Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת ביצה



טז ע"א

כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים
1-2

"לא תעשו עוול במשפט" - ...ידענו כי ביום ראש השנה יעמיד הוא יתברך במשפט כל יצורי עולם, ואז יקצוב לכל איש ואיש פרנסת שנתו, כמאמרם ז"ל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה לראש השנה, והוא לפי מה שיעלה משפטו ודינו ביום ההוא לפי מעשיו. ולכן אם מדמי קצבתו אשר נשפט בשמים יקנה מקח קרקע או מטלטלין, ויטעו אותו במדה שהיא מדת קרקעות או במשקל או במשורה מטלטלין, ויתנו לו לפי הטעות שוה מאה וחמשים במאתים, הלא נמצאו עושים עוול בַּמשפט הידוע, הוא המשפט לאלקים בראש השנה, שמחסרין מקצבת דמי הקונה ומוסיפין בקצבת המוכר. נמצא עוול במשפט אשר נשפטו שניהם. והוא הדין בהפכו אם הטעו למוכר.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, ויקרא, פרק יט פסוק לה)

מה שיוכל לשמור את האדם ולהצילו מן המפסידים האלה [הטירדות והדאגות] הוא הבטחון, והוא שישליך יהבו על ה' לגמרי, כאשר ידע כי ודאי אי אפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו, וכמו שאמרו ז"ל במאמריהם: כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וגו'.

(מסילת ישרים, פרק כא)

היצר הרע מסמא את עיני האדם באמרו אליו תמיד: איך אפשר לך לעסוק בתורה הלא מוכרח אתה לעסוק בפרנסה לפרנס אשתך ובני ביתך הקטנים... אבל באמת הוא אך עצת היצר המסמא... וכי אמרו רז"ל (נדה טז ע"ב) שקודם יצירת הולד נגזר על הטיפה מה תהא עליה, עשיר או עני. והוא בדרך כלל על כל שנותיו. ועל כל שנה בפרט אמר מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה. נמצא עם כל יגיעותיו לא יגיע לו מאומה יותר ממה שנקצב. וזה היה יכול להשיג אף במעט עמל. אבל בדברי תורה הכל לפי היגיעה, וכל אשר יוסיף להתיגע יוסיף דעת. וזהו שאמר בעסק התורה "אם אין אני לי מי לי", כי הכל תלוי בי. ובעניני עולם הזה "כשאני לעצמי מה אני", ואך בה' יתברך תוחלתי וסברי.

(רבי חיים מוולוז'ין, רוח חיים על אבות, פרק א משנה יד)

מדרך העולם שאומרים שמחמת שחבירו יושב בצידו ומסיג גבולו לכן ממעט פרנסתו. אבל באמת הוא טעות גמור, כי מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא (יומא לח ע"ב). וזה שרמז: ולא אמר אדם לחבירו צר לי כו'.

(רוח חיים על אבות, פרק ה משנה ה)

"אל תקח מאתו" וכו' - לומר, הלא אני קצבתי מראש השנה לאיש ואיש סך פרנסתו והצלחתו, והנה לא קצבתי אני מנה ללוה הלז לצרכו ועשרים דינרים אחרים בשביל נשך אשר תקח ממנו כשתלוה אותו, כי לא עשיתי חשבון על האיסור. באופן שמה שתקח ממנו שיעור הנשך ומרבית אינו מאשר אתו כי אם ממני, כי אצטרך לתת לו ולסתור הדין והקצבה שקצבתי לו. וזהו "ויראת מאלקיך", כי מאלקיך אתה בא ליקח ואת דינו אתה בא לסתור. והנה כאשר אסתור דין הענין להוסיף על אשר קצבתי לו בראש השנה, כן אסתור דינך שקצבתי לך הרבה. כי הלא כל אשר אוסיף לו ממך אקחנו מאשר קצבתי ונתתי לך.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, ויקרא, פרק כה פסוק לח)

"לא תעשו עול במשפט" - ...ירצה באומרו "במשפט" בה"א הידיעה, על דרך אומרם ז"ל כי בראש השנה קוצב הקב"ה לכל איש ואיש הצריך לו על משפט צדק, ולזה אם יחייבו הזכאי ויזכו החייב, הנה הוא יוצא עוול במשפט עליון, שזה יצא זכאי במשפט עליון בסך קצוב, וכשמחסרו, אם כן נעשה העוול במשפט, שלא נטל זה מה שחייב בבית דין של מעלה, וכן להיפך.

(אור החיים, ויקרא יט, טו)

שלא יאמר האדם למצוא מקום לפטור עצמו מן התורה כשנושא אשה, לומר, רחיים בצוארו ויעסוק בתורה, אלא אדרבא צריך שילמד תורה בטהרה אף כשיש לו אשה ובנים, כי הקדוש ברוך הוא ימציא לו טרפו ומזונו לו ולבני ביתו, כי מזונותיו של אדם קצובין לו כו', והוא יתברך השולח ברכה במעשה ידיו המועטים, ויהיה יכול לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי.

(רי"א חבר, אור תורה, סו"ס מעלות התורה, עמ' רצז במהד' תשמ"ט)

בראש השנה נידונין על בני חיי ומזוני... ומזוני כמו שאמרו בביצה: מזונותיו של אדם קצובים וכו' כי חוק לישראל וכו' לישנא דמזוני וכו'. והיינו כי זה היום וגו' ליום ראשון ובראש השנה הראשון דבריאת עולם נברא אדם וניתן בו החיות כמו שנאמר ויפח וגו'... ומזוני כמו שנאמר "נתתי וגו' לאכלה"... ולכאורה קשה, דכל דין ראש השנה הוא בשיקול הזכיות, וכמו שאמרו ראש השנה טז, ב: ג' ספרים וכו' צדיקים גמורים וכו' בינונים תלוים וכו' זכו וכו', והרי אמרו סוף מועד קטן: בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא? אבל ידוע מה שכתוב בזוהר סוף פרשת אחרי עט, ב, על פסוק ותתפלל חנה על ה' דבנין במזלא קדישא תליא, רוצה לומר עתיקא קדישא... ומזלא נקרא שורש הנשמה שאינו מושג לאדם עצמו כמו שאמרו במגילה ג' א' אף על גב דאינהו לא חזו מזלייהו חזו.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, ראש השנה (אחרי פ' נצבים), אות י)

ויום השבת כלול מקדושת כל המועדות... וראש השנה... כתיב "כי חק לישראל" וגו', ודרשו מזה שכל מזונותיו של אדם קצובין מראש השנה. ושבת גם כן איתא בזוהר הקדוש (ח"ב פח, א): משום דההוא יומא וכו' וכל חד יהיב מזונא לתתא כל חד ביומיה מההוא ברכה דמתברכאן ביומא שביעאה כו'... ועל ידי הקדושה שנתן ה' יתברך ליום השבת שכולל קדושת כל המועדים, מזה היה כח לישראל להכניס קדושה לזמנים ומועדים.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק פרשת אמור, אות ו)

"אנשי הצבא" [במדבר לא, נג] - אותם השוכחים שמזונותיו קצובין (צב"ה לשון קצב"ה), ורוב השתדלותיו לא יועיל, "בזזו" וכו' וכנ"ל.

(אגרא דכלה, פ' מטות, דף רצב ע"ב - רצג ע"א)

ראשית כל יהיה מושרש ונטוע בלבכם עמוק עמוק, ותתבוננו תמיד מה שאתם מוציאים בפיכם שלשה פעמים בכל יום: "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון". ותמיד יהיה שגור בפיכם מאמרם ז"ל כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה, ואין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו אפילו כמלא נימא (יומא לה).

(הנהגות צדיקים, התעוררות והדרכה מרבי שמואל תפילינסקי, סי' א אות א)

כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וכו' חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב
1-3

מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה חוץ מהוצאות שבתות ויו"ט וכו', ע"פ הזוה"ק (יתרו דף פח ע"א): כיון דלא אשתכח ביה מזוני, מה ברכתא אשתכח ביה וכו'. נמצא כל ההשפעות באים משבת קודש, וכמ"ש (יחזקאל מו, א): "ששת ימים יהיה סגור וביום השביעי יפתח"... וזה מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה, היינו מהקב"ה שהוא ראש וראשון, כמ"ש (ישעיהו מד, ו) "אני ראשון" כו', מר"ה, היינו שהשפעה הולכת מראשית המחשבה ממזל העליון, חוץ, עד שבא לחוץ דהיינו בגשמיות, לעוה"ז, מהוצאות שבת ויו"ט...
ואיתא בזוה"ק (שם): כל ברכאין דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין. ברכאין דלעילא הם השפעות קדושה וטהרה, וברכאין דלתתא הם השפעות צרכי עוה"ז. וזה שאמרו כל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה חוץ מהוצאות שבת ויו"ט, לרמז בזה, אע"פ שכל צרכי בני אדם נידון בר"ה בדרך קצובה, חוץ מזה יש כח בשבת ויו"ט להוציא השפעות חדשות על כל ימי השבוע. וזה ענין מוסף - הוספה על הקצבה שנגזר עליו בר"ה. גם יש לרמז על כח הצדיק יסוד עולם שיש בידו ג"כ להשפיע טובות חדשות חוץ מן הקצבה שנגזר בר"ה, כידוע שת"ח נקרא "שבת".

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה על מועדים, לראש השנה, עמ' קעב-קעג במהד' תש"ע)

הכוונה היא אעפ"י שכל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה, הנה זהו עפ"י המשפט היא בדרך קצבה, אבל חוץ מזה עוד יש כח ביד הצדיקים להמשיך השפעות טובות לעולם. וזהו חוץ מהוצאות שבתות ויו"ט, היינו הצדיקים שהם מוציאים יותר מלמעלה. והצדיק נקרא שבת ויו"ט, כמבואר בזוה"ק ובספרים. ויש צדיק שנקרא בחי' שבת שאינו מבטל כלום לצרכי עוה"ז, ויש שהוא בחי' י"ט שמבטל מעט לצורך אוכל נפש.

(תפארת שלמה על מועדים, לחג הסוכות)

...שרצה יצחק לברך דוקא את עשו ולא ליעקב, מחמת כי מדתו של יצחק הוא מדת הפחד, ועלה מורך בלבבו לברך את יעקב בהשפעות עוה"ז לבל ירום לבבו, וישמן ישורון ויבעט. אך רבקה אמנו אמרה... אני בטוח בך כי לא תתקלקל ע"י הברכות... אף אם יושפע לו כל טוב לא יטה אשוריו מני אורח הישר... וזה פירוש כל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה, הוא בבחי' קצבה אשר הוא ההכרח בחי' צמצום, כידוע מענין ראש השנה הוא בחינת יצחק כנ"ל. אך כח השבת וי"ט בשפע חדשה בהרחבה יתירה, כמ"ש בזוה"ק (זוהר ח"ב, פח, א): כל ברכאין דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין. והשפע הזאת הוא מסטרא דקדושה. וידוע כי הצדיקים הם ג"כ בבחי' י"ט ושבת. לכן ההשפעות הבאים מכחם הם ג"כ מסטרא דקדושה. לכן אין לדאוג כלל לבל יתקלקלו ח"ו ע"י רוב השפע, כי לא יאונה לצדיק כל און. לכן ההשפעות ההם ג"כ חוץ מר"ה כנ"ל.

(תפארת שלמה על מועדים, רמזי פסח)

כל מזונותיו של אדם קצובים לו וכו' חוץ מהוצאת שבתות וכו' והוצאת בניו לתלמוד תורה
1-4

ורבא סבר שאין מכפר רק ע"י התורה, כי התורה היא שכלית, והתורה היא על הגזירה, וכמו שבארנו אצל מזונותיו של אדם קצובין לו [מר"ה] עד ר"ה, שאין התורה מקבלת הגזירה, שהיא על הגזירה.

(מהר"ל, חדושי אגדות, יבמות קה ע"ב)

כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וכו' חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה
1-4

ה' יתברך עשה מדרגות זו על זו, וכולם משפיעין ומקבלין זה מזה, וכטבע הבאר ומעין, כל מה שדולין ממנו יותר, נובע תמיד. וכן מצינו גם בתחתונים: כל מזונותיו של אדם קצובות לו מר"ה חוץ מהוצאות שבתות ויו"ט והוצאת בניו לת"ת. הרי יש הוצאות שמוסיפין הכנסה. וכמו כן בכלל, שיש שפע היורדת בקצבה ומדה, אבל לבני ישראל הוא כמעין הנובע.

(שפת אמת, פרשת תולדות, שנת תר"נ)

כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו
1-5

והכוונה להם באמרם כל מזונותיו כו' הוא ענין מה שגוזר הקב"ה על הטיפה מה יהיה עליה (נדה טז, ב) בעולם הזה עד יום דין המוות. והוא אמרם מראש השנה עד לראש השנה חוץ מהוצאת שבתות וכו' שהוא הפרנסה בתורה ובמעשים טובים, שזה ביד האדם, כענין: וצדיק ורשע לא קאמר (נדה שם), כי בחירת האדם בידו להוסיף או לגרוע כי מאזני צדק בידו, ואם הטה לצד הטוב, הוא התוספת, מוסיפין לו ומפרי מעשיו ישביעוהו כי שכר מצוה מצוה, ואם הטה לצד הרע, הרי הוא גורע ופוחתין לו כי מה יאכל והוא לא הכין.

(רבי מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סתרי תפלות שבת ומועדים וטעמם, עמ' עג במהד' תשנ"ו)

כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וכו' כי חק לישראל הוא
1-8

ואיתא (ויק"ר פ' כ): "משם חפר אוכל" [איוב לט, כט] - משם היה מיליל אוכל של כל ימות השנה. ובפסיקתא [פיסקא מז - אחרי מות] מפורש לשון יליל כמו "ויחפרו לנו את הארץ". ומה הוא לשון מיליל? אך הוא על פי שאמרו כל מזונותיו של אדם קצובין מראש השנה וכו'. ואדם היינו ישראל כמו שאמרו (ב"מ קיד ע"ב): אתם קרויים אדם. ובפסוק מפורש "כי חק לישראל הוא", ואמרנו שהפירוש הוא שה' יתברך קוצב וחוקק לכל אחד מישראל כמה מזונות שנצרך לו לקיום התורה והמצות ועבודת ה' יתברך על כל השנה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, ערב יום הכפורים (אחרי פ' וילך), אות א)

כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וכו' כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב
1-9

אמר בשולחן ערוך (אורח חיים סי' תקפג):... ונוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש ואומרים שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה וכו'... כתב בספר מטה משה (סי' תרצ) רמז לזה מפסוקים אלו מן התורה, דכתיב "ויורהו ה' עץ וגו' וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט", "ומשפט" זה ראש השנה, וכן נדרש שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה וכו' כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, ראש השנה (אחרי פ' נצבים), אות ה)

כל מזונותיו של אדם קצובים לו וכו' חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה וכו' כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב
1-9

נ"ל לפרש ע"פ דרשת רז"ל ג"כ פי' הכתוב כך הוא: כי חק לישראל הוא - אם החוק הוא רק לישראל לצורך גופם, אבל לא על מצות הצדקה ת"ת והוצאות שבת ויו"ט, אזי משפט לאלקי יעקב, אז נותן להם הקב"ה רק ע"פ משפט כפי הקצוב ולא יתר. אבל אם יוציאו לצרכי שמים, הלא אז בדרך שאדם הולך מוליכין אותו, וכתיב עליו "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד", כי יתן לו ה' יתברך יותר מכפי הקצבה ויתן לו ג"כ ע"פ מדת הצדקה... מדה כנגד מדה.

(רבי מנחם צבי טאקסין, אורח ישרים, כאן)

כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וכו' תקעו בחדש שופר וכו' זה ראש השנה וכתיב כי חק לישראל הוא וכו' דהאי חק לישנא דמזוני הוא
1-10

על דרך קיום החיים שהוא במזוני, כך קיום הזכרון הוא בשופר, שהוא המעורר האדם ומזכיר את האדם וממילא גם ה' יתברך זוכרו. וזהו עיקר שצריך אדם לקיום חיי עולם שבו, להיות לו קול שופר המעוררו משנתו תדיר והוא הממשיך לו חיים. ומשל זה בחיי הגוף הוא המזון, שעל ידה הוא המשכת חיי הגופנים. ונאמר "תקעו בחודש שופר וגו' כי חוק לישראל" וגו', ודרשו חז"ל בביצה חוק זה לישנא דמזוני, ומכאן דמזונותיו של אדם קצובים מראש השנה, והרי מפורש בכתוב "כי חוק" זה טעם על "תקעו" הקודם. והיינו לפי שאז קוצבין מזונות, לכן באים השופרות... ובאמת זה דבר נעלם משכל בני אדם, חיבור הנפש בגוף, ולכן לא יבינו גם כן איך המזון יקיים הנפש. אך האמת שהם מחוברים, וכולו חד, והדם הוא הנפש הווה מן המזון, ומשכנו בלב, וממנו חיות כל האיברים והריאה והקנה המוציא קול תלויים בו. וע"י קיום שופרות בראש השנה, הוא חוק וקצב המזונות של כל השנה כולה, דיהיב מזוני לחיי לקיום החיים להיות לו כח לתורה ותפילה.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות לו, ס"ק ז, עמ' 71-72 במהד' הר ברכה)

כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וכו' כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב וכו' חק לישנא דמזוני הוא
1-10

בראש השנה כל באי עולם עוברים כבני מרון ונסקרים בסקירה אחת (ראש השנה יח.) גם אומות העולם, אלא דישראל קדמי כמו שאמרו בגמרא (שם ח ע"ב)... והרע הוא עצמו החרון, וכדרך שאמרו (בבא בתרא טז.): עולה ומקטרג יורד וכו' - הקיטרוג הוא החרון, ונטילת נשמה הוא במשפט הנעשה... ולכן נקרא משפט אצל אומות העולם ואצל ישראל חק שהוא לישנא דמזוני כמו שאמרו ז"ל דכל מזונותיו של אדם קצובים אז. וזהו כל ענין ראש השנה אצלם, דה' יתברך מחלק אז כל מיני שפע וטובה להם, כי הם יודעים להפך כורסייא דדינא לרחמי כנודע בזוהר.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות נא ס"ק א-ב, עמ' 131-132 במהד' הר ברכה)

כל מזונותיו של אדם קצובים לו וכו' חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב וכו' ואם הוסיף מוסיפין לו וכו' הטריפני לחם חקי
1-12

מצינו בשלמה המלך ע"ה שהיה סעודתו בהפלגה שכן אמרו "כסעודת שלמה בשעתו" [עירובין מא ע"א], ביקש "הטריפני לחם חקי", והיינו שה' יתברך יקצוב לו המזונות שנצרך לו לתורה ועבודת ה' יתברך, וכל סעודתו היה לחם חוקו, ועל כן נכתבה בפסוק ונעשה מזה דברי תורה לעולמי עד. והרי ביקש "ריש ועושר אל תתן לי וגו' פן אשבע וכחשתי" [משלי ל, ט], רק כל מה שהיה לו היה רק לחם חוקו שנצרך לו לעבודה. וכן איתא שכל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה וכו' ומייתי קרא "הטריפני לחם חקי", והוא שה' יתברך קוצב לכל אחד מישראל המזונות שנצרך לו לעבודתו יתברך... שאין חק וקצבה של אחד דומה לחבירו, ולכל אחד קוצב ה' יתברך לחם חוקו, המזונות שנצרך לו לתורה ועבודה, ויכול להיות דלזה אינו לחם חוקו, ואדרבה יזיק החיבור אחד לחבירו... וזה שאמרו חוץ מהוצאת שבתות וימים טובים וכו', דהוצאות שבתות כל מה שמוסיף הוא בקדושה, וכמו שאמר האריז"ל דבשבת אף שאוכל להנאת הגוף הוא גם כן בקדושה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת משפטים, אות ח)

כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וכו' כי חק לישראל וכו' חק לישנא דמזוני הוא וכו' הטריפני לחם חקי
1-12

אנו מתפללין "ברך עלינו את השנה הזאת לטובה", היינו שיהיה אכילתנו רק מהטוב, דכתיב "כי חק לישראל" וגו', ודרש מינה שכל מזונותיו של אדם קצובים מראש השנה, וסתם אדם היינו ישראל שקרוים אדם, וחק לישנא דמזוני הוא, והיינו שה' יתברך קוצב מזונותיו של כל אחד מישראל כמה שיועיל לו לעבודת ה' יתברך. וזהו "הטריפני לחם חוקי", שביקש שלמה המלך ע"ה אף שהיה סעודתו גדולה ליום כמו שכתוב בפסוק, מכל מקום כל זה היה אצלו לחם חוקו. וכמו שאמרו (עירובין סד.) ברב נחמן שהיה חתנא דביה נשיאה אמר כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילאי דעתאי. וכן: דלא אכלי בשרא דתורא (כמו שאמרו ב"ק עב. וכפירוש התוספות) שהיה נצרך לו אכילת בשר ויין לתורה. וזה היה אצלו לחם חוקו.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק פרשת בחקותי, אות י)

כל מזונותיו של אדם קצובים לו וכו' חוץ מהוצאת שבתות וכו' ואם הוסיף מוסיפין לו וכו' שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת וכו' מניח את השניה ואוכל את הראשונה אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום וכו' בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך
1-19

שמאי דורש "זכור את יום השבת" לענין זה: אדם יזכור את יום השבת מיום ראשון של חול להכין מנה יפה מחד שביך לשבתיך. ומה שאמרו כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, פירש למה שאמרו כל מזונותיו של אדם קצובים חוץ מהוצאת שבתות, ופירש רש"י: ויש לו ליזהר מלעשות הוצאה מרובה. זה שאמר שמאי, ע"י שהיה זהיר מחד שביך לברור מנה יפה לשבת לעולם, היה לו כאילו מוציא לשבת, שאפילו מוציא הרבה מוסיפים לו ולא יפסד מקרן שלו כלום, שהרי מיום ראשון היה בורר בהמה נאה ואומר ''זו לשבת", וביום שני אוכלה, וזהו כל ימיו היה אוכל מעדנים לכבוד שבת, פירוש בשביל שהיה מכבד את השבת, א"כ לדידיה כל יום קרוי שבת, שאם הוסיף מוסיפין לו.
ומה שאמרו עוד אבל הלל מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, לאו למימרא דאילו שמאי לא היה לשם שמים ח"ו, אלא כי שמאי כשהיה עושה זה הדבר לשם שמים, היה עושה כדאמרן לפי שהיה רוצה לקיים הכתוב "זכור את יום השבת" שהיה דורשו זכור מחד שביך לשבתיך. אלא שאם יעשו שאר העם כמדתו, אפשר שיעשו שלא לשמה כדי להתענג כל ימיהם לכבוד השבת ושלא יחסרו מזונותיהם. אבל הלל מידה אחרת היתה לו שכל מעשיו לש"ש, פירוש, לא מיבעיא מה שהיה עושה הוא לעצמו אלא אפילו במעשים שהיה מלמד לאחרים היה לש"ש, שהיה מלמד לאחרים ברוך ד' יום יום, שלא היה דורש להם שיעשו כשמאי כדי שלא יעשו שלא לשמה, להתענג.

(רבי נסים שלמה אלגזי, זהב שיבה כאן)

כל מזונותיו של אדם קצובים לו וכו' חוץ מהוצאת שבתות וכו' ואם הוסיף מוסיפין לו וכו' שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו' מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה וכו' ברוך ה' יום יום וכו' בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך
1-19

...דהנה באהל יעקב מהמגיד מישרים מדובנא ז"ל [פרשת לך לך] כתב בביאור המאמר דמעשר בהמה, דהכוונה היא שגם כל הבהמות יתעלו בזה ע"י שהיה מוציאן בפתח קטן והיה יכול לצאת כל אחת שתהיה קודש, א"כ אף שלא עלה רק אחת, מכל מקום כולם נתקדשו על ידו... והנה גם כאן כיון שהיה כל בהמה ראויה לשבת, אף שלמחר מצא נאה ממנה והיה מניחה, מכל מקום כל בהמה נתקדשה ונתעלה עי"ז שקנאה לכבוד שבת, ובזה נתקדש יום השבת, וגם כל ימות השבוע היה אוכל לכבוד השבת. ובית הלל ס"ל דכל יום בפני עצמו, כשאוכל בשביל שיהיה לכבוד שבת, בכל יום מקיים המצוה... וגם נראה לפמ"ש בחידושי דלכך הקב"ה מוסיף בשכר הוצאת שבת וכל מזונותיו קצובות, לפי שכל מזונותיו יכול לצמצם, אבל הוצאת שבת ויו"ט ור"ח דמצוה היא ובחירה ביד האדם, א"כ לא אפשר לקצוב, וכפי מה שמוסיף או מחסר לעומת זה נותנים לו. ולפ"ז שמאי הערים, וכל מה שקנה היה לכבוד שבת, ונמצא שכל שאוכל היה מצוה, והיה יכול להרבות בהוצאות. אבל הלל בענותנותו וההסתפקות שהיה לו, היה אומר ברוך ה' יום יום, וכבר אמרו במדרש פרשת בחקותי [ויקרא רבה פרשה לד, ג] שהלל היה הולך בכל יום לגמול חסד עם האכסניא ואמר דהנשמה היא האכסניא ע"ש. ובאמת היה מקום לומר דמחד בשבת לשבת הוא ג"כ ע"ד שכתב הטור בסימן רלא בשם רבינו יונה שיהיו כל עשיותיו אך למען התכלית, ונמצא שמקיים בכל הפעולות "בכל דרכיך דעהו". והנה השבת הוא מליצה בפי חז"ל על עוה"ב, וכמ"ש מי שטרח בע"ש יאכל בשבת [ע"ז ג ע"א]. וזה שכתוב מחד בשבא לשבת, וכל ארחותיו לא היה רק לכבוד שבת, ולכך קי"ל כב"ש כמבואר בט"ז סי' רמב.

(רבי יוסף שאול נתנזון, דברי שאול, כאן)

חוץ מהוצאת שבתות
2

בדברות ראשונות "על כן בירך וגו', ויקדשהו". ומה טעם להזכיר הברכה בענין ציווי השביתה? בפשוטו יש לומר על דרך שכתב רש"י פרשת בראשית [א, כב] גבי ברכה דדגים: לפי שמחסרין וצדין מהם הוצרכו לברכה. והאומות מונין את ישראל על שמירת השבתות שאין עושין בו כלום, וכל מה שיגיעים בימי חול אוכלים בשבת, על כן הם עניים, כמו שאמרו במדרש איכה על פסוק "הייתי שחוק"... בשביל כן ברכו שאף על פי ששובתין בו ממלאכה, ועוד מענגין אותו במאכל ומשתה, עם כל זה לא יחסר לחמו, כי כל מזונותיו של אדם קצובין חוץ מהוצאות שבתות וכו'... (שוב מצאתי כן בבראשית רבה פרשה י"א דברכו מפני היציאה עיין שם).

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, מאמר קדושת שבת, מאמר ג, דף ו ע"א במהד' לובלין)

ובמשנה (סוטה פרק ט משנה י): משחרב בית המקדש פסקו אנשי אמנה, ובגמרא שם (מח ע"ב): אלו בני אדם המאמינים בהקב"ה . פירש רש"י (ד"ה שמאמינים): בוטחין בו לוותר ממונם לנוי הידור מצוה, ולצדקה, ולהוצאת שבת וימים טובים... והנה כל הני דנקט רש"י, ידמו מקצת בני אדם כי כבר יוכלו על זה, וכל שכן הפזרנים בטבע. אבל לדעתי מה שתלו זה בחורבן בית המקדש, נראה כי הוא עיקר הגורם להיות, אין לך יום שאין קללתו וכו' בעוונותינו הרבים (סוטה מט.), ועל כן באמת אי אפשר לוותר כל כך בשלימות, כי שלימות הויתור לצורך מצוה אין לו שיעור, ובהידור מצוה אמרו בפרק קמא דבבא קמא (ט ע"ב): עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה , אם כן הבוטח ומאמין בה' יתברך באמת יתן כל ממונו לנוי מצוה. וכן לצדקה, באושא התקינו המבזבז וכו' (כתובות נ.), וזהו אחר החורבן, שראו שהמבזבז אפשר שישאר עניו מדוכא בעניות, המעביר על דעת קונו, אבל מקודם זה כבר היו מבזבזין כל ממונם גם כן. כי רק כשמגיע עד חיי נפש אמרו (בבא מציעא סב.): חייך קודמין. וגם לאחר התקנה לפי דעת רמב"ם (בפירוש המשניות ריש פאה) למדת חסידות אין לו שיעור, והיינו למי שהוא שלם באמונתו, שלא לדאוג דאגת מחר, ושלא ירעיב ה' נפש צדיק, והתקנה היתה לכלל העם שאין אנשי אמנה כל כך. וכן בהוצאת שבת ויום טוב, שאמרו בביצה שהוא חוץ ממזונותיו הקצובין, המאמין באמת בה' יתברך כבר יארע לו שיוותר כל אשר לו, וזה פסק משחרב בית המקדש, שאין ההשגחה גלויה כל כך, עד שתקנו חכמים שלא לבזבז יותר מחומש. ובזה לא יתפאר אדם כמעט בזמן הזה, שיהיה הנקל בידו לבזבז כל רכושו, ואם יהיה הון רב, כדי לקיים מצוות על ידן.

(רבי צדוק מלובלין, קונטרס ספר הזכרונות (סו"ס דברי סופרים), מצוה א, ס"ק ג, עמ' 274 במהד' הר ברכה)

חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה
2-4

ותכבד את השבת מאד כאשר היה לפני, ואל תצמצם כלל, כי "כל מזונותיו של אדם [קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים], חוץ [מהוצאות שבתות והוצאות יום טוב] וכו'.... ותשלם שכר למוד ותחזיק מלמד בביתך ולא תצמצם בשכרו, כי כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ מתשר"י [ראשי תיבות: תינוקות, שבת, ר"ח (ע"פ ויקרא רבה פרשה ל, א, שגורס גם הוצאות ר"ח), יום טוב].

(אגרת הגר"א)

והטעם הוא משום דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים [ברכות לג ע"ב]... ואיך יכול לקצוב לו שכר הוצאות כבוד שבת ויו"ט, וזהו מצוה ותלוי בבחירת האדם, וכפי מה שמוסיף או מחסר נותנים לו (שבט מישראל).

(רבי חיים אריה ליב פנסטר, שער בת רבים, פ' ויקהל, דף קיג ע"א)

והוצאת בניו לתלמוד תורה
3-4

וביותר מזה, שגם את בניהם אינם מחזיקים לתורה ואינם נותנים אותם לבית הספר, רק עד שידעו מעט חֻמש, אוי ואבוי, שכך עלתה בימינו... וידעתי את תרוצם שיאמרו, דדחיקא להו שעתא (שדחוקה להם השעה), אבל באמת, כאשר יתבוננו היטב בנפשם ידעו, כי רק היצר מתעה אותם. כי הלא על שאר דברים, שהוא רק תועלת גופני לבן, כל אחד עוזר לבנו בכל כחותיו יותר מכפי יכלתו וגם כמה פעמים מוסר את נפשו לסכנת האבדון עבורו, דהינו שהוא עושה דברים שהוא שלא כדין, בין אדם לחברו ובין אדם למקום, והוא מתברך בלבבו לאמר, שלום יהיה לי, כי אני עושה בזה צדקה בכל עת לפרנס בני ביתי. וכשהוא צריך לחזק את בנו לתורה, שידע איך לעבד את ה', והוא מביא בזה לבן וגם לעצמו חיי עולם הבא, כמו שנעתיק לקמן ממדרשי חז"ל, הוא אומר דדחיקא לה שעתא.... ובאמת הוצאת בניו לתלמוד תורה הוא חוץ ממזונות הקצובין לו מראש השנה, כמו שאמרו חז"ל: כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה עד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות וכו' והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת - פוחתין לו, ואם מוסיף - מוסיפין לו.

(שמירת הלשון ח"א, שער התורה, פרק ז)

גם להשתדל למוסרם למלמדים ומדריכים יראי ה' ועושים מלאכתם באמונה, ואם דרוש לזה הוצאות כסף אל תחוס עינכם ואל תקמצו בזה, כי כל מה שתוסיפו יוסיפו לכם מן השמים, כמאמרם ז"ל: כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה לבד מהוצאות בניו לתלמוד תורה אם מוסיף מוסיפין לו ואם פיחת פוחתין לו.

(הנהגות צדיקים, התעוררות והדרכה מרבי שמואל תפילינסקי, סי' ז)

תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה
5-8

ר"ה הוא הזמן שהעולם נדון בו בבית דין של מטה. ואילו היה נדון בבית דין של מעלה סוד פחד יצחק לא היה העולם יכול לסבול תוקף הדין, כי כן היה בזמן הבריאה, שלולא ששיתף עם מדת הדין מדת הרחמים לא היה העולם עומד כדאיתא במדרש ילמדנו (ב"ר יב, טו). ועוד שהחדש הזה שביעי והמדה שביעית, ובהתעורר הדין ביום זה הנה הערלה חופה הברית ומכסה הלבנה, כמה דאת אמר (ישעיה ס, ב) "כי הנה החשך יכסה ארץ", ואין כחו וממשלתו כי אם בזמן שהדין מתעורר למעלה, אז "ותכהין עיני יצחק מראות ויקרא את עשו בנו הגדול" [בראשית כז, א], כי "האלקים עשה שייראו מלפניו" (קהלת ג, יד). והעצה היעוצה לתקוע שופר להעבירו שלא יכסה הירח ולא יפסיק בינה לבין השמש. וזהו אמרם איזהו חג שהלבנה נכסית בו הוי אומר זה ר"ה, וזה סוד בכס ה', סוד ה"א אחרונה מכוסה מכח החושך והערלה, ונפשה מרה לה על בניה.
ובמדרשו של רשב"י ע"ה (זוהר ח"ב קפד, א) ראיתי עוד טעם אחר להתעוררות הדין ביום זה, והוא כי כשהמאור העליון... משגיח על מעשה העולם... וכשראה שאין העולם ראוי לטוב ההוא, מונע הטוב ההוא עד שיבדלו הרשעים שאינן ראוין לטוב ההוא מבין הצדיקים... ואז מתעוררת מדת הדין... ומתוך כך מתעורר הסיג היוצא ממנו ומבקש שינתנו לו הרשעים ההם, כי לכל תכלית הוא חוקר ומכסה הברית לבלתי תת אור לירח, וזהו בכסה ליום חגנו, והטעם מפני שאין רצונו של הקב"ה לאבד מעשה ידיו, והכוח ההוא עומד כעין קליפה קשה ומלמד קטגוריא על ישראל וצד ציד חטאות ואשמות להלשין בן לאביו, ואי אפשר לשבר הקליפה ההיא ולהכניעה כי אם בעצה שיעץ הקב"ה אותנו ברחמיו עלינו, דכתיב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, לשבר הכסה ההוא המכסה את הירח לבלתי האיר.

(רבי מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סתרי ראש השנה, עמ' קז במהד' תשנ"ו)

תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה וכתיב כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא
5-10

חז"ל אמרו על פסוק "תקעו בחֹדש שופר בכסה ליום חגנו" - "איזהו חג שהחודש מתכסה בו, הוי אומר זה ר"ה". ו"החודש מתכסה" פירש רש"י "הלבנה, כדאמרינן כ"ד שעי מכסי סיהרא". וצריך ביאור במה תלוי ענין השופר ופעולתו במה שירח מתכסה, ואיזה רמז יש לענין הפנימי של ר"ה מה שהירח מתכסה בו. והנה במדרש איתא עוד דרך משל ומליצה, שהשטן מבקש קטיגוריא על ישראל, אומר שהשמש והירח יעידו, והולך לבקש את הירח ואינו מוצאה שהרי היא מתכסה, ונשאר רק עד אחד ואין קטיגוריא שלו מתקבלת (עי' זוהר שופטים, רעה ע"א). וראוי ליתן פנים לאלו הדברים שהם עמוקים מאד.
אמנם מדרגת השמש והירח, ידוע שהיא מענין מי שאורו בא לו מעצמותו שהוא דוגמת השמש, ומי שמקבל אור מאחרים הוא דוגמת הירח. ואצל כל אדם ישנן בחי' כאלה, וכענין דברי הגר"א ז"ל שכל אדם עושה גלגלים של מערכה שלו ע"י מעשיו, והם לגביו בחי' שמים וצבאותם. ועל פי דבריו נבין כי יש בחי' שמש וירח בקדושה ויש לעומת זה בקליפה, כדאיתא בזוה"ק (פקודי, רלב ע"א), שעל חמה ולבנה דקדושה נאמר: "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים וגו'" (ישעיהו ל, כו), ועל דקליפה נאמר: "וחפרה הלבנה ובושה החמה" (שם כד, כג). ואע"פ שיש בזה דברים כוללים ועמוקים מאד, ע"כ יש כיו"ב בכל אדם, שענין פעולתו שפועל עליו מצד עצמו ומעשיו וחכמתו הוא ענין חמה שלו, בתורה ומצוות לטוב ובעבירות להפכו, וכל מה שמקבל ע"י הצטרפותו לזולתו ואין לו ענין זה מצד עצמו, הוא בחי' לבנה שלו. והכל רשום בחמה ולבנה הכוללים, שע"י השגחת א-ל עליון ב"ה ניתנו בהם כוחות להשפיע טוב ורע, והכל נערך ע"פ מעשה בני אדם ע"פ מדת המשפט. ומצינו "יומם השמש לא יככה וירח בלילה" (תהלים קכא, ו), ומזה נבין ג"כ אפשרות ההיפך.
והנה כדי למלאות סאת החובות, השטן מבקש קטיגוריא משני הצדדים, מצד תכונות העוונות ופגמיהם וקלקולם בנפשות החוטאים עצמם, ומצד פעולתם על זולתם, כענין הערבות. והנה נתן ה' יתברך עצה ע"י השופר שנמחק זה החלק של הגרם, ומ"מ בענין הזכיות, הזכות של גרם הקדושה ע"י מצות הולכת ומתרבה. והטעם, שהכל הולך אחר אמתת הרצון, כי ריבוי הזכיות רוצה כל אחד מישראל בהן, אבל ריבוי העבירות שכל עצמן אינו עושה אותן כי אם מצד התגברות היצר, אינו רוצה כלל שיתרבו ע"י אחר. ע"כ נחשבת הזכות בחשבון האחדות, והחוב בחשבון הפירוד שחשבונו אינו עולה כ"כ. ובאמת מצינו שזוהי אחת מהעצות היותר נאמנות להרפות כח הדין, שלא יהיה נידון כל אחד כי אם לפי מה שגרם לעצמו. אבל באמת אי אפשר דבר זה כי אם ע"י תשובה ותחבולה אלקית. וי"ל שהגלות באה ג"כ לצורך עצה זו, שענין הגלות הוא הפיזור והפירוד וכמש"כ: "ואתכם אזרה בגוים" (ויקרא כו, לג), והיינו שכל זמן שהם באחדות במקום אחד, החשבון בולט יותר שיהיה דוקא לפי ענין האחדות, ופועל כל אחד על חבירו יותר, אבל כשהם מפוזרים אין פועל כ"כ אחד על חבירו, ע"כ נעשה החשבון קל יותר. וי"ל שיש עוד תועלת מהגלות, שאפילו על חלק העבירות שמסובב שלא בדרך סגולה מא' על כל אחד, מצד טבע החברה שאחד לומד מחבירו מעשיו הרעים, מ"מ בגלות כיון שהם מעורבים באוה"ע שכל מעשים רעים שבעולם יש ללמוד מהם, אין נחשב כ"כ על חשבון ישראל זה הלימוד... וכמו כן נתן ה' יתברך כח בשופר שעל ידו יהיו נחשבים לענין הגרם היוצא מהעבירות כמפורדים, כאילו היו כל אחד מעמים שונים...
וזהו עצמו ענין שהירח מתכסה בו, להורות שהפעולה שקיבל זולתו ממנו שהוא כענין ירח, זה אינו נגלה לקטרג עי"ז מפני כח התשובה והשופר שהוא כתריס בפני זה הקטרוג... ע"כ אמר: "תקעו בחדש שופר", קרא ר"ה חודש, ע"ש כח החידוש שנתן ה' יתברך בכח הזמן לתועלת הנפשות ותקנתן. כמו שביארתי במק"א שהוא ע"ד דברי רבינו יונה באגרת התשובה [תחילת "יסוד התשובה"], שהבעל תשובה עוונותיו מכבידים עליו ואינו יכול להתיצב לפני ד' ללכת בדרכי קודש, ע"כ צריך שיחשב כאילו היום נולד. אבל זה החשבון א"א להצטייר מפני כובד העוונות שמעבים את הטבע ומטמטמים את הלב, אבל בר"ה שהוא תחילת מעשה ה' יתברך בבריאת העולם, והיה האדם מחודש בנשמה חדשה, בנקל מתעורר זה הכח, להקל על האדם שיהיה מחדש כוחותיו לעבודת ה' יתברך כאילו לא נתלכלכה נפשו כלל בשום דבר חטא. ודבר זה פועל השופר להשלים, שמעורר כח הנשמה בחידושה שהיא טהורה. אבל זה מועיל רק להקל חשבון העוונות מצד עצמם, כיון שנראה מצד קדושת הנשמה שהיה כעין שוגג ואנוס ולא מלבו, אבל צריך עצה שיהיה החשבון מתמצה מצד חשבון ההיזק הכללי הנגרם ע"י כל חטא וחטא, ושעכ"ז יהיה נחשב כח האחדות לענין הזכיות. והנה החגים והשמחה כתב הרמב"ם במו"נ [ח"ג פרק מג] שהוא כדי להרבות האחדות ע"י ריעות, ובטבע האדם נח לחבירו כשהוא שבע, משא"כ כשהוא רעב פניו זועפות וטוב לו הפירוד והבדידות.
והנה נתן הקב"ה בחסדו כח בשופר זה שיהיה "בכסה" בחג שהירח מתכסה, להורות שמה שפעלנו על זולתנו לא יזכור עוד לענין החוב. ומ"מ הוא "ליום חגנו", שמורה כח האחדות, שלענין המצוות יעלה בחשבון הכל, כל מה שגרם ע"י קדושת המצוות שיהיה אחר ג"כ עובד את עבודת ה' יתברך, וזהו מפני שהשופר מורה את כח הפנימי שרצונו להיטיב ולא להרע. ושמא תאמר איך יתכן שימצאו שני הכוחות יחד, כח הפיזור לענין חובות, וכח האחדות לענין זכיות, ולא יהיו מכחישים זה את זה? אמר: "עדות ביהוסף שמו", כבר שם ה' יתברך עדות זו לדורות הבאים ע"י יוסף שכולל כל ישראל שנקראו על שמו, שהיה אחד שכולל כח הרבים והיה כח האחדות גובר בו כ"כ עד שגמל חסד עם אחיו שגמלוהו רעה מפני שהכיר כח אחדותם. ומ"מ באה ישועתו בר"ה ע"י מה ש"שפת לא ידעתי אשמע", היינו כל ע' לשון שהן חותם פירוד של כל האומות, והיינו להורות שאם ח"ו יעשו ישראל מעשי אומות בחטאים, יחשב אצלם ע"י תשובה כאילו הם נפרדים ולא יעלה לחשבון מה שנגרם ע"י חטאיו של כל אחד ואחד. וע"ז אמר: "כי חק לישראל הוא", ואמרו חז"ל ד"חק לישנא דמזוני הוא", כשהקב"ה נותן שפע ושכר בעד המצוות, הוא רואה אותם במעלת ישראל ועולה לחשבון מה שפעל כל אחד בקדושת מצוותיו. אבל "משפט", כשבא להישפט עמם על חטאיהם, אז הוא "לאלקי יעקב", שמורה על ערך כל יחיד בפ"ע כמו שהיה יעקב נקרא בשם זה כל זמן שהיה יחידיי ולא נולדו ממנו השבטים עדיין, שאח"כ נקרא בשם ישראל. וזה הכח נתגלה ביוסף "שהיה זיו איקונין שלו דומה לו" [בראשית רבה פרשה פד, ח], ע"כ בעבור כח האחדות ידע לשון הקודש שהיא כוללת כל הלשונות, ובשביל כח הפיזור ידע כל ע' לשון...
וזהו שאמרו שרוצה להביא ב' עדים השמש והירח, היינו הפגם של עצמם שהוא כענין השמש שאורו מעצמו, ותלוי ג"כ בכח השמש, והפגם שפועל על חבירו שעולה החשבון מרובה. מה עושה הקב"ה, מכסה הירח, ע"י שנראה רצון הפנימי של ישראל שרק טובות יחפצו, ונמצא שגם בהם נמצא כח הפיזור בענין בחינת העוונות.

(מדבר שור דרוש יט, הובא במאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' קכ-קכה)

תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו וכו' כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב וכו' חק לישנא דמזוני
5-10

אמרו חז"ל (פסחים דף קיח) קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, ובהיות כן אין מן התימא שהפרנסות אינן מצויות לאדם, כי לאו בכל יומא מתרחיש ניסא. והנה אמרו חז"ל (ברכות דף כ): מאי שנא ראשונים דמתרחיש להו ניסא ואנן לא איתרחיש לן ניסא? קמאי דמסרי נפשייהו אקדושת השם מתרחיש להו ניסא. וגם אמרו חז"ל (ראש השנה דף טז): למה תוקעין בשופר של איל בר"ה? אמר הקב"ה: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקדת יצחק ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמיכם לפני. נמצא שע"י תקיעת שופר נעשו ישראל כאלו מסרי נפשיהו אקדושת השם, וממילא הם ראויין שהקב"ה יעשה להם נסים ומגיע להם פרנסה בדיי אע"פ שהיא נס. וזה שאמר תקעו בחודש שופר מפני כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, חק לישני דמזוני, כלומר הפרנסה תבוא לישראל בדרך נס שהוא בחינת משפט, כי קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, ונס לא מתרחיש ליה לאדם אלא אם הוא מוסר נפשו אקדושת השם. ולכן זהו העצה, שתקעו שופר ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני שהוא מסירת נפש.
עוד י"ל דהנה אמרו חז"ל... אמר הקב"ה: תקעו בשופר לפני כדי שאזכור לכם עקדת יצחק ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני. והנה כאן יש לשטן מקום לקטרג ולומר: רבש"ע, הלא כל השנה נותנים ישראל עיניהם ולבם להרחיב גבול פרנסתם ולעשות חיל בממון ונכסים, ואף קצת מסירת נפש לא נראה לעינינו בדרכי חייהם כל השנה, ולמה זה תזכור להם עקדת יצחק היום ותעלה עליהם כאלו עקדו עצמם לפניך...? אולם באמת גם ביגיעתם וחפצם למצוא להם פרנסתם ברווח יש ג"כ מעין מסירת הנפש, כי כל עיקר מגמתם ושאיפתם למצוא פרנסה ברווח הוא ג"כ כדי שיהיה להם אפשרות להתנאות לפניו יתברך במצוות ומעשים טובים, ונמצא שכל עסקיהם ושאיפתם הוא לכבודו יתברך, כמו שהיה מרגלא בפימיה דר' מאיר'ל מפרימישלאן ז"ל להמליץ על ישראל באמרו: רבש"ע, ידעתי, אם תסחוט תפלות ישראל, מכל תפלה שלהם יפול ממון, כי בכל תפלה שמתפללים עיקר כוונתם להשיג ממך על ידה ממון, והוא לכאורא דבר מגונה, שיערוך אדם כל מחשבותיו על ממון, אכן נסה נא ה' לסחוט את הממון הזה של ישראל, וידעתי שמממון הזה יפול מצוות ומעשים טובים, כי מה עושה היהודי עם ממונו? מצוות ומעשים טובים. וזה שאמר הפסוק תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, כמו שאמרו חז"ל: כדי שאזכור לכם עקדת יצחק ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני, ובדין הוא, כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, חוק הוא לישני דמזוני, כלומר המזונות ופרנסה לישראל שנותנים עליהם עיניהם ולבם כל השנה הלא גם הן משמשות להם לעשות בהן משפט כתוב ולשמור מצוותיו יתברך, וא"כ יש בעבודתם ופעלם כל השנה ג"כ מעין מסירת נפש לה'.

(רבי מנחם פולאק, עיון מנחם, כאן)

תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו וכו' כי חק לישראל הוא וכו' חק לישנא דמזוני
5-10

הקשה מהרש"א... אמאי נקט בהאי קרא חוק דמשמע טפי מזונות, דהא שאר דברים נידונים בר"ה? ונ"ל פירוש הפסוק תקעו בחודש שופר כמו שאמרו חז"ל במדרש [ויקרא רבה פרשה כט, ו]: חדשו מעשיכם שפרו מעשיכם, והיינו שיעשו תשובה מאהבה דזדונות נעשים כזכיות, וע"י כך יהיו מעשיהם נאים ויפים למפרע. אף כי באמת בכסה ליום חגנו, איזה חג שהחודש מתכסה בו, ופירש רש"י שהלבנה מתכסה בו כדי שלא יוכל השטן להביא שני עדים להעיד על רוע מעשיהם של ישראל, שהלבנה מכוסה ואין כאן אלא עד אחד דהיינו החמה, והתורה אמרה "לא יקום עד אחד באיש" וגו', א"כ אין עדות וראיה ברורה על החטאים, מכל מקום אנו צריכים לחדש מעשינו ולשפר מעשינו... כי חק לישראל הוא... ואנו באים להוציא מהקב"ה מזונות ופרנסה לכל השנה, א"כ המוציא מחברו עליו הראיה, וכאשר נשוב אל ה' בתשובה מאהבה, אז יהפכו זדונות לזכיות ואז יכולת בידינו להביא ראיה כי ראויים אנו לכך שיתן לנו ה' שפע ברכה ופרנסה... ומיושב קושיית מהרש"א.

(רבי גרשון שטרן, ילקוט הגרשוני כאן)

איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה
6-8

ואומר אני שבריאת יצה"ר ומיעוט הירח הכל אחד, והחושך יכסה ארץ, חושך זה מעשיהם של רשעים, ומה שצדיקים מקטינין עצמם הוא מחמת היצה"ר, אינן מאמינים בעצמם, "ואדם אין צדיק" וגו'. והקב"ה אמר הביאו עלי כפרה [שבועות ט ע"ב], זהו דוגמת "ואשר הרעותי". ובזה הקב"ה מזכה את ישראל, ותולה כביכול בעצמו... ובר"ה החדש מתכסה, כי הקב"ה יעמיד במשפט, ואינו תולה בעצמו, ואז אין תקומה, וכמו שאמרו רז"ל שאלמלא מקרא זה, "ואשר הרעותי", נתמוטטו רגליהם וכו' [ברכות לב ע"א], ואז אין חטאת החודש נזכר עד שישראל תוקעין בשופר לשוב בתשובה, ואז הקב"ה יושב על כסא רחמים, והרחמים היינו שהקב"ה כביכול תולה בעצמו לומר אני גרמתי, שבראתי יצה"ר.

(דרושי הצל"ח, דרוש יב, ליום א' של סליחות, אות יח)

איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה
6-8

ענין ראש השנה שהוא חג שהחודש מתכסה בו. פירוש, חודש הלבנה שהיא סימן לכנסת ישראל שעתידין להתחדש כמותה, כי בגלות הם בהעלם וכיסוי האור. ולפי שכל אור הלבנה אינו מעצמה רק מהחמה, נקרא בכל פעם חידוש, "אור חדש". כי מי שיש לו אור מצד עצמו, כשמתכסה ומתגלה לא שייך שמתגלה אור חדש, שהרי הוא עצמו אור הקודם רק שהיה מכוסה ונתגלה. אבל בקיבול אור מהזולת, אף על פי שבעת ההעלם נקרא גם כן רק מכוסה, לא שנעדר האור לגמרי, כי שם במקומה מקבלת לעולם מהחמה, רק לעיני שוכני ארץ הוא מכוסה, מכל מקום כשמתגלה אחר הכיסוי נקרא גילוי אור חדש, כי המקבל מהזולת הרי כל קבלה אצלו מצד המקבל הוא דבר מחודש, שאין זה הקודם, שהרי מה שקיבל קודם לא היה מאיר עכשיו, רק מה שהוכרח לקבל מחדש. אלא שאם לא היה העלם וכיסוי, לא היה מורגש החידוש לעיני הרואין, מאחר שהיה האור תמידי, היה נדמה כאותו אור עצמו וע"י ההעלם ניכר חידושו. וכן כנסת ישראל ממש דוגמתו, לית לה מגרמה רק מה שמקבלים מה' יתברך... ובכל יום יהיו בעיניך כחדשים [רש"י דברים כו, טז], היינו כשידע דאף על פי דהתורה כתיבא ומנחא, אין יודע בה כלום אלא מה שה' יתברך מאיר לו בה... ובכל רגע מקבל אור מחודש...
ובראש השנה ההתגלות הוא פחד, ואנו מבקשים "ובכן תן פחדך על כל מעשיך", כי זהו ההבדל בין ישראל לעמים, שהם רוצים בשלוה ובורחים מפחד, ואפילו מפחד ה' יתברך. אבל בני ישראל רוצים בפחד ה' יתברך, כי זהו אמיתות השלוה והשמחה והסרת כל מיני פחד... וזה סוד ראש השנה, שהשמחה מוסתרת בפחד, כי הידיעה שקודם ההשתדלות מצד ההתגלות עומד בפחד על כל פסיעה שלא יטה מרצון ה' יתברך... וראש השנה שהוא זמן בריאת עולם, הוא זמן ירידת הספינה ללמין [ע"פ שמות רבה פרשה כח, א], שהיא בפחד שאינו יודע איזה רוחות יעברו עליה. אלא שאנו נכון לבנו בטוח בה' שיוציא כאור משפטנו. ועל כן הוא חג שהחודש מתכסה בו, היינו חידוש אור דכנסת ישראל נעלם ומכוסה עדיין, אלא שאנו בטוחים בה' יתברך שיהיה אור לנתיבתנו. וזה שאמרו (ויקרא רבה כא, ד) על פסוק (תהלים כז, א) "אורי וישעי" - אורי בראש השנה, שאז החודש מתכסה, ואין אור גלוי עדיין כלל. רק מצד הידיעה דה' יתברך הוא אומר דגם בכיסוי כזה יש אור והוא אורי להאיר ההשתדלות, דלזה צריך אור מאיר לרגלו ונתיבו לדעת באיזה דרך מהלך. והאור בא ע"י תוקף היראה, שהוא אותיות ראיה, דעי"ז זוכה להיות מחוי להו יצחק [דרגא דפחד יצחק כידוע] הקב"ה בעייניהו (שבת פט ע"ב), ויזכה להארת פניו יתברך, שיאיר לו לראות באיזה דרך מהלך ויאיר לו בחשכת לילה והחודש המתכסה.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות נד, ס"ק א-ב, עמ' 162, וס"ק כו, עמ' 172, במהד' הר ברכה)

איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה
6-8

הרעיון הטמון כאן במאמר הנפלא הזה הוא עפ"י מה שמבואר במפרשים, אהא דמובא בפסיקתא [פסיקתא רבתי, פסקא מה] "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" (תהלים לב), דהוא סולח לעוונינו כל שנה ושנה, כדכתיב (ויקרא טז, לד) "והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל אחת בשנה". דהיינו אחת בשנה הקב"ה מכסה על עוונינו וימצא לנו זכות שנסתם פי השטן והמקטרג עלינו. על אופן עפ"י מה שמובא בדברי חז"ל (ר"ה יח ע"א): ברה"ש כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, מאי כבני מרון... וכולן נסקרין בסקירה אחת... שלכאורה יש לדקדק... הלא היא סתירה לדברי המשנה (שם טז) שאמרה: ברה"ש כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון? ברם י"ל שהכונה היא, כי אם יהיה כל אחד ואחד נידון ברה"ש כבני מרון, ר"ל כפי מעשיו הפרטיים, מי יכול לעמוד בדין ויזכה לפניו מפני המקטרגים? לכן אמר "וכולן נסקרין בסקירה אחת", כלומר כשהקב"ה מביט על כל ישראל במעשיהם בסקירה אחת, ומכסה על עוונותיו של כל אחד ואחד, לא ביכולת היא בשום מקטרג לקטרג יותר. כי באמת מי כעמו ישראל גוי אחד בארץ? ובכלל המה טובים וישרים מאד, כמו שנאמר (שיר השירים ד, ז) "כולך יפה רעיתי ומום אין בך". הכי יש עוד כיסוי עוונות מביום הזה? וזהו מה שאמר איזה חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה, ר"ל רה"ש הוא חג שבו ביום הקב"ה מתכסה לבלתי הביט על כל עוונותיו של כל אחד ואחד, רק מביט על כל ישראל במעשיהם בסקירה אחת. אזי בודאי יש לו זכות שלא יוכל השטן לקטרג.

(רבי אורי לנגנר, אור האגדה כאן, עמ' 191-192)

כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני
8-10

מה שאמר הכתוב "כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב"... הוה ליה למימר "כי משפט לאלקי יעקב הוא חק לישראל"? ובזה יבואר הפסוק כך, "כי חק לישראל הוא", כלומר לישראל עם קדוש בוודאי יהיה להם חוק, והוא לשון מזוני - פרנסה, כמאמר חז"ל ממאי דהאי חק לישנא דמזוני הוא, עיין שם. והאיך מוכח שבודאי לישראל יהיה פרנסה? על זה מתרץ הכתוב "משפט לאלקי יעקב", כלומר מה שרוצים לשפוט את ישראל אם ליתן להם פרנסה, המשפט אינו לישראל, רק המשפט הוא לאלקי יעקב כביכול, המשפט לאלקים הוא, וכמאמר הזוהר "עליו דייקא" וכו'. וכיון שהדבר כן, ממילא נסתמו פי כל המקטרגים וכל המסטינים מעמו ישראל, כי לא להם המשפט רק הדבר נוגע להבורא ברוך הוא, ואז חיל ורעדה יאחזון לפתוח פיהם, כי אז יעשן אף ה', ויתחיל לשפוט אותם, שאף שהם, מלאכים קדושים, לא יזכו בעיניו, כמאמר הכתוב (איוב טו, טו) "הן צבא השמים לא זכו בעיניו".

(קדושת לוי, פרשת נצבים)

כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב וכו' לדעת כי אני ה' מקדשכם וכו' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל
8-24

וקדושת שבת קביעא מצד ה' יתברך מבריאת עולם אף שלא היה אז שומרי שבת... עד שבאו האבות ושמרו את השבת עד שלא נתנה, ואחר כך נתן מתנה זו לישראל, מתנה טובה וכו' ושבת שמה, אבל קדושת המועדות התחיל על ידי ישראל: פסח ביציאת מצרים. ושבועות במתן תורה... וגם ראש השנה נאמר בו "כי חוק לישראל הוא משפט" וגו', אף שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון (כמו שאמרו ר"ה טז ע"א) מכל מקום נאמר "משפט לאלקי יעקב", דאחר שהכניס ה' יתברך קדושה לישראל, כמו שנאמר "כי אני ה' מקדשכם", אז בכוחם להכניס קדושה למועדות.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק פרשת אמור, אות ו)

מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני
9-10

מתרחש ניסא ולא איברו מזוני [שבת נג ע"ב], ומזה אנו למדים שהגורם הכלכלי, ע"פ צורתו הקצובה מאת מחולל כל ב"ה, הוא גורם היותר עיקרי לכל המון המאורעות החומריים והרוחניים שבעלילות פני ההיסתוריה האנושית, שבה חקק צור עולמים ב"ה ע"י גילויה של תורת אמת, באורן של ישראל, את התכנית של הצורה היותר מוצלחת ורצויה לטובה היותר מעולה. ובהסיר סיבת חיפוש הכלכלה שמיוסד דוקא ע"פ סידור הטבעי הקבוע בה, יופסק הכח של השלשלת הגדולה הזאת של קישור בני האדם והשלמתן, שזהו מטרת כל הניסים וכללות ההנהגה האנושית בכללה. ע"כ ישתנו דברים אחרים, וסדר הטרף יהיה לחק קבוע. מנלן דחק לישנא דמזוני הוא, דכתיב "ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה" [משלי לא, טו].

(ראי"ה קוק, עין איה, שבת נג ע"ב)

ובטעם דחק לישנא דמזוני, יש לומר דהוא משום דקשה מאוד למצוא טעם מדוע יש לאחד פרנסה ולהשני אין לו, יש אדם שיצא לפעלו ולעבודתו מבוקר עדי ערב, כל עתותיו נתונים ביד עסקיו ובכ"ז אין לו פרנסה, ויש אדם שיושב כמעט בחיבוק ידים וימצא פרנסתו, האחד הוא בעל שכל חרוץ ואין לו פרנסה, והשני הוא נעור משכל וכשרון ויש לו פרנסה, הרי לפנינו שהפרנסה הוא כחוק בלי טעם, ולכן חק לישני דמזוני.

(רבי מנחם פולאק, עיון מנחם, כאן)

דאיתא בגמרא... מאי משמע דחוק לישנא דמזונא... ורבים הם שניזונים מן התורה, חלף עבודתם ותורתם רבו, המפזרים תורה ברבים, יש נאה אומר פשטים ונאה דורש רמזים, ודורש דמים לשאול אוכל לנפשו. וזהו "זאת חקת התורה", מזונות התורה, כי בודאי לית לך שום דבר בעולם שלא נרמז בתורה, ואיה איפוא המקום שמרומז מזון בתורה, לזה גמר אומר, "אשר צוה ה' לאמר", תורה ומוסר להזהיר ולצוות בטוב, ומהאמירה המה נזונים, וזאת הוא חקת התורה, מזונות של התורה.

(אור המאיר, פרשת חקת)

מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא דכתיב ואכלו את חקם
9-10

...שבעוה"ז נסתר ונעלם חיות הפנימיות שהוא מאמרו ית', והעצה עי"ז שמתבונן האדם מי צוה כו' גזר כו', זה שייך על כל דבר שיש בעל הבית ומשגיח על הכל כמ"ש מי הוא בעל הבירה [בראשית רבה פרשה לט, א]... הכח שנתן ה' יתברך לישראל שיוכלו להמשיך חיות מאמרותיו תוך עוה"ז הנסתר... שה' יתברך נתן כח לחבר ולדבק הכל להקב"ה ע"י המצוות... וע"י התבוננות הנ"ל מחזיר הכל לשורשו ובא טהרה. וזה שנקרא חוקה כמ"ש "חק נתן ולא יעבור" [תהלים קמח, ו], שהוא הבריאה והטבע שהכל בכח מאמרו ית', וכח המאמר נחקק ומקיים הכל. ולשון חקיקה וכתיבה הוא בדבר המתנגד, כמ"ש אש שחורה ע"ג אש לבנה [ירושלמי שקלים פ"ו ה"א]. וזה הכח מהתורה שנגנז גם בכל מעשה גשמיי נקרא חוקה כנ"ל. וע"ז נברא האדם להמשיך חיות הנ"ל בכל דבר ע"י התבוננות כנ"ל. ואיתא חק לישנא דמזוני כמ"ש [ואכלו] את חקם כו', שנקודה הנ"ל מקיימת כל העולמות ונותנת תמיד חיות ושפע ברכה לכל דבר, והוא נקודה המדבקת הכל בשורש החיות כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת חקת, שנת תרל"ב)

מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא וכו' הטריפני לחם חקי
9-12

ואיתא מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא וכו', מהכא הטריפני לחם חוקי. פירוש לחם חוקי הוא מה שה' יתברך קובע לכל איש כדי צרכו לתורה ועבודה לחקיקת דברי תורה בלב... וגם כן קשה למה כתיב לשון טרף ולא "האכילני"... אך כמו שמצינו בעשו הרשע שאמר "הלעיטני נא" [בראשית כה, ל], היינו מרוב תאוה שהיה לו להאכילה ביקש שיפעור פיו כגמל וישפכו בו, כן בהיפך שמענו מצדיקים שלא רצו לטחון וללעוס המאכל, ובלעוהו בלא טחינה ולעיסה כדי למעט הנאתן, שלא ירגישו בחיך טעם האוכל. ובליעה נקרא לעיטה... וזהו שנאמר "הטריפני לחם חוקי", שה' יתברך בעצמו יהיה המאכיל והמטריף, וזה כמו לעיטה, שהאדם פותח פיו ומלעיטין אותו ואינו מרגיש טעם המאכל בחכו. וזהו "לחם חוקי", שחוקק עי"ז הדברי תורה בלב, שהדברי תורה נקרא לחם כמו שנאמר "לכו לחמו בלחמי" [משלי ט, ה].

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, לראש חודש שבט (אחרי פ' וארא), אות ד)

שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת
13

והקשה דהיה לו לומר "היה מניח לכבוד שבת", שהרי האחד אכל מפני שרצה לאכול ולא מפני כבוד שבת, רק השני הניח לשבת? ותירץ דאיתא בגמ' [כתובות קי ע"ב] כל ימי עני רעים וכו' ומשני שינוי וסת תחלת חולי מעיים, ולכן שמאי היה אוכל לכבוד שבת, שלא יהיה שינוי וסת.

(רבי פנחס מקאריץ, אמרי פנחס, שער ב, לקוטי ש"ס ומדרשים, כאן, אות נג)

שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו', ונמצא בישל ואפה בכל ימות השבוע לכבוד השבת, אף מה שבישל ואפה לצורך מאכלו בחול, היה לכבוד שבת, כדי שיהיה היפה והמובחר לשבת. והנה כתבו הפוסקים דאף הילל מודה לשמאי דזה עדיף טפי. והנה העושה כן, ודאי ממשיך קדושת שבת על כל ימי השבוע, ואצלו נקרא השבת "שבת שבתון", שאינו שבת של חול רק שבת שבתון, שאף ימי החול הם אצלו שבתון... דקדושת שבת צריכה הכנה כל השבוע, דמי שממשיך עליו כל ימי השבוע קדושת שבת ומכין עצמו, אז ודאי בא עליו בשבת אמיתי הארה גדולה.

(רבי משה טייטלבוים, ישמח משה, פרשת ויקהל דף קצט ע"ב)

כל סדר הבריאה היה במתכונת של טפל ועיקר... ששת ימי המעשה טפלים לשבת, וזה שאמר בתנא דבי אליהו [פרק א] "ימים יוצרו ולו אחד בהם" [תהלים קלט, טז] - זה שבת... וכל אדם, אם עושה את הפעולה אשר נברא למענה הוא קונה שלמות, ואם הטפל הוא טפל באמת לעיקר, הרי באמצעותו נעשה גם הטפל שלם... וכן ששת ימי המעשה, אם הם טפלים לשבת באמת, הרי באמצעות שבת גם ששת ימי המעשה מיתקנים ומתעלים. וזהו שרמזו חז"ל שבכל יום אכל לכבוד שבת, והיינו שהשבת האירה לששת ימי המעשה.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת תולדות, שנת תרע"א)

מרגלא בפומיה דהרב הקדוש הגאון מוהר"י מפשעדבארז זלה"ה בשם הרב בעל המחבר ס' מגלה עמוקות ז"ל כי כל המצוות שהאדם עושה בכל ששת ימי המעשה יש להם עלייה בכל לילה וגם ביום השבת יותר בעולמות העליונים... וזה שאמרו אצל שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה על מועדים, שבת קודש)

שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה
13-16

"וטבוח טבח והכן" - מכאן ששמר יוסף את השבת, אין "והכן" אלא שבת כמו שכתוב "והכינו". וקשה דאם כן איך שלח האחים וחמוריהם בבוקר דהוי יום השבת?... נראה לפרש על פי מה שאמרו בגמרא שמאי היה אוכל כל ימיו לכבוד שבת, מצא בהמה נאה קנאה לשבת מצא נאה ממנה אכל את הראשונה, עיין שם, אם כן הכי נמי לא קאמר במדרש שהיה שבת, רק "אין והכן אלא שבת", אם כן אמר יוסף "טבוח טבח והכן" מיד היפה שבהם לשבת, שיחפש למצוא יותר נאה מאשר לו לשבת, וישחוט עתה הפחותים. ואין הכי נמי שלא היה אז ערב שבת כלל.

(שפת אמת, ליקוטים, פרשת מקץ, ח"א עמ' 178 במהד' אור עציון)

שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו
13-17

כל מה שהאדם אוכל בחול יותר ממה שראוי להתקיים נפשו... המותר נקרא "פרש חגיכם", ומוסיף כח אל החיצונים... ומה שאוכל בשבת ויום טוב הכל הוא ברוחניות ונבלע באיברים. וזה היה הויכוח של הילל ושמאי, שהיה הילל כשמוציא דבר נאה שומר אותם לשבת כדי שיעשה הכל רוחניות. ושמאי היה לוקח ביום ראשון, וביום שני אם היה מוצא אחרת נאה הימנה היה אוכל הראשונה, לפי שהיה סבור כי כיון שהיה מכין אותה לשבת חל עליה קדושת שבת, ואפילו היה אוכל אותה ביתר היה נבלע באיברים.

(מחברת הקודש, שער השבת, דף לד ע"ב במהד' קארעץ)

שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו' אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים
13-17

מצינו שהיו מדקדקין שיהיה סעודתם סעודת מצוה, כמו שאמרו שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת כו', אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שאמר ברוך ה' יום יום. והוא דשמאי רצה שיהיה אכילתו סעודת מצוה, ועל כן נהג שהכין הכל לשבת, והיה אכילתו כדי שיושאר היפה הימנו לשבת, והרגיש באכילתו טעם מצות עונג שבת. אבל הלל מצינו (ויקרא רבה פ' לד): "גומל נפשו איש חסד" - זה הלל הזקן כו', א"ל לגמול חסד עם הדין אכסניא בגו ביתא כו', והדין נפשא עלובתא לאו אכסניא היא? עיין שם. וזהו שאמר מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, והיינו שהיה כל אכילתו סעודת מצוה, שלא הרגיש הנאת הגוף, רק כמאכיל לאורח ומקיים מצות גמילות חסדים, ולא הוצרך למדת שמאי הזקן.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת תולדות, אות ב)

ובשבת כל אכילת ישראל בקדושה. ומדת שמאי הזקן שאכל כל ימיו לכבוד שבת, שרצה שיהיה כל הימים סעודת מצוה על ידי המכוון לכבוד שבת. והלל מדה אחרת היתה לו, שאמר שיוכל להיות לו מכוון לשם שמים גם באכילות חול, שהוא כמאכיל לאכסניא כמו שאמרו בהלל (ויקרא רבה פ' לד) שלא ידע כלל מהנאת עצמו.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק פרשת ויקהל, אות ו)

שמאי הזקן וכו' מצא בהמה נאה אומר זו לשבת וכו' אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים
13-17

ולכאורא אטו שמאי הזקן לא היה מעשיו לשם שמים? ונראה לי דדייק וקאמר כל מעשיו היה לש"ש, כלומר אפילו כשאכל היה אוכל לעבוד בו את ה' בבחינת "בכל דרכיך דעהו", ולא היה איכפת ליה מה שאוכל, העיקר היה אצלו שיכוון לבו לשמים. ולכן לא נהג כשמאי, דהרי כל מה שהחמיר שמאי הזקן להניח בהמה נאה לשבת הוא כדי לענג בו את השבת, דכל שהמאכל טוב יותר גם העונג בו הוא יותר, אבל הלל הזקן שגם אכילתו היתה לש"ש, לא טוב טעם המאכל גרם לו העונג אלא עבודת ה' שעבד בו, וכל בשר בין שמן ובין כחוש היה שווה לו לענג בו את השבת. או י"ל גם איפכא, דכיון שעבד עבודת ה' באכילתו גם בימות החול, א"כ אם מצא בהמה נאה למה יניח אותה לשבת, הלא גם עכשיו בחול סעודת מצוה לפניו ויש בה משום הידור מצוה לאכלה עכשיו.

(רבי מנחם פולאק, עיון מנחם, כאן)

שמאי הזקן וכו' מצא בהמה נאה אומר זו לשבת וכו' אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו וכו' שנאמר ברוך ה' יום יום
13-18

"שאם נזדמן לך חפץ" כו' [רש"י, שמות כ, ח] - פירוש, דענין הזכירה ש'אם נזדמן לך חפץ כו''. והרמב"ן טען שהברייתא הזאת, השנויה במכילתא, כדברי יחיד היא שנויה, אבל בגמרא אמרו שזהו מדת בית שמאי, אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שהיה אומר "ברוך ה' יום יום". עד כאן. ופליג עליו הרא"ם, ואמר כי דבר זה אינו קשיא, שיש לחלק בין דבר מאכל שמצוי הוא תמיד, ובכלי נאה, דלא שייך שימצא בכל יום, אמרינן כך שיהיה מזמן אותו לשבת. ואין בתירוץ הזה ממש, דהא אמרו [במכילתא שם] מעשה בשמאי שלא היה זכרון שבת זז מפיו, לקח חפץ טוב אמר זו לשבת, לקח כלי חדש אמר זה לשבת, אבל הלל הזקן וכו', אם כן דגם בחפץ טוב וכלי נאה חולק הלל. אבל התירוץ האמתי, דגם הלל מודה בדבר זה, ולא אמר הלל "ברוך ה' יום יום" אלא כאשר היה צריך לכלי היום - לא יניח בשביל שבת, כי "ברוך ה' יום יום", שלא אמרה התורה להניח להשתמש בכלי - כיון שהוא צריך לו. אבל היכי שאין צריך לכלי כלל בחול, למה ישתמש בחול שלא לצורך, כיון שאינו צריך לו? והיינו שדקדק רש"י בלשונו 'אם נזדמן', פירוש לא שלקחו לצרכו, שאז היה צריך לו, ואין צריך להזמין אותו לשבת, אבל אמר שנזדמן לו, ואין צריך לו, רק שהוא כלי יפה ונאה, ולפיכך יתקנו לשבת. ובברייתא קאמר 'לקח כלי', משמע לצרכו.

(מהר"ל, גור אריה, שמות, פרק כ פסוק ח)

שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין לט ע"ב), רק על הדרוש על זה יש קיבול שכר בהאי עלמא, ולא למחר לקבל שכרם, וכמו שנתבאר לעיל שאז טועמין מעין עולם הבא, כמו שאמרו בריש פרק שני דביצה דשמאי היה אוכל בכל יום לכבוד שבת, והלל אמר ברוך ה' יום יום. פירוש כי שבת מעין עולם הבא, כמו שאמרו בפרק הרואה (ברכות נז ע"ב)... כמו שאמרו בפרק היה קורא (שם יז.) כי בעולם הבא צדיקים וכו' ונהנין מזיו השכינה, וכן שבת הוא הכרת שם שמים הברורה.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, קונטרס נר המצוות מצות עשה א, אות מ, עמ' 71 במהד' הר ברכה)

שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו' מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה וכו' אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום
13-18

להיות שמאי הזקן מקובל ויודע באמת כי כל ששה ימים העליונים מקבלים המזון והפרנסה מהשבת העליון, וכל יום זן ומפרנס את העולם ממה שקבל מן השבת, וכמו שאמרו במדרשו של רשב"י ע"ה... לזה היה מכין ואוכל בכבוד השבת, ואפילו מיום ראשון, וכל ימי השבוע כן, כי זה היום כבר קבל מזונו מיום השבת ומידו היה נותן לו. ולזה היה מניח מיום ליום, כי כל הימים כבר נתברכו מהשבת שהוא מקור המזונות. אבל הלל הזקן, עם שהיה יודע שזה אמת, מכל מקום היה אומר שאין לערב יום ביום, שכל אחד ממונה לפרנס יום אחד בשבוע, וצריך לעורר הברכות מלמטה לתת כח בעליונים לפעול פעולתם, שעם שכל אחד מהימים העליונים מושפע מהשבת העליון לפרנס יומו, מכל מקום צריך התעוררות וסיוע מלמטה לתת בו און וחיל להשפיע מה שקבל. ולזה אמרו עליו שכל מעשיו לשם שמים, כלומר שהיתה כוונתו שיתברכו השמים העליונים שמו של הקב"ה. והוא סוד הכתוב שהביאו לראיה באמרם ברוך ה' יום יום. וכל מעשיו היה מכוין בהם צורך גבוה, לא צרכו בלבד... ולזה היה מתפלל על מזונו בכל יום כדי שיתברך השם הגדול. והוא אמרם שכל מעשיו לשם שמים.

(רבי מאיר אבן גבאי, עבודת הקודש ח"ג פרק יב)

שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו' אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום
13-18

ידוע מכתבי האר"י ז"ל אשר שני בחינות נשמות נמצאים בעולם, אחד מבחינת הגבורות ודיני אלקינו יתברך הנמשכים משורש קין, והשני מבחינת הבל שורש הטוב והחסדים. והנה אלו הנשמות הנמשכים משורש הבל להם בנקל יותר לעבוד את ה', מאחר שהם משורש החסדים, רחוקים הם מהקליפות והרע ואינם עומדים לנגדו בכוון להחטיאו דוקא כי רחוק הוא מהם. מה שאין כן בנשמות שהם משורש הגבורות הנמשכין משורש קין, להם קשה יותר העבודה והמצוה, כי קרובים הם לבחינת הקליפות והרע המקבלים השפעתם משורש הגבורה דקדושה, והם עומדין לנגדו ומכוונים מאוד להחטיאו בכדי לצוד הנשמה אצלם, וזה פרנסתם מה שמקבלין מאור וחיות השפע הנשפע ממלך הקב"ה להנשמה הקדושה. ולכן אלו הנשמות צריכין שמירה וזהירות גדול בכל עבודתם ובכל עניינם, ובפרט בשעה שהם עוסקים בדבריהם הגופניים כמו אכילה ושתיה ושארי דברים צרכי תאוות הגוף. וכל התאוות נמשכין משורש הקליפות, ובפרט האכילה, נודע המבואר בזוה"ק (חלק א, קי ע"א) אשר אין יצר הרע מתרבה בגו מעוהי דבר נש אלא מגו אכילה ושתיה, ונאמר (דברים לא, כ) "ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים" וגו'. אז צריכין שמירה יתירה ביותר ויותר להיזהר מבחינת הקליפות והרע העומדים לנגדם שלא יתמשכו ח"ו אחרי מעט מן המעט מתאות הלב, חלילה. ועל כן שמאי הזקן נודע שורשו שורש הגבורה והפחד, וכמו שמבואר בליקוטי תורה [לאריז"ל, על בראשית א, כו], והוצרך לשמירה יתירה בכל הדברים ובפרט בעת אוכלו כאמור, ועל כן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, להיות כל אכילתו נטפל למצות ה' והנטפל למצוה כמצוה בכדי שישרה אור קדושת ה' על אכילתו וזר לא יקרב אליה כי קודש הוא. אבל הלל מדה אחרת היה לו, פירוש מדה אחרת ממש ממדת שמאי, כי היה מדתו מדת החסד והטוב ולא ירא את פני הקליפות כיון שהוא רחוק מבחינתם למאוד ולא היה מפחד כלל שלא יתמשך אחרי תאות הלב שהיה שורש הטוב למאוד, והיה גם גופו זך ונקי מלהיות ח"ו מהמתאוין בעם... שלא אכל כי אם למען המצוה ולא למען הנאתו, ועל כן הנה כל מעשיו לשם שמים, כלומר שאף בלא כוונת שבת היו כל מעשיו מיוחדין בכדי לקיים מצות ה' ולא היה צריך לזו הכוונה שיאכל בחול לכבוד שבת. והיתה הכוונה הזאת שמור אתו לשבת גופא שיאכל בשבת לכבוד שבת. ולזה אמר שנאמר ברוך ה' יום יום, ואמרו חז"ל (סוכה מו.): בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, כן גם הוא קיים בנפשו לשום כוונת כל יום ביומו השייך אליו ולא לכוון כוונת שבת בחול כאמור.

(רבי חיים מצ'רנוביץ, באר מים חיים, פרשת תולדות, פרק כו, ב)

שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת וכו' אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום
13-18

ביאור דבריהם הוא על פי מאמרם בזוהר יתרו [פח ע"א]:... כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין כו' דהאי יומא מתברכין מיניה כל שיתא יומין עילאין, וכל חד וחד יהיב מזוני לתתא כל חד ביומוי מההיא ברכה דמתברכין ביומא שביעאה... ולכן תיקנו לנו הראשונים ז"ל לומר כל יום בשיר של יום "היום יום ראשון בשבת", "היום יום שני בשבת", וכן בכל יום, כדי להמשיך בפיו ע"י אמירתו קדושת שבת אל היום ההוא, וכן בכל מעשה אשר יעשה יאמר שעושה זו כדי להרויח לקנות בריוח צרכי עונג שבת, ועי"ז תשרה קדושה במעשי ידיו. או באם תהיה כוונתו במעשהו ליתן צדקה ויאמר שהוא עושה כדי ליתן צדקה ממה שירויח או להכניס אורחים, בזה גם כן הוא ממשיך מעין קדושת שבת ויזכה עי"ז להניח ברכה אל תוך ביתו ולהמשיך שפע אל ימי המעשה מברכאן דיומא שביעאה. גם באם זאת כוונתו ודיבורו בכל מעשהו, הוא גורם לעצמו שכאשר יכנס לשבת תגדל השפעת קדושה אליו, שהרי הכין עצמו לשבת כל השבוע, ועי"ז תגדל גם כן השפעת שבת להריק אל ימים הבאים. ועל זה רמזו ז"ל באמרם: מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת [ע"ז ג ע"א]. וזה הוא ענין שמאי והלל, ששמאי היתה מדתו להכין עצמו בפיו לשבת הבאה, ועי"ז כל מאכל שאכל מחמת שהכין את הבהמה הזו בפיו מתחלה לכבוד שבת, חלה עליה קדושה מקדושת שבת הבאה, ובאכלו המאכל קיבל קדושת שבת הבאה מאחד בשבת ואילך. ובית הלל היתה מדתו בכל מעשיו לשם שמים, וממילא נמשך קדושה אל כל מעשיו, וקדושת שבת קיבל משבת שעבר, וכמאמר הזוהר הקדוש דכל חד וחד יהיב ביומוי מהאי ברכה דמתברכין ביומא שביעאה. וזה אמרו ז"ל בית הלל אומרים ברוך ה' יום יום... "אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם" [שמות לה, א]... פירוש שתאמרו הדיבורים בכל עשייתכם... כלומר שכל מה שתעשו בששת ימי המעשה תעשו באופן זה שתזכירו ותאמרו שאתם עושים זאת בשביל שביום השביעי יהיה לכם קודש וצריך לענגו, וכמו שעשה שמאי הזקן שכשקנה בהמה באחד בשבת אמר בפיו שקונה אותה לכבוד שבת.

(מאור ושמש, פרשת ויקהל)

שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו' מניח את השניה וכו' אבל הלל הזקן וכו' שנאמר ברוך ה' יום יום
13-18

צריך לעיין על ראיית האור זרוע [הלכות ערב שבת סימן יח אות ג] והובא בדרכי משה [או"ח סי' רנ ס"ק א] וב"ח [או"ח סי' רנ] וט"ז ומגן אברהם [או"ח סי' רנ ס"ק א] הנזכרים לעיל [אות ב] דבית הלל מודו לבית שמאי מעובדא דקצב הנזכר [שבת קיט ע"א: קצב הייתי ומכל בהמה שהיתה נאה אמרתי זו תהא לשבת] דעביד כבית שמאי וקיבל שכר... מה ראיה? בית הלל נמי לא פליגי אלא באדם לצורך עצמו, דעל זה אמרו "ברוך ה' יום יום", דה' יתברך מזמין לכל יום פרנסתו השייך לאותו יום, וכיוון דנזדמן ליה לאותו יום, סבירא להו שלא להניח לשבת, אבל קצב דלא לצרכו היה אלא למכור לאחרים, יש לומר גם הלל הוה עביד בזה כשמאי? וצריך לומר דס"ל דעיקר כוונתו וכן שכרו היה על מה שעשה לצורך עצמו. ומה שאמר "קצב הייתי" היינו דלא היה עשיר, שהיה לו בהמות לשחוט לצורך עצמו כדשמאי, רק לפי שהיה קצב היה מצוי בידו בהמות, ועל כן היה יכול להניח המעולה לשבת, אבל כוונתו במה שהניח היה בשביל עצמו לכבוד שבת. ובשביל אחרים יש לומר איפכא, דגם שמאי מודה להלל דאין לו לחוש להניח, דשמאי נמי לא עביד אלא משום עצמו דוקא... בהא דבית שמאי הלשון בביצה כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, קרי לזה "כיבוד" והדבר מבואר גם כן מעצמו וכמו שכתבתי [שמה שמכין לפני שבת כדי להתענג בשבת, נקרא "כיבוד"].

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, קונטרס שביתת שבת, אות ה, דף מ ע"ב במהד' לובלין)

שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו' הלל הזקן מדה אחרת היתה לו וכו' ברוך ה' יום יום
13-18

אמרו ז"ל (סנהדרין צג ע"ב) "וה' עמו" - שהלכה כמותו. שלכוון הלכה לאמיתה צריך להיות בקרבו קדוש "וה' עמו" ממש בלי שום נגיעה לגופו כלל. אז יוכל לכוון אמיתות הלכה. והוא מדריגת הלל שאמר ברוך ה' יום יום וכו' כמו שאמרו בביצה. ובויקרא רבה (לד, ג), דאזל למגמל חסד עם הדא עלובתא, שממש כמו זר נחשבו לו. מה שאין כן שמאי היה צריך להכניס קדושה בכל דבר מאכל שאכל בכל יום ע"י כבוד שבת, ולא נחשב בעיניו האכילה קדושה כגמילת חסד.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, אות ט, עמ' 11 במהד' הר ברכה)

מה שאמרו (זוהר ח"ב פח, א) דההוא יומא מתברכאן מיניה כל שיתא יומין עלאין, אף דו' ימי בראשית הם ו' המדות כמו שמדייק בזוהר הקדוש מדכתיב "כי ששת ימים עשה" ולא כתיב "בששת"... שה' יתברך משפיע בחינת כל הו' מדות ליום שבת, וע"י יום השבת מקבלין כל ו' ימי המעשה מקדושת המדות דבר יום ביומו. וזהו שאמרו שהלל מדה אחרת היתה לו כו', שאמר ברוך ה' יום יום, והיינו כמו שנדרש (ברכות מ.): כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, שכל יום יש לו ברכה מיוחדת משורש קדושת המדה שכנגדו. ושמאי היה אוכל כל ימיו לכבוד השבת, כאמור שכל קדושת הימים וברכותיהן בא ונכלל בקדושת השבת.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת ויחי, אות ז)

שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו' אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום
13-18

מה שאמר אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו היו לשם שמים, כאילו נראה שאצל שמאי לא היתה מדה זו, הלא דבר הוא?... אמרתי... עפ"י מה שמבואר בספרי מחקר, שלענין מהות היצירה של כל דבר, מתחשבים על שם הגשמתה ותכליתה. לכן אפילו כשהכנתה לא היתה נכונה וישרה לסדרת התופעות הממשית והתכליתית, אבל כשהיא תתגשם אח"כ, הרי היא נחשבת על שם המטרה. כמו למשל דאמרו חז"ל (מגילה לא, ב) שסתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה, מפני שאם הבנין הוא תכליתו לסתור (בנין), הוא יִקָרא סתירה ולא בנין. וכן להיפך, כשהסתירה היא תכליתה לבנות (סתירה), היא תִּקָרא בנין... כמו כן הוא גם בבחינה שמימית ומוסרית, אפילו הפעולה לא היתה נכונה וישרה לסדרת התופעות הממשית והתכליתית, אבל כשהיא תתגשם אח"כ לקו הבחינה השמימית והמוסרית, הרי היא נחשבת ג"כ על שם מטרתה... וכן הוא באמת בכל הדברים, שהדבר הנעשה במקרה אינה מעשה, אבל הדבר התכליתי שהוא נרצה לעצמו, הוא אשר יִקָרא מעשה באמת, ואשר יִקָראו על שמו יתר המעשים, כמאמרם ז"ל (אבות ו): כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ר"ל כי כל מעשיו יִקָראו על שמה. כמו כן הוא גם הכא, מה דאמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו', ר"ל כיון שתכלית אכילת הראשונה בחול היתה למען יאכל את השניה הנאה ביותר בשבת, על כן גם על אכילת הראשונה יצדק לומר שהיא לכבוד שבת, א"כ הוי דבר כמו שאכילתו בכל יום ויום לא היתה לשם תכלית מכוונת כלל, כי באמת כל יום ויום יש לו מטרתו בסדר החיים. הכי שייך לומר שהיתה בו אותה המדה? משא"כ הלל, שעיקר מגמתו היה לשם התכלית המכוונת ליום יום, כי באמת כל יום ויום יש לו לפי סדרת התופעות הנפשיות תכליתו בחיים. ע"כ נחשב הדבר כאלו מדה אחרת היתה בו, שכל מעשיו היו לשם שמים וכו', מפני שנחשבו על שם המטרה שבהם.

(רבי אורי לנגנר, אור האגדה כאן, עמ' 193-194)

שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו' מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה וכו' הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום וכו' בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך
13-19

[ב ע"א] שמאי אומר מחד בשבתך לשבתך, כי כשם שא' בשבת סודו בבריאה בו' קצוות שבה כאמור, ככה היה מכוון בה כל שאר ימי המעשה עד השבת. הא כיצד? ראשון וששי בבריאה שבה, ב' וה' ביצירה שבה, ג' וד' בעשיה שבה. ועם זה כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, ומכוון תמיד בבריאה ממש אשר היא לבוש לשבת, כי הא דאמור רבנן: מאני מיקרותי [סנהדרין צד ע"א]. וזהו דיקדוק לשונו שאמר מחד בשבתך דווקא, שהיא בבריאה לכ"ע כמו שיבוא, תימשך הכוונה מניה וביה לשבתך. וידוע כי שמאי היה אב ב"ד, נאזר בגבורה, היא המדה הגוברת בבריאה מסטרא דאמא עילאה דמקננא בכורסיא... [ב ע"ב] שמענו יופי כחו של שמאי לכבד את השבת בכוונת הבריאה תמיד מיום [א'] עד יום השביעי. אמנם הלל הזקן תפס לו מדה אחרת, שכל מעשיו היו לש"ש, פירוש, ליחד שם ושמים, ההשגחה ומשגיח, דאינון שכינה וקוב"ה, ויחודם בחסד דווקא, כנודע משם אלוק שהוא א-ל בעל החסד, מיחד ואו עם ה"א. ולא היה הלל קובע עצמו בבריאה תמיד ומניח את השאר, אלא רצה לקדש אף העולמות של מטה, אחד אחד, בכל יום מעין ברכותיו, כדכתיב "ברוך ה' יום יום, ואזכרה זו דוקא שהוא כתובה באלף דל"ת [אדנ-י] בגימטריא הלל. והשם הקדוש הזה, הוא וכל שאר הנהגים ולא נמחקים, בבריאה הם, כנודע. [ג ע"א] הדרן בנשיא ישראל איש חסד ראשון לקצוות, שהיתה כוונתו ליחד בחלק הבריאה שבכל א' מהעולמות התחתונים איש יומו. והנה הבריאה בכ"מ היא שם ולבוש לאצילות הנקרא שמים. ועשיה נמי שם ולבוש ליצירה, שגם בה יצדק תואר שמים. וסידורן של ו' ימים בכוונה זאת היא א' ו-ו' בבריאה שבבריאה, ושוים בזה הלל ושמאי. אכן ב-ו' ה' להלל כוונתם בבריאה דיצירה, ג' וד' בריאה דעשיה... ולא נאמרו כל הדברים הללו בין למר ובין למר אלא לשרידים היודעים לקדש עצמן [בחול] כראוי לו מעין קדושת שבת. ב' ימים באמצע השבוע דווקא, והם אותו הזוג דסמיכי אהדדי, ג' לאחר השבת לרושם הנשאר מסילוק הנפש יתירה, והד' לפני השבת להזמנת היתרון ההוא לשבת הבאה אחריו. ועד"ז שנים לרוח, והם ב' וה', וב' לנשמה, א' ו-ו'. שמאי מכוין לעצם היתרון שהבריאה תוסף תת כוחה בשאר העולמות, והלל מכוון למדרגות שהן מקבלות היתרון. וכך יפה לו להלל בעל השם בגימט' היכל, הואיל והיכל זה עצמו בתחלתו מנהיג הבריאה ואמצעיתו מנהיג היצירה וסופו בעשיה. ולדברי שניהם צריך לדעת מהו שבח שמשבחת הבריאה יום א' ויום ו' הואיל ואינו אלא מינה ובה. והאמת דלכ"ע חשיב יתרון קרבת האצילות שבבריאה לשש קצוות שבה במקומן שהם קולטות ממנו ריח טוב, כי בשבת הנה זה האצילות שבבריאה עולה למלכות אשר למעלה ממנו, ובחול חוזר למקומו כשהוא מבושם ממה שהשביח בעליית שבת... [ג ע"ב] אבל חול מכין לשבת [לעיל ב ע"ב], פי' לשם שבת תמיד כשמאי שלעולם היה מכוון בבריאה עצמה, ובין בחול בין ביו"ט היה אוכל לכבוד שבת, אע"פ שלא פירש [שגם ביו"ט היה אוכל לכבוד שבת שאחריו] לפשיטותו, דחדא מנייהו קתני והיא תדירא, ואידך שאינה תדירה ה"נ. ועוד דיו"ט אחר השבת ליכא למיחוש ליו"ט שיבוא להשכיחו, דהא שבת קדמה ואתייא. לא נצרכה אלא לשבת אחר יו"ט, דתקינו ליה רבנן עירובי תבשילין דמבעי לן לאזדהורי ביה. הא כיצד, אם הכין בהמה לשבת תחלה, ומצא אחרת נאה הימנה, מניח המובחר לשבת ואוכל את האחרת ביו"ט, אע"ג דקדים, כי הא דאמור רבנן "זכרהו מאחר שבא להשכיחו" [לעיל טו ע"ב]. וכן אם מצא שלישית נאה ביותר לשבת, מניח שניה ליו"ט, וראשון אוכלה בחול, ומשייר שלישית לשבת. נמצאת סעודת יו"ט אפילו קודמת בזמן, שיריים לשבת הבאה אחריו, ושל חול שיריים ליו"ט, ושירי שיריים לשבת. אלמא סעודת יו"ט אף היא תלויה בשבת, לא שתהא שבת מכינה ליו"ט, אלא לעולם חול מכין ליו"ט [לעיל ב ע"ב], פי' אף ליו"ט. ואתי שפיר להלל נמי דאמר ברוך ה' יום יום, תרי משמע, שבת לחוד ויו"ט לחוד. ועוד שיש ליו"ט שייכות עם ראש עולם היצירה כדלעיל מעין מה שיש לשבת עם ראש הבריאה. נמצאו וא"ו קצוות היצירה שהן עצמן חול מספיקין להכין גם לכבוד ג' ראשונות שבת, שהן בסוד י"ט, כמו שיבוא. ואין יו"ט מכין לשבת [לעיל ב ע"ב] הכנה גמורה, ואין שבת מכינה ליו"ט [לעיל ב ע"ב] כלל, דהא מיו"ט לשבת לא הותר אלא [ע"י] עירובי תבשילין, ואסמכינהו אקרא "זכור את יום השבת" זכרהו וכו' [לעיל טו ע"ב], פי' כדי שלא תהא הכנת יו"ט מחמת קדימתה גורעת הכנת שבת הבאה אחריה, לא מחמת ממון לסעודה [ד ע"א] שאינה מספקת לשניהם. כי על כן חייב אדם לברור כפי כוחו מנה יפה לזה ולזה. אף לא תהא הכנת שבת קשה בעיניו מחמת איסור תחלת הזמנה ביו"ט, הואיל ואין יו"ט מכין לגמרי לשבת. לפיכך אמרה תורה "זכרהו". ועוד, כדי שנדון בו ק"ו לאסור מיו"ט לחול שהרי ההכנה מיו"ט לשבת מתחילין אותה מאתמול שהוא חול, ועכשיו אינו אלא גומר. ודע כי יש ליו"ט דוגמא קצת בכוונה הראויה מקמי שבתא ולבתר שבתא באופן זה: הנה קדושת יו"ט היא בסוד ראש היצירה, אצילות שבה ו"ו בשבת וא' כמוהו הם בסוד בריאה דבריאה כדאמרן. ותנן במנחות [פו ע"א] גבי שמן זית זך כתית למאור: שני שבשני וא' שבג' שווים, דגמרינן מינה נמי לקדושות חמורות דעלמא בגבהי מרומים... לפיכך אין יו"ט לבדו מבלי הזמנה קודמות מכין כל צרכו לשבת אע"ג דעדיף מינה טובא, לא שנא הכנה בידי אדם שהיא צריכה עירוב תבשילין, ולא שנא הכנה דממילא כגון פירות הנושרים או הכנה בידי שמים כגון ביצה שנולדה בשבת דמאתמול גמרה לה [לעיל ב ע"ב], ואין לשתיים אחרים הללו היתר כלל בין בשבת דעלמא בין בשבת אחר יו"ט, לא ע"י עירוב ולא ע"י דבר אחר. וכן אין שבת מכין ליו"ט כל עיקר בין בידי שמים בין בהכנות דממילא, ואצ"ל בידי אדם, אע"פ שיש דוגמתו בתר שבתא גרידא בכוונת הראש שזכרנו, אבל אין הכנת שבת אוסרת לאחר השבת שהוא חול, לפי שסוף סוף יו"ט קודש וצריך הזמנה, ואי שרית ביה הזמנת שבת אפילו הכנה דממילא יש לחשבו לכבוד שבת, אבל א' ו"ו השתא מיהת לאו קודש נינהו ולאו להכי אתקדש ליו"ט, אלא חול גמור המה לנו, וליכא למטעי בהו הואיל ולא שייכא הכנה גבייהו כלל... וכבר אמר השבת לפני הקב"ה רבש"ע לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג [בראשית רבה יא, ח]... [ד ע"ב] יש ליום א' בן זוג בהנהגת הבריאה והוא יום ו' וכן ב' וה' ביצירה ג' וד' בעשיה כמו שזכרנו, וליום שבת בהנהגת האצילות לא כן, כי הוא ולילו עמו אין עוד מלבדו.

(רמ"ע מפאנו, מאמר שבתות ה', דפים ב ע"א-ד ע"ב במהד' לבוב תרכ"ג)

שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו' מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום וכו' בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך
13-19

והלל מדתו חסד ושמאי מדתו גבורה, ולכן על פי רוב בית שמאי להחמיר ובית הלל להקל... דשמאי כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו', והיינו דשמאי לפי מדרגתו דרגא דפחד יצחק לא היה מאמין בעצמו, שמא אינו מתכוון באכילתו לשם שמים, ורצה להכניס קדושה באכילתו שיהיה אכילה דמצוה לכבוד שבת, שאם מצא אחרת נאה הימנה אוכל זו שיושאר השניה לכבוד שבת, אבל בלאו הכי לא היה אוכל בשר. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים וכו', והוא על פי מה שאמרו (ויקרא רבה פ' לד) הלל הזקן וכו', לגמול חסד עם הדין אכסניא בגו ביתא וכו', והדין נפשא עלובתא לאו אכסניא היא עיין שם, והיינו שלא עלה על דעתו שום הנאת הגוף רק כמו שמאכיל לאכסניא, והיינו לקיום הנפש שהוא על ידי אכילה... וחודש שבט שנוצר באות צ' בלעיטה, שהעסק בו לתקן האכילה שיהיה בקדושה כמו שנאמר "צדיק אוכל לשובע נפשו", כמו הלל "גומל נפשו איש חסד", לגמול חסד עם הדין נפשא עלובתא, וכשמתקן האכילה שיהיה בקדושה ניצול מכל קטרוג היצר הרע דשליטתו על ידי אכילה... ובחודש הזה הזמן לתקן שיהיה האכילה רק מסטרא דטוב... ואמרו בית שמאי מחד שביך לשבתיך, ועל כן אמרו באחד בשבט ראש השנה לאילן, שרק זריחה קצת יש בו מהלבנה, וצריך יגיעה ועמל לתקן האכילה שיהיה בקדושה וכעצת שמאי על ידי קדושת שבת, וזהו כדברי בית שמאי כמדתו הפחד והיראה ולא האמין בעצמו. ובית הלל אומרים בט"ו בו, דהיינו דסיהרא באשלמותא, שבחודש הזה התיקון מכל וכל שיהיה האכילה בקדושה צדיק אוכל לשובע נפשו לגמול חסד עם הדין נפשא, וזה ברוך ה' יום יום כמו שהיה במתן תורה, שנעקר יצר הרע מלבם ונעשה הכל מסטרא דטוב.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, שמות, לט"ו בשבט (אחרי פ' בשלח), אות ב, דף לט ע"ג-ע"ד)

שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו וכו' בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך
13-19

נחלקו בית שמאי ובית הלל בית שמאי אומרים מחד בשבת לשבתא ובית הלל מדה אחרת היתה בם וכו'. כי הענין ידוע כי אי אפשר לקבל הקדושה ביום שבת קודש אם לא ע"י ההכנה שאדם עושה כל ששת ימי החול, דהיינו ביום א', לעבוד לה' במדת אהבה וחסד. וביום ב', במדת יראה. וביום ג', בהתפארות. וכן כולם עד יום השבת שבו שלמות הקדושה. וכן היו נוהגין בית שמאי למטה שהיו מכינים כל דבר מחד בשבת לשבתא דוגמת הכנת העבודה והקדושה. ובית הלל מודו להם בענין זה, רק שמדה אחרת היתה בם לכבוד שמים, והיו מתקנים ששה מדות לעילא לעילא בשרשם וממילא נעשית הכנה על קדושת שבת.

(רבי ישראל מקוז'ניץ, עבודת ישראל, פרשת משפטים)

שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכו' בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום
13-20

ועיין במכילתא יתרו פ"ז על פסוק "זכור את יום" - תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה כו'... דלענין העונג הוא משנת בית שמאי, ובית הלל פליגי על זה בביצה. ואף דבמגן אברהם סימן רנ מביא מאור זרוע דגם בית הלל מודו דהא דבית שמאי עדיף. עיין שם. והוא באור זרוע... [הלכות ערב שבת] סימן יח אות ג, עיין שם. מכל מקום, אי סבירא ליה פירוש מצות זכור דאורייתא כן, אם כן חיובא הוא בדוקא לכל אחד, ולא להעדיפו לבד. ורש"י שכתב בפירוש החומש שם כ' ח' "תנו לב לזכור כו', שאם נזדמן" כו', נגרר אחר המכילתא כדרכו, מפני שקרוב לפשטיה אף שאינו כפי ההלכה, כמו שכתב בעצמו בתלמודין הנזכר [טו ע"ב ד"ה מ"ט] דהוא אסמכתא. ועל כן לא חש גם כן לשנות כדברי בית שמאי, כיון דלדברי הכל הכי עדיף, שפיר יש להסמיכו בלשון הכתוב כפי פשטיה. ובמגן אברהם שם כתב דדברי רש"י כהא"ז. וכן נראה מדברי ט"ז וב"ח בסוף סימן רמב עיין שם. ונראה כונתם כמו שכתבתי, דאי לא דסבירא ליה כהא"ז דעל כל פנים הכי עדיף, לא היה לו להסמיכו על לשון הכתוב כלל. אך מכל מקום נראה דזהו רק לענין מצות עונג, אבל סיפא דר' יצחק אומר כו', דמשמע דהוא לענין שלא יבוא לידי שכחת יום השבת שיוכל לבוא לידי חילולו, דעל כן צריך למנות כל יום לשם שבת כדי לזכרו בכל ימות החול אימת יהיה שבת, בזה יש לומר דגם בית הלל מודו, ושאני עונג משמירת חילולו, דחמיר טובי בכרת ומיתת בית דין, ושקול כעבודה זרה וככל התורה כולה. אלא דמכל מקום דרשתם זה בקרא דזכור על כרחך אינו כפי תלמודין דקאי על קידוש היום...
ושוב ראיתי ברמב"ן פרשת יתרו שם, אחר שדחה דברי רש"י, דזו דברי בית שמאי ואינו הלכה (ובמגן אברהם שם בשם הדרכי משה כתב דברי רמב"ן לחולק על הא"ז הנזכר. ולא ידענא מנא ליה דפליג אהא דמודו דעדיפא, דמה שכתב דהלכה כבית הלל היינו רק במה דפליגי, דלבית שמאי סבירא להו הכי בדוקא לחיובא, ובזה גם אור זרוע מודה דהלכה כבית הלל דאינו חיוב דוקא לעשות כבית שמאי, וכמ"ש שם דגם מאן דעביד כבית הלל לא הפסיד עיין שם. ורש"י שפירש הקרא כן, ואם כן הוא חיוב מן התורה לכל אדם, זהו כב"ש, ודחאו. ואולי הבינו בדברי א"ז דסבירא ליה בית שמאי ובית הלל לא פליגי כלל, רק כל אחד תפס מנהגו, וכמו שכתב כן ב"ח סוף סימן רמב עיין שם. אבל אף דיש לומר כן בברייתא קמייתא דביצה שם דנזכר שם רק מנהג שמאי והלל, אידך ברייתא דבית שמאי אומרים כו', ובית הלל אומרים כו', משמע דפליגי לדינא, וכן נראה גם מדברי א"ז כמו שכתבתי, ואין לאפושי פלוגתא בזה) הביא מכילתא אחרת: שמאי אומר זכירה עד שלא תבוא שמירה משתבוא כו' (ומצאתי זה בפסיקתא רבתי פרק כג, והוא פ' תליתאה דעשרת הדברות סימן א, ושם איתא א"ר שמלאי כו', והוא אמורא, ושנה משנתו כבית שמאי. ונראה גירסת שמאי אומר שברמב"ן נכונה יותר. ועיין שם בפסיקתא מסיים: א"ר אבהו אם נזדמן לך חפץ טוב אפילו מאחד בשבת התבינהו (נראה דצריך לומר התקינהו) לשבת. והנה ר' אבהו אמורא, אך הוא לא קאי אדרשא דקרא, ויהיה זה ראיה לדברי הא"ז דגם בית הלל מודו דהכי עדיף, וכן שם אחר כך מדרש תנחומא, עיין שם). וכתב דפשטיה דקרא לזכור תמיד בכל יום את השבת שלא ישכחהו ולא יתחלף בשאר ימים כו', וכדברי ר"י דמכילתא הנזכר לעיל, ודזהו פירוש "זכור עד שלא תבא", וגם הלל מודה בדרש זה ולא פליגי אלא במאכלים יעויין שם באריכות. וזהו כמ"ש דגם בית הלל מודו לדר"י, ודרק בזכירה שלענין העונג פליג. אלא שהוא הסב טעם הזכירה לא מפני שכחת המלאכה רק שעל ידי זה יזכור בעקרי האמונה בחידוש ובהשגחה ובנבואה, ודעל כן שקולה נגד כל התורה כולה יעויין שם באריכות. ורצה לומר דע"כ גם על ידי הזכירה בשאר ימים יועיל להזכירו בעקרי האמונה.
והרא"מ שם יישב דברי רש"י, דלא פליגי בית הלל אלא בענין המאכלים שהם דברים המצוים תמיד ולא בשאר חפצים. ותמה אהרמב"ן שבעצמו כתב אחר כך דמודה למדרשו, ופליג רק במאכלים, משמע דיש לחלק בין מאכלים לחפצים, ושפיר רישא דמכילתא ודברי רש"י בחומש כהלכה. יעויין שם באריכות. ותמהני עליו שהבין מדברי רמב"ן לחלק בין מאכל לחפץ, וליתא למעיין שם ברמב"ן. והא דנקט מאכלים, דבזה הוא הפלוגתא בביצה. ועיקר חילוקו בין הזכירה שלא ישכח שזכר למעלה, ובין הנחת והכנת דבר לעונג שבת, דבזה פליגי. ואין נפקא מינא בין הכנת מאכל לחפץ כלל. וגם חילוקו אין בו טעם, ומאי פסקא דמאכלות ובהמה נאה מצוי אחר כך גם כן טפי משאר חפץ וכלי? ויותר היה לו לומר לפי שבענין המאכלות מצינו בכתוב "והיה ביום הששי והכינו". אלא דבית שמאי אומרים דהתם על תיקון המאכלות קאמר, ולא מיירי ממוצא נאה השתא ולא ידע אם יהיה אחר כך. ועל כל פנים רמב"ן ודאי לא נחית לחלק בזה, ולא כתב אלא דמודו לעיקר המדרש ועל הדרך שכתב הוא. אבל בחפץ וכלים הרי פליגי שמאי והלל בסיפא דההיא ברייתא שהעתיק רמב"ן שם, עיין שם. ואם כן מבואר דלא בזה כיוון שמודו. ומבואר גם כן דלא עלה על לבו כלל שיש לחלק ביניהם, ועל כן לא קפיד למנקט מאכלים כבגמרא ולא כלי וחפץ כבמכילתא. ובאמת דא ודא חדא הוא, דהדבר מבואר דהך פלוגתא דשמאי והלל דמכילתא היינו הך עצמה דבתלמודין. ותימה על הרא"מ בזה, גם כן במה שכתב דבההיא דכלי וחפץ הלכה כשמאי - מאי שנא ההיא מהא? ואולי דעתו דרק בפלוגתא דבית שמאי ובית הלל הלכה כבית הלל, ולא בפלוגתת שמאי והלל עצמן. ושם בביצה מייתי תניא נמי הכי פלוגתא דבית שמאי ובית הלל אההיא דשמאי והלל הקודמים דקאי במאכלות, אבל בחפץ וכלי סבירא ליה דלא פליגי בית שמאי ובית הלל אלא שמאי והלל עצמן דמכילתא. ובזה לא אתמר הלכה כמאן, ויש לומר דהלכה כשמאי. אבל כפי הנראה אדרבא, רק בפלוגתא דבית שמאי ובית הלל הוצרכו לבת קול דהלכה כבית הלל משום דבית שמאי מחדדי טפי [יבמות יד ע"א], אבל שמאי והלל עצמן נראה ודאי דהלכה כהלל שהיה נשיא וגדול הדור טפי משמאי. ובאמת הדברים מראים דהכל חדא פלוגתא וכמו שכתבתי.
וגם בגור אריה לשם דחה דברי הרא"מ מכח אידך ברייתא הנזכר, אלא שהוא כתב סתם כאילו היתה בהעלם מהרא"ם. ובאמת הרא"מ עצמו מזכירה וכתב דבזה הלכה כשמאי. ועיין שם הוא כתב דלא פליגי בית הלל אלא במה שצריך לחול, דעל זה אמרו ברוך ה' יום יום, אבל מה שלא צריך, מודו דיתקנו לשבת. יעויין שם. ודבר זה נכון. ומכל מקום כל זה לענין דרשת מקרא דזכור, וכבר נתבאר דלתלמודין הכל אסמכתא ועיקרו לקידוש היום.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק קונטרס שביתת שבת, אות ב, דף לו ע"ד-לז ע"ג)

אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים
16-17

והוא תמוה, וכי שמאי מעשיו שלא לשם שמים חלילה? וביאור הענין מהיות ידוע שתלמידי שמאי היו חריפי טפי (יבמות יד ע"א), ואפילו הכי נקבעה הלכה כהלל שהיה ענוותן (ערובין יג ע"א). וידוע כי השמים מדה אחת, ו"שם" נקראת מדה אחרת תחתונה (עי' תיקו"ז תיקון מט), והוא היחוד האמיתי ליחד "שם" ל"שמים" שהוא ו"ה. והנה שמאי לגובה ערכו היותו חריף טפי לא היה יכול ליחד מדה התחתונה לאשר עליה, משא"כ הלל שהיה ענוותן וכל מעשיו ליחד מדת לילה ביום, שהיא "שם" ל"שמים". וזהו לשם שמים.

(רבי מנחם מנדל מוויטבסק, פרי הארץ, פרשת אמור)

וזה הגמילות חסד עם נפשו שהוא אכסנאי גו ביתא [ויקרא רבה פרשה לד, ג]... הלל לא הרגיש הנאת הגוף, אלא מוצא פי ה' המחיה הדין נפשא עלובתא... וזה שאמרו גם כן אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, רצה לומר שלא הניח הנאה לשבת כשמאי, כי הוא היה אוכל גם בימות החול על טהרת קודש, להיות כל מאכלו בקדושה ורוחניות המאכל כבשבת. וזה נקרא כל מעשיו לשם שמים... שמי שהוא כן אין צריך פרישות כי גם כל הנאותיו לשם שמים ולא לגרמיה. וזהו כל מעשיו, גם מה שנראה כמעשה להנאתו היה באמת לשם שמים. ומי שהוא כך גם כל דברי הרשות שלו הכל קדוש ואין אצלו חילוק בין חול לשבת.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ה ס"ק ב, עמ' 14-15 במהד' הר ברכה)

משה רבינו ע"ה כל שמועותיו סלקא אליבא דהלכתא, שאין כמותו. רק באמת אינן שמועותיו כלל רק דבר ה'. כי הוא מדה אחרת היה בו, שהיה מדרגא דשמים ממש, נבדל ומופרש מכל תאוות עולם הזה וחמדות הגוף לגמרי, ולא פעל שום דבר לצרכי גופו רק מה שה' יתברך ציוה לפעול. ולא עשה מעצמו כלום שום דבר אף מצרכי גופו עד שהיה הקול דה' יתברך נוכח עיניו והמצוה "את זה תעשה", וכל מעשיו היה רק מצוות [כענין שמאי הזקן שהיה אוכל כל ימיו לכבוד שבת, שאמרו ז"ל והלל מדה אחרת היתה לו כדאיתא שם בביצה ובויקרא רבה (לד, ג), דהנאותיו לגוף היה דאזיל למגמל חסד עם הדא עלובתא, ואם כן עשה לה כל מיני טובות והנאות כמו לאדם אחר וזהו דרגא דדוד] ה' יתברך.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק - פרשת אחרי מות אות ד, ס"ק קמח, עמ' 218 במהד' הר ברכה)

פירש רש"י: שהיה בוטח שתזדמן לו נאה לשבת. והיינו גם כן מטעם זה, שעל צרכי שבת לא חלה הקללה של "בזיעת אפיך". לכן היה הלל בטוח שתזדמן לו בהמה נאה לשבת, ללא שידאג ויטרח על זאת.

(רבי חיים שמולביץ, שיחות מוסר, תשל"ב, מאמר יז, עמ' נט במהד' תש"מ)

ולא די שחייב אדם להסתפק בההכרחיות, אלא שגם אל לו לדאוג דאגת מחר, אפילו לדברים המוכרחים וחיוניים בהיותר... וכן בביצה אבל הלל הזקן... והיינו שהיה בוטח שתזדמן לו נאה לשבת, ולא היה מכין מראש השבוע, שלא דאג על צרכי שבת לפני הזמן.

(רבי חיים שמולביץ, שיחות מוסר, תשל"ג, מאמר י, עמ' לה במהד' תש"מ)

הלל הזקן מדה אחרת היתה לו וכו' שנאמר ברוך ה' יום יום
16-18

ויצא לנו מכל זה כמה וכמה חיוב אצלנו להיות בה' מבטחנו לחסות תחת צל כנפי חסדיו ולבלתי בטוח בשום נמצא זולתו, ולהדמות בזה להלל הזקן ע"ה, אשר עליו נאמר: אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו, שהיה אומר ברוך ה' יום יום, מדי יום ביומו היה בוטח ברחמיו יתברך יזמין ספוקו והעבט יעביטנו די מחסורו.

(בינה לעיתים, חלק א, דרוש א ליום א של סוכות)

הפירוש הוא כנ"ל, כי גם הלל היה מבחי' החסד כנודע. וזהו שמדה הוא כלי המקבל, היתה לו מהשפעות והחסדים אשר ברוך ה' יום יום, היורדים לעוה"ז בכל יום. ולא די שהצדיק מקבל החסדים שיורדים בכל יום בימיו, כי אם גם החסדים הראשונים מימי קדם שנתעכבו מלירד.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה, פרשת חיי שרה)

הצדיקים הגדולים מתחדש להם בכל יום בחי' נשמה יתירה, בסוד "חדשים לבקרים רבה אמונתך" (איכה ג, כג) כידוע ליודעי חן. לכך הם נקראים שבת כמבואר אצל רשב"י [זוהר פרשת צו, כט ע"א]. ובכל יום ויום הולכים וגדלים יותר. ולכך הנה זה שאמר הלל [ויקרא רבה פרשה לד, ג] אני הולך לגמול חסד עם האכסניא. ר"ל הנפש היתירה שבאה לו היום חדשה מה שלא היה לו אתמול. וזה שאמר ברוך ה' יום יום, פירוש, שנתברך השם הויה ב"ה בקרבו יום יום ע"י שנתרבה אצלו נפש יתירה מחדש בכל יום בקדושה יתירה... זה שכתוב בק"ש אחרי והיה אם שמוע (דברים יא, יח, כ, כא): "וקשרתם וכתבתם וגו' למען ירבו ימיכם". פירוש, כי הלא זהו ענין ריבוי הימים, היינו שנתרבה לו בכל יום ויום נשמה יתירה כנ"ל, "וזה יהיה אם שמוע תשמעו" ותהיו צדיקים, תזכו לזה כמו הלל הזקן כנ"ל.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה, פרשת ויחי)

החילוק שבין נדר לנדבה, "הרי זו עולה", דנדר הוי קבלת עול מלכות שמים בעת אשר יגיע העת לעשות מסירות נפש, אבל כעת אינו מגיע לזה. אבל נדבה "הרי זו", נגמר בדעתו תיכף למס"נ... וזה שכתוב בהלל הזקן מדה אחרת היתה לו ברוך ה' יום יום, כי ע"י שהיה מוכן תמיד במס"נ דבר יום ביומו. וזה שאמר [הלל] (ויקרא רבה לד, ג): אלך ואגמול חסד לנפשי, כי כל חיות הגוף שלו היה רק גמ"ח.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה, פרשת ויקהל)

נראה לפרש שמצינו שכל תנא ואמורא היה בוחר לעצמו איזה מדה מיוחדת או מצוה פרטיית שהיה נזהר בזה ביותר, וכמאמרם ז"ל (שבת קיח): אביך במאי זהיר טפי. ונראה מכאן שהלל הזקן בחר לעצמו מדת הבטחון עד תכליתה. וזה מה שכתוב אבל הלל מזה אחרת וכו' ברוך ה' יום יום - משמע מזה שמעולם לא הכין שום דבר על מחר, והוא כדאיתא (סוטה מח): אמר ר"א כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמונה. ולכך אם היה הלל מכין מיום ראשון על ש"ק יהיה זאת נגד מדת הבטחון שלו. ובזה מדויק הלשון אבל הלל מדה אחרת היתה לו, ר"ל שהיה חזק במדת הבטחון, ע"כ ביטל מדה זו מפני זו. ושמאי ייחד לעצמו מצות שמירות ש"ק בכל חומרותיו.

(רבי חיים יצחק אהרן רפפורט, עיני יצחק כאן)

אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום וכו' בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך
16-19

החידושי הרי"מ... והיה אומר בשם הר"ח וויטאל זי"ע, הסברא מפלוגתא דב"ש וב"ה הוא, שב"ש שהיה אומר מחד בשבתא לשבתא שהיה כל כוונתו לשבת, וב"ה שהיה כל מעשיו לשם שמים, מזה נתהוה קדושת שבת ממילא.

(שיח שרפי קודש, פרשת כי תשא)

במה שהאדם מכין עצמו לקבל הקדושה, בזה הוא מקדש את יום השבת. וזהו קידוש היום, מה שאנו מברכים לה' יתברך שקידש אותנו וקידש את השבת, ובזה היום מתקדש, במה שאנו מכינים עצמנו להתקדש בקדושתו, ובמה שה' יתברך קדשנו במצותיו ובהנחלת השבת... ועל כן מצרכי בית שמאי מחד בשבא לשבת, שיזכרנו כל ימי השבוע, כי קדושת השבת נמשכת כפי הכנת הקדושה בכל ימי החול כולם. ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום, שאינו צריך לזכור השבת, רק שיראה כל יום ביומו להיות כל מעשיו לשם שמים, וברכת ה' חופף עליו בכל יום, וממילא כפי עבודתו לה' יתברך בימי החול כן יהיה כלי מוכן לקבל קדושת השבת בשבת.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, מאמר קדושת שבת, מאמר ב, דף ג ע"ב-ע"ג במהד' לובלין)

כל הדברים יש להם שורש בשמים... והצדיקים צריכים לחבר הכל אל השורש... וכמו כן בזמן ושנה - שבת שלום. ולכן כל מעשי שבת כפולים, לחם משנה. זכור ליום כו', שבו מתעלה הזמן אל השורש... וזה "יום יום יעמס לנו" - שזה מוטל על הצדיקים להכין הימים שלמטה שיהיו כלים לקבל השפע מימים אלו שבשמים. ואיתא בגמ' ב"ש אומרים מחד בשבתא לשבתא. והלל מדה אחרת היתה לו ברוך ה' יום יום ע"ש במס' ביצה. והם ב' מדרגות, כי השבת מעלה היום שלמטה ונתבטל אל השורש. ולכן איתא "שבת יומא דנשמתין ולאו דגופא" [זוהר ויקהל רה ע"ב], כי כשמתגלה עולם שלמעלה, עולם דלמטה לא אדכיר בשמא. ולכן בשבת לא אשתכח ביה מנא כדאיתא בזוה"ק [ח"ב פח ע"א] דכולהו ברכאין ביה תליין דייקא. ומדת בית הלל הוא לתקן ימי המעשה, להיות אחוזין ומתאחדין בימים שלמעלה. זהו בחי' יום יום.

(שפת אמת, פרשת חיי שרה, שנת תרנ"ד)

שכל מעשיו לשם שמים
17

מי שמתנהג אפילו בכל דברי הרשות וצרכי גופניים בקדושה, רצה לומר שכל מעשיו לשם שמים, ומכניס בהם עבדות ורצון ה' יתברך כדרך שאמרו ז"ל בהלל ושמאי, זהו נקרא חסיד, רצה לומר שלאו דוקא מדקדק על פי שורת הדין. וזה נקרא "בכל לבבך" - בשני יצריך וכו', שצדיק הוא הכובש יצרו אבל זה מכניס קדושה גם בכל חמדות היצר, ואז ה' יתברך מדה כנגד מדה נותן קדושה בכל מה שיעשה וזוכה להוציא קדושה הרבה מן היצר רע דייקא. ואז נקרא טוב מאד, שהוא יותר מטוב סתם.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קב)

ברוך ה' יום יום
18

קדושת הזמן מתפשטת היא על כל אורך הזמן, ברוך ד' יום יום, והולכים קווי אורי הקודש ונמשכים בצורה מסותרת, עד שבאים לידי הבעה וגילוי בזמנים המקודשים, בקדושת השבת, "תחלה למקראי קודש", בתור קדושה מקורית, שהיא משפעת קדושה על העולם ועל ישראל, ובקדושת הימים טובים, בתור מקבלי שפעת הקודש, ע"י ישראל דקדשינהו לזמנים [ברכות מט ע"א].

(אורות הקודש ח"ב עמ' שג = עולת ראיה ח"ב עמ' שסח = שמונה קבצים, קובץ ה, אות פב)

בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך
18-19

והאמת שיש בכח השבת להאיר לכל הזמנים ולכל המקומות, ותליא בשומרי השבת. ומצינו דפליגי ב"ש וב"ה, שמאי אמר מחד בשבתא לשבתא. וכן אמרו ב"ש [שבת יח ע"א]: האדם מצווה על שביתת כלים בשבת קודש, דכתיב "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו", לרבות שביתת כלים. והענין הוא שהשבת צריך להעלות כל ימי המעשה ולהאיר לכל המעשים. אכן לא כל אדם מוכן לזה. לכן הלכה כב"ה. אבל יחידים וצדיקים, כפי שמירתם השבת יכולין להעלות על ידו הכל. וזה שכתוב "למען ינוח שורך כו' ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו", שהוא לשון נפעל, שכפי שמירת האדם השבת בנפשו ומאודו, ממילא נמשך הארת השבת לכל המקומות. [לכן שביתת בהמתו לכ"ע מצווין ובכלים פליגי, כי קשה להעלות הדומם יותר מן הבעל חיים].

(שפת אמת, פרשת וישלח, שנת תרמ"ט)

מחד שביך לשבתיך
19

השבת אחד כמו שישראל הם אחד, כי כל האומות לא נבראו אלא בשביל לשמש את ישראל כשעושים רצונו, וכך כל ימי המעשה הם נבראים לתכלית השבת, כי כל הימים הם לשמש השבת. וזה אמרם מחד בשבתך לשבת, וכמו שאמר "זכור את יום השבת לקדשו", ובמכילתא ובפי' רש"י ז"ל: אם נזדמן לך חפץ וכו', שתראה כי ימי המעשה הם הכנה לשבת, וכדכתיב (שמות טז) "והיה ביום הששי והכינו" וגו'. ובזה השבת הוא אחד ולכן נתן השבת לישראל שהם עם אחד.

(מהר"ל, דרך חיים, משנת כל ישראל [עמ' פב במהד' פרדס])

מאמרם ז"ל מחד שביך לשבתיך, שכל בהמה או נתח טוב תאמר "הרי זו לשבת". וזהו אומרו "זכור" בקמ"ץ הזיי"ן, שהוא מקור, זכירה מתמדת. ולא לכוונת נוח מטורחך כל ימות החול, והתחזק בו במאכל בשר ושתֹה יין, כי אין זו מצוה כלל, רק "לקדשו", שהוא לכוונת השפיע בו קדושה יתירה מאתו יתברך. כי כל המענג שבת בכוונה הראויה, משפיע ומקנה בו קדושה רבה, כנודע ליודעי חן. כי הלא אם תזכה בשצף טורח, יצליחך ה' בימי המעשה, באופן שלא מתחת טורח תבא לך מנוחת שבת. והוא מאמרם ז"ל (ברכות לה ב) ראשונים היו עושים תורתם קבע ומלאכתם עראי זה וזה נתקיים בידם. אחרונים עשו מלאכתם קבע ותורתם עראי, זה וזה לא נתקיימה בידם.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, שמות, פרק כ פסוק ח-יא)

"זכור את יום השבת לקדשו" - כלומר זכרהו בששת ימי החול, ואפילו מחד בשבתא לשבתא, כמאמר חז"ל, שבכל השבוע תהיה יראתו על פניכם, שלא תאבדו עוצם קדושתו ורוב בהירתו וגודל התעדנות תענוג הפלא והקדושה והטהרה השורה על ישראל ביום שבת קודש, ועל כן תזהר בכל ימי החול לשמור את עצמך בכל דרכיך בבית ובחוץ... באופן שלא יהיה שום עיכוב לעוצם הקדושה שבו מלשרות עליך, ולא יתהפך השבת עליכם לבשת [אותיות "שבת"] ולא יתקלקל קדושתו ח"ו.

(רבי חיים מצ'רנוביץ, באר מים חיים, פרשת יתרו, פרק כ, ח)

"זכור" הוא מחד בשבא לשבתא, כמאמר חז"ל, ו"שמור" פירוש לשון המתנה, שמשמר וממתין בכלות לבבו לומר מתי יעברו ימי החול ויגיע שבת לקיים מצות בוראי לעשות נחת רוח לפניו, ובזה מעלה עליו כאילו הוא שומר שבת גם עתה בכל ימי השבוע. ועל כן "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו" (מכילתא פרשת יתרו), כי במה שמזכיר את יום השבת מחד בשבא וממתין ומצפה עליו לומר מתי יבוא לידי ואקיימנו, מעלה עליו הכתוב כאילו עתה הוא שומרו ונמצא הם בדיבור אחד ממש.

(רבי חיים מצ'רנוביץ, באר מים חיים, פרשת צו, פרק ו, א)

והעיקר הוא לקדש עצמו בתחלה בשבת במחשבה דבור ומעשה, כמאמר הכתוב (ישעיה נח, יג) "ודבר דבר", שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול (שבת קיג ע"ב), ובזה מתקן עולם הדבור... ואח"כ בימי החול זכרהו מאחד בשבת (ע' ביצה טז ע"ב וברש"י ד"ה מחד), ר"ל תזכור בחינת אחד, בחינת היחוד, שהיא בחינת תקון הדבור, שבשבת תזכור את כל ימי החול שלא לקלקל ח"ו.

(בת עין, פרשת שופטים)

ומצות "זכור את יום השבת לקדשו" הוא גם כן בכל ו' ימי המעשה (ועל דרך דסבירא ליה לשמאי בביצה מחד בשביך לשבתך, והלל לא פליג על זכירה בלב מיהת) להיות לבו נוהה ומשתוקק להגיע לקדושה זו.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק פרשת בהעלותך, אות א)

בגמרא ביצה: ב"ש אומרים מחד שביך לשבתיך. מחד עולה בגימטריא נ"ב, רומז לשם ב"ן, ב' פעמים הוי'. ר"ל שיהיה בש"ק היחוד מאתערותא דלתתא, ואז יתעורר גם כן למעלה להמשיך גם כן הקדושה לשבת הבא.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה, לקוטים, בסופם)

הענין בימי השבת, שבכל יום הוא מונה היום יום אחד בשבת או שני בשבת שהכוונה הוא כנ"ל ג"כ, כאשר ידוע כי בשבת נעשה היחוד בעליונים כמו בעת בנין בהמ"ק העתיד במהרה בימינו... לכן השבת הוא מעין עוה"ב כנ"ל. לכן הנה הצדיקים הם מצפים בכל ימי השבוע על יום השבת עונת היחוד, והם מונים ומצפים כל יום ויום על יום השבת העתיד לבא בהיחוד כנ"ל. וזה שאמרו חז"ל מחד בשבך לשבא, ופירש רש"י: מיום אחד בשבת תן לבך ודעתך לשבת הבאה. ר"ל מיום אחד בשבת תן לבך ותצפה על יום השבת הבאה לעונת היחוד של מעלה. ועל זה אמר הכתוב (ויקרא כו, ב) "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו", הוא הרומז ליסודות תשמרו ותצפו, כמו (בראשית לז, יא) "ואביו שמר את הדבר", תצפו על עונת היחוד של שבת ויהיה נחשב לכם כאילו "מקדשי תיראו", שהיחוד של שבת הוא כמו לעתיד שבהמ"ק קיים.

(תפארת שלמה על מועדים, לספירת העומר)

לזמן גוון אחד מעולם ועד עולם, ברם, עומק חיי האדם קובעים גוונים לזמן. אדם מישראל מרגיש שאינו דומה עולם של שבת לעולם של חול. ההבדלה היא לא רק בין יום השביעי לששת ימי המעשה. מכיון שיש הבדל בין ישראל לעמים, הרי אף יום חול של ישראל אינו דומה ליום חול של אומות העולם. בישראל אין שמות יחודיים לימות השבוע, אלא "היום יום ראשון בשבת". דמותו של כל יום נקבעת לפי מידת הכנתו לקדושת השבת. הכינוי הממשי "ערב שבת" בא אמנם ביום הששי, אולם ההכנה הנפשית לקראת שבת מתחילה מיד מיום ראשון, וכך הם מראה ימות החול. "מחד שביך - לשבתיך" [כלומר: מראשון בשבת שלך התכונן לקראת שבתך].

(רבי משה צבי נריה, נר למאור על התורה, פרשת אמור, עמ' 284)

מחד שביך לשבתיך וכו' לדעת כי אני ה' מקדשכם וכו' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל
19-24

אף כשפנוי כל הימים ועוסק בתורה ועבודה, יש עסק בשבת שזוכה להקדושה מה' יתברך דקביעא וקיימא, כמו שנאמר "לדעת כי אני ה' מקדשכם". והוזכר מקודם "ששת ימים" וגו', שכן תמיד מזכיר ימי המעשה קודם לשבת, ועל דרך שאמרו במכילתא (יתרו): זכור מלפניו כו', ש-ו' ימי המעשה הכנה לשבת, וכפי הכנת ו' ימי המעשה, כן זוכה לקדושת השבת שאחריהם. וזה רמיז גם כן במה שאמרו מחד שביך לשבתיך, לבד ההכנה לסעודת שבת כפי הפשט, שזהו גם כן הקדושה שישראל מכניס לשבת, כמו שאמרו: מקדשו במאכל ובמשתה וכו' [תורת כהנים אמור פרשה יב], מרמז עוד לההכנה בימי המעשה בהכוונה לשם שמים שיהיה לו בימי המעשה בכל מעשה הרשות, שעי"ז יזכה לקדושה יתירה בשבת הבא. וזהו מחד שביך לשבתיך... ואף דקדושת שבת קביעא וקיימא מה' יתברך וכמו שאמרו (פסחים קיז ע"ב) וכמו שנאמר "לדעת כי אני ה' מקדשכם", ועל זה אמרו שהוא המתנה טובה שנתן לישראל. רק ה' יתברך אמר לישראל "זכור לקדשו", "שמור לקדשו", להכניס בשבת קדושה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת משפטים, אות ו)

מחד שביך לשבתיך וכו' משה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' לך והודיע אותם
19-24

...במעלות יום השבת אשר בזמן הגלות שנחרב הבית עכ"ז השכינה שורה בתוכנו והיחוד בעולמות העליונים עם כנסת ישראל, אך בזמן הבית היה בשבת ביתר שאת ויתר עז. וזה שאמרו מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה לך והודיעם, כי השבת היא מתנה טובה לישראל לעשות היחוד, אף שיגנז הבית המקדש, השכינה שורה בתוכנו ביום השבת כמו בזמן הבית... וזה פירוש מחד בשבך לשבא, ופירש רש"י: תן דעתך לשבת הבאה, שהאדם צריך להיות עומד ומצפה כל ימי השבוע על יום השבת לעשות היחוד הנ"ל... האתערותא דלתתא ביום השבת הוא מעורר בחי' השבת העתיד לבוא במהרה יום שכולו שבת. וזה כוונת רש"י: תן דעתך ולבך לשבת הבאה... "נוצר חסד לאלפים" (שמות לד, ז) ר"ת נחל כמבואר בכתבי האר"י ז"ל כי הוא שם גדול ונורא. נוצ"ר אותיות רצו"ן, גימטריא משה, והוא הביא את בני ישראל לבחי' הדעת, כמ"ש "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל", אותיות דעת... וזה הרמז בגמ' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה לך והודיעם, להביא בהם בחי' הדעת.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה על מועדים, רות, ד, יז)

מחד שביך לשבתיך וכו' נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת
19-35

רק בהקשר עם שביתת השבת מוצאים אנו עיון הלכתי מעמיק בעניין הרשויות - רשות היחיד ורשות הרבים, "אל יצא איש ממקומו". רעיון עמוק גנוז כאן, השבת זהו יום היצירה של היחיד, יום גיבוש אישיותו. אם בימות המעשה מטשטשים התחומים בין יחיד ורבים, הרי ביום המנוחה והקדושה נקרא כל יחיד לשוב אל עצמו, אל מקומו. בששת ימי המעשה עובד האדם מחוצה לו ובשבת עבודתו יצירת עצמו - עבודת פנים, "נשמה יתירה"... החברה המודרנית כורעת תחת נטל הטלוויזיה, אם יקרא העיתון בשבת איך נספיק ללמוד בספר המפרנס את הנשמה היתירה? אם "מתקדמים" אנו בקצב כזה לאן נגיע? האדם המאמין, הבונה והיוצר את עצמו, עליו לזכור את השבת, לא מערב שבת בלבד אלא כבר ממוצאי השבת. עליו לכוון את כל חייו בדרך בריאה, "לקראת שבת לכו ונלכה", "מחד שביך לשבתיך".

(רבי משה צבי נריה, נר למאור על הגדה של פסח, עמ' 90-91)

הנותן מתנה לחברו אין צריך להודיעו שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו
21-22

פירש רש"י: "כגון קירון פנים דמשה שהודיעוהו הרואין לא צריך הנותן להודיעו". ע"כ. והקשה... איך יודיעוהו הרואין, הלא אין דרך ארץ לאמר למשה שיש לו פנים יפה וקרן עור פניו? ופירש... כי משה היה מתבונן בכל ישראל איך היו... בהכנעה גדולה לפניו... כשהיו רואים את פני משה... דן משה קל וחומר בעצמו: מה הישראל שרואים אותי יש להם בושה והכנעה וביטול כל כך, כ"ש אנכי עומד לפני הקב"ה תמיד... צריך אנכי להיות בהשתעבדות והכנעה גדולה. וזה שפירש רש"י שהודיעוהו הרואין. וזה היה קרון עור פניו של משה מחמת התבטלות והשתעבדות יתירה שבא לו מחמת הישראל הרואין... (הגה: ועתה יהיה מובן היטב פירוש הכתוב "והאיש משה עניו מאד מכל האדם").

(רבי שמואל צבי מאלכסנדר, מובא בס' גדולת מרדכי - גדולת הצדיקים, ח"א עמ' 64)

קשה דילמא משה רבינו ע"ה שלא הודיעו שאני, מפני שהוא מוכרח שידע בראותו כי יראים ליגש אליו, ובודאי שאל ואמרו לו הטעם כי קרן עור פניו, אבל אדם דאין סופו לדעת צריך להודיעו? ונ"ל בס"ד דיליף זה ממה שהוצרך הכתוב לומר ולפרש "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו", ומאי קמ"ל הא ודאי לא ידע מעצמו, דאין אדם רואה הפנים שלו אם לא יגידו לו אחרים מה שרואין בו? לכן יליף דבא הכתוב ללמדנו דין זה דהנותן מתנה אין צריך להודיעו.
והנה הטעם דהוה ס"ד שצריך להודיעו... נ"ל הא דאמר אין צריך להודיעו הכוונה הוא דאין צריך להודיעו בשביל מה נתן לו המתנה, אם בשביל הנאה שקבל ממנו מכבר או בשביל העתיד או בשביל מזכרת אהבה. והכי דייק לישנא דאמר הנותן מתנה לחבירו, דמשמע דנותן לו להדיא, שידע חבירו מי הוא הנותן לו. ויליף ממשה רבינו ע"ה דלא הודיעו ה' יתברך בשביל מה היה לו קירון פנים, אם בשביל זכותו או בשביל כבוד ישראל.

(רבי יוסף חיים, בן יהוידע כאן)

הנותן מתנה לחברו אין צריך להודיעו שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו וכו' הא במתנה דעבידא לאגלויי
21-26

משה רבינו העלה את ישראל איפה שהלך בכל מדרגותיו. איתא: הנותן מתנה לחבירו אין צריך להודיעו שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו וכו' הא במילתא דעבידא לאגלויי, היינו שראה אחר כך בכל איש ישראל המשהו מקרן עור פניו.

(רבי אברהם מרדכי אלתר, אמרי אמת ויקהל תרצ"א)

הנותן מתנה לחברו אין צריך להודיעו שנאמר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו מיתיבי לדעת כי אני ה' מקדשכם אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה משה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיע אותם וכו' הא במתנה דעבידא לאגלויי הא במתנה דלא עבידא לאגלויי שבת נמי מתנה דעבידא לאגלויי מתן שכרה לא עבידא לאגלויי
21-27

ונלע"ד כי הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו כדי שיקבלנה בסבר פנים יפות ולא יקיץ בה וישמרנה בשמירה מעליא. ולכן כשרצה הקב"ה לצוות את ישראל על שמירת השבת שהיא שקולה ככל המצות שבתורה, מרוב קדושתה א"ל למשה לך והודיעם כדי ישמרו אותה כתקונה. אבל קירון פנים אין צריך להודיעו, שהיה למשה לבדו, ולא נפיק מינה חורבא לאחרים כי ודאי שמשה רבינו ע"ה יקיים אורו בזכיותיו ובתורתו... ותירץ דקרון עור פנים הוא דבר העתיד לגלות לפי שכל ישראל יראו אותו, מה שאין כן בשבת שהיא מצוה גדולה ויש כמה אזהרות בשמירתה, ולכן צריך להודיעם כדי שיקבלו עליהם שמירתה בשלם שבפנים. והדר מקשה שגם השבת תגלה כיון דשבת ודינים במרה איפקוד קודם מתן תורה, ואז לא נודעה מתן שכרה, אבל במה שיזכר במתן תורה שתגלה לכל ישראל יודע גם מצות השבת "זכור את יום השבת לקדשו", והשיב מתן שכרה וכו', דשכר מצות בהאי עלמא ליכא. עוד יפורש המאמר הנ"ל עם מאי דאיתא בטור ח"מ סי' רמב סעיף ג, ז"ל: כל מתנה... צריך שתהא גלויה ומפורסמת... אפילו אמר סתם "כִּתבו לו", אינה כלום אא"כ אמר "כִּתבוה בשוקא וחִתמוה בברא"... זה שאמר רב [שבת י ע"ב] הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו, ולאו דוקא למקבל אלא לפרסם המתנה, ונקט להודיעו שהוא העיקר למען יקבל המתנה בסבר יפות ויחזיק לו טובה. ועיקר הדבר שרצה הקב"ה להודיע שנותן להם השבת למען לא יקנאו אומות העולם. והוא מה שאמר הכתוב בפ' תשא "ואתה דבר אל בני ישראל לאמר", היינו לאמר לאחרים, "אך את שבתותי תשמורו", למעט האומות משמירת שבת כי גוי ששבת חייב מיתה... ומביא ראיה מהבריתא: א"ל הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי וכו', דייק בבית גנזי משום דאיתא באותיות דר"ע אות א: בשעת מתן תורה קרא הקב"ה לישראל ואמר להם, בני, מקח טוב יש לי בעולם ואני נותן לכם לעד אם תקבלו את תורתי ותשמרו את מצותי.... זה העוה"ב, משיבים ישראל ואומרים, רבש"ע, הראנו דוגמא של עה"ב, משיב הקב"ה להן, זה שבת שהיא אחד מס' של עוה"ב. ע"כ. זה שאמר הקב"ה מתנה טובה יש לי בבית גנזי דהיינו העה"ב שהשבת דוגמא שלו... ועוד בבית גנזי היא התורה חמדה גנוזה והשומר שבת כשומר כל התורה כנודע, ולכן לך והודיעם כי היכי דלא ליהוי כמתנה טמירתא ויערערו עליה האימות.

(רבי בנימין ויטאלי, גבול בנימין, ח"א, דרוש נ, דף צד ע"א-ע"ב)

מתנה טובה
23

...וזהו ענין השבת שמיוחד רק לבני ישראל, לאשר ביום זה מתאחדין בני ישראל ברזא דאחד... ובחי' השלמות א"א להשיג כראוי רק במתנת עליון, לכן כתיב בשבת מתנה טובה יש לי כו'.

(שפת אמת, פרשת פינחס, שנת תרל"ז)

והשבת ניתן לבני ישראל במתנה כדכ' מתנה טובה יש לי כו'. כי הנה בני ישראל נבראו לתקן כל הטבע, ויש דברים שא"א לתקנם בדרך הטבע, רק ע"י שלעתים יש התגלות מלמעלה מן הטבע כמו בשבתות ויו"ט.

(שפת אמת, פרשת במדבר, שנת תרמ"ט)

יש בחי' בן ובחי' עבד, בכלל ובפרט... והשבת כולל ב' בחי' הנ"ל, והם בחי' זכור ושמור. ולכן נקראת נחלה ונקראת מתנה. נחלה היא שאין לה הפסק, והוא כח הבן בתולדה. ומתנה היא מה שאדם זוכה ע"י עבודתו באמונה, ותליא בעבודת האדם ויכול להתעלות ביותר הרבה מאוד.

(שפת אמת, פרשת וישב, שנת תרנ"ג)

"ששת ימים תעבוד כו' מלאכתך" - יגיעת האדם. "ויום השביעי כו' לה'" - שהוא מתנות, כמ"ש מתנה טובה יש לי, שהארה המתגלה בש"ק א"א להשיג בכח יגיעת האדם, רק במתנה כנ"ל. וע"ז רמזו "לא עליך המלאכה לגמור", כי מאדם הוא ההתחלה. כמ"ש "פתחו לי כחודה של מחט" - הוא יגיעת האדם בימי המעשה, "ואנכי אפתח לכם כפתחו של היכל ואולם" - הוא בש"ק כמ"ש "ביום השבת יפתח".

(שפת אמת, פרשת יתרו, שנת תרמ"ח)

נסמך פרשת השבת אל "ויתן אל משה" כו' לוחות הראשונות, לרמוז שבשבת מתגלה מעין לוחות הראשונות. ובשניהם יש בחי' מתנה, כמ"ש חז"ל מתנה טובה יש לי כו'. וכ"כ "ישמח משה במתנת חלקו", כמ"ש "ויתן אל משה". ואיתא במדרש כי אחר כל היגיעה מ' יום לא היה יכול לקבל התורה עד שניתנה לו במתנה. וכמ"ש במ"א בשם מו"ז ז"ל פי' יגעתי ומצאתי תאמין שע"י היגיעה זוכין למציאה ומתנה, שאינו בשכל אנושי, רק שהקב"ה נותן התורה במתנה כפי יגיעת האדם. וכן הוא בחי' שבת, מתנה טובה... שבת שהוא מעין עוה"ב הוא בחי' אור תורה... וכל זה מתת אלקים הוא. וזה "לדעת כי אני ה' מקדשכם". והוא ענין סייעתא דשמיא כמ"ש חז"ל הבא לטהר מסייעין אותו... עיקר לזכות למתת אלקים מלמעלה. והוא בחי' השבת... ו"אות הוא ביני וביניכם", כי אין מי לזכות לסייעתא דשמיא למעלה מן הטבע, רק בני ישראל בכחם להמשיך עזר וקדושה מלמעלה מן הטבע. והשבת עדות לזה, שהיא מתנה טובה מבית גנזיו כמ"ש לעיל.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרנ"ד)

במ' יום כתיב "לדבר אתו", כי היה בכח קבלת משה רבינו ע"ה, ואח"כ ניתן לו במתנה, מה שאינו לפי כח הנברא... וכמו כן אמרו חז"ל: יגעתי ומצאתי תאמין הוא לחדודי, אבל לאוקמי שמעתא סייעתא דשמיא. ולכן שבת שנאמר עליו מתנה טובה יש לי הוא הסיוע מלמעלה והוא בחי' זכור.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרנ"ז)

והשבת הוא באמת מתנה מה', שהוא הישועה שה' יתברך עוזר להמיחלים לחסדו לבוא אל השלמות, שא"א להיות בכח האדם בלבד.

(שפת אמת, פרשת במדבר, שנת תרל"ח)

סעודת ליל שבת הוא כנגד קדושת שבת בראשית שהוא הקדושה הנשפע מלעילא בראשית הבריאה כמו שנאמר וביום השביעי שבת וינפש וביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. וסעודה זו נקראת דחקל תפוחין, שהמה הנפשות ישראל השמחים בהמתנה טובה הניתן להם מן ה' יתברך.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק פרשת ואתחנן, אות יח)

לדעת כי אני ה' מקדשכם וכו' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה
23-24

תכלית עבודת האדם הוא בסייעתא דשמיא לזכות להמשיך קדושה משמים. ועיקר הקדושה הוא בעוה"ב. והקב"ה הטיב עמנו ונתן לנו גם בעוה"ז מעין הקדושה של עוה"ב, והוא השבת שהוא מעין עוה"ב. וע"י הקדושה היורדת בש"ק יכולין להתדבק בקדושת עוה"ב. וזה שכתוב "קודש היא לכם" - פירוש, לצורככם עשה הקב"ה להיות בשבת קודש מציאות הקדושה בעוה"ז. "לדעת כי אני ה' מקדשכם" - פירוש, עתיד להקדישכם בעוה"ב. וכעין זה נדרש בתו"כ [מכילתא פ' כי תשא, מסכתא דשבתא אות א] בפסוק "אני ה' מקדשכם" לעוה"ב, ע"ש. ועוה"ב הוא נעלם מלהשיגה בעוה"ז, אך השבת הוא הדרך שיכולין להשיג מעין עוה"ב. וזהו אמרם שבת שמה, שהשבת הוא שיכולין לכנות שם לקדושה של עוה"ב.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרמ"ו)

לדעת כי אני ה' מקדשכם וכו' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל
23-24

ששת ימי החול הם גילויי קדושתו ית"ש ע"י המעשים, "מה רבו מעשיך ד'", מערכי הגילויים שהמקבלים יכולים לקבלם. אמנם בשבת קודש מתגלית קדושתו כפי ערכו הנבדל. גילויים אלו אין כל עם ולשון יכולים לקבלם ולהשיגם זולת ישראל עם קדושו. מתנה טובה יש לי בבית גנזי ואני רוצה ליתנה לישראל.
פעמיים נצטוו ישראל על השבת, במרה ובהר סיני, ובשניהם לא נאמר "לדעת כי אני ד' מקדישכם" זולת כשנצטוו על המשכן שבא לכפר על חטא העגל... הנה בעת החטא אמר לו הקב"ה למשה "לך רד כי שיחת עמך", ובמדרש (ילקו"ש רמז שצא) איתא: אמר רשב"י לא זז משה מתפילתו עד שקראן הקב"ה עמי, שנאמר "וינחם ד' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו", אמר הקב"ה: בעולם הזה ע"י שהיה בהן יצה"ר עושין ע"ז, אבל לעתיד לבוא אני עוקר יצה"ר מלבן ונותן להם לב בשר... משה פעל בתפילתו לגלות גילוי נעלם ונבדל באהבת הקב"ה לישראל עם נחלתו, כי בין כך ובין כך יהיו נקראים עמו ובניו. גילוי כזה שלא היה מתגלה קודם, כשחטאו התבטא עליהם "עמך" ולא "עמי", לא זז משה מתפילתו עד שקראם "עמי", איך שהם, ואז בא הגילוי כי הנה כל הכשלונות של בית ישראל נובעות אך ורק מיצה"ר שמתגרה בהם יותר מדאי...
ועל כן דוקא אחר החטא בא הגילוי של שבת בתור מתנה, כי בו יתגלו ערכי הנבדל ית"ש שהוא מעל כל עולמי המעשים, ממעל לכל הערכים המתגלים במדות ובגבולות, אלא כפי הערך העליון הנבדל שאין שום מחיר בעדו וכולו מתנה, מתנת אלקים, כי גם בה בשעה שאין ישראל כדאיים כ"כ מצד מעשיהם, מאיר עליהם אור השבת העליון ומקדש אותם.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ט - שמות, מאמר צד, עמ' רצה-רצו)

לדעת כי אני ה' מקדשכם וכו' מתנה טובה יש לי בבית גנזי וכו' לך והודיע אותם
23-24

"לדעת" כו' - ששבת נותן דעת לאדם. כי וודאי מתנת ה' יתברך שנתן השבת, נכלל בזה שיוכל האדם לדעת ולעשות השבת. כמ"ש חז"ל הנותן מתנה כו' צריך להודיעו שנא' לדעת כו'. פירוש ידיעה - התקשרות ודבקות, כי אם לא היה נכלל בנתינת שבת ההתקשרות ודבקות בני ישראל בבחי' שבת, א"כ לא היה נתינה כלל.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרל"ב)

וכתיב בשבת "לדעת כי אני ה' מקדישכם", פירוש, ששבת נותן דעת. ופירוש דעת - התקשרות ודבקות בפנימיות... וכתבו חז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה לך והודיעם. הפירוש, שבכל דבר שבעולם נגנז הארה עליונה וקדושה, ועל ידי שבת נודע זה, ויוכל האדם למצוא גם בחול הארת שבת ע"י שמירת שבת... וזה שכתוב "לדעת כי אני ה' מקדישכם" - פירוש, מעשה ישראל יש בו נקודה חיות מה' יתברך, וע"י שבת נודע זה. ובחי' זו היא קודש, כי חיות ה' יתברך הוא קודש ונבדל, אף שהוא בתוך עניני עוה"ז. וגם כפשוטו, מה שמוצא האדם הארת הנקודה הנ"ל הוא ג"כ מה' יתברך. ובשבת נודע זה, כמ"ש" לדעת".

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרל"א)

"לדעת כי אני ה' מקדשכם" - דרשו חז"ל הנותן מתנה כו' צריך להודיעו כו'. הענין כי שבת הוא מעין עוה"ב, יום שכולו שבת. וה' יתברך שנתן לנו המצות, נתן לנו הכלים וההכנות שנוכל לקבל המצוות. והשבת הוא הידיעה והתקשרות להכין להשגת עוה"ב, יום שכולו שבת. "כי אני ה' מקדשכם" מתקיים לעתיד לבוא באמת. ובשבת יש קצת מעין זה. וזהו "לדעת" כו' ע"י השבת "כי אני ה' מקדשכם".

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרמ"ב)

לדעת כי אני ה' מקדשכם וכו' מתנה טובה יש לי בבית גנזי וכו' מתן שכרה לא עבידא לאגלויי
23-27

"ובריתו להודיעם" - שנתן הקב"ה ע"י תורה ומצוות, ובפרט המצוות שנקראו ברית ואותות כמו שבת מילה ותפילין ודכוותיהו, על ידיהן יש לאדם דעת ודבקות להרגיש הארת הסוד... וכן הוא בענין השבת קודש, שדרשו חז"ל "לדעת כי אני ה' מקדשכם" - מתנה טובה כו' בבית גנזי לך והודיעם. היינו שבאמת השבת מיוחד לנשמות בני ישראל, שעולין בשבת קודש לגן עדן עליון. אכן גם בעוה"ז נתן ה' יתברך לנו השבת להיות לנו ידיעה ודבקות בשבת העליון... וכן רמזו חז"ל: מתן שכרו לא עבידי לגלויי ע"ש.

(שפת אמת, פרשת וירא, שנת תרמ"ח)

לדעת כי אני ה' מקדשכם וכו' מתנה טובה יש לי וכו' לך והודיע אותם וכו' נשמה יתירה
23-34

וזהו רמז באלה הבארות שסתמו פלשתים, וגברה ידו של יצחק אח"כ וחזר והוציאם אל הפועל. אח"כ באר שכתב "ויריבו כו' לנו המים", מרומז על חלק הרוח, דיד שניהם בשוה. אח"כ בשטנה כתיב "ויריבו גם עליה", שהיה להם קצת תערובות, הוא בחי' הנשמה. אח"כ "ויעתק" כו' הוא בחי' שורש הנר"נ, והוא בחי' נשמה יתירה. לכן "ולא רבו עליה" כלל, כמ"ש בדברי קדשו של מו"ז ז"ל, כי רחובות הוא בחי' השבת שאין שם מגע סט"א כלל ויש בו הארה יתירה בנר"נ. ואיתא בגמ' הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שנאמר לדעת כי אני ה' מקדישכם, אמר הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי כו' לך והודיעם. דיש להבין בענין השבת, אי הקדושה מיוחד רק ביום הזה, הלא קדושת שבת הוא למעלה מן הזמן? אבל באמת זו המתנה טובה נתן לנו הקב"ה מעולם. והוא דכתיב "ויפח באפיו נשמת חיים". רק השבת הוא הדעת שנוכל להוציא מכח אל הפועל להתדבק בזו המתנה. וזהו שנאמר "לדעת" - צריך להודיע... ע"י השבת שיש בו נר"נ יתירה לדעת להוציא מכח אל הפועל אלה הבארות.

(שפת אמת, פרשת תולדות, שנת תרנ"ג)

לדעת כי אני ה' מקדשכם וכו' לך והודיע אותם וכו' נשמה יתירה
23-34

צריכין סייעתא דשמיא להיות דבוק אל השבת שהוא קודש ולמעלה מהטבע. וע"ז אמרו חז"ל "לדעת" - הנותן מתנה צריך להודיעו כו'. שהקב"ה נתן גם זה הדעת שיהיה לבני ישראל דבקות במתנת השבת. ולכן יורד נשמה יתירה, שבכח זו הנשמה נוכל להתדבק בקדושת השבת.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרנ"ז)

מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' לך והודיע אותם וכו' נשמה יתירה
23-34

ובמדרש: גדול השלום שניתן לפינחס שאין עולם מתקיים רק בשלום כלי מחזיק ברכה כו'. כי בשבת ה' יתברך פורס סוכת שלום עלינו, דאיתא מתנה טובה יש לי כו' לך והודיעם. כי לבד מתנה גנוזה השבת שנתן לנו הבורא ית', נותן לנו ג"כ הכנה שנוכל לקבל הארת השבת, והוא פריסת סוכת שלום הנ"ל. כי אין עוה"ז מוכן לקבל הארה עליונה רק ע"י הנקודה שלמות שנתן לנו ה' יתברך, והוא הנשמה יתירה שע"ז אמר לך והודיעם, הוא התקשרות ודבקות הדעת להיות מוכן לקבל הארת השבת.

(שפת אמת, פרשת פינחס, שנת תרל"ט)

לדעת כי אני ה' מקדשכם וכו' מתנה טובה יש לי בבית גנזי וכו' חוץ משבת שנתן להם בצנעא וכו' מתן שכרה לא אודעינהו וכו' נשמה יתירה לא אודעינהו
23-34

השבת הוא שורש כל המעשים, ועל זה נתקן השיר ליום השבת "כי שמחתני כו' בפעליך במעשי ידיך ארנן" [תהלים צב, ה]. והוא בחי' נשמה יתירה בשבת, כי הנשמות הם נקראין מעשי ידיו של הקב"ה, דכתיב "ונשמות אני עשיתי" [ישעיהו נז, טו]. והוא כח וחיות השורש של כל הבריאה. ואמר "איש בער לא ידע" כו', כמ"ש חז"ל דשבת ניתן בצינעא דכתיב אות הוא כו'. ולא אתגלי לאוה"ע מתן שכרו ונשמה יתירה של השבת ע"ש במס' ביצה. וזה העדות שהשבת מעיד על בני ישראל, כמ"ש "לדעת כי אני ה' מקדישכם". כי בני ישראל דבוקין בהשורש, והשבת שייך להם בעצם... וזה שכתוב "לדעת", שיהיה להם ידיעה ודבקות בהשבת. משא"כ "איש בער לא ידע" כנ"ל. וזה שאמרו מתנה טובה כו' בבית גנזי שהוא השורש כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרמ"א)

לדעת כי אני ה' מקדשכם וכו' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל וכו' ביני ובין בני ישראל אות היא לעלם וכו' מתן שכרה לא אודעינהו וכו' נשמה יתירה לא אודעינהו
23-34

...שבשבת יש ב' ענינים, אחד מתן שכרה, וזהו "לדעת כי אני ה' מקדשכם", שה' יתברך נותן בשבת קדושה בהאדם, ועל זה אמרו בגמרא מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל וכו', שזהו הקדושה שנותן ה' יתברך ללב האדם, ואז נקראו ישראל בבחינת מטרוניתא ומלכתא, כמו שאמרו במדרש (תנחומא פרשת קדושים): הואיל ונקדשתם לשמי וכו' היו קדושים כשם שאני קדוש וכו', משל למה הדבר דומה למלך וכו' הואיל ונתקדשת לשמי אני מלך ואת מלכה, כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך וכו'. וזה נקרא שבת מלכתא ומטרוניתא. ובזה נאמר "כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם", שה' יתברך מצידו נותן הקדושה... וזהו שאמרו בגמרא מתן שכרה לא אודעינהו. והב' הוא הנשמה יתירה שיורדת לכל אחד מישראל בכל מעלי שבת, היינו שכל אחד מישראל משיג בשבת חשק מחודש לעבודת ה' יתברך. וזהו הפירוש בזוהר הקדוש הנ"ל [עקב רעב ע"ב]: יצר טוב וכו' דנחתא בשבת, דיצר פירושו חשק, כמו שנאמר "שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך" וגו' [דברי הימים א' כט, יח], שכאשר ראה דוד המלך ע"ה אז איך שנדבו בנדבת לבב ובחשק גדול, ביקש מה' יתברך "שמרה זאת לעולם ליצר" וגו', שהחשק שיש להם לישראל שיהיה זאת לעולם. וזה נקרא נשמה יתירה, דנשמה הוא הנר ה' נשמת אדם, וכתיב "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי" [תהלים קיט, קה]. ובכל שבת משיג כל אחד חשק מחודש לעבודת ה' יתברך. וזה נקרא בחינת כלה, כמו שמצינו בגמרא (מו"ק כה ע"ב): ככלה חדשה. וגם על זה נאמר "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם וגו' וינפש". וזה שאמרו בגמרא נשמה יתירה לא אודעינהו... ועל זה אמר [שבת קיט ע"א] "בואו", היינו לב' המדרגות כלה ב' הרצונות הנ"ל, "ונצא" מכל עניני הגוף שהוא בחינת התפשטות הגשמיות "לקראת שבת מלכתא", היינו המתנה טובה שבא מצד ה' יתברך, כמו שנאמר "לדעת כי אני ה' מקדשכם", שה' יתברך נותן קדושה בהאדם כנ"ל.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת עקב, אות ו)

מתנה טובה יש לי בבית גנזי וכו' נשמה יתירה
23-34

ובכל איש ישראל יש נקודה חיות דכתי' "ויפח באפיו" כו'. רק האדם צריך למצוא זאת הנקודה. והוא עבודת האדם להמשיך כל המעשים אחר זאת הנקודה. וזה "שתה מים מבורך", והיא העבודה בימי המעשה. ובש"ק "ונוזלים מתוך בארך", שנפתח המעין ובא אור חדש, והיא נשמה יתירה... "וממדבר מתנה" - מדבר היא הנהגה שמנהג האדם כל מעשיו אחר נקודה רצון הנ"ל בימי המעשה, עי"ז זוכה בשבת למתנה, דאיתא מתנה טובה בבית גנזי, הוא ש"ק, והגניזה הוא בימי המעשה, כי המעשה הכנה לשבת.

(שפת אמת, פרשת חקת, שנת תרל"ד)

לדעת כי אני ה' מקדשכם וכו' מתנה טובה יש לי וכו' לך והודיע אותם וכו' נשמה יתירה
23-35

ובזוהר הקדוש [ח"א קג ע"א] בפסוק "ואברהם ושרה זקנים" כו' "נודע בשערים בעלה" כו' ומקשה דלית השגה ותפיסה בהקב"ה... אך כשיש זמנים שהשערים נפתחים יכולה הנשמה להרגיש ולדעת את בוראה, ע"ש היטב... וכתיב "שער החצר כו' ביום השבת יפתח" [יחזקאל מו, א-ב]. א"כ בשבת נפתח השער, ולכן יש נשמה יתירה, וכתיב ביה "לדעת כי אני ה'", דרשו חז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי כו' לך והודיעם. והוא כנ"ל, שבשבת זוכין לדעת ע"י פתיחת השער כמ"ש "נודע בשערים" כו'.

(שפת אמת, פרשת וירא, שנת תרמ"ו)

לדעת כי אני ה' מקדשכם וכו' לך והודיע אותם וכו' נשמה יתירה
23-35

השבת למעלה מכל מעשה בראשית. לכן עיקר השבת לנשמות בגן עדן ולעתיד לבוא. רק בשביל בני ישראל נתגלה מקדושת השבת בעוה"ז... וזה שכתוב "לדעת כי אני ה' מקדשכם" ואמרו חז"ל הנותן מתנה כו' צריך להודיעו. הגם כי נצרך להודיע לשמור השבת, רק שיש לבני ישראל התקשרות בשורש השבת שלמעלה ע"י הנשמה יתירה. "לדעת כי אני ה' מקדשכם" בגן עדן ולעוה"ב, וכמ"ש ז"ל ששבת מעין עוה"ב [ברכות נז ע"ב].

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרס"ד)

לדעת כי אני ה' מקדשכם וכו' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' חוץ משבת שנתן להם בצנעא שנאמר ביני ובין בני ישראל אות היא לעלם וכו' מתן שכרה לא אודעינהו וכו' נשמה יתירה לא אודעינהו וכו' וינפש כיון ששבת ווי אבדה נפש
23-36

ואף שאמר מקודם חוץ משבת שנתן להם בצנעה, ומה תירץ על מתן שכרה או על הנשמה יתירה? אבל הענין דשניהם, מתן שכרה או נשמה יתירה, נקראו "שבת". מתן שכרה הוא מה שנאמר "לדעת כי אני ה' מקדשכם", ועל זה אמרו מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, וזה מוסב על מתן שכרה, כי מצות שמירת שבת הוזהרו כבר בסיני, וגם הוא מצוה ככל המצוות, ואינו בכלל המתנה טובה, רק המתן שכרה הוא המתנה טובה. ושם כתיב "כי אות היא ביני וביניכם", היינו בצנעה. וכן נשמה יתירה גם כן נקרא "שבת", כמו שכתב בזוהר הקדוש [יתרו, פח ע"ב]: נשמתא דכל שלימו בה וכו' ובגין כך איקרי שבת. ושם כתיב גם כן "ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם". והנה מה שקראו בגמרא נשמה יתירה, ולפי דרשת הגמרא מפרש וינפש - וי אבדה נפש, הוה לו לומר "נפש יתירה" - הוא על פי שאמר בזוהר הקדוש (ח"ב רד, ב): אבל אי הכי וי גופא הוה לו לומר, דמיניה אבדת נפש? אבל רזא דמלה, בבר נש אית נפש וכו', וההוא רוחא שריא בגווה דההוא נפש ודיירא בה כל יומא דשבתא וכו'... ובשבת דאיהו לבוש לבושי דאינון עשר ספירות דבריאה. ואמר ב"פתח אליהו": לבושין תקינת לון דמיניהו פרחין נשמתין. ואז כל אחד מישראל זוכה לבחינת נשמה מסטרא דכרסייא, שהוא עולם הכסא, עולם הבריאה. וגם בנשמה יתירה דשבת יש מדרגות רבות, שיש שזוכה יותר ויותר עד שיוכל לזכות לנשמה מאצילות, שהוא בחינת שם מ"ה עם המילוי. אך על כל פנים כל אחד מישראל בשבת זוכה לאיזה בחינת נשמה, ולכן קראו בגמרא נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת וכו' וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש, היינו שהנפש אבדה התוספות שנתוסף לה בערב שבת, וכמו שאמר בזוהר הקדוש (ויקהל שם) ודא איהו שבת וכו', והיינו שהנשמה יתירה נקראת שבת כאמור. וזה שאמרו בגמרא הנ"ל חוץ משבת שנתן להם בצנעא.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת שופטים, אות ז)

מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה
23-24

וישראל ביום שבת דומין למלאכי השרת קדושים, אין עסקיהם כי אם הלל ושבח ליוצרם כי האל בחר בהם להנחילם יום זה שהוא סגולתו של מקום הגנוז בבית גנזיו. ובמסכת ביצה... מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה... ובודאי השבת מתנה טובה היא, שהוא מעין העולם הבא, וגנוז הוא בבית גנזיו העליונים, ואין לשום אומה ולשון חלק בו אלא "ביני ובין בני ישראל".

(ר' מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב - סתרי תפלות שבת ומועדים וטעמם, עמ' פג במהד' תשנ"ו)

...שיש שלש אוצרות להקב"ה: אוצר של יראת שמים, ואוצר של שבת כמאמרם ז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואחד "והייתם לי סגולה" (שמות יט, ה), פירש רש"י: אוצר חביב. ואף שאיתא (ברכות לג:) שאין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים בלבד וכו', יש לפרש דבאמת כל הג' אוצרות הם אוצר של יראת שמים ונכללו בו, כי שבת היינו על דרך "ירא שבת".

(דגל מחנה אפרים, פרשת ויגש, ד"ה וילקט)

רצונו ית' מקיים כל הנבראים, והוא שלמות הכל. וה' יתברך בחר בישראל, וכשמתגלה אהבתו לישראל אין שום חטא וקטרוג יכול לבטל זה, כמ"ש "אם יתן איש כו' בוז יבוזו לו"... וזהו ג"כ בשבת קודש, "פורס סוכת שלום", שג"כ מתנה לישראל כמ"ש מתנה טובה בבית גנזי כו', שמתגלה בשבת אהבתו ית' לבני ישראל, כמ"ש "ורצה בנו ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו" כו'. וזה הוא מתנה לבני ישראל...כי א"א לבשר ודם להיות בשלימות כראוי, "אין צדיק בארץ כו' ולא יחטא". רק כשמתגלה רצונו ית' הוא השלמות.

(שפת אמת, פרשת פינחס, שנת תרל"ד)

יוסף הוא בחי' יום הששי... זה שאמר "ראו כי ה' נתן לכם השבת", כמ"ש כי נותן לכם מתנה טובה, נשמת הצדיק, ושבת שמה, "על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים", בחי' יוסף המשיך ב' פעמים לחם גימ' יוסף. וזה נותן לכם בהכנת השבת כנ"ל.

(תפארת שלמה, פרשת בשלח)

ושמעתי מאמו"ז ז"ל כי ברכת יוסף "פורת עלי עין" - עולי עין, שאין עין רעה שולטת כדאיתא בגמ', ולכן עיקר הברכה היא ביוסף, דכתיב "ישלח ברכה באסמיך", במקום הסמוי מן העין. וכן הוא בשבת ברזא דאחד, שנמצא בכל איש ישראל נקודה סתומה ונסתרת כו' עכ"ד. ולכן אמרו מתנה טובה יש לי בבית גנזי.

(שפת אמת, פרשת ויחי, שנת תרנ"ד)

משה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' לך והודיע אותם
23-24

פירוש, בבית גנזי, שהיא למעלה מהטבע, ואינה יכולה להתגלות בעולם, כמו אור הגנוז לצדיקים. והנה במן כתיב "שבת לא יהיה בו" [שמות טז, כו], ואיתא בזוה"ק [ח"ב דף פח ע"א] מ"ט לא אשתכח ביה מנא? דכל ברכאין ביה תליין, ואינם בהתגלות. והגם כי המן היה מאכל שמלאכי השרת אוכלין, מ"מ כשבא לעולם ונתלבש בגשמיות, לא ירד בשבת, כי ברכת השבת אינה יכולה כלל להתלבש בגשמיות. ולכן אמר למשה לך והודיעם, ובכח התורה, כחו של משה רבינו ע"ה, יש לבני ישראל דבקות בשבת.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרנ"ח)

משה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' לך והודיע אותם וכו' מתן שכרה לא עבידא לאגלויי
23-27

וזה המאמר הוא מקושי ההבנה, כי הלא כל התורה והמצוות הם כלם מתנות טובות שנתן לנו ה' יתברך. ובפרט מה שמסיק מתן שכרה לא עבידא לגלויי, הלא גם כל שכר המצוות אינם גלויים לנו בזה העולם, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, רק אנו מאמינים בשכר עולם הבא אשר "עין לא ראתה" וכו'. אך על פי הנ"ל מובן קצת, כי שבת הוא מתנה טובה מבית גנזיו שגנוזה וצפונה יותר משכר כל המצוות, כי היא בחינת קדשה הקבועה וקימת לנצח, בחינת תשובה בחינת יום שכלו שבת, שע"י קדושה זאת יכולין לתקן הכל, כמו שאמרו רז"ל: כל השומר שבת כהלכתו מוחלין לו על כל עוונותיו... אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו. וזה עיקר מתן שכר של שבת, שע"י שמירת שבת יכול כל אחד לזכות ליום שכלו שבת, אפלו אם פגם מאד. אבל זה הסוד שהוא בחינת מתן שכרה של שבת גנוז וסתום מאד וצריכין לקבלו ע"י הצדיק שהוא בחינת משה, שהזהיר לו ה' יתברך מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' לך והודיעם. היינו שיודיעם מתן שכרה כדמסקו שם בגמרא כנ"ל. שזה בודאי צריך משה להודיעם וללמד עמהם הרבה, להודיעם ולהכניס בלבם קדושת שבת שהוא בחינת תשובה, שידעו ויקבעו בלבם שתמיד יכולין לשוב לה' יתברך מכל מקום שהוא, בבחינת "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך" וכו'... וזה אין זוכין כי אם בכח הצדיק בחינת משה, שכבר זכה ע"י עבודתו גם בזה העולם לבחינת יום שכלו שבת שהוא כלו תשובה, שעושה בכל פעם תשובה על תשובה וכו' וכנ"ל, כי יודע שלגדלתו אין חקר וכו'. ועי"ז יכול להודיע לכל ישראל קדשת שבת, היינו בחינת מתן שכרה שהוא יום שכלו שבת.

(רבי נתן מברסלב, ליקוטי הלכות, הלכות שבת הלכה ז)

משה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' חוץ משבת שנתן להם בצנעא שנאמר ביני ובין בני ישראל אות היא לעלם
23-32

דאיתא בגמ' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה כו' לך והודיעם. ותימה שכבר ניתן להם מצות שבת ונשנית בעשרת הדברות. אמנם נראה ע"פ מאמר חז"ל [זוהר ח"א, ע ע"ב] כי בקבלת התורה היה מתוקן כל העולם כאשר היה קודם חטא אדם הראשון. וכתיב "וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל", פירשו חז"ל שראה שאין העולם כדאי להשתמש כו' [חגיגה יב ע"א]. והוא באמת ע"י שנמצא החטא בעולם. אבל בהיות מתוקן הכל בוודאי היו משתמשין באור הגנוז לצדיקים. ובלי ספק הן המה הכתרים שקיבלו בני ישראל בהקדימם נעשה לנשמע. ואח"כ נאמר "ויתנצלו בני ישראל את עֶדְיָם" [שמות לג, ו] - הוא ג"כ מאותו הטעם, שראו שנתקלקל התיקון, והרגישו שיש מציאות הרע בעולם. לכן יראו לנפשותם פן יפגימו ח"ו גם אותו אור הצפון, דמה"ט גנזו המקום כדי שלא יהיה פגם הרשעים מגיע לאותו האור. ולכן בני ישראל מעצמם "לא שתו איש עדיו עליו" כנ"ל... מול זה בא הבורא ית' לנחם את בני ישראל ולהגיד להם כי השבת עודנו ניתן להם כמו שהיה להם מקודם החטא. וזה שאמרו מתנה טובה יש לי בבית גנזי, שהשבת ניתן לבני ישראל באופן שהוא גנוז, שלא יכול להיות מגע סט"א כלל... וזה שכתוב "ואתה דבר" כו', שמשה רבינו ע"ה לא היה בכלל החטא. ולכן נאמר "ואתה" במצוה זו, שיוכל למסור להם זאת המצוה כרצונו. והטעם "ביני ובין בני ישראל אות הוא" כו', ודרשו חכמים שניתן בצינעא כו', פירוש, שאין מגע נכרי שולט שם. ועיקר הטעם כיון שכל המלאכות בטלים בשבת אין קלקול המעשה פוגם שם, והחטא הוא רק בעשייה.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרל"ז)

מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה
23-24

הנקודה ממנו ית' שמחיה כל, נקרא "שלום". ולכך כלי מחזיק ברכה הוא להיות בנקודה זו. והיא נקראת "שבת", ולכך "ויברך" כו', כי מחזיק ברכה כנ"ל. וזה "פורס סוכת שלום", כי בשבת יש הארה מה' יתברך במתנה בלי עבודה, כמ"ש מתנה גנוזה כו'. ואברהם אבינו ע"ה חידש זה לזכות ע"י עבודה. וזה שאמרו שנקרא "יראה", שע"י היראה יזכה אדם לבחי' אהבה הבא במתנה... וכן בכל שבת קודש, שזוכין ע"י ימי העבודה לבחי' שבת שהוא אהבה ומתנה מה' יתברך כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת פינחס, שנת תרל"א)

...בשבת שנקרא נחלה בלי מצרים [שבת קיח ע"א], כי כל הארה הבאה לעולם באה עמה הסתר וקליפה מטעם תערובות טוב ורע שנעשה בכל העולמות, אבל בשבת הוא נחלה בלי מצרים, דסט"א ערקית, ויכולין לקבל הקדושה בלי הסתר. ולכן נקראת מתנה טובה בלי תערובות רע, הואיל והיא מבית גנזיו, שאין שם שליטת סט"א.

(שפת אמת, פרשת לך, שנת תרנ"ג)

כל החכמות הם עמודים להיות נבנה בית ה', והוא היראה שדרשו עליו בגמ' בפסוק "והיה אמונת עתיך" כו', אי יראת ה' היא אוצרו, אין [שבת לא ע"א]... כי התכלית מכל המדות לבוא על ידיהם ליראת ה', יש ע"י אהבה ויש ע"י פחד ויש ע"י אמת ושאר המדות. ויראת ה' נקרא אוצר, ורמז ליום השבת - "ירא שבת", שאמרו חז"ל עליו מתנה טובה בבית גנזי... "ואמונת עתיך" כו' הם בחי' ששת ימי המעשה. ולכן כתוב "פתח אהל מועד תשבו שבעת ימים", כי כל הז' ימים הם להיות הכנה לפתוח בית ה', בחי' תרעא לדרתא.

(שפת אמת, פרשת שמיני, שנת תרנ"ד)

ואיתא [שער הכוונות, ענין מזמור שיר ליום השבת] כי משה רבינו ע"ה מחזיר לישראל בשבת קודש הכתרים של "נעשה ונשמע". נראה שבשבת לא קלקלו ע"י החטא. ולכך שבת מעין עוה"ב... וכן איתא בחטא אדם הראשון שנתקבל בשבת, ג"כ כנ"ל, שלא הגיע החטא לבחי' שבת. והוא ששבת במקום הגניזה, כמ"ש מתנה טובה יש לי בבית גנזי כו', וכיון שנגנז לא הגיע קלקול החטא לשבת כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרל"ב)

קדושת הזמנים מגלה את הטוב העליון. ממקור הודאת השבת נשאב הכל, מ"טוב להודות לד'", מתוך שהם מתגלים בכל מועד ורגל, בתור חלקים מהטוב העליון, השמחה מוצאה בהם את מקומה. מה שבכללות, חל העונג יותר. ישראל יודע כי טוב ד', יודע הוא מחמדה הגנוזה שבאוצר העליון, שבבית גנזיו של הקב"ה . והרגלים מגלים את ידיעה זו, מרוממים את כח הפועל של האדם, משוים אותו לקונו בשיפור ההויה.

(אורות הקודש, ח"ב, עמ' תע)

תורתנו הקדושה נקראת "תורה" ושמה מוכיח עליה, כי מהותה ל"הורות" אותנו דרך החיים והטוב. ע"כ גם החלק הסיפורי שבה כולו הוא לתכלית הוראת דרכי החיים לנו, ולצורך רישומם ביחש להעתיד היותר טוב ויותר שלם, כפי המדה היותר עליונה ושלמה הידועה לאדון כל המעשים, נותן התורה יתברך... סיפור מעשי בראשית כולם צריכים שיובנו לתכלית "צירוף הבריות" והכשרת דרך החיים. הידיעה האלוקית המודדת בקו מדתה מערכי לב איש, רק היא יודעת את הצורך שיש לאומה הישראלית, לפי מידתה, כשרונה ומעמדיה השונים, אל שביתת השבת ואל כל הדרת קדושתה. לפיכך הכינה את כל הסיבות, המדעיות, המעשיות והמוסריות, להוציא על ידן אל הפועל את שלימות המתנה הטובה הזאת שיש לו לצור העולמים, אלוה כל הנפשות, בבית גנזיו ו"שבת" שמה. ע"כ התגלתה הידיעה האלהית במעשה בראשית, בידיעה היותר שלמה ומכוונת, בנבואה היותר עליונה של אדון הנביאים בתורת אמת, בבריאת ששת הימים ומנוחת שביעי... אע"פ שלא הותחל כלל הסיפור מראשית הויית המציאות הרחוק, ואמרו ז"ל: "מלמד שהיה סדר זמנים קודם לכן" (בראשית רבה ג) ו"שהיה בונה עולמות ומחריבן בונה עולמות ומחריבן ואמר דין הניין לי ויתהון לא הניין לי", כל אלה הם ידיעות מדעיות לבדן, חקירות ועיונים הנותנים חומר לשכל להתגדר בהם, אבל מה שעליו יוסד בנין העולם, מה שיהיה ראוי לבנות עליו היסוד המוסרי, שירומם גוי עדי עד, הוא רק אותו הצד של הבריאה שאפשר היה לספרו בסיפור אלקי, בבריאת ששת ימים ומנוחת שביעי, שרק ממקור אורה זה תצא לנו קדושת השבת כולה בהדרה, מחוברת אל ההשכלה הכללית היותר רמה של דעת אלקים ומגעת עד הרגש היותר נכבד של המוסר המעשי, בשביתת הבהמות והעבדים, המאגדת את היסוד המוסרי של המציאות הכללי עם המוסד הנעלה של לאומיות ישראל הפרטית.

(אפיקים בנגב פרק ג, הפלס ג, תרס"ג, עמ' 660 = אוצרות הראי"ה, כרך ב, עמ' 92)

...שאמרו חז"ל (ברכות ה ע"א): שלש מתנות נתן הקב"ה לישראל, תורה א"י ועוה"ב, וכולם ע"י יסורים, דכל דבר שאי אפשר לקנות בעד שום מחיר הרי בא רק בתורת מתנה, ואלו השלושה דברים באים ע"י מתנה לפי שאין מחיר עליהם, וכמה שיזדככו א"א לזכות בהם. וכמו כן בענין השבת שג"כ נאמר עליה מתנה אחת יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני רוצה ליתנה לישראל, הרי שהשבת באה רק בתור מתנה. לכן השבת היא בבחינת תורה, "הכל מודים שבשבת ניתנה תורה" (שבת פו ע"ב) והיא גם מעין עולם הבא.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק י - ויקרא מאמר כו, עמ' עה)

מתנת השבת היא למעלה גם מברית אבות. "אמר לו הקב"ה למשה, משה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל", דמתנת השבת היא מאוצר גבוה שלמעלה מכל משגב, ואף ברית אבות אין לו שם מגע.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק יב - דברים, מאמר כא, עמ' סז)

מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' לך והודיע אותם
23-24

בגמ' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, לך והודיעם כו'. כמה מתנות טובות נתן הבורא ית' לבני ישראל ותורה וכל המצוות. אכן באמת השבת הוא כולל הכל, והוא השורש של כל המתנות טובות. והשורש נקרא בית גנזיו של הקב"ה. וזה שכתוב "אך את שבתותי תשמורו", משמע שזה כולל הכל... הענין הוא כי ההפרש בין אלו שנקראו מתנות כמ"ש במדרש [שמות רבה פרשה א, א] ג' מתנות כו', אם כי כל טוב הנמצא בעולם הכל מאתו ית' שמחיה ומשפיע לכל את צרכיהם. אבל התקשרות אל השורש נקרא מתנה הניתן מיד ליד, פירוש שבני ישראל מקבלין מהנותן. וזה אינו יכול להיות עד תיקון כל השלמות שיש לאדם להשיג בעוה"ז, ואז בא אל שורש דבקות שיש לו... אכן לתקן עצמו עד לבוא אל השלמות אינו דבר נקל. אך בשבת קודש יש לכל אחד בחי' השלמות. לכן נקרא "שבת", שמשיב כל אחד לשורשו. ולכן נק' שבת מתנה טובה, כי כל השפעות באין מהשבת, והשבת הוא עצם המתנה. ובימי המעשה מתפשט למקבלים ולעולמות כפי מדרגת כל אחד ואחד. אבל שורש המתנה הוא בשבת כנ"ל. וזה ניתן לבני ישראל. [ולכן "אות הוא ביני ובין בני ישראל" כו'. והוא עדות על הבורא ית', כי אח"כ בא במדרגות שונות, אבל המקבלים ראשונים מיד המלך יכולים להעיד כי הכל שלו]... וזהו לך והודיעם, שיהיה להם זאת ההתקשרות.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תר"מ)

מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' לך והודיע אותם וכו' הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו
23-25

"ראו כי ה' נתן לכם השבת"... כנראה שניתן להם השבת בעת נתינת המן... נראה כי עתה ניתן להם במתנה השבת, כאשר חכמים הגידו מתנה טובה יש לי בבית גנזי כו', ובחי' זו נעשה עתה. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל במעלת המתנה - הנותן בעין יפה נותן, והנותן בור צריך ליתן לו דרך כו', כי המוכר דעתו רק בעבור המעות, אבל הנותן רוצה שיהיה להמקבל המתנה, לכן נותן לו הדרך כדי שיוכל לקבל את המתנה. וזה שכתוב "ראו כי ה' נתן" דייקא, "על כן הוא נותן לכם" כו', הוא הכנת יום הששי, שיש אז הארות לבני ישראל שיוכלו לקבל השבת. וזה שכתוב "ראו", כי מקודם כתוב "שם לו חק ומשפט" [שמות טו, כה], שידעו מצות השבת, אבל עתה ניתן להם בעין יפה, שהיה להם התקרבות להשיג ולראות בעין הארת השבת, כענין שאמרו חז"ל הנותן מתנה [לחבירו] צריך להודיעו, הוא התקשרות והתדבקות להשיג הארת השבת כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת בשלח, שנת תרמ"ג)


מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' לך והודיע אותם מכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו וכו' מאי עביד ליה שייף ליה משחא ומלי ליה כוחלא
23-29

העמידנו רשב"ג על עומק ביאור הענין, מה טעם הודיע הקב"ה שבחפצו ליתן להם את המתנה טובה הזו. והוא... כדי שמתוך כך תהיה האהבה נטועה בלבם, להיות אוהבים את ד' יתברך, אשר הוא כל כך משתדל באהבתו אותם לענגם... וכיון שזהו יסוד הענין של צריך שיודיעו, להרבות אהבה וריעות בין הנותן והמקבל, על כן אומר רשב"ג שיש צורך להודיע גם על נתינת דבר פעוט, כחתיכת פת קטנה, כדי ליצור ידידות ולהרבות אהבה בין אדם לחבירו... למדנו כאן עד היכן יש לנו להרבות אהבה למקום ברוך הוא, על המתנה הטובה שנתן לנו, וביותר - שהודיע לנו תחילה את רצונו ליתן לנו מתנה טובה זו, כדי שנדע אהבתו אלינו, ונכיר חיובנו לאהוב אותו. וזה לנו אות עד כמה הקב"ה משתדל לקרב אותנו וללמדנו דעת אלוקים... עוד יש ללמוד מכאן דרכי ד' ולהשתדל ללכת בדרכיו ולהתנהג באורחותיו... וכשם שהוא יתברך התנהג עמנו בדרך זו והודיענו על המתנה טובה כדי להרבות אהבה בין כנסת ישראל לאביהם שבשמים, כך במדה זו יש לנו להתנהג עם חברינו ושכנינו, לבקש שלום עמהם ולחפש דרכים כדי ליצור ידידות בינינו ובינם...
חז"ל עמדו בחכמתם ליעץ לנו את הדרך הנכונה כיצד להודיע לאמא, דרך אשר בכוחה ליצור ידידות ולהרבות ריעות... ישפשף לתינוק בשמן בין עיניו, יכחול לו סביב עינו, וככה יכנס הילד לביתו, ואמו תשאל אותו מי כחל לך סביב העין? והילד יספר שהשכנה הטובה, שאף נתנה לו חתיכת פת, היא כחלה לו, וע"י כך תתעורר נפשה של אם הילד להוסיף אהבה לשכינתה... ולא אמרו שילך האדם בדרך ישירה ויאמר לאמא שנתן פת לתינוק שלה... לפי שבהודעה סתמית, באופן ישיר, שיודיע לאמו שנתן פת לתינוק שלה, יתכן מאד שהאמא תגיב באופן שלילי, ותאמר שהיא איננה עניה ואינה מקבלת צדקה, ואולי גם עלולה להקפיד... בטענה שאיננה זקוקה לרחמי הבריות על תינוקה... ולפיכך יעץ אביי שההודעה לאמא לא תעשה באופן ישיר, אלא בצורה עקיפה... באופן שהאמא תדע מעצמה ע"י ראותה את פני תינוקה, ואז ודאי תקבל את הדברים בהבנה מלאה... ובכך תתעורר לאהוב את שכינתה שנתנה פת לתינוקה.
ועוד גם זאת. כי אילו יאמר בדרך ישירה, הרי בהכרח ירגיש הנותן שהוא התנדב משלו... והיה, ואמו של התינוק לא תגיב בחיוב... הרי שהתגובה הזו תעורר גם אצלו כעס גדול למאד... והדבר יביא לידי שנאת אחים. אבל כשיודיע לאמו בדרך רמז... איננו מרגיש כלל שנתן משהו לתינוק, ואיננו מוצא מקום לייחס לפעולתו כל חשיבות, הרי במקרה כזה, כאשר האם תוודע מן המעשה... ותרגיש צורך להכיר תודה לנותן להוסיף באהבתו, ודאי תצמח מזה המעשה תועלת גדולה, לעורר אהבה ואחוה ושלום וריעות... אשר זה הנותן לא חשב כלל שמגיע לו הוקרה על הפרוסת לחם שנתן לתינוק, הנה באו המקבלים והריהם מלאי הערכה ואהבה אליו.

(רבי יצחק אייזיק שר, לקט שיחות מוסר, חלק א, עמ' תכו-תכח, במהד' תשנ"ה)

מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיע אותם וכו' הא במתנה דלא עבידא לאגלויי שבת נמי מתנה דעבידא לאגלויי מתן שכרה לא עבידא לאגלויי וכו' מתן שכרה לא אודעינהו וכו' נשמה יתירה לא אודעינהו
23-34

במה שאמרו מתן שכרה של שבת נתגלה קשה, והלא עדיין אין אנו יודעין שכר הצפון. וזה לא קשה מידי, כי הכוונה שנתגלה ששבת שקולה כנגד כל המצות, אף שמצוה זו היא ע"י תענוגים... וזה הדבר נתגלה לנו. אי נמי הגילוי קאי על היעודים הגשמיים הנאמרים בפרק כל כתבי (שבת קיח, א): כל המענג את השבת כו' זוכה לנחלה בלי מצרים, ניצול מחבלי משיח וממלחמת גוג ומגוג כו'.
אכן יש להקשות בזה המאמר על המקשן והא שבת דעבידא לגלויי, שלא ידע התירוץ של מתן שכרה כו', אם כן איך הבין מה זה שאמר לך והודיעם, מה הודעה היתה בשבת יותר מכל מצות התורה? ונראה לפרש, דהמקשה מבין לך והודיעם על מתן שכר שבת הנ"ל, וכשהקשה שבת נמי עבידא לגלויי הכי קאמר, מאי טעם אין צריך להודיע במילתא דעבידא לגלויי, משום כשיגיע לו המתנה ידע מעצמו מי הוא הנותן, אם כן גם כשיבא שכר השבת נדע שהקב"ה הוא הנותן? ומשני: מתן שכרה כו', ורומז על מתן שכר הנשמה יתירה היא בשבת. ויהיה הפירוש כך: מתנה טובה יש לי בבית גנזי, דהיינו הטוב הצפון הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא, ושבת שמה כולה שבת היינו עולם הנשמות, ואני מבקש דוגמא לזה ליתן לישראל ביום שבת דהיינו הנשמה יתירה, לך והודיעם כדי שיכינו את עצמם לקדש כדי שתבא הנשמה היתירה. כי אין ספק שלא תבוא לבלתי המוכן, וגם אין ספק שהמכין עצמו לקדושה אף ביומי דחול מתקדש, אדם מקדש עצמו מלמטה מעט מקדשין אותו מלמעלה הרבה (יומא לט, א), רק יום שבת מוכן לזה ביותר, כשמכין את עצמו אז מתקדש בכפלים. והאדם המכין את עצמו סבור שזוהי משלו, ולא ידע כי הקב"ה הנותן לו הרבה במתנה, וזהו מתן שכרה לא עבידי לגלויי. ודוק.
ויש לפרש זה המאמר בענין אחר, וידוקדק הלשון היטב במה שאמרו ושבת שמה, דקשה למאי נפקא מינה מדייק בשמא? אלא הכוונה היא כפי המסקנא, שרומז על מי שמשמר שבת שלא יבא לעולם תקלה על ידו להיות השבת מחולל אצלו ע"י כפיית מלך או שר, כי הקב"ה יצילנו. וקל וחומר הוא ממה שאמרו (קיח, ב): אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, וקל וחומר גאולה זו. וזו ענין ששם "שבת" לא נשתנה בכל שבעים לשון, כולם קורין אותו שבת, כמו שכתבו המפרשים, ועל כן נקרא הנהר סבתיון. וסוד הדברים כי כל שבעים אומות אין להם שלטון לחלל השבת להשומר שבת, ואע"פ כן שלא להתגרות באומות צוה ה' יתברך להסתיר זה הדבר בפניהם. וזהו מתנה טובה יש לי בבית גנזי, על דרך: אבותי גנזו למעלה במקום שאין היד שולטת (ב"ב יא, א). ואמר שהמתנה היא ושבת שמה, דו"ק בלישנא ותמצא. וזהו שהשיב התרצן מתן שכרן לא עבידא לגלויי, רצה לומר שכר מצוה מצוה שיהיה לעולם השבת משומר, וזהו שפירש רש"י: והוא הודיעם בעל פה וכו' שלא ידעו האומות מזה הסוד, כך יש לפרש. אבל פירוש הראשון שקאי על נשמה יתירה הוא יותר אמת.

(של"ה, פרשת ויקהל ופקודי, תורה אור אות ג)

מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' אי הכי לא לענשו נכרים עלה שבת אודועי אודעינהו וכו' נשמה יתירה לא אודעינהו
23-34

...שאמרו שביום שבת באה נשמה יתירה לישראל, כרמוז באומרו "שבת וינפש", והוא סוד הנעלם שלא גילהו ה' לאומות כאומרם ז"ל נשמה יתירה לא אודעינהו. והעירותי בצפונו של דבר, במה שהקשו בגמרא על הודעת שבת לאומות שאם לא אודעינהו לא לענשו עלה, ואמרו שבת אודעינהו ונשמה יתירה לא אודעינהו. עד כאן. וקשה למה לא יבואו בטענה גם כן ויאמרו: אם היה מודיעם נשמה יתירה היו מקבלין שבת, ולא לענשו עליה? ונראה כי לזה נתחכמו רבותינו ז"ל ואמרו מתנה טובה וכו', פירוש כי אין דבר זה אלא בגדר מתנה אשר נתרצה ה' לתת לעמו, ואינה שכר שיבואו בטענה האומות כנזכר, כי אין דרך לומר "למה לא נתת לנו מתנה גם אנחנו". עוד תמצא כי כבר קבלו ישראל עליהם שמירת שבת קודם נתינת נשמה יתירה, ומעתה ענוש יענשו כל האומות על השבת ועינינו רואות. וענין נשמה זו היתירה רמזו מקומה רבותינו באומרם מתנה טובה בבית גנזי, וידוע הוא מקום הנקרא גנזי המלך, שהוא בחינת עולם עליון, ונשמה זו מחצבה שם היא, ולזה תקרא שבת, כאומרם ושבת שמה, כשם העולם שממנו היא, שנקרא עולם שכולו שבת (ר"ה לא). ועולם זה אין בו עצבון, ועליו לא בא כדבריהם בו אלא עונג ושמחה. ולזה צוה ה' להרחיק ביום שבת כל אותם בחינות החול, המלאכה והעינוי, כי באחת מהנה תגעל הנשמה משבת בקרב איש...
עוד ירצה "ביני ובין בני ישראל" יהיה סוד הדברים האמורים ולא יֵדעם אדם בעולם, והוא מאמרם ז"ל שאמרו נשמה יתירה לא אודעינהו, כי אין חפץ לה' שידעו האומות סתרי א-ל חי, והוא אומרו (תהלים קמז יט-כ) "חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי"... ואומרו "אות היא לעולם" - פירוש, כיון שכל זה יהיה סוד לישראל, ולא יגלו הדבר, אם כן הבא לישאל על מצות היום מה היום מיומיים, מה אות נעשה בו לעשות בו כל השינויים, מה תהיה תשובתנו אליו? לזה אמר "אות היא לעולם", פירוש שיהיה נגלה לבאי עולם "כי ששת ימים וגו' וביום השביעי שבת" וגו', טעם זה יהיה נגלה לזולתנו, ועם בני ישראל טעמם כמוס עמם חתום באוצרות החיים.

(אור החיים, שמות לא, טז)

מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת
23-35

אין ראוי לחלל שבת על מלאכת המשכן, כי הלא המשכן וכל כליו בהעשותם אין בהם קדושה עד יוקם המשכן על מכונו ותשרה עליו שכינה, נמצא שאין מעשה המשכן רק הכנה אל דבר שאחר העשותו יהא קודש. אמנם השבת אין צריך לומר שהוא עצמו קודש, כי אם שגם יריק וישפיע בנו קודש, היא נפש יתירה הנשפעת בנו מאתו. ועוד שנית, שקדושת שבת קדומה, כמאמרו יתברך אל משה חמדה גנוזה יש לי בבית גנזי ושבת שמה.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, שמות, פרק לה פסוק א-ב)

מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת
23-35

...שבקבלת התורה נשתנו בני ישראל וזכו לציור הפנימי שעליהם נאמר "אדם אתם", אתם קרוין אדם [יבמות סא ע"א], כמו שהיה לאדם הראשון קודם החטא, וע"י החטא הוסר ממנו הנשמה העליונה, ובקבלת התורה זכו לאותה הנשמה, ולא לשעה, רק לדורות, שכפי היגיעה בתורה זוכין להארות אותו צלם ונשמה עליונה... שבתורה יכולין להשיג במתנה מה שהיה מקודם נצרך להיות במדת הדין... ולכן כתוב ג"כ בשבת שנקרא מתנה טובה בבית גנזיו. כי התורה ניתנה בשבת... כמ"ש ז"ל [שבת פו ע"ב] "זכור כו' יום השבת" - עיצומו של יום, בגזירה שוה ד"זכור את כו' הזה אשר יצאתם ממצרים" כו'. והפי' שנשאר לעולם זכר בשבת קודש מאותו מעמד של הר סיני. ולכן נשמה יתירה יורדת בשבת קודש, ממשמע דכתיב "זכור כו' לקדשו", בוודאי הוא זמן שמתעורר זה הכח בבני ישראל.

(שפת אמת, פרשת יתרו, שנת תרנ"א)

מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת
23-35

קיפל הקב"ה כל א"י כו' [חולין צא ע"ב], והוא שורש הנקודה, אבן השתיה, שהוא שורש כל העולם. ויעקב אבינו ע"ה שהוא אדם השלם שהכל נברא בשבילו זכה למקום היסוד שהכל תלוי בו. וכתיב "לך אתננה ולזרעך" [בראשית כח, יג], נמצא שיש גם לכל איש ישראל חלק בזו המתנה. וזה נתקיים בשבת קודש דכתבו ז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. ולכן כתיב בשבת "אל יצא איש ממקומו" [שמות טז, כט], מכלל ששבת נותן לאיש ישראל מקום. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר כי זה ניתן בקבלת שבת, לכן צריך כל אחד לקנות שביתה בכניסת שבת, וכך נשאר לו כל השבת, דכן הלכה, דקנין שביתה בבין השמשות. עכ"ד ז"ל. וכמו דאיתא ביעקב קפץ הר המוריה כו' [רש"י בראשית כח, יז] כמו כן ממש הוא בחי' נשמה יתירה הניתנת לבני ישראל בשבת.

(שפת אמת, פרשת ויצא, שנת תרנ"ב)

מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל וכו' נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת
23-35

אנו מזכירים בתפילת שחרית: א. קודם כל את קדושת השבת, שהיא העיקר של שבת, הנשמה היתירה... זאת היא מתנה מן השמים אלינו, שמופיעה ע"י השראת השכינה בתוכנו, ע"י הדבקות האלקית. מתנה זו אינה שייכת לגויים: "ולא נתתו ד' אלהינו לגויי הארצות". יש צורך להפריד בינינו ובינם, כמו שמוזכר ב"עלינו לשבח" לגבי המתנה של כל התורה כולה, "שלא שֹם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם". ב. המתנה הזאת נמשכת אלינו באופן מעשי בכל דורותינו בתור נחלה קבועה, נחלה ברוח ובמסורת, לעומת עובדי פסילים ש"לא הנחלתו" להם. ג. "וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים". מה פירוש המלה "וגם" כאן? אם לגויים חסרה המתנה האלקית השמימית של קדושת השבת והנחלה שנמשכת ממנה - אז גם מנוחה אין להם! גם הצד הפשוט, המנוחה הפשוטה במובן של שלוות נפש, נחת רוח וגן עדן של שבת, אין להם ביום ראשון שלהם!

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת לך לך עמ' 115)

הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו
25

אשר הוא במה שבין אדם למקום לא יהיה בגלוי ובפרהסיא רק לאחורי המשכן, והוא ענין דבור "אנכי ה'". ואשר הוא בין אדם לחבירו שהוא ענין "לא תחמוד בית רעך כו'", בזה תגלה ותפרסם, כי הלא הנותן פת לתינוק צריך להודיעו לאמו.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, שמות, פרק כו פסוק ט)

הנותן פת לתינוק וכו' מאי עביד ליה שייף ליה משחא ומלי ליה כוחלא
25-29

בשבת ובר"ח מתחדשים האורות. רק כשבא דבר חדש, מתחזק הסט"א ועומד לבלבל. לכך כשבית המקדש היה קיים צוה הבורא אותנו להקריב שעיר ר"ח, שהוא מסטרא דלהון, ומעשן המערכה היו ניזונים לבל יקטרגו. והם ת"ף מחנות. ועכשיו בזמן הזה אנו צריכים להלל את הבורא אפילו בסטרא דלהון. וזהו "הללוהו בתוף ומחול", "בתף" הם הת"ף מחנות. וזה בדרך אור החוזר מסטרא דלהון. אבל כשהאורות יורדים מלמעלה מהבורא בדרך אור הישר, נעשה צירוף למטה פת, וזה הוא שאמרו בגמרא הנותן פת לתנוק, שאנו נקראים תינוק יונק משדי אמו, וכשהבורא מוריד לנו האורות מלמעלה למטה ונקראים למטה פת, צריך להודיע לאמו. מה עושה לו שייף ליה משחא ומלי ליה כוחלא, ומשחא הוא שמן, ושמן הוא חכמה, שמביא הבורא אותנו בחסדו הגדול לחכמתו ומשפיע לנו חכמה.

(רבי אהרן מזיטומיר, תולדות אהרן, פרשת פנחס, בסופו)

הענין שביחוד אלו הדברים על האיש לעשות הוא כי מי שרואה תינוק רעב ללחם חושב שהילד הוא אסופי, הוריו לא ידועים ואין מי שמטפל בו, ולכן צריך הנותן פת לתינוק להוציאו מלעז אסופי באשר שייף ליה משחא ומלי ליה כוחלא, כמבואר בקדושין עג ראש ע"ב: שייף משחא ומלא כוחלא אין בו משום אסופי.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור שבת י ע"ב)

הקשה הרב מירא דכיא... דילמא כוונת רשב"ג דאמר צריך להודיע לאמו הוא שיאמר לה בפירוש שנתן לו פת, או ע"י שליח?.... דאין דרך להודיע לאמו בפירוש, האיך ליעביד? אם יכנס לביתה איכא משום חשד והרגל עבירה... ואי לחפש עליה בשוק זה לא יעלה על הדעת. אלא ודאי שדעת רשב"ג לעשות לו שום סימן.

(רבי רחמים נאהורי, רחמיך רבים, כאן)

מתן שכרה לא עבידא לאגלויי
27

ונראה שדוגמא דידיה היא שבת שאינה נתפסת בשם כמו המועדים שיש לכל אחד שם מורה על מהותו, אבל שבת לרגלי רוממותה אין לעמוד על מהותה לכנות לה שם אלא בשלילה היינו שאיננה יום מלאכה, וזהו שבת שהמלאכות שובתין בה. וע"כ אמרו ז"ל בש"ס ביצה מתן שכרה לא עבידא לאגלויי, כי שכר מצוה מצוה, ופירשו ז"ל שהמצוה עצמה היא השכר, וע"כ כמו ששבת עצמה אין מהותה נתפסת בשם, כך מתן שכרה איננו נתפס בשם.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת בשלח, שנת תרע"ט)

שכר המצוות בעצם אי אפשר לפרש שהרי המצוות הן רמ"ח אברים דמלכא ושכר מצוה מצוה, היינו להגיע לשורש המצוה, וכמו שאי אפשר לפרש מהות ה' יתברך כן אי אפשר לפרש מהות שכר המצוות. ושבת היא עוד יותר, ואמרו ז"ל מתן שכרה לא עתיד לאיגלויי, כי שבת היא שמא דקב"ה כבזוה"ק, וע"כ כמו שאי אפשר לאיגלויי זה, כן זה.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת תצא, שנת תרע"א)

כל מצוה שנתן להם הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא חוץ משבת שנתן להם בצנעא
30-32

"ביני ובין בני ישראל" - שלא יתערב זר בתוכם ואין להם חלק בו כלל כי כולו קדש לה'. ולפיכך תקנו לומר "ולא נתתו ה' אלקינו לגויי הארצות וכו'", כי אין לאומות למטה וגם לא לכוחם למעלה חלק בקדושת השבת. והיינו דאמרינן במסכת ביצה פרק יום טוב: אמר רבי שמעון בן יוחאי כל מצות שנתן הקב"ה לישראל נתן בפרהסיא חוץ משבת שנתן להם בצנעה שנא' ביני ובין בני ישראל. ודע כי מטעם זה לא נזכר בו שעיר חטאת כמו בשאר י"ט, כי אינו צריך, כי כנסת ישראל ניתנה בת זוג לשבת, ושלום בכל, אין שטן ואין פגע רע.

(ר' מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב - סתרי תפלות שבת ומועדים וטעמם, עמ' פה במהד' תשנ"ו)

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי וכו' חוץ משבת שנתן להם בצנעא (יז.) שבת מקדשא וקיימא
30-יז.

באחת השיחות שמענו מפי מרן הרב זצ"ל: יש תלמיד חכם שהוא בבחינת יום טוב, ויש תלמיד חכם שהוא בבחינת שבת. מה בין יו"ט לשבת? אותו יום שחל בו יום טוב אין בו קדושה עצמית, אלא שישראל ממשיכים לו קדושה - "ישראל דקדשינהו לזמנים", לא כן שבת - קדושתה עצמית היא, "שבת מקדשא וקיימא". יש תלמיד חכם שהוא בבחינת יו"ט, שריבוי עיסוקו בתורה המשיך לו קדושה. אכן למעלה הימנו ת"ח שהוא בבחינת שבת, שנשמתו גבוהה ואצולה, וקדושתו קדושה עצמית (ועי' זוה"ק פ' צו דף כט, א: "ונפש דת"ח אתקריאת שבת מלכתא").
[ועל פי האמור נראה להוסיף: כשם שאמר רבי שמעון בר יוחאי, ששבת ניתנה לישראל בצינעא, הוא הדין כל אותם תלמידי חכמים שנשמתם היא בבחינת רזא דשבת, אף הם ניתנו בצינעה, וחתומים הם בחותם הרז והנסתר. ומשום כך, רשב"י עצמו, אשר "רבי יהודה קארי ליה שבת" (זוה"ק, נשא דף קמד, ועיין שם קמה, א), הוא שזכה לגלות רזי תורה לצנועין].

(מועדי הראיה, פרק א, עמ' כו)

חוץ משבת שנתן להם בצנעא
31-32

עיקר אות השבת הוא רק לישראל לבד, כמאמר חז"ל בזה כל המצוות שנתן להם הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא חוץ משבת שנתן להם בצנעה שנאמר ביני ובין בני ישראל וכו'. וכן הוא בזוה"ק (יתרו פח, פט.). והוא כי אור השבת להיותו גדול כל כך בבחינתו, אף התחלה שבו לא היה אפשר להינתן כי אם לישראל, שנשמתם וחיותם חלק א-לוה ממעל, יוכלו הם לקבל האורה על כל פנים במעט מעט. מה שאין כן שאר כל היצורים והנעשים על פני האדמה, אי אפשר להם כלל שיקבלו הם אור השבת אף הקטן דקטן שבו. רק שישראל הם המחלקים מברכתם ואורם שפע אור וחיות לדרי מטה. כי הרי אין ברכה בעולם כי אם ברכת השבת, וכל שיתא יומין מניה מתברכין. ומאין היו נוטלין כל צבאות מטה חיותם ומזונם תמיד אם לא ע"י עמו ישראל הכלולים מכל הנבראים ומכל העולמות שלמעלה ושלמטה ומהם מתחלק מזון וטרף לכל.

(רבי חיים מצ'רנוביץ, באר מים חיים, פרשת כי תשא, פרק לא, יג)

השבת הוא בחי' "נשמע", כי אין בו מעשה. לכן בש"ק מחזירין לישראל הכתרים, כי בזה לא חטאו. דאיתא שבת ניתן בצינעא, והוא עצמו כנ"ל, כי לוחות הראשונות שהיו בפרהסיא ובקולות שלט בהן עין רע. ולמה היו בקולות? רק שהיו בני ישראל מוכנים לתקן כל המעשים ג"כ לולי הקדמת עמלק הרשע שכל החטא נעשה על ידו, כמ"ש "קול מלחמה במחנה", וכל מלחמה היא מלחמת עמלק, ויש לו כח בעשייה, אבל השבת שהוא למעלה מהעשיה והטבע, אין שם מגע נכרי. לכן משיגין בו הארה מלוחות הראשונות.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרמ"ב)

חוץ משבת שנתן להם בצנעא שנאמר ביני ובין בני ישראל
31-32

לכל ימי המעשה [ששת ימי הבריאה] יש התלבשות בימי חול, אף ששורש הימים מאוד נעלה, ויום השבת אין לו התלבשות, אבל בני ישראל צריכין לכסות הארת היום, כמ"ש ביני ובין בני ישראל שניתן בצינעא כו'.

(שפת אמת, פרשת בלק, שנת תרל"ח)

וכמו שהשבת הוא שורש כל הברכות ולא משתכח ביה מזוני בהתגלות, כמו כן בני ישראל הם מקבלים שורש כל הברכות, וברוחניות לא בהתגלות... ושורש הברכה היא מהקב"ה בשבת קודש לבני ישראל עם קדושו. כמ"ש "ביני ובין בני ישראל אות הוא", כמ"ש חז"ל שניתן בצינעא, והרמז כמ"ש.

(שפת אמת, פרשת יתרו, שנת תרנ"א)

בפסוק "אך את שבתותי תשמורו כו' ביני וביניכם" כו', אמרו חז"ל שבת ניתנה בצינעא. הענין עפ"י מ"ש "ששת ימי המעשה יהיה סגור וביום השבת יפתח", כי בשבת נגלה הפנימיות הנסתר. וכמו שהוא מצדו ית"ש, כן בנפשות בני ישראל נפתח פנימיות הלב בשבת קודש. ובכל מקום הפנימיות צריך שמירה. לכן כתיב "תשמורו".

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרנ"ג)

חוץ משבת שנתן להם בצנעא וכו' אות היא לעלם וכו' נשמה יתירה
31-34

אלה פקודי המשכן משכן העדות... נשתלחו בני ישראל לתקן עולם העשיה, דכתיב "ואתם עדי" [ישעיהו מג, יב]... ובני ישראל יכולין לברר כבוד מלכותו ית' בעולם כמו שהיה בבנין המשכן והמקדש שתיקנו בזה כל הבריאה. וציור כל הבריאה היה נרמז בבנין זה לקשר כל הבריאה בשורשה. וזה כל עבודת בני ישראל להוציא מכח אל הפועל זה הציור... שהמקדש היה הציור של המלך כביכול... ועדות זה במעשה תליא כפי זכות בני ישראל בלבותם. וכפי מה שזוכין להיות ברי לבב, כך יכולין להוציא זה הציור בהתגלות. וזה עצמו עדות גם על בני ישראל, שהתגלות הקדושה בעולם כפי עבודתם. ובאמת יש לנו להתאונן על חורבן בית המקדש, כמ"ש שנתמשכן בעוונותינו. פירוש, זה הציור והעדות אינו יכול להיות בהתגלות ע"י מחשך עוונותינו... אבל בפנימיות ובשורש בני ישראל לעולם הם עדים על הקב"ה. וזה עדות השבת שניתן לבני ישראל בצינעא כמ"ש ז"ל "ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם"... ובחי' השבת למעלה מבחי' המשכן. והנה איתא במדרש: "אלה פקודי המשכן משכן העדות", ששאל משה רבינו ע"ה מה נעשה במוֹתר? ואמר לו: הקב"ה עשה משכן לעדות... עפ"י מה דאיתא במשנה: כל אהבה שתלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר אינה בטילה עולמית. וכמו כן אהבת בני ישראל להקב"ה אינה תלויה בשום דבר... רק הוא גזירת הכתוב כטבע אב לבן.... וכמו כן אהבת בני ישראל להקב"ה היא בעצם. לכן היה מוֹתר בנדבת המשכן, שהגם שזה הבנין מהמשכן היה מאוד מעלה גבוה ורמה, אבל נדבת בני ישראל הוא למעלה מכל דבר, ואינו תלוי בשום דבר ובשום בנין. הרי קראו הכתוב מוֹתר. והוא ענין נשמה יתירה בשבת. כי כל ימי המעשה האהבה תלויה בדבר, כפי עבודת האדם במצות מעשיות. ובשבת מתנה טובה וכל המעשים נשבתין, שהוא אות אהבה שאינה תלויה בדבר. לכן אהבת המשכן אינו מתקיים תמיד, רק כפי זכות הדור, אבל עדות השבת הוא בחי' נשמה יתירה שאינה תלויה בדבר.

(שפת אמת, פרשת פקודי, שנת תרנ"ד)

חוץ משבת שנתן להם בצנעא וכו' נשמה יתירה לא אודעינהו
31-34

בני ישראל ביציאת מצרים קנו להם נפש ובמתן תורה רוח ובמשכן וביהמ"ק נשמה... ואפשר שהם ג' השבתות שמצינו במרה ובסיני ובמלאכת המשכן, שיש בחי' שבת בקבלת נפש יתירה ורוח ונשמה, דהיינו בשביתה מעשייה, וכן במרה ובפרשת המן "והכינו אשר יביאו" וישבתו, והוא בחי' שמור, כי בחי' נפש צריך שמירה, לכן כתיב שם "כאשר צוך במרה". ו"זכור" הוא בפה, קידוש היום, קבלת הרוח. ובמשכן כתיב "אות היא ביני כו' לדעת" כו' ודרשו חז"ל בצינעא שלא נתגלה בחי' הנשמה יתירה ע"ש.

(שפת אמת, פרשת במדבר, שנת תרמ"ז)

חוץ משבת שנתן להם בצנעא וכו' נשמה יתירה לא אודעינהו וכו' ולמוצאי שבת נוטלין אותה וכו' וינפש כיון ששבת ווי אבדה נפש
31-36

וכתבו חז"ל שבת ניתן בצינעא דכתיב "ביני ובין בני ישראל" כו' א"ה לא ליענשו א"ה כו' נשמה יתירה לא אודיעינהו כו' "וינפש" וי אבדה נפש כו'. ומקשין כי ענין וינפש שייך במוצאי שבת. אך משמעות הגמ' הנ"ל כי אין נודע בחי' נשמה יתירה רק בשבת. ולכך כיון שלא ניתן השבת לאוה"ע, אין יכולין לידע בחי' נשמה יתירה. ולכך כתיב בשבת וינפש, כי בשבת כשנרגיש בחי' נשמה יתירה, אז ע"י שיודעין שבחול נחסר זה, יכולין לבוא לבחי' תשובה, ועי"ז יהיה נמשך הארה גם לימות החול. ובשם הבעש"ט כתבו כי נכתב זה בשבת, שע"י שיודעין זה בשבת כי בחול ניטל זה, משמרין יותר יום שבת שלא לילך בטל בעת מצוא הנשמה יתירה המסייעת לעבודתו ית'. ע"כ.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרל"א)

שבת אודועי אודעינהו מתן שכרה לא אודעינהו
33

וזה אמרם [מדרש, מובא בתוספות חגיגה ג ע"ב ד"ה מי כעמך] כי שבת וישראל מעידים על הקב"ה, היינו שמירת שבת מעידה על הנ"ל שהוא הבורא ומנהיג עולמו תמיד ולו לבדו יתברך נתכנו עלילות. וידוע [כתובות קה ע"א] כל הנוטל שכר להעיד עדותו בטלה, והיינו מדרבנן שלא יחשדוהו שבשביל שכרו מעיד. ולכך אמרו חז"ל שכר שבת לא גילה הקב"ה לאומות העולם, כי אילו גילה היה מחזי כנוטל שכר עדות, ולכך היה בהצנע מהם. והבן.
אבל עיקר הטעם שהצניע מהם שכר שבת הוא לטובת ישראל, כי יש להבין למה החזיר הקב"ה התורה לכל עם ומאנו לקבל, למה? הלא דרכיה דרכי נועם? והרוב אומות בדתיהם יש להם מצוות ועבודות קשות מן תורתנו... אבל ידוע להם כי מתנאי התורה - ארץ ישראל, כמ"ש הרמב"ן לתורה [ויקרא יח, כה], כי עיקר קיום תורה תלוי בארץ ישראל, ואף אבות הקדושים לא שמרו התורה רק בארץ ישראל, ואומות העולם הם רבים, הם מאסו בארץ חמדה שהיא קטנה מהכיל, קטנת הכמות, ולכך מאנו לקבל תורה, כי חשבו כי לא ישא ארץ לשבת אותם. אמנם אמרו חז"ל [שבת קיח ע"א]: כל המשמר שבת נותנים לו נחלה בלי מצרים, ופירשו דהיינו כי אמרו [כתובות קיב ע"א]: ארץ ישראל ארץ צבי, שהיא בעצם קטנה, אמנם על פי נס מחזיקה מרובה... וא"כ אילו ידעו העמים סגולה זו, לא היו ממאסים בארץ ישראל לרוב קטנות, כי כזאת וכזאת תוכל לסבול, ולפי רוב אנשים מתברכת ומתפשטת, והיו מקבלים התורה. ולכך ה' אשר בחר בנו ולתת לנו תורתו, והחזיר על אומה ולשון לסתום פי מקטרגים, בכוונה לא הודיעם משכר שבת שהיא נחלה בלי מצרים, כי אילו ידעו, קיבלו התורה, ולכן שקולה שבת כנגד התורה, ובשבת ניתנה התורה, כי ע"י שבת זכו לתורה ולארץ ישראל.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש י)

נשמה יתירה לא אודעינהו וכו' נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו וכו' כיון ששבת ווי אבדה נפש
34-36

מדרגה זו מיוחדת היא רק לישראל ולא לשאר העמים זולתם, שהם לא יוכלו להשתחרר מכל תביעותיה וגדריה הגשמיים, אלא או להתנזר לגמרי או להיות שקוע בהם לגמרי, ואך ישראל עם קדושו הם המחברים שמים וארץ... וכח להם שכל התביעות הצודקות של החומר יהיו ע"י הנשמה והשמים העליונים. וזהו ענין הנשמה יתירה של ישראל דיום השבת דאודעינהו רק לישראל, ומפרש רש"י שיאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו... היינו שכל התביעות לאכילה ולשתיה היא להם בשבת מצד הנשמה, ולפיכך אין בהם משום נפשו קצה, שזה אך מצד הפסדי הטבע כשהם באים מצד הגוף, ויש מי שזוכה שהנשמה היתירה היא נחה עליו לכל ימות החול... ואז הינם בערך יומא דכולא שבתא, תלמיד חכם אקרי שבת (זהר ח"ג כט, א), ומי שאינו זוכה, הנשמה הלא מסתלקת ממנו במוצאי שבת, וי אבדה נפש, שחוזרת לימות החול חיי הגוף עם כל מפסידיהם.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק יב - דברים, מאמר טו, עמ' מז)

נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת
35

נראה שכוונת אלו המוספים להורות על תוספות השגה שאנו משיגים ע"י מצות השבת, ובהיות כי זה התוספות הוא בכל אחד משני התשובות הנזכרות פמ"ד ופמ"ה שיש להשיב בטענה הראשונה מצד הכלל, ומצד הפרט, על מה שטענו הפילוסופים על ענין החידוש, כמו שנתבאר פמ"ב, וע"י שביתת השבת אנו לומדים להשיב לאפיקורס, על כן צוה להקריב שני מוספים ביום השבת. ואפשר לומר שזהו ענין הנשמה יתירה שיש לאדם בשבת, ולמדו זה ממלת "וינפש" - וי אבדה נפש", כי ע"י הנפישה והשביתה אנו משיגים נשמה יתירה, רצה לומר ענין תוספות השכלה והשגה, והוא תוספות הנשמה באמת, ואנחנו בזה ביום השבת כמי שיש לו שני נשמות, ונתחדשה לו השניה ביום השבת, כי בששת ימי המעשה לא נודע אלא התשובה האחת שנתבארה מצד הכלל, שאין לדמות פועל ברצון לפועל בטבע, וכן כל ימי החול בני אדם פועלים ברצון, אמנם ביום השבת נגלית התשובה השנית שנתבארה מצד הפרט, והוא שאין העולם נברא בזמן, שהרי נאמר גבי יום השבת "ויכלו וגו', וישבות ביום השביעי וגו'" (בראשית ב, א-ב). ואם היה פעולתו בזמן הרי פועל ביום השביעי, אמנם מאחר שפעולותיו אינן על צד זה, הרי פעל מלאכתו בעת שנכנס שבת, ושבת מיד בלא זמן ונראה כאלו עשה מלאכתו ביום השבת, וכמו שאמרו במדרש (בראשית רבה י, ט): בשר ודם שאינו יודע הרגעים והשעות צריך להוסיף מחול על הקודש, אבל הקב"ה שהוא יודע עתיו ורגעיו ושעותיו, לא נכנס בו אפילו כהרף עין, והנה זה פעולה בלא זמן, כי הפעולה נעשית בין יום השישי ויום השביעי.

(רבי משה איסרליש, תורת העולה, חלק ג, פרק מח)

ולהיות כי בשבת נתוספה נשמה יתירה באדם כמו שדרשו ז"ל, על כן באו עוד שלש סאין [של גחלים, במערכה שנייה של קטורת - רמב"ם הל' תמידין פ"ב ה"ח] נגד שלש חושין הכפולין בהיות הנשמה יתירה. ושלש חושים אלו הם: חוש הראיה, חוש השמע והריח, שהם חושי הנשמה, ולכן יחסום הנביאים ע"ה אל החושים לה' יתעלה, באשר הם חושים פנימיים, וכמו שכתב המורה ח"א פרק מז. אמנם חושי המשוש והטעם, שהם חושים גסים, אינן אלא לגוף האדם, ואין הנשמה דבקה בהן, לא נתוספו בשבת. ואמרו [רמב"ם שם] הטעם בזו ההוספה מצד שמקריבין שני בזיכין לבונה. וכבר ידוע כי היו הבזיכים רומזים שהם ההוספה במעשים טובים ותקנות חכמים ז"ל הנקראים בזיכי לבונה, כמו שנתבאר ח"א פ' כ"ב, והם נעשים בשבת יותר מבחול מכח הנשמה יתירה שבו, והוא המרומז בהוספות האש להקריב עליה בזיכי לבונה.

(רבי משה איסרליש, תורת העולה, חלק ג, פרק ה)

וכנגד יום השביעי יהיו הנשמות מתעדנות ונהנות מהאור המתוק שממנו מתעדנות הנשמות, וזהו מאמרם ז"ל נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם בערב שבת, מפני שהוא כדוגמת העולם הבא. ואמרו עוד: שבת אחד מששים בגן עדן, שביום השבת נתוספת באדם בתולדה יתרון כח, ובנשמה יתרון שכל.

(רבי יעקב סקילי, תורת המנחה, דרשה לא)

השבת הזה שנתן ה' יתברך אל ישראל הוא השלמתם, כי כאשר האדם ביגיעה ובבלתי מנוחה הרי אין האדם בשלמותו, ויום השבת מיוחד שיהיה האדם בשלמות. וזה אמרם נפש [יתירה] נתנה לאדם בשבת וכיון שיצאה שבת נטלה ממנו שנאמר "וינפש" - ווי אבדה נפש. ונפש יתירה זה מפני כי השבת היא השלמת הבריאה, ובהשלמת הבריאה יתוסף שלמותו, וזה הוא נפש יתירה שנתוסף באדם בשבת. והרי לך כי השבת היא השלמת ישראל, [ומפני] כי השבת היא [השלמת] ישראל, ראוי שיהיה השבת משלים את ישראל מן חסרונם [אשר] הם תוך האומות ויהיו מקבלים השלמה לצאת מרשות האומות.

(מהר"ל, חדושי אגדות שבת קיח ע"ב [ובדומה בחדושי אגדות נדרים לא ע"ב])

ולדעת רשב"י שקדשו במאורות [מכילתא יתרו, מסכתא דבחדש, פרשה ז] רוצה לומר כי ביום זה יש תוספות כח לדבר הבלתי גשמי, וזהו בעצמו קדושה, שאין קדושה רק אל דבר בלתי גשמי, וכמו שאמרו ז"ל נפש יתירה יש לאדם בשבת, ורוצה לומר כי הנפש שהיא דבר נבדל יש לה בכח יותר בשבת ממה שיש לאדם בימות החול. וזה שאמר שקדשו במאורות, כי האור הוא דבר נבדל, שאינו דבר גשמי כמו שהם שאר דברים גשמיים, וקדשו במאורות, שיש תוספות כח במאורות.

(מהר"ל, תפארת ישראל, פרק מ)

"ושמרתם את בריתי" - במכילתא (שם) ר' אליעזר אומר זה ברית שבת... לפי דברי הכל בא להזהיר שלא יסורו מן ה' יתברך ולבטל הברית שיש בינם לבין ה' יתברך, וסבר רבי אליעזר כי הברית והחבור הוא ברית שבת, וזה כי חלקי האדם הם שלשה הגוף והנפש והשכל, וידוע שהנפש יש לו חבור אל הגוף ואל השכל, וסבר ר' אליעזר כי כאשר הנפש יש לו דבקות בו יתברך ונזהר מן החטא אשר הם שייכים לנפש כמו הנקימה והנטירה והשנאה ודברים הרבה אשר הם פעולות הנפש, ואמר הכתוב כי כאשר ישמור הברית שלא יבטלו החבור על ידי החטאים שמתיחסים אל הנפש, רק ישמרו את ברית הנפש שיהיה עם ה' יתברך, ואז הגוף אשר הוא משותף אל הנפש והשכל אשר הוא מצטרף אל הנפש גם כן עם ה' יתברך, כאשר הנפש יש לו דבקות עם ה' יתברך. ולזה אמר זו ברית שבת, כי השבת הוא לנפש, כמו שאמרו ז"ל נפש יתירה נתנה באדם בשבת. ועוד כי השבת שהוא מנוחה שהוא לנפש, כי התנועה היא לנפש, וכן המנוחה היא לנפש, לכך כתיב "שבת וינפש", וכאשר ישמרו השבת בשלמות ואז יהיה לנפש דבקות עם ה' יתברך, ימשך אחר זה הגוף והשכל גם כן שיהיו עם ה' יתברך... ויש לך לפרש גם כן לדעת שישמרו את ברית השבת, כי השבת הוא לנפש כמו שכתבתי, וראוי שיהיה החבור שהוא לנפש עם ה' יתברך ברית כי הנפש יש לו דביקות וחבור גמור עם ה' יתברך ואין לו הסרה כלל לזה אמר זה ברית השבת.

(מהר"ל, תפארת ישראל, פרק כח)

...וחלול שבת הוא נפש יתירה שיש לאדם בשבת כדכתיב וינפש ווי אבדה נפש, ולומר לך כי האימה גובר על האדם לגמרי עד שמציא שנוי לאדם בכל, הן מצד גופו הן מצד הנפש הן מצד מעלתו האחרונה שהוא נפש יתירה, והוא כח שכלי וזה נקראת נפש יתירה, והאימה היתירה משנה הכל.

(מהר"ל, חדושי אגדות גיטין ו ע"ב)

השבת ניתן שהאדם יהיה פנוי מן המלאכה, ויהיה פנוי אל התורה שהוא השלמת הנפש, כי בתורה ימצא הנפש מרגוע, ולכך הכל מודים שבשבת נתנה תורה לישראל (שבת פו, א), וזה להשלמת נפש ישראל, ולכך אמרו נשמה יתירה נתנה לאדם בשבת, ומכח זה יש לאדם השכל יותר, וכן כתב הראב"ע ז"ל שיפנה האדם אל התורה בשבת.

(מהר"ל, חדושי אגדות גיטין לח ע"ב)

יש ברית בין ה' יתברך ובין האדם מצד התורה, שהיא השלמת האדם מצד השכל, ויש ברית וחבור בין ה' יתברך [והאדם] מצד הנפש, וזהו ענין השבת, וכמו שאמרו ז"ל שבת וינפש נפש יתירה נתנה לאדם בשבת ובמוצאי שבת נטלה הימנו דכתיב שבת וינפש ווי אבדה נפש, ומצד הנפש היתירה יש לאדם ברית עם ה' יתברך, וזה דוקא מצד כי השבת אסור במלאכה, שכל מלאכה היא טורח הנפש, ואין הנפש בשלמותה רק בשבת... לכך השבת הוא לנפש, שממנו התנועה, ובשבת היא בשלמות וזהו ברית.

(מהר"ל, חדושי אגדות נדרים לא ע"ב)

והשבת הוא קדוש ובו ביום שולטת הנשמה הקדושה שכן אמרו ז"ל נשמה יתירה נתנה לאדם בשבת ובמוצאי שבת נטלה שנאמר וינפש ווי אבדה נפש. והאשה מפני שהפחיתות הוא עמה לא כמו האיש, אף החלק השלם הקדוש אינו נבדל מן הפחיתות, לא כמו האיש שנבדל הנשמה [העליונה] מן הפחיתות, [כי השבת תכלית הבריאה ובו נשלמה הבריאה בשלמות, ואמר שאין האשה שלמה, אבל יש פחיתות דבק בהם עד שאינה בריאה שלימה, ולכך אמר שמכבסות צואת בניהן בשבת, שהצואה הוא פחיתות האדם, דבק בשלמות שלהם, מה שאין כן באיש שיש בהם השלמות מסולק מן הפחיתות].

(מהר"ל, חדושי אגדות שבת לב ע"א)

השבת הוא קודש ונבדל מן החמרי... העידו על דבר זה החכמים באמרתם במה שאמרו (שבת פו, ב): הכל מודים כי בשבת נתנה התורה לישראל, שמזה תראה כי השבת בפרט מתיחס אל השכל הנבדל מן החמרי. וכבר כתב הראב"ע בפרשת בראשית (ב) אצל "ויברך אלקים את יום השביעי": וביום זה תתחדש [בגופות] דמות כח בתולדה ובנשמות כח ההכרה ושכל. ע"כ. וזה אמרם נפש יתירה נתנה באדם ביום השבת.

(מהר"ל, חדושי אגדות שבת קיט ע"ב)

ידוע כי מקדושת שבת נשפע שפע קדושה לעולם, ועֵד ממהר - נפש יתירה לאדם. והנה כאשר ברא אלהים את הארץ, לְמַה שהיתה חומרית כגוף בלי נשמה, היתה מעותדת להיות הולכת ונפסדת ולא תנוח בקיומה. ומי הקנה בה נפש ושפע להתקיים - הוא השבת, כי בו הושפע בה שפע להתקיים ולנוח מלהיותה הולכת ונפסדת... והיה השפע ההוא לעולם כנפש בגוף האדם. וזהו אומרו "שבת וינפש", כי שבת והקנה נפש לעולם לקיימו.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, בראשית, פרק ב פסוק א-ג)

בשם הר"ר העניך מאלכסנדר זי"ע, הנה ענין נשמה יתירה פירש רש"י במס' ביצה שיש לו רוחב לב לאכול ולשתות ואין נפשו קצה. ואמר הוא ז"ל הפירוש, שבכל השבוע יש מלחמה הנשמה והגוף, הגוף רוצה לאכול והנשמה איננה רוצה, ולזאת לא יוכל לאכול הרבה כ"כ, כי לפעמים מנצח הנשמה. אמנם כיון שבא שבת קודש, דהאכילה ג"כ בו מצוה, גם הנשמה עושה שלום ומסכים לגוף שיאכל, ומפני זה יכול לאכול הרבה כיון שאין לו שום מעכב. וזה פירוש "ואין נפשו קצה", היינו גם הנפש שהיא הנשמה, דקצה בכל ימי השבוע במאכל, היום אינו קצה.

(שיח שרפי קודש, ערב שבת קדש, אות נג)

ענין הרגשת שבתות וימים טובים אינו שוה לכל אחד, כי לצדיק באמת הוא תענוג אור שכלי דביקות הבורא בנועם זיוו ית"ש, וזה שמחה גדולה לאין קץ. ומי שאינו צדיק הוא מרגיש שמחה גשמיות, הרחבת הלב להתענג במאכל ובמשתה, כמו שכתב רש"י במסכת ביצה בענין מה שאמרו רז"ל נשמה יתירה ניתנה באדם כו'. וזהו חומריות של השמחה והאהבה וקצהו התחתון, וגם כן הוא קודש כיון שאינו יכול להתדבק ביותר, וח"ו לחללו בכעס או בעצבות, שזה ההיפך הקדושה, שהיא הקליפה כידוע.

(רבי משולם פייבוש הלר מזבריזא, יושר דברי אמת, אות נב)

ובשבת ניתן תוספות נפש רוח נשמה, כמ"ש ז"ל נשמה יתירה ניתנית בשבת. דאיתא במדרש דהנפש יש לה עוד ב' שמות, "חיה", "יחידה", והם אינם יכולים להתדבק בפועל ממש בגוף, כי הם דבוקים בה' אחד, לכן נקראו יחידה וחיה, שהיא עצם החיות. ואחר החטא שיש מיתה בעולם, ניטל מאדם אותן הבחי'. אך בשבת יורדת הארה מזה השורש האחדות והחיות. לכן אומרים בשבת "אתה אחד כו' ומי כעמך ישראל גוי אחד". נמצא בשבת הנר"נ עצמן מקבלין חיות ואחדות. ובימי המעשה הנר"נ מתקנין הגוף.

(שפת אמת, פרשת נח, שנת תרנ"ד)

הג' תפלות בכל יום הוא לתקן הנפש רוח נשמה שבאדם לדבקם בשורשם. ובשבת תפלת מוסף על נשמה יתירה, לכן נקרא "מוסף". וכמו כן הקרבנות במקדש שהיו מעלין הכל להשורש.

(שפת אמת, פרשת וישב, שנת תרנ"ג)

ימי המעשה הם כח מעשה בראשית... ונמצא הנבראים מקבלים מאותן הימים שהם הארות עליונים. וכיון שהם משפיעים להמקבלים, ניתוסף להם כח בשמים... אבל בשבת לא היה בריאה כי בו שבת, ולכן אין לו בן זוג, כי אין הנבראים מקבלים מהארת יום השבת כי לא היה בו בריאה, כי שבת הוא נשמת ימי המעשה. רק בני ישראל שהם ג"כ נשמת הבריאה, כי כל הבריאה תלוי בהם, והם מעוררין חיות כל הנבראים, לכן מקבלים הם מהארת השבת. ונמצא שבת משפיע לבני ישראל. ולכן ניתוסף גם נשמה לשבת, ונקראת נשמה יתירה כמו נשמה לנשמה.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרל"ה)

...ומזה בא התחלת כל החטאים והסתת היצר ושגרם מיתה לעולם ע"י תאות אכילה, והוא בא מכח הנפש, דעינוי אכילה נקרא עינוי נפש, ונאמר (ויקרא טז, כט) "תענו את נפשותיכם". ונפש יתירה דשבת פירש רש"י: לב רחב לאכול יותר, כי בזה מתקיים הנפש בגוף, שמתהוה ממנו הדם הוא הנפש.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, אות טו ס"ק צח-צט, עמ' 228 במהד' בית-אל)

...ועיין שם תיקון כד: שכינתא דאיהי נשמה יתירה. ושם תיקון מז איתא: שבת שכינתא. והיינו דנשמה יתירה נקרא "שבת", וכמו שכתבו בזוהר (יתרו פח, ב): בשבתא יהבין ליה לבר נש נשמתא כו', ובגין כן אקרי "שבת". ועיין עוד שם: מהו שבת - שמא דקודשא בריך הוא כו'. היינו ד"חלק ה' עמו", וכמו כל נשמות ישראל מאותיות התורה, ואורייתא כולה שמא דקודשא בריך הוא, כמו שכתוב בזוהר בכמה דוכתי. ושבת כללא דכל אורייתא הוא, גם כן שמא דקודשא בריך הוא, והנשמה יתירה בשם זה. וכדמשמע מלשון הגמרא (שבת קיח ע"א-ע"ב) "כל המענג את השבת" ולא "המתענג בשבת"... ועל היום לא שייך עונג, אבל הנשמה יתירה היא נהנית מענוגי שבת, וכמו שכתב רש"י ד"ה נשמה. וכן משמע בזוהר (יתרו פח, ב): בשבתא יהבין ליה לבר נש נשמתא אחרא עלאה, נשמתא דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי, ובגין כך קרי "שבת", מהו שבת - שמא דקוב"ה שמא דאיהו שלים כו', עיין שם. משמע לפי שהוא דוגמא דעולם הבא, על כן נקרא שבת. דעולם הבא נקרא יום שכולו שבת במשנה (סוף תמיד) ובגמרא (ראש השנה לא.), ועל שבת אמרו (ברכות נז ע"ב) דהוא מעין עולם הבא ואחד מס' בו. והעולם הבא הרי אמרו (שם יז, א) דאין בו כו', אלא כו', ונהנין מזיו השכינה... ועל כן בשבת גם כן מעין זה, והיינו ע"י הנשמה יתירה שהוא כדוגמא דידיה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת וירא, אות א)

דבגמרא אמרו נשמה יתירה. ויש גם רוח כמו שאמרו בזוהר הקדוש פרשה זו (רד, ב): בבר נש אית נפש דנטלא ומשיך לגביה לההוא רוחא מע"ש כו', ודיירא בה כל יומא דשבתא וכדין ההוא נפש יתירה ברבויא ותועלתא יתיר ממה דהוה... וענין הנשמה יתירה הוא המאור פנים, והוא ע"י נשמה יתירה שבמוח, כמו שנאמר "חכמת אדם תאיר פניו" [קהלת ח, א]... ע"י תיקון סעודת שבת שנתרבה הרוח, כמו שאמרו בזוהר הקדוש (שם): האי רוחא אתהני בהאי יומא מהנאותן דישראל כו', ממילא נחשב כאילו אנו עושים את הרוח ונשמה יתירה, על דרך שאמרו (מגילה יג.) שכל המגדל כו', כאילו ילדו.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת ויקהל, אות ד)

כל הברכות הניח ביום השביעי, כי בו חפץ ה' להיטיב לבריותיו ולברכם מטובו בכל מיני ברכות. רק שעשה אותו יום מנוחה בכדי שיהיה השמחה שלמה כאשר לא יעשו שום עשיה, כי אם יעבדו ויעשו מלאכה אין זו טובה ושמחה שלמה. ועל כן בה הניח הברכה לששת ימים שהמה יקבלו ברכותיהם ממנה, ויכינו לשבת לעשות אותו יום מנוחה ושמחה... וזה הוא בחינת הנשמה יתירה שאמרו חז"ל שניתן לאדם ביום השבת, שהוא בחינת האורה והשמחה והקדושה אשר מתגלה ממקור העליון לכל הענפים, וכל הנשמות ישראל מקבלין קדושה וטהרה ואורה כל אחד לפי ערכו, הרבה יותר יותר מימי החול... ואכן אם האדם מסאב ומטמא עצמו בכל ימות החול בכל מיני עבירות המכוערין העוכרין אותו, הן במחשבות רעות והרהורים רעים הן בדיבור או במעשה... וכל בחינות החיצונים והקליפות יסובבנהו, עד אשר לא יוכל לראות את אור ה' המגיע ביום השבת קודש עבור עבות חשכות לבוש הקליפה אשר עליו, המסמא את עיניו מלהביט באור ה', וממילא לא יוכל הקדושה לשרות על נשמתו להוסיף בה אורה ושמחה בבחינת נשמה יתירה, מפני לבוש החיצונים אשר עומד על נפשו, ואז השבת נהפך עליו לבשת, שבוש במעשיו הרעים כשרואה כאשר יחל רוח ה' לפעמו במחנה ישראל ומאיר באורו הגדול, והוא אינו זוכה שתנוח עליו הרוח קדושה וטהרה מאת ה' ונשאר בחושך, כי בחושך בא מששת ימי המעשה ובחושך ילך גם ביום השבת, ולא יהל אור ה' עליו.

(רבי חיים מצ'רנוביץ, באר מים חיים, פרשת יתרו, פרק כ, ח)

בסעודת שבת קודש פרשת בלק, אמר שבסעודת שבת קודש אין בו מלחמה, ועל כן יכולים להמשיך כל הברכות והשפעות טובות. וזהו פירוש הגמרא שבת נשמה יתירה, ופירש רש"י: נפש המתאוה לאכול ולשתות, שאינו מתירא שמא יפול ממדריגתו מחמת המלחמה, שבשבת אין מלחמה.

(רמתים צופים, דברים מאדמו"ר ר' יצחק בר' מרדכי מנעשחיז, אות ה [דף מג ע"א במהד' תרס"ח])

איך שייך שבני ישראל ישמרו השבת, הלא גדלה מעלת השבת קודש ממעלת בני ישראל, ומי גדול, השומר או הנשמר? אך התפשטות קדושת שבת שיש בכל איש ישראל, כי נשאר רשימה בלב איש ישראל המקיים השבת. וזאת רשימת השבת הנשאר בלב, צריך שמירה וודאי... ובני ישראל הנוחלין נשמה יתירה בשבת לכן צריכין לשמור שלא יפגמו במעשיהם הארת השבת כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרל"ו)

ולעתיד צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם - הוא התגלות הנשמה בשלמות. אך כי שבת הוא מעין עוה"ב, לכן יש בו מעט התגלות הנשמה, כמ"ש חז"ל נשמה יתירה בשבת קודש. (שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרנ"ג)

...שורש נשמת האדם הבא מלמעלה והוא קדוש וטהור, שע"י העבודה זוכין להמשיך כח נשמת חיים. והוא ענין השבת יומא דנשמתין, ויש בו נשמה יתירה. ביאור הענין עפ"י פשוטו שבימי עבודה זוכין לנשמה כפי עבודת הגוף, כמ"ש בזוה"ק על פסוק "אשר תמצא ידך לעשות" בכחך כו' לתקן הגוף כדי להמשיך בו כח הנשמה... אך בשבת קודש באה כח הנשמה לאדם אף שאינו זוכה בתיקון מעשיו. לכן נקראת נשמה יתירה. אך עכ"פ צריך להיות כלי מוכן לקבל הארת הנשמה, והוא ענין הכנה שנאמר בשבת.

(שפת אמת, פרשת מקץ, שנת תרל"ו)

...דכתיב "והיו הדברים כו' על לבבך כו' ודברת" כו', והיינו התפשטות הדעת לתוך כל מעשה האדם והגוף. ולזה צריכין סיוע התפילין ויציאת מצרים לברר הדעת... ולכן בשבת אין צריכין תפילין כי הוא יומא דנשמתין ויורדת בו נשמה יתירה. פירוש, שכח הנשמה שליט על הגוף בשבת וא"צ בירור כי שבת הוא בחי' עץ החיים... שבשבת שולט עץ החיים על עץ הדעת. ומתקן גם הדעת דכתיב בשבת "לדעת כי אני ה' מקדשכם"... משום דבחי' השבת למעלה מעץ הדעת והוא עץ החיים.

(שפת אמת, פרשת נשא, שנת תרנ"א)

"יבוננהו" הוא הדעת וההשגה שניתוסף לבני ישראל בשבת, כמ"ש נשמה יתירה ניתוסף לאדם.

(שפת אמת, פרשת במדבר, שנת תרל"ח)

...דיש ב' בחי' בעבודת האדם בפנימיות ובכח השפעה הבאה משמים, כענין נשמה יתירה בשבת שע"ז נאמר ג"כ "פורס סוכת שלום עלינו".

(שפת אמת, פרשת במדבר, שנת תרמ"ג)

"והמתנשא לכל לראש" - הוא הנהגה שלמעלה מדרך הטבע והוא ראש ושורש לכל הנהגה התחתונה... והוא בחי' השבת שמעלה הכל אל השורש והראשית, דכתיב "אתה עשית כו' השמים כו' הימים כו' ואתה מחיה את כולם" - "עשית" הוא ששת ימי המעשה, "מחיה את כולם" הוא ביום השבת, כי כל ימי המעשה הם נעשין כלי אחת לקבל החיות בש"ק... ולכן יש בש"ק נשמה יתירה, שהיא החיות מאת חי החיים. אכן אין מי שיוכל לקבל זאת ההארה רק בני ישראל שניתן להם השבת.

(שפת אמת, פרשת במדבר, שנת תרמ"ט)

וזה שאומרים בקידוש היום "ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו", ואח"כ פעם ב' "ושבת קדשו באהבה וברצון הנחלתנו", שהוא אהבה ורצון למעלה אל בני ישראל, ואהבה ורצון בנפשות בני ישראל לשמים... וב' התשוקות מתעוררין בש"ק, והוא מצד נשמה יתירה היורדת בשבת כמ"ש ז"ל וינפש. נפש הוא רצון ותשוקה המתגברת בש"ק... אבל צריך כל איש ישראל לייגע עצמו למצוא בש"ק אהבה יתירה לשמים, וכפי רוב האהבה המתעורר בנפשו כך זוכה לבחי' נשמה יתירה ואות השבת כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת דברים, שנת תרס"א)

ובששת ימי המעשה נעשה התקונים על ידי המלאכים והם ימי מלחמה, לכן המעין נסתר כמ"ש "ששת ימי המעשה יהיה סגור". ובשבת קודש יורד נשמה יתירה, והתיקון נעשה שלא ע"י המלאכים כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת וישלח, שנת תרמ"ט)

כאשר נכנסו בני ישראל לארץ ישראל, ירד הארה משמים משורש ארץ ישראל שלמעלה, וז"ש "אשר תפול". אכן כמו שנתגלה הארה וקדושה בא"י בבוא בני ישראל לשם, כמו כן ירדה הארה וקדושה לנפשות בני ישראל בבואם לא"י, כמו דאיתא בש"ק יורדת נשמה יתירה, והיינו שאין כל הזמנים מוכנים להתגלות הנשמה כמו בש"ק. כמו כן אין כל המקומות ראוים להתגלות הנשמה, ולכן בא"י ירדה להם רוח חדש.

(שפת אמת, פרשת מסעי, שנת תרמ"ו)

כל המתנות שנתן הקב"ה לנו הם בכלל ובפרט. כדאיתא נשמה יתירה יורדת בש"ק לכלל ישראל, ומ"מ בפרט יש לכל אחד חלק כפי השייך לו.

(שפת אמת, פרשת פינחס, שנת תרנ"ז)

ובמגן אברהם (סימן ו ס"ק ד) בשם האר"י דהנשמה נהנית מרוחניות המאכל וכו' עיין שם. הכוונה כמו שנאמר (דברים ח, ג) "כי לא על הלחם וגו' כי על כל מוצא פי ה'" וגו'ף וידוע הפירוש דרצה לומר מוצא פי ה' שבלחם, כי בדבר ה' שמים נעשו, וכל מעשה בראשית נברא במאמר ומוצא פי ה', ואותו מאמר היא המחיה ומקיים אותו דבר. ודבר זה הוא רוחניותו והוא המחיה את הנפש. ועל כן נשמה יתירה דשבת פירש"י לאכול ולשתות, דזהו עיקר חיות הנפש. ובלשון חכמים בבבא בתרא (צ ע"ב): דברים שיש בהם חיי הנפש יינות שמנים וסלתות. והן ממצות עונג שבת לאכול משמנים ולחם משנה וקידוש היין. וידוע דבשבת כל מאכל האדם הוא בקדושה ואין בו פסולת והיינו מאחר שהכל מצוה. וזהו כח הנפש יתירה באכילה ושתיה דקולט הרוחניות מכל מה שאכל.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ה ס"ק ב, עמ' 14-15 במהד' הר ברכה)

וניתנו הג' מצות לתקן הפגם שבנפש רוח ונשמה. ולכן מצות חלה ונדה נוהג בכל יום, והדלקת הנר רק בשבת, ועל פי מה שכתוב בזוהר הקדוש פרשה זו (סב, א): נפש ורוח כלילן דא עם דא כו', אתא בר נש לאתדכאה מסייעין ליה בנשמתא קדישא כו', ומקדשין ליה ואיקרי קדוש. ובכל יום יש לאדם נפש ורוח. ובשבת דאיתא בזוהר הקדוש (חלק ב, פח, ב): בשבתא יהבין ליה לבר נש נשמתא אחרא כו', נשמתא דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי שזוכה כל אחד מישראל לנשמה. וכן בגמרא, אף שלמדו מדכתיב "וינפש" - וי אבדה נפש, מכל מקום אמרו הלשון נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם... ומצות הדלקת הנר בשבת לתקן פגם מהנשמה שיש מפגם הנחש... כמו שזוכין במעי אמו: ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו שנאמר "בהלו נרו עלי ראשי" (כמו שאמרו נדה ל ע"ב), והיינו נר ה' נשמת אדם. דנקרא נר ה' להאיר לו אור זה דהכרת כבוד מלכותו יתברך מכל הבריאה... כי בעודו במעי אמו עדיין אין בו יצר הרע כמו שאמרו (סנהדרין צא ע"ב) מקרא ד"לפתח חטאת רובץ". והנשמה טהורה חלק א-לוה, והיינו מאורו יתברך שהוא ההתגלות ראשון מבריאת יש מאין להשגת אדם. וכמו כן בשבת הנשמה יתירה דאיתא בזוהר הקדוש דכל שלימו בה, כדוגמא דעלמא דאתי, הוא גם כן הנר שעל הראש שהוא אור מקיף, שאין שליטה ליצר הרע בשבת.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק פרשת נח, אות ה)

ובשבת כל ישראל אוכלין סעודת מצוה, שהנשמה נהנית מאכילת שבת, וכמו שאמרו בזוהר הקדוש (ח"ב רד רע"ב) שהנשמה יתירה נהנית מענוגי שבת. ואמרנו שזהו שדקדקו בגמרא ואמרו "כל המענג את השבת" ולא אמרו "כל המתענג בשבת", דקאי על הנשמה יתירה שנקראה "שבת", וכמו שאמרו בזוהר הקדוש (שם פח, ב): ושבת יומא דנשמתין איהו ולא יומא דגופא, כמו שאמרו בזוהר הקדוש (שם רה סע"א). ואין בהאכילה שום הנאת הגוף רק עיקר אכילה להנאת הנפש... ובאכילת מצוה יש קדושה בטעם וכן קדושה בראיה... ובסעודת שבת יש הנאת הטעם שבקדושה והראיה שבקדושה. והנשמה יתירה ניהנית משניהם, "טעמו וראו".

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק פרשת תולדות, אות ב)

והנשמה יתירה זוכין בערב שבת בכניסתו כמו שאמרו בגמרא. ובזוהר הקדוש תרומה: וכלהו מתעטרין בנשמתין חדתין כדין שירותא דצלותא וכו'. והיינו בתחלת קבלת שבת וזהו זוכין על ידי הכסות נקיה. ואיתא (שבת קיג ע"א): "וכבדתו" - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי. ובשאילתות (בראשית) הגירסא למאניה דלביש בשבתא. והיינו דבגדי שבת כמו בגדי כהונה, וכמו שאמרו (מדרש רבה במדבר פ' ד): לבש בגדי כהונה גדולה כו', בגדי שבת היו וכו'. ובבגדי כהונה כתיב "לכבוד ולתפארת", וכן נקראין "בגדי קודש". ובגדי כהונה מפורש שמכניסין קדושה לכהן, וכמו שאמרו (סנהדרין פג ע"ב): בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם. וכן בגדי שבת מכניסין קדושה לישראל.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק פרשת ויגש, אות ז)

ובשבת כשמשיגים הנשמה יתירה שהם הכתרים כנזכר לעיל, היינו שמתקנים קלקול הנחש, ממילא אכילת כל ישראל בקדושה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק פרשת ויקהל, אות ו)

ובשבת כל אחד מישראל זוכה לנפש ורוח יתירה, וזוכין גם כן לנשמה כל אחד לפי מדרגתו, כמו שאמרו נשמה יתירה כו'. וכן כל אחד לפי ההכנה שלו זוכה להתגלות מעתיקא.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק פרשת במדבר, אות ג)

...בהגיע שבת, דנחמם מיצר הרע על ידי הנשמה יתירה, שאמר בזוהר יתרו פח, ב, דכל שלימו בה... דשלים מכל סיטרין מכל הו' קצוות וכל המדות. וכן הנשמה יתירה דשבת שהוא חלק אלוק ממעל נקרא גם כן שבת, והיא גם כן כל שלימו בה ומעין עולם הבא שאין שליטה ליצר הרע בה. ועל כן הוא אז במנוחה שלימה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק פרשת בהעלותך, אות א)

לפעמים יש שהעבודה נהפכת לאידיאל עצמי פנימי, ונעשית לאידיאל של כל החיים, ואז המנוחה נתפסת כהכנה והכשרה לעבודה. נחים כדי לאגור כח לעבוד. לעומת זאת, השבת אינה רק יום של מנוחה, של מנוחה גשמית, אלא של הופעת נשמה יתירה.

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת בהעלותך עמ' 84)

הרבה הרבה צריך לבו של אדם להתרחב כדי שיוכל להכניס לתוכו את מלוא תוכנה של שבת, את מלוא רוחבה של שבת, את מלוא היקפה ועומקה. ואפילו מעט מזעיר מעושרה של שבת דורש הרבה מקום בלבו של אדם... והרי מה שאומר רש"י על נשמה יתירה של שבת: "נשמה יתירה - רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרווחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו". הוא הדבר: אדם מישראל המענג את השבת זוכה לנשמה יתירה, ולבו מתרחב ביותר, וכולו פתוח לרווחה, כדי לקבל את השבת במלוא זיווה ולמלוא אופקיה הרחבים.

(רבי אלימלך בר שאול, מן הבאר, פרשת וישלח, עמ' 41-42)

מה הוא הדבר הגורם יותר לנצחיותם של ישראל, ומה הוא הדבר שנתן להם עזר במלחמת קיומם ולא נתנם להכנע לפני עוכרי רוחם?... זוהי הנשמה היתרה שבעם ישראל, מה שלא אודעינהו לאומות. כלומר זאת הנשמה וקדושתה היתה טל התחיה לנפשו במשך פרעניותיו, אשר רק היא הרימתהו אל על והשיבה לו ששון ישעו ואמץ רוחו ללכת הלאה בדרכו המלאה חתחתים וצפעוני מדבר, ואשר רק היא הרימה את נפשו אל מרחב י-ה, בתקוה המלאה זוהר וקדושה ואמונה, ואשר רק בהיות רוח האמונה והקדושה לעזר לו, לא נפל שדוד תחת עול משאו ונשאר חי וקים. דהיינו כח ההשפעה משבת קדש ורוח ההשפעה האלקית היתרה על נשמתו לא נתנוהו ליפול שדוד מפני מי שרוחו כחיתי טרף, לאכול איש את בשר רעהו. רק יעלוהו את נר נשמתו לנר תמיד, להאיר לו את החשכה והאפלה באור שבעתים, עד שעמים רבים וגם כל הרשעים שמגמתם המה לבוזזן או לגוזלן את ישראל, יספו ויתמו מאור קדושתו והשכלתו... עם ישראל, נשמתו היתרה לא תתן שתחול עליו קללה, ואשר לא יכנע לפני עוכרי רוחו.

(ר' אורי לנגנר, אור האגדה כאן, עמ' 195-196)

ובשבת 'מעין עולם הבא' השרויה ב'רזא דאחד', אף אנו בעלמא דין, זכין ל'שלום בית'. "באה שבת באה מנוחה" (רש"י בראשית ב, ב). חוסר המנוחה המצוי באדם בששת ימי החול נובע, כאמור, מן ההתרוצצות שבעולמו הפנימי. הנשמה אינה שבעת רצון מהעיסוק הגשמי, והגוף אינו רווה נחת מהתעלות רוחנית. אבל השבת שרויה בסוד האחדות והשלום. ואותו 'שלום בית' פנימי מביא את האדם למצב של נשמה יתירה, שביטויה הוא ההתענגות שבמיזוג המושלם, שיש בו: "רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרווחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו" (רש"י). משום שאכילה, כמו שאר כל עיסוק גשמי, מוגבלת בהכרח. וכאשר הוא עובר את הגבול הגופני הקצוב, "נפשו קצה עליו". אבל אכילה ושתיה של שבת, מחמת שהם משלימים מערכת רוחנית, אינם כפופים לגדרים והגבלים.

(רבי חיים יעקב גולדוויכט, אסופת מערכות, בראשית עמ' סג-סד [ובדומה, שם עמ' צב ועמ' רכז, שמות עמ' שצב, ויקרא עמ' קצא])

ועניין השלום בא לידי תיקונו בעיקר ע"י מצוות השבת. כי בשבת - 'מעין עולם הבא' - שרוי העולם ב'רזא דאחד'... השבת שרויה בסוד האחדות והשלום. אם זכה אדם לעשות את עבודתה כתיקנה, הוא זוכה ל'שלום בית'. וזהו מה שכינו חכמים נשמה יתירה. האדם זוכה להארה יתירה של כוחות הנשמה שבו, עד שעכירותו של הגוף מתעמעמת קמעא... הגוף עצמו רווה נחת מהעסק הרוחני, שתוקף קדושתה של שבת מעלה את הגופניות, מעניקה לגוף כלים להתגבל במערכת הרוחנית ששמה שבת. וכשם שהגוף מתענג מהתעלות רוחנית, כך הנשמה גם כן רווה נחת מעינוגי הגוף, לפי שהם עצמם נעשים חלק ממערכת רוחנית (ראה רש"י).

(רבי חיים יעקב גולדוויכט, אסופת מערכות, דברים עמ' רעג)

נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו שנאמר שבת וינפש כיון ששבת ווי אבדה נפש
35-36

כתבנו שהארץ, להיותה חומר, בהעדר נפש לקיימה תפסד ותתקלקל כאדם בצאת נפשו. על כן מה עשה הוא יתברך, ע"י קדושת שבת השפיע קדושה בעולם השפל, שעל ידה תתקיים ותנוח מהתקלקל והפסד. וזהו "בא שבת באה מנוחה", שע"י השבת קיבל העולם נפש להתקיים מעין נפש יתירה הבאה ע"י השבת, אלא שבעולם היא לְעולם. וזהו "ויכל אלקים ביום השביעי", כי זה היה שקול כנגד הכל והוא בקום עשה.
ובזה נבוא אל ביאור הכתוב. אמר הלא אמרתי כי אם ישמרו השבת כראוי תהיה קדושת שבת קיום העולם בהתמדה. כי מה שהוא עתה שאין עושים כך לעשות השבת כתקנה, אין הענין רק ש"ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם בלבד", ומה הוא האות, הלא הוא "כי ששת ימים עשה ה' את השמים וכו' וביום השביעי שבת" ממלאכה, ויתן נפש לעולם לקיימו, וזהו וינפש, שהעולם, הנזכר באומרו "ברית עולם", קנה נפש. והוא משמעות וינפש, כי מה שבשבת בא לכם נפש יתירה שהיא ביני וביניכם, היא אות אל מה שחידש הקב"ה העולם והקנה בו נפש בשבת. אין לכם עתה יותר מזה. ומה מתקו בזה דברי רבותינו ז"ל באומרם כיון ששבת וינפש, שבצאת השבת וי לנפש שיצאה. כי הלא כמו זר נחשב שיאמר הכתוב אבדן הנפש בצאתה, וטוב טוב היה לומר שמחת בואה. אך בדברינו אלה יתכנו דבריהם, שהתורה אומרת "ושמרו וכו' לעשות את השבת", כי אז מה רוב טובכם, כי עתה שאינכם עושים כן, צר לכם, שאין טובכם כי אם ש"אות היא" בלבד וכו', אך יצר לכם כי כיון ששבת וינפש. וגם שפירשנוהו כפשוטו, כוונת רבותינו ז"ל לרמוז במאי דאפקיה בהאי לישנא.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, שמות, פרק לא פסוק יז)

ביציאתו התוספת הוא וודאי לילה, ובין השמשות שלו אסור בכל, ואינו דומה לבין השמשות של מעלי שבתא, דהתם מחול קאתינן וספיקן חול עד שיודע לנו שהוא קודש, והוא סוד "ויכל" בשביעי - נכנס בו כחוט השערה... והכא מקודש קאתינן, וספיקו קודש עד שיודע לנו שהוא וודאי חול, והוא סוד ווי אבדה נפש, עד שנסתלקה נשמה יתירה לגמרי.

(רמ"ע מפאנו, מאמר שבתות ה' דף ב ע"א במהד לבוב תרכ"ג)

ומברך על הבשמים למצוא נחת רוח לפי שנסתלקה נפש יתירה ממנו (זוהר ח"ב רח, ב), כדאיתא במסכת ביצה פרק יום טוב: נשמה יתירה נתן הקב"ה לאדם בערב שבת ובמוצאי שבת נוטלה ממנו... וי אבדה נפש. והכי איתמר במסכת תעניות... (כז ע"ב). והקשו במדרשו של רשב"י ע"ה (זוהר שם רד ע"ב): וי לגוף היה צריך לומר, שממנו אבדה הנפש? והשיבו שנפש האדם מושכת אליה הרוח ההוא בערב שבת, והיא נעשית דירה לרוח ההוא ודר בה כל יום השבת, והנפש במעלה ורבוי גדול ממה שהיתה, ועל זה שנינו: כל נפשותיהם של ישראל מתעטרות בשבת, ועטרה זו היא הרוח ההוא הדר ביניהם, כיון שיצא השבת וי לנפש שאבדה העטרה ההיא, וזהו שבת, וכיון שנסתלק וי נפש שאבדה מה שאבדה... השבת דוגמת העולם הבא, ואיתא במסכת מגילה פרקא קמא (טו ע"ב): א"ר אלעזר א"ר חנינא עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק שנאמר (ישעיהו כח, ה) "ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה", לעושים צביונו ולמצפים לתפארתו. כן רצה הקב"ה להעטירנו ביום הקדוש הזה דוגמת העטרה ההיא שעתיד להעטירנו בעולם ההוא.

(רבי מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סוד מוצאי שבת, עמ' צה במהד' תשנ"ו)

במוצאי שבת כיון ששבת וי אבדה נפש. וי שיאבד הנפש הוה ליה למימר, אלא הפירוש כיון שנכנס שבת ורואה מעלת הנשמה יתירה, אז מבין וי היה לו למפרע במוצאי שבת כשנאבד הנפש.

(של"ה, פרשת ויקהל ופקודי, תורה אור אות ג)

סוד הנשמה יתירה, כמו שכתוב בסידור האר"י ז"ל על "ישמח משה במתנת חלקו", שנותנין לו במתנה בכל שבת אלף חלקי האור, בסוד תוספות נשמה יתירה, ועי"ז, "כי עבד נאמן קראת לו", להחזיר לישראל אותן הכתרים, והם עדיים שהתנצלו בחטא עגל, וזהו "כליל תפארת אשר בראשו נתת לו" ע"ש. ועל כן אמרו רבותינו ז"ל על פסוק "שבת וינפש" - כיון ששבת אבדה נפש, פירוש, כמו שהעשיר מרגיש יותר בצער העוני יותר מן מי שהוא עני בתולדתו, כן הצדיק שהיה לו נשמה יתירה ואור גדול וקדוש בשבת, מרגיש יותר בצאת השבת מה נאבד ממנו, יותר מן ההדיוט.

(רבי ישראל בעל שם טוב, כתר שם טוב, דף לה ע"ג (במהד' תר"פ) = בעל שם טוב על התורה, פרשת יתרו)

ראוי לדקדק, מה זה שמביא ראיה מן הפסוק כיון ששבת, הלא כשיוצא שבת אבדה נפש... והענין הוא, ששבת מרמז על התשובה, כי "שבת" אותיות תשב. נמצא בשבת קודש עושים ישראל תשובה ויודעים שהתענוג שהיה להם בחול היה מדבר מאוס, ומצער את עצמו כשיבוא חול שלא יהיה להם ח"ו עוד התענוג כמו שהיה להם בחול מקודם. וזו הוא כיון שבא שבת, נותן ה' יתברך נשמה יתירה לישראל, היינו שיהיה להם התענוג מתורה ומצוות של ה' יתברך כשעושים תשובה ופוחדים כיון ששבת ויש להם הנשמה יתירה, ווי אבדה נפש בחול כשיבוא כמו שהיה להם מקודם.

(רבי לוי יצחק מברדיטשב, קדושת לוי, פרשת בא)

זה ענין נשמה יתירה, שבכל שבת מאיר אותו אות המתייחס לו, ומתפשט הארתה לכל ישראל. ונמצא כל אחד מישראל מאיר מצד נשמתו הנאצל מאיזה אות, וגם אור יתר מאותו אות המתייחס לשבת הנ"ל... ונמצא בכל שבת ושבת מאיר אות אחד מה שלא האיר עדיין מימות עולם ולא יאיר עוד עד עולם. ועל פי זה מבואר אמרם ז"ל שבת וינפש - כיון ששבת ווי אבדה נפש, דהא הנפש של שבת זו שוב לא יהיה. ובזה יש להבין כמה יש ליזהר בכל שבת בפני עצמו, ומתיקות כל שבת בפני עצמו.

(רבי משה טייטלבוים, ישמח משה, פרשת כי תשא דף קצא ע"ב)

"מפיו דעת ותבונה" [משלי ב, ו] הוא אור התורה שלא ע"י צמצום, והוא בחי' השבת. ונקראת נשמה יתירה, שגם בימי המעשה כל אדם יש לו נשמה, אבל היא מורכבת בגוף ונפש. והנשמה יתירה היא בלי התלבשות והרכבה, והיא בחי' אור תורה ובחי' השבת כנ"ל. והנה איתא בגמרא וינפש - כיון ששבת וי אבדה נפש. ומקשין דא"כ שייך זה במוצאי שבת, ולמה נכתב בשבת "וינפש"? אבל נראה לבאר הענין כי... השבת, מלבד שבו מתגלה עיקר הקדושה, מלבד זה נותן הוא קדושה והארת הנשמה גם לימי המעשה. וינפש הוא פועל יוצא, שנותן הארת הנשמה לנפש האדם לימי המעשה. והוא ע"י השתוקקות כל הימים אל השבת. עי"ז הוי אבדה נפש, יכולין למצוא הארה מן השבת גם בימי המעשה. זה שכתוב "שבת וינפש" - בחי' "שבת" לעצמו, "וינפש" הוא שארית גם לימי המעשה.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תר"נ)

ואיתא בגמ' וינפש - וי אבדה נפש, שהיא הנשמה יתירה שבא בשבת, כיון ששבת וי אבדה נפש. והענין הוא כמ"ש השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו [אבות פ"ג מ"ח]... גם בפרט בכל נפש איתא שמשביעין את הנשמה ומלמדין אותה כל התורה וכשבא לעולם נשכח ממנו [נדה ל ע"ב]. ולכן נתן ה' יתברך לבני ישראל תורה ומצוות שעל ידיהם יבואו לזכירה. ולכן כתיב בשבת וינפש, שהוא בחי' זכור. ולכן שבת סהדותא איקרי והוא זכרון למעשה בראשית. והפירוש הוא כי בששת ימי בראשית היה הבריאה דבוקה בשורשה. והיה אז ניכר תכלית הבריאה לכבודו ית'. ומאז ולהלאה הטבע מסתיר ומשכח עיקר התכלית. וע"ז ניתן השבת להזכיר תכלית הבריאה. ולכן הוא תכלית שמים וארץ. וכמו כן באדם, כל איש ישראל השבת מזכיר אותו על מה נברא, והוא תיקון הנפש. ממשמע דכל השוכח מתחייב בנפשו, ממילא כשבא לזכירה מחיה את נפשו. זה וינפש - שבו ניתקן הנפש. ובאמת זה בכח נפש יתירה שבא מלמעלה, ושם אין שכחה. ושבת הוא מעין עוה"ב, דאיתא לעתיד מזכירין לאדם כל מה שלמד ושכח בעוה"ז [מדרש משלי, פרשה י]. כמו כן מעין זה בכל שבת, כל אחד כפי כח הנשמה יתירה שבו. לכן כשבא שבת, רואין מה שנשכח ממנו בימי המעשה. וע"ז רמזו כיון ששבת וי אבדה נפש.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרנ"ז)

לפי הדרש הזה היה צריך לומר "נפש יתירה", ולמה קראוה בגמרא נשמה יתירה? ובזוהר הקדוש (ח"ב רד, ב) דקדק: ווי גופא איצטריך למימר, דמיניה אבדת נפש? ומתרץ בזוהר הקדוש דהנפש יתירה בריבויא ותועלתא שמשיג אז בחינת רוח, ומי שזוכה זוכה להשיג לנשמה, כיון דנפיק שבתא ווי נפש, דאבדת מה דאבדת, אבדת ההוא עטרא וכו'. אך מהגמרא נראה שדרש שאבד הנפש יתירה במוצאי שבת קודש. והענין הוא על פי שאמר בתיקוני זוהר (תיקון ו): בכל עץ - דא צדיק וכו' ודא יום השבת, דתמן זווגא דשכינתא עם קודשא בריך הוא וכו', "אשר פריו יתן בעתו" [תהלים א, ג] - דא עתו דצדיק דאיהו ליל שבת דצדיק מיניה פרחין נשמתין חדתין בישראל, דאתקריאו פנים חדשות. והוא שבאדם יש ג' מדרגות: נפש רוח ונשמה. והוא כנגד מחשבה דבור ומעשה. וכמו שסידר האר"י הקדוש לענין ג' יומין דבתר שבתא וג' יומין דקמי שבתא, שביום ד' מופיע בחינת הנפש יתירה משבת הבאה, שהוא כנגד מעשה, וביום ה' מופיע בחינת הרוח שהוא כנגד דיבור, וביום ו' מבחינת נשמה שהוא כנגד מחשבה. וכן נשאר לג' ימים דבתר שבתא. והוא דהנפש שהוא הדם כמו שנאמר "כי הדם הוא הנפש" [דברים יב, כג], מזה בא כל פעולות האדם שהוא במעשה. והרוח הוא בחינת דיבור, וכדמתרגם "לנפש חיה" [בראשית ב, ז] - "לרוח ממללא". ונשמה הוא במוח כמו שאמר מחשבה מוחא. ובשבת כל הנפש רוח ונשמה המה פנים חדשות, וכמו שאומרים "ברם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין" [פיוט אזמר בשבחין]. דנפש שהוא במעשה, ובכל יום השבת שהוא שובת מכל מלאכה ועשיה, הוא פנים חדשות, שע"י ששובת ממלאכה שהוא רגיל בה כל ששת ימי המעשה, הוא כבא לידו דבר עבירה וניצול ממנה, והרי הוא כעושה מצוה כמו שאמרו (קידושין לט ע"ב), עי"ז זוכה לנפש יתירה. ובדיבור דכתיב "ודבר דבר" [ישעיהו נח, יג], ואמרו (שבת קיג ע"ב): שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול... ולכן בשבת שהדיבור גם כן בשינוי וזה בחינת הרוח, הוא גם כן פנים חדשות. וב' הדברים אלו הוא מצד האדם, שע"י מה ששובת במעשה זוכה לנפש יתירה, וע"י השינוי בדיבור שהוא מקיים "ודבר דבר" זוכה לרוח יתירה. והנשמה שהוא נגד מחשבה, זהו מצד ה' יתברך שנותן באדם שיהיה לו בשבת רק מחשבות קדושות בתוספות קדושה. וזה שדקדקו בגמרא הנ"ל נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת וכו', שזה נותן הקדוש ברוך הוא.
והנה הנפש שהוא כח העשיה ניכר בשבת במה שהוא שובת מכל מלאכה וניחא שנקרא פנים חדשות. וכן בחינת הרוח שניכר גם כן בשבת, שמשונה בדיבור שמדבר רק בדברי תורה ובמילי דשמיא, ולכן הוא פנים חדשות. מה שאין כן הנשמה יתירה שהוא מחשבה שבמוח ובלב, במה זה ניכר שיהיה נקרא פנים חדשות? אך הוא ע"פ שאמרו (נדרים מט ע"ב): מורה ורוי וכו' אלא חכמת אדם תאיר פניו, שחכמה שבמוח ניכר גם כן על הפנים... ומה שנראה כאן בתיקונים (תיקון ו' שם) שע"י הזיווג פרחין נשמתין חדתין לישראל, והוא בשבת כשיש זיווג קודשא בריך הוא ושכינתיה ע"י מצות שמירת שבת, וכמו שאמרו עתו דצדיק דאיהו ליל שבת; ובגמרא אמרו נותן הקב"ה באדם ערב שבת. וכן נראה בזוהר הקדוש בכמה מקומות שבערב שבת משיג האדם תיכף הנשמה יתירה. הענין, דהזיווג הוא ע"י תורה ומצוות, וכמו שאמר בתיקונים (שם): ובזמנא דאינון עסקין באורייתא או במצוה דאינון קודשא בריך הוא ושכינתיה וגרמין לחברא לון כחדא ירתין מתמן נשמתין וכו'. והיינו שבכל מצוה או תלמוד תורה אומרים מקודם "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". וכן תיכף בכניסת שבת שהוא בעת תוספות שבת, והתוספות הוא גם כן מצוה, ואף במצוות דרבנן אומרים "אשר קדשנו במצוותיו", ויש אז גם כן יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. לכן תיכף בערב שבת, כשמקבל הישראל התוספת שבת ונעשה היחוד והזיווג, אז פרחין נשמתין חדתין בישראל שהוא הנשמה יתירה. וזה שאמרו בגמרא נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת, היינו בזמן תוספות שבת שאז משיג הישראל הנשמה יתירה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת כי תצא, אות ו)

בשבת כל היום יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, מכל מקום עיקר היחוד בסעודה ג'... ומטעם זה הנשמה יתירה שניתנה באדם בערב שבת, נרמזה בפסוק וינפש - וי אבדה נפש, ולמה לא נרמז בערב שבת? רק מפני שהיחוד הוא עיקר בסעודה ג'.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת מצורע, אות י)

...שמצינו בגמרא לשון "המענג את השבת" ולא אמרו "המתענג בשבת", והיינו שמענג את יום השבת והוא הנפש יתירה דנקרא "שבת", והיינו שמכוין לשם שמים ויש מזה חיות לנפש יתירה. ובגמרא ובזוהר הקדוש (ויקהל דף רד) נרמז ענין נפש יתירה בתיבת וינפש - וי אבדה נפש. ויותר הוה ליה לרמזה בכניסת שבת. וספר הבהיר דרש מוינפש שמזה המדה ז' (מדת מלכות) נפקין נשמתין. רק האדם מרגיש הנשמה יתירה ביציאת שבת ע"י רשימו דקדושה שנשאר בכל מקום שיש בו השראת קדושה, על פי מה שכתב הרוקח בריש ספרו: אין חוזק כחסידות בתחלתו, והיינו מטעם שמתחלה משפיע ה' יתברך להאדם הפונה עצמו לה' יתברך הארה נפלאה, ואחר כך מסלקה (דאורו יתברך אקטיף אקטופי מטי ולא מטי) כדי שיכסוף אחר כך אליה להשיגה כמו שטעם טעמה... וכן משבת מהנשמה יתירה נשאר רשימו דקדושה ביציאתו והחשק הגדול להשיגה כמו שטעמו בשבת קודש... ולכן נרמז הנפש יתירה ביציאת שבת, שאז עיקר ההרגש מדאגה זו, וי אבדה נפש. ומזה זוכין לחיי עולם בנחלה שאין זה הפסק משבת קודש.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת האזינו, אות י)

ובשבת שזוכה הישראל לנשמה יתירה, שאף שבפסוק נרמז "וינפש" - ווי אבדה נפש, מכל מקום הלשון בגמרא נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם, עיין שם וכו'. ומה שאמר הלשון ווי אבדה נפש, ביאר בזוהר הקדוש (ח"ב רד, ב): ההוא רוחא שריא בגווה דההיא נפש כו', וכדין ההיא נפש יתירה ברבויא ותועלתא יתיר ממה דהוה וכו'. והיינו שהנפש זוכה לנשמה יתירה. וכן הלשון בזוהר הקדוש (שם פח, ב): בשבתא יהבין ליה לבר נש נשמתא אחרא נשמתא עלאה, נשמתא דכל שלימו בה וכו'.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת וישב, אות ו)

ובזוהר הקדוש (תזריע מו ע"ב): "עפר מן האדמה" - דא עפרא דארעא קדישא ומתמן אתברי, והוא אתר דבי מקדשא, "ויפח באפיו נשמת חיים" - דא נשמתא קדישא דאתמשכא מאינון חיים דלעילא וכו'. וכמו שאמרנו דנשמות ישראל הם מצרור החיים שהוא מדת מלכות, ואתמשך מחיים דלעילא, שהוא עדן דחיים במזלא תליא. ובנוסח א' (הנדרש בסוהס"פ) איתא: ובגין שהאי נפש חיה איהי קדישא עלאה, כד ארעא קדישא משכא לה בגוה ואתכלילת בה, כדין קרינן לה נשמה. וזה שמצינו בגמרא נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת וכו' כיון ששבת וי אבדה נפש, וקרי לה בגמרא נשמה אף שנרמז רק נפש, רק כיון דאתכלילת במדת מלכות, נקרא נשמה כאמור, וזוכה כל אחד מישראל בשבת לנשמה יתירה. ואמר עוד (שם) ות"ח בכל זמנא דבר נש אזיל באורח קשוט ופומיה ולישניה ממללין מילין קדישין בצלותא באורייתא האי נשמתא אתדבקת ביה כו'. באורח קשוט היא נגד מדת יעקב שמדתו אמת... ובשבת איתא (רפ"ד דדמאי): שואלו בשבת ואכלו על פיו. ואיתא בירושלמי" אימת שבת על עם הארץ, והיינו שאינו משקר. והוא כנגד מדת יעקב אבינו ע"ה "אשר לא נשא לשוא נפשי". ומשום הכי בשבת כל ישראל זוכין לנשמה זו.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק פרשת תזריע, אות ד)

והסעודה שלישית הוא נגד שבת של עולם הבא, כדאיתא בזוהר הקדוש דאיתוסף ביה נשמתא דאיהו שלימו דכלהו כגונא דעלמא דאתי. והוא בחינת יעקב שהוא שלימו דאבהן שהוא בשלימות קדושת נפשו כגונא דעלמא דאתי שיהיה שלימות הבריאה כמו קודם החטא. וכמו שכבר דברנו מזה שנשמת יעקב אבינו ע"ה היתה בתכלית השלימות כמו קודם הקלקול. ועיקר תוספות נשמה יתירה כגונא דעלמא דאתי נשפע לנפשות ישראל בסעודה זו לאחר שכבר קיימו מצות שבת כהלכתו. ועל רמז זה דרשו חכמינו ז"ל נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת ולמוצאי שבת ניטלו ממנו מפסוק שבת וינפש כיון ששבת ווי אבדה נפש. והיינו שלאחר ששובתין את כל יום השבת, אזי יש הרגשה בנשמה היתירה, דאיהו כגונא דעלמא דאתי כפי רמז דברינו הנ"ל.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק פרשת ואתחנן, אות יח)

ולכאורה הוא בא ללמד שבע"ש נותן הקב"ה באדם הנשמה יתירה, ואח"כ נמצא למד, רק על שבמוצש"ק נוטלים ממנו, ועדיין לא למדנו שנותנים לו. ונראה לפרש בזה ע"ד פירש"י כאן נשמה יתירה - "רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרוחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו" עכ"ל. נראה שרש"י ז"ל רצה להשכיל בזה לההמון איכות מציאות הנשמה יתירה, ולכך אמר שמזה שאנו מרגישים בעצמנו בביאת ש"ק שמחת הלב וכו', מסתמא מזליה חזי ששורה בו נשמה יתירה ולכך לבו שמח בו. וכן נוכל לפרש מה שאמר כיון ששבת, ר"ל שמיד שמתחיל נקודת ש"ק לבוא, מיד תבוא שמחה לנפש בטבעה, וכל הצער והדאגות שהיו לה מקודם נאבדה ממנו כרגע. וזה מ"ש וי אבדה נפש, הנפש איבדה הגנוחי והצעקה וי וי שהיה לה מקודם, ורק עוז וחדוה במקומו. ויהי לשון "שבת" במקום שנים, וכאלו כתיב "וביום השביעי שבת שבת וינפש", ר"ל ביום השביעי שבת, כשמתחיל השבת, מיד שבת, הוא לשון ביטול והשבתה, ר"ל שובת מיד וי נפש, צרות הנפש, כי לבו אך שמח בקרבו. וזה מופת על מציאות הנשמה יתירה.

(רבי חיים יצחק אהרן רפפורט, עיני יצחק, כאן)

וינפש כיון ששבת ווי אבדה נפש
36

"וביום השביעי שבת וינפש" - שמעתי שדקדק... ר' ישראל הבעש"ט, למה אנו אומרים זה בתחלת השבת, שבת וינפש כדרוש וי אבדה נפש, די לזה בשעתה במוצאי שבת? וידוע מה שתירץ הוא ז"ל להוסיף לנו אהבה ושמחה משבת קודש, בזכרנו כי אחרי כן תפסוק הנשמה היתירה הגדולה של שבת.

(זכרון זאת בהשמטות לפ' תשא, דברי אמת פ' מטות = בעל שם טוב על התורה, פרשת תשא אות ו)

אנחנו השפלים... נמצא בזה זמנים ורצונות להשתוקק להתדבק בקדושתו ית'. וגם זה עדות ואות כי עוה"ז הוא מרוחק ומהופך מעולם העליון. ובני ישראל שזוכין להיות להם הרצון לעתות וזמנים, הוא אות "לדעת כי אני ה' מקדשכם". ובכח השבת נמצא בנו זאת התשוקה. וזה שכתוב "ששת ימים כו' וינפש", דרשו חז"ל: כיון ששבת וי אבדה נפש. ומקשין מה ענין זה לשבת, אדרבה זה הוא במוצאי שבת? אכן פירוש הענין, שהשבת מניח בבני ישראל זאת התשוקה על כל ימי המעשה. "נפש" הוא רצון. והשבת נותן זה הרצון, דכתיב "וייצר כו' ויפח כו' נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" [בראשית ב, ז]. פירוש, ה' יתברך עשה את האדם גשמיי ונפח בו הנשמה כדי שבזאת יתמלא רצון ותשוקה גם לגשם הגוף. וזאת תורת האדם בעולם. לכן עשה ששת ימים, ובשביעי "שבת וינפש", שמניח הרצון והתשוקה באדם.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרמ"ח)

ע"י השבת יכולין להתחזק להשאיר הארת השבת גם בימי המעשה, כמ"ש בשם הרב הבעש"ט ז"ל, על מ"ש חז"ל וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש, וקשה דזה אין מקומו לכתוב בשבת? ופירש, שע"י שאדם זוכר זאת שאחר השבת יסתלק ממנו הארה זו, לכן מתדבק בה ביותר.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרל"ז)

אהבת בני ישראל גורם עת רצון, כדאיתא: אימתי עת רצון - כשהצבור מתפללין. ובחי' "אהבה ורצון" הוא ג"כ בימי המעשה. והם בחי' ג' ימים דקמי שבתא להשתוקק אל השבת, הוא בחי' "שמור". ואח"כ כשיורד השפע בשבת, נשאר הרצון בג' ימים דבתר שבתא. לכן דרשו חז"ל וינפש - וי אבדה נפש, כי נשאר רצון אחר השבת כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת ויגש, שנת תרנ"ב)

ואיתא "וינפש" - וי אבדה נפש. והקשה הרב בעל שם טוב ז"ל כי זה שייך בסוף שבת ולא בההתחלה. ותירץ כי ע"י שיודע האדם זה, שאחר שבת יסולק ממנו הארת נשמה יתירה, יתאמץ ביתר עוז להתדבק בשבת קודש עוד בו נשמתו. ע"ש, הובאו דבריו בס' זכרון זאת. וי"ל עוד כפשוטו שזה עצמו בחי' שבת, שתוך ימי השבוע ג"כ יזכור וישתוקק למה שנאבד ממנו, כמ"ש "זכור כו' יום השבת" כו'. וממילא כפי השתוקקות כל ימות החול, כמו כן מקבל השבת בשמחה.

(שפת אמת, פרשת ראה, שנת תרל"א)

כיון ששבת ווי אבדה נפש, בשם ר' שלמה, דהנה אנו רואים כששואלים לחולה "מה כואב לך", הוא משיב "כלום". והטעם, דכשכל האיברים בריאים רק אחד כואב, מרגישים כולם בכאב האבר ההוא, משא"כ כשכולם כואבים אין מי להרגיש. וכן האדם בימי החול הוא בחי' ריסוק אברים, אינו מרגיש כלל בתחלואי הנפש, וכיוון ששבת מרגיש בנפש, ווי אבדה נפש.

(רבי פנחס מקאריץ, אמרי פנחס, שער ב, לקוטי ש"ס ומדרשים, כאן, אות נב)

ופירש כ"ק הה"ק זצללה"ה מקאצק, שכיון ששבת ומרגיש מהות השבת, אז הוא בעיניו כאבדה לעומת גודל בהירת שבת, ואין צריך להתמרמר עוד יותר, וממילא נסתלק כל העירובין למעלה מן הסדר ומן דרגא דיליה. אך זה הוא לעומת פרישתו מחומריות כל ימי השבוע, אז כשהגיע שבת מרגיש כנ"ל, כי בלא"ה הוא שוטה שאינו מרגיש.

(שיח שרפי קודש, ערב שבת קדש, אות עח)

עדן אין לה שיעור [תענית י ע"א], והוא סוד שבת, שהנעלם של שבת [האותיות הנוספות כשכותבים אותיות שין, בית, תו, במילוי] גימטריא עת"ו הנ"ל, צפו"ן דרו"ם [בגימטריא 476 - עתו], שבו "שבת וינפש" - שאבדה נפש, ולא יהיה רצון ובחירה ורשות אלא תשלום וגמול.

(רבי מנחם מנדל משקלוב, רזא דמהימנותא, דף כט)

והבנות ח"ת הן ד' נשי עשו אשר "מרת רוח ליצחק רבקה" [בראשית כו], וה' היא הגר המצרית שמתהפך לטוב ורע, סוד "נפ"ש הג"ר" [שמות כג], הקרוב למצר הקדושה, ששרשן מסוד סתימו עלאה, בסוד קמץ, גי' כדו"ר, טהיר"ו, אשר יש"ת חשך סתרו [תהלים יח] , בסוד "דם ענ"ב תשתה חמר" [דברים לב], עי"ן נפ"ש בט"ן [בגימטריא 621], גי' ג' פעמים או"ר של קמ"ץ, ששם "עקודים נקודים ברודים" [בראשית לא] [, ראשי תיבות ענב, בגימטריא 702] גי' שב"ת. ומחמת ששרשן גבוה עד מאד, אין הכלי שלהם קבלו, ונשברו ונפלו, כי חטאו בחכמתן ויכלתן ורצונם, ונטלן הקב"ה האבן ספיר, האותיות ות"ג שלהן. וכיון ששבת וחזר הנפש לשרשו, וינפש, וי אבדו נפש שלהן.

(רבי מנחם מנדל משקלוב, ביאור משנת חסידים, דף רלד)

שמעתי בשמו, שבת וינפש, כיון ששבת וי אבדה נפש. והקשה, שהיה צריך לומר זה הפסוק במוצ"ש, ולא בערב שבת. וגם למה מזמרין אותו בניגון נאה? וביאר, כי מי שהוא חולה לגמרי אינו מרגיש בשום כאב. כי אין לו אבר אחד בריא, שאותו אבר ירגיש את הכאב. אבל האדם הבריא, ואבר א' כואב לו, כל האיברים מרגישים בכאב האבר המיוחד וכדומה. והאדם כל ימות החול הוא חולה כל איברי נפשו, ואינו מרגיש כלל מטעם הנ"ל. ובשבת שמתחיל קצת להתרפא, אזי מרגיש בכאב גודל כובד חולי נפשו. וזהו כיון ששבת, שמרגיש קדושת שבת, וי אבדה נפש, שיודע ומרגיש מכאוביו וחליו.

(רבי פנחס מקאריץ, חכם הרזים, קונטרס ב, אות נד = אמרי פנחס, שער ב, לקוטי ש"ס ומדרשים, כאן, אות נא)

בשם הה"ק מאלכסנדר זי"ע: "שבת וינפש", ואמרו בגמרא: כיון ששבת וי אבדה נפש. ותמהו דצ"ל זה במוצש"ק? אלא הפירוש, כיון שבא הש"ק, יכול לזכור שבכל השבוע היה כנפש אבודה. והת"ח יש לו כל השבוע שבת. עוד אמר בשם אדמו"ר מפרשיסחא זי"ע: כיון ששבת, אבדה נפש את הוי.

(שיח שרפי קודש, פרשת כי תשא)

ו"יעקב ובניו ינוחו בו" - שבחינת קדושת יעקב אבינו ע"ה הוא לאחר שנכללו בו ב' הבחינות היראה והשמחה, ואז הוא שלמות הנייחא להתענג על ה'. וזהו בסעודה שלישית שנקרא רעוא דרעוין, לאחר שנקנה בנו בחינת אהבה ויראה ע"י ב' הסעודות הקודמים. ועל זה רמזו חז"ל כיון ששבת ווי אבדה נפש דייקא על סעודה זו השלישית, בעת צאת הקדושת השבת, שאז דייקא כשנשלם בנו תכלית הקדושה, אז דייקא מרגישין המנוחה והעונג.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת במדבר, אות טז)

וכל קדושה בשעתה הוא הקבלה הנשפע לשעה, והקביעות בלב הוא אחר שנסתלק ממנו, שאז נוהה אחריה, ומצד חשקו והשתוקקתו וגעגועיו על ההסתלקות הוא נבלע בלב... וכך סעודתא דמלוה מלכה, שנוהה אחר קדושת שבת דאזדא מיניה, וכמו שאמרו כיון ששבת וי אבדה נפש, ועי"ז ממשיך הקדושה שקיבל בשבת להיות נקבע בלבו גם בימות החול.

(רבי צדוק מלובלין, מחשבות חרוץ, אות יט, ס"ק כ, עמ' 169 במהד' הר ברכה)

מה מקום לסעודת מלוה מלכה שאנחנו שמחים אחר שיצא השבת, הלא מצינו בגמרא וינפש - וי אבדה נפש את הנשמה היתירה, ושמעתי מאדמו"ר זצל"ה שאמר בשם הרב הגאון ר"י פוזנר זצל"ה, שבכל מוצאי שבת קודש יורד מאיגרא רמה לבירא עמיקתא? אכן הסעודה הוא כעין שלמדו חז"ל משלמה המלך ע"ה שעושין סעודה לגמרה של תורה [שיר השירים רבה פרשה א, ט], דשלמה המלך מצד שזכה להחכמה ולהקדושה עשה הסעודה. וכמו כן שבשבת נעשה הכל טוב מאוד, וישראל מתקדשים בשורש הקדושה שמצד ה' יתברך, לכן אנחנו שמחים תיכף אחר השבת בסעודת המלוה מלכה, שהכניס אותנו לקדושתו יתברך שמו בשלמות.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, מוצאי יום כפורים (אחרי פ' וילך), אות יא)

"וינפש בן אמתך והגר" - ובגמרא (יבמות מח ע"ב): "בן אמתך" - עבד ערל, "והגר" - זה גר תושב, והיינו המקיים ז' מצות, וכן העבד על כל פנים קיבל עליו ז' מצוות, דאם לא כן לא היה מקיימו. וגר תושב אתה מצווה להחיותו (כמו שאמרו פסחים כא ע"ב), ובודאי יכנס בו קדושה. ועל כן אמר בו לשון וינפש, לשון נפש, על דרך שנדרש וינפש - ווי אבדה נפש. וכן בספר הבהיר וינפש שמשם פורחין כל הנשמות.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק פרשת משפטים, אות ו)

המעשה על ידי הגוף שבא על ידי כח הדם, וכתיב "כי הדם הוא בנפש יכפר", ולקדושת הנפש זוכה כל אחד מישראל [בשבת] כמו שדרשו וינפש וי אבדה נפש... שבשבת כל ישראל צדיקים כמו שנאמר ועמך כלם צדיקים וכל מאן דאתגזר איקרי צדיק (כמ"ש זח"ב כג ע"א) וכן שבת ברזא דברית (כמ"ש זח"א נו, א, וזח"ב צב ע"א) וכל ישראל נקראו בשבת צדיק דמאן דנטיר שבת כאלו נטיר אורייתא כלא (כמ"ש זח"ב פט ע"א)... תלמידי חכמים איתא בתיקונים (תיקון כ, לב ע"ב) ואלין דמתוספן לעמא קדישא בע"ש ירתין לון ת"ח ביומי חול כו'. ואף שהם משתדלין באורייתא בחול, מכל מקום אין זוכין אז רק לנפש יתירה שזוכה כל אחד מישראל בשבת כאמור.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק פרשת מצורע, אות ד)

והקושיא ידועה שאדרבה, כיון ששבת נתוספה הנפש, ורק ביציאת שבת אבדה נפש ולא כששבת. והגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שכיון ששבת אז נפקהו עיני האיש ויודע ומבין את מצבו, ואז צועק וי, שהנני כאבדה ממש ונפשי נאבדה, עכ"ד.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת יתרו, שנת תרע"ו [ובדומה בפרשת תולדות, שנת תרע"ד, פרשת דברים, שנת עת"ר, וחלק המועדים, שבת תשובה, שנת תר"פ, ושיח שרפי קודש, ערב שבת קדש, אות עח])

ופירש כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק שכיון ששבת ומרגיש מהות השבת, אז הוא בעיניו כאבידה לעומת גודל בהירות השבת, ואינו צריך להתמרמר עוד יותר, וממילא נסתלקו כל הערובין למעלה מן הסדר ומן דרגא דיליה. אך זה הוא לעומת פרישתו מחומריות במשך כל ימי השבוע, אז כשהגיע שבת מרגיש כנ"ל, כי בלא"ה הוא שוטה שאינו מרגיש.

(שם משמואל, פרשת תולדות, שנת תרע"ד)

...דאור קדושת השבת מאיר את עיני האדם שיוכל לראות את חטאו, דחשכת העבירה תוכר מיתרון האור, וע"י שבא אור קדושת שבת ממילא רואה פגם העבירה עד היכן הגיע, וזהו שבת וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש.

(שם משמואל, פרשת דברים, שנת עת"ר)

...וכן כתיב בשבת (שמות לא) "לדעת כי אני ה' מקדישכם", והיינו שמבין את מצבו ואינו עוד כבשר המת שאינו מרגיש באיזמל, וכמ"ש "וינפש", ואמרו ז"ל וי אבדה נפש, שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הפירוש שרואה את נפשו כאילו היא נאבדה, באשר יתרון האור מן החושך, כ"כ להיפוך מרגיש ע"י מתיקות השבת את עובי החושך, וזהו שמביא בחי' ישועה.

(שם משמואל, מועדים, שבת תשובה, שנת תר"פ)

האלשיך ז"ל מקשה, מדוע מזכיר הכתוב אבדן נפש בצאתה ולא הזכיר שמחת בואה?... הרבי מקאצק זצ"ל מתרץ שהכוונה היא היות שעל ידי השבת נתעורר האדם לתשובה ומתבונן איך נהג כל השבוע, לכן כיון ששבת, כלומר תיכף כאשר שבת בערב שבת, צועק הוא בקול ווי אבדה נפש, כלומר הלא נפשי אבודה כי לא דאגתי עבורה כל השבוע.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

וינפש
36

מקוצר רוח, מאי מקוצר, א"ר יהודא דלא הוה נפישי ולא הוה לקיטו רוחא [זוהר שמות, כה ע"ב]. כלומר שלא היה להם מנוחה, שזהו שורש הנפש, לשון וינפש, שעיקר הנפש על שם המנוחה, וזהו סוד נפש שתכליתה בל"ת היינו לנוח, וע"י קיום הל"ת מלקט בה רוח ע"י התעוררת מלמעלה בהשלמת הנפש.

(רבי מנחם מנדל משקלוב, ביאורי הזהר, עמ' סד)

דאמר ר' זירא בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא

[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים מט ע"ב]

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US