Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת סוטה

לדף הראשי על אגדות סוטה


מה ע"א

שררך אגן הסהר כו'

עי' זהר ויחי רכו, א: ירושלם היא אמצעיתא דעלמא כו', ניצוצי אות ו.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

הריני כבן עזאי

(ט) בהשתדלות כללית בקנייני היראה לא מצא עדיין את העיקר, והעיקר חסר בנפשו, אם לא למד ולא עמל בעיון הלכה בחושן המשפט...
(כא) אמרו (קדושין מט ע"ב): "ע"מ שאני תלמיד", אין אומרים כשמעון בן עזאי, "ע"מ שאני חכם" אין אומרים כחכמי יבנה, כר"ע וחבריו. הנה הועמדו בזכרון רבותינו ז"ל לראש ורום המעלה בן עזאי ור"ע, ומצינו בג' מקומות בגמ' דאמרו "הריני כבן עזאי": עירובין כט ע"א, סוטה מה ע"א, קדושין כ ע"א, ובכולהו נטפלו תלמידיהן אחרי הכרזתן על שעה של הרחבת דעתן לשאלם דבר הלכה.
למדנו, דבנזכר סתם רוב גודלו של בן עזאי, היינו גודלו בהלכה, ועל שאמר רבא "הריני כב"ע" נתחייב להיות בקי בהלכות עירוב ושאלו תפוחים בכמה, ונתחייב אביי לדעת הלכות עגלה ערופה ושאלו אותו ב' חללים זה ע"ג זה, ובבכורות נח ע"א פריך: וכ"ת לא מצי קאי אטעמיהו, והתניא ב"ע אומר כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה, מבואר שמאמר בן עזאי על חכמת התורה של הלכה, שזה מחייב שידע הלכות מעשר בהמה.

(החזון איש, אמונה ובטחון, פרק ג)


[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין כ]


הריני כבן עזאי בשוקי טבריא וכו' שני חללין זה ע"ג זה מהיכן הוא מודד

יעוין גם בירושלמי פאה פ"ו ה"ג: רב כד נחית לתמן אמר אנא הוא בן עזאי דהכא, אתא חד סב שאיל ליה שני הרוגים זה ע"ג זה כו'. ברור שכוונה מיוחדת צפונה בשאלה זו ביחס לבן עזאי, והמקום יאיר עיני.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)



מה ע"ב

מאין היו מודדין וכו' מטבורו וכו' מחוטמו וכו' ממציעתיה מיתצר וכו' כל אשר נשמת רוח חיים באפיו
33-43

פירוש, ר"א הולך אחר הגוף, וסבר כי התחלת הגוף הוא הטבור לפי שהוא באמצע הגוף, וההתחלה בכל דבר עיקר, לכך אמר שיש למדוד מן הטבור, כי הגוף נושא את הנפש, והטבור הוא התחלת הגוף, ולפיכך המדידה מן הטבור. ור"ע סובר כי אע"ג שהגוף התחלתו הוא הטבור, אבל אצל רוח חיים עיקר באפיו, כדכתיב "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו", ולכן משם יש למדוד.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)


מאין היו מודדין וכו' מטבורו וכו' מחוטמו וכו' עיקר חיותיה באפיה וכו' בטיבוריה וכו' ממציעתיה מיתצר וכו' כל אשר נשמת רוח חיים באפיו
33-43

ושם הוא סוד התענוג והשעשוע, שלכך בבטן אמו אוכל מה שאמו אוכלת כו', כי הולד בבטן אמו ניזון ממזון דלעילא, מסוד גן עדן של מעלה, שמלמדים אותו כל התורה כולה, ולכן תחלת יצירתו משם. והוא מקום החיים, א' בחוטם וא' בטבור, כמ"ש במסכת סוטה: מהיכן מודדים, מטיבורו כו', ויש אומרים מחוטמו כו', וכמ"ש "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו". וכן כאן, הארת פי הטבור הוא נגד הארת החוטם בא"ק כמ"ש הרב, והוא דרגה דת"ת שהוא בחינת כתר למטה, ושם הוא נקודה דעלמא דאתי, ולכן משם נמשך הארה לכתר דנקודים שלא היה בו ביטול ופגם בעצמו, כי כשהדין מתעורר מן המקום אשר לנגדו, אז מתעורר עלמא דאתי, ואז נתמלא שם רחמים, בסוד "על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו" וגו', והוא בסוד נקודה אמצעית הנ"ל. ואז אין שליטה לסט"א, בסוד עלמא דחירו, כמ"ש רבינו הגדול הגר"א ז"ל בביאורו שם.
ועיין בפרק עגלה ערופה, דמסיק התם דתחלת יצירתו מטיבורו, אבל עיקר חיותו באפיו, כמ"ש "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו", וחד אמר חיותו הוא בטיבורו, יעו"ש. וכן כאן, סוד התחלת מקום עמידת הנקודים הוא מטבורא, והחיות שלו נמשך מן החוטם למעלה. וגם בחינת חיים יש בטיבורו, לכן משם נמשך חיים לג"ר דנקודים. כי לעולם חו"ב הם נכללים בכתר והם המגלים פעולותיו, סוד המחשבה והציור מן הרצון.

(רי"א חבר, פתחי שערים, נתיב אורות דנקודים, פתח יח)

מהיכן הולך נוצר מראשו וכו' אבא שאול אומר מטיבורו ומשלח שרשו אילך ואילך
42-43

סברת ת"ק, מפני כי נקרא ראש והוא התחלת האדם, שלכך נקרא ראש, והראש הוא שורש האדם. ודעת אבא שאול, שהטבור שהוא באמצע גוף האדם יותר ראוי להתחלה, ודבר זה הארכנו מאוד בחיבור גבורת ה' כי האמצע הוא התחלה, ע"ש ותמצא מבואר. ואמר ראיה לדבריו, כי העיקר של אילן הוא התחלה אל האילן, והוא באמצע אילן ומוציא ענפים לכל צד, הרי כי האמצע יותר ראוי להתחלה, ולפיכך טבור האדם שהוא באמצע הוא ג"כ התחלה, וממנו נוצר ומשלח שרשיו אילך ואילך, דומה אל עיקר האילן שמשלח ענפיו שרשיו לכל צד אילך ואילך. ואין כאן מקום להאריך איך האמצע הוא ראש וראשון לשאר החלקים.
ויש לך לדעת כי דעת ת"ק שאמר כי האדם נברא ראשו תחלה, ג"כ טעם שלו כי מה שהוא דומה באדם כמו השורש באילן ראוי שיהיה התחלה, רק שסובר כי הראש דומה כמו עיקר ושורש, ולכך הראש הוא התחלה, שהראש הוא כמו שורש ועיקר, וכן הוא דומה בצורתו ובתארו, כי האדם הוא עץ השדה רק שהוא אילן הפוך. ודבר זה בארנו במקומות הרבה מאוד, כי ראוי שיהיה האדם עץ הפוך, כי האדם צומח מלמעלה ונשמתו באה מלמעלה, ולכך השורש פונה למעלה ממקום שבא, ולכך הראש הוא אחד כמו השורש שהוא אחד, וידיו ורגליו הם הענפים שהם הולכים אילך ואילך, ולפיכך התחלת היצירה של הולד הוא מן הראש. ואבא שאול סובר כי השורש והעיקר הוא באמצע, ולכך התחלת יצירת הולד מן האמצע.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

מהיכן הולד נוצר וכו' מטבורו
42-43

עי' זוהר חדש שה"ש סא, א: ועביד בקדמיתא טבורא כו'.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

ועורפין אותה בקופיץ
48

עי' זהר וירא קיג סע"ב: א"ל ר"א האי למאי אצטריך, בכה ר"ש ואמר כו'.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


ידינו לא שפכה כו'
50

עי' זהר וירא קיד, א: "לא שפכה" ולא גרומנא מיתתיה כו'.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

ידינו לא שפכה וכו' וכי על דעתנו עלתה שזקני ב"ד שופכי דמים הן אלא שלא בא על ידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה
51-50

ואמרו בסוטה על פסוק "ידינו לא שפכו" וגו': וכי סלקא דעתך שסנהדרין וכו' אלא לא ראינוהו וכו'. פירוש דסנהדרין שהם ראשי ישראל, כפי התנהגותיהם במידותיהם כך ממשיכים בכל הדור, כמו שאמרו בערכין (יז.): דור לפי פרנס. וכשהם דנים דיני נפשות וקנסות להרוג ולהעניש עוברי עבירה, סלקא דעתך שהם ממשיכים לב רגז וכעס ורציחה בו בדור. ועל זה אמרו "ידינו לא שפכו", דאנו לא המשכנו חס ושלום כח שפיכות דמים בדור. ועל זה פריך "וכי סלקא דעתך" וכו', דודאי סנהדרין ההורגים במצות ה' אינם שופכי דמים להמשיך כח שפיכות דמים. ועל זה אמרו "אלא לא" וכו', דהיינו אדרבה שהמשכנו ההיפך, כח הרחמנות, להיות כל הרואה חבירו מלוהו ומשתדל בהצלתו משפיכות דמים. ולהמשיך ההיפוך בזה צריך כוונה לשמה, דודאי מצוה אגוני ומצלי כמו שאמרו (סוטה כא.), אף כשעושה שלא לשמה שהרי מתוך שלא לשמה בא לשמה, כל שכן שלא יוליד רע חס ושלום בלב. רק להיות מוליד ההיפך זהו רק ע"י לשמה, ועל זה שפיר הוצרך לומר "ידינו לא" וגו', הך "לא" הוא במעשה, ע"י מעשה ידינו לא היה ראוי להיות נשפך, דע"י מעשה ידינו המשכנו מידת המניעות משפיכות דמים בלב בני ישראל, "ולא ראינוהו" וכו'.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות ו)

ידינו לא שפכה וגו' שלא בא על ידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה
51-50

הסנהדרין נקראו עיני העדה, וכן איתא (בראשית רבה סג, ח) על פסוק (שמואל א טז, יב) "עם יפה עינים" - מדעת סנהדרין... כי העין מורה בכל מקום על ההשגחה ושימת לב על הדבר, כמו "ואשימה עיני עליו" (בראשית מד, כא), "עיני ה' אל צדיקים" (תהלים לד, טז), וכדומה, והסנהדרין הם המשגיחים על העדה, וכמו שאמרו: "ידינו לא שפכו" וגו' - שלא ראינוהו והנחנוהו וכו', כי על הסנהדרין להשגיח בכל דבר.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, אות ו דף כה ע"ב-ע"ג)





מו ע"א

מפני מה אמרה תורה הביא עגלה וכו'

כתבתי לך קצת מאמרים שנאמרו בעגלה ערופה, אולי תהיה מכלל אותם שנדבה רוחם אותם לאמר מה זאת, וחכם מה הוא אומר, את החוקים ואת המשפטים אשר צוה ה' אתכם. ולמען תהיה לבך מתמיד, ותיגע עד שתמצא. ואל תנוח דעתך ותתקרר רוחך בדברי אותו חכם ז"ל [מורה נבוכים ח"ג פרק מ] שכתב בה טעם הוא כעין תחבולה כדי להוציא דבר לאמיתו, אולי יוודע מי הכהו. לישריה ליה מריה, שתלה דבר גדול ועביד כחוט השערה. הנה עיניך רואות שאמרה תורה שיתעסקו בה סנהדרין, כענין שכתוב "ויצאו זקניך ושופטיך". ועוד, מה טעם בנחל איתן מקום קשה אשר לא יעבד בו לעולם לדברי ר' יאשיה, ולדברי הכל שלא יעבד ולא (יגרע) [יזרע] להבא, ויותר היה ראוי לעשות זה אל שדה טוב ואל חלקה טובה. ועוד, מה טעם אם מצאוהו טמון או תלוי באילן שהוא חלל חרב שאין עורפין עליו, כ"ש אם מצאוהו חנוק. ועוד, מה טעם אמרו שבירושלים אין מביאין עגלה ערופה. ועוד, מה טעם עורפין אותו דרך השחתה ואין שוחטין אותו כשאר קרבנות. ודברים רבים שונים נאמרו בה, שאיני יכול לפרוש את כולן. אבל הוי יודע שסוד עגלה ערופה וטעמה, שהוא קרבן עבודה שבא לכפר על הספק, שהכהנים אומרים "כפר לעמך ישראל", ואמרו רז"ל שרוח הקודש מבשרתן ואומר "ונכפר להם הדם", ואם כוונת הדבר לעשות תחבולה אולי מתוך כך ימצא ההורג, מה מקום לכפרה, או אם לא נודע מי הכהו.
והנני רומז לך הסוד בענין נעול וחתום: דע שסודה כסוד שעיר המשתלח ביום הכיפורים אל ארץ גזירה צוק קשה לכפר על המקדש ועל הכהנים ועל העם, שכן כתיב "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, והמשלח את השעיר יכבס בגדיו", והשורף את השעיר השני ג"כ יטמא וכבס את בגדיו ושרף מחוץ למחנה. וטעמה עוד כטעם צפור מצורע, משתלח על פני השדה ולא לים, אחר שטבלו אותו בדם הצפור השחוטה, שבאה ג"כ לכפר על המצורע. וסודה ג"כ כסוד פרה אדומה שנשרפת בחוץ, שהיא מטמאה את הטהורים כענין שכתוב והשורף אותה יכבס את בגדיו, ומטהרת את הטמאים, כלומר טמאי מתים וחללי חרב, ונגע חרב בחלל, וטהרה עולה להם באפר פרה ומים חיים. והכל סוד עמוק, תלוי ונמשך בסוד הקרבנות. והיודע מה טעם אין ירושלים מביאה עגלה ערופה ידע סודה. ודע שפסח מצרים שהיה בליל שימורים, ונתנו מן הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, דומה לזה וקרוב אליו. ועוד יתבאר לך דברים...

(ר' טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)

מפני מה אמרה תורה הביא עגלה וכו' אילימא פריה ורביה וכו' אלא מצות
בעל עין אליהו מקשה, הלא אין אנו דורשים טעמא דקרא? ומתרץ דבמקום דאין נפ"מ לדינא דרשינן. ובזה יתבאר מה דפריך הגמ': מאי פירות, אילימא פו"ר, אלא מעתה אזקן וסריס ה"נ דלא ערפינן, ולכאורה קשה דילמא באמת לפי טעם זה לא ערפינן? אבל לפי האמור יתורץ, כי אם נימא לא ערפינן יהיה כבר מן טעם זה נפ"מ לדינא, אז ממילא לא דרשינן טעמא דקרא, ולכן מתרצים "אלא אמצוות", ממילא אין נפ"מ ודרשינן טעמא דקרא.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


יבא דבר שלא עשה פירות ויערף במקום שאין עושה פירות ויכפר על מי שלא הניחו לעשות פירות

האדמה היא מיוחדת בזה שהיא בכח, ויש בה יציאה לפועל כל הדברים אשר יוצאים ממנה, צמחים ואילנות ושאר כל הדברים והיא בכח לכל זה. וזהו ענין האדם, שהוא בכח ויוצא שלמותו אל הפעל. ולפיכך שמו ראוי לו שיהיה משתתף עם האדמה שהיא מיוחדת לצאת מן הכח אל הפועל בפירות וצמחים וכל אשר שייך אליה, וכן הוא האדם יוצא כחו אל הפועל. ולכך שלמות האדם נקרא גם כן בשם פרי, וכדכתיב בקרא (ישעיהו ג): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", הרי שהזכות והשלמות יקרא פרי, וכמו שאמרו בפרק קמא דקידושין (מ ע"א). ובפרק עגלה ערופה... בשביל מי שלא הניחו אותו לעשות פירות... הרי בשביל שלא הוציא שלמות שלו אל הפועל, הוא כמו האדמה שלא עשתה פירות ולא הוציאה דבר אל הפעל ונשאר בכח.

(מהר"ל, תפארת ישראל, פרק ג)

פירוש כי האדם נקרא אדם על שם אדמה, ואף כי יותר הבהמה בעלת אדמה ממה שהוא האדם, וא"כ היה ראוי לפי זה שתקרא הבהמה אדמה, ולא האדם שאינו כ"כ בעל אדמה, אבל הפירוש מה שנקרא האדם על שם אדמה, כי האדם נמשל כמו אדמה, כי האדמה הוא מוציא פירות ועושה תולדות, והיא בכח מוציאה פעולתה לפועל עד שיש לאדמה שתי בחינות, הבחינה האחת מצד הכח כאשר לא הוציאה הכח אל הפועל, הבחינה השנית כאשר הוציאה הכח שלה אל הפועל. וכן הוא האדם, יש אדם שלא הוציא דבר אל הפועל ונשאר בכח מבלי יציאת כחו אל הפועל, ויציאת כחו שלו אל הפועל הם תורה ומצות. ויש אדם שהוציא כח שלו אל הפועל בתורה ובמצות. והאדם שנהרג לא הוציא עדיין כח שלו אל הפועל מה שראוי אליו שהרי נהרג, וזה שאמר הכתוב (דברים כא) "כי ימצא חלל באדמה" וגו', לא אמר בארץ רק "באדמה", כלומר כי נעשה בחלל הזה דין אדמה שלא הוציאה כח שלו אל הפועל, ולפיכך יש להביא עגלה שלא הוציאה כח תולדתה לפועל, לכפר על זה שלא הוציא כח שלו אל הפועל מה שראוי.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

ויכפר על מי שלא הניחו לעשות פירות וכו' אילימא פריה ורביה וכו' אלא מצות

"כי ימצא חלל באדמה" וגו' - הקשה מהר"י אברבנאל על פרשה זו, שאין כאן מקומה בין ד' פרשיות המדברות מענין מלחמה. ונתן הרב טעם חלוש בדבר, גם שאר מפרשים הניגשים לפרש הסמיכות בשינויים דחוקים. ועתה שא נא עיניך וראה מ"ש רז"ל... ותכפר על זה שלא הניחוהו לעשות פירות, ומקשה בגמרא: אילימא אפריה ורביה, הכי נמי דאסריס ואזקן לא עריפנא? אלא אמצוות. ובפרשה שלפני זו נאמר: "כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא", ואמרו רז"ל במס' תענית (ז.): אם ת"ח הגון הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרות, רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא זה ת"ח שאינו הגון כו'. וא"כ כל משכיל יראה בעין שכלו שסמיכות שני פרשיות אלו מבואר מעצמו, ממ"נ, אם טעם העגלה ערופה על שלא הניחוהו לעשות פירות בפריהע ורביה, שפיר נסמכה לפרשה הקודמת המקפדת על עץ עושה פרי שלא לכרות אותו, ומה לי פרי האדם מה לי פרי האדמה, משפט אחד להם שנאמר "כי האדם עץ השדה". ואם שלא הניחוהו לעשות פירות של מצוות כפי המסקנא, הרי גם בפרשה שלפניה הקפיד על זה שלא לכרות הת"ח עושה פרי עץ חיים למינו.

(כלי יקר, דברים פרק כא פסוק א)


מאי פירות וכו' מצוות

בעוד שבעולם הבא מגיעה ההנאה של האדם לנשמתו, הרי השעה של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה גורמת נחת רוח והנאה ליוצר נשמתו, לאלקים בכבודו ובעצמו. מכאן, מנקודת השקפה עליונה זו של אבות המשנה [אבות פ"ד מי"ז], משתלשל אל יסודי היהדות גורם לחייב את החיים ולהוקירם, כי הלא רק בחיק החיים יש מקום לתשובה ומעשים טובים, רק על אופק החיים זורח אורם של אלה, המכהה בחייו את האור הגנוז לצדיקים בעולם העליון. [הערה 6... "אמר ר' יוחנן בן שאול... מאי פירות?... מצוות"].

(רבי ש"ז פינס, מוסר המקרא והתלמוד, עמ' קו)

איתא בספרים הקדושים, משום דסימנא מילתא נוהגים לאכול בליל ר"ה פירות משובחים. נראה לומר דהסימן הוא ע"פ דברי הש"ס סוטה בהא דלא הניחו לעשות פירות, היינו מצוות. והנה בזוה"ק (ח"ב קפד.) בהנך פרישי מדברא דבכל השנה היו יושבין במדבר לעיינא תמן באורייתא ובירחא שביעאה באו לישוב, משום דמטא זימנא דפולחנא קדישא דתמן איהו פולחנא דיליה עיי"ש, ומבואר דבירחא שביעאה הוא הזמן המסוגל לעשיה יותר מכל השנה, והם הם הפירות שהאדם מוציא, כי האדם עץ השדה, וכמו בגשמיות שאז הוא זמן גמר בישול פרי העץ. ובאשר העשיה היא מעשה גשמי, צריכה יותר שמירה שתהיה לשמה...
וזה הרמז וסימן בפירות משובחים, היינו מצוות לשמה שזה שבחן, וזהו סימנא מילתא שנזכה כל השנה לעשות מצוות לש"ש. ומובן שהעיקר הוא הקבלה בלב לעשות ככה, והסימן שיהיה קיום להקבלה, אבל מבלעדי הקבלה בלב מה יועיל הסימן לדבר שאין בו.

(שם משמואל, מועדים, ראש השנה ליל ב')

כלל הדברים, ששליש שנותיו עוברות עד שעומד על מלואו. וכן הוא בשנה, שי"ב חדשים הם, ומתשרי עד שבט הוא שליש השנה, ובהם יוצאין רוב גשמי השנה ועולה השרף באילנות, ונמצאו הפירות חונטין מעתה. ובודאי כמו בגשמיות כן הוא ברוחניות, שהחיים החדשים שאדם משיג בתשרי מתאחדים באדם לאט לאט עד שבט שאז עומד על מלואו, ואז הגיעה העת להתחזק ביתר כח ועוצם בעבודת ה' יתברך בחיות חדשה לשאת פרי לטובה, ומאי פירות מצוות (סוטה מו ע"א), ועולם שנה נפש הם בבחי' אחת.

(שם משמואל, פרשת בשלח, שנת תרע"ב)

יש להתבונן בענין יום ט"ו שבט שאין אומרים בו תחנון, הלוא מה שהוא ר"ה לאילן הוא דבר טבעי שיצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה, ומה ענין שלא יאמר בו תחנון, אחר שאין בו קדושה ולא מצוה ולא נעשה בו נס ולא ענין מעניני ישראל... ונראה דהנה כתיב (ישעיהו נה) "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה וגו' כן יהיה דברי אשר יצא מפי" וגו', הנה המשיל הנביא דבר ה' לגשמים המצמיחים. ונראה דענין האילן הוא המחבר את הפרי לארץ, והוא ממוצע בין הארץ לפרי, ויש בו כח המחבר... ומן מהותו של האילן בגשמיות נלמוד על רוחניותו, ועל כן נמשל בו האדם כדכתיב (דברים כ) "כי האדם עץ השדה", כי צורת האדם הוא לחבר העליונים והתחתונים, באשר יש בו נשמה מהעליונים וגוף נושא הנשמה מהתחתונים. ואמרו ז"ל בטעם עגלה ערופה מפני שלא הניחו לו לעשות פירות, מאי פירות מצוות, כי המצוות הן בהתדמות פרי הגדל באילן, שיש בפרי כח רוחני המזין ומחיה את האדם, כידוע פירוש האריז"ל בפסוק (דברים ח) "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", היינו מוצא פי ה' שיש בלחם, וגוף הפרי הוא נושא לרוחניות שבו. כן המצוות הן רמ"ח אברים דמלכא וגוף המצוה היא נושא לרוחניות שבמצוה, ואדם העושה את המצוה באשר יש בו כח המחבר עליונים ותחתונים, על כן נמצא כח במעשה המצוות שהוא עושה חיבור וצירוף עליונים ותחתונים, מעשה המצוה מהתחתונים והרוחניות שבו מהעליונים, דומה לאילן שיש בו כח המחבר ומוציא פרי שיש בו חיבור כנ"ל. ואף שנמצא פרי הארץ שיש בהם רוחניות ומוצא פי ה', ומ"מ אינו נעשה ע"י אמצעי, וכמו שנמצא גם במקומות הארץ מקום המקדש שהיה מעולם המחבר עליונים ותחתונים כבמדרש אף בלי אמצעות האדם אלא שהקדושה שבמצוות היא באמצעות האדם.

(שם משמואל, פרשת בשלח, חמשה עשר בשבט)

במדרש רבה (במדבר פ' יט): רבי אחא בשם ר' חנינא אמר בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה שיושב ועוסק בפרשת פרה אדומה ואומר הלכה בשם אומרה, ר"א אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים, אמר לפניו רבון העולמים יה"ר שיהא מחלצי... נראה לפרש דהנה בש"ס סוטה: תביא עגלה שלא עשתה פירות ותערף במקום שאינו עושה פירות ותכפר על זה שלא הניחוהו לעשות פירות, זה מצוות. והענין שמצוות נקראות פירות, שהאדם נמשל לאילן, כאמרם ז"ל (קידושין מ ע"ב): צדיקים נמשלים בעוה"ז לאילן שכולו עומד במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה, וכמו אילן המוציא פירות לבעליו, כן האדם העושה מצוות הן פירות לה' יתברך, וכמ"ש הרמב"ן שהמצוות הן צורך גבוה. וע"ז רומז עגלה בת שנתה, לרמז על הפירות שהם לאחדותו ית"ש, ופרה בת שתים שבאה להעביר הטומאה מעוה"ז עלמא דפרודא, עד שתהא ראויה להתאחד בעולם העליון.

(שם משמואל, פרשת שמיני ופרה, שנת תרפ"א)

ופרי נקרא מעשה האדם, כמו שמצינו לטובה: שלא הניחו לעשות פירות, מאי פירות כו' אלא מצות, עיין שם. וכן (במדרש תנחומא ריש פרשת נח): "פרי צדיק" כו' - תולדותיו של אדם אלו מעשיו הטובים. וכן בהיפך חס וחלילה נקראו פירות רעים, כענין מה שנאמר "קויתי לעשות ענבים ויעש באושים".

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת וישב, אות יא)

ידוע מה שאמרו (בראשית רבה ל, ו): תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. וכן איתא בסוטה: מאי פירות אילימא פריה ורביה וכו' אלא מצוות. וכמו שאמרו (נדה לא.): שלושה שותפים בתולדה הגשמיות, הקב"ה ואביו ואמו, כך שלושה שותפים בתולדות המעשים טובים, שני כוחות מן האדם לנצח היצר, והם חכמה שבמוח דוגמת ההריון, ומוליד ראשית המחשבה שהיא בהעלם עדיין ושולח לבב להתבונן, והיא המולדת המעשה שהיא ההולדה הנגלית.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, קונטרס נר המצוות, מצות עשה א, דף כב ע"א-ע"ב)


ותכפר על מי שלא הניחו לעשות פירות וכו' אלא מצוות

"וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי" וגו' - ופירשו חז"ל וגם רש"י ז"ל: סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, וזהו שנאמר "אשר שלח יוסף". נראה לבאר בזה על פי דמבואר בספר קול שמחה על פסוק "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר", היינו, שבזה יהיה שב על חטאו מה שהביא דבתם רעה. ו"שלום אחיך", היינו שלא חיללו ברית. ו"שלום הצאן", שלא אכלו אבר מן החי, עיי"ש. ובזה יתפרש מה שאמר "כי ארד אל בני אבל שאולה", כי היה מתאונן על שלא נתקן חטא יוסף ולא נתקיים מחשבתו שיהיה התיקון ע"י יוסף בעצמו. והיה מתירא שלא יהיה נידון על זה לעוה"ב, הנקרא שאולה. ואמרו חז"ל בסוטה מ"ו: תבא עגלה שלא עשתה פירות ובמקום שאינו עושה פירות, ותכפר על מי שלא הניחוהו לעשות פירות... מאי פירות - מצוות. ועל זה צריך הבית דין וזקני ישראל כפרה, כדי שיבקשו רחמים וכפרה על העדר הזכות שהיה יכול הנמצא חלל עוד לעשות. ונראה דעל זה מרמז 'עגלה', כמו דנאמר "ורב תבואות בכח שור". ומעגלה היה נעשה שור וכשור לעול. וכיון שדברו אליו את כל דברי יוסף אשר דיבר אליהם, היינו שנתקן חטאו, וכמאמר "כי למחיה שלחני אלקים" ולמכלכל. ולזה כתיב "וירא את העגלות", שהיה אז בעת אשר שלח יוסף בבחינת עגלה, ואח"כ נתהוה משליחתו "לשאת אותו", היינו לשון התנשאות. וע"ז "ותחי רוח יעקב אביהם", שראה שמעגלה נעשה שור, ובכור שורו הדר לו
(ר' מרדכי מורגנשטרן, מדרש משה, ויגש, תרע"א)

מפני מה אמרה תורה הביא עגלה וכו' ויכפר על מי שלא הניחו לעשות פירות וכו' ומורידין אותה אל נחל איתן וכו' (מו:) זקני העיר רוחצין ידיהן

טעם העגלה, אשר היא באה להורות על מעשה ארץ מצרים אשר ישבו בה, ולכן היתה עגלה, לפי שמצרים נמשלה לעגלה כמו שנאמר (ירמיה מו, כ) "עגלה יפיפיה מצרים". ודרשו ז"ל: תבא עגלה שלא עשתה פירות ותכפר על ההורג שלא הניח לנהרג לעשות פירות, והוא כדעת מצרים שלא הניחו ישראל לעשות פירות. וכמו שמצינו בפטר חמור שהוא זכרון ליציאת מצרים שצוה ה' יתעלה לערפו, כן צוה כאן לערוף העגלה. וטעם העריפה כתבתי לעיל פל"ב.
והיו עורפין אותו בנחל על שם נחל מצרים. ואף למ"ד דלא בעינן מים גבי עגלה ערופה, ונחל הוא העמק, מכל מקום היה זכרון ליציאת מצרים כאשר היה בעמק, כמו שנאמר (בראשית מב, ב) "רדו שמה", וכתיב (שם ג) "וירדו אחי יוסף" וגו'. וכמו שמצרים היה בחפצם להרוג ישראל, ושלא יהא נודע מי הכהו, עד שע"י כן צוה פרעה מלך מצרים בתחלה למילדות להמית הבנים בעודן על האבנים, ועל זה נחתם דינן של מצרים שיוטבעו במים, וכמו שדרשו ז"ל (שהש"ר ב, לג) "אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים" (שיר השירים ב, טו), שאותן שועלים קטנים שהיו מחבלין כרמים טבעו בים, ועל זה בא גם כן עגלה ערופה, לכפר על מי שלא נודע מי הכהו, להורות שעתיד הקב"ה להיפרע ממנו כמו שפרע מן העגלה הזה שהיא מצרים, אף ששם גם כן לא היה נודע מי הכהו לישראל, ואפילו הכי ה' יתעלה שגלוי לו כל סתר נפרע, וכן יהיה בענין זה. והוא כדרך שאמר (ב"מ מד ע"א): מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה ואנשי סדום ומצרים הוא יפרע וכו'. ולכן אם היה אחד בעולם שהיה מכיר ברוצח, לא היו עורפין העגלה, כי מעתה אינו מסור לשמים לבד.
ובהיות כי במצרים מדד להן הקב"ה מדה כנגד מדה, וכמו שאמר יתרו "כי בדבר אשר זדו עליהם" (שמות יח, יא), על כן היה המצוה במדידה אף על פי שהיה קרוב לעיר בנגלה, להורות על המדה שמודד בה הקדוש ב"ה. ועל כן היו הבית דין מודדין, כי עיקר כוונת המדידה להורות על מדידת הבית דין.
והיו הכהנים רוחצין ידיהן ואמרו "כפר לעמך ישראל" וגו', וכבר נתבאר (ח"ב פמ"ו) מענין רחיצת ידים במקדש, שהוא מורה על קבלת השפע מלמעלה לעשות שליחתו, הן להעניש הן להשכיר. ועל כן היו הכהנים שהם כדמות מלאכי מעלה רוחצין ידיהם, להורות שהרבה שלוחים למקום שבו יענש הרוצח ויהיה כפרה לישראל לבער דם הנקי מתוכן, ולכן אמרו סוף פ"ב דמגילה (מגילה כא ע"א): כפרה כתיב בה כקדשים.

(רמ"א, תורת העולה, חלק ג, פרק סו)


איתן כמשמעו קשה

וכן האבות נקראים איתנים, כמו שאמרו בפרק קמא דראש השנה (יא.). ואיתן לישנא דקשה, "אשר לא יעבד בו ולא יזרע", כמו שאמרו בפרק עגלה ערופה. פירוש, כי ע"י החרישה דהיינו ריכוך העפר והיפוכו מצד לצד בחרישה, ע"י זה הוא הצמיחת פירות, מה שאין כן בקשיותה וטרשין, אין עושה פירות, וכן בלבבות, לב בשר הוא המצמיח ועושה פירות מצוות ומעשים טובים, מה שאין כן לב האבן.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות י דף נט ע"ב-ע"ד)

עי' זהר משפטים קיג, ב: "ויזר ע"פ המים" כו' דהא במדבר לא הוו מיא כו', ובנצוצי אורות להגחיד"א העיר מלשון הכתוב (דברים ט, כא): "ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר" כו'. ועיין להלן נדה ח ע"ב.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)




מו ע"ב

לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה

ואמרו על זה חז"ל: "וכי על לבנו עלתה... ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה". כלל גדול לימדונו חז"ל כאן בענין אהבת ישראל וחובת האדם בישראל לזולת: לא מספיק שאדם בישראל לא יהרוג, לא ירצח. בודאי שהחובה של "סור מרע" שרירה וקיימת כאן, אך חובה הרבה יותר כבדה מוטלת על האדם בישראל: חייב הוא לעשות את כל שבידו להציל את הזולת מסכנה; חייב הוא לדאוג לחסל כל סכנה וכל פגע רע וכל אויב וצר המסכן את ישראל, לפני שיפגע בו ח"ו.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק יג עמ' קלח-קלט)

ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה

במהרש"א הביא: הקשה בס' יפה מראה, וכי מי שהולך יחידי בדרך מחויבים להעמיד לו חבורה כו'? ויעוין ברמב"ם הל' אבל פי"ד ה"ג: כופין ללויה כדרך שכופין לצדקה, ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום וכו'.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

עי' זהר ויגש רי ע"ב: תא חזי, יוסף כד אתפרש מאבוי בלא לויה ובלא אכילה אשתדר, והוה מה דהוה.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה וכו' כל שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דמים
23-44

פירוש זה, כי כח האדם הוא יותר כאשר הוא תוך כלל בני אדם, שאז יש לו כח הרבים, וכאשר האדם הוא יחידי נפרד, יש לו כח פרטי, ואז פגעים פוגעים בו. ולכך כאשר מלוין אותו כאשר נפרד מן הבריות ואין מניחין אותו לצאת עד שעור מיל, או מה שהוא הלויה, שאי אפשר להם להיות תמיד עמו וצריכים להיות בביתם, וזה מורה כי [אינו פרטי רק הרבים] מתחברים אליו, ואז יש לו חיבור ודיבוק למעלה ג"כ, עד שגם העליונים גם ה' יתברך מתלווים אליו בדרך. ואם מניחין אותו לצאת יחידי, הרי נחשב יחיד, וכאילו אין לו שם בכלל הבריות, ואז פגעים שולטים עליו. ולכך אמרו בסמוך שכל אשר מלוין אותו אינו ניזוק, שהרי הלויה מורה שהוא תוך הכלל, וכאשר הוא תוך הכלל אף העליונים מתלווים אליו עד שאינו ניזוק כאשר הוא תוך הכלל, אבל אם אין מלוין אותו, כאילו שופכין דמים, כי האמת הוא שהרי כל אדם תוך הכלל, וכאשר מניחין אותו לצאת ואין מלוין אותו, הרי נוטלים ממנו כחו אשר יש לו לכל אדם, ולפיכך נחשב דבר זה כאלו שופכי דמים. ולכך אמר "ידינו לא שפכה... ולא פטרנוהו בלא לויה", כי כל אשר הניחוהו ולא השגיחו עליו כאילו אין לו חלק בכלל, והרי מוציאין אותו מן הכלל בני אדם, ודבר זה נקרא שפיכת דמים כאשר היו מבטלים כחו ואתרע מזליה.

(מהר"ל, חידושי אגדות לעיל מה ע"ב)

ידוע אשר גדלה מצות לויה לאורח עד בלי שיעור וערך. הלא תראה מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בפרק יד מהלכות אבל הלכה ב), אחר שחשב שם כל מצות שבין אדם לחבירו כמו ביקור חולים והכנסת כלה והלוית המת והכנסת אורחים וללוותם וכו', אמר: שכר הלויה מרובה מן הכל, והוא החק שחקקו אברהם אבינו ע"ה מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן וגדולה הכנסת אורחים וכו' ולוויים יותר מהכנסתן וכו' וכל שאינו מלוה כאילו שופך דמים וכו'. עיין שם שהאריך. והכל הוא כי ידוע סודו מדברי המקובלים שהלווי מציל את האורח מכל מיני רעות וליסטים בדרך אשר הולך, ועל כן אמרו זקני בית דין בעת התוודם על העגלה הערופה "ידינו לא שפכה את הדם הזה" ואמרו חז"ל:... לא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה וכו', כי אילו היו מלווין אותו לא היה קורה לו אסון בדרך בשום אופן ונודע זאת לכל. ועל כן אמרו שם:... כל מי שאינו מלוה ומתלוה כאלו שופך דמים וכו'. ולזה אמר הכתוב "ויקמו משם האנשים וישקפו על פני סדום", ונמצאו הולכים למקום סכנה מאוד, כי אנשי סדום רעים וחטאים, ועל כן "ואברהם הלך עמם לשלחם" לקיים בהם מצות לויה שלא יארע להם שום נזק וצער, וכפירוש רש"י שכסבור אורחים הם וצריכים לשמירה על הדרך.

(באר מים חיים, בראשית, פרק יח, טז)


לא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה וכו' הרב לתלמיד עד עיבורה של עיר וכו' כל מי שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דמים
23-44

"וישלחהו מעמק חברון וגו'" - נודע קושית חז"ל (בראשית רבה פד, יג): והלא חברון בהר היה וכו'. ולדידי אפשר לומר כי הנה ודאי יעקב אבינו כדת וכתורה עשה, וכחק שחקק אברהם זקנו שלא לשלוח איש מאתו בלי לויה. ונודע אומרם ז"ל: כל מי שאינו מלוה כאילו שופך דמים. וענין הלויה ידוע, שמועיל לשמור את האדם מכל רע בכל הדרך אשר ילך בה, כי מצות לויה גורם שתתלוה השכינה הקדושה עם ההולך בדרך לשמרו מכף כל אויב ואורב ולסטים. ועיין ברמב"ם ז"ל (הלכות אבל פרק יד הלכה ב) במה שהאריך במצוה זו, שהיא עולה על כל המצוות ושכר הלויה גדול מן הכל, עיין שם. ומכל שכן יעקב אבינו ששלח בנו אשר אהבו, איך לא יעשה לו לויה בכדי לשמרו מכל רע, ויותר במה שידע כי אחיו שונאים אותו. והגם שלא היו נחשדין בעיניו על שפיכות דמים, מכל מקום על איזה היזק למה לא יחוש אם ביכולתו לתקן. ועל כן ודאי ליוהו על כל פנים כדין לויית רב לתלמיד, שהוא עד עיבורה של עיר. ועל כן חברון שהיה בהר, הנה אין הר שאין תחתיו עמק, ולזה אמר הכתוב "וישלחהו מעמק חברון", פירוש השליחות היה מהעמק שאצל חברון ולא מחברון גופא, כי ליוהו עד העמק שחוץ לעיר חברון. או שהעמק היה תיכף אחר עיבורה של עיר, או שהיה קצת יותר, וליוה את בנו יותר קצת מדין לויה.
וגם ירמוז "עמק חברון", שחיבר עמו השכינה הקדושה והמלאכים המלוים לאדם בדרך לצאת ולבוא לשלום. ואפשר לרמוז בדברי יעקב השם של שמירת הדרך, היוצא מפסוק "כ'י מלאכי'ו יצו'ה ל'ך" (תהלים צא, יא), שסופי תיבות שם הקדוש יוה"ך הממונה על השמירה, כידוע ממרן הרב האר"י זללה"ה, בזה שנאמר "ויאמר לו לך נא ראה" וגו', כי האל"ף שבסוף תיבת "נא" רומז על יו"ד, כי צורת אלף הוא יו"ד כידוע, ובזה הוא סופי תיבות יוה"ך מן "לו" עד "ראה".
וגם יאמר "מעמק חברון", שחיבר אותו אליו שלא לזוז מחשבתו ודעתו מעליו בכל הדרך לבקש רחמים עליו לבל יקראנו אסון, כי יעקב אבינו, אף על פי שהוא לא חזי, מזליה חזי, כלומר אף על פי שלא עלה על לבו לחוש מלבוא בדמים, מכל מקום מזליה חזי. ועל כן מאוד מאוד שמר אותו ועשה לו כל המצטרך להולך בדרך סכנה. ועל כן אמרו חז"ל (בראשית רבה צד, ג) שבעת פרישתו עסק עמו בפרשת עגלה ערופה, כי ידוע מהרב האר"י ז"ל פירוש אומרם ז"ל בפסוק "ידינו לא שפכה את הדם הזה", וכי סלקא דעתך שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא ראינו ופטרנוהו בלא לויה - כי אם היו מלוין אותו כראוי לא היה בא לסכנת מות ליהרג על הדרך, כי הלויה נותנת כח לשמרו בכל הדרך כאמור. ועל כן יעקב אבינו בעת הלויה עסק עמו בפרשה זו ולמדו סודות הלויה והשמירה הרמוז בפרשת עגלה ערופה.
ובאמת הנך רואה עד כמה הגדיל מצוה זו והעסק שעסק יעקב בזה, שהציל אותו ממיתה ונתגלגל מדרך הזה טובה גדולה, "אלהים חשבה להחיות עם רב". ואכן יעקב אבינו כשעלה בדעתו שטרף טרף יוסף, נשבר לבו בקרבו בראותו מעשה ידיו לא הצליחו ולא עשו פרי, ואפשר שגם עבור זה "וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה" וגו', כי יעקב אבינו חשב בדעתו כי בודאי לא עשה מצוה זו כראוי, כי אם היה עושה אותה כראוי ודאי היתה משמרתו מכל רע. ובראות יעקב כי אין מצוותיו עושים פירות להיות שאינם נעשים כראוי למלך הכבוד, הרי ח"ו תוחלתו נכזבה, ואין לו בעולם הבא כלום כי אם לירד ח"ו אבל שאולה. ועל כן, בשמעו מתחיית יוסף נאמר (בראשית מה, כז) "וירא את העגלות וגו' ותחי רוח יעקב אביהם", ואמרו חז"ל: סימן מסר להם כשפירש ממנו עסק בפרשת עגלה ערופה, וזהו שנאמר "וירא את העגלות" וכו', כלומר זה שלח יוסף ליעקב, איך חרה לך כל כך, ולמה נפלו פניך להעלות על הדעת כי טרף טרף יוסף אז, הלא בלכתי מעמך, בפרשת עגלה ערופה עסקנו, ועשית כל בחינת הלויה עם השמירה לחבר אותי עם השכינה כביכול ועם המלאכים המלוים, ואיך יקראני אסון? ועל כן "וירא את העגלות ותחי רוח יעקב אביהם", בראותו שמצוותיו נעשין כראוי ועושין פירות שלא ליעול בכסופא קמיה לעלמא דאתי.
"ויבוא שכמה" - פירוש, על כל פנים לשכם בא לשלום ונחת בלי שום פגע, כי עד שכם היה דעת אביו מפורש בעת הלויה לבוא עד שמה, ועד שם ודאי לא היה יוכל להקרה לו שום פגע רע עבור לוית יעקב ואשר התחבר אותו לשכינה ולעצמו. ואמנם כי גם האחים בני יעקב היו, וידעו כי עד מקום שישלחו אביהם ודאי לא יוכלו לעשות לו שום דבר עבור מצות לויה שלו הגדולה והחזקה, ועל כן התרחקו ונסעו למקום שאין דעת אביהם יעלה ללוות אותו עד שם במחשבתו, ושם סברו שיוכלו לעשות עמו מה שלבם חפץ.

(באר מים חיים, בראשית, פרק לז, יד)

ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה וכו' כל שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דמים
23-44

ובתנחומא (בריש הפרשה) איתא: הפה שאמר "לא אשלח" חזר ואמר "אנכי אשלח", לכך פתח "ויהי בשלח", ומה שכרו, "לא תתעב מצרי". יש לפרש נמי שיהיה מקביל, כי שילוח הוא לויה, כבמד"ר (פ' כ): כמד"א "ואברהם הולך עמם לשלחם", "וישלחם יצחק וילכו". וענין לויה הוא חיבור, כמ"ש מהר"ל בהא דהמהלך בדרך ואין עמו לויה, והיינו שרצה פרעה שיהיה לו חיבור עמם אף שטובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שחשב שע"י החיבור יחזירם למצרים. מ"מ מאחר שבפשטות היא מדה טובה, מקבל עליו שכר מצד אחד ועונש מצד אחר... דכמו שרצה להיות לו חיבור עם ישראל, זכה נמי שיהיה למצריים צד חיבור בישראל אחר שלשה דורות שניתכה הזוהמא, ועונש מצד אחד שנטבע בים.

(שם משמואל, פרשת בשלח, שנת תרע"ח)


כופין ללויה ששכר לויה אין לה שיעור
24

כי הלויה זאת גורם לו לאדם שמירה עליונה מן ה' יתברך, שהאדם מפני שהוא יחידי וצריך הוא אל שמירה מלמעלה, וע"י שהוא מלוה אותו נכנס בשמירה עליונה ומתדבק למעלה עד שמגיע השמירה אל ה' יתברך, ואין קץ וסוף לשמירה זאת. ולפיכך אמר שאין קץ אל שכר לויה, שכשם שע"י הלויה גורם אליו שיכנס האדם תחת שמירת ה' יתברך אשר הוא גבוה על גבוה והוא שומר אותו עד אין קץ וסוף, כך לשכר שלו אין קץ וסוף. ודבר זה מופלג ועמוק בחכמה מאוד מאוד, כי החסד שעושה בעל הלויה מתעלה החסד הזה בימינו של הקב"ה אשר שם השמירה והלויה, וזה מתעלה עד אין קץ וסוף. ואם אין מלוה אותו כאלו שופך דמים דבר זה התבאר למעלה. ומפני כך כופין על לויה, שאין ראוי להניח את האדם יחידי, שהוא כאילו שופך דמים.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב גמילות חסדים, פרק ה)

כופין ללויה ששכר הלויה אין לו שעור שנאמר וכו' ויראם את מבוא העיר וכו' ויקרא שמה לוז וכו' ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה וכו' בםיו עקם להם וכו' באצבעו הראה להם וכו' כל שאינו מלוה וכו' כאילו שופך דמים
24-44

דבר זה תבין מן הדברים אשר אמרנו ובארנו, כי הלויה שהוא מתחבר אליו עד שנחשב המתלוה בכלל הרבים ואין נשאר יחידי, ודבר זה מעלה עליונה מאוד כאשר נותן למתלוה החיבור אליו [בנ"א: כח הרבים]. ולפיכך אין שיעור אל הלויה הזאת, כי היא מגיע עד מעלה אשר אין עליה מעלה.
ויש לך להבין ענין הלויה ממה שמביא אחריו, "הראינו נא מבוא העיר ועשינו עמך חסד", כמו שהוא היה עושה בענין הלויה חסד עם ישראל, והחסד הזה מתעלה בימינו של הקב"ה עד שהאדם מתלוה אליו העליונים וגם ה' יתברך לשמור אותו עד שהוא מחבר ומקשר כל העליונים למטה אל האדם, ולפיכך שכר הלויה אין לו שעור.
ויש לך לפרש גם כן עניין הלוייה הזאת הוא הכבוד שעושים לו שאין דוחים אותו רק מלוין אותו, וכאשר עושין לו כבוד זה לאדם שנברא בצלם אלקים יש לו שמירה בדרך, שאין פגעים שולטין בו, וכאשר אין מלוין כאלו הם שופכים דמו, [אשר בצלם אלקים ברא את האדם והם מבזים את צלמו, ומפני כך הוא מסתכן בדרך, כי השמירה בדרך הוא מצד] האדם, דכתיב (בראשית ט) "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ", וכאשר האדם בדרך צריך הוא אל זה ביותר, כי כאשר מכבדין את האדם, כבוד זה אל צלם אלקים, וכאשר הצלם האלקי נחשב, דבר זה עצמו שמירתו, כי מלאכים מלוים את צלם האלקי הזה, וכאשר אין מלוים אותו, הרי כאילו מבזים את צלם האלקים, בזה שופכין דמו, כי אצל שפיכת דם כתיב "כי בצלם אלקים עשה את האדם", שמזה תראה כי שפיכת דם הוא אל צלם האלקים, וכל טובה אשר הוא עושה לאדם על הדרך יש בזה שכר גדול, כי האדם אינו בביתו, והעושה חסד עמו בדרך, שכרו אין לו שעור.
ולפיכך זכה זה שהראה מבוא העיר להם, ולא שהיו ישראל צריכים לויה מן הכנעני הזה, רק שהיו צריכים לחסד בדרך שהיו ישראל עליו, והחסד בדרך מתעלה מאוד. ותבין דברי חכמים, כי המקום שהראה להם היה מקום נסתר עד שלא ידעו מבוא העיר, ולפי הנראה בעיני וכמו שהוא לשון משמעות ב"ר (פס"ט) כי מה שאמר כאן "תנא היא לוז שצובעים בה תכלת" וכו', קאי על לוז שהיא בית אל, כי לפי מדרגת ומעלת המקום ששם היה שוכב יעקב, כדכתיב בקרא (בראשית כח), וגם עתה היה נסתר המקום הזה, והכל היה מפני מעלת המקום. וכבר אמרו (ב"ר שם): לוז היה עומד על פתח המערה ומשם היו נכנסים למערה ומשם היו נכנסים לעיר, וכל זה מפני כי היה למקום הזה ההסתר כאשר ראוי לפי עילוי המקום. ומשום כך הכנעני הזה שהראה מבוא העיר, וגילה להם המקום להוציא אותו מן ההסתר, היה עושה עמהם חסד, וזכה לשכר גדול.
ולכך אמרו כי אין מלאך המות היה שולט שם, כי המלאך המות שולט בעיניו, וכבר רמזו דבר זה הסוד במסכת ע"ז (כ ע"ב) אמרו על המלאך המות שהוא כולו מלא עינים, ונתבאר זה במקומות הרבה כי המלאך המות הוא שולט בעיניו, ולפיכך אין רשות [למלאך המות] לעבור שם. ורש"י ז"ל פירש דקאי על לוז שבנה הכנעני. אבל יראה כי פירוש הגמרא כמו שאמרנו, דלא קאי רק על לוז של יעקב, כדמשמע בב"ר בפרשת ויצא. כך יראה. ואפשר לומר כי גם את העיר שבנה הכנעני וקרא שמה לוז, היו לה הדברים שהיו אל לוז [של יעקב], וזה היה שכרו, כי בנה עיר וקרא את שמה לוז כמו שנקרא לוז העיר ששם היה יעקב, והדברים שהיו בעיר שהיה שם יעקב היה ג"כ לעיר שבנה.
והנה התבאר ענין הלויה שאין לו שעור, מפני שהוא מתחבר אל האדם שהוא בדרך יחידי, ובזה העליונים מתחברים אל האדם ג"כ כאשר יש לאדם לויה למטה, והוא אינו ניזוק. ומי שאין מלוה כאילו שופך דמים, כי ראוי שיהיה חיבור ולויה אל האדם, והוא מניח אותו, הרי מבטל ומאבד את כח צלמו, והבן הדברים האלו. ורמזו סוד זה במה שהכנעני זה עשה חסד עם ישראל, וכבר התבאר כי המקום הזה ראויה היתה לזה להיות נסתרת מן ישראל ונבדלת מהם, ולא היתה נגלה להם כי אם ע"י אחד מן העיר.
ופליגי במה הראה להם, וכל זה לגלות על הסוד אשר אמרנו מענין העיר לוז, והיו צריכים למי שהוא מן העיר להראות להם, ומיד תכף שנעשה דבר זה היה די, כי היה נבדל העיר מן ישראל עד שהראה להם אחד מן יושבי העיר שהיה יוצא מן העיר. ולחזקיה אמר שהראם בעקימות פיו, שהוא מעשי כל דהו לגמרי, שכאשר אין האדם רוצה לדבר הוא מעקם בשפתיו, ואין לך מעשה כל דהו פחות מזה. ולרבי יוחנן באצבע הראה לו, מפני כי האצבע מיוחד להראות, והוא ג"כ למעשה כל דהו, כאשר הוא מראה באצבעו מיד מצאו העיר. ועוד כי לא היה ראוי אל הכנעני להראות להם בדיבור, כי כבר אמרנו כי המקום הזה היה נסתר, ולדבר נסתר מגלים הדבר דרך נסתר ולא דרך נגלה, ולכך היה מגלה בעקימת פיו, והוא מעשה כל דהו לגמרי כדרך מי שאינו רוצה לגלות בפירוש ומגלה דרך רמיזה, ולרבי יוחנן באצבע הראה להם, שדבר זה מיוחד לגלות ולרמוז באצבע.
ויש לך לדעת עוד מסתרי דברי חכמה, כי הכנעני הזה לא היה ראוי לגלות מקום הזה הנסתר, כי הכנעני הזה עיקר עצמו וכחו גופני, וזה ידוע מדכתיב (בראשית ט) "ויהי כנען עבד למו", כי העבד המשתעבד יש לו כח גופני, כמו שנתבאר זה פעמים הרבה מאד. ומאחר שכך הוא, כאשר בא להראות להם, ולא היה זה דבר קטון כאשר דברי חכמה להראות את העיר שלא היו יכולים למצא בני ישראל, והיה דבר זה ע"י הכנעני הזה ממה שהוא אחד מיושבי העיר, לכך היה מראה להם בדבר שהוא עצמי לכנעני, להראות בגופו בלבד. ופליגי, לחזקיה עקימת שפתיו הוא מעשה כל דהו בגופו בלבד, ולרבי יוחנן היה מעשה באצבע, כי האצבע היה יותר גוף אף שיש בו יותר מעשה].
ויש לך לדעת עוד מסתרי דברי חכמה, כי המקום של בית אל לפי מה שהוא מדרגות המקום, לא היה ראוי להיות נמצא רק ע"י הכנעני ובגופו, שהוא מגלה מקום הנסתר שלא עבר שם מלאך המות, ויעקב קראו בית אל, ומפני זה היו חולקים אלו החכמים במה הראה להם, כאשר עמדו על אמיתת דברים אלו וידעו למה לא היה נגלה המקום הזה, ומה שהכנעני הוצרך להראות המקום להם ולא אחר, וידעו כי צריך היה להראות בגופו בלבד לא בשום פועל כלל, ולכך היו חולקים במה יותר ראוי להראות להם. והכל דרך אמת וישר ונכון למי שמבין דברי אלקים חיים, ומזה תבין השכר של לויה שהיה ראוי לזה הכנעני, כי לא היו יכולים ישראל לעמוד על המקום הזה הוא בית אל, רק בכח לויה שהיא מגלה וממציא בפרט עוד בית אל, ואי אפשר לפרש יותר.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

ומה חסד עשו עמו

במהרש"א: מאי קאמר כו' כל משפחתו נצולו בשבילו משא"כ ברחב דלא נצולו רק בית אביה כמפורש בקרא. ויעוין ברות רבה פ"ב, דארשב"י, אפילו היו משפחתה מאתים אנשים והלכו ונדחקו, כולם נצולים כו'. עיי"ש.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


היא לוז כו' ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה כו'

עי' זהר תרומה קנא, ב: אתר אית בישובא דלא שלטא ביה ההיא מחבלא ולא אתייהיב ליה רשו לאעלה תמן, וכל אינון דדיירי תמן לא מתין עד דנפקין לבר מקרתא כו'. ובניצוצי אות ח, מסוכה נג, א: שדרינהו למחוזא דלוז. ועי' ב"ר פמ"ט ח, וכעין זה בסנהדרין צז, א: בהאי אתר וקושטא שמה.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


לוז שצובעין בה תכלת וכו' ואף מלאך המוות אין לו רשות וכו' יוצאין חוץ לחומה והן מתים וכו' גרם הצלה לו ולזרעו
27-30

במאמר הזה לבעלי הקבלה דברים ארוכים ורחבים, אלא שאין להם על מה שיסמכו כי אם דברים מקובלים אצלם בלבד, במלת לוז, ולא רציתי לשלוח בהם יד. אלא שנראה מה שאמרו שצובעים בה תכלת, שאותה המדה שולטת בה, וא"כ אין רשות למלאך המוות לעבור בתוכה. ויש לתמוה, א"כ למה מתים חוץ לחומה, כי לה' הארץ ומלואה וסדנא דארעא חד הוא? ואם הדברים כמשמעם, שזכו לכך בשכר אותו האיש שהראה את מבוא העיר שגרם הצלה לו ולזרעו עד עולם, הרי זה נס גדול. ואין להאריך.

(ר' טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)

לוז וכו' מלאך המות אין לו רשות לעבור בה
28

ולידת אברהם - יצחק, רצה לומר, עולם הזה לתחיית המתים, הלידה ההוא הוא ע"י המיתה שבינתיים, רצה לומר כמו דרך משל קו ימין וקו שמאל ונקודה אמצעית, אם נאמר קו ימין הוליד והמשיך קו שמאל, על כרחך הוא על דרך נקודה אמצעית, שעדיין הוא הימין, וממנה ולהלאה הוא השמאל, והנקודה עצמה הוא הלידה של ימין לשמאל. וכך הגן עדן הוא הלידה של עולם הזה לעולם התחיה.
וטל של תחיה הוא מגן עדן, ובמדרש הנעלם (זוה"ק תולדות קלז.) שהוא מעצם לוז (הוא שם העיר שאין מתים בה, כמו שאמרו ז"ל, ולוז באילן אמרו (בכורות ח.) כנגד תרנגולת, והיא נדרשת בהרואה (ברכות נז.): תרביצא נאה וגילה, רצה לומר גן עדן, ואין כאן מקום להאריך) שבשדרה (כידוע ליודעי חן, ששדרה הוא מדרגת יעקב אבינו ע"ה) שאין נהנה משום סעודה רק ממלוה מלכה, רצה לומר שאינה לתיאבון, כמו שאמרו בפרק כל כתבי (שבת קיט ע"ב), דמה שהוא לתאוה נקרא שקר, כמו שנאמר (משלי כ, יז) "ערב לאיש לחם שקר", אבל הפכן אמת, והוא מדרגת יעקב, והוא המביא חיים, כמו שאמרו בפרק חלק (סנהדרין צז.): מאתרא דשמיה קושטא.

(רבי צדוק מלובלין, קומץ המנחה, חלק ב, אות ס)


זקנים שבה וכו' יוצאין חוץ לחומה והן מתים
28-29

פירוש [כי] לא יבוא לכלל מיתה רק ע"י שנדחה ממדרגות המקום ומחיצתו, ואין הדבר הזה מדבר במחיצה הגשמית, רק מדבר ממחיצה הבלתי גשמית, וזה שאמר מוציאין את הזקנים חוץ עיר, שהם נדחים ממדרגות המקום ויצאו חוצה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

גרם הצלה לו ולזרעו וכו' בפיו עקם להם וכו' באצבעו הראה להם

ואיך נהיה כפויי טובה לבני האדם כותבי העתים שאנהירו לן עיינין ממה שנעשה בכל קצוי ארץ ממש, ולבני אדם הנאנחים והנאנקים יושבי חשך וצלמות הם מראים מקום מנוחה לנפשם ופרנסה לבני ביתם, אנשים שאם לא ימצאו להם איזה פרנסה אזי נכונים הם למועדי רגל ולהשליך את נפשם לגלי הים, ממי תוכל לצמוח הטובה הזאת, האם מבני אדם יושבי אהל שאינם יודעים כלל מה נעשה בארץ? עתה ב"ה נעשה במקצוע זה דור דעה לדעת מסוף העולם ועד סופו ממש. ומי עשה וברא אלה? הלא רק מכתבי העתים, בהשתדלותם ויגיעותיהם הרבות לפני הממשלה יר"ה ולפני הגבירים הנדיבים המפורסמים בקצוי ארץ, לעשות חסד עם אחינו אשר ירדו מנכסיהם עד תהום ועד דכא,, דכדוכה של נפש, היכולים אנחנו לנהוג באנשים כאלה קלות ראש? אני אומר עליהם וכיוצא בהם מה שאמרו חז"ל, שהפליגו לאמר על המקרא "ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר וגו'", ודרשו שם בגמרא בזה מה היה שכרו, שבמקרא נאמר אח"כ שבנה עיר וקרא שמה לוז, ומביא שם ברייתא: תניא היא לוז... בפיו עקם להם... באצבעו הראה להם כו'. עיי"ש.
כך אנו אומרים על מכתבי העת העברים שמראים לנו באצבע ובפיהם, והם עמלים להורות הדרך ואיה המקום והנחלה, שבזה יקוים עליהם בזה שאמרו שם בגמרא, שבשביל שהראה להם באצבעו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות. וע"פ הדברים האלה יכולים אנחנו להשיב על מה ששואלים מדוע לא התחילו הרבנים ויראי ה' לעסוק בענין הישוב, כי הלא אנשים כאלה אינם יודעים את מבוא הענין, ודרכי א"י זרו למו, ואינם יודעים איפה באפשר הוא לקנות קרקע ובאיזה דרך יצאו ויבואו בעניני הקניה, וכמו שאין התורה מצויה אצל הסחרנים והתגרנים, כמו כן דברים כאלה אינם מצויים אצל התורנים.

(ר' קלונימוס קלמן ליעווין, שיבת ציון ח"א עמ' 94 במהד' תש"ס)


המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה
32-33

וע"י זה יש לו לויה, כי אין הלויה רק החיבור, והרי כאשר יתחבר לתורה ע"י שעוסק בתורה, יהיה לו חיבור ודביקות למעלה, כי התורה הוא האמצעי בין ה' יתברך ובין האדם, ודבר זה נתבאר במקומות הרבה מאוד איך התורה היא האמצעי בין האדם ובין ה' יתברך. ולפיכך תהיה התורה לויה וחיבור, כי לשון לויה הוא לשון חיבור, וכבר אמרנו כי האדם צריך הוא לחיבור כאשר הוא יחידי ולהיות לו חיבור למעלה, שאל"כ היה נזוק כאשר הוא יחידי, כי יש לאדם מתנגדים כאשר הוא יחידי. ולכך אמר אם אין לו לויה וחיבור יעסוק בתורה, אז יהיה לו חיבור ודבקות למעלה, וזהו לויה בעצמה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)


בשביל ארבעה פסיעות שלוה פרעה לאברהם וכו' נשתעבד בבניו
33-34

פירוש, כי מפני שהלויה אין לה שיעור למעלתה, כמו שהתבאר למעלה, וע"י אברהם זכה [פרעה] למדרגה זאת, נמצא כי אברהם היה מנשא לפרעה עליו, כי [פרעה] היה נותן קיום לאברהם, נמצא כי [פרעה] יותר בצד הזה מן אברהם, ולכך זכה [פרעה] ונשתעבד בזרעו ד' מאות שנה. [ואל יהא לך נחשב קל ענין דברים אלו, כי הם דברים גדולים, כפי שהיה אברהם ומעלתו היה נחשב הלויה הזאת ג"כ [לפרעה] להתעלות עד שהיה משתעבד בזרעו ד' מאות שנה].

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

עוד צריך שתדע, כשם שהיו שלוש עשרה מדות של ר' ישמעאל מקובלות אצלם לדרוש בהם את הלכה, כך היו מדות הללו משתמשות לדרוש את אגדה. ובכ"מ תמצא כי לא סרו חז"ל לדרוש בקל וחומר ובגזירה שוה את עניני אגדה, כמו שארמוז על איזהו מהן בסמוך. ואולם נוסף על זה, באגדה היה להם עוד שארי דרכי הדרוש, כמו שנים ושלשים מדות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי... ודרכים הללו היו מיושרים ומסוללים בעיניהם. בכל מקום אשר הגיע להם לדבר בשבח המעלות הטובות, בהפלגה יתירה ובהתפארות עצומה, למען יתעוררו בקיומם ביתר שאת ויתר עוז, וע"י דרכי הדרוש הללו מצאו להם סמיכות בתורה... ובשבח לויה סיפרו דבשכר שלוה פרעה לאברהם ארבע פסיעות נשתעבדו ישראל בארצו ד' מאות שנה. ובכל אלו וכדומה עוד הרבה הביאו חכמינו ז"ל ראיות מן המקרא על פי דרכי המדות הנדרשות המקובלות דרך קל וחומר והיקש ומה מצינו וגזירה שוה, והכל דרך אסמכתא למקרא למען הלהיב לב השומעים שיתנו לב להיזהר ולהחזיק במדות הללו, אחרי שרואין על איזה אופן נתעלו וכמה גדול כחן של מדות הללו.

(מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק יט [כל ספרי מהר"ץ חיות ח"א עמ' שכ])

כל המלוה את חבירו בעיר ארבע אמות וכו' הרב לתלמיד עד עיבורה של עיר חבר לחבר עד תחום שבת תלמיד לרב אין לו שעור וכו' כל שאינו מלוה וכו' כאילו שופך דמים
35-43

זה האדם נברא בצלמו של אלהים, וכאשר האדם יש בו צלם אלהים, אז נאמר "ורדו בכל חית הארץ", והכל יראים מלפניו אף המזיקים אינם מושלים בו, וכן כתיב (בראשית ט) "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ", ומזה למדו (שבת קנא ע"ב): תינוק בן יומו חי אין צריך לשמור אותו מן העכברים, עוג מלך הבשן כשמת צריך לשמור אותו, והכל הוא בשביל צלם האלהים הזה שיש באדם שראוי לכבוד. ולפיכך כאשר יוצא לדרך ובני אדם מלוין אותו בדרך שהוא הולך עליו, דנותנין אל צלמו כבוד, שאין מניחין אותו שיצא בלבדו, וזהו שנותנין לו לויה בדרך, ולכך נשאר הכבוד בדרך הזה, ואם אין מלווים, כאילו שופכי דמים, פירוש שנוטלים ממנו צלמו אשר האדם נברא בצלם אלהים, ובביטול הצלם הזה עצמו שפיכות דם לגמרי, שהרי יש ביטול אל הצלם הזה, וכתיב "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם", הרי לך כי עיקר שפיכות דם הוא בשביל שמבטל צלם האלהים שיש לאדם, ומי שאינו מלוה את האדם ואין נוהג בו כבוד ומניח אותו לצאת יחידי, הרי מבטל את כבוד הצלם הזה שהאדם צריך לזה בדרך.
והיינו דאמרינן שם כי לכל אחד יש לויה מיוחדת לפי כבודו: אמר ר' יהודה אמר רב כל המלוה את חבירו בעיר ארבע אמות אינו ניזוק... הרב עד עיבורה של עיר, חבר לחבר עד תחום שבת, תלמיד לרב אין לו שעור... וכל זה כי יש לו לנהוג כבוד באדם שהוא בצלם אלהים ודרך שהולך עליו כפי מה שראוי, ואז הוא ניצול.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב גמילות חסדים, פרק ה)

אבל רבו מובהק שלשה פרסאות

בזהר בראשית נא, א: אזלו עמיה דר' פנחס תלת מילין; לך צו, ב: אוזפוהו לר' אבא תלת מילין; שמות יד רע"א: יועזר בן יעקב כו' ליומא אחרא אזפוהו תלת מילין ואזיל לאורחיה; תרומה קסד, א: אוזפוהו תלת מילין ואהדרו לארחייהו; תצוה קפז, א: אזלו ר"ש ואינון חברייא עמיה תלת מילין; ויקרא ח ע"ב: קמו ואזלו אבתריה דר' אבא ג' מלין; ובזהר חדש בראשית טו סע"א: מטי ר' אלעזר לאורחיה, ואינון אזלו אבתריה לאוזפיה לאורחיה תלת מילין. ויעוין בזהר לך פז, א: תלת פרסי הוא דאזלינן בהדיה; ויצא קנ ע"ב: אזלינא עמהון עד תלת פרסי עד דעאלנא עמהון למתא. ונקטו בזהר שמות ה ע"א: אין בני עלמא ידעין כו' הוו מלחכי עפרא תלת פרסי קריב לקבריה, דעד תלת פרסי הוי אתרא דרב, שלכן תלמיד אל יורה במקום רבו אא"כ רחוק ממנו ג' פרסאות, סנהדרין ה ע"ב. וראה מכות יא, א, בההוא גברא דאכליה אריה ברחוק תלתא פרסי מיניה דריב"ל ולא אשתעי אליהו בהדיה תלתא יומא, דכיון שזהו אתריה, הו"ל להגן עליו בזכותו. ועי' סמ"ע חו"מ ס"ס תכז.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

עי' מכות יא, א, בההוא גברא דאכלוה אריה ברחוק תלתא פרסי מיניה דריב"ל ולא אשתעי אליהו בהדיה כו' הרי שעד תלתא פרסי חשוב כגליל שלו. וראה זהר שמות ה ע"א ניצוצי אות ה.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


רב כהנא אלויה וכו' עד בי צינייתא דבבל וכו' ודאי דאמריתו הני צנייתא דבבל איתנהו משני אדם הראשון וכו' ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב נתיישבה וכו' לא נתיישבה
38-42

מצות הלויה הוא ג"כ מן גמילות חסדים. בפרק עגלה ערופה:... ולא ראינהו ופטרונהו בלא לויה... פירוש זה, כי הישוב הוא לאדם, שנאמר (תהלים קטו) "והארץ נתן לבני אדם", וכל אשר נתן לאדם אין מושלים כ"כ אשר הם מחריבים ומפסידים הישוב, כמו גזלנים ולסטים ורוחות רעות וכל המזיקים אינם מושלים שם. והיינו דאמרינן שם: רב כהנא אלויה... הני צנייתא דבבל איתנהו משני אדם הראשון... ארץ שגזר עליה אדם הראשון... לא נתיישבה. ומה ענין זה אל מה שהיה מלוה אותו? אבל כיון שהמצוה של לויה מפני כי כל היוצא מן הישוב שם שולטים המזיקים לאדם, ולכך אמר: בודאי דאמריתו כי הני צנייתא דבבל מימות אדם הראשון, כלומר, כי יש מקומות מסוגלים לישוב יותר מן מקומות אחרים, עד כי הני צינייתא דבבל מימות אדם הראשון הם ראויים לישוב. והיה מרמז לו כאשר הגיעו לצינייתא דבבל, ששם אין צריך לויה כ"כ ומשם היה חוזר למקומו, אבל אותם מקומות שאינם מסוגלים לישוב ואין ישוב בני אדם, שם צריך בהם לויה ושמירה יותר. והשיב לו כי אדם הראשון אשר ממנו יצאו כלל בני אדם, והוא נחשב כמו כלל בני אדם, שהרי שמו היה אדם, ועליו נאמר "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", ולפיכך כל ארץ שגזר עליה לישוב נתישבה.
ופירוש הגזירה הזאת אינה גזירה בדיבור, כי למה יגזור על זה ולא יגזור על זה, אלא שהישוב הוא לפי ענין האדם. כי תמצא באדם יש אבר שהוא עיקר האדם כמו הראש, וכנגד זה הוא בארץ גם כן מקום שהוא ראש ומעולה מן כל הארץ, והוא ארץ ישראל, וכן יש אבר שהוא אינו חשוב כ"כ וכך הוא בארץ, שעל זה נאמר "כל ארץ שגזר עליו אדם הראשון להתיישב נתיישב", כי הישוב הוא לפי האדם. וכן אמרו בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לח ע"ב): אדם הראשון נברא ראשו מא"י, שנקרא ראש עפרות תבל. ויש דבר באדם שאינו נחשב כלל, וכנגד זה יש בארץ שהוא אינו ישוב כלל. ולפיכך הנהו צינייתא הם מימות אדם הראשון, ר"ל שגם הם מן גזירות אדם הראשון ששייך אליו הישוב, וצינייתא דבבל שם שולט האדם כמו שבארנו. והנה מפני זה צריך האדם אל לויה כאשר הולך במקום שלא גזר עליו אדם הראשון לישוב ואין האדם שולט שם, והאדם הוא יחידי והוא נבדל מן הישוב אשר שם כח האדם, וצריך לויה, אע"ג שלא התלוה עמו כל הדרך סוף סוף היה לו לויה בדרך הזה שהוא הולך עליו ואין מושלים בו הדברים אשר מושלים בדרך שאינו מן הישוב כאשר יש לו לויה.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב גמילות חסדים, פרק ה)


ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב נתיישבה וכו' לא נתיישבה
41-42

פירוש, כי האדם נקרא על שם אדמה, שנברא מן האדמה, ואליו ניתנה האדמה, והיא מתיחסת אל האדם לגמרי. ותמצא אברים חשובים ויש פחותים לפי מה שהם, ולפי ערך האברים כך הם חלקי האדמה, כי יש באדם ראש, וכנגד זה יש א"י שהוא [ראש] עפרות תבל, וכן יש באדם עגבותיו והם תחתית האדם, כנגד זה יש מקום שהוא עמוק כמו מצולה, וכן כל ארץ וארץ יש לו התיחסות אל האדם. ואלו מפני חשיבותם ראוי להם הישוב. וכן יש באדם אברים בלתי חשובים, וזה גוזר שאותו מקום אינו ישוב כלל לפי ערך אדם הראשון, שלו ניתנה הארץ, נגזר ממנו ישוב הארץ. וכן אמרו במסכת סנהדרין (לח ע"א): אדם הראשון ראשו מא"י, גופו מבבל, אבריו משאר [ארצות], עגבותיו מאקרא [דאגמא]. ואין הגזירה בפה, עד שיקשה לך למה גזר אדם על זאת ולא גזר על זאת, אבל הפירוש שהגזירה היא מעצמה מן אדם הראשון שאליו ניתנה הארץ, לפי מה שהארץ מתיחס אל אדם הראשון, ובזה היה גוזר על [כל] מקום ומקום לפי מה שהיא מתיחסת אליו לישוב.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

כל שאינו מלוה וכו' כאילו שופך דמים
43

בכל מקום שהניע לחכמינו ז"ל לדבר בגנות מדות הרעות ולספר בגנותן, איימו והפחידו בהפלגה יתירה למען החריד את השומעים שיעזבו אורח עקלקלות, וישמרו בנפשותם בזהירות יתירה אחרי אשר יראו גודל פשעם וחטאתם ישימו עצות בלבבם לשמור עצמם מן עונות כאלו, וסמכו גם כן דבריהם בדרכי הדרוש המקובל אצלם... ואמרו גם כן: כל שאינו מלוה את חברו בדרך כאילו שופך דמים (סוטה מ"ו ע"ב).

(מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק יט [כל ספרי מהר"ץ חיות ח"א עמ' שכא])


כל שאינו מלוה וכו' כאילו שופך דמים שאילמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע לא גירה דובים בתינוקות
43-44

כבר אמרנו למעלה כי ע"י הלויה יש לאדם חיבור ודבקות ואינו נבדל לעצמו, וכאשר הוא נבדל לעצמו אז יגיע לו היזק ואיבוד כמו שהתבאר למעלה. ואלישע, אם היו מלוים אותו, והיה לנביא אלישע חיבור ודבקות למעלה אל הטוב, לא היה לאלישע הנביא דבקות בהזק, אבל עתה שלא היה לאלישע דבקות אל הטוב, היה לו דבקות בהיזק. והנביא שדבק במדרגה זאת יבוא גם כן ממנו איבוד והפסד, וזה שאמר שאלמלא היו מלוים אנשי יריחו את אלישע וכו', כי אם היה דבק אלישע במדרגות הלויה, לא היה מגרה הדובים בנערים להמית מ"ב נערים, שזהו הפך הלויה. ומעתה לא יקשה לך על מאמר הזה, בשביל שמקרה קרה שלא ליוו אנשי יריחו את אלישע, והיה מקלל את הנערים, יאמר בכל מי שאינו מלוה את אחר כאילו שופך דמים? אבל הפירוש כמו שאמרנו, כי בודאי דבר זה מי שאינו מלוה גורם למתלוה שאין לו חיבור ודבקות למעלה בטוב ובשמירה, ואז דבק בהיזק ח"ו ויבא ממנו איבוד והפסד.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

שהקרחת אלינו את המקום
45

נראה פירושו שסילקת ממנו הקב"ה, כי הנביא כאשר הוא מוכיח את בני אדם והם לא שמעו לו, נענשו על ידו, וזה שהקרחת עלינו המקום. ופירוש נכון הוא זה ולא כמו שפירש רש"י ז"ל.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)


שהקרחת עלינו את המקום וכו' שמנוערים מן המצוות וכו' שהיו מקטני אמנה
45-46

בעל עין אליהו כתב שלפי פירוש רש"י אמרו הנערים שע"י אלישע אבדו פרנסתם. ובזה מובן מדוע יצאו עליהם דובים, כי מטבע הדוב לנוח בעת החורף על מקום אחד ומוצץ את דמו וזו חיותו, ומאמין בד' כי ימציא לו חיותו, ונערים אלו לא האמינו שד' ימציא להם חיותם, לכן באו חיות אלו שבוטחים בד' על הנערים שאינם בוטחים בו יתברך.
כן מקשה, לפי שיטת ר"א שראה שהנערים מנוערים מן המצוות, מדוע נענש אלישע על אשר גירה הדובים בם? ומתרץ, שהיה לו להתפלל שיחזרו בתשובה, כמו שאמרה דביתהו דר"מ "מי כתיב יתמו חוטאים, חטאים כתיב".

(לקוטי בתר לקוטי כאן)



שהקרחת עלינו את המקום וכו' ויראם ויקללם בשם ה' מה ראה וכו' (מז.) שלשה חלאים חלה אלישע אחד שגירה דובים בתינוקות
45-מז.

אין לבקש לראות רעת אדם ואפילו רשע, כמו שאמרו ז"ל (ברכות י.): יתמו חוטאים אין כתיב. וזהו ברע לשמים, אבל רע לבריות, ענשו מדה כנגד מדה, שמותר לבקש רעתו גם כן, וכמו שמצינו באלישע שקילל לנערים מפני שהם זלזלוהו, לפי שריפא למים ועשה טובה לבריות, והם חפצים יותר ברעתם כמו שאמרו ז"ל (סוטה מו ע"ב ורש"י שם), לכן היה רשאי לקללם. וכן דוד המלך ע"ה שקילל אויביו במזמור קט, פירש שם בשביל שהיו מריעים לו, ואמר "ויאהב קללה ותבואהו", מדה כנגד מדה מפני שאהב זה. וכן ה' יתברך אמר "ומקללך אאור". אבל בלאו הכי אין מקלל לאדם. ומכל מקום גם בזה מצינו דאלישע נענש על זה, כמו שאמרו בסוטה ובסנהדרין (קז ע"ב). ומלבד זה, גם כן לא לכל אדם הותר, שהרי אמרו ז"ל באלישע: "ויראם" - ראה שאין וכו', ומי שאינו בעל רוח הקודש אפשר שהנגיעה מעוורתו.
ולכך דוד המלך ע"ה באותו מזמור אמר פסוק (תהלים קט, כב) "ולבי חלל בקרבי", שדרשו חז"ל מזה (עבודה זרה ד ע"ב) שהרגו ליצר רע, שאמר שאין לו לחוש לשום נגיעה לתאות עצמו, כי כבר אין לו יצר הרע. וקודם מזמור זה נאמר מזמור שבו פסוק (תהלים קח, ט) "לי גלעד" וגו', שממנו דרשו דורשי רשומות בפרק חלק (סנהדרין קד ע"ב) שכולם יש להם חלק לעולם הבא. וזהו כעין שאמרו ז"ל (מגילה יג ע"ב) ממדת ה' יתברך שמקדים רפואה למכה. וצריך להקדים בלבו הטובות עין אפילו להם, ואם אחר כך מכל מקום מקללם, אז הוא במשפט.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות עא)

מאי נערים קטנים אר"א שמנוערים מן המצות
46

זהר פקודי רכד סע"א-ע"ב.

(ר' ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה ה ע"ב ולקט באורי אגדות נדרים ז ע"ב]


מה ראה וכו' שכולן נתעברה בהן אמן ביום הכפורים וכו' בלורית ראה להן וכו' ראה שלא היתה בהם לחלוחית של מצוה
49-52

פירוש, שאין ראוי להם המציאות, והיינו שאמר שנתעברה אמם ביום הכפורים, כי יום הכפורים אין ראוי לתשמיש, ומציאות שקר יש להם, כי אין ראוי ההולדה ביום הכפורים, ולפיכך היה מקלל אותם להעביר אותם מן המציאות אחר שראה שאין מציאות להם. ורבי יצחק אמר ראה להם בלורית, ר"ל לפי דברי רבי יצחק נפחא אין להם חסרון זה, רק שהיה להם צורת גוים, ופחיתות זה מצד הצורה, לכך אין ראוי להם מציאות עד שהיה מקלל אותם.
והבן דברי חכמים, כי לדעת שמואל שאמר כי אמם נתעברה ביום הכפורים, היה החסרון הזה לחומר, כי אב ואם נותנים חומר האדם, ולכך אמר כי אמם נתעברה ביום הכפורים עד שמצד החומר אין ראוי להם המציאות כלל. אבל לדעת רבי יצחק נפחא היה להם החסרון מצד הצורה, שהיה להם צורה מקולקלת כמו צורת הגוים, וצורה כמו זאת אין ראוי לה המציאות כלל, ולכך היה מקלל אותם. ולדעת רבי יצחק נפחא היה החסרון מצד הצורה, שהוא עיקר האדם, זהו יותר נחשב ואין ראוי לו המציאות, ואלו דברים מופלגים.
ולדעת רבי יוחנן אמר ראה שאין בהם לחלוחית מצוה, ודבר זה ענין שלישי מה שהוא שייך מצד שיש באדם ענין אלקי שאינו לא מצד החומר ולא מצד הצורה, וראוי לשחטו ולאבדו כאשר אין לו מצוה, שלא היה בהם שום ענין מצוה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)

מה ראה וכו' שכולן נתעברה בהן אמן ביום הכפורים וכו' בלורית ראה להן וכו' ראה שלא היתה בהם לחלוחית של מצוה
49-52

בפעלי הרשעים היה להם כלל גדול להעמיס עליהם התועבות האפשרות, כמו דדרשו... באלישע שראה שנתעברה אמם ביום כיפור... שהכל תלוי בדורש, ולא היה בידו באלו הענינים שום דבר מקובל. והסיבה שהניע את חכמינו ז"ל בדרשות כאלו הוא מפני כי שמו מגמתם ומבטם להחזיק אצל העם את עיקר הגדול אשר הניחו חכמינו בעלי משנה: מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. ומפני זה הטילו החכמים החוב על הדורש במקהלות, שיאמת פינה זאת בכל אופן האפשר.

(מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק כ [כל ספרי מהר"ץ חיות ח"א עמ' שכג¬שכד])


ולא בזרעם עד סוף כל הדורות
53

הוא [שמעי בן גרא] ראה שלשלת גדולה של מרדכי יוצא ממנו, והרי לוט ניצול בזכות דוד. ואפילו במצרי אמרו ז"ל (שמות רבה א, כט): "ויפן כה וכה" - ראה שאין עתיד לצאת ממנו, ואף על פי שהוא חייב מיתה בדין כמו שאמרו בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נח ע"ב), וכן אמרו בסוטה גבי אלישע לנערים "ויראם" - ראה וכו'. ומיהו חייב מיתה בדין ודאי אין חוששין למה שעתיד לצאת ממנו, ואפילו יאמר נביא אמת שעתיד לצאת ממנו צדיקים גדולים הרבה, אין פוטרים אותו ממיתת בית דין כלל על זה, כי משפטי התורה נמסרו לבני אדם הרואים לעינים, ודנין כפי מה שהוא, ואין משגיחין בעתידות (עיין בתוספות יבמות לה ע"ב). ורק בדיני שמים ה' יתברך מטה כלפי חסד בשביל העתיד.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות טז דף פח ע"ג-ע"ד)

כל ריבוי נפשות בישראל שיצאו לעולם הוא לרצון לפניו יתברך. ואם ה' יתברך יודע שעתיד להוליד רשעים, ושלא יהיה בהם שום לחלוחית קדושה ויציאת טוב מזרעם עד סוף כל הדורות, וכדרך שאמרו אאותן שתי ילדים שהעניש אלישע, דכהאי גוונא ודאי מוטב שלא יוליד, גם ה' יתברך ימנעם ממנו, כי מבקש מה' יתברך רק חסדים טובים ולא מה שאינו טוב.
וכדרך שאמר שלמה המלך ע"ה בתפילתו (מלכים א ח, לט) "ונתת וגו' אשר תדע את לבבו" וכמו שאמרו ז"ל (במדבר רבה א, ג), ושם הוא בתפילה בכל ענינים וטובות עולם הזה, וגם בענין הבנים הוא כן. וכן הוא להדיא אהאי קרא דשלמה המלך ע"ה בתנחומא (תרומה ט) על פסוק "ועשית יריעות עזים" (שמות כו, ז), שכן שלמה סידר וכו' אם הוא תובע בנים ואתה יודע שיהו מכעיסין לפניך אל תתן לו. וכן איתא בבראשית רבה (מד, ט) גבי אברהם ודוד שבקשו כן.

(רבי צדוק מלובלין, פוקד עקרים, אות ד דף טו ע"ד)

שאול חשב להתחכם מעצמו נגד מאמר הנביא וציווי התורה למחות שמו לגמרי, אבל הוא ברוח הקודש שבו הרגיש שיש באגג איזה ניצוץ טוב העתיד לצאת כמו שאמרו (גיטין נז ע"ב): מבני בניו של המן למדו תורה ברבים, ומצינו במשה רבינו ע"ה (שמות ב, יב) "ויפן כה וכה" וגו' אמרו ז"ל (שמות רבה א, כט) שראה שאין וכו' מזרעו עד סוף כל הדורות, וכן איתא בסוטה גבי אלישע שקילל לילדים. אבל זהו ההורגו מדעת עצמו למיגדר מילתא וכיוצא, אפילו רשע גמור אם יצא ממנו בסוף כל הדורות איזה זרע טוב אין ראוי להורגו, אבל סנהדרין ההורגין במשפט התורה, אין להם להשגיח כלל על היוצא ממנו, ואפילו מעוברת שנגמר דינה אין ממתינין עד שתלד כדתנן בערכין (ז.), ואף דהולד לא חטא אין משגיחין על זה, כיון שדינה על פי התורה להמיתה ושלא להמתין ולבער הרע מיד, ואין לנו אלא מצות ה' בתורתו.

(רבי צדוק מלובלין, פוקד עקרים, אות ה דף יז ע"ב)



מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US