Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת תענית



יב ע"א

כל תענית שלא קיבל עליו מבעוד יום לאו שמיה תענית

מפני מה יש צורך בקבלת תענית, מפני מה כל תענית שלא קיבל עליו מבעוד יום לאו שמיה תענית? ישנה הלכה, שאם רוצים להביא קרבן, הקרבן צריך ביקור ד' ימים לפני ההבאה [פסחים צו ע"א]. מצריכים ד' ימים של ביקור, לא רק כדי לבדוק ולשמור שלא יקרה איזה מום לבבהמה, הביקור הוא הכנה להאדם, הקב"ה לא צריך את קרבנותינו, יש לנו הזכות להביא קרבנות לפני הקב"ה, באמת צריכים היינו להקריב את עצמנו, אלא שאנו מקריבין בהמה במקומנו. כדי להגיע למצב רוחני כזה שמביאים קרבן להקב"ה, צריכים הכנה וביקור ד' ימים. כיוצא בכך גם בתענית, אנו ממש מקריבין חלק מהגוף שלנו עם מניעת אכילה ושתיה, אבל כדי שזה יחשב לקרבן לד', לא מספיק שצמים, כמו שלא מספיק עצם הקרבת הקרבן, צריכים לדעת מה זו התענית, מה החשיבות שלה, וזה בא ע"י קבלת התענית.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תצד)

דכתיב במגילת תענית

רש"י מסביר משום דמגילת תענית היתה נכתבת לבד לזכרון הנסים. מה שהיה קשה לרש"י הוא, שכיון שמגילת תענית היא באמת ברייתות, היה צריך לכתוב "דתניא", למה כתוב "דכתיב"? לכן הוא מפרש, שהם כן כתבו מגילת תענית. אבל מפני מה באמת כתבו, הרי זו ברייתא כמו כל הברייתות, ולמה חז"ל לא חששו על כל הברייתות, כי אם רק על הברייתא הזאת? הפשט הוא, שכל הברייתות הם חלק מתורה שבעל פה שמפרשת תורה שבכתב, הם נוהגות לדורי דורות, ולכן אין חשש שהם ישכחו את הברייתא, אבל מגילת תענית אינה נוהגת לדורי דורות, ההלכה היא משחרב בית המקדש בטלה מגילת תענית [ר"ה יח ע"ב], וכיון שזה לא נוהג לעולם, חששו חז"ל שישכחו את הברייתות, ולכן הם כתבו אותם. מה שכתוב אחרי זה בגמרא "דתניא במגילת תענית" ולא כתוב "דכתיב", מפני שמילת "דתניא" מכוונת על הברייתא שהגמרא מביאה "כיצד יחיד שקיבל עליו", שזה ממש ברייתא, ולא שייך לכתוב עליו "דכתיב".

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תצד-תצה)



יב ע"ב

לוה אדם תעניתו ופורע
16

כלל המצות וחיובי התורה, ביחוד בדברים שבין אדם למקום, תכליתם היא לפעול על כל יחיד ג"כ את פעולתם הרצויה, לקרבת ד' ולקדושת המעשים המדות והדיעות, ועם זה להגביל את החיים בתכונתם הרצויה שלא להכביד יותר מדאי על האדם בהכבדות מוסריות, כמו שביאר הר"מ במורה נבוכים בשלישיו בשיווי של התורה עם הטבע. אמנם אף שהתכלית היא לקלוע את המטרה בכל יחיד ויחיד, מ"מ הלא התורה היא כללית ומשקפת היא על הכלל הגדול. ע"כ חלילה ליחיד לפרוץ גדריה או להעביר הגבלותיה וזמניה, אף אם לפי ערכו ומצבו הפרטי ימצא שהפעולה הרוחנית המכוונת היתה עליו פועלת באופן יותר הגון באופן אחר או זמן אחר, כי אין ליחיד לתבוע צרכי נטיותיו הפרטיות במקום שדרכי התורה קבועים ע"פ היסוד הכללי שאיננו משתנה ע"פ פרטים ממנו. אמנם כדי להתאים עכ"פ צרכי כל יחיד הרוחניים שהם עכ"פ משתנים הרבה, אל הענינים הכלליים שתוליכנו בהם התורה, ישנה עבודת ד' הפרטית, שפרשת נדרים ונזירות היא כללה. וכן מסתעף מהם הלכות פרטיות שכל אדם יוכל להנהיג עצמו ע"פ דרכי קדושה וחסידות הנאותים לו, למלא את אשר לא יוכל למלא נפשו מהענינים הכלליים, מצד השינוי הפרטי שיש בעצמותו הפרטית, ומזה באות תעניות יחיד. וכיון שכל עיקר מציאותן הוא רק להתאים את הענינים הפרטיים של צרכי היחיד אל הענינים הכלליים התוריים, הם אות נאמן כי הענינים הכלליים הם חזקים עומדים לעולם בקיומם, וחלילה לשלוח בהם יד ע"פ רגשי לבב יחיד או יחידים. ע"כ לעומת הקביעות והביצרון שיש בחיובי הציבור בכל תוקף ועוז, צריך להמיצא בענינים היחידים הללו, כל הרוך וההתמשכות לפי מצב היחיד ופרטי עניניו בכל האפשר, כי רק אז ישמשו את תעודתם, להשלים את צרכי היחיד אל צרכי הכלל מבלי לגעת בענינים הכלליים. ע"כ תעניתו היחידית, לווה אדם ופורע, אם איננה מתאימה באותו יום לתכונתו המוסרית או החומרית. כי זהו משפט העבודה היחידית, שתהיה ראויה ועומדת לקבל כל שינוי כפי מצב נושאה, לעומת העבודה הכללית, שהיא עומדת למעלה מכל הענינים הפרטיים, ואיננה משתנה מכח שום שינוי ומקרה פרטי.

(ראי"ה קוק, עין איה, שבת יא ע"א)

יפה תענית לחלום כאש לנעורת וכו' ובו ביום
32

תנינן יפה תענית לחלום כאש לנעורת. ועקרא דתעניתא בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא, מאי טעמא, בגין דלית לך יום לתתא דלא שלטא ביה יומא אחרא עלאה, וכד איהו שארי בתעניתא דחלמא אוליפנא דההוא יומא לא אתעדי עד דאתבטל ההוא גזרה, ואי דחי ליה ליומא אחרא, הא שולטנא דיומא אחרא הוא, ולא עאל יומא ביומא אחרא דחבריה.

(זוהר ח"ג דף צב ע"א)

המלאכים הממונים על הימים כל אחד קרוי יום... והמלאכים הממונים על הלילות כל א' מהם קרוי לילה... ואין פקודה נוגעת בחברתה כמלא נימא. ומכאן אמרו (ברכות יט): אם ראית ת"ח שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה כי ודאי עשה תשובה. כי חזקה על חכם שיודע סתרי הענינים האלו, ולא ירצה ששר היום או הלילה יכתוב עליו שטנה כי קשה הדבר אח"כ לתקן את אשר עוותו. וזה טעם יפה תענית לחלום כאש לנעורת ובו ביום ואפילו בשבת.

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק בראשית שער כו)

ה' יתברך מודיע לאדם חטאתו בחלומו, כמאמר אליהוא "בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים אז יגלה אוזן אנשים" וגו' [איוב לג, טו-טז], באופן שישוב אל ה' מצד חלומו. ולכן אמרו יפה תענית לחלום אפי' בשבת, כי אחר שהודיעו בחלומו חטאו או עונשו, ראוי לו לשוב מיד. ולכן אמרו: לאדם טוב מראין לו חלום רע כדי שישוב... וזהו "או הודע אליו" [ויקרא ד, כח] - מצד חלומו.

(רבי אברהם סבע, צרור המור ויקרא ד, כח)

יז. ...יפה תענית לחלום כאש לנעורת, ואמר רב חסדא ובו ביום, ואמר רב יוסף ואפילו בשבת. ויש לדבר זה סוד גדול, שצריך לראות לבטל הגזירה מיד, דוקא באותו היום. והנה דבר פשוט, שתיכף אחר החלום לא יטעום מאומה, אף שהוא באמצע הלילה, ולא די כשיתחיל להתענות כשיאיר היום, כמו בשאר תענית. וראיה מהא דנמצא כתוב (הגהות מנהגים למהרי"א טירנא חנוכה אות לז) בשם הרי"ח, שאם אדם ישן בצהרים וחלם חלום רע שצריך תענית, שיש לו להתענות מעת לעת... הרי שתיכף מתחיל להתענות. אלא אף זו נראה לי, שיפרוש מאשתו ולא ישמש מטתו. כי כשמראים לו חלום רע, צריך להיות בתשובה ובדאגה ובצער, וקל וחומר שלא ינהוג קלות ראש. ואפילו בשבת שהוא זמן עונה, גם כן נראה לי כן, דאם הותר לו להתענות, ולבטל עונג שבת ושלש סעודות, קל וחומר דבר זה...
יח. ומענין זה, שצריך להיות בו ביום, ולהתחיל תיכף ומיד לעשות בתשובה ותפילה והתעוררות, ישר בעיני המנהג שראיתי מהותיקין, להיטיב החלום תיכף ומיד בשחרית, ולא כמו שנוהגים רוב העולם שמטיבין החלום לאחר התענית, כי זריזין מקדימין למצוות (פסחים ד ע"א).

(של"ה, מסכת תענית פרק נר מצוה, אות יז-יח)

ובנעילת הסנדל
35

[עי' לקט באורי אגדות לקמן ל ע"א בשם יערות דבש]


ובתשמיש המטה
36

תענית גמורה אסורה בתשמיש, והוא בכלל עינוי התענית ובכלל צום יחשב, כנודע בגמרא דתענית... אסתר הלכה לאחשורוש ברצון, וזהו צעקתה, עד עכשיו באונס ואין לה איסור אשת איש, ועכשיו ברצון שנבעלת לנכרי באיסור אשת איש. וזהו שלבה דוה עליה, ולכך ביקשה שתמורת זה שהיא נהנית מעבירה כדאמרינן [נזיר כג ע"ב] גבי יעל, אף שעשתה לשם שמים והא מתהנית מעבירה, וכן אסתר, שלא ימלט שתהנה מעבירה, ולכך למול זה ביקשה שישראל ינזרו מנשותיהם ויקדשו צום כראוי בפרישות דרך ארץ, לכפר על שהיא נבעלת בעילות איסור. וזהו שאמרה "צומו עלי" [אסתר ד, טז], כי הצום בפרישות דרך ארץ יהיה "עלי", בשביל שאני אבעל באיסור, אבל בשבילכם, "אל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים" וכו', שיכפר על מה שאכלתם.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש טז)

ויקראו בספר תורת ה' אלקיהם רביעית היום ורביעית (היום) מתודים ומשתחוים
49

[עיין לקט באורי אגדות מגילה ל ע"ב]



יד ע"א

במאי מתריעין וכו' בשופרות

והיינו דתניא בראש השנה דף כז: במה דברים אמורים במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר אין חצוצרות במקום שיש חצוצרות אין שופר. ופירש רש"י ראש השנה ותענית, ואם כן משמעות "מקום" כאן היינו זמן, וזה תמוה דאם כן "זמן" מיבעי? אלא כדברינו, והכל בתענית, ומקום שיש הארון תוקעין בחצוצרות, במקום שאין ארון תוקעין בשופר, ובהר הבית תוקעים בחצוצרות ובשופר. והיינו דאיתא בתענית פרק א' במה מתריעין בשופרות, וכן הביא הר"ן ראש השנה ריש פרק ג' הירושלמי דבתענית תניא תוקעין בחצוצרות במקדש ולא בגבולין. ולכאורה הוא תימא שהרי במלחמת מדין ואביה מלך יהודה תקעו בחצוצרות בגבולין. והרמב"ן וכן הר"ן תענית פרק א' ובראש השנה כתבו דדוקא בכנופיא דכל ישראל תוקעין בחצוצרות, ותעניות בגבולין לאו כנופיא דכל ישראל המה. ולא מיחוור, שהרי מלחמת אביה לא היה אלא שבט יהודה ובנימין על עשרת השבטים, והרמב"ן בעצמו סיים שלא ידע לפרש ביותר, מבואר שהרגיש שאין זה הישוב מרווח, וכן תמה המאור בראש השנה פרק ג' על זה. אבל הנראה כדברינו, דחצוצרות אינו אלא בפני הארון שהוא לפני ה', וכענין דכתיב "כי ה' אלקיכם ההולך לפניכם", ותנן במסכת סוטה פרק ח' [מב, א]: זה מחנה הארון. ובירושלמי מיירי בזמן הזה שאין ארון.

(נצי"ב, העמק דבר - הרחב דבר, במדבר, פרק י, ט)


יד ע"ב

רבי אמי דעבד לגרמיה הוא דעבד
4-5

וע"ד השאלה אם יאות להחמיר בשמועה רחוקה לכבוד אם - לע"ד אין ראוי לעשות כן, דכיון דהלכה פסוקה (מו"ק כ)... ועבדי רבנן חז"ל מעשה גם באביו ואמו שלא לנהוג בשמועה רחוקה רק יום אחד, חוששני שבריבוי זה יש בו משום איסור התקשות על המת יותר מדאי... וראי' מהא דאמרי' שם דף כה, ב: כי נח נפשי' דריו"ח יתיב ר"א שבעה ושלשים, ואמר התם דר"א לגרמיה הוא דעביד, משום דאפי' על רבו שלמדו חכמה אינו יושב עליו יום אחד. וכל מקום דאמרי' האי לישנא לגרמי' הוא דעביד משמע דלאו שפיר עביד, כמו בברכות מ"ח בעובדא דרשב"ש וינאי מלכא דהוי אליבא דהלכתא שלא כדין. ועל רבי אמי גופיה אמרו לשון זה תענית י"ד ב' דעביד לגרמיה, וג"כ למימרא דלאו שפיר עביד.

(ראי"ה קוק, שו"ת דעת כהן סימן ריח)

שלחו ליה בני נינוה לרבי כגון אנן דאפילו בתקופת תמוז בעינן מטרא היכי נעביד וכו' שלח להו כיחידים דמיתו ובשומע תפלה
15-18

מ"ש במדרש איכה [פ"ג ג] "גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי" - תפלת יחיד אינה נשמעת. ותמה היפה ענף מה זה ענין לקינות שקובל שאין תפלתו נשמעת? ע"ש. אבל הענין כמ"ש הרא"ש [תענית פ"א סימן כ] גבי נינוה, אף דלא ירדו גשמים בחוץ לארץ אפילו בכל חוץ לארץ, אין לומר משיב הרוח בקיץ רק בשומע תפילה, דדינם כיחידים, ע"ש. הרי דחוץ לארץ דינו כיחידים, וזהו ענין המקונן, דבעונותינו הרבים גלינו מארצנו ומשכנו בחוץ לארץ, א"כ דיננו כיחידים ותפילת יחיד אינה נשמעת, וא"כ "אף כי אזעק וכו' שתם תפלתי", כי דינו כיחיד.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש י)

אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון
34-35

אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון וכו', וטעם שלא להטריח בדבר שאינו נענה.

(ריקאנטי במדבר, פרק טז, כא)

אחורו של הקב"ה, כתיב (שמות לג, כג) 'וראית את אחרי', ושם למד למשה רבינו ע"ה סדר התפילה בי"ג מדות, כמו שאמרו רז"ל (ראש השנה יז ע"ב) שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור, ואמר, בזמן שבני עושים כסדר הזה כו'. והנה 'מערב' נקרא 'אחור', ואמרו רז"ל (בבא בתרא כה ע"א): שכינה במערב. ועל כן מחויבים לשלוח התפילות, ולכוון נגד בית קדשי הקדשים (ברכות כח ע"ב), שהוא במערב. ושם דגל אפרים (במדבר ב, יח), שבא ממנו יהושע, שאמרו רז"ל: אסור לתלמיד חכם שיפול על פניו עד שיהיה מובטח שיהיה נענה כמו יהושע.

(של"ה, תולדות אדם, רמזי אותיות לחתימת ההקדמה, אות שעא)

'לא על צדקותינו אנחנו מפילים [תחנונינו'] - רצה לומר, אם בתפלת תחנון אמר 'לא על צדקותינו', והוא אמרם ז"ל: כל תלמיד חכם שאינו בוטח להיות נענה כיהושע אסור ליפול... ועל זה אמר 'לא על צדקותינו כו', כי על רחמיך הרבים', כדכתיב (שמות לג, יט) 'וחנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם' בחנם.

(של"ה, פרשת עקב, תורה אור, אות כג)

"וישמע משה ויפול על פניו" כו' - יש לומר על פי דרך הלצה, כי בגמרא אסור לאדם ליפול על פניו אלא אם כן יודע שנענה כיהושע כו', ומשה רבינו ע"ה היה עניו מאד והיה שפל בדעתו מכל אחד, והיה מתיירא ליפול על פניו, ואחר ששמע מקרח שאמר שהוא הרב והנשיא שבישראל ולו ראוי הגדולה, התחיל ליפול על פניו ולזה נאמר "וישמע משה ויפול" כו'.

(נועם אלימלך במדבר, פרק טז, ד)

"ויפלו על פניהם" - כבר ביארנו בכמה מקומות דמשמעו לתפלה, וע"ע תענית דף י"ד ב' מבואר הכי. וגם העלו כאן בתפלתם, דמשמעות "כרגע" היינו ברגע אחד יכלו כולם כמו מכת בכורים במצרים שברגע חצות נפגעו כולם, וכן חיל סנחריב, ולזה האופן לא היה מועיל הקטרת, אבל בתפלתם הועילו שלא יהיה כרגע אלא כעין מגפה על ידי מלאך המשחית כמו שהיה בימי דוד, והיה נמשך על כל פנים איזה עת, ולא נפלו כולם כאיש אחד, ומשום הכי היה שהות לעשות סגולת הקטרת.

(רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, העמק דבר במדבר פרק יז, י)

מהו האיסור של נפילת אפים באדם חשוב? האיסור הוא... שיש גדרים שונים בתפילה. השתחויה היא התפילה הגדולה והחשובה ביותר, שהגישה להקב"ה מתוך חשיבות האדם, שהיא בעמידה. וישנה גישה מתוך ביטול, שהיא ע"י השתחויה. הגמרא מחדשת, שתפילה כזאת רק אדם גדול יכול להשפיל את עצמו לדרגא נמוכה כזאת. אם יש לאדם כבוד וחשיבות, אסור לומר שהוא לא שוה כלום. חשיבות האדם הוא לא דבר פרטי. רק אדם גדול יכול לעשות את זה, כמו יהושע בן נון שהוא גדול הדור, שאז הקב"ה לא יתעלם מתפילתו. האדם שונה מהבהמה בדיבור ובעמידה. הנפילה היא ביטול האדם, וזה אסור. וזה אותה הסיבה למה אסורה תפילה בבגדים קרועים, שזהו חסרון בתקון הבגדים.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקב-תקג)

[עי' עוד לקט באורי אגדות מגילה כב ע"ב]


אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון שנאמר ויאמר ה' אל יהושע קם לך למה זה אתה נפל על פניך וכו' אין אדם חשוב רשאי לחגור שק אלא אם כן נענה כיהורם בן אחאב

וכתב רש"י וז"ל למה זה אתה נופל על פניך - אלמא אין לו לעשות ע"כ. וקשה טובא דא"כ מנא לן שאם מובטח [שנענה] שיכול ליפול על פניו, והא יהושע ודאי שהיה מובטח, ועם כל זה קאמר קרא "למה זה אתה נופל על פניך", דלא היה לו לעשות כן... ונ"ל דיליף לה מדכתיב "קם לך למה זה אתה נופל על פניך", דהיה לו לומר להיפך, "למה זה אתה נופל על פניך קום לך". ועוד דלא על חנם נפל, כי אם מראות ברע, ומאי קא מקשה ליה "למה זה" וכו'? אלא ודאי דה"ק: קם לך, שכבר נענית מתפלתך, וכמ"ש רש"י בביאור יהושע: קם לך כתיב, עמד לך מה שהתפללת לפני והזכרת. "ולמה זה אתה נופל על פניך" עוד, שאתה מבזה עצמך בפני הצבור שהוא ללא צורך. נמצא דכל שאינו מובטח כיהושע, אל יפול ויתבזה בפני הצבור, דעל מה שנפל תחלה לא אמר ליה ולא מידי, שהיה בטוח ושפיר עבד, אבל אנפילה דאחר שנענה אמר ליה דלאו שפיר עביד, ומינה דכל שאינו בטוח לא יעשה כן מפני הבזיון. ולכן נכתב, דנילף מיניה לכל שאינו כיהושע דלא ליעביד הכי כלל. כן נ"ל.
אי נמי י"ל דרש"י בא להוכיח מה שאמרו דכל שאינו כיהושע אל יפול, מקרא דכתיב "למה זה אתה נופל על פניך", ודייקינן "אתה" ולא כל שאינו דומה לך, אלמא אין לו לעשות כן כל שאינו כיהושע. זהו כוונתו, ולא על יהושע עצמו קאמר דאין לו לעשות... אלא דעדיין קשיא על מה שאמרו עוד שם בתענית אין אדם חשוב רשאי לחגור שק אלא א"כ נענה כיהורם, מנא לן דכל אדם חשוב לא יעשה כמוהו, דמקרא ליכא גילוי כמו ביהושע. עוד קשה על רש"י שכתב: יהורם רשע היה אלא וכו' - מה בא ללמדנו? ונראה דרש"י קשיא ליה, הא ובא ואמר דאדם חשוב לא יחגור שק משום שמתבזה עצמו אלא א"כ יודעין בו שנענה ע"י שיעשה קודם הכנות, דהיינו תעניות וסיגופים כיהורם, דהא יהורם רשע היה, ובשביל שהתענה נענה, וא"כ כל חשוב יתענה ואז יחגור שק, דבודאי יהיה נענה. אבל חגירת שק לבד לא יעשה, שאינו בודאי שיהיה נענה ויחרפוהו. וכבר היה לי לפרש דמה שאמרו אלא א"כ נענה כיהושע לרש"י הכי פירושו: אלא א"כ ודאי נענה כמו שמצינו ביהושע שהקב"ה אמר לו "למה זה אתה נופל על פניך", אלמא אין לו לעשות כן. אבל חזרתי בי, דא"כ אינו דומה להא דביהורם. ועוד דבירושלמי פרק רבי ישמעאל אמרו בהדיא: כל מי שאינו כשר כיהושע שאם יפול על פניו יאמר לו הקב"ה קום לך, אל יפול יעו"ש. הרי דהכוונה הוא דכל שהוא כיהושע יפול על פניו, ויהושע שפיר עבד. ועוד דאם יהושע אין לו ליפול, מי הוא המובטח להיות [נענה] יותר ממנו?

(רבי ידידיה שמואל טאריקה, בן ידיד, הלכות תפילה, פרק ה, יד)

אין אדם חשוב רשאי לחגור שק אלא אם כן נענה כיהורם בן אחאב שנאמר וכו' וירא העם והנה השק על בשרו

מה ששאלת אם לבישת השק הוא צריך להיות רק על הבשר ממש... לבישת השק ודאי הוא רק על הבשר, איבעית אימא קרא דכתיב במלכים א' סי' כא, "וישם שק על בשרו ויצום" וכו', וכן במלכים ב' סי' ו, "וירא העם והנה השק על בשרו מבית", ותרווייהו הוו עבדי לבישת השק לתיקון ולכפרה. ואיבעית אימא סברא, שצריך שירגיש גופו צער מלבישתו שיהיו שערות השק עוקצים את בשרו, ואם ע"ג חלוקו מה הרגשה יש לגופו מן השק? והרי הוא כאילו אינו... וכן מפורש בדברי רז"ל בגמרא דתענית דף יד, אר"א אין אדם חשוב רשאי לחגור שק על בשרו, אא"כ נענה כיהורם בן אחאב שנאמר "ויהי כשמוע המלך וכו', והנה השק על בשרו מבית".

(רבי יוסף חיים מבגדד, שו"ת רב פעלים חלק ב, סוד ישרים, סימן ח)

לא הכל בקריעה ולא הכל בנפילה משה ואהרן בנפילה יהושע וכלב בקריעה וכו' לא הכל בקימה ולא הכל בהשתחויה מלכים בקימה ושרים בהשתחויה

בתפילה, כדי להתפלל מתוך גישה של שפלות, האדם צריך להיות גדול הדור. זה הכל לגבי תפילה, אבל כשמדובר על ביטוי הרגש, של אבילות או של כיבוד, כאן זה בדיוק הפוך. אדם גדול כמשה או המלכים, הם רק בקימה. הוא צריך לכבוש את רגשותיו. אבל שרים, אנשים יותר קטנים, הם בהשתחויה, שזהו הרבה יותר כבוד מסתם עמידה. ולגבי אבילות, יהושע שהוא היה יותר קטן ממשה, היה מותר לו לקרוע, שזהו סמל של צער יותר מסתם נפילה. אבל משה, האדם הגדול, גדול הדור, היה מותר לו רק נפילה, אבל קריעה לא. כעין זה אנו רואים אצל הכהן הגדול שכתוב אצלו "לאביו ולאמו לא יטמא", מפני שהוא היה כל כך גדול אז הוא מוכרח לכבוש את רגשותיו, אסור היה לו לבכות על נדב ואביהוא. זהו גם הפשט של "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" [קידושין לב ע"ב], מפני שהכבוד שלו אינו שייך רק לו, אלא לכלל ישראל. אהרן הכהן היה של הכלל. מלכים ג"כ כבודם הוא כבוד הציבור, ולכן אין כבודם מחול, ומשום כך הוא מצווה לכבוש את רגשותיו.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקג)

יהושע וכלב בקריעה משה ואהרן בנפילה

יש להעיר בזה ממה דכתיב ביהושע ז: "ויאמר ה' אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל על פניך", הרי דנענה בנפילת אפים. וי"ל דאחרי מות משה נעשה ערכו ומדריגתו גבוה, וכמ"ש בר"ה כה, ב: יפתח בדורו כשמואל בדורו.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, במדבר, פרק יד, הערה ו)

לא הכל בקימה ולא הכל בהשתחויה מלכים בקימה ושרים בהשתחויה

הנה הגם שיש ע' שרים, אך בתורה לא מצינו רק ג', והם שר המשקין, האופים והטבחים (בראשית מ, א-ב)... ובוודאי בהם כלולים כל השאר ע' שרים. והנה ידוע (זח"א, קמה ע"א) שדיבור נקרא מדת המלכות, והטעם לפי שעבדי המלך אינם צייתים רק לדיבור המלך, שאינם יכולים להשיג מחשבתו והדיבור הוא ציית להמחשבה... והנה המלך מצד עצמו אינו צריך לצמצם לאותיות הדיבור, אך מצד המקבלים הוא צריך לצמצם את עצמו לקול, ומקול לדיבור, הגם שהכל הוא אחדות פשוטה, והכל הוא המלך לבד, אך הכלים הם מחולקים, והכל הוא מפני המקבלים שאינם יכולים להשיג מחשבת המלך, ואח"כ גם הקול אינם יכולים להשיג עד שצימצם גם הקול להמביטים לדיבור, והנה האותיות שבמחשבה מלך עילאי אקרי, מטעם הנזכר...
וכל הנזכר נאמר על חכמה עילאה, ואח"כ נמשך ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדריגות, ובסופם שוב נתגלתה בה חכמה, דהיינו י' תתאה, וזו החכמה מושגת ונראית בעוה"ז, דהיינו צורכי של כל דבר מה שצריך לעולמו...
הצדיק ממשיך ב' תענוגים, א' לה' יתברך, וזה מה שממשיכין לו תענוג הוא נקרא תענוג עליון, דהיינו חכמה עילאה, ומה שממשיכין תענוג לעולם זהו חכמה תתאה, וז"ש בין תרין צדיקים עלמא יתיב, דהיינו ב' ההמשכות, המשכה אחת לתענוג עליון, והב' לתענוג הב', חכמה תתאה...
כשהצדיק רוצה להתפלל ולהמשיך שפע, מתחילה משתחוה, דהיינו שנכפף קדם עלמא עילאה כתמונת נ' כפופה, אך כל עצמו מתלבש ביראה, דהיינו חכמה, ראשית חכמה יראת ה'... ונכנס לשער אין שהוא חכמה יו"ד, ובזה מקשר היו"ד עם הנו"ן ונעשה צדי"ק כפופה, אך עדיין היא בחכמה תתאה, דהיינו יראה, ועי"ז מוסיף תענוג לה' יתברך, וזהו עצם השעשועים שבשבילה נברא העולם... והצדיק כיון שנכנס אל אין, כנזכר, אזי מקשר את עצמו לחכמה עילאה בזה, כי כיון שהוא עצמו "אין", ואין אינו מתאוה לשום דבר...
ובזה נתקשר הצדיק לחכמה עילאה, ומלביש בדיבור שלו ומכוונה הנזכרת רצונות שלו, ובזה ממשיך שפע מרצון עליון לחכמה, וממנו למטה עד סוף כל המדריגות... וכל הנזכר נקרא מלך, ך' פשוטה הוא רצון העליון שנמשך על הלמ"ד שהיא ג' קוים שלמעלה שביחידות נקרא גימ"ל היינו וא"ו שהיא המשכה. ובסופו יו"ד שהוא נותן לדל"ת, כמ"ש רז"ל (שבת קד ע"א) גד שגומל דלים, אבל בעשירות נקרא למ"ד, דהיינו המשכה שבא מלמעלה לתמונת נו"ן, וזהו תמונת למ"ד. ואח"כ מהלמ"ד למ"ם מלכות, וזהו הצירוף מל"ך. וזהו הדיבור שיש לו עלייה עד למעלה בשביל השעשועים לעילא, כנזכר, וע"כ נמשך גם לתתא.
וידוע כי הצדיק נקרא כל. וזהו לא הכל בקימה וכו', ולא הכל, דהיינו תרין צדיקים, לאו שניהם בשוה, כי אם מלך בקימה, דהיינו שיש לו עלייה לעיל. ושרים בהשתחויה, דהיינו המשכה לתתא, כי השתחויה היא המשכה, ועל כן תקנו השתחויה לפני ה' יתברך.

(רבי דוב בער ממזריטש, תורת המגיד, כאן = מגיד דבריו ליעקב, לקוטי אמרים סי' צ-צא, אור תורה סי' תכד [ובקיצור בתורת המגיד, משלי א, כ])


טו ע"א

צדיקים לאורה וישרים לשמחה
8

וזה טעם לא הכל לאורה וכו' צדיקים לאורה וישרים לשמחה, כי השמחה הוא כששמח בחלקו יהיה איך שיהיה, ו"גם כי אלך" וגו' ח"ו "אתה עמדי", ושמח בה' ובוטח בו. אבל הצדיקים הם משיגים אורה יותר, אבל אין להם נייחא ושמחה בחלקם, כטעם אוהב מצוות לא ישבע מצוות (ויקרא רבה כב, א). והשמחה שלהם הוא רק אחר קבלת המילוי לגמרי בפועל, שרואה נוכח עיניו איך ה' יתברך עמו.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה, אות נג)

[רש"י פירש שישרים עדיפים מצדיקים. יש לפרש ע"פ חובות הלבבות פ"ג האומר שצדיק הוא מי שמקיים מצוות מצד הערות התורה בלבד, וישר הוא מי שמקיים גם מצד שכלו. ושכרו בזה - השמחה בעוה"ז, במתיקות עבודת ה', מלבד האורה לעוה"ב. וחובות הלבבות לשיטתו שעבודה מצד הכרת השכל עדיפה.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' ו-ז - לטקסט)

רש"י סובר שישרים הם יותר גדולים מצדיקים, ולכן שמחה היא גדולה מאוד, והרשב"א סובר שצדיקים הם יותר גדולים מישרים, ולכן אור יותר גדול משמחה. לפי הרשב"א... יש שני דרכים איך לשמוח, יש שמחה של מנוחה, שהאדם הוא שמח בלבו, אין בכלל הופעות חיצוניות, שמחת הנפש. ויש גם שמחה שמתבטאת בריקוד, בשירה וכיו"ב. אמרנו שכל מה שהאדם הוא יותר גדול הוא צריך לכבוש את רגשותיו. אצל הישרים מתבטאת השמחה בדברים חיצוניים, אבל הצדיקים אומר הרשב"א שהם יותר גדולים, הם באורה, יש להם שמחה של מנוחה, שהם כובשים את הרגש ושמחים רק בלב. אבל לפי רש"י... ניתן לומר שאם השמחה היא שלו, שמחה פרטית, אזי צריכים לשמוח שמחת מנוחה, אבל "לפני ד'" שמחים השמחה המתבטאת בשירה ובריקוד, כמו שאנו מוצאים אצל דוד המלך.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקג-תקד)

צדיקים לאורה וישרים לשמחה צדיקים לאורה דכתיב אור זרע לצדיק ולישרים שמחה דכתיב ולישרי לב שמחה
8-10

ובגמרא תענית איתא: לא הכל לאורה, צדיקים אורה ולישרים שמחה. פירש רש"י שם דשמחה עדיף מאורה ע"ש. ונראה כי ישר הוא כמו שהיה קודם החטא, דכתיב: "עשה את האדם ישר". ואחר החטא שנעשה תערובות טוב ורע, אז נעשה בחי' צדיק ורשע, כי צדיק הוא ברובו, כמ"ש: כל שזכיותיו מרובין ה"ז צדיק. אבל בחי' ישר הוא שלא יהיה שום התנגדות. לכן כתיב בנח "איש צדיק". ואברהם אבינו התחיל לתקן כל שורש החטא, והוא הדרך שזכו בני ישראל בכח התורה, כדכתיב "יצפון לישרים תושיה" [משלי ב, ז]. וזה א"א להיות בדרך הטבע, רק האבות המשיכו זה הדרך לעולם. וע"ז כתיב "ולישרי לב שמחה", כי שמחה הוא כשאין תערובות סט"א כלל, וכמו שהיה קודם החטא, "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם". ומעין זה הוא ימי שמחה דסוכות, ע"י שביוה"כ נמחלו כל העונות. ובכל שנה בעשרת ימי תשובה בכלל ניתקן איזה פרט מן חטא הכולל של אדה"ר, לכן הוא בחי' "ולישרי לב שמחה. [וי"ל ג"כ דבחי' הלולב היא "אור זרוע לצדיק, שהוא הכנה לכל השנה כשיהיה תערובות. לכן רמזו בלולב: ראשון לחשבון עונות [תנחומא אמור סי' ל]]. ומ"מ הוכרח נח לתקן מקודם בחי' צדיק, ואח"כ באו האבות בבחי' ישרים, שכן כתוב: "אור זרוע לצדיק", אח"כ "לישרי לב שמחה". ומעין זה יש בכל שנה כמו שהיה בכלל הדורות, בפסח זמן חרותינו להיגאל מפסולת התערובות טוב ורע, ואח"כ זוכין לתורה ונעשין ישרים כנ"ל.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת נח, שנת תרנב)

אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה - צדיקים לאורה וישרים לשמחה. האורה מרבה שמחה בטבע הנפש, כמש"כ "אורה ושמחה". וא"כ נועם השמחה הוא התכלית, והאורה היא האמצעי לה. והנה ההבדל בין צדיק לישר מתבאר ע"פ דברי הרמב"ם בשמונה פרקים (פ"ו) בענין ההבדל בין הרוצה מרצונו הטוב ללכת בדרכי ד' ובין הכובש אה יצרו. כי מי שטיהר את לבבו ועשה רצונו כרצונו של הקב"ה, הרי הוא דבק ממש בה' יתברך, בחיים האמתיים, בלא שום אמצעי כלל. אבל הכובש את יצרו הרי רצונו נפרד הוא מצד עצמו, אלא שהתורה, שאינה עדיין עצמית בו, מאירה את חשכו ומנחה אותו ללכת באורח ישר, ועי"ז הוא משיג שמחת עולם בעת הגמול. נמצא, שלצדיק, הכובש ומצדיק את מעשיו, אע"פ שאין לבו בעצמו ישר, האור הוא זרוע, כזריעה הניכרת רק לאחר זמן, שאע"פ שהוא צריך לכבוש אפילת יצרו ואינו מרגיש את עצם האורה של האהבה, שיזכה בה עצמה לשמחה, מ"מ ע"י שעושה רצון ה' יתברך בתורה ומצוות, זרוע לו האור, שיקצרהו ברינה עת יבוא על שכרו, וע"י אור התורה יבא לשמחת עולם בהנאה מזיו השכינה. אבל לישרי לב, שישרו רצונם כרצונו של ה' יתברך, שהוא נמשך לו מרוממות כבוד גדלו, הם משיגים בנפשם עצם השמחה, ולא רק באמצעות האור, והם רואים עולמם בחייהם.

(עולת ראיה, חלק ב, עמ' יז)

ישרות, שממנה הונח התואר ישר, המעולה שבתוארים הראויים לסמן את אנשי המעלה, עד שאמרו חז"ל שספר בראשית נקרא ספר הישר, מפני שזה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים - מזה אנו למדים כמה גדולה היא המעלה השכלית והמוסרית לאיש אשר הננו מוצאים בו זאת המדה הגדולה והקדושה, מדת הישרות ולפי הערך, חונן והוחזק בה הגאון המנוח ז"ל במדה טובה מרובה. ולפיכך אמרו ז"ל: לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה. צדיקים לאורה וישרים לשמחה. צדיקים לאורה דכתיב "אור זרוע לצדיק", וישרים לשמחה דכתיב "ולישרי לב שמחה". כשאנו מעמידים את האורה לעומת השמחה, נמצא אותה כדמות הכנה לגבי התכלית. כל מה שמוסיפין אורה, השמחה מתגדלת, כמבואר בדברי המגן אברהם [רסג ס"ק טו], בטעם הברכה על נרות של שבת בהוספת אורה, אף על פי שכבר יש שם נרות מודלקים, מפני שהוספת אורה היא הוספת שמחה. ומזה אנו למדים שהמושג של הצדק שתואר צדיק נובע ממנו, והמובן של צדקות בכלל, היא הכשרה להַיַשרות, שהיא המטרה. ובשביל כך הונח התואר ישר לאברהם יצחק ויעקב, שנקראו ישרים, וספר תולדותיהם נקרא ספר הישר. ומזה אנו למדין כמה הערצה אנו צריכין ליתן לתלמיד חכם גדול בישראל, שהצטיין בישרות, בישרות השכל ובישרות הלב, בישרות ההנהגה ובישרות החיים, כמו שראינו בהגאון החביב הנפטר הזה ז"ל [רבי זרח אפשטיין].

(מאמרי הראיה, חלק ב, עמ' 378)

"שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב". "ישרי לב" זו הגדרה מיוחדת כבהגדרת הנצי"ב לספר בראשית. ובגמ' בתענית: "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". צדיקים לאורה וישרים לשמחה.

(מתוך התורה הגואלת, מהד' תשמ"ג, חלק ג עמ' קמז)

ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה
11-12

הברית עם האבות קבעה את שם ה' על ישראל, כך שכל חילול בני ישראל הוא חילול שמו, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה א, לו): "ידע הקב"ה שעליו לגאלם למען שמו, בעבור הברית שכרת עם האבות"... ברית אבות היא העובדה שחילול השם נובע מחילול ישראל... ומשום כך אמרו חז"ל: "סדר תעניות כיצד? מוציאין את התיבה [עם ספר תורה] לרחובה של עיר, ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה". ופירשו תוספות (דף טז ע"א): "'אפר מקלה' - פירוש: אותו אפר הוה מדבר הנשרף מעצמות אדם, כדי לזכור עקידת יצחק". והכוונה היא, שגם התיבה תהיה "אבלה", כסימן של חילול השם; והאפר המקלה יזכיר להקב"ה את בריתו עם יצחק, ויביא אותו להסיר את חילול השם.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, שמות, עמ' רסו)

ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין וכל אחד ואחד נותן בראשו

רש"י מדגיש שצריכים אפר ממש, אבל לא עפר. עפר הוא המקור של כל החיוּת, יש לו עתיד. האפר היה פעם משהו, ועכשיו הוא נשרף ונשאר רק אפר. וביום התענית ג"כ מבטאים אותו הדבר, שפעם היינו חשובים, אבל עכשיו אנו עומדים כנשרפים לפניך, ולכן בעינן אפר...
הרמב"ם [הל' תעניות פ"ד ה"א] מוסיף: על גבי התיבה ועל הספר תורה... ברמב"ם כתוב: ואחד מן העם נוטל מן האפר ומניח על ראש אב בית דין, ונוטל מן האפר ונותן על כל אחד ואחד. מהמשנה משמע שמותר לקחת מסתם אפר לשים על ראשם, הרמב"ם מצריך מאותו האפר, דהיינו, האפר שהם שמו על הספר תורה. ההסבר לכך הוא, שאם יש צרות לכלל ישראל, בוודאי הם חטאו. אם יש פגימה בכריתת ברית של כלל ישראל, בקדושת העם, יש גם חילול קדושת ספר תורה. ומכיון שיש חילול הספר, שמים עליו אפר להורות על מצב החילול של ס"ת. אבל מי אשם בחילול הקדושה הזאת? בני ישראל. וכדי להראות שהחילול הוא אשמת העם, לוקחים מהאפר ששמו על הספר ונותנים על ראש הנשיא ועל ראש כל אחד ואחד, שהם האשמים בחילול הקדושה.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקח)

ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה וכו' הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כבושין אחינו לא נאמר באנשי נינוה וירא אלקים את שקם ואת תעניתם אלא וירא האלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה ובקבלה הוא אומר וקרעו לבבכם ואל בגדיכם

תמצית דיבורו היה, שתפילה והכנעה מועילים רק אם יש לפני כן פרישה מעבירה, זהו הפסוק של נינוה... שני הפסוקים שהמשנה מביאה בנינוה, הם "שבו מדרכם הרעה" זוהי הפרישה מעבירה, ואחרי זה יש "וקרעו לבבכם", שצריכים צער, יסורים ובושה, כדי שתהיה לו כפרה גמורה. וכפי שהרמב"ם מפרט בפ"ב מהלכות תשובה הלכה א, שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד וכו', שזוהי הפרישה, ויתנחם על שעבר שנאמר "כי אחרי שובי ניחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך", שזהו צער, יסורים ובושה. בהלכה ד מוסיף הרמב"ם ואומר, שלא יספיק שיהיה לו הצער והבושה בפנים, אלא צריך להראות זאת בפרהסיא, וזהו השק ואפר של משנתנו, שצריכים להראות זאת בפרהסיא.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקד-תקה)

הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כבושין
13

"ודברתם אל הסלע" - אין הכונה שידברו עם הסלע ויצוו אותו ליתן מים, שהרי אין הסלע בר שמיעה... בילמדנו והובא בילקוט שמעוני פירוש "ודברתם" - דבר הלכה אחת או פרק אחד... ועתה כשנפסק הסלע מליתן מים... היה הסיבה כמו שעוצר הקב"ה מי מטר בשביל עון הדור. וידוע מנהג ישראל בעת עצירת גשמים מתאספים ברבים למקום אחד, אף שלא בבית המקדש מקום קרבנות וגלוי שכינה, וראש העם אומר דברים כבושים ואחר כך מתפללים בצבור כמבואר במסכת תענית, ורצה הקב"ה אשר משה ואהרן ילמדו את העם היאך יעשו לדורות בארץ ישראל, ויאמינו שגם בלי כח ועוז של משה אפשר לפעול בתפלת רבים, על כן צוה ה' להקהל עדה אל הסלע, ושם היה השכינה באותה שעה, ושמה יגיד משה ואהרן דבר הלכה ומוסר, וגם דבר הלכה מועיל לתפלה כדאיתא בתענית [י ע"א]: והיחידים חוזרים ומתענין מאן נינהו יחידים צורבא מרבנן... והיה הרצון שידברו משה ואהרן דבר הלכה ותוכחה ואחר כך יתפללו בצבור לצד הסלע, ובזה "ונתן מימיו".

(נצי"ב, העמק דבר, במדבר, פרק כ, ח)

דברי כבושין
13

דברים כבושים היינו דברים שכובשין את רוח החיוני שבלב ולא יכול לנוח עד שיבכה. וכן דברי כבושין - דברים כאלו שכובשין את רוח [התאווני] שבלב בחלל השמאלי משכן היצה"ר, ודברי מוסר כובשי"ן אותו לבל ימשול בעיר קטנה.

(רבי צבי אלימלך שפירא, ברכה משולשת, כאן)

רש"י לומד שאלו דברים הכובשים את הלב, אחרים מסבירים שאלו דברים המרככים את הלב. שני דברים מעכבים את התשובה: האחד, כשאין לו הכרת החטא, והאחר כשהוא מכיר את החטא כ"כ טוב, שהוא חושב שאין לו את האפשרות לשוב, כמו אצל אלישע בן אבויה, שחשב שהוא כ"כ אבוד, שאין לו יכולת התשובה. יש תוכחה שלילית, שאומרים לאדם: אל תחשוב שאתה צדיק בן צדיק, יש לך חטאים. ויש תוכחה חיובית, שאומרים לכל אדם, כדי לחזק אותו לשוב לדרך האמת. כיבוש הלבבות הוא להראות להאדם שהוא חוטא. ריכוך לבבות הוא כשצריכים לדבר בשפה נעימה. כדי לקרב האדם לשוב, צריכים דברים רכים ולא קשים, וזהו ההבדל בין שני הפירושים בדברי כבושין.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקח-תקט)

וירא האלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה ובקבלה הוא אומר וקרעו לבבכם ואל בגדיכם

המשנה מביאה ב' פסוקים מתרי עשר, הראשון מיונה והשני מיואל, בעוד שבסדר התנ"ך בא יואל לפני יונה. אלא שבסדר התשובה ישנם כמה חלקים, קודם כל יש פרישה מהחטא, ואח"כ יש חרטה על העבר וקבלה על העתיד. יואל מדבר על הצער שיש בחרטה על העבר בקריעת הלב, אבל יונה מדבר על נקודה שהיא קודמת לצער, לפני החרטה, והיא הפרישה מהחטא: "וירא אלקים כי שבו מדרכם הרעה". ולכן המשנה מביאה את הפסוק של יונה לפני יואל.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקט)

וקרעו לבבכם ואל בגדיכם

"וקרעו לבבכם"" - ושמא תאמרו, והלא אם רב הוא סגירתו של לבב שהוא היצר הרע איככה אוכל לקורעו? לזה אמר "ואל בגדיכם, והוא מעין מאמרם... אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה. הנה כי אין דבר מספיק להכניע היצר הרע כהזכירו יום המיתה. וידוע כי יותר קשה על האדם מיתת בנים ממיתת עצמו. ועל כן בזכור שאם לא ישוב, ימותו בניו, אז ייכנע. והוא כי הנה הוא יתברך בפורענות מתחיל מהנכסים, ואחר כך בבנים, כאשר עשה באיוב. ובזה יאמר: "קרעו לבבכם", ובמה תוכלו? הלא הוא באמור אליו שע"י כן לא יקרעו בגדיהם על מיתת בניהם.

(אלשיך יואל פרק ב, יג)

מורידין לפני התיבה זקן ורגיל ויש לו בנים וביתו ריקם כדי שיהא לבו שלם בתפלה
16-17

...שיש עוד עשרה דברים שעוזרים על הכוונה, והפכם גורמים ביטולה. ואלו הן: תורה, חידוש, צורך, לשון, נוע, קול, הכנה, נכנס, שכן, זמן. והנני מבאר אחד לאחד... השלישי: צורך - כשיהיה צורך גדול לאדם לדבר מה ויתפלל על ככה, יכוין לבו היטב. ובפרט כשיהיה הצורך גדול מאד, כגון בנו הנוטה למות, או הוא עצמו שהכביד עליו החולי, או שהוא בלב ימים, והים הולך וסוער והאניה חשבה להשבר, אז יתפלל ויתחנן בכל לבו, ויוריד דמעות על ככה, וישפוך את נפשו לפני ה'. אך כשלא יהיה האדם צריך למה שהוא שואל בתפילתו, יקשה עליו לכוין לבו... ולכן שנינו: עמדו בתפלה מורידין לפני התיבה זקן [ורגיל], ויש לו בנים, וביתו ריקם, כדי שיהא לבו שלם בתפלה. סוף דבר, כפי רוב צורך האדם למה ששואל בתפלתו, ירבה כונתו. ולפי מעוט הצורך, ימעט כונתו.

(רבי מנחם די לונזאנו, דרך חיים, דף מח בדפוס לבוב, עמ' רא-רג במהד' אהבת שלום [הובא בשל"ה, מסכת תמיד, פרק נר מצוה, אותיות יב, יד])

זקן ורגיל ויש לו בנים

לגבי ש"ץ בת"צ צריך גם שיהיה לו בנים, וגם שיהיה זקן, ואילו לגבי סנהדרין הדין הוא שהזקן יותר מדאי אסור לדון דיני נפשות [עי' הלכות סנהדרין פ"ג ה"ב ובלח"מ]. הסיבה היא מפני שהוא דורש אחריות מבעלי דינים [עי' מאירי [סנהדרין לו ע"ב] שלא ישתדל בהצלת ורדיפת זכות], לכן זקן אסור לפסוק בדיני נפשות. אבל בעת צרה צריכים רגש והרגשת צער של הכלל, הזקן עושה את זה יותר מאדם צעיר, הוא יכול להרגיש את הציבור יותר, ולכן כאן צריכים זקן.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקו-תקז)

וביתו ריקם

"שררך אגן הסהר" - השרר הוא כמו חסרון בבטן האדם, ובא המליצה כי זה החסרון הוא כקערה מלא משקה. והנמשל דעניות המצויה בישראל יותר מכל העמים, והוא נראה חסרון בכבודם של ישראל... אבל הוא כמו "אגן הסהר", שבשביל שהם עניים מתפללים על הגשמים ותפלתם מתקבלת, וכדתנן בתענית פ"ב מורידין לפני התיבה כו' ויש לו בנים וביתו ריקן כדי שיהא לבו שלם בתפלה.

(נצי"ב, מטיב שיר, שיר השירים פרק ז, ג)

פירש רש"י "שהוא עני ואין לו מחיה בביתו, ובגמ' מפרש שהוא ריקם מעבירות". צריך בירור ממ"נ, אם רש"י רוצה לפרש כפי הפשטות שהכוונה לעניות, מפני מה הוא מביא את דברי הגמרא, ואם רוצה לפרש כדברי הגמרא, למה הוא מביא את הפירוש שבפשטות. בגמ' בדף טז ע"א: אמר ר' יהודה מטופל ואין לו וכו' וביתו ריקם וכו' היינו מטופל ואין לו היינו ביתו ריקם, אמר ר' חסדא זהו שביתו ריקם מן העבירה. ופרש"י שאין חמס וגזל בביתו. א"כ ב' הפירושים ברש"י כאן במשנה, הם הא בהא תליא: מפני מה אין לו כלום בבית, מפני שביתו ריקם מעבירה, ואין לו שום דבר הגזול, אם הוא היה גזלן הוא לא היה עני, אלא מפני שהוא לא גזל ואין לו פרנסה נשאר עני. וזוהי כוונת רש"י, שאחד הוא תוצאה מהשני, וזוהי המעלה המיוחדת שיש כאן.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקיא)

אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני וכו' מי שענה את שמואל במצפה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה ברוך אתה ה' שומע צעקה

בהברכה של "מי שענה לשמואל במצפה", הברכה קשורה עם המזמור של "אל ד' בצרתה לי קראתי ויענני", כי התוכן של הפרק הזה הוא שאומרים שעל האדם אי אפשר לסמוך. זהו ה"שיר המעלות" הראשון... בשיר המעלות הראשון מניחים את היסוד, שרק על הקב"ה אפשר להשען. שמואל במצפה, כשהפלשתים באו, הוא הראה לכלל ישראל שהוא לא רק המורה והרב של כלל ישראל, הוא גם לחם עם הפלשתים יותר טוב ממה שמלך היה יכול להלחם. שמואל אחרי כן חשב שבני ישראל יהיו מכירי טובה ויבינו שבאמת אינם צריכים מלך, מפני שהוא היה יותר חזק מכל מלך, הוא היה השופט, הנביא והמלך. אבל בכל זאת בני ישראל בקשו מלך ככל הגויים. ואחרי זה נאמר ששמואל התחיל להתפלל... הוא ראה עכשיו, שעל אנשים, אפילו בני ישראל, אי אפשר לסמוך. רק על הקב"ה אפשר לסמוך. וזהו הקשר בין שמואל במצפה לפרק של "אל ד' בצרתה לי קראתי", ששניהם מראים לנו את היסוד החשוב הזה. ולכן חותמים כאן שומע קול "צעקה". צעקה היא היכן שיש לצעוק איזו טענה על הבעל דין. שמואל צעק מפני שהיתה לו טענה על בני ישראל, על שהם לא סמכו עליו, אלא שבקשו מלך תחתיו. כיו"ב "ואשה אחת מבני הנביאים צעקה אל אלישע", גם שם היתה לאשה איזו טענה. וזהו הקשר בן שמואל במצפה, הפרק בתהילים, וחתימת הברכה.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקיג-תקיד)

אשא עיני אל ההרים וגו' מי שענה את אליהו בהר הכרמל

ומהי השייכות בין הפרק של "אשא עיני אל ההרים", ו"אליהו בהר הכרמל"? תוכן הפרק הזה הוא שיש מצוה להתפלל בעת צרה, אבל יש גם מצוה להתפלל לפני הצרה, שהצרה כלל לא תבוא, "ד' ישמרך מכל רע", היינו שהצרה לא תבוא, דוגמת תפילת הדרך, שתוכנה הוא תפילה שהצרה לא תבוא. אליהו בהר הכרמל בזמנו לא היה בצרה, הוא צעק "ענני ד' ענני", אם הקב"ה לא יענה אותו ובני ישראל ישמעו לנביאי הבעל, אז עתידו של נצח ישראל יהיה בצרה, וביקש על העתיד, וזה דומה ל"ד' ישמרך מכל רע", וזהו הקשר ביניהם.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקיד)

ממעמקים קראתיך ה' וכו' מי שענה את יונה ממעי הדגה

הפרק "ממעמקים קראתיך ד'" הוא מקושר עם יונה במעי הדגה. הפרק אומר לנו שגם בהסתר פנים מהקב"ה, שהקב"ה נראה כאילו ח"ו מפקיר אותנו, יש חיוב להתפלל. זהו הרבה יותר מסתם צרה. בת"ש בגרמניא היה הסתר פנים, אבל בכ"ז יש דין של חיוב תפילה. ויש כאן עוד יסוד, שישנה תפילה אפילו אם האדם הוא חוטא, "אם עוונות תשמר" וגו', זהו הרשות לחוטא לגשת אל הקב"ה. אצל יונה היה אותו מצב, כשיונה ברח הוא היה בחטא, והוא גם היה במעמקים, בהסתר פנים מאת ד'.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקיד-תקטו)

תפלה לעני כי יעטף וכו' מי שענה את דוד ואת שלמה בנו בירושלים וכו' ברוך אתה ה' המרחם על הארץ

הפרק הרביעי הוא "תפילה לעני כי יעטוף", וחתימת הברכה היא מי שענה לדוד ולשלמה בנו וכו' ברוך אתה המרחם על הארץ. מהו הקשר ביניהם? תוכן הפרק הוא הסתר פנים, ולאחר מכן כתוב "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד". הוא עובר לתפילה על הגאולה. כשהיחיד נמצא בגלות, בהסתר פנים, הדין הוא שהוא צריך להתפלל לא רק על עצמו אלא גם על הכלל, גם הכלל נמצא בגלות. "אתה ד' לעולם תשב", "אתה תקום תרחם ציון", לא מספיק לי שהקב"ה ישרה שכינתו עלי, אלא אני מבקש שיביא גאולה לכל הכלל. "ולא בזה את תפילתם", "כי השקיף ממרום קדשו", השקיף הוא בהכללה. ולכן מסיימים "מרחם על הארץ", שלא רק שהקב"ה יענה אותי, אלא את כל הכלל ישראל.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקטו)

רבי יהודה אומר לא היה צריך לומר זכרונות ושופרות אלא אומר תחתיהן רעב כי יהיה בארץ דבר כי יהיה אשר היה דבר ה' אל ירמיהו על דברי הבצרות וכו' מי שענה את אבותינו על ים סוף וכו' ברוך אתה ה' זוכר הנשכחות וכו' ברוך אתה ה' שומע תרועה

מהי החתימה של ר' יהודה - לא נזכר בפירוש במשנה. מכיון שהמשנה אינה מזכרת חתימה אחרת, מסתברא שחותמים באותה החתימה שחותמין לפי חכמים. מהי המחלוקת בין חכמים לר"י? לפי רש"י, לרבנן, שתי הברכות של זכרונות ושופרות הם קיום בתפילה, הד' האחרות הם קיום בצעקה. תפילה מתחילה עם נוסח התפילה, צעקה מתחילה עם פסוקים, והראיה שבכל הסליחות אנו מתחילים עם פסוקים. לר"י כל השש ברכות הם צעקה.
מה ההסבר שלר' יהודה אומרים את הפסוקים של "רעב כי יהיה בארץ" וגו' לברכת זוכר הנשכחות, והפסוקים שבירמיהו לברכת שומע קול תרועה? נאמר שם במלכים "ואתה תשמע מן השמים" וגו'. התוכן הוא, שיש תפילה בעת צרה, וגם שהקב"ה יקבל התפילות. אבל שם נאמר עוד, שבתפילת ישראל הקב"ה מקבל את התפילות רק ממי שזוכה וראוי לכך, "ככל דרכיו", ואילו לגבי תפילת הגויים נאמר שהקב"ה מקבל תפילתו גם אם אינו ראוי. רש"י שם מסביר, שבגויים אם הקב"ה לא יענה יצא חילול השם, אבל בישראל שהוא בין כך מאמין בקב"ה, גם כשאינו נענה הוא יתלה הסיבה שלא נענה בעצמו, שאינו מתנהג כשורה, ויפשפש במעשיו וכו', ולכן אל תענה לו כי אם כפי דרכיו. בזכרונות של ר"ה כתוב "מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר", ושם נאמר שהקב"ה עונה על פי צדקת האדם, "מחשבות אדם ותחבולותיו". ולכן אומר ר' יהודה, שאומרים את הפרק הזה, שגם יש בו את הענין שהקב"ה עונה "ככל דרכיו", כפי צדקת האדם. וזהו הקשר באמת למה שאומרים בברכה הזאת "מי שענה לאבותינו על ים סוף". המדרש [ילקוט שמעוני שמות רמז רמא] אומר שעוזא שאל את הקב"ה בים סוף למה הקב"ה הורג את המצרים ומציל בני ישראל, הרי הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, והקב"ה שלח את גבריאל והוא הביא עז קטן ותינוק הרוג עליו. כאן עוזא ראה רק את החיצוניות, שהללו עובדים ע"ז והללו עובדים ע"ז, אבל הקב"ה אמר שבני ישראל אף פעם לא יהרגו תינוקות, אע"פ שהם עובדים ע"ז הם אינם נוהגים באכזריות כמו המצרים, ולכן הקב"ה הציל אותנו ולא את המצרים. ולכן אומר ר' יהודה שאומרים הפרק הזה "כי אתה ידעת לבדך", שהקב"ה לבדו רואה הפנימיות של האדם.
ולמה לר"י אומרים את הפרק של ירמיהו לברכת שומע קול תרועה? אם מעיינים בפרק שם (פי"ד א-ט) רואים שהרבה פסוקים דומים מאד למגילת איכה. התוכן שם הוא שבהסתר פנים לפעמים בכלל לא מועילה תפילה. אחת מן הברכות היא "שומע תפילה", אבל כשאדם הוא בחטא בכלל לא מועילה תפילה... תפילה היא כשר לפני המלך. מיד שיש על השר איזה פגם, מיד הוא מפסיד את הזכות שלו. א' מן הברכות היא "שומע צעקה", והיא במצב שבאים להקב"ה בשפלות. כאן הברכה "שומע קול תרועה", שהיא סתם בקשה כמו חיות. זה אינו אפילו דיבור. בירמיהו שם נאמר "אל תניחנו", שום דבר לא הועיל, אבל עדיין יש עצה אחת, תרועה, כמו בהמה, ולכן אומרים שומע קול תרועה על הפרק של "אבלה יהודה וגו', כי גם אילת לבד בשדה ילדה ועזוב כי לא היה דשא ופראים עמדו על שפיים שאפו רוח כתנים וגו"'. הנביא מזכיר רק בהמות, מכיון שצעקותיהם הם ע"י תרועה.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקטו-תקיז)

על הראשונה הוא אומר מי שענה את אברהם בהר המוריה וכו' ברוך אתה ה' גואל ישראל

...דז' ברכות הנוספות הם נגד חג"ת נהי"ם, ז' מדות מכוונות. והנה הברכה הראשונה אינה מצטרפת עם השאר ואינה ברכה בפני עצמה, רק שמוסיפין בה. והנה הוא נגד מדת החסד, מדת אברהם, חסד לאברהם... והוא ית' מכלכל חיים בחסד, על כן ביום התענית אנו מעוררים מדת החסד, חסד לאברהם, על כן אנו מזכירים אביהם אבינו. מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה וכו' בא"י גואל ישראל - הוא עפ"י המדרש [וירא פרשה נו]:... לפי שהיה אברהם אבינו רואה את האיל ניתש מן החורש הזה והולך ומסתבך בחורש אחר, א"ל הקב"ה כך עתידין בניך להסתבך במלכיות, מבבל למדי, מן מדי ליון, מיון לאדום, וסופן ליגאל בקרנו של איל... בשעה שיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות ומעשים רעים תהא נזכר להם אותה העקידה ותמלא עליהם רחמים. הנך רואה שנענה אברהם אבינו ורמז לו ה' יתברך גאולה לבניו. ע"כ מסיימא גואל ישראל.

(רבי צבי אלימלך שפירא, ברכה משולשת, כאן)

על השניה הוא אומר מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם היום הזה ברוך אתה ה' זוכר הנשכחות

הברכה השניה ננד מדת הגבורה, פחד יצחק, ומסיימת זוכר הנשכחות עפ"י מה שאמרו רז"ל בפסוק "וזכרתי את בריתי יעקב" וכו': בכולם כתיב זכירה וביצחק לא כתיב זכירה כי הוא נזכר תמיד שאפרו צבור ומונח על המזבח. הרי שלך לפניך, דמסיימין בזאת הברכה בזכירה. והא דלא מזכירין בפירוש יצחק, דלא מצינו בתורה שענהו ה' יתברך, אבל מזכירין אבותינו על ים סוף, שהיו נתונים אז בדין כמו שאמרו רז"ל בפסוק "ויושע ה'" וכו', שהיה השר של מצרים מקטרג הללו וכו' והללו וכו' עד שהזכיר ה' יתברך זכות איתן האזרחי. וזהו לאבותינו שהמתיקו דין פח"ד יצח"ק בעקידה. זה שמזכירין את אבותינו על ים סוף בשניה.

(רבי צבי אלימלך שפירא, ברכה משולשת, כאן)

הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם

בכל התפילות הש"ץ מתפלל בעד הציבור והוא כולל עצמו עמהן, א"כ מפני מה כאן הש"ץ אומר הוא יענה אתכם בקול צעקתכם, למה אינו אומר "הוא יעננו"? למה הוא מוציא את עצמו מהציבור? הרי הגמרא אומרת: לעולם לישתיף איניש נפשיה בהדי' ציבורא [ברכות ל ע"א]. ניתן לבאר שכאן מה שאומרים הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם אין זה תפילה, כי אם זוהי הבטחה שכמו שהקב"ה שמע לקול אברהם, שמואל ויונה, הוא גם יענה אתכם. רק בתפילה ישנו הדין שצריכים לכלול עצמו עם הציבור, אבל לא בהבטחה.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקיב)

ברוך אתה ה' זוכר הנשכחות

שבאמת ה' יתברך ברא הכל לכבודו, וגם הים נברא לכבודו, שגם על ידו נתוסף כבוד שמים, רק שבפני הברואים ולפני הים עצמו נשתכח לגמרי למה נברא, ודומה שאין ממנו שום כ"ש, ע"כ מברכין עליו ברוך זוכר הנשכחות, שה' יתברך נתן בהאדם עצות להזכירו, היינו שע"י מצות ומעשים טובים יכולים להזכירו.

(רבי יעקב מאיזביצא, בית יעקב, שמות פרק יג, כו)

היינו שרק על הלבוש נדמה שנשכח, אבל בשורש הכל הוא חיים. ולכן יכולים להזכירו ולהאיר ולהכניס הכל, כי יש בכל מקום חיים.

(רבי יעקב מאיזביצא, בית יעקב, שמות פרק יד, ל)

ובזה נבין ענין חובת זכירת יציאת מצרים, כי במצרים היה הדעת בגלות… וממילא היו בבחינת שכחה כמ"ש ברוך זוכר הנשכחות, ופירש רש"י: לפי שהיו ישראל נשכחים במצרים כמה שנים ונתיאשו מן הגאולה וזכרם המקום וגאלם. כי היאוש בא כתוצאה משכחה, ואילו השכחה נבעה מגלות הדעת, ולכן חייבים לזכור שהיו במצב של שכחה. אלא שמצב זה דייקא הוא שגרם לגאולתם, משום שרצונו ית' הוא לבלתי ידח ממני נדח.

(רבי משה יחיאל אפשטיין, באר משה שמות עמ' קלד)

מי שענה את יהושע בגלגל הוא יענה אתכם וכו' ברוך אתה ה' שומע תרועה
27-28

במלחמת יריחו כתיב (יהושע ו, כ): "וירע העם ויתקעו בשופרות". ואינו מובן מהו "וירע העם", שהרי אחרי תקיעת הכהנים בשופרות היה לכל העם לתקוע תרועה, אבל קודם תקיעת הכהנים לא היה העם להריע. וגם לשון "ויתקעו בשופרות" משמע העם ולא הכהנים. אלא פי' "וירע העם" - שהתפללו, כפירוש הרמב"ם הל' תענית [פ"א ה"א] על הפסוק "והרעותם בחצוצרות". ומשנה מפורשת היא בתענית פ"ב עננו כמו שענית ליהושע בגלגל בא"י שומע תרועה, ופירש רש"י: במלחמת יריחו בעוד שהיו ישראל בגלגל והיה שמה תרועה לתפלה. הרי שהתפלל יהושע ונענה. ויותר נכון לומר כי התפלה היה בגלגל ממש ולא בסביבות יריחו במערכות המלחמה, אלא העמיד יהושע אנשים בגלגל להתפלל, ומשום הכי תקעו בשופרות בתוך התפלה ולא בחצוצרות, משום שלא היה הארון שם במקום תפלה, ומכאן שנינו במס' ראש השנה דף כז אשר במקום שאין חצוצרות תוקעין בשופר.

(נצי"ב, העמק דבר - הרחב דבר, שמות פרק יד, טו)

על השלישית הוא אומר מי שענה את יהושע בגלגל וכו' ברוך אתה ה' שומע תרועה

הברכה הזאת נגד מדת תפארת ישראל, עמודא דאמצעותא, תתן אמת ליעקב. ולא מזכירין בו יעקב מטעם הנ"ל [שלא מצינו בתורה שענהו ה']. והנה יהושע נענה בגלגל במעל עכן. והנה תראה אשר יהושע לא התפלל לשם תפלה כדרך המתפללים כי לא היתה תפילתו כפי הנראה שגורה בפיו, ונאמר שם (יהושע ז): "ויקרע וכו' ויפול על פניו וכו' עד הערב", ולא תמצא שהתפלל. ואח"כ כתיב "ויאמר יהושע אהה א"א למה העברת העביר את העם הזה את הירדן", הנה אין זה תפלה. ותמצא אח"כ שאמר "מה אומר אחרי אשר הפך ישראל ערף" וכו', רצה לומר, הנה אין אני יכול לומר ולהתפלל אחרי אשר הפך ישראל וכו', הכוונה לדעתי, בהיות ישראל כביכול עדת תפארת ישראל בבחינת פנים בפנים, הנה אז הוא תפילתם שגורה, תפלה מלשון חיבור, "נפתולי אלקים נפתלתי", משא"כ ח"ו בהעדר היחוד פנים בפנים. ותמצא גם בר"ה סוד הנסירה יחוד פנים בפנים אינו ע"י תפלה רק ע"י השופר שהוא גנוחי גנח מן הלב בקול השופר ולא בדיבור, וזה שמסיימין שומע תרועה. וגנוחי גנח מן הלב גם בזמן שאין התפלה שגורה בפה הבן הדבר. ותמצא אח"כ נאמר (שם ח) "וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק", ודרשו בעומקו של הלכה, עסק בתורה תורת אמת, תתן אמת ליעקב. והבן (ותתבונן מאד מדת תפארת הוא קול ומדת מלכות - דיבור).

(רבי צבי אלימלך שפירא, ברכה משולשת, כאן)

על הרביעית הוא אומר מי שענה את שמואל במצפה וכו' ברוך אתה ה' שומע צעקה

הברכה הזאת נגד מדת נצח. והנה נצח והוד תרין פלגי גופא. וכבר ידעת שמואל שקול נגד משה ואהרן להיותו יונק משני המדות. ותמצא בדברי קדמונים בחשמונאים בצרתם ומלחמתם אמרו מי שענה לשמואל במצפה הוא יעננו, ע"כ נעשה הנס בנצח והוד כנודע. והנה בנצח והוד העיקר הוא רגל הימין נצח. ותמצא בשמואל "ויזעק אל ה'"... שמע מינה שהצעקה מסוגל לנצח במדת נצח. ע"כ חותמין בשומע צעקה.

(רבי צבי אלימלך שפירא, ברכה משולשת, כאן)

שומע צעקה וכו' שומע תפלה וכו' העונה בעת צרה

קודם כל, ישנה הבטחה שהקב"ה הוא שומע תפילה, כמו שכתוב "שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו". הקב"ה גם שומע צעקה כמו שכתוב "והרעותם בחצוצרות ונושעתם". העונה בעת צרה היא ההבטחה שאפילו בלא תפילה "טרם נקרא אליך עננו", אפילו לא מתפללים וצועקים כראוי, הקב"ה ג"כ יענה אותנו.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקיג)

על החמישית הוא אומר מי שענה את אליהו בהר הכרמל וכו' ברוך אתה ה' שומע תפלה

הברכה הזאת נגד מדת הוד, שנהפך למשחית בעו"ה, עוד בימי יעקב נאבק שר אדום עם יעקב ויגע בכף ירכו ונפגם ההוד, ומזה נמשך אשר אלף החמישי נגד הוד נהפך, ואין תמידין וקרבנות, רק תפילות במקום תמידין תקנום, ועל זה עומד העולם. והנה באלף החמישי ביטול הקרבנות ע"י אדום הוא אשר השר שלו נאבק עם יעקב. והנה תמצא אליהו הוא הניגוד לאדום ושרו, דהנה ביום שנגנז אליהו ועלה למרום, בו ביום העמיד מלך לאדום. וכשיבוא זמן ביטול מלכות אדום, "הנה אנכי שולח לכם את אליה" וכו'. על כן אליהו מסוגל גם בזה"ז שאין קרבנות רק תפלות, עכ"ז הוא משלים ומקריב קרבנות, כמ"ש בתוספות סוף מנחות... הנה גם בהר הכרמל הקריב שלא במקדש וענהו ה' יתברך ע"י תפילתו. ומעתה בין תבין את אשר לפניך שחותמין בא"י שומע תפלה.

(רבי צבי אלימלך שפירא, ברכה משולשת, כאן)

על הששית הוא אומר מי שענה את יונה וכו' ברוך אתה ה' העונה בעת צרה

הברכה הזאת נגד יסוד. וכבר ידעת יונה הוא משיח בן יוסף החתום ביסוד. וכבר ידעת כי משיח בן יוסף מעותד [ליהרג - סוכה נב ע"א] וכו' ואח"כ יהיה ישועה כמ"ש "ועת צרה הוא ליעקב וממנה יוושע". על כן חותמין העונה בעת צרה.

(רבי צבי אלימלך שפירא, ברכה משולשת, כאן)

מי שענה את דוד ואת שלמה בנו בירושלים הוא יענה אתכם
35

וקבלת תשובתו של דוד נגמרה בעת חנוכת ביהמ"ק בחודש תשרי, "ביומא דאתבני בי מקדשא עבד קב"ה טיבו לדוד מלכא וכו' ומני ליה למיכאל למיעל לדוד משיחא בתרעי ירושלים דלעילא וכו'" [זוהר חדש לך לך דף מג ע"א]. ועל כך אמרו במקום אחר: "כשבנה שלמה את ביהמ"ק ובקש להכניס ארון לבית קדה"ק דבקו שערים זב"ז וכו', כיון שאמר ד' א' אל תשב פני משיחך וגו' מיד נענה וכו' וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו עון וכו'". ונפתח פתח תשובה זה לדורות: "מי שענה את דוד ואת שלמה בנו בירושלים הוא יענה אתכם". ונגמרה כפרה זו ע"י שלמה שהוא המשלים מדתו של דוד: "כיון דאתא שלמה ועבד לה אזניים ואישתזבון בני עלמא בעצתיה יהיב בההוא עיר כביכול שזיבותא, ובמה בחכמתו, וכל דא תיקונא דאתקין ואשתדלותא דאשתדל אבתרה ההוא מסכן דאיהו דוד" וכו' [זוהר חדש רות דף לה ע"ב].

(גנזי הראיה, ה - ירח האיתנים, עמ' קיז)

על השביעית הוא אומר מי שענה את דוד ואת שלמה בנו וכו' ברוך אתה ה' המרחם על הארץ

הוא נגד מדת מלכות. דוד ושלמה המה ירשו מדת מלכות נקראת ארץ ישראל כנודע. על כן חותמין ברוך המרחם על הארץ.

(רבי צבי אלימלך שפירא, ברכה משולשת, כאן)

ברוך אתה ה' המרחם על הארץ

[עי' לקט ביאורי אגדות לקמן יז ע"א בשם אם הבנים שמחה]


רש"י ד"ה ובקבלה - ובכל דוכתא דלא איתפקד נביא וכו' שהוא כמספר והולך וכו' לא קרינן ליה קבלה

החילוק שברש"י בין מה שנקרא דברי קבלה בנביאים, שהוא רק מה שהנביא נצטוה ולא מה שבא בסיפור בעלמא, סתור הוא לכאורה מלשון הגמ' ב"ק [ב ע"ב] דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, גבי "ויעש לו צדקיהו בן כנענה", דהוי ודאי רק סיפור. ואולי מפני שע"פ שקרו אמר זה בשם ד', א"כ התחפש בלבוש סגנון קבלה, ומשו"ה נקרא עכ"פ בתור גילוי מילתא דברי קבלה.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

בפירוש המאירי לתהילים (הוצאת מקיצי נרדמים, עמ' 10) כתב: "והעיקר בזה לדעתי הוא שכל נביא שלא נשתלח לעם אם להתרותו על מעשיו הרעים להדריכו במעשה היושר או לצוותו בעסק העם במלחמות אע"פ שהוא נביא לא נכתבו דבריו בכלל הנביאים".
והעיר רבינו: "ע' רש"י תענית טו. וחולין קלז. ["תורת משה קרויה תורה לפי שנתנה תורה לדורות, ושל נביאים לא קרי אלא קבלה, שקבלו מרוח הקדש כל נבואה ונבואה לפי צורך השעה והדור והמעשה"] ומגילה ג. ד"ה דאינהו ["שנתנבאו לישראל בשליחותו של מקום..."]".

(שיחות הרב צבי יהודה, בהעלותך, עמ' 117, הערה 22)


טו ע"ב

לא היינו נוהגין כן אלא בשער מזרח ובהר הבית

ניתן לבאר בדעת חכמים, לפי שיטת הרמב"ם שרק במקדש היו מתפללים כ"ד ברכות ותוקעין, אבל בגבולים הם התפללו כ"ד ברכות אבל לא תקעו כי אם אחר התפילה, ולא על סדר הברכות, כמבואר ברמב"ם פ"ד מהלכות תענית הלכה יז. והטעם שתוקעין על סדר הברכות רק במקדש, הנה ידוע מאמרם בר"ה [טז ע"א] "כדי שתמליכוני עליכם, ובמה בשופר". תקיעת שופר היא קיום של מלכות, של קבלת עול מלכות שמים, ובראש השנה שהוא יום של מלכויות מסתבר לתקוע על סדר הברכות. גילוי שכינה היא מלכויות. אבל יום התענית הוא עת צרה, הוא זמן של הסתר פנים, אין כאן מלכויות, ולכן אין תוקעים על סדר הברכות. אבל במקדש תמיד עומדים לפני המלך, ולכן לשיטת הרמב"ם במקדש בתענית כן תוקעין על סדר הברכות, כי במקדש שייכת התקיעה גם על סדר הברכות.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקיז-תקיח)

אין גוזרין תענית על הצבור בתחילה בחמישי שלא להפקיע השערים
25-26

קכה... וזה לשון ראשית חכמה שער הקדושה (פ"ב אות כז):...
קכו. וצריך שיקדש שביעי, שיום אחד בשבוע יקדשהו כולו לה'... ולא יספיק לבעל תשובה יום שבת לבד... אחר שחטא ופגם כמה ימים, צריך שיום אחד בשבוע לפחות יקדשהו לה', ואם אפשר לו יותר יקדש יותר. וכן אמר בזהר (ח"ג דף נו ע"ב), היו שני אנשים תגרים פורשים מהישוב שני ימים בכל שבוע לעסוק בתורה... עכ"ל.
ונראה לי, דאלין תרי יומין, הם שני וחמישי. כי כבר נתבאר לעיל, כי ששת ימים שלמטה, שורש שרשם הם שש מדות שלמעלה: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. הרי גבורה והוד שהם מדות הדין, הם יום שני וחמישי. וכן כתב הריקאנטי בפרשת בראשית (דף ט"ו ע"ד) וזה לשונו, ומסוד שבעת ימי בראשית שזכרנו, תבין מה טעם יום שני וחמישי ימי דין. ומפני זה נהגו להתענות בהם, כי הרמז בהם לספירות הגבורה וההוד, עכ"ל.
קכז. וזהו טעם גם כן הא דתנן בפרק סדר תענית: אין גוזרין תענית על הצבור בתחילה בחמישי, שלא להפקיע שערים. התנא מדבר בתחתונים, ורומז גם כן בעליונים, במה שאמר שלא להפקיע השערים, הוא כפשוטו. גם רמז על השערים העליונים, השערים אשר לה', צדיקים יבואו בם למתקם, ולגרום השפעה מרובה, לזול ולא ליוקר. וצריך לילך דרך סדרם, דהיינו מתחלה יום שני שהוא גבורה, ואחר כך יום חמישי שהוא הוד. ולפי זה הטעם הנסתר, לא יהיה חילוק בין תענית גשמים לתעניות אחרים על כל צרה שלא תבא, ודלא כדעת הר"י שהביא הר"ן (דף ז ע"א בדפי הרי"ף ד"ה מתני') דדוקא בתענית גשמים אמרו כן.

(של"ה, מסכת חולין, פרק תורה אור, אותיות קכה-קכז)

והתניא רבי אומר בגדולה מתחילין מן הגדול ובקללה מתחילין מן הקטן בגדולה מתחילין מן הגדול שנאמר ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר ובקללה מתחילין מן הקטן (דאמר מר) בתחלה נתקלל נחש ואחר כך נתקללה חוה ואחר כך נתקלל אדם הא חשיבותא לדידהו דאמרי להו אתון חשיביתו למיבעי עלן רחמי אכולי עלמא

וברש"י יש פסוק אחר: "וידבר משה אל אהרן 'ואל' אלעזר ואל אתמר". תחילה יש להבין מהו ההבדל בין שני הפסוקים. ועוד, מהי הגדולה כאן? רש"י מפרש שהיה דבר מצוה, אבל יתכן לפרש באופן נוסף כמו שעוד נבאר. עוד יש להבין, מה שאמרו שהמקור לכך שבקללה מתחילים מן הקטן הוא ממה דאמר מר בתחילה נתקלל הנחש ואח"כ חוה ואח"כ אדם. לשם מה יש להביא מהא דאמר מר, הרי הוא פסוק בתורה?... בפרשת שמיני נאמרו כל הפסוקים האלו. הרמב"ן [ויקרא פ"י פסוק ו] אומר שבני אהרן היו כהנים גדולים לגבי האיסור לטמא למתים, מכיון שגם הם היו משוחים בשמן המשחה. כהן גדול הוא כמו ישראל ברגל, שאינו נוהג שום אבילות. ובני אהרן היו כהנים גדולים בנוגע לזה, והראיה, שמשה שלח את עוזיאל לשאת את נדב ואביהוא מהקודש, אבל לא את אלעזר ואיתמר. ההבדל היחידי שהיה בין אהרן ובניו, היה רק בנוגע לשמונה בגדים, שרק אהרן לבש כל השמונה. ומשה חידש לאהרן שגם בניו לא ינהגו שום אבילות. הקב"ה גם מצווה אותו הדבר ליחזקאל, אחר שמתה אשתו [יחזקאל פכ"ד פסוק יז]. הכהן הגדול והנביא שייך לעם, ואין לו רשות לדאוג לדברים פרטיים כגון מיתת בניו. הוא צריך להתעסק תמיד עם הציבור. הוא כולו קדוש ומקודש לכלל. ויוצא מכך שזה אמנם היה דבר של גדולה, שהקב"ה אמר דבר מיוחד רק לאהרן ובניו, שרק הם קדושים ומקודשים לציבור, ואין להם רשות להתאבל על מתם, זהו אמנם דבר גדול מאד, אין מצוה אחרת המראה גדולת הכהנים כמו "ולא תצאו מפתח אהל מועד". ולכן הוכיחו בגמרא ש"בגדולה מתחילים מן הגדול תחילה".
ובקללה מתחילים עם הקטן תחילה, ודאי שהדיבור של הקב"ה עם הנחש חוה ואדם היה בזה הסדר, זהו פסוק מפורש, אבל מר מחדש שגם בקללה, בעצם הקיום של הדבר, הקב"ה התחיל עם הנחש תחילה. את זה כבר אינו מפורש בתורה אלא מר מחדש. הקב"ה יצר את חוה לעזר כנגד אדם. אדם אמר "האשה אשר נתת עמדי" שהיא שולטת עלי, בשביל כך יצרת אותה, היא נתנה לי לאכול, זו לא אשמתי. וחוה גם כן טענה "הנחש השיאני", שהקב"ה נתן לנחש את הכח לעשות את זה. חוה חשבה שהנחש הוא גדול. המדרש [בראשית רבה פרשה יט אות א] אומר שאז היה הנחש מדבר, עומד בקומה זקופה, וגם היה לו שכל. א"כ יוצא, שכל החטא היה שחוה חשבה שהנחש הוא כל כך גדול, ואדם חשב שחוה היא כל כך גדולה, כולם חשבו שהם בעצמם אינם חשובים כלל. ולכן בתחילה נתקלל הנחש, כדי להראות שהנחש בכלל אינו כל כך גדול, הוא ילך על גחונו, והקב"ה אמר לאדם שהוא יותר חשוב מחוה. ולכן הקב"ה התחיל בביצוע הקללה עם הנחש, שחשבו שהוא הכי גדול, כדי להראות שלפי האמת הוא הכי שפל. לכל אחד יש חשיבות, הוא לא צריך לחפש חשיבות באחרים.
הצרה באה מפני החטא. כולם חטאו. כשהאב ב"ד חוטא מפני מה הוא חוטא? מפני שהוא מושפע מקטנים. הנשיא אינו חוטא מצד היצר הרע שלו. הוא חוטא מפני שהוא מתחשב בדעות של הקטנים. לכן שואלת הגמרא, מכיון שסיבות החטא של האב ב"ד הם הקטנים, א"כ היה צריך להתחיל בשימת האפר עם הקטנים, להראות שאין הם כלום, כמו שהקב"ה בביצוע הקללה התחיל עם הנחש. ומתרצת הגמ', שכאן לא שמים אפר של עונש, כאן זה אפר של חשיבות, "חשיבותא היא לדידהו", שהדבר מורה שהם חשובים להתפלל על הציבור. [ההוראה על כך מתבטאת בכך ששמים את האפר על ראש הנשיא והאב"ד בהתחלה, כי] הגמרא בהמשך אומרת שהאפר הוא לזכר האפר של עקידת יצחק, זהו דבר חשוב ביותר, שכל אדם מישראל מוכן וראוי להיות עוד קרבן לד'. ולכן מתחילים עם הנשיא, הגדול שבכולם. [ובכך מראים את גדולתו וחשיבותו במעלת מסירות נפש והיותו ראוי להתפלל על הציבור].

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, אשל אברהם, ספר זכרון לרבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, עמ' תקיט-תקכא)

בגדולה מתחילין מן הגדול ובקללה מתחילין מן הקטן

"ארור טנאך ומשארתך" - בדבר הסמוי מן העין. אמנם בזה לא ניכר כ"כ המארה, משום הכי הקדימו לקללת פרי בטן, ללמדנו שיהא ניכר יותר. ויותר נראה טעם השינוי, שבברכות מתחילין מן החשוב, משום הכי הקדים תחלה ברכת פרי בטן לברכת הטנא והשאור, ובקללה מתחילין מן הקטן, משום הכי הקדים הכתוב קללת הטנא לקללת הבנים.

(נצי"ב, העמק דבר, דברים, פרק כח, יז)

ובקללה מתחילין מן הקטן

"הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה בסוסים בחמרים בגמלים בבקר ובצאן" - נ"ל הטעם שסידר את המקנה בסדר זה, מפני שבקללה מתחילין מן הקטן, דהיינו הסוסים והחמורים שאין להם שום סימן טהרה, ואח"כ הגמל שהוא מעלה גרה, ואח"כ הבקר והצאן.

(רבי יעקב קמינצקי, אמת ליעקב שמות פרק ט, ג)

סברתי היא ברורה, שלדעת רש"י, והפוסקים העומדים כשיטתו, שטעם חליצת השמאל תחילה הוא משום כבוד הימין, מסתברא מילתא שהיא דוקא בסתם חליצה של צורך חול, או עכ"פ במקום שאין הדבר משום מעלה ויתרון. ודייקתי לפרש שדוקא נשיאת כפים ויום הכפורים, שיש בהם יתרון קדושה ע"י חליצת המנעלים, ע"כ הוא אדרבא כבוד ופאר להרגל החלוצה שהיא מוקדמת לקדושה, אבל לא בתשעה באב ואבילות, אף על פי שיש בהם מצוה, מ"מ כיון שהוא משום צער ואיבול אין זה כבוד, וי"כ ראוי לאחר את הימין, ובקלקלה פותחין מן הקטן, כברכות ס"א ותענית ט"ו, וה"ה לשאר צורך של חול, שבודאי אין זה גרעון של כבוד. אבל במקום מעלה כיוה"כ ונשיאת כפים, וה"ה לכניסת הר הבית, לכשיבנה בית המקדש במהרה בימינו, שהוא משום כבוד הקדושה, ודאי הימין קודם.

(ראי"ה קוק, שו"ת אורח משפט, אורח חיים, סימן כה)

הא חשיבותא לדידהו דאמרי להו אתון חשיביתו למיבעי עלן רחמי אכולי עלמא

"מה תצעק אלי" - במכילתא: אמש היית אומר "ומאז באתי אל פרעה" וגו' ועכשיו אתה עומד ומרבה בתפלה... דהנה משה רבינו ע"ה, העניו מכל האדם אשר על פני האדמה, חשב כי כמעט אין לו זכות כדי שיתגלגל על ידו להוציא את בני ישראל מארץ מצרים... וחשב אדרבה כי מגלגלין חובה ע"י חייב כמוהו, כי פרעה הרע לעם הזה ואמר "תכבד העבודה על האנשים". וזה שאמר להקב"ה "ומאז באתי אל פרעה הרע לעם הזה" כי אני גרמא בנזיקין. והנה איתא במס' תענית... חשיבותא דידהו למימר אתון חשיביתו למבעי רחמי עלן ואכולי עלמא, לכן מתחילין בנשיא כי בגדולה מתחילין מן הגדול תחלה. והנה משה רבינו ע"ה, עתה כשהיו ישראל בצרה גדולה, הים סוגר והשונא רודף, עמד משה רבינו ע"ה בתפלה על ישראל... וזה חשיבותו כי הוא הגדול שבהם. וזה שאמר לו הקב"ה: אמש אמרת "מאז באתי אל פרעה" וגו' כי לא היית נחשב בעיניך לכלום, ועכשיו אתה עומד ומתפלל ומרבה בתפלה עליהם?

(רבי שמעון סופר, שיר מעון, שמות פרק יד, טו)

אינו דומה מתבייש מעצמו (טז.) למתבייש מאחרים

"הורד עדיך מעליך" - אף על פי שמכבר לא שתו עדיים, הזהירם לפי שאינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים.

(חזקוני שמות פרק לג, ה)

"ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו"... והנראה מפשט הכתוב כי יהודה ראה בצרת אביו שהיה בוכה ומתאבל תמיד על בנו, וראה יהודה בעצמו שהוא הגורם מכירת אחיו. ולפי שלא יכול להתאפק לראות בצרתו, נתחרט מחטאתו והודה על פשעו וירד מגדולתו הוא מעצמו, לפי שאינו דומה המתבייש מעצמו למתבייש מאחרים כמוזכר בתעניות. ולכן נפרש מאחיו ורצה להתבודד ולהצטער ולא לישב בסוד משחקים.

(רבי אברהם סבע, צרור המור בראשית, פרק לח, א)

תוס' - מעצם אדם

דברי תוס' דתענית ט"ו קשים באמת, ונראה שהם נסמכים ע"ד הירושלמי, שאומר שרואין כאילו אפרו של יצחק צבור. ומ"מ נראה להגיה "מעשה אדם", והבונה אפר מקלה שע"י שרפה, לא טבעי, שהוא מעשה שמים, עפר. ועיי' מש"כ רש"י, ובגבורות ארי בזה, ובירו' מפורש שחולקין בזה לפי הטעמים.

(אגרות הראיה, כרך א, אגרת קלד)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US