Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת מכות דף י

לדף הראשי על אגדות מכות




י ע"א

בשכם נמי שכיחי רוצחים

ובשכם היה ביחוד המקום המוכן לג' פגמים אלו: עינו את דינה פגם התאוה. ומכרו את יוסף - בא מקנאה כמו שנאמר ויקנאו בו אחיו. וגם איתא בשכם נמי שכיחי רוצחים דכתיב דרך ירצחו שכמה, וכעס ורציחה בא מפגם הקנאה. ונחלקה מלכות בית דוד מצד פגם הכבוד.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק פרשת וישלח - אות ט)


ושכם מקום מוכן לפורעניות כמו שאיתא בפרק חלק, ומוכן לג' ראשי העבירות. עבודה זרה - כמו שנאמר הסירו אלהי הנכר וטמן תחת האלה אשר עם שכם. וגילוי עריות - שם עינו את דינה. ושפיכות דמים - כמו שאיתא דשם שכיחי רוצחים.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק מאמר קדושת שבת, מאמר ד)

שהיו מתחברין להרוג נפשות ככהנים הללו שמתחברין לחלוק תרומה

בעל עין אליהו כתב שהכוונה היא, כדרך שהיצר מפתה את האדם ומתעהו לאמר שהוא עושה מצוה במה שיהרוג את חברו. והנה בחבורה יבושו בני אדם לעשות עבירות, אבל לעשות מצוה יתאספו כולם ביחד לעשותו, כמבואר בירושלמי "אינו דומה יחיד שעושה מצוה לרבים שעושים מצוה". ולכן מדמה הכתוב כי לרצוח נפש התחברו יחד כמו כהנים שמתחברים יחד לחלוק תרומה, כי המה חושבים שעושים מצוה במה שירצחו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

ארבעים ושתים עיר וכו' קולטות

שורש מצוה זו ידוע הוא, כי שבט הלוי מבחר השבטים ונכון לעבודת בית ה', ואין לו חלק עם ישראל בנחלת שדות וכרמים, אבל ערים היו צריכים להם על כל פנים לשבת... ומפני גודל מעלתם וכושר פועלם וחין ערכם נבחרה ארצם לקלוט כל הורג נפש בשגגה, יותר מארצות שאר השבטים, אולי תכפר עליו אדמתם המקודשת בקדושתם. ועוד טעם אחר בדבר, כי בהיותם אנשי לבב ידועים במעלות המדות וחכמות נכבדות, ידוע לכל שלא ישטמו את הרוצח שיינצל אליהם ולא יגעו בו, ואף כי יהרוג אחד מאוהביהם או מגואליהם, אחר אשר בפתע בלא איבה יהרגנו, ועל השבט הזה הנבחר נאמר (דברים לג, ט) האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, כלומר, שלא יעשו דבר בעולם, זולתי מדרך הישר ועל כיוון האמת, ולא יטה לבם אחר אהבת אדם, ואפילו אהבת אב ואם ואחים ובנים שהטבע תחייב אהבתם ותכריחם, וכל שכן אהבת שאר בני אדם.

(ספר החינוך, מצוה תח)

הללו קולטות בין לדעת ובין שלא לדעת

והנה היו שש ערי מקלט, עוד מ"ב עיר שנתנו ללוים גם כן היו קולטות. ואמרו: מה בין שש ערי מקלט למ"ב ערי מקלט, שש ערי מקלט קולטות בין לדעת ובין שלא לדעת, ואחרים דוקא לדעת קולטות. וסוד הענין, כי מ"ב הם נגד שם של מ"ב היוצא מהגבורה, והעולם עלה במחשבה לברוא במדת הדין... על כן מצד הדין צריך ביותר דעת וכוונה ומחשבה לקבל הגלות ולהמשיך עליו דין שמים לכפר. ושש ערי מקלט הם נגד ששה קצות הכלולים מדין ורחמים, כי מתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין, ואחר כך שיתף הקב"ה דין ברחמים, קולטות אף שלא לדעת.

(שני לוחות הברית, פרשיות מטות-מסעי-דברים, תורה אור (א) [אות ט], בהגהה)


וחברון עיר מקלט הוא

בעל עיני כל חי מעורר שדבר זה עשה הקב"ה לסימן, שתהיה עיר של אבות העולם מקלט לנוס שמה רוצח בשגגה, וכשם דניצול מן הגואל הרוצח בהכנסו לחברון, כן ניצול משר של גיהנום מי שזכה להיקבר בחברון.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

סגולה היתה בערים אלו שהיו מכניסים אהבה והכרה באחדותם של ישראל, ובכך מגינות על גואל הדם שלא יהרוג את הרוצח בשגגה. לזאת חברון היא אחת מערי מקלט, ששם ישיני העיר הם אבות העולם המשפיעים כלולת האהבה לבני בניהם.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום פרשת ואתחנן מאמר יג)

הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו

הואיל וגולי יכניה ראו את גלותם המוקדמת, כשליחות ממרום, לרדת ולהניח בעוד מועד יסודות איתנים, להמשך קיומו הרוחני העצמאי של העם ההרוס, שלא ידח ממנו נידח בימי השפל והדכאון, שלא תשברנו המצוקה בימי עניו ומרודו. על כן נמצאו חכמי תורה אחראים, מרחיקי ראות, אשר נצטרפו מרצונם הטוב אל מחנה הגולים - "גלו מעצמם", ולאלף אנשי "החרש והמסגר", הצטרפו "כל גבורי החיל", היינו גם בעלי תריסין, התלמידים המעולים, אשר התחילו להראות כוחם וגבורתם במלחמתה של תורה, גם הללו "גלו מעצמם" [מגילה יג ע"א], הללו הצטרפו לרבותיהם, בבחינת "הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו".

(מאורות נריה, חנוכה ופורים עמוד 153)

תלמיד שגלה מגלין רבו עמו

חודש אלול הוא מקלט בזמן. לא רק רוצח בשגגה זקוק למקלט. מכיון שגילתה תורה רעיון המקלט, עלינו להרחיבו על כל השטחים. אחרי כל חטא, יש להתייחד במקלט, המאפשר מחשבה והרהורי חרטה (עיין רש"י בראשית ט, ה). גם יום השבת הוא מקלט בזמן - "אל יצא איש ממקומו'' (שמות יז, כט). והמקלט הוא מקור חיים - "ונס אל אחת מן הערים האל וחי" (דברים ד, מב). "אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (שמות כא,יג) - ראשי תיבות אלול. המושג של עיר מקלט בתורה איננו ענין של מאסר, אינו ענין של עיר למאסר, אלא מקום מנוחה ומקום ריכוז נפשי וחשבון הנפש, לדעת כיצד הגיע לרציחת נפש בשוגג - "ושב ורפא לו" (ישעיהו ו, ד). ''ונס אל אחת מן הערים האל וחי" - וחי - חיים של אמת, ושב לחיות את חייו האמיתיים. ו"תלמיד שגלה - מגלין רבו עמו". ואם זוהי מהותה של עיר המקלט, הרי דומה שהיה ראוי לו לכל אדם להימצא במשך זמן מסוים בעיר כזאת. ואכן, דאגה התורה לכך, ואם לא יכולים ליצור ערי מקלט לכל העם, הרי קובע זמני מקלט לכולם. זמנים של ריכוז, ושל חשבון הנפש, זמנים "אשר ינוס שמה'' האדם וחי. ינוס מכל הטרדות, יברח מכל המפריעים - וחי, והתחיל לחשב את דרכו ואת מעשיו - וחי. "מחשבה - דא אדם" (זוהר) - בה במידה שמישהו חושב על עצמו ועל מעשיו, שוקל ובוחן בודק ומפלס את דרכיו, יותר ויותר הוא נעשה לאדם.

(מאורות נריה, אלול ותשרי, עמ' 36)

תלמיד שגלה מגלין רבו עמו וכו' אמר ר' זעירא מכאן שלא ישנה לתלמיד שאינו הגון אר"י הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו

והקשה המהרש"א ז"ל מדוע לא אמר ר' זירא גם אמילתיה דר"י "מכאן שלא ילמוד אדם מפי רב שאינו הגון". ותירץ משום דמסיק בחגיגה טו דגדול יכול ללמוד אף מרב שאיגו הגון, כמו ר"מ שלמד תורה מאחר. אולם לפי זה הקשה בעל ילקוט הגרשוני על הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' ת"ת ה"א, דלא מחלק בין גדול לקטן, והרי מכוח קושיית מהרש"א מוכח דגדול יכול ללמוד אף מרב שאינו הגון. לכן מתרץ הוא קושיית המהרש"א באופן אחר, והוא כי באמת מה שאסור לשנות לתלמיד שאינו הגון לומדים חז"ל חולין דף קלג מן הפסוק "כצרור אבן וכו'". אולם היות שכאן נשנה בברייתא "תלמיד שגלה מגלין רבו עמו", לכן אמר ר"ז דמברייתא זו נלמד ג"כ שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון, ואף דכבר יש לימוד ע"ז מן הפסוק הנזכר, מ"מ אמר ר"ז דמכאן נמי מוכח כן. אבל על מימרא דר' יוחנן "הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו" לא היה נצרך לר' זירא לומר דמדברי ר"י יש ללמוד דאין ללמוד מרב שאינו הגון, כי דבר זה אמר ר"י בעצמו בפירוש בחגיגה דף טו, ולמד זאת מן הפסוק "כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו'", אם הרב דומה למלאך ה' צב-אות תורה יבקשו מפיהו ואם לאו אל יבקשו, ומה לו לר' זירא לומר שמדברי ר"י נלמד זאת מאחר שאמר זאת בעצמו בפירוש.
בעל עין אליהו כתב שבזה יבואר היטב מאמרם בסוטה "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" ודרשו "י-ה יושיעך מעצת מרגלים", ולכאורה קשה למה התפלל דווקא על יהושע? אבל לפי הנ"ל יתורץ, דמשה היה ירא כיון שיהושע היה תלמידו, ופן יוציא גם הוא דיבה על הארץ, וא"כ שנה לתלמיד שאינו הגון, אף שמשה למד עם כולם, עכ"פ תלמיד קבוע לא היה כי אם יהושע. ובזה יתורץ מדוע באמת אסור לשנות לתלמיד שאין תוכו כברו, הלא זו דעת ר"ג, אבל כשנתמנה ר"א אמר יכנסו כולם [ברכות כח ע"א], והלכה כמותו? אבל לפי האמור ניחא, דהאיסור הוא רק על תלמיד קבוע כמו יהושע.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

מנין לדברי תורה שהם קולטין

פירוש, כי כבר התבאר כי הרוצח הוא שנטה אחר הקיצוץ והפירוד, לכך הוא גולה ממקומו, רק כי יש לו שלשה ערים שהם קולטין אותו. והתורה קולט אותו ג"כ, כי התורה הפך מדת הרוצח, כי הרוצח הוא שנטה אחר הקיצוץ והפירוד, והתורה היא הפך זה, שעל ידי התורה יש לאדם דביקות לגמרי עם ה' יתברך, ולפיכך התורה קולט את הרוצח.

(מהר"ל, חדושי אגדות כאן)

אא"ז מו"ר זצלל"ה הגיד בשם רבותינו נ"ע כי תיבת נח הוא תיבת התורה ותפלה כו'. וכן איתא בגמרא התורה קולטת גבי ערי מקלט, דכתיב וזאת התורה כו' ע"ש. והפירוש, כי בכל דבר יש נקודה חיות מהתורה, ואף שיש הסתר לפעמים, מ"מ ע"י ביטול אמיתי לחיות התורה שיש בכל דבר, חוזר להתקשרות ולהמשיך חיות מחדש, "גלמי ראו עיניך" וכו'. כאשר נעשה אצל האדם באמת להיות בטל לה' יתברך כמו שהיה בבטן אמו, ממילא מתחדש החיות שבו כמו מקודם, כמ"ש בזוה"ק ע"פ יוצר רוח האדם בקרבו.

(שפת אמת, פרשת נח, שנת תרל"ב)

...והיינו עפ"י דברי הש"ס: מנין לדברי תורה שהם קולטין שנאמר את בצר במדבר וכתיב בתריה וזאת התורה עי"ש. וכמו שבאמצעות ערי מקלט הוא משיג חיים חדשים, כן הוא באמצעות התורה.

(שם משמואל, פרשת שמות, שנת תרע"ב)

מנין לד"ת שהן קולטין דכתיב את בצר וכו' וכתיב בתריה וזאת התורה וכו'

אני עני כיוונתי קצת לזה בקונטריס פני דוד פ' ואתחנן אות ג. וגם רבינו בעל הרוקח כ"י כתב דסמיך וזאת התורה לערי מקלט לומר שהתורה קולטת, והוסיף רבינו לומר דכשם דערי מקלט מ"ח, כך התורה נקנית במ"ח דברים. עכ"ד. ואני בעניי כתבתי עוד רמזים בזה בקונטרס כסא דוד דף ע ע"ד, וכתבתי שם דברי הרב ש"ך על התורה. ע"ש.

(חיד"א, מראית העין כאן)

מנין לדברי תורה שהם קולטין וכו' מקלט מקלט היה כתוב על פרשת דרכים וכו' על כן יורה חטאים בדרך

לעולם בכל מקום נמצא דרך התורה. רק שמתפרש מעץ החיים ענפים לכאן ולכאן, והכל מהתורה. לכן נקרא פרשת דרכים, וכמ"ש טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. לכן בערי מקלט היה כתוב מקלט מקלט כו'. וכמו כן התורה אחז"ל שקולטת כמ"ש וזאת התורה ע"ש. והיינו שלעולם התורה מורה דרך איך להטיב מכאן ולהבא, אפילו אם כבר יצא מדרך השוה.

(שפת אמת, פרשת ראה, שנת תרמ"ז)

קולטין ממלאך המות

מה שאמר שהתורה קולטת ממלאך המות, כי ע"י התורה האדם דבק בחיים, שהרי התורה היא עץ חיים למחזיקים בה... דבר זה מבואר בכמה מקומות כי התורה מתעלה על מלאך המות שאין מלאך המות שולט בו.

(מהר"ל, חדושי אגדות כאן)

עי' זהר חיי שרה קל"ו ב חירו דמלאך המוות דלא יכיל לשלטאה עלוי, וניצוצי אות ו-ט.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

קולטין ממלאך המות כי הא דרב חסדא וכו' ושתיק ויכיל ליה

וכן מצינו במסכת מכות פרק ואלו הן הגולין: כתיב את בצר במדבר, וכתיב בתריה וזאת התורה אשר שם משה, מכאן שדברי תורה הם מקלט ואפילו ממלאך המות, כי הא דרב חסדא הוה יתיב וגריס בבי רב ולא הוה יכיל מלאך המות למקרב גביה דלא הוה שתיק פומיה מגירסא, סליק אארזא דבי רב פקע ארזא ושתיק ויכיל ליה. וכן מצינו בדוד המלך שלא היה פוסק מלימודו, דאמרי במסכת שבת (דף לב): ביומא דנח נפשיה אשתמיט דרגא מתותיה. וביאור הענין, במה שלא היה רשאי מלאך המות להתקרב אליהם והם עוסקין בתורה, טעם הדבר מפני הברית הכרותה מסיני למקבלי התורה, שלא היה ראוי מלאך המות לשלוט בהם. וכענין שדרשו רז"ל "חרות על הלוחות" (שמות לב) - חירות ממלאך המות. וכיון שהתורה עץ חיים, אין מיתה במקום חיים. וכשם שאילו היה האדם מתעסק בחטא ועוון, ומת מתוכו, שאי אפשר לו לירש חיי העוה"ב כיון שלא שב והתודה, אלא שמת מתוך חטאו, כן זה שעוסק בתורה אי אפשר לו שימות מתוך עסקו. ומפני זה יבואו סיבות מבעל הסיבות יתעלה לכל צדיק וצדיק שבדורות שיהיו פוסקין מלימודם כדי שישלוט בהם הכח הממית ולא תתבטל גזירת הגוזר ב"ה. זה נ"ל בטעם הדבר. ואל תתמה על החפץ, כי הדבר אמת ויציב. ואם נפשך לומר: מצינו כמה נביאים וצדיקים שמתו ולא מצינו להם סיבות שיפסיקו מלימודם ומתו. אין ספק כי תשתכח מהם תורתם רגע, ובאותו רגע הוא שולט הכח הממית. והנה משה רבינו אדון כל הנביאים הוצרכו רז"ל לומר "נסתתמו ממנו מעינות חכמה", אע"פ שלא היתה מיתתו ע"י הכח הממית ח"ו אלא בנשיקה.

(רבנו בחיי, כד הקמח, ערך תורה)

כי הא דרב חסדא הוה יתיב וגריס וכו' סליק ויתיב אארזא פקע ארזא וכו' ושתיק

כתוב בעין יעקב עם פירושים הנקרא כתנות אור בגליון, ונראה שהוא מהרב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות, וז"ל: הוה מצי לאתויי מדוד הע"ה בפ' במה מדליקין ומרבה בר נחמני עכ"ל. וגם אני בעניי בפני דוד פ' ואתחנן אות ג הנז' הבאתי אני הני בי תרי ע"ש.
ואפשר לומר דהש"ס הכא רצה להביא הא דרב חסדא להיות הך דרב חסדא בקיצור טפי מהנך, דגבי דוד הע"ה פ' במה מדליקין שם נאמר: הו"ל בוסתנא אחורי ביתיה, אתא מלאך המות ובחיש באילני, נפיק למחזי, הוה סליק בדרגא איפחית דרגא מתותיה. ע"ש. וכיוצא פ' הפועלים גבי רבה בר בר חנה, אמרו שם: נשיב זיקא, ואוושא ביני קניא, סבר גונדא דפרשי הוא, אמר תינח נפשיה דההוא גברא ולא ימסר בידא דמלכותא וכו'. ע"ש. והרי הא דרב חסדא הוי בקצרה טפי מהנך, דהכא לא קאמר אלא סליק ויתיב אארזא פקע ארזא אשתיק. ומשום הכי מייתי הש"ס הא דרב חסדא טפי מהנך, למנקט נפשיה בקצי"רי.

(חיד"א, מראית העין כאן)

מפני מה זכה ראובן להמנות בהצלה תחלה מפני שהוא פתח בהצלה

הרב ישרש יעקב פירש בזה משם הרב תאוה לעינים, והוא ז"ל פירש והאריך, וכיוון הרב לדברי הרב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות ע"ש, אלא שהרב ישרש יעקב האריך יותר. ע"ש. והרב עיון יעקב ז"ל פירש דרך פשוט, דבחלוקת ארץ עבר הירדן נתנו לבני גד תחילה ואח"כ לבני ראובן, והיינו דשאל דלמה מנה ראובן תחילה. ע"ש. ולפי האמת נימא דהש"ס באומרו מפני מה זכה ראובן וכו' כיוון לכולהו פירושי הרבנים ז"ל.

(חיד"א, מראית העין כאן)

לעולם יקדים אדם עצמו לדבר מצוה ואל ישליכנה אחרי גוו, שמא אחר כך לא יזדמן לידו, שגדול שכר המקדים עצמו לעשות מצוה מאותו שיעשנה אחר כך אף על פי שתבוא לידו, כדגרסינן במסכת קמא, פרק שור שנגח (לח ע"ב)... לעולם יקדים אדם עצמו לדבר מצווה... וגרסינן נמי במסכת מכות, פרק אלו הן הגולין: אמר רבי תנחום: מפני מה זכה ראובן להמנות בהצלה תחלה? מפני שהוא פתח בהצלה, שנאמר: 'וישמע ראובן ויצלהו מידם'.

(מנורת המאור, אות [רלב])

מפני שהוא פתח בהצלה תחלה

ודבר זה יש לך להבין, כי ראובן היה בכור, וכל בכור הוא ראשית המציאות, שהוא בא אל העולם תחלה, ודבר זה הוא קרוב אל ההויה ואל המציאות, במה שהוא היה בכור וראשון אל המציאות, ולפיכך הוא מסוגל אל ההצלה ואל הויה, ודבר זה מבואר. וזה שאמר שפתח בהצלה תחלה, כלומר כי הבכור הוא ג"כ תחלה אל המציאות ואל ההויה, לכך פתח בהצלה.

(מהר"ל, חדושי אגדות כאן)

אז יבדיל משה וכו' בעבר הירדן מזרחה שמש א"ל הקב"ה למשה הזרח שמש לרוצחים איכא דאמרי א"ל הזרחת שמש לרוצחים

ויצא קין וגו' וישב בארץ נוד קדמת עדן. וברש"י: ומצינו רוח מזרחית קולטת בכל מקום את הרוצחים, שנאמר אז יבדיל משה וגו' מזרחה שמש. ויש להבין מה ראיה משם, ששם עדיין לא נכנסו לעבר הירדן מערבה, ובהכרח היה לו להבדיל רק מן העבר המזרחי, והרי אח"כ כשעברו את הירדן הפרישו גם שלש ערים בעבר הירדן מערבה...
ונראה דלוטה בזה טעם פנימי, על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בענין ערי מקלט של רוצח, מחמת שחטא בחיים אבדה חיותו ומש"ה אין לו דמים, ותקנת ערי מקלט היא שעכ"פ ישיג חיים חדשים באמצעות הלויים, שמהותם כשמם דבקים ונלוים לשמים, וכל עבודתם היא בשיר ובדבקות, והוא באשר נטפל אליהם שואב באמצעותם חיים חדשים, וע"כ כשיצא מעיר מקלטו שוב אין לו דמים, עכ"ד. וממוצא הדברים, ששורש החיים שהיה לו מכבר נסתלק ממנו, והוא צריך לשאוב חיים חדשים משורש אחר, וכאילו נעשה בריה חדשה... ולפי האמור יש לפרש הא דרוח מזרחית קולטת את הרוצחים, דהנה במדרש פ' ואתחנן (פ' ב): מהו מזרחה שמש? אמר ר' יוסי בר חנינא, א"ל הקב"ה למשה הזרח שמש לרוצח ונתת לו מקלט שיגלה לשם, שלא יאבד בעון הרציחה כשם שהשמש הזה מאיר לעולם. עכ"ל. פירוש, כמו השמש מאיר אחר אפיסת האור שבלילה, שמתחיל לסבב מחדש ואיננו מסתייע מאור של אתמול כלל, כן יהיה ענין הרוצח, וכנ"ל. והנה באשר הארץ היא כדורית, בכל מקום תחילת זריחת השמש הוא מזרח לו, ובכל מקום שבעולם הוא מזרח למה שלפניו ומערב למה שלאחריו, וא"כ לא יצדק לומר "רוח מזרחית", אלא בכל מקום ומקום תחילת זריחת השמש, והיא היא הקולטת את הרוצח, הכוונה התחלה חדשה לראות את עצמו כאילו יוצא מתוך אפילה ושואב אור חדש. וזה שמביא ראיה ממשה שכתב שמה "מזרחה שמש", שבפשיטות תיבות הללו מיותרות, שמאחר שהזכיר את שמות הערים ולאיזה שבט הם, הרי ידוע שהם בעבר הירדן מזרחי, אלא תיבות הללו באות לרמוז כדברי המדרש הנ"ל, שיזרח שמש לרוצח וכפי הנ"ל.

(שם משמואל, פרשת בראשית, שנת תרע"ט)

בעל ילקוט יהושע כתב בכוונת המאמר, כי ענין הרציחה נמשך מהתגברות רגשי נפש הבהמי מהעדר אור השכל, ולכן הקילה תורה במכה נפש בשגגה שילך בגולה ואז יתחרט על העבר ולא יוסיף לרצוח עוד. לא כן המזיד שהרג את הנפש בהיותו שלם בדעתו, לו אין תרופה. והנה השמש הוא כינוי לאור השכל המאיר בנפש האדם. ולכן כשהבדיל משה ג' ערים מזרחה שמש, א"ל הקב"ה "הזרח שמש לרוצחים", כלומר ראה להשפיע להם אור השכל, ואז ממילא לא ירצחו ולא יצטרכו לערי מקלט. אולם האיכא דאמרי סברי כי באמת השפיע משה חכמה לישראל, כמו שדרשו "את בצר במדבר" וסמוך ליה "וזאת התורה". אולם היות שישנן נפשות מגושמות, שרק הגלות יכניע לב האבן אשר בקרבם, עבורן הוצרך משה להבדיל ערי מקלט. לכן אמר לו הקב"ה "הזרחת שמש", לא הזרח בתור ציווי על העתיד, אלא הזרחת, כלומר שהודה לו הקב"ה על שהבדיל ערי מקלט, כי ע"י הגולה יכנע לבבם ואז יאיר להם אור החכמה והשכל, היינו השמש.
בעל עין אליהו מפרש שלכן אמר בלישנא קמא "הזרח שמש", היינו בעתיד, כי שלש שבעבר הירדן לא קלטו כי אם אחר שנבחרו השלש שבארץ, כמו השמש שבתחילה נראה רק זריחה ועיקר האור יבוא בצהרים, כן בשלש ראשונות התחילה הזריחה והאור בא אח"כ כשנבחרו גם האחרונות. ומ"ד הזרחת סובר כמו שאמרינן לקמן (יב ע"ב) שגם במדבר היו ישראל גולין למחנה לויה, ממילא הזריח כבר משה השמש בחייו לרוצחים, כי גם אז קלטה מחנה לויה את הרוצחים.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


אוהב כסף לא ישבע כסף

זה דחשק שאין לו שביעה, זהו תכלית תוקף היצר, והוא בנוקבא שבה ביחוד התגברות... היא התחלת היצר, היינו מדה זו דחשק בלא שביעה, וממנה הוא אחר כך ההתפשטות באדם. והתחלה זו הוא גדר "טוב מאוד", כאשר מושכו לענין חשקות דה' יתברך, מדריגת אוהב לא ישבע.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רנד)

וניצוח התאוה הוא על ידי גבורה האמיתית בכבישת היצר, וניצוח הרציחה על ידי החסד, זהו בזמן שהקול קול יעקב וכו', כמו שנאמר (משלי לא, כו) תורת חסד, שהתורה במדת החסד שגם לה יש תאוה, כמו שאמרו אוהב כסף וכו', וכן המשילה שלמה המלך ע"ה לאשה (משלי לא, י), וזהו התאוה אמיתית של עולם האמת.

(רבי צדוק מלובלין, קומץ המנחה, חלק ב, אות עט)

תורה היא תיקון לתאוה, כמו שנאמר (משלי יג, יב) ועץ חיים תאוה באה. כי תאוה, דהיינו שכל מה שיש לו רוצה יותר, עיקרה נבראה בשביל התורה, כמו שאמרו ז"ל אוהב כסף וכו', וכשמשים תאוותו בה ניצול מתאוות עולם הזה, כמו שכתב הרמב"ם (סוף הלכות איסורי ביאה פרק כב הלכה יט) כי לא תמצא תאוות אלא בלב פנוי מדברי תורה.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, אות ח)

אוהב כסף לא ישבע כסף זה משה רבינו

בעל דברי שאול מעורר שבמדרש קהלת דרשו פסוק זה גם על דוד המלך ע"ה, דקאי על תורה ומצוות, שמי שאוהבן לא ישבע מהן. ובהבנת הדמיון כתב הוא כי באוהבי כסף וזהב יש שני פנים, יש שאוהבם למען לקנות כבוד ולהנות מהם, ואוהב כזה בהשיגו ממון רב לא יחוש להוציא הכסף ולפזרו מעט, כי גם זה הוא אצלו מענין הכבוד. אבל יש אוהב כסף שהוא כילי בעצם, ואין ביכולתו להוציא אף פרוטה אף אם ישבע חירופים על זה. והחילוק ביניהם, כי הראשון אינו אוהב הכסף בעצם, כי אם בעבור תכליתו, היינו הכבוד והנאה העצמית, לא כן השני, אוהב את הכסף בעצם. וכמו כן גם בענין אהבת תורה, יש שאוהב אותה למען יקראו אותו רב וגאון, ממילא אחר שישיג כבוד זה יחדל מללמוד, אולם מי שאוהב התורה בעצם הוא לא ינוח ולא ישקוט לעולם מללמוד. ובצדק דרשו על משה ודוד שהיו מלאים תורה ומצוות כרימון, וגם כבוד היה להם, ובכ"ז לא שבתו מללמוד ומלעשות מצוות "אוהב כסף לא ישבע כסף".

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

זה משה רבינו שהיה יודע שאין שלש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלש שבארץ כנען ואמר מצוה שבאה לידי אקיימנה

ומצאתי דבר נאה בקונטריסי האר"י ז"ל, למה בחר משה להבדיל שלוש ערי מקלט מאחר שאינם קולטות עד שיבדילו שלוש אלו שבארץ ישראל, ומכח מה שכתב הרב ז"ל ה"ה יתורץ קושיא זו, ויתורץ גם כן מה שייכות יש לפסוק "וזאת התורה אשר שם משה" להפרשת שלוש ערי מקלט. וזה לשונו שם: "אז יבדיל משה ג' ערים" כו', רז"ל שאלו למה הבדילן הואיל ואינן קולטות עד שיבדיל השלוש שבארץ ישראל ותרצו. אך הסוד הוא, כי משה עשה זו כדי לתקן עצמו בם, לפי שהרג את המצרי בלא זמנו, והיה שוגג כי נראה לו דמצוה קא עביד. הירדן מזרחה שמש ראשי תיבות "משה", לנוס שמ"ה - אותיות משה. "אשר ירצח את רעהו", כי קין אחיו היה, וזהו שנאמר (שמות ב, יא), "מכה איש עברי מאחיו", מאחיו כתיב, כי המצרי המכה היה מקין אחיו, רצה לומר הרע שבו. ואמרו כי נפש קין בא במצרי, ורוחו ביתרו, ונשמתו בקרח, אלא שלקח מקח רע בעצמו במחלוקתו, ויתרו היה מעורב, וכשנברר הרע נתגייר. ובסוף הענין כתיב "וזאת התורה אשר שם משה", פירוש משה שם זה לעצמו. עכ"ל.
ולעניות דעתי נראה לומר שמשה רבינו ע"ה קיים בעצמו הא דתנן (אבות א, יא), חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות. עוד תנן (שם ד, יג) ר' נהוראי אומר, הוה גולה למקום תורה. על כן כשראה משה רבינו ע"ה שיש בו חובת גלות, הוזהר מאוד בדברי תורה, והיה גולה למקום תורה, כי מקומו הוא מקום תורה. על כן הפסיק בענין שלוש ערי מקלט בין פרשיות של נתינת התורה.

(שני לוחות הברית, פרשת ואתחנן תורה אור (א) [אות ה])

בעת שהיה משה עסוק ללמד בישראל חק ומשפט, היינו תורת העיון להוציא הלכות חדשות למעשה, עשה פעולה שבזה ימצאו חפץ בתורת העיון. ומש"ה נסמך לזה המעשה "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל", אשר אין לו ענין כאן, לפי הנראה. אבל יבואר שם עפ"י סוגית הגמרא, דפירוש "אשר שם משה" היינו כח העיון והחידוש. ומעתה יבואר כי המעשה שנזדרז משה להבדיל ערים בעבר הירדן, וידוע שאין קולטות עד שיבחרו שלש ערים בא"י, ומכל מקום הזדרז משה להבדילם כדי להורות להזדרז לעיון הלכה חדשה טרם הגיע המעשה לידינו, משום שבזה בטוח יותר שתצא נקיה משגגה מאשר יכריח הענין להוציא ההוראה בשעה שאירע המעשה... וכך הזדרז משה רבינו להכין שלש ערים, שנצרך ג"כ עיון והשגחה שיהיה עפ"י ההלכות המבוארות במס' מכות פ"ב, ולא בנקל היה למצוא ערים המסוגלות לזה... ומזה נלמוד לעיון הלכה.

(העמק דבר, דברים פרק ד פסוק מא)

וכתב רבינו יונה ז"ל [ד"ה ועתה בן עזאי], כי זה הטעם הוא ממנהגו של עולם, כי האדם אשר הרגיל עצמו במצוה אחת, יהיה נוח לו לעשות מצוה אחרת כאילו המצוות הם נקשרות זו בזו והאחת נמשכת ונגררת אחר חברתה. וכן כתב רבינו משה ז"ל [ד"ה כבר ביארנו], כי התורה לימדתנו זירוז במצוות ממה שאמרה, 'אז יבדיל משה שלש ערים' [דברים ד, מא], ואמרו רז"ל: יודע היה משה רבינו ע"ה שלא היו קולטות שלש שבעבר הירדן עד שיהיו קולטות שלש שבארץ כנען, שנאמר 'שש ערי מקלט תהיינה' [במדבר לה ג], אבל אמר משה, מצוה שבאה לידי אקיימנה, ועליו נאמר, 'אוהב כסף לא ישבע כסף', וכן נזכר במסכת מכות, בפרק אלו הן הגולין. ואם משה רבינו [ע"ה] נזדרז בחצי מצוה לעשות אותה כדי להוסיף שכרו, ואעפ"י שהיה שכרו מרובה, כמו שנאמר, 'רב לך אל תוסיף' [דברים ג כו], ופירשו רז"ל, הרבה שכר צפון לך, כמו שנזכר בראשון מסוטה [יג ע"ב], כל שכן ששאר בני אדם צריכין להזדרז במצוות.

(רשב"ץ, מגן אבות, אבות, פרק ד משנה ב)

וכן מצינו בזו הפרשה שרצה לקיים חצי מצוה, דכתיב אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש, ואמרו ז"ל במסכת מכות: יודע היה משה שאין שלש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שיפרישו שלש שבארץ כנען, אלא אמר הואיל ובאת לידי חצי המצוה אקיימנה. ואם משה רבינו עליו השלום השלם בכל מצות היה טורח ורודף לעשות מצוה ואפילו חצי מצוה, כל שכן מי שהוא ערום מכולם.

(דרשות ר"י אבן שועיב פרשת ואתחנן ד"ה וכן מצינו)

"אז יבדיל משה שלש ערים"... מצינו שהאדם מתחיל במצוה אע"פ שאינה יכולה לבוא לידי גמר על ידו, מ"מ מצוה שבאה לידו חייב לקיימה... דרך משל איש זקן הנוטע אילן לאתרוג של מצוה, אע"פ שהוא יודע באמת שלא יוכל לבוא לידי מצוה זו, מ"מ בניו יכולין לבוא לידי קיומה. וכן ענינים רבים נמצאו על זה האופן. וע"ז נאמר בפסוק הקודם "ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך". ר"ל שאם תבוא לידך איזו מצוה, תקיימה היום לאלתר אע"פ שאין טובה נגמר ונראה לאלתר כי אם בזמן שבניך אחריך יגמרו המצוה, מ"מ תעשה המצוה היום לאלתר, בין שייטב לך, ר"ל שבידך לגומרה, בין שייטב לבניך אחריך, כי אין בידך לגומרה, ולכן נקט "לבניך אחריך", מלת "אחריך" מיותר, ולדברינו אתי שפיר.
וע"ז נאמר "אז יבדיל משה שלש ערים", אע"פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותן ג' בארץ, מ"מ אמר משה מצוה שבאה לידי אקיימנה. וזהו לשון "אז", כשלימד את ישראל ענין זה בפסוק הקודם, מיד עשה הוא הלכה למעשה בכיוצא בו, כדי שממנו יראו וכן יעשו בכל התורה ומצוותיה. וע"ז נאמר "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל", שיעשו בכיוצא בזה בכל מצוות התורה.

(כלי יקר, דברים פרק ד פסוק מא)

אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש. וברש"י: ואעפ"י שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען, אמר משה: מצוה שאפשר לקיימה אקיימנה. ובמדרש: אוהב כסף לא ישבע כסף וכו' - א"ר יצחק, מי שהוא אוהב מצוות אינו שבע מן המצוות, כיצד, אתה מוצא שני גדולי עולם דוד ומשה ולא שבעו, דוד אעפ"י שאמר ליה הקב"ה "רק אתה לא תבנה לי את הבית הזה" וכו', מה עשה? זירז את עצמו והתקין כל צרכיו וכו', וכן משה, אעפ"י שא"ל הקב"ה "כי לא תעבור את הירדן הזה", אמר משה: אני עובר מן העולם ואיני מפריש להם ערי מקלט. מיד: "אז יבדיל משה".
ויש להבין, התינח דוד שהקדיש כל צרכי הבית והיה חל עליהם הקדש בדק הבית שזה מצוה, ע"כ נחשב מצוה שבאה לידו וקיימה, אבל הפרשת ערי מקלט שאין בהן קדושה יותר משאר ערי ישראל ובתי ערי חומה אלא שקולטות, ומאחר שעדיין אינן קולטות מה מצוה אית בהו? ולא שייך בהו לומר אלא הכנה למצוה קודם זמן מצותה, ולא מצוה שאפשר לקיימה אקיימנה.
ונראה, דהנה בליקוטי תורה מהאריז"ל (פ' שופטים) וז"ל: דע, כי כל זרעו של הבל כולם נתחייבו מיתה, ולכן הרגו קין להבל, ואמנם משה הרג המצרי [שהוא גלגול קין] קודם זמנו להעלותו ע"י שם מ"ב, וחטא בזה ונתחייב גלות, כמש"ה ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה, אותיות משה. עכ"ל. ובודאי אין הדברים כפשוטם, שנחשב חטא למשה מה שהרג את המצרי, שהרי בדין הרגו כי גוי שהכה את ישראל חייב מיתה (סנהדרין נח ע"ב), ושם (נז ע"ב) בן נח נידון ע"י ע"א ובדיין אחד, אם כן הרי מידן דייניה וקטליה וקיים בזה מצות דינים, ואדרבה הרי אנשי שכם נתחייבו מיתה בשביל שלא דנוהו לשכם כמ"ש הרמב"ם (פ"ט מה' מלכים הל' יד), א"כ בפשיטות לא יתכן לחשוב למרע"ה חטא במה שהרג את המצרי. ואף שמכח חטאו של קין שהרג את הבל עדיין לא הגיע זמנו להעלותו כמ"ש האריז"ל, מ"מ מחמת חטאו שהכה את ישראל שפיר עביד דקטליה.
ונראה דהנה בענין מקלט הרוצח, הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה משום שזה הרוצח שחטא בחיים של הנהרג אבד את חיותו מדה במדה, אלא שה' יתברך המציא לו תקנה שיסתפח ללויים בעיר מקלטו, שהלויים כל עבודתם בחיות והתלהבות ובשיר לארמא קלא, וע"י כן שואב חיות חדשה באמצעות הלויים. עכ"ד...
ונראה כי דומה לזה ענין רוצח שגולה לערי מקלט, שהגדנו לעיל שהכוונה במה שהותר דמו למען שיבוא לבחינת ביטול הישות של עצמו להיות כלא היה, ואז יהיה ביכלתו להיות נספח אל הלויים לשאוב באמצעותן חיים חדשים, והגדנו לעיל שביטול כזה איננו דבר נקל בטבע האנושי כל עוד נשמתו בו, מ"מ כוחו של משה רבנו ע"ה שהוא בישראל כנשמה בגוף הוא המסייע לבוא לבחינת הביטול. וכמו ענין בע"ת, שכחו של משה באשר היה בע"ת דשקול לששים רבוא מסייעהו לבע"ת זה לבוא לבחינת הביטול, כך נאמר גם כן ברוצח שגלה לעיר מקלטו, שנדרש ממנו הביטול נמי, כחו של משה מסייעהו. אך כמו בע"ת שכחו של משה מסייעהו הוא מפני היות מרע"ה בע"ת, עורר מין את מינו, כמו כן הגולה לערי מקלט שיסייעהו כחו של משה, היה נמי נדרש שגם מרע"ה יהיה נצרך לענין מקלט, ובאשר היה בטבעו בבחינת הביטול נקל היה לו לאחוז בבחינת הביטול גם בענין המקלט, ע"כ שוב מסייע לכל הגולים לערי מקלט. וע"כ מה' היתה זאת שיבוא ליד מרע"ה מעשה המצרי, שאף שבדין הרגו, מ"מ הרגיש מרע"ה שהיה לפני זמנו, והיה חושב את עצמו שבאה תקלה על ידו ונצרך לענין קליטה, וע"כ נאמר לו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה למען יעורר בקרבו מדת הביטול הנצרך לענין הקליטה, ובזה יסייע לכל הגולים הצריכים ביטול כנ"ל, ומובנים דברי האריז"ל...
ולפי האמור יתישבו דברי רש"י והמדרש שבריש המאמר, שאמר משה מצוה שבאה לידי אקיימנה, היינו כשבא לידו הבין שכל מה שאירע לו שהיה צריך למקלט, הכל היה לטובת ישראל להבא בענין ערי מקלט, ע"כ הפרישן תיכף כדי שתהיה ידו בהן ובכחו יגרמו לבחינת הביטול.

(שם משמואל, פרשת ואתחנן, שנת תר"פ)


ולפ"ד הרש"ל הנ"ל [ים של שלמה יבמות פ"ח סי' ג] מובן שפיר דנפ"מ רבה יש בין לא עשה את המצוה כלל או כשחיסר ממנה דבר, שחשוב כאילו לא עשאה, שפירשו כן חז"ל במל ולא פרע, ובין חיסר ממנה דבר המעכב אותה סתם, דבזה האופן האחרון המצוה מ"מ נקראת פלגא דמצוה, וממילא שייך לומר עליה בל תגרע שהתחילה ולא גמרה. וכן משמע ממדה טובה שאמרו לענין משרע"ה מאי דכתיב אוהב כסף לא ישבע כסף, זה משה רבינו שהיה יודע שאין שלש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלש שבארץ כנען, ואמר מצוה שבאה לידי אקיימנה. הרי דחשיב מצוה אפילו חלק שלא נגמר כלל, וקראוה חז"ל בשם "מצוה". וזה נוטה לדברי רש"ל, אלא דבעינן שיהיה שם המצוה נקרא ע"ז. א"כ מי שביטל לגמרי מ"ע ולא התחיל בה כלל שום ענין שיהיה שייך לקרוא המצוה עליה באמת, לא שייך בל תגרע.

(ראי"ה קוק, עץ הדר סי' טו [עמ' עט במהד' זולדן])


משה הנביא, נאמן ביתו של הקב"ה, הוא הצינור למצוות ה', שכל הטובות באות על ידו. וכאשר מקיימים אותן מצד היותן תורת משה, מתגלה בתוכן הרוממות כפי הדרגה שניתנו למשה. השתוקק משה לקיים את כל המצוות כדי לסלול הדרך לכל אחר ואחד מישראל שיוכלו לקיימם כפי שנמסרו למשה מסיני, כי זהו באמת השכר היותר עליון. לכן אמר משה: הרבה מצוות יש, וכולן אין מתקיימות אלא בארץ, אכנס אני שמה שיתקיימו כולן על ידי. אמר לו הקב"ה: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם [סוטה יד ע"א].
בהשתוקקות זו פינה הוא הדרך להעלות כל השתוקקות אמיתית שתהיה נחשבת כאילו נעשתה. ואמנם הסימן לאמיתת ההשתוקקות הוא אם כל שיש בידו לעשות עושה, ואינו אומר שאם אין יכול לגומרה לכן לא יתחילה, על כן "אז יבדיל משה שלש ערים בעבר היררן מזרחה שמש". נתן לב להיות חרד בדבר שיבדילם [מכות י, א], ואע"פ שאינן קולטות עד שיבדילו אותן שבארץ כנען, אמר משה: מצוה שאפשר לקיימה אקיימנה [רש"י].
הרציחות באות בעיקר מחוסר ההכרה באחדותם של ישראל, כי למה ירצח את רעהו, והלא הוא ורעהו אחד. אולם אי אפשר להגיע להכרה בהירה כזו זולת על ידי התישבות ישראל על ארצם ואדמתם, ומופיעה הבנה זו מראש הררי קדם ארץ חמדתנו. משה רבינו שהוא מהות ארץ ישראל צריך שדווקא הוא יבדיל השלש ערים ויחסום בעד הרציחות שנפישי בגלעד [לעיל ט ע"ב]. ואם כי דרוש שהבנת האחדות תרד דווקא על ארץ ישראל ואינן קולטות עד שיבדילו אותן שבארץ, בכל זאת מה דאפשר לקיים יקיים, ופועל הרבה בזה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום פרשת ואתחנן מאמר יג)


ומי אוהב בהמון לו תבואה

התורה נמשלת בשם "שדה" וכן החכמה בכלל, והת"ח נקראים עפ"ז בס' זוה"ק בשם מחצדי חקלא, ובדברי חז"ל בגמ': '"הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל', תני רב יוסף אלו תלמידי חכמים שבבבל שעושין ציצין ופרחים לתורה", וכמו שדרשו חז"ל: "ורב תבואות בכח שור", וכמו כן: "ומי אהב בהמון לו תבואה", על תבואתה של תורה.

(מאורות הראי"ה חנוכה, ארבע פרשיות ופורים עמ' עא)

ומי אוהב בהמון לו תבואה למי נאה ללמד בהמון מי שכל תבואה שלו

אין ראוי לדבר בפני עם עצום ובעלי חכמה כישראל, אם לא ישלם בכל המעלות. וגם המדבר ברבים צריך להיות חכם שלם. כבר אמר במסכת מכות: ומי אוהב בהמון לו תבואה, למי נאה ללמוד תורה בהמון למי שכל התבואה שלו. וכל זה אינו רק כדי שילמדו הכל ממנו, אבל אינם צריכים ללמוד תורה בהמון, אפילו למי שכל התבואה שלו נאסר לדבר בתורה ברבים, כמו שאמר בסוכה: תנא דבי רב ענן, מאי דכתיב חמוקי ירכיך, למה נמשלו דברי תורה בירך, לומר לך, מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר.

(דרשות הר"ן, דרוש ה, נוסח ב)

מהרש"א הקשה, דבכתוב כתיב "לא תבואה", לא באלף. ותירץ. והרב עיון יעקב כתב דאין זה תמיהא, כדאמרינן בסוטה דף לא וכו'. ע"ש. והריטב"א בחידושיו כתב וז"ל: ואע"ג דכתיב "לא תבואה" באל"ף, בוי"ו קרינן. ואינו נכון, מדלא מסלק ליה במסורת ולא אתייה במס' סוטה. ופירוש של פסוק בדרך תמיהה וכו'. ע"ש. ועיין בתוס' חולין דף סה ע"א, ודבריהם לא זכר מהרש"א פ' כשם. ושוב ראיתי בס' מענה לשון דף כד ע"ג שזכר דברי מהרש"א והתוס'. ומה שהקשה שם מפ"ג דנדרים - עמ"ש הרב ישרש יעקב דף פ"ז ע"ב.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

ומי אוהב בהמון לו תבואה למי נאה ללמד בהמון מי שכל תבואה שלו וכו' רב אשי אמר כל האוהב ללמוד בהמון לו תבואה

המהרש"א ז"ל הקשה הלא כתיב "לא" באל"ף, ואיך דרש "לו" בוי"ו. ונדחק לתרץ. אולם בעל פתח עינים וכן בעל ישרש יעקב בנדרים הראה למה שדרשו חז"ל בסוטה, ד"לא" באל"ף משמע הכי ומשמע הכי. אולם על פי הרוב, באל"ף פירוש "לא" לאו, ובוי"ו פירוש "לו" אליו.
בעל ילקוט אליעזר מפרש שבמאמרם זה אפשר לדרוש לא באל"ף וכן בוי"ו, והוא אוהב בהמון, כלומר מי שרוצה ללמוד לא רק בעצמו כי אם גם עם אחרים, "לא תבואה", צריך להקדיש עתו בלי שום פנייה ותכלית ולא שיהיה לו מלימוד זה תבואה לעצמו, כי אם בבחינת מלאך שכבר השלים, וזה לא תבואה באל"ף. וע"ז מתאים גם הדרוש של "לו" בוי"ו, שדרשו "לו תבואה", היינו מי שכבר התבואה שלו לא יחשוב זה המלמד לאחרים שמפסיד בזה שמבלה זמנו ללמוד עם אחרים, וע"ז דרש רב אשי במאמרו הסמוך שכל האוהב ללמוד בהמון בלא תבואה לעצמו, זוכה אשר באמת אח"כ "לו" תבואה, וה' יתברך הטוב ישפיע עליו השגה יתירה יותר מאילו היה לומד יחידי.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

למי נאה למלל גבורות ה' מי שיכול להשמיע כל תהלתו

דרשו חז"ל למי נאה להלל - למי שיכול להשמיע כל תהלתו. ואיך יתכן זאת? רק ברוח הקודש, כמו השירה זו על הים שנאמרה ברוה"ק.

(שפת אמת, פרשת בשלח, שנת תרס"ד)


[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות יג ע"ב]


כל האוהב בהמון לו תבואה יהבו ביה רבנן עינייהו ברבה בריה דרבה

יש לדקדק, אטו לא נמצא ת"ח בן ת"ח באותו הדור כי אם רבה בריה דרבא? ואפשר במ"ש בס' סדר הדורות דף קמח ריש ע"א, דרבא דרש פ' במה מדליקין דף כג, מאן דרחים רבנן הו"ל בנין רבנן. לכן יהבי עינייהו ברבה, שבו נתקיים מ"ש אביו רבא. עכ"ל. ובזה נתיישב קצת, דאע"ג דטובא הוו ת"ח בני ת"ח, יהבו עינייהו משום דרבא קאמר מאן דרחים וכו' ונתקיים בו.
ועוד אפשר לומר דרבה היה גדול מאביו רבא, וזה אינו נמצא כל כך שהבן יחכם יותר מאביו והוא מן המועט, ומהאי קרא משמע דכל האוהב בהמון לו תבואה מוכח דהוא דבר שלא זכה בו עדיין שיהיה לו תבואה, כלומר בשופע, וזה אינו מצוי כל כך, לכך יהבי עינייהו ברבה בריה דרבא. ועפ"ז ניחא דלא קאמרי הא בפ' במה מדליקין "יהבי רבנן עינייהו ברבה בריה", דהתם לא מיירי רבא בהכי רק באהבה בינונית, וקאמר מאן דרחים רבנן הוו ליה בנין רבנן, וזה מצוי דיהיו ת"ח פשוטים בני ת"ח, אמנם הכא מיירי באהבה רבה. וכ"כ רש"י (בגירסת עין יעקב) "יהבו רבנן עיניהו ברבה, שהיה אוהב תלמידי חכמים ביותר והיו לו בנים תלמידי חכמים". אלמא הכא איירינן באהבה ביותר. ולפ"ז ניחא לגירסא אחרת דגריס ברבא בריה דרבה. וגם ניחא מאי דמשמע מלשון רש"י הנזכר דרבה בריה דרבא היה אוהב ת"ח ביותר, ונתקיים בו שהיו בניו ת"ח, ולא שרבה היה ת"ח בעבור רבא אביו כמ"ש הרב סדר הדורות.
ולפי מ"ש מהרש"א הכא, דמאן דרחים רבנן מוכרח שהוא ת"ח משום דע"ה שונא לת"ח, ומשו"ה אמר מאן דרחים רבנן הו"ל בנין רבנן, משום דכבר הוא ת"ח וכו', ע"ש - ניחא מאי דאמר בנדרים דף פא: מפני מה אין ת"ח מצויים שבניהם ת"ח, התמיהא וההערה הוא מאחר דכל דרחים רבנן הו"ל בנין רבנן, ואיירי בת"ח, כמ"ש מהרש"א, מפני מה אין בניהם ת"ח. וזו היא כוונת השאלה.
ולולי דברי רש"י, היה אפשר לומר דהכא מיירי במי שאוהב לכל ישראל אהבה עזה ומכ"ש לת"ח, וזה שכרו - שיהיו לו בנים הרבה ת"ח. וז"ש ומי אוהב בהמון דייקא, לכל המון ישראל, ואז לו תבואה - תורה מחזרת על זרעו. וזה זכה רבא בריה דרבה, שהיה אוהב לכל ישראל וזכה לבנים הרבה ת"ח.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

רב אשי אמר כל האוהב ללמוד בהמון לו תבואה וכו' רבינא אמר כל האוהב ללמד בהמון לו תבואה

תרוייהו איתנהו, דקרא סתמא כתיב ומי אוהב בהמון לו תבואה, ואפשר לומר ומי אוהב ללמוד וללמד בהמון - לו תבואה, דע"י דיבוק החברים ופלפול התלמידים זוכה להוציא לאור חלקי ניצוצי תורתו, והוא אומר חידושי תורה השייכים לו. וז"ש לו תבואה, שהחידושים הם שלו, ולא כדואג ואחיתופל שהיו קולטים מהאויר לפי שלא קדם להם יראה, אבל זה המזכה את הרבים ודאי אין חטא בא ע"י ויראת חטאו קודמת, על כן ויוצא פרח ראשית תבואתו ותורם משלו וז"ש לו תבואה. (שם) [גם] רמז באומרו לו תבואה, דתלמודו מתקיים בידו, וכמ"ש בעירובין [נג ע"א] "דוד דגלי מסכתא", ולחד פירושא היינו שלימד לאחרים, ועל כן הנה שכרו לו תבואה, שתהיה שלו ולא ישכחנה.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

חרב על צוארי שונאיהם של ת"ח שיושבים ועוסקים בתורה בד בבד

"וקנה לך חבר" - וגם זה לענין קיום התורה... אפילו תצטרך לקנותו בממון, פזר עליו ממון וקנה אותו, או שתפייסהו בדברים ותסבול אותו ותתנהג עפ"י מדותיך... וטעם האזהרה הזאת הוא, כי יש צורך אל החברים לקיום התורה, כמו שאמרו באבות דר' נתן [נ"א פ"ח], עבר על ההלכה, אם יש אחר להזהירו עליהם הוא אומר 'טובים השנים מן האחד כי אם יפולו, האחד יקים את חבירו' [קהלת ד, ט-י]. עוד אמרו שם, שנים שיושבין, שכינה ביניהם. ואמרו עוד [עבודה זרה טז ע"ב], מיני ומינך תסתיים שמעתא. ואמרו בתעניות [כג ע"א] בענין חוני המעגל, או חברותא או מיתותא. וכמו שדרשו בפרק הרואה [ברכות סג ע"ב] ובפרק א' מתעניות [ז ע"א] ובפרק אלו הן הגולין, 'חרב אל הבדים ונואלו', חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה... וכן לענין המעשה הטוב, צריך האדם לאוהב, שתבטח בו נפשו ליטול ממנו עצה ולקבל תוכחתו, אם שמא יצרו יכשילנו לדבר עבירה, על כן צריך שיקנה אותו ויטרח עד שישיגנו.

(רשב"ץ, מגן אבות, אבות, פרק א משנה ו)

והפרישות במנהגים הוא התבודדות וההיבדל מן החברה המדינית, לפנות לבו אל העבודה וההתבוננות בה כראוי, ובתנאי שלא יטה גם בזה אל הקצה האחר, שכבר אמרו ז"ל (כתובות יז): לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, וכן אמרו: "חרב אל הבדים ונואלו", חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה, אלא יתחבר האדם עם הטובים זמן מה שמצטרך לו ללמודו או לפרנסתו, ויתבודד אחר כך להידבק באלקיו ולהשיג דרכי היושר והעבודה האמיתית.

(מסילת ישרים, פרק יד)

חרב על צוארי שונאיהם של ת"ח שיושבים ועוסקים בתורה בד בבד ולא עוד אלא שמטפשין וכו' וכתיב התם אשר נואלנו וכו' ואב"א מהכא נואלו שרי צוען

בעל עין אליהו מפרש "חרב על שונאיהם שיושבים בד בבד", על פי המבואר באבות [פ"ג מ"ח] "השוכח דבר אחד ממשנתו חייב מיתה", לכן בעת שעוסקים שנים כשישכח דבר חברו יזכיר לו, אולם כשעוסק בד בבד לפעמים ישכח מה שלמד ויהיה חייב מיתה. כן מפרש מדוע הביא הפסוק השני "נואלו שרי צוען" ולא די לו בקרא הראשון "אשר נואלנו", על פי מאמרם (שבת פ"ק [י ע"א]) "ושריך בעת יאכלו בגבורה" - בגבורה של תורה, חזינן דשר נקרא מי שהוא גדול בתורה. לכן היה אפשר לומר כי רק סתם אדם אסור לעסוק בתורה בד בבד, אבל למי שהוא שר בתורה אין איסור. לכן מביא המקרא השני "נואלו שרי צוען", שמראה שאף השרים מטפשים, וא"כ אף מי שהוא שר בתורה יטפש כאשר ילמד בד בבד.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

כל האוהב ללמד בהמון לו תבואה וכו' ומתלמידי יותר מכולן

בעל ילקוט יהושע מפרש "ומתלמידי יותר מכולם" על פי מה ששמע מן הרה"ק מסאווראן זצ"ל ביאור הכתוב "את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה", כלומר רק כשיש לאדם תלמידים שאותם "יורה דעה" אז תתרבה ההשפעה אצל המשפיע, שהוא "יבין שמועה". והאות על זה הוא "גמולי מחלב", כלומר, כאשר היונק נגמל מלינק אצל אמו, אז תיכף "עתיקי משדים", נעתק ונתמעט החלב אצל המינקת. וזה הוא ענין ומתלמידי יותר מכולם, היינו בשעה שהאדם מלמד לזולתו, נתוסף אצלו אור התורה, ומשפיעים לו מלמעלה חידושי תורה, כמו שאמרו במאמרים הקודמים שכל האוהב ללמוד בהמון, היינו להשמיע תורתו לזולתו "לו תבואה", נתוספת לו השגה וידיעת בתורה. ובצדק המשיל הדבר לתבואה צומחת, שמגרעין אחד נצמחת שבולת שלימה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

ומתלמידי יותר מכולן

ומי שמונע תורה מתלמידו, גורם לו שלא יוציא כח תורתו הנטוע בנשמתו בכח, שלא להוציאו לפועל, כמו העובר שנשאר בבטן אמו ואינו יוצא לחוץ... ועוד אמרו [סנהדרין צב ע"א] שמנקבין אותו ככברה, כענין שאמרו הרבה תורה למדתי כו', ומתלמידי יותר מכולם, שהתורה נמשלה למים, וכמו המים אין יכולים להיות עומדים בכלי שיש בו נקבים, שהמים יוצאים משם, כמו כן התורה אין מתקיים באדם, אם לא על ידי שמלמדה לאחרים, כמו שאמרו (אבות פרק ד משנה יד) שחבריך יקימוה בידיך, מה שאין כן אם אין מלמדה לאחרים, גורם לו שהתורה משתכחת ממנו.

(רבי יצחק אייזיק חבר, אור תורה - ליקוטים)

עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה

אפשר כי נודע כי כל חיות הסט"א הוא מניצוצות הקדושה אשר בה. והשר של האומה, לפי מהות ושיעור ניצוצות הקדושה שבו, כן ישפיע לאומתו ויתגברו להרע לישראל. אך אם יתבררו ניצוצי הקדושת אשר בם, ימעטו וישוחו השר והאומה שתחתיו. וידוע דבלימוד התורה יתבררו ניצוצות הקדושה, ובפרט אם היא תורה לשמה יהיה בירור גדול. והנה האומה הנלחמת בישראל הוא בכח ניצוצות הקדושה אשר בש"ר צילם ובאומה. ולכן בעסק התורה לשמה, מבררים ניצוצי הקדושה, והן נגרע חיות השר והאומה אשר עושה מלחמת, המה כרעו ונפלו, ולעת תמוט רגלם עומדות היו רגלינו במלחמה, מי גרם? שערי ירושלם שעוסקים בתורה ונטלו חיותם ושפעם של האומה ההיא.
א"נ אפשר בסגנון אחר, במ"ש הרב עיר וקדיש בס' אספקלריה המאירה פ' בא, דכשהקדושה וסט"א שוים, אז הסט"א לוקחת מהקדושה ואומות העולם שולטים בישראל ח"ו. והנה גבלות עמים [בגמטריא תר"א] הוא כחשבון בני ישראל [בגמטריא תר"ג] חסר א'. ואם ישראל עושים רצונו ומיחדים שם הוי-ה אדנ-י שיש בהם ח' אותיות, אז ח' אלו יתוספו על בני ישראל, והם תרי"א גימטריא תורה, וגבר ישראל. ואם ח"ו ישראל אינם מיחדים הוי-ה אדנ-י, אז נשאר מספר בני ישראל תר"ג, וגורם כי גבלות עמים יעלו תר"ג עם האותיות כגימטריא של בני ישראל, וח"ו הסט"א והקדושה שוים, ולוקחת הסט"א השפע ושולטים על ישראל. זהו תוכן דברי דברי הרב הנז'. וכעת אין הספר בידי. ובזה יובן מאמר הלז, דעל ידי עסק התורה מיחדים קבה"ו שם הוי-ה אדנ-י שהם ח' אותיות, ונתוספו על בני ישראל כמנין תורה, ובזה יושפלו גבלות עמים וימוטו במלחמה. וכל קבל דנא עומדות היו רגלנו במלחמה בכח שערי ירושלם העוסקים בתורה.
ובזה מבואר פסוק "על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי", שאם היו עוסקים בתורה ומיחדים קבה"ו אז היו מבררים ניצוצות הקדושה חיות הסט"א, כפי דרכנו הראשון, א"נ היו מיחדים ח' אותיות הוי-ה אדנ-י והיו נוספים על בני ישראל כמנין תורה ויושפלו ויכנעו גבלות עמים. ובזה יובן "אם תקום עלי מלחמה, בזאת התורה אני בוטח" לברר ניצוצות הקדושים, א"נ לייחד שם הוי-ה אדנ-י וייכנעו האומות. ואגב נאמר רמז, "בזאת אני בוטח" - זאת מ', וגם רמוז ר"ת זעיר אנפין, ותיבת בזאת גימטריא קדוש עם הכולל, שיבוא לו שפע מאבא קדש, ואז הוא קדוש, ואז יהיה זיווג בסוד אחותי בת אבי. ואם שגיתי השם הטוב יכפר בעדי. [ועיין מה שכתבתי לקמן בד"ה ואמר רב ששת].

(חיד"א, מראית העין כאן)

עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה

עסק התורה הוא נקרא חרב, כמבואר בשבת דף ס על הפסוק "חגור חרבך על ירך", דפשטא דקרא מיירי בד"ת.... והנה כמו חרב הוא בא לשמור מאדם המזיק, כך כח התורה הוא משמר מכל רע כמו במלחמת תנופה, איתא במכות דף י עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, עומדות היו רגלי ישראל שלא ימותו במלחמה שערי ירושלים שהיו מלאים בתורה.

(העמק דבר, בראשית פרק כו פסוק ה)


עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה וכו' שמחתי באומרים לי וכו'

נחזור למאמרנו, דיש לדקדק דשני מימרות הללו הם דריב"ל, עומדות היו רגלנו, שמחתי באומרים לי. ומאחר דשתים זו הם תרוייהו מריב"ל, אמאי לא אמרן כסדרן, והי"ל לומר מימרת מ"ד שמחתי וכו' ואח"כ מ"ד עומדות היו רגלנו. ואפשר לומר דרך דרש, ונקדים מה שפירש הרב מהר"ר אברהם צמח ז"ל והבאתיו בפתח עינים, דהרמב"ם ז"ל סובר דירושלים נקרא מקדש, וא"כ כשאמר שמחתי באומרים לי בית ה' נלך היה אפשר שכוונתם על ירושלם דנקרא מקדש, לזה אמר עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם, וא"כ כוונתם ודאי על בית המקדש. עכ"ד. ונמצא דלדרשת שמחתי מתפרש עומדות היו רגלינו להכריח שכוונתם לבית המקדש. ולזה לא אמרן כסדרן, להורות שהם דרשות חלוקות ואינם קשורות זו בזו, ולעוררנו בזה הפך הסדר ובחלקו"ת ישית למו.

(חיד"א, מראית העין כאן)

בעל ילקוט יהושע מפרש על פי מה שכתב הזוה"ק [ח"א דף קפה ע"א] על הפסוק "לכן גלה עמי מבלי דעת", שכל גלות ישראל מירושלים היא בעוון ביטול תורה. וזו כוונת המאמר, שרק ע"י שעסקו בתורה ניצחו במלחמה, לאפוקי על עזבם התורה אבדה הארץ. ושפיר יש סמיכות לכתובים שאמר דהע"ה "שמחתי באומרים לי בית ד' נלך" לעסוק בתורה, כי ע"י זה עומדות היו רגלינו במלחמה, כאמור שע"י עסק התורה נצחו במלחמה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה וכו' שמחתי באומרים לי וכו' שמעתי ני אדם שהיו אומרים וכו' מאלף עולות וכו'

הקושיא במאמר זה ידועה, דהוה ליה למימר דרשה השניה של שמחתי באומרים לי קודם דרשא זו, דדרשה השניה קאי על רישא דקרא וזו על סיפיה דקרא. ועוד קשה, תרוויהו רבי יהושע בן לוי אמרינהו, והוה ליה לערבם ביחד, ולמה חילקם לשתי מימרות. ונראה לפרש בס"ד, כי דרשה של עומדות היו רגלינו אין לה התחברות עם דרשת שמחתי באומרים לי, יען כי בדרשת שמחתי, קאמר שהם באים לקנטר ולבזות, ועם כל זה אני שמחתי. ועל זו הדרשה לא יבוא הסיום של עומדות כפי הדרשה דהכא, הן אם נפרש מה שאמר עומדות הוא מדברי דוד המלך ע"ה, הן אם נפרש הוא מדברי האומרים, כי אין קשר לדברים זה עם זה. ולכן מוכרח לומר, דרבי יהושע בן לוי נקיט להו לדרשות אלה כל אחת בפני עצמה. ולכן מסדר התלמוד הקדים דרשה של סוף הפסוק קודם דרשה דתחילת הפסוק, כדי ללמדנו דלא אמרם רבי יהושע בן לוי לשתי דרשות אלו ביחד, כי בשינוי זה ששינה הסדר, עורר אותנו בדבר זה.
מיהו צריכין אנחנו להבין, לפי הדרשה דדריש רבי יהושע בן לוי לפסוק שמחתי באומרים לי שאומר דוד המלך ע"ה, דכוונתם של אלו לקנתר ולאנות אותו בדברים, איך יבוא על זה סיום הכתוב שאומר עומדות היו רגלינו.
ונראה ליישב בס"ד, כי באמת בלאו הכי יש להקשות אמאי מבין דוד המלך ע"ה כוונת דבריהם קנתור ואונאת דברים, שמא באמת הם משתוקקים ומתאוים שתהיה העבודה של הקרבנות בבית המקדש שבירושלים, שהיא עיר בחר לו י-ה, שעל זה נקרא המקדש בית הבחירה, כי בירושלים שם הוא שער השמים. ויש לתרץ, כיון דלימוד התורה הוא במקום קרבנות, וכמו שדרשו [מנחות קי ע"א] זאת התורה לעולה ולמנחה וכו' [ויקרא ז, לז], נמצא אף על גב דבאותו זמן לא היו מקריבים קרבנות שור ושה בירושלים, היו מקריבים כל הקרבנות בבתי מדרשות שהיו בירושלים, שלומדים תורה בקבע, וביום אחד כל אחד ואחד מקריב יותר ממאה קרבנות והקטרות ומנחות, על ידי התורה שלהם שלומדים בה. וידוע דעסק התורה מועיל במקום שאי אפשר להקריב קרבנות ממש, דליכא מקדש, ואם כן למה צועקים מתי ייבנה בית המקדש אם כוונתם כדי שיעשו עבודה בירושלם, אלא ודאי לקנתר מתכוונים. מיהו לזה יש לומר, דהם חושבים אין לימוד התורה בבתי המדרש שבירושלם נחשב כעבודה, יען כי עבודה של הקרבה והקטרה, אם עשאה מיושב פסולה, ואם כן כיון דלמדין מיושב, אין מועיל לימוד תורה זו במקום קרבנות וקטורת סמים.
לכן אחר שאמר שמחתי באומרים לי, דבא להודיע בזה דכוונתם לקנתר ולאנות בדברים אלו, אמר עוד עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם, הם בתי מדרשות, שהם שערי הלכה שהיינו לומדים תורה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל [מגילה כא ע"א] דעד רבן גמליאל היו לומדים תורה מעומד. ואם כן עושים עבודה מעומד, ולמה צועקים מתי ייבנה בית המקדש, והלא כשאין בית המקדש בנוי, נחשב הלימוד כקרבנות ממש, והרי כל אחד ואחד אפשר שיקריב אלף עולות ביום בתורה שלומד, כמו שדרשו "זאת התורה לעולה", ועל כן אין להם התנצלות הנזכרת.
ועוד נראה לפרש בס"ד הטעם שהקדים תלמודא דרשה דעומדות היו רגלינו, קודם דרשה דשמחתי שהוא רישא דקרא, משום דבהאי דרשה דשמחתי דדריש רבי יהושע בן לוי, יש קושיא גדולה, כיון דאומר דוד המלך ע"ה, שהם אומרים מתי ימות זקן זה ויבנה שלמה בית הבחירה, איך אומר שמחתי על דברים אלו, וכי אלו הם משתוקקים באמת לבית המקדש, והלא כל כוונתם הוא לקנתר ולאנות אותו בדברים אלו שאומרים ויבנה שלמה בית הבחירה, רצונם לומר שהוא חס ושלום נפסל לבנות מפני ששפך דמים הרבה, כמו שנאמר לו על ידי הנביא [דברי הימים א כב, ח]: "דמים רבים שפכת לכן אתה לא תבנה", שהם דורשים זה לגנאי, חס ושלום נפסל על ידי שפיכות דמים שעשה. ואם כן איך אומר שמחתי באומרים לי, כיון דהם מתכוונים לבזות אותו ולקנתר. לכך הקדים דרשה זו של עומדות היו רגלינו, דדריש: מי גרם לרגלינו שיהיו עומדות במלחמה - שעריך ירושלם, שהיו עוסקים בהם בתורה. נמצא כל אותם דמים ששפך, הצליח בהם בזכות התורה, ואם חס ושלום יגיע לו מן שפיכות דמים אלו חסרון, שיאמרו נפסל חס ושלום, איך יתכן זכות התורה פועל פיסול וחסרון, אלא ודאי כל שפיכות דמים ששפך הם פועל טוב.
ומה שנאמר לו "דמים רבים שפכת לכן אתה לא תבנה", לאו משום דדבר זה הוא גרעון וחסרון אליו, אלא טעם אחר יש בזה, לומר כי אתה נתאזרת במדת הגבורה, ששפכת דמים, ואף על פי שמצוה גדולה עשית בזה, עם כל זה בנין בית המקדש הוא נעשה במדת החסד, צריך שיבנה על ידי מי שלא פעל בידיו פועל דין. באופן דמזה הדרשה מוכח בבירור, כי שפיכות דמים שעשה, אין זה חסרון וגרעון אצלו, אלא אדרבה פועל טוב נקרא.

(ר' יוסף חיים, בן יהוידע כאן)

מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה

"מחץ מתנים קמיו" - עבור יורו משפטיך ליעקב. וכבר נתבאר כמה פעמים דזכות התורה הוא חרב של ישראל להיות נלחמים עם אומות העולם. וכדאיתא במס' מכות דף י: עומדות היו רגלינו בשערי ירושלים; עומדות היו רגלי ישראל שלא ימוטו במלחמה שערי ירושלים שהיו מלאים בתורה... מש"ה באה הברכה עבור כח התורה שביד הכהנים והלוים שיהיו מתגברים במלחמה.

(העמק דבר, דברים לג, יא)


שמחתי באומרים לי בית ה' נלך אמר דוד וכו' שמעתי בני אדם שהיו אומרים מתי ימות זקן זה ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה וכו' ושמחתי

ודורות הקודמין היה להם הארת ביהמ"ק מרוב התשוקה שהיו מצפין לבנין הבית, כמ"ש שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, ע"ש במדרשים. וכמו כן עתה בגלות, כפי מה שמצטערין ומתאוננין על חסרון ביהמ"ק. כך זוכין למצוא איזה הארה מביהמ"ק.

(שפת אמת, בראשית, לחנוכה, שנת תרמ"ד)

פירש הרב מהר"ר אברהם צמח, הביאו הרב מופת הדור מהרח"א בעץ החיים פרשת בשלח דף עב ע"ג, במ"ש בר"ה דף כט, יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין וכו', ופירש הרמב"ם דמקדש כולל גם לירושלים. ולפ"ז הני דאמרי בית ה' נלך דקאמר דוד המלך ע"ה ששמח אף שכוונתם שימות ויבנה בית המקדש, היה אפשר שלא עלתה על דעתם אשר דימה דהע"ה, רק כוונתם לילך לירושלם דנקראת מקדש, ולא כיוונו שימות דוד המלך ע"ה, לזה אמר עומדות היו רגלנו בשעריך ירושלם, וכיון שהיינו בירושלים והם אומרים בית ה' נלך, ליכא לספוקי דכוונתם על בית המקדש, דלא אפשר דרוצים לילך לירושלים דבה קיימי, והיינו שימות דהע"ה, ועל זה אמר שמחתי, דהלואי יבנה בית המקדש. עד כאן דברי הרב מהר"א צמח זלה"ה.
ולפי מה שמקשים על דעת הרמב"ם שסבר דמקדש כולל גם ירושלם, מהא דאמרו פ"ב דיומא [כא ע"א] אההיא דעשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש, דפריך "פתח במקדש וסיים בירושלים", ומאי פריך, הא להרמב"ם ירושלם בכלל מקדש. ומתרצים דלא אמרה הרמב"ם אלא כשאומר "מקדש", אז סבר דירושלם בכלל, אבל כשאומר "בית המקדש", אז אין ירושלם בכלל, ומשו"ה פריך התם שפיר ד"בבית המקדש" קתני, ובכי האי אין ירושלם בכלל. עד כאן דבריהם. וטעמם ונימוקם עמם, דהוי מילתא דמסתברא, דכשאומר "בית המקדש", לא מצית אמרת דירושלים בכלל. ומאחר שכן, הן נסתר דרך הרב הנזכר, כי אף שלא היו בירושלם, לשונם שאמרו בית ה' נלך מוכרח דקאי על בית המקדש, וירושלם אינו בכלל.
אמנם אפשר לקיים דרך הרב הנזכר באופן זה, דגם זו מן התוכחות, דשונאי דוד הע"ה היו מבקשים להקניטו, ומדברים בלשון שלא יהיה ספק כלל אפילו בפירוש דחוק כי כל ישעם וכל חפץ לצערו, דאם היו אומרים "נלך למקדש", אף שהיו בירושלם, חיישי שמא יטעו ויפרשו ירושלם שנקרא מקדש, והשומע ישמע ויאמר כוונתם לירושלם, והגם דעל עומדם יעמודו בירושלם, הוה אמינא דהוא לשון שהיו רגילים לומר כשהם חוץ לירושלם, וכוונתם לירושלם, והשתא סירכא דלישנא נקטי. לזה אמרו בית ה' נלך, הזכירו בית ה', דמעתה מוכרח ומבורר דהוא על בית המקדש. וז"ש שמחתי באומרים לי בית ה' נלך על בית המקדש שימות וכו', ובא וראה עד מה הגיע שנאתם, כי עומדות היו רגלנו בשעריך ירושלם, והוו מצו אמרי "נלך למקדש", והיה מובן מקדש ממש מאחר שעומדים בירושלם, ועכ"ז חיישי לפירוש דחוק ונקטי לשון מבורר ביותר, בית ה' נלך, דבהא ליכא ספיקא בשום מקום אופן דעל בית המקדש קאמרי, ועם כל זה שמחתי. ונתקיים דרך הרב הנז'. וכל זה משום יגדיל תורה, דמפשט הש"ס משמע דשמע דוד המלך ע"ה דהיו אומרים מתי ימות זקן זה וכו', ובפירושא אתמר.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

וכתיב שמחתי באומרים כו' ודרשו חז"ל שאמרו לדוד מתי ימות ויבנה ביהמ"ק ושמח, ע"ש. ועיקר המזמור נראה שניתקן על ימי הגלות כדכתיב עומדות היו רגלינו כו' ששם עלו שבטים כו'. ויתכן לפרש שזה הוכחה, שכמו שדוד המע"ה שמח בהכנות המקדש בעוד שלא נבנה, כמו כן ומכש"כ שיש לנו להתדבק בהארה שנשאר מאשר היה כבר עומדות רגלינו כו'.

(שפת אמת, ויקרא - לפסח, שנת תרמ"ז)

והגם שיש לנו להתעצב בחורבן בית המקדש, גם בדוד המע"ה דרשו כשאמרו לו מתי ימות ויבנה ביהמ"ק, שמח. כמו כן, אעפ"י כשנזכרין ביהמ"ק אנו נעצבין, אעפ"י כן שמחים בזה שכבר זכו אבותינו להיות בביהמ"ק, וגם אנו עתידין להיות עוד בביהמ"ק. לכן כשיש זכר מביהמ"ק אנו שמחים.

(שפת אמת, דברים - לסוכות, שנת תר"ס)

בעל עיני כל חי מפרש על פי מאמרם בזבחים [נד ע"ב] על הפסוק "כי קנאת ביתך אכלתני", כיון שראה דואג שדוד מודד לבנות ביהמ"ק נתקנא בו, כי דואג היה סבור שדוד אסור לבוא בקהל יען בא מרות המואביה, ומכ"ש שהוא אסור ליכנס ולבנותו, ממילא כיון ששמע שאמרו ששלמה בנו יבנה המקדש, שמח בשומעו שאין עליו חשש פסול.
בעל ילקוט יהושע מתמה לאמר לשמחה מה זו עושה, ומפרש הוא היות שדהע"ה לחם מלחמות רבות, ובדרך הטבע היה יכול להיות שהעם מצפים שימות מלך כזה למען ינוחו מעמל המלחמה, לכן כששמע שהעם מצפים למותו מסיבה נעלה למען יבנה ביהמ"ק, כי ה' אמר שהוא לא יבנה אותו רק בנו, לכן היה שמח, כי הרועה הנאמן אינו מביט על טובתו וקיום חייו בעוה"ז אם אך במותו ישתלמו צאנו בשלמות, ואחר שבנין בית הבחירה היא תכלית הטובות של ישראל, כי היות שאין צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא, ממילא המקדש שבו מזבח כפרה הוא הטובה היותר גדולה לישראל, כמאמר של המסדר האגדה "ובנה לנו בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו", ולכן אף במותו היה שמח אם אך ישיגו ישראל הטובה הזאת.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

שמחתי באומרים לי בית ה' נלך אמר דוד וכו' שמעתי בני אדם שהיו אומרים מתי ימות זקן זה ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה וכו' ושמחתי אמר לו הקב"ה וכו' טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני מאלף עולות

ואפשר לומר במאמר הנזכר במ"ש פ"ק דמגילה [ג ע"א] "מכאן סמכו של בית רבי שמבטלים ת"ת למקרא מגילה מק"ו, ומה עבודה מבטלין, ת"ת לא כ"ש", ופריך מההיא דיהושע, ומשני "הא דרבים והא דיחיד". וכוונת הש"ס פשוטה, דהא דמחלק בין ת"ת דרבים היינו ת"ת דכל ישראל כההיא דיהושע, ולגבי כל ישראל קרי לבית רבי, אף כי ברבים היו, יחיד. וכ"כ רש"י שם: הא דרבים - דהתם כל ישראל הוה. וזה מוכרח ופשוט בש"ס. ועל פי זה הקשיתי בהגהותי על הרמב"ם על רברי הרב לח"מ ע"ש. ועלה בידינו דעבודה דרבים עדיפא מת"ת דרבים שאינם כל ישראל. וזו היתה דעת הזקנים שיבנה בית המקדש משום עבודה דרבים דדחי ת"ת דרבים בעלמא, ולא חיישי לת"ת דדוד המלך ע"ה, הגם שנאמר דת"ת דידיה היא דרבים, וגם דהע"ה סבר וקביל דדינא קמשתעו, והיה שמח במצותיו יתברך ולא חייש למיתתו. וא"ל הקב"ה שהם טועים, דעבודה דרבים כבר מתקיימת בגבעון, וליכא הכא אלא עבודה דיחיד, אלף עולות המעלות לשלמה שהוא עבורה דיחיד, ובכי הא עדיפא ת"ת דדוד המלך ע"ה, דחשיבא ת"ת דרבים מעבודה דיחיד. וז"ש טוב לי תורת פיך מאלף עולות של שלמה שהיא עבודה דיחיד.
שוב ראיתי להרב שארית יעקב שנכנס בזה, אך הוא סבר דת"ת דרבים דעלמא, אף שאינו כל ישראל, דחי עבודה דרבים. ועפ"ז פירש דהזקנים לא מחלקי בין ת"ת דרבים ליחיד, כדס"ד הש"ס, והקב"ה השיב כמסקנא, ות"ת דדע"ה כרבים. עש"ב. והוא נגד הש"ס, דהא בית רבי רבים הוו, ומאי דמחלק הש"ס היינו רבים דכל ישראל כמו שפירש"י, והוא מוכרח. ובסגנון שכתבנו בעניותנו ניתן ליאמר.

(חיד"א, פתח עינים כאן)


הא דלא מברכין שהחיינו על כיסוי הדם שהבאתי לעיל, הוא ביותר מוכרח אליבא דהנוהגין עפ"ד רמ"א (בהג"ה יו"ד סי' רסז סעיף ג), דאין מברכין שהחיינו על המילה, וטעמם משום דכמו שאין לברך שהשמחה במעונו משום דאיכא צערא דינוקא (כתובות ח ע"ב), ה"נ אין לברך שהחיינו מטעם זה, וע"ז הלא קשה דע"כ אנו צריכים לחלק בין שהחיינו להשמחה במעונו, שהרי מברכין ג"כ במת אביו והוא יורשו אפילו במקום דפתיך ביה צערא, וכמו שהקשו ע"ז הראשונים וכמש"כ בביאורי הגר"א (שם סקל"ו), אלא ודאי דע"כ הבדל יש בין הנאה חומרית לרוחנית, וק"ו כשמעורב בהנאה רוחנית צער רוחני י"ל דמינה מחריב בה (כזבחים ג ע"א), ולהיפוך י"ל דאפילו להסוברים דמברכין שהחיינו במילה, וכדעת הרמב"ם ורוב הראשונים, וכמנהגנו בארץ ישראל תובב"א, היינו משום שצער חומרי אינו מבטל שמחה רוחנית.
וי"ל דהיינו דאמרינן במכות: אריב"ל... שמעתי בנ"א שהיו אומרים מתי ימות... ושמחתי, אמר לו הקב"ה... טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני ע"ג המזבח. דלכאורה תמוה הוא, מה א"ל הקב"ה ומה שייכות יש לזה עם מה שאמר שמחתי, הא לא ביקש ממנו כאן שיקרב את קיצו בשביל זה, רק מגלה הוא את אהבתו לשמו יתברך שהוא שמח במה שמזכירים לו שיבנה ביהמ"ק ע"י שלמה כשיגיע הזמן, ושמח ג"כ על מה שישראל משתוקקים כ"כ לביהמ"ק. אמנם לפי דברינו י"ל שדוד אמר ששמחת ביהמ"ק היא שמחה רוחנית, ע"כ אע"פ שמערבים בזה הצער של מתי ימות, אינו מחריב בה, על כן שמחתי. וא"ל הקב"ה שאין הדבר כדבריך, שאתה חושב שחייך הוא ענין חמרי לגבי ביהמ"ק ולא מחריב ענין זכרון מיתתך התלויה בבנינו כדי שתגיע מלכות של שלמה שרק הוא מוכן לבנות את ביהמ"ק, אלא טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב ע"ג המזבח, א"כ זכרון מיתתך הוא ג"כ צער רוחני, ומינו מחריב ביה וא"א שתשמח בזה.
עכ"פ יש מקום לומר דלענין שהחיינו דברכת מצוה, י"ל דהכל מודים לד' הלק"ט דראוי שלא לברך אמורכבים אפילו אם נאמר דיוצאים בהם יד"ח מצוה.

(ראי"ה קוק, עץ הדר אות כה [עמ' קכח-קכט במהד' זולדן])

טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני מאלף עולות וכו'

טובה שעה אחת ללמוד, ואפילו דיבור אחד, מכל דברים שבעולם... וכן כתוב (תהלים קיט, עב): "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף", [וכן כתוב (תהלים פד, יא): "כי טוב יום בחצריך מאלף"], אמר הקב"ה: טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח.

(ארחות צדיקים, שער טו)

בעל עיני כל חי מפרש עפ"י מ"ש בסוף זבחים, דהעוסק בתורה הוא כאילו הקריב כל הקרבנות ואינו צריך לא עולה ולא זבח. ולענין אם צריך רק כהן שילמוד ומקום מקדש היינו בביהכנ"ס מקדש מעט, עיין בזוה"ק שבכל מקום שלומד ואף מי שאינו כהן נחשבים הד"ת כאילו הקריב כל הקרבנות.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


י ע"ב

מקלט היה כתוב על פרשת דרכים

והוסיף בכאן לומר "תכין לך הדרך" וגו' לומר שיהיו הדרכים מתוקנין ומזומנין בלי שום מכשול שיהא מעכב הנה בדרך, וכמו שאמרו חז"ל שיכתבו מקלט על העצים או האבנים כדי שלא יצטרכו לדרוש על הדרכים, כי אפשר שעל ידי השאלה ייתפשו מגואלי הדם.

(עקידת יצחק, שער צו, דף סז ע"א)

מקלט היה כתוב וכו' רב חמא בר חנינא פתח לה פתחא וכו' טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך

אפשר לפרש לפי פשוטו, דתנן לעיל דף ט ע"ב: בתחילה אחד שוגג ואחד מזיד הכל מקדימין לערי מקלט, וב"ד שולחין ומביאין אותו משם, מי שנתחייב וכו' מי שנתחייב גלות מחזירין וכו'. ויש לחקור, דאמאי יותן רשות ללכת תכף לערי מקלט, ויצטרך לשלוח ב"ד ולהחזיר וכו', הלא טוב שידונו אותם ב"ד, ומי שיתחייב גלות ישלחוהו ב"ד? ולזה פתח רב חמא, והביאוהו על משנה זו, כי הנה כתיב "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים", ושיתף רחמים למדת הדין, ומדהקדים "ה'", משמע שהרחמים הם עיקר, על דרך שכתב הרמד"ל ז"ל בפסוק "צח ואדום" - שרובו צח. ויען דהרחמים הם עיקר, ניתן רשות לכל הורג, בין מזיד בין שוגג, לנוס תיכף לערי מקלט, ומקבלים אותו, והיו הדרכים מכוונים וכתוב מקלט מקלט למען דעת עברים נסי"ם הדרך ילכו בה כמ"ש בסמוך, וזה מצד רחמיו ליישב דעתם, וגם הורג מזיד ינוח קצת ויותן לו חיי שעה. וז"ש רב חמא פתח להאי פרשתא טוב וישר, טוב - לפנים משורת הדין. והקדים טוב, דהטוביות עיקר, כי גברו רחמיו, על כן, שהטוב עיקר, יורה חטאים כולם בדרך, דמקלט מקלט כתוב להורות להם הדרך שינוסו כולם, כי כן דרכו לעשות חסד. וזה כוונת מאמרם ז"ל: והקריתם לכם - הה"ד טוב וישר וכו', דדריש "והקריתם" לשון קריאה, דמקלט מקלט כתוב קורין ומקרין שילכו שם תיכף. ואי קשיא, למה ילכו תיכף מעצמם, הלא דין הוא שלא ילכו אלא על פי ב"ד, לזה אמר "הה"ד טוב וישר", דטוב ברישא לפתוח בהצלה ורחמים, כי הרחמים עיקר, על כן יורה מורה מקום עיר מקלט, שילכו תכף כל הורג ויהיה להם מנוס וחיי שעה. וכדאמרן. ועמ"ש בעניותי בס' הקטן ראש דוד סוף פ' מטות ומסעי בס"ד.

(חיד"א, פתח עינים כאן)

טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך אם לחטאים יורה ק"ו לצדיקים

בעל ילקוט יהושע מבאר שענין הגלות שגזרה חכמתו יתברך לרוצחים הוא לא למען לענות נפש הרוצח, כי הלא שוגג הוא, כי אם לטובתו בפשטות למען הצילו מגואל הדם. ואולם יתכן כי יש עוד טעם בזה, שע"י הגלות יתעורר בתשובה שלמה. וכן הוא בירושלמי [מכות פ"ב מ"ו]: "טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך" זו דרך תשובה. ובצדק אמרו כאן: אם לחטאים מורה דרך, היינו שילכו בגלות למען יתעוררו בתשובה, ק"ו בצדיקים ההולכים בגולה אף שלא חטאו, וגלותם הוא למען יתפרסם על ידם גילוי כבודו ית"ש, בוודאי הקב"ה מורה להם דרך שיצליחו בחפצם זה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו וכו' הקב"ה מזמנן וכו'

"ומכה איש ומת מות יומת". ירצה, בין שידע שהוא הורג, ושההורג חייב מיתה, בין שידע שהוא הורג לבד, מות יומת המכה על כל פנים, אלא שבענין הראשון נהרג על ידי בית דין, ובענין השני על ידי גואל הדם, כי כשיתבאר מענין ההכאה, וממצב השנאה אשר ביניהם, שידע בהריגה, לא יקלטוהו ערי מקלט, כמו שמפורש אצלנו הדבר בפ' מסעי, אבל מניחין אותו ביד גואל הדם, בפגעו בו הוא ימיתנו אם יתחזק עליו, שנאמר: גואל הדם הוא ימית את הרוצח וגו' (במדבר לה). אמנם אשר לא צדה להכות בכלי אשר ימות בו, ועוד שהוא לא שונא אותו לא מבקש רעתו, אלא האלקים אנה לידו, אז "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה", כמו שנאמר שם "ואם בפתע בלא איבה הדפו...". ואלו השני דינים האחרונים נמסרים גם כן לשמים, כמו שאמרו (כתובות ל ע"א): אף על פי שבטלו ארבע מיתות בית דין ארבע מיתות לא בטלו. והאלהים אנה לידו, במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם, אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד, לזה אין עדים ולזה אין עדים, הקב"ה מזמנן לפונדק אחד וכו' (מכות י ע"ב). ואין ספק כי כה יעשה אלקים לכל מזיד שלא יחוייב בבית דין, מאי זה טעם שיהיה, כי לא יתכן שיגלה, שהגולה גלות מכפרת עליו, וזה לא ניתן למחילה, עד יומו יבוא וה' יגפנו.

(עקידת יצחק, שער מו)

הנה אמרו רבותינו ז"ל: ואשר לא צדה, במה הכתוב מדבר, באחד שהרג מזיד ולא נהרג, ואחד הרג שוגג ולא גלה, מזמין הקב"ה, יעלה שהרג שוגג בסולם רעוע ויפול על שהרג מזיד וימות, ושהרג שוגג גולה. ובזה יאמר "מכה איש ומת מות יומת", ואם לא הומת, אז "ואשר לא צדה" זולתו, והמית פעם אחת שוגג ולא גלה, "והאלקים אנה לידו" את המכה איש ומת הנזכר, שימיתהו זה. ואז "ושמתי לך מקום אשר ינוס" כו' מה שלא גלה בראשונה. ועל פי דרכו אמר "לך" ולא אמר "לו", לרמוז כי לישראל הוא טוב שיהיה לו מקום לנוס, פן ישפכו דמו גואלי הדם, ויצר לאנשי המקום כנודע בהשתפך שם דם נקי, כענין העגלה ערופה.
ושמא תאמר למה יעשה כן הוא יתברך, להזמין את ה"מכה איש" שימות תחת יד ההורג בשגגה, ולא יניחנו פה בעולם, אולי יעשה מצוות ואז טוב לו ממותו מיד? לזה אמר "וכי יזיד" וכו', אל תחשבו שטוב לי בעבוד אותי עד יפרע חובו, כי הלא אפילו יהיה כהן והוא על המזבח לא ארצה יעשה עבודתו ואחר כך יומת, רק מיד "תקחנו למות", כי מנחה לא ארצה מידו, וטוב לו יומת מיד ויכופר במותו ווידויו, כי כל המומתין מתוודין (סנהדרין מג ע"ב), וזה תיקונו האמיתי.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, שמות, פרק כא פסוק יג-יז)

משל הקדמוני

"סדר המערכה, משמא דגמרא, ואליבא דאבא שאול". והנה התחיל בסדר המערכה בדיוק, שכל עריכה היא כבר דבר שיש לו יחש לסדרים, קדושה דסדרא, ולא התחיל מתרומת הדשן שהיא קודמת (כקושית התוספות יומא לג ע"א), כי התמצית החמרית, המצטרפת ליסוד הקדושה, הנשאר במקומו ובמדרגתו, שהוא סוד תרומת הדשן, שעומד בקדושתו גם לאחר שנעשית מצותו (פסחים כו), הרי הוא הוא דוגמת האור העליון, המופיע מאספקלריא המאירה, הנותן דרך למצוות המעשיות, חיי עולם של תורת אמת, העומדת לפני סדר זמנים, ולפני כל דבר שיש לו הערכה עם סדר קדימה ואיחור, כי אין מוקדם ומאוחר בתורה, כי היא "משל הקדמוני", משלו של קדמונו של עולם, שהיא אוצרת בקרבה את הכוחות, שהם סיבות לכל הסדרים המופיעים מכוחה, אבל היא בעצמה למעלה היא מכל סדר.

(עולת ראיה, חלק א, עמ' קנג)

הקב"ה מזמנן לפונדק אחד וכו'

ואשר יבא כו'. והוא בהזכיר מאמרם ז"ל על פסוק ואשר לא צדה כו', שאמרו באחד שהרג מזיד ולא נהרג, ואחד הרג שוגג ולא גלה, הכתוב מדבר, שמזמין הקב"ה ימצאו בפונדק אחד, ושהרג שוגג עולה בסולם ונתרועע ונפל על אותו שהרג מזיד ומת וזה גולה, נמצא כי אשר הרג מזיד קיבל עונשו כי מת עתה, ואשר היה גלות חייב ולא גלה - עתה הוא גולה. וראוי לשית לב, כי בשלמא אשר הרג מזיד לא מת בתחלה, שלא התרו בו וכיוצא מדרכי פטורי בית דין, אך אשר הרג שוגג למה לא גלה בפעם הראשונה? אך יהיה, כי היה דרך שני אנשים ביער, ואין זולתם, ונשל הברזל והכה את רעהו, וברח זה ולא נודע מי הכהו, ועל כן לא גלה.
ובזה נבוא אל הענין. אחר אומרו "אשר יכה את רעהו" כו' שינוס אל אחת הערים וחי, שזה מקבל עונשו, מוות שהיה חייב, וזה גלות על איזה חטא. ראה והנה היה מקום לומר, הנה החייב מיתה גרם חטאו למות, ואשר חטאו קל ממנו גרם לו שימית וילקה בגלות, כי הוא יתברך אינו מוותר ומביא ומגלגל לכל אחד שיקבל עונשו. ואם כן איפה יקשה, כי הלא יהיה כי יקרה כה במקום רואים, אך אם יהיה במקום שאין אנשים ואין מגיד אף אין משמיע שמת תחת ידו של זה, ואיך יקבל הממית ההוא את עונשו? לזה אמר: אל יקשה בעיניך הדבר הזה, כי הלא "ואשר יבא את רעהו", שהוא רעהו בחטא, זה למות וזה להיות גולה על ידו, והיה "ביער", במקום שאין אנשים להגיד דבר, אל תאמר איך יקבל זה עונש גלות, כי הלא "הוא ינוס" כו'. והוא בשום לב אל טעם הרביע שעל מלת "הוא", שהוא כמרים קול ואומר "הוא", כלומר הוא אשר אמרתי למעלה שינוס אל אחת הערים. שהוא, כי אותו האמור למעלה "אשר יכה את רעהו", שהוא במקום רואים, הוא זה, כי יגלגל הוא יתברך יכה את רעהו אחר כך בבלי דעת במקום שיש אנשים ויגלה. ושיעור הכתוב: מה שאמרתי "אשר יכה את רעהו ונס" כו', הוא כי יש דרך אחרת, שהוא "אשר יבא את רעהו ביער" כו' שלא במקום אנשים, והוא אשר אמרתי שינוס אחר כך אשר יכה את רעהו וכו', ובפעם הראשונה לא היה חטא הממית שהרג פעם אחרת שוגג, כי אם עון אחר, ונתגלגלה חובה על ידו.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, דברים, פרק יט פסוק ה)

ובזה נבוא אל הענין, והוא בפרש תחלה ייתור אומרו "הרוצח", כאשר הערנו. והוא ענין מאמרם ז"ל על פסוק ואשר לא צדה, שאמרו שאין הכתוב מדבר אלא באחד שהרג מזיד בלא עדים והתראה, ולא נהרג, ואחד הרג שוגג ולא נודע ולא גלה, מה הקב"ה עושה, מזמין אותם שיעלה ההורג שוגג בסולם רעוע, ויפול הסולם על אשר המית במזיד. נמצא ההורג מזיד מת, וההורג שוגג גולה כמשפטו מתחלה.
וזה יתכן יאמר פה באומרו "לנוס", שהיה רוצח פעם אחת, ואחר כך "אשר ירצח את רעהו" פעם שנית. כי הרג את מה שהוא רעהו ברציחה שהרג מזיד, ואז ההורגו בשוגג "נס אל אחת הערים האל וחי", ומשלם חובו שנתחייב מאז המית שוגג את הראשון.
ונבוא אל הענין. והוא, כי הנה דין זה כולל עונש ההורג מזיד, שלא יימלט מקטל, וההורג שוגג לא יימלט מגלות. ואין ספק, כי כל אשר יעלה על לבו כי המזל שופט [יתחייב] כי יקרא תגר בין על מות ההורג מזיד בין על גלות ההורג שוגג. ואם כן איפה, ראה משה כי בהבדילו ערים למקלט, על ההורג שוגג את מי שהרג מזיד, שכל אחד משניהם לוקה את מי שראוי לו, זה מת וזה גולה, הלא יתחמץ לב בני ישראל בשומעם, כי עולה על רוחם כי המזל מחייב על איש להרע או להיטיב, ולא יאמינו לדברים. על כן מה עשה משה, אחר כל מאמריו אלה אשר סיים, כי בו השרישם באמונת אלקותו יתברך כי אין עוד מלבדו, וכל הוברי שמים ושרי העכו"ם הבל המה, בהכרחיות עצומות מן החוש אשר ראו עין בעין - כמפורש למעלה באר היטב - אז ראה להבדיל שלש ערים, וזהו "אז יבדיל משה" כו'. ופירש הטעם ואמר, "לנוס שמה רוצח" כו', שהוא כמו שכתבנו, שמדבר על מי שהרג שוגג ולא גלה, ואחרי כך נפל על מי שהרג מזיד והמיתו, והוא גולה. כלומר, כי על כן יכפל הקושי לחוזים בכוכבים, בין על מות ההורג מזיד, בין על גלות ההורג שוגג. באופן שהטיב אשר עשה משה, לבלתי עשות ההבדלה ההיא רק בזמן ההוא, כאומרו "אז יבדיל" כו' כמדובר.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, דברים, פרק ד פסוק מא-מג)

אל יקשה לך שיהיה החוטא נשכר מי שעשה החטא... כי משפטו אצל ה' יתברך... לא ינקה ה' יתברך אדם כמו זה רק אל פניו ישלם לו, כי ה' יתברך משגיח בישראל לאבד החוטאים מן הדור ולתקן את ישראל, כאשר היה ה' יתברך עם ישראל, אז הוא יתברך מאבד הרשעים ועושה דין בהם. וכמו שאמרו ז"ל: אחד הרג במזיד ואין עדים לזה, ואחד הרג בשוגג ואין עדים, זה אינו נידון וזה אינו גולה, הקב"ה מזמן אותם לפונדק אחד ושם עדים... כי כאשר ה' יתברך עם ישראל, כל אשר חייב מיתה לא יינצל מידו בעוה"ז, ונוטל שלו.

(מהר"ל, באר הגולה, באר ב)

ורבותינו ז"ל אמרו במכילתא ובהגולין: זה הוא שאמר הכתוב מרשעים יצא רשע וגו', הא כיצד היה יורד בסולם ונפל עליו והרגו וכו', הרי זה גולה, היה עולה בסולם ונפל עליו והרגו הרי זה אינו גולה וכו', בא מזיד ונפל ביד שוגג. ע"כ. וקשה, הן אמת כי מזיד זה נטל שכרו משלם כי בן מוות הוא והרי הוא נהרג, אלא שוגג זה שגולה, גלות זה הוא על מה ששגג עתה בפעם הזאת, ועל שגגתו אשר שגג בראשון אין לו פרעון עליה, ואם אשר הזמין לידו ה', לא יתחייב עליה, כי ה' הזמינה לידו, אם כן מוכרח לומר כי בפעם הזאת לא אינה ה' לידו, והנהרג על ידו לא היה מחוייב מיתה, שאם מחוייב, הרי זה יכנס גם כן בגדר כי ה' אנה לידו, וזה דוחק, כי הכתוב יגיד ענין שגגת הריגת נפש בלא צדיה, ולא חלק בקצת מהם.
והנכון, כי גם נהרג ראשון נתחייב מיתה, והרגו זה במאמרו יתברך, אשר אנה ליד זה ההורג בשוגג. והנה זה שנהרג נלכד בפשעו ונהרג על אשר הרג במזיד, אבל היה ה' יכול להפיל עליו מפולת בלא אמצעות הורג בשוגג, אלא לצד שקדם אליו עון (מזיד) [שוגג] שאין עליו חיוב אלא גלות, ואנה ה' לידו דבר זה, והנה אדם זה אינו גולה על ההריגה אלא על מה שקדם לה שסיבב הריגה, וכפי זה אפילו הרג עשרה אינו חייב אלא גלות אחד, כי סיבת הגלות אחת היא, ואחר שישלם עוונו לא יזמין ה' לידו רציחה אחרת. ותמצא שלא הגביל ה' שיעור הגלות לכל הרצחנים שיעור אחד, אלא כל אחד כפי שיעור חטא הקדום לו, וכפי זה טעם שאמר הש"ס שעוון זה ההורג בשוגג הוא על אשר הרג בשוגג, וכפי דברינו הוא חטא נעלם קדום להריגת הראשון, אולי שנקטו המצאה שוה בעונש שניהם, שהוא על ההריגה...
או אפשר, כי לצד שרמזוהו מן השמים דהמתגלגל על ידו שהרג הנפש, והיה לו להיכנע ולקבל עליו הגלות מעצמו, הרי זה הוסיף על חטאתו פשע, ולזה הזמין לו עוד שוגג אחר מלבד הראשון, וצריך לגלות פי שנים כשיעור הצריך למספר רשעיותיו. ולזה תמצא שנתחכם ה' ולא גבל שיעור גלות הרוצח אלא עד מות הכהן הגדול, ודבר זה הנה הוא מסור לאדון כל הארץ והוא ישפוט בצדק, כמה שיעור הצריך לו, אם לאחת אם לשתים.

(אור החיים, שמות כא, יג)

כל מיני צער ויסורים שיש לאדם על ידי אדם אחר, בין מדעתו בין שלא מדעתו, רק בגרמא דיליה נגרם צער לאחר, וכן אפילו מוכיחו ועל ידי זה מצטער, הוא הרצועה מרדות לו על עוונו [כי גם הבושה והצער שיש לאדם בעוונו כשמוכיחין אותו גם זה הוא ליסורין על עוונו]. ולכן יש לאדם ליזהר שיהיה הוא נקי בזה, וכמו שנאמר (הושע א, ד) ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא... דבלאו הכי נענש על כך. ויסורין הבאים לאחר על ידו שלא מדעתו אין הקב"ה מביאם אלא על ידי מי שנקי בדבר, כי אין הקב"ה רוצה להביא תקלה לאיש מישראל [אם לא שגם לו יש משפט בזה שיקבל העונש על מה שנענש זה על ידו, על דרך שאמרו הקב"ה מזמינם לפונדק זה וכו' וזה וכו'].

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות ס)


זה שהרג במזיד נהרג

ויעקב באותו דורון הציל עצמו משפיכות דמים דעשו. ואין דינא בלא דינא, וכמו שאמרו (שבת לב.) ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית כו', וכמו שאמרו זה שהרג במזיד נהרג כו', ובאבות [פ"ב מ"ו] על דאטפת אטפוך. ויעקב אבינו ע"ה היה ירא שמא יגרום החטא כמו שאמרו (ברכות ה.) דחשב שיש בו איזה פגם וקלקול בשפיכות דמים, ולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו ועל כל פנים בחסרון דמים וממון.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק מאמר קדושת שבת, מאמר ד)

וזה שהרג שוגג גולה

צריך ליזהר מלגרום צער לשום בריה אפילו לצורך מצוה, כמו שאמרו (בבא בתרא ח ע"ב): "על כל לוחציו" (ירמיה ל, כ) - אפילו גבאי צדקה... ועל זה נענשים גם שהוא למצוה... והיינו אפילו במחוייבי מיתת בית דין... וההורג שוגג חייב גלות אף על פי שהלה מחויב מיתה, כמו שאמרו ז"ל (מכות י ע"ב) דמגלגלין וכו', ואף על פי שהוא מצוה "ובערת הרע", מכל מקום הרי גורם צער למעלה חס ושלום, כמו שאמרו (מגילה י ע"ב) שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים, ואיתא (סנהדרין מו.) שכינה מה אומרת וכו'.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קעה)

מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו וכו' דכתיב לא תלך עמהם וכתיב קום לך וכו' אני ה' אלקיך מלמדך להועיל וכו' אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן

מה שנתבאר מהתורה ומהנביאים ומהכתובים, שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, כי הב"ה טוב וישר ומורה חטאים בדרך טובה, ואם מאן ימאן ללכת בה, מוליכין באותו דרך שהוא חפץ בו. כמו שעשה לבלעם, בראשונה אמר לו, לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא, וכי ראה כי ירט הדרך לנגדו, אמר לו אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם ואפס וגו'. והוא עצמו מה שנאמר בנביאים, אני ה' מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך, ירצה, אני מלמדך להועיל ראשונה, ואם אין אתה רוצה ללכת, רק בדרך עקש, אני מדריכך בדרך ההוא שאתה רוצה בו. והוא מה שהושלש בכתובים, אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן.
וכן בכאן, כיון שאמר לו (שמות ה) "כה אמר ה' אלקי ישראל שלח עמי" וגו', היה לו לשמוע ולקבל בתום לבבו לעשות מה שצווה, מפאת האדון אשר כבר שמע את שמעו... ולא עוד אלא שעשה לפניו אות התנין אשר בלע בו מטה אהרן את מטות חכמיו וחרטומיו. והנה לא שמע, רק התחכם להעיז פניו ולדקדק שמועותיו להכחיש הפנות ההן האלהיות בדרך ההפצר והנצוח. הנה האל יתברך למדו להועיל. ואחר שלא רצה, והיה הדרך ההוא אשר בו רצה לילך גם הוא מועיל מאד לפרסם האמונה בעיקרים ההכרחיים בעולם, וללמד לבני ישראל הלמודים ההכרחיים להם, הנה הוא הדריכו בדרך זו ילך על פי דרכו ורצונו, ולפי שאחז דרך לץ להתלוצץ, גם הוא יליץ להנהיגו בדרך עקש.

(עקידת יצחק, שער לו)

הלא מושכל ראשון הוא לעיני כל יודעי דת ודין, כי בחירת האדם בת חורין היא אצלו, לכל אשר יחפוץ יטה ואין מכלים, שאם לא כן בטלה מדת שכר ועונש. ואם כן איפה למה יעשה כה הוא יתברך לבלעם הרע הזה, להפך מאמרו מקללה לברכה? ולהחזיק יותר הקושיא זו נזכיר מאמרם ז"ל וז"ל: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מצינו שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. מן התורה שנאמר אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם. מן הנביאים שנאמר אני ה' מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך. מן הכתובים דכתיב אם ללצים הוא יליץ כו'. ע"כ. הנה כי אדרבא מוליך הוא יתברך את האדם בדרך שרוצה בו, ואיך אדרבא מהפך מאמרו?
וטרם נבוא אל הביאור נשית לב אל דברי המאמר מצד עצמו, כי הלא למה צריך שלש ראיות. וגם אחר שיש מן התורה, מה צורך אל נביאים וכתובים? גם כי המדקדק ימצא הפרש ניכר בין שלשת הראיות. אך הנה הוקשה לרבותינו ז"ל איך הוא יתברך, אחר אומרו "לא תלך עמהם", חזר ואמר "קום לך אתם". ועוד, איך בהליכה נותן רשות בבחירתו, ובקללו מהפך מאמרו. על כן אמר מן התורה כו'. והוא בהזכיר תחלה מאמרנו על פסוק "כי ה' יהיה בכסלך ושמר רגליך מלכד" (משלי ג, כו). שהוא, כי הנה אמר "אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים" כו' (שם ג, כה). הוקשה לו, כי איך יצילנו משואת רשעים אחרי היותם בחיריים, ולא ימנעם מאשר יזמו לעשות? לזה אמר "כי ה'" כו', ולא שימנע בחירתם, כי אם שיניחם יעשו לך הלכד עד תומם. ואחרי כן ישמור רגלך מליפול בלכד ההוא.
ונבוא אל הענין, והוא, כי הנה להשיב על שתי הקושיות הנזכרות, אמר, מן התורה כו', לומר, הנה שלשה בחינות המה: אחד, בבחירת האדם לעשות דבר שבפעולה עצמה אין בה לא רע ולא טוב, כי עדיין הדבר היולי, אפשר שיעשה טובה אחר זאת או רעה, כענין הליכת בלעם, כי בהליכה בעצמה אין רעה, שאפשר שאחר כך יאור או לאו או יברך כאשר היה. ב. לעשות טובה. ג. לעשות רעה בפעולת מעשה רעתו את הצדיק. וגם שבכל אחד הצד השוה שבהן שלא ימנע הבחירה, כי אם שבדרך שרוצה בה מוליכין אותו, עם כל זה יש הפרש בדבר, כי כשהוא בדבר היולי, בזה פותחין לו. וזהו, כי הוא יתברך אמר לו "לא תלך עמהם, לא תאור" וכו', והוא רצה ללכת בלבד. פתח לו והרשהו לכך: "אם לקרא וכו' קום לך אתם", אך לא יסייע. וזהו מן התורה וכו'. אך כשהוא לעשות מצוה, מוליכין אותו בסיוע, וזהו מלמדך להועיל, ובזה מדריכך וכו', שבא ליטהר מסייעין אותו. וזהו כשהוא לעבור פיו יתברך - כזה שאמר לו "לא תלך" ורצה ללכת, כי בהליכה אין נזק לישראל אלא אם היה מקלל - כי אז פותחין לו כאמור.
אך כשהוא להצר לצדיקים, אז מניחם יעשו חפצם. וזהו, "אם ללצים, הוא יליץ, ולענוים" - שבאים להרע להם - "יתן חן" להצילם מהלכד, כאמור בפסוק "כי ה' יהיה בכסלך" וכו'. ועל כן בענין הקללה היה יתברך מעקם פיו מרעה לטובה. ושיעור הכתוב: "אם ללצים - הוא יליץ", מתלוצץ עליהם לבלתי בוא הרעה אל הפועל, כדי ש"לענוים יתן חן".

(רבי משה אלשיך, תורת משה, במדבר, פרק כב פסוק כ)

לכאורה יש להרגיש אמאי לא מייתי קרא דכתיב "מי זה האיש ירא ה' יורנו בדרך יבחר" [תהלים כה, יב]. וי"ל דאי מהתם הו"א דדוקא לירא ה' יורנו בדרך יבחר, והוי הפך מאי דבעי למילף, דכל אדם בדרך שהוא רוצה בין לטוב בין למוטב מוליכין אותו, ולהכי לא מייתי ליה. ואכתי יש להעיר דסו"ס קשו קראי אהדדי, דמהני דמייתי למדנו דלכל אדם בדרך שרוצה מוליכין אותו, ובהאי קרא קפיד דדוקא לירא ה' יורנו. ונראה דיתישב זה במה ששמעתי מהרב המופלא כמהר"ר יצחק הכהן זלה"ה שפירש בפ' זה במ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה בח"א סימן יט, דמאי דכתיב "כי לא לאדם דרכו" הוא כשאינו עושה רצונו של מקום, אבל בצדיקים כתיב "גם כי אלך בגיא צלמות" וכו' יע"ש. וזהו שאמר "מי זה האיש ירא ה'", דלדידיה יורנו בדרך יבחר ויתאוה ותלוי בבחירתו, ובירא ה' לא נאמר "כי לא לאדם דרכו" עכ"ד הרב הנז' ז"ל. ובהכי ניחא סוגיין, דהאי קרא בסוג אחר, דאינו ענין למאי דעסיק בשמעתין. ודוק.
וראיתי להרב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות שכתב וז"ל: לא קאמר שמוליך אותו הקב"ה, אלא מוליכין אותו, שכל מחשבה ודיבור ומעשה האדם הנה הוא בורא לו מלאך לפי ענינו, אם לטוב אם לרע, ועל כן אמר בדרך שאדם רוצה לילך, שהרשות ביד האדם ממנו יתברך, שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אבל כפי רצונו ודעתו של אדם מוליכין אותו אותם המלאכים הנבראים מאותו רצון ומחשבה אשר בו וכו' עכ"ל. ומ"ש הרב דבכל מחשבה ודבור של האדם הוא נברא מלאך, הן לא ידענו זה, דאיברא דכל דיבור פועל למעלה אם לטוב אם למוטב, וכמו שפירש הרב עיר וקדיש מהרח"ו ז"ל בשם הרב שמעון טורנו ז"ל מ"ש הכתוב "לא יחל דברו", כי דברו אינו הולך חנם, ככל היוצא מפיו יעשה אם טוב טוב וכן להפך הכל עושה רושם למעלה עכ"ד. אבל מ"ש שנברא מלאך וגם מן המחשבה, נראה דזה אינו, ובפרט המחשבה, דודאי גם המחשבה טובה מטהרת הנפש וכן להפך, אבל שיהיה נברא מלאך מכל דיבור ומחשבה של האדם, אם לא ימצא בפירוש ברז"ל, אני בעניי אומר שאינו כן. ואין להאריך בזה, רק הוא הערה בעלמא.
והנה בהני תלתא קראי דמייתי בסוגיין, אפשר לומר דקרא דבלעם הי"ל מחשבה רעה ודיבור. ובקרא דכתיב מלמדך להועיל מדריכך בדרך שאתה חפץ ללכת בה, כמו שפירש"י ז"ל, והוא כנגד המחשבה. ומאי דכתיב אם ללצים הוא כנגד מעשה. ודוק היטב.

(חיד"א, מראית העין כאן)

בעל דברי שאול כתב הטעם משום דאל"כ תתבטל הבחירה, לכך אמר לו "לך אתם", ואח"כ כתיב באמת "ויחר אף אלקים כי הולך הוא", כי לא היה רצון ד' שילך אבל הניחו על בחירתו. ומה שהביאו מן הנביאים ומן הכתובים מאחר שכתוב בתורה, אפשר לומר היות שאצל אומות העולם אף מחשבה רעה מצרף הקב"ה למעשה, אם כן היה מקום לדחות הראיה מן התורה, כי מחשבת בלעם היתה כעין מעשה, לכן הניחו ד' ללכת, אבל בן ישראל שמחשבתו הרעה אינה כמעשה, אם יש לו רק מחשבה לעשות רע אין הקב"ה מוליכו בדרך שחושב ללכת, לכך הביא מנביא ממ"ש אני ה' מלמדך להועיל". ולפי שיש לדחות דשם איירי במחשבה טובה, כאמור מלמדך להועיל לכך מדריכך בדרך תלך, לכן הביא מכתובים כי שם מיירי ברעה, אם ללצים הוא יליץ, ואין ה' מעכבו מדרכו.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו

והכל תלוי במחשבה ובכוונת הלב. ובכוונת הלב אדם ממשיך עליו הרוח והרצון שהוא מבקש, הן לטוב הן לרע. אם מכוון לדבר מצוה ומבקש להשרות עליו רוח ממרום לעזרו וליישר דרכיו, רוח הקודש שיש בו מעורר לרוח הקודש האלקי להיות עמו ולהצליחו בכל מעשיו. ואם מכוון לדבר עבירה ומבקש להשרות עליו רוח לעזרו וליישר דרכיו באותה עבירה, רוח הטומאה שהוא מחשב בה מעורר לרוח הטומאה להיות עמו, ומצלחת דרכיו לעשות מה שלבו חפץ. וזהו מה שאמרו רז"ל: בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו.

(רבי יעקב סקילי, תורת המנחה, דרשה ס)

פירוש דבר זה ענין מופלג, כי הכל לפי האדם המקבל, כמו שהתבאר דבר זה בכמה מקומות, ולפיכך אמר בדרך שהאדם רוצה לילך מוליכין אותו, מאחר שחפץ האדם בדבר, עושין לו רצונו בין טוב ובין רע. ואין עושין לו דבר בעל כרחו, כמו ענין זה שהוא חפץ ללכת, אף שהוא לרע אליו אין מוחין בידו. ואף שנראה דבר זה פשוט הוא דבר עמוק.

(מהר"ל, חדושי אגדות כאן)

ואפרש לך עתה ענין "ותפקחנה עיני שניהם" (בראשית ג, ז), שהוא מה שאמר להם הנחש בתחלה "ונפקחו עיניכם" (בראשית ג, ה). וזה כי בתחלה היו כמעט כמו מלאכים המתנהגים אחר השורש, כך חוץ מן המצוה שנצטוו עליה, היה להם ללכת רק לפי תנועת השורש. וס"ז "אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו" (יחזקאל א, יב). ואז היו ממש כמי שהולך בעינים סגורות, נשען על מי שמביא אותו. ולכן אז "ויניחהו בגן עדן" (בראשית ב, טו), בסוד מנוחה, כי היה מתנהג רק לפי ההארה העליונה המגעת אליו בכל רגע, ולפי מה שהוא מקבל כך הוא עושה... ובא הנחש והודיע את חוה שיש דרך אחר בעולם - שאדרבא האדם ידע את הענינים, ויפקח הוא על עניניו, ויעשה הטוב בכח עצתו הטובה וחכמתו השלימה. וזה יותר הנאה ועונג לאדם כשיגיע לשלימות על דרך זה. ואז ערב זה הדבר בעיני חוה, ונתפתתה אחריו, וירדה לעץ הדעת, וניתן לה בהכרח מה שרצתה בבחירה, כי בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו. וירדה והורידה לאדם עמה, לכל אלה הדברים. והנה על זה הדרך הולכים הדברים: מי שמתפתה בזה, וערב עליו פקיחות עיניו, הקב"ה גם מוליך אותו בדרך זה.

(רמח"ל, אדיר במרום ח"ב - מאמר רישא וסופא, דרך המנוחה שהיתה לפני חטא אדה"ר)

שביד איש הישראלי למנות ע"ע שופט ושוטר, כמ"ש בדרך שאדם רוצה לילך. ויש מי שרוצה להשיג האמת. וגם מי שאין בו דעת שלימה ורוצה להיות נכפף בע"כ, גם בדרך זה מסייעין לאדם.

(שפת אמת, פרשת שופטים, שנת תרל"ט)

ואיך יכולין לעשות יותר מהידיעה. רק ע"י החפץ והרצון בכל לב לעשות יותר מהשגות האדם עי"ז נעשה מעצמו כל התקונים... וגם ע"י הרצון באמת עושה האדם שמזמנים לו מן השמים אף שאינו יכול, כמ"ש בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו.

(שפת אמת, פרשת פינחס, שנת תרל"ד)

החשק יש לו כח לפעול אותו דבר שהוא משתוקק לו הרבה, אפילו הוא רע, כענין בדרך שאדם רוצה לילך וכו', מצד הרצון שלו פועל אפילו כל חמדת עולם הזה, אם לא יהיה דבר מעכב, שבמשפט אין מגיע לו זה ומונעין ממנו מה', לולא זה על ידי החשק היה משיג כל מה שחושק... וכפי תוקף התגברות כח החשק, כך הוא משיג, כי החשק נקרא סוף מעשה, שהוא מסיטרא דנוקבא, ומצד החסרון הוא חושק למילוי, והוא דבוק במחשבה תחילה, וראשית מחשבת ה' יתברך שממנו שורש כל ההשפעות. וכן מסיטרא דרע, כאשר אין דבר מונעו.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רמט)

בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו וכו' לא תלך עמהם

עי' זהר מקץ קצח רע"ב, דמאן דאתי לאסתאבא מסאבי ליה, ניצוצי אות ב, בשלח נ ע"א, "וינהגהו בכבדות" - מכאן אוליפנא דבההוא דברותא דאתדבר ביה ב"נ מדברין ליה, בפרעה כתיב ויכבד לב פרעה, דבההוא מלה דבר ליה קב"ה בכבדות ממש כו'; תזריע מז, א, כתיב אל תט לבי לדבר רע כו'; בלק רז, א, לא תלך עמהם כו'; זהר חדש רות פה סע"א. וראה לעיל שבת קד, א, בא ליטהר כו'.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו וכו' מדריכך בדרך תלך

פעמים שרואה בבירור שה' יתברך מסייעו ומסכים עם מעשיו, עם כל זה אינו ראיה כי מעשיו ישרים באמת, ועל זה נאמר מדריכך בדרך תלך, ודרשו חז"ל: בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. [ואמר בדרך, דרצה לומר בספר משלי דרך התורה כמו שכתבתי לעיל (אות מח), כי אין ה' יתברך מסייע אלא כשהוא על פי דעתו הולך בדרך התורה. ומה שלמדו מבלעם, גם לפי דעתו של בלעם כפי סיטרא דיליה היה דרך זה ישר לו כפי מה שהוא, ומובן]...
ועל זה נאמר (דברים ל, יב) "לא בשמים הוא". ואף על פי שעזרו לר' אליעזר בדרך נס להראות שהדין עמו, לא סמכו על זה (בבא מציעא נט ע"ב), שחשבו שהוא מפני שהוא רוצה לילך בדרך זה. וזה היתה גם כן התלוננות בני ישראל (במדבר יז, ו) "אתם המיתם את עם ה'", אף על פי שראו הפלגת הנס באבדם, מכל מקום חשבו על זה כי לא בשמים הוא, ואין לסמוך על זה שהדין עם משה ואהרן נגד קרח ועדתו, רק אתם רציתם לילך בדרך זה וזכותכם גדול, ולכך "המיתם" וגו'.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות סד)

בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו וכו' מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך

באומרו "מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך", כלל השכל והרצון, אשר מהסכמתם יחד תושלם הבחירה, כמו שזכרנו ראשונה, וכמו שביארו חז"ל באומרם כי זה אחד הן הכתובים המלמדים שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו.

(עקידת יצחק, שער נח)

מפני מה נאמרה פרשת רוצחים בלשון עזה דכתיב וידבר וכו' אשר דברתי אליכם וכו' מפני שהן של תורה וכו' דכל דיבור לשון קשה

שכל המצות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני בחינת דבר ה', ונשנו אחר כך באוהל מועד, ששם כתיב "וידבר ה' אל משה", והם בגדר נבואה. וכן במצוה שהוזכרה בנביאים כתיב גם כן "וידבר" כמו פרשת רוצחים ביהושע, "וידבר ה' אל יהושע" וגו' (כמו שאמרו מכות יא.) מפני שהן של תורה והוא בחינת נבואה. ונשתלשו בערבות מואב, שזה משה מפי עצמו אמרן (כמו שאמרו מגילה לא ע"ב) אף שהיה דבר ה', מכל מקום היה בגדר כתובים שהם נאמרו ברוח הקודש, וזה כבר התחלה מתורה שבעל פה.

(פרי צדיק, פרשת בהר, אות א)

בעל עין אליהו מפרש עפ"י מה שכתב הגר"א ז"ל, ד"דיבור" הוא עצם הדיבור ו"אמירה" היא הפנימיות של התורה וכוונותיה. וזה "וידבר ד' אל משה לאמר" היינו למשה היה די הדיבור, והוא הבין מעצמו כוונות של דיבור, אבל לישראל כתיב "לאמר" עם כל כוונותיה. ואין זה סתירה למה שאמרו שדיבור הוא קשה, כי מחמת שאין אנו יודעים הטעם הוא קשה. לכן כאשר ציוה ה' למשה ענין ערי מקלט כתיב "ואמרת" אליהם, לשון רכה, מאחר שהבינם הטעם. ממילא קשה למה כתיב ביהושע "תנו לכם את ערי המקלט אשר דברתי אליכם ביד משה", כי היה לו לומר אשר "אמרתי" אליכם, כי ביניהם היו ג"כ האנשים ששמעו מן משה גם הטעם. ולכן מתרץ הגמרא מפני שהן של תורה, וקשה מאד אם לא יקיימו, לכן אמר לשון דיבור שהוא קשה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US