Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת תענית



כז ע"א

בא דוד ושמואל והעמידן על עשרים וארבע שנאמר המה יסד דויד ושמואל הראה באמונתם

המה ראו הכל בנבואה, כמבואר בירושלמי [תענית פ"ד ה"ב] ששמואל ודוד תקנו כ"ד משמרות, ואמר המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם, אמונה גדולה היתה שאין משמר נוטל ושוה ביובל בשדה אחוזה החוזר לאנשי משמר.
ודבר זה צריך תלמוד, איך יתכן זה החשבון? כי אם נחשוב זה, צריך ראשון לדעת כמה שבועות יש בשני היובל, לא יעדיף ולא יגרע, ובזה יהיה אפשר לעשות חשבון שלא יחזור ויבא שנית למשמר שנטל כבר ביובל העבר. אבל זהו אינו, כי בזמן הראיה היו הבית דין מעברים שנים כפי הראות, פעם ביובל הרבה עבורים ופעם מעוטים, וא"כ אין מספר קצוב לשבועות שישנם ביובל, ואיך אפשר לקבוע חשבון שלא יהיה חוזר ושונה אם אין קצוב המנין שבועות פעם מוסיף פעם גורע? וגם תמהו מה אומנות גדולות יש כאן לשמואל הרואה? דבר זה חושבנא בעלמא ונמסר לבעלי חשבון.
לכן נראה, כי זהו ודאי אין צריך לפנים, יובל משמר שנטל זה לא יטול משמר זה ביובל שני, ואף אם יפגעו בו השבוע, צריך להחליף עם משמר שאצלו כדי שיהיו כולם שוים, שלא יהיה משמר נוטל פעמיים, ושניה יפסידו. וזהו ראוי מפאת הדין וסברא. רק הרמב"ם כתב [פ"י מהלכות שמיטה ה"ג]: בבית ראשון מנו ששה עשר יובלות שלימות, ובאמצע היובל שבעה עשר היה נחרב. וא"כ לא היו יובלות שיהיה שדה אחוזה חוזר רק י"ו, ובית שני עמד ת"כ שנים, הרי שמונה יובלות של ימים, כי שנת כ' ליובל התשיעי חרב הבית בעוונותינו הרבים ולא נשלם, ולפי זה ביחד כ"ד יובלות.
וזהו הענין כי שמואל הרואה ברוח הקדש, וכן דוד, ראו כי כל יובלות בשני הבתים יהיו כ"ד, ולכך תקנו כ"ד משמרות כדי שעל כל פנים כל ימי הבית יהיה כל משמר נוטל פעם אחת שדה אחוזה, ואין לאחד יותר משני, ואילו קבעו כ"ג, א"כ יובל כ"ד היה חוזר חלילה על משמר ראשון ואחר כך נחרב הבית, א"כ היה אותו משמר נוטל ב' פעמים שדה אחוזה, ושאר משמרות רק פעם אחת, וכן כ"ה, א"כ טרם שהגיע למשמר כ"ה היה בית חרב, והיה יוצא נקי, וכל משמרות זולתו היו נוטלים. ולכך תקנו כ"ד משמרות מכוון נגד יובלות שהיו בשני בתים, כדי שכל משמר יטול פעם אחת ביובל ודי.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ט [ובדומה בדרוש יא])

אמרו בירושלמי [תענית פ"ד ה"ב] על כ"ד משמרות, ויעשו כ"ג, לית את יכיל, דכתיב "אשר יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם, אומנות גדולה היתה שם, שאין משמר נוטל ושונה בשדה חרם ביובל עד שיטול חבירו, וקאמר חשבתם שאין משמר נוטל ושונה עד שיטול חבירו. ותמהו כל חכמי לב, ובראשם הרב מוה' דוד הנ"ל בספרו לירושלמי, כי חשבון זה כמעט אינו במציאות, כי טיב חשבון אם נודע בקביעות כמה שבועות יש במנין שנים של יובל, הרי יש לעשות עליו יסוד ולקבוע חשבון, אבל חז"ל עיברו לפי צורך שעה, וא"כ אין ברור כמה שבועות יש ביובל, פעם הרבה ופעם מעט, ואיך אפשר לקבוע חשבון שיהיה תמיד מכוון? וצ"ע.
ולכן נראה, כי בלאו הכי יש להבין מה אומנות גדולה יש בזה, וצריך לשמואל הרואה? כל באי שער חשבון יודעים לחשוב זה. אבל הענין, ודאי לזה שלא יטול המשמר וישנה אין צריך קביעות משמרות, כי כך הדין ויושר שלא יהיה משמר אחד נוטל פעמיים ומשמר השני לא כלום. ולכך יובל הוא שנה תמימה, ובו משמרות חוזרות פעמיים, כך יסדו שאם ביובל זה נטל משמר זה, שביובל השני יטול המשמר של אחריו, ואין מוכח שדוקא בתחילת היובל יטול. אבל ידוע בגמרא דערכין [דף יב ע"ב] בבית ראשון היו מונים י"ו יובלות, ובשני ח' יובלות, סך הכל כ"ד יובלות. וזהו המכוון, כי ראו ברוח הקדש שבעונות הרבים לא יהיו יובלות יותר מכ"ד, וא"כ אם יעשו כ"ג ובכל יובל יטול משמר אחד, וא"כ בכ"ג יובלות יוכלו המשמרות ליטול, וכאשר יגיע יובל כ"ד יחזור משמר ראשון ליטול, ואחר כך יחרב, וא"כ לא יטלו עוד אחרים, והרי משמר ראשון נטל שני פעמים, ושאר משמרות רק פעם אחת. וכן אם יהיו כ"ה, יטלו כל משמר ביובל, ויכלה בכ"ד משמרות, ומשמר כ"ה יצא נקי. ולכך קבעו כ"ד משמרות כמנין יובלות, ולא יהיה משמר נוטל ושונה לא יוסיפו ולא יגרעו. ולכך היתה אומנות גדולה על פי שמואל הרואה ברוח הקדש.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יא)



כז ע"ב

אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ
10-11

והדין נותן להיות טלטול האש נאסר לנו בשבת, כדי שנדע אמתת קדמותו יתברך וחדוש העולם. ואמנם בהיות העבודה לפניו על צד התמיד, כלומר, להיותו מתמיד השמים והארץ בקיומם תמיד על שבעת ימי השבוע, הרי העבודה הזאת מעידה עליו שהוא יתברך מתמיד כל אישי העולם בחוקותיהם... וזו היא העדות הכוללת כל חידוש העולם והנהגתו. ואמנם כי איסור טלטול לנו עדות על החידוש, והיתר טילטול לפניו - עדות על החידוש ועל ההנהגה התמידית... והתבונן כמה הפליגו רז"ל על זה הענין הנכבד, באמרם: אלמלא התמידין לא נתקיימו השמים והארץ.

(רבי יוסף ג'קטיליה, גנת אגוז, ח"ב, שער המשכת השלשיות אחר אותיות אמ"ש, עמ' קעג במהד' תשמ"ט [הובא בשל"ה, פ' שמיני, תורה אור, אות ז])

בריאת עולם היה תכלית האדם 'לעבדה ולשמרה' (בראשית ב, טו). ופירשו (זהר ח"א כז ע"א): לעבדה - מצות עשה, ולשמרה - לא תעשה. כי העולם עומד על התורה וקיום מצותיה לעבוד את ה' יתברך. והנה עיקר עבודת ה' יתברך היא עבודת הקרבנות, כמו שכתב הטור בשם הר"ר יונה (אבות פ"א מ"ב), ריש חושן משפט (סי' א) וזה לשונו: בשביל שלשה דברים נברא העולם, והן, התורה והעבודה וגמילות חסדים... בשביל העבודה, שבחר הקב"ה בישראל מכל האומות, ובחר בבית המקדש מבכל המקומות שיעבדוהו בו ובשבילו נברא העולם... אמרו רז"ל: אלמלא תמידין לא נתקיימו שמים וארץ. ואנשי מעמד היו קורין במעשה בראשית, כי תכלית מעשה בראשית לא ברא אלא לכבודו ולעבודתו יתברך, ובזה יש קיום למעשה בראשית והם תמידים ואינם בטלים.

(של"ה, מסכת שבת, פרק תורה אור, אות עח)

אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ וכו' בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם אמר לו כבר תקנתי להם סדר קרבנות בזמן שקוראין בהן לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני
10-21

והעולם נברא בחסד שנאמר (תהל ים פט, ג) 'עולם חסד יבנה', וזהו חג פסח. ותכלית הבריאה היתה בשביל התורה, כמו שאמרו רז"ל (בראשית רבה פ"א ס"ד) 'בראשית' בשביל התורה ובשביל ישראל שיקבלוה... הרי חג שבועות, והוא עמוד התורה. גם נברא העולם בשביל העבודה, כדתנן במסכת תענית בפרק בשלשה פרקים (כו ע"א) שהיו קורין בכל יום במעשה בראשית. ואמרו בגמרא: מנא הני מילי אמר רבי יעקב בר אחא אמר רבי אסי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ... בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם, אמר ליה כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקורין בהן לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עוונותיהם, עד כאן. הרי שנברא העולם בשביל העבודה גם כן. ומה שהקדים עמוד התורה, כי תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם (ברכות נא ע"ב), ועמוד התורה הוא תדיר, מה שאין כן העבודה, כשאין בית המקדש קיים, ואז תיקונו עמוד התורה, קריאת פרשת קרבנות, כמוזכר במאמר הזה.

(של"ה, מסכת חולין, פרק עשרת הדברות, אות ו)

אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ וכו' אנשי משמר היו מתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון
10-23

בהַיְשָרות התוריות יש ענינים קיימים מתמידים וענינים שנפסקו בהמשך הזמן... אשר נפסקו, כענין העבודות והקרבנות אשר היו בזמן שבית המקדש קיים, אמנם היו בהם למודים קיימים נצחיים לא יופרו לעולם... וכל שכן הקרבנות, שכוונתם ותכליתם העבודה הלביית הנפשיית, אשר אין הפרש בה בין בפני הבית או שלא בפניו. כי על פי הענינים הללו התורה היא קיימת נצחית. ועל זה הענין המיוחד אמרו ז"ל (ירושלמי ברכות רפ"ד): וכי יש פולחן בבבל? אלא זו תפלה... כי הנה התפלה היתה מצויה עם הקרבנות, ומשמרות ומעמדות היו מתוקנים להם עמהם, כמו שאמרו ז"ל: אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, כמו שנתבאר פרק ד' מתעניות. ותועלת הקרבנות יתדבק בתפלות בהקריב בעליהם אל השם יתעלה, והתפלה יותר מסוגלת בזה לפי שהיא קרבן שבעליו נקרב עמו, כמו שאמר בפירוש (הושע יד): "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" וגו', ולא עוד אלא שמשמש אל השוגג ואל המזיד, שהוא היותר רביי והכרחי... ואמר "כי לא תחפוץ" וגו', ירצה: זה יועיל כאשר לא תחפוץ זבח שאתן ועולה לא תרצה, וזה יהיה כל זמן שיתמיד חרבן הבית בעונות הדורות הבאים, כי על העתיד ידבר. ויהיה "כי לא תחפוץ" כמו (דברים כב) "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך".

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, ויקרא שער נח, דף יב ע"א במהד' תרכח)

איתא (סדר עולם פ"ז) שיום השמיני למילואים היה ראש חדש ניסן, ועשר עטרות נטל אותו היום: ראשון למעשה בראשית וכו'. ויש לפרש 'ראשון למעשה בראשית' שאלמלא הקרבנות לא נתקיימו שמים וארץ, כי כך איתא במסכת תענית: אלמלא המעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, וגם עכשיו שבטלו הקרבנות, "[ו]נשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג), כי כל העוסק בפרשת עולה וכו' (מנחות קי ע"א). וזהו "ראשון למעשה בראשית" - רצה לומר, שזה יום ראשון שנתקיים על ידו שמים וארץ וכל מעשה בראשית... ידוע גם כן מאמר הגמרא הנ"ל בתענית, שתקנו כ"ד משמרות כהונה, ועל כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים, שהיו מתפללים ומתענים על אחיהם הכהנים, שיקובל קרבנותם לרצון לפני ה', עיין שם הרמז שמצאו חז"ל בתורה על המעמדות. והנה יש לומר, שגם בכאן נמצא הרמז על המעמדות, כי זה ידוע, שביום השמיני למילואים היה התגלות השכינה בתחתונים, ונתכפר להם מעשה העגל ע"י הקרבנות. וזה היה דוקא ע"י אהרן, כאשר צוה משה להם. לכך נאמר "ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'", רצה לומר, שהתפללו לפני ה' שיקובלו הקרבנות שלהם לרצון, ויתגלה השכינה ע"י קרבנותיהם. וזהו "ויעמדו לפני ה'", כי אין עמידה אלא תפילה (ברכות ו ע"ב)... וזהו "ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו" - רצה לומר, "זה הדבר" עצמו שתתפללו על אחיכם הכהנים שיקובל לרצון מעשי קרבנותם - "תעשו" לדורות במעמדות, "וירא אליכם כבוד ה'" - רצה לומר, תזכו להתגלות אלהות.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת שמיני, פרק ט, א)

אמר אברהם רבונו של עולם שמא ישראל חוטאין לפניך אתה עושה להם כדור המבול
12-14

עי' בהגהות צבי הירש חיות ז"ל שהקשה, איך עלה על דעת אברהם אחרי שכבר נשבע הקב"ה שלא יביא מבול על הארץ? ועי' בס' אוצר חיים מדודי הגאון זצ"ל שכתב: ונעלם... גמ' סוטה דף יא: והם אינם יודעים שעל כל העולם אינו מביא ועל אומה אחת מביא עי"ש. וכעת מצאתי בס' תורה תמימה... שכתב: ונ"ל דרק על חורבן העולם במבול מים נשבע אבל על חורבן בענין אחר לא נשבע. ומ"ש כדור המבול מכוין רק על חורבן בכלל. וראיה לזה שהרי בנתינת התורה אמר הקב"ה לישראל אם אי אתם מקבלין את התורה אני מחזיר אתכם לתהו ובהו עכ"ל. ולענ"ד שזה מוכח מלשון אברהם שאמר רבש"ע שמא ישראל חוטאין לפניך אתה עושה להם כדור המבול, ולא אמר "שמא ישראל חוטאין לפניך ואתה מביא מבול לעולם", שזה אי אפשר, שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם.

(רבי גדליה סילוורסטון, אשכול ענבים, כאן)

כז: אמר אברהם רבונו של עולם שמא ישראל חוטאין לפניך וכו' ואני מוחל להם על כל עונותיהם
12-22

ובתחלה יאמר: רבונו של עולם, בזמן שבית המקדש קיים, אדם חוטא מקריב קרבן כו', כמו שהוא באורח חיים סימן הנזכר (בבית יוסף סימן א). ואחר כך יאמר: אמר אברהם לפני הקב"ה, רבונו של עולם, שמא יחטאו ישראל ותעשה להם כדור המבול [אמר ליה לאו], אמר לו, 'במה אדע' וכו'... ואני מוחל להם כל עוונותיהם.

(של"ה, מסכת תענית, פרק נר מצוה, אות לו)

רבונו של עולם הודיעני במה אירשנה אמר ליה קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת וגו'
15-17

"ויאמר אליו" וגו' -... השיב הקב"ה כי סגולת ארץ ישראל היא קרבנות, וכן הוא במכילתא יתרו פ"ט" הראהו בהמ"ק וסדר קרבנות שנאמר "קחה לי עגלה משולשת" וגו', וכקבלת חז"ל במס' תענית ובכמה מקומות דבזה הפרט אך היא מסוגלת, ואך לישראל היושבים בה, וכמו שהודיע הקב"ה למשה בעת שביקש על פרנסת ישראל אחר מותו ויבואו לארץ ישראל, השיב הקב"ה "את קרבני לחמי" וגו'... מעתה, היתה תשובת ה' לאברהם אבינו דבזה ניכר שארץ ישראל ירושה אך לזרעו, שהרי סגולת שניהם, ארץ ישראל וישראל ביחד, עומדים על הקרבנות, ואינו צדקה כמו שחשבת. זהו תשובה בדרך כלל. אכן אמר ה' ברמז ההפרש שבין קרבנות ישראל ובין קרבנות אוה"ע, אף על גב שגם הם מקריבים, ובזה ישכיל שאך ישראל המה מסוגלים לקרבנות, כמו שארץ ישראל היא מסוגלת ביותר... אם לא יהיו בניך עוסקים בקרבנות, לא יהיה זרע אחר שיהא מסוגל לזה... דישראל משעת הלקיחה מחויב לדעת ולדקדק שכשר לקרבן, שהרי בעל מום כל שהוא פסול לקרבן ואסור להקדיש כדאמרינן במס' תמורה דף ו, משא"כ אוה"ע רשאי להקריב בעל מום רק מחוסר אבר שניכר לכל, וא"כ בשעת לקיחה לקרבן אין צריך ליקח לשמו. "עגלה משולשת" כו' - שלש בהמות הללו נשתנו ישראל מאוה"ע שישראל מביאים עליהם נסכים, משא"כ אוה"ע, והיינו משום שאין קרבן אוה"ע עולה לרצון שאינו לריח ניחוח... והנסכים המה גורמים שיעלו לרצון, כמו שאמר הושע הנביא ט: "לא יסכו לה' יין ולא יערבו לו זבחיהם כלחם אונים" וגו', ומש"ה באוה"ע כשר בעל מום, משום שאינו לריח ניחוח.

(נצי"ב, העמק דבר, בראשית, פרק טו, ט)

בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם אמר לו כבר תקנתי להם סדר קרבנות בזמן שקוראין בהן לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני
18-21

...דקרבנות נקראו לחם כדכתיב "את קרבני לחמי לאשי", ונתבאר במקומו שהודיע הקב"ה למשה דמוצא פרנסת ישראל בארץ ישראל בא ע"י זכות קרבנות שהוא עבודה המשביע לחם. והיה דעת ישראל נוטה שבזמן הגלות ואין לנו קרבנות תאבד מישראל תקוה וזכות מיוחד לפרנסה ח"ו. על כן האכילם מן במדבר מ' שנה, כדי שידעו דזה לא בא בזכות קרבנות, שהרי לא היה שום קרבן ממן, כמו בא"י שבא בכורים משבעת המינין לברך מין את מינו, כמבואר בתנחומא פ' תצוה, משא"כ במן, ובזה ידעו ישראל כי לא על הקרבנות לבד יחיה האדם "כי על כל מוצא פי ה'" וגו' - נכלל בזה כמה ענינים... היינו שקידת התורה בכלל, שמסיר עכ"פ מחלת הרעבון... וביחוד סדר קרבנות וקריאת הפרשה שתיקן משה במדבר, ומבואר בשאלתות דרב אחאי פ' נצבים שהיה אז כמו בגלות, שידוע באגדה דתענית דף כז שאמר הקב"ה לאברהם אבינו דסדר קרבנות יועיל כמו ההקרבה, ובמדבר היה כמו בגלות.

(נצי"ב, העמק דבר, דברים, פרק ח, ג)

כבר תקנתי להם סדר קרבנות בזמן שקוראין בהן לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני
19-21

מה שתקנו לנו הקדמונים בקריאת התורה שיזדמן תמיד פרשת פנחס בשבתות שבין המצרים, ובוודאי לכוונה גדולה היא. ונראה לי, כי ידוע דרשת חז"ל [ירושלמי תענית פ"ד ה"ב] על פסוק (ישעיהו נא, טז) "לנטע שמים וליסד ארץ" - אלו הקרבנות, שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה, כל זמן שקורין סדר הקרבנות - מעלה עליהם כאילו הקריבום... והנה בכל שנה הגם שאנו קורין ואומרים פרשת הקרבנות - אין אנו קוראים אותו בספר תורה כהלכותיו, למשל פרשת התמיד אנו קוראין אותו בכל יום, אבל אין אנחנו קוראים אותו בספר תורה כתוב על קלף כשר ובצורות האותיות ותגים וטעמים. וכן הקרבנות של מוספי שבת - אין אנו קוראים בספר תורה הכשרה. על כן בשבתות שבין המצרים, שבימים ההם בטלו הקרבנות בפועל בחורבן בית המקדש בעוונותינו הרבים, קוראים אנחנו כל פרשת הקרבנות שהוא בפרשת פנחס בספר תורה הכשרה בנקודות וטעמים, וכל זמן שקורין בסדר הקרבנות - מעלה עליהם כאלו הקריבום לפניו; והוא תיקון גדול.

(רק"ק אפשטיין, מאור ושמש, דברים, רמזי בין המצרים [נדפס אחרי פ' דברים])

בשני על יורדי הים
25

...שביום שני נבדלו המים במעשה בראשית, ועל כן פעולת יום השני גדולה במים. ואמרו רז"ל: אנשי מעמד היו מתענין בשני מפני יורדי הים.

(רבינו בחיי, במדבר, פרק כט, יח)

מפני שהוא שלישי ליצירה
29

ידוע מדרך חכמת הטבע כי כל שלישי חלוש בכל הנבראים כולם, בין שהוא יום שלישי ללידה בין שהוא יום שלישי לימות העולם, שהרי יום שלישי כוכב מאדים, ומפני זה יגדל הכאב בכל מכה ביום השלישי ויהיה הנימול ביום השלישי למילה יותר חלוש. ורבותינו אמרו (שבת פו ע"א) שמותר לעשות לנימול ביום שלישי למילתו שחל להיות בשבת, כל מה שיצטרך כמו בחול ממש, לפי שהוא מסוכן ביום שלישי יותר משאר הימים. וחכמי התכונה כתבו כי יום שלישי מזלו עקרב ומלכו סמאל ומשרתו מאדים. ומזה אמרו רז"ל: אנשי מעמד [לא] היו מתענין ביום ראשון מפני שהוא יום שלישי ליצירה, פי' ליצירת אדם הראשון שנברא בששי.

(רבינו בחיי, בראשית, פרק לד, כה)

נשמה יתירה ניתנה בו באדם בערב שבת
30

ובעבור שכפי דרך וסדור אלו העלולים שאמרנו, שיושפע מכל אחד מהם עלול אחד שהוא שכל עומד מעצמו ונפש גלגל, ומהשכל העשירי שהוא השכל הפועל לא הושפע עלול אחר שיהיה שכל עומד בעצמו, אלא נפש שקיומה בחומר כנפש הגלגל, ונשאר הוא לפי זה כנקבה שהוא מושפע ואינו משפיע... וקראוהו "שבת", לפי שחכמי הקבלה ייחסו כל יום מימי בראשית אל עלול אחד מן הז' שכלים האחרונים, ויקראו העלולים ספירות, ויאמרו שהג' הראשונים הם דבר רוחני ויקראו אותם אור שאינו נתפס, והז' האחרונים ייחסו כל אחד מהם אל יום מז' ימי בראשית, ויקראו את העשירי שבת לפי שהוא אחרון העלולים ובו שבת ההשתלשלות... ואמרו שהשיב ה' יתברך: בתי, כנסת ישראל תהא בן זוגך (בראשית רבה פרשה יא), כלומר שהשכל הנקנה באמצעות התורה יהיה שכל נבדל עומד בעצמו קיים וימשול על כל הדברים החמריים, כמו שהיו הנביאים והחסידים מחדשים באמצעות השכל הנקנה על יד התורה אותות ומופתים, וכאילו הוא שכל נבדל עלול מן השכל הפועל או מן הספירה הנקראת שבת... ולרמוז על הענין הזה שכתבנו אמרו (שבת פו ע"ב): הכל מודים כי בשבת נתנה תורה לישראל, כלומר כי לכך נתנה בשבת, להורות שעל ידה יקנה האדם שכל עלול מן המדה הנקראת שבת, שהוא דבר קיים בעצמו. וזו היא הנשמה היתרה שאמרו רז"ל שהיא נתנת באדם בשבת ובמוצאי שבת נטלת הימנו, שנאמר שבת וינפש, ווי אבדה נפש.

(רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים מאמר ב פרק יא)

הגוף ומלבוש העשיי' מכסה אור הנשמה והפנימיות. אך יש זמנים שנפתחים השערים בשמים ואז גם למטה נפתח לבות בני אדם העוסקים בעבודת הבורא ית'... וכתיב "ביום השבת יפתח וביום החודש יפתח". לכן בשבת כתיב "טוב להודות"... דכתיב "לא המתים יהללו כו' ולא כל יורדי דומה", משמע דכל מי שיש בו מיתה אינו יכול להלל כראוי, דכתיב "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו", כי אין סוף לרוממות אל, ומי יוכל להלל לפניו ית'? רק בשבתות וימים טובים שיורד נשמה יתירה והיא אין בה מיתה, והיא ג"כ אין לה סוף, שהיא חלק אלקי ממעל ולכן בשבת שהוא יומא דנשמתין ולאו דגופא, הוא הזמן שמעידין בני ישראל על הבורא ית'. ואיתא במדרש:... יעקב שכתיב בו שמירת שבת ירש נחלה בלי מצרים כו'. והוא כנ"ל, שבימי המעשה, וכמו כן בגוף האדם, החיות במדה ובצמצום, ובש"ק ונשמה יתירה היא בלי גבול ומדה. ולכן כתיב "ויברך את יום השביעי", דמקודם כתיב "ויכלו" כו' במדה כמ"ש שם במדרש לכל יש סקוסים כו', ובש"ק הוא בלי מדה. לכן נקראת נשמה יתירה, שהיא אינה לפי גבול האדם בעוה"ז שהיא מעין עוה"ב. גם נקראת יתירה, שאינה לפי מעשה האדם, רק מתת אלקים היא.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת נח, שנת תרמז)

מדת יוסף הוא להמשיך התקשרות וחיות חדש מן השורש שהרי מצות המילה הוא לשנות הטבע. והוא לרמוז כי האדם צריך למשוך חיות מלמעלה שלא לטבוע תוך הטבע... שכפי מה שאינו מניח עצמו תוך הטבע והרגילות. ומוצא לו תוספות התלהבות וחיות ע"י יגיעה בתורה ומצות. עי"ז מתקשר בשורש שלו. וזהו ענין יוסף הצדיק. ונק' ברית שע"י התאספות כל הרצון להתקשר בשורש נמשך חיות חדש. ומעין זה בש"ק, שבא נשמה יתירה לאדם שהוא תוספות הארה מלמעלה והוא בחי' יוסף.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת ויגש, שנת תרמה)

הענין עפ"י מ"ש "ששת ימי המעשה יהיה סגור וביום השבת יפתח" - כי בשבת נגלה הפנימיות הנסתר. וכמו שהוא מצדו ית"ש כן בנפשות בני ישראל נפתח פנימיות הלב בשבת קודש. ובכל מקום הפנימיות צריך שמירה, לכן כתיב "תשמורו". וחז"ל אמרו "זכור את יום השבת" - זכרהו על היין. הרמז הוא שבו נגלה הסוד הפנימיות שזה פעולת היין... ובס' תורת חיים כתב, לבעבור כי שבת רומז לעוה"ב לכן מקדשין על היין, לרמוז על יין המשומר בענביו לעוה"ב. ע"ש בפ' חלק בסנהדרין ופ"ב דעירובין. ופנימיות הענין הוא שיין המשומר בענביו הוא עצמו כח הנשמה הנסתרת בגוף, ואין יכול לשלוט בה מגע נכרי כי היא סתומה. ועלי' נאמר "עין לא ראתה" - זה יין המשומר. ולעתיד צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם הוא התגלות הנשמה בשלימות. אך כי שבת הוא מעין עוה"ב, לכן יש בו מעט התגלות הנשמה, כמ"ש חז"ל נשמה יתירה בשבת קודש. לכן מקדשין על היין לרמוז על התגלות הנשמה כנ"ל.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת כי תשא, שנת תרנג)

איתא בזוה"ק מאן דיכיל לענג השבת ולא עביד איתהפך לי' ענג לנגע. ממילא מדה טובה המרובה ע"י ענג שבת מתהפך הנגע לענג. והנה פי' ענג: עדן נהר גן. כדכתי' "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן"... וגם האדם נחלק לג' חלקים: עדן נהר גן, בבחי' נר"נ. וגם בגוף: מוח לב כבד. וצריכין להיות נמשכין כולם אחר המוח. וזה "טוב לב משתה תמיד". וזה בחי' ענג. ולכן בש"ק דיש נשמה יתירה נפתח שער הסגור בימי המעשה, ומקבל הלב הארת המוחין. והוא היפוך המצורע, "סגירו", שנסגר ומתטמטם הלב שאינו יכול לקבל ולהיות נמשך אחר המוחין שבראש... וכמו דכתיב "שער כו' סגור יהיה כו' כי ה' אלקי ישראל בא בו, וביום השבת יפתח", כן הוא באיש ישראל, נקודה מסוגרת שהיא חלק אלקי ממעל, "וביום השבת יפתח" כו'. והוא בחי' נשמה יתירה וענג שבת כמו שכתבתי.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת מצורע, שנת תרנד)

וכמו שזוכין בשבת לבחי' נשמה יתירה ע"י המנוחה, כמו כן בימי המעשה ע"י המלחמה לשם שמים.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת כי תצא, שנת תרס)

[עי' עוד לקט באורי אגדות ביצה טז ע"א]


נשמה יתירה ניתנה בו באדם בערב שבת וכו' שנאמר שבת וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש
30-32

הנר"נ באמת חפצים לעלות ככל עלול המשתוקק אל עילתו. רק כשהערלה מכסה, הגוף גובר, ואין הרשעים יודעין כלל שהם במאסר הגוף. ואחר המילה נעשה האדם בריה חדשה, ומרגיש שהוא תוך המאסר, ונעשה חולת אהבה. וכן הוא בשבת קודש דמתעברית סט"א ומתגלה הארת הנר"נ. וזהו בחי' נפש יתירה, שהרצון והשתוקקת הנפש מתגלה בשבת קדש, כמ"ש "ויכלו" - לשון חמדה והשתוקקת. "וינפש - וי אבדה נפש", שבימי המעשה נאבד אותו התשוקה והרצון, כמו מילה בנפש, כן שבת בזמן.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת וירא, שנת תרסד)

בימי המעשה נתלבש החכמה בעשי' וצמצום בכל מעשה שנעשה בכל יום ממאמרו ית', ובש"ק לא היה רק מאמר "ויברך ויקדש" ולא נתלבש בעשייה. וכמו כן יש חלקים כאלו בתורה, שהתורה שניתנה לנו בכתב מתלבש הדיבור באלה התיבות והמצות הערוכות בתורה. אבל "מפיו דעת ותבונה" הוא אור התורה שלא ע"י צמצום והוא בחי' השבת. ונק' נשמה יתירה, שגם בימי המעשה כל אדם יש לו נשמה, אבל היא מורכבת בגוף ונפש, והנשמה יתירה היא בלי התלבשות והרכבה. והיא בחי' אור תורה ובחי' השבת כנ"ל. והנה איתא בגמרא: "וינפש" - כיון ששבת וי אבדה נפש. ומקשין דא"כ שייך זה במוצאי שבת ולמה נכתב בשבת "וינפש"? אבל נראה לבאר הענין כי השבת מחי' כל ימי המעשה, כדאיתא בזוה"ק: כיון דלא אשתכח ביה מנא, מה ברכתא אשתכח ביה? אלא כולא בשביעאה תליא. והענין הוא כי ה' יתברך רצה שיתמשך הברכה לכל ימי המעשה, והמה באמת רחוקים מן הקדושה, לכן היה התיקון ע"י שחול מכין לשבת, בכח הכנה זו נמשך ברכת השבת גם לימי המעשה. ז"ש ושמרו כו' את השבת לעשות. פי' להכין צרכי שבת. ועי"ז השבת מברך גם ימי המעשה. ועי"ז לעשות כו' השבת לדורותם ברית עולם. שיהיה התקשרות ודביקות כל הימים בשבת... ואם היה [המן] יורד בשבת קודש, לא היה דביקות והתקשרות בימי המעשה אל השבת, רק ע"י "והכינו כו' אשר יביאו" כו'. וז"ש "וינפש", כי השבת, מלבד שבו מתגלה עיקר הקדושה, מלבד זה נותן הוא קדושה והארת הנשמה גם לימי המעשה. "וינפש" הוא פועל יוצא, שנותן הארת הנשמה לנפש האדם לימי המעשה, והוא ע"י השתוקקות כל הימים אל השבת, ע"י זה ה"וי אבדה נפש" יכולין למצוא הארה מן השבת גם בימי המעשה. ז"ש "שבת וינפש" - בחי' "שבת" לעצמו, "וינפש" הוא שארית גם לימי המעשה.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת כי תשא, שנת תרנ)

ואיתא בגמ' "וינפש" - וי אבדה נפש, שהיא הנשמה יתירה שבא בשבת, כיון ששבת וי אבדה נפש. והענין הוא כמ"ש השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו, דכתיב "ושמור נפשך כו' פן תשכח" כו'. שזה עיקר הבריאה שנברא האדם לכבודו ית"ש, ושיזכור תכלית הדבר שנברא עליו, והוא יום מתן תורה, שאז ראו בני ישראל בחי' אלקות והבינו תכלית בריאתם. וע"ז כתיב "אשר ראו עיניך". אכן גם בפרט בכל נפש איתא שמשביעין את הנשמה ומלמדין אותה כל התורה וכשבא לעולם נשכח ממנו. ולכן נתן ה' יתברך לבני ישראל תורה ומצות שעל ידיהם יביאו לזכירה. ולכן כתיב בשבת "וינפש", שהוא בחי' זכור. ולכן שבת סהדותא איקרי והוא זכרון למעשה בראשית. והפי' הוא, כי בששת ימי בראשית היה הבריאה דבוקה בשורשה, והיה אז ניכר תכלית הבריאה לכבודו ית', ומאז ולהלאה הטבע מסתיר ומשכח עיקר התכלית. וע"ז ניתן השבת להזכיר תכלית הבריאה, ולכן הוא תכלית שמים וארץ. וכמו כן באדם כל איש ישראל השבת מזכיר אותו על מה נברא, והוא תיקון הנפש. ממשמע דכל השוכח מתחייב בנפשו, ממילא כשבא לזכירה מחי' את נפשו. זה "וינפש", שבו ניתקן הנפש. ובאמת זה בכח נפש יתירה שבא מלמעלה ושם אין שכחה. ושבת הוא מעין עוה"ב, דאיתא לעתיד מזכירין לאדם כל מה שלמד ושכח בעוה"ז. כמו כן מעין זה בכל שבת כל אחד כפי כח הנשמה יתירה שבו. לכן כשבא שבת רואין מה שנשכח ממנו בימי המעשה. וע"ז רמזו כיון ששבת וי אבדה נפש.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת כי תשא, שנת תרנז)

יש מצות גדולות אשר מאירין החשכות של הגוף. וכמו כן בג' רגלים שעלו בני ישראל לבהמ"ק כדכתי' "יראה כל זכורך", היינו שנזדככו הגופים ונתגלה בהם הפנימיות ולא היה הגוף מחשיך הקדושה... וזה ההפרש בין השבת למועדות, כי השבת הוא... יומא דנשמתין, ולאו דגופא כדאיתא בזוה"ק, והוא קודש. ומועדות הם "מקראי קודש אשר תקראו", שהוא קרוב יותר לנפשות בני ישראל, ויכולין לקבל הארת הקדושה גם בגוף. לכן מלאכת אוכל נפש מותר ביום טוב, כי אין הגוף מעכב הקדושה הבאה במועדות. [ובזה נראה לבאר קושית התוס' [ביצה לג ע"ב ד"ה כי] בענין הנשמה יתירה אי יש ביום טוב, א"כ במוצאי יום טוב נברך על הבשמים, ואי אינה ביום טוב, א"כ בין שבת ליו"ט נברך על הבשמים. וכפי הנ"ל נראה כי וודאי יש נשמה יתירה, אבל ע"י שההארה מתפשט בגוף נשאר לעולם רשימה, כמ"ש "אסרו חג בעבותים" כו', לכן אין צריך לבשמים במוצאי יו"ט, רק במוצאי שבת וי אבדה נפש, שאין הגוף יכול לקבל הארה עליונה כזו של השבת כנ"ל].

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת אמור, שנת תרמז)

בכל שבת יש ג"כ הארה מקבלת התורה, והיא בחי' נשמה יתרה שאמרו חז"ל בפסוק "וינפש" - וי אבדה נפש, מכאן שניתן לאדם נשמה יתירה. ומקשין העולם דא"כ במוצאי שבת צריך להיות "וינפש"? אבל הרמז הוא כנ"ל, כי כשבאה הנשמה יתירה, רואין מה שאבדנו ע"י החטא, כי אינו יכול להשיג הרצון והתשוקה של הנפש האמיתי עד שבא השבת ורואין מה שאבדנו, לכן וי אבדה נפש.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת נשא, שנת תרנד)

וזה שאומרים בקידוש היום "ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו" ואח"כ פעם ב' "ושבת קדשו באהבה וברצון הנחלתנו", שהוא אהבה ורצון למעלה אל בני ישראל, ואהבה ורצון בנפשות בני ישראל לשמים. וב' הבחי' כפולים. אהבה היא התשוקה, כמ"ש "ועלי תשוקתו", ורצון הוא להתרצות אל השתוקקות שלנו לשמים. וכן הוא למטה: אהבה התשוקה אל הבורא, ורצון לעשות רצונו ית'... וב' התשוקות מתעוררין בש"ק, והוא מצד נשמה יתירה היורדת בשבת כמ"ש ז"ל "וינפש" - נפש הוא רצון ותשוקה המתגברת בש"ק. ובאמת נקראת שבת "אות ביני ובין בני ישראל", לפי שבשבת נפתח הרצון והאהבה בנפשות בני ישראל וכמו כן למעלה. א"כ הוא אות ועדות, ובוודאי בכלל ישראל מתקיים זאת, אבל צריך כל איש ישראל לייגע עצמו למצוא בש"ק אהבה יתירה לשמים, וכפי רוב האהבה המתעורר בנפשו כך זוכה לבחי' נשמה יתירה ואות השבת כנ"ל.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת דברים, שנת תרסא)

שבת וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש
31-32

ובקידוש אומרים "באהבה וברצון הנחלתנו"... אהבה היא מסותרת בלב כדכ' "אהבה מסותרת", שיש תאוה אפילו כשהיא בהסתר ואינו יכול להוציא מכח אל הפועל, כענין תובעת בלב. ורצון הוא בהתגלות לכן יש זמנים לעת רצון... ובחי' אהבה ורצון הוא ג"כ בימי המעשה. והם בחי' ג' ימים דקמי שבתא להשתוקק אל השבת הוא בחי' שמור. ואח"כ כשיורד השפע בשבת נשאר הרצון בג' ימים דבתר שבתא. לכן דרשו חז"ל "וינפש" - וי אבדה נפש, כי נשאר רצון אחר השבת כנ"ל.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת ויגש, שנת תרנב)

כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה
36

בענין פסוקא דלא פסקיה משה, ו"אנן לא בקיאינן בפסוקי" (קדושין ל ע"א), נראה דודאי לא נפל ספק ברוב הפסוקים, ע"כ רובם הם מוחזקים בתכונתם, וגדולה חזקה, על כן אסור להפסיק לדידן בכל מקום שאנו מחזיקים לפסוק אחד שהוא בחזקה דלא פסקיה משה. אבל לברר ספקות ע"י חזקתנו ודאי אין לנו, שהרי מכל מקום נמצאים בכלליות קצת פסוקים שהם אצלנו מוחזקים לפסוק אחד ובאמת היו נחלקים כהא דבמערבא דפסקי לקרא ד"הנה אנכי בא אליך בעב הענן לתלתא פסוקי" (קדושין שם).

(אגרות הראיה, כרך ג, אגרת תשפ, עמ' מח)

רבי חנינא קרא
37

ויש להוסיף עוד ראיה שהוראת "מקרא" היא קריאת התורה בדקדוקיה וטעמיה, ממה שנקרא רבי חנינא בתואר "קרא" לפי שהיה בעל מקרא ויודעה בגירסא ובקי בטעמא (תענית כז ורש"י ד"ה חנינא).

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, מכמני עוזיאל ח"א עמ' עז)


כח ע"א

מה היו בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות אמרו פעם אחת גזרה מלכות הרשעה וכו' ושלא יביאו בכורים לירושלים והושיבו פרוזדאות וכו' מה עשו כשרין ויראי חטא שבאותו הדור הביאו סלי בכורים וחיפום בקציעות ונטלום ועלי על כתפיהן וכו' עיטרום בסלים והביאום לירושלים

ובהדרכתו של ירבעם בן נבט שהיה מעונין להניא את העם מלעלות לירושלים, קמו כאמור מאשרים מתעים, אשר הורו לעשרת השבטים שמעתה נשאר בית המקדש שבירושלים רק נחלת מלכות בית דוד הקטועה... ולכן הותרו הבמות בכל גבול ישראל... מצד אחד, עמדו אמנם שומרי משמרת המקדש הנאמנים, "מכל שבטי ישראל הנתנים את לבבם... לזבוח לד' אלקי אבותיהם" והם המשיכו לבוא לירושלים (דברי הימים ב' יא, טז), ועל המיוחדים שבהם מספרים לנו חז"ל במסכת תענית שעקפו את המשמרות שהעמיד ירבעם בן נבט שלא יעלו ישראל לרגל לירושלים, כמעשי בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות. הללו עמדו על דעתם שאיסור הבמות שריר וקיים כמו שהיה.

(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה - ישראל במדינתו, עמ' 327)

בני גונבי עלי בני קוצעי קציעות

[תרגום יונתן סוף רות כותב ששלמה בן נחשון הוא מבית לחם ונטופה, ובניו ביטלו את השומרים שהושיב ירבעם. התרגום גורס בגמרא "הנטופתי". ואף שהיו מבית לחם שביהודה, צאצאיהם גרו במלכות ישראל והוצרכו לתחבולות לעלות לרגל. הם מסרו נפש על העליה לרגל אף שיכלו לצאת לחו"ל ולהיפטר.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' קה - לטקסט)

פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל וכו' ושלא יביאו בכורים לירושלים

רודפינו שאפו תמיד ב"גזירות השמד" שלהם להכחיד את ישראל מהיות גוי בארץ; והשאיפה הזאת היא היא קנה המדה שבידם לדון בו על מצוות תורתנו בכל התקופות ובכל המקומות. כל מצוה שיש בכחה לחזק את כוחות העם העברי במלחמת קיומו הלאומי נגד שאיפת ההכחדה של שונאיו ולוחציו, עליה שופכים רודפינו ומכחידינו את כל חמתם, ועליה הם גוזרים את "גזירות השמד" שלהם. אולם נגד זה מכירים גם בני עמנו בכל ערכן של המצוות האלה לקיומם הלאומי, והם מוסרים עצמם למיתה עליהן, עד שהמצוות נשארות "מוחזקות בידם", והם נשארים ע"י המצוות האלה מוחזקים וחזקים בתבל...
אחת מי המצוות ש"מלכות הרשעה" גזרה עליה גזירת השמד, היתה גם הבאת הבכורים בחג השבועות. הבאת הבכורים נעריה בצורה של דימונוסטרציה לאומית-דתית נהדרה... הבאת הבכורים היתה מצות יחידים, שנהפכה לדימונוסטרציה עממית אמתית, שבה השתתפו מכל פנות העם בכל רחבי ארצו, מדן עד באר שבע, עם כל סימניו וסמליו הלאומיים כפי שמתארת אותה המשנה: "כל העירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד ולנין ברחובות של עיר. ולמשכים היה הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל בית אלקינו. והשור הולך לפניהם"... הנה פירות הארץ, עבודת המקדש, צלצול השפה העברית - "מקרא בכורים דוקא בלשון הקודש נאמר" (סוטה לב) וקריאת פרשה היסטורית בתורה. כל הסימנים והסמלים הלאומיים האלה התאחדו פה יחד ואחדו מסביבם את כל בני העם העברי... ואין כל פלא בדבר אם דימונוסטרציה לאומית זו משכה אליה את עיני שונאי ישראל, "ומלכות הרשעה גזרה גזירה על ישראל שלא יביאו בכורים לירושלים והושיבו פרוזדאות על הדרכים". אבל גם בני ישראל ידעו להוקיר את ערך הבכורים וחפשו להם תחבולות שונות להוליך שולל את שומרי הדרכים ולקיים את המצוה הזאת בכל אופן שהוא, עד ששבה להם האפשרות הראשונה לחדש את התהלוכה הנהדרה הזאת כבימים הראשונים.

(רבי יצחק ניסנבוים, היהדות הלאומית, עמ' 202-203)


כח ע"ב

הלילא דבריש ירחא לאו דאורייתא וכו' שמונה עשר יום בשנה יחיד גומר בהן את הלל ואלו הן וכו' רב איקלע לבבל חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא סבר לאפסוקינהו כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם

הדר בחוץ לארץ דומה [כמי שאין לו א-לוה] וכו' (כתובות קי ע"ב)... שהרי אין נבואה והשראת שכינה בחוץ לארץ, דהיינו גילוי הכרת נוכח שכינתו יתברך ממש, ה' לנגדי תמיד. ואומרים הלל ברגלים, דאז באים "ליראות פני" וגו', וזכו לראייה. ומה שכבר היה איזה פעם, הרי זה כדרך שאמרו (מועד קטן כה ע"א) בנבואת יחזקאל בחוץ לארץ (יחזקאל א, ג) "היֹה היה" - שהיה כבר. וזהו בקדושת הנפש, וכן בקדושת הזמן, כשבאותו זמן כבר היה קדושה וגילוי שכינה בארץ ישראל, יוכל להיות אחר כך גם בחוץ לארץ. ולכן אומרים הלל בימים ההם.
וענין הלל דראש חודש, כי כמו שקדושה שהיתה בעבר בזמן פעם אחת נקבע לדורות, וכן בנפש כמו קדושת האבות בבנים, וכן בכלל ישראל, כל קדושות שסיגלו דורות שקדמונו כבר הם קבועים וחקוקים בלבבות כל בני ישראל כנודע - כן גם אלהבא, יש רושם וחקיקה, בין בנפשות, כמו שאמרו (בראשית רבה נ, י) גם בגוים: היכן מצאתי? בסדום, דניצול לוט בזכות דוד המלך ע"ה, וכדומה הרבה... ובישראל שכולם כאיש אחד, כל זכויות של הדורות הבאים יש בהם רושם גם כן בדורות שלפניהם. כי ודאי אילו היה הכל בחירה לבד, לא היה ראוי להיות רושם מקודם כלל. אבל באמת הבחירה הוא מצד הגילוי ועולם הזה לבד, אבל באמת ידיעת ה' יתברך היא מקפת הכל, שפיר שייך להיות רושם מקודם...
וזה ענין קדושת ראש חודש, שלא נזכר בתורה כלל, כי לא היה בו התגלות שכינה בעבר. רק לעתיד נאמר (ישעיה סו, כג) "והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו יבוא" וגו', שיהיה גלוי הנוכח גם בראש חודש, כי לעתיד נאמר שיהיה "שיר חדש", פירוש כמו שמובא בשוחר טוב (מזמור פז) על פסוק (תהלים פז, ז) "ושרים כחוללים" וגו', כי לעתיד לבוא יהיו משוררים בכל שעה שיר חדש. כי כמו שה' יתברך אין לו גבול וסוף, כך להשגתו אין גבול, ובכל רגע ישיגו הכרת הנוכח במדרגה מחודשת ונוספת עד אין קץ כלל. רק בעולם הזה שהוא מוגבל, ההשגה גם כן בגבול, אבל לעתיד יהיה נקרא שיר חדש כי תדיר יהיה חדש. כי השיר מצד ההכרה, ובכל רגע יהיה הכרה מחודשת ושיר חדש, ואין רגע שישוררו שיר שכבר אמרו ברגע שלפניה. ונמצא לעולם יהיה שיר חדש. זהו ענין ראש חודש... והוא רומז לישראל שעתידים להתחדש כמותה, ודוד המלך ע"ה ביחוד, כמו שאמרו ז"ל (ראש השנה כה ע"א): שלח לי סימנא דוד מלך ישראל וכו', שהוא סימן לקביעות החודש...
ונקבע בראש חודש ולא בשבת, דיהיה גם כן גילוי אור זה לעתיד, לפי שקדושת שבת קביעא וקיימא והוא מצד ה' יתברך, וכל זמן שאינו מאיר אין שייך השגת בני ישראל הרשימו מקודם. רק קדושת ראש חודש, דישראל מקדשי, שזה יקבע להם ה' יתברך מצד השתדלותם כאילו הם קבעו קדושה זו, שייך שפיר גם כן רושם מקודם. והכתוב הקדים גם כן "מדי חודש" וגו' לשבת, כדרך שאמרו בכמה מקומות: איידי דאתיא מדרשא חביבא, כי שבת היא קדושה פשוטה קבועה מששת ימי בראשית, מה שאין כן חודש, נתחדש ע"י סיגול בני ישראל. ולכן אמרו ז"ל בפרקי דרבי אליעזר (פרק מה) דניתן בעולם הזה לנשים בשכר שלא עשו עגל, כי לולי אותו מעשה היה כבר חרות ממלכויות ומיצר הרע כמו לעתיד והיו זוכים לאותו קדושה. והנשים שלא היה להם חלק באותה מעשה, משיגים רשימה זו יותר. ובודאי כן בכל דור ודור המתקרב לעקבי משיחא, נתגלה קדושת ראש חודש יותר כענין קדושת השבת כימים דמיקמי שבתא.
וזהו ענין ההלל, שאמרו ז"ל סבר לאפסוקינהו, דמה שייכות שיר קודם שנגלה הנוכח? כיון דחזא דמדלגי אמר מנהג אבותיהם, פירוש, כי מצוות התורה הוא מה שהוא גלוי לפני חכמה העליונה, ומצד ה' יתברך מאיר פעולת דבר זה לבני ישראל, ומצות חכמים היא מה שחכמי ישראל בשכל אנושי מאיר להם שראוי פעולה זו, ומנהג ישראל תורה הוא, שמה שאין בו גילוי דהארה לעשות דבר זה, לא מצד הארת ה' יתברך בנגלה בנובלות חכמה שלמעלה המתגלה בעולם שהוא התורה, ולא מצד שכל החכמים, רק מצד שישראל נביאים בני נביאים, שורשם דבוק בשורש הנעלם וחלק אלוה ממש, הם מכוונים מעצמם לעשות מעשה שאין בה שום הארה גלויה כלל ונעלם לגמרי, רק מצד דיבוקם בנעלם הם משיגים הנעלם.
וזהו הכרת הנוכח דלעתיד, שהוא בהווה נעלם לגמרי, רק מצד דיבוקם בנעלם הם משיגים גם זה. וזהו דמדלגי, כי מחכמה ואילך שהוא ראשית הגילוי, הולך בסדר, אבל בנעלם אין מסודר כנודע. כי כאשר הוא מסודר, אז הוא בשלימות והוא בגילוי, אבל הנעלם הוא עומק ראשית של שורש המחשבה בהיותו בהעלם עדיין מן החכמה עצמה ואינו בהתגלות, על כן הוא בדילוג ואין מסודר עדיין. ועל זה אמר (שיר השירים ב, ד) "ודגלו עלי אהבה", דזהו עיקר האהבה דה' יתברך לבני ישראל במה שהם דבוקים בשורש הנעלם. והגם שהן מדלגין ואין מסודר, שהוא היפך דגלוי דהוא מסודר, עם כל זה דבוקים בה' יתברך.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה, אות ח)

חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא וכו' מנהג אבותיהם בידיהם

הגוף ומלבוש העשיי' מכסה אור הנשמה והפנימיות. אך יש זמנים שנפתחים השערים בשמים ואז גם למטה נפתח לבות בני אדם העוסקים בעבודת הבורא ית'... וכתיב "ביום השבת יפתח וביום החודש יפתח". לכן בשבת כתיב "טוב להודות". וכן בר"ח יש הלל דכ' "לא המתים יהללו כו' ולא כל יורדי דומה", משמע דכל מי שיש בו מיתה אינו יכול להלל כראוי, דכתיב "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו", כי אין סוף לרוממות אל ומי יוכל להלל לפניו ית'? רק בשבתות וימים טובים, שיורד נשמה יתירה והיא אין בה מיתה, והיא ג"כ אין לה סוף שהיא חלק אלקי ממעל, ולכן בשבת שהוא יומא דנשמתין ולאו דגופא הוא הזמן שמעידין בני ישראל על הבורא ית'... וכתיב "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות" כו', דרשו חז"ל שלעתיד נעלה לראות פני ה' בכל חודש ושבת. ולהבין לשון "מדי חודש", "מדי שבת" - דכתיב "ביום השבת וחודש יפתח", א"כ נפתחו השערים. וברגלים נתקיים בפועל ממש "אבוא בם אודה", שראו פני ה' במקדש ג' פעים בשנה. ואיתא כי היה ראוי כל החדשים להיות יום טוב, שהמועדות הם בזכות ג' אבות, וי"ב חדשים בזכות י"ב שבטים, רק שגרם החטא, כמ"ש בטור או"ח הל' ר"ח. והענין הוא כי במועדים יש פתחים גדולים, ובר"ח פתחים קטנים, ואם הנפשות היו מתוקנים, היו מרגישין הארה באלה הפתחים. אך כתיב "עונותיכם היו מבדילין" ואין מרגישין באלה הפתחים... ולעתיד כשנהיה מתוקנים יהיה די פתיחת השערים בחודש ושבת לראות פני ה'. וזה שכתוב "מדי חודש בחדשו" כו'. וגם זה אמת, כי לפי עבודת בני ישראל בכל השנה זכו לראות פני ה' ג' פעמים, ולעתיד עבודת כל חודש ושבת יהיה בו זכות לראות פני ה' בכל חודש ושבת [ואפשר כי זה ענין הלל בר"ח שהוא מנהג כדאיתא בגמרא. וי"ל הענין כי באמת בזמן המקדש היה עיקר ההלל ברגלים על הראות פני ה' במקדש כמ"ש "אבוא בם" כו'. ועתה שאין לנו בפועל זכי' זו, וההלל הוא רק זכר, א"כ גם בר"ח יש לומר הלל, שגם בו השערים נפתחים, וכמו שיהיה עוד לעתיד... כי עתה כל הקיום בזכות הזמן שהיה המקדש קיים וגם בכח הזמנים העתידין להיות, כי הקדושה נותנת ברכה לפני' ולאחרי'. וכן הוא בכל מנהגי בני ישראל, כמ"ש "אם אינם נביאים בני נביאים הם", ומכוונים למה שעתיד להיות]. ומ"מ גם עתה למעלה בשמים נפתחים השערים בכל ר"ח, וע"ז מבקשים "יעלה ויבא זכרוננו כו' ביום ר"ח הזה", היינו בהארה ושער שנפתח בר"ח הזה דכ' "ויקרא לאור יום".

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת נח, שנת תרמז)


כט ע"א

ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים וכו' אותו היום סרו מאחרי ה'
9-11

"ויסעו מהר ד' דרך שלשת ימים" - אותו היום סרו מאחרי ד' וברחו מהר סיני כתנוק הבורח מבית הספר פן יוסיף להם מצוות (שבת קלז ע"א בתוס' בשם מדרש ילמדנו, ילקוט שמעוני בהעלותך רמז תשכט). ובאור הענין התמוה הוא, שכמו שהנשמה זקוקה לגוף ואיננה יכולה להתגדל, כך בכל פעם שצריכה הנשמה להתעלות עלייה גדולה יותר, נדרש לה גוף. הגוף שגרם עלייה לנשמתו נעשה גם הוא לבחינת נשמה ויצא מכלל גוף, מוכרח להתרחק מעט מנשמתו להשיג בחינת גוף כדי שיוכל להעלות את נשמתו בעליות חדשות גדולות יותר. לכן לפני כל עלייה יש לגוף ירידה, וצריכים מאד מאד להיות זהירים שלא תהפך ירידה זו לנפילה גדולה, שלא זו בלבד שלא יוכל הגוף להעלות שוב את הנשמה אלא גם יאבד את כל מה שהיה לו מקודם. אמנם המבין והיודע שהירידה היא צורך להשיג בחינת גוף לשם עלייה מחודשת וגדולה, בעצם ידיעתו זו מגן על הירידה שלא תהא נפילה מוחלטת. אבל מי שאיננו מבין רז זה עלול ליפול לגמרי.
בעת שבאו ישראל להר סיני ונתקדשו בקדושה גדולה כל כך עד שפסקה זוהמתם (שבת קמו ע"א), נתעלו עד שבטלה מהם בחינת הגוף, וכשהיו צריכים להיכנס אחר כך לארץ ישראל להשיג עלייה גדולה זו, שארץ ישראל גדולה יותר מבחינת גן עדן, ולכן נדרש היה להם גוף חדש שיעלה אותם לבחינה הגדולה הזו. אמנם כל זמן שנסעו תוך שלשת ימים ממעמד הר סיני, לא היתה ירידתם לכלל גוף אפשרית כלל, שכל שהוא בתוך שלשה ימים כלבוד דמי. אך אחר שעברו דרך שלשת ימים סרו מאחרי ה'. ירידה זו, שתוכנה האמיתי היה הכנה לעלייה גדולה יותר, הביאה לנפילה גדולה, כשלא הבינו טעם המסע של שלשת הימים, עד שטענו "כמה ימים לבטנו בדרך", הפכו את תוכן המסע לבחינת תינוק הבורח מבית הספר, ומתוך הקטנות הזו באו לכלל מתאוננים באזני ה'.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חי"א, במדבר, מאמר יז, עמ' מז-מח = חי"ג עמ' קיט-קכ)

תמוז דההיא שתא מלויי מליוה דכתיב קרא עלי מועד לשבר בחורי וכו' אותה לילה ליל תשעה באב היה אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות
19-24

ואמרינן במדרש איכה [א, מז]: קשה סילוקן של בחורי ישראל יותר מחורבן בית המקדש [שם איתא "כחורבן"], שנאמר "קרא עלי מועד לשבור בחורי וגת דרך ה' לבתולת בת יהודה". והדבר תמוה, מאין נלמד מקרא זה דקשה יותר?...
אבל הענין כך, כי אמרינן בגמרא דתענית: תלינן קלקלה במקולקל [ב"ב קט ע"ב], כי ט' באב נגזרה גזרה על אבותינו שלא יכנסו לארץ, ונחרב הבית, דכתיב ויבכו בלילה ההוא, אמר הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע בכיה לדורות. וכבר פירשו המפרשים לכך אמרינן תלינן הקלקלה במקולקל, ולא אמרינן דחטא גרם הואיל ובכו בכיה של חנם, ואילו בכו בשאר ימים היה גם כן, דאין החטא כל כך גדול עד שלא יזכור ה' הדום רגלו מקום מקדשו ביום אפו, והיד ה' תקצר לעונשם בשאר פורענות ברחמיו המרובים? רק הואיל היום ההוא מוכן בלאו הכי לפורעניות, ויום קלקלה אין בו חנינה, ולכך היום גורם, שבאף וחימה עשה ה' שפטים וגזר עליהם חורבן וגלות, וזהו מאמר "תלינן קלקלה במקולקל", שהיום גורם.
אך לפי זה יש להבין, דהא הגמרא הקשה כי תחשוב ארבעים יום לא מלאו ט' באב, ומשני תמוז דהאי שתא מלוי מליא, דכתיב קרא עלי מועד לשבור בחורי. וקשה, הלא דרכיו חסד ורחמיו מרובים ולא תמו חסדיו עם ישראל, וקורא הדורות מראש לחשוב מחשבות לבל ידח ממנו נדח ולדבר טוב על עמו, למה המציא ועיבר תמוז, כדי שיקרה ביאת מרגלים בט' באב, ויהיה יום קלקלה לגרום גלות וחורבן בית המקדש, ולא הניח סדרן וקביעת חדשים כסדרן בכל שנה ושנה תמוז היה חסר, וא"כ יהיה מקלע ביאת מרגלים בי' אב, ולא יהיה קלקלה ולא יהיה עונש לישראל, ולא יחרב הבית. וכי ח"ו חדי קב"ה בפורענות של ישראל?
אבל הענין כך, כי נאמר במקרא [שמות א, יב]: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", וכן הוא גם כן במדרש, כי יותר שהיו משעבדים בישראל יותר היו פרים ורבים. וידוע כי קרוב לגאולה היו משעבדים בישראל ביותר, כדכתיב [שמות ה, כב] "למה הרעות לעם הזה" וכו'. א"כ היו ישראל פרים ורבים יותר אז. א"כ עשרים וי"ט שנים קודם גאולת מצרים היו ישראל יותר פרים ורבים, והיו נולדים בישראל יותר מן ס' או נ"ט שנים קודם גאולת מצרים, כי אז לא היה השעבוד כל כך ולא היו פרים גם כן כל כך. וידוע [ב"ב קכא ע"ב] כי לא נגזר למות יותר מבן ס' ובפחות מבן כ', ושנים אלו מונין מיום ליום כשנות ערכין, דקי"ל מונין מעת לעת [ערכין יח ע"ב], ואם כן הנולד בח' אב, כשיגיע ח' אב לאחר עשרים, מלאו לו עשרים, וכן בכל יום ויום. וא"כ "חסדי ה' כי לא תמנו", כי אילו לא נתעבר תמוז, והיו מרגלים באים בי' אב, וא"כ הנולדים בט' באב עשרים שנים מקודם, כבר נתמלאה שנתם שיהיו בני עשרים, והיתה חלה עליהם הגזירה שימותו במדבר, כי כבר הגיעו לבן עשרים ואף הם בכלל הגזירה, מה שאין כן שנתעבר תמוז, ובבואם עדיין לא הגיע י' אב.
אם כן, אותם שנולדו בט' באב ולא נשלמו כ' שנים ולא חלה עליהם גזירת המקום וחיו יחיו, וחס המקום על רבים מישראל, ולכך עיבר לתמוז כדי שתהיה ביאת מרגלים מקודם, ואם יהיה נגזר שימותו בני עשרים, יהיו אותם שתמו שנותיהם בט' באב חיים ורחמי ה' עליהם. ולא קשה א"כ להיפך, אם אותם בני עשרים לא הגיעו בכלל, א"כ לעומת זה אותם בני ס' בכלל, כי עדיין לא נשלמו ששים להנולדים בט' באב זה ששים שנה, משא"כ אילו באו יו"ד אב, כבר נשלמו ולא תחול עליהם הגזירה - זה לא קשה מידי, דהא כבר כתבנו לעיל, כי רבים הנולדים עשרים וי"ט שנים קודם גאולת מצרים מהנולדים ס' שנים קודם גאולה, כדכתיב "וכאשר יענו" כו', וא"כ רבים היו בני כ' מבני ס', והקב"ה חס על כל נפש מישראל, ולכך עיבר תמוז כדי להציל בני עשרים דנפישי מבני ס', וזהו מחמלת ה' על ישראל כדי להחיות איזה בחורי ישראל. וזה ברור ונכון.
ואם כן הרי אמרנו כי בשביל שלא ימותו בחורי ישראל פחות מבן עשרים, עיבר הקב"ה תמוז, כדי שיקלע בט' באב ביאת מרגלים, ואף שע"י כך נתגלגל שקרה יום המקולקל וגרם שנגזרה גזירה על חורבן בית המקדש כנ"ל, צריך לומר שיותר נח היה להקב"ה שיהיה ע"י כך גרם לחורבן ביהמ"ק, יותר משיהיו בחורי ישראל בכלל הגזירה וימותו קודם זמנם, ואם כן מוכח להדיא שקשה סילוקם של בחורים יותר מחורבן בית המקדש.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ז)

תמוז דההיא שתא מלויי מליוה וכו' אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות
19-24

והיות שאין ארץ ישראל בלא ישראל, כדכתיב "ושממו עליה אויביכם" (ויקרא כו, לב), וכן אין קיום לישראל בלא ארץ ישראל, ואפילו בהיותם בארץ אויביהם קיומם רק ע"י ארץ ישראל, "והתפללו אליך דרך ארצם" (מלכים א' ח, מד), וכן אין הנביאים מתנבאים אלא בה ובעבורה, לזאת היתה השכינה כל כך מתלבטת להביאם תיכף ומיד אחרי קבלת התורה לארץ ישראל... לפי שכבר יש חוט המשולש, תורה וישראל וארץ ישראל, ובהתחברות וזיווג ישראל ארץ ישראל ואורייתא בחיבורא שלים, היה מתחיל כבר עולם התיקון בהנאת החיים של חידוש ותחיה והכרת כח יכולת הבורא בכל פרט ופרט... וכמו שחטא אדה"ר גרם לו עונש לכל הדורות, כן חטא מרגלים שהוא מעין החטא הקדמוני, כפירה ביסודות העולם נגד כוונתו ורצונו ית', גרם עונש להם ולדורות, הם בכו בכיית חינם נקבע אותו לילה ליל בכיה לדורות, כדאמרינן "קרא עלי מועד", תמוז דהאי שתא מילויי מליא כדי שיחול ליל תשעה באב באותו הלילה ונתחייבו ישראל גלות.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חי"א, במדבר, מאמר כד, עמ' עג-עד)

אותה לילה ליל תשעה באב היה וכו' אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות
23-24

"יום לשנה יום לשנה" - שנה ליום שנה ליום מבעי ליה למימר!... ומהו שחזר ואמר "תשאו עוונותיכם ארבעים שנה", כי כבר הזכיר עונשם? וחז"ל אמרו כי יום זה היינו תשעה באב כי בו בכו בכיה לחנם וקבעו בכיה לדורות, על כן בכל יום תשעה באב היו קוברים מתיהם. לכך נאמר "יום לשנה", שבכל שנה "תשאו עוונותיכם" יום אחד.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, במדבר, פרק יד, לד)

"גם בי התאנף ה' בגללכם" וגו' - קשה, והלא לא מצינו שהתאנף ה' על משה בעון המרגלים?... והנכון הוא על פי דבריהם ז"ל שאמרו בפסוק "ויבכו העם בלילה" וגו' - קבעו בכיה לדורות, כי ליל תשעה באב היתה שבו נחרב הבית. ואמרו עוד (סוטה ט ע"א) שאם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש לא היה הבית נחרב שאין אומה ולשון נוגעת בו. ואמרו עוד (מדרש תהלים עט) בפסוק "מזמור לאסף אלקים באו גוים" וגו', וז"ל: קינה מבעי ליה אלא על שהשליך חמתו על עצים ואבנים. מעתה, אם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש, ולהשליך חמתו עליו לא אפשר כנזכר, ויחר אף ה' בשונאי ישראל [לשון נקיה], ויהיה כליונם במקום חורבן הבית. לזה גזר ה' בגזרת המרגלים גם על משה שימות במדבר, והוא אומרו "גם בי התאנף ה' בגללכם", פירוש - בגלגול דברים שלכם, כי אם לא היה עון המרגלים והיו נכנסים, אפשר שהיה נכנס משה עמהם, והגם שיבנה בית המקדש, אין מיחוש כי לא נתגבר בחינת הרע והיו עומדים בצדקם בארץ, אלא מאמצעות עון מרגלים גברה יד רשעה, וידע ה' כי לא יעמדו בצדק, וצא ולמד משירת האזינו.

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, דברים, פרק א, לז)

אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות
24

ואמרו רבותינו הם בכו בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות. ולא ידעתי מאיזה רמז שבפרשה הוציאו זה. אבל מקרא מלא הוא (תהלים קו כד-כז): "וימאסו בארץ חמדה ולא האמינו לדברו וירגנו באהליהם ולא שמעו בקול ה' וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות". אולי ידרש זה מפסוק (לא): "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה", יאמר וטפכם כאשר אמרתם לבז יהיה, בבא עת פקודתם כי אני פוקד עון אבות על בנים, והבאתי אותם עתה שידעו את הארץ ידיעה בלבד, אבל לא שיירשו אותה לדורות. והכתוב ירמוז בכיוצא בזה, ולא ירצה לגזור רעה רק בענין תוכחת על תנאי.

(רמב"ן במדבר, פרק יד, א)

"וכל מנאצי לא יראוה"... ור"א אמר: "כל מנאצי" - מבניהם. ואין בו טעם. ואולי ירמוז זה לדורות הגולים ממנה, כדברי רבותינו, וכאן קבע להם בכיה לדורות בלילה הזה, שיזכור להם עונשם הראשון.

(רמב"ן במדבר, פרק יד, כג)

'כלנו בני איש אחד נחנו' (בראשית מב, יא)... כתיב (איכה ה, ו) 'מצרים נתנו יד', בתשעה באב הוקבעה בכיה לדורות מחטא המרגלים. ועל זה בא הרמז דרך חקירה, הלא אנחנו בני איש אחד, דבקים בדבקות האמיתית, כל תיבה בתורה אמיתית, ואין אנחנו מהמרגלים, כלב ויהושע, ומדוע לא הצליחה? ועל כן כתיב חסר א', כי בזה תתורץ החקירה מה שהיו חסרים.

(של"ה, מסכת תענית, פרק תורה אור, אות קח)

"ותשא וגו' ויבכו העם" -... יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו וזה לשונם אמר הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם אני אקבע לכם בכיה לדורות. עד כאן. והוא מאמר הכתוב "ותשא כל העדה" וגו', פירוש, שהיתה אז, וזה גרם לעם בכיה בלילה ההוא לדורות. ואם אמר הכתוב "ויבכו בלילה", היו חוזרים הדברים לעדה הנזכרת אשר שמעו דברי המרגלים.

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, במדבר, פרק יד, א)

...שעל ידי מרגלים גרמו להצית אש בציון, וכמו שדרשו אתם בוכים בכיה של חנם וכו', ומזה גרמו להבעיר אש במקדש ה', אשר שם נחלש כח הנחש בעבודת הקרבנות וכדומה, והסירו כל סיגים ובדילים מישראל, עד שאמרו [ילקוט שמעוני ח"ב רמז שד]: הלן בירושלים לן בלא חטא.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש טז)

ואיתא בספר יצירה (פרק חמישי) 'המליך אות ט' בשמיעה, וקשר לו כתר וצרפן זה בזה, וצר בהם אריה בעולם, ואב בשנה'. נשמע מזה, שבחודש אב המליך אות ט' בשמיעה. ולהבין זאת, דאיתא בגמרא (ב"ק נד ע"ב): שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא, מפני מה בדברות ראשונות לא נאמר בהם 'טוב' ובדברות אחרונות נאמר בהם 'טוב' וגו', אמר ליה הואיל וסופן להשתבר, וח"ו פסקה טובה מישראל, לכן בדברות האחרונות שהן קיימים כתיב בהם "אשר ייטב לך". ומה היא 'טוב' שכתוב בדברות האחרונות - היא הטוב הגנוז, כדאיתא במדרש (ב"ר יב, ו) "וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל" וגו' (בראשית א, ד), ודרשו חז"ל: אור שברא הקב"ה בששת ימי בראשית אדם מביט בה מסוף עולם ועד סופו, כיון שנסתכל בדור המבול ובדור הפלגה - עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא... וזה שאנו קורין בשבת נחמו פרשת ואתחנן שנזכר בה כמה פעמים "שמע", כי מראש חודש אב עד שבת זו היה התגברות הדינין בתשעה ימים אלו, ואחר כך שהחשכות הלך לו - אנו קורין פרשת ואתחנן שנזכר בה כמה פעמים שמע, שזאת נחמתנו, שאנו מקןוים לאל יתברך שמו שיגאול אותנו בקרוב, ויתגלה הטי"ת שהמליך בשמיעה, שהוא הטוב הגנוז שהוא אור הקדמון. וזהו שאיתא בספר יצירה שהמליך אות טי"ת באב - כי בט' באב עשו המרגלים בכיה לדורות, שלא אמרו טובת ארץ ישראל, רק יהושע וכלב שאמרו (במדבר יד, ז) "טובה הארץ מאד מאד", ואנו מצפים שיתוקן זאת במהרה. והמליך אות טי"ת באב רצה לומר, שיתגלה הט' שהיא טוב הגנוז.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת ואתחנן, פרק ו, ח)

המרגלים הבינו וראו כי לא הגיע העת לרשת את הארץ, כאשר באמת כך היה צריך להיות עוד מ' שנה במדבר. אכן... כמו שהיו דור המדבר נמשכין אחר הנהגת משה רבינו ע"ה, שהוריד להם תורה מן השמים, והנהגה זו הוא למעלה מהטבע והתחלקות העתים והזמנים, לכן הכל אמת כי עפ"י הטבע לא הגיע העת. ובמדריגת משה רבינו ע"ה היו יכולין לכנוס והיו מתעלין ומתרוממין מן הטבע... ואם היו נכנסין באמת באופן זה בכחו של משה רבינו ע"ה, לא היה עוד גלות, כמו התורה שנתן לנו משה רבינו ע"ה שנשאר לדורות, כמ"ש "לא תשכח מפי זרעו". וז"ש חז"ל שע"י המרגלים נקבע בכייה לדורות בט' באב. הרמז כנ"ל, שלולי חטאם לא היה נחרב המקדש כנ"ל.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת שלח שנת תרמד)

כתב רבינו בחיי פ' בראשית (א, ב) וז"ל: ויש לך לדעת כי מולד תשרי שבו נברא העולם היה בהר"ד, ר"ל יום ב' ה' שעות ר"ד חלקים... סימן בהר"ד אשר סימנה התורה ראש מולד תהו הוא סימן לזמן חירותנו... בהר"ד אותיות דבה ר', ר"ל בעבור שהוציאו המרגלים דבה על הארץ הטובה "ויבכו העם בלילה ההוא", נקבע בכיה לדורות על חרבן פעמים, עד תשלום ר' מחזורי חמה [שנת ה' אלפים ת"ר], סוף וקץ העולם הזה.

(כתבי הרב יהודה אלקלעי ח"ב עמ' 467)

ס"מ הוא נרגן מפריד אלוף, כי הוא המפריד הנשמה מן הגוף, ומצודתו פרושה על כל החיים, הוא שטן הוא יצה"ר הוא מלאך המות, הוא הנחש אשר השיא את חוה והביא המות לעולם, והוא מסית ומדיח את האדם מדרך החיים לדרך המות... וארצנו הקדושה היא בית חיינו, והוא בכל מאמצי כחו מעכב ביאת הארץ. המרגלים כשרים היו, ראשי בני ישראל, והוא נתן מורך בלבבם לאמר "כי חזק הוא ממנו", "ויבכו העם בלילה ההוא", ונקבע בכיה לדורות על חרבן פעמים.

(כתבי הרב יהודה אלקלעי ח"ב עמ' 637-638)

חכמינו הקדמונים התאמצו תמיד לחקור אחרי הסיבות שגרמו לגלות עמנו ולחרבן ארצנו. ואת סיבות החרבן והגלות חיפשו חכמינו לא במאורעות העולם הכללי, כמו בהתחרות המדינית שבין בבל ומצרים או בתשוקת הכבוש של הרומיים, אלא דוקא במצב הרוחות בעולמנו אנו, בקרב העם העברי פנימה. חכמינו אלה עמדו על האמת ההיסטורית, כי כל עם ועם אוכל פרי מעלליו וכגמול ידיו יעשה לו. הוא מתקיים בעולם לא בחסדי אחרים, כי אם בכוחו הוא, והוא עובר מן העולם לא בגבורת שונאיו החיצוניים וידם החזקה, אלא ברפיון כחותיו הפנימיים, כחותיו הרוחניים והמוסריים. וכאשר חקרו חכמינו הקדמונים אחרי הסבות הפנימיות שהביאו עלינו את החרבן והגלות, מצאו להם שתי סיבות היסטוריות: המאיסה בארץ חמדה ושנאת חנם. על הראשונה כבר הראו משוררי קודש באמרם: "וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו וירגנו באהליהם, לא שמעו בקול ה' וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות (תהלים קו, כד-כז), והוסיפו חכמים: "אתם בכיתם - בליל תשעה באב שנת ב' תמ"ט - בכיה של חנם, ואני קובע לכם - בליל תשעה באב ג' תתכ"ט - בכיה לדורות"... שתי הסבות האלה לא תפסו מקום באומתנו בבת אחת, אבל די היה גם לאחת מהן לגרום בזמנה לגלותנו. המאיסה בארץ חמדה ניכרת היתה רק בזמן גלות בבל, אם לא בעת המלחמה על ירושלים, אשר סוף סוף הרי הכשדים היו מוכרחים להצר עליה שנים אחדות ולהביא רעב על יושביה הגבורים, הנה הובלטה מאיסה זו אחר כך, כאשר נהרג גדליה בן אחיקם ו"שארית הפליטה" עזבה את ארץ אבותי.

(רבי יצחק ניסנבוים, היהדות הלאומית, עמ' 210-211)

[עי' עוד לקט באורי אגדות סוטה לה ע"א]


והיינו דאמר רבי יוחנן אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו של היכל בו נשרף
33-35

במס' תענית: אמר רבי יוחנן: אילו היה לי כוח, הייתי קובע תענית תשעה באב בעשירי. ובתוספות במגילה כתבו, שכן גם דעת רבי. מה ההבדל בין תשיעי לעשירי? אש - ענינה הוא התפתחות. אדם מדליק ניצוץ ומתפשטת שריפה מכח סבוב הסיבות. בתשיעי היה מעשה אדם, הדלקת הלפיד, ובעשירי היה מעשה ה'. "כי אתה ה' באש הצתה". אצלנו נקבעה בפשיטות תפיסת האדם המסתכלת על מעשה אנוש. וכאן מופיע ענינו של הירושלמי, הסתכלות עליונה יותר, שלימה יותר, התבוננות פנימית במעשה ה'. אלה דוגמאות לשלמות מבט שבירושלמי, שיטת ר' יוחנן.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, מהד' תשמ"ג, חלק א, עמ' קעו = מהד' תשע"ו, מועדים, עמ' 229)

אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו של היכל בו נשרף
34-35

ודע לפי מ"ש בירושלמי [תענית פ"ד ה"ה] דבבית ראשון נבקעה העיר בט' לתמוז, ופריך הירושלמי מה אני מקיים "מקל שקד" שהוא כ"א יום, ומשני בראשון חרב הבית בא' לאב, ופירשו המפרשים על מ"ש אילו היה שם קבע בעשירי, כי בערב הציתו אש, ועיקר השריפה אשר שרף ה' בעוונותינו הרבים היה ביום שלאחריו, א"כ איך היה "מקל שקד"? ותירצו כי גם בקיעת העיר היתה לעת ערב, ועיקר הכבישה וכניסת הגייסות ולגיונים היה ביום שלאחריו, וא"כ היה בי' לתמוז עיקרו. ובזה תראה כי בכל תקופה מן ד' תקופות השנה יש י' בו, פעם לטוב פעם לרע: י' טבת לרע בעו"ה, וג' חדשים לאחריו שהוא י' ניסן לטובה, כי הוא שבת הגדול, כי נס גדול בו ביום מקחו בעשור, ונבקע הירדן, ג' חדשים לאחריו י' תמוז בעו"ה לרוע, כי נבקעה העיר בו כנ"ל, כי עיקר פורענות בי' תמוז, וג' חדשים לאחריו בי' תשרי יום מחילה וסליחה וצום הנבחר.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש טו)

כשחרב בית המקדש בראשונה וכו' ומה שירה היו אומרים וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם ולא הספיקו לומר יצמיתם ה' אלקינו עד שבאו נכרים וכבשום
36-40

הכה המשורר על קדקודן של אפיקורוסים האומרים "לא יראה יה ולא יבין אלקי יעקב", והם לדעתי פושעי ישראל העזים והחצופים אשר נתרעמו הנביאים עליהם ועל דומיהם, "השואפים על עפר ארץ בראש דלים"... והרבה כיוצא, שהרשיעו עם אנשי אומתם מה שלא הרשיעו העכו"ם, אשר בפעולותיהם אלו גרמו לשכינה שתסתלק מישראל. ועליהם אמר "אל נקמות ה' וגו' הנשא שופט וגו' עד מתי רשעים ה' וגו' עמך ה' ידכאו וגו' אלמנה וגר יהרוגו וגו' ויאמרו לא יראה י-ה" וגו' (תהלים צד). וכן מוכיח בגמרת תענית: אמרו, כשחרב בית המקדש בראשונה תשעה באב היה כו', והלויים היו עומדים על דוכנם ואומרין שירה, ומה שירה היו אומרים "וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם", ולא הספיקו לומר "יצמיתם ה' אלקינו" עד שבאו גוים וכבשום. יראה שעל פושעי ישראל ועריציהם נאמר, ואמר שכבר קמה בהם קללת המזמור מפני רשעתם.

(ר"י עראמה, עקידת יצחק, במדבר שער עט, דף עה ע"א-עו ע"א במהד' תרכח)

בעל החוטם מתבקש
42

מהחושים כולם שלא יזיק לשכל רק יחזקו לגמרי לא מצינו כי אם הריח, כמו שאמרו חז"ל (יומא עו ע"ב) חמרא וריחני פקחין... הבושם לעולם מרחיב דעת אע"פ שהוא חוש, ולעתיד לבוא יהיו כל החושים כולם דבר שהנשמה נהנית כמו הריח, אלא שהריח נכנס מקודם בקדושה מכל האברים, וכמו שאנו רואים בגלוי שהנכנס לבית חוטמיה על ברישא [נזיר מג ע"א] ה"נ לענין הקדושה הריח הקדים. ונודע שהיציאה מהקדושה הוא דרך אחורים, כמש"כ (ישעיה א, ד) "נזרו אחור", ע"כ החוטם לא יצא אע"פ שכל האברים יצאו. ונקרא אדם גדול בעל החוטם מצד שכל חושיו מחכימים לו ואינו נגרר אחרי הרע והטעות והדמיון שבהם.

(מאורות הראיה, שבועות, עמ' סט במהד' תשע"א)

"אף" - מורה כעס ורוגז, מתאים עם הוראת התיבה לדבר נטפל שאינו עומד לעצמו, כי אם הוא מצטרף וטפל לדברים אחרים גדולים ועיקרים יותר ממנו. מקרה הרוגז הווה ע"י מה שהענינים הנטפלים קופצים בראש, ונכנסים לחוג העיקריות, או שהם מכריעים את העיקר תחתיהם, והם נעשים עיקרים, ואת הדברים העיקרים עושים לטפלה, השפלה הגבה, והגבוה השפל. אבל באמת אין במציאות דבר טפל. השלמות הכללית היא כ"כ איתנה, והמחשבה העליונה היוצרת כל בעזה היא כ"כ מדוייקת, עד שכל החלקים שביש מתאימים יחד. ובמדה ידועה, שהיא ג"כ העליונה שבמדות המעריכות את ההויה, הם שקולים יחד, והנטפל והעיקר באים מצד הכלליות העליונה, מצד התוכן התמים והשלם של ההויה כולה במשקל שוה. והפנים, העיקר שבהוד האדם, גם הוא יתואר באף. ואבר הנשימה והריח, החוטם, שבו עיקר הכרת האופי של הפרצוף, אמנם גם בו יוכר החרון והכעס, יבוטא גם הוא במלת אף. והנטפלים כולם בקיבוצם הם עושים את אוצר השפה, את הקצבת דיבור הפה, הבא מיסוד ההתחמה וההגבלה. וכשהם מתחברים לאותו התוכן שהדיבור נזרח הוא מהכח הפשוט של המהות המילולית, האגודה בתכונת הפ"א הפשוטה, מכנסים הם יחד את כל הנטפלים ואת כל העיקרים, והנושא הטפלי נעשה נושא היותר עליון, אדם של צורה, בעל החוטם, שהארת הנשמה הנהנית מהריח ניכרת בו בשפע רב. והכרת החסד המתעלה מעל כל ערכי הקיצוב המשפטיים, הולכת ומתפלשת, מרום הררי אל, עד מעמקי תהום רבה, "ארך אפים לצדיקים ולרשעים", "הקצר בזעם ומאריך אף".

(ראי"ה קוק, ראש מילין, השרשים, ע' אף, עמ' קכד-קכה)

יהיו מפתחות מסורות לך וזרקום כלפי מעלה
47

כאשר נתרחקנו מבית-חיינו, ממשגב-מקדשנו, נגנזו שעריו, "טבעו בארץ" (איכה ב, ט), כמו ארון הקודש וכלי השרת, במעמקיה של אדמתנו הטהורה, כמו שנגנזו מפתחותיו, הועלו השמימה, במרומי התכלת אשר ממעל לה. עם מהלך חזרתנו אל מקומנו הולכים ונחשפים מעמקינו ונפתחים מרומינו ומתבררים ומתגלים מסתרי חיוניותנו האיתנה. כל מערכת סדרי התורה-והמצוה, בהמשך תרגום-קיומנו אשר בתרדמת הגלות אף היא מכוונת לעומת ההתנערות-וההתעוררות הזאת של שיבתנו אל ארץ-נחלתנו. "הניחו תפילין עשו מזוזות שכשתחזרו לארץ לא יהיו כחדשים לכם" (רש"י ורמב"ן, דברים יא יח, עפ"י ספרי). אך כאן במקומנו הם מקבלים את מלוא מובנם, בהתאחזות המחודשת במורשת-הקדומים. ומכאן ומתוך כך נמשכת ועולה שוב שאיבת העוז וההדר לכל אמת תקומתנו, וגילויי-חלומינו הולכים ומקבלים את הארת פתרונם.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, לנתיבות ישראל, ח"ב, עמ' קמז-קמח)

כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה

[עי' לקט באורי אגדות לעיל כו ע"ב]


כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה
51

במשנה.... אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים... נראה הפי' מרבה וממעיט בענין ימי הטובה וימי הרעה, כי התרבות המעשים טובים בעת פתיחות לב האדם, והתמעטות המעשים בימי הרעה, שניהם בקנה אחד עולים. והוא כענין שאמרו בשם הרב מלובלין הקדוש ז"ל לפרש הגמ' משנכנס אדר מרבין בשמחה ואב ממעטין בשמחה, ופי' להרבות צד הקדושה ולמעט צד הטומאה.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת ויקרא, שנת תרלו)

משנכנס אדר מרבין בשמחה
51

ימים אלו ימי ששון, כמאמרם משנכנס אדר מרבים בשמחה, כי החודש נהפך, כדכתיב [אסתר ט, כב]: "והחודש אשר נהפך".

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ח)

אף כי מחשבת המן היתה באדר ראשון, אבל אחר כך כשביטל מרדכי דתו ונהפך להרוג יהודים בשונאיהם, ציוה מרדכי על אדר שני, דדרשינן [מגילה ז ע"א] "השנית" - אדר שני, והיה טעמו להסמיך גאולה לגאולת ניסן... כי ימי מועדים קדושים מגינים למאוד, וזכות ניסן ומועדי ה' הם שהגינו, ולכך הסמיך גאולה לגאולה. ולכך פירש רש"י על משנכנס אדר מרבין בשמחה - ימי פורים, ופסח ימי ניסן, להורות נתן על אדר שני דהוא סמוך גאולה לגאולה, ובזה החודש דברו חז"ל.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)



כט ע"ב

בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה
1-3

אמרו רז"ל, בר ישראל דאית ליה דינא בהדי עכו"ם, לישתמיט מיניה, עד ראש חודש אלול, ויש אומרים עד תשעה באב, דהיינו עד אחר עשרה באב. וזו הסברה היא עיקר, דאין צריך להשתמט עד ראש חודש אלול, אלא רק עד אחר עשרה באב, ובפרט כי בט"ו באב, צריך לעשות שמחה, מפני שיש עלוי לשכינה, כמו שכתוב בזוהר הקדוש ח"ב דף קצ"ה, וכיון שעלה חודש זה ביום ט"ו, לא ירד, דמעלין בקודש. ובזה פירשתי בסייעתא דשמיא רמז הכתוב, "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין, בנות צעדה עלי שור", דידוע מה שאמרו רז"ל [לעיל כו ע"ב] לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב, וכיום הכפורים, שבהם בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים... וידוע מה שאמרו רז"ל במדרש, שכל ישראל נקראים בשם יוסף, כמו שכתוב "תחון שארית יוסף". וזהו שאמר "בן פורת יוסף", אלו ישראל שיהיה להם "בן פורת עלי עין", הוא חדש אב, שהוא בחינת עין, כנזכר לעיל, אף על פי שיש בו בכיה ואנינה. ואמר אימתי יהיה החן הזה? בחודש אב שהוא בחינת עין. ואמר "בנות צעדה עלי שור", פירוש בזמן שבנות ישראל, יוצאות וחולות בכרמים, שהוא ביום ט"ו באב.

(בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת דברים אות א)

בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה
1-4

כל הסיפורים במגילה, בכל מקום שנאמר "המלך" סתם, המשכיל יבין כי דבר זה נתגלה בנס פורים שהמלך סתם הוא מלך מלכי המלכים. ושם זה לה' יתברך נתגלה בפורים, דגם מלכי עכו"ם לבם בידו של הקב"ה - דבר זה נתגלה לעין כל בפורים, דהגם דעבדי אחשורוש אנן, מכל מקום אנו עבדי ה' יתברך גם בהשתעבדות זה דלאחשורוש... והתגלות אור זה הוא בכל פורים ובכלל החודש אדר, כמו שאמרו ז"ל האי מאן דאית ליה דינא בהדי וכו', כי משפטי עכו"ם הוא מצד המלכות שלהם, ואז מתגלה דגם מלכות שלהם הוא ביד ה' יתברך, היינו ביד ישראל שה' יתברך שוכן בקרב לבבם באמת, ומנהיג גם כן לבבות מלכי העכו"ם כרצונם, מה שאין כן חודש אב שהוא ההיפך, דהוא התחלת הגלות, שלא נגלה עדיין דבר זה דגלתה שכינה עמהם, שגילוי דבר זה הוא אתחלתא דגאולה שלימה.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה, אות יט)

ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' וכו' כריח שדה של תפוחים
6-9

אמר "כריח שדה", כי בעבור היותו איש שדה הריחו בגדיו מהם. או ריח ציצי האילנות, כמו שאמרו רבותינו כריח השדה של תפוחים.

(רמב"ן בראשית פרק כה, לד)

בזמר האר"י ז"ל: "אזמר בשבחין למיעל גו פתחין דבחקל תפוחין". וקשה מאי "גו פתחין"? הוה ליה למימר "למיעל בחקל תפוחין". אבל האמת כי חקל תפוחין הוא בכל מקום, כמ"ש "מלא כל הארץ כבודו", וכדאיתא "ראה ריח בני כריח שדה" כו'. רק שעיקר העבודה לפתוח נקודה זאת. ובשבת נפתח זה השער כמ"ש שער החצר הפנימית כו' ששת ימי המעשה יהיה סגור וביום השבת יפתח.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת ויגש, שנת תרלה)

להיות רק צדיקים עושי רצונו הרי כבר יש מלאכי השרת, ותכלית הבריאה היה האדם המוכן לחטא, רק המכוון הוא כנסת ישראל, שהם בחטאים גם כן כשושנה שהוא עשב גדל בין החוחים, אלא שהוא נאה ובעל ריח טוב. וכך בישראל (בראשית כז, כז) "וירח ריח בגדיו" - ריח בוגדיו (סנהדרין לז ע"א), שיש להם ריח טוב. ואמר "ראה ריח בני כריח שדה" וגו' ואמרו ז"ל שדה של תפוחים וחקל תפוחין קדישין. פירוש, כי סיום המקרא "כתפוח בעצי היער כן" וגו' קאי גם כן אעת הריחוק, שכביכול בין "עצי היער" היינו העכו"ם, מצד המכוון של ה' יתברך בהם. כי מצד עצמן קראם "חוחים", שהם עשבים גרועים שאין להם קיום רק לשעה, אבל אילנות הם המתקיימים משנה לשנה. וזה רומז נגד כוונת ה' יתברך בבריאתם ובהשפיעו להם שזה דבר המתקיים.
וזהו "כן דודי בין הבנים", היינו האהבה הנמשכת לי לאהבה הנמשכת להם, דממה שאנו רואים שנבראים ומושפעים מה' יתברך בטוב העולם הזה, הרי אנו רואים שיש בין המשכת כוחותיו יתברך הנגלים כח משפיע לעכו"ם גם כן, רק שהוא דוגמת "עצי היער", שהוא גם כן צורך לבריאה כדי שיהיה עצים לבישול ואפיה ותיקון המאכלים, אבל עצי המאכל - מהם המאכל עצמו הנכנס לחיך. כך הוא צורך האומות בעולם הזה. ומכל מקום, בעולם הזה ובעת הריחוק נראה כי הם העיקר... ולכן המשיל לתפוח, ואמרו ז"ל (שיר השירים רבה ב, ג): תפוח זה אין לו צל והכל בורחין בשעת השרב וכו', והיינו דעצי יער יש להם צל ונראה דהם צורך יותר, רק מכל מקום ישראל אומרים "בצלו חמדתי" וגו' אף על פי שאין לו צל כל כך, "ופריו מתוק" וגו' - ואני מבין ויודע שמזה העץ עתיד לצמוח פירות מתוקים לחיך, מה שאין כן משאר עצי יער, ולכן חמדתי צילו גם בשעת השרב.
וזה טעם ברכת יצחק בריח בוגדיו, שהוא מצד העלאת הריח שלהם, שהוא דוגמת שושנה שהיא מין עשב שאין לו קיום וברכתו מצד ה' יתברך, כמו שנאמר "אשר ברכו ה'", שהוא דבר המתקיים, וגם כן מצד ההעלם בין עצי היער זהו שדה של תפוחים.
וזה סוד סעודת ליל שבת שהוא סעודתא דחקל תפוחין קדישין, שאז זמן זיווג קודשא בריך הוא ושכינתיה מצד עולם הזה הדומה ללילה, שהוא נגד אברהם אבינו ע"ה שהיה תחילה לגרים, ומכל מקום נקרא "איתן האזרחי", רק שם ישראל היה אז בהעלם... וממנו יצא ישמעאל שאין נקרא כלל ישראל מומר. ומצידו הוא גוון ההתדמות של ישראל לעמים, ומצידו הוא גם כן עיקר ההבדל ביניהם. וזה כל ענין שבת, קדושת ישראל דקביע וקיימא בלי שום השתדלות פעולתם מה דישראל מקדשי, רק "אות ביני וביניכם לדעת כי אני ה' מקדשכם" בלי שום השתדלות שלכם. והתחלה הוא גם מצד החשכות. והעירוב בעמים הוא כתפוח בעצי היער... כי מצד אברהם הוא הבירור כאשר ישראל דומים לעמים כטעם "גוי מקרב גוי" בגלות מצרים שהיה נגד אברהם אבינו ע"ה...
וזהו החילוק בין ההבדל הראשון כאשר ישראל בשעת ריחוק וטומאה אלא דרצון ה' יתברך בכך, ויש טענה לאומות העולם... מאחר שאתה מרוצה בריחוק מה לך בריחוק שלנו?... וההבדל רק דישראל הם ריחוק העתיד להתקרב... וההבדל הוא במדריגות התחתונות עצמן, דהיינו במעשה דיבור ומחשבה הנגלים, רק שאינו בהווה, רק מצד חוש הריח על העתיד, שהללו עובדי עבודה זרה רק לפי שעה וברגע קל יוכלו להתהפך. והללו לא יתהפכו לעולם, דשורשם כך. וזהו כריח שדה דחקל תפוחין קדישין, דחוש הריח הוא מה שמריח מרחוק כאשר עדיין אינו נכנס לחיך.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה, אות לג)

הלבישה אותו [רבקה] עורות העיזים להורות כי צריך ג"כ למדתו של עשיו דהיינו ברכות ארציות, ומאי יחוש, כי מהם המכשול קרוב? הרי המכשול גם כן ברוך וקילוסו של הקב"ה עולה מהם, כי עי"ז יותר עולה הריח הטוב, וזהו חלבנה שמעורב עם הקטורת, לפי"ז הוא משביח ריח טוב שבקטורת, ומורה בזה חובת צירוף פושעי ישראל (כריתות ו ע"ב) שסופן ודאי לחזור בתשובה שלמה אם מיד או לזמן יבא לכה"פ, והם מחזקים ריח הטוב של השדה אשר ברכו ד', שהוא שדה תפוחים, כדרשת רז"ל תפוח פריו קודם לעליו (שבת פח ע"א), והוא רומז לצדיקים גמורים שאינם יודעים לעשות רע, יותר יורגש ע"י השטף עיזים.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, תיקוני התשובה, עמ' נא במהד' תשס"ה)

"א"ר חנה בר בזנא א"ר שמעון חסידא, כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריח רע ומנאה הכתוב עם סממני הקטרת" (כריתות ו ע"ב). ישראל הם בחינת הריח, "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ד' - כריח שדה של תפוחים". אמנם נסתר הוא הריח וצריך דקירות לגלותו. לזה נמשלו ישראל לשושנה, מה השושנה כל שהקוץ דוקר בה יותר, מריחה היא יותר, כן ישראל כל שדוקרים בהם יותר מריחים הם יותר. יש דקירות גופניות ויש דקירות רוחניות, הן הן עזות דכפירה, ומתוך כך ריח חקל תפוחין קדישין של עומק הקדושה שבישראל יוצא ומבסם את העולם כולו. "וירח את ריח בגדיו - אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו" (סנהדרין לז ע"א).

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חי"ג, על סידור התפלה, עמ' קלו)

ופירשו בתוס': זהו אתרוגין... ובארתי הגמרא כן ע"פ דאיתא בגמ' שבת פ"ט [פח ע"א]: "כתפוח בעצי היער" - למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע. ואיתא בגמ' חולין [צב ע"א]: שלחו מתם ליבעי רחמי אתכליא על עליא, כלומר ת"ח על בעלי בתים מחזיקי תורה, דאלמלא עליא לא אתקימו אתכליא. תוס' בשבת פ"ט פירשו דאתרוג פריו קודם לעליו מחמת שגדל שלשה שנים. וא"כ אתי שפיר: יצחק רצה שיהיה עשו מחזיק לומדי תורה, ויהיה כמו העלה, ויעקב הפרי. לכך רצה להקדימו לברכה. אבל יעקב הקדים ולקח הברכות, הקדים הפרי קודם העלה כמו האתרוג. לזה אמר יצחק אבינו "ראה ריח בני כריח שדה, חקל תפוחין אתרוגין, שיעקב הקדים לעשו הפרי קודם לעליו, סימן אשר ברכו ה' דרצה לברכו, "גם ברוך יהיה".

(רבי מאיר טוביה ליווען, אמרי חמד, חלק א, דרוש לפרשת תולדות, דף יט ע"א-ע"ב)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US