Halacha Brura and Birur Halacha
לקט באורי אגדות ממסכת אבות
Institute
מכון הלכה ברורה ובירור הלכה
בעריכת המכון לחקר האגדה
פרק א, א
משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ...
עוד אמרו רבותינו ז"ל (בתורת כהנים) יכול היה מדבר עמו לצורך עצמו, תלמוד לומר לאמר, בשביל ישראל היה מדבר עמו ולא בשביל עצמו, עד כאן. כוונת דבריהם כי תיבת לאמר, מיעוט הוא, למעט שלא היה דיבורו למשה זולת בשביל ישראל פירוש לדבר להם.
(אור החיים, ויקרא א, א)
וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה
לאחר ארבעים שנה - מתחילת בית שני - קם קהל החכמים, הידועים בשם אנשי כנסת הגדולה, ומספרם לא ימנה מרב, והם אשר עלו עם זרובבל, קבלו מן הנביאים כמו שאמרו חכמים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.
(ספר הכוזרי, מאמר שלישי אות סא - עד)
הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה
הם - החכמים-אשר חזקו את הקשרים האלה, באמרם ועשו סיג לתורה, ואסור זה של הוצאה והכנסה מרשות היחיד לרשות הרבים, ומרשות הרבים לרשות היחיד, הוא אחד הסיגים שעשו הם, כי התורה לא אסרה אסור זה, אולם אחרי עשותם את הסיג הזה, עשו בו דרך להקלה, ראשית למען לא יחשב האסור שאסרו הם מתוך השתדלותם לחזק את המצוה, כעומד במדרגה אחת עם אסור התורה, ושנית למען הקל מעט על העם בהלוך ובטלטול, אך כדי שיגיעו בני אדם לקלה זו ברשות, הטילו עליהם את מעשה הערוב, לשם הבחנה בין המעשה המתר לגמרי, לבין הסיג ולבין עצם האסור. [מבאר שחכמים בעשותם סייג שינו בו להקל כדי שלא יטעו להחשיב דבריהם באותה החומרה של תורה. יש להעיר, שלא התכוון ה"כוזרי" ממש להוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים שזהו איסור מן התורה אלא מהבית אל החצר שלפניו.]
(ספר הכוזרי, מאמר שלישי אות נא)
הזהיר מן התוספת ומן המגרעת ואמר, "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו - כי היה זה מביא להפסד סדרי התורה ולהאמין בה שאינה מאת האלוה. והותר גם כן לחכמי כל דור - רצוני לומר, בית דין הגדול - לעשות סייגים כדי לקיים משפטי התורה האלו בענינים שיחדשום, לשמור התורה, וישאירו הסיגים ההם לנצח - כמו שאמרו, "ועשו סייג לתורה". וכן הותר להם גם כן לבטל קצת מעשי התורה ולהתיר קצת הנזהר ממנו לפי ענין אחד ולפי מאורע אחד, אבל לא יעמידוהו לדורות - כמו שבארנו בסדר "פרוש המשנה", בהוראת שעה. ובזאת ההנהגה תתמיד התורה האחת, ויתנהג כל זמן ובכל מאורע כפי הצריך לו. ולו היה זה העיון החלקי נמסר לכל אחד מן החכמים, היו בני אדם נפסדים לרב המחלוקת והסתברות הדעות - והזהיר ית' שלא יעשו זה שאר החכמים אלא בית דין הגדול לבד.
(מורה נבוכים, חלק ג פרק מא)
משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלשה דברים: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סיג לתורה
...והנה מלשון זה המקרא אמר מלאכי הנביא האחרון זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים. רבוי דברים יש כאן, ומה צ"ל אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל. אלא לא בא להזהיר על גוף תורה שבכתב והקבלות שבע"פ, כ"א על פלפולה ש"ת שמתחלה נצטוה משה בחורב הוא לבדו ועתה יהי' על כל ישראל, או כפי' השני אשר נצטוה על כל ישראל ולא סודות התורה על אלו לא הזהיר, וזהו שמסיים דיקא חקים ומשפטים.
(הרחב דבר, דברים א, ג)
פרק א, א-ה
משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה הם אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה: שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים: אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם: יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם יוסי בן יועזר אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם: יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך ואל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו קל וחומר באשת חברו מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנום
כלומר, כי על פי שלשה דברים אלו נקראו אנשי כנסת הגדולה. רצוני, כי לעשות הסייג שהוא העקר, היה להם להיות מתונים בדיניהם והסכמותיהם, ולהעמיד תלמידים הרבה בהסכמתם, כדי לסלק מעליהם כל פקפוק וערעור. ולא כמו המפרשים שהמאמר ההוא תחלת המסכתא, דאם כן היה להם לומר ברישא, שהעולם היה עומד על הדין, והדר ליתנו הוו מתונין בדין, והוא הדין בתורה קודם שיאמרו והעמידו תלמידים וכו'. אמנם שמעון הצדיק שהיה משיירי זאת הכנסיה הגדולה, הוא היה בעל המאמר הראשון למסכתא ההיא, והוא אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, כי כדאי הוא המאמר לאומרו שיהיה התחלת פרק ומסכתא. והנה אנטיגנוס ויוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן הנמשכים אחריהם, אחזו כל אחד עקרו מהשלשה הנזכרים ראשונה ופירשו, אמנם פירוש המאמר הזה יבא בשער ס"ג ב"ה. ולפי שהיה עקר עניינם של אנשי כנסת הגדולה לעשות סייג לתורה בכל דברי האיסורין והטומאות, לצמצם ולהגביל האנשים יותר ממה שהגבילה אותם התורה, להעמידם על דברי התורה ושלא יעברו עליהם כלל... [מפרש שאנשי כנסת הגדולה נקראו כך מפני שתפקידם היה להיות מתונים בדין ולהעמיד תלמידים הרבה ולעשות סיג לתורה. ואמרות החכמה של אבות מתחילות במשנה ב, והבסיס לחכמת האבות הוא שלשת הדברים שעליהם עומד העולם, וממנו התפתחה החכמה של מסכת אבות. עקידת יצחק חולק על המפרש שהוו מתונים בדין הוא אמירת חכמה ראשונה במסכת וההמשך הוא תוספת לה.]
(עקידת יצחק, שער ס)
פרק א, ב
שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים
...היא נחלקת אל שלשה כחות נפרדות, קראום נפשות, כמו שכתב הרב המורה בשמנה פרקיו (פ"א). ואולם ענין זה לוקח ראיה עליו מכללות העולם, כי הוא כאיש אחד מוקש בכל חלקיו, אבל נתפרסם חלוקו אל שלשה חלקים, הורגל בפי הכל לקרוא בו דוגמת אלו השלשה חלקים וענינם, כמו שכתבנו אצל המשכן (שער מ"ח). ועל היסוד הזה בנה שמעון הצדיק זה המאמר המעולה שזכרנו, כי למה שראה העולם בכלל נחלק אל עולם ההצלחה, ועולם התנועה, ועולם התנועעות והויה והפסד. ואמרתי העולם ההצלחה בהחלט, לפי שהעולם העליון הוא עולם השכל הפשוט, מבלי שיהיה שם שום מציאות לא אל גשם ולא אל תנועה ולא אל שנוי כלל, אלא עצמים מוצלחים יודעים את עצמם ומשכילים סבתם יתעלה לבד. אמנם אמרנו על השני שהוא עולם התנועה, לפי שעצמיהם הם גשמים בהירים, בעלי תנועה מתמדת, שמתנועעים בה מעצמם ובתשוקת נפשם אל הנבדלים, כמו שכתבו החכמים. אמנם השלישי הוא עולם ההויה וההפסד, אשר עקרו להיות עצמיו מגשם עב ועכור, מורכב מגשמים מורגשים, ונעים על ידי התנועות השמימיות, אשר יניעו אותם תנועה הכרחית, אשר על ידה יתערבו פשוטיו, ויתמזגו מורכביו להמציא הויותיו, אשר לזה יפול עליו שם ההתנועעות, כי חלקיו מתנועעים, אבל בכח זולתם והכרחיותיו.
(עקידת יצחק, שער ס"ג)
שלשה יסודות אילו הם המציינים את עם ישראל והמלאך רומז לבלעם שהוא מנסה לעקור אומה שיסודות אילו הם חלק מאופיה וכך עלול העולם להחרב, כלומר איך אתה רוצה לעקור אומה המחזקת בג' דברים אשר עליהם העולם עומד, כי בטולם הרס כל העולם ורמז לו גמ"ח במ"ש ותלך בשדה, כי עיקר הגמ"ח מן השדה ע"י תרומות ומעשרות ולקט שכחה פיאה. והעבודה שבבהמ"ק, שנמשל לכרם, רמז לו במשעו ל הכרמים, וכן פירש"י הביאני אל בית היין (שיר ב ד) זה אהל מועד ועליהם נאמר (שם ז יב-יג) לכה דודי נצא השדה, נשכימה לכרמים וגו' ובמקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל רמז לתורה, בדרך שנתבאר.
(כלי יקר, במדבר פרק כב פסוק כג)
פרק א, ב-ג
שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק
אחריהם- אחרי אנשי כנסת הגדולה- בא דורו של שמעון הצדיק, כהן גדול, ואתו בסיעתו תלמידים וחברים, ואחריו אנטיגונס איש סוכו המפורסם, ומתלמידיו צדוק וביתוס, אשר הניחו יסוד לכתות המינים שנקראו על שמם צדוקים וביתוסים.
(ספר הכוזרי, מאמר שלישי אות סה)
פרק א, ג
אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם
מבאר שהכוונה היא שעושה על מנת לקבל פרס מיד, כי הרצון לשכר מיידי גורם להזכיר עוונותיו ומדובר שמצוות שיש עליו חובה לעשותם ולכן הצפיה לשכר מיידי היא פסולה אמנם אם עושה דבר של רשות יכול הוא בהחלט לומר בשביל שיחיה בני וכו והרי זה צדיק גמור.
(רמב"ן, ספר אמונה ובטחון פרק א)
אל תחשבו כי עשית המצוה והגמול ב' דברים והם הבינו היפוך כוונתו ויצאו להפקר ועל זה הזהיר לאמר שלא ידבר אדם בהמון דברים סתומים הוא באומרו חכמים היזהרו בדבריכם...
(רמב"ן, מאמר על תרי"ג מצוות היוצאות מעשרת הדברות)
המילה "פרס" - אין פרושה שכר, משום שאכן ישנו שכר על המצוות, והתורה אף מכירה בצורך של האדם לקבל שכר על עמלו. אלא פירוש המילה "פרס" הוא: תמורה, ומשמעות המשפט היא: אל תשמשו את הקב"ה כאילו אתם נותנים לו משהו שהיה חסר לו, ועל כך מגיע לכם בתמורה שכר, אלא שמשוהו מתוך הכרה בכך שהקב"ה אינו חסר כלום, וכל מעשיכם אינם מוסיפים לו דבר, ומכאן שאף שכרכם הוא כמתנת חסד שהקב"ה נותן ברצונו למקיימי מצוותיו. מתוך הבנה זו -"יהי מורא שמים עליכם", מפני שתבינו שאין הוא מיטיב לכם לצורכו (בכדי שתועילו לו במעשיכם), אלא לצורככם.
(עקידת יצחק שער מד (החלק השלישי))
אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פרס
לפי שידעו החכמים ז"ל שזה הענין קשה עד מאד ואין כל אדם משיג אותו, ואם השיגו אינו מסכים בו בתחילת ענין ואינו סובר שתהיה אמונה ברורה, לפי שהאדם אינו עושה מעשה אלא כדי שתגיע לו ממנו תועלת או שתסור ממנו פסידא ואם אינו כן יהיה אצלו אותה מעשה הבל וריק, האיך יאמר לבעל תורה עשה אלה המעשים ולא תעשה אותם לא לירא מעונש מן השי"ת ולא להנחיל שכר טוב, זה דבר קשה עד מאד לפי שאין כל בני אדם משיגין האמת עד שיהיו כמו אברהם אבינו ע"ה, ולכן התירו להמון כדי שיתישבו על אמונתם לעשות המצות לתקות שכר ולהנזר מן העבירות מיראת עונש, ומזרזין אותם על זה ומחזקים כוונתם עד שישיג המשיג וידע האמת והדרך השלם מה הוא כמו שעושין בנער בשעת הלמוד כמו שהבאתי המשל, והאשימו לאנטיגנוס איש סוכו בביארו להמון מה שביאר ואמרו בזה הזהרו בדבריכם כמו שנתבאר באבות (פ"א מי"א), ואין ההמון מפסידין מכל וכל בעשותם המצות מיראת העונש ותקות השכר אלא שהם בלתי שלמים, ואולם זה טוב להם עד שיהיה להם כח והרגל והשתדלות בעשיית התורה ומזה יתעוררו לדעת האמת ויחזרו עובדים מאהבה.
(רמב"ם, הקדמה לפרק חלק)
פרק א, ג-ה
אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם. יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם יוסי בן יועזר אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם. יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך ואל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו קל וחומר באשת חברו מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנום
מבאר שמאמריהם של שלשה חכמים אלה הם כנגד שלשת הדברים שעליהם עומד העולם במשנתו של שמעון הצדיק.
(עקידת יצחק, שער ס"ג)
פרק א, ד
...והוי שותה בצמא את דבריהם
כתב החסיד יעבץ: כאשר טבע האדם לקוץ בדבר בהתמדתו, אמר התנא, שאל יאמר האדם כבר שמעתי דבר זה פעמים רבות, אלא הוי שותה בצמא את דבריהם, כאילו לא שמעת מעולם.
(שיחות מוסר, תשל"א פרשת יתרו מאמר לח' עמ' קס')
פרק א, ו
יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת
כי אין ספק שבהיכפל הפרטים המסכימים לתכונה אחת אם פחיתות אם מעלה, תיכפל ותתחזק התכונה ההיא, ומפני זה הזהירונו רז"ל על השתדלות קנית החברה באומרם וקנה לך חבר, והוא שאמר שלמה המלך עליו השלום [בחכמתו]. טובים השנים מן האחד גו' כי אם יפולו גו' גם אם ישכבו גו', רצה בזה כי השותפות והחברה דבר מועיל הן שישתדל האדם בתועלת חברו, או לא ישתדל, אחר היות שתוף החברה ביניהם אי אפשר מבלתי תועלת והוא אומרו: גם אם ישכבו שנים וחם להם, ופשוטו של פסוק זה יראה זר מאד [בעיון] ודבר בטל, ואמנם הוא מורה על דבר אמתי ומסכים למציאות, והוא, כי בתחילה אמר כי תועלת השנים גדול מאד כשישתדל כל אחד להועיל לחברו, והוא אומר: אשר יש להם שכר טוב בעמלם כי אם יפול האחד יקים את חברו, אחר כן אמר שאין צריך לומר שיקבל כל אחד תועלת בהשתדל חברו בתועלתו ותקנתו, כי גם אם לא ישתדל בזה יקבל תועלת, והמשיל זה מהמוחש, שאין ספק אשר גם כי ישבו שנים ואין אחד משתדל להועיל חברו, מצד שכונתם וקורבתם לבד יקבל כל אחד תועלת, עד שיצמח ויפרה בו החום הטבעי, כאשר נודע שיתחזק בקורבת איש אחד מצד האחווה והתדמות אליו, והנה זה מצד קורבת החברה לבד לא מצד פועל והשתדלות. וכן כאשר ימצאו שני רעים נאמנים, גם כי ינוחו וישקוטו יחם לכל אחד מהם וינוח לבבו מצד קורבת חברו אליו, עד שימנע מהזיק לו כי ידעו בשער עזרתו. [מבאר שהתועלת בחבר הא בין שהוא משתדל בתועלת חברו ואף אם אינו מתכוון לכך.]
(דרשות הר"ן, הדרוש הראשון)
אם רב יוכיח, יאמרו אין כל אדם יוכל להיות רב ומורה, ומי כמוהו עושה, וזה יאמר כך וזה כך, ויתלוצצו על הרב, אבל אם איש כערכו יוכיחו, ויאמר לו מה תחשדני, גם לי לבב כמוך להיות כמוך, רק הדבר רע לשמים וכהנה, ולמה לא תחוס על נפשך ולמה תמרה פי קונך, ידעתי כי דברים כאלה, יותר יפעלו מכל תוכחות שלי מימים ימימה, ולכך אמרו חז"ל [אבות א, ו] עשה לך רב וקנה לך חבר, כי חבר יותר צריך מרב, עד שתקנה אותו בכסף מלא.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש י)
יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רב
כאשר נשתתפו שני נביאים גדול וקטן בנבואה, ימשך השפע לתלמיד יותר ממה שהוא ראוי בחוקו מצד שהוא משתתף לגדול. כן כאשר נשתתפו הרב והתלמיד בחכמה, ימשך השפע לתלמיד יותר ממה שראוי בחקו, מצד שהוא משתתף לרבו ולמלמדו.
(דרשות הר"ן, הדרוש השמיני)
וקנה לך חבר
היצה"ר מפתה לאדם "לאו כל אדם יהיה רב לשמוע בקולו", ו"אילו הייתי רב הייתי ג''כ כמוהו" וכהנה שבושים, אבל אם חבירו עמיתו יוכיחו 'אל בני, אל אחי, כלך מדרך זו, מה הנאה יש לך בעשותך מול רצון התורה ולומדיה?' וכהנה, ודברים אלו יפעלו פירות ביותר מאלף תוכחות שלי.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ב)
פרק א, ח
יהודה בן טבאי אל תעש עצמך כעורכי הדיינים וכשיהיו בעלי הדין לפינך יהיו בעיניך כרשעים
כי היות כעורכי הדיינים הוא שאת פני הדל ללמד טענות למי שהוא עני בדעת, כההיא דר' יוחנן דאמר לקרוביה על מזונות האלמנה אלו קוצו לה, ולבסוף אמר עשינו עצמינו כעורכי הדיינין (כתובות נ"ב ע"ב). ירצה, שהאשים עצמו על זה, ואמרינן התם מעיקרא מאי סבר, מבשרך לא תתעלם, ולבסוף מאי סבר, אדם חשוב שאני. ובמה שאמר שיהיו בעלי הדין לפניו כרשעים, כיון למאמר לא תהדר פני גדול, שלא יהדר שום אחד מהם, אף על פי שיהיה גדול מחבירו. ובמה שאמר וכשנפטרין מלפניך יהיו בעיניך כזכאין וכו'. הסכים למה שסיים הכתוב בצדק תשפוט עמיתך, שהכוונה שנדינם לכף זכות, ואחד התובע מה שלא הלוה או שלא הפקיד, ואחד הכופר מה שיש בידו מהממון, ראוי לדונם בחזקת כשרות, ושכל אחד מהם טוען אמת לפי מחשבתו. מכל מקום כל אלה הם מדות חשובות והרחקה יתירה מהעבירות. [אומר שהמשנה הזאת מבוססת על הפסוק לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפט עמיתך.]
(עקידת יצחק, שער ס"ה)
פרק א, יב
הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה
והכוונה, כשיהיה אוהב אותו בשיעור שירדוף אחריו ולא ישוב עד שישיגנו ואפילו בדרך רחוקה, ולא ימתין עד עת צרכו, כי אולי לא יעלה אז בידו ויגיעו הנזקים המחוייבים לחסרונו. [אומר שהשלום חשוב מאד לקיום העולם, ולכן מצותו שירדוף אחריו ולא רק שיקימנו כשיבא לידו. לכן חשוב שישתדל בהבאת השלום, ולא רק שלא יריב עם חברו.]
(עקידת יצחק, שער פ"א)
הנה ייחד הלמוד הזה לאהרן, כי הוא הידוע שר וגדול בישראל בשמירת הסדר הכללי במנהגיו, והוא המפורסם בקיום וחזוק החוט ההוא הכללי ביניהם, כמו שלמדו חז"ל (אבות דר"נ פ' י"ב) מאומרו ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל (במדבר כ') רצונו, שהורגש במותו חולשה או רפיון בחוט ההוא הכללי. כי הנה במשה לא נאמר כי אם ויבכו בני ישראל את משה (דברים ל"ד) כי הוא היה מיוחד יותר אצל העיון, גם כי בהתלמדו אצלו יהיה למודו כענין ההרגל שהוא טבע שני אשר לא יסור. וזה הוא טעם ורודף שלום, שעם זה לא ישכח כמו שהוא הענין בלמודים העיונים, כאשר ביארנו בשער נ"א. אמנם הענין השני ביאר באומרו אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, כי בהשקפת אהבת הבריות, ושירצה להם מה שרצה לעצמו שנאמר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט) והוא שיקרבם תחת כנפי התורה לקבל עליהם סדר עבודתה, הנה בזה נתקיים החוט ההוא בקשר של קיימא, ונתן ביד האומה הזאת כח וגבורה של מעלה להאציל ולהשפיע, כמו שכתבנו בשער מ"ח. [מבאר שדוקא אהרן הוא הרודף שלום, כי שלום הוא קיום העולם, ובזה הוא אוהב את הבריות, וע"י כך מקרבן לתורה.]
(עקידת יצחק, שער עד)
הקדים "אוהב שלום" ל"רודף שלום", כי מתוך שאהבת הבריות בוערת בקרבו, שבגללה הוא אוהב שלום, הרי הוא רודף שלום. מתוך רדיפת השלוםפ מתעצמת בקרבו האהבה יותר ויותר, והרי הוא אוהב את הבריות במדרגה חדשה לגמרי.
(שיחות מוסר, מאמר ו' פרשת נח תשל"ב עמ' כד)
פרק א, יד
הוּא הָיָה אוֹמֵר: אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי
...והכי מתפרש לשון התנא במס' אבות אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני. פי' אם לא אראה בשבילי כל הנצרכים לי מי יראה בשבילי, וא"כ הרי מחויב אנכי לראות בשבילי ככל אדם מהעובדי כוכבים העמלים לצרכם; מכל מקום כשאני לעצמי, שאני עושה בשבילי בלי צד רצון ה' בכך, היינו לפרנסת עצמו או אשתו ובני ביתו וכדומה אלא רק לרצונו ממש, מה אני, מה חשיבותי בעולם ומה ישיות שלי, דא"כ הרי אני ככל המון האדם ולא הוא כן ישיות של ישראל. [מבאר כי אמנם מוטל על איש הישראלי לדאוג לענייני עצמו, אך אסור שתהיה זו - הדאגה הפרטית - כל תכליתו.]
(הרחב דבר, דברים לב, לט)
פרק א, יז
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה וכל המרבה דברים מביא חטא
כל ימיו גודל בין החכמים, ולא מצא לגופו של מעשה עצמו המבוקש ביניהם שהיא החכמה, מוסר טוב ונאה ומיוחד משתיקה, כי אף על פי שהדבור בין החכמים הכרחי מאד ללמוד וללמד, הנה המדה המשובחת ביניהם היא השתיקה מרובי הדברים, עד שיהיו כל דבריהם מוגבלים קצרי המלות ושלמי הטעמים. וכמו שאמר (פסחים ג' ע"ב) לעולם ילמד אדם לתלמידו בדרך קצרה, וזה היה דרך החכמים בנתינת הגדרים שהיא היתה עקר חכמתם, וביאר דבריו במה שאמר (אבות שם) כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה. ירצה, כי לא ההתבארות באריכות הדרישה והרחבת הדברים והברת הקולות הוא העקר, אלא גופו של מעשה עצמו, שהוא הלמוד או הלמידה, וכל המרבה דברים יותר מזה הוא מחטיא הכונה, ומביא חטא וחסרון בגופו של מעשה. או שירצה, שלא מצא שימשך טוב לגופו של למוד מהיותו יושב ושותק, כי לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד (שם פ"ב), כי צריך התלמיד לשאל, והרב להשיב, גם לפלפל בשמועתו עם החברים, כי לא ישיבת המדרש הוא העקר אלא המעשה. אמנם כל המרבה דברים יותר ממה שאמרנו, הן בשאלה הן בתשובה, והיו דבריו בלתי מוגבלים על הדרך הנזכר, מביא חטא וחסרון במעשה. והכל חוזר לענין אחד.
(עקידת יצחק, שער ס"ב)
כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה
אמנם מצד הקדימו לומר כל ימי גדלתי בין החכמים, יראה לי שאפילו במנהג המיוחד לחכמים לבדם ידבר, ואמר כי מצא במנהג החכמים שהם מכוונים בחריצותם על הלמוד אל השגת החכמה, לא אל הדבור בהרבות שיחתם בה, להתפאר ולהשתבח בה. [משוה את המשנה הזאת לדברי הרמב"ם המחלק את הדבור לחמשה חלקים: מצוה בו, ונזהר ממנו. ונמאס. ואהוב. ומותר. ואומר שאפילו בחלקי הדבור המותרים יש לשתוק, אא"כ יש תועלת בעצם הדבור.]
(עקידת יצחק, שער ס"ב)
ודע כי כאשר ידעו זה השלמים הגיע אליהם מן היראה והכניעה ופחד האלוה ויראתו ובשתם ממנו, בדרכים אמיתיים, לא דמיוניים, מה ששם צפונותיהם עם נשותיהם ובבית המרחץ כנגליהם עם שאר בני אדם - כמו שתמצא מנהג חכמינו המפורסמים עם נשותיהם, "מגלה טפח ומכסה טפח"; ואמרו גם כן, "אי זה הוא צנוע? כל הנפנה בלילה כדרך שנפנה ביום". וכבר ידעת הזהירם מלכת בקומה זקופה - "משום 'מלא כל הארץ כבודו'" - לישב בלב בני אדם באלו המעשים כולם הענין אשר זכרתי לך, והוא, שאנחנו תמיד בין ידי האלוה ית', ולפני שכינתו נלך ונשוב. וגדולי חכמינו ז"ל היו נמנעים מלגלות ראשם, להיות השכינה מחופפת על האדם ומסוככת אותו. וכן היו ממעטים בדבריהם לזאת הכונה - וכבר בארנו מה שראוי לבארו במיעוט הדברים - באבות, "כי האלוהים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים". [מבאר שמיעוט דיבור נובע מצניעות ויראת ה' משום שהאדם חש שהוא נמצא תדיר לפני קונו.]
(מורה נבוכים, חלק ג פרק נב)
פרק א, יח
רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלושה דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום
החלק הנקרא אמת הוא החלק השכלי העיוני, אשר עליו יפול גזירת האמת והשקר והשיבוש והבלבול בהם, ובפרט בעיונים האלקיים מבוא לידי קלות ועזות כלפי מעלה; אמנם קבלת האמת בהם על הדרך התוריי והנבואיי הוא מה שישלים האדם בעצמו להיותו שלם וצנוע ועניו ואהוב למעלה ולמטה... והכוונה בשלום היא מידת החסד... שראוי לאדם להתנהג בה בשלום ביתו ואשתו ובניו וקרוביו בהנהגת הבית... אמנם חלק הדין הוא... הסדר בדבר המשפט אשר הוא הכרחי לשיתוף המדיני הכולל בלי ספק.
(עקידת יצחק שער מג)
פרק ב, א
רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם
מבאר שהמשנה עוסקת בשאלה איזה דבר אחד שיעשה האדם יזכיר לו את כל יתר המצוות עד שנמצאו כולן בידו.
(עקידת יצחק, שער צ)
רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה והסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין
כי בראשית דבריו אלה נעשה רב לרוכל, במה שהוא כיון להראות כמוהו תועלת הכרוז וצרכו אל הטעמים נכבדים שאמרנו, שהוא הענין האחד. אמנם הענין השני כוונו באומרו כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם. וזה, שהדבור המבוקש צריך שיהיה מה שיתפאר בו האדם מצד שהוא אדם וטבעי אליו דרך כלל, כמשפט לאוהבי הטובות אשר הם טובות בטבע. המשל נופות הסוכ"ר או הדבש, שהוא מתוק לכל אדם, לא כפחם והמלח שהוא מתוק למרי נפש, כאשר אמר החכם הסוס לאהוב הסוס וכדומה.
(עקידת יצחק, שער ס"ב)
רַבִּי אוֹמֵר: אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם, כּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם. וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת
...ונראה לפרש בהשכיל על דבר אמת למה לא גילה ה' בתורה הדרגות המצות וסגולתם, ואדרבה בא שלמה המלך עליו השלום ואמר (משלי ה ו) אורח חיים פן תפלס, וענו אחריו רבותינו ז"ל שאין לנו לומר מצוה זו גדולה וזו קטנה, שאין אתה יודע וכו', והוכיחו ממה שקבע ה' שכר שוה לגדולה שבגדולות עם קטנה שבקטנות, ועל כולן אני דן שהסברא נותנת שיש מצות ודאי גדולות ביותר, ולמה סתם ה' הדבר.
(אור החיים, ויקרא יח, כד)
וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת
ה' ית' צוה לישראל על ידי משה נביאו תרי"ג מצות, ויעד על כל אחת מהן הגמול, אבל אין ספק שאין הגמול בכל אחת מהן שוה, והוא אמרם: הוי רץ למצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. ויש בהן אחת או שתים או שתים או שלש או יותר, שמתן שכרן שקול כנגד כמה מצות אחרות. ולא רצתה התורה לבאר זה, כדי שלא ירוצו הכל אחר אותן מצוות שמתן שכרן גדול, ויניחו אותן שמתן שכרן בלתי גדול כל כך, כמו שנזכר זה במדרשים ומזאת ההעלמה וחתימת הביאור בזה, היה ראוי להמשיך תועלת כי בהיות האדם בלתי יודע איזו מן המצות היא יותר רבת השכר, ירוון כל אחד ואחד לכל אחת ואחת, ויאמר אולי זאת המצוה היא יותר רבת השכר ויקרת הערך, וימשך מזה להיות האדם קונה ומשיג השלמות כלו שאפשר לו [להשיג] בקיומו כל המצות. ולזה כוון נותן הדת יתברך בזאת ההעלמה.
(דרשות הר"ן, הדרוש הששי)
ידוע כי העושה מצוה בלא כוונה, או מי שלא יתבונן בה, לא עשה בשלמות, אבל המתבונן בה, כגון קנה מזוזה בדינר, קבעה בפתחו ונתכוון להתבונן בה ובעניינה, הנה הודה בייחוד ובחידוש העולם ובהשגחה, כי יציאת מצרים מורה על כל אלח הוראה שלמה, מלבד שידע כי חסד אלהים רב מאוד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותה עבדות לכבוד גדול בזכות אבותינו הקדמונים החפצים ליראה אותו, הנה במצווה קלה הורה בכל שרשי האמונה והשלמות, לפיכך אמר הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, כי כלם לזכר נס וחסד שעשה לאבותינו ולנו, ובכולן ראיה על האמונה. [אפשר להבין מדבריו שמצוה קלה משמעותה גם שקל לעשותה שאין עליה אלא מעט חסרון כיס. אך חשובה היא כי יסודות של האמונה תלויים בה.]
(רמב"ן, דרשת תורת ה' תמימה)
וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה, דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין
לפי זה אין החסיד עושה מעשה, חושב מחשבה, או מדבר דבר, בלא שיאמין, כי יש עין רואה אותו וצופה עליו, וגומלת לו על הטוב ועל הרע, ופוקדת עליו כל מעות בדבורו ובמעשהו ולכן הוא הולך ויושב כירא וחרד המתביש לעתים ממעשיו כשם שהוא שמח ונהנה ובא להתרוממות הנפש בעשותו את הטוב ובשאתו בעל עבודת האלוה יראה את עצמו כגומל לאלוה על טובתו כללו של דבר מתוך אמונתו מקים החסיד את מאמר חכמינו הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה דע מה למעלה ממך עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים רואה הוא כטענה נכונה את דברי דוד הנטע אזן הלא ישמע אם יצר עין הלא יביט.
(ספר הכוזרי, מאמר שלישי אות יא)
פרק ב, ב
...וכל העמלים עם הצבור, יהיו עמלים עמהם לשם שמים, שזכות אבותם מסיעתן וצדקתם עומדת לעד. ואתם, מעלה אני עליכם שכר הרבה כאלו עשיתם
והיינו שלא יצטערו, כי על ידי עסקם בצרכי ציבור נתמעט הלימוד ומעשים טובים, ואמר לא כן, אל תיראו, כי מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם מעשים טובים ותורה בשלימות.
(יערות דבש, חלק שני - דרוש יא)
פרק ב, ד
הוא היה אומר עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך
ירצה, שתלמד לעצמך לעשות הדברים הנרצים למקום באותו חשק שתעשה הדברים שתתעורר אליהם מרצונך. כדי שימשך מן הלמוד וההרגל ההוא שיעשה רצונך כרצונו, והוא שמעצמך תרצה אתה בהם תחלה, עד שיאמר שהיה רצונך מעצמך תחלה מה שנתבאר לך אחרי כן שהיה רצונו, וזה יהיה בדברים המעשיים הנרצים לאל יתעלה ומצווים מאתו כמו שאמרנו. אמנם בדברים המנועים ממנו אשר יתאוה האדם לעשותם, כגון לקיחת הבית או השדה או האשה או הממון על דרכים בלתי ישרים, אומר (שם) בטל רצונך מפני רצונו, והכוונה שיבטל הרצון הנפסד, אשר על דרך האמת הוא רצון זולתו, הוא שטן הוא יצר הרע אשר בקרבו, ויהפכנו אל הרצון השלם, והוא הרצון האלהי השונא גזל וחמס, והוא יתעלה, על דרך ההשגחה גם כן יבטל רצון אחרים, אשר בידם הדבר, אשר אתה מתאוה אליו, ויניע לבבם למה שתחפוץ באופן שיגיע הדבר לידך בהיתר ובכבוד.
(עקידת יצחק, שער סה)
עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו
והוא טעם עשה רצונו כרצונך וכו' (אבות פ"ב). כי לא יספיק עשות רצונו לבד, אלא שתרצה ותחשוק בה, כי אז תעשהו בחוזק כמצוא חפצך וחשקך ממש. [מבאר שהתאוה חזקה מהבחירה. לכן אדם צריך לעורר בלבו תאוה לרצון ה'.]
(עקידת יצחק, שער ס"ז)
הלל אומר אל תפרוש מן הצבור
כי הצבור שהוא צבור על דרך האמת, הוא אשר הוא מקושר וחרוז בחוט ההוא האלהי, כמו שהוא בכל דבר שבקדושה דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כ"ב) שראוי שתהיה הקדושה מתווכת ונחרזת בפנימיותם, והנה הפורש מהחוט ההוא אשר יחזיקם כפורש מן החיים.
(עקידת יצחק, שער ע"ד)
האדם המצוי עם הציבור הוא מוגן יותר מפני הפורענות כמו שלמדנו בע"ז ד. שעל ציבור נפישי רחמי, אך בהיותו לבד הדין מתוח עליו, זו הסיבה שאין למנות את ישראל כי אז אין הם כלל אלא כל אחד לעצמו.
(כלי יקר, שמות פרק ל פסוק יב)
ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה
ומזה המין עצמו הוא למוד התורה, שאין הכוונה להישיר האדם ולהטיבו במדה אחת או קצת מדות, כי אם להסיר מסביביו כמה מכשלות ונזקים העוטרים אליו מפה ומפה, ולזה רבו כמו רבו עליו המצות התמידיות, וגם הטילה המצוה על כל האדם וכל זמן, עד שלא ישאר לו זמן פנוי ממנה, כמו שאמר הנביא לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור ככל הכתוב בו וגו' (יהושע א'). ובמלך והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלוהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת וגו'. [מבאר שהאדם זקוק לשמירה תמידית ע"י התורה. לכן מצות תלמוד תורה היא מצוה תמידית, שלא כמצוות אחרות שהאדם מצֻוֶּה לקימן בזמן מסוים או במציאות מסוימת.]
(עקידת יצחק, שער פ"א)
פרק ב, ה
אין בור ירא חטא
כי בעל השכל השלם אשר יש לו היראה השכלית אינו מפחד ממגורות הענושים והבהלות כלל והאיש החמרי אשר הוא יגור מהענושים הנה אין לו מבא ביראה השכלית כלל, כי כמו שאמרנו המאחת היא מפועל הנפש השכלית והשזנית היא הפעלות הנפש החיונית. והוא מבואר כי יראתו של משה רבינו אינה משתתפת עם דבר של אותו פחד ומגור כלל כי יראת האיש השלם היא עצם האהבה השלמה וכמו שאמר אין לך אהבה במקום יראה יראה במקום אהבה אלא במדת הקב"ה בלבד. והנה שלא נשתתפה יראתו עם יראת ההמוניים, כמו שלא נשתתפו ההמוניים ביראתו, ולא ביראתו של אברהם אבינו וכיוצא. ואם כן הדרא קושיא לדוכתה כי אם הוא שואל יראת ההמוניים ודאי מילתא זוטרתי היא לגבי כולי עלמא ואיננה כדאי אשר בעבורה יעשה המצוה כמו שאמרנו. ואם היראה השכלית השלמה, אטו מילתא זוטרתי היא, ואף לגבי משה ואף שתהיה מילתא זוטרתי לגבי דידיה, לא תקן כלל ממאמרו...
(עקידת יצחק, שער צ"ב)
הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין בּוֹר יְרֵא חֵטְא, וְלא עַם הָאָרֶץ חָסִיד
עוד יתבאר על דרך אומרם (אבות פ"ב מ"ה) ולא עם הארץ חסיד, פירוש שאסור לעם הארץ להתנהג בחסידות שיעשה חומרות וגדרים כמנהג החסידים, כי לפעמים יעשה חומרא בדבר שהוא אדרבה עבריין, כי ימצא חסיד שירצה לגדור עצמו לקיים מצות עונה בימים המקודשים, ותהיה בעיניו מצוה גדולה לשמש מטתו בליל כיפור, כמו ששמענו שהיה מעשה כן כדומה, לזה ציוו חז"ל שאין לעם הארץ להתנהג במדת חסידות, והוא מאמר הכתוב כאן אם בחקתי תלכו שהוא עסק התורה, אז ואת מצותי תשמרו, פירוש תעשו לכם משמרת כדי לקיימם גדרים ושמירות ולא זולת זה. [מבאר שעם הארץ שמתחסד ומחמיר על עצמו, עלול לטעות טעויות חמורות.]
(אור החיים, ויקרא כו, ג)
והנה לזה החסידות של מעשה המצות במסירות נפש נדרש זהירות הרבה, וע"ז בירך משה ואוריך, היינו שיהא אור תורת אמת מכשרתם לזה החסידות שיראו לכוין הדרך הישר ולא יהא בא לעשות מעשהו זר, מעשהו שלא ע"פ ד"ת, והרי לוי ופינחס שניהם קנאו על הזנות ומסרו נפשם ע"ז, והנה פינחס עלה בשביל זה לגרם המעלות ולוי גער בו אביו וכיוצא בזה הרבה.
(העמק דבר, דברים לג, ט)
וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד
פירוש זה נראה לי מדברי רבנן, זכרונם לברכה, שבישן הוא אצלם מי שיש רוב בשת, ובשת פנים הוא הממוצע, ממאמרם (אבות פ"ב), "לא הבישן למד", ולא אמרו, "אין בושת פנים למד", ואמרו, "בושת פנים לגן עדן" ולא אמרו "הבישן", והסבלנות ממוצעת בין הכעס, והעדר הרגשת חרפה ובוז, [ואם כן] בשת פנים ממוצעת בין העזות והבישנות.
(רמב"ם, שמונה פרקים, פרק ד)
רמז לכך, שמשה נתן מסווה על פניו בהיותו עם העם, והיה מתבייש על שמסתכלין בקירון עור, אבל בבואו לפני ה' ללמוד תורה מפיו, אז הוצרך להסיר מסוה הבושה מעל פניו, כי לא הביישן למד.
(כלי יקר, שמות לד, לג)
ולא הקפדן מלמד
המורה צריך להזהר שכעסו על התלמיד יבוא מדין חינוך ולא משום היות המורה כעסן מטבעו.
(מכתב מאליהו, חלק א'. צדיק ורע לו (עמ' 21))
פרק ב, ז
הוא היה אומר מרבה בשר מרבה רמה מרבה נכסים מרבה דאגה מרבה נשים מרבה כשפים מרבה שפחות מרבה זמה מרבה עבדים מרבה גזל מרבה תורה מרבה חיים מרבה ישיבה מרבה חכמה מרבה עצה מרבה תבונה מרבה צדקה מרבה שלום קנה שם טוב קנה לעצמו קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העולם הבא
מאריך לבאר כיצד בא לידי בטוי כל חלק במשנה.
(עקידת יצחק, שער ס"ב)
מרבה תורה, מרבה חיים
...אבל הכוונה הוא כמש"כ בס' בראשית ב' ז' וכ"פ דמשמעות חי כ"פ הוא עליזת הנפש ועונג שמשיג בהגיעו לתכלית שלימותו. והכלל דכל הרגש רוחני מוסיף חיות וכמו שחיות האדם תלוי במה שמרגיש עונג הדעת והכבוד והוא מרובה יותר מחיות הבהמה שאינה מרגשת עונג אלא באכילה ושתיה וכדומה, ואם יקרה אדם שמאבד ומשחית הרגשותיו הרוחניים וישקיע עצמו והרגשו רק בתאות אכילה וכדומה ה"ז נחשב כבהמה ואינו נקרא אדם חי שהרי מאבד מה שהי' בכחו לחיות בטוב. כך העובד את ה' באמונה מתענג ומרגיש חיות מזה העבודה ומי מישראל שמאבד הרגשה נעימה זו נקרא מת. שהרי הוא משחית חיות שהיה בכחו. וזהו מאמרם ז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים...
(העמק דבר, דברים ד, א)
פרק ב, ח-יד
חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הן רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה ורבי יוסי הכהן ורבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך הוא היה מונה שבחן רבי אליעזר בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד טפה רבי יהושע אשרי יולדתו רבי יוסי חסיד רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא ורבי אלעזר בן ערך מעין המתגבר הוא היה אומר אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כולם אבא שאול אומר משמו אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם ורבי אלעזר בכף שניה מכריע את כולם: אמר להם צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם רבי אליעזר אומר עין טובה רבי יהושע אומר חבר טוב רבי יוסי אומר שכן טוב רבי שמעון אומר הרואה את הנולד רבי אלעזר אומר לב טוב אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם אמר להם צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם רבי אליעזר אומר עין רעה רבי יהושע אומר חבר רע רבי יוסי אומר שכן רע רבי שמעון אומר הלוה ואינו משלם אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום ברוך הוא שנאמר לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן רבי אלעזר אומר לב רע אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם: הם אמרו שלשה שלשה דברים רבי אליעזר אומר יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך ואל תהי נוח לכעוס ושוב יום אחד לפני מיתתך והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש: רבי יהושע אומר עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם: רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך וכל מעשיך יהיו לשם שמים: רבי שמעון אומר הוי זהיר בקרית שמע ובתפלה וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא שנאמר כי אל חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה ואל תהי רשע בפני עצמך: רבי אלעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס ודע לפני מי אתה עמל ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך
מפרש שחמשת התלמידים הם כנגד חמשה ענינים שיכולים לגרום לאדם לחטוא, ואצל ריב"ז היו חמשת הענינים האלה באפן טוב, ולכן התגבר על יצרו. ר"א הוא כנגד היות האדם עשוי חומר, וזה עלול להחטיאו. ר' יהושע ההוא כנגד חסר אזונים בחומרו של אדם, ר' שמעון בן נתנאל הוא כנגד הרגלים רעים שאדם מתרגל אליהם בצעירותו, ר' יוסי הכהן כנגד סביבה רעה המשפיעה על האדם. ר' אלעזר בן ערך כנגד דעות ואמונות רעות.
(עקידת יצחק, שער סא)
פרק ב, ט
אמר להם צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם רבי אליעזר אומר עין טובה רבי יהושע אומר חבר טוב רבי יוסי אומר שכן טוב רבי שמעון אומר הרואה את הנולד רבי אלעזר אומר לב טוב אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם אמר להם צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם רבי אליעזר אומר עין רעה רבי יהושע אומר חבר רע רבי יוסי אומר שכן רע רבי שמעון אומר הלוה ואינו משלם אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום ברוך הוא שנאמר לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן רבי אלעזר אומר לב רע אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם
מבאר שהמשנה עוסקת בשאלה איזה דבר אחד שיעשה האדם יזכיר לו את כל יתר המצוות עד שנמצאו כלן בידו.
(עקידת יצחק, שער צ)
אמר להם צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם..
דקדק לומר "וראו", כי כל ידיעה ולימוד לא ישוו לראייה, כי ראיית העין היא המשפיעה ביותר על האדם. וכשהדבר אצלו הוא בבחינת 'ראייה', ודאי שגם הנהגתו תהיה לאור ראייתו, ומובטח לו שילך בדרך ישרה.
(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת יתרו מאמר מג' עמ' קפד')
פרק ב, י
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יְהִי כְבוֹד חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס. וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ
ועתה בני - פירוש, על דרך אומרם ז"ל (אבות פ"ב מ"י) ושוב יום אחד לפני מיתתך, ופירוש כי אין אדם בטוח בחייו אפילו יום אחד ובזה יהיה תמיד בתשובה, לזה אמרה ועתה וגו' קום ברח וגו' פירוש ועתה תיכף ומיד, והגם שלא אמר עשו אלא יקרבו וגו' אפשר שימות יצחק באותה שעה ויוציא מחשבתו לפועל. [מבאר שכיוון שאדם לא יודע בוודאות מתי זמן מיתתו, כוונת המשנה היא שיהיה כל ימיו בתשובה.]
(אור החיים, בראשית כז, מג)
פרק ב, יב
רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך וכל מעשיך יהיו לשם שמים
שאפילו צרכי גופו לשם עבודת האל יהיו, יאכל ויישן ויעשה צרכיו כדי קיום הגוף לעבוד ה'. כענין שאמרו (בראשית רבה ט ו) "והנה טוב מאד", זו שינה, וכי שינה טובה היא?! מתוך שהוא ישן קמעא הוא עומד ועוסק בתורה.
(רמב"ן, דברים ו, יג)
שהצריך שיהא לו אות נכחו אליו יביט ויכוין בכל מעשיו, ולא עוד אלא שעפעפיו יצמצמו הבטתו ויישירו נגדו, כדרך בקיאי מורי החצים עד שתהיה הבטת הנכח מצומצמת כמעט אל נקודה, כי הנכחיות הוא דבר שלא יפרד מהנקודה אפילו במחשבה... ואמר אל תט ימין ושמאל הסר רגלך מרע. והכוונה, שענין ההבטה וההשקפה המוטלת עליו בעיני בחינתו הוא שישמר מהימין והשמאל בכוונותיו, שהם קצות היתרון והחסרון אשר בכל המדות, רק שיכוין אל חוט השערה אשר באמצע, ולא יחטיא. לפי שכל אחת מהקצוות הוא הרע והאמצע לבדו הוא הנכון...
(עקידת יצחק, שער ע"ב)
וכל מעשיך יהיו לשם שמים
בהימשך מזה שתי תועלות גדולות: הראשון, כי בהיות התכלית נורא ונשגב על כל התכליות, הפעולות המביאות אליו גם המה יעלו עמו. והשני, כי כאשר הוא ית' תכלית המעשה, הוא בטוח ההגעה אליו על כל פניו, מה שאין כל לשאר התכליות, כי אם יישירו אל המעשים היותר נאותים אל הגעתם לא יחייבו הגעתם, שכבר יקרה שלא יושגו לסיבות, וזהו מבואר [ישנן שתי תועליות בהכוונת המעשים לשם שמים: א. כאשר המטרה ברורה לאדם, מעשיו נמשכים אליה. ב. כאשר האדם פועל לשם מטרתו העיקרית, הוא יצליח יותר מאשר אם יכוון מעשיו לשאר מטרות].
(עקידת יצחק ספר בראשית (שערים א-לג) מבוא שערים)
במשנה תנן (אבות ב, יב), וכל מעשיך יהיו לשם שמים, דהיינו ליחד שם שהוא 'מלכות' כנודע, לשמים שהוא 'תפארת' כנודע. ..רוצה לומר להיות עובד את השם לכבוד השם, להגביר כח שלמעלה ליחד השם הגדול בכבודו. [מבאר שהכוונה שיתקדש שם ה' על ידי מעשה ידינו התחתונים, כך גובר כח הקדושה העליון]
(השל"ה הקדוש - תולדות אדם - שער הגדול (יא))
פרק ב, יג
ר' שמעון אומר הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה, וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא, שנאמר "כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה". ואל תהי רשע בפני עצמך
ואמר אל תהי רשע בפני עצמך, כי הנה המתפלל בלי כוונה הגונה, הנה הוא נופל כרשע ומיוחד בפני עצמו. וזה, כי הכופר בהשגחה אינו מתפלל, גם המודה בהשגחה, והוא משולח ביד יצרו לבלתי בוא בעול ההתבודדות התפלה ועזיבת עסקיו. אמנם שירצה להתפלל ולא יחוש לכוונת התפלה, אלא שסובר שהסגולה דבקה בדבורים, או בקביעות השעה, לא בכוונת המשמיע והשומע, הנה הוא רשע נפרד בפני עצמו, לא רשע של כפירה ולא רשע של עצלה, אלא רשע שבוש ובלבול הדעת, והוא מגונה מאד. מכל מקום כללה זאת המשנה מענין התפלה ומהפנות הגדולות הנכללות בה ומאופן סידורה מה שכיווננו אליו. [מבאר שכל המשנה הזאת אמורה על תפלה. שאסור להתפלל בלא כונה. הוא מאריך בבאור חשיבות התפלה בכונה, ואומר שאל תהי רשע בפני עצמך הינו אל תתפלל בלי כונה הגונה.]
(עקידת יצחק, שער נח)
ואל תהי רשע בפני עצמך
וידע קין את אשתו - כבר ביארנו משמעות "וידע" על הביאה הוא שלא בעל בלי קידושין ואישות אלא היה יודע את מי הוא בועל, היינו אשתו המיוחדת לו. ובא המקרא ללמדנו, שאע"ג שיצא קין מלפני ה' וננעל הדלת לפניו, מ"מ שמר דרך ארץ ודיני ב"נ בשארי דברים. וכדתנן באבות ואל תהי רשע בפני עצמך ופי' - שלא תחשוב שאחרי שהרביתי לפשוע שוב אהא הפקר.
(העמק דבר, בראשית פרק ד פסוק יז)
פרק ב, יד
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הֱוֵי שָׁקוּד לִלְמוֹד תּוֹרָה, (וְדַע) מַה שֶּׁתָּשִׁיב לָאַפִּיקוֹרוֹס. וְדַע לִפְנֵי מִי אַתָּה עָמֵל. וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְׂכַר פְּעֻלָּתָךְ
הוה זהיר ללמד, מה שתשיב את אפיקורוס, כי החכם התמים כנביאים, למשל, אינו יכול להועיל הרבה לחברו, בדרכי הלמוד, ולא להשיב על שאלותיו, בדרכי חכמת הדברים, בעל חכמה זו, לעומת זה, מתהדר בחכמה מדומה עד כי כל שומעו מוצא בו יתרון על פני התמים ההוא הטוב, שחכמתו מיוסדת על אמונות, אשר איש לא יעבירהו עליהן, ועם כל זה מגמתו האחרונה של בעל חכמת הדברים, בכל אשר הוא לומד ומלמד היא, כי תעלינה בנפשו ובנפש תלמידיו אותן אמונות אשר בנפש התמים ההוא הן טבועות מטבע, ויתכן כי חכמת הדברים תערער הרבה מאמונת האמת, בלב בעליה, על ידי ספקות מתעוררים, ועל ידי דעות חלוקות הנמסרות בשם חכמים שונים בעלי חכמה זו, דומים לאנשים הלומדים מקצבי השיר, ומתאמנים במשקליו, אנשים כאלה משמיעים קול המלה רבה, ודברים הקשים להשמע, לא כן אדם שהשיר טבוע בו מטבעו, הוא קונה לו אמנות זו, בלא כל טרח, הלזה טועם טעם משקלי השיר, ולכן לא יזיפם לעולם, ואלו האנשים ההם מגיעים לכל היותר למדרגה בה יוכלו ללמד פרק במקצב השיר אשר האמן האמתי, נראה כמחסר ידיעה בו שהרי אין ביכלתו למסר מאמנותו לאחרים האמת היא כי הוא יכול ללמדו לאחר כמותו ברמז מועט, כן גם האנשים שהחיים לפי התורה, וההתקרבות אל האלוה טבעיים להם, מתלקחים בנפשותם ניצוצות על ידי דברי החסידים, והיו לאש בלבותם, ואלו איש אשר אין אלה טבועים בו, זקוק לחכמת הדברים, ויתכן כי חכמה זו לא תועילהו ואולי גם יוזק בה.
(ספר הכוזרי, מאמר חמישי אות טז)
רבי אלעזר אומר, הוי שקוד ללמוד תורה, (ודע) מה שתשיב לאפיקורוס
והוצרכתי להאריך בזה, לסתום פיהם של צדוקים ימחה שמם, כי בדברי תורה נאמר ענה כסיל כאולתו (משלי כו ה), ואמרו (אבות ב יד) הוי שקוד ללמוד תורה כדי שתשיב לאפיקורוס. [עיין גירסתו].
(רמב"ן, ויקרא פרק ג פסוק ט)
פרק ב, טו
היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק וכו'
ומאמר רבי טרפון קיים המוסר הזה מאד, באומרו היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק, הנה שלפי השערתו בגודל צורך הזמן, לרוב הענינים המוטלים עליו, המשיל כל זמן האדם ליום אחד, ולא מן השווים אל לילותיהם, אלא מן הקצרים שבימי החורף. ולפי שהזמן הקצר בבחינת המלאכה המעוטה, או שתהיה מרובה ויהיו שם פועלים רבים וחרוצים, הרי הוא ארוך, אמר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים, לומר שהקצור יופלג מכל הצדדים. ולפי שאם יהיה השכר מעט אין לדאג על קיצור הזמן, וכברי חשב לו לארוך, כלומר שלא יקפיד אם יספיק אם לא, אמר והשכר הרבה, וגם אם לא יחוש אל השכר, אמר שהבעל הבית דוחק, לאמר כלו מעשיכם ומייסר ומעניש על ביטולם. והנה לפי שמגיזום עוצם המלאכה וקיצור זמנה כבר יחדל האדם ממנה, לומר מה לי אצל מלאכה שאין לה גמר. אמר בסמוך (שם) הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור וכו'. ירצה, אמת הוא שטבע המלאכה הגדולה הזאת שלא יגמרנה שום פועל, כי רבה היא, אבל מכל מקום אין רשות לשום אדם ליבטל ממנה ומעשות בה כל מה שיוכל, ולזה ראוי לך שתזדרז בה לפעול בעוצם החריצות. ואם עשית בה הרבה, נותנין לך שכר הרבה, לפי העמל אשר עמלת בו, אף על פי שלא תגמרנה. ודע שנאמן הוא בעל מלאכתך, שלא יבא עליך בעקיפין מטעם שלא גמרת אותה, וישלם לך שכר פעולתך, אם מעט ואם הרבה, בערך השכר השלם אל המלאכה השלמה בלי שום ספק. אמנם תדע שעקר מתן שכרן של צדיקים בפעולות אלו הוא לעתיד לבא (שם). ולזה לא תהרהר על המוסר הזה, אם שמא לא תגיע לך השכר למראה עיניך, ממה שאתה משתדל בו, כי היום לעשותם, ולא היום לקבל שכרן (ע"א ג' ע"ב). [מבאר שזה משל למצב שבו התמלאו כל התנאים לעבודה שאין הזמן מספיק לעשותה. ומכאן תלמד את ערך הזמן ושיש לנצלו.]
(עקידת יצחק, שער נ"ט)
פי' שהקב"ה דוחק עלינו לקיים מצוותיו, הוא בשביל טובתינו כדי שיהיה לנו שכר הרבה כאב שמכה לבנו ונוגשו שילך בדרך הזה לסחור ולעשות דבר כי יודע הוא כי עי"כ ישתכר ממון הרבה, והוא האב רוצה בטובת בנו, וכן הקב"ה דוחק לשמור פקודיו הוא, שהשכר הרבה והוא רוצה בתקנתינו.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש א)
פרק ב, טז
הוא היה אומר, לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין לבטל ממנה
הרצון, (הכוונה) כי שלימות אדם תלוי ממש במצוה אחת, ולא יאמר יצה"ר כי אין אדם נשלם רק בשמירת כל התורה ומצוות ה', וא"כ זהו כמעט א"א לאדם, ועי"כ יתרשל מעבודתו ברוך שמו, כי יאמר לשוא אני עמל ח"ו, ולא כן הוא, כי כל מצוה כדאי לקנין שלימות אם היא נעשית בתכלית שלימות מבלי פגימה ופניה אחרת בה.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש א)
והגבאים נפרעים תדיר ובכל יום
"ודודי חמק ועבר", (שיר השירים ב) כי ה' מסתיר עצמו לנסותו וכו', ולכך בא (האדם) לכלל יסורים, כאמרו "מצאוני השומרים הסובבים בעיר", הם (הגבאים) מארי דדינא הבאים לגבות חוב, ... "הכוני פצעוני כו'", וזהו יסורים שסובל.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש א)
פרק ג, א
עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא
אמנם הכוונה לעקביא בן מהללאל, יתכן שיהיה הענין הנכבד עצמו שאמרנו, והוא ליקר ולקלס החלק המעולה שבנו, ולהחשיבו ולהקפיד מאד שלא לחלל כבודו לעשות דבר מגונה שלא יאות לעשותו מצד מעלתו. ולזה אמר שישים כל אדם אל לבו אלו שלשה דברים ולא יבא לידי עבירה, והם התחלות ההויה שזכרם החוקר. החומר הנושא ההויה. וההעדר הקודם לה. והצורה ההווה. כי באומרו מאין באת מטפה סרוחה, זכר מה שהוא ההיולי להויה בלי ספק. אמנם ההעדר זכר אותו ורשמו במה שאמר לאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, לפי שההעדר ההוא הוא הכרוך בעקבי כל הווה, והוא המחייב הפשטת הצורות ההוות והמרתן בזולתן, אשר היו נעדרות, כמו שמפשיט החומר הבשרי צורת הבשר האנושי ולובש צורת עפר רמה ותולעה, אמנם הצורה היא מבוארת באומרו ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, כי באמת הצורה ענין אלהי שלוח מאתו יתעלה להחיות פגרים מתים, והוא מחוייב להשיב שולחו דבר כציר נאמן.
(עקידת יצחק, שער ס"ד)
פרק ג, ב
רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעו
שואל מדוע נבלעו קורח ועדתו, מדוע דווקא יתה משונה זו? ומבאר על פי משנתנו, שהמה לא רצו בשום מנהיג, כי אמרו כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה', ולפי סברתם הנבערה, יבלע איש את רעהו חיים, כי אין הנהגה, ע"כ יענשו כמדתם, שירדו שאול חיים.
(כלי יקר, במדבר פרק טז פסוק כט)
פרק ג, ו
רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר: עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר אֱלהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר בְּקֶרֶב אֱלהִים יִשְׁפּט. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וְגוֹ'. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ
אנכי ארד עמך מצרימה וגו' - מהכתוב משמע כי ירדה עמו שכינה, וקשה לדבריהם ז"ל (שמו"ר יב ה) שאמרו כי מצרים להיותה מלאה גילולים לא היתה שכינה שם, ולזה היה משה צריך לצאת חוץ לעיר להתפלל, דכתיב (שמות ט כט) כצאתי את העיר...
(אור החיים, בראשית מו, ד)
פרק ג, ח
רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר, כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחיב בנפשו, שנאמר רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך
והא דתנן כל השוכח דבר אחד ממשנתו, אינו פשטא דקרא שלא מיירי אלא במקרא כמבואר בסיפיה דקרא והודעתם לבניך ולבני בניך ולמדנו מזה בקידושין ד"ל דחייב אדם ללמד לבנו ולבן בנו מקרא. אלא הוא כונה שניה אזהרה על ת"ח העוסקים בחקים ומשפטים שלא ישכחו מה שהעלו משנה שלהם מתוך העיון וזהו לשון דבר אחד ממשנתו. ובמנחות דצ"ט אי' מלימודו. היינו מה שלמד והוכיח בשכלו. וכעין דאיתא בע"ז די"ט עה"מ ובתורתו יהגה ע"ש.
(הרחב דבר, דברים ד, ט)
פרק ג, ט
רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת הוא היה אומר כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת
כי מי שקדמה לו היראה, אין ספק שיהיו מעשיו מרובים מחכמתו, כי אם ידע עושה מפי עצמו, ואם לא ידע עושה מפי אחרים. ולכן אמרו (שם) שאיש כזה דומה לאילן ששרשיו מרובין וכו', שאפילו כל רוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו. והוא אמרו חכמתו מתקיימת, לפי שהמעשים אחוזים בשרשי היראה והכרת נפשו היקרה וההקפדה על שמירתה. אמנם על מי שמחסר את חקו בזה, אמרו חז"ל (שבת ל"א ע"ב) חבל על דלית ליה ביתא ותרעא לביתא עביד. כי מי שיש לו חכמה ולא יראת חטא, הוא דומה ממש למי שישתדל לעשות פתח ועדין אין לו בית, כי כן זה הוא אינו מרגיש בעצמו מציאות נפשו היקרה, והוא אינו ירא עליה ומבקש החכמה אשר היא כלי תשמישה ושומרת משמרתה, וסוף שלא תתקיים בידו, כמו שלא תתקיים הדלת ההיא מצד שאין לו מקום לקבעה בו. וזה המשל כוונו הנביא באומרו (ישעי' ל"ג) חכמה ודעת יראת ה' היא אוצרו. ולזה בהכרח יהיו מעשיו מועטין ולסוף תתבטל חכמתו.
(עקידת יצחק, שער ס"ד)
דבר קדוש הוא להגיע האדם אל שלמותו המכוון, שתהיה השקפתו באופני חיותו שבשרשי מציאותו, לא על הרע שבו. וזאת העצה היא מבוארת התועלת, כי ההתחלות והשרשים הטובים יחייבו האנשים לפעול פעולות טובות. אמנם הרעות יחייבום אל הפחיתות, ולפחות יתנצלו בהם לאמר כי כאיש גבורתו, כי על זה הענין תפס שמואל על שאול כשפשע בשליחותו ואמר לו הלא אם קטון אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וימשחך ה' למלך על ישראל וישלחך ה' בדרך (שמואל ט' ט"ו). אמר, כי היה לו להסתכל מאין בא מראש שבטי ישראל, וגם שהוא הווה להם למלך, והשליחות אשר הוא הולך אליו, כי לפי יוקר התחלותיו ושרשיו כן צריך ליתן את הדין.
(עקידת יצחק, שער ס"ד)
רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא אוֹמֵר, כֹּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת
ולפי זה נפרש מה שאמרו חכמים: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו. מתקיימת. כי ידוע וברור כי החפץ בחכמה יקבענה בלב.
(דרשות הר"ן, הדרוש החמישי נוסח ב)
פרק ג, יא
המפר בריתו של אברהם אבינו
והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. .. הזהירו שיהי הברית קיים ולא למשוך את הערלה (והיינו דתנן אבות פ"ג המפר בריתו של א"א. ופי' בירו' פאה פ"א שהוא המושך לו ערלה [מבאר שאברהם נצטווה שלא למשוך את העורלה וזו כוונת המשנה שאסור להפר בריתו של אברהם.]
(העמק דבר, בראשית פרק יז פסוק יג)
פרק ג, יג
סייג לחכמה שתיקה
וכוונתם שגדר החכמה וסימנה המובהק הוא השתיקה, לפי שעקר מה שילמדהו האדם בחכמה הוא הגבלת הדבורים ותקונם וקיצורם והשתיקה מרובם.
(עקידת יצחק, שער ס"ב)
נְדָרִים, סְיָג לַפְּרִישׁוּת
ועם מה שצותהו התורה מאיסור המאכלים האסורים צותהו גם כן בנדרי איסר. והוא - כי כשיאמר אדם, "זה הלחם אסור עלי או זה הבשר אסור עלי" נאסר עליו לאכלו. כל זה - להרגיל לקנות מדת ההסתפקות ולחסום תאות המאכל והמשתה - אמרו, "נדרים סיג לפרישות".
(מורה נבוכים, חלק ג פרק מח)
פרק ג, יד
חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם שנאמר בצלם אלהים עשה את האדם חביבין ישראל שנקראו בנים למקום חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו
אמר, כי האפשרות על זה השלימות לאדם, רצוני, להיותם בצלם אלהים, הוא כולל לכל המין. אמנם היה רחוק ההשגה לאחד מאלף אלפים. אמנם חבה יתירה נודעת לישראל שנתן להם כלי חמדה, בה הוכנו לקרב האפשרות ההוא ולהקרא בנים למקום, יותר מכל האומות, בזאת המעלה הנפלאה מהנבואה, כמו שאמרנו. והנה הענין הנזכר האלהי היתה כוונת חז"ל בזה המאמר בלי ספק.
(עקידת יצחק, שער ע"ו)
חביב אדם שנברא בצלם, שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם
כי מחביבות זה האדם, וישראל קרויין אדם, נתנה לו זאת הנשמה, אשר היא המראה המלוטשת המראה מראות אלהיות בלי ספק, עד שבעבורם יאמר שהאדם נברא בצלם אלהים. [מבאר שצלם אלהים הוא הנשמה.]
(עקידת יצחק, שער ס"ח)
פרק ג, טו
הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה
ומעוצם יחוד שליטתו הוא שאין לו שום הכרח וכפיה כלל, וכל סדרי המשפט וכל החוקים אשר חקק - כולם תלויים ברצונו, ולא שהוא מוכרח בהם כלל. הנה כשרוצה - משעבד רצונו, כביכול, למעשי בני האדם. [מבאר שהרצון האלוקי עשוי לפעול באופן חופשי ללא כל הכרח.]
(רמח"ל, דעת תבונות, סי'לו)
והיינו כי הקב"ה נתן רשות ליצה"ר להסית ולהדיח, אפס יהיה לאדם הבחירה ורשות אם לבחור ברע או בטוב, ולא יהיה כאן דבר הכרחי, כי אילו היה כאן דבר מוכרח בשלילת הבחירה, לא היה ח"ו דין צדק ויושר לעשות לאדם עונש או לקצוב לו שכר בעמלו היותו מוכרח, אבל במה שהרשות בידו לעשות כרצונו ובחירתו, יש כאן משפט צדק להעניש לעובר, ולגמול טוב להעובד, ולזה כונתו הרשות נתונה ובטוב העולם נידון, כי עי"כ הכל נידון בטוב וביושר ואמונה ואין עול.
(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ו)
הכל צפוי והרשות נתונה
אמנם הנחת שלמות הידיעה בזה לא תכחיש החפשיות בבחירה אבל יקיימהו, לפי שהנחת הידיעה השלמה אינו רק כח החיוב שמחייב השכל לסלק מאתו יתעלה כל העדר וכל חסרון מהם, ומה מהם עלוי בלתי בעל תכלית. וזה עצמו מה שיחייב חיוב הבחירה האנושית ואמתת חפשיותה, שאם תאמר שידיעתו זאת מכרחת אותנו בפעולותינו, היה חסרון בחק שלמותו להטפל אלינו על ידי נביאיו ולהרבות לפנינו תורה ומצות וליעד שכר ועונש עליהם, אחר שאין אנו רשאין לעשות גדולה וקטנה כי אם אשר נתחייב מפי הגזירה מהאל יתעלה ואין דופי ושמצה בחק האלהות גדולים מזה, הרי שהיה שלמות הידיעה המונח ראשונה תשובה לענין הבחירה, מה שלא תהיה הנחת החפשית לענין הידיעה רק סתירה, והנה בזה כבר יצאו שני אלו הענינים מדמיון החלאים ההפכיים, שתרופת כל אחד מזיק לחבירו, ובאו לכלל דוגמת שני חלאים אשר תרופת אחד מהם יזיק לשני. אמנם תרופת השני לא יזיק לראשון אבל תעזור לרפואתו, ולא עוד אלא שאי אפשר להתרפאת כי אם בקדימת רפואתו, כי בזה העצה הנכונה הוא להשתדל תחלה ברפואה זה אשר כן תארו... כי חלי הנפש הוא היותר מסוכן, ואשר אי אפשר לחלאים אחרים להתרפאת, אם לא תוקדם בריאותה, ואשר בשלומה יההל בשהיא ידיעה סגוליית נפלאה אי אפשר בחק האדם להשיגה כמו שהוא נמנע בחקו להשיג אמתת ידיעתו, אחר שידיעתו יתעלה ועצמותו הוא דבר אחד. והוא עצמו שאמרו רבי עקיבא הלאהי כשאמר הכל צפוי והרשות נתונה...
(עקידת יצחק, שער קג)
פרק ג, טז
הוא היה אומר, הכל נתון בערבון, ומצודה פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה, והחנוני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבוא וילוה, והגבאים מחזירים תדיר בכל יום, ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, ויש להם על מה שיסמוכו, והדין דין אמת, והכל מתקן לסעודה
מכאן אתה למד שלא דיבר ה' עם משה אלא דברי תורה שמסר לישראל, והוא מאמר התנא (אבות פ"א מ"א) משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, הא למדת שכל מה שקיבל מסר, ומכאן אתה למד שלא הודיעו ה' סוד שלא למדו את ישראל, והושוו ישראל למשה בידיעה, אלא שהוא למד מפי הגבורה, וישראל מפי איש. [מביא שלא היה סוד ששמע משה מהקב"ה ולא העבירו לישראל.]
ומה שהגיע להנביא להזהיר ע"ז הוא מפני שכ"ז שהיו ישראל בבית ראשון לא הרבו תלמידים ופלפולה ש"ת ולהגדיל תורת העיון, עד שהגיע ליאשיהו המלך החסיד וראה בס"ת שנמצא שמוכנים לילך גולה. ואי' בירו' סוטה פ"ז שראה יאשיהו המלך הכתוב ארור אשר לא יקים את דברי התורה וגו' ע"ז קרע בגדיו ואמר עלי להקים. והיינו שראה הגלות גם התבונן כי בזה האופן שהיו גדולי ישראל בזמנו שלא הרבו תלמידים הי' עלול שתאבד תורה מישראל ח"ו. ע"כ החזיק במעוזו. וכתיב בדהי"ב ויאמר יאשי' ללוים המבינים לכל ישראל תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל. ופירשו חז"ל ביומא פ' הוציאו לו שצוה לגנוז את הארון. ועדיין לא נתבאר מה שאמר עתה עבדו את ה' וגו' איזה עבודה הגיע עתה להם, אלא משום שראה שידעך אור הארון ממקומו בקה"ק וישראל יגלה מעל אדמתו ואין אור תורה זורח בחו"ל שיהא הסברא סגי לכוין את הלכה מדעת עצמו ע"כ הזהירם לעבוד את ה' ואת עמו ישראל. היינו שלא תהי' עבודתם את ה' בפ"ע בהתבודדות וזהו הנקרא משא בכתב כמש"כ בפ' קדש. אלא עבודת ה' תהי' יחד עם עמו ישראל היינו ברבוי תלמידים להבין להם דרכי הלכה.
ועפ"י דבר יאשיה קמו החרש והמסגר אלף כולם עושי מלחמתה ש"ת בימי יהויכין בן בנו כדתני' בספרי פ' האזינו על הא דכתיב החרש והמסגר אלף כולם עושי מלחמה מה מלחמה עושין בני אדם הזקוקין בזיקין ונתונים בשלשלאות ש"ב אלא כלם גבורים במלחמתה ש"ת.
ואחריהם באו אנשי כנה"ג והזהירו עוד ואמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין פי' שלא להורות מצד הסברא אלא עפ"י עומק החקירה בכח ההכרח שא"א לומר באופן אחר. וזהו עפ"י הויות התלמוד במדרשות ש"ת. והזהירו עוד והעמידו תלמידים הרבה. דמועיל לפלפולה ש"ת כידוע מרבה ישיבה מרבה חכמה. ועשו סייג לתורה ע"י אסמכתות ובזה מתגדל הפלפול והחקירה ושומר את ההוראה שלא ימוט. [מבאר ששלושת הדברים שאמרו אנשי כנסת הגדולה הם היסודות לביסוס התורה שבעל פה, כיוון שלאחר החורבן ולקראת הגלות היה צורך לשנות את אופי לימוד התורה בישראל.]
לזה אמר שהעולם בכלל יעמוד על שלשה חלקי פעולות, אשר ימצאו כנגדם בעולם הקטן שהוא אדם. כי הנה הכח השכלי והמדעי שבו, הוא כעין העולם הרוחני העליון. והכח המעשיי הנה הוא נחלק לשנים.
הראשון, מה שיתנועע אליו ברצון נפשו ותשוקתו אל הנבדל העליון יתברך שמו, שהוא במצות האלהיות השמעיות, אשר הם לבד בינו לבינו, אשר בזה ידמה אל העולם האמצעי, שכך ענינו, וכמו שכתוב (תהלים ק"ג) משרתיו עושי רצונו. והשני, אשר בו יתנועע אל מעשים הכרחיים מצד טבע מציאותו, כמו שהם כל המצות המדיניות, אשר עליהם יחיו בהעזר אלו מאלו, ואי אפשר זולתם.
לזה אמר זה הצדיק המאושר, כי על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, והוא החלק העיוני אשר הוא נר מצוה ותורה אור (משלי ו'), המאירה לנוכח ההצלחה האלהית מצד רוחניותה, והוא כעין עולם השכלים. ועל העבודה, והוא החלק מהמצות אשר נראה בהם שעבוד האדם ליוצרו, והם המצות השמעיות שאמרנו, דומה לגלגלים אשר ירוצו תמיד לא לתכלית אחר, זולתי לעשות רצון קוניהם. ועל השלישי אמר ועל גמילות חסדים, והם כל המצות אשר יביא ההכרח לגמול איש לאיש, איש את אחיו, ואיש את רעהו, ואיש את קרובו, וכמו תאמר (דברים ט"ו) פתוח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאביונך. כי זה הוא ענין עצמי למלאת חסרונו, מצד שהוא הווה נפסד, כי כאשר ישמרו אלו העינים בעד האנשים, הנה ימצא העולם אצלם עומד על תלו, וזה ענין כולל ומועיל, ראוי שיהיה ראש למסכת ההיא, כמו שכתבנו (שער ס'). [מבאר שלנפש יש שלשה כחות: הזן והחיוני והמדבר, וכנגדם נפש העולם יש לה אותם שלשה כחות. התורה, העבודה וגמילות חסדים. התורה שהיא הכח העליון, העבודה היא הכח השני, המצוות השמעיות, שכלן עבודת ה', וגמילות חסדים הן הכח השלישי, המצוות השכליות שנועדו לקים את קיומו החמרי של העולם.]
ביאור אחר למשפט: אל תשמשו את הרב מתוך ציפיה לקבל את השכר (המגיע לכם) מיד, אלא גם אם ייאחר השכר לבוא - אל תפרשו מן העבודה.
מבואר שחיוב לימוד התורה הוא בצמאון. להרגיש תמיד כאילו בפעם הראשונה הוא שומע דבר זה. ואם תחסר לו הרגשת החידוש - אין זה לימוד בצמא, וח"ו יגיע לידי "לקוץ בדבר". נמצא שמעלת 'השותה בצמא' אינה מעלה בעלמא, אלא היא תנאי ועיקר בעצם לימוד התורה.
וזאת היא הסבה החזקה אצלי להתמעט הנבואה והחכמה דור אהר דור. כמו שהוא ידוע ומפורסם, והעידו רז"ל עליו שאמרו לבן של ראשונים כפתהו של אולם. אם הראשונים מלאכים אנו בני איש ואמרו כאצבעתא בקרא לסברא. והסבה בזה אצלי כי ממשה רבנו ע"ה עד עכשו, כל הנביאים והחכמים זה אחר זה כדמות עלול ועלולים. וכמו שהעלול והעלולים כל עוד שימשכו ויתרחקו מהעלה הראשונה תתמעט מעלתם, כן הענין בחכמים ובנביאים בשוה.... כי כל הנמשכים אחר משה מושפעים באמצעותו ובאמצעות הבאים אחריו, עד שבהשתתף הרב עם התלמיד יתחזק שפע התלמיד מצד השפע הנשפע לרב. ומפני זה הזהירו רז"ל ללמוד עם מי שגדול ממנו, ואמרו אינו דומה הלמד מעצמו ללומד מרבו. ומפני זה אמר רבי. הא, דעדיפנא מחבראי משום דתזיתיה לר"מ מאחוריה, ואלו חזיתיה באפיה כ"ש דעדיפנא טפי שנאמר: והיו עיניך רואות את מוריך. כי כפי השפע הנשפע לרב הנראה בפנים, כמו שאמר הכתוב. חכמת אדם תאיר פניו, יהיה שופע על התלמיד יותר כאשר יקבלוהו [מבאר שמה שהדגישו חכמים את הצורך ללמוד תורה עם רב או גדול ממנו כי אז הוא יוכל לזכות לחכמה יותר מהיכולת הבסיסית שלו].
ולכך אמרו "קנה לך חבר" ולא "קנה לך רב", כי חבר טוב תועלת יותר מרב.
אמנם על הענין השלישי, והוא הוראת הדרך המגיע אליהם, אמר הוי זהיר במצוה קלה כבמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות לעתיד לבא כו'. והכונה, שיהיה שכר המצות בעיניו גדול הערך לאין תכלית, עד כי בהזדמן לפניו המצוה היותר קלה שאיפשר, לא ידחה אותה לקטנותה, אבל יזרז לעשותה כאלו באת לידו המצוה היותר חמורה שבתורה, והטעם לפי שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות וכו'. ירצה, שאין המחשבה מקפת בשום צד גודל שכרן של מצות, עד שבקטנה שבכלן יש ויש שכר הרבה לפעולתך...
אמנם במה שסיים (אבות שם) הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מה למעלה ממך, עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים. תאר הדרך בעצמו בתוארים עצמם שתארו הרוכל, והוא שמירת הדבור והמעשה, כי בציירו שיש אזן שומעת, הרי הוא נזכר בדבור הרע הנשמע לאזן, והרי כאן נצור לשונך מרע. ובעין רואה יזהר מהמעשה הנראה, והרי כאן סור מרע ועשה טוב כאשר אמרנו, עם שהפליג להזהיר שלא יצוייר שתפול השכחה בנראה ובנשמע ההוא בשום זמן, כי הוא גמר הזרוז ותשלומו. [מבאר שיש במשנה הזאת התיחסות לשלשה דברים: הכרזה על הדרך הנכונה, שאינה נגלית לרבים ולכן היא צריכה הכרזה. ב. ראיה שהדרך הזאת היא הדרך הנכונה, כלומר: שהיא טבעית לאדם ולכן היא מתאימה לכל אדם. ג. הוראת הדרך אליה, ע"י רדיפה אחר מצוות.]
ונראה כי לצד שיש צורך במצות הקטנות כבגדולות, שכל מצוה ומצוה סגולתה בפני עצמה, ומה בכך אם שכרה מעט, כיון ששכרה הוא דבר שאינו בנמצא בשכר הגדולה, וכל המצות צריכין לתיקוני הנפש, לזה צוה ה' קטן וגדול בהדרגה אחת כדי שיעשו ישראל כולם כאחד, והוא מאמר שלמה (קהלת ט י) כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה.
עוד נראה טעם אחר, כי לצד שיש מצות שסגולתם להאריך ימים בעולם הזה, ויש שסגולתם עושר, ויש שסגולתם בנים, וכן על זה הדרך, וחש ה' כשיתגלה הדבר כל אחד ילך וישתדל במה שחפץ ובמה שצריך ולא ישתדלו בשאר מצות כמצטרך, לזה סתם הדברים, ובזה ישתדל האדם בכולן כדי שתבוא לידו גם מצוה שסגולתה דבר הצריך לו.
ובזה יש טעם למה שאנו רואים כמה בני אדם רעים לשמים ולבריות, ובתיהם שלום מפחד מלאים כל טוב, כי אפשר שבא לידם מצוה שסגולתה הצלחת עולם הזה, ואין העבירות שעושים מונעים סגולת המצוה והצלחתה. וכל זה בבחינת מצות עשה, ובמצות לא תעשה יהיה הדבר כן; יש עבירות שפורענותם לעולם הבא, ויש שפורענותם יסורין באריכות הזמן, ויש שפורענותם ברחמנות, ויש בכל כך אכזריות, והלא תמצא כמה רשעים שעברו על הכריתות ולא נכרתו הגם שעמדו בתוקף הרשע עד שעברו זמן הכריתה, אלא ודאי שיש שמשתלם עליה בעולם הזה ויש שמשתלם עליה לעולם הבא, ודבר ידוע הוא שיותר יפעיל הפחד בלב בני אדם מוסר המשתלם בעולם הזה להיותו נגלה מעונש הנסתר. [מבאר כי לכל מצווה ומצווה, בין גדולה ובין קטנה, יש סגולה המיוחדת לה, והקב"ה לא גילה איזו סגולה תלויה בזכות איזו מצווה כדי שישתדלו ישראל בכולן בשווה.]
אמנם הנראה אלי בזאת השאלה, יתבאר אחר שנתעורר על ספק יותר דק ויותר קשה במציאות היראה ומהותה וזה, כי היראה בטוב הבחינה אינה נופלת רק בדבר שהוא אפשרי להיות ואיפשר שלא להיות אבל במה שהוא מחוייב או נמנע יפול עליו צער או עצב, לא יראה כי אנחנו לא נירא מהזקנה או מהמיתה הטבעית או משקיעת השמש או עלייתו אף על פי שיגיע לנו נזק ממנו, אבל נצטער או נתעצב... היראה נמשכת אל היותו יתעלה בורא עולם בחפץ ורצון, ואל היות מנהגו תמיד נמשך אל רצונו. וכן אמר האותי לא תיראו נאם יי' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים וכו' (ירמיה ה') והכוונה שהוא נקל בידו לקיימו ולבטלו...
וזהו ענין נכבד מאד נותן טוב טעם ודעת בשאלה שאנחנו עליה ובמאמר המצורף אליה. ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את יי' אלהיך, כי ודאי זהו סוד האמונה אשר לא באו בה כל הפילוסופים וכל החכמים אשר מעולם, אבל נמסרה לעם יי' אלה בראשית דבריה, כמו שאמרנו ומכחה קבלו כל המצות התלויות ביראה כמו שכתוב בהרבה מהן בפרט ויראת מאלהיך אני יי' (ויקרא י"ט) ועל זה אמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (נדה י"ו) ע"ב) כי באמת האמונה בו יתעלה על זה האופן היא ביד המאמין בו ולא בו. ועל זה נאמר באברהם אבינו והאמין ביי' ויחשבה לו צדקה (בראישת ט"ו) כי הוא לבדו מכל הפילוסופים אשר לפניו בא אל זאת האמונה ועליה נאמר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (שם כ"ב) והוא ענין נכבד מאד ויסוד תורניי נפלא ביאר אותו שלמה החכם ושם אותו פרי כל חקירתו בספר קהלת בשחתם סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור וגו'...
שמי שבא לכלל דעת בא לכלל יראה. וזהו שהפליגו חז"ל לומר אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה (אבות פ"ג). כי מי שאינו יודע וחושש אל הענינים האפשריים איננו ירא מהם, והנה יראתו אותם היא ראיה מופתית לידעתו, אבל אם אינו ירא היא ראיה עצמוה שאין בו חכמה, וכמו שהחליטו המאמר אין בור ירא חטא. [מבאר שהיראה הרצויה היא היראה הנובעת מידיעה ומהכרה שה' הוא בורא העולם והוא מנהיג אותו כרצונו. והנהגת העולם אינה דבר מחויב מחוקי הטבע אלא היא תלויה ברצון ה' המתחדש בכל עת. לכן הדבר תלוי בדעת, והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, והיודע זאת היטב נראה הדבר בעיניו כמלתא זוטרתא. ומטעם זה היראה, האמונה והאהבה חד הם, והם תלויים בשכל ובדעת, והיראה הזאת היא יראה של אהבה ולא יראה מחמת דבר רע.]
ומש"ה שנינו במס' אבות ולא ע"ה חסיד, שנדרש לזה דיוק רב לשקול הפעולה לפי הזמן והמקום וגם בכמה דברים נדרש לכללי התורה שאינם מבוארים. [מבאר שנדרש דיוק רב כדי לכוון לדרך הישר במעשי חסידות של מסירות נפש וקנאות.]
וכ"ז במי שלא הגיע למדרגה עליונה רק עובד את ה' באמונה. אמנם מי שזכה לעלות באורח חיים למעלה למשכיל להרגיש עונג מדביקות בה' הוא מוסיף עוד חיות הרבה ממי שלא הגיע לזה ההרגש וזה חיות שאין למעלה הימנו כי עזה כמות אהבת ה'...
וזהו דתנן באבות מרבה תורה מרבה חיים, לא שהוא חי יותר משאר אנשים, ומערך אשר היה ראוי לחיות אם לא היה מרבה תורה, אלא פירושו מרבה רגשות הנפש לחיות חיים נעימים. [מבאר שהחיות היא הרגשת השלימות בנפש, ולפיכך ככל שאדם מרבה העיסוק בתורה כך נפשו שמחה בהרגשת חיותה, ומביא שהמקום המסוגל ביותר לחיות זו הוא בארץ ישראל.]
עקידת יצחק מבאר שר' אליעזר הוא כליל המעלות, אין בו כלל רעות הנובעות מהחמר, ר' יהושע פחות ממנו, והוא חמרי אלא שאין בו לחות רעות, בר"ש יש גם לחות, אך הוא מתגבר עליהן באמצעות יראת השמים שבו, ור' יוסי הכהן מתגבר באמצעות סביבה טובה שגדל בה.
ר' אליעזר נזהר מעין הרע שהיא ענין חמרי. מי שמזג חמרו רע שנותן את עינו בדבר מביא בו רוע חמרי. והמסתכל בעין טובה מביא רוח טובה בדבר שהוא מסתכל בו. ר' אליעזר מתרחק מהחמר וכמעט שאינו חמרי כלל.
ר' יהושע מזג חמרו טוב, ואין בו נטיות לא טובות לחמרים מסוימים בגופו, ואשרי יולדתו שילדה את גופו טוב. ותקון המדה הרעה שע"י חמרים לא טובים הוא בחבר טוב.
ר' שמעון בן נתנאל לוחם ביצר הרע באמצעות יראת חטאו שהיא כנגד הענין השלישי.
ר' יוסי הכהן מעלתו בכך שגדל בסביבה טובה.
לר' אלעזר בן ערך יש לב טוב, כלומר אמונות טובות, ובכלל זה כל דברי יתר התלמידים.
ומתחלה סבר שמי שאינו נוטה אחר חמרו אינו עלול לחטא כלל, ולכן ר"א מכריע את כלם, אבל אבא שאול אומר משמו שההעקר הוא באמונות, ור' אלעזר מכריע את כלם. כי החמר מסור ביד השכל.
ולזה הוא מה שאמרוהו חכמי האמת בהישירם אל התכלית העליון שבתכליות וכל מעשיך יהיו לשם שמים (אבות פ"ב). הנה ששמו אות נכבד ונפלא למראה עיני כל בעל דת יישיר נגדו בכל מעשיהם. וכמו שאמר החכם בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך (משלי ג'). ירצה, שתשום אותו יתעלה לתכלית בכל מעשיך, ולא תחוש אם תטה אל הימין או אל השמאל, או אם תכוין אל האמצעי, כי אותו אשר יכוון אליו לש"י הוא הנכון. והוא אמר ז"ל בכל דרכיך דעהו ואפילו לדבר עבירה, שהיציאה אל הקצוות עבירה היא בידו, רק אם תהיה הכוונה לשם שמים. וכמו שאמרו גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה וכו' (נזיר כ"ג ע"ב). ודקדקו זה מאומרו והוא יישר אורחותיך, יאמר שהכוונה הזאת תשים העקוב למישור, והפעולות המוחזקות בפחיתיות ישובו מעלות. [מבאר שכדי לא לסור מדרך האמת ולא לתעות ממנה אדם חיב להישיר דרכו תמיד אל נקודה אחת.]
וכן כוונו ב"ולא עליך המלאכה לגמור", כי דרך משל אם אדם שוכר א' לבנות לו בית ולעשות לו כלי ומפריז לו שכר, אם לא נגמר הבית והכלי, אע"פ שיש לפועל ההוא אמתלא למה לא גמר הענין, מ"מ א"א לו לשלם שכרו משלם, כי לא נשלם כונת השוכרו ולא נעשה דבר מועיל, אבל אם אדם רוצה לנסות אחד אם יהיה זריז בשליחותו ונאמן במאמרו, ומשלחו בשליחות לדרך מה, ובאמת אין לו צורך במקום ההוא, כי בלא"ה יכול לשלוח למקום פלוני וכבר נודע במקום ההוא טיבו, רק לנסותו שלחו, והוא השליח הלך, רק לא יכול לסיבת מה להגיע שם, הרי שכרו משלם, כי לא חפץ משלחו רק לדעת טיב השליח וענינו והרי נעשה, וכן כל המצוות, אין צורך גומרם מבני אדם, והוא רק לנסות לבני אדם אם הם זהירים במצות ה'. ולכך אמרו ולא עליך המלאכה לגמור, כי אין מחוסר תיקון בעצמותו עד שקודם שתעשה המצות מחוסר תיקון, רק הוא להרבות שכר ב"א. [אין לחשוב שתפקיד האדם בחייו הוא לקיים את כל המצוות במילואן. אין לקב"ה צורך בכך. הקב"ה מעוניין לראות את ההשתדלות של האדם. ולהשתדלות יש ערך גם אם התוצאה לא מושגת במלואה.]
...כי ההסתכלות על אלה הדברים יועיל לו מאד לברור החלק המעולה שבו ולהוציא יקר מזולל ולהחשיבו. וזה, כי כשיסתכל מאין בא ולאן הוא הולך, כמו שאמרנו, ידע וישכיל ממוצא דבר כי ההעדר אשר בהתחלתו הוא האחוז והכרוך בעקבות החומר, והוא לבדו המחוייב אל ההפסד. אמנם הצורה שהיא עקר ההויה היא שכלית וקיימת ונשארת להתיצב לפני בוראה, ומצדה הוא עתיד ליתן את הדין לפניו, ולא יחשוב שהוא בן מות מצד היותה נפסדת בהפסד החומר הבא למקום עפר רמה ותולעה, מקום שאין שם דין כמו שאמרנו. [מקשה איזו תועלת תהיה לאדם בכך שיקטין את עצמו, להפך, ככל שיקטין את עצמו תקטנה דרישותיו מעצמו. הוא דוחה את הפירוש שבכך שיזכור האדם את קטנותו ינצל מעברה, ושלשת הדברים האלה מרחיקים את האדם מהחמדה, התאוה והכבוד. והוא מקשה על הפירוש הזה חמש קושיות: א. איך ינצל מגאוה כשיזכור שבא מטפה סרוחה, הלא כל בני האדם באו מטפה סרוחה, ויחסית לכך הוא הגיע להשגים. ב. לשם דכוי הגאוה די ברמה ותולעה. ג. גם בזה אין צרך, די שיזכור שימות ויעזוב לאחרים חילו. ד. די שיזכור שיתן דין וחשבון ואין צרך בשני הדברים הראשונים. ה. אם המות הוא מקום עפר רמה ותולעה הרי שאינו מקום דין וחשבון. בגלל קושיות אלה מפרש עקידת יצחק פירוש אחר: ששלשת הדברים שצריך לזכור מכונים למעלת האדם, שיתן אל לבו כמה הוא גדול ונכבד יותר מהטפה הסרוחה ההיולית שמנה בא, ויותר מן ההעדר, כי יש בו ענין אלהי. ומתוך שיכיר את מעלתו לא יבא לידי עברה.]
אלא שראיתי שאמרו ז"ל בכמה מקומות כי שכינה עמהם במצרים כאומרם (במד"ר ז י) גלו למצרים שכינה עמהם, וכן אמרו (תנחומא ויחי ג) וישתחו ישראל על ראש המטה לשכינה שהיתה וגו', ואמרו עוד (ב"ר צד ט) כי השכינה השלימה מנין שבעים נפש שירדו למצרים, כי בפרטן אינם אלא ס"ט הרי כי שכינה ירדה למצרים.
אכן אשכילך כי הדרגות אור השכינה רבים המה; הלא תמצא שעשרה שיושבים ועוסקים בתורה שנו רבותינו (אבות פ"ג מ"ז) כי שכינה שרויה ביניהם, ואפילו שנים ואחד אמרו ז"ל (שם) כי מצויה שכינה, ומצינו (תנחומא סוף תצוה) שלא ירדה שכינה ביניהם של ישראל אלא אחר שעשו המשכן, ואחר כמה הכנות האמורים, ובירידתה ראו מעשה ה' וכבוד ה' מלא המשכן, מה שאין הרגש כן ולא כיוצא בו בשעה שעוסקים בתורה אפילו אלף, אלא ודאי יש הדרגות אין מספר להם להשראת שכינה בסוד כי גבוה מעל גבוה שומר (קהלת ה ז), ויתרבה האור בהשראתו כפי בחינת הסובב השראת השכינה. וצא ולמד השראת השכינה בהר סיני, ולמטה ממנה השראתו בבית המקדש, ולמטה ממנה השראת השכינה על הנביא, ובית הכנסת, ובית המדרש, ובין עשרה שעוסקים בתורה, ולמטה בהדרגות המנין.
ובזה נתישבו דבריהם ז"ל כי לא ירדה שכינה, שהיא בחינת אור הגבוה ביותר שהוא המנבא, ולזה אמר משה כצאתי את העיר, אבל בחינת אור המצוי אצל לומדי תורה וכיוצא, ירד עם יעקב אבינו, ושם היה עד יום צאת ישראל ממצרים. והגם שבאורו יתברך לא יוצדק לעשות הפרש, זה אמת כי באלהותו יתברך הוא אור שוה, אבל באור המבהיק ממנו הוא שיתיחס אליו בחינות ההדרגות, וזה גם כן ימצא בבחינות הנשמות שהם אור מאור כסא כבודו יתברך, יש ביניהם הפרשות מופלאות והבן. [מבאר כי לא כל גילויי השכינה זהים; אינה דומה השכינה ששרתה בהר סיני לשכינה המדוברת במשנתנו.]
ולמדו זה הכונה ג"כ מדכתיב את הדברים אשר ראו עיניך ולפי הענין הדברים מיותר והכי מיבעי פן תשכח את אשר ראו עיניך ופן יסורו הדברים מלבבך וגו'. ומזה למדו כונה שניה שהוא איזה משנה וחידוש הלכה אשר ראו עיניך. היינו עני הדעת עפ"י העיון. ובירושלמי ברכות פ"ה א"ר תנחום הסובר תלמודו לא במהרה הוא משכח שנאמר פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך הרי מפרש כמש"כ. [מבאר שאמנם פשט הפסוק המזהיר על השכחה הוא על התורה שבכתב בלבד, אך הכתוב גם נדרש במובן אשר ראו עיניך - אשר העלית בעיני שכלך בלימודך, וזהו שכתוב השוכח ממשנתו.]
וגם יתכן לומר חכמתו מתקיימת ואינה מתקיימת, בבחינת שומעיה, לפי שהדברים היוצאים מפי האומרים מעט ועושין הרבה הם מקובלים ומתקיימים ביד שומעיהם. אמנם העושים בהפך דבריהם אינם נשמעים, וחכמתם אינה מתקיימת ביד השומעים. כי הדברים אשר אצל הפעולות והמעשים, פחות יאמנו המאמרים מהפעולות, אבל יבזום ויכחישום. [מביא שני פירושים. א. מי שיש לו יראת חטא ודאי מרגיש את מעלת נפשו ואת הצרך במעשים. ומי שאין לו ואינו מרגיש בצרך במעשים, סופו שלא תתקים. ב. לא תתקים חכמתו בפני שומעיו.]
...כי כל שמכיר את נפשו, והיא היתה יקרה בעיניו, וירא וחרד מאד של שמירתו מהחטיאה, הנה באמת הוא ידרוש החכמה כדי שידע ליזהר בשמירת נפשו מהחטא, ולזה יחוייב שתתקיים לו חכמתו בעוד שהסיבה קיימת, כלומר כל עוד נפשו בו כי אי אפשר זה בלא זה. והשנית, שהסרתו מהחכמה והסח דעתו ממנה, הנה הוא חטא גדול מצד עצמו, ואחר שיראת חטאו קדמה לו, לא יסור ממנה בשום צד... [מבאר שאדם צריך להיות מודע לגדל מעלתו שהוא כאלהים, ולא לחשוב על עצמו כעל קטן, ומתוך כך יבין שנדרשות ממנו דרישות גבוהות.]
ולפיכך בהיות חכמת התלמוד מיוסדת על יראת השם יתב', ולהרחיק את האדם מן העבירה, מי שקדמתהו יראת השם יתב' ישמח ויגיל בחכמה ויפקח את עיניו במה ינצל מן העבירה. ויהא עליו השבותין והגזרות חמורים. אבל מי שאין יראת חטאו קודמת, יקלו עליו הגזרות והתקנות ולא יתיישבו על לבו, מאשר לא יחפוץ בהם ולא יתקיימו בידו. וזה מה שאמר שלמה המע"ה, יראת ה' ראשית דעת חכמה מוסר אוילים בזו. רצה בזה, ראשית השכל ויסודו הוא יראת השם ית', ומי שיש לו יסוד חזק יוכל לבנות עליו, והראיה על זה, כי האוילים אשר לא יעלו על לב יראת ה', יבוזו החכמה והמוסר.
והשמרו לכם פן יהיה עם לבבכם דבר בליעל, לאמר היכן הוא שלימותו בישר דינו וצדקתו במה שיעניש אותנו בכל אלה התוכחות והייסורין הרעים אשר יזכרו בשירה הזאת, אחר שאין אנו רשאין במעשינו לנטות ימין ושמאל מאשר תגזרהו ידיעתו, וכמו שאמרו במדרש ההוא אשר זכרנו ראשונה עתידה כנסת ישראל שתעמוד לדין לפני המקום ואומרת לפניו, רבונו של עולם, איני יודעת מי קלקל במי ומי שינה במי, אם ישראל קלקלו כו' שכיון שהגידו השמים צדקו ועולם שלימותו, הנה הידיעה השלימה היא בו יתעלה תחוייבה ועליה אנו סומכים על אמתת חפשיות הבחירה, כי לא דבר רק ובטל יוצא מתחת ידו יתעלה ועם היות שאין דעתנו סובלת סבור שני הענינים האלו ביחד, כמו שנבתאר יפה בדברים אשר בשער. והוא עצמו שאמר הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וגו' כי צור העולמים תמים פעלו בלי שום מום וחסרון כלל, הנה עם זה יש להודות בהכרח שהוא אל אמונה בכל מה שייעדהו מכל אלו הענינים הנופלים תחת אפשרות הבחירה, ולא יפול דבר מכל דברו אשר זה יחייב אמתת הידיעה בכל הדברים ההם בלי ספק שהבל ידיעה ונפילת דבר מדבריו יהיו חסרון גדול. גם יש להודות ולקיים שאין בו עול להטיל עונשין על הדברים המוכרחים, כמו שאמרנו, והעול או הבלי יושר הוא חסרון גדול ודאי. ואם תאמר איך יתכן זה. הנה באמת זאת היא סגלת הידיעה הזאת שאמרו, שהיא ידיעה סגוליית משארת טבע האפשרות, והוא עצמו מה שכוון באומרו צדיק וישר הוא כי הוא יתברך מודעי מה שחוייב להמשך מפאת הצדק האלהי, ועם כל זה הוא מישיר אותם לזרזם להזהר מהם מצד המע שנשארה בחירתם על חפשיותה המוחלטת. ירצה צדיק מצד ייעודו וישר מצד זירוזו. וכמו שאמר טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך (תהלים כ"ה) וכאשר נתבאר. [מבאר את שני חלקי המשפט על דרך תשובתו בענין ידיעה ובחירה. הוא אומר שידיעת ה' איננה סותרת את הבחירה החפשית, כי ידיעת ה' היא מטעם שאין בו כל חסרון, וודאי שאם הוא יודע שאדם ירשע ומכחו הוא רשע הרי זה חסרון, אלא שלמות הידיעה היא המאפשרת את הבחירה. ובחירת האדם היא מפני שהוא אינו יכול להשיג את אתת ידיעת ה'.]