Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת מועד קטן

בעריכת המכון לחקר האגדה






ה ע"א

כל השם אורחותיו זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר ושם דרך, אל תקרי ושם, אלא ושם דרך, אראנו בישע אלקים

כשיהיה האדם שוקל פעולותיו תמיד, ומכון אל אמצעותן יהיה במדריגה עליונה ממדרגת בני אדם, ובזה יתקרב אל השם יתברך, וישיג את טובו, וזוהי הדרך השלמה שבדרכי העבודה, וכבר זכרו חכמים, זכרונם לברכה, זה הענין וכתבו עליו, ואמרו (מועד קטן ה ע"ב סוטה ה'), "כל השם אורחותיו ומשגיח בהם זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים נ' כ"ג), "ושם דרך אראנו בישע אלקים" אל תקרי "ושם" אלא "ושם" והשימה הוא השעור והסברא.

(רמב"ם, שמונה פרקים, פרק ד)


[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה ה ע"ב]


ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי

והחלק הרביעי, הם הגזרות שתקנו הנביאים והחכמים בכל דור ודור, כדי לעשותם סייג לתורה. ועליהם צוה הקב"ה לעשותם. והוא מה שאמר במאמר הכללי (ויקרא יח), ושמרתם את משמרתי, ובאה בו הקבלה (יבמות דף כא.), עשו משמרת למשמרתי. והחכמים יקראו אותם גזרות. ולפעמים תפול בהם מחלוקת לפני החכם, שהוא אוסר כך מפני כך, ולא יסכים עליו חכם אחר.

(הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות)



ו ע"א

שמע מינה צורבא מרבנן דאיכא במתא כל מילי דמתא עליה רמיא

ונגשו הכהנים בני לוי - כבר ביארנו פשט זה היחס שהמה כהנים ת"ח דוקא וביאר הכתוב השייכות להכהנים ת"ח לאותו עניין שני טעמים: א', כי בם בחר וגו' ע"כ ברכתם ברכה ותפלתם תפלה, ב', ועל פיהם יהיה כל ריב שבין אדם לחבירו, וכל נגע, עונשי שמים, היינו שהכהנים שומרים תורה כל מילי דמתא עלייהו רמיא, כדאי' במ"ק ד"ו א' צורבא מרבנן דאיכא במתא כל מילי דמתא עלי' רמיא. וא"כ כל מקרה שבא בעיר שאינו מצוי כ"כ עליהם חל העונש וכדאי' במכות די"א א' שהי' להם להתפלל ע"ש עובדא דריב"ל.
וה"נ ביאר המקרא דכל ריב שלא ניטש טרם התגלע לרע וכל נגע בידי שמים שבא בעיר הוא על פיהם שלא השגיחו להסירו על פי פיוס בני אדם וע"י תפלה, ודומה כאלו ע"פ נעשה הריב והנגע כיון שעליו הוא מוטל לדאוג ע"ז והוא התרפה. וזהו דברי שלמה במשלי י"ח דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן גם איש מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית, פי' האיש שמלאכתו להסיר דברי נרגן והוא התרפה, אח הוא להנרגן המשחית. משום זה עתה כשאירע אותה סיבה על הכהנים הלוים להתעסק. [מבאר כי תלמידי החכמים אחראים שלא יתפתחו אירועים שליליים בעירם, בין בענייני אדם לחברו (ע"י פיוס) ובין בענייני שמים (ע"י תפילה), ולכן אליהם מתנקזים כל הבירורים והסכסוכים.]

(העמק דבר, דברים כא, ה)

באחד באדר משמיעין על השקלים

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה כט ע"א ]



ט ע"א

איבעי ליה (לשלמה) לשיורי באמה כליא עורב

וענינו הוא כך, כי צריך להבין מ"ש התוספות (במנחות קז, ובעירובין ו, ובשבת צ,) על הערוך דאמר בבית ראשון לא היה אמה כליא עורב, כי מפני שכינה לא באו עורבים, דהא אמרינן בגמרא דמועד קטן [דף ט'] בשלמה הוי ליה לשייר אמה כליא עורב, וזהו מורה דהיה לו, ותירץ התוספות, דמתחלה עשה כליא עורב ולבסוף סילקו. ויש להבין, מתחלה מה קסבר, ולבסוף מה קסבר, דברור דקדושת הבית מתחלה יותר מלאח"כ שנשא בת פרעה. והנה הרמב"ן בתורה פרשת יתרו [שמות כ, כב, ד"ה וטעם] הסכים למדרש רבה דאמר במקדש לא היה ברזל, כי הוא חלקו של עשו, ולא הניחו לסטרא דידיה כי הוא מחריב בית, להיות לו יד במקדש ה', ואע"פ שגם בבל החריבו הבית, לא קעקעו הבית עד יסוד כמו אדום, ע"ש במדרש [פרק לה, ד] פרשת תרומה. ומקשים מדוד, דאמר [דה"א כב, יד] והנה בעניי הכינותי לבית ה' זהב וכו' ולברזל אין משקל, ועיין רמב"ן שדחק עצמו בזה. ונראה דלא קשה מידי, דכל הטעם שלא לקחו ברזל משום שהוא רומז על אדום המחריב, ודוד אשר הכין הכל לבית המקדש בחשבו שהוא יבנה הבית כמ"ש בדברי הימים, וכבר ידוע [מדרש שו"ט ס"ב] דאילו בנה דוד הבית, לא היה נחרב מעולם, ולכן טבעו בארץ שעריה (סוטה ט.) היותם מעשה דוד, וא"כ שפיר לקח דוד ברזל, דהא לא יהיה הבית נחרב, ואין נ"מ במה שמרמז ברזל על אדום, אבל אח"כ שלא בנהו דוד, מנעו ליקח ברזל מטעם הנ"ל.
והנה ממדרש הנ"ל דברי הערוך מוכרחים שלא היה כליא עורב בבית ראשון, דאל"כ הא היה ברזל, כדתנן במנחות (דף קז.) האומר הרי עלי ברזל מביא אמה על אמה כליא עורב, אך אמרינן במו"ק (דף ט,) ששלמה דחי יום הכפור מקמי חנוכת מזבח, מק"ו מקרבן נשיאים שהיא קדושת שעה, ומכ"ש קדושת בית המקדש שהיא קדושה עולמית, והקשו האשלמה קדושת שעה, דקיימא לן בחורבן בית ראשון בטלה קדושת מקדש, רק בימי עזרא קדשו לעתיד לבא, וכמ"ש הרמב"ם בהלכות בית הבחירה [פ"ו הט"ז] - ומתרצים דזהו חנוכת המזבח היה נעשה תיכף ואז בחר ה' בציון, ואז היה שבית המקדש יעמוד לעד, ולכך שפט שלמה לקדושת עולמית, אבל אח"כ כשנשא שלמה בת פרעה ואמר ה' על אפי וחמתי היתה העיר וכו', אז נולד שוממות העיר, וכדאמרינן (שבת נ ע"ב סנהדרין קא ע"ב) כשנשא שלמה בת פרעה בא גבריאל ונעץ קנה בים וכו'.
וא"כ א"ש דברי הערוך, כי מתחלה בעת בנין היה חושב שלמה שלא יחרב הבית, ולא חשש ליתן בראש מקדש ברזל לכליא עורב, כי מה איכפת ליה לאדום הלא לא יחרב הבית, אמנם בעו"ה כאשר גרם החטא ונאמר לו כי על אפי וחמתי היתה העיר הזאת, ידע ברוח הקדש שיחרב הבית, כאשר ישיר שירו בשיר השירים הכל על גלות ישראל, השבעתי אתכם בנות ירושלים, א"כ תיכף הוסר הכליא עורב המרמז על אדום, אשר חרוב יחרב הבית ויהיה בעו"ה אבן נגף לישראל, ולכך צדקו ודבר ה' אמת בפי ערוך, כי מתחלה היה אמה כליא עורב ואח"כ הסיר אותו ודו"ק. [משמע שהייתה אמה כליא עורב וסילקה. ויש להבין מדוע עשאה ומדוע סילקה. ובכן, שנינו במנחות (דף קז.) האומר הרי עלי ברזל מביא אמה על אמה כליא עורב, מכאן שאמה זו עשויה ברזל. והברזל רומז לאדום. (כדברי הרמב"ן לשמות כ, כא: בעבור היות הברזל חרב... ועשו הוא יורש החרב). ומתחלה בעת בנין היה חושב שלמה שלא יחרב הבית, ולא חשש ליתן בראש המקדש ברזל לכליא עורב. אבל כאשר גרם החטא שנשא את בת פרעה, ונאמר לו "כי על אפי וחמתי היתה העיר הזאת", ידע ברוח הקדש שיחרב הבית, כפי שמוכח ממה שכתב בשיר השירים על גלות ישראל, א"כ תיכף הוסר הכליא עורב המרמז על אדום.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ד)



ט ע"ב

זיל גביהו דלברכוך, אמרי ליה, יהי רעוא דתזרע ולא תחצד כו', ליחרב ביתך כו',א"ל הני כולהו ברכתא נינהו

יש מקשים על זה, למה ברכו במשלים וחידות, היו להם לברכם במראה ולא בחידות,? אלא,לפי שראה משפט המערכה מורה על תזרע ולא תחצד, ורצה להפכו לברכה, באופן שתתקיים משפט המערכה, והוא לא ליהוי נזוק, כך בצאת ישראל ממצרים, ראה פרעה באצטגנינות שלו, כי כוכב מאדים ששמו רעה עולה כנגדם המורה על שפיכת דם, והוראת הכוכב ההוא לא יתוקן כ"א ע"י מוהלא או טבחא ושניהם כאחד טובים, לפי שיש ספק אם כוכב זה מורה על הריגה ממש, או על פצע וחבורה לבד, או על שניהם כאחד, על כן לתיקון ספק זה צריך לשניהם להיות מוהלא וטבחא, ועל כן מסר ה' לישראל שני מצות, דם פסח, ודם מילה, לפי שרצה להצילם ממשפט המערכה ולהסב פני הוראתו של המזל ההוא על טבחא ומוהלא, טבחא זביחת דם פסח, ומוהלא היינו דם מילה, רמז לדבר כי רעה עולה למספר ערלה, ונצטל ניהם להנצל מהריגה ממש ומפצע וחבורה.

(כלי יקר, שמות פרק י פסוק י)



טז ע"א

ומנלן דמזמנינן לדינא? דכתיב "ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך", לקמי גברא רבה - דכתיב "לפני ה'"

והוא פלא: איזה דין תורה היה כאן? והאיך מוכח מ"לפני ה'" בכאן יותר מבכל מקום, דמשמעו לפני אהל מועד?!
אלא הוא שהיה קשה לחז"ל. מה העלה משה בזה המאמר יותר ממה שכבר אמר לקרח? ... כד דייקת לא צוה הפעם ליתן אש במחתות. והסיבה לזה, שמתחלה הבין משה שקרח ודתן ואבירם כופרים בכל מה שאמר משה בשם ה', שלא כן הוא. ושמשום הכי אמר שיתן אות במה שכולם יהיו נשרפים מאש הקטרת, רק את אשר יבחר ה' הוא יחיה.
אבל עתה התבונן מדברי דתן ואבירם שהוא נחשד דהקב"ה עושה על פי בקשת משה. וגם זה עון פלילי. וכדאי' במס' שבת דף קמ"ט ב' כל מי שחבירו נענש ע"י אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה שנאמר לא יגורך רע. מכש"כ לבקש רע על דורו ח"ו. ולפי זה החשד, מה יועיל זה האות, שלא יאמרו גם בזה ככה? - משום הכי אמר "היו לפני ה'". היינו דין תורה.
והענין, דכל דיני תורה הקבועים לדורות המה עיקר טבע הבריאה, כמו חקות שמים וארץ... והנה מכבר נאמר פרשה לדורות בפרשת בהעלותך: "ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקודש". והלא לא כפרו קרח ודתן ואבירם בתורת משה הבא לדורות עולם שהם חקות שמים וארץ. אלא חשבו שכל גדולי ישראל ראוים לגשת אל הקודש. ע"כ היה בזה דין תורה, שאם אינם ראוים - יהיה ניגף ומת מיד, ולא מהקטרת כלל יגיע העונש. שזהו עונש לשעה, ולא טבע שמיקרי דין תורה. משום הכי ניתן לחשוד. אלא הזמניו עצמכם לדין, היינו לעונש הניגשים אל הקודששלא כראוי. [איזה דין תורה היה כאן? - נאמר לדורות בפרשת בהעלותך: "ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקודש". על עניין זה עוררו דתן ואבירם. ו'דין' כאן הוא במשמעות עונש, הזמינו עצמכם לעונש על מה שעוררתם.]

(העמק דבר, במדבר פרק טז פסוק טז)


ומנלן דאי מתפקר בשליחא דבי דינא ואתי ואמר לא מיתחזי כלישנא בישא, דכתיב העיני האנשים ההם תנקר.

יש לדעת דאע"ג דבהליכות האדם בעולמו של עצמו יש להיות תמים עם ה' ולא לחקור עתידות, וכמאמר בלעם כי לא נחש ביעקב וגו', מ"מ בזמן מלחמה ואין עצה ברורה והרי הוא סכ"נ יש לחקור ולדעת, וזהו טעמו של שאול המלך הצדיק ששאל באוב שהרי בפירוש דברה תורה כי אתה לא כן וגו' נביא מקרבך וגו'; מבואר שבזמן שאין נביא ואין אפוד ההכרח לשאול גם באוב. והא שנענש על זה כדכתיב בדה"י א' י' וגם לשאול באוב לדרוש, היינו משום שהוא גרם לזה והי' לו לשוב ולבקש מה' שיענהו ע"י דברים שבקדושה, אבל ודאי ההכרח לדעת מה לעשות.
ובזה מתפרש הפ' - כי הגוים האלה וגו', על כן מצוי בתוכם מעוננים וקוסמים לדברים הכרחיים וממילא הורגלו בכך גם לדבר שאין ההכרח לדעת וכל יחיד הולך למעונן וקוסם, אבל אתה לא כן נתן וגו', בדבר שמוכרח לכלל ישראל הלא יש נביא שיושב במקום המלך או סנהדרין, אבל יחיד לא ידע ממנו כ"א במקרה שרצה הקב"ה להודיע את הנביא דבר אותו אדם כמו ענין האתונות של שאול, אבל לא כל מה שרוצה היחיד לדעת ידע על ידי הנביא, שהרי אפילו על משה רבינו אמרו במ"ק דט"ז דשליחא דב"ד ליכא משום לישנא בישא. מדידע משה מדבר דתן ואבירם, ואי דליכא משום לישנא בישא מנא ידע משה, מכ"ש שארי נביאים. וגם על שמואל שהיה ידוע לנביא בישראל אמר הנער לשאול אולי יגיד לנו וגו'. [מבאר כי את העניינים השייכים לכלל ישראל מודיע הקב"ה לנביאיו, משא"כ ידיעות הנוגעות ליחידים, שרק חלקן נודעות לנביאים ברצון ה'.]

(העמק דבר, דברים יח, יד)



טז ע"ב

יצא רבי חייא ושנה, לשני בני אחיו בשוק, לרב ולרבה בר בר חנה, שמע רבי איקפד, אתא רבי חייא לאיתחזויי ליה, אמר ליה עייא, מי קורא לך בחוץ? ידע דנקט מילתא בדעתיה, נהג נזיפותא בנפשיה תלתין יומין, ביום תלתין שלח ליה, תא הדר, ...מאי טעמא עבד מר הכי? אמר ליה, דכתיב חכמות בחוץ תרונה, אמר ליה אם קרית לא שנית ואם שנית לא שילשת ואם שילשת לא פירשו לך, חכמות בחוץ תרונה, כדרבא דאמר רבא כל העוסק בתורה מבפנים תורתו מכרזת עליו מבחוץ

אין ראוי לדבר בפני עם עצום ובעלי חכמה כישראל, אם לא ישלם בכל המעלות. וגם המדבר ברבים צריך להיות חכם שלם, כבר אמר במסכת מכות ומי אוהב בהמון לו תבואה, למי נאה ללמוד תורה בהמון למי שכל התבואה שלו. וכל זה אינו רק כדי שילמדו הכל ממנו, אבל אינם צריכים ללמוד תורה בהמון, אפילו למי שכל התבואה שלו נאסר לדבר בתורה ברבים, כמו שאמר בסוכה: תנא דבי רב ענן, מאי דכתיב חמוקי ירכיך, למה נמשלו דברי תורה בירך, לומר לך, מה ירך בסתר אף (ג"כ) דברי תורה בסתר. ובמועד קטן כשיצא רבי חייא ושנה לשני אחיו בשוק, שמע רבי ואקפיד עד דנהג נזיפותא בנפשיה שלשים יום. [מבאר שלימוד תורה בהמון הוא רק לאדם השלם ורק כאשר יש בזה צורך להמון, אך אם אין צורך להמון ללמוד ממנו, ארבה ראוי ללמד התורה בצנעא ולא בפרהסיא]

(דרשות הר"ן, הדרוש החמישי נוסח ב)

מעיר, שמשמע מגמרא זו, שיש יותר שלימות בתורת הבית מבתורה שנשנית בחוץ, ורמז לכך בפסוק, [ספר שמות פרק כה (יא)] וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תצפנו" שהזכיר זהב טהור מבית, ולא הזכיר זה אצל החוץ, ואולי שמטעם זה הקדים כאן בית לחוץ, כי התחיל בזהב טהור מבית, ומשם נלמד גם אל החוץ, כך העוסק בתורה בבית משם יתפשט הדבר לראש כל חוצות.

(כלי יקר, שמות פרק כה פסוק י)



על שמונה מאות חלל בפעם אחת - שהיה זורק חץ ומפיל שמונה מאות חלל בפעם אחת והיה מתאנח על מאתים, דכתיב איכה ירדף אחד אלף, יצתה בת קול ואמרה רק בדבר אוריה החתי

דע כי לא השיגו ישראל מעולם לברכות האלה בשלמותן, לא הרבים ולא היחידים מהם, שלא עלתה זכותם לכך, כמו שאמרו (מו"ק טז ב) על דוד (והוא עורר את חניתו) על שמונה מאות חלל, והיה מצטער על מאתים, יצתה בת קול ואמרה לו רק בדבר אוריה החתי. ועל כן תמצא לרבותינו ז"ל שיזכירו בפסוקים האלה לעתיד לבוא, מלמד שתינוק מישראל עתיד להיות מושיט וכו' (תו"כ פרק ב ב), עתיד הקב"ה לטייל עם הצדיקים לעתיד לבוא (שם פרק ג ג), כי לא נתקיים, אבל יתקיים עמנו בזמן השלמות. [מבאר שאנחה זו של דוד מבטאת את העניין שהשכינה לא שורה עתה במלואה אף לא בימי דוד ולכן מסיק שרק לעתיד לבוא נזכה למלוא השראת השכינה בתוכינו].

(רמב"ן ויקרא פרק כו)


...אכן יתבארו הכתובים על פי מה שאמרו ז"ל במסכת סוטה (דף יא.) וז"ל לעולם מדה טובה מרובה ממדת פורעניות, והקשו התוספות שם בד"ה לעולם וז"ל, ואם תאמר הרי מצינו מדת פורענות גדולה ממדה טובה דכתיב (דברים לב ל) איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה, גבי מדת פורעניות, וגבי מדה טובה כתיב ורדפו מכם חמשה מאה, ויש לומר דגבי מדת פורענות מיירי רדיפה ולא הריגה, אבל הכא כתיב ורדפו מכם חמשה מאה, וסיפא דקרא ונפלו אויביכם לפניכם לחרב עכ"ל.
וקשה לי על דבריהם ז"ל ממה שאמרו במסכת מועד קטן פרק אלו מגלחין (טז:) וז"ל ואלה שמות הגבורים וגו' על שמונה מאות חלל בפעם אחת שהיה זורק חץ ומפיל שמונה מאות חלל בפעם אחת והיה מתאנח על מאתים דכתיב (דברים לב ל) איכה ירדוף אחד אלף, יצתה בת קול ואמרה לו רק בדבר אוריה החתי (מ"א טו ה) עד כאן, ולדברי התוספות (בסוטה שם) דמה שאמר הכתוב איכה ירדוף אחד אלף, מדבר ברדיפה בלא הריגה, למה היה מתאנח דוד על שלא היה הורג אלף דכתיב איכה ירדוף אחד אלף, הלא פסוק זה אינו מדבר בהריגה.
אשר על כן נראה דבין פסוק ורדפו מכם חמשה מאה, בין פסוק איכה ירדוף אחד אלף, אינו מדבר אלא בהריגה, ומה שהקשו ז"ל נראה לתרץ על פי מה שאמרו בתורת כהנים וז"ל מכם מן החלשים שבכם, ולא מן הגבורים שבכם עד כאן. ויש לדקדק למה כפל לומר ולא מן הגבורים, אלא הכוונה היא שבא לשלול שלא לפרש בדבריו שרצונו לומר אפילו מן החלשים, לזה פירש לא מן הגבורים, ועל פי הדברים הללו לא קשה, כי בפסוק זה לא הזכיר אלא ברכת החלשים שבישראל שירדפו חמשה מאה וגו', וחלשים כיוצא בהם באומות העולם אינם אפילו עורכי מלחמה, ומה שאמר הפסוק איכה ירדוף אחד אלף מדבר בגבורים, ואומרו אחד נתכוון לומר המיוחד שהוא הגבור, ולא הוצרך לומר הדרגה זו בישראל כי ילמוד ממדת פורענות שהרי מדה טובה מרובה...
ומעתה הרווחנו קושית יתור פסוק ראשון שאמר ורדפתם את אויביכם, שמדבר בגבורים, ולא אמר שיעור, כי אין שיעור להם, שאפשר שאחד לחמש מאות אלף ולפחות אחד לאלף כאמור בקללה איכה ירדוף אחד אלף, והניח ה' הדברים סתומים, שאין כל הגבורים שוים, ואין כל הזכיות שוות, ואין כל הזמנים שוות, יכול להיות שאחד ירדוף ריבוא אלא לפחות אחד אלף. [מבאר שאף על גב שהפסוק שמדבר על רדיפת האלף עוסק בפורענות, מידה טובה מרובה ממידת פורענות, וגיבורי ישראל מניסים לפחות כמו גיבורי הגויים.]

(אור החיים, ויקרא כו, ח)

אני מושל באדם, ומי מושל בי, צדיק

מהיות האדם מושל על מעשיו ומשוחרר וחפשי מילדי הזמן ותלאותיו, והוא שליט עליהם אם ירצה, והפליג נעימות המליצה באומרו, כי אם שצור ישראל מצד יכלתו המוחלט הוא מושל על האדם, צדקו ויושרו יחייבו שהצדיק ימשול על יכלתו, מצד מושלו יראת אלהים, וכמו שאמרו (ברכות ל"ג ע"ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. והרי הוא כמי שיאמר שהשר השופט הוא המושל על בעל הריב, אמנם זכות בעל הריב מושל על השופט הישר המחוייב אל הצדק מצד שהוא צדיק, וכמו שאמרו ז"ל (מו"ק ט"ז ע"ב) אני מושל באדם, ומי מושל בי, צדיק. וזו היא ממשלת האדם המוחלטת, וחפשיותו מעבודת החומר ומעשהו. [מבאר שה', אע"פ שקבע את חוקי הטבע והבריאה ונתן לכל נברא חוק ולא יעבור מה יעשה, נתן לאדם יכלת לפרוק מעליו את שעבודו לעוה"ז, ובזה עשאו בן חורין וכביכול שולט בעולם.]

(עקידת יצחק, שער ס"ז)



יז ע"א

ר' אילעאי אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ. ואל יחלל שם שמים בפרהסיא.

אין לך עונש חמור אלא המחלל ש"ש בפרהסיא, והיינו המרים יד בתורת משה בפרהסיא, וכתב הזוהר [ח"א נז ע"ב] שעיקר גלות השכינה בשביל עונות שעושים בפרהסיא

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ה)


פירוש שאולי, יסור יצרו ע"י זכירת האבילות, וכך מורה התורה למי שחשק באשת יפת תואר שתגלח ראשה ותעשה צפרורניה ותבכה על אביה ואמה ירח ימים וכך מתוך אבילות זו יסור יצרו, כי אד הדברים העוזרים לגבור על היצר הוא זכרון יום המיתה.

(כלי יקר, דברים פרק כא פסוק יא)


[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה טז ע"א]


דאמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול, אמרה ליהוי ההוא גברא בשמתא דקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול, דתניא: ולפני עור לא תתן מכשול - במכה לבנו גדול הכתוב מדבר

עוד ירצה, על דרך אומרם ז"ל (מו"ק יז.) בההיא עובדא דההוא גברא וכו' ושמע ושמתיה משום ולפני עור לא תתן מכשול (פסוק יד), והוא מאמר הכתוב כאן תיראו לשון רבים, הגם שלא צוה אלא לאחד דכתיב איש, אף על פי כן המצוה מוטלת על הירא ועל המתירא לבל יגרום למצווה שלא ירא, שלא יסובבהו ליכשל. [מבאר שהתורה נקטה לשון רבים: איש אמו ואביו תיראו, כדי לומר שגם על האב מוטל לעשות למען יראתו.]

(אור החיים, ויקרא יט, ג)

אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו וכו'

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה טו ע"ב]



יז ע"ב

כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה ה ע"ב ולקט באורי אגדות נדרים ז ע"ב]



יח ע"א

שלשה דברים נאמרו בצפרנים, זורקן רשע, גוזמן צדיק, שורפן חסיד

ועשיית הצפרנים הוא רמז אל חתוך והסרת הענינים אשר בם למד לטרוף טרף ואפשר כי לזה כוונו חכמינו ז"ל (נדה י"ז) באמרם שלשה דברים נאמרו בצפרנים, זורקן רשע, גוזמן צדיק, שורפן חסיד. עם היות שהדברים כפשוטן יועילו למה שאמרו מהנזק המגיע למעוברות מדריסתן, מכל מקום אפשר כי לזה ולזה נתכוונו. והוא כי הזורק כלי החטיפה לכל צד ומקום הוא רשע, אמנם הגוזם ברוב העתים ומשתמש לכדי צרכו בהם כראוי הוא הצדיק, אבל השורפן לגמרי שהוא מסתפק בקב חרובין וכיוצא הוא החסיד הפרוש מכל דברי העולם שאינו צריך אל הצפרנים כלל, ידיו רב לו כמו שאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. [אומר שמלבד הפשט יש כאן רמז, על היחס לצפרנים ומעשיהן. כי הצפרנים נועדו לטרוף טרף, לכן הזורק אותן בכל מקום רשע. המשתמש בהן בזמנן צדיק, וחסיד אינו משתמש בהן כלל.]

(עקידת יצחק, שער צז)



יח ע"ב

אמר רב יהודה אמר שמואל: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני

מבאר שאין מעשי בני האדם בגזרת עליון אלא יש לו בחירה חופשית .
"מה שאמר החכם בתו של פלוני לפלוני, דרך שכר או דרך פורענות הוא זה. שאם זה האיש או זאת האשה, עשו מצוה שראוי ליתן שכרה בהם זיווג יפה ומשובח, הקב"ה מזווגן זה לזה. וכן אם ראוי ליפרע מהם, בזיווג שיהיה בו קטטה ומלחמה תמיד, מזוגן. וזה כענין שאמרו רז"ל,ירושלמי קדושין פ"ג הי"ד, בראשית רבה פ' ס"ה אות ב', אפילו ממזר אחד בסוף העולם וממזרת אחת בסוף העולם, הקב"ה מביאן ומזווגן זה לזה, ואין דבר זה השוה לכל, אלא לאלו שנתחייבו או שזכו כמו שישר בעיני אלהים יתעלה. וכל אלו הדברים הם בנויים על מה שפירשנו בפירוש משנת אבות .

(שו"ת הרמב"ם סימן תלו)

ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה ב]



כד ע"ב

מניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה וכו'

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה יז]



כה ע"א

דיומא חד אתהפיכא ליה רצועה דתפילין, ויתיב עלה ארבעין תעניתא

ודאי פסיקת הרצועה הוא משל נכבד וקרוב לצד פריקת עול מהמתחוייב לו ולכיוצא בו לפי מעלתו, אם בדעות או במעשה ובדבר אחד מהרבה הנכללים בעול התפלין כמו שאמרנו ועל זה המשל עצמו אמר (סנהדרין ק"א) שלא יחלוץ אדם תפליו בפני רבו, כי הוא כנוי אל העזות והקל ראש כנגדו. [מבאר שהתפילין הם החבור אל ה' ויראתו, ולכן מי שלא מניח אותם או נפסקה רצועתו כאילו אינו מחובר כלל אל עול המצוות, ולכן ראוי לו להתענות הרבה.]

(עקידת יצחק, שער צ"ח)



כה ע"ב

א"ל רב אשי לבר קיפוק: ההוא יומא מאי אמרת? אמר ליה: אמינא: אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו איזובי קיר? לויתן בחכה הועלה, מה יעשו דגי רקק... א"ל בר אבין: ח"ו דחכה ושלהבת בצדיקי אמינא

...הרצון, כי אמרו כי ארזים אין גזעם מחליף, וכן צדיק שמת אין לו תמורה, אבל מחקרים חשבו כי אין אמת בפי חכמים ז"ל באומרם כי ארזים אין גזעם מחליף, כי החוש מכחישו, ומאין ארזים לנו אם כל ארזים שנקצצו מיום עולם לא החליפו, אבל טעו ודאי כי אם ישרישו אילנות, כח האילן באדמה להצמיח כמוהו, אבל דורות אחרונים התחכמו בכרתם יערות לעשות מהן שדה זרועה, ששורפים השרש באש, והאש שואבת כל לחלוחית שיש בעפר ההוא ומייבשו, ומכלה אותו עד שנעשית ארץ שרופה מלחה, ולא תצליח לגדל עצי יער, וזהו ענין בארזים, בהשרשה בעלמא יחליף גזעו, אבל בשריפת שרשו אז יפסיד, וזהו שדייקו, אם בארזים נפלה שלהבת, דייקא, וכן בצדיק אין גזעו מחליף...

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ד)


ויש לפרש מה השאלה מה יאמר, יספיד עליו ויקונן כראוי, והאי ספדנא שכפל הדברים, ארזים ודגים עם לויתן, כפילה זו מה טיבה.
אבל נראה דאמרו [גיטין נט.] מימות רבי עד רב אשי לא היה תורה וגדולה במקום אחד, ואם כן אצל רב אשי היה תורה וגדולה במקום אחד, וא"כ שאל רב אשי האי יומא מאי אמרת, אם תספיד על העדר התורה, או על העדר הגדולה, והספדנא השיבו, שעל שניהם יספיד, מול הגדולה יאמר אם בארזים וכו', שהוא תואר הגדולה, כמ"ש [עמוס ב, ט] אשר כגובה ארזים גובהו כו', ועל התורה יאמר אם לויתן העלה כו', כי מבואר במסכת אבות דרבי נתן [פרק מ'] שתלמידי חכמים נמשלו לדגים שבים, ואמר על ראש חכמים שהוא תואר בתואר לויתן, ולכך אמר העלה בחכה, כי כבר אמרו [שבת לג.] בדוד המלך, וכן ברבה בר נחמני [ב"מ פו.], כד היותם עוסקים בתורה אי אפשר למלאך המות ליטול נשמתם. רק היה עושה תחבולה באיזה רעש להשתיקם מתורה, ואז שלט בהם, לכך אמר, העלה בחכה, שהוא חכה לתוך פיו שלא יכול לדבר דברי תורה, ואז יכול מלאך המות לשלוט כנ"ל. לכך דוד בחר להספידו על העדר התורה והשלימות, ולא על הנגידות ונסיכות כלל, לכך אמר על שאול, שהיה צדיק ועוסק בתורה ובמדע.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יב)

והנה גופות של צדיקים הם נקראים ארזים, כדכתיב [תהילים צב יג] כארז בלבנון ישגה, כי הם יש להם קיום ביותר, כי אינם נוטים אחר המותרות וחמדת הזמן ברוב תאוה אשר הם קשים לגוף כחרבות, וזהו שחשב המקונן לעורר אבל, אמר אם בארזים, גופות של צדיקים, נפל שלהבת, בא אש קודם מותם כמ"ש, מה יעשו שאר גופים, שהם מעותדים להפסד וכליון, כמו אזובי קיר.
אבל המקונן ההוא לא שמר לשונו ולא בירר מלולו להבחין, כי בצדיקים בא אש של מעלה, ולא שלהבת שהוא כינוי לאש של גיהנום, ואין מכלה גופם של צדיקים כהנ"ל, רק אש שלמעלה בא, והוא אמר שלהבת, ולכך גער בו ואמר, ח"ו שלהבת בצדיקים ליכא, כי אין אצלם אש גיהנום כלל, רק אש שלמעלה שאין מכלה וא"ש.
וכן אמר אם בלויתן חכה וכו', כי ידוע כי נשמת אדם הוא חלק ממעל, וכן הרוח ונפש של אדם וכולם מתדבקים בגוף הגשמי, ובעת מיתה להפרידן מה שהיו דבקים ביחד כל ימי חייו, הקב"ה מאציל על אדם אור מלמעלה ומתדבקת בו הנשמה כטבע רוחני להתדבק ברוחני, וכן הרוח בנשמה ונפש ברוח, ומתפרדים מגוף, וזהו תוסף רוחם יגועון [תהלים ק"ד ע"א], כי על ידי כך נעשית הגויעה, כי מתדבקים ברוחני למעלה, וזהו אמרם [נדרים מ ע"א] כי השכינה למעלה מראשו של חולה, כי נשמה משכנה בראש והשכינה למעלה, לכך היא מתדבקת בשכינה, ולכך מצינו חכמי ישראל שהיו מתנבאים קודם מותם, כי הוא התוספת הארת רוח קדושה כמ"ש.
והנה הצדיקים שכל ימיהם לא נטו אחרי תאות החומר וחמדת הזמן ביותר, ונשמרו מהמותרות, רק לקיים המין, וכל עסקם במושכלות, א"כ דביקות החומר אין כ"כ בנשמה, ואדרבה, זה חפצם וישעם כל הימים להתדבק ברוחני, וכשיבא לידם, מהר נתדבק אצלם, וגם הארת קדושה מלמעלה ביתר שאת ויתר עוז עד שעלאי גבר, ובקל מתדבקת הנשמה בו, וכן הרוח והנפש, ולכך מיתתו קלה, ואמרו חז"ל [ברכות ח ע"א] כמשחל בניתא מחלבא, כי הוא מתדבק אל שורשו בקל.
אמנם מי שנטה אחרי תאות הזמן ודבק במותרות והבלי עולם עד שנשקע ונטבע רוחו ונפשו בדיבוק הגוף בדברים כאלה, קשה פרידתו, ואם ידבק ברוחני מלמעלה, זה מושך לכאן וזה מושך לכאן, וקשה מיתתו, עד לבסוף שיחלש כח הגוף ויתדבק ברוחני, וזהו צער המיתה והחולי. והנה המקונן הזה כינה לחיבור הלזה - גוף ונפש ורוח - לויתן, כי הוא לשון חיבור ודיבוק, כדכתיב [איוב ג' ח] העתידים עורר לויתן וכו', ודימה ענין הנ"ל לחכה, כמו שנותנים חכה במים ודג לוקחו בפיו, ואח"כ מושכים החכה למעלה ועל ידי כך בעל כרחו הדג נמשך עמו, וכן ענין הזה, כי ע"י תוספת השפעת רוחני, מתדבק בו הנפש ורוח, וכשאחר כך נסתלק השפע והארת רוחני למעלה, אף זהו נמשך עמו מהגוף ומסתלק מגוף ועולה למעלה, והגוף כחומר מת.
וזהו אמרו אם לויתן בחכה וכו', אבל באמת טעה בדמיונו ואין עולה יפה, כי על ידי חכה מושכים לדג שלא בטובתו, כי אין רצונו לעלות מהמים מקום חיותו ויניקתו, רק בעל כרחו מושכים אותו ע"י חכה, אבל צדיקים אדרבה, הנפש ורוח הדביקות בשפעת הרוחני, שהוא כמו חכה, ברצון טוב ונפש חפיצה, באהבה ושמחה מתדבקים עמו, ומצא מינו את מינו ודביקותו בחומר עכור, מעט הוא, והיא נשיקה כמ"ש. רק בשאר אנשים, שהם דבקים ומשוקעים בבור החומרי, קשה עליהם לפרוש, וכמ"ש זה מושך וזה מושך, וזהו כמו חכה שנמשך בעל כרחו, עד שרשעים גמורים הוי אסכרא, ואמרו חז"ל [שם] כממשיך צמר מקוצים דלאחוריה נשרא, כן הדבר, כי הנשמה דביקה למאוד בחומרי, וכל החכה אינה מועילה למשכו, ולכך אמר כי טעה המקונן באמרו על לוית חן, היינו לויתן גופן של צדיקים, חכה, כי חכה בצדיקים ליכא, כי בנשיקה ימותו, ורוחם ונפשם מתדבק בטוב וברצון וא"ש והבן. [צדיקים נקראים ארזים, כדכתיב [תהילים צב יג] כארז בלבנון ישגה. ואמר אם בארזים, גופות של צדיקים, נפל שלהבת, בא אש קודם מותם, מה יעשו שאר גופים, העומדים להפסד וכליון, כמו אזובי קיר. על כך העירו לו שבגופם של צדיקים לא שולטת השלהבת, כי אם אש של מעלה. וכינה את חיבור הגוף, הנפש והרוח - לויתן, כי הוא לשון חיבור ודיבוק, כדכתיב [איוב ג' ח] העתידים עורר לויתן וכו', ודימה ענין יציאת הנשמה לחכה, כמו שנותנים חכה במים ושולפים את הדג. וגם בזה טעה כי בצדיקים נאמר (ברכות ח) כמישחל בניתא מחלבא, היינו כמשיכת שערה מחלב, כך קלה היא יציאת הנשמה לצדיקים, מפני שאין נשמתם נדבקת בעניין החומרי. והדימוי לחכה אינו מוצלח, מפני שהדג מוצא מהמים בעל כרחו וקשה לו הדבר.]

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ז)

ארץ שנער הרה וילדה ארץ צבי גידלה שעשועיה אוי נא לה אמרה רקת וכו'

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה ו ע"א ]



כו ע"א

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: אליהו חי הוא

וכבר דבר הרב המורה בזה הספק בפרק ההצלחה, והתירו במה שאמר שתיבת לקיחה הנאמרת באליהו ז"ל היה כעין הנני לוקח את מחמד עיניך במגפה (יחזקאל כ"ד) וכמוהו כי לקח אותו אלהים (בראשית ה') כי ההפרדה השלמה היא הכרחית לשלמות ההצלחה הנפשיית כמו שאמרנו. ומה שאמרו ז"ל (מ"ק כ"ו) אליהו לא מת, רצו שהיה שלם מחיות העולם שהיה בו דומה כמת אל עולם החיות אשר אין בו מות, שכן אמרו בישי אבי דוד וכלאב (ב"ב י"ז) וזולתם והנה לפי זה הפירוש בטל זה המחלקה, אלא שאין דעת חז"ל נוחה הימנו ודאי, שאם כן מאי שנא אלו, והלא כל הצדיקים במיתתם קרויין חיים.

(עקידת יצחק, שער ק"ה)





כז ע"ב

כל המתקשה על מתו יותר מדאי - על מת אחר הוא בוכה

אחרי שאתה עם קדוש וסגלת ה' ולא ישא אלהים נפש, וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפילו ימות בנוער. [ניתן למצוא חיזוק להנחיה שאין להתאבל על המת יותר מידי בכתוב "בנים אתם לה' א-להיכם לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת". שמפני היותנו עם קדוש - לא ייקח ה' נפש ללא חשבון, ח"ו, וכמו שאין להתגודד ואין לתת קרחה, כך אין להתקשות על המת יותר מידי.]

(רמב"ן דברים יג, ט)


על פי זה מבאר שלכך נקרא מקום זה, של הודעת מותה של דבורה מינקת רבקה, אלון בכות, לשון בכיה אחרת, כי הוגד לו שם מיתת רבקה אמו, או רמז למיתת רחל שהיתה ג"כ סמוך לזה.

(כלי יקר, בראשית פרק לה פסוק ז)


כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו, רב הונא אמר, זה שעבר עבירה ושנה בה. רב הונא לטעמיה, דאמר רב הונא, כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך? אלא אימא נעשית לו כהיתר

השנית, כי השונה בחטאו, תשובתו קשה, כי נעשה לו החטא כהתר, ובזה כבדה מאד חטאתו. [מציין זאת כסיבה לצורך להזדרז בעשיית תשובה.]

(רבינו יונה, שערי תשובה, השער הראשון - אות ה)


אל תבכו למת ואל תנודו לו, אל תבכו למת יותר מדאי, ואל תנודו לו יותר מכשיעור. הא כיצד שלשה לבכי, ושבעה להספד, ושלשים לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך אמר הקב"ה אין אתם כשרין לרחם אליו יותר ממני

וזה, כי הוקבעו אלו השלשה זמנים מהאבל, לפי שבחסרון האיש השלם יחסרון הנשארים שלשה ענינים גדולים אשר יושלמו להם במציאותו: האחד, מה שהיה החכם בחכמתו מורה להם חכמת התורה ומושכליה. והשני, מה שהיו מקבלים ממנו דעה והשכל בתיקון מדותיהם ויושר מעשיהם, אשר תקנה אותם התורה להשלים החיים המדיניים. והשלישי, מה שמיישרם ברוח עצה וגבורה בעסקים הזמניים אשר אליהם ובעבורם יתנועעו צבאות האנשים כל ימי חלדם, כי האיש השלם ידו בכל ולא יבצר ממנו חכמה ומזימה. והנה היו שלשה לבכי, על הפסד הענין הראשון, כי התורה היא מוגבלת במספר הזה, כאמרם בריך רחמנא דיהב אורין תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי בירח תליתאי ליום תליתאי (שבת פ"ח ע"א). ואמר החכם (משלי כ"ב) הלא כתבתי לך שלשים במועצת ודעת. והופלג בו למרר בבכי לפי מעלתו על חביריו. אמנם על הענין השני היה תשלום השבעה להספד, לפי שבו קויים העולם, כמו שאמר (תהלים פ"ט) אמרתי עולם חסד יבנה, ואמר (אבות פ"א) על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום. ואלו כלם בחלק המעשי שזכרנו. ומספר השבעה כבר ביררנו שהם זכרון ימות עולם בלא ספק. והיה הענין השני בזמן ובהרגש להיותו שני במעלה. אמנם היו שלשים יום לגיהוץ ולתספורת, להרגש החסרון השלישי שהוא בענינים הזמניים, אשר אליהם יתנועעו האנשים ממקום למקום ומענין לענין....
אבל כדי לייחס על האמת ולהתאונן על אבדתו, אין אנו רשאין, כי הבנים בניו של הקב"ה הם, ואין לרחם עליהם יותר ממנו, והעובר הרי הוא דרך רע וזר, ומראה צרעת מינות במצחו לכפור בעולם הנשמות, כאשר עשו קדמוני הכותים אשר היו לפנינו בארצינו, השוגים בדמיונם הכוזב, וגוזרים על האדם והבהמה משפט אחד, כמו שעל טעות זה אמר החכם (קהלת ג') ולראות שהם בהמה המה להם כי מקרא האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם וגו', עד ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל. כי על כן היו מתקשים על מתיהם יותר מדאי ויקרחו קרחה בראשם ויתגודדו כמשפטם, כי היא בעיניהם אבדה שאין אפשרות להשבתה, ולא מצאו בה שום נחמה. כמו שסופר במדרש (ב"ר פ' י"ד) באחד מגדולי צפורי שמת לו בן. איכא דאמרי מינאה הוה. יתיב גביה ונכנס ר' יוסי בן חלפתא אצלו וכו'. כמו שהוא כתוב ומפורש בפרשת ויפח באפיו (שער ו') עיין עליו. והנה לעקור זה הסכלות והדמיון הכוזב מאומתנו, אמרה תורה (דברים י"ד) בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך וגו'. והכוונה, כי אחר שעקרן להיות לו לעם סגולה וגוי קדוש אין להם לעשות עקר מהגוף, יותר ממה ששיערו חז"ל, כמו שנזכר, וכמו שיבא שם במקומו (שער צ"ג) בעזרת האל. [מבאר שיש באבלות על מת שלשה חלקים, כנגד שלשה דברים שהיו בו בחייו ועכשו בטלו. הראשון: תורתו, וכנגדו שלשה ימי אבל כנגד התורה שנתנה בשלישי. השני: שלמדנו ממנו מדות והנהגות, וכנגדו שבעה ימי אבל. והשלישי: עסוקו בעניני העולם, וכנגדו שלשים ימי אבל. יתרה מזאת אין רשאים להתאבל, מפני שאנחנו מאמינים שנפשו נשארת ולא אבדה מן העולם. ואין לעשות עקר מן הגוף.]

(עקידת יצחק, שער נט)


דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה - הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך? אלא אימא: נעשית לו כהיתר


[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא פו ע"ב]



כח ע"א

ותמת שם מרים ותקבר שם סמוך למיתה קבורה ואמר רבי אלעזר אף מרים בנשיקה מתה אתיא שם שם ממשה ומפני מה לא נאמר בה על פי ה' מפני שגנאי הדבר לאומרו

ועל זה הענין רמזו החכמים במות משה אהרן ומרים ששלשתם מתו בנשיקה - ואמרו שאמרו, "וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'" - "מלמד שמת בנשיקה"; וכן נאמר באהרן, "על פי ה', וימת שם"; וכן אמרו במרים, "אף היא בנשיקה מתה" - אבל לא זכר בה 'על פי ה'', להיותה אשה, ואין טוב לזכור זה המשל בה; - הכונה בשלשתם שמתו בענין הנאת ההשגה ההיא מרוב החשק. ונמשכו החכמים ז"ל בזה המאמר על דרך מליצת השיר המפורסמת שתקרא שם ההשגה המגעת עם חיזוק חשק הא-לוה ית', 'נשיקה' - כאמרו, "ישקני מנשיקות פיהו וגו'". וזה המין מן המיתה, אשר הוא ההמלט מן המות על דרך האמת, לא זכרו החכמים ז"ל שהגיע רק למשה ואהרן ומרים; אבל שאר הנביאים והחסידים הם למטה מזה, אך כולם תחזק השגת שכלם עם המות - כמו שנאמר, "והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך"; וישאר השכל ההוא אחר כן לנצח על ענין אחד, כי כבר הוסר המונע אשר היה מבדיל בינו ובין מושכלו בקצת העיתים, ויעמוד בהנאה הגדולה ההיא, אשר אינה ממין הנאות הגוף - כמו שבארנו בחיבורינו ובאר זולתנו לפנינו. [מבאר שמיתת נשיקה היינו מיתה מחמת התעלות עילאית של דבקות בה' וריכוז כל כוחות הנפש במושגי האלוקות ולהט גדול ובאותו המצב המענג נפרדה הנשמה מן הגוף.]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק נא)



רבי חייא לא הוה מצי למיקרבא ליה. יומא חד אידמי ליה כעניא, אתא טריף אבבא, אמר ליה: אפיק לי ריפתא. אפיקו ליה. אמר ליה: ולאו קא מרחם מר אעניא? אההוא גברא אמאי לא קא מרחם מר? גלי ליה, אחוי ליה שוטא דנורא, אמצי ליה נפשיה

תמוה מאוד: מה טענה היא זו של מלאך המוות, שמאחר שאתה מרחם על העני, חוסה גם עלי ותן ל את נשמתך? וכי מה עניין פת לחם אצל נשמה?!
אלא ידע היטב מלאך המוות את ר' חייא, והכיר את תוכו ולבו. שבשעה שר' חייא נותן לעני פרוסה - הוא עושה זאת עם כל "נדבת הלב", עד שאת כל לבו ונפשו הוא נותן לעני. מידה כה גבוהה של נדבת הלב אפשר להשקיע בנתינה. על כן ביקשו מלאך המוות שירחם גם עליו ויתן לו את נשמתו ממש. ונענה לו ר' חייא.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת תרומה מאמר מט' עמ' רי')


למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך, מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת

על דרך דבריהם אלו יובן למה סמכה התורה בנית יעקב מזבח לותמת דבורה, אף כאן שמדבר מן מיתת רבקה ודבורה כמו שלמדו מן פסוק אלון בכות, והורה יעקב שמיתתם מזבח כפרה, על כן בנה מזבח במקום שנודע לו מיתתם.

(כלי יקר, בראשית פרק לה פסוק ז)


יש לשאול, ולמה נסמכה דווקא לפרה, והרי באמת הפרה אינה קרבן, רק מה שמצינו שקראה הכתוב חטאת, (במדבר יט ט) אבל העיקר הוא, כשם שהפרה באה לקנח צואת בנה כך הצדקת אם כל חי במיתתה מקנחת צואת תולדותיה.
ומצינו שנסמכה מיתת צדיקים לעוד פרשיות והעולה מכולם שהצדיק מביא לבני דורו ד' מיני תועלת, האחד הוא, שכל העולם ניזון בזכותו. השני, שהצדיק מלמדם להועיל דרך ה' ומצוה. הג', שזכותו מגין כצל וכבגד העשוי להציל מקור וחום ובמותו סר צלם והרי הם ערומים מכל מכסה. הד', שהוא מכפר עליהם במיתתו.

(כלי יקר, במדבר פרק כ פסוק ב)


ויש להבין: למה דוקא לפרה? אלא להורות ... פרה מטהרת טמאים, הני מילי אם נטמא מאחר שנגע במת, אבל בטומאות יוצאות מגופו זב ומצורע, אין מטהרת, כך מיתת צדיקים מטהרת באופן זה בטומאתו בהתחברות לאחרים, ולא בטומאות יוצאות מגופו בעונותינו הרבים.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש יא)



למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה, מה בגדי כהונה, מכפרין, אף מיתתן של צדיקים מכפרת

היינו, שזכותו מגין כצל וכבגד, העשוי להציל מקור וחום, ובמותו סר צלם, והרי הם ערומים מכל מכסה, כדרך שנאמר (במדבר כ כט) ויראו כל העדה כי גוע אהרן, ודרשו רז"ל (ראש השנה ג.) ויראו היו"ד בצירי שנראו, והיינו בהסרת הענן, שנמשל לבגד, וזהו סמיכות לבגדי כהונה.

(כלי יקר, במדבר פרק כ פסוק ב)



אמר רבא חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא

ומפני זה אמרו המלאך הממונה על ההריון "לילה" שמו, נוטל את הטפה ומניחה לפני הקב"ה, ואומר טפה זו מה תהא עליה, חכם או טפש, עשיר או עני, אבל צדיק ורשע לא קאמר. הנה בארו שהחכמה והעושר תלוים במזל כפי רגע ההריון והלידה, לא הצדק והרשע. וזהו שאמרו גם כן בשבת אתמר ר' חנינא אומר מזל מחכים מזל מעשיר ויש מזל לישראל, ר' יוחנן אמר אין מזל לישראל. הנה בארו שהחכמה והעושר תלויים במזל, ואפילו ר' יוחנן מודה בזה. שאע"פ שאומר אין מזל לישראל, אין כונתו לומר שלא יהיה המזל פועל בדברים האלה. אבל הכוונה, שעל ידי תפלה וצדקה ישתנה מזלו לטובה. כן פי' רש"י ז"ל שם דכן סוגית הגמרא מוכחת. ור' חנינא סובר שאין תפלה וצדקה משנה המזל בדברים האלה, שהם החכמה והעושר, אבל במעשה המצות והעבירות, אין שום חכם חולק שאין למזל יכולת עליהם. וזהו מה שאמרו רז"ל: בני חי, ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. הנה יחסו למזל. הדברים הגופיים, לא הנפשיים.

(דרשות הר"ן, הדרוש השמיני)


שלשה דברים אלו הם כללות חשק האדם וחפצו בעולם: החיים, והמזונות, והבנים. והחסר אחד מהנה, בר מינן, יקרא 'מת'. ושלשתם אינם תלויים להשיגם באמצעות עבודת ה' ואהבתו, (אלא במזל). וזה יסובב ההרחקה מאוהבי ה' (כלומר: זה מרחיק את אוהב ה' מאהבת ה'). ומה גם בהתקבץ להאוהב שנים מהם: חוסר הבנים והעוני - יתחמץ לבבו בקרבו! והגם שיתחזק עם לבבו, לבבו לא ישמע לו, כי המורגש אליו ירחיקנו משמוע לאהוב.
לזה בא דבר ה' וצוה לו על הדבר הזה (=כנגד הרגשה זו) שיעריך אהבת ה' בלבו בשלשה דברים, הגם שיטלם (את הבנים, החיים או המזונות) ממנו. כנגד הבנים אמר "בכל לבבך", על דרך אומרו (בראשית כב ב) "את בנך וגו' אשר אהבת וגו'", והאהבה כזו היא אהבה הממלאת לב אדם וחשקו. וכנגד חיי אמר "ובכל נפשך", וכנגד מזוני אמר "ובכל מאודך".
(וצריך) שיעריך בדעתו שלשתם יחד בה' (לעומת ה').
(לעומת הבנים - ) כי הוא טוב לישראל מעשרה בנים.
ושלחן גבוה - עליון הוא מאוד. כמאמר התנא (אבות פ"ו מ"ה) ששולחנך גדול משולחנם.
והחיים - ממנו תוצאות חיים. ואף כי אחרי מות הצדיק ייקרא 'חי', כאומרו (ש"ב כג כ) "ובניהו בן יהוידע בן איש חי", הרי שאפילו אחר מיתה יקרא חי (ברכות יח:).

(אור החיים, דברים פרק ו פסוק ה)


הודיע הכתוב שאם יאהבו ה' וגו' בכל לבבכם וגו', יזכו גם בעולם הזה... והגם שהמזונות הוא בכלל הדברים שאינם תלוים בזכות, אף על פי כן כשיעבדו ה' כמצטרך אין המזל שולט בהם, ויאכלו וישבעו גם מטוב הגשמי.

(אור החיים, דברים פרק יא פסוק יג)

ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא לח ע"ב]



כח ע"ב

ביום ההוא יגדל המספד בירושלם כמספד הדדרימון [בבקעת מגידו] ואמר רב יוסף: אלמלא תרגומיה דהאי קרא, לא הוה ידענא מאי קאמר. בעידנא ההוא יסגי מספדא בירושלם כמספדא דאחאב בר עמרי דקטל יתיה הדדרימון בר טברימון, וכמספד דיאשיה בר אמון דקטל יתיה פרעה חגירא בבקעת מגידו

ויש להבין מה ענין אלו שתי הספדים זה לזה, וגם למה קאמר באחאב מי שהרגו, ולא מפרש באיזה מקום, וביאשיהו לא קאמר שם מי ההורגו, רק מקום הריגה.
...בקיבוץ הגלות שיתוקן חטא מכירת יוסף, אף עון יוסף צריך תיקון, דדבר סרה על שבטי יה, ולכך צריך משיח בן יוסף להיות נהרג, ובזה סר עונו. ולפ"ז עיקר ההספד שיהיה על הריגת משיח בן יוסף, כי הריגה היא לתקן הפגם, רק הספד הוא על שיהיה נהרג בחוץ לארץ, כמו יוסף שמת בחוץ לארץ רק עצמותיו באים לארץ ישראל, כן יהיה במשיח בן יוסף. וגם ביאשיהו המלך שנהרג, לא היה עיקר הספד בסיבת מיתתו רק מה שנהרג בארץ טמאה בבקעת מגדו שהיא חו"ל וקלטתו אדמה. וכן יהיה לעתיד לבא ההספד על משיח בן יוסף.
והנה ההספד על אחאב לא היה על שנהרג, כי באבוד רשעים רנה, רק כבר כתב המגיד מישרים בפירוש הפסוק [דברים כ"א, ז] ידינו לא שפכו את הדם הזה, וכי תעלה על דעתך שב"ד שופכים דמים הם, אלא שכך אמרו הרוג זה שנמצא ודאי היה חייב מיתה מעון ופשע המחייב מיתה, דאין הקב"ה עביד דינא וכו', אלא אנו מצערים למה ידינו לא שפכו דם הזה, דהנהרג בחרבא קדישא הוי ליה כפרה, אבל עכשיו דנהרג על ידי אחרים אין כפרתו כל כך, ולכך מבקשים כפר לעמך וכו'. והנה זה הדבר ג"כ בקין, שאמר והיה כל מוצאי יהרגני, היינו שאמר אם אני מחוייב בבית דין יהרגוני בבית דין ותהיה לי כפרה, אבל כשמוצאי יהרגני לא תהיה לי כפרה, וכן הדבר באחאב דהיה כל הצער דהיה חייב מיתה, אבל היה לו ליהרג בבית דין בחרבא קדישא, אבל בהרגו הדרימון בן טברימון, זהו הצער דאין מיתתו כפרה.
וכן הדבר לעתיד לבא דיהרגו יצר הרע ויספדו עליו. ונבין מה זהו הספד אשר קשה המובן לפי פשוטו, אבל נכון הוא, כי אם היו זכאים, לא היו צריכים להריגת יצר הרע, כי כל אחד היה גובר על יצרו, וכל רשעה כעשן תכלה, ואין צריך להרוג ליצר הרע, אבל אם אינם זכאים, יצטרך היצר הרע ליהרג, וכל ההולכים אחר עצתו ילבישו בושת ויחפרו ממעשיהם, ולא תהיה בהריגתו להם כפרה, כי אילו היו זכאים, היתה הריגתו ממילא, כמ"ש והרשעה כעשן תכלה, וזהו מאמר הקרא, דקרא מיירי משני הספדים, מהספד יצר הרע אמר כמספד אחאב, דהיה בשביל שנעשה על ידי טברימון וכו', כן יהיה הספד אז שנעשה ע"י הריגה ולא היו זכאים לבטל היצר הרע מעצמם, והספד משיח בן יוסף יהיה כהספד יאשיהו שעיקר הספד היה מה שנהרג בבקעת מגידו בחוץ לארץ, כן יהיה הספד הזה בשביל שנהרג משיח בן יוסף בחו"ל והבן.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש טז)


[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה ג ע"א ]


תניא, היה ר"מ אומר, "טוב ללכת אל בית אבל וגו' עד והחי יתן אל לבו" - דברים של מיתה: דיספד יספדוניה, דיקבר יקברוניה, דיטען יטענוניה, דידל ידלוניה

שעם שכבר יובנו מדבריהם דברי מוסר, שהחי יתן אל ליבו שהמיתה גלגל הוא שחוזר על הכל, והקובר היום - למחר הוא בקבר, ומתוך כך ישים עיניו על דרכיו או שיתן אל ליבו מידת הגמילות, כי מי שיגמול היום ייגמל מחרת; יתכן גם כן שכיוונו שהחי יתן אל ליבו אז שלושת החלקים האלו, הנכללים בבניין האדם: האחד - הוא החלק החיוני, הכולל כל הכוחות וההרגשים וכל פעולותיו כולם, כי הוא אשר יתבטל לגמרי, והוא הראוי לספוד עליו להפסדו וביטולו. והשני - בניין הגוף עצמו, אשר נשאר לפניהם כאשר הוא, והוא הניתן לקבורה... והחלק השלישי הוא הראוי לינשא ולהעלותו אל מקום גבוה ומרומם בית מקדש מלך, כי בתיתו לב על שני העניינים הראשונים יועיל לו הרבה להשגת השלישי בלי ספק [מלבד המובן הפשוט, המורה כי "גלגל חוזר בעולם", כוונת חז"ל היא לתאר את שלושת ההפסדים המתרחשים בעת המיתה: ביטול כוחות הגוף, השבתת כוחות הנפש והתעלות הנשמה אל מקומה בגנזי מרומים].

(עקידת יצחק, שער כב)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US