Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת ביצה
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
טז ע"א
כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים
"לא תעשו עוול במשפט" - ...ידענו כי ביום ראש השנה יעמיד הוא יתברך במשפט כל יצורי עולם, ואז יקצוב לכל איש ואיש פרנסת שנתו, כמאמרם ז"ל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה לראש השנה, והוא לפי מה שיעלה משפטו ודינו ביום ההוא לפי מעשיו. ולכן אם מדמי קצבתו אשר נשפט בשמים יקנה מקח קרקע או מטלטלין, ויטעו אותו במדה שהיא מדת קרקעות או במשקל או במשורה מטלטלין, ויתנו לו לפי הטעות שוה מאה וחמשים במאתים, הלא נמצאו עושים עוול בַּמשפט הידוע, הוא המשפט לאלקים בראש השנה, שמחסרין מקצבת דמי הקונה ומוסיפין בקצבת המוכר. נמצא עוול במשפט אשר נשפטו שניהם. והוא הדין בהפכו אם הטעו למוכר.
(רבי משה אלשיך, תורת משה, ויקרא, פרק יט פסוק לה)
מה שיוכל לשמור את האדם ולהצילו מן המפסידים האלה [הטירדות והדאגות] הוא הבטחון, והוא שישליך יהבו על ה' לגמרי, כאשר ידע כי ודאי אי אפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו, וכמו שאמרו ז"ל במאמריהם: כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וגו'.
(מסילת ישרים, פרק כא)
היצר הרע מסמא את עיני האדם באמרו אליו תמיד: איך אפשר לך לעסוק בתורה הלא מוכרח אתה לעסוק בפרנסה לפרנס אשתך ובני ביתך הקטנים... אבל באמת הוא אך עצת היצר המסמא... וכי אמרו רז"ל (נדה טז ע"ב) שקודם יצירת הולד נגזר על הטיפה מה תהא עליה, עשיר או עני. והוא בדרך כלל על כל שנותיו. ועל כל שנה בפרט אמר מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה. נמצא עם כל יגיעותיו לא יגיע לו מאומה יותר ממה שנקצב. וזה היה יכול להשיג אף במעט עמל. אבל בדברי תורה הכל לפי היגיעה, וכל אשר יוסיף להתיגע יוסיף דעת. וזהו שאמר בעסק התורה "אם אין אני לי מי לי", כי הכל תלוי בי. ובעניני עולם הזה "כשאני לעצמי מה אני", ואך בה' יתברך תוחלתי וסברי.
(רבי חיים מוולוז'ין, רוח חיים על אבות, פרק א משנה יד)
מדרך העולם שאומרים שמחמת שחבירו יושב בצידו ומסיג גבולו לכן ממעט פרנסתו. אבל באמת הוא טעות גמור, כי מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא (יומא לח ע"ב). וזה שרמז: ולא אמר אדם לחבירו צר לי כו'.
(רוח חיים על אבות, פרק ה משנה ה)
"אל תקח מאתו" וכו' - לומר, הלא אני קצבתי מראש השנה לאיש ואיש סך פרנסתו והצלחתו, והנה לא קצבתי אני מנה ללוה הלז לצרכו ועשרים דינרים אחרים בשביל נשך אשר תקח ממנו כשתלוה אותו, כי לא עשיתי חשבון על האיסור. באופן שמה שתקח ממנו שיעור הנשך ומרבית אינו מאשר אתו כי אם ממני, כי אצטרך לתת לו ולסתור הדין והקצבה שקצבתי לו. וזהו "ויראת מאלקיך", כי מאלקיך אתה בא ליקח ואת דינו אתה בא לסתור. והנה כאשר אסתור דין הענין להוסיף על אשר קצבתי לו בראש השנה, כן אסתור דינך שקצבתי לך הרבה. כי הלא כל אשר אוסיף לו ממך אקחנו מאשר קצבתי ונתתי לך.
(רבי משה אלשיך, תורת משה, ויקרא, פרק כה פסוק לח)
"לא תעשו עול במשפט" - ...ירצה באומרו "במשפט" בה"א הידיעה, על דרך אומרם ז"ל כי בראש השנה קוצב הקב"ה לכל איש ואיש הצריך לו על משפט צדק, ולזה אם יחייבו הזכאי ויזכו החייב, הנה הוא יוצא עוול במשפט עליון, שזה יצא זכאי במשפט עליון בסך קצוב, וכשמחסרו, אם כן נעשה העוול במשפט, שלא נטל זה מה שחייב בבית דין של מעלה, וכן להיפך.
(אור החיים, ויקרא יט, טו)
שלא יאמר האדם למצוא מקום לפטור עצמו מן התורה כשנושא אשה, לומר, רחיים בצוארו ויעסוק בתורה, אלא אדרבא צריך שילמד תורה בטהרה אף כשיש לו אשה ובנים, כי הקדוש ברוך הוא ימציא לו טרפו ומזונו לו ולבני ביתו, כי מזונותיו של אדם קצובין לו כו', והוא יתברך השולח ברכה במעשה ידיו המועטים, ויהיה יכול לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי.
(רי"א חבר, אור תורה, סו"ס מעלות התורה, עמ' רצז במהד' תשמ"ט)
בראש השנה נידונין על בני חיי ומזוני... ומזוני כמו שאמרו בביצה: מזונותיו של אדם קצובים וכו' כי חוק לישראל וכו' לישנא דמזוני וכו'. והיינו כי זה היום וגו' ליום ראשון ובראש השנה הראשון דבריאת עולם נברא אדם וניתן בו החיות כמו שנאמר ויפח וגו'... ומזוני כמו שנאמר "נתתי וגו' לאכלה"... ולכאורה קשה, דכל דין ראש השנה הוא בשיקול הזכיות, וכמו שאמרו ראש השנה טז, ב: ג' ספרים וכו' צדיקים גמורים וכו' בינונים תלוים וכו' זכו וכו', והרי אמרו סוף מועד קטן: בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא? אבל ידוע מה שכתוב בזוהר סוף פרשת אחרי עט, ב, על פסוק ותתפלל חנה על ה' דבנין במזלא קדישא תליא, רוצה לומר עתיקא קדישא... ומזלא נקרא שורש הנשמה שאינו מושג לאדם עצמו כמו שאמרו במגילה ג' א' אף על גב דאינהו לא חזו מזלייהו חזו.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, ראש השנה (אחרי פ' נצבים), אות י)
ויום השבת כלול מקדושת כל המועדות... וראש השנה... כתיב "כי חק לישראל" וגו', ודרשו מזה שכל מזונותיו של אדם קצובין מראש השנה. ושבת גם כן איתא בזוהר הקדוש (ח"ב פח, א): משום דההוא יומא וכו' וכל חד יהיב מזונא לתתא כל חד ביומיה מההוא ברכה דמתברכאן ביומא שביעאה כו'... ועל ידי הקדושה שנתן ה' יתברך ליום השבת שכולל קדושת כל המועדים, מזה היה כח לישראל להכניס קדושה לזמנים ומועדים.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק פרשת אמור, אות ו)
"אנשי הצבא" [במדבר לא, נג] - אותם השוכחים שמזונותיו קצובין (צב"ה לשון קצב"ה), ורוב השתדלותיו לא יועיל, "בזזו" וכו' וכנ"ל.
(אגרא דכלה, פ' מטות, דף רצב ע"ב - רצג ע"א)
ראשית כל יהיה מושרש ונטוע בלבכם עמוק עמוק, ותתבוננו תמיד מה שאתם מוציאים בפיכם שלשה פעמים בכל יום: "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון". ותמיד יהיה שגור בפיכם מאמרם ז"ל כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה, ואין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו אפילו כמלא נימא (יומא לה).
(הנהגות צדיקים, התעוררות והדרכה מרבי שמואל תפילינסקי, סי' א אות א)
[זה נקבע בראש השנה לפי איך שהוא מתפלל בעשרת הימים הללו.]
(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף כג ע"א)
לטקסט
[מי שעושה טובה לחברו, הטובה נחשבת לגמרי על שמו, כאילו עשה הכל לבדו, אף שכבר נגזר מראש השנה שחברו יקבל טובה זו, כך שגם לולא אדם זה, היה חברו נעזר ע"י גורמים אחרים.]
(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, גינת אגוז, עמ' 12)
לטקסט
[עיין עוד לקט ביאורי אגדות ר"ה טז ע"א בשם רש"ב מליובביטש]
כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וכו' חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב
מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה חוץ מהוצאות שבתות ויו"ט וכו', ע"פ הזוה"ק (יתרו דף פח ע"א): כיון דלא אשתכח ביה מזוני, מה ברכתא אשתכח ביה וכו'. נמצא כל ההשפעות באים משבת קודש, וכמ"ש (יחזקאל מו, א): "ששת ימים יהיה סגור וביום השביעי יפתח"... וזה מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה, היינו מהקב"ה שהוא ראש וראשון, כמ"ש (ישעיהו מד, ו) "אני ראשון" כו', מר"ה, היינו שהשפעה הולכת מראשית המחשבה ממזל העליון, חוץ, עד שבא לחוץ דהיינו בגשמיות, לעוה"ז, מהוצאות שבת ויו"ט...
(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה על מועדים, לראש השנה, עמ' קעב-קעג במהד' תש"ע)
הכוונה היא אעפ"י שכל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה, הנה זהו עפ"י המשפט היא בדרך קצבה, אבל חוץ מזה עוד יש כח ביד הצדיקים להמשיך השפעות טובות לעולם. וזהו חוץ מהוצאות שבתות ויו"ט, היינו הצדיקים שהם מוציאים יותר מלמעלה. והצדיק נקרא שבת ויו"ט, כמבואר בזוה"ק ובספרים. ויש צדיק שנקרא בחי' שבת שאינו מבטל כלום לצרכי עוה"ז, ויש שהוא בחי' י"ט שמבטל מעט לצורך אוכל נפש.
(תפארת שלמה על מועדים, לחג הסוכות)
...שרצה יצחק לברך דוקא את עשו ולא ליעקב, מחמת כי מדתו של יצחק הוא מדת הפחד, ועלה מורך בלבבו לברך את יעקב בהשפעות עוה"ז לבל ירום לבבו, וישמן ישורון ויבעט. אך רבקה אמנו אמרה... אני בטוח בך כי לא תתקלקל ע"י הברכות... אף אם יושפע לו כל טוב לא יטה אשוריו מני אורח הישר... וזה פירוש כל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה, הוא בבחי' קצבה אשר הוא ההכרח בחי' צמצום, כידוע מענין ראש השנה הוא בחינת יצחק כנ"ל. אך כח השבת וי"ט בשפע חדשה בהרחבה יתירה, כמ"ש בזוה"ק (זוהר ח"ב, פח, א): כל ברכאין דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין. והשפע הזאת הוא מסטרא דקדושה. וידוע כי הצדיקים הם ג"כ בבחי' י"ט ושבת. לכן ההשפעות הבאים מכחם הם ג"כ מסטרא דקדושה. לכן אין לדאוג כלל לבל יתקלקלו ח"ו ע"י רוב השפע, כי לא יאונה לצדיק כל און. לכן ההשפעות ההם ג"כ חוץ מר"ה כנ"ל.
(תפארת שלמה על מועדים, רמזי פסח)
כל מזונותיו של אדם קצובים לו וכו' חוץ מהוצאת שבתות וכו' והוצאת בניו לתלמוד תורה
ורבא סבר שאין מכפר רק ע"י התורה, כי התורה היא שכלית, והתורה היא על הגזירה, וכמו שבארנו אצל מזונותיו של אדם קצובין לו [מר"ה] עד ר"ה, שאין התורה מקבלת הגזירה, שהיא על הגזירה.
(מהר"ל, חדושי אגדות, יבמות קה ע"ב)
כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וכו' חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה
ה' יתברך עשה מדרגות זו על זו, וכולם משפיעין ומקבלין זה מזה, וכטבע הבאר ומעין, כל מה שדולין ממנו יותר, נובע תמיד. וכן מצינו גם בתחתונים: כל מזונותיו של אדם קצובות לו מר"ה חוץ מהוצאות שבתות ויו"ט והוצאת בניו לת"ת. הרי יש הוצאות שמוסיפין הכנסה. וכמו כן בכלל, שיש שפע היורדת בקצבה ומדה, אבל לבני ישראל הוא כמעין הנובע.
(שפת אמת, פרשת תולדות, שנת תר"נ)
כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו
והכוונה להם באמרם כל מזונותיו כו' הוא ענין מה שגוזר הקב"ה על הטיפה מה יהיה עליה (נדה טז, ב) בעולם הזה עד יום דין המוות. והוא אמרם מראש השנה עד לראש השנה חוץ מהוצאת שבתות וכו' שהוא הפרנסה בתורה ובמעשים טובים, שזה ביד האדם, כענין: וצדיק ורשע לא קאמר (נדה שם), כי בחירת האדם בידו להוסיף או לגרוע כי מאזני צדק בידו, ואם הטה לצד הטוב, הוא התוספת, מוסיפין לו ומפרי מעשיו ישביעוהו כי שכר מצוה מצוה, ואם הטה לצד הרע, הרי הוא גורע ופוחתין לו כי מה יאכל והוא לא הכין.
(רבי מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סתרי תפלות שבת ומועדים וטעמם, עמ' עג במהד' תשנ"ו)
כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וכו' כי חק לישראל הוא
ואיתא (ויק"ר פ' כ): "משם חפר אוכל" [איוב לט, כט] - משם היה מיליל אוכל של כל ימות השנה. ובפסיקתא [פיסקא מז - אחרי מות] מפורש לשון יליל כמו "ויחפרו לנו את הארץ". ומה הוא לשון מיליל? אך הוא על פי שאמרו כל מזונותיו של אדם קצובין מראש השנה וכו'. ואדם היינו ישראל כמו שאמרו (ב"מ קיד ע"ב): אתם קרויים אדם. ובפסוק מפורש "כי חק לישראל הוא", ואמרנו שהפירוש הוא שה' יתברך קוצב וחוקק לכל אחד מישראל כמה מזונות שנצרך לו לקיום התורה והמצות ועבודת ה' יתברך על כל השנה.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, ערב יום הכפורים (אחרי פ' וילך), אות א)
כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה
[לא ייתכן שה' יקצוב את צרכיו לעניינים רוחניים, כי בזה תיפגע הבחירה החפשית שלו.]
(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף כג ע"ד)
לטקסט
כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וכו' כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב
אמר בשולחן ערוך (אורח חיים סי' תקפג):... ונוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש ואומרים שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה וכו'... כתב בספר מטה משה (סי' תרצ) רמז לזה מפסוקים אלו מן התורה, דכתיב "ויורהו ה' עץ וגו' וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט", "ומשפט" זה ראש השנה, וכן נדרש שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה וכו' כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, ראש השנה (אחרי פ' נצבים), אות ה)
כל מזונותיו של אדם קצובים לו וכו' חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה וכו' כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב
נ"ל לפרש ע"פ דרשת רז"ל ג"כ פי' הכתוב כך הוא: כי חק לישראל הוא - אם החוק הוא רק לישראל לצורך גופם, אבל לא על מצות הצדקה ת"ת והוצאות שבת ויו"ט, אזי משפט לאלקי יעקב, אז נותן להם הקב"ה רק ע"פ משפט כפי הקצוב ולא יתר. אבל אם יוציאו לצרכי שמים, הלא אז בדרך שאדם הולך מוליכין אותו, וכתיב עליו "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד", כי יתן לו ה' יתברך יותר מכפי הקצבה ויתן לו ג"כ ע"פ מדת הצדקה... מדה כנגד מדה.
(רבי מנחם צבי טאקסין, אורח ישרים, כאן)
כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וכו' תקעו בחדש שופר וכו' זה ראש השנה וכתיב כי חק לישראל הוא וכו' דהאי חק לישנא דמזוני הוא
על דרך קיום החיים שהוא במזוני, כך קיום הזכרון הוא בשופר, שהוא המעורר האדם ומזכיר את האדם וממילא גם ה' יתברך זוכרו. וזהו עיקר שצריך אדם לקיום חיי עולם שבו, להיות לו קול שופר המעוררו משנתו תדיר והוא הממשיך לו חיים. ומשל זה בחיי הגוף הוא המזון, שעל ידה הוא המשכת חיי הגופנים. ונאמר "תקעו בחודש שופר וגו' כי חוק לישראל" וגו', ודרשו חז"ל בביצה חוק זה לישנא דמזוני, ומכאן דמזונותיו של אדם קצובים מראש השנה, והרי מפורש בכתוב "כי חוק" זה טעם על "תקעו" הקודם. והיינו לפי שאז קוצבין מזונות, לכן באים השופרות... ובאמת זה דבר נעלם משכל בני אדם, חיבור הנפש בגוף, ולכן לא יבינו גם כן איך המזון יקיים הנפש. אך האמת שהם מחוברים, וכולו חד, והדם הוא הנפש הווה מן המזון, ומשכנו בלב, וממנו חיות כל האיברים והריאה והקנה המוציא קול תלויים בו. וע"י קיום שופרות בראש השנה, הוא חוק וקצב המזונות של כל השנה כולה, דיהיב מזוני לחיי לקיום החיים להיות לו כח לתורה ותפילה.
(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות לו, ס"ק ז, עמ' 71-72 במהד' הר ברכה)
כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וכו' כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב וכו' חק לישנא דמזוני הוא
בראש השנה כל באי עולם עוברים כבני מרון ונסקרים בסקירה אחת (ראש השנה יח.) גם אומות העולם, אלא דישראל קדמי כמו שאמרו בגמרא (שם ח ע"ב)... והרע הוא עצמו החרון, וכדרך שאמרו (בבא בתרא טז.): עולה ומקטרג יורד וכו' - הקיטרוג הוא החרון, ונטילת נשמה הוא במשפט הנעשה... ולכן נקרא משפט אצל אומות העולם ואצל ישראל חק שהוא לישנא דמזוני כמו שאמרו ז"ל דכל מזונותיו של אדם קצובים אז. וזהו כל ענין ראש השנה אצלם, דה' יתברך מחלק אז כל מיני שפע וטובה להם, כי הם יודעים להפך כורסייא דדינא לרחמי כנודע בזוהר.
(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות נא ס"ק א-ב, עמ' 131-132 במהד' הר ברכה)
כל מזונותיו של אדם קצובים לו וכו' חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב וכו' ואם הוסיף מוסיפין לו וכו' הטריפני לחם חקי
מצינו בשלמה המלך ע"ה שהיה סעודתו בהפלגה שכן אמרו "כסעודת שלמה בשעתו" [עירובין מא ע"א], ביקש "הטריפני לחם חקי", והיינו שה' יתברך יקצוב לו המזונות שנצרך לו לתורה ועבודת ה' יתברך, וכל סעודתו היה לחם חוקו, ועל כן נכתבה בפסוק ונעשה מזה דברי תורה לעולמי עד. והרי ביקש "ריש ועושר אל תתן לי וגו' פן אשבע וכחשתי" [משלי ל, ט], רק כל מה שהיה לו היה רק לחם חוקו שנצרך לו לעבודה. וכן איתא שכל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה וכו' ומייתי קרא "הטריפני לחם חקי", והוא שה' יתברך קוצב לכל אחד מישראל המזונות שנצרך לו לעבודתו יתברך... שאין חק וקצבה של אחד דומה לחבירו, ולכל אחד קוצב ה' יתברך לחם חוקו, המזונות שנצרך לו לתורה ועבודה, ויכול להיות דלזה אינו לחם חוקו, ואדרבה יזיק החיבור אחד לחבירו... וזה שאמרו חוץ מהוצאת שבתות וימים טובים וכו', דהוצאות שבתות כל מה שמוסיף הוא בקדושה, וכמו שאמר האריז"ל דבשבת אף שאוכל להנאת הגוף הוא גם כן בקדושה.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת משפטים, אות ח)
כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וכו' כי חק לישראל וכו' חק לישנא דמזוני הוא וכו' הטריפני לחם חקי
אנו מתפללין "ברך עלינו את השנה הזאת לטובה", היינו שיהיה אכילתנו רק מהטוב, דכתיב "כי חק לישראל" וגו', ודרש מינה שכל מזונותיו של אדם קצובים מראש השנה, וסתם אדם היינו ישראל שקרוים אדם, וחק לישנא דמזוני הוא, והיינו שה' יתברך קוצב מזונותיו של כל אחד מישראל כמה שיועיל לו לעבודת ה' יתברך. וזהו "הטריפני לחם חוקי", שביקש שלמה המלך ע"ה אף שהיה סעודתו גדולה ליום כמו שכתוב בפסוק, מכל מקום כל זה היה אצלו לחם חוקו. וכמו שאמרו (עירובין סד.) ברב נחמן שהיה חתנא דביה נשיאה אמר כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילאי דעתאי. וכן: דלא אכלי בשרא דתורא (כמו שאמרו ב"ק עב. וכפירוש התוספות) שהיה נצרך לו אכילת בשר ויין לתורה. וזה היה אצלו לחם חוקו.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק פרשת בחקותי, אות י)
כל מזונותיו של אדם קצובים לו וכו' חוץ מהוצאת שבתות וכו' ואם הוסיף מוסיפין לו וכו' שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת וכו' מניח את השניה ואוכל את הראשונה אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום וכו' בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך
שמאי דורש "זכור את יום השבת" לענין זה: אדם יזכור את יום השבת מיום ראשון של חול להכין מנה יפה מחד שביך לשבתיך. ומה שאמרו כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, פירש למה שאמרו כל מזונותיו של אדם קצובים חוץ מהוצאת שבתות, ופירש רש"י: ויש לו ליזהר מלעשות הוצאה מרובה. זה שאמר שמאי, ע"י שהיה זהיר מחד שביך לברור מנה יפה לשבת לעולם, היה לו כאילו מוציא לשבת, שאפילו מוציא הרבה מוסיפים לו ולא יפסד מקרן שלו כלום, שהרי מיום ראשון היה בורר בהמה נאה ואומר ''זו לשבת", וביום שני אוכלה, וזהו כל ימיו היה אוכל מעדנים לכבוד שבת, פירוש בשביל שהיה מכבד את השבת, א"כ לדידיה כל יום קרוי שבת, שאם הוסיף מוסיפין לו.
(רבי נסים שלמה אלגזי, זהב שיבה כאן)
כל מזונותיו של אדם קצובים לו וכו' חוץ מהוצאת שבתות וכו' ואם הוסיף מוסיפין לו וכו' שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו' מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה וכו' ברוך ה' יום יום וכו' בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך
...דהנה באהל יעקב מהמגיד מישרים מדובנא ז"ל [פרשת לך לך] כתב בביאור המאמר דמעשר בהמה, דהכוונה היא שגם כל הבהמות יתעלו בזה ע"י שהיה מוציאן בפתח קטן והיה יכול לצאת כל אחת שתהיה קודש, א"כ אף שלא עלה רק אחת, מכל מקום כולם נתקדשו על ידו... והנה גם כאן כיון שהיה כל בהמה ראויה לשבת, אף שלמחר מצא נאה ממנה והיה מניחה, מכל מקום כל בהמה נתקדשה ונתעלה עי"ז שקנאה לכבוד שבת, ובזה נתקדש יום השבת, וגם כל ימות השבוע היה אוכל לכבוד השבת. ובית הלל ס"ל דכל יום בפני עצמו, כשאוכל בשביל שיהיה לכבוד שבת, בכל יום מקיים המצוה... וגם נראה לפמ"ש בחידושי דלכך הקב"ה מוסיף בשכר הוצאת שבת וכל מזונותיו קצובות, לפי שכל מזונותיו יכול לצמצם, אבל הוצאת שבת ויו"ט ור"ח דמצוה היא ובחירה ביד האדם, א"כ לא אפשר לקצוב, וכפי מה שמוסיף או מחסר לעומת זה נותנים לו. ולפ"ז שמאי הערים, וכל מה שקנה היה לכבוד שבת, ונמצא שכל שאוכל היה מצוה, והיה יכול להרבות בהוצאות. אבל הלל בענותנותו וההסתפקות שהיה לו, היה אומר ברוך ה' יום יום, וכבר אמרו במדרש פרשת בחקותי [ויקרא רבה פרשה לד, ג] שהלל היה הולך בכל יום לגמול חסד עם האכסניא ואמר דהנשמה היא האכסניא ע"ש. ובאמת היה מקום לומר דמחד בשבת לשבת הוא ג"כ ע"ד שכתב הטור בסימן רלא בשם רבינו יונה שיהיו כל עשיותיו אך למען התכלית, ונמצא שמקיים בכל הפעולות "בכל דרכיך דעהו". והנה השבת הוא מליצה בפי חז"ל על עוה"ב, וכמ"ש מי שטרח בע"ש יאכל בשבת [ע"ז ג ע"א]. וזה שכתוב מחד בשבא לשבת, וכל ארחותיו לא היה רק לכבוד שבת, ולכך קי"ל כב"ש כמבואר בט"ז סי' רמב.
(רבי יוסף שאול נתנזון, דברי שאול, כאן)
חוץ מהוצאת שבתות
בדברות ראשונות "על כן בירך וגו', ויקדשהו". ומה טעם להזכיר הברכה בענין ציווי השביתה? בפשוטו יש לומר על דרך שכתב רש"י פרשת בראשית [א, כב] גבי ברכה דדגים: לפי שמחסרין וצדין מהם הוצרכו לברכה. והאומות מונין את ישראל על שמירת השבתות שאין עושין בו כלום, וכל מה שיגיעים בימי חול אוכלים בשבת, על כן הם עניים, כמו שאמרו במדרש איכה על פסוק "הייתי שחוק"... בשביל כן ברכו שאף על פי ששובתין בו ממלאכה, ועוד מענגין אותו במאכל ומשתה, עם כל זה לא יחסר לחמו, כי כל מזונותיו של אדם קצובין חוץ מהוצאות שבתות וכו'... (שוב מצאתי כן בבראשית רבה פרשה י"א דברכו מפני היציאה עיין שם).
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, מאמר קדושת שבת, מאמר ג, דף ו ע"א במהד' לובלין)
ובמשנה (סוטה פרק ט משנה י): משחרב בית המקדש פסקו אנשי אמנה, ובגמרא שם (מח ע"ב): אלו בני אדם המאמינים בהקב"ה . פירש רש"י (ד"ה שמאמינים): בוטחין בו לוותר ממונם לנוי הידור מצוה, ולצדקה, ולהוצאת שבת וימים טובים... והנה כל הני דנקט רש"י, ידמו מקצת בני אדם כי כבר יוכלו על זה, וכל שכן הפזרנים בטבע. אבל לדעתי מה שתלו זה בחורבן בית המקדש, נראה כי הוא עיקר הגורם להיות, אין לך יום שאין קללתו וכו' בעוונותינו הרבים (סוטה מט.), ועל כן באמת אי אפשר לוותר כל כך בשלימות, כי שלימות הויתור לצורך מצוה אין לו שיעור, ובהידור מצוה אמרו בפרק קמא דבבא קמא (ט ע"ב): עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה , אם כן הבוטח ומאמין בה' יתברך באמת יתן כל ממונו לנוי מצוה. וכן לצדקה, באושא התקינו המבזבז וכו' (כתובות נ.), וזהו אחר החורבן, שראו שהמבזבז אפשר שישאר עניו מדוכא בעניות, המעביר על דעת קונו, אבל מקודם זה כבר היו מבזבזין כל ממונם גם כן. כי רק כשמגיע עד חיי נפש אמרו (בבא מציעא סב.): חייך קודמין. וגם לאחר התקנה לפי דעת רמב"ם (בפירוש המשניות ריש פאה) למדת חסידות אין לו שיעור, והיינו למי שהוא שלם באמונתו, שלא לדאוג דאגת מחר, ושלא ירעיב ה' נפש צדיק, והתקנה היתה לכלל העם שאין אנשי אמנה כל כך. וכן בהוצאת שבת ויום טוב, שאמרו בביצה שהוא חוץ ממזונותיו הקצובין, המאמין באמת בה' יתברך כבר יארע לו שיוותר כל אשר לו, וזה פסק משחרב בית המקדש, שאין ההשגחה גלויה כל כך, עד שתקנו חכמים שלא לבזבז יותר מחומש. ובזה לא יתפאר אדם כמעט בזמן הזה, שיהיה הנקל בידו לבזבז כל רכושו, ואם יהיה הון רב, כדי לקיים מצוות על ידן.
(רבי צדוק מלובלין, קונטרס ספר הזכרונות (סו"ס דברי סופרים), מצוה א, ס"ק ג, עמ' 274 במהד' הר ברכה)
חוץ מהוצאת שבתות וכו' שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו
[זה מה שאומר המדרש (בראשית רבה פרשה יא) "ברכו במן", שירדו בערב שבת שני עומרים גם בשביל שבת, וכך בזמננו הקב"ה ממלא בימי המעשה כל מה שראוי לבוא מהעבודה בשבת; וחילול שבת לא יביא רווח למחלליה, כמו שבמדבר "קידשו במן", שלא ירד בו, וכן לעולם, קדושת השבת תכלה את הרווח של מי שמחלל אותה.]
(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' יז)
לטקסט
חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה
ותכבד את השבת מאד כאשר היה לפני, ואל תצמצם כלל, כי "כל מזונותיו של אדם [קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים], חוץ [מהוצאות שבתות והוצאות יום טוב] וכו'.... ותשלם שכר למוד ותחזיק מלמד בביתך ולא תצמצם בשכרו, כי כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ מתשר"י [ראשי תיבות: תינוקות, שבת, ר"ח (ע"פ ויקרא רבה פרשה ל, א, שגורס גם הוצאות ר"ח), יום טוב].
(אגרת הגר"א)
והטעם הוא משום דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים [ברכות לג ע"ב]... ואיך יכול לקצוב לו שכר הוצאות כבוד שבת ויו"ט, וזהו מצוה ותלוי בבחירת האדם, וכפי מה שמוסיף או מחסר נותנים לו (שבט מישראל).
(רבי חיים אריה ליב פנסטר, שער בת רבים, פ' ויקהל, דף קיג ע"א)
והוצאת בניו לתלמוד תורה
וביותר מזה, שגם את בניהם אינם מחזיקים לתורה ואינם נותנים אותם לבית הספר, רק עד שידעו מעט חֻמש, אוי ואבוי, שכך עלתה בימינו... וידעתי את תרוצם שיאמרו, דדחיקא להו שעתא (שדחוקה להם השעה), אבל באמת, כאשר יתבוננו היטב בנפשם ידעו, כי רק היצר מתעה אותם. כי הלא על שאר דברים, שהוא רק תועלת גופני לבן, כל אחד עוזר לבנו בכל כחותיו יותר מכפי יכלתו וגם כמה פעמים מוסר את נפשו לסכנת האבדון עבורו, דהינו שהוא עושה דברים שהוא שלא כדין, בין אדם לחברו ובין אדם למקום, והוא מתברך בלבבו לאמר, שלום יהיה לי, כי אני עושה בזה צדקה בכל עת לפרנס בני ביתי. וכשהוא צריך לחזק את בנו לתורה, שידע איך לעבד את ה', והוא מביא בזה לבן וגם לעצמו חיי עולם הבא, כמו שנעתיק לקמן ממדרשי חז"ל, הוא אומר דדחיקא לה שעתא.... ובאמת הוצאת בניו לתלמוד תורה הוא חוץ ממזונות הקצובין לו מראש השנה, כמו שאמרו חז"ל: כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה עד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות וכו' והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת - פוחתין לו, ואם מוסיף - מוסיפין לו.
(שמירת הלשון ח"א, שער התורה, פרק ז)
גם להשתדל למוסרם למלמדים ומדריכים יראי ה' ועושים מלאכתם באמונה, ואם דרוש לזה הוצאות כסף אל תחוס עינכם ואל תקמצו בזה, כי כל מה שתוסיפו יוסיפו לכם מן השמים, כמאמרם ז"ל: כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה לבד מהוצאות בניו לתלמוד תורה אם מוסיף מוסיפין לו ואם פיחת פוחתין לו.
(הנהגות צדיקים, התעוררות והדרכה מרבי שמואל תפילינסקי, סי' ז)
תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה
ר"ה הוא הזמן שהעולם נדון בו בבית דין של מטה. ואילו היה נדון בבית דין של מעלה סוד פחד יצחק לא היה העולם יכול לסבול תוקף הדין, כי כן היה בזמן הבריאה, שלולא ששיתף עם מדת הדין מדת הרחמים לא היה העולם עומד כדאיתא במדרש ילמדנו (ב"ר יב, טו). ועוד שהחדש הזה שביעי והמדה שביעית, ובהתעורר הדין ביום זה הנה הערלה חופה הברית ומכסה הלבנה, כמה דאת אמר (ישעיה ס, ב) "כי הנה החשך יכסה ארץ", ואין כחו וממשלתו כי אם בזמן שהדין מתעורר למעלה, אז "ותכהין עיני יצחק מראות ויקרא את עשו בנו הגדול" [בראשית כז, א], כי "האלקים עשה שייראו מלפניו" (קהלת ג, יד). והעצה היעוצה לתקוע שופר להעבירו שלא יכסה הירח ולא יפסיק בינה לבין השמש. וזהו אמרם איזהו חג שהלבנה נכסית בו הוי אומר זה ר"ה, וזה סוד בכס ה', סוד ה"א אחרונה מכוסה מכח החושך והערלה, ונפשה מרה לה על בניה.
(רבי מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סתרי ראש השנה, עמ' קז במהד' תשנ"ו)
תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה וכתיב כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא
חז"ל אמרו על פסוק "תקעו בחֹדש שופר בכסה ליום חגנו" - "איזהו חג שהחודש מתכסה בו, הוי אומר זה ר"ה". ו"החודש מתכסה" פירש רש"י "הלבנה, כדאמרינן כ"ד שעי מכסי סיהרא". וצריך ביאור במה תלוי ענין השופר ופעולתו במה שירח מתכסה, ואיזה רמז יש לענין הפנימי של ר"ה מה שהירח מתכסה בו. והנה במדרש איתא עוד דרך משל ומליצה, שהשטן מבקש קטיגוריא על ישראל, אומר שהשמש והירח יעידו, והולך לבקש את הירח ואינו מוצאה שהרי היא מתכסה, ונשאר רק עד אחד ואין קטיגוריא שלו מתקבלת (עי' זוהר שופטים, רעה ע"א). וראוי ליתן פנים לאלו הדברים שהם עמוקים מאד.
(מדבר שור דרוש יט, הובא במאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' קכ-קכה)
תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו וכו' כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב וכו' חק לישנא דמזוני
אמרו חז"ל (פסחים דף קיח) קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, ובהיות כן אין מן התימא שהפרנסות אינן מצויות לאדם, כי לאו בכל יומא מתרחיש ניסא. והנה אמרו חז"ל (ברכות דף כ): מאי שנא ראשונים דמתרחיש להו ניסא ואנן לא איתרחיש לן ניסא? קמאי דמסרי נפשייהו אקדושת השם מתרחיש להו ניסא. וגם אמרו חז"ל (ראש השנה דף טז): למה תוקעין בשופר של איל בר"ה? אמר הקב"ה: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקדת יצחק ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמיכם לפני. נמצא שע"י תקיעת שופר נעשו ישראל כאלו מסרי נפשיהו אקדושת השם, וממילא הם ראויין שהקב"ה יעשה להם נסים ומגיע להם פרנסה בדיי אע"פ שהיא נס. וזה שאמר תקעו בחודש שופר מפני כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, חק לישני דמזוני, כלומר הפרנסה תבוא לישראל בדרך נס שהוא בחינת משפט, כי קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, ונס לא מתרחיש ליה לאדם אלא אם הוא מוסר נפשו אקדושת השם. ולכן זהו העצה, שתקעו שופר ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני שהוא מסירת נפש.
(רבי מנחם פולאק, עיון מנחם, כאן)
תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו וכו' כי חק לישראל הוא וכו' חק לישנא דמזוני
הקשה מהרש"א... אמאי נקט בהאי קרא חוק דמשמע טפי מזונות, דהא שאר דברים נידונים בר"ה? ונ"ל פירוש הפסוק תקעו בחודש שופר כמו שאמרו חז"ל במדרש [ויקרא רבה פרשה כט, ו]: חדשו מעשיכם שפרו מעשיכם, והיינו שיעשו תשובה מאהבה דזדונות נעשים כזכיות, וע"י כך יהיו מעשיהם נאים ויפים למפרע. אף כי באמת בכסה ליום חגנו, איזה חג שהחודש מתכסה בו, ופירש רש"י שהלבנה מתכסה בו כדי שלא יוכל השטן להביא שני עדים להעיד על רוע מעשיהם של ישראל, שהלבנה מכוסה ואין כאן אלא עד אחד דהיינו החמה, והתורה אמרה "לא יקום עד אחד באיש" וגו', א"כ אין עדות וראיה ברורה על החטאים, מכל מקום אנו צריכים לחדש מעשינו ולשפר מעשינו... כי חק לישראל הוא... ואנו באים להוציא מהקב"ה מזונות ופרנסה לכל השנה, א"כ המוציא מחברו עליו הראיה, וכאשר נשוב אל ה' בתשובה מאהבה, אז יהפכו זדונות לזכיות ואז יכולת בידינו להביא ראיה כי ראויים אנו לכך שיתן לנו ה' שפע ברכה ופרנסה... ומיושב קושיית מהרש"א.
(רבי גרשון שטרן, ילקוט הגרשוני כאן)
איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה
ואומר אני שבריאת יצה"ר ומיעוט הירח הכל אחד, והחושך יכסה ארץ, חושך זה מעשיהם של רשעים, ומה שצדיקים מקטינין עצמם הוא מחמת היצה"ר, אינן מאמינים בעצמם, "ואדם אין צדיק" וגו'. והקב"ה אמר הביאו עלי כפרה [שבועות ט ע"ב], זהו דוגמת "ואשר הרעותי". ובזה הקב"ה מזכה את ישראל, ותולה כביכול בעצמו... ובר"ה החדש מתכסה, כי הקב"ה יעמיד במשפט, ואינו תולה בעצמו, ואז אין תקומה, וכמו שאמרו רז"ל שאלמלא מקרא זה, "ואשר הרעותי", נתמוטטו רגליהם וכו' [ברכות לב ע"א], ואז אין חטאת החודש נזכר עד שישראל תוקעין בשופר לשוב בתשובה, ואז הקב"ה יושב על כסא רחמים, והרחמים היינו שהקב"ה כביכול תולה בעצמו לומר אני גרמתי, שבראתי יצה"ר.
(דרושי הצל"ח, דרוש יב, ליום א' של סליחות, אות יח)
ענין ראש השנה שהוא חג שהחודש מתכסה בו. פירוש, חודש הלבנה שהיא סימן לכנסת ישראל שעתידין להתחדש כמותה, כי בגלות הם בהעלם וכיסוי האור. ולפי שכל אור הלבנה אינו מעצמה רק מהחמה, נקרא בכל פעם חידוש, "אור חדש". כי מי שיש לו אור מצד עצמו, כשמתכסה ומתגלה לא שייך שמתגלה אור חדש, שהרי הוא עצמו אור הקודם רק שהיה מכוסה ונתגלה. אבל בקיבול אור מהזולת, אף על פי שבעת ההעלם נקרא גם כן רק מכוסה, לא שנעדר האור לגמרי, כי שם במקומה מקבלת לעולם מהחמה, רק לעיני שוכני ארץ הוא מכוסה, מכל מקום כשמתגלה אחר הכיסוי נקרא גילוי אור חדש, כי המקבל מהזולת הרי כל קבלה אצלו מצד המקבל הוא דבר מחודש, שאין זה הקודם, שהרי מה שקיבל קודם לא היה מאיר עכשיו, רק מה שהוכרח לקבל מחדש. אלא שאם לא היה העלם וכיסוי, לא היה מורגש החידוש לעיני הרואין, מאחר שהיה האור תמידי, היה נדמה כאותו אור עצמו וע"י ההעלם ניכר חידושו. וכן כנסת ישראל ממש דוגמתו, לית לה מגרמה רק מה שמקבלים מה' יתברך... ובכל יום יהיו בעיניך כחדשים [רש"י דברים כו, טז], היינו כשידע דאף על פי דהתורה כתיבא ומנחא, אין יודע בה כלום אלא מה שה' יתברך מאיר לו בה... ובכל רגע מקבל אור מחודש...
(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות נד, ס"ק א-ב, עמ' 162, וס"ק כו, עמ' 172, במהד' הר ברכה)
הרעיון הטמון כאן במאמר הנפלא הזה הוא עפ"י מה שמבואר במפרשים, אהא דמובא בפסיקתא [פסיקתא רבתי, פסקא מה] "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" (תהלים לב), דהוא סולח לעוונינו כל שנה ושנה, כדכתיב (ויקרא טז, לד) "והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל אחת בשנה". דהיינו אחת בשנה הקב"ה מכסה על עוונינו וימצא לנו זכות שנסתם פי השטן והמקטרג עלינו. על אופן עפ"י מה שמובא בדברי חז"ל (ר"ה יח ע"א): ברה"ש כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, מאי כבני מרון... וכולן נסקרין בסקירה אחת... שלכאורה יש לדקדק... הלא היא סתירה לדברי המשנה (שם טז) שאמרה: ברה"ש כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון? ברם י"ל שהכונה היא, כי אם יהיה כל אחד ואחד נידון ברה"ש כבני מרון, ר"ל כפי מעשיו הפרטיים, מי יכול לעמוד בדין ויזכה לפניו מפני המקטרגים? לכן אמר "וכולן נסקרין בסקירה אחת", כלומר כשהקב"ה מביט על כל ישראל במעשיהם בסקירה אחת, ומכסה על עוונותיו של כל אחד ואחד, לא ביכולת היא בשום מקטרג לקטרג יותר. כי באמת מי כעמו ישראל גוי אחד בארץ? ובכלל המה טובים וישרים מאד, כמו שנאמר (שיר השירים ד, ז) "כולך יפה רעיתי ומום אין בך". הכי יש עוד כיסוי עוונות מביום הזה? וזהו מה שאמר איזה חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה, ר"ל רה"ש הוא חג שבו ביום הקב"ה מתכסה לבלתי הביט על כל עוונותיו של כל אחד ואחד, רק מביט על כל ישראל במעשיהם בסקירה אחת. אזי בודאי יש לו זכות שלא יוכל השטן לקטרג.
(רבי אורי לנגנר, אור האגדה כאן, עמ' 191-192)
כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני
מה שאמר הכתוב "כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב"... הוה ליה למימר "כי משפט לאלקי יעקב הוא חק לישראל"? ובזה יבואר הפסוק כך, "כי חק לישראל הוא", כלומר לישראל עם קדוש בוודאי יהיה להם חוק, והוא לשון מזוני - פרנסה, כמאמר חז"ל ממאי דהאי חק לישנא דמזוני הוא, עיין שם. והאיך מוכח שבודאי לישראל יהיה פרנסה? על זה מתרץ הכתוב "משפט לאלקי יעקב", כלומר מה שרוצים לשפוט את ישראל אם ליתן להם פרנסה, המשפט אינו לישראל, רק המשפט הוא לאלקי יעקב כביכול, המשפט לאלקים הוא, וכמאמר הזוהר "עליו דייקא" וכו'. וכיון שהדבר כן, ממילא נסתמו פי כל המקטרגים וכל המסטינים מעמו ישראל, כי לא להם המשפט רק הדבר נוגע להבורא ברוך הוא, ואז חיל ורעדה יאחזון לפתוח פיהם, כי אז יעשן אף ה', ויתחיל לשפוט אותם, שאף שהם, מלאכים קדושים, לא יזכו בעיניו, כמאמר הכתוב (איוב טו, טו) "הן צבא השמים לא זכו בעיניו".
(קדושת לוי, פרשת נצבים)
כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב וכו' לדעת כי אני ה' מקדשכם וכו' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל
וקדושת שבת קביעא מצד ה' יתברך מבריאת עולם אף שלא היה אז שומרי שבת... עד שבאו האבות ושמרו את השבת עד שלא נתנה, ואחר כך נתן מתנה זו לישראל, מתנה טובה וכו' ושבת שמה, אבל קדושת המועדות התחיל על ידי ישראל: פסח ביציאת מצרים. ושבועות במתן תורה... וגם ראש השנה נאמר בו "כי חוק לישראל הוא משפט" וגו', אף שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון (כמו שאמרו ר"ה טז ע"א) מכל מקום נאמר "משפט לאלקי יעקב", דאחר שהכניס ה' יתברך קדושה לישראל, כמו שנאמר "כי אני ה' מקדשכם", אז בכוחם להכניס קדושה למועדות.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק פרשת אמור, אות ו)
מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני
מתרחש ניסא ולא איברו מזוני [שבת נג ע"ב], ומזה אנו למדים שהגורם הכלכלי, ע"פ צורתו הקצובה מאת מחולל כל ב"ה, הוא גורם היותר עיקרי לכל המון המאורעות החומריים והרוחניים שבעלילות פני ההיסתוריה האנושית, שבה חקק צור עולמים ב"ה ע"י גילויה של תורת אמת, באורן של ישראל, את התכנית של הצורה היותר מוצלחת ורצויה לטובה היותר מעולה. ובהסיר סיבת חיפוש הכלכלה שמיוסד דוקא ע"פ סידור הטבעי הקבוע בה, יופסק הכח של השלשלת הגדולה הזאת של קישור בני האדם והשלמתן, שזהו מטרת כל הניסים וכללות ההנהגה האנושית בכללה. ע"כ ישתנו דברים אחרים, וסדר הטרף יהיה לחק קבוע. מנלן דחק לישנא דמזוני הוא, דכתיב "ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה" [משלי לא, טו].
(ראי"ה קוק, עין איה, שבת נג ע"ב)
ובטעם דחק לישנא דמזוני, יש לומר דהוא משום דקשה מאוד למצוא טעם מדוע יש לאחד פרנסה ולהשני אין לו, יש אדם שיצא לפעלו ולעבודתו מבוקר עדי ערב, כל עתותיו נתונים ביד עסקיו ובכ"ז אין לו פרנסה, ויש אדם שיושב כמעט בחיבוק ידים וימצא פרנסתו, האחד הוא בעל שכל חרוץ ואין לו פרנסה, והשני הוא נעור משכל וכשרון ויש לו פרנסה, הרי לפנינו שהפרנסה הוא כחוק בלי טעם, ולכן חק לישני דמזוני.
(רבי מנחם פולאק, עיון מנחם, כאן)
דאיתא בגמרא... מאי משמע דחוק לישנא דמזונא... ורבים הם שניזונים מן התורה, חלף עבודתם ותורתם רבו, המפזרים תורה ברבים, יש נאה אומר פשטים ונאה דורש רמזים, ודורש דמים לשאול אוכל לנפשו. וזהו "זאת חקת התורה", מזונות התורה, כי בודאי לית לך שום דבר בעולם שלא נרמז בתורה, ואיה איפוא המקום שמרומז מזון בתורה, לזה גמר אומר, "אשר צוה ה' לאמר", תורה ומוסר להזהיר ולצוות בטוב, ומהאמירה המה נזונים, וזאת הוא חקת התורה, מזונות של התורה.
(אור המאיר, פרשת חקת)
מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא דכתיב ואכלו את חקם
...שבעוה"ז נסתר ונעלם חיות הפנימיות שהוא מאמרו ית', והעצה עי"ז שמתבונן האדם מי צוה כו' גזר כו', זה שייך על כל דבר שיש בעל הבית ומשגיח על הכל כמ"ש מי הוא בעל הבירה [בראשית רבה פרשה לט, א]... הכח שנתן ה' יתברך לישראל שיוכלו להמשיך חיות מאמרותיו תוך עוה"ז הנסתר... שה' יתברך נתן כח לחבר ולדבק הכל להקב"ה ע"י המצוות... וע"י התבוננות הנ"ל מחזיר הכל לשורשו ובא טהרה. וזה שנקרא חוקה כמ"ש "חק נתן ולא יעבור" [תהלים קמח, ו], שהוא הבריאה והטבע שהכל בכח מאמרו ית', וכח המאמר נחקק ומקיים הכל. ולשון חקיקה וכתיבה הוא בדבר המתנגד, כמ"ש אש שחורה ע"ג אש לבנה [ירושלמי שקלים פ"ו ה"א]. וזה הכח מהתורה שנגנז גם בכל מעשה גשמיי נקרא חוקה כנ"ל. וע"ז נברא האדם להמשיך חיות הנ"ל בכל דבר ע"י התבוננות כנ"ל. ואיתא חק לישנא דמזוני כמ"ש [ואכלו] את חקם כו', שנקודה הנ"ל מקיימת כל העולמות ונותנת תמיד חיות ושפע ברכה לכל דבר, והוא נקודה המדבקת הכל בשורש החיות כנ"ל.
(שפת אמת, פרשת חקת, שנת תרל"ב)
מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא וכו' הטריפני לחם חקי
ואיתא מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא וכו', מהכא הטריפני לחם חוקי. פירוש לחם חוקי הוא מה שה' יתברך קובע לכל איש כדי צרכו לתורה ועבודה לחקיקת דברי תורה בלב... וגם כן קשה למה כתיב לשון טרף ולא "האכילני"... אך כמו שמצינו בעשו הרשע שאמר "הלעיטני נא" [בראשית כה, ל], היינו מרוב תאוה שהיה לו להאכילה ביקש שיפעור פיו כגמל וישפכו בו, כן בהיפך שמענו מצדיקים שלא רצו לטחון וללעוס המאכל, ובלעוהו בלא טחינה ולעיסה כדי למעט הנאתן, שלא ירגישו בחיך טעם האוכל. ובליעה נקרא לעיטה... וזהו שנאמר "הטריפני לחם חוקי", שה' יתברך בעצמו יהיה המאכיל והמטריף, וזה כמו לעיטה, שהאדם פותח פיו ומלעיטין אותו ואינו מרגיש טעם המאכל בחכו. וזהו "לחם חוקי", שחוקק עי"ז הדברי תורה בלב, שהדברי תורה נקרא לחם כמו שנאמר "לכו לחמו בלחמי" [משלי ט, ה].
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, לראש חודש שבט (אחרי פ' וארא), אות ד)
שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת
והקשה דהיה לו לומר "היה מניח לכבוד שבת", שהרי האחד אכל מפני שרצה לאכול ולא מפני כבוד שבת, רק השני הניח לשבת? ותירץ דאיתא בגמ' [כתובות קי ע"ב] כל ימי עני רעים וכו' ומשני שינוי וסת תחלת חולי מעיים, ולכן שמאי היה אוכל לכבוד שבת, שלא יהיה שינוי וסת.
(רבי פנחס מקאריץ, אמרי פנחס, שער ב, לקוטי ש"ס ומדרשים, כאן, אות נג)
שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו', ונמצא בישל ואפה בכל ימות השבוע לכבוד השבת, אף מה שבישל ואפה לצורך מאכלו בחול, היה לכבוד שבת, כדי שיהיה היפה והמובחר לשבת. והנה כתבו הפוסקים דאף הילל מודה לשמאי דזה עדיף טפי. והנה העושה כן, ודאי ממשיך קדושת שבת על כל ימי השבוע, ואצלו נקרא השבת "שבת שבתון", שאינו שבת של חול רק שבת שבתון, שאף ימי החול הם אצלו שבתון... דקדושת שבת צריכה הכנה כל השבוע, דמי שממשיך עליו כל ימי השבוע קדושת שבת ומכין עצמו, אז ודאי בא עליו בשבת אמיתי הארה גדולה.
(רבי משה טייטלבוים, ישמח משה, פרשת ויקהל דף קצט ע"ב)
כל סדר הבריאה היה במתכונת של טפל ועיקר... ששת ימי המעשה טפלים לשבת, וזה שאמר בתנא דבי אליהו [פרק א] "ימים יוצרו ולו אחד בהם" [תהלים קלט, טז] - זה שבת... וכל אדם, אם עושה את הפעולה אשר נברא למענה הוא קונה שלמות, ואם הטפל הוא טפל באמת לעיקר, הרי באמצעותו נעשה גם הטפל שלם... וכן ששת ימי המעשה, אם הם טפלים לשבת באמת, הרי באמצעות שבת גם ששת ימי המעשה מיתקנים ומתעלים. וזהו שרמזו חז"ל שבכל יום אכל לכבוד שבת, והיינו שהשבת האירה לששת ימי המעשה.
(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת תולדות, שנת תרע"א)
מרגלא בפומיה דהרב הקדוש הגאון מוהר"י מפשעדבארז זלה"ה בשם הרב בעל המחבר ס' מגלה עמוקות ז"ל כי כל המצוות שהאדם עושה בכל ששת ימי המעשה יש להם עלייה בכל לילה וגם ביום השבת יותר בעולמות העליונים... וזה שאמרו אצל שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת.
(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה על מועדים, שבת קודש)
שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה
"וטבוח טבח והכן" - מכאן ששמר יוסף את השבת, אין "והכן" אלא שבת כמו שכתוב "והכינו". וקשה דאם כן איך שלח האחים וחמוריהם בבוקר דהוי יום השבת?... נראה לפרש על פי מה שאמרו בגמרא שמאי היה אוכל כל ימיו לכבוד שבת, מצא בהמה נאה קנאה לשבת מצא נאה ממנה אכל את הראשונה, עיין שם, אם כן הכי נמי לא קאמר במדרש שהיה שבת, רק "אין והכן אלא שבת", אם כן אמר יוסף "טבוח טבח והכן" מיד היפה שבהם לשבת, שיחפש למצוא יותר נאה מאשר לו לשבת, וישחוט עתה הפחותים. ואין הכי נמי שלא היה אז ערב שבת כלל.
(שפת אמת, ליקוטים, פרשת מקץ, ח"א עמ' 178 במהד' אור עציון)
שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו
כל מה שהאדם אוכל בחול יותר ממה שראוי להתקיים נפשו... המותר נקרא "פרש חגיכם", ומוסיף כח אל החיצונים... ומה שאוכל בשבת ויום טוב הכל הוא ברוחניות ונבלע באיברים. וזה היה הויכוח של הילל ושמאי, שהיה הילל כשמוציא דבר נאה שומר אותם לשבת כדי שיעשה הכל רוחניות. ושמאי היה לוקח ביום ראשון, וביום שני אם היה מוצא אחרת נאה הימנה היה אוכל הראשונה, לפי שהיה סבור כי כיון שהיה מכין אותה לשבת חל עליה קדושת שבת, ואפילו היה אוכל אותה ביתר היה נבלע באיברים.
(מחברת הקודש, שער השבת, דף לד ע"ב במהד' קארעץ)
שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו' אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים
מצינו שהיו מדקדקין שיהיה סעודתם סעודת מצוה, כמו שאמרו שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת כו', אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שאמר ברוך ה' יום יום. והוא דשמאי רצה שיהיה אכילתו סעודת מצוה, ועל כן נהג שהכין הכל לשבת, והיה אכילתו כדי שיושאר היפה הימנו לשבת, והרגיש באכילתו טעם מצות עונג שבת. אבל הלל מצינו (ויקרא רבה פ' לד): "גומל נפשו איש חסד" - זה הלל הזקן כו', א"ל לגמול חסד עם הדין אכסניא בגו ביתא כו', והדין נפשא עלובתא לאו אכסניא היא? עיין שם. וזהו שאמר מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, והיינו שהיה כל אכילתו סעודת מצוה, שלא הרגיש הנאת הגוף, רק כמאכיל לאורח ומקיים מצות גמילות חסדים, ולא הוצרך למדת שמאי הזקן.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת תולדות, אות ב)
ובשבת כל אכילת ישראל בקדושה. ומדת שמאי הזקן שאכל כל ימיו לכבוד שבת, שרצה שיהיה כל הימים סעודת מצוה על ידי המכוון לכבוד שבת. והלל מדה אחרת היתה לו, שאמר שיוכל להיות לו מכוון לשם שמים גם באכילות חול, שהוא כמאכיל לאכסניא כמו שאמרו בהלל (ויקרא רבה פ' לד) שלא ידע כלל מהנאת עצמו.
(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק פרשת ויקהל, אות ו)
שמאי הזקן וכו' מצא בהמה נאה אומר זו לשבת וכו' אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים
ולכאורא אטו שמאי הזקן לא היה מעשיו לשם שמים? ונראה לי דדייק וקאמר כל מעשיו היה לש"ש, כלומר אפילו כשאכל היה אוכל לעבוד בו את ה' בבחינת "בכל דרכיך דעהו", ולא היה איכפת ליה מה שאוכל, העיקר היה אצלו שיכוון לבו לשמים. ולכן לא נהג כשמאי, דהרי כל מה שהחמיר שמאי הזקן להניח בהמה נאה לשבת הוא כדי לענג בו את השבת, דכל שהמאכל טוב יותר גם העונג בו הוא יותר, אבל הלל הזקן שגם אכילתו היתה לש"ש, לא טוב טעם המאכל גרם לו העונג אלא עבודת ה' שעבד בו, וכל בשר בין שמן ובין כחוש היה שווה לו לענג בו את השבת. או י"ל גם איפכא, דכיון שעבד עבודת ה' באכילתו גם בימות החול, א"כ אם מצא בהמה נאה למה יניח אותה לשבת, הלא גם עכשיו בחול סעודת מצוה לפניו ויש בה משום הידור מצוה לאכלה עכשיו.
(רבי מנחם פולאק, עיון מנחם, כאן)
שמאי הזקן וכו' מצא בהמה נאה אומר זו לשבת וכו' אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו וכו' שנאמר ברוך ה' יום יום
"שאם נזדמן לך חפץ" כו' [רש"י, שמות כ, ח] - פירוש, דענין הזכירה ש'אם נזדמן לך חפץ כו''. והרמב"ן טען שהברייתא הזאת, השנויה במכילתא, כדברי יחיד היא שנויה, אבל בגמרא אמרו שזהו מדת בית שמאי, אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שהיה אומר "ברוך ה' יום יום". עד כאן. ופליג עליו הרא"ם, ואמר כי דבר זה אינו קשיא, שיש לחלק בין דבר מאכל שמצוי הוא תמיד, ובכלי נאה, דלא שייך שימצא בכל יום, אמרינן כך שיהיה מזמן אותו לשבת. ואין בתירוץ הזה ממש, דהא אמרו [במכילתא שם] מעשה בשמאי שלא היה זכרון שבת זז מפיו, לקח חפץ טוב אמר זו לשבת, לקח כלי חדש אמר זה לשבת, אבל הלל הזקן וכו', אם כן דגם בחפץ טוב וכלי נאה חולק הלל. אבל התירוץ האמתי, דגם הלל מודה בדבר זה, ולא אמר הלל "ברוך ה' יום יום" אלא כאשר היה צריך לכלי היום - לא יניח בשביל שבת, כי "ברוך ה' יום יום", שלא אמרה התורה להניח להשתמש בכלי - כיון שהוא צריך לו. אבל היכי שאין צריך לכלי כלל בחול, למה ישתמש בחול שלא לצורך, כיון שאינו צריך לו? והיינו שדקדק רש"י בלשונו 'אם נזדמן', פירוש לא שלקחו לצרכו, שאז היה צריך לו, ואין צריך להזמין אותו לשבת, אבל אמר שנזדמן לו, ואין צריך לו, רק שהוא כלי יפה ונאה, ולפיכך יתקנו לשבת. ובברייתא קאמר 'לקח כלי', משמע לצרכו.
(מהר"ל, גור אריה, שמות, פרק כ פסוק ח)
שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין לט ע"ב), רק על הדרוש על זה יש קיבול שכר בהאי עלמא, ולא למחר לקבל שכרם, וכמו שנתבאר לעיל שאז טועמין מעין עולם הבא, כמו שאמרו בריש פרק שני דביצה דשמאי היה אוכל בכל יום לכבוד שבת, והלל אמר ברוך ה' יום יום. פירוש כי שבת מעין עולם הבא, כמו שאמרו בפרק הרואה (ברכות נז ע"ב)... כמו שאמרו בפרק היה קורא (שם יז.) כי בעולם הבא צדיקים וכו' ונהנין מזיו השכינה, וכן שבת הוא הכרת שם שמים הברורה.
(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, קונטרס נר המצוות מצות עשה א, אות מ, עמ' 71 במהד' הר ברכה)
שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו' מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה וכו' אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום
להיות שמאי הזקן מקובל ויודע באמת כי כל ששה ימים העליונים מקבלים המזון והפרנסה מהשבת העליון, וכל יום זן ומפרנס את העולם ממה שקבל מן השבת, וכמו שאמרו במדרשו של רשב"י ע"ה... לזה היה מכין ואוכל בכבוד השבת, ואפילו מיום ראשון, וכל ימי השבוע כן, כי זה היום כבר קבל מזונו מיום השבת ומידו היה נותן לו. ולזה היה מניח מיום ליום, כי כל הימים כבר נתברכו מהשבת שהוא מקור המזונות. אבל הלל הזקן, עם שהיה יודע שזה אמת, מכל מקום היה אומר שאין לערב יום ביום, שכל אחד ממונה לפרנס יום אחד בשבוע, וצריך לעורר הברכות מלמטה לתת כח בעליונים לפעול פעולתם, שעם שכל אחד מהימים העליונים מושפע מהשבת העליון לפרנס יומו, מכל מקום צריך התעוררות וסיוע מלמטה לתת בו און וחיל להשפיע מה שקבל. ולזה אמרו עליו שכל מעשיו לשם שמים, כלומר שהיתה כוונתו שיתברכו השמים העליונים שמו של הקב"ה. והוא סוד הכתוב שהביאו לראיה באמרם ברוך ה' יום יום. וכל מעשיו היה מכוין בהם צורך גבוה, לא צרכו בלבד... ולזה היה מתפלל על מזונו בכל יום כדי שיתברך השם הגדול. והוא אמרם שכל מעשיו לשם שמים.
(רבי מאיר אבן גבאי, עבודת הקודש ח"ג פרק יב)
שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו' אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום
ידוע מכתבי האר"י ז"ל אשר שני בחינות נשמות נמצאים בעולם, אחד מבחינת הגבורות ודיני אלקינו יתברך הנמשכים משורש קין, והשני מבחינת הבל שורש הטוב והחסדים. והנה אלו הנשמות הנמשכים משורש הבל להם בנקל יותר לעבוד את ה', מאחר שהם משורש החסדים, רחוקים הם מהקליפות והרע ואינם עומדים לנגדו בכוון להחטיאו דוקא כי רחוק הוא מהם. מה שאין כן בנשמות שהם משורש הגבורות הנמשכין משורש קין, להם קשה יותר העבודה והמצוה, כי קרובים הם לבחינת הקליפות והרע המקבלים השפעתם משורש הגבורה דקדושה, והם עומדין לנגדו ומכוונים מאוד להחטיאו בכדי לצוד הנשמה אצלם, וזה פרנסתם מה שמקבלין מאור וחיות השפע הנשפע ממלך הקב"ה להנשמה הקדושה. ולכן אלו הנשמות צריכין שמירה וזהירות גדול בכל עבודתם ובכל עניינם, ובפרט בשעה שהם עוסקים בדבריהם הגופניים כמו אכילה ושתיה ושארי דברים צרכי תאוות הגוף. וכל התאוות נמשכין משורש הקליפות, ובפרט האכילה, נודע המבואר בזוה"ק (חלק א, קי ע"א) אשר אין יצר הרע מתרבה בגו מעוהי דבר נש אלא מגו אכילה ושתיה, ונאמר (דברים לא, כ) "ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים" וגו'. אז צריכין שמירה יתירה ביותר ויותר להיזהר מבחינת הקליפות והרע העומדים לנגדם שלא יתמשכו ח"ו אחרי מעט מן המעט מתאות הלב, חלילה. ועל כן שמאי הזקן נודע שורשו שורש הגבורה והפחד, וכמו שמבואר בליקוטי תורה [לאריז"ל, על בראשית א, כו], והוצרך לשמירה יתירה בכל הדברים ובפרט בעת אוכלו כאמור, ועל כן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, להיות כל אכילתו נטפל למצות ה' והנטפל למצוה כמצוה בכדי שישרה אור קדושת ה' על אכילתו וזר לא יקרב אליה כי קודש הוא. אבל הלל מדה אחרת היה לו, פירוש מדה אחרת ממש ממדת שמאי, כי היה מדתו מדת החסד והטוב ולא ירא את פני הקליפות כיון שהוא רחוק מבחינתם למאוד ולא היה מפחד כלל שלא יתמשך אחרי תאות הלב שהיה שורש הטוב למאוד, והיה גם גופו זך ונקי מלהיות ח"ו מהמתאוין בעם... שלא אכל כי אם למען המצוה ולא למען הנאתו, ועל כן הנה כל מעשיו לשם שמים, כלומר שאף בלא כוונת שבת היו כל מעשיו מיוחדין בכדי לקיים מצות ה' ולא היה צריך לזו הכוונה שיאכל בחול לכבוד שבת. והיתה הכוונה הזאת שמור אתו לשבת גופא שיאכל בשבת לכבוד שבת. ולזה אמר שנאמר ברוך ה' יום יום, ואמרו חז"ל (סוכה מו.): בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, כן גם הוא קיים בנפשו לשום כוונת כל יום ביומו השייך אליו ולא לכוון כוונת שבת בחול כאמור.
(רבי חיים מצ'רנוביץ, באר מים חיים, פרשת תולדות, פרק כו, ב)
שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת וכו' אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום
ביאור דבריהם הוא על פי מאמרם בזוהר יתרו [פח ע"א]:... כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין כו' דהאי יומא מתברכין מיניה כל שיתא יומין עילאין, וכל חד וחד יהיב מזוני לתתא כל חד ביומוי מההיא ברכה דמתברכין ביומא שביעאה... ולכן תיקנו לנו הראשונים ז"ל לומר כל יום בשיר של יום "היום יום ראשון בשבת", "היום יום שני בשבת", וכן בכל יום, כדי להמשיך בפיו ע"י אמירתו קדושת שבת אל היום ההוא, וכן בכל מעשה אשר יעשה יאמר שעושה זו כדי להרויח לקנות בריוח צרכי עונג שבת, ועי"ז תשרה קדושה במעשי ידיו. או באם תהיה כוונתו במעשהו ליתן צדקה ויאמר שהוא עושה כדי ליתן צדקה ממה שירויח או להכניס אורחים, בזה גם כן הוא ממשיך מעין קדושת שבת ויזכה עי"ז להניח ברכה אל תוך ביתו ולהמשיך שפע אל ימי המעשה מברכאן דיומא שביעאה. גם באם זאת כוונתו ודיבורו בכל מעשהו, הוא גורם לעצמו שכאשר יכנס לשבת תגדל השפעת קדושה אליו, שהרי הכין עצמו לשבת כל השבוע, ועי"ז תגדל גם כן השפעת שבת להריק אל ימים הבאים. ועל זה רמזו ז"ל באמרם: מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת [ע"ז ג ע"א]. וזה הוא ענין שמאי והלל, ששמאי היתה מדתו להכין עצמו בפיו לשבת הבאה, ועי"ז כל מאכל שאכל מחמת שהכין את הבהמה הזו בפיו מתחלה לכבוד שבת, חלה עליה קדושה מקדושת שבת הבאה, ובאכלו המאכל קיבל קדושת שבת הבאה מאחד בשבת ואילך. ובית הלל היתה מדתו בכל מעשיו לשם שמים, וממילא נמשך קדושה אל כל מעשיו, וקדושת שבת קיבל משבת שעבר, וכמאמר הזוהר הקדוש דכל חד וחד יהיב ביומוי מהאי ברכה דמתברכין ביומא שביעאה. וזה אמרו ז"ל בית הלל אומרים ברוך ה' יום יום... "אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם" [שמות לה, א]... פירוש שתאמרו הדיבורים בכל עשייתכם... כלומר שכל מה שתעשו בששת ימי המעשה תעשו באופן זה שתזכירו ותאמרו שאתם עושים זאת בשביל שביום השביעי יהיה לכם קודש וצריך לענגו, וכמו שעשה שמאי הזקן שכשקנה בהמה באחד בשבת אמר בפיו שקונה אותה לכבוד שבת.
(מאור ושמש, פרשת ויקהל)
שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו' מניח את השניה וכו' אבל הלל הזקן וכו' שנאמר ברוך ה' יום יום
צריך לעיין על ראיית האור זרוע [הלכות ערב שבת סימן יח אות ג] והובא בדרכי משה [או"ח סי' רנ ס"ק א] וב"ח [או"ח סי' רנ] וט"ז ומגן אברהם [או"ח סי' רנ ס"ק א] הנזכרים לעיל [אות ב] דבית הלל מודו לבית שמאי מעובדא דקצב הנזכר [שבת קיט ע"א: קצב הייתי ומכל בהמה שהיתה נאה אמרתי זו תהא לשבת] דעביד כבית שמאי וקיבל שכר... מה ראיה? בית הלל נמי לא פליגי אלא באדם לצורך עצמו, דעל זה אמרו "ברוך ה' יום יום", דה' יתברך מזמין לכל יום פרנסתו השייך לאותו יום, וכיוון דנזדמן ליה לאותו יום, סבירא להו שלא להניח לשבת, אבל קצב דלא לצרכו היה אלא למכור לאחרים, יש לומר גם הלל הוה עביד בזה כשמאי? וצריך לומר דס"ל דעיקר כוונתו וכן שכרו היה על מה שעשה לצורך עצמו. ומה שאמר "קצב הייתי" היינו דלא היה עשיר, שהיה לו בהמות לשחוט לצורך עצמו כדשמאי, רק לפי שהיה קצב היה מצוי בידו בהמות, ועל כן היה יכול להניח המעולה לשבת, אבל כוונתו במה שהניח היה בשביל עצמו לכבוד שבת. ובשביל אחרים יש לומר איפכא, דגם שמאי מודה להלל דאין לו לחוש להניח, דשמאי נמי לא עביד אלא משום עצמו דוקא... בהא דבית שמאי הלשון בביצה כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, קרי לזה "כיבוד" והדבר מבואר גם כן מעצמו וכמו שכתבתי [שמה שמכין לפני שבת כדי להתענג בשבת, נקרא "כיבוד"].
1-2
1-3
ואיתא בזוה"ק (שם): כל ברכאין דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין. ברכאין דלעילא הם השפעות קדושה וטהרה, וברכאין דלתתא הם השפעות צרכי עוה"ז. וזה שאמרו כל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה חוץ מהוצאות שבת ויו"ט, לרמז בזה, אע"פ שכל צרכי בני אדם נידון בר"ה בדרך קצובה, חוץ מזה יש כח בשבת ויו"ט להוציא השפעות חדשות על כל ימי השבוע. וזה ענין מוסף - הוספה על הקצבה שנגזר עליו בר"ה. גם יש לרמז על כח הצדיק יסוד עולם שיש בידו ג"כ להשפיע טובות חדשות חוץ מן הקצבה שנגזר בר"ה, כידוע שת"ח נקרא "שבת".
1-4
1-4
1-5
1-8
1-9
1-9
1-10
1-10
1-12
1-12
1-19
ומה שאמרו עוד אבל הלל מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, לאו למימרא דאילו שמאי לא היה לשם שמים ח"ו, אלא כי שמאי כשהיה עושה זה הדבר לשם שמים, היה עושה כדאמרן לפי שהיה רוצה לקיים הכתוב "זכור את יום השבת" שהיה דורשו זכור מחד שביך לשבתיך. אלא שאם יעשו שאר העם כמדתו, אפשר שיעשו שלא לשמה כדי להתענג כל ימיהם לכבוד השבת ושלא יחסרו מזונותיהם. אבל הלל מידה אחרת היתה לו שכל מעשיו לש"ש, פירוש, לא מיבעיא מה שהיה עושה הוא לעצמו אלא אפילו במעשים שהיה מלמד לאחרים היה לש"ש, שהיה מלמד לאחרים ברוך ד' יום יום, שלא היה דורש להם שיעשו כשמאי כדי שלא יעשו שלא לשמה, להתענג.
1-19
2
2-4
3-4
5-8
ובמדרשו של רשב"י ע"ה (זוהר ח"ב קפד, א) ראיתי עוד טעם אחר להתעוררות הדין ביום זה, והוא כי כשהמאור העליון... משגיח על מעשה העולם... וכשראה שאין העולם ראוי לטוב ההוא, מונע הטוב ההוא עד שיבדלו הרשעים שאינן ראוין לטוב ההוא מבין הצדיקים... ואז מתעוררת מדת הדין... ומתוך כך מתעורר הסיג היוצא ממנו ומבקש שינתנו לו הרשעים ההם, כי לכל תכלית הוא חוקר ומכסה הברית לבלתי תת אור לירח, וזהו בכסה ליום חגנו, והטעם מפני שאין רצונו של הקב"ה לאבד מעשה ידיו, והכוח ההוא עומד כעין קליפה קשה ומלמד קטגוריא על ישראל וצד ציד חטאות ואשמות להלשין בן לאביו, ואי אפשר לשבר הקליפה ההיא ולהכניעה כי אם בעצה שיעץ הקב"ה אותנו ברחמיו עלינו, דכתיב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, לשבר הכסה ההוא המכסה את הירח לבלתי האיר.
5-10
אמנם מדרגת השמש והירח, ידוע שהיא מענין מי שאורו בא לו מעצמותו שהוא דוגמת השמש, ומי שמקבל אור מאחרים הוא דוגמת הירח. ואצל כל אדם ישנן בחי' כאלה, וכענין דברי הגר"א ז"ל שכל אדם עושה גלגלים של מערכה שלו ע"י מעשיו, והם לגביו בחי' שמים וצבאותם. ועל פי דבריו נבין כי יש בחי' שמש וירח בקדושה ויש לעומת זה בקליפה, כדאיתא בזוה"ק (פקודי, רלב ע"א), שעל חמה ולבנה דקדושה נאמר: "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים וגו'" (ישעיהו ל, כו), ועל דקליפה נאמר: "וחפרה הלבנה ובושה החמה" (שם כד, כג). ואע"פ שיש בזה דברים כוללים ועמוקים מאד, ע"כ יש כיו"ב בכל אדם, שענין פעולתו שפועל עליו מצד עצמו ומעשיו וחכמתו הוא ענין חמה שלו, בתורה ומצוות לטוב ובעבירות להפכו, וכל מה שמקבל ע"י הצטרפותו לזולתו ואין לו ענין זה מצד עצמו, הוא בחי' לבנה שלו. והכל רשום בחמה ולבנה הכוללים, שע"י השגחת א-ל עליון ב"ה ניתנו בהם כוחות להשפיע טוב ורע, והכל נערך ע"פ מעשה בני אדם ע"פ מדת המשפט. ומצינו "יומם השמש לא יככה וירח בלילה" (תהלים קכא, ו), ומזה נבין ג"כ אפשרות ההיפך.
והנה כדי למלאות סאת החובות, השטן מבקש קטיגוריא משני הצדדים, מצד תכונות העוונות ופגמיהם וקלקולם בנפשות החוטאים עצמם, ומצד פעולתם על זולתם, כענין הערבות. והנה נתן ה' יתברך עצה ע"י השופר שנמחק זה החלק של הגרם, ומ"מ בענין הזכיות, הזכות של גרם הקדושה ע"י מצות הולכת ומתרבה. והטעם, שהכל הולך אחר אמתת הרצון, כי ריבוי הזכיות רוצה כל אחד מישראל בהן, אבל ריבוי העבירות שכל עצמן אינו עושה אותן כי אם מצד התגברות היצר, אינו רוצה כלל שיתרבו ע"י אחר. ע"כ נחשבת הזכות בחשבון האחדות, והחוב בחשבון הפירוד שחשבונו אינו עולה כ"כ. ובאמת מצינו שזוהי אחת מהעצות היותר נאמנות להרפות כח הדין, שלא יהיה נידון כל אחד כי אם לפי מה שגרם לעצמו. אבל באמת אי אפשר דבר זה כי אם ע"י תשובה ותחבולה אלקית. וי"ל שהגלות באה ג"כ לצורך עצה זו, שענין הגלות הוא הפיזור והפירוד וכמש"כ: "ואתכם אזרה בגוים" (ויקרא כו, לג), והיינו שכל זמן שהם באחדות במקום אחד, החשבון בולט יותר שיהיה דוקא לפי ענין האחדות, ופועל כל אחד על חבירו יותר, אבל כשהם מפוזרים אין פועל כ"כ אחד על חבירו, ע"כ נעשה החשבון קל יותר. וי"ל שיש עוד תועלת מהגלות, שאפילו על חלק העבירות שמסובב שלא בדרך סגולה מא' על כל אחד, מצד טבע החברה שאחד לומד מחבירו מעשיו הרעים, מ"מ בגלות כיון שהם מעורבים באוה"ע שכל מעשים רעים שבעולם יש ללמוד מהם, אין נחשב כ"כ על חשבון ישראל זה הלימוד... וכמו כן נתן ה' יתברך כח בשופר שעל ידו יהיו נחשבים לענין הגרם היוצא מהעבירות כמפורדים, כאילו היו כל אחד מעמים שונים...
וזהו עצמו ענין שהירח מתכסה בו, להורות שהפעולה שקיבל זולתו ממנו שהוא כענין ירח, זה אינו נגלה לקטרג עי"ז מפני כח התשובה והשופר שהוא כתריס בפני זה הקטרוג... ע"כ אמר: "תקעו בחדש שופר", קרא ר"ה חודש, ע"ש כח החידוש שנתן ה' יתברך בכח הזמן לתועלת הנפשות ותקנתן. כמו שביארתי במק"א שהוא ע"ד דברי רבינו יונה באגרת התשובה [תחילת "יסוד התשובה"], שהבעל תשובה עוונותיו מכבידים עליו ואינו יכול להתיצב לפני ד' ללכת בדרכי קודש, ע"כ צריך שיחשב כאילו היום נולד. אבל זה החשבון א"א להצטייר מפני כובד העוונות שמעבים את הטבע ומטמטמים את הלב, אבל בר"ה שהוא תחילת מעשה ה' יתברך בבריאת העולם, והיה האדם מחודש בנשמה חדשה, בנקל מתעורר זה הכח, להקל על האדם שיהיה מחדש כוחותיו לעבודת ה' יתברך כאילו לא נתלכלכה נפשו כלל בשום דבר חטא. ודבר זה פועל השופר להשלים, שמעורר כח הנשמה בחידושה שהיא טהורה. אבל זה מועיל רק להקל חשבון העוונות מצד עצמם, כיון שנראה מצד קדושת הנשמה שהיה כעין שוגג ואנוס ולא מלבו, אבל צריך עצה שיהיה החשבון מתמצה מצד חשבון ההיזק הכללי הנגרם ע"י כל חטא וחטא, ושעכ"ז יהיה נחשב כח האחדות לענין הזכיות. והנה החגים והשמחה כתב הרמב"ם במו"נ [ח"ג פרק מג] שהוא כדי להרבות האחדות ע"י ריעות, ובטבע האדם נח לחבירו כשהוא שבע, משא"כ כשהוא רעב פניו זועפות וטוב לו הפירוד והבדידות.
והנה נתן הקב"ה בחסדו כח בשופר זה שיהיה "בכסה" בחג שהירח מתכסה, להורות שמה שפעלנו על זולתנו לא יזכור עוד לענין החוב. ומ"מ הוא "ליום חגנו", שמורה כח האחדות, שלענין המצוות יעלה בחשבון הכל, כל מה שגרם ע"י קדושת המצוות שיהיה אחר ג"כ עובד את עבודת ה' יתברך, וזהו מפני שהשופר מורה את כח הפנימי שרצונו להיטיב ולא להרע. ושמא תאמר איך יתכן שימצאו שני הכוחות יחד, כח הפיזור לענין חובות, וכח האחדות לענין זכיות, ולא יהיו מכחישים זה את זה? אמר: "עדות ביהוסף שמו", כבר שם ה' יתברך עדות זו לדורות הבאים ע"י יוסף שכולל כל ישראל שנקראו על שמו, שהיה אחד שכולל כח הרבים והיה כח האחדות גובר בו כ"כ עד שגמל חסד עם אחיו שגמלוהו רעה מפני שהכיר כח אחדותם. ומ"מ באה ישועתו בר"ה ע"י מה ש"שפת לא ידעתי אשמע", היינו כל ע' לשון שהן חותם פירוד של כל האומות, והיינו להורות שאם ח"ו יעשו ישראל מעשי אומות בחטאים, יחשב אצלם ע"י תשובה כאילו הם נפרדים ולא יעלה לחשבון מה שנגרם ע"י חטאיו של כל אחד ואחד. וע"ז אמר: "כי חק לישראל הוא", ואמרו חז"ל ד"חק לישנא דמזוני הוא", כשהקב"ה נותן שפע ושכר בעד המצוות, הוא רואה אותם במעלת ישראל ועולה לחשבון מה שפעל כל אחד בקדושת מצוותיו. אבל "משפט", כשבא להישפט עמם על חטאיהם, אז הוא "לאלקי יעקב", שמורה על ערך כל יחיד בפ"ע כמו שהיה יעקב נקרא בשם זה כל זמן שהיה יחידיי ולא נולדו ממנו השבטים עדיין, שאח"כ נקרא בשם ישראל. וזה הכח נתגלה ביוסף "שהיה זיו איקונין שלו דומה לו" [בראשית רבה פרשה פד, ח], ע"כ בעבור כח האחדות ידע לשון הקודש שהיא כוללת כל הלשונות, ובשביל כח הפיזור ידע כל ע' לשון...
וזהו שאמרו שרוצה להביא ב' עדים השמש והירח, היינו הפגם של עצמם שהוא כענין השמש שאורו מעצמו, ותלוי ג"כ בכח השמש, והפגם שפועל על חבירו שעולה החשבון מרובה. מה עושה הקב"ה, מכסה הירח, ע"י שנראה רצון הפנימי של ישראל שרק טובות יחפצו, ונמצא שגם בהם נמצא כח הפיזור בענין בחינת העוונות.
5-10
עוד י"ל דהנה אמרו חז"ל... אמר הקב"ה: תקעו בשופר לפני כדי שאזכור לכם עקדת יצחק ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני. והנה כאן יש לשטן מקום לקטרג ולומר: רבש"ע, הלא כל השנה נותנים ישראל עיניהם ולבם להרחיב גבול פרנסתם ולעשות חיל בממון ונכסים, ואף קצת מסירת נפש לא נראה לעינינו בדרכי חייהם כל השנה, ולמה זה תזכור להם עקדת יצחק היום ותעלה עליהם כאלו עקדו עצמם לפניך...? אולם באמת גם ביגיעתם וחפצם למצוא להם פרנסתם ברווח יש ג"כ מעין מסירת הנפש, כי כל עיקר מגמתם ושאיפתם למצוא פרנסה ברווח הוא ג"כ כדי שיהיה להם אפשרות להתנאות לפניו יתברך במצוות ומעשים טובים, ונמצא שכל עסקיהם ושאיפתם הוא לכבודו יתברך, כמו שהיה מרגלא בפימיה דר' מאיר'ל מפרימישלאן ז"ל להמליץ על ישראל באמרו: רבש"ע, ידעתי, אם תסחוט תפלות ישראל, מכל תפלה שלהם יפול ממון, כי בכל תפלה שמתפללים עיקר כוונתם להשיג ממך על ידה ממון, והוא לכאורא דבר מגונה, שיערוך אדם כל מחשבותיו על ממון, אכן נסה נא ה' לסחוט את הממון הזה של ישראל, וידעתי שמממון הזה יפול מצוות ומעשים טובים, כי מה עושה היהודי עם ממונו? מצוות ומעשים טובים. וזה שאמר הפסוק תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, כמו שאמרו חז"ל: כדי שאזכור לכם עקדת יצחק ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני, ובדין הוא, כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, חוק הוא לישני דמזוני, כלומר המזונות ופרנסה לישראל שנותנים עליהם עיניהם ולבם כל השנה הלא גם הן משמשות להם לעשות בהן משפט כתוב ולשמור מצוותיו יתברך, וא"כ יש בעבודתם ופעלם כל השנה ג"כ מעין מסירת נפש לה'.
5-10
6-8
ובראש השנה ההתגלות הוא פחד, ואנו מבקשים "ובכן תן פחדך על כל מעשיך", כי זהו ההבדל בין ישראל לעמים, שהם רוצים בשלוה ובורחים מפחד, ואפילו מפחד ה' יתברך. אבל בני ישראל רוצים בפחד ה' יתברך, כי זהו אמיתות השלוה והשמחה והסרת כל מיני פחד... וזה סוד ראש השנה, שהשמחה מוסתרת בפחד, כי הידיעה שקודם ההשתדלות מצד ההתגלות עומד בפחד על כל פסיעה שלא יטה מרצון ה' יתברך... וראש השנה שהוא זמן בריאת עולם, הוא זמן ירידת הספינה ללמין [ע"פ שמות רבה פרשה כח, א], שהיא בפחד שאינו יודע איזה רוחות יעברו עליה. אלא שאנו נכון לבנו בטוח בה' שיוציא כאור משפטנו. ועל כן הוא חג שהחודש מתכסה בו, היינו חידוש אור דכנסת ישראל נעלם ומכוסה עדיין, אלא שאנו בטוחים בה' יתברך שיהיה אור לנתיבתנו. וזה שאמרו (ויקרא רבה כא, ד) על פסוק (תהלים כז, א) "אורי וישעי" - אורי בראש השנה, שאז החודש מתכסה, ואין אור גלוי עדיין כלל. רק מצד הידיעה דה' יתברך הוא אומר דגם בכיסוי כזה יש אור והוא אורי להאיר ההשתדלות, דלזה צריך אור מאיר לרגלו ונתיבו לדעת באיזה דרך מהלך. והאור בא ע"י תוקף היראה, שהוא אותיות ראיה, דעי"ז זוכה להיות מחוי להו יצחק [דרגא דפחד יצחק כידוע] הקב"ה בעייניהו (שבת פט ע"ב), ויזכה להארת פניו יתברך, שיאיר לו לראות באיזה דרך מהלך ויאיר לו בחשכת לילה והחודש המתכסה.
8-10
8-24
9-10
9-10
9-12
13
13-16
13-17
13-17
13-17
13-18
13-18
13-18
13-18
13-18