Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת מגילה

בעריכת המכון לחקר האגדה


יד ע"א
יד ע"ב


יד ע"א

יד. משל דאחשורוש והמן למה הדבר דומה לשני בני אדם לאחד היה לו תל בתוך שדהו ולאחד היה לו חריץ בתוך שדהו בעל חריץ אמר מי יתן לי תל זה בדמים בעל התל אמר מי יתן לי חריץ זה בדמים
1-5

באסתר היה הנס שני הפכים, כי אילו היה הנס לשנות טבע אחשורוש שהיה שונא לישראל - כמאמר הגמרא משל לבעל תל וחריץ - לאהוב לישראל וליתן להם כתב בטבעת המלך לבל יגע בהם איש, היה הנס מפורסם בשנות טבע המלך, אבל עדיין היה המן במעמדו וכל העם העמלקים יושבים לבטח. וכמו כן היה יכול להיות להיפך, שיהיה אחשורוש בכעס על המן שהסיתו לדבר זה, באמרו [אסתר ז, ה] "מי הוא זה" וכו', ויגזור לבטל מחשבתו ולהרוג בעמו, אבל בשביל זה לא מחויב שיהיה מרדכי בתכלית הגדולה וכל עדת ישראל, עד שרבים מעמי הארץ מתיהדים, ויהיה עם יהודה בחשיבות ופאר, מה שאחשורוש שונא, והם עם לבדד ישבו שנואים מגוים ודתיהם שונות מכל עם. אבל באמת היה כאן נס כפול ושני הפכים בו, כי הגיע מרדכי ועמו לתכלית הכבוד והגדולה, ולעומתו המן ועמו, לאבדון ולתכלית הירידה...
זה אחשורוש שונא ואויב ישראל ודימוהו לתל וחריץ, כבר נודע משנאתו שביטל בנין בית המקדש, ואמרו חכמים ז"ל [שם] אסתר במאמרה "איש צר ואויב" הזה, כוונתה על אחשורוש, וכעת נהפך לבבו לאהוב, ונתן לישראל ולמרדכי מעלה ורוממות, וביטל הקב"ה בחירתו, זהו נס נפלא יותר מכל הנסים.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ג)

אמרו חז"ל משל לבעל תל וחריץ וכו', וכן מוכרח, כי איך לא הרגיש אחשורוש בהמן שהוא משנהו ומשגיח בטובת המלך ומדינה כחוק המשנה למלך, ואומר למלך כי יהודים במלכותו הם לנזק וכדומה, איך יתכן שיאמר שיתן מכיסו למלך בגין כך? אדרבה, לו יחויב ליתן מוהר שמשגיח בטובת הכלל! וכי כל משנה למלך שיתן עצה מה לעשות במדינה אם לעקור או לנטוע, יאמר שיתן משלו אם תקום עצתו? דבר זר הוא, והלא היה למלך להרגיש כי עצתו אינה לטובת מדינה, רק יש לו שנאה וטינא. ואמת אמרתי כי המן לא אמר שיתן משלו כך וכך, רק אמר ש"יכתב לאבדם", שיעשה אותם מכר, מי שרוצה להמית יהודי יתן כך לגנזי המלך, ואמר המן שערב לו למלך שיעלה דמי מחירן יו"ד אלפים ככרי כסף, ולכך יתכן שאמר המלך "הכסף נתון לך", ולא אמר "מחול", כנודע, כי מה שהוא של אדם ולא יצא עדיין מרשותו לא שייך ביה לשון נתינה. אבל לפי מה שכתבתי ניחא, "נתון" מה שתקבל מאחרים. אבל חז"ל לא פירשו כך, ולכך דרשו כי באמת היה לאחשורוש להרגיש שהמן שונא ישראל כנ"ל, רק הוא היה ג"כ שונא לישראל, על זה אמרו משל לבעל תל וחריץ וכו'.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש טו)

הגזירה השניה "אם בן הוא והמתן אותו", ובמדרש שתבען לדבר עבירה [סוטה יא ע"ב], מקבילה לגלות פרס ומדי, שרצו למשכם לזנות, ותכלית הכוונה להשמיד להרוג ולאבד, כבש"ס מגילה משל לבעל התל ובעל החריץ, שאחשורוש נמי כך היתה דעתו, וכל הטורח למשכם לזנות היה למען יאבדו מעלתם ויהיה ביכולתו להתגבר עליהם להשמידם ח"ו. וכך היה ענין פרעה שתבען לדבר עבירה, כדי להתגבר עליהם להפיק זממו להרוג את הזכרים.

(שם משמואל, פרשת וארא, שנת תרע"ו, עמ' צא)

"ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה להמן בן המדתא האגגי צורר היהודים" - ויש לדקדק מדוע הִרְבָּה כ"כ בסימנים, כי אין זכר להמן אחר בעולם? ובנתינת הטבעת למרדכי לא הזכיר עליו שום סימן, כי ידוע ממי הכתוב מדבר ממנו באותו ענין ולא הוצרך לסימן. ונראה עפ"י דבריהם ז"ל משל לבעל התל ובעל החריץ, ופירש רש"י שגם אחשורוש חשב להשמידם, א"כ יש לפרש שכל עצמה של מסירת הטבעת להמן לא היתה מפני צורתו של המן שהיה חשוב בעיניו, ואולי עוד אדרבה כענין (סנהדרין כט.) סהדי שקרי אאוגרייהו זילי, אלא מפני שהוא בן המדתא צורר היהודים, שמצא אותו לצפע שורש נחש.

(שם משמואל, פרשת תצוה, שנת תרע"ו, עמ' קצ)

[עיין עוד לעיל ז ע"ב בשם יערות דבש ח"א דרוש ג, ולקמן טו ע"ב בשם יערות דבש ח"א דרוש יז]


גדולה הסרת הטבעת
9

ואמרו חז"ל גדולה הסרת טבעת וכו'... ישראל הדר קבלוה לתורה בימי אחשורוש, והיינו כי אז טענו מה שהשתחוו לצלם נבוכדנצר היה לבם בל עמם, כאמרם [שם יב ע"א] שלא נעשה אלא לפנים, וא"כ גם מתן תורה יש לפקפק, כדכתיב [תהילים עז, לו] "ויפתוהו בפיהם ולבם בל נכון עמם", ולכך הוצרכו לקבל בלב תמים בימי אחשורוש...
כל מצוות שאדם עושה בפועל ומחשבה וכונה שלימה הוא חותם ללב ומתואר ללב, אבל המעשים שאדם עושה בפועל אבל בלי כוונת הלב, הוא מתואר רק לזרוע ויד כלי מעשה, אבל לא ללב כי לבו בל עמו... מצוות בלי כוונה הם חותם וטבעת על יד המלך מלכו של עולם ברוך הוא. והנה תמיד הקב"ה היה טוען בעד ישראל: מה בכך שהם בלי כוונה, מכל מקום הם נעשים בפועל והמעשה עיקר, ולכך שם אותו לחותם וטבעת על ידו, ולא השגיח בקטרוג וסטרא אחרא שהם בלי כוונה. אבל כשהשתחוו לצלם נבוכדנצר והמן, ואין להם התנצלות כי לבם בל עמם, אף שבפועל השתחוו, וא"כ מוכח דלאו במעשה תליה רק במחשבת לבב, ולכך אין במצוות שהם רק חותם על יד תועלת, ולכך "ויסר המלך את טבעתו" בטענת המן סטרא אחרא. וזהו היה פתוי לשטן, כי לולי זאת היה מקטרג על השתחות הצלמים, ומה בכך שלבם בל עמם, מכל מקום בפועל נעשה. ומה עשה הקב"ה? הניח לסטרא אחרא לקטרג על מצוות ישראל שהם בלי לב, ושמע ה' בקולו ויסר טבעתו מידו, ואח"כ כשבא לקטרג על השתחוות צלם, לא מצא פתחון פה לקטרג, כי בעצמו הודה כי אין במעשה בלי לב ממש, ולכך היה לו לרעה. ולכך גדולה הסרת טבעת, כי על ידי כך נסתמה טענת שטן, והיה אז קבלת התורה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ח)

יש לדקדק דהוי ליה למימר גדולה נתינת טבעת לידו של המן, דהוא העיקר. אמנם י"ל דעיקר החרדה היתה, דבאמת "לב מלך ביד ד' וכו'" (משלי כא, א), וכן כתוב בספרים קדושים דאע"פ דבעל בחירה בידו לעשות הכל אפילו לרעה, מ"מ מעשי מלך יש על זה השגחה פרטית. אם כן כל זמן שהיו ברשות מלך, ה' יתברך בנקל ישנה, אבל כשנמסרו להדיוט היו יראים, על זה אמר (תהילים קכד, ב) "בקום עלינו אדם" [אדם ולא מלך - לעיל יא ע"א], ומצד אדם אי אפשר להטות לבבו שהרי בעל בחירה [הוא], רק שישפילהו ד' וידיחהו משאתו (עפ"י תהילים סב, ה). וזה שכתוב (תהילים קכד, ז) "הפח נשבר", דוקא, אז "נמלטנו". א"כ בהסרת טבעת סילק רשותו לגמרי, וזה גדול יותר, שאם היה ברשותו אז לב מלכים ביד ד'. ומה שנתן להמן י"ל דרצה להראות חשיבותו, דקיי"ל (קידושין ז ע"א) דאדם [חשוב] קבלתו חשובה כנתינה, והראה שהוא חשוב אצלו וזכה בקנייתו ע"י קבלת הטבעת.

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, מהד' תשנ"ה עמ' רנט)

אלא, שמפני דכאות כוחו הלאומי של ישראל בגולה לא היו אז, באותה תקופת ההתרקמות, לאותן השאיפות, לאותה חיבת ציון, וישוב-ארץ ישראל, צורה לאומית, עממית, כללית, אלא צורה פרטית, אישית יחידית, הצורה של האמונה וההכרה, התקוה והחפץ והגעגועים העזים אשר בלב כל אחד מישראל לבית המקדש, לגאולה, לארץ ישראל. באו אחרי כן 'הסרות-הטבעת' הגדולות, באו אחרי כן 'ימי הרעם' [התפשטות הפרעות על היהודים ברוסיה, בשנות התר"מים], חזרו אלינו הרבה מתינוקותינו הגדולים שנשבו לבין הגויים. גם שאר תנאי הזמן הכלליים של התקופה המאוחרת סייעו לזה, גם התאוה לחקות את בולגריה [בתקומתה אז לעצמאות לאומית מדינית] נתעוררה בלב צעירים בעלי געגועים ובעלי דמיון בתוכנו.

(לנתיבות ישראל, חלק א, עמ' יז-יט)

יד. גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות
9-10

ישועת הגופים והצלתם היה ליהודים אז מגזירת המן הרשע, נתפרסם מאד היות על זה האופן, כמו שאמרה אסתר "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום" וגו' (אסתר ד). והוא מבואר כי "בכל עיר ועיר מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ומספד" עם תשובה וזעקה גדולה היו ליהודים, וכמו שאמרו גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להם לישראל וכו'.

(עקידת יצחק, דברים שער צד, דף מא ע"ב-ע"ג במהד' תרמ"ג)

עיקר הטעם שצוה עליה מרדכי אשר לא תגיד, הוא כי ראה מרדכי כי מדת הדין מתוחה בעונות הרבים על ישראל, אם מפני שהשתחוו לצלם, ואם מפני שאכלו מסעודות של אחשורוש, ואין להם תקנה להכניע קשה ערפם אלא בגזירת מלכם, כמ"ש גדולה הסרת טבעת מכל נביאים. והוא ידע מה שיהיה בגזירת המן, כדכתיב [אסתר ד, א] "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה", ואמרו מלאך אמר לו, וא"כ מסתמא הגיד לו הכל, כמו שנאמר "את כל אשר נעשה", וידע והבין כי זהו יהיה לישראל לתרופה לעולם, ובזו הגזירה יעוררו לבבם לתשובה ושבו ורפא להם, וזו תכלית תועלתם. ובאמת ע"י תשובה, לא זו שכפו להמן, אף גם לא האריך זמן איזה שנים ושבו לארצם, פקד ה' עמו להושיבם לירושלים כנודע. וחשב מרדכי, אולי תגיד אסתר לאחשורוש היותה ישראלית, לא יעלה בלב המן להסית למלך עשות כליון באומת אהובתו שגלתו, וגם המלך לא ישנא אותם, ובפרט מטעם שנכתוב בזה אי"ה. ואם כן איפוא במה יכופר עון בית יעקב אשר חקוק בעט ברזל וצפורן שמיר, ולכך צוה אשר לא תגיד, ותגולגל גזירת המן, וישובו ישראל בתשובה שלימה.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יז)

ידוע מה שאמרו [ברכות ו ע"א] הקב"ה מניח תפילין, והיינו כי הקב"ה חקוק אצלינו במעשה ומחשבה, וזהו תפילין של יד, כלי מעשה, ושל ראש, כלי מחשבה. וכך אנו חקוקים אצל קב"ה. ומקרא מלא הוא [שה"ש ח, ו] "שימני כחותם על לבך", שהוא כלי מחשבה, והיינו תפילין, היינו חותם, "וכחותם על זרועך", היינו כלי מעשה. ואז במעשה חטאו ישראל שהשתחוו לצלם, אבל לא במחשבה, ולכך חותם על זרוע הסיר הקב"ה, וזהו "ויסר המלך טבעתו", דא חותמא דגושפנקא דעל זרועו והבן. ולכך אמרו גדולה הסרת טבעת וכו'.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש טו)

גדולה הסרת טבעת וכו' ואילו הסרת הטבעת החזירתן למוטב

9-12

וזה שאמרו גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים, ואמרו הסרת טבעת ולא אמרו גזירת מלך, ובחרו דוקא בטבעת. ובאמת כפשוטה יובן, במה שאמרו במדרש [אסתר רבה פ"ז, כ]: "ויסר המלך את טבעתו" וכו' - אחשורוש שונא לישראל יותר מהמן, הנהוג שבעולם הלוקח נותן ערבון למוכר, וכאן המוכר נותן ערבון ללוקח. ולהבין הדברים הוא כך, דכפל הדברים, "ויסר המלך את טבעתו ויתנה להמן", הוי ליה למימר בקיצור, "ויתן המלך טבעתו להמן". אבל הענין כך, כי ידע המן כי אחשורוש הפכפך, ומחר ישנה מלתו ויתן דת אחרת, וידוע כי דת המלך שלא נחתמה בטבעת המלך, אין לה תוקף כלל כמבואר במגילה, ולכך למען יהיה המן בטוח שלא ישנה דתו, נתן בידו הטבעת שיחזיקה בידו, ולא שיחתום בו רק זה הדת לבד, כי אם יחזיקה בידו להלן, וא"כ אי אפשר לשנות שום דת כי אין כאן טבעת. וזהו "ויסר המלך טבעתו" - כי סרה מעליו. וזוהיא כוונת המדרש שנתן לו ערבון שלא יוכל לשנות... ולכך במפלת המן כתיב "ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי", הרי שהיתה טבעת בידו עד שנפלו בני עוולה. וזוהיא החרדה שחרד לבם של ישראל, כי מתחילה חשבו, מלך ישנה דתו ויכמרו רחמיו, אבל בשומעם כי מסר טבעת להמן ואי אפשר לשנות בלתי הסכמתו, חרדו ועשו תשובה. ואתי שפיר דברים הנ"ל, גדולה הסרת טבעת וכו'...
יובן ג"כ, כי ידוע מ"ש במדרש [אסתר רבה פרשה ג, י]: כל המלך סתם הנאמר במגילה, מרמז על הקב"ה. ואנו היינו קשורים חותם על זרועו וחותם על לבו כנ"ל, ואז לרוב חטאינו הסיר הקב"ה חותם מעל זרועו כנ"ל, ומסרו למקטריגים, ואין לנו שיור רק חותם על לבו. וזהו "ויסר המלך את טבעתו", היינו חותם על זרועו, וכדכתיב [ישעיהו מט, טז] "על כפים חקותיך". וזוהיא היתה צרה גדולה לישראל, וזהו שהיה מעורר בתשובה שלמה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יז)

מה אדם על הארץ ימיו חרוצים, ושבעים שנה ימיו, ולכך היה בין אגרות המן שנכתבו בי"ג בניסן, ואגרות מרדכי להשיב אגרותיו בכ"ג בסיון, שבעים יום כמ"ש במדרש [ירושלמי סוטה פ"א ה"ד]. וכבר תמהו למה איחרו מרדכי ואסתר בהצלת ישראל לבטל דת של כליה משך זמן רב, ומי יודע אם לעת כזאת ימצאו חן בעיני המלך, והפכפך היה? אבל אמרו גדולה הסרת טבעת וכו' כמש"ל, כי בזה שהיו כל יום מעותדים למיתה, היו שבים בכל לב, ובכל יום היו נחשבים כמתים, זה היה מכפר בעבור עוונם. וכבר נודע כי הקב"ה מצרף יום לשנה, כדחזינן במדבר במדה רעה, וכ"ש במדה טובה... ומספר ימי איש שבעים שנה, וביקש מרדכי שיהיו ישראל בתכלית התשובה, ויהיו כל יום מוסרים נפשם להריגה, היו השבעים יום שיחשב יום לשנה, והרי מתוקן כל ימי שנותם, ולכך איחר בין אגרת לאגרת שבעים ימים.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יז)

יש הבדל בין הימים הקודמים לימים של עקבתא דמשיחא, שאם אמנם גדולה היא הסרת הטבעת יותר ממ"ח נביאים, ובימי המן חזרו ישראל בתשובה... אבל לפי שעכ"פ היתה להם יד להחזיר את ישראל בתשובה, עם מרבית הטובה נגרמה גם רעה, שעוד לא נסתלקו לגמרי מעל ישראל. אולם בעקבתא דמשיחא, שנדרש שסאת העמים תתמלא בהחלט. אין גם בהסרת הטבעת התעוררות לתשובה (הערה: ומה שאמרו (סנהדרין צז ע"ב): הקב"ה מעמיד להם מלך כהמן וישראל עושין תשובה, ע"ש, היינו אם בהגיע הזמן לא יעשו תשובה מאהבה) כדי ש"לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם" (תהלים קכה, ג), וזוהי באמת סיבת אריכת הגלות, מפני שישראל צריכים להיות מזוקקים כל כך עד שלא יהיה לשום אומה ולשון וביחוד לעשו הוא אדום שום חלק ונחלה בגדולתם של ישראל, ורק מתוך אהבה גמורה שאינה מתעוררת על ידי יסורים וענויים, יתעוררו ישראל להתגעגע לאביהם שבשמים ולהיות נוהרים אחרי תורתו.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ו, ממעייני הישועה, ח"ב, פרק י, עמ' קלז)

גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים וכו' שכולן לא החזירום למוטב ואילו הסרת הטבעת החזירתן למוטב וכו' ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה
9-15

שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצל"ה בהא דבש"ס מגילה מ"ח נביאים עמדו לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה. דהנה בתנא דבי אליהו שמנין מ"ח נביאים מקבילים למ"ח ערי הלויים. ביאור הדברים, כמו רוצח שאיבד חיותו משיג חיים באמצעות ערי הלויים, ומ"מ כשיצא משם כרגע איבד חיותו ולגואל הדם מותר להורגו, והטעם מפני שאין חיותו מחמת עצמו אלא מפאת זולתו, ע"כ אין לו קיום אלא בשעת מעשה. וכדוגמא זו הנביאים שהתנבאו לישראל, אף שבשעת הנבואה התעוררו ישראל מאד לקול הנבואה, מ"מ לא היה להתעוררות קיום באשר לא היתה מחמת עצמם, ומטעם זה עצמו לא נשארה מהם מצוה קבועה לדורות, חוץ ממקרא מגילה, שהסרת הטבעת החזירתם למוטב יותר מכל הנביאים כבש"ס שם, והיינו שע"י הסרת הטבעת התעוררו בכח עצמותם, ע"כ נשאר מזה לקיים מצוה לדורות, "וימי הפורים לא יעברו מתוך היהודים" וגו'. וזה עצמו היה נצחון נגד עשו וזרעו, שבתנא דבי אליהו, שכל זמן שיצחק היה קיים החזיקו במצות מילה, כיון שמת הפרו ברית, אבל ישראל החזיקו וכו', כי עשו אפילו מעט טוב שהיה בו לא היה מחמת עצמו ע"כ לא היה לו קיום, וישראל הם בעצמותם טוב ע"כ יש להם קיום.

(שם משמואל, פרשת תצוה, שנת תרע"ז אור לארבעה עשר, עמ' קצה)

ארבעים ושמונה נביאים
13

והאבות, לצד חביבותם בה' וחשקם באושר עליון, קיימו הכל, כאומרו... (יומא כח ע"ב): קיים אברהם אבינו אפילו עירוב תבשילין... אבל במקום שהיו רואים תועלת דבר ההצלחה להם, כמו שתאמר יעקב כשהרגיש בהצלחתו בנשואי ב' האחיות, העלים עין מרווח הנמשך מקיום המצוה ההיא, כיון שאין לו עונש אם לא יקיימנה, כל עוד שלא נתנה תורה. ומה גם אם נאמר שהיו עושים על פי הדיבור, כי האבות נביאים היו וה' אמר להם לעשות כן, ודבר זה דומה למה שכתב רמב"ם בהלכות [יסודי התורה פ"ט ה"ג] כי נביא שאמר לעבור על איסור מאיסורי התורה לפי שעה שומעין לו כאליהו בהר הכרמל וכו'. גם יאמן יעקב שעשה מעשה על פי נבואתו שיכול לישא ב' אחיות לפי שעה, לא שיעקר איסור ב' אחיות, ומה גם בזמן שלא היה להם עונש על הדבר אלא הקרבת התועלת אם יקיימו כנזכר.

(אור החיים, בראשית פרק מט פסוק ג)

מחתרת הוא "מ"ח" דמ"ח נביאים שהם מ"ח טפין דאזדריקו מג"ע [זוהר חיי שרה קכה ע"א], ו"תרת" הוא תורת משה. והנה התורה היא קודמת ושורש לנביאים. ויסוד התורה שאין נביא רשאי לחדש דבר במעשה [לעיל ב ע"ב]. אמנם באו פריצים וחללו, והתנשאו להעמיד חזון, היינו להקדים כח המ"ח לתורת, שהיא תורה הנסמכת הדבקה בפועלה, ועי"ז חיסר ממנה הוי"ו, שהיא מורה על ההמשך המעשי שהוא למעלה מכל חשבון ומספר, כמו שהו"וין לעמודים נעשו למעלה מחשבון הגלוי המתוקן, והאיר הקב"ה את עיני משה למצוא אותם [שמות רבה נא ו], וקונטרוקוס ההגמון שאל על זה: משה רבכם אינו בקי בחשבונות היה, עד שבאה התשובה דווי העמודים [בכורות ה ע"א]. והוי"ו הוא הנמשך עד למטה מרום מעלה, נחלת יעקב בלא מצרים, כדאיתא בשערי אורה ושערי צדק להרב יוסף גיקטיליא ז"ל. והנה ע"י ההתנשאות להעמיד חזון בדרך פריצות, הוקדם מ"ח לתורת, והושמט הוי"ו הנוגע למעשה בקיום המשכן, לחבר כח העמודים ונעשה מחתר"ת. וזהו אותו האיש...

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, פנקס יג, אות מג)

יש נביאים שכתבו ספרים ויש נביאים שעשו מעשים - שפע גדול מאוד בחילוקי מדרגותיהם, 'כפלים כיוצאי מצרים'. יחד עם זה, היסודיות של הנביאים, היא 'ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות'. אותו מספר ה'ארבעים ושמונה' נפגש עם 'התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים' (אבות ו, ו). אותם ניצוצות ומקורות של ההשפעה האלוהית, גם מופיעים במספר היסודי של ענין הנבואה. הגישה הנורמלית הבריאה שלנו היא שהתורה היא לפני הנביאים. בין הנביאים עצמם יש מדרגות, כגון נביאי בית ראשון ונביאי בית שני. אך התורה קודמת למ"ח נביאים, הנמשכים מהתורה ומצטרפים אליה. כאשר הנביאים קודמים לתורה, זה מצב לא נורמלי, שנמצא אצל גויים ואפיקורסים. אצלנו התורה קודמת... בסוף תקופת בית שני הופיעו המינים, הנוצרים והפכו את הסדר. 'את אשר הקלת החמרתי ואשר החמרת הקלתי' (וידוי רב ניסים גאון). כאשר הנביאים קודמים, זאת הורדה, סילוף וזיוף של ערך התורה... אצלם יש מצב שמ"ח, המספר הסיכומי היסודי של הנבואה, הוא לפני התורה. כאילו התורה אינה עצמאית אלא נסמכת על הנביאים. כאשר יש מ"ח ואח"כ תרת, זו מחתרת. 'אם במחתרת ימצא הגנב' (שמות כב א). זו גניבת שם שמים, הורדת והשפלת ערך התורה, אמונת אמת של תורה ומצוות וכל חיי היהדות. זהו מעשה גנב, גונב שם שמים הבא במחתרת. 'אם במחתרת ימצא הגנב והֻכה ומת, אין לו דמים' (שם). הנוצרים טוענים שאנחנו רצחנו את האל שלהם. אכן 'אין לו דמים'!

(שיחות הרב צבי יהודה, פורים סדרה א תשל"ה סע' 3 [הובא בשיחות הרב צבי יהודה, בהעלותך, עמ' 117, הערה 26])

בענין זה יש אצל אבא זצ"ל רמז על הפסוק "אם במחתרת ימָּצא הגנב". היסוד הוא תורה מן השמים, והנבואה מצטרפת לתורה. הנביאים הם תלמידים ועוזרים למשה רבינו, כפי שהדבר נאמר בסיום דברי מלאכי, אחרון הנביאים: "זכרו תורת משה עבדי". לעומת זאת, יש שיטה שמסלפת ומשפילה את ערך התורה שיש בה מצוות לעומת השירה שבנבואה. היא הופכת את הסדר ונותנת חשיבות ועדיפות לנבואה על פני התורה. והנה, בגמרא מגילה מוזכר שהיו אלפי נביאים, ומופיעה שם רשימה יסודית של מ"ח נביאים. הסדר הנכון הוא שהמ"ח מצטרפים אל התורה. אבל כשמשנים את הסדר ומקדימים את המ"ח לתורת משה, בעשיית "מחתרת" (מח תרת), הרי זו גניבה של סילוף מדרגות.

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, בהעלותך, עמ' 117)

בגמרא במגילה, מנין של מ"ח נביאים, באופן מיוחד. המצב הנורמאלי הוא: תורה, ומתוך כך מ"ח נביאים שטפלים לתורה. אבל יש מצבים לא נורמאליים, שניגשים לנביאים, ומשימים אותם עיקר, קודם לתורה, התורה נסמכת למ"ח נביאים שהם העיקר, זוהי "תורת". תורה נסמכת, שקודם לה מ"ח, זוהי "מח-תרת". "אם במחתרת ימצא הגנב אין לו דמים". זוהי הגניבה הגדולה, של האידיאה המסריחה של הנצרות. אם במחתרת, והוכה ומת אין לו דמים. וברמב"ם בהלכות, כותב על אותו האיש, שנהרג בבית דין, בית דין של ישראל. ובגמרא בסנהדרין (מג) מפורש, שנידון כמכשף, מסית ומדיח.

(מתוך התורה הגואלת, חלק א, עמ' קצה)

הנביאים הם תלמידי משה רבינו, טפלים אליו. בגמרא במגילה: עיקרי הנביאים מספרם מ"ח, והם טפלים לתורה, מצטרפים לתורה, שהיא העיקר. אבל במצב מקולקל, כאילו הנביאים קודמים, ואז נמשך רקבון, עד לברית החדשה. "אם במ"ח-תרת" - שמ"ח נביאים קודמים לתורה והתורה היא הנסמכת "תרת", אז - "ימצא הגנב", בזה גופא, מתבררת גניבת שם שמים של אותו האיש, ואז "אין לו דמים" ודנוהו בסנהדרין למיתה (סנהדרין מג.). כל זה מתוך החשיכה של הגלות.

(מתוך התורה הגואלת, חלק ג עמ' רכה)

אם כן, לפרטים, מ"ח דברים [שהתורה נקנית בהם], וכן במגילה "מ"ח נביאים עמדו להם לישראל". כך היא שלשלת הדברים - מסתמא בסדר ההשגחה האלהיית - שלשלת של צינורות אלהיים במ"ח, תחלה בנבואה ואח"כ בקנין תורה.

(קנין תורה, מהד' אלנקאוה, משנה חמישית)

יד. ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה
13-15

באמת רחבה מצותך מאד, וכבר אמרו ז"ל שכל הנביאים לא חדשו בה דבר כלל.

(עקידת יצחק, דברים, שער קה, דף קכ ע"ב)

ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה
13-15

מ"ח נביאים עמדו לישראל ולא פחתו דבר ולא הותירו דבר זולת מקרא מגילה לבד, שזה היה ענין גילוי בחינת תורה שבע"פ.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ח, בראשית, מאמר לד, עמ' קט)

מגמתה של מלחמת עמלק היתה על חלק תורה שבעל פה שבישראל. כאשר במשך הימים כשקם עליהם המן הרשע, קיימו וקבלו מה שקבלו כבר, והדר קבלוה ברצון (שבת פח ע"א), וכל הנביאים לא פחתו ולא הוסיפו זולת מקרא מגילה בלבד, שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה (לקמן טז ע"ב) - נתגלה אז כבודם של ישראל בנפלאות ערכם בבחינת תורה שבעל פה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ט, שמות, מאמר מא, עמ' קלב)

אמרו חז"ל: לעתיד לבא כל המועדים בטלים וימי הפורים אינם בטלים... (מדרש משלי ט). באור הדברים על פי מה שעוד אמרו: מ"ח נביאים עמדו להם לישראל, לא פיחתו דבר ולא הוסיפו דבר אלא מקרא מגילה בלבד. וגם לזה מצאו רמז בתורה. היינו שבאמת אור המגילה נשגב מאד, ורצה הקב"ה שהאור הנשגב הזה יתגלה על ידי ישראל. יכול להיות שאם היו ישראל זוכים היה מתגלה האור שלא על ידי קלקולים כמו הנאה מסעודת אותו רשע או השתחויה לצלם, אבל גם אם נתגלה אור המגילה על ידי קלקולים, עדיין חביבה היא לפניו ית"ש, עד שאם כל המועדים יהיו בטלים - וכפי שפרשו על ידי גזירות - ימי הפורים אינם בטלים. לכן אי אפשר היה לכתוב את המגילה קודם לכן, אלא על ידי הרמז "כתוב זאת זכרון בספר", כי היתה המגילה צריכה להתגלות דווקא על ידי מעשיהם של ישראל.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ט, שמות, מאמר פ, עמ' רנג)

טומאת עמלק אינה ככל הטומאות שיש להם שורש למעלה, אלא היא טומאה שנתחדשה בכח בחירתו. ולכן לעומת זה מקרא מגילה הוא כח קדושה שנתחדשה: מ"ח נביאים שעמדו לישראל לא פיחתו דבר ולא הוסיפו דבר כי אם מקרא מגילה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"י, ויקרא, מאמר ד, עמ' יד)

ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל וכו' הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים
13-30

במסכת מגילה מתואר מצב הנבואה בישראל בזמן בית ראשון ובית שני: "הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפלים כיוצאי מצרים". במדינה שוטטו נביאים. שמואל מודיע לשאול: "ופגעת חבל נבִאים". היו להקות נביאים. כמובן, לא נביאי שקר, חס ושלום. "אשר בחר בנביאים טובים". ומהם "ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות" שנזכרו במפורש. רש"י ורבינו חננאל עורכים את הרשימה שלהם, ויש ביניהם קצת חילוקים. על כל פנים דוד ושלמה מוזכרים על ידי שניהם.

(שיחות הרב צבי יהודה, האזינו, עמ' 532)

ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה
17-18

"ותחזק מצרים על העם" -... קאי על אנשי חיל שלהם, שיעשו בכח ידיהם, למהר לשלחם מן הארץ. ולא כתיב "מתוכם", שהמה לא ידעו כי אם מיציאה מקומית לשעה... ולא יצאו לחירות בדעת כל מצרים עד קריעת ים סוף. והיינו דאיתא במגילה אמר רחב"א אמר ריב"ק ומה מעבדות לחירות אמרו שירה, ופירש רש"י: על הים.

(העמק דבר, שמות פרק יב פסוק לג)

ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כל שכן
17-18

בש"ס מגילה... ומה מעבדות לחרות אמרו שירה ממות לחיים לא כ"ש, ופירש רש"י: מעבדות לחירות - ביציאת מצרים אמרו שירה על הים. ויש להבין, שעל הים היה ממות לחיים, שעברו בתוך הים ולא נטבעו בתוכו? ויש לומר... שלהצלת ישראל לא נצרכו לירד לים, וכל מה שהתקרבו וחנו בין מגדול ובין הים היה למשוך את פרעה וחילו לטבעם בים, א"כ הכל נגרר אחר היציאה מעבדות לחירות. אך לולא דברי רש"י ז"ל הייתי מפרש מעבדות לחירות אמרו שירה, ע"פ מה שאיתא במדרשים שישראל קראו את ההלל במצרים על הפסח, וזהו שההלל נקרא הלל המצרי.... וכן משמע בש"ס פסחים (קיז ע"א): אפשר ישראל שחטו את פסחיהן ונטלו לולביהן ולא אמרו שירה, ופירש רש"י: שחטו את פסחיהם מיציאת מצרים ועד דוד, משמע שגם בפסח ראשון במצרים אמרו הלל. ואולי רש"י רצה לפרש אליבא דכ"ע, אפילו למ"ד דהלל נאמר בדור אחר. ומ"מ משמע מכאן שנס פורים נחשב יותר מנס יציאת מצרים וקריעת ים סוף, שהרי עשו קל וחומר משם לכאן. ויש לומר שבאשר היה הנס נגד עמלק שכחו גדול מאד, ומעין לעתיד שימחה זכר עמלק, וכמו שאז תהיה הגאולה משעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לה. ויש לומר שמטעם זה כל המועדות בטלין לעת"ל חוץ מפורים.

(שם משמואל, פרשת תצוה, שנת תרע"ז אור לארבעה עשר, עמ' קצב)

הרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה?... התירוץ שאינו חידוש אלא נטפל למצות התורה. וכן מגילה נמי דרשו ק"ו מה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כ"ש, וק"ו ניתן לדרוש.

(שם משמואל, פרשת מקץ - חנוכה, שנת תרע"ד, ליל ח', עמ' רי-ריא)

שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ
19-20

...שבכל שנה מתגלה אור הניסים שהיו בימים ההם בזמן הזה, ומיוחד תפקיד זה לישראל להמשיך ולגלות האור הנפלא ההוא, שהרי מיסוד אור הנבואה הוא אור הנס, ואין נבואה אלא בישראל. משום כך אין אומרים הלל על נס שבחוץ לארץ, לפי שאור הנבואה שהוא אור הנס אינו אלא בארץ ישראל בלבד. מפני כך גם גילוי ניסא רק על ידי ישראל הוא.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ח, בראשית, מאמר פז, עמ' רפה [=חי"ג, על סדור התפלה, עמ' רסא])

קרייתא זו הלילא
25

אמרו ז"ל קרייתא זו הלילא. ויש להבין איך קורין המגילה בלילה, והרי אין אומרים הלל בלילה? ויש לומר דהנה מה שאין אומרים הלל בלילה לבד מליל פסח, יש לומר הטעם כי הלל הוא התגלות שמחת הנפש ורגש הנפש, וכמ"ש הרמב"ן שהוא מכלל שמחת יו"ט שהוא התגלות הנעלם... ובלילה שהוא זמן השבת כל דבר לשורשו, וזהו ענין בחי' השינה שבגשמיות שהדם מתקבץ ללב, וכן הוא ברוחניות בחי' התעלמות, ע"כ אין זמן קריאת הלל בלילה. אך ליל פסח שאז היה היפוך בחי' התעלמות, כאמרם ז"ל עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם, ועל כן היה אז הלילה כיום יאיר, וכן נשאר רשימו לדורות, ע"כ אומרים הלל בליל פסח. ועל כן לעתיד לבוא נמי כתיב (ישעיהו ל) "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג", משמע שאז יהיה השיר נמי בלילה. ועל כן ליל פורים שקו"ח מיציאת מצרים ממיתה לחיים לא כ"ש, והוא מעין לעתיד כנ"ל, ע"כ שייך קרייתא גם בלילה.

(שם משמואל, פרשת תצוה, שנת תרע"ז אור לארבעה עשר, עמ' קצב-קצג)

ואולי כשנחשוב מעת עשיית הפסח שאז נעשו ישראל עבדי ה' והיו קורין את ההלל "הללויה עבדי ה'" ולא עבדי פרעה, כבש"ס פסחים (צה), הוא נמי אחר השבעה. אך מצד זה אין ענין לגמור בו את ההלל כטעם הזוה"ק דאלין תתאין, ודוקא מצד האורות הגדולים שבעתיקא הקשינו דליהוי ביה הלל גמור, אבל מצד היו"ט ואתישבא ביה חילא דעולם שלמעלה מן הטבע, אין ענין לו להלל גמור. אך מצד קרי"ס יש לומר קרייתא זו הלילא, כבש"ס מגילה שאין קורין הלל בפורים משום דקריאת המגילה היא הלל שלו. כן נמי יש לומר דמה שקורין את השירה בשביעי של פסח זהו ההלל של קריעת ים סוף, ועל כן ממ"נ אין בו הלל גמור. אלא עכ"פ אינו דומה לפורים שאין בו הלל כלל, דפורים אין בו אלא ענין נס המגילה ולזה מספיק קריאת המגילה, אבל בשש"פ נהי דקריאת השירה מספיקה במקום הלל של קרי"ס, מ"מ אינה מספיקה להלל של פסח, והא דאתישבא ביה חילא דההוא עלמא הוא עולם שלמעלה מהטבע שזה אינו נצמח מצד קרי"ס כלל.

(שם משמואל, פרשת צו - שביעי של פסח, עמ' קיט)

הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה
26-27

ודרשו רז"ל הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, ויש בזה ענין עמוק. נודע כי הקליפה קודם לפרי, כענין קדימת עשו ליעקב וקדימת יצר הרע להיצר טוב. וביותר שיש קדושה יש קנאת הקליפה, כענין חיכוך המזיקין בתלמידי חכמים כמבואר בברכות (ו ע"א), וכענין יצר הרע בתלמידי חכמים כדאיתא בסוכה (נב ע"ב), ובתלמידי חכמים יותר מכולם. וביציאת הקליפה והכנעתה אז נשאר הקדושה מזוכך זך בלי שמרים, ואדרבה מלאך רע יענה אמן. ומאחר שהמעלה הגדולה עבדי ה' כדפירשתי, לא היינו באפשר לבוא למעלה זו כי אם בהקדמת הקליפה, וקליפת עבד שבקדושה היא עבד לפרעה, ואחר כך לבסוף הודה פרעה על הברכות וה' נתן את חן העם וכו' ואמר קומו צאו כו'.

(של"ה, מסכת פסחים, מצה עשירה אות כא)

עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש אכתי עבדי אחשורוש אנן
27

אמרו רז"ל (שבת פח ע"א) שקבלו בימי אחשורוש התורה ברצון... כי ראינו גודל שינוי המערכת, כאשר מוזכר בארוכה בספר מאמץ כח פרשת זכור, שחקר חקירה יקרה מה ענין הנס, והעלה שהנס היה שידוד המערכת. ובאמת מי יוכל לשער הנס ושידוד הגדול שהיה, כי אלו היה הקב"ה מצילנו מידם היה די נס גדול, אלא אף היפך לגמרי המערכת שאנו הרגנו הקמים עלינו. ואם כן כאשר רָאֹה ראינו שאין אנו אנוסים תחת שום כח בלתי לה' לבדו, וברצונו לשדד המערכת כשאר נסים, בעבור זה היה מן הראוי לנו גם כן שנעשה זה לכבוד יוצרנו, לקבל תורתו ברצון ולא כמאז באונס. ואם תשאל הלא גם במצרים ראינו שאנו ברצון ולא באונס תחת המערכת? כי שם נשדד המערכת לגמרי ונשארנו בני חורין, אבל כאן לא היינו בני חורין, כי מטעם זה אין אומרים הלל, כדאיתא בגמרא עבדי ה' ועבדי אחשורוש גם כן, והיה עלינו מורא מלכות, אפילו הכי לא עזבנו בארץ אויבינו, ובעל כרחו של אחשורוש ושלא בטובתו נתן לנו רשות, ונגד עיניו עשינו זה אף שהיה רע בעיניו, כמו שאמר "בשאר מדינות מה עשו", ובתוך כדי דיבור אנסו הקב"ה שהוצרך לומר "מה שאלתך". הב' כי כאן היה המערכת מורה בפרטות על הרוע, כי "הפיל פור מיום ליום" כו', מאמר בדק במזלות כו' המובא במנות הלוי, עיין שם, מה שאין כן במצרים שהיתה מערכת שלהם דרך כלל.

(של"ה, דרוש ואתה תצוה אות ה)

ידוע מה שכתבו המפרשים במה דאמרו דאין אומרים הלל בפורים, דאין אנו עבדי ה' רק עבדי אחשורוש, כי כאשר אנו למעלה מהמזל נקראים עבדי ה', וכן היה ביציאת מצרים, שהיה הכל נס מוחלט ומופלג, בלתי ישועה בשום חלק ממערכות המזלות, ולכך אומרים הללו עבדי ה', משא"כ באחשורוש, שהיו נשארים תחת המזל, כי נס המן היה מפאת הטבע, ובעל הרחמים סיבב סבובים שיהיה ישועה לישראל בטבע מאשת המלך, ומרדכי שהצילו לאחשורוש ממות של בגתן ותרש, ולכך לא נקראים עבדי ה' רק עבדי אחשורוש כנודע, כי מלך הוא מרכבה למזל.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ב)

אכתי עבדי אחשורוש אנן
27

יודעים ומרגישים העמים כי בשום אופן לא יוכלו להכניע את ישראל בזה שיעבידו אותם, ולכן זוממים הם לכלותם מעל פני האדמה. ואם כי כבר עברנו את מעבר העבדות ונצלנו מלהיות עבדי פרעה, עדיין לא עברנו את מעבר הכליון, ואכתי עבדי אחשורוש אנן. אמנם לא ידעו העמים כי עם ישראל הוא נצחי ואינו בר כליון כלל, "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם".

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ד, על ההגדה, עמ' לז)

יד. הרבה נביאים עמדו להם לישראל
30

בפרק זמן אחד נתנבאו וחיו נביאים רבים. היו "אקדמיות" של נביאים. ישיבות של נביאים. לאלישע הנביא היו תלמידים: "בני נביאים". בזמן שהיתה נבואה קיימת בישראל, רבים היו שייכים למדרגה הזאת. הגמרא מגילה מוסרת שהיו המוני נביאים, אמנם מעט מאוד ידיעות נשארו לנו מהם. כל הנביאים היו תלמידי-חכמים וגדולי תורה. אין הנבואה מופיעה אלא מתוך התפתחות תורנית השכלתית מוסרית וצדקותית... אם-כן, היתה כאן מדינה מענינת ביותר: מדינה פוליטית, ממלכתית וחקלאית, ויחד עם זה מדינה של נביאים שהסתובבו בה למאות ולאלפים. אמנם, מעט מאוד נשאר מהם בכתב. בחלקו הראשון של ספר הכוזרי [מאמר ד אות יא] הדבר מתואר בהרחבה. כמה פעמים נזכרות להקות נביאים. "הגם שאול בנביאים" - ב' עם פַּתָּח במובן של ה"א הידיעה: הנביאים הידועים. שמואל אומר לו: לך "ופגעת חבל נבאים". במדינה הזאת מסתובבים אנשי רוח המקבלים הודעות אלוהיות ומתמלאים מהן.

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, וישב, עמ' 354)

ישראל היה עם של נביאים, כפי שמתאר ספר "הכוזרי" [מאמר ד אות יא]. היתה פה מדינה מאוד מעניינת, אשר לה מלכות וחקלאות, וגם היו מטיילים בה נביאים. להקות נביאים הסתובבו פה.

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, פינחס, עמ' 322)

הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה
30-31

מה שמסופר בתנ"ך על יהושע, יש לו ערך לדורות. בגמרא מגילה מסופר שהיו מאות אלפי נביאים בישראל, אולם לא כולם חיברו ספרים, לדוגמא: אליהו הנביא לא חיבר שום ספר. אין ענינו של נביא להיות "מחבר ספרים". השורש הדקדוקי של הביטוי נביא, הוא מלשון "ניב שפתים". הנביא הוא אורָטור, דברן אלוהי, "ונתתי דברַי בפיו ודִבר". הוא אדם שהשכינה מדברת מתוך גרונו. לכתחילה אין תפקידו לכתוב ספרים. נביאים נשלחו למסור פקודה, לבצע שליחות, לאותו דור. ענין שליחות הנביא הוא לפי הדור, ומן הסתם נעשתה השליחות, ולכן אין צורך בכתיבה. אבל לפעמים יש נבואה, המתגלה לאותו דור, אבל יש לה ערך לדורות. "נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה". במסכת בבא בתרא, מופיעה משמעותה של הכתיבה: "למען יעמדו ימים רבים". הכתיבה אינה המדרגה הראשונה של הנביא אלא השניה, ונבואה שלא נכתבה, אינה שייכת לדורות, על פי הסדר האלוהי.

(שיחות הרב צבי יהודה, כי תבוא, עמ' 410)

"בכל יום ויום [בת קול יוצאת מהר חורב]"... אם כן גם עכשיו מאז המשך החיים ועד עכשיו, הר חורב - סיני. מהמקום של גילוי תורה, מתן תורה ומאותו הדור וזה לא נפסק, "קול גדול ולא יסף" - ולא פסק. נבואה שנאמרה באותו הדור עם ערך נצחי. וכן במגילה בהלכות נבואה... יש מדרגות בנבואה. היו אלפי נביאים כיוצאי מצרים, מציאות של נביאים מקבלי דבר ה' משמי מרומים. ויש מצב של ביטוי - ניב שפתיים. הנבואה בדיבור ושם בגמ' ישנה הגדרה בענין נבואות שנכתבו. בירמיה ישנו פסוק "למען יעמדו ימים רבים" קיום משמרת לדורות על ידי הכתב.

(קנין תורה, מהד' אלנקווה, משנה ב)

נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה
30-31

במדרש רבה (פרשה ס): כתיב "עבד משכיל ימשול בבן מביש ובתוך אחים יחלוק נחלה", "עבד משכיל" זה אליעזר, ומהי השכלתו, אמר: כבר קללתו של אותו האיש בידו, שמא יבוא כושי אחד או ברברי אחד וישתעבד בי, מוטב לי להשתעבד בבית הזה ולא בבית אחר, "ימשול בבן מביש" זה יצחק שבייש את כל אוה"ע בשעה שנעקד ע"ג המזבח. והנה אמרו ז"ל נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לדורות לא נכתבה, ובודאי יש בזה לימוד לדורות מאחר שנכתב בנבואת שלמה המלך ע"ה... ולפי האמור יש לפרש הא דעבד משכיל, דכל איש צריך להיות בבחי' עבד לקבל עליו עול מלכות שמים ולטרוח בכל לבבו ונפשו ומאדו, אך עבד משכיל אומר "כבר קללתו של אותו האיש בידו", הם חלקי הרע הרובצים בכל חלקי האדם, "שמא יבוא כושי אחד וברברי אחד וישתעבד בי", היינו הוא טורח מניעות הטבע ויצרו הרע המושכהו לאחור כנ"ל, וזה יהיה המירוק שלו, "מוטב לי להשתעבד בבית הזה", הוא ביתו של תורה, לקבל עליו יגיעות ועול תורה, כי מי שהוא משכיל ופקח אין הצער הזה נחשב צער כלל. ורמזו ז"ל בש"ס כתובות (לט ע"ב): פקחות שבהן אומרות מפותה אין לה צער.

(שם משמואל, פרשת חיי שרה, שנת תרע"ג)

"בן אדם נבוכדראצר מלך בבל העביד את חילו עבודה גדולה אל צור... ושכר לא היה לו ולחילו מצור על העבודה אשר עבד עלי', לכן כה אמר וגו' פעולתו אשר עבד בה נתתי לו את ארץ מצרים" וגו' (יחזקאל כט). ויש להתבונן, הלוא אמרו ז"ל נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לדורות לא נכתבה. ובשלמא נבואות לפורענות האומות שנכתבו לדורות הוא ע"פ מאמר הכתוב (צפניה ג) "הכרתי גוים נשמו פנותם וגו' אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר". מה גם האומות שהרעו לישראל, הודיענו שה' יתברך נקם את נקמתנו, וגם מעיקרא שכבש נבוכדנאצר את כל האומות שהוא בשביל שלא יאמרו ביד אומה שפלה מסר את בניו. אך זה שניתן לנבוכדנאצר שלל מצרים תמורת שלל צור מה נ"מ לנו בזה?
ונראה דהנה מ"ש "ושכר לא היה לו ולחילו", פירש רש"י: לאחר ששללו שללה, עלה הים ושטף מהם לפי שנגזר עליה ועל שללה ליאבד בים, עכ"ל. ונראה בטעם הגזירה. דהנה במד"ר (פ' ט') כל צר שבמקרא חסר באדום הכתוב מדבר, וכל צור מלא בצור המדינה הכתוב מדבר. והנה בפרשה של מפלת צור (יחזקאל כ"ו) פעם כתיב מלא ופעם כתיב חסר, ומשמע דעכ"פ מפלת צור המדינה רמז על מפלת מלכות הרשעה...
והנה ידוע שהבטחת "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" עדיין לא נתקיימה בשלימות ביציאתם ממצרים, באשר יצאו קודם גמר הארבע מאות שנה... ועיקר הרכוש גדול יהיה לעת כשיושלמו כל הגליות שמסתעפין מחמת חוסר השלמת ארבע מאות שנה... שכל כסף וזהב שבעולם תלקט אותם מלכות הרשעה וכשיצאו ישראל יטלוהו עמהם, וכבר הגדנו שכסף וזהב הם לבושים לניצוצות הקדושים שהיו נבלעים בהם, ובמדרש שכל הספינות שנטבעו בים עתידין להיות יוצאין בים חיפה עם כל השלל שבתוכם לימות המשיח.
ולפי האמור מובן למה שלל צור נטבע בים, שהרי אמרו ז"ל (ברכות ד.): ראויה היתה ביאה שניה בימי עזרא להיות כביאה ראשונה בימי יהושע אלא שגרם החטא. ובודאי אם לא היה שם חטא היו מוציאין נמי מבבל רכוש גדול, אבל כשגרם החטא ולא הוציאוהו ישראל, שוב אי אפשר היה ששלל צור שהיה מעותד לישראל בכלל הרכוש הגדול שלעתיד יפול ביד נבוכדנצר, שהיה נחשב חזרה לאחור לשוב ולהתבלע בטומאתו של נבוכדנצר שלא למען לכנוס באמצעותו לרשות ישראל, וע"כ נטבע בים, שיהיה שמור לעתיד לישראל שיעלה בים חיפה בצירוף כל הספינות שנטבעו שם. אך שכר פעולתו אשר עבד בה ניתנה לו ארץ מצרים ושלל את שללה וגו', דהנה מצרים עשאוה ישראל כמצולה שאין בה דגן, ופירש האריז"ל שכל חלקי הקדושה שהיו שם הוציאום ישראל ואין עוד מה לברר משם... וע"כ שלל מצרים שאין בו שום חלקי קדושה נאות לנבוכדנצר תמורת שלל צור שהיו בו ניצוצי קדושה ומעותד לישראל... ומעתה מובן למה נכתבה פרשה זו כל עיקר, שהטעם הוא להודיענו כי מחשבותיו ונפלאותיו אלינו ובשבילנו, שצפה הקב"ה שישראל לא יצאו מבבל כמו הביאה הראשונה ויגרם החטא וכנ"ל, ע"כ העלה את הים על שלל צור ותמורתו ניתן לו שלל מצרים שכבר נתרוקנו מחלקי הקדושה.

(שם משמואל, פרשת וארא, שנת תרע"ט, עמ' קט-קיא)

יש לנו לדעת דתכלית נביאים וכתובים לא באו רק בשביל התוכחות שאמר הנביא לצורך השעה או לדעת אותו מעשה, דודאי אי אפשר לומר כן, שהרי עוד הרבה נביאים היו בימי אליהו ואלישע ובימי ירמיהו... וכולם אמרו דברי נבואה ותוכחה... וכדאיתא במגילה דף י"ד כל נבואה שהוצרכה לדורות ניתן ליכתב ושלא נצרכה לדורות לא נכתבה...". ורק אלו כ"ד ספרים קדושים אשר בכמה מהם אינו אלא סיפורים מכל מקום ניתנו ליכתב בקדושה ועפ"י נבואה או רוה"ק. ונקל לדעת שלא נשתנו אלו אלא כדי ללמד את ישראל חכמה ודעת המרומז בהם לבד הגלוי, ואין לך פסוק שאין מרומז בו איזה סוד או סתרי הטבע או דבר מוסר, ואם נראה בעינינו שהוא ריק מכל דבר, רק לעינינו הכהות נראה כן.

(הנצי"ב, קדמת העמק, הקדמה לביאורו לשאילתות, אות ב, עמ' 13)

ואם אמרו נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, הכוונה כי ישנה נבואה שנאמרה רק לשעה, וישנה נבואה שנאמרה לדורות, היינו שלא נפסקה עדיין הנבואה, ועד עולם נאמרת הנבואה מפי עליון לנביאו, ולכן נכתבה, דכשאנו מתדבקים בנבואה זו אנו מקשיבים בפנימיותנו התחדשות נבואות שבתוך נבואה זו, כי אין אנו יכולים להקשיב דבר ד' כי אם דרך צינור נבואה זו אשר נכתבה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ב פ"א מ"ג, עמ' כט [ובדומה שם, חי"ג, על התפלה, עמ' כא-כב])

לעומת ענינה של השראת השכינה המתפרטת אשר בשאר כתבי הקודש, שהיא 'לפי צורך השעה והדור והמעשה', ומתוך כך היא שנמשכה ו'הוצרכה לדורות', מופיעה היא בכפילות הקודש האחידה הזאת בהחלטיות קביעותה הנצחית, בתורה הקיימת לעד... ובארץ העומדת לעולם... ושתיהן כאחת עושות את כל המטע של חיי עולם אשר בתוכנו...

(לנתיבות ישראל, חלק א, עמ' קעג)

בענין הכתיבה של הנבואות, יש מאמר ידוע: 'נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה'. אמנם השעה, הדור, המסיבות, המצב, המעשה הוא הגורם הסיבה של התגלות אותה נבואה, אך היא נכתבה ונשארה לדורות הבאים; ויש נבואות שלא נשארו אצלנו בכתב. 'ושלא הוצרכה, לא נכתבה'. כתבי הקודש הם הנבואות שנכתבו ונשארו לדורות הבאים, בדומה לענינים המופשטים שיש לסדר 'למען יעמדו ימים רבים' (ירמיה לב, יד). ענינם של כתבי הקודש להישאר ימים רבים בהמשך הדורות. יש רקע לגילוי וסיבה לדברי הנביאים, והקב"ה הוא מסבב הסיבות, המצבים המעשה והדור, הגורמים להתגלות דבר ד' החינוכי הזה... הסיבה והגורם היו אותה שעה, אותו ענין, אותו דור ואותו מצב של הצבור, של כלל ישראל, של מלכות ישראל, ומתוך היסוד של אותו הדור, יש המשך לדורות, לכמה דורות, לימים רבים, ואף לדורותינו... הנביאים הם נביאים לנו. התגלות דבר ד' על ידי ישעיהו ירמיהו ויחזקאל היא באותה מלכות, באותו פרק היסטורי, באותו דור, אך בתוכם יש נבואה ש'הוצרכה לדורות'. יש לנבואה זו המשך ממשי עובדתי לנו. היא הוצרכה לדורות, ולדורותינו אנו. יש שני צדדים שהם אחד: א. אנו משתדלים להבין את ערכם האמיתי האלוהי של הדברים, להבין את מדע הנבואה באופן יסודי אוביקטיבי. ב. מה נמשך מזה לדידן. באמת אין כאן שני דברים אלא ענין אחד מציאותי... לא כל הנבואות נקבעו לדורות, אך לאלה שנכתבו לדורות יש המשך לכלל ישראל ולכל אחד ואחד מאִתנו, וגם לכל תלמיד חכם בכל המדרגות שבישיבה.

(שיחות הרב צבי יהודה, מס' 64, נבואה שהוצרכה לדורות (שיעור בספר יחזקאל), סעיפים 4, 9 [הובא בשיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 22-23, הערה 2])

ישנו דבר המייחד את נבואתם של הנביאים שנבואותיהם נכתבו, עם כל זה שקיים ביניהם חילוק מדרגות. הגמרא במגילה אומרת עליהן הגדרה משותפת: נבואה שנצרכה לדורות נכתבה. כל הנבואות, אף אם הן נראות שייכות רק לתקופה בה הן נאמרו, יש להן קשר ושייכות ממשית כנבואה לגבי עתיד העם, לדורות, מבלי לפרש לכמה דורות. ככל שמתקרבים ימי גאולת ישראל - שוב ה' לציון, הולכים ומתבררים יותר ויותר נבואותיהם של נביאי ישראל. כל דור שקרוב יותר, יכול להבין יותר פשט בנבואות. וכשאדם נשאל על מעשיו בעולם הזה, על גילוי נשמת חייו בעולם הזה, הוא גם נשאל - "צפית לישועה?" (שבת לא) וברש"י על מילים אלו: "לדברי הנביאים". כלומר האם ציפית וצפית והשקפת על מציאות עם ישראל בדורך, לראות כיצד מתגשמות בו נבואות הצופים, הנביאים.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, חלק ב, עמ' עט)

בספר המדרש והמעשה (שמות, עמ' 4) כתוב: "...'נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה'... שהסכימו והאמינו בה הדורות... אך כגון זו יכולה להקרא בשם נבואה באמת...", והעיר רבינו: "שהוצרכה לדורות הוא מאמתת ענינה ותפקיד שליחותה ולא מהסכמת האנשים". ועוד כתוב (שם, עמ' 6): "...נבואה שהוצרכה לדורות, כלומר שהסכימו עליה הדורות...", והעיר רבינו: "כאילו הוצרכה זה לא באמתת עצמה, אלא מצד הסכמת הדורות". ושם (עמ' 2) כתוב: "... וחז"ל אמרו בה (בפסקתא מובא בילקוט...)... ללמדך שהיו חכמים כאליהו, ומפני מה לא נתפרסמה נבואתם, אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, נבואה שלא הוצרכה לדורות לא נכתבה... והדברים כמתמיהים... מה זו תשובה 'שלא הוצרכה נבואתם לדורות', הא גופא קשיא, למה לא זכו גם הם לנבואה הצריכה לדורות, ומדוע אין זכרון להמה, וגם את שמם לא ידענו עד היום הזה?", והעיר רבינו: "אין שום קשיא, ממקור הנבואה יש שהוצרכה לדורות ויש שהיא לשעתה ולא לדורות, ולכן לא נכתבה לימים רבים, ולכן אין זכרון להם ולשמותיהם, לפי סדורי מקראי הדורות".

(שיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 22-23, הערה 2)

במסכת מגילה מופיעה הגדרה: "נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה". לדברי נבואה שנשארו לנו, יש משמעות עבורנו. אם נכתבו, סימן שיש להם ערך גם לנו.

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, פינחס, עמ' 382)

ההפטרות הן ההמשך של התורה. מדברי נביאים אשר נשארו לנו, נשארו רק אלה אשר הוצרכו לדורות. נביא הוא דברן: "ונתתי דברַי בפיו". ההגדרה היסודית היא: "נבואה שהוצרכה לדורות, נכתבה". אומרים חז"ל: "אלמלא חטאו ישראל, לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה, וספר יהושע בלבד". הנבואה מופיעה לצרכי הדורות. אומרים חז"ל שאם לא היו הדורות צריכים לכך, יכול להיות שלא היו מופיעים הנביאים. צרכי הדורות הם שגרמו שיופיעו נביאים, ונבואה שנכתבה זה מפני שנצרכה לדורות, להמשך הדורות בישראל, לדורותינו.

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, דברים, עמ' 22-23)

ערך הנבואות שנשארו בכתב אינו חולף אלא קבוע לאותו זמן וגם לדורות. קריאתו של ירמיהו הנביא לתשובה ולהתעלוּת פונה אלינו היום דרך כל הדורות, ועלינו להקשיב ולשמוע את נבואתו המדברת אלינו עכשיו.

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, מטות, עמ' 439)

"נבואה שהוצרכה לדורות - נכתבה, ושלא הוצרכה לדורות - לא נכתבה". הרבה נבואות לא נכתבו, ולכל נבואה שנשארה באוצר הכתובים יש ערך לדורות. לאור זה יש להתבונן על ההפטרות.

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, בשלח, עמ' 172)

נביאים רבים קמו לעם ישראל אבל לא כולם השאירו ספרים, כגון אליהו ואלישע, שיש מהם רק מעשים ועובדות. וכן נתן הנביא. ויש נביאים שהשאירו ספרים אחריהם. חז"ל מגדירים: "נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לא נכתבה". מה שנשאר בכתב יש ללמוד ממנו לא רק לאותה שעה אלא לדורות.

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, וארא, עמ' 91)

חז"ל מודיעים לנו שהיו הרבה מאוד נביאים במשך הדורות, אבל לא נשארו מהם ספרים, ורק נבואה שנצרכה לדורות נכתבה. דבר ד' אמנם נתגלה בתאריך מסויים ובתקופה מסויימת, אבל יש לו ערך כללי שנמשך לדורות. המובן של המושג 'לדורות' יכול להיות עד עת קץ. לכן, לדבר ד' שנכתב יש צורך לכל הדורות, וגם לדורנו. יש להתרגל לכך שהוא נוגע גם לנו. דבר ד' הוא "קול גדול ולא יסף", ורש"י מפרש שהקול לא פסק והוא קיים לעולם. לדבר ד' שהופיע במצבים אמיתיים של נבואה ונכתב, יש ערך נצחי וערך של קביעות כלל עולמית. על כן עלינו להתבונן ולראות מהו ערכם של הדברים שנאמרו אז על ידי הנביאים עבורנו. יש לראות את שייכוּת המגע שלנו עם האטמוספירה של אז, של זרובבל ויהושע, עזרא ונחמיה. ככל שמִתרגלים לפתוח אוזן בגישה זו, לקלוט ולתפוס את הערך של דבר ד', שנאמר אז, לגבינו היום, כך זוכים אנו להבנה אמיתית יותר של מציאותנו.

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, בהעלותך, עמ' 110-111)

ברמב"ם מוזכר שיהושע שלח שלוש איגרות ליושבי הארץ. "שלשה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ. הראשון שלח להם מי שרוצה לברוח - יברח. וחזר ושלח: מי שרוצה להשלים - ישלים. וחזר ושלח מי שרוצה לעשות מלחמה - יעשה". מה שמסופר בתנ"ך על יהושע, יש לו ערך לדורות - "נבואה שנצרכה לדורות, נכתבה". השליחות האלוהית של יהושע נכתבה, כי היא נצרכה לדורות.

(שיחות הרצי"ה על ארץ ישראל, ארץ ישראל, מצוות ישוב הארץ, פרק 11, וארץ ישראל, הנכרי אשר בקרב הארץ, פרק 1)

יש להתרגל לשמוע היטב אל דברי הנביאים המדברים אלינו דרך הדורות. בגמרא מבואר שהיו נביאים רבים נוספים על אלו אשר השאירו לנו ספרים, "אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה, לא נכתבה". לכן אם נבואה נשארה בכתב, זה סימן שהוצרכה לא רק לאותו דור אלא לדורות ולדורֵנו בכלל. קול דברי ישעיהו וירמיהו אינו פוסק מאז ועד הנה והם גם שייכים למציאותנו. על כן עלינו לפקוח עינים אל מה שישעיהו מדבר אלינו עכשיו: "ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, וחסדי מאתך לא ימוש, וברית שלומי לא תָמוּט".

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, כי תצא, עמ' 372)

הגמרא מגילה מתארת שבמצב נבואה נורמלי היו נביאים רבים בישראל, מהם השאירו דברים בכתב ומהם לא השאירו, כגון אליהו הנביא ונתן הנביא שאין לנו מהם ספרים. נזכרו אמנם עובדות ושמות אבל נבואותיהם שנאמרו לאותו דור לא הועברו אלינו, כהגדרת חז"ל: "נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה, לא נכתבה". יש נבואה שנאמרה לאותו דור מפני סיבות מיוחדות, אבל ערכה קיים לכל הדורות. הגורם לאמירתה נעוץ באותו הדור, אבל לאחר שנאמרה יש בה צורך וערך לדורות הבאים, ועל כן נכתבה, כגדר כתיבת הדברים שהוא "למען יעמדו ימים רבים". אמנם נבואה זו נמשכה בעקבות דברים זמניים, אבל אם היא נכתבה סימן שיש בה צורך לדורות עולם בלי הגבלה ויש לה ערך נצחי על פי אמיתיות האמונה. ישעיהו וירמיהו ממשיכים לדבר אלינו מאז ועד הנה לאורך הדורות, ועלינו להטות את אוזנינו לדבריהם האלוהיים.

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, בהר, עמ' 249)

יש לזכור הדרכת חז"ל: "נבואה שהוצרכה לדורות, נכתבה, ושלא הוצרכה, לא נכתבה". יש נבואה שנאמרה לאותו דור מפני סיבות מיוחדות, אבל הערך שלה קיים לכל הדורות. הגורם לאמירתה נעוץ בסיבות זמניות של אותו דור, אבל אם היא נכתבה, סימן שיש בה צורך לדורות עולם בלי הגבלה, ויש לה ערך נצחי על-פי אמיתיות האמונה. ירמיהו ממשיך לדבר אלינו מאז ועד הנה, ועלינו להטות אזנינו לדבריו האלוהיים.

(שיחות הרצי"ה על ארץ ישראל, ארץ ישראל, מצוות ישוב הארץ פרק 22)

"ואינם מתבישים (הנביאים) לתבע צרכיהם של ישראל מן אביהם שבשמים" (שה"ש רבה פ"א [ז]). והעיר שם רבינו: "עי' מגילה יד:".

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, בלק, עמ' 316)

אדם הבא מבני אדם שעומדין ברומו של עולם ומאן נינהו בני קרח דכתיב ובני קרח לא מתו תנא משום רבינו מקום נתבצר להם בגיהנם ועמדו עליו
32-33

דע כי מפני שגיהנם מקום ידוע לדיני העונש והצער, כינו אותו ז"ל לכל דברי צער כחלאים והפגעים והגלות והדומה להם, והוא שאמר החכם לתלמידו, מזהירם אחר שהם סובלים בעולם הזה הגופני הגלות והפגעים, שישתדלו לקנות המנוחה וההשקט בעולם הנשמות ולא יענשו גם בבא, ואמר: במטותא מינייכו לא תירתו תרתי גיהנום [יומא עד ע"ב]. ומפני שאמר הכתוב "ובני קרח לא מתו", דקדק החכם הזה שנענשו והגיע עונשם למיתה, רק שעשו תשובה ואמרו משה אמת ותורתו אמת והם בדאין [סנהדרין קי ע"א], ובהיבקע הארץ אשר תחתיהם, והוא גיהנום שלהם, נתבצר להם מקום שם שישבו עליו ולא נבלעו, כאשר יארע לפעמים במקומות המתבקעים שישאר קצת מקום שלא יתבקעו וינצלו בו אנשים. ואלו היו ראויין להבלע זולתי שעשו תשובה, ונעשה להם נס ונשאר תחתיהם קצת מקום בתוך הבקע שלא נפל ועמדו עליו, ומפני שהיה ראוי להם ליפול אלא שנשאר אותו מקום הבקע בהשגחה מאתו יתברך להצלתם, אמרו כאן שעמדו ברומו של עולם.

(חידושי הרשב"א על אגדות התלמוד, כאן)

שבע נביאות מאן נינהו שרה מרים דבורה חנה אביגיל חולדה ואסתר וכו' יסכה זו שרה ולמה נקרא שמה יסכה שסכתה ברוח הקדש שנאמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה וכו' מרים דכתיב ותקח מרים הנביאה אחות אהרן וכו' שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן
33-37

וע"ד המדרש הנביאה אחות אהרן, ולא אחות משה, אלא מלמד שהתנבאה בזמן שהיתה אחות אהרן עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל. ע"כ. ומה ששורה הנבואה על אשה, נראה לומר שאין לתמוה, שהרי מין האדם היא, ואדם נקראת שנאמר (בראשית ה) "ויקרא את שמם אדם". והנה מזה אמרו שרה היתה נביאה כמרים או גדולה ממנה, שנקראת יסכה על שם שסוכה ברוח הקדש, ודרשו רז"ל "כל אשר תאמר אליך שרה" וגו' (בראשית כא) - מלמד שהיה אברהם טפל לשרה בנבואה. אבל הכתוב לא הזכיר נבואה עד מרים, או מטעם מדרש שהזכרתי, או מטעם שרצה להמתין עד זמן הגלות השכינה, שעליו אמרו רז"ל: ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, והודיענו כי מרים הנביאה מקלסת לשכינה וכל הנשים אחריה ואומרת השירה הזו בעצמה כמשה ובני ישראל.
ועוד תמצא עיקרים גדולים שבתורה מפורשים ע"י נשים כענין העוה"ב הנקרא צרור החיים ע"י אביגיל, וענין תחיית המתים וסדרי תחנה על ידי חנה, וענין הגלגול ע"י התקועית. וכל זה יורה שאין האשה דבר טפל לגמרי, אבל יש לה עיקר. ודרשו רז"ל במסכת מגילה: שבע נביאות הן אלו הן, שרה, מרים, חנה, דבורה, חולדה, אביגיל, אסתר. וזה כנגד שבע מדות המקבלות.

(רבינו בחיי, שמות פרק טו פסוק כ)

שבע נביאות מאן נינהו וכו' אביגיל וכו' (יד:) אמר לה השמיעי לי אמרה לו לא תהיה זאת לך לפוקה
33-יד:

ומש"כ מאביגיל [להוכיח שיראת כבוד נחשבת אונס לענין אשת איש שנבעלה], אדרבא משם ראיה דיראת הכבוד לאו כלום היא, ומשום הכי לא שמעה לו, וסכנה לא היתה אז לפניה, שלא שלח לקחתה כעובדא דבת שבע, אלא הציע לפניה ברצונה, ורוח הקודש שבה החכימה אותה, שע"י הפיוס ישוב מהצעתו, ובמקום שבטוחים ע"י פיוס לא נחשב סכנה אפילו במלכי אוה"ע, וכדברי מג"א סי' קד סק"א דאותו חסיד היה בטוח שיקבל תשובתו, ומשו"ה לא השיב על שלומו של אותו הגמון. וק"ו שאותה צדקת, שהיתה מהנביאות, היתה בטוחה שיקבל אותו צדיק תשובתה, וכמו שהיה, ובפרט בענין זה שנחה עליה רוה"ק וצפתה למרחוק, כמו שהוכיחו מכאן במגילה פ"ק שהיתה משבע נביאות שעמדו לישראל.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, עזרת כהן, סי' י, עמ' לג)

יסכה זו שרה ולמה נקרא שמה יסכה שסכתה ברוח הקדש
34-35

רש"י מזכיר ששרה היתה נביאה, "יסכה זו שרה על שם שסוכה ברוח הקודש", ואף עלתה בנבואה על אברהם אבינו, כמו שכתוב: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה". כך היא הבריאה האלוהית של נשמה מיוחדת זו. לעומת זאת, על אברהם נאמר: "עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי, מצוֹתי חֻקותי ותורתי". ההדגשה היא על צד התורה... באופן יסודי בנין בית-ישראל מורכב משני צדדים יחד: האב והאם. והם אינם נפרדים, חס ושלום. הצד של תורה - אצל אברהם, והצד של נבואה - אצל שרה.

(שיחות הרב צבי יהודה, לך לך, עמ' 117)

יד. ותקח מרים הנביאה אחות אהרן וכו' שהיתה מתנבאה וכו' עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל
36-37

ורז"ל אמרו (סוטה יא ע"ב) שפרה זו יוכבד ופועה זו מרים... ונ"ל שפועה לשון דיבור, וזה מורה ממש על מרים שהיתה נביאה כארז"ל ותקח מרים הנביאה אחות אהרן - שהיתה מתנבאת עתידה אמי שתלד בן המושיע לישראל, ובפרשת וארא (ז, א) פירש"י שנבואה לשון דבור נגזר מלשון "בורא ניב שפתים".

(כלי יקר, שמות פרק א פסוק טו)

ותקח מרים הנביאה אחות אהרן ולא אחות משה וכו' שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן וכו' עמד אביה וטפחה על ראשה ואמר לה בתי היכן נבואתיך היינו דכתיב ותתצב אחתו מרחק
36-39

במיתת משה נפסקו כל אורות... וכמו כן בלידתו נפסקה נבואה מכולם, כי הוא כנר באבוקה שנמשך האורה מנר לאבוקה ונר כבה, כן נמשך שפע נבואה מנביאים למשה שהיה אור גדול. וזהו יובן מ"ש ותקח מרים הנביאה את התוף וכו', אחות אהרן ולא אחות משה, אלא שהיתה מתנבאת כשהיתה אחות אהרן וכו'. יש להבין דמה בכך, מכל מקום אחות משה היא ג"כ? וגם למה נזכר זה מכוון גבי שירת הים? אלא הענין אחות אהרן, היינו כל זמן שהיתה אחות אהרן היתה נביאה, אבל כאשר היתה אחות משה, שנולד משה, פסקה נבואה מאתה כמ"ש, ולכך טפחה על ראשה היכן נבואתה, כי נסתלקה נבואתה. וזהו ותתצב אחותו מרחוק וכו', כי נסתלק רוח הקדש, וזהו שעמדה מרחוק.
והנה בשירת הים יצאו נשים ומרים "בתופים ומחולות", ולמה לא יצאו אנשים בכלי שיר? אבל ידוע כי כלי שיר הם לעורר שמחה כדי שיחול רוח הקדש, כדכתיב [מלכים ב' ג, טו] "קחו לי מנגן" וכו', וישראל היו אז במעלה נשגבה, וחל עליהם רוח הקדש בלי התעוררות כלי שיר. אבל נשים הוצרכו הכנת כלי שיר לחול עליהם. רק קשה הא מרים כבר היתה נביאה וחל רוח הקדש? לזה אמר אחות אהרן, אז חל, אבל בלידת משה פסק, ולכך אז התחילה בכלי שיר לעורר הרוח הקדש, וכן היה, וחל כמקדם.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש טו)

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות סוטה יב ע"ב, ודף יג ע"א]


דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן
45-46

וסוד הדבר כי אדם היה ראוי להיות כתנות אור, ואפילו עקבו היה מכהה גלגל חמה. ואם לא חטא היה קרן אור פניו, והאור נקרא קרן, כמו שנאמר (חבקוק ג, ד) "קרנים מידו לו", והסתכל בחמה אזי יהיה נראה לך כמה קוים נמשכים והם קרני החמה. וכשחטא אדם ונתלבש בכתנות עור, והוא עפר מן האדמה ונעשה חומר כלי חרס כחומר ביד היוצר, והמסולאים בפז "איכה נחשבו לנבלי חרס" וגו' (איכה ד, ב), הרי ירד מקרן דהיינו קירון לחרס שהוא פך. וקריאת שם אדם מתחילה היה מורה על "אֶדַמֶה לעליון", ואח"כ השם מורה על אדמה, "עפר מן האדמה", והוא פך כלי חרס... והנה נמשך קלקול זוהמת הנחש מדור לדור עד לידת האחים יעקב ועשו, ונכנסת הזוהמא בעשו והיה חקוק בירך שלו נחש, ו"לא נחש ביעקב". וסמאל שרו של עשו "נגע בכף ירך יעקב", והוא מטמא במגע, והטומאה נגעה בירך השבטים אשר כרעו לפני עשו שהוא אל אחר וצריכין לזיכוך. ובנימין נתעלה בזה שלא כרע לעשו, על כן לו היתה המלוכה ולפניו יכרע כל ברך. אך לא נמשח בקרן, כי קרן הוא דוקא לדוד, כי דוד ומשיח תיקון אדם, בסוד אד"ם, אדם דוד משיח, ואז יוחזר קרן אור פניו. ומלכות שאול היה בשאלה... ונמשח בפך כי עדיין לא נתקן אדם להיות קרן, רק הוא פך כלי חרס. והמלוכה זו באה לו כי ירך בנימן לא כרע לעשו... וזהו סוד "נשאר על פכים קטנים" [חולין צא ע"א], כי עדיין לא נולד בנימין שהוא הקטן. ועליו אמר הקב"ה "ומלכים מחלציך יצאו", זהו שאול ואיש בושת ונמשח בפך. ודוד ושלמה נמשחו בקרן, ובעונותינו הרבים "גדע בחרי אף כל קרן ישראל" (איכה ב, ג), עד לעתיד "וירם קרן משיחו".
ובגלות יון הנקרא קרן מצד הקליפה, כמו שנאמר (דניאל ח, ה): "והצפיר קרן חזות בין עיניו", והחשיכו עיניהם של ישראל, ורצו לסלק לגמרי הקדושה אפילו קרן שור שרמזתי למעלה, ואמרו כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל. וכשגברו החשמונאים מצאו פך של שמן. ומאחר שלא היה מלכותם ממלכות דוד, מצאו פך, כמו המלכים שלא היו מבית דוד שנמשחו בפך של שמן, כן מצאו פך שמן והיה חתום בחותם כהן גדול.

(של"ה, פרשת ויגש תורה אור אות יב)

"וישלח ד' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל" (שמואל א' יב, יא). שמואל הנביא מדבר על עצמו, כאילו היה מזכיר שמו של מישהו אחר. תפלת חנה היתה "ונתת לאמתך זרע אנשים", ואמרו לנו חז"ל: "זרע שמושח שני אנשים, ומאן אינון שאול ודוד" (ברכות לא ע"ב). שני אנשים מלכים אלו, האחד נמשח בפך: "ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו" (שמואל א' י, א) והאחד נמשח בקרן: "ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אותו בקרב אחיו" (שמואל א' טז, יג), ואמרו חז"ל: "דוד ושלמה שנמשחו כקרן נמשכה מלכותן, שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן". מלכות הפך היתה ארעית, זמנית, ואילו מלכות הקרן היתה מלכות קבועה נצחית. שאול מסמל את תוכן הדאגות הזמניות של הכלל, ואילו "דוד מלך ישראל חי וקיים", דוד מסמל את תוכן חייה וקיומה הנצחי של האומה. את שתי הבחינות ביקשה חנה בשביל שמואל. ואדם שיש בו שתי הבחינות הללו, אף הוא עצמו איננו מכיר את עצמו. זוהי נשמה עמוקה ביותר, שאנחנו רק יכולים להגיד עליה שהקב"ה עשה אותה, כמו שאמר שם שמואל על משה ואהרן "ד' אשר עשה את משה ואת אהרן" (שמואל א' יב, ו), ושאחרת אין היא נתפסת בהכרה, אף לא בהכרת עצמה.

(מאמרי הראיה, עמ' רסד-רסה)

שאול רצה לבדוק את עצמו ואת העם אם הם ראויים להתגבר על הטבע מכל וכל, כדי שימחו לגמרי זכר עמלק. ע"כ היתה הבחינה כי העבודה הרצויה למעלה מן הטבע היא כשלא ירצה גם בטבע נפשו מה שהוא נגד ה' יתברך, שאז אות ששינה את טבעו לגמרי. א"כ כאשר ראה בנפשו ובנפש העם שבלב הם חומלים על הצאן, א"כ לא נשתנה טבעם, אע"פ שהיה בידם לעשות כפי התורה... דוד המלך ע"ה זכה שינהג גם בנס וגם בטבע, והיינו שיהיה הטבע בברוך בנס. ומי שהוא במעלת מלך, לפי השקפת ההמון ראוי להשפע ע"י טבע, ומעלת צדיק ובעל תורה לשפע הנס, אבל דוד המלך היה כלול משניהם, בשעה שיושב ועוסק בתורה כו' [היה מעדן עצמו כתולעת], ובשעה שהוא יוצא למלחמה [היה] מקשה עצמו כעץ (מו"ק טז ע"ב)...
והנה עבודת החומר שהיתה בימי שאול שישראל עדיין לא היו מוכנים לעבודת השכל, ע"כ אמרו חז"ל: שאול שנמשח בפך והיתה עבודתו בענין העם רק בחומר, וזכה לטבע שאינו מתוקן כ"כ, ע"כ לא נמשכה מלכותו, דוד שנמשח בקרן, המורה על השכל כמו קרני ההוד של משה רבינו ע"ה, ו"קרני ראם קרניו" כמש"כ לעיל [עמ' קצ-קצא], ונעשה ראוי לנס, ומ"מ כפה שכלו ג"כ לעבוד בטבע, נמשכה מלכותו.

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, מהד' תשנ"ה עמ' קצג-קצד ועמ' ר)

שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן; דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן. יש כאן דבר גדול: הפך הוא הסמל של "הפכים הקטנים", המחשבות והמושגים הקטנים של אנשים קטני מוח. וזה היה מה שהביא את יעקב להסתכן ולעבור את הירדן, כמו שכתוב (בראשית לב, כד): "וַיִוָתֵר יעקב לבדו", ופירש רש"י: "שכח פכים קטנים"; ומיד "ויאבֵק איש עמו", שהמלאך בא להורות לו שהוא חייב להיות גדול, ושינה את שמו לישראל, ללמדו שיבטח בעצמו ובה'. לעומת זאת, הקרן הוא סמל לקרן האיל בעקידה, סמל הבטחון בה' והנכונות להקריב את החיים בשביל דברים גדולים, ולכן דוקא בקרן תוקעים למלחמה. ושאול נמשח בפך עד שיוכיח את עצמו, ואכן, הוא לא הצליח, ונכשל בחוסר בטחון.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי שמואל א פרק י פסוק ב, עמ' כט)

וכל המושג של כח מסומל במלה "קרן". ולכן "קרני" השור נקראו כך, כי הן כוחו. ומשום כך כתוב (שמואל א ב, י): "ויתן עוֹז למלכו ויָרֵם קרן משיחו", כלומר, עוזו וכוחו וממשלתו. ומשום כך נמשחו מלכי יהודה בקרן. אבל בשאול כתוב (שמואל א י, א): "ויקח שמואל את פך השמן וַיצוֹק על ראשו", והביא הרד"ק שם: "ואמרו: שאול ויהוא שנמשחו בפך, לא נמשכה מלכותן. דוד ושלמה שנמשחו בקרן, נמשכה מלכותן". כלומר, שהקרן מסמלת את הכח והממשלה, שהם גם הדר וגם הוד. ולכן מי שקיבל הוד קיבל גם הדר - וזה שבט יהודה והמלכים שיצאו ממנו.

(פירוש המכבי דברים פרק לג פסוק יז עמ' שצא)

[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות יב ע"א]


רש"י - [מנין מ"ח נביאים]

הערתך ע"ד רש"י בדבר השלמת המ"ח נביאים, שהיה ראוי להשלים ע"י האבות, חלקיה ושלום [שהיו נביאים, כאמור לקמן יד ע"ב], באמת הדברים קשים בענין המנין הזה, שהרי הש"ס מסיק דדוקא מי שנבואתם נכתבה והוצרכה לדורות קא חשיב. ואינו דומה כלל למנין נביאים והם כהנים שיצאו מרחב הזונה, דלא בעינן בהו נבואה שהוצרכה לדורות, וכבר העיר הגר"א על המנין מטעם אחר כמבואר בהגהותיו. והטורי אבן העיר כמש"כ, וחשיב אלעזר הכהן, עיי"ש. ונראה דרש"י סמך על דברי בה"ג, שדבריו דברי קבלה, ובע"כ היה מקובל דהני דקא חשיב הם בכלל נביאים שנתנבאו והוצרכה נבואתם לדורות, ומאחר דבה"ג חשיב מקצת האבות ולא חשיב חלקיה ושלום, מסתמא קיבל שאלה אע"פ שהיו נביאים אבל לא נתנבאו מה שהוצרכו לדורות, ע"כ אינם משלימים את המנין, וע"כ לא ידע מי הם השנים הנדרשים להשלמה.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, אגרת לרבי צבי יהודה הכהן קוק, י"א אדר ב תרפ"ז, אוצרות הראי"ה, מהדורת תשס"ב, ח"א, עמ' 546-545)

ובענין מנין הנביאים, גם אם סמך רש"י ז"ל אקבלת בה"ג, לאידך גיסא, צריך בירור בהאי כללא דכל שהוצרכה לדורות נכתבה, והרי נריה ומחסיה אין לנו שום נבואה שנכתבה מהם, רק מה שנזכרו בתור אבות ברוך ושריה, והאם נאמר גם בזה קבלת בה"ג בענין הכתיבה והגדרתה.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, אגרת לרבי צבי יהודה הכהן קוק, תענית אסתר תרפ"ז, נדפס בשיחות הרב צבי יהודה, ראה, עמ' 228, הערה 30)

ועל דבר חשבון המ"ח נביאים, ודאי הדבר קשה, ובע"כ צריכים אנו לדחוק שהיה מקובל הבה"ג שכולם היתה להם נבואה שהוצרכה לדורות, ונכתבה. ואולי היו מכלל ספרי הקודש הנאבדים, כמו ספרי הנביאים שנזכרים במקרא, כדברי הימים למלכי ישראל ויהודה, ויתר ספרי נבואה ממין זה, ובודאי הדבר דחוק, ולחומר הנושא צריך לומר כן.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, אגרת לרבי צבי יהודה הכהן קוק, כ"ו אדר ב תרפ"ז, נדפס בשיחות הרב צבי יהודה, ראה, עמ' 228, הערה 30)

רש"י - דוד [היה נביא]

דוד הוא איש פלא, שקיבל את המלכות משמואל הנביא. הוא איש צבא, תקיפות בצבא ויחד עם זה שייך לגדלות התורה. ספר תהילים של דוד המלך נמצא בין ה"כתובים", אולם מוזכר שספר תהילים קדוש יותר משאר הכתובים, ואכן דוד נכלל בנביאים. דוד היה גם נביא וגם בעל רוח הקודש. מצבים שונים הופיעו באותו אדם... "רוח ד' דבר בי ומלתו על לשוני". כמובן, זאת נבואה, כמו שכתוב "ונתתי דברי בפיו ודבר". דוד המלך היה נביא ובעל רוח הקודש, מתוך רוחניות עליונה. תכנית בית המקדש התקבלה על ידו מפי שמואל הנביא וביצועה היה על-ידי בנו שלמה.

(שיחות הרב צבי יהודה, פקודי, עמ' 414)

במסכת מגילה נמצאת רשימה של ארבעים ושמונה נביאים שעמדו להם לישראל. דוד מופיע שם במדרגת נביא. דוד שייך לנבואה וגם שייך לרוח הקודש. קיימות שלוש מדרגות: תורה, נביאים וכתובים. כתובים נחשבים למטה מן הנביאים בערכם, והם מופיעים מתוך רוח הקודש... דוד המלך מופיע גם בתור בעל נבואה, בספר שמואל, וגם בתור בעל רוח הקודש במפעלו הגדול "תהילים", השייך לכתובים... בסוף גמרא פסחים יש הגדרות של המדרגות השונות בהשראת השכינה של דוד המלך. היו מצבים שהוא פתח בשירה ומתוך כך שרתה עליו שכינה, ולפעמים שרתה עליו שכינה ומתוך כך פתח בשירה. היו מדרגות בגדלותו השירית-הנבואית: לפעמים דברי שירה וקדושה שלו חלו עליו במדרגת רוח הקודש, ולפעמים - במדרגה נבואית.

(שיחות הרב צבי יהודה, וירא, עמ' 154)

עוד לכפל התכונות שהיה גם בעל רוה"ק, שבמדרגת הכתובים שאחרי הנביאים, וע' פסחים קיז, וגם נביא, מגילה י"ד רש"י ור"ח, ורמב"ם אבות פ"ד מ"ג ומכאן פרק יח של תהילים שנכפל מקודם בשמואל ב' במדרגת נביאים, ושם רוח ד' וכו' ומלתו על לשוני.

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, וירא, עמ' 156 הערה 69)

דוד המלך שייך במידה מסויימת למדרגת הנבואה, ומזה נמשכת חכמתו של הבן.

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, חיי שרה, עמ' 213)

דוד המלך הוא משורר אלוהי, אשר "רוח ד' דִּבֵּר בי ומִלתו על לשוני". אין להתחמק מזה. " רוח ד' דִּבֵּר בי" - זו נבואה... ובחז"ל יש רשימה של ארבעים ושמונה נביאים שנתנבאו לישראל, ודוד נכלל ביניהם.

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, ראה, עמ' 228)

על דוד המלך לא נאמר בפירוש שהיה נביא, אך יש מסורת חז"ל, המובאת ברש"י ורבינו חננאל, שדוד מופיע ברשימה של ארבעים ושמונה נביאים שנתנבאו לישראל. אך יש נוסח חותך, מרעיש ומזעזע בשני פסוקי ההקדמה האלה: 'רוח ד' דִּבר בי ומִלתו על לשוני' (שמואל ב כג ב). זו ההגדרה האישית שלו: רוח ד' דיבר בי, בתוכי, והמִלה של ד' על לשוני. נורא! כאשר רוח ד' מדבר בתוך האדם אין לזה מובן אחר מאשר נבואה. זהו תואר של נביא, כפי שמפורש בתורה. יש פרשה מיוחדת: ' נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך' (דברים יח יח), ומיד אחר כך יש הגדרה: 'ונתתי דברַי בפיו ודִבר אליהם את כל אשר אצונו' (שם). 'ומלתו', המלה האלוהית השמימית, 'על לשוני', זו טרמינולוגיה ברורה של נבואה.

(שיחות הרב צבי יהודה, מס' 29, דוד המלך, סע' 7 [הובא בשיחות הרב צבי יהודה על התורה, ראה, עמ' 228, הערה 31)

הנביאים הם שליחי ה', מתוך דבר ה'. "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך". ומדרגות בנביאים, יש שמיעה, ויש דיבור של נבואה, ויש כתיבה כתובים. בגמרא במגילה: המון נביאים בישראל, כדברי משה רבנו: "מי יתן כל עם ה' נביאים". על שאול נאמר "הגם שאול בנביאים". ודוד המלך, נביא ומלך: "נעים זמירות ישראל", "רוח ה' דבר בי ומילתו על לשוני".

(מתוך התורה הגואלת, חלק א, עמ' קצה)

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מח ע"ב]


רש"י - שלמה [היה נביא]

על דברי פלוני [ר' אהרן יצחק זסלנסקי, פחד יצחק עמ' י] בפנייתו לרבינו: "...בראותי היום את מאמרו 'לצדקת ראשונים' [שנדפס ב"סיני" ואחר כך בספר לנתיבות ישראל ב, עמ' רי ריד], מתכבד אני להעיר על מה שראיתי בהחפזי, שכת"ר מפקפק ומסתפק על יסוד דיוקים אחדים ש'שלמה אינו בכלל הנביאים' ותמיהני טובא: א) בסוף סוטה על המשנה - משמתו נביאים ראשונים אומרת הגמ', מאן נביאים הראשונים אמר רב הונא זה דוד ושמואל ושלמה... ב) הרמב"ם בשמונה פרקים פ"ה מביא: וכבר הזהיר הנביא עליו השלום על זה ואמר (משלי) בכל דרכיך דעהו...", העיר רבינו: "דיוקים אחדים - לא מדיוקים אחדים אלא ממה שאינו במנין הנביאים שבסדר עולם, בהגהות הגר"א, ובר"ח, מגילה יד". "נביאים... שלמה - שאלה זו הלא חוזרת על הר"ח וסדר עולם והגר"א, ואין בזה שום סתירה, כי מה שלא נמנה שם, במגילה יד, הוא למנין מ"ח נביאים שהוצרכו לדורות, ויוכל מ"מ ג"כ להיות בכלל שאר הנביאים הרבים, כמ"ש שם: מלבד מה שאפשר שכל הגדרה זו של נביאים הראשונים נתבטלה אח"כ שם בסוף סוטה בדר"נ אלא לאפוקי חגי זכריה ומלאכי". "הנביא - והשם הזה של נביא בדהרמב"ם בשמנה פרקים אינו דוקא לפי דיוק מדת המדרגות של הנבואה, שכן הוא גם בגמרא ברכות יג [א] נביא הוא דקא מסדר לשבחיה דרחמנא, ראש השנה ד [א] נביא מבשר להו לישראל".

(שיחות הרב צבי יהודה, האזינו, עמ' 532, הערה 9)


יד ע"ב

יד: עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם
2-3

...ובאשר ידעו שענין מלוכה שייך ליהודה, חשבו ליוסף כמורד במלכות בית דוד שחייב מיתה... והלכו לשכם לרעות את עצמם, היינו לחלוף כח רוחני שיהיה ביכולתם לעשות בו דין מורד במלכות. וזה "כי שמעתי אומרים נלכה דותינה לבקש לו נכלי דתות להמיתו", וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבקשו לו דין מיתה עפ"י הוראת שעה אף שידעו שאיננו מחויב מיתה מצד דין תורה, עכ"ד. ולפי דרכנו יובן עפ"י דברי הש"ס מגילה שהשיבה אביגיל לדוד עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם ואין על נבל דין מורד במלכות, כן נמי אף לפי שיטתם לא היה ליוסף דין מיתה עפ"י דין תורה, אלא שרצו לדונו עפ"י הוראת שעה.

(שם משמואל, פרשת מקץ, שנת תרע"ד, עמ' קמז-קמח)

כתוב בגמרא שבאמת היא פתחה בטענה הלכתית ואמרה: "וכי דנין דיני נפשות בלילה?" כלומר, הלא רק אתמול התחלתם לדון, ועל פי הדין דנין ביום הראשון בזכותו ולמחרת בחובתו, ובלילה אסור לדון, ואם כן, איך אתם הולכים להרגו? (עיין תוספות שם). ודוד עונה (שם:): "מורד במלכות הוא, ולא צריך למידייניה [בשני ימים, אלא אפילו ביום אחד]. אמרה לו: עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם". ואע"פ שטענתה זו לא היתה נכונה, שהרי כל ישראל כבר ידעו, בכל זאת דוד התרשם מאד ממנה.

(פירוש המכבי שמואל א' פרק כה פסוק כו, עמ' קמח-קמט)

וברוך טעמך וברוכה את אשר כלתני [היום הזה] מבוא בדמים וכו' אמר לה השמיעי לי אמרה לו לא תהיה זאת לך לפוקה
3-7

"ולא תהיה זאת לך לפוּקָה"... גם המנהיג הוא בן אדם וחלש וקרבן ליצר הרע. ודוד במיוחד היה כך, וכמו שכתב רלב"ג (שמואל ט', כ, כו): "...כי טבעו [של דוד] היה נוטה אל ריבוי המשגל...". ועל זה אומרת הגמרא שאמר דוד (פסוק לג): "וברוך טעמך...".

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי שמואל א פרק כה פסוק לא, עמ' קנ)

וברוך טעמך וברוכה את אשר כלתני [היום הזה] מבוא בדמים דמים תרתי משמע וכו' אמרה לו לא תהיה זאת לך לפוקה זאת מכלל דאיכא אחריתי ומאי ניהו מעשה דבת שבע
3-9

ואמרינן באביגיל שתבעה דוד... ואמר דוד ברוך ה' שמנעני "מבוא בדמים, דמים תרתי" - דם נדה ודם נבל. והקשה מהרש"א, הלא גם מאיסור אשת איש נמלט, ולמה לא בירך בזה גם כן? ע"ש שדחק. אבל באמת לא קשיא מידי, כי ידוע לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה [ע"ז ד ע"ב]. ואם כן אילו בא דוד על אביגיל, לא היה צריך לבוא על בת שבע, דמאי שנא הך אשת איש מהך אשת איש, אבל הרויח דוד כי בת שבע לא היתה נדה, כדכתיב [שמואל ב' יא, ד] "והיא רוחצת מטומאתה", מה שאין כן אביגיל. ולכך ברך דוד שמנעו מדמים דם נדה, כי בזה הרויח, כי אילו עשה כן בה היה ניצול מבת שבע, ואין כאן הרוחה וברכה זו מה טובה, ודברים אלו נכונים. אבל מכל מקום כבר אמרו [סנהדרין קז.] כי ראויה היתה בת שבע לדוד, ונסתרים דברים הנ"ל.
רק י"ל כך: דוד חשב, אם יחטא בפעם אחת, יהיה עדיין החוטא ששנה בחטא מייאש בתשובה, בחשבו: הואיל ושינה בו, ננעלו ממנו שערי תשובה. ולכך חשב דוד לעבור פעמיים ולשוב, להורות כי מכל מקום שערי תשובה פתוחים מיתברך שמו המרבה מחילה לחטאים ופושעים. אמנם אביגיל הרגישה בזה, ואמרה לדוד: טועה אתה בכך, דאם תעשה דבר זה פעמיים אם כן לא תבוא לגדר תשובה כלל, כי יהיה בעיניך כהיתר, כאמרם [יומא פו ע"ב]: העובר ושונה נעשו לו כהיתר, ולא תבוא כלל לגדר תשובה בשום אופן, ותחת אשר תקוה לעשות ענבים תעשה באושים. וזהו מתק לשונה, "ולא תהיה לך זאת עוד לפוקה ומכשול", "זאת" מכלל דאיכא אחריתי, ואם גם אצלי תעבור, לא יהיה עוד נחשב לפוקה ומכשול, עד שחשוב כי יהיה בעיניך כהיתר.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ז)

יד: ובמקום דקאי ירמיה היכי מתנביא איהי
16-17

"אדני משה כלאם" -... ועוד הוסיף בטעם "כלאם", לפי שבאו כנגד המנהג להתנבא במקום שהיה משה שם, כי מנהג היה בישראל שלא יתנבא אדם בעתידות במקום נביא גדול ממנו אבל הולכים אחריו כתלמידיו והם בני הנביאים. וכן אמרו בסנהדרין:... אמאי כלאם? דהוה ליה כמורה הלכה לפני רבו. וכך אמרו במגלה בענין חולדה, ובמקום דקאי ירמיה היאך מתנבאה איהי, אלא חולדה קרובת ירמיה היתה.

(רבינו בחיי, במדבר פרק יא פסוק כח)

ובמקום דקאי ירמיה היכי מתנביא איהי וכו' חולדה קרובת ירמיה היתה ולא הוה מקפיד עליה
16-19

"אדני משה כלאם" - אמרו בסנהדרין סוף פ"א משום דהוי כמורה הלכה בפני רבו. וכבר הזכיר הרמב"ן [במדבר פרק יא פסוק כח] דוגמא במגילה דף יד, ב: ובמקום דקאי ירמיה היכי מתנבאה חולדה, ומשני חולדה קרובת ירמיה היתה ולא היה מקפיד עליה. והענין דאע"ג שרוח היא חלה על האדם, ואח"כ כאש עצור בלבבו להגיד דבר ה', מכל מקום לא חלה נבואה אלא מתוך הכנה לזה, והכנה זו אסור במקום רבו, אם לא בפניו וברשותו, כמו שהיו בני הנביאים בימי שמואל ואליהו, או חוץ לג' פרסאות שגם הוראה שרי.

(העמק דבר, במדבר פרק יא פסוק כח)

ויאשיה גופיה היכי שביק ירמיה ומשדר לגבה וכו' מפני שהנשים רחמניות הן
19-21

...מאמר חז"ל ויאשיה גופיה היכי שביק ירמיה ומשדר לגבה אמרי דבי ר' שילא מפני שהנשים רחמניות הן. והענין הוא כי באמת ודאי אשר אין נביא רשאי לחדש דבר מעצמו בנביאות הקב"ה להוסיף או לגרוע. רק הוא כדרך המשל המשקה אשר תסנן ועוברת דרך הכלי, אז אם הכלי יש לה מתיקות בעצם, גם המשקה העוברת בתוכה מקבל מעט מתיקות אף אם המשקה אינו מתוק כל כך. וכן להיפוך, אם הכלי מר הוא או עפוץ, יקבל המשקה מעט מרירות לתוכה אף אם המשקה הוא מתוק בעצם. וכן בנבואת ה' יתברך, כיון שהיא עוברת בפה הנביא, אז אם הנביא הוא רך לבב ורחמן בעצם, גם הנבואה מקבלת רחמנות ויורדת בחסד ואהבה ורחמים. וח"ו אם הנביא אינו רך לבב כל כך בטבעו ונמצא בו אכזריות, גם הנבואה מקבלת מדת אכזריות ויורדת בגבורה ודין. ועל כן קדוש ה', ירמיה הנביא, שמצינו בו אכזריות לעוברי רצונו יתברך עבור קנאתו הגדולה בה' לאמור ח"ו ימחו על קדושת שמך, כמו שמצינו לו בקללתו לאנשי ענתות (ירמיה יא, כא-כג), לא חפץ הקב"ה להעביר הנבואה דרך פיהו, כי אם על ידי חולדה הרחמנית בעצם, שבמתק לשונה יומתק הנבואה קצת שתרד בחסד וברחמים.

(רבי חיים טירר, באר מים חיים, פרשת בלק, פרק כב, פסוק ח [ובקיצור שם פסוק לט])

כבר כתבנו למעלה, שנבואה היוצא מפי הנביא אף שאי אפשר לשנות מכאשר שמע מפיו יתברך, מכל מקום, העברת הנבואה דרך פה הנביא גורם לפעמים שינוי מדין לרחמים לפי ערך כח הנביא ומדתו, אם בחסד או בדין ח"ו. שעל כן שלח יאשיה בימי ירמיה אל חולדה הנביאה ולא אליו לפי שנשים רחמניות הן כמאמר חז"ל. אף שאין נביא רשאי לחדש דבר מדעתו מכל מקום העברת נבואה במתק לשונו יוכל להשתנות...
עוד דבר אחד גדול מזה יש בזה. כי חז"ל אמרו (יבמות מט ע"ב): כל הנביאים ראו באספקלריא שאינה מאירה ומשה ראה באספקלריא המאירה... באספקלריא שאינה מאירה, שאין אדם רואה דבר הנראה בה צח ובהיר ושלם בשלמות, כי אם במקום זה עין האדם, ובמקום זה חוטמו ופה ואוזן, שמתפרדים בה לחתיכות. ואדם המביט מוכרח לצרף כל האברים יחד וגם אינם בהירים כל כך. וצריך האדם להבין מעצמו דבר הנראה בה שזה הוא במעט אשר נראה בה... שאר הנביאים ראו הנבואה בחידות במשל ובמליצה כנבואת יחזקאל וירמיה ושאר הנביאים, והיה הנביא מבין מדעתו ענין הנמשל והחידה, מה הנבואה והחידה מורה. ולפעמים לא היה רואה כי אם אותיות מצטרפות שלא כסדר, והיה הוא מצטרפן... ואפשר שגם עבור זה שלח יאשיה אצל חולדה להיותה רחמנית ולא אצל ירמיהו, לפי שגם זה ביד הנביא: אם הנביא במדתו רך לבב ומחפש זכות הבריות תמיד, אז תיכף כשרואה החידה עולה לפניו משלו לטובה וחסד ורחמים, והאותיות מצטרפים אצלו שיהיה אות לטובה כי זה חפץ לבו. וממילא כך נקבע הנבואה מה', כי הנבואה הוא אור צלול ובהיר, וכשהנביא שם מחשבתו בה', אז היא נתפסת בזאת המחשבה לרוב בהירתה ונשארת כך... ועל כן בנשים רחמניות שתיכף יעלה על המחשבה נמשל החידה לטובה ולחסד כך יהיה נשאר, וצוה ללכת אצלה.

(רבי חיים טירר, באר מים חיים, פרשת בלק, פרק כג, פסוק ה)

...מה שאמרו חז"ל למה הניח יאשיה את ירמיה ושלח אל חולדה וכו' מפני שהנשים רחמניות הן וכו'. והענין הוא כי כשהנבואה באה מפני הנביא הרחמן, ממתיק הוא בלשונו את הנבואה הקשה.

(באר מים חיים, פרשת בלק, פרק כב, פסוק לט)

מצינו בנבואה שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, שכל אחר מתנבא לפי תכונותיו, וכדאמרינן במגילה... שנשים רחמניות הן.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום חי"א, במדבר, מאמר כג, עמ' סז)

שהנשים רחמניות הן
21

מבואר כאן שהנשים יותר מרחמות על אחרים מאנשים, וכ"ש על בניהם. וא"כ למה אמרו בתהלים קג, יג "כרחם אב על בנים" ולא "כרחם אם על בנים"? וי"ל דלגבי הקב"ה מתאים יותר לומר "כרחם אב על בנים" כמש"כ בפ' האזינו "הלא הוא אביך קנך" כו'.

(רבי יואל ליב הרצוג, גליוני יואל, כאן)

ספרי ברכה שנג: "'וממגד גבעות עולם' (דברים לג, טו) - מלמד שאבות ואמהות קרוים הרים וגבעות...". והעיר שם רבינו: "עי'... שהנשים רחמניות הן, מגילה יד:, שהנביאים במדת רחמים, מד"ר פ' בלק [כ, א, "...ולא עוד אלא שכל הנביאים היו במדת רחמים על ישראל ועל עובדי כוכבים... וזה [=בלעם] אכזרי עמד לעקור אומה שלימה חנם על לא דבר", והעיר שם רבינו: "ע' מגילה י"ד שהנשים רחמניות הן"] וע' תענית כג: והיא בעיא רחמי דליהדרו בתיובתא, וע' אהבת יהונתן הפטרת וארא בן אדם שים פניך ["... ונראה דהענין הוא דכל זמן שהנביא לא הוציא הדיבור מכח אל הפועל יוכל להתפלל על הגזירה שירחם ד', וזהו ענין דנשים רחמניות הן ומתפללין על הגזירה מיד כאשר ישיגו המראה..."]".

(שיחות הרב צבי יהודה, פינחס, עמ' 370, הערה 23)

אמרה ליה ברוריה דביתהו... בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה [ברכות י ע"א]. עיין מגילה דף יד ע"ב, היכי שביק ירמיה ומשדר לגבה (חולדה) אמרי... מפני שהנשים רחמניות הן.

(גליון רצי"ה ברכות י ע"א)

שלבשתה רוח הקדש
36

וכתובים הם ברוח הקודש, וכתיב ותלבש אסתר מלכות, ואמרו רז"ל שלבשה רוח הקודש.

(של"ה, פרשת עקב, תורה אור אות ה)

כתיב "ותלבש אסתר מלכות", ואמרו ז"ל שלבשתה רוה"ק, היינו שהגיעה כ"כ לרום מעלתה הנסתרת פנימיות שבפנימיות עד שרוה"ק שהוא נמי כח פנימי היה כלבוש אצלה, ומכלל שהיא עצמה הגיעה לרום מעלה יותר ויותר.

(שם משמואל, פרשת צו, פסח, שנת תרע"ט, עמ' קמז-קמח)

רוח הקודש מתלבשת היא בחכמה, בחכמה של קודש, ואפילו בחכמה של חול. הלבושים הם לפעמים מכוונים למדתו, ולפעמים יש בהם משום חסיר ויתיר, כשהם חול על גבי קודש. אבל בקודש שמלביש קודש, הכל כפי המדה.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, שמונה קבצים, קובץ א אות תרס = אורות הקודש חלק א, אות צג, עמ' רסט)

מכאן שיש מצבים שאפשר לאדם ללבוש מלבושים של רוה"ק, כמו שלובשים מלבוש ממש. שאי אפשר להיכנס למלך אחרי ג' ימי תענית ולישא חן, ומוכרח מצד חומר המצב להתגדל וללבוש רוה"ק.

(רבי חיים שמואלביץ, שיחות מוסר, ערב סוכות תשל"ד, עמ' תנט)

פתיא אוכמא
49

ואם רואה יצה"ר אדם שמסלסל בשערו אומר דידי הוא, שצריכין למעט היופי והריח הטוב, וגנאי לת"ח שיצא מבושם לשוק, והכל הוא מפני שליטת היצה"ר והמדות הרעות שאי אפשר לקבל רוב טובה. ע"כ מחלישים ג"כ כוחות טובים שאינם עיקריים כ"כ כדי להציל העיקר. ומזדמן לפעמים שהמראה החיצוני של אדם נעלה במוסרו ויראת ד' עושה מחוץ רושם בלתי מרהיב את הנפש. ונקרא ת"ח פתיא אוכמא, בפרט אם הוא בימי הבחרות ועומד במדרגה חשובה ביראת ד'. על כן אמר שעתידין בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, שלא יצטרכו לחסר מנפשם שום טובה ושום הוד ונועם המרחיב את הנפש ומחזקה, כי בזמן חסרון המוסר מחלישין כחות הנפש ע"י מה שאין נותנים לכל כח את כל התפתחותו, אבל לעת השלמות יתנו ריח טוב כלבנון, שההוד וההדר והרחבת הנפש הבא מהשלמת כל תנאי הרגשת היופי יהיו שלמים אצלם בכל פרטיהם, ולא די שיעיקו להשלימות הפנימית אלא יחזקוהו.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, עין איה, ברכות מג ע"ב אות מה)

יתר חלקי התורה, הנוגעים לשלמות הציבור, ניתנו לו במתנה, מצד השגחת ה' יתברך. ובכלל זה ה"עבדות", הוי ג"כ הנקיון וההתהדרות היתירה, שחובה היא על ת"ח המשועבד להנהגה יותר מהפרט [ת"ח שאין בו עול ציבור] שיוכל לקיים "פתיא אוכמא" כדברי חז"ל, וזהו שאפילו בנוגע לשלמות עצמו אין חירותו חירות גמורה, שהרי צריך לדקדק שלא תהיה דרכו תמוהה בעיני הציבור, כדי שיקבלו הדרכתו.

(אוצרות הראי"ה, כרך ב, עמ' 203)

התביעות שישימו על ידם דופי במנהיג על פי התורה, אפשר בג' ענינים. הא', שסידור הדברים בענין הציבור והמשטר צריך נסיון, על כן ראוי לקחת איש עסקן בעסקים עולמיים. והב', הנקיון הוא דבר חביב ות"ח הוא פתיא אוכמא. והג', כי דרוש כסף לענין ההנהגה, ודרוש לזה ידע בטיב משא ומתן שימצא מקור [כסף] לכל זה.

(אוצרות הראי"ה, כרך ב, עמ' 205)

דאיגיירא ונסבה יהושע
49-50

והנה אמרו [בראשית רבה צט, ב]: אין זרעו של עשו נופל אלא ביד זרעה של רחל. והטעם... כי עשו יש לו שכר כיבוד... עוד זכות יש לעמלק... מצד אמו, כי אמרו [סנהדרין צט ע"ב] כי תמנע היתה בת מלכים, וביקשה להתגייר, ולא קיבלהּ יעקב, ונעשתה פילגש לעשו, ומזה העוון צץ עמלק, סילון ממאיר לבית יעקב... יהושע חשב שהוא יזכה להכרית זרעו של עמלק ולו יאתה, היותו מזרעה של רחל ומשבט אפרים, רק בשביל תמנע, לכך תיקן יהושע זה ולקח רחב הזונה, דאיגיירה ונסבה יהושע.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)

...שהוכיח כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה ממה שאמרו חז"ל (נזיר כג ע"ב): תמר זינתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים, זמרי זינה ונהרגו על ידו כמה רבבות מישראל, כי מדהשוו חז"ל זנות תמר לזנות זמרי, ש"מ כמו שכוונת תמר היתה לשם שמים כן כוונת זמרי, אף שרש"י לא פירש כן, עכתדה"ק. ויש להוסיף בזה דברים, שטעות זמרי היתה בכזבי, שחשב שכבר נכנעה לקדושה, וכענין שאמרו חז"ל ברחב הזונה דאיגיירא ונסבה יהושע, אף שמבואר בכתבי האריז"ל שהיא היתה לילית הקליפה, כמו כן חשב על כזבי.

(שם משמואל, פרשת פינחס, שנת תר"ע, עמ' שנח-שנט [ובדומה שם פרשת פינחס, שנת תרע"ה, עמ' שסט])

...מאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מדהשוה הש"ס (נזיר כג ע"ב) זנות תמר לזנות זמרי, שקרא שניהם בלשון אחד, שמע מינה דכמו תמר לשם שמים נתכוונה כן היה גם ענין זמרי, שהיתה בו כוונה טובה, אלא שבא ללכוד ונלכד בפח, עכת"ד. ופירשנו שהוא חשב שנמתקה וחזרה לקדושה וכענין ברחב דאגיירא ונסבה יהושע, וחשב זמרי להכניע בזה את כחות הטומאה כענין הידוע בזוה"ק (ח"ג ס ע"ב) בפסוק אז תבאנה שתים נשים זונות אל המלך, אך בזוה"ק (קצ.) דעטרו לה בכשפוי, היינו דהכישוף היה כעין אחיזת עינים עד שטעה בה וחשבה שנכנעה להקדושה, וזה שאמר למשה רבינו ע"ה בת יתרו מי התיר לך, ואף שבמדרש (שמ"ר פ' א') שנקראת צפורה שטיהרה הבית כצפור, ומוכרח שזמרי חשב שגם כזבי דכוותה.

(שם משמואל, פרשת פינחס, שנת תרע"ה, עמ' שסט)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US