Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת תענית



ז ע"א

גדול יום הגשמים מתחיית המתים דאילו תחיית המתים לצדיקים ואילו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים

ואמרו חז"ל: גדול יום הגשמים מיום תחית המתים, שתחית המתים לצדיקים בלבד וגבורת גשמים לצדיקים ולרשעים, כאלו רצו בזה לומר שכמו שתחית המתים איננו ענין טבעי, כן ענין המטר לא ירוץ מרוצת הדברים הטבעיים, אבל הוא ענין תלוי ברצון רוצה, מורה על ההשגחה המתחדשת מדי שנה בשנה כפי הרצון האלקי. ולפי שהיה אפשר לומר שאין זה ממה שיורה על ההשגחה האישית אלא על ההשגחה המינית, כמו שאמרו גבורות גשמים לצדיקים ולרשעים, אמר הנביא "שאלו מה' מטר בעת מלקוש" (זכריה י, א), כי מירידת המטר בעבור התפלה יש ראיה גדולה על ההשגחה.

(רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים מאמר ד פרק ח)

[עי' עוד לקט באורי אגדות לקמן ט ע"א בשם דברי נחום]



גדול יום הגשמים מתחיית המתים דאילו תחיית המתים לצדיקים ואילו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים וכו' גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה

הנה יש לשית לב, דאיך השוה הגשמים לתחיית המתים? שהרי תחיית המתים הוא חיים נצחיים, והגשמים הם חיי שעה. גם מה שאמר רבי יהודה: גדול יום הגשמים כיום שניתנה תורה, מה לתבן עם הבר? שהתורה יהיה שוה לגשמים? שהתורה היא לישראל דוקא, והגשמים היא לכל העולם.
ונלע"ד אם ניחא קמיה קוב"ה, שהגשמים והתורה ותחיית המתים, הכל דבר אחד. והענין, שכתב רבינו האר"י זל"הה בענין הגשמים וזה לשונו: הנה המטר נקרא מיין דכורין, והוא האור היורד מלמעלה. וכנגדם עולים מיין נוקבין שהם הניצוצות שנפלו בקליפה. וזה סוד "אין טיפה יורדת מלמעלה שאין טיפין עולות מלמטה" [לקמן כה ע"ב], משום שניצוצות אלו שהם מהקדושה והם אסורים בכבלי ברזל בעומקי הקליפות, והם מתאוים וחושקים לעלות אל מקורם ואל ידם [ואינם יכולים], עד שיהיה להם סיוע מלמעלה. ואז עולים בחשק גדול טפיים כנגד טפה עכ"ל. עוד כתב וזה לשונו: והנה תיכף אחר פטירת האדם נפרעים ממנו על עונותיו בהרבה מציאיות, ורוב בני אדם לא ימלטו מלהתגלגל זמן מה כפי אשר קצבו עליהם, או בחיה או בבהמה או עוף או צומח ודומם, בסוד "כי אבן מקיר תזעק", ובאופן זה מקבלים עונשם. ולכן אפילו התלמידי חכמים והצדיקים יש בהם שמתגלגלים באופן הנזכר או צומח או דומם וכיוצא, מחמת שבא לידם איזה עון גדול דרך מקרה ומקבלים עונשם. והנה כשהגשמים יורדים עולים מדומם לצומח, ומצומח לבעל חי וכו', ומתתקנים ועולים אל מקומם ואל ידם. עיין שם בספר הגלגולים. עוד כתב שאלו הניצוצות עולים גם כן על ידי מעשינו הטובים ותפילותינו, ובפרט על ידי עסק התורה, שאין דבר שמפריד הטוב מהרע כמו עסק התורה. ומטעם זה מי שתורתו אומנתו פטור מק"ש ומתפילה...
תכלית הכללות היוצא, שהגשמים הם סוד מיין דכורין ועולים כנגדם מיין נוקבין. גם שרוב בני אדם מתגלגלים זמן מה או בבהמה או חיה או עוף או צומח או דומם. ואפילו התלמידי חכמים והצדיקים לפעמים מתגלגלים בדומם או צומח וכיוצא מסיבת איזה עון שבא לידם. גם שהניצוצות עולים ג"כ על ידי מעשינו הטובים, ובפרט על ידי עסק התורה. מעתה זהו שאמר גדול יום הגשמים מתחיית המתים דאלו תחיית המתים לצדיקים, ואילו הכא בין לצדיקים בין לרשעים. "לצדיקים", היינו אותם הצדיקים שבא לידם איזה עון גדול והוכרחו להתגלגל בצומח ודומם. "ובין לרשעים" שהרבו לפשוע ובאו גם כן באופן זה, כי "מקרה אחד לצדיק ולרשע" [קהלת ט, ב], ועל ידי הגשמים עולים ומתתקנים. אם כן יום הגשמים גדול מתחיית המתים, שתחיית המתים הוא דוקא לצדיקים, והכא בין לצדיקים בין לרשעים כנזכר. רבי יהודה אומר "גדול יום הגשמים כיום שניתנה תורה". הכוונה, הכל בסוג אחד. שעל ידי עסק התורה עולים הנשמות והניצוצות, כן על ידי הגשמים עולים הנשמות והניצוצות כנזכר.

(רבי מאיר ביקיים, מאיר בת עין, כאן)

גדול יום הגשמים מתחיית המתים וכו' ופליגא דרב יוסף דאמר רב יוסף מתוך שהיא שקולה כתחיית המתים וכו' גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה וכו' רבא אמר יותר מיום שניתנה בו תורה וכו' (ז:) גדול יום הגשמים כיום שנבראו שמים וארץ וכו' גדול יום הגשמים שאפילו ישועה פרה ורבה בו וכו' (ח:) גדול יום הגשמים שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו וכו' גדול יום הגשמים כיום קבוץ גליות וכו' גדול יום הגשמים שאפילו גייסות פוסקות בו

גשמים הוא השפעת חיות הנבראים... ויש לומר שעל זה רמזו חז"ל שבע פעמים גדול יום הגשמים, נגד בחינת שבע המדות שבקדושה הנשפעים בחיות חדשה בלב נפשות ישראל.
הראשונה, גדול יום הגשמים כתחיית המתים, הוא נגד בחינת מדת חסד לאברהם, שתחיית המתים הוא מבחינת חסדים גדולים. ולזה קורין בחג הפסח, שהוא מבחינת חסד, במתי יחזקאל, כי תחיית המתים יהיה בפסח ע"י מדת חסד. ואיכא מאן דאמר שגדול יום הגשמים יותר מתחיית המתים דאילו תחיית המתים וכו', כי תחיית המתים הוא התחדשות חיות לגוף לאחר שמת, ואין זה רבותא כל כך מפני שבמתים חפשי מן המצוות ואין לו בחירה. אבל יום הגשמים הוא השפעת חיות הקדושה גם לרשעים, שבחייהם קרוים מתים, והוא עודנו עומד בבחירתו להרע, ועם כל זה ה' יתברך מטיף לו טיפת חיים של התחדשות בקדושה - הוא רבותא יותר מתחיית המתים בגוף.
והשני הוא גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה, הוא נגד בחינת גבורה שבקדושה, כי אורייתא מגבורה נפקא. וגם בזה איכא מאן דאמר יותר מיום שניתנה בו תורה, כי ענין מתן תורה שהיה בחג השבועות לא נקלטו הדברי תורה בלב המקבל, רק ע"י ההכנה של "נעשה ונשמע" זוכין למתן תורה, היינו הנתינה מצד הנותן. ועוד, אין לו קיום בלב כמו שהיה בפעם ראשון, עד אחר יום הכפורים שניתנו הלוחות שניות. ואחר חג הסוכות, זוכין ביום הזה [שמיני עצרת] לקבלת הדברי תורה שיהיה נקלט בלב להתקיים בו. ולכן הוא גדול מיום שניתנה בו תורה.
והשלישי הוא גדול יום הגשמים כיום שנבראו בו שמים וארץ, הוא נגד בחינת יעקב אבינו ע"ה שהוא כולל של כל נפשות ישראל לבל ידח ממנו נדח, גם אם קלקל הרבה במעשיו, בורא אותו ה' יתברך בריה חדשה כבריאת שמים וארץ שהיה יש מאין. כי האין הוא המקור של הבריאה, שהוא קרקפתא דתפילין, ולשם מגיע התקשרות ישראל בשורש, והוא בחינת יעקב, כי תפילין דמרי עלמא כתיב בהו "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (ברכות ו ע"א)... וזהו בחינת שמיני עצרת יום הגשמים כנ"ל.
והרביעית הוא גדול יום הגשמים שאפילו ישועה פרה ורבה בו, כי זהו נגד בחינת משה שהיה הראשון לגאולה וישועה. והשלוש מדות של האבות הקדושים המה נגד הגוף ותרין דרועין, ושני המדות נצח והוד, שהמה בחינת משה ואהרן, המה התפשטות של הגוף לישועה וברכה שיהיה פרה ורבה.
וכן החמישית שהוא נגד בחינת אהרן הוא גדול יום הגשמים שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת, היינו התפשטות הברכה בכל ענינים, שאפילו מטבע מתברכת, שהוא דבר שחוץ לדרך הטבע. והוא מבחינת אהרן כמו שנאמר (תהלים קלג, ב) "זקן אהרן שיורד על פי מדותיו כטל חרמון כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם".
והששית הוא גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גלויות, הוא נגד בחינת יסוד שבקדושה, המקבץ נדחים מארבע כנפות הארץ, היינו כל הניצוצות הקדושה שנתפזרו, והוא ענין קיבוץ גלויות כידוע מברכת "תקע בשופר וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ".
והשביעית הוא גדול יום הגשמים שאפילו גייסות פוסקות בו, הוא נגד בחינת מלכות שבקדושה, כידוע שרגליה יורדות מוות. לכן יארע לפעמים גייסות החוטפים ובוזזים ושוללים מהקדושה בלא דעת וכוונה, כענין שאירע ליוסף הצדיק, הגם שעמד בנסיונו, נשלל ממנו שלא לדעתו. וזה פועל יום הגשמים שלא יהיה נשלל כלום מהקדושה ח"ו שלא מדעת.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, דברים, שמיני עצרת [נדפס אחרי פרשת האזינו], אות לה)

תחיית המתים לצדיקים
3-4

מה שנזכר במשנת "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" הוא כינוי לשכר הבא לנפש בכלל אחר המוות, הן המדרגה הבאה לו לאדם אחר תחיית המתים, הן המדרגה הבאה לו מיד אחר המוות. ויורה על זה מה שאמרו: חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא [סנהדרין קה ע"א], ואם לא היה העולם הבא אלא מדרגה הבאה אחר תחיית המתים, איך יאמרו שחסידי אומות העולם זוכין לה? הרי המדרגה ההיא אינה מושגת אלא לצדיקים גמורים בלבד, כמו שאמרו: גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים, תחית המתים לצדיקים גמורים בלבד. אלא שהעולם הבא במקום הזה נאמר על המדרגה הבאה לו לאדם אחר המוות, לאחר עבור י"ב חדש שתזדכך הנפש מן ההרגלים החמריים.

(רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים מאמר ד פרק לא)

מה שנאמר בדניאל "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו" (דניאל יב, ב), אם הוא רמז לתחית המתים, יורה על שהתחיה לא תהיה לכלל העולם ולא לכל האומה וגם לא לרובם אלא למעטים מהם, כי לשון "ורבים" אינו נאמר על רוב ישני אדמת עפר אלא על מעטים... וכן אמרו רז"ל: גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים, תחית המתים לצדיקים גמורים בלבד. ואם נאמר שתחית המתים תהיה לכלל העולם או לכלל האומה, שיחיו כולם ויעמדו בדין ביום מיועד לדון את כל העולם, והצדיקים ישארו בתענוג מתמיד, והרשעים ישארו בחיים בצער מתמיד, לא יהיה הכתוב אם כן מדבר על זמן התחיה, אבל יובן על הדרך שאמרו קצת הפשטנים, כי פסוק "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו" הוא רמז על התרוממות האומה השפלה, אם בימי החשמונים ואם בימות המשיח, ויאמר שבזמן ההוא תקיץ האומה ההיא השפלה או רבים מהנשארים ממנה שהם כישנים באדמת עפר, ויעלו למעלה מתמדת, לא תרד האומה מהמעלה ההיא לעולם אבל תשאר תמיד במעלה.

(רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים מאמר ד פרק לה)

תחיית המתים לצדיקים ואילו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים ופליגא דרב יוסף

הגאון והרב הגדול המימוני והרמב"ן וכן הרב ר' חסדאי ותלמידיו כלם נמנו וגמרו שלא יקומו בתחייה כי אם הצדיקים בלבד מאומתנו, ויסתייעו בזה ממה שאמרו ז"ל בב"ר גבורו' גשמים לצדיקים ולרשעים, אבל תחיית המתים לצדיקים בלבד. והוא דעת זר, לפי שהכתוב אמר "ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם", ואם בתחייה לא יהיו כי אם הצדיקים, אין ספק שמספר יהיו, ונער יכתבם, ואיך יאמר עליהם "ורבים"? כל שכן שהכתוב צווח "אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם", וישעיהו אמר "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי", והוא המורה שגם מהרשעים יקומו לקבל ענשם... ואמנם מה שאמרו חז"ל גבורות גשמים לצדיקים ולרשעים, תחיית המתים לצדיקים בלבד, לא כיוונו בזה לשלול התחייה מהבלתי צדיקים, כי אם להודיע ענין התועלת והשכר הנקנה בה, שלא תהיה כגבורות הגשמים שיהנו מהם כצדיק כרשע, וכן יגדלו ויציצו התבואות לרשע בבוא הגשמים כמו לצדיק - לא תהיה כן התחייה, כי תועלתה ושכרה תהיה לצדיקים, לא לרשעים, כי הנה הצדיקים יזכו ויקבלו שכר, והרשעים יפרסמו ענשם ותיגָלה רעתם בקהל. וגם נוכל לומר שאותו המאמר... לא קבלוהו כל החכמים, שהרי אמרו שם עליו: ופליגא דרב יוסף דאמר רב יוסף מתוך ששקולה כתחיית המתים, לפיכך קבעוה בתחיית המתים. ואתה תראה שסתם התלמוד תופש עיקר דברי רב יוסף.

(אברבנאל, הקדמה לפירושו על ישעיהו)

מתוך שהיא שקולה כתחיית המתים

השמים והארץ הם דמיון דכר ונוקבא, שעל כן המטר נקרא רביעה, כזכר הרובע את הנקיבה, וע"י זה הארץ מולידה ומצמיחה. וצריכים אנו להבין ענין אחד. בעונש כתיב "ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה", ובברכה כתיב (ויקרא כו, ד): "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה". מדוע בחר דווקא בעונש ושכר זה? אך הענין, שבזה תלוין כל הברכות וכל העונשין ח"ו, כאשר יתבאר. כי אמרו רז"ל: גדול יום הגשמים כתחיית המתים. הענין הוא, כי יש נשמות שאין יכולים להתעלות, ובהסתלק האדם נשאר נשמתו בדומם, בעפר הארץ קברו. וכשיורד המטר, והארץ תוציא צמחה, מתעלה הנשמה מדומם לצומח. ואחר כך באכול בעל חי הצומח, מתעלה למדריגת בעל חי. ואחר כך באכול איש הישראלי הבעל חי ומברך עליו, מקדש אותו ומתעלה נשמתו במדבר. ואח"כ כשמתפלל ומדבר דברים לפני ה' יתברך, יוצאת הנשמה בהבל פיו ודבורו למעלה. וזהו תיקונו. נמצא מי גרם זה? המטר. וזהו ממש תחיית המתים, שמה שהיה בדומם הנקרא מת, נתעלה. ולכן גדול יום הגשמים וכו', כי באמת זהו חיותו של הקב"ה הורד בעולם, רק בבואו לעולם הגשמי הוצרך, ונקרא גשמים.
והנה הארץ מקבלת מן השמים כנוקבא מדכורא, ולכן מולידה ומצמיחה. אמנם הלא ידוע כי הם שני הפכים: השמים הם רוחני, והארץ גשמיות בתכלית. וצריך ביניהם דבר ממוצע, כי אי אפשר לקרב ב' הפכים בלי אמצע. והצדיק הוא האמצעי, שנשמתו היא רוחנית מן העליונים, וגופו גשם מן התחתונים... והוא המקשר שמים וארץ, שהשמים ישפיעו לארץ... ולכן בברכה, כשהם צדיקים, כתיב "ונתתי גשמיכם" וגו', כי יהיה התקשרות ביניהם ע"י צדיקים. אבל בהיפך, נמצא אין מי שיקשרם, ואז "ועצר את השמים" וגו'. ובזה נכלל כל הברכות ועונשים כיון שהגשמים הם תחיית המתים.

(רבי נחום מטשרנוביל, מאור עינים, ליקוטים, ד"ה אתם נצבים [נדפס אחרי דברים])

אדם הראשון היו כלולין בו כל הנשמות של ישראל... אחר שחטא, נתמעטה קומתו ונפלו ממנו אותן נצוצי נשמות. וכן בדורות שאחריו בכל דור נופלין נשמות, ומקום נפילתן מתחלה בדומם, אח"כ בצומח שהוא בחינת תחי' נגד הדומם, שהצומח נראה בו החיות כח הצמיחה. ולכן אמרו רז"ל גדול יום הגשמים כתחיית המתים, כי באמת הוא תחיית המתים עבור הצמחים, שצמחין בעבורו באין הניצוצות לבחינת תחיה. ואחר זה, כשהבהמה אוכלת הצמחים, נתעלה הניצוץ ועולה עוד מדרגה לחי, ובאכול אדם המדבר בשר הבהמה, עולה הניצוץ למדריגת מדבר. והוא עילוי היותר גדול להניצוץ.

(רבי נחום מטשרנוביל, מאור עינים, אגדות הש"ס, שבת קמ ע"ב)

סמיכת הברכות: אתה גבור וכו' מחיה מתים אתה רב להושיע, לפמ"ש כי גדול יום הגשמים כתחיית המתים, כי ענין העלאת הניצוצות קדושה הוא בחי' תחיית המתים להניצוצות קדושה שנפלו לתהומא רבא, וע"י הגשמים עולין הצמחים, והוא העלאת הניצוצות קדושה. וז"ש מחיה מתים ר"ב להושיע, כמ"ש "ויצבור יוסף ב"ר", הם ר"ב ניצוצות שהעלה יוסף ממצרים. וז"ש מחיה מתים ברחמים רבים, להעלות אותם לבחי' רחם של הקדושה.

(רבי שלמה מרדומסק, תפארת שלמה, פרשת אמור, פרק כב, לב)

מתוך שהיא שקולה כתחיית המתים קבעוה בתחיית המתים

אמרו רז"ל [לעיל ב ע"א]: מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים. ואמרו: מתוך שהיא שקולה כתחיית המתים לפיכך קבעוה בתחיית המתים. והענין, כי הגשמים אינן ע"פ הטבע כלל, כי כל הדברים בעולם אומרים הפילוסופים שהוא ע"פ הטבע, אף זריחת השמש ושקיעתה, אבל על הגשמים מודים שאינן ע"פ טבע כלל, כאשר אנו רואים שפעמים לא ירד כלל, ופעמים ירד בכל יום ויום. ולכן נקרא גבורות גשמים, שבזה ניכר גבורות ה' יותר מכל הדברים. וז"ש מתוך שהיא שקולה וכו', כי גם בתחיית המתים מודים כולם שהוא אינו ע"פ טבע, שע"פ טבע לא יתכן שיהא האדם הנרקב מזמן רב לחזור ולחיות, ולכן קבעוה בתחיית המתים.

(הגר"א, אדרת אליהו, דברים, פרק לג, א, אופן שני)

ז. גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה שנאמר יערף כמטר לקחי ואין לקח אלא תורה
7-9

"האזינו השמים" - דהיינו שיטו אוזן ויחבבו לשמוע, ועי"ז "ואדברה", שהם יתנו כמו בברכת ה' ושפעו הטוב, ההתעוררות הוא מן המקבל, כן יתנו כח בדיבורי, אבל "הארץ", שכבר חזרו ישראל ואמרו "ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו", לכך אמר "ותשמע הארץ אמרי פי"... וזה שאמר "יערוף כמטר לקחי", שאמרו חז"ל [לקמן כה ע"ב]: אין טפה יורדת מן השמים עד שהתהום עולה כנגדה שני טיפים, הרי שהגשם הוא ע"י ההתעוררות מלמטה. ולכך הפליגו חז"ל ואמרו גדול יום הגשמים כיום שניתן בו תורה שנאמר יערוף כמטר לקחי, והיינו כמו שכתבתי, שע"י שאמרו ישראל "נעשה ונשמע" נתנו כח כביכול ליתן התורה לארץ. וכן אמר הושע [הושע ו, ג] "ונדעה נרדפה לדעת את ה' וגו' ויבוא כגשם לנו", והיינו שאנחנו נתעורר מלמטה אז יבוא כגשם.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, פנים יפות, דברים, פרק לב, א)

בגמ' תענית דף ז' פירשו "יערוף כמטר לקחי" לענין למוד התורה וע"ש. ובברכות דף כא וכן בירו' שם פ"ז למדו מדכתיב "כי שם ה' אקרא" שחייבין לברך ברכת התורה לפניה. וא"כ אינו מתפרש כל זה הדבור לשמים וארץ המשפיעים ומושפעים ברכות הטבע, אלא הבינו עוד משמעות בשמים וארץ, והיינו תלמידי חכמים וזקני הדור מכונים בשם "שמים", המשפיעים כח רוחני בישראל, וההמון המקבלים מכונים בשם ארץ... וא"כ יהיה ביאור הענין שהזהיר את השמים והמה תלמידי חכמים שישמעו, וכמו שביארנו בפ' וילך שצוה משה להקהיל ביחוד לזקני ישראל ותלמידי חכמים שבדור...
"יערוף כמטר לקחי" - למוד הלכות המכונה בשם "לקחי", יערוף כמטר, כי בשעה שהאדם הולך והמטר סוחף, הרי כופף ראשו כדי שיהיה המטר טורד על העורף ולא על הפנים, כך העמל בהלכות נדרש שיהא ראשו כפוף כשור לעול וכחמור למשא, ואח"כ "תזל כטל אמרתי" - יהא זוכה להזיל דברים כבושים מתקבלים על לב הבריות כטל.

(רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, העמק דבר דברים פרק לב פסוק ג)

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לקמן ח ע"א בשם מאור עינים, ולקמן ט ע"א בשם דברי נחום]


גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה וכו' רבא אמר יותר מיום שניתנה בו תורה
7-11

איתא (עבודת ישראל לשמיני עצרת) על הגמרא גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה וכו' יותר מיום שניתנה בו תורה... הוי אומר קטן נתלה בגדול, דיום הגשמים הכוונה לשמיני עצרת שמתפללים בו על הגשמים. איתא (ברכות ז ע"ב): גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה. וגם זה קאי על שמיני עצרת. סוכות הוא שמושה של תורה, כדאיתא בגמרא (סוכה כט ע"א) גבי גשמים בחג: אי אפשי בשמושך. לאחר ראש השנה ויום כפור, שנפשו של אדם מטוהרת מהחטאים, יכול הוא לזכות להכניס דברי תורה בלבו... שמיני עצרת הוא זמן לקליטת דברי תורה, שאז יכול האדם להכניס דברי תורה בלבו ובעצמותו, כדכתיב (במדבר כט, לה): "ביום השמיני עצרת תהיה לכם", היינו שישאר אצלו לתמיד.

(רבי אברהם מרדכי אלתר, אמרי אמת, סוכות, ימים אחרונים של סוכות, שנת תרצ"ה, שמיני עצרת)

נרמז בכאן על יום חג שמיני העצרת, וכינו אותו בשם יום הגשמים על שם שמברכים בו "מוריד הגשם", ונעשה בחינת גשמים יורדין. ואיתא במדרש תנחומא (פנחס טו) שהיה מהראוי להיות שמיני עצרת אחר החג חמשים יום, כשם שיש מפסח ועד עצרת, אלא אמר הקב"ה: חורף הוא, ואינן יכולין להניח בתיהם לבוא לכאן, אלא עד שהן אצלי יעשו עצרת... ומזה נבין בדעתנו שיש בידינו לתקן התיקונים מיום ראשון דסוכות עד שמיני עצרת, כמו שאנו מתקנים מפסח ועד עצרת בימי ספירה לתקן עץ החיים. ומסתמא דרך אחד לימים אלו ואלו, למביני מדע. ומהראוי היה גם כן לתקן זה בשבעה שבועות, אלא שחס הקב"ה עליהם כנ"ל במדרש. ולזה רמזו חז"ל גדול יום הגשמים, היינו שמיני עצרת, כיום שניתנה בו תורה, שהוא חג השבועות. אבל רבא פליג עליה ואמר דמעלתו יותר גדול, שבו מטפטף מ"ח טיפין כנודע.

(רבי ישראל מקוזניץ, עבודת ישראל, דברים, לשמיני עצרת [נדפס לפני פרשת וזאת הברכה])

גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה וכו' רבא אמר יותר מיום שניתנה בו תורה שנאמר יערף כמטר לקחי מי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול
7-13

איתא בספר הקדוש עבודת ישראל על מאמר חז"ל גדול יום הגשמים יותר מיום שניתנה בו תורה שנאמר "יערוף כמטר לקחי" מי נתלה במי וכו', שהמכוון הוא על יום שמיני עצרת שנקרא יום הגשמים שמברכין בו גשם. והיינו כי יום שמיני עצרת איתא בתיקונים (תיקון יג) דביה נביעא דאורייתא, והיינו המקור של התורה שבכתב, והיא בחינת התחדשות תורה שבעל פה, והוא המקור בלי גבול ושיעור, והיא בחינת שקיא דאילנא הנזכר בתיקונים כמיא דאשקי לאילנא, כי האילן היינו בחינת תורה שבכתב, שנקראת "עץ החיים היא למחזיקים בה", והתורה שבעל פה היא ההשקאה והחשק לבוא מזה לבחינת תורה שבכתב, כמו שנאמר (ישעיה נה, יא) "כאשר ירד הגשם וגו' כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי" וגו' - "דברי אשר יצא מפי" הוא בחינת תורה שבעל פה, והוא נקרא כגשם מן השמים המרוה את הארץ "והולידה והצמיחה". והוא שם מושאל לכל שורש המקור הברכה, כמו שנאמר (דברים יא, יג) "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי ונתתי מטר ארצכם בעתו וגו' ונתתי גשמיכם בעתו" וגו'.
וגם בדור המבול שנאמר (בראשית ז, יא) "בשנת שש מאות שנה וגו' ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו", ואיתא על זה הרמז בזוה"ק (ח"א קיז ע"א) דאתפתחו תרעא דחכמתא לעילא ומבועא דחכמתא לתתא. כי באמת היה אז הזמן מוכן להשפעת חכמות התורה אם היו זוכין הדור לזה, כידוע מספרים הקדושים. ועל זה רמזו ז"ל שגדול יום הגשמים, היינו יום שמיני עצרת, דביה נביעא דאורייתא, יותר מיום שניתנה בו תורה שבכתב בפועל, והיינו כי ביום שמיני עצרת נפתח מקור התחדשות התורה על כל השנה, כמו שנאמר יערוף כמטר לקחי, לקחי היינו תורה שבכתב כמו שנאמר (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם" וגו' והוא נתלה בהמטר שהוא המקור של התחדשות דברי תורה כנ"ל.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, דברים, שמיני עצרת [נדפס אחרי פרשת האזינו], אות לז)

גדול יום הגשמים יותר ממתן תורה כמו שנאמר יערוף כמטר לקחי מי נתלה במי. והיינו כי בשמיני עצרת שהוא יום הגשמים, הוא המקור והשורש של התורה, כדאיתא בתיקונים (תיקון יג) דביה נביעא דאורייתא לאשקאה אילנא. כי התורה נקראת "עץ חיים". אמנם מפני שגם עסק התורה הוא רק על פי השגת ושכל האדם, ויש בה כח הנעלם שהוא המקור והמעין מבחינת כתר, כדאיתא בתיקונים דאיהו שקיא דאילנא כמיא דאשקי לאילנא. ונביעא זו דאורייתא נשפע בשמיני עצרת אחר שבעת ימי החג שהם נגד שבעה אושפיזין, שהמה עסק התורה ע"י השגת המדות בקדושה. כי בכל האושפיזין נמצא בהם כח התורה: באברהם אבינו ע"ה נמצא שזימן לו הקב"ה שתי כליות והיו מלמדות לו תורה. ויצחק ידוע דאורייתא מסיטרא דגבורה נפקא (זוהר ח"ג פ ע"ב). ויעקב שימש בבית עבר ארבע עשרה שנים. ומשה הוא עיקר תורת משה. ואהרן נאמר (מלאכי ב, ז) "ותורה יבקשו מפיהו". ויוסף היה הבן זקונים שמסר לו מה שלמד בשם ועבר. וגם נפרש מאביו בפרק עגלה ערופה. ודוד המלך ע"ה הוא מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן ליה. אמנם מפני שכל עסק התורה על פי שבע המדות הקדושות הוא מצד השגת שכל נבראים, על זה בא אחרי זה יום שמיני עצרת, הנשפע נביעא דאורייתא שהוא השקאה בלב מהמעין ומקור כח הנעלם, וע"י זה נקלט הקדושה לקיום.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, דברים, שמיני עצרת [נדפס אחרי פרשת האזינו], אות מג)

אם תלמיד חכם הגון הוא כטל ואם לאו עורפהו כמטר
14-16

כשהחכם מלכלך יפעת חכמתו במדות פחותות, אז תהיה חכמתו נמבזה ונמס, אותה החרימו כל שומעי שמעו. ואם אמרותיו אמרות טהורות, כסף צרוף וזהב מזקק, כסף נמאס קראו להם וזהב לא יחפצו בו. וזה אצלי באור אמרם ע"ה: רבא רמי כתוב יערוף כמטר לקחי וכתוב תזל כטל אמרתי, אם תלמיד חכם הגון הוא תזל כטל ואם תלמיד חכם שאינו הגון הוא ערפהו כמטר. הנה שהחכם כשהוא הגון, ר"ל שהוא מעוטר במדות נכבדות, אמר כי טל אורות טלי אמריו, ודימה אותם לטל שהוא ענין מחיה את הזרעים תחיה תמידית מבלי הפסק יום בנתים, ולא יקוצו בני האדם בו, כן החכם הנהדר במדותיו לא יקוצו בני אדם לקולו גם בהתמידו תוכחותיו ומוסרו לפניהם... אבל כשאינו הגון, ר"ל שאין לו נועם מדות וסלסול הנהגה, דימהו למטר, שהוא ענין לא יבוקש רק לפי הצורך, וכבואו יקוצו בו תכף שקבלו ממנו מה שצריך להם. כן החכם, בהיותו נעדר שלמות המדות, אף על פי שלפעמים יצטרכו לו, יקוצו בו אם הרוה את הארץ והולידה.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש, מאמר א, פרק ה, בסופו)

נראה הבאור משום דטל בא לעולם בנחת וברצון, משא"כ המטר בעת ירידתו בורחים האנשים ממנו אל הבית, וזהו שאמר אם ת"ח הגון הוא התקרב אליו בנחת כמו הזלת הטל שבא בנחת וברצון, ואם לאו פנה אליו עורף וברח ממנו כמו מן המטר.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, דברים, פרק לב, הערה יב)

אומר הספרי (דברים פסקא שו): "מה המטר הזה אי אתה רואהו עד שבא... כך תלמידי חכמים אי אתה יודע מהם עד שישנה משנה, הלכות ואגדות או עד שיתמנה פרנס על הצבור". המדרש אומר לנו כאן, שרק אז נוכל לדעת אם הוא באמת ת"ח - כלומר, אם הוא באמת יודע, ואם הוא באמת אדם הגון ותוכו כברו וירא שמים. ואם כך הוא, אתה חייב לשתות בצמא את דבריו ולהכניס ללבך את תלמודו, ואם לאו, אתה חייב לברוח ממנו, שכמו שתורה שלא לשמה היא סם המוות, כך ת"ח שלומד שלא לשמה, מאכיל סם המוות. אומרת הגמרא: "אם ת"ח הגון הוא '[תזל] כטל' [תזל דברוֹ עליך כטל]. ואם לאו - עורפהו כמטר". פירש בתורה תמימה: "פְנֵה אליו עורף ובְרַח ממנו כמו מן המטר".

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, דברים, עמ' רמא)

כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים
16-17

סה. וכשיעסוק בה לשמה, נעשית לו סם חיים, כדגרסינן בפרק קמא דתענית: תניא, רבי בנאה אומר, כל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים... אבל אם אינו עוסק בה לשמה, היא לו סם המות, דאמרו רז"ל: כל העוסק בתורה שלא לשמה, נעשית לו סם המות...
סו. וענין 'לשמה' הכוונה, שיעסוק בתורה לקיים מה שצונו ה' יתברך 'ולמדתם אתם' (דברים יא, יט). ויחשוב שהתורה היא כמו כתב המלך, שכותב לעבדיו מה יעשו, ומה ימנעו שלא לעשות, כן נתן הקב"ה התורה לעמו ישראל, עבדיו הנאמנים. על כן כשקורא בתורה נביאים כתובים, או במשנה ותלמוד ופוסקים, יעשה מוסכם: כל מה שאמצא שם מה לעשות ומה שלא לעשות, הנני אקיים כעבד נאמן. ומה שלא יהיה סיפק בידי לקיים מאיזה מניעה, ואוכל לגרום שיקיימו אחרים, כן אעשה בזריזות...
סז. ואלה הדברים אשר דברתי, כוללים הן הדינים שלומד, דהיינו מצות עשה ולא תעשה, איסור והיתר, טומאה וטהרה, זכות וחובה. אלא אם ילמוד איזה דרכי מוסר והנהגת מדות ישרות, ילמדם על מנת לקיים. ודברי תורה שהם מענייני חקירות, וידיעות והשגות, ילמדם בשביל שידע שמו יתברך וגדולתו ומסתרי מצותיו, ואז יתלהב לבבו ליראה אותו, ולאהבה אותו...
סח. ומה טוב הוא, כשפותח הספר, יאמר: הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי מעשה ולידי מדות ישרות ולידי ידיעת התורה, והריני עושה לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. זהו נקרא תורה לשמה.

(של"ה, מסכת שבועות, פרק נר מצוה, אותיות סה-סח)

בעולם של הטבע מונחים הרבה צחצוחי טומאה. העולמות ירדו ע"י הקטרוגים והפגמים שקדמו, שתיקונים העתידים הם המוכנים להעלותם. ההתקשרות העצומה עם הטבע, גורמת שישקיע האדם ועם את רוחו במעמקיו, ושואב הוא מזוהמתו אל תוכו, ביחד עם שפעת יפיו ועצמתו. בזהירות גדולה הננו מתנהגים עם קישורנו אל הטבע, כדי להינצל מאותן השחיתות המונחות במעמקיה. התורה היא רטיה מגינה, סם של חיים, שרק בהיותה היא המקיפה וממלאה את נשמתנו, באופן הפרטי והכללי שלנו, הננו יכולים להתקשר גם אל הטבע בלא נזק. גם שירת הטבע מוכרחת היא להיות סופגת אל תוכה חלקים מזוהמתו, ואם אנו נזקקים אליה, כמו שאנו נזקקים לכל חיי הטבע, אבל עם הזהירות מהארס הטמון בקרבה, הננו תדיר מתחשבים, מה שהוא למעלה מן הטבע ונקי מכל סיגיו הוא רק התורה, וכל המפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, הרי זה מתחייב בנפשו. הנבואה ורוח הקודש יש להם קישור מצד צורתם החיצונה אל הטבע. צד הטבע שלהם הוא קשור בקודש הצורתי העליון, בטהרתה של תורה. אמנם מי שמתקשר רק אל הצד הטבעי שלהם, ומנתק אותו ממקור קדשו, הרי זה מזדהם בזוהם של הטבע, כשאינו מתעלה ע"י העליה של תורה, אשר לא תמצא בארץ החיים. ומתוך כך באה טומאת הידים לכתבי הקודש.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ה אות קסט)

וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות
20-21

בדברי תורה מותר אדם לפחוד כמו שאמרו ז"ל בברכות (ס ע"א), היינו שיפחד שמא הוא ח"ו סם המות, וע"י הפחד עצמו מתמתק ונעשה מתוך שלא לשמה לשמה, כי האי מאן דמבעית מזליה חזא (מגילה ג ע"א), והוא דוגמת חלום דגם כן מה שמזלו רואה, ואמרו ז"ל בברכות (נה ע"א): חלמא בישא עציבותיה מסתייה, היינו שבעצבות עצמו די. וכן בענין תורה שלא זכה ח"ו נעשית וכו', ודי בזה מה שהוא מפחד בדברי תורה. ו"פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהלים יט, ט), ו"החכמה תעוז לחכם" (קהלת ז, יט), וכן בשאר פסוקים שנותנת עוז וחדוה, שהוא היפוך הפחד.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות קסז)

וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות שנאמר יערף כמטר לקחי ואין עריפה אלא הריגה

"יערף כמטר לקחי" - כי בכל איש ישראל יש נקודה חיות, רק שצריכין לעורר הפנימיות ע"י התורה. וכמו האדמה שיש בה כח להוציא תבואה ופירות, והמטר מעורר כחה... ונמצא שאין האדם מוסיף דבר רק שמעמיד עצמו במקומו כנ"ל. וכשמקבל דברי תורה בלבו, מחבר שמים וארץ כנ"ל ומוציא פירות ממש... וז"ש בגמ' יערוף לשון הריגה אם הוא שלא לשמה, כי עיקר כח התורה מה שמעורר פנימיות כח התורה שבלב האדם, וזה רק כשעוסק לשמה כנ"ל.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת האזינו, שנת תרלד)

ז. ואין עריפה אלא הריגה שנאמר וערפו שם את העגלה בנחל
21-23

"יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי" - נראה לפרש על דרך ששמעתי פירוש על פסוק (תהלים לו, ז) "אדם ובהמה תושיע ה'", על פי הירושלמי (מכות פרק ב הלכה ו): שאלו לנבואה, חוטא מה יעשה ויתכפר? השיבה: הנפש החוטאת תמות. שאלו לתורה, חוטא מה יעשה ויתכפר? השיבה: יביא קרבן ויתכפר. שאלו להקב"ה, חוטא מה יעשה ויתכפר? השיב: יעשה תשובה ויתכפר, שנאמר (תהלים כה, ח): "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך". ואם כן מתוך דברי הנבואה אין תשועה לאדם החוטא, ומתוך תשובת התורה אין תשועה לבהמה, שעל כל פנים תלך למיתה לכפרת עוון האדם, אבל מתוך תשובת הקב"ה שאמר יעשה תשובה ויתכפר, הנה בזה מצא תשועה לשניהם לאדם ולבהמה. לכך נאמר "אדם ובהמה תושיע ה'".
ועל זה האופן יתבארו פסוקים הללו... אמר... שאם תשנו מידתכם, הנה כפי דעת הנבואה והתורה אי אפשר להפטר מן ההריגה או לאדם או לבהמה, אבל אמרת ה' צרופה לפטור אדם ובהמה מן ההריגה, והחוטא ישוב אל ה' ורפא לו. וזהו שאמר "יערוף כמטר לקחי", ואמרו חז"ל אין עריפה אלא הריגה שנאמר "וערפו שם את העגלה". ו"לקחי" כינוי לתורה ולנבואה, כי התורה נקראת לקח טוב וכן הנבואה לקוחה מאתו יתברך. ואמר משה, ש"לקחי", היינו מה שלקחתי אני מאת ה', התורה והנבואה, שניהם יערפו, כי מתוך שניהם תצא הריגה לאחד מהם, או לאדם או לבהמה, והרי המה כמטר הזה שאין הכל שמחים בו, כך לעולם אין כאן שמחה או לאדם או לבהמה, אמנם "תזל כטל אמרתי", כי אמרת אלוה צרופה, משמחת אדם ובהמה כטל זה שהכל שמחים בו, כך "אדם ובהמה תושיע ה'" והכל שמחים בתשועת ה'.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, דברים פרק לב, ב)

ז. כי האדם עץ השדה וכו' אם תלמיד חכם הגון הוא ממנו תאכל ואתו לא תכרת ואם לאו אתו תשחית וכרת
26-30

התורה נקראת "עץ", כמו שנאמר (משלי ג, יח): "עץ חיים היא למחזיקים בה". והצדיק אוכל מפרי העץ ומקבל ממנו עצה ותושיה, כמו שנאמר (שם יא, ל): "פרי צדיק עץ חיים", ואומר בראשית רבה (ל, ו): "'פרי צדיק עץ חיים' - מה הן פירותיו של צדיק? מצוות ומעשים טובים". וגם השופט עצמו נמשל לעץ, שהרי אמרו חז"ל (סנהדרין ז:): "כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה בישראל, שנאמר (דברים טז, יח): 'שוֹפטים ושוֹטרים תתן לך', וסמיך ליה (שם, כא): 'לא תטע לך אשֵרה'". כלומר, מינוי דיין שאינו הגון הוא כנטיעת אשירה; אבל דיין הגון היא כעץ חיים. עוד אמרו חז"ל: "'כי האדם עץ השדה'... אם תלמיד חכם הגון הוא, ממנו תאכל [כפרי מעץ];... ואם לאו, 'אוֹתו תשחית וכָרַתָ'". השופט והמנהיג אוכל מעץ החיים - התורה, ומאכיל מזה עצה, תורה ומצוות, לעם. הוא, ש"אכל" עצה של צדק ומשפט ואמת, הופך ליועץ שמייעץ אותה עצה.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, נביאים ראשונים, עמ' קז)

אם תלמיד חכם הגון הוא ממנו תאכל ואתו לא תכרת ואם לאו אתו תשחית וכרת
29-30

שא נא עיניך וראה מה שאמרו חז"ל (סוטה מו ע"א): תניא אמר רבי יוחנן בן שאול מפני מה אמרה תורה הבא עגלה ערופה? אמר הקב"ה: תבוא העגלה שלא עשתה פירות, ותערף במקום שאינו עושה פירות, ותכפר על זה שלא הניחוהו לעשות פירות. ומקשה בגמרא אילימא אפריה ורביה הכי נמי דאסריס ואזקן לא עריפנא? אלא אמצוות. ובפרשה שלפני זו נאמר "כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא", ואמרו חז"ל במסכת תענית אם תלמיד חכם הגון הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרות, "רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא" - זה תלמיד חכם שאינו הגון וכו'. ואם כן כל משכיל יראה בעין שכלו שסמיכות שתי פרשיות אלו מבואר מעצמו ממה נפשך, אם טעם העגלה ערופה על שלא הניחוהו לעשות פירות בפריה ורביה, שפיר נסמכה לפרשה הקודמת המקפדת על עץ עושה פרי שלא לכרות אותו, ומה לי פרי האדם מה לי פרי האדמה, משפט אחד להם, שנאמר "כי האדם עץ השדה הוא". ואם שלא הניחוהו לעשות פירות של מצוות כפי המסקנא, הרי גם בפרשה שלפניה הקפיד על זה, שלא לכרות התלמיד חכם עושה פרי עץ חיים למינו... ומה שדרשו חז"ל פסוק "ממנו תאכל ואותו לא תכרות" על התלמיד חכם, נראה שלא כוונו לעולם להוציא המקרא מפשוטו, אלא שרצו לתרץ למה הקפידה התורה כל כך על כריתת עץ מאכל, אלא ודאי כדי ללמוד ממנו קל וחומר על האדם העושה פרי צדיק עץ חיים, "כי האדם עץ השדה" הוא עושה פרי צדיק וצמח צדקה, ואם הקפידה תורה על עץ עושה פרי שאין בו דעת ותבונה, קל וחומר על פרי הצדיק השלם.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, דברים, פרק כא, א)

"לא תשחית את עצה" וגו'... מקרא זה כבר דרשוהו חז"ל על תלמידי חכמים, שאם הוא תלמיד חכם הגון - ממנו תאכל ואותו לא תכרות, ואם אינו הגון - אותו תכרות... ויש לרמוז באמרו "כי תצור אל עיר ימים רבים" הוא על פי דרך שדרשו חז"ל (נדרים לב ע"ב) על פסוק "עיר קטנה" (קהלת ט, יד) - שרומז על גוף האדם. וגם כאן רומז שבאם תצור על גופך ימים רבים לשבור תאוות החומריות, ולתפוש ולכוף את החומר תחת השכל - אז אף אם עלה בידך והכנעת החומר ע"י תעניותיך ופרישותך מהמותרות, "לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן" וגו', מלשון "היש בה עץ" (במדבר יג, כ), שהוא אדם צדיק (ב"ב טו ע"א), ופירושו שלא תרים יד נגד צדיקי הדור האמיתים לדמות שאינך צריך אליהם, "כי ממנו תאכל", שבאמת אתה צריך אליו ללמוד ממנו עבודת ה', מלשון "לכו לחמו בלחמי" (משלי ט, ה), וגם בזכותו תאכל - שהוא מריק שפע טוב על העולם, "ואותו לא תכרות" - שלא תפרוש ממנו ותכריתנו ממך. "רק העץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת", פירוש, שאם הוא בלתי הגון תפרוש ממנו.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת שופטים, פרק כ, יט)

ז. מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו אף שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה
32-33

תורה שבעל פה משמעותה דין, ושבכתב חסד ורחמים... והבן מה שאמרו רז"ל [גיטין ס ע"ב]: דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב, כי כל אחד הפך חבירו, על תורה שבעל פה רמז הכתוב [תהלים מה, יד] "כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה", ומאחר שאין לה סמך אלא מתורה שבכתב, אין לקבוע לה מקום אחר רק עליה מפני סוד הנשיקה. והמצוה שבתורה שבעל פה לישא וליתן בה דוגמת המדה ההיא, כמו שאמרו רז"ל בפרק קמא דתעניות: אמר רבי חנינא מאי דכתיב "ברזל בברזל יחד"? למה נמשלו תלמידי חכמים כברזל לומר לך מה ברזל כל אחד מחדד את חבירו אף תלמידי חכמים מחדדים זה לזה בהלכה. והבן למה המשילו לחדוד הברזל.

(ריקאנטי פרשת יתרו, פרק יט, יג [הובא בשל"ה, מסכת שבועות, נר מצוה, הגה"ה ב לאות לג])

כט. חבל על דאבדין, מה שהוצאתי רוב ימי ב"חילוקים" גדולים ונפלאים...
ל. והא דמשמע בדברי רז"ל שנוסף על לימוד התלמוד צריך להיות מפולפל, כדאיתא בחגיגה (יד ע"א): 'כל משען לחם' (ישעיה ג, א), אלו בעלי תלמוד, 'איש מלחמה' (שם שם, ב), זה היודע לישא וליתן (במלחמות) [במלחמתה] של תורה. הרי הפלפול נוסף על התלמוד... פלפול ענין אחר הוא, והוא החידוד שתלמידי חכמים מחדדים זה את זה, כדאיתא בפרק קמא דתענית: מאי דכתיב 'ברזל בברזל יחד', לומר לך, מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו, אף שני תלמידי חכמים מחדדים זה את זה. ואיתא נמי התם: ...מה (ה)עץ, קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים קטנים מחדדים את הגדולים. ואמר רבי חנינא הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם.

(של"ה, מסכת שבועות פרק נר מצוה, אותיות כט-ל)

זהב מורה על משה רבינו ע"ה, ונחשת מדרגה פחותה ממשה רבינו ע"ה, וכסף על הדומים ליהושע בן נון, וברזל הם ת"ח בבחינת נוקבא המקבלים מהגדולים, ואמרו חז"ל ברזל בברזל יחד - אלו ת"ח שמחדדים זה לזה בהלכה, והוא ר"ת בלהה רחל זלפה לאה, אמהותיהן של ישראל. ועצים ואבנים המה בעלי משנה ובעלי תלמוד כמבואר בפ' מי שמת.

(רבי משה סופר, תורת משה, דרשה לפרשת וישלח [נדפס אחרי פרק לו])

ברזל בברזל יחד וכו' שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה, ברזל בברזל זה אברהם ויצחק, והיה להם מדות מיוחדות דחילו ורחימו, יעקב היה ממוצע משניהם וכולל שניהם ובא אל האמת.

(רבי אברהם מרדכי אלתר, אמרי אמת, פרשת ויצא, שנת תרצ"ג)

"ואהבת לרעך כמוך אני ה'" (ויקרא יט, יח) - ע"י ואהבת לרעך כמוך גורמים השראת השכינה. וזהו "אני ה'". כתיב "ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו", ואיתא: שני ת"ח מחדדין זה את זה בהלכה, כשמתאחדין חל שם שמים, אני ה', כדאיתא במדרש (בראשית רבה סט, ב) "ואיש יחד פני רעהו" וכו' - שנתיחדה עליו השכינה. כל אדם יש לו דרך מיוחדת, ברזל בברזל, אולם כל אחד צריך לסבול את השני, ואז יש השראת השכינה.

(רבי אברהם מרדכי אלתר, אמרי אמת, פרשת קדושים, שנת תרצ"א)

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לעיל ד ע"א בשם כלי יקר ובשם ברית שלום]


למה נמשלו דברי תורה כאש
33

"זאת תורת העולה" - אמר "זאת" למעט כל העליות שאין כמוה עולה. וחזר ופירש מי הוא זאת, ואמר "הוא העולה" כבר, דכתיב (שה"ש ג) "מי זאת עולה מן המדבר". "על מוקדה על המזבח" הם ב' פרטים שאנו בהם, הא' שאנו בני תורה, מה שאין בכל האומות, והב' שאנו מיוסרים בגלות ויסורין ודלות. כנגד התורה אמר "על מוקדה", שנמשלה התורה לאש, וכן תמצא שאמרו ז"ל (לעיל ד ע"א): האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא וכו'. וכנגד הגלות וענפיו אמר "על המזבח", כי היסורין מתיחס להם שם מזבח להיותם כפרה.

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, ויקרא, פרק ו, ב)

"ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק" - רצה לומר, שראה שהקב"ה שנקרא מקומו של עולם (בראשית רבה סח, ט) הוא רחוק, ופירש המדרש שראה ענן קשור בהר, רצה לומר, שראה שהשכינה הקדושה היא נסבכת בקוצים כסוחים שיונקים ממנה החיצונים... והיו משימים מגמת נפשם לעלותה... "ואני והנער נלכה עד כה" - רצה לומר, אני והנער נמסור עצמינו על קדושת שמו יתברך, כדי לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה, שהוא סוד של שמע ישראל שיש בו כ"ה אותיות, וזהו "עד כה"... "ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה" - רצה לומר, שרצה להשיג דרכי התשובה כי זאת היא העיקר. וזהו "הנה האש" היינו תורה שנמשלה לאש, "והעצים" - רומז למצות שנקראו עיטין (זוהר ח"ב צו ע"ב), אך "איה השה" - רצה לומר, דרכי התשובה, שמלת "שה" נוטריקון שערי התשובה. "ויאמר אברהם אלקים יראה לו השה לעולה בני" - רצה לומר, באמת צריך אתה בני להתדבק בתשובה ולתקן מדתך, על שאתה מעורר גבורות על העולם.

(רבי קלונימוס קלמן עפשטיין, מאור ושמש, דברים, רמזי ראש השנה [נדפס אחרי פרשת נצבים])

התורה נמשלה לאש, המאיר, ולפעמים מחליפים מאור לשריפה. הביישן והקפדן בוחלים בהארת האש ובוחרים בשריפת האש אשר דרכה לילך ולהזיק, במקום שנדרשים להיות רוח האדם עולה למעלה למעלה. העוז של ישראל הוא שהתשוקה תהיה מתגברת לידע ולהודיע גם מה שלמעלה מדרגתו.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ב, על פרקי אבות, עמ' קכו)

למה נמשלו דברי תורה כאש שנאמר הלא כה דברי כאש וכו' למה נמשלו דברי תורה למים דכתיב הוי כל צמא לכו למים לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה

מחלוקת השבטים עם יוסף... היתה המחלוקת עפ"י דרכים מיוחדים שהיו לכל אחד מהם בעבודת הבורא ית', כי יעקב אבינו ע"ה הוא עצם התורה, והתפשטות שלו היה בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, לכן לכל אחד היה דרך מיוחד. ומצינו שהתורה נקראת אש דכתיב "כה דברי כאש", ומצינו שנקראת מים דכתיב "כל צמא לכו למים". ויוסף הצדיק היה בחי' אש כדכתיב "בית יוסף להבה", והוא בחי' התלהבות כענין "ויגבה לבו בדרכי ה'". ויהודה הוא בחי' מים, שהוא הכנעה ותפלה לשפוך לב כמים, כדאיתא בגמ' מה המים יורדין למקום נמוך. ובאמת בכלל ישראל צריך להיות כל הכוחות האלו... וצריכין להתנהג בשמחה ובהכנעה ובהתחזקות להתנהג פעם בזה ופעם בזה עד שבאין לשלמות האמיתי... ומצינו גם במלאכים כתיב "עושה שלום במרומיו" - מיכאל שר של מים וגבריאל של אש והקב"ה עושה שלום. כמו כן היו השבטים למטה.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת ויגש, שנת תרמה)

אף דברי תורה אין מתקיימין ביחידי
34-35

דעות אלה שנפש האדם נכספת אליהן, אינן נקנות אלא בחבורה, כי הדעות האמתיות לא תתקימנה אלא אם יפרסמו אותן בהמון, בפעולות ומעשים, והדעות הלמודיות אף הן לא תושגנה אלא בחברה, בהתחבר היחיד אל הצבור ואל האנושיות כולה שבימי חייו על אדמות, ואל ירושתם הרוחנית והספרותית של קדמונינו, אבותינו, מורינו ונביאינו...
כחות הנפש... שואבים מזונותיהם מהשפעת הסביבה ומחנוך הלאומי והמשפחתי. רבים הם סעיפי וענפי המדע, רבות הן ההקדמות המכשירות את האדם להתעצם בהמושכלות המדעיות והלמודיות, שדרך שלביהם עולה בסולם המדע האמיתי וההתרוממות המוסרית. וכל אלה אינם נקנים אלא בחברה, החברה הלאומית או המדינית, היא ורק היא יכולה לפתוח בתי אולפנא מסודרים ומשוכללים, בתי מדרש לתורה, מכללות גבוהות לכל מקצועות ענפי המדע וההשכלה.
החברה האנושית בכללה יוצרת מקרבה, דור דור, תקופה ותקופה, גאוני הרוח, גדולי המדע, שמעשירים את בני דורם ואת הדורות הבאים אחריהם בתגליותיהם האמתיות, במדע העולמי ובמדע האלקי: במעשי בראשית ובמעשי מרכבה, בתורת המשפט, משפט אמת וצדק, בחיינו האישיים ובחיינו הכלליים, ובכלל כל הדעות הלמודיות אינן נקנות לו לאדם אלא בלמוד שבחבורה ומשא ומתן של חברים העוסקים בהלכה וכן אמרו רז"ל:... ונמשלו דברי תורה כאש, מה אש אינו דולק יחידי אף דברי תורה אינן מתקיימין ביחיד.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל, ח"א, שער ה, פרק ו, עמ' 247)

אף דברי תורה אין מתקיימין ביחידי וכו' ולא עוד אלא שמטפשין וכו' ולא עוד אלא שחוטאין וכו' מה עץ קטן מדליק את הגדול אף תלמידי חכמים קטנים מחדדים את הגדולים
34-42

לפעמים עולה על לב האדם רעיון כזה להתרחק מחידודי הלכות, למען לא ילכד בפח, בכוונה ומחשבה בלתי טהורה והתנשאות חלילה. לזה אומר כי אין מקום לזה כלל, דכמו שהשואל מקבל מהמשיב, ככה המשיב מקבל גם מהשואל, דאחד מחדד את חבירו, ולולא השואל לא היה מבין ויודע מה שהשיב. וגם אם השואל קטן ממנו בהרבה, הלא ד"ת נמשלו לעץ ומה עץ קטן מדליק את הגדול ככה ת"ח קטנים מחדדים את הגדולים... אולם מה שאומר ד"ת אין מתקיימין ביחידי, ולא אמר "אין משיגים ביחידי", כנראה שרמז בזה דאעפ"י שלכאורה ידמה לאדם שביחידי מצליח יותר, אבל צריך לידע כי לא לאורך ימים יהיה, וביחידי אין ד"ת מתקיימין, ולא עוד אלא שמטפשין, היינו שברבות הימים ירגיש את ההבדל, כי לא רק שלא עלה אלא שגם ירד ונתטפש, ולעומת מה שידמה לאדם שהיחידיות תשמור אותו מן החטא, אמר ולא עוד אלא שחוטאין.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ב, על פרקי אבות, עמ' מו)

חרב על שונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בד בבד בתורה
36-37

וכתב החסיד הרב רבי יונה (אגרת התשובה, אות צז), שלדרכי התשובה צריך שיהיה לו חבר שידבר עמו, אם עבר על תקנת התשובה, להוכיח זה את זה, ולעיין היאך ינצלו מהחטא, ועליהם נאמר (מלאכי ג, טז): 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו' וגו', עכ"ל. וכן לענין לימוד התורה אמרו רז"ל 'חרב אל הבדים', כי צריכים החברים לחזור ביחד הלימוד שלומדים, ומה שיחסר זה יגלה זה.

(של"ה, שער האותיות, אות חי"ת - חבר טוב, אות ב)

מצאתי, כי ט"ו דרכים צריכים לעסק התורה. הדרך הא', שיהיה הלימוד עם חכם גדול, ובחברת חברים חשובים. ואמרו רז"ל: 'חרב אל הבדים' - אלו תלמידי חכמים שעוסקים בתורה בד בבד, רצונם לומר, ביחיד.

(של"ה, מסכת שבועות, פרק נר מצוה, אות סג)

עיקר עבדות ה' הוא, שישתתף האדם עם הציבור בכל העניני העבודה, הן בתורה והן בתפלה. ולא בד בבד, כמו שאמרו חז"ל "חרב אל הבדים" - חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה בד בבד, רק צריך שישתתף עם הציבור.

(רבי קלונימוס קלמן עפשטיין, מאור ושמש, פרשת משפטים, פרק כג, כה)

חרב על שונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בד בבד בתורה ולא עוד אלא שמטפשין
36-37

הרמב"ם כתב בהלכות דעות (פ"ו ה"א) אם איש הישראלי דר באיזה מקום שיש בו דעות רעות ומנהיגים לא טובים, צריך לברוח מן המקום ההוא... ואם אינו מוצא שום מקום אשר ייטיב לו - צריך להתבודד במדברות וביערות כדי שיברח מדעות רעות ומאנשי רשע. והאמת הוא, שכן צריך האדם לברוח ליערות, ולפרוש עצמו מן המון עם, כדי שינצל מדעות רעות וממעשים רעים. אך זאת אינו מועיל אלא להנצל מן הדברים המעכבים עבודת ה' יתברך, אבל להשיג הקדושה העליונה - אינו זוכה עד שידבק עצמו אל אנשי השם, עובדי ה' באמת, ולהשתתף עמהם יחד בעבודה רבה, הן בתפילה והן בלימוד התורה, ועיקר המצות הכל יהיה בכנסיה יחד עם מבקשי ה', ואז יוכל להשיג הקדושה העליונה. ולפי רוב העם המתקבצין יחד לעסק עבדות ה' - כן שורה עליהם הקדושה העליונה, כמו שאמרו חכמי המשנה (ברכות פ"ז מ"ג): לפי רוב הקהל כך הן מברכין, כי לפי רוב הקהל - כן משיגים הקדושה העליונה, שברב עם הדרת מלך (משלי יד, כח). אבל אם האדם ירצה לפרוש עצמו מן הציבור ולהתבודד עצמו להתפלל ביחיד, או לשום עיקר עבדות ה' הנעשה בכנסיה יחד - בלתי אפשר שישיג הקדושה העליונה. ולא עוד, אלא שיוכל לנטות חלילה מרוב גופי תורה אם יתבודד עצמו ויפרוש מן הציבור, כמו שאיתא בגמרא על פסוק "חרב אל הבדים", ואיתא שם ולא עוד אלא שמתטפשים וכו' - שאי אפשר לשום נברא להיות ביחיד, זולת הבורא יתברך שהוא יחיד ומיוחד.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת קדושים, פרק יט, ב)

חרב על שונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בד בבד בתורה ולא עוד אלא שמטפשין
36-37

הראשונים, כאשר התקבצו בקבוץ לתורה, איש את רעהו יעזורו להוכיחו ולהוסיף בו מוסר ויראת חטא לסור מרע, וזה לומד מזה מידה טובה כזו, וזה לומד מחבירו מידה טובה כזו. כי כבר אמרתי כי מה שאיש לחבירו שהוא דבוק עמו כרֵע כאח - יוכיח, ויאמר לו: אַל בני ואחי, לא זו דרך ישרה שיבור לו אדם, ומה בצע בהלוכך אחרי הבל וכדומה, קום והתחזק בתורת ה' ויראתו. זה יפעל יותר ויותר מכל תוכחת הרב ומוכיח, כי אינו נכנס כל כך ללבו, כי יאמר: מי יוכל לעמוד בכל הדברים שהרב בנפשו משער? לאו כל אדם מסוגל לכך, וכהנה יתר אמתלאות ודחיות של יצר הרע ופיתוי השטן, אבל כאשר יאמר לו חבירו, יכנס בלבבו למאוד. ולכך אמרו חז"ל: "חרב אל הבדים ונואלו" - שעוסקים בתורה לבד, ומתטפשין. והוא, כי אין אדם מכיר בחסרונו ורואה נגעו, וכאשר ילמד לבדו, מי יגלה קלון עוונו? ותהי עוונו על עצמו, כי לא ידע מנבלותו ומדותיו הפחיתיות. ולכך ממש חייב חרב, ויתטפש, כי אין לך שטות וכסילות יותר מהעוונות ומדות המגונות והשפלות, וזהו גורם אחר כך העדר חכמה, ויהיה נעור ממדע, כי אין התורה נמצאת באיש חסר מדות הנאותים, וכאשר גדרו הפילוסיפים, כי כאשר בנפש מדות השלימות, משתווה הנפש בגוף, וחל בגוף חיל שלם, ואז שניהם נאותים להתדבק בשכליות עד שיחול עליהם חיל השכל, פועל המוליד חכמה ומדע, ולכן לא תמצא באנשים בעלי מדות מגונות חכמה בשלימות.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ג)

[עי' עוד לקט באורי אגדות מכות י]


חרב על שונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בד בבד בתורה ולא עוד אלא שמטפשין וכו' ולא עוד אלא שחוטאין

כי השכל עומד בגוף, וצריך שיהיה שכל נבדל מן הגוף, ואם הוא לומד תורה ע"י החבורה, שכל אחד מוציא שכלו אל אחר ואחר מקבל אותו, ואצל האחר שקבל מן חבירו, הרי אצלו הוא שכל נבדל, שהרי לא היה עומד בו עד שבזה הוא נעשה שכל נבדל. ועוד, כאשר נושאים ונותנים ביחד, הרי השכל הזה אינו שכל פרטי של יחיד, ואם כן הוא שכל שהוא נבדל כאשר הוא נבדל מן היחיד הפרטי. ולכך מעלת השכל הזה שהוא שכל נבדל מן האדם, כי אין השכל גובר על הגוף להיות שכל נבדל כי אם כך. למה הדבר דומה? לשנים שהם מתאבקים זה עם זה, אם נצחו מוטב ואם לא נצחו אותו האחד שכנגדו נצח אותו. וכן השכל שהוא עומד בגוף, אם רוצה האדם להוציא את השכל אל הפועל, ולא היה לו זה, והגוף נצח השכל, אז נעשה מוטבע בגוף לגמרי כי הגוף היה גובר עליו. ואם לא היה עושה זה, נתקלקל עד שקנה הטפשות, וזה שאמר ולא עוד אלא שמטפשין, שנתקלקל השכל לגמרי ע"י זה, כי נעשה השכל שבו מוטבע בגוף לגמרי. ועוד יש לדעת, כי אם לא למד כלל, היה קונה דבר שהוא קרוב אליו ויכול להבין אותו בקלות ולא היה מקבל סכלות, אבל כאשר רוצה להשכיל, והרי כאשר עוסק בד בבד אינו שכל נבדל רק שכל עומד בגוף, ובוודאי מטפש, כי אינו יכול להתחכם כל כך. ודומה למי שאינו חכם, אם אינו מבקש להתחכם יותר מדאי רק כפי ערך חכמתו, יכול לדעת ולהבין, אבל כאשר רוצה להתחכם בדבר שאינו שייך לו, בודאי מטפש, כי יוצא מן השכל. ואחר טפשות זה נמשך עוד טפשות עד שהוא טפש גמור, וזה שאמר ולא עוד אלא שנקרא חוטא, הוא כי חוטא בשכל שקלקל אותו, ולכך חוטא הוא נקרא.

(מהר"ל, נתיבות עולם נתיב התורה פרק ו)

חרב על שונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בד בבד בתורה ולא עוד אלא שמטפשין שנאמר ונאלו ולא עוד אלא שחוטאין כתיב הכא ונאלו וכתיב התם אשר נואלנו ואשר חטאנו ואיבעית אימא מהכא נואלו שרי צען

בד בבד מלשון בדד, שהלומד ביחידות אין שכלו מתחדד ומתחכם, וממילא מתטפש, וממילא עלול גם לחטוא, כמ"ד בסוטה ג, א: אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות... ובתענית... אינו מביא [שמיטפשין] מפסוק... אשר נואלנו, אלא יליף כן מלשון ונואלו גופיה. וכתב בס' גבורת ארי שם דהגירסא דשם נכונה, יען דמאי אולמא הלשון אשר נואלנו מלשון ונואלו עד שיביא ראיה ממנו, יעו"ש. אבל לדעתי י"ל דבאמת מוכרח להביא מפסוק שלפנינו, משום דבלעדו אפשר לפרש ונואלו מלשון חטא, כדמפרש שם דקאי על שרי צוען שהיו חוטאים, וא"כ אין ראיה על הא דמטפשים, משא"כ הלשון אשר נואלנו בהכרח לפרש לשון סכלות, יען דענין חטא כתיב ביחוד "ואשר חטאנו".

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, במדבר, פרק יב, הערה י)

מה עץ קטן מדליק את הגדול
41

ממש כמו שעץ קטן מדליק את הגדול, ובהצתת אליתא הדליקו את אש המערכה, ככה צעקה קטנה ודלה מביאה לידי התעוררות נפשית ושכלית גדולה. כי אור האמת של הצמאון האלקי ויקידת אש התשוקה בוער באמת במעמקי הנשמה, אלא שהיא צריכה איזה גורם כל דהוא להוציא את אור שלהבתה אל הגילוי, ולפעמים ע"י סיבה דלת ערך יוצא אל הפועל תוכן מפואר מאד.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ו אות יג = אורות הקודש, כרך ג עמ' רפז אות כג)

מה עץ קטן מדליק את הגדול אף תלמידי חכמים קטנים מחדדים את הגדולים
41-42

"[ויקריבו אתו המוצאים אתו מקושש עצים אל משה ואל אהרן] ואל כל העדה" - היינו סנהדרין תלמידי משה, אולי ע"י פלפול תלמידים המחכימים את רבם יעלו דבר ברור, וכדאיתא בתענית דף ז: מה עץ הקטן מדליק את הגדול כך תלמיד כו'.

(נצי"ב, העמק דבר, במדבר, פרק טו, לג)

מה עץ קטן מדליק את הגדול אף תלמידי חכמים קטנים מחדדים את הגדולים וכו' ומתלמידי יותר מכולן
41-43

ידוע מה שדרשו חז"ל בסנהדרין דף ה:... "ומחוקק" - אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים. הביאור על זה, ד"מחוקק" משמעו המחדש חדושים בתורה ומחקק בעיונו, וזה אי אפשר כי אם באמצעות תלמידים, כדאיתא בתענית פ"א דאר"ח הרבה למדתי מרבותי כו' ומתלמידי יותר מכולם, והמשילו שם עוד כעץ קטן שמדליק את הגדול, כך תלמיד מסייע להרב לעמוד על עיקרי ההלכה.

(נצי"ב, העמק דבר, בראשית, פרק מט, י)

הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן
42-43

המדרש חזית (שיר השירים רבה פ"ג סי"א)... משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי והיה קורא אותה בתי, ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי, ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי. כך (מתחילה) [היה מ]חבב [יותר מדאי] הקב"ה (את) [ל]ישראל וקראן בתי... ולא זז מחבבן עד שקראן אחותי... ולא זז מחבבן עד שקראן אמי... ענין זה המאמר מורה על השגת העלול בעילה, והולך ממדרגה למדרגה. הנה העלול הוא תחת העילה, ונקרא 'בת', וזהו ראשית ההשגה שמשיג שהוא עלול ושיש לו עילה. אחר כך עולה בהשגתו מעלה מעלה עד שמתדבק בהעילה, אז נקרא 'אחותי'. ולפעמים עולה העלול על העילה בסוד העבודה צורך גבוה, ומתעורר למעלה מעלה גבוה על גבוה, וגורם השפעה מרום המעלות להעילה של העלול הזה, כתינוק היונק משדי אם וגורם חלב לאם, וכענין מה שאמרו רז"ל (מועד קטן טז ע"ב): מי מושל בי? צדיק. וכענין בחינות אלו אמרו רז"ל הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכלם. בבחינת 'בת' הוא תלמיד, ובבחינת 'אחות' הוא 'חבר', ובבחינת 'אם' הוא רב, ובכל מדרגה הוא מוסיף מעלה.

(של"ה, פרשת חיי שרה, תורה אור, אות יד)

הכבוד האמתי היא החכמה, כמו שנאמר (משלי ג, לה): 'כבוד חכמים ינחלו'. ועל זה אמר (אבו פ"ד מ"א): איזהו חכם? הלומד מכל אדם, ואינו רודף אחר הכבוד, ואז הכבוד רודף אחריו, וזה הלומד מכל אדם, וכמאמר רבי יוסי: הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולם.

(של"ה, פרשת קרח, תורה אור, אות ז)

האמונה הצרופה באלקי עולם, אשר לו הכל, מלבישה את מאמיניה ענוות אמת ואהבת חסד, כי א-ל אחד בראנו, "אב אחד לכולנו... מדוע נבגד איש באחיו? (מלאכי ב, י), ולמה נשתרר ונתגאה על אחינו הטבוע כמונו בצלם אלקים? אבל להיפך - ניטיב איש לאחיו, ובמתנת חנם שזכינו לה מאת א-ל חנון ורחום, נחונן את הקטנים ממנו ברכושנו, ועוד יותר בהשכלתנו וחכמתנו אשר זכינו בה כדי ללמדה לאחרים, וללמוד מהם, כמאמרם המחוכם של חכמינו: הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן".

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל, ח"א, שער ד, פרק ז, עמ' 206)

על פי יסודי החכמה האלקית, אמיתיות מדע המציאות האלקית, יש שייכוּת לאדם עם כל מה שסביב לו. "הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן". יש השפעה לחבר טוב, ולשימוש תלמידי חכמים. קיימת השפעה והקרנה ממקור הקודש של רבנן. "חכמת אדם תאיר פניו". אישיותו מקרינה שפע אור ובריאות, שפע חכמה וטהרה, שפע הטבה וחיוניות. יש גם מציאות הפוכה אצל אדם במצב חולני, ובעיקר בחולניות הדיבור. כמו שיש השפעה והמשך שייכוּת האדם אל סביבתו לטובה, לאור, לקדושה, הקרנה שמוסיפה בריאות והארה, כח ואור, חיים, נחת רוח ושמחה, - לא פחות מזה קיים להיפך, במצב של חולניות פסיכופיסיולוגית בגוף ובנפש. יש הקרנה טובה, השפעה טובה, מצוינת, נחמדה, הוספת אור וגבורה, עוז, חיים, חוסן ונועם, ויש גם להיפך. טומאה היא חולשה, חולניות והתבלבלות. המצורע, מוציא רע, הוא חולניות ה"מדבר" של האדם, הטמטמות במהות האדם, חולניות וטומאה. כשם שגיבור בגבורתה של תורה, גבורת קודש, ממשיך על סביבתו, גבורה וטהרה אור וקדושה, וזכות גדולה, - כך להיפך יש מחלות מידבקות, טומאה של ה"אדם המדבר", רחמנא ליצלן, שנמשכת על הסביבה. כל מה שנוגע באישיות האדם, נמשכת אליו השפעה לחיוב או לשלילה. לחיוב, זוכים בגבורה ובקדושה, ולשלילה, חלילה וחס, להיפך.

(שיחות הרב צבי יהודה, מצורע, עמ' 122)

השפעת המצב הנפשי של האדם על גופו היא קלה להבנה, אבל לאדם יש גם שייכוּת למה שמסביבו. גם הידיעה על דבר ההשפעה של אדם על חבירו היא פופולרית, כגון שימוש תלמידי חכמים, חברותא טובה, "ומתלמידי יותר מכולן". "חכמת אדם תאיר פניו". "צדיק יסוד עולם" מקרין שפע חכמה ושפע טהרה אל סביבתו. ההיפך מזה קורה אצל אדם חולני, וביחוד אצל מצורע, מוציא שם רע, החולה ביסוד מהות האדם המדבר. במקום להוסיף אור וגבורה, כח וטהרה - הוא מוסיף חולשה והתדלדלות, טומאה וטמטום על הסביבה.

(שיחות הרב צבי יהודה, תזריע, עמ' 107-109)

סדר קנין תורה: רב וחבר. ובגמרא: "אמר רבי חנינא: הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן". שלוש דרגות של בנין תלמיד חכם: רב, חבר, ותלמידים.

(מתוך התורה הגואלת, מהד' תשמ"ג, חלק ד עמ' קכו)

ומתלמידי יותר מכולן
43

ומה שלא הזכיר בכולם לשון נתינה כי אם לשון קיחה, לפי שכל נותן נדבה יותר הוא לוקח ממה שהוא נותן, כי יוסף ה' לו כהנה וכהנה פי שנים כפלים. וזהו דעת המדרש (ויקרא רבה לג, ו) האומר: אדם לוקח חפץ, שמא יוכל ליקח בעליו עמו? אבל הקב"ה נתן תורה לישראל, ואמר קחו אותי עמה, שנאמר "ויקחו לי תרומה" - כביכול אותי אתם לוקחין. ויש לדקדק מה ענין התורה אל התרומה? אלא לפי שכמו שהלומד עם חבירו תורה, יותר הוא מקבל ממה שנותן, כמו שאמרו ומתלמידי יותר מכולם, כך בתרומה זו, יותר הוא לוקח ממה שהוא נותן. וזהו שמסיק באותו מדרש: בנוהג שבעולם, מוכר חפץ אז המוכר עצב ולוקח שמח, אבל הקב"ה נתן התורה ושמח, שנאמר (משלי ד, ב): "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". וביאור ענין זה, שכל מוכר לחבירו איזה דבר תורה ולומד עמו, אז הוא מקבל גם כן ממנו, וכל נתינה יש בה צד לקיחה. ולכך מביא ראיה מן פסוק "כי לקח טוב".

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, שמות פרק כה, ג)

תנן במס' אבות פ"ד: הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד, הלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות. ואם הכונה "ולעשות" פעולת המצוה, פלא, וכי ברישא מיירי ללמד ולא על מנת לעשות ח"ו? והרי זה רשע גמור!... אבל הפי' הברור "על מנת לעשות", לחדש בעיונו ולהוסיף לקח בלימודו, משום הכי זוכה גם ללמד, כדי שיגיע לו ע"י תלמידים חידושי תורה, כידוע מאמר ר"ח במס' תענית דף ז ומתלמידי יותר מכולם.

(נצי"ב, העמק דבר - הרחב דבר, ויקרא, פרק יח, ה)

במנין המצוות שלפני ההלכה א: "ללמוד תורה". ולא אמר "וללמדה" כמו שאמר במנין המצוות [בהקדמה לספר "משנה תורה"], דסבירא ליה לרבינו שזהו בכלל "ללמוד" המוטל על הכלל, ואם אין מלמד אין לומד. ועוד, שע"י הלימוד לאחרים מתרבה חכמתו, אם כן הוא בכלל "ללמוד", שהרי "מתלמידי יותר מכולם".

(ראי"ה קוק, אורות הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה, מניין המצוות [נדפס בס' לאורו, ובאוצרות הראי"ה, מהד' תשס"ב, ח"ג עמ' 33])

[עי' עוד לקט באורי אגדות מכות י]


אם תלמיד הגון הוא לקראת צמא התיו מים ואי לא הוי כל צמא לכו למים
44-45

"קרא את יהושע והתיצבו" - דבר ה' למשה היה באהל מועד, וא"כ כך היה להקב"ה לומר: "קרא את יהושע והתייצב עמך", והיה משה שולח אחריו. אלא רמז הקב"ה למשה שיקרא הוא בעצמו את יהושע, וכדאיתא בתענית דף ז: רחב"פ רמי, כתיב "לקראת צמא התיו מים", וכתיב "הוי כל צמא לכו למים"? אם תלמיד הגון הוא, "לקראת צמא התיו מים" כו'. וזהו דבר ה', שיקראהו בעצמו [וכדאיתא ביבמות דף מד: "וקראו" - הם ולא שלוחן].

(נצי"ב, העמק דבר, דברים, פרק לא, יד)

אם תלמיד הגון הוא לקראת צמא התיו מים ואי לא הוי כל צמא לכו למים וכו' אם תלמיד הגון הוא יפוצו מעינתיך חוצה ואם לאו יהיו לך לבדך וכו' מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה וכו' מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה וכו' (ז:) מה שלשה משקין הללו אין נפסלין אלא בהיסח הדעת אף דברי תורה אין משתכחין אלא בהיסח הדעת
44-ז:

בדברי ר' חנינא בר פפא ור' חנינא בר חמא על התנהגות הרב עם תלמידיו אנו מוצאים חידוש גדול, כי לכאורה הי' ראוי להרב להעניק ולהשפיע את חכמת התורה לכל אחר ואחד מישראל בלי כל הגבלה או עכוב, וכפי שאמרו חז"ל: מאי דכתיב "קטן וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו" (איוב ג)... כל המקטין עצמו על דברי תורה בעוה"ז נעשה גדול לעוה"ב וכל המשים עצמו כעבד על דברי תורה בעוה"ז נעשה חפשי לעוה"ב (ב"מ פה ע"ב). הרי לפי הוראת חז"ל בקשר ללימוד התורה, הרבצתה ומסירתה לאחרים, לא צריך להיות שום חשבונות, רק לעבוד, לעמול ולוותר על כבודו ונוחיותו למען הרבצת והפצת התורה... ומדברי החכמים הנ"ל נראה כי על הרב לברר בין התלמידים בין ההגון ושאינו הגון, ולאינו הגון יחכה הרב עד שהוא יבוא אליו. והלא אם התלמיד "אינו הגון" לא יתאמץ לבוא אל הרב, ויוכל להיות שאם הרב יחכה עד שיבוא אצלו, יתכן שלא יבוא כלל. והאם לא כדאי יותר שהרב יטריח את עצמו למקום התלמיד בכדי ללמדו ולחנכו להיות "תלמיד הגון"? ולכאורה צריך הי' להיות להיפך, כי הלא ה"תלמיד ההגון" יבוא מעצמו אל הרב ללמוד תורה. ור' חנינא בר חמא מוסיף עוד כי יכול להיות מצב כזה אשר התלמיד ש"אינו הגון" יבוא לפני הרב ויבקש ללמוד תורה, והרב יעכב בעדו ולא ילמדנו. והלא נראה לנו שהי' כדאי ללמדו, שמא ע"י סגולת לימוד התורה יזכה התלמיד להיעשות "תלמיד הגון".
אכן, בזה מלמדים לנו חז"ל חידוש גדול בדרך ההשפעה והרבצת תורה לרבים, שלפני שהרב משפיע את חכמת התורה לתלמיד, עליו לברר וללבן את מצבו ותכונתו של התלמיד, אם הוא מוכשר לקבל את השפעת התורה שהוא רוצה להשפיע עליו, ואם יתברר כי חסר לו עדיין האהבה והחשק והמסירות הדרושה לעמלות בתורה, אז כדאי שהרב יראה לו כי אינו מעונין בו במיוחד, ואז אולי יתעורר בתלמיד החשק והתשוקה לבוא לפני הרב ללמוד אצלו, והדחייה היא צורך הקירוב לתועלתו של התלמיד בהשגת חכמת התורה, וכשמרגיש הרב בתלמידו ה"אינו הגון" שמצבו הנפשי הגיע לדרגה כזו שאיננו ראוי שיגלו לפניו עניני תורה, הרי גם אם התלמיד יבוא בעצמו לרב, יעכב הרב מללמדו כי אז הלימוד עלול להביא לו הפסד גדול, כי התורה תתהפך אצלו לסם המות, וביטולה זהו קיומה.
אולם אף כי אנו למדים בזה כי על הרב לדייק הרבה בתכונתם של התלמידים, לבדוק בזהירות יתירה את מידותיהם והשקפותיהם, חיבתם לתורה ומידת מסירות נפשם עליה, לפני שהוא מוסר להם את חכמת התורה, אבל על הרב גם לפשפש ולברר עם עצמו אם אינו משוחד בהחלטותיו בענינים הקשורים בשקול הדעת בנוגע לענין הגדול והחשוב ביותר שבמציאות - הרבצת תורה, וכידוע מאמר חז"ל "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" (סוכה נב), כי מה שהאדם גדול יותר מתעורר נגדו כח הרע באופן עוד יותר גדול, כך הוא אצל כל אחד בעניניו הוא. אבל אם הוא עוסק בענין גדול וחשוב במיוחד, כח הרע מתעורר ומתחזק אז ביתר שאת וביתר עז מהרגיל בעת התעסקותו בענינים רגילים, ומה גם כשהרב עומד לפני החלטה אם להתקרב לתלמיד ולהשפיע עליו מתורתו וחכמתו או לחכות עד שהתלמיד יבוא אצלו. על הרב לבדוק ולברר היטב היטב בנפשו אם החלטתו היא באמת תוצאה של רצון לרומם ולייקר לפני התלמיד את ערך מהות החכמה, ורק טובת תלמידיו וכבוד התורה וכבוד ה' הנגד עיניו, או שאצור בזה גם איזה פניה ונגיעה של כבור עצמי, ואינו אלא מטעה את עצמו לחשוב כי דואג הוא לכבוד התורה והחכמה...
ולפי זה מתבארים מאמרי חז"ל הנ"ל, כי אף שעל הרב לברר אם לא כדאי לו לעכב ולצמצם את השפעתו עד שהתלמיד יבוא אצלו, אם מצד החכמה עצמה, לרומם ולייקר לפניו את יקר ערך מהות החכמה, שעל זה נאמר "הוי כל צמא לכו למים", ואם מצד כבוד הרב המשפיע שע"י שיעכב אצלו את חכמתו והתלמיד יצטרך לטרוח עד שישיג אותה אצלו, יתייקר ויתגדל כבוד הרב בעיניו, ועי"ז יוגדל השפעת הרב על התלמיד לתועלתו ולתועלת החכמה, בכדי להעלות את ערך החכמה בלב התלמיד, אומר ר' חנינא בר [חמא שעליו לבדוק את] עצמו אולי לכבוד עצמו הוא דורש ולא לכבוד התורה.
ולשני החשבונות הנ"ל של הרב בנוגע לתלמיד מכוונים שני המאמרים של ר' חנינא בר אידי ור' אושעיא, בקשר לחשבון מצד עצמיות החכמה, בכדי להעלות את ערך החכמה בלב התלמיד, אמר ר' חנינא בר אידי למה נמשלו ד"ת למים, לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, כך ד"ת אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה עליו. הבחינה על תכונת התלמיד אם הוא ראוי לקלוט את חכמת התורה קשורה במדת הענוה והשפלות. אם דעתו שפלה עליו, אין כל חשש לחסרון בהשגת החכמה, ומובטח לו כי ד"ת מתקיימין בידו. ובקשר לחשבון מצד כבוד הרב שהזכרנו למעלה, אומר ר' אושעיא למה נמשלו ד"ת לשלשה משקין הללו, במים וביין ובחלב, לומר לך מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים אף ד"ת אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה עליו. כוונתו בזה, כי ההצלחה בהשפעת חכמת התורה על התלמידים היא אם הרב עצמו יהי' בעל ענוה ושפלות בבחינת "פחות שבכלים", אז תגדל השפעתו על תלמידיו גם בלי אמצעים מיוחדים כנ"ל.
ד"א מה ג' משקין נפסלין בהיסח הדעת אף ד"ת משתכחין בהיסח הדעת - ללמד אותנו כי כל החשבונות הנובעים מתכונת הנפש ומדותיו, הם בכלל היסח הדעת, והחכמה אינה סובלת שום היסח הדעת ונפסדת בזה. וכל זה על האדם השלם, הבא להשפיע על אחרים תורה וחכמה לדעת, ואז אפילו אם מצב הדברים מחייב חשבונות שונים, כיוצא מדברי ר' חנינא בר פפא וכפי שביארנו, "יצא ויבא בשלום" כפי טהרת הלב בחכמה כיאות וראוי בין רב לתלמידו.

(רבי יעקב משה לסין, המאור שבתורה, כאן)

אם תלמיד הגון הוא יפוצו מעינתיך חוצה ואם לאו יהיו לך לבדך
46-47

"והעמידו תלמידים הרבה" - שלא כדעת בית שמאי שהיו אומרים אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון צנוע וכשר וירא שמים, כמו שהוא נזכר באבות דר' נתן [נוסחא פ"ד], וכן היה אומר רבן גמליאל [ברכות כח ע"א]: כל תלמיד שאין תוכו כברו, אל יכנס לבית המדרש. אבל בית הלל אומרים מלמדים לכל אדם... ומה שאמרו בפרק הזרוע [חולין קלג ע"א]: השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגהינם והוא כזורק אבן למרקוליס... וכן אמרו: אם תלמיד הגון הוא, יפוצו מעיינותיך חוצה, ואם תלמיד שאינו הגון הוא, יהיו לך לבדך... זה הוא בתלמיד שמעשיו מקולקלים וסאנו שמעניה. אבל סתם בני אדם אין צריך לבדוק אחריהם.

(רבי שמעון בן צמח דוראן, מגן אבות, אבות, פרק א, משנה א)

נמשלו דברי תורה למים
48

"וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר" - כמו שיחטא בדעתו בגזור היות עניני בני האדם כהפקר על פני השדה, מהם צדיקים וטובים היו חללי חרב... או כי האי מעשה שאמר לו אביו עלה לבירה וכו' (חולין קמב)... או שנסתכל בעצמות האדם אחרי מיתתו ומהרהר ומפקפק למה נברא אחר שסופו רימה ורקב, אשר בהרהורים אלו ודומיהם תיפסד הנפש ההיא המחשביית. ולהיות סכנת טומאה זו חמורה, חזר לומר "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת וגו' ונתן עליו מים חיים אל כלי", ואין מים אלא תורה, שהיא רפואת חיים לכל תחלואי הנפש, כאשר הכלי הוא מחזיק, וכמו שאמר: אלמלי דרשיה אחר להאי קרא כדדרשיה רב יעקב בר אחתיה לא חטא, "למען ייטב לך" - לעולם וכו' (חולין שם).

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, במדבר, שער עט, דף פז ע"ב במהד' תרכח)

סוד צנור נמשך מיסוד אל המלכות, כי הוא משך הנהר הגדול, היוצא מעדני הבינה להשקות הגן, ועל ידי הצנור הזה אוחז במלכות, לזווגה [ל]בעלה למעלה, ודרך הצנור הזה נטרדה בעונות. ובענין הצנור הזה, ראינו בטעמי המצות לבן פרחי, במצות לא תעשה, שלא לשתות יין נסך, וזה לשונו שם: שני נקבים יש בברית העליון, האחד משם משפיע [ל]השכינה, שנקרא אותו השפע היוצא, מים מתוקים, ומשם יוצאים כמה טעמי תורה [שנקראו] מים, שנאמר 'הוי כל צמא לכו למים', ואין מים אלא תורה, ו[ה]נקב [ה]שני משפיע לכחות הטומאה, ונקרא יין נסך וכו', עכ"ל.

(פרדס רמונים, שער ז, פרק ד [מובא בשל"ה, תולדות אדם, בית ישראל (תליתאה), אות רל])

ובמדרשו של רבי שמעון בר יוחאי ע"ה (זהר ח"ב דף ס ע"א): אוליפנא דקודשא בריך הוא, תורה איקרי, ואין מים אלא תורה, ואין תורה אלא קודשא בריך הוא, עד כאן. וה' הגדול מקור כל הטובות וההצלחות, כי הוא הטוב הגמור בעצמו, וראוי אם כן שהתורה שנחקקה ממנו, שימשך אליה כל הטוב ההוא, כי בזה תעיד על מקורה.

(של"ה, תולדות אדם, בית חכמה (תניינא), אות קעו)

"לחם לא אכל" וגו' - הוצרך לפרט לחם ומים, ולא הספיק לומר "לא אכל ולא שתה", לדייק בדבריו בא, כי דווקא לחם ומים הוא שלא אכל ושתה, אבל אכילה אחרת ושתיה אחרת אכל ושתה, כאומרו (תהלים מ) "ותורתך בתוך מעי", גם נמשלה למים, ואם היה אומר "לא אכל ולא שתה" יש במשמע כל מין אכילה ושתיה.

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, שמות פרק לד, כח)

...שרבינו בחיי (בראשית א, ד) כתב בענין פרשת בראשית שיום ב' יקרא יום שני מלשון שינוי, וביום שני היתה תחלתו של שינוי, פירוד וקטטה... התורה נקראה מים ככתוב "הוי כל צמא לכו למים", לאמר: יום שני, כבר החלה מלאכת המים שהיא התורה, כדי לתקן את פגם המחלוקת ע"י התורה, "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

(כתבי הרב יהודה אלקלעי ח"א עמ' 17-19)

פרוטת הכיס, יו"ד האמצע היא המעשר של יו"ד למאה, וכשאנו מקבלים אותו מרצונו, כדי לעשות נחת רוח לפניו יתברך, להפריש את היו"ד מן הכיס, נשאר כס ואנו מזכירים את שבועתו יתברך "כי יד על כס י-ה", ומתעוררים רחמיו. וכתוספת ביאור אומר לך אחי, כי"ס סכומו צ' שהם תשעים, וכן מי"ם וכן מל"ך. וכל רעתנו היא שתי ממי"ם, האחת פתוחה, "אשר המ פרוצים" [נחמיה ב, יג], והאחת סתומה, "לםרבה המשרה"... ועליהן נשבע הקב"ה, "כי יד על כס י-ה". כס סכומו מ"ם. כשאנו מקבלים עול מלכות שמים ומפרישים מעשר, ומוציאים את הפרוטה מן הכיס ומעבירים אותה אל המ"ם, נהפכת למים, היינו המ' הראשונה פתוחה היא המ' של למרבה והמ' האחרונה סתומה, "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים" [זכריה יד, ח]... באהבה וחיבה רבה נקבל על עצמנו להפריש את הפרוטה, יו"ד למאה, ונאחדהּ אל המ' ונהפכה למים, להחזיק את התורה שנקראה מים, "הוי כל צמא לכו למים".

(כתבי הרב יהודה אלקלעי ח"א עמ' 96)

העלים הם משל למעשים של בני האדם, העולים והצומחים מהם... ומי שהולך בדרכי ה', תחת עולו, צומח ופורח וצץ וגדל, כי מֵי ה' מחיים אותו ומפריחים אותו, היינו מֵי התורה שנמשלה למים, כדכתיב: "הוי כל צמא לכו למים", ואמרו חז"ל: "למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב 'הוי כל צמא...'? לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה". אבל מי שפורק עול הוא יֵבוש, כלומר, יתמלא בושה, כי הוא יתייבש. אם אין מים, אם אין תורה, הקב"ה מייבש את הרשע, ובכך עליו מתייבשות ונובלות.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, נביאים ראשונים, עמ' קלא)

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לקמן יא ע"א בשם שפת אמת פרשת ויחי, שנת תרלז]


נמשלו דברי תורה למים דכתיב הוי כל צמא לכו למים
48

"הוי כל צמא לכו למים" - הכונה, יש לצעוק ע"ז הוי ונהי על הצמאים הללו, אשר כלתה נפשם לשתות [וזה הוא הלשון של "כל"] להם, ולא בינת אדם להם לנוס אל המים המוכן לפניהם לשתות די ספוקם, עד שאני מוכרח לגעור עליהם "לכו למים". ועל מי אני מדבר? על איש אשר אין לו כסף ואין לו על מה להמתין שיביאו לו יין ושכר: אתה, העני, לך רוץ אל המים. והנמשל מובן כמאמרם ז"ל שמדבר על התורה הנמשלה למים, לפי שטבע נפש איש הישראלי א"א לחיות רגע כמימרא בלי תורה, וחייו אינן חיים כמו הדגים בלי מים, ולא יתואר שיצוה לדג שילך אל המים אל בית חיותו, ובפרט על איש אשר אין לו כסף ואינו עומד לנגדו דברים המבטלים, אין השכל מחייב שיצטרך לצוות עליו על התורה.

(כתבי הרב נתן פרידלאנד ח"א עמ' 15-16)

מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה

"יזל מים מדליו" - חז"ל דרשו הזהרו בבני עניים שמהם תורה יוצאת כו', שהכנעה אמיתיות לה' יתברך הוא הדלי להמשיך המים מבאר מים חיים, כמ"ש חז"ל יורדת למקום נמוך כמשל הדלי, כפי מה שיורד למטה יותר עד המקור, כן מעלה מים. וכן הכלי לקבל מים חיים הוא הביטול להשורש.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת בלק, שנת תרלב)

אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה
49

המעלה הגדולה מכל המעלות היא מעלת ענוה... ובפרק קמא דתענית: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה... כדאמרה ליה ברתיה דקיסר לרבי יהושע בן חנניה אי חכמה מפוארה בכלי מכוער. עיין שם. והענין, שאי אפשר להאדם לבוא לקודש פנימה בהשגה ומצפונות אם לא שיהא מקודם ירא שמים, ואם לאו, סגור פתח הפנימה. ואז באמצעות ענוה, דהיינו באימה ויראה ורתת ולהיות רצוא ושוב לחוס על כבוד קונו, בסוד 'ויסתר משה פניו' (שמות ג, ו), אז זוכה ומתדבק.

(של"ה, פרשת עקב, תורה אור, אות ד)

יש במדת הענוה משום חזרה אל השורש ואל המקור, לשאוף משם כח גידולו ותוספות הרחבתו ועל כן הוא מתעלה, וכמו שאמרו: למה נמשלו דברי תורה למים וכו' לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולך למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ב, על פרקי אבות, עמ' רלט)

למה נמשלו דברי תורה לשלשה משקין הללו במים וביין ובחלב
50

...דיין מפקח הלב שבו ההרגשה כי דברי תורה נמשלו למים וליין ולחלב, מים הוא ההשגה שבמוח שהוא בפשיטות בלא הרגשה בלב עדיין, וזה חינם לכל באי עולם והפקר שאין יד השתדלות אדם משגת לשם. ויין הוא ההרגש שבלב. וחלב הוא ההוצאה לפועל להניק לאחרים.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה, אות לט)

שונים הם הגוונים שהצמאון האלקי מעורר בנשמה, ועל פי יסוד הצמאון שונים הם הטעמים שכל הארה רוחנית עליונה מעדנת בהם את הנשמה. דגן שמים - סגולת המן בו תמיד, שמתהפך לכמה טעמים, ודברי תורה נמשלו למים, לחלב, לדבש ויין וקונדיטין. אשרי החיך הטועם תמיד בכל עת ורגע את נועם עדן זה. "טעמו וראו כי טוב ד'". "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי".

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ד אות יג)

ובחלב
50

כתב הרב עוללות אפרים: "מנחה חדשה לה' בשבועותיכם" ראשי תיבות חלב, רמז שבשבועות יש לאכול מאכל חלב. והחלב הרי בא מן הדם, דם הוא שתי פעמים כ"ב אותיות התורה... והתורה נקראה חלב, "דבש וחלב תחת לשונך".

(כתבי הרב יהודה אלקלעי ח"א עמ' 160)

אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה
52

הענוה מחזקת את הזכרון.

(ראי"ה קוק, מוסר אביך, מדות הראיה, ענוה, אות ג)

אי חכמה מפוארה בכלי מכוער
53

"וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו" וכו' - שמעתי מי שפירש במ"ש פ"ק דתעניות חכמה מפוארה בכלי מכוער, כי החכמה דומה ליין המתקיים בכלי חרס. וכאשר הימצא ימצא גבר חכם בעז והוא יפה אף נעים, זהו חידוש, ורשומו ניכר שיהא נזכר. והנה רז"ל דרשו "זקונים" - שהיה זיו איקונין שלו דומה לו, ושכל מה שקבל משם ועבר מסר לו. והני בי תרי חכים ונהי"ר לא משכחת לה על הרוב, דהחכמים אינם יפים, וכך היא המדה: חכמה מפוארה בכלי מכוער. וזה שכתוב "וישראל אהב את יוסף מכל בניו", ונתן טעם: "כי בן זקונים" - זיו איקונין שלו דומה לו, ושופריה דיעקב אבינו ע"ה מעין שופריה דאדה"ר, ושמסר לו כל קבלתו, בשתים ועלתה לו, הוא לו דומה לו, שיעקב אבינו ע"ה מעין שופריה דאדה"ר ואב בחכמה, ועל כן חיבה יתירה נודעת לו.

(חיד"א, פני דוד, פרשת וישב, אות כח)

אי חכמה מפוארה בכלי מכוער אמר לה אביך רמי חמרא במני דפחרא
53

צאו וראו כמה חטא גורם, לא זו בממון - אף בגוף, דאמרינן בגמרא ששאלו לריב"ח תורה מפוארה בכלי מכוער, שהיה שחור, ואמר אבא היכי רמי חמרא, א"ל בחרסים ששומרים היין, כך הדבר בבעלי תורה שהתורה שורה בבני אדם כעורים וכו'. ומקשים הא פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה (ב"ב עה ע"ב) וכן שופרא דיעקב? אבל הענין... כבר אמרו הטבעים כי כל מי שטבעו ממרה ירוקה ושחורה הוא עלול למושכלות, ומזג ירוקה ושחורה מורה בהכרת פניהם כחושי בשר דל ורזה ופניהם כרכומי ושחור, ולכך אמרו דהתורה ומדע מצויים באנשים מכוערים, כי הוא מורה על מזג הנ"ל. אך זהו מפאת הטבעי שהוא מחמת המזל, אבל מי שהוא למעלה מהמזל ואין ענינו תלוי במזל, פשיטא שאין בכל זה ראיה, ואדרבא ודאי שגופו יותר בהיר בשחקים, וע"ז נאמר [קהלת ה, א] "חכמת אדם תאיר פניו". ולכך הראשונים שהיו למעלה מהמזל היו בעלי תואר ויופי למאוד. אמנם כאשר גלינו בעוונותינו הרבים, ובאנו לידי הנהגת השמש וכוכבים, אנו נכנעים לאיכות הגוף ומזגו, ולכך צריך גוף ומזג עלול לחכמה, ולא תימצא אלא במזג הנ"ל שחורה וירוקה, והכרת פניהם ענתה שחורי וכרכומי, ולכך הראשונים היו כפני חמה, ולא ריב"ח שהיה אחר חורבן.
וזהו שאמר שלמה בשיר השירים [א, ו]: "אל תראוני שאני שחרחורת", וקושית הגמרא תורה מפוארה וכו', וע"ז השיב "ששזפתני השמש", הרצון: שאני תחת המזל וממשלת השמש, ואני צריך להיות שחרחורת לקנין חכמה ומדע, והרי קודם החורבן היו תוארי תלמידי חכמים כמלאכי אלקים, אבל לאחר החרבן הם נדמים לכלי חרש שמשמרין היין. וזהו שאמר ירמיה בקינתו [איכה ד, ב]: "בני ציון היקרים המסולאים בפז" - לרוב יפים, כמ"ש הגמרא (גיטין נח) ומדרש - "איכה נחשבו לנבלי חרש מעשי ידי יוצר", ופי' התרגום: לנבלים ששמים בתוכו יין, והיינו לאחר חורבן אין התורה נשמרת אלא בכלי מכוער, כמו היין שנשמר בכלי חרס, וקודם חרבן היו מסולאים בפז.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ד)

גם הכיעור הוא מעשה האומן, כדי שיהא האור מתוך החושך. וכמו כן מצינו בגמרא דאמרה ליה בת קיסר לרבי יהושע בן חנניה אי חכמה מפוארה בכלי מכוער אמר לה אביך במה רמי חמרא וכו' אמר לה אתון דחשיבותו רמי במאני כספא ודהבא ותקיף וכו' אי הוו סני הוו גמירי טפי. זה מרמז גם כן על הנהורא דמגו חשוכא, כי חמרא מרמז על תורה שבעל פה שנקרא "יין מסכתי", שהוא ה"רוב חכמה" לתקן ה"רוב כעס". וזה רמוז במה שאמרה לו חכמה מפוארה בכלי מכוער. ועל זה השיב לה דחמרא מחזיקים דוקא במאני דפחרא ובכלי כסף מתקלקל, כי רצונו יתברך הוא לתקן הרוב כעס ע"י הרוב חכמה, ולית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא וכו'.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת קדושים, אות יב)

אי חכמה מפוארה בכלי מכוער וכו' (ז:) אי הוו סנו טפי הוו גמירי

"ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה" אפשר לומר במ"ש פ"ק דתעניות חכמה מפוארה בכלי מכוער. וזו מעלת ירושלם, כי בניה היו יפים וחכמים, מה שלא נמצא במדינות אחרות. וזה פירש הרב פרי חדש ז"ל במ"ש בקדושין פ"ב דף מט: עשרה קבין חכמה ירדו לעולם ט' נטלה א"י, עשרה קבין יופי ירדו לעולם ט' נטלה ירושלם. דאמרינן פ"ק דתעני' אי הוו סנו הוו גמירי טפי. משו"ה אומר דירושלם הוו תרתי דסתרן, ט' קבין יופי וט' קבין חכמה, והיינו טעמאף כמ"ש התוס', אי הוא סנו - אם היו שונאים היופי, הוו גמירי טפי. עכ"ד. והיינו דשאל נבוכדנצר להביא "טובי מראה ומשכילים בכל חכמה", דקשה לזווגם שתים זו, ומוכרח דשונאים היופי, ושתים כהלכתן, יופי וחכמה, ונוסף דשונאים היופי, והנה הנם במעמד שלשתן.

(חיד"א, חומת אנך דניאל פרק א [ובדומה בפתח עינים, בבא מציעא פד ע"א])

[עי' עוד לקט באורי אגדות נדרים נ ע"ב]


אביך רמי חמרא במני דפחרא
53

"בקדש הסך" - לפי הפשט הוא כתרגום יונתן במאני בית קודשא יתנסך ניסוך חמר עתיק. והענין שנצרך לפרש שיהא בכלי שרת, משום שמובחר שביין הוא שריחו חזק ונודף כדתנן במנחות פרק כל קרבנות (פו, ב): ואינו ממלא את החבית עד פיה כדי שיהא ריחו נודף. וידוע שאין מחזיקין יין אלא בחבית של חרס כידוע בעובדא דריב"ח ובת קיסר בתענית דף ז', ואין עושין כלי חרס כלי קודש כדאיתא במנחות דף כ"ח, וסלקא דעתך דכדי שיהא נודף יותר בשעת הניסוך טוב להסיך על המזבח מן החבית של חרס. משום הכי כתיב "בקודש הסך", חובה להסיך מן חבית של חרס לכלי קודש, ואחר כך יהיה נסך שכר.

(נצי"ב, העמק דבר, במדבר, פרק כח, ז)

אי חכמה מפוארה בכלי מכוער וכו' (ז:) אי הוו סנו טפי הוו גמירי
53-ז:

ע"י הנבואה נתפשט מלבוש הגופני דכתנות עור להיות כתנות אור, כאדם הראשון קודם החטא, שהיה ערום, היינו מכתנות עור הגופני, מה שאין כן החכמה, אין פועלת התפשטות גופניות כל כך.
ועל זה אמרו חכמה מפוארה בכלי מכוער, ואמר לה אי סנו הוי גמירי טפי, שכך קבע השם יתברך שיהיה בכלי מכוער דוקא. וידוע היופי והכיעור שדיברו חכמים הכל מצד המעשים הגופנים הוא, כענין (עמוס ט, ז) "הלא כבני כושיים אתם לי" וגו', וכן (שיר השירים א, ו) "אל תראוני שאני שחרחורת" וגו', כי ע"י כיעור הגוף לבו נשבר ודואג בקרבו, וע"י זה הוא כלי לקבל דברי תורה שיורדת רק למקום נמוך.
וזהו שהראו לרבי אלעזר בן רבי שמעון כשלמד תורה הרבה והיה דעתו זחה עליו, באותו אדם מכוער שהיה מכוער ביותר, ואמר לו לך לאומן שעשני [לקמן כ ע"ב], כי הקב"ה ברא יצר הרע וברא תורה ותבלין [קדושין ל ע"ב], וכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו [סוכה נב ע"א], והוא מכוער ביותר, וצריך לתורה תבלין יותר, והשם יתברך עוזרו להוסיף לו חכמה והשגת דברי תורה כדי שיוכל לינצל מתוקף היצר שבו. וכל מי שיש בו דברי תורה יותר הוא סימן גם כן ליצר הגדול בו יותר, והיינו שהוא מכוער הרבה יותר, ואין לו להגיס דעתו, רק אדרבא, צריך שיהיה לבו נשבר יותר, כי התורה נקראת תבלין, שמתבלת לבד ויש שעושה את הרע טוב מאד ע"י תבלין, כי "יקר מחכמה וגו' סכלות מעט", כי שאור מיעוטו יפה והיצר הרע נקרא שאור שבעיסה.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פוקד עקרים אות ו)



ז ע"ב

אי הוו סנו טפי הוו גמירי

תלמידי חכמים אף על פי שנראים כעורים ושחורים בעוה"ז אבל בפנים יש בהם תורה מקרא משנה מדרשות והלכות, תלמוד תוספתות ואגדות [שיר השירים רבה, פרק א, ה]. הערה צ: וטעם הכעור והשחרות י"ל ע"פ מ"ש בתענית... דאי היו סני הוו גמירי טפי. וטעם הדבר, משום דמי שהוא נאה ביותר, מטרידו יצרו ומבטל הת"ת, וכמ"ש בנזיר ד, ב: מעשה באדם אחד יפה ופחז עלי יצרי וכו', משא"כ אם אין להם יתרון זה, הם פנויים ונתונים ביותר לעסק התורה.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, שיר השירים פרק א, ה)

גדול יום הגשמים כיום שנבראו שמים וארץ
5-6

והטעם כי זה הוא לקיום העולם, ולכן ביום הגשמים כאילו נבראו ממש.

(רבי אליהו כהן, אורחות חיים, עמ' שכג-שכה)

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לעיל ב ע"א בשם באר מים חיים, ולעיל ו ע"ב בשם ריקאנטי]



גדול יום הגשמים כיום שנבראו שמים וארץ וכו' גדול יום הגשמים שאפילו ישועה פרה ורבה בו

יש לשית לב ולהבין איך יום הגשמים הוא שוה ליום שנבראו שמים וארץ? גם מ"ש רבי אושעיא שאפילו ישועה פרה ורבה ביום הגשמים, צריך להבין מנא ליה שאפילו הישועה פרה ורבה ביום הגשמים? ונלע"ד שכפי הקדמת הרב זלה"ה שכתבנו לעיל [עי' בשמו בלקט באורי אגדות לעיל ז ע"א] שהגשמים הם סוד מיין דכורין, והוא האור שיורד מלמעלה, וכנגדם עולים מיין נוקבין שהם ניצוצות הקדושה שיש בעומקי הקליפות, יובן זה גם כן. ונקדים עוד מ"ש עוד הרב זל"הה שהנה הז' מלכין קדמאין שמלכו בארץ אדום ומתו מסיבת שלא יכלו לסבול האור ונשברו ונפלו, והנה האורות חזרו למעלה, והכלים נפלו. והנה כשעלה ברצונו יתברך להחיות המתים ולתקן אלו המלכים שהיו בהם כל בחינות אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, והנה היותם מובחר שבהם הוברר באצילות ונתקן עולם האצילות. והגרוע ממנו בבריאה, והגרוע ממנו ביצירה, והגרוע ממנו בעשיה. ואחר כך נברא העולם הזה. עיין שם בדרוש מיין נוקבין (פ"ג) [פ"ד]. ואלו הניצוצות שנשארו בעומקי הקליפות הם מתבררים והולכים, וכשיכלו אז בלע המות לנצח ויבא משיח צדקינו. וזה סוד אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף [יבמות סג ע"ב]. יע"ש ובספר הגלגולים. תכלית הכללות היוצא, שבריאת שמים וארץ ועולמות העליונים היה על ידי הבירור שנעשה ממיתת הז' מלכין קדמאין. וגם על ידי הגשמים נעשה בירור שהגשמים הם מיין דכורין, וכנגדם עולים מיין נוקבין שהם הניצוצות שנשארו.
מעתה כמה צדקו דבריהם "גדול יום הגשמים כיום שנבראו בו שמים וארץ", שהכל בסוג אחד. כמו שבבריאת שמים וארץ עלו הניצוצות מעומקי הקליפות ונברר הטוב מהרע, כמו כן הוא ביום הגשמים שיורדים הגשמים שהם סוד מיין דכורין, ועולים כנגדם מיין נוקבין שהם הניצוצות שיש בעומקי הקליפות, ונברר הטוב מהרע. וזהו גם כן כוונת ר' אושעיא גדול יום הגשמים שאפילו ישועה פרה ורבה בו, הכוונה דכיון שעל ידי הגשמים עולים הניצוצות שיש בעומקי הקליפות, מתקרב הגאולה.

(רבי מאיר ביקיים, מאיר בת עין, כאן)

גדול יום הגשמים שאפילו ישועה פרה ורבה בו

גדול יום הגשמים שאפילו ישועה פרה ורבה בו, ופירש רש"י: מליצי זכות נכנסין לפניו ביום הגשמים שנזכר לישועה מתוך שעת רצון הוא. הרי בהדיא שיום הגשמים הוא עת רצון. ואיכא למידק מהא דאמרינן בפרק אין עומדין דף לב: רבא לא גזר תעניתא ביומא דעיבא משום שנאמר "סכות בענן לך מעבור תפלה". וכבר עמד על זה הרב מהר"ש יפה [בספר יפה תואר], סדר בראשית, פרשה י"ג י' ד', ד"ה שהיא, ותירץ דיש לחלק דהתם בענן לחוד בלא גשמים. ואפשר שזהו כונת הכתוב באיוב סימן לח: "התרים לעב קולך ושפעת מים תכסך".

(רבי יהודה רוזאניס, פרשת דרכים, דרך ה', דרוש כא)

בראשית - יצורף יא"ת בר"ש. בתענית אמר ר' אושעיא גדול יום הגשמים שאפילו ישועה פרה ורבה בו. ר"ת י'שועות א'לקים ת'היה ב'ירידת ר'ביבי ש'מים.

(אגרא דכלה, בראשית, צירופי בראשית, אות קו)

גדול יום הגשמים שאפילו ישועה פרה ורבה בו וכו' אין הגשמים יורדים אלא אם כן נמחלו עונותיהן של ישראל וכו' אין הגשמים נעצרין אלא אם כן נתחייבו שונאיהן של ישראל כליה וכו' בשביל ביטול תרומות ומעשרות וכו' בשביל מספרי לשון הרע וכו' בשביל עזי פנים וכו' בשביל ביטול תורה

המפרשים הקשו על זה המאמר... אין הגשמים יורדים אלא אם נמחלו עוונות ישראל, האי מחילה היכי דמי, אם המחילה היא ע"י תשובה, ויהיו זכאים לפני המקום, היאך יוצדק מאמר זה, ממאי דאמר [לעיל ז ע"א]... יום הגשמים בין לצדיקים ובין לרשעים... הרי כשעשו תשובה הדר דינם יותר עדיף מצדיקים גמורים, דבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד [ברכות לד ע"ב]... אכן על זה פירשו הענין, במה שאמרו... אלא אם נמחלו עוונותיהם של ישראל, שזה היא הפעולה היוצאת מהתשובה. א"כ הכי הוי ליה למימר, אלא א"כ חזרו בתשובה.
אכן הענין הוא נמשך על מאי דאתמר שם בגמרא: אמר רבי אושעיא גדול יום הגשמים שאפילו ישועה פרה ורבה בו... ופירש רש"י: ישועה פרה ורבה בו - מתגברים מליצי יושר המלמדים זכות על ישראל, וזהו בזמן ששחקים יזלו צדק יפרו ישע מלמדי זכות. א"כ מזה נראה אפילו שיש בידם עוונות המעכבים הגשמים, מרוב מלמדי זכות ברחמיו יהיה מוחל להם ע"י תשובה, ואזי שחקים יזלו צדק, שהם הגשמים. ומעתה הוא מאמר אין הגשמים יורדים אלא א"כ נמחלו עוונותיהם של ישראל המעכבים, שנאמר נשאת עון עמך, אין הכוונה שנמחלו לגמרי, אלא ע"י מליצי יושר "כסית כל חטאתם סלה"...
עוד מצינו שם בגמרא: אמר רבי תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו, אין הגשמים נעצרים אלא א"כ נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה... ויהבי בה רבנן טעמא למה הגשמים נעצרים כשמתחייבים כלייה, מן הראוי הואיל ונתחייבו כלייה יכלה אותם? על זה אמרו: אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה (פסיקתא רבתי פיסקא יז), על זה הגשמים נעצרים, ואזי יוקר השערים מכלה ממונם, ואם חזרו בתשובה, הקב"ה מוריד הגשם גשמי נדבות, ויחזור הכל לאיתנו הראשון, ואם לא חזרו, אזי והיו כלא היו...
והנה יש לנו לב לדעת במאי פליגי הני אמוראי, דרבי תנחום בר חנילאי אמר אין הגשמים יורדין אלא א"כ נמחלו עוונותיהם של ישראל, במאי פליגי עם רבי תנחום בר רבי חייא דאמר אין הגשמים יורדין אלא אם נתחייבו ישראל כלייה. אלא דזה דבר פשוט, דלדעת רבי תנחום בר חנילאי דאמר אין הגשמים יורדין אלא א"כ נמחלו עוונותיהם של ישראל, כוונתו לומר לאו דוקא עוונות החמורות של כריתות ומיתות בית דין אלא גם על חיובי לאוין הגשמים נעצרים. ועל זה פליג רבי תנחום בר רבי חייא, דאין נעצרים אלא על עבירות שמתחייבים כלייה, בר מינן. והאמת הוא כרבי תנחום בר חנילאי, דהגשמים נעצרים אפילו על שאר עבירות שאינם של כלייה, יען דמצינו כל האמוראים כך סברי, כמו שמצינו שם בגמרא אחרי מחלוקתן, הוסיף שם ואמר: אמר רב תסדא אין הגשמים נעצרים אלא בשביל ביטול תרומות ומעשרות... והוסיף שם עוד: אמר רבי שמעון בן פזי אין הגשמים נעצרים אלא בשביל מספרי לשון הרע... עוד שם אמר רב המנונא אין הגשמים נעצרים אלא בשביל עזי פנים.... נוסף עוד: אמר רב קטינא אין הגשמים נעצרים אלא בשביל ביטול תורה... עוד שם בגמרא כמה מאמרים של האמוראים שכל אחד דורש בשביל דבר פלוני הגשמים נעצרים... אל יעל הדעת דכל המימרות של האמוראים שכל אחד אמר בשביל דבר זה הגשמים, פלגאי נינהו, אלא האמת הוא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכן כתב הרב עיון יעקב דכל האמוראים מודים זה לזה... דמה שאמר זה לא אמר זה הוא בשביל שכל אחד דיבר במה שלא היו נזהרים בני עירו, על זה בזמן העצירה, היה תולה במה שלא היו נזהרים.

(רבי רפאל אנקאווה, חדושי רא"ם, דרושים, דרוש ד לתשובה ולמעלת התפלה בכוונה, עמ' רנה-רנו)

אין הגשמים יורדים אלא אם כן נמחלו עונותיהן של ישראל

ונראה דלפי דבריש תענית (לעיל ב ע"א) תנן מאימתי מזכירין גבורות גשמים ר' אליעזר אומר מיום טוב הראשון של חג, ואמר רבי אבהו [לעיל ב ע"ב]לא למדה רבי אליעזר אלא מלולב דכיון דארבעה מינין הללו באין לרצות על המים, דכשם דאי אפשר לאלו הארבעה מינין בלא מים כך אי אפשר לעולם בלא מים, לכך צריך להזכיר גם כן משיב הרוח ומוריד הגשם מיום טוב הראשון של חג, כדי לרצות על המים. ולפי זה ניחא, דכתיב "ביום הראשון" גבי נטילת לולב למידרש זה ראשון לחשבון עוונות. והוא דבפרק קמא דתענית איתא: אמר רבי תנחום בר חנילאי אין הגשמים יורדין אלא אם כן נמחלו עוונותיהם של ישראל שנאמר רצית ה' ארצך שבת שבות יעקב וגו'. ואם כן בא הכתוב בעצמו ליישב מה שהקשה הוא גופיה: למה ציוה הקב"ה להקדים נטילת לולב לרצות על המים מיום טוב הראשון, והלא זמן הרביעה לא הגיע אלא בראש חדש כסליו, ולכל היותר לא הגיע אלא בי"ז בחשון? ועל זה אמר: תדעו למה הקדים לרצות על המים, כי הלא היום הוא יום ראשון בחדש לחשבון עוונות, כי מהיום והלאה נחשבין כל העוונות, ואם יהיו נכתמין העוונות לפניו יתעלה, לא תהיו זוכין לירידת גשמים. ועל כן צריכים אתם לרצות על המים מיום טוב הראשון, כדי שיתרצה המקום להוריד לכם גשמים בשעה שנמחלו עוונותיהן של ישראל, מכאן והלאה חושבנא כי יום זה ראשון בחדש לחשבון עוונות.

(ב"ח אורח חיים סימן תקפא)

כתיב "ונתתי גשמיכם בעתם" (ויקרא כו, ד), פירש"י בלילי שבתות. והטעם, כי איתא בגמרא: אין הגשמים יורדים אלא אם כן נמחלו עוונתיהם של ישראל. ואיתא בגמרא (שבת קיח ע"ב): השומר שבת אפילו עובד עכו"ם מחול לו. לכך בשבת יורדין גשמים.

(רבי פינחס מקוריץ, אמרי פנחס השלם, עמ' רנד)

בראשית - יצורף אי"ר בש"ת. גם זה בתענית כשהגשמים יורדין בודאי נמחלו עונות ישראל, עיין שם. נרמז בר"ת א'ם י'רדו ר'ביבים ב'ידוע ש'נתכפרו ת'ועבות.

(אגרא דכלה, בראשית, צירופי בראשית, אות קח)

והטעם, כי העולם בשביל ישראל, כמו שאמרו ז"ל: "בראשית ברא אלקים" - בשביל ישראל שנקראו ראשית, וכשישראל חוטאים, נעצר המטר שהוא לקיום העולם.

(רבי אליהו כהן, אורחות חיים, עמ' שכג-שכה)

וכל זאת הוא מטעם ההשפעה העליונה הנמשכת עם הגשמים, כדי שלא תפול ביד רעים, נצרך למחילת עונות, ויהיו זכאים וראוים אל ההשפעה העליונה.

(רבי משה יחיאל אפשטיין, אש דת חלק י, פרק טו מאמר אות ב, עמ' שע)

אין הגשמים יורדים אלא אם כן נמחלו עונותיהן של ישראל וכו' אין הגשמים נעצרין אלא בשביל עזי פנים

ובזה נקודה נפלאה במה שקודם אומרו "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא", אמר "נהפך לשדי בחרבוני קיץ סלה", שהפירוש: יובש לחלוחית כיובש חורב הקיץ. הנה מפורש שכוונתו על יובש חורב הקיץ בלי לחלוחית, שזה רק ע"י עצירת גשמים, שעל זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא... ותראה שראשית המזמור מתחילתו סובב הולך רק הקדמה על תועלת תפילת החסיד על עצירת גשמים, שהוא רק באופן שאין להדור שום עון שגורם עצירת גשמים כנ"ל. לזה פתח דבריו "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" - רומז לאומרם... אמר ר' סלא אמר ר' המנונא אין הגשמים נעצרין אלא בשביל עזי פנים. עיין שם. והנה בש"ס (ברכות לד ע"ב): אמר רב כהנא חציף מאן דמפרש חטאיה, מהפסוק "אשרי נשוא פשע" וגו'. הנה פסוק זה מורה על נקיון מעון חוצפה ועזי פנים, שע"י זה עצירת גשמים, ושפיר מועיל תפילת החסיד.
וזה גם כן ביאור אומרו תיכף "אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עוון", יצויין גם כן על אומרו... אמר רי תנחום בן חכילאי אין הנשמים יורדין אלא אם כן נמחלו עונותיהן של ישראל, כוונתו שרק אם נמחלו עונותיהם, שאין בהם עון הגורם עצירת גשמים, אז מועיל תפילת החסיד לבטל גזירת עצירת גשמים.

(רבי אורי לנדמן, אור יצהר, עמ' קלד)

אין הגשמים יורדים אלא אם כן נמחלו עונותיהן של ישראל וכו' אין הגשמים נעצרין אלא בעון גזל וכו' מאי תקנתיה ירבה בתפלה

איתא בפ"ק דתענית... אמר רבי אמי אין הגשמים נעצרים אלא בעון גזל. מאי תקנתיה ירבה בתפלה. והנה הקושיא מפורסמת בזה בין על השואל בין על המשיב, דאיך אמר מאי תקנתיה והא עון הגזל אין לו תקנה אלא בחזרה, אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם אינו מתכפר אלא בחזרה, כדכתיב "והשיב את הגזלה", ואם כן איך אמר המשיב ירבה בתפלה, דאיך תועיל התפלה בלא חזרה? וראיתי בספר עולת אהרן [על אגדות הש"ס, כאן]... שהרגיש בזה, ותירץ דכאן מיירי בגזל סאה של חטים ואפאה, דאסור לברך עליה, דאין זה מברך אלא מנאץ [ב"ק צד ע"א], ואם כן, זה שהחזיר הגזילה א"כ למפרע יש בידו עון שנהנה בלא ברכה, וע"ז קאמר מאי תקנתיה, דאפילו השיב הגזלה עדיין יש בידו עון שנהנה בלא ברכה, וע"ז השיב דירבה בתפלה תחת שגזל הברכות ע"ש. ואין זה אלא חריפות בעלמא.
אבל הנראה בפשיטות ליישב דודאי הגזלן בעצמו אינו מתכפר אלא בהשבת הגזלה, אמנם העונש שמגיע ממנו לכל העולם, כמו עצירת גשמים, שלוקין בה הכל, מי שגזל ומי שלא גזל, ע"ז קאמר מאי תקנתיה, כלומר דאין לו תקנה בשום אופן כי אם בחזרה, ורחוק מהשכל שיחזירו כל הגזלנים, וביני ביני הציבור לוקין בעבורם. ועל זה השיב שירבו בתפלה לפני המקום, שאל יעניש כולי עלמא בעבור מי שגזל, אלא ילקה הוא לבדו. ואין הכי נמי דהגזלן בעצמו אינו נמחל עד שיחזיר הגזלה.
ועוד י"ל, דע"י שמרבין בתפלה וכופין כל הקהל ומתוודים, וכשאומרים בווידוי "גזלנו גנבנו", הא ודאי אותה שעה מסכימים בלבם להחזיר מה שגזלו, ואם אין להם להחזיר גומרים בלבם דתכף שיבא לידם ממון מחזירין, וכיון שגומרים בלבם כן, תכף הקב"ה מקבל מהם ומרחם עליהם, והרי זה דומה למה שאמרו ז"ל [קידושין מט ע"ב]: המקדש אשה על מנת שהוא צדיק ונמצא רשע, דהרי זו מקודשת, דאמרינן שמא אותה שעה הרהר תשובה בלבו והסכים בדעתו לחזור ממעשיו הרעים, דתכף הוי צדיק גמור. גם הכא, ע"י שמרבין בתפלה ובתחנונים מסתמא גומרים בלבם להחזיר הגזלה, והוו אז באותה שעה צדיקים גמורים, אפילו קודם שהחזירו. ובזה הונח לי מה שאמרו ז"ל דאין הגשמים יורדים עד שנמחלים עונותיהם של ישראל, דלכאורה הדבר קשה, דהא אמרינן: רוב בגזל [ב"ב קסה ע"א], וא"כ היכי משכחת לה שימחול להם קודם שהחזירו הגזלה, שזה צריך זמן וזמנים, ואנן בעינן בשעת תפלתנו שנהיה נענים, ואין נענים עד שימחלו עונותיהם של ישראל. אמנם על פי האמור אתי שפיר ונכון, דכיון דאנו מרבים בתפלה וגומרים בדעתנו לשוב מהעוונות אשר בידינו, ואז שפיר נמחלים עונותיהם של ישראל כדין המקדש אשה על מנת שהוא צדיק וכו' כנזכר.

(רבי אברהם ענתיבי, אהל ישרים, עמ' קלב-קלג במהד' מצרי = עמ' 93-96 במהד' מכון הכתב)

אין הגשמים יורדים אלא אם כן נמחלו עונותיהן של ישראל וכו' (ח.) אין גשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה

אין הגשמים יורדים אלא אם כן נמחלו עוונותיהם של ישראל, ואחרי זה אין הגשמים יורדים אלא בשביל בעלי אמנה שנאמר "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף". והוא לרמז דברינו הנ"ל [ראה בשמו לעיל ב ע"א] שענין ירידת גשמים מרמז על השפעת התחדשות החיות של דברי תורה להיות נקלט בלב ביום שמיני עצרת. והוא דייקא לאחר יום הכפורים, שכבר נמחלו כל עוונותיהם של ישראל, והיינו שנתקנו כל הפגמים של נפשות ישראל מהעבר, ואחרי זה בשבעה ימי החג הסוכות נשרש האמונה בנפשות ישראל על להבא להיות חוסים בו יתברך, והוא ע"י מצות סוכה, דיתבו תחות צלא דמהימנותא. וע"י זה זוכין בשמיני עצרת להיות נקלט הקדושה בלב בהתחדשות חיות הקדושה, שהוא ענין ברכת גשמים בשמיני עצרת וכנ"ל. וזהו אין הגשמים יורדים אלא אם כן נמחלו עוונותיהם ביום הכפורים, ואלא בשביל בעלי אמנה - ע"י קדושת חג הסוכות באים לקדושת יום שמיני עצרת.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, דברים, שמיני עצרת [נדפס אחרי פרשת האזינו], אות לה)

אין הגשמים נעצרין אלא אם כן נתחייבו שונאיהן של ישראל כליה

שאין הגשמים נעצרים אלא אם כן נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה... ולכן הגשם נעצר, כדי לעורר את בני האדם לתשובה, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, כי ישראל נקראו בנים למקום, והתשובה מדין בנים, כי אב שמחל על כבודו כבוד מחול, ולפי שהקב"ה אבינו אב הרחמן, מעורר אותנו בעצירת הגשמים כדי שנשוב בתשובה.

(רבי אליהו כהן, אורחות חיים, עמ' שכג-שכה)

דכך משמע ליה המשך הפרשה "השמרו לכם פן יפתה לבבכם" וגו', אז "ועצר את השמים ואבדתם" וגו', וכלומר דתכלית עצירת הגשמים הוא משום האבידה שאחריה. ואינו מבואר. א"כ הוא, דתכלית עצירת גשמים הוא משום "ואבדתם", למה לי כלל ענין עצירת גשמים, המבלי אפשר לבוא להתכלית בלי אמצעי זה? וגם למה יסבלו מעצירת הגשמים אנשים כשרים שלא נתחייבו כליה? ואפשר לומר דבמכוון בא מקודם עצירת הגשמים, כדי שיתעוררו ויעשו תשובה, יען כי לא יחפוץ ה' במות הרשע כי אם בשובו מדרכו וחיה, וכמו דמצינו בנבואת יונה בנינוה כנודע.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, דברים, פרק יא הערה לו)

אין הגשמים נעצרין אלא אם כן נתחייבו שונאיהן של ישראל כליה שנאמר ציה גם חם יגזלו מימי שלג שאול חטאו

בזמן שבני אדם עושין רצונו של מקום, גורמין ברכה מאפיסת האין בכל ההויות, וכשהברכה מתפשטת אז הנשמות זוכות להתגלות בעולם, וכפי אצילות הנאצל כך הם הנשמות הנאצלות, פעמים מרוחו יתעלה, ופעמים מרוח הטומאה. ובזמן שבני אדם אין עושין רצונו של מקום, אין ההשפעה מצויה בשכינה רק בכחות הטומאה, והנשמות באות משם, כענין שאמרו רז"ל... אין הגשמים נעצרים אלא בשביל שנתחייבו שונאיהם של ישראל כליה, שנאמר "ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו". רמזו כי כשמדת הדין, הנרמזת באש ובחום, מתגברת על מדת החסד, הנרמזה במימי שלג, הוא סיבת החטאים, שנאמר "שאול חטאו".

(ריקאנטי בראשית, פרק ו, ג)

אין הגשמים נעצרין אלא אם כן נתחייבו שונאיהן של ישראל כליה וכו' אין הגשמים נעצרין אלא בשביל ביטול תרומות ומעשרות וכו' (ח:) אין הגשמים נעצרין אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ואין נותנין

יש... בהגמרא... שבע פעמים אין הגשמים נעצרים אלא בשביל וכו'. ובאמת הוא מחוסר הבנה, שאין הגשמים נעצרים אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים הוא השביעית במספר. ומשמעות הלשון הוא שגם אם יהיה בישראל כל החטאים שחוץ מזה כל הששה שנאמרו לפניה, לא יעצרו הגשמים עבור זה עד שיהיה בהם קלקול הקטן הזה של פוסקי צדקה ברבים, וזה בלבד יפעול עצירת גשמים. ובכל השבעה נאמר גם כן אין הגשמים נעצרים אלא וכו', שמשמעה גם כן שלא יפעלו כל החטאים האחרים לעצירת גשמים רק חטא זה. ונראה כסתרי אהדדי.
אמנם הענין הוא שהתנהגות ה' יתברך בעולמו הוא על פי שבע מדות הקדושים. ויש עתים קבועים שהנהגה הוא בפרט מדה ידוע בחסד או ברחמים, כידוע ליודעי חן. ולזה נזכרו שבע פעמים אין הגשמים נעצרים, גם כן נגד קלקול בחינת שבע מדות הקדושים. ובכל עת וזמן שהתנהגות ה' יתברך הוא באיזה מדה ידוע, לא יפעול אז כל החטאים של המדות אחרות לבחינת עצירת גשמים, זולת החטא של התנהגות המדה שבאותו זמן. לכן אין הגשמים נעצרים הראשון הוא אלא אם כן נתחייבו שונאיהן של ישראל כליה, מפני שהוא נגד בחינת חסד, שהוא ענין התפשטות הטובה עד בלי גבול לרעים ולטובים. ובעת שה' יתברך מנהג עולמו במדה זו, לא יועילו כל החטאים אחרים לעצירת גשמים, אלא אם כן ח"ו כל הדור חייב כליה, ובזה יהיה ח"ו פגם גם בהנהגת בחינת חסד הגדול.
וכן אין הגשמים נעצרים השני הוא אלא בשביל ביטול תרומות ומעשרות, והוא ענין הנהגת מדה במדה, כמאמר חז"ל (תנחומא ראה י) על פסוק (במדבר ה, י) "ואיש את קדשיו לו יהיו": כל שאינו מעשר את פירותיו ותבואתו אין שדהו עושה וכו'. והוא נגד בחינת גבורה שבקדושה וצמצם התנהגות על פי מדה במדה. ולזה כאשר באותו זמן התנהגות ה' יתברך במדת הגבורה, אין פועל שום חטא רק המנגד לאותו מדה. וכן אתה דן את כולם על דרך זה.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, דברים, שמיני עצרת [נדפס אחרי פרשת האזינו], אות לה)

אין הגשמים נעצרין אלא אם כן נתחייבו שונאיהן של ישראל כליה וכו' בשביל ביטול תרומות ומעשרות וכו' בשביל מספרי לשון הרע וכו' בשביל עזי פנים וכו' בשביל ביטול תורה וכו' בעון גזל וכו' (ח:) גדול יום הגשמים שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו וכו' אין הגשמים נעצרין אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ואין נותנין

ואפשר לומר דכל התנאים הללו לא פליגי, אלא כל חד מוסיף על דברי חבירו, והוא בהקדים מה דאיתא בבראשית רבא: א"ר הושעיא, קשה גבורות גשמים שהיא שקולה כנגד כל מעשה בראשית... א"ר יצחק: שהוא מרצה כקרבנות... ר' סימון אמר: אף מכנסת את הגליות... ר' יוחנן בר מריה אמר: שהיא אוספת את העֶבְרָה... ר' תנחום בר חנילאי אמר: אף מכפרת על החטאים...
והנה ששה תועלתות נמצאו בענין הגשמים כמבואר במד"ר. הראשונה, שהוא מקיים לכל העולם השפל להעמיד היסודות, כי לולי הגשמים נפסדים מחוזק שריפת היסוד האש, והיה העולם נפסד... והשנייה, שפע הברכה והטובה הבאה לרגל הגשמים, שכלם יש להם במה לישא וליתן ולהרויח, עני ועשיר, וכדאמרי' בפרקין, אפילו משא ומתן מתברך. וז"ש ר"י : גדול יום הגשמים שאפי' פרוטה בכיס מתברכת בו... והשלישית, אהבה ואחוה ושלום הנמשכת בעולם ע"י השובע והברכה, על דרך "השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך". והרביעית, בריאות הגוף והסרת החלאים, שע"י הגשמים יתלחלחו הגופות הקוצרים מחום השמש, כמ"ש בעל העיקרים במאמר ד פ"ח, אף חולים מרויחים, גם האויר ישתנה לטוב ולבריאות, כמ"ש הרמב"ן בפ' "ונתתי גשמיכם בעתם", שבבואם בעתם כאשר יאות, האויר יהיה זך וטוב, והמעיינות טובים, ויהיה זה סיבת בריאות לגופים. והחמישית, הרחקת פשע וקנין יראת חטא, כי בימי הרעב על פת לחם יפשע גבר, איש את רעהו חיים בלעו, גם לא יבוזו לו. והשישית היותר מפורסמת והיא המחיה והכלכלה לכל הבעלי חיים וכו'. ובפ"ק בתענית [לעיל ז ע"א]: גדול יום הגשמים מיום מתן תורה, שנא' "יערוף כמטר לקחי תזל" וכו' ובתורה כתיב "כי לקח טוב" וכו'.
ובזה כונת הגמרא דלעיל: ר' תנחום אומר: אין הגשמים נעצרים אלא א"כ נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה, והטעם - כי יום הגשמים שקול כנגד מעשה בראשית כסברת ר' הושעיא, והוא מרצה כקרבנות - כמו שהקרבנות מכפרים, כן יום הגשמים מכפרים כסברת ר"י. ובודאי כשלא ירדו גשמים נתחייבו בר מינן כליה, שהרי הגשמים מראים על כפרת חטאים, והדור אינם ראוים לכפרה - לכן נעצרים הגשמים, כדי שיהיו היסודות נפסדים מחוזק החום ושריפת היסוד האשי, ויהיה העולם נפסד היפך התועלת הראשונה כמו שכתבתי לעיל. ובא ר"ח והוסיף על דבריו ואמר: מי גרם להם שיתחייבו כליה ויהיו הגשמים נעצרים, הוא ביטול תרומות ומעשרות, כמ"ש רש"י ז"ל: "בראשית ברא" - בזכות תרומות ומעשרות שנקראו "ראשית", נברא העולם. ובביטולם יחזור העולם לתהו ובהו חלילה, כי בשבילם נברא העולם. ולכן נעצרים הגשמים, כדי שיהיו נפסדים היסודות כנזכר. וכדי שלא תבא הברכה לעולם, כמ"ש בתועלת השנית, שאפי' פרוטה מתברכת, כי בזכות תרומות ומעשרות מתברך העולם, וכמ"ש "ובחנוני נא בזאת וכו' אם לא אפתח לכם את ארובות השמים", ובא ר' שמעון בן פזי ואמר: מי גרם שיבטלו תרומות ומעשרות - הוא לשון הרע שבהם, שנותנים דופי אפי' בקדושים אשר בארץ המה, ואומרים שאין מי שראוי לקבל תרומות וכו', ולשה"ר שקול כנגד ע"ז ג"ע ש"ד, והוא הורג ג' רחמנא ליצלן. לכן גם הגשמים נעצרים, כי הגשמים אוספים העברה, והם מוסיפים עברה ע"י לשה"ר, שנא' "ופנים נזעמים", ולכן נעצרים כדי שיתחייבו כליה בר מינן. ובא ר' סלא ואמר: מי גרם להם שידברו לשה"ר - הוא עזות פנים, ובשבילה נחרבה ירושלים, שנא' "גם בוש לא יבושו" וכו', א"כ בשביל זה הגשמים נעצרים וכו', כדי שיהיה חרבן בעולם בר מינן. ובא ר' קטינא ואמר: מי גרם להם כל המדות הרעות האלה, ויעברו על כל זה - הוא ביטול תורה, שאינם עוסקים בה, כי התורה מכפרת במקום קרבן, ואגוני מגנא ואצולי מצלא [סוטה כא ע"א], ומצלת האדם מן החטא ומן החלאים, שנא' "רפאות תהי לשרך", ובשביל התורה זוכים לכל שש התועליות הנז"ל, ושקול יום הגשמים כיום מתן תורה [לעיל ז ע"א]. וכמו שהתורה נתנה בקולות וברקים, ופרקו עוּלה, יהיו ג"כ נעצרים הגשמים שבאים ע"י הקולות וברקים. ובא ר' אמי ואמר: מי גרם להם שביטלו את התורה ובגלל זה עברו על כל הנ"ל - הוא הגזל, שכל א' גוזל את חבירו, והתורה אמרה "לא תגזול", לכן מרוב חמדת הממון ותאותו לגזול ולעשוק אהב, לכן נעצרו הגשמים. כי התועלת השלישית והחמישית היא אהבה ואחוה ושלום וכו' כנזכר, וקנין יראת חטא ומכפרת חטאים וכו', והם גוזלים וחומסים זה את זה, לכן גם הגשמים נעצרים. ובא ר' יוחנן ואמר: מי גרם להם שיהיו גוזלים זה את זה ויעברו על הנ"ל - הוא בשביל פוסקי צדקה שאינם נותנים, ואין לעניים מה לאכול, לכן הם באים לידי גזל, כי התועלת השישית היא המחיה והכלכלה וכו', והם אינם רוצים לתת מחיה לעניים, לכן גם הגשמים שמביאים מחיה וכלכלה לעולם נעצרים, כדי שלא יקבלו התועלת השישית שהיא המחיה, מדה כנגד מדה.

(רבי ראובן בן דוד, קול מבשר, דרוש לעצירת גשמים, עמ' עד-עה)

אין הגשמים נעצרין אלא בשביל ביטול תרומות ומעשרות

"והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי וגו' לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם", שאתם צדיקים, אבל "בכל מאדכם" לא קאמר לפי שבממונם אין להם אהבה, ולא שח"ו שיש בהם עון אשר חטא, אלא שמבקשים טצדקי ליפטר מן המצות בשביל ממונם, וכההיא דאמרינן התם דמכניסים פירותיהם דרך גגות וקרפיפין כדי לפוטרם מהמעשר בשביל שחסים על ממונם. לזה אמר "ונתתי מטר ארצכם בעתו", כלומר אל יעלה בדעתכם שיעצרו השמים מלהוריד מטר, וכההיא דאמרינן בפ"ק דתעניות אמר רב חסדא אין הגשמים נעצרים אלא בשביל ביטול תרומות ומעשרות שנאמר ציה גם חום יגזלו מימי שלג, ותנא דבי ר' ישמעאל בשביל דברים שציויתי אתכם בימות החמה ולא עשיתם יגזלו מכם מימי שלג, ע"כ. ולזה בא הכתוב לומר דהא ליתא, דהתם מיירי במי שחייב במעשר ואינו מפרישם, אבל במי שעושה טצדקי כדי להפטר מן המעשר אינו בכלל סוג זה, ואין השמים נעצרים מלהוריד מטר בשביל זה. ולזה אמר "ונתתי מטר ארצכם", דמלבד דאין השמים נעצרים, זאת ועוד אני נותן המטר, שהוא מאוצר טוב שאינו נמסר לשליח. אך תדע מה אעשה לך: "ואספת דגנך", שלא אתן לך אותה ברכה ד"ועמדו זרים", שאיך אתן לך זרים שיהיו עובדים אותך להמציא לך תחבולה אחרת כדי להפטר מן המעשרות, דהיינו שתשלח אותם שיעשו המירוח כדי שיפטר, דבשלמא העושים רצונו של מקום שאינם מבקשים טצדקי להפטר מהמעשר אני נותן להם זרים שיעבדו אותם, לפי שע"י הזרים יעשו מלאכות אחרות, אבל המירוח יעשו אותם בעצמם.

(רבי יהודה רוזאניס, פרשת דרכים, דרך ה', דרוש כא)

בראשית - יצורף אב"ת יש"ר. בתענית אמר רחמנא אין הגשמים נעצרין אלא בשביל ביטול תרומות כו'. ר"ת א'ם ב'יטלו ת'רומות י'מנעו ש'מים ר'ביבים.

(אגרא דכלה, בראשית, צירופי בראשית, אות קד)

מפורש הוא בכתוב דהמטר הוא בזכות תרו"מ, שנאמר (מלאכי ג, י) "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די". ולכן אמרו (שבת קיט ע"א): עשירים שבארץ ישראל במה הן זוכין? בשביל שמעשרין, שנאמר (דברים יד, כב) "עשר תעשר", עשר בשביל שתתעשר.
כי בהפרישו תרומות ומעשרות משדותיו, מראה שהכל הוא של הקב"ה, ואין בידו כלום משלו. ובזכות זה אף הקב"ה נותן לו משלו, וגם זה מחסדיו ית'...
ואמרו (ילקוט שמעוני, תהלים, רמז תשכט): "בטח בה' ועשה טוב... שכן ארץ" - עשה שכונה בארץ, הוי זורע הוי נוטע, ורעה אמונה אמונתן של אבות שנאמר (בראשית יד, כ) "ויתן לו מעשר מכל".
הרי שהמעשר נקרא "טוב"....ולכן דבר שאינו מעושר נקרא "טבל" - "טב לא". ואיתא (תנחומא ראה, יא): בזכות שני דברים ישראל מתחטאין לפני המקום, בזכות שבת ובזכות מעשרות וכו' בזכות מעשרות דכתיב (דברים כו, יא) "ושמחת בכל הטוב"...
וזהו שאמר [שלמה המלך בתפלתו בחנוכת בהמ"ק] "כי תורם את הדרך הטובה [... ונתתה מטר על ארצך]", היינו תרומות ומעשרות שקרויין "טוב" שבזכותן יורדים גשמים. ומפורש אמרו (במדבר רבה פ"ב): מי הוא שתפלתו עולה לשמים והיא מורידה את הגשמים, זה שמחלק מעשרותיו בחפניו.

(רבי משה יחיאל אפשטיין, באר משה מלכים א' פרק ח, לו, עמ' קמב-קמג)

אין הגשמים נעצרין אלא בשביל ביטול תרומות ומעשרות וכו' בשביל מספרי לשון הרע וכו' בשביל ביטול תורה

ונראה דהנה בגמ' בתענית מובא כמה סיבות דמחמתם נעצרים הגשמים, על ביטול תרומות ומעשרות, בשביל מספרי לשון הרע, בשביל ביטול תורה, בעון גזל וכו', ומשמע דאע"פ שמצד אחד כח תפילת הציבור יותר חזק מכח תפילת היחיד, מ"מ מצד שני בציבור, כשמגיע כמות של עבירות אלו השנויים בגמ' שבעבורם נמנעים הגשמים, יכולים להתפלל ולזעוק ולהתענות, והגשמים לא יבואו...
צריך בירור, במה דמצינו בדורות הקדמונים שהיו צדיקים שפעלו בתפילתם להוריד גשמים, וכעין מה שמובא בתענית (יט ע"א) על חוני המעגל שהתפלל וירדו גשמים (וכשהדורות נחלשו לא זוכים לזה). הרי אם העצירת גשמים בא בסיבת חטאים (כמבואר בגמ' הנ"ל), א"כ תובעים משמים לתקן החטאים שבסיבתם נעצרים הגשמים, שיפרישו תרומות ומעשרות, שילמדו תורה וכו', א"כ מה מועיל תפילת הצדיק? הרי תכלית עצירת הגשמים היה שישתפרו, וכיון שעדיין לא תיקנו הדברים, למה יורדים גשמים?
ומשמע שיש חשבון כללי לפי שישראל עריבין זה לזה, וכשמתקבץ מדה מסוימת של חטא, אז נעצרים הגשמים, כדכתיב "ועצר את השמים ולא יהיה מטר", ואם יורד מהמדה, אז המצב חוזר לכמו שהיה לפני שנתמלאה הסאה. וכן ע"י תפילת אדם גדול, מתחזקים הזכויות, לפי שהוא מרומם את הזכויות של כלל ישראל, וזה מכסה את מידת העונות, וממילא אע"פ שעדיין לא חזרו בתשובה, מ"מ ההנהגה היא כמו בזמן שהיה פחות חטאים, דאז ההנהגה דעולם כמנהגו נוהג אע"פ שיש חטאים, עד שבא מדה מסוימת של חטאים, וע"י תפילת צדיק גדול מתכסה ויורד מהמדה, ואז החשבון של כלל ישראל - אחרת. ולזה צריך תפילת אדם גדול כחוני המעגל, שיש לו אפשרות לשנות את מצב כלל ישראל שיתרוממו.

(רבי אהרן לייב שטינמן, ימלא פי תהלתך, חלק ב, תפלה, עמ' קיב-קיג)

אין הגשמים נעצרין אלא בשביל מספרי לשון הרע

ובסוף המאמר [ב"מ נט ע"ב] מסיק באותו יום [במעשה תנורו של עכנאי, שרומז לחטא לשון הרע - עיי"ש] לקה העולם שליש בזיתים שליש בחטים שליש בשעורים. ר"ל מאחר שנשארה המסקנא מחכמי הדור ההוא שאין תקנה למספרי לשון הרע, א"כ היה ענין מוכרח שיחול הצרה השייך למספרי לשון הרע, והוא עצירת הגשמים הגורם לקוי בכל מיני תבואות, כדגרסינן בפ"ק דתענית: אמר רבי שמעון בן פזי אין הגשמים נעצרים אלא בשביל מספרי לשון הרע שנאמר רוח צפון תחולל גשם ופנים נזעמים לשון סתר. ולאו דוקא גשמים אלא כל מיני טובות המושפעים מלמעלה, כולם נעצרים בעון הלשון. וכן מצינו שהמשיל הנביא תשועת ה' כגשם, שנאמר "ויבא כגשם לנו" וגו', וגשם נדבות זה כינוי לטעובותיו יתברך עלינו הבאות חנם בדרך נדבה, לא על צד החיוב. אמנם בעון מספרי לשון הרע השכינה מסחלקת והטובות נעצרות. זה שאמר שלקה העולם בזיתים וחיטים וכו'

(רבי שלמה אפרים לונטשיץ, עוללות אפרים, חלק ב, עמוד לד, מאמר רלט)

שאר המצוות הרבה מקיימים אותם ונזהרים בהם, אך "אדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב", ומי יודע אם מקיים הוא באמת או לעין השמש שלא יתראה בפני העם שהוא מובדל מהם? ומי יעיד על זה - הם העבירות שהכל דשין בהם, שאם היה טהור מהם, אזי אין במה לתלות אם לא שכן האמת, שהוא חס על כבוד קונו ועושה כאשר צוהו ה'. ומזה ניכר בעיני הכל שהוא איש חסיד ואמיתי ולא צבוע...
ובזה יובן דברי ר"ש בן פזי בתענית דאמר אין הגשמים נעצרים אלא בשביל מספרי לשון הרע... והוא תמוה, כי על עוון כזה שכל העולם כמעט אין מי שניצול ממנו, לפחות אבק לשון הרע, תיעצר עליו הגשמים. ומה הטעם בלשון הרע דוקא, ומה שייכות לזה? אך על פי דרכנו יובן, כי הוא עיקר הנסיון בשאר המצוות, שאפשר מצד שלא יראה בפני העם כרשע הוא מזייף את עצמו ומתראה בפני העם כצדיק, לא כן בלשון הרע, כי מצוי הוא בפני העם, ואין צריך לזייף אם לא שבאמת ירא את ה' לשם שמים. וא"כ אם נמצא שיש לשון הרע בעולם, אזי אין לנו שום הבחנה בכולם, ואדרבא אולי יש הבחנה להיפך, ומזה נעצר הגשם.

(רבי ישועה חויתה סופר, ישועה ורחמים, דרוש ה, עמ' צ-צא)

רב נחמן בר יצחק שדורש "[על זאת יתפלל כל חסיד אליך] לעת מצוא (תהלים לב, ו) - זו מיתה" [ברכות ח ע"א], להתפלל להנצל ממיתה קשה שהיא אסכרה עיין שם בגמרא. והנה על עון לשון הרע באה אסכרה. והנה... אמר רבי שמעון בן פזי אין הגשמים נעצרים אלא בשביל מספרי לשון הרע. אמנם התיקון לחטא לשון הרע היא התורה, כבש"ס ערכין (טו ע"ב): סיפר יש לו תקנה ע"י התורה. לזה דורש רב נתן "לעת מצוא - זו תורה" [ברכות שם], לתקן חטא לשון הרע [שעונשה אסכרה] שמדרשת רב נחמן בר יצחק, ואז מועיל תפילת החסיד לבטל עצירת גשמים.
וזה מדוייק סיום הפסוק "רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו" ורמז על ביטול מיתה קשה אסכרה, שבאה על עון לשון הרע, שכן מיתת אסכרה מתאחדת עם שטיפת מים רבים, להיות נטבע בנהר, כבש"ס (כתובות ל ע"ב) דין ד' מיתות לא בטלו, שעל מיתת חנק או נטבע בנהר או מת בסרונכי, ופירש רש"י אסכרה. ולזה בדיוק סיים הפסוק, שתפילת החסיד על עצירת גשמים מועלת רק באופן שנקי הוא מעון לשון הרע, ע"י תיקון התורה, שבזה אין עליו עונש שטף מים רבים, שמתאחד עם אסכרה ע"י עון לשון הרע.

(רבי אורי לנדמן, אור יצהר, עמ' קלג-קלד)

אין הגשמים נעצרין אלא בשביל מספרי לשון הרע שנאמר רוח צפון תחולל גשם ופנים נזעמים לשון סתר

"ופנים נזעמים לשון סתר" - רש"י פי' דקאי על הקב"ה שהוא בכעס עליהן. ולפקד"ן דקאי על בני אדם, ונקדים מה שפי' רש"י בחומש על פסוק "יפות מראה" - פי' סימן הוא לימי השובע שהבריות נראות יפות זו לזו, שאין עין בריה צרה בחברתה. עד כאן. משמע דבימי הרעב עין הבריות צרה בחבריהם ומראין זה לזה פנים זועפים. וזה שכתוב רוח צפון תחולל גשם ויהיה רעב בעולם ועי"ז יהיו הפנים נזעמים בחבריהם, וכל זה הסיבה לשון סתר.
אי נמי, דרך מספרי לשון הרע שיבוא אצל חבירו ופניו נזעמים, אומר לו חבירו: מה לך אחי שאתה זעום? אומר לו: לא יכולתי לסבול מה שדבר עליך פלוני וכך וכך אמר עליך. ועי"ז מבעיר את הבערה. וזה שכתוב "ופנים נזעמים" - ר"ל שמראה לחבירו שפניו נזעמים, כדי שאחר זה יאמר לשון סתר, והוא לשון הרע על חבירו שרצונו לדבר, ומתחיל בראש פנים זעומים.

(רבי אברהם דיין, טוב טעם, כאן)

אין הגשמים נעצרין אלא בשביל מספרי לשון הרע וכו' בשביל עזי פנים

אמרו חז"ל (לקמן כה ע"א): דתברי צבורא לבייהו דאתי מטרא. ובבראשית רבה אמרו (פרק יג, יד): שברו בריות את ערפן - מיד מטר יורד... הרי שירידת הגשמים תלויה בהכנעת לב הבריות.
והנה סיפור לשון הרע נובע מגאוה, שנאמר (תהלים יב, ה): "אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו". וכמו כן עזות פנים נובע מגאוה, שמי שהוא מוכנע אינו יכול להיות עז פנים כלל. ולכן בשביל מספרי לשון הרע ועזי פנים הגשמים נעצרין.
וגאוה נקראת "רע", שנאמר (משלי ח, יג) "שנאת רע גאה וגאון". ומזה שהיפוכה של הגאוה, שהיא הענוה, נקראת "טוב". וזהו "כי תורם את הדרך הטובה [... ונתתה מטר על ארצך]", היינו הענוה, שבזכות הענוה וההכנעה הגשמים יורדים.

(רבי משה יחיאל אפשטיין, באר משה מלכים א' פרק ח, לו, עמ' קמג)

אין הגשמים נעצרין אלא בשביל מספרי לשון הרע וכו' בשביל ביטול תורה

אמרו רז"ל אין הגשמים נעצרין אלא בשביל מספרי לשון הרע שנא' רוח צפון תחולל גשם ופנים נזעמים לשון שקר. ובמקום אחר אמרו רז"ל אין הגשמים נעצרין אלא בעון מספרי שקרים שנאמר נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר. ושניהם רומזים על ענין אחד, הוא המספר לשה"ר שקרית בשאין בו. ונראה ליתן טעם בדבר למה הגשמים נעצרים, כי ידוע שהתורה מגינה שלא יבא לידי לשה"ר כאמרם ז"ל: מאי תקנתיה של מספר לשה"ר יעסוק בתורה... הרי מבואר שהתורה מגינה שלא יבא לידי לשה"ר, כי התורה נקראת אמת, ולפיכך היא מורה לו הדרך שלא יספר לשה"ר הנקרא "לשון שקר". נמצא שהמספרו הוא בסיבה שלא הורגל בתלמוד תורה. ולפיכך הגשמים נעצרין, כאמרם ז"ל: אין הגשמים נעצרין אלא בשביל ביטול ת"ת שנאמר בעצלתיים ימך המקרה... ובת"ת הטעם מבואר למה הגשמים נעצרין, לפי שהתורה היא מזון הנפשי והגשמים מביאין מזון הגופני ואין נותנין לו מזון הגופני בזמן שאינו זן לנשמה במזון הנפשי התורני על דרך "לכו לחמו בלחמי".

(רבי שלמה אפרים לונטשיץ, עיר גבורים, שער המידות, סי' ג, דף מג)

ראה ראיתי להגאון בעל עיון יעקב ז"ל, שכתב דהיינו טעמא דהגשמים נעצרים מפני ביטול תורה, מטעם דלעיל, דאמר ר"ש בן פזי בשביל מספרי לשה"ר, ומאי תקנתיה דמספר לשה"ר? יעסוק בתורה... וזה שמבטל מת"ת נענש על לשה"ר בעצירת גשמים. ודבריו תמוהים, דאטו עון ביטול תורה לא סגי לבדו שבעבורו יהיו הגשמים נעצרים אף שאין לה"ר? ואדרבא יש לדקדק בהפך, דבשלמא בשביל ביטול תורה ניחא שפיר דיהוי מדה כנגד מדה, דהתורה נותנת חיים, "כי חיים הם למוצאיהם" בפה, "ואורך ימים בימינה", וזה שלא עסק בתורה ראוי שלא יהיו לו חיים כאשר הוא בחר, משו"ה הגשמים נעצרים ולא יהיה לו עוד חיות, אבל לשה"ר מאי מדה כנגד מדה איכא, שבשבילו יהיו נעצרים הגשמים? ועוד קשה במה נפשך על האומר בשביל לשה"ר הגשמים נעצרים, דאי יש ביטול תורה, אם כן בלאו הכי הגשמים נעצרים ולא בשביל לשה"ר, ואי ליכא ביטול תורה, אם כן תו ליכא עונש על מספרי לשה"ר, דהא כבר נתקנו בדברי תורה. ולהא יש ליישב בפשיטות, בודאי שגם בעון לשון הרע הגשמים נעצרים, איכא מדה כנגד מדה, כמו שהכריז ר' ינאי מאן בעי חיי... "מי האיש החפץ חיים נצור לשונך מרע", הרי שהלשון הרע מונע את החיים, א"כ שפיר קא עבידא שיהיו הגשמים נעצרים, וליכא עוד חיות לבני האדם.
עוד נלע"ד במ"ש זהר חדש: אר"י ברית כרותה שכל המספר לשה"ר נידון בצרעת. א"ל רשב"י א"כ יהיו ח"ו כל ישראל מצורעים, דהא אמרינן הכל בלה"ר [ב"ב קסה ע"א]. א"ל: הקב"ה פדה אותם, תחת הצרעת עניות, דשניהם שוים, דהעני ומצורע חשוב כמת. ואם כן לפי זה שפיר קאמר דבשביל לשה"ר יהיו הגשמים נעצרים, ויהיה הכל ביוקר ונחסר ממונם ואתו לידי עניות. וזה מדוקדק אומרם ז"ל: יאה עניותא לישראל כוורדא סומקא לסוסיא חוורא, דהיינו טעמא דנאה, משום שהיה להם עניות תחת הצרעת, ואין לך טובה גדולה מזאת. וכן אמרו ז"ל דאין הגשמים נעצרים אלא אם כן נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה, והיינו משום דאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה, ולכך בתחלה מחסר ממונם ע"י עצירת הגשמים.

(רבי אברהם ענתיבי, אהל ישרים, עמ' קלו-קלז במהד' מצרי = עמ' 93-96 במהד' מכון הכתב)

אין הגשמים נעצרין אלא בשביל מספרי לשון הרע וכו' בשביל עזי פנים וכו' בשביל ביטול תורה וכו' בעון גזל

בפ"ק דתעניות: א"ר שמעון בן פזי אין הגשמים נעצרין אלא בשביל מספרי לשון הרע וא"ר המנונא אינן נעצרין אלא בשביל עזי פנים וא"ר קטינא אינן נעצרין אלא בשביל בטול תורה וא"ר אמי אינן נעצרין אלא בעון גזל. וליכא למימר דפליגי אהדדי, דכלהו מקראי ילפי, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. והכי קאמר: פעמים שאינן נעצרין אלא בשביל כך, ופעמים אינן נעצרין אלא בשביל כך... וא"ת מה טעם לעצירת גשמים על הנך מדה כנגד מדה וי"ל... ובעון המעשרות, כדי שהארץ לא תזרע ולא תצמיח כיון שלא הוציאו מעשרותיה, ובעון לשון הרע משום דהוה כשפיכות דמים... וכן בעון גזל שהוא כש"ד כדאיתא בהגוזל (ב"ק קיט).

(רבי שמואל יפה, יפה נוף, על מדרש שמואל פרשה כח, עמ' רסה)

אין הגשמים נעצרין אלא בשביל עזי פנים
23-24

'מה צדקותינו' - נגד מצח הראש. בפרק קמא דתענית דף ח' (א) דריש רב אמי 'וצדק משמים נשקף' (תהלים פה, יב), על גשמים שהם צדקה. ולעיל בדף ז' אמר רב [סלא] אמר רב המנונא, אין הגשמים נעצרים אלא בשביל עזי פנים, שנאמר: 'וימנעו רבבים ומלקוש לוא היה ומצח אשה זונה היה לך'. על כן אין לנו פה להשיב ולא מצח להרים ראש, ובצדקה מרים ראש, דכתיב (משלי יא, כו) 'וצדקה לראש משביר'.

(של"ה, פרשת עקב, תורה אור, אות כא)

יש לפרש דגבי מניעת גשמים כתיב בפ' בחקתי "וארצכם כנחושה", ובפ' תבא כתיב "והיו שמיך אשר על ראשך נחושת". והנה בעזי פנים כתיב "ומצחך כנחושה" (ישעיהו מח, ד), והוא הפך בחי' "ואד יעלה מן הארץ", דפירושו ששוברין את קשיותם כו', שאזי "והשקה את כל" כו', משא"כ כש"מצחך נחושה" גורם כמו כן בשמים ובארץ.

(רבי מנחם מנדל שניאורסון [הצמח צדק], אור התורה, ירמיהו ג, ג)

אין הגשמים נעצרין אלא בשביל עזי פנים שנאמר וימנעו רבבים ומלקוש לוא היה ומצח אשה זונה היה לך

ומה שאמר שאין גשמים נעצרים אלא בשביל עזי פנים שבדור, ר"ל מפני כי מצחם נחושה, כדכתיב "וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך, כלומר כמו שהיה לך מצח אשה זונה, דהיינו עזות מצח, והמצח שהיא עזות דומה לנחושת, שנאמר "ומצחך נחושה", ולפיכך השמים שעל ראשך יקוים בהם מה שכתיב "והיה שמיך אשר על ראשך נחושת" [דברים כח, כג]. ויש לדעת כי המצח באדם שהוא בגובה הראש דומה לשמים אשר על הארץ, והעינים אשר בו רואה האדם דומה אל השמש והירח, ולפיכך בשביל עזי פנים שמצחם נחושה, נעשים השמים כמו נחושת מלהוריד טל ומטר, ויש בהם המדה הזאת דהיינו העזות והקושי מלהוריד מטר. כי כאשר המטר בא לעולם, כתיב "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב", ושייך בזה פתיחה, וכל פתיחה צריך שלא יהיה שם קושי, כי הקשה אינו מתפעל ואין כאן פתיחה, וכל ענין המטר שאין בו קושי, והוא בא מן הענן אשר אין בו קושי כלל... וכאשר יש בדור עזי פנים והם נוטים למדת העזות והקושי, ואין העז פנים מקבל התפעלות... וכך השמים שהם משמשים להוריד מטר הם אל האדם כמו נחושת, ואינם מקבלים התפעלות דהיינו פתיחה, ולפיכך אין הגשמים נעצרים אלא בשביל עזי פנים שבדור.

(מהר"ל, נתיבות עולם נתיב הבושה פרק ב)

אין הגשמים נעצרין אלא בשביל עזי פנים וכו' (ח.) אין גשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף
23-ח.

שהמדה היותר פחותה והיותר מזקת שבאנשים היא היותו כפוי טובה לבלתי החזיק חיוב והשבת גמול למי שעשה עמו חסד, להקדים לתת לו הצריך אליו, כי הנה בזה הוא מבטל המדה שעליה נברא העולם. כי כאשר ישיב המקבל גמול מהטוב שקיבל, הנה הוא נותן כח ביד הנותן לתת, והוסיף לו עוד שפע שבע רצון ורב טוב. אמנם מהימנע מהשיב הגמול, הוא מתיש את כחו ולא יוסיף תת אליו ויפסד. וזהו שאמרו בתעניות א"ר אמי אין גשמים יורדין לעולם אלא בשביל בעלי אמנה שנאמר "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף". יאמר, שאין השפע מתמיד מפאת מעלה אלא בשביל בעלי אמנה, המחזיקים טובות על מה שקבלו מהטובות, ואינם נועלים דלתיהם מהשיב הגמול הראוי להם. והוא שנתבאר יפה מהכתוב האומר "אמת מארץ תצמח", כי מתורת הדין והאמת ההוא להשיב האדם הגמול שהוא חייב לו, ואחר כך "צדק משמים נשקף" כבתחלה. אמנם כאשר יעיז אדם פניו לבלתי השיב חובו אשר אשם לו, הנה באמת בעונו נעצרים הגשמים וכמ"ש בעון עזות פנים הגשמים נעצרין שנ' "וימנעו רביבים וגו' ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם" וגו'. והכל הולך לפי מה שאמרו [איכה רבה פרשה א, לג]: כל זמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה שנ' (במדבר יד) "ועתה יגדל נא כח ה'" וגו', וכל זמן שאינם עושין רצונו מתישין כח בגבורה של מעלה שנאמר (דברים לב) "צור ילדך תשי" וגו'.

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, שמות שער נב, דף קפ ע"ב במהד' תרכח)

כל אדם שיש לו עזות פנים סוף נכשל בעבירה וכו' בידוע שנכשל בעבירה וכו' מותר לקרותו רשע

ומה שאמר כל מי שיש בו עזות סוף נכשל בעבירה... כי העבירה שבכאן הוא ערוה, וכן בכל מקום קראו חכמים הערוה "עבירה" סתם, ולא כן שום חטא כדמוכח בפ"ק דע"ז (ג ע"א) ובכמה מקומות. והטעם בזה, משום כי אצל עריות כתיב "את חקותי תשמרו", וקראו חכמים את העריות חוק כמו שפרשו ז"ל (מכילתא משפטים): "שם שם לו חוק ומשפט" - "חוק" אלו העריות. כי ה' יתברך נתן חוק לאדם שלא יקרב אל הערוה, וכדכתיב "לא תקרבו לגלות ערוה", וכל זה מפני החוק שיש לעריות, ומי שהוא בא על הערוה עובר החוק שכתיב בערוה, וכבר התבאר ממדת העזות שהוא יוצא בעזות מן החוק ומן השעור בהפלגת עזות שלו. וזה שאמר סוף נכשל בעבירה, כאשר התחיל בעל עז פנים לצאת מן השעור בתוקף עזות שלו, בסוף יוצא מן החוק המוגבל לגמרי עד שנכשל בעבירה... גם הבא על הערוה יש בו המדה הזאת של תוקף העזות, שהרי אמרו חכמים (יבמות כא ע"א): קשה עונשן של מדות יותר מן עונשין של עריות, שזה נאמר בהן "אל" וזה נאמר בהן "אלה", ומנין דלישנא דאל קשה הוא? דכתיב "ואת אילי הארץ לקח". והרי לך מבואר כי הערוה הוא דבר תועבה שהוא תקיף וקשה, וכל דבר שיש לו חוק וגבול כמו שיש לעריות, כאשר עובר דבר זה הוא תוקף שלו, ולפיכך מי שיש לו עזות פנים שיש לו תוקף זה, סוף נכשל בערוה. ולמ"ד בידוע שבא על הערוה, דעתו כי תוקף של עז פנים הוא יותר מן תוקף של ערוה, כי לשון "עז" הוא יותר מן "אל" שהוא לשון קשה, ולפיכך כאשר הגיע אל מדה זאת שהוא העזות, קודם זה נמצא בו מדה המגונה שהיא הערוה שהוא מדת העזות, ולפיכך אמרו בידוע שבא על הערוה. ויראה כי לא תליא במה שבא על הערוה, רק שר"ל שדבק במדה המתועבת שדבק בו מי שבא על הערוה, והוא בתועבה הקשה, והוא יותר עליו מי שהוא עז פנים... ומה שאמר ומותר לקרותו רשע... כי ענין הרשע שהוא יוצא מן הצדק והיושר, ועל זה יפול שם רשע, ומי שיש בו עזות, שהוא יוצא מן הראוי ומן הסדר בתוקף עזותו, ומתנגד לאחר כאשר מעיז פנים כנגד אחר, ולפיכך מותר לקרותו רשע.

(מהר"ל, נתיבות עולם נתיב הבושה פרק ב)

כל אדם שיש לו עזות פנים סוף נכשל בעבירה שנאמר ומצח אשה זונה היה לך

פ"ח דיבמות (עח ע"ב): שמא עוברי עבירה יש בכם, דכתיב "וימנעו רביבים כו' ומצח אשה זונה היה" כו'. במא"א אות מם ססעי' צ"ח מצח נק' הבינה של כל פרצוף. לכן יש ב"ב אתוון בבינה עכ"ל. וא"כ מצח אשה זונה היינו נוקבא דתהומא רבה שהיא בינה דקליפה.

(רבי מנחם מנדל שניאורסון [הצמח צדק], אור התורה, ירמיהו ג, ג)

בידוע שנכשל בעבירה

הענין הוא דכל מדה היא התעוררות הקדושה עליו לטוב. ועל כן בכל מדה רעה בעצמה יוכל להיות עובד ה', וכאשר הורנו בזה התנא יהודה בן תימא "הוי עז כנמר" כו', דידוע מדות עזות רעה מאוד עד שאמרו בגמ' בידוע שנכשל בעבירה. וכן קלות ראש והמרוצה והמהירות מצויה בקלי הדעת וצריך להיות מתון. וכן גבורת ארי הוא כעס. ואעפ"כ יוכל להשתמש בכל אלה כשיגיע לו שעה לעת הצורך לעשות בהם רצון אביו שבשמים.

(רבי יחזקאל פנט, מראה יחזקאל, דרשה לשבת שובה [נדפס אחרי פרשת וילך])

הרעיון הנ"ל מושתת ג"כ על מהלך הפסיכי האנושי הפשוט, כי אם שרואים אנו שאיזה איש רגיל מתחיל פתאום לצאת מגבולי הנימוס ותחומי השכל הישר, וכל הנהגתו מוזרה, תוקפנית וצרחנית. כשמגיע לאותו המצב הנפשי הרוגש והרוגן המוגדר בשם "עזות", סימן ואות הוא שמשהו פלילי ועברייני התרחש בנפשו, שנכשל בעבירה, ומתוך פחד ומגור שמא יכירו בו מה שעשה, הריהו לובש עזות, חוגר הוא על כל הווייתו מין תריס ומגן של צעקנות מתקיפה שתחפה על פשעיו, כדרך אלו הרוצים להעיד עדות שקר, מתאמצים לדבר קשות ועזות בכדי למתוח מעטה כזב ומאחז עינים על כל זדון לבם, והנבון המסתכל בהם בשעת קלקלה כזו יכיר שכל הופעתם החוצפנית היא לא מקורית, וכל תעלולם היא התחפשות וצביעות.
וכמש"כ רבינו יונה ז"ל על הפסוק "העז איש רשע בפניו וישר הוא יכין את דרכו", כי איש רשע, כאשר יעיד או יטעון דברי כזב, יחזק פניו ויעיז בפניו בדעת ובכוונה למען ייאמנו דבריו, כי יפחד פן יבינו דרכיו ויכירו בפניו כי שקר ידבר ומרמה בפיו וכחשו בפניו יענה, כי דרך האדם להכלם מדבר שקר, על כן יעיז בפניו יותר למען לא יכירו בפניו כי בלשונו יכזב... גם יתכן שיכיר בפניו כי שקר ידבר, כי מרוב פחדו פן יענה כחשו בפניו, יעיז פניו יותר מדרך מספרי האמת, ומזאת יבחן ויכיר הישר שלאמת השקר יתכווין". עכ"ל. וזה כפי שבררנו לעיל: האדם היוצא משיווי משקלו הנימוסי, ומתפרץ בקול ענות ועזות, סימן הוא שבתוככי נפשו הוא נרדף ומעונה מאיזה מין הצלפה עצמית, או שלא הצליח באיזו משימה שנטל לעצמו בכדי להגשימה בחיים, או שנכשל ממש בעבירה, והוא רוצה לכסותה ולעטפה בקרעי וטלאי נפשו הסובלת והמתענה.

(רבי חיים אפרים זייצ'יק, אורות החיים, עמ' קב-קג)

כל אדם שיש לו עזות פנים מותר לקרותו רשע
28

ומה שאמרו בתענית כל אדם שיש לו עזות פנים מותר לקרותו רשע, דוקא במדה גרועה הזו ולא בשאר מדות.

(חפץ חיים, הלכות לשון הרע כלל ד באר מים חיים ס"ק מ)

"כשם שמי שהוא עזות פנים אין לו חלק בתורה" - ליקוטי מוהר"ן ח"א סי' קמז.
והעיר רבינו: "וכל אדם שיש לו עזות פנים מותר לקרותו רשע, ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי (תהלים נ, טז)".

(שיחות הרב צבי יהודה, שמות, עמ' 62)

במסכת נדרים (כ, א) כתוב: "ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני". והעיר רבינו: "לפי שזוהי מהסימנים שניתנו לאומה זו ודבקותה יבמות עט. ושסגוליות נפשה נקבעה במעמד הר סיני שבת קמו. וכפי' הרא"ש והר"נ, וע' תענית ז: שיש בו עזות פנים מותר לקרותו רשע - אע"ג דכתיב ואהבת לרעך כמוך [רש"י]".

(שיחות הרב צבי יהודה, קרח, עמ' 215, הערה 21)

בליקוטי מוהר"ן ח"ב סי' עח, כתב: "כמובא בגמרא פסחים קיח: הני עשרים וששה כי לעולם חסדו כנגד... עשרים וששה דורות וכו'".
והעיר רבינו: "ומהם עזי פנים, חגיגה יד. וכל שיש לו עזות פנים מותר לקרותו רשע, תענית ז:".

(שיחות הרב צבי יהודה, שמות, עמ' 62)

"...אמר ליה: מאי טעמא קרא ליה מר להאי גברא עבדא? אמר ליה: דרגיל דקרי לאינשי עבדי, ותניא כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבח לעולם ואמר שמואל במומו פוסל..." - שאילתות דרב אחאי גאון, וארא שאילתא מא, עמ' רנב (מקידושין ע ע"ב).
והעיר רבינו: "לפי גירסא זו, שעל מה שרב יהודה אכריז עליה דההוא גברא הנ"ל דעבדא הוא אמר ליה ר"נ מ"ט קרא ליה מר להאי גברא עבדא, היה אפשר לומר שבהכרזה זו נחשב שקורא לו רשע כמו שכן רצה לומר הגרי"א הרצוג [זצ"ל] שבהכרזה בב"ה על הא דחו"מ סי' רלז, מדעני המהפך בחררה, כדהסמ"ע ובה"ג, נחשב שקוראים לו רשע, שיהא דלא כחילוקי המבואר בין 'נקרא רשע' שאינו 'מותר לקרותו'. אכן באמת גם זה אינו שייך לאותו ענין, כי כמו מה שהוא נקרא רשע הוא ענין של דין התורה, ולא שבין א' לחבירו יהא מותר לקרותו כך, כן כאן הא דא"ל דקרא ליה עבדא הוא שקרא לו בתורת ב"ד בהכרזתן וכהא דשמתיה. ועוד גם בסמ"ע ובה"ג שעושה מעשה רשע" הערת רבינו.

(שיחות הרב צבי יהודה, שמות, עמ' 62)

ר' ישראל משה פישלדר, מבצר ישראל, עמ' 444, שאל: "אפשר להיות רשע אף שלא עשה שום מעשה בידים, מניין?", והשיב: "זהו לפי מה דאיתא בבמ"ר י"ח על הכתוב [במדבר טז כו] 'סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה' - ושניהם היו בדתן ואבירם, עזות פנים ובעלי מחלוקת, היינו שנקראו רשעים אף שלא עשו מעשה בידיהם". והעיר רבינו: "תענית ז: שיש לו עזות פנים מותר לקרותו רשע, ובאבן שלמה לקוטי הגר"א פ' יא, ח: ובעלי מחלוקת גרועים מכולם, מכל מיני ערב רב, ונקראים עמלקים; ומקודם שם בביאור: וכל עזי פנים ורשעים שבדור הם מגלגול נשמתן של ע"ר ובני קין; ובחגיגה יג יד אשר קומטו עזי פנים שבדור".

(שיחות הרב צבי יהודה, קרח, עמ' 215, הערה 17)

במסכת קידושין (כח.): הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו. ואף על פי כן, אומרת הגמ': עז פנים, מותר לקרותו רשע. וברש"י שם: אמור לו בפניו "רשע". כאילו הדרכה מחייבת לומר לו "רשע". במקומות אחרים מבואר ש"עז פנים" מכוון כלפי המבזה תלמיד חכם. עזות פנים, זוהי פגיעה חמורה ביותר במסגרת המידות של ישראל, עד כדי-כך, שמותר לקרותו רשע.

(מתוך התורה הגואלת, מהד' תשמ"ג, חלק ג עמ' קצא)

במסכת קידושין (כח.): "הקורא לחברו רשע, יורד עמו לחייו". לא יתכן, בשום אופן, שיהודי יקרא לחברו רשע. אמנם, יש בכמה מקומות בש"ס, שכתוב "נקרא רשע". למשל: "עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע" (קידושין נט.). או "המגביה יד על חברו, אעפ"י שלא הכהו, נקרא רשע" (סנהדרין נח:). לא כתוב, שמותר לך לקוראו רשע. בשום אופן לא! אלא המובן הוא, שהתורה קראת לו רשע. יש מצב יוצא דופן, בגמ' במסכת תענית: "אמר רבה בר רב הונא, כל אדם שיש לו עזות פנים מותר לקרותו רשע". וברש"י ד"ה העז איש: "שיש בו עזות פנים, אמור לו רשע בפניו, ואין בו משום מלקות כדאמרינן במסכת קידושין (כח.) ומשום דבר זה בלבד, מותר לקרותו רשע". עזות פנים, זוהי שחיתות נפשית עמוקה, ובזה יש מצב מיוחד של הלכה למעשה, שמותר לך לקרותו רשע.

(מתוך התורה הגואלת, מהד' תשמ"ג, חלק ד עמ' קמה)

כל אדם שיש לו עזות פנים מותר לקרותו רשע וכו' מותר לשנאותו
28-29

אמנם בגמרא תענית נאמר דבר נורא מזעזע: "כל אדם שיש לו עזות פנים, מותר לקרותו רשע... רב נחמן בר יצחק אמר: מותר לשנאותו". רש"י מסביר: "ומשום דבר זה בלבד מותר לקרותו רשע. מותר לשנאותו - אף על גב דכתיב 'ואהבת לרעך כמוך'". עז פנים יוצא מכלל כל הגדרים. בגלל מצב מיוחד זה של שחיתות, הוא יוצא מן ההגדרה הכללית של "ואהבת לרעך כמוך" השייכת לכל אדם מישראל. עיקרה של עזות פנים היא מידת החציפות כלפי תלמידי חכמים וגדולי ישראל. במסכתות הקטנות מסופר שישבו רבי אליעזר רבי יהושע ורבי עקיבא ועבר בפניהם ילד בגילוי ראש. הם הזדעזעו מהחוצפה הזאת. כמובן, קיימות מדרגות בהלכה לגבי דין גילוי ראש, אבל כאן, חומרת הדבר היתה מצד זה שהוא עבר בפניהם בצורה זו. אמר רבי אליעזר: החצוף הזה ממזר הוא! רבי יהושע אמר: בן נדה. אמר רבי עקיבא: גם זה וגם זה. חקרו ודרשו והתברר שרבי עקיבא צדק. יש מקום לומר שמדובר כאן על אותו האיש, שעיקר חוצפתו היתה הפקרות לעומת חרדת כבוד התורה, כבוד תלמידי חכמים וגדולי ישראל. התחצפות כלפי גדולי תורה היא זעזוע מרושע בשורשיות הנשמתית של ישראל ואורייתא. לכן מותר לקרותו רשע. עזות פנים היא ההיפך הגמור של מהותם של ישראל שנקראו "ענוים", כמו שנאמר: "כי רוצה ד' בעמו, יפאר ענוים בישועה"... ענוה ועדינות, אצילות וצניעות, שייכות לעומק המעמקים של תכונת הנפש הישראלית - מה שמקושר ליראת כבוד כלפי גדולי התורה בישראל. עזות פנים מגלה רשעות בעומק תכונות נפשו - בניגוד לנפשיות ישראל - על כן אינו נכנס בכלל "ואהבת לרעך כמוך" ומותר לקרותו רשע.

(שיחות הרב צבי יהודה, שמות, עמ' 46-47)

בגמרא תענית נפסק: "כל אדם שיש לו עזות פנים, מותר לקרותו רשע". עז פנים יוצא מכלל ישראל בענין זה. הוכחנו שאסור לקרוא לאדם בישראל בשם רשע, וכאן מתברר שלגבי אדם עז פנים מותר להשתמש בנוסח זה. הגמרא לומדת זאת מן הפסוק ב"משלי": "העז איש רשע בפניו", ורש"י מסביר: "'העז איש' - שיש בו עזות פנים, אמור לו רשע בפניו... ומשום דבר זה בלבד מותר לקרותו רשע". והגמרא מוסיפה "מותר לשנאותו", ובפירוש רש"י: "אף על גב דכתיב 'ואהבת לרעך כמוך'". עז פנים יוצא מן הכלל הגדול של "ואהבת לרעך כמוך", ומכאן אנו למדים שעזות פנים כלפי תלמיד חכם היא המידה הגרועה ביותר.

(שיחות הרב צבי יהודה, קרח, עמ' 214-216)

ובס' תניא, לקוטי אמרים, להגרש"ז, פ' לב, שביחס לרשע יש לשנוא הרע שבו ולאהוב הטוב שבו. ו'מצוה לשנאותו' מפורש בהגמרא רק על אדם שיש בו עזות פנים ומותר לקרותו רשע, ומפורט ומפורש שם: אע"ג שלכל אדם מישראל יש מצות ואהבת.

(רבי צבי יהודה, אגרת מי"ד מרחשון התשל"ה, נדפסה בתחומין, יג, עמ' 193, ובשיחות הרב צבי יהודה, קרח, עמ' 215, הערה 17).

כי צריך לאהוב כל יהודי באשר הוא יהודי, הוא דבר פשוט וברור, שכולם צריכים להרגיש ולפעול בהתאם לכך, בודאי ובהחלט. כך לימדנו והדריכנו כ"ק מרן אבא הרב זצ"ל וגדולי רבותינו ראשונים ואחרונים. כל יהודי שייך לכלל ישראל, ויש בו נשמה ישראלית, שמחיֶבת אהבה כמוך. רק על בעלי עזוּת פנים לימדונו והדריכונו חז"ל, במסכת תענית דף ז', כי מותר לקרותו רשע ולשנאותו. או על קרובים למינוּת אחרי התבררות ההוכחה.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אגרת מכ"ד מרחשון התשל"ח, מובאת בשיחות הרב צבי יהודה, קרח, עמ' 215, הערה 17)

כל אדם שיש לו עזות פנים וכו' מותר לשנאותו
28-29

ויש לומר, כי על פי דברי הרב בספר לקוטי אמרים-תניא, שגם במקום של מציאות שנאה לאחד מצד רשעות "ומשנאי ד'" זה שייך רק לגבי צד הרע שבאותו אדם ועם זה צריך לאהוב את צד הטוב שיש בו, אם כן יש מציאות לשנאה ואהבה ביחד לגבי אותו אדם, ויכול להיות עם מציאות השנאה גם קיום האהבה. אכן לפי זה יש לדון עדיין, במה עסקינן - אם הוא שונא לצד הרע אינו עובר על לא תשנא, ואם שונא לצד הטוב שוב מתבטלת לגבי זה מצות האהבה. ויש לומר למסקנא ועיקרא במה דאמרינן בתענית על מי שיש בו עזות פנים שמותר לשנאותו, מפורש שם אף על גב דכתיב ואהבת לרעך כמוך, ולא נזכר כלל שנדחה ונעקר לגבי דידיה חיובי עשה זה, אלא משמע שקיים לו חיוב ואהבת, אפילו שמותר לשנאותו. ולכן אין לומר בהחלט שכל השונא מבטל מצות עשה של אהבה, שהרי יכול להיות שאף על פי כן מקיים את האהבה, וכמו לגבי עזות פנים, ולא לגבי חילוקי הצדדים של אותו אדם, אלא לגבי כולו כל אותו אדם. ועיקרו של הסבר הדברים הוא משום החילוק בין "רעך" ל"אחיך". כי "רעך" הוא שייך לגדר כלל-ישראל, כהא דממעטינן מן "שור רעהו" את של נכרי ושל הקדש, וכל זמן שלא יצא מן כלל זה שייך הוא למצות ואהבת, שאיננה מתבטלת ממנו, משא"כ "אחיך" שהוא מוגדר לפי האחוה שבמצוות, וכדרשינן בפרשת וישב "נסעו מזה", שנסעו מן האחוה, ולפיכך יחס האחוה יוכל להשתנות במציאות השנאה לפי המצב הפרטי, ואף על פי כן יחס הריעות שהוא מצד הכללי הישראלי שלו קבוע וקיים, וגם במצב השנאה שאינה בהיתר, יש לומר שהאהבה הכללית השייכת לו עדיין איננה בטילה, וקיימת היא בכללותה במציאותה הנפשית והמעשית.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, אות כט)

רבי מאיר קפלן, מצות התוכחה, פרק טז, עמ' עג, כתב: "אלא ודאי כל שמותר להכותו ולקללו מותר לשנאותו...". והעיר רבינו: "מותר לשנאותו נאמר רק בתענית ז' באדם של עזות פנים".

(שיחות הרב צבי יהודה, קרח, עמ' 215, הערה 17)

אין הגשמים נעצרין אלא בשביל ביטול תורה
30-31

וזה כדעת המדרש (ויקרא רבה לה, א) האומר: "אם בחוקותי תלכו" - הדא הוא דכתיב (תהלים קיט, נט): "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותך", אמר דוד לפני הקב"ה" רבונו של עולם, בכל יום ויום הייתי מחשב למקום פלוני אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי מדרשות וכו'. ואין זה כי אם מצד שהיה קובע עתים לתורה חק ולא יעבור, עד שרגלוהי אינון ערבין להוליכו לבתי מדרשות בלא כוונה כי כבר הורגלו בכך... וכנגד זה אמר "ונתתי גשמיכם בעתם", כי כנגד הקובע עתים לתורה אמר שזה שכרו שיבואו הגשמים בעתם, וכמו שאמרו חז"ל אין הגשמים נעצרים כי אם בעוון ביטול תורה, שנאמר "בעצלתים ימך המקרה". ואולי שמטעם זה נאמר במתן תורה "אף שמים נטפו מפני אלקים זה סיני" (תהלים סח, ט), להורות שבזכות לימוד התורה שמן השמים, ירד הגשם מן השמים, כי אם אין תורה אין קמח (אבות ג, כא). ובזכות החוק, דהיינו קביעות עתים לתורה, ירדו הגשמים בעתם.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, ויקרא, פרק כו, ג)

מפורש הוא בתורה שירידת הגשמים תלויה בלימוד התורה, שנאמר (ויקרא כו, ג-ד) "אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם", והרי אמרו (תורת כהנים שם): "אם בחקותי תלכו" - להיות עמלים בתורה. ולכן בשביל ביטול תורה הגשמים נעצרין.
ואיתא (תנא דבי אליהו רבה פ"ב): ברוך המקום... שכרן של צדיקים שמשחקים עצמם בדברי תורה, מעלה עליהם הכתוב כאילו הם מביאים נוגה ואור וגשמים ודשאים לעולם...
והתורה נקראת "טוב", כמו שאמרו (ברכות ה ע"א): אין טוב אלא תורה, שנאמר (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". וזהו "כי תורם את הדרך הטובה [...ונתתה מטר על ארצך]" והיינו לימוד התורה.

(רבי משה יחיאל אפשטיין, באר משה מלכים א' פרק ח, לו, עמ' קמג)

ז: בשביל עצלות שהיה בישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב"ה מך
31-32

פלוני כתב: "וא"כ ניחא, דהצלת נפש מישראל הוה זכות להקב"ה כמו לישראל גופיה... וגם מקיים בזה הקב"ה מצוה דהשבת הגוף... וא"כ אין שייך כאן 'וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך' כי גם הקב"ה בעצמו הוא זוכה בזה...".
והעיר רבינו: "ע' ברכות ו' משתבח קב"ה בשבחייהו דישראל וכו', פסיקתא ילקוט האזינו בשעה שמכעיסין מתישין כח של מעלה, של יוצר, ובשעה שעושין רצונו מוסיפין כח וגבורה, וכו'; תענית ז: בשביל עצלות שבישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב"ה מך; סנהדרין צט: כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה; ברכות ח, כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור, אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אוה"ע; זהר בא לב: תנו עז לאלקים - בעובדין דכשרן".

(שיחות הרב צבי יהודה, כי תצא, עמ' 364)

בעצלתים ימך המקרה בשביל עצלות שהיה בישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב"ה מך ואין מך אלא עני שנאמר ואם מך הוא מערכך
31-33

יסוד הנפילה בעולם הוא ממה שאינם מקדשים שם שמים כראוי. וקדושת השם היא, שתהיה ההכרה הפנימית בדעת ד' גדולה ונכבדה, שכשהיא בשלמותה, לכל אחד ואחד כמו שאפשר לו, היא מקשרת את כל יסוד האמונה. ובישראל היא מצויינת מאד, שברית ד' וסודו יתברך הוא קשור עמהם. ע"כ כשיש שפלות ידים ועצלתים, ימך המקרה, כביכול נעשה שונאו של הקב"ה מך כמה דכתיב "ואם מך הוא מערכך", שאין מעריכים אותו כראוי לו. אע"פ שתכלית הידיעה שלא נדע, מ"מ כל המעלות דבקות בהשתדלות הקבועה של הדרישה התמידית העיונית למי שיוכל להגיע.

(ראי"ה קוק, פנקס יג, אות צא)

בשביל עצלות שהיה בישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב"ה מך
31-32

שלמות המרכבה העליונה תלויה בשלמות האדם התחתון, וזהו אחד מן הטעמים הגדולים שיש בבריאת האדם ותועלתו בהכנסו בגוף, כי האדם כלול מן ההויות, ולכך כחו גדול ושלימותו לפי כוונתו וידיעתו להמשיך ולהאציל מאפיסת המחשבה, וכפי העשות האדם צורות דומות לתחלת הבריאה שהם פעולות האמת, יוסיף האדם התחתון כח והמשכה ורבוי שפע וברכה באדם העליון, ובסיבתו יתברכו כל המדות... ובהיות האדם פוגם אבריו למטה כביכול מקצץ דוגמתו למעלה... ולזה הענין המופלא רמזו רז"ל:... אין הגשמים נעצרים אלא בשביל בטול תורה... בשביל עצלות שהיה בהן בישראל שלא עסקו בתורה עושה שונאו של הקב"ה מך, ואין מך אלא עני שנאמר ואם מך הוא מערכך, ואין המקרה אלא הקב"ה שנאמר המקרה במים עליותיו.

(ריקאנטי שמות פרק כט, א)

בירור ההכרה וההרגשה בענינם האלקי של ישראל מראה הוא עין בעין, כמו בחסרון כח שלהם, ברוחניות או בחמריות, תשות ומכּוּת של מעלה, ועיכוב הארת ההנהגה האלקית, כן במדה מרובה בתוספת כחם, בכל צד שהוא, התגלות הגבורה העליונה לתקון עולם במלכות שדי ורוממות חילה ואורה במלא עולמים. תנו עז לאלקים על ישראל גאותו ועזו בשחקים; שפרנסתם של צדיקים מתכוננת בהם.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, אות כב)

[עי' עוד לקט באורי אגדות מגילה יא ע"א]


אין הגשמים נעצרין אלא בעון גזל שנאמר על כפים כסה אור בעון כפים כסה אור
38

טעם לדינם של דור המבול, לפי שחטאו בעבודה זרה וזנות וגזל... בעוון הגזל, לפי שכל גוזל נכנס לתוך תחום חבירו, על כן דין הוא להביא עליהם שטף מים רבים, כי אז כל טיפה נוגעת בחבירתה ונכנסת אל תוך גבולה, לפי שבגשמי ברכה נאמר (איוב לח, כה) "מי פלג לשטף תעלה", מכאן למידין (בבא בתרא טז ע"א) שלכל טיפה יש דפוס בפני עצמה, וכמלא נימא יש בין כל טיפה וטיפה כדי שלא תכנס אחת בגבול חברתה. וזה הגוזל ונכנס בתחום חבירו, דין הוא שיהפכו עליו גשמי ברכה למבול כי אז כל הטיפות מתערבין.
ועל זה מסיק במסכת תענית אמר רבי אמי אין הגשמים נעצרים אלא בעוון גזל, שנאמר "על כפים כסה אור". לפי שבלשון "גשמים" סתם, מדבר בגשמי ברכה, כמו שפירש רש"י [בראשית ז, יב]: מתחילה נאמר "ויהי הגשם על הארץ" ואחר כך נאמר "ויהי המבול", אלא כשהורידן הורידן ברחמים, אולי יחזרו בתשובה, ואז יהיו גשמי ברכה... לכך אמר אין הגשמים, דהיינו גשמי ברכה, נעצרים כי אם בעוון הגזל, כי זה הגוזל ונכנס בגבול של חבירו אינו דין שירדו לו גשמי ברכה, שאין טיפה נכנסת בגבול חברתה. וקרוב בעיני לומר שרבי אמי בדור המבול ידבר, וראייתו תוכיח, כי יש לדקדק בפסוק "על כפים כסה אור", למה קרא הגזל "כפים" ולמה קרא הגשמים "אור"? אלא ודאי שדרש מקרא זה לדסמיך ליה, שנאמר "כי בם ידין עמים", שמע מינה שבדור המבול הוא מדבר, שנדונו במים. ואמר על הגזל שבכפים, כי ברא הקב"ה כל אצבע ואצבע לתשמישו כדאיתא בגמרא (כתובות ז ע"ב), ורצה הקב"ה שלא יכנס שום אצבע בגבול חבירו, וזה הגוזל מחלל קדושת ידיו, על כן נדונו במבול, כי אז כיסו העננים אור השמש, שכל כך היו העננים גסים ועבים עד שלא יכלו ניצוצי אור השמש לעבור דרך העננים, כי המאורות לא שמשו כל ימות המבול, ולסיבת גסות העננים הורידו מי המבול בקצף שצף, והיו הגשמים, גשמי ברכה, נעצרים, וירד עליהם המבול. זה שאמר הכתוב "על כפים כסה אור".

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, בראשית, פרק ו, יז)

אין הגשמים נעצרין אלא בעון גזל וכו' מאי תקנתיה ירבה בתפלה

צריך לתת טעם למה דוקא בעון הגזל נעצרין הגשמים ולא בעון אחר? גם יש לשית לב, דכיון שיש בידם עון הגזל, איך ע"י רבוי תפילות יבאו הגשמים? היה לו לומר "מאי תקנתיה? יחזירו הגזל לבעליו, ואחר כך יתפללו". דתפילה מאי אהניא כיון שהגזל בידם?
ונלע"ד בהקדים מה שכתב רבינו האר"י זל"הה בליקוטי תורה פרשה קדושים, וזה לשונו: סוד גניבה וגזילה הוא כי הגניבה הוא כנגד שליש העליון דתפארת דזעיר אנפין אשר שם החסדים מכוסים. והגזילה היא בגלוי היא כנגד שליש התחתון דתפארת דזעיר אנפין אשר שם מתגלים החסדים. כי הגונב (שהוא בסתר) פוגם למעלה במכוסה, והגוזל (שהוא בגלוי) פוגם במקום שהחסדים מגולים. והנה הגונב למטה גורם שהקליפה תגנוב למעלה הנשמות היוצאות מן מלכות אשר באו לה מן הזווג כנודע וכו'. גם גורם שהקליפה תגנוב הנפשות העולות בסוד מיין נוקבין למלכות, וגם ירידת טיפת מיין דוכרין הנמשכים מן הזכר, עכ"ל. גם נודע הקדמה ידועה אשר כתבנו אותה בכמה מקומות, והיא שניצוצות הקדושה אשר בעומקי הקליפות הם יוצאים משם ומתבררים על ידי תפלותינו ומעשינו הטובים, כמו שכתב בשערי התפלה יע"ש.
אמור מעתה, זה שאמר: אין הגשמים נעצרין אלא בעון הגזל, שעל ידי עון הגזל גונבים הקליפות הנשמות והנפשות שעולים בסוד מיין נוקבין, והטיפות דמיין דוכרין הנמשכין מן הזכר, כנזכר. משום הכי אין יורדים גשמים שהם סוד מיין דכורין, כדי שלא יעלו מיין נוקבין בעונותיהם של ישראל. משום הכי דקדקו לומר בעון הגזל, שעון הגזל גורם מה שאינו גורם עון אחר. ומאי תקנתיה? ירבו בתפלה, וע"י התפילה עולים הניצוצות מעומקי הקליפות ומוציאים את בולעם מפיהם. אז יורדים הגשמים שהם סוד מיין דכורין כדי שיעלו גם כן הניצוצות שהם אסורים בכבלי ברזל בעומקי הקליפות. זהו מה ששייך לכללות העולם שלא יגנובו הקליפות עוד מיין נוקבין ומיין דכורין ויהיה עונת הזווג. אבל לתקן עון פרטי של הגזל להחזיר המיין נוקבין ומיין דכורין למקומם, צריך להשיב הגזלה.

(רבי מאיר ביקיים, מאיר בת עין, כאן)

אין הגשמים נעצרין אלא בעון גזל וכו' מאי תקנתיה ירבה בתפלה וכו' אם ראית רקיע שקיהה כברזל מלהוריד טל ומטר בשביל מעשה הדור שהן מקולקלין וכו' מה תקנתן יתגברו ברחמים

נראה לי דמתחלה איירי בגזל יחיד, וכמו שאמרו בקדושין [מ ע"ב]: לעולם יראה אדם עצמו כאילו הוא חציו חייב וחציו זכאי, זכה הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, לא זכה הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה. וכיון דאיירי הכא ביחיד שגזל, א"כ יודע למי ישיב הגזילה, וג"כ העון של יחיד אינו גדול כ"כ, ולכן כשירבה הגזלן בתפלה, ה' ישמע תפלתו. וגם אתי שפיר, דמתחלה לא היו השמים כמו ברזל כיון שלא חטא בגזל אלא היחיד, ע"כ רק הגשם נעצר, אבל לא נעשו השמים כמו ברזל. ולקמן איירי שהדור מקולקל, ורבים עוסקים בגזלה, ואמרו בירושלמי: אינו דומה לאחד שעשה עון לרבים שעושין עון. ולכן מחמת העון הזה נעשה השמים קהה כברזל, וכיון דאיירי כשרבים חטאו בגזל וכל הדור מקולקל, א"כ העון יותר גדול וכנ"ל, ועוד דגזל דרבים קשה להחזיר לכל אחד ואחד, ולכן צריכים הגזלנין להתגבר ע"ז ברחמים, ר"ל שיתפללו הרבה במסירת נפשם, והם יבקשו רק רחמים, שה' ירחם עליהם ויקבל תשובתם מחמת הרחמיםף כי ע"פ הדין הואיל שהרבים חטאו ועוד שהוא גזל דרבים, תשובתן קשה ג"כ, לכן יתגברו ברחמים.

(רבי אליהו שיק, עין אליהו, כאן)

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לקמן ח ע"ב בשם אהל ישרים]


ואין אור אלא מטר שנאמר יפיץ ענן אורו
40

"יאור" ו"נהר" לשון אחד, ושניהם לשון אורה. וכן הגשם נקרא אור, שנאמר (איוב לו, ל) "הן פרש עליו אורו", "יפיץ ענן אורו", וכמו שאמר רבי יוחנן (בראשית רבה כו, ז): כל אורה האמורה באליהוא בירידת גשמים הכתוב מדבר. ואולי בעבור שהגשמים בסיבת המאורות, והנהרות יעשו מהם יתיחסו אל האבות.

(רמב"ן בראשית, פרק מא, א)

["וירא אלקים את האור כי טוב"] - ולא כתיב כמו בכל הפרשה "וירא אלקים כי טוב", משום שיש שני משמעות בלשון "כי טוב", אחד - כי טוב הדבר לתכלית הנרצה בו, אף על גב שעיקר התכלית אינו בא לתכלית טוב, מ"מ לפי מה שנרצה מזה החפץ הוא טוב. שתיים - הוא טוב באמת. והנה בכל הבריאה יש כמה דברים שאינם טובים כמו מיני מזיקים, אלא שראה הקב"ה דלתכלית הבריאה נצרך להיות כך ולא באופן אחר, אבל אור הוא טוב בהחלט, עד שמכנים לכל דבר טוב ומועיל שהוא "אור", כמו שנקרא גשם אור כדאי' בתענית, ובב"ר סוף פרשה כו: כל אור האמור באליהו בגשם הכתוב מדבר. והיינו משום דמביא טוב לעולם... וכן מכונה כל הצלחה ליום המאיר, והעדר הצלחה לחשכת לילה... וזהו לשון המקרא כאן, שראה המקום ב"ה דאור ביחוד הוא טוב.

(נצי"ב, העמק דבר, בראשית, פרק א, ד)

מאי תקנתיה ירבה בתפלה

"ובין המים אשר מעל לרקיע" - שנים במסורה, הכא, ואידך: "ויהי קול מעל לרקיע" (יחזקאל א, כה). וי"ל ע"ד אמרם אין הגשמים נעצרים וכו' מאי תקנתיה ירבה בתפלה שנא' "ויצו עליה במפגיע". וזה "המים אשר מעל לרקיע", "ויהי קול מעל לרקיע".

(רבי משה ליטש-רוזנהבוים, אמרות ה', בראשית א, ז)

לא ידמה האדם שעל הגזל תועיל התפלה, הלא אם גזל וכיחש ושם בכליו, אם לא ישיב את הגזלה, ואפילו להעלות כל אילי נביות לא יועילו לו, ומה זה תועיל התפלה? רק הנראה לי בזה התפלה, כי התפלה לעשות פלילות בנפשו, ואז כאשר יפלל בנפשו כי נבלה עשה לגזול את רעהו, וישוב אל ה' לתקן את אשר עוות, וישיב את הגזילה, ואם אינו יודע למי גזל ירבה לפלוח לבקש איך להשיב ולתקן את עותתו, אז ישוב ורפא לו. וזהו ענין התפלה בכל מקום. ומפני זה אין שינוי רצון מצד הבורא כביכול, רק השינוי מצד עצמו, כי הוא יתהוה לבריה חדשה.

(רבי אשר מרגליות, נחלת אשר, כאן)

אם ראית רקיע שקיהה כברזל מלהוריד טל ומטר בשביל מעשה הדור שהן מקולקלין שנאמר והוא לא פנים קלקל

ואפשר לומר דהכי קאמר: אם קהה הברזל מלהוריד טל ומטר, "והוא לא פנים קלקל", אתמיהה, ודאי כיון שקהה הברזל מלהוריד טל ומטר הוא בשביל שאותו הדור פנים קלקל, שקלקלו מעשיהם. אי נמי, אם ראית רקיע שקהה כברזל מלהוריד טל ומטר, "והוא לא פנים", דהיינו הקב"ה לא הסביר להם לישראל פנים, מחמת שקלקלו הדור מעשיהם, והיינו "קלקל" - שקלקלו מעשיהם.

(רבי עמור אביטבול, שורות העומר, כאן)

מהרש"א מפרש דהמכוון למה שאמרו שקללה שבתו"כ קשה משל משה, שהוא אמר "כנחשת" וכאן "כברזל". ולכאורה שם הוי הדרשה שיהיו יבשים כברזל, ובכך שייך לדמותן לברזל, אבל כאן שבא לומר קיהה, והיינו דהוי משל לסכין שעמד מלחתוך, וא"כ הרי אדרבה ברזל הוא דבר שאינו נפגם כ"כ כנחשת ודברים אחרים. ואפשר דהמכוון בזה הוא דהרקיע, שהוא דבר חזק, שאין שייך בו קלקול, וכשאתה רואה שנתפס בו קלקול, והיינו שנעשה חזקו רק כברזל, שיש בו קלקול, ותתמה, וע"ז אומר שהוא משום שהדור מקולקל. ומהרש"א מתקשה בזה, דלפירוש זה אין ביאור ל"והוא לא פנים"... ואפשר דשייך גם לפרשו כדרשה דלעיל ד"פנים נזעמים", וגם כאן "והוא לא פנים" היינו שאין הקב"ה מראה פניו המאירים, ומשום כך קיהה הרקיע, היינו משום דקלקל.

(רבי זונדל קרויזר, אור החמה, כאן)

אם ראית רקיע שקיהה כברזל מלהוריד טל ומטר בשביל מעשה הדור שהן מקולקלין שנאמר והוא לא פנים קלקל מה תקנתן יתגברו ברחמים וכו' ויתרון הכשיר חכמה

ונ"ל לפמ"ש בלקוטי תורה פ' לך לך: רעב נמשך כאשר הוי' אלקים בסוד אחורים, דהוי' ברבוע עולה ע"ב, אלקים ברבוע עולה ר', הרי "רעב", וכאשר הם פנים כנגד פנים, הם שבע, כי אלקים במילוי יודי"ן גימטריא שי"ן, והוי' ביודי"ן ע"ב, הרי "שבע". עכ"ל. וזהו "והוא" כביכול "לא פנים" רק בבחינת אחורים, "קלקל" ע"י המעשים שקלקלו. או שהוא לשון תמוה: "אם קהה" - וכי אפשר שיקהה "אם לא פנים וכו' ויתרון הכשר חכמה" - יותר טוב אם מתחלה היו מילוי היודי"ן שהוא חכמה.
או יאמר כי מעשה המצות בחיצונות, ותורה ותפלה בפנימיות העולמות, כמ"ש בכונת פרי עץ חיים. ועד"ז כל הדור קומה שלמה, בעלי מעשה בחיצוניותה, ובעלי תורה ותפלה בפנימיותה. וע"כ לא תאמר שעצירת גשמים בשביל פני הדור, אלא בשביל מעשה הדור שהן מקולקלין. וזהו "והוא לא פנים קלקל" - אותם שהם פני הדור בחינת פנימיות, לא קלקלו. וע"כ יתגברו ברחמים לעשות צדקה וגמ"ח, לתקן בחינת המעשה. "ויתרון הכשר חכמה" - יותר טוב אם יחזיקו ת"ח להכשיר ולעשות הכנה לחכמה.

(רבי שלמה יהודה טאבאק, ערך שי, כאן)

מה תקנתן יתגברו ברחמים

והיינו ברחמים אלו על אלו, וכמו שאמרו רז"ל (ב"ר שם): למחר שנת בצורת באה - בעונות הדור - והבריות מרחמים אלו על אלו, והקב"ה מתמלא עליהם רחמים.

(רבי פתחיה מנקין, כרם פתחיה, גפן ה, עמ' נו במהד' תשסא)

מה תקנתן יתגברו ברחמים וכו' כל שכן אם הוכשרו מעשיהן מעיקרא

ולכאורה גם בכאן יש לשאול דהרי עיקר התקנה היא לתקן את הקלקול, ומה תולה זה ברחמים? ואפשר דהמכוון, דכיון דתלוי בעון הדור, ואין בידי הצדיקים לתקן ולכופם, וע"ז אמר דגם בכה"ג שייך להתגבר ברחמים, ועי"ז יגברו גם למעלה הרחמים על הדין, ולא ינהגו במדת הדין. ומובן מה דמסיים וכ"ש אם הוכשרו מעשיהן מעיקרא, דלכאורה מאי קמ"ל בזה דעדיף לא לחטוא מלחטוא? ואפכא גם יש לשאול, דהרי במקום שבעלי תשובה עומדים וכו'? ובנ"ל ניחא, דכיון דהתגברות ברחמים אין זה להכשיר את הדור אלא להשתיק את מדת הדין, וכ"ש אם לא יחטאו והדור יוכשר במעשיהן.

(רבי זונדל קרויזר, אור החמה, כאן)

ז: אם ראית תלמיד (ח.) שלמודו קשה עליו כברזל בשביל משנתו שאינה סדורה עליו
46-ח.

ומי שרצונו ללמוד, יחזור תמיד לימודו, ויבין ויזכור, כדגרסינן בפרק קמא דתענית דף ז: אמר ריש לקיש, אם ראית תלמיד חכם שתלמודו קשה עליו כברזל, בשביל משנתו שאינה סדורה הוא, שנאמר 'והוא לא פנים קלקל'. מאי תקנתיה, ירבה בישיבה, שנאמר 'וחילים יגבר ויתרון הכשיר חכמה'. כל שכן היכא דסדורה לו משנתו מעיקרא. ריש לקיש הוה מסדר מתניתיה ארבעין זימנין כנגד ארבעים יום שניתנה בהם תורה, ועייל קמיה דרבי יוחנן. רב אדא בר אהבה מסדר מתניתיה עשרין וארבעה זימנין, כנגד תורה נביאים וכתובים, ועייל לקמיה דרבא. ואם אינו חוזר בתלמודו, ישכחנו. כדגרסינן בפרק חלק (סנהדרין צט ע"א): אמר רבי יהושע בן לוי, כל הלומד תורה ואינו חוזר, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר, לומד ומשכח דומה לאשה שיולדת וקוברת.

(של"ה, מסכת שבועות, פרק נר מצוה, אות מח)

אם ראית תלמיד (ח.) שלמודו קשה עליו כברזל בשביל משנתו שאינה סדורה עליו וכו' מאי תקנתיה ירבה בישיבה

מהו משנתו אינה סדורה עליו? זה שאינו יודע לסדר לימודו בדרך הנכון. פעמים מתחילים ללמוד סוגיא ואין המשא ומתן של הגמרא ברור ומחוור די צרכו בבהירות כנדרש, וממשיכים הלאה ועוברים לדברי התוספות והראשונים. זהו אין משנתו סדורה לו, כי קודם שיבהיר ויבין היטב דברי הגמרא, איך יוכל להבין דברי התוספות? ועל כן מתקשה ומסתבך בדבריהם ומביא עצמו לידי בלבול עד שלימודו נעשה עליו קשה כברזל. הדרך הנכונה הוא בתחילה לברר היטב בבהירות כל המשא ומתן של הגמרא עם דיוק בלשון רש"י, להיות ברור לו פירושו היטב, ע"י חזרה כמה פעמים בסבלנות וברצינות בהסברה ומשא ומתן עם רעהו. ואחר שיתבררו לו דברי הגמרא, יבין יותר בקל דברי התוספות ושאר ראשונים. אלא שלזה צריך אהבת העמל והיגיעה. זהו ירבה בישיבה, שאין פירושו התמדה של ריבוי זמן גרידא, אלא ריבוי ביגיעת המוח, לשכוח מכל הענינים בשעת הלימוד, וע"י שירבה בישיבה בהתמדה וביגיעה, חזרה אחר חזרה, יזכה ותהא משנתו סדורה לו. ויעלה ויצליח.

(רבי מיכל יהודה ליפקוביץ, אמרי דעת, ח"א עמ' יח-יט)

ופירש רש"י: למודו קשה עליו וכו' - שקשה לו מרוב קושיות בשביל משנתו שאינה סדורה לו, ואינו זוכר מה כתיב בה, ולפיכך אינו יודע לפרק, א"נ שגורסה בטעות וכו'. דהיינו שכל הקושי בלימודו אינו מחמת קושיות אמיתיות שיש לו בסוגיא, אלא מחמת שאין משנתו סדורה, שחסר הבהירות בדברי הגמרא ובדברי רש"י ותוספות, או מחמת שההנחות הראשונות הם טעות, מחמת זה אינו יכול להמשיך בתלמודו. וזהו לימודו קשה עליו כברזל. ואף שפעמים נראה שאין מה להאריך בביאוד דברי הגמרא ופירש"י, שהדברים נראים פשוטים, אך האמת שכל זמן שאין בהירות לתלמידים במו"מ של הסוגיא עם פירש"י, אינם יכולים להבין בקל את דברי התוספות, רק אחר שחוזרים ומבררים בבהירות את דברי הגמרא בפשיטות אפשר ללמוד עמהם את ההמשך, ופעמים הם עצמם יבינו להקשות קושיית התוספות, כי הכל תלוי בזה שמשנתו סדורה לו. וממשיכים חז"ל שם מאי תקנתיה ירבה בישיבה, ופירש רש"י, שיסדירו בני הישיבה משנתם, שנאמר "וחיילים" - בין תלמידים שהם חיילות חיילות. הנה לא הזכירו כאן את לימודו של הרב כלל, אלא בני הישיבה יחזרו בינם לבין עצמם, ובכך שהטובים אשר משנתם כבר סדורה להם יבארו לחלשים מהם את מהלך הדברים, ייטב הדבר לשניהם, למסבירים - שמתוך כך יוסיף הדבר להתבאר להם יותר, והמקשיבים להם יסדרו משנתם בכך.

(רבי מיכל יהודה ליפקוביץ, אמרי דעת, ח"א עמ' קכט-קל)


מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US