Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת סוטה

לדף הראשי על אגדות סוטה


מא ע"א

פרשת המלך כיצד

מצות הקהל - ענינה התגלות תורה שבעל פה. והיא שייכת למלכות ישראל, כמבואר במשנה שהמלך הוא המלמד תורה לכל העם כולו "האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך", בכלליות גדולה. תורה שבעל פה מופיעה בכל שכלולה כשעם ישראל מסודר בכל בריאותו באופן ממלכתי.

(שיחות הרב צבי יהודה דברים עמ' 436)

מצות ההקהל... קובעת היא... את הכללת התורה בשמיעתה שבעל פה, להמשך כריתות בריתה מתוך קריאתה הציבורית שבכתב, 'נגד כל ישראל באזניהם' (דברים לא, יא).

(לנתיבות ישראל א, עמ' נד [הובא בשיחות הרב צבי יהודה דברים עמ' 436, הערה 61])

מצות הקהל שייכת למלכות ישראל, כמבואר במשנה שהמלך הוא הקורא את התורה ומלמד אותה לעם במוצאי שנת השמיטה, בחג הסוכות בבוא כל ישראל ליראות את פני ד', במקדש בירושלים. ענין הקהל הוא מעמד של לימוד תורה מרכזי לכל עם ישראל. כשאין מלך, בירר האדר"ת זצ"ל [קונטרס זכר למקדש, פרק א], שזקני ישראל יכולים למלא מקומו.

(שיחות הרב צבי יהודה דברים עמ' 470)

יש סיפור על הרב הרצוג, שלא היה בעל פחד. זה קשור לאדר"ת, שכתב ספר מיוחד לגבי מצות הקהל: אין צורך דווקא במלך, אפשר גם עם זקנים, ויהיה בכך קידוש השם. האדר"ת היה 'בעל תאוה' גדול למצוות, ולמצוות כלל ישראליות ביחוד. התקיימה פגישה בנושא זה. היו שרצו לעכב ואמרו: זה חידוש וכו'. אמר להם הרב הרצוג: כשניתן דין וחשבון בישיבה של מעלה, ישאלו אותנו: מה עשיתם כל החיים שלכם? מה תענו? פחדנו, פחדנו ופחדנו, זה מה שעשינו כל הזמן. אחרי שהוא יצא, הוא צבט לי בזרוע ואמר: נתתי להם טוב על הראש!

(שיחות הרב צבי יהודה, מס' 37, עקבי הצאן, הפחד = שיחות הרב צבי יהודה דברים עמ' 470)

פרשת המלך כיצד מוצאי יו"ט ראשון של חג וכו' שנאמר מקץ שבע שנים

בסוכות מתגלה במיוחד הצד הכלל ישראלי, ועוד יותר במצות הקהל שהיא כלל כללית: 'מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה... הקהל את העם הנשים והנשים והטף'.

(שיחות הרב צבי יהודה, סוכות, סדרה א, סע' 7 (מועדי תשרי: עמ' 105) [הובא בשיחות הרב צבי יהודה דברים עמ' 436, הערה 61])


מוצאי יו"ט הראשון של חג בשמיני במוצאי שביעית וכו' שנאמר מקץ שבע שנים במועד וגו'
32

וטעם "מקץ", אמר ר"א בתחלת השנה, וכן אמרו המדקדקים כולם, כי הראש והסוף יקראו "קצה", שכל דבר יש לו שתי קצוות, וכענין שכתוב "מן הקצה אל הקצה" (שמות כו, כח), "על שני קצותיו" (שם כה, יט), "על ארבע קצותיו" (שם כז, ד). ואין דבריהם נכונים אצלי, כי ראש שבע שנים הוא השנה הראשונה, והוא הקצה שנקרא בהם ראש, ואילו אמר הכתוב "מקץ השנה השביעית" היה דברם נכון...
ועל דרך הפשט יראה לי כי לשון הכתוב כפשוטו הוא ברור ומתוקן, כי קץ הוא סוף, וכן תרגומו, והמספרים וכל דבר יש להן ראש וסוף, וראשם וסופם בהם, ותאמר בעשרות כי האחד ראש המספר והעשירי סופו, אם כן "קץ שבע שנים" שנת השבע שהוא סוף המספר ההוא, ובשמיטת הארץ הכתוב מדבר, כאשר פירשתי למעלה. וטעם "מקץ", כמו "כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה" (שמות כה, יט). והנה הוא כמו בקץ שבע שנים תעשה שתשבות בו, וכן "מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים" (ירמיהו לד, יד), פירושו בשנה השביעית שהוא סוף המספר. והוא דומה לכתוב שבתורה "ובשביעית יצא לחפשי חנם" (שמות כא, ב), וכן "ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך" (להלן פסוק יב), כי בעבור שאמר "ועבדך שש שנים" לא הוצרך לפרש רק כי בשנת השביעית יפטר.
והנה על דרך הזה, היה נראה כי פירוש הכתוב האחר "מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות", שיהיה כמו כן בשנת הקץ בחג הסוכות, בראש אותו השנה שנאסרו בה לחרוש ולזרוע, שהיא שנת השמיטה. אבל לא נוכל לומר כן, כי רבותינו קבלו וראו שהיה ההקהל בחג הסוכות של השנה השמינית, היא השנה שאחר השמיטה. ועל כן אמרו המפרשים, כי פירוש "במועד שנת השמטה" במועד השנה הראשונה של מנין השמיטה. וזה איננו נכון, כי לא תקרא בכתוב "שנת השמיטה" רק שנת השבתון, השנה ההיא שהיא שמיטה לה', וכן "שנת היובל"...
אבל כך אני אומר, כי הקץ והסוף יאמרו בכתוב על אחרית כל דבר, ופעמים הם בו ופעמים אחריו חוץ ממנו, "ומקצה אחיו" (בראשית מז, ב), "מקצה בחוברת" (שמות כו, ד), "ומקצתם יעמדו לפני המלך" (דניאל א, ה), "מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו" (מ"א ו, כד), כולם אחרית בדבר המחבר ממנו, והוא בתוכו. "קץ כל בשר בא לפני" (בראשית ו, יג), "ובא עד קצו ואין עוזר לו" (דניאל יא, מה), "בא הקץ" (יחזקאל ז, ב), "קץ בא" (שם פסוק ו), כולם תכלית הדבר הנזכר, והוא אחריו, שנקצץ ונחתך. וכן הענין בלשון הסוף, "טוב ללכת אל בית אבל וגו' באשר הוא סוף כל האדם" (קהלת ז, ב), אחריו שכבר מת; "ספו תמו מן בלהות" (תהלים עג, יט), "את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף" (קהלת ג, יא), במעשה עצמו, ובלשונם (ב"ב יג:): כדי עמוד בתחילתו וכדי היקף בסופו.
ויהיה פירוש הכתוב, מתכלית שבע שנים בחשבון שנת השמטה בחג הסוכות הבא אחר השבע, תעשה הקהל. ושלא יראה להם שיהיו שבע שנים למנין אחר, הזכיר שיהיו השבע בזמן השמטה. וכן "כי אקח מועד" (תהלים עה, ג) - זמן. וכן כל המועדים זמנים. והנה הקץ הזה אחרי המספר, כאשר פירש "בחג הסוכות", ו"מקץ שבע שנים תעשה שמטה" מכלל המספר, ולא הוצרך להאריך ולבאר זה, שכבר פירש ששנת השבע היא שנת השמיטה, ויהיה קץ רחב בשמיטת כל השנה כמו שפירשתי על דרך הפשט.
ויתכן לומר כי הכתוב מונה תחילת שנה מחג הסוכות, כמו שאמר (שמות לד, כב) "וחג האסיף תקופת השנה", ואמר (שם כג, טז) "וחג האסיף בצאת השנה". וא"כ יהיה "מקץ שבע שנים" בסוף וחוץ ממנו בסמוך. ואמר "במועד שנת השמטה", להיות חשבון השבע בשמיטות כמו שפירשתי, לא שתגיע השמיטה עד החג הזה. וראיתי לאחד מן המחברים שכתב, מלמד שמוסיפים מחול על הקדש, והשמטה היתה נוהגת עד חג הסוכות של שנה שמינית. וזה דבר מוכרח בתלמוד (ר"ה יב:) בראיות ברורות שאין אמת.

(רמב"ן, דברים טו, א)


וקורא מתחלת אלה הדברים
36

"תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם" - הנה כל הקורא לחבירו באזניו אינו עומד כנגדו כי אם מצדו. ואולי מכאן למדו רבותינו: במוצאי י"ט ראשון של חג עושין למלך בימה של עץ בעזרה וגו', וקורא מתחילת אלה הדברים כו'. ומהיכן למדו לומר כן, שמתחיל מן "אלה הדברים"? כי יותר היה נכון לומר שיאמר מן "הואיל משה באר את התורה הזאת". אלא שלמדו זה ממ"ש "נגד כל ישראל", כי כל פסוק "אלה הדברים" היה מתנגד לכל ישראל, כי היה מזכיר ברמז כל המקומות שהכעיסו בהם להקב"ה מפני כבודן של ישראל, והדבר האמור ברמז דומה כאילו היה מלחש באזניו, שאין השומעים מבינים שום דבר, כי אם מי שמרגיש בעצמו שחטא בדבר ההוא הוא המבין הרמיזה ההיא. ועל זה אמר שיקרא את התורה הזאת שהיא נגד כל ישראל ובאזניהם, ר"ל התורה המתנגדת לישראל, ואמירה באזניהם ברמז, ושם נאמר "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל", לכך אמר כאן "נגד כל ישראל", כי בהקהל זה א"א שיהיו שם כל ישראל שבכל הארץ, אך שהוא מדבר מן אמירת משה שהיתה במעמד כל ישראל.
ומכאן לימוד לכל דברי תוכחות עלי עוון, שצריך המוכיח לדבר ברמז מן חטא שחטא בו איזו איש פרטי באופן שלא יכנס הדבר כי אם באזניו, ולא יבינו בו אחרים מפני כבודו, כדרך שעשה משה.

(כלי יקר, דברים פרק לא פסוק יא)

אחינו אתה וכו' (מא:) באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה שהחניפו לו לאגריפס
36-מא:

וברש"י, דלא היה ראוי למלכות, דעבד היה וזילא מילתא. אבל אי משום כך, הרי אין בזה רק חנופה כי אם אמירה שלא כדין. אמנם יתכן שבאמרם "אחינו אתה", הבליעו שאינו ראוי למלוכה, אלא שלא אמרו כך מפורש, ולכן נחשבה כחנופה. דהנה מצינו בבראשית רבה פ"ע, יד: "ויאמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה" וגו' - אמר לו, מלך הייתי סבור לעשותך עלי, וכדין דלית גבך כלום, "אך עצמי ובשרי". ובהגהותי שם הערתי על שמצינו כי כאשר באו ישראל להמליך את דוד, אמרו "עצמך ובשרך אנחנו" (ש"ב ה, א), והוא אמר להם (שם יט, נג): "עצמי ובשרי אתם", דהיינו שהוא העיקר והם מתייחסים בו. אבל כשאין בידך כלום אתה תתייחס בי, שעצמי ובשרי אתה. הנה כי כן, בדברם אל אגריפס המלך, היה להם לומר "אגריפס אחיך אנחנו" כנימוס ביחס למלך, ובאמרם "אחינו אתה", כבר הובלט שאינו ראוי למלכות, אלא שלא אמרו כך מפורש, וזו היא חנופה.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


אחינו אתה וכו' (מא:) באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה שהחניפו לו לאגריפס

ועיוות ההלכה וזיופה באים גם מהצד השני של רגשות האדם, דהיינו חנופה ואהבה יתירה. הנה, אגריפס המלך היה מלך טוב ואהוב על ישראל, אך היה מזרע הורדוס, ורק אמו היתה יהודיה. והמלך הטוב הזה, שהלך בדרכי ה' והטיב עם ישראל, קיים שנה אחת את מצות ההקהל בחג הסוכות, ואף עשה לפנים משורת הדין, כאשר קרא את פרשתו בעמידה. וכך נאמר במשנה: "אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד ושבחוהו חכמים. וכשהגיע ל'לא תוכל לתת עליך איש נכרי', זלגו עיניו דמעות [כי ידע שהוא פסול למלכות מכיון שמלך - שלא כשאר שררות - צריך שגם אביו וגם אמו יהיו מישראל, ועי' תוס', שם מא: ד"ה אותו], אמרו לו [העם]: אל תתירא אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה!" ועל תגובה זו של אהבה ואחוה מצד העם, שלא היה מסוגל לפסול יהודי כשר וטוב מלהיות מלך בגלל גזירת הכתוב, אמרו בגמרא: "...באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה שהחניפו לו לאגריפס". וז"ל הירושלמי שם (ז, ז): "הרבה חללים נפלו באותו יום שהחניפו לו". עד כדי כך חמור החטא של סילוף ההלכה בגין חנופה! וגם כאשר היא באה מרגש עמוק ואמיתי של אהבה, ומתוך אי-יכולת לקבל דין הנראה כקשה ואכזרי, מכל מקום חטא ופשע העומד ברומו של עולם הוא, בגין סירוב לקבל עול מלכות שמים.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק ה עמ' לה)




מא ע"ב

מכלל דשפיר עבד האמר רב אשי וכו' מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול כו'
11-13

עי' מש"כ בס' מרגליות הים סנהדרין מט, ב, אות ח.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר שום תשים עליך
13-14

בעל דברי שאול מביא שרש"י (בכתובות יז) כתב שבני ישראל הוזהרו שישימו עליהם שימות הרבה, ומעורר הוא שלמד זאת רש"י מהלשון "שום תשים", שמורה על הריבוי כמו "ובשל מבושל". אולם הקשה איך מוכח מזה דאפילו מוחל על כבודו אין כבודו מחול? ומתרץ הוא היות שלכאורה קשה האיך שייך שימות הרבה, הלא בקבלם אותו למלך הם מחויבים לשמוע אליו, איך שייך איפוא שימה חדשה? מכאן איפוא יצא לחז"ל דאף שמחל המלך על כבודו, ואם כן אינו חייב לשמוע אליו מצד מצות המלך של השימת הראשונה, דהא מחל על כבודו, בכל זאת חייב לשמוע אליו מפאת מצות התורה שציוותה שישימו עליהם שימות הרבה, ואם מחל על שימה הראשונה, חלה על האדם החוב של שימה שניה, ומפאת שימה שניה חייב לירא אותו ולשמוע אליו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין לב ע"ב]


נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה שהחניפו לו לאגריפס
17

קפז) וזה דבר כת החנפים. ענין הכת הזאת נחלק לתשעה חלקים: החלק הראשון - החנף אשר הכיר או ראה או ידע כי יש עוול בכף חברו וכי החזיק בתרמית או כי יחטא איש בלשון הרע או באונאת דברים, ויחליק לו לשון הרע לאמר: לא פעלת אוון. המעט ממנו עוון הנמנע מן התוכחה, שנאמר (ויקרא יט, יז): "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", ויוסיף לחטוא על אמרו: לא חטאת, כענין שנאמר (ירמיה כג, יד): "וחזקו ידי מרעים". והנה זה ביד החנף האויל עון פלילי, כי לא יקנא לאמת, אבל יעזור אחרי השקר, ויאמר לרע טוב, וישם חשך לאור, גם נתן מכשול לפני החוטא משני פנים: האחד - כי איננו נחם על רעתו, והשני - כי ישנה באוולתו ביום מחר, כי הלל רשע החנף אותו על תאות נפשו, מלבד כי ישא עונש על הנזק אשר הזיק לאשר אשם לו החוטא, על צדקו מי אשר חטא לו, מלבד כי יענש על דבר שקר, שנאמר (תהלים ה, ז): "תאבד דוברי כזב", ונאמר (משלי יז, טו): "מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם", כל שכן אם העוול אשר בכף רשע חברו גלוי לרבים, כי באמור אליו החנף לפני בני אדם: "זך אתה בלי פשע", חילל וביזה דת ודין.
קפח) וחייב האדם למסור עצמו לסכנה ואל ישיא את נפשו עוון אשמה כזאת. ואמרו רבותינו על ענין אגריפס שהיה קורא בתורה וכשהגיע לפסוק זה "לא תוכל לתת עליך איש נכרי" זלגו עיניו דמעות, ואמרו לו: אחינו אתה! באותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה, שחנפו לו לאגריפס. אף כי היושב על המשפט אין לו לפחד מאנוש ימות, שנאמר (דברים א, יז): "לא תגורו מפני איש". ויש בחלקי כת חנפים אשר בם החנף נספה ואבד בעוון החנופה לבד, כאשר יתבאר.
קפט) החלק השני - החנף אשר יהלל רשע לפני בני אדם אם בפניו אם שלא בפניו, אף על פי שלא יצדיקנו על חמסו ולא יכזב על משפטו, אבל יאמר עליו כי איש טוב הוא.

(רבינו יונה, שערי תשובה שער ג אות קפז-קפט)

"ולא תחניפו את הארץ" - הרי זו אזהרה לחנפים, הכי איתא בספרי (ממנין תרי"ג לגאון ולרבינו שלמה ן' גבירו"ל ולרבינו אליעזר ממיץ). וכת חנפים אין מקבלים פני שכינה, ומי שהוא חנף מביא אף לעולם ואין תפלתו נשמעת. וכשהיה אגריפס המלך קורא.... באותה שעה נתחייבו שונאים של ישראל כלייה שהחניפו, ואף על גב שלא היו יכולים למחות, מכל מקום היה להם לשתוק. וזה העוון של החנף שמחשב עין של מטה יותר מעין של מעלה.

(ספר חרדים, פרק כד, אות מח)

פירוש כי החנופה הוא הפך הדין, כי הדין הוא המשפט, והמחניף אין דבריו במשפט, כאשר מחניף לאחר, ולפיכך היה פוגע מדת הדין בשונאיהם של ישראל כאשר היו מחניפים, בפרט שבעים סנהדרין שראוי שיהיה כל דבריהם במשפט הגמור, וכאשר היו יוצאים מקו המשפט להחניף הפך מדת המשפט, פגעה בהם מדת המשפט.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התוכחה, פרק א = חידושי אגדות כאן)

ובסוף ספר יוסיפון גם בקבלת הראב"ד פירש "נועם" ו"חובלים" על ממשלת הנשיאים מבית דוד והחשמונאים, והוא גם כן אמת... ועיין שם דפירשו כלי רועה אוילי על העבדים מהורדוס, הוא בסוד עבדי שלמה שנתבאר לעיל כשנתהפך הכתר מכהונה למלכות אצל ינאי שהוא הראשון הנקרא בשם מלך, ואז אמרו לו הנח כתר כהונה וכו' (קידושין סו.), כי אלו שנים כל זמן שאין מבורר יחודם כמו שיהיה לעתיד, אז הוא כמו שני הפכים, ונולד להם פסול וטענה על כתר כהונה ושאינו מזרע של אהרן, ומצד זה נמשך ממשלת העבדים. והם גרמו חורבן הבית, כמו שאמרו ז"ל על שהחניפו לאגריפס, כי הודו בני ישראל להתפשטות גדר מלכות זה עד שיגיע גם לעבדים להיות כאחינו, וזה גורם חורבן כמו שכתבתי לעיל בשלמה המלך ע"ה, רק דהם באדום, כמו ששמעתי דכהן ומלך הם בפרט מוח ולב, כמו שאמרו בספר יצירה (פרק ו) דלב מלך בגוף.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד דף צח ע"ב-ע"ג)

מיום שגבר אגרופה של חנופה וכו'

הגרוע שבאופני השקר היא החנופה, מפני שגורמת תקלה מוסרית בין לחונף ובין לנחנף, והאדם נגרר אחריה כדי למצוא חן בעיני התקיף ממנו. כשקלקלת החנופה מתפשטת בחברה, היא מפעפעת בה כארס, ומכניסה השחתה והרס לתוך החיים הציבוריים. וזו החנופה הרכה, שמחמאות בפיה, נעשית קשה לחברה לא פחות מאגרוף רשע. ועל זה רמזו חז"ל באמרם: "מיום שגבר אגרופה של חנופה נתעוותו הדינין...". ובוא וראה, כי החנופה של נביאי השקר בסוף הבית הראשון לההמון הפורע מוסר, שעליה התמרמר כל כך הנביא ירמיהו לאמר: "מאת נביאי ירושלים יצאה חנופה לכל הארץ" (ירמיהו כג, טו), נעשית גורם להרס הפנימי שחתך אז את גורלו של העם לחורבן.

(רבי ש"ז פינס, מוסר המקרא והתלמוד, עמ' קפג)

מיום שגברה אגרופה של חנופה נתעותו הדינים וכו' ואין אדם יכול לומר לחברו מעשי גדולים ממעשיך
19-22
כאשר אמרנו שהחנופה הפך המשפט, כי המחניף מכיר פנים, ולכך אמר שנתקלקלו הדינים והמעשים, שהם מעשה יושר ואמת, כאשר החנופה גוברת, שאין בחנופה יושר ואמת. ולכך אין אחד יכול לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך, שא"כ היו מעשים גדולים בעולם, ודבר זה אינו, שהרי אין יושר בעולם, והמחניף אומר לרשע צדיק אתה, וא"כ אין יכול לומר מעשי גדולים ממעשיך.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

דבר זה כאשר אמרנו, שהחנופה הפך המשפט, כי המחניף מכיר פנים, ולכך אמר שנתקלקלו הדינים, והמעשים שהם מעשה יושר ואמת כאשר החנופה גוברת שאין בחנופה יושר ואמת. ולכך אין אחד יכול לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך, שאם כן היו מעשים גדולים בעולם ודבר זה אינו כי המחניפים אומרים לרשע מעשים גדולים.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התוכחה, פרק א)


מיום שגבר אגרופה של חנופה וכו' ואין אדם יכול לומר לחברו מעשי גדולים ממעשיך
19-22

בעל עיני יצחק כתב הכוונה, שבדורות הראשונים היה מתנהג כל אחד כפי הראוי לו כדי שלא יהא מחזי כיוהרא, ולכן היה ניכר בין חסיד לצדיק וישר וסתם אדם, אולם עכשיו שגברה החנופה, גם הרשע נוהג בדבר אחד בחומרא יתירה כאילו היה איש קדוש, ובזה גונב לבבות בני אדם. ממילא אין שום אדם יכול לומר "מעשי גדולים ממעשיך", כי אין להביא ראיה מן המעשים, שישנם כמה חונפים שנראים כצדיקים.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

מותר להחניף לרשעים בעולם הזה
23

החלק התשיעי [של כת החנפים] - המכבד את הרשעים מדרך שלום. אמנם לא ידבר טוב על הרשע, ולא יתנהג בכבודו על דרך אשר יחשבו בני אדם כי יכבדנו מאשר יקר בעיניו נכבד, כי לא יחלוק לו כבוד זולתי כדרך שמכבדים בני האדם את העשירים מדרך סלסול ולתקות תועלת, בעבור כי צלחה דרכם ולא מפני חין ערכם. ואף גם זאת יש חטא ואשמה בדבר הזה, כי אם הותר לכבד העשירים, לא כן הרשעים, שנאמר (איוב מ, יא-יב): "וראה כל גאה והשפילהו ראה כל גאה הכניעהו והדוך רשעים תחתם". אך החלק הזה הותר מדאגה מדבר, פן יזיק הרשע ויגרום הפסד בזמן שיד הרשע תקיפה ושעתו חצופה, ואין בידינו להכניעו ובחילנו להניעו. על כן הותר לכבדו כדרך שמכבדים בני האדם אנשי זרוע רמה מפחד ואימה, בקימה והידור ודומה להם. אך לא ישבחנו ולא ידבר טוב עליו לבני אדם. וכן אמרו רז"ל: מותר להחניף את הרשעים בעולם הזה.

(רבינו יונה, שערי תשובה שער ג אות קצט)

פירוש, כי מה שיש לרשעים הצלחה בעוה"ז הוא חנופה נחשב להם, שאין זה להם במדת היושר ובאמת, וכמו שפירש רש"י ז"ל על "אשר חלק ה' לכל העמים" (דברים ד), שה' יתברך החליק להם כדי לטרדם מן העולם, ודבר זה חנופה נחשב, ולפיכך מותר להחניף לרשעים בעולם הזה, גם כן כפי מדת ה' יתברך שהוא נוהג בעולם עם הרשעים. ומה שה' יתברך מחניף לרשעים בעולם הזה כדי לטרדם מן עוה"ב, לכך מותר ג"כ להחניף לרשעים בעולם הזה שיקבלו שכר שלהם בעוה"ז ולא יזכו לעולם הבא.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התוכחה, פרק א = חידושי אגדות כאן [בקיצור])

ואף לרשע יקדים שלום, שאם לא יקדים לו שלום, הרי הרשע אינו מחזיק עצמו רשע, ואם לא יקדים לו שלום, יחשוב הרשע שהוא מבזה הבריות ואין הבריות נחשבין אצלו, ולפיכך יקדים שלום אף לרשע. ואין לשאול, סוף סוף הרי מברך הרשע? שדבר זה אין קשיא, שהרי אמרו בפרק אלו נאמרים:... מותר להחניף לרשעים בעולם הזה... והא דכתיב "אין שלום אמר ה' לרשעים", דבר זה אינו בעולם הזה, כדאיתא בפרק השואל (שבת קנא ע"ב) שהוא נאמר על נפש הרשעים לאחר מיתה, אבל בעולם הזה יש שלום לרשעים.

(מהר"ל, דרך חיים, פרק ד משנה טז (יח))

"יהי לך אשר לך" - ואמרו חז"ל: כאן הודה לו על הברכות. ולכאורה מנין יצא להם זה? ואמנם שפרשוהו שאמר "יהי לך אשר לך", כלומר יהי זה שלך, כי באמת אשר לך הוא, שאפילו יבוא לידי, שלך ממש הוא, כי מה שקנה עבד קנה רבו. ונודע מה שפסק הרמב"ם ז"ל בפרק ז מהלכות עבדים, באחד שנתן מתנה לעבדו ושייר קרקע כל שהוא, לא אמר כלום ונשאר הכל תחת יד האדון, הן העבד הן הנכסים, שלא כתב ליה אלא לחנופי וכו' עיין שם. על כן "יהי לך אשר לך" כי הכל שלך הוא. ומוכח מזה שכאן הודה לו על הברכות. וזה הוא המילתא טבא שאמר חד מעמא דארעא לפני ר' יהושע (בראשית רבה עח, יב) שאותן הדורנות שנתן יעקב לעשו עתידין להחזירם למלך המשיח, שנאמר (תהלים עב, י) "מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו", מנחה יביאו אין כתיב אלא ישיבו וכו'. כי באמת המתנה אינה שלו, ולא קנתה לו כלום, ורק לחנופי אמר ליה, וחונפין לרשעים בעולם הזה כמאמר חז"ל. אבל לעתיד לבוא אם ירצה ה' שתעבור החנופה, ו"אמת מארץ תצמח" (תהלים פה, יב), אז ישיבו המנחה לאשר לו הוא.

(באר מים חיים, בראשית, פרק לג, ט)

מותר להחניף לרשעים בעולם הזה וכו' כל המחניף לחבירו סוף נופל בידו
23-40

בעל עין אליהו מקשה שמאמר זה סותר את מאמרם הסמוך "כל המחניף לרשע סוף נופל בידו". והנה לפי הגירסא "כל המחניף לחברו" אפשר לתרץ שלרשע מותר להחניף אבל לא לחברו. אולם להגירסא "המחניף לרשע" קשה? ומתרץ הוא כי יש חילוק בחנופה אם אומר על נבל שהוא נדיב, ואינו נ"מ לדינא, מותר להחניף, וחנופה כזו הזכירו חז"ל, באמרם "לא יקרא עוד לנבל נדיב". אבל אם ישאלו לאדם הדין, ומחמת יראה יאמר להם נגד הדין, זה וודאי אסור ונופל בידו. ועל זה הביאו חז"ל הענין של ירמיה, שהנביא שקר שאמר נביאות שקר והחזיק עוברי עבירה בידו, זה הוא באמת איסור.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

רשב"ל אמר מהכא כראות פני אלקים ותרצני
26-27

בעל ייטב לב מפרש בעת "שאני רואה פניך" ומדבר עמך באותה שעה שמתי "פני לאלקים" לכן אנכי מובטח אשר "ותרצני", ואף שעשו טעה וחשב דבריו של יעקב לחנופה, מ"מ היות שכוונת יעקב היתה על אופן אחר אין כאן איסור.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

בגמרא למדו שמותר להחניף לרשעים בעולם הזה מדכתיב "כראות פני אלהים ותרצני". וקשה לומר על יעקב שמדתו אמת שיאמר דבר שאינו אמת, ובכל מקום תירצו דבריו שיהיו אמיתים. וכן יש להבין מה שנאמר "ויקרא יעקב וגו', כי ראיתי אלהים" וגו', וכן מה שכתבה התורה "כי שרית עם אלהים", והלא המלאך היה הס"מ שרו של עשו, וכמו שאמרו בבראשית רבה, ואיך יקרא אותו בשם אלהים ופני אלהים? אך נראה שבאמת גם בו יש ערבוב טוב ורע וזה ענין מה שאמרו (חולין צא.) דפליגי, דחד אמר כעכו"ם נדמה לו וחד אמר כתלמיד חכם נדמה לו, עיין שם. ולכאורה הוא מחלוקת רחוקה. אבל באמת אלו ואלו דברי אלוקים חיים, שהיה מעורב משניהם, מהרע והטוב. וחלק הטוב כתלמיד חכם נדמה לו, וחלק הרע כעכו"ם נדמה לו. וכן בעשו היה גם כן הערבוב, שהיה בו גם נקודה מהטוב, ועל זה נדמה ליצחק כתלמיד חכם...
וזה הענין שאמר לו יעקב "כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים". ועל פי מה שאמרו (מגילה כח.) שהמסתכל בדמות אדם רשע עיניו כהות שנאמר "ותכהין עיניו מראות" משום דאסתכל בעשו הרשע. ולהיפך איתא (חגיגה טז.): המסתכל בקשת עיניו כהות דכתיב "כמראה הקשת וגו' הוא מראה דמות כבוד ה'", והרי דהמסתכל במראה דמות כבוד ה' עיניו כהות. וזה שאמר לו "ראיתי פניך כראות פני אלהים", שמצד הטוב שבו הוא נקודת שורש חכמה, שבו המקבל פני זקן כמקבל פני שכינה. ומצד הרע שבו שהוא רשע, המסתכל בפניו עיניו כהות כמסתכל במראה דמות כבוד ה', שעיניו כהות כאמור. וכן מה שאמרו בגמרא ובבראשית רבה דקאי על המלאך שהוא שרו של עשו, גם כן מובן דכן קראו, כמה שנאמר "כי ראיתי אלהים פנים אל פנים", והיינו דלחלק הטוב שבו קרא כן.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת וישלח, אות ד)


כל אדם שיש בו חנופה מביא אף לעולם
32

בפ"ז דסוטה: אמר ר"א כל אדם שיש בו חנופה מביא אף לעולם שנאמר וחנפי לב ישימו אף... דבר זה מפני כי כל אף כאשר יש לפניו יתברך דבר שהוא יוצא מן היושר, ולפי אשר הוא יוצא מן היושר האף יש על זה, כי אם הוא יוצא מן היושר לגמרי יש אף גדול מאוד, ואין לך דבר יוצא מן היושר כמו החנופה, לפי שהוא אומר אל הרשע צדיק אתה כמו שהתבאר למעלה והרי הוא יוצא אל ההפך ולפיכך מביא אף. ומי שיבין בחכמה ידע ויבין, כי ראוי למדת החנופה אף דוקא לא חימה, כי מפני שהוא מדבר דברי חנופה להחניף לאחר לומר לו דברים אשר הם מקובלים בעיניו, לכן מביא הקב"ה אף לעולם שזהו הפך החנופה, ולא יאמר לרשע צדיק אתה רק באף יאמר לו.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התוכחה, פרק א)

דבר זה ג"כ כי האף נמשך כאשר אחד יוצא מן המשפט, ועל זה מתחדש האף, ואין דבר יוצא מן היושר [כמו] האומר לרשע צדיק אתה, שכל אדם בטבע כאשר הוא רואה דבר אחד יוצא מן היושר הוא כועס, וזה שיוצא מן היושר לגמרי שאומרים לרע טוב איך לא יתחדש אף לגמרי. והבן עוד מה שאמר שמביא אף לעולם, דוקא אמר אף, שהוא שייך למדת החנופה, כי שתים הם אף וחימה, וזה שמחניף מביא אף לעולם, וראוי להביא אף לעולם, כי אף לשון תוספת הוא, והמחניף מוסיף מעלה לרשע מה שאין בו ולכך מביא אף.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

כל אדם שיש בו חנופה מביא אף לעולם וכו' אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו
31-35

בכל מקום שהניע לחז"ל לדבר בגנות מדות הרעות ולספר בגנותן, איימו והפחידו בהפלגה יתירה למען החריד את השומעים שיעזבו אורח עקלקלות, וישמרו בנפשותם בזהירות יתירה אחרי אשר יראו גודל פשעם וחטאתם ישימו עצות בלבבם לשמור עצמם מן עונות כאלו, וסמכו גם כן דבריהם בדרכי הדרוש המקובל אצלם...והפליגו לגנות מדות החנופה, שאמרו שע"י זה גורם שמביא אף בעולם, ועוברות במעי אמם מקללות אותו.

(מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק יט [כל ספרי מהר"ץ חיות ח"א עמ' שכא])


ולא עוד אלא שאין תפלתו נשמעת
32-33

פירוש, נחשב ג"כ תפלתו כאילו היה זה חנופה, ואין התפלה נשמעת רק אם מתפלל באמת מעומק הלב שהוא אמת, ולכך אמר שאין תפלתו נשמעת, כאילו אין תפלתו מעומק הלב כמו שהוא כל ענין המחניף ומדבר ואין לבו עמו.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התוכחה, פרק א)

פירוש כי נחשב ג"כ תפילתו כאלו היה חנופה, ואין התפילה רק אם מתפלל מעומק הלב, ואין עומק הלב למחניף כי אם מן השפה ולחוץ. ולכך אמר אין תפילתו נשמעת.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

ולכילי לא אמר שוע

ברש"י: לכילי, לשון כלתה נפשי (תהלים קיט), שמתאוה לשתות יין תדיר. אולם בישעיהו שם פירש רש"י מלשון נוכל ודורש רעה.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


כל אדם שיש בו חנופה אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו
34-35

הפך מדת התוכחה היא החנופה. ובמסכת סוטה: אמר ר"א כל אדם שיש בו חנופה אפילו עוברין שבמעי אמו מקללין אותו... פירוש דבר זה, כי המחניף ואמר דברים שאינם נמצאים, שאמר לרשע שהוא צדיק, ולפיכך אפילו עוברים שבמעי אמן שאין להם מציאות גמור, שהרי עוברין הם, ואפילו הכי הם מקללים ומאררים אותו. וכל קללה הוא העדר ובלתי מציאות, כי אפילו עוברין שבמעי אמן אף שלא יצאו לאויר העולם ואין מציאות לעוברים, יש להם מציאות יותר מן המחניף הזה שאומר לרשע שהוא צדיק, כי העוברים יש להם מציאות מה, ואלו המחניף שאומר לרשע צדיק אתה דבר שאינו נמצא כלל, וכן שאר דברי חנופה, ולכך אף עוברים שאינם נמצאים שלא יצאו לאויר העולם אף הם נותנים העדר וקללה למחניף הזה, כי לעוברים יש להם מציאות מה ולמחניף אין מציאות כאשר אין אומר דבריו רק להחניף ואין לדבריו מציאות בעצמם ואינם רק דברי חלקלקות לשון.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התוכחה, פרק א)

דבר זה גם כן, המחניף ואומר דברים שאינם נמצאים, שאומר לרשע שהוא צדיק, ולפיכך אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין ומאררין אותו, וכל קללה היא העדר ובלתי מציאות הפך הברכה. ואמר אפילו עוברין שבמעי אמן, אף שלא יצאו לאויר העולם, כמו שהמחניף מדבר בפה ובקרבו רע, ולפיכך אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו. ועוד כי למחניף אין לו מציאות כלל כאשר אומרים לרע טוב, לא כמו הרשע בעצמו שיאמר על רע שהוא טוב, כי הוא כך בעיניו והרי יש לו מציאות של מה, אבל זה שאומר לרע טוב בשביל חנופה ויודע שאינו כן, ולזה אין לו מציאות כלל אפילו אצל עבורין שבמעי אמן, לכך אף [הם] מקללין אותו.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)


כל אדם שיש בו חנופה אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו וכו' נופל בגיהנם וכו' סוף נופל בידו וכו' (מב.) כל עדה שיש בה חנופה מאוסה כנדה וכו' לסוף גולה

את כל אלה התנאים שם ר' אלעזר כנגד עיניו, למלאות אחריהם עד מקום שידו מגעת, ויעורר את עצמו במאמרים קצרים, הכוללים את כל התנאים.
בנוגע לחנופה - אמר ר"א כל אדם שיש בו חנופה, מביא אף לעולם כו' ולא עוד אלא שאין תפלתו נשמעת, ואמר ר"א כל אדם שיש בו חנופה אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו, שנא' אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים, יזעמוהו לאומים. בנוהג שבעולם, אדם שהוא עושה איזה עוולה, בעומדו לפני משפט דעת הקהל, לא כולם שווים בדעתם. האנשים שאין עושים עוולה בדומה לו, ידינוהו לחובה, ואולם האנשים שגם המה אינם נקיים מעוולות כאלו, ידינוהו לזכות; המה ימצאו מקום להצדיקו, ועכ"פ להקטין ערך הרע שהוא עושה. והנה החניפה, שאדם מחניף לזולתו, איננה בלתי באדם שהוא מקווה למצוא עזר ממנו, בהווה או בעתיד, שרק בשביל זאת הוא מחניפו בדברים ומצדיק כל מעשיו, כדי למצוא חן בעיניו, להטיב עמו. וכשנתבונן נמצא, שמכל הנבראים, אין לך מי שיהיה תלוי בדעת זולתו כעוברים במעי אמן, שהרי הם "אוכלים ממה שאמם אוכלת ושותים ממה שאמם שותה", ומפני שהם תלויים בה, מוכרחים המה להחניפה, ואינם מוציאים רעי, שמא יהרגו את אמם (נדה ל ע"ב). ואמר ר"א שאפילו עוברים שבמעי אמן, שכבר יכולים להיות תמימי דעים עם המחניף, בכל זאת גם הם מרגישים את הרע ואת העוול שעושה האדם הזה שיש בו חנופה, ומחניף לרשע, בשביל התועלת שהוא מקווה להשיג ממנו, אחרי שסוף סוף אין הנושאים דומים זה לזה.
ועוד אמר ר"א "כל אדם שיש בו חנופה נופל לגיהנם, שנא' הוי האומרים לרע - לאיש רע מעללים - טוב וגו', לכן כאכול קש וגו'". ואולם אל יתברך האדם בלבבו לאמר: למה אדאג מה שיהיה לאחר המות, בגיהגם, אם שלום יהיה בחיי, למצער מאת זה האיש שהנני מחניפו; לזאת אמר ר"א שגם זה הבל וטעות: "כל המחניף לרשע - להצדיק בעיניו כל מעשה, אם טוב ואם רע - לסוף נופל בידו", וכמו שהוא עושה עוול ורשע לזולתו, ככה יעשה גם לזה המחניף.
ככה הירבה ר"א לגנות מדת החנופה, ולהוכיח מן הכתובים את הרע שהאדם גורם לעצמו ולעולם ע"י מדת החנופה, המדה המגונה. ובזה עורר את עצמו בתור מנהיג ועומד בראש העם, שלא לוותר על דעתו - דעת תורה, ושלא להחניף את רשעי הדור, בשביל איזו מטרה שהיא, אלא יהיה תקיף ואמיץ בדעתו, להנהיג את העם בדרך הישר והטוב!
ואולם בכל זאת לא יבליט את דעתו ברוח וברעש, באש ובקנאה... בשובה ובנחת, בנועם וחן, במענה רך, ינהיג את העם על מבועי התורה. כה אמר ר"א, לייסר ולעורר את עצמו: "כל פרנס המנהיג את הצבור בנחת, זוכה ומנהיגם לעוה"ב, שנא' כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם" (סנהדרין צב, א). לא יחניף את העם לילך אחר רצונם, לא הוא ילך אחר העם, כי אם העם ילך אחריו, הוא "ינהלם, על מבועי מים" - מי התורה והדעת, הוא ילך לפניהם וינהיגם, וההנהגה הזאת, לא תהי' בכח האגרוף, כי אם בעבותות אהבה ימשכם...
ולא עוד אלא שתהא אימת הצבור עליו, לדבר עמהם בדרך ארץ ובכבוד, אף שבנוגע לעצם נושא הענין, צריך הוא להיות תקיף ואמיץ בדעתו - דעת תורה. הלא כה אמר ר"א: "...כך א"ל דוד לישראל: אם אתם שומעים לי, אחי אתם, ואם לאו, עמי אתם ואני רודה אתכם במקל" (סוטה מ, א).
הערה "פרט הכרם" אות ח: עוד כיוון ר"א במאמרי המוסר על מידת החנופה וגסות הרוח, כלפי הבבליים, כמו שאמר רבו ר' יוחנן בשם רשב"י: "חנופה וגסות הרוח ירדו לבבל" (סנהדרין כד, א), ור"א היה מבבל (עי' כתובות קיב, א, וירושלמי ברכות פ"ב ה"א), ולעומתם הוא שאמר ר"א: כל עדה שיש בה חנופה מאוסה כנדה, ולסוף גולה.

(רבי פתחיה מנקין, כרם פתחיה ח"א, גפן כב שריג ו דף קצה-קצו)

ואין לאום אלא עוברין
36

"אלה הם בני ישמעאל וגו' שנים עשר נשיאים לאומתם"... ואמר "לאמתם" כי כולם נמשכים אחרי האם (עיין במהרש"א בחידושי אגדות סוטה מ"א, שפירש גם כן לאמתם מלשון אם), ונקראים בני האם לבד ולא בני האב. ועל כן בתולדות עשו לא נזכר באלופיו "לאמתם", כי היה בן הגבירה ולא בן השפחה... ועוד אפשר מה שקראן הכתוב "לאמתם", כי הגוים אינם מתיחסים כי אם אחרי האם ולא אחרי אביהם, כי שטופי זימה המה, וכל אחד נולד מכמה אבות, ואיך יתיחסו אחרי האב, וכמו שפירש רש"י במצרים (שמות יב, ל).

(באר מים חיים, פרשת חיי שרה, פרק כה, טז)

כל אדם שיש בו חנופה נופל בגיהנם
37

גם דבר זה פירושו שאין גיהנם רק ההעדר, שהוא נעדר מן המציאות, [שהרי נקרא ציה, וכבר בארנו זה במקומות הרבה מאד, שלכך נקרא גיהנם "ציה", מפני שהוא העדר המציאות, ולכך כל מי שהוא בעל חטא, ואין חטא רק שהוא בעל חסרון, כי העדר כמו "אנכי אחטנה" (בראשית לא), ר"ל שיהיה העדר אלי], וכן "והייתי אני ובני שלמה חטאים" (מ"א א), ר"ל נעדרים מכל. ולפיכך המחניף שאומר לרשע [צדיק], והוא דבר שאינו, ראוי להם הגיהנם שהוא ההעדר. ואינו דומה המחניף למשקר, כי המחניף עושה מן הרע טוב, וזה הוא ההעדר הגמור.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

גם דבר זה שאין גיהנם רק ההעדר שהוא נעדר מן המציאות, שהרי נקרא ציה וצלמות, וכבר בארנו זה במקומות הרבה מאוד שלכך נקרא גיהנם ציה מפני שהוא העדר המציאות. ולפיכך המחניף שאומר לרשע דבר שאינו כמו שאמר "האומרים לרע טוב ולטוב רע", ראוי להם הגיהנם שהוא העדר המציאות. ואינו דומה המחניף למשקר, כי המחניף עושה מן הרע טוב, וזהו ההעדר גמור. ועוד כי המשקר, אף כי דבריו הם שקר, מכל מקום הם דברים שאפשר שיהיו, אבל המחניף שמדבר דברי חלקלקות לשון ודברי חנופה, דבר זה אין שייך לו מציאות כלל.
ולפיכך זה המאמר נסמך אחר המאמר הראשון שאמר אפילו עוברים שבמעי אמן מקללין אותו, כי העובר אין לו מציאות ג"כ ואין ראוי שיהיה העובר מקלל את אחר, כי הקללה הוא העדר, ואיך יהיה העובר שהוא בעצמו בלתי נמצא יקלל ויעדיר אחר? עם כל זה העוברים מקללין את המחניף, מפני כי המחניף הוא נמשך יותר אחר ההעדר, שהוא אומר לרע טוב, ודבר זה אינו נמצא לגמרי, ולכך הוא ג"כ בעל גיהנם. והבן זה.
וכמו שפרשנו לפני זה כי ראוי המוכיח לברכה ולחן בעבור היושר שבו, וכן הוא הפך זה, שראוי המחניף היוצא מן היושר אל הקללה. וכמו שהמוכיח יש עליו חן, וכן המחניף הפך זה כי הוא מאוס, כי דברי יושר הם דברי חן וברכה.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התוכחה, פרק א)


כל המחניף לחבירו סוף נופל בידו
40-39

הטעם הוא כי הרשע מתנגד לכל צדיק כי הם הפכים, וכאשר ההפכים כל אחד עומד בחזקו ובתוקפו, אז אין האחד נמסר ביד האחר, אבל המחניף לרשע אשר הוא מתנגד אליו, בודאי בסוף נמסר בידו, שכאשר לא יעמוד ההפך נגד הפכו בחוזק ובתוקף, הרי הפך השני גובר עליו. ודבר זה בודאי כשמחניף לו ואין צריך להחניף לו, או שמחניף לו יותר מדאי, אבל כאשר מחניף לו וצריך להחניף לו, כבר אמרנו שמותר להחניף לרשעים.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

"ויירא יעקב מאד ויצר לו" - ביראה זו יצאו כל המפרשים ללקוט ולא מצאו טעם נכון, למה זה ועל מה זה היה מתירא, אחר שהבטיחו הקב"ה פעמיים לשמרו, פעם ראשון במראה הסולם נאמר "ושמרתיך בכל אשר תלד", פעם שני בהיותו בבית לבן נאמר "שוב אל ארץ מולדתך ואהיה עמך". ומה שפירשו שהיה ירא פן יגרום החטא, ימאן השכל לקבל דעת זה, כי זה שמונה ימים שנאמר לו בבית לבן "שוב אל ארץ מולדתך", וכי יעלה על הדעת לומר שביני ביני נתקלקל וחטא חטאה גדולה שגרמה לו לבטל יעוד זה? ומהר"י אברבנאל נתחבט מאד בקושיא זו.
והקרוב אלי לומר בהיתר ספק זה, על דרך שאמרו רז"ל: אר"א כל המחניף לחבירו לסוף נופל בידו כו'. וכמו כן כאן יעקב הרגיש בעצמו שחטא בזה שהחניף לרשע ואמר "כה אמר עבדך יעקב", וכן תפשו רז"ל על יעקב כדמסיק (כאן בבראשית רבה עה, ב): עשו לדרכו הוא הולך כו' ויעקב עשה קודש חול וקרא לעשו אדוני מצד החנופה שהחניף לרשע. על כן היה מתירא, כי ידע יעקב שכך היא המדה, שכל המחניף לרשע לסוף נופל בידו. על כן נאמר "ויירא יעקב".

(כלי יקר, בראשית פרק לב פסוק ח)

"מן האדמה" - בעסקיו ועבודתו באדמה ביחוד אררו. ופירש הטעם, משום "אשר פצתה" וגו', ודרך האדמה ליהנות מזה, שדם משמין ומזבל אותה. וא"כ היה קין בזה כמחניף את האדמה, על כן יפול בידה, כמו שאמרו חז"ל: כל החונף לחבירו לסוף נופל בידו. ובמד"א: תניא ר"א הקפר אומר, המחניף לחבירו שלא לשם שמים לסוף נפטר ממנו בבזיון. ומביא אריה מבלעם ובלק. וה"נ בשביל שקין השמין את האדמה בדמי הבל, על כן הוא מקולל ממנה.

(העמק דבר, בראשית פרק ד פסוק יא)

כל המחניף לרשע וכו' ויאמר ירמיה לחנניה אמן כן יעשה ה'

וברור שמצות התוכחה, שהיא מיסודי קבלת עול מלכות שמים, קשה כקריעת ים סוף מכמה בחינות. מצד אחד, קשה לעמוד מול הרשע ולהוכיחו על מעשיו הרעים, שמא יקום הלה ויתנקם במוכיחו. וברור שזאת היתה הסיבה שירמיהו הנביא לא עמד כחומה בצורה מול חנניה בן עזור, נביא השקר, כמו שאמרו חז"ל: "כל המחניף לרשע סופו נופל בידו... שנאמר 'ויאמר ירמיה הנביא: אמן, כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך'".

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק ה עמ' לו)


מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US