Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת יומא



עג ע"א

עלה והצלח

כשהמוכשרים להצצות רוחניות רחבות דוחקים את עצמם להצטמצם בחוג צר של דעות ומעשים קטנים, מתדלדל כוחם אפילו במידת השימוש של הדברים היבשים המעשיים, מתוך כאב עצום שנשמתם מרגשת. הם אין להם רפואה רוחנית גם לצדדים המעשיים שבתורה ובחיים רק ע"י ההגברה העצומה של הדיעות העליונות, עד כמה ששאיפתם מגעת, לעומק, לרוחב ולגובה, בלא מעצור מצידם. עלה והצלח.

(שמונה קבצים, קובץ ב, אות רנב)


עג ע"ב

ואע"פ שגזירת נביא חוזרת גזירת אורים ותומים אינה חוזרת וכו' תומים שמשלימין את דבריהן ואם תאמר בגבעת בנימין מפני מה לא השלימו הם שלא ביחנו

ויש להבין מאי שנא דהקשו קושיא זו עכשיו ולא בלי זה, אַקרא דצוה הכתוב לשאול במשפט, וע"כ שיאמתו דבריהם, דאל"כ לשוא אנו שואלים...
אבל הענין כך, דודאי איך יתכן שגזירת נביא חוזרת, הלא נביא שליח מה' ולא איש אל וינחם?... כשנביא רואה נבואתו, חושב שהוא תיכף לפי דמיון קרוב ראייתו, אבל באמת עודנו רחוק בזמן, ואף שמ"מ יאמתו דבריו, אבל לדמיונו חושב הוא קרוב, ובאמת הוא רחוק בזמן... וכן היה ביונה שניבא על נינוה ארבעים יום, כי אמת היו ימים הנקראים שנים, מגזירת "ימים תהיה גאולתו", וכן היה, בסוף מ' שנה אחרי נבואתו חלה נבואתו על נינוה בדבר נחום האלקושי, וכמו שבא בספר טוביה... שבסוף מ' שנים נחרבה נינוה...
וזהו גזירת נביא חוזרת לשעה, כי אין נבחן מתוכו זמן מוגבל בהחלט... אמנם אורים ותומים אין בהם ספק בבחינת הזמן, אפילו אומרים היום או מחר, כדכתיב [שופטים כ, כח] "מחר אתן בידך", וכן תמיד הוא לאות לבני ישראל למען ידעו, וזהו תומים שמשלימים דבריהם בהחלט ובירור גמור עד שאין עוד אחריהם ספק. ולכך שאלה הגמרא מ"ט לא ביחנו בימי פלגש בגבעה, דודאי לא כיחשו וסתם עלו למלחמה, כי באמת עצת ה' היה שיעלו כי לבסוף נצחו, וכי אמרו תיכף נצחו, רק יעלו כי יצליחו, היינו לבסוף, וכן דרך מלחמה שילחמו פעמיים ושלוש, ואף שינוסו, בין כך יתמעט חיל האויב ויחלש כחו לרוב המלחמות, וא"כ בפעם האחרונה כבר תש כחו ותם לריק כחו, ולא יוכל להקשות על הקרא. אמנם עכשיו דקאמר הגמרא תומים שמשלימים דבריהם מבלי ליתן ולשייר מקום ספק בתשובתם, וע"כ במה שאמרו עלו, היינו תיכף, כי לולי כן תמיד הספק במקומו אימת ואיזה פעם יהיה סוף, והלעולם יריבו כאויבים בשער, והוצרך הגמרא לשנות כי החסרון היה מפאת שואל שלא כוונו דבריהם.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ד)

אורים שמאירין את דבריהן תומים שמשלימין את דבריהן וכו' כל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ושכינה שורה עליו אין שואלין בו

כאשר נתבונן בכתובים נראה כי בימי השופטים שאלו לו במשפט האורים (שופטים כ, כח) וכן בימי שאול (שמואל א' יד, לז) ודוד (שמואל א' כג), ואחרי כן בבית המקדש לא מצאנו שישאלו בעת צרה או בעת מלחמה, רק לנביא שאלו כמו בימי יהושפט (מלכים ב' ג, יא)... ומצאנו לחז"ל פרק בא לו: אין שואלין אלא בכה"ג שהשכינה שורה עליו ומדבר ברוה"ק, ולא היה בבהמ"ק איש כזה בעת צר להם. ובזה יבואר לנו פסוק בדה"י ב' כו: "בן שש עשרה שנה עוזיה ויעש הישר בעיני ה' ככל כו' ויהי לדרוש אלקים בימי זכריה המבין בראות האלקים ובימי דרשו את ד' הצליחו האלקים", פירוש, שזכריה היה כה"ג והיה מדבר ברוה"ק ושכינה שורה עליו, ולזה אמר "ויהי לדרוש אלקים בימי זכריה המבין בראות אלקים", הוא באורים ותומים, כמו שאמרו: אורים מאירים דבריהם, תומים שמתמים דבריהם, "ובימי דרשו ד' הצליחו האלקים". ולזה אמר בדברי הימים א' ה, לו: "ויוחנן הוליד את עזריה, הוא אשר כהן בבית אשר בנה שלמה בירושלים", פירוש, הוא אשר כהן ששאלו ממנו באו"ת, כי הוא היה מדבר ברוה"ק והשכינה שורה עליו, ועזריה הוא זכריה, כמוש"כ רש"י שם...
הוא גמרא ערוכה בסוטה (דף מח): משמתו נביאים הראשונים בטלה או"ת, ופליגי מאן נביאים ראשונים יעו"ש, דלפי מסקנת הגמרא פירושא דקרא "ויהי לדרוש כו' המבין בראות האלקים" קאי על או"ת.

(משך חכמה, במדבר פרק כז פסוק כא)

רבי יוחנן אומר בולטות

התפילה השלמה מתעכלת היא עיכול רוחני, ומתהפכת לאור תורה. היא משגת את טבעה השלם דוקא כשההגדלה התלמודית של התורה בשכל צלול וחופש דעת באה אחריה... סגולת תפילה ישנה לכל געגוע טהור טבעי, המתלוה לכל ענין שיסודו ברום עולם של תשוקה אצילית... ובאופן היותר עליון באה האהבה הטבעית של האומה, המתגלמת באהבת ארץ ישראל, ובכל הסעיפים שדרכה של אהבה זו להתפשט אליהם - השפה, ההיסתוריה, הגאון הלאומי - בין שהם מלובשים בגדי קודש, בין שהם עטופים מעטפה חולית. היסוד הפנימי הוא אהבת הקודש האיתנה שבסגולת ישראל, שזולתה כבר היתה האומה חרבה ונמוגה. בטוחים אנו, שמכל התנועות היותר חופשיות ומגושמות שהולכות לבסס בנין האומה, משך נמשך לאהבתה, אע"פ שהן נראות רחוקות מהופעת התורה, כולן מלאות הן מאותיותיה של תורה העליונה, החיה בעוז קודש מלא בנשמתן של ישראל, בנשמת הציבור בכללו ובנשמתו של כל אחד ואחד מישראל. זאת נשמת משיח, שהיא נשמת משה, המתפשטת בכל דור ודור ובכל יחיד ויחיד לפי מדתו, מעשיו ומדותיו, מגדול ועד קטן, הכל לפי הערך, אבל אין אפילו אחד מישראל שלא יחייהו ניצוץ אחד מנשמתו של רוח אפנו משיח ד'. ותיכף כשבאה אהבה כללית ונטיית לב לטובת האומה בכללותה, מחוברת לתקוה של ישועתה, לידי הבעה, מיד החיים המשיחיים מתגלים בקרבה, והודו של משה הולך ומתפשט, הולך ומתגלה, ואותיות התורה המקורית במקור הנשמה הגדולה של האומה מראש צורים, יסוד תורה שבכתב מעוטפת בתורה שבעל פה, הולכות ומתבלטות. ואחרי העיכול הרוחני, באים הדברים בתור לשד חיים ומרפא, לאמץ את הכח האלקי של הכלל, ולהרבות גודל ועצמה לישראל ולקודש ד' במלוא העולם. וצדיקים צופי ישועה מבליטים את האותיות ברוח קדשם, הדומה לאורים ותומים.

(שמונה קבצים, קובץ ג, אות כז)

רבי יוחנן אומר בולטות ריש לקיש אומר מצטרפות

מלאה היא הנשמה אותיות מלאות אור חיים, מלאות דעה ורצון, מלאות רוח הבטה ומציאות מלאה. מזוהר האותיות החיות הללו מתמלאות זיו חיים כל יתר הדרגות אשר לבנין החיים, השר לכל שדרות הרצון, הדעה והמפעל, לרוח ונשמה, בכל ערכיהם. כשניגשים למצוה, המצוה היא תמיד מלאת זיו חיים של כל עולמים, מלאה היא כל מצוה אותיות גדולות ונפלאות, מכל תרי"ג מצוות התלויות בכל מצוה מכל חיי העולמים שבסוד האמונה... תיכף בגשתנו למצוה לעשותה מתגדלות כל האותיות החיות שבמהותנו, אנו מתגדלים ומתגברים, מתעצמים באור חיים והוויה עליונה, מפוארה ועשירה עושר קודש עולמים, ובאור תורה וזיו חכמה... בארץ ישראל מתגדלות האותיות של נשמתנו, שם מחשיפות הן נהרה, יונקות חיים עצמיים מזיו החיים של כנסת ישראל, מושפעות הן מסוד יצירתם המקורית בדרך ישרה... המשפט, העמוד האמצעי, שכל הטרקלין עליו נשען, משל למטרונה ההולכת ושפוליה מכאן ומכאן, משפטים ואמצעיתה של תורה, הם הם מהות החיים, "משפט בני ישראל", מהות החפץ הנשמתי הספוג בנשמת משיח רוח אפנו אשר יקראו לו ד' צדקנו, אשר יגלה אור משפט ד' בארץ בגבורה עליונה, השוללת כל מלחמה וכל שפיכות דמים. "משפט בני ישראל" על לב אהרן, תמצית האותיות הנשמתיות של כל ישראל, מאירה באורים ותומים, בולטות או מצטרפות.

(שמונה קבצים, קובץ ה, אות עו = אורות, ארץ ישראל, אות ז, עמ' יא-יב)

אברהם יצחק ויעקב כתיב שם והא לא כתיב טי"ת וכו' שבטי ישורון כתיב שם

ב"וישב-מקץ" אנו נפגשים בבני יעקב. שנים עשר שבטי ישורון, אשר מכולם יחד נבנה כלל ישראל. שמות כל שבטי ישראל היו נמצאים באבני החושן, ומתוך כך היו מתגלות כל אותיות הא"ב. ומלבד זה גם היה כתוב על החושן "אברהם יצחק יעקב". אבל חסרה האות ט', אלא ידוע שהיה כתוב "שבטי ישורון" או "כל אלה שבטי ישראל" או "שבטי י-ה". יש חילוקים בענין זה בין הירושלמי והרמב"ם. מכל מקום המלה שבטי הופיעה לדעת כולם, כי כך הוא סדר מבנה בנין עם ישראל.

(שיחות הרב צבי יהודה, מקץ, עמ' 364)

שמות כל שבטי ישראל נמצאים על לב אהרן באבני החושן, ומתוך כלל השמות היו מתגלות כל אותיות האלף-בית, ומלבד זאת גם היה כתוב שם: "אברהם יצחק ויעקב". והיות שחסרה אות ט', לכן היתה שורה נוספת: "כל אלה שבטי ישראל", או "שבטי ישורון", או "שבטי י-ה". לדעת כולם מופיעה המִלה "שבטי" - השבטים שייכים לסדר הבנין האלוהי של כלל ישראל.

(שיחות הרב צבי יהודה, בא, עמ' 125)

"ונשא אהרון את שמות בני ישראל בחשן המשפט על ליבו בבואו אל הקודש" - על האורים והתומים שמות כל השבטים, ובהם כל כ"ב האותיות חוץ מהאות ט' - ולכן נוסף שם: שבטי ישורון. וכן גם שמות האבות. ומכולם כ"ב אותיות של לשון הקודש, כ"ב אותיות שבהם נבראו שמים וארץ, תמצית כל האדם הנברא בצלם, תמצית ההויה, והכל המשך מתוך רחל ולאה.

(מתוך התורה הגואלת, חלק ב, עמ' מ-מא)

שבטי ישורון

יש לשבטים עוד שתי פרשיות: "ויגש-ויחי", בתור ראשית הופעת כלל ישראל, שבטי י-ה הכתובים על אבני החושן! "ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחושן המשפט על לבו... לזכרן לפני ד' תמיד". לפי הרמב"ם, מלבד שמות כל השבטים היה כתוב: " שבטי יה", לפי הירושלמי "כל אלה שבטי ישראל" ולפי הבבלי "שבטי ישורון". על כל פנים הופיעה המִלה "שבטי". וזה מפני שהכהן השואל באורים ותומים, היה מצרף את אותיות הא"ב כדי לקבל את התשובה, ובשמות השבטים חסרה האות ט', והיא נמצאת במִלה "שבטי".

(שיחות הרב צבי יהודה, כי תשא, עמ' 339)

עם ישראל הוא עם גדול נורא ונשגב, וכך גם אבותיו. השבטים הם "שבטי יה", "שבטי ישורון". "ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחֹשן המשפט על לבו בבאו אל הקדש לזכרן לפני ד' תמיד". שבטי בני ישראל מונחים על לבו של הכהן הגדול בעבודת הקודש שבבית המקדש, ומתוך חושן המשפט הזה מופיעים בירורי דברים ברוח הקודש. יש לשים לב ולזכור במאי עסקינן!

(שיחות הרב צבי יהודה, וישב, עמ' 330-331)

כל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ושכינה שורה עליו אין שואלין בו

המדרגה השנייה היא שימָצא האדם כאילו ענין אחד חל עליו וכח אחר התחדש, וישימהו לדבר, וידבר בחכמות או בתשבחות או בדברי הזהרה מועילים, או בענינים הנהגיים או אלקיים, וזה כולו בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם; וזהו אשר יֵאמר עליו שהוא מדבר ברוח הקודש... ועל כיוצא ברוח הקודש הזה אמר דוד, "רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני" [שמואל ב' כג, ב] - רצונו לומר, שהיא הביאתהו לדבר באלו הדברים... וכן כל כהן גדול הנשאל באורים ותומים הוא מזה הכת - רצוני לומר, שהוא כמו שזכרו 'שכינה שורה עליו ומדבר ברוח הקודש'.

(מורה נבוכים, חלק ב פרק מה)

האהבה והדבקות, שהוא התכלית, הנה חלקי המצוות המביאים אל זה... ומהמיוחדים לזה הדבקות, היו האורים והתומים, שהיו נרשמים בהם שבטי י-ה בהגדלה וכבוד עם השם המפורש, כמו שבא בקבלה. וכאשר היו על לב אהרן, והוא הכהן הגדול בדורו, שהיה שליח ישראל, והיה שם מלך או נביא המנהיג הכללות, בשוטט מחשבתם אל ההתאחדות הזה והדבקות, היה ראוי ומחויב שיושג אצילות השפע האלהי. וכל שכן אם היה זה במקדש, שהיה בית ה'.

(ר' חסדאי קרשקש, אור ה', מאמר ב, כלל ו, פרק ב)


עד ע"ב

יכול ישב בחמה ובצנה ויצטער

עינוי הנפש היותר גדול בתורת ישראל היא התענית ולא יותר, וגם הוא נוהג רק פעם אחת בשנה, ביום הכפורים. עינוי זה הוא רק בשב ואל תעשה: יכול ישב בחמה או בצנה ויצער עצמו - לא! אסור לסגף את גופו בעינויים שונים. המתרגל ליסורי גוו הוא משום "מצוה", יתרגל גם ליסורי גוום של אחרים. כל מי שאיננו מרחם על עצמו לא ירחם גם על אחרים, וכל מי שייסר את גופו בשביל הצלת נפשו יתאכזר ויענה גם אחרים.

(רבי יצחק ניסנבוים, הגות לב, עמ' 157)


עה ע"א

כל העולם כולו דומה עליו כמישור

הערום מכל לבוש חכמה, הכל דומה לו כמישור, על כן אינו מתפלא ואינו בא לידי ידיעה. זאת היא מדה נוהגת בין בערכים השכליים ובין בערכים המוסריים: מי שלא נתגלתה עליו הארתה של הנשמה העליונה, אינו יכול לחזות פרעות מוסריות בהגיונות שכל בני אדם מעריצים אותם, והוא מקבל את הכל עם הפסולת. וכיון שאור היושר העצמי מתגלה באדם, מיד רואה הוא את הפגמים המוסריים, הנמצאים במחשבות שבני אדם לוקחים אותם ממקור של קודש, ורזי עולם מתגלים לפניו, והוא הולך ומעלה את המחשבות, ומטהר את הקודש מכל טומאותיו.

(שמונה קבצים, קובץ א, אות תכח)

באופן כללי, כל האדם כולו מלא סיבוכים, וכל העולם כולו מלא סיבוכים. אין לשכוח זאת ולהשתמט. יש מאמר חז"ל על הפסוק: "כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים": שיכור - "כל העולם כולו דומה עליו כמישור". מי שנמצא במצב של שכרות, של טשטוש ובלבול, מתעלם מהסיבוכים שממלאים את העולם, שוכח שהעולם נמצא במצב של מלחמה. כמו שמוזכר בפרקים הראשונים של "מסילת ישרים", וכן בספר מוסר קדמון של אחד הראשונים, ספר בחינות עולם, המתחיל במילים "העולם ים זועף", העולם מערכת מלחמה עם גלים ומשברים מכל צד. יש לדעת ולהכיר זאת. אבל יש גם לדעת שרבונו של עולם, יוצר האדם, אינו עוזב את האדם והעולם, והוא "הבדילנו מן התועים", ודבר ד' מחנך אותנו ומדריך אותנו ומפיץ אור גם בכל מהלכי הסיבוכים. אין להתעלם מן הסיבוכים, ואין להתיאש מהם. יש המוני סיבוכים, ובתוכם מופיע אור התורה ואור הנבואה. העולם אינו כמישור, אבל התורה היא "ספר הישר", המיישר את כל הסיבוכים, ואז "והיה העקוב למישור" [ישעיהו מ, ד]. האדם מלא סיבוכים. "יצר לב האדם רע מנעוריו". ועם זה האלקים "עשה... את האדם ישר". קודם צאתו לאויר העולם, ברחם אמו - נר דלוק לו על ראשו, נשמתו מאירה בקרבו, "נר ד' נשמת אדם". אז הוא ישר. הסיבוכים מתחילים "מנעוריו", "משננער ממעי אמו", מפגישתו עם העולם.

(שיחות הרב צבי יהודה, ויצא, עמ' 248)

יש "לומדים" ובעלי כשרונות, שקדנים בתורה, שאינם מרגישים שהם מלאי טומאת הדיבור, טומאת הלשון, בכל מיני צורות וענפים של לשון הרע. הם אינם מרגישים, חושבים שהכל הולך ישר, כל העולם נדמה להם כמישור, ובאמת הוא היפך המישור, באופן נורא ואיום. הרגל הפטפטנות ללא שמירת הלשון, בכל מיני מקצועות ובכל מיני אופנים, בין אדם לחבירו ובין אדם לד', בעלבונות ובביזוי תלמידי חכמים - אין קץ כמה מתלכלכים בזה!

(שיחות הרב צבי יהודה, מצורע, עמ' 126)

ישנם דברים רבים שמופיעים ומתפתחים דרך סיבוכים. רק לשיכור, כל העולם נראה כמישור. וכן לגבי הארץ הזאת - "אעשך לגוי גדול", אבל לא בבת אחת, אלא דרך השתלשלות והתפתחות. ארץ ישראל מופיעה דרך יסורים.

(שיחות הרב צבי יהודה, אחרי מות קדשים, עמ' 134-135 = שיחות הרצי"ה על ארץ ישראל, מצוות ישוב הארץ)

עלינו לדעת, שהעולם כולו, מראשיתו, מלא סיבוכים, וטעות מרה מאוד היא לחשוב שהעולם חלק. עלינו לברר את היחס שבינינו לבין העולם. "כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים" (משלי כג), אומרים חז"ל: שכור, העולם נדמה לו כמישור. אבוי לדמיון כזה. אשרינו שזכינו לתקנה של אורה של תורה, המבררת דרכנו בתוך כל הסיבוכים. "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". לכאורה, זוהי סתירה לגישה האופטימיסטית. מצד עצם היצירה, אין ספק, שאשרינו שמקורנו בחלק א-לוה ממעל, קדוש וטהור, אלא כשמופיע הזיווג הזה, שבינינו ובין העולם, מופיעים הסיבוכים והמבוכות.

(מתוך התורה הגואלת, חלק ב, חומש בראשית, פרשת נח, מוצש"ק פר' נח - התשל''ב)

יעקב אבינו כולו סיבוכים, זו העובדה. בצבור ישנם סיבוכים. מוסרים בשם האר"י: צבור - זה ראשי תיבות: צדיקים בינונים ורשעים, ובהרכבה כזו ברור שישנם סיבוכים. ממקור הנשמתיות של הגרעין, השורש, אברהם אבינו, דרך לצחק, ועד יעקב, מסקנת האבות, התגבשות "עדת יעקב", וכשמתגבש צבור נוצרים סיבוכים. ומתחילים הסיבוכים משעה שלפני הלידה, ועד אחרית הברור, אחרית הימים. רק שכור נדמה לו העולם כמישור. המציאות היא שהעולם מלא סיבוכים, כבהקדמת ה"מסילת ישרים". אמנם "אלוהים עשה את האדם ישר", מצד מקורו, שרש נשמתו - האדם ישר, אכן, בהפגשו עם ההגבלה של העוה"ז, כאן נוצרים הסיבוכים, "חשבונות רבים". יש להזהר מבלבול, ולדעת ולזכור כי למבוכות ולאפילות יש אור - "אור תורה מחייהו" ואשרינו שזכינו לאור כזה.

(מתוך התורה הגואלת, חלק ב, עמ' מב)

דאגה בלב איש ישחנה וכו' ישחנה מדעתו

מה שהאדם יכול לתקן, טוב הוא שיחשוב בזה ואל יתרשל מתיקונו. ומה שאין בידו לתקן - אל יתעסק בו תדיר. ויקיים דאגה בלב איש יסיחנה מדעתו, ויעסוק בתיקון נפשו ובתיקונו של עולם, בבהירות שכלית רוממה, עד כמה שידו מגעת, ויתקיים בו "גול אל ד' מעשיך ויכונו מחשבותיך" [משלי טז, ג].

(שמונה קבצים, קובץ ג, אות שס = מוסר אביך, מדות הראיה, תיקון, אות ב)


[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מב ע"ב]

יורד עמו לחייו

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין כח]


אפילו אוכל כל מעדני עולם טועם בהם טעם עפר וכו' אפילו אוכל כל מעדני עולם אין דעתו מיושבת עליו עד שיאכל עפר

"ועפר תאכל כל ימי חייך" - הנחש יש לו ג"כ מאכל תאוה, וכדאיתא בעבודה זרה כט, דעל יין מים וחלב מסר נפשא, ואינו משיג זה התענוג, ובע"כ מאכלו רק עפר. וגרע מחיה, שבשעה שאינה משגת טרף אוכלת עשבים ועלים, ונחש, עפר לחמו המצוי. זהו פשוטו של דבר. ובגמרא יומא עה, הוסיפו חז"ל לפרש הרבוי ד"כל ימי חייך", שהוא מיותר, ופירשו שאפילו בשעה שמשיג מעדניו, טועם טעם עפר שמקלקל טעם הערב לו ביותר. וחד אמר שדעתו אינו מיושב עד שאוכל עפר, ובזה גרע מחיה, שאם יש לו טרף, אינו מוכרח למאכל שאינו ערב לו.

(העמק דבר, בראשית פרק ג פסוק יד)

זכרנו את הדגה וכו' וחד אמר עריות וכו' לישנא מעליא נקט וכו' וישמע משה את העם בכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו שנאסרו להם לשכב אצלם וכו' את הקשאים ואת האבטחים וכו' טעם כל המינין טעמו במן טעם חמשת המינין הללו לא טעמו בו וכו' גד שמגיד להם לישראל אי בן תשעה לראשון ואי בן שבעה לאחרון וכו' (עה:) דבר שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים

יפלא בעיני רבים, גם בעיני יפלא, מה שדרשו רז"ל "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו" - על עסקי עריות שנאסר להם, מה ענין תלונה זו לכאן, ולמה לא בכו בשעה שנאסרו להם העריות? ואם באותו זמן שתקו, וכל אחד מהם סבר וקיבל, עתה מה היה להם כי באו להזכיר ראשונות ולהיות תוהה על הראשונות שכבר קיימו וקיבלו? ועוד הלא בפיהם אמרו "זכרנו את הדגה", ואמרו "מי יאכילנו בשר", ובלי ספק שכל פסוקים אלו מן "וישובו ויבכו גם בני ישראל" עד "וישמע משה את העם בוכה" הכל מדבר בבכייה אחת, ומטעם זה השתדלו רז"ל לפרש התלונה בדרך רחוקה. כי במסכת יומא פליגי בה רב ושמואל, חד אמר דגים ממש, וחד אמר עריות ולישנא מעליא נקט כד"א אכלה ומחתה פיה. ולדעתו פשוט לומר שגם "מי יאכילנו בשר" לישנא מעליא נקט. והנה גם לדבריו צריכין אנו ליתן טוב טעם ודעת מה ענין תלונה זו לכאן ולמה שתקו כשנאסרו להם העריות?
אמנם לפי מה שפירשנו למעלה שכל פרשת "ויהי בנסוע" לא נכתבה כי אם לזרז את ישראל על מצות פריה ורביה, שידגו לרוב כדגים הללו, יבוא כל ענין הפרשה על נכון, ויגיד עליו ריעו נו"ן הפוכה שבסוף הפר' ונו"ן הפוכה שבמלת "כמתאוננים", כי נו"ן היינו דג, והדגים פרוצים ביותר בפו"ר. והנה מתחילה כשנאסרו להם העריות לא הקפידו על זה, כי חשבו שיש מעצור לרוחם, עד ששמעו פרשת "ויהי בנסוע", שמבאר להם שכל מי שאינו עוסק בפו"ר גורם לשכינה שתסתלק מישראל [יבמות סד ע"א], אז נכנסה טינא בלבם, ואמרו: בשלמא אם נוכל לפרות ולרבות כדגים הללו עם כל הנשים, היינו בטוחים שלא נבוא לידי סילוק שכינה לעולם, אמנם מאחר שנאסרו לנו העריות, הרי אנו הפך הדג, והיינו נו"ן הפוכה.
וזה ביאור הפרשה, אחר ששמעו "שובה ה' רבבות אלפי ישראל", שזרזם על מצות פו"ר להיות כדגים הללו, מיד הרהרו בלבם על איסור העריות, כי זהו נו"ן הפוך, לפיכך "ויהי העם" הרשעים "כמתאוננים", מתאוננים לא נאמר אלא כמתאוננים בכ"ף הדמיון, לומר: הרי אנו כאונן זה שאסור בתשמיש המטה, כך לא הורשה לנו תשמיש המטה עם כל הנשים. ולפי שאין אנינות כי אם בלב, שהרי עדיין לא הוציאו תלונתם מהשפה ולחוץ, ע"כ לא הרגיש משה עדיין בתלונתם. אכן שמע ה' והקשיב בקול תלונתם, ע"כ נאמר "רע באזני ה' ותבער בהם אש ה'", כי ברותחין קלקלו ובערה בהם אש התאוה וחימום העריות, ע"כ מדה כנגד מדה "ותבער בהם אש ה' ותאכל בקצה המחנה"...
אמרו דרך פשרה "מי יאכילנו בשר", שנהיה מותרים בעריות כשאר בשר כל חי, אע"פ שלא נהיה כדגים, כי כולי האי לא בקשו. אבל מ"מ אמרו "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם", כי בהיותנו בין המצרים שטופי זמה, הותרה לנו הכל, אפילו להיות כדגים, ועכשיו הלואי ונהיה כשאר בשר כל חי. וזה הוא שאמרו "מי יאכילנו בשר". וקרוב לשמוע כי הכל כפשוטו ממש, אך כוונתם היתה לבקש הבשר המחמם ביותר ומרבה תאות המשגל.. והדגים אע"פ שמקררין, מ"מ הוא מוסיף הליחות והזרע ג"כ בכלל, ועוד שהאוכלו מקבל טבעו להיות פרוץ בעריות, ויש בדגים תרתי לריעותא. ע"כ אמרו דרך פשרה "מי יאכילנו בשר" המחזיק התאוה, ו"זכרנו את הדגה" כו' המחזיק הפריצות ביותר, מ"מ הלואי ויהיה לנו בשר דרך פשרה...
"ועתה נפשנו יבשה", כי אין לנו ליחות כל כך המרבים הזרע, כי "בלתי אל המן" לבד עינינו, והוא נבלע באברים ואינו מתבשל באצטומכא ובכבד, ע"כ אינו סיבה אל התולדה. והפסוק מעיד על ההפך, ואמר "והמן כזרע", שלכך היה תוארו כזרע, לומר לך שהוא מרבה הזרע והיה גד, שאמרו רז"ל שהיה מגיד אם בן ט' לראשון או בן ז' לשני כמספר גד, שהיה מגיד אם הוא בן ז'. וכל זה מדברים המסייעים אל התולדה. המה אמרו שהמן גורם יבשות לפי שאין בו לחלוחית, והכתוב אומר "וטעמו כטעם לשד השמן", דהיינו לחלוחית. וזה הפך היבישות.
ומה שאמרו "אין כל" - י"א שכך אמרו: אע"פ שיש לו טעם כל מיני אוכל, מכ"מ "אין כל", אין בו טעם כל האוכלין, שהרי אין לו טעם חציר ובצלים כו'. ובעקידה [שער עה] פירש "בלתי אל המן עינינו" - אע"פ שיש בו כל הטעמים, מ"מ אין עינינו רואות כי אם המן, והסומא אוכל ואינו שבע [לעיל עד ע"ב].
"וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו" - כי אין לומר שנתקבצו משפחות משפחות ובכו, שהרי נאמר "איש לפתח אהלו". אלא ודאי על עסקי משפחותיו.

(כלי יקר, במדבר פרק יא פסוק א)

הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה יא ע"ב]


גד שמגיד להם לישראל אי בן תשעה לראשון ואי בן שבעה לאחרון וכו' איש ואשה שבאו לפני משה לדין זה אומר היא סרחה עלי והיא אומרת הוא סרח עלי וכו' אם נמצא עומרה בבית בעלה בידוע שהיא סרחה עליו נמצא עומרה בבית אביה בידוע שהוא סרח עליה

ומ"ש "ויקראו בית ישראל שמו מן" ולא נאמר 'בני ישראל', לפי ש'בית ישראל' היינו הנשים, כמו שפירש רש"י על פסוק "כה תאמר לבית יעקב" (שמות יט, ג) - אלו הנשים, ורצה לומר שהנשים היו מחבבות את המן ביותר, על כן קראו לו שם המורה על קיום הדבר, כי המה היו רוצין בקיומו לפי שהיה מודיע צדקת הנשים, כדאיתא מסכת יומא והמן כזרע גד - שהיה מגיד מי סרח על מי הבעל על אשתו או אשתו עליו, אם נמצא המן בבית אביה, אז ודאי בעלה סרח עליה וכן להפך כו'. ע"כ היו הנשים מחבבין אותו כדי להודיע צדקתם, כי על הרוב הנשים מנוצחים מן האנשים. וזה הוא שאמר "איש לאשר באהלו תקחו", לצורך אשתו שבאהלו, כי אם נראה לו שאשתו מורדת עליו ואין עדים בדבר, אזי יקח לו המן, כי הוא יודיע כל הקורות שבאהלו. ובזה מדוקדק לשון "לאשר באהלו", וסמיך ליה מיד "והמן כזרע גד", כי זה תלוי בזה. ועפ"ז נ"ל לפרש לשון מן כמ"ש (שמות י, ח) "מי ומי ההולכים" תרגומו "מן ומן", כך כאן היה מודיע מי סרח על מי, והיינו לשון "מן".
ולפי מה שמסיק שם בגמרא שהיה מגיד אם בן ט' לראשון אם בן ז' לאחרון, נראה לפרש "מן" מלשון "מנין", שעל ידו היו יכולין למנות אם בן ט' או בן ז'.

(כלי יקר, שמות פרק טז פסוק טו)

והנשיאים הביאו את אבני השהם תנא נשיאים ממש וכן הוא אומר נשיאים ורוח וגשם אין

צריך לדעת למה כתיב אבני שוהם ואבני מלואים בסדר אחר כל הי"א מינים... נראה על פי דבריהם ז"ל שאמרו ביומא שהעננים היו מביאים את אבני השוהם וכו', א"כ משלחן גבוה היו מביאים בלא טורח ויגיעה, ולא חסרון כיס. אשר על כן סדר נדבתם אחר כל הנדבות שמביאין מכיסם וע"י טורח.

(אור החיים, שמות כה, ז)

המן מתהפך לכמה טעמים

"ויאמרו איש אל אחיו מן הוא" - י"א לפי שאותיות "מן" הם אותיות החוטם, כי כשיסגור האדם החוטם אינו יכול לדבר מ"ם ונו"ן בשפה ברורה, והמן היה בו ריח של כל מאכלים שבעולם, אבל בעיניהם לא ראו כי אם זה המן, כמ"ש "בלתי אל המן עינינו", וקראוהו "מן" לומר שכשם שב' אותיות אלו אין הברתם ניכר ע"י סגירת החוטם, כך המן שאין בו כי אם הריח מכל מאכלים, בטל שלמותו ע"י סגירת החוטם. אמנם רז"ל אמרו שהיה בו גם חוש הטעם מכל מיני מאכל, שהחיך היה טועם בו כל מיני מטעמים, ולכך "אמרו איש אל אחיו מן הוא", לשון הכנת מזון [רש"י שמות טז, טו], ר"ל שהיה בו הכנה לכל מיני מזון שבעולם, שהיה הטועמו דומה כאילו אוכל מכל.

(כלי יקר, שמות פרק טז פסוק טו)

שונים הם הגוונים שהצמאון האלקי מעורר בנשמה, ועל פי יסוד הצמאון שונים הם הטעמים שכל הארה רוחנית עליונה מעדנת בהם את הנשמה. דגן שמים - סגולת המן בו תמיד, שמתהפך לכמה טעמים, ודברי תורה נמשלו למים, לחלב, לדבש ויין וקונדיטין. אשרי החיך הטועם תמיד בכל עת ורגע את נועם עדן זה. "טעמו וראו כי טוב ד'". "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי".

(שמונה קבצים, קובץ ד, אות יג)

בספר בית השואבה להרב ר"ש שוואב (דף יב) כותב וז"ל: והנה כאשר זכיתי לקבל פני צדיק הדור רבן של כל ישראל מרן הגאון הק' בעל "החפץ חיים" זצוקלה"ה ולבקר בהיכלו, שמעתי באזני דבר מפורש יוצא מפי כהן גדול זי"ע כי הזמן של עכשיו הוא בלי ספק עקבות המשיח... אציגה פה מאמר אחד ששמעתי מפיו הקדוש ז"ל זהו: המן שאכלו ישראל במדבר היו בו כל מיני טעמים שבעולם, ותלויים בדעתו של כל אחד ואחד בשעת אכילתו כדאיתא ביומא, אבל מה היה טעמו של המן בפיו של אדם שלא התבונן בשעת אכילה כלל? וצריך לומר ע"כ שלא היה איש כזה טועם מאומה באכילתו את לחם השמים, ורק המתבוננים המה טעמו כל הטעמים בהם באותה שעה. כן הוא כל ענין רוחני, שלא יהיה ניכר ערכו ולא יהיה מורגש טעמו ונימוקו רק למתבונן בו. ולמשל, ידיעת התורה שהיא מתוקה מדבש ונופת צופים ללומדים ומתעסקים בה דוקא, ולפי מה שהאדם מעמיק בידיעתה מוציא הוא בה טעם יותר ערב ויותר נפלא במתיקותו, וממש כמו זה תהיה ביאת המשיח שהיא התגלות השכינה בכל העולם וימלא כל הארץ דעה את ה', ותלויה הרגשת הענין הנפלא הזה במדת התבוננות של כל אחד ואחד, ומי שאינו מתבונן בביאת המשיח כלל לא ירגיש בה מאומה. עכ"ל.
ראה מ"ש לקמן פ"ה מדברי הזהר נשא דף קכה ע"ב, שעמי הארץ אין טועמים מעץ החיים שיתגלה לימות המשיח. ומ"ש בענין המן כוון בזה למאמר חז"ל במדרש אבכיר בילקוט שמעוני ח"א רמז רנח.... שאם יתכנסו כל האומות לספות מן המן אפילו משהו אינם יכולין... וביאור הענין, שרק ליהודי המאמין ומתבונן בהנס יש לו כל ההרגשות, משא"כ לשאר אומה ולשון, והחפץ חיים מוסיף שאפילו יהודי שאינו מתבונן אינו מרגיש כלום.

(רבי מנחם מנדל כשר, התקופה הגדולה, פרק א, עמ' כ במהד' תשל"ב, עמ' 32-33 במהד' תשס"א)

"והאספסוף וגו' התאוו תאוה" - לא התלוננו על רע, אלא שחסר תאוה ותענוגי בשר, דלא לכולם היה המן מוטעם יפה כדאיתא במס' יומא. והם גרמו אשר "וישובו ויבכו גם בני ישראל" אע"ג שהיה להם המן מוטעם יפה, מ"מ אמרו "מי יאכלנו בשר", שהוא עיקר הנאת סעודה.

(העמק דבר, במדבר פרק יא פסוק ד)


עה ע"ב

האי מאן דאית ליה סעודתא לא לאכליה אלא ביממא כעין יממא קא אמרינן

...שכיון שבא האדם עד המעמד המוסרי הגבוה, עד שיוכל להוציא חיים קדושים ממקור ההרחבה והרווחת השולחן, אז כבר הוא ראוי לברכת ד', בדי עושר למען יוסיף בטוב לו לגדל פעלים לטובה ובהרחבת דעתו, לרומם לבבו בדעת ד' ויראת ד' תמימה, ורק אז יינצל מאותה ההשפלה שטבע האכילה בנטייתה הבהמית פועל על הנפש האנושית להכהות מאוריה, ויצא על ידה מאפילה לאורה, "אור צדיקים ישמח", "ומאן דאית ליה סעודתא ליכלא ביממא או כעין יממא".

(עין איה, שבת סב ע"א, אות כה)

צדיקים אוכלין אותו בשלוה

מידתו של יוסף הצדיק, בן זקונים דיעקב אבינו דשופריה היא מעין שופריה דאדם הראשון [ב"מ פד ע"א], איש תם, הכולל הכל, האמת במלוא תפארתו, העובד הנאמן, והאח ברמאות עם הרמאי, לעמוד על עמדתו, "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי" [רש"י, בראשית לב, ה], יוסף כשמו, איננו גורע בתוספתו, ושבעים לשון גמר ע"י הוספת האות משמו של הקב"ה בשמו [סוטה לו ע"ב], אות הה"א שבה נברא העולם הזה וכל אשר בו [מנחות כט ע"ב]. ומאן דאתי מסיטריה, לפי מידת צדקו, נטירת בריתו ופטפוט יצרו, אור חסדו להשביר לכל עם הארץ, סבלנותו לשלם טובה תחת רעה, ואהבתו לארץ ישראל, וקישורו לצפיית ישועה, "פקוד יפקוד אלקים אתכם", יוסף שהודה בארצו [דברים רבה פרשה ב, ח], לפי זריחת אורו על מי שעל שמו ודגלו ייקראו צדיקים יסודי עולם, אין בהם צמצום של הכרות חיצוניות, ואין עין הרע שולטת בהם מפני שהם "עולי עין" [סוטה לו ע"ב], עומדים מלמעלה מהסגנון החיצוני. כנונין רברבין דשייטין בימא רבא, דמילי דשטותא הם אצלם מאירי אור ומפני דרך למילי דחכמתא, ביתרון האור מן החושך. "ולישרי לב שמחה" - ראשי תיבות של"ו, צדיקים אוכלים אותו בשלוה.

(שמונה קבצים, קובץ ב, אות רפ)

רב חסדא משתכח ליה בי ציבי

וזקנינו סיפרו לנו, שרבנו הגר"א ז"ל נזדמן לו ביום שמחת לבו שסיים פירושו על תרגום זוהר עוף שמן חשוב ממין השליו, כי האי גוונא דאיתא בפרק יום הכיפורים על כמה מחז"ל. ולכאורה אנן קיימא לן אין עוף טהור נאכל אלא במסורת, כדברי הרמ"א (יו"ד סימן פב), והעוף הנ"ל ודאי מוזר היה, ואיך אכלוהו? והך דרמ"א דעת רש"י הוא, וכיון שנהגו כך, כך קבלו עליהם אבותינו. וי"ל מהשמים הודיעוהו ג"כ שהוא טהור, ע"י גילוי אליהו או מלאך, וכי האי גוונא יש לסמוך כמו שכתבנו במקום אחר דלא שייך "לא בשמים היא" על עדות במציאות, וצ"ע קצת. אמנם אם נאמר דהא כללא דאין דבר טמא יורד מהשמים לאו דוקא, דהוא הדין בכל דרך נס, אתי שפיר. ואין לומר דהתם מהשמים ממש הוי, דגם השליו שהיה במדבר לא היה מהשמים כי אם ה' יתברך הגיז שלוים מהים, ומסתמא כי האי גוונא התם הוי.

(טוב ראיה סוטה יא-יב)

ורב חסדא צייר סמ"ך [בחתימתו - גיטין לו ע"א] לזכר נס השליו, שהיו ממציאים לו בין העצים כדאיתא ביומא, ושליו בעברית נכתב בארמית בסמ"ך (סליו).

(רבי זאב וולף רבינוביץ, שערי תורת בבל, גיטין לו ע"א)

דבר שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים

בירור ההכרה וההרגשה בענינם האלקי של ישראל מראה הוא עין בעין, כמו בחסרון כח שלהם, ברוחניות או בחמריות, תשות ומָכוּת של מעלה, ועיכוב הארת ההנהגה האלקית, כן במדה מרובה בתוספת כחם, בכל צד שהוא, התגלות הגבורה העליונה לתיקון עולם במלכות ש-די ורוממות חילה ואורה במלא עולמים. "תנו עוז לאלקים על ישראל גאותו ועוזו בשחקים", שפרנסתם של צדיקים מתכוננת בהם. ולא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן [מכילתא בשלח מסכתא דויסע פרשתא ב], שנבלע ברמ"ח אברים, ולאוכלי תרומה, שחשובה עבודה, לפי התעצמות קדושת התורה בגופו של האדם מישראל.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי סי' כב)

לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו

משה רבנו ע"ה, בהיות דור המדבר דור דעה מצויין בעניינו, שזכו לכל הכבוד וגילוי אורו יתברך עליהם, והיתה הנהגת גופם מקודשת כי "לחם אבירים" אכלו, מזון מלאכי רוחני, בערך החזק הגס המורגל לא יערך. ומעוצם קדושת משה רבנו ע"ה, שהשלים לגמרי ענין נפשו ונשמתו, כי לא נמצא בגופו שום היפך מאור הקדושה, ע"כ "קרן אור פניו" (שמות לד, כט) ונתלבש בכתנות אור בכבוד והדר. אבל ראה כי לא לעולם חוסן, ועוד לא הוקבעה כ"כ ענין הקדושה שתהיה לעולם בכבודה וצביונה, וכמו שכתוב "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון" (דברים לא, כט). על כן חיפש עצה בעד צאן [מרעיתו] שעם כל זה יהיה כח הקדושה בלתי סר מעם עניני חומרים וז"ש, באופן שאע"פ שירדו בסתר המדרגה מ"מ יהיו מוכנים להתעלות.

(אוצרות הראי"ה מהד' תשס"ב, כרך ב, דרשה לפרשת פנחס, עמ' 184-185)

לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו דברי רבי עקיבא וכו' וכי מלאכי השרת אוכלין לחם וכו' לחם שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים

זכי הנפש - קיום גופם בדברים הדקים, והזכים מהם - בדקים מן הדקים, כי אנשי המן נתקיימו במן הנבלע באברים, שהוא מתולדת האור העליון המתגשם ברצון בוראו יתברך, וזכו בדבר משעה שנתעלית נפשם במה שהשיגו בנפלאות הים, כמו שאמרו (מכילתא בשלח): ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא... וזהו שאמרו במסכת יומא: לחם אבירים אכל איש - לחם שמלאכי השרת אוכלין דברי ר' ישמעאל, רצה לומר שהוא מזיו השכינה שהמלאכים חיים ממנו. ואמר לו רבי עקיבא: ישמעאל, טעית בדבר זה, וכי מלאכי השרת אוכלין לחם? והלא כבר נאמר "לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי"?. תפָסוֹ מפני ששָׂם קיומם בענין המתגשם מתולדות הזיו העליון, והם קיימים באור עצמו.

(רמב"ן, תורת האדם, שער הגמול, עמ' שד-שה במהד' שעוועל)

רבי עקיבא חשב הלחם הזה ענין דק מאד, עד שיהיה מזון אל החלק השכלי כמות שהוא ומזככו, והוא מה שרצה באומרו שמלאכי השרת אוכלים אותו... אמר ליה ר' ישמעאל שטעה בעיונו, וכי החלק השכלי הנפרד הוא אוכל משום מאכל מורגש ומגושם? ודאי לא. אלא מאי לחם אבירים - שנבלע באיברים, כי הוא מאכל מיוחד לאברים, ואינו יוצא מהכח החמרי אל השכל, מצד מה שהוא מאכל גשמי. אמנם כולם ניזון בהם, מצד הבחינות וההשקפות האלקיות הדבקות בו, המיישרות אל החיים הנצחיים.

(עקידת יצחק, שער מא)

כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא

גם לפני החטא היה צורך לאכילה, אלא שלא היה זה רק כדי לשבור את הרעבון, כי אם אדרבה, הרעבון בא כדי שירצה לאכול, "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ד' יחיה האדם" [דברים ח, ג], היינו שבאמת עיקר האכילה הוא להוסיף ולהכניס בקרבו את מוצא פי ד', ואז לפני הקלקול היה ניכר שמכניסים בקרבם את מוצא פי ד' ובזה היו שבעים. וכן המן במדבר היה כולו ממוצא פי ד' שבתוך המאכלים, והיה מכניס ולא מוציא.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום ח"ב, על פרקי אבות, עמ' עד-עה)


עו ע"א

זה יהושע שירד לו מן כנגד כל ישראל

אין הכוונה שכמות המן שירדה ליהושע (בעת שהמתין למשה למטה מהר סיני) כאותה שירדה לכל ישראל. כי מה צורך בזה? אלא הכוונה שכל הנמצא בתוך הכלל - אין לו צורך לזכות פרטית, כי המן יורד בזכות הכלל כולו. אך הנפרד מן הכלל, ואפילו אינו מתרחק אלא במקצת, נצרך לזכות עצמית, כיוון שאינו אוכל משל הכלל.
וזהו שאמרו שירד לו מן כנגד כל ישראל, שהייתה זכותו שקולה כנגד כל ישראל, וכשם שירד המן לישראל בזכות הכלל כולו, כך ירד ליהושע בזכותו הוא.

(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת ויקהל מאמר נט, עמ' רנ)

מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה וכו' נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים

...דתאוה משמעו שהוא באמת דבר שראוי ליתאב לו, והיינו המן הנפלא, ועליו התאוו והתלוננו. והיינו על מה שהיה יורד בכל יום, ולא פעם אחת בשנה, ולא היו צריכים שיהיו עיניהם תלויות אם ירד למחר, כדאיתא ביומא דף עו, א. זה היה עיקר תרעומת, אלא שבושו לומר שאין רוצין לתלות את עיניהם לאביהם שבשמים, משום הכי חיפשו עלילה אחרת לומר שתאוה נפשם לבש וכיוצא בזה.

(העמק דבר, במדבר פרק יא פסוק ו)

מדה טובה [מרובה] ממדת פורענות

בפ' כל כתבי [שבת קיט ע"ב]: "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן". יתכן לפרש לשון "הבל", שבאו להודיע לנו מאיזה צד יגדל כ"כ כח התורה של תינוקות של בית רבן, אע"פ שעדיין לא הגיעו לתכלית הידיעה, ומכ"ש תכלית התורה שהיא לעשות ולקיים ולדעת את ד'. אלא שכן היא מדתו של הקב"ה להיות "מדה טובה מרובה ממדת פורענות", ומצינו שה' ית' מצרף לטובה מחשבה למעשה ולא לרעה [קידושין מ ע"א], וכן מוצא זכות לטובה להגן בשביל טובה העתידה כמו עמון ומואב בשביל שתי פרידות טובות [ב"ק לח ע"ב], ולרעה "באשר הוא שם" כדאיתא ברש"י ר"ה [טז ע"ב]. אנו רואים שהדבר שהוא בכח, שהוא באמת אמצעי בין העדר להויה, ויש פנים לחשבו לנעדר מפני שלא יצא לפועל, ויש פנים לחושבו לנמצא מפני שעכ"פ יש בו כח והכנה, אז לרעה עצר ה' ית' את החוק וגזר שלא יפעל לרעה מה שהוא בכח, אבל לטובה כבר פועל הוא ישועות וזכות גם מצד הטוב והקדושה שבכח. והנה ההבל הוא כח של הדיבור, כי על ידו יוצא הדיבור מכח אל הפועל ע"י שמקיש בקולו בכלי הקול, ונמצא שהדיבור בהבל בכח, לא בפועל. ותינוקות של בית רבן בכחן יש לעלות למדרגה גדולה מאד, כי הבחירה חפשית, א"כ תורתם היא הכנה למעלה היותר גדולה שאפשר. ע"כ פועלת הזכות בעולם לפי המעלה היותר גדולה, אע"פ שאח"כ לא יוציאו הכנתם אל הפועל, מ"מ הקדושה שבכח ג"כ רבה היא לפעול ישועות לקיים העולם. ע"כ אמרו שהקיום הוא בהבל, להורות על הסגולה של הכח שאינו בפועל, שבקדושה פועל הוא.

(מדבר שור דרוש ד עמ' מג-מד = מאורות הראיה לשבועות, מהד' תשנ"ד עמ' נו-נז)

ואם השיגו צדיקים אנשי מעלה את גודל האורות המתהווים ממחלוקת שבין צדיקים, שהם בונים בזה עולמות, כלומר משכללים כל אחד את שיטת המוסר, היושר, הקדושה והחסידות שלהם, בכל עומק הרגשתם ורעיונם בפנימיות החיים, הנה "עמך כולם צדיקים", וכל אחד מישראל חי בקרבו ניצוץ אור קדוש ממורשת אבות מקדושת תורה וגדולת אמונה. ונמצא, שכל מחלוקת שיש בין איש ישראל לחברו, בין קיבוץ לחברו, גם היא בונה עולמות. וכיון שהכל הוא שכלול ובנין, אין צורך לדבר מרורות, כי אם להודיע את הגודל ששני הצדדים עושים, ושהם יחד משכללים בנין עדי עד, ומתקנים את העולם, ואז לפי התרחבות הידיעה תגדל האהבה, כפי הערך של גדולת השנאה, ויגדל החיבור לפי הערך של גדולת הפירוד, וכערך של מדה טובה מרובה ממדת פורענות, "והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, ביום חבש ד' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא" [ישעיהו ל, כו] במהרה בימינו אמן. והחטאת לד', שעל מיעוט הלבנה [חולין ס ע"ב], יגלה את אורו, הבא מפנימיות הקטרוג, תוכחת מגולה מאהבה מסותרת, שמתוך סתרה תצא בגלוי בכח רב ואיתן מאד, "רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה" [שיר השירים ח, ו].

(אורות, אורות ישראל, פרק ד, אות ו, עמ' קמט-קנ)

הפרישה מדרכי הציבור והעברינות בפרהסיא יש בהן, מלבד הקלקול המוסרי והנימוסי של חסרון ההתחשבות החברתית ופריקות עול דרך ארץ, אשר בעול תורה ומצוות ומוסר ודעת, פגימה הווייתית של הפירוד מן הציבור והירוס הזיקה הטבעית אליו ועזיבת הקישור הנכון אתו. וכן מדה טובה מרובה, ההשתתפות עם הציבור וההתחשבות הנימוסית אתו, אפילו מצד מידת דרך ארץ לבדה, הקודמת לתורה ולמוסרה, יש בהן, גם מגרירה וגם מהכללה, שמירת השייכות אליו והמשך השלמות האורגנית של האדם ויסוד בטחון החיים מאשר יחובר אל ערכו הכללי.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, סי' לא)

על פי יסוד הרזים, כל מעשה הטוב של הרשע הולך למקום הרשעה והטומאה, אע"פ שבכל זאת אין הקב"ה מקפח את שכרו ומשלם לו בעולם הזה גם שכר מצוה קלה שעשה, אך כל זה הוא חלק הרשעה. קל וחומר שכל עון וחטא של צדיק, אע"פ שבארץ ישולם וסביביו נשערה מאד, מ"מ הכל הולך מדין מידה טובה מרובה לחזק ולגדל את אור הקודש והטוב.

(שמונה קבצים, קובץ ה, אות ט)

[עיין גם לקט ביאורי אגדות על סוטה יא ע"א]


מן שירד להם לישראל היה מתגבר ועולה עד שרואין אותו כל מלכי מזרח ומערב

אמנם במשך הגלות הלב חרד אל אלה התעודות, אחרי שהננו נדכאים בהמון צרות ופיזורים נוראים, שלא תפסד, חלילה, הצורה הפרטית מהאומה, ועמה יחד תאבד, ח"ו, התקוה הגדולה שעתידה על ידה להיות בקץ הימים אל כללות האדם. אבל מובטחים אנחנו על שמירת צורתנו הפרטית. גם אם נחשבנו כמו חללים, בכל זאת תחיינו רוח ד', ועמה יחד תתרקם בסתר התעודה הנפלאה, שתצא אל הפועל בקץ הימים, לקרוא בשם ד' א-ל עולם באזני כל האנושיות, שאז נראה שאין לנו דבר שיהיה מונע את הקשר הנפלא של פרטיות הפרטים אל גדולת הכלל, היותר כולל ויותר נשגב. ועל כן קודם לכל תיקן משה את ברכת הזן [ברכות מח ע"ב] בשעה שירד להם המן לתקנתם וקיומם החמרי הפרטי. אמנם דור המדבר הוא ההכנה הכוללת והנשגבה לכל המסיבות האדירות, שנולדו ושעתידין להיוולד בעולם ע"י ישראל, וע"י ההנהגה הנסית שבו, והמון האמתיות שנתגלו על ידה, הוארה הדרך לכל אותן התוצאות העתידות, ולכן היה המן מתגבר עד שיהיו רואים אותו ויודעין ממנו מלכי מזרח ומערב, שבקיום האומה כשלעצמה בְּאין לה אמצעי הקיום הטבעיים הפשוטים, היתה ההכנה ליישר לב עמים רבים לדעת את ד', אבל כאן המטרה הראשונה מוכרח להיות הקיום הגופני הפרטי, שמבלעדיו אין חומר במה לבנות צורות וכללים, והוא הנהו הערך הגלוי הראשון בסדר ההנהגה והברכה.

(עולת ראיה, חלק א, עמ' שסג)

כסא דדוד לעלמא דאתי מאתן ועשרין וחד לוגא מחזיק

י"ל שהנה ימין ושמאל שהם רחמים ודין, שלמות האדם שתהיה הנהגתו ע"פ הגבורות, והיינו שיהיה שלם וראוי לכל טוב, וכמש"כ "אבירי לב הרחוקים מצדקה" (ישעיהו מו, יב) שאמרו חז"ל (ברכות יז ע"ב) שהם נזונים בזרוע כרבי חנינא בן דוסא וכיו"ב. והנה שמאל נקראת יד כהה [מנחות לז ע"א] מפני שא"א לעולם לעמוד במדת הדין, ע"כ הולכות הגבורות בחלישות כח כדי למתקן, אבל למי שאפשר לסובלן, זהו תפארתן שילכו בכח גדול, וע"פ מדת המשפט יהיו ראויים ולא יבושו בקחתם מתנת חנם כלל וכלל.
והנה לכל דברי הנהגה יש תכלית ומכשיר אל התכלית. התכלית כח א' בגילויו לנו, והמכשיר כח אחר, ונקרא מצדנו להם שני ידים. אמנם התכלית ודאי הוא שפע הטוב, והמכשיר לו בזמן המעשה הוא הדין, פחד העונש והיראה, שהיא תחילת הכניסה לדרכי ה' ית'. וכיון שהעולם אינו יכול לקבל כי אם גבורות ממותקות ע"י המכשיר, שמאל יקָרא, מצד שהיא יד כהה, אבל להזוכים שהגבורות יהיו בתקפן ויוכלו עמוד, זאת היא טובתם באמת. א"כ ב' ידים ימניים הם מלאים כח שלם, ותחת יד כהה יד כח יענו לה. והנה היין הוא ענין הדינים, אמנם כשיש לרע אחיזה, צריכים להיות חלשים, שאין העולם יכול לסבול, וזהו ענין יין שלא נשמר ממגע גוי שראוי לרחקו. אבל הגבורות שבעוה"ב כשיתוקן הכל, לא יעבור שם ערל וטמא, ויד רשעים לא תנודו, כל תוקפו זהו שבחו, ואם יש גם אז מכשיר ותכלית שהרי א"צ למעלות, מ"מ שניהם ימין הם, וימין הוא ק"י בגימטריא, וב' פעמים ימין הוא ר"כ. אמנם אם היה המכשיר מענין הרע ח"ו, ראוי כשתבוא התכלית שיעדר ולא יכנס במספר, אבל כשהמכשיר ג"כ טוב, יעמוד חי גם כשתבוא התכלית, ויתייחדו ב' הענינים ביחוד גמור, ויבאו ב' ידים שכלל כח יכולת א' מאחד, יחידו של עולם יתברך שמו ויתעלה.
והנה דין ענינו במלכות, ו"מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד), ודוד זכה למלכות והיא מדתו, דינא דמלכותא, כנודע. ולעתיד לבוא הכל יזוכו בגבורות ויהיה תכלית השלמות, וזהו שיהיה ראוי הכוס לדוד להורות על ענין ההזנה. ע"כ כל אחד ימצא בו עיכובא (פסחים קיט ע"ב), שאינו ניזון כי אם בחסד, רק דוד מדתו דין. ולהורות על התשובה הזאת, שראוי לאדם להשתדל שיהיה ניזון בגבורות בזרוע, העירונו לברך ברכת המזון על היין, אע"פ שכעת בודאי ההזנה בחסד כמש"כ בברהמ"ז, אבל הערה יש בזה, שיזכה למזון הבא מגבורות. ע"כ יהיה כסא דדוד מלכא רכ"א לוגין, ר"ך בחינות מצד ב' פעמים ימין, שהכל ימין, ועולים שניהם ביחוד א' בעלייתם לתכלית, ואינם נכחדים ממציאות ח"ו בעלייתם, כנודע מדברים העליונים שאין ההעדר קודם להוויתם, רק הוספת שלמות שיבואו לכלל יחוד, ויאמר ע"ז רכ"א.
וענין המקדש שהוא שלמות העולם, כדברי מוהר"ל מפראג ז"ל בנצח ישראל [פרק ה, פרק כב, ופרק נב], שבו נכללו ב' הידים של בחי' האור שהאיר ע"י דוד יחד ביחוד א', וע"כ אצל דוד היו בפירוד קצת אע"פ שהכל טוב, "ובאבוד רשעים רנה" (משלי יא, י), מ"מ הגילוי נראה למדמה לרע ח"ו, ע"כ היה הדיבור "לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים כו'" (דברי הימים א' כב, ח). רק שלמה שנשלם ונתאחדו ב' הידים, ונתגלה שהכל טוב, מיוחד באחדות גמורה, נעשה רכ"א לוגין הכוס, מ"מ עוד ישלם לעלמא דאתי. ע"כ הוא בנה המקדש והיה פתיחת השערים ע"י "חסדי דוד" (שבת ל ע"א) שהם תוקף הגבורות, שרק זהו עצם החסד הנבחר, ע"כ שם ליווי להם "חסדי דוד". וזהו שאמרו (מכילתא [בשלח, מסכתא דשירה, פרשה י]) שמקדש נבנה בשתי ידים שנאמר "מקדש ד' כוננו ידיך כו'" (שמות טו, יז).

(מאורות הראיה לשבועות מהד' תשנ"ד עמ' רפג-רפה)

כוסי רויה

נמצא שלעתיד, כשיתקבץ אור התכלית של עתה אל אור ההכנה, לא יהי' התכלית כערך ההכנה, כי יתעלו הדברים מאד. והנה ימים ושנים ג"כ בערך הכנה ותכלית, כי השנים בבינה והימים בו"ק ימי בראשית, וכשיתאחדו התכלית וההכנה יבאו ימים ושנים יחדו, "שני ימות המשיח", כי הימים יעלו למעלה, בסוד "אשת חיל עטרת בעלה" (משלי יב, ג), ונמצא שהשנים מתיחסות להם... וזהו "יום הגדול", שהוא קבוץ התכלית וההכנה בגדולתן, בסוד כוס הגדול שכל ד' כוסות כאחד באים בו, וד' כוסות ע"ש ד' לשונות, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, והוא התכלית וההכנה שבתכלית של עתה, וההכנה והתכלית שיש בענין התכלית עצמה, כי מה שאנו מכינים עצמנו לעתיד ג"כ מתגדל עי"ז תכלית העבודה הזמנית, שהם חיי שעה האמתיים, "והוצאתי" הכנה להצלה, "וגאלתי" הכנה ללקיחה.

(מאורות הראיה, הגדה של פסח מהד' תשנ"ד, עמ' סז-סח)

אניגרון מיא דסילקא אכסיגרון מיא דכולהו שלקי

בלשון יון אינוס - יין, גרון - תבשיל ירקות. וזהו אכילת מרק, חמוצה. אניגרון מיא דסילקא = מי סלק. אכסיגרון - בלשון יון, איכסוס - חומץ, מיא דכלהו שלקי, תבשיל שבו חומץ.

(רבי דוד כהן הנזיר, נזיר אחיו חלק ב עמ' קו)


עו ע"ב

זכה משמחו

הבחינה גלויה להבחין בין אורה ושמחה של הצלחת אמת, שהיא ראויה שתהיה נאהבת ונחשקת לכל אדם מישראל, שמחתה של תורה וחדוות ד', לבין השמחה המזויפת מעושר וכבוד מדומה, היא מיעוט הקיום... ע"כ מהי האורה וההצלחה, שתחשק בצדק מקדושת השבת קודש, האורה הקדושה, השמחה הטהורה, שהיא באה לאדם ע"י אמצעיים הגונים וכשרים... לא כמשחא דקאזא, המתדמה לגפן אמיתית המשמחת אלקים ואנשים בתירושה, והיא גפן בוקק, לא כקקיון דיונה, שבעלה ישמח [בו] שמחה גדולה בשעתה, וכעבור לילה אכלתהו התולעת, כי אם שמחה טהורה, נקנית ביגיע כפים ולב טהור, נקי כפים ובר לבב, שמחה שבהצלחתו ישמח לבב נדכאים, ויגדיל ויאדיר כל דבר טוב ומועיל, יקדש שם ד' בתמכו ידי חכמי תורה, להשכיל ולהיטיב, שמחה פנימית שזכה משמחתו כיין המשמח אלקים ואנשים, והיא שמחה קיימת, שגם בחלפה תשאיר אחריה כל צביונה, "לזכר עולם יהיה צדיק" (תהלים קיב, ו), "נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ" (שם כה יג).

(עין איה שבת כא ע"א, אות א = עולת ראיה ח"ב עמ' כד)

דאמר רבא חמרי וריחני פקחין

עשאוני פקח. דרבא רמי על חד תלת [שבת עז ע"א], ובדרך זו שנהג למזוג היין נעשה פיקח. משא"כ אחרים, שנוהגים ביין חזק, משכר.

(רבי דוד כהן הנזיר, נזיר אחיו חלק ב עמ' קו)

חמרא וריחני פקחין

מאי "הביאני אל בית היין" [שיר השירים ב, ד], הביאני הקב"ה למרתף גדולה של יין, זה סיני, ונתן לי דגלי תורה ומצוות וקבלתים באהבה. הנה הוא ייחס אל בית היין מה שאמרה התורה (משלי ט) "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי", ובספר ההוא עצמו (שיר השירים א) "כי טובים דודיך מיין", "נזכירה דודיך מיין" (שם ז) "וחכך כיין הטוב", (שם ז), "שתיתי ייני עם חלבי" (שם ה)... שהיין... המזוג והמשוער ממנו, אין צריך לומר שלא יזיק לאדם, אבל מועיל מאד לחזק ההזנה, ולהטיב העיכול, ולשמח הלב, ולהצהיל הפנים, כמו שכתבו הרופאים. והכתוב אמר (תהלים קד) "ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ולחם" וגו'. ירצה, עם שהלחם הוא עיקר מזון האדם ומסעד לבבו, הנה היין ירבו תועלותיו אלו, והיותר משובח שבו שיפקח הלב ויחדד השכל, כמו שאמרו חמרא וריחני פקחין. ולזה נמשלה החכמה הטהורה אל היין.

(עקידת יצחק, שער ס)

"שבת לה' אלקיך" - כלומר ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולהתענג בו די העבודה לכבודו יתברך, כענין חמרא וריחני פקחוני.

(ספורנו, שמות כ, י)

וב"ר (פט"ו)... מוסיף ר' אבא דמן עכו אמר אתרוג היה... כי סבר ר' אבא לא שהיה החטא מצד חלקי כוחות הנפש... רק מצד הנפש שהיא אחת כוללת כל שלשה החלקים... שהחמדה היא אחת והיא כוללת ג' דברים... כי הקנאה בא גם כן בשביל החמדה, שהחומד דבר מקנא בו, והתאוה מן החמדה, וכן הכבוד האדם חומד לכבוד... כי יש באתרוג שלשה דברים, שהוא בודאי טוב למאכל, והוא תאוה לעינים שהרי הוא פרי הדר, ונחמד להשכיל בשביל הריח שבו, כמו שאמרו ז"ל חמרי וריחני פקחין מכח הריח שבו.

(מהר"ל, דרך חיים, פ"ד משנה כב)

"קח לך סמים" - סופי תיבות חכם, לרמוז למה שאמרו ז"ל חמרא וריחני פקחין.

(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן, שמות לד, ל)

והמזון הבא דרך הפה הוא המקיים את בנין המאורות. והענין, כי כל אלה הם דברים שהכינם המאציל ית"ש בחוקים אשר הכינם, להיות שורש מספיק לכל פרטות ההנהגה בכל זמנים. והנה יש הגוף ויש הנשמה, והוא סוד פנימיות וחיצוניות, והם מתחברין זה בזה, וצריך תמיד קיום חדש להם, והוא סוד המזון. והנה כתיב "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי" וכו' (במדבר כח, ב)... והוא סוד מה שהיו נוהגין הראשונים אחר הסעודה להביא המוגמר. וזה כי יש מין הארה אחת המשתווה לבחינת החיצוניות, שהוא סוד הגוף. ובבואה הנה תחזיקהו בכל חלקיו כראוי, ואז תתפשט בחלקים ההם הנשמה בכל כוחותיה. ונמצא שעיקר המזון הוא לגוף, וממנו מגיע אל הנשמה לחזקה שם. אך יש מין הארה אחרת ההולכת אל הנשמה ומחזיקה, ואז תחזיק היא את הגוף, ובאמת זהו סוד הריח. כי אפילו באדם כן הוא הדרך, המזון מחזיק את האיברים, ואז הרוח מתפשט בתוכם. והריח מחזיק את הרוח, והוא בכוחו מתפשט באברים ומחזיקם. ולכן, ריחנא פקחין. וגם היין עושה כן, וזהו נמשך מרוחניות גדול שיש בו וכח חזק. אך עם כל זה אין פעולתו כפעולת הריח, כי הריח משיב את הנשמה שאינה מתיישבת בגוף, ועל כן אמרו רז"ל: איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו, זהו הריח (ברכות מג, ב). והנה פעולת המזון מחזיק הנשמה גם כן, אך מידי הגיעה אליה מן הגוף, וזה צריך תמיד. כי בריח לבד לא יתקיים האדם, והריח אינו עושה אלא תוספת כח לנשמה להתפשט בפקחות, וזה יחזיק הרבה כח החושים שהנשמה פועלת בלא מסגר כנ"ל.

(רמח"ל, אדיר במרום, ח"א, דף עו ע"ב במהד' תרמ"ו)

[משה] מינה שבעים זקנים שיוכלו להמשיך שפע גשמיי, כי דרגא דמשה רבינו ע"ה שהוא המוריד תורה מן השמים לא היה לו שייכות עם שפע עולם הזה כלל... והשבעים זקנים המקבלים נבואתם ממנו, כמו שנאמר (במדבר יא, כה) "ויאצל" וגו', הם דוגמת לבנה המקבלת מהחמה, סוד תורה שבעל פה שהוא חכמה תתאה. ועי"ז נמשך שפע גופניי למטה גם כן, שהוא צריך לתורה שבעל פה, כמו שאמרו (עירובין סה, א): אי קרצתן כינה לא תנאי, ובהוריות: חמרי וריחני פקחין, ובבבא קמא (עא, ב): האי דלא אמרי באורתא דלא אכלית בשרא דתורא. ועל כן הם יוכלו להשפיע בשר.

(רבי צדוק מלובלין, דברי סופרים אות לא)

...השלוה בעולם הזה שדומה ליין שממנו נמשך השלוה, כמו שנאמר (תהלים קד, טו) "יין ישמח" וגו', ויש שותהו וטוב לו (ברכות נז.), היינו בלא השמרים, וכמו שאמרו חמרא פקחין, היינו ששלוה שלו על פי התורה, כמו שנאמר (תהלים יט, ט) "פקודי וגו' משמחי לב"... והוא מצד התורה, כמו שנאמר (משלי ג, טז) "בשמאלה עושר וכבוד", וכמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה סה, כ): כל זמן שהקול קול יעקב אין הידים וגו'.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פ' וישב, אות ב)

ולמאן דאמר [עץ הדעת] גפן היה [ברכות מ ע"א], ענבים סחטה [בראשית רבה פרשה יט, ה], היין עם השמרים, שהוא גם כן מצד עירוב טוב ורע. וזהו גם כן ביינה של תורה, דאמרו ביין: יש שותהו וטוב לו ויש וגו' [ברכות נז ע"א], כי זכה נעשית לו סם חיי, שזוכה לעץ החיים. וזהו "ושתו ביין מסכתי" [משלי ט, ה], היינו לא כמו שסחטה ענבים כנ"ל, ושתאו גם כן חי שאינו מזוג, כי חמרא פקחין, שמעורר רוח חכמה באדם, וצריך למוזגו במימה של תורה, שיהיה החכמה ממוזגת על פי התורה, דלולא זה יוכל לבוא לאפיקורסות כידוע.

(רבי צדוק מלובלין, פוקד עקרים אות ו)

יש לדייק למה נקט חמרא וריחנא, הוה ליה למימר חמרא או ריחנא פקחין? ונ"ל דאתיא בהא דאיתא בגמרא דמנחות [פז ע"א]: כשם שהדיבור יפה לבשמים, ומשום הכי בשעה שכותש הקטורת היו אומרים לו "הדק הדק", כך הדיבור רע ליין, ומשום הכי כשהיה לוקח יין לנסכים והיה פוסק, לא אמר לו שיפסוק אלא היה מכה על החביות. והנה כתיב "גם אוויל מחריש חכם יחשב" [משלי יז, כח], וא"כ כשאויל שותה יין אינו ניכר בו שהוא אויל אף שהוא מחריש, כי בעל כורחו הוא מחריש כדי שלא יזיק ליין. ואם הוא עוסק בריח בשמים, אף שהוא מדבר הרבה, אינו ניכר שהוא אויל, די"ל דמשום ריח הוא מרבה דברים. אבל אי עוסק בתרוייהו כאחד, בחמרא וריחנין, אז ניכר בהן אי הן מחרישין הן פקחין.

(רבי מנחם מנדל מוונגרוב, צנצנת מנחם, דף לה ע"ב)

בנאום אמרתי ע"פ דבריהם במנחות פז, א, כשם שהדיבור יפה לבשמים כך דיבור רע ליין. ורק מי שיודע לאחד שתי הסגולות, הוא יוכל לקבוע עת לחשות ועת לדבר, מתי הדיבור יפה ומתי השתיקה. חמרא וריחנא - פקחין.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, הוריות יג ע"ב)

וזהו חטא נדב ואביהוא, שהרבו לעלות אל ה' יותר מהראוי, ובקרבתם לפני ה' וימותו... כי לא המתינו לזמן מדרגתם ואכלו פרי קודם זמנם, וכן אמרו (בתו"כ) שתויי יין, שהוא הדבר שהרבו להשיג ולהבין ולהסתכל כפי חלקם המגיע, והרי זה כמו ששותה יין יותר מכפי המדה, שלרוב החום ישכב וירדם ופוגם בעצמו, ואילו שתה לאט לאט, היה לו לעזר וסעד בבריאות ובהשכל, וחמרא וריחנא פקחא.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ב)

מנין לסיכה שהיא כשתיה ביום הכפורים אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו

ההרחקה מן התפקידים הגופניים ביום הכיפורים, כדי לעלות אל מרום הקדושה הרוחנית המסוגלת ליום קדוש זה, בעיקרה היא בנויה ביחש להתפקידים הבאים אל הגוף פנימה, הפועלים בפעולתם הכללית, המעסקת את כל כוחות החיים, להטביע את ההרגשה החיונית כולה בעובי הטבע הגופני, שהוא עומד כדבר חוצץ בין הנשמה האצילית והאור הרוחני האלקי, המוכן לזרוח עליה בכל מלוא הוד יפעתו ביום קדוש ונורא זה. אבל התפקידים הגופניים שבאים מצד החיצון של הגוף, אע"פ שפועלים עליו בהתעוררות טבעית, אינם דומים בעומק ההטבעה הגופנית שהם פועלים על רוח החיים לאותה שהתפקידים הפנימיים פועלים, ומ"מ גם הם יש להם דמיון לאלה הפנימיים. אם הפנימיים גורמים הפסקה גמורה של אורחיי הקדושה עד כדי חיוב כרת, גורמים הם התפקידים החיצוניים, כהות האור הקדוש ומיעוט הופעתו. עד שאע"פ שאין ראיה לדבר, לדמות סיכה לשתיה בדמיון הגמור, השוה בעומק התוכן לכל פרטיו, אבל זכר השווה בחלקים ידועים יש כאן, שהתפקיד החיצוני כסיכה, גם הוא פועל פעולה חודרת פנימית, "כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו".

(עין איה שבת פו ע"א אות טו)


עז ע"א

אחריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה וכו' מלמד שהיו פורעין עצמן והיו מתריזין כלפי מטה

אם נפנה [בין מזרח למערב אסור] - כתב בפתחי תשובה דלדעתו הוא מדברי קבלה ומקור לזה מקרא דיחזקאל "אחוריהם אל ההיכל", ומזה דרשינן... שהיו פורעין עצמן ומתריזין כלפי מטה. ויתכן דאז גזרו על זה.

(רבי נחמן כהנא מספינקא, ארחות חיים, סי' ג אות א)

אנו רואים אנשים שמטילים זוהמא ודופי בכל דבר, כשמדברים ע"ד כשרות המה אומרים "הרי הכל טריפה, אי אתה יכול לסמוך על הטבחים, הרי כולם מזייפים ומוכרים ומדוע אקנה מהם?" הוא מודה שביתו טמא... הוא מטריף את כל הטבחים בשביל שאינו רוצה שיאמרו עליו שהוא לבדו יצא מהכלל, ע"כ הוא מטיל דופי בכולם.
שומעים דברי זלזול על כל הת"ח, ואומרים שכל הילדים לא יקבלו חינוך אף במשך שנות מספר, "המלמדים הם זייפנים עצלים ואינם יודעים אומנותם וכולם כאחד אינם שוים כלום, ע"כ אינו כדאי לשלוח בנו לת"ת אלא ישאר כמו שהוא". אם אדם אומר כך, תבדוק בו אם שלח את בניו לחדר ולבית ספר דתי. ובטוח הדבר שרוצה להוריד ערך הת"ת כדי שיכשיר ויצדיק את מעשיו מה שלא לימד את בניו תורה...
וזהו מה שעשו בעת החורבן, "ואחוריהם אל היכל ד' ופניהם קדמה", מטילים גללים וחסרונות על כל דבר קדוש, מפריעין ומתריזין, כלומר: אין כל דבר, עושים פנים דתיים בתחילה כדי להגדיל החסרונות והפגימות בכל דבר קדוש, ובאים לידי ממקנא, כיון שאין כאן דברים שלמים בלתי פגומים, א"כ מה נעבוד את ד', ומראים נסיגת אחור להיכל וקדשיו.

(רבי אלעזר ראובן מושקין, הדת והחיים, עמ' 357-358)

אמר לו הקב"ה למיכאל מיכאל סרחה אומתך וכו' ויאמר [אל האיש] לבש הבדים וכו' הוציאו לגבריאל מאחורי הפרגוד ומחיוהו שיתין פולסי דנורא וכו' אמאי לא עבדת כדפקדוך וכו' לית לך אין משיבין על הקלקלה אייתוה לדוביאל שרא דפרסאי ואוקמיה בחריקיה ושמש עשרים ואחד יום היינו דכתיב ושר מלכות פרס עמד לנגדי עשרים ואחד יום והנה מיכאל אחד השרים הראשונים בא לעזרני וכו' מי הוא זה שמלמד זכות על בני וכו' ואני באתי בדבריך וכו' אשכחיה לדוביאל דנקט ליה לאיגרתיה בידיה בעא למרמא מיניה בלעה איכא דאמרי מיכתב הוה כתיבא מיחתם לא הוי חתמא איכא דאמרי אף מיחתם נמי הוה חתמא כדבלעיה מחיק לה מיניה וכו' ואיכא דלא יהיב כרגא

גבריאל ממשלתו בגבורה, והוא רוח פסקנית הנזכר במס' סנהדרין (מד ע"ב): אמרה רוח פסקנית לפני הקב"ה וכו', ואמר ריב"ח, שלש שמות יש לו, פסקון אטמון סגרון.... והוא מ"ש בהיכלות פ' בראשית (ופ' פקודי) (דף מג ע"ב): סלקא האי רוחא וכליל כל אנון דלתתא וכו' כולהו נטלין פתקין ופתחין וסגרין בעלמא ואשלימו דינא וכו', ופירש רבנו שם שכאן בהיכל זכות כל גזרי דינים נפקין מע' סנהדרין, ובעוד שהיכל פתוח לא אשלים דינא, וכד סגרין אז אשלים דינא. וכתב רבינו שם עוד: כאן הוא סוד א"טמון ס"גרון פ"סקון... ופסקון הוא הפס"ק גז"ד והוא בסוד גבריאל שהוא בגבורה כידוע עכ"ל... והנה לו ניתן רשות להיות מליץ של ישראל אף שהוא מגבורה דינא, מ"מ שם בקדושה הוא נוטה לזכות, שכן ב"ד סנהדרין צריכים לפתוח בזכות כמבואר שם, ולכן הוא אוטם עונותיהם של ישראל. ולכן נענש כאן על שלא למד זכות שלא ליטול הגחלים מתחת לכרוב, כיון שהתחיל בהצלתם היה לו לגמור, וז"ש אי עבדת כד פקדיך וכו'. ואפקוהו לחוץ מן הפרגוד, שגבריאל הוא בהיכל זכות והוא למעלה מן הפרגוד שהוא הפרסה המפסיק באמצע הפרצוף, ונה"י הם למטה מן הפרגוד וחג"ת למעלה.
ובהיכלות פ' פקודי (דף רמח ע"א): היכלא תליתאה וכו' פתחא קדמאה דא פתחא דקיימא ביה חד ממנא, מלכיאל שמיה, ואיהו שליטא על כל אנון פתקין דנפקי מבי דינא דמלכא וכו' בגין דאיהו ממנא לאשגחא בהו באנון פתקין וכו' ותרין סופרין וכו' לאתקנא עד דלא יפקון מהאי תרעא וכו' דהא בזימנא דאתמסרו בידא דההוא ממנא וכו' ולית רשו לאתבא לון דהא מיד ממנא סט"א מסאבא וכו'. ושם (ע"ב): פתחא תניינא וכו' בגין דבהאי פתחא חתימין דכל פתקין דכיון דפתקין אתתקנו כדקא יאות חד שמשא זמין גזריאל שמי' ונטיל פתקין....
ולפי שגבריאל לא למד זכות כראוי וגם השיב על הקלקלה, לזה נתגבר מדה"ד שלמעלה ונדחה גבריאל ממקומו שהיה למעלה מן הפרגוד שהוא הפרסה הנ"ל, וירד למטה למיהב פתקין להנהו ממנן דבהיכל ב' בב' פתחין דתמן. והיכל הזה הוא בנצח למטה מן הפרגוד. וזה סוד דמחיוהו שיתין פולסי דנורא, דאתלבש בכח הדין שלמעלה בסוד "ששים גבורים", שבהיותו למעלה במקומו אז אתבשם במים בימינא שהוא מיכאל שר של חסד, דשמאלא נכלל תמיד בימינא. והוא מ"ש כאן אמר לו הקב"ה למיכאל סרחה אומתך אמר לו דיו לטובים וכו', שמיכאל הוא שר של חסד, ואח"כ "ויאמר אל איש לבוש הבדים" וכו' שהוא גבריאל שר של גבורה, ושם הוא מתחבר עם מיכאל ופותח בזכות, וכמ"ש בדניאל (י, כא) "ואין איש עומד עמדי כי אם מיכאל שרכם" וכו', וכתיב שם (דניאל י, יג) "ושר מלכות פרס עומד לנגדי וכו' והנה מיכאל א' מן השרים הראשונים בא לעזריני" וכו', והוא וכו' שהוא במקומו נכלל בימינא, משא"כ כשהוא נדחה אין לו רשות כי לא נכלל בימינא, והדין צריך להעלותו למעלה ולא לירד למטה כידוע בסוד זהב התנופה, וכשיורד למטה אז ניתן רשות לסט"א לשלוט.
ולכן בההיא שעתא אעלו לדוביאל וכו', ר"ל שעי"ז ניתן כח ורשות לשר פרס למשול על ישראל. וידוע כי ד' מלכיות הם ד' חיות שראה דניאל השולטים על ישראל, הם בסוד אותיות אדנ"י שהם אריה דוב נשר, י' חי' הרביעית בלי שם, ואד"נ דאדנ"י הם נגד יה"ו דהוי"ה שהם ג' קווי ההנהגה חד"ר [חסד, דין, רחמים], והם בסט"א נגד ד' חיות שבמרכבה בקדושה ארגמ"ן שנא"ן, נמצא שדוב הוא נגד גבריאל שהוא בשמאלא והוא מלכות פרס. ולכן אמרו (מגילה יא ע"א) שפרסיים אוכלים ושותים ומסורבלים בשר כדוב ואין להם מנוחה כדוב, כידוע שמים הם בהשקט ואש סליק ונחית ואין לו מנוחה כי הם בזעף תמיד, ואריה ידוע שהוא בחסד. ולכן אמר דמההוא שעתא אעלו לדוביאל שר של פרס בחריקיה דגבריאל ושימש כ"א יום, הם כ"א יום שהיה דניאל מתענה כמ"ש שם (דניאל י, ב) "בימים ההם אני דניאל הייתי מתאבל שלשה שבועים ימים" וכו', וענין תעניותיו, שראה שכלו שבעים שנה של בבל ועדיין לא נגאלו, וראה שניתן ממשלה עוד למלוכה שנייה אחר שכלה מלכות בבל, כמ"ש (דניאל י, א) "בשנת ג' לכורש מלך פרס" וכו'. ואלו כ"א יום הם בסוד יה"ו [בגימטריא כ"א] שבהיכל זכות, ששם ג' בתי דינים... ומשם יצא הגז"ד ופתקין להיכל הג' בפתחא קדמאה ותניינא, ומשם לסט"א בהיכלות שלהם, שהפס"ד יוצא מכל הג' בהסכם הג' קווי הנהגה. ולכן כתיב "והנה שר פרס עומד לנגדי אחד ועשרים יום", ר"ל לנגד היכל דקדושה מקומו של גבריאל בהיכל הזכות, והוא עומד לנגדו לקטרג, כמו שאמרו (יבמות סג ע"א) לא זכה כנגדו וכו'.
וכל אלו הימים שהתענה דניאל היה עדיין שר פרס עומד לנגדו, שגבריאל נדחה והוא עמד בחריקיה, עד שלמד זכות על ישראל ונעשה מליץ בתפילה של דניאל, ואז נכנס למקומו. והוא מ"ש לו (דניאל י, יב): "אל תירא דניאל כי מיום הראשון שנתת אל לבך וכו' נשמעו דבריך ואני באתי כדבריך", ר"ל שלא תחשוב מה שנתאחר ביאתי עד היום הוא כי לא נשמעו דבריך כי אם עתה, רק שעדיין לא נכנסתי למקומי עד שבאתי ע"י דבריך ולכן עכשיו באתי. והוא מ"ש לו אח"כ "ושר מלך פרס עומד לנגדי כ"א יום" וכו'.
כי אתא אשכחיה דהוה נקיט פתקא וכו', והם הפתקין היוצאים מהיכל זכות להיכל ג' לפתחין דתמן ומשם ניתן להיכלין דסט"א, ולכן משם קיבל דוביאל שר פרס. ומ"ש איכא דאמרי מחתם לא הוה חתם היינו שעדיין לא נכנס לפתח הב' דהיכל הג' רק מפתח הא' דשם עדיין מעיינין לאתתקנא עד לא נפקין מהאי תרעא לבר, ולכן הועיל מליצתו של גבריאל ותפילה של דניאל דלא למיהב רבנן בכרגא. והוא מ"ש בדריוש (עזרא ז, כד) "מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהון" כמ"ש בפ"ק דב"ב (ח ע"א).
ובהיכל זה בפתח הב' שם כיון דאתתקנו פתקין כדקא יאות חד שמשא גזריאל שמיה נטיל פתקין, ושם ממנא חדא ועזריאל שמיה ושם אחתימו פתקין, כמ"ש שם בפ' פקודי (דף רמח ע"ב), ועיין בביאורי רבינו שם, דבתחילה נחתמים הפתקין בפתח הב', ואעפ"כ מעיינין אח"כ בפתח הא' שמא ישוב האדם ביני וביני, אבל אם יוצאים משם תיכף להיכל הא' בדרגא דיסוד ושם אין מתעכב כלל, ויוצא מיד למטה ליתן רשות לסט"א לשלטאה ושוב אין מועיל תפילה כלל, שמיד מזומן הסט"א בסוד הקרי ע"ש בפי' רבינו. וז"ש כאן בעי למירמי מיני בלעה וכו', ר"ל שגבריאל רצה לבטל ממשלתו לגמרי אבל לא הועיל לבטל לגמרי, רק שלא יצא משם לחוץ לסט"א. ועדיין היו מעיינים בו אחר שנחתם בפתח הב' חוזרים ומעיינים בפתח הא', והוא מ"ש בלעה, ר"ל שלא יצא מיד לחוץ. וזה שכתוב איכא דאמרי מחתם לא הוה חתם ואיכא דאמרי מחתם חתים ואיידי דבלעה אימחק, ר"ל ע"י שלא יצא מיד לחוץ ומעיינים שם הועיל תפילה שלא לגמור הגזירה.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות - אפיקי ים, כאן)

דיים לטובים שבהם

מיכאל... השיב דיים לטובים שבהם, עליך להסתפק בטובים שנשארו בהם, והליץ על הצעירים המקוררים, יען ראו שילום שכר הטובים שבהם, שנדרסים בכל עבר ופינה ואין רחום בדין, מובן שנתקררו באמונת שכר ועונש בעוה"ז, ואין להאשימם על כך.

(רבי ישעיהו בארו, "סניגור", עמ' ד)

ומלא חפניך גחלי אש מבינות לכרבים וכו' אילמלא לא נצטננו גחלים מידו של כרוב לידו של גבריאל וכו'

וזהו ענין הפרש בין חיות לכרובים, שחיות נקראות בעת שמט"ט אינו נכלל בהם בסוד "ושוב", וכשהוא נכלל בהם בסוד "רצוא" אז נקראים כרובים על שמו ואז מתבסם דינא קצת, כידוע בסוד הזיוג שהוא אתבסמות גבורות דנוקבא ע"י חסדים דדכורא. ולכן כשמט"ט נכנס בחיות בזיוגא כידוע, אז האש מצטנן ע"י החסד ואין הדין שולט כ"כ, ולכן כתיב כאן "ואמר אל האיש וכו' מבינות לכרובים" וכו'. וסוד הנורא הזה רמזו רז"ל בפ' יוה"כ אמר רב חנא וכו' אלמלא לא נצטננו גחלים מידו של כרוב לידו של גבריאל לא נשתיירו וכו'. ולכן כאן בעת שהיה קטרוג גדול במה שהראו לו התועבות שעשו ישראל בסמל הקנאה, אז נתעורר ג"כ עון העגל בשור מדה"ד הגדול, הוצרך יחזקאל להתפלל לבסם קצת כח הדין הגדול הזה ע"י התכללות מט"ט בחיות שאז נקראו כרובים, ולכן בחי' הב' שבשמאל שהוא שור לא הזכירו בשמו המיוחד לו רק בשם הכללי שנקראו כולם כרובים ע"ש התבסמות הנ"ל, והיינו שמדה"ד נתבסם בתפילה ע"י התכללות הנ"ל, והוא סוד צינון הגחלים ע"י הכרוב כמ"ש. וז"ש שיחזקאל הפכו לכרוב שאמר קטיגור יעשה סניגור [חגיגה יג ע"א].

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות - אפיקי ים, חגיגה יג ע"א)

אי עבדת אמאי לא עבדת כדפקדוך

עדיין אין כאן פריקת עול, שכן על אף הכישלון עדיין יכול הוא להיות עבד. אבל "אי עבדת", "ולא עבדת כדפקדוך", הרי זה פריקת עול עבדות מעליו, למרות שעשה כן כדי להציל את ישראל.

(שיחות מוסר, תשל"ב שבת זכור מאמר נב, עמ' רכב)

הוציאו לגבריאל מאחורי הפרגוד ומחיוהו שיתין פולסי דנורא

לכאורה קושיא זו ג"כ, דמצינו במלאכי מעלה חטא... וכן אמרינן בגמרא כמה פעמים דמחיו בשיתין פולסא דנורא, ואם יש עונש, ע"כ יש חטא. והשאלה במקומה, מנין החטא, כיון שאין יצה"ר ביניהם?... להיות כל חשקם ותכלית שלמותם להשיג ולראות מראות האלקים ומקום כבודו, ויש להם מדרגה מזמן לזמן, ואם הם ממהרים לרוב עוצם תשוקת העלול להעילה שלו, להביט ולעלות מהר יותר כפי המדרגה הראויה להם בזמן ולאט לאט, זהו אצלם עוון, ובזו מקבלים עונשם.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ב)

אכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנא וכו' אלו נשותיהן של תלמידי חכמים שמנדדות שינה בעולם הזה וזוכות לעולם הבא

ואומר אני דקשיתיה לר"י תיבת שינה שהיא יותרת הכבד, דהיה לו לומר "כן יתן לידידו" ותו לא, דמשמע דהלחם שמשיגים בעלי אומניות בעצב ויגיעה כמו כן יתן לידידו במתנה בלא עמל ויגיעה, ומשום הכי מפרש לשון נדוד כי היכי דתיתי שפיר תיבת שינה. ומאי דיליף וזוכות לחיי עוה"ב ובקרא לא קאמר אלא כן יתן למנדד שינה דמשמע מזונות כמו שפירש"י, נ"ל דדייק לה מתיבת יתן שהוא מתנה, דמשמע ליה הכי, שהלחם שאוכלים בעלי אומניות בעמל ויגיעה הקב"ה כמו כן מזמינו למנדד שינה בתורת מתנה, ולא זה הוא שכר נדוד שינה, וא"כ אחר שטוב העוה"ז הוא בתורת מתנה, א"כ שכרן הוא שזוכות לחיי העוה"ב כמו הת"ח עצמן שזוכות ע"י כן לעוה"ב...
ומאי דדריש ליה בנשותיהם של ת"ח ולא בת"ח עצמן, נ"ל דדריש באם אין ענין לת"ח עצמן תנהו ענין לנשותיהם דפלגן בהדייהו, שהרי במס' בתרא פ"ק דף י ע"א: מאי "אשבעה בהקיץ תמונתך", אלו ת"ח שמנדדין שינה מעיניהם בעוה"ז והקב"ה משביען מזיו השכינה לעוה"ב... הרי דת"ח עצמן ילפינן להו מפסוק "אשבעה בהקיץ", ואייתר ליה קרא ד"לידידו שינה"... תנהו ענין לנשותיהם דפלגן בהדייהו...
ועדיין יש לי לדקדק במאי דקאמר וזוכות לעוה"ב, דלמה נקט לשון זכיה דמשמע זוכות מן הדין, והיל"ל 'ונהנין מזיו השכינה לעוה"ב' כמו בת"ח עצמן... נימא דשכרן של נשים שמנדדות שינה מעיניהם בדין שיטלו שכרן, שהרי כשפדאן הקב"ה ממצרים לשם עבדים, הראה להם עבודתם... בלא תעשה ומצוות שלא הזמן גרמא, וא"כ מה שמנדדות שינה מעיניהם אינו כתוב במשפט העבדים... וא"כ שכרן הוי מדינא לזכות בכתרה של תורה, משא"כ באנשים דצריכים ללמוד.

(רבי שאול ישעיה אביטבול, אבני שיש חלק ב, דרוש י להספד)

מי הוא זה שמלמד זכות על בני אמרו וכו' גבריאל אמר להם יבא

וכבר אמרו ז"ל... שלא חזר גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד אלא כשלימד סניגוריא על ישראל... כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו. ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה. הא למה זה דומה, לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת, והוא דבר שהטבע יעיד עליו.

(מסילת ישרים פרק יט)

מנעי עצמך מן החטא כדי שלא יבא רגלך לידי יחוף מנעי לשונך מדברים בטלים כדי שלא יבא גרונך לידי צמאה

ופירוש זה, כי הרגל הוא מתייחס אל השפלות ואל פחיתות החמרי... ואמר שימנע עצמו מן החטא שהוא פחיתות הגוף, כמו האדם שיש לו מנעלים ברגלים, שהרגלים מפרישים מבדילים האדם שלא יתלכלך, וכך כאשר האדם אינו חוטא, מונע גופו מן לכלוך ופחיתות החטא. ואח"כ אמר וגרונך מצמאה - שלא יבא לידי צמאה, כי הצמא נקרא מי שהוא חסר מים, והתורה נקראת מים, ומי שמדבר דברים בטלים ומניח התורה שהיא חיים אליו, אין לך חסרון יותר מזה, כאשר יפנה אל דברים בטלים ומניח התורה... והנביא היה מזהיר אותם שיהיו נזהרים מן הפחיתות ויקנו מעלת התורה.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב השתיקה, פרק א)


עז ע"ב

מעין היוצא מבית קדשי הקדשים וכו' כיון שהגיע אל פתח עזרה נעשה כפי פך קטן

ההופעות הכלליות, כשהן מתגלות ברוח האדם, אינן יכולות להוציא פרטים מתוכן, כי אם באצילותן העשירה הן מתנוססות בעושר גווניהן, המאוחדים כולם יחד בחטיבה אחת. זהו החסרון הבא מתוך רום ושיגוב. כשבא התור להוצאת פרטים, מתקטנת היא ההופעה העליונה, האורה מתמעטת, והפרטים, רבים וחשובים, הולכים ונזרחים, מתהדרים ומתגדלים הם, נובעים ממעינם הנובע, אשר כפי פך קטן הולך הוא ונפתח. העסק הפרטי שבפרטים מרחיב הוא את הדעת לפי ערך העומק הלשדי שיש בתמציתם של הפרטים, שהוא טל החיים של הכללים העליונים המופיע בהם מאור חייו. גניזתו של טל אורות זה היא בנקודת הרצון שבהכרה, המתעלה לאידיאל עליון בחיי הפרטים, תולדות הכלל. העוסק בתורה לשמה, הרי האור הכללי, שמתחבר לרצונו המזוכך, הולך ומתברך עמו, ומושך לו שפעת גודל, מלכות וממשלה וחיקור דין [אבות פ"ו מ"א].

(שמונה קבצים, קובץ ג, אות נט = אורות הקודש, חלק א, אות כט, עמ' מד)


עח ע"א

מים מפכין עתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית וכו' היה מתגבר ועולה וכו' נעשה כנחל שוטף שבו רוחצין זבין וזבות נדות ויולדות

תנן במדות (פ"ב מ"ו): שער המים, שבו מכניסין צלוחית של מים של ניסוך בחג, אר"א בן יעקב, ובו המים מפכים ויוצאין מתחת מפתן הבית. מה שהשער הזה משתתף לאלה שני הדברים ודאי יש בזה הוראה נכונה.
אמנם הנה המים שהיו יוצאים מתחת מפתן הבית, אמרו חז"ל שהם מתגברים והולכים וכשמגיעים לפתח בית דוד נעשה כנחל שטובלות בו נדות ויולדות, שנאמר "יהיה מקור נפתח לבית דויד ולישבי ירושלם לחטאת ולנדה". והנה דבר פלא הוא, למה צריך דוקא שיצא מבית המקדש נחל שבו טבילה לנדות וליולדות. אמנם בא זה להודיע מעלתן וחיבתן של ישראל, שאמרו חז"ל (נדה לא, א) שעל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל" (במדבר כג, י), שמציאות קדושתם של ישראל בעניני הקדושה והרוחניות היא אמנם דבר מושג לכל, אבל שכ"כ גדלה מעלתם עד שאפילו המעשים הגשמיים שלהם מתחשבים על דגל הקדושה, זה מופלג מאד, וע"כ לא יכל בלעם להסתכל במאור הגדול הזה של "מי מנה עפר יעקב".
והנה נודעת גדולת קדושת תושבע"פ עד שאמרו חז"ל (גיטין ס, ב) "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ". והנה תורה שבע"פ היא מיוחדת לישראל, וכן קדושה זו, שגם הגשמיות היא מקודשת לה' ית', היא מיוחדת לישראל. ולכאורה הם סותרים זה לזה, שצריך לבאר, שכיון שכ"כ גדלה קדושת תורה שבע"פ, למה לא נכתבה בכתב? אמנם היא הנותנת, שענין תורה שבכתב היא קדושה שמתלבשת בקלף גשמי, אמנם יש קדושה גדולה שא"א שתתלבש בחומר גשמי כלל וכלל, וזהו קדושת תורה שבע"פ. אך איך אפשר לקבל קדושה גדולה כ"כ, הוא רק מפני שאפילו הגשמיות של ישראל נחשבת קדושה, ע"כ הם ראויים להידבק בההנהגה הקדושה שאין לה התלות בגשמיות.
וע"כ באותו השער שמכניסים בו צלוחית של מים בחג, באותו השער יהיה מים מפכים ויהיה מקוה לנדות ויולדות יוצא מקדשי המקדש ממפתן הבית, וניסוך המים ושמחתם באו להורות על קדושת תורה שבע"פ, ובמה קדושתן? שאין לה התלות בחומר, ע"כ באותו השער יהיו המים מפכים, כענין "מי מנה עפר יעקב".

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' שיא)


עח ע"ב

רביתיה דינוקא וכו' גדל פורתא תבורי מאני כי הא דרבה זבין להו מאני גזיזי דפחרא לבניה ומתברי להו

ובתור ריביתא דינוקא גדיל פורתא תבורי מני, החשק לאבד את מה שמוצא בעת הקטנות, אות שעולם הקטנות אינו מוצא חן בעיניו. ורבה זבן מאני דפחרי לבריה, וכן ההנהגה העליונה הניחה הדרכות כאלה שאינן שוות כלום, אינן בכלל עיקר וטפל בתורה ודת, רק מצד הקטנות, ואותן שובר הינוקא הכללי בעת גדיל פורתא בהיתר. אע"פ שהגדולים משכילים שאין כ"כ ערך לשבירה זו כי אם מצד הקטנות, מ"מ לא יזיקו מאומה מעשי ילדות טבעי[י]ם כמו אלה, ולתינוק נותנים עי"ז אומץ וגבורה והתפשטות כוחות הנפשיים לפעלם.

(ראי"ה קוק, פנקס יג, אות קמו)


עט ע"ב

שאור בכזית וחמץ בככותבת

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ב ע"א]



פ ע"א

האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור

"טוב לומר... פרשת עולה ומנחה ושלמים וחטאת ואשם" [שו"ע או"ח א, ה]. הקשה המג"א (ס"ק ח) הא קיימא לן (זבחים פ"י) חטאת קודמת ולמה הקדים עולה? ותירץ דחטאת ספק שמא אינו חייב, ועולה אין לך אדם מישראל שאינו מחויב עשה, ע"כ ודאי עדיף. ועפ"ז חידש דאם ודאי נתחייב חטאת יאמר פרשת חטאת תחלה.
ולעניות דעתי, כיון דיש מצוה להקדים קרבן חטאת מהתורה ואפילו מספק, היה לנו לתקן להקדים החטאת לעולה. ולעניות דעתי, כיון די"ל דבאמת אין הכפרה נגמרת כלל באמירת הפרשה, ובודאי לכשיבנה בהמ"ק במהרה בימינו יתחייב להביא חטאת כדין, והרי ר' ישמעאל בן אלישע כתב אפנקסיה לכשיבנה בהמ"ק אביא חטאת שמנה, אע"פ שודאי אמר הפרשה. ואפילו מה שמבואר בדברי הפוסקים דהמחויב חטאת יתענה מ' יום או יתן לצדקה כשאינו יכול להתענות (או"ח ס"ס של"ד ויו"ד ס"ס קפ"ה), ג"כ אינו פוטר עצמו בזה מחיוב חטאת לכשיבנה בהמ"ק. והנה מצינו כמה פעמים בחז"ל שעשו תקנה שלא נטעה בדין לכשיבנה בהמ"ק, כדאמרינן גבי יום הנף כולו אסור (מנחות סח), והכי נמי (ביצה ה) גבי ביצה שנולדה בראשון דראש השנה, א"כ י"ל דראוי לעשות היכר שלא יטעה לומר שכבר יצא ידי חובתו באמירת הפרשה, וא"צ להביא חטאת אף לכשיבנה בהמ"ק, וחז"ל זרזו על זה הרבה כדאמרינן ביומא פ' האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור ע"ש, ע"כ אומר שלא כסדר הקרבה, כדי שידע שעדיין לא יצא ידי חובה בהקריאה, וממילא איכא טעמא שהרי טעם איחור העולה הוא מפני שריצה הפרקליט, ובקריאה אין כאן ריצוי גמור, אין הבדל בין קודם לאיחור.

(מצות ראיה, או"ח סי' א, סעיף ה, עמ' ו)

אמר רבי יוחנן וכו' שיעורים של עונשין הלכה למשה מסיני וכו' אחרים אומרים בית דינו של יעבץ תיקנום וכו' אלא שכחום וחזרו ויסדום

בסי' ג עמ' י [בס' "המדות שהתורה נדרשת בהן", לר' משה המאירי]... ומה שהזכיר שיעורים הלכה למשה מסיני, כן היא ודאי דעת הבבלי בפשיטות. וכשרצו לומר ביומא דף פ ע"א ב"ד של יעבץ תקנום, דחו דשכחום וחזרו ויסדום, אבל בירושלמי דפ"ק דפאה ה"א פריק בפשיטות: א"ר יונה וכל השיעורים לא חכמים הוא שנתנו, ואמר דריו"ח הוא כדעתיה דסבר כל השיעורים הלכה לממ"ס, ופליגי התם אי חזר ביה ריו"ח מסברא זו או לא חזר ביה. ופשוט דהרמב"ם פסק כשיטת הבבלי, נגד פלוגתא דירושלמי שאינה מוכרעת שם.

(אגרות הראיה, כרך ד, אלף ריד עמ' קעט)

שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה

מצינו הנהגה של הנבואה שהיא מיוחדת לישראל מצד עצם קדושת נפשם, כמש"כ: "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה" [שמות לג, טז], והיא מעלה זולת מעלת התורה. והנה יש לנבואה הנהגה בישראל אבל היא מצומצמת מאד, שהרי "אין נביא רשאי לחדש דבר", ואפילו לקבוע הלכה לטהר את הטהור חכם רשאי ולא נביא, וכדברי חז"ל [ירושלמי ברכות פ"א ה"ד] במשל דחכם ונביא למה הוא דומה, למלך ששלח שני שרים למדינה, לאחד אמר: אם יראה לכם חותם שלי תאמינו בו, ואם לא, לא תאמינו בו, ולאחד אמר: אפילו אינו מראה לכם חותמי תקבלו דבריו, כך נביא אינו נאמן כי אם ע"י אות ומופת, וחכם נאמן אפילו בלא אות ומופת. גם יש ביד חכם ע"פ התורה לחדש דברים הרבה, משא"כ בנביא.
והנה האחים הקדושים היה דרכם ושיטתם להגדיל מעלת ישראל מצד קדושת נפשם ג"כ בהנהגה, שתהיה היא העיקרית, והנהגת התורה שהיא קדושה נוספת להם טפלה לה ונסמכת אליה. לא כן היתה דעת יוסף ודרכו, כי אם להיות "בר חכים", ושתהיה הנבואה שהיא מצד עצם קדושת ישראל נסמכת וטפלה אל הנהגת התורה.

(מדבר שור, דרוש כג, עמ' ריד, הובא במאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים מהד' תשנ"ה עמ' ע-עא)

...זה מורה על דרכו של יוסף, ע"כ כתיב "וישלחהו מעמק חברון" (בראשית לז, יד), ודרשו חז"ל (רש"י שם, ע"פ סוטה יא א): מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון. וקשה לכאורה למה דוקא ענין קבורת חברון יחסו לאברהם כאן? אלא שיוסף הלך בשיטתו שצריך דוקא תורה אחת, וע"ז מורה קבורת האבות בחברון שצריך צירוף כל הדורות. ע"כ כשנשתכחו הג' אלפים הלכות בימי אבלו של משה, ואמרו לו ליהושע ופינחס: שְאל, ואמר להם "לא בשמים היא" (דברים ל, יב), ו"אלה המצוות" - אין נביא רשאי לחדש מעתה [תמורה טז ע"א]. ונראה שביקשו שיוודע להם ע"פ נבואה בשליחות ד'. ע"ז השיב יהושע "לא בשמים", שאין הקב"ה שולח עוד נביא לתורה. ולפינחס אמרו שיאמר בתור רואה ברוה"ק בלתי משולח, כמש"כ הרמב"ם בהל' יסודי התורה [פז ה"ז], שיש אלה ב' מינים בנבואה. ועתניאל החזיר מפלפולו, ע"כ נתן לו את חברון. וע"ז רמז "ויאמר כלב אשר יכה את קרית ספר ולכדה" (יהושע טו, טז), פירוש, שיפשוט הספיקות מפלפולא בשכל האנושי, ולא בנבואה, שזה מורה על אחדות כח התורה מעיקרא ועד סופה בכל דורות עולם. ע"כ נתן לו חברון, שמורה על הכנה, שזה גורם שיש רשות לשכל האנושי להשתמש באור התורה, כל זמן שאנו במדרגת הכנה.

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים מהד' תשנ"ה עמ' פז)


[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה ב ע"ב ]



פא ע"ב

מכאן שמוסיפין מחול על הקודש

ונראה לי ללמוד מכאן כלל גדול. הרי הקב"ה כבר קבע כעין הוספה לשבת, בזה שסוף היום מתחיל בדרך של "בין השמשות". כלומר, אין השמש שוקעת בפתאומיות ומיד בא הלילה, אלא יצר הקב"ה פסק זמן שנקרא בין השמשות והוא ספק יום ספק לילה. ובקביעת זמן בה"ש יש מחלוקת הפוסקים... אך למעשה, בין לשיטה זו ובין לשיטה זו, חייב אדם להוסיף זמן מה לשבת גם לפני בה"ש, כך שלפני שבת ודאי, יש משך זמן של ספק שבת, ולפניו יש משך זמן של הוספת חול ודאי על הקודש... נראה לי ששתי ההוספות הללו, היינו ההוספה הטבעית של בריאת היום בכך שיש פסק זמן של ספק לפני הלילה הודאי, והמצוה להוסיף מחול ודאי על הקודש, ניתנו כדי לשלם לישראל שכר לימות המשיח אם לא נזכה לגאולה של "אחישנה". הרי הקב"ה יכול להקדים את הקץ מסיבות מסויימות... אפילו כאשר לא זכו ישראל לגאולה של "אחישנה". על זה הוא רומז לנו, שכמו שיש ששה ימי חול ואחריהם היום השביעי - שבת, וחייבים להוסיף מהיום השישי על הקודש ולהקדים את השביעי, כך גם לגבי העולם, שכל כולו הוא ששת אלפים שנה, ואחריהן בא האלף השביעי, דהיינו היום שכולו שבת; וכחלק מצעקתנו וזעקתנו להחיש את הגאולה, מצוה גדולה עלינו להקדים כמה שאפשר את השבת, כדי שבזכות זה נקבל במדה כנגד מדה את הקדמת הקץ. כמה ברכות יחולו על ראשו של האדם בישראל שיקפיד בזה ויקדים את השבת כל שבוע, ובזכות זה יחיש גם את ביאת השבת הנצחית לעולם! ואולי משום כך אמר רבי יוחנן בשם רשב"י (שבת קיח ע"ב): "אלמלא משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים". כלומר, כהלכתן, בכל הלכותיהן, לרבות הוספה מחול על הקודש כנגד ימות המשיח, שבזכות זה גם הקב"ה יוסיף מהחול ויקדים את השבת הנצחית.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' תכז-תכח)

כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי

כל החטאים והמרי שרשו מן חטא אדם הראשון, כי נפל תחת עץ הדעת טוב ורע ונתדבק בנחש. וזה ראש לכל עוונות שעלינו לתקן סמוך ליוה"כ כי היה אז קבלת תשובת חטא אדה"ר... בעיו"כ שרצוננו לתקן חטא אדה"ר, ותחת שהוא אכל ושתה דבר איסור, כי חוה סחטה ענבים ונתנה לו, עלינו לתקן, ולכך טבוח טבח והכן ואָכוֹל ושָׁתֹה, ומ"מ אנו נמנעים מלאכול ח"ו דבר איסור, ואפילו פקפוק איסור בלחם של נכרי וכדומה... ובכל זה נמנעים מהמותרות, כי ח"ו להרבות באכילה ושתיה עד שיהיו שכורים ח"ו ביום קדוש כזה... ובזה מתקנים חטא אדה"ר, כי במותר לנו נמנעים ומכ"ש באיסור ח"ו. וזהו תשובת המשקל, והיינו "באותה אשה" [לקמן פו ע"ב].

(יערות דבש, חלק א, דרוש א)

ויום הכפור הוא מרמז על הענין יעקב שנפטר מעשו במנחה ההולכת [בראשית לב, כא], הוא שעיר משתלח. וכדומה אכילת עריוה"כ. ולכך מצוה לאכול בעיו"כ כדי ליתן לסטרא אחרא אחיזה, כי באכילה יש לסטרא אחרא אחיזה, כנודע בכל ספרי קבלה וספרי מוסר. ולכך בכל קדשים היו כהנים אוכלים כדי ליתן לסט"א אחיזה. ולכך האוכל בט' כאילו התענה וכו', דצריך זה ליתן לסט"א.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש י)

תוכן התשובה הוא בשני עניינים: להשיב את אבידת רגשותיו הטובים שנפרצו גדריהם, ולזאת תועיל הפרישות מההנאות החומריות ודרכי העולם, שיתבונן בדרכי המוסר והעבודה לייסר נפשו באהבת ה' ית' ויראתו. והשני הוא ההרגל, להתרגל בפועל ללכת בדרך טובים, שלא להימשך אחר תאוותיו שלא כדרך ד'. וזאת התשובה נשלמת ביחוד דוקא בהיותו עסוק בענייני העולם ותאוותיו החומריות לפי המידה הנאותה. ובהיותו מתרחק מדרכי העיון וחיי ההתבודדות, ובכל זאת לא תסור ממנו תומתו לפרוש מכל דבר שלא כתורה, זאת היא השלמת התשובה, שתוסיף תת כוח אל התשובה העיונית לרומם מעלתה. ע"כ ערב יוה"כ ג"כ מעותד ומוכן הוא לתשובה, אבל תשובתו היא התשובה המעשית ההרגלית, דומה לדברי חז"ל "באותו פרק באותו מקום" וכו' [לקמן פו ע"ב]. ע"כ תיגמר תשובתו דוקא ע"י אכילה ושתייה והשתתפות בעסקי חומריות, ועם כל זה תהיה הכל כתורה וכמצוה. ע"כ כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי, שבזה הוא מרומם ג"כ את תשובתו שבעשירי, כי בהישארה רק עיונית, לא תגיע לתכליתה, כי אם בהיצרפה למעשה.

(עין איה ברכות ח ע"ב, עמ' 42, הובא במאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' ריז-ריח)

ויש להבין בטוב טעם במה יעלה כח האכילה ההיא כתענית של ב' ימים דוקא, כמו שפירשו שהכוונה כאילו נצטווה להתענות תשיעי ועשירי והתענה בהם. אמנם בתשובה ישנם שני חלקים עיקריים, ושניהם רמוזים בפרשת התשובה. מתחילה כתוב: "והיה כי יבאו עליך וגו' ושבת עד ד' אלקיך ושמעת בקולו וגו'" [דברים ל, א-ב], ואח"כ אמר: "ומל ד' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ד' אלקיך" [שם, ו], ולכאורה יפלא, הלא כבר אמר שישובו, ושבו, ומאי הוא "ומל את לבבך"? אבל תוכן הדבר הוא שהחטא פוגם בשני דברים, הא' בפועל מה שסר מדרך ה' ית' ועבר על רצונו ומצוותיו, והשנית מה שנתרחק מה' ית' ונתמעטו מלבו אהבת ה' ית' ויראתו, וצריך להשיב אל לבבו יראה ואהבה גדולה למלאות החסרון. והנה היראה והאהבה כלולות בהן כל המצוות בכח, כל הל"ת ביראה וכל העשין באהבה [רמב"ן שמות כ, ח], וצריך להשיב אליו הכח, כי מיעוט האהבה והיראה הוא הכנה ליפול ח"ו בעבירות, אך מקודם צריך לתקן דרכיו בפועל.
והנה יש הפרש גדול בין הנהגות אלה שני מיני התשובות, כי התשובה להשיב את שבות האהבה והיראה א"צ להיות נטפל בצרכים גשמיים ולהיות מעורב בין הבריות, כי אדרבא, זה יטרידו מקנין יראה ואהבה. אבל לענין תיקון העבר בפועל אמרו חז"ל: "היכי דמי בעל תשובה... באותו פרק באותו מקום" [להלן פו ע"ב], א"כ צריך הוא להיות עסוק במשא ומתן ובהנהגות העולם ולהתנהג בהם ע"פ תורת ה' ית' וחוקיו. והנה אף אם נצא ידי חובתנו בחלק התשובה שבכח, דהיינו להשיב אהבת ה' ית' ויראתו אל לבבנו, עדיין אין אנו מספיקים, כי צריכים אנחנו להיבחן בתשובה שבפועל, ולתקן את אשר העוינו בהיותנו עסוקין בעסקי העולם. ע"כ נצטוינו להקדים לפני העינוי של יוה"כ, שעליו נאמר: "לקדוש ד' מכובד" [ישעיהו נח, יג], דהיינו שאנו מחזירים בו את הכבוד והקדושה שאבדנו, אבל כיון שאנו פרושין בכל היום הקדוש ההוא מכל עסק חמרי, יוכל הטוען לטעון כי עדיין אין התשובה שלמה אתנו, ע"כ אנו מקדימים לאכול ולשתות בעיוה"כ, ולהיות זהירים בעבודת ה' ית' ולהיות מוראו ית' עלינו שלא להיכשל בשום איסור גם מתוך אכילה ושתייה. א"כ מתקנים אנו את התשובה שבפועל, ואח"כ נוכל להגדיל עיקר התשובה בהוספת קדושה. נמצא שלולא זה הכח שאנו מקבלים מאכילת עיוה"כ, שגם בהיותנו עסוקים בצרכים גשמיים אנו מקבלים עול מלכות, לא היתה עולה תשובת יוה"כ, א"כ בצדק נחשבת אכילת יום זה כאילו התענינו תשיעי ועשירי, כנגד ב' חלקי התשובה...
וע"ז אמר הנביא: "לכו ונשובה אל ד'" [הושע ו, א], פירוש, לכו לעסקיכם ושם נשובה אל ד', וזה לא יתכן כי אם בקיבוץ ב' עניני התשובה, שיוסיף קדושה ויראה בנפשו, גם יחזק לבבו לעמוד נגד היצר בהיותו עסוק בעניני החומר... ואמר שאנו נעזרים בב' התשובות מקדושת הימים, שהנה עיוה"כ יש בו קדושת שני ימים כדברי חז"ל: "כאילו התענה תשיעי ועשירי", א"כ הוא לעולם יומיים. וע"ז אמר: "יחינו", כי יתן לנו חיים גם בעוה"ז, מצד זה שאנו מלמדים עצמנו ללכת בדרך התורה גם בהיותנו עסוקים בעניני הגוף כמו עיוה"כ. "ביום השלישי" שהוא יוה"כ עצמו, "יקימנו", כי עיקר הקימה הוא מ"מ שלמות הנפש והשכלת האמת שהוא עומד לעד, וע"כ נקראו מלאכים "קאמיא" [דניאל ז, טז], "ונחיה לפניו", כי בזכות זה נזכה לעוה"ב. נמצא כי עיוה"כ הוא הכנה לזכות לחיי עוה"ז כדי שע"י נזכה לחיי עוה"ב, ו"יפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב" [אבות פרק ד משנה יז], ע"כ יפה כח ערב יוה"כ כאילו התענה תשיעי ועשירי.

(מדבר שור, דרוש י, עמ' פו-צ, הובא במאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' קעד-קעז)

קשה, למה צריכין לב' ימים? וגם, אם המצוה לאכול בערב יוה"כ, למה כתב בלשון עינוי? אמנם י׳'ל דהנה התענית הוא במקום קרבן כמו שאנו מקריבין החלב ודם שלנו. והנה הקרבן צריך ביקור ממום קודם הקרבתו. ע"כ נתחכם הבורא יתברך בתוה״ק וציוונו לאכול מקודם כדי שהחלב והדם שאנו מקריבין ביוהכ״פ ע"י התענית יהיה דם וחלב כשר ולא מפסולי המוקדשין. וציונו לאכול ביום התשיעי, והחלב והדם יהיו של מצוה ויהיו כשרים להקרבה ביוהכ״פ, וזה הביקור של הקרבן שאנו מקריבין לפניו ית״ש להיות לכפר על נפשותינו.

(רבי אהרן הלברשטאם, מוצל מהאש, עמ' רכ)

[עיין גם לקט ביאורי אגדות לעיל כ ע"א בשם יערות דבש ולעיל מג ע"ב בשם עולת ראיה]

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 02-6521259
פקס 02-6537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US