Halacha Brura and Berur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת אבות
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
בעריכת המכון לחקר האגדה
פרק א, א
משה קבל תורה מסיני
כאמרם ז"ל אפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נגלה למשה בסיני (ויקרא רבה פרשה כב). ועפ"ז יש ליישב לשון התנא, משה קבל תורה מסיני, וצריך לדקדק למה לא אמר "התורה" בה"א הידיעה? ובילקוט חדש ערך לוחות סי' י"ב בשם עשרה מאמרות כתב משום דרק הנגלה קיבל על מנת למסור ע"ש. ולהנ"ל י"ל דאמר תורה בלא ה"א, רצונו תורה שהוא בהעלם עד שתלמיד ותיק יחדשה.
(רבי דוד שפרבר, שו"ת אפרקסתא דעניא, הקדמה, הערה ד)
משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה
אמרו חז"ל משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו', וכן כל דור ודור התורה מקובלת בידינו כמפורש בסדר קבלת הדורות ברמב"ם ז"ל. ועל זה נאמר [דברים לב, ט] "יעקב חבל נחלתו", ופירשו חז"ל כחבל זה הקשור נימא בנימא, כן נשמותינו קשורות ומושרשות זה בזה מדור לדור, וע"י שורש נשמתנו, התורה מושפעת עלינו זה מזה ממשה רבינו ע"ה עד שמגיע אלינו.
(רבי פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אות ה)
עוד אמרו רבותינו ז"ל (בתורת כהנים) יכול היה מדבר עמו לצורך עצמו, תלמוד לומר לאמר, בשביל ישראל היה מדבר עמו ולא בשביל עצמו, עד כאן. כוונת דבריהם כי תיבת לאמר, מיעוט הוא, למעט שלא היה דיבורו למשה זולת בשביל ישראל פירוש לדבר להם.
(אור החיים, ויקרא א, א)
[לפי שיטת כף נחת (הובא בנודע ביהודה מהדורא תניינא יו"ד סי' עט), שנזיקין היא הסדר האחרון, אבות היא המסכת האחרונה במשנה, ולכן זה המקום לבאר את סדר מסירת התורה שבעל פה.]
(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' ריג - לטקסט)
על תורה לעולם צריך מתנת חנם, כמ"ש במדרש על משה קבל תורה כו' דלגבי משה היה קבלה והוא מסרה ליהושע בעין יפה, ולא שייך לכתוב אצל משה שהקב"ה מסרה לו דלגבי השי"ת לא היה נחשב נתינה.
(רבי יחזקאל פאנעט, מראה יחזקאל, פרשת נשא)
[ופירש ר' עובדיה מברטנורא "לומר לך שהמדות והמוסרים שבזו המסכתא לא בדו אותם חכמי המשנה מלבם אלא אף אלו נאמרו בסיני". לכן החתם סופר הקפיד שתיקוני המדות והצדקות יהיו ע"פ התורה ולא מתוך ספרות הגוים.]
(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף נ ע"ב)
לטקסט
וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה
לאחר ארבעים שנה - מתחילת בית שני - קם קהל החכמים, הידועים בשם אנשי כנסת הגדולה, ומספרם לא ימנה מרב, והם אשר עלו עם זרובבל, קבלו מן הנביאים כמו שאמרו חכמים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.
(ספר הכוזרי, מאמר שלישי אות סא - עד)
הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה
הם - החכמים-אשר חזקו את הקשרים האלה, באמרם ועשו סיג לתורה, ואסור זה של הוצאה והכנסה מרשות היחיד לרשות הרבים, ומרשות הרבים לרשות היחיד, הוא אחד הסיגים שעשו הם, כי התורה לא אסרה אסור זה, אולם אחרי עשותם את הסיג הזה, עשו בו דרך להקלה, ראשית למען לא יחשב האסור שאסרו הם מתוך השתדלותם לחזק את המצוה, כעומד במדרגה אחת עם אסור התורה, ושנית למען הקל מעט על העם בהלוך ובטלטול, אך כדי שיגיעו בני אדם לקלה זו ברשות, הטילו עליהם את מעשה הערוב, לשם הבחנה בין המעשה המתר לגמרי, לבין הסיג ולבין עצם האסור. [מבאר שחכמים בעשותם סייג שינו בו להקל כדי שלא יטעו להחשיב דבריהם באותה החומרה של תורה. יש להעיר, שלא התכוון ה"כוזרי" ממש להוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים שזהו איסור מן התורה אלא מהבית אל החצר שלפניו.]
(ספר הכוזרי, מאמר שלישי אות נא)
הזהיר מן התוספת ומן המגרעת ואמר, "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו - כי היה זה מביא להפסד סדרי התורה ולהאמין בה שאינה מאת האלוה. והותר גם כן לחכמי כל דור - רצוני לומר, בית דין הגדול - לעשות סייגים כדי לקיים משפטי התורה האלו בענינים שיחדשום, לשמור התורה, וישאירו הסיגים ההם לנצח - כמו שאמרו, "ועשו סייג לתורה". וכן הותר להם גם כן לבטל קצת מעשי התורה ולהתיר קצת הנזהר ממנו לפי ענין אחד ולפי מאורע אחד, אבל לא יעמידוהו לדורות - כמו שבארנו בסדר "פרוש המשנה", בהוראת שעה. ובזאת ההנהגה תתמיד התורה האחת, ויתנהג כל זמן ובכל מאורע כפי הצריך לו. ולו היה זה העיון החלקי נמסר לכל אחד מן החכמים, היו בני אדם נפסדים לרב המחלוקת והסתברות הדעות - והזהיר ית' שלא יעשו זה שאר החכמים אלא בית דין הגדול לבד.
(מורה נבוכים, חלק ג פרק מא)
משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלשה דברים: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סיג לתורה
...והנה מלשון זה המקרא אמר מלאכי הנביא האחרון זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים. רבוי דברים יש כאן, ומה צ"ל אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל. אלא לא בא להזהיר על גוף תורה שבכתב והקבלות שבע"פ, כ"א על פלפולה ש"ת שמתחלה נצטוה משה בחורב הוא לבדו ועתה יהי' על כל ישראל, או כפי' השני אשר נצטוה על כל ישראל ולא סודות התורה על אלו לא הזהיר, וזהו שמסיים דיקא חקים ומשפטים.
(הרחב דבר, דברים א, ג)
פרק א, א-ה
משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה הם אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה: שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים: אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם: יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם יוסי בן יועזר אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם: יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך ואל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו קל וחומר באשת חברו מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנום
כלומר, כי על פי שלשה דברים אלו נקראו אנשי כנסת הגדולה. רצוני, כי לעשות הסייג שהוא העקר, היה להם להיות מתונים בדיניהם והסכמותיהם, ולהעמיד תלמידים הרבה בהסכמתם, כדי לסלק מעליהם כל פקפוק וערעור. ולא כמו המפרשים שהמאמר ההוא תחלת המסכתא, דאם כן היה להם לומר ברישא, שהעולם היה עומד על הדין, והדר ליתנו הוו מתונין בדין, והוא הדין בתורה קודם שיאמרו והעמידו תלמידים וכו'. אמנם שמעון הצדיק שהיה משיירי זאת הכנסיה הגדולה, הוא היה בעל המאמר הראשון למסכתא ההיא, והוא אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, כי כדאי הוא המאמר לאומרו שיהיה התחלת פרק ומסכתא. והנה אנטיגנוס ויוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן הנמשכים אחריהם, אחזו כל אחד עקרו מהשלשה הנזכרים ראשונה ופירשו, אמנם פירוש המאמר הזה יבא בשער ס"ג ב"ה. ולפי שהיה עקר עניינם של אנשי כנסת הגדולה לעשות סייג לתורה בכל דברי האיסורין והטומאות, לצמצם ולהגביל האנשים יותר ממה שהגבילה אותם התורה, להעמידם על דברי התורה ושלא יעברו עליהם כלל... [מפרש שאנשי כנסת הגדולה נקראו כך מפני שתפקידם היה להיות מתונים בדין ולהעמיד תלמידים הרבה ולעשות סיג לתורה. ואמרות החכמה של אבות מתחילות במשנה ב, והבסיס לחכמת האבות הוא שלשת הדברים שעליהם עומד העולם, וממנו התפתחה החכמה של מסכת אבות. עקידת יצחק חולק על המפרש שהוו מתונים בדין הוא אמירת חכמה ראשונה במסכת וההמשך הוא תוספת לה.]
(עקידת יצחק, שער ס)
פרק א, ב
שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים
...היא נחלקת אל שלשה כחות נפרדות, קראום נפשות, כמו שכתב הרב המורה בשמנה פרקיו (פ"א). ואולם ענין זה לוקח ראיה עליו מכללות העולם, כי הוא כאיש אחד מוקש בכל חלקיו, אבל נתפרסם חלוקו אל שלשה חלקים, הורגל בפי הכל לקרוא בו דוגמת אלו השלשה חלקים וענינם, כמו שכתבנו אצל המשכן (שער מ"ח). ועל היסוד הזה בנה שמעון הצדיק זה המאמר המעולה שזכרנו, כי למה שראה העולם בכלל נחלק אל עולם ההצלחה, ועולם התנועה, ועולם התנועעות והויה והפסד. ואמרתי העולם ההצלחה בהחלט, לפי שהעולם העליון הוא עולם השכל הפשוט, מבלי שיהיה שם שום מציאות לא אל גשם ולא אל תנועה ולא אל שנוי כלל, אלא עצמים מוצלחים יודעים את עצמם ומשכילים סבתם יתעלה לבד. אמנם אמרנו על השני שהוא עולם התנועה, לפי שעצמיהם הם גשמים בהירים, בעלי תנועה מתמדת, שמתנועעים בה מעצמם ובתשוקת נפשם אל הנבדלים, כמו שכתבו החכמים. אמנם השלישי הוא עולם ההויה וההפסד, אשר עקרו להיות עצמיו מגשם עב ועכור, מורכב מגשמים מורגשים, ונעים על ידי התנועות השמימיות, אשר יניעו אותם תנועה הכרחית, אשר על ידה יתערבו פשוטיו, ויתמזגו מורכביו להמציא הויותיו, אשר לזה יפול עליו שם ההתנועעות, כי חלקיו מתנועעים, אבל בכח זולתם והכרחיותיו.
(עקידת יצחק, שער ס"ג)
שלשה יסודות אילו הם המציינים את עם ישראל והמלאך רומז לבלעם שהוא מנסה לעקור אומה שיסודות אילו הם חלק מאופיה וכך עלול העולם להחרב, כלומר איך אתה רוצה לעקור אומה המחזקת בג' דברים אשר עליהם העולם עומד, כי בטולם הרס כל העולם ורמז לו גמ"ח במ"ש ותלך בשדה, כי עיקר הגמ"ח מן השדה ע"י תרומות ומעשרות ולקט שכחה פיאה. והעבודה שבבהמ"ק, שנמשל לכרם, רמז לו במשעו ל הכרמים, וכן פירש"י הביאני אל בית היין (שיר ב ד) זה אהל מועד ועליהם נאמר (שם ז יב-יג) לכה דודי נצא השדה, נשכימה לכרמים וגו' ובמקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל רמז לתורה, בדרך שנתבאר.
(כלי יקר, במדבר פרק כב פסוק כג)
על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים
[כנגד זה נאמר בברכות ה ע"א: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע וכו' ואם לאו יעסוק בתורה וכו' יקרא קריאת שמע וכו' יזכור לו יום המיתה, כי עבודה כוללת קבלת עמ"ש וייחוד שלם של ה', שבקריאת שמע, ויום המיתה - חסד של אמת של קבורה.]
(מי מרום חלק יז עמ' ד-ז)
[בימיו ההתייוונות שטפה את העולם. אלכסנדר מוקדון הפיץ את ההשכלה היוונית בכל מקום שכבש. היתה סכנה שתורת ה' תישכח מישראל. שמעון הצדיק לימד שלא התרבות היוונית מקיימת את העולם, יופי הלשון, וחכמת ההאבקות, והאומנות, אלא תורה, עבודה וגמ"ח. בלעדיהם אנחנו אבודים, וכל העולם יחזור לתוהו ובוהו. ]
(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 75)
[יש צדיק שהוא עמוד התורה, שרק ת"ח מרגישים במותו. יש שהוא עמוד העבודה, ומרגישים במותו כל מי שפנו אליו להתפלל עליהם בעת צרתם. ויש שהוא עמוד גמ"ח, ומרגישים במותו מי שנהנה מחסדו. (עמ' יג) אהרן הכהן היה שלם בכל שלושת העמודים, ולכן כשמת נאמר "ויראו כל העדה כי גוע אהרן" - הכול הרגישו בחסרונו.]
(רבי משה גרינברגר, באר משה, קונטרס פי הבאר עמ' יב)
לטקסט
[כנגד זה מופיעה המלה "זכה" שלוש פעמים: "ונתת על המערכת לבנה זכה" (ויקרא פרק כד פסוק ז), לגבי לחם הפנים, והתורה נקראת לחם בפסוק "לכו לחמו בלחמי", ויש ששה סדרי משנה כנגד ששת הסדרים של לחם הפנים, והלבונה עושה ריח, כנגד יראת ה', כמו שאומר ויקרא רבה פרשה ל שההדס שיש לו ריח הוא כנגד בעלי מעשים, והרי בלי יראת ה' אין ערך לתורה (שבת ל). וסידרו את לחם הפנים בשבת כי בשבת גם מי שלא רגיל לעסוק בתורה חייב לעסוק בתורה, ויש בו שתי מערכות של ששה סדרים, אחת כנגד ת"ח ואחת כנגד העוסקים במלאכה כל השבוע שלומדים בשבת.
(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' ס-סג)
לטקסט
[ב"י, חו"מ סי' א, מסביר שדברים אלו נאמרו בזמן שבהמ"ק קיים, ומה שנאמר במשנה יח "על הדין והאמת והשלום" הוא אחרי החורבן, ואז רוב התורה היתה רק "דרוש וקבל שכר", והעבודה היתה רק בתפילה, וגמ"ח היתה בסתר המדרגה בגלל הגלות, לכן לא היה יכול לומר דברים אלו. (כא ע"ב) ולא הסביר מדוע כאן כתוב "עומד" ושם כתוב "קיים". (כא ע"ג) יש להסביר בדרך אחרת: כאן מדובר על עמידת העולם, ועל זה אמר "על התורה", היינו שבזכות שבני ישראל קיבלו את התורה העולם קיים, כמו שכתבו תוס' ע"ז ג ע"א (ד"ה נוגעים) שמש"כ שם שאלמלא תורה לא נתקיימו שמים והארץ היינו אלמלא ישראל היו מקבלים את התורה. ואילו במשנה יח מדובר על קיום העולם, ולקיום העולם צריך דין, אמת ושלום. וי"ל שמשנה יח מפרשת את משנתנו, שהתורה חייבת להיות בנויה על אמת, דין ושלום, ולא לימוד ע"מ לקנטר וקרדום לחפור בה, והריסת השלום, וכן העבודה צריכה להיות מבוססת על אמת, דין ושלום, וכן גמ"ח, ולא לתת צדקה רק להתפאר. תורה עבודה וגמ"ח צריכים להיות בלי קנאה ושנאה. (כא ע"ד) רע"ב גורס כאן "נברא" במקום עומד". לפי גירסתו המשנה לא באה לומר שהעולם קיים בזכות שאנחנו עושים תורה, עבודה וגמ"ח, אלא שה' ברא את העולם משלשת העמודים הללו, כדברי המדרש (בראשית רבה) שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם, וכן עבודה - שכתוב בפסוקי הבריאה "ויעש" אף שהיה די ברמיזה או בנשימה (אלא בא ללמד על חשיבות העבודה המעשית), וכן נברא בגמ"ח כמו שאמרו חז"ל (סוטה יד ע"א) "תורת תחילתה גמ"ח" בזה שה' עשה לאדם וחוה לבושים.]
(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף כא ע"א-ע"ד)
לטקסט
[ישראל בגולה אומרים: לא קיימנו את התורה ואת העבודה כי אנחנו אנוסים, שבגולה יש הרבה מצוות שאי אפשר לקיים, ואי אפשר להקריב קרבנות. וה' אומר: הרי את גמילות חסדים תוכלו לקיים בגולה, ואף יותר מבא"י, כי בגולה יש יותר נצרכים לעזרה, ובזה אינכם אנוסים.]
(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף נד ע"ב)
לטקסט
פרק א, ב-ג
שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק
אחריהם- אחרי אנשי כנסת הגדולה- בא דורו של שמעון הצדיק, כהן גדול, ואתו בסיעתו תלמידים וחברים, ואחריו אנטיגונס איש סוכו המפורסם, ומתלמידיו צדוק וביתוס, אשר הניחו יסוד לכתות המינים שנקראו על שמם צדוקים וביתוסים.
(ספר הכוזרי, מאמר שלישי אות סה)
פרק א, ג
אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם
מבאר שהכוונה היא שעושה על מנת לקבל פרס מיד, כי הרצון לשכר מיידי גורם להזכיר עוונותיו ומדובר שמצוות שיש עליו חובה לעשותם ולכן הצפיה לשכר מיידי היא פסולה אמנם אם עושה דבר של רשות יכול הוא בהחלט לומר בשביל שיחיה בני וכו והרי זה צדיק גמור.
(רמב"ן, ספר אמונה ובטחון פרק א)
אל תחשבו כי עשית המצוה והגמול ב' דברים והם הבינו היפוך כוונתו ויצאו להפקר ועל זה הזהיר לאמר שלא ידבר אדם בהמון דברים סתומים הוא באומרו חכמים היזהרו בדבריכם...
(רמב"ן, מאמר על תרי"ג מצוות היוצאות מעשרת הדברות)
המילה "פרס" - אין פרושה שכר, משום שאכן ישנו שכר על המצוות, והתורה אף מכירה בצורך של האדם לקבל שכר על עמלו. אלא פירוש המילה "פרס" הוא: תמורה, ומשמעות המשפט היא: אל תשמשו את הקב"ה כאילו אתם נותנים לו משהו שהיה חסר לו, ועל כך מגיע לכם בתמורה שכר, אלא שמשוהו מתוך הכרה בכך שהקב"ה אינו חסר כלום, וכל מעשיכם אינם מוסיפים לו דבר, ומכאן שאף שכרכם הוא כמתנת חסד שהקב"ה נותן ברצונו למקיימי מצוותיו. מתוך הבנה זו -"יהי מורא שמים עליכם", מפני שתבינו שאין הוא מיטיב לכם לצורכו (בכדי שתועילו לו במעשיכם), אלא לצורככם.
(עקידת יצחק שער מד (החלק השלישי))
...לאחר שישיג האדם גודל מעלות התורה כי נשגבה היא מאוד... ולא יצויר במעלתה תשלום שכר שהיא למעלה ממנה, כי כל העולמות נבראו על ידה, כמפורש במשלי [ג, יט] "ה' בחכמה יסד ארץ" וגו'... וזהו שאמרו אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס, ענין פרס הוא לשון חצי דבר כפירוש רש"י בכמה מקומות, והיינו שכל השכר שרוצה לקבל הוא אינו בשלימות.
(רבי פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אות יג)
כשה' יתברך ברא עולמו להתגלות מדותיו רחום וחנון להשפיע הגמול הטוב לאוהביו ולשומרי מצותיו, והחוטא המונע שפעו הטוב פוגם ח"ו במידותיו ומקלקל צינורי השפע, לכן מלבד עונש העבירה [יקבל] עונש הכפול בעבור פגם במידותיו יתברך.... ובזה ממילא מידה טובה מרובה, ששכר מצוה, דהיינו מה שמשלימין מדותיו יתברך להשפיע להם שכר, הוא עצמו מצוה, להכפיל להם שכרם. וזה שאמרו אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, דהיינו שמכוונים לקבל שכר בשביל הנאת עצמן, ונקרא פרס, לשון פרוסה. אבל כשמכוונין כדי שיעלה לריח ניחוח לפני ה' יתברך, להשלים מידותיו להשפיע כרצונו הטוב, מעלה גדולה היא. ובזה מובן מה שנאמר באברהם אבינו ע"ה "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו" [בראשית יח, יט], דאין זה ח"ו על מנת לקבל פרס, אלא הכוונה כדי להשלים מידותיו יתברך להשפיע את אשר דבר עליו.
(רבי פינחס הלוי הורוביץ, המקנה, פתחא זעירא, אות יט)
[זה מש"כ "שובי נפשי למנוחיכי" - אני רוצה שתהיה מנוחה לנפשי כמו קודם הבריאה, אבל "כיה' גמל עליכי" - איני רוצה גמול, די לי במה שכבר גמלת לי.]
(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף יג ע"ב)
לטקסט
אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם
וצריך להבין מאי ענין זה לזה... ויש לפרש... מפני שמצד השכל הוא שלא לעשות ע"מ לקבל פרס, כמו שאמר הכתוב "אם יצדק אנוש מה יתן לך"... וה' יתברך הכל צריכים אליו והוא אין צריך להם. אך שיש מקום ליצה"ר להטעות שמגיע לו שכר, כי כשלומד ברבים ועוסק במצות הוא מרבה בכבוד ה' ותורתו, וכל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו [אבות פ"ו מי"א], א"כ הרי מהנה לה' יתברך בכבודו וע"ז יגיע לו שכר. אבל לפי זה הטעות לא יעסוק בתורה ובמצות אלא בפני בני אדם, שאז מכבד את ה' יתברך בפני הבריות, אבל כשהוא לבד ואין אדם רואהו לא יעשה כלום, כיון שמעשיו הוא בשביל פרס, וע"ז לא יגיע לו פרס, שהרי לא נתכבד בו המקום בזה שלא ראה שום אדם. והנה מצינו לריב"ז שאמר לתלמידיו: יהיה עליכם מורא שמים כמורא בשר ודם תדע כשאדם עובר עבירה אומר מי רואני [ברכות כח ע"ב], הרי דמורא שמים נקרא כשאדם עובד ה' במקום שאין אדם רואהו. והיינו דקאמר אם תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ שלא לקבל פרס, אז תעבדו אותו אפי' במקום שאין רואים, וזהו מורא שמים עליכם, שאין אדם רואהו כנ"ל. אך כל זה להשיב להיצה"ר, אבל באמת כבר אמר דוד המלך ע"ה "מי הוא זה מלך הכבוד" [תהלים כד, י], שה' יתברך הוא מלך על כל הכבוד, שהוא א"צ לכל הכבוד והכבוד צריך אליו.
(רבי פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אות כ)
אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פרס
לפי שידעו החכמים ז"ל שזה הענין קשה עד מאד ואין כל אדם משיג אותו, ואם השיגו אינו מסכים בו בתחילת ענין ואינו סובר שתהיה אמונה ברורה, לפי שהאדם אינו עושה מעשה אלא כדי שתגיע לו ממנו תועלת או שתסור ממנו פסידא ואם אינו כן יהיה אצלו אותה מעשה הבל וריק, האיך יאמר לבעל תורה עשה אלה המעשים ולא תעשה אותם לא לירא מעונש מן השי"ת ולא להנחיל שכר טוב, זה דבר קשה עד מאד לפי שאין כל בני אדם משיגין האמת עד שיהיו כמו אברהם אבינו ע"ה, ולכן התירו להמון כדי שיתישבו על אמונתם לעשות המצות לתקות שכר ולהנזר מן העבירות מיראת עונש, ומזרזין אותם על זה ומחזקים כוונתם עד שישיג המשיג וידע האמת והדרך השלם מה הוא כמו שעושין בנער בשעת הלמוד כמו שהבאתי המשל, והאשימו לאנטיגנוס איש סוכו בביארו להמון מה שביאר ואמרו בזה הזהרו בדבריכם כמו שנתבאר באבות (פ"א מי"א), ואין ההמון מפסידין מכל וכל בעשותם המצות מיראת העונש ותקות השכר אלא שהם בלתי שלמים, ואולם זה טוב להם עד שיהיה להם כח והרגל והשתדלות בעשיית התורה ומזה יתעוררו לדעת האמת ויחזרו עובדים מאהבה.
(רמב"ם, הקדמה לפרק חלק)
פרק א, ג-ה
אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם. יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם יוסי בן יועזר אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם. יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך ואל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו קל וחומר באשת חברו מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנום
מבאר שמאמריהם של שלשה חכמים אלה הם כנגד שלשת הדברים שעליהם עומד העולם במשנתו של שמעון הצדיק.
(עקידת יצחק, שער ס"ג)
פרק א, ד
...והוי שותה בצמא את דבריהם
כתב החסיד יעבץ: כאשר טבע האדם לקוץ בדבר בהתמדתו, אמר התנא, שאל יאמר האדם כבר שמעתי דבר זה פעמים רבות, אלא הוי שותה בצמא את דבריהם, כאילו לא שמעת מעולם.
(שיחות מוסר, תשל"א פרשת יתרו מאמר לח' עמ' קס')
יהי ביתך בית ועד לחכמים
[כי תלמד ממעשיהם הטובים מתוך שתהיה רגיל בהם].
(רבי יהודה זילברט, תושע יהודה דף יב ע"ב)
לטקסט
פרק א, ו
יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת
כי אין ספק שבהיכפל הפרטים המסכימים לתכונה אחת אם פחיתות אם מעלה, תיכפל ותתחזק התכונה ההיא, ומפני זה הזהירונו רז"ל על השתדלות קנית החברה באומרם וקנה לך חבר, והוא שאמר שלמה המלך עליו השלום [בחכמתו]. טובים השנים מן האחד גו' כי אם יפולו גו' גם אם ישכבו גו', רצה בזה כי השותפות והחברה דבר מועיל הן שישתדל האדם בתועלת חברו, או לא ישתדל, אחר היות שתוף החברה ביניהם אי אפשר מבלתי תועלת והוא אומרו: גם אם ישכבו שנים וחם להם, ופשוטו של פסוק זה יראה זר מאד [בעיון] ודבר בטל, ואמנם הוא מורה על דבר אמתי ומסכים למציאות, והוא, כי בתחילה אמר כי תועלת השנים גדול מאד כשישתדל כל אחד להועיל לחברו, והוא אומר: אשר יש להם שכר טוב בעמלם כי אם יפול האחד יקים את חברו, אחר כן אמר שאין צריך לומר שיקבל כל אחד תועלת בהשתדל חברו בתועלתו ותקנתו, כי גם אם לא ישתדל בזה יקבל תועלת, והמשיל זה מהמוחש, שאין ספק אשר גם כי ישבו שנים ואין אחד משתדל להועיל חברו, מצד שכונתם וקורבתם לבד יקבל כל אחד תועלת, עד שיצמח ויפרה בו החום הטבעי, כאשר נודע שיתחזק בקורבת איש אחד מצד האחווה והתדמות אליו, והנה זה מצד קורבת החברה לבד לא מצד פועל והשתדלות. וכן כאשר ימצאו שני רעים נאמנים, גם כי ינוחו וישקוטו יחם לכל אחד מהם וינוח לבבו מצד קורבת חברו אליו, עד שימנע מהזיק לו כי ידעו בשער עזרתו. [מבאר שהתועלת בחבר הא בין שהוא משתדל בתועלת חברו ואף אם אינו מתכוון לכך.]
(דרשות הר"ן, הדרוש הראשון)
אם רב יוכיח, יאמרו אין כל אדם יוכל להיות רב ומורה, ומי כמוהו עושה, וזה יאמר כך וזה כך, ויתלוצצו על הרב, אבל אם איש כערכו יוכיחו, ויאמר לו מה תחשדני, גם לי לבב כמוך להיות כמוך, רק הדבר רע לשמים וכהנה, ולמה לא תחוס על נפשך ולמה תמרה פי קונך, ידעתי כי דברים כאלה, יותר יפעלו מכל תוכחות שלי מימים ימימה, ולכך אמרו חז"ל [אבות א, ו] עשה לך רב וקנה לך חבר, כי חבר יותר צריך מרב, עד שתקנה אותו בכסף מלא.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש י)
יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רב
כאשר נשתתפו שני נביאים גדול וקטן בנבואה, ימשך השפע לתלמיד יותר ממה שהוא ראוי בחוקו מצד שהוא משתתף לגדול. כן כאשר נשתתפו הרב והתלמיד בחכמה, ימשך השפע לתלמיד יותר ממה שראוי בחקו, מצד שהוא משתתף לרבו ולמלמדו.
(דרשות הר"ן, הדרוש השמיני)
וקנה לך חבר
היצה"ר מפתה לאדם "לאו כל אדם יהיה רב לשמוע בקולו", ו"אילו הייתי רב הייתי ג''כ כמוהו" וכהנה שבושים, אבל אם חבירו עמיתו יוכיחו 'אל בני, אל אחי, כלך מדרך זו, מה הנאה יש לך בעשותך מול רצון התורה ולומדיה?' וכהנה, ודברים אלו יפעלו פירות ביותר מאלף תוכחות שלי.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ב)
פרק א, ז
ואל תתחבר לרשע
[אין לצרף חוטא ל"כולל העברים" אם הוא ממשיך להחזיק בדרכו. אף שהמדרש (ויקרא רבה פרשת אמור) אומר שיש לחבר את ארבעת המינים לאגודה אחת, כולל ערבה שאין לו טעם ולא כריח, היינו מי שאין לו מעשים טובים ולא תורה, אבל זה לא כולל קוצים ודרדרים, מי שהולך בדרך המינות ובדרך הגוים, כמו שנאמר בסוכה לב ע"א שלא ייתכן שהתורה ציוותה ליטול לארבעת המינים דברים עם קוצים.]
(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, חברה מחזירי עטרה ליושנה (תשטו), דף ל ע"ב)
לטקסט
פרק א, ח
יהודה בן טבאי אל תעש עצמך כעורכי הדיינים וכשיהיו בעלי הדין לפינך יהיו בעיניך כרשעים
כי היות כעורכי הדיינים הוא שאת פני הדל ללמד טענות למי שהוא עני בדעת, כההיא דר' יוחנן דאמר לקרוביה על מזונות האלמנה אלו קוצו לה, ולבסוף אמר עשינו עצמינו כעורכי הדיינין (כתובות נ"ב ע"ב). ירצה, שהאשים עצמו על זה, ואמרינן התם מעיקרא מאי סבר, מבשרך לא תתעלם, ולבסוף מאי סבר, אדם חשוב שאני. ובמה שאמר שיהיו בעלי הדין לפניו כרשעים, כיון למאמר לא תהדר פני גדול, שלא יהדר שום אחד מהם, אף על פי שיהיה גדול מחבירו. ובמה שאמר וכשנפטרין מלפניך יהיו בעיניך כזכאין וכו'. הסכים למה שסיים הכתוב בצדק תשפוט עמיתך, שהכוונה שנדינם לכף זכות, ואחד התובע מה שלא הלוה או שלא הפקיד, ואחד הכופר מה שיש בידו מהממון, ראוי לדונם בחזקת כשרות, ושכל אחד מהם טוען אמת לפי מחשבתו. מכל מקום כל אלה הם מדות חשובות והרחקה יתירה מהעבירות. [אומר שהמשנה הזאת מבוססת על הפסוק לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפט עמיתך.]
(עקידת יצחק, שער סה)
פרק א, י
אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות
[אהוב את המלאכה של הרבנות, להדריך את ישראל לתורת ולעבודה, ושנא את השררה שברבנות, ואת גסות הרוח שיכולה להיות מהרבנות.]
(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף לג ע"א)
לטקסט
ואל תתודע לרשות
[שום דבר בעולם אינו רשות, כי כל דבר יש באיזו בחינה שלו מצוה או עבירה. לדוגמה, אם אוכלים דבר שנחוץ לגוף, זה מצוה. אם אוכלים יותר מדי, זה מזיק לגוף וזו עבירה. ]
(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 167)
לטקסט
[אל תאמר על שום דבר בעולם שהוא רשות, לא מצוה ולא עבירה. כי כל דבר שאדם עושה יש בו בבחינה מסויימת מצוה או עבירה. אם הוא מחזק אותו באמונתו, ומסייע לו לעשות טוב, הוא טוב. אם הוא מבטל אותו מקיום מצוות ומרגיל אותו להסיח דעת מהתורה, הוא רע. אין דבר רשות בעולם. ]
(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 179)
לטקסט
פרק א, יב
הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה
הנה ייחד הלמוד הזה לאהרן, כי הוא הידוע שר וגדול בישראל בשמירת הסדר הכללי במנהגיו, והוא המפורסם בקיום וחזוק החוט ההוא הכללי ביניהם, כמו שלמדו חז"ל (אבות דר"נ פ' י"ב) מאומרו ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל (במדבר כ') רצונו, שהורגש במותו חולשה או רפיון בחוט ההוא הכללי. כי הנה במשה לא נאמר כי אם ויבכו בני ישראל את משה (דברים ל"ד) כי הוא היה מיוחד יותר אצל העיון, גם כי בהתלמדו אצלו יהיה למודו כענין ההרגל שהוא טבע שני אשר לא יסור. וזה הוא טעם ורודף שלום, שעם זה לא ישכח כמו שהוא הענין בלמודים העיונים, כאשר ביארנו בשער נ"א. אמנם הענין השני ביאר באומרו אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, כי בהשקפת אהבת הבריות, ושירצה להם מה שרצה לעצמו שנאמר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט) והוא שיקרבם תחת כנפי התורה לקבל עליהם סדר עבודתה, הנה בזה נתקיים החוט ההוא בקשר של קיימא, ונתן ביד האומה הזאת כח וגבורה של מעלה להאציל ולהשפיע, כמו שכתבנו בשער מ"ח. [מבאר שדוקא אהרן הוא הרודף שלום, כי שלום הוא קיום העולם, ובזה הוא אוהב את הבריות, וע"י כך מקרבן לתורה.]
(עקידת יצחק, שער עד)
והכוונה, כשיהיה אוהב אותו בשיעור שירדוף אחריו ולא ישוב עד שישיגנו ואפילו בדרך רחוקה, ולא ימתין עד עת צרכו, כי אולי לא יעלה אז בידו ויגיעו הנזקים המחוייבים לחסרונו. [אומר שהשלום חשוב מאד לקיום העולם, ולכן מצותו שירדוף אחריו ולא רק שיקימנו כשיבא לידו. לכן חשוב שישתדל בהבאת השלום, ולא רק שלא יריב עם חברו.]
(עקידת יצחק, שער פא)
הקדים "אוהב שלום" ל"רודף שלום", כי מתוך שאהבת הבריות בוערת בקרבו, שבגללה הוא אוהב שלום, הרי הוא רודף שלום. מתוך רדיפת השלום מתעצמת בקרבו האהבה יותר ויותר, והרי הוא אוהב את הבריות במדרגה חדשה לגמרי.
(שיחות מוסר, מאמר ו' פרשת נח תשל"ב עמ' כד)
[מדוע הזכיר את התורה בסוף, הרי תלמד תורה כנגד כולם? י"ל ע"פ מש"כ במס' דרך ארץ פרק השלום, שבזכות שחנו בסיני בלי מחלוקת, ה' נתן את התורה. ולכן אמר "אוהב שלום ורודף שלום", שעי"ז מקרבן לתורה.]
(דברי יחזקיהו ח"א, עמ' כה)
לטקסט
אוהב את הבריות ומקרבן לתורה
מי שאינו חבירו ואינו מקורב אצלו, הנה ע"ז אמר הלל הזקן הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום וכו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, לומר שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו, ולכן נקראים בשם בריות בעלמא, צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה', והן לא לא הפסיד שכר מצות אהבת ריעים.
(תניא ליקוטי אמרים פרק לב)
ראוי לנו לקרב כל הבא לחזות בנועם ה', ובפרט לקרב את זרע יעקב, ללמדם תורה, וכמו שאמר התנא: 'הוי אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'. וזאת הבחינה האמיתית אם תורתו לשמה אם לאו, כי אם הוא לומד לעשות נחת רוח לבורא, הוא אוהב וחושק שגם אחרים ילמדו חכמה, להיות לרצון ה', ודומה לבן שאוהב את אביו ומכבדו ומאכילו וכו', שבוודאי הגמור רוצה שגם אחיו יכבדוהו, ולא יגרמו לו שום צער, חס ושלום. מה שאין כן אם תורתו שלא לשמה, חס ושלום, והיא לו לעטרה וקרדום, אז שמחתו שיהיה הוא לבדו חכם ורב, ולא יקרבו אחרים בגבולו.
(רבי רפאל שלמה לניאדו, עטרת שלמה, דרוש למתן תורה, עמ' שסט [משוכתב באתר "החכם היומי"])
פרק א, יד
ודישתמש בתגא חלף
[ה] ואמנם רצה ה' יתברך להיות נקרא בשם, כדי שיוכלו ברואיו להתעורר אליו ולקרוא אותו, להזכירו ולהתקרב אליו. והנה ייחד לכבודו השם המיוחד, ואמר עליו (שמות ג טו): "זה שמי לעולם", והוא השם שנקרא בו על שם הכבוד בעצמו, כפי מה שרצה ליקרא בשם. ואמנם כפי כל פרטי השפעותיו רצה ונקרא בשמות שונים. והנה גזר וחקק, שבהזכיר ברואיו את שמו, יימשכו להם ממנו הארה והשפעה, וכענין שנאמר (שמות כ כד): "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". ואולם כפי השם שיזכירוהו ויקראהו בו, כך תהיה ההשפעה הנמשכת על ידי ההזכרה ההיא, פירוש - כי ההשפעה שתימשך תהיה ממין אותה ההשפעה, שעל סודה נתייחס לו יתברך שמו השם ההוא. ואמנם בהמשך ההשפעה תיולד בהכרח התולדה המחוקקת לה, ויתפשט הענין בכל ההשתלשלות מן הראש ועד הסוף...
(דרך ה' חלק ג פרק ב אותיות ה, ז)
פרק א, יד
אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי
...והכי מתפרש לשון התנא במס' אבות אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני. פי' אם לא אראה בשבילי כל הנצרכים לי מי יראה בשבילי, וא"כ הרי מחויב אנכי לראות בשבילי ככל אדם מהעובדי כוכבים העמלים לצרכם; מכל מקום כשאני לעצמי, שאני עושה בשבילי בלי צד רצון ה' בכך, היינו לפרנסת עצמו או אשתו ובני ביתו וכדומה אלא רק לרצונו ממש, מה אני, מה חשיבותי בעולם ומה ישיות שלי, דא"כ הרי אני ככל המון האדם ולא הוא כן ישיות של ישראל. [מבאר כי אמנם מוטל על איש הישראלי לדאוג לענייני עצמו, אך אסור שתהיה זו - הדאגה הפרטית - כל תכליתו.]
(הרחב דבר, דברים לב, לט)
[זה מה שנאמר "לא לנו" - איננו עושים כלום עבור עצמנו, לשוב לה', לכן "ה' לא לנו" - ה' אינו גואל אותנו.]
(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף יב ע"ב)
לטקסט
[אם אדם אינו אוהב את עצמו ואינו משתדל להשיג קניינים שנחוצים לו, סימן שאינו אדם, ואחרים לא ישתדלו בעבורו כי לא יאהבו אותו. מצד שני, מי שחי בשביל עצמו גרוע מבהמה, שהרי בהמה חיה בשביל האדם שיש לו תועלת ממנה, משא"כ אדם שעושה הכל לעצמו ולא בשביל אחרים - הוא כלום, "מה". מי שחי בשביל האנוכיות שלו, יש לו רק עצם - "לעצמי". וצריך גם בשר וגידים - היינו מעשים ומחשבות בעד אחרים. ועל זה נאמר (ירמיהו ח, א): "בעת ההיא נאם ה' ויציאו יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים ואת עצמות הנביאים ואת עצמות יושבי ירושלם מקבריהם" - היינו אלו שלא עשו דבר טוב לאחרים, אהבו רק את אנוכיותם, וא"כ היו רק בגדר עצמות אף בחייהם, ולפרסם זאת הוציאו את העצמות מקבריהם.]
(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 12-13)
אם אין אני מי לי
[האדם צריך להשקיע את כל כח העבודה מצידו, בבחינת "כל אשר בידך ובכוחם לעשות עשה", וצריך אז להיות בבחינת "אם אין אני לי מי לי". אבל כל זה כדי שיתגלה אצלו החסרון והצורך הגדול לעזרת ה׳, ולא שהוא מסוגל בכוחות עצמו להגיע למטרה.]
(רבי ברוך שלום אשלג, ברכה ושלום עמ' ע והערה מד)
פרק א, טו
עשה תורתך קבע
אמרו חז"ל עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי... שכתב הרא"ש [ברכות פ"א סי' יג] דהא דאין מברכין בתורה כשעוסק במשא ומתן ואח"כ יושב ולומד משום דאף כשהוא עוסק במשא ומתן דעתו על למודו. והוא מה שאמר הכתוב (משלי ג, ו) "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך", שלא יאמר האדם אם לא יסיר דברי תורה מלבו לגמרי ויהי' מחשבתו לשמים אולי יטעה במשא ומתן, על זה אמר "והוא יישר אורחותיך", וחפץ ה' בידו יצליח. וזה שאמר דוד המלך ע"ה "כי אם בתורת ה' חפצו" וגו' [תהלים א, ב-ג] - אפילו בשעה שעושה חפציו, ואמר על זה "וכל אשר יעשה יצליח"... אבל בעת עסקו בתורה יעשהו קבע שתהי' מחשבתו פנוי' לעסק התורה... ויסיר מלבו כל טורד עסקיו.
(רבי פינחס הלוי הורוביץ, המקנה, פתחא זעירא, אות לב)
פרק א, יז
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה וכל המרבה דברים מביא חטא
כל ימיו גודל בין החכמים, ולא מצא לגופו של מעשה עצמו המבוקש ביניהם שהיא החכמה, מוסר טוב ונאה ומיוחד משתיקה, כי אף על פי שהדבור בין החכמים הכרחי מאד ללמוד וללמד, הנה המדה המשובחת ביניהם היא השתיקה מרובי הדברים, עד שיהיו כל דבריהם מוגבלים קצרי המלות ושלמי הטעמים. וכמו שאמר (פסחים ג' ע"ב) לעולם ילמד אדם לתלמידו בדרך קצרה, וזה היה דרך החכמים בנתינת הגדרים שהיא היתה עקר חכמתם, וביאר דבריו במה שאמר (אבות שם) כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה. ירצה, כי לא ההתבארות באריכות הדרישה והרחבת הדברים והברת הקולות הוא העקר, אלא גופו של מעשה עצמו, שהוא הלמוד או הלמידה, וכל המרבה דברים יותר מזה הוא מחטיא הכונה, ומביא חטא וחסרון בגופו של מעשה. או שירצה, שלא מצא שימשך טוב לגופו של למוד מהיותו יושב ושותק, כי לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד (שם פ"ב), כי צריך התלמיד לשאל, והרב להשיב, גם לפלפל בשמועתו עם החברים, כי לא ישיבת המדרש הוא העקר אלא המעשה. אמנם כל המרבה דברים יותר ממה שאמרנו, הן בשאלה הן בתשובה, והיו דבריו בלתי מוגבלים על הדרך הנזכר, מביא חטא וחסרון במעשה. והכל חוזר לענין אחד.
(עקידת יצחק, שער ס"ב)
ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה
ומ"ש רז"ל שתלמוד תורה כנגד כולם [פאה פ"א מ"א] היינו מפני שת"ת היא בדבור ומחשבה שהם לבושים הפנימי' של נפש החיונית... ואעפ"כ אמרו רז"ל לא המדרש עיקר אלא המעשה, ו"היום לעשותם" כתיב [דברים ז, יא], ומבטלין ת"ת לקיום מצוה מעשיית כשא"א לעשותה ע"י אחרים [מועד קטן ט ע"ב], משום כי זה כל האדם ותכלית בריאתו וירידתו לעוה"ז, להיות לו ית' דירה בתחתונים דוקא, לאהפכא חשוכא לנהורא, וימלא כבוד ה' את כל הארץ הגשמית דייקא, "וראו כל בשר יחדיו" כנ"ל.
(תניא ליקוטי אמרים פרק לז)
[רבים נואמים יפה בשם היהדות אבל אינם משפיעים כי מעשיהם אינם מתאימים לדיבוריהם. המורה האידיאלי הוא ככתוב (ישעיהו ל, כ-כא) "והיו עיניך רואות את מוריך, ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו" - שהעם יראה את מוריו שעושים מעשים טובים, ולא יסתפקו בדיבורים, ולא יעשו על פי מה שישמעו מפי המורה אלא מה שישמעו "מאחרי" המורה, היינו שיראו את התנהגות המורים. ועל זה אומר המדרש (בראשית רבה פרשה צג) שבלעם לא היה יכול לעמוד בתוכחתה של האתון - בלעם חשב עצמו גדול, בגלל כוח פיו, כשרון הדיבור שלו, וכששמע שגם האתון מדבר, הבין שאין מה להתגאות בדיבור, והמעשה הוא זה שחשוב.]
(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 154)
לטקסט
כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה
אמנם מצד הקדימו לומר כל ימי גדלתי בין החכמים, יראה לי שאפילו במנהג המיוחד לחכמים לבדם ידבר, ואמר כי מצא במנהג החכמים שהם מכוונים בחריצותם על הלמוד אל השגת החכמה, לא אל הדבור בהרבות שיחתם בה, להתפאר ולהשתבח בה. [משוה את המשנה הזאת לדברי הרמב"ם המחלק את הדבור לחמשה חלקים: מצוה בו, ונזהר ממנו. ונמאס. ואהוב. ומותר. ואומר שאפילו בחלקי הדבור המותרים יש לשתוק, אא"כ יש תועלת בעצם הדבור.]
(עקידת יצחק, שער ס"ב)
ודע כי כאשר ידעו זה השלמים הגיע אליהם מן היראה והכניעה ופחד האלוה ויראתו ובשתם ממנו, בדרכים אמיתיים, לא דמיוניים, מה ששם צפונותיהם עם נשותיהם ובבית המרחץ כנגליהם עם שאר בני אדם - כמו שתמצא מנהג חכמינו המפורסמים עם נשותיהם, "מגלה טפח ומכסה טפח"; ואמרו גם כן, "אי זה הוא צנוע? כל הנפנה בלילה כדרך שנפנה ביום". וכבר ידעת הזהירם מלכת בקומה זקופה - "משום 'מלא כל הארץ כבודו'" - לישב בלב בני אדם באלו המעשים כולם הענין אשר זכרתי לך, והוא, שאנחנו תמיד בין ידי האלוה ית', ולפני שכינתו נלך ונשוב. וגדולי חכמינו ז"ל היו נמנעים מלגלות ראשם, להיות השכינה מחופפת על האדם ומסוככת אותו. וכן היו ממעטים בדבריהם לזאת הכונה - וכבר בארנו מה שראוי לבארו במיעוט הדברים - באבות, "כי האלוהים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים". [מבאר שמיעוט דיבור נובע מצניעות ויראת ה' משום שהאדם חש שהוא נמצא תדיר לפני קונו.]
(מורה נבוכים, חלק ג פרק נב)
פרק א, יח
רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלושה דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום
החלק הנקרא אמת הוא החלק השכלי העיוני, אשר עליו יפול גזירת האמת והשקר והשיבוש והבלבול בהם, ובפרט בעיונים האלקיים מבוא לידי קלות ועזות כלפי מעלה; אמנם קבלת האמת בהם על הדרך התוריי והנבואיי הוא מה שישלים האדם בעצמו להיותו שלם וצנוע ועניו ואהוב למעלה ולמטה... והכוונה בשלום היא מידת החסד... שראוי לאדם להתנהג בה בשלום ביתו ואשתו ובניו וקרוביו בהנהגת הבית... אמנם חלק הדין הוא... הסדר בדבר המשפט אשר הוא הכרחי לשיתוף המדיני הכולל בלי ספק.
(עקידת יצחק שער מג)
[באהרן הכהן היו שלושת העמודים. וזה מה שכתוב (מלאכי ב, ו-ז): "תורת אמת היתה בפיהו" - התורה, "ועולה לא נמצא בשפתיו" - אמת, "בשלום ובמישור הלך אתי" - שלום, "ורבים השיב מעון" - שכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו (אבות פ"ה מי"ח), ולכן לא היו לו אפילו שגגות].
(דברי יחזקיהו ח"א, עמ' כו)
לטקסט
על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם
[איך מוכח מהפסוק הזה שהעולם קיים על דברים אלו? מזה שכתוב "שפטו בשעריכם", היינו במקום גלוי כדי שהעם יראה שעושים משפט צדק, וכך הדיינים יקפידו לדון דין צדק כדי שהעם לא יתרעם, ונמצא שהשופטים בעצם מתחשבים בדעת העם, כמש"כ "ושפטו את העם משפט צדק" - "עם העם", ולכאורה יש חשש שדעת העם תהיה מקולקלת; ובכל זאת התורה לא חוששת לזה, כי אהבת הצדק והיושר מושרשת בישראל, בירושה מאברהם, וזו התחזקה במעמד הר סיני, ולכן אפשר לסמוך על דעת עם ישראל, ומזה רואים שעולמו של עם ישראל מבוסס על דין, אמת ושלום.]
(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 88-89)
לטקסט
פרק ב, א
רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם
מבאר שהמשנה עוסקת בשאלה איזה דבר אחד שיעשה האדם יזכיר לו את כל יתר המצוות עד שנמצאו כולן בידו.
(עקידת יצחק, שער צ)
רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה והסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין
כי בראשית דבריו אלה נעשה רב לרוכל, במה שהוא כיון להראות כמוהו תועלת הכרוז וצרכו אל הטעמים נכבדים שאמרנו, שהוא הענין האחד. אמנם הענין השני כוונו באומרו כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם. וזה, שהדבור המבוקש צריך שיהיה מה שיתפאר בו האדם מצד שהוא אדם וטבעי אליו דרך כלל, כמשפט לאוהבי הטובות אשר הם טובות בטבע. המשל נופות הסוכ"ר או הדבש, שהוא מתוק לכל אדם, לא כפחם והמלח שהוא מתוק למרי נפש, כאשר אמר החכם הסוס לאהוב הסוס וכדומה.
(עקידת יצחק, שער ס"ב)
רַבִּי אוֹמֵר: אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם, כּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם. וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת
...ונראה לפרש בהשכיל על דבר אמת למה לא גילה ה' בתורה הדרגות המצות וסגולתם, ואדרבה בא שלמה המלך עליו השלום ואמר (משלי ה ו) אורח חיים פן תפלס, וענו אחריו רבותינו ז"ל שאין לנו לומר מצוה זו גדולה וזו קטנה, שאין אתה יודע וכו', והוכיחו ממה שקבע ה' שכר שוה לגדולה שבגדולות עם קטנה שבקטנות, ועל כולן אני דן שהסברא נותנת שיש מצות ודאי גדולות ביותר, ולמה סתם ה' הדבר.
(אור החיים, ויקרא יח, כד)
וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת
ה' ית' צוה לישראל על ידי משה נביאו תרי"ג מצות, ויעד על כל אחת מהן הגמול, אבל אין ספק שאין הגמול בכל אחת מהן שוה, והוא אמרם: הוי רץ למצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. ויש בהן אחת או שתים או שתים או שלש או יותר, שמתן שכרן שקול כנגד כמה מצות אחרות. ולא רצתה התורה לבאר זה, כדי שלא ירוצו הכל אחר אותן מצוות שמתן שכרן גדול, ויניחו אותן שמתן שכרן בלתי גדול כל כך, כמו שנזכר זה במדרשים ומזאת ההעלמה וחתימת הביאור בזה, היה ראוי להמשיך תועלת כי בהיות האדם בלתי יודע איזו מן המצות היא יותר רבת השכר, ירוון כל אחד ואחד לכל אחת ואחת, ויאמר אולי זאת המצוה היא יותר רבת השכר ויקרת הערך, וימשך מזה להיות האדם קונה ומשיג השלמות כלו שאפשר לו [להשיג] בקיומו כל המצות. ולזה כוון נותן הדת יתברך בזאת ההעלמה.
(דרשות הר"ן, הדרוש הששי)
ידוע כי העושה מצוה בלא כוונה, או מי שלא יתבונן בה, לא עשה בשלמות, אבל המתבונן בה, כגון קנה מזוזה בדינר, קבעה בפתחו ונתכוון להתבונן בה ובעניינה, הנה הודה בייחוד ובחידוש העולם ובהשגחה, כי יציאת מצרים מורה על כל אל הוראה שלמה, מלבד שידע כי חסד אלהים רב מאוד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותה עבדות לכבוד גדול בזכות אבותינו הקדמונים החפצים ליראה אותו, הנה במצווה קלה הורה בכל שרשי האמונה והשלמות, לפיכך אמר הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, כי כלם לזכר נס וחסד שעשה לאבותינו ולנו, ובכולן ראיה על האמונה. [אפשר להבין מדבריו שמצוה קלה משמעותה גם שקל לעשותה שאין עליה אלא מעט חסרון כיס. אך חשובה היא כי יסודות של האמונה תלויים בה.]
(רמב"ן, דרשת תורת ה' תמימה)
הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה
[יש תענוג לה' בזה שמקיימים את מצוותיו. ובזה אין הבדל בין מצוה גדולה למצוה קטנה, ולכן הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה.]
(רבי ברוך שלום אשלג, ה׳ שמעתי שמעך (תשסז), כרך א, מאמר לב, עמ׳ נו)
והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה
לכאורה נראה כסותר מ"ש תחלה שאי אתה יודע, ואיך יחשב במה שאינו יודע? אך הפירוש הוא שבאמת אין ליתן גבול לשכר המצוה, אלא שהוא לפי החשיבות המצוה אצל האדם. אם היא חשובה אצלו אלף זוז, שאם יזדמן לו ריוח אלף זוז אם יבטל מן המצוה, והוא מניח הריוח ועוסק במצוה, בודאי לא נפחת שכרו מאלף זוז. וזה שאמר הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, כי כפי מה שחשובה בעיניו בודאי לא יפסיד מזה. והיינו דקאמר "ושלל לא יחסר" [משלי לא, יא], רצה לומר, מה שהיא שוללת ממך שהוא הפסד המצוה, שע"י שהוא עוסק בה מניח מריוח, תדע נאמנה שמה שהיא שוללת ממך "לא יחסר", וכנגד זה יהי' שכרה. וזה שאמר שאין חילוק בין מצוה קלה לחמורה, שלא ניתן קיצבה לשכר המצוות, אלא שהאדם בעצמו קצב שכרו, ואם יחשב יותר אצלו, ירבה שכרו יותר, ואם יתחשב אצלו יותר מכל השכר שבעולם הבא, באמת אין שיעור לשכרו. וע"ז אמר [אבות פ"ד משנה יז]: יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים מכל חיי העה"ב.
(רבי פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אות יג)
והסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין
לפי זה אין החסיד עושה מעשה, חושב מחשבה, או מדבר דבר, בלא שיאמין, כי יש עין רואה אותו וצופה עליו, וגומלת לו על הטוב ועל הרע, ופוקדת עליו כל מעות בדבורו ובמעשהו ולכן הוא הולך ויושב כירא וחרד המתביש לעתים ממעשיו כשם שהוא שמח ונהנה ובא להתרוממות הנפש בעשותו את הטוב ובשאתו בעל עבודת האלוה יראה את עצמו כגומל לאלוה על טובתו כללו של דבר מתוך אמונתו מקים החסיד את מאמר חכמינו הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה דע מה למעלה ממך עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים רואה הוא כטענה נכונה את דברי דוד הנטע אזן הלא ישמע אם יצר עין הלא יביט.
(ספר הכוזרי, מאמר שלישי אות יא)
מצינו במשה רבינו ע"ה והנביאים הבאים אחריו שהיה להם עינים לראות והיו נקראים רואים, כדכתיב [שמואל א' ט, ט] "כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה". ואח"כ כשפסקה נבואה מישראל היו משתמשים בבת קול כמו שאמרו חז"ל [מגילה לב ע"א] בפסוק "ואזניך תשמענה דבר" וגו'. ואח"כ בדורות האחרונים לא זכו גם לשמיעת האזן, וכשראו שהתורה מתמעט התירו משום "עת לעשות לה'" לכתוב דברים שנאמרו בעל פה, כדאיתא בגמרא [גיטין ס ע"א]. א"כ ראוי לאדם לשום אל לבו שפלות דורותינו וכמה מעלות להם עלינו. וזהו שאמרו דע מה למעלה ממך, רצה לומר, הבט כמה מעלות למעלה ממך: עין רואה, שהם הנביאים, ואזן שומעת - המשתמשים בבת קול, ועתה ראה שכל מעשיך רצה לומר שהוא משום "עת לעשות לה'", שלא ישתכחו מעשה המצות על מכונם, והתירו להיות בספר נכתבים.
(רבי פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אות ז)
מכאן אתה למד שלא דיבר ה' עם משה אלא דברי תורה שמסר לישראל, והוא מאמר התנא (אבות פ"א מ"א) משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, הא למדת שכל מה שקיבל מסר, ומכאן אתה למד שלא הודיעו ה' סוד שלא למדו את ישראל, והושוו ישראל למשה בידיעה, אלא שהוא למד מפי הגבורה, וישראל מפי איש. [מביא שלא היה סוד ששמע משה מהקב"ה ולא העבירו לישראל.]
ומה שהגיע להנביא להזהיר ע"ז הוא מפני שכ"ז שהיו ישראל בבית ראשון לא הרבו תלמידים ופלפולה ש"ת ולהגדיל תורת העיון, עד שהגיע ליאשיהו המלך החסיד וראה בס"ת שנמצא שמוכנים לילך גולה. ואי' בירו' סוטה פ"ז שראה יאשיהו המלך הכתוב ארור אשר לא יקים את דברי התורה וגו' ע"ז קרע בגדיו ואמר עלי להקים. והיינו שראה הגלות גם התבונן כי בזה האופן שהיו גדולי ישראל בזמנו שלא הרבו תלמידים הי' עלול שתאבד תורה מישראל ח"ו. ע"כ החזיק במעוזו. וכתיב בדהי"ב ויאמר יאשי' ללוים המבינים לכל ישראל תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל. ופירשו חז"ל ביומא פ' הוציאו לו שצוה לגנוז את הארון. ועדיין לא נתבאר מה שאמר עתה עבדו את ה' וגו' איזה עבודה הגיע עתה להם, אלא משום שראה שידעך אור הארון ממקומו בקה"ק וישראל יגלה מעל אדמתו ואין אור תורה זורח בחו"ל שיהא הסברא סגי לכוין את הלכה מדעת עצמו ע"כ הזהירם לעבוד את ה' ואת עמו ישראל. היינו שלא תהי' עבודתם את ה' בפ"ע בהתבודדות וזהו הנקרא משא בכתב כמש"כ בפ' קדש. אלא עבודת ה' תהי' יחד עם עמו ישראל היינו ברבוי תלמידים להבין להם דרכי הלכה.
ועפ"י דבר יאשיה קמו החרש והמסגר אלף כולם עושי מלחמתה ש"ת בימי יהויכין בן בנו כדתני' בספרי פ' האזינו על הא דכתיב החרש והמסגר אלף כולם עושי מלחמה מה מלחמה עושין בני אדם הזקוקין בזיקין ונתונים בשלשלאות ש"ב אלא כלם גבורים במלחמתה ש"ת.
ואחריהם באו אנשי כנה"ג והזהירו עוד ואמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין פי' שלא להורות מצד הסברא אלא עפ"י עומק החקירה בכח ההכרח שא"א לומר באופן אחר. וזהו עפ"י הויות התלמוד במדרשות ש"ת. והזהירו עוד והעמידו תלמידים הרבה. דמועיל לפלפולה ש"ת כידוע מרבה ישיבה מרבה חכמה. ועשו סייג לתורה ע"י אסמכתות ובזה מתגדל הפלפול והחקירה ושומר את ההוראה שלא ימוט. [מבאר ששלושת הדברים שאמרו אנשי כנסת הגדולה הם היסודות לביסוס התורה שבעל פה, כיוון שלאחר החורבן ולקראת הגלות היה צורך לשנות את אופי לימוד התורה בישראל.]
לזה אמר שהעולם בכלל יעמוד על שלשה חלקי פעולות, אשר ימצאו כנגדם בעולם הקטן שהוא אדם. כי הנה הכח השכלי והמדעי שבו, הוא כעין העולם הרוחני העליון. והכח המעשיי הנה הוא נחלק לשנים.
הראשון, מה שיתנועע אליו ברצון נפשו ותשוקתו אל הנבדל העליון יתברך שמו, שהוא במצות האלהיות השמעיות, אשר הם לבד בינו לבינו, אשר בזה ידמה אל העולם האמצעי, שכך ענינו, וכמו שכתוב (תהלים ק"ג) משרתיו עושי רצונו. והשני, אשר בו יתנועע אל מעשים הכרחיים מצד טבע מציאותו, כמו שהם כל המצות המדיניות, אשר עליהם יחיו בהעזר אלו מאלו, ואי אפשר זולתם.
לזה אמר זה הצדיק המאושר, כי על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, והוא החלק העיוני אשר הוא נר מצוה ותורה אור (משלי ו'), המאירה לנוכח ההצלחה האלהית מצד רוחניותה, והוא כעין עולם השכלים. ועל העבודה, והוא החלק מהמצות אשר נראה בהם שעבוד האדם ליוצרו, והם המצות השמעיות שאמרנו, דומה לגלגלים אשר ירוצו תמיד לא לתכלית אחר, זולתי לעשות רצון קוניהם. ועל השלישי אמר ועל גמילות חסדים, והם כל המצות אשר יביא ההכרח לגמול איש לאיש, איש את אחיו, ואיש את רעהו, ואיש את קרובו, וכמו תאמר (דברים ט"ו) פתוח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאביונך. כי זה הוא ענין עצמי למלאת חסרונו, מצד שהוא הווה נפסד, כי כאשר ישמרו אלו העינים בעד האנשים, הנה ימצא העולם אצלם עומד על תלו, וזה ענין כולל ומועיל, ראוי שיהיה ראש למסכת ההיא, כמו שכתבנו (שער ס'). [מבאר שלנפש יש שלשה כחות: הזן והחיוני והמדבר, וכנגדם נפש העולם יש לה אותם שלשה כחות. התורה, העבודה וגמילות חסדים. התורה שהיא הכח העליון, העבודה היא הכח השני, המצוות השמעיות, שכלן עבודת ה', וגמילות חסדים הן הכח השלישי, המצוות השכליות שנועדו לקים את קיומו החמרי של העולם.]
לטקסט
"על לא חמס בכפי ותפלתי זכה" (איוב פרק טז פסוק יז) - תפלה היא במקום העבודה בבהמ"ק. והפסוק אומר "לא חמס בכפי", כעי מי שלא מתפלל על חברו יש חמס בכפו.
"סמים ולבנה זכה" (שמות פרק ל פסוק לד) נאמר בקטורת, שהיא מעשרת, וזה כנגד גמ"ח כי רק עשיר יכול לעסוק בגמ"ח.
[עמ' סא] כמו כן, כנגד שלשה דברים אלו יש שלש דעות במדרש המובא בהקדמה לעין יעקב, מהו הפסוק הכולל: "שמע ישראל" - כנגד התורה, כי מה שמקשה על לימוד התורה הוא שצריך לחיות חיי צער (פת במלח ומים במשורה), אבל מי שמאמין ב"שמע ישראל", ש"ה'" שהוא רחמים, ו"אלקינו" שהוא דין, הוא "אחד", מבין שגם הקשיים הם חסד, וילמד תורה.
"את הכבש אחד תעשה בבוקר" - כנגד עבודה.
"ואהבת לרעך כמוך" - כנגד גמ"ח, כי אם חברו ירד מנכסיו וצריך הלוואה, אדם עלול לומר "לא היה צריך לעסוק במסחרים גדולים ואז לא היה נכנס לחובות", אבל מי שאוהב אותו כגופו לא יאמר כך, אלא יעסוק בגמ"ח.
[עמ' סג] בשלושת העמודים הנ"ל, יש שמחזיקים אותם רק לעצמם - לומד תורה ולא מלמד לאחרים, מתפלל בעד עצמו ולא בעד אחרים, גומל חסד לעצמו כמו שאומר המדרש על הלל שאמר "אגמול חסד לנפשי". והדרך הנכונה היא ללמד תורה לאחרים, להתפלל בעד אחרים, ולגמול חסד לאחרים.]
ביאור אחר למשפט: אל תשמשו את הרב מתוך ציפיה לקבל את השכר (המגיע לכם) מיד, אלא גם אם ייאחר השכר לבוא - אל תפרשו מן העבודה.
מבואר שחיוב לימוד התורה הוא בצמאון. להרגיש תמיד כאילו בפעם הראשונה הוא שומע דבר זה. ואם תחסר לו הרגשת החידוש - אין זה לימוד בצמא, וח"ו יגיע לידי "לקוץ בדבר". נמצא שמעלת 'השותה בצמא' אינה מעלה בעלמא, אלא היא תנאי ועיקר בעצם לימוד התורה.
וזאת היא הסבה החזקה אצלי להתמעט הנבואה והחכמה דור אהר דור. כמו שהוא ידוע ומפורסם, והעידו רז"ל עליו שאמרו לבן של ראשונים כפתהו של אולם. אם הראשונים מלאכים אנו בני איש ואמרו כאצבעתא בקרא לסברא. והסבה בזה אצלי כי ממשה רבנו ע"ה עד עכשו, כל הנביאים והחכמים זה אחר זה כדמות עלול ועלולים. וכמו שהעלול והעלולים כל עוד שימשכו ויתרחקו מהעלה הראשונה תתמעט מעלתם, כן הענין בחכמים ובנביאים בשוה.... כי כל הנמשכים אחר משה מושפעים באמצעותו ובאמצעות הבאים אחריו, עד שבהשתתף הרב עם התלמיד יתחזק שפע התלמיד מצד השפע הנשפע לרב. ומפני זה הזהירו רז"ל ללמוד עם מי שגדול ממנו, ואמרו אינו דומה הלמד מעצמו ללומד מרבו. ומפני זה אמר רבי. הא, דעדיפנא מחבראי משום דתזיתיה לר"מ מאחוריה, ואלו חזיתיה באפיה כ"ש דעדיפנא טפי שנאמר: והיו עיניך רואות את מוריך. כי כפי השפע הנשפע לרב הנראה בפנים, כמו שאמר הכתוב. חכמת אדם תאיר פניו, יהיה שופע על התלמיד יותר כאשר יקבלוהו [מבאר שמה שהדגישו חכמים את הצורך ללמוד תורה עם רב או גדול ממנו כי אז הוא יוכל לזכות לחכמה יותר מהיכולת הבסיסית שלו].
ולכך אמרו "קנה לך חבר" ולא "קנה לך רב", כי חבר טוב תועלת יותר מרב.
[ז]... ונמצאו בענין הזה שני שרשים: הראשון הוא - הזכרת שמו יתברך שמו כמו שקורא אותו שיענהו, וימשיך על ידי זה ממנו השפעה - שבהמשכה יחודשו ענינים מה שיחודשו; והשני - הכריח את המלאכים על ידי שמו יתברך, שיפעלו מה שבידם לפעול יתר על הסדר התמידי. ואמנם אין שום אחד מן הענינים האלה מוחלטים לכל רצונו של האדם, אלא מוגבלים בגבולים ובתנאים, ומשוערים עד היכן תגיע היכולת להשתמש בהם ובאיזה דרך יצליחו. וכבר אפשר שתימנע התולדה ויעוכב הפועל אפילו באותו השיעור עצמו שניתן להשתמש בו, כמו שיימנעו תולדות השימוש הטבעי גם כן בגזרתו יתברך, אם יגזור על זה.
ואולם לשורש הראשון, שהוא הזכרת שמו יתברך להימשך ממנו ההשפעה, ודאי שיצטרכו הקורבה אליו יתברך, והדבקות בו, וכל מה שירבה הענין הזה, יצלח הדבר ביד העושה אותו, וכל מה שימעט, תתקשה עליו השגת התכלית. ולשורש השני אין תנאי זה מצטרך, אף על פי שלא יניח מהיותו עוזר לו אם יימצא, כי הנה אחרי שהושם בסגולת השמות האלה שיוכרחו המלאכים בהזכרתם, הנה שבו גם הם ככל הכלים הטבעיים שיפעל בם המשתמש בם כפי רצונו, אם ישתמש מהם בדרך שימושם כראוי.
אכן הדבר ברור, שאינו ראוי והגון להדיוט שישתמש בשרביטו של מלך, ועל דבר זה אמרו חז"ל: "ודאשתמש בתגא חלף". ואין היתר בדבר אלא לקדושים הקרובים לו יתברך ודבקים בו, שישתמשו בזה למה שיולדו ממנו קידוש שמו יתברך ועשיית רצונו באיזה צד שיהיה; וזולת זה, אף על פי שלא תימנע הפעולה למשתמש, אם ישמור דרכי השימוש כראוי, ענוש ייענש על זדונו.
לטקסט
אמנם על הענין השלישי, והוא הוראת הדרך המגיע אליהם, אמר הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות לעתיד לבא כו'. והכונה, שיהיה שכר המצות בעיניו גדול הערך לאין תכלית, עד כי בהזדמן לפניו המצוה היותר קלה שאיפשר, לא ידחה אותה לקטנותה, אבל יזרז לעשותה כאלו באת לידו המצוה היותר חמורה שבתורה, והטעם לפי שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות וכו'. ירצה, שאין המחשבה מקפת בשום צד גודל שכרן של מצות, עד שבקטנה שבכלן יש ויש שכר הרבה לפעולתך...
אמנם במה שסיים (אבות שם) הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מה למעלה ממך, עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים. תאר הדרך בעצמו בתוארים עצמם שתארו הרוכל, והוא שמירת הדבור והמעשה, כי בציירו שיש אזן שומעת, הרי הוא נזכר בדבור הרע הנשמע לאזן, והרי כאן נצור לשונך מרע. ובעין רואה יזהר מהמעשה הנראה, והרי כאן סור מרע ועשה טוב כאשר אמרנו, עם שהפליג להזהיר שלא יצוייר שתפול השכחה בנראה ובנשמע ההוא בשום זמן, כי הוא גמר הזרוז ותשלומו. [מבאר שיש במשנה הזאת התיחסות לשלשה דברים: הכרזה על הדרך הנכונה, שאינה נגלית לרבים ולכן היא צריכה הכרזה. ב. ראיה שהדרך הזאת היא הדרך הנכונה, כלומר: שהיא טבעית לאדם ולכן היא מתאימה לכל אדם. ג. הוראת הדרך אליה, ע"י רדיפה אחר מצוות.]
ונראה כי לצד שיש צורך במצות הקטנות כבגדולות, שכל מצוה ומצוה סגולתה בפני עצמה, ומה בכך אם שכרה מעט, כיון ששכרה הוא דבר שאינו בנמצא בשכר הגדולה, וכל המצות צריכין לתיקוני הנפש, לזה צוה ה' קטן וגדול בהדרגה אחת כדי שיעשו ישראל כולם כאחד, והוא מאמר שלמה (קהלת ט י) כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה.
עוד נראה טעם אחר, כי לצד שיש מצות שסגולתם להאריך ימים בעולם הזה, ויש שסגולתם עושר, ויש שסגולתם בנים, וכן על זה הדרך, וחש ה' כשיתגלה הדבר כל אחד ילך וישתדל במה שחפץ ובמה שצריך ולא ישתדלו בשאר מצות כמצטרך, לזה סתם הדברים, ובזה ישתדל האדם בכולן כדי שתבוא לידו גם מצוה שסגולתה דבר הצריך לו.
ובזה יש טעם למה שאנו רואים כמה בני אדם רעים לשמים ולבריות, ובתיהם שלום מפחד מלאים כל טוב, כי אפשר שבא לידם מצוה שסגולתה הצלחת עולם הזה, ואין העבירות שעושים מונעים סגולת המצוה והצלחתה. וכל זה בבחינת מצות עשה, ובמצות לא תעשה יהיה הדבר כן; יש עבירות שפורענותם לעולם הבא, ויש שפורענותם יסורין באריכות הזמן, ויש שפורענותם ברחמנות, ויש בכל כך אכזריות, והלא תמצא כמה רשעים שעברו על הכריתות ולא נכרתו הגם שעמדו בתוקף הרשע עד שעברו זמן הכריתה, אלא ודאי שיש שמשתלם עליה בעולם הזה ויש שמשתלם עליה לעולם הבא, ודבר ידוע הוא שיותר יפעיל הפחד בלב בני אדם מוסר המשתלם בעולם הזה להיותו נגלה מעונש הנסתר. [מבאר כי לכל מצווה ומצווה, בין גדולה ובין קטנה, יש סגולה המיוחדת לה, והקב"ה לא גילה איזו סגולה תלויה בזכות איזו מצווה כדי שישתדלו ישראל בכולן בשווה.]