Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת סוטה

לדף הראשי על אגדות סוטה


מב ע"ב

גלית וכו' שעמד בגילוי פנים לפני הקב"ה

זה מה שדחף את דוד הצעיר, רועה הצאן, לצאת למלחמה עם גלית הענק, המפלצת, ותיק המלחמה ומנוסה הקרב. ארבעים יום וארבעים לילה, השכם והערב, יצא הפלישתי ולעג לישראל בקראו (שמואל א יז, י): "אני חרפתי את מערכות ישראל היום הזה". ואמרו חז"ל: "גלית... שעמד בגילוי פנים ("בחוצפה" - רש"י) לפני הקב"ה". את זה הבין דוד, שעמד נרגש מזעם בשמעו את החירוף והגידוף ואת חילול שם שמים היוצא מפי גלית, בלי מענה יהודי. משום כך קרא (שם, כו): "כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלקים חיים". וכבר הערנו שגלית אמר: "חרפתי את מערכות ישראל", ואילו דוד שינה בלשונו, משום שהבין את הנקודה המרכזית כאן: "שפלותם של ישראל חילול שמו הוא". מי שמחלל את ישראל מחלל בהכרח את שם ה'.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק כז עמ' שמה-שמו)

גלית וכו' שעמד בגילוי פנים לפני הקב"ה וכו' כדי לבטלן מקריאת שמע שחרית וערבית וכו' כנגד ארבעים יום שניתנה בהן תורה

מדברי חז"ל ברור, שהיסוד של כל המעשה של גלית היה נסיון לחלל שם שמים בגלוי ובחירוף ובגידוף. כך אמרו חז"ל: "גלית... שעמד בגלוי פנים לפני הקב"ה...". ועוד אמרו חז"ל: "'ויגש הפלשתי השכם והערב' - א"ר יוחנן: כדי לבטלן מקריאת שמע שחרית וערבית". כלומר, כל כוונתו של גלית היתה לחרף ולגדף את ה', לחלל את שמו ולהורידו ממעמד של ה"אחד". ולכן, כל בוקר וערב יצא כדי ללעוג להם בזמן של קריאת שמע, שהיא המלכת הקב"ה על ישראל כמלך. וכן אמרו חז"ל: "'ויתיצב ארבעים יום' - א"ר יוחנן, כנגד ארבעים יום שניתנה בהן תורה". וכוונתו ברורה גם בזה.
ואם כן, ניתן להבין בבירור, שדוד אחז בכלל היסודי של חילול השם, היינו, ששפלותם של ישראל היא חילול שמו, והבין שכאשר הפלשתי התגאה בזה שחירף "מערכות ישראל", התוצאה הישירה מזה היא "כי חרף מערכות אלקים חיים". ומשום כך, כתשובה לטענה של שאול המלך כי לא יוכל להתגבר על הפלשתי וכי פיקוח נפש דוחה עימות עם הגוי, ענה דוד (שמואל א יז, לו): "גם את הארי גם הדוב הכה עבדך והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם, כי חרף מערכות אלקים חיים". והכוונה ברורה - מדובר כאן בחילול השם, וחילול השם וקידושו דוחה סכנה ופיקוח נפש.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק יד עמ' קסו)

שעמד בגילוי פנים לפני הקב"ה שנאמר ברו לכם איש וכו' ואין איש אלא הקב"ה וכו' הריני מפילו על יד בן איש שנאמר ודוד בן איש
6-10

פירוש כי בריאה זאת היא גלית היה נגד ה' יתברך אשר נקרא "איש מלחמה". ונקרא ה' יתברך "איש" מפני שהוא עומד בעצמו ואין לו התלות בזולתו, כי "איש" מורה על עצם, כמו "איש אל אחיו" (שמות כה)... ומפני כך אמר גלית "ברו לכם איש" אשר הוא עומד בעצמו ואין לו התלות בזולתו, וזה מורה על חוזק שלו וגודל כחו כאשר הוא עומד בעצמו, ועם כל זה לא יעמוד נגדי. כך אמר גלית.
ואמר שנתן אותו ביד בן איש, כי דוד [היה] מלך ישראל, ולא היה מלך כשאר מלכים, רק מלך שאליו ראוי המלוכה יותר מכל, ולכך הוא איש, אשר אינו נתלה בזולתו, כי כן ענין המלך אשר הכל תולין בו והוא עומד בעצמו, רק שהוא תולה בו יתברך, ואליו ראוי להמית את גלית. ומפני זה נקרא גלית, שהיה עומד בגלוי פנים נגד הקב"ה. ואדם כמו זה גוזר בעצמו העדר שלו, ולכך היה "פי רשעים תלכדנו" לצאת מפיו העדר שלו.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

בעל עיני יצחק מעורר, לפי דרשת חז"ל, מדוע תיאר הוא את ה' יתברך בשם "איש"? ומפרש הוא על פי הידוע שהנהגתו יתברך וגם נצחון המלחמה שלו הם לפעמים ע"י נס נסתר המלובש בטבע, כאמור "ד' איש מלחמה", ולפעמים ע"י נס גלוי כאמור "ד' שמו", היינו שהוא נלחם בשמו בלבד. וזה שטען אותו רשע, שאם ילחום ד' עמו שלא בדרך הטבע כי אם בדרך נס, אז יודע הוא שינצחנו ד', אבל אם ילחום עמדו הקב"ה בדרך הטבע, כאמור "ברו לכם איש זה הקב"ה שנאמר בו ד' איש ומלחמה", אז גם הקב"ה לא ינצחנו. ובצדק אמרו חז"ל שהקב"ה אמר לו שלא בלבד שהוא ינוצח ע"י איש, כי אם שהוא "יפילו ביד בן איש", היינו ביד בחור בשנים שנקרא עוד על שם אביו, וזה דוד, שמפני בחרותו היה נקרא עדיין "בן ישי", ולא בשמו, ובכל זאת נפל בידו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

שעמד בגילוי פנים לפני הקב"ה וכו' שהכל דשין את אמו כגת
28-6

בעל לשמוע בלמודים כתב שיתכן היות שאיתא למעלה "גלית שעמד בגילוי פנים", הרי שהיתה בו מדת העזות והחציפות, ואמרו חז"ל מדחציף כולי האי ש"מ ממזר הוא, וזה נרמז כאן, שהכל דשין את אמו כגת.

(לקוטי בתר לקוטי כאן ד"ה גלית שהכל)

ואין איש אלא הקב"ה
8

...שכל מה שברא בעוה"ז יש בכולם דמיון הזכר והנקבה כאחד, כי כל זכר דמיון אל המשפיע, וכל נקבה דמיון אל המושפע, כנקבה המושפעת מן האיש, וכל הנבראים יש בכולם צד א' משפיע וצד א' מושפע הכל כאחד. כיצד? הרי הקב"ה המשפיע הראשון הנותן אמרי שפע אל העולם העליון, אבל הוא ית' אינו מושפע מזולתו. והעולם העליון חוזר ומשפיע אל העולם האמצעי, נמצא שהעולם העליון יש בו דמיון הזכר והנקבה כאחד, שהרי הוא מושפע כנקבה מן סיבה ראשונה ית', ומשפיע כזכר אל העולם האמצעי. וכן העולם התיכון מקבל השפע מן העולם העליון וחוזר ומשפיע אל העולם התחתון, א"כ גם העולם האמצעי נקרא זכר ונקבה כאחד משפיע ומושפע... עד אשר בכולם שייך לומר שהוא מושפע ומשפיע כאחד, בלתי לה' לבדו יש לייחס תואר האיש לבד משפיע ואינו מושפע. זה שאמרו רז"ל בכמה מדרשים: אין איש אלא הקב"ה שנאמר "ה' איש מלחמה", ר"ל אין לייחס תואר האיש המורה על המשפיע ובלתי מקבל בלתי לה' לבדו, כי כולם צריכין אליו ית' והוא ית' אינו צריך לשום אחד מהם. ומה שמצינו לשון "איש" אצל הבריות אינו בעצם כי אם בהשאלה בצרוף האשה, אבל שם העצם של איש אין לייחס כי אם אליו יתברך.

(כלי יקר, בראשית פרק א פסוק לא)

ידוע שבכל ימי החול ההשפעה ניתנת מלמעלה ע"י שליח, ובשבת ע"י הקב"ה בעצמו. וזהו הפירוש מה שאיתא בתקוני הזוהר שבכל ימי החול מתיחדין ע"י מט"ט ובשבת ע"י צדיק חי עלמין. וזהו שרמזו ז"ל (קדושין מא.): האיש מקדש בו ובשלוחו, האיש רומז להקב"ה כמו שאמרו ז"ל: אין איש אלא הקב"ה, ומקדש את ישראל, בו, היינו בשבת, ובשלוחו, היינו בימי החול.

(שם משמואל, פרשת חיי שרה, שנת תרע"ג)

רע"מ פנחס רכו, א: והאיש משתאה לה כו'; תצא רפז, א: כי ימצא איש כו'.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


ואין איש אלא הקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה
8

הבן המאמר הזה ואל ילוז מבין עיניך, שהקב"ה נקרא "איש" במקומות רבים שדרשוהו חז"ל, והוא סוד גדול שבו יתגלו לך סודות מרובים. אמרו "וא-ל שד-י יתן לכם רחמים לפני האיש" - זה הקב"ה. "שמחה לאיש במענה פיו" - זה הקב"ה. "וישח אדם וישפל איש" דבפרק עגלה ערופה, ואחרים רבים אין מספר. ובנין אב שבכולם "ה' איש מלחמה", וסודו ידוע למשכילים. והמלחמה היא שנאמר בה "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור". ואם הבנת ביד השם והכסא שאינם שלמים, תדע סוד המלחמה שאינה בטלה עד "מי זאת". ואין להאריך.

(ר' טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)


כדי לבטלם מק"ש שחרית וערבית וכו' כנגד ארבעים יום שניתנה בהן תורה
20-22
כבר אמרנו כי עצם מציאות גלית הוא נגד ה' יתברך, ולפיכך היה מתנגד אל אחדותו יתברך. ומפני ששחרית וערבית ראוי ליחד שמו יתברך, לכך לא היה עומד כנגד ישראל [אלא] דוקא שחרית וערבית. וכן שהיה נגד הקב"ה שנתן תורה לישראל בארבעים יום. כלל הדבר, גלית זה היה נגד ה' יתברך ונגד תורתו.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

כנגד ארבעים יום שניתנה בהן תורה
21
בעל עין אליהו מפרש על פי המדרש: משל למלך שהיה לו שדה, וקרא לאריסים ולא קיבלוה, ואח"כ בא אחר וקיבלה והובירה, על מי המלך מקפיד? על מי שקיבלה. וכן לא קיבלו האומות התורה, ואנחנו קיבלנוה, לכן אנו נענשים. ובאופן זה עורר גלית הדין עלינו, שאין אנו מקיימים התורה שקיבלנו במ' יום. אולם במדרש שם יש גם דעה אחרת, שאף שאין אנו שומרים את התורה, בכל זאת יש לנו זכות על אשר קבלבו אותה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


שמבונה מכל מום וכו' בינוני שבאחיו וכו' שהוא עשוי כבנין וכו' בר מאה פפי וחדא נאנאי
24-27
פירוש, כי ראוי שיהיה מבונה מכל מום לחסרונו בעצמו. ומ"ד שהוא בינוני שבאחיו, ודבר זה ר"ל כי היו להם אחים ד', וזהו הבינוני שבאחיו, לכך הוא עיקר אחיו, כי הבינוני הוא עיקר ביותר, שזהו ענין הבינוני, ובשביל זה שהיה מחשיב עצמו עיקר אחיו היה עומד כנגד ה' יתברך שהוא עיקר הכל. ורבי ינאי - שעשוי כבנין, מורה זה על חיזוק גופו שעשוי כבנין. בר מאה פפי וחד נאני - כי מפני שבא מן הערוה והזנות, לכך היה נמצא בו הזרות הזה שהיה מתנגד אל ה' יתברך ועמד בגילוי פנים נגד ה' יתברך.
וכל אחד מן אלו ארבעה חכמים זכר דבר אחר מענין הזרות, עד שהוא זר מכל צד לגמרי, והם נאמרים בחכמה מופלגה מאוד כאשר תבין. לרב שהיה בעל מום, והמומין והחסרונות [באין מן השמאל, כי כל מום רע], והם רעים לגמרי, ושמואל שאמר שהיה בינוני שבאחיו, גם ענין הבינוני שהוא באמצע ידוע. ורבי ינאי שאמר שהיה עשוי כבנין והיה גדול ביותר, [וזה מן הימין ששם התעלות ורוממות] וזה ידוע. ומה שאמר רבי יוחנן מאה פפי וחדא נאני, שהיה מעורב באמו זרע הכל. והרי הוא זר מכל צד, שהם ארבע צדדין, ולכך אלו האמוראים כסדר הזה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)


בר מאה פפי
26

ומאה הוא מספר שלם בתכלית השלמות, כי עשר הוא מספר שלם כמו שנתבאר לעיל, וכאשר הוא שלם בתכלית, הוא שכל אחד מאלו העשר גם כן שלם בתכלית עד שמגיע למספר עשר, והוא מאה, ועל דרך שנאמר (תהלים יב, ז) "מזוקק שבעתים", כי הזיקוק בכל מקום שבע פעמים, והזיקוק השלם בתכלית הוא שבע פעמים שבע. וכן דרכם בכל מקום לומר על השלמות היותר גמור ושלם מספר מאה, כמו (שבת כה ע"ב): איזהו עשיר וכו' מאה כרמים מאה שדות מאה עבדים [וכן דרכם לתפוס מאה למספר מרובה בכמה מקומות, כמו (פסחים פט ע"ב): מאה פפי, שונה פרקו מאה פעמים (חגיגה ט ע"ב), בר מאה פפי (סוטה מב ע"ב), מאה פנדי בפנדא (בבא קמא כז ע"ב) ושאר דוכתי והוא לטעם הנ"ל].

(רבי צדוק מלובלין, שיחת מלאכי השרת, פרק ג דף כה ע"ד-כו ע"א)

מזכירין בסיום מסכת שמות עשרה בני ר' פפא... נראה על פי מה שדרשו במדרש (בראשית רבה פ' פב): שני תלמידים של ר' יהושע שינו עטיפתן בשעת השמד, פגע בהן סרדיוט אחד, אמר להם אם אתם בניה של תורה תנו נפשכם עליה וכו' אמרו לו בניה אנו וכו'. וענין בניה של תורה הוא על פי מה שכתוב בזוהר הקדוש בכמה דוכתי: ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא חד. ובפרשת בשלח (ס' עא) מקשה בזוהר הקדוש על מה שנאמר "ולא מצאו מים" ואין מים אלא תורה, וכי מאן יהיב להו אורייתא הכא וכו'? ומסיק דקודשא בריך הוא תורה איקרי, ואין מים אלא תורה, ואין תורה אלא קודשא בריך הוא, והיינו בניה של תורה - בני הקב"ה. ופפא הוא אב כמו שמצינו: מאה פפי וחד נאנאי, ומייתי בתוספות מירושלמי דדייק מזה דאשה מתעברת וחוזרת ומתעברת מב' בני אדם, ופירוש מאה פפי - אבות יחד, נאנאי - כלב. עיין שם. ונקראו בר פפא - אב, והוא הקב"ה, וכדרך שאמרו (ברכות לה ע"ב): כל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל שנאמר "גוזל אביו ואמו" וגו' ואין אביו אלא הקב"ה שנאמר "הלוא הוא אביך".

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, ויקרא, ל"ג בעומר וסיום הש"ס, אות ו)


בר מאה פפי וחדא נאנאי וכו' בני הנשוקה
26-40

ולכן חשב יעקב על שמשון שהוא משיח, כי הוא תוקף הגבורה... [וגלית הפכו נפל באמת ביד דוד המלך ע"ה, והיה לו תוקף זה ע"י שהיה בן הנשוקה, ע"י אותם נשיקות ואותם טיפין דמחלון. כי הכלל - אין שום טובה ומתנה משלוש אלו נמשכת לעכו"ם רק ע"י ישראל כמו שאמרו ז"ל כמה פעמים... ותיקון מחלון ע"י הריגת דוד לו, וע"י זה נתגדל דוד והחלה צמיחת קרנו, והיינו כי אז כאשר נתגבר על הגבור שבגבורים דרע, וכבר ידענו כי כל מלחמות וניצוחים שלהם לעכו"ם היה כפי ניצוחם ליצרם כמו שנתבאר לעיל, ע"י זה ניצח אז שורש הנעלם, ואז השיג רוח הקודש דהבלא דידיה והחל רוח ה' לפעמו.
ואמרו ז"ל דהיה בר מאה פאפי וחד נאנאי. עיין שם בתוס' פירש כלב. כמו ששמעתי על ריש מאה דיני דפרק קמא דסנהדרין (ז.), כי כשהוא בלב אז הוא מספר י', ובמוח אז כל עשרה מתמלא מעשרה ונעשה מאה, ומחלוקת נוגע אל המוח... וזהו מאה, דשלמות המוח שלו היה מערלות פלשתים, ואחד הוא השורש הנעלם היה מכלב, דעזות רעה נקרא כלב, "והכלבים עזי נפש" כמו שנתבאר לעיל [ועיין בקרנים מאמר י"ב בשם שר הכלבים ושם מאמר ו' ובדן ידין תבין עוד סוד החציר הנזכר לעיל שהוא כשם שר הכלבים רק בהיפך אתוון שהוא מצד המתקתו. ועיין שם דבעל צפון היה צורת כלב רע עיין שם, ולכך אמרו להטעותם שיאמרו קשה יראתם וכו', כי כל עיקר גלות מצרים היה לברר שורש הנעלם, דהגם דהללו עובדי עבודה זרה וכו' מכל מקום כששורש הנעלם טוב אף שעושה מה שעושה הכל טוב... בעל צפון הוא לעומתם ממש, ולכך היה להם כלבים שעל ידם לא יוכל עבד לצאת מצד תקיפות שורשם כנ"ל, "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב", רק אצל בעל צפון שם היה גמר הבירור. ואז ראתה שפחה וכו' וכן השיג דוד המלך ע"ה כשנצח לגלית]. ומשם נמשך גבורתו, ולכן נאמר כלב בפסוק, כי היה גם כן ממזר, כי הראשון שבא עליה קנאה בביאה, ובעולת בעל יש להם וניצוחו הוא התחלת מלכות בית דוד שזה ענינם כנ"ל].

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת אחרי מות אות ד דף צא ע"ג-צב ע"א)

שהכל דשין באמו כגת
28
גם זה בא לבאר ענין גלית איך בא מן הזנות והתועבה, וכיון שבא מן הזנות היה מתנגד אל ה' יתברך. כלל הדבר, גלית זה בא ממקום הטומאה וכחו היה ממקום הטומאה והתועבה כאשר ידוע.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

שהכל עורפין אותה מאחריה וכו' שהכל דשין אותה
32-34

פירוש, אליבא דכולי עלמא היה באמו גודל הזנות והתועבה, ולכך יצא ממנה זרע זה, הוא גלית, שבא בגלוי פנים נגד ה' יתברך. רק אליבא דמר יותר גודל הזנות כאשר ערפו אותה מאחריה, שהוא זנות של כלב שעורפין אותו מאחריו, ולמר כדרכו הוא יותר זנות ותיעוב, ששם הוא דרך זנות, כי כל דבר שלא דרכו אין זה נחשב כל כך זנות כאשר הזנות הוא כדרכו. ובהא פליגי, למר יותר טומאה כאשר הוא שלא כדרכה דרך כלב, ולמר יותר זנות כאשר הוא כדרכה, שדרב זה זנות ביותר כאשר הוא מקום הערוה, רק שבדבר זה זנות יותר כאשר היתה מופקרת לכל ורבוי הזנות הוא יותר.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

ואת ארבעת אלה נולדו להרפה בגת כו'
36-37

עי' זהר בלק רו, א; זהר חדש רות עט, א; שם פא, ד.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

יבואו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה
40

פירוש, מפני כי בני הנשוקה היו קרובים להידבק ופרשו, ואילו בני דבוקה לא פרשו ודבקו לגמרי, ראוי שיפלו בני הנשוקה ביד בני הדבוקה. והרי היו מתנגדים הנשוקה והדבוקה, שאילו לא נשקה לגמרי יש עליך לומר שלא היתה ראויה להידבק ואין כאן פרישה, אבל כאשר נשקה, ראויה היתה להידבק כי הנישוק הוא קצת חיבור, ופרשה. לכך יבואו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה, כי המתנגדים יפלו זה ביד זה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

"וירץ עשו לקראתו וגו' וישקהו ויבכו" - ברש"י: נקוד על וישקהו לומר שלא נשקו בכל לבו, אמר רשב"י, הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו. ויש להבין, וכי רשב"י בא ליפות את עשו? ונראה שכיון לדבר פנימי נכבד, כי יש להתבונן שלא נאמר "וישקו זה לזה" כמו שנאמר "ויבכו" ששניהם בכו, אבל הנשיקה היתה רק עשו ליעקב. והענין הוא ע"פ מה ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפירוש דברי הגמ' סוטה: יבואו בני הנשוקה [זה גלית הפלשתי שהיה בן ערפה שנאמר בה ותשק ערפה לחמותה] ויפלו ביד בני הדבוקה [זה דוד בן רות שנאמר בה ורות דבקה בה], כי בתחילה נאמר שם "ותשק להן" [נעמי לרות וערפה], ואח"כ אחרי דברי נעמי נאמר "ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה", והיינו כי נשיקה היא התדבקות רוחא ברוחא, ובנשיקין של נעמי להן נתנה בהן מרוחה הקדושה שתקשקש בהן, ואם הן בפנימיותן טובות יתאחדו רוח ברוח עד שיבואו לידי גרות באמת, ואם רצונן להתגייר הוא רק משפה ולחוץ לא יתאחדו הרוחות, ורק מעט הקדושה שעדיין נשארה בהן מבעליהן תמשך מהן ותתדבק ברוחה הקדושה, וזהו "ותשק ערפה לחמותה", היינו שהשיבה את האי רוחא שנתנה בה נעמי מקודם ונתדבק בנעמי, וממילא מעט הטוב שהיה בה מבעלה נמשך אחר נעמי ונשארה ריק מכל דבר של קדושה. אבל רות שפנימיותה היתה טובה, דבקה בה. ובאשר הסט"א כל חיותה היא ממעט הקדושה שהאירה בה, וזה בן הנשוקה שנפרדו ממנה כל חלקי הטוב, על כן נפל לפני בן הדבוקה. ודפח"ח.
וכענין זה יש לומר דהנה יעקב בהשתחויותיו הכניס בעשו חלקי קדושה, ואם נתעורר להיטיב מעשיו היה נדבק ביעקב והיה לו תיקון, אך באשר נשאר כמו שהיה מקודם, היו הנשיקין שלו ליעקב כעין הנשיקין של ערפה, שהשיב ליעקב כל חלקי הקדושה שהכניס בו. ובאשר היו בו נשמות גבוהות מאד, כמו שחכמים הגידו, נדבקו אז הנשמות ההן בחלקי הקדושה שהכניס בו יעקב וכולן נמשכו ובאו ליעקב, ומזה נסתעף מה שהיה להן עלייה אח"כ מבין שיני הסט"א. ובכן יעקב לא נשק לעשו, כי כבר הכניס בו חלקי קדושה בהשתחויותיו ולא היה צריך לנשיקין, אדרבה הרי הרגיש שהיו ללא יועיל והוא משיב לו מה שהכניס בו. והנה הנשמות הגבוהות שהיו בעשו היו טמונות בו עמוק עמוק מאד, שלא היו ביכלתן לצאת ממנו כ"כ מהרה עד אחר הרבה דורות, וע"כ אם לא היו הנשיקין מעומק הלב לא היתה נגיעה עדיין בנשמות ההן, וזה שאמר רשב"י שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו, וע"כ היתה עלייה לנשמות ההן.

(שם משמואל, פרשת וישלח, שנת תרע"ב)

...שבדורון עצמו היה פתוך ענין מלחמה, והיינו שע"י החיבור שבאמצעות הדורון יתהווה אחת משתי אלה, או שיחזירם למוטב, ואם לא, עכ"פ חלקי הטוב והנשמות הקדושות שהיו טבועים בעשו יתעורר, וימשכו אחרי יעקב והוא ישאר ריק מכל זיק קדוש. וכענין שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין נעמי ורות וערפה, שתחילה כתיב "ותשק להן", כי נשיקין הן התדבקות רוחא ברוחא, והיינו שהכניסה בהן חלק מרוחה שיהיה מקשקש בהן להתעורר להתגייר, ורות התעוררה ונדבקה בנעמי ונתגיירה, אבל ערפה שנשארה בגיותה כתיב "ותשק ערפה לחמותה", היינו שכל חלקי הטוב שהיו בה בצירוף האי רוחא שהכניסה בה נעמי חזרו ונדבקו בנעמי, והיא נשארה ריקה מכל ניצוץ קדוש. וזהו שאמרו ז"ל: יבואו בני הנשוקה ויפלו ביד בני הדבוקה [היינו גלית בן ערפה בידי דוד בן רות], שכל כח הסט"א אינו אלא מפאת הניצוץ הקדוש שבו, וערפה בנשיקין לנעמי נשארה ריקה מכל ניצוץ קדוש, על כן נפל בנה גלית בידי דוד, עכ"ד. וכן נמי היה ענין יעקב ועשו, שבאמצעות הדורון, אם לא יתעורר לחזור למוטב, ימשכו ממנו כל חלקי הטוב ויתדבקו ביעקב. ואז שוב אינו מתירא מחרבו של עשו, אדרבה עשו יפול תחת חרבו של יעקב, כמו בן הנשוקה ביד בן הדבוקה. וכן היה באמת, שכל החלק הטוב שהיה בעשו נמשך ממנו ונדבק ביעקב. וזהו שכתוב "וישקהו ויבכו" ולא כתיב "וישקו זה לזה" אלא "וישקהו" היינו עשו ליעקב, והוא ממש כענין הנשיקין של ערפה לנעמי.

(שם משמואל, פרשת וישלח, שנת תרע"ז)

..מאמר הכתוב (רות א, ט) "ותשק להן" [לערפה ורות], ושם (פסוק יד) "ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה", ובש"ס: יבואו בני הנשוקה [גלית הפלשתי שהוא בנה של ערפה] ויפלו ביד בני הדבוקה [דוד המלך שבא מרות]. ויש להבין, שמתחילה גם ברות כתיב נשיקה "ותשק להן", ולמה לא נקראו בני רות נמי בני הנשוקה? וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שהנשיקין הראשונות היו משל נעמי להן, והיינו שנשיקין הן התדבקות רוחא ברוחא, ונעמי הדביקה את רוחה ברוחן והכניסה בהן ניצוצין מרוחה שהם יכשכשו במעיהן ויעוררון לטוב, ורות התעוררה להתגייר, אך ערפה שלא התעוררה כתיב "ותשק ערפה לחמותה", היינו שהדביקה רוחה ברוחה וחזרו ונדבקו ניצוצי נעמי וגם מעט ניצוצין שהיו בה מכבר בנעמי, והיא נשארה ריקה מכל קדושה. וזהו שאמרו ז"ל (רות רבה פ"ב) שנקראת ערפה, שהפכה עורף לחמותה, היינו ששוב לא היה לה שום קירוב לנעמי, כי קצת הקדושה שהיתה בה מקודם נסתלקה ממנה ונדבקה בנעמי. ע"כ נקראת נשוקה ע"ש הנשיקין שהחזירה לנעמי את הקדושה שבה, אבל הנשיקין הראשונות של נעמי להן מתיחסות רק לנעמי ולא להן, עכ"ד.
ויש להוסיף ולומר שנעמי בכוונה ולנסיון עשתה מה שעשתה, דאם ניצוצי הקדושה מתאחדין עמהן ונפשה מתדבקת בקדושה, אז בהכרח כאשר יתעוררו הניצוצין הקדושין לצאת מטומאה לטהרה, יתעוררו עמהם גם יתר החלקים העצמיים שבנפשה באשר נקשרים והיו לאחדים עם ניצוצי הקדושה וישתוקקו כולם להתגייר, ובאם ניצוצי הקדושה אינם מתאחדין עמהם אלא שהם בתוכם כמו שבוי בבית השבי, אז בהתעוררות חלקי הקדושה עוד יתרחקו ויתפרדו מיתר החלקים ולא ידבקו בהם אלא חלקי הקדושה שמאז, ויהיו כמו שבוי בהתעוררותו לצאת ממאסרו ישבור הדלת ויצא, וכך הוה, שרות התעוררו בה כל החלקים באשר היו מכבר מתאחדין עם חלקי הקדושה וחזרה להתגייר, אבל ערפה שהקדושה היתה בה רק בשביה, כאשר נעמי נתנה בה ניצוצי קדושה התעוררו בה רק חלקי הקדושה ונפרדו ממנה ונתדבקו בניצוצות שהכניסה נעמי בה וכולם נתדבקו בנעמי ע"י הנשיקין, והיא נשארה מנוערה וריקה מכל טוב.

(שם משמואל, פרשת דברים, שנת תרע"ו)

בשכר ארבע דמעות שהורידה ערפה וכו' זכתה ויצאו ממנה ארבעה גיבורים
41
פירוש, מפני [שהדמעות] היו מורים שלא היה פרישה ברצון, רק שלא היתה רוצה ללכת אל עם אחר, ולא שלא היתה רוצה ללכת מצד מה, רק לגמרי לא היתה רוצה בכל צד, שהם ד', ולכך הורידה ד' דמעות, וכנגד זה העמידה ד' גיבורים.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

מכאן שאסור לספר בשבחן של רשעים
43-44
וזה כי השבח של רשע אינו ראוי לו, [והוא יוצא מן סדר המציאות הראוי, וכאשר מספר בשבחו הוא יוצא ממה שראוי להיות, כאשר שבחו של רשע אין ראוי שיהיה בעולם כלל], ואין ראוי שיהיה, ולפיכך אסור לספר בשבחו.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

שעשוי כשובך וכו' שכל הרואה אותו נשפך לפניו כקיתון
46-47
למר נקרא שובך על שם גודל קומת גופו [והיה לו גוף בעל כח], ולמר שכל הרואה אותו נשפך לבו [כקיתון], ודבר זה מפני שינוי צורתו שהיה לו עד שכל הרואה לבו נשפך. למר יותר יש לייחס הגבורה אל הגוף שהוא מקבל הגבורה, ולמר לצורה, ולכך אמר כל הרואה אותו לבו נשפך כקיתון, ודבר זה מפני שנוי צורתו.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

כתיב הרפה וכו' כתיב שובך וכתיב שופך חד אמר שופך שמו ולמה נקרא שמו שובך כו' וחד אמר שובך שמו ולמה נקרא שמו שופך וכו'

בספרי שם עולם עירובין נג, א, אות לז, הבאתי עוד כמה פלוגתות כאלו של רב ושמואל שהן: בבבא בתרא צא, ב: כתיב מחלון וכליון וכתיב יואש ושרף (דהי"א ד), רב ושמואל חד אמר מחלון וכליון שמן ולמה נקרא שמן יואש ושרף וכו' וחד אמר יואש ושרף שמן ולמה נקרא שמן מחלון וכליון כו'; וכן בסנהדרין מד, ב: כתוב זמרי (דהי"ב ב) וכתיב עכן (יהושע ז), רב ושמואל חד אמר עכן שמו ולמה נקרא שמו זמרי כו' וחד אמר זמרי שמו ולמה נקרא שמו עכן כו'. והנה בטח לא בהזדמנות דרש אחד מהם שם זה והשני השם השני. והאיר ה' עיני למצוא קוטב פלוגתתם, שהוא אם איש אחד נקרא בשמות שנים בתנ"ך, שעל כרחנו נאמר שאחד לדרשא, והנה שם אחד מוזכר בספר דברי הימים, ובשם השני באחד משאר ספר תנ"ך, פליגי אי השם שמוזכר בדברי הימים הוא עיקר והשני לדרשא או להיפוך. והמתבונן בכל אלו הפלוגתות ימצא כי שם אחד הוא בדברי הימים (וכן בפלוגתא שבעירובין שם אמרפל או נמרוד, שכן מוזכר בדהי"א א, ו), ופליגי רב ושמואל איזה שם הוא לו שם עצם ואיזה כינוי לדרשא.
והנה בויקרא רבא פ"א, ג, מבואר: ר' סימון בשם ריב"ל ור"ח אבוהו דר' הושעיא בשם רב אמרי לא ניתן דברי הימים אלא לדרשא, "ואשתו היהודיה ילדה את ירד אבגדור" (דה"א יד), "ואשתו היהודיה" זו יוכבד ולמה כו', "את ירד" זה משה כו'. וכן היא ברות רבא פ"ד, א, שרב הוא דאמר שבכל מקום שנקרא איש בדברי הימים בשם אחר מאשר נקרא באחד משאר ספרי כתבי הקודש, השם שבדברי הימים לדרשא קאתי. ומעתה ברור שרב הוא האומר הרפה לדרשה, וכן שופך, ויואש לשרף, וזמרי. וראה נא ברש"י לפנינו כאן שרשם: כתיב שובך בספר שמואל וכתיב שופך בדברי הימים, בעוד שאין זה מתפקידו ודרכו לציין מקום הפסוקים המובאים (ומועטים הם המקורות שרשם מקום הכתוב המוזכר וכולם ללמד יצאו), כי מיד ה' עליו השכיל לכלול בצחות לשונו הטהור הסבר ענין פלוגתתם, וכן הלאה בבבא בתרא צא, א, עיין שם.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

שעשוי כשובך

עי' סוכה ז ע"ב: סוכה העשוי כשובך, ור"ל שהיה ענקי בקומתו ורחבו. עי' מדרש שוחר טוב לתהלים פג, ד.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

שכל הרואה אותו נשפך לפניו כקיתון

עי' לעיל לו רע"א: כל העומד בפניהם מיד נתרז שנאמר "את אימתי אשלח לפניך" כו'; להלן מד, ב: שמע קול קרנות והרתיע כו' ומים שותתין על ברכיו. וראה יחזקאל ז, יג: "וכל ברכים תלכנה מים", ובדניאל ה, ו: "וקטרי חרצה משתערין", ומש"כ לעיל מגילה טו, א.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


אשפתות של חללים וכו' אשפתות של זבל
49-51

מחלוקת זה כעין מחלוקת דלעיל, דלמר הגבורה מפני שהם מלומדי מלחמה, וזהו הזריזות אשר הוא מצד הנפש [שהוא הצורה], והוא פועל המלחמה, כמו שאמר שזורקין חץ וכו', כל זה הוא פועל זריזות הנפש שהוא הצורה. ולמר בשעה שעושין צורכיהן, דבר זה הוא שייך לגוף בלבד. ולכל אחד ואחד יש פנים, כי הכח והגבורה הוא מצד הנפש דהיינו הזריזות, שפועל דבר זה הוא מצד הנפש, אבל החוזק הוא מצד הגוף.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

רב ושמואל וכו' עושין אשפתות אשפתות של חללים כו' עושין אשפתות אשפתות של זבל

ויעוין באיכה רבתי פ"ג פסוק "הביא בכליותי בני אשפתו": רב ושמואל, רב אמר בני אופיכיה בני אמורים, ושמואל אמר בני אדם שאוכלין הרבה ומוציאין אשפתות הביא עלי. ומעתה יש מקום להכרעה גם ללישנא דהיא פלוגתת רב אמי ורב אסי, דידוע שרב אמי תלמידו של שמואל הוה, עיין ירושלמי עירובין פ"ו ה"ח ושקלים פ"ב ה"ד, ובכן נקט לשון רבו.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

מאן דנפיש זבלא חולי מעיים

עבודת פעור, תכונתה היתה הירוס כל צדק ויושר והנהגה טובה. כי הכוחות הרעים שבאדם, שהיא חלאת הנפש וזוהמתה, היא צריכה להנהגת תרופתה ההיפוך מהנהגת תרופת הגוף. תרופת הגוף, כשהחלאה מתקבצת, דוחין אותה לחוץ והוא מתרפא, ורפואת הנפש כשהכוחות הרעים דוחקין לב האדם לעשות מעשה רשע ונבלה, הרפואה היא לכבוש הכוחות הרעים ולמנע יציאתם מן הכח אל הפועל ובזה יתגבר הכח הטוב על הרע. אמנם עובדי הפעור טעו בדמיונם להשוות רפואת הנפש לרפואת הגוף, וטענו כי כל כח רע הדוחק לב האדם, רפואתו היא שיוציאו מן הכח אל הפועל לחוץ לנפש, ואז לא יהיה דבק בפנים הנפש, והוא דרך רע וזדון, המביאה להנזר לבושת. ולהיפוך הורונו חז"ל חכמי האמת והצדק, "איזהו גבור? הכובש את יצרו".
גם בימינו עוד נשארו שרידים מעובדי הפעור, הסבורים שכל מחשבה רעה שנקלטת במוחם העקום, שהיא הצואה והסרחון הנפשי, יטיבו אם יוציאוה לחוץ. ומה מאד ירֵיעו אלה המוציאים את זבלם לרה"ר, ולוּ חכמו ישכילו, כי אם הם חולי מעיים הנפשיים, דמאן דנפיש זבלא חולי מעיים הוא. תרופתם היא ההיפוך מתרופת הגוף בכיו"ב. כי חלאת הגוף בהתקבצה מי יבערנה, אבל הדעות אשר בחושך יסודן, כשאין מרחיבים אותן, באופן שיבלבל את הדעה הישרה ומאירין את הדעת באורה של תורה, מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

(ראי"ה קוק, פנקסים (מהד' מכון הרצי"ה), פסקה י, עמ' מג-מד)


דאגה בלב איש ישחנה ר' אמי ור' אסי
53-54

ומפני שהביא מחלוקת רב ושמואל, ולעיל אמר רב ושמואל ואמרי לה רב אמי ורב אסי, הביא מאמר אחר בשם רבי אמי ורבי אסי.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)


דאגה בלב איש ישחנה וכו' חד אמר ישחנה מדעתו וחד אמר ישיחנה לאחרים
54-55
בעל איי הים כתב שהני אמוראי לא פליגי בהבנת של המלה "ישחנה", כי בזה שניהם מודים שמשמעותה היא הכנעה והשפלה, כלומר שחוב על האדם להכניע ולהשפיל את הדאגה שלו, והני אמוראי פליגי רק בהבנת העצה שנתן הכתוב "ודבר טוב ישמחנה", שרצה לומר שהשפלת הדאגה תומשך לו במה שישמחנה בדבר טוב, ובזה פליגי מהו הדבר הטוב, חד אמר "שיסיחנה מדעתו" ע"י איזה דבר טוב, יהיה מה שיהיה, ולא בירר מה הוא הדבר הטוב, וחד אמר ש"ישיחנה לאחרים", שרצה לומר שהדיבור הטוב אשר ידבר חברו אליו יעזור לו שיהיה ביכולתו להשפיל את דאגתו.
ואנכי שמעתי, היות שחטאי האדם גורמים דאגתו בתורת עונש, לכן יספרנה לאחרים, אולי בזכותם יצילהו ד' ויסור דאגתו כי הם לא חטאו, ובאופן זה ינצל גם הוא מדאגתו. מובא בספרי [לקוטי בתר לקוטי] יומא עמ' קלח.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

רב אמי ורב אסי חד אמר ישיחנו מדעתו וחד אמר ישיחנה לאחרים
54-55

עי' מה שכתבתי לעיל יומא עה, א, לסיים שמעתתא.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא עה ע"א]


שהשם וכל כינויו מונחים בארון
55
כאן נרמז סוד הארון, ומה היתה בו הכוונה, ולמה היתה שכינה שורה עליו, לפי שהשם וכל כינויו מונחים בו, ושם כל הדברים הקדושים העליונים מתיחדין. ולכן נקרא במקום אחר "ארון של שכינה", וכאן אמרו "אלקיכם ההולך עמכם" - זה מחנה הארון. וכן יהושע הוא אומר "הנה ארון הברית אדון כל הארץ עובר לפניכם". והתבונן באמרו "אדון כל הארץ", וקנה לך חבר להבין.

(ר' טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)

בתוס' מתוספתא: "כי ה' אלהיכם ההולך עמכם" - זה השם הנתון בארון כו'. ועי' הקדמת זהר בראשית ב ע"א: דכתיב "אל פני האדון ה'", ודא אקרי אדון כמה דאת אמרת "הנה ארון הברית אדון כל הארץ"; ושם לג סע"ב. ועי' תשובות גאונים קדמונים (ברלין תר"ח) סי' טו: הארון הוא המלאך כו', ובמכתב שבראש הספר שם ח ע"ב. וראה במדבר י, לה: "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה'" וגו'; ובשמואל ב ו, ב: "ארון האלהים אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו"; ובכמה פסוקים כתוב "לפני העדות" ו"לפני ארון העדות", ובהרבה מהם "לפני ה'".

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US