Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת יומא



פז ע"א

בצבו נפשיה לקטלא נפיק וצבו ביתיה לית הוא עביד וריקן לביתיה אזיל

...שהדיינים היושבין על המשפט לפסוק דין תורה הם צריכין להעלות ולתקן מה שקלקלו אלו הבעלי דינים, דהיינו שהם לא קשרו את עסק המשא ומתן אל התורה, כאילו אין בעסק המשא ומתן שום תורה. ועתה נענשו שצריכין לבוא לפני הדיינים לפסוק להם דין תורה, וצריכין לפרש כל העסק בפרטיות כל מה שעבר ביניהם בכל עסק המשא ומתן, ועל זה פוסקין להם דין תורה... נמצא, שהדיינים צריכין לעשות מכל העסק והמשא ומתן של הבעלי דינים תורה, לתקן מה שקלקלו הבעלי דינים כנ"ל... זה עיקר מעשה הדיינים, שצריכין לגלות האלוקות השוכן בכל דבר ובכל עסק שבעולם שהוא התורה...
הוא מלחמה גדולה כנ"ל, מאחר שצריך לעשות מעסקי חול תורה, וזה ידוע שהניצוצות שבעסקי חול נאחזים בהם הקליפות וסטרא אחרא הרבה, שמשם תוקף המלחמה של כל אדם בעולם הזה, ובפרט שזה העסק של המשא ומתן שבא לפני הדיינים כבר נפגם ע"י אלו הבעלי דינים שפגמו בו ורחקו אותו מהתורה כנ"ל, על כן בודאי הדיינים הרוצים לפסוק דין תורה באמת, צריכין לחגור עצמן היטב למלחמה ללחום עם הקליפות וסטרא אחרא שסביב הניצוצות שבזה העסק שנפגם ע"י אלו הבעלי דינים...
וזה שאמרו רז"ל רב כי אתי לבי דינא אמר הכי, ברעות נפשי לקטלא נפיק וצבי ביתיה לית הוא עבד וריקן לביתיה עיל, היינו כנ"ל, מחמת שידע שהוא מלחמה גדולה עם הקליפות שסביב הניצוצות שבהעסק שדנים עליו. על כן אמר כן. וזהו וצבי ביתיה לית הוא עביד וריקן לביתיה עיל, היינו שרב מחמת ריבוי ענוותנותו היה אומר על עצמו שגם הוא בעצמו אינו יוצא ידי חובתו בצרכי ביתו שעושה, שצריכין לקשר כל עסקי ביתו אל התורה, והוא בענוותנותו אמר שאינו זוכה לזה בשלמות. וזהו וצבי ביתיה, היינו הצטרכות ביתו, אינו זוכה לעשות בשלמות הראוי, דהיינו לקשר הכל אל התורה. וזהו וריקן לביתיה עייל, כי כל הדברים יגעים ואינם בשלמות והכל ריק וחסר בלא התורה, כי רק התורה והאמונה היא שלמות כל הדברים... ואמר ברעות נפשי לקטלא נפיק, כי אמר: איך אזכה להעלות העסק שלהם ולעשות ממנו תורה מאחר שאני בעצמי עדיין לא זכיתי לזה בשלמות לעשות מכל עסקי ביתי, היינו מכל עסקי חול, תורה, וכנ"ל. ועתה מחובר ומקושר הענין היטב, כי בלוא זה אין פירוש וקשר לדבריו מה זה שאמר, וצבי ביתיה לית הוא עבד וכו' - היעלה על הדעת שרב הצטער על שמבטל את עצמו מצרכי ביתו לישב בדין תורה?! אך על פי הנ"ל מבואר הענין היטב.

(רבי נתן מברסלב, ליקוטי הלכות, הלכות דיינים הלכה ד אות ב ואותיות י-יא)

בצבו נפשיה לקטלא נפיק וכו' רב זוטרא כי הוו מכתפי ליה בשבתא דריגלא הוה אמר כי לא לעולם חסן

מה ענין מר זוטרא לענין הנ"ל? לכן נראה דהכל ענין אחד, שלא תזוח דעתו שהוא נתמנה לראש ושופט ודיין, ועבור הנאת הלב וזחות דעתו נתחייב רשב"ג הריגה [ס' חסידים סי' ח], וז"ש ברעות נפשי לקטלא נפיק וכו'. ומר זוטרא חסידא חש יותר שמא ישמח לבו בעל כרחו, לכך אמר "לא לעולם חוסן" - כבודו של אדם אינו כל הימים, והיינו כנזכר בספר חסידים הנ"ל, שהוא מבטל הנאת הלב גם בעל כרחו. ומעתה אתי שפיר דענין רב ומר זוטרא בענין אחד.

(תולדות יעקב יוסף, פרשת תזריע, אות א)

וכי הוי חזי אמבוהא אבתריה אמר אם יעלה לשמים שיאו

ואדמו"ר הגה"ח זצוק''ל היה אומר כי מצינו גם לחכמי התלמוד שהיו משתמשים בתרופה זו לחזור את פסוקי יראה והבלי העוה''ז... רב כי הוי חזי אמבוהא אבתריה אמר אם יעלה לשמים שיאו... ואם נזר לדור ודור. והנה זהו יסוד לימוד המוסר, לשנן בפה דברי הכתובים או מאמרי חז''ל ביראה ומוסר. אכן הנה להקדושים בעלי חז''ל היה מספיק להם אם רק הזכירו בפיהם פעם אחד איזה פסוק המהביל עניני טובת העוה"ז, התפעל נפשם מיד שלא תזוח דעתם, אולם אצלנו כמה פעמים נחוץ לנו לחזור אחר פסוקים כאלה... עד שיעשה רושם קטן בלבבינו.

(רבי יצחק בלאזר, שערי אור, בתוך ס' אור ישראל, מהד' תשס"ד, עמ' רפא)

וכי הוי חזי אמבוהא אבתריה אמר אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע וכו' רב זוטרא כי הוו מכתפי ליה בשבתא דריגלא הוה אמר כי לא לעולם חסן

עי' מש"כ רש"י סוד"ה מכתפי, שלא להטריח את הציבור לקום מפניו. הקשני בני מ' מרדכי יונה שלי"ט, מהא דקיי"ל רכוב כמהלך דמי (קידושין לג ע"ב) וא"כ מה הועיל?... נראה כמו שהראיתיו בפירוש רש"י סנהדרין ז, ב, שהעבדים נשאוהו מהר, ע"כ יש לפרש דהכא אין כוונת רש"י שלא יקומו ממנו, רק שלא יצטרכו לעמוד הרבה על רגליהם כשקמים ממנו... ולי היה נראה לפרש שכשהיה העם רב בשבתא דריגלא, והיה קשה לפניו לילך בין ההמונים, היו מנשאים אותו על כתפיהם למעלה על ראשיהם זה לזה עד שיגיעוהו למקומו. ואתי שפיר היטב שאמר הפסוק אם יגיע לשמים שיאו עד לעבים יגיע, שבע"כ היו צריכים להגביהו למעלה למעלה מראשיהם.

(אדר"ת, "חירגא דיומא", אוצרות ירושלים חלק יא עמ' לב)

לא טוב להם לרשעים שנושאין להם פנים בעולם הזה

"שאת פני רשע לא טוב" - פירשו רבותינו לא טוב להם לרשעים שנושאים להם פנים בעה"ז ונפרעין מהן לעוה"ב.

(רש"י משלי פרק יח פסוק ה)

לא טוב להם לרשעים שנושאין להם פנים בעולם הזה וכו' שנאמר יען כי נכנע [מפני] וכו' טוב להם לצדיקים שאין נושאין להם פנים בעולם הזה וכו' שנאמר יען לא האמנתם בי

טוב לאדם התוכחה שבגלוי בהאהבה המסותרת, והוא שטוב לאדם מי שיוכיח אותו בגלוי ממי שאוהבו בסתר, כי המוכיחו בגלוי מסתמא אוהבו מאוד, כי יתרון האהבה מאוהב לנאהב ניכר ביתרון תוכחת, כמ"ש "אשר יאהב ה' יוכיח" [משלי ג, יב]. וכן אהבת האב לבנו, אף כי גדלה אהבתו לבנו אהבה בתענוגים. מ"מ מכה את בנו ומוכיחו בגלוי תמיד. לא כן שאר קרוביו, לא יכוהו אך יוכיחוהו. ושאר בני אדם אף לא יוכיחוהו. והוא, כי כל שאהבתו גדולה אליו, תוכחתו גדולה, שמכוון ליישר מדותיו ולתקנו בתוכחתו, והוא משלמות האהבה. וכן בהקב"ה, כמ"ש "יען לא האמנתם" וגו', וכמ"ש ז"ל אשריהם לצדיקים שאין הקב"ה נושא להם פנים, אוי לרשעים כו' נושא פנים כמ"ש יען אשר נכנע אחאב לפני וגו'.

(ביאור הגר"א, משלי פרק כז פסוק ה)

שכמה בנים היו לו לאהרן שראויין לישרף כנדב ואביהוא

"ויקחו בני אהרן וכו' וישימו עליה קטורת" - פשט המקרא נראה דהם הקטירו הקטורת במזבח החיצון... וטעמם היה, דמה שציוה להקטיר במזבח הפנימי משום ששם היה קודש הקדשים... וכעת שהכל ראו את הכבוד במזבח החיצון, היה עולה על דעתם שדין מזבח החיצון הוא כמזבח הפנימי. וטעו מפני שראו שקרבן חטאת של אהרן נשרף, והיה בדמיונם שקדושת המזבח בשמיני דין היכל יש לו - "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל הקודש פנימה באש תישרף" (ויקרא ו, כג), שכל חטאת פנימי נשרפת, ולכך נשרף פרו של אהרן. ולכך הקטירו על מזבח החיצון, ונשרפו. לכן על "שעיר החטאת" (להלן י, טז) - כפשוטו, שעל שעיר העם קאי, שחטאת העם נשרף - "דרש (דרש משה) והנה שורף" (שם). ולכך "ויקצוף על אלעזר ואתמר בניו הנותרים" - שאף הם היו ראויים לשריפה, שלדעתו שטעו שדין חטאת בשמיני - שהכל ראו הכבוד במזבח החיצון - הוי חטאת דין חטאת פנימי יש לו ונשרף. א"כ זה הטעות של נדב ואביהוא שמפני זה הקטירו במזבח החיצון, וא"כ גם הם ראויים לאותו עונש.

(משך חכמה ויקרא פרק י פסוק א)

הרבה בנים היו לו לכנען שראויין ליסמך כטבי עבדו של רבן גמליאל אלא שחובת אביהם גרמה להן

חם הוא כנגד שלמות המעשה, כמו שאמרו ז"ל כמה בנים היו לו לכנען שראויים ליסמך כטבי עבדו של ר"ג אלא שחובת אביהם גרמה להם, היינו שקלקל בבחירתו אבל מתולדתו היה ראוי לזה, ומובן שעבד הוא במעשה.

(שם משמואל פרשת נח, ר"ח מרחשון תרע"ג)

אלא שחובת אביהן גרמה להן - שאף שהיו תלמידי חכמים, אולם לא עלה בידם להיות סמוכים (ומה שאיתא שראויין ליסמך כטבי עבדו של רבן גמליאל אין הפירוש שטבי נסמך באמת, שהרי איתא בגמרא (ב"ק עד ע"ב) מעשה ברבן גמליאל שסימא את עין טבי עבדו... ובעל מום אינו יכול ליסמך לסנהדרין, ויש שיטה שפסול לכל דין (עיי' סנהדרין לד ע"ב), ובלאו הכי היה פסול כדין גר, ובאמת איתא בגמרא שם שאמר לו רבי יהושע לרבן גמליאל: אין בדבריך כלום, שכבר הודית - שסיבבו מן השמים שאפילו כשסימא את עינו לא ישתחרר, שישאר בעבדותו ולא יוכל ליסמך). וכמו כן אליעזר, הגם שיצא מכלל ארור לכלל ברוך, עם כל זה חובת אביו שייכא בו, ולפיכך לא היה יכול להידבק ביצחק.

(רבי פנחס מנחם אלתר, פני מנחם, פ' חיי שרה, עמ' קטז)

שחובת אביהם גרמה להם... ובס' האשכול (הל' מילה) ז"ל: "כל הגוים הבאים בישראל נמולים בטובתם ורצונם, אעפ"כ אין מאמינים בהם עד ז' דורות, והעבדים שנמולים שלא ברצון אין בהם אמונה כלל, וכן כל עבדים שמל אברהם אבינו לא נתקיים זרעם וכו'"... ולאחר כל אלה וודאי דאיכא קפידא בזה שלא להתחתן בגרים. ולא צריך לזה גילוי מילתא כלל, דגלוי הוא לכל.

(רבי מנשה קליין, חידושי משנה, קידושין מט ע"ב)

כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו

"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'"... עוד ירמוז לצוות את אנשי חיל להשתדל לקרב לבבות עם בני ישראל לעבודת ה'... וזה לך האות אשר ציווה ה' להתחיל ממקודשיו, והגדיל שכר המזכה, כמאמר התנא כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, כי ישמרנו ה' משגיונות, והם הדברים הנאמרים כאן.
"אדם" - דקדק לומר אדם, לשון חשיבות... ואת מי יקריב? פירש הכתוב ואמר "מכם", מן הפחותים שישנם בכם, אשר פשעו בה'... את זה יקריב. ולזה יקרא "קרבן לה'", כי יקריב נצר מטעיו קודש לשרשו. ואדם כזה אינו צריך להביא לא נדר ולא נדבה, גם אין מציאות להביא לא חטאת ולא אשם, על דרך אומרם ז"ל כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, ואם אין שוגג אין קרבן.

(אור החיים, ויקרא א, ב)

"אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם" - יתבאר על דרך אומרם ז"ל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, ובראות כי כהן המשיח חטא, זה יגיד שלא זכו הזוכים על ידו, כדי שלא יבוא חטא על ידו בשבילם, והוא אומרו "לאשמת העם".

(אור החיים, ויקרא ד, ג)

האמת והשלום כוללים כל השלמות, שגדר האמת הוא קיום של כל נמצא מצד עצמו ופרטיותו, והשלום כולל קיום השלמת הקשר הכללי. וכשהוא אומר: "והאמת והשלום אהבו", הרי הוא כאומר שישתדלו להשלים עצמם בין שלמות פרטיותם בין שלמותם הכללית מצד יחוסם אל הכלל כולו. והנה ברכת השלום, שהוא הכלי המחזיק ברכה לישראל, היא ההצלחה הכללית שתתפשט על הכלל לימים אשר יעשה ד' את עמו סגולה, וההצלחה הכללית הלא תתפשט ג"כ על כל יחיד ויחיד. ויען שה' ית' שם בעולמו חק משפט שיהיה הכל בצדק ובדין, ע"כ העמיד את השלמות הכללית באופן מסכים אל השלמות הפרטית, ואי אפשר שיזכה אדם את דרכו בערך צירופו אל הכלל כולו כי אם שילך ג"כ בדרך ישרה מצד שלמותו הפרטית, וכענין שאמרו חז"ל: "המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו... כדי שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בג"ע". והנה כל ההשלמה שאדם עושה מצד צירופו אל הכלל כולו, הוא עושה בזה חסד עם הכלל שהוא משתתף בטובת הכלל, והכרח טובת הכלל מחייב שיהיה ג"כ תמים בדרכיו הפרטיים שאל"כ אין טובתו טובה שלמה כי "טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים" נח, ואז כאשר השלמת הכלל תתאים עם השלמתו הפרטית, יזכה בצדק בברכת השלום שתבא על ישראל, כי יהיה ראוי לזה מצד עצמו ג"כ.

(מדבר שור, דרוש יד, עמ' קכ-קכא, הובא במאורות הראיה לשבועות, מהד' תשנ"ד, עמ' יד)

כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכו' כדי שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בגן עדן וכו' וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנם

ומה נורא הוא הדבר הזה, אם המחטיא את הרבים מבקש לעשות תשובה אף גם על זה גופא שהחטיא את הרבים - בכל זאת, כדי שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנם, בגלל זה מונעין ממנו את התשובה ואין מספיקין בידו לעשותה. וכן המזכה את הרבים דאין חטא בא על ידו, לא אמר איזה חטא, ומשמע שאפילו חָטא בחֵטא שאיננו מהיורדין לגיהנם ואינם עולים, מאותם שנאמר עליהם "גהינם כלה והם אינם כלים" (ר"ה יז, א), אלא שנידון לגיהנם לזמן מסויים, גם כן אי אפשר שיהיה הוא בגהינם ותלמידיו בג"ע. הרי שהתחברות הרב ותלמידו היא התחברות ודבקות אמתית שאי אפשר לה להיפרד ולהינתק בשום אופן, ובאותו המקום ששם נמצא הרב - שם התלמיד, ובמקום שהתלמיד - שם הרב.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ב, על פרקי אבות, עמ' ריז)

מי שחטא והחטיא וכו' אין מספיקין בידו לעשות תשובה

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מז]


נעשית לו כהיתר

עיקר התשובה הוא הכרת החטא. מהאי טעמא אמרו חז"ל כשנעשה לו כהיתר אין מספיקין בידו לעשות תשובה, כי זולת זה שהעבירה היה פגם בנשמתו וראוי לרפאות אותה מנגעה, אך יותר מהמה - הפשע שהוא המרידה נגד מלך מלכי המלכים הקב"ה. ועיקר התשובה להכיר הפשע הזה, ויתמרמר בלבו ע"ז כי אין לדבר הזה שיעור וסוף, כי כל מה שיתקדש יכיר יותר בגדולת ה' ית' ובשפלות האדם.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, פנים יפות שמות פרק לב פסוק לא)

אמר עשאוני כאשפה קרא אנפשיה מאשפות ירים אביון שמע רבי אבא ונפיק לאפיה

"דומה שהיום חברי מקרבין אותו דכתיב מאשפות ירים אביון" [ירושלמי מו"ק פ"ג ה"א] - פשוטו של מקרא הוא שרבותא היא, שאפילו אם הגיע לשפל המדרגה עד לאשפה, ה' מרימו. אולם ר"א הגדול פירש שהכוונה היא לאשפה דווקא, שאז, כשהאביון מגיע למצב ללא נשוא ונפשו דכא עד אשפה, אז מופיעה תשועת ה' לחלצו ממיצר.... וכה"ג ביומא פז: רבי ירמיה הוה ליה מילתא... אמר עשיתיני כאשפה קרי אנפשיה מאשפות ירים אביון, ומשמע דרבי ירמיה מר"א הגדול למד, ואף רבי אבא כדשמע נפיק לאפיה וכו' עיי"ש. ומר"א הגדול למד שמעכשיו יש לו לקרב.

(רבי ישכר תמר, עלי תמר, ירושלמי מו"ק פ"ג ה"א)

רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא וכו' איזיל אנא לפיוסי ליה וכו' ומחייה בקועיה וקטליה

למדנו מזה מעלתו של רב העצומה, דבמקום גדולתו שם נראית גבורת ענותנותו, ללכת אחרי האיש הטבח ההוא, להוציא הדברים שיש לו עליו מלבו. קל וחומר לכל האדם אצל השוה לו וכל שכן לגדול הימנו. ועונש הטבח שנפל חלל רשע ביד גבורת עזותו במה שעבר על דברי חכמים, שאמרו [לקמן פז ע"ב] כל המעביר על מדותיו מעבירין על כל פשעיו, והיה לו ליטול קל וחומר מפרנס הדור שהיה מוחל על כבודו והולך אליו.

(עקידת יצחק, שער סג, דף עז ע"א במהד' ורשה תרמ"ג)


פז ע"ב

אתא רבי חייא הדר לרישא עייל בר קפרא הדר לרישא אתא רבי שמעון ברבי הדר לרישא אתא רבי חנינא [בר'] חמא אמר כולי האי נהדר וניזיל לא הדר איקפיד רבי חנינא אזל רב לגביה תליסר מעלי יומי דכפורי

דוגמה נאה של כיבוד הבריות ניתנת כאן. ודאי היתה השעה קבועה מראש לרב להקריא מן הנביאים קמיה דרבי, וצא וראה עד כמה היה מפותח רגש הסבלנות אצל רב, עד כדי להפסיק את קריאתו בכל פעם ולהתחיל הכול מחדש, כשנכנסו בזה אחר זה ר' חייא, בר קפרא ור' שמעון, ודבר זה ודאי גם גרם לביטול תורה ולחוסר פנאי לשם עיון ובינה במקרא. והאם נבוא איפוא בטרוניה על רב אם סוף סוף פקעה סבלנותו כשנכנס אחרון ר' חנינא? בכל זאת אנו רואית שרב התרפס לפני ר' חנינא במשך שלש עשרה שנה בכל ערב יום כיפור, לפייסו ולבקש את מחילתו על העלבון שגרם לו שלא במתכוון. כל זה מוכיח לנו האיך התייחסו קדמונינו הגדולים אל מצוות בין אדם לחברו, והאיך נזהרו בכבוד חבריהם.

(רבי יעקב משה לסין, דרך חיים, עמ' 8 = המאור שבתורה כאן, עמ' רעח)

כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו

[עיין לקט ביאורי אגדות לעיל כג ע"א]


רבי חנינא חלמא חזי ליה לרב דזקפוהו בדיקלא וכו' ולא איפייס כי היכי דליזיל ולגמר אורייתא בבבל

רש"י מפרש "וכשראה חלום זה על רב דאג למות...". ולולא דבריו הייתי אומר לפרש את כוונתו של רבי חנינא לא לטובתו הוא אלא לטובת רב, שהרי "שני תלמידי חכמים היושבים בעיר אחת ואין שלום ביניהם אחד מת ואחד גולה" (סוטה מ). ואמר רבי חנינא להבטיח את חייו של רב: מוטב יגלה לבבל ואל ימות. לפיכך לא נתפייס.

(רבי משה לייטר, בשולי גליוני, כאן)

ור' חנינא [שהיה חותם בציור של חרותא - גיטין לו ע"א] רמז על המסופר ביומא, דר' חנינא ראה בחלומו לרב דזקפוהו בדיקלא, ועי"ז לא נתפייס ר' חנינא לרב עד שירד לבבל ושם נעשה לראש, ור' חנינא היה לראש בא"י והאריך ימים רבים, ולכן חתם ר"ח בחרותא, שהוא ענף עץ דקל... לזכר נס זה שנתגלה לו בחלומו.

(רבי זאב וולף רבינוביץ, שערי תורת בבל, גיטין לו ע"א)

כי היכי דליזיל ולגמר אורייתא בבבל

באותו פרק המעבר שבין התנאים לאמוראים, היו כמה מרבותינו בארץ ישראל שהתעקשו שלא לעזוב את ארץ ישראל בשום אופן. המשנה נכתבה בארץ ישראל, ורבינו הקדוש, אחרון התנאים, הוא שסידר אותה. הוא היה נשיא, ראש ישיבה גדולה מאוד, והיו לו מאות ואלפי תלמידים... ביניהם רב ורבי יוחנן בולטים במיוחד. בהיותם שייכים לפרק המעבר בין תנאים לאמוראים הם נחשבים כמו תנאים... אז עשה רב מעשה מיוחד ונועז: עזב את ארץ ישראל. זאת היתה מסירות נפש למען כלל ישראל באופן מיוחד. "עשינו עצמנו בבבל כארץ ישראל לגיטין מכי אתא רב לבבל" [גיטין ו ע"א]. רב מיוחד הוא במסירות הנפש הגדולה הזאת. מסירות נפש היא יותר מאשר מסירות גוף, היא מסירות הרוחניות. זאת ממש מסירות נפש בשביל לזכות את הרבים ולהעביר את התורה מארץ ישראל לבבל! יש לפעמים תואר שניתן לגאונים גדולים יחידי יחידים: רשכבה"ג - רבן של כל בני הגולה. רב הוגדר בתואר של רשכבה"ג [רש"י ביצה ט ע"א]. זה היה מעשה רב.

(שיחות הרב צבי יהודה, וישב, עמ' 345)

בבבל היתה יהדות יותר גדולה, ורב, תלמידו של רבי יהודה הנשיא, עשה צעד נועז והעביר את התורה מישיבתו של רבי לבבל. רש"י כותב שהוא נקרא: "ראש של כל בני הגולה", וכן נאמר: "עשינו עצמינו בבבל כא"י לגיטין מכי אתא רב לבבל".

(שיחות הרב צבי יהודה, וישב, עמ' 327-328)

רב מסר נפשו ועבר את גבול א"י לבבל. ובגיטין (ו): מכי אתא רב לבבל עשינו עצמנו כא"י לגיטין. וזכה רב להגדרת חז"ל "רבן של כל בני הגולה". רב העמיד אורה של תורה בבבל.

(מתוך התורה הגואלת, חלק ב, עמ' מח-מט)

רב עשה את המעשה הנועז לעזוב את ארץ ישראל כדי להביא את התורה לבבל. "עשינו את עצמינו בבבל כארץ ישראל לגיטין, מכי אתא רב לבבל".

(שיחות הרב צבי יהודה, ויגש, עמ' 405-407)

רב עשה צעד נורא ועזב את ארץ ישראל, ואילו רבי יוחנן נשאר בארץ ישראל. רב נקרא בתואר המיוחד של "רבן של כל בני הגולה", ובגמרא גיטין נאמר: "עשינו עצמינו בבבל כא"י לגיטין מכי אתא רב לבבל", וזה מפני שרב הביא עמו את התורה מארץ ישראל ליהדות הגדולה של בבל.

(שיחות הרב צבי יהודה, בהעלותך, עמ' 108-109)

רב נקרא רבן של כל בני הגולה. "רב, תנא הוא ופליג". היה תלמיד רבי, רבנו הקדוש, חותם התנאים. רב עשה צעד נועז. עזב את א"י אל הגולה שבבבל, והביא את התורה מא"י לבבל. זיכוי הרבים. ר' יוחנן נחשב יותר מרב, הלכה כמותו. הוא לא עזב את א"י, והמשיך את ישיבתה של רבי.

(מתוך התורה הגואלת, חלק א, עמ' ריט-רכ)

שני גדולי התלמידים של רבי יהודה הנשיא היו רב ורבי יוחנן. רב עשה מעשה נועז: עזב את ארץ ישראל. הוא מסר את נפשו למען כלל ישראל, כדי להעביר את התורה מארץ ישראל לבבל. לעומתו, רבי יוחנן מסר את נפשו בכך שהוא לא זז מארץ ישראל, והמשיך בה את הישיבה של רבי.

(שיחות הרב צבי יהודה, שמות עמ' 418-419)

אמרו חכמים יתודה קודם שיאכל וישתה

לעולם כאשר לאחר חצי היום השמש למערב נוטה ונטו צללי ערב, כבר החל ענין יום הבא... ולכך בערב יום כיפור כאשר נטו צללי ערב, כבר החלה קדושת יוה"כ, וקבעו חז"ל במנחה להתודות. ואמרה התורה "ועניתם בתשעה לחדש בערב", היינו אחר חצות, ודרשו חז"ל (לעיל פא ע"ב) כל האוכל וכו', ועיקר הסעודה אחר חצות.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ב)

אתה יודע רזי עולם

בפתיחת וידוי יום הכפורים, המסודר על פי א"ב דעל חטא, אנו אומרים בתור הקדמה: "אתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי, אתה חופש כל חדרי בטן ובוחן כליות ולב, אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך, ובכן יהי רצון מלפניך ד' אלקינו ואלקי אבותינו שתסלח לנו על חטואתינו" וכו'. ולכאורה אין השבחים האמורים בזה מתייחסים להיות מעין פתיחה לוידוי. וצריכים אנו לבאר את טעם היסוד של פתיחה זו, ביחוד בראשית הוידוי של יום הכפורים, שהוא המפתח הגדול של שערי תשובה לכל בית ישראל.
ונראים הדברים, שמאחר שיסודות התשובה הלא הם שלשה, והם: האחד - החרטה על העבר, והשני - העזיבה של החטא בפנימיות לבבו ורצונו בהסכמתו החזקה בהווה, והשלישי - הקבלה על להבא, שלא לשוב עוד לכסלה. וכאשר, אמנם, לפי הנראה, שלשת הדברים הללו נוחים הם כל כך, ובהם התשובה נגמרת, עד שאנחנו מתפלאים למה הוצרכה תורה להודיענו על התשובה: "כי המצוה הזאת לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא" (דברים ל, יא), "כי קרוב אליך הדבר מאד" (שם, יד), ולמה אבל, הוצרכה כל כך לבאר "לא בשמים היא", "ולא מעבר לים היא" (שם, יב-יג), כאשר פרשוה הקדמונים לפרשה זו על מצות התשובה ביחוד (עי' רמב"ן, דברים ל, יא).
אבל כשנעמיק בדברים, נשקיף, שבאמת, התשובה, עם כל קלותה, שאינה דורשת מאתנו כי אם שלושת העיקרים הללו, של חרטה, עזיבה וקבלה, היא באמת כבדה מאד, לולא חסדי ד' שהקל אותה לפנינו, עד שע"י הקולא הזאת של חסד עליון, נעשית באמת "לא בשמים ולא מעבר לים", אלא "קרוב מאד בפינו ובלבבנו לעשותה".
ונבאר אחת לאחת את צד הכבדות שישנו בכל אחד מעיקרי התשובה לקיימם במלואם, עד שלכאורה נעשה כל ענין התשובה למעלה מיכלתו של האדם. והנה החרטה, לכאורה, דבר קל הוא להתחרט על החטא, אחרי שהאדם שם על לבו את רוע דרכו, וכי רע ומר עזבו את ד'. אבל כאשר נתבונן שהחרטה היא ראויה להיות כל כך גדולה, כל כך עמוקה, וכל כך חודרת לפי העומק של הגריעות, ושל הכיעור וההפסד שהחטא כולל, ומאחר שבדבר ד' מתקיים עולם ומלואו, וחיי כל חי נחתכים במאמרו, בכח קדושת אור התורה והמצוה, המאיר בעולם, שהם חוקים שחקק אדון כל עולמים בעולמו; וא"כ, העובר וממרה את פי ד', הרי הוא נותן גרעון ומשחית את הדר כל העולמים, ומאבד את זיו החיים כולם, ואם היה האדם יכול להשיב את הדברים על מכונם היתה חרטתו באמת שלמה ומקיפה את כל עומק החטא, והיתה ראויה להיות עוקרת את רשמו של החטא מן המציאות. אבל הלא "הנסתרות לד' אלקינו", ומי יוכל לדעת מבלעדו את רזי העולם וסתרי נפש כל חי, עד כדי להבין את הציור של עומק החרטה, הדרושה לבוא על החטא?
ונבוא עתה לבאר את העזיבה, שהיא הולכת על ההווה להסיר לגמרי את רצונו מהחטא, מקישורו עמו, מנטייתו ותשוקתו. הנה, אם האדם היה יכול לדעת בעצמו את הגנוז בעומק נפשו וחדרי לבו היה יכול לעזוב את החטא עזיבה מוחלטה. אבל, דא עקא, שאין האדם יכול להבחין בעצמו, ואל מה שהוא גנוז בסתר חדרי לבו וכליותיו, על כן לא יוכל לקיים בכל מלואה גם את התכונה של העזיבה אשר לצד ההווה, כי רק ד' לבדו, "אתה הוא החופש כל חדרי בטן ובוחן כליות ולב".
ומזה נבוא גם כן להיסוד האחרון, חותם התשובה, והיא: הקבלה על להבא. אם האדם היה יודע את כל מה שאפשר לו להיפגש מנסיונות החיים המעבירים אותו על דעתו ועל דעת קונו, היה יכול לקיים את יסוד הקבלה על להבא במלואו, אבל כאשר בני אדם בחזקת סומין הם ביחס למאורעות החיים העתידים, א"כ גם החקוי [הערת מרן הרצי"ה זצ"ל - מענין החקיקה. חקה - חיקוי, עי' ישעיהו מט, טז: "הן על כפים חקותיך"] האמתי של הקבלה אין ביכלתו של אדם לקיים כהוגן, כי רק ד' לבדו הוא אשר "אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך".
וכאשר שלושת עיקרי התשובה הם באים למעלה מכוחו של האדם, ועם כל זה קראה התורה אותנו אל התשובה, והעידה לנו גם כן על קלותה, שקרוב הדבר אלינו מאד - יודעים אנו מזה שחסדי ד' הם גדולים עלינו, עד שהוא מעלה עלינו את כל עיקרי התשובה שאנו מקבלים עלינו על דעתו הגדולה ברוך הוא, כאילו השגנו את כל הענינים הללו בברורם, וציירנו בתוך נפשנו לאמתתם. על כן אנחנו מקדימים לפני הוידוי הגדול, שהוא יסוד התשובה, המוציאה אותנו מאפלה לאור גדול, את המאמר הגדול הזה הנושא את דבריו על שלשת יסודי התשובה ומסירות הדברים לדעת המקום ברוך הוא.
"אתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי" - נגד החרטה בשלמותה; "אתה חופש כל חדרי בטן, ובוחן כליות ולב" - נגד עזיבת החטא בכל עמקה; "אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך" - לעומת הקבלה על להבא. בכל אופני המאורעות המתרגשים לבוא על האדם, אנו מקבלים עלינו להיות עומדים הכן בכל הנסיונות ובכל חליפות המצבים, להיות עבדי ד' באמת, "לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים כט, כח).

(אורות התשובה, מהד' אור עציון, עמ' קמה, הובא במאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' רסד-רסו)

אתה יודע רזי עולם וכו' אבל אנחנו חטאנו

"אתה יודע רזי עולם" - לא אמנע מהציג מה שפרשתי לע"ד בנוסח זה, שהוא מובא ג"כ בהקדמה לוידוי "על חטא", ולכאורה אינו כ"כ מענין וידוי. אלא דבאמת עיקרי תשובה הם שלושה, כדברי הר' יונה בשערי תשובה (שער א, סי' י, יא, מט), חרטה על העבר, ועזיבת החטא מהמחשבה והרצון בהווה, וקבלה על להבא. ולפי דברי הרמב"ם בריש הל' תשובה נראה שמצות וידוי הוא שיאמר אלו הענינים של החרטה העזיבה והקבלה, וכלשון הוידוי שהוא ג"כ בירושלמי שלהי יומא, אמנם בבבלי לא נזכר שבכלל מצות וידוי הוא שיאמר עניני התשובה לחלקיהם כי אם "אבל אנחנו חטאנו", כדאמרינן ביומא פז, ב, שמע מינה עיקר וידוי האי הוא. וע"כ לא מצינו במטבע התפילות של הקדמונים הקבוע לכל ישראל מפורש פרטי חרטה עזיבה וקבלה, כי אם הזכרת החטא שהוא ענין הרחבה ל"אבל אנחנו חטאנו", ונראה דהפרטים ע"פ הבבלי הם בכלל תשובה שבמחשבה ולא בכלל מצות וידוי. ולפי"ז צ"ע למה פסק הרמב"ם שצריך שיאמר אלו הענינים. ואולי י"ל שחילק בין יחיד לציבור, דבירושלמי וכן ברמב"ם הוא לשון יחיד, וכדאמרינן בברכות יב, ב "'למען תזכרי ובושת' (יחזקאל טז, סג) - דילמא ציבור שאני", וי"ל דה"נ יש להקל גבי ציבור בהזכרת החטא בעלמא יותר מיחיד, שצריך ג"כ לפרש פרטי התשובה בוידויו, והכי שפיר לן שלא לאפושי במחלוקת בין התלמודים כמה דאפשר.
וי"ל דמ"מ רמוז כאן כל שלשת דרכי התשובה בוידוי, דהנה החרטה כבר כתב הר' יונה בשערי תשובה (שער א, סי' יב) דאינה דומה לפי מה שהחטא גדול בעיניו, שהרי הפסד דינר ג"כ קשה בעיני האדם ומתחרט על זה, ומ"מ אינו דומה חרטתו למי שאבד כל הונו בענין רע, וק"ו הנשמה היקרה כבודה בת מלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה, א"כ א"א שתהיה חרטה גמורה כדינה כי אם אם ידע האדם כמה החטא פוגם, וכאשר באמת פגמי החטא עולים הם למעלה בסדרי העולמות והנשמות כולם, דחד בחד סביך. ע"כ אמתת צורת החרטה אינה גלויה כי אם ליוצר בראשית ב"ה, שהוא לבדו יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי, ויודע עד היכן שפע החיים של כל חי נפגם ע"י סתימת החטאים, ועל פיהם ראוי שתהיה עמוקה החרטה. ולענין העזיבה כן לא יוכל האדם לדעת את לבבו בעצמו, כי ישנן מחשבות נעלמות שאפילו בעל המחשבה לא ידע אותה, ולפעמים היא מתגלה ע"י התעוררות מן הצד ואתגלי בהתתא. אמנם יוצר האדם "חופש כל חדרי בטן ובוחן כליות ולב" צריך שיהיה ענין העזיבה על דעתו העליונה ב"ה. ולענין הקבלה להבא, הלא צריך לקבל לעמוד בפני החטא גם אם יזדמנו סיבות מזיקות ומעוררות את כח הרע בנפש, מ"מ יהיה גיבור לעמוד בפרץ, ואיך ידע האדם כמה גדול הוא הכח העתיד לבוא עליו בתור נסיון? אלא יודע תעלומות אשר "אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך", אתה יודע כל העתידות, וע"פ כל האופנים העתידים החקוקים בידיעה העליונה תבוא הקבלה על להבא להתגבר על יצרו ולהימנע מן החטא. וזהו ענין "יעיד עליו יודע תעלומות" האמור בהר"מ (הל' תשובה ב, ב). וכללו כאן ברמיזה ג' תוכני התשובה, לצאת ידי הירושלמי גם בוידוי הנאמר בדיבור.

(אגרות הראיה ח"א עמ' קסז, הובא במאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' רסג-רסד)

שלשה עיקרי התשובה הידועים, החרטה מן החטא בעבר, העזיבה במעשה שאינו עושה יותר את החטא, הקבלה על עצמו במחשבה שלא לעשות את החטא להבא, צריכים הם להשלמתם פרטי ידיעות גדולות ורחבות. החרטה אי אפשר להגיע לתכליתה כי אם ע"י שיבין היטב את גודל הקלקול שבא ע"י מעשהו הרע. ומסוד ד' ליראיו נודע כמה עניני האדם נוגעים עד מרום קץ עולמות עליונים, וכל מה שידיעתו תקיף יותר את ערך הקלקול של החטא כה תגדל החרטה. על כן נקבעה תשובה אחר בינה (מגילה יז, ב), ודוד המלך ע"ה התחנן במזמור התשובה: "בסתום חכמה תודיעני" (תהלים נא, ח). ומי יודע עומק הדין בקלקולי החטא אם לא העליון השליט בעולמו היוצר וצר צורה. לעזיבה צריך שיעזוב גם ממחשבתו לגמרי את החטא, והנה אין האדם שליט ברוח (קהלת ח, ח) לדעת עמקי הלב, ויש שידמה שכבר נטהר מעוון, ובאמת עדיין חלאתו בידו ולא יוכל לעמוד בפני איזו התעוררות שתבוא אליו. על כן תיקנו הבאים בסוד ד' סיגופים לעוון ופשע, שראו בקדושת חכמתם שבפעולות אלה יטהר עומק הנפש. ומי יוכל לדעת דרך הרוח באנוש אם לא ד' ית' שעשה לנו הנפש הזאת. הקבלה להבא עניינה על כל פרטי מצביו, שאם יאכף עליו ההכרח או הכבוד וכדומה יעמוד בכל זאת על משמרת קדשו, וצריך לדעת לזה פרטי גלגולי סיבות העתידות ולהכיר מהותם. וגם זה נעלם מעיני בשר ודם כי אם ה' ית' הוא יודע, "קורא הדורות מראש" (ישעיהו מא, ד). ואיכה נקוה לתשובה, כיון שעיקרי התשובה נעלמים ממנו בהכרח מקוצר דעתנו? אמנם ה' ית' מקבל את המועט כמרובה, ואנו מבקשים שע"י החרטה, העזיבה והקבלה שלנו, אע"פ שהן בשפלות ידיים, תצטרף מחשבתנו לדעת העליון, שאילו היינו מכירים ענינים אלה בשלמותם היו מצטיירים ונקבעים בנו בשעת התשובה בכל אמתתם: "אתה יודע רזי עולם", יודע את אמתת ערך קלקולינו, ועד כמה ראוי לנו להתחרט, "ותעלומות סתרי כל חי", שאין אנו מגיעים לצאת ידי חובתנו בחרטתנו, "אתה חופש כל חדרי בטן" הפנימיים, ויודע שנשארה בנו חלאת העוון, וכמה ראוי לנו לעזוב, "ובוחן כליות ולב", ויודע שאין אנו מגיעים לכל עומק העזיבה, [אף] "אין דבר נעלם ממך", מגלגולי סיבות של נסיונות שיכולים להתגלגל ולבוא, "ואין נסתר מנגד עיניך", של נסיונות שמוכנים במציאות, שלא נוכל עמוד בהם ח"ו, אבל כיון שאנו מתחרטים, עוזבים ומקבלים, כפי יכלתנו, "יהי רצון מלפניך שתסלח ותמחל ותכפר" ותעזרנו בטובך להגיע למדת תשובה שלמה לפניך.

(עולת ראיה ח"ב עמ' שנג, הובא במאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' רסב-רסג)

אלהי עד שלא נוצרתי איני כדאי עכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי

לפני שנוצרתי, כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי, ודאי לא היה דבר בעולם שהיה צריך לי, כי אם הייתי חסר בשביל איזו תכלית והשלמה הייתי נוצר, וכיון שלא נוצרתי עד אותו הזמן, הוא אות שלא הייתי כדאי עד אז להיבראות, ולא היה בי צורך כי אם לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות. ואילו הייתי מייחד מעשי אל תכלית בריאתי, הנני עכשיו כדאי, אבל כיון שאין מעשי מכוונים לטוב התכלית, הרי לא הגעתי אל תכלית בריאתי ואיני עדיין כדאי כמו קודם לכן.

(עולת ראיה חלק ב עמ' שנו)

אלהי עד שלא נוצרתי איני כדאי וכו' יהי רצון מלפניך שלא אחטא וכו' אבל אנחנו חטאנו

מהו הוידוי? אם הוא רק הזכרת החטא שחטא, או שיבאר בלבו עניני התשובה? ולפי מה שביארנו [נדפס בלקט ביאורי אגדות לעיל פו ע"ב], רק לראב"י דסבירא ליה... שהטעם שבא הוידוי הוא לתקן כח התשובה ולחזק הציור, א"כ צריך שיאמר בוידוי כל יסודי התשובה. וכן הוא מבואר בירושלמי "חטאתי ומירע עשיתי, ובדעת רעה הייתי עומד, ובדרך רחוקה הייתי מהלך, וכשם שעשיתי איני עושה" וכו'. וכן פסק הרמב"ם [הל' תשובה פ"א ה"א], שיפרש ענינים אלו של עזיבה חרטה וקבלה דלהבא בפיו. אמנם שיטת הבבלי היא דוידוי הוא רק "אבל אנחנו חטאנו", וכן בכל ענייני וידוי הקבועים שבידינו לא נזכר שום עיקר מעיקרי התשובה, כי אם פירוט חטאים. וכן בוידוי דרב המנונא סבא דהיינו "אלקי עד שלא נוצרתי" וכו', אין שום זכר לוידוי של עזיבה, חרטה וקבלה, רק הזכרת החטא, ותפילה "שלא אחטא עוד", אבל לא קבלה. ונראה מזה דשיטת הבבלי היא דיסוד הוידוי אינו לחזק התשובה, כי התשובה אינה צריכה חיזוק כיון דנעשה בריה חדשה...
לענין הוידוי בציבור, דאין צריך כי אם לעקור הענין דלהבא שלא יעשו עוד כחטאים הרגילים, על זה מועיל מה דהתשובה עושה בריה חדשה, ואין הוידוי בא כי אם מטעם צער וקנס, על כן אין צריך לפרט כל עיקרי התשובה בוידוי. אבל ביחיד שצריך לעקור העבר, א"כ מאי מהני מאי דנעשה בריה חדשה? זהו על להבא, אבל במה יעקור העבר דאגלי מילתא דבחר יצה"ר לשופטו? וצריך לעקור המעשה ע"י מעשה אחר, דהיינו הוידוי שמבאר בתוכו פרטי התשובה. א"כ לא פליגי כלל בבלי וירושלמי. דהבבלי עסוק בסדר הציבור, על כן די ב"אבל אנחנו חטאנו". אבל הירושלמי כולו לשון יחיד הוא. ותשובת היחיד הוידוי צריך לו מעיקרי התשובה, על כן צריך שיפרש כל יסודי התשובה קבלה חרטה עזיבה, כדי לחזק כח התשובה, שיהיה מעשה מוציא מיד מעשה לעקור הלמפרע.

(ניצני ארץ ג, עמ' 8-9 = מאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה, עמ' קפט-קצא = אוצרות הראי"ה מהד' תשס"ב, כרך ב עמ' 158-160)

הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה

אין בי שום שלמות עצמית כלל, רק מה שאני מקבל כוחות החיים מחסד עליון, והנני כמו כלי ולא כמו חי בעצם. ואם לכל הפחות באלה הכוחות שאינם עצמיים שלי הייתי משתמש במעלות, הייתי דומה לכלי שממלאים אותו הוד ודברי חפץ, שאע"פ שאין לו שבח מצד עצמו, הרי במציאות הוא מחזיק שבח. אבל אם מלבד שלילת ערך מציאותו בעצמו מלא הוא דברים שראוי הוא להתבושש בהם, הפחיתות הוא כפולה. וכן לבד חסרון השלמות של האדם מצד עצמו, עוד הוא מפסיד במה שהוא משתמש בשפע הכוחות שקבל מה' ית', שזה הוא לבושה ולכלימה.

(עולת ראיה חלק ב עמ' שנו-שנז)

ומה שחטאתי מרוק ברחמיך

החטא, מלבד מה שראוי להתחייב עבורו מצד עצמו, הוא פוגם את התכונות בכללן, וצריך הטבע הנפשי להשתנות לטוב בהעמדת התכונות לטוב, כאילו לא נעשה החטא. זהו המרוק. ולפעמים אין התכונות משתנות וחוזרות כי אם ע"י יסורים. ו"המרוק שברחמי ה' הרבים" הוא שייראה נועם הצדק והדרת החסד ע"י הזדמנות סיבות טובות וחברים צדיקים, וייראה טוב הפעולות היוצאות מכל דבר חסד וצדקה, שמתוך התמדתם, התכונות עצמן משתנות וחוזרות לטוב.

(עולת ראיה חלק ב עמ' שנז)

אבל לא ע"י יסורים

[עיין לקט ביאורי אגדות לעיל פו ע"א]


תוס' ד"ה והאמר - נהי דרשות היא אין לבטלה בחנם

ומסתברא לי שחליצת אבל ומנודה וט' באב, כיון שהוא משום ירידה ואיבול ומיעוט כבוד, ודאי הוי דומיא דקלקלה, ורמז לדבר שאבל ומנודה היו מקיפין לשמאל, אע"ג דבכל מקום ימין קודמת, וכמשנה מדות פ"ב מ"ב, וק"ו בעניני רשות, אע"ג דכל מה שעושים לשם שמים הוי מצוה, ולפי דברי החובת הלבבות שער עבודת האלקים פ"ד, כל מעשי האדם אינם יוצאים מכלל מצוה ועבירה, ובלשונו "ציווי ואזהרה". מ"מ לא יחלוק שום אדם על המפורסם בכל המקצועות שבתורה, שיש לנו עניני מצוה ועניני רשות, והם חלוקים במעלותיהם עד שגם מצוה לגבי חובה, "רשות" קרי לה, ועיין סוגיא דסוטה מ"ד ע"ב בפלוגתא דר"י ורבנן. ועיין תוס' שבת כ"ה ע"א ד"ה חובה, ותוס' יומא פז ע"ב ד"ה והאמר. ופשוט שאפילו בעניני מצוה ישנם מדרגות בעניני כבוד וחשיבות של העבודה, וכהא דיומא כג, ב, ושבת קי"ד, קי"ט לגבי מדריגת הבגדים בכל עניני מצוה "למדך תורה דרך ארץ, בגדים שבישל בהם קדירה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו". וק"ו שיש הבדל בין עניני רשות דעלמא של צרכי הגוף אפילו כשהמחשבה מיושבת לש"ש ובין מצוה וקדושה, ומעלה של חשיבות וכבוד, וק"ו בין עלייה של חשיבות ופאר כענין יוה"כ שנקרא יום חתונתו; ויום שמחת לבו כשלהי תענית (דף כו:), שכל קדושותיו הם עליות ופארי כבוד. וכן עליית הכהנים לדוכן המורה על חשיבותם וקדושתם, כי בהם בחר ד' לברך בשמו, ובין ירידה ועצב, של אבילות ונדוי, המקום ישמרנו, וישמחנו בכל טוב. ואיך יעלה על דעת כת"ר שאהי נזקק להשיב על דברים כאלה, ע"כ איני רוצה לכתוב מכתבים בענין זה.

(אוצרות הראי"ה מהד' תשס"ב כרך ג עמ' 229 = "ראשי אלפי ישראל", לונדון, תרע"ט)


פח ע"א

תני תנא קמיה דרב נחמן הרואה קרי ביום הכפורים עונותיו מחולין לו וכו' תנא דבי רבי ישמעאל הרואה קרי ביום הכפורים ידאג כל השנה כולה

צריך להבין במאי מחולקין התנא דתני קמיה דר"נ עם התנא דבי ר"י, שזה ס"ל שהוא סימן טוב ואידך ס"ל שהוא סימן רע. והנה נראה לומר דמחולקים... אי חמשה עינויים דאורייתא או חמשה עינויים דרבנן...
נוכל להקשות, לשיטת הפוסקים דפסקו דהוי דרבנן, איך היו יכולים להוסיף עוד עינויים, הא איכא משום בל תוסיף, דבזה אין שייך גדר וסייג, וכי בשביל שיאסור ביה"כ ברחיצה וסיכה יתחזק איסור אכילה ושתיה דאינם שייכים להדדי? וצ"ל דכיון דיוה"כ אינו מכפר בלא תשובה, ואפילו לרבי דס"ל (לעיל פה ע"ב) דיוה"כ מכפר בלא תשובה, יש ג' עבירות חמורות דאינם מכפרים בלא תשובה, וכבר ידוע דשלמות הנפש ושלמות הגוף אי אפשר להיות בהדי הדדי, וא"כ אם נתיר ביום זה שאר תענוגי הגוף, יהיה זה סתירה לשלמות הנפש, שלא יהיה ביכולתו להתחזק כ"כ, לאסוף את כוחותיו לתשובה, ע"כ אסרו ביום זה כל תענוגי הגוף, למען יהיה חפשי ברוחו וכחו לתת כל רעיוניו לתשובה. וא"כ לפי דברינו אין שייך זה רק אם יעשה בכוונה דבר שיהיה סתירה להפר מחשבותיו מתשובה, זה אסרו חז"ל, אבל הרואה קרי דזהו בלא מתכוון, כדפירש רש"י, א"כ לא יהיה זה חסרון לתשובה, וא"כ נוכל לומר להיפך, כדאמר ר"נ בר יצחק תדע שהרי כל העולם כולו רעב והוא שבע, א"כ זהו סימן טוב, אבל למאן דס"ל דה' עינויים דאורייתא, נוכל לומר לשיטתו דס"ל דהכפרה אינו רק אם יהיו כל החמשה עינויים בהדי הדדי, וא"כ אם מחסר לו אחד מן הה' עינוים נוכל לומר דלא קבלו תעניתו. וא"כ אף אם רואה קרי בלא מתכוין ג"כ אין זה סימן טוב...
תנא דבי ר"י יליף אזהרה בעינוי מגז"ש עינוי עינוי, ור"פ יליף שם (בדף פא) היא גופא שבת אקרי דכתיב "תשבתו שבתכם". ועיי"ש ברש"י: ומשבת שבתון לא גמר דאיקרי שבת, דאיצטריך ליה לריבוי כל העינוין כדאמר בריש פרקין דאתא לריבוי חמשה עינוים דהוי מדאורייתא. וא"כ לתנא דבי ר"י דנפקא דנאמר כאן עינוי א"כ מיותר הפסוק "שבת שבתון", ואתיא לריבוי דחמשה עינויים הוי דאורייתא... משום הכי ס"ל דידאג כל השנה כולה.

(רבי זאב שטיינפלד, אמרי זאב, קונטרס לבני יוסף, סיום על מסכת יומא, דף ד ע"א)

הרואה קרי ביום הכפורים ידאג כל השנה כולה

בליל יוה"כ אחר ערבית, נוהגין לומר ד' מזמורים ראשונים של תהלים. והכוונה הוא, כי באלו המזמורים יש תיבין כמנין "קרי", ור"ת וסופי תיבות של אלו המזמורים עם ד' כוללים והכולל, עולה מנין "סמאל", ויכוון להשליך מעליו הסמאל ע"י המזמורים אלו, כי מצדו בא הקרי. וזה שאמרו רז"ל הרואה קרי ביוה"כ ידאג וכו'. ונוהגין לומר מזמורים הנ"ל כדי להינצל מקרי, ע"י התיבות שלהם, ומסמאל, בכוונה דר"ת וסופי תיבות שלהם כנ"ל.

(רבי חיים ויטאל, פרי עץ חיים, שער יום הכפורים, פרק ב)

שמעתי בשם הרה"ק ר' שמחה בונים זצ"ל מפרשיסחא, על הגמרא, תנא דבי רבי ישמעאל, הרואה קרי ביום הכפורים ידאג כל השנה. אמר, 'ידאג' בגימטריא ח"י. נראה לי הפשט, שמי שדואג כל השנה, ומקיים בכל יום 'שוב יום אחד לפני מיתתך' [אבות פ"ב מ"י] - בודאי יחיה.

(רבי יחיאל משה אב"ד קאמאראווקע, נפלאות חדשות, פ' אחרי מות דף כד)

על דבר הקרי שאירע לו ביום הכפורים, בפירוש שמיע לי מני דמרן כאאזמו"ר [אדמו"ר הזקן] נ"ע שלא לפחוד מזה, כי הדברים הנאמרים על זה בגמרא היינו דוקא לאנשים גדולים מאד, שמצד הרהורי לבו רחוק מאד מזה, ואין זה כי אם מן השמים השביעוהו, על כן ידאוג וכו', אבל מי שיוכל להיות שמצדו באה לו אינו בכלל זה כלל. כך כפל ושנה ושלש, ושחק לפעמים ממי שהיה במרה שחורה מזה.
ואני מוסיף, דאף אם אמנם יוכל ליפול במרה שחורה מזה ג"כ לומר שאף באדם פשוט רחוק הדבר שמצדו באה לו, כי בודאי לא יתכן שבערב יוהכ"פ יהרהר הרהורי עבירה ח"ו שמזה יבוא לידי טומאה בלילה, וא"כ בודאי מן השמים השביעוהו. אך באמת זה אינו, דנהי דלא שכיח הרהורי עבירה ח"ו בערב יוהכ"פ, אבל ההרהור מזה גופא שמתיירא ומפחד לנפשו שלא יארע לו קרי בליל יוהכ"פ זה שכיח טובא בערב יוהכ"פ, והרהור ופחד זה יכול לפעול בטבע הקרי כמו הרהורי עבירה, וא"כ סוף סוף מצד ההרהור בא לו השבעה ולא מן השמים השביעוהו. ודברי כאאזמו"ר הגאון נ"ע אע"פ שאינם צריכים חיזוק, עכ"ז הן הן הדברים מפורשים בט"ז באו"ח (סי' רפח סק"ג לגבי תענית חלום) וז"ל: ותו נראה דבכל גווני שהרהר ביום ובא לו אח"כ בחלום, אין לו שייכות לומר מן השמים כו', אלא ההרהור גרם לו וכמעשה דפרק הרואה כו' עכ"ל. עיין עליו דדומה ממש לנד"ז... ולכן יסיח דעתו מזה לגמרי ויהיה שמח טוב לב.

(רבי מנחם מנדל שניאורסון, שו"ת צמח צדק, שער מילואים, ח"ב, סי' סב)

הרואה קרי ביום הכפורים ידאג כל השנה כולה ואם עלתה לו שנה מובטח לו שהוא בן העולם הבא אמר רב נחמן בר יצחק תדע שכל העולם כולו רעב והוא שבע

ורבינו [הטור] שאמר שמראין לו וכו' הכי קאמר: ידאג כל השנה, שאולי הראו לו מן השמים שלא קיבלו תעניתו וכו', אבל אם עלתה לו שנה הרי למפרע נראה שצדיק גמור היה ולא רצו לענותו, לפיכך השביעוהו מן השמים. וזהו ידאג, דשמא אינו צדיק אלא כעבד שמוזג וכו' וכן מבואר בפירוש רש"י.

(ב"ח, או"ח סי' תרטו)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 02-6521259
פקס 02-6537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US