Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת קידושין

כאן ימצא הלומד ביאורים על אגדות מסכת קידושין, מצוטטים כלשונם מן הספרים המקוריים. הביאורים נלקטו ממבחר גדול של חשובי הפרשנים, ראשונים ואחרונים, בתחומי המחשבה והדרוש, הקבלה והחסידות (המבחר אינו חופף למקורות המצויינים במפתח לביאורי אגדות למסכת קידושין, ומכיל מקורות רבים ממה שנדפס במסכת קידושין בהוצאת מכון הלכה ברורה). העתקנו רק את מה שנוגע לביאור האגדה שבמסכת קידושין, ולא מה שהמחבר מבאר עניינים אחרים על פי האגדה שבמסכת זו.
הלקט למסכת זו הוא מצומצם בגלל גודל המסכת, והוא כולל בעיקר דברים של הראי"ה קוק, בנו ותלמידיו.
בתחילת כל קטע מובאות המלים מהתלמוד שמתבארות באותו קטע, באותיות מודגשות. אם מקורות אחדים מבארים אותן מלים מהתלמוד - הן מצוטטות רק פעם אחת לפני כל אותם ביאורים. בגוף לשון הביאורים, באות המלים מן התלמוד באות מודגשת. מלים מן הביאור שראינו לנכון להדגיש - מסומנות בקו תחתי. הערות שלנו ומראי מקומות שהוספנו, באות באותיות מוקטנות. בסוף כל קטע, בצד שמאל, נרשם מקור הדברים. ציטוטים מהשל"ה מצויינים גם לפי מספרי הפיסקאות שבמהדורת "אורייתא". אחרי חלק מציטוטי הגמרא, ניתנים מספרי השורות שבדף הגמרא.
לחץ על מספר הדף ברשימה שלמטה, כדי להגיע לביאורים על אותו דף.

ב ע"א ב ע"ב ה ע"א ו ע"א ז ע"א ח ע"ב י ע"ב יג ע"א יז ע"א יח ע"א כ ע"א כ ע"ב כא ע"ב כב ע"ב כג ע"ב כד ע"ב כו ע"א כז ע"ב כח ע"א כט ע"א כט ע"ב ל ע"א ל ע"ב לא ע"א לא ע"ב לב ע"א לב ע"ב לג ע"א לג ע"ב לה ע"א לו ע"א לו ע"ב

לז ע"א לז ע"ב לח ע"א לח ע"ב לט ע"א לט ע"ב מ ע"א מ ע"ב מא ע"א מא ע"ב מב ע"ב מג ע"א מה ע"ב מט ע"א מט ע"ב נ ע"א נב ע"ב נג ע"א נז ע"א נח ע"ב נט ע"א נט ע"ב ס ע"ב סה ע"ב

סו ע"א סו ע"ב סז ע"ב סט ע"א סט ע"ב ע ע"א ע ע"ב עא ע"א עא ע"ב עב ע"א עב ע"ב עג ע"א עה ע"א עה ע"ב עו ע"א עו ע"ב פא ע"א פא ע"ב פב ע"א פב ע"ב



ב ע"א

האשה נקנית

באיש ואישה ישנן שתי בחינות, אחת צד הקנין של האישה כדתנן בקידושין במשנה "האשה נקנית" וגם היחוד מצד הטבע, ובאמת צד הקנין נובע מצד הקדושה שבזה, וכל מי שזוכה שכל תולדותיו יהיו אך מצד הקנין, התולדות כולן צאצאי קודש, אבל מאז שקלקלו בעץ הדעת נאמר "ובחטא יחמתני אמי" (תהלים נא, ז). והנה אמרו (נדה לא, א) שלשה שותפין באדם הקב"ה אביו ואמו, וזהו מצד הטבע, אבל מצד הקנין שבזמן שאיש ואישה שלום ביניהם שכינה שרויה בינהם, היינו כי אז מתמזגים חלקי האיש והאשה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, פרשת תולדות, מאמר לט, עמ' קכה)


ב ע"ב

דדרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה

הסיבה שאסור לאשה לצאת למלחמה, כמו שאמרו חז"ל: "דרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה", ואפילו למלחמת מצוה, היא, שמחנה מלחמה מטבעו הופך למקום מופקר מבחינת המוסר, כמו שנאמר (דברים כג, י,טו): "כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע... כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך"... המחנה של ישראל שיוצא למלחמה חייב להיות קדוש, כיאה למלחמה על קידוש השם. ואין לך דבר המשלהב את היצרים יותר ממלחמה, כאשר הותרו דברים שבדרך כלל אסורים. וכיון שניתן ליצר להתגבר, מנסה הוא להשתלט על האדם, ואין לך הפקר ופיתוי יותר גדול מהערוה והעריות. ואם ניתן לנשים להשתתף במחנה המלחמה, יצא שכרה של מלחמת מצוה בהפסדה, כי אין מנוס מהפקרות ומזנות (כמעשים בכל יום בצבא של ימינו, רח"ל, כאשר מדינת היהודים לא קיבלה על עצמה את הלכות מלחמות ה'), ובזה יהפוך רח"ל ממחנה קדוש ונקי מן הטומאה ומן המיאוס (עיין ספורנו שם) למחנה של הפקר מוסרי. אם יהיה כך, מלחמה שבאה לקדש את השם, תהפוך לגילוי עריות שהוא השיא של חילול השם. על כן לא תצא האשה עם הגברים למלחמה.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' קמ)

מפני שדרכו של איש לחזר על אשה ואין דרכה של אשה לחזר על איש משל לאדם שאבדה לו אבידה מי חוזר על מי בעל אבידה מחזר על אבידתו

[מכאן רמז להלכה (רמ"א, יו"ד, סי' רמ סעיף כה) שאין חובה לציית לאביו שמתנגד שישא אשה מסוימת, וזאת גם אם האב טוען שהוא זקוק שבנו יפרנס אותו, ואם ישא אשה, לא יוכל לפרנס אותו - שהרי אבידתו ואבידת אביו, אבידתו קודמת (ב"מ לג ע"א). זה רמוז בפסוק (בראשית פרק ב פסוק כד) "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" - כלומר שבענין זה, אינו חייב לשמוע לאביו ואמו שמתנגדים.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף עז ע"ב) לטקסט

שדרכו של איש לחזר על אשה ואין דרכה של אשה לחזר על איש

"אהבה רבה" היא אהבה בתענוגים, והיא שלהבת העולה מאליה, ובאה מלמעלה בבחי' מתנה למי שהוא שלם ביראה, כנודע על מאמר רז"ל דרכו של איש לחזר אחר אשה, שאהבה נקראת איש וזכר, כמ"ש "זכר חסדו" [תהלים צח, ג], ואשה יראת ה' כנודע, ובלי קדימת היראה אי אפשר להגיע לאהבה רבה.

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק מג)

דרך איש לחזר אחר אבדתו

טרם יצירת הולד מכריזין בת פלוני לפלוני [סוטה ב ע"א], והוא לפי יחס נפש הפלוני ההוא מזווגין לו אשה שתתייחס נפשה עם נפשו, נאצלת גם היא מאז נאצלה נפשו מתחת כסא הכבוד, כי אין לך דבר שאין לו בן זוג שיהיה זה לעומת זה שופע ונשפע... לכן יזדווגו מלמעלה קודם יצירת הולד בת פלוני לפלוני, שהוא הזווג האמתי לפי יחס הנפש הניתן לפלוני, יזווגו וייחדו אשה שנפשה מקבלת אל נפשו בסוג ומקור א'. וזהו הנקרא זווג ראשון [סוטה שם]. אך להיות שהבחירה חפשית ביד האדם, יקרה שיתפרדו במעשיהם כאשר יגדלו הנערים הוא והיא, כי אפשר זה יפנה דרך לא טוב ויעקש דרכיו, והיא תהיה אשת חיל, והנה אלקי משפט ה' לא ימהרנה לו, כי לא ינוח שבט הרשע על הצדקת במעשיה, לכן יתננה לרעו הטוב ממנו, והאיש אשר איבדהּ, אחרת יקח לו לפי מעשיו. וזהו הזווג השני אשר הוא לפי מעשיו, שהוא בהגיע עת נשואים אחרי גדלם, שלא יזווגם רק לפי מעשיו. וע"י כן יקרה שאת בת זוגו יסירו ממנו כאמור. ועל כן יתכן כוונו רז"ל זה במתק לשונם, באמרם דרך איש לחזר אחר אבדתו, והוא כי לא תקרא אבדה רק דבר שהיה לו לאדם ואבדו, אך בזה יצדק כי בזווג הראשון ניתנה לו, ואחר הולדתו היא כאבודה ממנו עד יזכה על פי מעשיו... וזה יתכן הוא ענין הכתוב: "אשת חיל" - שהיא אבדתו של בן זוגה מהזווג הראשון, "מי ימצא" - אבדתו שלא יגרום החטא ותנתן לזולתו, וזה אמרו "ימצא", הצודק באבדה", והוא כענין רז"ל דרך איש לחזר אחר אבידתו, שאבידה תיקרא מצד עצמה, כמפורש מטרם תנתן לזולתו, וזהו "מי ימצא", שיזכה גם הוא להיות בן חיל ותינתן לו מיד.

(אלשיך משלי לא)

ובשבעה דרכים ינוסו וכו' דבתורה קאי

ומראש הררי קדם קבע כך הקב"ה בעולמו שתי דרכים אשר על ידם יגיעו לשלמות ולהתעלות, והם דרך הקודש של קיומי התורה והמצוה לשמה...
ואם לא יעלה בדרך הישרה, הוא זקוק ליסורים ולעונשי הגיהנם, שגיהנם כלה והם אינם כלים, ומפרש הרמ"ע מפאנו ז"ל [מאמר חיקור דין ח"ה פ"א ופ"ה, ועיי"ש בפ"ז] שהם יחיו יותר מהגיהנם ומתוך הגיהנם הזה הם מזדככים וגם מתעלים עד כי עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בתוך טבורו של הגיהנם.
וזהו שאמר ר' יוחנן בן זכאי: ולא עוד אלא שיש לפני שתי דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזה דרך מוליכים אותי [ברכות כח ע"ב]. ותמוה מה שייך לשון דרך על הגיהנם, אשכחן תורה דאיקרי דרך אבל לא גיהנם [קדושין ב, ב]? אבל אם הגיהנם הוא דרך להגעת השלמות שפיר שייך על זה לשון דרך. ועל זה בכה ריב"ז, שאינו יודע באיזה דרך מוליכין אותו, היינו באיזה דרך יגיע למרום לקיצו והשלמתו.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, פרשת משפטים, מאמר נד, עמ' קעא)



ה ע"א

אמר רב הונא חופה קונה מקל וחומר

[ג] בענין החופה והנישואין [בין ישראל להקב"ה]... יש אומרים שהיה על ידי שכפה עליהם ההר כגיגית... אמרו חז"ל בפרשת כי תשא בפסוק "וישק את בני ישראל", שנתכוון לבודקן כסוטות [ע"ז מד ע"א]... קשה לפי מה שדרשו חז"ל אשר שברת יישר כחך ששברת, שעשאן כפנויה, אם כן הרי נתבטל אפילו האירוסין [ואין לישראל דין סוטה]. ונראה דבאמת אמרו... [ד]שיבר את הלוחות והסכים הקב"ה על ידו, מאי דרש? אמר: מה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות וכו', ומנלן דהסכים הקב"ה על ידו שנאמר אשר שברת יישר כחך ששברת, משמע דכוונת משה רבינו ע"ה לא היה לעשותן כפנויה. והטעם על זה כתבנו בחידושי תורה, דסבר משה כסברת רב הונא... דחופה קונה מקל וחומר. אם כן, כיון שכפה עליהם ההר כגיגית, כבר היה קדושין גמורים על ידי החופה, וממילא דהוי נמי נישואין כמו שכתב מהרש"א ז"ל דרב הונא יליף דחופה קונה וגומר. לכך השקה אותם כדין נשואה.
[ד] ובזה יש לתרץ מה שהקשו התוספות בשבת שם בד"ה ומה פסח וכו': אין זה ק"ו גמור וכו'. כוונתם דאי הוי ק"ו גמור, אין זה מדעתו. ולפי מה שכתבנו יש לומר דבאמת איכא למפרך מה לפסח שהוא בקום ועשה, מה שאין כן בשבירת הלוחות שהוא בשב ואל תעשה, ואיכא למימר דיו לבא מן הדין שיהא בשב ואל תעשה. וכהאי גוונא הקשו התוספות ביבמות דף ז ע"א בד"ה ומה עבודה וכו': נימא דיו, מה רציחה אינה דוחה עבודה אלא בשב ואל תעשה וכו', ותירצו דאתי' כר' טרפון דאמר היכא דמפרך קל וחומר לא אמרינן דיו, עיין שם. וכן בקדושין שם הקשו התוס' בד"ה חופה שגומרת וכו': ואם תאמר נימא דיו אסוף דינא וכו' מה להלן אחר כסף וכו', ותירצו דאתי' כר' טרפון וכו'. הרי דלסברת משה רבינו ע"ה דחופה קונה, היינו על כרחך כר' טרפון, ושפיר יליף ק"ו מפסח אפילו בקום ועשה לשבר את הלוחות. אבל מה שהסכים הקב"ה עמו ואמר לו יישר כחך ששברת, שעשאן כפנויה דאין חופה קונה, ממילא דליכא למילף ק"ו מפסח, וזה שאמרו "מדעתו".

(רבי פינחס הלוי הורוביץ, המקנה, פתחא זעירא, אותיות ג-ד)


ו ע"א

כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם

תקנו שמעון בן שטח וסייעתו להכניס הקטטות בהכתובה, וכל שהאשה תקבל כתובה שיכתוב לה בעלה, הקטטות ישארו וימתקו ע"י הכתובה... ואולי זה נמי הפי' כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין, דהיה לו לומר כל שאינו יודע בהלכות גיטין וקידושין, וכמ"ש רש"י בהלכותיהן. ולפי מה שכתבתי, שצריך המסדר והעוסק בקידושין להטיב אותם, שיהיה לטובה.

(שו"ת משנה הלכות חלק יד סימן פו)


ז ע"א

באדם חשוב עסקינן דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה

והנה בפרשת "ויקחו לי תרומה", פירש רש"י: לי - לשמי. וצריך ביאור [מה הטעם] דבתרומה בעי לשמה יותר מבשאר מצות, ואדרבה יעסוק אפילו שלא לשמה כו' כנזכר[סוטה כב ע"ב]. ונראה דבפרק הזהב [ב"מ מז ע"א] פליגי רב ולוי בקנין סודר, רב סבר בכליו של קונה ולוי סבר בכליו של מקנה. וקיי"ל כרב. והר"ן בפרק קמא דקידושין הקשה, לרב דס"ל כליו של קונה דוקא ולא של מקנה ואפילו באדם חשוב, ובקידושין מסקינן דמקודשת אם נתנה היא לאדם חשוב בהאי הנאה דקיבל מינה. ועיי"ש שכתב ליישב וז"ל: דכי אמרינן דאדם חשוב כי מקבל מתנה מקרי הנאה הני מילי היכא שמקבל מתנה גמורה, אבל כשהיא ע"מ להחזיר אין הנותן מתחשב בשביל כך, ומשום דסתם קנין סודר ע"מ להחזיר הוא, דוקא בכליו של קונה. ע"ש. ועיין בב"ח חו"מ סימן קצ, שהוציא מזה דאם נותן ע"מ להחזיר לאדם חשוב לא מהני [כקניין כסף לקנות קרקע], אף על גב דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה, אין הנותן מתחשב בכך. עיי"ש. וכבר כתבו בתולדות יצחק ואלשיך, "ויקחו לי תרומה", כי ראוי לומר "ויתנו", וכתבו דבאדם חשוב קבלתו כנתינה, והנותן הוא הלוקח, כ"ש בבורא ית"ש שנותנים לו כאילו לוקחים ממנו. עיי"ש. והנה בכל המצות אם אומר הריני נותן פרוטה ע"מ שיחיה בני הרי זה צדיק גמור [ר"ה ד ע"א], ומתנתו מתנה ואף שהיא ע"מ להחזיר. וה"ה כאן בתרומה, אף אם נותן בשביל איזה פרס, הוי נתינה. אבל עדיין יקשה לנו, היה לו לומר "ויתנו" כמ"ש בתולדות יצחק ואלשיך, ולא שייך לתרץ כמ"ש המפרשים דנתינה לאדם חשוב הוי כקבלה, כיון שהוא ע"מ להחזיר וכמ"ש הר"ן. לכך פירש רש"י לשמי ושלא ע"מ לקבל פרס, ואז שייך "ויקחו" כנ"ל.

(שב שמעתתא, הקדמה, אותיות "אריה ליב הכהן", אות י [הראשון])

מה שאמרו רז"ל (מגילה יד ע"א) "גדולה הסרת הטבעת כו'"... ומה שנתן להמן י"ל דרצה להראות חשיבותו דקיי"ל דאדם קבלתו חשובה כנתינה, והראה שהוא חשוב אצלו וזכה בקנייתו ע"י קבלת הטבעת.

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, עמ' רנט במהד' תשנה = עמ' רעד במהד' תשסד)

[בזה מוסבר המדרש (דברים רבה פרשת עקב): "למה הדבר דומה, למלך שקדש אשה בשתי מרגליות וכו' כך קדש הקדוש ברוך הוא לישראל בנעשה ונשמע", וקשה, הרי ישראל הם שנתנו לה' את "נעשה ונשמע"? אלא, הקידושין חלו באותה הנאה שנהנו מזה שה' קיבל מהם את המתנה של נעשה ונשמע. פירוש אחר: שה' נתן להם את ההתלהבות שבגללה יכלו לומר נעשה ונשמע, שלא צריכים להשתמש בשכל, אלא די בלב לפני השכל, כמו שנאמר שאלמלא ה' עוזר לו א"א להתגבר על יצה"ר.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף סג ע"ב) לטקסט

טב למיתב טן דו

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות קיח ע"ב]


ח ע"ב

קידשה במשכון מקודשת וכו' דאמר רבי יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה אם אינו קונה צדקה מנין מכאן לבעל חוב שקונה משכון

[בזה מתפרש הפסוק (ישעיהו פרק נח פסוק ז) "כי תראה ערום וכסיתו" - אם תחזיר את המשכון ללווה כדי שיהיה לו במה להתכסות, עי"ז "לך תהיה צדקה". והטעם הוא שהמשכון קנוי למלוה. ומאותו טעם מועיל לקדש אשה במשכון, ועל זה נאמר בהמשך הפסוק "ומבשרך לא תתעלם" - בשרך זו אשתך.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף יח ע"א) לטקסט


י ע"ב

שאתה בקי בחדרי תורה

ויש לרמוז דוגמא על קירוב הרעיון לנסתר ונשגב, שבירושלמי יותר מכפי הסגנון הרגיל של בבלי, שסתמו הדברים יותר בזה מפני כח התלמידים שאינו כ"כ יפה בחו"ל, מהא דיומא (לט) בעובדא דשמעון הצדיק, שעובר ע"ז הבבלי בשתיקה, והירושלמי מתנשא לחביון עז הסוד, ופריך על זה: "והא כתיב וכל אדם כו' אני אומר הקב"ה היה". וכן יש להביא ראיה על רמז הנטיה אפי' מדיוק הלשון, מהא דרבי יוחנן בן בג בג דשלח אצל ריב"ב, בקדושין איתא "שאתה בקי בחדרי תורה", ובירושלמי דכתובות פ' אע"פ ה"ד, הלשון, "בסתרי תורה, אפילו לדרוש בק"ו", והיינו כפי הנטיה הירושלמית שפועלת על הסגנון.

(אגרות הראיה, כרך א, אגרת קג, עמ' קכו)


יג ע"א

כל שאינו יודע בטיב גטין וקדושין וכו' וקשים לעולם יותר מדור המבול וכו' גם דגי הים

פרוד זה, חטא הזנות כמו שהיה בדור המבול שחטאו בזנות, וכל זנות הסרה, שכך כתיב אצל זנות לשון סוטה, שהיא לשון הסרה שהוסרה מבעליה, וכן בכל מקום בא לשון זה על דבר זה, "שטה מעליו ועבור" (משלי ד), ומפני כך כל זנות הוא הסרה. וכאשר בדור המבול היה החטא בזנות, שהיו נמשכים אחר דברים שהם הסרה מן היושר, אז היה ראוי לבא עליהם המבול מים, כי המים בעצמם הם מוסרים מן הישוב שהוא הארץ, כי הארץ הוא כמו נקודה באמצע, והם יש להם הסרה מן הישוב, ולפיכך היה בא המבול עליהם.
ועוד התבאר במקום אחר כי ראוי היה שיבוא עליהם מבול מים, כי אין דבר שהוא יותר נוטה אחר החומר כמו המים שהוסרו מן הצורה מכל וכל. דבר זה התבאר אצל משה, שהיה נקרא על שם "כי מן המים משיתיהו" (שמות ב), שהוסר משה מן החמרי, כי היה משה איש האלקים, ולא נלקה משה אלא במים כי המים היו כנגדו, ומתחלה אמרו אצטגנני פרעה להשליכו אל המים שהם כנגדו, ובת פרעה קראה אותו משה על שם מן המים משיתיהו... כי המים הם חמרים ביותר מכל, כאשר היו נמשכים אחר הזנות שהוא דבר חמרי כאשר ידוע, ולכך היו המים באים עליהם ושוטפים אותם. ודוקא האדם היו מאבדין אותו, כי האדם אין ראוי לו הסרה זאת, וכאשר היו נמשכים אחר דבר שהוא הסרה היו באים עליהם ושטפו אותם.
והישוב ראוי לאדם השכלי... ורמזו אותו רז"ל במכלתא (בשלח) אצל "ויבקעו המים": אמר הקב"ה, אם לאדם יחידי עשיתי הים יבשה, שנאמר "יקוו המים ותראה היבשה", עדה קדושה על אחת כמה וכמה. בארו בזה כי ראוי לעדה קדושה שהם קדושים מן החומר להיות נדחים המים [מפניהם]. לפיכך כאשר חטאו בדור המבול, דגים שבים לא נשטפו, כי הדגים מקומם המים והמים טבעי להם ולכך לא נאבדו. אבל חטא קידושין וגרושין אינו דומה לחטא זנות, כי הזנות שהוא מתחבר לאשה אחרת, מ"מ רוב בעילות הם אינם בבועל, כמו שאמרו חכמים (חולין יא ע"ב) רוב בעילות אחר הבעל, ונשארו תולדות בעולם אשר הם ראוים להיות תולדות. רק שהזנות הוא הסרה מן הדרך הראוי, ולכך ראוי שיבא מבול מים שהוא הסרה מן הישוב. אבל כאשר החטא הוא בקידושין שסובר שהיא אשתו, ולא שייך לומר בזה רוב בעילות אחר הבעל, שהוא סובר שהיא אשתו וכל הבנים הם ממזרים, ומזה הטעם קשים הם מדור המבול, כי במבול אע"ג שהיה זנות במבול מ"מ היו התולדות כשרים, אבל חטא קידושין אין תולדות שראוים להיות תולדות נמצאים כלל, ואין זה הסרה מן הראוי בלבד כמו שהוא הזנות שהוא הסרה מן הראוי בלבד, ולפיכך בדור המבול היו נמצאים הדגים, שהדגים שהם בים שהוא מוסר מן הישוב עדיין יש קיום להם, שהים הוא טבעי להם והם מנוזרים מן הישוב, ולכך חטא קידושין שאינו הסרה בלבד רק שאין נמצאים תולדות ראוים בעולם, ודבר זה הוא העדר מציאות לגמרי, ולפיכך אף דגים שבים ראוי שלא יהיו נמצאים, כי אין כאן מציאות כלל.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן [ובדומה בגור אריה, בראשית פ"ו פסוק ב])


יז ע"א

חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים

[תוספות הסבירו שכיון שעבד עברי גופו קנוי, לא חייב להשלים, כי אינו חייב לעשות יותר מיכולתו, אבל פועל שאין גופו קנוי, מנכים משכרו בזמן שאינו עובד. שמע יעקב פרשת בראשית דף ד ע"א, מפרש בזה את מה שאמרו חז"ל שה' פיתה את אדם הראשון להיכנס לגן עדן - שאמר לו שאין דינו כפועל אלא כעבד, כמו שכתוב "לעבדה ולשמרה", ולכן יקבל שכר גם על זמן שהוא אנוס שלא לעבוד. (מט ע"א) יש לפרש בזה את הפסוקים (איוב פרק לא פסוק יג-יד) "אם אמאס משפט עבדי ואמתי" - כלומר אם אנהג איתם כמו פועל ולא כמו עבד, כדינם, שמגיע להם שכר גם כשהם אנוסים מלעבוד, "בריבם עמדי" - במספר קטן שוה ל"בחלותם" במספר קטן. אם אעשה כך, הקב"ה ישלם לי מידה כנגד מידה, שלא יתן לי שכר על מצוות שהייתי אנוס מלקיים, וזה שאמר "ומה אעשה כי יקום אל וכי יפקד מה אשיבנו".]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף מח ע"ב-מט ע"א) לטקסט


יח ע"א

כי ירושה לעשו וכו' ישראל מומר

[זה הטעם לדברי המדרש (בראשית רבה פרשה סג סימן ז): "כל האומות שונאים את עשו, וכל האומות שונאים את ישראל". אף שמעשיו של עשיו הם כמו גוים, והוא "מומר", הם שונאים אותו כי הוא "ישראל" - בן של רבקה. הוא נלחם נגד יעקב כדי לקנות את אהבת האומות, ולשם כך הוא מעליל עלילות נגד יעקב, לומר שיעקב הוא רמאי. זה לא יעזור לו, כי האומות ימשיכו לשנוא אותו, אבל הם מאמינים לו מה שאמר על יעקב, ולכן האומות שונאים את יעקב.]

(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' קלג) לטקסט

לשפחות אחר שפחות וכו' בבגדו בה

דיש שני מיני שחרור: א) מצד המשחרר, מצד האדון, כמו שש ויובל, כי השחרור הוא לא מצד שאינם מקבלים עוד עבדות, ורק שאין להם להשתעבד עוד לאדון זה. ב) מצד המשתחרר, כמו היוצאת בסימנים, דהוא מצד שהגיעה לימי החרות ואינה ראויה עוד להשתעבדות. במקום שהוא מצד המשחרר אפשר שיקבל עוד עבדות מאדון אחר, וכמו שחכמים סוברים באמת בקידושין לשפחות אחר שפחות; והחולק על זה הוא רק מצד "בבגדו בה", אבל בעצם ראויה לקבל עוד עבדות, עייש"ה. אבל במקום שהוא מצד המשתחרר איננו מקבל עוד שום עבדות משום אדון... ובס' הדרושים שלי כתבתי דזהו ההבדל בין הגאולות הראשונות להגאולה האחרונה, כי הן היו מצד המשחררים, והאחרונה מצד המשתחררים, כי לקץ הימין יגיעו בנ"י למרום קץ השתלמותם ולא יהיו ראוים עוד לקבל שום עבדות .

(ר' יצחק יעקב ריינס, אור חדש על ציון, שער י אות ח דף קלה ע"ב)


כ ע"א

הריני כבן עזאי בשוקי טבריא

אם במקום דבר מצוה צריך לדבר דברים שנראים כגאוה, מותר מצד כללא דעשה דוחה ל"ת, במקום שא"א לקיים שניהם, דהיינו, כשירגיש בעצמו שא"א לו בשום אופן שיביא תיקון הנרצה לו כ"א ע"י דבריו אלה, אז מחויב הוא להזהר שלא יבא לידי העצם של גאוה, והענף הותר בדיחוי ענף העשה שדוחה אותו. ובכלל איסורי הגאוה, שדבור הגאוה אסור אע"פ שאינו מביא לגאוה... או יותר קרוב לומר שלפני יודע תעלומות גלוי שא"א שידבר דברי גאוה ולא יבא לה מעט מהמעט עכ"פ. והוא אסור במשהו. עכ"פ איך שיהיה הדבור אסור. ונמצא שסיפור שבחי עצמו ומעלותיו, בין בעניני תורה וחכמה ובכל מעלה טובה, אסור מצד עצם איסור גאוה. ולא הותר כ"א לחסיד גדול במקום צורך גדול, כדהותרה קריבה בכה"ג במצוה לחסיד גדול, כדההוא קדישא דהוה מרכיב לה אכתפיה ואמר "אי דמיא עלייכו ככשורא - לחיי, ואי לא לא" [כתובות יז ע"א]. וכיו"ב מצינו כמה דברים כאלה שהותרו לקדושים לצורך שעה, ואין מקום להשתמש בהם כ"א מי שראוי לכך ובשעה ראויה לכך....ולפעמים הותר לחסיד גדול לשבח עצמו כדי שיתקנאו במעלתו, וקנאת סופרים תרבה חכמה, וכפי שרואה התועלת היוצאת מזה, מה שא"א בזולתו, כן יגדל ההיתר בהרחבתו. ומזה הסוג דברי אביי: "הריני כבן-עזאי בשוקי טבריא".

(ראי"ה קוק, מוסר אביך פ"ג אות ד, עמ' עב)

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מה]

כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו

יסוד כל המשפטים הישרים שבתורה הוא שהאדם הוא חפשי ואסור לו להשתעבד לרעהו. ומכיוון שרק עם ישראל קיבל את התורה, נאמר עליו "כי לי בני ישראל עבדים" "ולא עבדים לעבדים", ולא נאמר דבר זה באומות שלא קיבלו אדון לעצמם.
העבדות ראויה על פי תורת ישראל רק לבן אדם אשר איבד את המדות הראשוניות היסודיות וגונב את שאינו שלו. במקרה כזה מתירה לו התורה את העבדות, ואומרת "ונמכר בגנבתו". אבל גם אז אין התורה מתירה להתיחס אליו בזלזול. גם אז מזהירה התורה "לא תעבוד בו עבודת עבד". "מכאן אמרו רבותינו לא ירחץ לו רגליו ולא ינעל סנדליו ולא יטול לפניו כליו לבית המרחץ ולא יתמוך במתניו כשעולה במעלה ולא יטלו בפורין ולא בכסא ולא בלקטקא כדרך שעבדים עושים" [מכילתא משפטים, מסכתא דנזיקין, פרשה א].
ונפלא הדבר שכל הדברים הללו שאסרו להניח לעבד לעשותו לאדונו, אמרו "אבל בבנו ובתלמידיו רשאי". זאת אומרת שאין עבודות אלו מהדברים המבזין את בעליהם, אולם חששו חכמים שלא יתעוררו בעבד בשעת עשותו אותם בתור עבד רגשי בזיון, ובשביל כך אסרו אותם... וכן מחוייב הוא לקיים בו "כי טוב לו עמך". וכפירושם של רבותינו ז"ל [מכילתא שם]: "שתהא טובתו שוה לך שלא ישנה רבו עליו מאכלו ומשקו ומשכבו, ולא ישכב הוא על גבי מוכין ועבדו על גבי קש". ולא לחנם אמרו רבותינו ז"ל "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו".

(רבי זאב גולד, ניבי זהב, פרשת משפטים עמ' קצו)

כמה קשה אבקה של שביעית

...יש לראות בהם אזהרות חמורות מאת ה' מן השמים, וסוג מסוים של אזהרות. כך קודם כל יש לראות את נגעי הבתים והמצעות והבגדים... אותם סימנים המכונים בשם כולל צרעת... הן אותות אזעקה לאדם ההוא אשר סכנת ניוון רוחני אופפתו ולופתתו. כי הוא עומד להפסיד את כתר האדם... והאזהרות הולכות ובאות וקרבות מן ההיקף הרחב החיצוני אל הצר יותר ופנימי הימנו, וכן הלאה ופנימה - עד גוף האדם עצמו, עצמו ובשרו. הנגע בבית הוא האזהרה הראשונה, אחריו הנגע בכלי העור שהוא יושב ושוכב עליהם, אחריו הנגע בבגד, שהוא לובשו. ורק אחרי כל אלה מופיע הנגע - בגוף האדם. בחוטא עצמו. הקב"ה קורא לאדם לשנות דרכו לטובה, והקריאה חוזרת ונשנית כל פעם בפנים רציניות יותר... ותמיד ניתנת לאדם הזדמנות נוספת להיחלץ מסכנת הניוון הרוחני ולשוב לבריאות רוחנית שלימה ואיתנה.
ובדומה לזה מצאנו: "בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית: אדם נושא ונותן בפירות שביעית, לסוף מוכר את מטלטליו, לא הרגיש... זה הנמכר לעבודה זרה עצמה". הנה אף כאן: אם "לא הרגיש" ברמז ראשון - הריהו הולך ומידרדר עד לתהום. והתהליך הוא: מן ההיקף אל נקודת המרכז - האדם בעצמו. ומעין זה במערכת הנסיונות שבאו על איוב: בתחילה אמר ה' לשטן "כל אשר לו בידך, רק אליו אל תשלח ידך", ואחר כך ניתנה התוספת: "הנו בידך, אך את נפשו שמר". הוא הקו: מן ההיקף אל נקודת המרכז: באדם עצמו.

(רבי אלימלך בר שאול, מן הבאר, פרשת מצורע, עמ' 111-112)

כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה וכו' נעשית לו כהיתר

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא פו ע"ב]


כ ע"ב

אימא לידחי אבן אחר הנופל

...שהמתבונן כראוי במצב היהדות בעולם רואה שבשביל האנשים הרחוקים מן הדת שבאו לא"י, מאיזה טעם שיהיה, בשבילם זהו בודאי ישועה גדולה, מפני שאם היו נשארים בחו"ל היו עלולים הם וילדיהם להתבולל ממש בין הגוים כמו שאנו רואים המצב של הדור הצעיר של יהודים בעולם שאינו דתי, משא"כ בא"י נשארו יהודים, ויש תקוה שבזכות המצוה הגדולה של בנין הארץ שהם מקיימים, וזכות מסירת נפשם להגנת ישראל סוף סוף תתעורר אצלם הנשמה היהודית שכן הם בני אברהם יצחק ויעקב שיחזרו וישובו לדת ישראל ולקיים מצות, ואנו המאמינים בביאת הגואל הרי אז סוף סוף יחזרו בתשובה הם או זרעיהם, משא"כ אם נשתקעו כבר בחו"ל עלולים הם להכרת לגמרי מכלל ישראל. ויש להשתמש בלשון הגמ' קדושין כ: הואיל והלך זה ונעשה כומר לע"ז אימא לידחי אבן אחר הנופל ת"ל גאולה תהיה לו וכו', כי היכי דלא להטמע בין הנכרים, וברש"י שם: הא אהדריה קרא לכל ישראל ולרחם עליו ע"כ.

(רבי מנחם כשר, התקופה הגדולה, מהד' תשל"ב, עמ' קפז-קפח)


כא ע"ב

לעולמו של יובל

היובל הוא שיא קדושת הזמן, ולכן נקרא "עולם", כדברי חז"ל על הפסוק "ועבדוֹ לעלם" - "לעולמו של יובל". הוא אחיזה בזמן בעל ערך עולמי המקיף דורות.

(שיחות הרב צבי יהודה, בהר, סדרה א, פסקה 25, עמ' 246)

לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע וכו'

וידעת אומרם, "לא דברה תורה אלא כנגד היצר". ועם זה יש בכלל זאת ה'מצוה' מן המדות הטובות שצריך שיתנהגו בהם החשובים מה שאעיר עליו. והוא, שאף על פי ש'גבר יצרו עליו' ולא יוכל לסבול ולכוף את יצרו, צריך שייחדנה במקום נסתר - והוא אמרו, "אל תוך ביתך", ואין מותר לו ש'יחלצנה במלחמה' - כמו שבארו שם, שאים מותר לבעלה פנם שניה עד שינוח אבלה ותשקוט דאגתה; ואין מונעים אותה מההתאבל ומן הבכי, ולא מההמנע מן הרחיצה - כמו שכתוב, "ובכתה את אביה ואת אמה וגו'", כי לבעלי האבל מנוחה בבכים ועורר אבלם עד שיחלשו כוחותיהם הגופניים מסבול המקרה ההוא הנפשי, כשם שלבעלי השמחה - מנוחה במיני השחוק. ומפני זה חמלה התורה עליה ושמה רשות בידה מכל זה, עד שתלאה מן הבכי ומן האבל.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק מא)

כיצד ניתן להסביר שהתורה מדברת כנגד יצר הרע, והלוא יש להתרחק ממנו ביותר?!
אלא יש לומר: בשעת המלחמה, מלחמת מצווה, לא פועל יצר הרע על האדם, "שומר מצוה לא ידע דבר רע", ולא מתוך יצר הרע עושה האדם מה שעושה. ישנה נשמה טהורה דבוקה בנשמה טמאה. ואותה אשת יפת תואר - ייתכן שהיא מאותן נשמות טהורות אשר בחטא אדם הראשון נשבו ביד הס"א (הוא יצר הרע), וע"י ההתקרבות אליה מצילים אותה מטומאתה, ומקרבים אותה אל כנפי השכינה.

(אור החיים, דברים פרק כא פסוק יא)

כנגד יצר הרע הכתוב מדבר. כי גם הם כוונו לגלות את הסוד בכל אלו המלחמות כמו שיבא, ודברה תורה בענין זה שיספיק להיות בנין אב לכל הענינים. וזה כי לפי שלקיחת אשה מבנות עמי הארץ הוא דבר שנאוי בעיני השם, כמו שאמרו בעל בת אל נכר. ועוד אמרו וכי יש אהובה לפני המקום ושנואה לפני המקום אלא זו אהובה בנשואיה וזו שנואה בנשואיה (קידושין ס"ח) ולזה לא התירה הכתוב רק לרצות את היצר הרע, כי ידוע לפניו יתעלה שאם לא יתירנה לו ישאנה באיסור. אמנם סדר לו אופן לקיחתה, בענין שתגבר יד שכלו על יצרו הזונה ויכבש לפניו מעט מעט עד שימנע ממנה לגמרי, או אם יקחנה יהיה בהסכמת השכל והדת כאחת, הגיורות הצדקניות שבישראל. [אומר שמכאן יש ללמוד לכל מקום שבו היצר מפתה, שיש לבא עליו בתחבולות. לרצותו תחלה, כדי שלא יעבור על אסור חמור יותר, ויעשה זאת בדרך שבה יכבש היצר לפניו מעט מעט.]

(עקדת יצחק, שער צ"ז)

מצות יפת תואר האמורה במלחמת הרשות היא להעיר שאמנם [רק] כנגד יצה"ר דברה תורה, בעיקר מלחמת הרשות. שראוי וכשר הדבר שתבא האנושי[ו]ת לידי מדה זו שתכיר שלא נכון הדבר לשפוך דמים גם בשביל דברים מדיניים. ע"כ באה התורה להורות שמצב המוסרי שאינו גמור עדיין, גורם שא"א להיות באופן אחר, כי א"א שגוי אחד יתרומם בפועל למצב מוסרי של מניעת מלחמה בפועל בשעה שכל העמים עדיין אוחזים את החרב בכל תוקף. אמנם שיהיה הרושם ניכר שכל התורה הזאת של מלחמת רשות לא נאמרה כ"א לאנושיות שלא נגמרה בחינוך, היא תורת יפת תואר הסמוכה עמה. שכל לב יבין על נקלה כי רק לאומה שלא באה לתכלית החינוך האנושי, או יחידים מהם, יהיה הכרח לדבר כנגד יצר הרע ע"י לקיחת יפת תואר בשביה באופן המדובר. ומזה נלמד שכשם שעלינו להתרומם מדין יפת תואר, כן נזכה להתרומם מעיקר החינוך של מלחמת רשות, ונכיר שכל כלי זיין אינו אלא לגנאי.

(פנקסי הראי"ה (מהד' מכון הרצי"ה), פנקס א פסקה לד, עמ' כט)

י"ל טעם פשטי להיתר יפת תואר במלחמה, כיון שהתורה אמרה מפורש בטעם איסור בנותיהם דהוא משום "והזנו את בניך אחרי אלהיהן", ובמלחמה אמרי' בכתובות: "לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי", א"כ ליכא אז חשש הסרה אחר ע"ז, ואח"כ אין היתר כ"א אחר כל המעשים כולם לכו"ע. וי"ל שכונת "לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר" י"ל שרצון השי"ת הוא שיהיה מותר ע"פ התורה, א"כ תהיה פת בסלו ולא יבא לידי מעשה כענין "הרי מזון והרי מים" דיומא למשלח את השעיר.

(מדבר שור סוף דרוש ו עמ' נה, לפ' תצא)

ובע"ח הבלתי תלויים באדם צותה תורה גם אחרי ההיתר לכסות דמם, להורות שיש בזה קצת עול אלא שלא בא האדם למדה זו שנוכל לאסור אותם עליו, דוגמת לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר.

(עין איה ב, ברכות, פרק ו אות סה, עמ' 198)

יש לנו ללמוד מענין מצות יפת תואר דרכיו של הקב"ה, והלימוד הזה יביא אותנו להיות שמחים ביסורין, שהיא מדרגה גדולה, כמ"ש חז"ל: עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". הנה היתר יפת תואר לא דברה תורה אלא נגד יצר הרע, ומוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטה ואל יאכלו בשר תמותות נבלה, עכ"ז צוה הקב"ה "וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה" כדי לנוולה למען תמאס בעיניו ע"י ניוולה, וממילא יכיר אח"כ האמת כשיסור ממנו הבל הדמיון אשר עיור עיני דעתו, ויִראה כי היא רבת הנזקין להטריד לבבו ולהוליד בן סורר ומורה. כמו כן הדבר בענין הבלי עוה"ז, שבאמת מצד השורה הישרה ראוי ללכת אחרי השכל הישר, אשר עשה אלקים באדם, ולהשתמש בהנאות עוה"ז רק כפי הנאות מצד השכל, ושלא להתפתות מהדמיון, שהרי כל הערב לשעתו אינו נמשך כלל וגורם רעה רבה וחשכת השכל. והנה הנהייה אחרי הבלי עוה"ז, ואינו רואה בעיניו עוצם פחיתותם אם יטה אחריהם, הנה סיבת הדבר הוא מצד הדמיון, מפני שלא יראה בערך שִׂכלו פחיתת עוה"ז, גם אם יהיה באופן היותר מעולה, והוא דומה למי שאינו מכיר פחיתת לקיחת יפ"ת גם בהיותה מקושטת, ורק בשביל רעת הולדת בן סורר ומורה ג"כ די לברוח ממנה מצד השכל. והנה לזה גדלו רחמיו של הקב"ה ומקיים באותו האיש ככל חוקת התורה אשר צוה הוא יתעלה בדין יפ"ת, הוא מנוול בעיניו עניני עוה"ז ומסיר מהם תכשיטיהם ע"י ששולח בלבבו יגונות ומאבד ממנו מחמדי הבל, כל אחד כפי מה שהבוחן לבבות יודע סיבת טעות דמיונו, וכיון שרואה בעיניו ניוולו, יכיר אח"כ האמת.

(הראי"ה קוק, נדפס בשיחות הרב צבי יהודה, כי תצא, סדרה ב, נספח)

לכ' ידי"נ הרב הגאון האמיתי מופת הדור מוהר"ר יעקב דוד שליט"א.
מכתב קדשו עם קונטרסו היקר הגיעני... והשי"ת היודע כל תעלומות רק הוא יודע אל לבבי המר על גורל מצות השביעית, אשר בכל לבבי ונפשי, ובכל חיי רוחי ונשמתי, הנני משתוקק וצמא לחזקה ולהחזיר עטרה ליושנה, ועיני רואות איך שאנחנו רחוקים עדיין מלהוציא אל הפועל את הדבר הגדול הזה. וידעתי ברור, שאם לא יעשה ענין, המכירה יעברו רבים מאד על כל איסורי שביעית בלי שום צד היתר כלל, ורשעים ירימו קרן לומר הותרה הרצועה לעקור מצות מן התורה בלא שום שאלה, ואין לשער כמה גדול חורבן תוה"ק וחילול ש"ש היוצא מזה. ע"כ הנני מוכרח לצאת בעקבות חז"ל בכלל "מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ולא יאכלו בשר תמותות נבילות", והוכרחתי לסדר זה ההיתר למוכרחים להשתמש בו, כאשר עשו כן בשמיטות שעברו.

(אגרות ראי"ה, אגרת קפט)

ומה שכותב מר: ב, הלא הוא מכשול יותר גדול עפ"ד הרמב"ן בחילוק שבין סדום לפלגש בגבעה, שלעשות בהיתר הוא יותר גרוע. למה ידבר אדוני כדברים האלה, וכי נעלם ממנו שלפעמים דברה תורה כנגד יצה"ר, ומוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות, ולא יאכלו בשר תמותות נבילות? ואיך ידמה נבלה איומה ותועבה נוראה כעובדא דפב"ג ודסדום, לפלוגתא של הוראה, במידי דרבנן, שנמצאים סוברים שאפילו מדרבנן אינו נוהג, ושיש בו ספיקות כ"כ רבים בין מצד השנים, בין מצד דעת בעל הלכות א"י המיוחס להטור, שסובר שכשנותנים ארנונא דינו כקרקע של גוי, שאין שביעית נוהגת בו כלל.

(אגרות ראי"ה, אגרת תקנה)

בינתיים, על פי החשבונות האלוהיים של רבונו של עולם, "המלמד תורה לעמו ישראל", יוצר האדם ומחנכו, יש אפשרות להשתמש בבשר וחלב, כל זמן שאנו נמצאים במצב שיש הכרח בכך. אין זה חייב להיות לעולם ועד, אלא רק "כי תאוה נפשך לאכל בשר". לעת עתה, האנושות אינה מוכנה עדיין להיגמל מכך, אמנם חלק ממנה מסוגל לכך במידה זו או אחרת, אבל כל המין האנושי טרם מוכן לכך. לכן התורה מתחשבת במצב זה, כמו לגבי אשת יפת תואר, ו"דברה תורה כנגד יצר הרע". אבל יחד עם זה יש מקום לחינוך אלוהי, למען נדע שאין זה כל כך פשוט יפה ואסתטי.

(שיחות הרב צבי יהודה, כי תשא, עמ' 358 [ועי' ויקרא עמ' 164])

למלחמת מצוה ככל מצוה דאורייתא יש קדושה אלוהית. "אשר קדשנו במצוותיו וצונו". אבל למלחמת רשות אין אותו ערך שמימי. במלחמת מצוה יש סייעתא דשמיא. לעומת זאת, מלחמת רשות, שקיומה מותנה בהסכמת בית הדין הגדול, מחייבת תיקון הסיבוכים הצבוריים והממלכתיים שעלולים להופיע, והחזרה בתשובה עליהם. אין לה אותה קדושה כמו למלחמת מצוה, לכן עלולים להיות סיבוכים רבים, כגון היתקלות עם גויה ומעשה יפת תואר. אנחנו יודעים שאנשים צעירים במצבים כאלה על פי רוב נכשלים בתאוות נשים. במלחמת מצוה אין מה לדבר על סיבוכים כאלה, כי קדושת המצוה מגינה. אבל במלחמת רשות אין אותה ההגנה מצד הסייעתא דשמיא, כי אין היא כל כך בהסכמת התורה. ודאי שיש ענין של מלחמת רשות בתורה, אבל יש לזכור את ההבדל בין קודש לקודש. במלחמת רשות אנחנו מכניסים את עצמנו למצב הזה, ואין מצוה אשר תגן. לכן מופיעות סכנות מיוחדות של שליטת היצר הרע, כדברי חז"ל: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע".
התורה בכלליותה היא מהותם של ישראל, והיא מתפרטת בפרטי מצוות הלכה למעשה. התורה היא "חמדה גנוזה" בשמים, והיא מתגלה בארץ ע"י שפע גדול של מצוות מעשיות. "תורת חיים", ממקור החיים, "כי הם חיינו ואורך ימינו", מקיפה את כל מצבי החיים: הצבוריים והיחידיים, הטובים והלא טובים, הנורמליים והלא נורמליים, הישרים, המסובכים והמסובכים ביותר. שלוש המצוות הראשונות שבפרשת "כי תצא" שייכוֹת למצבים לא נורמליים שבחיי האדם: יפת תואר, אשה אהובה ואשה שנואה, בן סורר ומורה. יש כאן שלשלת של שלושה דברים הקשורים זה לזה, כדברי חז"ל. והתורה מדריכה את האדם גם במצבים אלה המסובכים ביותר, "דברה תורה כנגד יצר הרע"! נורא ואיום! ענין התורה היא להפיץ אור, ופה התורה מדברת כנגד יצר הרע?! אלא שהתורה הזאת היא תורת ד' יוצר האדם, מחנך האדם ומדריך האדם. לכן יש התחשבות בחולשות האדם.

(שיחות הרב צבי יהודה, כי תצא, סדרה ב, פסקה 19-20, עמ' 357-358)

דין אשת יפת תואר הוא דוגמא של התחשבות עם חולשות אנושיות. כל זה זמני לכמה אלפי שנים. אין כאן ויתור, אלא הדרכה וחינוך, ומתוך כך התקדמות.

(שיחות הרב צבי יהודה, כי תצא, עמ' 359, הערה 137)

אם ימנעוהו לגמרי - לא יוכל לעמוד בנסיון. לכן התירה התורה 'בשר תמותות'. והרי נפרצה הגדר בכך?! לכן הציבה התורה כמה וכמה תנאים להיתר יפת תואר, כדי שיישאר גדור אחר כך, והיינו, שאעפ"י שכדי שיוכל לעמוד בנסיון פרצה התורה פירצה בגדרו, מכל מקום גדרה התורה גדר סביב פירצה זו, כדי שיישאר גדור אף לאחר הפירצה, והגדר הזו תועיל להיות שמור.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת בלק מאמר פד' עמ' שסג)

ואמרו בקידושין: "מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות [בהמה מסוכנת וקרובה למות] שחוטות, ואל יאכלו בשר תמותות נבילות". לפעמים הקב"ה נאלץ כביכול לסגת ולוותר על הקדושה המלאה, משום שהוא מכיר את חולשת האדם, וגם אצלו יש ענין של "אין גוזרין גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה".

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, דברים עמ' פה)

[וכן אומר דברים רבה פרשה ו סימן ד: "אף על פי שהתרתי אותה לך, אמרתי לך וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה, כדי שלא תמצא חן בעיניך ותשלח אותה", כלומר שלא תחשוב שמותרת מן הדין, אלא התורה חששה שמא הוא רשע וישאנה באיסור, ולכן אדם צריך לעבוד על עצמו שגם אם יזדמן לו נסיון בשעת מלחמה, שאז קשה להילחם עם יצר הרע, כי הוא מפחד שייהרג, יוכל לעמוד נגד יצה"ר. כי אם ימתין להילחם עם יצה"ר כשיגיע הנסיון בוודאי יצה"ר יתגבר, אלא צריך להתכונן מראש, להכניס הרבה יראת שמים ואהבת ה', להעמיק במחשבה על גדולת ה'. יחזיק את עצמו לרשע, מתוך הכנעה, ויחשוב שהתורה התירה רק מפני שהוא רשע שלא הכין את עצמו כך. ואם יחשוק בה במלחמה, יחשוב "אני הגורם לזה, ואילו הייתי מקדש את עצמי מקודם, לא היתי מגיע לחשק הזה במלחמה". לכאורה קשה, הרי ה' עוזר לאדם מול יצה"ר, א"כ גם במלחמה ה' יעזור לו להתגבר על יצה"ר, ולא היה צורך להתיר אשת יפת תואר? התשובה היא שכאן היה צריך להכין את עצמו מראש, ולכן אינו בגדר אנוס. בשאר עבירות יש לו פנאי להילחם עם יצה"ר בשעת מעשה, ומסייעים לו מהשמים, אבל כאן לא היה לו לסמוך על כך, כי יצה"ר במלחמה חזק מאוד, והיה לו להתכונן מראש, וכיון שלא התכונן מראש, ה' לא יעזור לו. ועוד, שה' עוזר רק למי שרוצה שה' יעזור לו, ובמלחמה יש חשש שלא ירצה בכלל להתגבר על היצר, שישכח שזה בכלל עבירה, ולא ירצה את עזרת ה', ובכל זאת התורה ריחמה עליו והתירה לו כי קשה להילחם עם יצה"ר. המשמעות של ההיתר הוא שאינה נחשבת עבירה (אבל מהמדרש שם שאומר "ואם לא עשית כן מה כתיב אחריו 'כי יהיה לאיש בן סורר ומורה', מתוך כך 'כי יהיה באיש חטא משפט מות', הוי עבירה גוררת עבירה", מוכח שזה אכן נחשב עבירה), ואין קליפה שורה עליו ואינה גוררת עבירה אחרת, והיה קשה לו לחזור בתשובה. ויש אומרים שכיון שהתירה התורה, יצה"ר לא שולט, כי יצה"ר מתגבר רק במקום שיש איסור, כמו שאמרו לענין יוה"כ, שמי שצמא מתירים לו לשתות, ואז יצה"ר מפסיק וכבר אינו צמא. אבל זה לא נכון.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף סו ע"ג-סז ע"ב, סח ע"ג) לטקסט

[למה דווקא איסור זה התורה התירה? אין הכוונה שהתורה התירה אשת יפת תואר כדי להשביע את תשוקת יצר הרע, אלא אדרבה, לא התירה לו לבעול אותה בלי נישואין, שאילו היה מותר לו, היתה בזה סכנה מוסרית לו ולכל ישראל, אלא התורה חייבה אותו לשאת אותה, ויהיה חייב לה שאר כסות ועונה, ובגלל זה הוא ישקול היטב אם ירצה לקבל על עצמו עול כזה, וזה יכול להניא אותו מלקחת אותה - ובזה התורה עוזרת לו להתגבר על יצר הרע, וזהו "כנגד יצר הרע".]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 101) לטקסט


כב ע"ב

כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים

העבדות שמתחילה נתבערה ע"פ התורה מקרב ישראל, באשר א"א להיות מאומתינו עבד מוחלט, ועבד עברי זולת מה שאינו עבד כלל, עוד יש רושם ניכר על שאיפת התורה לבער את זה המנהג מאליו. ולהורות נתן שג"כ כל מדת העבדות ראויה להתבער כשתבא האנושי[ו]ת לאותה מדרגה המו[סרית] שיהיו ראויים להשוותם לישראל במעלתם המוסרית, "ונלוו גוים רבים אל ד' [...] והיו לי לעם".

(פנקסי הראי"ה (מהד' מכון הרצי"ה), פנקס א פסקה לה, עמ' ל)

בהיות עיקר השלימות הוא הבא מצד הבחירה החפשית בהכרת האמת לאמתתו ובהישרת דרכיו ע"פ התורה והמצוה, על כן אין ראוי להיות קדושת השי"ת הצריכה ציבור נעשית בעבדים שהם משועבדים לאדוניהם ומוכרחים במעשיהם שלא מצד בחירתם ג"כ, וזאת היא אחת מטעמי תורה בהרחקת העבדות, "כי לי בני ישראל עבדים", ולא עבדים לעבדים. וע"פ הירושלמי [ברכות פ"ג ה"ג] טעם פטור עבדים מק"ש, דבעינן מי שאין לו אלא אדון אחד, והיינו שתהיה הכרתו באחדות השם ית' הכרה עצמית, מצד ידיעתו ורגשות נפשו הטהורות. וזהו מיוסד ע"פ הכלל הגדול שיסוד השלימות האנושי בכללו בנוי ע"פ הבחירה החפשית.

(עין איה ברכות פרק ז אות כא עמ' 57)

בפרשת "ראה" תופסת התורה את הלשון "תשלחנו חפשי", המגלה מגמתה להפוך את חוק השחרור למעשה מוסרי מצד האדון לבל ישחרר את עבדו מתוך כפייה ואימת החוק אלא ברצון ובלב שלם מתוך ההכרה כי אחיו העברי לא נוצר להיות עבד [הערה: "מצוה לומר לו צא בשעת יצאתו" (רמב"ם הלכות עבדים ב, יב). ולעבד שבועט בחרות ואומר "לא אצא חפשי" שמה התורה אות-קלון להגישו אל הדלת או אל המזוזה ולרצוע את אזנו במרצע, לסמל בזה את המעל שמועל המשועבד למעלה לשעבד עצמו למטה: "אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים... והוצאתים מעבדות לחרות והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם".] לכוונה זו מדברת התורה בפרשת "ראה" על לב האדון לפייס דעתו ("אל יקשה בעיניך בשלחך אותו חפשי מעמך וכו'") ותובעת ממנו בתור אות מוחשי על רצונו הטוב ובתור ערובה נאמנה לפרידה יפה מאת עבדו להעניקו בעת שמשלחנו לחפשי. וסימן למגמה המוסרית של התורה בפרשת "ראה" מה שנאמר שם (ולא בפרשת משפטים!) בטעם הרצון של העבד להמשיך בעבדותו "כי טוב לו עמך", המלמד על היחס הנאות והרצוי של האדון אל עבדו מאחיו המשועבד לו [הערה: הביטוי "עמך" כהביטוי "כמוך" מורה על עילוי הטובה שהגיעה לעבד, כמו שנשמע מדרשת חז"ל "עמך במאכל עמך במשתה" וממאמרם השתלשל מדרשה זו: "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו"].

(רבי שלמה זלמן פינס, מוסר המקרא והתלמוד, עמ' נח)

צריך להבין כל מה שהתורה מביאה בהתחלה דין עבד עברי הנמכר לישראל, וכבר התעורר על זה הרמב"ן, ואמר שהוא כנגד הדבור הראשון "אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", ולכן צריך להיות "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים, והוא הלך ומכר עצמו לעבד, ואיתא בזה"ק [עיין זהר בהר קח, א] מאן דכפית לקוב"ה לא כפית לאחרא, ומאן דכפית לאחרא לא כפית לקוב"ה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, פרשת משפטים, מאמר נד, עמ' קע)

לפני כל סידור מהלכי החיים בחברה, הדבר הראשון הוא טיפול בענין העבדות. קודם כל יש להיות אדם, אדם שלם ונורמלי, ולא עבד משועבד לדבר חיצוני. גם יצר הרע הוא דבר שמחוץ לאדם. "לא יהיה בך אל זר" - "איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר: זה יצר הרע". התעכבות הופעת החירות היא התעכבות הופעת המהות היהודית, חירותה של תורה שהיא החירות האמיתית. "אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי: 'כי לי בני ישראל עבדים' ולא עבדים לעבדים". "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" - אם חירות זו מתעכבת - אז יש צורך בטיפול, ורק אחר כך אפשר לגשת לסידור כל עניני החיים. ישראל מסודרים על- פי סדר אלוהי בזמן: יום, שבוע, שמיטה, יובל. סדר הזמנים מתחיל ב"ששת ימים תעבד... ויום השביעי שבת לד'" - וכן הטיפול בעבדות: "שש שנים יעבד ובשבִעִת יצא לחפשי". הזמניות המצומצמת הזאת משתלבת בזמניות שבמרום המעגל העליון. "ועבדו לעלם" הוא מונח מיוחד ששייך למה שמתפרט אחר כך בספר ויקרא - "תורת ד' תמימה" - ושם מופיעה התמונה האלוהית בכל שלמותה, "וקִדשתם את שנת החמִשים שנה".

(שיחות הרב צבי יהודה, משפטים, סדרה א, פסקה 8, עמ' 232-233)

אוי לנו, שבגלל קללת הגלות, עברנו על האיסור הנורא שאסר עלינו הקב"ה, שאמר (ויקרא כה, נה): "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלקיכם". ועל זה אמר רבי יוחנן בן זכאי: "מה נשתנה אוזן מכל אברים שבגוף... דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים...".
והרי בגלל פחד הגוים הפכנו עבדים להם בדעתנו ובנפשנו, ומגיע לנו עונש של עבד נרצע: "ועבדו לעולם" (שמות כא, ו). כי מי שלוקח לו אדון בשר ודם משום שהוא מפחד ממנו וסומך עליו ונשען על כחו וחסדו, הרי הוא כופר בהקב"ה, באדון האדונים. ולא רק זה, אלא הוא מחלל את השם, כפי שאמרו חז"ל (תורת כהנים, בהר פרק ט, ד): "'כי לי בני ישראל עבדים... אני ה' אלקיכם' (ויקרא כה, נה) - מה תלמוד לומר? מלמד שכל המשתעבד בהם למטן, מעלין עליו כאילו משתעבד למעלן". והכוונה הפשוטה היא, שהקב"ה הוציא את בני ישראל מעבדות במצרים כדי לקדש את שמו בהראותו לגוים את כחו וגבורתו, ואם כן, כאשר שוב משתעבדים ישראל, איה כחו ואיה גבורתו? אין לך חילול השם גדול מזה, והרי זה כאילו הקב"ה כביכול משתעבד בידי הגוים. ואם כך הוא כאשר הגוי עולה על ישראל ומשעבד אותו, מה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק, כאשר מתוך פחד מהגוי וחרדת אדם ויראת בשר ודם, משעבד היהודי את עצמו לגוי, ולוקח לעצמו אדון על אדונו הקב"ה, רח"ל? וכי יש חילול השם גדול מזה?

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון עמ' רכא-רכב)


כג ע"ב

כהני שלוחי דרחמנא נינהו וכו' שלוחי דידן

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא יט ע"א]


כד ע"ב

בכולם עבד יוצא בהם לחירות וצריך גט שחרור דברי ר"ש וכו' ר' טרפון אומר אינו צריך וכו' המכריעים לפני חכמים אומרים נראין דברי ר"ט בשן ועין שהתורה זכתה לו

[לפי דעת המכריעין לפני חכמים (שכמותם פסק ר"א גאון המובא בדברי אמת) מובן איך ישראל אכלו פסח ביציאת מצרים אף שהיינו עבדים [ועבד מעוכב גט שחרור אינו יכול לאכול פסח כי ספק אם יאכל משל רבו או משלו] - כי יסורים ממרקים כמו שן ועין (כאמור בברכות ה ע"א), והיוצא בשן ועין משוחרר בלי גט שחרור. וזה רמוז בהגדה, שהרשע שאל "מה העבודה הזאת לכם", כלומר איך אוכלים פסח בלי גט שחרור? והתשובה "הקהה את שיניו", שבור את שיניו, ואמור לו "בעבור זה" - יצאנו ממצרים ע"י שן ועין ולכן מותר לנו לאכול פסח. וזה מה שכתוב (תהלים קיב, י): "רשע יראה" - רואה שאנו אוכלים פסח והוא אינו אוכל כי "כל בן נכר לא יאכל בו", "וכעס" - רוצה שגם אנחנו לא נאכל ולכן טוען שאנחנו לא יכולים לאכול בלי גט שחרור, ולכן "שניו יחרק ונמס" - עקור לו את שיניו ללמדו שיצאנו בשן ועין ולכן יכולים לאכול, ובזה "תאות רשעים תאבד"].

(דברי יחזקיהו ח"א, עמ' ע) לטקסט

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמה | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | צרו קשר

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | השיטה | EXAMPLE |
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US