Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת ביצה

כאן ימצא הלומד ביאורים על אגדות מסכת ביצה, מצוטטים כלשונם מן הספרים המקוריים. הביאורים נלקטו ממבחר גדול של חשובי הפרשנים, ראשונים ואחרונים, בתחומי המחשבה והדרוש, הקבלה והחסידות (המבחר אינו חופף למקורות המצויינים במפתח לביאורי אגדות למסכת ביצה, ומכיל מקורות רבים יותר ממה שנדפס במסכת ביצה בהוצאת מכון הלכה ברורה). העתקנו רק את מה שנוגע לביאור האגדה שבמסכת ביצה, ולא מה שהמחבר מבאר עניינים אחרים על פי האגדה שבמסכת זו.
בתחילת כל קטע מובאות המלים מהתלמוד שמתבארות באותו קטע, באותיות מודגשות. אם מקורות אחדים מבארים אותן מלים מהתלמוד - הן מצוטטות רק פעם אחת לפני כל אותם ביאורים. בגוף לשון הביאורים, באות המלים מן התלמוד באות מודגשת. מלים מן הביאור שראינו לנכון להדגיש - מסומנות בקו תחתי. הערות שלנו ומראי מקומות שהוספנו, באות באותיות מוקטנות. בסוף כל קטע, בצד שמאל, נרשם מקור הדברים. אחרי חלק מציטוטי הגמרא, ניתנים מספרי השורות שבדף הגמרא בתלמוד דפוס וילנא ובדפוסי הצילום ממנו.
לחץ על מספר הדף ברשימה שלמטה, כדי להגיע לביאורים על אותו דף.

ב ע"א
ב ע"ב
ג ע"א
ג ע"ב
ד ע"א
ד ע"ב
ה ע"א
ה ע"ב
ו ע"א
ז ע"א
ז ע"ב
ט ע"א
י ע"א
יא ע"א
יא ע"ב
יג ע"ב
יד ע"א
יד ע"ב
טו ע"א
טו ע"ב
טז ע"א
טז ע"ב
יז ע"א
יז ע"ב
כ ע"א
כ ע"ב
כא ע"א
כא ע"ב
כב ע"ב
כד ע"א
כד ע"ב
כה ע"א
כה ע"ב
כז ע"א
כח ע"ב
כט ע"א
כט ע"ב
ל ע"א
לב ע"ב
לה ע"ב
לו ע"ב
לז ע"א
לז ע"ב
לח ע"א
לח ע"ב
לט ע"ב


ב ע"א

[ביצה]

מה שסידר ביצה אחר סוכה, כי בסוף סוכה נזכר המעשה במרים בת בילגה, ואם יקשה לאדם לאחור וכי בשביל ריבה אחת יקנסו כל המשמר? על זה נישנית מסכת ביצה, כלומר בלום פיך, כי אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולות [יומא פ ע"א], והיינו לעתיד יברר ה' יתברך שהכל היה במשפט.

(רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא, מי השילוח, מסכת סוכה)

גם טוב ללמוד מסכת בע"פ ולשנותה תמיד, ומה טוב לו לחזור אותם בכל יום, וגם טוב לו לאכילה שע"י זה תהיה סעודת מצוה. וכן היה הנהגת אבד"ק פ"פ דמיין בביצה וחגיגה, ובעת שהיה נחוץ לדרך היה חוזר מס' כלה כולה.

(הנהגות צדיקים - הנהגות טובות מרבי מענדל מליסקא, אות קצד)

ביצה שנולדה ביום טוב

ולמה ביצה שהוא י"ט אחר סוכה? א"ל בני דע והבן, שאחר שבאו ישראל במעלה הזאת להתלונן בצילו של הקב"ה, א"כ יש להם לשמור הימים טובים הרוחניים ע"י שמירת עצמם וע"י שמירת הימים טובים. וזהו ביצה שנולדה בי"ט, שאפילו טילטול הנולד עושה חילול.

(רבי אביגדור קארא, ספר הפליאה, דף כו ע"ב במהד' תרמ"ד)

פעם אחת אמר הרה"ק מאלכסנדר בדרך צחות שקרא להרב החסיד ר' הלל מבארנוב ז"ל להשלחן שישתה כוס יין, ולא היה אז, ושתה חסיד אחר את הכוס יין. וסיפר הרה"ק הנ"ל שהיה פעם אחת בכפר, ובא אליו הכפרי בבקשה שישאל לבנו את למודו ושאל לו מה למד ואמר המשנה ביצה שנולדה ביו"ט ב"ש אומרים תאכל וב"ה אומרים לא תאכל, ושאל אותו: ומה עושה הלל עם ביצה זו? והשיב בן הכפרי: בעת שהלל כאן אין אוכלים אותה, אך בעת שהלל איננו, אז אוכלים אותה... זה אמר בדרך צחות, והיתה לו כוונה בזה כמובן.

(שיח שרפי קודש - רבי חנוך העניך מאלכסנדר, אות ח)

ביצה שנולדה ביום טוב בית שמאי אומרים תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל בית שמאי אומרים שאור בכזית וחמץ בככותבת ובית הלל אומרים זה וזה בכזית השוחט חיה ועוף ביום טוב בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה ובית הלל אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום

וזהו רמז התנא ביצה שנולדה ביום טוב, די"ט הוא יומא דדינא, דבפסח נידון על התבואה בעצרת על פירות האילן וכו' [ר"ה טז ע"א], והצדיק בתפילתו עושה הולדה ביום הזה, דהיינו שמשבר כח הדינים, דכל דבר שאינו כתחילתו נקרא הולדה... ביצה שנולדה בי"ט - פירוש, אותה הולדה שנעשה ביום טוב, שמשבר כח הדינים עם הגבורות... בית שמאי אומרים תאכל, פירוש, רמז שדי בזה שנשבר כח הדינים לבל ישלטו. וזה רמז לשון אכילה, שהיא הנאה להשביע, כמו כן הפעולה הזאת היא גם כן הנאה ודי בזה. ובית הלל אומרים לא תאכל, פירוש שזה עדיין אינו מספיק, ואין זו אכילה והנאה ממש, עד שיהפכו הדינים לרחמים, שגם הם יהיו רחמים גמורים... בית שמאי אומרים שאור בכזית - שאור הוא מחמץ דבר אחר, והיינו איש רשע החוטא ומחטיא אחרים, זה מר מאוד כזית שמעורר דינים גדולים. וחמץ שאין כח לחמץ לאחרים, בככותבת, דכותבת מייתבא דעתא [יומא עט ע"א], דהיינו אדם רשע שעושה לתיאבון ח"ו כדי ליתביה דעתיה, זה אינו חמור כל כך כמו המחטיא. וזהו מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, שאומרים זה וזה בכזית, מחמת שמעביר את הרחמים. השוחט חיה ועוף בי"ט, רוצה לומר גם זה רמז לדינים, והרוצה לשוחטם לבל ישלטו, בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה, רוצה לומר כנ"ל שדי רק לכסות הדינים לבל ישלטו, ודי שעושה איזה חפירה בדינים איזה פעולה טובה. ובית הלל אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום, פירוש שצריך לעשות עצמו כעפר מוכן מקודם בכדי שיעשה רחמים גמורים, על דרך שמצינו באברהם אבינו ע"ה, שהתחיל להתפלל ולומר "אנכי עפר ואפר" [בראשית יח, כז], דהיינו שימסור עצמו כל וכל עבור ישראל.

(רבי אלימלך וייסבלום מליז'נסק, נועם אלימלך, פרשת יתרו)

שאור בכזית וחמץ בככותבת

בסידור האריז"ל [כוונת סדר ביעור חמץ]: חמץ שהוא ס"מ בכזית - י' דכורא, ושאור שהוא פלונית - בכותבת - תמרה - נוקבא. וזה היפך המשנה (ריש ביצה) דשאור בכזית וחמץ בככותבת. ולפמש"נ דבטומאה הוא להיפך מהקדושה, דהזכר דקליפה עומד בהוד ויונק מנוקבא דקליפה, והנוקבא דקליפה עומדת בנצח ויונקת מזכר דקדושה, לפ"ז מיושב, דהמקובלים דברו מבחי' עצמם של הס"מ ופלונית, דהחמץ זכר והשאור נוקבא, והמשנה דברה על מקום אחיזתם ויניקתם, שזה עיקר סגולת הביעור.

(רבי אליעזר פישל מסטריזוב, עולם הפוך פרק עז)

ר"ל השיעור ככתוב בתורה ["כי כל שאור וכל דבש" - ויקרא ב, יא] "דבש" דהיינו תמרה עם דבשה, גסה.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


ב ע"ב

כח דהתירא עדיף

בספר "הכוזרי" יש בירורים לגבי הקראים בעניני הלכה. בכמה דברים הם "מחמירים" לעומתנו. הם מחמירים מתוך "עם הארצות". "כח דהתירא עדיף". כוחא דהתירא, מתוך בירור דברים על פי תורה ולאור תורה, מגלה את הכח ואת הגבורה של תורה.

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת חקת עמ' 241-242)

וקסבר רבה כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה

...הדבר זה מוכן גם עתה כמ"ש חז"ל (מדרש רבה בראשית א, ה) שמו של משיח קדמה לעולם. וזה הרמז בגמ' דאמר רבה כל ביעא דמתילדא האידנא מאתמול גמרא לה - "רבה" הוא מלשון יהא שמיה רבא, מאתמול גמרא לה. "והאידנא" רמז לשם אדנ"י, גמרה לה, שגם עתה הוא נגמר.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה על מועדים, שבת קודש)

וז"ש ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרא לה - כזה יזכה האדם על ידי לימוד תורה לשמה. וזה גמרא לה - שלומד גמרא לשם הה', וזה לשמה, לשם ה'.

(תפארת שלמה, לקוטים, בסופם)

משום הכנה וכו' והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת

בגמרא: הכנה דאורייתא, ומוכח לה רבה מקרא והכינו את אשר יביאו. לבאר הענין הנה בכל מצוה או תורה ותפלה צריך האדם להקדים לו הכנה, את אשר יבוא לפני המלך. כי הנה בכל דבר מצוה הוא נמשך ובא לו לאדם קדושה יתירה מעשיית המצוה, כמ"ש "אשר קדשנו במצותיו", לכן יתכן לפנות לבבו ולטהר נפשו לקודם כל דבר ולהכין את עצמו להעשות כלי להשראת הקדושה מן המצוה אח"כ... נמצא כי ענין ההכנה הוא כלי המחזיק המצוה ושייך להמצוה. וזה שאמר כי ההכנה דאורייתא כמו המצוה דאורייתא... ויען כי ההכנה הוא יד המחזיק להמצוה והתחלה אליה, הנה כמוה תחשב אף היא, כי ע"י ההתחלה היא הכל, כי באם יעשה האדם בעצמו הכנה כראוי, לא ימוט ממנו בע"כ עשיית המצוה כדת, והיא הנותנת כח ועזוז לאדם ומעוררת אותו בקיום המצוה לבל יתרשל ממנה.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה, פרשת ויגש)

והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת

השבת מחיה כל ימי המעשה, כדאיתא בזוה"ק [יתרו פח ע"א]: כיון דלא אשתכח ביה מנא, מה ברכתא אשתכח ביה? אלא כולא בשביעאה תליא. והענין הוא כי ה' יתברך רצה שיתמשך הברכה לכל ימי המעשה. והמה באמת רחוקים מן הקדושה. לכן היה התיקון ע"י שחול מכין לשבת. בכח הכנה זו נמשך ברכת השבת גם לימי המעשה. זה שכתוב "ושמרו כו' את השבת לעשות" - פירוש, להכין צרכי שבת. ועי"ז השבת מברך גם ימי המעשה. ועי"ז "לעשות את השבת לדורותם ברית עולם" - שיהיה התקשרות ודבקות כל הימים בשבת... וכן הוא בש"ק דמיניה מתברכין כולהו יומין. ואם היה המן יורד בשבת קודש, לא היה דבקות והתקשרות בימי המעשה אל השבת. רק ע"י "והכינו את אשר יביאו" כו'.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תר"נ)

יוסף הוא בחי' יום הששי, ומשה הוא בחי' השבת כיל"ח - "ישמח משה במתנת חלקו". וזה "ביום הששי והכינו את אשר יביאו", בחי' היסוד מכין לשבת. וזה שנאמר ביוסף "וטבוח טבח והכן כי אתי יאכלו האנשים בצהרי"ם" (בראשית מג, טז), ובגמ' מוכח מזה הכנה לשבת. וזה שכתוב "בצהרי"ם" - גימטריא במשה. לכן "אתי יאכלו האנשים", מבחי' יסוד כנ"ל. וז"ש (בראשית מג, כה) "והכינו את המנחה עד בא יוסף בצהרי"ם", הוא עם מש"ה כי יוסף ומשה הם כאחד, כמ"ש "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", והוא בבחי' כליל תפאר"ת, בווי"ן תתקטר, וזה "כי שמעו כי שם יאכלו לחם" (שם), ב' פעמים לח"ם עולה גימטריא יוסף.

(תפארת שלמה, פרשת בשלח)

והיה ביום הששי והכינו וכו' חול מכין לשבת וכו' ואין יום טוב מכין לשבת

"ויהי ערב כו' יום הששי" (בראשית א, לא), בה"א. הנה הכנה דרבה, דאין יום טוב מכין לשבת, נגמר מ"והיה ביום הששי" בה"א, דהכוונה בששי הידוע בסתם בחול, אז "והכינו". והנה נברא האדם בששי לצורך יום השבת, והנה הכנה לשבת נכתב הששי בה"א, ללמד לאדם דעת, דדוקא בששי הידוע סתם מותר להכין לשבת. והנה היות שזה היום היה ראש השנה, עם כל זה יום טוב אינו כשבת שקדוש מעצמו, מה שאין כן יום טוב כשלא היה אדם עדיין ולא קידש החודש, עדיין לא נתקדש כי "החודש הזה לכם" כתיב (שמות יב, ב), דתלוי בבית דין של מטה, ואם כן קודם בריאת אדם עדיין לא היה קדוש. ואם כן נשמע מזה ב' דברים, א' דקידוש החדש תלוי בבית דין של מטה, ב' כי אין יום טוב מכין לשבת, ובעי הכנה בחול דוקא.

(רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, אגרא דכלה, בראשית א, לא, דף מב ע"ב - מג ע"א)

"קח מאתם ונתת אותם אל הלוים" (במדבר ז, ה) - במדרש (במדבר רבה): זה שאמר הכתוב "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו". ונראה לפרש על פי הגמרא בריש מסכת יו"ט בהכנה דרבה, שדרש "והיה ביום הששי והכינו" וגו', חול מכין לשבת וכו', ואין שבת מכינה ליום טוב. עיין ברש"י (ד"ה ואין): הא דלא מתסר באחד בשבת דעלמא, משום דסעודת חול לא חשיבה דתיבעיא הכנה. עיין שם. ור"ל ולכך לא חשיב ההכנה. ונקדים עוד דהשל"ה הקשה על הפסוק "ונתת אותם אל הלוים", הלא לוים אז עדיין לא נבחרו? עיין שם. ותירץ דרמז רמז להם שידעו שיהיו נבחרים, כדי שיכינו עצמם לקבל הקדושה, והיינו כנ"ל, וכמו שכתבו חכמי המחקר כי שפע האלקים לא תחול, רק אם ימצא המקבל מוכן. ועל פי זה יבואר זה שאמר הכתוב הנ"ל. ועל כן נסמך לברכת כהנים, כי שורש הברכה היא רק להכין את המקבל לקבל את הראוי לו, כמבואר בעיקרים בענין תועלת ברכת הצדיקים. ואם כן מורים הפרשות על דבר אחד, דקדושה בעי הכנה, לכך נסמכו.

(ישמח משה, פרשת נשא דף מט ע"א)

חול מכין לשבת

נודע אומרם ז"ל חול מכין לשבת, ואמרו (עבודה זרה ג.): מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, כי המכין עצמו בכל ששת ימי החול לקדושה וטהרה ושומר עצמו שלא ימרה את פי ה' אלקיו מקטן ועד גדול, ואז כאשר גופו נכון מזוכך ומטוהר לפי ערכו הנה מקבל קדושת השבת לשמוח בה' אלקיו לקבל נועם זיו תענוג מאורו, והקב"ה מקבל נחת רוח מאתו.

(רבי חיים מצ'רנוביץ, באר מים חיים, פרשת יתרו, פרק כ, ח)

עולם הזה בכלל נקרא בבחינת ששת ימי המעשה נגד עולם הבא שנקרא שבת שעל כן אמרו חז"ל (עבודה זרה ג.) שישיב הקב"ה לאומות העולם שיבקשו שכר עולם הבא, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת וכו'. וערב שבת נקרא כל ששת ימי החול המכינים לשבת כאומרם ז"ל חול מכין לשבת. ולזה יאמר הכתוב "כי תקנה עבד עברי", פירוש שתרצה לקנות לך שם עבד עברי שהוא עבודת ה' הראוי כעבד אל אדוניו יומם ולילה מאין הפוגות, בבחינת עבד ה' המכונה לבחינה גדולה (כי משה רבינו נקרא "עבד ה'" ומי לנו גדול) - את זה ישים לנגד עיניו אשר רק "שש שנים יעבוד", שכל עבודתו בעבודת גבוה אינו כי אם בשנים הללו שהם בבחינת שש והוא בחינת עולם הזה כולו, שהוא בבחינת שש בסוד הכתוב (שמות לא, יז) "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" וגו'. אבל "ובשביעית", הוא בחינת עולם הבא שנקרא שביעי בסוד שבת, הנה הוא "יצא לחפשי חנם", שנעשה בבחינת במתים חפשי חנם בלא מצוות, שכיון שמת אדם בטל וכו' ואין להקב"ה שבח בו ואז לא יקרא לו שם עבד. ועל כן כל עוד נשמתו בו בעולם הזה בעת ההיא יקרא לו שם עבד, ואז יעסוק בתורה ובמצוות כראוי לפני בורא עולם עד שיהיה ראוי לקרוא לו עבד ה'.

(באר מים חיים, פרשת משפטים, פרק כא, ו)

חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב וכו' פירות הנושרין

[ראה להלן טז ע"א בשם רמ"ע מפאנו]

ואין יום טוב מכין לשבת

שמעתי מאדמו"ר הזקן בעל אבני נזר מסאכאטשוב... קשה אמאי יו"ט אינו מכין לשבת, והלא שבת גדול מיו"ט? אך ניחא דהנה במס' נזיר במשנה פרק ז' פליגי ר"א וחכמים בנזיר וכה"ג מי מהם יטמא למת מצוה, דר"א ס"ל דכה"ג יטמא שאין טומאתו חמורה כ"כ כמו נזיר שמביא קרבן על טומאתו, וחכמים ס"ל יטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם משא"כ כהן שקדושתו קדושת עולם. וא"כ הכא נמי, דהנה איתא ברמב"ן שקדושה מה שאדם מקדש את עצמו ופועל הוא נשאר לאדם לעולם, משא"כ קדושה שהוא ממעלה בלא פעולת אדם, אינו נשאר לו. א"כ קדושת יו"ט שהוא מחמת ישראל כמו שאומרים "מקדש ישראל והזמנים", שישראל מקדשי להו לזמנים [ברכות מט ע"א], וכמו שנאמר "מקרא קודש" וכידוע שהוא מחמת ישראל נשאר לעולם. משא"כ קדושת שבת שהוא קבוע וקיימא [פסחים קיז ע"א], אף אם ישראל לא מקדשו, ממילא אינו נשאר לעולם קדושת שבת. ושפיר יו"ט מצד אחד קדושתו גדולה שהוא קדושת עולם, ולחכמים הנ"ל, וכן פסק הרמב"ם [הל' נזירות ז, יג], קדושת עולם גדול מקדושה חמורה. ושפיר יו"ט שהוא קדושת עולם אינו מכין לשבת אף ששבת קדושה חמורה שהוא בסקילה וכדומה.

(שיח שרפי קודש, מועדים, אות יא [עמ' קעח במהד' תשמ"ט])

פירות הנושרין

בימי יחזקאל היה המרכבה בסוד שו"ר ארי"ה נש"ר - אלף ומאתן וע"ב [בגימטריא], אבל עתה נפלנו עד מאד וירדנו בסוד נשר, מלשון פירות הנושרין, שנשרו עליו [סוכה לב ע"ב], וירדנו לב' אומות עשו ישמעאל, ובהן כלל ע' אומות [עי' ביאור הגר"א לשה"ש א], לכן נע"ם נשריא"ל עטריא"ל מלכיא"ל גימטריא אלף ומאתן [עי' זוהר חדש עא.], בסוד ק"ש [עובדיה א] קש"ת [בראשית כא] [בגימטריא 1200].

(רבי מנחם מנדל משקלוב, רזא דמהימנותא, דף סה)

רש"י - ולא משמרת למשמרת, שלא יעשו גזרה לגזרה

"ועשו סייג לתורה" [אבות פ"א מ"א] - שהרי יש לחשוש, שגם הסייג יצטרך סייג ואין לדבר סוף. על כן אמר לא כן, כי אם דוקא סייג צריך להעשות, ודוקא סייג אחד, משמרת ולא משמרת למשמרת, דהיינו לקבל כדי האפשרי מן הטוב.

(עולת ראיה חלק ב עמ' קנה)

תוס' ד"ה והיה - דכאן משמע שהמן לא היה יורד ביו"ט

ברי"ף פסחים פ' אע"פ הביא שלא ירד ולכן צריך ביו"ט לחם משנה. ולפ"ז כשחל קמי שבתא היה צריך להניח שלש חלות שאז ירד מן לשלשה ימים. וע' בס' נפש חיה סי' תקנ"ט סע' ג.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


ג ע"א

היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה

הגזירות שגזרו חכמים לשמירת המצות נכנסים בגדר התורה... וכן לכל דבר שבעולם יש שמירה ותיקון ג"כ, שה' יתברך סדר אותו בחכמתו שיהיה נשמר מן ההיזק... ואיך לא תהיה שמירה למצות שבתורה, שיותר צריך שמירה אל המצות במה שיצר לב האדם רע מנעוריו ויש לחוש שיתקלקלו, ולפיכך צריך לגדרים וסייגים ולשמירה, כמו אברי האדם וכל אשר הוא תחת השמש יש לו שמירה, אשר ע"י אותה שמירה נשמר שלא יבא לידי קלקול, כך צריך שמירה וגדר למצות התורה. וכמו שהשמירה של האבר אין ראוי להיות שומר אל השומר, מפני שאי אפשר שיהיה דבר טפל אצל דבר שהוא טפל בעצמו, רק הדבר הוא טפל אצל העיקר. ולכך אמרו גם כן בכל מקום שאין גוזרין גזירה לגזירה, כי הגזירה האחת שהיא שמירה אצל המצוה מתחברת עם המצוה עצמה וטפילה היא אצל העיקר, אבל גזירה לגזירה אין לגזור כי אין הדבר טפל רק אל דבר שהוא עיקר.

(מהר"ל, באר הגולה, באר א)

אוכלא דאפרת

אז יתוקן חטא האדמה ותצא מקללתה ויתבערו מן העולם מוץ ותבן. והנה אז יוחזר הדבר לתחלתה, שיהיה טעם עץ ופריו שוה. ובהיות כן במהרה בימינו יתכן לקרות פרי העץ בשם פרי האדמה, כי הוא אוכלא דאפרת, העץ והפרי אחד הם, "וכימי העץ" וגו' (ישעיה סה, כב), שישראל יהיו גם כן בבחינה זו במהרה בימינו.

(בת עין, פרשת תבוא)



ג ע"ב

נתערבו באחרות ואחרות באחרות

איתא (בראשית רבה נד, ב): עד כאן רחמי האב וכו', שאין זוכה רק עד דור שלישי, וכמו שנאמר (משלי יז, ו) "ועטרת זקנים בני בנים"... ולא יותר, דאין כוחו חזק כל כך להיות משהו שבתערובי תערובי תערובות מועיל לפעפע בכולו. והנה בדבר חשוב קיימא לן דהתערובות השלישי מותר (עיין ביצה ג ע"ב ושאר דוכתי). אבל אלו אבהן דעלמא היה כוחם חזק לפעפע עד סוף כל הדורות מושרש בטבע כל איש ישראל מטבעם.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, אות כג, עמ' 39-40 במהד' הר ברכה)

כל דבר שבמנין וכו' לא בטיל

ובתנחומא תשא סוף סימן ג... דקריאת פרשה זו בכל שנה הוא כדי לזקוף ולהרים ראש בני ישראל. אבל הדבר צריך ביאור, במה נזקף בזה. ושם הרמת הראש הוא ע"י המנין, דעל זה איתא "כי תשא וגו', לפקודיהם וגו', בפקוד" וגו'. ובפשוטו נראה, כי המנין מורה חשיבות הדבר, וכמו שאמרו מטעם זה דכל דבר שבמנין לא בטל, וחכמים אומרים רק ו' דברים אגוזי פרך וכו', שאלו חשובים ודרך למוכרם במנין.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת שקלים (אחרי פ' משפטים), אות א, דף נה ע"ב-ע"ד)

כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל

הנפשות השכליות של ישראל באמת אין שייך בהן מנין ומספר לגובה מעלתן הרוחנית, כי הרוחניים אין לומר בהם פירוד כדי שתוכל לומר מספר... אלא בנפש הבהמית והגוף שייך לומר בהם מספר, ובאמצעות הגופים והנפש הבהמית נתפס המספר גם בנפש השכלית, ומ"מ אם הנפש הבהמית והגוף בטלין לגמרי לנפש השכלית, ואינם תופסין מקום להחשב ליש ונפרד בפ"ע, שוב אין שייך לומר בהם מנין ומספר, כי כל דבר המנוי הוא שיש לו חשיבות בפ"ע כאמרם ז"ל דבר שבמנין אינו בטל, ומובן שה"ה להיפוך שדבר הבטל לזולתו ואינו יש ונפרד בפ"ע אין שייך בו מנין.

(שם משמואל, פרשת משפטים ושקלים, שנת תרע"ח)

אפילו באלף לא בטיל

...סוד הדבר שנתנה התורה לאלף דור לא פחות ולא יותר, גם אמרם (סנהדרין צז ע"א): יומו של הקב"ה אלף שנה... והנה על דרך האמת לא שייך לומר קצב זמן על מי שאין לו קצבה לשנותיו והם בלתי בעל תכלית, ואין חילוק בין אם נאמר שיום אחד הוא כרגע קטן, או שהוא מורה אלף שנה... אי אפשר לומר יומו של הקב"ה אלף שנה, לא מצד היום בעצמו ולא מצד הזמן הקצוב לו שהוא אלף שנה, מאחר שאין יתעלה נופל תחת הזמן כלל והוא נצחי... ולפי פשט המאמר נצטרך לומר אלף שנה לאו דוקא, אלא הוא מספר כללי מורה על מספר גדול, כמו שאמר (דברים א, יא) "יוסף עליכם ככם אלף פעמים", כאמרם אפילו באלף לא בטל, וזהו פשוטו של מקרא שאמר (תהילים צ, ד) "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול", נקט המספר הגדול שאפשר. אמנם לפי הנראה מדרשיהם ז"ל בהרבה מקומות שנקטו הענין בדקדוק, עד שלמדו מזה שהתורה קדמה לעולם שני אלפים שנה (מדרש תהלים צ, יב), על כן נראה שכוונתן אינו על ימי חייו של הקב"ה , יתעלה הא-ל מזה לנצח נצחים, אמנם כוונו לימי בראשית שהם הימים של הקב"ה שפעל ועשה בהן ברואיו, הם נקראים ימיו של הקב"ה ... שאמרו (עבודה זרה ט ע"א): שיתא אלפי הוי עלמא וחד חרוב. ואותן הימים כל יום הוא אלף שנים, כי הם מורים על ימי עמידת העולם שהם שבעת אלפים, וכמו שהאריך הרמב"ן ז"ל בפרשת בראשית (בראשית ב, ג), ומזה הענין למדו ז"ל ענין האלפים של ימי עולם.

(ר' משה איסרליש, תורת העולה, חלק ג, פרק פב)



ד ע"א

ואליבא דר"א

מצד תורה שבכתב שייך לשון שמחה כדכתיב "פקודי ה' ישרים משמחי לב" [תהלים יט, ט]. ומצד תורה שבעל פה הוא הטבת הלב כדכתיב אצל בועז "ויטיב לבו [רות ג, ז] בדברי תורה" [רות רבה, פרשה ה, טו]. ושמעתי מאדומו"ר זצל"ה שאמר מהאי טעמא אמרו בגמרא בכמה מקומות אליביה דהאי, כי הדברי תורה שבעל פה הם יוצאים מקירות לבו של האדם כפי הרגשתו הקדושה בלבו, וכדכתיב "כי ברוב חכמה רוב כעס" [קהלת א, יח], היינו שע"י הרוב חכמה, התורה שבעל פה, מתיישר הלב מהרוב כעס ומתקן את הרוב הכעס.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, מוצאי יום כפורים (אחרי פ' וילך), אות יא)


ד ע"ב

שני ימים טובים של גליות

מספק עשו ב' ימים טובים ונקרא יום טוב שני של גליות, ודאי בסוד הגלות וניצוץ שכינה המתפשט בו גרם יום שני. ולא עשו כן ליום שבת, ששביתת שבת מוסכמת בחיצונים ואינה מספקים בה מפני שאף הגיהנם שובת, והשרים שובתים באיחור וקדימה לפי זריחת חמה קרובים או רחוקים. אמנם יום טוב אינם מודים והם מסתפקים בקדושתו, לכן צריך לבוש יום ליום והם ב' ימים טובים, האור מדאורייתא מתלבש ביום מדרבנן, כהתלבש אור קדוש באור הגולה.

(רבי אברהם אזולאי, חסד לאברהם, מעין ג, נהר ח)

סוד יום טוב שני כתב הרמ"ז דסודו בחיצוניות אל הפנימיות המתפשט בעולמות, והיינו יום טוב שני של גליות שהאור גולה ומתפשט לח"ל לבין שבעים שרים, וכמ"ש בזה יפה מאד הרב מהר"ם קורדובורו ז"ל בס' חסד לאברהם עכ"ל הרמ"ז בכ"י.

(שו"ת חיים שאל חלק ב סימן י אות ב)

ענין יו"ט שני של גליות - איתא ברמ"ק הטעם שבחו"ל אין יכולין לסבול הקדושה דיום הראשון. ונראה דהנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר... דיו"ט הוא פנימיות וע"כ אין שמחה אלא בבשר שלמים (פסחים קט ע"א) שהוא פנימיות, ועתה הוא ביין, שיין נמי הוא פנימיות ומיפקד פקיד (שם לג ע"ב) ומשנכנס יין יצא סוד (עירובין סה ע"א)... והנה בגלות הכל הוא נגלה, וכתב המהר"ל שזהו לשון גלות מלשון נגלה, ובמדרש (ויקרא רבה פרשה יט, ד) "ויגל את מסך יהודה" [ישעיהו כב, ח] - גלה דכסי, ובכתבי האר"י שאפילו סודות התורה נמסרו בעוה"ר לחיצונים, וע"כ הוא היפוך לשמחת יו"ט כנ"ל. לזאת תקנו חז"ל עזר מעט לעשות ספיקא דיומא, וכל דבר שהוא ספק הרי איננו בהתגלות, ע"י כך נוכל לשמוח בשמחת יו"ט שמהותו פנימיות כנ"ל.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, מועדים, שמחת תורה, שנת תרע"ב)

שני ימים טובים של גליות וכו' והשתא דידעינן בקביעא דירחא וכו' הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם

מפורש בספר הזוהר כי אין מה שאנו עושים ב' ימים טובים משום ספק שהרי קים לן בקיבועא דירחא כדאיתא בגמרא, אבל הענין הוא משום... כי כן מנהג אבותינו בידינו, והמנהג זה יש בו צורך גדול שעיקר יום ב' הוא כדי לתת שמחה לכנסת ישראל שהוא בגלות החיל הזה. ואיתא פרשת אמור דף כח, ז"ל: פקודא בתר דא וכו' וכן בשבועות להקריב ב' הלחם ובמוספין להקריב וכו' וצריך לקרבא ליה כגון תוספת כתובתה ומתנתא דאוסיף חתן לכלה, דתרין יומין דשבועות אינון י"ו צריך לקרבא לגבייהו ב' הלחם מאינון ה"ה וכו'. הנה מבואר שני דברים יחדיו כי י"ט שני הוא כמו המוסיף לכלה מתנות.

(ר' חיים הכהן, מקור חיים - טור ברקת, סי' תצו)

וחזה הוית להר"ב טור ברקת... הרי שלך לפניך דלפי פשטן של דברים אינו אלא מנהג ואין בו צורך, ולפי סודן הוא עיקר ועל ידו אנו עושים תיקון גדול לכנסת ישראל הדוה עמנו ובשבילנו בגלות... וא"ת מאי נ"מ בזה? לעד"נ דאי אמרינן כדעת הש"ס דהוו מנהג אבותינו לחוד שגזרו לנו חז"ל, אז הוא שבח לישראל כמ"ש בעירובין כא ע"ב.... אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וקיימתים... ועוד דיכולים לעשות התוספת ע"מ לקבל פרס, דהא דתנן היו כעבדים המשמשין את הרב שלא ע"מ לקבל פרס... בעיקרי המצוות אבל בתוספת שרי ע"מ לקבל פרס... אמנם אי יומא כמ"ש הר"ב טור ברקת הנז' כי י"ט שני עבדינן ליה לפי האמת לתקן אשר עיוותנו ע"י הגלות לשמח הכנסת ישראל שגלתה עמנו בעונינו... אין לנו להתפאר בזה ולא לצפות לשום שכר.

(ר' דוד זכות מודינא, זכר דוד, מאמר ג, פרק יח)

שני ימים טובים של גליות וכו' והשתא דידעינן בקביעא דירחא וכו' זמנין דגזרו שמדא ואתי לאקלקולי

והמגן אברהם (ריש סי' תצד) הביא... מה שהקשה הא התורה נתנה בנ"א לספירה ואנו אומרים ביום נ' לספירה "זמן מתן תורתנו", ותירץ... [עשרה מאמרות, מאמר חיקור דין, ח"ב פרק טו] שבא לרמז על יום טוב שני של גליות. ויש להבין הא העיקר יום טוב הוא יום טוב ראשון, ובארץ ישראל אין עושין כלל יום טוב שני... מה שנרמז יום טוב שני של גליות בחג השבועות הוא... שבשבועות זמן מתן תורתנו מתעורר אז בכל שנה הזמן שניתנה תורה, תורה שבכתב מסטרא דאילנא דחיי. ונכתר כל דיבור בב' כתרים ימינא ושמאלא בחינת תורה שבעל פה, כתרה של תורה, שהוא מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא. והיינו שאחר הקלקול יוכלו ע"י הכח תורה שבעל פה, שהוא ה"רב חכמה", לתקן ה"רב כעס", שעי"ז יזכו לדברי תורה מסטרא דאילנא דחיי... וזה הוא ענין יום טוב שני גם כן, שהוא מציווי חכמים וכח תורה שבעל פה, אף דאנן בקיאין בקביעא דירחא, רק משום גזירה דלמא גזרו גזירה ואתי לקלקולי, עושין יום טוב במצות חכמים ומברכין ברכות יום טוב. ועיקר התפשטות תורה שבעל פה היה בבבל בהגלות כמו שאמרו (סוכה כ.)... וזה הוא יום טוב שני של גליות מתורה שבעל פה, הרב חכמה לתקן הרב כעס. ולכן נרמז זה בשבועות.
וכן בזוהר הקדוש (רעיא מהימנא אמור צח ע"א) אמר מקודם ובשבועות דאיהו מתן תורה... ואחר כך יש ברעיא מהימנא נוסחא אחרינא, דתרין יומין דשבועות אינון י' ו' צריך לקרבא וכו', והיינו דיום ראשון דשבועות כנגד אות י' משם הויה, שהוא חכמה קודש עלאה כאמור, שאז הזמן מתן תורה מסטרא דאילנא דחיי... ויום ב' כנגד אות ו' משם הויה, היינו שמרמז על אחר הקלקול הוצרך לתורה שבעל פה הרב חכמה לתקן הרב כעס, שלא יהיה עוד ערבוב טוב ורע ויהיו הדברי תורה רק מסטרא דאילנא דחיי, שעל זה מרמז האות ו' אילנא דחיי. ולכן זה רומז ליום טוב שני של גליות, שזה נצרך בגלות אחר הקלקול שנצרך הרב חכמה בחינת תורה שבעל פה לתקן הרב כעס לתקן שלא יהיה עוד מאילנא דטוב ורע, רק מאילנא דחיי.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, חג השבועות (אחרי פ' במדבר), אות כג)

שני ימים טובים של ראש השנה

מה שאמרו חז"ל ב' יומא דריש שתא כיומא אריכתא דמי, והטעם משום דאדם הראשון נברא בערב שבת באחד בתשרי, ומבואר ברבה פרשת בראשית [ב"ר יב, ו] דלא שקעה אורה כל יום שבת עד מוצאי שבת, ואז חשב אדם עולם חשך, ולכך יום א' ויום ב' תשרי כיום אחד דמי.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יא)

פעם אחת אמר [ר' שמחה בונם מפרשיסחא] על השולחן בראש השנה בזה הלשון: השני ימים של ראש השנה הם בהשקפה אחת... ומתורץ בזה קושית הקדמונים והרמ"ק ז"ל שהיה ראוי להיות ראש השנה ועשרת ימי תשובה ויום הכפורים בשנה ההיא עצמה, דהיינו ראש השנה יהיה באלול ואחר כך עשרת ימי תשובה ויום הכפורים ויתכפרו העוונות בשנה זו, ולמה יהיה ראש השנה בשנה אחרת?... ולהנ"ל ניחא, שימים הללו אינם בזמן כלל. ובגמרא איתא דשני ימי ראש השנה הוא יומא אריכתא וקדושה אחת. וביאר הרה"ק וכו' מוהר"י מווארקי זי"ע שכל שנאמר בו "ראשון" שייך בו התפרדות שני ושלישי, וכשעושין שני ימים מחמת ספק אינם בקדושה אחת. אבל בראש השנה שנאמר (ויקרא כג, כד) "באחד לחודש השביעי", אם כן כשעושין עוד יום אם כן לא יתקיים בו אחד שאין לו שני. לזה כשהוסיפו חכמים יום שני, ראו לכללו בקדושת יום ארוך.

(רמתים צופים, פרק לא, אות צח, דף קכ ע"א במהד' תרס"ח)

בעל דברי שאול כתב שלכן תיקנו רק בר"ה ששני הימים יהיו כיומא אריכתא ולא בשאר יו"ט, כי תקיעת שופר היא לערבב השטן, ואם חל ר"ה בשבת לא היו תוקעין משום גזירה, ממילא כשיחול ר"ה בשבת לא יהיה במה לערבב השטן, לכן תיקנו דשני ימים של ר"ה הם כיומא אריכתא, ממילא לא נגמר הדין עד יום השני, ואז יערבבו אותו בשופר, אבל מהתורה יו"ט של ראש השנה הוא ג"כ רק יום אחד.

(לקוטי בתר לקוטי, כאן)

ענין שני ימים דראש השנה קדושה אחת (ביצה ד ע"ב).... דיום ראשון הוא זמן בריאת אדם ויום שני הוא זמן יום השבת דתחילת הבריאה... שני מיני זכירות שהם שני ימי ראש השנה דהיינו מצד קום ועשה ומצד שב ואל תעשה, היינו ששקוע בעבודת ה' יתברך תורה ותפילה ומתוך כך הוא זוכרו וזה דרגא דיהודה מחוקקי, או דשקוע בניצוח היצר ומלחמה לכבשו שלא להתאוות לשום דבר המשכיח מה' יתברך, דרגא דיוסף הצדיק שפטפט ביצרו... וזהו קדושה דראש השנה, דמצד ה' יתברך הוא רק יום אחד, רק חז"ל תיקנו שני ימים והם קדושה אחת.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות יג, ס"ק ב-יד, עמ' 89-93 במהד' הר ברכה)



ה ע"א

וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו

לא נאסר אדם לאכול מהעץ כי אם בו ביום, ולערב היה מותר... ומה שלא אמר לו הקב"ה בפירוש שאינו אוסרו אלא לבו ביום, לפי שאף אם היה אומר כך היה צריך אחר כך לחזור להתיר לו, כי היה דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו, כמו שאמרו חז"ל ... שמע מינא הוי דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו. ע"כ. ולזה המתין הקב"ה עד הלילה שיצוהו אז לאכלו.

(רבי חיים מצ'רנוביץ, באר מים חיים, פרשת בראשית, פרק ב, טז)

"ויצא נח ובניו ואשתו" וכו' (בראשית ח, יח) - הנה הגם שאמר לו ה' יתברך "אתה ואשתך", היינו להתיר לו הזיווג, כי היה דבר שנאסר במנין וצריך מנין להתירו, אבל בענין היציאה מן התבה יצאו בדרך מוסר, האנשים לבד והנשים לבד, לא כלהוטים אחר התאוה ח"ו. מה שאין כן החיות והבהמות שאין בהם דרכי מוסר, הלכו בערבוביא הזכרים והנקבות, וזה שכתוב: "כל החיה כל הרמש" וכו' (שם ח, יט), רק למשפחותיהם כל מין ומין לבד כי על זה נענשו, אבל במין אחד הלכו הזכרים והנקבות ביחד.

(אגרא דכלה, בראשית ח, יח-יט, דף עד ע"א)

...שאף לכשנתודע נח לעובדה כי יבשה הארץ, לא נטש את התיבה, עד אשר נצטוה על כך להדיא מפי הגבורה. וכן שנו חכמים בעניין: "אני פי מלך שמור וגו" (קהלת ח, ב) - כיוון שיבשה הארץ כו' אמרו לו בניו לנח, נצא נו. אמר להם נח, חס ושלום, ברשותו של הקב"ה נכנסנו, וברשותו של הקב"ה נצא"... (תנחומא ח, טז) כל י"ב חודש היה נח עומד בתפילה לפני המקום: "הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך" (עי' תנחומא נח יא). אבל ברי היה לו, שאינו רשאי לעשות מעשה ולצאת על דעת עצמו. שכלל גדול מסור בידינו: כל דבר שבמניין... צריך מניין אחר להתירו... ואם בגזירת חכמים כן, בגזירותיו של מקום על אחת כמה וכמה.

(ר' חיים יעקב גולדוויכט, אסופת מערכות, בראשית עמ' קיח)



ה ע"ב

אמרו לו תלמידיו רבי כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו מאן חבריך רבן יוחנן בן זכאי
1-3

ולא ישבח אדם רבו לפני רבו אחר, ולא יאמר לרבו "רבך אמר כן", כדאמר פרק קמא דביצה: אמרו לו תלמידיו לר' אליעזר על ר' יוחנן בן זכאי: חבירך התירו.

(רבי אליעזר מגרמייזא, סודי רזיא, פתיחה, עמ' י במהד' תשנ"ט)

מכדי כתיב היו נכנים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה לך אמר להם שובו לכם לאהליכם למה לי שמע מינה כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו
4-8

בשעה שעמדו על הר סיני והיתה תשוקת ישראל גדולה לקרבת אלקות, ואעפ"כ קבלו עליהם מצות הגבלה לעמוד מרחוק, בשכר זה זכו להידבק בדבקות אלקות עוד יותר, ועי"כ היו יכולים אח"כ לבוא לידי מצות פרישה שהיא להתרחק מכל אהבות חיצוניות לגמרי, וכמ"ש זקיני זצללה"ה מקאצק בדברי התרגום "אל תקרבון לצד אתתא", כי באם הוא בצד זה אינו בצד זה, עכ"ד. כי אין הלב סובל שתי התשוקות כאחת... וע"כ למען יהיה ביכולתם לעשות פרישה לגמרי מאהבת חיצוניות והשתוקקות חיצוניות, שהרי בשעה שנאסר להם נאסר להם לעולם, כבש"ס ביצה שלומדים כל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו מסיני שהוצרכו אחר מתן תורה להיתר ובלי ההיתר היו אסורין לעולם, ולכאורה בלתי מובן למה הוצרכו שיהיה איסור עולם? אך הוא הדבר, שהיה צריך שיהו מובדלים לגמרי למען יצא דבר זה מלבם לגמרי ושלא תהיה להם שום דבקות לאהבות חיצוניות, אך להיות הלב פנוי משום תשוקה לגמרי אי אפשר כנ"ל, לכן הוצרכו מקודם למצות הגבלה שנעשו דבקים באהבת ה' יתברך מאד כנ"ל.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת במדבר, שנת תרע"א)

...ובמתן תורה היו צריכים באותו ענין קדושה עוד יותר שיהיו מובדלים משום שמץ פסולת לגמרי, ובזה יהיו מובדלים מכל האומות להתקדש לקבל התורה, וזה שניתנה להם מצות פרישה כבמדרש (ויקרא רבה פרשה יד, ה): אפילו חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה בו צד אחד מעוון, שנאמר "הן בעוון חוללתי" [תהלים נא, ז], ע"כ נאמר להם לפרוש לגמרי מענין זה. כי כשנאסרו נאסרו לעולם כמו שדייק כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מש"ס ביצה דהיה דבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו, ולא היה האיסור לשעתו אלא לעולם, רק שאח"כ הותר, ומ"מ בשעה שנאסר נאסר לעולם, כדי שיהיו מובדלים לגמרי משום שמץ פסולת.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת במדבר, שנת תרע"ג)

וי"ל דשאני הכא דמאחר שקבלו ישראל עליהם מצות פרישה, והפרישה היתה בסתם, והיתה משמעה גם פרישה לעולם לא לזמן בלבד, כמו שדייק לה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מש"ס ביצה דחשיב ליה דבר שנאסר במנין שצריך מנין אחר להתירו, וא"כ בשעת פרישה לא ידעו עוד שיהיה להם עוד היתר וסילקו מחשבתם לגמרי, ע"כ אז שוב לא היו נחשבות טפלות לבעליהן ונכללות עמהם, ע"כ נתבקש שיהיו ראויות מצד עצמן. ולפי"ז מיושב, דמעיקרא קודם שקיבלו ישראל עליהם מצות פרישה שסילקו מחשבתם מהן לגמרי עדיין היו נכללות עם בעליהן וטפלות להם ולא היו צריכות שיהיו ראויות לעצמן וע"כ אז כשאמר ה' יתברך למשה מצות פרישה היה הציווי רק לאנשים שיבדלו שיהיו האנשים ראויין למ"ת והנשים אז היו נכללות בבעליהן. אך משה בדעתו את מהות ישראל שסילקו את מחשבתם לגמרי מהנשים ונעשו הנשים עם בפני עצמן בלתי טפלות לבעליהן, ע"כ הוסיף משה יום אחד כדי שיהיו גם הן ראויות לעצמן. אך ה' יתברך אף שצפה שישראל יקבלו עליהם ויסלקו מחשבתם מהן לגמרי, מ"מ לא יתכן שיצוה הפרישה גם לנשים, היינו להוסיף יום אחד, שא"כ היה זה כאילו אמר בפירוש שהפרישה היא לעולם ושוב לא היה יתכן לחזור ולהתיר להם אחר מ"ת כי דבר ה' הוא יקום לעולם, ע"כ כמו שלא נאמר בפירוש שהפרישה היא לעולם, אלא בלשון סתמי שיהיה משמעותו כה או כה, ככה נמי לא היה אפשר לצוות את הפרישה בשביל הנשים, וישראל הבינו מדברי משה שהכוונה פרישה לעולם [ובאמת שכך היה נתבקש שיסלקו מחשבתם מהן לגמרי] ואז שוב הוסיף משה יום אחד בדעתו את כוונת ישראל.

(שם משמואל, פרשת במדבר, שנת תרע"ח)

בשם מרן הקדוש מסאכטשוב זצללה"ה: במסכת ביצה מכדי כתיב היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה, למה הוצרך לומר אח"כ שובו לכם לאהליכם, הלא האיסור לא היה רק על ג' ימים? אך הענין הוא, כוונתו באמור להם "שובו לכם לאהליכם" לא היתה הכוונה שיבדלו מקדושת האיסור ג' ימים לתשמיש, רק התיר להם התשמיש ולא להיות נבדל מהקדושה דג' ימים. כענין הבדלה דמוצאי שבת, אין הכוונה שיבדלו מקדושת שבת, דא"כ למה צריך הבדלה? מיד שיצא שבת היה צריך להיות מותר. אלא הכוונה לרמז שקדושת שבת לא נפסק, והבדלה הוא רק להתיר במלאכה. וכן היא הקדושה מהג' ימים לא היה נפסק, והמאמר "שובו לכם לאהליכם" הוא רק להתיר, ולא להפסיק מהקדושה.

(שיח שרפי קודש, פרשת יתרו)

מכדי כתיב היו נכנים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה לך אמר להם שובו לכם לאהליכם למה לי וכו' למצות עונה הוא דאתא
4-9

הצדיקים אשר יראת ה' על פניהם, הנה מרוב הקדושה והיראה אינם יודעים משום הנאה בעוה"ז, ומה גם לתאווה הזאת [תשמיש] אינם יכולים לבוא בשום אופן, כי אם בשעת מצוה [עונה] צריכין סיוע כמו לשאר מצוה אתרוג ותפלין וסוכה, שצריך סיוע מן השמים לזכות למצוה זו... כך כשהיו ישראל במתן תורה ג"כ היו במעלה הקדושה והיראה. לכן זה שאמר להם "היו נכונים לשלשת הימים" בהכנה רבה כזו למתן תורה, אז ממילא "אל תגשו אל אשה", כי לא תוכלו לבוא לזה כלל. וזהו שהוצרך אח"כ לומר להם "שובו לכם לאהליכם", ואמרו בגמרא למצות עונה קאתי, פירש רש"י שם: לצוותן לשוב במצות המלך על כרחן שלא לגרוע עונה. הוא כנ"ל, שהוצרך בע"כ להשיבם למצות עונה כמו שיעשו שאר מצוות כנ"ל.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה, פרשת יתרו)

רש"י - עד אחד בחודש שהוקם המשכן

כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דקדק למה נצרך לצוות על הגבלה, שבלא"ה נמי לא היה אפשר להם לקרב יותר מהגבול, שהרי אף עד הגבול לא עצרו כח לעמוד והיו נרתעין לאחוריהם י"ב מיל. ולשיטת רש"י ביצה היה מקום לומר שנצרך הציווי על אחר מתן תורה עד המשכן, אך לשיטת התוס' שתיכף אחר מ"ת בו ביום הותרו, א"כ כל הציווי היה על שעת מ"ת, והרי לא היה להם לקרב מחמת פחד [וגם לשיטת רש"י יקשה הא דנאמר למשה בשעת מ"ת "רד העד בעם", שחוזרין ומזרזין את האדם בשעת מעשה, והרי לשעת מעשה לא הוצרך כל עיקר], ותירץ דכל הפחד שהיה להם הוא יראה עילאה וזכו לזה בזכות שקבלו עליהם מצות הגבלה, עכ"ד. ולפי"ז צ"ל דהא דחזר וזירזן בשעת מעשה, אף דכבר קבלו עליהם, מ"מ אינו דומה התשוקה דבשעת מעשה לתשוקה הקודמת, ובשכר ההגבלה דבשעת מעשה לחסום את התשוקה הגדולה זכו ליראה עילאה.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת במדבר, שנת תרע"ז)


ו ע"א

אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב וכו' ומה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה שתיק רב וכו' (ו:) זה מוכן אגב אמו בשחיטה וזה אינו מוכן אגב אמו

רב... והוא רבי אבא המוזכר בזוהר... והוא היה גדול החברים אצל ר' שמעון ור' אלעזר בנו, והיה רבו של רבי חייא בחכמה הזאת... ואשכחן נמי בגמרא פעמים רבות דרב כהנא ורב אסי מקשו ליה ושתיק רב, והשתא מבעי לן לאודועי דבכולהו דוכתי טעמא רבא ומסתבר הוה ליה לרב בסתרי תורה למימרא דלא כוותייהו, ואע"ג דשתיק להו בקהל עם משום "כבשים ללבושך" [משלי כז, כו; חגיגה יג ע"א], דהדר פריק להו בלחישה ואיכא מנייהו דהילכתא כוותיה.
בפרק ביצה שנולדה בי"ט: אמר רב אפרוח שנולד בי"ט אסור, אמרי ליה רב כהנא ורב אסי מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה ביו"ט? שתיק רב, ואיהו סבר מוכן הוא על גבי האם. כי תיקון האם ושיעור קומתה הזמנה היא לעובר, בסוד "ברך בניך בקרבך" [תהלים קמז, יג]. ויש שחיטה לעגל במעי אמו, דהא ארבע סימנים אית ליה להאי [חולין עה ע"א], משמע כלהו כי הדדי, אי בעי הני שחט ואי בעי הני שחט, ואין זו חלדה, כי העובר במעי אמו כמונח בצל קובה דמי, ואין הפרצופים בהתלבשם זה בזה מעכבים הכשרם ותיקונם, אבל אין האפרוח מוכן אגב אמו, ואיננו בכלל שחיטה אפילו נשברה קליפתו בידי אדם, שעדיין לא יצא משירי נקודה, לפיכך לא חזי אפילו לכלבים כדאיתא התם, שלא נשלמה בריאתו.

(רמ"ע מפאנו, מאמר שברי לוחות)

תוס' ד"ה י"ט - שהיו רגילים לחפור הרבה ביחד כדי שיהיו מוזמנים כשיבואו מתים

בצוואת ר"י החסיד אזהרה ב: אין לחצוב קבר ולהניח פתוח אם אין נותנים בו המת מבעוד יום כו', ומש"כ במקור חסד שם אות ב.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


ז ע"א

ביעי דספני מארעא

וזהו (תהלים א, א-ג) "האיש אשר לא הלך וגו' אשר פריו וגו'", שדומה לעץ החיים ד"אתם הדבקים" וגו' (דברים ד, ד), מה שאין כן השורש דרע, אף על פי שגם כן יש לו התפשטות, שממין כל כוחות הרע דשבעים אומות, אבל אין זה נקרא פירין אשר זרעו בו שיוכל להיות חוזר חלילה, דחס ושלום מטרטשי עלמא, רק הוא על דרך ביעי דספני מארעא.

(רבי צדוק מלובלין, דברי סופרים, אות כט)

וכמו שאמרו בפרק ערבי פסחים (פסחים קיג ע"ב): שבעה כמנודין לשמים - מי שאין לו אשה ושיש לו אשה ואין לו בנים. פירוש, הם מרוחקים מה' יתברך, שאין לו אשה - היינו יראת שמים רק מעשיו גולמים, כפי המחשבה שבמוח בלא כוונת הלב. ולכן אפילו יש לו בנים, שיש לו תולדות מהמוח לבד, אינו רק כעין ביצה דספני מארעא, שאין מולידים כמשפט התולדות שחוזרים ומולידים.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק - קונטרס נר המצוות מצות עשה א, אות נז, עמ' 86 במהד' הר ברכה)



ז ע"ב

השוחט צריך שיתן עפר למטה

הערת הכיסוי של דם חיה והעוף מפני שהיא ראויה להיות קדומה ויותר מובלטת, היא מסומנת ג"כ באופן המעיר על עצם הפעולה הפרטית ההיא בהזמנת עפר למטה שעפ"י קבלת חז"ל, כלומר הכנה לדבר זכר הבושת עוד קודם המעשה, בעוד מועד להיות שב וניחם, להכיר כי לא יאתה לשלח יד בחיי חי, כי "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו".

(חזון הצמחונות והשלום פרק יח עמ' כח = אפיקים בנגב פרק ו, הפלס ג, תרס"ג, עמ' 668 = אוצרות הראי"ה, כרך ב, עמ' 96)


ט ע"א

רש"י - רב... רבן של כל בני הגולה היה

רב ורבי יוחנן היו שני תלמידיו הבולטים של רבינו הקדוש. רב עשה את המעשה הנועז לעזוב את ארץ ישראל כדי להביא את התורה לבבל. "עשינו את עצמינו בבבל כארץ ישראל לגיטין, מכי אתא רב לבבל" [גיטין ו ע"א]. לעומת רב שהיה "רבן של כל בני הגולה", רבי יוחנן ה"ציוני" דבק בארץ ישראל והמשיך להגדיל ולהאדיר את תורת ארץ ישראל בישיבתו.

(שיחות הרב צבי יהודה, פרשת ויגש עמ' 406)


י ע"א

מכאן אני נוטל

דרך הצדיקים הגדולים אשר בעבודתם הם מעוררים החסדים הראשונים, כמ"ש "איה חסדיך הראשונים" [תהלים פט, נ], וכמ"ש (תהלים פט, ג) "עולם חסד יבנה". וזה הרמז מה שאמרו בגמ' במס' ביצה מכאן אני נוטל - "כאן" עם הכולל עולה ע"ב כמנין חסד. פירוש, שהיו מעוררים החסדים שהיו קודם בריאת העולם, רעווא דרעווין.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה על מועדים, לחג הסוכות)


יא ע"א

כל היכא דמדדה והדר חזי לקניה מדדה ואי לא לא מדדה

הצדיקים נמשלו ליונה, כאמרם ז"ל (שיר השירים רבה פ"א ב) שיונה כל זמן שמכרת בן זוגה, אינה נדבקת בבן זוג אחר. וגם אמרו רז"ל דיונה כל זמן דחזיא לקינה מדדה, ואם לאו אינה מדדה, עד כאן, וזה דרך הצדיקים.

(רבי משה טייטלבוים, ישמח משה, פרשת בהר דף לז ע"א)


יא ע"ב

חכ"א לא יגמור

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה כו]



יג ע"ב

כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה

ונראה שזה הבחי' שפורש אדם דבר משלו ומבדילו לה' יתברך, חשוב לפניו יותר מגוף הנתינה, כי "לי הכסף" וכו'. ואותו הנדיבות בשעת מעשה האדם להניח חפציו בעבור ה' יתברך הוא הלקיחה, שע"י הלקיחה מתרומם הדבר לה' יתברך, ונקרא תרומה כי "מי עלה שמים", רק שע"י נדיבות האדם מתרומם הנדיבות עד ה' יתברך. ואיתא תרומה ניטלת במחשבה, שע"י מחשבה ורצון טוב ניטלת, ומתרוממת עד לשמים.

(שפת אמת, פרשת תרומה, שנת תרל"ד)

אין המכוון הנתינה, רק מה שמפרישו האדם לשם שמים. כדאיתא תרומה ניטלית במחשבה. ועל ידי נדיבות ורצון האדם, חל עליו שם שמים ונעשה קודש.

(שפת אמת, פרשת תרומה, שנת תר"מ)



יד ע"א

כל התבלין מפיגין טעמן וכו' אי נמי במוריקא

בתבלין יש גם כן עשרה קבין, והעשירי הוא מוריקא, כדאיתא בסוף פרק קמא דביצה דכולם מפיג טעמן כשנידוכין חוץ ממוריקא, כי כשהוא בשלמות נקרא שהוא דבוק בשורשו, והפירוד הוא התפשטות דעשרה קבין, ואז מפיג הטעם, שנפרד משורשו, מה שאין כן מוריקא, הוא עיקר שורש הנעלם של הטעם, ואין פירודו מפיגו כלל.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, פרשת אחרי מות, אות ד, ס"ק רד, עמ' 254 במהד' הר ברכה)


יד ע"ב

כך היה מנהגן של בית רבן גמליאל שהיו מביאין דלי מלא עדשים ומציפין עליו מים

באלו הימים עוד לא הוכרעה ההלכה כאחד משני הבתים בכל מקום, וגם ראשי נשיאי בית הלל נהגו לפעמים כדברי בית שמאי. הערה לד:... בביצה יד ע"ב... הרי כי לאשר לא רצה ר"ג לנהוג כב"ה שבירר כדרכו, התחכם לעשות באופן שאף בית שמאי מודי במדיח ושולה.

(רבי ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, פרק א, עמ' יג)


טו ע"א

רובי לסטים ישראל אינהו

ברור שצ"ל רוב גנבי כדפתח. וע' ברמב"ם הל' מתנות עניים פ"י ה"ב: שאין האכזריות מצויה אלא בעכו"ם כו'. ועמש"כ בס' נפש חיה סי' ש"א סע' מ"ב דגם האמרה רוב גנבי ישראל נאמרה רק על תושבי פומבדיתא לבד. ראה תוס' בבא בתרא נ"ה ב ד"ה ר"א מטהר כו', והביאו ראיה מאמרם לעיל (מ"ו א): תא אחוי לך רמאי דפומבדיתא, ואמרינן (חולין קכז, א): פומבדיתאי לווייך אשני אושפיזך. ועי' כתובות פב, א: כדעביד פומבדיתאי רמאה. ומש"כ לעיל שבת ס' ע"ב.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


טו ע"ב

לא יבשל בתחלה מיום טוב לשבת וכו' ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת
1-5

ויש לפרש כי זה ענין מצות עירוב תבשילין, שיום טוב הסמוך לשבת מניח עירוב תבשילין מבעוד יום קודם יום טוב, ואז אף ביום טוב יכול לתקן מאכלו לשבת. כי מה שצריך לתקן סעודות שבת קודם שבת, רמז הוא שהשבת מענין עולם הבא, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומי שלא טרח בערב שבת מה יאכל [ע"ז ג ע"א]. ויום טוב הסמוך לשבת, הם ימים טובים שיש לאדם, כמו ימי המשיח, וכל ימים טובים שיש לאדם. ואז לא יבשל בתחלה בהן לשבת, שאין יום טוב מכין לשבת (ביצה ב ע"ב), שיהיה מתקן בו - בימות המשיח שהם ימים טובים, או שאר ימים טובים שיש לאדם - לא יכול לתקן מה שיאכל לעולם הבא. שזה אינו, שאם מקיים מצות ומעשים בשביל שיש לו הרבה טובות, והוא מקיים מצוות, אין זה כלום. לכך אין מבשלין מתחלה מיום טוב לשבת. וכמו שאמר הכתוב על איוב שהיה "ירא אלקים" (איוב א, ח), אמר השטן (איוב א, ט-יא) "החנם איוב ירא אלקים הלא אתה שכת בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב מעשה ידיו ברכת מקנהו פרץ בארץ ואולם שלח נא ידך וגו'". ולפיכך האדם אם הוא צדיק מפני הטוב, אין זה דבר. ולכך אין מתקנין מיום טוב לסעודת שבת. רק אם התחיל לבשל לפני יום טוב - הוא מבשל אף ביום טוב, שזה מוכח שלא בשביל יום טוב הוא מבשל לשבת - עד שלא יהיה רשאי לבשל מתחלה לשבת - שהרי התחיל כבר לפני יום טוב.

(מהר"ל, נצח ישראל, פרק מו)

זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו
10-11

מדוע מצות שבת היא עלולה להשתכח יותר מזולת המצוות?... המקובל אצלנו הוא כי כל שלמות המצוה הוא עם טהרת הלב וזַכות המחשבה שיכוון במעשהו לעשות נחת רוח ליוצרו. עם כל זאת אם לפעמים יעשה אדם מצוה בלי הכוונה הצורך אליה, גם כי איננה על צד השלימות הראוי למה שעולה לה', עם כל זאת היא מתקבלת לפניו יתברך ולמצוה יחשבנה, כענין שאמרו ז"ל: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה כו' (פסחים נ)... אבל כל זה הוא בשארי מצוות ולא במצות שבת, והוא כי כל המצוות עשייתם לא תערב אל גוף האדם כי אין לו הנאה מהם למאומה, כמו ציצית ותפילין וכאלה, ואז בשגם כי הוא עושה המצוה בלי שום מחשבה וכוונה הצורך אליה רק כמתעסק בעלמא, עם כל זאת המחשבה ניכרת מתוך המעשה אחרי אשר כמו זר נחשבה אל הגוף ואין לו מהם שום הנאה... לא כן מצות שבת, אשר הגוף והנפש יחדו ירונו חלקם, הנה במושבו על הלחם ומרבה במיני תענוג ועדונין באכול ושתות וכדומה, במה ייוודע איפוא אם הוא בעבור עונג שבת או כוונתו לענג גופו במטעמים אשר אהב, אם לא ע"י המחשבה, כי המעשה עצמה איננה ניכרת כלל לעסק מצוה, כי זה כל האדם יאכלו וישבעו ויבחרו כל נתח טוב. ועל זאת הפליגה התורה הקדושה באזהרה זו "זכור את יום השבת לקדשו", והוראת מלת זכור (בקמ"ץ תחת הזיי"ן) איננה ענין ציווי כי אם מקור, כידוע, ויהיה הרצון בזה לומר כי מהצורך אלינו לחפש ולבקר עשתונותינו שיהיה השבת מוזכר אצלנו, ולקבוע אותו בחוק הזכרון על היותו עלול להשתכח ולהתעלם מלב העושה, רצוני שלא יכוון לענג השבת כי אם לענג את עצמו, ואז אין במעשהו שום תמונת מצוה. וזהו מליצתם ז"ל זכרהו מאחר שבא להשכיחו.

(רבי יעקב קרנץ, אהל יעקב, פרשת לך לך, עמ' קלא במהד' תשע"א)

עניני וחפצי הגוף הוטבעו בו כוחות המתאוים והמעוררים אותו אליהם, עד שאין מהצורך אליו הערת אחרים כל מאומה, כי הוא תובע חלקו מעצמו ובחוק טבעו. לא כן עניני הנפש, אין שוקד עליהם להעיר את האדם לתבוע צרכה, כי דורש אין להם במזגי ויסודי גופו להיות נמשך אליהם בטבעו. על כן, הוא יתברך, בצוותו אותנו על זכירת יום השבת ושמירת קדושתו, מה שאיננו מוחש ומורגש בלתי אל הנפש ובקל היא עלולה להשתכח, אמר "זכור את יום השבת לקדשו", והוראת מלת זכור איננה על דרך הצווי (בשכבר אמרנו כי לא יאות לצוות על הזכירה), אבל הוא מקור בקמ"ץ, והכתוב הורה לנו כי מהצורך אלינו לחפש עילות ולעשות תחבולות מה שיביאו לזכרון קדושתה. וזהו שדרשו זוכרהו מאחר שבא להשכיחו, ממש כמשפט בני אדם, אם יהיה להם דבר מה לחוק אותו על זכרונם, ומדאגה פן ישכחוהו יעשו להם אותות במה שעומד ומתמיד נגד פניהם, אם ברשימה בחרט או כדומה מהאותות והסימנים המסכים זכירת הדבר עם הבטתם עליהם. כן מצות שבת רבת החשיבות, שעליהם הפליגו ז"ל שקולה היא נגד כל המצות, ולבל תעבור עליה השכחה ח"ו להיותה בלתי מוחשת ומורגשת אל גוף האדם, היתה עצתו יתברך לתת אליה אות ומופת מה שיביא את האדם לזכירתה.

(רבי יעקב קרנץ, אהל יעקב, סוף פרשת וישב, עמ' שעט-שפ במהד' תשע"א)

ועיין במכילתא יתרו פ"ז על פסוק "זכור את יום" - תהא זוכרו מאחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה כו', רי"א כו', תהא מונה לשם שבת. עד כאן. וזהו כשיטת ברייתא דתורת כהנים [אמור פרשה יב], דלא קאי אקידוש היום. אלא דהתם מפרש הזכירה בכל ימי השבוע דחול גם כן, ולענין זכירת הלב, ורישא מפרש לענין לענגו. ודבר זה גם בתלמודין דאמר קרא זכור כו', זכרהו כו', עיין שם. אלא שרש"י שם דיבור המתחיל מ"ט כתב דהוא אסמכתא בעלמא, דקרא אתי לקידוש היום. עיין שם. והיינו לשיטת ברייתא דתלמודין בפסחים [קו ע"א]. אבל לתנא דמכילתא יש לומר שפיר דדרשא גמורה הוא ולא אסמכתא...
אלא שהרמב"ן שם [שמות כ, ח] כתב אחר כך דקידוש היום מלקדשו הוא דילפינן, אבל זכור מצוה (בפ"ע) לזכרו תמיד בכל יום אלא שכל מצות הזכירה במנין אחד בחשבון רמ"ח. עד כאן. ויעויין שם באריכות. אבל דבריו צריך לעיין, לפ"ד דהם ב' מצות שונות, אמאי יהיה בחשבון אחד? ועוד דלשון הברייתא דפסחים דמייתי בעצמו שם איתא זכור כו', זכרהו כו', מבואר דמזכור קדריש. והמכילתא דדריש מלקדשו לשיטתיה דדריש מזכור ד"א. וגם דברי רש"י ביצה הנזכרים לעיל כן.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק קונטרס שביתת שבת, אות ב, דף לו ע"ד-לז ע"ג)

בשכבר הימים שערתי לפרש המאמר "קיים אברהם אבינו כל התורה כולה ואפילו עירובי תבשילין" [יומא כח ע"ב], ע"פ מה שנ"ל לפרש מאי דאמרינן בפ"ב דביצה בטעם עירובי תבשילין מ"זכור את יום השבת לקדשו" - זכרהו מאחר שבא להשכיחו, חוץ מפירוש רש"י דקאי על עונג שבת, די"ל דקאי על קדושת שבת, מפני ששבת חמירא מיו"ט, ואם שבת ויו"ט שסמוכין זה לזה לא יהיה כל היכר על החומר של שבת לעומת יו"ט, יוכל האדם לטעות להשוות קדושת שבת לקדושת יו"ט, ויבוא לידי חילול שבת במלאכת אוכל נפש המותרים ביו"ט, ויחשוב שבכל זה מקדש הוא את השבת כערך היו"ט, והרי אינו משוה אותו ליום חול, ובאמת כשם שאנו צריכים להבדיל בין קודש לחול כן צריכים אנו להבדיל בין קודש לקודש. וזאת היא כוונת חז"ל על גדולת חכמתו הקדושה של אברהם אבינו שקיים את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שלא די שכל מה שתלוי בהבדלה שבין הגדרים היותר רחוקים זה מזה כמו בין הקודש ובין החול וה"ה בין הטמא ובין הטהור קיים לשמרם, אלא שהבחין ג"כ בסדרי המדרגות שבין קודש לקודש, ואבוהון דכולהו הוא ההבדל שבין קדושת השבת לקדושת יו"ט, להעלות את קדושת השבת למעלה מקדושת יו"ט, שלפי פירושנו בדברי הגמרא בנוי ע"ז העירובי תבשילין.

(אגרות הראיה, כרך ג, איגרת תתיא)

זכור את יום השבת לקדשו וכו' כדי שיברור מנה יפה לשבת
10-12

ממה שאמרו בריש פרק שני דביצה אעירוב תבשילין מקרא ד"זכור וגו' לקדשו" - זכרהו וכו' לברור מנה יפה לשבת, משמע דעי"ז הוא מקדש השבת כשמכין מנה יפה לסעודתו, דדחוק לומר דע"י ההכנה יזכור השבת ולא ישכח מלקדשו בקידוש היום בפה על היין, דמה נפקא מינה בהכנת הסעודה לענין שלא ישכח אחר כך? ואי ע"י שימת לבו לא ישכח, גם בזכירה בלב בלבד ושמשים על לבו לזכור יהיה די. ומלשון הגמרא משמע דעיקר הכוונה שיזכור לברור מנה יפה, דאי הכוונה אזכירה לבד, לא היה לו לומר כלל הך שיברור וכו'. רק דהצריכו לעשות דבר לזכרון בשבת שלא ישכח, ועל כרחך דעיקר הכוונה שיזכור ברירת המנה יפה ודעי"ז הוא מקדשו.

(רבי צדוק מלובלין, פוקד עקרים - ליקוטים מכתב יד קודש המחבר, דף ל ע"ב במהד' פיעטרקוב תרפ"ב)

"זכור", פירשו חז"ל מנה יפה זמנהו לשבת. פרשנו להניח בכל מעשה נקודה פנימיות לה' בלבד. וזה זכירת שבת, שהוא ע"י שמעידין בני ישראל כי הכל לה' יתברך.

(שפת אמת, פרשת תשא, שנת תרל"א)

זכרהו מאחר שבא להשכיחו
11

חתימת אות ברית קודש נקראת "שלום", כמו שבת שנקרא "שלום", כי השלמת הבריאה היה בו כמ"ש מה היה העולם חסר מנוחה באת שבת כו' [רש"י בראשית ב, ב]... כי כל ימי המעשה הם דברים פרטים, ושבת הוא הכלל... ובאמת שזה מקום הכלל צריך שמירה ביותר. ולכן זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ואמרו: כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה [ברכות כ ע"ב]. הרמז הוא דכל מקום שיש זכירה שהוא התגלות המעין פנימי, צריך שמירה. וכפי השמירה כך זוכין להתדבק בפנימיות המעין. והנה הסט"א הולכת בסוף אחר סטרא דקדושה כדאיתא כקוף בתר בן אדם [זוהר ח"ג דף קפט ע"א]. ולכן בסיום הגוף יש ערלה. וכמו כן איתא בע"ש בין השמשות שלטו המזיקין, וניתן השבת להשבית המזיקין... דאיתא זכור ממי שבא להשכיחו, כי הקב"ה הכין עצות לבני ישראל, ובכ"מ שיש כח הסט"א, נתן לנו חוקים ומצוות לסייע לנו כמ"ש "אלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול" [סוכה נב ע"ב]. ולכן בסוף ימי המעשה נותן השבת.

(שפת אמת, פרשת פינחס, שנת תרנ"א)

בני ישראל בכח דביקותם בעץ החיים מאירין לברר הדעת אצל האומות. וכמו כן השבת מאיר לימי המעשה... ואיתא בגמ' פסחים "זכור" - זכרהו על היין. ונדחקו בתוס' מאין דרשו חכמים כן. וי"ל כמ"ש בגמ' ביצה זכרהו מאחר שבא להשכיחו ע"ש גבי עירובי תבשילין. וכמו כן בענין זה, דהיין מערב הדעת כמ"ש במדרש כאן. אבל השבת מאיר ושליט הנשמה על חשכת הגוף. לכן דוקא זכרהו על היין, עץ החיים על עץ הדעת כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת נשא, שנת תרנ"א)

ואמר בלשון זכור, ואין זכירה אלא בדבר המשתכח לזכרהו מאחר שבא להשכיחו כמו שאמרו... והיינו לפי שקדושת השבת הוא מעין עולם הבא, ובעולם הזה לאדם השקוע בו, העולם הבא עין לא ראתה, והוא דבר המשתכח... ועל כן הוצרך לזרז על הזכירה בזה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, מאמר קדושת שבת, מאמר ב, דף ג ע"ב-ע"ג במהד' לובלין)

זכרהו מאחר שבא להשכיחו וכו' כדי שיברור מנה יפה לשבת
11-12

שענין ערוב תבשילין הוא כדי לברר מנה יפה לשבת, לדעת כי שבת שהיא קביעא וקימא [להלן יז ע"א] הרבה יותר גדולה מקדושת יו"ט שבאה ע"י ישראל, "ישראל דקדשינהו לזמנים" [ברכות מט ע"א], ולפיכך זכרהו מאחר שבא להשכיחו - כן צריכים תמיד לזכור ברוממות הצווי, מאחר שהרגש בא להשכיחו, ולהעלותו עד שיהיו שניהם משתמשים בכתר אחד.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ו - ממעיני הישועה, פרק מ, עמ' קצא)

[ראה גם להלן טז ע"א בשם רמ"ע מפאנו]


כדי שיברור מנה יפה לשבת
11-12

"זכור את יום השבת לקדשו" - בגמ' מנה יפה מזמינו לשבת. פירוש, בכל דבר יש להניח מנה יפה להיות נפרש פנימיות הדבר לה' יתברך. וזהו פי' שבת, שורש נקודת החיות שיש בכל דבר מה' יתברך, וזה נקרא שבת.

(שפת אמת, פרשת ויגש, שנת תרל"א)

דאברהם אבינו ע"ה... קיים כל התורה כולה כמו שאמרו (יומא כח ע"ב)... עירובי תבשילין... הטעם כדי שיברור מנה יפה לשבת.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק פרשת נח, אות ד)

ואברהם אבינו ע"ה שהיה מדתו האהבה כמו שנאמר "זרע אברהם אוהבי", שמר כל דקדוקי מצות שהוא כל דקדוקי סופרים כמו עירובי תבשילין, שהוא כדי שיברור מנה יפה לשבת.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק פרשת לך לך, אות ח)

...אברהם אבינו ע"ה שקיים כל התורה ושבת בכללה שקיים אף עירוב תבשילין (כמו שאמרו יומא כח ע"ב) והוא מטעם שיברור מנה יפה לשבת.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק פרשת פקודי, אות ג)

את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו מכאן אמר רבי אלעזר אין אופין אלא על האפוי
17-18

ובפרק ב' דביצה לענין עירוב תבשילין מנה"מ וקאמר שם דכתיב את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו אמר ר"א מכאן שאין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל מכאן לעירוב תבשילין מן התורה. ע"כ. וביאור זה ג"כ, כי פשט הכתוב מה שכפל הלשון את אשר תאפו אפו ולא כתב אפו היום בשלו היום, ר"ל את אשר תרצו לאפות אפו הכל היום כל מלאכת אפיה, ואל תאמר כי נתחיל היום באפיה ואם יש דבר שלא נאפה יאפה למחר, אין הדבר כך רק את כל אשר תרצו לאפות אפו היום כי למחר לא תוכלו לאפות אפילו אם כבר התחלתם האפיה היום לא תגמרו למחר. ומזה למדו חכמים כי חלוק יש בין התחלת המלאכה ובין גמר האפיה והבשול, ולא שיתחילו מבעוד יום ויגמרו בשבת שאין אפיה ובשול בשבת לגמרי. וזהו בשבת, אבל יום שביתה אחר כמו י"ט כאשר מתחילין מבעוד יום ויגמרו בי"ט לצורך שבת, אין זה נחשב אפיה ובשול בי"ט אף שהוא ג"כ יום שביתה, ואין זה דרך רחוקה ומכל מקום שיהיה זה מן התורה זה אינו, רק שהוא אסמכתא לתורה, ר"ל שהוא רחוק מן התורה עד שאינו מחויב מן התורה במצות לא תעשה, רק הוא במדרגת גזירת חכמים רק שיש לו ראיה ורמז מה מן התורה.

(מהר"ל, באר הגולה, באר א)


מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש וכו' יצתה כת ראשונה אמר הללו בעלי פטסין וכו'
19-21

אם בני אדם רוצים לשמוע דברי תורה מאדם צדיק, אזי הקב"ה משפיע להצדיק דברי תורה ונעשה כמעיין המתגבר. וזהו "ד' יתן אומר", באם הצדיק אומר "לצבא רב" [תהלים סח, יב]. ולזה קפיד ר' אליעזר (בחג השבועות) כדאיתא במס' ביצה (דהנה בשבועות הוא זמן מתן תורתנו ואז הת"ח הם מקבלים התורה מחדש), ויותר מה שהיו אצל הדרשה והיו רוצים לשמוע היה לו השפעה יותר ויותר, לכך קפיד ביציאתם.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה על מועדים, מבוא השער)

מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום וכו' הללו בעלי פטסין כת שניה אמר הללו בעלי חביות וכו' הללו בעלי כדין וכו' התחילו כת ששית לצאת אמר הללו בעלי מארה נתן עיניו בתלמידים התחילו פניהם משתנין אמר להם בני לא לכם אני אומר וכו' רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה וכו' עצרת תהיה לכם וכו' או כולו לה' או כולו לכם
19-33

קשה, למה כעס רבי אליעזר על הכת שמהרו לצאת, הלא רבי אליעזר בעצמו נותן הברירה או כולו לה' או כולו לכם, שמא הם בוררים בכולו לכם? ואין לומר שהיה כועס בשביל שאם כוונתם לעשות כולו לכם, היה להם להקדים לילך עוד יותר בהשכמה - זה אינו, דעל כרחך אין הפשט כולו לה' מבוקר ועד ערב, וכי לא יתענג ביום טוב? וכן אין הפשט כולו לכם שיאכל כל היום מבוקר עד ערב, דהא צריך להתפלל שחרית וערבית. אלא רובו הוא ככולו. וכן כתבו התוספות שם... עוד קשה, התלמידים שסברו שעליהם כועס שמאחרים לצאת, לפי הבנתם תקשה לנפשיה למה לא פסק מלדרוש? ולהתלמידים יש להם התנצלות כי אימת רבם עליהם. עוד קשה, לפי הבנתם שכועס על איחור היציאה, אם כן למה כעס להיפך על כת ששית וקראם בעלי מאירה. ופירש רש"י: שהיה בית המדרש מתרוקן מאוד וגנאי הדבר וקשה בעיניו, ע"כ. ורש"י רצה לתקן: היו פניהם משתנין, כסבורין שכועס על כת ששית מפני שאיחרו לצאת וכל שכן עלינו, עכ"ל. אבל קשה לפי הבנה זו למה קראם בעלי מאירה? עוד קשה, הללו בעלי כדין, משמע דזוללות וסובאות, ואדרבה, מצינו בתלמוד עיקר תשמישם בכד, המביא כדי יין ממקום למקום [לקמן כט ע"ב]. עוד קשה דיקדוק הלשון לא לכם אני אומר - "לא עליכם אני כועס" היה לו לומר, דהא לא אמר שום מאמר שיהיו דואגים שלהם אמר, כי מה שאמר "בעלי מאירה" אמר על התרוקנות בית המדרש, אבל הם כבודם במקום בית המדרש היה מונח, רק שנפל עליהם חרדה במה שנתן עיניו עליהם והיו מתייראים שכועס, אם כן היה לו לומר "לא עליכם אני כועס"?
נראה לעניות דעתי ביאור הענין הוא כך: רבי אליעזר סובר אין לו לאדם ביום טוב אלא להתענג באכילה ושתיה או יתענג בלימוד, ולאיזה מהם שיבחר האדם ויתאוה לו, זהו הדרך הישר לפני האיש ההוא. והנה כתות הראשונות שהלכו בהשכמה, לא היה כועס עליהם, כי חשב הם בוחרים בכולו לכם, ומה שלא הלכו תיכף ומיד בבוקר, כי כבר כתבתי שאין הדבר בכולו כל היום מבוקר ועד ערב רק רובו ככולו. ואמר בניחותא הללו בעלי פטסין ורוצים להתענג הרבה כפי הברכה אשר בירכם ה'. והכת השנייה המתאחרת יותר בקצת, אמר הללו בעלי חביות וכן כו'. עד אחר כך כשהתחיל כת ששית לצאת, שהלך חלק גדול מן היום, ואפשר שהיה אחר זמן הסעודה הנהוג, וחשב רבי אליעזר שזו הכת לא בוחרת בכולו לכם אלא בכולו לה', וחשב אף שיוצאים מבית המדרש בודאי דעתם ללמוד בביתם, וכעס וקראם בעלי מאירה, למה הם מתרוקנים הבית המדרש? והתלמידים חרדו וסברו כי עליהם כועס, כי הם סברו בודאי זו הבחירה לבחור בכולו לה' או כולו לכם תלוי בחשק האדם וכח המתאוה שלו, ולְמַה שמתאוה - מוכרח לעשות כן. והיו סוברים שרבם רבי אליעזר חושב, "וכי אפשר שקצת מן התלמידים לא יהיה נפשם חשקה להתענג בכולו לכם, כי בודאי ריבוי גדול מתלמידים היו בכאן?" בשלמא רבם רבי אליעזר שדורש כל היום הוא איש יחידי, ואפשר כך מואס בתענוג אכילה נגד שמחת תורה, אבל קיבוץ גדול ריבוי התלמידים - וכי לכולם אין כח המתאוה? ואם כן אותם המתאוים לא יפה עשו. ואין להקשות לפי זה, למה כעס עתה, היה לו לכעוס תיכף בבא זמן האכילה כמו שכעס על כת ששית וכדפירשתי. דיש לומר, בעוד שהיה בית המדרש מלא לא היה יכול לראות כל התלמידים, כי היו הרבה אנשים מפסיקין ביניהם, עד עכשיו שנתרוקן בית המדרש אז ראה כל תלמידיו על כן נתן עיניו בהם. כך היו סוברים התלמידים.
אמר להם ר' אליעזר לא לכם אני אומר, אמר זה הלשון שהוא לישנא דמשתמע לתרי אפי... גילה להם שאין עליהם כועס בהליכה זו, והגיד הטעם למה אינו כועס עליהם, לפי שלא לכם אני אומר, רומז ללכם של "עצרת תהיה לכם", כלומר אע"פ שהבחירה נתונה לה' או לכם, אין אני אומר לכם, אין אני בוחר רק החלק הטוב, דהיינו כולו לה'. ואין הענין שהאדם מחויב לעשות ולבחור אחד מהדברים אשר מתאוה לו, אין אני אומר בכאן, אדרבה מי שבוחר בכולו לה' הרי זה משובח, ולפום צערא אגרא, אף שלענין דינא יכול לבחור איזה דרך שירצה. ואפשר שעל כן נתן עיניו בהם, לראות אם כולם שלמים ותמימים כמוהו כמוהם לבחור בחלק יפה זה, כולו לה'. דאם לא כן קשה, מאחר שלא כעס עליהם, אם כן למה נתן עיניו בהם?

(של"ה, מסכת שבועות, תורה אור, אותיות טז-יז [אותיות קכח-קל במהד' יד רמה])

מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש וכו' בשעת פטירתן אמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם וכו' רבי אליעזר לטעמיה דאמר וכו' ושניהם מקרא אחד דרשו וכו' לה' אלקיך וכו' רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם
19-33

"לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו". וזה נאמר על יום טוב של ראש השנה. ויש להבין שמפני זה ש"קדוש היום" לה', עבור זה יאכלו משמנים, הלא בגמרא הפלוגתא דר"א ור"י חציו לה' או כולו לה' מפני שנאמר "לה' אלקיך", דלשון "לה'" משמע שאינו לכם. וגם בגמרא מצינו שאמר ר"א לתלמידיו "לכו אכלו משמנים", והקשו שם בתוספות הלא ר"א סבר או כולו לה'?... ובאמת מבואר בפוסקים שיש שמתענים בראש השנה ואין מצוה לאכול ולשתות דוקא. וצריך ביאור מקרא הנ"ל. אמנם הענין כידוע שבכל ראש השנה נתעורר הענין של ראשית הבריאה... ואחר זה היה הקלקול בתאות אכילה ע"י אכילת עץ הדעת טוב ורע... וכשטעם מעץ הדעת טוב ורע, עי"ז נעשה הקלקול להיות מרגיש בכל האכילות טעם עץ הדעת שהוא תאות אכילה... וביום ראש השנה, שיש דעות שמותר להתענות, היינו מפני שבאותו יום בא התעוררות לתקן הפגם הראשון מתאות אכילה, וע"י התענית הוא ענין בחינת אתכפיא להיות היצר הרע נכנע בלב האדם, ועי"ז יוכל לתקן הפגם הראשון...
ויש עוד תיקון במדרגה יותר גדולה שהוא ענין בחינת אתהפכא מרירו למיתקא, היינו שע"י האכילה עצמה בקדושה יתוקן הפגם שיהיה כאכילת מעץ החיים על פי התורה הקדושה שהוא עץ חיים. ועל זה רמז להם הנביא "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים" דייקא, וכל אכילה ושתיה בדברי תורה הכתוב מדבר, כמו שנאמר "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי" [משלי ט, ה]. וביחוד ענין משמנים וממתקים מרמז על הרגשת הטעם והתענוג בדברי תורה, כדאיתא בגמרא: אכלו בשרא שמינא בי רבא [ב"ב כב ע"א], היינו הלכות בטוב טעם. וזהו "כי קדוש" וגו', דביום קדוש יכולים לעשות הכל בקדושה. ואחרי זה נאמר ושלחו מנות לאין נכון לו, ולא מצאנו מצוה כזו בשום יום טוב. אך הוא על רמז חז"ל (ע"ז ה ע"ב): כל מי שהוא עוסק בתורה וגמילות חסדים יצרו מסור בידו... והיינו תיקון הפגם על להבא. ועוד אמרו חז"ל (ברכות ה.): כל העוסק בתורה וגמילות חסדים מוחלים לו על כל עוונותיו... וזה תיקון הפגם מהעבר. ועל זה מרמז כאן "אכלו משמנים" וגו', היינו עסק התורה. "ושלחו מנות", היינו גמילות חסדים. והמה תכלית התיקון. וגם נאמר שם שעסקו בתורה עד חצי היום, ובחצי השני אמר להם "אכלו משמנים".
והנה מקודם זה נאמר "ויאמר נחמיה התרשתא ועזרא הכהן לעם אל תתאבלו" וגו' [נחמיה ח, ט], וגם אחרי זה נאמר "ויאמרו הלוים", זולת בכאן נאמר סתם "ויאמר לכו אכלו משמנים", ונראה מזה שהוא מאמר נחמיה לבדו. והענין בזה כי נאמר שם בנחמיה ששלחו לו צרי יהודא "ואת הוה להם למלך" [נחמיה ו, ו]... כי באמת היה אז בו ניצוץ מהמלוכה על ישראל לפי שעה... ואיתא בספר יצירה: הלב בגוף כמלך במדינה. ולכן היה לנחמיה הכח הזה להופיע השמחה בלב כללות ישראל, להיות התיקון ע"י "אכלו משמנים כי חדות ה' הוא מעזכם"... ואמר "ואל תעצבו כי חדות ה'" וגו', רוצה לומר שמתענית יכולים לבוא לעצבות, ועיקר מעוזם הוא השמחה בה'... גם יש לפרש "חדות ה'", שה' יתברך בשמחה זהו מעוזכם, ועל כן אמר "אל תעצבו", כמו שכתב בזוהר תצוה קפד רע"ב ד"ה תא חזי וכו', אי איהו בעציבו יהבין ליה דינא וכו' חדוה דב"נ משיך חדוה עילאה וכו'... ועל כן ע"י שמחה גדולה יעוררו למעלה שמחה גדולה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, ראש השנה (אחרי פ' נצבים), אות ו)

מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כולו וכו' הללו בעלי פטסין וכו' הללו בעלי כוסות התחילו כת ששית לצאת אמר הללו בעלי מארה נתן עיניו בתלמידים התחילו פניהם משתנין אמר להם וכו' לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו' כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם וכו' או אוכל ושותה או יושב ושונה וכו' רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם
19-33

ואולי יש לכוון את המחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע בעניין "לכם", שלרבי אליעזר מספיק שישמח בעצמו, ועל ידי זה שהוא יושב ושונה הוא מקיים את השמחה לה', אם כי אין השמחה גלוייה "לכם", כלומר: בפני אדם, ופירוש הדברים: אף על פי שלימוד אף הוא גורם שמחה (השווה תענית ל ע"א), מכל מקום הרי אין בלימוד עצמו עדיין היכר של שמחה, גם כשמקיל עליו צער עוניו ומחלתו, שתמיד הוא חייב בתלמוד תורה, והרי אמרו שהקורא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות אין בזה משום שמחה (תענית שם), ואם כן לרבי אליעזר כשיושב ושונה אין בזה אלא משום שמחה "לה'" ולא "לכם", ובפרט שבאוכל ושותה השמחה היא לא בפני עצמו אלא בחבורה...
וגם אולי יש מקום לומר שלרבי אליעזר באמת אין לקיים כלל שמחת יום טוב לחלקים, כלומר: חלק יושב ושונה וחלק אוכל ושותה, אלא ממש "או כולו לה' או כולו לכם"... לכאורה מלשון התלמוד: "שהיה יושב ודורש כל היום כולו", ישנה משמעות שדרשה זאת לא היתה כמו בשאר ימים, שהיו אוכלים בהם לאחר הדרשה, שבדרשה זו האריך ודרש "כל היום כולו". ועוד, לפי פירוש הערוך (ע' פיטס) על כת ששית "הללו בעלי מאירה" שאין להם כלום: לא קיימו שמחת יום טוב ולא שמחת בית המדרש שכבר יצאו, ואם בעלי כת ששית לא הכינו כלום, על אחת כמה וכמה התלמידים שנשארו, שבהם נתן עיניו, וכיצד אמר להם: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים"? ובאמת נראה לפי פירוש הערוך שלכן התחילו פניהם משתנין של התלמידים שנשארו, שחשבו שחשד בהם שגם הם רוצים לצאת ולא יהיה בידם לא שמחת תימוד תורה ולא שמחת סעודת יום טוב. ועוד שהוא התרעם והתבטא בלשון ציורית מבעלי פטיסין עד בעלי כוסות, מניין לו שכת ששית לא הכינו כלום לעצמם, סוף סוף הרי יצאו, ומן הסתם הלכו לאכול, ואם כן הלא אפילו לשיטתו כשאינו יושב ושונה בשעה זאת, מכל מקום עד עכשיו קיימו "לה'" כשהיו בבית המדרש, ומעכשיו ימשיכו לקיים שמחת יום טוב "לכם"?
ולכן אפשר לומר שלרבי אליעזר אי אפשר לקיים לחלקים, ואף אחת מהכיתות לא קיימה מצוות שמחת יום טוב, משום שחלק ישבו בבית המדרש ואין להם "שמחת יום טוב", ומכיוון שיצאו לא קיימו שמחת בית המדרש. והוא שאמר לתלמידים האחרונים בשעת פטירתם, במוצאי החג לאחר שגמר לדרוש "כל היום כולו": "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים" וגו', כי בזה דרש להם פירוש הכתוב, שמתחלק לשני חלקים: א) "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים", למי שמקיים "כולו לכם" באכילה ושתיה; ב) "כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' מעוזכם", למי שמקיים "כולו לה'" בתלמוד תורה, ולאלו, היושבים ושונים כל היום כולו, מסיים הכתוב, לפי דרשת רבי אליעזר: "ואל תעצבו כי חדות ה' מעוזכם", כי הקדושה היא החדווה.

(רבי אלתר הילביץ, חקרי זמנים, ח"ב, עמ' ריג-ריד)

התחילו כת ששית לצאת
23

במהרש"א, [כת ששית ת"ח היא... דהוה ס"ל כר' יהושע חציו לכם וחציו לה' ואע"ג שהקדימו לאכול קודם חצות שעה אחת] דע"כ חציו לה' וחציו לכם לאו דוקא דא"כ הוה כזורק אבן לחמת כו'. ויעוין ברמב"ם הל' יו"ט פ"ו הי"ט שאחרי שהתפללו וקראו בתורה חזרו לבתיהם ואכלו ואח"כ חוזרים לביהמ"ד קורין ושונין עד חצי היום מתפללים מנחה וחוזרים לבתיהם לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה. הרי בחציו לה' הוה הפסקה בינתיים לכם.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

התחילו כת ששית לצאת אמר הללו בעלי מארה נתן עיניו בתלמידים התחילו פניהם משתנין
23-24

ויש לתמוה ולהבין, למה כעס על השישית יותר מהכתות הראשונות אשר זלזלו יותר בהתחלת דרשתו, הלא הכתה השישית האריכה בשמיעה יתירה על חמש הכתות שלפניה... ולמה נזף בהם נזיפה כה חמורה עד שהגיעה לקללה ממש, "בעלי מארה", ובאותו זמן הקל בתביעתו כלפי חמש הכתות הראשונות אשר עזבו מהר את לימודו ודרשתו?
אלא משמע כנ"ל, כי על הקרוב הטענה יותר חמורה, כי מי שאין לו דרגה בשכל אין הטענה כלפיו חמורה כ"כ, שכן כל אדם נתבע לפי הכרתו, ומכיוון שאין אזנם כרויה להקשיב אין פלא שפקעה סבלנתם, שהרי הדרשה היא למשא עליהם וכל רגע ורגע הוא עבורם עינוי נפש ממש... ולעומתם, אלו אשר ישבו זמן רב כל כך, חמש כתות כבר עברו עליהם ויצאו והם עדיין יושבים, הרי מוכיחים הם בזה שיש להם כן אוזן קשבת, שיש אצלהם צמאון לתורה וחכמתה... כיוון שכך, התביעה נגדם חמורה, גדולה הטענה על ההפסק שההינו לעשות בלי להמשיך לשמוע יותר את הדרשה, כי אם יש להם הכשרון לשמוע ויש להם הסגולה של התדבקות בשכל העליון, הרי אין גבול ליכולת...
ולכן היו משתנין פניהם של התלמידים שנשארו יושבים עד הסוף של דרשתו. הם פחדו והתביישו דוקא משום שהצטיינו בכושר השמיעה שלהם ולא זזו ממקומם עד הסוף... ובגלל ההשגה הגבוהה שלהם פחדו מתביעת רבם, אף על ההרהור שעלול לצוף בהם שהיו רוצים שרבם כבר ימהר לסיים, ורק על חשד זה שנתגנב ללבם כבר הרגישו בושה ותביעה, גם הם נמנים עם היוצאים והמפסיקים, כי ככל שהדעת מחודדת יותר, אזי הבושה גדולה וחריפה יותר.

(רבי חיים אפרים זייטשיק, אור חדש, בראשית, עמ' סג-סד)

הללו בעלי מארה וכו' לא לכם אני אומר אלא להללו שיצאו שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה וכו' רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם
23-33

יש לפרש מה שאמר ר"א או כלו לה' או כלו לכם, היינו שתלוי במדרגת בני אדם: מי שהוא מבני עליה שתענוגו ועדיו הוא להשתעשע בתורה ומצוות, הוא מקיים בזה מצות שמחת החג... ומי שאינו במדרגה זו מצוה למשוך ביין נפשו ולהתענג בתענוגים... וזה שאמר לכת ראשונה ושניה שהמה מקיימים מצות החג כל אחד ואחד לפי כוחו, וכת האחרונה כעס עליהם באמרו הללו בעלי מארה, שאינם מקיימים שמחת החג, והם היו אנשים פשוטים המוניים. ראה תלמידיו מסתכלין זה בזה, והם היו רבנן מובהקים שתורתן אומנתן. א"ל לא עליכם אני כועס, שמותר לכם לצאת בת"ת שהיא חייבם ואורך ימיכם, אבל לאלו אני אומר שכל ימיהם מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, ואין להם הרגש מתיקות התורה, לכן מצוה עליהם לקיים עכ"פ חציו לכם.
או להיפך ע"פ הרמ"א שמי שעוסק בתורה כל השבוע החיוב יותר להתענג בשבת במאכל ובמשתה, ומי שעוסק במו"מ כל השבוע צריך להתענג בלימוד, וא"כ כעס על הבע"ב שיצאו מן הדרשה, שעליהם מוטל יותר חיוב הלימוד, ועל התלמידים מוטל יותר חיוב התענוגים.

(רבי שמואל רוזנברג, באר שמואל, עמ' קצא-קצב)

התחילו פניהם משתנים
24

ברש"י: כסבורין שכועס כו'. במהרש"א, שזהו דחוק דמי היה מוחה בידו מלסיים הדרשה כו'. נראה שזהו דהוא ביחוד לא היה יכול לסיים בעצמו הדרשה, אחרי שכך היתה מדתו שלא לומר "הגיע העת לעמוד מביהמ"ד", כמבואר בסוכה כח, א.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו' ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם וכו' מאי לאין נכון לו וכו' למי שלא הניח עירובי תבשילין
26-35

דתשובה בא ע"י יראה כאמור, וזה שאמר להם "ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם", שע"י היראה שמביאה לידי ישרות לב ושמחה כנ"ל, זה הוא גם שמחת ה' יתברך, דבעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא, וכמו שאמר בזוהר הקדוש (ח"ג צב, א), והוא מעוזכם, הוא שולח לכם המעוז והגבורה להיות איזהו גבור הכובש את יצרו... ובגמרא מאי לאין נכון לו? אמר ר"ה למי שלא הניח עירובי תבשילין. והיינו שאז חל ראש השנה בששי, ואמר להם "לכו אכלו משמנים" על יום ב' דראש השנה שחל אז בשבת, "ושלחו מנות לאין נכון לו" - למי שלא הניח עירוב תבשילין. והיינו דכתיב שם "וילכו כל העם לאכול ולשתות ולעשות שמחה גדולה". וכמו שאמרנו שהשמחה בסעודת ליל שבת הוא שמחה גדולה שבא מיראה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת במדבר, אות ט)

חציו לה' וחציו לכם
31

"כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים" - שמעתי בשם הבעש"ט זלה"ה, היינו שגם הדברי גשמייות והארציות, שמכונה בשם לכם, על דרך חציו לה' וחציו לכם, יהיה גם כן לאלהים, בלי שום תאוות עולם הזה.

(מבשר צדק פ' קדושים, ופ' בהר = בעל שם טוב על התורה - פרשת שמיני אות י)

או כולו לה' או כולו לכם וכו' חלקהו חציו לה' וחציו לכם
33-34

בשאר ניסים, אף שהם בתורת חסד, מכל מקום כיון שבאין ע"י צעקה לה' יתברך ותשובה, היא גם כן קצת בדין, לכך אין הקביעות להלל יותר ממה שהוא לאכול ולשתות ולשמוח, בין לרבי אליעזר ובין לרבי יהושע או כלו וכו', או חלקהו. אבל חנוכה קיימא לן דנקבע רק להודות ולהלל ולא לאכילה ושתיה כלל, כמבואר בשו"ע (או"ח סי' תרע ס"ב), דבשאר יום טוב על מה שנעשה חסדי ה' יתברך ראוי להלל, ועל מה שנעשה מצד זכות עצמנו ראוי לשמוח, אבל חנוכה מבואר ביערות דבש חלק א [דרוש ה] דלכך אמרינן (יומא כט ע"א) לא ניתן לכתוב קאמרינן, משום שהיה בלי תשובה.

(רבי משה טייטלבוים, ישמח משה, פרשת וישב, דף פז ע"א)

חציו לה' וחציו לכם
34

חציו לד' וחציו לכם, פירוש, חצי שם הראשון, הוא י"ה, הוא תמיד בדביקות בלי שום פירוד. אך חציו השני הוא ו"ה, לכם, הוא תלוי בכם ע"י מעשינו הטובים ליחד שם י"ה בו"ה.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה על מועדים, מגילת רות)

מאי כי חדות ה' היא מעזכם וכו' לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע
37-38

בהכין האדם תורה ומצוות הוא משמח את המקום, ולזה צריך האדם לכוון, לא לתקות שכר. וזה דרך העובדים מאהבה, עם היות שיש להם אמונה כי סוף סוף הוא פורע, והן לו כל עוזם וכל מאודם לשמח את המקום, והם העושים שלום בין שני דודים וגורמים לוית חן ביניהם. הוא שאמר כי חדות ה' היא מעוזכם. ואמר אמר הקב"ה לוו עלי וכו'. ובדרך זה צריך האדם להכין ולהוציא צרכי שבת, כי כמו שצריך האדם לראות בכל עת שהוא שקול ולהוסיף מצוה כדי להכריע עצמו לצד הטוב (קדושין מ, ב), כן צריך לראות בצרכי השבת שעדיין יש להוסיף ולכבדו לשמח אושפיזו הבא אל ביתו, ולזה צריך לכוין בהוצאתו ובהתענגו על שולחנו. וזו היא כוונת החכם באמרו (קהלת ח, טו) "ושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח והוא ילונו בעמלו ימי חייו אשר נתן לו האלקים תחת השמש" (ע"פ זוהר ח"ב רנה, א). אמר "ושבחתי אני את השמחה" - זו היא שמחת מלכות שמים שהיא שולטת בשבתות וימים טובים, ואין טוב לאדם כי אם לאכול ולשתות ולהראות שמחה בזמן בעת ממשלתה, בשביל שיהיה לו חלק לעולם הבא, "והוא ילונו" - הקב"ה ילונו ויביאנו לעולם הבא. דבר אחר "והוא ילונו" - זה האוכל ושותה ושמח, כל מה שאוכל ושותה על הכוונה הנכונה מלוה להקב"ה, וגמולו ישלם לו.

(רבי מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סתרי תפלות שבת ומועדים וטעמם, עמ' עג-עד במהד' תשנ"ו)

פירש רש"י: שמחה שאתם עושים בשביל ה' - הרי היא מעוזכם, היא תעזור אתכם לשלם הקפותיכם וכו'. פירוש לפירושו, שאם תאכלו ביו"ט בשמחה ותהיו בחדוה, אז תגן עליכם מצות שמחת יו"ט לעזור אתכם שתוכלו לשלם מה שלוויתם. וזה מה שכתוב אל תעצבו. אבל אם תאכלו בעצבות ע"י הלוואתכם, אז אינכם מובטחים שתוכלו לשלם, מאחר שלא קיימתם מצות שמחת יום טוב בזה. וזה כוונתם לוו עלי, אם תלוו ותבטחו בי, ואני פורע, אני אסבב שתפרעו הקפותיכם.

(רבי חיים יצחק אהרן רפפורט, עיני יצחק, כאן)

לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע
38

עיקר האמונה שהוא מאמין בו יתברך שבכוחו כל ולכך הוא מאמין בו ית', ובשביל זה כאשר הגיע הזמן שהוא יתברך יתן הטוב אז יתן לו כפי מה שהוא היה מאמין בו שכך גדול כחו ויכולתו, אבל כאשר אינו מאמין בו כאילו ממעט כחו ויכולתו... ומפני כך אמרו במסכת ביצה: ...אמר הקב"ה לישראל: בני, האמינו בי ולוו עלי ואני פורע, פירוש בשבת שראוי שיהיה שלחנו מלא מכל, אומר ה' יתברך שיאמינו בו יתברך בשביל שהכל בידו, ואם מאמינים בו שהכל בידו לא יתן להם חסרון כלל, ואם אין להם, ילוו על ה' יתברך כדי שיהיה להם די ולא יחסר להם, והקב"ה פורע.

(מהר"ל, נתיבות עולם, ח"א, נתיב האמונה, פרק ב)

וקשה למה המדה הוא כך, ולמה לא יזמין ה' יתברך לעני שיהיה לו על סעודת שבת ולא יצטרך ללוות? ויש לומר על פי הלצה, כי ידוע שאין הברכה שורה אלא על איזה דבר, שאף שהוא מועט מתברך, כמו אסוך שמן דאלישע [מלכים ב' ד, ב], אבל אין הברכה שורה על דבר ריקן, אלא כשיעשה הקב"ה נס מפורסם יש מאין. והנה אין הכל רוצים ליהנות ממעשה נסים, כמו שמצינו כמה תנאים ואמוראים [תענית כד ע"ב]. ולזה אמר לוו עלי, כי זה מדבר בעני שביתו ריקן ואין אתו בבית אפילו דבר מועט שתשרה עליו הברכה, בכדי שלא יצטרך לנס ניכר כל כך. ואם ירצה הקב"ה לעשות לו נס מפורסם, אפשר שלא ירצה ליהנות. לזה אמר לוו עלי ואני פורע, דאיתא בגמרא (נדרים לג ע"א): המודר הנאה מחבירו פורע לו חובו, ואם כן מצינו בפריעת חוב דאינה הנאה. אם כן לא יחוש העני, וילווה ויענג את השבת, שאף שהקב"ה יפרע את חובו אין זה הנאה ממעשי נסים כלל. ואף על גב דבגמרא מוקי לה באותו חוב שאין המלוה תובע את הלווה ושאם ירצה לא ישלם להמלוה כדאיתא שם, הנה גם הכא המלוה לעני כזה מסתמא גם כן מלוה לו על מנת שלא לתבעו.

(לקוטים יקרים [מהבעש"ט ותלמידיו], מהד' תרל"ה, דף ח ע"א = בעל שם טוב על התורה, פרשת יתרו אות מז)

הקשו התוס'... ותירצו דהך דלוו עלי מיירי שיש לו לפרוע ע"ש. ורבים מדקדקים כיון דיש לו, פשיטא?! וראיתי בספר אחד מפרש כך ע"ד מ"ש מלכים ב' ד, "הגידי לי מה יש ליכי בבית", דאין הברכה שורה אא"כ יש לו דבר מה, אבל לא על מי שאין לו לגמרי, והשתא מתרצין התוס' כך, דהא דקאמר "עשה שבתך חול" מיירי שאין לו כלל בביתו אפילו דבר מועט, והא דאמר לוו עלי מיירי שיש לו מעט ישים בטחונו בה' ב"ה שישלח הברכה באסמו ויוכל לפרוע.

(רבי אלעזר קאליר, אור חדש, פסחים קיג ע"א)

ומתחכמים רבים יכחישו הדבר, באמרם: הרבה עשו כן ולא עלתה בידן, כי נשארו בעלי חובות. אך תשובתן בצידן, כי אינם מדקדקים במאמר לוו עלי, ירצה למעני ובשבילי לשם שמים, ולא עליכם. כי העיקר בשבת ויו"ט הוא לקיים לכל הפחות דעת ר"י שם חלקהו חציו לה' וחציו לכם, כי יכירו וידעו קדושת השבת ויו"ט איש לפי ערכו, אלו יעסקו במקרא או במשנה... ואז תיקרא ההלוואה למענו ית'. ואז הוא פורע להם. אך בעו"ה כמה אנשים משכימים בבוקר ומתפללים במהירות ומדלגים הפיוטים כי שכר ירדופו, ואחר האכילה ושתיה ילכו לטייל בשדות וכרמים בחברת לצים ובערבוביא אנשים ונשים בחורים ובתולות יחדיו... ועל זה אמרו חז"ל (פסחים קיג ע"א) "עשה שבתך חול", שבתך דייקא, ואל תצטרך לבריות ללוות מהם (ובזה מתורצת קושיית התוס').

(רבי חיים אריה ליב פנסטר, שער בת רבים, פ' ויקהל, דף קיג ע"א)

הקשו התוס' לוו עלי וכו' עשה שבתך וכו', ותירצו התוס' דהכא מיירי שיש לו משכון. עי"ש. בשם ר' זאב קיצעס ביאר הוא ז"ל דהמשכון הוא השבת בעצמו, שהרי הלווה הוא על השבת, א"כ כשיש לו שבת בביתו הוא המשכון שיכול ללות עליו.

(רבי פנחס מקאריץ, אמרי פנחס, שער ב, לקוטי ש"ס ומדרשים, כאן, אות מט)

במצות שבת שנתן לנו ה' יתברך, שהאדם מייגע את עצמו כל ימות החול להרויח ולמצוא טרף לביתו ודי מחסורו אשר יחסר לו, וביום שבת שובת ונח מיגיעו, וא"כ לכאורה השכל מחייב שבכל ימי החול יוציא ממונו כראוי לו לאכול כנפשו וליהנות מעמלו ומיגיע כפיו, אבל בשבת לא יוציא כי אם דבר מועט היותר הכרחי להחיות את נפשו, כי בשבת לא הרויח כלום. ובאמת נהפוך הוא, שציוה ה' יתברך עלינו לענג ולכבד את השבת בכל היותר האפשרי, ועוד יותר כמ"ש לוו עלי ואני פורע, ומי שמאמין בה' יתברך באמת יבטח ויענג את השבת יותר מכדי יכולתו, וידע בבירור שה' יתברך ישלם לו במיטב ויזמין לו די צרכו ויותר, כמו שהוציא לענג את השבת יותר מכפי יכולתו והשגתו, ובמדה שאדם מודד כו'. ובשאר ימי החול רשאי לצמצם הוצאתו, כי באמת משבת באה שפע וברכה לששת ימי החול. ובוא וראה שבכולם ציוה ה' יתברך להקדיש לו הראשית כמו בזריעה ציוה להפריש ביכורים... ותרומה ומעשרות... וגם השבת הוא הראשית מששת ימי המעשה, שהוא נקודה הפנימית המחיה את כל ימי החול, וצריך לקדשו.

(אוהב ישראל, לקוטי נ"ך, ירמיהו)

"ברכו ביציאה" [בראשית רבה, פרשה יא, ג] - ההוצאה לשבת רבה על האדם, לפיכך ברכו, וכמו שאמרו ז"ל לוו עלי ואני פורע.

(מתנות כהונה על בראשית רבה, פרשה יא, ג)

לוו עלי וכו' ואני פורע וכו' (טז.) כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וכו' חוץ מהוצאת שבתות וכו' ואם הוסיף מוסיפין לו
38-טז.

"ויברך את יום השביעי" - הוא אפילו ימי עבודה הטפלים להשבת מתברכין ג"כ בכח השבת. וזה שאמרו ז"ל לוו עלי ואני פורע - ע"י הדבקות להשבת, אם כל המעשים המכוון שלהם לשם מצות ה', שהכל בכלל השבת אז אני פורע, פירוש לשון גלוי. כי באמת כל הקללה היא בטבע, אבל בשבת, שמתגלה שורש החיות שלמעלה מהטבע, כתוב בו ברכה. והיינו דכתבו חז"ל מזונותיו של אדם קצובות לו בר"ה חוץ שבתות ויו"ט כל המוסיף מוסיפין לו. פירוש, שבשבת הוא תוספת ממה שלמעלה מהטבע, והוא בלי מדה וקצבה... כי כל ברכה היא בלי גבול והוא למעלה מהטבע כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת בראשית, שנת תרמ"ט)

ואיתא: בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא [מו"ק כח ע"א]. והגם דאיתא מזונותיו של אדם קצובין מר"ה, א"כ בדינא הוא, אכן תליא אמרו. כדאיתא בזוה"ק [חלק ב, פח ע"א]: ביום השבת כיון דלא אשתכח ביה מנא מה ברכתא אשתכח ביה? אלא כולא בשביעאה תליא ע"ש, שבשורש כל הברכות הם באין בשבת קודש, ומתפשט מזה אח"כ לגשמיות. וכן הוא דבזכותא מזונותיו קצובין במדה וצימצום, אבל בני ישראל שזוכין לקבל שורש השפע דהוא תליא במזלא, ומקבלין בשבת קודש הברכה על כל ימי השבוע, וזו הברכה בשבת היא בלי קצבה ובלי שיעור. וזה לחם הפנים בש"ק, שהיא פנימיות הלחם דבמזלא תליא כנ"ל. ולכן מזונותיו קצובין חוץ מהוצאות שבתות ויו"ט המוסיף מוסיפין לו. וכמ"ש בפ' בראשית [שנת תרמ"ט] מזה, ע"ש שפרשנו גם אומרם לוו עלי ואני פורע, שבני ישראל שמודבקין בשורש נגלה להם שורש המכוסה, וזה ואני פורע - לשון גילוי, כדכתיב "ביום השבת יפתח" [יחזקאל מו, א]... וכתיב "ביום השבת ביום השבת" שהיה בכל שבת פתיחת שער מיוחד ע"י סידור הלחם.

(שפת אמת, פרשת אמור, שנת תרמ"ט)

בענין הוצאות שבתות ויו"ט... אף שדברנו למעלה בדבר זהירות מהלואות וחובות, אמנם בזה הורונו חז"ל בשם הקב"ה... לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע... העיקר בזה כי המעות הראשונות שיזדמן לו אח"כ תיכף יסלק זה החוב שלוה לצורך שבת ויו"ט, ואז מובטח לו שלא ישאר בעל חוב מהוצאת שבת ויו"ט, וכמו שאמרו שם כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה (ופירש רש"י: ויש לו ליזהר מלעשות הוצאה מרובה שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו) חוץ מהוצאות שבתות והוצאות יו"ט... שאם פוחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו (לפי מה שרגיל ממציאים לו לשעה או לאחר שעה - לשון רש"י), ועלול מאוד שהכסף הראשונים שיזדמן לו אחר שבת הן לפרעון השבת, ואם יוציאם להוצאות אחרות, אז יוכל להיות שישאר עומד החוב שלוה על צורך שבת.

(הנהגות צדיקים, התעוררות והדרכה מרבי שמואל תפילינסקי, סי' י אות ב)

הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר
39-40

בגמרא: הרוצה שיצליח נכסיו יטע אדר... דידוע שהלבנה היא פעמים נגלה ופעמים נכסה, דהיינו בי"ד ימים ראשונים של חודש היא נגלית ובי"ד ימים אחרונים של חודש היא נכסה מחמת שמתחיל להתקטן, עד שביום כ"ט לחודש היא נכסה לגמרי, ואז יש רגע אחד שח"ו יכולים החיצונים להיות להם אחיזה בבחינת לבנה בחינת מלכות. ועל כן צריכין לשמור מאוד הי"ד ימים אחרונים של חודש בתורה ובתפלה ומעשים טובים ובשמירת כל המדות, מפני אותו רגע, ר"ל שלא יהיו ח"ו אחיזה להרע באותו רגע... וע"כ בכל ערב ר"ח צריכין לשמור מאוד מחמת שהיא סמוך לאותו רגע הנ"ל, ועושין תשובה שלמה בתענית וצדקה... וכששומר הי"ד ימים אחרונים של החודש וכו' אח"כ בעבור הרגע הנ"ל, אז בחינת לבנה בחינת מלכות מתחיל להתגלות ולהאיר כמקודם ביתר שאת... ואדר הוא בסוף י"ב חדשי השנה, הוא בחינת חוטם, בחינת ריח, וריח הוא המתקת הגבורות... והי"ב חודש בחינת וא"ו, וא"ו חדשים חסדים, והוא"ו הם בחינת גבורות, ואדר היא הממתקת את בחינת הגבורות בחסדים, כי היא בחינת [חוטם] כנ"ל... וע"כ צריך בהי"ד ימים שבסוף אדר שמירה יותר מעולה, כי עי"ז יכול לשמור כל הי"ד ימים של כל השנה, כי היא המתקה והכנה על העתיד. וזהו שאמרו הרוצה שיצליח נכסיו, בחינת נכסה, שהלבנה היא מכוסה, היינו הי"ד ימים אחרונים, יטע אדר, דהיינו שישמור הימים האלו בחודש אדר, ועי"ז יקח הכנה לכל ימות השנה להמתיק.

(רבי פנחס מקאריץ, דברים נחמדים, דף ד = אמרי פנחס, שער ב, לקוטי ש"ס ומדרשים, כאן, אות נ)

בשם הר"ר העניך מאלכסנדר... פירוש הגמ' (סוכה נב ע"א) לע"ל צדיקים נדמה להם כהר... והללו בוכין איך יכולין לכבוש הר גדול כזה... כי הצדיקים בראותם גודל הדבר בוכין כי מסתמא לא היה זה בכחם. ובדרך הזה פי' הגמרא הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר, פירוש, הרוצה שיהיה קיום למעשה שלו, יטע בהן אדר, פירוש, אדר בגימטריא הר, פירוש, שיאמר שאינו שלו והיא כהר ויהיה קיום למעשיו.

(שיח שרפי קודש, פרשת משפטים)

החודש הזה נגד מדת יוסף הצדיק, ולכך יש בו ב' אדרים נגד מנשה ואפרים, היינו לשמור הברית קודש במחשבות. ועי"ז יתקיימו נכסיו, שביוסף כי בו כתיב "והנה קמה אלומתי וגם נצבה" (החידושי הרי"מ).

(שיח שרפי קודש, חדש אדר, אות ד [עמ' רטו במהד' תשמ"ט])

כלומר יטע בלבו מ"ש חז"ל על הנס שנעשה לישראל בחודש אדר: הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה אלא לפנים [מגילה יב ע"א]. ועד"ז בהיותו בחור ויש לו לחיות זמן רב, ידמה לו כאלו הוא זקן וימיו כלין וישוב היום, כי שמא מה שהיא בחור אינו אלא לפנים, אבל באמת אולי כלו ימיו כזקן. וכמו כן, בהיותו זקן אולי אין זה אלא לפנים אבל באמת ימיו מועטים ואינו אלא בחור ויעשה תשובה, ואז יתקיימו נכסיו.

(רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים, יטב לב, פ' תרומה, דף סט ע"ג)

ידוע שכל דבר הניתן מן השמים צריכין להכין לו לבוש מעשה ופועל דמיוני... כן נמי להתעוררות הבאה באדם באדר, צריכין למעשה ופעולה דוגמתה כענינה, והיינו השקלים עשר גרה, שמרמזות לעשרה כחות הנפש מקובצים, שהיא קיבוץ פרטי, וכולם מתקבצין בלשכה, רומז לקיבוץ כללי לצורך קרבנות ציבור. וכל קיבוץ יש לו חיזוק וקיום, כבמדרש תנחומא (פ' נצבים) כדמיון אגודה של קנים דקין, שאחת אחת לבדה משתברת בנקל וכשהן אגודה א"א להישבר... כן מורה שם חודש אדר על ענינו, כבש"ס ביצה הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר, וברש"י: כלומר שאדר לשון קיום וחוזק. ועוד בש"ס שם: מאי אידרא דקיימא לדרי דרי. וכשמו של החודש כן הוא, שמסוגל לחיות וחיזוק, כמו שבטבע אז מתחילה התחדשות הפריחה והצמיחה, כן הוא מסוגל לחידוש חיות רוחנית, ע"כ תקנו בו את נתינת השקלים.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת ויקהל ושקלים, שנת תרע"ט)

וכן פי' אא"ז מו"ר... על חודש אדר, שהוא התחזקות ע"י שיודעין שהכל ממנו ית', כמ"ש רז"ל הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר, שנאמר "אדיר במרום ה'". הפירוש ג"כ, שידע שהכל מכחו ית' וזהו הקיום והחיזוק. וכן חודש אדר מרמז על דלות ורשות. ע"כ. וצירוף האל"ף שהוא כח ההתחלה מה' יתברך, כנ"ל במדרש "ראשך כו' ככרמל" [תנחומא תצוה אות ו: הרש שבישראל שקול כאליהו... הדל שבישראל שקול כדניאל]... כי חיזוק של כל דבר הוא פנימיותו, כח הפועל בנפעל, וכפי מה שיודעין זה כן יש התחזקות.

(שפת אמת, פרשת תצוה, שנת תרל"א)

...מאמר הגמרא הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנא' אדיר במרום ה'. כי בוודאי כל הנבראים יש בהם נקודה פנימיות לה' יתברך, כמ"ש הכל לכבודו ברא. ובאמת ע"י האדם יכול להתברר ולהתגלות השראת השכינה בכל דבר. וזה שכתוב "ועשו לי מקדש כו' תבנית המשכן" כו' [שמות כה, ח-ט], פירוש, שבכל מעשה יהיה רצון האדם כדי להשלים רצון הבורא ית', ולהיות נעשה מזה מבוקש ה' יתברך אותו דבר שמרומז בזה המעשה, כי בכל דבר יש רמז בשמים... ואף שאין האדם יודע בפרטות תיקון כל מעשה, מ"מ ע"י שכוונתו לשמים ורוצה לעשות כרצון הבורא, עי"ז מעורר כח הבורא ית', והוא השראת השכינה כל אחד לפי מדרגתו, ועי"ז זוכה אח"כ לעשות באמת הכל כראוי... ע"י הרצון והמבוקש ועושה כל דבר לשם שמים להתדמות לדבר המרומז, כי כל המצוות הם רמזים לדברים עליונים... וזה עצמו הפירוש יטע בהן אדר, שצריך לראות עכ"פ לנטוע כל הדברים להיות להם קצת התדבקות בעץ החיים, היינו להיות בכל דבר קצת מכוון לה' יתברך, וזה הכח והחיזוק של המעשה, והוא השראת השכינה כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת תרומה, שנת תרל"ז)

הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר. ע"פ הגמ' שנכסים נקראו ע"ש שנכסין מזה ונגלה לזה [במדבר רבה פרשה כב, ח]. וצריך האדם למסור כל חפציו להיות מתקיימין במדת ההצנע. והעצה לזה להיות הרצון באמת לה' יתברך בלבד. והכלל כי אם ה' יתברך מסייע להאדם שלא לגלות מעשיו, הוא סימן שהוא לשם שמים באמת, וכמשמתערב רצונות אחרים אינו מתקיים במקום המכוסה.

(שפת אמת, פרשת תרומה, שנת תרל"ד)

ואא"ז מו"ר ז"ל הגיד על הגמרא הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר. ופירוש נכסים איתא בגמ' על שנכסין מזה ונגלין לזה. ודקדק כי היה צריך להיות נקרא ע"ש שנגלה לזה? והוא ז"ל תירץ כי הברכה שורה בדבר הסמוי מן העין, וזה קיום העשירות, וסוף דבריו שידע שהוא מכח ה' יתברך. וזה יטע בהן אדר כו'.

(שפת אמת, פרשת פקודי, שנת תרל"ב)

וסוד אד"ר מלשון אדרא, הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר, ובו סו"ד העיבו"ר [בגימטריא 363] רז"י עול"ם [בגימטריא 363], שמתהפך הנח"ש [בגימטריא 363] בסוד לה"ט החרב המתהפכת [בראשית ג].

(רבי מנחם מנדל משקלוב, ליקוטים, דף שנב)

הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ה'
39-40

אדר שהוא סוף ימי הגבורות, ונודע כי בסוף נתחזק ונגמר הדבר בתוקפו... ונקרא אדר לשון תוקף וחוזק כי נתחזק החסד ע"י ביטול הגבורות תוך החסד... וכבוד אא"ז מו"ר זצלה"ה אמר... עוד פירש הגמרא הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ה', ופירש בחי' אדר הנ"ל על שם החיזוק, ע"י שיודע שהכל מה' יתברך. ופירש "מקולות מים רבים", הם מים הזידונים, וכל זה כדי שיתברר כי "אדיר במרום", והקדושה דוחה ההסתר... ופירוש הענין נראה על פי מה שכתוב בזוה"ק דף קמ ע"ב, כי כשירדה השכינה לישראל היה קיטרוג וחושך רב, וגברה השכינה ואמרו המלאכים "ה' אדוננו מה אדיר שמך" כו', אדיר ודאי [דתברת כמה] גזיזין כו' עיין שם, כי כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו, והטבע כדי לבטלה להקדושה לפנימיות החיות שבה, כמו שכתוב שם בזוה"ק ענין המוחין וקליפה, עיין שם היטב. ופירוש יטע בהן אדיר - שיתקשרו בהפנימיות ויתבטל הגשמיות תוך הנקודה, שזה פירוש נטיעה - לידע כי שורש הנטיעה היא הקדושה, והחומרי כעלה שעל האילן, כמו שהיא באמת אילן הקדוש כנודע. ועי"ז יתקרבו הקליפות להתבטל להקדושה שיסבב הכל, רק להתודע כי אדיר במרום ה', ע"י בחינת "אדיר שמך". ועיקר פירוש אדיר - החיזוק הבא ע"י כבישת ההסתרות המתנגדים להקדושה כנ"ל... ע"י בחינת "מה אדיר שמך" נתעורר גם כן "אדיר במרום ה'", והוא ענין מחיית עמלק ויהיה ה' שלם וכסאו שלם כו'.

(שפת אמת, ליקוטים, לראש חודש אדר, עמ' 159 ואילך במהד' אור עציון)

איתא בגמ' הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ה' כו', פירש רש"י אילן גדול. ובערוך פירש שיתן צדקה, עיין שם. והיינו שע"י הצדקה יהיה חלק גבוה משותף בהנכסים. ואיתא בספרים כי רמזו חז"ל לחודש אדר, כי זה החודש מיוחד לצדקה, שנתנו כל בני ישראל מחצית השקל. והנה מחצית השקל גימטריא אדיר, כי בהקב"ה כתוב "אדיר במרום", ואמרו חז"ל שבני ישראל נקראים אדירים דכתיב "ואדירי כל חפצי בם", עיין שם במנחות (נג.) דכתיב "מה אדיר שמך בכל הארץ". וזה החלק הוא באמצעות בני ישראל מתקדש שמו בעולם כמו "אדיר במרום"... כי באמת נפש בני ישראל יש להם שורש בהקב"ה דכתיב "חלק ה' עמו" [דברים לב, ט], ונפש הוא גימ' שקל, ב' פעמים אדיר. ובאמת ע"י התורה דכתיב "ה' עוז לעמו יתן" זכו בני ישראל למדרגה זו, כדכ' "ה' חפץ כו' יגדיל תורה ויאדיר" [ישעיהו מב, כא], והוא עץ חיים אילנא דחיי ומזון לכולא ביה. וצריכין לראות שיהיה חלק [לתורה] בכל נכסי האדם, והוא האילן גדול שרמזו עליו יטע בהם אדר.

(שפת אמת, ליקוטים, לראש חודש אדר, עמ' 163 במהד' אור עציון)

ומרומז גם כן ב"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", פירוש, תסדר להם שיזכרו לפני כל מצוה ולימוד התורה בחינת "לפניהם" [בגימטריא 215], מספר חצי של "שקל" [בגימטריא 430] (שהוא רט"ו), בחינת הכנה וקדושה, בבחינת מעשה תחלה, כמו שהיה בהר סיני, שתמיד יזכור בחינת הר סיני הנ"ל. וזה רמזו חז"ל במתק לשונם, באמרם הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר שנאמר אדיר במרום ה'. פירוש, שהרוצה שיתקיימו מעשיו שבקדושה, יטע ויכניס בהם בחינת אדר [בגימטריא 205], בחינת הר [בגמטריא 205] סיני, לקדש את עצמו בבחינת מעשה תחלה, ואח"כ בבחינת חצי שקל יגיע לבחינת אדיר ביו"ד [בגימטריא 215], בחינת שקל שלם, בחינת מעשה ובחינת מחשבה, שנאמר אדיר במרום ה' כנ"ל.

(ר' אברהם דוב אוירבך מאווריטש, בת עין, פרשת משפטים)

אדר הוא התחזקות כמ"ש אדיר במרום ה'. והנה בכל דבר יש שני קנינים, קנין חיצוני וקנין פנימי, וכדרך שאמרו ז"ל (ביצה לז ע"א): הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. ולקנין פנימי צריכים התחזקות ביותר, משום שהאדם רחוק ממנו, וכמו התוה"ק, מחמת שהאדם רחוק ממנה כתיב בה "התעיף עיניך בו ואיננו" [משלי כג, ה]. ונכסים היינו פנימיות, דחז"ל אמרו (במדבר רבה פ' כב): לכך נקרא שמם נכסים, שנִכְסים מזה ונגלין לזה. והיו צריכים לכאורה להקרא נגלים, אך מחמת שעיקר הקנין הוא הקנין הפנימי, לכך נקראים נכסים ע"ש שנכסים. וההתחזקות היא ע"י שהאדם מקבל על עצמו להתחיל מחדש בכח, עי"ז מחליף כח ומתחזק. וזה ע"י שמחה, כי באם יש לאדם שמחה, שופעת עליו חיות ממקור החיים, וממילא מחליף כח ומשתוקק בכל עת יותר ויותר. והנה החודש הזה שנקרא אדר שמו מורה עליו שהיא עת התחזקות והשתוקקות ישראל לאביהן שבשמים, וזה בלתי אפשר רק ע"י שמחה. וזה שאמרו חז"ל (תענית כט ע"א): משנכנס אדר מרבין בשמחה, דהיינו ע"י השמחה מרבין את הקדושה.

(רבי שמואל בורנשטיין מסוכאטשוב, שם משמואל, פרשת משפטים - ר"ח אדר, שנת תרע"א)

איתא בש"ס הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנא' אדיר במרום ד'. והנה נכסיו נקראו המחשבות הטמונים בלב האדם. ואמרו חז"ל (במדבר רבה כב, ז): למה נקראו נכסים? שמכסה לזה ונגלה לזה. ולכאורה למה נקרא ע"ש הכיסוי ולא ע"ש הגילוי? אך שהעיקר הוא מה שנקבע במטמוני האדם, ושם שייך ברכה כמ"ש "באסמיך" כו' [דברים כח, ח]... ואדר הוא החודש אשר נהפך מיגון לשמחה, כי נתברר כי כל ההסתר והחושך שיש לישראל הוא רק להיות אח"כ אור ביותר תוקף ועוז. וזה פירוש "מקולות מים רבים אדיר במרום ה'", כי הסט"א נקרא "מים רבים" שנוטיהן פעם בזו ופעם בזו, משא"כ צד הקדושה הוא במקום א', כי יראה נקראת בית... ואילו הקולות מים רבים כתיב "משברי ים", שכל מה שיש להם הוא רק שנתברר שאדיר במרום ה', ולכך נקרא "משברי ים".

(שיח שרפי קודש, חדש אדר, אות ב [עמ' רטו במהד' תשמ"ט])

והנה נפל חודש הנס באדר ראשון ואז עשו כל ישראל משתה ושמחה וכן נקבע, ולהורות שגם כוחות הגשמיים הטבעיים משועבדים להשגחה למלט אותנו מכף כל צר. ואח"כ בשנה השנית נתקנה המגילה ואז נתקיימה בישראל, ועיקר החוזק בה הוא אל כח הרוחניות והקדושה להורות על כח ההשגחה הגובר. על כן, כן הוקבע לדורות, שמצד משתה ושמחה הנוגע להראות כח הטבע החומרי שהוא משועבד לרוחניות ההשגחה, ב' האדרים שוים לטובה כמו שהיה אז בשנת הנס, וכח הרוחני מיוחד לאדר שני שבו מתראה סוד העיבור בביאור. על כן קריאת המגילה ומתנות לאביונים שהם דברים רוחניים, שגם ענין הצדקה נחשבת לרוחניות כמש"כ בדברי הג' מוהר"ל מפראג (נתיב התורה פרק י) שהעני משולל מגשמיות, זהו שייך דוקא באדר שני. וזה שאמרו חז"ל "הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר", שיזהר בשני הכוחות בטבע ע"י זריזות והשגחה ע"י תשובה ומעשים טובים ותפילה, שכתוב "אדיר במרום ד'", היינו כוחות המערכה משולב עם ההשגחה כמש"כ מתחילה, "אדיר במרום", דהיינו המערכה היא תקיפה אבל כח הפנימי הוא שם ד' המשגיח, ע"כ צריך להכין הטבע כלי להשגחה.

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, מהד' תשנ"ה עמ' רלב-רלג, מהד' תשס"ד עמ' רמו-רמז)

וי"ל כי נכסיו של אדם לא יתקיימו לו לעולם כי "לא במותו יקח הכל ולא ירד אחריו כבודו" כתיב [תהלים מט, יח], ורק אם מקיים בהם מצוות ומעשים טובים, אז יתקיימו לו עד נצח וגם במותו יקחם עמו. ואימתי מקיים האדם מצות ומעשים טובים בנכסיו? אם יודע בעצמו שהוא גבר אין איל ולא בכחו עשה לו את החיל ו"אדיר במרום ה'", כלומר הקב"ה היושב בשמים הוא בלבדו נאדר בכח וגבורה, ו"אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו" [תהלים קכז, א], אם ישים זאת לנגד עיניו, אז בודאי לא ימנע מעשות מצוות ומע"ט בנכסיו, ואז יתקיימו לו עד נצח. וזה שאמר יטע בהם אדר שנאמר אדיר במרום ה', שפסוק הזה יהיה נטוע ועומד בנכסיו, לא יסיח דעתו ממנו, אז יתקיימו נכסיו.

(רבי מנחם פולאק, עיון מנחם, כאן)

הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר וכו' אי נמי אדרא כשמיה וכו' דקיימא לדרי דרי
39-41

הרוצה שיתקיימו נכסיו, היינו המצוות והמעשים טובים, כמבואר בחובות הלבבות שזה שלו ממש ולא מבלעדם, יטע בהן אדר, הנעשה בחודש אדר להפך כח הרע לטוב, לעבוד ה' בכל הענינים אפילו באכילה ושתיה. ועל זה אמר איכא דאמרי אדרא כשמיה, היינו כמו שאמרו דורשי רשומות כי אד"ר ראשי תיבות ראש דברך אמת. ואיכא דאמרי דקיימא לדרי דרי, כי קושטא קאי, ו"מתהלך בתומו צדיק, אשרי בניו אחריו" [משלי כ, ז].

(רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים, יטב לב, פ' תרומה, דף סט ע"ד)

הרוצה שיתקיימו נכסיו שיהיו דבר המתקיים לעוה"ב ולא יעזוב לאחרים חילו, יטע בהן אדר, לשון אדיר, פירש רש"י: אילן חשוב, היינו שיטע ויחזיק בהן התורה ולומדיה הנקרא עץ מאכל... שנאמר אדיר במרום ה', ר"ל כל הדבוק בת"ח כאלו דבוק בה'. ואיכא דאמרי אדרא כשמיה דקיימא לדרי דרי, שזה הזכות עומדת לעד לדורותיו.

(רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים, יטב לב, פ' תצוה, דף עא ע"ב-ע"ג)

ופתיחתו מחדש להתחדש הוא בחודש אדר... וכמו שאמרו בביצה הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנאמר "אדיר במרום ה'"... ויהושע בן נון מזרעא דיוסף שתיחם וחילק הארץ לשבטים ולקרקף גברא, כי דרגא דיוסף הצדיק הוא לילך בקו היושר בלא נטיה ובזה כל אחד הולך בקו שלו ואין שם ערבוב חלקים, מה שאין כן כשחטא ונתעקם כשחוזר לעשות העקוב למישור הרי נתרחב גבולו כמדת עיקום הקו, שכל קו המתעקם הרי יש לו התפשטות יותר לצד שמתעקם, וכשרוצים לעשותו ישר צריך להעבות הקו כמדת רוחב העיקום וישוב להיות קו ישר עב ורחב, וזהו מעלת הבעלי תשובה על צדיקים גמורים דעל ידי זה מתרחב גבולו יותר. וזהו על ידי שמגיע לנחלת יעקב אבינו ע"ה שהיא נחלה בלא מצרים, ואין שם אדר המגביל, שהוא הזמן שיש שם עדיין נחלת גוים וצריך למחיית עמלק. ואז זוכה לפתח דניסן, והוא ראשית ההתחדשות למלכי ישראל היינו שורש הכנסת ישראל דנקראים על שם יהודה שבו כח תיקון החסרון.

(רבי צדוק מלובלין, מחשבות חרוץ, אות ז, ס"ק לה, עמ' 48 במהד' הר ברכה)

הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ה' אי נמי אדרא כשמיה כדאמרי אינשי מאי אדרא דקיימא לדרי דרי תניא נמי הכי שדה שיש בה אדר אינה נגזלת ואינה נחמסת ופירותיה משתמרין
39-42

פירש רבינו בעל הערוך ז"ל [ע' אדר] אדיר במרום ה' - יעשה צדקה שהיא חשובה לפנ' ה' במרום שנאמר אמת מארץ תצמח וגו', אדרא כשמה - מאילני סרק וכו' ע"ש. והרב ז"ל מפרש אדיר במרום על הצדקה, ומ"ש אדרא כשמה על אילן כפי פשטן של דברים. אמנם דרך דרש אפשר לפרש הכל על הצדקה, והיינו דקאמר אדרא דקיימא לדרי דרי, בסוד "וצדקתו עומדת לעד" [תהלים קיב, ג]. תניא נמי הכי אינה נגזלת, דעבירה אינה מכבה צדקה כמ"ש רבינו האר"י ז"ל [לקוטי תורה, תהלים קיב]. ופירותיה משתמרין כמו שאמרו רז"ל שהקב"ה זורע הצדקה ויוצאין פירות ומשתמרין לבעל צדקה. וברישא אמר הרוצה שיתקיימו נכסיו, כמ"ש מלח ממון חסר [כתובות סו ע"ב], וכמ"ש זרעו לכם לצדקה. וזה שאמר יטע בהן אדר.
אמנם דרך רמז ואסמכתא אפשר להסמיך ולהיות מוסר מעיר, דידוע דהתורה שלומד והמצוות שמקיים האדם אינו בטוח שיהיה לנחת רוח לפניו ית' או שיהיו לו לשמו מכמה סיבות, אי משום שדיבר לשון הרע והולכות לאותו שדיבר עליו, ואי משום דמכח חטאותיו שולט בהו הסט"א וכיוצא מסיבות אחרות. לכן אמר הרוצה שיתקיימו נכסיו, שהם תורתו ומצוותיו, כי הם הנכסים האמיתיים העיקריים, על דרך מה שפירש רבינו האר"י ז"ל "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" שהם ניצוצי הקדושה שזהו הרכוש האמיתי, וכיוצא בזה אמר הרוצה שיתקיימו נכסיו, שהם תורתו ומצוותיו, יטע בהן אדר ראשי תיבות: אחדות דיבור רחמים. אחדות - שיהיה דבק באחדותו יתברך, וגם יהיה באחדות עם כל ישראל לקיים מצוות "ואהבת לרעך כמוך". דיבור - ישמור פיו ולשונו מלשון הרע ומכל דבר אסור. רחמים - שירחם על העניים לעשות צדקה וחסד. ובזה נכסיו תורתו ומצוותיו מתקיימין. ובכלל האחדות הוא ענוה, כי בלתי ענוה לא אפשר אחדות. ובענוה אין סט"א שולט בו, ומתכפרין עוונותיו, והוי כאילו הקריב כל הקרבנות. והיינו דקאמר אדיר במרום ה' - אם יהיה חזק במרום ה', כל תורתו ומצוותיו יעלו לריח ניחוח לה'. תניא נמי הכי שדה שיש בה אדר, "כי האדם עץ השדה". וקודם אמרו א"נ אדרא דקיימא לדרי דרי, דזכותו עומדת לדורותיו. תניא נמי הכי שדה שיש בה אד"ר, שנזהר בג' אלה, אינה נגזלת מהסט"א ואינה נחמסת ופירותיה משתמרין, כי קרן ופירות לו לו יהיה הזרח.

(החיד"א, מראית העין, כאן)

ידוע מה שמבואר בחובות הלבבות [שער ח פרק ג] כי מצוות ומעשים טובים הם נכסי עצמו אבל ממונו ורכושו וחילו לא שלו היא כי אם יעזבו לאחרים חילם... וזה שאמר הרוצה שיתקיימו נכסיו, היינו שלא יגזלו ממנו הסט"א וגם שיתקיימו בידו לבל יפול ממנו, יטע בהן אדר, פירש רש"י אילן חשוב, ירמוז למ"ש הזוהר וירא ק"ב על הפסוק "והשענו תחת העץ": לקבל קב"ה קאמר דאיהו אילנא דחיי לכלא. וזה שאמר שנאמר אדיר במרום ה', פירש רש"י לשון קיום וחוזק עיי"ש, ר"ל שיטע בהן הכוונה לשם ה', ואז יש לו קיום, וז"ש אי נמי אדרא כשמיה, ר"ל אד"ר ראשי תיבות "ראש דברך אמת", כי מתחלה היה בשביל שכפה עליהם ההר, אבל אז הדר קבלוהו בימי אחשורוש בלב ונפש חפצה כמבואר בפתיחה לסי"מ, ע"ש, וזה שכתוב דקיימא לדרי דרי, כלומר כי ייטב לו ולבניו אחריו ללכת בדרכי ה' ולשמוע בקולו... ועל זה אמר תניא נמי הכי שדה שיש בה אדר אינה נגזלת ואינה נחמסת ביד הסט"א ופירותיה משתמרין, כי הן דבר המתקיים בידו וביד דורותיו אחריו לעד ולעולמי עולמים.
עוד יאמר... צדיקים במיתתם קרויים חיים [תנחומא פ' וזאת הברכה סי' ז]... כשאומרים דבר שמועה משמם מזכירין אותם ובזה יתנערו מעפר... כי התלמידים מעוררים אותו... וזה שאמר הרוצה שיתקיימו נכסיו - תורתו וחכמתו לבל תשתכח, יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ד', היינו שיטע בהן כוונתו לשם ד', ואז ממילא יהיה תורת חסד על לשונה ללמד תורה לרבים, ואז הן קיימים ואין לך מצוה גדולה קיימת וחזקה יותר מזו שזכות הרבים תלוי בו. אולם מה בצע אם בעודנו חי לבד? הלא כצל ימינו עלי ארץ. לזאת עצה היעוצה להפיץ את מעינותיו חוצה על פני תבל... ויעמידם לעד לעולם להשכיל להטיב לזולתו גם אחרי יום פקידתו... וזה שאמר אי נמי אדרא כשמיה אדרא כלומר להפיצם, אדרא דקיימא לדרי דרי. ועפ"י זה תבין לפרש כמשמעו תניא נמי הכי שדה שיש בה אדר אינה נגזלת וכו' ופירותיה משתמרין.

(רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים, יטב לב, הקדמה, [ובקיצור בפ' יתרו, דף נ ע"ב])

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US