Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת סוכה

בעריכת המכון לחקר האגדה




ב ע"א

אמרה תורה: כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי

והנה בישיבת הסוכה וכוונתה על דרך שאמרו (סוכה ב') צא מדירת קבע ושב בדירת עראי. ומיעוט הפרים אשר בשבעת ימי החג יתבאר להם פחיתות זה העולם אשר הוא עולם של עראי, וחיוב מיעוט עסקיו השפלים.

(עקדת יצחק, שער קב)


ולכך אמרו להורות כי גרים אנחנו עלי ארץ מבלי קבע, וימינו כצל שבין לילה היה ובין לילה אבד, רוח נושב ואיננו, ומה יתרון לו לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, וכל ימיו תהיה עינו למעלה לשוכן שמימה, כאמרם (ירושלמי, הביאו הרא"ש וטוש"ע סימן תרל"א) שיש לעשות סכך בענין שהכוכבים נראים מתוכו בהירים, ויהיה לבו לשמים, ואולי יחוס הקב"ה על נכה לבב ועני היודע מצב שפלותו, וכי כל שבתו בארץ מעט ורע כל היום.
...ומכוון מבורא לטובת ישראל, כי חפץ צדק הוא, וחושב מחשבות לטובת ישראל בכל צד ופרט, ואיך בעו"ה נבלה זמן בתוהו, אלהים חשבה לטובה לתת לנו ימים אלו למחיה ולתקן הקלקלה, ואיך נחשב לרעה, אשר ח"ו יעברו ימים אלו בלי תשובה. וכבר אמרתי, הטוב ונכון לקבל על עצמינו גדרים לשמור ולעשות כל השנה, ולא סגי בימים אלו לבד, ועל כל פנים, טוב מאוד להיות זריז וחרד בדבר ה' בימים אלו, וזהו כוונת הפסוק [ויקרא כג, מב] בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, כי כבר נודע בגמרא, ביום סוכות אז נגמרה החתימה, ומה שלא נזכר בתורה מזה רמז, הוא כי תמיד בין כתיבה והחתימה יו"ד ימים שהם יו"ד מדרגות הקדושה, יו"ד מאמרות, יו"ד דברות, עשר קדושות, עשר ספירות, וכהנה הכל עשר, וכבר נודע כי יו"ד היא קטנה והיא שחורה, ולית ביה מן הנייר כלום, כי היא נקודת דיו בעלמא.
ולכך ישראל שהם יו"ד, הם שחורים בגלות, שהם סובלים יסורים, והם כלבנה כאשר מכוסה ואינה נהנית מאור החמה היא שחורה, וכך הם סובלים יסורין ומרעין, והם שחורים מבלי נייר לבן והיא שחורה, והוא כסוי לבנה, אבל ונאוה, כי לעתיד לבא הצעיר יהיה לאל"ף, כי יהיה מן יו"ד אל"ף שיש בו לובן הרבה, ואז הלבנה תאיר מהחמה, וזהו ונאוה. ובאמת יו"ד ג"כ בעשירית אחד, אבל הוא אחד בריבוי, ואל"ף אחד באחדות גמור, וכשאנו בבחינת אל"ף, שהוא יותר באחדות מן יו"ד שהוא אחדות ברבוי, אנו חביבים לפני מקום, ולכך נאמר [דברים ז, ז] לא מרובכם מכל העמים חשק השם בכם כי אתם המעט, והיינו כי יותר חביבים גבי מקום כשאנו באל"ף מביו"ד, ולכך במעט חשק ה'.
ויו"ד ימים הם ימי סיגוף ועינוי נפש, ושחורה אני, אבל ביום הכפור אז אנו חוזרים לאל"ף, ולכך נקרא יום הכפור במדרש [ב"ר ב, ג] יום אחד, כי הוא אלף, ודרשינן במדרש [שהש"ר א] שחורה אני בראש השנה - שהם יו"ד ימי תשובה וראש השנה ראש לכולם - ונאוה ביום הכפור כנ"ל.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ו)



ד ע"א

תבן וביטלו

הדין של בטול ערך דברים חמריים ידועים, ביחס האדם אליהם וחשיבות ישותם לפיהו, שהוא עושה אותם אינם, בהיותם משוללי-משפט המציאות על ידו, ומחשבה אמתית זו מוציאה אותם מידי מעשיותם, על אחת כמה וכמה שהוא נוהג לגבי מחשבות והרגשות, שמתוך העמידה על שליליות ערכן, בהגיע צרך בטולן, הרי הן חדלות מהיות, וריקניותן מבליטה את אפסיותן. ואם ממדת התשובה המקובלת היא, שעקירת הרצון נחשבת בה כעקירת המעשה, ולפי מדרגותיה הזדונות נחשבים בה כשגגות וכזכיות, הרי ביסודה נמצא בטולן של הרצון הנדון, וממילא גם של גורמיו ומשפיעיו וקישורו אליהם.

(רבי צבי יהודה קוק, אור לנתיבתי, אות נ, עמ' קב)


ד ע"ב

ארון ט' וכפורת טפח

כח מלכותו יתברך על כל נבדלים העליונים הכלולים במספר ט', בסוד ארון ט' וכפורת טפח.

(כלי יקר ויקרא פרק ט, א)


ה ע"א

ר' יוסי אומר, מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרו, שנאמר "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". ולא ירדה שכינה למטה? והכתיב "וירד ה' על הר סיני"! - למעלה מעשרה טפחים... והכתיב "ומשה על ה אל האלקים"! - למטה מעשרה.

מה שאמרו שמעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו השלמים למעלה מעשרה, הנה הוא באמת הגבלת המהלכים ההם שהשלמים יש להם רשות להתהלך בתוכם. וזה כי מהידוע שהכבוד העליון המכונה אליו ית' הוא היותו למעלה מעשרה השכלים... והעשיריות כולם הם מדרגות והבדלי השגות, אשר תשוטטנה בתוכנה השגות כל הנביאים והחוזים והמדברים ברוח הקודש, איש ואיש כפי מעלתו, ונקראות אורות או אספקלריאות, יש רואה באחד, ויש רואה בשתים, ויש ביותר, וכל עוד שתעבור מדרגתו מהאספקלריאות עוד יוסיף מעלה ונוגה מהכבוד של מעלה; וכל עוד שמקצר בהם יוסיף עובי, כי כמספרן כן יהיו המשכם מבדילין... משה, רבן של נביאים, נתפשטה השגתו בכל העשרה האספקלריאות, ולא נשארה רק מחיצה אחת בנתיים... אבל היה התפשטותם בתוך העשרה, בין רב למעט, כמו שאמרנו, עד שהגדולים שבהן, ואפילו משה רבינו, לא עברו מתוך העשרה [עשרת הטפחים מציינים עשרה מסכים (אספקלריות) של השגה שחוצצים בין האדם לה'. יתכן שאדם יתעלה וישיג חלק מאותן דרגות, עד כדי כך שמשה רבינו השיג את כל עשר המחיצות, אך עדיין כל זה בתוך התחום של עשרה טפחים, ומעבר לכך - לא ניתן לבן תמותה להשיג].

(עקידת יצחק שער מד)


וידוע כי העולם העליון ביו"ד, ועולם התחתון בה', כמבואר בגמרא (מנחות כט ע"ב) להדיה, בי"ה בראם, ולכך השר שמתדבק בשירתו למעלה ביו"ד, נעשה מן שר שיר בתוספת יו"ד, ולמטה בזה העולם התחתון נעשה שר"ה ובחיבור ע' עשרה, וזהו [סוכה ה.] מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה, הן שבעים סנהדרין הן נושאי מרכבה שכינה למטה. [המילה עשרה היא חיבור של ע' ו'שרה'. ע' הם שבעים הזקנים, 'שר' הם הסנהדרין והה"א הנוספת היא מן הה"א בה נברא העולם הזה (מנחות כט). מעולם לא ירדה השכינה מנושאיה, הם העשרה, הם הסנהדרין.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ד)


ו ע"ב

היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ג ע"א]



י ע"ב

נוי סוכה

בחג הוא בחינת אור מקיף שזה ענין סוכה כנודע ופירוש מקיף הוא אור היותר גדול ותוספות פאר וכבוד... וזהו שבסוכות יש נוי סוכה, וכן בלולב ומיניו כתיב "הדר" יותר מבכל המצוות, הוא כנ"ל, שבחינת החג הוא תוספת כבוד כנ"ל.

(שפת אמת, ליקוטים, לסוכות, ח"ב, עמ' 106 במהד' אור עציון)


יא ע"ב

דתניא: "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", ענני כבוד היו. דברי ר' אליעזר. ר"ע אומר: סוכות ממש עשו להם.

בהיותם יושבים במחנה - היו באהלים, להגין מן השרב. אבל בנסעם מן המחנה היה הענן מגין. נמצא מה שכתוב "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו'" היה גם סוכות ממש גם ענני כבוד. היינו: בשעת חניה היה סכות ממש. ובשעת המסע היו ענני כבוד.

(העמק דבר, במדבר פרק י פסוק לד)



יד ע"א

מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום כך תפלתן של צדיקים

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות סד]

מעשה מוציא מידי מעשה

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין נט ע"ב]



כה ע"א-ע"ב

דתניא: "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו'". אותם אנשים מי היו? - נושאי ארונו של יוסף היו. דברי ר' יוסי הגלילי. ר"ע אומר: מישאל ואלצפן היו, שהיו עוסקין בנדב ואביהוא. ר' יצחק אומר: אם נושאי ארונו של יוסף היו - כבר היו יכולין ליטהר. אם מישאל ואלצפן היו - יכולין היו ליטהר. אלא עוסקין במת מצוה היו, שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח. שנאמר "ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא", ביום ההוא אין יכולין לעשות, הא למחר יכולין לעשות

ולכאורה תמוה: למאי סיים ר' יצחק דרשה ד"ביום ההוא" לכאן? - אלא מתחלה לא היו שואלים 'אותם אנשים מי היו', דודאי לא יתכן שיהיה מחנה גדול שלא ימותו שם מתים בכל יום, כמש"כ הראב"ע.
אלא שקשה לחז"ל יתור לשון "אשר היו". ומשמעו ללמדנו שכבר היו טמאים, ומכ"מ לא נטהרו.
ומש"ה ודאי יש לחקור: מי היו, שלא נזהרו ליטהר, ואח"כ באו עוד לצעוק??
ויישבו ריה"ג ור"ע דנתעסקו בעצמות יוסף או בקבורת נדב ואביהוא באופן שחשבו שמצוה עליהם שלא ליטהר. וכסבורים שמכל מקום לא יהיו נדחים מפסח.
אבל ר יצחק חולק. שהרי יכולין היו ליטהר, ולמה לא שאלו מתחלה אי יטהרו בע"כ, או יעשו בטומאה ג"כ?! - אלא ודאי טמאי מת מצוה היו.
והא דקשה למאי כתיב "אשר היו", על זה השיב שחל שביעי שלהן בע"פ, דכתיב "ביום ההוא"... [השאלה הראשונית היא 'אותם אנשים מי היו', ומדוע, איפוא, נדרש ר' יצחק למילים "ביום ההוא"? אלא יש להבין שהמילים "אשר היו" הן שהובילו את חז"ל להבנה שמדובר באנשים שכבר היו טמאים. ויש לתרץ מיהם, שידוע להם שהם טמאים, ובכל זאת לא נטהרו. על כך תירצו ריה"ג ור' עקיבא שהיו אלה המתעסקים בעצמות יוסף או קוברי נדב ואביהוא. אולם ר' יצחק דוחה את שני הפירושים, משום שנאמר בהמשך "ביום ההוא", משמע 'ביום ההוא אין יכולין לעשות, הא למחר יכולין לעשות', וזה מתאים רק למתעסקים במת מצוה שהיום השביעי לטומאתו חל בערב פסח, ולמחרת, לאחר הזאת יום שלישי ויום שביעי, הריהו טהור. (והמעיין בפירושו ימצא דחיות להבנות ולמסקנות נוספות שניתן היה לכאורה להבין ולהסיק מהמילים "ביום ההוא").]

(העמק דבר על במדבר פרק ט פסוק ו)



כה ע"ב

ר' יצחק אומר: ...עוסקין במת מצוה היו, שחל שביעי שלהן להיות בערב פסח

אמאי בשביעי של טמא מת אינו מביא פסח?
אברא לפי מה שכתב הרמב"ם בהל' ביאת המקדש פ"ב, דטמא מת שאני, שאין יחיד משלח קרבנו עד שיטהר, ופי' מרן הכ"מ דאפי' כשהוא טבול יום אינו משלח קרבנו. ולפי זה מיושב הא שאינו יכול להביא פסחו.
משם הכי טענו טענה שניה: "בתוך בני ישראל", שפסח אינו דומה לשאר שלמי יחיד שאינו בא בשיתוף, משא"כ פסח. (ולכן) שיהא קרב בשבילם, ולערב יאכלו גם המה. [3ניתן לכאורה להקשות על דברי ר' יצחק: אם כן - שייטהרו ביום השביעי לטומאתם, ולאחר מכן יאכלו את הפסח! אכן מתורץ לפי הל' ביאת המקדש פ"ב ופירוש הכסף משנה שם, שטבול יום אינו משלח קרבנו, ולכן אינם יכולים להביא פסחיהם בו ביום. אך עוד יש להקשות: שיקריבו אחרים עבורם, והם יצטרפו עימם בלילה לאכילת הפסח, שזהו כבר היום השמיני לטומאתם?! - לכך אכן נתכוונו אותם אנשים באומרם "בתוך בני ישראל". (ועל כך נענו שעליהם לעשות פסח שני.)]

(הרחב דבר על במדבר פרק ט פסוק ז)

מצטער פטור מן הסוכה

כי לא נתן מצוות לעול רק לטובה ולנחת.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ה)




כו ע"א

ת"ר אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה ואין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה

כי שם צלא דמהימנותא קדישא, ושם יהיה לו צל סוכה להגין ולטהר הבית, ולכן צריך האדם מאוד לקבוע דירתו ביום ובלילה בסוכה... כי בשינה יותר עלולים נגעי בני אדם להחטיא לאדם

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש א)



כז ע"ב

כל שבט העמיד מלכים ונביאים

[מרומי שדה פירש שר"א היה מקובל שהיו עוד שופטים ונביאים שלא נזכרו בפסוק. וכתב שגם יהוא היה מלך ממנשה. זה תמוה, כי הוא מלך רק על עשרת השבטים והגמרא מדברת על מי שמלך על כל ישראל. ועוד שהגמרא מתכוונת לנביא שניבא נבואה השייכת לדורות, וזה לא יכול להיות שלא נזכר בכתוב. ומה שכתב שהיו עוד שופטים, קשה הרי המשכן היה בשילה למשך שס"ט שנים, ושנות השופטים שנזכרו בכתוב מכסות מספר זה, א"כ לא היה זמן לשופט אחר, ואח"כ כבר היה שמואל מלך.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' קי-קיא - לטקסט)

שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא סו ע"ב]



כח ע"א

ולא שחתי שיחת חולין

והנה מזה יתחייב הנמשך, שאם ישתמש האדם בזה הכח בדברים בלתי מיוחדים אליו, הנה החטיא הכוונה והחליף השטה, והוא כמעיד עדות שקר בעצמו, והרי הוא כמי שנתן לו המלך לבוש מלכות להתפאר בו, והלבישו לחמורו, כי כן משפט האיש שנתן לו תפארת הלשון להשלים לו חסרונו מהענינים ההכרחיים, ודרישת החכמות ודברי המוסר המיוחדים אליו, והוא משתמש בו לדברים שאים בהם תועלת, או שיזיקו ויפסידו שלמותו מהעניינים הנרצים אל החומר לבדו מדרשת תאוותיו ובקשת פחיתותיו, והרי הוא אצלו באמת נזם זהב באף חזיר. [מבאר שהדבור הוא כח חשוב, ונתן לאדם למטרה מסוימת, ואין לבזותו ולהשתמש בו למטרות בטלות.]

(עקדת יצחק, שער סב)

השח שיחת חולין עובר בעשה

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא יט ע"ב]


דבר קטן הויות דאביי ורבא

ותימא, כי זהו חיינו ואורך ימינו ויתד ויסוד שהכל תלוי בו יקראהו דבר קטן?... ולפי דרכי יתכן הענין היטב, כי הנה ההויות ופלפולים מעמידים דיני התלמוד, שהם פירוש על תורה שבכתב על בוריין להבין את מעשה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אשר פירוש זה הפסוק הוא כך, שהחיות הרוחניות הוא בהם ממש. הוא הדבר אשר דברתי שמצוה הגשמיית שכרה רוחניות הנצחיית, והיא היא היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם ממש, כי השכר אינו הסכמיי רק המצוה ממש כדפירשתי מקדש מעט מלמטה מקדשים מלמעלה הרבה. כמו הכוכב הנראה למטה קטן מאד, כן בחינת המעשה היום לעשותם הוא דבר קטן, אמנם שרשם למעלה במרכבה הוא דבר גדול ונצחיי. והדבר קטן הוא ממש דבר הגדול, כמו גרעין החטה שצומח ממנה שבולת.

(של"ה, תולדות אדם - בית חכמה (תניינא) (יב))


אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף

הנה האדם עושה מעשיו, ולמעשים האלה יש תולדות, כי מפני הכונניות שזכרנו נמצא שכל תנועה קטנה שבאדם מנועעת דברים רבים וגדולים - כלל כל הנבראים העליונים והתחתונים, הגשמים והרוחנים, וכל הכחות הנבדלים, והשפעותיו ית' בהם. [מבאר שיונתן בן עוזיאל בהיותו חי בטהרה, כל מעשה שפעל גרם להשפעה רבה ברבדים גבוהים של האלוקות.]

(דעת תבונות סי' קכו)


שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, שלשים מהן ראוים שתשרה עליהן שכינה כמשה רבינו, ושלשים מהן ראוים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון, עשרים בינונים

אשר להלל, ידוע דבר היותו חכם וענו ומזרע דוד, והוא האריך ימים עד מאה ועשרים שנה, אלפי תלמידים היו לו ועל המבחרים שבהם אמרו שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, שלשים מהם ראויים שתשרה עליהם שכינה, ושלשים ראויים לעבר את השנים, ועשרים בינונים [נשים לב שסובר ה"כוזרי" שלהלל היו אלפי תלמידים ונמנו רק המצויינים, ועוד כנראה גירסא אחרת היתה לו באשר לשלושים השניים.]

(ספר הכוזרי מאמר שלישי אות סה)


ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם

תמוה. הרי מפורש באבות דרבי נתן (פ"ו, ג) שהיה ר"א עומד ודורש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם?!
וביאור העניין כך הוא, שודאי דרש ר' אליעזר ופסק דברים שלא שמעתן אוזן מעולם. אלא שלא היה דורש ומוציא את הדין טרם שהיה ברור לו ואמד בדעתו שכך היה רבו אומר וכך היה רבו פוסק את הדין. על כן אמר 'ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם', כי בדבר שלא היה לו אמדן דעת מהי דעת רבו לא היה דורש ולא דן.

(שיחות מוסר תשל"א פרשת יתרו מאמר מא עמ' קעד)



כט ע"א

ובשביל ארבעה דברים מאורות לוקין: על כותבי פלסתר, ועל מעידי עדות שקר, ועל מגדלי בהמה דקה בא"י ועל קוצצי אילנות טובות

אין כוונת חז"ל לליקוי המאורות הטבעי, שכן הוא מהלך טבעי של גרמי השמים, אלא כביטוי לליקוי מאור השכל של האדם, בשל ארבעה גורמים: כותבי פלסתר, מתייחס לאנשים המכזבים וממציאים דברים, כפי שמביא שמזייף שטרות ממציא דברים בשם אדם שלא אמרם. מעידי עדות שקר, מתייחס לאנשים שמחזיקים בתאוריות מיושנות, שכבר הוכחשו. מגדלי בהמה דקה בא"י, מתייחס למאמיני הקדמות, שהיא דעה שאין בה כל רע מצד עצמה, אלא רק מצד הדעות הנכזבות הנמשכות ממנה, כפי שאין כל רע בגידול בהמה דקה, אלא מצד הגזל הנמשך מכך. קוצצי אילנות טובות, מתייחס לכפירה בתורה ובעיקריה, שהם קוצצים את נטיעות התורה.

(עקידת יצחק, מבוא שערים)

ואין הכונה כמו שחשבו רבים שהוא קדרות שמשי וירחי, שחושבים אותו הזמן ורגע ומקומו לפי מהלך וטיב סבובם, כי זה באמת בא לפי חשבון ואינו באמת לקוי המאורות, כי אם יעשה אדם מחיצה בפני נר שלא יבהיק אור, וכי זה לקוי לנר, הלא הנר דולק כדרכו, רק המניעה מהמקבל שמסך מבדיל בינותם, וכן הדבר בלקוי חמה ולבנה, כי אין העדר אור במאורות החמה, רק הירח או צל ארץ מפסיק במאורות ההמה שלא אפשר ליושבי הארץ להנות מאורם, ואין זה לקוי מאורות.
אבל לקוי מאורות האמיתי הוא שיש במאורות ההם העדר אור ומיעוט כח פעולתם, וכמו שמצינו לפעמים כתמים שחורים וכדומה בשמש וירח, ואותו מקום הוא אור נעדר, וזהו אינו תלוי בחשבון וסיבה וטעם לדעת איך ואימת יהיה, רק אצבע אלהים הוא לפרקים, וזהו לקוי המאורות שדיברו בו חז"ל, וזהו שבא בעון יושבי ארץ, כמ"ש חז"ל באריכות.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש י)



בשביל ארבעה דברים חמה לוקה: על אב בית דין שמת ואינו נספד כהלכה, ועל נערה המאורסה שצעקה בעיר ואין מושיע לה, ועל משכב זכור ועל שני אחין שנשפך דמן כאחד

כי אב בית דין שמת, הוא הכח המדמה, שהוא קרוב אל השכל, שהוא הנשיא ומשנהו, שנתדמה אליו הפך האמת ולא הורגש, ובנה עליו מצודים גדולים. והנערה המאורסה שצעקה וכו', הוא ההתרשלות הנופל בלימודים, כי אף על פי שימצאו אליו ההכנות ונקל לו להזדווג אל שלימותו, והוא בעלותו איננו מושיע... והנכון שכיוונו אל צעקת התורה על קציצץ נטיעותיה הנעימים... ומשכב זכור, הוא שימשך החוש אחר השכל, הפך ממה שראוי להיות, כי השכל חוייב להימשך בהתחלות אחר החוש. ושני אחים שנשפך דמם, הם השומר והזוכר, שהם אחים תאומים... שאינם שומרים תמונתם, ולזה לא יוכל להשתמש בעיוניו בהקדמות האמיתיות אשר כבר ידעם [כוונת חז"ל לליקוי מאור השכל של האדם, בשל ארבעה גורמים.].

(עקידת יצחק, מבוא שערים)



בזמן שהחמה לוקה סימן רע לעובדי כוכבים לבנה לוקה סימן רע לשונאיהם של ישראל מפני שישראל מונין ללבנה ועובדי כוכבים לחמה

כי גם הם כמותה, אם הם מאירים למטה ביקר וגדולה וחמדת הזמן, הם חשכים למעלה קמי שמיא, וישמן ישורון ויבעט, ואם הם חשכים למטה, הולכים דלים וסובלים גלות הולכים קדורנית בלחץ אויב, הם מאירים למעלה וכבוד ה' עליהם חופה.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש י)




לה ע"א

פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה אתרוג וכו' אל תקרי הדר אלא הדיר וכו' דבר שדר באילנו משנה לשנה וכו'

פירושים מקובלים מפי משה. ועליהם ועל דומיהם אמרו, כל התורה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני. אבל אע"פ שהן מקובלין ואין מחלוקת בהם מחכמת התורה הנתונה לנו, נוכל להוציא ממנה אלו הפירושים בדרך מדרכי הסברות והאסמכתות והראיות והרמזים המצוים במקרא. וכשתראה אותם בתלמוד מעיינים וחולקין זה על זה במערכת העיון, ומביאין ראיות על אחד מאלו הפירושים והדומה להן, כגון מה שאמרו במאמר הכתוב פרי עץ הדר, אולי יהיה רמונים, או חבושים, או זולתם, עד שהביאו ראיה עליו ממה שנאמר פרי עץ הדר (מסכת סוכה פרק ג, דף לה.), ואמרו, עץ שטעם עצו ופריו שוה, ואמר אחר, פרי הדר באילנו משנה לשנה, ואמר אחר, פרי הדר על כל מים. אלו הראיות לא הביאו מפני שנשתבש עליהם הענין עד שנודע להם מהראיות האלה. אבל ראינו ללא ספק מיהושע עד עתה, שהאתרוג היו לוקחים עם הלולב בכל שנה, ואין בו מחלוקת. אבל חקרו על הרמז הנמצא בכתוב לזה הפירוש המקובל.
וזה ענין מה שאמרו, כללותיה ופרטותיה. רצו לומר, הענינים שנוכל להוציאם בכלל ופרט ובשאר י"ג מדות, והם מקובלים מפי משה מסיני, וכולם אע"פ שהם מקובלים מפי משה, לא נאמר בהם הלכה למשה מסיני, שאין לומר, פרי עץ הדר, הוא אתרוג, הלכה למשה מסיני, או חובל בחברו משלם ממון, הלכה למשה מסיני, שכבר נתברר לנו, שאלו הפירושים כולם מפי משה, ויש להם רמזים במקרא, או יוציאו אותם בדרך מדרכי הסברא, כמו שאמרנו. [מבאר שבפירוש מקובל, ממשה, אין מחלוקת כלל, ומה שמצינו לגבי אתרוג מחלוקת כביכול, זהו רק דיון התלמוד שבא לבסס גם בסברות את הפירוש המקובל, אך לא היה בדבר ספק כלל מימות משה וכל הדורות נטלו אתרוג]

(הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות)




לח ע"א

שירי מצוה מעכבין את הפורענות

ושמרתם את כל המצוה - הוסיף להזהיר בכלל אהבת ה' הנוגע ליחוד המעשה כמש"כ לעיל ו' כ"ה עה"פ וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת וגו', דמשמעו שם לפי הענין הכנות ודקדוקי מצוה אע"ג שאינם מעיקר המצוה.
וכן כאן פי' ושמרתם את כל המצוה היינו תמצית המצוה ודקדוקיה, והוא ג"כ ענף מאהבת ה' במעשה. ובמדרש פ' נצבים עה"פ כי המצוה הזאת הביא דרשה כי חיים הם למוצאיהם, למי שממציא אותם, שנאמר כל המצוה עד שתכלה כל המצוה, נראה דכיון למש"כ לממציא אותן לתכליתו בכל הדקדוקים והידורים אע"ג שאינו מעכב, וע"ז אמר הכתוב כי חיים הם, דאי' בסוכה דל"ח א' שירי מצוה מעכבין את הפורענות דגוף המצוה שכרה בעוה"ב, אבל שכר שירי מצוה בעוה"ז, וזהו כי חיים הם למוצאיהם למי שממציא אותן. [מבאר ששכר המצוות עצמן שמור לעולם הבא, אך שכר ההידור והדקדוק בהן מתקבל בעולם הזה.]

(העמק דבר דברים יא, ח)




לט ע"א

א"ל רב ספרא משה שפיר קאמרת

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה לח ע"ב]



מ ע"ב

כי תמכרו ממכר וכו' אדם נושא ונותן בפירות שביעית, לסוף מוכר את מטלטליו ואת כליו

יש כדמות ראיה לזה, מ"ש וכי תמכרו ממכר, כפל לשון מכירה, לומר לך, שממכר אחד, גורר את חבירו, כי תמכרו פירות שביעית, אז מכירה זו גוררת ממכר מטלטלין לעמיתך, ואח"כ שדהו, ואח"כ עצמו, ואח"כ לגר, כי כל אחד קשה משלפניו.

(כלי יקר, ויקרא פרק כה פסוק כה)

כמה קשה אבקה של שביעית

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין כ]



מב ע"א

יודע לדבר, אביו לומדו תורה וק"ש. תורה מאי היא? א"ר המנונא: תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. ק"ש מאי היא? פסוק ראשון

וכי תבאו אל הארץ וגו' - ... ואולי שרמז באומרו עץ מאכל על בני תורה, שגם הם נקראו נטעים, כמו שאמר רבי יוסי (שבת קיח:) ה' בעילות בעלתי וה' נטיעות נטעתי, ונקראים גם כן עץ דכתיב (ישעיה סה כב) כימי העץ ימי עמי, וכמו כן דרשו בזוהר (ח"ג רב.) בפסוק לא תשחית את עצה (דברים כ יט), שמדבר באדם בן תורה, ויצו ה' שתהיה עיקר הכנסת הארץ לנטוע בה עץ מאכל שהם בני תורה, כי אוירה של ארץ ישראל מחכים ומטהר הנפש (ב"ב קנח:) ונקרא בן תורה עץ מאכל, כי ממנו מזון לנפש. וצא ולמד ממעשה של רבי עקיבא (מסכת כלה רבתי פרק שני) שלמד תורה לאותו תינוק שהיה אביו מת ונתון בצרה גדולה, ומיום שפתח פיו בדברי תורה, נהנה אביו בעולם העליון.
ואמר שלש שנים יהיה לכם ערלים, פירוש אטומים, שלא יצא מהם צפצוף תורה שהוא פרי מאכל, שעד שלש שנים אין התינוק יכול לדבר, ובשנה הרביעית שהתחיל לדבר ילמדו לומר (סוכה מב.) תורה צוה לנו, שמע ישראל, וזה יקרא קודש הילולים, ובשנה החמישית תאכלו את פריו, כמאמרם ז"ל (אבות פ"ה) בן חמש שנים למקרא, ויתחיל להיות עץ מאכל (תנחומא קדושים יד). [מבאר שחינוך הילד משול לגידול עץ מאכל, ששלוש שנים ראשונות הן בבחינת ערלה, ללא דיבור, ומהשנה הרביעית ואילך מתחיל הילד לתת פרי - לדבר בדברי תורה.]

(אור החיים, ויקרא יט, כג)

טעה בדבר מצוה

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות לד]



מה ע"ב

ראיתי בני עלייה והן מועטין

האדם לא ניתן לו שלמותו האחרון בתחילה, אבל השלמות בו בכח, והוא בתחילתו נעדר הפועל ההוא, "ועיר פרא אדם יולד"; ואין כל איש שיש לו דבר אחד בכוח ראוי בהכרח שיצא הכוח ההוא אל הפועל, אבל אפשר שישאר על חסרונו, אם למונעים, אם למיעוט לימוד במה שיוציא הדבר ההוא אל הפועל - ובבאור נאמר, "לא רבים יחכמו", ואמרו ז"ל, "ראיתי בני עליה, והם מועטים" - כי המונעים מן השלמות רבים, והמטרידים ממנו מרובים, ומתי תמצא ההזמנה השלימה והפנאי ללימוד, עד שיצא מה שבאדם ההוא ברוח אל הפועל [מבאר שהסיבה למיעוטין של בני עלייה הוא קוצר הדעת של רוב בני האדם להשיג דברים עמוקים].

(מורה נבוכים - חלק א פרק לד)


תמני סרי אלפי דרא הוה דקמיה קודשא בריך הוא... לא קשיא, הא דמסתכלי באספקלריא המאירה, הא דלא מסתכלי באספקלריא המאירה וכו' הא דעיילי בבר, הא דעיילי בלא בר

הנה כי באומרם: תמני סרי אלפי פרסא הוו דרא קמא - יראה שהוא שווה לאומרם: שהחי המדבר הוא המדרגה הראשונה אשר יראו בפני שכינה. כי הנה השמונה עשר הוא מספר החי... והאלף הוא סימן למדבר, שכן הוא המדבר מדרגה רביעית בנמצאות, כמו שהאלף היא מדרגה רביעית במספר. אמנם אמר שהחי מדבר בכלל הוא מתראה באספקלריא שאינה מאירה. והנה רבים מאוד בערך העם ההולכים לאור התורה האלקית הנתונה על ידי אספרלקריא המאירה, וכל בני התרוה הם מסתכלים בה, אם מעט ואם הרבה. וגם בהם יש כתות: יש דלא פחות עלמא מהם מ-ל"ו, אבל עיילי ברשות; ויש בני עליה מועטים דעיילי בלא רשות. [שמונה-עשר אלף האנשים בני הדור הראשון של הקב"ה מרמזים על האדם: המספר שמונה-עשר מרמז על האדם ה-ח"י; ומניין האלפים מרמז אל מדרגת האדם, שהיא הרביעית בכלל הנבראים (דומם, צומח, חי ומדבר), כשם שמניין האלפים הוא המניין הרביעי (אחר היחידות, העשרות והמאות). רוב האנשים מסתכלים באספקלריא שאינה מאירה, ואינם מודרכים ע"י התורה; אך ישנם כאלו המסתכלים באספקלריא המאירה - היינו: הולכים לאור התורה האלקית; ואף הם מתחלקים לדרגות שונות.]

(עקידת יצחק שער מט)


ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו - מיום שנברא העולם עד סופו

פירש רש"י שיותם צדיק היה ועניו. ור"ח כתב שנתברר לו שלא קיבל מזכויותיו בעוה"ז כלום. נמצא: כיוון שלא לקח לעצמו כלום בעוה"ז, יש בידו לפתור את כל העולם כולו מן הדין.

(שיחות מוסר תשל"ג עשרת ימי תשובה מאמר קד עמ' תמג)

הכנעת מידה אחת, מידת הכבוד, של יותם, גדול כוחה כל כך, עד שיש בה כדי להציל את העולם כולו מן הדין מיום בריאת העולם ועד סופו.

(שיחות מוסר תשל"ב פרשת וישב מאמר יד עמ' סו)


הא דמסתכלי באספקלריא המאירה הא דלא מסתכלי באספקלריא המאירה וכו' הא דעיילי בבר הא דעיילי בלא בר

עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (סוכה מה:) כי שלש הדרגות בבני עלייה; הראשון המסתכלים באספקלריא דלא נהרא, השני המסתכלים באספקלריא דנהרא, השלישי דעיילי בלא בר.
ופירשתי על דרך זה פסוק (איוב ג יט) קטון וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו, קטון הוא המסתכל באספקלריא דלא נהרא, בסוד המאור הקטן, גדול הוא המסתכל באספקלריא דנהרא, בסוד המאור הגדול, ועבד חפשי מאדוניו זה שעולה בלא רשות, שה' אדוניו נתן לו חפשיות ללכת בכל אשר יחפוץ, ואין אני יודע במה יושג הכבוד הגדול הזה. לזה בא מאמרו יתברך ואמר אם בחקתי; פירוש באמצעות השתדלות התורה כמצטרך בזה אין אתם צריכין לרשיון להוליך אתכם, אלא אתם מעצמכם תלכו בלא בר. [מביא שבזכות עסק התורה מגיעים לדרגה העליונה, בה אין צריכים רשות להיכנס לפני ולפנים.]

(אור החיים, ויקרא כו, ג)

עצי שטים עמדים שעומדים דרך גדילתן

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא עב ע"א]



מט ע"ב

והצנע לכת עם אלהיך - זו הוצאת המת והכנסת כלה לחופה וכו' דברים שדרכן לעשותן בפרהסיא - אמרה תורה הצנע לכת

בדברים הנעשים בפרהסיא גדולה הסכנה שיקח האדם לעצמו איזו טובת הנאה. קשה לרקוד בחתונה בלא ליהנות מכך כלל. אך זוהי הדרישה מן האדם.

(שיחות מוסר תשל"א פרשת משפטים מאמר מו עמ' קצו)

מכיוון שנתגבר והודה בטעותו, עד שהוא מתבייש על שהיתה בידו טעות, הרי נתרומם למדרגה כה גבוהה, עד שמוחלין לו על כל עוונותיו.

(שיחות מוסר תשל"ב פרשת משפטים מאמר מז עמ' רא)


[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות כד ע"א]


תנא דבי רב ענן, מאי דכתיב חמוקי ירכיך, למה נמשלו דברי תורה כירך? לומר לך מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר

אין ראוי לדבר בפני עם עצום ובעלי חכמה כישראל, אם לא ישלם בכל המעלות. וגם המדבר ברבים צריך להיות חכם שלם, כבר אמר במסכת מכות ומי אוהב בהמון לו תבואה, למי נאה ללמוד תורה בהמון למי שכל התבואה שלו. וכל זה אינו רק כדי שילמדו הכל ממנו, אבל אינם צריכים ללמוד תורה בהמון, אפילו למי שכל התבואה שלו נאסר לדבר בתורה ברבים, כמו שאמר בסוכה: תנא דבי רב ענן, מאי דכתיב חמוקי ירכיך, למה נמשלו דברי תורה בירך, לומר לך, מה ירך בסתר אף (ג"כ) דברי תורה בסתר. [מבאר שלימוד תורה בהמון הוא רק לאדם השלם ורק כאשר יש בזה צורך להמון, אך אם אין צורך להמון ללמוד ממנו, ארבה ראוי ללמד התורה בצנעא ולא בפרהסיא.]

(דרשות הר"ן, הדרוש החמישי נוסח ב)

אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ולא והרי תרומת הדשן

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא נט ע"ב]

מה יפו פעמיך בנעלים כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל וכו' בת נדיב בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב וכו' אלהי אברהם שהיה תחילה לגרים

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה ג]



נא ע"ב

חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים כנגד חמש עשרה [שיר המעלות] שבתהלים

מבאר שהמספר חמש עשרה רומז לשם י"ה שמצוי באיש ובאשה,זו השכינה שביניהם,ומספר ט"ו. תמיד מתווך בין איש לאשה. כי כל זה נמשך מקדושת שם של יה. על כן היו מספר המעלות המבדילות בין עזרת נשים לעזרת ישראל ג"כ חמש עשרה.

(כלי יקר, בראשית פרק ו פסוק טו)



נב ע"א

והלא דברים ק"ו ומה לעתיד לבא שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, עכשיו שעסוקין בשמחה ויצה"ר שולט בהם על אחת כמה וכמה האי הספידא וכו' חד אמר על משיח בן יוסף שנהרג, וחד אמר על יצה"ר שנהרג

...עיין בתוספות ובמהרש"א, דהך קל וחומר קאי למאן דאמר דהספד על יצר הרע, אבל למאן דאמר על משיח בן יוסף, א"כ אף אז יצר הרע מתגרה. ויש לדקדק באמת למה ליה להגמרא הך קל וחומר וקאי רק לחד מאן דאמר, ולא למד בפשוט מחד גוונא מה התם בשעת הספד, בשעת שמחה לא כל שכן, וא"כ יהיה קאי לכל הדיעות, גם יש לדקדק בלשון יצר הרע מתגרה ולא קאמר שולט, כאשר בקצת ספרים יש גירסא שולט. אבל הענין כך, כי יש להבין מתחלה מאי קסברי שלא עשו הבדל בין נשים לאנשים, והיכי סלקא דעתיה לעשות תערובות.
אבל דע כי במקום קדוש כמו מקדש, קודם שבאו פריצים וחללוהו, לא היה יצר הרע שולט כלל, כי לא שלט שם סטרא מסאבא, וזהו בכלל לא הזיק נחש ועקרב, וזה יצה"ר המתעה, נחש הקדמוני, ולכך הניחו התערובות, כי אין כאן יצה"ר כלל, אבל אח"כ למדו קל וחומר דגם לעתיד לבא יהיה היצה"ר נעקר ומכל מקום יהיו מובדלין, מכל שכן עכשיו, לכך הוצרך ללמוד קל וחומר למאן דאמר דיהיה ההספד על יצה"ר שנהרג, דלמאן דאמר על משיח בן יוסף ולא יהיה יצה"ר נהרג, אין כאן קל וחומר דבמקדש לא שלט יצה"ר, ולכך דייק בלשניה יצה"ר מתגרה, דשולט אי אפשר לומר, דאף כאן במקדש לא היה שולט יצה"ר, לכך קאמר דעל כל פנים מתגרה, ונבואו לביתו מראה לו כדמות, בהקיץ ובחלום דמות אשה שראה במקדש, כי בצאתו מקודש יש לו ליצה"ר רשות, ומתגרה בו מה שהיה בעירוב עם נשים בעת ובמקום בית שואבה, וזהו יצה"ר מתגרה ולא שולט רק אחר כך מתגרה בו, מה שאין כן לעתיד לבא יהיה נכרת לגמרי, וליכא חשש גירוי כלל, והבן דבר זה כמה מתקו דברי חז"ל.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ח)



דוד קראו טמא שנאמר לב טהור ברא לי אלהים מכלל דאיכא טמא

והכוונה, כי כמו שהמיישר דרכיו ונתחדש בקרבו לב טהור ורוח נקיה, להיות לו בה עצמיות נבדל וקדוש נשאר לעד - כן כאשר יהיה עניינו בהפך, נברא בו לב טמא ורוח רעה ומזוהמת, בו יקבל עונש גיהנם המר הערוך מאתמול לו.

(עקידת יצחק שער ו)

קרא דוד המלך ליצר הרע טמא לפי שהכשילו בשלשת העברות החמורות, ג"ע בבת שבע, ש"ד באוריה החתי, ע"ז כמו שלמדו (בסנהדרין קז.) מן פסוק ויהי דוד בא עד הראש (שמואל ב' טו לב) בקש לעבוד ע"ז כו', ויש בהם ג"כ טומאה כי הע"ז מטמאה כנדה שנאמר (ישעיה ל כב) תזרם כמו דוה.
ורמז לדבר המילה טמא, האות ט' מן טמא, רמז לש"ד הנולד לט' חדשים כי מטעם זה היו ערי מקלט ששה וכתיב (דברים יט ט) ויספת לך עוד ג' ערים. בין הכל ט' לא יותר מן הטעם שנתבאר. מ' מן טמא, רמז לג"ע שכן היו מי המבול מ' יום על שהטריחו ליוצרם לצור צורת ממזרים במ' ימי יצירת הולד. א' מן טמא, רמז לע"ז "נוגע באחדות הש"י הרמוז באל"ף.

(כלי יקר, במדבר פרק ה פסוק ב)


כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

וכאשר חקרנו דברי חכמים בזה הענין, נמצא להם שהמתאוה לעבירות ונכסף אליהן הוא יותר חשוב ויותר שלם מאשר לא יתאוה אליהן ולא יצטער בהנחתן, עד שאמרו, שכל אשר יהיה האדם יותר חשוב ויותר שלם תהיה תשוקתו להעבירות והצטערו בהנחתן יותר גדולות. והביאו בזה הדברים ואמרו (סוכה נ"ב) "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו", ולא דים זה, עד שאמרו, ששכר המושל בנפשו גדול לפי רוב צערו במשלו בנפשו, ואמרו (אבות פרק ב') "לפום צערא אגרא". [הרמב"ם למד מכאן שמי שיש לו יצר שמעכב אותו מעבודת ה' הוא משובח ממי שאין לו עיכוב זה]

(רמב"ם, שמונה פרקים, פרק ו)


כי הטבע עצמו שמוסיף כח בגדולת החכמה, הוא עצמו הנותן תוספת בכח הכעסני, וכמו שאמר אוירתיה מרתתא ליה (תענית ד' ע"א). והוא אומרם ז"ל (בפ"ה ממסכת אבות) ארבע מדות בדעות, נח לכעוס ונח לרצות וכו'. קשה לכעוס וקשה לרצות וכו'. קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד. נוח לכעוס וקשה לרצות רשע.
והכלל בזה, שכל חום ולחות הם סבות קלות אל ההפעלות, וכל קור ויובש הם סבות קושי ההפעלות. והנה הדמיי, שהוא חם ולח, הנה מצד החום הוא נוח לכעוס מצד הלחות נוח גם כן לרצות. השחורי, שהוא בהפך קר ויבש, הנה מצד הקרירות הוא קשה לכעוס, ומצד היבשות הוא קשה לרצות, כמו שכתב החוקר (פ"ט מהמאמר הז' מספר המדות) אשר הם חדים מאד, ובעלי המרה השחורה לפי החטא אשר הוא בלתי נעצר הוא הנקרא מעופף, הם חוטאים אמנם אלה בעבור המהירות. ואלה אמנם בעבור הקושי יאמר וכו'. שהחדים בקלות הפעליותיהם ובעלי השחורה בכבדות פעולותיהם יפלו בדבר אחת אצל הכעס. וכבר כתבנו זה אצל ארור אפם כי עז (בראשית מ"ט שער ל"ג). והנה הלבניי, מצד הקרירות הוא קשה לכעוס, ומצד הלחות הוא נוח לרצות. ובעל הירוקה, אשר הוא הפכו, אשר הוא חם ויבש, מצד החום הוא נוח לכעוס, ומצד היבשות הוא קשה לרצות.
והנה אצל המדות היה הלבניי היותר משובח, ובעלי הירוקה היותר רע. אמנם לענין הלמוד שזכר בסמוך שאמר ארבעה מדות בתלמידים מהר לשמוע ומהר לאבד יצא וכו', קשה לשמוע וכו', הוא על הענין הזה עצמו שייחס המהירות אל החום והלחות, והקושי אל הקרירות והיובש. אמנם החליף הסדר לסיים המשנה ביותר רע כבראשונה, וזכר בעל הירוקה לטוב שבכלם, כי מצד החום הוא ממהר לשמוע, ומצד היובש הוא קשה לאבד. מה שיהיה הלבניי הפכו מצד איכיותיו, כי מצד הקור הוא קשה לשמוע, ומצד הלחות הוא ממהר לאבד והוא חלק רע.
והנה הוא מבואר שהמדה הכעסנית היא קרובה מאד אל האדם מצד טבעם, וכמו שאמר הכתוב כי ברוב חכמה רוב כעס (קהלת א'). וכן נמצא מאד בטבעם הקפדנות על הדברים, יותר מזולתם, כמו שאמרנו, ולזה היא יותר נקלה לייחסה אל השלמים מזולתה [מבאר שהכעס הוא מדה קרובה אל האדם. ולכן ככל שאדם הוא יותר אדם ויש בו יותר חכמה יש בו יותר כעס. כיון שהכעס בא מאותן תכונות של החכמה. לכן כל הגדול וחכם מחברו יצר הכעס שבו גדול יותר.].

(עקדת יצחק, שער פ)


והכוונה, כי מי שיש לו התחלות (=נימוקים) יותר חזקות לחטאו הנה יצרו החוטא הוא גדול וחזק מזולתו בלי ספק.

(עקידת יצחק שער מ)


גם לא ידעתי מאי קשיא ליה לרב מאומרם ז"ל כל שגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, שיראה שדן אותם כאלו אמרו כל שיצרו גדול מחבירו הוא גדול ממנו, הרי לא אמרו אלא שכל שלבו גדול צערו יותר גדול אצל הכבישה....
אמנם הנראה אלי טוב וישר ביישוב אלו הענינים הוא כי דברי תורה לחוד ודברי פילוסופיא לחוד. כי הנה באמת הפלוסופים לא יאמינו כי יש מעלה באנשים נתונה מאלוה יתעלה אל זה האיש הרמוז, מפאת מעשיו אשר יעשה ברצון על פי מצותו יתעלה ולא שיקבע הוא יתעלה שכר עליה בשום פנים, אבל יאמרו שהשלמות מגיע לכל איש בטבע, כפי מה שישלים עצמו במדות ובמושכלות, מבלי השקפת רצון האל יתעלה לזה כלל. ולזה יחוייב להם שהמעיקים הטבעיים יחסרו מחק שלמות האדם בלי ספק לא יעדיפו בטוב ועל כל פניו כי מה יועיל לאיש הכשר מה שטרח בכבישת יצרו, יותר טוב הוא מי שלא הוצרך לזה אלא שהיה כבוש ועומד. משל אל כלי שהוא מזוקק מעצמו תמיד או שצריך זקוק במלאכה כבדה, שידוע שאשר הוא שלמותו בטבעו הוא יותר קיים ויותר מעולה, וכן אצלם הישר מעולה מהכובש, כי הכובש נעשה טוב במלאכה והישר הוא בטבע. אמנם חכמי התורה לא יכחישו בשלימות הישר מצד מעלת טבעו מעצמו, אמנם יאמינו שמצד ייעודי התורה האלהית ושכר מצותיה חוייב לקבוע שכר, רצוני, לכל איש מהאנשים, לפי טרחו ומשאו וצערו במעשה המצוה ההיא. הגע עצמך שאחד באת מצוה לידו ועשה, ואחד הוציא עליה כמה טורח וכמה ממון, היתכן שיהיה שכרן שוה מאת המצוה והגומל האמתי, הנה באמת על זה אמר לפום צערא אגרא (אבות פ"ה) וזה טעם אל יאמר אדם אי אפשי וכו' אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, כי מאחר שהניח שהש"י גזר עליו וצוה אותו לעשות כן, חוייב שיגיע לו השכר בגמול המעשה לפי צערו וטרחו בלי ספק.
ומכל מקום יש בחינות בדבר, שבבחינת הענינים מצד עצמם הדעת הפילוסופי הוא הנכון כי מה טוב ומה נעים לפני אלהים אשר לא טעם טעם חטא מעולם. או שטעם יותר מעט כי הוא אשר יזהיר כזוהר הרקיע, אמנם בבחינת ייעוד השכר התוריי אי אפשר שלא יושקף בו אל הטורח ואל הצער אשר יסבול העושה במעשה המצוה או בסורו מהעבירה, כמו שאמרנו... ונראה שבבחינות האלו בא המחלוקת בין ר' חייא ובין רבי אבהו... שדברו בזה בבחינות מתחלפות ובענינים חלקים והוא מה שקיים הרב בהלכות תשובה כנזכר. וכבר נתישב הדבר לפי הפירוש אשר זכרנו בזה המאמר אמנם לפי מה שאמרנו ראשונה, הנה אין בין המאמרים האלו הפך וסתירה כלל... [עסק בסתירה שהעלו מקצת מפרשים, בין המאמר "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו", ובין המחלוקת בין ר' חיא ור' אבהו בשאלה האם בעלי תשובה גדולים מצדיקים גמורים. והוא אומר שיש בדבר כמה בחינות. מבחינת השכר המגיע לאדם על עבודתו, ברור שבעל התשובה עבד קשה יותר ומגיע לו יותר שכר. הוא מעולה יותר מבחינת העבודה שעבד לשם ה'. אבל מבחינת השלמות של אדם בעבודתו מצד עצמו, צדיק גמור הוא שלם יותר.]

(עקדת יצחק, שער ק)

[כמו שגנב מתאמץ לגנוב מבתי עשירים יותר מבתי עניים כי הוא יודע שאצל העשירים יש מה לקחת, אבל בתי עשירים בדרך כלל מוגנים, וכך תלמידי חכמים בדרך כלל שומרים את לשונם ועיניהם מרע, אבל אם פעם עוסק בדיבור רע או במראה רע, יצר הרע מנצל את זה ומחטיא אותו. ואביי אומר שאם יתייחד עם אשה, יצר הרע ינצל את זה לפתות אותו, והפתרון הוא "עיברא דדשא" - בריח הדלת, סגירת הדלת בפני מחשבות רעות.]

(דבר תורה (לעויטאן) דף י ע"א-יב ע"ב - לטקסט)


שבעה שמות יש לו ליצר הרע. הקב"ה קראו רע... משה קראו ערל... דוד קראו טמא... שלמה קראו שונא... ישעיה קראו מכשול... יחזקאל קראו אבן... יואל קראו צפוני

הקב"ה קראו רע, שנאמר: כי יצר לב האדם רע מנעוריו, כי הנה הוא בבחינת הנערות אשר בו ידבר, הנה הוא רק רע כל היום, ואין אומר השב. אמנם משם ואילך כבר נתפשרה דעתו ומשתנה עניינו לטוב, שינויים שמספר כולם שבעה כנגד שבעה העשרות שזכרנו; הנה משה קראו ערל, ודוד טמא, ושלמה שונא, ישעיה מכשול, יחזקאל אבן, יואל צפוני - ירצו, שנחלש כח היצר הרע ונתקן עניינו יום יום עד היום האחרון, שבו נצפן ונטמן לגמרי. [שבעים שנות האדם מחולקים לשבע תקופות, שבהם הולך היצר הרע ונחלש עם התחזקות כח השכל וההתבוננות של האדם.]

(עקידת יצחק שער יג)



ולזה נתחכם לפשר ולקרר רתיחת תאותו ממדרגה אל מדרגה עד סוף שבעה מעלות: האחד, כאשר היה יצרו בתקפו וגבורתו וחשק אשת יפת תואר אשר היא כבושה תחת ידו לעשות בה כרצונו, כי הוא ידוע שלא ישמע לקול מלחשים שילחשו באזניו איסורה, אדרבה יבעירו את החשק והתשוקה, כמנהג יצר לב האדם באסור לו, הנה אז התחבולה הנכונה היתה להתירה לו לשעה,... והנה אחד שהוא במדרגה שנייה מהחשק, צוה לו ענין שני והוא והבאתה אל תוך ביתך, כי כאשר תהיה ברשותו ותחת ידו כבר יתקרר דעתו... ואחר שכבר ירד אל המדרגה הזאת השלישית, צוה לו עוד וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה, בהפך ממה שהוא יופי לאשה... והנה בזה בלי ספק ירד החשק מלבו גם חוזק יצרו אל מדרגה רביעית יותר חלושה, ואז צוה לו שתסיר שמלת שביה המהודר והמפואר מעליה... והנה בזאת כבר ירד חשקה מלבו אל מדרגה חמישית, ואז צוה לו וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, כי הקפיד שתהא תמיד מצויה במקום אשר הוא יושב שם ודמעתה על לחיה, נכנס ונתקל בה יוצא ונתקל בה, אשר בזה בלי ספק ירד עוד החשק מלבו אל מדרגה ששית, והיא שכבר לא תהיה חשקו בה, רק כאחת הנשים אשר לא קדמה לו עמהם רתיחת החשק הנזכרת, ולא יחפוץ בה רק אם ירגיש בה טוב טעם ודעת שראויה לבא בהם תחת כנפי השכינה, הנה אז התירה לו לגמרי ואמר ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה. והנה ברשות הזה אשר הרשהו באישותה לגמרי כבר הורידהו מחשקה ואהבתה עד מדרגה שביעית, והיא שכר סרה לאהבתה מלבו לגמרי ולא יחפוץ בה....
כי מהראוי שיכוונו חז"ל להמציא לנו שום תועלת מקריאת השמות האלו ומספרם דאי לאו הכי מאי נפקא לן מינה. אמנם מספרם ושמותם יעידו עדות ברורה שכונוו אל המדרגות אשר נזכרו בפרשה הזאת על הדרך שאמרנו. וזה, כי מה שקראו הקב"ה רע הוא באמת בבחינת היותו במדרגה הראשונה מחזקתו וגובה לבו, שאם יונח על טבעו לא יקווה ממנו רק רע כל היום. אמנם משה קראו ערל, לומר שאם הוא קשה להביאו אל היושר מצד ערלתו ואימתו משמוע, הנה אינו נמנע כמו שהערל אם שהוא קשה בעיניו להמול אמנם הסרת הערלה אינה נמנעת אבל היא אפשרית בהרצאת דמים. ודוד קראו טמא והוא ענין שלישי יותר נקל מהקודם, כמו שירידת האדם אל הנר אל הטבילה הוא יותר נקל מהסרת הערלה. ושלמה קראו שונא לומר בהרגיל נפשו על הענין הקודם כבר יהיה יותר קל ההסרה, עד שלא יצטרך אל טורח הטבילה המטהרת הטמא, רק שיהרהר בלבו כמו שיספיק זה למי שירצה להעביר שנאת השונא אשר עם לבבו במה שיגמור בלבבו להשלים עמו. ישעיהו קראו מכשול והוא ענין חמישי מן הראשונים הכי נכבד, והוא שכבר יהיה המחטא למכשול בעיניו יוצא ונתקל בו ונכנס ונתקל בו והוא עומד ומשמר עצמו ממנו. יחזקאל קראו אבן, והוא ענין ששי יותר מעולה, והוא שאפילו למכשול אינו בעיניו, רק לאבן מעמסה מונחת בקרן זוית שאינו יכול לינזק בה בשום פנים. וכבר נתקיים בו מה שאמר אם אבן הוא נמוח (שם נ"א) יואל קראו צפוני הוא הענין השביעי המעולה מכלן, כאשר יהיה היצר טמון וצפון בלתי נראה בו כלל, והוא מעלת האלהיים כרבינו הקדוש וחביריו (כתובות ק"ד). ואם הם מעטים, אשר לא נהנו ממנו אפילו באצבע קטנה, ובמעט עיון יוכל המעיין להסכים אלו המדרגות עם מה שנזכרו בפרשת יפת תואר בכוון שלם. אמנם נתייחסו אלו השמות על סדר השלמים שנמצאו בעולם האל יתברך בראש, ואחריו משה נביאו נאמן ביתו, ואחריו דוד, וכן הסדר להורות על העולם בכלל כאלו הוא איש אחד, וכמו שיבאו אלו הענינים עליו מתחלת בריאתו עד סוף כמו שהוא הענין במי האדם וזמניו בזה אחר זה. [אומר ששבעת שמותיו של יצה"ר הם כנגד שבעה שלבים במלחמה על היצה"ר האמורים בפרשת יפת תאר, וממנה יש ללמוד לכל מלחמה עם היצר.]

(עקדת יצחק, שער צז)


וכיון שראה משיח בן יוסף שנהרג, אומר לפניו: רבש"ע, איני מבקש ממך אלא חיים. אומר לו: חיים? עד שלא אמרת כבר התנבא עליך דוד אביך. שנאמר "חיים שאל ממך נתתה לו וגו"

העדר קודם להויה, כן יהיה במשיח בן דוד, שהוא הויתו של עולם, העדר קודם לכן, שהוא משיח בן יוסף שיהיה נהרג. ומשיח בן דוד פחד אולי יתקיים בו שהעדר יהיה בו שימות ואחר כך יחיה ויהיה אורו מבהיק. לכך אמרו חז"ל [סוכה נב ע"א] שביקש רחמים על עצמו ואמר חיים שאל ממך נתת לו, רק משיח בן יוסף דכלול ביה כנזכר בזוהר, הוא קרה בו העדר קודם להוית משיח בן דוד.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש יא)


צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה

ויש להבין, בכיה זו מה טיבה, וכי בכו בכיה של חנם, דמה דהוה הוה, הא באמת כבשוהו?! ובפרטות התמיהה של הקב"ה יש להבין מה טיבה. אבל הדבר, כי לפעמים אין כח ביד האדם לכבוש היצר רק בעזר וסיוע מאת ה' אשר לא יעזוב חסידיו, וא"כ יש כאן פתחון פה לבלי יתן שכר, כי אם לא היה בידו לכבוש רק ממעשה ה', מה שכר יש כאן, הלא על זה טבע ה' בחוק הבריאה עצמות הבחירה, כדי ליתן שכר ועונש למקיימים ועוברים מצות ה'.
וזהו שהצדיקים יהיו בוכים, כי ידמה בעיניהם כהר גדול, ואמרו איך היה סיפוק בידינו לכבוש ההר הזה, וע"כ ע"י עזר וסעד ה', ואם כן איפוא מה נבוא ביום מחר על שכרנו, כיון שלא נעשה דבר מצדינו, וה' ליישב לבבם ולנחמם מעצבונם, אף הוא עמד כמתמיה, וזו ראיה שלא עזר אלוה בצדו, כי אילו מה' היה זאת, למה יהיה הוא בעצמו מתמיה, ומזה יהיה לבב הצדיקים מיושב ומנוחם, כי עוצם צדקתם פעל זאת, שכרם הרבה מאד וישגה אחריתם.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ב)


את פניו אל הים הקדמוני שנתן עיניו במקדש ראשון והחריבו והרג תלמידי חכמים שבו, וסופו אל הים האחרון שנתן עיניו במקדש שני והחריבו והרג תלמידי חכמים שבו ועלה באשו ותעל צחנתו שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל, כי הגדיל לעשות אמר אביי ובתלמידי חכמים יותר מכולם

...ומבואר מזה שהת"ח היה עלול לבוא גם להשחתת ע"ז יותר משארי אנשים וכאשר באמת כן היה, דראשי המביאים ע"ז ומחטיאים לכל ישראל היו ירבעם אחאב ומנשה שהיו ת"ח גדולים כדאי' בפ' חלק. ואמרו עוד בסוכה דנ"ג ואת הצפוני ארחיק מעליכם זה יצה"ר כו' את פניו אל הים הקדמוני שנתן עיניו במקדש ראשון כו' כי הגדיל לעשות א' אביי ובת"ח יותר מכולם שכל הגדול מחבירו יצרו גדול. ובקינות אמר המקונן ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב. וביארנו להלן כ"ח נ"ט בשם המדרש שהכונה בת"ח שלט היצה"ר ביותר. והדעת נותנת על כך באשר שת"ח בחכמתו מוצא דרכים להורות היתר ולהפך דברי אלהים חיים לדעתו. וזה לא שייך בע"ה כ"א לתור אחרי ע"ז בשאט נפש. וזה אינו מצוי כ"כ. שנית דת"ח שחוטא נמשכים אחריו הרבה וגם יש בכחו להמשיך אחריו ולהוסיף לקח לבבם לדעתו ורצונו משא"כ ע"ה. ע"כ הזהיר משה רבינו לת"ח ביותר על השחתת ע"ז. והראה להם ציור מ"ת שלכן ניתנה תורה באימה וביראה ברתת ובזיעה כדי שלא יהיו הת"ח נכשלים ומכשילים...
וראוי לדעת שכמו בחרבן ב"ר שהיה עיקרו בשביל עבודת כוכבים כמבואר בפ' נצבים וביומא ד"ט היו ראשי המחטיאים גדולי תורה, כך חרבן ב"ש שהגיע ע"י שנאת חינם, ועיקרו היה אהבת ממון יותר מדאי כדתניא בתוספתא שלהי מנחות ומזה הגיעו לש"ד בהיתר כמו שבארנו בס' במדבר ס"פ ל"ה, היו ג"כ עיקר המחטיאים את הרבים ת"ח גדולי תורה שעליהם צווחה תורה בשירת האזינו עם נבל ולא חכם וכאשר יבואר שם, והוא מטעמים שכתבנו.
ובסוכה שם איתא סופו אל הים האחרון שנתן עיניו במקדש שני כו', וגם ע"ז כתיב כי הגדיל לעשות ובת"ח יותר מכולם, אמנם משה רבינו הזהיר על עבודת כוכבים ביותר באשר שאז שלט זה היצה"ר ביותר. וכך דייקינן שני החטאים הללו אע"ג שנראים לנו שהם רחוקים זמ"ז הרבה, באמת ממקור אחד יוצאים בדבר הנראה שהוא מביא לידי פרנסה ביחוד כאשר יבואר לפנינו שזה היה החשק לעבודת כוכבים בב"ר, וזה היה אהבת הבצע בב"ש. ועדיין הוא מרקד בינינו. [מבאר שהיצר הרע הגורם להטיית הדעת, שמתפתה להתיר איסורים, הוא יותר שייך אצל תלמידי החכמים, ומביא שאכן הן בחורבן ראשון והן בחורבן שני היו ראשי המחטיאים גדולי תורה.]

(העמק דבר דברים ד, יד)



יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה

מבאר את הפסוק "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב", שהיצר הרע דומה בתחילה לחוט של עכביש, ואחר כך לעבותות העגלה, לכך נאמר, הוא ישופך ראש, כי אם יהיה זריז ויצא וילחם ביצרו הרע, בראש, ר"ל בהתחלה תכף בבואו אליו, אז הוא ישופך, כי בנקל ינצחו האדם, וינתקו מעליו כאשר ינתק פתיל חוט של עכביש. אמנם אם בראש דבריו יתן מקום ליצרו וילך אחרי עצתו יום אחר יום, עד שנעשה חזק כעבותות העגלה, אז קשה לנצחו ואדרבא הוא ינצחך, לכך נאמר אל הנחש, ואתה תשופנו עקב, כי העקב היינו הסוף, ורצה בזה שאם בסוף רצה להלחם בך, אז אתה תשופנו ותנצחו כי יהיה קשה על האדם לנתק עבותות העגלה מעליו, כי כבר קשור בו היצה"ר בעבותות אהבה בתענוגים, וקשה לפרוש הנבעל לערל וטמא זה. וזה גם כן משל על התשובה שאדם עושה בבחרותו, דהיינו בראש ימי חלדו בנקל לו לעזוב דרכו. אמנם בעקב, בסוף שכבר הורגל במעשיו, גם כי יזקין לא יסור ממנו ואז אתה תשופנו. ויאמר זה גם על העבירות החמורות, ע"ג גילוי עריות ושפיכות דמים ודוגמתם, לא יוכל יצרך להעבירך עליהם כל כך בנקל, מי פתי יסור הנה, ומי ישמע לו לדבר הזה, לעבור עבירות ראשיות אלו, אבל בעקב דהיינו המצות קלות שאדם דש בעקביו, אתה תשופנו כי יהיה נקל לך להעבירו עליהם, כי היצה"ר זה דרכו שמתחיל בעקב ועולה ומבצבץ עד הראש, כמו הארס של הנחש, המתחיל בעקב והולך ומבצבץ עד הראש, כך היצה"ר מתחיל להעביר את האדם על המצות קלות, שבני אדם דשים בעקביהם, ואחר זה עבירה גוררת עבירה ויעלה מן הקלות אל החמורות עד כי עוונותיו יעברו למעלה ראש כמו שאמר (תהלים לח ה) כי עוונתי עברו ראשי.

(כלי יקר, בראשית פרק ג פסוק טז)


נדמה להם כחוט השערה

יש לך לדעת, שעבירה ראשונה שעושה האדם אינו עושה אלא כשגגה, ובזה מוצא היצר שער ליכנס לנפש, גם מקדים (היצר) להאדם כאומרו (בראשית ד ז) "לפתח חטאת רובץ"... גם מסביר לו פנים על מעשה הרע ויאמר לרע טוב, ואין לך אורב גדול מזה. ובזה מתגבר עליו. מה שאין כן קודם לכן (לפני החטא) שהיה כחוט השערה הלך בתוך האדם, ועל ידי החטא יתגבר ויקום עליו.

(אור החיים, דברים פרק יט פסוק יא)


לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים

עוד ירמוז באומרו ולזבח השלמים, כי תכלית הבירור יהיה באמצעות הזבח דכתיב (ישעיה לד ו) כי זבח לה' בבצרה, ואמרו ז"ל (סוכה נב.) עתיד הקב"ה לשחוט את השטן, ופירוש שחיטה זו שיסיר ממנו בחינה המחייהו שהוא ניצוץ הקדושה, ובזה השלמים, נשלמו כל הבירורים.
והודיע הכתוב כי גם הדבר הזה יושג באמצעות עסק התורה, כי בזכות עסק התורה שעוסקים הצדיקים בעולם הזה יהיה הדבר. ולזה רמזו ז"ל בדבריהם (שם) כי השחיטה הלז תהיה על זה הדרך; הקדוש ברוך הוא מצד אחד, וכל הצדיקים תופסין הסכין מצד אחר, לזבוח זבח ההוא, כי בכחם היה המושג. [מבאר כי שחיטת היצר הרע, שתיעשה ע"י עסק התורה של הצדיקים, תסיר ממנו את ניצוצות הקדושה שהיו בו ובזה יושלמו כל הבירורים.]

(אור החיים, ויקרא ז, לז)


ורשעים בוכין ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה

נתבאר זה בענין התשובה, כי היה ההיקש מורה ומחייב, שעבד סכל שהמרה במלך גדול שהטיבו בתכלית הטוב, שאם יתן איש את כל הון ביתו בכופר עונו בוז יבוזו לו, ושיהיה כוסף בתכלית הכוסף לתת כל אשר לו גם בניו ובנותיו בכפרת חטאיו, זה היה מן הראוי. אבל הש"י היקל על זה, ובחר בתשובה וצוה עליה, ובאר ענינה בדבר קל מאד, והוא החרטה על מה שעבר והטבת המעשה על העתיד, והבטיחנו בזה הבטחה שלמה, שאם יעשה כן יכופרו העונות הקודמים לגמרי, וזה פלא עצום וחסד נשגב למאד.
ואין ספק כי החסד הזה הנפלא היא הצלחה גמורה לטובת המתעוררים על התשובה, והיא לרעת הרעים שאינם מתעוררים עליה, כי אלו היה ענין התשובה מה שהשכל גוזר שיצטרכו בהשגתה כמו אלפי אילים ורבבות נחלי שמן והבכורות והפרי בטן, היתה קצת התנצלות לרשעים, כי אף על פי שהיה מן הראוי שיותן בה כל מה שיצטרך עליה, בעבור היות יצר לב האדם רע, לא ימצא את לבבו להעמיס על עצמו העבודות הכבדות, אבל אחרי שהקל השם ית' בענין התשובה איזה התנצלות ימצא מי שאינו מתעורר עליה. והטו אמרם ז"ל בסוכה בכיוצא בזה: רשעים נדמה להם כחוט השערה ואומרים היאך לא יכולנו לפסוק חוט השערה הזה. [מבאר שכחוט השערה היינו מאמץ קטן דרשת התשובה פי כוחנו ולכן אין לרשעים התנצלות]

(דרשות הר"ן - הדרוש הששי)

יצר הרע נקרא שונא ונקרא רע

[לפי זה "ואתא שונרא", קיצור של "שונא-רע", הוא רמז ליצר הרע שמחטיא את ישראל, הגדי].

(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף לג ע"ב - לטקסט)



"ועלה באשו ותעל צחנתו" - שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל; "כי הגדיל לעשות" - אמר אביי: ובתלמידי חכמים יותר מכולם. כי הא, דאביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא: נקדים וניזיל באורחא. אמר: איזיל אפרשינהו מאיסורא. אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמא. כי הוו פרשי מהדדי שמעינהו דקא אמרי: אורחין רחיקא וצוותין בסימא. אמר אביי: אי מאן דסני לי הוה - לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה. אזל, תלא נפשיה בעיבורא דדשא, ומצטער. אתא ההוא סבא, תנא ליה: כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

המערכה אשר בפניה ניצב האדם הגדול קשה בהרבה מן המערכה העומדת בפני האדם הפשוט. המלחמה גדולה ומסוכנת יותר. הנה מבואר כי יצרו גדול הימנו, אין הכוונה רק לומר שיצרו גדול ביחס שווה לכוחותיו, אלא יצרו גדול, כפשוטו, שיצרו גדול משל שאר בני אדם. על כן סכנת היצר העומדת בפני הגדול מחבירו גדולה מסכנת היצר לשאר בני אדם.
והנה אביי מעיד על עצמו שלא היה בכוחו לעמוד בנסיון בו עמד אותו אדם. וביאור הדברים כי היצר הוא בדמיון בלבד. כפי שניתן לראות מבראשית רבה פרשה כב: א"ר אבא היצר הזה דומה ללסטים שפוף שהיה יושב בפרשת דרכים. כל מאן דעבר, הוה אמר 'הב מה דעלך!'. עבר פקח אחד, וראה שאין בו תוחלת לגזול לו כלום. התחיל מכתתו, כך כמה דורות אבד יצר הרע, דור אנוש, ודור הפלגה, ודור המבול, כיון שעמד אברהם אבינו, וראה שאין בו תוחלת התחיל מכתתו...
הרי לנו כי היצר הרע הוא כאותו לסטים העושה עצמו כאילו בעל כוח הוא, וכלי זיינו בידו.
ובכך יובן כיצד אותו נסיון קשה לתלמידי חכמים יותר מאשר לשאר אדם. כי הנסיון עצמו אין בו ממש. ואינו אלא דמיון בלבד, וכפי השיעור שנסתמאו עיני האדם כן שיעור הדמיון שבו. ובתלמידי חכמים מחליש יצה"ר את כוח שכלם ומגביר בהם את דמיונם יותר משאר בני אדם. ולכן באותו מעשה יתכן נסיון קשה לזה וקל לזה.
"ואת הצפוני ארחיק מעלי ... ותעל צחנתו..." משום שהניח יצר הרע את אומות העולם והתגרה בישראל. ובתלמידי חכמים יותר מכולם. הרי שהתגרות זו איננה מתפקידו של יצר הרע, שאם כן אין מקום להענישו. אלא ע"כ שבהתגרות זו חרג היצה"ר מתפקידו.

(שיחות מוסר תשל"ג פרשת דברים מאמר צ' עמ' שפה)


יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו אינו יכול לו

באומרו: מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו', ומן הנראה שזו היא המדרגה היותר גדולה שיוכל האדם להשיג. ואם כן אין ספק שטבע האדם איננו נוטה אליה, אבל חולק ומנגד אליה מאד, וזה מוכרח ראשונה מן הפסוקים, ושינה מדברי סופרים, ושלישית מהנראה לעין, שזה אמר הכתוב, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ואמר דוד: כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו. ואמרו רז"ל עלובה עיסה שהנחתום שלה מעיד עליה שהיא רעה שנאמר: כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ואמר עוד יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, שנא': רק רע כל היום, ומבקש המיתו, שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואמר עוד ר' אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי, רבש"ע גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעימה ושעבוד מלכיות, אלא יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתכניעם מלפנינו ומאחרינו ונשוב לעשות רצונך בלבב שלם. הנה מפורש בכאן שגם אותם שחפצם ורצונם לכבד את בוראם, יצר הרע מעכב עליהם. הרי נתבאר מהפסוקים ומדברי חז"ל שאין טבע האדם מוכן לעלות לזאת המדרגה העליונה, אבל חולק עליה הרבה.
...ההגעה לאהבת השי"ת ויראתו האמתית דבר קל מצד ודבר קשה מצד. ואזכיר ראשונה הקלות והקושי בכל דבר באיזה צד הוא. ואומר, כי הקלות בכל דבר הוא להגיע לאיזה דבר מה שיש לו נטיה אליו בטבע, והקושי הוא הפך זה, כלומר להגיע איזה דבר למה שאין לו עליו נטיה בטבע.
...וכבר כתבתי שהקלות באיזה דבר שהוא שיגיע הדבר למה שיש לו אליו נטיה בטבע, ובבחינה זו אמר: ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו', כלומר, שאינו שואל דבר יכבד עליך ושהוא חוץ מטבעך אבל יש לך נטיה בטבע אליו ותתענג בהגעתו, אבל מה שרוב בני אדם אינם מגיעים לזאת המעלה הוא מפני שהגעתו דבר קשה מצד אחד מאד, והוא מפני התנגדות הכח האחד הנטוע באדם שהוא פונה לצד המטה, ויש לו שם נטיה טבעית הפך הכח השכלי והוא הדמיון אשר באדם. כי זה הכח, פונה לעולם אל התאוות אשר ישתתף האדם בהם עם הבהמה, והחושים כלם נשמעים יותר לזה הכח, מאשר נשמעים לשכלו, וזה לשלש סבות. אחד, מצד הדמיון אשר ביניהם, והוא שהדמיון והחושים כלם כחות גשמיות, והשכל עצם בלתי גשמי, וכל הדברים נמשכים יותר אחר דומיהם. והסבה השנית, שהדברים המדומים אשר תחת ממשלת הדמיון מוחשים נגלים, והדברים המושכלים נסתרים ונעלמים. והסבה השלישית, מפני קדימת ממשלתו בזמן. והוא כי התינוק מעת לידתו מושל דמיונו בחושיו ואין השכל מנהיג אותם עד שיעמוד על דעתו. ומפני זה אמרו רז"ל: י"ג שנה קדם יצר הרע ליצר הטוב שנאמר: לפתח חטאת רובץ. וקורה אם כן לחושים כמו שיקרה לאנשים סכלים מנהיג אותם זמן רב מלך סכל, אשר מצד שהורגלה עליהם הנהגתו, שבה עליהם לטבע, ולא יאותו למנהיג אחר שלם שינהיגם. [הר"ן שואל שמשמע ממדרש זה שהיצר הוא חלק מהטבע שלנו, כך הוטבע בנו יצר הרע, ואם כן איךך יתכן שאומר ה' בתורתו שהוא חפץ מאיתנו להיות יראי ה' וזהו דבר קל? הר"ן מבאר שיש שתי נטיות טבעיות לאדם. האחת טבע רוחני לדבקות בה' וליראתו והאחת משיכה טבעית של גופו וחומרו כלפי מטה, ולכן היראה היא דבר קל כי יש לכך מוכנות אמנם היא דבר קשה כי יש להתגבר על המשיכה החומרית.]

(דרשות הר"ן - הדרוש העשירי)


[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין ל ע"ב]



נב ע"ב

אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח אם ברזל הוא מתפוצץ אם אבן הוא נימוח דכתיב הוי כל צמא לכו למים וכתיב אבנים שחקו מים אם ברזל הוא מתפוצץ דכתיב הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע

וכבר ידעת שאסור לנו להנות בערוה על אי זה צד שיהיה, ואפילו בראית העין - והוא שיכוון להנות, כמו שבארנו בהלכות איסורי ביאה. ושם בארנו שאין מותר בתורתנו להרהר במשגל כלל, וגם לעורר הקשי כלל; ושהאדם כשיתקשה מבלתי כונה, ראוי לו שישיב רעיוניו למחשבה אחרת ויסתכל בדבר אחר, עד שיסור הקשי. אמרו החכמים ז"ל במוסריהם המשלימים החסידים, "אם פגע בך מנול זה, משכהו לבית המדרש, אם ברזל הוא - נימוח, ואם אבן הוא - מתפוצץ - 'הלא כה דברי כאש נאום ה' כפטיש יפוצץ סלע'" - הוא אומר לבנו דרך מוסר, כשתתקשה ותכאב, לך ל'בית המדרש' ותקרא, ועיין ושאל וישאלוך, יסור ממך הכאב ההוא, בלי ספק. ותמה מאמרו, 'מנוול זה' - כי זה באמת ניוול גדול הוא. ואין המוסר הזה מצד התורה לבד, כי הענין הזה גם כן אצל הפילוסופים - כבר הודעתיך דברי אריסטו בלשונו - אמר, זה החוש אשר הוא חרפה לנו - רצונו לומר, חוש המישוש, המביא לבחור המאכל והמשגל - והוא קורא בספריו האנשים הבוחרים המשגל ואכילת מיני התבשילים, הפחותים, וירחיב פה ויאריך לשון בגנותם ובפחיתותם ויתלוצץ עליהם - תמצא זה ב"ספר המדות" אשר לו וב"ספר ההגדה והסיפור". ולפי זאת המידה החשובה, אשר ראוי לכון אליה ולהחזיק בה, הזהירו החכמים ז"ל מהסתכל בבהמה ועוף בשעה שמזדקקין זה לזה. וזהו הטעם אצלי באיסור כלאי בהמה, כי בידוע שלא יתעורר איש ממין אחד לבעול איש ממין אחר על הרוב, אם לא ירכיבוהו עליו בידים - כמו שתראה אלו הפחותים מולידי הפרדות עושים תמיד; ומאסה התורה שישפיל איש מישראל מעלתו לזה המעשה, למה שבו מן הפחיתות והעזות, ושיתעסק בדברים שמאסה התורה לזכרם [מבאר שהיצר האמור כאן הוא בעיקר יצר עריות וענייני התשמיש והוא הגורם לקישוי וכו' והתורה וההגייה בה היא התשובה.]

(מורה נבוכים - חלק ג פרק מט)


[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין ל ע"ב]


אבר קטן יש לו לאדם. מרעיבו שבע, משביעו רעב

המתאוה לזמת הנשים היפות, כשיהיה שטוף בזמתן תבואהו תאוה לבוא על הזכר ועל הבהמה, וכיוצא בזה בשאר התאוות.

(רמב"ן דברים כט, יח)


את משפטי תעשו וגו', קשה אחר שאין מדבר אלא בפריצות העריות, מה החוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אותנו, גם מה היא כוונתו באומרו ללכת בהם, גם צריך לדעת למה חזר פעם ב' לומר אני ה' אלהיכם.
ונראה לפרש לפי מה שכתבנו בסמוך שהמחשבה בעריות תגדיל החפץ ותמעט מניעת הרצון, חש הכתוב שיאמר האדם להתרחק מכל וכל מפרט זה, ויבטל מצות פריה ורביה ומצות היבום וכדומה, ויהיה פרוש ממין זה לחלוטין, שאמרו רבותינו ז"ל (סוכה נב:) אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע, לזה צוה ה' ואמר את משפטי תעשו שהם ממין עצמו שאסרתי לך, אני מחייבך לעשות, ואף על פי כן את חקותי תשמרו שהם העריות שאסר. [מבאר שאל לו לאדם להינזר לגמרי מפרט זה, שהרי הקב"ה ציווה על מצוות פריה ורביה וכד'.]

(אור החיים, ויקרא יח, ד)


דבר ידוע הוא כי כל רוחניות שבעולם מתחלק לג' בחינות; אחד קדושה, ואחד חול, ואחד חלק רע, וכל אחת מהשלשה תוציא ענפיה ותתאוה לבחינתה. חלק הקדושה יפריח ענפי הטוב והאושר הנצחי ותתאוה למושכלות, חלק החול יתאוה לאכול הערב לפה והנחמד לעין ויבנה בתי אבנים ועפר ויכונן מלבושים והכנות נדמים, חלק הרע יתאוה לכל תיעוב ויעשה כל אשר שנא ה' ויבחר לגזול ולרמות ולשקר ולאכול חלק הטמא נבילות וטריפות שקצים וכו', ויערב לנפשו לחבק בשר טמא נדה כותית אשת איש וזכר, המרוחקים מבחינת הקדושה.
ומג' אלה ישנו כל הווה וכל נמצא, בין מחלקי הטוב והטהרה, בין בחלקי הממוצע והוא שאנו קוראים חול, בין בחלקי הרע והטומאה. וצוה ה' לעם ישראל, כי לצד שהם בחינת הקדושה לבל יטעמו מחלק הרע, לא במאכל, ולא במשתה, ולא בדיבור, ולא במחשבה, ולא בראיה, ולא בשמיעה, ולא בריח. מאכל, לבל יאכל בעלי חיים טמאים וטריפות ונבילות ושקצים וכו', ולא ישתה יין נסך ויין ערלה וכדומה; דיבור, שלא ידבר שקר ורכילות ונבלות הפה ולשון הרע וכדומה; מחשבה, לבל יחשוב בעבודה זרה ולא בזנות ולא יתגאה בדעתו ולא יחרוש און; ראיה, לבל יביט ביופי אשה האסורה כאומרו (ויקרא יט ד) אל תפנו אל האלילים וגו', ולא יביט בדברים האסורים לראות; שמיעה, שלא ישמע דברים המשקצים ולא קול אשה האסורה וכדומה; ריח, שלא יריח ריח דברים האסורים.
וכנגד כל בחינה ובחינה יש חלק החול וחלק הקדושה, וגזר ה' שיהיה חלק הקדושה מצוה לעשות כן, וחלק החול רשות. ובעת אשר ידבק האדם בבחינה אחת מהם, כמו כן תדבק נפשו בשורש ההוא אם לטוב אם להפכו, ומעתה הגם שתהיה נפש אדם טהורה זכה וברה, באמצעות אשר יכניס לפנימיותו מחלק הרע תהיה הנפש ההיא מעורבת מב' בחינות טוב ורע, וזה יסובב לנפש ההיא טעימת המר להתייסר; או גוף ונפש בעולם הזה, או נפש לבד לאחר מותו, והוא סוד הכביסה שאמרו בשלהי שבת (קנב:) ינתנו לכובס.
ויש לך לדעת כי כפי בחינת הרעה שנדבקה בנפש מהרע כמו כן תתאוה נפשו, כמו שתאמר אם נפשו נחלאה מטומאת הניאוף תתאוה נפשו לבחינה זו כפי מה שהקדמנו כי כל בחינה תתאוה לכיוצא בה, וכי ירבה האדם להלעיט נפשו מחלקי הרע תגדל בה חשק הרע, ויבדל ויתרחק מבחינת הטוב. תקח כלל זה בידך כי אין לך דבר מעשה בעולם ולא נדנוד דבר שאין לו יסוד ברוחניות, וכל דבר איסור שהודיע ה' כי הוא זה אסור, כל הנדבק בו הרי הוא מושך לנפשו חלק רע.
וצא ולמד מה שכתב בספר הישר (שער ט') שחיבר ר"ת בהבחנת הנפש לדעת אדם נפשו מה טיבה, ותמצא שיש אדם שאין נפשו משיחתו עשות ניאוף, ויש נפש אדם שמשיחתו על הדבר. ודבר זה גורם אם הוא דבק בנפשו מבחינת הרע, אותה בחינה אינה יכולה להפך טבעה הרע לשנוא כיוצא בו, והוא גם כן סוד אומרם ז"ל (סוכה נב:) אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע. [מבאר שככל שאדם נדבק בבחינה מסוימת, בין לטוב ובין לרע, כך נפשו מתאווה ונחשקת לאותו כיוון.]

(אור החיים, בראשית מט, ג)



נג ע"א

אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן הוא היה אומר כן למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי אם תבא אל ביתי אני אבא אל ביתך אם אתה לא תבא אל ביתי אני לא אבא אל ביתך

הדברים האלה נראים לפי פשוטם כי הלל הזקן היה מתפאר ומתגדל בעשותו תורתו הרבה, וחלילה לו מרשע, ומי גדול כהלל בעבודה וחסידות,.. והיה שמח החסיד השלם ואמר "אם אני כאן" כמו אם אנין אני לי מי לי ["אני" היינו השכינה] שהכוונה אינה על עצמו ממש... כי כל דרכיו ומעשיו ודבריו ומחשבתו [ של האדם השלם] השכינה נסמכת אתו, אם בהלכה אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, אם בתפילה הוא כבר מצוי בבית הכנסת שנאמר אלהים ניצב בעדת אל, אם בדין שכינה עמהם שנאמר בקרב אלהים ישפוט... וכשאמר "הכל כאן", רמז אל השכינה שהיה בהסכמה אחת עמו. אף הקב"ה אומר אם תבוא אל ביתי רצונו לומר אם תדע לייחד שם המיוחד ולהאציל אליו ברכה, שמצינו שנקרא שמו של הקב"ה "בית" שנאמר ה' בחכמה יבנה בית... גם אני אבוא אל ביתך לתקן צרכי גופך כי על ידי שהברכה נאצלת לשמו של הקב"ה מתברכת הברכה לעולם.

(רמב"ן, מאמר על תרי"ג מצוות היוצאות מעשרת הדברות)


אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן

כי על כן נמצאו קצת אישי האדם נוטים אל טבע האריה, וקצתם אל השור או דוב בתכונתם... וכבר היה אומר הלל הזקן ביום שמחת בית השואבה: אם אני כאן הכל כאן - כי באמת האיש השלם כולהו איתנהו ביה, ואע"פ שלא יהיה גדול כמותו.

(עקידת יצחק שער טו)

אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו. אלו חסידים ואנשי מעשה. ויש מהן אומרים: אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו. אלו בעלי תשובה

ולכך אמרו [סוכה נג. א"ה, ע"ש הלשון שכפרה את ילדותינו] אשרי זקנותינו שלא ביישה את ילדותינו, כי מכח זקנה שהיו צדיקים, הוכיח סופם על תחלתם שגם אלו ראויים למצות ומקבלים שכר כעושה.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)



הנהו תרתי כושאי, דהוו קיימי קמי שלמה, אליחרף ואחיה בני שישא סופרים דשלמה הוו, יומא חד חזייה למלאך המות דהוה קא עציב, אמר ליה, אמאי עציבת, אמר ליה, דקא בעו מינאי הני תרתי כושאי דיתבי הכא, מסרינהו לשעירים שדרינהו למחוזא דלוז כי מטו למחוזא דלוז שכיבו, למחר חזיא מלאך המות דהוה קבדח, אמר ליה אמאי בדיחת, אמר ליה באתר דבעו מינאי תמן שדרתינהו, מיד פתח שלמה ואמר, רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה לאתר דמיתבעי תמן מובילין יתיה

החלק הרביעי הם מעשיות שאירעו באמת, אלא שדברו אותם בתבנית משל וחידה, באלו נתבונן שלא נתבאר ענינם לכל אדם בכללו, עד כשיתבונן בצורת מעשה החכם והנבון יבינהו וידע כוונתו ויראה בפשט מעשיות מהחלק הזה, דברים נאים ונחמדים. ודברים אחרים שמניעתו נכרת אפי' לפתי וקטן, ויקרה לפי שמניעת דברים אלו בענין פשוטה (?) להאמין הדרש ההוא על פי פשוטה אע"פ שהוא נמנע אצלו, ולמי שידע טבע העולם ודרך מציאותיו יבין ענין המשל החידה ויכירנו. ודמיון דבר זה כמו שאמרו במס' סוכה, הנהו תרתי כושאי דהוו קיימו קמיה דשלמה, ואמרו ליה לאלחורף ואחיה בני שישא ספרי דשלמה חזייא למלאך המות דהוו עציב וכו', עד פתח שלמה ואמר רגלוהי דבר אינש אינון ערבין ביה, לאתר דמתבעיין אינון מובלין ליה.
הנה פשט המעשה נמנע מניעה גמורה לכל בעל שכל ובינה. וענינו לפי הנראה בעיני הוא דבר אירע באמת, ר"ל כי שני האלה נודע לשלמה כי היו הולכים בדרך כל הארץ מפני חולי שקרה להם או ענין אחר, ורצה לקנות תחבולות להצילם מן המות, והבריחם מן הארץ ההיא אל ארץ אחרת שהיתה טובה להם לפי מה שהיו צריכים ולפי מזגם שהיה חושב כי ימלטו שם, ומתו במקום ההוא אשר חשב שלמה כי שם ימלטו, ברצון השי"ת אשר אין מלפניו לא מנוס ולא מברח, ובזה אמר שלמה רגלוהי דאינש וכו'. וכל מה שנאמר בענין המעשה ההוא מלבד מה שפירשנו הוא לתיקון המשל ולחבר ענין החידה. ואפשר כשיתבונן אדם היטב במלות המעשה הזה ימצא ענין לכל מלה ומלה, ואין רצוני להאריך עתה בזה.

(רבי אברהם בן הרמב"ם, מאמר על דרשות חז"ל)



נג ע"א-ע"ב

בשעה שכרה דוד שיתין, קפא תהומא ובעי למשטפא עלמא, אמר דוד חמש עשרה מעלות והורידן

מבאר שידע דוד, שדור המבול נענשו בתהום רבה, בעון הזנות, כי מי התהום מים נסתרים, והזנות קראו שלמה (משלי ה טו) מים גנובים. דהיינו נסתרים, הפך ממה שנאמר (שם ט יז) שתה מים מבורך וגו'. לפיכך, כשהיה דוד צריך להעלות התהום, היה מתירא שמא ע"י שיעלהו, יציף העולם, כדרך שנעשה לדור המבול, ע"כ אמר ט"ו שיר המעלות, לרמוז שבזכות שישראל גדורין מעריות, ושם יה מתווך ביניהם ינצלו מתהום רבה, כלומר שבאיש יש יו"ד ובאשה יש ה"א וכך יש שכינה ביניהם. וזהו שמסיק באותן ט"ו שיר המעלות (תהלים קכח), אשתך כגפן פוריה וגו', אמר אשתך האל"ף נקודה בסגול להורות שמדבר בזמן שג' שותפין באדם אב ואם והקב"ה וכשהקב"ה שותף בדבר א"כ שם יה מתווך ביניהם לכך נאמר פוריה בתוספת י"ה. וכן ארז"ל (סוכה נא ע"ב) בין עזרת אנשים לעזרת נשים היו ט"ו מעלות, וכל זה מורה שמספר ט"ו תמיד מתווך בין איש לאשה כי כל זה נמשך מקדושת שם של יה על כן היו כל מדות הללו של התיבה תמיד קרובים למספר ט"ו כאמור.

(כלי יקר, בראשית פרק ו פסוק טו)


[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות יא]



נג ע"ב

ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו - על אחת כמה וכמה

הקשה בעל ערוך לנר בשם זית רענן: איך כתב משה רבנו את השם המפורש? האם אין בכך משום מחיקת השם?
יש שתרצו: משום שהיה משה משבע על כך ע"י יוסף.
הקשה על כך בעל ערוך לנר: הרי הוא כנשבע לבטל מצוה! והדין הוא שבמקרה כזה השבועה אינה חלה.
ותירץ: קודם מתן תורה הוה. שכיוון שעדיין אינו מצווה במצוות התורה - אין הוא רשאי לעבור על שבועתו.
וקשה: עצם חיובו לעמוד בדיבורו ובשבועתו הוא מן התורה. ועדיין לא ניתנה תורה! אם כן אין לשבועתו תוקף כל כך. אם כן לא היה לו לעבור על איסור מחיקת השם!
תירוץ: ודאי חישב משה את חשבון ההפסד כנגד השכר, דהיינו איסור מחיקת השם בגרמא כנגד השכר על קיום השבועה. והכריע שכדאי שיידחה איסור מחיקת השם מפני השבועה. אך כל זה דווקא לפני מתן תורה. אחר מ"ת - אין לנו אלא מה שכתוב בתורה.

(שיחות מוסר תשל"א פרשת שמות מאמר ל' עמ' קכט)


[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים סו ע"ב ולקט באורי אגדות מכות יא]

מלמד שהיו פורעין עצמן והיו מתריזין כלפי מטה

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא עז ע"א]



נה ע"ב

בזמן שבהמ"ק קיים - מזבח מכפר עליהן

לימדו אותנו בזה שהיו ישראל מקריבין בשבעת ימי הסכות שבעים קרבנות לכפר על שבעים אומות, והקרבן היה לקרב הכחות זה בזה, שיכיר כח כל אומה ואומה הכח שהוא למעלה ממנו, וכן מכח לכח ומעליון לעליון ומגבוה לגבוה עד הסבה הראשונה העליונה על הכל, וכלן מודים ומיחדים שאין להם גדולה ומלכות אלא ממנו והוא אינו חסר כלום, וזהו היחוד השלם, וזהו לשון קרבן שהוא קרוב הכחות, שכלן מודין למי שמקבלין כח ממנו.

(רבינו בחיי, במדבר פרק כט פסוק יג)


ואומרו ובזרעך, שכל זמן שהיה בית המקדש קיים היתה ברכת ע' אומות וקיומם באמצעות ישראל שהיו מקריבין ע' פרים בחג (סוכה נה:), ובגלות ג"כ קיום האומות וסמיכתם היא ישראל דכתיב (שה"ש א ו) שמוני נוטרה את הכרמים וגו'. [מבאר שכשם שהובטח ליעקב אבינו שיתברכו בזכות זרעו גויי הארץ, כך בזמן שביהמ"ק קיים מתקיימים הגויים בזכות קרבנות החג, וגם בגלות מתברכים בזכות ישראל.]

(אור החיים, בראשית כח, יד)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 02-6521259
פקס 02-6537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US