Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת מגילה


כט ע"א
כט ע"ב
ל ע"א
ל ע"ב
לא ע"א
לא ע"ב
לב ע"א


כט ע"א

שבכל מקום שגלו שכינה עמהן
15

על הגלות הזה... שנאמר "ויתן לשבי עזו ותפארתו ביד צר", וזהו סלוק רוח הקודש. וזהו שתקנו בתפלה "מפני היד שנשתלחה במקדשך"... ודומה לזה מה שאמרו ז"ל: כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם. ועוד אמר בג' מקומות פירש הכתוב שישועתן של ישראל הוא ישועתו של מקום וכו'.

(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק י)

אמרו בסוף מסכת כתובות (קיא ע"א): אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה... אם כן יעקב אבינו שמת בחוץ לארץ מאי אהני ליה שנקבר בארץ ישראל? וכן התעוררו בזוהר בפרשה זו, והכי איתא שם (ח"א רכה ע"ב)... תמן תנינן, מאן דנפיק נשמתא ברשותא אחרא וגופא דיליה אתקבר בארעא קדישא, עליו כתיב "ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה", ויעקב אמר "וקברתני בקבורתם" ונשמתיה נפק ברשותא אחרא. א"ר יודא, שאני יעקב דשכינה הוה אחידת ואתדבקת ביה... אבל עדיין יש להקשות קושיא זו לגבי יוסף שמת בארץ טמאה, והועלה אח"כ להיות נקבר בארץ ישראל. ואפשר שגם יוסף מתורץ בענין ההוא, והוא לפי מה שכתב הזוהר במקום אחר, כי סיבת גלגול יוסף למצרים קודם אביו ואחיו וביתם, הוא שיהיה מדור לשכינה שתרד עמהם בגלות, כי בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם. ואם כן גם ביוסף נאמר שהשכינה הזדווגא בנשמת יוסף.

(של"ה, פרשת ויחי תורה אור אות ד)

הרי שהיה רצון ה' יתברך בזה שיכביד פרעה כו', ואז מתוך החושך יבוא יתרון אור. "יהי שם ה' מבורך", תחילה יסורין ולבסוף שלוה. וכביכול עמנו הוא בצרה, כי קודם שיתגלה שמו הגדול לעתיד, אז כביכול השכינה בגלות, וכמו שאמרו רז"ל: בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם כו', וזהו שכתוב "עמו אנכי בצרה", ואין צרה כצרה הזאת, להיות בעוונותינו השכינה גולה. ויש רמז לזה בפסוק "וימררו את חייהם", שמררו כביכול כחם של ישראל למעלה שהיא השכינה, והיא "חייהם" של ישראל למעלה. ועל זה רומז גם כן "למען ענותו בסבלותם" (שמות א, יא), וענותו קמי כלפי מעלה כביכול.

(של"ה, פרשת שמות תורה אור אות ג)

נודע שגם השכינה הקדושה ירדה לגלות עם ישראל וכמאמר חז"ל בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם. וענין גלות השכינה הוא גם כן עבור זה שירדה לעמקי הקליפות בכדי להוציא את הנשמות העשוקים שם לבררם ולהעלותם אל הקדושה... ואמנם בחינת הבירור שלה אינו כי אם על ידי האדם בכח הכוונה הרצויה לשם ה', ואז תוכל היא על ידי זה להעלות הקדושה בכוחה, אבל היא בעצמה לא תבררם, לצד שזה נעשה עבור חטא האדם, ומי שקלקל הוא מוכרח לתקן. רק שהאדם לא היה יכול בעצמו להעלות הניצוצות אם לא בכח השכינה הקדושה, אשר "בפשעכם שולחה אמכם" בשביל זה, להיות היא המבררת על ידי כוונת האדם. ועל כן כשיתן האדם זאת אל לבו, ודאי בכל כחו וכוונתו במסירת נפשו ממש יראה לעשות ככל אשר יוכל שלא לכוון לשום דבר בעולם רק על העלאת הניצוצות, שבשביל זה ירדה השכינה כביכול לעומקי הקליפות האלה להעלותם משם. ומכל שכן שחיל ורעדה יאחזנו שלא למלאות תאותו להוריד הניצוץ עוד יותר ויותר, שבשביל זה תוכרח השכינה הקדושה לירד עוד יותר לבור תחתיות בשביל הניצוץ, ואין לך עוון גדול מזה.

(רבי חיים טירר, באר מים חיים, פרשת כי תשא, פרק ל פסוק יב)

רש"י הביא זה שאמרו ז"ל בעמדו לפני פרעה נאמרה לו נבואה זו... נראה שבכוונה עשה משה שבאם יצטרך לשליחות יבוא לו הדיבור בעמדו לפני פרעה, וזה יהיה לפועל דמיוני למה שנאמר אח"כ (ויקרא טז) "השוכן אתם בתוך טומאותם", ואמרו ז"ל (יומא נז.): אפילו בזמן שהם טמאים שכינה שרויה ביניהם. ובכלל בכל מקום שגלו שכינה עמהם, גלו למצרים שכינה עמהם, גלו לבבל שכינה עמהם, גלו לאדום שכינה עמהם.

(שם משמואל, פרשת בא, שנת תרע"ו, עמ' קמא-קמב)

התרגש משה... על סיומא דקרא, "כי לא אעלה בקרבך", ולא ישאר לו אלא מלאך שלוח לפניהם, בזה התרגש ואמר "ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי", היינו עמי במחיצתי בקרב העם הזה. ונענה ע"ז, שנאמר לו "פני ילכו והניחותי לך", ובאשר לא נאמר אלא "והניחותי לך", דמשמע משה לבדו ולא בקרב העם כולו, חזר וביקש "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה", ובתרגום "אם לית שכינתך מהלכא ביננא"... שהבקשה היתה ביננא, בקרב העם כולו ולאו דוקא עמי לבד, וכמו שסיים בדבריו "הלא בלכתך עמנו", היינו עם כל העם הזה, וכמו שאמר "ובמה יודע איפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך, הלוא בלכתך עמנו, ונפלינו אני ועמך וגו'. והבטיחו ה' יתברך גם ע"ז, וכמ"ש "גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני" וגו'... וזה שאז בעת הזכרת י"ג מדות אמר "ילך נא ה' בקרבנו". והנה זה שנשאר לדורות כמ"ש (במדבר לה, לד) "כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל", ובספרי שם: אע"פ שהם טמאים שכינה ביניהם. ולא עוד אלא אפילו בגלות אמרו ז"ל גלו לבבל שכינה עמהם וכו', עמהם דייקא.

(שם משמואל, פרשת תשא ופרה, שנת תרע"ח, עמ' רנח)

חז"ל מתארים מציאות השגחתו ית' אִתנו בשני תארים: "השראת השכינה", "שכינה עמהם". ויש ביניהם הבדל גדול. כי יש לנו עִמו ית' שני מיני התקרבות: גלויה ומסותרת. הגלויה - בזמן שאנחנו עושין רצונו של מקום ואהבתו עלינו מתהלך בקרב מחנינו... והמסותרת - בזמן שאין אנו עושין רצונו של מקום ועם כל זה לא זז מחבב אותנו, ואף גם בהיותנו בארצות פזורינו ידו נטויה עלינו... הראשונה כינוה חז"ל השראת השכינה, והשניה שכינה עמהם... כינו השראת השכינה לגילוי הנבואה, אולם המסותרת כינוה בשם שכינה עמהם. אמרו ז"ל... שבכל מקום שגלו שכינה עמהם... והנה בענין הראשון בלי ספק כי מדרגות מדרגות יש בקרבת אלהים וחול שפע גילוי שכינתו ית' לפי מספר השרידים הנושאים יקרת זה הענין ויש הבדל בין רב למעט, אולם בענין השני שהשגחתו בהסתר פנים רק שלא לכלותם, אין נ"מ בין נושאי ההנהגה מיעוטם ורבויים... הנה לא תופר ברית שמירתו אותם.

(רבי יהושע העליר, תולדות יהושע, על אבות פ"ג משנה ז)

בצאת רוח האדם ממנו יפסד חומרו... וכל מה שיכלה הגוף מתרחק הנפש. אבל מ"מ כיון שלבסוף מוכרח להשאר בו עצם לוז, ע"כ מוכרח להשאר בו בחומרו גם קצת מהנפש... אשר מזה יחזור ויצמח התחדשות הגוף עם הנפש ביתר שאת מקודם. כן עניננו עם הקדוש... וענין גלות השכינה הוא כענין גלות הנפש לקבר המקיים השורש... היא מגינה שלא יכלה לגמרי. כן ענין השכינה, כמ"ש 'ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים כו' כי אני ד' אלקיהם' (ויקרא כו, מד), שהוא השורש.

(רבי שמואל מאלצאן, אמונה והשגחה, אות יב, דף יג ע"ב-יד ע"א)

כנסת ישראל היא מיוחדה בזה, שלא רק התלבשות הצינור של האומה היא צריכה לחייה הרוחניים, אלא עצמיות התוכן מוכרח להיות לחייה הרוחניים כולו שלה... כדי שתוכל לספוג אליה עוד פעם אויר כללי של העולם כולו, היו רבים מתוכני קודש שלה מוכרחים להשתפל, ולהיעשות על ידי מכאובים קנינם של עמים רבים, ועל ידי ירידה זו נגרמה עלייה להמון רב של האנושיות הכללית, ומתוך כך הוכשרה האחרונה להיות מסתגלת אל העצמיות היהדותית, לשמש לה על כל פנים בתור איזו הצטרפות סגנונית. ובזה יימלא דבר ד', שיימלא כבוד ד' את כל הארץ, וידעו גויים רבים את שם ד' אלהי ישראל, שירד בגלות יחד עם עמו, להסביר אור תהילתו בין יושבי חושך, כדי למלאות העולם כולו אורה, ולשתף את ישראל עם כל באי עולם, אחרי שכבר הובדל מהם למדי.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, שמונה קבצים, קובץ ב אות שב = ערפילי טוהר עמ' קיב)

כל ימי הגלות נשבר הכלי לגמרי. והאור בצורתו המופשטת, ובפניה עצומה אך כלפי מעלה, שִימש באומה רק לדאגה כללית איך להחזיק את הלאומיות הרוחנית הטהורה. האור האלהי... האיר בתעופת נוגה בכנסת ישראל. השכינה ירדה עם ישראל לגלות ושרתה בתוכם, והתענתה באשר התענו הם.

(אורות, אורות ישראל, ו, א, עמ' קנח)

...שיסוד קיומם של כל המצות, כולל אלו שאינן תלויות בארץ אלא חובת הגוף, איננו אלא בארץ ישראל (רמב"ן בראשית כו, ה), ולא רק בארץ ישראל עצמה אלא בכל מקום שאוירה של ארץ ישראל מגיע שמה - ובזה מובטחים הם ישראל שלכל מקום שיבואו יתלווה אליהם אוירא דארץ ישראל. ועל זה אמרו כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, ומקום השכינה הוא באוירא דכיא וקדישא של ארץ ישראל.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום חי"ב, דברים, מאמר ל, עמ' פח)

יש שכינה בישראל מעכשיו ולעולם, ולנצח נצחים, "כימי השמים על הארץ". אין כאן ענין היסטורי אלא על-היסטורי. נפגשים בזיווג של קודשא-בריך-הוא ושכינתיה, באחדות השלמה של "ואתם הדבקים בד' אלהיכם". יש שכינה בכלל ישראל, ויש מאות ואלפי מדרגות בשכינה. "שכינה לא זזה מהכותל המערבי", וכל מקום שגלו ישראל שכינה גלתה עמהם, ושכינה שורה בישראל העוסקים בתורה. שכינה היא כלל ישראל, כלליות נשמת ישראל, הענין האלוהי המתגלה בישראל, בכלליות ישראל - ומתוך כך בנשמה האינדיבידואלית של כל אחד מאיתנו, כפי מדרגתו. השכינה היא הנשמה הלאומית שמתגלה בגוף הלאומי.

(שיחות הרב צבי יהודה, כי תשא, עמ' 340-341)

"ושכנתי בתוכם" אינו איזה אקט היסטורי, אלא נצח ישראל שנמשך מאז ועד הנה, עכשיו ולכל הדורות. התורה השמימית יורדת אלינו, ובזה יש השראת השכינה בתוכֵנו. יש לנו ערך אלוהי היסטורי לאומי לכל הדורות. מאז יש מציאות של שייכות שכינת ד' בעולם. ה"אור החיים" אומר שהשכינה היא כלל ישראל, ור' צדוק אומר ש"בתוכם" - מובנו הוא בתוך לבבות כל אחד מבני ישראל. והכל ענין אחד: השכינה השורה בנשמת כלל ישראל - מתפרטת לפרטים. מכל מקום, מאז ועד הנה השכינה תמיד שורה וקיימת בישראל. יש גם שכינתא בגלותא, אבל, כמובן, התגלות השכינה בכל תוקפה ושלמותה היא כשעם ישראל נמצא בכל בריאותו, במקדש ומלכות, נבואה וסנהדרין.

(שיחות הרב צבי יהודה, תצוה, עמ' 318)

א"י קדושה בטבע, זו מציאות. אוירה דא"י מחכים ומחיה ומקדש. "חיי נשמות אויר ארצך" זהו הכרח אלוהי. בחז"ל: "מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי", וישנו מאמר נוסף: "כשגלו גלתה שכינה עמהם". הכיצד? אין זו סתירה, ודוגמא לדבר: אליהו הנביא נמצא בכמה בריתות בבת אחת. הקדושה ובחו"ל היא בניגוד לטבע, זה כשרון מיוחד, גבורה נפלאה מיוחדת, אלא שצריך להבין שמדרגות בקדושה.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, חלק א, עמ' כ-כא)

שאלה: חז"ל אמרו "כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה". קשה לי להבין, הרי לפי הפילוסופיה היהודית, ד' מלא כל העולם כבודו?
הרב: "ושכנתי בתוכם". שכינת הקב"ה שורה במקום המיוחד לה. בחוץ לארץ יש מצב של גלות השכינה. בחוץ לארץ, אתם בגלות, התורה בגלות, וגם השכינה בגלות. המובן האמיתי של פגישה עם ריבונו של עולם הוא לימוד תורה. המצב הנורמלי, האידיאלי והשלם של היהדות הוא במקום הזה.
שאלה: אי אפשר לגלות את השכינה בחוץ לארץ?
הרב: כשאנחנו בגלות גם ריבונו של עולם נמצא איתנו בגלות. אבל יש מדרגות. בסוף תפילת יום הכיפורים אנו אומרים: "ואנחנו על אדמה טמאה". פה הארץ היא קדושה, ובחוץ לארץ הארץ אינה קדושה.
שאלה: אני מבין איך אדם שהוא בשר ודם יכול להיות בגלות, אבל השכינה קשורה בכל מקום. איך היא יכולה להיות בגלות?
הרב: מדרגות בשכינה. שכינה באמיתיותה, בשלמותה במלוא המובן, בגדלותה, היא במקום הזה המקודש.

(שיחות הרצי"ה על ארץ ישראל, ארץ ישראל, לעלות לארץ, ליד ציון הערה 229)

כלל ישראל נבנה ומשתכלל בדרך על ידי הפגישה בדברים הנוראים והאיומים שבדרך. הדרך היא שכלול השראת השכינה בתוכֵנו. השכינה אִתנו בדרך: "שכינתא בגלותא". רבונו של עולם אינו עוזב אותנו: "ויהי בנסֹע הארן ויאמר משה: קומה ד'... ובנחֹה יאמר: שובה ד'".

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, קרח, עמ' 190)

דבר ד' לא עוזב אותנו. הענין האלוהי שלנו מקיף אותנו בכל המצבים וכולל גם את הצד של "ובלכתך בדרך". "בשבתך בביתך" "ובלכתך בדרך" הם שני צדדי החיים שהם אחד, והענין האלוהי שלנו משתלם ומשתכלל גם על ידי צד זה של "ובלכתך בדרך". אנחנו, ורבונו של עולם אִתנו, בדרך. אנחנו - במובן של כלל ישראל. הארון אִתנו בדרך. "שכינתא בגלותא".

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, חקת, עמ' 239-240)

הקב"ה אִתנו גם בדרך ועוזר לנו. "שכינתא בגלותא".

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, כי תצא, עמ' 336)

בפרשה שלנו מתחילים הנדודים, ורבונו של עולם אִתנו בנסיעתנו... ד' נמצא אִתנו גם בדרך, "במדבר הגדל והנורא". רבונו של עולם בדרך! "שכינתא בגלותא".

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, בהעלותך, עמ' 94)

על דברי פלוני [ר' פנחס ביברפלד, יד שאול, עמ' רה] שכתב: "...איזה מעבר ומפנה בתולדות ישראל מתקופת המקדש, היינו עבודת הקרבנות, לתקופת התלמוד ולומדיו. אולם... אין כאן בכלל מעבר ומפנה אלא המשך והתמדה", העיר רבינו: "לענין המשך התורה ומדרגותיה, בבנין ובחורבן, במקום ובגלות, כמו ששכינתא בגלותא היא כשגלו ישראל בכל מקום והיא עמהם, כן בגלותה ממקומה העיקרי שבמקדש ושבירושלים, וכשגלו ישראל ממקומם הוא ביטול תורה [חגיגה ה, ב], ובמחשכים הושיבני [זה] תלמודה של בבל [סנהדרין כד, א] לפי הערך המקורי, ולכן לעומתו הוא גם המשך גם מיפנה ומעבר".

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, נצבים וילך, עמ' 459-460, הערה 72)

הארת השכינה, החיה והקדושה, שכינת אלהים חיים ומלך עולם, אלהי ישראל וגואלו, אינה מסתלקת לגמרי ממקום משכנה זה גם במצב החרבן, וגם במצב הגלות, וגם בכל ההרפתקאות השונות, הכלליות, והפרטיות, לפי ערך המצבים והזמנים השונים המרוממים או המדוכאים, בהמשך הכוון האלהי קורא הדורות ומכוננם ואת אחרונים הוא, והשכינה אשר 'מעולם לא זזה מכותל מערבי' ו'בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם'.

(לנתיבות ישראל ח"א, עמ' כד-כה)

בכל מקום שגלו ישראל, וכל זמן שהם מתקיימים בגלות, שכינה נמצאת אתם, וממשיכה אף היא את הופעתה הארעית, 'כצפור נודדת מקנה'.

(לנתיבות ישראל ח"א, עמ' סא [פא])

"ושכנתי בתוכם" הוא "נצח ישראל" - לעומת יציאת מצרים ומתן תורה שהם דברים שאירעו במשך שעות מסויימות, שכינה היא מציאות שקיימת מאז ועד הנה, לעד ולנצח נצחים. "כל מקום שגלו - שכינה עמהן". "מעולם לא זזה שכינה מהכותל המערבי". השכינה היא כלל ישראל, ומתוך כך היא שוכנת בכל אחד ואחד מישראל. "ושכנתי בתוכם".

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, תזריע, עמ' 99)

שבכל מקום שגלו שכינה עמהן וכו' ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן
15-20

צורת החיים האחדותית השלמה האחת היא בכל גילוייה ומצביה, כי הארת השכינה, החיה והקדושה, שכינת אלהים חיים ומלך עולם, אלהי ישראל וגואלו, אינה מסתלקת לגמרי ממקום משכנה זה גם במצב החרבן, וגם במצב הגלות, וגם בכל ההרפתקאות השונות, הכלליות, והפרטיות, לפי ערך המצבים והזמנים השונים המרוממים או המדוכאים, בהמשך הכיוון האלהי קורא הדורות ומכוננם ואת אחרונים הוא, והשכינה אשר "מעולם לא זזה מכותל מערבי" - ו"בכל מקום שגלו ישראל, שכינה עמהם", וחוזרים ונמשכים, בחוסן קדש חיוניותם, נימי האבנים - הלבבות האלה, וכנסת ישראל, ה"מתרפקת על דודה", באשר יודעת היא כי גם בכל הצרות והמרורות הלא הוא "בין שדיה ילין". יודעת היא כי "הנה זה עומד אחר כתלנו". ויודעת היא כי בהיגאלה היא מגלותה, לשוב לארץ-חייה ולמקום לבבה ומכון קדשה, באין הפסק של פיזור הכוחות בין נקודת הלב ובין אברי האורגן - אז הלא גם השכינה תצא מגלותה, ותחזור ותקבע בכל עז פארה בבית חייה, להחיות ולגאול עמים ועולמים. "ישיב לא נאמר כי אם ושב וקיבץ" [זמירות שבת, ברוך ה' יום יום].

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, לזכרו, ממאמריו, "מאחר כתלנו")

כשמצטרפות הרבה חטאות צבור, קיימת סכנה נוראה, אבל גם אז לא נפסקת הדבקות האלוהית של ישראל, הדבקות שלנו ברבונו של עולם. גם כשאנו בגלות, רבונו של עולם עִמנו, "שכינתא בגלותא". דבר זה מובלט באופן מיוחד בביטוי החריף: "אני והו הושיעה נא". אני והוא!... "ושב ד' אלהיך את שבותך" - באופן דקדוקי היה מתאים שיהיה כתוב "והשיב ד'", ולא "ושב ד'"? אלא "רבי שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו - שכינה עמהן... ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן, שנאמר 'ושב ד' אלהיך את שבותך', והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגליות". כביכול, שכינתא בגלותא, קודשא בריך הוא אִתנו בגלות וחוזר מהגלות אִתנו. עד כדי כך! "אני והו"! יחד! יחוד אחד, זיווג אחד, "זיווג קודשא בריך הוא ושכינתיה".

(שיחות הרב צבי יהודה, נצבים וילך, עמ' 459-460)

כשישראל בגלות גם ריבונו של עולם בגלות, השכינה בגלות. האם ישראל בגלות זאת התכלית והמצב הנורמלי? ישראל האמיתי אינו יושב בגלות, אלא ישראל הנגאל, ישראל עם בית-מקדש, עם השראת השכינה, עם נבואה ועם מלכות ישראל: ישראל בשלמות. לכן המצב הזה שישראל בגלות, כפי שמסביר המהר"ל ב'נצח ישראל', אינו רק עניין פרטי שלו, אלא זעזוע לכל העולמות, רעש בכל העולמות. וכשבא עת קץ, או קרוב לעת קץ, וישראל מתעורר, "התנערי מעפר קומי" - נעשה גם קצת מפנה של הקמת השכינה לצד הגבורה. אך צריך להבין זאת להיפך: יש התעוררות בכל העולמים, בשמי מרומים, בעולם האצילות, וכאשר מגיע זמנו להתגלות, סדר זה מגיע אלינו, גאולת ישראל מגיעה אלינו. גאולת ישראל, גאולת אלוקי עולם ואלוקי העולמות, מופיעה בכל העולמות - ומגיעה אלינו. כל מה שרבותינו גאוני וקדושי ישראל חישבו, הם מדרגות בהשתלשלות. כל קץ שהם הביעו, הוא איזה סדר שלשלת ההשתלשלות במהלכי הדברים משמי מרומי עילאה, עוד מדרגה ועוד מדרגה, עד שמגיע אלינו.

(שיחות הרצי"ה על ארץ ישראל, גאולה, מדינת ישראל, ליד צין הערה 952)

שבכל מקום שגלו שכינה עמהן וכו' עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל
15-36

הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל, והשכינה שירדה בגלות עם ישראל הוא הכשרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה, צריכה היא להיות בלועה בתמציתה העליונה בקדושה העליונה, שהיא הקדושה שבטבע עצמה, שהוא יסוד תיקון עולם כלו וביסומו הגמור, והקודש שבגולה יחובר אל קודש הארץ, ו"עתידין בתי-כנסיות ובתי-מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל".

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, שמונה קבצים, קובץ ב, אות שכו = ערפלי טוהר עמ' קכה = אורות, אורות התחיה סעיף כח, עמ' עז-עח = ארץ חפץ, פרק ד, אות ד)

גלו למצרים שכינה עמהן
16

ובהיות מעלה לאומות מצד הזוהמא, אז יורדים ישראל בפשעיהם וטומאתם וישולחו עם אמם מארץ מולדתם לתחת ידי האומות אל ארץ לא להם, ועבדום וענו אותם כי שם כוחם. ומפני דביקות האם על הבנים, היא בצרה בצרתם, כמו שנאמר (ישעיה סג, ט), "בכל צרתם לו צר", והוא באור ענין הרדיה אשר נרדים בעבורה והטומאה אשר נטמאת בזוהמתן. ועוד יתבונן בענין שדרשו גלו למצרים שכינה עמהם, גלו לעילם שכינה עמהם, מה שצריך להתבונן.

(מערכת האלקות, פרק ח [הובא בשל"ה, תולדות אדם, שער הגדול אות לו])

זה שגאל הקב"ה את ישראל, פעלו ישראל בעצמן בשועתם אל האלהים מן העבודה, וכאשר פרשנו שעיקר שועתם היה מה שבצרתם לו צר כביכול. ונודע אשר בגלות מצרים היה השכינה אתם בגלות כמו שאיתא כמה פעמים בדברי חז"ל, וכן בכל גלותם. וזעקו מלב על גלות השכינה בתוך טומאת מצרים, ויכאב לבבם עד מאוד שיפדה שכינת עוזנו ממקום הטומאה. ועוד עבור ד' דברים שהיה בהם לטובה כנזכר, זכו שיפדה ה' שכינת עוזו ואותם עמה, כמאמר הכתוב (שמואל ב' ז, כג) "אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו".

(באר מים חיים, פרשת שמות, פרק ב פסוק כד)

ומאז לא פסקה ישיבה מישראל, אברהם מסר ליצחק ויצחק ליעקב ויעקב למד י"ד שנה במדרשו של שם ועבר ומסר תורתו לבניו, ויעקב אבינו ובניו ירדו למצרים ושכינה עמהם, ר"ל שישראל זכו לגילוי שכינה להתרומם מאטם ההרגל ולחזות בנועם ד'.

(ר' אברהם ישעיהו קרליץ, אמונה ובטחון, פרק ו)

ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן
19-20

אמרו חז"ל:... כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהן... ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן... אין לך אמת מגולה מזו, שהקב"ה גואל את ישראל בגאולה של "בעתה", אע"פ שאין להם זכויות לכך, כדי לקדש את שמו, שמחולל בגוים ע"י זה שבבוז ובניאוץ הם מדכאים את ישראל ללא פחד ויראה מהקב"ה.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון עמ' שמט)

"אשריך ישראל, מי כמוך, עם נושע בה'"... רק אתה נבחרת להיות עם ה', עם סגולה ועליון וקדוש, ומשום כך ישועתך, גאולתך ועזרתך מובטחות ע"י הקב"ה, וקיומך מובטח לעולם... ומזה שמיד אח"כ נאמר כאן "עם נושע בה'", אע"פ שלכאורה היה צריך לומר "עם נושע מה'" או "ע"י ה'"... - אלא נאמר כך כדי ללמד ששפלותם של ישראל היא חילול השם. וגם השכינה נדדה לגלות, כמו שנאמר (תהלים צא, טו): "...עמו אנכי בצרה". שהרי בעיני הגוים חולשת ישראל היא בהכרח חולשת הקב"ה, כביכול, ורק ע"י נצחון ישראל תוּרם קרן ה', ורק ע"י שיבת ישראל לציון ישוב הקב"ה לשם, כמו שאמרו חז"ל: שבכל מקום שגלו, שכינה עמהן... ואף כשהן עתידין ליגאל, שכינה עמהן.

(פירוש המכבי דברים פרק לג, פסוק כט, עמ' תכז)

כט. ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך והשיב לא נאמר אלא ושב מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגליות
19-22

"ושב וקבצך מכל העמים" - ה"שב" הזה מדבר על קיבוץ גלויות. הרי שתי "שיבות" גם להקב"ה: הוא ישוב אלינו ויסלח לנו, ואח"כ "ושב וקבצך...". ויש כאן שוב ענין של קידוש וחילול ישראל, הקשורים לקידוש וחילול השם. כך כתב רש"י: "היה לו לכתוב 'והֵשיב [במקום "ושב"] את שבותך'. רבותינו למדו מכאן, כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין, הכתיב גאולה [גם] לעצמו: שהוא ישוב עמהם". מפני שחילול ישראל ושפלותם היא גם חילול הקב"ה, ואין השכינה מתקדשת ומתגדלת כאשר ישראל בגלות, כי אז היכן גדולתו וכחו, כביכול?! ורק בהחזרת ישראל, ובהוכחת כחו וגדולתו, מתקדש ה'. והמקור הוא במגילה:... ואף כשהן עתידין ליגאל, שכינה עמהן. שנאמר: 'ושב ה'...'... מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגליות. וא"כ יש בזה גם ענין של חיבה ואהבה, שהקב"ה משתתף בצער בחיריו וסגולתו, והולך איתם לנחם אותם, ולהראותם שכשם שא"א שהשכינה לא תיגָאל, כך ישראל ייגָאלו.

(פירוש המכבי דברים פרק ל פסוק ג, עמ' קצג)

כך אמרו חז"ל: 'ושב ה' אלקיך את שבותך' - 'והשיב' לא נאמר, אלא 'ושב', מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגליות. והסיבה העיקרית היא, שכאשר ישראל בגולה, הקב"ה מחולל בזה שהגוים אומרים (יחזקאל לו, כ): "עם ה' אלה [ומ"מ] ומארצו יצאו". וא"כ, אם עצם הגלות הוא חילול השם, איך יעיז היהודי להישאר שם, והרי ישיבתו שם מנוגדת לתשובתו לה'?

(פירוש המכבי ישעיהו פרק א, פסוק כז, עמ' קיב)

ושב ה' אלהיך את שבותך והשיב לא נאמר אלא ושב מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגליות
20-22

ושב [וקבצך] - משורש "שוב מול את בני ישראל שנית", היינו עוד הפעם. והכי תירגם אונקלוס "ויתוב". וא"כ הוא פועל עומד לעצמו כביכול. ומזה הוציאו חז"ל דשב הראשון גם כן הוא לעצמו. משום הכי דרשו במגילה והשב לא נאמר אלא ושב מלמד שהקב"ה שב כביכול, פירוש, דדבר הלמד מסיפא דקרא דמשמעות ושב הוא לעצמו.

(העמק דבר, דברים פרק ל פסוק ג)

כתוב זה עצמו אפשר אולי לפרש, ששבות זו אינה האנשים שבי הגולה, שא"כ היה לו לכתוב כד' חז"ל ברש"י, וא"כ מה ישוב ויקבץ אחרי השיבו כבר את השבות, אלא היא תשובת הלב אל ד', ו'ושב' הראשון אינו מחובר ל'את שבותך' אלא ל'ורחמך': עם תשובתך ישוב ירחמך ושב וקבצך וכו'. והרי זהו פשוטו של גלות ד' כביכול והכתבת גאולה לעצמו, והוא מדויק בשמוש ה' את' כמו 'עם': עם תשובתך ישוב ירחמך ובזה ישוב עם שבותך, והיינו הך, ומדה זו מיוחדת לישראל, וזוהי כונת לשון ראשון שברש"י, ולשון שני: הלא אף בעליות שאר האומות מצינו תמונה זו של שיבה בקל ולא בהפעיל, ומלבד שאין בהם מדה עליונה זו הרי מצינוה גם בלא 'את' כבירמיה מ"ח (ברש"י שלפני נדפס בטעות: 'את') ואין כאן 'עם' שיצטרף לקל אלא הפעיל ממש, ועל כן נראה שיתפרש בזה בכלל חדש שיש הפעלה בתמונה קלה, והיא הפעלה שפועלת, ע"י הפעלתה על הנפעל, גם איזו פעולה גם על הפועל המפעיל, וזה משום שכל קבוץ גליות גם של אוה"ע, אע"פ שאין לומר בו מדה זו שהוא שב מגלותו כביכול, היא ג"כ פעולה מתיחסת אל הקב"ה עצמו כביכול 'כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר ואתם תלקטו וכו', ומדה זו מצינו אף בגליות שאר האומות'. ישוב היינו ישוב, ולמעלה מזה 'לבצרתם צר' שבישראל, אשר השיבה בקל אינה מחוברת עם ההפעיל אלא יש לה מובן ממשי לעצמה. ויש להרחיב ולבאר בזה בכמה צדדים.

(שיחות הרב צבי יהודה, נצבים וילך, עמ' 459-460, הערה 75)

כט. והשיב לא נאמר אלא ושב
21

"למאור" -... כי בזמן הגלות נחשך מאור הלבנה שנקראת "המאור הקטן", ונפרד אלוף ממנה, ושפחה תירש גבירתה, ולזה יצו, כי יכוין בשמן זית להאיר למאור וליחדו במכוון. גם יכוין אל המאור הגדול, כי כבר ידעת מאמרם ז"ל בפסוק "ושב ה'", ממה שלא אמר והשיב, גם מאמרם ז"ל (תענית ה) בפסוק (הושע יא, ט) "לא אבא בעיר".

(אור החיים, שמות פרק כז פסוק כ)

לצד שהמכר הוא בעוונותינו, כאומרו (ישעיה נ, א) "הן בעונותיכם נמכרתם", והעוון הוא חוב על האדם, בשעת קריעת השטר צריך לעשות חשבון החוב שעליו ולפרוע הנשאר, והוא אומרו "וחשב את שני ממכרו", השנים שנשאר הבית מכור ויתנכה לפי שיעור השנים מעונות ישראל, והעודף ישיב, על דרך אומרם ז"ל (ויק"ר כא, ה) במשפטי התשובה ותיקוניה תשובת המשקל - אם אדם נהנה מהעוון, יסגף עצמו כשיעור מה שנהנה מהחטא, ובזה יפרע חובו. וכמו כן יעשה אדון העולם כשיתקרב זמן הגאולה. והוא מאמרם ז"ל (סנהדרין צח ע"ב) שיהיו חבלי משיח, ובזה "ושב לאחוזתו", פירוש - חוזר אל הקב"ה, גם על ישראל, על דרך אומרו ושב ה' אלקיך את שבותך, ואמרו ז"ל ישיב לא נאמר אלא ושב וגו'.

(אור החיים, ויקרא פרק כה פסוק כז)

"אשריך וגו' נושע בה'" -... שהמלך נושע בתשועתו, כאומרו ושב ה' אלהיך את שבותך, ואמרו ז"ל והשיב לא נאמר אלא ושב, אשריו וכו', והוא אומרו אשריך מי כמוך שאתה עם נושע עם ה' שהוא מגן עזרך.

(אור החיים, דברים פרק לג פסוק כט)

אתו מלאכי השרת וקא מבעתו ליה אמר לפניו רבונו של עולם עלוב ושאינו עלוב מי נדחה מפני מי אמר להו שבקוהו
30-31

על דרך אומרם במסכת מגילה באותו מעשה שרצו המלאכים לדחותו לרב ששת מכנישתא מפני השכינה, עד שטען ואמר רבש"ע עלוב ושאינו עלוב מי נדחה מפני מי, ואמר להם ה' שבקוהו. והוא אומרו "והם תוכו", פירוש, וכשהם בירידה, עלובין ומעונין ובאים בטענה זו, "ישא" מעליו "מדברותיך", שהם מלאכים העומדים לשרת את פני ה' שהם הממונים על דבר כבוד שמו ולא ידחו מפניהם.

(אור החיים, דברים פרק לג פסוק ג)

ואהי להם למקדש מעט וכו' אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל וכו' ה' מעון אתה היית לנו אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות
32-34

בקדושת ביהכ"נ רמזו חז"ל בפ' בני העיר: "'ואהי להם למקדש מעט', אמר רבי יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל". ואמרינן עוד שם: "דרש רבא מאי דכתיב 'ד' מעון אתה היית לנו בדר ודר' - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות". וצריך ביאור מה הוסיף רבא על דברי ר' יצחק?... כח המקדש היה כפול, שהיה משרה קדושה בסגולה שלא בהדרגה, גם היה עוזר מאד על ההדרגה. ובבתי כנסיות הנה דרך הסגולה שלא בהדרגה הוא בהסתר גדול, על כן נקרא רק "מקדש מעט". אבל "מעון" הוא נגד מה שיש לו סגולה של סיוע בהדרגה, כמו מעון שהאדם בו תדיר, זה מוחש בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, מדבר שור דרוש לא)

ואהי להם למקדש מעט וכו' אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל וכו' עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל
32-36

כשבונים או מייסדים בית הכנסת או בית המדרש חדש באיזה מקום, נעשה מקודם שם מחיית עמלק באותו מקום. דתיכף אחר מחיית עמלק בא קדושת המקום, כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין כ ע"ב): שלוש מצוות נצטוו בכניסתן וכו' מחיית עמלק ואחר כך בנין בית המקדש... תיכף לכל "קרני רשעים אגדע", "תרוממנה קרנות צדיק" (תהלים עה, יא). ואמרו ז"ל (מגילה יז ע"ב): והיכן מתרוממת קרנם בירושלים, היינו דהרמת קרן ישראל היא מצומצמת במקום מקודש לבד בארץ ישראל ולא בהתפשטות הגורם ביטול. ובתי כנסיות ובתי מדרשות הם קדושת ארץ ישראל, כמו שאמרו ז"ל דעתידים שיקבעו בארץ ישראל. והשלוש מצוות הם תכופות יחד. וגם בבנין בית כנסת ובית מדרש חדש שהוא נקרא מקדש מעט כמו שאמרו ז"ל, נתנשא גם כן נפש אחת נשיאות מעט על דרך המנאת מלך. רק בכניסה לארץ היה זה קודם מחיית עמלק, ולעתיד לבוא יהיה הסדר כמו שאמרו (פסחים ה ע"א) לשלושה ראשון, וחשיב שמו של משיח בסוף והוא נגד ראשון דפסח דבניסן עתידין ליגאל. ולולב וסוכה הם יחד כי לעולם תכופים יחד, כריתת זרע עמלק שהוא נגד לולב כמו שאמרו (ויקרא רבה ל, ב) דמורה על ניצוח. ובנין בית המקדש דנקרא גם כן סוכת שלם. ולעולם מחיית עמלק קודמת, ולכך קדושת המקום לא פסקה דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא אף על פי שהן שוממין, מה שאין כן מלכות בית דוד פסקה לפי שעה, לפי שהיתה אז קודמת למחיית עמלק. מה שאין כן לעתיד, שמו של משיח אין לו הפסק לפי שבא אחר כך. וכן בהתנשאות מעט דמקדש מעט שבגולה, כשהמחיית עמלק היינו שורש רע וגם קדושת המקום קודמים להתנשאות קדושת הנפש, אז אין לו הפסק.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות קעו)

ה' מעון אתה היית לנו אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות
33-34

בשעה שישראל באוה"ע ועיקר השגחת הקב"ה על ישראל הוא להגין עליהם, אז בשעת מלחמת ישראל עם איזה אומה, אזי אין ההשגחה בירושלים מקום עבודה אלא בד' אמות של הלכה, שם הוא מעונתו וכדאיתא במגילה מעון אתה היית לנו גו' אלו ב"כ וב"מ. ומכל מקום עיקר השגחה בכל יום הוא במקום שנדרשים ביותר... ובאותה שעה של סנחריב היה עיקר השגחתו לפני ירושלים, ולא מצד שהיא נקראת ירושלים אלא מצד שהיה שם צרה גדולה לישראל... ואמר "ומעונתו" [תהלים עו, ג] - עיקר המעונה שלו ית' הוא "בציון", לפי הפשט משום דבציון היו ד' אמות של הלכה. והדרש היינו בכל מקום דשם שערים המצוינים בהלכה, דשמה עיקר זכות ישראל לענין מלחמתם.

(העמק דבר, ויקרא פרק כג פסוק מג)

הואי גריסנא בבי כנישתא
35

...דאין תורה אלא במקום תפילה וכמו שאמרו במגילה. כי תפילה נקרא "יראה", כמו שאמרו בברכות (ט ע"ב) על פסוק (תהלים עב, ה) "ייראוך עם שמש". ודברי תורה "שמחה", כמו שנאמר (שם יט, ט) "פקודי [ה' ישרים משמחי לב]". וזהו יחד כמו שמובא (תנא דבי אליהו רבה ריש פרק ג): אני יראתי מתוך שמחתי וכו', וכמו שאמרו (אבות ג, יז): אם אין יראה וכו', וכמו שמובא בתיקונים (תיקון י) דאורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא ואם כן אין כאן קריאה כלל.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות קפב)

תורה ותפילה צריכים שניהם ביחד לאדם, ולא גרסי אלא היכי דמצלי, וכן להיפך (ברכות ח ע"א). ואמרינן ביבמות (קט ע"ב) כל האומר אין לי אלא תורה [אפילו תורה אין לו] וכו', שעל ידי זה חס ושלום יבוא לשכוח שצריך לה' יתברך, שזהו ענין התפילה - ההכרה שהוא חסר ומבקש לה' יתברך שימלאנו. ועל ידי התורה יחשוב שהוא מלא ואז אפילו תורה אין לו. כי לא ניתנה תורה אלא לחסירים ומכירים חסרונם ומבקשים לה' יתברך שיושיעם.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות ריא)

עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל
36

בענין אקדומי וחשוכי שאמר היינו דאהני להו, קשה מה תירץ, הלא הפסוק אמר על האדמה דמשמע בארץ דוקא. דבר זה מתורץ על דרך מה שארז"ל עתידים שיקבעו בתי כנסיות שבחוץ לארץ בארץ ישראל כו', נמצא שהעומד בבית הכנסת כעומד בארץ ישראל.

(של"ה, מסכת תמיד, נר מצוה אות יג, הגהה שניה)

במס' ברכות (ח.): אמרו ליה לרבי יוחנן איכא סבי בבבל. תמה, והכתיב "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה", משמע אבל בחוצה לארץ לא, אמרי ליה: הם מקדימין ומחשיכין לבי כנשתא. אמר: היינו דאהני להו. וקשה על תירוץ זה, כי עדיין הקושיא במקומה עומדת, שהרי בפסוק זה אמר סתם "על האדמה" בלתי שום חלוקה, ומהיכן למד לומר שפסוק זה מדבר דווקא בזמן שאינן הולכים לבית הכנסת, לומר שאז דווקא ממועט? ונ"ל ע"ד שאמרו רז"ל שעתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחו"ל שיקבעו בא"י כו'. וא"כ האדמה שבכל בתי כנסיות של חו"ל זו היא האדמה של א"י, שהרי לעתיד יקבע ה' הבתי כנסיות הבנין והקרקע מכל וכל אל א"י, וא"כ ודאי האדמה ההיא אדמת קודש היא וחלק מן אדמת א"י, והמשכים והמעריב בכל יום לבתי כנסיות דומה כאילו בכל יום הוא עומד על האדמה אשר נשבע ה' לאבותם, ומקויים בו ייעוד "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם", "לכם" לא נאמר אלא "להם", פירש רש"י: מכאן לתחיים המתים מן התורה. ומה ענין זה לכאן? אלא לפי שבזמן ההוא דווקא יקבעו הבתי כנסיות שבחו"ל לא"י, ויכול להיות שזה מוסב על תחילת הפרשה שאמר "ולעבדו בכל לבבכם" - זו תפלה, כפירוש רש"י, ומדקאמר "בכל לבבכם" ש"מ שמדבר שרבים מתקבצים לבתי כנסיות להתפלל, וע"ז ייעד השכר "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה".

(כלי יקר, דברים פרק יא פסוק כא)

מו"ה יעקב שליט"א שפירא הגאב"ד ור"מ דק' וואלאזין יצ"ו... ועל דבר הרעיון להעביר חלק מהישיבה לארצנו הקדושה כמעשה ישיבת סלאבאדקא, חושב אני שראוי ג"כ לעשות הדבר במתינות, באופן שלא יוכר הדבר בעיני המסתכלים מרחוק כמו בולמוס של תחרות, שיסודו במטרות חומריות, ולד' הישועה למלא את ההבטחה הנאמנה של חז"ל: עתידין בכ"נ ובמד"ר שבחו"ל שיקבעו בא"י, במהרה בימינו אמן, בטבע ובנס.

(אגרות הראיה, כרך ד, אגרת אלף שח עמ' רלח-רלט)

למה תרצדון הרים גבננים יצתה בת קול ואמרה להם למה תרצו דין עם סיני כולכם בעלי מומים אתם אצל סיני וכו' או גבן או דק
38-40

וכמו שאמרו (אבות א, א): משה קבל תורה מסיני, ולא אמרו "על סיני", אלא לפי שמשה לרוב ענותנותו חשב את עצמו לשפל אנשים, לומר "מה אני שתינתן תורה על ידי", אך כאשר שמע דבר ה' "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה" (שמות ג, יב), אז נקט בלביה למה דווקא על ההר הזה, וכי אין בעולם הרים גבוהים ממנו? אלא שכך מדתו של הקב"ה, שבוחר ביותר בשפלים לשכון את דכא ושפל רוח, הנה מאז שוב לא היה משה מסרב בשליחתו, והיה מקבל עליו שתינתן התורה על ידו. לכך נאמר משה קבל תורה מסיני, כי מן סיני למד זה שהוא ראוי לקבל התורה יותר מזולתו. וזה שאמרו רז"ל על פסוק למה תרצדון הרים גבנונים - כולכם בעלי מומין אצל הר סיני, כמה דאת אמר או גבן או דק. ומה מום מצא באותן הרים, או מה ענין גבן להרים, כי גבן הוא מום שבעינים? אלא שרמז כאן שרום לב הוא מום גדול בתורת ה', והרים אלו, להיותם גבוהים, מום בם. וכנגד זה באדם, עינים רמות הוא מום שבעין. לכך מביא ראיה מן או גבן. ועל כן אין הרים אלו מתיחסים אל ישראל, כי אם הר סיני, ועליו ירד ה' מתחילה, כי בזה הורה להם שהקב"ה שוכן את דכא ביותר, ויקחו ראיה מכאן ש"לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט", וע"כ המה נאים לתורה ותורה נאה להם. לכך נאמר ה' מסיני בא.

(כלי יקר, דברים פרק לג פסוק ב)

כולכם בעלי מומים אתם אצל סיני
39

כתיב "ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר", ואמרו ז"ל: "ויחן" - כאיש אחד בלב אחד... דהנה כתיב (תהלים סח) "ההר חמד אלקים לשבתו", משמע שיש להר סיני מעלה מיוחדת שאין לזולתו, והוא עפ"י אמרם ז"ל למה תרצדון הרים גבנונים - כולכם בעלי מומין אצל סיני, שכולם היו בעלי הרגש ויש בעיני עצמם, וסיני היה שפל ברך. ובודאי אין הפירוש לגוף חומר ההרים, אלא שיש לכל הר שר מיוחד... והם היתה מהותם בעלי הרגש ויש, ולהיפוך היה השר של הר סיני. ובאשר הכח הרוחני השורר על מקום זה כך היתה מדתו, נכנסה מדה זו בלב החונים שמה בצד מה.

(שם משמואל, פרשת בהר, שנת תרע"ג, עמ' שלט)

בש"ס מגילה הרים גבנונים כולכם בעלי מומין אתם אצל סיני. הענין דשבועות הוא אירוסין שהקב"ה אירס את ישראל, ובקדושין צריכה האשה לבטל דעתה ולעשות עצמה הפקר לגבי בעלה, שעי"ז בעלה קונה אותה כמ"ש הר"ן (נדרים ל ע"א), וזו היתה מעלת ישראל שזכו לתוה"ק. וזה שאמר כולכם בעלי מומין כו', כיון שאתם חשובים יש בעיניכם, א"כ אין זו כוונת ירידת ה' להר סיני כיון שאתם ההיפוך.

(שם משמואל, פרשת במדבר, שבועות, שנת תר"ע, עמ' מה)

ובמדרש (שמות רבה פרשה ב) דסנה משל על ישראל... דכמו הסנה שפל מכל האילנות כן היו ישראל שפלים וירודים למצרים. ויש לפרש שפלים בעיני עצמם, וע"כ אף שהיה אותו הדור במצב רע מאוד ובמ"ט שערי טומאה, מ"מ זכו לגאולה מה' יתברך, כמ"ש "אני את דכא אשכון"... "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך", היינו מראה הסנה שמוֹרה בשביל שפלות ישראל בעיני עצמם כמוהם כמוך, בשביל ענין זה אנכי שלחתיך... ועוד זאת "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" אף שהוא שפל שבהרים, וכבש"ס מגילה כולכם בעלי מומים אתם אצל סיני, כי מחמת שפלותו זכה לכל אלה.

(שם משמואל, פרשת שמות, שנת תרפ"ג, עמ' נט)

האי מאן דיהיר בעל מום הוא
40

ויש עוד לומר עפ"י דברי הש"ס מגילה האי מאן דיהיר בעל מום הוא. והנה במתן תורה נעשו כולם כאיש אחד בלב אחד. וזאת מובן שא"א להיות כאיש אחד בלב אחד אלא כשכל אחד מבטל את עצמו ואת דעתו לדעת חברו, ורואה את זולתו יותר במעלה ממנו, היפוך המתיהר, דהמתיהר לעולם דעתו להיות בראש ושזולתו יבטל את דעתו אליו, וזה שורש פורה ראש ולענה של כל המחלוקות ופירוד לבבות. ומוכרח שישראל אז היו נכנעין ושבורי לב בעצמם היפוך היהירות, וא"כ הרי נרפאו מן המום הרוחני. ומ"מ אף שהמום הרוחני נתרפא, אין רפואת הרוחני פועל על רפואת הגוף הגשמי, כמו שרואים בחוש שיש בני אדם שבורי לב ונדכאים מאד והם בעלי מומים, כי זה בא בפ"ע וזה בא בפ"ע. אך במתן תורה שהחלק הגשמי שבאדם היה בטל לחלק הרוחני, והקדימו נעשה לנשמע, רז שמלאכי השרת משתמשין בו, כי הגשמי צריך להכינו, והשמיעה שהיא קבלת הדברים היא לעולם הכנה והכשרה לעשייה, אבל מלאכים שהם רוחניים, עומדים תמיד מוכנים לקיים שליחותם ואין שייכת להם הכנה, על כן לעולם מקדימין עשייה לשמיעה. וע"כ ישראל שהיו אז בבחי' התפשטות הגשמיות, והיו כאילו היו רוחניים לבד שהגשמיות היתה בטלה בתכלית לרוחניות, ע"כ רפואת הרוחניות פעלה נמי על הגשמיות ונתרפאו גם מן המום הגשמי.

(שם משמואל, פרשת במדבר, שבועות, שנת תרע"ו, עמ' פה)

במדרש רבה: א"ר אחא בוא וראה שש מעלות היו לכסא של שלמה, מנין שנאמר "שש מעלות לכסא", ובפרשה זו כתובים ששה דברים בלא תעשה, ואלו הן... ו"לא תזבח לה' אלקיך שור ושה" וגו' הרי ששה, והיה הכרוז עומד לפני כסאו של שלמה, כיון שהי' עולה מעלה הראשונה היה כורז "לא תטה משפט"... ששית לא תזבח וגו'... יש ליתן טעם הכורז ששה לאוין הללו, אף דלכאורה שני הלאוין האחרונים אינם שייכים למלך... הלאו האחרון הקרבת בעל מום, וידוע מאמרם ז"ל האי מאן דיהיר בע"מ הוא, והוא רמז נכון למלך "לבלתי רום לבבו" שעם רום הלב אי אפשר להיות בטל וכנ"ל.

(שם משמואל, פרשת שופטים, שנת תרע"ה, עמ' קיח)

ונראה עוד לומר דאף שהחושים הם חמשה במספר, מ"מ יש חוש הכולל שממנו מתעוררים ומסתעפין כל החושים, ויש לומר שכנגדם הם ששה לאוין הנפרטים בפרשה... הלאו הששי "לא תזבח וגו' אשר יהיה בו מום", ובאדם הפרטי הוא האי מאן דיהיר בע"מ הוא, וגסות הרוח כוללת קלקול כל החושים כולם, והיא לעומת החוש הששי שכולל כל החושים כנ"ל.

(שם משמואל, פרשת שופטים, שנת תרע"ו, עמ' קכא-קכב)

יש באדם חמש הרגשות, ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש. ובר' חיים ויטאל, שהם חמשה שערי הלב, היינו שמובילים את ההרגשה ללב. וכבר הגדנו [בפ' שופטים שנת תרע"ו] שיש כח ששי אשר ממנו תוצאות כל חמש ההרגשות והוא כולל את כולם, וכנגד ששה כחות אלה הם ששת הלאוין שבריש פ' שופטים שהם מקלקלים את חמשת שערי הלב, והלאו הששי הוא "לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום", רמז למה שאמרו ז"ל האי מאן דיהיר בע"מ הוא. וכמו הכח הששי שממנו תוצאות כל חמש ההרגשות והוא כולל הכל, כן נמי גסות הרוח היא כוללת הכל, וכל תנועה וכל מדה ומדה צריכה נקיון מגסות הרוח, עיי"ש.

(שם משמואל, מועדים, ראש השנה, שנת תרע"ז, יום ב', עמ' נ-נא)

כתיב "וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן" שהוא לשון התגלות אור... ומשמע שאיננו דיבור אלא שהיה מגלה לפניהם האור הצפון בתורה, ומי שיש לו מוח בקדקדו היה צריך להתרגש ולהתפעל ולהשתוקק אלי'. אך מי שמגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה הסבו פניהם ממנה, למשל מי שעיניו טרוטות אינו יכול להסתכל באור השמש והוא כמסתיר פניו ממנה. כן נמי הם לפי גסות רוחם היה נדמה לפניהם כהר גבוה וקשה וכמשא כבד יכבד מהם... עשו וישמעאל גסות הרוח שבהם לא נתנה להם להטות שכם לסבול, וע"כ מעט וניצוץ טוב שהיה בהם מתולדה נפרד מהם ונדבק באור הזריחה, כי החלק נדבק בכלל, כטבע האש הנמשכת למעלה, ונשארו ריק מכל טוב. ומעתה מובן שאין כאן חשש של הסתפקות בהם ח"ו, אלא אדרבה לגלות מהותם גסות רוחם וזדון לבם, ולשאוב מהם את מעט הטוב שהיה בהם מתולדה. וזהו הענין שבזוה"ק (פ' בלק) מהמתנות שנתנו כולם לישראל שהפירוש מעט טוב שהיה בהם מתולדה, וכל זה גרמה להם גסות הרוח שהיתה בהם. ע"כ יסד הפייטן שמצאם כולם בעלי מומים, כאמרם ז"ל האי מאן דיהיר בעל מום הוא.

(שם משמואל, מועדים, שמיני עצרת ושמחת תורה, שנת תר"פ, שמחת תורה, עמ' רנג-רנד)

בנקודה הקטנותית של האדם, יש כל הטוב בצמצום, כמו שישנו בהרחבה במרחב ההתפשטות הנשמתית העליונה שלו. וכשהאדם מקטין עצמו, ומתמלא ענוה, הרי הוא מתקרב יותר לעצמיותו הנקודתית, ומרכז נשמתו מתגלה אליו בכל הוד תפארתו, ומתוך אספקלריתו יראה את כל ההוד העליון הנמצא בנשמתו בעצמיותה הגדולה לאין חקר. ומאן דאיהו זעיר איהו רב. הגאוה מסיחה את הדעת מהנקודה המרכזית המצומצמה של הנשמה, ומתוך שאין לו מרכז וקיבוץ של האוצר הרוחני בעושר שלימותו, הרי הוא בעל מום, רק שברי שברים של רוח מתגלים בקרבו, ולאורה העליונה של הנשמה לא יוכל לבוא. והרי הוא מחוסר ערך, משוקע בקטנות עצמית לאין מרפא, והדמיון הפראי ילהטנו להיחשב לגדול ומעולה, בעת שהוא מלא חסרון ופחיתות. מאן דאיהו רב איהו זעיר. מרכזה של הנשמה, מקור הענוה, הרי הוא הכוכב המזהיר למשכילים את זוהר הרקיע, שהוא ההיקף העליון של הנשמה העליונה בהתרחבותה המוחלטת.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, שמונה קבצים, קובץ ב אות שכה)

הנכנס על מנת שלא לעשות קפנדריא מותר לעשותו קפנדריא וכו' הנכנס לבית הכנסת להתפלל מותר לעשותו קפנדריא
42-43

זהו מה שרמזו יחזקאל באומרו על זה הענין עצמו "ובבוא הנשיא דרך אולם השער יבא ובדרכו יצא, ובבוא עם הארץ בחגים ובמועדים וגו' לא יצא דרך השער אשר בא בו כי נכחו יצא". ועם היות שפשוטן של מקראות אלו בא ללמד על האופן אשר יתנהגו לשם בתת כבוד והדר אל הבית הגדול והקדוש ההוא, כי לזה יאות שהעם הבאים בשערים ההמה יעשו שם קפנדריא של הידור, והוא שהנכנסים דרך שער צפון יצאו דרך שער נגב בהפך, כדי שירבו העם היוצאים והנכנסים בכל הפאות, ויתפרסם כי אל המקום ההוא ידרשו ה' כולם, מה שלא יהיה כן אם נתן רשות שיצאו ויבאו בשער אחד. וכן אמר רבי חלבו אמר רב הונא הנכנס לבית הכנסת להתפלל מצוה לעשות קפנדריא שנאמר ובבוא עם הארץ בחגים ובמועדים וגו'. אמנם התיר לנשיא מחומרת ענין זה, כי חלק לו ה' יתברך מכבודו, אלא אם היה הנשיא בתוכם, כי אז בבואם יבא בצאתם יצאו יחד דרך הקפנדריא, כנזכר, כי גם לו יהיה כבוד, על דרך "ברב עם הדרת מלך" (משלי יד). האמנה, כי כשכוון שם או בבית הכנסת לעשות כך כדי לקצר את הדרך, הוא אסור כי לא לכבוד הוא לו, כי אם בזיון, וגם שנינו שם בפרק הרואה (ברכות סב): לא יכנס אדם להר הבית במקלו ומנעלו ובאפונדתו וכו' ואל יעשנה קפנדריא, ואמר מאי קפנדריא, כמאן דאמר אדמקיפנא אהדר ואעול בהא. אבל אם נכנס להתפלל, לא לכוונה אחרת, ואחר כך נתחדש לו צורך ללכת אל מקום קרוב אל הפתח הנכח אשר נכנס בו, אז מותר לצאת בו ולקצר את הדרך, והיינו דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הנכנס לבית הכנסת על מנת שלא לעשות קפנדריא מותר לעשות קפנדריא. והרי יש בדבר הזה שלשה דינים: מצוה, אסור, מותר. והכל בתורת טעמא.
והנה אף על פי שכל זה נכון ודרך ארץ, הנה מכל מקום לא ימנע מלרמוז עוד אל הענין השכלי, אשר אמרנו מדברי הלמודים, וזה כי יציאת הנשיא בדרך אשר בא בו, הוא רמז גדול כי דרך הנשיא והגבר הוקם על המושכלות, שיתקיימו לו שם הדעות והאמונות הנכונות אשר קנה עד הנה, לא שיתחדשו לו שם, כמו שאמר (חגיגה יד) בנכנסים לפרדס: רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום, והוא יציאת נשיא אלהים בדרך אשר בא בו באמת. אמנם אנשי עם הארץ לא יצאו בדרך ההוא אשר באו, כי אם במקביל לו, לפי ששם יתחדשו להם דעות הפכיות ואמונות חדשות אשר לא שערום ראשונה, ולזה נדחו ויצאו.

(עקידת יצחק, שער קב, דף צו ע"ב-ע"ג במהד' תרמ"ג)

ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים חל להיות בתוך השבת מקדימין לשעבר וכו' באחד באדר משמיעין על השקלים (כט:) דלא כרבן שמעון בן גמליאל דאי רבן שמעון בן גמליאל האמר שתי שבתות
48-כט:

באחד באדר משמיעין על השקלים, והוא להכין השקלים הנצרכים באחד בניסן לתרום התרומה. ויש להבין למה הקדימו כולי האי, ובש"ס ע"ז (ה ע"ב) דהא דשואלין ודורשין שלשים יום קודם החג משום קרבן הוא, דאנן דשכיחי מומין דפסלי אפילו בדוקין שבעין בעינן תלתין יומין, אבל להכין מחצית השקל שאין כאן דבר הפוסל בו למה לן כולי האי? ובש"ס מגילה הקשה הש"ס מכאן לרשב"ג דאמר דקודם החג סגי בשתי שבתות, ומשני כיון דאמר מר בחמשה עשר בו שולחנות יושבין במדינה וכו' משום שולחנות מקדימינן, הרי דהקדמה זו היא כעין הקדמה דקודם החג, והרי אין כאן דבר הפוסל בו...
ענין השקלים לקרבנות ציבור - לאחד רצון ונפש כל קהל עדת ישראל בעבודת הקרבנות, וזוהי מצות מחצית השקל שהוא עשר גרה רומז לכל כחות הנפש, השכל שבמוח והמדות שבלב, שבכל איש ואיש לעשות הסכמה בכל כחות נפשו בעבודה... התאספות כל קהל עדת ישראל ע"י צירוף כל השקלים יחד מתיחסת ללב שאין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים...
ולפי האמור יובן הא דבאחד באדר משמיעין על השקלים, ולא עוד אלא שמקדימין וקורין פרשת שקלים בשבת הקודם, דהנה כבר אמרנו דאדר הוא מלשון אדיר או מים אדירים שהוא לשון חיזוק, והיינו שהזמן מסייע לאדם להתחזק בכל כחות הנפש ובפנימיותו, כי התחזקות האדם הוא מחמת הכח הפנימי שלו שהיא הנשמה... ויש לומר עוד דמזל חודש זה הוא דגים שהמים מכסים עליהם ואין עין הרע שולטת עליהם, הרי שמהות חודש זה פנימית, ע"כ אז משמיעין על השקלים להתחזק בהתאספות כל כחות נפשו, ומקדימין לשבת כי שבת הוא יומא דנשמתא, ופנימיות ישראל שבאמצעות השבת ניתנת היכולת לאדם להתאחד בכל כחות נפשו ולהיות נעשים כולם כאיש אחד כנ"ל. ולפי"ז מובן שההקדמה חודש ימים לאו להכין בגשמיות את מחצית השקל כסף, אלא להכין נמי את הלבבות, שיהיו מוכנים לענין רם ונשא זה, וכולי האי ואולי. והא דבש"ס מגילה דהקשו לרשב"ג דבחג די שתי שבתות, היינו דכל חג דצריכין לקרבן דפוסל בהם מום בדוקין שבעין ובניב שפתים דהוא נמי רמז על אדם המקריב כידוע בספרים, ומ"מ סגי ליה בשתי שבתות, ה"נ בנידון דידן.

(שם משמואל, פרשת משפטים ושקלים, שנת תרע"ד, עמ' כב-כו)

בפרשת שקלים
48-49

על דרך האמת שארבע הפרשיות הן לעומת ד' אותיות הוי', ופרשת שקלים נגד היו"ד שהיא סוד המחשבה, וכאמרם ז"ל (בראשית רבה פ"א) ישראל עלו במחשבה, ובפרשת שקלים מעוררים את הבחירה.

(שם משמואל, פרשת משפטים ושקלים, שנת תרע"ה, עמ' לד)

בפרשת שקלים וכו' בשניה זכור
48-49

לגרש את עמלק מלב האדם, אין עצה כי אם להתחיל בתשוקות הקדושה, כי באם ימתין עד שיגרש מקודם האהבה הטמאה, יהיה ביני ביני הלב פנוי מתשוקה, וזה אי אפשר... ואין עצה אלא להכניס בלבו בכח תשוקה קדושה ונייחא בעבודה, וזה עצמו דוחה ומגרש את התשוקה הטמאה [עיין בשמו לעיל ו ע"א]... ולפי"ז י"ל שהיינו הך דשקלים קודמין לזכור, דענין שקלים הוא התעוררות אהבה בישראל לאביהן שבשמים, כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה ברמז מטבע של אש שהוא אהבה רבה רשפיה רשפי אש שלהבתיה, וישראל משיגים נייחא מהארת הקדושה, ונתקיים "בהניח" ואח"כ "תמחה" וגו'...
ועוד יש לומר בטעם הקדמת פרשת שקלים לזכור, עפ"י דברי הש"ס (ריש ר"ה) דלמלכי ישראל מניסן מנינן, והטעם פשוט כי מלך ישראל הוא מרכבה למלכות שמים כנ"ל, ומלכות שמים נתגלה בעולם בניסן... וכמו מלכות שמים שמניסן מנינן כן מלכי ישראל. והנה בש"ס שם מת באדר ועמד אחר תחתיו בניסן אין מונין לו אלא מניסן פשיטא לא צריכא אלא דאימנו עלי' מאדר. ועדיין אינו מובן מה היה ס"ד דבודאי הסברא החיצונה נותנת לחשוב משעת משיחה או מינוי שבמקום משיחה, דאל"ה למה לי משיחה או מינוי כלל... יש לומר במצות מינוי המלך שכיון שקבלו עליהם ונמנו השרים למניתו חשוב כאלו קיימו בו מצות מינוי המלך, ע"כ היה ס"ד דנמנה ליה מעת שנמנו עליו למנותו. אך באמת אין הדבר כן, דאף דבפנימיות נוכל לחשבו מאז למלך, מ"מ כדי למנות לו צריכין שיהיה נמשח או נתמנה בפועל. והנה אמרו ז"ל: שלש מצוות נצטוו ישראל, למנות להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק. נמי נאמר, דלמחות זרעו של עמלק בפועל צריכין נמי שיהיה מלך בפועל ולא חלה המצוה משעה דאימנו עליה אלא מיום שעמד בפועל, אך למחייה פנימית די למלוכה פנימית, והיינו דקב"ה נקרא מלך ישראל ולדידיה מניסן מנינן... ובכל שנה ושנה בניסן שישראל מתחילין בעבודה מחדש הו"ל כאילו ממליכין עליהם מחדש את הקב"ה. ובאדר שמשמיעין על השקלים כדי לחדש ולהביא קרבן מתרומה חדשה, זה הו"ל דוגמת מלך ישראל דאימנו עליה מאדר ואין מונין לו אלא מניסן. אך בענין מחיית עמלק הפנימית מלב ישראל שצריכין נמי למנות עליהם מלך ברישא, דהיינו קב"ה מלך ישראל, משעה שהשמיעו על השקלים מחשבין משעה דאימנו עליה היינו מאדר. וע"כ מקדימין שקלים דהוא כעין מינוי המלך ברישא, והדר למחות זרעו של עמלק, זה פרשת זכור.

(שם משמואל, פרשת תצוה וזכור שנת תרע"ד, עמ' קלא-קלג)

בפרשת שקלים וכו' בשניה זכור בשלישית פרה אדומה ברביעית החדש
48-50

וכבר אמרנו שארבע פרשיות אלו מקבילות לד' אותיות הוי' ב"ה. שקלים לאות יו"ד שהוא ראשית הגלוי ואז באה ההארה לישראל מראשית הגלוי, וברעיא מהימנא (פ' תשא) המדבר מהשקלים אמר: אבנא למשקל ביה דא יו"ד... זכור לאות וא"ו, כי עמלק הוא תכלית השקר, כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעמלק הוא היפוך יעקב שמדתו אמת, ובזוה"ק (ח"ג ב.): "ונתתם לי אות אמת" - דא אות וא"ו, וע"כ זכור שהוא מחיית עמלק שהוא השקר בא ההארה מאות וא"ו אות אמת. פרה וחודש הם שתי ה"הין, וכבמדרש (שמות רבה פ' יט): משל לשתי מטרונות דומות שהיו מהלכות. וא"כ בד' פרשיות אלו באה ממעלה הארה מד' אותיות הוי', כעין שבאלול נפתחו י"ג מכילין דרחמי.

(שם משמואל, פרשת משפטים ושקלים, שנת תרע"ח, עמ' נא-נב)

כט. ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים חל להיות בתוך השבת מקדימין לשעבר
48-49

...שענין שקלים לעשות כולם אגודה אחת לעשות רצונו יתברך בלב שלם [ראה בשמו לעיל יג ע"ב]... ובשבת שהוא יום השביעי שנפתחה הפנימיות שב לכלל ישראל רזא דאחד, ע"כ "כאילו כל מלאכתך עשויה". וזה עצמו מעוררין ע"י השקלים... ובזה יובן הטעם שמקדימים וקורין פרשת שקלים בשבת שלפני ר"ח אדר ולא סגיא ליה בר"ח, כי שבת בלא"ה רזא דאחד ונפתחה הפנימיות וכל ישראל באין לחסות בצל כנפי כנסת ישראל, על כן אז הוא הזמן להתחיל בשקלים.

(שם משמואל, פרשת משפטים ושקלים, שנת תרע"ב, עמ' יב)

חל להיות בתוך השבת מקדימין לשעבר
49

י"ל דבכניסת שבת שישראל מקבלים עליהם לשבות ביום השבת ומשליכין מעליהם טרדת הפרנסה וטורח המלאכה זוכין לקדושה עליונה למעלה מהטבע, כמו כל מהות שבת שהיא שביתת הטבע שהטבע מחייב שיום ולילה לא ישבותו... ובאשר זוכין לקדושה עליונה שלמעלה מהטבע נעשים נמי למעלה מהזמן.... שקלים הם כופר נפש, וכתיב בהו "לכפר על נפשותיכם". ודקדק כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הלא אין כפרה אלא בדם? אך יש לומר לפי דרכנו, שמאחר שהתעוררו ליעשות כולם אגודה אחת לנדב לעבודת הקרבנות, שוב נחשבו כל הקרבנות של כל השנה וכל הכפרה שתסתעף מהם למפרע, באשר ישראל הם למעלה מן הזמן... מה שקורין פרשת שקלים בשבת שקודם ר"ח אדר, ולא די לקרות בר"ח כמו שמשמיעין על השקלים בזמן המקדש בר"ח, כי בגלות שהטבע מושל ביותר אין די בר"ח שהוא בטבע חידוש ירח והענין הפנימי שבו סתום וחתום ויצא לאור עולם יחד עם היציאה מן הגלות, שאז יהיה יו"ט של ר"ח בשלימות... ע"כ צריכין להסתייע משבת שהיא למעלה מהטבע ומהזמן, והיא במעלתה בגלות כמו בזמן שביהמ"ק קיים.

(שם משמואל, פרשת ויקהל ושקלים, שנת תרע"ו, עמ' רצז-רצח)

והנה הסתרת עמלק למטה היא התנגדות לתורה ועבודה, תורה היא שכל ישר ועבודה היא התפעלות והתרגשות הלב... בימי מרדכי ואסתר אחר מחיית עמלק זכו ישראל לתורה ועבודה... ונראה דבכל שנה נמי דבקריאת הפרשה שהיא מחיית עמלק כבפסיקתא (הובא בילקוט שמעוני סו"פ תצא): הוו מזכירין שמו מלמטה ואני מוחה שמו מלמעלה, זוכין ישראל לתורה ועבודה, תורה בפורים כמו אז שהדור קבלוה בימי אחשורוש, כן בכל שנה מתגלים אורות גדולים בפורים, וזהו ענין שם "מגילה", התגלות הנעלם כמו שאיתא בספה"ק, ועבודה בניסן שהוא חודש עבודה כמ"ש (שמות יג) "ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה". וזה זוכין מחמת מחיית עמלק שקדמה, ואף דמקמי מרדכי ואסתר היתה העבודה בחודש הזה, לא תברא, דלמעלה הוא למעלה מהזמן...
ולפי האמור יש לפרש הא דמקדימין וקורין זכור לשבת שלפני הפורים, דמחמת הקריאה דזכור בשבת שלפני הפורים זוכין אח"כ בפורים להארות התורה, וכמו דשבת הוא יומא דנשמתא שהוא השכל ושע"כ שבת יעשה כולו תורה, ומחמת הקריאה בפורים זוכין אח"כ בניסן להעבודה, וע"כ אפילו כשחל פורים בשבת מקדימין לשבת שלפניו, שבשעת הקריאה היא שעת המחיי' כנ"ל, וכמו אז שהמלחמה היתה יום קודם ליום המנוחה ולא בהדי הדדי קאתי, וע"כ מקדימין לשבת שלפני'.

(שם משמואל, פרשת צו ופרשת זכור תרע"ו, עמ' פב-פג)

חל להיות בתוך השבת מקדימין לשעבר וכו' באחד באדר משמיעין על השקלים
49-51

...בניסן, שלאתערותא דלתתא באהבה צריך שתקדם לה אתערותא דלעילא והוא חודש אדר, והוא מלשון חוזק מלשון "מים אדירים"... והוראת לשון אדר הוא חוזק, והגבהת הלב בדרכי ה'... וזה נותנין מן השמים בלב ישראל בחודש אדר... להתעוררות דלעילא בחודש אדר צריכין לעשות לו פועל דמיוני, והיינו הך שמשמיעין על השקלים וקריאת הפרשה, שהשקלים לקרבנות ציבור הוא קשר אהבה כנ"ל, והשקלים בעצמם מורין על אהבה שהם של כסף שרומז לאהבה מלשון "נכסוף נכספתי"... יש ליתן טעם שקורין הפרשה בשבת שלפני ר"ח ולא די שיקראו בר"ח... ששבת איננו זמן כניעת הנפש ולהיות נבזה בעיניו נמאס אלא לגבה לב בדרכי ה' ויתלהב באהבה ויתענג על ה'... וע"כ אז הזמן דוקא להתחיל לעשות פועל דמיוני לאהבה ע"י קריאת הפרשה, ולא בר"ח שהוא ממועדי הכנעה שאינו ענין לשקלים.
עוד יש לומר טעם על הקדמת קריאת הפרשה ביום השבת. דהנה בירושלמי נתנו טעם על מצות השקלים, ויש שנתנו טעם בשביל חטא העגל לפי שחטאו בשש שעות או בחצי היום, ויש שנתנו טעם על מכירת יוסף... ונראה דשבת ור"ח הם תקונים לשניהם, שבת היא תיקון לחטא מכירת יוסף, דמוסף שבת הוא יוסף כנודע, ור"ח הוא תיקון על חטא העגל שחטא העגל היה פגם בר"ח, ולולא חטא העגל היה יו"ט של ר"ח בשלמות... העגל היה קיצוץ בנטיעות שחשבו להמשיך שלא ע"י מדתו של דוד המלך ע"ה, אלא שמטו אחד מטטרמולין פני שור מהשמאל... וע"כ כל עוד שלא נתנקו מחטא זה לגמרי דכתיב "ביום פקדי" לא זכו ביו"ט של ר"ח יו"ט של דוד המלך ע"ה בשלימות עד לעתיד. ומובן אשר יו"ט של ר"ח כמו שהוא עתה נמי יש בו קצת תיקון חטא העגל. על כן משמיעין בר"ח בע"פ, לעומת תורה שבע"פ, מדתו של דוד, דפה מלכות קרינן לה, ומקדימין וקורין בתורה שבכתב בשבת, לכפר על שני החטאים האלה.

(שם משמואל, פרשת פקודי, שנת תרע"ג, פרשת שקלים, עמ' שלו-שלז)


בשניה זכור
49

עמלק... היה שלם בכל שלש בחינות, מחשבה דיבור ומעשה לרע [עיין בשמו לעיל ז ע"א]... ובשבת שקודם פורים קורין פרשת זכור, זכור הוא בפה, לא תשכח בלב [לעיל יח ע"א], וזהו נגד כח המחשבה וכח הדיבור, ובאשר שבת היא יומא דנשמתא זוכין להתיש כח עמלק גם בכחו שבמחשבה, והנה נמחה שמו מכל ג' בחינות אלה מחשבה דיבור ומעשה, וע"כ מקדימין וקורין פרשת זכור קודם פורים.

(שם משמואל, פרשת תצוה וזכור, שנת תרע"ב, עמ' קטז-קיח)

יש ליתן טעם מה שמקדימין וקורין זכור בשבת שלפני פורים ולא סגי הקריאה בפורים עצמה, אף להסוברים בש"ס הנ"ל [לקמן ל ע"א] דלא מצריכין להקדים היכי דחל בשבת עצמה ולא איכפת להו הא דזכירה ועשייה בהדי הדדי, א"כ למה לא סגי ליה הקריאה בפורים עצמו?... עמלק ימ"ש היה הולך נגד הכוונה האלקית ורצה לקלקל כל הענין האלקי, שנתגדל כבוד שמו יתברך ביציאת מצרים ע"י האותות והמופתים ו"שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת" וגו', ועמלק רצה לבטל זה. נוסף לזה עשה לנו רעה גדולה, שהקרה אותנו בפני אחרים והסיר פחד ישראל מן האומות, וזו רעה גדולה בגשמיות נוסף על עיקר הדבר שקלקל ברוחניות, שבלעדיו היה נגמר כל התיקון בעת מתן תורה כמו שאיתא בספרים, ובסיבתו אנו סובלין כ"כ עד ימות המשיח במהרה בימינו. ובמצוה לעורר בקרבנו את השנאה והאיבה לעמלק, היתה יכולה להתערב גם שנאה על מה שעשה לנו בגשמיות. לזה תקנו לנו חז"ל להקדים בשבת שהוא זמן רצון ואהבה, שכל איש משליך ממנו חשבנותיו הגשמיים ודבקים בה' יתברך באהבה, למען תהיה השנאה והאיבה בעמלק רק על טהרת הקודש לבדו שהיה רוצה לקלקל זו האהבה, ויותר ממה שעשה לנו עשה לו ית"ש.

(שם משמואל, פרשת צו וזכור, שנת תרע"ג, עמ' סו-סז)

כט. בשלישית פרה אדומה ברביעית החדש הזה לכם
49-50

וי"ל שזהו ענין סמיכת פרשת פרה לפרשת החודש, דהנה במצרים היו ישראל במ"ט שערי טומאה ומ"מ נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם, והנה זה היה קירוב בלתי ריחוק, ימין מקרבת בלתי שמאל דוחה... והנה פרה היא הטהרה קודם לפסח, זה מורה שלדורות זוכין לפסח כמסת ההכנה והטהרה דמקודם. וזהו ענין סמיכת פרה לחודש בלי הפסקה בינתיים.

(שם משמואל, פרשת שמיני ופרה, שנת תרפ"א, עמ' רו)

ברביעית החדש הזה לכם
50

לגדל ולחזק זה הענין הנפלא, הנה הוא יתעלה ראה לקבוע לו מסמרות, במה שנתן לאומה הזאת זמן קבוע ומיוחד להתחלת הסדר המעולה הלזה, באומרו החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה, כי הכוונה כולה בשיהיה להם סימן קבוע שיהיה תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים, שהוא ראש לכל האותות והמופתים הנעשים בסדר ההוא המופלא, והוא הסדר הנתן להם לבדם להתנהל בכל מעשיהם במקום סדרי בראשית, אשר בהם יתפרסם העולם בכללו בענין ההנהגה הכוללת. וכמה נפלאו בזה דברי חז"ל במסכת שבת פרק ר' עקיבא (פז ע"ב) ובסדר עולם, במה שאמרו שיום זה הנזכר בכאן נטל עשר עטרות כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם... והכוונה בכל זה לומר כי די באלו העשרה המאמרות התוריות, להנהיג העולם, באותה הנהגה המיוחדת לבעלי התורה ושומרי משמרתה, כמו שעשרה מאמרות הבריאה נהגוה לפי הענין הטבעי. ולכל זה הענין הנפלא הוקבעה פרשה זו בכל שנה לקרות אותה בצבור בספר בפני עצמו בזמנה, בכלל פרשיות כיוצא בה... כי הוא עיקר שההבדל אשר בין ישראל להעכו"ם תלוי בה.

(עקידת יצחק, שמות, שער לח, דף נד ע"ב-נה ע"ב במהד' תרמ"ג)

באחד באדר משמיעין על השקלים
51

נוסיף לקח בטעם מחצית שקל, שיורה על קדושת הגוף, שנתקדש גם כן גופנו, כי לא נבראנו רק לעבוד את ה' בקיום התורה ומצותיה, ולהיותינו תמיד דביקים בה' אלהינו. ואלו אפשר לאדם לחיות בלא אכילה ושתיה מה טוב היה, רק לא נתנה תורה למלאכי השרת, ומכל מקום די לו להשתמש בהכרחיים כדי חייו... ומחצית השקל הוא השיעור המצומצם צורך אדם בימי החול, שמחויב לצמצם, ועולה ביומי דחול לכל חודש וחודש מחצית השקל, לפי זה החשבון המבואר במשנה במסכת פאה (פ"ח מ"ז): אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מד' סאין בסלע. כ"ד קבין הם כ"ד מעין, חצי קב ליום, ובפת אפוי רביעית הקב, עיין במשנה בהמפרשים. הרי חצי סלע י"ב קבין מ"ח סעודות, שהם כ"ד יומין דחול של כל חודש וחודש. ומה שחושבין לימי החודש, לפי שכל חודש מחדשי השנה הוא ענין בפני עצמו. ורמז לדבר "זה יתנו", "זה" עולה י"ב כי"ב חדשי השנה. וכן תמצא ענין מצוה זו שהוא חודש ימים, דבאחד באדר משמיעין על השקלים, ובאחד בניסן תורמין על החדש. ובמחשבה זו יתקדש האדם אף ההכרחי שאוכל בימי החול, שיהיה אכילתו בסוד הקרבן, שכן נותן מחצית השקל לקרבנות. אבל סעודת שבת בלאו הכי קדושה.

(של"ה, פרשת משפטים תורה אור אות ח)


כט ע"ב

חדש והבא קרבן מתרומה חדשה
4-5

...דברי גור אריה (ריש פ' תרומה) כי מחצית השקל לקרבנות שהם עשר גרה הם לעומת עשרה כחות הנפש, עכ"ד. והיינו שהוא קיבוץ עשרה כחות נפשו בפרט ועשרה אישי ישראל בכלל כבזוה"ק, והם ראשי אלפי ישראל, חכמים, נבונים, חסידים, גבורים, מארי תורה, חוזים, נביאים, צדיקים, בני מלכים, לעשות כולם אגודה אחת לעבוד עבודת ה'. והיינו דבכל ניסן וניסן מתחילה התחדשות עבודת ישראל לאביהן שבשמים, כתחילתם של ישראל שיצאו מבית עבדים להיות עבדי ה' ולא עבדי פרעה, וכלשון הכתוב "ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה", וע"כ נמי אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, ותרומת הלשכה כתחילתה. ובאשר התחדשות העבודה צריכה להיות ברגש הנפש והתלהבות וחיות הקודש והתרוממות הנפש, כענין שהיה ביציאת מצרים שמסרו נפשם... על כן תקנו לזה את חודש אדר שבו קול דודי דופק על מיתרי לבב בני ישראל... בכל שנה בחודש אדר שקודם ניסן נותנים מן השמים התעוררות חדשה בלב ישראל אפילו לאותם שהיו בכל השנה בבחי' שינה... ידוע שכל דבר הניתן מן השמים צריכין להכין לו לבוש מעשה ופועל דמיוני... כן נמי להתעוררות הבאה באדם באדר צריכין למעשה ופעולה דוגמתה כענינה, והיינו השקלים עשר גרה שמרמזות לעשרה כחות הנפש מקובצים, שהיא קיבוץ פרטי, וכולם מתקבצין בלשכה, רומז לקיבוץ כללי לצורך קרבנות ציבור.

(שם משמואל, פרשת ויקהל ושקלים, שנת תרע"ט, עמ' שיג)

השפעת האהבה בלב ישראל נצמחת מגודל אהבת ה' את עמו ו"כמים פנים" וגו', כי בהתעורר בחירת עמו ישראל באהבו, נולדת מזה אהבה בלב ישראל לאביהן שבשמים, ומזה נצמח גאולת ישראל ממצרים. וכן הכתוב משבחם (ירמיהו ב) "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", ולבחירת עמו ישראל באהבה אע"פ שאינם כדאי, ולא עוד אלא אפי' ח"ו מושקעים במ"ט שערי טומאה, צריך לזה אתערותא דלתתא. וזהו פסח שישראל מתרפקים על דודם כי אתכא דרחמנא סמכינן, וכן הוא כל חודש ניסן חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, כי קרבנות ציבור וביחוד התמידין הם קשר אהבה בין ישראל לאביהן שבשמים, כבמד"ר (שיר השירים רבה פ"א סי' ט): רעיתי מפרנסתי בשני תמידין בכל יום. ואין המקרא יוצא מפשוטו שהוא לשון חיבה ורעות. ובזה שישראל מחליפין כח להתחיל חדש בעבודת התמידין ולא כדיוטגמא ישנה אלא בהתחדשות אהבה, בזה מעוררין אהבה למעלה כנ"ל להוציאם ממ"ט שערי טומאה. ובזה יש להבין טעם מצות חדש והבא קרבן מתרומה חדשה דוקא, אף שיש די והותר בישנה, כי בהתחדשות דבר הוא חביב יותר ובאהבה יתירה, ואותה אנו מבקשים בכדי שתהיה אתערותא דלתתא שתגרום אתערותא דלעילא, ואם היו לוקחין מתרומה ישנה לא היה חידוש דבר שהרי גם אתמול הקריבו תמידין, וע"כ המצוה דוקא מתרומה חדשה.

(שם משמואל, פרשת פקודי, שנת תרע"ג, פרשת שקלים, עמ' שלה-שלו)

ומזה לימוד לאדם שיבין וישכיל בדעתו מה שחודש ניסן מבקש ממנו, שיתחדש בכל עניניו מחשבה דיבור ומעשה כאילו הוא חידוש בריאה ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב. וזהו הענין חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, ובירושלמי (ר"ה פ"א ה"א) תרומת שקלים כתחילתה, ולפי דרכנו כמו הקמת המשכן שנחשבה כחידוש בריאה כן לדורות. וזהו הענין שהקדים שקליהם לשקליו (לעיל יג ע"ב), כי ההכנה למצוה היא נשמת המצוה, והיא שעמדה להם בימי המן שאמר ישנו מן המצות [לעיל יג ע"ב], היינו שהם בבחינת שינה בלתי חידוש וחיות.

(שם משמואל, פרשת פקודי, שנת תרפ"א, עמ' שמו)

כט: רש"י - לקנות בהם קרבנות צבור לכל השנה דכתיב בה לכפר על נפשותיכם

"לכפר על נפשתיכם" - הוא הכסף השני שנקרא "כסף הכפורים", משום שבא לכפר אז ע"י האדנים... ומכל מקום קאי האי "לכפר על נפשותיכם" גם על "לזכרון לפני ה'", שהיינו שיהיה לזכרון לדורות לכפר על נפשותיכם. וכן כל תרומת השקלים בא לכפרה ע"י קרבנות תמידים... וכפירוש רש"י מגילה דף כט, ב, ד"ה שלש תרומות כו': ותרומת מזבח למזבח לקנות בהם קרבנות צבור לכל השנה דכתיב בה לכפר על נפשותיכם. עכ"ל.

(העמק דבר, שמות פרק ל פסוק טז)


ל ע"א

כי היכי דלא תיקדום עשיה לזכירה

"והימים האלה נזכרים ונעשים" - דרשו רז"ל נזכרים היינו פרשת זכור, ועשייה היינו פורים. וצריך להקדים זכירה לעשייה, ואף כשחל פורים בערב שבת דאז היה בשבת פורים לבני כרכים, ואם כן הוה ליה זכירה ועשיה בהדי הדדי, אפילו הכי סבירא ליה לרב לעשות פרשת זכור בשבת שלפני פורים, מהטעם שצריך להקדים לעולם הזכירה לעשייה. דאתמר פורים שחל להיות בערב שבת רב אמר מקדימין פרשת זכור... ויש ליתן טעם למה באמת צריכין להקדים הזכירה לעשייה. ויותר הפלא ופלא לדברי בעל עקידה בפרשה זו, שהקשה על כל מצות התלויות בזכרון הכתובים בתורה, איך שייך ציווי בדבר שאין ביד האדם? כי כמו שלא יגונה האדם כשהיה חלוש הראות, או אטום אזניו משמוע וכיוצא בזה, כן הוא כשישכח דבר כו'... ותירץ דכל זכירה תמצא מקודם מעשה, שמכח אותו מעשה תהיה נתלית הזכירה ההוא, כמו על ידי שמירת השבת "זכור את יום השבת", ועל ידי התפילין "והיו לזכרון בין עיניך", ועל ידי הציצית כלל המצות "וראיתם אותו וזכרתם" כו'. וכן נהגו אנשי כנסת הגדולה בנס שנעשה על ידי מרדכי ואסתר, "והימים האלה נזכרים ונעשים", וכאשר לא ראתה החכמה האלהי לציון יום נועד לזכרון עמלק, רשם זכרונו בעצם רשעתו ורוע לבו, והזהיר על זה "לא תשכח" (דברים כה, יט), לפי שמעותד אל השכחה מאחר שלא נקשר במעשה. וחכמינו קשרו הזכירה במעשה המן. זהו כלל כוונת בעל עקדה. עיין שם. ואם כן יש לתמוה טובא, דהיה להם לאנשי כנסת הגדולה לתקן העשיה קודם הזכירה מכח המעשה שעשה, ולא להקדים הזכירה לעשיה?...
(ה) ...נחזור לענין גאולת עמלק שהיתה בפורים, אף שהיה הנס גדול, אינו דומה למלחמת עמלק שיהיה לימות המשיח נגד גאולה לעתיד, מאחר שאז יהיה השם שלם (שמות יז, טז), "כי יד על כס יה", אשר מטעם זה לא הוזכר השם במגילה, כטעם מנות הלוי דף י"א ע"א. על כן הגאולה דלעתיד קודם במעלה מגאולת פורים. ומטעם זה הקדימו פרשת זכור שאנו מתפללים על מחיית עמלק דלעתיד, מקדימין אנו לגאולת פורים, וראש המחשבה סוף המעשה.

(של"ה, דרוש ואתה תצוה אות ג ואות ה)

כתיב "נזכרים ונעשים", ובגמ' כדי שלא תיקדום עשייה לזכירה. אף דבכל מקום עשייה קודמת, ושמור הוא מדת לילה וזכור הוא מדת יום, הטעם דבכל מקום ע"י העשייה מעוררים הזכירה, וכאן האורות גדולים כ"כ שא"א לעוררם ע"י העשייה, רק באים מאליהם, וצריכין לעשות להם כלי ע"י העשייה.

(שם משמואל, פרשת תצוה - פורים שנת תרע"א, עמ' קסה)

נצטוינו לזכור מה שעשה לנו עמלק, לעורר בקרבנו שנאה ואיבה לזרעו, א"כ מדה זו יש בה נמי מצוה, ובזה נעשו מתוקנים גם בעלי מדה רעה זו, שהרי במדה זו עושים מצוה... ונתקיים "בכל עצב יהיה מותר" (משלי יד), היינו מעצב זה של מצוה נמשך אח"כ שמחה, היפוך עצבון שאינו של מצוה שנמשך ממנו כעס ורוגז. וע"כ ממצות זכירה של עמלק נולדה שמחת פורים בלב, ולעומת האיבה והשנאה שעורר בלבו על עמלק בזכירתו אותו, לעומתן נתהוה השמחה בפורים. ובזה יש לפרש דברי הגמרא פורים שחל להיות בע"ש רב אמר מקדימין פרשת זכור כי היכי דלא תקדום עשייה לזכירה, וכן כשחל בשבת אתמר נמי דרב סבר דמקדימין דצריך דוקא הקדמה לפרשת זכור ולא בבת אחת. ואינו מובן, דהרי זכירה דקרא עיקרה קאי על קריאת המגילה, וכמו דקריאת המגילה ועשייה הם ביום אחד, למה לא תהיה נמי קריאה דפרשת עמלק דכוותה? ולהנ"ל יש לפרש, שהרי מן העצב באה אח"כ השמחה של העשייה, ולא יתכן להיות שניהם יחד.

(שם משמואל, פרשת צו וזכור, שנת תרע"ג, עמ' סו-סז)

כתיב "והימים האלה נזכרים ונעשים", ובש"ס דלא תיקדום עשייה לזכירה. והנה "נזכרים" הוא קריאת המגילה, "ונעשים" הוא השמחה. ואף שלעולם צריך שתקדים אתערותא דלתתא ברישא בסוד נוקבין מעוררין דכורין, ובפורים נהפוך הוא מלמעלה למטה ברישא, והוא רמז שנותנין מן השמים בפורים לכל מי שפושט יד לבוא להטהר אף שעדיין איננו ראוי אם אך מקבל על עצמו על להבא. ונראה דכמו שבכל שנה מתעורר הנס כן נמי מתעורר הא דקיימו וקבלו, והימים בעצמם מסייעים שנהיה בכח לקבל על להבא באמת ובלב שלם.

(שם משמואל, פרשת תצוה, שנת תרע"ד, עמ' קפב-קפג)

...שבכל נצחון שמנצחים ישראל את עמלק, חוזרים הם ומגלים את מעלתם העליונה, חוזרת ההרגשה ושב האמון שאכן מסוגלים ישראל להגיע למרום הדרגות, והאורות עולים וזורמים בזרמים מרובים בכל גדלותם ותפארתם כמו שהם בעליונים... הזמן המוכשר ביותר להשיג את המעלה העליונה כפי שהיא בעליונים היא בימי הפורים, "והימים האלה נזכרים ונעשים", וקודמת פרשת זכור לפורים כי חיכי דלא תקדים עשיה לזכירה. ובאור הענין, שאם היתה העשיה קודמת לזכירה, היה נמצא שהזכירה כאילו מדודה לפי ערך העשיה, ובאמת לא כך הם פני הדברים, שהזכירה איננה מדודה כלל, אלא שהעשיה מפנה מקום לגילוי הזכירה שהיא קודמת לעשיה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ט, שמות, מאמר פב, עמ' רנט)


ל ע"ב

ויקראו בספר תורת ה' אלהיהם רביעית היום ורביעית (היום) מתודים ומשתחוים

הני כ"ד דתעניתא כנגד מי? [ברכות כט ע"א]..., העבודה צריכה להבנות דוקא ע"פ התורה, ואין שכל האדם מגיע עד עומק פרטי העבודה... והטעם, כי החילופים רבים בפרטי העבודה, וא"א להשיג הכל בשכל אנושי כי אם בהופעה אלהית. ועֵד על החילופים שבמצב האדם הוא הזמן המתחלף בעניניו וגווניו. המחזה הקרוב הוא היום בכ"ד שעותיו, שבכל שעה עלול האדם למצב אחר שצריך הנהגה וסדר אחר. וה"ה לכל פרטי החילופים שע"כ צריך שתהי' עבודתו הכל ע"פ התורה. ע"כ ביומא דתעניתא, שהוא עת תשובה ושיפור המעשים, צריך ביחוד אזהרה זו שיהיה כלל התיקון דוקא ע"פ התורה ולא מעצת השכל אפילו כשירצה בהכנעה... האזהרה ע"ז היא ביומא דרחמי, שאז יוכל להתעורר האדם לחדש חיובים מוסרים מדעתו, ולפעמים יצא ג"כ מגדרי התורה, וע"י חסידות יתירא ג"כ יוכל לצאת תקלה. ע"כ צריך זכר הכ"ד... כנגד כ"ד שעות היום שמתחלפים בתכונתם, ומבלעדי התורה א"א לכוין בהמון חילופי המצבים הדרך הנאותה לכל אחד... וכן נוסד התענית ע"פ חכמים ונביאים הראשונים מחובר עבודת הלב שבתפילה עם עסק התורה, כדאיתא בקראי דנחמיה "ויקראו בספר תורת ד' אלהיהם רבעית היום", וכדאמור רבנן במסכת מגילה פרק בני העיר.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, עין איה, ברכות כט ע"א, אות מה, עמ' קכב-קכג)

בפסח קורין בפרשת מועדות של תורת כהנים וכו' בראש השנה בחדש השביעי באחד לחדש וכו' ביום טוב הראשון של חג קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים

"שור או כשב" וגו' - פרשה זו סמוכה לפ' מועדות, וקורין אותה במועדים. ובלא ספק היו מקובלים איש מפי איש עד משה רבינו שקורין במועדים משור או כשב. תדע דבמשנה מגילה פ"ד תנן בפסח קורין בפ' מועדות שבת"כ, והכי תנן בסוכות. לא כן בראש השנה תנן בחדש השביעי באחד לחודש. והרי הוא ג"כ פ' מועדות שבתורת כהנים, ואמאי שני בלשון? אלא משום דבמועדים צריך להתחיל "שור או כשב", וזה נקרא פ' מועדים משא"כ בר"ה... כל זה בא ללמדנו דפ' זו שייך לפסח וחג הסוכות. ע"כ יש לבאר כל מקרא בפרשה זו שהוא מיוחד ושייך יותר למועדים אלו.

(העמק דבר, ויקרא פרק כב פסוק כז)

בעצרת שבעה שבעת

"בשבעותיכם" - תרגם אונקלוס "בעצר תיכון". מכאן רגיל במשנה לקרוא זה החג עצרת, כמבואר במגילה פ"ג בעצרת שבעה שבועות, ועוד הרבה. ובמקרא לא נקרא עצרת כי אם שביעי של פסח ושמיני עצרת... אלא עפ"י תרגומא דהאי תיבה... מנין שבועי הוא להורות לנו שבעת מתן תורה נתקשרנו עם ה' כביכול ככלה הנכנסת לחופה, אשר לבד שהיא משתעבדת למעשה ידיה, עוד היא מחויבת להשקיע אהבתה אך בו. וע"ז היא סופרת שבעה ימים ביחוד בשביל זה החתן דוקא... כך נתחייבנו לבד מעשה המצות עוד להשקיע אהבתנו אך אליו ית'. ובאשר לא בנקל לאדם להשקיע אהבתו לקב"ה כמו אשה לבעלה, על כן ציווה הקב"ה למנות שבעה שבועות. וע"ז התכלית נקרא זה החג "חג השבועות" ולא "חג הימים", ללמדנו בינה שעלינו להשקיע אהבתנו בו ית"ש ולהיות נעצר לפי ה'. ובשביל זה נקרא חג העצרת, שהוא הכוונה של "שבועות".

(העמק דבר, במדבר פרק כח פסוק כו)

ל: בראש השנה בחדש השביעי באחד לחדש

...כך היה לידת יצחק שאברהם היה כצור חוצב דבעת הולדה היה יבש כעץ ואבן ומכ"מ הוליד משא"כ שרה היתה כמקבת בור שהרי נעשית ילדה ואח"כ ילדה בטבע... שמזה שרצה הקב"ה שתהיה לידת יצחק בזה האופן מובן שכמו כן עיקר פרנסת ישראל הבא ע"י השגחה פרטית כן הוא. היינו ראשית השפעת ה' הוא נסיי, משום שבא עפ"י מעשיו של אדם, וזה אינו טבע הרגילה ע"י כוכבי לכת המשולים בארץ... ודומה לחוצב בצור שהיה בתחלת לידת יצחק. משא"כ סוף מעשה פרנסה, בא ע"י השתדלות האדם מישראל כמו בכל אדם. והרי זה כסוף לידת יצחק שהיה כמקבת בור... כך ענין פרנסה, מלבד שישראל מושגחים לפי מעשיהם גם אומות הקדם תלוים במעשי ישראל, כמו בזמן שבהמ"ק היה שבעים פרים ומועילים לגשמי אוה"ע כמש"כ רמז ע"ז בתורה בפ' פינחס, ובהיותנו בגולה מגיע תפלת ישראל גם להם... ובזה מתגלה מלכות שמים לבסוף ויגיע "כי נחם ה' ציון נחם כל חרבותיה" וגו'... ונראה דהא דקורין פרשה זו [לידת יצחק] בראש השנה האידנא, ולא כדתנן במגילה פ"ג בר"ה בחודש השביעי וגו', והנראה בג' שנשתנה האידנא בגלות... דפרשת לידת יצחק והמסובב לנו בדבר פרנסה אינו נוגע אלא האידנא בהיותנו בגולה.

(העמק דבר, בראשית פרק כא פסוק ג)


לא ע"א

וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל מצותן שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו

"וידבר משה" וגו' - לא הוצרך הכתוב להודיע שדיבר משה פרשה זו יותר מכל הפרשיות, אלא בא ללמדנו שלבד שדיבר משה בעת שנצטווה, דיבר עוד בכל מועדי ה' כמו ששמע מפי הקב"ה. והיינו דתנן במגילה פ"ד ללמוד מכאן לקרות הפרשה של כל מועד בזמנו.

(העמק דבר, ויקרא פרק כג פסוק מז)

בעצרת שבעה שבועות ומפטירין בחבקוק אחרים אומרים בחדש השלישי ומפטירין במרכבה

מתוך שמחת המועד של מתן תורתנו, וכל קבלת קיומה, מופיעים ביכורי אדמתנו ומסתדרת תזונת חיינו, ומתוך שותפותנו להקב"ה במעשה בראשית, במשפט אמיתנו - לאמיתה ובקידוש זמננו והודעת ערכו, הולכת ומתגלה כל ישועת משיחנו ועזיזות מלכותיותנו כולה. מתוך ערפלי הטוהר, ומתוך להבות אורותיהם ותרועת קולותיהם מופיעה על כלנו ברכת "כבוד ד' ממקומו" [יחזקאל ג, יב], מסתיימת מערכת ספירתנו בבירור חשבונותינו מהיכל קדשו, ומדריכה בתפארתה את כל הליכות עולמנו וכל נתיבות חיינו. "אלהים אדני חילי, וישם רגלי כאילות, ועל במותי ידריכני, למנצח בנגינותי" [חבקוק ג, יט].

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, אות מב)

ובמנחה קורין בעריות

גדורים מעריות נגד יצר הרע הנשפע מסטרא דגבורה, אשר עיקרו עריות, כמו שכתבו התוס' במסכת מגילה טעם לקריאת פרשת עריות ביום כיפורים ומשם יראו.

(של"ה, מסכת פסחים, דרוש חמישי אות יד)

בגדי כהן גדול... אמרו ז"ל (זבחים פח ע"ב) שגם כן מכפרים... ומכנסים על המעשה, וסוף המעשה הוא בגילוי עריות, וזהו עיקר עבירות, דלכן קורין ביום הכיפורים פרשת עריות כמו שאמרו ז"ל. וגם על דרך הסוד נודע דבצורת הקומה נקרא סוף יציאת המעשה לפועל ביסוד.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות רסג)

ביוה"כ ד' בגדי הלבן מכפרים על עריות כמ"ש בהקדמה לתקה"ז, ובשס יומא (סז.): תנא דבי ר' ישמעאל עזאל שמכפר על מעשה עוזא ועזאל, פירש רש"י כלומר על עריות מכפר. וזה שקורין במנחה בפרשת עריות, ופירש רש"י: שכל מי שיש בידו עבירות יפרוש מהן עיי"ש. והכל מטעם כי אז זמן כפרה על פגם ברית המעור.... ביוה"כ שקורין בפרשת עריות, שנצרך אז לכל איש ואיש לקשור עצמו בקשר אמיץ ולגדור עצמו מדברים אלו.

(שם משמואל, מועדים, הושענא רבה שנת תרע"ב, עמ' ר-רא)

כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו

אין מטבע האלהות בכל יכולתו וגבורתו לעשות דבר בלתי ישר כלל, לא למשוא פנים של מלכים ויועצי ארץ ולא עקב שחד העשירים כלל, כי הוא יתעלה לא יתואר ביכלת על זה, כמו שאמר "כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול" (דברים לב), "עושה משפט יתום ואלמנה", במקום גבורתו מצינו ענותנותו, יאמר כי ה' אוהב משפט ועושה אותו בכל מקום שיצטרך ואפילו שיהיו הצריכים אליו תשושי כח, הוא מחיה את כחם ומחזיקם, "ואוהב גר" אשר אין לו עוזרים לתת לו הדברים ההכרחיים, כי על כן מצוה עלינו בכל מקום "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם" וגו'. והוא שמטיל צרכם עליכם וכל זה מטוב ההשקפה וההתבוננות בפועל ידיו, מה שלא יגזרו כן שאר החכמות.

(עקידת יצחק, דברים, שער צב, דף לג ע"א במהד' תרמ"ג)

וסמוך להתחלת תפילת י"ח יחשוב בלבו רוממות האל יתברך ושפלות האדם, ויסיר כל תענוגי האדם מלבו... ויאמר בלבו: מה אני דל ונבזה כלי מלא בושה וכלימה בא לבקש מאת מלך מלכי המלכים הקב"ה, הלא בני מעלה יראו ויבהלו מפניו וסביביו נשערה מאוד, אף אני קרוץ מחומר לא בינת אדם לי, נבזה בחיי ונמאס במותי, אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג עם בריותיו, בכל מקום שמצינו גדולתו יתברך מצינו ענותנותו.

(ר' אברהם הורוויץ, עמק ברכה, בענין התפלה, אות לא, דף מ ע"א (במהד' תפ"ט) [הובא בשל"ה, מסכת תמיד, פרק נר מצוה אות מ])

וזה לשון... תומר דבורה פרק ב: צריך להיות האדם דומה לקונו, בסוד מדת ה'כתר' צריך שיהיה בו כמה גופי פעולות שהם עיקר ההנהגה. הא' הכוללת הכל היא מדת הענוה, מפני שהיא תלויה ב'כתר', שהרי היא מידה על כל המדות ואינה מתעלית ומתגאה למעלה, אמנם יורדת ומסתכלת למטה תדיר. וזה משני טעמים, האחד שהוא בוש להסתכל בסיבתו, אלא מאצילו מביט בו תמיד להטיבו, והוא מביט בתחתונים. כך האדם צריך שיבוש מלהסתכל לצד מעלה להתגאות, אלא תדיר יסתכל לצד מטה להפחית עצמו כל מה שיוכל. והרי המדה הזאת היא דרך כלל תלויה בראש, שאין האדם מתגאה אלא בהרמת ראש כלפי מעלה, והעניו משפיל ראשו למטה. והרי אין סבלן ועניו כאלהינו במדת הכתר שהוא תכלית הרחמים... עכ"ל לענייננו. והנה על מדת הכתר שהיא כתר ועטרה לכל המדות, נראה שרמזו רז"ל בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו כו'.

(של"ה, שער האותיות, אות ע' ענוה אות ז)

ומי שמבין ומשיג ביותר מגדולת ה' יתברך, אז הוא יותר ירא ה', ואין להשגה זו סוף ותכלית... ועל כן אמר הכתוב "עקב ענוה יראת ה'", כי ביותר שהוא ירא ה' הוא ביותר עניו, כלומר ביותר שמשיג מגדולתו יתברך, אז ביותר יודע שפלותו כי במה הוא נחשב. לכן סיבת הענוה היא ידיעת יראת השם, וביותר שהאדם הוא גדול והוא חכם ומבין, ביותר הוא עניו. ולפי גדולתו ענותנותו, כי ביותר שהאדם משיג, הוא משיג שאינו יכול להשיג... ואז יתמלא ענוה בהתבוננו ברוממותו. על כן משה רבינו ע"ה שהיה רבן של כל הנביאים ולא קם כמוהו, היה עניו יותר מכל האדם. והענוה שבאדם היא סימן לגדולה, כלומר שיש לו השגה גדולה בהבורא יתברך, והגאוה מורה ההיפוך. ומאחר שמדת הענוה מורה על גדולתו יתברך, על כן ה' יתברך משרה שכינתו על שפל רוח, מאחר שיש לו ידיעה מה בגדולתו יתברך. ואפילו מי שאינו בר הכי שיוכל להשיג מה בהשגות העליונות, רק הוא עני ושפל רוח, איש כזה זוכר יותר בה' יתברך ובוטח עליו מאיש עשיר, על כן ה' יתברך משרה שכינתו עליו. וזהו שאמר רבי יוחנן בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, כתוב בתורה, כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וכו' הגדול הגבור והנורא, ונכתב זה הקרא בענין פרשת היראה, וענין היראה היא ידיעה מגדולתו יתברך, ועקב ענוה יראת ה'.

(של"ה, פרשת עקב, תורה אור אות א)

הכל יכול אלהי העולם דבר ממנו לא נעלם, סובל ומעלים עין מסוררים, מלך עולם שמעולם לא חטא אדם נגדו שלא יחייהו הוא יתברך, באותו רגע ממש שופע שפע קיומו ותנועות איבריו, ואותו הכח מוציא בחטא, ומהראוי שהקב"ה ימנע ממנו הכח לאמר חטא בשלך ולא בשלי, וסובל העלבון מהמורים. בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו, שוכן את דכא וגו', ומאשפות אביון מרים. ומה אתה בן אדם בושה סרוחה רימה נפשך כעפר לכל תהיה, כי עפר אתה ואל עפר תשוב, ואיך ראשך תרום?

(של"ה, עשרה הלולים, אות ו, ד"ה בל יהא לך מניעה)

רצה ה' שיבנו מזבח אדמה ולא מכסף וזהב, כי העושה כן דומה כאילו עשה אלהי כסף וזהב, כי אין חפץ לה' בהרבות מהר ומתן כסף וזהב, כי אם "מזבח אדמה תעשה לי" המורה על גדר ההכנעה כי באלה חפצתי נאם ה', וממני יראו וכן יעשו, כי בכ"מ שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, ומורה על שמו הגדול ית' אשר חיבר מן אותיות אשר מספרם עולה המועט מכל אותיות אלפ"א בית"א, כשתכתוב יו"ד ה"א וי"ו ה"א בדרך שבארנו למעלה (פר' מקץ מא, א). וכן בפרשה זו, אחר שגמר עשרת הדברות שיש בהם תיבות כמנין עקב... שזה רמז למה שנאמר (משלי כב, ד) "עקב ענוה יראת ה'", כי כל המתיהר חכמת תורתו מסתלקת ממנו. וההכנעה זה הדבר אשר צוה ה', והיא יסוד לכל התורה. על כן אמר "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם", "כי רם ה' ושפל יראה", ואע"פ ששכינתי בשמים מ"מ ממכון שבתי דברתי עמכם, וזה מופת שאין חפץ לה' ברמי הקומה, לפיכך "לא תעשון אתי אלהי כסף" וגו'.

(כלי יקר, שמות פרק כ פסוק יט)

"ובתוכם ה'" - כי בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, והרי הקב"ה מראה ענוה לישראל ומתהלך "בתוכם", ר"ל באמצע ולא ראש, לומר: הריני כריע כאח לכם ואין אני מבקש לילך בראש כדיני, ואיך אתם תתנשאו על קהל ה'?

(כלי יקר, במדבר פרק טז פסוק ב)

למה אתה מוצא במקום גדולתו דווקא ענותנותו?... כי דרך המשל, כבוד המלך הוא לדבר עם שרים ודוכסים ופחתים, אבל לא עם כפריים, ואם ידבר המלך עם כפריים, אין למלך הבדל אם הכפרי עשיר או עני, כי מה איכפת למלך בכפריים, ומה זה נחשב אם כפרי יש לו איזה אלפים או לא, אין זה ערך לו... וכן הדבר ביוצר הכל, אילו היו מלאכי מעלה קצת מחלק אלף אלפי אלפים בערך לו, היינו אומרים כך: כבודו של מלך מלכי המלכים להיות שכינתו וענינו עם המלאכים הגבוהים, ולא עם שפלים ונדכאים, אשר אינם ראויים למדרגת קדושה כלל. אבל באמת כל צבא מעלה אין להם ערך כלל עם יוצר הכל, ולא ידומה ולא ישוער כלל ערך לו ממנו ברוך הוא ליצוריו, והכל כאין נגדו וכאפס ותוהו נחשב למעלתו ויקרתו, וא"כ מה נפקא מינה אם משרה שכינתו על גבוה שבגבוהים או שפל שבשפלים, הלא הכל כלא נחשב. וזהו אומרם במקום שאתה מוצא וכו', כי לפי גודל הגדולה כן ראוי הענוה, שהוא שוכן דכא ושוכן בשפלים, כי אין למעלתו הבדל בין יקרים ושפלים...
והנה ידוע במלך בשר ודם, אם יוצא שר צבאו לקראתו לכבודו בלבוש מלכות, ועבדיו הרבה רצים לפניו ברכב וסוסים מלפניו ומאחריו ברוב יקר וכבוד להשתחוות למלך, ודאי יהיה למלך יותר יקר, משילך השר זה לבדו ובבגדים פחותים, וירוץ כאחד מהפוחזים לקראת מלך. וזאת היתה טענת מיכל לשם שמים, כי יותר כבוד היה לארון ה', אילו היה דוד מתנהג בגדר המלכות, ברוב יקר, ברבוי עבדים וכדומה, כראוי למלך, וכתר המלכות בראשו, וזה היה לארון ה' יותר כבוד משיכרכר כאחד הריקים. אבל דוד השיב, אמת כדבריך אילו הדבר היה נוגע למלך בשר ודם, אבל כיון שהדבר נוגע לכבוד המקום ב"ה, ואין כערכו כלל, א"כ נחשב הכל להקב"ה כאחד, אם ירבה כבודו כדרך המלך או לא, וזהו מאמרו "לפני ה' הוא", ולפניו לא שייך זה כלל, "ונקלתי מזאת וכו' עמם אכבדה", כי במקום גדולתו שם ענותנותו.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש טז)

במדרש רבה (פ' ג): כל הכפרות הראה לו הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה חוץ מעשירית האיפה... ריב"ס בשם ר' זעירא אף הקב"ה ויתר לנו סליחה אחת משלו... עשירית האיפה... שהוא קרבן עני, כמו שאמרו ז"ל (מנחות קד ע"ב): אמר הקב"ה מי דרכו להביא מנחה, עני... וזוהי נמי מדתו של אברהם אבינו, שעם כל חוזקו והתלהבותו והגבהת לבו בדרכי ה', היה בעיני עצמו שפל ועני נגד ה' יתברך, כמ"ש (בראשית יח) "ואנכי עפר ואפר", ועל זה מורה עשירית האיפה. ומר סבר שכפרה זו ויתר הקב"ה משלו כדכתיב "את דכא אשכון", ואמרו ז"ל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענותנותו, כי העילה מתדבקת בעלול, ובאשר הוא עני ומדוכא בעיני עצמו, ה' יתברך ויתר גדולתו ובוחר לשכון בו. ומזה עצמו באה הכפרה שהוא סילוק החטא, כי אין החטא יכול לסבול אור השכינה.

(שם משמואל, פרשת ויקרא, שנת תרע"ג, עמ' כב-כג)

מידת גדולה היא התפשטות, וה' יתברך נקרא גדול, שמדת טובו מתפשטת ממעלה מעלה עד מטה מטה, וכאמרם ז"ל כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו.

(שם משמואל, פרשת צו ושבת הגדול, שנת תרע"ד, עמ' סט)

המתבונן בעין שכלו כמה הוא רחוק ולאן הוא נוטה, תהיה בעיניו התקרבותו לה' יתברך כדבר הנמנע יותר מלקבץ קצה המזרח למערב, וא"כ לא יתאוה לו כלל, ככל דבר הנמנע, וכמו כנפים לאיש. וע"ז אמרו "ולבו" דהיינו תשוקתו "למעלה", שתהיה תשוקת האיש להתקרב לה' יתברך ולא יהיה זה אצלו בגדר הנמנע, כי הקב"ה רחוק וקרוב, כבמדרש (דברים רבה פ"ב י), ואמרו ז"ל בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, כי אדרבה בשביל זה עצמו ששם עיניו למטה כנ"ל אני את דכא אשכון, ובשביל זה עצמו יתלהב לבבו עוד יותר.

(שם משמואל, מועדים, לסליחות זכור ברית שנת תרע"ג, עמ' ז-ח)

ומשמעות עניו הוא שאינו חושש לכבודו וצערו, ולא משום שהוא שפל בעצמו ואינו מכיר בעצמו שאינו ראוי לזה הצער והעדר הכבוד (כמש"כ במסילת ישרים בפירוש "עניו" שהוא שפל ברך, אבל אינו כן. והרי בסנהדרין דף פח, ב, איתא: ענוותן ושפל ברך, הרי דתרי מילי נינהו.... ולא עוד אלא שאנחנו אומרים שבח על הקב"ה "אין ענו כענותיך", ובמגילה בכ"מ שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו) אלא משמעות עניו שהוא מתנהג בלי חשש על כבודו.

(העמק דבר, במדבר פרק יב פסוק ג)

הגאוה והאכזריות הן המדות היוצאות מהתכונה האלילית. הסביכה של הדעות הרעות של עבודה זרה מגררת אחריה את הגאוה ואת האכזריות, בתור מדות תרבותיות בצורה סיסטמטית... הרעיון האלילי... מעמיד את קישורו, לא אל כח כל הכחות, לא אל מהוה כל ההויות, שממילא הוא שלם בתכלית השלמות, וממילא כל המדות הטובות שופעות ממקורו, וכל היקום מאוחד הוא בשרשו, ואל הכל מתקשר הכל באהבה ורחמים, וכל יחיד מיחידי היצורים בעצמותו הבודדה כלא נחשב, ושפלות רוח ביחד עם גבורה קדושה, ואהבת חסד עם עוז חיים מתגברת היא בהדר קדשה. ומסלות החיים הולכות ונבנות על יסודות הצדקה והענוה - כי אם לכוחות פרטיים של איזו זהרורית קלוטה מאיזו פינה שביש, מאיזה מקצוע שבהויה, שתוכל איזו עין של איזה יחיד בעל כשרון או איזה קיבוץ לסופגו ברוחו, לאלילים ישאף רוחם העכור...
עומד הוא כערער בערבה כל יצור מתגאה בהוייתו הפרטית בגאות רשע, מלא חמה על רעהו המתנשא גם הוא להימצא. וכה הולכת היא הרשעה ומתרחבת עד כדי שנאת הצדקה, ועד כדי הערצת הגאוה.
עד אשר באה האורה של תורת אמת, והכריזה, שכל המעלים עינו מן הצדקה, וכל המתגאה הרי הוא כעובד עבודה זרה. ותוסד התרבות האנושית בעיקר יסודה בעם ד' בגוי קדוש, על יסוד הענוה והרחמים. והגוי הזה גוי איתן הוא, גוי עז הוא, שואף הוא לבצר את עמדתו בחיים, במציאות העממיות המסובכה שבעולם, כדי לכונן כסא ד', לקדש שם ד' אחד, בורא כל היקום, ד' אלהי השמים ואלהי הארץ, רבון כל המעשים אדון כל הנשמה, המאיר לעולם כולו בכבודו, ורחמיו תמיד על כל מעשיו, ובמקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, שמונה קבצים, קובץ ו אות קפז = אורות הקודש, חלק ד, עמוד תפד)

התקופה שאנו עומדים בה דורשת היא את גילוי הקדושה אשר לאהבת הגבורה ושנאת החלישות, המתעטרת בכתרי הענוה והשמחה, הגדלת הכח והכחדת העייפות. כח מלא מחויב להיות צבור בכל נשמה, בכל רוח, בכל נפש ובכל גוויה. כח עודף אוצר חיים גדול, שרק משפעת עושר שלמה יֵעשו כל הפעולות וייווצרו כל היצירות החומריות והרוחניות. ואז ישוב האדם לרום גדלו להיות מעין דוגמא של מעלה, לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו. וכאן שרוי רז הגאולה וחותם התשובה השלמה, שמפתחותיה של גאולת עולמים היא בידה, לגלות פאר אור חי העולמים, אשר במקום שאתה מוצא גדולתו אתה מוצא ענותנותו.

(גנזי הראיה ה, ירח האיתנים, עמ' קלח)

במרום האמת, רק לגאה על כל גאים הגאוה יאתה, וגאותו גדלה עולם מהכיל. והיא היא הענוה המוחלטת. ואם הברקה זו של קדושת הגאוה העליונה אינה מסודרת עדיין יפה בעולם, והמחשבה האנושית אינה ראויה להקיפה, הנה העתיד הגדול יפתח על זה שערים. ד' מלך גאות לבש ומסיים עדותיך נאמנו מאד, לביתך נאוה קודש, ד' לאורך ימים. ואורך ימים ישבע יודע שם ד', שהענוה היא כתרו האמתי.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, שמונה קבצים, קובץ א אות תתפו)

כשתכונת הגמול, משפט הצדק, מתאחדת עם האל"ף, כשהיא מתנהרת מאור ההתחלה הקדומה, כשאור הקודש העליון של המקור הראשי אשר להחכמה הקדומה מופיע בהארת אורה בתוך הגמול העולמי, ומשפט הצדק מבהיק את אורו בבהירותו, הגאוה העליונה מתגלה בעולם, "זמרו ד' כי גאות עשה", "ד' מלך גאות לבש", "אשירה לד' כי גאה גאה". המשקל הרוחני כדמותו וצלמו פועל הוא ג"כ בצורתה החמרית של החמריות היותר מגושמה, "ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים", והרוממות הגשמית גם היא תבוטא בתיאור גא. וכשם שבתכונה הרוחנית במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, והגאות העליונה היא היא הענוה המוחלטה, להתגלות בתור שופט צדק מנהיג עולמים, שהיא ההשפלה הנפלאה לעומת רוממות אור קודש של מעלה, אור אין סוף ב"ה, ככה תכונה ג"כ ההשפלה החמרית המקומית בשם גא. אמנם נוסף בה היו"ד, בצורת "כל גיא ינשא", להורות על היסוד האידיאלי, מקור העושר שבהענוה המתבלטת ע"י השפלות החמרית, שהיא היא המביאה את הגדולה העליונה להתגלות בעולם. "אני את דכא".

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, ראש מילין, השרשים, הגימ"ל, גא, עמ' קמא-קמב)

סיני, מקום הענוה, שם אנו מוצאים גדולתו של הקב"ה במקום ענותנותו. ההתגלות האלהית הופעה כפי מה שיש יכולת בידי בן אדם להשכיל בכחו בשכלו ובאורח מדעו וחושיו... נבצרה כל מזימה להשיג את הסוד העליון של האורה האלהית בראשית התחלת הופעתה. רק אחר אשר קוי אורה יופיעו עלי תבל ארצה בשלש הארחות [המוכרחים] להחלק לפי הכרתנו התמידית: החסד, המשפט והשורה הממצעת בינותם, הכללות והפרטות והצדדים המחברים אותם זה לזה, וכאלה בכל פינות המציאות - הננו מכירים איך הקווים הינם שבים למקום אחד, לצורה תכליתית אחת, החובקת בתמותה את כל רוחב המציאות [כולה]... אלה הינם הליכות עולם, שמסיני נמסרו למשה, בהורדת המדע האלהי מרום גבהי מרומים עד שפל ההכרה הארצית אשר לאדם, למען ימצא על ידה את תעודתו העליונה הצפונה בקרבו... צורת הקוים המותחלים בפירודם, מבלי אפשרות להגיע בראשית ההכרה אל שורש הוייתם, והנם כָּלים מלמטה אל מגמה אחת, שהיא עדות קיימת וקבועה, להרים את האדם אל מקור האורה האחדותית, הגבה למעלה, ע"י ענוה הגדולה מכולן, המוצאת קורת רוח ומנוחה בכל צדדי הכרה וכל מדת טוב וקדושה שתהיה בכל מצב ואופן, כי הכל עולה למקום אחד.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, עין איה, שבת פרק ו, אות יט)

והענין, שכל דבר פרטי, אם הוא מועיל לענין קיבוץ הבירור הכללי, הוא ג"כ מועיל בפני עצמו בעניני תורה. הוא ממש כמו שהבריאה כולה, אם שכולה ענין אחדות אחד לתכלית גדולה ונוראה גלויה לו ית', מכל מקום כל דבר פרטי מועיל ומתוקן בפני עצמו, שהרי האחדות היא השלמות האמיתית, ואם היתה האחדות מונעת ח"ו איזה תועלת פרטי, היה זה היפך השלמות. אלא אע"פ ש"מה גדלו" מעשיה כולם בכלל אחד, מ"מ ג"כ "רבו" לפרטיהם. וכמו כן בתורה, וכמו שכתוב (תהילים קיא, ב) "גדולים מעשי ד' דרושים לכל חפציהם", אע"פ שהם גדולים ורמים ומעולים מחפצי הנבראים ותשמישם, שהרי נתקנו לתיקון הכבוד העליון, מ"מ במקום גדולתו שם ענותנותו, שהם דרושים ומתוקנים ג"כ לכל מיני חפצים ותשמישי הנבראים השפלים בערך. ביאר "הוד והדר פעלו" בכלל כשתתקבץ התכלית הנכבדת מ"מ קודם הגמר ג"כ יש צדקה גדולה וטובה רבה "צדקתו עומדת לעד" (תהילים קיא ג).

(מאורות הראיה, שבועות, עמ' רסד-רסה)

הגדולה העליונה, המסערת את כל רעיון מוגבל אשר להמחשבה האלהית, היא באיומה הנורא מגרשת את רוח האדם מגבולה, כל זמן שלא ירומם וינשא במחשבות של קודש ובארחות חיים של טוהר, לחוש בעצמו את התאמתו לגדולה זו. וביחוד הדבר נוגע לישראל. קרבת האלהים הלאומית צריכה אמונה גדולה של גאות לאומית, במדה רוממה כל-כך, עד שיקבע בלב הרעיון העליון, שההתגלות האלהית ראויה לה. אמנם גאות קודש זו, כשם שהיא עדויה בגאון, כך היא שבוצה בענוה גדולה. והענוה האלהית הבאה מתוך הגדולה ומתחברת עמה, היא מופיעה על האופי הנשמתי של כנסת ישראל, ואמונתה בקרבתה אל אל עולם קונה שמים וארץ אשר אין חקר לגדולתו, משתרשת בתוך מעמקי נשמתה, והיא מתקדשת ומתעלה, משתחררת ומכינה עצמה לגאולה שלמה.

(אורות האמונה, עמ' 143)

"ושנא את הרבנות" - היינו את ההתרברבות. כל גריעותא של הגאוה היא מצד ההפרדה שמפרידים בין המשיג לבין ההשגה, ובשביל זה בכל מקום שמוצאים גדולה אין שום ענותנות, בניגוד להגדולה העליונה שבכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, כי יחס של משיג והשגה היא רק הגדרה מצדנו, אבל באמת מצד הגדולה העליונה הכל אחד, וכשם שבעצם ההשגה אין התפארות, רק מצד המשיג אותה, כן ההשגה העליונה מחוברת כל כך עמו ית"ש עד שלא שייך כלל לחשוב על רגש התפעלות, ובשביל זה כל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ב, על פרקי אבות, פ"א מ"י, עמ' עו)

ומה כבוד הוא כלפי מעלה אם הוא מולך על כל העולם, מה ערך לכל ההויה לעומת עצמותו ית"ש, כשם שאין כבוד למלך בשר ודם אם מולך על אלפים נמלים ויתושים. אבל בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, ומתאוה להיות לו מדור בתחתונים, ורוצה להטיב עמם, ויודע שזה יהי' כל טובתם ואשרם אם יקבלו מלכותו וימלוך עליהם בכבוד.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ז, אורי וישעי, פרק מ, עמ' רל)

יש ב' מדות הנמצאות אצל הקב"ה, ואילו אם האדם משתמש בהם הרי הוא חוטא בזה לד': ענין הגאוה, שעל האדם האוחז במדה זו נאמר "תועבת ד' כל גבה לב" (משלי טז, ה)... ואילו אצל הקב"ה נאמר "ה' מלך גאות לבש", אלא שבמקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו. וכן ענין הנקמה...

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ח, בראשית, מאמר כו, עמ' עו)

קליפת הכבוד הוא רק מצד הבריאה, אבל מצידו ית"ש הרי כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו, וכן גם במדת הצדיקים המתדמים לעליון, הנה בכל מקום שאתה מוצא גדולתם אתה מוצא ענוותנותם, וזה כי הגאות שבקדושה מיוחדת היא לד', "ה' מלך גאות לבש", וכל המתגאה הרי הוא משתמש בשרביטו של מעלה (אגרת הרמב"ן).

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ט, שמות, מאמר ד, עמ' יג)

אמרו: בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו. והענין, שכמו שגדלות מתגלה על ידי שכלול דברים גדולים בכמותם ובאיכותם, כן מתגלה כח של גדלות ע"י הקוטן. נפלא הוא הכח מי שיכול לעייל פילא בקופא דמחטא. אולם לכל דבר יש גבול, גבול לגדלות וגבול לקטנות. אבל אצל ה' יתברך, כשם שאין חקר למעשיו הגדולים, כן אין חקר למעשיו הקטנים. אין לך דבר במציאות, תהיה קטנותה כמה שתהיה, ובכל זאת יש בה ששה חלקים: דרום, צפון, מזרח, מערב, מעלה, מטה, וגם ראש וסוף. וזהו כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ט, שמות, מאמר כט, עמ' צב)

מצינו: בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו" - וזהו באמת מצד הנבדל, שגדולה וענוה הם כאחד. ולא כן הוא בצד הנגלה, שאז כל דבר צריך לבוא על מקומו בשלום, כל דבר לפי מדרגתו.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ט, שמות, מאמר מו, עמ' קמז)

זהו אחד מפלאי התורה שלמרות צמצומה יש בה הכל. במקום ענוותנותו שם אתה מוצא גדולתו. לא כהנמכה של אב לבן או של רב לתלמיד, כי בהנמכה כזו אין הגדלות מצויה, אלא שבדבור עצמו היתה בחינה של צמצום ובחינה של גדלות גם יחד, שני פנים בנושא אחד ללא כל סתירה ביניהם.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"י, ויקרא, מאמר ג, עמ' יב)

"העוז והענוה - לחי העולמים". ו"במקום גדולתו וגבורתו שם אתה מוצא ענותנותו". אותן מידות, אשר בצמצום מידתה וקטנות ערכה של הבחינה האנושית הן מנוגדות וסותרות זו לזו, הנה במרחב מידתה וגדלות ערכה של הבחינה האלהית הן מתאימות יחד. הענוה, אשר בשטחיותה של מדתה הקטנה היא כאילו מזדהה עם חולשת כח ורפיון מציאות, הנה באמתתה של מדתה הגדולה היא מזדהה דוקא עם הגבורה והעוז.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, עמ' רעו)

הקדושה נמשכת מן השמים לארץ. הכפילות של שמים וארץ היא כפילות של ענין אחד... ביטוי יותר עליון של שמים וארץ הוא: כלליות ופרטיות. הכלליות היא מקור הדבר, עצמיותו האבסטרקטית האלוהית השמימית, והיא מתגלה במעשיוּת בפרטי פרטים. המקור האלוהי העליון ד"לית מחשבה תפיסא ביה", מתגלה במה שמגיע אלינו ושייך לנו... "בכל מקום שאתה מוצא גדלותו של הקב"ה - שם אתה מוצא ענוותנותו". רבונו של עולם מתגלה בעליונים ובתחתונים.

(שיחות הרב צבי יהודה, משפטים, עמ' 227-228)

"ענוה גדולה מכולם" (ע"ז כ.), ו"במקום גדולתו - של הקב"ה - שם אתה מוצא ענותנותו". "אלהים בשמים ואתה על הארץ" (קהלת ה, א), ואעפי"כ, פלאי פלאים: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". וברש"י: עשו לשמי בית קדושה. הקב"ה כביכול, יורד אלינו, לתוכנו. אחיזה בממשיות של העוה"ז, בבית... אנו מצווים ע"י הארכיטקט, רבונו של עולם, בפרטי פרטים, של הבנין השמיימי הזה, שמוריד שמים לארץ.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, חלק ד, אורות הגאולה ונתיבותיה, פרק יא - בית המקדש)

התגלות האלוהות בעולם מתוך מה שלפני העולם, נעשית בהדרגה ובסיסטמתיקה: "בעשרה מאמרות נברא העולם", וכן לפי סדר של ששת ימי בראשית. הבריאה מתגלה מתוך התפתחות... כך היא העובדה, שהעולם לא התגלה מתוך זרם אחד של "ד' אחד ושמו אחד", אלא מתוך ירידה בסוד הצמצום, בהשתלשלות והדרגה. ודאי שרבונו של עולם יכול לברוא הכל במאמר אחד, אבל המציאות שלנו אינה גילוי של היכולת הזאת, אלא מצב של צמצום, הקטנה וירידה...
שאלה: למה הקב"ה התגלה בצורה זאת?
תשובה: מפני ענוותנותו. "כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו".

(שיחות הרב צבי יהודה, בראשית, עמ' 82-83)

במקום גדולתו, שם אתה מוצא ענותנותו - בשטחיות, נראית בזה סתירה, אבל בעמקות, דבר אחד הוא. "הענוה האלוהית הבאה מתוך הגדולה ומתחברת עמה" [אורות האמונה, עמ' 143]. מדרגות בקדושה - "הקדושה העליונה", מדרגות ברעיון - "הרעיון הגדול" "הרעיון העליון", ומדרגות בענוה: "ענוה גדולה".

(מתוך התורה הגואלת, חלק ג עמ' קעח)

יש מדרגות בניסים, בפלאים האלוהיים, ובתורה... וכשהניסיות מתגלה בדרגותיה, יש עוד יותר קידוש השם. אז היא מופיעה בכל תוקפה ונוראותה. "במקום גדולתו, ענוותנותו".

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, דברים, עמ' 21)

במדותיו ובשבחיו של הקב"ה יש תמיד שילוב של גבורה ומדות טובות, כמו שאמרו: "אמר ר' יוחנן, כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה, אתה מוצא ענוותנותו... השילוב הזה בין רחמים לדין הוא טבעו של הקב"ה. הגבורה מייצגת את מה שהוא עושה ברשעים, וענוותנותו היא הטוב והרחמים לישרים. משום כך הוא הופיע אל בני ישראל בדמויות שונות, כמו שאמרו במכילתא (בשלח, מסכתא דשירה, פרשה ד): "לפי שנגלה על הים כגבור עושה מלחמה, שנאמר (שמות טו, ג) 'ה' איש מלחמה', נגלה בסיני כזקן מלא רחמים...". כל אדם חייב לשלב את מדת הדין עם מדת הרחמים כפי שעשה הקב"ה, כי כך נברא העולם, כמו שאמרו (בראשית רבה יב, טו): "כך אמר הקב"ה... הרי אני בורא אותו במדת הדין ובמדת הרחמים - והלואי יעמוד!"

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון עמ' קמח)

ורבינו בחיי פירש "תמים פעלו" כך: "בתמימות וענוה הוא מתנהג עם בריותיו... וכן דרשו רז"ל: 'כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה, אתה מוצא ענוותנותו'". והכוונה היא, שדוקא ליד "צור", לשון חוזק ותוקף, אתה מוצא שהקב"ה "תמים", עניו. ונ"ל שהוא נקרא עניו משום שהוא מוותר על כבודו, ומרחם על החוטא, ונותן לו זמן לחזור בתשובה. ובכלל - כל המושג של תשובה הוא חידוש גדול, שהרי לפי מידת הדין אדם שחטא חייב לשלם. א"כ, כאשר הקב"ה, אחרי שחיכה ונתן שהות, מעניש את האדם - זִכרו את ענוותנותו שהיתה ליד תוקפו, שחיכה ונתן לכם הזדמנות לחזור בתשובה.

(פירוש המכבי דברים, פרק לב, פסוק ג, עמ' רמג)

"וזאת ליהודה" -... התכונות הנרמזות במלה "זאת", יהיו ליהודה. ראשית כל, נרמזה במלה "זאת" תכונת הכח, ועל זה נאמר (שמות ז, יז): "בזאת תדע כי אני ה': הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאוֹר ונהפכו לדם".... שנית, נרמזה במלה זו תכונת הענוה והשפלות (וכך היא דרכו של הקב"ה, כמו שאמרו: כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה, אתה מוצא ענוותנותו), כמו שאמר ירמיהו (ט, כב-כג): "...כי אם בזאת יתהלל המתהלל: הַשְכֵל ויָדוֹעַ אותי [כלומר, הַשפֵל את עצמך ודע שלי הכח ולי הגבורה, כמו שנאמר (שמות ז:יז): "בזאת תדע כי אני ה' - הנה אנכי מכה במטה..."]".

(פירוש המכבי דברים פרק לג, פסוק ז, עמ' שסב)

"כה אמר ה' צב-אות לאמר: משפט אמת שְפוֹטו, וחסד ורחמים עֲשו איש את אחיו, ואלמנה ויתום, גר ועני, אל תעשוֹקו, ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם. וַיְמָאֲנו להקשיב"... המיאון הזה הוא סירוב לקבל עול מלכות שמים, והוא נובע מהאנוכיות והתאוה, והוא "לא ידעתי את ה'". הנביא השתמש כאן בביטוי "צב-אות", שהוא סמל לגדולת ה', לקדושתו ולתפארתו, והוא שאמרו: כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה, אתה מוצא ענוותנותו. מפני שההוכחה הגדולה שהאדם יודע את ה' ומכיר בגבורתו, היא כאשר הוא משליך מעליו את האנוכיות שלו ואת תאותו, ועוזר לזולת, בכך שהוא מקריב משלו בעד חברו.

(פירוש המכבי ישעיהו ונביאים אחרונים, זכריה פרק ז, פסוק ט, עמ' שפא)

כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו וכו' כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדנים וכתיב בתריה עשה משפט יתום ואלמנה

ומלתם ערלה זו מלבבכם, למה, "כי ה' אלהיכם" וגו', כלומר תזכרו כי הוא רב ושליט "האל הגדול הגבור והנורא", אז תתלבשו ביראה פנימיית. אחר כך תזכרו כי הוא "עושה משפט יתום ואלמנה" וגו', שבמקום גדולתו ענותנותו, כדאמר ר' יוחנן בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, כתוב בתורה כו', ומביא זה הפסוק. הנה דבר זה מביא לאהבה פנימיית, כי יתבונן מלך גדול רם ונשא מראה אהבת השגחתו אלינו השפלים, קל וחומר שנעבדהו באהבה ובשמחה ובטוב לבב מרוב כל.

(של"ה, בעשרה מאמרות, מאמר שלישי ומאמר רביעי אות נא)

"הן לה' אלהיך השמים וגו', רק באבותיך חשק ה'"... יש מקום לפרש פסוק זה שכל הסיפור נמשך למ"ש "ואהבתם את הגר" וגו', כי חפץ ה' שתדבקו בגרים אע"פ שהם נמוכים, מ"מ ממנו ית' תראו וכן תעשו, כי "הן לה' אלהיך השמים" וגו', ועם גודל רוממתו ית' מ"מ "רק באבותיך חשק ה'" עם היותם נמוכים בערך העליונים הקרובים אל ה'. ועוד נתן מופת שני כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו' ואעפ"כ עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר. ומפסוק זה אמר ר"י כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו כו'. ומשני הקדמות אלו הוציא התולדה שאמר "ואהבתם את הגר".

(כלי יקר, דברים פרק י פסוק יד)

כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו וכו' דכתיב סלו לרכב בערבות ביה שמו

וכדי לאמת דבר זה, שהקב"ה שוכן את דכא ושפל רוח, צירף הקב"ה בשמו הגדול ית' ארבע אותיות של מספר מועט יותר מכל האותיות שבאלפ"א ביתא, כשתכתוב יו"ד ה"א וי"ו ה"א, הסתכל בכל האותיות, כשתכתבם במלואם לא תמצא שום אות שיעלה למספר מועט כמו אלו. וכן אמרו רז"ל א"ר יוחנן כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו כו' מן הכתובים שנאמר סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו, ר"ל שבחוהו בי-ה שמו, כי עם היותו רוכב בערבות גבוה מכל, אע"פ כן י-ה שמו, שהם האותיות הקטנים במספר, והתיבה רק בעלת שני אותיות דהיינו המועט בצירוף האותיות. וכל זה מופת על ענותנותו ית'.

(כלי יקר, בראשית פרק מא פסוק א [ובדומה שם שמות פרק כ פסוק יט])

כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים כתוב בתורה כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדנים וכתיב בתריה עשה משפט יתום ואלמנה שנוי בנביאים כה אמר רם ונשא שכן עד וקדוש וגו' וכתיב בתריה ואת דכא ושפל רוח משולש בכתובים דכתיב סלו לרכב בערבות ביה שמו וכתיב בתריה אבי יתומים ודין אלמנות

וכלל הענין, במקום הגדולה תהיה הענוה. ועל זה רמזו רז"ל: אמר רבי יוחנן, בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים... ויש להתבונן על הלשון שאמר כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, היה לו לומר בלשון המורגל: "מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים". אלא הענין שמדבר משלושה עניינים שונים, על כן על הראשון אמר כתוב בתורה, ועל השני אומר שנוי בנביאים, ועל השלישי אמר משולש בכתובים...
וזה המאמר רומז לשלושת הנ"ל, שילמוד האדם כשיהיה לו גדולה שאל יתהלל בחכמה ובגבורה ובעושר. נגד העושר אמר כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים כו', כלומר הוא משפיע לכולם ומהוויים ומחיים, "האל הגדול וגו' אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד", רק דן דין אמת לאמתו, לא בעבור להנות ממנו. והנה מדרך הדיין שהוא בשר ודם, כשאין לו הנאת ממון מעסק הדין אשר הוא דן, אזי מונע את עצמו מן הדין, ואומר בלבבו: מה לי לצרה הזאת להטריח בדברי ריבות. אבל בהקב"ה כתיב בתריה עושה משפט יתום ואלמנה שהם מרודים ואינם בעלי ממון, גם לא שייך אצלם נשיאת פנים מאחר שהם שפלים ותשושי כח, רק הקב"ה חביב לו הדין דין אמת. שנוי בנביאים, זהו ענין אחר שהוא שנוי מהראשון ומרומז בנביאים, דהיינו ענין הגבורה, ואצל המנהיג הוא הנוהג בכח ובתקיפות, על זה אמר הלא הוא יתברך גדול על כל, והוא רם ונשא שוכן עד מרום וקדוש שמו, אע"פ כן שוכן את דכא, ומכלכל דבריו במשפט, וזן את הכל, זהו שאמר "ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה", היא הענוה. ומזה ילמוד האדם, יהיה גבור כובש את יצרו, ויצר לב האדם רע להיות גבה לב. משולש בכתובים, הוא ענין שלישי המרומז בכתובים, הוא מענין החכם שלא יבקש התנשאות ויותרת הכבוד. צא ולמד מגדולתו של הקב"ה, כתיב "שירו לאלהים זמרו שמו סלו לרוכב בערבות" וגו', כי לו נאה לשורר ולשבח ולפאר כו', וכתיב בתריה אבי יתומים ודיין אלמנות, הנה "בי-ה שמו", וקורא את שם עצמו על היתומים וכי הוא אבי יתומים כו'.

(של"ה, פרשת קרח, תורה אור אות ד)

ועל זה אמר המאמר בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה. קשה מה זה בכל מקום, הלא יתברך מקומו של עולם ואין העולם מקומו. אלא הכי פירושו, הנה רז"ל אמרו בפרק קמא דעירובין (יג ע"ב): כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו... ומי שהוא עניו הוא מגביה את הכל על עצמו, ואח"כ הולך מגבוה על גבוה, עד שיודע רבונו ומתדבק בו לעבדו בכל לבבו כו' מאהבה. אחר כך הוא זוכה להיות אתו עמו במחיצתו. ועל זה אמר בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, דהיינו העניו הוא במקום שבו נודע ונמצא גדולת ה' יתברך, שם אתה מוצא ענותנותו של הקב"ה... שאומר הקב"ה אתי דכא. וקא חשיב תורה נביאים כתובים, רומזים על שלוש מעלות הענוה דלעיל. תורה היא סוד נבואת משה רבינו ע"ה ההשגה העליונה, בחינת חכם בחכמתו. נביאים סוד שלמות הגוף, כי כל הנביאים לא התנבאו אלא לימות המשיח כו', ואז שלמות הגוף נקי כגופו דאדם הראשון... כתובים סוד רוח הקודש, והזכיה לשם בהזדככות שלמות הממון, כמו שאמרו רז"ל (פסחים קד ע"א): רבי מנחם בר סימאי נקרא בנן של קדושים דלא אסתכל בצורתא דזוזא, הרי הנזהר בזה נכנס ברוח הקודש...

ועוד נראה לפרש, מאי שיש למטה יש למעלה ברוחניות. הנה שלוש שלמיות אלה שהזכיר בכתוב חכם גבור עשיר, הם נשמה גוף לבוש. רצוני לומר, כל צרכי הגוף המשמרים את הגוף ומחזיקים אותו ומסבבים אותו נקרא מלבוש... נתן גוף התורה שהן גופי הלכות, דהיינו תרי"ג מצות. עוד יש חלק שלישי הנקרא לבוש, דהיינו המדות ישרות, מדות תרומיות, הנלמדים מסיפורי התורה למי שעיני שכל לו... הרי שלוש מעלות זו על גב זו, וכן הם תורה נביאים כתובים, התורה מעלה עליונה, ותחתיה נביאים, ותחתיה כתובים הם כערך המלבוש... השלמות הראשון דהיינו שלמות הנפש כתוב בתורה, ושלמות השני דהיינו שלימות הגוף שנוי בנביאים, ושלמות השלישי שלמות הממון משולש בכתובים...
כתוב בתורה, השכלת הנפש, כי ה' אלהיכם אלהי האלהים וגו', הוא עילת העילות ואין דרך להשיגו, רק אנו משיגים מצד פעולותיו, דהיינו האל הגדול הגבור והנורא... וזכר זה הוא מצד מעלות הענוה לידע עד היכן גבול ההשגה. וגם נרמז מה שכתבתי למעלה כי העניו יודע רבונו, וזהו כי ה' אלהיכם וגו'. "אשר לא ישא פנים" רומז גם כן למעלות הענוה, והוא כמו שאמרו רז"ל בפסחים (סו ע"ב): אמר רב יודא אמר רב, כל המתיהר, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת כו'... ומי שיודע כל זה הוא מכיר בגדולתו יתברך ובו תמצא ענותנותו. וכמו שמשגיח בענין יתום ואלמנה וגר, כן הוא לענין הדבקות הנצחי, שעליו נאמר (ישעיה ל, כ): "והיו עיניך רואות מוריך", שעתידים ללמוד תורה מפי הקב"ה. והנה האב חייב ללמד לבנו, וכן הרב נקרא אב, ועתה כיתומים ואין אב. וכן לעתיד "וארשתיך לי באמונה", דהיינו מצד התורה שנתנה ככלה, ועתה אנחנו כאלמנה. וכן קביעת מקום לתורה, כדאיתא בפרק קמא דברכות (ו ע"ב) לגירסת הרי"ף: א"ר יוחנן משום רשב"י, כל הקובע מקום לתורה אויביו נופלים תחתיו כו'. ואנחנו עתה גרים בארץ, ולעתיד "תושבים אתם עמדי". וענין "לחם ושמלה" יש בו רמז, כי לעתיד תוציא הארץ גלוסקאות וכלי מילת, כמו שאמרו רז"ל (שבת ל ע"ב).
שנוי בנביאים - הוא שלמות השני, שלמות הגוף, כי הוא בצלם אלהים. וזהו כי כה אמר ה' רם ונשא, וכביכול על הכסא "כדמות מראה אדם", ואמרו רז"ל (ילקוט יחזקאל ב, כו), הצדיקים מדמים הצורה ליוצרה. את דכא ושפל רוח, כתבתי במקום אחר בשם האר"י, מה שאמרו רז"ל (ברכות נז ע"ב): אשה נאה כלים נאים דירה נאה - דירה נאה הלב, כלים נאים כלי המעשה, אשה נאה הנשמה. וזהו ראשי תיבות דכ"א דירה כלים אשה, וזהו גוף, גוף הנקי.
משולש בכתובים נגד שלמות הממון, שהוא רוב השפע טוב, "ישלח ה' באסמיך". והנה לעומת זה למעלה כל העושר האוצרות הוא ברקיע הנקרא ערבות, כדאיתא בפרק אין דורשין (יב ע"ב), גנזי חיים גנזי שלום גנזי ברכה, וכתיב בתריה אבי יתומים ודיין אלמנות לרחם עליהם ולא יתגאה, כן יהיה ענותנותו ה' יתברך לקרב אותנו, שאנחנו יתום ואלמנה כדלעיל. ויהיה כל כך קירוב גדול לפנים ממחיצת מלאכי השרת, וזהו "אלהים במעון קדשו". והוא כדאיתא שם פרק אין דורשין, מעון שבו כתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל.

(של"ה, פרשת עקב, תורה אור אות ה)


לא ע"ב

במה אדע כי אירשנה וכו' שמא חס ושלום ישראל חוטאים לפניך
17-18

...כריתת הברית שכרת הקב"ה עם אברהם בין הבתרים, שאם אמנם אברהם "האמין בד' ויחשבה לו צדקה" (בראשית טו), דאג אברהם בעד הדורות הבאים צאצאי צאצאיו, שאולי לא יעמדו על גובה האמונה הלזאת, ושאל "במה אדע כי אירשנה", תינח בזמן שביהמ"ק קיים. על זה באה התשובה של כריתת הברית, שהבטיחו בזה הקב"ה שתמיד ישאר ביחוסו לבניו באותו היחס של שעת כריתת הברית, כפי המדה של גדלות אברהם אבינו.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ז, אורי וישעי, פרק טז, עמ' צו-צז [ובדומה שם חי"ג, על סדור התפלה, עמ' מג])

שמא חס ושלום ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה וכו' רבונו של עולם במה אדע
18-20

יש לפרש דברי הש"ס (נדרים לב.): אמר ר' אבהו אמ"ר אלעזר מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים... ושמואל אמר מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה שנאמר "במה אדע כי אירשנה"... דברים אלו בודאי אצל איש אחר לא היו נחשבים כלל לחטא... במה שאמר "במה אדע" הרי בבראשית רבה (פרשה מד): ר' חייא ב"ר חנינא אמר לא כקורא תגר אלא אמר לו באיזו זכות יתקיימו. וכן בש"ס מגילה אמר אברהם לפני הקב"ה רבש"ע שמא ח"ו ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה, אמר לו לאו, אמר לפניו רבש"ע במה אדע... וא"כ מה זה חטא?... אך לגודל מעלת אברהם היה גם זה נחשב לשמץ דבר בשורש... ודבר זה שאמר "במה אדע", היינו שהיה מסופק שמא יחטאו ישראל ולא יזכו לירושת הארץ, אף ששורש ישראל דבקים במקום, ובודאי כאשר הבטיחו הקב"ה שיתן להם את הארץ בודאי יהיו נמשכין לרצון ה' יתברך כענין א"י כנ"ל, וא"כ פגם בזה קצת בכבוד ארץ ישראל ובנפש.

(שם משמואל, פרשת שמות, שנת תרע"ד)

אמר אברהם לפני הקב"ה רבונו של עולם שמא חס ושלום ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה אמר לו לאו אמר לפניו רבונו של עולם במה אדע וכו' ומוחל אני על כל עונותיהם
18-23

ובתחלה יאמר: רבונו של עולם, בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא מקריב קרבן כו' כמו שהוא באורח חיים סימן הנזכר. ואחר כך יאמר: אמר אברהם לפני הקב"ה, רבונו של עולם, שמא יחטאו ישראל ותעשה להם כדור המבול, אמר לו במה אדע וכו', כמו שהוא בפרק ד' דתענית (כז, א) ובפרק בני העיר, עד ואני מוחל להם כל עונותיהם.

(של"ה, מסכת תענית, פרק נר מצוה אות לח)

במה אדע
20

אברהם אמר להקב"ה במה אדע כי אירשנה, ואמרו חז"ל בזה הלשון (בראשית רבה מד, יד): לא כקורא תגר אלא באיזה זכות וכו'... ולפי דבריהם נמצאנו למדין אשר אברהם לא היה מסופק כלל על ירושת הארץ, והיה מאמין באמונה שלמה שודאי יירשו בניו את הארץ. ולפי זה ודאי ברא כרעא דאבוה, וכל ישראל מאמינים בני מאמינים הם ויאמינו לקול דברי משה בכל אשר יאמר. ועל כן משה שאמר לפני הקב"ה כי הוא מסופק אם יאמינו לו ישראל על הכל, נמצא שהוא פירש לשון במה אדע שאמר אברהם כפשוטו, כי היה מסופק אם כן יהיה ושאל לו אות. אבל הקב"ה שהוא היה יודע האמת בטיב כוונת אברהם, שלא היה מסופק בשום אופן רק שאל באיזה זכות, אמר לו "מזה בידך" וגו', שראוי אתה ללקות שחשדת בכשרים (שמות רבה ג, יב), הוא אברהם אבינו שהיה ח"ו מסופק באמירתי, והאמת לא כן, כי הוא ודאי היה מאמין ובניו ודאי הם מאמינים בני מאמינים ויאמינו לדבריך.

(באר מים חיים, פרשת שמות, פרק ד פסוק ט)

במה אדע אמר לו קחה לי עגלה משלשת וכו' בזמן שאין בית המקדש קיים וכו' כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן
20-23

ומצאתי בסודות הרוקח, שכתב בשיר השירים על פסוק אחד שבא בכפל רק יש בו שינוי אחד, וזהו "שנייך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שכלם מתאימות ושכלה אין בהם", וכתיב "שנייך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה שכלם מתאימות ושכלה אין בהם", זה הפסוק רומז לעבודה ולתורה. כי אמרו רז"ל: אמר הקב"ה לאברהם על מה ששאל במה אדע כו' בזכות הקרבנות. אמר, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מאי. אמר ליה הקב"ה, יתעסקו בפרשת קרבנות דהיינו עבודה. ואמר כי הוא דבר מקובל שיש לבר ישראל ל"ב שינים, י"ו למעלה י"ו למטה. "שיניך כעדר הרחלים", הם רומזים לי"ו קרבנות כבשים בכל שבוע ושבוע בלתי חסר, והם י"ב תמידין, כבש אחד בבקר וכבש אחד בערב, וביום השבת שני כבשים... "שיניך כעדר הקצובות", היא קריאת התורה בכללה, שהעדר הקצובות בכל שבוע הם י"ו, דהיינו שבעה בשבת, ובמנחה ובשני ובחמישי שלוש שלוש שלוש, הרי י"ו.

(של"ה, פרשת בהעלותך, תורה אור אות ג)

כבר תקנתי להם סדר קרבנות כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן
22-23

במדרש רבה (פרשה מד):... ארבעה דברים הראה לו, גיהנם ומלכיות ומתן תורה ובהמ"ק. אמר לו: כל זמן שבניך עסוקים בשתים הם נצולים משתים, פרשו משתים - הם נידונים בשתים... הענין איננו מיושב, דבש"ס מגילה... כבר תקנתי להם סדר הקרבנות כ"ז שקורין בהם מעלה אני עליהם כאילו מקריבין לפני קרבן ומוחל אני על כל עונותיהם. וא"כ כל ישראל הכשרים והסנהדרין וגדולי התורה בודאי לא פסקו מלקרות בסדר הקרבנות, וא"כ איך אמר "פרשו משתים", שהרי לעולם לא פסקו מישראל לא תורה ולא קרבנות? אך נראה ע"פ... המדרש (הובאו בתוס' מנחות קי.) שמיכאל מקריב בכל יום כבשים של אש לתמידין על המזבח של מעלה, ופירשנו דמהתלהבותם של ישראל לאביהן שבשמים כשקורין סדר הקרבנות, רשפיה רשפי אש שלהבתיה, מזה נעשים למעלה כבשים של אש. והיינו מה דאמר הש"ס דכשקורין בסדר הקרבנות מעלה אני עליהם כאילו הקריבו קרבן, מהאי טעמא הוא, שמן הקריאה נתהוה ההקרבה למעלה. ולפי"ז יתכן שח"ו בזמן מן הזמנים לרגל סיבות שונות מתקררת מעט האהבה מכלל המון ישראל ושוב אין כאן קרבן כלל. ואפילו תימא שלא פסקו מישראל שלשים צדיקים כאברהם אבינו ע"ה וכמה וכמה גדולי התורה וצדיקים אשר לבם עוד רד עם א-ל, ומ"מ זה לא מועיל כי אין קרבן ציבור בא משל יחיד. וא"כ ענין סדר הקרבנות תלוי ברוב ישראל... וכאשר חלילה יתקררו שחשוב כאלו פרשו מבהמ"ק.

(שם משמואל, פרשת לך לך, שנת תרע"ד [ובדומה שם שנת תרפ"א, ובחלק מועדים, ים הכיפורים, שנת תרע"ד, אחר הכפרות, עמ' קט])

במדרש רבה (פ' ח): רבי אחא בשם ר' חנינא בר פפא שלא יהיו ישראל אומרים לשעבר היינו מקריבין קרבנות ומתעסקין בהם עכשיו שאין קרבנות מהו להתעסק בהם, אמר הקב"ה הואיל ואתם מתעסקין בהם מעלה אני עליכם כאילו אתם מקריבין אותם. וביפה תואר, שהשאלה אולי טוב להתעסק בדינים הנוהגים בזה"ז, לזה אמר שנחשב כאילו הקריב, והטעם כי תכלית הקרבן להכניע את החומר תחת השכל, ובלימוד התורה מתיש החומר ומגביר השכל ומדביק אותו עם השכל העליון, עכ"ד. ואין זה מספיק, שתועלת זו היא בלימוד דינים הנוהגים בזה"ז נמי, א"כ שוב טוב להתעסק בדינים הנוהגים בזה"ז שיש בהם תועלת נוסף לידע את המעשה אשר יעשו. וכשאני לעצמי הייתי אומר עפי"מ שכתב כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהקדמת ספרו אגלי טל, שללמוד וללמד הם מחלקי המצוה, עכ"ד. ומ"מ האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו (יבמות קט ע"ב), היינו שאין לו אפילו חלק מחלקי המצוה. והטעם יש לומר ע"פ דברי האריז"ל שבמצוות מעשיות מתקן הגוף, ובלימוד מתקן הרוח, והלימוד לתקן הרוח לבד דומה למקדש חצי אשה שאינה מקודשת (קידושין ז.), אך בזה"ז שא"א במעשה, שוב דומה לחצייה שפחה וחצייה בת חורין שנתקדשה, שקידושיה קידושין, משום דלא שייר בקנינו (גיטין מג.), א"כ שוב יש מעלה בדיני קדשים.
ובפשיטות יש לומר שזוהי סגולה מיוחדת בעניני קרבנות, ע"פ דברי הש"ס מגילה שאמר אברהם תינח בזמן שבהמ"ק קיים בזמן שאין בהמ"ק קיים מה תהא עליהם, אמר לו הקב"ה כבר התקנתי להם סדר קרבנות כל זמן שקורין בהם מעלה אני עליהם כאילו מקריבין לפני קרבן וכו'. ונראה לפרש שזהו בזכות אברהם מדת החסד, שמאחר שהאדם עושה מה שבידו לעשות, ונתקדש חלק הרוח, דחשוב לא שייר בקנינו, והוא רוצה להתקדש גם בחלק המעשה אלא שאינו יכול, שוב פשטה הקדושה בכולה כבש"ס פ"ק דקידושין.

(שם משמואל, פרשת צו ושבת הגדול תרע"ז, עמ' פה-פו)

עדיין צריכין למודעי, שבש"ס מגילה שהבטיח הקב"ה לאברהם כבר תיקנתי להם סדר קרבנות כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן וכו'. אך י"ל הטעם דקריאה מועילה כאילו הקריבו בפועל, משום דבמדרשים (הובא בתוס' מנחות קי.) שמיכאל מקריב בכל יום כבשים של אש, וכבר פירשנו דמאש ההתלהבות שקורין ישראל פרשת הקרבנות וחביל גופייהו מזה עצמו נעשים למעלה כבשים של אש ומיכאל מקריבם. וזה יתכן שע"י קרירות הרוח שנתהוה בישראל ח"ו ואינם קורין הפרשיות בהתלהבות כ"כ אינו מספיק שיעשו מהם למעלה בפועל כבשים של אש, ואף שת"ל לא אלמן ישראל מאנשים צדיקים ולא פחות עלמא משלשים צדיקים וכו', מ"מ הם בפני עצמם ואין כלל העולם דבוקים ונגררים אבתרייהו וכיחידים דמיא ואין קרבנות הציבור באין משל יחיד.

(שם משמואל, פרשת לך לך, שנת תרפ"א)

ובתנחומא, שאמר הקב"ה למשה: כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשך, כך בכל שנה שקורין לפני כאילו אתה עומד שם וזוקף את ראשן וכו'... ויש להבין מאי שנא מכל הקרבנות שאין צריך שיהיה משה רבינו ע"ה עומד שמה, ונאמר עוד לאברהם אבינו ע"ה שהתקין להם סדר הקרבנות שבזמן שיהיו קורין בהם יהא נחשב כאילו הקריבם כבש"ס מגילה, ולמה לא יהיו השקלים בכלל הזה? אך להנ"ל יש לומר דהנה ישראל הם ממעטין את עצמן וכופפין את קומתם לפני ה' יתברך ומבטלין את דעתם ורצונם אליו ית"ש, ולעומתם ה' יתברך זוקף כפופים, והיינו שמאיר עליהם מרישא דכל דרגין הוא פלא עליון כנ"ל, וזה נקרא שזוקף את ראשן היינו הראשית שלהם, ואף כי אפס כסף שקלי כיפורים בפועל, מעוררים זה בקריאת הפרשה. אך הנה ידוע כי במקום גבוה מאד אין בכח הדיבור לעורר שמה, וצריכין דוקא למעשה בפועל כמ"ש הרמ"ק הובא באור החמה (פ' בשלח), וע"כ אינו דומה לסדר כל הקרבנות שהבטיח לאברהם אבינו ע"ה שיהיה נחשב כאלו הקריבום בפועל, ששקלים צריכין לעורר את רישא דכל דרגין פלא עליון כנ"ל, ע"ז היתה ההבטחה למשה שיהיה חשוב כאילו הוא עומד שמה וזוקף את ראשן, והיינו רבותא דמשה.

(שם משמואל, פרשת משפטים ושקלים, שנת תרע"ז, עמ' מג)

ענין כפרות הוא דוגמת שעיר המשתלח, כמבואר בספרים ובהתפלה שקודם הכפרות. ויש להבין למה עושין דוגמא ופועל דמיוני לשעיר המשתלח יותר מלכל קרבנות יוה"כ. ונראה דהנה יש בכאן שאלה למה צריכין כלל לדוגמא ולפועל דמיוני, הלא בש"ס מגילה שאמר אברהם אבינו תינח בזמן שבהמ"ק קיים בזמן שאין בהמ"ק קיים מה תהא עליהם, אמר לו הקב"ה כבר תיקנתי להם סדר קרבנות כל זמן שקורין בהן מעלה אני עליהם כאלו מקריבין לפני קרבן ומוחל אני על כל עונותיהם. וכן כתיב (הושע יד, ג) "ונשלמה פרים שפתינו". ואמרו ז"ל (מנחות קי.): כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת. ובשו"ע (או"ח סי' א ס"ו): פרשיות הקרבנות לא יאמר אלא ביום, וכט"ז שם כיון שאין זמנם אלא ביום, וא"כ מוכח שהוא כאילו מקריבין בפועל, וא"כ למה צריכין לדוגמא ופועל דמיוני כלל?
ונראה דהנה איתא במדרשות [הובא בתוס' שלהי מנחות] שאחר החורבן מיכאל עומד ומקריב בשמים בכל יום כבשים של אש. ונראה הפירוש שמההתלהבות ורשפי האש שישראל משתוקקין לעבודת קרבנות וקורין הפרשיות בהתלהבות אש, מזה נעשים למעלה כבשי אש ומיכאל מקריבן. והנה מטעם זה אין צריכין לפועל דמיוני כלל, שהרי ההקרבה גם עתה בשמים בפועל ממש ע"י ההתלהבות שישראל קורין הפרשיות. וכל זה ניחא בשאר קרבנות, אבל בשעיר המשתלח לא שייך לומר שע"י קריאת הפרשה נעשה בשמים בפועל ממש ענין שעיר המשתלח, שהרי כתיב (תהלים ה, ה) "לא יגורך רע", ואין שם ענין לסט"א ועזאזל כלל, ע"כ אנו צריכין לפועל דמיוני לשעיר המשתלח יותר מלכל הקרבנות.

(שם משמואל, מועדים, ים הכיפורים, שנת תרע"ד, אחר הכפרות, עמ' קט)

לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים אבל קללות שבמשנה תורה וכו' הללו וכו' ומשה מפי הגבורה אמרן והללו וכו' ומשה מפי עצמו אמרן
27-30

יש להבין במ"ש קללות שבתורת כהנים הקב"ה אמרן, ובמשנה תורה משה מפי גבורה, ומה טעם ומה הבדל יש בעצם ביניהם? אבל הם הדברים, כי עיקר קללות בתורת כהנים לא באו על ביטול מצוות ה' בפועל, רק על כוונת הלב, שימאסו בתורת ה' ולא ישמחו, ויקוצו בה ויהיה להם לעול ולמשא ועומד. וכן אמרו [ב"מ פח ע"ב] שעל מה אבדה ארץ, "על עזבם את תורת" ה', ואמר ר"י שלא ברכו בתורה, והיינו שאף שלא עברו, וקיימו, היה בעול ובטורח, ולא ישמחו בה לברך עליה בשמחה והודיה שזכו לקיים המצוות כראוי, שיש לברך בשמחה על קיום המצוות, שקדשו ה' וזיכהו למצוה זו לעשות רצון קונו, והם שלא עשו כן, באו לגלות והגיעם רוב מהרעות.
ועל באה תוכחה שבתורת כהנים [ויקרא כו] "ואם בחקותי תמאסו", דייקא, "ובמשפטי תגעל נפשכם", הרי שדייק הכל שיהיה בלב נמאס ויהיה מגיע אצלכם בלי שמחה רק בעול וטורח. וכן מסיים בתוכחה, "יען וביען במשפטי מאסו ואת חקותי געלה נפשכם", והכל שבלב עוברים במצוות ה', וזהו רוב המרי יותר מכל, כאשר כתבתי, כי הלב נכבד באברים, והחטא בו ג"כ רב מנשוא. אבל קללות במשנה תורה לא נאמרו רק על ביטול מצוות ה' בפועל, כדכתיב [דברים כה] "לשמור ולעשות כל מצותיו", ובא הדבר בתוכו כמה פעמים "לשמור מצותיו", וכן "אם לא תשמור לעשות", כי הכל תלוי בשימור, ולא בא שם מענין מיאוס וגיעול. ולכך הקב"ה לבד בוחן לבבות אם לטוב אם לרע. לכך קללות שבתורת כהנים שבאו אל המחשבה, מה' נאמרו, ובמשנה תורה שבאו על מעשה גלוי לכל, מפי משה בנבואה נאמרו.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ה)

שבמשנה תורה
28

יש לספר דברים שם מיוחד: "משנה תורה". חזרה של תורה, ביאור חדש של תורה. "הואיל משה באר את התורה הזאת". ויש צורך להתבונן מה ענין חזרה זאת.

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, ואתחנן, עמ' 93)

הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן
29-30

והכלל, כי הקב"ה כורת הברית הזאת, וזה טעם "שבע על חטאתיכם" "שבע כחטאתיכם". והאלות הן אלות הברית, כי הדבור מפי הגבורה ובלשון עצמו, "אעשה", "יסרתי", "והכתי". ולכך אמר (פסוק מו) "אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל", כי הוא בשמו הגדול נתן הברית הזאת. אבל במשנה תורה (דברים כח, טו) אמר "אם לא תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו", ויזכיר שם תמיד לשון ארירה, ופתח בהן "ארור אתה" (שם פסוק טז), כי הברכה נעדרת מהם, ואמר "יתן ה'" (שם פסוק כד). וזהו מאמר רבותינו, קללות שבת"כ בלשון רבים ומשה כי אמרן מפי הגבורה אמרן, ושבמשנה תורה בלשון יחיד ומשה כי אמרן מפי עצמו אמרן, כי הגבורה עשתה משה שליח בינו ובין כל ישראל.
ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות ראשון, כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת הגלות והגאולה ממנו שכן תראה בתוכחות... אבל הברית שבמשנה תורה ירמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו, כי הסתכלנו תחילה שלא נרמז שם קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה, רק תלה אותה בתשובה ולא הזכיר בעבירות ההם שיעשו אשרים וחמנים ושיעבדו עבודת כוכבים כלל, אבל אמר (דברים כח, טו) "והיה אם לא תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחוקותיו", אמר, כי מפני שיעברו על קצת מצוותיו שלא ישמרו ויעשו את כולן יענשו, שכך היה בבית שני... והנה הברית הראשונה אשר בפרשה הזאת, הקב"ה כרת אותה, כי כן היה שמו הגדול עמנו בבית הראשון, והברית השנית שבפרשה והיה כי תבא מפי משה, רמז לסילוק שכינתו לגמרי, שלא היה בבית שני רק כבוד שמו, שנאמר (חגי א, ח) "וארצה בו ואכבדה", ותוספת הה"א רמז לשניה שבשם הגדול.

(רמב"ן, ויקרא פרק כו פסוק טז)

ומשה מפי עצמו אמרן
30

ועל דא 'משה ידבר, והאלהים יעננו'. בגין דלא אשתכח מלה באורייתא מפומא דמשה בלחודוי, ודא הוא דאוקמוה, קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן. מעצמו לא תנינן, אלא מפי עצמו, הללו מפי הגבורה והללו מפי עצמו, מפי ההוא קול דאחיד ביה, דאקרי הכי, ושפיר מלה.

(זוהר ויקרא דף ז ע"א)

"אלה הדברים" וגו' - אלה מיעט הקודם, פירוש, לפי שאמר אשר דבר משה שהם דברי עצמו, שכל הספר תוכחות ומוסר ממשה לעובר פי ה', ואמרו ז"ל קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן, ואפילו מה שחזר ופירש מאמרי ה' הקודמין, לא נצטוה עשות כן, אלא מעצמו חזר הדברים. וחש הכתוב לומר כי כדרך שאמר משה מפי עצמו דברים כאלה, כמו כן במאמרים הקודמין אמר משה מפי עצמו איזה דבר, לזה אמר "אלה הדברים", פירוש אלה לבד הם הדברים אשר דבר משה דברי עצמו, אבל כל הקודם בד' חומשים לא אמר אפילו אות אחת מעצמו, אלא הדברים שיצאו מפי המצווה כצורתן, בלא שום שינוי, אפילו אות אחת יתירה או חסרה.

(אור החיים, דברים פרק א פסוק א)

השגת אלהות, ככל השגה שכלית נבואית, מושגת היא באדם ע"פ יחש הדברים אליו... על כן מוכרח הדבר שיהיה מעורב בכל השגה, איזה ערך פרטי של המשיג. נבואתו של אדון הנביאים היתה נעלה מכל אלה, שהוא התעלה כ"כ להשיג טהרת האמת באור ד', כאילו הי' הוא עומד מחוץ למציאותו ומביט תמונת ד'. אמנם כאשר בו בחר ד' ללמד על ידו לישראל תורה ומצות, ידענו מזה שגם אותו הערך שיש להעירוב של פרטיות המשיג עם ההשגחה הכללית, גם זאת יש לה מושגים של בינה ודעות מובדלים לעצמם. שאם הי' הדבר חוצץ מלהשיג את האמת איך שהוא מופשט מהפרטיות של המשיג, היה זה חסרון בחק ההשגה. אבל כשהגיעה המדה של ההשגה ברום מעלה כ"כ עד שהשיג זוהר האמת כמופשט מעצמיותו, ראוי שלא תחסר לו גם אותה ההשגה על ידה הכל נערך ע"פ פרטיותו, מפני שפרטיותו היא ג"כ נעלה ומרוממת וכוללת הרבה מאד, ע"כ אם היה דבר זה חסר היה ג"כ איזה חסרון... ואולי בזה נתייחד ספר משנה תורה משאר הספרים, שעל כולם נאמר מפי הגבורה אמרן, ועל קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן, היינו ההשגה שבכללה דומה להשגות הנביאים כולם, אלא שנבדלת מהם בערך רוממות נפשו עליהם, ומשתווה עמהם ביחש הפרטיות שמתבונן כל אחד על הדעות הכלליות בהשגת המציאות כולה ומנהיגה, ע"פ יחש כל הדברים אליו ואל ציוריו.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, עין איה ברכות סג ע"ב, סי' שלה, עמ' 387)

אם היינו אומרים שלא דיבר משה בנבואתו מעולם בפיו ושפתיו, רק תמיד שכינה מדברת מתוך גרונו, לא היה בעינינו לפלא אם יהיה הכתוב כמשמעו, ויהיה באמת כבד פה ולשון בטבעו. אבל אחרי הודיענו כי משנה תורה מפי עצמו אמר דברי ה' יתברך, ופלא למה יהיה נביא נשגב וקדוש אדון הנביאים כבד פה, שיתהלכו דבריו בכבדות, ולא ינעמו לחיך שומעם, ומזה הוכיחו כי באמת היה בעל דיבור נכון, ולא אמר 'לא איש דברים' כי אם כנגד הקב"ה שברא את הפה והדיבור לענין השפעתו, אמר שאינו מרגיש השפעה זו במצב נבואתו, אבל בנוהג שבעולם לענין ישראל ראינו שפתיו ברור מללו כדברי הרשב"ם [שמות ד, י] שהיה מהיר לדבר צחות.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, עיטור סופרים, חלק א, דף יט ע"ג)

והחיבה של מעלה לישראל עם קדושו כ"כ גדולה עד כי חידושים של תושבע"פ מתחדשים ע"י ישראל ומפיהם נאמרו למרע"ה מסיני מה שחידשו ישראל, מעין משנה תורה אשר אמרו עליו משה מפי עצמו אמרן, היינו שמשה חידש את המשנה תורה, ומה שחידש הוא אמר לו הקב"ה אח"כ מפיו כביכול למשה מסיני.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"י, ויקרא, מאמר ב, עמ' ט)

משה רבינו דאיהו מלגיו ויעקב מלבר, למד כל התורה כולה בבחינת תושבע"פ, ומזה נעשה תושב"כ. ומיוחד הוא משנה תורה שמשה מפי עצמו אמרן, כלומר שהוא בחינת תושבע"פ, ולכן התוכחות שבמשנה תורה הם מבחינת תושבע"פ ושל תו"כ מבחינת תושב"כ.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"י, ויקרא, מאמר מ, עמ' קל)

קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרם. כוונת הדברים, שלא רק שהיתה השכינה מדברת מתוך גרונו עד שניכר היה שאין זה קולו של משה, אלא גם עקימת השפתים של משה היתה מכח השכינה שחדרה למהותו של משה, והוא גם כן נתעלה ונזדכך עד שפיו היה כביכול פי השכינה, והיו לאחד. בחינה זו נתגלתה בעת מתן תורה: "משה ידבר והאלקים יעננו בקול" (שמות יט, יט), לאמר שהדבור של משה הוא הוא עניית קול האלקים.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום חי"ב, דברים, מאמר יב, עמ' לז)

בגמרא מגילה מתבררת ההקבלה בין הקללות שב"תורת כהנים", בפרשת "בחוקותי" לבין הקללות שב"משנה תורה"... קללות שב"תורת כהנים" - משה מפי הגבורה אמרן. קללות שב"משנה תורה" - משה מפי עצמו אמרן. הרי כתוב במסכת סנהדרין ש"האומר: אין תורה מן השמים, ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרוֹ הקב"ה אלא משה מפי עצמו" הוא אפיקורוס?... בתורה עצמה יש חילוקים ומדרגות... לדוגמא, הגמרא בבא בתרא מבררת את ענין שמונת הפסוקים האחרונים שבתורה. "'וימת שם משה עבד ד'... עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע". נכון שיש הבחנה דקה, אבל זה מפי הקב"ה וזה מפי הקב"ה. כלליות התורה מקיפה את הכל מ"בראשית" עד "לעיני כל ישראל", ויחד עם זה בתוך דבר ד' מן השמים יש מדרגות: תורה ו"משנה תורה"... יש דבר ד' היסודי והראשוני, האבסולוטי והאבסטרקטי, ויש המשך של מדרגה יותר נמוכה דרך משה המְדַבר, דרך השכינה המדברת מתוך גרונו של משה רבינו. לא יתכן שאיזה פסוק מהתורה לא יהיה תורה מן השמים! מפי משה זה מפי הקב"ה!

(שיחות הרב צבי יהודה, ואתחנן, עמ' 130)

כבר הזכרנו ש"משנה תורה" אינו מתחיל בביטוי הרגיל "וידבר ד'" אלא ב"אלה הדברים אשר דִּבֵּר משה", כדברי חז"ל ש"משה מפי עצמו אמרן". אבל כמובן הכל מן השמים, שהרי אפילו האומר שפסוק אחד אינו מן השמים, הרי הוא כופר ואפיקורוס, כדברי חז"ל במסכת סנהדרין, ואפילו פסוק כ"ותמנע היתה פילגש" כפי שמדגיש הרמב"ם בפירושו. אלא "משה מפי עצמו" - מובנו על ידי השכינה המדברת מתוך גרונו, מתוך כוחו הנבואי שהוגדר בפרשת "שופטים": "ונתתי דברַי בפיו ודִבר". אבל צריך להבין למה סגנון זה מופיע דווקא ב"משנה תורה". "משנה תורה" הוא חזרה של תורה לקראת כניסתנו לארץ. אז חיוניותנו הנשמתית מתגלה בכל שלמותה, ישראל ואורייתא מתחדשים באור החדש אשר על ציון, ומתוך כך התורה הזאת אשר "ד' אלהינו דִּבֵּר אלינו בחֹרב" חוזרת ומתבארת על ידי משה רבינו - השקול כנגד כל ישראל - מפי עצמו.

(שיחות הרב צבי יהודה, ראה, עמ' 235)

בסוף גמרא מגילה, לגבי ההבחנה בין הקללות שבפרשת "בחוקותי" לבין אלה שבפרשת "כי תבוא", אומרים חז"ל שהקללות שב"תורת כהנים" "משה מפי הגבורה אמרן", שהרי בלשון נוכח נאמרו כשרבונו של עולם הוא המדבר. לעומת זאת, אלה שב"משנה תורה" בלשון נסתר נאמרו כי "משה מפי עצמו אמרן". לכאורה זו אפיקורסות, חס ושלום?! צריך להבין שהדברים נאמרו מפי החלק השמימי של משה רבינו, ולא מפי החלק הארצי. במשה רבינו עצמו יש דרגות של השראת השכינה. בגלל החלק השמימי שם משה מסווה על פניו. וככל שמתקרבים לארץ, יותר מתגלה ומתגבשת השמימיות.

(שיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 77)

אומרים חז"ל שיש הבחנת מדרגות בין הקללות שב"תורת כהנים" לבין הקללות שב"משנה תורה". זה נקרא בפי חז"ל "משה מפי עצמו אמרן". יש מדרגות בניסים, בפלאים האלוהיים, ובתורה. "משנה תורה" ענינו הריאליות של משה רבינו, הריאליות של "מפי עצמו", הריאליות של העם הנכנס לארץ: המדינה והצבא.

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, דברים, עמ' 21)

ב"משנה תורה" אנחנו נפגשים בלשון "אלה הדברים אשר דִּבֵּר משה אל כל ישראל", לעומת הסגנון הישיר והרגיל בשאר החומשים: "וידבר ד'". יש בענין זה ביטוי נורא של חז"ל בנוגע להבחנה בין הקללות שבחומש ויקרא לבין הקללות שב"משנה תורה": קללות שב"תורת כהנים" - משה מפי הגבורה אמרן. קללות שב"משנה תורה" - משה מפי עצמו אמרן. וצריך להבין, שהרי האומר שפסוק אחד שבתורה אינו מן השמים - הוא אפיקורוס?... בגמרא סנהדרין נאמר שלא רק האומר שכל התורה כולה אינה מן המקור האלוהי השמימי הוא אפיקורוס, אלא "אפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו"... אלא שכמו שבכל דבר יש מדרגות, כך גם בתורה יש מדרגות, וגם בגילוי השכינה יש מדרגות... כך בדבר ד' שבתורה אל משה יש גוונים, אבל כל הגוונים האלה אינם מבטלים את אחדותה השמימית של "תורת ד' תמימה". הכל שלמות אחת שמימית הכוללת הבחנות וחילוקים. גם "משנה תורה", גם חומשים אחרים, הִנם דבר אחד מן השמים. מה שמשה אומר "מפי עצמו" גם הוא מפי ד', על ידי שכינה המדברת מתוך גרונו.

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, עקב, עמ' 183-184)

בספר דברים מתגלה התחדשות חיוניותנו ומתוך כך התחדשות התורה - גם על ידי מצוות חדשות, וגם בחזרה על אותן המצוות בסגנון חדש. התחדשות תוכן והתחדשות סגנון. מתוך כך אפשר להבין את הביטוי של חז"ל לגבי השוואת הקללות שבסוף ספר ויקרא והקללות שבסוף ספר דברים, שאלה משה מפי הגבורה אמרן, ואלה משה מפי עצמו אמרן. ואין המובן שאין הן מן השמים, חס ושלום, שהרי האומר אפילו על מִלה אחת שבתורה שאינה מן השמים הוא אפיקורוס, אלא שהשכינה מדברת מתוך גרונו של משה רבינו. השמימיות מתגלה בארציות, מתוך הופעת כלל ישראל בחיוניותו האלוהית בארץ.

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, כי תצא, עמ' 341)

המסכת החדשה הזאת אינה נפרדת חס ושלום מהשאר. אצל חז"ל מופיע הביטוי: דברים ש"משה מפי עצמו אמרן". אבל מצד שני, האומר אפילו על פסוק אחד שאינו מן השמים הוא אפיקורוס, מנותק משמים ומן הנצח. מ"בראשית" עד "לעיני כל ישראל" אין מִלה אחת משוללת מן הכתר השמימי. לכן צריך להבין, כפי שאמרנו קודם, שהכל שמימיות אחת אשר בתוכה יש מדרגות. וההדרגה הזאת אינה משנה אף בכל שהוא, ואינה גורעת כמלוא הנימה מן האחדות השמימית הזורמת, השופעת והמאירה את חיינו מתוך השלשלת האלוהית משמי מרומים.

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, דברים, עמ' 32)

מתברר כאן שֶׁמַה שמשה מדבר - הוא דבר ד'. בפרשת "שופטים" מופיעה ההגדרה היסודית של הנבואה: "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך, ונתתי דברַי בפיו ודִבר אליהם את כל אשר אצונו". כאן נפגשים ביסוד הנבואה: מה שמשה מדבר, זהו דבר ד'. ד' מדבר מתוך גרונו של משה רבינו. אמנם חז"ל מבחינים בין הדברים שב"תורת כהנים" "משה מפי הגבורה אמרן", לבין הדברים שב"משנה תורה" "משה מפי עצמו אמרן", אבל צריך להבין שהכל מהווה חטיבה אחת של "תורת ד' תמימה" השמימית והמקורית, ובתוכה יש מדרגות.

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, דברים, עמ' 31)

עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת
32-33

להבין מה שקורין ברכות וקללות קודם שבועות, שאמרו ז"ל תכלה שנה וכו'. הענין, שהברכות והקללות כמו שהן בכל כלל ישראל, שהברכה היא תוספת טובה והקללה היא להיפוך וכמ"ש אבן עזרא (פ' בראשית), הן ג"כ בכל איש פרטי, להתוסף בו החלק הטוב וליתן מגרעות בחלק הרע. וע"כ נאמר "ואם לא תשמעו", בוא"ו מוסף על ענין ראשון, שלכאורה אינו מובן, שהרי אינו בזמן אחד, שהברכות הן כשישראל זכאין, והקללות להיפוך ח"ו. אך להנ"ל יובן, דשניהם שייכים בזמן אהד, שהחלק הטוב יתעלה והחלק הרע יושפל. וזוהי הכנה דרבה לשבועות שאז פסקה זוהמתן, והתעלה החלק הטוב במתן תורה הקדושה.

(שם משמואל, פרשת בחקותי, שנת תר"ע, עמ' שנח)

ברכה היא תוספת וקללה היא חסרון, היינו שברכה היא תוספת חלק הטוב והקללה היא חוסר חלק הרע... ובזה יובן מה שתיקן עזרא שיקראו ברכות וקללות קודם שבועות כדי שתכלה שנה וקללותיה, שבחסרון חלק הרע יהיה מקום לחול בו אור התורה בשבועות.

(שם משמואל, פרשת בחקותי, שנת תרע"ב, עמ' שסב)

עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה
32-34

תיקן עזרא שיהיו קורין תוכחה של תו"כ לפני עצרת ותוכחה של משנה תורה לפני ר"ה, ולמה, אלא הנה לוחות הראשונות נתנו בעצרת שהיא בחינת תושב"כ, ולוחות שניות נתנו ביום הכפורים והם בבחינת תושבע"פ, וכמו שאמרו שבלוחות שניות היה כלול גם מדרש הלכה ואגדה דהיינו תושבע"פ (שמות רבה סוף פרק מז). השבת מעין עולם הבא, שאז מתאחדים כל הבחינות, הכל מורים שבשבת ניתנה תורה (שבת פז ע"ב), והיה זה ע"י מה שהוסיף משה יום אחר מדעתו, שדרש ק"ו לברר כי תושב"כ תושבע"פ היא. ולפיכך השבת היא זמן מיוחד להשגת תושבע"פ... ולפיכך תיקן עזרא קריאת פרשיות התוכחה בשבת דוקא, להביא את העולם אל תיקונו בזיווג תושב"כ עם תושבע"פ, הכלים עם האורות, שדבר זה מתגלה בשבת דוקא, שמצד אחד היא קביעא וקיימא, בחינת התושב"כ, ומאידך גילויי תושבע"פ תלויים בה ובקדושתה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"י, ויקרא, מאמר מ, עמ' קל-קלא)

עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה וכו' כדי שתכלה השנה וקללותיה
32-35

שבת הוא יומא דנשמתא, וע"כ הקללות שבשביל עוונות, בשבת ישראל נוטלין רק הפנימיות שלהן ולא החיצוניות שבהן, וע"כ נתוסף בהן דעת להכיר בפגמים דקים ולעשות תשובה כנ"ל. ובזה יש ליתן טעם למה תיקן עזרא להיות קורין ברכות וקללות בשבתות קודם שבועות ור"ה משום תכלה שנה וקללותיה, כי ידוע דבקריאת הפרשה מתעורר הענין, והנה מתעוררין גם הקללות, ובשבת נוטלין ישראל הפנימיות שבהן שהן ברכות מאליפות וחלקי החיצוניות שהן קללות בטלין מאליהן, ותכלה שנה וקללותיה, וישראל נוטלין חלקי הברכות שבהן ועי"ז מכינין עצמן לקראת החג וכנ"ל.

(שם משמואל, פרשת בחקותי, שנת תרע"ג, עמ' שסז)

קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת וכו' כדי שתכלה השנה וקללותיה וכו' עצרת נמי ראש השנה היא דתנן ובעצרת על פירות האילן
33-37

קודם החטא גם החיטה היתה אילן, כאמרם ז"ל (ברכות מ ע"א): אילן שאכל ממנו אדה"ר חיטה היה, שהיה פת ממש, שהיה גדל על ידי שמירת הלא תעשה של "לא תאכל ממנו". וע"י החטא פסק מלהיות אילן המוציא גלוסקאות, ונעשה כמו תבואה שצריך האדם על זה מלאכה מרובה לגמור אותה: חרישה, זריעה, קצירה, דישה, זריה... ובעצרת, יום מתן תורתנו הקדושה, יום אשר נפשם של ישראל יצאה בדברו עמם ופסקה זוהמתם, הוא יום המקווה שבו תחזור החיטה להיות אילן שגדלים בו גלוסקאות (שבת ל ע"ב), ובשביל זה מביאים שתי הלחם מן החיטה דוקא. ולפיכך קורין התוכחה שבתו"כ לפני עצרת, למען תכלה השנה וקללותיה, היינו קללת הטבע, ותשוב להיות גם היא במרום עוזה ושלמותה, שלמות היחוד.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"י, ויקרא, מאמר מ, עמ' קכו-קכז)

כדי שתכלה השנה וקללותיה
34-35

בעמדנו על סף השנה החדשה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה, במצב של תקוה והתעודדות לעומת כל הדכאון אשר עבר עלינו בשנה זו העומדת לחלוף מול עבר פנינו, וממעמקי הלב נאמר עליהם "תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה" [פיוט אחות קטנה].

(מאמרי הראיה, עמ' עו)

שסתירת זקנים בנין
39

...דכל החורבן ועקירת ביתא דשכינתא, אם כי נראה לכאורה לנפילה של שונאי ישראל, אין הדבר כן, אלא הנפילה היא קימה כנ"ל, כי הרי זה סותר ע"מ לבנות במקומו בנין טוב מן הראשון שיהיה מעשה שמים, כבזוה"ק שעל בנין זה אמרו בשירת הים "מקדש ה' כוננו ידיך" ולא מעשה ידי אדם. וזה שרמזו סתירת זקנים בנין.

(שם משמואל, פרשת נח, שנת תרע"ד)

בעולם הרגיל של המחשבה, מוכרחים הפרינציפים להיות סותרים זה את זה, ודוקא מסתירתם יבוא הבנין הרצוי. הסתירה מביאה לידי הכרעה, וההכרעה מביאה לידי ריכוש של אוצרות מקובצים מעברים, והחיים הרוחניים מתברכים בעושר גדול.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, שמונה קבצים, קובץ ח אות מ)

כל מה שנכנס בנשמה אחת מהשפעת חברתה, אף על פי שמועיל לה הדבר מאיזה צד, שסוף כל סוף הוא מקנה לה איזו ידיעה, או איזו הרגשה טובה ומועילה לפעמים, הוא עם זה מזיק לה גם כן, במה שהוא מערב יסוד זר במהותה... המהלך השולל את ההשפעות הזרות לגבי כל פרט, אף על פי שנראהו בצורה הורסת, הוא הסתירה המביאה לידי הבנין היותר קיים ויותר משוכלל, והוא המבוא היחידי לחיי עולם הבא, שכל אחד ואחד עושה לו הקב"ה עדן בפני עצמו, עדנך לא נאמר אלא עדניך.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, שמונה קבצים, קובץ ב אות קעד)


[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים מ ע"א]


שסתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה
39

לא יתואר מהות המעשה כי אם על שם תכליתו. אמרו חז"ל בנין נערים סתירה, סתירת זקנים בנין. כי הוא מבואר, שאם הבנין היה תכליתו לסתור, ההוא יקרא סתירה, לא בנין. וכן בהפך, כשהסתירה תכליתה לבנות, ההיא תקרא בנין.

(עקידת יצחק, שמות, שער מב, בתחילתו)

בימי נערות ובחרות כוחות הגוף מושלים באדם, וכוחות הנפש נכנעים לכוחות הגוף, ולכוחות הגוף הממשלה והנהגה בכל עוז ואמיץ כח. אבל בימי זקנה כחות הגוף חלשים, וכחות הנשמה ונפש מושלים, ולהם הזרוע עם גבורה. ולכך אמר חבר איוב [איוב לב, ז] "ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה", וסתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ג)


לב ע"א

מנין שמשתמשין בבת קול שנאמר ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר

ולפי האמור תתבאר תועלת הבת קול בכל יום אף שאינה נשמעת לבריות, כי איש הרוצה להיטיב מעשיו אלא שאינו יכול ואת השליחות לא קיבל עליו כנ"ל, כאשר מופיעה הבת קול הוא מינוי השליחות מחדש, ובאשר עכשיו עכ"פ רוצה ליטהר ולעשות רצון קונו הרי היא קבלת השליחות, ושוב משיג כח חדש כח המשלח בשליח, ושוב יכול לעשות תשובה שלמה. וכל זה אם רוצה עכ"פ לשוב וליטהר אלא שאינו יכול לזה מועילה הבת קול, אבל למי שאינו רוצה אינה מועילה הבת קול מאומה. וזה יש להעמיס בכוונת הכתוב "ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמור זה הדרך לכו בו", ותיבת מאחריך נתקשו בה המפרשים. אך לפי האמור יש לומר דהנה הש"ס דהקרא קאי על בת קול, אך לאו כל אדם שומע את הבת קול, אלא מי שתחילה רוצה אלא שאינו יכול, וזהו שאמר "ואזניך תשמענה דבר מאחריך", היינו שאתה תהיה עכ"פ רוצה ליטהר, אז אחר זה תוכל לזכות לשמוע את הבת קול, וע"י הבת קול שוב יהיה לאל ידיך לעשות תשובה כנ"ל, ואין הפירוש שמיעה גשמית אלא הלב יתפעם ויקבל עליו השליחות.

(שם משמואל, פרשת בא, שנת תרע"ו, עמ' קמ)

כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חקים לא טובים

אמרו [בסוטה לה.]: הואיל ודוד אמר "זמירות היו לי חקיך", נענש שטעה בדבר מקרא, שנאמר "ולבני קהת לא נתן", והוא הרכיב ארון על עגלה חדשה. והקשו המחברים, הא אמרו כל הקורא בלי נעימה ושונה בלי זמרה עליו הכתוב אומר ואני נתתי חוקים לא טובים? ותירצו כי בבית המדרש יש לשנות בזמרה, כדי להנעים אף לחבירו, אבל בבית יש לשנות בלי זמרה, כדי שלא יהיה נראה כמזמר שירי עכו"ם ח"ו, ודוד אמר "זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי" דייקא, וע"ז נענש. ובזה יובן כי בבית המדרש יש להנעים המשנה, אבל לא בבית. וא"כ כשנתבטל בעו"ה בית הועד, אף הנעימה מן המשנה בטלה. וזה אמרו, "זקנים משער שבתו" [איכה ה, יד], דבטלו חכמי ועד יושבי בשער הלכה, א"כ "בחורים מנגינתם", דבטלו לימוד בשיר, ובטלו המנגנים בלומדי תורה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יב)

כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום ערום סלקא דעתך אלא אימא נקבר ערום בלא מצות בלא מצות סלקא דעתך אלא אמר אביי נקבר ערום בלא אותה מצוה

עוררני בעל ספר עשרה מאמרות [מאמר חקור דין, חלק ג פרק ח, ושם הוא בשינויים מהמובא כאן], מה שנותן הכלל בלימוד התלמוד בכל מקום שמסיק שם הגמרא "סלקא דעתך" ולבסוף נופל, הזהיר לומר שלא יבין המבין שהאי סלקא דעתך הוא שקר, וראיה אחר הפילפול נופל מסברתו הראשונה, ונמצא חס ושלום יהיה כתוב איזה שקר בגמרא. והזהיר לומר כל סלקא דעתך הוא האמת, כשבא אחר כך אל האמת, אז יבין למפרע הסלקא דעתך, רק שמפלפל לא ידע האמת בסלקא דעתך. והראה לנו מקום: האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום, ערום סלקא דעתך אלא בלא מצות, בלא מצות סלקא דעתך, אלא ערום בלא אותו מצוה. ולפי הנראה מה שאומר ברישא נופל מסברת נקבר ערום, אמנם לא כן, רק האריך, כי כל אדם שעושה מצוה, לאחר מותו נעשה לבוש לנשמה בסוד חלוקא דרבנן. והנה תחילה הבין האי ערום פירוש בלא תכריכין. והקשה סלקא דעתך?! ומשני באיזה ערום מדבר - בלא מצוות מן המלבושין שנעשו מהמצות. והנה עדיין לא ידע תוכן הפשט, והקשה בלא מצות סלקא דעתך, וכי משום שלא נזהר במצוה אחת משום הכי יהא נקבר כמי שאינו עושה מצוות? ומשני בלא אותו מצוה, ורוצה לומר כשמבזה אותו המצוה ואוחז ספר תורה ערום, אם כן מבזה כל המצוות, כי כל המצוות כתובין בספר תורה, ונמצא לפי האמת על ידי שאינו מקיים אותה מצוה יוצדק בלא כל המצוות, ובדין שיקבר ערום ממש.

(רבי שבתי הלוי הורוביץ, ווי העמודים, פרק א)

לב. נקבר ערום בלא אותה מצוה

על זה רמוז בברכות (יז ע"א): מרגלא בפומיה דאביי, לעולם יהא אדם ערום ביראה. ערום הזה פירושו כמו שפירשו רז"ל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום, ערום בלא מצוה, ויהיה על דרך שאמרו רז"ל (ע"ז יט ע"א): "במצותיו חפץ מאד" - ולא בשכר מצותיו. על זה אמר שיהיה ערום ביראה, רוצה לומר ערום בלא שכר מצוה, שלא יהיה עבודתו לא משום יראת עונש ולא משום קיבול שכר. וכן אדם הראשון לאחר שחטא, כשהרהר בתשובה נתלבש ביראה זו להיותו ערום ביראה, זהו הרמז "ואירא כי עירום אנכי".

(של"ה, בעשרה מאמרות, מאמר ג-ד, אות ה, בהגהה [אות צה במהד' יד רמה])

משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום

"אל בני ישראל" - גם זה מיותר, ואלא למאן דיבר? אלא בא ללמד עוד דמלבד שקרא הפרשה כמו דבר ה', הסביר בכל מועד לבני ישראל ענין המועד במועדו, לחכמים הלכות החג ולהמון עם ה' אגדות השייכות לכל מועד, כדתניא בתורת כהנים ובמגילה: רשב"א אומר, משה תיקן לישראל שיהיו שואלים ודורשים בהלכות פסח כו'.

(העמק דבר, ויקרא פרק כג פסוק מז)

לב. משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג

בכל המועדות צריך לשמוח, שהרי על כל המועדים אמרה התורה "ושמחת בחגך". ולכן חובה עלינו לעבוד ה' בשתי עבודות [עבודת הגוף ועבודת הנפש], עבודת הנפש בזכרון נפלאות ה' יתברך, ולקיים אותם במעשה, ולומר לפניו שירות ותשבחות דברי חג בחג ודברי פסח בפסח ודברי עצרת בעצרת [כמ"ש פרק בני העיר: משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בעניינו של יום הלכות פסח בפסח והלכות עצרת בעצרת וכו'] - זו היא עבודת הנפש. ועבודת הגוף לאכול ולשתות בשמחה ובטוב לבב, כמו שכתוב במצות המועדים, "וזבחת שלמים ואכלת שם" (דברים כז, ז).

(של"ה, מסכת סוכה, פרק נר מצוה אות כו)

"ויעשו את הפסח במועדו" - כמו שעשה אברהם אבינו ע"ה עוגות בפסח, והוא על דרך הרמז בנוטריקון שלו (עג"ת), עבודה, גמילות חסדים, תורה. כן יעשו גם הם אלו שלשה דברים בפסח, שמלת עוגות רומזת עליהם. עבודה, היא עבודת ה' יתברך שיזכור מעין המאורע... גמילות חסדים הוא שצריך לגמול חסד בימים טובים יותר מבשאר הימים, דהיינו משלוח מנות... תורה, כי צריך שילמוד תורה ביום טוב כדלעיל בסמוך, שהיום טוב מסוגל בזה יותר משאר הימים, כדתניא וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל, משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלים ודורשים בעניינו של יום הלכות פסח בפסח וכו', זהו 'עגת' שעשה אברהם אבינו ע"ה ביום טוב של פסח, והוא הדין בכל המועדות.

(של"ה, מסכת סוכה, פרק נר מצוה אות מד)

...ששנו רבותינו (פסחים ו.): שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני... רבן שמעון בן גמליאל אומר שתי שבתות שהרי משה עומד בראש חודש ומזהיר על הפסח... ובאמת אלו ואלו דברי אלהים חיים ומלך עולם. כי הנה בספרי אמרו כאן (מובא בילקוט רמז תשך וברש"י):... מלמד ששמע פרשה זו מסיני ואמרה להם וחזר ושנאה להם בשעת מעשה וכו' עד כאן. ולפי דברי רבן שמעון בן גמליאל שסובר שזה היה מעשה באחד לחודש הראשון שתי שבתות קודם החג, נראה שאף דבר הידוע לאדם מאז, צריך לשנותו בעתו ושתי שבתות קודם, כי שמא שכח את הידוע עבור ימים שבנתים שהיה לחלק... וכמאמר חז"ל משה תיקן וכו' שיהו דורשין בענינו של יום וכו', וזה די בשתי שבתות קודם... וזה דוקא בדבר שכבר נשנה, מה שאין כן בדבר החדש שעדיין לא שנה האדם כלל, צריך להתחיל בלימודו שלושים יום קודם, כי שתי שבתות ילך על עיקר הלימוד להתישב הדבר בלבו היטב להיות שגור ולהודיע הדברים לחבירו וחבירו לחבירו שידעו הכל ההלכה ברורה, ושתי שבתות לשנותה קודם העת. וזה נלמד מפסח שני שהיה דבר חדש אליהם, שאמר משה (לקמן ח) "עמדו ואשמעה מה יצוה" וגו', צוה על זה ל' יום קודם, שיהיו רגילין בדבר ולהתישב בלבם היטב כנאמר...
וכן אמרו חז"ל (במדרש אבכיר מובא בילקוט רמז ת"ח) על פסוק "ויקהל משה" וגו' - רבותינו בעלי אגדה אומרים וכו' אמר הקב"ה עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת וכו', ומכאן אמרו משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשין מעניינו של יום הלכות פסח בפסח וכו' עד כאן. ואף שכבר היו יודעין הלכות שבת מאז מכל מקום נצטוה לדרוש להם בשעת מעשה, וכן כאן נצטוה משה לדרוש להם בשעת מעשה רק שאשמעינן עוד דבר אחד שהאי שעת מעשה אף קצת קודם במשמע (וכן איתא בתוספות) (מגילה ד. ד"ה מאי).

(באר מים חיים, פרשת בהעלותך, פרק ט פסוק א)

וידבר משה את מועדי ה'

[פירש רש"י - שקיבלו עליהם את המצוות. קשה, הרי קיבלו את כל המצוות ולמה נזכר בפסוק רק מועדי ה'? כוונתו לעומת שבת (שנזכר בפרשת המועדות בתחילתה), שקיבלו במרה תחילה מאהבה, ועכשו קיבלו גם את המועדים. ומה שהוצרכו לקבל עוד בימי אחשורוש (שבת פח) הוא תורה שבעל פה.]

(בנין ירושלים (יעוונין) דף ו ע"ג-ע"ד - לטקסט)


מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US