Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת סוטה

לדף הראשי על אגדות סוטה


יב ע"ב

ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור וכו' שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה

פירוש, דהוי ליה למכתב "ותלך לרחוץ ביאור", מה "על היאור", אלא פירוש ותלך לרחוץ מגלולי בית אביה, ו"על היאור" כמשמעו, כמו "הנני עומד על היאור" והוא כמו אצל היאור. ועוד, מפני שמגלגלין זכות ע"י זכאי, ואם לא היתה זכאית, לא בא זכות כזה על ידה, ואי אפשר לומר שהיתה בת פרעה מצלת את משה אם היתה מתנגדת אל משה ואל עמו, כי הדברים המתנגדים הם פועלים דברים מתנגדים, כמו שמתנגדים הדברים שמהם יבואו אותם הדברים, ואיך היתה סיבה שתהא בת פרעה מצלת מי שהוא הפך לה, והרבה ריוח והצלה לפני המקום להציל את משה? לכך אמר שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק יז)

בעל פנינים יקרים מביא שבילקוט ובפדר"א איתא שהיתה מנוגעת בנגעים קשים, על כן ירדה לרחוץ ליאור. ובאמת הש"ס והילקוט לדבר אחד נתכוונו, דאיתא בילקוט על הפסוק "וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל": לפי שאמרו חרטומי מצרים שאין רפואה לנגעים של פרעה כי אם לרחוץ בדם של ילדי בני ישראל הנשחטים ק"ן בבוקר וק"ן בערב. ולפי דברי הפדר"א היה היאור מסוגל לרפאות צרעת, א"כ למה לא רחץ פרעה במימי היאור? ועל כרחך צ"ל היות שפרעה היה עובד ליאור, לכן ראה זאת לקלון ליכנס לע"ז שלו ערום (ע"ז מד ע"ב), לכך היה מוכרח לשחוט הילדים. מעתה, כאשר אנו רואים שבת פרעה הלכה לרחוץ על היאור, הלכה איפוא לרחוץ מגילולי בית אביה, ר"ל שכפרה בע"ז של אביה לכן נהגה קלון ביאור ורחצה בו ושפיר פירש רש"י לטבול לשם גירות.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

לאחר שהקריב הפר והשעיר המורים על חטאת בני אדם כמו שנתבאר, היה מקדש ידיו, כמו שמצינו בעגלה ערופה (דברים כא, ו-ז) שהיו הזקנים מקדשין ידיהן ורוחצין ואומרים "ידינו לא שפכה" וגו', כי כל זה מורה כאילו מנקין עצמן מן החטא, ושידיהם נקיים מן החטא. והוא ענין הרחיצה שבא להעברת הזוהמא והטומאה, ולכן דרשו פרק קמא דסוטה, בענין בת פרעה שנאמר ותרד לרחוץ וגו', שהלכה לרחוץ מגלולי בית אביה, וכן היה הכהן רוחץ עצמו לנקות עצמו מן החטא.

(רמ"א, תורת העולה, חלק ג, פרק ס)


שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה
3

עי' זהר וירא קב, ב: יוקח נא מעט מים וכו'.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה יג ע"א ]


מלמד שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה וכו' אמרו לה גבירתנו וכו' בא גבריאל וחבטן בקרקע

חז"ל אמרו מלמד שירדה לרחוץ מגלולי אביה. ולכאורה מה זה שייכות לכאן? ואמנם נודע כי פרעה ומצרים עבדו להיאור כמו שאיתא (שמות רבה ט, ט), ובודאי גם בת פרעה כמוה כמוהם היתה לעבוד אותו, ועל כן כשרצתה לתקן דבר זה הזמין לה הקב"ה דבר לתקן באותו דבר שקלקלה... כי הצדיקים, בדבר שחוטאים, בו מתרצים, כמאמר חז"ל (שמות רבה כג, ג). ועל כן כאשר ירדה לרחוץ מגלולי בית אביה, הוליכה הקב"ה אל היאור לתקן בדבר שחטאה, להציל את הצדיק הזה ממימי היאור. אבל "ונערותיה הולכות על יד היאור", פירוש שעוד להם חלק ונחלה ביאור (כי יד לשון חלק הוא), שרצו בעבודתו, ועל כן התחילו להסיתה שלא תציל את משה, עד שבא גבריאל וחבטן בקרקע.

(באר מים חיים, שמות, פרק ב, ה, אות ב)

שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה וכו' בא גבריאל וחבטן בקרקע וכו' דאשתרבב אשתרבובי
3-15

"כי מן המים משיתהו"... וכללה בזה שלושה טענות על קיום הילד ולא נשלך ליאור בגזירת פרעה... שנית, כי גם לפני אביה היתה מתנצלת בזה, באמרה: אחרי ראותי בנסי ילד הזה שבלב ים היה ואני בעצמי משיתהו ונשתרבב אמתי כמה וכמה אמות, ובעיני ראיתי כי מן השמים נגזר שאצילו, ומה היה לי לעשות... שלישית התנצלה לפני אביה באומרה: אחרי ראותי בנערותי שמיחו בהצלתו ומתו תיכף, ונשארתי אני לבדי, על כן אימת מות נפלה עלי והוכרחתי להצילו. וזה אומרה "כי מן המים משיתהו" אני לבדי, ולא שלחתי אחת משפחותי לקחתו כי מתו כולם. ואין שלטון ביום המות, ועל כן לא חשתי על גזירותיך. וכל זה להתנצל בפני אביה, אבל באמת היא הצילתו בכל לבבה, כי היא ירדה ליאור לרחוץ מגילולי בית אביה... כי בית אביה היו עובדין להיאור, והיא ירדה לרחוץ מזה, והזמין לה הקב"ה כדרך הצדיקים שבדבר שחוטאין בו מתרצין... ואמרה: רבונו של עולם, בזה חטאתי, בזה תמחול לי, שאעשה דבר מצוה גדול ונורא כזה ביאור להציל את הצדיק הזה. ועל כן "קראה שמו משה כי מן המים משיתיהו", כי חפצה להיות שם הזה תמיד על הצדיק כדי שיהיה זכות זה עולה תמיד למרום להזכיר לה תיקון אשר עשתה במים בדבר שקלקלה בו.

(באר מים חיים, שמות, פרק ב, ט)


ונערותיה הולכות וכו' לשון מיתה וכו' אמרו לה גבירתנו וכו' בא גבריאל וחבטן בקרקע

והוקשה להם עוד דלמה הוצרך למכתב "ונערותיה הולכות על יד היאור", דמאי נפקא מיניה בזה, לכך אמרו שהיו הולכות למיתה על שמיחו בה שלא תקח את הילד, כי המיתה תקרא "הולך" לפי שהולך בדרך כל הארץ מן העולם. ויש רמז כי "הולכת" חסר כתיב, "הלכת" בגמטריא מיתה. ויראה שהענין זה מיתה עליונה, כי נסתלק מהם כוחם ומזלם לגמרי, וזהו מיתה עליונה, ושוב לא מיחו. כי יש לדעת, כי כל ענין משה רבינו ע"ה במה שמיחו בה, הכל בכח עליון שלהם, שהיו נערות אלו מתנגדים למשה רבינו ע"ה בכח מזלם למעלה, וכיון שהמזל העליון נסתלק וזהו מיתה עליונה, שוב לא מיחו אל הצלת משה רבינו ע"ה, שנסתלק מהם כחם העליון ומזלם שהיה מסית אותם. והצלת משה רבינו ע"ה, וכן התנגדותו, הכל בכח עליון. ובפירוש זה יתורץ לך מה שלא כתב בפירוש דבר זה בכתוב, כמו שפירש לך הכתוב הצלת משה רבינו ע"ה הוי ליה לפרש שהנערות היו הולכות למיתה, שלא היה זה נס מפורסם.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק יז)

ונערותיה הולכות וכו' לשון מיתה וכו' אמרו לה גברתינו וכו' בא גבריאל וחבטן בקרקע ותשלח את אמתה וכו' דאישרבב

לפי דרשת חז"ל... אין הליכה זו אלא לשון מיתה... בא גבריאל וחבטן בקרקע... היה צריך לכתוב "ותרא את התיבה" קודם "ונערותיה הולכות", כי קודם ראייתה את התיבה ודאי שלא נתחייבו עדיין מיתה. ואמנם מה שנראה הוא, כי באמת הנה יוכבד שמה את התיבה על שפת היאור בקצהו, כמפורש "ותשם וגו' על שפת היאור"... ואך כי תיכף בבואה אל היאור, היה עדיין התיבה בשפת היאור, ותיכף אמרה לנערותיה שיקחו את התיבה, ומיחו בה, ומיד "ונערותיה הולכות" למות "על יד היאור", פירוש במה שמיחו בה לקחת אותו בעוד היותו על יד היאור בשפתו, על זה הלכו למות, ובא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו.
וכשראתה כך, ודאי שרצתה לקחת התיבה להצילו, כי ראתה נסים שנעשו בו ונתנה עיניה על התבה להצילו. אבל "ותרא את התבה בתוך הסוף", פירוש, שראתה התיבה וכבר הוא בתוך הסוף, רחוק משפתו. ואז אמרה בלבה: מי יעלה לנו מעבר לים ויקחה לנו? ועל כן אמרה: אבחן לפשוט את ידי לקחתו, ואמרה: אם יחפוץ הקב"ה לעשות לו נס, יאריך את ידי עד התבה ואקח אותו, ובאם לאו, מה אוכל לעשות? ומיד: ותשלח את אמתה, ואמרו חז"ל שם: ידה היה ואשתרבב אישתרבבי עד תוך הסוף, "ותקח את התבה". ואז כשראתה הנס המופלג הזה, לא השגיחה עוד על גזירת אביה, כי אמרה: ודאי ישמרהו הקב"ה מכל צרה ויצילו מיד אבי. והכל מה' היתה זאת, שיציל אותו בדרך הנס, כדי שתבין רוב וגודל הפלגת מעלת הילד שהקב"ה עושה לו ניסים כאלה, וגם שתהיה לה תירוץ בפני אביה על הצלתו, שלא ראתה כזאת מימיה, וחידוש הוא ולא גזר על כיוצא בזה.

(באר מים חיים, שמות, פרק ב, ה, אות ג)


בא גבריאל וחבטן בקרקע

עי' סנהדרין יט רע"ב: א"ל שמעון בן שטח בעלי מחשבות אתם, יבוא בעל מחשבות ויפרע מכם, מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו. ועי' מרגליות הים שם אות ג.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


ותשלח את אמתה ותקחהו ר' יהודה ור' נחמיה ח"א ידה וח"א שפחתה מ"ד ידה דכתיב אמתה כו' קמ"ל דאשתרבובי אשתרבב כו'
11-15

בס' שם עולם אות קכג, כתבתי קוטב פלוגתתם שלחד לא היה בזה דבר היוצא מהגדר הטבעי שלחה שפחתה ותקחהו, ולחד מעשה נסים היה, ולכשנתבונן נמצא הבדל זה באפני דרשות ר' יהודה ור' נחמיה בדוכתי טובי, ואביא בזה דוגמאות אחדות, בבראשית רבא פל"ט לך לך ר' יהודה אומר אחד מארם נהרים ואחד מארם נחור, ר' נחמיה אומר אחד מארם נהרים וארם נחור ואחד שהפריחו מבין הבתרים והביאו לחרן, שם פמ"ב ויפלו שמה ר' יהודה ור' נחמיה כו' על דעתיה דר' נחמיה קשיא, ומשני דרך נס הוה, עוד שם פמ"ה ושרי אשת אברם לא ילדה לו ר' יהודה ור' נחמיה ר' יהודה אומר לו לאברהם לא ילדה אבל אלו נשאת לאחר ילדה, ור' נחמיה אמר לא לו ולא לאחר ומה כתיב כו', ושם פמ"ז וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה ר' יהודה ור' נחמיה, ר' יהודה אומר וברכתי אותה ליתן לך בן, וברכתיה לברכת החלב, א"ל ר' נחמיה כו' אלא מלמד שהחזירה הקב"ה לימי נערותיה, וכן שם פס"ז ואוכל מכל, ר' יהודה ור' נחמיה ר' יהודה אומר מכל מה שנברא בששת ימי המעשה, ר' נחמיה אומר מכל טוב שהוא מתוקן לעתיד לבוא.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

דאישתרבב אישתרבובי

אין הכוונה שנשתרבבה ידה ממש, אלא שע"י שאזרה בת פרעה את כל כוחות נפשה להציל את הילד, בזכות זה היה בה כוחו של אדם הראשון לפני החטא, להשיג את התיבה בהושטת ידה אפילו ממרחק רב, של אמות הרבה. אין גבול לכוח האדם כשהוא מתאזר בכוח וגבורה. בידו להשיג הרבה מעבר לכוחותיו הטבעיים.

(שיחות מוסר, תשל"א, פרשת וארא, מאמר לא, עמ' קלה)

דאישתרבב אישתרבובי וכו' וכן אתה מוצא בשיני רשעים

ונראה כי מה שאמר וכן אתה מוצא בשרביטו של אחשורוש וכו', לומר, כי הדברים המשמשים להתפשטות כמו היד וכמו השרביט העשוי להושיט, וכן שיני רשעים מתפשטים ברשעתם כאילו הם רוצים לאכול בני אדם, לכך הם מוכנים לקבל התפשטות בלתי טבעי גם כן. וכאשר היתה צריכה היד להתפשטות בשביל הצלת משה, מיד קבלה היד התפשטות כאשר הוא בעצם היד וכן כולם.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק יז)

אל תקרי שברת אלא שרבבת

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה טו ע"ב ]


ותפתח ותראהו את הילד וכו' שראתה שכינה עמו

פקח עיניך וראה המאמר הנפלא הזה, שאמרו שראתה עמו שכינה מיתור "ותראהו", ודרשו "את" כמו "עם". ואין ספק שלא דרשו דבר זה בשתי אותיות הללו, אלא לפי שהם אותיות מן השם הגדול והקדוש, שם בן ד' אותיות, הנאמר עליו בדבר מוחלט השם המפורש. וכבר דרשו בשבת פרק הבונה [דף קד ע"א], ואמרו: ה"ו שמו של הקב"ה. והבינהו, שאם תזכה לו תבין סודות נשגבים...

(רבי טודרוס הלוי אבולעפיה, אוצר הכבוד כאן)

ה' ו' שמו של הקב"ה הוא [שבת קד ע"א]. ה' חמשה חומשי תורה. ו' ששה סדרי משנה. אין ספק כי הם שמו של הקב"ה. ויש לומר בזה כי כוונתם באמרם ה' ו' שמו של הקב"ה, על ה"א שניה והוא"ו מלפניה, אלא שהזכירו האותיות בסדר שהם באל"ף בי"ת. מה מתוק מדבש המאמר הזה אם תפרש כי היו"ד והה"א הנשארים מהשם, הם רמז לאמתתו או ביאור אמתתו... ואמרו: ותפתח ותראהו את הילד... שראתה עמו שכינה. כל זה הוא ראיה באמרם ה"ו שמו של הקב"ה, על ה"א שניה אמרוהו.

(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק כד)

ורז"ל דרשו "ותראהו" ראתה שכינה עמו... וצריך לומר שלא הכירה שהשכינה היא, כי מנין ידעה השכינה מבית אביה ואבי אביה? אלא שראתה עמו אור גדול, וה' עשה כן כדי שיתגדל מעלת הילד בעיניה... עוד אפשר שהרגשתה בשכינה היתה לצד שכשנגעה בו פרחה ממנה צרעת (שמות רבה א, כג), אמרה: אין זה אלא בן אלהי.

(אור החיים, שמות ב, ו)

"ותרא אותו כי טוב הוא" - שנתמלא כל הבית אורה... ונראה שעל מציאות אור זה שנולד עמו כתיב... שראתה שכינה עמו, ושכינה מאן דכר שמיה? אלא "ותראהו" קאי על מציאת האורה אשר הזכיר לפנים באמרו "כי טוב הוא", ואותו אור ראתה עם הילד, כי "את" משמש במקום "עם", ובזה היה נראה כנער גדול, כי נתחברו יחד הילד והאור, ע"כ נאמר "ותראהו" רצ"ל האור, "את הילד" - עם הילד.

(כלי יקר שמות פרק ב, ב)


ראתה שכינה עמו
18

עי' זהר שמות י"ב א, רשימא ד"וה, והיינו ותרא-הו, וע' זהר שלח קע"ד א, בלק קפ"ז ב.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)

הוא ילד וקולו כנער דברי ר' יהודה

בעל חתם סופר (שמות) כתב שדעתו של ר"י היא, היות שכל הנשים הולידו אז ששה בכרס אחד, ומשה רבינו ע"ה נולד יחידי, והיה לו כוח כששה ילדי גילו, כי המזון שהוולד ניזון ממנו נתחלק ליולדת ששה לששה חלקים. והיות שהוא היה אז בן ג' חדשים, ממילא היה הוא כבן י"ח חדשים, ג' פעמים ששה הם י"ח, וזמן הנקה הוא י"ח חדשים, ומצינו אצל שמואל שאחר שגמלתו אמו כתיב "והנער נער". בצדק איפוא נקרא "נער" אחר י"ח חדשים.
עיין בספרי [לקוטי בתר לקוטי] שמות קמא עמ' כב, שלכן עוררו חז"ל שבכה ילד זה כנער, יען "מילדי העברים זה", כלומר מפני שממנו נשמע קול של כל ילדי העברים שנטבעו על לא דבר. וממילא צדק ר"י באמרו "קולו כנער", ובכל זאת אינו בעל מום.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


אם כן עשיתו למשה רבינו בעל מום

יש לתמוה, אחר שהשלימו ה' יתברך במה שהשלימו שהוא למעלה מן הטבע האנושי, איך רצה ה' יתברך שיחסר לו דבר מהשלמות שהם בטבע האנושי להשיג בשלמות הרבה? ואם תשיב ותאמר כי אין מתנאי מעלת הנביא רק שישלם במעלות שכליות, לא שישלם בכל מעלות אחרות התלויות בכחות גופניות. אין הדבר כן, שהרי אמרו בפרק אין בין המודר [נדרים לג:] אמר רבי יונתן אין הנבואה שורה אלא על חכם, גבור, ועשיר, ועניו... אבל עיקר הענין כי הנביא ראוי שיהיה שלם בכל השלמיות שהם ענין נכבד בעיני ההמון למעלת הכלל כי הוא שלוח אליהם, ולמען יהיו דבריו נשמעים. וא"כ איך יתכן שתחסר למשה רבנו ע"ה מעלת [שלימות] הדבור? והנה אין ספק שאחרי המעלות השכליות ומעלות המדות, אין שום מעלה שתהיה יותר ראויה לנביא מזאת, להיותו צריך לדבר תמיד בפני עמים רבים, עד שהיותו נקרא נביא [נגזר] מצד דבורו תמיד, כי שם נביא מלשון "לי ניב שפתים"... וראינו עוד לרז"ל מרחיקים עוד שיהיה לו למשה מום גופני כלל, אמרו... א"כ עשיתו למשה בעל מום. ואחרי אשר תמהו על זה, איך לא תמהו על המבואר בכתוב היותו כבד פה וכבד לשון?
והתשובה על זה: כי מהיות התורה וקיבולה דבר היותר גדול שאפשר שיהיה במין האנושי, ראוי לעם שיקבלוה שינתנו הוראות חזקות שהתורה ההיא אמתית, ושיוסר כל ספק מאותן ההוראות ומן הענין כלו בכללו שאינו בא כי אם בכח אלהי... כי זאת הפינה [הנה היא] היותר הגדולה בדת, ומי שיכפור אותה יכפור את הדת בכללה ויבטל גמול ועונש לגמרי. ובהיות זה קוטב התורה אשר עליו תסוב הגאולה שהיא הקדמה לתורה, רצה ה' יתברך שיתפרסם זה הדעת בארץ מצרים, לפי שהיא ארץ חרטומים ומכשפים, ומה שיבחן שם שהוא דבר נמנע בחוק הטבע, וכי לא תספיק בו חכמת הכישוף... ראוי שיאמר שהוא נעשה בכח אלקי בלי ספק, ושהנמנע בחוק הטבע אינו נמנע בחוק הבורא.
ולזאת הסיבה, נשלם משה בכל שלמות נביא, להאמין שענינו בכח אלהי והוסר ממנו בהשגחה גמורה הדבור הצח, למען לא יחשב שהיות כלל בני ישראל וגדוליהם נמשכים אחריו, יהיה להימשכם אחר צחות דבריו, כמו שידוע שיאמר על מי שהוא צח הדיבור, שימשיך לב ההמון אחריו, ושהשקר ממנו יחשב אמת. וזה הדבר כולו בהפך במי שהוא כבד פה, כי גם האמת ממנו לא יקובל כי אם בחוזק הגלותו. ולזאת הסבה היה כבד פה וכבד לשון בהשגחה גמורה, לא שיהיה דבר נופל במקרה.

(דרשות הר"ן, דרוש ג)

שעשתה לו אמו חופת חתנים בתיבה אמרה שמא לא אזכה לחופתו

עי' יו"ד סי' שנ, מדברים העשויים למת כו' שעושין חופות לחתנים וכלות.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


ראו שמושיען של ישראל במים נלקה וכו' והם אינם יודעים שעל מי מריבה נלקה

ואם תאמר איך אפשר שהאצטגנינים היו רואים מה שלקה משה רבינו ע"ה על מי מריבה בשביל שאמר "שמעו נא המורים", שדבר קשה הוא לומר שהאצטגנינים יהיו רואים דבר זה, דלא תליא ענין משה רבינו ע"ה במזל. ויש לך לדעת ענין זה, מה שהיו רואים האצטגנינים שיהיה נלקה במים, שהיו רואים מה שהוא מתנגד למשה, והיו רואים כי המים הם מתנגדים למשה רבינו ע"ה, וכמו שיתבאר לקמן איך המים תמיד מתנגדים למשה רבינו ע"ה... וכאשר היה משה רבינו ע"ה צדיק גמור, לא היה בא ע"י אחד מן הנמצאים תקלה לצדיק זה, חוץ מן המים שהיו מתנגדים למשה בעצמו... ולפיכך בא תקלה למשה רבינו ע"ה על המים, ולא ראו ענין המריבה בפירוש, רק שראו את התנגדות המים מתנגדים למשה רבינו ע"ה.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק יז)

ראו שמושיען של ישראל במים הוא לוקה עמדו וגזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו כיון דשדיוה למשה אמרו תו לא חזינן כי ההוא סימנא בטלו לגזירתייהו והם אינן יודעין שעל מי מריבה הוא לוקה וכו' בשבילי נצלתם כולכם

אמרו מושיען של ישראל נלקה במים, ולכך גזרו להשליך כל זכר ליאור, וכשנפל משה במים תו לא חזי האי סימנא ובטלו לגזירתא, ולכך אמר בשבילי נצלתם כולכם... ויש להבין, הא בשבילו הגיעו לידי סכנה זו להיות מושלכים ביאור, כמאמר אצטגנינים שיהיה נלקה במים? וגם קשה, למה לא חזו תו האי סימנא בנפלו במים, הא באמת לא היה נלקה במים האלו, כי ניצול, רק היה מורה על מי מריבה, וזהו עדיין לא היה ולא נתמלא, א"כ ראוי היה שיהיה עוד האי סימנא כמקדם עד מי מריבה?
אך באמת, כפי פשוטו של מקרא, התחכמו מצרים בישראל "פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה" וכו', רק כל מה שהיה להם באפשר להרגם, וידם אל תהיה בפועל לשפוך דם, התחכמו לעשות כפי אפשרי. והנה אילו היה ספק בלבם שאולי תהיה הצלה לישראל במים דרך ניסי, לא היו משליכים ליאור, רק שלחו בהם יד, כמבואר בזוהר [ח"א קפ"ה ע"א] בראובן שיעץ להשליך יוסף לבור למען הציל אותו מידם... כי בזה אפשר בקל להנצל דרך נס, אבל להצילו מיד אדם המבקש לרצוח נפש, קשה ההצלה, כי הבחירה ניתנה לאדם...וכן הדבר בישראל: אילו שלחו מצרים בם יד להרגם בחרב, מידם להציל היה נס קשה, ולכך שאלו בעצה אם לא יהיו נצולים מהמים, זהו יותר נוח להם לבל ישפכו דם בפועל, ואם לאו, ישלחו בהם יד על כל פנים. ואמרו האצטגנינים כי אין כאן פחד שיצליחו במים, כי המים הוא לרעה נגדם למאוד, עד שאפילו המושיע יהיה נלקה במים, ומכל שכן הם שלא ינצלו במים, כי מזל המים הוא לנגדם לרעה למאוד, עד שאפילו מושיעם לא יצליח ויהיה נלקה. ולכך השליכו אותם ביאור. וזו היתה הצלה לישראל, כי ע"י כך נצולו, משא"כ אילו הרגם כנ"ל. ולכך אמר משה בשבילי נצלתם כולכם.
ואמנם למה לא ראו עוד כוכב לרעה כשהושלך במים, אף שהיה מרמז על מי מריבה כנ"ל? נראה דבלאו הכי יש להבין, מה זו דראה לרעה במי מריבה, הלא זה רק גרם דגרם, כי הואיל ולא יצאו מים מן הסלע והוא הכה, נעשה גזר דין שלא יבוא לארץ. אבל הענין כך, כי אמרינן כי ראוי היה משה שלא יחטא כלל, כי היה כולו טוב ומטיב ומתכלית הטוב לא יצא רע, רק מה שחטא קצת היה בשביל שנתגדל בבית פרעה... ומזה נתעולל קצת לרעה, והן היו בעוכריו שעשה איזה חטא. וא"כ עיקר החטא היה ע"י שנתגדל בבית פרעה, וזה היה ע"י השלכתו ליאור והצלת בתיה. וא"כ בו ביום שנשלך ליאור ובתיה הצילה אותו, אז נולד ליקוי שלו. ולכך תו לא חזי סימנא, כי מה שהיה נשלך במים זהו היה שנלקה במים.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)


ראו שמושיען של ישראל במים הוא לוקה עמדו וגזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו כיון דשדיוה למשה אמרו תו לא חזינן כי ההוא סימנא בטלו לגזירתייהו וכו' בשבילי נצלתם כולכם

חרטומים אמרו כוכב נולד ללקות מושיע במים, וכיון שהושלך משה לא חזו עוד, ולכך אמר משה בשבילי נצלתם כולכם. ופירש התוספות כי ג' גזירות היו, ראשונה להשליך במים פן ירבה וכו', ושניה בשביל מושיע ישראל, וג' על מצרים, וכיון שהושלך בטלו כל גזירות. ועיין במהרש"א, למה ביטל גזירה ראשונה "פן ירבה" וכו'... נראה, כי אמרו [לעיל יא ע"א] כי לכך השליכן במים, כי נשבע ה' שאינו מביא מבול. והנה ידעו כי הקב"ה נשבע לאברהם יצחק ויעקב לגאול לישראל ממצרים, ולהנחילם ארץ ישראל ולשלח להם מושיע, כאמרם "פקוד יפקוד". וכאשר ראו שנלקה המושיע במים, א"כ ראו לדעתם שקב"ה ניחם על השבועה לשלח לבני אברהם יצחק ויעקב מושיע, וא"כ אף משבועת מבול יכול להינחם משבועתו, וא"כ בשקר הם בוטחים שלא ידונו במים, ולכך ביטלו הגזירה, כי זהו היה עיקר טעמם כנ"ל.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש טו)

ראו שמושיען של ישראל וכו' עמדו וגזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכו' החזירוהו למשה על כל המצריות כולן ולא ינק (יג.) עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל

וכבר הביא הרב בעל מאור עינים פ"ה מספרו אמרי בינה ראיות ברורות, כי הרבה דברים בתלמוד ומדרשות מספרים מקורות האבות, נמצאו בספרי ידידיה האלכסנדרוני אשר קדם ערך שתי מאות שנה לחתימת המשנה, וחיה ערך שלשים שנה קודם חורבן בית שני, וזה האות החזק שנמשכו הדברים והסיפורים בקבלה אמתית אצלנו. ואני אוסיף פה עוד להביא ראיות חזקות מדברי היוסיפין לרומיים, אשר היה בשעת החורבן, בזמן רבן שמעון בן גמליאל הראשון, אביו של רבן גמליאל דיבנה, והיה לפי זה ארבעה דורות קודם רבינו הקדוש שסידר המשנה, ומספר ב"קדמוניות" שלו הרבה סיפורים מדורות ראשונים, מה שנמצא גם כן אצלנו בתלמוד ומדרשות. ומזה אנו רואים כי הענינים היו מקובלים לחז"ל. ומן החלק אנו שופטים על הכלל, כי חז"ל במה שנוגע למעשה האבות והנביאים והמלכים והנשיאים והכהנים, הציגו נוכח עינינו כמו שמסופר להם מאבותיהם... ספר שני פ"ט מספר היוסיפין לקדמוניות כי חרטומי פרעה אמרו שיולד בן מישראל אשר יושיע אותם ויגרום לפרעה רעות עצומות, ומפני זה גזר פרעה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, והכל נזכר בתלמוד ומדרשות. גם מספר שנראה לעמרם בנבואה שנולד לו בן אשר יושיע את העם, עוד מספר שם שהחזירו את משה לכל המילדות נכריות, ולא רצה להניק עצמו, רק מן שדי אמו, כמו שמסופר אצלנו בתלמוד פרק קמא דסוטה.

(מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק יח [כל ספרי מהר"ץ חיות ח"א עמ' שיט])



צופין ואינן יודעין מה צופין
25

לפי פשטות הכתובים נראה שמשה לא הגיד את עמו ואת מולדתו לפני פרעה וחילו, והם היו סבורים באמת שבן בתיה הוא, הגם שראו במקצת דברים שגדול המעלה הוא, והוא יהיה המושיע לישראל כמו בלקיחת הכתר מפרעה וישימו על ראשו המבואר בדברי חז"ל שם (שם, כו) ובשארי דברים, מכל מקום הוברי שמים הם רק "מצפצפים ומהגים" (ישעיה ח, יט), צופין ואינן יודעין מה צופין, מהגין ואינם יודעין מה מהגין, ואינם יכולים להבין הדברים על בוריין כמאמרי חז"ל במקומות הרבה ובפרט (בסוטה יב, ובשמות רבה א, כד). וחוץ לזה, הנה אמרו שאינם יודעין מושיען של ישראל מה יהיה אם מישראל או ממצרים כמו שאיתא (שם שם, י"ח), ועל כן כולם סברו שבן בת פרעה הוא.

(באר מים חיים, פרשת שמות, פרק ב)


אמר להם משה בשבילי נצלתם כולכם
30-31

ומצרים ערות הארץ, ולשם גלו לברר שהם נקיים בזה. וכשנתברר זה, נגאלין וכמו שכתוב (שיר השירים רבה שם) דנגאלו ממצרים ע"י שהיו גדורים בעריות. וע"י העבדות והעינוי, תיקנו חטא דור המבול, וכמו שכתב האר"י ז"ל שמנפשות דור המבול נגזר עליהם "היאורה תשליכוהו". ומשה רבינו הצילם כמו שאמרו... בשבילי נצלתם כולכם.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת נח, אות ב)

...דשורש הגליות הוא לתקן פגם הברית שהוא חטא דור המבול, שנאמר "כי השחית כל בשר" וגו' ונשטפו במים. וגלות ראשון היה במצרים שהיא ערות הארץ, כדי שיתבררו ישראל במדת צדיק. ואיתא בכתבי האר"י ז"ל דאותן הנפשות בעצמן שהיו במבול היו במצרים, ונגזר עליהם "היאורה תשליכוהו", רק דמשה הצילם כמו שאמרו... בשבילי נצלתם כלכם.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, ויקרא, לחג הפסח, אות לח)


אותו היום כ"א בניסן היה אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מי שעתיד לומר שירה על הים ביום זה ילקה ביום זה וכו' אותו היום ששה בסיון היה וכו' מי שעתיד לקבל תורה מהר סיני ביום זה ילקה ביום זה

בעל עיני יצחק כתב שבכוונה גלגל הקב"ה שיהיה נשלך ביום זה לים סוף, כדי שיהיה מקום למלאכי השרת להמליץ בעדו, כמאמרם שהקב"ה מקדים רפואה למכה.
בעל עין אליהו כתב שמ"ד אלו פליגי בפלוגתא של ר"י ור"ל (מגילה כח) אי תורה עדיפא או תפלה עדיפא. מ"ד כ"א בניסן היה סובר דתפלה עדיפא, ומ"ד ששה בסיון היה סובר דתורה עדיפא, לכן הזכיר הראשון תפלה והשני תורה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)

מי שעתיד לומר שירה על הים ביום זה וכו' מי שעתיד לקבל תורה מהר סיני ביום זה

ענין קדושת המועדים, שבאמת היו הימים מתוקנים לגאולה מששת ימי בראשית... הוכן יום ז' דפסח לקריעת ים סוף, וכמו שאמרו... מי שעתיד לומר שירה על הים ביום זה כו', וכן ו' בסיון, מי שעתיד לקבל תורה מהר סיני ביום זה כו'... אך עם כל זה תלוי קדושת המועדות בישראל, שהם מכניסין הקדושה בימים ההם ע"י קבועות הראשי חדשים.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת אמור, אות ג)


מי שעתיד לומר שירה על הים ביום זה וכו' מי שעתיד לקבל תורה מהר סיני ביום זה

כמו שקדושה שהיתה בעבר בזמן פעם אחת נקבע לדורות... כן גם אלהבא, יש רושם וחקיקה... כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה מח, יב) על פסוק (בראשית יט, ג) "מצות אפה" ועל פסוק (שם כז, ט) "שני גדיי עיזים" אחד לפסח (פרקי דרבי אליעזר פרק לב). ואמרו... שאמרו מלאכים ביום זה עתיד לומר שירה, ביום זה עתיד לקבל תורה, וכן הרבה כיוצא בזה, כי יש רושם למפרע. ומיהו רושם זה אינו מצד ההתגלות שהרי בנגלה הוא כח הבחירה ואין שייך רושם קודם מעשה, שמא לא יבחר בטוב, רק מצד ההעלם.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות ח)

קיימא לן בכמה מקומות: כל העומד וכו', דנידון מיד כפי מה שהוא עומד לאותו דבר. וכן האדם נידון על שם סופו, כמו שאמרו במשה רבינו ע"ה דניצול, דאמרו מלאכי השרת שעתיד לומר שירה או לקבל תורה ביום זה, כדאיתא בסוטה, וכן בכמה דוכתי.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ה דף כ ע"ב-ע"ג)


אותה שנה מעוברת היתה רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם כו' שהחזירוהו למשה על כל המצריות כולן ולא ינק אמר פה שעתיד לדבר עם השכינה ינק דבר טמא

הקדימו להודיע שלא היה עוד בן שלשה חדשים שלמים, שלא יהיה מקום לומר שלכן לא רצה לינק מאחרת לאשר כבר הכיר באמו, עיין כתובות ס רע"א.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


האלך וקראתי לך
39

בעל באר מים חיים מעורר שלכן כפלה מרים לומר וקראתי "לך" ותיניק "לך", לעוררה אשר שום בת ישראל לא תקח את הילד לביתה, כי כאשר ימצאו אצלה את הילד יאמרו שהיא אמו ומעולם לא השליכתו ליאור. לכן הדגישה "ותיניק לך" היינו בביתך, ובתור בת המלך מי יאמר לך מה תעשה.
בעל עטרת חכמים מפרש את הכפל של המלה "לך", כי כאשר נמצא ילד מושלך ברחוב והוא בוכה, אז לפעמים נמצאים בעלי חמלה שישכרו לו מינקת, אבל כוונתם היא רק לטובת הילד. אולם לפעמים נמצא איש שאין לו בנים, בראותו ילד כזה שוכר לו מינקת לא רק לטובת הילד כי אם גם לטובתו, שכאשר יגדל יקחהו לו לבן. ובראות מרים שבת המלך חמלה על הילד, ערבה את לבבה והעירה אותה "האלך וקראתי לך אשה מינקת ותיניק לך את הילד", כלומר לא רק למען החמלה לבדה כי אם למען כאשר יגדל תומשך הנאה גם "לך", בקחתה אותו לבן "שלך". ועל כן כאשר הביאה לה את המינקת, אמרה לה בת המלך "והיניקהו לי", היינו למעני, וכאשר גדל כתיב באמת "ויהי לה לבן".

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


שהחזירוהו למשה על כל המצריות כולן ולא ינק אמר הקב"ה פה שעתיד לרבר עם השכינה יינק דבר טמא

ופירש רש"י: זו שאכילתה דברים טמאים. משמע שלולא זה אין איסור בכותית, דלא כפירוש הר"ח שאסור חלב נכרית, עי' בחידושי הרשב"א יבמות קיד. ואולי נראה מדברי רש"י שאפילו חסידות ליכא. ומאי דכתבו תוס' ע"ז כו בשם ירושלמי "חלב מטמא" על אחר, י"ל ג"כ משום דברים הטמאים. ומ"מ לא כ"כ ברמ"א יו"ד סי' פא. ודרך אגב עי' [עיקרי] הד"ט בעיקרי דינים סי' טו סעיף ד, בחולה שיש בו סכנה שהוצרך לינק חלב מאשה, ולא מצאו כי אם אשת איש, ולע"ד י"ל דנכרית עדיפה, דקיל מאשת איש מצד עצמה. וע"פ דברי רש"י אתי שפיר "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך" שהובא בירושלמי וברא"ש (ע"ז פר' אין מעמידין), שאוכלים אז דברים טהורים.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

...ועיין שם בבית דוד שהביא מה שכתב רש"י בפרק קמא דסוטה, גבי משה רבינו ע"ה שלא ינק חלב נכרית, דכתב רש"י: "משום שאוכלת דברים טמאים, והתינוק טועם בחלבה כל מה שתאכל, כדאמרינן ביומא גבי לשד השמן". וכתב הבית דוד דנפקא מינה, לרש"י, אם יכולים לשמור את הנכרית שלא תאכל איסור, מותר לקחת מינקת נכרית, אבל להרשב"א אפילו הכי אסור משום טבען. וכן אם אי אפשר בישראלית אלא בנכרית, לרש"י צריכים להזהר שלא תאכל איסור, ולהרשב"א אין צריך, כיון דעיקר הדבר משום טבען, לא מועלת השמירה. ולענ"ד אין זה מוכרח, וי"ל דגם לרש"י אין ליקח מינקת נכרית אפילו אם אפשר לשומרה מלאכול מאכלות אסורות במקום דאפשר במינקת ישראלית, דנראה דלכולי עלמא עיקר הקפידה משום טבען ותכונתן, דידוע מדרך הטבע שמזון המגדל עושה רושם במדות המגודל ממנו... וגם במדרש שהביאו התוספות עבודה זרה (דף י ד"ה אמר ליה) אמרו: "חלב מטמא, חלב מטהר", וראיה מאנטונינוס שינק מאימיה דרבינו הקדוש. אלא דגבי משה רבינו ע"ה שלא רצה לינק ממצרית, ואמרו: "אמר הקב"ה, פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא", לא נראה לפרש כן, וגם דהרי אפשר דגם רבינו הקדוש ינק מאימיה דאנטונינוס, אלא דלא הזיק לו, ועל כרחך מצד עצם קדושתו שהיה קדוש מרחם ומהריון והיה דומה למשה רבינו ע"ה מצד בחינתו למעלה, כמו שכתב בשער הגלגולים. וצ"ל דלא חששו בחלב נכרית משום טבען אלא לסתם אדם, ולכן פירש רש"י שאכילתה דברים טמאים והתינוק טועם בחלבה כל מה שתאכל, ומטעם זה נמנע משה רבינו ע"ה וקידש עצמו במותר לו. ולפי זה מתיישב שפיר נמי הלשון שאמרו: "פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא". ורבינו הקדוש שינק מאמיה דאנטונינוס, י"ל משום שהיה בדבר אונס יותר.

(רבי יצחק נסים, שו"ת יין הטוב, ח"א, יו"ד סי' ה)


שהחזירוהו למשה על כל המצריות כולן ולא ינק וכו' שהעלימה את דבריה

הרגישו חז"ל שדייקה לומר בפני בת פרעה "מן העבריות", כי אדרבה היה לה להעלים מבת פרעה, שלא תרגיש שמילדי העברים הוא... ואולם לפי שהרגישה שיהיה סכנה ביותר כשירגישו שהוא בן יוכבד, כי עמרם גדול הדור היה, עד שהרגישו המצרים באצטגנינותם שמוכן שיצא ממנו זרע קודש אשר על ידו יגלה פורקן זרע קדושים, לכן חשבו משעה שהחזירה... והנה יש לעיין במה שדרש... שלא רצה לינק מנכריות... הא קיי"ל במינקת כל שמכירה צריכה להניקו, והיינו כשאינו רוצה לינק מאחרת, א"כ אחר שכבר היה משה בן ג' חדשים... ממילא לא רצה לינק מאחרת, לכן קראה אם הילד, שממנה ודאי היה יונק. ואפשר זה רמזו חז"ל שהעלימה דבריה, שחשבה: אם לא תתלה שאינו רוצה לינק מן מצרית, תסיק בת פרעה אדעתה שהיא אם הילד, לכן יונק אצלה, וכשיורגש שהוא בן אותה צדקת ובן עמרם, יתנו לב שזה יהיה הגואל. לכן הוכרחה להעלים, ותלתה הדבר שאין רוצה לינק מן מצרית, אבל מעברית יינק אפילו שלא היה אמו, והכל בכדי שלא יורגש שהוא בן עמרם.

(רבי' אריה ליב צונץ, דרשות מהרא"ל, ח"א, לשבת הגדול, עמ' לג במהד' תשט"ו)


שהחזירוהו למשה על כל המצריות כולן ולא ינק
40

"ותחמול עליו" - לפי מה שפירשנו כי נתכוונה מתחילה ובראשונה להציל הילד, טעם החמלה חדשה לא להצילו מהיאור, אלא יגיד הכתוב שבקשה להניקו, והעד מה שאמר בסמוך "ותאמר אחותו וגו' האלך וקראתי" וגו', ואמרו ז"ל שהחזירתו על מניקות גויות וכו'.
"ותאמר מילדי העברים" וגו' - קשה, מה חידוש אמרה "מילדי העברים זה", פשיטא שכן הוא, כי הן הנה המשליכות ילדיהן ביאור בגזירת פרעה? ואם לפי מה שדרשו ז"ל (שם) כי באותו יום גזר גם על המצריים, אם כן מנין ידעה והכירה כי אינו מילדי מצריים? והנה לפי מה שאמרו ז"ל כי החזירתו על כמה מניקות גויות ולא רצה לינק, זה לך האות כי לא מילדי המצריות הוא. ועכ"פ מה חידוש אומרת בדבריה?
ולעמוד על הדבר נשכיל על דבר אם הצלת הילד היה לצד שנסתפקה היותו מצרי או אפילו יהיה עברי, והנה אם נאמר שחשבה להציל לספק מצרי תכוין באומרה מילדי העברים זה כי נתברר לה היפך מה שחשבה, ובזה גלתה דעתה כי לא להציל מילדי העברים נתכוונה, ודבר זה השכל יבחרהו כי סתם גויה לא תרחם אלא על בני אומתה, והגם שאנו רואים שאחרי שידעה כי מילדי העברים הוא החזיקה בו ושכרה לו מינקת, אין מזה ראיה כי אחר שידעה מעלתו גם שריפא אותה מצרעתה רחמה עליו, גם ראוי הוא מכח זה להטות לבה לאמונת ישראל כי היא ראתה מה נורא מעשיו.
ואם נאמר שמתחילה רחמה על הילד הגם שידעה כי מבני ישראל הוא, תכוין באומרה "מילדי העברים זה" נתינת טעם שלא ינק מהנכריות, לא שהוחלש מהיאור ומסוכן הוא ואינו יכול לינק, אלא לצד שהוא מילדי העברים. ולזה תיכף אמרה לה אחותו "האלך וקראתי לך וגו' מהעבריות", להבחין דבריה.

(אור החיים, שמות ב, ו)

פה שעתיד לדבר עם השכינה כו'
41

עי' מקור חסד לס' חסידים סי' תפ אות ו.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


שהלכה בזריזות כעלמה

קשה, וכי היתה זקנה, והלא היא באמת עלמה קטנה? ונ"ל בס"ד כי היא היתה חולנית מאד, וכנזכר בגמרא, אם [כן] לפי מזגה ראוי שתלך כאשה זקנה, ועם כל זה בעבור אחיה נזדרזה לילך כעלמה בעלת כח. ועוד נ"ל שהיתה הולכת ורצה כמו קטנים, שאין להם דרך בהילוכן, כדי שלא תאמר זו יש לה הכנה, או שמא תחשוב שזאת היא פועה המיילדת, שקרא לה אביה לביתו.

(רבי יוסף חיים מבגדד, בן יהוידע כאן)

שהיה לו לומר "אחותו" כמו שכתוב "ותאמר אחותו", על כן דורש ע"פ מדה טז "מיוחד במקומו", דכאן שייך שם עלמה בזריזות, אף שלא היתה אז אלא בת ו' שנה. ועי' ויקרא רבה סוף פי"א: "בעלמות" - בזריזות.

(פירוש מהרז"ו, שמות רבה פרשה א, ב)


שהלכה בזריזות כעלמה וכו' שהעלימה את דבריה

שניהם פירשו כוונת השם "עלמה" על שם מעלת מרים, אלא שר' אלעזר מפרש מעלת החיוב, שהלכה בזריזות, ורשב"נ פירש מעלת השלילה, שלא אמרה שהיא אחותו. ולפי זה, צריך היה לסדר תחלה דברי רשב"נ?... גם על עצם סיפור המעלה השלילית יש להעיר, שהרי ע"פ הכלל שכל במציאות חסרון, אין בהעדרו מעלה, א"כ, אילו היתה מרים אומרת שהיא אחותו... היתה מקלקלת את כל הענין... ולפי זה אין בהעדר אמירתה שום מעלה. אבל באמת אחר ההתבוננות... לפי הלשון "אמר ר' אלעזר" ולא "ר' אלעזר אומר" משמע שרשב"נ לא פליג על ר' אלעזר אלא בא להוסיף על דבריו, וזה הדבר: בענין זה היו שני דברים, זריזות ושמחה: א) זריזות לעשות בקשת בת המלך, להביא מינקת... ב) ושמחה פנימית הניכרת גם בחיצוניות... שאחיה חי ויוסיף לחיות. אבל מרים, בהיותה באמת חכמה... עשתה בחכמה ללכת בזריזות לעשות רצון בת המלך, אבל יחד עם זה הוסיפה חכמה ופקחות להעלים את שמחתה הפנימית... ודבר זה כבר בכלל מעלה יחשב, כי בזה הראתה גבורה נפשית... ומעתה סדר דבריהם ז"ל נכון מאד, ר"א אמר... על שהלכה בזריזות... ובא רשב"נ והוסיף, שאע"פ שהלכה בזריזות, התחכמה להעלים את שמחתה הפנימית, שבזה לא יתגלה שנוגעת היא בדבר.

(רבי פתחיה מנקין, פרדס פתחיה, שמות, במילואים - "פרדס רמונים")


שהעלימה את דבריה

שהעלימה את דבריה, שלא תבין שהיא יהודית ומבקשת עבור הצלתו, אלא אמרה דברים שתבין שהיא אומרת לה כן בעבור קיום רצונה של בת פרעה... אמרה לה: אם נביא לך מן המצריות, זה לא ישבע חלב, יען כי המינקת ג"כ יש לה בן שתניק אותו, ואין לה חלב להניק שני ילדים, אך העבריות אשר ילדיהם משליכים אותם בנהר, אביא לך מינקת מהם, שאין לה בן להניקו... ואז תניק אותו לבדו. ולכן דקדקה לומר "מן העבריות", ובזה העלימה עצמה, שלא תבין שהיא יהודית וחסה עליו, אלא אמרה כן להפיק רצונה. אי נמי אומרו שהעלימה את דבריה, שדיברה עמה בלשון מצרי ובקול מצריים.

(ר' יוסף חיים מבגדד, בן יהוידע כאן)


מתנבאת ואינה יודעת מה מתנבאת היליכי הא שליכי

אמרו חז"ל... מתנבאת ואינה יודעת מה מתנבאת, היליכי הא שליכי... ונראה להעמיס דבריהם ז"ל לפשט הכתוב... כי אמרה: את קחי את הילד, ואף אם הוא שליכי ואת מתייראת שלא יחפשו וימצאו אותו אצלך ויקחוהו מידך, לא תיראי מזה, כי "והניקהו לי", שתניקהו על שמי, לומר זה בן לבת פרעה שנתנה לי להניק, ובן שלי כבר השלכתיהו היאורה מאז הולדו, ובזה לא תירא ולא תפחד גם אם שליכי הוא. ועוד נוסף לזה כי "ואני אתן את שכרך", כי לא זה לבד שאני אעמיד פני נגד אבי להציל נפש מישראל, עוד זאת אעשה שאשלם בעד תינוק העברי הזה, גם אם יתגלה ויתודע הדבר אלי שאת אם הילד, מכל מקום אתן את שכרך לעין כל, ואז ודאי לא תאונה אליך רעה, כי בראותם שאני משלם שכר הנקה, יאמרו כי ודאי לא שלך הוא, כי לא ישולם שכר הנקה לאם הילד. ובכל הדברים האלה ודאי מותר לך לקחת את הילד הזה ותניקהו.

(באר מים חיים, שמות, פרק ב, ט)


שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן

וא"ת למה היתה הנבואה ע"י מרים ולא היתה הנבואה ע"י אהרן? ונראה לומר כי נבואה זאת היא היתה ראויה למרים, כי הגאולה ע"י משה ואהרן כדכתיב, ולפיכך לא היה אהרן מתנבא על זה, שתמיד הנביא מתנבא על דבר שיהיה על אחר ואין מתנבא על אשר יקרה לעצמו. ולפיכך אילו היה אהרן מתנבא על לידת המושיע, היה מתנבא על עצמו, שהרי אין משה בלא אהרן, ושניהם נחשבו כאחד בגאולה הזאת, ולפיכך היתה הנבואה למרים ולא לאהרן. ואפשר משום שאהרן היה פחות משלש שנים, ולא היה ראוי להכיר את בוראו בפחות משלש שנים, וכדאמרינן (נדרים לב ע"א) גבי אברהם: בן שלש שנים הכיר את בוראו, ומשמע דפחות לא.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק טז = חידושי אגדות כאן)


[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה יד ע"א ]




מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US