Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת תענית



לא ע"א

לא. יום שפסקו מלכרות עצים למערכה וכו' מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין וכו' וקרו ליה יום תבר מגל מכאן ואילך דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף יסיף
6-11

[לג ע"ד] יש להעיר במה היתה השמחה במה שפסקו מלכרות, דלפי משמעתו הפשוט יראה דהשמחה היתה במה שפסק מעליהם עול טורח הקציצה, מדהוי קרי ליה יום תבר מגל, לאמר שכבר סר מעלינו עול הטורח עד שא"צ עוד לקרדום לחתוך בו, ולכך הוי קרי ליה יום תבר מגל, כמשפט האנשים העמוסים בעול על צווארם, ולכשיגאלו מזה נאמר בהם על צד המליצה "הנה שברתי עולך". וזה בלי ספק כי הוא מתמיה מאוד, כי איך יהיה המצוה עליהם למשא כ"כ עד כי ישמחו בפריקת עול הטורת מעליהם, ויהיה שמחתם בזה גדולה כ"כ מהשיעור עד כי קבעוהו יו"ט לדורות?
והרשב"ם במס' ב"ב כתב: ואותו יום שפסקו היו שמחים לפי שבאותו יום היו משלימים מצוה גדולה כזאת ע"כ. והוא ע"ד מה שאמרו חז"ל: מכאן שעושין שמחה לגמרה של מצוה. אמנם גם זה אינו מספיק, כי השמחה שעושין לגמרה של מצוה אינו רק כשנשלמה מלאכת מעשי המצוה בתכלית שלמותה, מה שלא יצדק זה בכאן, דהא לא מפני שנשלמה מלאכת המצוה היו פוסקים מלכרות, אפס מפאת הזמן כי אינו מוכשר עוד לזה, ולוּ היתה החמה זורחת בכחה עוד זמן הרבה, לא היו פוסקין מלכרות, מפני שאין שיעור לדבר, וא"כ מאי השלמת המצוה יש בזה? ועוד דהך דהוי קרו לי' יום תבר מגל אין לו מובן כלל לפי דבריו.
ובפתיחתא איכה רבתי בפיסקא המתחלת "ויהי לאבל כינורי", אמרו שם: ר' יעקב בר אחא בשם ר' אסי אמר שבו זמן קציצה יפה לעצים, שכל עצים שנקצצים בו אין עושין מאכולת. וכן הוא בירושלמי סוף מס' תענית. ולפי"ז ניחא דעשוהו יו"ט מפני חיבת המצוה, שבו היה זמן קציצה. אך שהוא בהיפוך מתלמודא דידן. [הגהה: נראה לומר דריב"א ור"א הגדול לא פליגי במציאות אם אותו היום הוא יפה לקציצה או שהוא רע לקציצה... אלא... מהידוע כי ממשפט כל הדברים הטבעיים להוסיף כחן... בטרם אפיסתן, כי סמוך לאפיסת הטבע, מתגבר הטבע למאוד... ובהיות כן יראה דיום ט"ו באב שבו תשש כוחה של חמה אינו בתחילת היום אלא בחציו או בשתי ידות מהיום, ונמצא כי עד אותה שעה שמתחיל להתיש כוחה, הנה החמה מתגברת בו ביותר מכל השנה, ויפה מאד לקציצה בשתי ידות הראשונות מהיום. ובשליש האחרון מתחיל ההתשה ופסקו מלכרות... ולכך בלי ספק כי מה שהיו יכולים לקצוץ באותו יום בזמן שהוא יפה ודאי כי היו משתדלין להרבות בו הקציצה ביותר... ובו ביום ג"כ פסקו... ולא נחלקו אלא בטעם קביעות השמחה, דמר סבר שהוא מפני חובת המצוה שהיו מרבים לקצוץ בו, ומר סבר מפני שבו פסקו]. וא"כ אכתי לתלמודא דידן טעמא בעי, "לשמחה מה זו עושה?". ועוד מאי דקמסיים עלה: מכאן ואילך מאן דמוסיף יוסיף אינו ענין כלל לשלפניו, כי מה קשר ויחס יש לזה להא דלעיל?...
[לד ע"ב] יש בו מהרמז על ענין נכבד, נמשך למה שאמרו חז"ל במדרש תנחומא [בשלח אות ט]... מה תולעת אינה מכה את ארזים אלא בפה, כך אין להם לישראל אלא תפילה. ובתנחומא עצמו קמפרש עוד: מה התולעת שהיא רכה ומכה את הארז שהיא קשה בפה, כך ישראל שהם רכים ומכים את האומות בפה. ע"כ. הנה למדנו מדבריהם [לד ע"ג] כי האומות נמשלים לארז שהיא קשה... ונצחונם של ישראל לאו"ה אינו אלא בתפילה כתולעת המכה את הארז בפה... אולם הדבר נלמד מענינו, כי כן כאשר התולעת המכה את הארז בפיה לא בכל עת יפה כוחה בזה, זולתי מט"ו באב ואילך, כאשר תשש כוחה של חמה. אמנם כל עוד היות החמה זורחת בתקפה לא תוכל לו התולעת להכותו בפיו. ככה לעומת זה גם תפילתם של ישראל המועלת להכניע כוחם של האומות הנמשלים לארז, ג"כ לא בכל עת יפה כוחם בזה, זולתי כאשר תשש כוחם של או"ה המונים לחמה, ועת וזמן קבוע יש לזה, והוא הקץ הנעלם וצפון מעין כל חי, והוא כאשר יכלו התתקע"ד דורות מלהבראות... כאשר יכלו התתק"ד דורות מלהבראות, אז יהיה הכח והעוז בתפילתינו לנצח שונאינו.
ולהיות כי הדברים החיצונים המה כעין לבוש אל הדברים הפנימיים, ולזאת הנה הדברים הפנימיים המה מכוונים מול הדברים החיצוניים... לזאת נשפוט מישרים כי זמן ט"ו באב אשר הוכן להיות בו תשישת כח החמה עד אשר תוכל התולעת להכות את הארז בפיו, וככה לעומת זה אותו הזמן עצמו הוכשר לזה גם בפנימיותו להיותו מוכן להתשת כח האו"ה המונים לחמה עד כי נוכל להם ע"י תפילתינו ובקשתינו ולהיות בו התחלת קץ גאולתינו ופדות נפשינו, וישוב ה' להשכין שכינתו בתוכינו כאשר שש על אבותינו. כי כן כאשר ע"י חטא המרגלים היו אבותינו נזופים למקום ובליל תשעה באב נגזר עליהם למות במדבר והיו נזופים מאותו זמן ואילך, וביום ט"ו באב הותרו מנזיפתם בכלות הדור ההוא, ושבה שכינת ה' לשכון בקרבם כאמור, ככה לעומת זה גם הגלות המר אשר אנחנו בו נגזר על אבותינו ג"כ בלילה ההוא... הם בכו בכיה של חנם אני אקבע להם בכי' לדורות [לעיל כט ע"א]. הנה כי הגלות נגזר עלינו בחטא המרגלים בליל ת"ב, ולזאת כן כאשר הותרו מנזיפתם מחטא המרגלים בט"ו באב, כמו כן התחלת גאולתינו וקיבול תפילתינו יהיה ג"כ התחלתה בט"ו באב. ולזה מנהג אבותינו תורה שקבעו לנו לקרות שבע דנחמתא מט"ו באב ואילך... יען כי זהו הזמן המוכשר להתחלת גאולתינו כאמור.
ולזה יבוא אל נכון מה שהפליגו בו השמחה... כשמחת יוה"כ, כי לפי המדובר כוונה אחת לכולהם. והיינו דהוי קרי לההוא יומא יום תבר מגל, הרצון להיות כי הנצחון שהיה לנו על שונאינו ע"ע היה... בחרב ובחנית וקשת וכלי נשק ככתוב "ללמד בני יהודה קשת" וכו', והוא כעין הקציצה בעצים [לד ע"ד] בסבך עץ קרדומות [זולתי לעתים מעטים שנושעו ע"י תפילתם בלבד, כאשר היה הענין בישועתו של חזקיהו שהטעימו הקב"ה מעין העתיד...] והוא מפני שעודנו לא אפסו כוחותיהם בהיות כח החמה זורחת עליהם בתקפה, ולזה יצטרך להכניעם ע"י כלי קרב שהוא כעין הקציצה בסבך עץ קרדומות. אולם לעתיד אי"ה יהיה הנצחון ע"י התפילה לבדה כאשר יותש כח החמה הזורחת עליהם, ואז יפעלו בהם תפילתינו להכניעם כתולעת המכה בארז ולא יצטרכו אז לכלי קרב כי מאליהם יכלו ע"י תפילתינו כמסוס נוסס. ולכך הוי קרו לההוא יומא יום תבר מגל, ירצה כי לא נצטרך עוד למגל וקרדום לחתוך בו, יען כי התפילה בעצמה תספיק לכלותם.
ולזה יבוא על נכון מאי דקמסיים עלה מכאן ואילך דמוסיף יוסיף וכו', והוא להיות כי הזמן הזה הוא מעותד להתחלת הגאולה, ושישיב ד' להשכין שכינתו בתוכינו ולקבל תפילתינו, ולזה מועיל מאוד ההגיון בתורת ה' בלילות, כאשר אמרו חז"ל סוף מס' תמיד: תנא ר' חייא כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו... וכן הוא בתרגומא דהך קרא דקומי רוני, דמתרגמין עלה: כנישתא דישראל שריא בגלותא עסוקי במשנה בלילה ארום שכינתא דה' שריא לקבלך.

(רבי דוד טעביל, בית דוד, דרוש ו, דפים לג-לד)

לא. מכאן ואילך דמוסיף יוסיף

הנה ימים באים, ימי חפץ, ומט"ו באב ואילך הגיע זמן הוספה להוסיף אומץ בתורה ויראת ה' (תענית ל"א. ב"ב קכ"א ע"ב), חזקו ואמצו לבבכם בתורת ה'.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ד)

מכאן ואילך דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף יסיף
10-11

מזה המין נבחרו לבוא להתפלל לפניו ית' השעות המיוחדות לתפלה, כי כולם מנחת ראשית: תפלת השחר ראשית היומם, וערבית ראשית הלילה, וגם תפלת המנחה הגדולה זמנה מיד אחר חצות שהוא ראשית היום למונין מחצות היום... ולטעם זה הוא דבר נאות מה שנוהגין בכל ישראל לקום באשמורת הבקר להרבות סליחות ותחנונים בחדש אלול, כי מלבד שהוא מזומן לכך להיותו קודם לימי התשובה והכפרה... הנה הוא ראשית הזמן אשר יראה בו כבר אורך הלילות, והעם מוסיפים מהם על הימים במלאכתם, כמו שאמרו חז"ל: מט"ו באב ואילך דלא מוסיף יסיף. ומה טוב ומה נעים שיעבד האל יתעלה מראשיתו, לקדם פניו בשירות והילולים כדי שתבורך להם מלאכת הלילות כולם.

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, דברים שער צח, דף רס ע"א במהד' של"ג)

מכאן ואילך דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף יסיף וכו' תקבריה אימיה

ואמרו רז"ל [חגיגה יב ע"ב]: כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום.... ועל כן אמרו כל מי שאינו לומד מלילי ט"ו באב ואילך תקבריה אימיה, ואולי כי מלת אימיה רומזת לכנסת ישראל, על שמנע ממנה ברכה הראויה לה.

(ריקאנטי, פרשת יתרו, פרק יט, ה)

צריך אדם להתעסק בתורה שבכתב ביום, ובתורה שבעל פה בלילה... וזהו ענין שאמרו בסוף תענית על הלילות שאחר ט"ו באב: ודלא מוסיף יסיף, מאי יסיף. תנא רב יוסף תקבריה אמיה. הכוונה, כי הלימוד בלילה, היא תורה שבעל פה שהיא מרכבה לאם, שהיא מדת מלכות.

(של"ה, מסכת שבועות, פרק נר מצוה)

בת מלך שואלת מבת כהן גדול וכו' וכל ישראל שואלין זה מזה

[עי' לקט ביאורי אגדות לעיל כו ע"ב בשם מאור ושמש]


תנא מי שאין לו אשה נפנה לשם
20

רומז לאשה יראת ה' היא הנשמה. ורצה לומר, מי שאין לו נשמה, הוא חיות הבורא ית"ש והארתו, נפנה לשם.

(רבי ישראל מקוזניץ, עבודת ישראל, לט"ו באב)

יפיפיות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם ליופי וכו' מיוחסות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם למשפחה לפי שאין האשה אלא לבנים מכוערות שבהם מה היו אומרות קחו מקחכם לשום שמים

יש לדקדק בדברי חז"ל, מפני מה נאמר אצל יפיפיות 'תנו עיניכם ליופי' ובמיוחסות 'תנו עיניכם במשפחה'... מפני מה דקדקו כאן 'ליופי' בלמ"ד, וכאן נאמר 'במשפחה' בבי"ת. גם קשה, 'מיוחסות שבהם מה היו אומרות וכו' לפי שאין האשה אלא לבנים', ופירש רש"י: הכל יהיו קופצין עליהם בין זכרים בין נקבות; קשה, דהא המה גם כן מיוחסים, ובני אדם אין קופצים עליהם - רק צריכים להמליץ בעדם ולהתחנן, והאיך היא המליצה? גם קשה, שאומרים 'שאין האשה אלא לבנים' - האיך תלוים בנים טובים במשפחת מיוחסים? אך להבין דברי חז"ל, שכל חדא וחדא טוענת דבר שלא יתיירא האדם מיצר הרע: כי מאשה יפה מונעים בני אדם שלא יהיה להם הנאה גשמית מיפיה. גם ממיוחסת מונעים שלא יהיה להם גיאות עם משפחתה המיוחסים. לזאת כל אחת ואחת נותנת עצה לאיש נגד היצר הרע, יפיפיות אומרות תנו עיניכם ליופי, רצה לומר, שלא תביטו בהיופי של מטה שהוא גשמיות, רק להביט אל מקום השורש של היופי - שהוא עולם התפארת. לכך נאמר ליופי בלמ"ד, רצה לומר, להביט ליופי, היינו לעולם התפארת שהיא המקום שורש של היופי. והמיוחסות שבהם נותנים להם עצה שיצילו נפשם מגיאות, שלא יהיה להם גיאות במשפחתה המיוחסים, כי ידוע שסגולה גדולה מאד להיות לו בנים טובים, בשעת הזיווג יצייר במחשבתו צורת הצדיקים. לזה אומרים המיוחסות תנו עיניכם במשפחה, רצה לומר, שיוכל לצייר בשעת הזיווג צורת הצדיקים שבמשפחתה, שתמיד יהיה מורגלא אצלם ויהיה להם בנים טובים כמותם, לזה אומרים שאין האשה אלא לבנים. מכוערות שבהם אומרים, מה לכם לחפש אחר תחבולות להנצל מהיצר הרע? קחו מקחכם לשם שמים ולא תצטרכו לעשות תחבולות, כיון שאין בו במה לתלות הגיאות והגשמיות - אין מקום ליצר הרע לפתותו.

(רק"ק אפשטיין, מאור ושמש, דברים, מאמרים מלוקטים [נדפס אחרי פ' וזאת הברכה])

יפיפיות שבהן מה היו אומרות וכו' מיוחסות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם למשפחה וכו' מכוערות שבהם מה היו אומרות וכו' ובלבד שתעטרונו בזהובים וכו' עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכו' וכל אחד ואחד מראה באצבעו וכו' הנה אלקינו זה קוינו לו
21-27

ובגמרא הגירסא ג' כתות יפיפיות, מיוחסת, מכוערת. ובעין יעקב חשיב ד' כתות: יפיפיות, מיוחסת, עשירות ועניות. ואיתא בפרי עץ חיים שהוא כנגד ד' אותיות השם הוי"ה, והוא מה שאמר [לעיל כו ע"ב]: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך וכו', דקאי על ה' יתברך שבוחר בישראל. ויפיפיות נגד ה' אחרונה שבשם הקדוש, שהוא שכינתא תתאה כמו שנסדר בשיר השירים כל שבחי כנסת ישראל, "רעיתי יפתי", "יפה את כתרצה", והיינו שמקושטת בכ"ד קישוטי כלה. והם אומרים תנו עיניכם ליופי.
מיוחסת
כנגד ו' שבשם הקדוש, דעיקר היחוס ישראל הוא שהם בנים לה', כמו שנאמר "בנים אתם לה' אלקיכם". והוא רק ביעקב שזכה להיות נקרא "בני בכורי ישראל", והיה מטתו שלימה שאין בזרעו שום פסולת. מה שאין כן בזרע אברהם ויצחק, אף שהם בעצמם גם כן זכו שנקראו ישראל (כמ"ש במדרש), מכל מקום כיון שיצא מזרעם פסולת לא יתכן בהם השם "בנים לה'", רק זרע יעקב זהו היחוס. וזהו כנגד ו' שבשם, שהוא כנגד יעקב שנקרא בן, וכנסת ישראל בת, שהוא בחינת ו' ה'. וזהו תנו עיניכם למשפחה.
ועשירות שאמרו שם שמכניסות הכל משלהן כל התכשיטין, הוא כנגד ה' ראשונה, ועל דרך שאמרו (ב"ב כה ע"ב): ושיעשיר יצפין "מצפון זהב יאתה", היינו שיחזיק וישתדל במדת היראה שהוא בחינת צפון, והוא מדתו של יצחק אבינו ע"ה, וע"י זה יהיה בכוחו לקבל עשירות, כמו שנאמר ביצחק "כי גדל מאוד", ודרשו: זבל פרדותיו של יצחק וכו', שהוא עשירות בהפלגה. וכמו ששמענו מרבינו הקדוש מאיזביצא זצלה"ה, על פסוק "ואברם כבד מאוד במקנה" וגו', פירוש כבד מלשון משא כבד, שהעשירות היה לו לעול ולמשא, מפני שמדתו היה עיקר בבחינת אהבה לה' יתברך, והיה ירא לנפשו מפני אהבות זרות שלא בקדושה. אבל יצחק אבינו ע"ה שהיה עיקרו בבחינת היראה לא ירא מזה, והיה בכוחו לקבל העשירות. ועיקר יראה הוא מצד האדם, כמו שנאמר "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה". וזהו עשירות שמכניסות הכל משלהן.
ועניות, ובגמרא הגירסא מכוערות והכל אחד, דעניות היינו בדעת, כמו שאמרו (נדרים מא.): אין עני אלא בדעת. ומזה בא שהם מכוערות במעשים. וזהו כנגד י' שבשם הקדוש, היינו שמכל מקום הם קשורין בשורש בראשית המחשבה, שהוא הקוצו של י' בחינת הדעת שהוא החיבור חכמה ובינה. וכמו שאמרו (סנהדרין מד.): אף על פי שחטא ישראל הוא. ועל זה נקראו "ראשית תבואתה". והוא כנגד עני בדעת. ואומרים ובלבד שתעטרוני בזהובים, דהיינו שיתנו להם תכשיטין, ואז לא יהיו מכוערת, כמו שאמרו (נדרים סו.): בנות ישראל נאות הן אלא שעניות מנוולתן. וכן כאן המכוון שה' יתברך יעטר אותם בתכשיטין, דבאמת רצוננו לעשות רצונך רק השאור שבעיסה מעכב, ואז לא יהיו עניות ומכוערת. ואחר כך אמר שם עתיד הקב"ה לעשות מחול וכו' וכל אחד ואחד מראה באצבעו, דהיינו שכל אחד מראה לפי השגתו ותפיסתו בה' יתברך שהשיג בעולם הזה. ולעתיד כשיראה מפורש יהיה מראה באצבעו הנה אלקינו זה קוינו לו.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, דברים, לחמשה עשר באב, אות א)

מיוחסות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם למשפחה לפי שאין האשה אלא לבנים
22-23

רצה לומר אף שאינם בעלי תורה ומצוות אומרים שיאיר ויזרח עליהם האור והבהירות באומרם אליו תן עיניך במשפחה, רצה לומר שאנו בעלי משפחה בני אברהם יצחק ויעקב, אף שאין בנו מצות ומעשים טובים, תזכור ותשפיע לנו אור בהירותך מחמת זכות אברהם יצחק ויעקב. ואין אשה, רצה לומר הנשמה, אלא לבנים שנאמר (משלי לא, ל) "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל", רומז על יוסף ובועז ופלטי בן ליש. ו"שקר החן" רומז ליוסף, כי חן הוא דבר שאינו בעצמות האדם, כמו כן יוסף, הגם שכבש את יצרו ונעשה מרכבה לצדיק יסוד עולם, מכל מקום לא היה המעשה גדול כל כך מחמת שלא היה עמה ביחד. מה שאין כן בועז נמשל ליופי, שהוא דבר בעצם תואר האדם. כמו כן בועז שהיתה עמו במטה בקירוב בשר, ועם כל זאת הוא הבל כנגד פלטי מחמת שלא היה לימים מרובים, מה שאין כן פלטי בן ליש שהה שנים מרובות.

(רבי ישראל מקוזניץ, עבודת ישראל, לט"ו באב)

מיוחסות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם למשפחה וכו' מכוערות שבהם מה היו אומרות קחו מקחכם לשום שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים

בשלהי תענית בההיא דד' משפחות היו בירושלים [לגירסת עין יעקב]... קשה עשירות שאומרות בממון [לגירסת עין יעקב], שהרי אמרו ז"ל בקדושין דף ע' דנקרא אשה פסולה דאין בניה הגונים. ולגירסא בעין יעקב "בבעלת ממון", ניחא, דאפשר דהיינו כענין יששכר וזבולון, לא לקחת ממון על ידה להתפרנס בשבילה. ולהכי ניחא שלא אמר שאין אשה וכו' כמ"ש בההיא, ולהכי חשיב להו הש"ס הארבע כחדא. או אפשר דמ"ש בש"ס דאסור לשם ממון היינו דוקא לאותו מכוון, כגון אילונית וזקנה או על אשתו או שהיא פסולה ונושאה לשם ממון, כי זהו סברת מור"ם בהג"ה באה"ע סי' ב, דלשם ממון מותר רק שלא תהיה פסולה ונושאה לשם ממון, אמנם כתב שאם פסקו לו ולא נתנו לו, לא יעגננה בשביל זה, כי נקרא לשם ממון וכו'. וקשה, דלעיל כתב דלשם ממון מותר?... ואפשר דאפילו דמותר, אינו מצליח, אף על גב דזה כבר כתבו לעיל, ואחר כך כתב: וזה נקרא וכו' דזהו מ"ש בש"ס וכו'. ואפשר זה ירמוז "אשת חיל" וכו' היינו עושר, רק "רחוק מפנינים מכרה", שאם לא נתנו לו, לא יעגננה בשביל ממון, רק "בטח בה לב בעלה" וכו'. ובמאמר מאי דעתייהו דעניות, הרב פני שלמה דף נח כתב שאפשר שהקב"ה עשאן עניות כדי שיבואו לידי כך ללכת אחריהם וכו'. והעץ חיים דף קל"ו כתב לשם שמים בזהובים ותכשיטין כדי שלא יאמרו להרויח תכשיטין וכו'. ולע"ד ובלבד וכו' היינו שירבו להם בכתובתם, שאזי לא יחשדו לא לבעל שלקחה ח"ו כדי לכתוב כתובה קלה, ולא לבתולה עצמה דשואלת זהובים וכו' ועיניה נתנה בממון ח"ו, רק בכתובה לכבוד ולתפארת, ובניהם ירשום. ועל פי הנזכר אפשר כיון דמיוחסות אפילו עניות אינם צריכות עיטור כדי שלא יחשדו לבעליהם כמ"ש יען עיניהם במשפחה, זהו מ"ש "אשת חיל" וכו' מיוחסת, היכן תמצא, יען "ורחוק" וכו' כי אינם צריכות עיטור זהובים וכו' כשאר עניות מפני החשד, רק "בטח בה וכו' ושלל לא יחסר" על ידי היחס, וזכות אבותם מסייעתם.

(פרי האדמה הלכות יום טוב פרק ז, הלכה טז, דף לח ע"ג)

מכוערות שבהם מה היו אומרות קחו מקחכם לשום שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים
23-24

ולכאורה יקשה למה להם ליקח מכוערות לשם שמים, מוטב ליקח יפיפיות ואף על פי כן להתגבר על יצרו ולעשות כל אחד לשם שמים כי אז תגדל העבודה? אך הענין רומז על אותן היראים ושלמים אשר בכל עת ורגע מביטים ומסתכלים בגנותם ופחיתותן, ומדמים עצמן לגרועים שבעולם ונחשבין בעיניהם כפושעי ישראל גמורים ח"ו, מחמת אשר רב וגדול בעיניהם אף מעט מזעיר הרע שעשו אף בימי נערותם וקטנותם, וכדמצינו בדוד המלך ע"ה שכל האומר שחטא אינו אלא טועה (שבת נו ע"א), ועם כל זה אמר (תהלים נא, ה) "וחטאתי נגדי תמיד". והם אומרים: רבש"ע, גם עלינו יזרח אורך ואמתך ותקבלנו בתשובה שלמה לפניך לשם שמים, רצה לומר שבאם תקבלנו בתשובה אזי כל העולם ישובו אליך בראותם שאתה מקבל שבים, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (שם נא, ו) "למען תצדק בדבריך תזכה בשפטך", ואומר (שם נא, טו) "אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו". וגם ע"י זה שהצדיק משפיל את עצמו עד למאוד עד שפל הדיוטא התחתונה ואחר כך חוזר בתשובה לבוראו, מעלה בזה את כל העולם כולו עמו ומתעלים על ידו ושבים לו ית"ש, כמו שאמר הרב הקדוש מהור"ר אהרן זצ"ל, "ארוממך ה' כי דליתני" (תהלים ל, ב), רצה לומר, ע"י הדלות והשפלות שדלית והשפלת אותי, ע"י זה "ארוממך", היינו כי כשאחזור אליך בתשובה אעלה עמי כל העולם. למשל מי שרוצה להגביה איזה בנין, אזי צריך להגביה הקורה היותר התחתונה, מה שאין כן כשיתחיל באמצע או בגובה אזי יהרס כל הבנין ולא יועיל כלום... זהב רומז ליראה, כנודע. וזהו המכוערות אומרות תקבלנו בתשובה שלמה לשם שמים, ובלבד שתשפיע לנו היראה הטהורה בכדי שנשוב אליך בתשובה שלמה ונעבדך ביראה. וזהו: כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח וכו' (אבות ג, יג), היינו על דרך שאמרנו שצריך שיהיה רוח הבריות נוחה מהצדיק בהתחברותם אליו שיתעלו על ידו ויגיע אליהם הארה והשגה הקדושה מאת ה' יתברך שמו על ידו.

(רבי ישראל מקוזניץ, עבודת ישראל, לט"ו באב)

עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים
25

ועל דרך השכל המנורה בשבעה נרותיה תרמוז לתורה הנקראת אור... ומצינו במנורה ג' דברים והם: כפתור, גביע, ופרח. כפתור תפוח עגול בולט ויוצא סביב הקנה האמצעי מן המנורה. הכפתור כנגד עולם המלאכים שהם מתענגים מזיו השכינה בתענוג שאין לו סוף ותכלית, וזהו כפתור שהוא עגול כי העגול אין לו ראש וסוף. ועל תענוג הזה רמזו רז"ל חכמי האמת במדרשם: עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבא וכבודו ביניהם, כי המחול הוא עגול ואין לו ראש וסוף, ולכך המשיל תענוג הנפשות שאין לו סוף למחול שאין לו סוף.

(רבינו בחיי, שמות פרק כה פסוק לא)

"יסובבנהו" - הקיפן בענני כבוד. ולפי התרגום שאמר: אשרינון סחור סחור לשכנתיה, בא לבאר שהיו ישראל בסיני כמחול והכבוד ביניהם, וזהו שכתוב (שיר השירים ז, א): "כמחולת המחנים", אותו מחול של שתי מחנות, מחנה ישראל ומחנה של מלאכי השרת שירדו שם עמהם. וזהו כענין שאמרו רז"ל: עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן וכבודו ביניהם.

(רבינו בחיי, דברים פרק לב פסוק י)

דאיתא בגמרא: עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם וכל אחד מראה באצבעו "זה ה' קוינו לו". ופירש רש"י, מחול סביב כמו מחול הכרם. ולהבין הדבר נראה, דהנה כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם, צמצם אלקותו יתברך שמו ונעשה עיגול, ואחר כך ברא את העולמות בקו הישר, וכל העולמות ממשיכין אלהותו יתברך שמו בשוה, עד שנתגשם העולם והתחיל להיות ברורי עולמות ונעשו צמצום, דהיינו בעולם העליון צמצם אלהותו מעט, ובעולם התחתון ממנו צמצם יותר, וכן עד סוף כל העולמות. ואנו משיגים אלוהותו מתתא לעילא, שצריכים אנו לברר הניצוצות הקדושות ולילך ממדרגה למדריגה. וכל העולמות וכל הברואים הם בבחינת דכר ונוקבא - בחינת משפיע ומקבל; כי העולם היותר גבוה משפיע לעולם התחתון ממנו, וכן הקטן צריך לגדול ללמוד ממנו. כי כל דבר שהוא בקצוות יש לו סוף וראש, ומראשו עד סופו הוא רחוק, וכל שהוא למעלה מן הסוף הוא קרוב יותר להראש, כן כל שהוא למעלה למעלה מעולם התחתון הוא קרוב יותר לאין סוף ב"ה. ולכן הקטן צריך לגדול ללמוד ממנו עבדות ה', כי הוא משיג יותר ומשפיע לקטן ממנו.
אבל לעתיד, יתקן כל אחד חלק נשמתו עד שרשו, ויעלו הניצוצין הקדושים, והחיצוניות יתבטלו מכל וכל, ויופיע אז אור בהירות אלהותו בכל העולמות, ויהיה העיגול והקו שוה, ולא יהיה אז בחינת דכר ונוקבא, כי כולם בשוה ישיגו אור אלהותו יתברך שמו כמו בדבר עגול, שאין ראש וסוף, ולא יצטרך עוד שום אדם ללמוד מחבירו, כמו במחול הכרם, שהוא מקו האמצעי קרוב לכל העיגול בשוה, כן אז ישיגו כולם מאור הבהירות אלהותו בשוה, כדכתיב (ירמיהו לא, לג) "ולא ילמדו עוד איש את רעהו, כי כלם ידעו אותו מקטנם ועד גדלם". וזהו פירוש הגמרא עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והקב"ה יושב ביניהם - פירוש, לעתיד לבוא ישיגו הצדיקים השגה גדולה מאור העליון, אשר אין שם בחינת דכר ונוקבא, ואין שום אחד מהם יצטרך ללמוד מחבירו, כי אז יתגלה אור בהירות אלהותו בכל העולמות, ויהיה עיגול עם הקו בשוה כמו מחול הכרם, שמקו האמצעי הוא קרוב לכל העיגול בשוה. וזה כוונת ההקפות שאנו מקיפין בהושענא רבה ובשמיני עצרת - אנו עושים הקפות בסוד "נקבה תסובב גבר" (ירמיהו לא, כא), להמשיך ע"י הקפות את אור העליון אשר אין שם בחינת דכר ונוקבא.
וזאת היתה כוונת מרים הנביאה, שהוציאה כל הנשים אחריה ועשתה עמהם הקפות, בסוד נקבה תסובב גבר, כדי להמשיך אור עליון אשר אין שם בחינת דכר ונוקבא... וזהו פירוש הפסוק "ותקח מרים וגו' ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות", פירוש, שעשתה עמהם הקפה כמחול הכרם, בסוד נקבה תסובב גבר, ובזה המשיכה אור עליון אשר אין שם בחינת דכר ונוקבא.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת בשלח, פרק טו, כ-כא)

גם יעקב אין שלם לגמרי, להיות כולו שוה וחד בלא מדריגות בענין השלימות והדבקות, כמו לעתיד יעשה הקב"ה מחול לצדיקים וכו', פירוש עיגול, דיתגלה מדריגת העיגולים, דשם אין מדריגות, דכולו שוה בשלימות. מה שאין כן קומת יעקב אבינו ע"ה הוא קומת היושר דצורת אדם, שבזה יש מדריגות ראש וסוף וקצוות כנודע ואי אפשר לינצל דהיינו להגיע לשלימות גמור כי כח זה עדיין אינו בשלימות כנזכר עד ביאת משיח שהוא יהיה בתכלית השלימות, וכפרנס כן דור (ערכין יז ע"א), כל הדור יהיה בתכלית השלימות.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה, אות י)

עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן
25-26

בניי, זכאי חולקיכון... ותזכו לראש מחול שיעשה הקב"ה לצדיקים לעולם הבא. והענין במחול הזה הוא כמ"ש המפרשים, כי מחול מלשון עיגול, והקב"ה יהיה בראש מחול, דהיינו באמצע עגולה, והצדיקים יסובבו סביב לומר זה אלקינו. וענינו הוא כך, דעכשיו לאו כל צדיקים במדרגה אחת ובמעלה אחת, כי לאו כולם זכו לשלמות הראויה, אבל לעתיד לבא יזכו כולם לשלימות הראויה ויהיו כולם במדרגה אחת לפני ה'. והנה אם תעשה מרובע צלעות כזה ובתוכה נקודה, העומדים בצלעות המרובע קרובים לנקודת המרכז יותר מהעומדים בנקודת אלכסון, שהוא רחוק מהמרכז יותר כנודע, כי אלכסון רחוק מקו ישר. וכן הוא עכשיו, יש צדיקים העומדים מול השכינה בקו וצלע ישר, ויש רחוקים ממרכז בקו אלכסון, ורוחקו של זה לא כשל זה. אמנם לעתיד לבא יהיה העגולה כזה והשכינה במרכז, ובעיגול כל הקוים שוים למרכז, וכן הם הצדיקים, יהיו כולם במרחק שוה לשכינה מבלי הבדל, וזהו ראש מחול שיהיה לצדיקים לעתיד לבא.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ד)

כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהינם, אינו רק הקלת העונש, כי מה יעשו למי שאין צריך גיהינם כלל, כי אם הוא שכר עצום ונפלא מאד. והרשעים טועמים ממנו מעט כדי לקבל על ידו כח לקבל עונשם, והיינו טיט היון, בתחילה וה ולבסוף וי, אבל מי שהוא קורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה, משפיעים לו זה התענוג תמיד, והוא כעין תיקון עולם הגמור שלעתיד לבוא, שיהיה המחול לצדיקים בגיהינם, שיתהפך לעדן. וערבה היא יסוד הגהינם, הנה אחרית גויים ציה וערבה, רע בה, הב רע, ופתח אחד במדבר, "והיה מדברה כעדן וערבתה כגן ד'". וכשאש של גיהינם מתהפך בכל עז גבורתו לחסד וצינון, הוא דישון עדן.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ו אות רעה)

והקרוב אלי לומר בזה שעיקר חשקם של ישראל היה להראות לכל העמים כי שם ה' נקרא עליהם ויראו מהם, וע"י זה ישאו דגל הרוממות והנצחון בכל ארבע רוחות העולם, כי ע"י שהם מסובבים בכל ארבע רוחות והשכינה והארון באמצע, תל שהכל פונין אליו, יראו כל העמים כי ילכו בשם ה', וזה האות אשר אליו יישירו עיני כל השוכנים בעיגול סביב, כמו שאמרו חז"ל לעתיד יעשה הקב"ה לצדיקים מחול בגן עדן וכבודו יתברך באמצע שנאמר (ויקרא כו, יב) "והתהלכתי בתוככם", כי כל הפניות שהצדיקים פונין הכל הוא מול פני השכינה, וכן בעולם הזה... וכן המלאכים ע"י שהם סובבים כסא כבודו יתברך, מוראם על כל הנמצאים כמו שנאמר (שיר השירים ו, י) "איומה כנדגלות", כי ע"י סיבוב זה תהיה מוראם על כל האומות כמו המלאכים שהכל יראים מהם... לכך אמרו "מה תחזו בשולמית" וגו', כי נצחון שלכם הוא נצחון אנושי... ועוד שהעיקר חסר אצלכם, דהיינו מראה כבוד ה', הוא האות אשר אליו יישירו כל השוכנים סביב המרכז. לכך נאמר "באותות", כדי להיות להם השכינה אות אשר נגדו יישירו עפעפיהם.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, במדבר, פרק ב, ב)

העונשים שלאחרי המיתה, שהנשמה כבר נפרדה מן הגוף, הלא אך זה ממרירותיו של הגיהנם ששמה אין יודעים את ד' ולא את נועמיו, ועל כן מי מוציא מן הגיהנום אם לא ההרהורים הטובים מה ד"לית רעותא טבא דיתאביד מקמי מלכא קדישא", אשר הקב"ה ברחמיו המרובים מנחית אותם תמן במדורא דגיהנם, והם מתחברים עם הנענש בגיהנם, להטעימו גם בעודו שמה מעץ החיים, להמתיק את המרירות ע"י ידיעתו שיסוריו אלה יחזירוהו לגדולתו ותפארתו, "לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו", ועי"ז עולים מן הגיהנם, והוא מעין מה שאמרו עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן. והמחול הזה יהיה בתוך טבורו של גיהנם, שיתקדש בקדושת הגן עדן... שגם שמה יכירו וידעו ממלכותו.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ב, על פרקי אבות, עמ' קמ-קמא)

עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו וכו' הנה אלקינו זה
25-27

ופשט הדבר הזה כמו שהוא וכל בעלי אמונה ודעה נכונה ידע שאי אפשר שיהיה על פשטו, שאין הקב"ה גוף עד שיהיה עומד ובני אדם מראין לו באצבע. אלא סוד בדבר ומשל הוא, והענין כולו כפתרון המשל והסוד, לא כפשוטו... עת לעשות לה' מחול לצדיקים, משל לשמחת נפשם בגן עדן, משל לתענוג הנפש, כענין הכתוב (תהלים סג, ו): "כמו חלב ודשן תשבע נפשי ושפתי רננות יהלל פי"... והוא עומד ביניהם - משל לידיעתם ודעה קרובה מידיעת העולם הזה, שנאמר בה (ירמיהו לא, ג): "מרחוק ה' נראה לי". וכל אחד ואחד מראה לו באצבעו - משל לסיום הידיעה המבדלת בין קדושתו לקדושת מלאכיו, והוא סוד מחיצה המבדלת בינו ובין בריאותיו, והמשכיל יבין. ומה שנאמר "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה וגו' - שזו היא תקות הצדיקים ושמחתם וישועתם... פשט פסוקים אלו לישועת הגאולה ובהם רמז לחיי העולם הבא, זו היא אמונתנו ואמונת אבותינו.

(רבי אברהם בן הרמב"ם, מלחמות ה', עמ' עה במהד' מרגליות)

המקום הזה, גן עדן, משמש עוד בגמול גשמי ממש לזמן התחיה. והוא מה שאמרו רז"ל (במדבר רבה יג, ב): עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים בגן עדן וכו'. וכן יאמרו עוד: עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן והוא יושב ביניהם וכל אחד ואחד מראה עליו כאילו באצבע שנאמר "הנה אלקינו זה". וזה עונג ושכר עתיד בזמן התחיה, והראות השכינה כאלו מראה באצבע מתוך המחול - השגת המעלות ועונג התיחדות מתוך שמחה גופית, לומר כי יגיעו אנשי העולם ההוא למעלת משה רבינו, שנתעלית נפשו על גופו עד שבטלו כחותיו הגופיות והיה מלובש בכל שעה ברוח הקדש כאילו ראייתו ושמיעתו בעין הנפש בלבד, לא במצועי העין הגופי, כאשר יעשו שאר הנביאים בהתבטל הגוף והתפשט הנפש מכחותיו, שיאצל עליה רוח הקודש ותראה בראות עצמה כאשר יראה מיכאל או גבריאל, והיא הראיה האמתית והשמיעה הנכונה.

(רמב"ן, תורת האדם, שער הגמול, אות קכג)

תמצא בתורה בפרשת אם בחוקתי שהוא הבטחה לעתיד שכתוב שם (ויקרא כו) "ופניתי אליכם", ופי' שיהיה רצוני רבה בכם... וכן כתיב שם "והתהלכתי בתוככם", והיעוד הזה אין להבין אותו מכלל יעודי הגוף אלא מיעודי הנפש לעוה"ב, וכענין שכתוב בו (בראשית ג) "מתהלך בגן לרוח היום". ודרשו ז"ל "והתהלכתי בתוככם" - עתיד הקב"ה לטייל עם הצדיקים בג"ע. ודומה לזה אמרו עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן וכבודו ביניהם. והמשיל השגת התענוג אשר לנפשות למחול, שהוא אין לו סוף ותכלית, ולפי שהעיגול סובב סביב הנקודה והנקודה באמצע לכך אמר וכבודו ביניהם. וכן הזכיר שם "בתוככם", כי המשיל ישראל לעיגול ועצמו לנקודה. ואחר שאמר "והתהלכתי בתוככם" אמר "והייתי לכם לאלקים". והוא שדרשו חז"ל: וכל אחד ואחד מראה עליו באצבעו שנא' הנה אלקינו זה. מלה זה משל לקירוב ההשגה, כמי שיש לו ידיעה בנמצא ומכירו בבירור ומבחין אותו משאר הנמצאים. ואין להבין מלת זה ממש כמו שעומד לפני האדם, אך הוא כענין "כי זה משה האיש" - לא היה עומד עמהם אך היה להם ידיעה בו.

(רבינו בחיי, שולחן של ארבע, שער ד)

ומחול וחולה עגולה, שאין לה ראש וסוף, והוא משל אל התענוג שאין לו סוף ותכלית. ולזה נקרא העולם הבא אחר תחיית המתים "עולם שכולו טוב, עולם שכולו ארוך" (קידושין לט ע"ב), ואז ישיגו הצדיקים תכלית ההשגה, כי השכינה באמצע והם סביב, והוא המחול והחולה. ולרמוז אל ההשגה הנפלאה ההיא, אמרו וכל אחד ואחד מראה עליו באצבעו.

(רבי מאיר אבן גבאי, עבודת הקודש, חלק העבודה, פרק מג [מובא בשל"ה, תולדות אדם, רמזי אותיות לחתימת ההקדמה, אות שעט])

ואומרו "והתהלכתי בתוככם"... על דרך אומרם ז"ל עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וישב ה' בתוכם וכל אחד יראה באצבעו ויאמר זה אלי ואנוהו. והוא אומרו "והתהלכתי בתוככם", ואמר לשון הליכה לצד שיתהלך אורו יתברך לזון נשמות היושבים סביביו, יקרא הליכה. ואומרו "והייתי לכם לאלקים" הוא מאמרם "זה אלי ואנוהו". ואולי שרמז לשון "נוה", שהצדיקים עצמן הם נוה של הקב"ה, שהוא דר ביניהם.

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, ויקרא, פרק כו, יב)

ועוד איתא בגמרא (ב"ב עה ע"א): עתיד הקב"ה לעשות לכל צדיק וצדיק מדור בפני עצמו כדי שלא יהא אחד נכווה מחופתו של חבירו. ולכאורה שני המאמרים סתרי אהדדי. ותירץ מ"ש הגמרא עתיד הקב"ה לעשות מדור וכו' קאי על עוה"ב עולם הנשמות, שהשכר טוב שנותן ה' יתברך לכל צדיק בג"ע הוא רק לפי מעשיו בעוה"ז. ולפיכך עשה הקב"ה לכל צדיק מדור בפני עצמו זו למעלה מזו לפי מעשיו בעוה"ז, אחד גדול מחבירו. כן השגת כל צדיק בעוה"ב אחד גדול מחבירו במדור אחד. ואם יהיו כולן במדור אחד, ויראה הצדיק אשר השגות השני יותר גדול ממנו, יקנא אותו. היינו אע"פ שאין שם שום קנאה ותחרות, לא שיקנא אותו על גודל השגתו, רק שיקנא אותו מפני מה לא עבד הוא את ה' יתברך בעוה"ז בעבודה כזאת. אבל לימי המשיח יהיה לכל אחד השגה גדולה, לא מצד עצמו ומעשיו, ואפילו מי שיהיה ראוי מצד מעשיו להשגה זו יסיר ממנו ה' יתברך השגתו שיש לו מצד מעשיו, וכל השגתו יהיה רק מחסדי הא-ל אשר כל אחד בשוה מראה באצבעו הנה אלקינו זה. וזהו שאמרה הגמרא עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם, כי מחול הוא בעיגול, כלומר שכולם יעמדו בעיגול וקוב"ה כביכול נקודה האמצעית של העיגול. וכל אחד מראה באצבעו הנה אלקינו זה, כלומר שיהיה לכל אחד השגה גדולה בשוה, וההשגה ההוא תהיה מחסדי הא-ל ית', לא לפי מעשיהם. וזהו כוונת הגמרא [לעיל כו ע"ב]: לא היו ימים טובים לישראל כט"ו בא"ב, ר"ת באלפא ביתא, ואות ט"ו שבא"ב הוא אות סמ"ך שהוא עגול, רמז שיעמדו כולם בהשגה אחת. "שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולות" - ר"ל שכולם יהיה להם השגה אחת, לא לפי מעשיהם, רק מחסדי הא-ל, "כדי שלא לבייש את מי שאין לו". ואע"פ שהגמרא כוונה אל דבר אחר, אבל התורה כפטיש יפוצץ, ואולי גם לזה רמזה הגמרא.

(רבי אברהם יהושע השל מאפטא, אוהב ישראל, ליקוטים חדשים, ליקוטי מסכתות)

יש להבין מהו ענין המחול אשר עתיד הקב"ה לעשות להצדיקים. כי ודאי אין אלו הדברים כפשוטן. וי"ל, דהנה בעולם הנשמות עולם תשלום הגמול לעושי רצונו ית'. אמרו רז"ל (ב"ב עה ע"א) שכל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו, כי ישנם במדרגה זה למעלה מזה, כל אחד לפי פעולותיו ומעשיו הטובים שפעל ועשה בעוה"ז. נמצא כי עדיין נשמות הצדיקים לא הגיעו לידי שלימות המאושר, לאשר כל אחד רואה שיש מדרגה למעלה הימנו. אמנם הבורא ב"ה וברוך שמו מרוב טובו וחסדו הגדול חפץ למען צדקו לבל ידח ממנו נדח בשום בחי' ומדריגה, ומצרף ומלבן נשמות ישראל בכל מיני זיכוך וצירוף, כצרוף את הכסף וכבחון את הזהב, עד אשר לעתיד לבוא יהיו כל נשמות הצדיקים בבחי' השתוות שלמות המאושר, ואז לא יהיה שום אחד גדול מחבירו במעלה, וכולם יהיו קרובים אל מקור כל המקורות הקדושה, ובמעלת השגת הבורא ב"ה וברוך שמו כולם יהיו שוים לטובה.
והנה בעוה"ז אי אפשר להשיג בהשגת הבורא ב"ה וב"ש כי אם מצד פעולותיו ולא מצד עצמותו ית', וכמבואר בספרים הקדושים. אמנם כן, לע"ל לאשר יזדככו כל נשמות הצדיקים, אז יבואו להשגה גדולה כ"כ שיוכלו להשיג הבורא ב"ה וב"ש מצד עצמותו כביכול. וכאשר אמרנו בביאור הפסוק (במדבר כג, כג) "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל", היינו שיהיה עת כזה אשר בני ישראל יהיו במעלה גדולה כ"כ שישיגו את הבורא ב"ה וב"ש מצד עצמותו ית', והמלאכים הקדושים ישאלו אותם "מה פעל א-ל", כי המלאכים אין להם השגה כי אם מצד פעולותיו ית', אבל בני ישראל יהיה להם אז השגה גדולה כ"כ להשיג הבורא ב"ה וב"ש מצד עצמותו ית' כביכול, וכל נשמות הצדיקים יהיו כולם בבחי' ומעלה הלזו.
ובזה נבוא לבאר דברי ר"א עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים. מחול הוא לשון עיגול, מלשון מחול הכרם (עירובין ג:). כי דבר עגול שאין בו מורשא דקרנתא הכל בשוה לנקודה הפנימית ואין בו השתנות בשום איזה צד. וכן יהיה לע"ל, כי כל נשמות הצדיקים כולם יהיו שוים לטובה, למקור ושורש כל שרשי הקדושה. והוא יושב באמצע וכל אחד ואחד מראה באצבעו כו' זה ה' קוינו לו, היינו כמו שנתבאר שיהיה להם השגה בהבורא ב"ה וב"ש מצד עצמותו ית'. והנה על בחי' זו שיהיה לע"ל כנ"ל רומזת אות סמ"ך שבא"ב, כי כתיבת אות סמ"ך הוא בעיגול בלי מורשא דקרנתא. והוא נק' עלמא דבינה, עוה"ב עולם החירו, וכנודע מספה"ק. והוא סוד ט"ו באב, היינו אות הט"ו באותיות האלף בי"ת, והוא אות סמ"ך. ויו"ט הזה ט"ו באב מרמז על בחי' זו, לאשר הוא סוף כל המועדות שבשנה, בסוד היקף ובסוד עולם שנה נפש. וכמו כן יום הכפורים הוא ג"כ בבחי' הלזו, כנודע מספה"ק שיום הקדוש והנורא הזה הוא בסוד אימא עילאה תשובה עילאה. ולזה לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיוה"כ [לעיל כו ע"ב], כי אלו הימים מרמזים על מעלת גדלות בני ישראל, שיהיה להם לע"ל שהבורא ב"ה וב"ש ייטיב חסדו עמהם לבל ידח ממנו נידח ולזככם שיהיו כולם שוים במעלה זו, היינו השגה גדולה מצד עצמותו ית' וכנ"ל. וזהו "שבהם בנות ישראל", היינו נשמות בני ישראל, "יוצאים בכלי לבן שאולין", כי שאולים המה מחסד הבורא ב"ה וב"ש אשר עשה עמהם "כדי שלא לבייש את מי שאין לו", רק שיהיו כולם שוים במעלה ובמדרגה ובשלימות המאושר. וזהו ג"כ פי' דברי ר"י אמר שמואל יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה [לעיל ל ע"ב], היינו שיום הזה מרמז לבהירות גדול כ"כ שיהיה לע"ל שלא יהיה כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו, רק כולם יהיו שוים במדרגה.

(רבי אברהם יהושע השל מאפטא, אוהב ישראל, לשבועות)

עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו וכו' הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו
25-27

והחלק השני, הדרשות שיש חיצון ופנימי, והכוונה היות הענין הפנימי ולא הענין החיצון הפשטי, ושמו לו ענין חיצון הפך עניני הפנימי לתועלת גדולה... ודמיון החלק מה שאמרו בגמ' דתענית אמר ר' אליעזר עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן והוא עומד ביניהם וכל אחד ואחד מראה באצבע שנאמר "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו" וגו'. הנה פשט דרש זה ירחיק כל בעל שכל וכל בעל אמונה מלהאמינו. והענין האמתי שנתכוין עליו ר' אליעזר ששכרן של צדיקים הנזכרים לחיי עולם הבא היא השגתם מה' ית' מה שלא היה משיגים בעולם הזה בשום פנים. וזה תכלית הטובה שאין למעלה ממנה. והמשיל שמחת ההשגה ההיא כשמחת מחול. וכן דימה שמחת כל אחד ואחד מה שלא היה יכול להשיג תחילה ממנו ית', באמרו וכל אחד ואחד מראה עליו באצבע. והביא ראיה על המלטת הנפש המשכלת מן האף והחימה בעז"ה באמרו "ויושיענו". והביא ראיה על ההדר והכבוד האמת שישנו אז לצדיקים באמרו "נגילה ונשמחה בישועתו. וזה תכלית בקצרות לשון ושלמות ענין מפי דמיון והוראת ענין נכבדים ורבים במלות קצרות ודברים מעטים.

(רבי אברהם בן הרמב"ם, מלחמות ה', מאמר על דרשות חז"ל, עמ' פט-צ במהד' מרגליות)

ועל דבר זה מרמזין [המתנגדים לחז"ל] באצבע, ואומרים הנה זהו דבר יוצא מן הדעת, שתהא במקום קדושה, שהעולם הבא נבדל מן הגשמיות, ויהיה שם נערות ובחרות, שיהיה מחול לצדיקים. ועתה דע, כי בדברים אלו באו לגלות רב טוב הצפון לצדיקים לעתיד בגן עדן, ורמזו אותו בלשון חכמה מאוד. וזה כי המחול מיוחד לבתולות בפרט, כדכתיב (ירמיה לא, יב) "אז תשמח בתולה במחול בחורים וזקנים וגו'"... וזה מפני כי המחול הוא שמחה בפועל... ולפיכך זה שייך דוקא לבתולות, מפני כי הנשים, ובפרט הבתולות, אינן בעלות מחשבה, כמו כל איש אשר הוא בעל מחשבה יותר. וכל מחשבה מעכב את השמחה שלא תצא לפועל לגמרי, כי המחשבה מתנגד אליו השמחה. ולפיכך באנשים השמחה הוא בלב... אבל הבתולה אין מעכב אליה, כי אינה בעלת מחשבה, ונמצא אצלה השמחה בפעל. ומפני כי לעתיד בגן עדן, השמחה בפועל, זה בעצמו נקרא 'מחול לצדיקים', שרוצה לומר שיהיה שמחתם בפועל... ומפני כי השמחה לעתיד לצדיקים, השמחה הזאת הוא בו יתברך, כדכתיב (תהלים צז, יב) "שמחו צדיקים בה'", ולכך אמר שהוא יתברך יושב ביניהם, וכל אחד מראה עליו באצבעו, כלומר שאין השמחה אל הצדיקים רק בו יתברך... וכמו שמביא הכתוב לראיה "ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו וגו' נגילה ונשמחה בישועתו". ופירוש "נגילה ונשמחה בישועתו", היינו שהוציא אותם אל הפעל, וזהו שמחתם - מה שהם בפועל מן ה' יתברך, שהוא השלמתם. ולפיכך מראים עליו באצבעם ואומרים "הנה אלקינו זה וגו'"...
ועוד תדע להבין עניין המחול. דע, כי השמחה הוא מצד הנפש, כי השמחה הוא כאשר האדם הוא בשלימותו, ואין שלימות רק אל הנפש, ולא אל הגוף החמרי, מצד שהגוף החמרי הוא בכח ולא בפעל... ויש לו כבידת הטבע. ואדרבא, מצד הגוף החמרי, שהוא בכח, ימצא התוגה. ולפיכך כאשר האדם מרקד, יש בו השמחה יותר, כי הנפש בשלמות כוחה.. ולפיכך אמר שהקב"ה יעשה מחול לצדיקים בגן עדן, כי הצדיקים, כאשר יהיו בגן עדן, יהיו מסולקים מן החומר העכור, ויהיה הנפש גובר. לא כמו הרשעים, שאף כאשר יפרדו מן העולם הגשמי, שמפני כאשר היו בעולם הזה היה נמשך נפשם אל הגוף שהוא חמרי, ולפיכך אף אחר הפרדם מן הגוף, אין נפשם נבדל מן החומר, לא יהיה מחול הזה להם, שיהיה נפשם מסולק מן הגוף. אבל הצדיקים אשר היו גוברים על הגוף בעולם הזה, היה זה בכבידות גדול, שהיו מושלים על הגוף המונע, ולא היה להם בעולם הזה מחול, שהמחול הנפש גובר, והגוף נמשך אחריו... ואמר שהקב"ה יושב ביניהם ומרמזין עליו באצבעם, כי החומר בעולם הזה מסך מבדיל בין ה' יתברך ובין הצדיקים, שהוא המונע שאין ה' יתברך נמצא אליהם לגמרי. ובמחול הזה, המורה על שלימות הנפש, שלא יהיה לו מונע החומר, כי אז חומר המסך החוצץ בין השם יתברך הוסר, ומרמזין עליו באצבעם שנמצא להם ה' יתברך נגלה בפעל, עד שיאמר כי הוא זה (עפ"י שמות כב, ח)...
בעניין המחול הזה באו לבאר לך מעלת הצדיקים לעתיד, שיהיו נבדלים מן החומר, כמו שהוא יתברך נבדל קדוש. ובכל מקום שנקרא הוא יתברך "קדוש", רוצה לומר שנבדל מעניין החומר. ולפיכך אמרו שיעשה הקב"ה מחול לצדיקים בגן עדן, שיתעלו הצדיקים מן צירוף החומר לגמרי. ומזה הטעם כאשר מקדישים להקב"ה, מרקדים ומתעלים למעלה ואומרים "קדוש קדוש קדוש" (ישעיה ו, ג). כי כאשר יאמר שהוא קדוש, ורוצה לומר שהוא נבדל מן הגוף... יש לו להתעלות מן כבידות הגוף. כי איך יהיו מקדישים לו יתברך, והאדם עם הגוף? ולכך הוא מרקד ומגביה עצמו, והוא הסתלקות מן הגוף, ואז יאמר קדושה אליו יתברך...
אמנם מה שאמרו 'שיעשה מחול לצדיקים', ולא אמר בלשון אחר 'שיהיה להם ריקוד', להורות על עניין ההתעלות הזה, כי המחול הוא סיבוב ועיגול, ואין עיגול בלא אמצעי. וידוע כי האמצעי שהוא תוך העיגול, הוא נבדל מכל העיגול, כי האמצעי הוא עומד בפני עצמו, אינו נוטה לא לימין ולא לשמאל, לא לפנים ולא לאחור... לכן אמר כי ה' יתברך יושב ביניהם תוך העיגול, כי כל נקודה ונקודה שהוא על העיגול הוא פונה אל הנקודה האמצעית, שהוא נבדל משאר חלקי העיגול. ודבר זה ידוע, כי הנקודות שהם על העיגול, כלם הם פונים על ידי הקוים הנמשכים מן הנקודות שהם על העיגול אל הנקודה האמצעי, לא יסורו ימין ושמאל. וכן עניין הצדיקים ומעלתם במחול הזה, שהוא התפשטות מן החמרי לגמרי, עד שיהיו פונים אליו יתברך, מתחברים עם ה' יתברך, כמו שמתחברים כל הנקודות שהם על העיגול עם האמצעי, במה שהם פונים אליו... והוא יתברך עם כל זה נבדל מן הצדיקים, כמו שנבדל האמצעי מן העיגול, כמו שהתבאר. והבן מה שאמר שיהיה להם מחול, אשר כל מחול הוא סיבוב. שלא יאמר כי יש לכל צדיק מעלה מיוחדת, ואין אחד כולל כל הדביקות, ולפיכך אמר שיהיה להם מחול, שהולך בסיבוב. ואילו לא היה זה מחול, היה כל צדיק מיוחד בדביקות מיוחד, ולא שהיה לו דביקות מכל. אבל כאשר יש לו מחול שהולך בסבוב, הוא נגד ה' יתברך בכל החלקים אשר הם נוכח הנקודה האמצעית. ומזה יש ללמוד כי יש לצדיק לעתיד חיבור אל ה' יתברך, לא מצד מה, רק מצד הכל... ואמר שמראים עליו באצבעו כל אחד ואחד, שכל דבר שמראים עליו באצבע הוא דבר מיוחד מן השאר. ורוצה לומר כי הצדיקים, מצד התעלות הזה, יש להם דביקות עם אמתתו, במה שהוא יתברך מיוחד ונבדל מן הנמצאים. ולפיכך מראים עליו באצבעם, הוא הכרת אמתתו במה שהוא נבדל מכל הנמצאים...
והתבאר לך פירוש דברי חכמים במחול הקדוש. ופרשנו פנים הרבה, וכלם פנים כהלכה, ואין אחד פונה מן האמת, ואיזה דרך שהוא מובן לך יותר, תוכל לבחור. אך האחרון הוא דרך העולה בדרך הישר ואמת, והוא צרור החיים, ואותו תבחר. ואם כי אי אפשר לכתוב דברים נוראים כאלו, רק כי הדברים האלו מועטים בכתב, ורובם חכם יוסיף חכמה ודעת, והוא יתברך יכפר בעדנו, ויעשה אותנו זנב לזנב הצדיקים במחול הקדוש הזה.

(מהר"ל, באר הגולה, באר ד, פרק יג)

נראה לי שכעת בעולם הזה יש מחלוקות בין המתנגדים והחסידים איך לעבוד את הבורא יתברך, וכל אחד יחשב שרק הוא המכוון האמיתי ולא זולתו. אבל לעתיד לבא יעשה הקב"ה מחול לצדיקים וכו', וכל אחד ואחד מראה באצבעו וכו', "הנה אלהינו זה קיוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו", פירוש, שכל אחד ואחד כיוֵן לדרך האמיתי, שאלו ואלו דברי אלהים חיים.

(רבי גדליה סילוורסטון, אשכול ענבים, כאן)

עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכו' שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו
25-27

גבולות נתן הקב"ה בעולמו, וכרת ברית שתלכנה המסיבות מקושרות זאח"ז בסיבה ומסובב ועילה ועלול... והנה בכל הניסים שנעשו לישראל לא היה ביטול טבע כללי, כ"א דרכי הטבע הלכו על דרכן וה' יתברך שינה דבר פרטי לצרכן של ישראל. לא כן היה נס קריעת ים סוף... שהיה דבר מופלא, בהתפשטות הנס בכל המציאות של המים, והיה ביטול לסדר טבע כולל, המורה שסילק ית' יד הטבע בכללו מחוק רשום כולו של המציאות. והנה סר בזה כח הסיבות והמסובבים, ונמשכה ההנהגה עפ"ז לשעה זו בכל המציאות שלא בדרך עילה ועלול וקישור סיבות, כ"א בתוקף יד ה' יתברך והשגחתו הגלויה הבלתי מתלבשת כלל בלבושי הסיבות וקישורי העלולים...
לעתיד לבוא, שיהיה האור בהיר מאד, תהיה ההשגה גדולה מאד עד שאפי' ההשגה שע"י קישור הסיבות ע"פ דרך ההנהגה תהיה בהירה כ"כ כמו ההשגה המופשטת המופלאת מכל סידור קישור סיבות. ע"כ יאמר "זה" המורה על ההשגה הברורה, בכפליים, כי שם ד' המיוחד מורה על ההנהגה העליונה בכלל שאינה צריכה לסידור הסיבות כולן בסדריהן, ושם אלקים מורה על ההנהגה הקשורה בסדרי הסיבות המקושרות וחבוקות זו בזו ע"פ רצונו ית"ש. ע"כ יאמר לעתיד לבוא בכפלים, "הנה אלקינו זה", ע"פ סדר הטבעי המקושר ע"פ סדר סיבותיו יאמר "זה", ע"פ הדרך הרומז לבירור ההשגה, והוא ממש אותה ההשגה שאפשר להשיג ע"ד הנפלאות של שם ד' יתברך "זה ד' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו".
וזה שאמרו ז"ל: "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכ"א ואחד מראה באצבעו, שנאמר: 'ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה, וגו''". ומנ"ל שיהיה מחול? אלא מחול הכונה בעיגול, וההבדל בין צורת העיגול להריבוע, שהעיגול שוה כולו למקום הנקודה בלא חילוק מקומות, והריבוע יש מקומות רחוקים וקרובים כמש"כ בעץ חיים, שער עיגולים ויושר. ע"כ לע"ל שתהיה ההשגה שוה, בין בגילוי הרצון שלא ע"פ סדר הסיבות וכמו כן ע"פ סדרי הסיבות, א"כ בכל המקומות והמצבים של הבריאה יהיה אור כבודו יתברך מתגלה בשוה. ע"כ הוא מחול של עיגול, מוכיח מדכתיב: "הנה אלקינו זה" בשם אלקים, ואומר אח"כ: "זה ד'" בשם המיוחד, "קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו".

(ראי"ה קוק, מדבר שור, דרוש לח)

הסוד של מהות האדם אי אפשר שיובן גם במקצת ממנו, כי אם בתור ניצוץ מבריק במרכז מהמון אורות אין קץ שבסביבה אין סופית, שהיחש התדירי של הופעות גילויי החיים והישות אינו פוסק לרגע, ובזה האדם מקושר עם כל היש. ובהיותו מתרומם לתכונתו היותר נאצלת, הרי הוא שליט על כל, רודה על החיים, ועל כל שמתחת וממעל לחיים, והגילוי האלקי העליון הוא רק תוכן טבעי מתאים לרז מהותו. וכל המאוויים ההולכים אל מול הצמצום, המנגד לתעודת אין סופיותו, הינם הולכים ואובדים, נמחים וכלים, ביחד עם צחצוחי החיים הדבקים בהם. ושבים ומתחדשים באנפין חדתין, קמים על במת ההויה, ומנצחים סוף כל סוף את כל הצללים, וחוללים את מחול שמחת נצחם, בעתיד המובטח ממעל לפסימיותה הכללית של כל התרבות המוגבלת, האסורה בהבלים של תאוות מאוסות ודמיונות נכזבים. עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה עליו באצבעו, שנאמר הנה אלקינו זה קיוינו לו ויושיענו, זה ד', קיוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו. ואל ידח נידח, ואל יפול צרור ארץ... והכל מתוקן לסעודה.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ב אות רסח = ערפלי טוהר עמ' צד)

וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו

נוכל לומר, שחז"ל רמזו לנו, כי ידוע שכל צדיק וצדיק אוחז דרכו בעבדות ה' כפי שכלו, ומעשי הצדיקים אינם שוים זה לזה; זה עובד לה' יתברך בדרך זה, וזה בדרך אחר. ובכדי שלא יצער עצמו הצדיק באומרו: אולי דרכי בעבודתי אינם ישרים, כי יש צדיק אחר שעובד לה' יתברך בדרך אחרת - לזה לעתיד הקב"ה יהיה מראה לכל אחד ואחד שהיה עבודתו בדרך טוב וישר, וכל צדיק וצדיק יהיה רואה שטובים היו דרכיו אשר הלך בדרכי ה' כפי שכלו. לזה אמר כל אחד ואחד יהיה מראה באצבעו וכו' זה ה' קוינו לו, רצה לומר, זאת היא דרך הישר אשר עבדתי לו לה' יתברך, והוא הדרך הנכון לעבודתו יתברך שמו, כי כך יהיה מראה לו הקב"ה כי נכון היו דרכיו.

(רק"ק אפשטיין, מאור ושמש, דברים, מאמרים מלוקטים [נדפס אחרי פ' וזאת הברכה])

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US