Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת תענית



כה ע"א

אף היא להביא מרדה נכנסה מפני שמלומדת בנסים

אותה צדקנית, אשתו של ר' חנינא בן דוסא, כשראתה שהנה הגיעו מים עד נפש, ואם לא יתרחש נס גלוי תיראה בבושת פנים בפני שכנתה, היה בטחונה בה' כה פשוט שבודאי יארע נס למעלה מדרך הטבע ויתמלא החנור לחמים, עד שבפשטות טבעית נטלה מרדה כדי להוציא לחמים מן התנור. מידת בטחון כגון אלו... אינה באה ע"י הכרה שכלית בלבד. ההכרה השכלית, עד כמה שתהיה חזקה, אינה נמלטת מהרהורי הספיקות, והבוטח לעולם לא יוכל להגיע לאותה פשטות מציאותית... עד כדי... וליטול המרדה ולהוציא את הפת מהתנור. ורק מי שבטחונו בטחון שבחוש, החי בבטחונו ובאמונתו, הוא הוא המסוגל להגיע לכך שיהא הבטחון ודאי אצלו בלא צל של ספק, עד שהוא יכול... ולבקש את הנס הגלוי ושינוי הטבע הגמור.

(רבי חיים שמואלביץ, שיחות מוסר (מהד' תש"מ), תשל"ג, מאמר טז, עמ' נד)

עד אימת ניזיל ונצטער כולי האי וכו' ויהבו ליה חד כרעא דפתורא דדהבא חזיא בחלמא עתידי צדיקי דאכלי אפתורא דדהבא דאית ליה תלת כרעי ואיהו אפתורא דתרי כרעי וכו' בעי רחמי ושקלוהו תנא גדול היה נס אחרון יותר מן הראשון דגמירי דמיהב יהבי מישקל לא שקלי
8-15

ראוי לנו לעורר בתשובה שלימה, ונראה לקיים מצות ה' ותורתו, ואם יפלא מאתנו דבר לעשותו ואנו מצטערים על קיומו ועל שאי אפשר בידינו לקיימו, הרי הוא כאילו קיימנו.
וזהו אמרם בגמרא דתענית: דשאלה אשת רבי חנינא בן דוסא עד מתי נצערן, ביקש רחמי ויהיב ליה חד כרעי דדהבא, הדר חזיא בחלמא דצדיקים יתבי בפתורא דג' והוא בשנים, אמרה אי הכי הוא לא בעינא, בעי רחמי ושקלי מיניה, תנא גדול נס אחרון מראשון, דגמירי בשמים מיהב יהיב משקל לא שקיל ע"כ ע"ש. ויש להבין, מה ענין זה לפתורא דג' או ב' כרעים? וגם מה זה גמירי מיהב יהיב וכו' - למה לא? "ה' נתן וה' לקח" כתיב. אבל הענין, שהיתה מצטערת לא ח"ו להתענג ולהתעדן, ח"ו. צדיקים הללו שנסתפקו מערב שבת לערב שבת בקב חרובין [לעיל כד ע"ב] והורגלו בו, יתבעו מותרות?! רק כל צערן היה בשביל צדקה לעניים, כי חשבו שגמילות חסדים אפס אצלם, כי במה יתחסדון כי אין לאל ידם, והיו בעלי רחמים וחמלה, וברואם עני ואביון ואין לאל ידם להושיע, צרתם צרה מפאת העדר המצוה אצלם ומפאת טבע חמלותם. ולכך חשבו לבקש מה' ליתן להם עושר, לא להם, כי אם לגמול חסד לאומללים ועניים. אמנם באמת נהפך מחשבתם, כי כל זמן שאין להם ומצטערים על זה, הרי להם לגמילות חסד גמור, וכאילו גמלו חסד עם עניים בתכלית ההגמלה והחסד, אמנם אם יהיה להם, וכי יכולים לצאת ידי כל עני ליתן לכל אחד די מחסורו, ולא להרבות לאחד ולמעט לאחד? כי צדקה משפט הוא, ונפישי רמאי דיקבלו, ועניים בני טובים אשר מסוה בושה על פניהם יצאו ריק, וכדומה מהטעות והמכשלה אשר תחת יד אדם בזה, ויצא שכרו בהפסדו, דימעט בגמילות חסד יותר מקדם, שהיה נדון על המחשבה כמעשה.
וזהו שהראו לו כל הצדיקים אוכלין על שולחן ג' רגלים, היינו ג' רגלים שעולם עומד עליהם, תורה עבודה וגמילות חסדים, כי בגמילות חסדים נדונים גם על המחשבה כנ"ל, אבל הוא ממעט ע"י כך בגמילות חסדים, ולכך אין לו רק שולחן ב' רגלים, היינו תורה ועבודה, כי נתמעט ע"י הנ"ל וכמ"ש. ולכך התנחם בו כי תחת אשר קיווה לעשות בגמילות חסדים עשה באושים, ולכך התפלל שיקחו הימנו. ולהיות כי זה כרעיה דדהבא הניתן לו לא היה לצורכו רק לצורך עניים לחלקן ביעקב, וא"כ איך יקחו הימנו להפסיד לעניים אשר היה חפץ בטובתם ומשגב לדל? ולכך קשה היה הנס הזה לשקול שקול לולי רוב זכות רחב"ד, ולכך אמרו גדול האחרון יותר מהראשון. ודוק.
וראו כמה יש לאדם להתבונן במעשיו, ואל יחכם לומר, "אילו היה לי כך הייתי עושה כך, ואילו היה לי לב נבון כמו זה הייתי מתמיד בתורה" - שקר הוא, אילו היה לו לב נבון היה עוסק בהתחכמות רשע וכדומה, כי אילו היה לב נבון לטובתו, היה ה' נותן לו, כי הוא הטוב והמטיב האמיתי רוצה בשלימות יצוריו, אף כי עם קרובו ישראל אשר בצערנו לו צער וכן כולם. וישמח בחלקו אשר נתן לו ה', כי בלי ספק לטובתו ולשלימותו הוא, כי ה' חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, והוא אשר דבק בנו לטובתנו.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ד [ובדומה בחלק ב, דרוש י])

ויש להבין, חסידים כמותם יתאוו להון ולבקש מעולם הבא חלקם? וזהו גנאי גדול לצדיק, שלא ישמח ביגוניו ורעתו אשר קרה לו מה', כי זהו הכל לטובתו. וח"ו לבקש מעולם הבא לעולם הזה, ולעשות קודש חול, כי הלא כל עניני עולם הזה הם הבלי עולם כחציר יבש וכו'. וגם למה צדיקים בפתורא בג' כרעים ואיהו בב', מה זה? וא"כ הוי ליה למיהב דבר אחר שאינו כרעים, ומה איכפת ליה לרחב"ד אם יהיה על שנים או על שלשה כרעים. ועוד, מתחילה מה קסבר, הלא ביקש מן עולם הבא, וכי לא דבר זה יהיה חסר לו מעולם הבא, הלא על זה היה מתחילה המבוקש לנכות לו מן שכרו דעולם הבא וליתן לו תמורתו בעולם הזה? וגם מה שאמרו כי היה נס כי לא שקלי משמיא, הלא מקרא מלא [איוב א, כא]: "ה' נתן וה' לקח"? וגם מה שאין לוקחים משמיא הוא להרע לאדם, כי מעליון לא תצא הרעות, אבל כאן הא היה לטובה ורצונו בכך.
אבל הענין הוא... כי ידוע כי הצדיקים אין להם מנוחה והם כל היום כוספים וחומדים לקיים מצוות, ומתעצבים ביותר אם חסרה להם מצוה אחת, כי זהו כל אדם וכל חפצם וישעם בזה. והנה רחב"ד ואשתו חמדו מאוד לקיים צדקה שהיא אחת ממצוות גדולות, וחמדו למאוד למצוה זו, ולא היה באפשרותם לקיים, כי דחיקי להו שעתא ביותר, ולכך אמרה לבקש דבר מעולם הבא כדי להיות לו בעולם הזה, כדי שתוכל לכלכל אביונים ולחלק צדקה בישראל לקיים רצון ד', ולכך אף כי ידעה כי אין כל עניני עולם הזה ערך למקצת שכר בעולם הבא, לא חסה על זה, רק לקיים מצות ה' זו צדקה, שלא היה בידם לקיים כעת לרוב דוחקם, והתפללה ויהיב ליה חד כרעיה דדהבא.
אבל באמת טעו, כי ביש להם ממון ועושים צדקה בפועל, אי אפשר שלא יהיה בו פקפוק להרבות לאחד ולמעט לאחד, כי מי יוכל ליתן לכל איש ואיש די מחסורו? וגם לא ימלט שיש בו קצת ונדנוד יוהרא, ונשיאות פנים, וחלוקת כבוד, וביוש לעני, ואין נותן לו כפי הראוי בסבר פנים יפות. ומי הוא שיאמר זך פעלי ואין בו שכולה ופקפוק? אבל כאשר אין לו, ומחשב וחומד למצוה זו, רק שאין ספוק בידו, הקב"ה מצרף מחשבה זו למעשה כאילו עשהו על תכלית השלימות והדקדוק בלי סיג ופשע, כי למחשבה אין תפיסה, והצדיק חושב אילו היה לו היה עושה מצוה בשלימות מבלי סיג ופשע, וכמחשבתו כן נחשב אצל ה' למעשה, וירצה ה' פעלו תמים.
וזהו שהראוהו משמיא, אתה חשבת לקיים מצות גמילות חסד לדלים - נכזבה תוחלתך, כי צדיקים דלים כמותך יש בו בפתורא ג' רגלים, היינו ג' רגלים שהעולם עומד תורה, עבודה, גמילות חסדים, אבל פתורא דיליה חסר רגל אחד, היינו גמילות חסדים, כי על ידי כך נתמעטה אצלכם גמילות חסדים כמו שכתבתי, כי א"א לקיים המצוה בשלימות, וחשבת לתקן וקלקלת, כי בזה נתמעטה הגמילות חסדים כי אי אפשר לעשותה על בוריה. ובשמעו זאת התפלל שיהיה נלקח ממנו וכו'. ועל זה אמרו שזה היה נס גדול, כי זה היה מוכן לעניים להחיות עם רב דלים מישראל, ועל זה לקחו לכתחילה, ועכשיו דניטל הימנו גרם רע לעניים ולחמם הוא, ומכל מקום צדיק כמותו גזר אומר ויקום ונלקח הימנו, וזהו היה נס גדול שקשה מראשון.
ובזה כמה גדול הרהור הלב החומד לעשות מצוה כדחזי, רק שאין סיפק בידו מכל מקום יותר מן העושה, כי הקונה אתרוג מהודר בדמים יקרים יש בו חלק יצר הרע גאוה וכדומה בעונותינו הרבים כנודע לכל, אבל עני החומד אילו היה לו מעות היה קונה אתרוג מהודר לכבוד מצות ה', בזה אין תערובת גאוה וכדומה, והוא כולו כליל לה' ויחשב כמצוה גמורה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש י)

ויהבו ליה חד כרעא דפתורא דדהבא חזיא בחלמא עתידי צדיקי דאכלי אפתורא דדהבא דאית ליה תלת כרעי ואיהו אפתורא דתרי כרעי
9-11

הגמול הראשון הנה בא רמז במצות השולחן וכל כליו, כי ממנו יוצא השפע לכל העולם וכולם זוכין מן שולחן גבוה... ואחר מעשה השולחן הזכיר מעשה המנורה, כי בזכות המנורה יזכה אל השכר הרוחני לעולם הבא... ומדהזכיר "נוכח השולחן" נוכל לפרש שכל נוכחיות ענינו התנגדות, וזה ידוע שכל המרבה לאכול משכרו בעולם הזה משולחן גבוה מנכין לו מזכויותיו לעולם הבא, כדאיתא בגמרא (בבא מציעא קיד ע"ב): מאן קא אכיל לעלמיה וכו', וכן בענין כרעא דפתורא דדהבא. ואם כן השולחן נוכח המנורה, כי כל מצליח בעולם הזה יותר מן ההכרחי ידל לעולם הבא, ועל כן מאסו כל הצדיקים בהצלחות העולם הזה ולא ביקשו דבר ממנו כי אם המוכרחות, ובזה קיבלו חלקם ברב טוב הצפון לצדיקים לעולם הבא.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, שמות פרק כה, לא)

דגמירי דמיהב יהבי מישקל לא שקלי

מצינו שאמרו בפסחים קיח, וזה לשונם: אמר הקב"ה לשרו של ים, פלוט אותם ליבשה. אמר לפניו, רבונו של עולם, יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטלה ממנו?... וראיתי מי שנתעצם בטענת הים יש עבד וכו', הלא יד עבד כיד רבו? ואין בזה קיהוי, כי הים טענתו נכונה, על דרך אומרם משמים מיהב יהבי משקל לא שקלי, ועל אדנות אדונו הוא אומר: וכי קרה מקרה זה לאיזה עבד מעבדי ה' שנתן לו רבו וחזר וכו'? ולזה לא אמר "יש אדון שנותן וכו' וחוזר" וכו', כי זו אינה טענה, יש ויש, ואדרבא יד עבד כיד רבו, וכאילו לא נתן. אלא דבריו הם לרבו, כי אינו מתנהג כן עם עבדיו.

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, שמות פרק טו, יב)

כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן וכו' מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק תנא היה דולק והולך כל היום כולו עד שהביאו ממנו אור להבדלה
16-19

אמנם יקרה לפעמים שגם הבן המתחנך בבית הורים חרדים באמת יוצא לתרבות רעה, ולא מעטים הבנים בתוכנו שנוכל לכנותם "חומץ בן יין". אבל סוף סוף אין החינוך הטוב שקבלו בילדותם ובצעירותם עובר לבטלה. גרעיניו הבריאים אינם נרקבים לגמרי, והשרשים הקדושים אינם נעקרים כליל. ויש שבשעת איזו סכנה מתעוררים הזיקים העמומים, ומי שאמר לשמן וידלוק הוא אומר לחומץ וידלוק. ולא פעם אחת ראינו בעינינו את נסו של רבי חנינא בן דוסא, שנר של חומץ כזה "דולק והולך כל היום כולו עד שהביאו ממנו אור להבדלה", אור המבדיל בין ישראל לעמים. ואור זה לא מאין הוא נברא. שואב הוא את כשרון ההדלקה שלו מהכלי של שמן שחומץ זה נתון בתוכו. בא הוא מן הניצוצות הראשונים שגנז בו החנוך העברי. האנשים האלה, שקיבלו חינוך יהודי, יש תקוה שיהיו לפחות בעלי תשובה. אבל "תינוקות שנשבו לבין העכו"ם" אינם יודעים גם אנה לשוב.

(רבי יצחק ניסנבוים, היהדות הלאומית, עמ' 171-172)

מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק
17-18

שעיקר גדול אל התורה ושורש אל האמונה שהוא מסתעף מאמונת ההשגחה הוא, שה' יתברך מכריח הטבע תחת כפות רגלי המאמינים... שהצדיקים משתנה הטבע על פי דיבורם. אמרו על רבי חנינא שאמר מי שאמר לשמן והדליק יאמר לחומץ וידליק, והיה כן, ודברים אחרים כאלה... וכן בנחום איש גם זו ושאר החסידים שנזכרו במסכת תענית, עָצמו מִסַפֵּר הנסים שהיו נעשין על ידם בדבורם הקל, מזולת שיביאם בזה נבואה או דבור או צווי מה' יתברך. וכן אמר אליפז לאיוב "ותגזר אמר ויקם לך", שיראה שזה דבר מוסכם מהנביאים והמדברים ברוח הקודש כאליפז שהטבע משתנה על פי הצדיקים כפי מה שירצו... ומי שיספק שה' יתברך לא ישלים רצון הנביא או הצדיק או החסיד הראוי לכך, הנה הוא כמטיל ספק בתורה ובשורש משרשיה.

(רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים מאמר ד פרק כב)

ביקש לו החכם בעל ספר העיקרים ז"ל צדדים אחרים... שכתב בפרק כב מהמאמר הרביעי מספרו... שעיקר חטאם של משה ואהרן [במי מריבה] היה מפני שלא בטחו בה', ולא סמכו בישועתו, להתעורר מעצמם להוציא להם מים מצור החלמיש לצורך עם גדול ורם ורב כמוהו, מבלי שיראו עצמם מרעידים על הדבר ובורחים מפניהם אל פני אהל מועד לנפול על פניהם לפני ה', כי כשיראה הנביא המדבר בה' לעיני הכל כי יש לאל ידו לחדש מעצמו אותות ומופתים בשמים ובארץ בשעת הצורך, הוא קידוש השם בלי ספק, וההישמט הזה הוא חילול השם. והביא ראיה לדבריו מכמה נביאים וחסידים שכן עשו... והחסידים שנזכרו בתלמוד כרבי חנינא בן דוסא בערוד (ברכות לג ע"א), ומה שאמר: מי שאמר לשמן הדליק יאמר לחומץ וידליק... ושעל זה נאמר להם "יען לא האמנתם בי להקדישני במים לעיניהם"... שאילו הייתם מאמינים הייתם גוזרים על הטבע שישתנה, כדי שיתקדש שם שמים על ידכם שיראו הכל שאני מקיים דבר עבדי ועצת מלאכי.

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, במדבר שער פ, דף צו ע"א במהד' תרכח)

שמעתי ממורי זלל"ה [המגיד ממזריטש]... על מה שאמר רחב"ד, מי שאמר לשמן שידלק יאמר לחומץ וידלק, כי האחדות נקרא מי, כי שם א"א לידע... ולכן אמר מי שאמר לשמן וידליק וכו', ר"ל שיוכל להמשיך ולשנות אף שלא כדרך הטבע.

(רבי שלמה מלוצק, דברת שלמה, פרשת בשלח, עמ' קנב)

קדושת ימי הפורים... שאז היה ההשגה הגלויה דגם ההנהגה הטבעית הכל מה' יתברך, דהיה נס מתלבש בדרך הטבע כידוע, דלכן נקרא (יומא כט ע"א) סוף כל הנסים, שהוא המדרגה האחרונה מנס, שהוא התגלות שכל ההנהגה הטבעית הוא מנסים נסתרים, שזה תכלית כל הנסים להגיע להשגה זו שאין כאן נס, כי כך לי נס כמו דרך הטבע, מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וכו', כי גם דרך הטבע פעולת ה' יתברך.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה, אות מז)

שלש בחינות לפנינו: תורה, שיחה ומלאכה... בכל אלו הבחינות טמון כח שביכלתו להביא את כל הסגולות שבשלשת הדברים הנזכרים... ע"י שיחה זו תפילה, אפשר למלא את קיום ישובו של העולם כעסק המלאכה, וכמו שאמרו מי שאמר לשמן שידליק יאמר לחומץ וידליק.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חי"א, במדבר, מאמר ח, עמ' יט)

מה בין נס לטבע? שזה נמשך וזה לא. אין לטבע יותר הגיון ממה שיש לנס, בבחינת "מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק". אלא בשם טבע אנו קוראים למקרים נסיים שיצאו מכלל אפיזודה חד פעמית, ובשם נס אנו קוראים למקרה שהמשכו מוגבל מבחינת הזמן. ככל שהנס מצומצם בזמן, אופיו הנסי הוא יותר בולט, וככל שהנס חוזר על עצמו עוד פעם ועוד פעם, רישומו פוחת והולך עד שהוא נעלם לגמרי. הנס מעיד על הטבע ומהותו האמתית, שאמנם גם היא נסית, והטבע מבליט את הנס ואופיו. על רקע הטבע וחוקיו הנוקשים מתבלטת הסטיה של הנס מחוקים הללו, ומתגלה מקורו של הנס וסודו. לא הטבע ולא הנס משועבדים לזמן. הטבע הוא אינסופי מבחינת הזמן, וקו האופי של הנס הוא הצמצום המכסימלי מבחינת הזמן. טבע שהוא מוגבל בזמן הוא כבר לא טבעי ומושך את תשומת הלב. והנס שהמשכו מתרחב בחלל הזמן, מחליש את רשומו ומסיר מעל עצמו את תשומת לבם של בני אדם עד להתעלמות ממציאותו.

(רבי בן ציון פירר, ישראל והזמנים, ח"ב עמ' 27-28)

...שכל פעם שעם ישראל מצליח לגרש מארצו פולש ומשעבד על אף היותו עם קטן מבחינה פיסית, יש לעשות פעולות נועזות גם בכיוון הדלקת מנורת ישראל, על אף שאין סיכויים ריאליים שהיא תאיר את חשכת הבערות והחילוניות הסובבת אותה ומכבה את שלהבתה. יש צורך ויש גם חובה לעשות משהו מבחינה רוחנית. גם אם בשעת העשייה נראה הדבר כאשלייה ודמיון שאין לו הצדקה מבחינה מעשית, יש בכל זאת לנסות להעלות את אור התורה ונר המצווה, כדי לגרש את החושך שמסביב. אסור להיות מפוכחים יתר על המדה, בשעה שמסביבך קורים דברים יוצאים מגדר הרגיל ומראים לך באצבע על בעל הבירה. כך עשה דור החשמונאים. בשעה שקרה הנס של רבים ביד מעטים לא התחשבו בחוק הטבע כמה שמן נחוץ להדלקה של יום אחד, אלא עשו מה שעשו בתקוה שחפץ ד' בידם יצליח. הם חלקו את השמן לשמונה חלקים עוד לפגי שנוכחו לדעת אם אמנם יתרחש נס השמן. בשם איזה הגיון עשו זאת? בשם האמת הצרופה שאין הגיון בחוקי הטבע. ואם הפעולה רצויה לפני מי שלשמו היא נעשית, מקבלים החוקים האלה הגיון הפוך, בבחינת "מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק".

(רבי בן ציון פירר, ישראל והזמנים, ח"ב עמ' 33)

תיתי לאורתא דובא בקרנייהו
20-21

"ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד" - מדלא ערבינהו לומר "ומקנה רב ועצום היה" וגו', שמע מינה שכל אחד מילתא באפי נפשיה, כי לבני ראובן היה מקנה רב במספר, ולבני גד היה מקנה עצום בכח, כדרך שנאמר (איוב א, י) "ומקנהו פרץ בארץ", שעזים שלו היו הורגין זאבים, וכדמסיק בתענית לייתי עיזי דובא בקרנייהו. כך היה לבני גד מקנה עצום מאד בחיל וכח, ועל כן בחרו לישב על הספר ולא היה פחד האויבים לנגד עיניהם ופן יקחו הזאבים מקניהם, כי בטחו על כוחם.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, במדבר, פרק לב, א)

איכו נימטו כשוריך
24

לפי שנאמר (איוב כב, כח) "ותגזר אומר ויקם לך", כשהצדיק גוזר גזירה הקב"ה מסכים על ידו, כמו "שמש בגבעון דום" (יהושע י, יב), וכמו אליהו שאמר "כד הקמח לא תכלה" (מלכים א' יז, יד), ובמסכת תענית ברבי חנינא בן דוסא איכו נימטו כשוריך, וכאלה רבים, לכך נאמר "יצו ה' אתך את הברכה", כשאתה מצוה על הברכה, אז "יצוה ה' אתך" ויסכים על הברכה ועל הציווי שלך.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, דברים, פרק כח, ח)

אלעזר בני ניחא לך דאפכיה לעלמא מרישא
39

"רבי אלעזר חלש, על לגביה ר' יוחנן, חזא דקא גני בבית אפל, גליה לדרעיה ונפל נהורא... אמר ליה אמאי קא בכית וכו' - אמר ליה להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא" (ברכות ה)... ור' אלעזר דשקול ככל העולם כולו, עד דא"ל קודשא בריך הוא "ניחא לך דאפכיה לעלמא מרישא", וא"ל "אלעזר ברי וכו'", היה גני בבית אפל ומוטל בערש דוי, ועל זה ראוי לבכות, עדי יאמר ד' (עמוס ה) "קום בתולת ישראל" (ע' ברכות ד).

(ראי"ה קוק, חבש פאר, דרוש ד, עמ' סה)

ניחא לך דאפכיה לעלמא מרישא אפשר דמתילדת בשעתא דמזוני
39-40

וע"ד הקבלה: "מי יתן והיה לבבם זה" - יאמר השם המיוחד: מי יתן ויעלה במחשבה הטהורה שייראו אותי כל הימים. ולמדך בזה שאין היראה בידו. וזהו ביאור: "הכל בידי שמים", כלומר בידי המדה הנקראת "שמים", "חוץ מיראת שמים", אך היא למעלה ממנה. ומה שאמרו רז"ל (ע"ז ה ע"א): היה להם לומר אתה תן, באורו שיתפלל למעלה מזה. וזהו שאמרו חכמי האמת ז"ל במסכת תענית בענין רבי אלעזר בן פדת דהוה דחיקא ליה מלתא, אמר ליה קוב"ה: ניחא לך דאחרביה לעלמא, אפשר דנפלת בשעתא דמזוני. מצורף לזה דרשו (מנחות כט ע"ב): כשראה משה לר"ע שהיו מוכרין את בשרו במקולין אמר לפניו: רבש"ע זו תורה וזו שכרה, אמר לו: שתוק, שכך עלה במחשבה. ובאור זה כי כן חייבה החכמה במכירת יוסף. מצורף לזה תמצא בבראשית רבה (א, ב) תחלתו... כי המשיל השכינה למלך בשר ודם, ושמו הגדול לאומן הפועל ועושה המלאכות, והחכמה לדפתריות ופנקסאות והם ספרים שבהם אותיות מחוקקות.... כי המלך יצטרך לאומן, והאומן יצטרך אל החכמה, כי אין האומן פועל אלא כפי מה שיצייר שכלו, ואם כן החכמה ראשית הכל, ובה נגמר הכל... כי החכמה והיא המחשבה הטהורה היא יראת אדון העולם יתברך.

(רבינו בחיי, דברים, פרק ה פסוק כו)

...שעם שתהיה יד המזל בהם ראשונה, הנה הוא ית' על פי זכות האיש הוא משנה כח המזל ההוא, ומביאו בכפל רסנו אל כל אשר יחפוץ... והא דאמרינן בתעניות שאמר ליה לרבי אלעזר בן פדת ניחא לך דאיחרב עלמא והדר אבריה ואולי דאברית בשעתא דמזוני, הוא כדי שיהא לו מפאת מזלו, ושלא יהא צריך ליטול שכרו כשישנה לו הטבע בכל יום, כי הידוע מהם שלא היה רצון החסידים ההם לאכול עולמם בחייהם, כמו שנתבאר מהרבה מעשים שנזכרו להם.

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, בראשית שער כב, דף קעה ע"ב-קעו ע"א במהד' תרכח)

רבונו של עולם עלית וישבת במרום ואין אתה מרחם על בניך אתא מיטרא ואיטלע

וצריך לתת טעם אמאי נגזר עליו שיטלע דווקא ולא עונש אחר, הלא כל מידותיו של הקדוש ברוך הוא מידה כנגד מידה הוא, ומאי מידה כנגד מידה הוא זה? ונראה לי על דרך שכתב הבית יוסף בטור חושן משפט (סימן רלא סעיף יט מסעיפי הטור): הכופר במידות, כופר בהשגחת הקדוש ברוך הוא, שאומר שהשגחת הקדוש ברוך הוא הוא בעליונים ולא בתחתונים, וכתיב (ישעיהו סו, א) "כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי". אם כן מי שכופר חס ושלום בהשגחת הקדוש ברוך הוא בתחתונים, הוי כאילו דוחק רגלי השכינה כביכול, והיינו כמו שאמר לוי רבונו של עולם עלית במרום ואין אתה מרחם על בניך, והוי כאילו דוחק רגלי השכינה כביכול, ולכך נענש שנטלע, היינו דשף (והוא לשון נדחק) בוקי דאטמא מדוכתיה, והוי ממש מידה כנגד מידה.

(רבי פינחס בר פילטא, ברית שלום, בראשית פרק לב, לב)

לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה ואיטלע ומנו לוי והא גרמא ליה והא לוי אחוי קידה קמיה דרבי ואיטלע הא והא גרמא ליה
49-51

[עי' לקט ביאורי אגדות סוכה נג ע"א]


מאי דכתיב צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה וכו' אילו נאמר תמר ולא נאמר ארז הייתי אומר מה תמר (כה:) אין גזעו מחליף אף צדיק ח"ו אין גזעו מחליף לכך נאמר ארז אילו נאמר ארז ולא נאמר תמר הייתי אומר מה ארז אין עושה פירות אף צדיק ח"ו אין עושה פירות לכך נאמר תמר ונאמר ארז
54-כה:

מאד קשה לנו להסתפק בפירושם שפירשו דכוונתם "אין גזעו מחליף הוא דהייתי אומר דאין לו תחית המתים והשארת הנפש ואינו עושה פירות הוא על שכרו, דהייתי אומר דלא יבא על שכרו, הלא אלו הם היסודות הנכבדות אשר כל הדת נשען עליהם... דהנה שלמות התמר נשלם רק בזה שהוא קיים במין, כי גם אחרי שיעלה הכורת עליו ישאר ממנו פירותיו, אבל הוא אינו קיים באיש, כי הוא בעצמו אינו נצחי כי אם אך יוכרת אז יבשו שרשיו ויונקתו תחדל ממנו. ושלמות הארז הוא רק בזה שהוא קיים באיש, כי גם אם יעלה הכורת עליו, יכו שרשיו ויגדלו מחדש, אולם הוא אינו קיים במין. וע"כ הייתי טועה ואומר כי באחת משתי אלה ישלים האדם נפשו, או במה שהוא עצמו יתנהג בדרך התורה [אשר זה מביאו לחיי הנצחיי] או במה שמנהיג בניו בדרכי התורה, גלל כן דימה הכתוב הצדיק לתמר וארז, להורות בהוראה עצומה כי שלימות הצדיק הוא רק בשתי אלה, שיהיה קיים במין כתמר וקיים באיש כארז, הרצון, שישלים מעשיו בשלימות הנפשיי וגם ישלים מעשי זולתו, שיראה אשר גם אם יעל הכורת עליו, יהיה קשור פה בין החיים בחיי הנפש. ויפורש לפי מטרתו כוונת המשורר כן: "צדיק" - שלימות הצדיק הוא בשתי אלה: (א) "כתמר יפרח" - כמו התמר אשר גם אם יעלה הכורת עליו נשאר ממנו פירותיו שנהנים מהם, כן גם במותו ישאר ממנו זכר טוב מהאנשים שהדריכם בדרכי ה'. (ב) "כארז בלבנון ישגה" - שהוא בעצמו יהיה נצחי, יען כי "שתולים בבית ה'" - מי הם הצדיקים אשר יזכו להיות שתולים בבית ה' [והוא כינוי על השארתם שם לעד]? רק האנשים אשר "בחצרות אלקינו", אשר בעוה"ז [כי כמו אשר החצר הוא פרוזדור לבית, כן העולם הזה הוא פרוזדור לעולם הבא], "יפריחו", אשר בטוהר לבבם השרישו יפריחו בזולתם פרחי התורה והמצות, כי שתי אלו הן מקושרות ומשולבות זו בזו, ולהאיש אשר שתי אלה לו קדוש יאמר לו, כי בעולם הנצחי יחי' חיי אושר, חיי הנפש, חיי הנצחי, וגם פה יהיה לו שם ושאר, ומדור לדור יתרבו שם זכיותיו וצדקותיו, וזכרו לא יסוף עד דור אחרון, ולזכר עולם יהיה צדיק.

(ר' יצחק יעקב ריינס, עדות ביעקב, דרוש ג, דף לט [נדפס גם בטללי אורות עמ' סד-סה])

כה. אילו נאמר תמר ולא נאמר ארז הייתי אומר מה תמר (כה:) אין גזעו מחליף אף צדיק חס ושלום אין גזעו מחליף לכך נאמר ארז
55-כה:

אמרו על פסוק "צדיק כתמר יפרח" למה נמשלו לתמר, מה תמר זה אין גזעו מחליף אף תלמיד חכם אין לו תמורה. ואין להקשות על דברי חז"ל ממאי דאמרינן בגמרא [יומא לח ע"ב]: מאי דכתיב [קהלת א, ה] "וזרח השמש ובא השמש"? עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו וכו'. משום דהתם משמע בהדיא שביום שמת פלוני נולד פלוני, ובודאי הגמור שהתלמיד חכם ביום הולדו אינו ראוי והגון דומה לתלמיד חכם שמת, אלא שאחרי שיגדל ויתחכם יהיה דומה לתלמיד חכם שמת, ואם כן שפיר קאמרי חז"ל דתלמיד חכם שמת אין לנו כיוצא בו לאלתר, דאף על גב דיש לנו כיוצא בו דהיינו עד שלא מת פלוני נולד פלוני, מכל מקום אינו באותו שעה כיוצא בו עד שיגדל. ולזה יצדק משל התמר, שלכאורה יראה היפך המוחש שאמר שאין גזעו מחליף, והוא נראה לעין שאפילו התמרה אם תחתוך האילן גזעו מחליף ומוציא ענפים אחרים כנודע, אלא הכונה שאינו מחליף רק באורך ימים ולא לאלתר, ולזה תפס התמר יען ידוע הוא אומרם רז"ל בגמרא [זוהר ויקרא טז ע"א] שאינו עושה פרי עד שבעים שנה, באופן שאפילו שעם הימים גזעו מחליף, מכל מקום צריך זמן הרבה עד שיגדל, ואינו כיוצא בו של התמר הראשון לאלתר, או לזמן מועט כמו שאר האילנות שאפילו שגם הם אינם נותנים פרי לאלתר, אפילו הכי אינם מתאחרים הרבה זמן.

(שו"ת מהר"י לבית לוי, סימן לט [טז])



כה ע"ב

יצתה בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מידותיו וזה אינו מעביר על מדותיו

ותמוה, שא"כ הרי ר' עקיבא גדול מר' אליעזר, שהוא מעביר על מידותיו ובעל מדות טובות, ואיך אמרה הבת קול שאינו גדול מר' אליעזר? וביאר הגרי"ס [אור ישראל כח] שודאי לא היה הבדל בעצם המידות בין זה לזה, אלא ר' אליעזר מתלמידי בית שמאי היה, והם סוברים שדרך התורה הוא להתנהג בקפדנות, ור' עקיבא מתלמידי בית הלל, שסוברים שדרך התורה להתנהג בענותנות. ולא היה זה גדול מזה. ואעפ"כ נענה ר' עקיבא, כיוון שהקב"ה מתנהג עמו מידה כנגד מידה, וכיוון שהוא מעביר על מידותיו היה - נענה.

(רבי חיים שמואלביץ, שיחות מוסר (מהד' תש"מ), תשל"ב מאמר לח עמ' קמג)

שזה מעביר על מידותיו

"זה עני קרא" - ר"ל "זה עני", שהוא שפל בעיניו, "קרא" - אם התפלל על צרה, "וה'" - הוא ובית דינו "שמע" תכף לקריאתו, כמו שנענה ר' עקיבא שהיה מעביר על מדותיו, ואמר "קרא וה' שמע" - תכף, כמו אמר משיב הרוח ונשיב זיקא.

(חיד"א, חומת אנך תהלים פרק לד)

שזה מעביר על מידותיו וזה אינו מעביר על מדותיו
25-26

גם תפלתו נשמעת, כדאיתא במסכת תענית: מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע רננות ולא נענה, ירד רבי עקיבא [אחריו] ואמר אבינו מלכנו, ונענה [וכו'], יצתה בת קול ואמרה, לא [מפני] שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו, עד כאן. ראה, עד היכן מעלת הענוה: תפילותיו נשמעות, ונמחלין לו עונותיו, וזוכה להיות במחיצת השכינה... וזוכה לתורה.

(של"ה, שער האותיות, אות עי"ן - ענוה, אות כא)

ובזה יובן המדרש הנ"ל, דדואג ביקש להעמיד דעתו דדוד מפסול קהל ממואב, כמבואר בגמרא, ודלא יקשה א"כ איך ישי נכנס ויצא באוכלוסין, קאמר דבריו הנ"ל, דהנה כל טעם דבעי מיוחס כדי שזכות אבותיו יסייעהו, וזהו באדם בינוני, אבל בצדיק מופלג אשר כמוהו לא היה ממש, כמו ישי שמת בעטיו של נחש [ב"ב יז ע"א], ודאי שאין צריך לזכות אבותיו, וזכותו מכריעה יותר מכולם. וכבר פירשו המפרשים, דהא דאמרינן בגמרא דרבי עקיבא התפלל ונענה, ור"א התפלל ולא נענה, ויצא בת קול לא שזה גדול מזה, רק זה מעביר על מדותיו, וזה אינו מעביר על מדותיו, ופירשו המפרשים, ח"ו שר"א לא היה מעביר על מדותיו, אבל הכוונה שר"ע היה בן גרים והיה ראוי לו טבע אבותיו במדות מגונות, והוא לא עשה כן, והיה צדיק גדול, וזהו מעביר על מדותיו, ולכך נענה. אבל ר"א כך הראוי, כי היה בן צדיק גזע משה רבינו, ומה יש להתפלא אם מדותיו מובחרות וטובות. הרי דמי שהוא בן מקופה של שרצים והוא צדיק, יותר אהוב וחביב לפני מקום, מבן של קדושים, וא"כ ישי שהוא כ"כ צדיק, אין צריך לזכות אבותיו, וראוי לו לילך למלחמה, כי ודאי שחפץ ה' בידו יצליח, על אויביו יתגבר אף יצריח. וזהו מאמרו של דואג, כי ישי הוא צדיק גמור מופלא בצדיקים, וא"כ אף שאינו מיוחס, כדאי לילך למלחמה כנ"ל, ומ"מ אין כאן ראיה על זרע בועז מרות שהם כשרים לקהל ה'...
וזהו אמר דוד במזמור "מה רבו צרי"... ודברו עליו שאין ראוי לבוא בקהל... ע"ז אמר אדרבה, זוהיא מעלה היותי מעביר על מדותי, כמו ר"ע הנ"ל, ובזה הקב"ה ישמע תפלתי ביותר, להיות שאיני הולך בעקבות משפחת בית אמי אומות המואביות, כמו הנ"ל בר"ע שהתפלל ונענה, וזהו אומרו "קולי אל ה' אקרא ויענני מהר קדשו סלה", והיינו שתיכף נענה בתפלתו, והוא כמו ר"ע, וזהו כבודי, שאף שהוא מזרע מואב ומ"מ לבבו שלם עם ה', ה' ישמע בקולי וה' "כבודי ומרים ראשי".

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש טו)

"ובין המים אשר מעל לרקיע" - שנים במסורה, הכא, ואידך: "ויהי קול מעל לרקיע" (יחזקאל א, כה)... י"ל ע"ד אמרם ירד ר' אליעזר ולא נענה, ירד ר' עקיבא ואמר אבינו מלכנו חטאנו לפניך, מיד נענה, יצאה בת קול לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מידותיו וזה אינו מעביר על מדותיו. וזה "ויבדל בין המים אשר מעל לרקיע" דהיינו התפילה נקרא חיים, "ובין המים אשר המה מתחת לרקיע", משום "ויהי קול מעל לרקיע" כקול מלאכים מלמעלה מן הרקיע, שאין בהם קנאה ושנאה ותחרות. הנה כי כן, כל מעביר על מדותיו קולו כקול מלאכים. גם "ויהי קול" - אם התפילה היא בלשון הקודש, שאין מלאכים מזדווגים.

(רבי משה ליטש-רוזנבוים, אמרות ה', בראשית א, ז)

וזה אינו מעביר על מדותיו
25-26

בתוספתא דר"י בן דורמסקית ורבי אליעזר, בגמ' דחגיגה דף ג' ע"ב... מה שאמר לו "פשוט ידיך וקבל עיניך", שאינו כי אם ענין של קללת חכם, כמו שאמר לו רבי אליעזר לרבי עקיבא, בפסחים סט ע"א: "עקיבא בשחיטה השבתני בשחיטה תהא מיתתך"... וכן היה דרכו של ר"א שלא להעביר על מדותיו בהטלת מורא לשם קדושת כבוד שמים וכבוד התורה, כמבואר בתענית כה, ב, ובעירובין סג, א, בעובדא דאותו תלמיד שנענש מפני שהורה ברחוק שלש פרסאות ממנו, ואף על פי שנענש מצד הדין אבל הלא יש ביד הרב למחול ע"ז, כדמשמע מהא דברכות לא ע"ב בעובדא דשמואל ועלי, ומשמע נמי שנקרא זה עונש מצד הרב, שע"י מניעת מחילתו נחשב שהוא עשה העונש, ע"כ אמר התם, שבקי לי דאיענשי'.

(ראי"ה קוק, משפט כהן, סימן צו, עמ' רט)

מפסוק זה אלי ואנווהו ילפי' ב' דברים [שבת קלג ע"ב]: או התנאה לפניו במצות, או הוי דומה לו מה הוא רחום. ולכאורה קשה למ"ד מה הוא רחום, הרי ילפינן זה מ"והלכת בדרכיו" [תנא דבי אליהו רבה, פרשה כד, ובסוטה יד ע"י מ"אחרי ה' אלקיכם תלכו"]? וי"ל דשני דברים הם, בפועל ובקנין טבעי, לבפועל ילפינן מ"והלכת בדרכיו", ולקנין טבעי ילפינן מ"ואנוהו". אמנם י"ל דתלוי במחלוקת אם יש חיוב בקנין טבעי, די"ל דמי שאינו באותן המדות בטבעו ומתגבר בהן לש"ש עדיף טפי. וי"ל דר"א דאינו מעביר על מדותיו היינו בדרך קנין טבעי, דס"ל דטפי עדיף להתגבר, וס"ל דילפינן רק מ"והלכת בדרכיו" בפועל, אבל לקנין טבעי לא למדנו, וא"כ ואנוהו אתי להידור מצוה, והידור הוי מדאורייתא, וכיון שהידור הוא מדאורייתא א"כ מעלין בקודש ג"כ דאורייתא מכלל הידור ויש בו יתרון לענין זריזות.

(ראי"ה קוק, הדרן על הש"ס, אוצרות הראי"ה, כרך ב, עמ' 221 במהד' תשס"ב = ניצני ארץ יב (תשנ"ח) עמ' 17)

אין לך טפח מלמעלה שאין תהום יוצא לקראתו שלשה טפחים
31-32

ומה שהעלה הקב"ה המים העליונים לתקנת הבריות אשר בארץ, שלא היו יכולין לחיות אפילו רגע אחד מפני כח האש הגדולה שעל השמים העליונים, אבל... המים העליונים מקרר את העולם מאש שלמעלה... ומחום הכיפה מזעת מים ומהם הגשם... הם זכרים, וכשיורדים התהומות למטה תאובים ושני טיפות עולין מן התהום, כדכתיב "תהום אל תהום קורא", כי הם נקבות והנקבה מתאוה לזכר, כך הארץ והתהום מתאוים לירידת הגשם, זהו: האי מטרא בעלה דארעא (לעיל ו ע"ב).

(רבנו אלעזר מגרמייזא, סודי רזיי חלק א אות מ)

ונראה לומר כי כל בחינות המים שעל הארץ, בין העליונים ממעל לרקיע בין שנקוו למקום אחד, הם בבחינת מים זכרים. ולזה תמצא שהולדת הזרעים תהיה ממימי אוקיינוס שהם מים הנקוים, כאומרם ז"ל [לעיל ט ע"ב] שממימי אוקיינוס הם הגשמים, ואחר שימטיר ה' מהם עולים מהתהום כנגדם, והוא אומרם ז"ל: אין טיפה יורדת מלמעלה שאין טיפים עולים כנגדה מלמטה. ואין הזרעים צומחים לא מן הנמטרים ולא מהתהומיים, כי זכר לבד או נקבה לבד לא ילדו. והֵא לך דבריהם ז"ל שאמרו (פרקי דר"א פרק כג) שב' מימות הם, אחד זכר ואחד נקבה, וזה לשונם: "והמים גברו מאוד" - כשנתחברו המים זכרים עם מים נקבות גברו ביותר.

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, בראשית, פרק א, ט)

"ויסכרו מעיינות" וגו' - רמז הכתוב דרך הגשמים ותגבורתם, כי כשהמים יורדים למטה, בהכרח המים התחתונים עולים כנגדם, ולא יימצא זה בלא זה. והוא שאמר הכתוב "ויסכרו וגו' ויכלא הגשם", כי ב' מימות אלו משמשים כאחד. וכן הוא בדבריהם ז"ל אין טיפה יורדת מלמעלה אלא אם כן טפיים עולים כנגדה מלמטה וכו'.

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, בראשית, פרק ח, ב)

"ואד יעלה מן הארץ"... יצירת האדם היה ע"י לחות הארץ כמו שפירש רש"י... ע"ז בא הכתוב וביאר שבאותה שעה לא היה ע"י מטר שהיא הנהגת העולם וקיומו, וזה אינו בא אלא ע"י פגיעה זו תפלה, כי כן יסד מלכו של עולם, משא"כ באותה שעה שנצרך ללחלח את האדמה בשביל יצירת האדם שהיה דבר חידוש בשעתו, על כן עלה אד... "והשקה את כל פני האדמה" - משמעו רק למעלה, ולא כמו גשם שאמרו חז"ל בתענית פ"ג: אין לך טפח שיורד מלמעלה שאין עולה מלמטה טפחים, אבל השקאת האד לא היה אלא על "פני האדמה", שהרי לא נצרך אלא ללחלח מלמעלה.

(נצי"ב, העמק דבר, בראשית, פרק ב, ו)

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לעיל ד ע"א בשם יערות דבש, חלק ב, דרוש יב, ולעיל ח ע"ב בשם אור האגדה]


אין לך טפח מלמעלה שאין תהום יוצא לקראתו שלשה טפחים וכו' תהום אומר לחבירו אבע מימיך קול שני ריעים אני שומע שנאמר תהום אל תהום קורא לקול צנוריך
31-37

"אלקי עלי נפשי תשתוחח" [תהלים מב, ז] - לא על ה' הנני מתרעם חלילה, שהסיר ממנו תאות נפשנו, אלא על עצמי הנני מתרעם, על מה שאינני משיג אהבת ה' ומחסר את נפשי מהנאה זו... וביאר התרעומת על עצמו, שהרי "תהום אל תהום קורא לקול צנוריך", כבר ביארו חז"ל בתענית על זה המקרא, אין טפח יורד מלמעלה עד שעולה שני טפחים מלמטה, והמשילו חז"ל [שם ו ע"ב] מיטרא בעלה דארעא, אשר בשעה שהוא מעורר את התאוה מתעוררת היא לנגדו במדה מרובה ממנו. והנה אם הוא כן בדומם, אף כי בנפש הישראלי שאם היינו מעוררים את האהבה כראוי, היה מתעורר מלמעלה, או להיפך, שאם היה הקב"ה מעורר אהבתו אלינו, היינו גם אנחנו מתעוררים להשיג אהבה, אבל לא כן הדבר, הרי "כל משבריך וגליך עלי עברו" [תהלים שם, ח], כל מאורעות שבעולם שהן כגלי הים עצבוני ויעכרוני, ואינני מוצא בי רוח השמחה לאהבת ה'.

(נצי"ב, העמק דבר - הרחב דבר, דברים, פרק ל, יד)

כשמנסכין את המים בחג תהום אומר לחבירו אבע מימיך
34-35

הבו אור הבו קודש, הבו יושר, הבו צדק, הבו חיים, שהם ראויים לשמם, לישראל, להיחיד ולהציבור, ולכל העולם כולו, תהום אל תהום קורא אבע מימיך.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ז אות ריד = אורות הקודש, כרך ג, אות קלח, עמ' קצב)

כשמנסכין את המים בחג תהום אומר לחבירו אבע מימיך קול שני ריעים אני שומע וכו' לתהומא תתאה אמר ליה אבע מימיך
34-41

חיבור החכמה והאמונה צריך להיות לא רק באיש, כי אם בעצמיותה של התכונה. לא די שהאדם המשיג הכרות חשובות יתאמץ גם כן בציורה של אמונת הקודש, כי יוכל להיות שתוכני אמונתו יבאו לא בהתאמה למדרגת השכלתו, כי אם שתהיה איזה פינה בנפשו ריקנית מהשכלה, ומפני חולשתה הרוחנית תקנן באותה פנה אמונה המונית. אבל צריך אדם לדעת, כי לפי מדרגת הכרתו מוכרחת היא נקודת אמונתו להתעלות. על כן צריך הוא שיעסוק בחכמות וידיעות המודיעות לו את קונו, כדי שתתמזג נקודת אמונתו בעצמיותה של נקודת השכלתו והשגתו העצמית, ובכלל ידיעת קונו כלולים כל ערכי האמונה, הגדולים עם הקטנים. ולא באדם פרטי בלבד הדברים אמורים, כי אם באומה כולה בכללה ובעולם כולו, בכללות האנושיות. רוח האדם הולך הוא וסובב, מתאר ועולה במסלוליו, ומגמתו הפנימית היא לאחד בהתמזגות פנימית את שתי הנקודות העליונות, שהצורה העצמית של האדם מתעצמת בהן, נקודת ההשכלה ונקודת האמונה. וכל העליות והירידות, וכל התגרות והמלחמות, הגשמיות והרוחניות, כל השיטות והמפלגות, כל התנועות והתעוררות הרוח והמפעלים שבעולם, הכל הולך הוא אל מרום המטרה העליונה הזאת. ובהכרה רזית פנימית, הננו קרואים להקשיב את הוד קול ה' של ההתאחדות הנפלאה של שתי נקודות עולמים אלו במלא היש, ותהומא עילאה אמר לתהומא תתאה אבע מימך, תהום אל תהום קורא, קול שני רעים אני שומע.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ה אות קנד)

תהום אומר לחבירו אבע מימיך קול שני ריעים אני שומע שנאמר תהום אל תהום קורא לקול צנוריך
34-37

"ברכות שמים מעל" וגו' - באשר כל מין נדרש להצלחת גידולו שיהא על צד היותר טוב, אור השמש, וטל השמים, ונדרש עוד לגשם המעורר התהום מתחת, וכדאיתא בתענית פ"ג על המקרא "תהום אל תהום קורא" וגו', על כן אמר שכל המינים יתברכו ב"ברכת שמים מעל" - זהו השמש והטל... "וברכת תהום רובצת תחת" - הוא הגשם המעורר את התהום בשפע כדאיתא בפ' חלק [עי' סנהדרין קיג ע"א] במאמר אחאב לאליהו, שהיו עוקרים פוגלי ומשכחי מיא.

(נצי"ב, העמק דבר, בראשית, פרק מט, כה)

האי רידיא דמי לעיגלא
37-38

ולא הוצרך לכתוב בתורה פסוק זה, ר"ל "שמע ישראל וגו' [ה' אחד]", לולא טענת אחר וחבריו האומרים שתי רשויות יש, ומקצצים בנטיעה לעשות מן הענף אילן בפני עצמו, ומן השורש אילן בפני עצמו. והקציצה לפי דעתי בי' דברים, כל אחד מן העשרה, בין העשירית לתשיעית, ובין התשיעית לשמינית, וכן כולם עד א' מאין סוף... אבל ירבעם בן נבט חטא לפי דעתי שקצץ לחמש בן חמש, וע"כ נקרא חבירו "הגוזל אביו ואמו" וגו', וע"כ עשה צורת עגל זהב. ואמרו ז"ל במס' תענית: אמר רבה האי רדייא דמיא לעגלא כו' וקאי בין תהומא עילאה לתהומא תתאה, פי' מלאך הממונה על הגשמים כך שמו. ולפי דעתי לא עשה עגלים לכונת ענין אלא לצורך המקומות. ואילו היה צריך עוד להניח במקום אחר היה עושה ג' או ד'. אך הכוונה היתה לכלול ב' הכחות כדי להפסיק כח הימין מן האמצעי, כי הכח נמשך אל החומר שהצורה נדבקת בו.

(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק ג)

לדידי חזי לי האי רידיא דמי לעיגלא (תלתא) ופירסא שפוותיה וקיימא בין תהומא תתאה לתהומא עילאה וכו' שנאמר הנצנים נראו בארץ וגו'

וזה שאמרו חז"ל "קול התור נשמע בארצנו", לענין גשמים. כי עיקר הגשמים נשמע בארץ ישראל, כי שם התהומות, היינו הניסים, היינו אמונה, תפלה [עי' בשמו לעיל י ע"א]... וזה שאמרו חז"ל (לעיל ע"ב): בשעה שהגשמים יורדין אפילו פרוטה שבכיס מתברכת. פרוטה, זה בחי' "קול התור". ואמרו חז"ל: האי רודיא דמיא לתור, ופריטא שפוותיה, והוא עומד בין תהומא לתהומא, שהוא כלול משני התהומות, שהוא כלליות הנסים. וזה פרוטה שבכיס, שפעמים נתכסה כח הנסים. וע"י הגשמים, נתברך הפרוטה, היינו הנסים, דפריטא שפוותיה.

(רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן, תורה ט, אות ה)

שכן מצינו באחאב מלך ישראל שהתענה מתשע שעות ולמעלה שנאמר הראית כי נכנע אחאב וגו'
45-46

כבר באר הספר, שאחאב בן עמרי הכופר באל ועובד עבודה זרה, שהעיד ה' עליו "רק לא היה כאחאב" (מלכים א' כה, כה), כשצם שתי שעות וחצי, לפי שאמרו חז"ל, בטלה גזרה מעליו, כמו שנאמר (מלכים א' כא, כט): "ויהי דבר ה' אל אליהו התשבי הראית כי נכנע אחאב מפני יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו בימי בנו אביא הרעה על ביתו", ולא קפח הקדוש ברוך שכר תעניתו... ואם אלו הכופרים המפורסמים יגמלם ה' גמול טוב על מעט מזעיר ממעשה הטוב - ישראל שנאנסו באונס השמד ועושים מצוות בסתר, איך לא יגמלם ה' על כך? ולא יהיה הפרש אצלו בין עושה מצוה או אינו עושה, בין עובד אלקים לאשר לא עבדו?

(רמב"ם, איגרת השמד, עמ' מו-מט במהד' רבינוביץ)

למה הדבר דומה לעבד שמבקש פרס מרבו אמר להם תנו לו ואל אשמע קולו

וקשה, דבעירובין [נד ע"א] אמרינן... זכה - "תאות לבו נתת לו", לא זכה - "וארשת שפתיו בל מנעת סלה", ונראה בהדיא דאדרבה, השבח הוא כשיענה ה' קודם שיוציא שאלת צרכיהם מפיהם... ושמעתי... בשם החכם מהר"ם ן' גאמיל ז"ל... דמה שכתוב היכי דמי שבח צבור וכו' היינו לענין הזכרת גבורות ה' ונפלאותיו, משיב הרוח ומוריד הגשם וכיוצא, דהשבח הוא שיוציא בשפתיו וה' ישמע. ומה שכתוב זכה "תאות לבו נתת לו" היינו בשאלת צרכיו, דהשבח הוא שיענהו קודם כל דבוריו... ואני בעניי נ"ל לחלק בין יחיד לציבור, דבציבור, בשביל שיתפרסם הדבר דבשביל ישראל הוא מה שנתקבל תפלתם, צריך שיוציאו בשפתם שאלתם ותפלתם וה' שמע, דאי לאו הכי, מאן מוכח דבשביל תפלת ישראל הרעיש הקב"ה את עולמו? ודייק לשון הגמרא, דאמר היכי דמי שליח ציבור? אמר משיב הרוח ונשב זיקא וכו'. אך ביחיד הא ודאי דהשבח הוא דמשמי קדשו יענהו הא-ל ליתן לו תאוות לבו קודם שיוציא בשפתיו.

(ר' יצחק אבן שאנג'י, דת ודין, פ' אחרי מות, דף מא ע"ג-ע"ד)

והקשה הרב דת ודין פ' אחרי, דאמרינן בעירובין: זכו - "תאות לבו נתת לו", לא זכו - "וארשת שפתיו בל מנעת סלה". אלמא קודם שישאלו מעליותא היא. ולי הדל לא קשה מידי, דהכא בתעניות נגזרה גזרה ועצר את השמים, וכשיש גזרה אז הטוב הוא שיתפללו, ואמר משיב הרוח ונשיב זיקא וכו'. אבל התם בערובין קאי לאיש צדיק המתאוה לצרכו, ולא יש שום גזרה. וזה רמז הפסוק "קראתי שמך ה' מבור תחתיות" - שהייתי בצרה שנגזרה עלי. ואז "קולי שמעת", ולא היה בסוג תנו לו ואל אשמע קולו, דכשיש גזרה, השבח הוא שיתפלל ויענה ה'. וגם עתה "אל תעלם אזנך" בסוג הניחו לו שיתמקמק. ועוד, לשעבר כשלא היה צרה, "אמרת אל תירא", וא"צ לתפלה, כי הנני ממלא משאלות לבך.

(חיד"א, נחל אשכול איכה פרק ג, נה)

[עי' עוד לקט באורי אגדות לעיל ח ע"ב בשם תורת המגיד]


למה הדבר דומה וכו' תנו לו ואל אשמע קולו וכו' המתינו לו עד שיתמקמק ויצטער ואחר כך תנו לו ולשמואל הקטן שבחו של צבור היכי דמי אמר משיב הרוח ונשב זיקא אמר מוריד הגשם ואתא מיטרא

"כי שם ה' אקרא" (דברים לב, ג) - לכך אמר שמואל הקטן: כל מי שמתפלל עבור הגשם, ויורד אחר תפילתו המטר, אין תפילתו נשמעת בסבר פנים יפות; וכן, אם קודם עמוד השחר, אם יורד. אבל אם כשאמר "משיב הרוח" - נשב זיקא, ו"מוריד הגשם" - נחת מיטרא, כעניין ר' חייא ובניו [ב"מ פה ע"ב], הוא סימן יפה.

(רבי יהודה החסיד, ספר גימטריאות, פרשת האזינו, אות ב)

"המלך יעננו ביום קראנו" - ואמר "יעננו" לאפוקי תנו לו ואל אראה פניו כעובדא דשמואל בתעניות. "ביום קראנו" - לאפוקי הניחו לו עד שיתמקמק... ולזה אמר "ביום קראנו" - בו ביום. כלומר דאין אנו כדאים שיענה בעת תפלתנו ממש, כדאמר התם שבחא דצבורא היכי דמי? אמר משיב הרוח ונשיב זיקא, אמר מוריד הגשם ואתא מטרא. אלא אנו שואלים שיהיה ביום ההוא למעט ביום שאחריו דאז הוא כסוג הניחו לו עד שיתמקמק כדאמרן.

(חיד"א, יוסף תהילות, תהלים, פרק כ, י)

"ה' קראתיך חושה" - לאפוקי הניחו לו עד שיתמקמק. ולמעט שלא יהא בסוג תנו לו ואל יראה פניו, אמר "האזינה קולי בקראי לך".

(חיד"א, יוסף תהילות תהלים פרק קמא, א)

אמרינן... למהד"ד לעבד שמבקש פרס מרבו ואמר להם תנו לו ואל אשמע קולו. וא"כ כשאדם מתפלל ומיד כשגמר תפלתו נענה, אנו רואים שהוא צדיק. אמנם כשמפציר בתפלה ואח"כ נענה גם זה אינו סימן טוב, כמו שאמר שמואל שם כשגמר תענית וירדו גשמים אחר שקיעת החמה ע"ש. והנה באליעזר כתיב "ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת" - פירוש, שתיכף ומיד כשכלה לדבר נתמלאה בקשתו. זה סימן שהי' צדיק ותפלתו נתקבלה. ועפ"ז נראה לפרש מה שכתוב (תהלים קמה, יט): "רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם" - פירוש, שיעשה רצון ליראיו לאיזה דבר כדי שיתפללו, ואז "את שועתם ישמע ויושיעם", פי' שנותן להם את שאלתם אחרי שכבר את שועתם ישמע. ובזה פי' ג"כ מ"ש (שם צא, טו): "יקראני ואענהו וגו' אחלצהו ואכבדהו", פי' "יקראני" ואז "אענהו", ואחלצהו מצרות, אבל לא קודם שהתפלל, "ואכבדהו" - פירוש, זה הוא לו לכבוד. וכן יש לפרש מה שכתוב "והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע" (ישעיהו סה, כד).

(רבי משה סופר, תורת משה בראשית פרק כד, טו)

לפי שאין אומרים הלל (כו.) אלא על נפש שבעה וכרס מלאה
53-כו.

בריאות הגוף הוא בכלל תיקון העשיה, לעומת יפנה המוקדם לתפילה. כשעובר זמן רב, ומפני קלקולי טעמים אין אדם שם לבו לתיקון הגופים והם מתדלדלים, נעשה פגם גדול בצורך התפילה ובאפשרותה בעולם, ונוצר כח מתנגד לעצמות התפילה והמחשבות והרגשות המתיחסות לה. עד שהמשקל ישוב, וערכי הגוף יוכרו בחשיבותם, והבריאות תשוב למכונה בכללות האומה או העולם, ואז חוזר הצורך הרוחני והמעשי של התפילה להולד, ביחד עם צורך של רינה ותהילה, דוגמת ההלל הנאמר דוקא על כרס מלאה. ובאים מזה לעבודה הרוחנית העליונה של התפילה, הקודמת לכל ענין גופני, השוללת את ההשלכה אחרי הגו את הקודש העליון הנושא עליו את שם ד' ואות יחודו, המבוטא ב"ואותי השלכת אחרי גיוך".

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ א אות תשנג)


כו ע"א

אלו הן מעמדות וכו' וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו
9-12

במשכן ומקדש ניתן חיות בנר"נ ומוח לב כבד של כל איש ישראל. וגם עתה תפלות נגד תמידין, פי' ע"י השתוקקות לעבודת המקדש מתעוררין אותן ההארות, שהרי גם אז היו ישראל במעמדן, שלא עשו כלום רק שהיו מתדבקין באהבה ורצון בעבודת הכהנים והלוים, ובזה יש לנו חלק גם עתה. וחז"ל למדו מ"תשמרו להקריב" שיהיו עומדין ע"ג, היינו לצפות ולהשתוקק לעבודת המקדש. וזה ניתקן גם בתפלה.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת תרומה, שנת תרמט)

וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו
11-12

"צוה ה' לעשות לכפר עליכם" - הוא עוד טעם על האזהרה ["ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים" - ויקרא ח, לג], באשר כל הקרבנות של שבעת הימים המה מכפרים עליכם, משום הכי ראוי לעמוד עליו, וכלשון המשנה תענית פ"ד היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו. ואף על גב שביארנו דחטאת של ששה ימים היה רק לחטא את המזבח, מכל מקום העולה מכפרת על מצות עשה שעלול כל אדם לעבור בכל שעה, וגם חטאת חיצון מכפר על עשה כדאי' בזבחים דף ז.

(נצי"ב, העמק דבר, ויקרא, פרק ח, לד)

"התיצב על עולתך" - שהמעלים היו כומרים, אך בלק ובלעם היו בעלי הקרבנות, ומשום הכי עליהם לעמוד על קרבנם כדאיתא בתענית פרק ד' אפשר שקרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו.

(נצי"ב, העמק דבר, במדבר, פרק כג, ג)

...שהזהיר זכרי' הנביא את האומות העולם לעתיד לבא, לבא לירושלים "לחג את חג הסכות, ואם לא יעלו ולא עליהם יהיה הגשם" (זכריה יד, יז). וכך היה המנהג בימי דוד ושלמה, ועל כן נאמר ספר קהלת בחג הסוכות, באשר חקירותיו של שלמה היו גם לפני חכמי הגוים, ומשום הכי לא נזכר בזה הספר אלא שם אלקים, דאומות העולם לא ידעו יותר כדאיתא בסנהדרין דף ס. וכל זה היה בחג הסוכות, שחכמי הגוים נקבצו לעמוד על הקרבנות שבאו בשבילם, וכדאיתא במס' תענית פ"ד היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גבו.

(נצי"ב, העמק דבר - הרחב דבר, ויקרא, פרק כג, לד)

וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים
11-14

...וכך היו הכהנים מקריבים יום יום את הקרבן הלאומי במרומי הר המוריה שבירושלים. אולם ישראל לא הסתפקו בעצם ההקרבה הזאת... אנחנו מוצאים בכתוב המצווה על הקרבת התמיד: לשון היחיד של "תעשה" (פסוק ד) תופס את האומה באחדות כלליותה, וזו מתגשמת רק בנציגות הלאומית של הכלל; ואף על פי כן לשון הרבים של "תשמרו" (פסוק ב) מחייב את האומה על כל חבריה לשמור תמיד על הקרבן הלאומי הזה. ולפיכך אמרו חכמי לב בישראל: יש לדאוג לכך שקרבן התמיד של המקדש בירושלים יהיה קרבן האומה כולה... יש צורך שהעם היושב בכל ההיקף הלאומי יכוון את דעתו אל ההקרבה הזאת. וכך היו אומרים: "וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו?"... לפיכך התקינו נביאים הראשונים לחלק את האומה לעשרים וארבעה משמרות המקבילים לעשרים וארבעה משמרות הכהונה... משמרות אלה התחלפו מדי שבוע בשבוע בשמירת עבודת המקדש. כל משמר של העם היו לו חברים היושבים בירושלים; הללו היו שליחי המשמר, ובשבוע של אותו משמר היו באים אל המקדש בשעת הקרבת התמיד. יחד עם זה היו אנשי המשמר הרחוקים מתכנסים בעריהם ומתלווים אל התמיד על ידי קריאת התורה ותענית, וכך שמו אל ליבם שתכלית כל הקרבנות היא זיכוך ההכרה והליכות החיים. "עמידה" זו על גבי קרבן התמיד - עמידה אישית או עמידה שברוח - קרויה "מעמד". ומעמדות אלה היו מעוררים בירושלים ובערי הארץ את תודעת ההשתתפות של האומה כולה בהקרבת התמיד שבירושלים.
אמונה כפולה טופחה על ידי כך בלב העם: מחד, ידע כל יהודי שנקודת המשען של הווייתו, מחשבתו ומעשיו היא במקדש התורה, במרכז של כלל האומה; כי התורה מונחת תחת כנפי הכרובים שבמקדש ומשם היא יוצאת אל העם באמצעות הנציגות הלאומית של הכלל, ואין היהודי יכול למצוא קשר עם ה' אלא על ידי התורה הזאת. ומאידך, הנדר הלאומי הבא לידי ביטוי בקרבן התמיד פונה אל כל בני האומה; כי האומה נודרת בכל יום להתעלות אל ה' תוך נאמנות לתורה, וקיומו של הנדר הזה מוטל על כל אחד מבני העם, וגם היושבים בקצה הארץ נדרשים למלא אחריו.

(רבי שמשון רפאל הירש, במדבר, פרק כח, ב)

וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו וכו' היה מעמד בירושלים של כהנים של לוים ושל ישראלים
11-15

ועד כמה הדבר מסכים לדרך התורה שיהיו באי כח מכל חלק מחלקי הצבור כשיש בהם שנוי באיזה צד, ולא נאמר שהרוב לבדו יהיה השורר בכל, אנו רואים מדין מעמדות של הקרבנות, שמשנה שלמה שנינו תענית כ"ו א', שהוא מצד הדבר הפשוט, שאיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו, וע"כ תקנו מעמדות שיהיו שלוחי כל ישראל, כמש"כ הרמב"ם בפ"ו מה' כלי המקדש ה"א, ותנן התם שיהיו אנשי המעמד מכהנים לויים וישראלים, ולא נהגו לברור מהרוב לבדו, כי דרך הישר והטוב הוא ליתן יד ושם לכל חלקי הציבור בכל דבר שבקדושה ובכל סדר של הנהגת הכלל. וכן הוא בעיקר דין של מצות מינוי סנהדרין, שאמרו בספרי שמצוה שיהיו בבי"ד כהנים ולויים, ופשוט היא שיחד עם החברים הישראלים שהם ע"פ המספר הרוב, צריך שיהיה בו ג"כ כהנים ולויים כדי שימצאו מכל חלקי האומה בבי"ד, ומזה אנו למדין דוגמא לממוני הקהל שכתבו הפוסקים שדינם כבי"ד לעניני הציבור, שכך היא המדה הנכונה, שיהיו כלולים מכל החלקים שיש בהם התיחדות מפורטת בפני עצמם.

(ראי"ה קוק, שו"ת אורח משפט, חושן משפט, סימן ב)

כו. וקוראין במעשה בראשית
16

הלוים מצד הגבורה. והם נקראים גם כן עבודה, כמו שנאמר (במדבר יח, כג) 'ועבד הלוי הוא'. והענין, כי אף שבקרבן לא נאמר 'אלקים' או שם אחר רק ה' (מנחות קי א), כמו שנאמר (ויקרא א, ב) 'קרבן לה'', מכל מקום עבודת הלוים היה סניף לקרבן, ו'נתונם נתונם' (במדבר ג, ט) הם לאהרן הכהן שהוא איש החסד, וזו הגבורה היא מתוקה מתייחד עם החסד. גם עם העבודה היתה תורה, שהיו קורין במעשה בראשית, כן שבט לוי 'יורו משפטיך ליעקב' (דברים לג, י), ולכן נתן מנת הלוי למען יחזיקו בתורה.

(של"ה, פרשת ראה, תורה אור, אות ו)

ביום הראשון בראשית ויהי רקיע בשני יהי רקיע ויקוו המים וכו'
19-20

יקרא בפרשת בראשית [בכל יום] פרשת היום, ויום שלאחריו גם כן. כגון ביום ראשון, יקרא בתחלה 'בראשית' וגו', וגם פרשת 'ויאמר אלקים יהי רקיע' וגו', עד 'ויהי ערב ויהי בוקר יום שני'. ועל דרך זה יקרא כל ששת ימי המעשה, בפרשה השייכת ליומו ופרשה השייכת ביום מחר. עד ביום ששי יקרא 'ויאמר אלקים תוצא הארץ' וגו', וגם 'ויכלו השמים' וגו', עד 'אשר ברא אלקים לעשות'. כמו שהיו עושים במקדש, קורין מעשה בראשית בכל יום בשעת העבודה, כדאיתא: אנשי מעמד קורין במעשה בראשית, ביום הראשון של שבוע, 'בראשית' ו'יהי רקיע', ביום השני 'יהי רקיע' ו'יקוו המים' וגו'.

(רבי אברהם הורוויץ, עמק ברכה, סדר הקרבנות, סימן יח [הובא בשל"ה, מסכת תענית, פרק נר מצוה, אות לד])

כו. בשבעה עשר בתמוז (כו:) נשתברו הלוחות
35-כו:

כתוב במהרי"ל (הלכות ימים נוראים): אותן בני אדם שמתענין ארבעים יום קודם יום כפורים, יקדימו להתחיל מט"ו באב ואילך... עכ"ל. ולי נראה, דיתחיל להתענות מי"ז בתמוז ואילך, כי אז נשתברו הלוחות, והותחל התיקון מראש חודש ואילך, שאמר לו הקב"ה 'עלה אלי' (שמות כד, יב), וירד ביום כפורים עם הלוחות. ומה שאמרתי להתחיל משבעה עשר בתמוז, אין כוונתי שיתענה יום יום בהימים שמתענים, רק כוונתי שישלים באלו הימים שמשבעה עשר בתמוז ואילך, מה שחסר מאלול ואילך - ראש חודש ושבתות וימים טובים, שלא יוכל להתענות בהם, אלו החסרים ישלים משבעה עשר בתמוז ואילך, עד ראש חודש אלול במפוזרין.

(של"ה, מסכת ראש השנה, פרק נר מצוה, אות ב)



כו ע"ב

ובטל התמיד והובקעה העיר
1-2

אם לא היה נתבטל התמיד - לא היה נחרב בית המקדש, וכשנתבטל התמיד - מיד הובקע העיר, כדאיתא בגמרא בי"ז בתמוז בטל התמיד ונבקע העיר. והנה כל כוונות הקרבנות הן, שעל ידם היו עליות העולמות למלאות פגימת הירח שנתמעט. ואצל קרבן ראש חודש מצינו בפירוש בגמרא (חולין ס ע"ב) שדרשו על פסוק (במדבר כח, טו) "שעיר עזים אחד לחטאת לה'" - הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח; שמלכות שמים נתמעט משלמה עד צדקיהו... ועתה בעונותינו הרבים שבוטל התמיד, ואין לנו לא מזבח ולא קרבן, ואין שיור רק התורה הזאת, הבטיח לנו הקב"ה, כשנעסוק בפרשת הקרבנות - מעלה עלינו כאילו הקרבנום, על דרך (הושע יד, ג) "ונשלמה פרים שפתינו", וגם תפילה תקנו במקום התמידין. על כן כמו שהיו בתמידין ישראל במעמדן, כמו כן עתה, שהתפילה היא במקום התמיד, צריך האדם להתפלל עם הציבור, וכשם שהקרבנות נקרבו ברעותא דנפשא ולבא - כן צריך התפילה להיות מתוך עומק הלב בהתלהבות ובתשוקה.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת פינחס, פרק כה, יא)

משנכנס אב ממעטין בשמחה
6

ומצאתי בספר העקידה פרשת וישלח (שער כו)...: בכתוב הזה [בראשית לב, לב] נרמזו ארבעה צומות השנה אשר נמשכו אלינו מצד קעקוע הכף הזה, ומלת 'הנשה' כמו הפוך 'השנה', כלומר, על כן לא יאכלו בני ישראל 'את גיד' השנה. ג' - ג' בתשרי; י' - י' בטבת; 'גיד', כולה עולה י"ז - י"ז בתמוז; 'את', לרבות תשעה באב, והם ארבעה צומות. הגה"ה: 'את' - ראשי תיבות: ת'שעה א'ב... ומה שהקדים במלת 'את', "אב" ל"תשעה", לרמז לנו משנכנס אב ממעטין בשמחה, ומתחיל האבילות מן אב עד תשעה.

(של"ה, מסכת תענית, תורה אור, אות ס)

'ובהר ההר שם מת אהרן בחדש החמישי באחד לחודש', על כן משנכנס אב ממעטין בשמחה. וכשמת, חזרו לאחוריהם שמונה מסעות (רש"י במדבר כו, יג בשם ירושלמי), ומסתמא לכל יום היה מסע אחד, נמצא הגיעו לשם בתשעה באב, ועשו הספד. ועל כל זה הכהן גדול הראשון שהוא אהרן, נגד בית מקדש ראשון. כי אהרן נגד בית ראשון, ועזרא נגד בית שני, והוא גם כן גלגול אהרן עולה עם אותיותיו במספר קטן כמו אהרן. על כן הזכיר מיתתו שתי פעמים, בפרשת חקת (במדבר כ, כד-כט), ובפרשה זו (שם לג, לח-לט). ושם בפרשת חקת לא הוזכרה במיתה נשיקה, כי חורבן בית ראשון הוא יותר ברע. אף כי חרבן בית שני גריעי לן, מכל מקום מעת חסרנו כל אלה מהמעלות הגדולות בחורבן בית ראשון, עדיין לא זכינו, כי חסרים חמשה דברים (יומא כא ע"ב). ומי גרם כל אלה? 'הכנעני מלך ערד' (במדבר כא, א). 'כנען בידו מאזני מרמה' (הושע יב, ח), הוא היצר הרע הוא השטן (בבא בתרא טז ע"א). ודרך רמז הוא מלך ערד, כמאמר רבי חנינא בברכות (לג ע"א): לא הערוד ממית אלא החטא ממית. והוא שלח את הערד למוסר טוב.

(של"ה, מסכת תענית, פרק תורה אור, אות קכד)

משנכנס 'אב' ממעטין בשמחה - 'אב' ראשי תיבות: א'דום ב'בל, הם שני חורבנות.

(של"ה, מסכת תענית, פרק תורה אור, אות קלד)

ונראה, דאיתא במדרש רבה (בראשית רבה פו, ד) על "ויהי איש מצליח" - 'גבר קפוז'. פירש המתנות כהונה, גבר קפוז - איש מקפיץ, כלומר צהל ושמח ולב טוב... היה ליוסף הצדיק צער גדול מגלות השכינה הקדושה, ומה גם צער גלותו מבית אביו ואחיו הצדיקים.... ואף על פי כן בכל זאת עשה עצות בנפשו להרחיק מלבו כל העצבות, שזהו מניעה גדולה שבכל המניעות בהיות אדם סר וזעף, כידוע מדברי קדושים עליונים. והסיח דעתו מדאגתו וצערו וצרתו בהיותו מרוחק מבית אביו, והיה בשמחה תמיד כדי שיהיה יוכל לעבוד ה' יתברך בשמחה ומטוב לב מרוב כל... כי כן שמעתי פירוש המשנה משנכנס אב ממעטין בשמחה, פירוש ממעטין את צער ודאגות - בשמחה, פירוש עם שמחה. ע"י שמחה שיש לאדם - הוא ממעט גלות השכינה... וזה "ויהי ה' את יוסף" - פירוש, צער גדול היה ליוסף על גלות השכינה שהיתה עמו במצרים להשתתף עמו בצערו שהיה לו על פרידתו מבית אביו, על שם 'בכל צרתם לו צר' כנ"ל. "ויהי איש מצליח" - כדפירש המדרש גבר קפוז, דהיינו שהיה בשמחה וטוב לב לעבודת ה' יתברך, והגם שהיה בצער... היה תמיד בשמחה ובטוב לב לעבודת ה' יתברך, ובזה המתיק הצער מהשכינה ומעצמו, כמאמר 'ממעטין בשמחה'.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת וישב, פרק לט, ב)

לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים
13-14

הלא תראה במעשה אליהו ז"ל הנפלא נאמר (מלכים א' יח): "ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך". יורה כי שם "ישראל" לא יצדק על נכון רק למען היות השבטים אשר יכנסו תחתיו על המספר ההוא אשר עליו יקרא אלקי ישראל. וזה טעם החרדה הגדולה אשר חרדו כל ישראל בפילגש בגבעה, שנאמר (שופטים כא): "ויבא העם בית אל וישבו שם עד הערב לפני האלקים וישאו קולם ויבכו בכי גדול ויאמרו למה ה' אלקי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד". היו מזכירין שם "ישראל" כמה פעמים לפי שבהיפקד השבט ייפקד זה השם המורה על הכלל. ולזה נדחקו ועמדו כנגד החרם לתת להם ירושת פליטה ושארית כמ"ש (שם): "ירושת פליטה לבנימן ולא ימחה שבט מישראל ואנחנו לא נוכל לתת להם נשים מבנותינו וכו' ויאמרו הנה חג ה' בשילה" וכו'. ואמרו ז"ל לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכפורים, וזה כי כמו שהצום הגדול והקדוש ההוא וסדר עבודותיו וכפרותיו היה עמוד גדול והכרחי להשיב הנפשות הנדחות והנהרסות מתוך מצבם אל עניינן הראשון ולהעמידם על עמדם, וזולתו א"א להתקיים לפי הכרח רוע הרכבתם, וכמו שאמר (תהלים קל): "אם עונות תשמר י-ה ה' מי יעמוד", ככה היה היום ההוא שנתן בו "שארית פליטה לבנימין" [יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל - לקמן ל ע"ב] יום בשורה להשיב בנין האומה הזאת אשר כמעט נהרס ונותץ ממצבו, אל שלמות תוכן מצבו להקרא עליה שם ישראל שלם כבתחלה.

(ר"י עראמה, עקידת יצחק, בראשית שער לא, דף רעב ע"א במהד' תרכח)

לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו
13-16

יש לדקדק, הלא דרכו של אדם לשאול כלי משי ובגדי ארגמן שהם לכבוד ולתפארת, ולמה אמר התנא 'כלי לבן שאולין' דוקא? עוד יש להבין, מכיון שהיו לוקחין אותם לשם שמים - מה צורך לשאילה זו? הלא ישאנה גם אם לא יהיה לה כלום, ואין בזה בושה... הנה החודש אב תחילתו קשה עד אחר תשעה באב. ובשבת נחמו, הגם שהחשכות חלף והלך לו, האורות אין מתחילין להתנוצץ עד ט"ו בו. והצירוף של חודש אב הוא "הסכת ושמע ישראל היום" (דברים כז, ט), שהוא ה"ו י"ה, חצי השם למפרע, וחציו כסדר, שמורה שעד חציו של חודש הוא התגברות הדינין, ובט"ו בו מתעוררין הרחמים. וצריכין אנו להמשיך אורות העליונים מעט מעט, כמי שישב במערה כמה זמנים, באם פתאום יצא מן המערה לאור השמש בצהרים, ישחית מאור עיניו שלא יוכל לסבול את האור כי יהל, רק צריך להרגיל את עצמו מעט מעט עם האור. כן הדברים ההוא, שתמוז וחצי אב הוא עת התגברות הדינין והעולם חשך בעדם, ובט"ו באב מתחילין האורות להתנוצץ, וצריכים אנו להמשיכן מעט מעט עד שנסיר כל המסכים המבדילים. וכן ביום הכפורים, כי בראש השנה הוא דין, וביום הכפורים מתעוררים הרחמים, וצריכים אנו להמשיכן מעט מעט. והצירוף של חודש שבט הוא "המר ימירנו והיה הוא" (ויקרא כז, לג), ה"י ו"ה. גם השם הזה אינו כסדר, רק אותיות ו"ה, מפני שגם החודש טבת וחצי שבט הוא התגברות הדינין, ובחמשה עשר בו מתחילין האורות להתנוצץ. והצדיק יכול להמשיך בט"ו באב רחמים וחסדים על הכנסת ישראל, ע"י שמצרף ו"ה של צירוף חודש שבט לי"ה של צירוף חודש אב, ונמצא שם הוי"ה כסדר. וכן בט"ו בשבט ממשיך רחמים על כנסת ישראל, ע"י שמצרף י"ה של חודש אב לו"ה של חודש שבט, שיהיה השם כסדר. וזהו פירוש דברי ספר מחברת הקודש... "מה ט"ו בשבט יגיד עליו ריעו חמשה עשר באב" - שמצרפים צירוף של זה לזה, בכדי להמשיך רחמים על כנסת ישראל.
והנה השם הוי"ה ברוך הוא, קוצו של יו"ד הוא כתר, והיו"ד הוא חכמה, והה"א בינה, והם המוחין, ואותיות ו"ה הם התולדות. והנה בהמוחין, אין שם רק לבנונית - כולו רחמים, ולמטה מהמוחין הוא גוון אדום ירוק ושאר גוונים שמורין על גבורות. הגם שמתערין הגבורות מהמוחין, אין זאת מעצמותם, רק ע"י הצימצומים נולדים הגבורות. ומשלו חכמי האמת לשמש, שבשמש אין שום גוון רק לבן, ומי שרוצה להביט בה מרוב בהירותה - אינו יכול, וצריך לעשות חלון, ואם גם ע"י חלון אחד אינו יכול להביט, צריך לעשות עוד חלון עד שיוכל להביט בה. ובין החלונות זורחת החמה בכמה מיני גוונין, הגם שמביט בחמה ע"י החלונות, אין רואה אותה כמו שהיא בעצם, רק בגוונין, נמצא החלונות מולידין הגוונין. ועינינו הרואות, מי שעיניו כהות, אם יביט בנר יראה כמה מיני גוונים שונים ויראה לו שהוא רואה כדורים עגולים. ואין זאת מטבע הנר, רק מחמת שהוא אינו יכול להביט בו. כמו כן השמש בעצמותה היא לבן, רק ע"י שאדם אינו יכול להביט בה כי אם ע"י חלונות - ע"י זה נולדים גוונים אחרים... כמו כן בהמוחין, אין שם רק לבנונית, כולו רחמים, וע"י שהן מאירין בהמדות ע"י צימצומים - מזה יוצאים הגבורות. ומי שמזדכך עצמו כראוי, מסיר המסכים מעט מעט, וממשיך הלבנונית עליון אל המידות, וכלו הפך לבן טהור הוא, ויתמשך רחמים על כנסת ישראל. ולהבין מה שהמוחין מתכנים שאין שם רק לבן, שמלת לבן מורה על שם ל"ב נתיבות החכמה, ונו"ן שערי בינה, לכן נקראו הרחמים "לבן". ובחמשה עשר באב שמתחילין המוחין להאיר, יוכל הצדיק להמשיך המוחין עילאין אל המידות, ומקבלין המדות מהמוחין הלבנונית עליון, ואור המקיף שלהם נעשה פנימי, כי אור המקיף של המוחין חופף עליהם ומקיף אותן, ומקבלין זו מזו כסדר השתלשלות שלהם. ומי שהוא למעלה - מאיר על שלמטה הימנו עם המקיף שלו. וזאת אינו אלא לשעה, כשהרחמים מתגברים מופיע הלבנונית אל המדות, כי תמיד אור הפנימי שלמעלה הוא אור המקיף להמדה שלמטה הימנו, לא כן עתה חופף על שלמטה הימנו עם המקיף לשעה, והרי הוא כשאולין בידם.
ומזה נבוא לביאור לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכו' שבהן בנות ישראל יוצאין בכלי לבן שאולין, פירוש, בנות ישראל הן המידות שהן בחינות נוקבא שמקבלין מהמוחין עילאין, וביום ט"ו באב, שהרחמים מתגברין, הן מקבלים הלבנונית עליון מהמוחין. וזהו בנות ישראל, שהן המידות, יוצאין בכלי לבן - רצה לומר, שיוצאין בלבנונית עליון שמקיף עליהם לשעה, וזהו שאולין. "וכל ישראל שואלין זה מזה" [לקמן לא ע"א], פירוש, כשהוא כן, גם נשמות ישראל מקבלין הארה ותוספת קדושה זו מזו, ומי שנשמתו אינה מאירה - מקבלת הארה ותוספת קדושה מנשמת הצדיק המאירה; ואין בזה בושה, כי גם המידות העליונות שואלין זה לזה ומקבלין זו מזו, וזהו שלא לבייש את מי שאין לו, רצה לומר, שהמדות העליונות שואלין זה מזה, וע"י זה גם בני ישראל מקבלין זה מזה הארה ותוספת קדושה, ואין בזה בושה. ואמר התנא [לקמן לא ע"א] בת מלך מבת כהן גדול, שכהן גדול הוא חסד, ומלכות הוא דינא דמלכותא דינא (נדרים כח ע"א), ומקבלת מהחסד.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, דברים, רמזי ט"ו אב [נדפס אחרי פרשת ואתחנן])

לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות וכו' וחולות בכרמים
13-17

כי חודש אב בצירופו היוצא מפסוק "ה'סכת ו'שמע י'שראל ה'יום" (דברים כז, ט), שם החצי האחרון משם הוי"ה השולט בחצי ראשון של החודש הוא בחי' דין. וביום חמשה עשר נמתק הדין ע"י הצירוף החצי שם י"ה, והוא נוטריקון י'ום ה'כיפורים, לרמז כי ט"ו באב ויוה"כ הם חד דרגא, כי בהם עלייה לבינה, וכמ"ש האר"י ז"ל הפירוש בפרי עץ חיים על יוצאות וחולות בכרמים.

(רבי ישראל מקוזניץ, עבודת ישראל, לט"ו באב)

לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות וכו' וחולות בכרמים ומה היו אומרות בחור שא נא עיניך
13-17

"וישעי" (תהלים כז, א) - ביום הכפורים (ויקרא רבה כא, ד) - זהו הישועה אחר שחטא וכבר נכשל במבואות האפלות ונפל "בגיא צלמות" ח"ו למקום שנפל, ה' יתברך מושיעו בעת צרה ומצילו ופודאו מכל מיני רע ח"ו, שזהו תכלית הישועה עד שמעתה "ממי אירא", כי כבר נשלם שלימות היראה דראש השנה שאינו ירא אלא מה' יתברך ואין לי לירא עוד משום בריה ומשום דבר בעולם, לא משאור שבעיסה ולא משיעבוד מלכיות, כי כבר הוא צדיק ונושע. ולכך אז השמחה בהתגלות יותר, כמו שאמרו: לא היו ימים טובים לישראל וכו' שבהן בנות ישראל יוצאות וחולות וכו', אף על פי שהמצוה הנגלית בו הוא אדרבה לענות נפש, היינו לפי שזהו תכלית השמחה של בני ישראל, לא ע"י אכילה ושתיה ועינוגי עולם הזה. ואחר שיחטא ויתכפר אז זוכה למקום שבעלי תשובה עומדים שהוא גדול יותר, כי הצדיק גמור שלא חטא עדיין בעולם הזה משיג שמחה ע"י עניני עולם הזה כשלוקחם לשם שמים... וביוה"כ דלית ליה רשות לאסטוני (יומא כ ע"א), היה נשלף גם כן יצר הרע מלבבות בני ישראל. ועל כן אז היו בנות ישראל חולות ואומרות בחור שא עיניך וכו', שזה נראה כפריצות גדולה, ואיך לא מיחו בהם חכמים, ואדרבה סיפרו לשבח ולמנהג הגון בישראל? אבל באמת אז ביום הכפורים היו הכל מרגישים בעצם לב בשר בענין שהיה ניכר לכל שאין בדבר זה שום פריצות כלל.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה, אות נד)

[עי' עוד לקט באורי אגדות לקמן כט ע"ב בשם בן איש חי, ולקמן ל ע"ב בשם קדושת לוי, ולקמן לא ע"א בשם אוהב ישראל]


לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכו' וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש
13-22

ורש"י בשיר השירים [ג, יא, ד"ה וביום] פירש: בנין בית המקדש - היינו יום הקמת המשכן שהוא ח' למלואים. וקשה איך נאמר "ביום שמחת לבו", הלא בו ביום מתו נדב ואביהוא קדושי עליון, אשר ממש נשגבה מעלתם ממשה ואהרן? ועל כרחך צריך לומר דהיא נותנת, הואיל והם צדיקים וה' נקדש, יש שמחה למעלה, ולכן קרוי "שמחת לבו". וזהו דברי הגמרא, לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב, וקשה ט"ו באב למה, אי דחזר הדיבור [לקמן ל ע"ב], בממה נפשך, למה לא חזר תיכף לאחר ט' באב, ואי דטרודים באבלות א"כ אף בט"ו נמי הא היה עדיין אבל אהרן, וצריך לחלק בין העדר איש בחטא, למיתת צדיק גמור כנ"ל [עי' ביאורי אגדות לקמן ל ע"ב בשמו], ועל זה קאמר, וכן הוא אומר צאינה וראינה וכו' ביום שמחת לבו, זהו בנין בית המקדש, והיינו חנוכת המשכן כמ"ש רש"י, וקשה הא מתו נדב ואביהוא, ואיך קריה ליה "שמחת לבו"? ועל כרחך במות צדיקים גמורים אין עצבות לפני המקום, ושפיר חלה רוח הקדש והיה הדיבור למשה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ד)

שלא לבייש את מי שאין לו
16

"ומשלוח מנות איש לרעהו" - נראה דיסוד המצוה הוא כענין שאמרו לא היו ימים טובין לישראל כט"ו באב וכיוהכ"פ שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו. כן תקנו לשלוח מנות איש לרעהו ולאחלופי סעודתייהו להדדי, שכל אחד יאכל משל אחרים, כדי שלא לבייש את האביונים המצפים לשלחן אחרים.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חי"ג, על סידור התפלה, עמ' רסט)

ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים
16-17

כרם רומז לשמחה ותענוג, וזה "כרם ה' צ-באות בית ישראל" (ישעיה ה, ז), ורצה לומר שתענוג ושעשוע הבורא ית"ש הוא עם עם סגולתו. וזהו בנות ישראל, הם אותן הנשמות כולם, חולות באלו הכרמים, רצה לומר מתענגים בתענוג הבורא יתברך.

(רבי ישראל מקוזניץ, עבודת ישראל, לט"ו באב)

ומה היו אומרות בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך
17-18

פירוש הקב"ה שהיום נראה עלינו ברחמיו, שבחר בנו ובא ונתגלה עלינו בבחינת אלקי ישראל, שלכן נקרא בחור כמ"ש בים נדמה להם כבחור. עתה שא נא עיניך, פירוש הגיע העת שתשא ותנטל את אלו החדשים שהם נקראים עיינין, כי תמוז ואב הם בחינת עיינין דמטרוניתא כנודע. ועיקר בקשתנו ותוחלתנו שיתקן העיינין, ואז תהיה כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריכה בדיקה. וכמ"ש הפירוש בכל לשון בקשת העיינין. כמו "והאר עינינו בתורתך", שיאירו ע"י התורה. וכן "ועינינו תראינה מלכותך", כי הקב"ה הוא מלך בעצם, היה הוה ויהיה אפילו בחדשים הללו שהחריבו הבית, כי הכל היה בכחו והכל ברצונו והיה צופה ומביט מראשית הבריאה על חורבן הבית וד' גליות וביאת המשיח, וכמ"ש חז"ל (ב"ר ב) בפסוק (בראשית א, ב) "ורוח אלקים מרחפת" וגו' עי"ש. רק שבחדשים האלו נסתמו בחי' עיינין למטה בלי ראות בגלוי מלכותו. לכן אנו מבקשים "ועינינו תראינה מלכותך", כי כשיבנה בית המקדש יהיו הצומות לששון ולשמחה. וכן אנו מבקשים שא נא עיניך וראה מ"ה אתה בורר לך, כי כל המבוקש מהחדשים האלו רק לברר הניצוצין קדישין מתוך הפסולת, ובירור הניצוצין הוא ע"י שם מ"ה כנודע. וגם רומז כי מחמשה עשר באב עד ר"ה הם מ"ה יום, ואז בר"ה יום מלכותו אשר נחדש המלוכה והיה למלך, אמן...
רומז על הבורא ית"ש אשר כביכול מצמצם שכינתו וגדלו ית"ש להתענג בתענוגות בני אדם, וכביכול מגודל התענוג והשמחה והשעשוע נעשה כבחור, כמו שאמרנו במאמר ברוך שבחר בהם ובמשנתם (אבות ו, א) עי"ש. שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, הם נשמות עם סגולתו, כמה דאת אמרת (דברים ז, ו) "כי בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה", היינו ע"י הסגולה והתענוג שיש לו מישראל כביכול, עושה עצמו כבחור.

(רבי ישראל מקוזניץ, עבודת ישראל, לט"ו באב)

כו: ביום חתנתו זה מתן תורה
21

במשנה בתענית: "ביום חתונתו וביום שמחת ליבו", יחוד קוב"ה ושכינה. משה רבינו יורד מן ההר מלא שמחה וששון. ומה הוא מוצא? עגל ומחולות. נורא ואיום. צריך עצבים של ברזל, ואפשר להבין שמשה רבינו שובר את הלוחות... וכאן מתגלית הגדלות הנוראה והאיומה של משה רבינו. מסירות נפש. "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי".

(מתוך התורה הגואלת, מהד' תשמ"ג, חלק ב, עמ' צז = מהד' תשע"ו, על התורה, עמ' 136)

ביום חתנתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש
21-22

אמרו במדרש תנחומא (במדבר אות ה): משל למלך שנשא אשה ולא כתב לה כתובה וכו' לימים מצא עניה בת טובים וכתב לה כתובה וכתב לה זמן וכו'....דעת בעל מדרש זה שיום מתן תורה הוא יום אירוסין, כי הקב"ה אירס את ישראל ע"י זאת התורה, כמו שנאמר (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", ודרשו חז"ל (פסחים מט ע"ב) "מורשה" - מאורשה. ותדע כי "לקהלת יעקב" לא נאמר אלא "מאורשה קהלת יעקב", משמע שקהלת יעקב הוא מאורשה להקב"ה ע"י שנתן לה התורה במקום טבעת קידושין, כמו שנאמר (ישעיה נד, ה) "כי בועליך עושיך". והנה מצינו לחז"ל (תנחומא כי תשא אות טז) שהמשילו זיווג ישראל להקב"ה לזיווג כלה לחתן בשני זמנים, האחד הוא בשעת מתן תורה שנאמר (שמות לא, יח) "ויתן אל משה ככלתו", חסר כתיב, שנמסרה התורה ככלה מקושטת בעשרים ושמונה ספרים. השני הוא ביום חנוכת המשכן, שנאמר (במדבר ז, א) "ויהי ביום כלות משה להקים", פירש רש"י שביום שהוקם המשכן נמסרו ישראל להקב"ה ככלה לחתן, שמע מינה שמתן תורה הוא זמן האירוסין, ויום הוקם המשכן הוא זמן הנישואין... כמובן מן לשון "נמסרו", דהיינו לבית מדור אחד. וביני ביני כמו עשור חודשים, כמו שנאמר (בראשית כד, נה) "תשב הנערה אתנו ימים או עשור", והיינו עשרה חודשים שנותנין לבתולה זמן בין אירוסין לנישואין להתקשט בעשרים וארבעה מיני קישוטין שנזכרו בישעיה (ג, יח-כד). וכדי להדמות זיווג של ישראל להקב"ה בכל צד אל סתם זיווג, הגביל הקב"ה גם כן זמן ישראל עשרה חודשים מן ראש חודש סיון שבו נתארסו בתורה אשר צוה לנו משה, עד ראש חודש ניסן שבו הוקם המשכן ונשלם הזיווג מכל וכל, כי בזמן זה יתקשטו ישראל בעשרים וארבעה ספרים, ומתוך זה ראוין לדור באוהל מועד מדור אחד לשניהם. ולפי שזמן נישואין שלושים יום (עיין כתובות ח ע"א) על כן נמשך הזמן עד אחד לחודש השני בשנה השנית. ואם תרצה למנות מן פסוק "ויתן אל משה ככלתו" שנאמר בחודש תמוז אחר ארבעים יום שהוריד הלוחות, אז יהיה מכוון המספר עשרה חודשים עד החודש השני של שנה השנית, כי אז נשלמו הנישואין, וכתב לה ה' כתובה לידע מאיזה זמן תטרוף הלקוחות, כי נשתעבדו להם בכתובה ארצות שבעה אומות, שאם בחטאם יגלו מן הארץ יוכלו לחזור ולטרוף מידם ולומר זמן שטרנו קודם. לכך נאמר כאן "באוהל מועד" כי הוא זמן הנישואין לשבת בית. וכן הזכירו חז"ל במסכת תענית שני זמנים אלו, ודרשו ביום חתונתו זה מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש, כי בשני זמנים אלו נשלם הזיווג.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, במדבר, פרק א, א)

"ולזקני ישראל"... והא דקראם היום לכבוד, באשר אז היתה שמחה גדולה לישראל של הורדת גלוי שכינה, וכדתנן שלהי תענית ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בהמ"ק, ובתורת כהנים מכילתא דמילואים הלכה טז, תני כמו כן על הורדת האש באוהל מועד, והמשילו התקשרות השכינה לישראל כמו התקשרות חתן וכלה... וכמו החתן ביום חופתו אף על גב דשמחת לבו בשלמות, מ"מ מפני טרדת הנשואין ופרטי אופנים שחל בזה אינו יכול לגלות שמחתו, וכן ממילא הכלה מהול שמחתה בעצבון וטרדה רבה עד שנגמר הכל ושמחים זב"ז בשלמות, אז השמחה בגלוי, כך ביום מתן תורה היה עסק רב של קבלת התורה, ולא היתה השמחה בגלוי עד בואם לאוהל מועד, והופיע השכינה באור השמחה, וכמו כן עדת ישראל שנמשלו לכלה היו מלאים גיל וחדוה. על כן היה הדבר בעתו לחלוק כבוד ביום טובה את המכובדים שבישראל.

(נצי"ב, העמק דבר, ויקרא, פרק ט, א)

...דלפי מה דקיי"ל קדימת חליצת השמאל היא מטעם מעלתה וכבודה של הימין, א"כ מסתבר לומר שבמקום שעצם החליצה היא מעלה, ודאי של ימין קודמת, ולא מצאתי לכאורה חליצה של שני מנעלים שתהיה היא בעצמה מעלה כי אם חליצת המנעל דיוה"כ, שהוא משום קדושת היום, שבודאי מתקדשים אנו בזה בקדוש ד' מכובד [שבת קיט ע"א], וחליצת המנעלים דכהנים לדוכן של נשיאת כפים... מה שאין כן בכל חליצות של רשות, עצם החליצה היא ירידה, ופחיתות כבוד, וגם חליצה של ט"ב ושל אבל ומנודה, לא נמצא בשום מקום שהשמאל קודמת... שיש הבדל בין עניני רשות דעלמא של צרכי הגוף, אפילו כשהמחשבה מיושבת לש"ש ובין מצוה וקדושה, ומעלה של חשיבות וכבוד, וק"ו בין עלייה של חשיבות ופאר כענין יוה"כ שנקרא יום חתונתו ויום שמחת לבו כשלהי תענית, שכל קדושותיו הם עליות ופארי כבוד, וכן עליית הכהנים לדוכן המורה על חשיבותם וקדושתם, כי בהם בחר ד' לברך בשמו, ובין ירידה ועצב, של אבילות ונדוי.

(ראי"ה קוק, ראשי אלפי ישראל, גל' 15 (אדר תרע"ט), עמ' 5-6 = אוצרות הראי"ה, כרך ג, עמ' 229 [ובדומה בשו"ת אורח משפט, או"ח סי' כה])

כשמשתכלל האורגניזם השלם הזה, כשהמקוריות האלוקית העליונה הפונה אלינו והעבודה הארצית שלנו הפונה השמימה נפגשות יחד - "נושקים שמים וארץ". תורה ועבודה נפגשות יחד, ומתגלה "ושכנתי בתוכם" בכל מילואו, ואז הוא יום טוב: "יום חתֻנתו ויום שמחת לבו". מכאן בפסוקים האחרונים של פרשת "צו" "שבעת... ימי מִלֻאיכם", שהם מַעֲבָר לפרשת "שמיני".

(שיחות הרב צבי יהודה, צו, עמ' 35)

גמרנו לברר את ענין הבית. סיימנו את המסכת הזאת של בית מקדשנו. כי ענין יציאת מצרים נמשך עד מעמד הר סיני, ההתגלות השלמה של נשמת עם ישראל, ההשלמה מופיעה על ידי הבית הזה שמהווה מדרגה נוספת מעל מעמד הר סיני. נגמר ה"זיווג" כדברי חז"ל בסוף "תענית", והנה - "יום חתֻנתו ויום שמחת לבו", נבנה הבית ה"משותף" לרבונו של עולם ולנו, ולכן מופיעים "שבעה ימי משתה".

(שיחות הרב צבי יהודה, תזריע מצורע, עמ' 91)

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - לאחר הציווי על הקמת המשכן בפרשיות "תרומה תצוה" וסידור המשכן בפרשיות "ויקהל פקודי", מגיעים לזיווג קודשא בריך הוא ושכינתיה. "'ביום חתונתו' - זה מתן תורה. 'וביום שמחת לבו' - זה בנין בית המקדש". אחרי שבעת ימי המשתה, ביום השמיני שמעל הטבע, "למנצח על השמינית", כדברי המהר"ל, מופיע משבר נורא.

(שיחות הרב צבי יהודה, תזריע, עמ' 100-101)

בפרשיות "ויקרא צו" מופיע שכלול כל סדרי העבודה שבבית. מתוך כך מגיעים ל"יום השמיני" שהוא "יום חתֻנתו ויום שמחת לבו". אמנם אחרי שבעת ימי המשתה הנחמדים מופיע המשבר של מעשה בני אהרון.

(שיחות הרב צבי יהודה, אחרי מות, עמ' 154-155)

כעת הכל מוכן ומתגלה "ושכנתי בתוכם" בכל מילואו, ועושים חגיגה: "ביום חתֻנתו וביום שמחת לבו" - "'וביום שמחת לבו' - זה בנין בית המקדש".

(שיחות הרב צבי יהודה, אמור, עמ' 204-205)

וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש
22

דעת האומר שתויי יין נכנסו, סובר שאש זרה זה מדבר ביין הבוער באדם כאש... וראיה גדולה לדעה זו מה שנאמר (שמות כד, יא): "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו", מכלל שהיו ראוין לשליחת יד על מה שאכלו ושתו וזנו עיניהם מן השכינה מתוך לב גס של מאכל ומשתה, ואמרו חז"ל (ויקרא רבה כ, י) שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה, והמתין להם עד יום זה. וקשה מה יום מיומים? ועוד שהרי גם יום זה נקרא "שמחת לבו", שכן דרשו חז"ל: "ביום חתונתו" זה מתן תורה, "וביום שמחת לבו" זה חנוכת בית המקדש, והיה לו להמתין עוד. אלא לפי שביום זה חזרו ושנו באיוולתם, "ויקריבו לפני ה' אש זרה" אשר בערה בקרבם מצד היין, ומתוך רוב שתיה באו לפני ה' אשר לא כדת, על כן לא רצה ה' להמתין להם עוד כדי שלא יהיה הדבר בעיניהם כהיתר, כי העובר עבירה ושנה בה, הותרה לו (יומא פו ע"ב).

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, ויקרא, פרק י, א)

הקדים [המקשה במגילה י ע"ב] פסוק "ויהי בשמונים שנה", שזה ודאי שמחה יגיד בבנין בית המקדש, דכתיב "ביום שמחת לבו".

(אור החיים, ויקרא פרק ט, א)

"ולזבח השלמים" - "ולזבח שלמים" מיבעי, אלא משום שהיה יום שמחה גדולה בישראל, כדתנן שלהי תענית ביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש... משום הכי היה ידוע דצריך שלמים כמו בשמחת מועד, משום הכי כתיב "השלמים".

(נצי"ב, העמק דבר, במדבר, פרק ז, טז)

"[וביום] שמחתכם" -... הוא יום חנוכת המזבח וכדתנן שלהי מסכת תענית ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש, והיא שמחת לב ישראל גם כן. והיינו דכתיב בדברי הימים ב' ה, יג: "וכהרים קול בחצוצרות וגו' ובהלל לה' כי טוב כי לעולם חסדו". והכי כתיב בחנוכה דעזרא ג: "ויעמידו הכהנים מלובשים בחצוצרות וגו' ויענו בהלל ובהודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו", למדנו שאז אמרו הלל גם כן כמו ביום התקדש חג.

(נצי"ב, העמק דבר, במדבר, פרק י, י)

וביום שמחת לבו - זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. ואז יהיה קיבוץ גלויות, ואמרו חז"ל (לעיל ח ע"ב): גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גליות. ממילא ענין גדול להזכיר ולשאול גשמים. ומתחיל המסכתא: מאימתי מזכירין גבורות הגשמים, ונעוץ בזה סופה בתחילתה.

(רבי שמעון בן רבי אברהם שמואל בנימין סופר, שיר מעון, חידושי אגדות ש"ס [נדפס בסוף דברים])

מיציאת מצרים, מעמד הר סיני ומתן תורה זוכים לריבוי קידוש השם של "ושכנתי בתוכם" בעולם. כך הוא סדר העולם ההכרחי. הערך האידיאלי של העולם צריך להתגלות בסדרי העולם הריאליים, הלאומיים והחברתיים. העולם נעשה בר מצוה ומגיע לבגרות, כך ששם שמים כבר יכול לחול על צבור. וכששם שמים חל על צבור ועל חברה, יש צורך בריכוז מדיני, לאומי וחברתי בבית המקדש שהוא לִבם של ישראל. עוסקים בגמר המלאכה של הקמת המשכן, בית הקדושה האלקי הנפלא הזה, עוסקים בשכלול סדרי העבודה ויש שמחה גדולה: "ביום חתֻנתו וביום שמחת לִבו".

(שיחות הרב צבי יהודה, שמיני, עמ' 66-67)

הכל מסודר והכל מוכן ל"ושכנתי בתוכם", התכנית האלקית הושלמה. אחרי שבעה ימי מילואים של "מכה בפטיש" מגיעים ליום השמיני, שהוא מעל הטבע, כדברי המהר"ל. היום השביעי הוא סכום נשמת ששת ימי המעשה, והשמיני הוא עליון ממדרגת השביעי, הוא מעל הטבע. מגיעים ל"יום חתֻנתו ויום שמחת לבו". אלה שבעת ימי המשתה של ההתחברות, היחוד והזיווג, של קודשא בריך הוא ושכינתיה דרך הבית הזה. בית זה הוא שכלול בנין כלל ישראל, בית חתנות של זיווג כלל ישראל עם הקב"ה, שהרי התורה לא ניתנה ליחידים אלא לכלל, לאומה ולצבור, כפי שאנו מברכים "אשר בחר בנו מכל העמים", ומן הכלל היא מופיעה לפרטים.

(שיחות הרב צבי יהודה, שמיני, עמ' 79)

מצינו שהסביר הגר"א לופטביר ז"ל, דמשום כך המשיך שלמה המלך את ימי חנוכת ביהמ"ק גם ביוה"כ, משום חינוך בית קה"ק, דעבודת בין הבדים היתה רק ביוה"כ. וקלסי' חותנו הגאון ר' מאיר שמחה ז"ל (עי' מכתבו בראש הספר זרע אברהם, חלק ב, ווארשא תר"פ, אות ד). הערה: ועפ"י דברי הגר"א לופטביר ז"ל מתיישבת ברווחא תמיהת המהרש"א (ד"ה וכן הוא אומר צאינה וראינה וכו'): והוסיף הרע"ב וביום שמחת לבו - זה בנין בית המקדש, שנתחנך ביוה"כ. וכתב המהרש"א: "ולא ידענא חנוכו ביוה"כ". והנה ברור שלא נעלמה מרבן של ישראל הגמ' במועד קטן ט ע"א, שאותה שנה לא צמו ביוה"כ משום שעסקו בחנוכת ביהמ"ק, אלא ששם מפורש שהחינוך נמשך שבועיים ימים, ובתוכם היה גם יוה"כ, ועל כן תמה המהרש"א מדוע נתייחדה במשנתנו שמחת חינוך מיוחדת דוקא ליוה"כ, שהרי היה זה כאחד מי"ד ימי חנוכת ביהמ"ק? אכן לדברי הגרא"ל ז"ל הדברים ברורים, שנתייחד יום זה לשמחה מיוחדת, הואיל ובו ביום נתחנך בית קודש הקדשים, שהוא עיקרו של ביהמ"ק, ושפיר היה שיא השמחה ביוה"כ, שמחת הלב השלמה על שלמות עבודת הקודש, בבוא בן אהרן אל הקודש פנימה.

(רבי משה צבי נריה, מורשה כרך יא (תשלז) עמ' 20)

חסורי מיחסרא והכי קתני

ויש נשמות שאינם יכולים להתתקן אם לא על פי טעות החכמים, וזהו חסורא מחסרא והכי קתני. כי יש נשמות שפגמו מאד, ואינם יכולים להתתקן על פי התורה, רק על ידי חסורא מחסרא שנחסר מתחילה, אז והכי קתני, יש להם תיקון. ולכן אסור להגיה בספרים, כי לכל טעות יש שורש כיון שבא באותיות בהספר, ואפילו טעות דמוכח אסור למחוק, כי אם ליכתוב מן הצד שזהו טעות הדפוס. [כמ"ש בשם הרמב"ן [חידושי הרמב"ן ב"ב קלד ע"א] יד המגיה בספרים תקצץ] וזהו "טיעת עצי נשמה" [בהושענות] - שעל ידי טעות הנ"ל, יש תיקון אפילו לעצי נשמה, היינו אפילו אותם הנשמות שהם כעצים יבשים, נשמה שהם שוממים ונעים ונדים חס ושלום, הכל יש להם תיקון, ויתהווה מטעות לשון נטיעה, והכל על ידי החכם, ולכן צריך החכם האמת לומר כל הנוסחאות והגירסאות שכתוב בהספר.

(רבי ישראל דב מווילדניק, שארית ישראל, שער ההתקשרות, דרוש ז, מאמר ד)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US