נב ע"א

שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד

[קשה, הרי בקידושין פ ע"ב נאמר "בשעת אנינות תבר יצריה"? רש"ש שם מיישב שזה רק בשעת אנינות, אבל כאן זה שעת אבלות, ולכן צריך להקפיד.]

(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, קדיש לעלם, דף יא ע"א) לטקסט

חד אמר על משיח בן יוסף שנהרג וחד אמר על יצר הרע שנהרג

ואליהו נקרא מלאך הברית [שלא חטא בהוצאת זרע לבטלה] כנודע [ולכן אמרה לו אותו אשה [מלכים א' יז, יז, יאמרו כי] באת אלי בתשמיש המיטה (פרקי דרבי אליעזר פרק לג) וידוע כי כל שקר שאומרים על אדם הוא מה שאותו אדם מיוחד לטובה באותו דבר... ואמרו ז"ל (סדר אליהו רבה יח): אותו תינוק [בנה של אותה אשה, שמת] משיח בן יוסף. וידוע כי הוא המתקן אותו דבר [חטא הוצאת זרע לבטלה], דרגא דיוסף, ומיתתו נקרא "והביטו אלי את אשר דקרו... [וספדה הארץ וכו']", כמו שאמרו בסוכה. וחד אמר יצר הרע, ושניהם אמת, כי משיח בן יוסף דוקר ליצר הרע, ועל ידי שבני ישראל אין נקיים בזה, על ידם מגיע מיתתו]...
וישי מת בעטיו של נחש, ונקרא נחש בכתוב, רצה לומר שרק דבר זה [הצאת זרע לבטלה] היה בו שורש נחש, כמו שאמרו ז"ל עליו (ויקרא רבה יד, ה) על פסוק (תהלים נא, ז) "בעוון חוללתי". ונקרא גם כן בישעיה (יד, כט) "משורש נחש יצא צפע" וגו' על משיח. והיינו דבן דוד יהיה גם כן משורש זה והוא יזכה לחיים דייקא, ולא משיח בן יוסף, כי רק על ידי תיקון הקלקול יהיה החיים, על דרך שאמרו (תמיד לב ע"א): מה יעשה אדם ויחיה? ימית עצמו, כידוע דאילנא דמותא נקרא הארץ העליונה כמו שמובא בזוהר (במדבר קיט ע"א, בהעלותך קנה ע"ב), ותיקונה לחברה בבעלה, על ידי זה נעשה מאילנא דמותא אילנא דחיי ולא בענין אחר.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קנז)

חד אמר על משיח בן יוסף שנהרג וחד אמר על יצר הרע שנהרג

8-9
במשיח בן יוסף מתגלה התכונה של לאומיות ישראל מצד עצמם. אמנם התכלית האחרונה אינה התגדרות התייחדות הלאומיות בלבדה כי אם השאיפה לאחד כל באי עולם למשפחה אחת לקרוא כולם בשם ד', ואף על פי שזה צריך גם כן מרכז מיוחד, מכל מקום אין הכוונה כולה רק המרכז, כי אם פעולתו גם כן על הכלל הגדול. וכשצריך העולם לעבור ענין הלאמיות אל הכללות, צריכה להיות גם כן כעין הריסה אל הדברים שהושרשו מצד הלאומיות המצומצמת, שיש עמה המגרעות של אהבה פרטית יתרה. על כן עתיד משיח בן יוסף ליהרג, ומלכות אמתית וקיימת תהיה משיח בן דוד. וכשמידת הכוסף אל הטוב הכללי מגיעה לביטול ערכה של התייחדות הלאומיות, הנה עוד צעד אחד והרע יהיה מבוער גם כן מחיי היחידים. נמצא שביטול יצר הרע והריגת משיח בן יוסף קרובים הם בעניינם זה לזה. לפיכך נחלקו חז"ל בפרק החליל על הפסוק "והביטו את אשר דקרו", אם הוא על משיח בן יוסף שנהרג או על יצר הרע שנהרג.

(אורות ישראל, פרק ו, עמ' קס)

שלמות בנין עם ה', הוא על ידי המלך החי והקיים, על ידי לאה. אבל רחל אינה בטלה, "אשר בנו שתיהם" [רות ד, יא]. וישנה מלכות גם לרחל, אמנם לא בקביעות, אבל יש. מתוך כך, ישנם דברים לא מפורשים בכתב, והמשך בתורה שבעל-פה, ואנו נפגשים במושג: משיח בן יוסף.
שאול המלך היה שייך לבית רחל, והסדר של הופעת המלכות בישראל הוא, ששאול קודם. המלכות הארעית משמשת הכנה למלכות הקבועה, שמבית דוד, והכל מסתדר ע"י שמואל הנביא, השקול כמשה ואהרון. אמנם ישנן סיבות - אבל תמיד צריך לזכור את מסובב הסיבות. כך גם משיח בן יוסף קודם למשיח בן דוד. זו השתלשלות הדברים, וכך צריך להיות. בגמ' במס' סוכה: משיח בן יוסף עתיד להיות נהרג. הקדושה הארעית אינה נצחית. היא מהווה הכנה לקדושת הקיימת לעולם, לקדושה הנצחית. מלכות שייכת לכלל ישראל, לשלמות המציאות הישראלית, והשלמות הזו, יש בה הכנה ויש בה תכלית, שאול ודוד. גם שאול המלך נקרא ע"י דוד "משיח ה'", ומדרגות במשיח, ממשיח של המלכות הפרוזדורית, ועד ההתעלות השלימה של "ושכנתי בתוכם". בדוד המלך מתגלית עצמיות קדושת ישראל במובן הכללי הלאומי. "המלך המשיח", משיח בשלמותו, זה דוד מלך ישראל חי וקיים.
מתוך כך מפורסם בזוהר [ח"ג רמג ע"א, רמו ע"ב]: תרין משיחין. משיח התכלית - בן דוד. ומשיח ההכנה - בן יוסף, "כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל". לארעיות יש שייכות לקביעות. אנחנו לא אומה פשוטה, והלאומיות שלנו לא פשוטה. יש לנו לאומיות קוסמופוליטית, לאומיות שעניינה שייכוּת לכל: "לתקן עולם במלכות שדי". המדרגה הגבוהה של האנושיות, החזון הרחוק: "והיה ה' למלך על כל הארץ", "אשפוך רוחי על כל בשר", ביטול החלוקה לעמים. אבל, בינתיים, ישנם חילוקי אומות.
אמנם, גם בזמן העתיד הגדול, ימשיך להתקיים הלב, המרכז; "לכו ונלכה אל בית אלהי יעקב", והוא יפעל על כלל האנושות. קידוש השם הגדול, האחד, מתגלה בשני צדדים: בצד המיוחד לנו, הפרטי, ובצד הכללי, הכלל אנושי. המגמה האחרונה הזו, של קידוש שם שמים כללי, השלמות הזו, התכלית, זהו משיח בן דוד, שמיהודה, שמלאה. משך איזה זמן צריך להיות ביסוס של הלאומיות הפרטית, שזוהי בחינת משיח בן יוסף, ואחר כך, מתוך כך, יש מעבר אל הכלליות וביטול הצמצום הפרטי.
משיח בן יוסף הוא זמני, לעומת קביעות משיח בן דוד, וזוהי כוונת חז"ל, שעתיד משיח בן יוסף להיות נהרג. זמן המעבר שממשיח בן יוסף למשיח בן דוד, הוא הזמן של ביטול הרע האנושי הכללי, והוא נפגש עם הריגת היצר הרע הכללי, ובמצב זה, יש גם חבלי משיח, ולזה שייך ענין המתקת הדינים, ותפלה שלא ימות משיח בן יוסף. כשמתגלית אמיתיות נשמת ישראל, במובנה הכללי הגדול, היא צריכה להתגלות לא רק במציאות הכללית, אלא בכל אדם בישראל, בכל איש ואשה, בכל בית... קדושת ישראל קיימת ללא ספק, אבל בחדירתה בכל פרט, בזה יש עיכובים. ההתרוממות הכללית קשורה להתעלות היחידים, ומתוך כך, ענין הריגת משיח בן יוסף נפגש עם הריגת יצר הרע של היחידים.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, ח"ג, עמ' קעה-קעו)

על משיח בן יוסף שנהרג

8-9
עוד רמז במאמר "דרך כוכב מיעקב" על משיח בן דוד הרמוז בכוכב כנזכר. ואומרו "וקם שבט מישראל" ירמוז על משיח בן אפרים. והכוונה בזה, כי אם ישראל יהיו בגדר שיהיו נקראים "יעקב", לא יאיר להם אלא משיח בן דוד, אבל משיח בן אפרים ימות במלחמה ראשונה, שיהרגנו רומילוס, כאומרם ז"ל. אבל אם ישראל יהיו כולן צדיקים, שבשם ישראל יתכנו, אז אפילו אותו "שבט", שהוא משיח הבא מאפרים, "וקם" - פירוש, תהיה לו תקומה לפני אויביו ולא יהרגנו רומילוס. ותמצא שציוו גדולי ישראל (עץ חיים, שער העמידה) לכוין בתפלתנו כשאנו אומרים "לישועתך קוינו" וגו' לבקש רחמים על משיח בן אפרים שלא יהיה נהרג במלחמה.

(אור החיים, במדבר פרק כד, יז)

או תרמוז הפרשה לג' ענינים שיהיו בעת הפקידה. א' - ביאת משיח בן אפרים, כמאמרם ז"ל. ב' - גילוי משיח בן דוד. ג' - כשימלוך ה' עלינו. כנגד ביאת משיח בן אפרים, אמר "שלה", ורמז שתפגע בו מדת הדין וימות בעוונות ישראל, והוא הרמוז בתיבת "שלה", כדרך אומרו (שמואל ב' ו) "ויכהו שם על השל". וכנגד משיח בן דוד אמר "לפרץ" וגו', כי זה יעשה פרצה באומות וינקום דם צדיק. וכנגד מלכות עולם אמר "לזרח" וגו', רמז לכבוד ה' עלינו יזרח.

(אור החיים, במדבר פרק כו, יט)

בימות המשיח, אומרת הגמ' בסוכה, שיהיה קודם משיח בן יוסף ואח"כ משיח בן דוד. וכן בזוהר מוזכרים "תרין משיחין". המלכות שייכת לכלל ישראל, לשלימות המציאות הישראלית, והשלימות הזו, יש בה הכנה ויש בה תכלית. יש שאול ויש דוד, יש משיח בן יוסף הארעי, הפרוזדורי, ויש משיח בן דוד החי והקיים לעולם. כתוב בגמרא, שמשיח בן יוסף עתיד להיות נהרג. הקדושה הארעית אינה נצחית, היא מהוה הכנה, לקדושה הקיימת לעולם, לקדושה הנצחית של משיח בן דוד.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, ח"ד עמ' נח)

משיח בן יוסף

8
מהו ענין התרין משיחין דאמרו חז"ל, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, אשר פעולת משיח בן דוד לא נעלמה מעין, כל שהוא היושב על כסא דוד להכין לסעֵד כסא ד', אבל משיח בן יוסף מה ענינו?... עלינו לדעת כי סגולת ישראל, ופעולת סגולה זאת בין בנוגע לעצם קדושת עם ב"י עצמם בין הנוגע לכל העולם כולו, תלוי' בב' דברים... הדבר הא' הוא קדושת ישראל מצד עצמם... הענין השני בסגולת ישראל הוא סגולת בחירת ישראל מצד התורה... איזו משתי הבחירות הללו תהי' עקרית ושולטת על חברתה עד שתהי' חברתה בטלה אצלה כתור תכלית שהאמצעי בטל לה, מהי התכלית או האמצעי, אם בחירת ישראל מצד סגולתם העצמית היא התכלית והתורה היא אמצעית לבחירה זו, או שהתורה ושלמותה היא התכלית העקרית ובחירת סגולתן של ישראל מצד עצמן היא הכנה לשלמות זו של התורה? דבר זה הוא שאלה גדולה ראוי' לחקרה ולהבינה.... יוסף הי' זיו איקונין שלו דומה ליעקב כו והי' דומה לו בכל מקריו כז, ועיקר מבטו של יעקב אע"פ שהי' כולל ב' השלמיות הללו, מ"מ כל מעינו הי' בתורה... אל יוסף מסר כל חכמתו כט, והי' עיקרו של יוסף קבוע בשלמות התורה... מצינו הנהגה של הנבואה שהיא מיוחדת לישראל מצד עצם קדושת נפשם... והיא מעלה זולת מעלת התורה... האחים הקדושים הי' דרכם ושיטתם להגדיל מעלת ישראל מצד קדושת נפשם ג"כ בהנהגה, שתהי' היא העקרית, והנהגת התורה שהיא קדושה נוספת להם טפלה לה ונסמכת אלי'. לא כן היתה דעת יוסף ודרכו, כ"א להיות בר חכים, ושתהי' הנבואה שהיא מצד עצם קדושת ישראל נסמכת וטפלה אל הנהגת התורה...
והנה כח הנבואה וכח התורה אינם מתחלקים כ"א בזמן הזה, כ"ז שאור התורה עוד לא נתגלה בשלמותו, וטעמי תורה הם יקרים בעוה"ז. משא"כ לעוה"ב כשיתן השי"ת דעה והשכל בלב כולם ויתן תורתו בלבנו... ולענין טעמי תורה, יגלה השי"ת לעין כל עם ד' כבוד וזיו התורה בטעמי' העליונים, עד שיהי' המשפט שעל פי הנבואה גלוי לכל כענין משפט התורה הפשוט, שזה עצמו יהי' משפט התורה. ולא תהי' עוד הסמיכה ע"פ משפט השכל המסופק, כי יהי' השכל אור מאיר ע"פ קדושת התורה בלא שום מסך מבדיל מאור האמת. ושום תוצאות רעות לא יהי' אפשר כלל לצאת מהשפעה גדולה כזאת, כי רוח הטומאה יעבור מן הארץ והלב יהי' טהור ומקודש בתכלית "ועמך כלם צדיקים" סה. אז לא יהי' מקום כלל לחילוק אלו הב' הנהגות... וזהו ענין תרין משיחין, כי להגין על ישראל כ"ז שהרעות שולטות ולכלות כח הרע, צריך משיח בן יוסף ע"י כח התורה כ"ז שהיא עדיין מופרדת לעץ אחר, חוץ מעץ יהודה שהוא מצד עצם הקדושה של ישראל כמש"כ: "היתה יהודה לקדשו", ואח"כ יהי' משיח בן דוד, שהוא יהי' הרועה את ישראל ע"פ מעלתם בהתאחד עץ יוסף לעץ יהודה, והנהגת הנבואה גם הנהגת התורה יחד יבואו בשלום.

(מדבר שור, דרוש כג = מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, עמ' עא-פא במהד' תשנז)

יש קדושה גמורה ושלמה בנשמתם של ישראל שאינה תלוי' במעשים ובחירה, והבחירה להעלות גם הנפש והרוח... על השורש הטוב שלא [יפסק] שייך הודאה, ועל שורש הבחירה בקשה צריכה... לאה הודתה להקב"ה, כדברי חז"ל (ברכות ז ע"ב)... וזה לעומת זה יש בבחי' הרע ג"כ מה שאינו תלוי בבחירה, ג"כ ע"י מה שצופה ה' ית' בענין סוף הבחירה, וזהו מחיית עמלק. והוא מתנגד לברית, שכריתת ברית לזרעו אחריו של אברהם אבינו ע"ה ודאי תלוי בקדושה זאת שלמעלה מהבחירה, דמה שנוגע לבחירה איך יצויר ברית מובטחת? ועמלק הי' כנגד זה, ע"כ הי' חותך מילותיהם של ישראל וזורקן כו' כדברי חז"ל (פסיקתא דרב כהנא ג. תנחומא כי תצא ט). ומ"מ ראוי לנו לגלות שלא הי' עיקר ענשו כ"א מצד הבחירה, ובחירתו הרעה גרמה לו חלק רע, ע"כ אין עמלק נופל כ"א ביד בני' של רחל (בראשית רבה עג ז. תנחומא כי תצא י), שהיתה עקרה כדי שתרבה תפילה, כדחז"ל (יבמות סד ע"א) שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים. ע"כ כל עיקר הגלות וצער החורבן רק ברחל תליא מילתא, כי נקודה העליונה לא תשתנה לעולם, אלא שאינה מאירה באור גדול כ"כ. וע"כ משיח בן יוסף קודם להעיר, מצד כחה של רחל, אתערותא מצד הבחירה, ואח"כ השי"ת יתמוך גורלינו מצד שבט מיהודה, שהוא מצד ההודאה שבאת לאה והודתו, וזה אי אפשר להדחות. ע"כ מי שזכה בבחי' זו לא ידחה, ודוד זכה לכסא עולם.

(גנזי ראיה א = מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, פרשת זכור, עמ' רטז במהד' תשנז)

"כרחל וכלאה, אשר בנו שתיהן את בית ישראל" [רות ד, יא] - שני צדדים בבית ישראל. גאולה שלמה, מתוך שבט יהודה, מלאה, משיח בן דוד. הממלכתיות הכלל ישראלית, מן הבן הרביעי, "הפעם אודה את ה"'. וזה משיח בן דוד. ובסוף מסכת סוכה, בדברי אגדה, נזכר משיח בן יוסף. תרין משיחין, מצבים מסובכים, עד שמתבררת ההכרה שבין האחים. ברור שלם של הכרה בפרשיות "מקץ" ו"ויגש". משיח בן יוסף הוא חלקיות של משיח, והשלימות - על ידי משיח בן דוד, והבנין כולו נבנה משני צדדים.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, פרשת מקץ, ח"א עמ' עד במהד' תשמג, עמ' 69 במהד' תשעג)

"ויגש אליו יהודה", פגישת שני פרצופי מלכות שביסוד הממלכתיות שלנו, הממלכתיות השלימה, המשיחיות השלמה... ממלכתיות ישראל, מדינת ישראל, צבא ישראל, כל זה שייך לתורה שלמה של מלכות בית דוד. האמונה "במשה קיבל תורה" מחייבת אותנו אמונה בחזרת מלכות בית דוד שמלאה. יסוד לאה. משיח בן דוד שמלאה, הוא המשיח האמיתי, שקבוע אצלינו בכל תוקף בתורה שבכתב. אח"כ במקום אחד בגמרא, ובזוהר: תרין משיחין. משיח בן יוסף. משיח האמיתי, גואל ישראל ומקבץ ישראל, זה בית דוד, מפורש בתורה וברמב"ם. ובאגדה שבתורה שבע"פ, אנו נפגשים עם עוד דבר. בסוכה נב: משיח בן יוסף. הרמב"ם לא מזכיר זאת. שיש דבר כזה, זה שמענו מקודם, רחל ולאה... משיח הממלכתי, המלכותי, הוא מלאה, ומשיח של החזקת היהדות, בקיום תורה ומצוות, הוא מרחל.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, פר' ויגש, ח"א עמ' עט-פ במהד' תשמג, עמ' 74-75 במהד' תשעג)

על משיח בן יוסף שנהרג וכו' משיח בן דוד וכו' איני מבקש ממך אלא חיים

8-34
ולעתיד לבא שיהיה משיח בן יוסף נהרג, והוא צורך תיקון עולם, כי תחילת ברייתו של עולם היה העדר קודם להויה, ולכן אמרו [בראשית רבה ג, ט] כי היה עולם חרב קודם עולם התיקון, בונה עולם ומחריבו, ואמרו דין הנין ודין לא הנין, כי העדר קודם להויה. וכן היה בחורבן בית המקדש, "גדול יהיה כבוד... האחרון מן ראשון". וכן באדם, קודם תחיית המתים ישובו כל המתים אפילו צדיקים לעפר, ואחר כך יחיו, ואחר כך יהיו בתכלית היקר. ולכך אמרו [שבת עז ע"ב]: ברייתו של עולם חשיכה והדר נהורא, כי העדר קודם להויה. כן יהיה במשיח בן דוד, שהוא הוייתו של עולם, העדר קודם לכן שהוא משיח בן יוסף שיהיה נהרג. ומשיח בן דוד פחד אולי יתקיים בו שהעדר יהיה בו שימות ואחר כך יחיה ויהיה אורו מבהיק. לכך אמרו חז"ל שביקש רחמים על עצמו ואמר חיים שאל ממך נתת לו, רק משיח בן יוסף דכלול ביה כנזכר בזוהר, הוא קרה בו העדר קודם להוויית משיח בן דוד.
וכן היה בקין והבל, שחשבו כי אז יהיה עולם התיקון ונחלקו במלוכה, כמבואר במדרש [בראשית רבה כב, ז], וקין שפט הבל משיח בן יוסף והוא בן דוד, ולכך "ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו" [בראשית ד, ה]. וכן שבטים שפטו כי אז יהיה עולם התיקון, כמבואר במדרש [בראשית רבה פד, יא] "ואביו שמר" - חשב שהגיע תחיית המתים, וא"כ יהודה לו תיתכן המלוכה כנודע, ויהיה בבחינת משיח בן דוד, ויוסף שחלם שמלך ימלוך היינו משיח בן יוסף. ולכך אמרו [שם, לז, יט] "הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה" וכו', והיינו שיהיה מלך בבחינת משיח בן יוסף, "לכו ונהרגהו" וכו'. וזהו שאמרו [סנהדרין יז ע"א] באלדד ומידד שהתנבאו מן מלחמת גוג ומגוג, אשר לכאורה תמוה מה ענין מלחמה זו בעת ההיא? אבל עיקר מלחמת גוג ומגוג שמשיח בן יוסף נהרג במלחמה ויפיל פחדו על כל ישראל... והנה בכניסתם לארץ היתה ראויה מלוכה ליהודה... רק מתחלה מלך יהושע מבני אפרים בן יוסף בבחינת משיח בן יוסף., וא"כ המה שהתנבאו יהושע מכניס לארץ ולא אחד מבני יהודה אשר להם המלוכה, שפטו כי הוא הוא משיח בן יוסף, וא"כ יקרה בו מיתה, ולכך, להוציא מלבם דבר זה, התנבאו על מלחמת גוג ומגוג כי אז יהיה זה ולא מקודם.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יא)

על יצר הרע שנהרג

9
מנעו עצמיכם מהרע ותערובות, ובשעת חדוה זכרו יום המיתה. ואין הפירוש מ"ש [ברכות ה ע"א] אם פגע בך מנוול וכו' יזכיר לו מיתה, מיתת עצמו, דכמה רשעים אחריהם בפיהם ירצו סלה, וכל הולכי למלחמה מזכירים תמיד מיתתם, ואין דבר תועבה מה שלא יעשו. אבל הפירוש דיזכור למנוול הוא יצה"ר המתעה יום מיתתו, דיהרג ויבוער טומאה מארץ, ואז יוחלש כחו ולא יוסיף להסית לבני אדם, ולכך אמר בשופר [תוספות ר"ה טז ע"ב ד"ה כדי, בשם הירושלמי] דכד שמע שטן שופר, חושב שהוא יום דין שיהרג, בהיל וחלש כחו. וכן הדבר באדם, יזכיר לו יום מיתה שיהרג, בזה יחליש כחו ולא יסית. ומזה ילמד אדם מוסר, אם סטרא מסאבא חלש כחו, בזכרו כי אחריתו לדראון, איך לא ישוב האדם, בזכרו כי אחריתו לעפר ותולעה, ונפשו לשאול תרד, ווי מיום הדין ווי מיום התוכחה.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ח)

...דעיקר ביאת אדם תכליתו הוא בזה העולם ללחום מלחמת יצר הרע, כי בזו יקנה שלמות, ועושה נחת רוח ליוצרו וקונה לעצמו חיי עולם הבא, שיפה בו שעה אחת מכל חיי עולם הזה, וזו יותר טוב מכל תענוגי ומעדני העולם. לכך כאשר יתבטל יצה"ר נאמר בקרא שיספדו עליו, להיות על ידי כן אין שכרם מרובה כי אין כאן יצה"ר.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)

כל הכוחות הנטועות בכל נפש מישראל אין לחשוב שהוא רע גמור ושצריך להיות הפכו, כי אין לך שום מדה וכח שאין בה צד טוב גם כן, רק צריך שישתמש בה כפי רצון ה' יתברך… ולכן הנביאים היו מייללים על אבדן האומות (ירמיה מח, לו) "לבי למואב" וגו' וכיוצא… ידוע כל אומה הוא כח מיוחד, שבעים אומות ושבעים כוחות בנפש. "וביום ההוא יגדל המספד" באבדן היצר הרע גם כן כמו שאמרו בסוכה, כי יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל וכו', ואז יהיה בכלל. ואבדן אומה פרטית הוא איבוד ממשלת אותו כח פרטי.
[ועל דרך שנתאונן קהלת וכן חז"ל שילהי שבת (קנב ע"א) על הילדות, ואף על פי ששנינו (קנים פ"ג מ"ו) זקני תלמידי חכמים וכו' דעתן מתיישבת וכו'... אלא שפסק החמדה והיצר הרע].

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות מז)

לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו

15-16

האדם השלם שכובש את יצרו ומגביר עליו... כובשו תחתיו, להיותו טוב, היפך ממה שהיה. והוא ענין גדול, כי מגביר עליו ומטהרו עד שמלאך רע נתהפך לטוב... וזהו שאמרו (ראה בראשית רבה פ"ט ס"ז) 'טוב' (בראשית א, לא) - זה יצר טוב, 'מאד' זה יצר הרע, כי אז הרע גרם הטוב הגדול, כי לא זו שהרע נתבטל, אף נתהפך לטוב. וזה יהיה לעתיד, לאחר הזיכוך והצירוף, בחורבנות ובצרות שסובלים, ומעוררים בתשובה, ישבתו הקליפות, ועתיד מלאך המות לישחט, והרע יתמתק, מכח זכות הצדיקים שכבשו על יצרם כנזכר לעיל, ולקחהו לעבודת הקודש.

(של"ה, תולדות אדם, בית דוד (קמא), אות רמח)

אוכל לומר כוונה מופלאה בענין מרור... הנקרא חסא, שיתגלה לעתיד, וזהו בבחינת "יהיה". ומתחילה אקדים מה שכתבו המקובלים, שהקליפה שהיא המרור, יש לה אחיזה בקדושה שלמעלה, היא דקה מן הדקה, דאלולי זה חס ושלום היה שניות, רק מצד ההשתלשלות נתעבה ונתעבר עד שהומרר... וזהו סוד שחיטת מלאך המות לעתיד, כי האדמומית שבו יתבטל והקדושה תשאר. כי גם סמאל, אף שהוא מלאך טמא מצד הקליפות, יש לו אחיזה בקדושה. ומחציו ולמטה הוא סם, דהיינו סמא דמותא, ומחציו ולמעלה יתבטל ה'סם', דהיינו המרירות וישאר 'אל', דהיינו הקדושה. וזהו סוד עתיד חזיר ליטהר, כי הקליפה תיטהר... וזהו סוד 'פלגשם' (בראשית כה, ו) הכתוב אצל בני קטורה, חסר יו"ד. ופירשו רז"ל (סנהדרין צא ע"א): שם טומאה מסר להם. וזהו סוד הדבר, כי הטומאה דהיינו הקליפות, יש לה למעלה אחיזה בקדושה, כענין שפירשתי בסמאל, שמחציו ולמעלה נקרא 'אל'. וזהו 'פלגשם' חסר יו"ד, שאז הוא - 'פלג שם', רצה לומר, שחציו הוא שם קודש. וכל זה יהיה באחרית הימים, שהקליפה תחזור לקדושה, "והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שדי וכל בני בשר" כו'.

(של"ה, מסכת פסחים, מצה עשירה, דרוש ו, אות תקד)

גם הרע יתוקן, כמו שאמרו רז"ל (תרגום יונתן בראשית נ, יג) רישא דעשו מונח בעטפיה דיצחק, סוד החזרת הרע למוטב, בסוד עתיד חזיר ליטהר. וישחוט הקב"ה מלאך המות (סוכה נב א), דהיינו 'בלע המות לנצח' (ישעיה כה, ח). וישאר מלאך, כי הקליפה בראשה יש לה אחיזה בקדושה, כמו ראש עשו בעטפיה דיצחק, ובהתפשטות נעשית טומאה, כענין סמאל, מצד אחיזתו בקדושה 'אל', ומצד שהוא סמא דמותא בר מינן נקרא 'סם', ולעתיד 'סם' יתבטל.

(של"ה, פרשת חיי שרה, תורה אור, אות י)

...השורש ממרור, שאינו נאכל לא לח ולא יבש. 'לח' רומז על הטוב, וה'יבשות' מורה על היסורין, כי זה היבשות ממרור רומז על עצם הרע, כי זה השורש הוא 'משורש נחש יצא צפע' (ישעיה יד, כט), 'שרש פורה ראש ולענה' (דברים כט, יז). עד לעתיד שיתבטל הנחש, ויהיה נשחט מלאך המות, אז 'שורש ישי אשר עומד לנס עמים' (ישעיה יא, י), היפך מנחש.

(של"ה, מסכת פסחים, מצה עשירה, דרוש רביעי, אות תכח)

מצות שופר של ראש השנה שהוא לערבב השטן (ראש השנה טז ע"ב), ולעתיד ישחוט הקב"ה את מלאך המות שהוא השטן, וכתיב (ישעיה כז, יג) 'ביום ההוא יתקע בשופר גדול'.

(של"ה, פרשת פינחס, תורה אור, אות ג)

כל חלק רע שבעולם בהכרח כי יהיה לו דבר המעמיד כל שהוא מהחיוני שהוא בחינת הטוב, כי חלק הרע שם מיתה יש לו, ואיך יחיה ויהיה במציאות, ואין צריך לומר שיתנועע וילך כבעלי חיים? לזה בהכרח שיהיה בו חלק כל שהוא מבחינה הנקראת חיים, וזה חלק טוב. ובזה תשכיל להבין מאמרם ז"ל כי לעתיד לבא יביא הקב"ה לס"מ וישחטנו... ודברים אלו אין להם משמעות, כי לא יוצדק שחיטה למלאך. ולְמַה שהקדמנו, תהיה הכוונה כי יסיר ממנו חלק המחייהו, ובהסרת ממנו חלק הטוב, זו היא שחיטתו.

(אור החיים, שמות פרק יא, ה)

והודיע הכתוב כי יש יום לא-ל איום לבא במשפט עם הסובבים את הדבר למיתת הצדיקים וגאוני עולם להשתלם מהם, והוא אומרו "שלם ישלם המבעיר" הם הרשעים הקוצים את כל אשר הרגו... טעם כפל "שלם וגו' המבעיר" וגו' - כאן רמז הכתוב כי לא לאיש הרשע לבד יעשה ה' משפט התשלומין, אלא גם להמחטיאו, והוא יצר הרע בחינה המחטיאתו, כי גם לו משפט חרוץ, ביום ההוא יגדל המספד עליו בעשות בו ה' דין, כמאמרם ז"ל שמביאו ה' ושוחטו... כי מזיד הוא, ומלך המשפט ישפוט בצדק להשתלם ממנו, ונשגב ה' לבדו.

(אור החיים, שמות פרק כב, ה)

"וכי ימוך אחיך" וגו' - פרשה זו תרמוז למה שאמרו ז"ל בספר הזוהר (תיקונים י') כי ה' צוה לשר אדום שהוא ס"מ שלא יתנהג באכזריות עם ישראל. והוא אומרו "כי ימוך אחיך", על דרך אומרו (מלאכי א, ב) "הלא אח עשו ליעקב". "עמך" - פירוש, נמיכותו ועניותו הוא לצד היותו עמך שנתלוה לדרכיך הרעים. "ונמכר לך" - על דרך (ישעיהו נב, ג) "חנם נמכרתם", ודרשו בספר הזוהר (ח"ב קכח ע"א) כי בחינת ס"מ תקרא חנם, שגלות החל הזה הוא לאדום, "זכור ה' לבני אדום". ויצו ה' לא "תעבוד בו עבודת עבד"... "לא תרדה בו בפרך ויראת מאלהיך". ומצד דבר זה יתחייב מיתה ס"מ לעתיד לבא כמאמרם ז"ל, שהרי הוא מותרֶה, ועבר מצוות ה'.

(אור החיים, ויקרא פרק כה, לט)

"וידעת היום" - צריך לדעת מה ידיעת יום מימים מה ישיב אל לבו. ואולי שנתכוון להערות הצריכין להכניע היצר השוכן בלב האדם... על דרך אומרם ז"ל שלעתיד לבא יביא הקב"ה את השטן ושוחטו לעיני כל ישראל, וציווה משה שיתן האדם בידיעתו היום ההוא הגדול שבו ישלוף ה' חרבו וישחט ס"מ הרשע, ובזה ישיב אל לבבו לדרך הישר, כי ייכנע השטן לפניו.

(אור החיים, דברים פרק ד, לט)

בעקבתא דמשיחא העיקר הוא רק להוציא יקר מזולל, ורק במקום יצר הרע ותגבורת עוונות "משם יקחך" דייקא על ידי תשובה, כמו שאמרו בחלק (סנהדרין צח ע"א) בן דוד בא בדור שכולו חייב... וכן משיח עצמו נולד ממקום כזה, כידוע מה שאמרו במדרש הנעלם וירא (קי ע"א) על בנות לוט ולוט שהם שורש כח היצר הרע, ומשם נצמח שורש בן דוד. והיינו שזהו תכלית השלימות שיהיה אז, שיתהפך שורש הרע לטוב, שזה שחיטת היצר דאמרו בסוכה.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קיא)

וזה שאמרו ז"ל (מנחות כט ע"ב): עולם הזה נברא בה"א ועולם הבא ביו"ד, כידוע דשתי אותיות אלו דשם מורים על חכמה ובינה שהם מוחא וליבא. ובעולם הזה רחמנא ליבא בעי, ומעלת האדם כפי החשק שבלב. אבל בעולם הבא שישחט היצר הרע ולא יהיה עוד מקום לבחירה, אז יהיה המעלה כפי יתרון החכמה וההשגה שבמוח.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רמח)

ולעתיד כשיתקע בשופר גדול לומר עורו ישנים מתרדמתכם. אז יבואו גם כל האובדים ונדחים שבישראל דלא ידח מהם נדח... וזהו זביחת היצר הרע אז שהוא כעין כריתת הערלה במילה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, קדושת שבת מאמר ז)

נב. לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו

אם האדם מכין עצמו לקבלת מס"נ, הרי יש להיצר דין רודף ומצילין אותו בנפשו. וזהו ענין זביחת היצר, שהקב"ה זובחו בשביל ישראל, מפני שישראל הם מוכנים להעקד עבור קדושת שמו ית'.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק ד, עמ' כט)

לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים

15-16
עוד ירמוז באומרו "ולזבח השלמים", כי תכלית הבירור יהיה באמצעות הזבח דכתיב (ישעיהו לד) "כי זבח לה' בבצרה", ואמרו ז"ל: עתיד הקב"ה לשחוט את השטן, ופירוש שחיטה זו היא שיסיר ממנו בחינה המחייהו שהוא ניצוץ הקדושה, ובזה השלמים נשלמו כל הבירורים, והודיע הכתוב כי גם הדבר הזה יושג באמצעות עסק התורה, כי בזכות עסק התורה שעוסקים הצדיקים בעולם הזה יהיה הדבר. ולזה רמזו ז"ל בדבריהם כי השחיטה הלז תהיה על זה הדרך: הקב"ה מצד אחד, וכל הצדיקים תופסין הסכין מצד אחר, לזבוח זבח ההוא, כי בכוחם היה המושג.

(אור החיים, ויקרא פרק ז פסוק לז)

לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה הללו בוכין והללו בוכין צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה ורשעים בוכין ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה

15-21
דבר שיסודו בדמיון כוזב, כשיסור הכח הדמיוני, אז יתגלה כח האפיסה והריקניות שבו. אמנם דבר שיש לו יסוד חזק במציאות וצורך ותעודה שכלית, אע"פ שהדמיון לפעמים מסביר לו פנים, מ"מ בהסתלק יסוד הדמיון יש שיראה ג"כ לדבר גדול. ויש שע"י הסרת הדמיון, עוד תראה ביותר תעודתו המושכלת ויגדל עוד ערכו. סימן לדבר "ועיניכם תראינה ואתם תאמרו יגדל ד' מעל לגבול ישראל" (מלאכי א, ה). והנה היצה"ר בכלל ודאי יש לו תעודה נכבדה. כי הכוחות הרעים, אע"פ שהם מסבבים רע לעושיהם ולנמשכים אחריהם, מ"מ הם נדרשים לכלל המציאות כמו הכוחות הטובים ממש, אלא שאיכות הצטרכותם למציאות איננה באופן אחר כי אם [כשיעשו] דוקא ע"י מי שמתפתה מיצרו ואיננו נזהר מליפול במוקשים ע"י שרירות לבו. ואם רק יבוא למדה זו להיות רואה בעין פקוחה את דרך האמת, שוב כל מה שיעשה לזו התכלית, לא יביא את אותה התועלת הצריכה לצירוף החלק הרע אל הטוב, שנעשה דוקא ע"י עושי רע ומשתכלל במציאות אמנם, דוקא ע"י ביעורם וכליונם וסבילת יסוריהם של אותם הכוחות הרעים עצמם. ע"כ בדרך כלל עולה קילוסו של הקב"ה מגיהנם כשם שעולה מגן עדן (שמות רבה ז, ד). והנה מה שמתיחש אל ההדרכה המעשית לאדם, קבועים הם יסודות הטוב והרע המוסרי, ואין רשע נמשך לרע כי אם ע"י הימשכו אחרי דמיון יצרו הרע ע"י הכחות הדמיוניים, אבל בשום אופן אין המניע את הרע מוצא יחש בעצמו עם התכלית הכללית של צורך הרע. כי אם היה בא למדה זו, כבר לא היה רע מוחלט בפועל ולא היה ראוי כלל אפילו לתעודת הוצאת הרע הכללי עצמו, כי אם כבר היה נכנס לצד הטוב, כענין "גדולה עבירה לשמה" (נזיר כג ע"ב). ע"כ המשכת הרשעים היא כולה מצד פרטיות הימסרם ברשות לבם (בראשית רבה לד, י) ואי אפשריות הגברתם על שקרותו של הדמיון, המראה להם את הרע לטוב ואת החושך לאור. ע"כ בראותם את אור האמת, יתגלה להם ערך האפס הנמצא במה שנמשכו אחריו. אמנם הצדיקים הם כבר למודים להיות נמשכים אחר הטוב הכללי ומכניעים את הטוב הפרטי לגביהם. הם, בראותם שהרע עם כל אפיסתו מצד הדמיון, יש לו כ"כ תעודה כללית, שישמשו בעולם הכוחות הרעים שיצאו אל הפועל דוקא ע"י עומק הרע, הם מתפלאים לומר, איך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, לוּ לא היתה התעודה הטובה שיש להמציאות שסיבבה הכח המעיר לעשות הרע בכלל, נגלית לפנינו ומצטרפת עם הכח הדמיוני, היתה בודאי קשה להיכבש. אמנם הקב"ה איבד דרכן של רשעים מנגד עיניו (מדרש תהילים א), שלא תתראה בחוג הבחירה שיסוד הצדק והרשע עליו בנויים. אבל בהתגלותה בכל ערכה, תראה באמת להר גבוה, כלומר שיתגלה ערך תעודתו החזקה במציאות הוייתו, שא"כ כל תביעותיו הן ממשיות לפי האמת, אלא שעומק היותר נעלה של האמת לאמתתה, נגלה דוקא ע"י כיבושו ושלילותו. אבל איננו בשום אופן חוט השערה, דבר המתבטל באפס יד, כי אם הר גבוה שכוח ענקי דרוש לכובשו. וזהו כח הבחירה הנפלא מאד בעוזו, שנגמר בעצם ע"י עזרתו של הקב"ה, ולולא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו [לקמן נב ע"ב], ולא ניתן רשות לעין לראות, ואלמלא ניתן רשות לא היה אפשר לעולם לעמוד מפני המזיקין. ושרו של עשו המתאבק עם יעקב טרם שעלה השחר אין לו רשות כלל לגלות את שמו, כי אם משיב "למה זה תשאל לשמי" (בראשית לב, כט), שכיון שתעשה למטרת השם, היינו התעודה שהיא חפץ טוב, כבר לא תצא זו התכלית המכוונת מהרע לעמקו. ע"כ הקב"ה באמת מעצים כחם של צדיקים לעשות רצונו (ילקוט שמעוני יואל רמז תקלד).

(פנקס יג, אות כג)

צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה

16-18
'ארצה שעיר שדה אדום' (בראשית לב, ד) - 'ארצה שעיר' זה סמאל, כי חלקו השעיר שהוא עזאזל ביום הכיפורים, כי כולה פרשה רומז לזה... עוד יש רמז למה נקרא 'שעיר', כי נודע, כי סמאל הוא השטן הוא היצר הרע כו' (בבא בתרא טז ע"א), ולעמו נדמה כשער, כמו שאמרו במסכת סוכה לעתיד לצדיקים נדמה היצר הרע כהר ולרשעים כחוט השערה כו'. וזהו רמז של 'הר שעיר', מצד הצדיקים נדמה כהר, ומצד הרשעים כ'שער'. והוא שרו של עשו מלא 'כאדרת שער' (בראשית כה, כה), מלא עבירות, על כן קראו 'שעיר'. 'שדה אדום' הוא עשו למטה, כי עשו הוא אדום.

(של"ה, פרשת וישלח, תורה אור, אות ט)

כמו שלמטה 'היום לעשותם', ברכה וקללה, הר גרזים והר עיבל, כן לעומתם למעלה יש שני הרים, ההר הטוב - 'מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו' (תהלים כד, ג), והר שעיר הוא הרי נשף חשך וצלמות, הנמשך מיצר הרע שנמשל לצדיקים כהר ולרשעים כשער, וזהו 'הר שעיר'.

(של"ה, פרשת ראה, תורה אור, אות יז)

מצות המנין הוי רק להפרידם מן אומות העולם… דהנה התחברות לרשע גורם להחטיא האדם… ולכך כל שלא נמנו ישראל היה להם צד אחיזה עם אומות העולם, וזה היה מחטיאים במה שיש להם התחברות עמהם, אבל ע"י המנין נעשה פירוד ממש בין ישראל ובין אומות העולם… וז"ש המדרש [במדבר רבה פרשה א סימן ה]: למה "שאו את ראש", ממי מגביה אותה? היינו דכתיב "וירם קרן לעמו". והך "וירם" הוי לשון הפרשה, כמו "תרימו תרומה לה'", דהיינו דהפריש הקב"ה קרן לעמו להיות בפני עצמן כדי שלא יבואו לידי חטא. והנה אמרו חז"ל דלרשעים נדמה להם היצה"ר כחוט השערה ולצדיקים נדמה להם כהר. לכך לרשעים אין יתרון בהפרשה זו, דבלא"ה הוי להם כחוט השערה ונקל היה להם להתגבר עליו אם היו רוצים. אבל להצדיקים דנדמה להם כהר שפיר הוי מעלה זה דמפריש אותם מאומות העולם, וזה מסייע להם לכבוש היצה"ר. וזה שכתוב "וירם קרן לעמו", זה הוי "תהלה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרובו" - לאלו הוי להם המנין והפרשה למעלה.

(רבי שלמה קלוגר, שו"ת טוב טעם ודעת, מהדורא תניינא, פתיחה, סימן ו)

צדיקים נדמה להם כהר גבוה וכו' צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה וכו' ואף הקב"ה תמה עמהם

16-22
ויש להבין, בכיה זו מה טיבה? וכי בכו בכיה של חנם, דמה דהוה הוה, הא באמת כבשוהו. ובפרטות התמיהה של הקב"ה יש להבין מה טיבה. אבל הדבר, כי לפעמים אין כח ביד האדם לכבוש היצר רק בעזר וסיוע מאת ה' אשר לא יעזוב חסידיו, וא"כ יש כאן פתחון פה לבלי יתן שכר, כי אם לא היה בידו לכבוש רק ממעשה ה', מה שכר יש כאן, הלא על זה טבע ה' בחוק הבריאה עצמות הבחירה, כדי ליתן שכר ועונש למקיימים ועוברים מצוות ה'. וזהו שהצדיקים יהיו בוכים, כי ידמה בעיניהם כהר גדול, ואמרו איך היה סיפוק בידינו לכבוש ההר הזה? ועל כרחך ע"י עזר וסעד ה'. ואם כן איפוא מה נבוא ביום מחר על שכרנו, כיון שלא נעשה דבר מצדנו? וה' ליישב לבבם ולנחמם מעצבונם, אף הוא עמד כמתמיה, וזו ראיה שלא עזר א-לוה בצדו, כי אילו מה' היה זאת, למה יהיה הוא בעצמו מתמיה? ומזה יהיה לבב הצדיקים מיושב ומנוחם, כי עוצם צדקתם פעל זאת, שכרם הרבה מאד וישגה אחריתם.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ב, עמ' מא במהד' תשמ"ח)

צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה וכו' תלא נפשיה בעיבורא דדשא ומצטער אתא ההוא סבא תנא ליה כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

מי שיש לו תשוקה גדולה לתאוות הגוף, אל יתעצב בזה, לחשוב כמה פגום הוא שיש לו תשוקה כל כך. כי אדרבה, הוא כלי מוכן לתוקף אהבת ותשוקת דרישת האמת. וכמו שנחמו ההוא סבא [אשר הוא אליהו לדעת יש מפרשים בתוס' פרק קמא דחולין (ו ע"א), ושמעתי דכן הוא האמת...] לאביי. ועל זה אמרו דלעתיד לבוא צדיקים נדמה להם יצר הרע כהר ורשעים כחוט השערה, ואינו שקר, רק שניהם אמת, כי לאלו תשוקתם ותאוותם עצומה ביותר.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות מד)

צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה וכו' ועלה באשו ותעל צחנתו שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל וכו' ובתלמידי חכמים יותר מכולם כי הא דאביי וכו' אמר אביי אי מאן דסני לי הוה לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה וכו' כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

16-56
ובפשוטו של ענין, שאדם הגדול הנה כוחותיו גדולים, ולכאורה יש בידו להכניע את היצר בקל, ונמצא כי משקל הבחירה לוקה, ולכך, למען יוכל היצר הרע לעמוד מולו במערכה, ניתן גם ביצר כוחות גדולים יותר. ונמצא כי משקל הבחירה של אדם הגדול הוא ממש כאותו משקל של אדם פשוט, כי הגם שכוח האדם הגדול רב הוא משל האדם הפשוט, אמנם המערכה אשר ניצב הוא בפניה קשה היא... יותר מן המערכה אשר האדם הפשוט ניצב לפניה... אמנם נראה כי... לאדם הגדול מלחמה גדולה יותר, וסכנתה מרובה, והוא ע"פ מה שאמרו... ובתלמידי חכמים יותר מכולם, כי הא דאביי.... והנה ראינו כי ע"י שבת"ח מתגרה היצר יותר מכולם, קשה עבורם המלחמה למאד, ועד כדי שהעיד אביי על עצמו ואמר, כי אותו נסיון עצמו שעמד בו האדם הפשוט, הנה עבורו שת"ח הוא קשה הנסיון למאוד ולא יוכל לעמוד בו... הרי לנו... שמהות ה"יצרו גדול" הינה כפשוטו, שיצרו גדול משל שאר בני אדם, אף יותר ממה שכוחותיו גדולים, וממילא שסכנתו לאדם הגדול גדולה יותר... וזה נלמד גם מעונשו של יצר הרע, כי "ואת הצפוני ארחיק..." הוא משום שעזב אוה"ע והתגרה בישראל, וכן משום "@7ובת"ח יותר מכולם", הרי שהתגרות היצר בישראל ובת"ח אינה מתפקידו... כי א"כ אין מקום לעונש, אלא ע"כ שבהתגרות זו חרג הוא מתפקידו, כי בזה שמתגרה הוא בהם במיוחד, מקשה עליהם היצר את העבודה יותר משדרכו להקשות לשאר בני אדם, ועונשו הוא על כך... אמנם יש להתבונן... דאכן מובן שבפני ת"ח יעמיד היצר נסיונות קשים יותר, אך אביי העיד על עצמו כי באותו נסיון עצמו שעמד בו האדם הפשוט, אין בכוחו... לעמוד... איך יתכן שאותו נסיון עצמו העומד בפני שני בני אדם לא היה שוה לזה ולזה?... מהותו של יצר הרע אינה מציאות כלל כי אם דמיון... והביאור, כי הנסיון עצמו אינו כלום, כי אין בו כי אם דמיון בלבד, וכפי השיעור שנסתמאו עיני האדם כן שיעור הדמיון שבו, וכאותה המידה עצמה כן הוא גודל הנסיון. וזהו פעולתו של היצר הרע במה שמתגרה יותר בת"ח, שמחליש את כח שכלם ומגביר בהם את דמיונם, יותר משעושה לשאר בני אדם... ואמרו חז"ל לעתיד לבוא מביא הקב"ה... צדיקים בוכים... ורשעים בוכים... ... כי יצרם של הצדיקים גדול הוא משל הרשעים, ולכך לצדיקים נראה יצרם כהר גבוה... ולרשעים נראה אך בדמות חוט שערה... והנה הטעם שיצה"ר מתגרה בת"ח ביותר, הוא כי אם רק יצליח להכשיל את הת"ח בפעם יחידה, ואפילו... כשלון קל, הנה יצא יצה"ר נשכר מזה לאין שיעור, כי מהותו של ת"ח שגדור הוא, ואם אך עלה בידו לפרוץ את הגדר, אזי בזה שינה את כל מהותו, כי שוב הוא אינו גדור, ויש בידו לפרוץ שוב ושוב בקל... אולם אם יצליח היצר אך להכשיל אדם פשוט שאינו גדור... אין בידו אלא כשלון זה בלבד. ולכך משתדל הוא עם הת"ח ביותר (ועל זה באמת נענש היצר... שהרי הת"ח אינו אשם בזה שמצליח היצר במה שמכשילו ביותר).

(רבי חיים שמואלביץ, שיחות מוסר, תשל"ג, מאמר כו, עמ' פג-פו במהד' תש"מ)

צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה

[פירש יערות דבש, שהם חושבים שלא יקבלו שכר, כי לא יכלו לכבוש את יצה"ר שהוא כהר בלי עזרת ה', ונמצא שלא מגיע להם שכר, כי הכל בא מה', ולכן בוכים. ובכל זאת ה' נותן להם שכר לפנים משורת הדין.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' כח) לטקסט

ורשעים נדמה להם כחוט השערה

17-18
ואמר "כי יהיה איש שונא" - כי אין שונא לאדם כיצרו הרע והוא מקור השנאה... "וארב" - שאורב לו להחטיאו, כי יש לך לדעת שעבירה ראשונה שעושה האדם אינו עושה אלא כשגגה ובזה מוצא שער הצר ליכנס לנפש... גם מסביר לו פנים על מעשה הרע, ויאמר לרע טוב, ואין לך אורב גדול מזה, ובזה מתגבר עליו. והוא אומרו "וקם עליו", מה שאין כן קודם לכן, שהיה כחוט השערה, הלך [לקמן עמוד ב] בתוך האדם, ועל ידי החטא יתגבר ויקום עליו.

(אור החיים, דברים פרק יט, יא)

ורשעים נדמה להם כחוט השערה וכו' ורשעים בוכין ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה

17-21
ה' יתברך היקל על זה, ובחר בתשובה וצוה עליה, וביאר ענינה בדבר קל מאד, והוא החרטה על מה שעבר והטבת המעשה על העתיד, והבטיחנו בזה הבטחה שלמה, שאם יעשה כן יכופרו העונות הקודמים לגמרי, וזה פלא עצום וחסד נשגב למאד... ואין ספק כי החסד הזה הנפלא היא הצלחה גמורה לטובת המתעוררים על התשובה, והיא לרעת הרעים שאינם מתעוררים עליה. שאילו היה התשובה מה שהשכל גוזר שיצטרכו בהשגתה, כמו אלפי אילים ורבבות נחלי שמן והבכורות והפרי בטן, היתה קצת התנצלות לרשעים, שאף על פי שהיה מן הראוי לתת כל זה או יותר אם אפשר, בעבור היות יצר לב האדם רע, לא ימצא את לבבו להעמיס על עצמו העבודות הכבדות. אבל כיון שה' יתברך הקל בזה, איזה התנצלות יש למי שאינו מתעורר? והוא אמרם ז"ל בסוכה בכיוצא בזה: רשעים נדמה להם כחוט השערה, ואומרים היאך לא יכולנו לפסוק חוט השערה הזה.

(דרשות הר"ן, דרוש ו)

יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה

25-26
וצריך לעולם ליזהר מהקלות, כי יצר הרע לא יכשיל אדם בתחלה אלא בקלות, עד שמהקלות יבא לחמורות. כמו שפירשו רז"ל... יצר הרע בתחלה דומה לחוט, ולבסוף דומה כעבותות העגלה.

(ראשית חכמה, שער היראה פ"ו אות ה, עמ' צט במהד' תש"מ [הובא בשל"ה, מסכת ראש השנה פרק דרך חיים תוכחת מוסר, אות קמד])

יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה

האדם כל זמן שקומתו הולך וגדל דהיינו עד כ' שנה... אין יצרו גדול כל כך אצלו, כי מותרי המזון באים אל הגידול לגדל גופו... אבל כאשר כבר גדול ואין מותרי טבע בא אל גידול גופו לכך באים המותרות אל הש"ז, ולפיכך מן כ' שנה ואילך כאשר לא ישא כל ימיו בהרהורי עבירה מפני שכבר הוקבע בו המחשבה וההרהור לדבר רע, אבל אם נשא אשה קודם לא הוקבע בו יצר הרע... כאשר כבר שולט יצר הרע באדם קשה לסלקו, כדאיתא בפרק החליל: אמר רבי אבא, היצר הרע בתחלה דומה לחוט של חבל ולבסוף דומה כעבותות העגלה... ולפיכך יצר הרע שכבר נשתרש קשה להסיר.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הפרישות פרק ב)

יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה

25-26
רוב המפרשים אמרו שהיצר הרע מושך כוחו מן הנחש הקדמוני, והיצר הרע דומה בתחילה לחוט של עכביש ואחר כך לעבותות העגלה. לכך נאמר "הוא ישופך ראש", כי אם יהיה זריז ויצא וילחם ביצרו הרע בראש, רצה לומר בהתחלה תיכף בבואו אליו, אז הוא ישופך, כי בנקל ינצחו האדם וינתקו מעליו כאשר ינתק פתיל חוט של עכביש. אמנם אם בראש דבריו יתן מקום ליצרו, וילך אחרי עצתו יום אחר יום עד שנעשה חזק כעבותות העגלה, אז קשה לנצחו ואדרבא הוא ינצחך. לכך נאמר אל הנחש "ואתה תשופנו עקב", כי העקב היינו הסוף, ורצה בזה שאם בסוף רצה להלחם בך, אז אתה תשופנו ותנצחו, כי יהיה קשה על האדם לנתק עבותות העגלה מעליו, כי כבר קשור בו היצר הרע בעבותות אהבה בתענוגים, וקשה לפרוש הנבעל לערל וטמא זה.

(כלי יקר בראשית פרק ג, פסוק טו)

משיח בן דוד וכו' אומר לו הקב"ה שאל ממני דבר ואתן לך וכו' אומר לפניו רבונו של עולם איני מבקש ממך אלא חיים

28-34
ועיקר בקשת תשוקה ראוי שתהיה לפי הכרת השכל והיושר, והם מורים ומלמדים אותנו שאין ראוי לבקש ולחפוץ כי אם עשיית רצונו ית'. ומצד הברואים, כיון שעכ"פ הם ברואים, אין כלל מה לחפוץ כי אם בקשת המציאות, לא זולת, וכל המוני השלמיות שאפשר להעלות על כל מדע אינם באמת כי אם מה שיש בורא שלם ית"ש. וזהו שאמרו חז"ל שאמר הקב"ה למשיח שאל מה אתן לך א"ל איני מבקש ממך אלא חיים שנאמר חיים שאל ממך נתת לו וגו'. ואחרי מציאותנו, שיש מקום לדעת ורצון לחול בנו, אנו מכירים מצד שורת החכמה והיושר, שגם בקשת המציאות אינה חשובה כלום, כי אם מה שיש בזה רצונו ית', כי חיים ברצונו.

(מוסר אביך, פרק ב, אות ה, עמ' לד)

נב. שבעה שמות יש לו ליצר הרע

[הן שבע מיני טומאות שמטמאות את האדם, וכנגדן שבעה מדורי גיהנם.]

(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף ה ע"ב-ו ע"א)
לטקסט

שבעה שמות יש לו ליצר הרע הקב"ה קראו רע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו משה קראו ערל וכו' דוד קראו טמא וכו' שלמה קראו שונא וכו' ישעיה קראו מכשול וכו יחזקאל קראו אבן וכו' יואל קראו צפוני

38-48
...חויב אל המגדל בנים והמיישר אותם להסיר מהעולם חטאת נעוריו ופשעיו המונעים הטוב מהזמנים הבאים מניעה הכרחית, ולעשות כענין הנוטע האילן וקוצץ ענפיו הנשחתות... כדי שיהיה העולם משם ואילך למדרגת הבחרות, ובהתמידו בהמשך התיקון יגיעו שנים אשר יאמר אין לי חפץ בהם בסכלות כלל. והוא טעם "ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם" כו'. ירצה על האדם בכלל, כי טבע העולם חייב כן מצד נעוריו, אמנם אחרי כן בהמשך הזמן, בושת עלומיו ישכח ויגער בו טבעו בלי ספק, באופן שלא ישובו לכסלה עוד דרך כלל... וכמוהו הורו חז"ל על זה הענין המעולה במה שאמרו שבעה שמות נקראו לו ליצר הרע. הקב"ה קראו רע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו, כי הנה הוא בבחינת הנערות אשר בו ידבר, הנה הוא רק רע כל היום ואין אומר השב. אמנם משם ואילך כבר נתפשרה דעתו ומשתנה ענינו לטוב, שינויים שמספר כולם שבעה, כנגד שבעה העשרות שזכרנו. והנה משה קראו ערל, ודוד - טמא, ושלמה - שונא, ישעיהו - מכשול, יחזקאל - אבן, יואל - צפוני. ירצו שנחלש כח היצר הרע ונתקן ענינו יום יום, עד היום האחרון שבו נצפן ונטמן לגמרי, כמו שנאמר עליו "ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב" וכו' (דברים ל).

(עקידת יצחק, בראשית שער יג, עמ' רט במהד' עוז והדר)

שבעה שמות יש לו ליצר הרע הקב"ה קראו רע וכו' משה קראו ערל וכו' דוד קראו טמא וכו' שלמה קראו שונא וכו' ישעיה קראו מכשול וכו' יחזקאל קראו אבן וכו' יואל קראו צפוני

38-48
ויראה שזה הענין הנכבד כוונהו חז"ל בהגדה באומרם דרש ר' עוירא ז' שמות נקראו ליצר הרע הקב"ה קראו רע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו. משה קראו ערל שנא' ומלתם את ערלת לבבכם. דוד קראו טמא שנ' לב טהור ברא לי אלהים מכלל דאיכא טמא. שלמה קראו שונא שנאמר אם רעב שונאך האכילהו לחם. ישעיהו קראו מכשול שנא' הרימו מכשול מדרך עמי. יחזקאל קראו אבן דכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם. יואל קראו צפוני שנאמר ואת הצפוני ארחיק מעליכם. כי מהראוי שיכוונו חז"ל להמציא לנו שום תועלת מקריאת השמות האלו ומספרם, דאי לאו הכי מאי נפקא לן מינה? אמנם מספרם ושמותם יעידו עדות ברורה, שכוונו אל המדרגות אשר נזכרו בפרשה הזאת על הדרך שאמרנו. וזה כי מה שקראו הקב"ה רע הוא באמת בבחינת היותו במדרגה הראשונה מחזקתו וגובה לבו, שאם יונח על טבעו לא יקווה ממנו רק רע כל היום. אמנם משה קראו ערל לומר שאם הוא קשה להביאו אל היושר מצד ערלתו ואטימתו משמוע, הנה אינו נמנע כמו שהערל אם שהוא קשה בעיניו להמול, אמנם הסרת הערלה אינה נמנעת, אבל היא אפשרית בהרצאת דמים. ודוד קראו טמא, והוא ענין שלישי יותר נקל מהקודם, כמו שירידת האדם אל הנהר אל הטבילה הוא יותר נקל מהסרת הערלה. ושלמה קראו שונא, לומר בהרגיל נפשו על הענין הקודם, כבר יהיה יותר קל ההסרה, עד שלא יצטרך אל טורח הטבילה המטהרת הטמא, רק שיהרהר בלבו, כמו שיספיק זה למי שירצה להעביר שנאת השונא אשר עם לבבו, במה שיגמור בלבבו להשלים עמו. ישעיהו קראו מכשול, והוא ענין חמישי, מן הראשונים הכי נכבד, והוא שכבר יהיה החטא למכשול בעיניו יוצא ונתקל בו ונכנס ונתקל בו, והוא עומד ומשמר עצמו ממנו. יחזקאל קראו אבן, והוא ענין ששי יותר מעולה, והוא שאפילו למכשול אינו בעיניו, רק לאבן מעמסה מונחת בקרן זוית, שאינו יכול לינזק בה בשום פנים, וכבר נתקיים בו מה שאמר: אם אבן הוא נמוח (לקמן נב ע"ב). יואל קראו צפוני - הוא הענין השביעי המעולה מכולן, כאשר יהיה היצר טמון וצפון, בלתי נראה בו כלל, והוא מעלת האלהיים כרבינו הקדוש וחביריו (כתובות קד ע"א), ואם הם מעטים, אשר לא נהנו ממנו אפי' באצבע קטנה... אמנם נתייחסו אלו השמות על סדר השלמים שנמצאו בעולם: הא-ל ית' בראש, ואחריו משה נביאו נאמן ביתו, ואחריו דוד, וכן הסדר, להורות על העולם בכלל, כאילו הוא איש אחד, וכמו שיבוא אלו הענינים עליו מתחלת בריאתו עד סוף... ואל תאמר: הנה הימים אשר קראו בשמותם הנביאים הראשונים היו טובים מהאחרונים אשר בימי יחזקאל ויואל - כי לא מפני זה נשתנה הסדר הכללי, שאפילו בימי ירמיהו שאז נחרב הבית, נאמר "התאנים הטובות טובות מאד" (ירמיהו כד), וכל יורדי בבל היו צדיקים וישרים בעיני ה'.

(עקידת יצחק, דברים שער צז, עמ' קמו-קמז במהד' עוז והדר)

שבעה שמות יש לו ליצר הרע הקב"ה קראו רע וכו' משה קראו ערל וכו' דוד קראו טמא וכו' שלמה קראו שונא וכו' ישעיה קראו מכשול וכו' יחזקאל קראו אבן וכו' יואל קראו צפוני וכו' (נב:) אבר קטן יש לו לאדם מרעיבו שבע משביעו רעב

פי' כי היצר הזה ה' יתברך קרא אותו רע, ואין ספק שאין דבר הפך דבר רק כמו הרע לטוב, וראוי שיהיה הקב"ה קורא אותו רע במה שהוא יתברך הוא הטוב האמתי, וקרא היצר הרע רע שהוא הפך הטוב. וראוי שיקרא הקב"ה את יצר הרע רע, כי הוא ית' נמצא מחויב המציאות, והמציאות הוא הטוב כמו שכתוב בכל נמצא "וירא אותו כי טוב", והיצר הרע הוא הפך זה, שהוא העדר, לכך נקרא רע...
משה קרא אותו ערל, כי האדם כאשר הוא ערל כאלו היה בריה אחרת ממי שהוא נימול... כי מדריגת משה היה גדול מאוד, עד שאין ליצר הרע שום שייכות אל משה לפי עצם מעלתו, שהיה איש אלהי, והיה היצר הרע מאוס בעיניו, אבל אין כל כך רחוק כמו שהוא במדריגת הקב"ה שקראו רע, שאין הטוב שייך אל הרע כלל, ואילו מדריגת משה עם מעלתו לא היה כמו זה. ולפיכך קראו ערל... כי הערל... אינו בפועל הנגלה... רק מכוסה וטמון, כי בערך משה ומעלת מציאותו אין מציאותו של יצר הרע מציאות גמור, רק כמו הערל.
ודוד קראו טמא, ידוע כי הטמא נבדל מן הטהור עד שמחוץ למחנה מושבו, ואמר הכתוב (איכה ד) "סורו סורו אל תגעו". אבל אין כאן הבדל לגמרי כמו שהוא אל הערל עם הנמול, שזהו אדם אחר, כי זה נקרא ערל וזה נמול, והנמול אי אפשר שיהיה ערל, והטהור אפשר שיהיה טמא. ועוד תדע כי הטמא הוא מרוחק מן הנמצאים, כי הם אסורים ליגע בו, ואינו בכלל הנמצאים.
אמנם שלמה קראו שונא, מפני שהשונא נבדל גם כן מן אשר שונא לו ומרוחק, אבל אין זה כמו הטמא, כי הטמא מטמא במגעו... אבל השונא אינו מתחבר עם אשר שונאו, אבל נגיעתו אינו מטמא אותו...
ישעיה קראו מכשול, וידוע כי המכשול מתנגד לאדם לפי שהוא מכשול לו. ודבר זה פחות מן השונא, כי השונא הוא מתנגד לו לגמרי ומחולק ממנו, ואילו המכשול אין כאן התנגדות, רק כאשר יקרב אליו הוא מתנגד אליו.
אמנם יחזקאל קראו אבן, שהאבן אינו מכשול, רק הוא דבר קשה על האדם... שהוא למשא על האדם. אמנם יואל קראו צפוני, שהוא צפון בלבו של אדם ואינו יודע ממנו.
וכאשר תבין כי באלו המדריגות פוחתים והולכים מעליון עד התחתון. ויש לך להבין... כי ההעדר והוא יצר הרע מגיע עד ז' מדריגות ולא יותר, וכמו כן הגיהנם שהוא הרע יש ג"כ אליו שבעה שמות כמו שמבואר במסכת עירובין (יט ע"א), והכל הוא ענין אחד. ובענין זה מדריגות בני אדם: יש אדם כאשר רואה חטא אינו נחשב לו ואינו מתפעל מן החטא כלל, ויש אדם כאשר רואה חטא לפניו קשה עליו עשיית החטא, ויש שהוא נחשב לו מכשול, ויש מתנגד לחטא ושונא לו לגמרי, ויש שאומר אל החטא סורו סורו טמא, ויש יותר גדול שנחשב ערל כי מעשה החטא בעיניו בריה זרה ומאוסה, ויש שבעיניו עושה החטא כאלו אינו אדם וכאילו היה נעדר, וזה ענין הרע, שהרי הרע הוא דבר שאין לו מציאות. ויש בזה במה שיש שבעה שמות ליצר הרע רמז מופלג, כי שבעה מלשון שביעה... ולכך יש ליצר הרע ז' שמות, כמו שאמרו ז"ל אבר קטן יש באדם משביעו והוא רעב מרעיבו והוא שבע, לכך יש לו שבעה שמות כי עיקר יצר הרע כאשר הוא שבע מיצרו, ואז יצרו יותר מושל בו.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב כח היצר פרק א)

נב. הקב"ה קראו רע

38-39
אם טבע הבריאה הכין והזמין מצודים והרבה מכשולים בהם יוקשים בני האדם, מה רב טוב אשר גמל ה' לבית ישראל לגלות את אזנם להציל אותם מידם. הקודם העיד עליו הבורא בעצמו כשאמר "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", ואמרו חז"ל (בראשית רבה פ' לד): עלובא עיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה, ואמרו הקב"ה קראו רע.

(עקידת יצחק, ויקרא שער סא)

נב. הקב"ה קראו רע וכו' (נב:) ואשר הרעתי

תיקון למוציא זרע לבטלה הוא עסק התורה, כמו שאמרו (קידושין ל ע"ב): בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין. ואמרו הקב"ה קראו רע, והיינו בעוון דדור המבול דהיינו מוציא זרע לבטלה... וכמו שמובא (זוהר בראשית נז ע"א) ובריש פרק כל היד (נדה יג ע"א) דנקרא רע, זה היצר רע ברא הקב"ה, וכמו שנאמר "ואשר הרעותי".

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות צז)

הקב"ה קראו רע וכו' שלמה קראו שונא

38-43
[לפי זה "ואתא שונרא", קיצור של "שונא-רע", הוא רמז ליצר הרע שמחטיא את ישראל, הגדי].

(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף לג ע"ב - לטקסט)

דוד קראו טמא

ט' מן "טמא" רמז לשפיכות דמים הנולד לט' חודשים, כי מטעם זה היו ערי מקלט שש, וכתיב (דברים יט, ט) "ויספת לך עוד שלוש ערים", בין הכל ט', לא יותר, מן הטעם שנתבאר. מ' מן "טמא" רמז לגילוי עריות, שכן היו מי המבול ארבעים יום על שהטריחו ליוצרם לצור צורת ממזרים בארבעים ימי יצירת הולד. א' מן "טמא" רמז לעבודה זרה הנוגע באחדות ה' יתברך הרמוז באל"ף. ועל כן קרא דוד המלך ליצר הרע טמא, לפי שהכשילוֹ בשלושתן: גילוי עריות בבת שבע, שפיכות דמים באוריה החתי, עבודה זרה כמו שלמדו בסנהדרין (קז ע"א) מן פסוק (שמואל ב' טו, לב) "ויהי דוד בא עד הראש" - ביקש לעבוד עבודה זרה וכו'. ויש בהם גם כן טומאה, כי העבודה זרה מטמאה כנדה שנאמר (ישעיה ל, כב) "תזרם כמו דוה".

(כלי יקר, במדבר פרק ה, פסוק ב)

שלמה קראו שונא וכו' כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

שמעתי כי בי"ג שנה שנכנס יצר טוב, שאז היצר רע מתגבר. וכן אמרו כל הגדול מחבירו וכו'. ומי שמתגבר וכובש יצרו לגמרי, על זה נאמר (סוטה מט ע"ב): אויבי איש אנשי ביתו, שהיצר רע נקרא שונא, כמו שאמרו בסוכה [וכן במדרש (בראשית רבה נד, א) נדרש מקרא זה איצר]. ומי שכאיש גבורתו להתגבר נגדו, אז כח היצר שלו מתפשט באנשי ביתו ומקורביו, שמכח היצר הרועש בקרבם נכנסים לו גם כן דמיונות תוהו, וכפי גדלו כך מתרבים אנשי ביתו שרי עשרות וחמישים ומאות ואלפים. ומלך שכל ישראל עבדיו, וכל מיני יצרים שבכל אחד מישראל הם מולידים דמיונות בו, והוא צריך לחלצם הטוב מהרע, ועל ידי זה נתקנים ממילא אותם האנשים גם כן.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות ריט)

לב טהור ברא לי אלהים מכלל דאיכא טמא

42-43
כמו שהמעשים הטובים לפי השכל והדת מעצמין נפש האדם התעצמות נכבד להיות לה מהלכים בין העומדים הקיימים כאשר אמרנו, כן המעשים הרעים המפירים חק השכל והתורה נותן לה מציאות והתעצמות רע ומקולקל נכון ומעותד לקבל העונש והצער המזומן לרשעים במקום דינם. והוא שאמרו ז"ל: לב טהור ברא לי אלהים וכו' - מכלל דאיכא טמא. והכוונה, כי כמו שהמישר דרכיו נברא ונתחדש בקרבו לב טהור ורוח נקייה, להיות לו בה עצמיות נבדל וקדוש נשאר לעד, כן כאשר יהיה ענינו בהפך, נברא בו לב טמא ורוח רעה מזוהמת, בו יקבל עונש גיהנם המר הערוך מאתמול לו.

(עקידת יצחק, בראשית שער ו, עמ' קט במהד' עוז והדר)

ישעיה קראו מכשול

46

וכן הוא ביאור הכתוב שאמר "שלום רב לאהבי תורתך ואין למו מכשול", דהיינו אימתי שלום רב לאהבי תורתך? בזמן שאין להם מכשול, שנעתק היצה"ר מלבם, שקרוי מכשול כדבריהם ז"ל. וטעם מה שנקרא מכשול, כתב הרב חיד"א זצ"ל שהיצר מביא אות כ'ף ומשליך אותה בתיבת שלום ונעשה מכשול. עכ"ל. וטעם לאות כ'ף כי היא גימטריא ס"מ, והוא תוקפו של אותו האיש.

(רבי אברהם הכהן, ולבש הכהן, דף ח ע"ב)

הראדיצ'קובר, היו לו הרבה הברקות, רעיונות, גם בהלכה. הוא אמר: כתוב בגמ' בסוף סוכה שיצר הרע נקרא מכשול. אם כן, קשיא, איך הקב"ה ברא מכשול, הרי הוא ציוה: "לפני עוור לא תתן מכשול"? אלא, אם אחד חופר בור ברשות הרבים, ומסתמא הוא לצורך, והוא שם עמוד גדול עם מנורה, ודאי שזה בסדר. אם כן, נכון שהקב"ה ברא מכשול, יש סיבוכים בעולם אבל, יש גם אור תורה, ואם מרבים אור תורה, ובמיוחד, אור תורה של ארץ ישראל, הוא שומר ומציל. הוספתי על זה את הפסוק: "שלום רב לאוהבי תורתך, ואין למו מכשול". במקום שיש אהבת תורה, אין מכשול.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, פרשת בלק, ח"א עמ' קמח במהד' תשמג, עמ' 289 במהד' תשעג)

יש על ענין זה ביטוי מיוחד של ר' יענק'ל. יום אחד הוא בא אלי ובפיו רעיון חדש. בגמרא במסכת סוכה נמצאת רשימה שלמה של הגדרות ליצר הרע: רע, אבן וכו', ואחת מהן היא מכשול. לכאורה יש מקום לטענה נגד רבונו של עולם שברא בריאה שלא כדין ושלא כתורה שדרשה "לפני עור לא תתן מכשׁל". אלא ידוע שאם אדם עושה מכשול ברשות הרבים ומוסיף עליו מיד תיקון, כגון מִכסה לבור, אין זה מוגדר כמכשול. כמו כן, "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל ע"ב). לכן - הוספתי - נאמר: "שלום רב לאהבי תורתך, ואין למו מכשול".

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, שיחות הרב צבי יהודה, ויקרא עמ' 189)

"בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". הקשה ר' יענק'ל בורשטיין, הרדיצ'קובר: בגמרא נאמר שיש ליצר הרע שבעה שמות, על פי שבעה פסוקים: רע, אבן ועוד וגם "מכשול". איך ברא הקב"ה מכשול? הרי "לפני עור לא תתן מכשׁל"? אלא, אדם הכורה בור ברשות הרבים, נתן מכשול. אבל אם הוא מכסה את הבור, מיד מוסיף הוא תיקון; כאשר עִם המכשול יש מיניה וביה סידור לתיקון, זה סילוק המכשול. "בראתי יצר הרע - מכשול, בראתי לו תורה תבלין". אותו מקור ל"בראתי יצר הרע", אותו מקור ל"בראתי תורה". לכן "שלום רב לאהבי תורתך, ואין למו מכשול".

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, שיחות הרב צבי יהודה, דברים עמ' 173)

לא פחות מזה במצוות לא תעשה - "לפני עור לא תתן מכשול" - מתוך חיוב האהבה. היה יהודי גדול, ר' יענקל הידוע בשם: הרדיצ'קובר - הסתובב בישיבה, ובחברון. אמר פעם: שבעה שמות יש ליצר הרע, אחד מהם מכשול. אם כן קשיא על רבונו של עולם, "בראתי יצר הרע" (קידושין ל ע"ב) - הייתכן ששם מכשול, והרי ציונו: "לא תתן מכשול"? אלא ששמתי מיד תיקון, אזהרה ליד הבור, "בראתי לו תורה תבלין" (שם). תלמד תורה, ויש לך תיקון מהמכשול. "שלום רב לאוהבי תורתך" - בשקידה ובהתמדה, אז - "ואין למו מכשול".

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, ח"ב עמ' קמ במהד' תשמג, עמ' 204 במהד' תשעג)

נב. ישעיה קראו מכשול שנאמר סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי

ותחילת אותה פרשה (ישעיה נז, ה) בפסוק "הנחמים באלים" וגו', שדרשוהו (נדה יג ע"א) על המוציא זרע לבטלה, שעל זה אמר בזוהר (ח"א ריט ע"ב) דאין מועיל תשובה. ותחילת אותה פרשה "הצדיק אבד" וגו' דידוע בזוהר (שם) דשומר הברית נקרא צדיק... ושם קרא ישעיה ליצר הרע מכשול... שהוא מן הצד הזה שהוא מכשיל לפני עיוור בדבר גם כן.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות מה)

ישעיה קראו מכשול שנאמר סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי

על ידי הטעויות שיש בדברי תורה, שטועה ואחר כך עומד על האמת, שזה קרא ישעיה "מכשלה" (ישעיהו ג, ו) כמו שאמרו בחגיגה (יד ע"א) דרצונו לומר דברי תורה, על ידי זה לוקח אותם נפשות דהוצאת זרע לבטלה, שבאים מצד יצר הרע שקראו ישעיה מכשול כמו שאמרו בסוכה, והוא בפרק "הצדיק אבד" (ישעיה נז, א) שנדרש על עוון זה כמו שנתבאר לעיל (אות מה). ומכשול היינו לפני עיור באין רואה. וכן זה בחלום לילה. [ו"מדרך עמי", ו"דרך" בכל מקום רומז על דרך גבר בעלמה, וכמו שדרשו (ברכות יא ע"א) מ"בלכתך בדרך", וכן על דברי תורה וכמו שאמרו בריש קידושין]. ובודאי אין ה' יתברך עובר אלאו דלפני עוור לא תתן מכשול... רק הוא כדי לעמוד על דברי תורה, להוציא יקר מזולל, ואז דברי תורה נקרא "מכשלה", נוקבא לגבי מכשול דכר, ומקבלת הנפש העשוקה ההוא שהוא המכשול, ומוציאתו לאור ולקדושה שגם בה נארע "מכשלה" והעמדה על האמת אחר כך דייקא על ידי זה, כי אין אדם עומד וכו' בענין אחר, על ידי זה העלה המכשול.
ודייקא ישעיה קראו כן, ונתנבא "הרימו מכשול" וגו', שהוא עמד על זה, כנודע דברית הלשון וברית המעור מכוונים, דלכך בתורה מתקנים חטא המעור... וכן לשון חז"ל בכמה מקומות "פיו הכשילו", ובגיטין (נז ע"א): אכשליה פומיה לבר דרומא, אף על פי שהיה מזיד קראוהו [וכן בהוצאת זרע לבטלה, הוא מהרהר, ורוצה שלא יבוא לידי הוצאת זרע לבטלה] מכשול, כי הוא מה' יתברך, כמו שנאמר (משלי טז, א) "ומה' מענה לשון", ומזדמן לו בפה מה שאינו רוצה לדבר כלל, כנודע בכמה מקומות. ובזה נכשל ישעיה כמו שנאמר (ישעיה ו, ה) "כי איש טמא שפתים אנכי", וכמו שאמרו (יבמות מ"ט ב) כי מטא להדי פומא וכו' בשביל שדיבר רע על בני ישראל. ונפשות ישראל הם עצם התורה, נמצא הוא טעות בדברי תורה. ואמנם באמת הוא חס ושלום לא נכשל רק לשעה, שהרי מכל מקום נקבעו דבריו בספר, והם דברי נבואה מפי ה' יתברך. רק טעות למראית העין, לכך היה עונשו על ידי מנשה שטען נגדו שנכשל בדברי תורה כדאיתא התם, ואף על פי שבאמת לא נכשל.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קטז)

יחזקאל קראו אבן

47
מ"ש בשבירת הלוחות "לוחות אבן" ["לֻחֹת אבן כתֻבים באצבע אלהים" - שמות לא, יח], נ"ל שהטעם הוא כי באמת היצה"ר נקרא אבן, והוא גסות החומר, אבל כאשר יתרומם במעלות הקדושה אז עוד יוסיף אור ע"י ריבוי וגודל החומר, אבל ח"ו במדרגה שפלה הוא פחיתות גדולה. ע"כ כאשר גבר הרע אין מקום ללוחות אבן אצלם.

(הראי"ה קוק, מובא בשיחות הרב צבי יהודה, שמות עמ' 367, הערה 70א)

[אי אפשר לכבוש את יצר הרע ע"י טעמים וסברות, להסביר את טעמי המצוות, כי הוא קשה כאבן. אם יצר הרע יתגבר בלב הנער, לא יעזרו כל ההסברים על טעמי המצוות. צריך לחנך את הנער לקיים תורה ומצוות בתור חוקים בלי טעם, ואז ההרגל יהיה טבע, ויעמוד מול יצר הרע. אז התורה תהיה כמו אבן, בחוקים קשים וקבועים, שתוכל לשבור את יצר הרע, כמו שאומר ויקרא רבה על "אם בחוקותי תלכו" - התורה היא אבן ותשבור את יצר הרע שהוא אבן, ע"י שעושים את המצוות בתור חוקים.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 112-113)
לטקסט

יחזקאל קראו אבן וכו' שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל וכו' כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

[יש לפרש בזה את הפסוקים (תהלים פרק קיח פסוק כב-כג) "אבן" - יצר הרע, "מאסו הבונים" - הם ת"ח, כמו שנאמר "וכל בניך לימודי ה' - בונייך", "היתה לראש" - מתגרה רק בישראל שנראו ראש שנאמר "ראשית תבואתו", "פינה" - מתגרה רק בת"ח שנקרא מלכים (גיטין סב), ו"פינה" רומז למלכות, כמו שתרגום יונתן על (ירמיהו פרק נא פסוק כו) "ולא יקחו ממך אבן לפנה" - מתרגם "מלך". והטעם שהוא מתגרה רק בישראל, הוא "מאת ה' היתה זאת" - כדי שעי"ז נקבל יותר שכר, "היא נפלאת בעינינו" - זה השכר לעוה"ב שעל זה נאמר ששכר ת"ח "עין לא ראתה אלקים זולתך" (ברכות לד ע"ב), כמו "היפלא מה' דבר".]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף יב ע"ב) לטקסט

יואל קראו צפוני

48
...פשפש הצפוני שרומז על יצר הרע, דכתיב והצפוני ארחיק מעליכם. ובעלי תשובה, כל פמליא של מעלה מקטרגים מבלי לקבלו. רק הקב"ה חותר חתירה ומקבלו בסוד, לבל יוודע לבעלי תריסין לקטרג, ולכך נקרא צפוני, מלשון צפון, טמון באש ונסתר. ולכך נאמר על פשפש צפוני: "זה השער סגור יהיה ולא יבא בו שום איש, אלהי ישראל בא בו" [יחזקאל מד, ב], כי הוא השער אשר הקב"ה כביכול בא בו להשיב שובבים ולקבל תשובתם.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש טז)

נב. יואל קראו צפוני

48
הגאון הנצי"ב ז"ל כותב בתשובה אחת [משיב דבר ח"ג סי' י] שיש כמה גוונים של יצר הרע, וצפוני הוא יצר הרע של חרדים הנראים כחסידים והינם בעלי מחלוקת. סוג זה של יצר הרע אצל אנשים צדיקים, חסידים וקנאים, הוא היותר מסוכן. זהו יצר הרע שבא במסוה, הוא צָפוּן, וכאילו בא במחתרת. הוא מצפין את עצמו ועושה את העבירות היותר נוראות כאילו הן מצוות לשם שמים, כגון לשון הרע, ביזוי תלמידי חכמים ומחלוקת.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, שיחת רבינו, מסילת ישרים, פרק ה, סע' 14, מובא בשיחות הרב צבי יהודה, דברים עמ' 474)

נב. יואל קראו צפוני וכו' זה יצר הרע שצפון ועומד בלבו של אדם

48-49
בסוף מסכת סוכה נאמר: "שבעה שמות יש לו ליצר הרע", ואחד מהם הוא: "צפוני". אומר הגאון הנצי"ב ז"ל, באחת מתשובותיו ב"משיב דבר" חלק [שלישי] [סי' י], שזהו יצר הרע של "חרדים". הוא צפוני מלשון "צפוּן" המוזכר בהגדת פסח, מלשון "תַּצפִּנני" [איוב יד, יג], "זה יצר הרע שצפון ועומד בלבו של אדם". הוא מצפין את עצמו בעמקי העמקים של האדם, הוא מסתיר את עצמו באופן פסיכולוגי, ומתוך כך עושה מהעבירות היותר חמוּרות, - מצוות. על כן החזרת צדיקים בתשובה היא הקשה ביותר.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, שיחות הרב צבי יהודה, דברים עמ' 474)

יואל קראו צפוני וכו' זה יצר הרע שצפון ועומד בלבו של אדם וכו' שנתן עיניו במקדש ראשון והחריבו וכו' שנתן עיניו במקדש שני והחריבו

48-51
המחלוקת שנתהוה בין כתות ספרדים ואשכנזים - כל אחד מחשב תועה על צד שכנגדו שאינם מתהלכים בדרך הטוב והישר כלל, וע"ז חָלַק לבם עתה יאשמו, להביא מחלוקת אפילו בדבר שאינו נוגע להשינוי שביניהם, ומביא רעה רבה מכלה נפשם וכבודם של ישראל רחמנא ליצלן, כי אש המחלוקת מעלה עשן המעוור את העינים מלראות נכוחה, ושורף את הראוי לו ואת שאינו ראוי לו כמדת אש המזיק כדאיתא (בב"ק דף י). וזהו יצה"ר שנקרא צפוני, דאיתא בסוכה שהחריב מקדש ראשון והשני. ופירוש יצה"ר שנקרא צפוני, היינו שאינו מפתה לעבירה גלויה וללכת אחרי שרירות הלב. אלא למצוה שרעה צפונה בה. וזה היה בזמן חרבן בהמ"ק, שרבה שפיכות דמים בשני אופנים, היינו ברשעות ובזדון, ובכוונת מצוה לשם שמים, שחשבו את חבריהם למינים ואפיקורסים שמורידין. וזה יצה"ר שנקרא צפוני.

(שו"ת משיב דבר חלק ג סימן י)

ואת הצפוני ארחיק מעליכם זה יצר הרע שצפון ועומד בלבו של אדם

48-49
הצפוני, הוא יצר הרע הצפון בליבו של אדם, שלפעמים כוחות רעים נרדמים בליבו של אדם ומתעוררים ע"י מקרים רעים, והם מחבלים מעשיו של אדם ודיעותיו.

(עין איה ברכות פ"ז סימן מט, עמ' 230)

ואת הצפוני ארחיק מעליכם זה יצר הרע שצפון ועומד בלבו של אדם וכו' שנתן עיניו במקדש ראשון והחריבו וכו' שנתן עיניו במקדש שני והחריבו וכו' ובתלמידי חכמים יותר מכולם

48-52
...שמזהיר לתלמידי חכמים העוסקים בחקים ומשפטים ביחוד "רק השמר לך ושמור נפשך מאד", ומבואר מזה שהת"ח היה עלול לבוא גם להשחתת ע"ז יותר משארי אנשים, וכאשר באמת כן היה, דראשי המביאים ע"ז ומחטיאים לכל ישראל היו ירבעם אחאב ומנשה שהיו תלמידי חכמים גדולים כדאיתא בפ' חלק. ובקינות אמר המקונן "ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב" [איכה א, ט], וביארנו להלן כח, נט, בשם המדרש שהכונה בתלמידי חכמים שלט היצה"ר ביותר. והדעת נותנת על כך, באשר שתלמיד חכם בחכמתו מוצא דרכים להורות היתר ולהפך דברי אלהים חיים לדעתו, ומטעה את הדעת אשר עוד הוא מצוה. וזהו פירוש הגמרא בסוכה דף נב, א, "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" - זה יצר הרע הצפון בלבו של אדם כו'... שנתן עיניו במקדש ראשון והחריבו כו', "כי הגדיל לעשות" - אמר אביי ובתלמידי חכמים יותר מכולם. פירוש, לא יצה"ר המצוי בהמון שהוא לילך נגד התורה עפ"י התאוה, שהוא יצה"ר הגלוי לכל ואינו צפוני, אלא יצה"ר הצפון ומטעה את הדעת לחשוב שהוא מצוה, ובתלמידי חכמים יותר מכולם ויצרו גדול מחבירו. וזה לא שייך בעמי הארץ, כי אם לתור אחרי עבודה זרה בשאט נפש, וזה אינו מצוי כל כך. שנית, דתלמיד חכם שחוטא נמשכים אחריו הרבה, וגם יש בכחו להמשיך אחריו ולהוסיף לקח לבבם לדעתו ורצונו, מה שאין כן ע"ה, על כן הזהיר משה רבינו לת"ח ביותר על השחתת ע"ז. הרחב דבר: וראוי לדעת שכמו בחרבן בית ראשון שהיה עיקרו בשביל עבודת כוכבים כמבואר בפ' נצבים וביומא דף ט, היו ראשי המחטיאים גדולי תורה, כך חרבן בית שני שהגיע ע"י שנאת חנם, ועיקרו היה אהבת ממון יותר מדאי כדתניא בתוספתא שלהי מנחות, ומזה הגיעו לשפיכות דמים בהיתר... היו ג"כ עיקר המחטיאים את הרבים ת"ח גדולי תורה... והוא מטעמים שכתבנו. ובסוכה שם איתא "סופו אל הים האחרון" - שנתן עיניו במקדש שני כו', וגם ע"ז כתיב "כי הגדיל לעשות" - ובת"ח יותר מכולם. אמנם משה רבינו הזהיר על עבודת כוכבים ביותר, באשר שאז שלט זה היצה"ר ביותר.

(העמק דבר והרחב דבר, דברים פרק ד פסוק יד)

נב. ואת הצפוני ארחיק מעליכם זה יצר הרע שצפון ועומד בלבו של אדם וכו' כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

48-56
...דהבא לקבל עול תורה מגביה לבו לדרכי ה', ומכל מקום נדרש להזהר שלא יהפך לרועץ... וחילול השם על ידי עבירה כ"ש, וגם כל הגדול מחבירו יצרו גדול בעבירות שאינם בשארי בני אדם, וכדאיתא בסוכה... כל הגדול מחבירו יצרו גדול מחבירו, ופירוש מאמרם זה יצר הרע שנקרא צפוני, שהוא מטעה דעת תלמיד חכם שעושה מצוה, משום הכי צריכים להטהר וללמוד לשמה שהיא מדרכתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן.

(הרחב דבר במדבר פרק ח פסוק טו)

שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל

51-52
ומטעם זה נקרא כל נודר חוטא, כמו שלמדו (נדרים עז ע"ב) מן פסוק (דברים כג, כג) "וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא", לפי שמגרה היצר הרע בעצמו, ואומרים לו: לא דייך מה שאסרה עליך תורה במאסר של היצר הרע? והבו דלא לוסיף עליה. כי בכל מה שאסרה התורה, אף על פי שגרמה לנו גירוי היצר הרע, כמו שאמרו שמתגרה בישראל יותר מבאומות, מכל מקום השניים יעמדו נגדו, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמנם העובר בבל תוסיף, הרי הוא מוסיף גירוי היצר הרע, אולי בהוספה זו לא תוסיף התורה תת כוחה לעמוד כנגדו, כי אין כוחה כי אם בדבר שהתורה סיבה לו, כי המוחץ הוא ירפא.

(כלי יקר, במדבר פרק ו, פסוק יא)

שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל

51-52
מתוך שהפנימיות של היצר הרע הישראלי, הוא תוכן קדוש, ותבערת אש קודש רוממה ואידיאלית אלהית, הכרח הוא שלבושיו הצואים שהוא לבוש כדי להוציא על ידם את התפקיד של משקל הרצון וחופש הבחירה, שהוא תכלית העולם ועלייתו האישית והכללית של האדם, הם יותר גרועים יותר מנוולים ומוסרחים מאותם הלבושים של שאר כל אומה ולשון. כי הגדיל לעשות, שמניח אומות העולם ומתגרה בישראל. אם היה אותו הסרחון היצרי שבישראל מונח באומות העולם, היו כבר כלים מן העולם, ולא היה שום שכלול של עולם מוצא יסוד להבנות כלל. ולולא היה אותו הסרחון העז שביצר הישראלי בעולם, היה הרצון האצילי מתגבר בהם, עד שלא היה כל תוכן אנושי המשכלל את חופש הרצון ומסדר חיים בחיריים בעולם ניכר בהם כלל. וזהו עומק היסוד של הרשעה העמוקה שנפל בה ישראל בעת קלקלתו, והכתוב צווח ואומר: "ותצדקי את סדום אחותיך בתזנותיך". ובכל זאת אין כל פגיעה רעה זו כי אם בשטח החיצון של התכונה הנפשית, וסופו שהוא עצמו, על ידי עיבודו והשתנותו בהעברת סרחונו וחדלונו השלילי, מתהפך לאור קודש, לשלהבת אש מקודשת בטוהר עליון, בגבורה קדושה ועזיזה, שאין למצוא לה דוגמא בכל שדרת היקום, עד שגם מלאכי מעלה תמהים על זה: "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ד' אלהים עמו ותרועת מלך בו". וקדושי עליון מציצים בגבורה זו ומנהירים את האומה בכל חום שלהבתיה.

(שמונה קבצים, קובץ ז אות מח = אורות האמונה עמ' 52)

שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל

51-52
אצל האומות אשר קלטו על ידי כמה ערפלים ניצוצות אחדים מאור תורה, מורגש מאד התוכן של חטא הקדום, חטא אדם הראשון, ופעולתו על האדם, בהיותו טבוע בחטא. מה שאין כן בישראל, אין זה התוכן לוקח כל כך חלק עיקרי בתוכני הרגשות האמוניות, רק המעשה הטוב, תלמוד תורה, "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך". כל זה מסתבב מאותו המובן של פסיקת הזוהמא הראשונה שהטיל נחש בצאצאי חוה, מאז עמדו על הר סיני, ונכרים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתם [שבת קמו ע"א]. והזוהמא היא הטביעה העמוקה במצולות החטא בטבעיות הנפש, עד שהיא בעצמה אינה מורגשה כלל; היא משתקפת רק במתוך מהלך החיים הכלליים, ומוצצת ביחידות הסקירה לאנשי צפיה מיוחדה. בישראל הזוהמא פסקה, ולעומת זה היצר הרע מגדיל לעשות. לא מתוכן הטבע הנפשי של ישראל בא החטא, אלא מתוך איזו דחיפה של התרגשות זרה, הבאה ומהמה את החיים. ומתוך שאין הזוהמא קשורה במעמקי המהותיות הנפשית, אלא מבחוץ היא מתחברת, אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש, על כן היא מסתלקת מתוך פעולות, מתהפכת לאורה קדושה על ידי תלמוד תורה, העושה את לב האבן לבשר, ומתחלשת על ידי עסקי המצוות בפועל.

(שמונה קבצים, קובץ ז אות פו)

שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל וכו' ובתלמידי חכמים יותר מכולם

51-52
רוב המפרשים יצאו ללקט ולא מצאו טעם מספיק למה הפרה המטהרת הטמאים תטמא הטהורים. ועתה הט אזנך ושמע, כי מצינו שכל אוכל אינו מוכשר לטומאה עד שיפול עליו מים, ואיך אפשר המים שמקורם טהרה יסבבו הטומאה? אלא ביאור הענין כך הוא, שכך הוא בטבעיות, שכל דבר אינו מתפעל כי אם מהפכו ולא ממה שהוא ממינו, כדרך שהיצר הרע מתגרה יותר בישראל מבאומות ובתלמידי חכמים יותר מכולם, לפי שכולם הפכיים לו, על כן הוא רוצה להתגבר עליהם. וזה טעם שסמוך לעליית השחר החושך מתגבר כי כל דבר מתפעל מהפכו דוקא. לפיכך כל אוכל וזרע אינו מתפעל מן הטומאה לעשות בו רושם עד שיבוא עליו מים שכולם טהרה, ואז הטומאה רצונה לנצח הטהרה ומתגבר עליה ועושה בה רושם. כך מי נדה שיש בהם מים שכולם טהרה ויש שם אפר פרה שכולו טומאה והם מעורבין יחד, לפיכך אם מי נדה זורַק על אדם טמא, אז אין האדם מתפעל מן האפר שהרי הוא ממינו, אבל הוא מתפעל מן המים שהם הפכיים לו, כי הוא טמא והמים טהורים, על כן המים פועלים בו ומנצחים הטומאה. אבל אדם טהור הנושא מי הנדה אינו מתפעל מן המים, כי הם ממינו ששניהם טהורים, אבל הוא מתפעל מן האפר שהם הפכיים לו כי הוא טהור והאפר טמא, על כן האפר פועל בו ועושה בו רושם לטמאו.

(כלי יקר, במדבר פרק יט, פסוק כא)

שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל וכו' ובתלמידי חכמים יותר מכולם

51-52
...ק"ו הדברים שאנו חייבים לגדור את הפרצה של השמעת קול זמר ושיר של אשה בבית הכנסת, ותערובות הקול הוא בודאי יותר חמור, שהרי קול זמר באשה ערוה, ואסור לשמע קול זמר אשה בשעת קריאת שמע כמבואר בשו"ע או"ח סי' ע"ה ס"ג... ובמקום קדוש צריכים יותר להתרחק מכל דבר המביא לידי עבירה או הרהור, שבמקום שהקדושה מתגברת מתגבר לעומת זה גם היצר הרע, כמש"כ בתוי"ט פ"ה דאבות מ"ה, ד"ה ולא. וזהו הטעם שאמרו בגמ' דסוכה נב ע"א, בענין יצה"ר, שמניח אומות העולם ומתגרה בישראל, כי הגדיל לעשות, אמר אביי ובת"ח יותר מכולם, והיינו מצד התגברות הקדושה שבהם, וכדברי התוי"ט הנ"ל, וה"ה למקום קדוש, כשישראל מתקבצים שם למטרה של קדושה, שכל דבר שאסור משום סרך יצה"ר במקום אחר נעשה איסורו יותר חמור ויותר מזיק במקום קדוש, ופוגם עי"ז את כל מעלות הקודש של גוי קדוש ומפסיד את הכונה ואת רוממות הנפש של קדושת התפילה והעבודה הטהורה.

(מאמרי הראיה, חלק ב, עמ' תקיב-תקטו = אורח משפט, או"ח, סי' לה = "בית הכנסת", גל' ג, עמ' 25-27 - "קדושת בית הכנסת", נ"י תשי"ט, עמ' מד-מט)

שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל וכו' כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

51-56
והנה כשאין לו תפילין של ראש ומניח של-יד, ודאי מגדיל הכוחות הקדושים הנפשיים, ואף שמצד הווייתם בגוף אינם פועלים כל-כך ביתרון מעלה, מ"מ הרי מחשבתו לקשרם בשל-ראש ונמצאים הכחות מתעלים. וגם כשמזדמן לו של-ראש, יתקדשו כל כחותיו שנמשכים בגופו מקדושה הנבדלת. אבל הבועט ח"ו בתפילין של ראש, דהיינו המתיאש ממנו ואינו חש עליו, לבד שכיון שהוא מורד במלכות שמים טורפים לו בפניו המצוות שעושה, כדברי הרמב"ם (בהל' תשובה [פ"ז ה"ז]), עוד אינו דומה קלקול דבר מעולה לקלקול דבר ירוד. והנה היצר הרע "מניח את כל האומות ומתגרה בשונאיהם של ישראל" ובישראל עצמם "כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו", מפני שכל מה שיחובר יותר אל החיים האמתיים מוכן לפעולות יותר גדולות, על-כן נותנים לו כחות גדולים בתשוקה, למען ישתוקק להשי"ת וממשלתו לחזק בדק בית-ד' וכה"ג, ונמצאים אלו הכחות בו מונחים וחסרים הכשר. והנה אם יבא השל-ראש, שעל-ידו תושפע קדושת השכל, ויסדר הכל, אז אשריו וטוב לו, אבל בלא זה יהיו כחות גופו לו לרעה ח"ו, ומצד שהוא איש ישראל יש לו כחות יותר עצומים ונמצא הוא "פושע ישראל בגופו" (ר"ה יז), דוקא בגופו המיוחד לו שהכינו והניח בלא הכנסת קדושת של ראש, ממילא נכנסו בכחותיו - החצונים, כי דבר המוכן לקבל אינו בטל, נמצא שמי שאינו מניח של-ראש בשאט-נפש, עוד יכבד הפסדו בהניחו של-יד, ועליו הכתוב אומר (יחזקאל כ) "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים, ומשפטים בל יחיו בהם", כי אם יבא מורד זה לשאול, אסור לומר לו שלא יניח השל-יד רק שיזהר בשל-ראש, ואם אינו מקבל על עצמו קלקל בידיו.

(חבש פאר, פרק טז, דרוש ז, עמ' סח-סט במהד' תשמ"ה, דף לב במהד' תרפ"ה)

נב. שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל וכו' כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

51-56
ביום שמחתנו ומשתה יין, כמה חוב הבדלה עלינו בין אנשים ונשים ובפרטות ישראל, אשר בעו"ה יצרם יותר מתגרה בנו מאומות העולם, כמאמר חז"ל בסוכה כל הגדול מחבירו יצרו גדול יותר.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ג)

שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל וכו' כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

51-56
כמו שאמרו חז"ל באדם פרטי: "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", כן הוא באומה בכללה. כי מי שגדול מחבירו כוחותיו גדולים יותר, ופעולותיו עושות רושם יותר גדול, ע"כ אם ירע ויקלקל, ימצא מקום לפרץ רחב יותר גדול. כמו כן באומה בכללה, לפי גודל ערכה של האומה הישראלית וקדושתה נמצא מקום ליצר לקטרג, מה שאין כן באומות הרחוקות מזה בערך, וכדברי חז"ל: "שמניח אוה"ע ומתגרה בשונאיהם של ישראל". ואע"פ שסוף כל הקלקולים להיות מתוקנים, והמעלה העליונה תחזור לישראל כאשר יאתה, אך לפי רוממות המעלה, יש טורח וכובד גדול בהשגת המדרגה הכללית. אבל גם דבר זה ה' יתברך חשבה לטובה, כי המכשולים כשמזדמנים בטבע מצד רוממות המעלה, לבד מה שאינם חסרונות מוחלטים, מפני שהם באים מצד מעלה ויתרון, עוד יש יתרון בזה, שכח הקדושה יוצא מהכח אל הפועל לתקן מכשול, באופן נשגב ונמרץ, ומזה יתקלס עילאה, כענין בא דבר עבירה לידו ופירש הימנה שנותנים לו שכר כעושה מצוה, כי הטוב שמתעורר לתקן הרע בפועל, הוא קונה לו מציאות יותר חשובה.

(מדבר שור, דרוש יד, עמ' קיג-קיד = מאורות הראיה - שבועות, בין פסח לעצרת, עמ' טז במהד' תשעא)

שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל וכו' כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

51-56
היצר הרע הגדיל לעשות, שמניח אומות העולם ומתגרה בישראל. אין הגירוי מצוי אלא במקום שיש ניגוד. התוכן הגויי הוא כולו יצר הרע; אין שם מקום לגירוי. גם החיים המסודרים הגויים הינם מסודרים רק ביחס לחלקיהם הפרטיים, שהם מתאימים זה לזה, ומזה יוצא הסידור והחיים שהם בתבנית המוסר והצדק, אבל בתוכיות האופי, כל החיים המהותיים אומרים רשעה. זאת היא תכונתה של הקיבוציות הגויית, שעדיין לא קלטה אליה את האור האנושי של צלם אלהים, שנמצא רק בפרטים, חסידי אומות העולם שיש להם חלק לעולם הבא... והגירוי היצרי אינו מצוי כי אם מצד הניגוד התוכי להתקוממותה של הרשעה, וההתגברות הפנימית של חפץ ביעורה מן העולם. על כן ישראל נתונים תמיד במצב של מלחמה מוסרית פנימית, וכל מי שנשמת ישראל יותר חיה בקרבו, מלחמתו יותר עזיזה ויותר מורגשה ומלאה ענין, כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. "רבות רעות צדיק, ומכולם יצילנו ד'". "ד' לא יעזבנו בידו, ולא ירשיענו בהשפטו".

(שמונה קבצים, קובץ ז אות לח)

שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל וכו' ובתלמידי חכמים יותר מכולם וכו' כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו וכו' יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום

51-56
ומה שהתפלא מעלתו על האנשים אשר היו שוקטים בחו"ל ובא"י מחזיקים במחלוקת... אגלה קצות דרכיהם... אנשים המעוטים אנוסים מיצרם, כמ"ש יצרו של אדם מתגבר ומתחדש עליו בכל יום... מניח את אומות העולם ומתגרה בבר ישראל, ובתלמידי חכמים יותר מכולם, ופירש בתנא דבי אליהו שמסיתם גם על ביטול תורה. עי' תד"א סוף פרק ד. ד"א מחו"ל כי סליק לא"י, עדיף ד' פעמים כנ"ל (כתובות עה ע"א), וכל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו, וקדושת ירושלים מבני היכלא דמלכא, מובן שמניח שארי עיירות חו"ל ומתגרה ח"ו בירושלים.

(רבי יוסף זונדל מסלנט, "הצדיק רי"ז מסלאנט ורבותיו", ירושלים תרפ"ד, עמ' לו-לח)

כי הגדיל לעשות אמר אביי ובתלמידי חכמים יותר מכולם

עצת חז"ל בקריאת שמע, שעל המיטה דעל ידי זה מזיקין בדילין כמו שאמרו בברכות (ה ע"א), פירוש, קבלת עול מלכות שמים "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" זה מבטל כל מיני מחשבות זרות… ואם תלמיד חכם הוא אין צריך, כמו שאמרו (ברכות שם), פירוש, כי התלמיד חכם הוא שבלאו הכי כל מחשבותיו שקועות בדברי תורה תמיד. ומכל מקום צריך חד פסוקא דרחמי, כי תלמיד חכם היינו שאין נמלט לגמרי מכח היצר דחלל השמאלי דלב, רק שמשכו לדברי תורה. ומכל מקום מצד שקיעות היצר בתאוות, שזה שכיח בתלמיד חכם ביותר, כטעם "כי הגדיל לעשות", והיינו מפני אש תשוקתם לדברי תורה, בשינה, שהוא הסתלקות המוחין מדברי תורה, יוכל היצר לבעור באש תאוותו ולהביא לידי ראיית קרי חס ושלום, כמו ששמעתי שזה מצוי יותר בבני תורה מבעמי הארצות. ולכן צריך לומר פסוק "בידך אפקיד" וגו', שמוסר הרוח שהוא הרצון שבלב, שבו היה רוצה וחושק לדברי תורה, ועל ידי זה נמנע מדבר אחר, עכשיו מוסרו לפקדון ביד ה' יתברך.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רמג)

ובתלמידי חכמים יותר מכולם

52
'ויאמר יעקב [אל רבקה אמו] הן עשו אחי איש שער ואנכי איש חלק' (בראשית כז, יא) - דיבר מעשו שלמטה, ומכחו שלמעלה שהוא הקטרוג. בענין עשו הוא כפשוטו. ועל כחו שלמעלה רמז, כי כחו הוא סמאל המקטרג, וזהו שאמר 'עשו [אחי] איש שער ואנכי איש חלק', ובבראשית רבה (פס"ה סט"ו) 'איש שעיר', [גבר] שידין, 'איש חלק', 'כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו' (דברים לב, ט). ואמרו רז"ל במסכת סוכה שיותר מתגרה בתלמיד חכם מבשאר.

(של"ה, פרשת תולדות, תורה אור, אות לו)

ובתלמידי חכמים יותר מכולם

דברי תורה שעוברים דרך הלב, פירוש שהלב מרגיש ומתפעל בהם, הוא נקרא עץ חיים וסמא דחיי… וכאשר הוא מתפעל, הרי שורש חיותו מתפעל על ידי הדברי תורה ומולידה חיות באדם. וזהו על ידי שיראת חטאו קודמת לחכמתו, כי היראה בלב… ואז הדברי תורה נבלע בלב ומתקיימת… מה שאין כן בצונן וקרירות, דהיינו שאינו עובר דרך הלב, שהגם שמבין חכמה במוחו ומשיג עניני אלהות ודברי תורה, אין הלב מתפעל על ידי זה כלל… דרחמנא ליבא בעי, שיהיה הדברי תורה נרגש בלב… ובלאו הכי אמרינן בשבת (לא ע"א): מוטב שלא העלית [בלימוד תורה בלי יראת שמים], היינו כי חס ושלום יוכל להיות סמא דמותא כמו שאמרו ביומא (עב ע"ב), כי בתלמיד חכם היצר מתגבר כמו שאמרו בסוכה, וגם זה נקרא תלמיד חכם וכמו דואג ואחיתופל שנקראו תלמידי חכמים בכל מקום.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רכה)

ובתלמידי חכמים יותר מכולם

52
וביותר שיש קדושה יש קנאת הקליפה, כענין חיכוך המזיקין בתלמידי חכמים כמבואר בברכות (ו ע"א), וכענין יצר הרע בתלמידי חכמים, כדאיתא בסוכה ובתלמידי חכמים יותר מכולם.

(של"ה, מסכת פסחים, מצה עשירה, דרוש א, אות רעד)

ובתלמידי חכמים יותר מכולם

52
הת"ח העוסקים בהלכות זמנין שגבה לבם, שסוברים שהם חכמים, וח"ו יבואו לכלל גאוה, והיצה"ר רודף אותם, שעסקו יותר בת"ח כמ"ש בסוף סוכה. ולכן צריך שילמדו מוסר להתעורר ליראת ה' ולהכנעה, ואז תורתם רצויה.

(חיד"א, כסא רחמים, על אבות דרבי נתן, פרק כט)

נב. ובתלמידי חכמים יותר מכולם

52
"ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב" - פירוש, כדאיתא בסוכה דף נב, א, על המקרא כי הגדיל לעשות, ובתלמידי חכמים יותר מכולם, שהמה מוטעים יותר מעמי הארץ... וזהו פי' מקרא בקינות "ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב", דתלמידי חכמים איבדו חכמתם.

(העמק דבר, דברים פרק כח פסוק נט)

ובתלמידי חכמים יותר מכולם

52
וע"ד חיפוש דברים שראוי לתלות בהם המחלות, לע"ד אין לנו חטא גדול משנאת חנם, שאנו שקועים בו בעוה"ר, ויותר מכל מקום מצא לו יצרא בישא זה מקום אצל יראי ד' ותלמידי חכמים, ויותר מכל מקום באה"ק. וזהו לפי גודל קדושתה, מתחזק צד המחריב לחבל ולהשחית. ואנו צריכים להתאמץ בדור זה להחזיק במדת השלום, ולהרבות אהבה ואחוה בישראל, ולהרבות כבודם של ת"ח המוחזקים וידועים לאנשי אמת ועובדי ד' בכל לבבם שאינם חשים על ממונם ועל כבודם, רק בשביל כבודו של הקב"ה וכבודן של ישראל וטובתן בעולם.

(אגרות הראיה, כרך א, סי' שיא, עמ' שמז)

ובתלמידי חכמים יותר מכולם וכו' אמר אביי אי מאן דסני לי הוה לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה אזל תלא נפשיה בעיבורא דדשא

52-55

[כמו שגנב מתאמץ לגנוב מבתי עשירים יותר מבתי עניים כי הוא יודע שאצל העשירים יש מה לקחת, אבל בתי עשירים בדרך כלל מוגנים, וכך תלמידי חכמים בדרך כלל שומרים את לשונם ועיניהם מרע, אבל אם פעם עוסק בדיבור רע או במראה רע, יצר הרע מנצל את זה ומחטיא אותו. ואביי אומר שאם יתייחד עם אשה, יצר הרע ינצל את זה לפתות אותו, והפתרון הוא "עיברא דדשא" - בריח הדלת, סגירת הדלת בפני מחשבות רעות.]

(דבר תורה (לעויטאן) דף י ע"א-יב ע"ב - לטקסט)

ובתלמידי חכמים יותר מכולם וכו' כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

52-56
משבר זה בגסות ההמונית נמשך ופוגע באריסטוקרטיה האצילית. מציאות הציבור הגדול הזה שבדרך, מגרה את השטן, "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו". יצר הרע מתגרה בתלמידי חכמים יותר מכולם. הטשטוש מתחיל בהמוני העם בדברים פשוטים, גשמיים ובשריים והוא הולך ונמשך בדברים עילאיים אצל מנהיגי העם, בצורת התבלבלות ביסודות הנבואה. אנחנו עם הנבואה, אבל אין לטשטש את התחומים של התגלות אור ד' בנבואה. בתחילה מתגלה הדבר אצל "אלדד ומידד מתנבאים במחנה", כאילו מדרגתם דומה לזו של משה רבינו. ואחר כך אצל מרים, שאף היא שייכת למדרגה המיוחדת של חלוּת הנבואה, אבל טעתה בהבחנת מדרגות הנבואה בין משה רבינו לשאר נביאים. המדבריוּת מתגלה בגסות ההמונית של המתאוננים ובסכנת טשטוש התחומים ביסודי האמונה.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, שיחות הרב צבי יהודה, במדבר עמ' 100-101)

נב. ובתלמידי חכמים יותר מכולם וכו' (נב:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש

52-נב:
הגחון שהוא הנחש שליטתו - ו', והוא בישראל באמצעי אומה ישראלית, וכמו שאמרו רז"ל בפרק החליל, "כי הגדיל לעשות" - ובתלמידי חכמים יותר מכולם. על כן, ו' ד'גחון' (ויקרא יא, מב) באמצעית ששים רבוא אותיות התורה, שהם ששים רבוא נשמות ישראל. ומכח זה - היא עצמה הרפואה, אם פגע בך מנוול [זה] משכהו לבית המדרש.

(של"ה, מסכת פסחים, מצה עשירה, דרוש שלישי (א), אות שסט)

כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

56
אמרו הפילוסופים, שהמושל בנפשו, אף על פי שיעשה המעשים המעולים - הרי הוא עושה הטובות והוא מתאוה למעשי הרעות ומשתוקק להם, והוא ניפתל עם יצרו... אבל המעולה - הרי הוא נמשך במעשהו אחר מה שיעירוהו אליו תאוותו ותכונתו, ויעשה הטובות והוא מתאוה ומשתוקק להן. ובהסכמה מן הפילוסופים, שהמעולה יותר טוב ויותר שלם מן המושל בנפשו... וכאשר חקרנו אחר דברי החכמים בזה הענין, מצאנו להם, שהמתאווה לעבירות ומשתוקק להן - יותר טוב ויותר שלם מאשר לא יתאווה להן ולא יצטער בהנחתן. עד שאמרו, שכל מה שיהיה האדם יותר טוב ויותר שלם - יהיו תשוקתו לעבירות וצערו בהנחתן יותר חזקים, והביאו בזה מעשיות, ואמרו: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו".

(רמב"ם, שמונה פרקים, פרק ו)

הבדל גדול יש בין החטא לפי הרצון המשולח ובין החטא לפי הדעת, כי החטא לפי הרצון הנה הוא קל בטבעו, לפי שהוא בא בלא כח טענה אלא שתקף עליו יצרו והוא ידע ואשם. ומסגלות החוטא על זה האופן שהוא מתבייש אחר מעשה... שאינו חטא גמור אחר שלא הסכימה דעתו בו, רק רצונו לבד. אמנם החוטא לפי דעתו, הנה הוא חטא עצום מאד, לפי שהוא בא על החטא ההוא בטענה ובתורת טעמא, כי חכמתו עמדה להורות כמה פני הראות שהחטא ההוא לא לבד אינו מגונה, אבל שהוא מחוייב לעשותו. ואלו הן המגלים פנים בתורה שלא כהלכה ומחדדין טענות וראיות להעמיד רשעתו... ועל זה הענין אמרו כל שגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, והכוונה כי מי שיש לו התחלות יותר חזקות לחטאו, הנה יצרו החוטא הוא גדול וחזק מזולתו בלי ספק.

(עקידת יצחק, שמות שער מ, בתחילתו)

הרב המורה ז"ל ייחס אליו [למשה רבינו] חטא הכעס במקום שאינו צריך, ושהיה חטא גדול בעיני עם חכם ונבון כמוהו, כמו שהוא בשמונה פרקיו (פ"ד). ואם שהוא פירוש רחוק... עם כל זה אני אומר שהחטא ההוא שהיה שם - הביאהו אליו הכעס בלי ספק, כמו שהעיד המשורר "ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו" (תהלים קו, לב-לג). כ"כ הראב"ע... וזה כי חטא הכעס הוא היותר נאות לייחס לו מזולתו, משני טעמים: האחד, כי הוא טבעי מאד אל האדם... ולא עוד אלא שהוא טבע נמצא ומיוחד אל החכמים, שהאיכות אשר יסייעו אל קנין, הם המסייעים להגביר עליהם הכח הרגזני שהוא מצדם, כי על כן אמרו כל שגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, כי הטבע עצמו שמוסיף כח בגדולת החכמה הוא עצמו הנותן תוספת בכח הכעסני, וכמו שאמר: אוריתיה מרתחא ליה (תענית ד ע"א).

(עקידת יצחק, במדבר שער פ, עמ' קסב במהד' עוז והדר)

צדקו מאד דברי רבי אבהו (ברכות לד ע"ב):... במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד שנאמר שלום שלום לרחוק וגו'... ורוב המפרשים אומרים כי ירבה שכרם ותגדל מעלתם על הצדיקים על כבשם את יצרם הרגול בעבירות, ומלחמות ה' הוא נלחם בכל יום... והנה הוא אצלו נסיון עצמי תמידי, וראוי לקבוע לו שכר עליו לפי גדלו, וכמו שאמר לפום צערא אגרא (אבות פ"ה), וכן אמרו כל שגדול מחברו יצרו גדול ממנו. האמנה כי סברא זו אינה מסכמת עם מה שנמצא בדברי הפילוסיף פרק א' וי"ב מהז' מספר המדות, שאמר שם שהאיש הישר שאין לו תאוות רעות הוא מעולה מהכשר אשר יש לו וכובש אותם... והנה הרב המורה בפרק ששי מהקדמת אבות זכר זאת הסברא, וקיים אותה ממאמר הכתוב "נפש רשע איוותה רע" (משלי כא), ועוד נאמר "שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפעלי און" (שם), והוקשה לו מאומרם ז"ל: לפום צערא אגרא, ומאומרם כל שגדול מחברו יצרו גדול ממנו, ועוד מאומרם חז"ל: אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר ובלבישת כלאים, אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי (תו"כ פ' קדושים פ"ט). והנה הוא הסכים ביניהם, בשחז"ל אינם מדברים רק בדברים האסורים מצד המצוות השמעיות שאין השכל גוזר עליהם, כי דברים כאלו אין על האיש השלם למאוס אותם ולהעזב מהם כי אם מפאת אזהרת הדת ויראת שמים, ובאלו כל מה שתרבה התאווה אליהן יגדל השכר, והראיה ממה שהזכירו בשר חזיר ובשר בחלב וכלאים ולא אמרו רצוח גנוב ונאוף ודומיהם. והנה הוא מבואר, כי אחר שקיבל דבריהם בכל מה שיפלו עליו התאוות הגופיות מהדברים המגונים לפי השכל האנושי, לומר שהאיש הישר משולל מהתאוות ההן הוא מעולה מהכשר אשר ישנן לו וכובש אותם, כ"ש שימאן במאמר הזה מזה הטעם לאמר שהאנשים אשר נוצחו מכל חטאת האדם אשר תעשנה מהרע והגנאי והדופי, שיהיו גדולים במדרגתם מהצדיקים הגמורים אשר לא טעמו טעם חטא... לא ידעתי מאי קשיא ליה לרב מאומרם ז"ל כל שגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, שיראה שדן אותם כאילו אמרו כל שיצרו גדול מחבירו הוא גדול ממנו. הרי לא אמרו אלא שכל שלבו גדול, צערו יותר גדול אצל הכבישה.

(עקידת יצחק, דברים שער ק, עמ' רא-רב במהד' עוז והדר)

ידוע דכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. ובזה יובן כי רב אשי חשב כי מנשה לא היה גדול יותר ממנו, וא"כ נתרעם עליו שלא לחם נגד יצרו, ואי דהוי יצרא דעכו"ם, מאי שנא בימי רב אשי היה יצר דעבירה ומ"מ היה נלחם נגדו, ותודה לא-ל שלא עמד יצר הרע נגדו. וזה שאמר "למחר ליפתח בחברין" [סנהדרין קב ע"ב], כי חשב כי מנשה בדומה לו. אמנם מנשה בא להתנצל ולומר כי היה גדול ממנו, וא"כ יצרו היה גדול ממנו, ואין ערך לו עם יצרו... ולכך א"ל "אילו הוית התם"... היה ג"כ יצרו גדול, וגם לו היה אי אפשר לעמוד נגד יצר הרע.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יא)

כשמובן אמרם [ע"ז ד ע"ב]: לא היה דוד ראוי לאותו מעשה רק להורות בתשובה. ויש לדקדק, מנ"ל לגמרא זה, הלא כל שגדול מחבירו יצרו גדול, ומי לנו גדול מאדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה, והיה יצרו גדול אשר המרה פי ה'? אבל הענין, כי דוד שנותיו ע' שנה, ושלשים ושלש מלך בירושלים, ומעשה דבת שבע היה בירושלים, א"כ אף דנימא תחילת שנה למלכו קרה ענין בת שבע, כבר היה חי ל"ו שנים, והוי רוב שנותיו, ואמרו [יומא לח ע"ב]: כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ואינו חוטא שוב אינו חוטא, דכתיב "רגלי חסידיו ישמור". וקשה א"כ איך בא דוד לכלל חטא, הא עברו רוב שנותיו, ואיך לא שמרו הקב"ה? ועל זה קאמר דבאמת לא היה ראוי לכך, רק הקב"ה סילק שמירתו למען יחטא וישוב, ויהיה פתח תקוה לבעלי תשובה.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יא)

...שכתב במערכת אלהות פ"ח וז"ל: ויתבונן עוד שורש מאמרם ז"ל שאמרו כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, כי לא דברו בצדיק גמור כו' כי מלאך ה' צבאות כו', וכן לא דברו ברשע גמור כו' ונמשל כבהמה וכולו יצה"ר, אבל דברו בבינונים כו', וכאשר האחד גדול מחבירו בתורה ובחכמה הרומזים לבנין, כך הרוח הכלול בכל מדה אשר ממנו התאוה שורה עליו יותר לדרך השלימות. ונמצא כי יצרו גדול, כי בהיות הרוח כלול בקרב הצורה הנכבדת מעורר תמיד לצאת מן הכח אל הפועל, כי רוח צפונית מנשבת תמיד [גיטין לא ע"ב], משא"כ במקום שאינו כלול כ"כ ופועל לעתים, ואינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו [יומא סז ע"א]. עכ"ל. ובפירוש שם ז"ל: אבל קשה בעיני המשל הזה, כי לא יצדק עם הנמשל אבל הוא סותרו כו'; אלא שי"ל שלא הביא בכאן המאמר הזה אלא לומר כי השלם יש לו פת בסלו תמיד בענין ההשגה ואינו כן האחר. וע"ש. ולי נראה ביאורו, דודאי בהא דאמרו שהיו אומרים לשליח שהוליך השעיר המשתלח הא לחם והא מים, ואמרו מעולם לא היה צריך אדם לכך רק שאין דומה מי שיש לו פת כו', כן נמי כל הגדול מחבירו, ובפניו כל דלתים סגורות מלעבור איזו עברה, והנה אצלו דבר שא"א בשום אופן לעבור על מצות ה', והרי אין לו פת בסלו, כי בשום אופן לא יוכל לבא לידי תאוה ההיא, ואז יצרו מתגבר ויבליג עליו. משא"כ הקטן במעלתו, שיוכל לעבור באיזה אופן מאופנים על המצות, והרי פת בסלו ולא תקיף עליה יצריה כיון דאי בעי עביד. לזה קאמר דרוח צפונית מנשבת תמיד הוא היצה"ר, דמצפון תפתח הרעה. ואם היצר כלול ברב הצורה הנכבדת ואי אפשר בשום פנים לעבור על המצוה, מתגבר עליו יצרו, כי אין לו פת בסלו, משא"כ במקום שאינו כלול כ"כ, ופעמים יעבור בפועל, יש לו פת בסלו ואין יצרו גדול כל כך.

(שב שמעתתא, הקדמה, אותיות "אריה ליב הכהן", אות ה [השני])

כל עניני האדם על יחס אחד, והאדם אינו עומד במקום אחד... בעולם הזה אין נח לעולם אף על פי שאין הוא מרגיש. וכל מי ששורשו טוב, דגמירי דלא הוה בישא [ברכות כט ע"א], הוא הולך ממעלה למעלה בטובה... וכמו שאמרו (קנים פ"ג מ"ו): זקני תלמידי חכמים כל זמן וכו'... ולכך כשמגיע אל מעלה ומדריגה יותר גדולה, אז כפי מדריגה זו לא התחיל לשוב עדיין, וחטאתו נגדו תמיד מדרגא לדרגא [וכשהוא במדריגה התחתונה, כבר תיקן כפי מדריגתו החטא וכן בכל דרגין ועולמות ואין עוד רושם. ומכל מקום, כשמתעלה חוזר החטא בכל תוקפו... ולכך כשעלה אחר למדריגות אז נתגלה הטינא שהיתה בלבו בילדות ובודאי מי שעלה לפרדס והיה במעלה גדולה כל כך מסתמא שב על טינא שבלבו וחטאי נערותו. ועל זה נאמר כל הגדול מחבירו יצרו גדול, כי החטא הוא החסרון שבאדם וכן היצר].

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות קלד)

עיקר האדם הוא החשק שבלב, שבו הוא יתרונו על המלאכים, והוא הנקרא יצר, יצר טוב ויצר רע. כאשר הוא מגביר חשקו לטוב הרי זה טוב, ואם לאו וכו'. ואמרו ז"ל כל הגדול יצרו גדול, כי גדלות אחד על חבירו הוא רק כפי גודל החשק שלו לטוב, דהיינו כח היצר, כי יצר טוב ויצר רע אחד זה לעומת זה בשני חללי הלב, כפי החשק שבלבו בימין לטוב, כן בשמאל לרע, ולכך יצר רע גם כן גדול.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות רמח)

כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו

56
נמצא כיון שכל זמן שהאדם עובר עבירה אמחז"ל "מלפפתו" (סוטה ג ע"ב), היינו הטומאה מהעבירה היא דבוקה בנפשו ועושה ומחבלת ר"ל, א"כ כשיעלה בנפשו למקום יותר גבוה הרי גם פגם החטא יעלה עמו ויפגום יותר. לכן יראה מתחלה לשוב אל ד', דהיינו לקבל על עצמו שלא לשוב לכסלה, אז תיכף ינתקו ממנו החטאים, אף שהעון צריך מרוק מ"מ הם מתרחקים ממנו שהרי כבר עזבם ואינו דבק בם, אז תיכף כשעושה מצוות הן מקובלות. אך יש עוד דבר שהחוטא צריך לפחד, אם יתעלה יותר יהי' לרע לו, שהרי אמרו חז"ל: כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, א"כ מי שהוא מנושא במעלה יצרו גדול. אך ע"ז "לפום גמלא שיחנא" (כתובות סז ע"א), וכוחו אתו לנצח על עבודת הקודש ולכוף יצרו. אך החוטא אשר לעבד נמכר ביד יצרו, הרי איך יוכל לעמוד אם יצרו יתגדל יותר? ע"כ התקנה, שמתחלה ישוב במחשבתו בקבלה וחרטה, אז יהי' חסד ד' עליו לעוזרו לנצח את יצרו אע"פ שאינו זכאי לכך. על זה אמר "השיבה לי ששון ישעך", שאהי' שמח ושש בישעך כשתושע ידי לי לגבר חילים בעבודתך, שע"י טהרת נפשי אוכל לשוש על זה, גם לא אירא מיצרי הרע, משום ש"רוח נדיבה תסמכני" ותעזרני לעמוד נגד יצה"ר.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, דרשות לשבת תשובה, א, עמ' רסו במהד' תשסד)

ונבין בזה את האמור עם הספר: "ויראני את יהושע הכהן הגדול עמד וגו' והשטן עמד על ימינו לשטנו. ויאמר ד' אל השטן יגער ד' בך השטן ויגער ד' בך הבּחר בירושלם, הלוא זה אוד מוצל מאש" (זכריה ג, א-ב). כי כוונת "עמד על ימינו לשטנו" תתבאר עפ"ד, שיש קטרוג שהוא מצד שהשטן משפיל את מעלת האדם ועי"ז הוא רוצה להגדיל עונו, וזה נקרא שהוא מקטרג אותו ומשטינו מצד השמאל והגרוע שלו. וכשהוא בא לקטרג עליו מצד שמגדיל מעלתו, נקרא שעומד על ימינו, כלומר הצד החשוב שלו, ועי"ז הוא משטינו, שת"ח גדול כזה לא יצא ידי חובתו נגד בוראו ית' שהרימהו למעלה רמה כזאת. אבל השי"ת ברחמיו הכין רפואה למחלת הקטרוג הזה, שכשהשטן בא לקטרג את האדם מצד מעלתו, השי"ת ברחמיו יזכור ש"כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", וכפי ערך הקדושה כן ערך שליטת היצה"ר גדל, ודי בזה התנצלות לקבל תשובה. וראי' על ההתנצלות הזאת היא מצד שבחר השי"ת בירושלים להיות שם מקום קדשו ושם יעלו ישראל ליראות פניו. והלא כפי גודל ערך מעלת המקום, יגדל הקטרוג בכל חטא קל אשר יחטאו שמה, כי זה המקום שקדושתו גדלה מאד, ראוי שלא יימצא בו חטא ועון, ועל מה עשה ה' ככה, שנתן לנו מקום מקודש כזה, שיהיה הקטרוג גדול מאד על עונותינו? אלא ודאי, שכבר הכין ית' רפואה למכה, ותחת גדולת הקטרוג של קדושת המקום, כן גדולה ההתנצלות של שליטת הסט"א המתגבר דוקא לפי ערך המעלה וכבוד הקדושה. א"כ אדרבא, איש המעלה, כפי תוקף שליטת היצה"ר עליו, דבר גדול הוא לו כשניצול ממנו, ואפי' אם ילכד באיזה דבר, ח"ו, יש לו התנצלות גדולה שראוי לקבלו מיד בתשובה. וזה שכתוב שהראהו את יהושע הכה"ג והשטן עומד על ימינו לשטנו, הכינו ללמד עליו קטיגוריא מצד הימין והחשיבות שלו. והשי"ת השיבו: "יגער ד' בך השטן, ויגער ד' בך הבּחר בירושלם", מצד בחירתו בירושלים. אע"פ שמצד קדושת המקום יתרבה עונש החטא והקטיגוריא גדלה, ולא חש לזה, מצד ידיעתו ית' שכל מה שתגדל הקדושה כן יאמץ כח השטן והיצה"ר לקלקל ולפתות. א"כ מה תקטרג עליו מצד מעלתו? אדרבא, כפי ערך מעלתו נדע עד כמה הקיפה אותו אש היצה"ר, כדברי חז"ל: "נורא בי עמרם" (קידושין פא ע"א), וכשניצול ממנו, אע"פ שיש איזה צד נדנוד כשלון בו ח"ו, אין תימה, "הלא זה אוד מוצל מאש", היצה"ר שהקיפו, א"כ סר קטרוגך מצד גדולתו ומעלתו.

(מדבר שור, דרוש ז, עמ' נז-נח = מאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' רעו-רעז במהד' תשסד)

יש אדם שמרגיש את מהות הנפש הרעה, הנפש הטמאה שבקרבו, ומתוך כך הוא מלא מרורות על נפשו. אבל צריך הוא לשום אל לבו, כי לעומת הנפש הטמאה, יש בו נפש אלהית טהורה קדושה ונשגבה, ולפעמים מפני ההשתלמות של גילוי האור אשר להנפש האלהית, מתגברת גם כן הנפש הטמאה, ומשתדלת להודיע את מהותה, אשת פתיות הומיה.
והאדם בחכמת אלהים אשר בקרבו ידע איך לקחת שבי את כל החיל והכח, כל הכשרון והרעיון, כל השיח והשיג אשר לנפש הטמאה, ולשעבד הכל לשורש הקודש. ואז יודחו הסיגים הגמורים, וילכו להם, וירדו למצולות ים הנפש, לשכון שמה, מבלי צאת ובא. והצדדים של טהרה, זיוי אורי הקודש, שנבלעו במצודת הנפש הטמאה, יצאו לחפשי, ויתדבקו באור הנפש האלהית, להגדיל את פאר הקודש באור שבעתיים.

(אורות הקודש, כרך ג, עמ' רלו, אות ו)

הצחצוחים של המדות הרעות, המעורבים בתוך הכשרון של הדבקות האלהית שבנפש, הם פועלים את פעולתם לרעה יותר מהמדות הרעות שאצל רוב בני אדם, מפני שאין בעולם פעולה כל כך אמיצה במעמקי הנפש כמו הדבקות האלהית. אשר על כן אין לשער את עומק וגודל החיים של הצדיקים, העומדים לפני ד', ומתענגים בנועם הדבקות והחשק האלהי, וכשהכח הכללי של החיים הוא גדול ואמיץ, גם החלק הרע שבהם הוא גם כן אמיץ, כתוכן הפנימי של כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו.
ומפני כך עומדים הצדיקים תמיד במצב של מלחמה נגד צחצוחי הרע שבהם, המעורב עם הטוב, כל זמן שהעולם לא נתבסם כולו. אבל ד' לא יעזבם, והם תמיד הולכים מחיל אל חיל, כובשים ומנצחים. ולעד לא יעזבו את תוכן החיים העקרי, שהוא הדבקות האלהית, כי אם תמיד יעלו אותו, יאמצוהו יבררוהו, ובעלייתו ועלייתם עמו הכל מתעלה, כל העולם, כל החיים, כל ההויה. בהתרוממות היסוד יתרומם הבנין, ובאימוץ השורש יתאמצו השריגים והעלים כולם, יחד עם כל המוני פרטיותיהם.

(אורות הקודש, כרך ג, עמ' רמא, אות יא = שמונה קבצים, קובץ א אות רנח)

ההתהדרות המפנקת את הנפש היא מצד עצמה דבר הדור ונאות, אבל יהפך למגונה במקום שהוא דומה לכיעור ופריצות. וחוקי המוסר הנגדרים ג"כ מצד הטבע הישר, ראוי למי שמתגדל בחכמה, להיות נשמר מהם באורח נשגב יותר מהאיש ההמוני שהוא קרוב אל הטבע. אבל מי שכוחות נפשו רמים הוא מתעלה על הטבע, ע"כ חוקי המוסר שבו ג"כ ראויים להבנות מצד החכמה, והגנת הטבע מתבטלת ממנו. ע"כ כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, ואם לא [יצורפו] מוסר חכמה ויראת ד' להרחבת התבונה מוכרח הדבר שיצאו פרצים גם בדרכי המוסר הטבעיים, ע"כ הוא בייחוד גנאי לת"ח.

(עין איה, ברכות מג ע"ב, אות נ)

ובהיות האדם נוטה אל החכמה והדעת, אל כבוד ד' ועזו, ממילא הוא מתעלה בדרכיו ומתקדש במעשיו, ועובד את בוראו מאהבה, לא עבודת עבד כ"א עבודת בן אהוב וחביב. הנטיה הזאת צריכה שמירה ביחש אל הזהירות במעשה רק מדעה אחת רעה, שלא יחשוב האדם שכאשר כבר מעלתו רמה ונפשו נוטה אל אור ד' ואהבתו, שהוא אינו צריך להיות כ"כ מדקדק במעשים פרטיים, שהם לדעתו אינם כ"א בתור הערות לכונן צעדיו אל המושכלות והנטיות הטובות למי שלא הגיע עדיין עליהם. ומזאת המכשלה יצאה פעמים רבות שערוריה בישראל ובאדם. ע"כ צריך לסמן כי תמיד על האדם להיות מכין עצמו לקראת אלהיו, כי אין קץ לעילוי הנפש ואין תכלית לכבוד האור האלהי הזורח על הנפש המוכנת, וכל מה שיוסיף מעלה צריך עוד להוספת הכנה למעלה יותר עליונה, גם שלא יפול בנופלים מרום מעלתו, מפני שכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. ע"כ גם במעשים היותר חיצונים צריך להיות זהיר הרבה עם רוממות מעלתו, כמו שאמר הכתוב "שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים", כלומר בהתנשאך לחקר שדי ולחשק באהבת אור ד' תשמור עצמך מכל הסרה מעשית גם היותר קלה ונמוכה, כי זה כל האדם באשר הוא אדם וכל ימיו נתונים המה להיות מכין עצמו לקראת אלהיו. ובסורו מדרך הטובה המעשית כבר אבד את הכנתו ולא יזכה לאור היושר האלהי שיופיע בנפשו.

(עין איה, שבת י ע"א, אות ד)

באנושיות בכללה לא שייך לומר חסרון מדותי, כי אם ביחושו לשאר היצורים, שעוד לא עלה העולם עד לגובה זו, לחוש חוש מוסרי כזה. אבל לענין אומה מיוחדת, שייך לומר חסרון מוסרי כשמתגבר בה חלקה הרע. והצד הסיגי שבכנסת ישראל הוא גדול וחריף מאד, לפי גודל כחה של האומה לטוב, כעין כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, והגלות מצרף סיגים הללו.

(שמונה קבצים, קובץ א אות תכב)

...שכתבתי במקום אחר מענין כוחות הנגבלות ושאינם נגבלות [ש]בנפש, שכוחות הרוחניות אינם בעלי גבול, והגופניות יש להם בטבעם מדה וצמצום, אלא שמפני קרבות הכוחות במשכנם זה לזה, לפעמים יְשַׁנוּ קצת טבעם, והיינו שאפשר בבחירה שהכוחות הגופניות ג"כ יקנו להם תשוקה בלתי מוגבלת והוא מצד הרע, או שהרוחניות יאבו להיגבל, והוא ג"כ פחיתות וקלקול. וע"פ רוב, החכם שנבנה כל סדרו לקבל חכמה ולהחכים זולתו, נבנו כוחותיו יותר נוטים לבלי גבול, כי רובי כוחותיו צריך שיהי' משתמש בהם בענין הרוחניות שאינם בגבול וצמצום, ומי שנבנה לעבודה ולהיות מונהג מזולתו יהיו רובי כוחותיו מוגבלות. על כן צריך החכם שמירה שלא יטו כוחותיו הגופניות לצאת מהגבול. וזהו 'הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו'.

(הראי"ה מכתי"ק, מובא בשיחות הרב צבי יהודה, דברים עמ' 519)

כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו, מפני שכל מה שיחובר יותר אל החיים האמתיים מוכן לפעולות יותר גדולות, על כן נותנים לו כוחות גדולים בתשוקה, למען ישתוקק להשי"ת וממשלתו לחזק בדק בית ד' וכה"ג, ונמצאים אלו הכחות בו מונחים וחסרים הכשר.

(חבש פאר, דרוש ז, לב ע"א)

כי מי שגדול מחבירו כוחותיו גדולים יותר, ופעולותיו עושות רושם יותר גדול, ע"כ אם ירע ויקלקל, ימצא מקום לפרץ רחב יותר גדול. כמו כן באומה בכללה.

(מדבר שור, דרוש יד, עמ' קיג-קיד)

[בן ישיבה שאינו רגיל לראות נשים פרוצות, כשיגיע למקום שיש נשים פרוצות, יתקלקל בקלות, משא"כ מי שרגיל לראות נשים פרוצות, לא יתפתה כל כך.]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 151)
לטקסט

[אמרו חז"ל "שהשרה שכינתו על עצים ואבנים". עצים ואבנים נקראים דברים של למטה בחשיבות, ובאופן זה השרה את שכינתו. וענין המטה מצביע על אמונה, כי אמונה נקראת "מטה בחשיבות", כי הגוף לא מחשיב את זה, כיון שאדם צריך ללכת בעבודת ה' במצב שהוא נגד הדעת שלו. לכן כאשר האדם עושה את עצמו כדוגמת עצים ואבנים שאין בהם שום הרגשה, וכך הוא מוכן גם כן לקבל את עבודת ה' ללא טעם והרגש, ואפילו עם סתירות, באופן זה ישרה ה' את שכינתו באדם, כיון שאינו עובד לתועלת עצמו, אלא בהתבטלות לה'. נמצא שאם האדם מוכן לעבוד בבחינת מטה בחשיבות, זהו "מטה האלקים", שע"י זה מתגלה האלקים, ואם הוא לא מוכן לעבוד כך, נהפכת עבודתו לבחינת נחש, שהוא סוד הנחש הקדמוני, דהיינו עצם הרצון לקבל. כל התורה והעבודה שלו נכנסות לבחינת נחש, וכל האורות דקדושה שברשותו נופלים לרשות הס"א שהיא רשות הקבלה העצמית. וזהו "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", שמדרגת הנחש שלו היא לפי מדרגתו בקדושה, לפי שיעור הרכוש שרכש בקדושה אם מעט אם הרבה - בשיעור זה נמדדת מדרגת הנחש.]

(רבי ברוך שלום אשלג, ה' שמעתי שמעך (תשסז), כרך א, מאמר מו עמ' פא-פג)