Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת סוטה

לדף הראשי על אגדות סוטה


ו ע"א

אחר מן הראשון, זה הוציא רשעה מביתו וזה הכניסו

ויאמר אליו וגו' לך נא וגו' אל מקום אחר. מלת "אחר" לכאורה מיותרת והיה די לומר "אל מקום אשר תראנו משם" וגו'. ואפשר לומר על דרך מאמר הכתוב (דברים כד, ב) "ויצאה והיתה לאיש אחר", ואמרו חז"ל אחר מן הראשון, זה הוציא רשעה מביתו וזה הכניסו וכו'. וכן כאן, מקום אחר מן הראשון, זה הוציא רשעה מאתו שלא הניח הקללה לחול שם, וזה אפשר יכניסה.

(באר מים חיים, במדבר כג, יג)



ז ע"א

היו מעלים אותה לב"ד הגדול שבירושלים

הוא סוד עצום ונורא, כי בדיקת סוטה היה צריך להיות דווקא ע"י סנהדרי גדולה שבלשכת הגזית וכו', והוא בסוד היכל הזכות ששם סנהדרין יושבים בלשכת הגזית בטיבורה של א"י, ששם סוד נקודת הטבור, ושם סוד ע' סנהדרין שהם שבעין נהורין דשם, ושם סוד צור ישראל שהוא גזית. ונגדו בסט"א היכל חובה אבן מכשול, ושם רוחא דמפתי לב"נ למשכא ליה בניאופין למיזל בתר נשין שפיראן כמ"ש בפ' פקודי (דף רסה ע"ב) יעו"ש, ושם הוא חד רוחא מסאבא דאיקרי אריריא והם אוררי יום וכו', ומשם הוא סוד מים המאררים לסוטה דאתמשכא אבתרייהו, כי שם סוד מים אחרונים חובה, זוהמא דסט"א. ובקדושה בהיכל הזכות הם מים ראשונים מים קדושים, ושם סוד חטא מי מריבה וסוד "והכית בצור ויצאו ממנו מים" וכו', ששם מקום הפרץ כמ"ש רבינו שם בפירושו באריכות. ושם סוד הבטן, "בטנך ערימת חטים" וכו', מקום הדבוק דבין איש לאשתו. ולכן "ובאו בה המים וכו' לצבות בטן" וכו' כמ"ש רבינו שם... ולכן מעלין אותה ללשכת הגזית, להיכל הזכות לסנהדרי גדולה, סוד אבני גזית צור הנ"ל, ושם המים ועפר מסטרא דקדושה מנחשא דחיי, וגם לנגדו נחשא דמותא בהיכל חובה זרוע שמאל דסט"א, שהוא ג"כ ב', חד על מיא וחד על עפרא.

(רבי יצחק אייזיק חבר, ביאורי אגדות (אפיקי ים) כאן)

היו מעלין אותה לבית דין הגדול וכו' אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו וכו' וסותר את שערה
36-50

ומפני שחשד הזנות והספקות הנופלות בו על האשה רבות מאד, נצטוינו בדיני סוטה, אשר הענין ההוא מביא לכל אשה בעולה שתשמור עצמה בתכלית השימור, כדי שלא יחלה לב בעלה עליה - מפני פחד מי סוטה. שאף רוב הנקיות, הבטוחות בעצמן, היו פודות עצמן מן המעשה ההוא אשר יעשה בה בכל ממונן, ואף המות טוב מן הבושת הגדול ההוא, והוא - פריעת ראש האשה, וסתירת שערה, וקריעת בגדיה עד שיתגלה לבה, והקפתה בכל המקדש לעיני הכל, נשים ואנשים, ובפני בית דין הגדול. וימנעו מפני זה הפחד חליים גדולים ומפסידים סדר בתים רבים.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק מט)

היו מעלין אותה לב"ד הגדול ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות וכו' הרבה ילדות עושה אם היה לבה נאה וכו'
36-

בעל אורח יעקב מביא בשם בעל תוס' יו"ט אשר לשון "כדרך" לאו דווקא אולם הכוונה היא כמו שמאיימים על עדי נפשות יותר מעל עדי ממונות כן מאיימים יותר גם עליה, כי איום של עדי נפשות אינו מתאים לענינה, אבל הוא כתב שמאיימים ממש באותו לשון של עדי נפשות שאמרו "הוי יודעים שדמו ודם זרועותיו תלויים בך", וכמו כן אומרים לסוטה "הוי יודעת שדמך ודם זרעותיך תלויין בך" כי את תמותי במיתה מגונה ועל בניך תוציא לעז שהם ממזרים אפילו על הקודמים, לא כן אם תודה אין חשד כי ידונו אותך לזכות ויאמרו שלא שתית לשם שמים שלא ימחה שמו ובאמת כשרה את, ודרך שאמור כאן הוא שדומה האיום לעדי נפשות.
בעל עין אליהו מפרש שאף אם אינה ילדה אומרים "הרבה ילדות עושה", דכתיב "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסיר ממנה" כי החינוך בנערותו פועל גם על זקנותו, ולכן אף אם אינה ילדה כעת אומרים לה הרבה ילדות עושה, היינו מה שהרגילה את עצמה בימי ילדותה פועלת עליה גם כעת.
כן כתב שבגמרא מסיק הטעם שלכן לא היו מגלין את לבה שמא תצא זכאית ויתגרו בה פרחי כהונה, והקשה הוא הלא מסקינן בפרק ג' כי אף שמצוה מצלת מעבירה אבל אחר שעשה המצוה אין המצוה מצלת, ולמה לא אמרו שאותו כהן עצמו יבוא לידי הרהור, ומתרץ הוא על פי המבואר (ב"מ צא) בעבודתו טריד ולא יבוא לידי הרהור, וה"נ אותו כהן שטריד בעבידתא לא יבוא לידי הרהור וחיישי רק לפרחי כהונה.

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


הרבה יין עושה

...וזהו תאוות לוט כמו שנאמר (בראשית יג, י) "וישא וגו' כי כולה משקה"... שהוא ראש התאוות שלו לענג גופו באכילה ושתיה ולהיטיב לעצמו לבד, שלכן נתחבר לסדום שהיו רעים לאחרים, רק שמזה בא לתאוה האחרת כמו שאמרו הרבה יין עושה, כי באמת כל התאוות מחוברות. ובקו האמצעי הוא תאות הממון ורכוש, שעל ידו משיג אלו שני קצוות התאוות.

(רבי צדוק מלובלין, קומץ המנחה, חלק ב, אות נז)

...שכתב בזוהר הקדוש (ח"א רב ע"א): יצר טוב בעי חדוותא דאורייתא ויצר הרע חדוה דחמרא וניאופין וגסותא דרוחא. ותחלה בא היצר הרע בקלות ומסיתו לחדוה דחמרא, שאומר שנחסר לו שמחה ונצרך לו היין, וע"י זה נעשה אצלו הלך ואורח, כמו שאמרו (סוכה נב ע"ב): מתחלה קראו הלך ואחר כך קראו אורח ואחר כך קראו איש. וכמו שאמרו הרבה יין עושה, וכן איתא (יומא עד ע"ב): כל הנותן עינו בכוסו כל העריות דומות עליו כמישור. וזהו שנקרא היצר הרע של עריות "אלהי מסכה", שמתחיל בחדוה דחמרא ומביא לידי ניאופין.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת קדושים, אות ו)

והיוצא מן הגפן הוא פגם התאוה, שבא מן היין, כמו שאמרו הרבה יין עושה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת נשא, אות ח)

וגפן אלו ישראל, כמו שנאמר "גפן ממצרים תסיע"... דכנסת ישראל נקרא גפן ויין לרמז לתקן הקלקול. והוא על דרך מה שאמרו (יומא עו ע"ב): זכה משמחו, דכתיב ויין ישמח לבב אנוש. והיצר הרע גם כן נקרא על שם יין כמו שאמרו הרבה יין עושה, ובזוהר הקדוש (ח"א רב ע"א) דהא יצר הרע לא שריא אלא באתר דאשתכח חדוה דחמרא וכו'... וזה מה שאמר: לא נברא יין אלא לנחם אבלים, שנברא כדי שיהיה נעשה מזה טוב מאוד, וכמו שנדרש (ב"ר פ"ט) "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד", על היצר הרע, ועל כל היפך הטוב שיהיה טוב מאוד.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, במדבר, ראש חודש תמוז, אות ד)

...שיש עצה להיות נשמר מקודם לבל יהיה נפתה... לקנאה תאוה וכבוד ע"י ג' הדברים שצריך הנזיר להזיר עצמו.... והיוצא מן הגפן להיות נזהר מתאוה כמו שאמרו ז"ל הרבה יין עושה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת נשא, אות ג)

...דהרבה יין עושה מצד הרע כזנות, דיש שותה ורע לו ויש שותהו וטוב לו, דחמרא וריחני פקחין (יומא עו ע"ב) והוא יינה של תורה.

(רבי צדוק מלובלין, מחשבות חרוץ, אות יז דף עג ע"ג)


אם נקרעו נקרעו וכו' עד שהוא מגלה את לבו וסותר את שערה

ומפני שחשד הזנות והספקות הנופלות בו על האשה רבות מאד, נצטווינו בדיני סוטה, אשר הענין ההוא מביא לכל אשה בעולה שתשמור עצמה בתכלית השמור, כדי שלא יחלה לב בעלה עליה, מפני פחד מי סוטה, שאף רוב הנקיות הבטוחות בעצמן היו פודות עצמן מן המעשה ההוא אשר יעשה בה בכל ממונן, ואף המות טוב מן הבושת הגדול ההוא, והוא פריעת ראש האשה, וסתירת שערה, וקריעת בגדיה עד שיתגלה לבה, והקפתה בכל המקדש לעיני הכל נשים ואנשים ובפני ב"ד הגדול, וימנעו מפני זה הפחד חליים גדולים מפסידים סדר בתים רבים.

(מורה נבוכים, חלק ג, פרק מט)

תוד"ה א"ל כו' דאשכחן בדוכתי סגיאין דחמירא להו לאינשי עבירה קלה ומסתפי מינה טפי מעבירה חמורה כו'

עי' ברכות כב סע"א: מעשה באחד שתבע אשה לדבר עבירה, אמרה לו ריקה יש לך ארבעים סאה שאתה טובל בהן מיד פירש; וביומא כג, ב: שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכת דמים. וראה בית שמואל אהע"ז סי' ו ס"ק יד, ומש"כ בס' נפש חיה סי' שכג סע' יג-יד באריכות.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


תוד"ה ואומר

בהגהות הגרש"ש כתב: התוס' נדחקו בזה, ולי נראה דהכוונה על סיפיה דקרא, "ולחם סתרים ינעם", ולחם הוא כינוי כו'. ומהפלא שלא העיר על גמרא ערוכה בסנהדרין ס"פ בן סורר ומורה, עה, א, ועי' רש"י שם.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)




ז ע"ב

מביא חבל מצרי וקושרו

כל הסתות היצר נמשל לחבלים, כמו שנאמר (ישעיה ה, יח) "מושכי העוון בחבלי השוא וכעבותות" וגו'. ועל זה רומז גם כן חבל המצרי שקשרו לסוטה כמו שאמרו בסוטה, ופירשו הטעם (שם ט ע"א) לפי שהיא חגרה בצלצל, וקושרין בחבל להראות גנות החטא שמשכה על עצמה בחבל השוא. ועל דרך זה שמעתי גם כן בסוד חבל של מגג דפרה אדומה הנזכר בפרק ג מפרה (משנה ט), שהוא קישורי היצר בחבל שוא ודמיוני, שבאמת אינו חבל כלל וקל לנתקו כפתיל הנעורת בהריחו אש.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים, אות ה דף יג ע"ג-יד ע"א)

יהודה הודה ולא בוש מה היה בסופו נחל חיי העה"ב

פירוש, כי לכך זוכה האדם לחיי עוה"ב כאשר מסלק יצרו, לכך ראוי לעה"ב שאין שם יצר הרע, כי היצר אשר יש לאדם הוא מצד עולם הזה הגשמי, וכאשר מסלק יצרו, זוכה לעוה"ב. וכך אמרו במסכת סנהדרין (מג ע"א): זובח תודה יכבדנני - אמר ריש לקיש כל הזובח יצרו ומתודה כאלו כבדו להקב"ה בשני עולמות שנאמר זובח תודה יכבדנני. ופירוש זה בארנו למעלה בנתיב היצר, כי כאשר כובש יצרו ומסלקו, ובזה מכבד הקב"ה בעה"ב ובעה"ז כמו שהתבאר למעלה. ודוקא ההודאה על החטא, בזה זובח היצר לגמרי, מפני שכאשר מודה על חטאו הוא מוסר עצמו אל ה' יתברך אשר חטא, כמו שהוא כל הודאה שמוסר עצמו אל מי שחטא לו, וע"י סלוק יצה"ר לגמרי, כי אין ליצה"ר שום צירוף אל ה' יתברך, ולפיכך דבר זה הוא סלוק יצה"ר לגמרי. ואם לא כן אפשר שישוב אל החטא שעשה, כי כך הם מעשה האדם, פעם יעשה ופעם לא יעשה כמו שהוא האדם, אבל כאשר מתוודה על החטא לומר חטאתי לה', ע"י הודאה זאת מוסר עצמו אל ה' יתברך לגמרי, ומסלק בזה מאתו היצה"ר לגמרי, ומתדבק בו יתברך בהודאה זאת כמו שהתבאר למעלה.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התשובה, פרק ה [ובקיצור בחידושי אגדות כאן])


יהודה הודה וכו' ראובן הודה וכו' ולא עבר זר בתוכם
23-28

ואמר כי ראובן ויהודה לא עבר זר בתוכם, שההודאה מאחד אותם לגמרי בכל עד שלא עבר זר בתוכם, והוא דבר חכמה איך ההודאה מאחד אותם, וזה כי כל ההודאה מצד שהוא מודה אל ה' יתברך, ודבר זה מורה אחדותו יתברך, ולכך אמרו ז"ל (מגילה כה ע"א): האומר מודים מודים משתקין אותו כמו מי שאומר שמע שמע, ומה שההודאה היה מורה על אחדותו אין כאן מקומו והתבאר בנתיב התפלה ע"ש. ולפיכך אלו שנים, דהיינו יהודה וראובן, ראוים שיהיו ביחד, מפני שהם מתאחדים לגמרי מפני ההודאה שנמצא בשניהם, וכשם שהוא יתברך אחד, כך בעלי הודאה מתאחדים ג"כ. ולכך אמר אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם להם לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התשובה, פרק ה [ובקיצור בחידושי אגדות כאן])

ויש לך לעמוד על סוד ראובן ועל סוד יהודה, כי אלו שניהם בפרט מיוחדים בהודאה ובתשובה כאשר תבין. [ואמרו] במדרש, כי הושע הנביא פתח בתשובה שנאמר (הושע יד) "שובה ישראל עד ה' אלוקיך", לפי שהיה מראובן אשר ראובן התחיל בתשובה. וכבר בארנו דבר זה במקום אחר מה שראובן היה מיוחד בתשובה, שהוא היה בכור ליעקב, וכן יהודה ג"כ שהודה בתמר, ולכן אלו שנים לא עבר זר בתוכם, כאשר שניהם שייכים בתשובה.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן [ובקיצור בנתיבות עולם, נתיב התשובה, פרק ה])


היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון

ואני אוסיף פה עוד להביא ראיות חזקות מדברי היוסיפין לרומיים, אשר היה בשעת החורבן... ומספר ב"קדמוניות" שלו הרבה סיפורים מדורות ראשונים, מה שנמצא גם כן אצלנו בתלמוד ומדרשות. ומזה אנו רואים כי הענינים היו מקובלים לחז"ל... ביוסיפון [קדמוניות]... ספר שני פ"ב מספר כי עצמות כל השבטים העלו מן מצרים להקבר בארץ ישראל, ועצמות ראובן [אולי צ"ל יהודה] היו מגולגלים בארון, מסכים עם דברי חז"ל.

(מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק יח [כל ספרי מהר"ץ חיות ח"א עמ' שיט])

היו עצמותיו של יהודה מגולגלים בארון וכו' מי גרם לראובן שיודה יהודה וכו' על איבריה לשפא ולא הוה קא מעיילין ליה למתיבתא דרקיע וכו' ולא הוה ידע למטרח ולמשקל וכו' אליבא דהלכתא
34-42

כל אלו מדרגות זו אחר זו. פירוש עצמותיו מגולגלים היינו שהיה רחוק מעולם העליון שהוא עולם האחדות, וזה שאמר כי היו עצמותיו מגולגלין הוא הפירוד וההבדל, שלא היתה הנשמה חוזרת אל עולם העליון, רק היה לה עדיין קירוב אל עולם הזה שהוא עולם הפירוד, וכאשר הוכנס אבריו לשפא, הוא הקירוב אל עולם העליון אשר אין שם פירוד כלל. ומה שנכנס למתיבתא דרקיע, הוא עוד יותר מעלה, שהיה לו חיבור עם הנשמות הצרורות בצרור החיים, והם מתיבתא דרקיע שיש להם דבקות עם ה' יתברך, ועוד יותר מזה להיות דבק בעולם השכל שהוא עוד יותר מעלה, ועוד יותר שהיה דבק באמיתת השכל, כי אינו דומה מה שהוא משא ומתן שהוא השגה מה אבל אין זה אמיתת השגה, כמו שהוא הלכה שהוא אמתת השגה כפי מה שהוא, ודבר זה נתבאר לקמן [כא ע"א] אצל הגיע לפרשת דרכים נצול מכולם, וקאמר מאי פרשת דרכים, ואמר: תלמיד חכם דמסיק שמעתא אליבא דהלכתא. והיה יהודה דבקותו עם ה' יתברך מצד אמיתת ההשגה, וזהו דבקות גמור, שאינו סר מן ה' יתברך, והוא נקרא פרשת דרכים כמו שיתבאר. וכל זה מצד ההודאה שהיה ביהודה, כי ההודאה מגעת עד עולם העליון, וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין מג ע"ב): שכיבד הקב"ה בשני עולמות בעה"ז ובעה"ב.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)


מי גרם לראובן שיודה יהודה

...עד שילדה לאה את יהודה שבו נתברר ההודיה לה' יתברך, שאף במקום החסרון שם אתה מוצא השלמות, והיינו ע"י התשובה שהוא בחלקו של יהודה, שיצא ממנו דוד הגבר הקים עולה של תשובה (מועד קטן טז ע"ב), וכן יהודה שהודה, כמו שאמרו ז"ל, וגם ראובן אמרו ז"ל (בראשית רבה ד, יט) דפתח בתשובה תחילה, כי כח זה בזרעא דלאה הרומזת לבינה שהוא סוד התשובה, כמו שנאמר (ישעיה ו, י) "ולבבו יבין ושב", וראובן היה ההתחלה ויהודה ההשלמה.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות טז דף פב ע"ב)

...והוא היה המתחיל בוידוי והודאה על חטא, כמו שאמרו מי גרם לראובן שיודה יהודה, וזהו עיקר התשובה, הוידוי דברים, להתחרט ולהכלם ע"י זה מעוונו, וכמו שנאמר בדוד המלך ע"ה כשאמר לנתן "חטאתי לה'" (שמואל ב' יב, יג), מיד אמר לו "גם ה' העביר חטאתך" וגו'.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, אות יא דף נב ע"ד-נג ע"ב)

הרי שכל הזכות שהזכיר משה על יהודה הוא במה שגרם לראובן להודות. ולכאורה גם הודאתו של יהודה עצמו אף היא גדולה?! ועוד שעל ידה ניצלו שלוש נפשות, תמר ושני התאומים! על כרחך נלמד מכאן שזיכוי הזולת גדול ממה שעושה בעצמו.

(שיחות מוסר, תשל"א, פרשת שופטים מאמר צד, עמ' תב)


[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות יא ע"ב]


חציף עלי (בר ישראל) דמפרש חטאיה

המלים "בר ישראל" נתוספו ע"י הצנזורה אחרי שידוע כי הנכרים מפרטים חטאיהם לפני הכומר.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)



ח ע"א

אין עושין מצוות חבילות חבילות

והנה דעת לנבון נקל, שגם בענין אשר לפנינו יש לנו לחקור את החקירות האלה, כי הנה בעינינו זה המפעל העיקרי והיסודי הוא החיפוש לבני ישראל מקום מקלט בטוח בארץ הקדושה לכל הנרדפים על צוארם בארצות הגוים; והנה בעוד שעוסקים במפעל זה, רוצים להוסיף עוד מפעל שני - את ההשתלמות. לזאת יש לחקור בזה... אם יש למפעל ההשתלמות איזה יחס למפעל על דבר חיפוש מקלט בטוח לבני ישראל, כי אם אין לו יחס אליו, הלא אין לנו לעסוק כלל במפעל השני הזה, כי אם גם נניח שהמפעל הזה, כשהוא לעצמו, ברכה רבה בו, הלא גם אז אין לנו לצאת מגדר התכנית שגדרנו לנו, ואין לנו רשות לבזבז כוחותינו אשר הינם כולם קדושים ומסורים רק להמפעל העיקרי והיסודי של חיפוש מקום המקלט הבטוח לאחינו בני ישראל. וכבר אמרו חז"ל בסוטה ובכמה מקומות כי אין עושין מצוות חבילות חבילות, כי עשיית המצוה כתיקונה דורשת שהעוסק בה ישים כל מעייניו בה ויבזבז כל כוחותיו עליה, וכשישתף עוד מצוה אחת עמה, לא תיעשה גם האחת כתיקונה.

(רבי יצחק יעקב ריינס, אור חדש על ציון, שער י, פרק ב, אות ב, דף קלז ע"ב)

גמירי דאין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות

עוד צריך אתה לדעת כי גם באגדה היה להם עוד כללים ידועים אשר הונחו ליסוד, מהנהגת העולם ומהשגחת ה' יתברך, קצתם למדו מן הכתובים, וקצתם היו אצלם מקובל, וע"י היסודות הללו אשר שבו אצלם לדבר אין ספק בו, דנו עוד בשאר מקומות בכל מקום שיזדמן להוליד ענינים חדשים, ולהוציא יקר מזולל סתום מן המפורש... וכן אמרו גמירי אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות, ואחר מסורת אגדה זו, הולידו גם כן לענין דינא דאשה נסקלת ערומה ולא חיישינן להרהור.

(מהר"ץ חיות, מבוא התלמוד, פרק כד [כל ספרי מהר"ץ חיות ח"א עמ' שכט])

בתוס' מקשים מפרק אין דורשין, דאמר עריות בין בפניו בין שלא בפניו כו'. וע' ספר חסידים סי' קעב, ומקור חסד שם אות ג, שם סי' תתשלח אות ה עפ"א במגילה טו, א, ביודעה ומכירה קאמינא, כיון שכבר הסתכל בה שוב מהרהר גם כשעכשיו אין עיניו רואות.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)


שאין קרבנו של אדם קרב אא"כ עומד על גביו

עמש"כ בס' נפש חיה סי' א' סוף סע' ו.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

אא"כ עומד על גביו

זהר ויקרא כ"ה ב.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)



ח ע"ב

אמרת כל הרוצה וכו' והדר תני כל הנשים מותרות וכו' אלא אמר רבא כל הרוצה וכו' ונשים חייבות לראותה

בעל ילקוט הגרשוני מביא שבעל "מלא רצון" מקשה על תירוצו של רבא דקאמר "נשים חייבות לראותה", הלא במשנה לא נאמר זאת, ואיך הוסיף דבר שלא נאמר? וכתב הוא בשם בעל "תפארת הגרשוני" לתרץ, דרבא לא מוסיף ולא מגיה אף אות במתניתן, רק מה דנאמר במתניתן "דכל הנשים 'מותרות' לראותה" הבין המקשה שמותרות הוא לשון היתר, אם כן משמע אשר לנשים יש היתר ולאנשים אין היתר לראותה, ממילא היא סתירה לרישא. ורבא מתרץ שהמלה מותרות היא לשון התראה, כלומר שהנשים מוזהרות וחייבות לראותה שנאמר ונוסרו כל הנשים, לא כן האנשים אינם מוזהרים לראותה, אבל אם רוצים לראותה אין איסור כאמור ברישא "כל הרוצה".

(לקוטי בתר לקוטי כאן)


במדה שאדם מודד בה מודדין לו

ואנחנו נאמין שכל אלה הענינים האנושיים הם כפי הדין, והאלוה - חלילה לו מעול - לא יענוש אחד ממנו אלא המחויב והראוי לעונש. זהו הכתוב בתורת משה רבנו, כי הכל נמשך אחר הדין. ועל זה הדעת נמשכו דברי המון חכמינו - שאתה תמצאם אומרים בבאור... "במדה שאדם מודד - בה מודדין לו", וזה לשון המשנה. ובארו בכל מקום שהמשפט מחויב בהכרח בחוקו ית', והוא, שיגמול העובד על כל מה שיעשה ממעשי הבור והיושר... ושיענוש על כל מעשה רע שיעשהו האיש.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק יז)

...שהגמול והעונש מתיחסים אל המצוה או אל העבירה. ובזה תועלת נמרץ, כי בו מההערה העצומה מה שלא ייעלם. והוא אשר אמר יתרו, כשהרגיש מיתת המצריים שהוא מדה כנגד מדה, וביחוד מכת בכורות, כאמרו (שמות ד, כב), 'בני בכרי ישראל' וגו', ובקריעת ים סוף וטביעת המצרים במים, שהיתה הגזירה בהם עצמם, כאמרו (שם א, כב), 'כל הבן הילוד היארה תשליכהו וכל הבת תחיון'. ולזה היתה מהחכמה וההשגחה האלהית שתהיה המכה הראשונה והאחרונה במים, ושיעשה באותו המקום עצמו נס נפלא לישראל... והיה ראוי שיאמר יתרו כשהרגיש זה (שם יח, יא), 'עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים כי בדבר אשר זדו עליהם'. ולהיות הדבר הזה גדול התועלת והטוב, אשר היה ראוי שייוחס לה' יתברך ויתעלה שמו, אמר המשורר (תהלים סב, יג), 'ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו', כלומר, תשלומין דומים ומתיחסים אל מעשהו. והפליג באמרו "כי אתה", כלומר, עם גודל מעלתך ורוממותך, תדקדק לשלם לאיש מדה כנגד מדה, לטובתו... הדקדוק בו שיהיה מדה כנגד מדה, כאמרם ז"ל במדה שאדם מודד בה מודדין לו.

(רבי חסדאי קרשקש, אור ה', מאמר ג, ח"א, כלל ג, פרק א)

למה עונש העבירה דומה ברשעים - לחופר בדרך בורות שיחין ומערות ומובטח לו שעתיד הוא בעצמו לעבור באותו דרך באישון לילה ואפילה. פירוש, בהיות הרשע עובר עבירה, אותה עבירה נעשית לפניו כמו חפירה או בור, ומובטח לו שבעת שתצא נשמתו, עתידה ליפול באותה חפירה או בור כשתצא נשמתו ותלך באפילה. והוא ששלמה המלך צווח ואמר (משלי ד, יט) "דרך רשעים כאפילה לא ידעו במה יכשלו", ובמקום אחר הוא אומר (שם כו, כז) "כורה שחת בה יפול".
והנה לפעמים עושים הרשעים עבירות שדומים לבורות וחפירות, ולפעמים דומים העבירות לנחשים ועקרבים, וכשמת הרשע ויוצאת נפשו מן הגוף, בהילוכה באפילה באותן הבורות והחפירות, מוצא אותם מלאות נחשים ועקרבים, זה נושכה וזה מעקיצה, זה אוכלה וזה משברה, וכן בכל גומה וגומה שחפרו הרשעים, נשמתן נופלת בכל אחת ואחת וטועמת טעם עונש כל עבירה ועבירה שעשו, ועל זה נאמר (ישעיה ג, יא) "אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו", ואומר (משלי א, לא) "ויאכלו מפרי דרכם וממועצותיהם ישבעו". וזהו שאמרו חז"ל במדה שאדם מודד בה מודדים לו.

(ר"י גיקטיליא, ספר המשלים, אות נד)

על מדת סייעתא דשמיא בדרך ניסית בעקבתא דמשיחא: סייעתא דשמיא בכלל ובדרך נסית בפרט באה במדה כנגד מדה, במדה שהאדם מודד מודדין לו מן השמים, היינו באותה מדה שפעולת המצוה נעשית ע"י אדם בפועל בדרך הטבע, במדה זו באה סייעתא דשמיא, דרגה כנגד דרגה על יסוד של תצ"ט ופלגא משמאלא ותצ"ט ופלגא מימינא עפ"י ביאורי רבנו הגר"א בהרבה מקומות (וביחוד בחבוריו יהל אור סוד ברק השחר). ואם ישאל השואל וכיצד אפשר לפעול מלכתחילה ומכש"כ להסתכן בפועל על סמך של חצי בטבע וחצי בנס, הרי אין סומכין על הנס מלכתחילה, אך החשבון הוא, שהצד הנסי עולה בהרבה אחוזים מכמה צדדים, ובמה שנוגע לפעולות של עקבתא דמשיחא ומכ"ש פעולות הנעשית ע"י צבור, נמצא החשבון, לפי באורי הגר"א, שסייעתא דשמיא הנסית היא יותר גדולה מחשבון של מדה כנגד מדה, ולפעמים עולה הסייעתא דשמיא לאלף פעמים יותר.

(קול התור, פרק ה, אות ג [התקופה הגדולה, מהד' תשל"ב, עמ' תקכו, ומהד' תשס"א, עמ' 610])

וכן שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה עמ"ש "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו", כי כפי בטחון האדם בו יתברך, כן יש לו מובטח באמת. וכ"כ במדה שאדם מודד מודדין לו, פירוש כי וודאי ה' יתברך מלא כל הארץ כבודו, רק שיש הסתר, כענין הגלות שהשפע הולך ע"י מדרגות שפלים. ופירוש מדה הוא חיותו ית' בתוך הטבע שהוא במדה, כי בעצמותו אין סוף. וכפי האמונה שנמדד לאדם שהכל מה' יתברך, כן מודדין לו בהתגלות כפי אמונתו כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת תרומה, שנת תרל"א)

אמר משה רבינו, "ועשית הישר והטוב בעיני ה'", באשר שאתם עם בני ישראל הגיד לך מה טוב בעיני ה' אשר רצונו בזה וכוספו חזק וחשקו אמיץ שתעשו לפנים משורת הדין, כמאמר חז"ל ב"מ ל ע"ב: לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה, היינו שלא לוותר ודייקנים ביותר לדקדק עם חבירו כחוט השערה, שהוא מדה רעה ומגונה מאוד, ואמרה התורה לנו מלתא בטעמא "למען ייטב לך", ופשוטו כמשמעו כמאמר חז"ל ר"ה יז ע"א: כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, כי בדרך שאדם מודד מודדין לו מדה במדה, וע"ז מורה שמו האיום והקדוש אהיה אשר אהיה, כמאמרם: כמו שאתם מהוין לי כן אני מהוה לכם, כמו שאמר הנביא (ד"ה ב טו) "ה' עמכם בהיותכם עמו ואם תדרשוהו ימצא לכם ואם תעזבוהו יעזוב אתכם". וזהו "למען ייטב לכם".

(כתבי הרב נתן פרידלאנד, ח"א עמ' 85)

מדרש איכה רבה ע"פ תבוא כל רעתם: אתה מוצא, בדבר שחטאו ישראל בו הן לוקין ובו הן מתנחמים, חטאו בראש דכתיב "נתנה ראש ונשובה מצרימה", ולקו בראש דכתיב "כל ראש לחלי", ומתנחמין בראש דכתיב "ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם". אשר אני אחזה בזה לדייק, להתנחם בדבר שלקו אך למותר, כי מדותיו של הקב"ה מדה במדה, העונש נגד החטא, בכדי להבין במה קלקל ולידע לתקן זאת שלא לעשות הדבר עוד.

(כתבי הרב נתן פרידלאנד, ח"א עמ' 139)

אמרו רז"ל: אם רואה אדם שיסורין באים עליו - יפשפש במעשיו (ברכות ה ע"א), יפשפש למצוא התאמה בין העונש והחטא, כי במדה שהאדם מודד - בה מודדין לו.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל ח"א עמ' 284)

הרי הקב"ה מעניש מדה כנגד מדה, כמו שאמרו חז"ל "שבמדה שאדם מודד, בה מודדין לו", ואיך תאם עונשו של שלמה, היינו קריעת המלוכה, את חטאו, שהתחתן עם בת פרעה? התשובה לכך היא, שעיקר חטאו של שלמה לא היה עצם זה שהתחתן עם בת פרעה, שהלא יש מחלוקת בדברי חז"ל בדבר שלמה ונשיו (ירושלמי, סנהדרין ב:ו): "רשב"י אמר: אהב ממש לזנות... חנניה בן אחי ר' יהושע אומר: על שם 'לא תתחתן בם'... ר' יוסי אומר: למושכן לדברי תורה ולקרבן תחת כנפי השכינה [כלומר - גיירן ואח"כ התחתן עמהן, וחטאו היה בזה שלא גיירן ממש לשם שמים, כי הרי הן לא התגיירו לשם שמים, וגם סיבתו העיקרית היתה שאהב אותן]". א"כ, ודאי שעיקר החטא לא היה החתונה... אלא עיקר החטא היה בלקחו את בת פרעה, וסיבתו העיקרית בזה לא היתה שרצה להתחתן עם בת פרעה, אלא שרצה להיות חתן פרעה, ולבוא עמו בברית דרך חתונתו עם בתו, וא"כ עיקר החטא כאן היה רצונו לשמור על מלכותו, שלא בטח בהקב"ה אלא חיפש ברית עם פרעה דרך החטא הזה. ועל זה חרה אפו של הקב"ה, והעניש אותו מדה כנגד מדה: שלמה לא בטח בה', וחיפש ברית עם הגוי כדי לשמור על מלכותו, אזי הקב"ה העניש אותו בזה שנקרעה ממלכתו ממנו. וגם במדה כנגד מדה זו היתה מדה כנגד מדה נוספת, כי מי שקרע את מלכותו, ירבעם בן נבט, מצא מחסה דוקא אצל שישק מלך מצרים, אותה מצרים ששלמה חשב לקרב אליו דרך חתונתו לבת פרעה.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק טז, עמ' רט-רי)

כמו שאמרו רבותינו ז"ל במדה שאדם מודד בה מודדין לו, לפי שנתנסה אברהם אבינו ע"ה במדת החסד, כדכתיב ויטע אשל, ונוטריקון שלו אכילה שתיה לויה, לפיכך ניתנה לו מדת החסד.

(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק טו)

ובאמרו ברעך ולא אמר רעך, י"ל שיש פעמים שגם הנתבע בכלל השקר וכבר העיד הוא שקר על אחר, ונפרע ממנו ע"י התובע הזה הרשע שהביא עליו עד שקר, אך הוא לא העיד עדות שקר מימיו, ועדיין יומו של זה עתיד לבוא שיבוא אחר שיעיד עליו שקר, שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו, על דרך ראה גולגולת ואמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון.

(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק יט)

והתחייבה הכניעה בסיבת הגאוה... מפני שמדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, ואחר שביקש להתרומם יותר מן הראוי לו, ראוי שתכנע ותשפל מדרגתו.

(דרשות הר"ן, דרוש א)

ונודע מאמר רז"ל במדה שאדם מודד, מודדין לו, ולפי שאנשי דור המבול קילקלו וחטאו בפחות מטבע העולם בגזל וערוה, גם הקב"ה קילקל טבע העולם בעדם לשנות הטבע אשר הטביע בד' יסודות אש רוח מים עפר להתנהג העולם על מכונו, לחזור להיות העולם מים במים כמו קודם הבריאה שהיה רוח אלקים מרחפת על פני המים, וכדרך שנים הכורתין ברית אם הראשון עובר גם השני מותר לעבור... וגם כאן, הקב"ה הטביע הטבע שיתנהגו על כל פנים בטבע, וכשהם שינו מדתן לשנות אף בפחות מטבע, כן נשתנה הטבע בפניהם לשטוף אותם ואת בתיהם ואת אהליהם וכל היקום.

(באר מים חיים, בראשית, פרק ו, ז)

נודע מאמר חז"ל אשר במדה שאדם מודד מודדין לו, ו"פועל אדם ישלם לו" (איוב לד, יא), וכפי אשר האדם מתנהג עצמו בהליכתו בתורת ה' ובעבודתו ובעשיית מצוותיו באהבה, כן משלם לו כגמולו. ואם התנהגותו הוא בדרך טבע העולם, עושה מצוות כפי כח גופו וכל מה שיוכל לעשות בכוחו, יעשה, אבל חושש הוא לחלישת גופו, ואם תכבד עליו העבודה בעשיית המצוות... מיד הוא פורש ולא יאבה לרדוף אחר קיום המצוות למעלה מטבע מזגו... כן הקב"ה מתנהג עמו בדרך טבע העולם, ובהיטיבו לכל העולם יטיב גם עמו ומברכו בברכת בני חיי ומזוני בדרך הטבע, אבל אם לפעמים יצטרך להעשות לו דבר שהוא חוץ לטבע העולם, למשל כאשר יפלו עליו ליסטים ושודדי לילה, או אם יברח לו אל ארץ ויצטרך לעבור הנהר וכדומה, לא ישתנו עליו סדרי בראשית לשדד מערכת השמים בשבילו, כי פרי מעלליו יאכל, כאשר עשה הוא כן יעשה לו מדה כנגד מדה.

(באר מים חיים, בראשית, פרק ו, יד [ובדומה בפרק יח, יב])

בשתי בחינות הטובות שעושה הקב"ה עם האדם. אחד, שעושה לו טובות והצלחות וברכות ע"י רוב רחמיו וחסדיו שמרחם על האיש הזה ובחסדו עושה לו טובות, אבל אם היה מתנהג עמו הקב"ה במדת הדין לא היה מגיע לו טובות האלו... והשני, מי שזוכה שגם דיני אלקים יתברך מסכימים להיטיב עם איש הלזה כי תיקן דעותיו ומעשיו לטוב... ודבר זה גדול הוא מאוד, כי לא הכל זוכים בדין... והנה חז"ל אמרו (בראשית רבה צ, ג): יוסף משלו נתן לו. פיו שלא נשק בעבירה, ועל פיך ישק כל עמי. גופו שלא נגע בעבירה, וילבש אותו בגדי שש. צוארו וכו' עד כאן. הרי שיוסף זכה לכל הגדולה והכבוד הזה בעבודתו בזרוע בבחינת הדין, כי "פועל אדם ישולם לו", במדה שאדם מודד מודדין לו כמאמר חז"ל, ופה שלא נשק ועל פיך ישק וגו'.

(באר מים חיים, בראשית, פרק מה)

כאשר ביקש ממשה בדבר הסרת הצפרדעים שלא יכלו החרטומים להסירם, אמר לו משה (שמות ח, ו) "למען תדע כי אין כה' אלקינו", כלומר כי גם בחינת אלקינו, שהוא הטבע המתנהגת תמיד, גם שם יש בחינת ה' המהווה, רק שנסתר בטבע העולם, והוא מוכרח להתנהג כך לפי מעשה בני ישראל בעבודתם, כמאמר חז"ל במדה שאדם מודד מודדין לו, ופועל אדם ישלם לו.

(באר מים חיים, שמות, פרק ח)

...שהקב"ה הרבה והגדיל מופתיו במצרים מעט מעט בבחינת מוחין דעיבור ויניקה וגדלות לפי ערך התנהגות עם בני ישראל אז, שזה היה להם התחלה ראשונה להכנס בעבודת ה' אלהיהם ולהאמין בו, כי תחילה לא שמעו אל משה מקצר רוח... ואחר זה התחילו ליכנס מעט מעט בעבודה... וכן התנהג הקב"ה בהפלאות מכותיו, שלא היה יכול להפליא כי אם לפי ערך בחינת דרגות בני ישראל בהילוכם לפני ה', כי במדה שאדם מודד בה מודדין לו, כמאמר חז"ל, ופועל אדם ישלם לו.

(באר מים חיים, שמות, פרק יא)

הרשעים והערב רב... עיקר תלונתם הוא על דבר הערוה כאומרו להלן (פסוק י) "בוכה למשפחותיו"... ועל כן "ויחר אפו ותבער בם אש ה'", כי במדה שאדם מודד מודדין לו כמאמר חז"ל, וכשם שבערה בם אש העבירה אל הרע, כן בער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה, במוקצה שבהן לשפלות, אלו הרשעים והערב רב.

(באר מים חיים, במדבר, פרק יא)

...להמדרש (איכה רבתי סופ"א) שדרש: חטאו בכפלים וכו' ולקו בכפלים וכו' ומתנחמין בכפלים, שהוא מדה במדה, וזו מדתו של הקב"ה במדה שאדם מודד מודדין לו.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת ואתחנן, אות ב)


[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה יב ע"ב]


במדה שאדם מודד בה מודדין לו היא קשטה את עצמה לעבירה וכו' בירך התחילה וכו' תלקה הירך תחילה

דבר זה מבואר, כי העונש ראוי באותה מדה, כלומר באותו הענין שהיה בו החטא, משל זה, הסוטה קשטה עצמה לעבירה, המקום מנוולה, וכי אין ראוי שה' יתברך אשר הנהגתו ביושר ובמשפט, וכאשר היה הקשוט בחטא, וכי אין ראוי לפי מדת המשפט להפוך החטא לנוולה, וזהו העונש ראשון שהיא ראויה אליו, ודבר זה מבואר. וכן כל העונשים המגיעים לאדם הם מגיעים דבר דומה לחטא, כמו היא גילתה עצמה לעבירה, המקום גילה עליה, הירך התחיל בעבירה לפיכך תלקה הירך תחלה. וכל זה כי העונש הזה הוא ראשון שיבוא עליו כאשר הוא דומה אל החטא, לפי שדבר זה הוא משפט הישר הגמור.

(מהר"ל, חידושי אגדות כאן)


המקום נוולה

ו"מנוול" היינו יצרא דעבירה, שאין ניוול גדול מזה, וכמו שאמרו (שבת קנב סוף ע"א) אשה חמת מלא צואה, ובמשנה (סוטה יד ע"א) שמעשיה מעשה בהמה, וכן מדה כנגד מדה צוה הכתוב לנוולה, וכדתנן בסוטה.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, אות י דף מה ע"ד)


בירך התחילה

...בירך יעקב רומז למקום התאוה, כמו שאמרו "יוצאי יריכו" וכן בירך דסוטה.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות טז דף עז ע"ג)

והירך... מסמל את כח הפריון והיצירה, כמו שנאמר (שמות א, ה): "יוצאי ירך יעקב". וכן הגאוה של ניאוף היא עם הירך, כמו שבסוטה הכהן משביע אותה בקללה (במדבר ה, כא): "בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה", ואמרו במשנה: "בירך התחילה בעבירה תחילה ואח"כ הבטן, לפיכך תלקה הירך תחילה...". וכן מסמל הירך את הכח, כמו בפסוק (שמות לב, כז): "שימו איש חרבו על ירכו". ומשום כך חוייבו הכהנים לכסות את הירך, כסמל לכך שבמקדש אין כח לאדם בכלל, ולכן נאמר (שמות כח, מב): "ועשה להם מכנסי בד... ממתנים ועד ירכים יהיו".

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, פרק ט עמ' פב)


אע"ג דמדה בטלה במדה לא בטיל

עי' זהר וירא קח, א: דינא דקב"ה דינא לקבל דינא; אמור צב רע"ב: במדה דב"נ מודד בה מודדין ליה; נשא קכג, א; שלח קסא סע"ב; רע"מ פנחס רלט, א; תקו"ז ת"ו (כג סע"ב); תקוני ז"ח צז, א.

(רבי ראובן מרגליות, שערי זוהר כאן)


דין ארבע מיתות לא בטלו

...דכל המשפטים של ה' יתברך המה על פי התורה, כדאיתא דין ארבע מיתות לא בטלו.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, פרשת משפטים, אות ג)

מה שמפרשים אהא מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלו ד' מיתות דין [ארבע] מיתות לא בטלו, דלהכי לא נקט מ' שנה קודם שחרב בית המקדש שגלתה סנהדרין, דבההיא שעתא אפי' דין ארבע מיתות לא הוה דבגדי כהונה מכפרין - ולא נהירא, דגבי שמעון בן שטח פריך ליה באחד דיני ממונות (סנהדרין לז ע"ב) אף על גב דהוו בגדי כהונה. ומיהו הייתי יכול קיים פירוש זה ולומר דלהכי לא נקט מ' שנה, משום דאיכא דין מיתות דבטלו, כגון עריות ועבודה זרה שמכפרין עליהם מכנסים ואפוד, אבל דין שפיכות דמים לא בטל, דכתונת שמכפרת על שפיכות דמים אין מכפרת על ההורג אלא על ישראל שערבין זה בזה, דומיא דעגלה ערופה דכתיב (דברים כא) "כפר לעמך ישראל", ואציבור מכפרת ולא על ההורג. וכן משמע הכא דכתנת לא מכפרת אהורג, דאי מכפרת מאי פריך הכא מעגלה ערופה והא עגלה ערופה אישראל מכפרה. וכן משמע פ' יש בערכין (ערכין טז ע"א)...

(תוספות זבחים פח ע"ב, ד"ה מכפרים)

פירוש, אע"פ שלא התרו בו ואין שם עדים, דהא הך עובדא דר' שמעון בן שטח לא היה שם התראה ולא עדים.

(חי' הר"ן, סנהדרין לז ע"ב)

הא וודאי קודם שחרב בית המקדש בטלו נמי סנהדרי גדולה מיום שגלתה סנהדרין מלשכת הגזית, כדאיתא במסכת סנהדרין, ונקט הכא משחרב בית המקדש, משום דמקמי הכי יכולין [היו לחזור] ללשכת הגזית לדון, אבל משחרב בית המקדש בטלו לגמרי. ויש מפרשים דנקט משחרב בית המקדש, משום דקודם לכן היה בגדי כהונה גדולה מכפרין על מזיד ולא אתרו ביה כדאיתא בערכין.
מי שנתחייב וכו' - פירוש באותם שנוטלין דינם בעולם הזה, כי וודאי יש רוצחים ובעלי עבירות שמתים בשלוה ובהשקט שנדונים בעוה"ב. וזה ברור.
דמי שנתחייב סקילה כו' או חיה דורסתו. ואע"ג דאמרינן בפרק השוכר את הפועלים הוא ובנו בעלו נערה המאורסה שהוא בסקילה, אפ"ה לא מת אלא בתליה דהיינו חנק, וי"ל דדילמא לא היה נידון על אותה עבירה בעה"ז [אלא על] עברה אחרת שהיא בחנק. ויש מתרצין דסבירא לן הכא כמ"ד כל הנסקלין נתלין. ואין צריך.

(חידושי הריטב"א, כתובות ל ע"א-ע"ב)

ראוי לאדם להתבונן תמיד ולפשפש במעשיו, כל שכן כשמגיע איזה עונש לידו שראוי לו לפשפש על איזה עון בא אותו עונש לידו, ולא שיחשוד משפטי ה' להיותם נגזרים על צד בלתי ישר, או שיקשה ערפו על העונש עד שיחשוב עליו שהוא מקרה, אבל יחשוב שכל מה שהגיעו הוא מן הדין, ולפי העונש יפשפש על העברה שבידו, שהעונש הבא הוא על הצד מה שהוא ראוי לו לפי העברה, כמו שאמרו אף על פי שארבע מיתות בטלו דין ארבע מימות לא בטלו. ואפילו ניצל מן העונש, הואיל ובא עליו לנסיון, אל יתרשל בכך. לא בחנם הביאוהו לידי כך. מעשה היה באחד מן החכמים שהיה עולה בסולם, ונשמט רגלו עד שכמעט שנפל לקרקע דרך חבטה, שהוא מן הדינין הדומים לסקילה, והיה נבוך על עצמו היאך היה בא לידי עונש סקילה, ולא מצא בעצמו צד חלול שבת או איסור ע"ז, שדיניהם בסקילה. ואמר לו אחד מתלמידיו, שמא התרשל במצות הצדקה שהמעלים עין ממנה דומה לאיסור ע"ז... וכל העושה כן לא במהרה הוא חוטא.

(מאירי, בבא בתרא י ע"ב)

ואף במקום שאין שם מיתת בית דין לא יהרהר אדם לעשות עבירה בסמך זה, שהדיין הגדול במקומו עומד, ברוך כבודו ממקומו. והוא שאמרו אף על פי שארבע מיתות בטלו, דין ארבע מיתות לא בטלו... או נמסר למלכות שכל דיניו בסייף ואין לו רשות באחרות כמו שיתבאר, או לסטים באים עליו... מי שנתחייב שתים, אף הוא דיני שמים ידינוהו בחמורה כדרך בית דין של מטה. כללו של דבר, אין הקב"ה מקפח שכר כל בריאה ואינו מוותר משלו כלום.

(מאירי, סנהדרין לז ע"ב)


אין לי אלא סאה

סאה היא המדה היותר גדולה מעבירות כמו שאמרו בסאסאה וכו' אין לי אלא סאה וכו', כי מקום העבירות והחטאים הוא רק בזה העולם, כמו שאמרו דלעתיד לבוא ישחט יצר הרע, בשילהי סוכה (נב.)... ולכך כמו שהעולם הזה בעל גבול, כך העבירות יש להם גבול, מה שאין כן המצוות אין להם גבול.

(רבי צדוק מלובלין, דובר צדק, אות ח דף ז ע"ג-ע"ד)

וכן מצינו בסוטה שבמדה שמדדה בה מדדו לה

...ואף ענין מחיקת השם אל תוך המים, נראה לי שבא גם כן בענין מדה כנגד מדה, וזה כי היא כפרה במעשה בראשית, שנאמר (בראשית א, כז-כח) "ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם, ויברך אותם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו" וגו'... שענין זכר ונקבה כדמות האצילות העליון, שהם עילה ועלול, פועל ומקבל, כדמות איש ואשה בתחתונים. ולכן נאמר (בראשית ב, כב) "ויבן ה' אלקים את הצלע" וגו', שהוא לשון הבנה, כי הוא מורה על שכל הראשון העלול אשר במדרגת אשה לבעלה...
והנה בהיות הענין כן, נתבאר שאשה המזנה תחת בעלה הנה היא כופר בעיקר האחדות, או בענין שהאדם נברא יחידי עליו כמו שנתבאר, ולזה הסוטה שסטתה תחת אישה ומעלה בו מעל, אי אפשר לבדקה כי אם על ידי השם המהווה העולם וקושר חלקיו זה בזה, בדרך שנתבאר לעיל פרק כ' חלק זה מענין שם בן ארבע. ולזה היו מוחקים השם לתוך המים, שהוא מורה על ענין ההשכלה הנקראת מים... אם שכב איש אותה, אז הפרידה הקשר שבין הקב"ה לעולמו, ואינה ראויה לחול שם שמים עליה, מאחר שהיא הפרידה בין הדברים, דהיינו קישור העולם הגדול זה בזה, ולכן גם איבריה מתפרקין ונפרדין זה מזה.

(רמ"א, תורת העולה, חלק ג, פרק ע)

עי' מקור חסד לס' חסידים סי' טז אות יא.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)



תוס' ד"ה מי שנתחייב סקילה

מקשים מפ' השוכר את הפועלים, דזקפוהו לההוא כובס, ומסקינן: הוא ובנו באו על נערה המאורסה ביוה"כ, והא איסור סקילה הוא, ותליה שלהם חנק הוא. וי"ל לע"ד למ"ד אין איסור חל על איסור, וכתבו תוס' בשבועות דף כג דאפילו באיסור עשה ג"כ לא חייל, א"כ י"ל למ"ד כל ה' עינויים דאורייתא, ולדידהו צ"ל דאיסור עשה יש כאן, וזה ודאי שעכ"פ באיסור עשה חל מיהא איסור כרת לקברו בין רשעים גמורים, ועיין בסוגיא דיבמות לג, בפלוגתא דבר קפרא וחכמים, א"כ ודאי יש קצב לעונש איסור כזה שנחלש מצד אין איסור חל על איסור, ואדון המשפט קצב לו חנק. ברוך היודע.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US