Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת מגילה

בעריכת המכון לחקר האגדה


יג ע"א
יג ע"ב


יג ע"א

דלא קטליה שאול לאגג דאיתיליד מיניה המן דמצער לישראל
3-4

"וירום מאגג מלכו" - כאן גילה מלכות ישראל הקיימת שהתחילה מאגג שהיא מלכות עמלק, ראשונה שעשה שאול, ומשם נפסקה מלכות שאול, ונתנה לרעהו הטוב שהוא דוד. וטעם שכינה התחלת מלכותו מאגג, להעיר סיבת הדבר שהיה מצד אגג, פירוש שהניחו שאול חי, ולא הרגו, כאמרם ז"ל שבאותה הלילה השריץ אגג זרע עמלק, וזה סיבה לעקירת מלכות שאול, ולרומם מלכות בית דוד "ותנשא מלכותו", היא מלכות המשיח שהוא דוד.

(אור החיים, במדבר פרק כד פסוק ז)

ואמאי קרי ליה יהודי על שום שכפר בעבודה זרה

5-6

יש כאן קושיא בהעמדת צלם של נבוכדנאצר, מרדכי הצדיק מה עשה, אם השתחוה חס ושלום, איך נאמר איש יהודי דהיה כופר בעבודה זרה והוא השתחוה לצלם? ואי לא השתחוה, למה לא הושלך הוא גם כן לכבשן? וצריך לומר דהיה נשאר בשושן, ולא הלך לבבל מקום עמידת הצלם, ונמלט לנפשו. וזהו שדייק הקרא "איש יהודי היה בשושן", כי נמלט והיה תמיד בשושן ולא הלך לשם, ונשאר תמיד ביהדותו... אך יש להקשות למה נמלט מרדכי ולא הלך לשם לקדש שם שמים כמו ששאל על דניאל? וליכא למימר דלא יאמר זכותיה הוא [כמו שנאמר בסנהדרין צג ע"א על דניאל], זהו לא שייך לכאורה במרדכי, כי מה פרסום זכות יש בו יותר מחנניה מישאל ועזריה? אבל אמרו [ברכות נה ע"א] שלשה הקב"ה מכריז עליהם: פרנס טוב דכתיב "ראה קראתי בשם בצלאל". הרי דפרנס טוב הקב"ה קורא בשם, ומקרא מלא [ישעיהו מג, א] "בשמך קראתי אם תעבור במים וגו' ואם תעבור באש לא תכוה". אם כן מרדכי שהיה פרנס טוב היה ה' קורא בשמו, ואם כן שפיר לא נכוה באש, ועדיין יתלו בזכות מרדכי היות נקרא בשם מהקב"ה. וזוהיא כוונת המדרש דקאמר איש יהודי היה בשושן, היינו כנ"ל, דהיה כופר בעבודה זרה, רק בזמן הצלם היה הוא בשושן כנ"ל. וקשה למה, ולכך אמר המדרש דהיה פרנס טוב לישראל כמו משה וה' קראו בשמו, ולא היה תימה אם לא היה נכוה באש.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יז)

ואמאי קרי ליה יהודי על שום שכפר בעבודה זרה שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי
5-7

בתיה נקראה "יהודיה"... שכל הכופר בע"ז נקרא 'יהודי'... ונראה, שהכופר בע"ז נקרא יהודי משום שהודה בי-ה. וא"ת, הרי פשוט מדוע נקרא יהודי, משום שבא מיהודה, מארץ יהודה? התשובה היא, שמ"מ יש להסביר מדוע נקרא שמו של יהודה כך. ונ"ל שזה קשור למה שאמרו חז"ל (ברכות ז:): "מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שהודה להקב"ה, עד שבאתה לאה [אחרי לידת יהודה] והודתו, שנאמר (בראשית כט, לה): 'הפעם אודה את ה''"... שלאה היתה מסכֵנה ועצובה כל ימיה... שחששה שהיא, הבכורה, תינתן לאשה לעשו, הבכור... ודוקא משום כך גמל לה הקב"ה טוב, שנאמר (שם:לא): "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה"... והיא ידעה ברוה"ק שיהיו ליעקב י"ב בנים, וא"כ מגיעים לכל אחת מהאמהות שלושה, ועתה כשנולד לה רביעי, יהודה, יותר מחלקה, שמחה עוד יותר... וכיון שראתה את כל זה, הבינה את גדלות ה', שמגביה שפלים, ושהוא משגיח בעולם, ומשלם שכר לנדכאים, ולכן הודתה, כלומר - נתנה לו תודה על הטוב שגְמָלָה, והפסיקה לבכות על הרע, וכן הודתה (מלשון וידוי) שה' משגיח בעולם, והנציחה את זה בשמו של יהודה, וכדברי הספורנו (בראשית כט, לה): "שיש בזה השם אותיות השם הנכבד, ועם זה לשון ההודאה". והיא היתה הראשונה להודות בגלוי ובפומבי שחטאה בזה שישבה ובכתה והתלוננה כל ימיה.
אמרו חז"ל (בראשית רבה עא, ה): "לאה תפסה פלך [מדת] הודיה, ועמדו הימנה בעלי הודיה: יהודה (בראשית לח:כו): 'ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני'". יהודה במעשה תמר לא פחד להודות לה' ולהודות על חטאו ברבים, ודבר גדול היה זה. וכן מרדכי נקרא "היהודי", משום שהשם "יהודי" משמעו הודיה כל כך חזקה, שיש בה נכונות למסור נפש על זה בגלוי ובפרהסיא. כך אומר ילקוט שמעוני (אסתר תתרנג): "שייחד שמו של הקב"ה בעולם בשעה שלא כרע להמן... אברהם מסר שמו על קדושת השם, אף מרדכי כן"... רואים שהשם "יהודי" בא על שם הודיה לה', והודאה פומבית שהוא ה', והוא המשגיח והוא צדיק ואנחנו הרשעים, וכל מה שהוא עושה הוא צדק.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי שמות פרק ב פסוק י, עמ' קיח)

שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי
6-7

...יהודה שנקרא על שם של הקב"ה כמו שאמרו בסוטה (י ע"ב) כי אהבת ה' יתברך קבוע בו [וכמו ששמעתי כי מי ששונא הנבחר משבט יהודה נקרא שונא ה', וכן נקראו שונאי דוד המלך ע"ה, מה שאין כן בשאר בשבטים כל אחד כפי מעלתו, משבט יוסף השונאו נקרא שונא צדיק, ומגד שונא תם, ומלוי שונא ישראל, כך שמעתי]. ולכן נקראו ישראל על שמו (בראשית רבה צח, ו). ואמרינן במגילה כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, לכן אמרו שם ביומא [כו ע"א] דגם בו נאמר (תהלים ס, ט) "יהודה מחוקקי" רק דלא מסיק [שמעתא אליבא דהלכתא] וכו', דודאי המשפט מדה כנגד מדה ה' יתברך מגלה לו סתריו, אלא דזה אינו אליבא דהלכתא פירוש לשון הלכה היינו מלשון הכתוב "זה הדרך לכו בו".

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות קצח)

ותדע שבהגיע הצרה של הגזירה לא נפלו בבור היאוש אלא התעוררו מאד בצום ותענית ותפילה, ומסרו נפשם עבור כבוד שמו שלא ימירו באל אחר, כי גזירת המן לא היתה אלא על היהודים, וכל הכופר בע"ז נקרא יהודי, ואם היו ח"ו מודים בע"ז לא היתה חלה עליהם הגזירה - כן איתא בספה"ק, ולא שמעו אליו ולא פנו לבם מה' יתברך, ונתגלה מצפון עצם לבם שהם עזים נגד האומות, ואומרים "או יהודי או צלוב".

(שם משמואל, פרשת משפטים ושקלים, שנת תרע"ז, עמ' מו)

עבודה זרה אין די לשנוא אותה, לשקצה ולתעבה, לדרוש כליונה איבודה והכחדה, אלא צריכים לכפור בה, להאמין באפסיותה, בריקנותה, בביטולה ושלילותה המוחלטה, בעומק ההעדר, שרק בהתפרצותה להראות כדבר מצוי ואיזה יש, היא מתגלה בנבלותה, כיעורה, זוהמתה וסרחונה, וכל מום רע וכל שם רע ושם גנאי שלה. עומק היהדות האמיתית נעוצה היא בכפירה של עבודה זרה, העולה הרבה יותר למעלה, ומעמקת יותר את החטיבות של קדושת היהדות, משנאתה ושיקוצה, וכל ריחוק תיעוב ושיקוץ שלה, כל הזריות, "תזרם כמו דוה צא תאמר לו", הכל תלוי בעומק הכפירה של עבודה זרה. כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, שמונה קבצים, קובץ ה אות נו)

כי הוה פתח בדברי הימים אמר הכי כל דבריך אחד הם ואנו יודעין לדורשן

8-9

לא על הפרט של דרישת דברי הימים לבד יצא הפתגם הגדול הזה ש'כל דבריך אחד הם', אלא על כל התורה כולה, בכל מקצועותיה ובכל ענפיה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ותורה שבעל פה, שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשבילה (גיטין ס ע"ב), היא הטעונה יותר ויותר חיזוק והכרזה תדירית בקרב לימודי ד', לדעת ולהבחין שכל דבריה אחד הם. ולא לחנם מצא נכון לפניו רבי אלעזר בן עזריה לסכם את דרשתו הפנינית, בשבתו, במחשבה הגדולה הזאת, העושה לנו את כל התורה שבעל פה כולה למרות מה שהיא נראית כל כך פארה וחלוקה, לחטיבה אחת, "בעלי אסופות, אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה... כולם אל אחד נתנן..." (חגיגה ג ע"ב). כשם שקדושת הרעיון של האחדות אשר לכל המעשים מרימה את העם נוחלי המורשה הנצחית לדעת ד' אדון כל המעשים בטהרתה המופתית, העומדת לעד 'לברית עם לאור גוים', ככה המחשבה הגדולה של אחדותה העליונה והמחוטבת של כל התורה כולה, החל מתורה שבכתב, אוריין תליתא של תורה נביאים וכתובים, וכלה בתורה שבעל פה על כל המוני פלגיה הרבים והשונים, היא מרימה לעד בקרב ישראל את ההופעה העצמית של אורה של תורה בצביונה המקודש המיוחד אשר לעם עולם זה, שהוא אחד עם תורתו ממקור אלהי עולם אלהיו, "ישראל ואורייתא וקוב"ה כולה חד".

(מאמרי הראיה, עמ' שיא)

אמאי קרי לה יהדיה וכו' לומר לך שכל המגדל יתום וכו' ירד זה משה וכו' ואלה בני בתיה אשר לקח מרד וכי מרד שמו והלא כלב שמו אמר הקב"ה יבא כלב שמרד בעצת מרגלים וישא את בת פרעה שמרדה בגלולי בית אביה
12-21

ופירש רש"י... לכך נשתנה שמם בלקוחין הללו ע"כ. וכונת רש"י הוא דקשה לו דאמאי לא קאמר בקיצור בכלב ג"כ דלכך נקרא מרד שמרד במרגלים, ולא קאמר כן רק אמר והלא כלב שמו, יבא כלב שמרד במרגלים וישא בתיה וכו', משמע דהנשואין גרמו לשינוי השם, והא באמת הלא רק המרד גרם? לכן פירש רש"י משום דאז בעת הנשואין ע"י ששניהם מרדו וגם נזדוונו זל"ז ראוי שראוין הם להשתנות שמם. עכ"פ חזינן דשם זה של בתיה היתה לה בגיותה ואח"כ נשתנה שמה [ליהודיה], וכיון שכן אמרינן בכל ספיקא דסתמא דמילתא לא מסקינן בשמייהו...
והכא בשם בתיה נמי כפי שנקרא בתנ"ך בחירק, ולפי דרשות חז"ל הרי שם זה ניתן לה בגיותה, הלכך בכל מקום אמרינן יותר דלא קראו לה על שם זה רק על שם בת שבע או כיו"ב. ולכאורה נראה דהמדרש רבה [ויקרא רבה פרשה א, ג] דדריש לשון בת השם, פליג אתלמודא דידן, דהא לפי זה גם שם זה קרא לה הקב"ה להראות על יהדותה ע"ד "בנים אתם לה'" דעל ישראל דוקא נאמר כדאמרינן בגמרא, וא"כ למה ואיך שינה לה עוד משם זה שבחר בו וקראה השם יתברך בעצמו להראות על צדקתה? ונראה דהמדרש רבה אזיל לשיטתו דאשתו היהודיה זו יוכבד כדאיתא התם, ומה דמסיים הקרא "אלה בני בתיה" היינו משום שנקראין ג"כ על שמה מטעם דגדלתו, וכל המגדל יתום וכו' כדאמרינן ההם בגמרא. לפי זה הא לא נשתנה שמה ליהודיה מעולם, משא"כ תלמודא דידן דסובר דזו היא בתיה וע"כ נשתנה שמה, וא"כ לא דרשינן כלל בת השם בפַתח, רק בחירק כדכתיב.

(רבי אליעזר דון יחיא, שו"ת אבן שתיה סי' קב)

מה שכתב אחי בשו"ת אבן שתיה... שאף לכתחלה נכון לכתוב בתיה בה"א, מהא דמגילה דף י"ג, ועשה פלוגתא בין הגמרא והמדרש, לא דק כלל. דעל עצם הפסוק... "ואשתו היהודיה ילדה את ירד אבי גדור כו' ואלה בני בתיה בת פרעה" פירש רש"י שם: הוי"ו מפרדת כין בני היהודיה ובין בני בתיה. ע"כ אין זה ספק כלל דירד הוא משה ומרד הוא כלב, מן הסתם היהודיה היא יוכבד שהיא ילדה משה רבינו, וכן ס"ל הגמרא במגילה ג"כ כמו המדרש. רק דהגמרא רצתה לדרוש דהיהודיה קאי ג"כ על בתיה בת פרעה, מפני הדרשא שכל המגדל יתום כו', ויש להם סמך להדרשא כמו שפי' המהרש"א בחידושי אגדות, דלמה לא אמר הכתוב "אלה בני מרד אשר ילדה לו בתיה בת פרעה", ע"כ דרשו שקאי היהודיה על בת פרעה שגדלה למשה הנקרא ירד, אבל לא סליק אדעתיה דהגמרא לאמר שהיה לבתיה עוד שם, רק קרי לה, ולא קאמרו "קרו לה" דמשמע שהעולם קראו כך, רק קאי על הדברי הימים שאמאי קרא הדברי הימים את בתיה בשם יהודיה. אבל שם בתיה זהו שמה שקרא לה פרעה, והשם שמות בארץ נתן בלב פרעה שיקראו כך.
וכן איתא במדרש רבה דויקרא בשם תרגום דרב יוסף וז"ל: אלין שמהן (פירוש, כל השמות של משה רבינו נתנה לו בתיה בת פרעה שהצילתו וגדלתו) ברת פרעה ברוח נביאה. היינו ששרתה רוח הקודש עליה ונתנה לו כל השמות האלו, אבל בתיה שמה ולא נשתנה שמה לעולם בשם "היהודיה", רק זהו דרך דרש, משא"כ בכלב שנקרא מרד ונשתנה שמו, אמרה הגמרא בלשון וכי מרד שמו הלא כלב שמו, היינו שרואים שנתנו לו שם אחר, ע"כ אמר שאמר הקב"ה יבא כלב שמרד בעצת מרגלים וישא את בת פרעה. והיה קשה לרש"י דהלא כיון דמפני שמרד בעצת מרגלים נשתנה שמו לשם מרד, היה לנו לשנות שמו תיכף ומיד אחר מעשי המרגלים, ולמה המתינו עד שלקח את בתיה בת פרעה? ע"כ פירש רש"י דמתחילה קודם שלקח אותה אשר היא ג"כ מרדה עדיין לא שינו את שמו, אבל מאחר דגם היא עשתה מרד מעצת היצה"ר לדבק אחרי הקב"ה, שהוא על דרך "תרי תמיה מידכר דכירי", זהו שפירש רש"י "לכך נשתנה שמו בליקוחין הללו", היינו דגם בתיה מרדה, ורק שטעות נפל בספרים מוא"ו לה"א. והראיה, דאם קאי על השתנות של שם בתיה כו', היה לרש"י לפרש קודם בדרשת אמאי קרי לה יהודיה כו'. אלא בודאי כדברינו הוא. נמצא שבתיה לא היה לה מעולם שם אחר רק בתיה שמה. ופשוט.
ומה שכתב בקרא בחיריק הוא מפני טעם אחר, דאותיות אהו"י נחים הם, ולפעמים יוכל היות שהה"א מבתיה יתרחק לבת פרעה, ויאמרו כי היא נכד פרעה, בת הבת פרעה, ולא יזכר שמה כלל בקרא, ע"כ ניקדו בחיריק בתיה. אבל כשקראו לה בלא שם אביה, "בת פרעה", קראו לה בַּתיה כנהוג העולם, וכראיה עצומה של אדמו"ר מהמדרש רבה, בת י-ה. וראיה מוכרחת, דהלא מפסוק היה צריך לכתוב "אשר ילדה למרד", ולמה כתוב "אשר לקח מרד", אלא הוא הדבר אשר אמרנו, כי כל השמות קאי על משה רבינו אשר קראה בתיה ברוח הקודש, ואחר כך מפרש הקרא שבעלה היה כלב, וגם לא היו לבתיה בנים מכלב כלל, כי לא נמצא בקרא שהיו לה בנים, וכלב לקח למרים אחות אהרן ומשה, והיה להם חור כידוע, ומן הסתם כשהיה לכלב מרים לאשה לא לקח עדין בתיה, כי כן היה מנהג כל הגדולים כמו משה רבינו ואהרן הכהן, ואהרן וחור כשתמכו למשה היה זה במלחמת עמלק קודם קבלת התורה חודש שני לצאתם ממצרים, והיה חור גדול ובר דעת, ומרים מתה לסוף עכבתם במדבר הארבעים שנה, ואז לקח כלב את בתיה לאשה אחרי מיתת מרים. זה קושית הגמרא הלא כלב שמו. אלא שנשתנה שמו אחרי שלקח בתיה לסוף הארבעים שנה, שהיא גם היא מרדה כו'. זהו כוונת רש"י.

(רבי חיים דון יחיא, אב"ד שקלוב ודריססא, אור ישראל (מונסי), גל' מ, עמ' כא-כב)

שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה
13-14

"ותקרא שמו משה" - זה נראה לי אות על מה שכתבתי בזאת הפרשה שהיא כולה סתרים גדולים. ולזה דרשו שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה, והאריכו בצדקתה ובמעשיה, שאם לא כן איך נשאר זה השם למשה שקראה לו בת פרעה. וכי לא מלו אותו אביו ואמו ולא קראו לו שם? ולא ראינו שנשאר לו שם אחר אלא זה. אלא שיש לך להודות כי זה היה שמו מתחלה, והתורה קדמה לעולם והיה כתוב בה "ויאמר ה' אל משה" כמה פעמים, וראתה עינה מה שלא ראו אביו ואמו ואחותו בנבואתם, והסכימה דעתה לדעת המקום ולדעת התורה.

(רבי אברהם סבע, צרור המור שמות ב, י)

...שמעשה זה שירדה ליאור לא היה סתם כך, אלא שבשעה זו ירדה לטבול לשם גירות. הלא זוהי מדרגה נוראה של הכרה ברבונו של עולם. וצריך לצייר בזה את גודל מסירות נפשה: הרי היה היתה בת מלך מושל בכיפה, ומצרים היתה ארץ גילולים וטומאה, ובה החכמה הגדולה של החרטומים, ולמרות הכל היא הגיעה לדרגה שבעטה במלכות ומרדה באלילות מצרים והכירה באמת. ובזאת היא נהיתה ראויה להציל את משה רבינו שעל ידו גאולתן של ישראל.

(רבי טוביה ליסיצין, כרם טוביה עמ' קצא)

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות סוטה יב ע"ב]



לומר לך שכל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו
14-15

ושמעתי משם הרב המופלא מהר"י הכהן בעל בתי כהונה ז"ל שפי' במאמר זה בהך דקי"ל שטף נהר את זתיו והוליכם לשדה אחר, זה אומר ארצי גדלה וזה אומר זיתי גדלו, יחלוקו [ב"מ ק ע"ב]. והנה כי כן משפט אחד למגדל יתום בתוך ביתו עם גדלו זיתיו בשדה אחר, דזה אומר מזונותי גדלו היתום וזה אומר אב אני המוליד, ומשפטיו יחלוקו בשכר הגידול הזה. אכן משפטו עם ה' ורב טוב אשר צפן ונותן להמגדלו כאלו ילדו כל חלקו משלם, שכר גידול ושכר הולדה... הנה בתיה בהוצאת הילד מן היאור הוה לה כמו שילדתו, כי הצילתו לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, ואם לאו היה נטבע ואבד, וזה חשוב כאשר ילדתו בעצם. ועתה אם תניקהו בחנם לא יהיה נקרא כולו על שמה מן הדין. לכן אמרה "והניקהו לי", כדי שיהיה כולו שלי, ואני שהצלתיו מהנהר במקום לידה, אתן את שכרך, וא"כ הרי הוא לי כולו. וכ"כ "ויהי לה לבן" ממש, דהרי איכא גידול ולידה... ולכן קראתו משה על שם שהוציאתו מהנהר, להורות דכלו שלה, "ויהי לה לבן" ממש ולא כמגדל יתום בתוך ביתו דעלמא דמדינא יחלוקו, כי בתיה הצילתו מהמות במקום לידה.

(חיד"א, פני דוד, פרשת שמות, אות ד)

ירד זה משה ולמה נקרא שמו ירד שירד להם לישראל מן בימיו גדור שגדר פרצותיהן של ישראל חבר שחיבר את ישראל לאביהן שבשמים סוכו שנעשה להם לישראל כסוכה יקותיאל שקוו ישראל לאל בימיו זנוח שהזניח עוונותיהן של ישראל
15-18

חז"ל דרשו כל השמות הללו למשה רבינו ע"ה מפני שעשה לישראל ג' טובות כוללות והצילם מן ג' פורעניות כוללות. היינו שבזכותו ירד המן, והוריד להם התורה, והקים המשכן ושרתה השכינה במעשה ידיו, והגין מן הפורעניות בעגל ובתבערה ובמרגלים. על כן סמכו חז"ל לדרוש אלו הששה שמות, והיינו ירד שהוריד את התורה לארץ. חבר שחיבר את ישראל לאביהם שבשמים על ידי הקמת המשכן כמו שכתוב "ושכנתי בתוכם". יקותיאל שקיוו ישראל לא-ל בימיו על ידי המן שלקטו דבר יום ביומו, "וחם השמש ונמס". גדור בעגל דכתיב (שמות לב, כה) "כי פרעה אהרן", לשון גילוי, ומשה גדרן. סוכו, ששיכך בתפלתו אש התבערה כמו שכתוב (במדבר יא, ב) "ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש". זנוח במרגלים, וכמו שכתוב (במדבר יד, כ) "סלחתי כדבריך".

(הגר"א, אדרת אליהו, דברי הימים א' ד, יח)

למה נקרא לעולם בשם משה דווקא רק בגלל שנמשה מן המים, ויותר היה ראוי לכנותו בשם אחר משמותיו המראים את פעלו וגדולתו? והנ"ל בזה... דמשה רבינו... ניצול ע"י מים, דאילו היו משליכין אותו במים ככל שאר הילדים היה נטבע. והכנה זו היתה מהשגחת מלך עליון יתברך שמו, שיהא ניצול כדי שלעתיד יהיה מושיען של ישראל, ועוד שזכותו תגין עליהם להוושע בכל הדורות... ויש לומר שדבר זה נרמז גם כן בפסוק גופא, "ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתיהו" (שמות ב, י) ונרמז כי מש"ה במילואו מ"ם שי"ן ה"ה, הוא סופי תיבות המ"ן, אבל לא כסדרן אלא למפרע שלא כסדרן, להורות כי מחשבתו אשר חשב על היהודים הגיע על ראשו, ופור המן נהפך לפורנו, והיינו כי לכן נקרא בשם משה דייקא אעפ"י שהרבה שמות היו לו, בגלל שגם לעתיד "מן המים משיתיהו", פירוש, בזכותו ינצלו ישראל ממים הזדונים של גזירת המן.

(רבי שרגא שמואל שניצלר, ברכות שמואל, דרשה לז' אדר, עמ' סו-סז)

למה בחרו דוקא את השם משה ושכחו לגמרי את כל השמות שלו המרמזים על דברים גדולים שעשה?... ואמרו על זה בדרך הצחות... כי כל השמות הנזכרים במסכת מגילה מרמזין על הטובות הגדולות שעשה משה עם אחרים, שגדר את פרצותיהן של ישראל... משה ע"ה השיג את הדברים האלה באופן נסי ומסרם בטובו לישראל. ואומרים שבטבע בני אדם לשכוח כל הטובות שעושים עמהם, ומשום זה לא השתמשו בהשמות שמראים ומזכירים את הטובות שמשה עשה להם... אבל בשם... משה קוראים אותו, משום הטובה שעשו אחרים עמו, "כי מן המים משיתהו", והטובה שעושה האדם עם אחרים בטבע בני האדם שלא לשכוח לעולם.

(רבי יהודה אריה פוטאשניק, חשבון העולם, עמ' 54, בשם ר' יוסף הפטמן)

ירד זה משה וכו' גדור וכו' ואלה בני בתיה
15-19

אמנם ר"ש בן פזי מפרש את כל השמות ירד, גדור, חבר, סוכו וכו' שהכל קאי על משה רבינו ע"ה, אבל איך יתפרש המקרא הכתוב לשון רבים על בן אחד, משה, ומסיים הפסוק להדיא בלשון רבים "בני בתיה"? [ורש"י דברי הימים שם תירץ: וכן דרך היחס שאפילו לאחד אומר "בני", כמו "ובני אלה וקנז" (דברי הימים שם ד, טו)]... היות ומשה רבינו היו בו המעלות המנויות בפסוק זה, הריהו "בן" בעל המעלה כלפי כל אחת בפני עצמה. ירד - הוא בן שירד מן בימיו, גדור בן שגדר פרצות ישראל... וכן השאר, דאף שגוף אחד היה, אבל כלפי כל מעלה הוא כאדם - בן לחוד. וכמו שיש בגמ' אחד "ששקול כנגד כולם", זאת אומרת אדם אחד ברמ"ח אבריו בלבד, מכל מקום הוא נחשב ככמה בני אדם בגדלותו וחשיבותו, כן כל פעולה גדולה שעשה משה רבינו נמנית לחוד, וכאדם בפני עצמו כלפיה. נמצא שבתיה בת פרעה שגידלתו, וביותר שחינכתו לכך וקרינן בה שילדתו, הרי כל מעלה שלו נחשבת כבן בפני עצמו, שכן נחשב לה כאילו ילדה בן אחד הנקרא ירד ע"ש זכותו בירידת המן, וראויה מעלה זו להימנות כאל אדם בעל מעלה זו, וכמוה כל שאר המעלות המנויות כל אחת כשלעצמה. וכולם היו בניה של בתיה וקראן הכתוב בלשון רבים.

(רבי טוביה ליסיצין, כרם טוביה עמ' קצב)

גדור שגדר פרצותיהן של ישראל
16

והענין הוא שכל פרצה שראה בישראל היה מחזיר אל הקדושה, וזה הוא ענין גדר ממש, כאמרם ז"ל: כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה [ויקרא רבה פרשה כד, ו].

(רבי יהודה ליב איגר, אמרי אמת, פרשת שמות, דף מז ע"א)

יג. יקותיאל שקוו ישראל לאל בימיו
18

משה רבינו ע"ה... היה אדם השלם מרכבה למדת עמודא דאמצעיתא, והגיע לכל מיני השלמויות, והיה מלך וכה"ג ולוי, והרכין את השמים לארץ, וכמ"ש (שמות יט) "וירד ה' על הר סיני", והוריד הלוחות למטה, והגביה את הארץ לשמים במה שהגביה את ישראל למעלה ועשה אותם לב אחד לאביהם שבשמים, וכמ"ש (שם) "ויחן שם ישראל", ואמרו ז"ל במכילתא כאיש אחד בלב אחד, ובמגילה שלכן נקרא יקותיאל שקוו ישראל לאל בימיו... שהיה כחו יפה לחבר את כל העולמות עולם העליון והתחתון ודוגמתם באדם.

(שם משמואל, פרשת ויצא, שנת תרע"ח)

אבי אבי אבי אב בתורה אב בחכמה
19

שם 'חכמה' נופל בלשון העברי על ארבעה דברים. הוא נופל על השגת האמיתות אשר תכלית כוונתם - השגתו ית'. אמר: "והחכמה מאין תמצא וגו'", ואמר: "אם תבקשנה ככסף וגו'" - וזה הרבה. ונופל על ידיעת המלאכות, איזו מלאכה שתהיה, "וכל חכם לב בכם", "וכל אשה חכמת לב". ונופל על קנות מעלות המדות, "וזקניו יחכם", "בישישים חכמה" - כי הדבר שיקנה האדם בזקנה לבד הוא ההכנה לקבל מעלות המדות. ונופל על הערמה והתחבולה, "הבה נתחכמה לו"; ולפי זה הענין אמר, "ויקח משם אשה חכמה"; - רצונו לומר, בעלת ערמה ותחבולה; ומזה הענין - "חכמים המה להרע". ואפשר שיהיה ענין 'חכמה' בלשון העברי מורה על הערמה ושימוש המחשבה. ופעמים תהיה הערמה ההיא וההתחכמות - לקנות מעלות שכליות, או לקנות מעלות מדות, או ללמוד מלאכת מעשה, או תהיה ברעות ובמדות מגונות. הנה התבאר שחכם יאמר לבעל המעלות השכליות, ולבעל מעלות המידות, ולכל בעל מלאכת מעשה, ולבעל תחבולות במעשים מגונים וברעות.
ולפי זה הבאור יהיה החכם בכל התורה על אמיתתה נקרא 'חכם' משני פנים, מצד מה שכללה התורה מהמעלות השכליות, ומצד מה שכללה ממעלות המדות. אלא מפני היות השכליות אשר בתורה מקובלות, בלתי מבוארות בדרכי העיון, נמצא בספרי הנביאים ודברי החכמים שמשימים ידיעת התורה מין אחד, והחכמה הגמורה מין אחר - החכמה ההיא הגמורה היא אשר התבאר בה במופת מה שלמדנוהו מן התורה על דרך הקבלה מן השכליות ההם. וכל מה שתמצא בספרים מהגדלת החכמה וחשיבותה ומיעוט קוניה, "לא רבים יחכמו", "והחכמה מאין תמצא וגו'?" וכיוצא באלו הפסוקים הרבה - כולם יורו על החכמה ההיא אשר תלמדנו המופת על דעות התורה. אמנם בדברי החכמים ז"ל הוא גם כן הרבה מאד - רצוני לומר, שגם הם משימים ידיעת התורה מין אחד וישימו החכמה מין אחר. אמרו ז"ל על משה רבנו: אב בחכמה אב בתורה, אב בנביאים.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק נד)

אב בתורה אב בחכמה אב בנביאות
19

ומשה רבינו ע"ה זכה למעלת התורה והחכמה, ולשם תלמיד חכם, ולא זכה לזרעו אחריו, כמו שאמרו חז"ל (במדבר רבה כא, טו) שביקש שינתן גדולתו לזרעו ולא נתנו, כי תלמידי חכמים אין מצויים להיות בניהם תלמידי חכמים, כמו שאמרו בנדרים (פא ע"א), ולכן אמרו (יומא עב ע"ב): כתר תורה מונח לכל. ולכן נקרא משה אב בתורה וכו', כי תואר אב אף לשאין בניו, עיין בפרק ב' דברכות (טז ע"ב): אין קורין אבות וכו', אי מרחל וכו' עיין שם, רק הוא אב כל התלמידי חכמים שבישראל.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות סב)

אשר הגלה מירושלים אמר רבא שגלה מעצמו
21-22

ועיקר הדרשה בעבור שהמגלה כתיב בקרא בהדיא "אשר הֶגלה נבוכדנצר", לכן "אשר הָגלה" לדרשה. ובילקוט מבואר כי תרי גלות הוי, ובגלות הראשונה כשהגלה נבוכדנצר את יכניה המלך, יצאו עמו כל החורים והשרים, ולכן גם "[עם הגולה] אשר הָגלתה" מעצמו, כי אין הבדל בטעם בין "הגלה" ובין "הגלתה", אלא שזה לשון זכר וזה לשון נקבה. ורבא דנקט הגלה והוא הדין "הגלתה". ומרדכי שב לירושלים וגלה שנית עם הגלות האחרון כמבואר שם. ולזאת דקדק הכתוב "אשר הגלה" ולא אמר "אשר היה עם הגולה", לומר אשר הגלה כבר ושב והגלה שנית (רוו"ה).

(רבי יעקב צבי מֵקלנבורג, הכתב והקבלה, שמות פרק מ, יז)

וכתבו התוס' שם: דרש כן מדלא כתיב הוגלה. ע"ש. כי רק בקמ"ץ יתפרש ההָפעל ג"כ פעול מעצמו, זולת שיש לו ג"כ הוראות מזולתו, אבל בקֻבוץ לא יתפרש באופן אחר כי אם ע"י אחר.

(רבי יעקב צבי מֵקלנבורג, הכתב והקבלה, ויקרא פרק טז, י)

כי כוונת מרדכי היתה שגלה שם קודם כולם כדי ליסד שמה הקדושה והמרכבה העליונה כדי שעי"כ יתקיימו ישראל בגלות בבל, כמו שעשה יעקב אבינו שירד תחלה למצרים קודם ישראל. וכן מרדכי היה בבחי' יעקב כנודע.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה, מועדים, רמזי פורים, ד"ה אשר הגלה)

על שם הצדיקים שנקראו הדסים
23-24

ונראה לי שנקראו צדיקים "הדס" על פי דברי חז"ל (סוכה לב:): "'ענף עץ עבוֹת' (ויקרא כג, מ) - שענפיו חופין את עצו... ואימא זיתא? בעינן 'עבות' ["מעשה שרשרת, שיהו מורכבין זה על זה" - רש"י]... תנו רבנן: קלוע כמין קליעה ודומה לשלשלת, זהו הדס... והוא דקיימי תלתא תלתא טרפי בקינא" - שלשה עלים יוצאים מתוך קן או עוקץ אחד. א"כ רואים שההדס א) מכסה את העץ ב) בא כשלשלת ג) ועליו יוצאים משורש אחד. והוא מסמל את הצדיקים, אבל לא את כל הצדיקים, אלא רק את אלה שמוכנים למסור נפש על קידוש השם ועל עם ישראל. הם מגינים על העם כהדס שמכסה את העץ, והם מבינים שהם חלק משרשרת שיוצאת משורש אחד ושכל ישראל ערבים זה בזה, ולכן הם מוסרים נפש להציל את ישראל. וכך עשתה אסתר ומשום כך נקראה הדסה, כמו שאמרו במגילה: ולמה נקרא שמה 'הדסה'? על שם הצדיקים שנקראו הדסים.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי ישעיהו פרק א פסוק כ, עמ' סד)

ולמה נקרא שמה הדסה על שם הצדיקים שנקראו הדסים וכו' שהיו אומות העולם קורין אותה על שום אסתהר
23-27

אמרו [חולין קלט ע"ב]: אסתר מנין, שנאמר "ואנכי הסתר אסתיר" וכו'. אבל באמת לא היתה הסתרת פנים, ולכך אין שם בגלוי במגילה רק ברמז בראשי תיבות וסופי תיבות, להורות כי בגלוי היתה הסתרת פנים, אבל דודי חמק ומציץ מחרכים. ולכך אמרו אומות העולם קורין אותה אסתר, כי או"ה חשבו יש כאן הסתרת פנים, אבל צדיקי ישראל לא חשבוהו להסתרת פנים, ולכך לא קראו אסתר רק הדסה. וכן נקראים צדיקים הדסים אשר במצולה... בגולה צדיקים דומים להדס שאין עושה פרי רק מריח, כי בגולה הם עקרה ולא ילדה, וזהו הדסה, בגולה עמוק במצולה נקראים הדסים, אין להם פרי ואינם מולידים, וכן אסתר היתה עקרה ולא הולידה עד לבסוף אשר יש אומרים שהולידה לדריוש [אסתר רבה ח, ג].

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש טו)

ולמה נקרא שמה הדסה על שם הצדיקים שנקראו הדסים וכו' אסתר לא ארוכה ולא קצרה היתה אלא בינונית כהדסה
23-28

למה נקראו הדסים? י"ל עפימ"ש הרמב"ם באבות דדרך המיצוע היא עיקר, כמו פיזור הוא קצה הראשון והכילי הוא קצה האחרון והמיצוע הוא נדיב. ומבואר בספרי לוצאטו דצדיק הוא המיצוע. ואמרינן שם... אסתר לא ארוכה ולא קצרה היתה אלא בינונית כהדסה. וע"כ שפיר נקראים הצדיקים הדסים, שהוא בינוני והוא דרך המיצוע שהוא בחי' צדיק ג"כ.

(רבי שמעון דוב אנאליק, אמרי רש"ד, על מגילת אסתר, עמ' נח)

ולמה נקרא שמה הדסה על שם הצדיקים שנקראו הדסים וכו' אסתר ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה וכו' וישנה ואת נערותיה וגו' שהאכילה וכו' זרעונים וכן הוא אומר ויהי המלצר נושא את פתבגם ונותן להם זרעונים
23-39

יש לפרש דכולהו בחדא שיטא קיימא, ור' יהושע בן קרחא בא למלאות דברי ר' מאיר, וכן ר' יוחנן בא ומילא את דברי ר' יהושע... דר' מאיר אמר למה נקרא שמה הדסה על שם הצדיקים דניאל חנניא מישאל ועזריה שנקראו גם כן הדסים, ומפרש ר' יהושע בן קרחא וכל כך למה נקראו הם הדסים, ואמר אסתר ירקרוקת היתה כהדס, ואם כן כל אלו הצדיקים על ידי שמאכלם היה זרעונים, לפיכך אסתר וכן דניאל וחבריו כולם ירוקים היו כהדס, אלא נס היה באסתר שנאמר (אסתר ב, טו) "ותהי אסתר נושאת חן" וגו', דמשמע באמת לא היתה יפת תאר. וכן בדניאל וחביריו כתיב "נראה מראיהם טוב", האי מלת נראה מיותר הוא, אלא הכי קאמר הכתוב, דבעצם לא היה מראיהן יפה וטוב, אלא בעיני המלך ובעיני המלצר היה נראה טוב, שמשך הקב"ה עליהן חן, כדרך שאמר כאן גבי אסתר שהיתה נראית בעיני האומות ובעיני אחשורוש ליפת תואר על ידי חן שהיתה נושאת. והיינו דקאמר ר' יוחנן שהאכילם זרעונים, וכן הוא אומר ויהי המלצר וגו', ופירש רש"י: דכתיב בתריה "נראה מראיהם טוב"... דבא ללמדנו דפירוש "נראה טוב" רצה לומר, באמת לא היה מראיהם טוב ויפה, אלא שהיה נראה כאילו טוב.

(רבי פנחס מוולאדווי, ברית שלום, אסתר ב, ז)

הדסה שמה ולמה נקראת שמה אסתר וכו'
25

יש להבין, כי אסתר שם העצם היה הדסה, ואסתר רק שם תואר כמבואר בגמרא, וא"כ קשה למה נקראת המגילה ע"ש אסתר, ולא על שם הדסה שהוא שם ישראלית ושם עצם?... דידוע מ"ש [חולין קלט ע"ב] אסתר מלשון "ואנכי הסתר אסתיר", והיינו שהיתה השכינה בהסתרת פנים מאתנו, היינו בגולה במלכות פרס... ולכך נאמר אסתר, שמורה שהיה בהסתרת פנים, ולא האיר ה' פניו אלינו... ומ"מ נעשה לנו נס כזה, וזהו מתוקף הנס. ומלת שם אסתר מגדיל הנס. וזוהיא כוונת המדרש, "שם עולם אתן להם", ודרשינן שנקראת מגילת אסתר [עי' לעיל י ע"ב], וקשה למה אסתר ולא הדסה? ולזה אמר "לאות עולם לא יכרת", שלא נעשה נס כמוהו, והיינו הואיל שהשכינה היתה בהסתר פנים, וזה נלמד משם אסתר, והשם מורה על עוצם הנס.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יז)

שהיו אומות העולם קורין אותה על שום אסתהר וכו' אסתר ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה
27-29

שם הוי' מורה שהוא מהוה כל נמצא מאין ליש כדאיתא בספה"ק, וע"כ עמלק שמהותו להכניס כחות רעים ע"י כישוף ולהשפיע כחות המחריבים את העולם, הוא היפוך משם הוי'. כסא הוא ענין השגחה והנהגה, כענין מלך יושב על כסא מלכותו ומנהיג את בני המדינה וכל בני המדינה נכנעים אליו ומקבלים את הנהגת מלכותו, כמו שמורה שם אדנ' שהוא אדון על כל. היפוך מזה היתה מהותו של עמלק שלא נכנע, ולא נתפעל מהדר כבוד מלכות שמים, ואדרבה החציף ובא והלחם הוא היפוך מכסא המלוכה. וע"כ לעומת שתי הבחינות הרעות של עמלק היפוך משם הוי' ב"ה, והיפוך מענין כסא מלכותו ית"ש, אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק המתנגד לשניהם.
ולפי האמור י"ל דזהו ענין שני הגואלים שהיו בימי המן, מרדכי ואסתר, ששני אלה הם לעומת שני הכחות הרעים של עמלק הנ"ל. לעומת כחו הרע להכניס רוחות רעות ע"י כישוף, היה עומד כנגדו מרדכי, מרי דכיא [לעיל י ע"ב], שהיה בו ענין קטורת המדחה כחות רעים ועוצר המגפה, כי קטורת היא לשון קישור האורות העליונים, ובמקום רב האור אין שום מציאות לחושך. ולעומת הכח השני של עמלק שהיה בעזות פנים ולא נכנע, ואדרבא עוד החציף ככלבין דחציפין ובא והלחם, היפוך מענין כסא מלכות כנ"ל, היתה אסתר ע"ש אסתהר, שפירש רש"י ירח יפה כלבנה, ובמדרש (שמ"ר פ' ט"ו) יפה כלבנה במלכות מדי, ואם רצונך לידע שנדמית אסתר ללבנה, כשם שהלבנה נולדה לשלשים יום כך אסתר אמרה ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלשים יום, עכ"ל [והדברים מובנים עפ"י דברי המדרש דבמקום שנאמר מלך סתם פעם במלך ממ"ה הקב"ה הכתוב מדבר]. ובסידור האריז"ל כי אסתר גמטריא שושנה גמטריא אדנ' מלא פחות יו"ד סוד נקודת העצמית והוא יו"ד דאדנ', עכ"ל, ועיין במעשה רוקח. והנה ידוע כי סיהרא לית לה מגרמה כלום, וכל מדתה היא הכניעה לרצון ה' יתברך, ובסוד אסתר ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה, וידוע גוון ירוק בקדושה מהו... והיא שעמדה נגד הכח הרע השני של עמלק כלב חצוף שבשבילו אין הכסא שלם.

(שם משמואל, פרשת תצוה, שנת תרפ"א, עמ' רטז-ריז)

רבי יהושע בן קרחה אמר אסתר ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה
28-29

ויש לדקדק מי דחקיה לר"י ב"ק להוציא הדבר מפשוטו? ויש לומר דר' יהושע בן קרחה אזיל לשיטתו, דהנה במס' ב"ב (דף טו ע"א) איכא פלוגתא באיזה זמן היה איוב חי, ואיתא שם: ר' יהושע בן קרחה אומר איוב בימי אחשורוש היה וכו'... והנה באיוב (מב, טו) כתיב "ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ". הרי מקרא מפורש דבנות איוב היו יותר יפות מכל בנות הארץ, וכיון דר"י ב"ק סובר דהם היו בימי אחשורוש, ע"כ צ"ל דהיו יפות ביותר גם מאסתר המלכה. לכך סבר ר"י ב"ק דאסתר ירקרוקת היתה רק חוט של חסד משוך עליה מאת הקב"ה, לכן נשאה חן יותר מכל הבתולות (הגהה: ובזה מיושב קושית המהרש"א במסכת ב"ב [דף טו ע"ב] שהקשה שם כיון דלא נמצאו יפות כבנות איוב למה לא לקחו אותן למלך אחשורוש וכו' ע"ש. אבל לפי האמור כאן ניחא, דיש לומר דבאמת בנות איוב היו יפות ביותר מכל הבתולות, ואפשר שבחרו מהן להמלך, רק אסתר היתה נושאת חן יותר מהן, מחמת החוט של חסד שהיה משוך עליה.

(קול אליהו, אסתר, פרק ב, יז)

אסתר ירקרוקת היתה
29

שבעה מיני זהב יש בעולם והם משונים ומשובחים זה מזה, זהב אופיר, זהב פרוים, זהב מופז, זהב שחוט, זהב ירקרק [יומא מד ע"ב]... אלהים כנסת ישראל הכלולה כנגדה זהב ירקרק, ועל זה הסוד אמרו ז"ל אסתר ירקרוקת היתה וזהו סוד האתרוג.

(רבי משה די ליאון, ספר שקל הקדש, שער צפון)

בית דין של מטה הוא הסוד הידוע, בהיות המדה הזאת מקבלת מצד הגבורה על כי סיבתה שמאל כאשר התעוררנו, ולפיכך אמרו בסוד האתרוג אשר פירשנו, האתרוג על שם הגוון שלה ירקרק כעין הזהב. ועל סוד זה אמרו ז"ל אסתר ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה, וכך הוא ודאי. אמנם כי החכמים אשר התעוררו ואמרו גוון אסתר והיופי שלה כך הוא ודאי, לא הוסיפו ולא גרעו מכמות שהיא, ואותם הגוונים ממש היו לה, כי ידעו אי זו דוגמא היתה בארץ, והואיל וכך היא הורשו לומר האמת בענין עמוק, כי על כל פנים סוד דוגמת מרדכי ואסתר והמן ואחשורוש הכל היתה דוגמא.

(רבי משה די ליאון, ספר שקל הקדש, שער מערב)

יג. אסתר ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה
29

אבינו אברהם, כשהיה רוצה לרדת מצרימה, וידע אשר שם עיקר התגברות הקליפה בתאות העריות ערות הארץ, וירא את פני ה' שלא יתפס ח"ו בעון ההוא על דבר מה בהרהור הקל, ותקע עצמו בה' לגדור עצמו בדבר ערוה באופן שלא יגע אף בדבר המותר לו, היא אשתו, בכדי לעקור ממנו תאוה ההיא מכל וכל... עד שהוסר ממנו תאות נשים וחינה עליו מה שחן אשה על בעלה, הכל הוסר ממנו כי ביטל התאוה מכל וכל... כל זמן שחן אשה על בעלה, אז אי אפשר לו לידע בבירור על אשתו אם היא יפת מראה, כי אפשר שאליו נדמה שיפת מראה היא מחמת שחינה עליו, אבל לא כן בעיני אחרים, והראיה מאסתר שהיתה "נושאת חן בעיני כל רואיה", וידוע אומרם ז"ל אסתר ירקרוקת היתה אלא שחוט של חסד משוך עליה, ונמצא יכול להיות אשר בעיני בעלה היא נושאת חן ונראית לו יפה, ולגבי אחרים אינה יפת תואר כלל. ואמנם עתה באברהם כאשר הקריב לבוא מצרים, שהקריב עצמו בתשובה ונאסר במותר, והוסר ממנו כל בחינת חן אשה בכדי לבוא מצרים שלא להכשל שם, אמר "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", כי אחר שנעקר מלבו כל בחינת החן, ואף על פי כן ראה שהיא יפת מראה, אז ידע אשר היא באמת יפת מראה מצד מהותה ממה שנתן הקב"ה תפארתו על יראיו ולא מצד החן, ועל כן יש לו לדאוג על זה.

(באר מים חיים, פרשת לך לך, פרק יב פסוק יא)

יג. וחוט של חסד משוך עליה
29

וקרובים לזה הם דברי הפרדס סוף פרק ב' משער המכריעים וזה לשונו: במחלוקת שהוא כמחלוקת הלל ושמאי, שהלל היה נשיא איש החסד, ושמאי אב בית דין בעל הגבורה. וממדותיהם נכרים, שהלל לא כעס מימיו שלא לפגום, ושמאי היה רגזן שמדתו גרמה לו. ועיקר מחלקותם היה לשם שמים לקבל ההכרעה, ולפיכך נתקיימו מחלקותם. ועל דרך זה יובן מה שאמרו חז"ל (עירובין יג, ב), מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם, מפני ענוותנותם. והכוונה שהיו מתדבקים לצד החסד בענוה ובשפלות, ובהיותם נוחים לכן הלכה שהיא השכינה כמותם שנטייתם לצד החסד, כענין אמרם ז"ל אסתר ירקרקת היתה אלא שחוט של חסד משוך עליה.

(של"ה, תולדות אדם, בית חכמה (תליתאה) אות יב)

הקרבן הוא לשם המיוחד, והוא נקרב על המזבח של מעלה, כמו שאמר "יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר" (ישעיה ס, ז). ו"על כל קרבנך תקריב מלח", "מלח ברית אלהיך", כי המלח שהוא מים ואחר כך על ידי אש נתקשה ונעשה מלח, רומז למדת מלכות. שאף שאסתר המלכה חוט של חסד משוך עליה, שהוא סוד מים העליונים, מכל מקום דינא דמלכותא דינא, כי היא מדת הדין ומימיה מלוחין מכח האש השורף.

(של"ה, ספר ויקרא, תורת כהנים, תורה אור, אות ג)

כי אין לה אב ואם וכו' עיברתה מת אביה ילדתה מתה אמה
30-31

ויש להבין למה דוקא היה הגואל באופן הלזה... אמרינן שילהי מכות [דף כד ע"א]: ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כמו עושה מצוה... י"ל... דתליא הכל בזה, אם סיפק בידו לעשות מצוה ולא עשה, אזי אין לו שכר, דעליך לעשות טוב, אבל אם אי אפשר לעשות טוב, מה הוי ליה לעשות, וקב"ה חפץ חסד, וקובע לו שכר כאילו עשה, דלא היתה המניעה מצדו...
והנה בכיבוד אב ואם אמרו חז"ל [קידושין לא ע"ב]: אשרי מי שלא חמאן. והיינו כי כבר אמרו [שם] כי אי אפשר לקיים מצות כיבוד כראוי, ולא יגיע אדם עד תכליתה בכל דקדוקיה. אמנם אם אין לו אב ואם, והוא מצטער על זה שאין לו אב ואם כדי לקיים מצות כיבוד, א"כ יש לו שכר מה' כאילו קיימה בתכלית הקיום ותכליתו של המצוה בלי חיסור כלל, לכך אמרו "אשרי מי שלא חמאן".
והנה כל כחו של עמלק מזרעו של עשו, הוא זכות של כיבוד אב ליצחק, שמאוד נהג בו כבוד כנודע [ילקוט שמעוני ח"א רמז קטו]. וא"כ מי שיבוא לבטל זכותו וכוחו, צריך שתהיה לו גם כן מצוה זו של כיבוד בלי פקפוק. ומי הוא זה גבר שיש בידו מצוה זו בשלמות, ומי הוא שחף מפשע ולא יהיה פוגם בכבוד אביו בכל דהוא? עד שבאתה הדסה אסתר, שאין לה אב ואם כלל, והיא היתה תמיד מצטערת שלא היה סיפוק בידה לקיים מצות כיבוד, אם כן יֵחשב לה לצדקה כאילו קיימה אותה בתכלית השלימות, וא"כ יש בידה ג"כ מצות כיבוד לקום נגד זרעו של עשו. ולכך להכניע להמן - בנו של עשו שזכות כבוד בידו - הוצרך אסתר, שהיתה יתומה מאב ואם.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)

בגמרא: ובמות אביה ואמה, עיברתה מת אביה כו'. הענין, דהנה נתגלה אז אור ממקום מוצנע ונעלם, היינו שמרדכי ואסתר חידשו ופתחו פתח חדש ממקום גבוה מאוד שקודם זה היה נעלם, ולכך הוצרך שיהיה הגואל איש התחדשות. והנה טבע הבן להימשך אחרי הנהגת אביו ואמו, ולכך לא היו לה לאסתר אב ואם, כדי שתהיה בהתחדשות לגמרי, כמו שדרשו במדרש (בראשית רבה פ' סט) "ובתורתו יהגה" על אברהם שלא היה לו רב שילמדנו, והוא כנ"ל, שהיה התחדשות מכל וכל.

(שם משמואל, פרשת תצוה - פורים, שנת תרע"א, עמ' קסז)

לקחה מרדכי לו לבת וכו' אל תקרי לבת אלא לבית וכו' משום דבחיקו תשכב הוות ליה כבת אלא כבית
31-35

והדבר כי הם ז"ל קבלו כי אסתר היתה רבת בשנים, כדאיתא בבראשית רבה (פרשה לט):.... רב אמר בת ארבעים שנה היתה, ושמואל אמר בת שמונים, רבנן אמרי בת שבעים וחמשה... אמר הקב"ה לאברהם אתה יצאת מבית אביך בן שבעים וחמשה שנים, חייך אף גואל שאני מעמיד ממך יהיה בן שבעים וחמשה שנים מנין הדסה ע"כ. הנה כי לפי שראו שם הדסה כי עוד לא נשתמש בו... תמהו למה נאמר פה, וזה שאמרו: הדא הוא דכתיב ויהי אומן את הדסה... ועוד צריך להקדים דבריהם ז"ל בגמרא (סנהדרין פט): "אל תחלל את בתך להזנותה" (ויקרא יט, כט)... זה המשהא בתו בוגרת... ומעתה אורו עינינו בדבריהם ז"ל, שאם כפשוטו של מקרא לקחה מרדכי לו לבת, האיך השהה אותה כ"ב שנים, והא קא עבר על "אל תחלל את בתך להזנותה"? לכן אמרו אל תיקרי לבת אלא לבית, שלקחה לאשה... לשון "כי יקח איש אשה". ואל תתמה על שקראה "נערה", כי כן דרך המקרא... ומשמעות מקראות כי לא תמצא בכל המגילה ששובחה אסתר או שנקראה בשם "בתולה", וזו ראיה גדולה כי היתה בעולת בעל... תיבת "לו" מורה באצבע... כי לו ולעצמו לקחה, וכהא דאמור רבנן (יבמות פד)... "די מחסורו" - זה בית, "אשר יחסר" - זו מטה, "לו" - זו אשה, וכן הוא אומר (בראשית ב, יח) "אעשה לו עזר כנגדו". הנה תיבת "לו" מורה על האשה... האמנה סיפא דהאי מלתא דמכלתין קשיא, מה ענין הכבשה להיות לו כבת? ויראה שהדבר הוא על מ"ש "ובחיקו תשכב", כי הוא להתחמם בצמרה ובחמימותה, וכענין אבישג השונמית (מלכים א' א, ב) "ושכבה בחיקך וחם לאדוני המלך".
והה"ר בנימין אשכנזי בן הרבי מאיר הלוי ז"ל כתב בפי' הכתוב, שמצד שהיתה אסתר בת דודו ולא היה לה אב ואם, ומצד היותה יפת תואר וטובת מראה, לא רצה מרדכי שתהיה ביד אחר, שמא יכשלו ביופיה, כי אין אפטרופוס לעריות, אמנם בשלקחה מרדכי לו לבית כדברי רז"ל, לא היה מצד יופיה, כי לא לקחה לשם יופי כי אם להיותה יתומה.

(רבי שלמה אלקבץ, מנות הלוי, אסתר ב, ז)

אל תקרי לבת אלא לבית
32

ויש לתמוה מדברי האומר כי בנותיו האמורות ביעקב נאמר בשביל שנולדו תאומות עם השבטים. גם דברי האומר שהוא על כלותיו נשי בניו, שאין אדם נמנע מלקרוא לכלתו בתו, מה ראו לומר כן ולא אמרו כי בנותיו נאמרו על נשיו, והלא הכתוב קורא לאשתו של אדם בתו שנאמר "ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת", ואמרו רבותינו ע"ה אל תקרי לבת אלא לבית, פירוש לאשה, והכתוב קורא אותה בתו. ואם כן יש לומר כי בנותיו האמור ביעקב הם נשיו, שהן בלהה וזלפה.

(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק כו)

ונראה דכך פירושו, דכשתקרא לבית נוכל לקרוא לבת, דאמרינן בפ"ק דסוטה דף יב... כל הנושא אשה לשם שמים מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה. ולכך קאמר אל תקרא לבת, דהא מרדכי לא ילדה, אלא לבית, שנשאה לשם שמים, ומעלה עליו הכתוב כאלו ילדה. א"כ נוכל שפיר לקרות לבת כאלו ילדה.

(רבי מאיר אייזנשטאט, כתנות אור, על מגיל אסתר, דף מח ע"ג במהד' תרנ"א)

ואת שבע הנערות וגו' אמר רבא שהיתה מונה בהן ימי שבת
35-36

אסתר המלכה היו לה שבע נערות, ואמרו חז"ל שמנתה בהן שבעה ימי שבוע. ותמהו כל המפרשים, אסתר הנביאה לא היתה יודעת איזה יום שבת עד שהוצרכה לסימן הנערות?... אבל הוא הטעם, כי אסתר היה מסתרת עמה ומולדתה לבל ידעו שהיא יהודית, ואמרו חז"ל בטלה בנשים מביא לידי זימה [כתובות נט ע"ב], וא"כ בלי ספק שכל ימי המעשה היתה אסתר עוסקת במלאכה כאשה חכמת לבב, ובשבת שמרה שבת ח"ו מחללו במלאכה. וא"כ היו הנערות מרגישות שהיא שומרת שבת וידעו כי היא מבנות ישראל. ולכך הערימה וחלקה הנערות כל אחת ליום מיוחד בימי שבוע, וא"כ הנערות המשרתות בחול, הן לא היו אצלה בשבת, וחשבו כמו שעוסקת כל ימי שבוע במלאכה כמו כן עוסקת בשבת, ולהיפוך הנערה המשרתת בשבת ורואה שהיא אינה עוסקת במלאכה, אף היא תחשוב שגם בימי חול אינה עוסקת, וא"כ היה זה שהיא יהודית נעלם מכל הנערות המשרתות את המלכה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)

[עיין עוד לעיל יב ע"ב בשם שם משמואל, תצוה תרע"ו]


וישנה ואת נערותיה וכו' שהאכילה קדלי דחזירי
36-37

אסתר היתה אוכלת קדלי דחזיר, ודרשינן מן וישנה ואת נערותיה לטוב, ופירש התוספות היא לא היתה אוכלת. ויש להבין, הא בקרא כתיב "וישנה" אסתר "ונערותיה לטוב"? ובדרך רמז אמרו קדלי הוא עורף, וגם הדבר כי עורף בתרגום קדל, וחזיר בשורש לשון חזר, ואותיות אחר ח' ט', ואחר ז' ח', אחר ר' ש', הרי שחט, היינו שהאכילה שחוטה. וכן יש לומר כי קדלי דחזירי, היינו מובחר שבחזירי. ודרך פשט הפסוק, שנתן לה יותר מאכלים טובים משאר פלגשי מלך. אמרינן במדרש מגילה [אסתר רבה פרשה ד, ה]: "לעשות כדת" - לחזירתא כדת ולעמא קדישא שלא כדת. הרי שקורא לושתי "חזירתא" ע"ש. והנה לוושתי היו מביאים סעודות רבות ומאכלים רבים לאכול, יש בהם בינונים ויש בהם מובחרים, אבל לאסתר היו מביאים כל מעדנים המובחרים שבמובחרים שהביאו מקדם לושתי. וזהו ששינה אותה לטוב, ודרשו שהאכילה המובחרת של ושתי החזירתא היה מאכילה לאסתר, וזהו קדלי דחזירתא, המובחר של מעדני ושתי הנקרא "חזירתא". גם י"ל כי הוא נתן לכל הנשים מבחר המאכל לשמן הבשר קדלי של חזירתא, אבל לבל ירגישו באסתר שהיא מונעת מלאכול חזיר גם לה נתן, אבל שינה אותה לטוב. והיינו כי ידוע [חולין קכז ע"א] כל מה שיש בים יש ביבשה, ומה שביבשה מטמא בים טהור, האכיל אותה חזיר הים והוא טהור. וזהו לטוב, כי נתן לה ממאכל הטהור שהוא הטוב האמיתי...
בזוהר [ח"ג רעו ע"א] תמה איך זכה אחשורוש הערל טמא להתדבק בגוף קדוש כזה, ותירץ שדית נכנסה במקומה... למען ברר לכל שאינה יהודית, כי למראית עין שנמצאת בבית מרדכי, תמיד אכלה בשר חזיר, רק היא לא אכלה כי אם שדית שנכנסה לאחשורוש גם היא אוכלת בשר חזיר. וכבר כתב רמב"ן בתורה [ויקרא יז, ז] כי שדים אוכלים בחירת המאכל, וידוע כי חזיר יש בו טוב ורע, כי סימן אחד טהור ואחד טמא ויונקים הם הטהור, וזהו קדלי דחזירי, הטוב שבחזיר שהוא סימן הטוב, זהו היה אוכלם, ולכך כתוב לטוב.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)

בשביל שחטאו ישראל באכילת איסורים כמ"ש, תיקנה אסתר, כדאמרינן שהאכילה קדלי דחזירי. וכתבו תוספות [שם], ח"ו היא לא אוכלת... ויותר נראה בפירוש הגמרא קדלי דחזירי, כמ"ש פירושים, והוא קדלי דחזירי, היינו המובחר, והוא כי כתבו הטבעים כי המובחר שבתפוחים שהוא אתרוג, הוא להמשיך חן ולהרבות תאוה, ולכך עץ הדעת אתרוג היה [בראשית רבה טו, ח]. וזו היתה כוונת השומר נשים ליתן לאסתר הנ"ל, כדי להמשיך חן ותאוה, וזהו מעין עבודת כל נשי ופלגשי המלך, להצהיל פנים בחן ותאוה. וידוע בתרגום "רפדוני בתפוחים" - "בחזרי". הרי בתרגום נקרא תפוח "חזרי". וזהו קדלי, המובחר שבאתרוגים שהוא חזרי, האכיל לאסתר. וזהו "לטוב" להמשיך לה חן והצהלת פנים. וזהו אמת, כי אין דרך בנות ונשי מלכים לאכול חזרי, שהוא מוליד עפוש וריח רע וכדומה. ובאמת קודם חטא היה אתרוג והיה טוב, וע"י חטא נתקלקל. ואדם הראשון אחר כך בלשון ארמאי סיפר [סנהדרין לה ע"ב], ונעשה מן תפוח חזירי, ואז גבר כח סטרא אחרא, "חזיר מיער" תמורת תפוח ביער. והבן. והוא הוא ענין חזיר, וזהו האכיל לאסתר.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש טו)

וישנה ואת נערותיה וגו' אמר רב שהאכילה מאכל יהודי ושמואל אמר שהאכילה קדלי דחזירי ורבי יוחנן אמר זרעונים
36-38

ונ"ל דכולם דרשו דבריהם מן תיבת לטוב. הנה רב אמר שהאכילה מאכל יהודי. יש לומר דלמד זה דהנה בתורה אחר שהזהירנו ה' יתברך שלא לאכול הדברים הטמאים, כתיב [ויקרא יא, מג] "ונטמתם בם", ודרשו [יומא לט ע"א] "ונטַמְתם", שהדברים הטמאים מטמטמין לבו של אדם לבל יוכל להתבונן בדעתו במושכלות. וכיון שאין לו דעת, הנה בהעדר הדעת כתוב [משלי יט, ב] "גם בלא דעת נפש לא טוב"... מדכתיב בכאן "וישנה וכו' לטוב", נשמע שהאכילה מאכל יהודי שהוא בסגולה לטוב זו תורה. והנה משמיענו זאת במגילה הנקראת אשר פעל ועשה המגיד מראשית אחרית, ידע אשר המן עמלקי אשר אחיזתו מן הדעת דס"א [זוהר בשלח סה ע"ב], יתקומם לנגד דעת הקודש, ותצטרך אסתר להתקומם נגדו בדעת הקודש להשמיד את שמו, כמ"ש [אסתר ד, ה] "ותקרא אסתר להתך וכו' לדעת מה זה וכו'. הנה קודם הגזירה פעל הפועל ישועות, והעלה בלב אחשורוש אשר גדל את המן הדעת דס"א. הנה העלה ה' יתברך בלבו לשנות את אסתר לטוב, שהאכילה מאכל יהודי להגביר אצלה דעת הקודש, (דהנה "בלא דעת נפש לא טוב"). ממילא מדעת הקודש היא הנפש בטוב...
ושמואל אמר שהאכילה קדלי דחזירי, למד לה מגזירה שוה, כתיב הכא לטוב, וכתיב התם [דברים ו, יא] "ובתים מלאים כל טוב", ודרשו חז"ל [חולין יז ע"א] קדלי דחזירי, שהותר להם בכיבוש הארץ. והנה מרגלי בפומיה דאינשי שעתיד חזיר ליטהר... ואפשר הוא בקבלה דלעתיד ב"ב בשעת הכיבוש שוב עתיד ליטהר, כיון שהתורה קראתו "טוב" בכיבוש הראשון... והנה דרשו חז"ל... "ואת החזיר כי מפריס" וכו' [ויקרא יא, ז] על המלכות הרביעית, עיין שם [ויקרארבה פרשה יג, ה]... והנה נמצא בספרים הקדמונים אשר עשו ראה את בן בנו עמלק אשר הוא קוץ ממאיר לבית יעקב, וצוה בצוואה להזדווג ולהתקומם נגד זרע יעקב בכל פעם אשר תמצא ידו [במדבר רבה פרשה טז, יח], והקב"ה צוה בציווי לנו "תמחה את זכר עמלק" [דברים כה, יט], ואמר הקב"ה: נראה דבר מי יקום או צוואתי או צוואתך... וכל העצות רעות וכל הגזירות המה מזרעא בישא הדין כמבואר בזוהר [ח"א כה ע"א]. על כן המגיד מראשית אחרית גם בכיבוש הראשון בהבטחתו "ואכלת את כל העמים" [דברים ז, טז], התיר לנו בשעת הכיבוש לאכול קדלי דחזירי, להורות על הכיבוש האחרון במהרה בימינו, כשיעלו "מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו" [עובדיה א, כא]... ויהנו מטובהּ. והנה הנצר זדון עמלקי הוא העיקר מזרע עשו הוא היועץ והגוזר גזירות היינו הדעת דס"א. הנה המגיד מראשית אחרית נתן בלב אחשורוש להאכיל את אסתר קדלי דחזירי להורות על הענין הנרצה, אשר יהיה חזיר היער עמלק מזרע עשו למאכל למו, כאמור "ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן צורר היהודים ותשם אסתר את מרדכי על בית המן" [אסתר ח, א].
ור' יוחנן אמר שהאכילה זרעונים, למד לה גם כן מגזירה שוה, כתיב הכא לטוב, וכתיב התם [דניאל א, יב] "נס נא את עבדיך ויתנו לנו מן הזרעונים ונאכלה וכו' ומקצת ימים עשרה נראה מראיהם טוב ובריאי בשר" וכו'. והנה כתיב התם [שם ד] "ויודעי דעת ומביני מדע" (היינו רוח הקודש) ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך". הכניס ה' יתברך בלב אחשורוש להאכילה זרעונים כעין דניאל חנניה מישאל ועזריה, שהיו משיגים רוח הקודש והיה בהם גם כן כח לעמוד בהיכל המלך. זה הדבר היה לה לסימן אחר כך, "ותלבש אסתר מלכות" [אסתר ה, א] - מלמד שלבשתה רוח הקודש [מגילה טו ע"א].

(רבי צבי אלימלך שפירא, בני יששכר, מאמרי חודש אדר, מאמר ז - דורש טוב)

יג. מאי שמן המור וכו' שמן זית שלא הביא שליש וכו' ולמה סכין אותו שמשיר את השיער ומעדן את הבשר
39-42

ומה שאמר הכתוב "וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר" (שה"ש ה, ה), יתכן שיהיה שיעורו "וידי נטפו שמן מור", כי המנהג לסוך בו גם הידים לעדן ולרכך אותן, כדכתיב (אסתר ב, יב) "ששה חדשים בשמן המור", ופירשו בו שמן זית שלא הביא שליש, מפני שמשיר את השער ומעדן את הבשר. והענין, כי השמן הזה מתקנין אותו במור, ונקרא כן, וזה טעם "נטפו"... גם יתכן שיוציאו מן המור שמן כאשר נעשה במצטכ"י וזולתו מן הצמגים, והנה ראוי לקרותו מור ושמן המור.

(רמב"ן, שמות פרק ל פסוק כג)

מגנותו של אותו רשע למדנו שבחו שלא היה משמש מטתו ביום
43

ויש להבין איה גנותו... יובן כי בזוהר [ח"ג רעו ע"א] תמה איך זכה אחשורוש הערל טמא להתדבק בגוף קדוש כזה, ותירץ שדית נכנסה במקומה וכדמותה וצלמה. ואמרינן בגמרא [סנהדרין מד ע"א]: אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה שמא שד הוא, ופירשו התוספות דביום יש אפשר לראות בבואה. אם כן אילו היה אחשורוש משמש ביום, לא היה אפשר לשדית להכנס, כי היתה ניכרות בבואה, אבל מתוך צניעותו שלא היה משמש רק בלילה, היתה נכנסת שדית. וזהו היה גנותו, שלא שימש כלל עם אסתר רק עם שד, חלק אדם רע, ולא זכה להתדבק בטוב.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)

כל אומה כמו שיש לה רע מיוחד, כך יש לה גם כן איזה ניצוץ קדוש מיוחד, שממנה חיותה, כטעם "ואתה מחיה את כולם", דלולי כן כלא היה. וחיות דה' יתברך ודאי הוא דבר טוב, ועל זה הוא הגלות, לקלוט אותו דבר טוב לישראל. וכמו שמובא (זוהר תרומה קנב ע"ב) דבגלות השפע הולך לאומות העולם וישראל קולטין תמצית. ובודאי השפע מאת ה' יתברך הולך למינו ולדבר טוב שנמצא בם, ומצד זה הוא השפע להם. וכאשר ישראל קולטים התמצית, נתמצה לתוכם אותו דבר טוב.
וזה טעם לקיחת אחשורוש לאסתר, שהיתה צדקת גמורה ובעלת רוח הקודש כדברי חז"ל (מגילה יד ע"ב), איך נפגמה פגם גדול כזה? והיא רומזת לכנסת ישראל כנודע. ואז בגלות השפע יורד לכנסת ישראל דרך אומות העולם. ואז לצורך בנין בית שני שהיה הסתלקות הנבואה, ומכל מקום מפורש בפרקי היכלות (פרק כז ופרק כט) כי עיקר רזי תורה לא נגלה אלא בבית שני וכנודע, דאז יסוד תורה שבעל פה מאנשי כנסת הגדולה. ובאמת חכם עדיף מנביא. עיין ברמב"ן פרק קמא דבבא בתרא (יב ע"א) הטעם דנובע ממקום יותר גדול. ובזוהר שמות (ו ע"ב) כי הוא תמידי. רק דהנבואה הוא התגלות מאמר ה' בבירור, והשגה דחכמה הוא בהעלם.
וזה טעם בנין בית שני על ידי מלכי פרס, כמו שאמרו (ברכות ח ע"ב) בשבח הפרסיים צנועים וכו', שזה היה ניצוץ קדוש שלהם מדת הצניעות. רק דמייתי עלה תיכף אחר כך אלו פרסיים המקודשים לגיהנום... ובאמת הם מעלתם היא המביאתם לגיהנום, כי צניעותם הוא כדי למלאות תאוותם ביתר שאת... וכן אמרו באחשורוש, שהמלך כוחו יותר שכולל כל האומה: מגנותו של אותו רשע אתה למד שבחו וכו', גם כן בצניעות, רק שזהו מגנותו באמת כנזכר לעיל דכוונתו הכל לגנות. ומכל מקום לגבי ישראל הוא טוב. וזכתה אסתר כמו שאמרו ז"ל (שם ע"ב) בשכר צניעות שהיתה וכו'. והיא קלטה מדת הצניעות הטובה, "הצנע לכת עם אלהיך" (מיכה ו, ח) שגם היא ממדה זו להיות בהעלם ולא בהתגלות. וזה אי אפשר לקלוט רק מצד אומות העולם ומכוחם, כי מצד שיש רע צריך צניעות, כמו שנאמר באדם הראשון אחר החטא נתחבאו (בראשית ג, ח), וכאומרם ז"ל בלוחות שניות (תנחומא תשא לא): אין לך יפה מן הצניעות. והיינו אחר החטא. וכן היה בית שני נגד בית ראשון שהיה בהתגלות. וכאשר היא קלטה מדת הצניעות שבו שהוא כללות האומה, אז היה ישועה בהתגלות כמו שאמרו ז"ל (מגילה יא ע"א): אימתי ראו כל אפסי ארץ וגו' - בימי מרדכי ואסתר.
ושמעתי דמגילה לשון התגלות, כי אז נתגלה כי דרך הטבע גם כן הוא הנהגת ה' יתברך, כי אז היה ישועה בדרך הטבע, ונגלה לכל דהוא מפעלות ה' יתברך. וזה ראיית כל אפסי ארץ. וישועה בדרך הטבע היינו צניעות והלבשה ולא בנס מגולה. ומכל מקום זהו באמת התגלות יותר גם לאפסי ארץ, דהכרה שגם דרך הטבע הוא מה' יתברך הוא הכרה מגולה יותר. וכן חכמה הגם דהוא בהעלם הוא השגה גדולה מנבואה. רק עילם זכתה ללמוד ולא ללמד (פסחים פז ע"א), שהיו בתכלית הצניעות המצומצמת ביותר עד שגם לגלות חכמתם לאחרים לא היה אפשר, רק לעצמם.
ומצד זה התחלת הגזירה על השתחוות לצלם [לעיל יב ע"א] הגם דהם לא עשו אלא לפנים, ובהצנע עבדו ה' בכל לבבם, מכל מקום זה היה בתכלית ההעלם. ועל זה נתעורר המן, כי עמלק היפוך הצניעות, דלכן נאמר בו (דברים כה, יח) "ולא ירא אלהים". כי מצד היראה הוא הצניעות, וכמו שאמרו (נדרים כ ע"א) דיראה הוא בושה, והצניעות מצד הבושה, וכמו שנאמר באדם הראשון קודם החטא (בראשית ב, כה) "ולא יתבוששו". והוא "ראשית גוים", שאינו רוצה בתיקון חטא אדם הראשון, רק להיות אחר החטא כקודם בלא בושה. והוא מביט רק על הנגלה, כמו שאמרו בעשו (בראשית רבה ריש פרשה סה, א): פושט טלפיו וכו', והנגלה רע. אך באמת "אם יסתר וגו' ואני לא אראנו" (ירמיה כג, כד) ואחר כך "ראו כל אפסי ארץ" הפנימיות שלהם, שבאמת לא עשו אלא לפנים.
ולכך התחלת הגזירה על ידי צניעות דאסתר, כי בודאי אילו הגידה מיד על מרדכי מה הוא לה, לא היה על לב המן לפעול כלום נגדו. וההצלה על ידי שנכנסה ברצון, וזה פריצות היפך צניעות, וכמו שאמרו ז"ל (שוחר טוב תהלים מזמור כב) דכעס על זה אחשורוש. רק באמת בהצנע ופנימיות היה טוב וקדושה, והוא גם כן צניעות, ועל ידי זה דייקא כל שורש ניצוץ קדוש דצניעות שבו נקלט בה, שזה אי אפשר רק ברצון, כאילו הוא רוצה להתחבר עמו, על ידי זה יוכל לקלוט מאחר שרוצה לקלוט ממנו, מה שאין כן באונס אינו רוצה לקלוט כלל. [ובודאי אז נתעברה מדריוש שבנה הבית] ואז היה תכלית ההצנע ד"אם יסתר" וגו' לעשות מעשה רעה כזו ולהיות בו כוונה קדושה מאוד. ואז נתקיים "ואני לא אראנו" "וראו כל אפסי ארץ" וגו'.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות רנו)

מלמד שלכל אחד ואחד נדמתה לו כאומתו
44

האדם נברא אחרון למעשה בראשית באשר הוא כולל הכל ויש בו מכל מה שנברא בששת ימי בראשית מעליונים ומתחתונים, וזהו ששמו אדם, מלשון אֱדַמֶה, שכל מה שנמצא בעולם נמצא בו דמיון, וכלשון שאמרו ז"ל באסתר שכל אחד נדמה לו כאומתו, שבאמת נמצא בה דמיון מהכל.

(שם משמואל, פרשת ויקרא וחודש, שנת תרע"ד, עמ' כח-כט)

יג. אין אשה מתקנאה אלא בירך חבירתה
50

"תובלנה בשמחות וגיל" כו' - זרזהּ שלא תרע עינה בבואנה עמו להיכל מלך לעשות מלאכת, על דרך שאמר אין אשה מתקנאה אלא בירך חבירתה, רק שתוביל אותם בשמחות וגיל, עד שתבואינה בתמידות בהיכל מלך אל החצר הפנימי לשרת שם ואין מכלים. וזה עצמו ענין האשה הראשונה, כי הכח המתעורר הוא הפקיד הממונה להוציא כל המלאכות המחושבות אל המעשה על ידי שאר הכחות ההולכים לרגלו לעשות מלאכתו, כענין הנערות ההנה, וכלן ראוי שתבאנה ותלוינה אליו בשמחות וגיל, כי אין שום פועל טוב יוצא לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות.

(עקידת יצחק, בראשית, שער ח)

האבות והאמהות הם שכללו את העולם, והם תקון אדם שהוא תכלית הבריאה. והנה תנן (אבות ד, כא): הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. ורמז לאדם הראשון ששם היו אלו הג' רעות, הנחש קנאה, ורצה לישא את חוה על כן היה מסית לענין הזה, והתעוררות התאוה, כמו שנאמר "כי תאוה היא לעינים", והכבוד כמו שנאמר "והייתם כאלהים". ובאברהם ושרה מצינו להיפך, נתלבשו בשלושת אלה לטובה. והטבע אין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה, ושרה נתנה את הגר בחיק אברהם אבינו בעלה.

(של"ה, פרשת חיי שרה תורה אור אות ד)

"ולה שפחה מצרית ושמה הגר" - מה שפרט הכתוב להודיענו שם מקומה ושמה, נראה כי נודע אשר אין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה, כמאמר חז"ל, ואין צרה גדולה כמו צרת הבית, וכן לבן התנה "אם תקח נשים על בנותי", ובפרט אם היא עקרה והאחרת מולידה, ועל כן לא רצתה שרי בשום אופן שיקח לו אשה אחרת רק הגר, כי דנה להיותה שפחה, ושפחה אסורה בבן חורין ועוד מצרית היא, והיא אסורה לבוא בקהל, ועוד ושמה הגר מספר ר"ח שהוא ח"ר מחרון-אף המורה על דינים קשים כנודע, ובצירוף מילוי אותיותיה כזה, ה"ה, גימ"ל, רי"ש, עולה למספר גבורה עם הכולל. אשר על כל אלה ודאי לא יתן אברהם לב לאהבה ולברכה עם שהוא מוכרח לעשות הדבר על פי הדיבור כמאמר חז"ל (בבראשית רבה מ"ה, ב') בפסוק וישמע אברם לקול שרי, לקול רוח הקודש שבה וכו'.

(באר מים חיים, פרשת לך לך, פרק טז פסוק א)

יג. רש"י - לא היה לה אב משעה שנראה להקראות אב

וכתיב "בעל האשה". והרי באמת אפילו אינו בעל כך הדין [שהוא זוכה בדמי ולדות], ומהראוי לכתוב "אבי הולדות"? ואולי משום דלא נקרא האדם אב לבניו עד שייוולדו, כפירוש רש"י מגילה דף יג, א.

(העמק דבר, שמות פרק כא פסוק כב)


יג ע"ב

לא יגרע מצדיק עיניו בשכר צניעות שהיתה בה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול
1-2

"ויוסף ישית ידו על עיניך" -... ומשמעות "עיניך" היינו תשוקתו ומדתו המיוחדת, שנתן יעקב עיניו ע"ז (כמו דכתיב לא יגרע מצדיק עיניו, פירוש - תשוקתו. וזהו ג"כ כוונת מאמרם ז"ל במגילה: לא יגרע מצדיק עיניו - בשכר צניעות שהיתה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול. פירוש - תשוקתו של הצדיק לא תיגרע מבניו).

(העמק דבר, בראשית פרק מו פסוק ד [ובדומה בדברים פרק לג פסוק כח])

ופי' עין כמו לא יגרע מצדיק עינו, דמשמעו מבוקשו של צדיק ונותן עין ע"ז [וזהו כוונת הגמרא מגילה לא יגרע מצדיק עיניו בשכר צניעות שהיה ברחל זכתה ויצתה ממנה אסתר. הפירוש, מה שהיה תשוקתה של רחל נתקיימה בבניה. ופירוש רש"י עיניו של הקב"ה - דוחק].

(העמק דבר, דברים פרק לג פסוק כח)

יג: צניעות שהיה בו בשאול
3

גם על שאול נאמר שהיה "משכמו ומעלה גבה מכל העם". הוא היה גדול בשיעור קומתו הגופני, אבל הכוונה גם לגדלותו ברוח.

(שיחות הרב צבי יהודה על התורה, תולדות, עמ' 234-235)

ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכו' אבא רמאה הוא
5-8

יעקב, כחז את צאן לבן נהוגים על סדר דרכי ישרים, סבור שגם לבן צדיק כאחותו רבקה, והצאן צאנו. ולא ידע שזה עבור שרחל מנהיגתם בצדקתה, והיא צדקת יותר מאביה. על כן "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא" בצדקות. ולפי ששמע מרחל שאמרה לו וכי שרי לצדיקייא לסגויי ברמאות, כבר הבין שאביה רמאי הוא ולא צדיק, אמר "וכי בן רבקה הוא", צדיק כאמו הצדקת ולא אחי אביה כנאמר.

(רבי חיים טירר, באר מים חיים, פרשת ויצא, פרק כט פסוק יב)

אחיו אנא ברמאות

8-9

מידתו של יוסף הצדיק, בן זקונים דיעקב אבינו דשופריה היא מעין שופריה דאדם הראשון, איש תם, הכולל הכל, האמת במלא תפארתו, העובד הנאמן, והאח ברמאות עם הרמאי, לעמוד על עמדתו, עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי, יוסף כשמו, איננו גורע בתוספתו, ושבעים לשון גמר על ידי הוספת האות משמו של הקב"ה בשמו, אות הה"א שבה נברא העולם הזה וכל אשר בו.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, שמונה קבצים, קובץ ב אות רפ)

מסרתינהו ניהלה וכו' ויהי בבקר והנה היא לאה
15-16

בודאי יעקב כסדר עשה... תיכף בבוקר כשראה שלאה היא, ודאי שאל אותה תחילה "למה רמיתני", והיא באמת השיבתו כי היא אינה חייבת בדבר או לצד שאביה גזר עליה בחומר רב ולא יכלה לעבור מצות כיבוד אב, או אפשר לא ידעה שבפירוש הותנה דוקא על רחל ולא על לאה בשום אופן... ואף לדברי חז"ל שאמרו שידעה לאה מהסימנים שמסר לרחל, מכל מקום סברה שעל כל פנים לא יקפיד אם יראה אחר כך שלאה היא, מפני מנהג המדינה, ולא ידעה שהיה התנאי מפורש כל כך בהקפדה גדולה. ובין כך ובין כך צדקה לאה בדבריה. והנה נודע אומרם ז"ל (לעיל יא.) בפסוק (שמות ו, כז) "הוא משה ואהרן", וכדומה לזה - הוא בצדקתו מתחילתו ועד סופו. וזה שאמר "ויהי בבוקר והנה הִוא לאה" - כלומר היא לאה בצדקתה מתחילתה ועד סופה, ואין עליה שום אשמה בדבר הזה.

(רבי חיים טירר, באר מים חיים, פרשת ויצא, פרק כט, פסוק כה)

[עיין עוד לעיל יב ע"ב בשם יערות דבש ח"א דרוש ג]


כשהקב"ה פוסק גדולה לאדם פוסק לבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות
22-23

בתחילה, אם אין האדם ראוי לשום ברכה, אז קשה להתחיל לו בברכה, כי מדת הדין מעכבת. אבל אם בתחילה האדם ראוי לאיזה ברכה שיהיה, ואז המקטרג מסתלק קצת מן האדם כי הוא ראוי לאיזה ברכה, ואז הקב"ה משפיע לו בטובו יותר מן הראוי, לצד הסתלקות המקטרג מעליו. ואפילו בלא זה, ממילא הוא, כאשר יתחיל להריק הברכה, ממילא יריק עוד ועוד ברוב חסדו וטובו, מה שאין כן בתחילה, שכל התחלות קשות. ועוד כי מיד שהאדם הזה מקבל קצת ברכה, אז הקב"ה כביכול מתענג מזה מאוד, ומשפיע לו עוד יותר בעד זה גופא שגרם תענוג הקב"ה, אף שלא יגיע לו זה לפי עבודתו, מכל מקום משפיע לו הקב"ה בטובו בעד מה שמקבל נחת רוח מאתו, מה שאין כן בתחילה. והבן. ועבור זה אמרו חז"ל כשפוסקין לאדם גדולה פוסקין לו ולבניו עד סוף כל הדורות. ופשיטא ודאי דאיירי אפילו אם אינו ראוי לזה מצד מעשיו שיפסקו לו זאת לבניו אחריו, דאם הוא ראוי לזה בעצמו, מאי אתא לאשמעינן בזה? אלא ודאי אף אם מצד מעשיו אינו ראוי לזה, מכל מקום כיון שגרם בעבודתו כל כך להיטיב עמו, להיות מושל בקרב ישראל, ממילא גורם עוד בזה חסדו וטובו של הקב"ה להיות פוסקין זאת לזרעו אחריו עד עולם.

(רבי חיים טירר, באר מים חיים, פרשת וישלח, פרק לב, פסוק יא)

במדרש רבה: "...ביקש משה שיעמדו ממנו כהנים ומלכים, א"ל הקב"ה: 'אל תקרב הלֹם', כלומר לא יהיו בניך מקריבין... כבר מתוקן המלכות לדוד. אעפ"כ זכה משה לשתיהן, כהונה ששימש בז' ימי המלואים, מלכות דכתיב: 'ויהי בישֻרון מלך'"...
צריך ביאור, כיון שהיתה זו עצת ה' יתברך שתהיה הכהונה והמלכות באה בירושה, מה טעם נטלה ממשה אחרי שזכה בה בחייו כמו שאמרו ז"ל ש"זכה משה לשתיהן". והלא כלל גדול אמרו חז"ל: כשהקב"ה פוסק גדולה לאדם, פוסק לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, ולמה נשתנתה הגדולה הגדולה שבגדולות מגדולות ישראל שלא תהיה מורשה לבניו אחריו...
הנהגת הכהונה עיקר יסודה הוא על תיקון כל קלקול, ע"כ מכפר הכהן בקרבנות על כל חטא ועון, והוא מתודה על לשון של כלל ישראל. מה שאין כן המלך, הוא מוכן להנהיג את העם על הוספת שלמות ומעלה... והנה ההנהגה שאינה ע"פ ההדרגה אינה יכולה להיות מתנהגת תמיד, שכן יסד ה' יתברך שתהיה רק פועלת לזמן ועת לחפץ זה. ע"כ משה רבינו ע"ה חשב כי ה' יתברך עצמו ישלים את ישראל ע"י שיתן רוחו עליהם שלא ע"י שליחות איש, ואח"כ על ההנהגה התמידית, שצריך להנהיג בהדרגה אחר שכבר תהיינה מוטבעות בהם אלו הגדולות, שא"צ לזה כי אם מנהיג שיהיה נבחר מצד בחירת ה' יתברך, אבל א"צ להנהגה כזו כח גדול שהרי אינו כי אם מרכז מקשר את השלמות המפוזרת בהכלל. ע"ז רצה מאד לזכות בזה ואמר "הנני לכהונה ולמלכות", וממילא כיון שכונתו היתה בההנהגה שע"פ ההדרגה שהיא תמידית, היתה א"כ זכייתו באלו הכתרים זכייה תמידית. אבל לא כן יעץ ה' יתברך היודע גדולתו של אדון הנביאים ע"ה, שהוא ראוי לישא משא העם, לרומם אותם אל מעלתם הנפלאה משפל מצבם שלא בדרך הדרגה, ולהיות כולל שלמות הכהונה ושלמות המלכות שלא ע"פ ההדרגה, שאינה כלל לפי ערך ההנהגה של הדורות. וזהו מין מיוחד של גדולה שאין במציאות דוגמתו, כי אם אז באותו הזמן שהיתה נחוצה ההנהגה הבלתי מודרגת. ע"כ לא תיאות לו לפי גדולת ערכו ההנהגה הזאת שהיא לפי ערך העם בהדרגה, ע"כ לא היה אפשר שיטלו בניו גדולתו, כי גדולתו היתה מין גדולה מיוחדת מה שאי אפשר כלל שתהיה דוגמתה כי אם באותו הדור. ע"כ רק מזרעו לא יצא חוטר הכהונה והמלכות, אבל הוא עצמו ודאי זכה לשתיהן, כי הוא מילא את מקום הכהונה ע"י תיקון כל הקלקולים שעברו שלא בהדרגה על ידו, ומקום המלכות ע"י הרמתם אל מעלה נפלאה ע"י כח מתן תורה, שהוא ע"ה היה הסרסור, וזכותו וכחו גרמו להם כל זאת.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, מדבר שור דרוש לא)

שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי
25-26

ואמרו בגמרא שאסתר נבעלת לאחשורוש, וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי. והקשו תוספות [ד"ה וטובלת] הא בעי הבחנה. וצריך לומר דקושיא למ"ד הבחנה דאורייתא, דאי דרבנן מה קושיא, בימי מרדכי לא גזר. ותירץ בדוחק דהיתה משמשת במוך. ועיין מהרש"א דחוכך לומר דשמשה עם מרדכי במוך לאבד זרע קודש, ודעתו דעם אחשורוש [שימשה במוך]. אך זה אינו, דא"כ לא התעברה מאחשורוש רק בשנת י"ב, דנכנסה ברצון והיתה משמשת בלי מוך, ואז נולד דריוש אחרון בנה של אסתר בשנת י"ג למלכותו, א"כ היה דריוש בן שתים כשבנה בית המקדש לאחר מיתת אחשורוש, וזהו מהנמנע, ומהרש"א לא דק בכאן.
אמנם בגוף קושית התוספות, נראה דבלאו הכי יש לדייק מה דקאמר וטובלת. אבל הענין כי מרדכי ידע את כל אשר נעשה ברוח הקדש ומלאך, ולכך אמרו [אסתר רבה ו, י]: הניח לאסתר להילקח לבית אחשורוש כדי שעל ידה תבוטל הגזרה. ואסור לשמש בעת צרה, כמבואר [איוב ל, ג] "בחסר ובכפן גלמוד", ונלמד מנח [ירושלמי תענית פ"א ה"ו]. וא"כ איך שימש מרדכי מטתו עם אסתר? אבל השל"ה [שו"ע או"ח סי' תקעד, ד] התיר בימי רעבון בעת טבילה, ע"ש. ולזה קאמר הגמרא טובלת, היינו כשהיתה טובלת מנידתה, אז יושבת בחיקו של מרדכי - ולא בפעם אחרת - כי אז מותר לשמש. ולפי זה לא קשיא מידי, כיון דפירסה נדה [לקמן טו ע"א], ראיה שלא נתעברה, כרוב נשים הפורסות נדה אינן מעוברות, ומותרת לשמש, ולית ביה משום הבחנה בדין תורה. וחז"ל גזרו הכל משום לא פלוג, אבל בימי מרדכי לא גזור, ובדין תורה כיון דפירסה נדה ליכא חשש הבחנה, כי הולך אחר הרוב כדין תורה, ורוב נשים הפורסות נדה אינן מעוברות כנ"ל. וזהו יושבת בחיקו של אחשורוש, ולא נבעלת למרדכי רק כשפירסה נדה וטובלת, אז בליל טבילה יושבת בחיקו של מרדכי.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ט)

בזוהר [ח"ג רעו ע"א] תמה איך זכה אחשורוש הערל טמא להתדבק בגוף קדוש כזה, ותירץ שדית נכנסה במקומה וכדמותה וצלמה... וזה ענין מ"ש חז"ל שהיתה יושבת בחיקו של אחשורוש, וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי, ודחקו רש"י ותוספות מה טיבה של טבילה זו. אבל כבר הזהיר הזוהר לבדוק באשתו קודם הזווג אולי שדית היא. וא"כ ביותר יש לחוש בזה ששדית כדמות אסתר נכנסה לאחשורוש, אולי אף כזה יקרה למרדכי, ולכך טבלה, ומבואר בגמרא דסנהדרין [דף סז ע"ב] בכל כישוף ואחיזת עינים דשדים אין להם תקומה במים ע"ש, ולכך כשטובלת נתברר שהיא אסתר האמיתית.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)

[עיין עוד לעיל יב ע"ב בשם שם משמואל, תצוה תרע"ו]


אחר שברא הקב"ה רפואה למכה
34-35

וזה ענין הקדמת רפואה למכה דמרדכי בבגתן ותרש. ובודאי הוא רפואה פנימית למכה פנימית. ובאמת תמוה למה גילה מרדכי? והלא טוב יותר שיהרג אחשורוש ותינצל אסתר מביאת איסור. הגם דקרקע עולם היא וליכא איסור, מכל מקום ודאי מצוה להצילה, ועכו"ם לא מעלין ולא מורידין ואין להעלותו ולהצילו כלל. רק ששמעתי דקליפת פרס הוא צרות עין, ודלכן תיקנו משלוח מנות בפורים שהוא ההיפוך דצרות עין... ואמרינן בחולין (ד ע"ב): אין הסתה בלא אכילה ושתיה. וזה טעם משתה אחשורוש שהוא הסתה להיות נכנעים תחתיו. והכניעות הוא קבלת אדנותו וממשלתו, על ידי זה מקבל כוחו עליו... מרדכי והמן שהיו שרי משקים בסעודה ודאי קלטו מהסתה זו ביותר... ועל זה העונש בהמן גם כן על ידי צרות עינו במרדכי שרוצה להשתחוות לו. וכן מרדכי דאיקני בהמן גם כן מצד צרות עין שזה שהיה עבדו יעלה כל כך... רק באמת מרדכי כבר הרגיש בדבר ורצה לתקן. וזהו הקדמת רפואה למכה, שחשב שיש לו צרת עין נגד אחשורוש שלקח אשתו, ולא מפני האיסור הוא רוצה במיתתו, רק מפני צרות עין. והגם דהיה מצוה במיתתו, הוא לתקן הצרות עין אדרבה נשתדל בהצלתו, לומר שאין לו צרות עין נגדו הגם שהוא גוי ורשע. וממילא הצרות עין שהיה לו אחר כך על המן הוא מצד רשעו וכהוגן. וזהו הקדמת רפואה למכה.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות רנה)

דוד המלך ע"ה באותו מזמור אמר פסוק (תהלים קט, כב) "ולבי חלל בקרבי", שדרשו חז"ל מזה (עבודה זרה ד ע"ב) שהרגו ליצר רע, שאמר שאין לו לחוש לשום נגיעה לתאות עצמו כי כבר אין לו יצר הרע. וקודם מזמור זה נאמר מזמור שבו פסוק "לי גלעד" וגו' (תהלים קח, ט), שממנו דרשו דורשי רשומות בפרק חלק (סנהדרין קד ע"ב) שכולם יש להם חלק לעולם הבא. וזהו כעין שאמרו ז"ל ממדת ה' יתברך שמקדים רפואה למכה. וצריך להקדים בלבו הטובות עין אפילו להם, ואם אחר כך מכל מקום מקללם, אז הוא במשפט.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות עא)

אחר שברא הקב"ה רפואה למכה וכו' אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה וכו' אבל אומות העולם אינו כן מכה אותן ואחר כך בורא להם רפואה
34-36

מ"ש בגמרא ובמדרש [שהש"ר ד, יב], אחר הדברים האלה, אחר שברא הקב"ה רפואה למכה וכו', ובמדרש הוסיף, בישראל מקדים השם רפואה למכה, ובאומות העולם להיפך. ויש להבין למה נשתנו בזה ישראל מאומות, ומה תועלת יש אם רפואה קודמת או לא? די שהיא בזמנה לחבוש המכה. אבל ידוע כי נסי ישראל הם שלא כדרך הטבע, מה שאין כן באומות, הם בדרך הטבע. והנה דרך משל, לקדחת יש רפואה, אם ישא על צוארו אבן אחת מאבני חפץ יתרפא מקדחת. ואם ישא אחר כך האבן ויתרפא, הרי זה מטבע הסגולה והרפואה. אם אמנם כבר נשא האבן על צוארו תמיד מתמול שלשום, ומכל מקום אחזתו הקדחת, אי אפשר לומר שסגולת האבן תרפאהו, דמכל שכן היה לה להצילו מתחילה מרעתו, וא"כ אם אחר כך מכל מקום תרפאהו אבן הנ"ל, הרי זה יוצא מדרך השכל וסגולה ומקרה הטבעי.
וכן הדבר באמת, אילו גזר מלך על אחד להמיתו, ואחר כך קרה מקרה שמציל למלך ממות לחיים, זהו דרך טבע ששינה דעתו מהרעה אשר דיבר לעשות וחפץ חסד. אמנם אם כבר הצילו, ומכל מקום גזר המלך עליו למות, קשה אחר כך שיתהפך מרע לטוב בשביל זה שהצילו מתחילה, דהא ידע זה ומכל מקום גזר עליו למיתה, ומתחילה מה קסבר ולבסוף וכו', וזהו חוץ לשכל. וזהו ענין אחשורוש, אילו היה מרדכי מציל לו מעצת בגתן ותרש אחר גזירת המן, אין לתמוה אם הפיר עצת המן והגביה כס מרדכי. אמנם מרדכי כבר הצילו, ויְדָעוֹ ושם בזכרונו ולא עברו זמנים טובא, ומכל מקום גזר עליו ועמו למיתה בתכלית החשק וזריזות, א"כ הרי לא עמדה לו הצלתו ולא זכר טובתו, ומה יועיל זה אחר כך שעל ידי כך יתנחם מהרעה וכהנ"ל, מתחילה מאי קסבר וכו'? ואין זה אלא מה' שלב מלכות בידו ופעל דרך נסי.
וזהו מאמרם ז"ל, אצל ישראל הקדים רפואה למכה, ומכל מקום באה המכה, א"כ אחר כך בבוא רפואה להועיל, מורה כי מה' היה דרך נסי חוץ לטבע. אבל באומות העולם אין באה רפואה רק אחר כך אחר המכה, וא"כ הרפואה דרך הטבע ולא נסי וא"ש. וכן הדבר במרדכי כהנ"ל, ולכך אמרו שהקדים להראות שהשגחת ישראל חוץ לטבע.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יז)

אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה
35

וכביכול עמנו הוא בצרה, כי קודם שיתגלה שמו הגדול לעתיד, אז כביכול השכינה בגלות... וזהו שכתוב "עמו אנכי בצרה"... והנה זה סוד הסימן שהיה מסור בידם "פקד פקדתי", מי שאומר בלשון הזה הוא הגואל האמתי (שמות רבה ה, יג). וקשה למה דוקא תיבה זו נתנה לסימן? עוד קשה, למה פקד כתיב חסר?... אלא הענין, ה' יתברך מקדים רפואה למכה, ואין לך מכה כמו צרה המוזכר בפסוק עמו אנכי בצרה וכמו שכתבתי. והנה אותיות 'פקד' הם מוקדמות לאותיות 'צרה', הרי הוקדם רפואה למכה. להודיע שהמכה אינה כמכת אויב, רק רפואה היא לנו לזכך ולצרף החומר, ואז נזכה לחומר זך ודק כבתחילת הבריאה, בלבוש כתנות אור ואור הגנוז ומלאה הארץ דעה.

(של"ה, פרשת שמות תורה אור אות ג)

"ויהי כאשר בא יוסף" וגו' - לכאורה לפי שיעור הכתוב היה לו לומר "ויבוא יוסף אל אחיו ויפשיטו" וגו., ואכן סיפרה התורה בשבח שמו יתברך ובשבח צדיקיו שהקב"ה בורא להם רפואה תחילה קודם למכה כמאמר חז"ל אמר ריש לקיש אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה וכו', כי אם היה המכה קודם בריאת הרפואה היה קשה להם לסבול המכה מפני קשיותה. ונראה שזה פירוש הכתוב (שמות טו, כו) "כל המחלה אשר שמתי וגו' לא אשים עליך כי אני ה' רופאך", פירוש, שאני לא אשים עליך המכה כי אם כשכבר אני ה' רופאך (כי מלת "כי" משמש בד' לשונות, וזה משמש בלשון אלא) - כשכבר בראתי הרפואה. וכן כאן הנה אם היה בא אליהם יוסף תיכף קודם העצה על המיתה והמלצת ראובן להצילהו, אפשר היה בסכנת מוות, לצד כי בפתאום היה הדבר, והם בחרון אף היו וכבר דנוהו ובקשו לו נכלי דתות להמיתו. ועתה הכתוב מספר בחסדי המקום על יראיו, אשר סיבת הסיבות ברוך הוא סיבב שתחילה יראוהו מרחוק, "ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו", ונתגלגל מזה שישמע ראובן ויצילהו מידם, והן עתה כשכבר נעשה הרפואה וההצלה, הנה "ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו" לא עשו עמו כאשר זממו בתחילה להרגו, רק "ויפשיטו את יוסף".

(רבי חיים טירר, באר מים חיים, פרשת וישב, פרק לז, פסוק כג)

אין נפילת ישראל בהחלט ח"ו אלא נטמנה ומכוסה בה ישועה עתידה ביתר שאת... וכמו שבכלל כן בפרט, אשר בנפילת הפרט ג"כ טמון בה ענין קימה, והמשכיל על דבר טוב יריח תיכף בנפילה את הקימה העתידה. וזה שאמרו ז"ל בש"ס מגילה אין הקב"ה מכה את ישראל אלא א"כ בורא להם רפואה תחילה... והפירוש כי בלתי אפשר שתצוייר המכה אם אין כאן רפואה טמונה ומכוסה, כי בלא"ה היתה ח"ו הנפילה נפילה, וזה אי אפשר, כי הנפילה בעצמה היא קימה כנ"ל.

(שם משמואל, פרשת נח, שנת תרע"ד)

עליית אברהם ממצרים היתה פועל דמיוני על יציאת מצרים כבמדרש: צא וכבוש הדרך לפני בניך וכו'. וענין פועל דמיוני ביאר הרמב"ן כי גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה על פועל דמיון תהיה הגזירה מתקיימת עכ"פ... ונראה דהיה כענין אמרם ז"ל בש"ס מגילה אין הקב"ה מכה את ישראל אא"כ בורא להם רפואה תחילה... וכבר פירשנו שהקב"ה לא הניח את ישראל אפילו רגע אחד ביד רשות אחרים, על כן הקדים להם הרפואה, ובזה מאמץ ידי ישראל שיהיה בכחם לסבול כל הבא עליהם. והכא נמי, עוד טרם בא יצחק לעולם שממנו התחילה הגרות להתקיים, נעשה פועל דמיוני זה להיות נחשבים גאולים בפועל טרם התחילה הגלות.

(שם משמואל, פרשת לך לך, שנת תרע"ח)

...ע"פ מאמר הש"ס מגילה: אין הקב"ה מכה את ישראל אא"כ בורא להם רפואה תחילה... אבל אומה"ע אינו כן, מכה אותן ואח"כ בורא להם רפואה... והטעם כי העונשין לישראל אינם בתורת נקם ושילם, אלא למרקם ולצחצחם כדי שיהיו ראויים לקבל את הטובה, וא"כ הרפואה היא סיבה לעונש, דאם לא תצויר הטובה ראש וראשון לא היה בא העונש, ע"כ בורא להם הרפואה תחילה, משא"כ באומה"ע שהעונש הוא תשלום גמול עוונם ואיננו תלוי ברפואה. ובזה יובן הענין, דהשבטים ע"ש גאולת ישראל נקראו, להורות הרפואה שהיא קודמת למכה, והגאולה היא קודמת וסיבה לגלות, דאם לא קדימת הגאולה לא היה אפשר הגלות. ומעתה מובן למה חזר ופרט שמות השבטים, להורות ששמותיהם סיבה לגלות, וא"כ מהם מתחיל ספר הגלות. והנה מעין זה יש לומר בששת ימי המעשה ושבת, דהנה שבת הוא אחר ימי המעשה כברייתו של עולם וקודם ימי המעשה כברייתו של אדם הראשון כבש"ס שבת (סט ע"ב)... והא דקודם ימי המעשה מורה שהשבת הוא סיבה לששת ימי המעשה, דהיינו דאלמלא השבת שהכל שב לשרשו לא היו ששת ימי המעשה כלל, וכענין שהרפואה קודמת למכה כנ"ל.

(שם משמואל, פרשת שמות, שנת תרפ"ג [ובדומה שם שנת תרע"ה)

"ויהי אחר הדברים האלה חטאו משקה מלך מצרים והאופה". וברש"י: לפי שהרגילה אותה ארורה את הצדיק בפי כולם לדבר בו הביא להם הקב"ה סורחנם של אלו שיפנו אליהם ולא אליו. ובודאי שדייק מדכתיב אחר הדברים האלה משמע דזה תלוי בזה. ויש להבין דמ"מ הלא אין הקב"ה מכה את ישראל אלא א"כ בורא להם רפואה תחילה, א"כ היה צריך להקדים מעשה זה למעשה אשת פוטיפר, והיה מוטב שלא יתחילו כלל לדבר בצדיק שיהיו טרודים בסורחנם של אלו... ונראה שיוסף עשה פתח לדיחוי שלשת השרים הללו, שר הטבחים... ואת שר האופים... ושר המשקים... ודבר זה היה לפועל דמיוני על יציאת מצרים. ומעתה יתפרש הכתוב "ויהי אחר הדברים האלה" שדחה את שר הטבחים לפועל דמיוני על שחיטת הפסחים שתהי' ביום י"ד ניסן, אחר הדברים האלה יצא לפועל ענין שני השרים שהיו לפועל דמיוני על אכילת מצה וארבע כוסות שאח"כ בלילה, וא"כ יש לו שייכות ותלוי זה בזה.

(שם משמואל, פרשת וישב - שבת חנוכה, שנת תרפ"ג)

...ע"פ מאמרם ז"ל בש"ס מגילה שאין הקב"ה מכה את ישראל אלא א"כ בורא להם רפואה תחילה.... ביאור הדברים, שאין כוונת הכאה לישראל על דרך עונש ונקמה על לשעבר, אלא למרקם ולזככם למען יהיו ראויים לקבל המעלה המעותדת להם, וא"כ אם לא תצויר הרפואה מקודם לא תיתכן המכה, על כן בורא הרפואה מקודם, ולעומת הרפואה והמעלה, מייסר ומכה אותם עד שיהיו ראויים. וכן היה בענין הגלות, שהכוונה היתה להיישירם לקבלת התורה ולביהמ"ק ולגאולה העתידה, וע"כ בהכרח שנבראה הרפואה קודם המכה והגאולה קודם הגלות. וזה שמות השבטים ע"ש הגאולה כאילו הגאולה כבר במציאות ואין חסר רק הזמן וזמן ממילא קאתי, וע"כ אף בעודם בגלות חשובים גאולים בכח אף שעדיין אין הגאולה בפועל. ומצד זה עצמו היה להם כח ועוז להעמיד עצמם נגד זרם שטף הגלות לבל יטמעו בה, ובאם לא, לא היה אפשר שזרם הגלות לא ישטפם, ושוב לא היה אפשר שתתחיל כלל הגלות, כנ"ל שלולא הרפואה שנבראה מקודם לא היה אפשר למכה להיות. ועל כן בראשית סיפור הגלות הקדים שמות השבטים להורות על ענין זה... ללמד על סיבת הגלות, דהיינו הרפואה מקודם, ונחשבו שמות השבטים כאלו הם סיבה לגלות, ומבלעדם לא היה אפשר לגלות לצאת לפועל.

(שם משמואל, פרשת שמות, שנת תרע"ה)

ולדעת רמב"ן והזוה"ק שציווי מלאכת המשכן למשה קודם למעשה העגל מ"מ הוא כאמרם ז"ל שהקב"ה בורא לישראל רפואה קודם למכה.

(שם משמואל, פרשת תרומה, שנת תרע"ו)

ההפסדים והמכות, שמתוך עיוות הישרה ומאיסת דבר ד', שנכתבו בתורה, יש בהם מדה מסוימה של הגנה והצלה, והקדמת הכנת רפואה ושמירה, מתוך ענינה של תורה ואור אשה, שהם נמצאים בה, וכעין מה שעבודה-זרה הכתובה בתורה מותר להזכיר את שמה. לכן המכות המופלאות והנוראות מאד הן הנן אותן שאינן כתובות בתורה, וסדר דבריה לא קרא אותן בשמן ולא הכניסן בפרטיותן במסגרת דיונה.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, אות יא)

אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה וכו' אבל אומות העולם אינו כן מכה אותן ואחר כך בורא להם רפואה
35-36

נודע מאמר חז"ל: אמר ריש לקיש אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה... מה שאין כן באומות, שנאמר בהם (איוב יב, כג-כד): "משגיא לגוים ויאבדם ויתעם בתוהו לא דרך" וגו'. ונמצא היה בזה מקום להיפלא על סדר ההנהגה בזה החלום, שהראה הקב"ה את פרעה, שברא הרפואה קודם למכה, להיות מקודם ז' שני שבע בכדי לאסוף ולצבור בר לשני הרעב שלא תיכרת הארץ ברעב, ואיך דן הקב"ה לפרעה ולמצרים בדיני ישראל לברוא להם הרפואה תחילה?...
באמת זה השובע והטוב שהיה במצרים והראה אותו הקב"ה לפרעה בחלומו תחילה, לא היה בכדי להיטיב להם בזה... רק זה הטובה לא היה כי אם להבחין בו את הרע... כי יותר יוכאב ויוכה הרע אם תקדם לו הטוב הגדולה, כמו אדם היוצא מן האור אל החושך, יצטער מאוד במחשך מאור עיניו... וכן כאן, השובע במצרים לא היה כי אם להבחין בו את הרע ומה שיהיה אחר כך בשבע שני הרעב שיבינו בצער הרעב בצאתם מן השובע. וגם היה טעם בהקדמת שני הטובה והשובע בכדי שגם בטוב לא יהיו בטוב, כי השובע לא ישביע אותם ולא יהנו ממנה בהיותם יודעים שיהיה להם רעב אחר כך... ועוד אפשר במה שהיה השובע קודם, להראות גודל חוזק ותוקף הרעב, כי כל כך גדול וחזק יהיה, עד אשר יושכח כל השובע שהיה ולא נודע כלל ימי הטובה כי נבלעו ונשכחו בגודל הרעה.

(רבי חיים טירר, באר מים חיים, פרשת מקץ, פרק מא, פסוק כה)

בתחילה במרדכי לבדו ולבסוף בעם מרדכי ומנו רבנן ולבסוף בכל היהודים
37-38

בגמרא: אמר רבא בתחילה במרדכי לבדו ולבסוף בעם מרדכי ומנו רבנן ולבסוף בכל היהודים. ויש להבין למה לא חשב תיכף לשלוח יד בכל היהודים? ונראה דהא לחשוב להשמיד את כל היהודים ולבטל את כל זכות ישראל מהאבות ואילך עד אז, לא הספיקה לזה רשעת המן התמידית, ורשע היה אבל לא שוטה גמור. אלא יובן עפ"מ שכתב הרמב"ן (ויקרא כו, ו) שכל חיה רעה שטרפה את האדם נעשית רעה עוד יותר, וכמ"ש (יחזקאל יט) "וילמד לטרוף טרף אדם אכל", עכ"ד. ובוודאי הטעם מפני שנשתאבו בה כוחות רעים מה שלא היו בה מקודם לכן. ואולי מטעם זה הוא מן הנסקלין, כי אין בה בחי' חכמה ודעת שתיענש או שתקבל שכר, גם לא להעניש את בעליו, שאפילו שור המדבר שהוא הפקר נמי נסקל, וכמ"ש הרמב"ן (פ' נח), אלא שכתב שם שגזירת מלך הוא, ולפי דרכנו מצינו בו טעם. והנה בודאי אם ביתר בע"ח כן, באדם ההורג לא כ"ש שהוא מעותד ביותר להשתאב בו כחות חיצונים ע"י החטא, שכחות החיצונים מהדרים ביותר אחר האדם להשתאב בו כידוע. ובזוה"ק (ח"ב קסג ע"ב): חייבא לא אתתקיף עד דקטיל בר נש, כיון דקטיל בני נשא כדין אתתקיף ואתגבר בחיליה. ובודאי הוא מטעמא דאמרן. והנה ידוע דבגוי מחשבה כמעשה. וע"כ כשעלה על דעת המן לשלוח יד במרדכי לבדו, נחשב לו כאילו עשה, ונשתאבו בו כחות רעים עוד יותר, והם הסיתוהו עוד לשלוח יד בעם מרדכי ומנו רבנן, ושוב נחשב כאילו עשה ונשתאבו בו כחות רעים עוד יותר ויותר, עד שחשכו עיניו ונתטפש מאד ונדמה לו שיהיה לאל ידו ח"ו להשמיד את כל היהודים.
ומכאן לימוד לכל איש הבא ליטהר... שקו"ח למדה טובה מרובה, שחישב לעשות מצוה שנחשב לו כאילו כבר עשה... וע"כ כשגמר בלבו להיטיב מעשיו תיכף נשתאבו בו כחות קדושים המסייעים אותו לרצון עוד יותר.

(שם משמואל, פרשת תצוה, שנת תרע"ז אור לארבעה עשר, עמ' קצג)

כיון שנפל פור בחדש אדר שמח שמחה גדולה אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד
38-40

"ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" - כי עמלק בא עליהם בימי משה, שהיה זמן בוקרן ותחילת זריחתם של ישראל, ואח"כ בימי מרדכי ואסתר, בקום עליהם המן מזרע עמלק, והוא זמן הערב שמשן של ישראל, כמו שפירש רש"י על פסוק "ולערב יחלק שלל" (בראשית מט, כז) - זה בימי מרדכי. לכך נאמר "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש", כי עמדה זכותו של משה לישראל גם בימי מרדכי, כארז"ל כיון שנפל הגורל להמן בירח אדר שמח שמחה גדולה לפי שבו מת משה, והוא אינו יודע שבאדר נולד משה... שמע מינה שהמן סבור שמשה מת ותמה זכותו, וטעה, כי מאחר שנולד באדר, זכות זה עמד לישראל בחודש ההוא... ועל כן תיקנו שם ג' עמודים אלו: תורה, שנאמר (אסתר ט, כז) "קימו וקבלו" - קימו מה שכבר קבלו. עבודה, על ידי הצומות שנחשבו כקרבן, וזעקתם היינו עבודה שבלב. ומשלוח מנות, היינו גמילות חסדים.

(כלי יקר, שמות פרק יז פסוק יב)

ואמרינן בגמרא כיון שגורל בא באדר שמח, ואמר הוא הוא הירח שמת בו משה, ולא ידע שבז' באדר מת משה ובז' באדר נולד משה. ע"כ. ויש להבין מה זו שמחה והלא בכמה חדשים אמר, הואיל הגיעה בו צרה, חשש שלא יצליח, כי לא תקום בהם צרה פעמיים. גם למה ידע ממיתת משה ולא מלידתו. ועיקר קשה, מה בכך שנולד בז' אדר, כיון שמת בו איתרע מזלא, אם יזדמן שימות אביו ביום שנולד אביו לא יתענה?! וזה אינו, כי הכל הולך אחר אחרון. אמנם נראה דגזר בניסן על אדר, והוא כי דעת רוב חכמי אצטגנינות כי מזל צומח, כאשר ישלים הקפתו בעולם, אזי תשקע צמיחתו. דרך משל, מי שמזלו צומח בתשרי, באלול הבא הוא סוף הקפתו, כי היקף בעולם לפי מהלך השמש שנה, אז ישקע. וחכמי תולדות אחרונים חולקים בזה. והמן היה מדעת הראשונים בתולדות. וישראל היה מזלם צומח בניסן כי אז נגאלו מיד צר, והלכו בנתיבה במים עזים, חשב ששקעה בירח אדר הבא, ולכך גזר על אדר, שהוא מזל שוקע מה שבניסן צומח. רק מי יאמר שהנכון עם דעת חכמים אלו? רק כי זה שהמן ידע שמשה מת בז' אדר... היה מפורסם באמת יום מיתתו, כי זה איש משה היה שמו יוצא לסוף העולם, כי עשה פלאות וניסים אשר יבהלו כל הגוים מלפניו, מיתתו היתה ידועה לכל העמים...
אמנם יום לידתו היה טעות אצל גוים. כמבואר בקרא [שמות ב, ב] "ותצפנהו ג' ירחים", ואחר כך שמתהו ביאור, ובאה בתיה בת פרעה ומצאתהו, ואמרה "מילדי העברים זה" ותחמול עליו, ואם כן בתיה וכל מצרים שמצאוהו לא חשבו שהיה הילד כבר עומד ג' ירחים, כי איך היה צפון זמן זה ולא ירגישו בו המצרים, וגם יהיה מת? רק חשבו שזה יום או יומים נולד, ואם כן שפטו לידתו מיום מציאתו, וחשבו שסמוך למציאה נולד. וזה נתפרסם בין האומות. אבל אנחנו מתורת משה למדנו, שנולד ג' חדשים קודם מציאתו על שפת היאור. ואמרינן בגמרא דסוטה (יב ע"ב) כי מציאתו היה בכ"ח בניסן, כי בז' אדר נולד ואותו שנה מעוברת היתה. ולפ"ז הגוים שפטו כי משה נולד בניסן ומת באדר, וזה לראיה כחכמת התולדות הראשונים כנ"ל, שמזל הצומח בניסן שוקע באדר, כי בניסן נולד ובאדר מת. ולכך שמח שמחה גדולה, כי גם לישראל יקרה כזה. אבל באמת שקר הוא, כי בז' באדר נולד משה, כפי שכתוב בתורה, ולא מזל ניסן שוקע באדר, כדעת המן [ובדומה כתב ביערות דבש, חלק ב, דרוש יג ודרוש יז].
והנה עוד הטעם, כי... באדר שני... אין להם מזל ולא יחול עליהם כישוף. והנה ידוע כי גזירת המן היה על אדר שני, כמבואר בירושלמי מגילה [פ"א ה"ה]: אותה שנה מעוברת היתה, ולכך קוראים המגילה באדר, ואם נתעברה קורין באדר שני. והנה כשתעיין במדרש ותרגום שני למגילה, תראה כי המן ימ"ש... אמר שכל מעשה משה היה ע"י כישוף, וכן יהושע וכל מנהיגי ישראל דור ודור כולם היו מכשפים, וע"י כישוף הצליחו ולחמו נגד העמים. ואם כן היה המן ירא לנפשו מאי אהני ליה? בבוא היום יעשו כשפים ע"י מזלות ולא יהיה יכול להם שום אדם. אמנם בנפול הפור באדר שני, הוא הירח שאין בו מזל ולא יחול בו כישוף, שמח שמחה גדולה ואמר: לריק יקומו וינחשו. והביא ראיה ממיתת משה, שהיה - לדעתו ימ"ש - גדול שבמכשפים, איך מת ולא עשה בכשפים לחיות, כאשר יאמינו הטפשים שיש ביד המכשפים לפעול להאריך ימים קרוב כימי אדם, אלא ודאי שמת באדר שני כנודע, כי משה מת באדר שני ושם לא הועיל כישוף. והוא לא ידע דלכך מת ביום שנולד, דהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים וכו'.
או יאמר כי הוכיח שבאדר שני אין מזל כלל, ולכך גם הכשפים לא יצליחו, כי לולי כן, איך ימות בירח שנולד, כי אז מזלו גבוה ואיך יתכן שימות בו?... ולזה הוכיח בהכרח כי אין מזל כלל באדר שני. אבל באמת שקר הוא, כי באדר ראשון נולד משה, כמבואר בגמ' דסוטה (יג). וצ"ל דהיו ג' חדשים מאדר ועד ניסן, כי נולד באדר ראשון ומת באדר שני. וזה שדייק והוא לא ידע שבז' באדר מת ובז' אדר נולד, כי ז' אדר של המן אינו ז' אדר של הלידה, כי היה בשני ירחים...
יש עוד פירוש, והוא כי "וזרח השמש ובא השמש" - עד שלא שקעה שמשו של צדיק זה באה שמשו של צדיק אחר (קידושין עב.), וכן אור נשמתו ושפעו בכל דור ודור בכל צדיק, ולכך קאמר הגמרא (שבת קא ע"ב) "משה שפיר קאמרת", ופירש רש"י: לכל תלמיד חכם קרא משה. ופירש האר"י ז"ל, כי נשמת משה ניצוץ בו. וזוהיא הכונה, כי המן שמח שמת בו משה ואפס מגינם. והוא לא ידע שבז' באדר מת אבל תיכף נולד משה, כי "זרח השמש" וכו', ותמיד לישראל עזר ומגן. ולכך נאמר נולד משה לאחר שאמר מת משה, להורות כי אחר מותו תיכף נולד משה אחר, כי לא אלמן ישראל מאלקים, ותמיד משפיע וישלח לנו עזר וקדוש משמים להיות לנו למגן כמשה רבינו ע"ה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ג)

כי משה לא מת, ותיכף שמת תיכף נולד, בהידבקו בנשמת יהושע, וכן בכל דור ודור. ולכך אמרו כי המן שמח כי חשב, בירח אדר נסתלק משה ואין כאן הגנה. ולא ידע שלא כהתה עינו כלל, כי תיכף שמת תיכף נולד, ונתעבר בנשמת יהושע, ועדיין אורו קיים ומאיר לישראל. ולכך הקדים מיתתו ללידתו...
יש עוד פירוש בזה, כי יש לדייק מה ביקש בגמרא, בז' באדר מת וכו', מה נפקה מינה, הלא המן לא דקדק על יום בחודש, רק על חודש, כי באדר מת משה, והוה ליה לומר סתמא, והוא לא ידע כי באדר מת ובאדר נולד, ואף שנולד איזה ימים מקודם או לאחר מכן?... כבר נודע כי היום יש לו צער ויגון באבוד בו צדיק, ראה במדרש מגילה [אס"ר פז, יג] כיצד נתרעמו הימים שלא יקרה בו איבוד ישראל ח"ו, וכן הדבר בצדיק שהוא שורש ישראל. ולעומת זה, ביום שמת בו רשע, יש ליום שמחה והוא יום ברכה שקרה בו אבוד רשע... ומזה תבין, כי המן שפט, היות שירח אדר הניח שמת בו משה ולא ערער, שמע מיניה שמאוד ריע מזלא. וא"כ ודאי היה יכול לאבד בו ישראל, כי לא יהיה החודש מערער לבל יקרה בו כליון לישראל, כאשר עשו שארי חדשים כמבואר במדרש [שם], דאם יהיה מערער, היה מערער על מיתת משה שהוא שקול כנגד כל ישראל. אמנם באמת טעה, כי באמת חודש אדר ערער על מיתת משה, רק כל החדשים והימים ערערו לבל יקרה בם תוגה כזה למות משה, והיה משפט ה' בכך יום שנולד בו והיה שמחה ליום וירח ההוא, בו ביום ימות כדי שיקבל בו תוגה, כי את הטוב יקבל ואת הרע לא יקבל? אבל שארי ימים וירחים שלא קרה בהם שמחה בלידתו, גם במיתתו לא יקבלו תוגה. ולכך בז' באדר נולד ובז' באדר מת. ובאמת גם החודש והיום ערערו לבל יקרה בהם מיתת משה, אבל לא הועיל כמ"ש. אבל על כליון ישראל ח"ו, יערערו כמו שאר חדשים ויועיל לו כמו שאר חדשים, ונכזבה תוחלת המן בזה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ח)

תמוה, מה בכך שנולד, סוף כל סוף מת ואיתרע מזלא?... הענין, דכמה פעמים מצינו כי המיתה דבר רע, ובמדרש [ב"ר ט, ה] דרשינן: "והנה טוב מאד" - זה המוות. וחילקו המפרשים, כי המת בצדקתו מתוך תשובה שלמה, הוא טוב מאד, שעולה בצרור החיים ונועם עליון מחזה שדי יחזה אשר לא יראהו אדם וחי, ולא מעותד לדאגה בכל יום אולי יחטא ואשם. אבל המת ח"ו בלי תשובה שלמה, המיתה רעה בתכלית, כי ווי להאי כיסופא בעלמא דאתי, ואפשר אם היה חי, היה מרבה בתשובה, או היה מוסיף לסגל מצוות ומעשים טובים, ויפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא...
וכבר הקשו, כי מבואר במדרש ילקוט [ילקוט ראובני, בשלח] כי עמלק בלוחמו עם משה היה מכשף, ולקח כל אנשי מלחמתו שילחמו - בו ביום שנולדו, ולא מהר ימותו בו ביום, ולכך התחכם יהושע, ואמר למחר הנני לוחם, שיעבור יום הוולדם. והקשו, הא אדרבה אמרו [קידושין לח.]: "את מספר ימיך אמלא" - מלמד שממלא הקב"ה שנותיהם של צדיקים מיום ליום, מיום הלידה ליום המיתה. אבל זה הענין הוא כנ"ל, כי ודאי יום זה הוא שמזלו במערכה טובה, ואין דרך הקב"ה לשנות המזל, ולכך במיתת רשעים וכדומה, שהמיתה היא לרוע, אין ביום הלידה שיתרע מזלו, כי מזלו במערכה טובה, אבל צדיקים השלמים, שמיתתם לטובה ולקנין שלמות, אדרבה יקרה ביום שמזלם לטוב כי טבא הוא, ולכך ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום בכוונה מהבורא, לפרסם טוב ענינם ושלמות כשרון מעשיהם, וכי המלך מלכי המלכים הקב"ה חפץ ביקרם, והראיה, כי מתו ביום הוולדם, וזהו לאות אמת כי לא איתרע מזלם, ונגד זקניו כבוד. והמן, ימח שמו, טעה וחשב כי משה שמת בחטא והיתה מיתתו לרוע, וא"כ איתרע מזלו, ולכך שמח שהגיע הפור בירח הלזה. אבל טעה, כי ביום שנולד משה בו ביום מת, ואילו איתרע מזלא לא היה קורה ביום הלידה, ועל כרחך דהיה לטובתו, ותוחלתו נכזבה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יז)

מה בכך שנולד בו, הלא אחר אחרון אני בא? והבית שהיה בט' באב בזמן בניינו לששון ולשמחה, בחורבנו נהפך בעונותינו הרבים. וכל המתענים יום שמת אביו ואמו לרוע מזלו, וכי יחדלו להתענות אם גם בו ביום היה נולד? הלא זה מהנמנע, ואדרבה נהפך יום משוש לאבל.
אבל הענין כך, כי לשמחה של המן מה זו עושה? הלא על כרחך בירח אחד מירחי שנה הוצרך למות, ולא סגי בלאו הכי, ואין לשפוט מזה כי חודש זה רוע מזל לישראל. אבל בשנראה בקרא, כי הקב"ה אמר למשה, דלכך ימות שלא יעבור הירדן ולא יזכה לבוא לארץ הקדושה, ולא אמר שבלא"ה ימות כי הגיע זמנו למות, ועל כרחך צריך לומר דלא היה זה קפידא, ואילו לא עברו ישראל הירדן עוד שנים רבות לא היה מת, רק סיבת מיתתו היה בשביל שלא הורשה לעבור הירדן כמשמעות כל המקראות. וא"כ קשה, הא לא עברו הירדן עד יום יו"ד ניסן, ולמה הקדים למות בז' באדר, דיה לצרה בשעתה שהיה מת בז' או בח' בניסן רצוף לעבירת הירדן? ומזה שפט דעל כרחך מערכת מזל אדר רוע לישראל, ולכך מת באדר, כי רעה נגד פניהם במזל ירח ההוא, ולכך הקדים למות באדר ומגלגלים חובה ביום חובה. ולכך שמח. אבל באמת הטעם היה, כי משה היה מוכרח למות באדר היותו נולד בו, וכך טיב צדיקים שמתים ביום היוולדם, וכמו שאמרו [ר"ה יא ע"א] באבות עולם: בניסן נולדו בניסן מתו. ובאמת אילו היו ישראל עוד שנה אחת בערבות מואב היה חי עד אדר בשנה הבאה, אבל הואיל וניסן שלאחריו עברו הירדן, הוצרך למות בחודש אדר, יום המות כיום הולדו. וזהו מאמרם כי המן שפט, הואיל ומת באדר ולא חי עד ניסן, שמע מינה שמערכת מזל אדר רעה. וטעה, כי הטעם היה שנולד בו ולכך מת בו...
יש עוד דרך אחרת... בשנדייק נמי כפל הדברים, והוא לא ידע שבז' באדר מת משה, דהא באמת ידע זה, רק הוה ליה לומר ולא ידע בז' באדר נולד משה. אבל הענין כך. כי שאלו במ"ש במדרש [ילקוט שמעוני אסתר רמז תתרנד], בהפילו גורל על אב אמר: הנה נחרב בו הבית ולא תקום צרה פעמיים. א"כ גם באדר, איך אומר שמת בו משה, הלא לא תקום צרה פעמיים, ושקולה מיתת צדיקים וכו' [ר"ה יח ע"ב], ומכל שכן משה אדון נביאים ומבחר יצורים. אבל ידוע בירושלמי מסכת מגילה [פ"א ה"ה] שאותה שנה - שגזר בו המן ימ"ש להשמיד ולהרוג עם יהודים - היתה מעוברת. והמן בדתו בי"ג בניסן מיום ליום ומחודש לחודש שנים עשר הוא חודש אדר, אם תמנה מחודש לחודש הרי הוא באדר ראשון, וגזירתו היתה על אדר ראשון, וידוע דמזל דגים משותף לשני אדרים. ולכך שמח, כי מחמת שלא תקום צרה פעמיים, הא משה מת בירח אדר שני, כמבואר בגמרא דקדושין [דף לה ע"א] בחשבון שלשים יום (עי"ש בתוספות), וכמ"ש במדרש [מכילתא שמות טז, לה] כי מת באדר שני, (ועי"ש שלמ"ד שנה מעוברת היתה מת באדר ראשון דוקא). וא"כ הגזירה שהיתה ר"ל באדר ראשון, לא שייך לא תקום צרה וכו', ומכל מקום רוע מזלה, כי מזל אחד משותף לשני אדרים, ולכך שמח שמחה גדולה.
אבל באמת נכזבה תוחלתו, כי ידוע בגמרא בסוטה [דף יב ע"ב] דאמרינן ביום שהושלך משה ביאור היה בכ"א ניסן, ופריך הגמרא: והא כתיב "ותצפנהו ג' ירחים" ובז' באדר נולד, ומשני: מעוברת היתה ובאדר ראשון נולד. ואם כן בממה נפשך א"א להרוג לישראל, באדר ראשון מגין לידת משה, ואדר שני מת משה לא תקום צרה פעמיים. וזהו כפל מאמר חז"ל ז' באדר מת משה היינו אדר שני, וז' אדר נולד היינו אדר ראשון.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)

מה ששפט המן כי מזל וירח אדר רע לישראל הוא, כי ידוע [ברכות נג ע"ב] כי כנסת ישראל ליונה נמשלה, ועיין ב"ב [דף פ ע"א] שכתב רשב"ם כי כל חודש מולידים יונים זוג זכר ונקבה, חוץ בחדש אדר אינם מולידים כלל, הרי שטבע אדר למעט היונה לבל יפרה, ומזה שפט שאדר מזל רע לישראל, שהם נמשלים ליונה. אך כבר ידוע בירושלמי [מגילה פ"א ה"ה] כי גזרת המן היתה בשנה מעוברת ואדר שני, ולכך צריכים לקרות מגילה בשני. ובזה נסתפק, אם אדר ראשון רע או אדר שני, אך היתה שמחתו, כי הוא ירח שמת משה, ולפי פירוש מפרשים היה ג"כ אז עיבור ומת בשני, ומזה שפט שאדר שני רע. אבל אמרו שוטה לא ידע שבז' אדר נולד משה, אשר בלידתו אמרו שילדה אשה ס' רבוא [שהש"ר א' סד], כי הוא כלול מכולם, וא"כ איך אפשר לדמות ליונה שאינו מוליד באדר, הא ס' רבוא נולדו באדר, וא"כ לשוא לימוד שלך.
ועוד י"ל במה שיש עוד לדייק, כי לפי שמועה זו משמע דהמן טעה וחשב לירח אדר לרע והיה לטובה, ובאמת אינו, כי הלא באמת נגזר כליה ח"ו ונחתם בחותם טיט [אסתר רבה פרשה ז, יח], רק ע"י תפלה וצעקה נתהפך, וכדכתיב "החודש אשר נהפך" וכו', זה מורה שהיה לרוע, רק בחמלת ה' נהפך, וא"כ הלא לא טעה המן כלל. אבל הענין כי חכמי תולדה וחכמי איצטגנין שפטו, כי יש מזלות שגזרתם הוא החלטי אם לטובה אם לרעה, ויש מזלות שאין החלטי ומתהפך, ונחלקו איזה מזלות הם, ויש שאמרו שכל מזל שהוא כפול כמו תאומים ודגים הוא החלטי, כי לחיזוק בו צורות כפל. וזהו היה ענין המן, כי ודאי ידע כי ישראל ישובו, רק היות מזל דגים רע ומת בו משה, והוא חשב כי מזל דגים גזרתו החלטי וא"כ אי אפשר להתהפך. וזהו אמרם כי באדר נולד משה ובאדר מת, א"כ אין כאן החלטי, שהרי היה פעם לטובה ופעם לרעה, וא"כ אף בזה יהופך כאשר היה באמת. ולכך נאמר "והחודש אשר נהפך" וכו', כי מסגולת המזל שגזירתו ומשטריו הם בלתי החלטי וגזרה קיימת, אך מתהפך פעם כה ופעם כה.
ולכן ודאי במיתת משה היה גרם לפורעניות של ישראל בימי המן לולי רחמי ה', ולכך הוקבע מהמן להשמיד בי"ג אדר, כי כל ז' ימים עדיין צלם מהמת בבית כמ"ש האר"י ז"ל, ובי"ב כלו ז' אבל דמשה ונסתלק לגמרי, וקבע אז להרוג וכו'.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)

מה בכך דנולד משה? אחר אחרון אני בא. אבל באמת למה ידע המן מן המיתה ולא מהלידה? והטעם, כי אצל אומות העולם היה מקובל ורשום בזכרון שלהם מיתת ולידת אדון ישראל, אשר עשה כל כך נפלאות אשר רגזו וחלו כל שוכני תבל. רק מבואר בגמרא [סוטה יב ע"א] "ותצפנהו שלשה ירחים" - ופירש רש"י כי הם חשבו שילדה לט', ובאמת ילדה לז', א"כ האומות העולם ועם מצרים ששפטו כי הולידה לט', היתה לידת משה ז' סיון, ולכך לא ידע המן שנולד בז' באדר. רק אצלנו היה הדבר מקובל שהולידה לז', והיה בז' באדר. וא"כ זהו הענין, כי ודאי בשביל שמת משה בז' באדר, לא היה שופט שהיה רע מזלא, כי מיתה היא טבעית, ומי יחיה ולא יראה מות? וצריך להיות באיזה זמן שיהיה. רק המן חשב כי משה נולד בסיון ומת באדר, וידע כי ענין צדיקים למות ביום שנולדו, וזהו לא היה במשה, א"כ אין זה טבעית, ועל כרחך דמזל רע בחודש הסיב לו המיתה, דאילו טבעית היה מת בסיון, ולכך שמח. אבל באמת טעה, כי באמת נולד משה בז' באדר ומת ביום שנולד, והרי זו מיתת טבעית ולא גרם המזל כלל.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)

ויש להבין למה ידע ממיתה ולא מלידה, וכן מה בכך דנולד באדר, מכל מקום אחר אחרון אני בא, דגבר המזל בעו"ה... הובא בילקוט מגילה [ח"ב רמז תתרנ"ט] כי יום י"ג אדר שקבע המן להרוג יהודים ונהפך כו', היה בשלישי בשבת ע"ש. ולפי זה היה ט"ו אדר בה' בשבת, וניסן, כי אדר הסמוך לניסן חסר, בו'... בקרא נאמר [שמות ב, ג] "ותצפנהו ג' ירחים ולא יכלה עוד הצפינו", א"כ היהודים ידעו כי נולד ג' חדשים קודם, אבל אומות העולם חשבוהו בו ביום שנמצא במים בו ביום נולד, והוא שלשה חדשים שלאחריו. והוא הדבר שלא ידע המן בסיבת לידת משה על בוריה, כי נפתה לקול שמועה של אומות העולם שאמרו שנולד בג' חדשים מאוחר, וזהו אינו באדר. אבל באמת דמשה נולד ג' חדשים מקודם והוא באדר. ובגמרא דסוטה [דף יב ע"ב] אמרינן כי ג' חדשים אחר כך שהושלך ליאור היה בכ"א בניסן, כי אותה שנה מעוברת היתה, נולד בז' אדר ראשון, וידוע כי נולד בשבת, א"כ חל ראש חדש אדר ראשון בא', ואדר שני בג', וראש חדש ניסן בד', וא"כ היה כ"א ניסן ביום שלישי בשבת, וחשבו כי אז נולד משה.
וזהו הענין כי המן הפיל פור תחילה על ימי שבוע, איזה יצלח להרע לישראל, ולא עלה בידו [ילקוט שמעוני אסתר רמז תתרנד], ואחר כך על החדשים. וצריך לומר דחשב כי מזל חודש להרע ידחה מזל יום דשבוע, ועל זה היה ספק בידו, כי י"ג באדר היה ביום שלישי, אם מזל יום שלישי כל כך חזק לדחות מזל חודש או לא. ולכך שמח באדר, כי חשב כי משה נולד בכ"א בניסן, וגם כן נולד ביום ג', ומכל מקום מזל חודש דוחה, אם כן שמע מינה שענין מזל יום ג' כל כך חזק ואף אצל ישראל ידחה. והוא לא ידע כי שקר, כי משה נולד בז' באדר, והיה אז שבת ולא יום שלישי, וזהו מזל להרס ולאובדן כנודע במזל שבתאי. אבל מזל יום שלישי חזק. וכן היה, כי נהפך להטיב לישראל ולהרע להמן.
והנה באמת לכך היה י"ג אדר יום אשר נהפך וכו', כי כלתה אבילות משה, ואז נסתלקה הנשמה למעלה. וחשב המן זהו לרעה לישראל, כי אז סליק משה לגמרי. ובאמת היה לטובה, כי בעת עלות נשמתו, אז כל אשר תאמר ינתן לה מבית המלך מלכו של עולם, ותמיד נקרא הלולא דמשה, ואם כן היה מגין לישראל, אשר נהפך היום וכו'.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יז)

שורש כל דבר רע הוא ליצנות... ליצנות חלוק לשנים: בשב ואל תעשה, היינו פריקת עול לילך בשרירות לבו... ושלמה המלך ע"ה הוא שורש אמונה דאנכי... כך נגד זה ברע קלות ראש ושחוק שהוא בקום ועשה הוללות במעשה... והיפך זה חכמת שלמה המלך ע"ה שאמר (קהלת ב, ב) "לשחוק אמרתי" וגו'... וכל פעולותיו דבר אמת לאמיתו ולא לעשות לפנים ולבו בל עמו. ועמלק כולל שניהם... וזה כח קטרוג המן על מעשה שלא עשו אלא לפנים [לעיל יב ע"א] כי כל כוחו הוא בפעולות דלפנים שאינו אמת. ובחר בחודש אדר שנגד הק', שבו נברא השחוק כמו שמובא בספר יצירה. ובאמת היה הוא לשחוק, ורק לפנים כל גזירה שלו, דבאמת נהפוך וכו' וככח חודש זה.
וזה שאמרו ולא ידע כי בז' באדר מת וכו', פירוש דדרגא דדוד ושלמה ידע דכבר נחרב בית המקדש ונפסקה מלכותן, הרי נפסק מדת המלכות ואין לנו שיור רק התורה הזאת, דרגא דמשה רבינו ע"ה, ובימיו צמח עמלק. ולעולם צמיחות הרע כנגד צמיחות הטוב כנודע... ומשה רבינו ע"ה הוא גואל הראשון שהתחיל להוציא בני ישראל לחירות שיהיה להם תוקף גם בעולם הזה, רק הגמר הוא על ידי משיח בן דוד ודוד ושלמה בעולם הזה, שהיו מעין משיח בן דוד.
והתחלת זה במשה רבינו ע"ה התחיל גם כן ביחוד אמת ואמונה והוא על ידי מדרגתו בדעת היינו ידיעת פנימיות שהכל אמת כנודע דמשה מלגאו יעקב מלבר (תיקוני זוהר תיקון יג). ומצד חיצונית האמת ודאי אין שייך לעולם הזה שהוא היפוכו ואיך ידבק בשקר. אך מצד הדעת הפנימית של כל דבר וידע שהעולם הזה הוא שקר. על ידי ידיעה זו שבאמת אין עוד מלבדו והעולם הזה המעלים אמיתותו שקר. ממילא גם בעולם הזה אינו דבוק בשקר וזהו פנימיות האמת שהוא גם בעולם הזה. ומיתת משה רבינו ע"ה מורה כי בחודש זה כח המעלים פנימיות האמת, והיינו אות הק' שהוא שורש היצר שהוא כח השחוק וליצנות דבר שהוא לפנים ואינו אמת. ובאמת אותו כח עצמו הוא המוליד משה רבינו ע"ה על ידי ידיעה זה שכל עולם הזה וחמדותיו שחוק וליצנות. וממילא על ידי זה נעשה המן וגזירותיו לשחוק וליצנות ואינו אמת.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות רנט)

...מאמרם ז"ל כיון שנפל הגורל לפני המן בחודש אדר שמח מפני שבו מת משה, ולא היה יודע שבשבעה באדר מת משה ובשבעה באדר נולד משה. ולכאורה הרי שבז' אדר מת משה היה יודע, ולמה חזר ואמר שלא היה יודע שבז' אדר מת וכו' דמשמע שגם מהמיתה לא ידע? אך הפירוש הוא שהמן חשב בדעתו הסרוחה שככל הגוים בית ישראל, שהאחרית הוא ההעדר וההפסד, וכמ"ש (ירמיהו נ) "הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה". וכאשר בחודש ניסן התחיל לזרוח שמש הצלחת ישראל... כן לעומתו חודש אדר הוא האחרית, וחשב שבודאי חודש זה שהוא האחרית הוא מסוגל להפסד והעדר ישראל ח"ו. וחשב בדעתו הסרוחה שמטעם זה מת משה רבינו ע"ה באדר. ולא היה יודע שאחרית ישראל הוא ה' יתברך, שעתידין לאשתאבא בגופא דמלכא, וזהו שבשבעה באדר נולד משה, הרי שאדר הוא עליית מזלו, ומה שמת באדר אינו מטעם הפסד והעדר, אדרבה עלה אל ה' ועומד ומשמש במרום, ואחרית ישראל היא תכלית הצלחתם. וא"כ גם במהות המיתה, לא היה יודע שמהות אחת היא עם הלידה ועוד עלייה נכבדת ממנה, וכאילו המיתה היא לידה.

(שם משמואל, פרשת צו ופרשת זכור תרע"ו, עמ' פא [ובקיצור שם פרשת בלק, שנת תרע"ו, עמ' שמח, ופרשת תבוא, שנת תרע"ו, עמ' קפד])

"ראש הפסגה" - ברש"י ראה בלק שעתידה פרצה להתפרץ בישראל משם ששם מת משה כסבור ששם תחול עליהם הקללה. נראה שהוא כעין מה שאמרו ז"ל בהמן כיון שנפל הגורל באדר שמח שבשבעה באדר מת משה ולא היה יודע שבשבעה באדר מת משה ובז' באדר נולד משה. ושם פירשנו שחשב שמיתת משה היא ירידת מזלו באשר המיתה היא הסוף והאחרית, ולא הבין שזה רק בדידהו דכתיב (ירמיהו נ) "הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה", אבל בישראל הסוף והאחרית שלהם הוא הקב"ה וכבזוה"ק לאשתאבא בגופא דמלכא, מה גם משה שלא מת אלא עלה ומשמש במרום, ואין המיתה ירידה לו ח"ו אלא עלייה ותוספת מעלה, והראייה, שהרי בשבעה באדר נולד משה ואי אפשר שהמזל של זמן ישמש דבר והיפוכו. וכמו כן יש לומר נמי בכאן, היות דענין עמלק היה מכשכש בו... וע"כ המן ובלק הלכו בשיטה אחת, ובאמת שמיתת משה כמו שהיתה אליו תוספת מעלה, כן נמי לישראל שהיו דבוקים ועלו במעלותיו ונדבקו ישראל במקום ששורש משה נדבק ועודנו זורח שם הוא לשורש נשמות ישראל, וכמו שאיתא בספה"ק בהא דאיתא כמה פעמים בש"ס "משה שפיר קאמרת".

(שם משמואל, פרשת בלק, שנת תרע"ו, עמ' שמח)

וכאמרם ז"ל על המן שכיון שנפל הגורל על חודש אדר שמח שהוא חודש שמת בו משה ולא היה יודע שבז' באדר מת משה ובז' באדר נולד משה, ופירש ביערות דבש שהמן היה חושב שככל הגויים בית ישראל שהאחרית שלהם היא העדר, וכאשר ראה שמת משה באדר חשב שאז הורע מזלו וגם מזל ישראל עמו של משה, ויעלה בידו לעשות עמהם כרצונו, אבל לא היה יודע שאחרית ישראל הוא ה' יתברך, והמיתה שהיא אחרית האדם איננה הורעת מזלו, אדרבה שאז היא העלאתו אל ה' יתברך מקור החיים, והראיה שהרי בשבעה באדר נולד משה, א"כ אין אז זמן שהורע מזלו, עכת"ד.

(שם משמואל, פרשת תבוא, שנת תרע"ו, עמ' קפד)

...דלגבי ישראל לא שייך כלה וסוף, כי אצלם הסוף היא התחלה מחדש. וזאת היתה טעות המן הרשע כמאמרם ז"ל שכאשר נפל הגורל בחודש אדר שמח שבו מת משה רבינו ע"ה, היינו שסבר שהוא הסוף, אך באותו החודש נולד משה רבינו ע"ה היינו התחלה מחדש.

(שם משמואל, מועדים, ראש השנה, שנת תרע"א, ליל ב', עמ' יב-יג)

[עיין עוד לעיל ו ע"ב בשם מאורות הראיה]


כיון שנפל פור בחדש אדר שמח שמחה גדולה אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד וכו' ישנו מן המצות
38-41

בש"ס מגילה הפיל פור הוא הגורל לפני המן, תנא כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה ולא היה יודע שבשבעה באדר מת משה ובשבעה באדר נולד. ביאור הדברים דהנה בש"ס שם שאמר המן ישנו מן המצוות, היינו כל עשיותם היא בלי חיות אלא כמתוך שינה שלא נשאר באדם אלא קיסטא דחיותא. ובודאי דמילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אנשי, ולא הרהיב עוז בנפשו לשקר לפני המלך, ובודאי לא שיקר בזה. ואך יש לומר שלא מהם היה זה אלא כמ"ש (תהלים קו) "ויתערבו בגוים" וגו'. והיינו דהנה במדרש (פ' לה) זהב הוא בבל כסף הוא מדי, והנה ידוע כי התהוות הזהב היא מפאת נצוצי השמש ומחמימותא דיליה, וכסף מנצוצי הלבנה ומקרירותא דילה, וכן הוא בזוה"ק (ח"ב כד.)... וידוע דהחום מהחמה והקרירות מהלבנה... מלכות מדי ענינה בפיתוי והסתה בקרירות, כמו ענין המשתה שעשה אחשורוש, שהכוונה היתה להמשיך את לבם של ישראל לעבירות כבמדרשות, ושחוק וקלות ראש מרגילין לערוה ושורשה מיסוד המים, וכן כתב הרח"ו בשער הקדושה ששורש התענוגים מיסוד המים... ומצד ממשלת קליפה זו נתקררו ישראל מן המצוות וכל מה שעשו היה בבחי' שינה, ובחטא זה נתגבר עליהם עמלק שבו נאמר (דברים כה) "אשר קרך בדרך", שפירשו בספרים שעשה אותם קר בעבודה, וברש"י: צננך והפשירך מרתיחתך שכל האומות היו יראים וכו' והקרה אותם בפני אחרים. ושני הפירושים בקנה אחד עולים, שבעוד ישראל עבדו בהתלהבות ורשפי אש, היה פחדם מוטל על זולתם, וכאשר נתקררו בעבודה לעומתה הוקרו בפני אחרים. וזהו משל אחשורוש והמן בבעל התל ובעל החריץ [לקמן יד ע"א], ששניהם בסגנון אחד, ומצא מין את מינו וניעור.
והנה אדר הוא מזל דגים, שאין בדגים שום חמימות, וע"כ עלה להמן הגורל באדר שהוא מתאים לעניינם וכוחם, שבזה הם מתגברים. והנה אמרו ז"ל (ב"ב עה.): פני משה כפני חמה. וחשב הרשע הזה שכחו של משה רבינו ע"ה היה כח פרטי מהמזלות, וחשב שמזלו היה חמה, ונסתייע לסברתו במה שמת באדר ואז זמן מזל הקרירות, לזה שמח שמחה גדולה, שחשב שכל כח ישראל היה מן משה רבינו ע"ה וממזל החמה שהוא יסוד אש... וכאשר מזל הקרירות עמד כנגדו וגבר עליו עד שמת, כן ח"ו יגבר הוא בכחו זה ובזמן הזה על ישראל. אבל טעה טעות גדולה, ולא היה יודע מעלת משה, שהיה נעלה מכל עניני המזל וכל ההפכים, ופני משה כפני חמה היא חמה העליונה, כעין שכתוב (תהלים פד) "כי שמש ומגן ה'", ומשם היה קירון עור פניו, והראיה על זה - שבאדר נולד משה, הרי שהמזל הקר לא היה יכול לעמוד כנגדו שלא יצא לאויר העולם, כ"ש שלא היה יכול להמיתו, ושאני מיגני ממיקם (יומא כ"ב.), אלא ודאי שאין המזל פועל בו כלל שהוא נעלה מהמזל. וכמו כן ישראל אינם תחת המזל, ובכחם לעשות היפוך מהוראת המזל, וכמו שהיה אז שהתעוררו בכח גדול ועצום בתשובה מעומקא דליבא היפוך הקרירות, ונהפוך הוא ששלטו באותו זמן היהודים בעמלקים שהיה נסתייע ממזל הקר, ולעומת רוח עצב הנמשך מקרירות נעשה פורים שמחה וששון ליהודים.

(שם משמואל, פרשת פקודי, שנת תרע"ג, ר"ח אדר שני, עמ' שלז-שלח)

כיון שנפל פור בחדש אדר שמח שמחה גדולה אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד וכו' ישנו מן המצות וכו' (יד.) הסרת הטבעת החזירתן למוטב
38-יד.

צירוף הוי' דחודש זה יוצא מסופי תיבות עירה ולשורקה בני אתונו. ובכתבי האריז"ל דהיה צריך להיות הוי' מהופכת לגמרי, ומרדכי ואסתר בתפילתם הפכו לצירוף הנ"ל. ויש להבין למה דוקא לצירוף הנ"ל. וי"ל דהנה אותו הדור היו אז בבחי' שינה, כמאמר המן "ישנו עם אחד" - ישנו מן המצוות, היינו שכל מה שעשו מצוות ומעש"ט לא היה בשמחה ובחיות אלא כעושה מתוך שינה שאינו נשאר אלא קוסטא דחיותא. וע"כ כאשר נתעוררו בתשובה ע"י הסרת הטבעת, כאמרם ז"ל... @הסרת הטבעת החזירתן למוטב, התעוררה הנקודה הפנימית שבלב בחוזק מאד, וכאש העצורה בבטן הארץ כאשר מתפרצת לצאת היא יוצאת בחוזק גדול ומרעישה הרים וזורקת אש למרחוק, כן כאשר נתעוררה הנקודה הפנימית שבלב שהיה אטום ואחוז בחבלי שינה, היה בכח גדול מאד ועלה למעלה ראש. ובזה התעורר למעלה ג"כ שכנסת ישראל עלתה למעלה בסוד אשת חיל עטרת בעלה. ועל כן הוי' שהיתה מהופכת בחי' דין וצמצום ובמיעוט הארה, נהפך ושב להוי' הנ"ל שהה"הין עלו למעלה ראש עד קודם יו"ד וא"ו, והוא נוקבין קודם הדכורין...
ובזה יש לפרש דברי ספר יצירה המליך אות ק' בשחוק וכו' עד טחול בנפש... "וצר בהם דגים בעולם ואדר בשנה", כי דגים הם בריאה שאין בה חמימות, היפוך כל מיני בע"ח שיש בהם חמימות ברב או במעט, והיא מורה על טבע התקררות ועציבות רוח. והיינו שטבע חודש אדר שהוא מזל דגים מושך להתקררות בעבודה ובהוראת הוי' מהופכת, שהוא צמצום ודין, שבאשר ההארה מעוטה היא בקרירות. וע"כ המן כשנפל לו הגורל באדר שמח בחשבו שזה עצמו הוא הטעם שמת בו משה שהאיר לכל העולם להימשך אחר ה' יתברך ברשפי אש שלהבתיה, והוא מותאם עם מה שאמר ישנו מן המצוות, כי הזמן הזה גורם בטבע התקררות כנ"ל, והוא טחול בנפש שמושך לעצבות. אבל טעה בזה שאינו יודע שישראל אינם תחת המזל, והמזל יכול להתהפך לטובה. והא דמת משה בחודש הזה, לאו מהאי טעמא הוא, אלא משום שבשבעה באדר נולד משה, והקב"ה יושב ומשלים את שנותיהם של צדיקים מיום ליום. ומרדכי ואסתר הפכו בתפילתם להוי' כנ"ל המורה על אהבה יתירה, רשפיה רשפי אש שלהבתיה, והמזל דגים שהיה מורה על התקררות מפני שהוא מיסוד המים שב להיות מורה על עינא פקיחא דלא נאים.

(שם משמואל, פרשת משפטים - ר"ח אדר שנת תרע"ב, עמ' יב-יד)

ליכא דידע לישנא בישא כהמן
40

"מחץ יעוף יומם" זה המן, כתיב (ירמיה ט, ז), "חץ שחוט לשונם", ואמרו רז"ל... לית מן דידע לאשתעי לישנא בישא כהמן כו', והפיל פור והיה עוף מיום ליום. גם נקרא חץ, כי כשהיינו נשואים על כנפי נשרים כנשר האומר מוטב שיכנוס החץ בי כו', אבל עתה הנשר הגדול גדול הכנפים, והם תחת כנפיו יתברך ונכנס החץ בנו. "מדבר באופל יהלוך", הוא הסמוי מהעין ואין נודע, כך לא הבינו ישראל אסתר מה הוא לה, אם היא בְּתַמוּתה או חס ושלום נוספה על שונאינו. "מקטב ישוד צהרים", זהו ענין מרדכי שלא השגיח באלפי דהמן. ו"קטב" פירשו המפרשים ענין כריתה, אויב הכורת. והוא שודד בצהרים, רצה לומר לעין כל מתאוה וחומד ממון ישראל כענין נבוכדנצר.

(של"ה, פרשת שקלים אות ג)

אמרו רז"ל לית דידע לישנא בישא כהמן. אמרו רז"ל (ויקרא רבה כו, ב): "חלק לבם עתה יאשמו" - דורו של אחאב היו עובדי עבודה זרה והיו מנצחים, "חבור עצבים אפרים הנח לו". על כן הלשון "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד" המפוזרים בארבע רוחות, שהם הם מפוזרים מחמת מחלוקות שביניהם. מה עשתה אסתר, אמרה "לך כנוס כל היהודים", תעשה כנסת ישראל, רוצה לומר שלום ביניהם.

(של"ה, דרוש לפרשת זכור)

חודש זה שנהפך, ראוי לנו ג"כ להפוך מדותינו הגרועות ולתפוס מדות טובות, והעיקר לתפוס מדת אמת מבלי לשקר כהנ"ל. אד"ר - ראש דברך אמת, וח"ו לשקר. המן ימ"ש במלשינותו על ישראל לא דיבר שקר, ולכך אמרו חז"ל לית דידע לישנא בישא כהמן, ואילו דיבר שקר אין כאן ענין, הלא אין קץ לדברי רוח, אלא שאמת דיבר, רק התחכם לרוע.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ט)

קליפתו של עמלק המקטרג הגדול יודע לישנא בישא כהמן, שרוצה לגלות רק את המומין שבפרט, ועי"ז להכחיש את הכלל, ומכ"ש את השראת הכלליות על הפרט.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"י, ויקרא, מאמר ד, עמ' יג)

יג: ישנו מן המצות
41

"ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו" - ובמדרש (פ' ה): אמר להתך לך אמור לה בן בנו של קרהו בא עליכם, הה"ד אשר קרך בדרך. והיינו עמלק ששליטתו תחת כל השמים שהוא עולם הטבע, ועולם הטבע היא צמצום החיות והעדר התלהבות, היפוך עולם העליון והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול וכו', וע"כ היה בכחו של עמלק לקרר את ישראל בעבודתם כמו שבמפרשים בלשון "אשר קרך"... וכן היה ענין המן, שלא בחנם אמר ישנו מן המצוות, היינו שעושין המצוות בבחי' שינה, העדר החיות והתלהבות, שהמן בעצמו היה הגורם לזה כמו עמלק לשעבר. וע"כ לעשות התעוררות למעלה, בבחי' שיהיה נעלם משר הארץ, נחוץ שישראל יתעוררו מקודם למטה בתשובה ע"י זעקתו ברחוב העיר קרוע בגדים בלבוש שק היפוך ענין עמלק, ואז ממילא יחלש כח עמלק מעצמו.

(שם משמואל, פרשת תצוה, שנת תר"פ, עמ' רח-רט)

ישנו מן המצות וכו' גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו
41-50

אמרו ז"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו. ויש לפרש דהנה אמרו ז"ל (שקלים פ"א ה"ד): כמין מטבע של אש הראה הקב"ה למשה ואמר לו כזה יתנו. נראה לפרש דכסף הוא אהבה, מלשון "נכסוף נכספת" (בראשית לא, ל), והוא של אש, היינו שלא תהיה האהבה בקרירות אלא רשפיה רשפי אש שלהבתיה, והיינו דהחטא הוא שנתקרר בעבודה, לכן צריכין ליקח את עצמו נגד זה כחמימות ובאש לעבודת ה' יתברך. וזהו כפרה ותיקון על חטא ההתקררות, זהו ענין השקלים. וזהו שאמרו ז"ל הקדים שקליהם לשקליו, דבעמלק כתיב (דברים כה) "אשר קרך בדרך", ופירש רש"י: צננך והפשירך מרתיחתך שהיו כל אומות העולם יראים מישראל, בא זה וקירר אותם. והפירוש בזה, דאם האהבה אצל ישראל להקב"ה כראוי להם, רשפיה רשפי אש, אז האומות יראים מהם, כמ"ש (עובדיה א) "והיה בית יעקב אש", בכן אומות העולם יראים מהם, כמו מי שמתירא לקרב אצל אש שלא יכוה. וכאשר רפו ידי ישראל מהתורה, בכן היה בכוחו של עמלק לקרר אותם לגמרי, ועי"ז יש מציאות לאומות העולם להלחם נגד ישראל. והתיקון בזה לגמרי יהיה רק לעתיד שיהיה הכסא שלם והשם שלם. ובכחו של עמלק בא המן ימ"ש להתגבר על ישראל, ואמר "ישנו עם אחד", ובש"ס מגילה שבא לומר שישראל ישנו מן המצוות. ולכך אמר ה' יתברך תקדים שקליהם לשקליו, שבכל שנה ושנה מתעורר הכח ההוא לעורר האהבה ברשפי אש לה' יתברך, ובכח ההוא התגברו ישראל על המן ימ"ש.

(שם משמואל, פרשת משפטים ושקלים, שנת תרע"א, עמ' ו)

מאמר הש"ס מגילה אמר ר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים וכו'. והיינו דהמן שחשב לקנות את ישראל מאחשורוש, בודאי היתה דעתו שיש לאחשורוש שליטה על ישראל... דאי לאו הכי אין אדם מוכר מה שאינו שלו. אך זה ניחא בחיצוניות הגופים שיש למלך שעבוד עלייהו, אבל ישראל שהם פנימיים אנשי קודש אין למלך שום שייכות להם, ק"ו ממה שאמרנו לעיל שאין הפנימיות ראויה להשתעבד, מה גם להיות תחת שליטת המלך להכחידם, ולא שוטה היה המן לחשוב לשלוט על פנימיות ישראל. אך יובן במה שאמר המן "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", ובגמ' ישנו מן המצוות, ועוד אמרו ז"ל שאמר אלהיהם של אלו ישן הוא, והיינו שבראותו שנהנו מסעודתו של אותו רשע [לעיל יב ע"א] חשב שנמשכו לגמרי אחר החומריות ונתפתו לקליפת אחשורוש, וכל הסעודה היתה תכלית הכוונה למשוך את ישראל לתאוות רעות כבמדרש, מה גם שכל הסעודה היתה מפני שחשב דמטו שבעין ולא אפרקו בודאי תו לא מיפרקי כבש"ס מגילה (יא ע"ב), וישראל שהיו שם על הסעודה היה נראה בהשקפה השטחית שהם מודים לו בזה, ע"כ חשב המן שישראל אינם מתחזקים עוד ואבדו את הפנימיות שלהם ונמשכו אחר החיצוניות. וזה שאמרו ישנו מן המצוות, כאדם ישן שנסתלקה ממנו הנשמה, והם בחי' שינה שאפילו אם עושין הוא בלי חיות ובלי רגש הנדרש... וזהו מה שאמר עוד "מפוזר ומפורד", פירשנו במקום אחר כפל הלשון, "מפוזר" קאי על האדם עצמו שהכחות שלו מפוזרין, "ומפורד" קאי על אחד מחבירו, והכל מפני שחסר להם הכח הפנימי, כי התאחדות ישראל הוא מפאת הכח הפנימי, כי החיצוניית מחלקת כל גוי' וגוי' לעצמה. וזהו שחשב המן שמאחר שאין בישראל רק כח החיצוניות כי את הפנימיות אבדו, ועל כח החיצוני שוב יש לאחשורוש שליטה ויכול למכרם לו. וזהו שאמר שהקדים שקליהם לשקליו, שענין שקלים הוא כנ"ל לעורר כח הפנימיות ולהתאחד בכח הפנימיות הן כל איש ואיש כל כחות נפשו והן בכלל הציבור, על היפוך מפוזר ומפורד כנ"ל, וזה הוא לאות נאמן כי ישראל לא אבדו ח"ו פנימיותם, ואף שנראה בשטחיות הענין שח"ו אבדו פנימיותן ונמשכו אחר החיצוניות, אין הדבר כן, כי זו המצוה נוהגת לדורות, ואם אין בזה"ז לא מקדש ולא שקלים, נוהגת קריאת הפרשה שהיא במקום שקלים... וזהו שהקדים שקליהם לשקליו.

(שם משמואל, פרשת משפטים ושקלים, שנת תרע"ד, עמ' כו-כז)

בש"ס מגילה אמר ר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים... דהקרבנות העיקר הוא שבירת הלב, כמ"ש (תהלים נ"א) זבחי אלקים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה... אך ענין האדנים למשכן מדה אחרת היתה בו... יסוד המשכן התנשאות הלב בדרכי ה'... וקודם ניסן היו השקלים לקרבנות שהיא התמרמרות ושבירת הלב כנ"ל. והנה ישראל בימי אחשורוש שנהנו מסעודתו של אותו רשע [לעיל יב ע"א], שעשה בשביל שהגיע שבעין שנין ולא אפרקו ואמר בודאי תו לא מפרקו [לעיל יא ע"ב], וישראל שבאו לסעודה זו היה מורה שהודו לו בזה... והוא שפלות רוח וכפיפת קומת הנפש, היפוך התנשאות והגבהת הלב... בשביל שפלות ידים בא עליהם המן, ואמר לאחשורוש "ישנו עם אחד" - ישנו מן המצוות, וכבר פירשנו שלא אמר שאינם עושין מצוות, אלא כל מה שעושין הוא בבחי' שינה שלא נשאר אלא קוסטא דחיותא, וכן מה שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר [לעיל יב ע"א] שפירש התוס' (ע"ז ג. ד"ה שלא) שלא היתה ע"ז אלא אנדרטא של מלכים, וההשתחואה אליו היתה מורה כניעת הנפש אליו ביותר עד שבטלו מפניו צורת אדם גבה קומה... וישראל שהשתחוו לצלם וכפפו את קומתם הורו את שפלת רוחם וכפיפת קומת הנפש, ושני החטאים השתחואת הצלם ומה שנהנו מסעודתו של אותו רשע בני בקתא חדא נינהו.
והנה בתורה שבכתב אינם מפורשים השקלים לקרבנות אלא השקלים למנין, והשקלים לקרבנות מפורשים בתורה שבע"פ, והם רק ברמז בתורה שבכתב, כמו כל תורה שבע"פ שהיא מרומזת בתורה שבכתב. וידוע שאומות העולם אינם נותנים לב לתורה שבע"פ ואינם מאמינים בה... וע"כ המן לא ידע מענין השקלים לקרבנות, וחשב שכל ענין השקלים אינם אלא למנין, והיינו שחשב שכל מהות ישראל שהם נרצים לה' יתברך אינו אלא מצד התנשאות והגבהת הלב, וכאשר חשב שישראל אבדו מעלה זו שוב יהיה ביכולתו לשלוט בהם לכלותם ח"ו. כי בלא"ה גם המן לא היה שוטה גמור לחשוב שיהיה ביכולתו לעמוד נגד ה' יתברך אשר כבר ידוע היה לכל העולם מנפלאותיו שבמצרים... שחשב שישראל אבדו כל מעלתם והגיע הזמן לבקש להחליפם בשבעים אומות, והיה ענין שקלי המן התנשאות והגבהת הלב במקום ישראל.
אך באמת אף שישראל מהותם בהתנשאות והגבהת הלב, כאמרם ז"ל (ביצה כה ע"ב): ג' עזים הם ישראל באומות, וכן (שמות רבה פ' מב): או יהודי או צלוב, מ"מ ישראל עם כל עזותם הם בטבע נכנעים, כאמרם ז"ל (חולין פט.) "כי אתם המעט מכל העמים" - שאתם ממעטים עצמכם, אבל המיעוט והביטול הוא לה' יתברך ובשביל זה הם עזים מכל האומות, שבשביל הביטול לה' יתברך כל מה שהוא נגד רצון ה' יתברך הוא בעיניהם כאפס ותוהו. וע"ז מורים השקלים לקרבנות שהיא כניעה וביטול לה' יתברך. וע"כ אף שמצד הגלות לא עצרו כח להתקומם נגד האומות בריש גלי, מ"מ עצם מעלתם שהיא הביטול והמיעוט לפני ה' יתברך לא אבדו, והכניעה לפני האומות לא היתה בעצם מהות נפשם אלא פרי הגלות לבד... ותדע, שבהגיע הצרה של הגזירה, לא נפלו בבור היאוש אלא התעוררו מאד בצום ותענית ותפילה, ומסרו נפשם עבור כבוד שמו שלא ימירו באל אחר... ונתגלה מצפון עצם לבם שהם עזים נגד האומות ואומרים או יהודי או צלוב, היפוך מחשבת המן שמהות ישראל היא התנשאות לבם בעצם ולא ענין הביטול וההכנעה לה' יתברך, כי לא ידע מהשקלים לקרבנות. וזהו שאמר ר"ל שהקדים שקליהם לשקליו, כי שקלי ישראל לקרבנות שהיא הכניעה הם קודמים לשקליו שהם התנשאות והגבהת הלב ע"י חוצפה וגסות הרוח, וישראל שקליהם לקרבנות הוא בעצם, וההתנשאות והגבהת הלב אינה גסות הרוח אלא פרי הכניעה והביטול לה' יתברך, וא"כ שקליהם לקרבנות קודמין.

(שם משמואל, פרשת משפטים ושקלים, שנת תרע"ז, עמ' מד-מו)

כבר הגדנו דלא שוטה כ"כ היה המן שחשב לאבד את כל עבודת האבות וישראל מאז עד הנה ויציאת מצרים ומ"ת וכל האותות ומופתים שהיו לישראל... אלא שחשב באשר ישראל פגמו פגם המוח ופגם הלב, מפני חטאם בכפלים בבבל וכן כשנהנו מסעודתו של אותו רשע [עיין בשמו לעיל יב ע"א], אבדו ח"ו את מעלתם. וזהו שאמר על ישראל שהם "מפוזר ומפורד", מפוזר היפוך כנס"י והוא פגם הלב, ומפורד משרשו זה פגם הדעת והרצון. ואמר ישנו מן המצוות, היינו שכל שעושין עוד מן המצוות הוא בבחי' שינה, על היפוך מדתו של יוסף שהיה במדרגת חי, וזה מסתעף מפגם המוח והלב חטא מכירת יוסף. ע"כ היה מבקש לבטל בחירת ישראל ח"ו ולהחליפם בשבעים אומות, כמו שאמר בלעם מוטב לך להיות נעבד משבעים אומות ולא מאומה יחידה, וצעד עם עצתו למלך בלהות, וחשב המן שזה היה רק אז שישראל עמדו ברום מעלתם, אבל עתה שישראל עזבו את מעלתם וכבר נודע בעולם על ידי הנסים והנפלאות מאז שה' יתברך הוא מלך על כל הארץ, א"כ מוטב להחליף את ישראל בשבעים אומות. וזהו הענין ששקל את כל ההון העתק הזה כדי להפיק את זממו, וכמו שהוא חיצוני כן היה רוצה שיהיה נראה בחיצוניות עכ"פ שמפזר הון עתק זה בשביל צורך גבוה, שמוטב לו להיות נעבד משבעים אומות ולא מאומה יחידה פגומי מוח ולב שישנו מן המצוות... וזהו שגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל והקדים שקליהם לשקליו, כמו שהגדנו לעיל מענין השקלים שהם תיקון בכפלים על שני סוגי החטא במכירת יוסף, ולא אבדו כלל ישראל מעלתם אלא מחמת הגלות היו בבחי' שינה, כמ"ש (תהלים קכו) "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", וכאשר נתעוררו על ידי הסרת הטבעת היו בחיות והתלהבות גדולה דברי הצומות וזעקתם, כמו שמורה ענין השקלים על חידוש החיות.

(שם משמואל, פרשת משפטים ושקלים, שנת תר"פ, עמ' ס-סה)

שקלים הם כופר נפש, וכתיב בהו "לכפר על נפשותיכם". ודקדק כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הלא אין כפרה אלא בדם? אך יש לומר לפי דרכנו, שמאחר שהתעוררו ליעשות כולם אגודה אחת לנדב לעבודת הקרבנות, שוב נחשבו כל הקרבנות של כל השנה וכל הכפרה שתסתעף מהם למפרע, באשר ישראל הם למעלה מן הזמן... ומעתה יש לפרש הא דהקדים שקליהם לשקליו, דהנה המן אמר "ישנו עם אחד", ואמרו ז"ל ישנו מן המצוות, והיינו שלא הרהיב עוז בנפשו לשקר לפני המלך שישראל אינם מקיימים מצוות, דמילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי, מה גם שהיה מחייב את ראשו למלך, אלא שאמר שכל מה שעושין היא בבחי' שינה בלי חיות... ומה שנהנו מסעודתו של אותו רשע [לעיל יב ע"א] נמי נסתעף מחטא זה, היינו מחמת קרירות ובלתי חיות נעשו כמתיאשים בעצמם, וכל הסעודה שהיתה משום דבודאי תו לא איפרקו [לעיל יא ע"ב] כאשר הם היו באותה סעודה נחשב כהודאה, כל זה נסתעף מפאת קרירות והיאוש הנורא שהקיפם אז... י"ל שמחמת פגם ברית והסתלקות החיות בעבודה, נטלו אומות העולם החיות, ומובן שבשביל החיות שלקחו ע"כ נתגברו בכחם, וזהו שרצה המן להתגבר על ישראל בכח חיות זה, וזהו ששקל על ישראל עשרת אלפים ככר כסף לאחשורוש, ובזה הראה את גודל החיות שלו לרעה, שהרי שקל בעדם הון עתק כזה.
אך המן חשב וטעה, שחשב שח"ו נכבה מהם שביב אש האהבה והחיות והוסבה החיות אליו, ועי"ז יקררם עוד יותר, כמו שעשה עמלק זקנו ובזה יתגבר עליהם לכלותם ח"ו. אבל ח"ו לא כן היה, ואדרבה ע"י הסרת הטבעת נתעוררו בתשובה עזה מאד, ומסרו נפשם על קידוש השם, שהרי המן לא רצה להרוג אלא יהודים ואמרו ז"ל (מגילה יג.): כל הכופר בע"ז נקרא יהודי, וכמו שאיתא במפרשים במילת "להשמידם" כידוע, וישראל הפקירו את עצמם להריגה ולא הודו לו בע"ז, ועוד הרהיבו עוז בנפשם להרוג את העמלקים שורש הנחש הקדמוני שהוא ע"ז. וזה היה הכנה לבנין בית שני כידוע, ובאשר חזרו לחיותם ומהותם שוב זכו להיות למעלה מהזמן, ובכן כל עבודות ישראל בבית שני וכל זכותם שלעתיד נחשב להם אז למפרע, ובכח זה עצמו התגברו על המן ועל עמלק בחיות גדול. וזהו הקדים שקליהם לשקליו, שזהו ענין מצות שקלים כנ"ל... שתיכף כשמתעוררין לעבודה מחדש נחשבת העבודה שאח"כ למפרע. ואפילו בזמן דליכא מקדש קריאת הפרשה היא במקום השקלים, כבמדרש תנחומא, ואז נמי באדר שקדם לגזירה הועילה להם קריאת הפרשה, שכל מה שעשו ישראל בחיות ובמסירת הנפש כל השנה שאחריו וכל העבודות שבבית שני כנ"ל הכל נחשב למפרע, ובזה עצמו התגברו על המן ונטלו החיות ממנו למפרע, ושוב לא היה יכול להתגבר עליהם כלל.

(שם משמואל, פרשת ויקהל ושקלים, שנת תרע"ו, עמ' רצח-רצט)

כתיב "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", ודרשו ז"ל (פסיקתא פ' מד): שרפו ידיהם מן התורה. וענין רפו ידיהם הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שנגזר מלשון הכתוב (ירמיהו מז) "לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים", היינו שהיו מסולקי החיות ולא האמינו בעצמם והיו כמתיאשים... והנה מחמת סילוק החיות ורפיון ידים, שהוא פגם בפנימיות, בשביל זה עצמו שוב היתה לעמלק שליטה עליהם להוציאם מתחת כנפי הענן להריגה.
ונראה שזה עצמו היה ענין המן זרע עמלק שאמר לאחשורוש "ישנו עם אחד", ואמרו ז"ל ישנו מן המצות, והיינו שהם בבחי' שינה שלא נשאר אלא קיסטא דחיותא. והיינו מפני שהיו בסעודתו של אותו רשע [לעיל יב ע"א] שנעשתה בשביל שמטו שבעין שנין ולא איפרקי אמר תו לא מיפרקי [לעיל יא ע"ב], ובשביל זה עשה הסעודה, וישראל שהיו שמה היה נראה כמודים לו והנם כמתיאשים מן הגאולה [ואף שאמרו ז"ל שנתחייבו מחמת שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר [לעיל יב ע"א], כבר הגדנו דהא והא איתנייהו וזה גרר את זה, כי גם ההשתחואה שבימי נבוכדנצר נצמחה מפאת מחלת היאוש]. ע"כ כמו מאז שרפו ידיהם מן התורה, היינו פגם הפנימיות בא עליהם עמלק, כן היה בימי המן שמחמת פגם הפנימיות בא עליהם המן ואמר לאחשורוש ישנו מן המצות, היינו מחמת שהם בבחי' שינה וסילוק עיקר החיות שלא נשאר בהם אלא קיסטא דחיותא, ע"כ יש רשות המלך עליהם אפילו להריגה כנ"ל דכל מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא, ומאחר שנסתלקה החיות שהיא הפנימיות שלהם שוב ככל הגויים בית יהודה ח"ו. וזה ענין השקלים ששקל המן על ישראל, שבזה נראה גודל רגש הנפש והחיות מצד הטומאה, שרצה לפזר הון עתק כזה עשרת אלפים ככר כסף, ובכח זה רצה להתגבר על ישראל, שראה אותם נעדרי החיות ובבחי' שינה, ע"כ רצה להתגבר עליהם בכח החיות וצד הטומאה.
וזהו שאמרו ז"ל שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו כנ"ל בענין מצות השקלים שהיא התעוררות החיות ורוממות הנפש ורגש קודש והתחדשות אומץ וחיזוק הלב... ועל כן נמי בימי המן אף שהיו בבחי' שינה, כשהגיע אדר של כל שנה התעוררו מתרדמתם, וזהו שהקדים שקליהם, היינו קריאת הפרשה באדר שהוא כאילו משה עומד וזוקף את ראשם, לשקלי המן שהיה בניסן, ובאשר באותו הפרק שבו ישראל להיות בהתרוממות הנפש ובחיות, שוב לא היה אז לאחשורוש שליטה עליהם למכרם להריגה.

(שם משמואל, פרשת ויקהל ושקלים, שנת תרע"ט, עמ' שטו-שטז)

ישנו מן המצות וכו' גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים
41-50

וי"ל... שעשר גרה הם לעומת עשרה הכחות שבנפש הבהמית, ועשר גרה הם לעומת עשרה הכחות שבנפש השכלית והאלקית, שבה נמצאים נמי עשרה כחות כידוע, ועשר גרה שלעומת כחות הנפש השכלית ניתנו לקרבנות. והטעם י"ל דהנה ידוע דיסוד וראשית העבודה הוא לזכך את הנפש הבהמית, שבלתי זיכוך הנפש הבהמית היא מושכת את האדם לתאוות החומר, והשכל בלתי אפשר להתקומם כ"כ נגדה כי השוחד של התאוות מעוור את עיני השכל... ולפי"ז האדנים שהם יסוד המשכן וקודמים לכל הם בהתדמות הנפש הבהמית שבאדם, ע"כ נעשים מעשר גרה שהן לעומת כחות הנפש הבהמית, אבל הקרבנות שהם להגביה את הנפש השכלית, וכמ"ש הכוזרי (ח"ג סי' יג) שכל איש שהיה מקריב קרבן היה מרגיש הגבהת הנפש שנעשה רוח אחרת עמו וצלחה עליו רוח טהרה, עיי"ש ובמפרש שזהו ענין הנפש השכלית, וע"כ בכל מקום מתיחסים הקרבנות להנפש, "לכפר על נפשותיכם" וכדומה בכל ספר ויקרא המדבר ממצוות הקרבנות, על כן באים מעשר גרה שהן לעומת עשרה כחות הנפש השכלית... וענין זה עצמו הוא השקלים לקרבנות שהוא לצורך הגבהת הנפש כנ"ל, שאפילו ישראל בבחי' שינה שהנפש האלקית איננה מתעוררת מעצמה לעבודה, קול דודי דופק על מיתרי לבם ונותן בהם הארות גדולות מאד אף שעדיין הנפש הבהמית מושלת ומפילה שינה על הנפש האלקית, לא יעצרנה הגשם, והארות גדולות באות ודופקות על מיתרי הלב להתעורר לעבודה...
ומעתה יש לפרש דברי הגמרא... שגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים. דהנה יש לדקדק דמשמע משום דשקלי ישראל מתחילין מאדר מקמי מעשה המן ששקל השקלים בניסן, והלא אף אם לא היו מקדימין מאדר נמי, הלא באחד בניסן תורמין את הלשכה, ומעשה דהמן היה בי"ג בניסן כמ"ש במגילה, ולעולם שקלי ישראל קודמין? ועוד דאפילו אם היו שקלי ישראל אחר ניסן נמי, דמ"מ ישראל שקלו השקלים מאז היו לגוי שנאמרה להם פרשת שקלים, ומעשה דהמן היה מאוחר יותר מתשע מאות שנים. ובגוף הענין יש להבין מה ענין שקלי ישראל שיגנו על שקלי המן יותר מכל מצוות שבתורה, ולמה לא יגנו הקרבנות עצמם שמקריבים ישראל, וכי לישנא ד"שקלים" קא גרים? אתמהה.
ונראה דהנה המן אמר לאחשורוש "ישנו עם אחד", ואמרו ז"ל ישנו מן המצות, והיינו כי המן לא היה שוטה כ"כ שרצה שאחשורוש ימכור לו את ישראל להריגה, כי אין אדם מוכר מה שאינו שלו, וישראל לא ניתנו ביד אחשורוש אלא בגופם לשעבוד ולמסים ולארנוניות, אבל לא בנפשם הנבדלת... ורשע היה המן אבל לא שוטה גמור שיחשוב שיצליח במעשה זה לקנות מה שאיננו ביד המוכר למכור, כי המלכות אין לה שעבוד אלא על החומר. אך זהו שהקדים לומר ישנו מן המצות, דודאי על שאר אומות שהם חומריים יש למלך רשות עליהם... אלא על ישראל שהם בלתי חומרים אין למלכות רשות עליהם אלא לעבדים ולשפחות שהוא החומר לבד, אבל לא על הנפש מפני שנפשם היא אלקית, אבל הם ישנו מן המצות, היינו שכל עשייתם כאלו מתוך השינה, שלא נשאר מהנפש באדם אלא קיסטא דחיותא, כך אמר אשר ישראל כל עשייתם היא בלתי חיות ובלתי רגש הנפש, והנפש השכלית נרדמת ושוכבת לעפר ובטלה לנפש הבהמית ונחשבת כאילו איננה, וא"כ מה יתרון לישראל מיתר האומות שיש למלכות רשות אפילו על חייהם כנ"ל... וכבר אמרנו שנסתייע ממה שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר ומה שנהנו מסעודתו של אותו רשע [לעיל יב ע"א] שנעשתה בשביל דאמר השתא ודאי תו לא מיפרקי [לעיל יא ע"ב], וישראל שהלכו לסעודה זו נחשב כאילו מודים לו בזה, מורה שנכבה בהם שביב אש הנפש, וא"כ שוב ככל הגוים בית יהודה ח"ו, ויכול אחשורוש למוכרם והוא לקנותם.
אך המן שקר וכל דבריו שקר, דישראל אף שהם ח"ו בשפל המצב אין הנפש האלקית שבהן בטלה לנפש הבהמית. והיינו הנה הא דמשמיעין על השקלים מאדר, כבר דקדקנו למה ליה להקדים כולי האי, כי זה אינו צריך להכנה דרבה, ולא עוד אלא דבש"ס (ריש ע"ז) דשלשים יום קודם החג משום הקרבה הוא, דלדידן דפסול מומין בדוקין שבעין ובניב שפתים צריכין שלשים יום, ולדידהו דלא פסול בהו מומין אלו סגי בתלתא יומי, מכ"ש בשקלים דלא צריכין לאקדומי כולי האי. והגדנו עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דאדר קודם ניסן הוא כענין אלול קודם ר"ה, עכ"ד... דלכל ההארות הבאות מלמעלה צריכין לעשות להן חפץ של מצוה שזה יהיה כלי להחזיק ההארה ההיא, ואם לאו לעומת שבאה כן תלך. וזהו שהתקינו באלול לתקוע בשופר כדי שיהיה כלי להארה. ובדוגמא זו הוא אדר קודם ניסן, דניסן הוא זמן שישראל עושין אתערותא דלתתא בעבודתם וכמ"ש "ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה", בפסח מצה ומרור והשבתת שאור, ומה"ט נמי אמרו ז"ל [לקמן כט ע"ב]: חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, שאז הוא זמן התחדשות עבודה לעשות אתערותא דלתתא, וכמ"ש "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", ופירש רש"י: בשביל שאקיים מצוותיו, והיינו דהמצוות צורך גבוה הן. אך כמו באלול באה אתערותא דלעילא לעורר את הלבבות להכין עצמן לתשרי, כן נמי באדר באה אתערותא דלעילא וקול דודי דופק על מיתרי לב ישראל לעורר ישנים ולהקיץ נרדמים, וכמו שבאלול תקנו כלים להארה בתקיעת שופר של אלול, כן נמי תקנו באדר ההשמעה על השקלים, והוא בגוונא חדא, אלא ששם משמיעין בכלי, הוא השופר, וכאן משמיעין בפה.
ובאמת כל ארבע הפרשיות שנוהגות באדר נמי מה"ט הוא. וכבר אמרנו שארבע פרשיות אלו מקבילות לד' אותיות הוי' ב"ה. שקלים לאות יו"ד שהוא ראשית הגלוי ואז באה ההארה לישראל מראשית הגלוי... וממוצא הדברים ששקלים הם הארה גבוהה מאות יו"ד שבשם הוי' עמוק עמוק מי ימצאנה, ולעומת עומקה היא חודרת נמי לנקודה הפנימית שבלב בתכלית העומק לעורר אותה מתרדמתה. וזה נוהג בכל עת אפילו בזה"ז שאפס כסף שקלי כפורים, קריאת הפרשה היא במקום הדבר הזה, וכבפייט "צחות שפתינו ישולם פרים".
ולפי האמור מובן איך זה מקביל לעומת שקלי המן לקנות את ישראל להריגה, משום שחשב שהנפש האלקית שבישראל כרעה ונפלה לפני הנפש הבהמית, ושוב יש לאחשורוש שליטה עליהם למכרם לו. אבל הקב"ה הקדים שקליהם לשקליו, היינו משום דבכל אדר קול דודי דופק על מיתרי לבם ובאה בלב ישראל הארה גבוהה מאד, והכלי לזה הוא מה שמשמיעים על השקלים, וא"כ לעולם הנפש האלקית שבישראל אף שלפעמים היא בבחי' שינה מ"מ היא מתחדשת בכל אדר, וא"כ שוב אין לאחשורוש שליטה על ישראל כלל וכלל, ומתקיים בישראל "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום". וע"כ הכרזה זו היא שעמדה לישראל בימי המן יותר מכל המצוות ומכל הקרבנות, שלאו משום זכות אתי עלה אלא חידוש חיות מראשית הגלוי שהוא בכל אדר.

(שם משמואל, פרשת משפטים ושקלים, שנת תרע"ח, עמ' מח-נב)

ודתיהם שנות מכל עם דלא אכלי מינן ולא נסבי מינן ולא מנסבי לן
44

הלשון הרע שדיבר המן על ישראל, תוכנו היה מילות כזב, לאמור שחוקי ישראל באים להשריש שנאה בלב ישראל לאומות העולם כדי להתרחק מהן. זהו שטען "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים ודתיהם שונות מכל עם", היינו שכל מגמת דתם להיות שונים מכל עם. מכאן האשים המן את ישראל כדין רודף אחר העמים, שעל פי הדין הבא להרגך השכם להרגו, ולכן דרש מאחשורוש "אם על המלך טוב יכתב לאבדם". לאמיתם של דברים, חוקי ישראל המבדילים אותם משאר העמים אינם באים לשם שנאת העמים עקב שפלותם, אלא רק משום מעלתם של ישראל, כמו שאין לומר שהתבדלותם של המדברים משאר בעלי החיים בסדר האכילה באה מתוך שנאת המדברים לבעלי החיים, אלא ברור שמזגם של המדברים ומהותם מחייב זאת, כך גם הערך המהותי של קדושת ישראל מחייב אותם בהתנהגות המיוחדת על פי החוקים המיוחדים, כי כן נוצרו ישראל על ידי הקב"ה כיצירה אחרת לגמרי משאר האומות.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ט, שמות, מאמר פב, עמ' רנו)

גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו
48-50

הקשה על מרדכי למה לא למד מיעקב אבינו כי הורנו בין האומות לתפלה ולדורון, ועל כן קורין וישלח בלכת לשררה כמוזכר במהרי"ל, וענין מלחמה עתה היא לדבר קשות לקדש השם. ואם כן היה למרדכי לעשות לצוות את ישראל להכין דורון גדול לאחשורוש, ובפרט שראה שהמן התחיל בעשרת אלפים וגו'... השיב, מרדכי רמוז לאחר פרשת שקלים ["מר דרור" - חולין קלט ע"ב], ואמרו רז"ל אלמלא הקדימו ישראל שקליהם לשקלי המן כו', על זה סמך ולא נתיירא משקלי המן, ובמקום פרשת הכסף פרשת שקלים.

(של"ה, פרשת שקלים אות ג)

"מרדכי מן התורה מנין" [חולין קלט ע"ב] רומז... כי פרשת "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור", כתוב לאחר פרשת שקלים. ובמסכת מגילה: אר"ש בן פזי, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים. ואפשר לפרש סוד השקלים על מערכת המזלות, ששם הכל קצוב ושקול ומדוד ומנוי. והמן הוא הפיל פור, והכופר נפש מציל מזה, בסוד (ישעיה מג, ד) "ואתן אדם תחתיך", בקום עלינו אדם ולא מלך [לעיל יא ע"א], זה המן על ישראל. לפיכך הקדים הקב"ה שקליהם לשקליו, והיינו דתנן (שקלים רפ"א), באחד באדר משמיעין על השקלים.

(של"ה, דרוש ואתה תצוה אות ד)

מלכות בבל נמשל לזהב, ויש לישראל כנגדה מצוה אחת שעושין בזהב, והוא זהב התנופה, וזהב זה הוא כנגד מלכות בבל, לשון כנגד מורה שזהב זה מתנגד אל אותו מלכות שנמשל לזהב. וכן כסף כנגד מדי, וכן נחושת כנגד יון, וכן עורות אלים מאדמים כנגד אדום שהמשיל לברזל כי ממנו עושין החרב המאדים. ובנין אב לכולם מה שמצינו במסכת מגילה אמר ר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקלי המן. ומכאן ראיה שכסף זה בא להקדים את המן דהיינו מלכות מדי, כך זהב זה בא להקדים את נבוכדנצר, ונחשת זה בא להקדים את יון, ועורות אלים מאדמים להקדים את אדום.

(כלי יקר, שמות פרק כה פסוק ג)

"לזכרון לפני ה'" - הוא הכסף הראשון שלא בא אז לכפרה. והיינו דאיתא במגילה גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקלים לשקליו. ולכאורה תמוה, הא שקלים הוא מצוות עשה לדורות גם אחר מעשה המן? אלא הענין דבאמת כל מ' שנה שהיו במדבר לא היתה מצות שקלים כלל, כדאיתא בחגיגה דף ו שלא הקריבו כלל, או שבט לוי הקריבו. והיינו משום שלא היה אלא משום יעוד... משא"כ בא"י שהיה משום פרנסה וכפרה על עון החוצץ ומבדיל בן ישראל לאביהם שבמשמים... מעתה שפיר אמר ר"ל טעם על שקלים שבאותה שנה הראשונה, שהוא בא להקדים לשקלי המן. והיינו שרמז הכתוב כאן "לזכרון לפני ה'" - לשעת הצורך.

(העמק דבר, שמות פרק ל פסוק טז [ובדומה בס' במדבר פרק כח פסוק ב])

נאמר (שמות כא, יד) "וכי יזיד איש על רעהו להרגו" וגו'... מן "ויזד יעקב" (בראשית כה, כט), פירוש תוקף הרתיחה והחימום לאותו דבר, וזה צריך להריגת אדם, שמתגבר נגדו כל כך עד ליטול נפשו צריך שיהיה חשקו חמום ביותר... וזה כח המן שאמרו ז"ל הקדים שקליהם לשקליו, נראה שהיה איזה כח בשקליו עד שהוצרך מצות שקלים להגן נגד זה במדה כנגד מדה. ומה טעם יש בשקליו שיהיה בו איזה טענה לשיזכה שיצטרך למצוה לבטל זה? והיה לו לומר רק זכות איזה מצוה שביטל כללות הגזירה. רק כל כח המן הוא מצד תוקף זדון חשקו להרוג אומה, וזה כל כח עמלק שנקרא "ראשית גוים" (במדבר כד, כ), פירוש שבו תוקף החשק לרע עד שדבוק לעומק ראשית.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות רנ)

בש"ס אמר ר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים... והנה ידוע דפגם שמירת הברית הוא בכפלים, שפוגם במחשבתו כאמרם ז"ל (יבמות נג ע"ב): אין קישוי אלא לדעת, ופוגם בעשייה. ולעומת שפוגם למטה פוגם גם למעלה בכפלים, פגם במחשבה העליונה בסוד ישראל עלו במחשבה... ובמה שפגם בעשייה והשפיע במקום שאינו ראוי הוא פוגם מעלה בכנסת ישראל... שכנסת ישראל למעלה אינה מקיימת את פוגמי הברית והיא מקיאה אותו ונעשה נפרד מכלל ישראל...
והנה התיקון לחטא זה צריך להיות נמי בכפלים לשוב להיות נרצה למעלה [שזה א"א בלתי ששב להתאחד בכלל ישראל מקודם]. והנה הקרבנות באין לרצות כדכתיב (ויקרא א) "ונרצה לו לכפר עליו", שע"י שמתעורר בעצמו לרחם על נפשו האומללה איך הושפלה בת מלך מרום המעלות לחבוק אשפתות, כי זהו עיקר הקרבן, כמאמר הכתוב (תהלים נא) "זבחי אלקים רוח נשברה", בזה מעורר למעלה רחמנות... אין עצה אלא לתקן בראשונה מה שפגם בכנסת ישראל, שישוב להתאחד בכלל ישראל. וזהו ענין מצות השקלים, שמוסר כל אחד את כל כחות נפשו - הנרמזים בעשר גרה - לציבור, כי קרבנות ציבור אינם קרבן שותפין רק ששב הכל כאחד לאחד... והוא כענין "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם", ובזה הוא שב להתאגד ולהתאחד בכלל ישראל, ואח"כ ע"י הקרבת הקרבנות נעשה נרצה כנ"ל. וזהו התיקון בכפליים...
ובזה יובן מאמר הש"ס... עתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו. דהנה המן אמר "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים"... "ומפורד", היינו שהם נפרדים משרשם שהוא כנסת ישראל... באשר ידוע שישראל בבבל נשאו נשים נכריות ופגמו בשמירת הברית, ונתרחקו ונפרדו מכנסת ישראל, יהיה ביכלתו להתגבר עליהם... ובזה הכח היה המן חושב להתגבר עליהם ורצה לקנותם מאחשורוש. אבל הקב"ה הקדים שקליהם לשקליו, והיינו כמו שכתבנו לעיל שענין שקלים לעשות כולם אגודה אחת לעשות רצונו יתברך בלב שלם, ובזה הם שבים להתאחד לחסות תחת כנפי כנסת ישראל, ומצות שקלים היא מצוה והבטחה לישראל שאף שיהיו איך שיהיה והחיצוניות נתקלקלה אצלם מ"מ הפנימיות שלהם תישאר לעולם קיימת, ואם ישובו לעשות אגודה אחת כנ"ל יתפשט כח הפנימי שלהם עד שישובו לכנסת ישראל.

(שם משמואל, פרשת משפטים ושקלים, שנת תרע"ב, עמ' ט-יב)

כתיב (שיה"ש ח) "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו", ובמדרש: "אם יתן איש" - זה ס"ם. ולפי דרכנו ס"ם רכב על המן, והיינו שבפנימיות רצונו של המן לא היה רוצה האלקות, אלא נטל לו זה אמצעי שבאמצעות מעשהו זה יעלה בידו לשפוך את חמתו לכלות את ישראל. וא"כ הוא להיפוך מישראל, שישראל אפילו כשמבקשים צרכי עוה"ז תכלית כוונתם היא האלוקות, כגון שיהיה לבו פנוי לתורה ועבודה, או להשיא את בתו לת"ח, או לעשות מצוות וצדקות ומעש"ט... והנה זהו היפוך שקלי ישראל, שענינם לשקול בפלס ומאזני משפט אם הכוונה צחה ונקייה ולא ימצא בה בתכלית הדקות עירוב מחשבה לצורך עצמו כנ"ל, וזה כולו צביעות ופיגול לא ירצה. וזהו שהקדים שקליהם לשקליו, ונסתלקה טענת המן ונתקיים בו "בוז יבוזו לו", ויצא דינו להמיתו בתלייה שהיא מיתה מגונה ובזויה כמ"ש (דברים כא) "כי קללת אלקים תלוי".

(שם משמואל, פרשת משפטים ושקלים, שנת תרע"ח, עמ' נה)

...מטעם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, והיינו שהמן בא עליהם באמרו "מפוזר ומפורד בין העמים", מפוזר הוא בין אדם לחבירו, מפורד הוא מאביהם שבשמים, ובשביל זה בא לקנותם להריגה באשר עוד אינם דבקים באביהם שבשמים, והם אינם אלא עמו של אחשורוש, אבל השקלים מורים בהיפוך מזה, שהם מורים שישראל עושים אגודה אחת לעשות רצון אביהם שבשמים בלב שלם, ואפילו בגלות קריאת הפרשה היא כאילו משה עומד וזוקף את ראשם כבמדרש, והיא שעמדה להם בימי המן, וכן תמיד בכח זה מתגברים על עמלק... ומטעם זה באה לעולם פרשת שקלים קודם זכור, להורות שרק בכח זה יכולין לבוא לידי מחיית עמלק הגשמי והרוחני, וזה הקדים שקליהם לשקליו.

(שם משמואל, פרשת תצוה וזכור, שנת תרע"ב, עמ' קטז-קיח)

יש לפרש הא דש"ס מגילה שצפה הקב"ה שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, דהמן חשב שישראל היתה להם נייחא מסעודתו של אותו הרשע, ובשביל זה אי אפשר שתהיה להם נייחא מדבר קדושה כנ"ל, שאי אפשר לשתיהן כאחת לדור בלב האדם [ראה בשמו לעיל ו ע"א], ועי"ז יהיה ביכולתו להתגבר עליהם אחר שיקנה אותם מאת אחשורוש. אך הקב"ה הקדים שקליהם לשקליו, כי שקלי ישראל מורין על הרצון וההשתוקקות שיש לישראל לאביהן שבשמים להתחדש בעבודתו ית"ש, ועי"ז באמת לא היתה להם נייחא מסעודתו של אותו רשע, כדאיתא בתרגום (אסתר א, ג): מטול דחזו תמן מאני בית מקדשא הון בכין ומספדן תמן. ויש לומר עוד דמצות שקלים עצמה מסוגלה לזה, שאינה מניחה להיות לישראל נייהא מדבר חיצוני, כי זה דוחה את זה כנ"ל, וזה עצמו, היינו שקלי המן הביאו לידי מחיית עמלק, כי הסרת הטבעת החזירתן למוטב [לקמו יד ע"א] ונכנסה אהבת ה' בלבם, והיתה להם נייחא מדבר קדושה ונייחא זו דחתה את נייחא הטמאה, ובכח זה התגברו על העמלקים בפועל.

(שם משמואל, פרשת תצוה וזכור שנת תרע"ד, עמ' קלא-קלג)

המן שחשב לקנות את ישראל להריגה מאת אחשורוש חשב שמאחר שישראל היו אז תחת ממשלתו יש לו רשות לעשות בהם כרצונו, וכאמרם ז"ל (שבועות לה ע"ב): מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא, וע"כ יש לו רשות למכרם לו לעשות בהם כרצונו. אבל באמת אין הדבר כן, כי ישראל כל הויתם היא לעבדות ה' יתברך ושטרו קודם, ורק למסים וארנוניות מסרם תחת ידי המלכיות, וזה שהורו השקלים שמשמיעין עליהם באחד באדר כנ"ל, אשר כל הוית ישראל היא רק לעבודת ה' יתברך וכנ"ל.

(שם משמואל, פרשת פקודי ושקלים, שנת תר"ע, עמ' שכה)

...בניסן, שלאתערותא דלתתא באהבה צריך שתקדם לה אתערותא דלעילא והוא חודש אדר, והוא מלשון חוזק מלשון "מים אדירים"... והוראת לשון אדר הוא חוזק, והגבהת הלב בדרכי ה'... וזה נותנין מן השמים בלב ישראל בחודש אדר... להתעוררות דלעילא בחודש אדר צריכין לעשות לו פועל דמיוני, והיינו הך שמשמיעין על השקלים וקריאת הפרשה, שהשקלים לקרבנות ציבור הוא קשר אהבה כנ"ל, והשקלים בעצמם מורין על אהבה שהם של כסף שרומז לאהבה מלשון "נכסוף נכספתי"...
והנה המן אמר "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים". ולשון "מפוזר" הוא בפשוטו שאינם במקום אחד אלא זה כאן וזה כאן. ולשון "מפורד" יש לפרש שנעשו נפרדים משרשם, כי הרשע הזה היה יודע שורש ישראל שהוא רם ונשא וגבה מאד שאין בכחו ליגע בהם, אך חשב שנמשכו לאהבות חיצוניות מחמת כח מלכות מדי, שזה היה כל ענין אחשורוש להכניס בהם תאוה רעה כמ"ש המפרשים בטעם הסעודה שעשה שכוונתו למשכם לזנות, וכסף הוא מלכות מדי כבמדרש רבה (פ' לה)... ובאשר ישראל נהנו מסעודתו של אותו הרשע [לעיל יב ע"א], ע"כ חשב המן שנפרדו משרשם ת' עלמין דכסופין [זוהר ח"א דף קכג ע"ב] כנ"ל, וע"כ רצה לקנות את ישראל בעשרת אלפים ככר כסף, והוא רומז לאהבות חיצוניות שבשביל זה נפרדו משורשם ונאחזו כצפור בפח. אך זה שקר וחשב וטעה, כי ישראל לעולם א"א להם להיפרד משרשם, כי א"א לבוא לשער הנ' בלתי שיחטא ד' מאות ימים רצופים, שזה א"א בלי פסח [ר"א אזולאי, חסד לאברהם, מעין ב, נהר נז], ובכל חודש אדר באה להם התעוררות אהבה מלמעלה והשקלים הם פועל דמיוני לזה, וזה שהקדים שקליהם לשקליו.

(שם משמואל, פרשת פקודי, שנת תרע"ג, פרשת שקלים, עמ' שלו-שלז)

כחות החיצונים שמהם הפורענות באה לעולם, כשישראל מחוברין לאביהן שבשמים בהכרח שכחות החיצונים בורחים משם. ובזה יש לפרש דברי הש"ס מגילה גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו. דהנה המן בשקליו חשב להכניס את ישראל תחת רשות כחות הטומאה שלו, וזהו מספר "עשרת אלפים ככר כסף" לקבל עשרה כתרין דמסאבותא, שהיה המן משתמש בכולן. וזהו ענין עשרת בני המן. וזה שהקדים שקליהם לשקליו, שענין השקלים כבר הגדנו שהוא חיבור כל הכחות שהם עשרה במספר באביהן שבשמים בכלל ובפרט, ולזה בא המספר עשר גרה. ועושין מכל השקלים כלל אחד שהוא אגודה אחת לעשות רצונו ית"ש בלב שלם. ובשביל זה עצמו כחות הטומאה של המן לא שלטו בהם כלל כאמור "לא יגורך רע".

(שם משמואל, פרשת ויקרא, שנת תרע"ו, עמ' לח)

"תשמרו" - פירוש, שלא יהא כמו במדבר שבשעה שהייתי בזעם לא הקריבו, עתה תשמרו כל אופן כי לחמם הוא. ובמנחות דף סה, א, אמרו עוד במשמעות תשמרו שיהא דוקא מתרומת הלשכה, ולא כמו במדבר שלא היה המצוה שיהיה מתרומת הלשכה מכל ישראל, עד שגם שהיה מתרומת הלשכה בפעם הראשונה, בא דרש וטעם מיוחד לזה שבמגילה שבא להקדים שקלי המן, הרי שמצד אותה שעה לא היה נצרך אז להיות כן, והיינו משום שלא היה לצורך פרנסת ישראל אלא בשביל יעוד למשה.

(העמק דבר, במדבר פרק כח פסוק ב)

וראוי להבין מה שייך להקדים השקלים לשקלי המן דוקא, ומה יחש זה לזה, הלא לא היו שקלי המן לאיזו מצוה שנאמר שהיה יכול להיות מכריע ח"ו לחובה שונאיהם של ישראל...
ביאור הענין הוא, כי כח קדושת כלל ישראל ועין ד' אשר על כללם לשמרם ולקיימם, לא היה נעלם ג"כ מאומות העולם, ויראו הרבה להזדווג להם. אבל המן בא בטענה שכל זה היה כל זמן שהיו עם ישראל בתור אומה, אבל עתה שגלו אינם ח"ו בתור אומה רק אנשים פרטיים, ובתור אנשים פרטיים אין השגחת השמירה גדולה כ"כ ואפשר ח"ו לכלותם. ע"כ עיקר כוונת המן היתה להראות שישראל אינם ח"ו בתור אומה, א"כ יוכל לפשוט ידו בהם... וזאת היתה כוונת המן ברצונו לשקול הכסף, שיהיה העם נתון לו בתורת מכירה. כי דרך המלך אף שירבה לעשות כבוד וגדולה לאשר ישר בעיניו, מ"מ כל זה הוא רק במה שאינו נוגע לשם מלך, אבל ליתן שם מלך על זולתו - זה לא יינתן, כמש"כ: "רק הכסא אגדל ממך". והנה אומה שלמה אינה ראויה להינתן כי אם תחת יד מלך, אבל המן ברשעו רצה להראות שאינם אומה ח"ו, ע"כ אמר: "ישנו עם אחד", היינו שהיו עם, אבל עתה הוא "מפֻזר ומפורד" ואינו בגדר עם, כי אם אנשים פרטיים... על כן "עשרת אלפים ככר כסף אשקול", ויהיו מסורים לו, לאות שאינם עם, א"כ שוב אין לפחוד מההשגחה שהיתה דבקה בהם כשהיו עם.
אבל ה' יתברך סיכל את עצתו, כי באמת כל כוחם של ישראל וההשגחה העוברת על כל פשע באהבה היא ביחוד אל הכלל, אבל כח הכלל אינו נפסק. וע"ז באו השקלים לקבוע הקדושה שלעולם יעלו כל המצוות והזכויות של ישראל לאוצר הכלל, ועל ידיהם ירומם קרן ישראל בכללו. א"כ הקדים שקליהם לשקליו, כי השקלים מורים על כח הכלל, והוקבעו לזיכרון לבני ישראל שיהיה כח הקדושה קבוע תמיד באוצר הכלל כולו, גם מהדברים הפרטיים....
למדנו ע"פ דברינו שכל עיקרן של השקלים הוא להוציא מלב מחשבה זו שתהיה ח"ו תכלית מנין של ישראל כמנין של כל אומה, ושתהיה התאחדות הכלל רק מטרה לטובת כל פרט. כי לא כן הוא, כי אם שההתאחדות היא מטרה לעצמה מצד קדושת ה' יתברך שעל ישראל.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, מדבר שור, דרוש טו)

צריך ביאור, מאי יחש יש לשקלי המן אל מצוה זו דוקא... והנראה כי ענין "עבד ד'" כתבו גדולי ישראל שיאות לומר רק אם תהיינה כל הפעולות לשם ד', אפי' הדברים הטבעים, שגדר העבד הוא גופו קנוי, וחייב לעשות כל מלאכתו ופעולותיו בעד אדוניו ואין לו לעצמו שום פעולה, אבל כשעושה רק פעולות מיוחדות בשביל אדוניו ושאר הדברים עושה בשביל עצמו, אין זה עבד כי אם שכיר בעלמא. והנה באמת לא יתכן כלל שתחול המכירה על ישראל, כי הכיבוש של כל מלך לא יוכל להועיל לקנות אותם ח"ו, כי הם עבדי ד' ית' ושיעבודו קודם. אך כל זה שייך רק כשעושים כל הפעולות לשם שמים, אבל כשהפעולות הטבעיות עושים אותן מצד עצמן, א"כ הם כערך שכיר, וחל הקנין. ע"כ הקדים הקב"ה שקליהם, שקדושת השקלים פועלת שהכל נתקדש כראוי וכאילו נעשה הכל בקדושה... ויען שאי אפשר לשלמות האלהית שתחול כי אם כשכבר נגמרה השלמות האנושית, ע"כ נרמז דבר זה ג"כ ב"מחצית השקל בשקל הקּדש" (שמות ל, יג), להורות שהחצי של חול הנוגע למדות טובות כבר נגמר ועלה בידינו, ודבר זה עוד אינו מספיק לפי עוצם המעלה עד שילוה לזה חצי הקודש.

(רבי אברהם יצחק הכהן קוק, מדבר שור, דרוש לג)

מצינו לפעמים ערך ברכושו של אדם אשר איננו מצוי לכאורה בבעלים גופם... בכל קרבנות צבור הנטלות מתרומת הלשכה, שרכוש האדם ניטל ע"ג המזבח אף שהבעלים עצמם אסורים מגשת אל הקודש ולהקריב... וכל כך למה? מפני שרכושו של אדם נמשך מצד המצפון הפנימי ואין לו שייכות בדברים החצוניים המתלוים ומאבדים את האדם ומסתירים את המצפון הפנימי... זהו שאמרו במגילה: אמר ר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו... רצה המן ששורשו מעמלק לסובב לעצמו את ענין מצפונם הפנימי של ישראל המתגלה בשקלים ששוקלים לתרומת הלשכה, והיה זה מחסד ד' להקדים שקליהם לשקליו, שנפתח גילוי הקדושה בממון כולו באומר ה' ובציוויו, וכולו קודש לה'.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ט, שמות, מאמר סא, עמ' קצו-קצז)

עמלק זה המן רצה להתדמות עם ישראל בבחינת נדיבות הלב, ושקל עשרת אלפים ככר כסף להביא אל גנזי המלך, ורצה להתפאר בזה כי דמיון ושויון לו לישראל בבחינת נדיבות הלב, ואלמלא קדם בזה הפרי לקליפה, היתה הקליפת ממשיכה את הפרי לחלקה, לא היה נשאר בישראל פרי תנובתם להיות בהם נדיבות הלב, והיה נחסר מהשלשה סימנים שבישראל רחמנים ביישנים גומלי חסדים, ששרשם של כל השלשה דברים היא הנדיבות לב, לבן של ישראל. ושעל כן אמרו חז"ל אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ט, שמות, מאמר פו, עמ' רעא)

גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים
48-50

אמרו: גלוי וידוע לפני מי וכו' שהמן עתיד לשקול עשרת אלפים ככר כסף, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, דתנן בא' באדר משמיעין על השקלים. והקשה מהרש"א הא גזרת המן היתה בי"ג בניסן, כדכתיב במגילה, וא"כ לאיזה צורך נקט בא' באדר שהוא רק הכרזה בעלמא, הוי ליה לומר בא' בניסן כבר ניתנו כל השקלים ותורמים לשכה והוא קודם לי"ג בו. וגם מקשים הא בשנה אחת לא יספיקו חצאי שקלי ישראל ליו"ד אלפים ככרים, ועל כרחך צריך לומר מה שנתנו ישראל מכבר משנים קדמונים, א"כ קדמו ליה טובא, ומה נפקא מינה בא' באדר? ובפרט הא בימי אחשורוש לא עמד הבית ואין מפרישין שקלים, כמבואר [שקלים פ"ה מ"ח]: בזמן שאין בית אין חייבים בשקלים, ועל כרחך דחשבינן מה שהפרישו בזמן הבית, וא"כ קדמו טובא, וא"צ לא' באדר דמשמיעין וכו'.
אבל להבין למה הגינה הפרשת שקלים, הוא כי ישראל נענשו שנהנו מסעודות אחשורוש [לעיל יב.], והיינו אף כי לא אכלו דבר אסור ח"ו, רק הסעודה היתה והשמחה שישראל לא יגאלו עוד כמבואר, והם נהנו מזה ונתייאשו גם כן מגאולה, בשביל זה חרה אף ה' בם. ולעומת זה, כאשר התחיל כורש לבנות הבית והיו מעלים קרבנות, דתנן [מגילה י ע"א] מקריבין אף שאין בית, היו ישראל מקדישין שקלים. וכאשר אחשורוש בתחילת מלכותו ביטל הבנין, היו רשאים להפסיק מלפרוש שקלים, אבל הם הביאו שקליהם, כדמשמע זה מהגמרא, כי חיכו כל יום שתתבטל הגזירה ויהיו שקלים מוכנים לעבודת בית ה'. והיה זה לכפרה, כי מזה נראה שמחכים לישועת ה' כי תבוא וכל שנה זמנה הוא.
והנה ידוע בפרשת פקודי, כי ס' רבוא חצי שקלים עולים מאת ככר של הקדש, שהוא ככר כפול כמבואר ברש"י ובגמרא, א"כ סתם ככרים עולה מאתים ככרים. ואמרינן במשנה דשקלים [פ"ב מ"ד]: כשעלו בני ישראל מהגולה שקלו במקום חצי שקל אדרכונים שהוא שני שקלים ועיין רמב"ם וראב"ד. וא"כ אם ס' רבוא חצי שקלים עולים מאתים ככר, עולה ס' רבוא אדרכונים שמונה מאות ככר, כי כל אדרכן הוא ד' חצאי שקלים. והתמידו ישראל זה מתחילת מלכות אחשורוש עד שנת י"ג למלכותו, שאז גזר המן, וא"כ י"ב פעמים שמונה מאות ככר עולה תשעים וששה מאות ככר. וא"כ חסרו עוד ד' מאות ככר לתשלום עשרת אלפים ככר של המן. אבל המן גזר הגזרה על י"ג אדר שנת שלשה עשרה למלכות אחשורוש, ובהגיע אחד באדר בשנה ההיא היו משמיעין ישראל על השקלים, כי היו מחכים על ישועה בכל יום, והקב"ה ברוב רחמיו חשב הכרזה זו למעשה, וא"כ הרי עוד ח' מאות ככר כסף, ונפישי ליה שקלי ישראל מעשרת אלפים ככרי כסף דהמן. וזהו דלכך הקדים דתנן בא' באדר משמיעין וכו', והסכים הקב"ה לחשוב מחשבה למעשה כאילו כבר הופרש ועדפו שקליהם משקליו.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ח)

[עיין עוד לקמן טז ע"א בשם יערות דבש, חלק ב, דרוש טו]


גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים
48-51

בש"ס מגילה אמר רשב"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו... ואינו מובן מה ענין שקלים אלו שהם לשמים לשקלים דרך מקח וממכר להפיק רצונו מאחשורוש, שאינם בסוג אחד. ונראה לפרש דהנה מצות שקלים הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה היא למסור את כל עשרת כחות נפשו הרמוזים בעשר גרה באהבת ה', עכת"ד. ונראה לומר דענין המן שנתן עשרת אלפים ככר כסף בעד ישראל להריגה... אמר שכל הנסים שעשה הקב"ה עם ישראל הכל היה כדי לפרסם אלקותו, כי בימים ההם לא היו מכירים האומות את אלקותו, ומעתה שכבר נתפרסמה האלקות, ואף נבוכדנצר הרשע הודה באלקותו כמפורש בדניאל, שוב אין לו עוד צורך בישראל, ומאחר שישראל נהנו מסעודתו של אותו הרשע [לעיל יב ע"א] שנעשה בשביל דמטו שבעין שנין ולא אפרקי תו לא מפרקי [לעיל יא ע"ב], חשב שנתקררה אהבת ישראל לאביהן שבשמים ונתפרדה החבילה. והנה ידוע שלפי טבע המזל לא היו נמצאים ישראל בעולם, שהרי לפי המזל אברהם ושרה עקרים היו, וכל מציאות ישראל בעולם היא רק ברצון אלקי למעלה מן המזל, ואם יעלה על הדעת לצייר ח"ו ביטול בחירת ישראל אין להם מציאות בעולם, וע"כ ביטול הבחירה והשמדה דא ודא אחת היא, לכן יעלה בידו להשמיד את ישראל ח"ו ולהביא במקומם כל שבעים האומות. וכל הרשעים דרך אחד להם שחשבו לבטל בחירת ישראל. והשקלים ששקל היינו שהראה בפועל רצון לבו שמסר לאחשורוש הון עצום כזה הכל בשביל שתצמח מזה התקרבות שבעים אומות ע"י ביטול בחירת ישראל שהוא מצורף להשמדה כנ"ל, ולמראית עינים היה להם ענין דומה לשקלי ישראל שישראל מוסרים כל עשרת כחות נפשם בעבור אהבת ה' יתברך, ולהבדיל המן מסר הון עתק כזה שבודאי כל חפץ לבבו היה מונח בהון זה ומסרהו בשביל להשיג ההתקרבות כנ"ל.
אך מחשבת הרשעים היא רק על צד הדמיון ואחיזת עינים. כי באמת הרשעים האלה שהיו רוצים קרבת אלקות, לא היה הרצון בשביל האלקות אלא שע"י קרבת אלקים יפיקו זממם בתאוות עוה"ז, או פשוט שנאת ישראל... המן מזרע עמלק היה צר ואויב בעצם בלתי תלוי בדבר, ורצונו לקרב כל שבעים האומות לא היה בשביל שרצונו בקרבת אלקים, אלא כדי שישמיד את היהודים שנואי נפשו. אך ישראל שמסרו נפשם באהבה לא היה אלא מחמת רצונם באלקות בעצם לא בשביל שום צורך אחר, וכה היה ענין השקלים. וזה שנקראו שקלים על שם המשקל לשקול את הכוונה אם היא צחה ונקייה, כענין (משלי טז) "פלס ומאזני משפט לה'" וגו'. וזה שבמשנה משמיעין על השקלים ועל הכלאים, הנה צרפו כלאים לשקלים רומז שישקלו שלא תתערב כוונה אחרת שהיא כדמיון כלאים. אך האומות כולן עירוב מחשבות, שתכלית הכוונה היא מחשבת פיגול.... וזהו שהקדים שקליהם לשקליו, שישראל כוונתם צחה וחפצים באלקות בשביל האלקות, ונשקל בפלס ומאזני משפט כנ"ל, ונקרא שקלים בהחלט, משא"כ ענין שקלי המן שהכוונה להיפוך כנ"ל.

(שם משמואל, פרשת משפטים ושקלים, שנת תרע"ה, עמ' לג-לד)

תוס' - גימטריא דהכסף עולה הע"ץ

המן אמר "ודתי המלך אינם עושים", א"כ הם חייבים מיתה, ואין ביד המלך לחמול, ושתי תוכיח... רק הני מילי אם היה כך דת המלך בלי מכירה ולקיחת תמורתם כסף, אבל בלקחו כסף מכירתם מזה, אות כי לא התחייבו משפט מות רק עלילה בעלמא, והמן אויב להם ושוחר רעתם, כי אילו חייבו מיתה מה צורך לקנין מעות ומה איכפת ליה להמן ליתן עבורם כסף, הלא משפטם חרוץ? ובזה הרגיש אחשורוש, ולכך אמר "הכסף נתון לך", כי הקנין יהיה לבוז ותהיה ניכרת העלילה, רק "כטוב בעיניך" עֲשֵה בהם, כי הם חייבים מיתה. והמן לרוב גסות רוח, כי הוא הֶעֱשיר למלך והמלך הוצרך לכסף שלו, כתב בדת שכך הפריז למלך מעות בעבורם, וכי המה מכורים בכסף, ומזה העלילה ניכרת... ולכך כל ענין פורענות המן היה על ידי שאחשורוש נתן לו הכסף ולא ביקש המכירה. ולזה נתכוונו התוספות שכתבו שדרשו במדרש הכסף בגימטריא העץ... כי זהו שגרם לו העץ, ועל ידי נתינת הכסף ניתן לו העץ.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ח בסופו)

על ידי מעשה המצוה של גמילות חסד שלי, יוקח מעט חסדים הרמוזים במים "ורחצו רגליכם", כי "רגליהם ככף רגל עגל" (יחזקאל א, ז), ובזה ירחץ ה' מעט צואת טינופת חטאם שלא יהיה ח"ו כלייה בישראל על ידי החסד הלז. ואז "והשענו תחת העץ" - נודע עץ רומז לכסף במספר השוה, שהוא בחינת החסדים אשר בזה נשען בית ישראל אז, וגם רומז לשם מ"ה בסוד "כי האדם עץ השדה", והכל בחינת הרחמים.

(באר מים חיים, פרשת וירא, פרק יח, פסוק יד)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US