יב ע"א

משנגנז ארון נגנז שמן המשחה
1-2

ואמרו: שמן המשחה נגנז בבית ראשון והיה חסר בבית שני, להיות כי לא היתה ההשגחה דבקה בהן בבית שני כמו בבית ראשון, ולזה הוא נגנז עד לעתיד אשר עין בעין יראו ה' והשגחתו בציון אשר משם תצא תורה ודבר ה' מירושלים.

(רבי משה איסרלש, תורת העולה, חלק ג, פרק לג)

משנגנז ארון נגנז שמן המשחה וצנצנת המן ומקלו של אהרן
1-3

משה רבינו ע"ה ואהרן המה הראשים הכוללים כל נפשות בני ישראל... המשיכו הברכה לכל בני ישראל... ובגמ' דהוריות דרשו שמן המשחה צנצנת המן ומקלו של אהרן נגנזו, ולמדו משמרת משמרת דורות דורות ע"ש, פירוש שכוחות שהמשיכו משה רבינו ע"ה ואהרן נשאר נגנז לדורות.

(שפת אמת, פרשת קרח תרמ"ז)

משנגנז ארון נגנז שמן המשחה וכו' ומי גנזו יאשיהו מלך יהודה גנזו
1-7

יש מקום ספק, למה לו ליאשיהו כל הספק הזה דברי משה ודברי ישעיהו, הוי ליה לשאול באורים ותומים הילך להלחם או לחדול, ובזה יודע האמת... נראה כפי מה שכתבו המפרשים בשופטים, דלא ענו האורים ותומים בלחמם עם בנימין בפלגש בגבעה כהוגן, הואיל ולא היה בפני ארון ה', (עיין יומא עג ע"ב שבועות לה), אבל בפעם ג' שבחנו דבריהם, כתיב להדיא "וישאלו בני ישראל בה' ושם ארון ברית אלהים בימים ההם" [שופטים כ, כז] , ופי' המפרשים ור"י אברבנאל בתוכם, כי ב' פעמים הראשונים לא היה בפני ארון, ולכך לא בחנו דבריהם, והטעם כי אין כל מקום גורם להשפיע רוח הקדש על הכהן השואל ולצרף אותיות כראוי, אמנם נגד ארון ה' אשר שם חביון עוזו, שם בקל ינוח רוח ה' על הכהן השואל, בשומו פניו נגד אדון כל הארץ, ותבא תשובה על נכון...
וא"כ יאשיהו שגנז ארון ה', כדאמרינן בגמרא בכמה דוכתי, לא היה אז סיפק בידו לשאול באורים ותומים. וזהו מאמר ירמיה בקוננו, כי מגלת איכה היא סוגרת לכל הדברים כנודע, ובאומרו "איכה יועם הזהב וכו' ואיכה תשתפכנה אבני קודש" וכו', הרצון שקונן על יאשיהו, איכה עוצם מעלתו שנדמה לזהב וכתם אופיר, כהה ונשתנה שנהרג, כי לא היה בו שמץ חטא... ושלא תאמר הוי ליה לשאול באורים ותומים כדין תורה, וע"ז אמר "אבני קודש", הרצון, אבני חושן ואפוד, איכה "תשתפכנה בראש כל חוצות".

(יערות דבש, ח"א, דרוש ד)

משנגנז ארון נגנז שמן המשחה וכו' ומי גנזו יאשיהו וכו' אתיא שם שם
1-13

וזהו ענין מ"ש חז"ל [יומא כא ע"ב]: חמישה דברים חסרו בבית שני, וקחשיב ארון בתוכם. והקשה הריטב"א, למה לא קחשיב נמי שמן המשחה, ותירץ דבימי יאשיה נגנז, ולא קחשיב רק מה שהיה בבית ראשון ולא בבית שני. והדבר תמוה, דהא גניזת שמן המשחה ילפינן מארון, שם שם מארון, ויאשיה גנז לארון, ואיך חשב לארון אף דהיה נגנז בימי יאשיה, ולא חשב לשמן משחה? אבל הענין, עיקר החסרון הוא חסרון התועלת, וידוע כי תועלת שמן המשחה למשוח בו שמן משחת קודש לכהנים גדולים ומלכים, אשר בו חל הארת הקודש ולובשו רוח הקודש, ובעת אשר נגנז ולא חלו בו ידים, לא היה אפשר למשוח בו ותועלתו חסר. אמנם תועלת הארון הוא כי שם חביון עוז השכינה, ושם נגלה אלקים ושוכן בין הכרובים כנודע, ואם כן אף כי נגנז, הלא קמיה שמיא גליא, ואין תועלתו חסר, כי בכל מקום שהוא, השכינה שורה.
אך זהו אם הוא במקום הקודש, כי המקום גורם, כי צריך מקום מקודש, אז השכינה שורה, כדכתיב [דברים יד] "במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם", אבל במקום שאין מקודש, אין שכינה שורה, וידוע [יומא נד ע"א] כי במקומו בלשכת דיר עצים היה תחת קרקע, וקיי"ל [פסחים פו ע"ב] מחילות לא נתקדשו, א"כ כשאין במקום מקודש, לא חל השריית שכינה כראוי, והרי בעוונותינו הרבים חסרון גדול.
והנה הקשו, איך אמרו מחילות לא נתקדשו, הא שלמה קידש הרצפה עד תהום, כדאמרינן בזבחים [דף כד.], ותירצו בבית ראשון כך היה, אבל בבית שני שבטלה קדושה וחזרו וקידשו בימי עזרא, לא קידשו רק למעלה ולא מחילות. וא"כ נכונים דברי ריטב"א, דארון לא ניכר חסרונו רק בבית שני, כי בבית ראשון שעמד תחת קרקע היה במקום מקודש, ועדיין שרתה שכינה כמקדם, עד בית שני שעמד תחת קרקע ובטלה קדושה, ולא היה במקום מקודש, ולא שרתה שכינה, מה שאין כן שמן משחה, תיכף מעת גניזה ניכר חסרונו, והיה כבית ראשון.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, ח"ב, דרוש ו)

יאשיהו מלך יהודה גנזו שראה שכתוב בתורה יולך ה' אותך ואת מלכך
7-9

"עשו פסח כו' [ככתוב] על ספר הברית הזה" (מלכים ב' כג, כא) - יתכן דפרשו שמצאו ספר התורה נגלל במקום "יולך ד' אותך ואת מלכך" כו', וזה בספר דברים, ושם כתוב "וזבחת פסח כו' צאן ובקר" [דברים טז, ב], ופירושו כתרגומו צאן לפסח ובקר לחגיגה, וכן צוה יאשיהו כמו שכתוב בדברי הימים ב' סי' לה, שנתן צאן לפסח ובקר לחגיגה והקדשים בשלו בסירות כו' יעו"ש. וזה "בספר הברית הזה" - במשנה תורה, שבשמות (יב, ה) כתיב "מן הכבשים ומן העזים תקחו".

(רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה, דברים טז, ב)

כיצד מושחין את המלכים כמין נזר ואת הכהנים וכו'
15-18

העיקר הששי, שצורת המשיחה בכהן גדול אינה כצורתה במלכים... שהמלך היו מושחין אותו בין ריסי עיניו כמין נזר, לרמז שייחדו הקב"ה מקרב ישראל לתת נזר המלכות ועטרת המעלה על ראשו. ולכך היתה צורת משיחתו כמין נזר, המורה על המלכות. אבל צורת משיחת הכהן היה כמין כ"ף, לרמוז שהוא כהן, וייחדו הקב"ה לעמוד לשרת במקדשו, כי הכ"ף ירמוז אל הכהן שהיא האות הראשונה משמו. וענין כהן הוא משרת הא-ל. ולכן היתה המשיחה ההיא בצורתה, תורֶה על כהונתו לא-ל עליון. ואפשר שהיתה צורת הכ"ף גם כן במשיחת הכהן, להורות שהוא יעבוד את אלהיו בידיו ובכפיו, כי המלך יעבוד בהנהגתו, והכהן יעבוד בכפיו ובידיו. והנה רב מנשיא אמר שהיתה כמין כ"ף יונית, לפי שאות הכ"ף בכתיבה היונית היא יותר יפה ויותר נרשמת בצורתה.

(רבי יצחק אברבנאל, שמות פרק ל)

והנראה שמבואר באותיות דר"ע: כף מפני מה דומה לכוס ופניו כלפי למ"ד, מפני שכל כסא מלכות אינו מוכן אלא למלכי ארץ לישב, שנאמר "והוכן בחסד כסא" [ישעיהו טז, ה]. והיוצא מזה שכף מרומז על כסא. ואף דאותיות דר"ע הוא על כף שלנו ולא על כף יונית, אך כיון דהכף יונית נכנס תחת הכף שלנו, שהתירו לכתוב ס"ת בכתב יונית (מגילה ח ע"ב), הוא מרמז כמו הכף שלנו. ומבואר במדרש שוחר טוב [מזמור א] ומביאו התוספות בסוטה מ ע"ב: אמר ר' אמי אף למלכי בית דוד אין להם ישיבה בעזרה, מהו "וישב לפני ה'" [שמואל ב' ז, יח]? שסמך עצמו לכותל, ולמי היתה ישיבה בעזרה ובהיכל, הוי אומר לכהן גדול, שנאמר "ועלי הכהן יושב על הכסא" [שמואל א' א, ט]. ובזה יבואר: למלך עשו בעת שמשחו כמין נזר, לרמז על כתר מלכות, ולכהן גדול כמין כף, שהוא מרמז על כסא, שכסא גדול מכל, שאין ישיבה בעזרה אפילו למלך, והכהן המשיח לבד הוא מותר לישב.

(רבי אליהו שיק, עין אליהו, כאן)

נראה דמה שמושחין את המלך כמין נזר זה סימן למלכות, ואת הכהן גדול כמין כף יוני, וכמו שמבואר במסורת הש"ס לפי שיטת הרמב"ם דקו אחד מונח על השני, זה סימן שירגיש בעניני הכלל והפרט, והיינו שעניניהם יהיו נוגעים ללבו ויבקש עליהם רחמים.

(רבי בן ציון רוטנשטרייך, נחמת רות, כאן)

כיצד מושחין את המלכים כמין נזר ואת הכהנים כמין כי וכו' על ראשו וכו' בין ריסי עיניו
15-20

המשיחה היא דוגמת ההשגחה שדבקה בו למעלה ע"י שכלו, על כן היו מושחין השמן על קדקדו מקום הנחת המוח אשר על ידו יוצק עליו, והיה סך ממנו על גבי עיניו. והיה מושחין לכהן גדול כמין ך' ולמלך כמין נזר, ושתיהן היו מורין כי נזר אלקים על ראשו. והך' היה מורה גם כן על הכתר, וזה כי מספרו עשרים שהוא במספרו כתר, ואף כי הך' הוא האות הראשון של כתר, וכ"ש לדעת המקובלים שאמרו שכל ההשפעות המה יורדים מן הכתר, ולזה היתה המשיחה כמין כתר.
ומה שנשתנה המלך במשיחתו שהיתה כמין נזר, ושל כהן כמין ך', מטעם שכתרו של כהונה לא היתה נגלית כל כך ככתרו של מלך, ואף כי כתר כהונה הוא לעבוד עבודת ה' יתעלה ולזכות לחיי עד, וכתרו של מלכות הוא להעמיד האומה בעולם הזה ולקיום הארץ. ואף כי הוא נגלה ומבואר, מכל מקום נסמוך אותו גם כן ממה שמצינו שנצטוו בהעמדת הכהן ולא נצטוו בהעמדת מלך, רק אמר (דברים יז, יד) "כי תאמר אשימה עלי מלך" וגו', וחטאו במה ששאלו להם מלך בימי שמואל, לזה היתה כתר של כהונה נמשחת דרך העלמה, מה שאין כן כתרו של מלכות. והיה כתר כהונה נרמז באות ך' שמורה על כתר. ואצל מלך קראו נזר, להיות כי מלת כתר יותר רוחני ממלת נזר, עד שהשתמשו המקובלים במלת כתר בראשונה וסיימו בעטרת באחרונה ולא במלת נזר. והמשכיל יש לו כתר התורה בלא נזר על ראשו.

(רבי משה איסרלש, תורת העולה, חלק ג, פרק לג)

כמין כף יוני
18

מה שהקדים הכתוב פרשת השמן בראשונה ופרשת הקטרת באחרונה, מפני שהם כנגד הראש והסוף, כי השמן היו מושחין אותו כמין כ"ף, והוא העליון על כל המשקין, וממנו בודאי משחת קדש, כענין "שאו ידיכם קדש" (תהלים קלד, ב), וזהו לשון "שמן משחת קדש" וכתיב (להלן לז, כט): "ויעש את שמן המשחה קדש"... ומטעם זה היו בשמן המשחה חמשה מינין כנגד חמש ראשונות.

(רבינו בחיי שמות פרק ל פסוק לא)

עי' זהר משפטים קכג, א: לית משיחא אלא ברזא דכ"ף; זהר חדש יתרו לה רע"ג. וראה לעיל סנהדרין ד ע"ב.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר, כאן)

עי' מרגליות הים סנהדרין ד ע"ב אות ז.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

תני חדא בתחלה מוצקין שמן על ראשו ואח"כ נותנין לו שמן בין ריסי עיניו ותניא אחריתי בתחלה נותנין לו שמן בין ריסי עיניו ואח"כ מוצקים לו שמן על ראשו
18-21

וענין הפלוגתא... מקרא מלא הוא (מלאכי ב, ז): "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צב-אות הוא". וא"כ הכהן ילמד לאחרים, והוא בחינת עין שמשגיח על אחרים. ובארתי בע"ז גבי המאמר "לריח שמניך טובים" (דף לט), שמתחלה ילמד מאחרים התורה שנמשלה לשמן ואח"כ ילמד לאחרים. והנה כשילמד תורה מאחרים וחוקק מה שלמד התורה במוחו, לכן למ"ד מתחלה על ראשו ואח"כ על עינו, והוא כמו שהוא למד מתחלה וחקק התורה בראשו, מושחין הראש מתחלה ואח"כ מושחין העינים שמלמד לאחרים והוא בבחינת עין. ומ"ד שמושחין מתחלה העינים שהוא העיקר ללמד לאחרים, ואף שמזה לפעמים מבטל לימודו, אך ללמד הוא טוב יותר מללמוד בעצמו, וכשלא יהיה ללמד לאחרים אזי ילמוד בעצמו, ונגד זה הוא מושחין ראשו.
ועוד נראה לי לבאר, שמבואר בקרא "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" [במדבר טו, לט], ודרשו: "אחרי לבבכם" זו מינות, "ואחרי עיניכם" זו זנות [ספרי במדבר פיסקא קטו]. ובעת שמשחו לו, משחו שיהיה בו קדושה ולא יטה לא למינות ולא לג"ע. והנה מינות אינו בנמצא כמו זנות, כי עריות נפשו של אדם מחמדתן [מכות כג ע"ב], אבל העבירה של מינות חמור מעריות. ולכן למ"ד דמשחו אותו הראש תחלה, הוא שמשחו אותו על העבירה החמורה שהוא מינות שהמחשבה בראש, ואח"כ על העינים שהוא נגד גילוי עריות. ומ"ד שמשחו אותו מתחלה העינים שהוא מחמת שגילוי עריות בנמצא יותר ממינות, ומשחו אותו שיהיו העינים בקדושה, ואחר כך על הראש, שאין מינות בנמצא כ"כ.
ובני הרב מוה"פ אמר שזה תלוי בהפלוגתא של הילקוט (משלי א) היכן החכמה מצויה, ר"א אומר בראש ור' יהושע אומר בלב. ומבואר ברוח חיים באבות פ"ה, "עין טובה", ביאר הגאון שזה הוא כנגד המחשבה שבלב, כמאמרם בע"ג כח ע"ב: שוריינא דעינא באובנתא דלבא תליא. ובזה יבואר: מ"ד שמושחין מתחלה הראש סובר כמ"ד שהחכמה מצויה בראש, ולכן מושחים במקום שהעיקר החכמה ואח"כ העינים. ומ"ד העינים סובר כמ"ד שהחכמה הוא בלב, ולכן מושחין מתחלה העינים שהוא כנגד הלב שהעיקר החכמה הוא בלב.

(רבי אליהו שיק, עין אליהו, כאן)

תני חדא בתחלה מוצקין שמן על ראשו ואח"כ נותנין לו שמן בין ריסי עיניו וכו' איכא דאמרי משיחה עדיפא ואיכא דאמרי יציקה עדיפא
18-23

העיקר הרביעי, שהמשיחה תהיה לכהנים ולמלכים על הראש, ולכל כלי המקדש תהיה המשיחה באי זה מקום מגופם. אמרה תורה "ויצוק משמן המשחה על ראש אהרן". וכן נאמר במשיחת המלכים "ויצוק שמן על ראשו" [ע"פ שמואל א' י, א]. ובגמרא אמרו: כשהוא מושחו מציקים לו שמן על ראשו. ואמנם בכלי המשכן לא נזכר מקום ידוע למשוח. וראוי לחקור למה לא היו הכהנים והמלכים נמשחים באי זה אבר מגופם ככל כלי המקדש? אבל הטעם בזה מבואר, לפי שהאנשים, יסוד כוחותיהם הוא במוח, ומשם יפרדו וימשכו ההשגות והחושים כולם, פנימיים וחיצונים, והעצבים לכל הגוף. ולכן נקרא ראש, כי הוא ראשית לכל האברים והיותו מעולה שבהם. ומפני זה נהגו המלכים לתת העטרה והנזר על הראש, וכמאמר הנביא (זכריה ג, ה) "ישימו הצניף הטהור על ראשו". וגם חכמי העמים כשסומכים את חכמיהם נוהגים לשום על ראשיהם בית ראש הנקרא בוני"טי לרמוז שהוא ראוי לתת נזר ועטרת החכמה על ראשו. ועל זה עצמו ציווה יתברך שישים הכ"ג ציץ הזהב על ראשו שהיה קדש לה'. ולהיות הראש מקום החכמה והתבונה ומקור המעלה, היה ראוי שימשחו הכהנים מורי התורה והמלכים מנהיגי העם על ראשם. אמנם כלי המקדש, מפני שלא היה בהם ראש, כי היו מתדמי החלקים במעלתם, היתה משיחתם בכל מקום מהם...
העיקר החמישי, שבכהנים ומלכים צריכים משיחה ויציקה, ובכלי המקדש משיחה בלבד. אמרו בגמרא: כשהוא מושחו מציקין לו על ראשו... מאי טעמא דויצוק משום דוימשח. וראוי שנדע למה הוצרכה יציקה ומשיחה בכהנים ובמלכים ולא נסתפקו באחת מהן כמו שהיה בכלי המקדש שהיו לבד ביציקה או במשיחה. ואומַר בתשובת זה, שהיציקה והמשיחה יתחלפו לדעת חז"ל, שהיציקה היא נתינת השמן על הראש, ויציקתו שם מהכלי אשר הוא בו. אמנם המשיחה היא בצורת הנזר שהיו עושין מאותו שמן "ומשחת בו את אהל מועד וגו' ואת אהרן ואת בניו תמשח" וגו', ולא נזכרה היציקה אלא במעשה, שנאמר "ויצוק משמן המשחה על ראש אהרן וימשח אותו לקדשו". ובמלכים פעמים יזכור משיחה ופעמים יזכור יציקה. ויראה שהיו היציקה והמשיחה שתיהן דבר אחד, וששינוי השמות הוא כפי הבחינות, כי כאשר נערוך השמן אשר בו היה וממנו ישפכוהו תיקָרא יציקה, וכשנעריכהו אל הנמשח המקבל אותו, תיקָרא משיחה. האמנם כפי קבלת חז"ל שהיתה היציקה זולת המשיחה, נראה לומר בסיבתו, כי בעבור שהיתה המשיחה בכהנים ובמלכים לשתי תכליות, כמו שביארתי בעיקר הראשון, אחד לייחד הנמשח לגבוה ושני להכינו לקבל השפע האלקי, לכן בכהנים ובמלכים מפני יחודם ומפני הכנתם לקבל השפע העליון, אם הכהן גדול בחוּל עליו רוח הקדש ואם במלך בהצלחת מעשיו, הוצרכו שתי פעולות, יציקה ומשיחה, כנגד שתי התכליות ההמה. אבל בכלי המקדש שלא יפול בהם אלא ההבדלה והיחוד בלבד, היה מספיק בהם אחת מהפעולות והיא המשיחה, כי הכלים לא יקבלו רוח הקודש ככהנים ולא הצלחת גבורה כמלכים.

(רבי יצחק אברבנאל, שמות פרק ל)

כשמן הטוב יורד על הזקן זקן אהרן
29

עי' אדרא רבא נשא קלב ראש ע"ב: מהאי דיקנא נחית לדיקנא דכהנא רבא דלתתא כו'; זהר חדש תרומה מב סוף ע"א.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר, כאן)

כשמן הטוב [וגו'] יורד על הזקן זקן אהרן וגו' כמין שני טפי מרגליות היו תלויות לאהרן בזקנו
29-30

....ועל פי זה יתבארו הפסוקים [תהלים קלג, א-ג] "מה טוב ומה נעים" וגו'... וידוע דדרשו (ב"ר פ"א, טו) "הוא אהרן ומשה" (שמות ו, כו), "הוא משה ואהרן" (שמות ו, כז), מלמד ששניהם שקולים. והיינו "הנה מה טוב וגו' כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן", כי נשאר בזקנו כמבואר בכריתות (ה ע"ב), ואף על פי כן לא החסיר כלום. והנה בכל הדברים אין הברכה שורה בדבר המדוד, וכאן להיפך, כי אם היה חסר או יותר קורטב מן המצוה, ודאי לא היה שורה בו הברכה, והיינו ש"יורד על פי מדותיו" דוקא, "כטל חרמון שיורד על הררי ציון", שהוא טל של ברכה טל של תחיה, כמבואר בזוהר (ח"א פח ע"א)... והטעם "כי שם צוה ה' את הברכה" דייקא, לכך "חיים עד העולם", כמו שהוא בפרק מרובה ([ב"ק] סה ע"א): אמר קרא (שמות כב, ג) חיים בגניבה, אחייה לקרן, דהיינו השלימהו... עוד נתכוין באומרו "ומה נעים שבת אחים גם יחד כשמן הטוב", דהמשקולין דמשה ואהרן באמת לאו שקולין לגמרי, דהא מקרא מלא נאמר (במדבר יב, ו-ז) "אם יהיה נביאכם ה' וגו', לא כן עבדי משה", רק שקולין עם הכרע ולא עין בעין. והיינו "גם יחד", ר"ל דגם זה מקרי יחד, כשמן הטוב דאין שוקלין עין בעין.

(ישמח משה, פ' כי תשא דף קצ ע"ב)

כשמן הטוב [וגו'] יורד על הזקן זקן אהרן וגו' כמין שני טפי מרגליות היו תלויות לאהרן בזקנו וכו' כשהוא מספר עולות ויושבות לו בעיקר זקנו
29-31

שלמות האדם תלויה בשני חלקים: עיון ומעשה. והנה החלק העיוני, שהוא השגת המושכלות וכדומה, אי אפשר להשיג זולת עזר אלקי, דהיינו שצריך הקב"ה להשפיע עליו את השפע האלקי... והנה ההשפעה ההיא שישפיע עליו הוא יתברך אינה כי אם ע"י החלק המעשי, דהיינו כשיעשה את המצוות המעשיות בכוונה שלמה הראויה להן, אזי יתעורר הכח שלמעלה הרמוז במצוה הזאת שהוא עושה, הנה יוכל להשיג את המושכלות שבה...
והנה שלמות כזאת היתה אצל אהרן, כי ע"י מעשיו הממשיים שהיו בו נסתייע להיכנס בתוך עניינם עמוק עמוק עד כדי להפעיל שיוכל להשיג את המושכלות שבו. וזהו שמכוון מה שאמר: כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן, לרמז לחכמת העיון והשגה אלקית שמרומזה בראש ובזקן - זה שקנה חכמה, "שיורד על פי מדותיו", מרומז על המעשים הממשיים, שהם נחשבים לפאר ומלבוש לגופו של אדם...
אשר זהו מכוון גם מה שאמר: כמין שני טיפי מרגליות היו תלויות לאהרן בזקנו וכו', ר"ל חלק המעשה וגם חכמת העיון להשיג את המושכלות על אמיתתן.
כשהוא מספר עולות ויושבות לו בעיקר זקנו, ר"ל כשהיה מספר עם אנשים להדריכם בדרך הישר היו עולות ויושבות בעיקר זקנו על צוארו, דהיינו אותו הכח העצום והכביר, שיש לו ספוק להגיע אל השלמות, כדי לפרסם ברבים את שלמותו, למען ידעו כל העולם איך להחזיק במעוז השלמות כמוהו, דהיינו חלק המעשה וגם חכמת העיון להשיג את המושכלות על ידם.

(רבי אורי לנגנר, אור האגדה, כאן, עמ' 303-305)

כשמן הטוב [וגו'] יורד על הזקן זקן אהרן וגו' כשהוא מספר עולות ויושבות לו בעיקר זקנו ועל דבר זה היה משה דואג אמר שמא ח"ו מעלתי בשמן המשחה וכו' כטל חרמון וכו' ועדיין היה אהרן דואג
29-33

נראה דהא דבתחילה נצטער משה ואח"כ אהרן, היינו משום דקי"ל [קידושין מב ע"ב] בכל התורה אין שליח לדבר עבירה חוץ ממעילה. וכתבו התוס' בר"פ האיש מקדש [קידושין מג ע"א] (בד"ה שלא מצינו): וא"ת והא איכא מעילה שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר זה של הקדש וכו', וי"ל דמעילה לא מתחייב המשלח ע"י הנאת השליח וכו', אמנם מסופק היה ר"י באומר לשליח הושט ידך וכו'. לפ"ז י"ל דמשה הוי סבור שמא מעל בנתינתו, אע"ג דקי"ל [שם נה ע"א] דאין מעילה בבהמה וכלי שרת כיון שהן קדושת הגוף אלא בנהנה, מ"מ כיון דאהרן נהנה בסיכתה, חייב המשלח. ולפי שנסתפק בו הר"י דשמא לא אמרינן במעילה זה נהנה וזה מתחייב, לכך נצטער אהרן. ועיין בחידושינו שם שמשמע מדברי הרמב"ם [הל' מעילה פ"ז, ב] שכתב, שלא מצינו בכל התורה כולה שליח לדבר עבירה אלא במעילה, ואף שמצינו ג"כ שליחות יד וטביחה, אלא החידוש הוא במעילה דאפילו בזה נהנה וזה מתחייב חייב המשלח...
ומה שהמשיל הכתוב כטל חרמון שיורד על הררי ציון, נראה פירושו דהמעשה היה שנתכוון ליתן על הראש, אלא שנתמצה מתמצית השמן שעל יד משה וירד על הזקן, והיינו דכתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן, ואמרו חז"ל [תענית י ע"א] "הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות" - שהשפע אינו יורד אלא לא"י, ומתמציתה שותה כל הארצות. והיינו אף שמתחלק ונופל על שאר ארצות, כיון שתחילת השפע אינו בא אלא לירד לא"י, הוי כאילו ירד לא"י ושאר הארצות אינם שותים אלא מתמציתם. והיינו דכתיב כטל חרמון, פירוש אע"פ שהר חרמון גבוה מאוד מהררי ציון, ומקבל את הטל מתחילה קודם שיורד על א"י, מ"מ נקרא כל הטל כאילו יורד לא"י. והטעם "כי שם ציוה ה' את הברכה" וגו', פירוש שעיקר השפע הוא יורד לא"י, נקרא כולו ע"ש א"י, והתמצית ממנו לשאר ארצות. וכמו כן נמשל השמן המשחה, שעיקר הכוונה היה לראש אע"פ שמתמציתו יורד על הזקן, אין כאן מעילה. ועיין בפירש"י בתהלים "על פי מדותיו" - היינו החלוק... ויש לפרש דרך הרמז ע"פ מה שביאר בזוהר [תרומה קעז ע"ב] שהזקן הוא רמז לי"ג מדות, ועיקר הזקן רומז בנוצר חסד ונקה, וז"ש "על פי מדותיו".

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, שמות פרק ל, כג)

כשמן הטוב [וגו'] יורד על הזקן זקן אהרן וגו' כמין שני טפי מרגליות היו תלויות לאהרן בזקנו אמר רב פפא תנא כשהוא מספר עולות ויושבות לו בעיקר זקנו ועל דבר זה היה משה דואג אמר שמא ח"ו מעלתי בשמן המשחה יצתה בת קול ואמרה כשמן הטוב וגו' כטל חרמון מה טל חרמון אין בו מעילה אף שמן המשחה שבזקן אהרן אין בו מעילה ועדיין היה אהרן דואג אמר שמא משה לא מעל אבל אני מעלתי יצתה בת קול ואמרה לו הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד מה משה לא מעל אף אתה לא מעלת
29-34

וראיתי בחידושי גאונים בעין יעקב [ומקורו בס' דרש משה, לר' משה מפיזנץ, דף סט ע"ד] שכתב שביאורו הברור יצא לנו ממדרש שה"ש על פסוק "לריח שמניך טובים" (א, ג), שאמרו שם: שני שמנים הם, שמן כהונה ושמן מלכות, וזאת היא הדאגה אשר דאג משה שמא מעל בשמן המשחה, ירצה שעם היות ששררתם על ישראל היתה ע"פ הדיבור, אמנם עכ"ז דאג משה אדוננו מדוע יתנשאו על קהל ה', הוא מלך ואחיו כהן גדול, ולקחו שררות שתי אלו השמנים משמן המשחה לעצמם, וכל שכן שקשה יראתו זאת מסיפורי בני האדם, וכמו שאירע לו עם קרח (ולכאורה אינו מובן, כיון ששררתם היתה ע"פ הדיבור כנ"ל, א"כ הדרא קושיה לדוכתא, מה מקום לדאגת משה מדוע יתנשאו על קהל ה' הוא מלך ואחיו כהן גדול שלקחו שררות שתי אלו השמנים לעצמן, והלא לא לקחום מעצמן אלא ע"פ הדיבור, ואיך שייך לומר ע"ז יצתה בת קול ואמרה שמאתו ית' היו הדברים האלה, האם מה שמפורש בתורה "לכן אתה וכל עדתך הנועדים אתך על ה'" כי בשליחותו עשיתי לתת כהונה לאהרן, ולא לנו היא המחלוקת הזו (פירש"י), בת קול קרית לו? וצ"ל שדאגת משה היתה כי עדיין היה לו לבקש מהקב"ה שכדי להנצל מדיבתם רעה "מדוע תתנשאו", לכן יסכים הקב"ה לתת אחת משררות הללו לזולתם).
אבל גם אחר הנחה זו, עכ"ז המעיין יראה מה ענין ב' טיפי מרגליות שהיו תלויות בזקנו של אהרן וכקושיית המהרש"א הנ"ל, ומה ענין כשהוא מספר עולות ויושבות לו בעיקר זקנו, ועוד יראה המעיין מה שפשטות הלשון עדיין אינו סובל זאת... ולכן הגם שלפענ"ד ההנחה שהניח - שכוונת הגמרא היא שדאגו על שהאחים לקחו את שתי אלו המשרות - היא ברורה, אכן עדיין המאמר אומר דרשוני...
ולכן קודם כל עלי לבאר את פרק קלג שבתהילים כפי מה שהבינו אותו חז"ל לאשורו... "הנה מה טוב ומה נעים" - ידוע החילוק בין טוב ובין ערב, טוב יקרא הדבר שתכליתו טוב באמת ואף שאינו מתוק לחיך, כמו סמי הרפואות המרים שהרופא נותן לחולה לשתותם, עליהם נאמר "כי טוב", בעבור התועלת היוצאת מהם כי על ידם יתרפא החולה. והערב הוא ההיפך, כמו הדבש המתוק לחיך לשעה, שבאמת ריבויו אינו טוב כי ריבויו מזיק כמ"ש (משלי כה, טז, כז) "אכול דבר הרבות לא טוב", "דבש מצאת אכול דיך פן תשבענו והקאותו". ולפ"ז הטוב האמיתי הוא התורה והעוה"ב, ותאוות עוה"ז אך בשם נעימים וערבים יקָראו. ולפיכך אמר "הנה מה טוב" העוה"ב "ומה נעים" העוה"ז, וע"י "שבת אחים" הגם שהם "יחד" - זאת אומרת, האחים הם המה משה ואהרן, והגם שהם "יחד", שלכאורה עי"ז היה החומר לקרח לאמר "מדוע תתנשאו" שלקחתם לעצמכם המלוכה וכהונה גדולה, אעפ"כ "מה טוב ומה נעים" זאת, כי עי"ז יזכו כל ישראל לתכלית הטוב לעוה"ב וגם לעוה"ז.
כי האח הראשון הוא משה רבינו ע"ה, הגם שלא נמשח בשמן הטוב שהוא שמן המשחה, אעפ"כ יתר מרעהו צדיק בלא משיחה, כמו "כשמן הטוב" על (בשביל) "הראש" - היינו הנשמה ויתרון שכלו שבראש... ולפיכך קרן עור פניו עד שאהרן וכל ישראל יראו מגשת אליו ויתן על פניו מסוה (סוף תשא), שהיה המסוה "יורד על הזקן" (של משה רבינו ע"ה), ולכן "לא קם כמשה". וידוע שמקרא נדרש לפניו ולאחריו, ולכן עתה חוזר לנגד האח השני הוא אהרן, אשר "שמן הטוב (הוא שמן המשחה) ירד על הזקן זקן אהרן שירד על פי מדותיו" המידות שלו, מפני שהיה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה [אבות א, יב], והוא חסיד שבכהונה כדכתיב (דברים לג, ח): "תומיך ואוריך לאיש חסידך", באופן שהיה מרוצה הן בין ישראל למקום שמקרבן לתורה והן בין ישראל לחבירו - אוהב שלום ורודף שלום.
ולפיכך "כטל חרמון", שמפני שההר רם מאוד, תגיע שפעת הטל על ההר סביב מכל צדדיו, אבל השפע אינו מגיע במכוון בעצם וראשונה בשביל צורך הר חרמון, כי הר חרמון אינו אלא אמצעי כדי שיורק הטל "על הררי ציון", כי טל חרמון יורד מחרמון על הררי ציון, "כי שם צוה ה' את הברכה" - שעיקר הברכה יורד בשביל הררי ציון ויורד דרך הר חרמון, כי החיים אשר בהר ציון הם חיים נצחיים "עד עולם", כן השפע המגיע ע"י אהרן הכהן בעיקרו הוא ברכה בשביל ישראל, כדכתיב (במדבר ה, י) "איש אשר יתן לכהן לו יהיה" כל טוב.
וא"כ לחנם היתה התעמולה של קרח... כי אהרן הוא כמו העלוקה המוצצת דמם של כלל ישראל... לדרוש מהם כ"ד מתנות כהונה. אבל הכתוב הנזכר "איש אשר יתן לכהן לו יהיה" שפע ברכה. מטפח על פניו של קרח, כי השפע המגיע לאהרן הכהן הן הוא רק האמצעי להריק שפע ברכה וחיים נצחיים לכל הכלל כולו עד העולם...
ומעתה מה נהדרה היא מליצת המאמר הנ"ל שהתחלנו "כמין שתי טיפי מרגליות היו תלויות בזקנו של אהרן", כי יען שמלת "זקן" ידועה בחז"ל על שם "זה קנה חכמה" [קידושין לב ע"ב], ויען כי אהרן הכהן פי שנים ברוחו אוהב את הבריות ומקרבן לתורה ואוהב שלום ורודף שלום, דהיינו שהוא עושה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ובין אדם לחבירו וכנ"ל, אלו הן השתי טיפי מרגליות שהיו תלויות בזקנו של אהרן מני אז שנמשח בשמן המשחה, כידוע ששמן מורה על החכמה, ולפיכך משיחת שמן המשחה היתה מועלת לסגלו סיעתא דשמיא על סגולת החכמה. וע"ז בא רב פפא ומפרש "תנא כשהוא מספר (היינו כשהוא מדבר) עולות ויושבות לו (הני שתי טיפי מרגליות) בעיקר זקנו (ועיקר זקנו הוא הצואר). ועל דבר זה היה משה דואג אמר שמא ח"ו מעלתי בשמן המשחה, זאת אומרת, כי היה לו לבקש מהקב"ה לתת אחת משררות הללו לזולתם כדי שלא יהיה מקום לבעל דין קשה לבקר "מדוע תתנשאו" וכנ"ל. יצתה בת קול ואמרה כשמן הטוב וגו' כטל חרמון, זאת אומרת שמן כטל שניהם שוים, כי כן משפט ב' הכפים, ע"ד כ'עם כ'כהן, כ'עבד כ'אדוניו [ישעיהו כד, ב], מה טל חרמון אין בו מעילה אף שמן המשחה שבזקן אהרן אין בו מעילה, מפני ששניהם - שמן המשחה של אהרן ושפעת טל הברכה של הר חרמון - בעיקרם הן הנם האמצעים להריק ברכה על הררי ציון, כי גם ישראל נקראו ציון כדכתיב (ישעיהו נא, טז) "ולאמר לציון עמי אתה", ולפיכך החסיד שבכהונה - אהרן הכהן - הוא רק הוא מוכשר להיות האמצעי שעל ידו תורק הברכה לישראל. ועדיין היה אהרן דואג אמר שמא משה (בעבודתו עבודת הקודש עבור כלל ישראל) לא מעל לפי שלא נהנה, כי משה עם היותו מלך כדכתיב (ר"פ וזאת הברכה) "ויהי בישורון מלך", לא נהנה מאחד מהם כמו שכתוב (ר"פ קרח) "לא חמור אחד מהם נשאתי (כשהלכתי למדין בעבורם) ולא הרעותי את אחד מהם" (ולא רק בעניני ממונות לא נגעתים אלא אפילו בענינים אחרים, כי מדרך המלך לפעמים להשפיל גאים ולהגביה שפלים אפילו את הדומה לחמור, ואני לא חמור אחד מהם נשאתי ורוממתי ולא הרעותי את אחד מהם). לפיכך כשנאמר למשה ששמן המשחה שבזקן אהרן אין בו מעילה, אולי היינו באופן שאהרן עצמו לא יהנה כלל משום שבכ"ד מתנות כהונה רק ליתר הכהנים ניתנו, אבל אני מעלתי (שנהניתי מהם), וא"כ בכגון דא פן יש כאן מעילה במשרתי וכליצנותא דקרח הנ"ל. יצתה בת קול ואמרה: הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, מה משה לא מעל (שלא נהנה) אף אתה לא מעלת במשרתך, הגם שנהנית.

(רבי נתן נטע אולבסקי, מאורות נתן, סי' יז)

כמין שני טפי מרגליות היו תלויות לאהרן בזקנו
30

וזהו שאומר הזוהר, 'כד יתבון ברגלין' [עד דמאטו רגלין ברגלין - שמות רנח, א] יהיה הגאולה, ואצלם היסוד דזעיר ברית קודש, ואפילו עד שם לא היה מגיע הברית, שהוא יותר גבוה מהרגלים. ולכן לא היה בהם כח להסיר הערלה מברית קודש, שהערלה היא קליפת אדום, כי גלות מצרים היה בראש, דהיינו תיקון הנשמות של הראש אדם הראשון, נצרפו ונתלבנו בגלות מצרים. והיה להם אחיזה בראש כביכול, ולכן היה הגלות רד"ו שנה שהוא ג' פעמים ע' נהורין, שבכל ראש מתלת רישין, כנגדם בתורה ג' אהי"ה בפרשת שמות, אשר הם בגימטריא שם ס"ג דאימא, והיא פתחה להם חמשין תרעין דחירותא, על ידי הארתם בה. והתרין טיפין מרגלאן [עיין הוריות י"ב א'], שהם על זקן אהרן, שהוא אריך חופף על אבא ואימא, על פני שניהם, וגלות בבל כמוה בראש, לפי שלא נתקן כולו 'ומדלג על הקץ' [תנחומא במדבר יד].

(רבי נפתלי הירץ בכרך, עמק המלך שער ה פרק סו, לז ע"א)

"משה אמר מלה סתם לאהרן, ואהרן פריש לרברבא מתיבתי, במה פריש, בכל אינון מבועין דאסתימו מיניה כד מטא זמניה דיהושע, והשתא איהו מהדר לו בכמה פליאין ומקורין ומבועין ונחלין דנבעין מכל מלה ומלה" [זוהר שלח קסג ע"א]. כל פלא הוא אריך אנפין, היורד למטה, ומקורין הוא אור נוצר ונקה שבזקן אהרן, והם תרין טיפין ומרגליות שהם על זקנו, וסוד מבועין הוא אור אבא הנקרא מעיין, ונחלים הוא אור אמא, וכולם מאור יסוד שלהם, וברזי התורה ממשיכין אותן האורות למטה.

(רבי נפתלי הירץ בכרך, עמק המלך שער יג פרק מט)

אהרן קדוש ה' לא היה צריך ללבישת הבגדים הללו לדבר הזה, כי על כן נקרא אהרן קדוש ה', שהיה דבוק תמיד במקום הקודש, לא זז מחשבתו משם ולא היה צריך כל כך לציץ נזר הקודש על מצחו שיהיה נחקק עליו קודש לה', כי היה מעצמו קודש לאלקיו. ועל כן שנו רבותינו: כמין שני טפי מרגליות היו תלוים לאהרן בזקנו וכו', להראות אשר שמן משחת קודש היה תמיד עליו ושמן על ראשו לא נחסר לעולם מלהתדבק במקום הקודש.

(רבי חיים טירר מטשרנוביץ, באר מים חיים, שמות כח, מא)

"ואת הדם יצק אל יסוד המזבח" - ...ויתכן כי "יצק" הוא מלשון מוצק, ולכן במקום שהדם יוצא לחוץ כתיב "ואת הדם ישפוך", וכמו שאמרו (פסחים כב) יוצאין לנחל קדרון כו'. אבל כאן היה הדם נשאר על היסוד, וכמו שהשמן שנתן על ראש אהרן היה מוצק וקיים כמו שאמרו כעין שתי טיפות מרגליות כו', לכן לא כתב יציקה בבני אהרן רק משיחה. וכאן הדם שעל היסוד היה קיים, והאש שיצאה מאת ה' ואכלה החלב היא אכלה גם הדם, וכמו שאמרו (יומא כא:): אש של מעלה אוכלת ושותה. ולכן כתוב (מלכים ב' ג, יא) "אשר יצק מים ע"י אליהו", שהמים שיצק בהר הכרמל נשרף באש של מעלה.

(רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה, ויקרא ט, ט)

לפ"ד הזקן מביא כבוד, והוא כאות זקנה וגדולה כמו שנהוג בין רוב חכמים גדולים ובפרט באנשי מזרח. ולכן נקרא זקן מלשון זק"ן - זהו שקנה חכמה. ואם יש עליו השמן שיושב ועומד על שאר המימות, הוא ג"כ אות גדולה כמו מי שעומד על אחרים שיושבים תחתיו, ולכן היה השמן לאות כפול לגדולה על הזקן.

(רבי בן ציון רפאל פריצי, פתח עינים, כאן)

כמין שני טפי מרגליות היו תלויות לאהרן בזקנו וכו' כשהוא מספר עולות ויושבות לו בעיקר זקנו
30-31

כבר בארנו שהשמן היה מורה על השפע היורד מלמעלה... ובהיות כי השמן הוא אוירי וטבעו שצף על פני המים כטבע האויר שמקומו הטבעי על פני המים, והתורה נמשלת למים שנאמר (ישעיה נה, א) "הוי כל צמא לכו למים", ועי"ז ההשגחה והשפעה שיורדת מלמעלה בסיבת התורה והמצוה נמשלת לשמן, על כן נאמר (תהלים קלג, ב) "כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו", רוצה לומר מדות ממש, כלומר מדותיו הטובות וחכמותיו הנקרא זקן, כמו שאמרו (קדושין לג ע"א): זקן זה שקנה חכמה, והן היו גורמין שירד עליו שמן הקודש.
ולזה אמרו רבותינו ז"ל: כשתי טפות מרגליות היו תלויין בזקן אהרן וכשהיה מדבר עם בני אדם היו עולות למעלה. והרמז מבואר, כי השפעה והשגחה ירדה עליו מכח שני פנים שהיו באהרן, אחד מצד חכמתו הנקרא זקן אהרן, והשני מצד מעשיו הטובים הנקראים "מדותיו", וכשהיה מדבר עם בני אדם היו עולות למעלה, וזה אמת, כי אין ההשגחה דבקה בשלם רק בעת הידבקו במושכלו, אבל בעת היפרדו מלפני האלהים ועוסק בצרכיו שמדבר בהן בבני אדם, ההשגחה עולה למעלה, כמו שכתב הרב המורה ח"ג פ' כא בענין ההשגחה.

(רבי משה איסרלש, תורת העולה, חלק ג, פרק לג)

כמין שני טפי מרגליות היו תלויות לאהרן בזקנו וכו' כשהוא מספר עולות ויושבות לו בעיקר זקנו
30-31

...שלכך היו דומין למרגליות, לפי שמדתו של אהרן היה השלום כנודע, לפיכך דווקא כשהיה מספר היו עולות, לידע ולהודיע שכל עילויָם ע"י סיפור דבריו, יען כי ע"פ דיבורו ישראל נאספים וחרוזים בחוט של חסד כמרגליות חרוזים. ולכך היו תלויות בזקנו דווקא, כי דברי הזקן נשמעים ביותר, משא"כ בדור זה אשר לא ישא פני זקן ודבריו אינם נשמעים.

(רבי שלמה אפרים לונטשיץ, אורח לחיים, דף י ע"ב במהד' שנ"ג, דף ט ע"א במהד' תרל"ח)

כמין שני טפי מרגליות היו תלויות לאהרן בזקנו וכו' כשהוא מספר עולות ויושבות לו בעיקר זקנו ועל דבר זה היה משה דואג אמר שמא חס ושלום מעלתי בשמן המשחה
30-31

ונראה כי אהרן בשנים נכבד, הדור בלבושו, מוכתר במעלות תרומות... כמלאך ה' צבאות, והשני הכי נכבד בחכמתו הנקרא זקן אהרן כמו שאמרו חז"ל זקן שקנה חכמה [קידושין לב ע"ב], וזהו שתי מרגליות מאירים בקרן אור פניו, שפתותיו נוטפות מור ואהלות להשיב רבים מעוון ותורה יבקשו מפיהו. ואמר רב פפא כך היה מדתו של אהרן שלא ליקח עטרה לעצמו, במקהלים הוא מספר שהוא ערום מכל כשרון המעשה ואת אשר לו לקח הכל מאבותיו, וזו כוונת שעולות ויושבות בעיקר זקנו, בצור חוצבתו ובגזע קודש נוקרתו. ודאג משה אולי מעל בשמן הקדש, ואם אין לו הכנה בעצמו, ויצא בת קול כטל חרמון.

(רבי זוסמן אליעזר סופר, ילקוט אליעזר ח"ב, הקדמה, עמ' 4)

כמין שני טפי מרגליות היו תלויות לאהרן בזקנו מה טל חרמון אין בו מעילה אף שמן המשחה שבזקן אהרן אין בו מעילה
30-33

נראה לפרש ע"פ הדרש זה כל השיר המעלות: "שיר המעלות לדוד" - שאמר דוד שיעלה התהום למעלה [סוכה נג ע"א]. והזכיר הזכות של משה ואהרן ואמר "הנה מה טוב" - התורה של משה, שהתורה נקרא טוב, "ומה נעים" - הקול של אהרן בעת שהזכיר השם המפורש בבית קדשי הקדשים. "שבת אחים" - קאי על מלוכה של משה וכהונה של אהרן, על דרך "כשבת [המלך] אחשורש על כסא מלכותו" [אסתר א, ב]. "גם יחד" - אע"פ שמשה היה מלך ואהרן כהן גדול, לא נתקנאו זה בזה, אלא היו יחד באהבה. כמו "שמן הטוב יורד על הזקן זקן אהרן" - שהיו שתי טיפי מרגליות היו תלויות בזקנו של אהרן, שהיה מרמז שתי הטיפין שמן המשחה על שני הגדולות של משה ואהרן, שהיה משה מלך ואהרן כהן גדול, והיו משוחים בשמן המשחה שיורד "על פי מדותיו", שיורד הגדולה למשה ואהרן ע"פ מידות שלהם, שמשה היה עניו מאוד, ע"כ נתן לו הקב"ה הגדולה של מלכות, ואהרן היה רודף שלום, ונתן לו הגדולה של כהונה, שהיה מברך לישראל בשלום. "כטל חרמון" - ודרש הגמרא מה טל שאין בו מעילה. ולכאורה קשי, אמאי אמר "כטל", אפשר היה לאמר כמים, דבמים נמי אין בו מעילה? אלא רמז לו בטל כמו שמצינו בגדעון, שהיה אומר "אם ימצא הטל על הגיזה" [שופטים ו, לז] יהיה מוכח שמה' יצא הדבר הזה, וכן הכי נמי אמר שלא יחשבו [שמשה] בעצמו עשה לו להיות מלך ואהרן יהיה כהן גדול, אלא ד' ציוה, "כי שם ציוה ה' את הברכה" - זה הכהונה של אהרן שהיו מברך לישראל, "חיים" - זה התורה של משה, שהיא נותנת חיים לעושהו, כמו שנאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה". "עד העולם" - שהכהונה והתורה של משה יהיה עד העולם, שהתורה לא תהי מוחלפת מהבורא יתברך שמו.

(רבי משה כץ, אשי משה, כאן)

כמין שני טפי מרגליות היו תלויות לאהרן בזקנו וכו' כשהוא מספר עולות ויושבות לו בעיקר זקנו ועל דבר זה היה משה דואג אמר שמא חס ושלום מעלתי בשמן המשחה יצתה בת קול וכו' אף שמן המשחה שבזקן אהרן אין בו מעילה ועדיין היה אהרן דואג אמר שמא משה לא מעל אבל אני מעלתי יצתה בת קול ואמרה לו וכו' אף אתה לא מעלת
30-34

אלו שתי טיפות מורים על קישור וחיבור הקדושה באהרן כאשר עמד שם שמן המשחה, וזהו הקישור בעצמו שדבק בו שמן המשחה. כי כל זמן שלא היה עומד, אין כאן חיבור ודבקות אל המקבל. ולפיכך היה העמידה בסוף זקנו שהוא סוף הראש, ושם היה עומד מתחבר אל סוף זקנו, כי הסוף והתכלית מקבל, לא ההתחלה... וזה שאמר ג"כ כי כאשר היה מספר זקנו היו עולות ויושבות למעלה, כי אז שם היה הסוף במקום שיושבות. וכל זה כי ר"ל שיש מקבל גמור אל הקדושה. ולכך אמר משה שמא מעלתי, כי אולי הטיפין אינם בכלל משיחה והם יתור ותוספת, ועוד שהם מורים על חיבור גמור שיש אל הקדושה לאהרן, ובאולי לא ציווה לו רק על המשיחה בלבד, לא שיהיו שני טיפין אלו תלויין בזקנו שמורה על חיבור הקדושה לגמרי, וזהו מעילה כיון שנתחבר אליו לגמרי. ויצא בת קול וכו' ועדיין אמר אהרן, כי משה שלא היה מכוון להרבות, אע"ג שריבה, הרי לא היה חפץ להוציאו, לכך לא מעל, אבל אהרן היה דואג סוף סוף נהנה מאלו שני טיפין במה שמשח בהם זקנו ומעל. ויצא בת קול וכו' כי אין מעילה בזה, שכך ראוי שתהיה אל הקדושה חיבור גמור לאהרן, ואלו שני טיפין מורים על חבור גמור.

(מהר"ל, חידושי אגדות, כאן)

שמן המשחה היא התורה הקדושה, תורת ד' הכלולה בה תורת האדם, שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שתי תורות, תורת היהדות ותורת האדם. עליו לדאוג לבלי למעול ח"ו, כי הם הן שני טיפי מרגליות והיו תלויות באהרן בזקנו, שמשה דאג ואהרן דאג שמא היה להם איזה חלק הנאה מהכבוד הגדול והשררה. צריכין לדעת כי אין זה אלא עבדות, עבד נאמן לשולחו להנהיגם בצדק ויושר.

(רבי ישראל אברהם אבא קריגר, עולה ליפה סי' נו עמ' קצד)

כמין שני טפי מרגליות היו תלויות לאהרן בזקנו וכו' כשהוא מספר עולות ויושבות לו בעיקר זקנו ועל דבר זה היה משה דואג אמר שמא חס ושלום מעלתי בשמן המשחה יצתה בת קול וכו' מה טל חרמון אין בו מעילה אף שמן המשחה שבזקן אהרן אין בו מעילה ועדיין היה אהרן דואג אמר שמא משה לא מעל אבל אני מעלתי יצתה בת קול ואמרה לו הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד מה משה לא מעל אף אתה לא מעלת
30-34

צ"ע, דכפי מה שסובר תנא דברייתא, איפכא הוה ליה למימר בכתוב, קודם הוה ליה למימר "כשמן הטוב וכו' כטל חרמון" וכו' שהוא כנגד מה שהיה דואג משה, ואח"כ הוא "[הנה] מה טוב ומה נעים", שהוא כדי להסיר דאגתו של אהרן ולהקישו למשה, דמה הוא לא מעל אף אהרן לא מעל. ותו צ"ע, אהרן גופיה אמאי לא היה דואג מעיקרא קודם יציאת בת קול "כטל חרמון", אולי מעל, שנפל לו על דבר שלא היה צריך כמו שהיה דואג משה. ותו קשה, במ"ש רש"י ז"ל שהיה דואג משה על השני טיפין שהיו תלויות בזקנו שמא נגע בהם, וכיוון שאותם טיפין בנס היו עומדים שלא לילך לאיבוד, והיו כעין שתי מרגליות, היאך היה יכול משה לידבק בידיו אותם הטיפים? ולא היה לו לומר שדואג משה אלא על שאר השמן, שמא נגע כשהיה מושח אותו? אלא שרש"י ז"ל לא רצה לפרש כן, משום דלישנא ד"על זה היה דואג משה" אשני טיפין קאי ולא אעיקר שמן המשחה. ואפשר חוץ מדרכו, דלעולם עיקר מה שהיה דואג משה היה על השמן אולי נגע בו ונהנה ממנו כשמשחו, אלא שקודם שראה דבר זה שהיה נעשה נס דאפילו שתי טיפין לא רצה הקב"ה שילכו לאיבוד, ולפיכך עשה שכשהיה מספר היו יושבות בעיקר זקנו, לא היה דואג משה אולי נהנה, שהיה סובר שמה שנדבק בידי האדם אין בו שיעור הנאה. אבל כיוון שראה משה שאפילו שתי טיפין לא רצה הקב"ה שילכו לאיבוד, משמע דאפילו כשיעור שתי טיפין הנאה מקרי בשמן המשחה. לזה היה דואג משה אולי כשהלבישו נדבקו בידו שיעור ב' טיפין.
ויש שינוי נוסחאות בדפוסים שמצאתי בלשון רש"י ז"ל. בנוסחא אחת היה כתוב "ועל זה היה דואג משה שמא ח"ו מעלתי בשמן המשחה שנגעתי בו כשהלבשתיו". עכ"ל. וקשה דהיאך הוסרה ממנו הדאגה במה שאמרו מה טל חרמון אין בו מעילה אף בזקן אהרן אין בו מעילה, ודלמא מה שבזקן אהרן אין בו מעילה, אבל מה שנגע בו משה כשהלבישו יש בו מעילה? ויש נוסחא שכתוב וז"ל: "ועל זה היה דואג משה על הב' טיפין שהיו תלויות בזקנו שמא נגע בהם". וגם לזו קשיא כמו שכתבנו, דהיאך אפשר שנדבקו בידי משה, כיוון שעשה הקב"ה עמהם נס שהיו כעין ב' טיפי מרגליות. ויש נוסחא אחרת שכתוב: "ועל זה היה דואג על הב' טיפין שהיו תלויות בזקנו". עכ"ל. ואינו כתוב "שמא נגע בהם". וזו נכונה. והוא עם הדין לא ימשח במקומות אחרים ולא ירבה בשמן, א"כ על זה היה דואג משה על הב' טיפין שירדו בזקנו, אולי מעלתי שריביתי בשמן המשחה עד שיורד בזקנו, שדין הסיכה הוא צק השמן על ראשו ואח"כ נותן וסך ממנו על עיניו בלבד, וזה ירד על זקנו, אולי מעלתי. ועכשיו השיבו היטב: אף שמן המשחה שבזקן אהרן אין בו מעילה, כי מאתי נהיה הדבר הזה שיצא שמן מן הפך שירדו על זקנו אלו הב' טיפים.
ובזה יתיישב, דאהרן גופיה אמאי לא היה דואג מעיקרא קודם יציאת הבת קול כטל חרמון, אולי מעל שנפל לו על דבר שלא היה צריך, כמו שדאג משה? אמנם אהרן ז"ל כפי לשון הבת קול, דשמע לבת קול שאמר "שיורד על פי מדותיו", דמשמע שאמר הבת קול: לא תפחד, משה, אולי השלכת שמן יותר מהמדה, אלא מה שיורד אני מעיד שהיה על פי מדותיו ושיעור השלם הצריך. לכך פחד אהרן שמא משה לא מעל אלא השליך שיעור הצריך, אבל אני מעלתי, אולי נפל לי שמן במקום שאין ראוי למשוח, דאם כוונת ה' לומר שאין בו מעילה כלל, הוי סגי דליכתב "כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן כטל חרמון", אבל "שיורד על פי מידותיו" למאי איצטריך? אלא ודאי שבא לשלול פחד משה אולי השליך יותר מהמדה. וא"ת לפי האמת לישתוק מחד בת קול ד"שבת אחים גם יחד", ולא לכתוב "שיורד על פי מידותיו" שטעה בו אהרן וסבר דוקא על פי המידה ירד, שמשה לא מעל במה שהשליך אבל אהרן אולי מעל? י"ל דאהרן הוא דסבר לפרש כך לשון "על פי מידותיו", אבל לפי מידותיו הוצרך לומר, דקאי אאהרן, והכי פירושו, דלפי מידותיו הטובות שהיו בו, נעשה לו זה הנס שירדו לו ב' טיפים כעין ב' מרגליות.

(רבי נסים שלמה אלגזי, תאוה לעינים, כאן, אות תיא)

כמין שני טפי מרגליות היו תלויות לאהרן בזקנו וכו' כשהוא מספר עולות ויושבות לו בעיקר זקנו ועל דבר זה היה משה דואג אמר שמא חס ושלום מעלתי בשמן המשחה יצתה בת קול ואמרה כשמן הטוב וגו' כטל חרמון מה טל חרמון אין בו מעילה אף שמן המשחה שבזקן אהרן אין בו מעילה ועדיין היה אהרן דואג אמר שמא משה לא מעל אבל אני מעלתי יצתה בת קול ואמרה לו הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד מה משה לא מעל אף אתה לא מעלת
30-34

"ואל בני ישראל תדבר לאמר שמן משחת קודש" גו' - ואמרו חז"ל... כמין שתי טיפי מרגליות... מה משה לא מעל כו' עכ"ל. והנה הדקדוקים המה רבו: מה ענין שתי טיפי, ולמה כינו חז"ל להטיפין בשם מרגליות? גם מהו יראת ודאגת הקדושים האלו שהיו יראים אולי מעלו באלו השני טיפין. עוד מאחר שהבת קול הראשון גילה לנו זאת שאין בהם מעילה כטל, מה היה דאגת אהרן עוד, כי למה ישתנה הוא ממשה בזה?...
דהנה נודע דהשערות הם בחי' מותרי המוחין מה שהם בוקעים ויוצאים דרך השערות, כי השערות הם חלולין כל אחד ואחד. והם בסוד הצינורות אשר ההשפעה יורד על ידן. והשערות של הראש הם מותרי המוחין של הראש, והשערות של הפנים הם מותרי האורות של הפנים. ונקראים שערות מלשון שיעור, שההשפעה והאורות באים בשיעור צמצום כפי אשר יוכלו המקבלים להכיל ולקבל... והנה ידוע דהשערות של הזקן הם צינורות והמשכת השפע מהמקורות העליונות, והם נקראים י"ג תיקוני דיקנא קדישא עילאה. ותיקון הח' הוא "נוצר חסד" והוא מזל העליון, ומשם נמשך ההשפעה למזל התחתון, תיקון הי"ג שהוא "ונקה"...
והנה נודע שהכה"ג היה מלובש בשמונה בגדים דהוא נגד הח' תיקוני דיקנא עילאה המתחילין משם "א-ל" עד "נוצר חסד". ובהשמונה תיקונין אלו היה מתלבש בהן הכה"ג והיה ממשיך עי"ז השפעה עד מזל התחתון דהוא תיקון הי"ג "ונקה", ור"ל דע"י שהיה נמשח בשמן משחת קודש על ראש אהרן, המשיך השפעה מלמעלה מראש אריך דהוא מקור כל המקורות וירד מאותו השפע שני טיפין על זקנו של אהרן.
וי"ל ביאור דבר זה ע"ד אפשרי. דהנה כתיב (דברים כב, ז) "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך". היינו דהמקור צריך להיות נשאר תמיד במקורו ושורשו ורק ההשפעה והולדה ממנו תקח לך... והנה י"ל בדרך אפשרי, דהשני טיפין הנ"ל הם תיקון הח', "נוצר חסד", דהוא מזל העליון, והתיקון הי"ג "ונקה", דהוא מזל התחתון. והם זה אצל זה וזה על זה...
ואפשר י"ל עוד בדרך אחר, דהשני טיפין אלו הם בחי' אחרת, והוא כי הנה איתא בכתבים [שער הכוונות, דרושי תפלת השחר, דרוש ג] שיש שם טפטפי"ה, ושם הזה הוא מסוגל לטהר המחשבה. והענין הוא ע"ד שביאר המגיד הקדוש האלקי הפסוק (שמות כה, יח) "ועשה שני כרובים זהב". דהנה נודע דעיקר תכלית בריאת העולמות היה רק בשביל שיתגלה מלכותו יתברך ויתעלה. ולא היה אז באפשרי שיהיה שום גילוי כי אור קדושתו הוא אין סוף ואין תכלית. וא"א בשום אופן להכיל עוצם אורו ית'. לכן מההכרח היה שיהיה בצמצומים רבים מאוד. וע"י התלבשות והשתלשלות בבחינות רבות עד שנתצמצם כביכול בבחינה קטנה מאוד, ונעשה כמו בחינת ט"ף...
ובזה יובן מ"ש בכתבים שהשם הקדוש הזה הוא מסוגל לטהרת המחשבה. וכפי מה שהקדמנו דראשית ונקודת המחשבה קדומה לכל הקדומים, שיהיה גילוי מלכותו ית"ש. ושיהיה בבחי' ט"ף וכנ"ל. ממילא בחי' ט"ף ט"ף היה כלול בהמחשבה קדומה דהוא אותיות י"ה. ואז נעשה מזה צירוף השם טפטפי"ה. וכשהשם זה הוא בצירוף כזה אז נכללו כל העולמות, וגם בחינה התחתונה נכלל הכל בסוד המחשבה...
והנה מבואר בפרי עץ חיים שער הנ"ל [שער העמידה פרק יט], דשם זה הקדוש הוא מקורו משני מרגלאין מהז' מרגלאין, והוא שם אהי"ה ושם יה"ו במילוי ההי"ן, שעולים קנ"א ומ"ב. ומספר שניהם עולה קצ"ג, גימטריא טפטפי"ה, ועיי"ש. ולפי דברינו אלה י"ל על דרך האפשרי, שזהו השני טיפי מרגליות הנ"ל דהוא בחי' השני ט"ף ט"ף, ובאים משני שמות המרגלאין הנ"ל. ולדרך הנ"ל שאמרנו שהשני טיפין הם בחי' תיקון הח' ותיקון הי"ג, שהוא מזל העליון ומזל התחתון, י"ל בזה שקראו חז"ל שני טיפי מרגליות לומר שמרמז ללובן ובהירות העליון דהוא כולו רחמים גדולים. והנה אנו רואים במרגליות שיש בהן לבנינות ובהירות גדול, והוא יקר הערך. מזה אנו רואים שהם באים משורש ומקור גדול וגבוה מאוד. ומראיתן מוכיח על זה, שאע"פ שנתגשם ונתלבש בלבושים רבים גשמיים עכ"ז עדיין הבהירות ולבנינות עליהם. ועם שיש בהן לבנינות ובהירות גדול, עכ"ז כשהם בעוה"ז התחתון, הם רק בבחי' מרגליות שהוא בחי' רגלין מחמת שהם בלבושים וצמצומים רבים... ולדרך הב' שאמרנו בדרך האפשרי שמרמז על שני מרגלאין הקדושים כנ"ל מובן הדבר יותר דברי חכמים וחידותם כמובן.
ונבאר יותר דברי חז"ל בגמרא וילקוט הנ"ל: תנא כשהיה מספר היו עולות ויושבות בעיקרי זקנו. והוא ע"ד שני דברים: היינו כשהיה מספר איזה דיבורים אשר לא היו צורך עבודת הכהן בזה, אז נתעלו הב' טיפין הנ"ל למעלה, היינו שנסתלק ההשפעה מלמטה למעלה. אמנם אהרן הכה"ג היה מעלה אותן הדיבורים תיכף לקדושה, ועי"ז ירד ההשפעה מלמעלה למטה ג"כ, דהוא השני טיפין הנ"ל...
והיה משה רבינו ע"ה דואג שמא מעל בשמן המשחה, ר"ל שע"י שראה שירד ההשפעה מלמעלה בדרך ריבוי מאוד, היה ירא אולי המשיך השפעה זו מעצמות המקור ועי"ז נתרבה ההשפעה מאד. והתורה אמרה "שלח תשלח את האם" וגו'. והיה ירא ודואג, שע"י שההשפעה מרובה עד למאוד לא יהיה ח"ו כולו קודש לה' לבדו. ויצא בת קול כטל חרמון, מה טל אין בו מעילה. דהנה נודע דהטל שורשו משם יו"ד ה"א וא"ו שמספרו עולה ט"ל. והעוה"ז נברא בה' התחתונה [מנחות כט ע"ב]. הרי שהמקור של הט"ל דהוא אותיות יה"ו הם מקורות ועומדות במקורן. רק ע"י ה' אחרונה שקבלה מן המקורות עליונים, נשתלשל לזה העולם... כך שמן המשחה אין בו מעילה, היינו שלא ירד המקור בעצמו רק ההשפעה, והמקורות במקומן עומדות.
ואהרן הכה"ג היה סובר בדעתו אולי משה רבינו ע"ה לא מעל, כי ידוע שמשה רבינו ע"ה היה שושבינא דמלכא [זוהר ח"ג דף כ ע"א], והיה מעלה כל הבחינות מתתא לעילא כמ"ש (שמות יט, ח) "וישב משה את דברי העם אל ה'". ולזה אע"פ שהמשיך השפעה מרובה למאוד, עם כל זה יעלה אח"כ למקורו ולשורשו את הכל. משא"כ אהרן שהיה רק שושבינא דמטרוניתא [זוהר ח"ג דף רעה ע"ב], שהמשיך השפעה מעילא לתתא ע"י ח' בגדים שהיה לבוש בהן, שהם נגד ח' תיקונים מן "א-ל" עד "נוצר חסד", שהוא מזל העליון, ועי"ז המשיך השפעה מעילא לתתא, עי"ז היה דואג שמא המשיך השפעה מרובה יותר מדאי, ועי"ז אפשר שלא יהיה קודש לה' לבדו. לזה יצתה בת קול מה טוב ומה נעים שבת אחים... (אמר המעתיק: הנה על כל זה דברי כבוד אדמו"ר סתומים וחתומים, ומובנים הדברים ביותר ע"פ דברי פרי עץ חיים בשער השבת פרק יב בסופו, דט"ל הוא ג"כ משני מרגלאין הנ"ל, רק שהם במילוי אלפי"ן יעו"ש. ואפשר להסביר זאת על פי דברי חז"ל (תענית ג.) דגמירי דטל לא מיעצר. אך אינו רוצה להעלותן, כי חלילה לשנות מדברי אדמו"ר וחייב אדם לומר בלשון רבו דוקא).

(ר' אברהם יהושע העשל מאפטא, אוהב ישראל, פ' כי תשא)

והנראה בזה כי שמעתי מחכם אחד שאמר על מ"ש במדרש שאהרן היה דואג שמא מעלתי בשמן המשחה שנאמר "על בשר אדם לא ייסך" [שמות ל, לב]... ואמר שהכוונה ע"פ מה ששמע ממני טעם לטומאת קרובים שאסור לכה"ג, לפי שהכה"ג כל כך נבדל מן העולם עד שאין לו שום התייחסות וקורבה הגופני. ולפי זה אמר, לכך היה לו היתר למשוח בשמן המשחה משא"כ זר, שנאמר "על בשר אדם לא ייסך", אבל כה"ג לרוב מעלתו אינו גופני כלל ונזדכך להיות רוחני. ואהרן בענוותו דאג שמא מעל ואינו קדוש כ"כ, ועל בשר אדם לא ייסך...
ולפי זה אומר אני לפמ"ש הרמב"ם באגרתו הרמוזה לבנו, שמה שנאמר מיתה בנביאים, הוא בעת עסקם עם בני האדם ונפסקו משלהבת דיבוק אלקי, זה נקרא מיתה אצלם. ולפ"ז זהו שאמרו כשהיה מספר, היינו כשהיה מספר עם בני האדם, ואז נפסק קצת הקשר האלקי, אז היה משה רבינו דואג ואמר אוי לי שמא מעלתי בשמן המשחה. ועל זה יצא בת קול ואמרה כטל חרמון, והיינו מה טל אין בו מעילה, והיינו שבשעה שיוצא מן השמים אף שאח"כ נתלחלח בארץ, ה"ה משה רבינו, בשעה שמושח והיה שפע אלקי עליו לא מעל. ולכך דאג אהרן שמא הוא מעל. לזה אמר הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, מה משה לא מעל אף הוא לא מעל, והיינו שהיה מעלתו גדולה, שאף בדברו עם בני אדם לא ניתק מעליו דיבוק אלקים ונזר שמן משחת אלקים עליו.

(רבי יוסף שאול נתנזון, דברי שאול, כאן)

כמין שני טפי מרגליות היו תלויות לאהרן בזקנו וכו' כשהוא מספר עולות ויושבות לו בעיקר זקנו וכו' הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד
30-34

הארץ החיים [לר' אברהם חיים הכהן] בתהלים [קלג] מביא מדרש [ויקרא רבה, פרשה ג, ו]: כשראה משה שני טפי מרגליות בזקנו של אהרן שמח כאלו היו בזקנו, זה שנאמר מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, שאין להם קנאה. ואבאר למה דוקא שמח שהשמן ירד על הזקן ולא על הראש, דמבואר במ"ר בראשית (יא) גבי המעשה דשאל פילוסוף את ר' הושעיא וכו': א"ל מפני מה אותו האיש מגלח פאת ראשו ומניח את פאת זקנו, א"ל מפני שגדל עמו בשטות. והיוצא מזה שהזקן נתגדל בעת שהיה בר דעת. והנה אהרן בילדותו היה עושה הכל כפי רצון ה', אך בזקנותו לפי הנראה לכאורה לא עשה כפי רצון ה', כי למה ביקש מישראל בזהב לעשות העגל? אך באמת כפי שמבואר במדרש שכוונתו היתה לטובה כדי שיתלו העון בו ולא יהיה החטא נחשב על ישראל. והנה חטא שלו היה בדיבור פה לבד, מה שאמר "למי זהב" [שמות לב, כד]. ולכן רצה ה' להראות שאהרן לא חטא. לכן בעת שמשח אותו משה נפל משמן שעל ראשו על זקנו, לרמז דבעת זקנותו היה הכל בקדושה, וכמין שתי טיפי מרגליות היו תלוים בזקנו תמיד לרמז שמעולם לא חטא. ובעת שהיה מספר עולות ויושבות בעיקר זקנו במקום הדיבור, לרמז שלא פגם כלום בדיבור שלו. ולכן כשראה משה זאת שהשמן המשחה הוא על זקנו, ובזה רמז שלא חטא כלל אפילו בעת שעשו ישראל את העגל והיה זקן שנתגדל אז בחכמה, ולכן שמח משה כאלו היה בזקנו.

(רבי אליהו שיק, עין אליהו, כאן)

היה משה דואג אמר שמא חס ושלום מעלתי בשמן המשחה וכו' היה אהרן דואג אמר שמא משה לא מעל אבל אני מעלתי
31-33

חלקי היראה הזאת שניים, האחד הוא בהווה או עתיד, והשני בעבר... בעבר הוא, שיהיה האדם חושב תמיד על מה שכבר עשה, ויירא וידאג פן יצא מתחת ידיו איזה חטא בלא שידע, והוא כענין בבא בן בוטא (כריתות כה), שהיה מקריב אשם תלוי בכל יום. ואיוב אחר משתה בניו היה משכים "והעלה עולות מספר כולם, כי אמר איוב אולי חטאו בני" וגו' [איוב א, ה]. ואמרו ז"ל על משה ואהרן בענין שמן המשחה שמשח משה לאהרן, שהרי נאמר בו (שמות ל): "על בשר אדם לא ייסך", ולאהרן נצטוה שימשחהו בו, והיו מתייראים שמא מעלו בו באיזה צד שנהגו שלא כמצוה, ז"ל: ועל דבר זה דאג משה ואמר שמא מעלתי בשמן המשחה... ועדיין היה אהרן... הרי לך מדתם של חסידים שאפילו במצוה שעשו היו דואגים ואומרים שמא נתערב בהם שמץ פסול ח"ו.

(מסילת ישרים פרק כד)

ושמעתי פירוש הדברים מכבוד אדמו"ר רבן של כל בני הגולה בוצינא קדישא מו"ה אלימלך זצוק"ל, כי הנה מדרך הצדיקים ההולכים בדרך האמת בעבודתו יתברך שמו, להיותם תמיד בדאגה, ולחשוד את עצמם פן ואולי נהנו מהעולם הזה, הגם שעושים כל דבר ודבר לשם שמים - אעפ"כ חושב על עצמו וחש שעושה הכל בשביל הנאת גופו, לבקש גדולה לעצמו וכדומה. ולזאת הנה גם אהרן הכהן מורא עלה על ראשו, פן נהנה ממה שנמשח לכהן גדול איזה הנאה גופניות לכבוד ולתפארת שלא לשם שמים. וזהו אמרם ז"ל שהיה דואג שמא נהניתי בשמן המשחה, כלומר, שמא נהנה ממה שהגיע לו הגדולה והשררה הזאת ע"י שנמשח בשמן המשחה, ויצתה בת קול וכו'...
וזהו מאמר הכתובים המובאים לפנינו "ויאמר ה' אל אהרן וגו' אתה ובניך אתך תשאו את עון כהונתכם" [במדבר יח, א], פירוש, שתמיד תדאגו אולי אתם מקצרים בעבודת הכהונה, דהיינו שאתם עושים לכבוד עצמיכם ולהנאתכם, וכדומה.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, במדבר יח, א)

נוכל לומר ע"פ מדרש שה"ש עה"פ לריח שמניך טובים, שני שמנים הם, שמן כהונה ושמן מלכות וכו', וע"ז היה דואג מרע"ה כאשר שמע מקרח ועדתו ומדוע תתנשאו על קהל ה' ויפול משה על פניו, אף כי ידע ששררתם על ב"י ע"פ הדבור, עכ"ז מרוב ענותנותו היה דואג ע"ז, הן הוא מלך ואחיו כה"ג, והמה לקחו את שתי השררות אלו, שמן כהונה ושמן מלכות, אולי באמת יש לו איזה גאוה בשררתו, והוא זורק מרה עליהם שלא לשם שמים, וזהו כי היה קשה לו מספורי בני אדם שדברו עליהם קרח ועדתו, כמו שראיתי באיזה מפורש הכונה "ויפול משה על פניו" של קרח והודה לו ע"ז שאמר לו "ומדוע תתנשאו על קהל ה'", כי אולי אמת אתו שיש בהם איזה התנשאות. וע"ז יצתה בת קול שלא יירא מספורי בני אדם, כי מעשיו כלם לשם שמים והוא עניו מכל אדם ולא מעל בשמן משרתו כלום. ועדיין היה אהרן דואג וכו' כי כתיב בשמן המשחה "על בשר אדם לא ייסך", והיה מותר רק לכהן גדול שהיה פרוש ומובדל מן העולם עד שאין לו שום התיחסות גופני ודבוק בה' תמיד, וע"כ אהרן קדוש ה' בענותנותו הגדולה היה דואג שמא מעל כי אינו קדוש ודבוק בה' כ"כ, והיה ירא כשהוא מספר עם בני אדם ונפסק ממנו אז הקשר והדיבוק בה', ועבר אז על הלאו "על בשר אדם לא ייסך" ומעל בשמן המשחה. יצתה ב"ק וא"ל מה טוב וכו' כשם שמשה לא מעל כך אהרן לא מעל (ממפרשים).

(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)

בעל דרש משה [ר' משה מפיזנץ, דף סט ע"ד, מודפס בעין יעקב בחידושי גאונים] מפרש שדאגת משה היתה אף ששררה שלהם היתה על פי הדיבור, בכל זאת ידע שמתרעמים על זה בני אדם כמו שאירע לו עם קרח. לכן יצתה ב"ק שמאתו היו הדברים האלה. אמנם אהרן דאג יותר, ודאגתו מפורשת במה שאמר שמשה לא נהנה כמו שאמר "לא חמור אחד מהם נשאתי", אבל הוא "אולי מעל בשמן המשחה" כלומר בשררת משחתו, לפי שהוא נהנה מזבחי בני ישראל ומתנותיהם. וזה נראה בסידור דבריהם כי משה אמר בלשון ספק "שמא מעלתי בשמן המשחה", אבל אהרן אמר בלשון וודאי "אני מעלתי".

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

עיין קידושין מג ע"א תוס׳ (ד"ה שלא)...: מסופק היה ר"י באומר לשליח הושט ידך לכד שמן ותהנה מן הסיכה... והשליח לא ידע שהם של הקדש, דהשתא לא עשאו שליח אלא מן הנאה, אם יתחייב המשלח כדאמרינן גבי מעילה, או דילמא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן... ונראה שמשה רבינו גופיה נסתפק בזה, לפי פירוש רש"י בכריתות שמא נתן שמן יותר מן הצורך, אם הוא מעל, מוכח שהמשלח מעל, ולא הנהנה.
ואמר בני הבחור החתן מו"ה יששכר דוב הלוי נ"י, דממה שנסתפק אהרן אין להוכיח ספיקו של ר"י, דודאי אפשר לומר דבמעילה המשלח חייב בכל אופן אף ששליח נהנה ולא הוא, ושאני בשמן המשחה שנשפך שלא מדעת המציק, בזה אין מעילה אלא על הנהנה. ויפה כיון. אמנם ממה שדאג משה שמא מעל הוא, יש להוכיח דאף שאחר נהנה, מעל זה שהתחיל וגרם הנאה לחבירו...
ופשוט שמה שאמרתי שיש לפשוט ספיקו של ר"י ממה שדאג משה שמא מעלתי, דמוכח דאע"ג שאהרן נהנה יש מקום שימעול משה המציק, הוא דוקא לדעת מהרש"א דלסברת ר"י בכל ענין יש לומר זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן אפי׳ במקום שא"א לחייב הנהנה, אבל לסברת מהרש"ל אין לפשוט מכאן ספיקו של ר"י, דהכא שאני, שבודאי אין אהרן חייב משום מעילה, דהא לא עשה מעשה, והוי כקרקע עולם לענין משיחה, וכיון שאין צד חיוב לגבי אהרן שפיר דאג משה, ואהרן ג"כ דאג משום איסור מעילה.

(רבי משה שמעון הלוי, ישמח לב, ח"ב, לסיומא דמסכת הוריות, ק ע"א-קא ע"א)

היה משה דואג אמר שמא חס ושלום מעלתי בשמן המשחה יצתה בת קול וכו' ועדיין היה אהרן דואג אמר שמא משה לא מעל אבל אני מעלתי יצתה בת קול ואמרה לו הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד
31-34

יש דברים המכונים בשם עָרֵב כמו כל תענוגי עוה"ז, ויש המכונים בשם מועיל, היינו שאין בהם ערבות כלל כי אם תכלית טוב. ולפעמים ימצאו דברים פרטיים שתרוייהו איתנהו בהו יחד. וכמו כן תמצא במצוות התורה הקדושה אשר קצת מהם בלתי ערבים על עושיהם, ואדרבא עוד כמשא כבד יכבדו ממנו, כמו מצוות הצום ביוה"כ והצדקה וכדומה מהענינים המתנגדים אל טבע האנושי. ויש שיהיה בהם בחינת שניהם, ערב ומועיל, ערב מחמת מתיקותן ומועיל מחמת קיום מצוות ה', כמו מצוות עונג שבת ויו"ט, יש מקיימין אותה מחמת חשקות התענוג, אבל באמת החסידים ואנשי מעשה אינם עושים כי אם מחמת מצוות ה', לא לכוונת שום תענוג. וכבר ידוע כי המצווה אשר עשייתה מתנגדת אל יצרי לבו כמו מצוות הצום וכדומה, הנה לבעבור אשר המעשה כבדה עליו לעשותה, א"כ ודאי שהוא עושה אותה למען קיים מצוות ה'. לא כן להתענג על ה' ביום השבת, בעבור שהמעשה קלה מאוד, כי בעסקו בה גם שני היצרים כאחד נפגשו, א"כ איה איפה יִבָּחֵן עונג זה לשם מי הוא, אם לענג את השבת וכל ערבות המאכלים מורגש לו מפאת יצרו הטוב הממתיק אותם בפיו, או שכוונתו לענג את עצמו במטעמים אשר אהב? וע"כ זהו הגדולה שבנסיונות, שטוב התענוג לא יפסיד כוונת המצווה, בלתי האדם אשר חלק לו בבינה אף חכמתו עמדה לו למאוס בתענוגים כל הימים וכל מתוק מר לו, וכאשר הפליג המשורר ע"ה "ולבי חלל בקרבי" [תהלים קט, כב]. הנה עליו אין להסתפק אם ישמח ויתענג בשבת וביו"ט - בודאי במצוות ה' הוא שמח.
וכמו כן הדבר בענייננו, כי גם המצווה הזאת למשוח את אחיו לכהונה גדולה נפגעו בה ערב ומועיל שניהם כאחד, שהמשיחה היתה ערבה וחשובה מאד מצד מעלתה, שיזכה על ידה לגדולה שאין למעלה הימנה, וגם מועילה מאד, מצד שיהיה הוא הנבחר לשרת בקודש, כאשר הפליג עליו המשורר (תהלים סה) "אשרי תבחר ותקרב" וכו'. וע"כ משה ע"ה דאג פן התערב זר בשמחתו בהיות משיחת אחיו דבר הערב להתהדר ולהתפאר בה. וזהו ועל דבר זה היה משה דואג, אמר שמא ח"ו מעלתי בשמן המשחה, כי זה משפט הצדיקים השלמים שאינם מאמינים בעצמם. ולכן כאשר הרגיש שמחה בלבו בעשותו מצוות ה', דאג לאמר: אולי השמחה הזאת מעורבת עם שמחת היצה"ר ח"ו מחמת הערבות והתענוג שיש בה... וע"ז יצתה בת קול ואמרה כשמן הטוב וכו' כטל חרמון וכו'... וזהו ועדיין היה אהרן דואג, אמר שמא משה לא מעל אבל אני מעלתי, יצתה בת קול ואמרה לו הנה מה טוב ומה נעים כו', כלומר האף אמנם כי הדבר ערב עליך, עם כל זה אחרי היותך תמים עם ה' לעשות מצוותיו באהבה ושמחה, וא"כ מה בכך אם מצווה זאת ערבה לך מלבד מה שהיא מועלת.
וזהו דקדוק הכתוב הנה מה טוב, מוסב על סוג המועיל, ומה נעים מדבר מסוג הערב, ור"ל למה יגרע כח המועיל שבמצווה הזאת ע"י היות בה גם ערבות? וא"כ שבת אחים גם יחד, מה משה לא מעל וכו', כי הכל הולך אחר מדרגת ובחינת לב העושה, כי בוודאי קדוש ה' כמוהו שלל מלבו כל ערבות וכל עונג, ולבו התאווני כבר היה חלל בקרבו, וע"כ בהכרח לא היה כוונתו כי אם לקיים מצוות בוראו ובה היה שמח.

(רבי יעקב קרנץ, אהל יעקב, פ' תצוה, דף נט)

כבר רבים מתקשים במאמר הנפלא הזה: למה היה אהרן דואג אחר שנתבשר משה שאין בשמן המשחה שבזקן אהרן שום מעילה? וגם למה לא דאג על מעילתו בשוה עם משה אלא אח"כ?...
יש לפרש הרעיון בזה על פי מה שמבואר במפרשים דבענין הקדש קיי"ל כשמעל המשלח לא מעל השליח, מטעם שכבר ע"י מעילתו של המשלח יצא לחולין, וכשלא מעל המשלח, עוד הדבר בהקדשו עומד והשליח מעל, כמבואר גם בדברי חז"ל (מעילה כ ע"א): השליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל, לא עשה שליחותו השליח מעל (פירוש, ששינה מה שאמר לו בעה"ב) עיי"ש. ולפי זה אתי שפיר מה שלא דאג אהרן מאומה תחלה, כיון דסבר שמא משה אחיו מעל, הרי יצא כבר הדבר לחולין, א"כ איך אפשר שהוא ימעול אח"כ?...
אבל אחר שיצתה בת קול שמשה לא מעל, א"כ לא נפקא הדבר עדיין לחולין, על כן היה אהרן דואג שמא הוא המועל. וזהו הדבר מה שאמר "שמא משה לא מעל אבל אני מעלתי", ר"ל כיון דלא נפקא עדיין לחולין, החשש הוא שאני המועל. עד שיצתה בת קול ואמרה לו... אף אתה לא מעלת!

(רבי אורי לנגנר, אור האגדה, כאן, עמ' 302-303)

והנראה למה משבח כ"כ שבת אחים גם יחד, משום כשישבו שניים ויצא דבר תקלה מביניהם, אזי כשהם אינם אוהבים זה את זה, אז כל אחד יאמר שהוא אין חייב בהתקלה הזאת ויתלה התקלה בחבירו, שחבירו פשע, ולכן יצא התקלה. לא כן כשאוהבים זה את זה, אזי זה יאמר שהתקלה שיצא הוא חייב, וחבירו יאמר שהוא חייב בהדבר. והנה כאשר משח משה לאהרן ונפל משמן המשחה מהראש על הזקן של אהרן, נוכל לומר או שאהרן גרם זאת מה שנענע בראשו, או שנוכל לומר מחמת שמשה נתן שמן הרבה זה גרם שנפל השמן מהראש על הזקן. אך משה ואהרן הם היו אוהבים זה לזה עדי שכל אחד אמר שהוא בעצמו פשע והוא גרם להדבר.
ולכן משה היה דואג אמר שמא ח"ו מעלתי בשמן המשחה מחמת שריבה השמן, ואהרן היה דואג שמא הוא מעל מחמת שנענע בראשו. ולכן מספר הכתוב הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, והם היו אוהבים כ"כ עדי שתלו שמה שנפל השמן המשחה הוא מחמת עצמו ולא תלה על חבירו, וא"כ הם טובים האחים שהיו אוהבים זה לזה, והראיה מן שמן המשחה.

(רבי אליהו שיק, עין אליהו, כאן)

היה אהרן דואג אמר שמא וכו' אני מעלתי
33

ובמדרש [תורת כהנים פ' שמיני פרשה א אות לז]: "ואהרן מה הוא" [במדבר טז, יא] - בשעה שיצק שמן המשחה על ראשו, נזדעזע שמא מעלתי דכתיב "על בשר אדם לא ייסך" כו'. ממשמע שנאמר כן, א"כ אהרן אינו בכלל בשר אדם, כי מלאך ה' צב-אות הוא. וזה שנאמר "ואהרן מה הוא", כי לא ידעו קורח ועדתו מהותו של אהרן הכהן... ובמדרש [במדבר רבה פרשה יח, ג], שנחלק קורח על מצות ציצית ומזוזה... שבני ישראל צריכין להמשיך כוחות עליונים מהארת הנשמה. ומשה רבינו ע"ה ואהרן המשיכו אלה הכוחות לדורות. וזה שנזדעזע שמא מעלו. רק ה' יתברך הסכים עמהם, ונשאר לנו ע"י המצוות לעורר בכל יום אלה הכוחות.

(שפת אמת, פרשת קרח תרמ"ז)

ראיתי העקידה בפ' כי תשא שער נב שכתב וז"ל: ולזה אמר "ואל בני ישראל תדבר לאמר שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם", כי זה באמת כולו שלי, ולזה "על בשר אדם לא ייסך" זולת הכהן הגדול כי מלאך ה' צב-אות הוא. עכ"ל ע"ש. והוא לכאורה נגד הגמרא כריתות דף ז ע"א: תני רב חנניה קמיה דרבא, מנין לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו מנין שהוא חייב, שנאמר "על בשר אדם לא ייסך". ע"כ וצ"ע כעת.
אמנם לפי דברי בעל העקידה יש לפרש דברי התורת כהנים פ' שמיני [פרשה א אות לז]... בשעה שיצק משה שמן המשחה על ראש אהרן, נרתע ונפל לאחוריו, אמר: אוי לי שמעלתי בשמן המשחה. והכוונה דאהרן מחמת גודל ענותנותו לא חשב עצמו למלאך ה' צב-אות, והיה בעיניו כשאר כל אדם שאמרה תורה "על בשר אדם לא ייסך", ולכך אמר "אוי לי שמעלתי בשמן המשחה", והשיבתו רוח הקודש שלא מעל. וחוץ לדרכנו י"ל דאהרן חשד את עצמו שהיה לו בכהונה גדולה ח"ו איזה פנייה בשביל כבוד המדומה שלא לשם שמים, ולכך אמר "אוי לי שמעלתי בשמן המשחה", והשיבתו רוח הקודש... מה הטל אין בו מעילה אף שמן המשחה אין בו מעילה.

(רבי גרשון שטרן, ילקוט הגרשוני סוף הוריות)

אין מושחים את המלכים אלא על המעיין כדי שתמשך מלכותם
34-35

ראיתי להביא הנוסחא אשר ישרה בעיני [בשלושים המעלות של המלכות]... כו - אין המלך נמשח כי אם בירושלים על המעיין. כז - המלך נמשח בשמן המשחה.

(ר"י אלאשקר, מרכבת המשנה, אבות פרק ו, משנה ה)

ונראים הדברים, שהדבר יצוייר בהסכמת המלוכה בשני אופנים. האחד הוא שהמלך יהיה הכלי שעליו תחול השפע האלקית בהשגחה בראשונה, וממנו יורק על הכלל כולו. והשני הוא שהשפע תחול על הכלל, אלא שתשוב אל המלך מהכלל, כדי שיסדר הדברים ותחזור אל הכלל. וההבדל בין תואר שני אלה המלכים הוא נודע, כי שם "עבד" ייאמר על מי שתלוי בזולתו לקבל ממנו, כענין "כעיני עבדים אל יד אדוניהם" [תהלים קכג, ב]. על כן המלך שהוא במדרגה כזאת שעיקר השפע חל עליו וממנו אל הכלל, ראוי להיקרא בשם מלך, ונוסף על תואר המלוכה ראוי הוא להיתאר בשם בן חורין. אבל המלך שהשפע מקבל הוא מהכלל, אע"פ ששם מלך נופל עליו מצד ההנהגה, מכל מקום הרי הוא ג"כ בשם "עבד", שהרי הוא מקבל מהם. וזהו שרצו למעט דיוקן מלוכת רחבעם, על כן בארו הזקנים את כוונת העם לו במה שאמרו "אם היום תהיה עבד לעם הזה" [מלכים א' יב, ז]. ואם יתחיל אפילו במעלה הקטנה, ויגביר חילים להנהיג את הציבור לשם שמים, יוכל להתעלות במדרגות גדולות וגבוהות מאד.
והנה ההפרש בין המלך שראוי להתאר בשם "מלך ובן חורין", אל המלך שראוי להתאר בשם "מלך ועבד" - שהמתואר "מלך ובן חורין" הוא ראשון לקבלת השפע, אבל המתואר "מלך ועבד", שהוא שני לה, שהרי בעיקרה [השפע] אל העם, ומן העם תחול עליו ותסוב לו.
וההפרש בין ראשון לשני, איך לתארם - בצדק נאמר, שהראשון לשפע יומשל במעיין, שהמעיין הוא המקור, ואח"כ יתפשט מן המעיין אל הנהר. ע"כ אמר דוד המלך ע"ה "והרכבתם את שלמה בני על הפרדה", המורכבת מסוס וחמור, להורות עליו שהוא "מלך ובן חורין" [דרכיב על סוס: מלך, על חמור: בן חורין], "והורדתם אותו אל גיחון" שהוא מעיין, לרמז על ראשיתו בשפע, כדברי רז"ל שאין מושחין את המלכים אלא על המעין.

(ראי"ה קוק, ברקאי, כרך ו, עמ' 220 ואילך = אוצרות הראי"ה כרך ב, עמ' 204-205 במהד' תשס"ב)

ואולי מהאי טעמא ראוי לאנשים הגומרין ביניהם איזה שותפות או שאר איזה עסק לקיום, יגמרו על שפת הנהר ובפרט גמר נישואין, כמבואר במד"ר שמות פ"א: שלשה נזדווגו להן זווגיהם מן באר - יצחק, יעקב, משה... ואולי מהאי טעמא נוהגים אנשים רוזנים ליתן מעות לאנשים כדי שיפגשו אחר החופה בנאדות מלאות מים.

(רבי אהרן יוסף פיינסילבר, עבודת אהרן, כאן, אוזן שומעת אות ו)

אין מושחים את המלכים אלא על המעיין כדי שתמשך מלכותם שנא' וכו' והורדתם אותו אל גיחון
34-36

נראה לי שדרשו קרי אל וכתיב על, שהכוונה המשיחה תהיה על גיחון, בלשון אין מושחין המלכים אלא על המים, והטעם כדי שתתדמה המשך מלכותם אל המים, וזהו הקשר אל גיחון, שיתדמה אל גיחון שתמשך מלכותו. ובמה שאומר בפסוק "וירד צדוק הכהן" כו׳ [מלכים א' א, לח] יתרחב לך זה יותר, כי שם לא כתיב אלא "על גיחון", וכן רש"י ז"ל. וגיחון הוא מעין השילוח ע"כ...
מצאתי כתוב בעין יעקב פרק כהן משיח: "אל גיחון" - הרמ"ה כתב שהוא אחד מד׳ נהרות, ור"ל שכל הנהרות שהיו מששת ימי בראשית אינם פוסקין לעולם, לפיכך ציוה דוד שימשחו את שלמה על גיחון שהיה ידוע אצלו שהוא מימי בראשית, כי שאר נהרות אפשר שהם מהפשרת שלגים ואפשר שיפסקו. ע"כ. וקצת קשה, כי נהר גיחון הוא לפנים מאד מהאינדיא, ואם כן אינו בירושלים, ואינו גיחון שוא"י שקורין התוגרמים. ואפשר לקיים דברי הרמ"ה ז"ל, אולי הקב"ה המשיך ממנו מות׳ גיחון של הארבעה נהרות המשיך חלק מה ממימיו, והם הם מי גיחון העליון הנזכר במשנה [פסחים נו ע"א] שהיו בירושלים, ושם ציווה שימשחוהו, שהוא נהר יוצא מעדן, מעין רוחני, וכדי שתהיה המלכתו לעבוד ה׳ ונחל עדניו ישקהו.

(רבי שלמה לניאדו, כלי יקר, מלכים א' פרק א, פסוק לג)

"והורדתם אתו אל גחון" - במקצת ספרים כתיב על וקרי אל. ואין נראה כן מהמפרשים. וכן אמרו בהוריות... אין מושחין את המלכים אלא על המעין כדי שתמשך מלכותן שנאמר והורדתם אותו אל גחון. ובעל כלי יקר כתב: נ"ל שדרשו קרי אל וכתיב על... אחרי כן האיר ה' את עיני ומצאתי הכרע לדבר ממסורת הגדולה שזה כתיב וקרי אל, שבאלפ"א בית"א מן חד חד, "חד אל וחד על", נמנה בתוכם אל גחון - "ויאמר המלך להם קחו עמכם", על גיחון - "וירד צדוק הכהן ונתן".

(רבי ידידיה מנורצי, מנחת שי, מלכים א' א, לג)

והורדתם אותו אל גיחון, ופירש רש"י ז"ל: הוא מעין השילוח, מכאן שאין מושחין את המלכים אלא על המעין סימן שתמשך מלכותם. והענין מבואר בס' כנף רננים על פרק שירה [דף כד במהד' תרמ"ט], כי הנהרות הולכים ברעש והוא משל על המתגאה והמטיל אימה יתירה על הבריות, אמנם המעין נובע בלאט ובנחת באין קול ואין קשב, ולכך מושחים את המלכים על המעין, שלא יתגאו על הבריות וילמדו מהמעין, כי אם אמנם מטיב לבריות, אעפ"כ הולך בנחת בלי רעם ורעש, ועי"כ תמשוך מלכותם כמעין, כי העם יאהבום וינשאום, כמאמר חז"ל איזהו מכובד המכבד את הבריות [אבות פ"ד מ"א] עיי"ש. וזה שאמר דוד המלך ע"ה "והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי", שילמוד מדת ענוה מהחמור ומדת הזריזות מהסוס, ואם אולי לא יבין משל הפרדה, "והורדתם אותו אל גיחון", שילמוד מדת הענוה מהמעין ועי"כ תמשך מלכותו.

(רבי גרשון שטרן, ילקוט הגרשוני, מלכים א פ"א)

[לכן מים הוא רמז לדוד המלך, "ואתא מיא וכבה לנורא" - רמז לנצחון דוד על הפלשתים].

(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף לג ע"ב - לטקסט)

והורדתם אותו אל גיחון - רש"י פירש: מעין קטן אצל ירושלים, ולא זה גיחון היוצא מעדן. ובעין יעקב הביא בשם הרמ"ה: הוא אחד מד' נהרות היוצאים מעדן. ודברי רש"י נראים, וזה המעין הנאמר בדה"ב לב, כי "יחזקיהו סתם את מוצא מי גיחון העליון" וגו'. וגם נשנה במסכת פסחים [נו ע"א] שע"ז לא הודו לחזקיהו. וגם גיחון נזכר בדה"ב לג, כי מנשה בנו "בנה חומה חיצונה לעיר דוד מערבה לגיחון בנחל". ונחל גיחון הגדול סובב את כל ארץ כוש מרחק רב מירושלים. ומה שהקפיד דוד למשחו על מעין זה, כי הוא "מי השילוח ההולכים לאט", הנאמר בישעיה [ח, ו], ולכן אמר והורדתם אותו אל גיחון, שתלמדו אותו להחזיק את עצמו נמוך וירוד כמו מעין זה, וכמובא במסכת ערכין י: שילוח היה מקלח מים בכאיסר (פירש רש"י - בצינור קטן רחב מוצא איסר) ואעפ"כ היה מוציא מים לכל הצורך, וצוה המלך והרחיבוהו כרי שיתרבו מימיו, ונתמעטו, חזרו ומיעטוהו, והיח מקלח מים וכו'. ומזאת יתבונן להנהיג מלכותו כמו מעין זה. וכן דימה הנביא את מלכותו של חזקיהו למי השילוח. ויוכל להיות שמטעם זה נקרא גם בשם גיחון, לשון כפיפות ונמיכות.

(רבי אלטר בן ציון מגיד, אבני המחצב, כאן)

עי' זהר בא לה, א: "ומשח אותו שם" [מלכים א' א, לד] ולא באתר אחרא בגין דהוה ידע דוד מלכא וכו', ובניצוצי אות ג מפרקי דר"א פ"כ, הגהות רד"ל אות ל, שגיחון הוא מעין השילוח. אבל בפי' הרמ"ה המובא בעין יעקב הוריות יב, דגיחון זה הוא מד' נהרות. וצ"ל לדבריו שמתגלגל ויורד תחת הקרקע מגיחון דכוש לשילוח שבירושלם, וכן משמע קצת מלשון הזהר. ושם פ"ט הגהה ו, שסתימת מי גיחון הוא שגרם שלא יעשה חזקיה משיח. ויעוין בס' שער החצר אות תטו.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר, כאן)

אין מושחים את המלכים אלא על המעיין כדי שתמשך מלכותם וכו' האי מאן דבעי לידע אי מסיק שתיה אי לא ניתלי שרגא וכו' אי משיך נהוריה נידע דמסיק שתיה ומאן דבעי למיעבד בעיסקא וכו' לירבי תרנגולא וכו' האי מאן דבעי למיפק [לאורחא] וכו' ניקום בביתא דחברא אי חזי בבואה דבבואה לידע דהדר ואתי לביתא
34-40

יש בני אדם מתמיהים על זה, ומכ"ש מן האומות ששואלין על זה, כי נראה שהוא כעין ניחוש. ואין זה ניחוש, כי הרבה דברים תלויים במקום, כי הכל כאשר המקבל מוכן, ולפיכך כאשר מוכן המקום שיקבל המקבל, אז מקבל הדבר הטוב, וכן אם המקום רע, אין מקבל המקבל דבר טוב. ולפיכך אמר שאין מושחים [את] המלכים אלא על המעיין, שזה המקום מוכן לקבל המשך, שהרי המים מושכין וכן תמשך מלכותו. וכן מה שאמר מי שבא לידע אי מסיק שתא אי לא מסיק שתא וכו', הסימן שנעשה אל האדם הוא קרוב אל הדבר, כי מי שהוא קרוב אל ההצלחה נראה בו סימן הצלחה, וכן להפך, ומי שהוא [קרוב] אל החיים נעשה בו סימן של חיים, ולפיכך הנר שהוא דומה אל הנשמה, אי משיך נהוריה סימן לו שהוא חי, ואי לא משיך נהוריה הוי סימן אל הרע. וכן מה שאמר שמאן דבעי למיעבד וכו', כי התרנגול הוא זריז והוא נקרא גבר, וכל עסק צריך זרוז, ולכך סימנא כמו זה מלתא היא... כי התרנגול הוא ראוי לסימן זה ביותר. וכן מה שאמר ביתא דחברא אי חזי בבואה דבואה, כלומר כי בביתו אין נקרא שהוא על הדרך, אבל בבית חבריה נקרא שהוא על הדרך, ואי חזי בבואה דבבואה מורה כי יש שמירה וצל עליו, ואם לאו, סר צלו מעליו, ולא ילך באותה שעה. ומי שאין נותן מקום ולא יאמין לדבר זה, רק שענין האדם נוהג על פי הטבע, דבר זה סכלות, כי [ראוי] האדם בפרט שיהיה הנהגתו לא כמו בהמה, שאין מזל לבהמה, רק הנהגת הבהמה טבעית והנהגת האדם היא רוחנית כי יש לו מזל. וכיון שיש לו מזל, המזל נראה ע"י סימן, וכך מועיל סימן שעושה למטה שיהיה דבק האדם בטוב למעלה.

(מהר"ל, חידושי אגדות, כאן)

אין מושחים את המלכים אלא על המעיין כדי שתמשך מלכותם שנא' וכו' והורדתם אותו אל גיחון וכו' סימנא מילתא היא
34-41

האדם יש לו שכל וכוח הדמיון, ולפעמים כוחו זה הוא נגד השכל ויותר חזק, מפני שרוב העם ובפרט ההדיוטים בנקל הולכים אחר הדמיון שמרגיש גם בלא לימוד, משא"כ בשכל ובבינה שאינם חזקים כי אם במי שטרח ללמוד בהנהגת מלמדים ראויים. מכח הדמיון באו הרבה תורות והרבה מנהגים לשלות לב האדם ליתן לו הבטחה על העתיד, ודברים כאלו מועילים גם לשכל. דרך משל, מאמרנו אומר שאין מושחים את המלכים אלא על המעין כדי שתמשך מלכותם כשלמה שמשחוהו על גיחון שהיה מעין קטן אצל ירושלים, וזה אינו גיחון היוצא מעדן שהוא נהר גדול. וכמו שהמעיין הוא מים שאינן פוסקין, זה סימן למלך הנמשח שגם מלכותו תאריך עד מאוד. ואע"פ שהוא בלבד סימן מדבר לכוח הדמיון ואינו מכריח שיבואו הדברים לפי הסימן, עם כל זה המלך הנמשח בעת מלכותו, בזכרו הסימן המבטיח לו ההצלחה ואורך ימי מלכותו, בטח נותן לבו להשיב למלכותו בבנינים, בסחורה, באנשי מלחמה, באוצרות לטוב העם. וגם אחר הדברים ההם אין תמימים כי אם באורך הרבה שנים, עם כל זה הוא מבקש לעשותם, מפני שלפי הסימן הוא יושב שָלֵו ושקט בלבו, ובדעתו שיאריך ימים עד תומם. ולכן מועילים בפוליטיקי הדברים כאלו אע"פ שאין יסודם כי אם בדמיון.

(רבי בן ציון רפאל פריצי, פתח עינים, כאן)

אין מושחים את המלכים אלא על המעיין כדי שתמשך מלכותם וכו' וכי גרסיתו גרסו על נהרא דמיא דכי היכי דמשכן מיא משכן שמעתתייכו
34-44

לעשות סמך דמשה רבינו ע"ה למד משנה תורה לישראל בערבות מואב על ירדן ירחו, והיינו דהתורה נמשלה למים, מה מים עוזבים מקום גבוה ויורדים למקום נמוך, לכן אין התורה מתקיימת אלא במי שדעתו שפלה ונמוכה, להכי אגמריה על מיא לרמיזה. וכן המלכות מתקיימת רק ע"י ענווה, כמו "אם תהיה היום עבד לעם הזה" וכו' [לעיל י ע"ב], להכי מושחין מלכים על המעיין לרמיזה. אך בהר סיני לא הוצרך הלימוד על המים, כי הר סיני עצמו רמז על הענווה כמ"ש ז"ל [סוטה ה ע"א] הניח הקב"ה הרים הגבוהים והשרה שכינתו על הר נמוך להורות הענווה.

(רבי אברהם מרדכי אלתר, אמרי אמת, ליקוטי אגדות הש"ס, כאן)

נראה דלעיל גבי אין מושחין את המלכים וכו' נשתנה דווקא הסימן למעיין כדי שתימשך מלכותן, והכא על נהרא דמיא. והנראה דבאמת נשתנו הרמזים בזה, והוא דהמעיין מטבעו לעמוד במקומו כל זמן שאין שואבין מאתו והמים מים חיים, רק כששואבין מאתו יתמלא תיכף מנביעתו, משא"כ נהר המושך אינו עומד במקומו, ורק כל שעה הוא מושך והולך. וזהו הסימן לגבי מלכות בית דוד, שגם המלך שנמשח כעת יהיה עומד מלכותו הרבה, ורק במיתתו אזי תמשך מלכותו ע"י בנו שיבא אחריו, והרי זה כמעיין רמז לו ולדורותיו אחריו. אבל לענין תורה, הסימן שלא יהא עומד במקומו כלל, ורק שיהא מושך ומוסיף והולך, ומשום הכי הנמשל לנהר טפי עדיף, שנמשך בלי הפסק.

(רבי חיים צבי הירש ברודא, אוצר חיים, כאן)

האי מאן דבעי לידע אי מסיק שתיה אי לא ניתלי שרגא בעשרה יומי דבין ראש השנה ליום הכפורים בביתא דלא נשיב זיקא אי משיך נהוריה נידע דמסיק שתיה
36-38

דבר הברור הוא הוא שירמוז כמזכיר גם כמזהיר שבאותן הימים שבין ר"ה לי"כ, שהן ימי תשובה, צריך האדם שישתדל ביותר וביותר, ויטריח ביתו, היינו גופו, כמו שכתוב "ביום שיזועו שומרי הבית" [קהלת יב, ג], בנר מצוה ואור תורה, להיות חוזק השמירה אליו לנר ה' נשמת אדם, על בלי כי ישיב שם רוח מצויה, רוח הבהמה היורדת למטה, רוח שקר לב הותל. אבל ישתדל באותו הנר שזכרנו לתועלת הנר שביארנו, כי אם ימשוך עצמו בהתמדת הנרות הללו קדש, אז בהילו נרו עלי ראשו, נכון לבו בטוח בה' ולא ימות, כמו שבא מפורש בסוטה [כא ע"א] מצוה מגנת ומצלה, ונאמר בפירוש מקרא מלא "כי בי ירבו ימיך" [משלי ט, יא].

(רבי יצחק מפיזנץ, דרש משה כאן, מאמר רמז, דף סט ע"ד-ע ע"א)

והשת לבו לפחדו ומוראתו, לא יפחד מכל צרה, כי פחד ורעד לבבו ויגון בלבבו על עוונו, ונעשה לו יום הדין ליום צחוק ושמחת לב. ועל זה אמר דרך הלצה "כל השומע יצחק לי", ר"ל השומע לדברים מוסרי הנפש, יצחק לו, שמחה וצחוק נעשה לו יום הדין והנורא. ואז בודאי יבטח באלקיו להשלים שנתו בטובה. ועל זה אמרו הקדמונים כי רמז ר' אמי בפרק ג' דהוריות: האי מאי דבעי למנדע אי מסיק ליה שתא אי לא, ליתלי שרגא בהדי י' יומי דבין ריש שתא ליומא דכפורי בביתא דלא נשיב רוחא בגויה, אי משיך נהוריה לינדע דמסיק ליה שתא, לרמוז כי אין טוב לאדם בימים האדירים האלה רק להעלות על ראשו תמיד את אימת הדין, ולהאיר ולהדליק את נר אלקים נשמת אדם בתוך הגוף האפל בבתי כנסיות ובתי מדרשות, ביתא דלא נשיב זיקא, הוא היצר הרע, על דרך שאמרו משכהו לבית המדרש [סוכה נב ע"ב], ואי משיך נהורא לבל ימוט מלהתרשל במעשה תשובתו ותורה אור, בוודאי ידע כי יהא מסיק שתא בטוב ובנעימים, ויוסיפו לו עוד רבות בשנים דשנים ורעננים.

(חמדת ימים, חודש אלול, פרק ו)

לא סיימו ואי לא משיך וכו', כי זה אינו סימן שלא יסיק, רק אינו מובטח. צא ולמד מנביא, שאינו נחשב נביא שקר אם לא תתקיים נבואתו לרעה [רמב"ם הל' יסודי התורה ט, ד]. וע' בס' חסידים סי' תנב: אחד לא ראה בליל הושענא רבה צל ראשו כו', ובמקור חסד שם מרמב"ן במדבר יד, ט, סר צלם, ופענח רזא שם, ובס' חכמת הנפש יד ע"א ושם כד ע"א. וע"ע בזהר ויחי רכ ע"א (וראה שם אמור קד, ב), ושם בהשמטות לבראשית רנז ב, בתרומה קמה סע"א, ניצוצי זהר אות ז. ויעוין באורחות חיים להר"א מלוניל ח"א ע"א ע"ב, בס' הרקח לר"א מגרמיזא סי' רכא, ובסודי רזיא ע' מט, ברבינו בחיי וריקנטי פ' שלח פס' סר צלם, בפרדס לרמ"ק שער הנשמה פרק ד, בנגיד ומצוה למהרח"ו סדר ליל ר"ה. וראה רמ"א או"ח סי' תרסד סע' א.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

הסימן של הנר בעשרת ימי תשובה שאם אורו נמשך והלהבת שבו משוכה מעלה משוך ואינה נבוכה לכאן ולכאן כדרך שהשלהבת עושה במקום שהרוח נושבת, הוא סימן טוב שישלים השנה, אינו מכריח הטוב, אבל הוא נחמה גדולה למי שמאמין באלה הדברים ועושה נסיונות. ויש הרבה לדקדק, שאינו אומר צד הרע למי שהשלהבת נבוכה, דרך משל שימות בתוך השנה. והתלמוד שותק על זה, שלא להביא העדה בדרך הרעה.

(רבי בן ציון רפאל פריצי, פתח עינים, כאן)

יש לבאר בדרך מליצה, שהדברים מכוונים למה שאמר ר' כרוספדאי: שלושה ספרים נכתבים בר"ה, של צדיקים, של רשעים ושל בינונים, צדיקים נכתבים לאלתר לחיים, רשעים נכתבים לאלתר למיתה, בינונים תלוים ועומדים כו' [ר"ה טז ע"ב]. לפי זה, מי שרוצה לדעת אם יוציא שנתו, הרי יש לו אמצעי שידע אשר בודאי יוציא שנתו, והוא שישוב בכל לבו אל ה' בעשרת ימי תשובה, ואז אפילו אם היו עוונותיו מרובין מזכויותיו בר"ה, הנה ביום הכיפורים תהיינה זכויותיו מרובות מעונותיו ויחתם לחיים ביוהכ"פ.
והנה איתא במדרש: "אם שמור תשמרון" - אמר הקב"ה, נרי בידך ונרך בידי, אם אתה משמר נרי שהיא התורה, אני משמר את נרך שהיא הנשמה, שנאמר "נר אלקים נשמת אדם" (דברים רבה פ"ד). הרי שהתורה נקראת נר בפי חז"ל, וגופו של אדם נקרא בלשונם בית, כמה שדרשו על הפסוק "ביום שיזועו שומרי הבית" (קהלת יב). זהו שאמרו האי מאן דבעי למידע אי מסיק ליה שתיה או לא, והרי בוודאי רוצה הוא שיוציא שנתו, ליתלי שרגא בהדי עשרה יומי דבין ריש שתא ליומא דכפורי, יעלה את הנר, כלומר, את התורה, בעשרת הימים האלה בביתא דלא נשיב זיקא בגויה, בגופו, באופן שלא תיכנס בו רוח שטות בימים האלה, יתנהג על פי התורה בעשרת ימי התשובה, יסור מרע ויעשה טוב, "אי משיך נהוריה לידע דמסיק ליה שתיה", אם ידלוק הנר הזה בימים האלה כראוי, אז בטוח הוא כי יוציא שנתו.

(רבי שמעון משה זיסקין, מדרש שמעוני סי' קעו, עמ' רנו [ובדומה במעדני אשר, ח"א, עמ' קכד-קכה])

האי מאן דבעי לידע אי מסיק שתיה אי לא ניתלי שרגא בעשרה יומי דבין ראש השנה ליום הכפורים בביתא דלא נשיב זיקא אי משיך נהוריה נידע דמסיק שתיה
36-37

וע"פ דרך המוסרי נ"ל כי ידוע דעיקר תשובה המקובלת היא בעשרה ימים אלו, כמאמרם "דרשו ה' בהמצאו" - אלו עשרה ימים וכו' [ראש השנה יח ע"א], ובעשרה ימים אלו יש בידו להאיר את נר נשמתו שלא תדעך נרו ולא יִקָרא מת בעודנו בחייו, כי רשעים בחייהם קרואים מתים. וע"כ יסור מתחלה מביתו הוא גופו את רוח שטות ורוח קנאה, ותחתיהם יאיר את נשמתו באור תורה ורוח דעת ויראת אלקים, ואז התורה תציל אותו, כי מובטח הוא כי "ולא ימות לנצח" בחיים הנצחיים.

(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)

האי מאן דבעי לידע אי מסיק שתיה אי לא ניתלי שרגא בעשרה יומי דבין ראש השנה ליום הכפורים וכו' לירבי תרנגולא וכו' האי מאן דבעי למיפק [לאורחא] וכו' אי חזי בבואה דבבואה וכו' ולאו מלתא היא דלמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה
36-40

דע שכל אלו הדברים אינם לנחש חלילה, רק לסימן בעלמא, כי המדליק נרו היטב באותם ימי משפט סימן שמשפטו יצא לאור. וכן המצליח בגידול התרנגולת הוא סימן שיש לו מזל בקנינו. וכן הרואה בבואה דבבואה סימן על שלבו חזק ואמיץ, ולכן רואה אפילו בבואה דבבואה, ולכן סימן שלא יירא ממקרי הדרך, כי הלבבות הם כמראות, וכל אשר יקרה לאדם הלב יראנו, גם כאשר הלב חזק יוכל לסבול טורח הדרך, ובהפך הפך. וכל אלו הדברים הם צודקים בקצת העתים, אך לא ברוב. וכן אמר התלמוד ולא מילתא היא דילמא חלשא דעתיה ומתרע מזליה, כלומר אין לעיין להבלים האלו כי ברוב לא יצדקו, ויותר יהיה הרע הבא מהם מהטוב, כי האדם כאשר יורו על רע יתפעל דמיונו ויזיק לו מאד.

(רבי שם טוב שפרוט, פרדס רמונים, כאן, דף טו ע"ב-טז ע"א במהדו' שי"ד, דף יח ע"ב-יט ע"א במהד' תרכ"ו)

נראה רמז לזה דכתיב בתהלים [צא, א] "יושב בסתר עליון בצל ש-די יתלונן", והכי פירוש: "יושב בסתר" - שאם אדם רוצה לישב בסתר, היינו לידע נסתרות שיהיו, "עליון" - אם יהיה דולק השרגא וימשיך נהורי מלעיל. "בצל" - ואם ינסה בצל, ויהיו "ש-די יתלונן" - היינו שיחזה בבואה דבבואה, שהיא סימן, "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בדרך", "אמר לד' מחסי ומצודתי אלקי אבטח בו", אז אפשר לך לאמר בוודאי כי "ד' מחסי ומצודתי"... "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בדרך", כי כשתחזה הסימנים של בבואה דבבואה, כי הא-ל יתברך הוא נותן מלאכיו לשמרו, והן צלו של אדם, כפירוש מהרש"א ז"ל, בוודאי יהיה טוב.

(רבי משה כץ, אשי משה, כאן)

אי משיך נהוריה נידע דמסיק
37

ויכולים גם לפרש את כוונת רב אמי של האי מאן דבעי לידע אי מסיק שתיה, בחיים של תורה ויראת שמים, כמו שפרשתי את דברי חז"ל: האי מאן דדמיך בראש שתא דמיך מזליה בכולי שתא [דרכי משה או"ח סי' תקפג ס"ק ב בשם ירושלמי, ואינו בירושלמי לפנינו], שהאיש אשר הכין את עצמו ליום הדין, ובבוא ראש השנה אנחנו מוצאים אותו חרד וירא, מלא חשבון הנפש מאימת יום הדין, והוא ער בלא שינה, מפחד יום הדין, בודאי שגם כל השנה ימשיך באותו הדרך בקדושת החיים ע"פ התורה; אבל האיש הגס, אשר אפילו אימת יום הדין לא יבעתהו, שישן את שנתו גם ביום הדין הגדול והנורא, ומוצאים אותו שוקט על שמריו, על חייו הגשמיים, אין שום ספק שכל השנה יתנהג ככה, ואף פעם לא יתרומם אל על לקדש את עצמו.
וזוהי כוונת הגמרא: אי משיך נהוריה בימים האלו, אור התורה, בוודאי שגם כל השנה יתחזק לעלות מעלה מעלה באורה של התורה הקדושה, ואם ח"ו אין ביה הרהור תשובה אפילו בימים הנוראים האלה - על אחת כמה וכמה בכל השנה.

(רבי אשר רוזנבוים, מעדני אשר, ח"א, עמ' קכה)

ומאן דבעי למיעבד בעיסקא ובעי למידע אי מצלח אי לא מצלח לירבי תרנגולא אי שמין ושפר מצלח
38-39

מי שעושה עסק, שיש לו סימן בתרנגולת, אם תהיה שמנה יותר אחר תחלת אותו העסק והולכת ומשבחת - מי הוא שאינו רואה שאין הצטרפות בין אותו העסק והתרנגולת. עם כל זה, הסוחר שרואה אותו סימן יש לו שלווה והשקט, ושכלו הוא יותר נקי וברור בעסקיו אם הלב שליו, ובזה יותר בנקל ירוויח, לפי ששכלו יבקש בכל כוחו ובכל שלוותו לקיים עסקיו כדרך הראוי ובכל אשר יפנה יצליח. אבל גם בזה [אינו] אומר שאם לא תהיה שמנה שהוא סימן רע, אבל לא יהיה לא מעלה ולא מוריד.

(רבי בן ציון רפאל פריצי, פתח עינים, כאן)

אי חזי בבואה דבבואה לידע דהדר ואתי לביתא
40

כי רז"ל יאמרו כי השדים אין להם בבואה דבבואה [יבמות קכב ע"א], ורק האדם לבדו יש לו בבואה דבבואה, והוא סימן כי עוד צלם אלקים עליו, וכל עוד שיש צלם אלקים עליו, אז לא יקרה לו כל רע ואין לו לדאוג מאומה.

(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)

אי חזי בבואה דבבואה
40

אמנם הטעם בליל הושענא רבה יותר משאר לילות הבנתי מדברי הר' אלעזר מוורמשא ז"ל כי בחג נידונין על המים והוא יום אחרון שבחג שאז נחתם לחיים כי כפי צורך החיים כך המים באים לעול ורז"ל רמזו ענין זה בפרק קמא דתעניות כי יהיב קב"ה שבעה לחיי הוא דיהיב שנאמר ומשביע לכל חי רצון (תהלים קמה' טז'). ובפרק קמא דכריתות ובפרק אחרון דהוריות אמר רב אמי האי מאן דבעי למדע אי מסיק שתיה אי לא וכו'. ותמה אני על ר' אלעזר שכתב כי אין זה נוהג רק באדם כי שמעתי כי יש שנסו ענין זה בעופות שרצו לשחוט למחר ובליל הושענא לא היה להם צל ולכן יש אומרים ביום הושענא יחתמון. והשעה אמרו קצת חכמי הקבלה כי לא ניתן לפרש ואני לא קבלתיה. ועוד יש לפרש סר צלם שירמוז לשרי מעלה שאין האומה נופלת עד שנופל השר שלה למעלה תחלה שנאמר יפקוד יי' על צבא המרום במרום (ישעיה כד' כא') ואחרי כן על מלכי האדמה על אדמה (שם) וכן מפורש בספר דניאל אמרו כי כבר סר הכח אשר בצלו יחיו בגוים ויי' משפילם הוא אתנו על כן אל תיראום. וכן אמרו במדרש שיר השירים ונסו הצללים אלו שרי אומות העולם והמלאכים שלהם הם הצל על האומות אמנם בני ישראל אמרו בצלו חמדתי וישבתי (שה"ש ב' ג') שאינו רק חלק יי' יתברך וכבר רמזתי זה.

(רקנטי פ' בשלח)

עי' זוהר ויחי ריז סוף ע"ב: דכד אנא מצלינא ומטינא לשומע תפלה, אשגחנא בצולמי דילי בכותלא ולא חמינא ליה, ואמינא דהואיל וצלמא אתעבר ולא אתחזי כו'.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר, כאן)

אי חזי בבואה דבבואה לידע דהדר ואתי לביתא ולאו מלתא היא דלמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה
40

ולענין נסיון הצל שני, דהיינו בבואה דבבואה, המאמר עצמו בפילוסופיא אמיתית שהוא נסיון שקר, מפני שבלבול הדעת ודאגת הלב שמביא הנסיון עצמו, אם אינו רואה הצל שני, יכול להיות סיבה על רעת עסקיו, וגם יכול להביא עליו חולאים רעים ונאמנים מחמת רעיון רוח ולבו, אשר השקט לא יוכל עד שלא ישוב לביתו מחמת הנסיון שעשה. ואילו לא היה עושה, היה בביתו שלֵו ושקט ולא היה הולך נגד המיתה. ולכן התלמוד נותן עצה שלא להלך אחר נסיונות כאלה שבם פתח רעת מזלו. וכבר ידוע מחכמת הגופות, כשהצל נוטה, יראה האדם שני צללים, אחד חזק, שהוא צל הגוף שעושה הצל נגד החמה, ונקרא בארמי בבואה, ואחד חלוש, שהוא צל הצל, ואינו ברור וגלוי כ"כ כראשון. והשני נקרא בבואה דבבואה. והצל הוא דוגמת חיי האדם, כמ"ש הכתוב "כצל ימינו עלי ארץ" [דברי הימים א' כט, טו], וזהו הטעם המצטרף של נסיון זה.

(רבי בן ציון רפאל פריצי, פתח עינים, כאן)

דלמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה
40

כתיב (משלי כט, כה): "חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב", וברש"י שהוא מקרא מסורס. ויש לפרש כפשוטו ע"פ מאמרם ז"ל דילמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה, ובש"ס מגילה (ג ע"א): מזלייהו חזו, פירש רש"י: שר של אדם למעלה. והיינו הך דאמרו ז"ל (שבת נג ע"ב): אדם דאית ליה מזלא, היינו דהשר שלו הוא לו לשמירה. וע"כ "חרדת אדם" היא ממש כהא דחלשא דעתיה ומיתרע מזליה, נסתלקה השמירה שלו, זה "יתן מוקש", שידוע שמוקש הוא כוחות החיצונים המתנקשים אחר האדם להממו ולאבדו. אלא שבעודנו נשמר כתיב (תהלים צא, ז) "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש", וממילא כשנסתלקה השמירה באים ח"ו ומתדבקים בו. אך "ובוטח בה' ישוגב".

(שם משמואל, מועדים, לסליחות זכור ברית, תרע"ה, עמ' ח-ט)

...דברי הש"ס (יומא סז ע"א): בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ, הלבין היו שמחים, לא הלבין היו עצבין ומתביישין, התקינו שיהיו קושרין אותו על פתח האולם מבפנים וכו'. ולכאורה אינו מובן, דאדרבה, לכאורה יותר טוב שיהיו מתביישין ותהיה להם כפרה, כאמרם ז"ל (ברכות יב ע"ב): כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עוונותיו. אך נראה שהוא כעין מה שאמרו ז"ל פ"ג דהוריות: דילמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה, שיבינו שעבודתם בלתי נרצית, ועוד שיגרום להם זה התרשלות בעבודה, ומקרא מלא הוא (תהלים קל): "כי עמך הסליחה למען תִּוָרֵא", כי באם ח"ו יהיה האדם כמתיאש זה גרוע מהכל. וע"כ מתכוון כה"ג להעלים מהם שעלה בשמאל, למען לא ידעו שמדת הדין שורה שלא לקרב כי אם הראוי כנ"ל, ומוטב שיסברו שה' יתברך מקבלם בימין חסדו, למען יוסיפו בעבודתם ויחליפו כח ויאזרו חיל.

(שם משמואל, מועדים, שבת תשובה תרע"ב, עמ' פח)

ואמר: "כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו", כי הנה ב' מיני התשובה, האחת היא בגלוי דהיינו תיקון המעשים, והאחת בסתר בכח בלב, ואנו צריכים להתעורר ע"ז מב' מיני עונשים. דהנה עיקר העונשים שהשי"ת מביא על העולם הוא לתכלית שייראו מלפניו ויחזרו בתשובה. והנה בכל עונש ופורענות שהשי"ת מביא בעולם יש בה עונש גלוי ועונש נסתר. כמו ח"ו בהעדר איש, אמרו חז"ל: "אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה" [שבת קו], ובכלל כל ישראל כאיש אחד ונמצא כאילו נאכל חצי בשרו. אך נוסף ע"ז הפחד שהאדם מתפחד בראותו עונש, ודין זהו נסתר בלבו של כל אחד ואחד, וע"ז ג"כ נאמר: "והאלהים עשה שיראו מלפניו" [קהלת ג, יד]. וצריך האדם להתעורר מעונש הגלוי על תשובה גלויה מעשית, ומעונש הנסתר שבלב על תשובה שבלב. וז"ש:... "יך" בלא הכרת חסרון, "ויחבשנו" להסיר את הכאב וריעת המזל הבא ח"ו מפחד כדאיתא בכריתות [ו ע"א] דלא לעבד אינש הכי למיקם בביתא דהברא ולמחזי אי אית ליה בבואה דבבואה או לא, מצד דריעא מזליה, וזאת היא תקלה פנימית שאינה ניכרת, ע"י התשובה "יחבשנו", והיינו התשובה הפנימית שבלב.

(מדבר שור, דרוש י, עמ' פט-צ)

סימנא מילתא היא
41

אמר המחבר, באות זו שהיא אות חי, רצוני בעזה"י לסיים ספר הנוכחי, וביחוד פרק זה הרביעי המדבר על אחדות ושלום בישראל. וכבר אמרו חז"ל: סימנא מילתא לטבא. ועיין לרבנו יעב"ץ בסידורו (בדיני תקיעת שופר), שכתב בזה"ל: "דבר נפלא קרה בטור או"ח, בסימניו, שנזדמנו דיני שופר בסימן השוה עם גימטריא שלו. ואע"פ שלא נתכוון המחבר לכך, מ"מ נפל האמת באמת, להראות כי מן השמים הסכימו על ידו, לפי שעשה חיבורו לשם שמים. וכל העוסקים במלאכת שמים לשמה - מראין להם סימן טוב מה שלא עלה על דעתם", עכ"ל... וכן כמוני, בספרי הנוכחי, סהדי בשחק שלא היתה לי שום כוונה מתחילה לסיים ספרי בתיבת ח"י, אלא אח"כ, כאשר ציינתי האותיות, מצאתי שהסיום הוא במלת חי. ועל זה שמחתי מאד, כי אני רואה בזה כהסכמה מן השמים על כל הדברים שהעליתי בספרי זה.

(רבי יששכר דוב טייכטל, אם הבנים שמחה, פרק ד, אות יח, עמ' שכח במהד' פרי הארץ, עמ' שסב-שסג במהד' קול מבשר)

השתא דאמרת סימנא מילתא היא [לעולם] יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי
41-42

ועל צד הַגדיל התעוררות לזכור ה' בכל רגע ולשוות יראתו על פניהם לבלתי יחטאו, היתה הכוונה לשום בשולחן קרא רוביא כרתי סלקא תמרי, על צד מה שאמרו במסכת כריתות ובמסכת הוריות: השתא דאמרת סימנא מילתא היא ליחזי איניש בריש שתא קרכס"ת. ועל צד שלא יטעו באמרם סימנא מילתא היא שיהיה זה דרך נחש, חלילה לרבותינו מרשע, היתה ההסכמה [הערה: עי' אוצר הגאונים ר"ה סי' צב-צד] לקרות עליהם דברים יורו על הסליחה והערה על התשובה. ואמרם מילתא היא, רוצה בו שהערות התשובה גם מבלי קביעת תפלה רק דרך סימן ותורת עראי הם יעזרו על הכוונה, ומפני זה צוו לראותם בעת האוכל, להעיר שעם היותם נמשכים אל הנאת הגוף, לא ימשכו רק כפי הצורך ולא ישלחו אימת המשפט מעל פניהם. והוא שהם קוראים עליהם דברים יורו על זה, יאמרו על הקרא יקראו זכויותינו, וברוביא ירבו זכויותינו, ובכרתי יכרתו שונאינו. והכוונה בהכרתת השונאים, ר"ל על הדעות הכוזבות והכוונות המחטיאות, כי הם השונאים והמשניאים שנאה אמתית, לא שנתפלל עתה על אבדן האויבים, כי די לנו בהתפללנו על הצלת נפשותינו. וכן יאמרו על הסלקא יסתלקו עונותינו, ועל התמרי יתמו חטאתנו, והכוונה בזה כמו שבארנו מצד שהשבע משכח כוונת היום, ותיקנו שיראה אותם האוכל ויזכור הדברים עליהם ויהיה הסימן ההוא מחזק התעוררותו, והוא אמרם סימנא מילתא היא, ר"ל שאינו דבר ריק, אבל הוא דבר ימציא הכוונה המעולה ויחזק ההתעוררות.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש, מאמר ב, פרק ב, עמ' 265-266)

האמונה בימי התשובה והכפרה אמונה הכרחית, כי לולי האמונה הזאת היו רב בני אדם הולכים בדרכם הרע לעולם... שעם אמונת הכפרה לא יהא אדם רשע בפני עצמו, וישוב מדרכו, וישתדל לעשות הטוב כאלו נוצר מעתה, וישמח באכילה ושתיה, ובלבד שיגיל ברעדה ויזכור ה' בכל רגע ואפילו על שולחנו. והוא שתקנו ז"ל למחזי בריש שתא קרא סלקא תמרי ורוביא, ואע"פ שנאמר בתלמוד על זה סימנא מלתא היא, לא שאותן המינין יראו כדרך נחושי הסכלים והנשים, אבל לפי שהשבע משכח כוונת היום, צריך שיראה אותם האוכל ויחשוב עליהם בדרך ה' המשותף, והוא שיחשוב בלבו ויתפלל על סלקא - יסתלקו עונותינו, תמרי - יתמו עונותינו, רובי - ירבו זכיותנו, כרתי - יכרתו שונאנו, קרא - יקראו זכיותנו או יקרעו שטרי חובותינו. וכן מה שהוסיפו בדורות אלו מפירות לבנים ומתוקים ומגדים צריך שנקח אותם על הדרך הזה, והוא שנבקש מה' ריבוי זכיות על לשון "וידגו לרוב בקרב הארץ", וללבן כתמי עונותינו והמתקת מרירותינו עד שנשתדל כל היום על התשובה, כי לפי תפלת האדם בברכותיו וזמירותיו ותנועותיו יתעורר על הטוב.

(רבי יעקב בן אבא מרי אנאטולי, מלמד התלמידים, פרשת נצבים, דף קפ ע"א)

גם דבר זה מצאתי שהם תמהים, מפני שנראה להם שהם ניחוש. ודבר זה אינו, שאם כן יהיה מעשה אלישע ומעשה ירמיה ענין ניחוש. וזה שירמיה ציוה לברוך בן נריה (ירמיהו נא, סג-סד) "והיה בכלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו'". וכן ענין אלישע בהניח זרועו על הקשת, "ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם" (מלכים ב' יג, יז). ונאמר שם (פסוק יט): "ויקצוף איש האלקים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה ארם". ולא היה ענין אלישע וירמיה ח"ו ניחוש.
והנה דבר זה הוא סימן ואות להיות נגמר הדבר. ודבר זה ביאר הרב הגדול הרמב"ן ז"ל, המקובל האלקי, אשר אליו לבד נגלו תעלומות חכמה וסודי התורה. וכתב בפרשת לך לך (בראשית יב, ו), וז"ל: ודע, כל גזירת עליונים, כאשר תצא הגזירה אל פועל הדמיון תהיה הגזירה מקיימת על כל פנים. ולכך יעשו הנביאים מעשה בנבואתם, כמאמר ירמיה לברוך "והיה בכלותך וגו'", וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת, "ויאמר אלישע ירה וגו'". ולפיכך החזיק הקב"ה לאברהם בארץ, ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו, והבן זה היטב. עכ"ל... הדבר הזה הוא חכמה נפלאה, לעשות לגזירה עליונה דמיון וסימן למטה, כדי שתצא לפועל הטוב, ותהי מקוימת הגזירה לטוב. לכך ראוי לעשות סימן ודמיון, כמו שתמצא שעשו הנביאים. וזהו ענין הדמיון למכלי בריש שתא דברים שיש בהם סימן טוב, כדי שתצא הגזירה לפועל, ואז תהיה הגזירה הטובה מתקיימת. ואין בזה ניחוש, רק הוא הכנה שתצא הגזירה לטובה. והיינו דאמר 'השתא דאמרת סימנא מילתא', כי הוא מילתא לענין זה שע"י סימן תצא הגזירה לפועל הטוב.

(מהר"ל, באר הגולה, באר ב, פרק ז)

כי אלו דברים, קרא הוא גדול מאוד וסימן הוא שיגדל, ורביא הוא בבנים, כרתי שיכרית שונאיו אשר הם צורריו, תמרי שנאמר "צדיק כתמר יפרח" [תהלים צב, יג], סלקי שיסלק ממנו ה' יתברך החטאים. לכך הם אלו [חמשה] הם סימן טוב מתחבר אליהם ע"י אכילה, שאין יותר חיבור אל דבר כמו האכילה ויהיו אליו לטובה. ואין דבר זה דבר קטן, כי כבר האריך הרמב"ן ז"ל בפרשת לך לך, כי גם הנביאים היו עושים סימנים שיהיה הסימן לטוב להם... לכך יסתם פיהם של דוברי שקר המדברים על צדיקים עתק שחושבים דבר זה כמו ניחוש, ואין הדבר כן, רק שהוא סימן טוב בשעה שראוי אל זה, וכמו שאמרו ז"ל סימנא מילתא היא.
ואני אומר כי אלו דברים נזכרו בהם זכות אבות, כי כך אמרו ז"ל במדרש (ויקרא רבה פכ"ט): "מלמדך להועיל" - אמר הקב"ה, תהיו מזכירין לפָנַי זכות אבות בר"ה שהוא יום הדין ותהיו נצולים מן הדין. ולכך יהיו לפניו אלו דברים שהם סימן טוב, והמעלה שהיה לאבות נזכר בזה, ובזה יהיה ניצול מן הדין. והנה קרא פרי גדול מאוד, וזהו סימן לאברהם שנאמר עליו (יהושע יד) "האדם הגדול בענקים". רביא הוא סימן ליצחק, שאליו נאמר (בראשית כו) "והרביתי את זרעך", כי מן מדת יצחק הברכה באה לעולם. ולכך דרשו במדרש (פסחים קיז ע"ב): "ואעשך לגוי גדול" - שאומרים אלקי אברהם, "ואברכך" - זה שאומרים אלקי יצחק, כי אברהם ברכתו הגדולה, ויצחק ממדתו הברכה לעולם... והנה שתי אלו ברכות הם באיכות ובכמות, ברכת הגדלות היא באיכות וברכת הרבייה היא בכמות.
וכרתי הוא כנגד מדת יעקב, שעליו נאמר (בראשית לב) "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל", שזה היה מדת יעקב שהיה גובר על שונאיו ושונאיו לא יוכלו לו מצד ברכתו העליונה. ותמרי הם הצדיקים, שנאמר "צדיק כתמר יפרח" וגו'. וסלקי הם בעלי תשובה שסלק חטאם, ומדרגתם גדולה, שבמקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד [ברכות לד ע"ב], וזכות אלו יהיה מגין עלינו בדין. אבל במרדכי [יומא סי' תשכג] לא גרס רק קרא, רביא, כרתי, וגרסא זאת נראה נכונה, לפי שאלו שלשה הם מורים על סימן טוב, והיו גם כן באבות העולם, וזכותם יעמוד לנו בדין, הם ברכות כוללות הכל כמו שפרשנו.

(מהר"ל, חידושי אגדות, כאן)

אמרו רז"ל שכל התורה כולה נכללה בבראשית, הנה הנם בתש"ך צירופיו בר"ת. ומעתה ארשום מה שנלע"ד זה כמה עתים רמזים בצירופים...
כה. בראשית, יצורף בת"ר יש"א. אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא, יהא אדם רגיל לאכול בריש שתא רוביא. וליכא מידי דלא רמיזי, ר"ת בריש תשרי רגילתך ירקות שאמר אביי.
כו. בראשית, יצורף ית"ב שא"ר. ר"ת יסמן תמיד בריש שתא אכילת רוביא.
כז. בראשית, יצורף יש"ב תא"ר. ר"ת יערוך שלחנו בריש תשרי אכילת רוביא.

(רבי צבי אלימלך שפירא, אגרא דפרקא דף ב ע"ב-ג ע"א)

להבין הדברים למה יהיה כזאת שיהיה הסימן משמש לאיזה דבר, ואביי חש לה לריש שתא, הלא הכל בגזירתו ית"ש, "כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ" וכו' [תהלים קלה, ו]?...
כאשר ידבר איש אל רעהו איזה דבר, הנה ע"י אותיות הדיבור משכילו את אשר עם לבבו, מה שאין כן כאשר אינו מדבר עמו, דהיינו שחבירו אינו מבין לשונו וכיוצא, הנה מראהו באיזה סימן שיבין. הנה הסימן הוא למעלה מהדיבור, הוא דבר שלא היה יכול להתלבש בדיבור. הבן הדבר, כי באם מתיילד באדם איזה חכמה משורש חכמתו, הנה ע"י שמלבישו באותיות דיבורו, משכיל את חבירו חכמתו בהתלבשות, מה שאין כן כשמשכילו את חכמתו מבלי התלבשות רק ע"י סימן...
ומעתה בִּין והתבונן, סוף מעשה נקרא "מלתא", סוד הדיבור בלה"ק, מלכות פ"ה ותורה שבע"פ קרינן לה. וראשית המחשבה הוא סימן מבלי התלבשות בדיבור. והנה סוף מעשה במחשבה תחלה, על כן סימנא מלתא, הוא היחוד הנפלא בכל שיעור קומה בהעלות כל הדברים לשורשם ומתמתקים כל הדינים, כי עוז וחדוה במקומו. וז"ש אביי השתא דאמרת סימנא מלתא יהא אדם רגיל לאכול בריש שתא וכו', התחלת בריאת עולם טוב מאוד להמתקת הדינים ע"י סימן מבלי דיבור, והעד הנאמן על זה תקיעת שופר מבלי דיבור רק בקול.

(רבי צבי אלימלך שפירא, אגרא דפרקא, אות שכו)

אמרו חז"ל סימנא מילתא היא, וליכול אינש בריש שתא קרא ורוביא וכו', וחז"ל מנעו מאתנו מלאכול בראש השנה דברים חמוצים וחריפים. והטעם, כי המשכת הברכות הוא לפי ענין המאכלים, ודברים מתוקים - הם ממדת חסד, והחמוצים - הם ממדת גבורה, לזה אוכלים בראש השנה דברים מתוקים ודבש. ויצחק אבינו היה מדתו מדת גבורה, אהב גם כן מאכלים עזים וחריפים, המעוררין מדתו, ולכן צוה לו להביא לו מטעמים 'כאשר אהב', היינו הרומזים למדתו, כדי לעורר סטרא דגבורה.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת תולדות [ובדומה במאור ושמש, דברים, רמזי יום ב' של סוכות])

איתא (בית יוסף או"ח סי' תקפג) בשם [הגהות אשרי], לאכול בראש השנה ראש כבש בדבש חי. ולכך אוכלין הסטעלניק [יערת דבש] כי הוא חי. כי בראש השנה מדקדקין על הלשון כמאמר הגמרא השתא דאמרת סימנא מילתא וכו', וזה נקרא חי.

(רבי פנחס מקוריץ, אמרי פנחס השלם, ראש השנה, סי' תעד, ח"א עמ' קע)

ושם במג"א [סי' תקפג]: ויש נוהגין לטבל פריסת המוציא בדבש. ונראה רמז לזה בתהלים פא: "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב". כן הוא בראש הפרשה, וסיים הפרשה "ויאכילהו מחלב חטה" (ר"ל המוציא) "ומצור דבש אשביעך" (ר"ל להטביל המוציא בדבש). ואפשר דמטעם זה יש נוהגין בחג הסוכות ג"כ - עיין רש"י סוכה נה ד"ה הסירותי.

(רבי אהרן יוסף פיינסילבר, עבודת אהרן, כאן, בספר נכתבים אות ב)

ובדרך הסימנים שהם אהובים לדמיון (ולכך גזרו סדר פסח וכמה דברים אחרים בעבודה האלקית), אמרו שבר"ה לסימן טוב השנה החדשה יאחוז האדם ויפגע בירקות אשר נזכור, לפי שגדלים ונגבהים למעלה יותר משאר ירקות, והם טובים לבריאות. קרא הוא הדלעת... שרבה ופרה עד מאוד כידוע, ויש לו עלים רחבים לסימן טוב והיא מקררת ונותנת מזון. רוביא היא תלתן... מקרר ומביא מי רגליים, וכן יש מי שמפרש תרמוס... שהוא נותן מזון ומקרר. כרתי הוא כרשין רבה עד מאד ונותן מזון... וכן הסלקא שלק... נותן מזון רב עד למאד ומביא המי רגליים. התמרים הם רבים עד מאד ובפרט במצרים ובבבל והם מתוקים ונותנים מזון.

(רבי בן ציון רפאל פריצי, פתח עינים, כאן)

יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי
41-42

הואיל ואמרו חז"ל מאן דקפיד קפדי בהדיא [פסחים קי ע"ב], אבל לענין זכירה מותר לראות, כמו שאמרו אצל ציצית "וראיתם... וזכרתם" [במדבר טו, לט], ולכן אמר אביי לעולם יהא רגיל איניש למחזי ברישא דשתא וכו'.

(רבי שמשון בן משה, יהי שמו לעולם, כאן)

כי בעיתו מיעל ומיגמרי קמי רבייכו גרסו מתניתא ועלו לקמי רבייכו וכי יתביתו קמיה חזו לפומיה וכו' וכי גרסיתו גרסו על נהרא דמיא דכי היכי דמשכן מיא משכן שמעתתייכו ותיבו אקילקלי דמתא מחסיא ולא תיבו אפדני דפומבדיתא טב גלדנא סריא [דמתא מחסיא למיכל] מכותחא דרמי כיפי
42-45

יש עוד במאמר הזה צוואות פילוסופיות.
א. ללמוד המשנה קודם שיבוא לפני המלמד לפלפל על התלמוד, כדי שיהיה מלומד לאמרה ולהבינה קודם שיבוא לפלפל בשכלו עליה עם המלמד.
ב. לראות בפניו המלמד בעניין שהתלמידים לא יסיחו דעתן מדבריו וישמעו כל הדברים מתחילה ועד סוף, ובזה ילמדו בשלמות.
ג. אמת הוא שכשאדם הוא בהשקט בדעתו ורחוק מקול הבריות, יוכל ללמוד יותר בכוונה. ואם ילמוד אצל הנהר, קול מימי הנהר שרצים בתוכו מביא איזה הרגש תענוג לשמוע הקול ההוא, ומלמד יותר בכוונה ובבירור הדעת.
ד. טוב לשבת על אשפות מתא מחסיא משבת בטרקלין של פומבדיתא, וטוב לאכול דג סרוח במתא מחסיא מאכול תענוגי פומבדיתא, מפני שבמתא מחסיא היו בה חכמים גדולים הראויים להוראה, ושאר בני העיר היו מתרבות יפה ונוח לאדם לדור ביניהם, משא"כ בפומבדיתא שהיה עיר מלאה עוון, והיו אוכלים כל מיני תענוגים שהם ביוקר, והרגיל לאוכלם "ינקש נושה לכל אשר לו" [תהלים קט, יא] וסופו לסתור אבני טירותיו ובניניו לפרוע חובותיו.

(רבי בן ציון רפאל פריצי, פתח עינים, כאן)

וכי יתביתו קמיה חזו לפומיה דכתיב והיו עיניך רואות את מוריך
43

"ואל תאמר שחבריך יקיימוה בידך" - אעפ"י שיש כאן חברים אל תסמוך שיקיימוה בידך, אלא לך וגלה למקום הרב, וכל שכן שאם אין לך חברים כאן. ואל תאמר כשיבואו מהישיבה יקיימוה בידי, שאלמד מהם מה שלמדם הרב, כי אינו דומה השומע מפי תלמיד לשומע מפי הרב. וכמו שאמרו ישראל בעת מתן תורה: רצוננו לראות את מלכנו, כמו שנזכר במדרש חזית [שיהש"ר פרשה א פסקה יד ג, ד"ה רבי יוחנן] ובפרק רבי עקיבא. וכן אמרו בהוריות בפרק אחרון, כי גרסיתו תיבו קמי רבייכו, שנאמר 'והיו עיניך רואות את מוריך'. וכן הוכיח משה לישראל, שהיה להם לומר לו, משה רבינו אין אנו רוצים במינוי שופטים, ממי נאה ללמוד, ממך או מתלמידך? כמו שנזכר בספרי [דברים פיסקה יד ד"ה ותענו].

(רבי שמעון בן צמח דוראן, מגן אבות, אבות פרק ד, משנה יד)

ישעיה הנביא שהיה ג"כ בעת מלחמת סנחריב, הזהיר ג"כ הרבה פעמים על מלחמתה של תורה. ואמר בסי' ל' "ונתן ה' לכם לחם צר ומים לחץ, ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בה כי תאמינו וכי תשמאילו". הכוונה שבימיו היו שלשה כתות בישראל: כת המתנהגים בקדושה ודבקות, והמה מרכבה לשכינה, וגדוליהם נכנפים בחדרם ואין עסקם עם בני אדם, שלא יהיו מפריעים את דבקותם בה'. המה מכונים בשם "מיימינים". וכת המתנהגים בחכמת הטבע ורחוקים ממחשבה רוחנית, מכונים בשם "משמאילים", וגדוליהם אינם נכנפים כלל, אבל אין התלמידים נדרשים לראות פני רבם שהרי יכולים להגיע לתלמודם ע"י שבט סופר יותר משישמעו באזנם. משא"כ למוד התורה, באשר דבר ה' הוא הסגולה שיביטו התלמידים בפני הרב, כדאיתא שלהי מס' הוריות... וזה היה דרך כת השלישית בישראל. וע"ז הזהיר הנביא בשם ה' "ונתן ה' לכם לחם צר ומים לחץ", היינו פת במלח ומים במשורה כדרכה של תורה, "ולא יכנף עוד מוריך", לא יהיה כדרך כת ראשונה, "והיו עיניך רואות את מוריך", ולא כדרך כת השניה.

(העמק דבר, שמות יג, טז, הרחב דבר)

כך הענין: דבעת דיבר עם ה', הסיר את המסוה לגמרי, ותיכף בצאתו נתן את המסוה על ראשו, אלא שקיפל את המסוה למעלה למען כשידבר עמם הלכות יראו בפניו, וכדין תלמיד עם רב, דכתיב "והיו עיניך רואות את מוריך", וכדאיתא בהוריות דף יב, א: וכי יתבתו קמיה חזו לפומיה כו'. וברגע שכלה לדבר הוריד את המסוה שעל ראשו על פניו.

(העמק דבר, שמות לד, לד)

"לך לך מארצך וכו' אשר אראך" - כתב הרב הצדיק רש"ב לערמאן מקראשנעוויץ בשם הרה"ק מפשיסחא זי"ע על פסוק זה, אמר שאיתא בספרים הקדושים שראיית פני הצדיק מאיר עיני האדם ומוסיף דעת. ע"כ אמר הקב"ה שכוונתו שילך למקום אשר הוא רוצה להראות פניו, פני הצדיק, לאנשים. וזהו תיבת "אראך", היינו אשר אראה אותם ואת פניך שם. עכלה"ק (ובהגהות "שמחת יהונתן" כתב: וכמו שמצינו שההסתכלות בפני הצדיק הוא גדול ומועיל לקדושה, וכמאמר חז"ל כי יתבו קמיה חזו לפמיה כדכתיב והיה עיניך רואות את מוריך. והענין בזה הוא כמ"ש (אבות פ"ה): עין טובה הוא מתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה ועין רעה הוא מתלמידיו של בלעם הרשע, שהיה לו עין דטומאה היפוך עין דקדושה דאברהם אבינו ע"ה... וע"י הסתכלות בפני הצדיק מתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה ובמדתו בא לראייה דקדושה וליראה, דראי"ה הוא אותיות יראה...).

(שיח שרפי קדש, פ' לך לך)

ואף דמדינא דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב, מכל מקום, אחר שהותר לכתוב, הרי כתיבתם מצוה ובכלל מצות "כתבו לכם", שעיקר הכוונה שיהיה קיים לדורות. וכל זמן שהיו כל ישראל יחד בארץ ישראל ולמדו תורה התלמידים מפי רבותיהם, נאסרה הכתיבה כדי שלא יסמכו על מה דכתיבא ומנחא, ויצטרכו ללמוד מפי הרב, דאין דומה לומד מפי רבו למפי כתבו, וכמו שנאמר "והיו עיניך רואות את מוריך", וכמו שאמרו תחזו לפומיה, כי בפה מתגלה מעמקי הלב, מה שאין כן בכתב, שאי אפשר לכתוב מה שבלב, וכמו שאמרו (סנהדרין לה ע"א) דאע"ג דסופרי הדיינים כותבין, ליבא דאינשי אינשי, והתלמיד השומע מפי רבו הוא משיג מה שבלבו. אבל אחר שנפזרו בגלות לכל קצוות, עד שאם יצטרכו ללמוד מפי רב היתה התורה משתכחת ח"ו, הרי הכתיבה מצוה חיובית.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, מחשבות חרוץ אות טו)

צריך לומר דהלשון הסתכלות מורה רק על עיון והרגש עמוק ולא ראייה שטחית... וכן משמע ממ"ש בחגיגה [טז ע"א] המסתכל בנשיא עיניו כהות, אע"פ דקיי"ל שצריך לקיים והיו עיניך רואות את מוריך, כמבואר בהוריות יב, א.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, בראשית פרק כז הערה ב)

וכי גרסיתו גרסו על נהרא דמיא
43-44

עי' זוהר לך צד רע"ב: כד אנן קיימין בצפרא ריחי חקלא ונהרי מיא נהרין לן אורייתא ואתיישבת בלבן.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר, כאן)

דכי היכי דמשכן מיא משכן שמעתתייכו
44

רוצה לומר, לפי שהמים מחזיקים הראות.

(רבי שם טוב שפרוט, פרדס רמונים, כאן, דף טז ע"א במהד' שי"ד, דף יט ע"א במהד' תרכ"ו)

ותיבו אקילקלי דמתא מחסיא
44

ופירש רש"י דמתא מחסיא הוו תלמידי חכמים ראויים להוראה ותרבות יפה היה בהם אבל בפומבדיתא לא הוי תרבות מעליא כ"כ וקאמר להו מוטב לדור באשפה במתא מחסיא מלדור באפדנא בפומבדיתא. עכ"ל... ולכן מסיים [מסכת ב"ק] במתא מחסיא דהוה אתרא דקפדי, היינו קפדי שיתנהגו במדות טובות...
ובזה מדויק מה שאומר מתא מחסיא, כי המהר"ם שיף סוף ב"ק אומר כי מתחילה היו קורין אותה כפר טרשא, כפר לשון כפירה, טרשא לשון אבנים חזקים נקראים טרשים, אבל לאחר שנעשה שם מקום תורה מצוין, נשתנה שמם: מתא פי' מחסיא ממוות, כדאיתא: גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה [אבות פ"ו מ"ז].

(רבי ישעיהו חשין, דברי ישעיה, חלק ב, הדרן למס' ב"ק, עמ' סד-סז)

רמה קרני ולא רמה פכי

החילוק שבין צרכי הפרט לצרכי הכלל וצורך הצפיה הרחוקה המיתממת דוקא ע"י אור הנבואה, לא היתה יכולה להתגבר על כח השעה שהיה קשור עמו בחזקה, ע"כ לא היתה מלכותו [כי אם] מלכות של שעה. וליחש המלוכה, שצריך עמה הכללות והמלוכה של ממלכת ד', שהצפיה האלהית הוא היסוד היותר נכבד שבתנאיה, לא היתה יכולה להתאים עמו בדרך טבעי כי אם באופן מלאכותי, "רמה קרני ולא רמה פכי". ואף שבכללם רמה מעלתם עד אין ערוך, מ"מ [על] זה החלק של ההפסד וקילקול, מניעת ההסכמה עם הסוד האלהי שבממלכת ישראל, אשר מרחוק תשא דעה, נאמר "ד' יחתו מריביו [וגו'], ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו".

(עין איה, שבת נו ע"א אות סח = מאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה, עניני תשובה מ"עין איה")

רמה קרני ולא רמה פכי דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן
46-47

בדרושים ביארתי הבדל הפך מן הקרן: הפך היא כלי חרס, מן העפר יסודו. וע"ד הרמז הוא סמל השפלות בקצה האחרון. הקרן היא מן הבעל חי - מן השור או מן האיל, וע"ד הרמז הוא סמל ההתנשאות, כי מקום צמיחתו הוא בראש. ולכן בקרן מצינו לשון רמה, התרוממות והתנשאות. והנה המלך העומד בראש העם מוכרח להתלבש בלבוש ההתרוממות להפיל אימתו על הבריות, כדכתיב "שום תשים עליך מלך", ודרשו: שתהא אימתו עליך [כתובות יז ע"א]. ושאול נענש על היותו קטן בעיני עצמו כדברי שמואל (שמואל א' טו, יז), ודוד אף כי היה עניו מאוד כאמרו "ואנכי תולעת ולא איש" [תהלים כב, ז], אבל בהנהגתו את העם התנהג בהתרוממות. וזהו ענין רמה קרני - דוד שנמשח בקרן נחל בנפשו גם מעט מרוממות הלב הראויה למלך ישראל, וכן שלמה בנו, נמשכה מלכותם. אבל שאול שהיה קטן בעיניו לפי שנמשח בפך שהוא סמל הביטול המוחלט, וכן יהוא שכנראה התנהג בענווה יתירה, ולכן שלח לאנשי שומרון לשום על כסא המלוכה לאחד מבני אחאב (עי' מלכים ב' י, ב-ג) ולכן לא נמשכו מלכותם, יען נמשחו בפך ונחסרה להם התרוממות הרוח הנצרך להעומד בראש העם.

(רבי יהושע השל רבינוביץ, ילקוט יהושע, כאן)

דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן
46

כתב המהרש"א ז"ל: והוא רמז גם על משיח לעתיד שימשך מלכותו, כמ"ש הכתוב "וירם קרן משיחו" [שמואל א' ב, י], כי המשיח שיבוא לעתיד מבית דוד ויתרומם אז על שנמשחו דוד ושלמה בקרן. עכ"ל. מדכתב המהרש"א שיתרומם אז על שנמשחו דוד ושלמה בקרן, ולא כתב שיתרומם אז על שנמשח הוא עצמו בקרן, ש"מ דס"ל למהרש"א ז"ל דהמלך המשיח שיבוא לעתיד במהרה בימינו לא יהיה צריך משיחה, משום דהוא מלך בן מלך, ואין מושחין מלך בן מלך אלא מפני המחלוקת [לעיל יא ע"ב], ואז שלום ואמת יהיה בימיו, וממילא לא יהיה צריך משיחה. לכך כתב המהרש"א שיתרומם אז על שנמשחו דוד ושלמה בקרן. וזה ברור. ועיין בס' מנחת חינוך סוף מצוה קז שנסתפק בזה אי המלך המשיח שיתגלה ב"ב יהיה צריך משיחה או לא ע"ש. ולא זכר שר דברי המהרש"א דכאן.

(רבי גרשון שטרן, ילקוט הגרשוני כאן)

דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן
46-47

...דקשה דאיך משיחת בקרן יגרום שימשך המלכות ומשיחת בפך שיתקצר המלכות, דהתורה מצינו שתלה משיכת המלכות בכתיבת ספר התורה, "למען יאריך ימים על ממלכתו" [דברים יז, כ] ולא תלה אריכות המלכות בקרן. ב׳ דשאול, אם נתקצר מלכותו ולא נמשך לא היה על שנמשח בפך, רק על חטאותיו שחמל על עמלק והרג נוב עיר הכהנים. וכן יהוא העיד עליו הכתוב "כי לא סר מכל חטאות ירבעם" [מלכים ב' י, לא]. ג׳ דדוד ושלמה לא באו מחנה, כי היא ובעלה היו משבט לוי, כאחז"ל שראה קרח שלשלת משבטו ראה לשמואל שקול כמשה ואהרן וכו׳ [במדבר רבה פרשה יח, ח], א"כ איך אמרה רמה קרני על דוד ושלמה, דלא ממנה קא אתו? ונראה לפרש שלהיות אמת מה שאמרנו שהקרן רמז לתורה, וכמו שאנו אומרין שופרות דמתן תורה ביום זה, דכתיב "ויהי קול השופר" [שמות יט, יט], לכן אמר בעל המאמר דדוד ושלמה שנמשחו בקרן רמז שמלכותם על פי התורה, שהיו מתנהגים על פי התורה שניתנה בסיני, ולהורות זה נמשחו בקרן, נמשכה מלכותם, וכדכתיב "וכתב לו את משנה התורה הזאת למען יאריך ימים על ממלכתו". אמנם שאול ויהוא שלא נמשחו בקרן, רמז שמלכותם שלא על פי התורה, ששאול הרג נוב עיר הכהנים וחמל על עמלק ודרש בעלת אוב, וכן יהוא לא סר מחטאות ירבעם, לכך לא נמשכה מלכותם. ובזה שפירש בעל המאמר שהקרן רמז לתורה, ולכך שאול שלא היה משיחתו בקרן ר"ל על פי התורה, מובנים דברי חנה, כוונתה באומרה רמה קרני, ר"ל שחלקה היא הקרן, שהוא רמז לתורה, יען שמואל שהיה לוי לא היה לו חלק ונחלה אלא התורה שניתנה בקרן. ולכך אמרה רמה קרני, שחלקה היא התורה שניתנה ע"י קרן, ולהורות שהקרן רמז לתורה, הביא ראיה משאול ודוד, שדוד שהיה מלכותו על פי התורה היה בקרן, ושאול שעבר דברי התורה היה שלא בקרן רק בפך. הרי שהקרן רמז לתורה.

(רבי יוסף צרפתי, יד יוסף, פרשת וילך, דף רעז ע"ג)

"וקרן ישעי" (שמואל ב' כב, ג) - היינו שמרומם עד למעלה, על דרך מה שנאמר (תהלים עה, יא): "תרוממנה קרנות צדיק", ובגמרא: רמה קרני ולא רמה פכי, דוד ושלמה שנמשכו בקרן נמשכה מלכותן וכו'.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת האזינו אות יב)

הקרן חזק והיא על הראש ומאיר באור, ושם קרן מלשון קרן, "כי קרן עור פניו" [שמות לד, כט], שנותן אור. והפך הוא כלי חלש, והשם בא מלשון פך כמו הֵפֶך... ולכן הקרן הוא לסימן טוב למי שנמשח בקרן ולהפך למי שנמשח בפך.

(רבי בן ציון רפאל פריצי, פתח עינים, כאן)

נראה דמייתי הכא מחמת דהגמרא אמר לעיל דסימנה מילתא הוא, ע"כ דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן, דקרן קאי על הצלחה, אבל שאול ויהוא שנמשחו בפך שהיא כלי חרס שנשבר, כך נשברו מלכותן.

(רבי משה כץ, אשי משה, כאן)

עבודת החומר שהיתה בימי שאול, שישראל עדיין לא היו מוכנים לעבודת השכל, ע"כ אמרו חז"ל: שאול שנמשח בפך והיתה עבודתו בענין העם רק בחומר, וזכה לטבע שאינו מתוקן כ"כ, ע"כ לא נמשכה מלכותו, דוד שנמשח בקרן, המורה על השכל כמו קרני ההוד של משה רבינו ע"ה, ו"קרני ראם קרניו" כמש"כ לעיל, ונעשה ראוי לנס, ומ"מ כפה שכלו ג"כ לעבוד בטבע, נמשכה מלכותו.

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים מהד' תשנ"ה עמ' ר, פרשת זכור)

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה יד ע"א ]