Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת קידושין

לדף הראשי על אגדות קידושין


לג ע"א

חביבה מצוה בשעתה שהרי מפניהם עומדים מפני תלמידי חכמים אין עומדים

ענין הבאת ביכורים הוא כידוע שכל חיי הבלו של אדם הוא טורח להרבות הון, ובעת שיוצא לפועל הריוח ממעשה ידיו יכול לומר בלבו שכוחו ועוצם ידו עשה לו החיל הזה, ונעשה משוקע בהבלי העולם הזה, והשגחת ה' יתברך נשכח מלבו ח"ו. ועל זה בא מצות ה' יתברך "ולקחת מראשית פרי האדמה אשר תביא מארצך", שבזמן שישראל היו יושבים על אדמתם היה זה עיקר הרוחת העושר ממעשה ידיהם בעת שהוציא הארץ פירותיו. ואז דייקא בתכלית השיקוע בארציות, היה המצוה להניח את הכל ולבטל את עצמו מכל וכל ולילך עם ראשית פירותיו לירושלים, ושם אומר הוידוי הזאת להכהן "הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו". היינו שבמעשה הזה של המצוה זו באתי אל תכלית המכוון של ירושת הארץ, היינו לראות בחוש את השגחת ה' יתברך אפילו בארציות שהוא בתחתית המדרגה ולא יהיה נשאר משוקע בה חלילה. ובזה מרומז תכלית היחוד של בחינת אח"ד, היינו שהשגחת ה' יתברך הוא בשמים וארץ פירוש מרום המעלות עד תחתית המדריגות...
ויש לומר בזה גם כן ענין סמיכות הפרשה שאחר זה "היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות וגו' ושמרת ועשית אותם", ואיתא במדרש: כל העושה מצוה לאמיתו מעלה עליו הכתוב כאלו הוא נתונה מהר סיני, שהוא מרמז גם כן על מצות ביכורים שבא על ידה לבחינת היחוד הנ"ל. וכדאיתא בגמרא על מצות ביכורים בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי מפניהם עומדים מפני תלמידי חכמים אין עומדים. והיינו גם כן כנ"ל שבשעה זו הוא בא על עיקר היחוד מהשגחתו יתברך.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק פרשת תבוא, אות ז)

אטו ברשיעי עסקינן

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא ו]


לג ע"ב

קל וחומר, מפני לומדיה עומדים, מפניה לא כל שכן. ר' אלעי ור' יעקב בר זבדי הוו יתבי, חליף ואזיל ר' שמעון בר אבא וקמו מקמיה, אמר להו: חדא, דאתון חכימי ואנא חבר! ועוד, כלום תורה עומדת מפני לומדיה?

ולפי שהיה המנהג המפורסם לקום מפני התורה, יותר מאשר יקומו מפני לומדיה, אמרו (מכות כ"ב ע"ב) הני אינשי טפשאי מקמי ספר תורה קיימי, מקמי תלמיד חכם לא קיימי לומר שהם בוערים בעם במה שהם מחמירין בבא מן הדין, יותר מבנדון עצמו. [לומד מכאן שודאי שהתורה חשובה יותר מלומדיה, שהרי היא באה מאת ה' ואין חשיבותם של לומדיה אלא מפניה. והוא מתרץ את הקושיה שיש כאן מהגמ' במכות.]

(עקדת יצחק, שער ס"ה)

והפלא ממה שנמצא להם בזה, כי לפי שלמדו מוהדרת פני זקן (ויקרא י"ט) הדור התורה מכח זה המופת עצמו, אמר קל וחומר הוא, מפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן (קידושין ל"ג ע"ב). וזה, כי המשים אותם בכבוד חוייב שיהיה הוא יותר ראשונה. הנה כאשר היה כח התולדה חזק בעיני העם מכח ההקדמה, עד דקיימו מקמי ספר תורה ולא מקמי רבנן, אמר במסכת מכות (כ"ב ע"ב) אמר רבא כמה טפשאי הני אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי רבנן. הנה שקראם טפשים להורסם טבע הקדמה זו, כי עם שכבוד התורה הוא קודם אצל הטבע, מכל מקום כבוד החכמים הוא קודם אצל הלמוד, וצריך לשמור בו תמיד יחס ההתקדמות, ומה שאמרו שם דאלו בספר תורה כתוב ארבעים יכנו (דברים כ"ה) אתו רבנן ובצרי חד, לאו טעמא אחרינא הוא, אלא הוא עצמו זכרון ההקדמה בעינה, כלומר שאחר שתורת אלהיו בלבו, שהיא ההקדמה האומרת מפני שיבה תקום, כתרגומו, אשר ממנה למדנו אל הדור ספר תורה, הנה הוא ראשונה בהדור אצל הלמוד, כמו שאמרנו, והיא כוונה נכבדת בענין ומחוייבת ליישב אלו שני המאמרים, שנראין שהם כהפכיים בענינם. [מקשה מהגמ' האומרת "מפני לומדיה עומדים מפניה לא כ"ש", שמשמע ממנה שקדושת התורה גדולה מקדושת לומדיה, על הגמ' האומרת "כמה טפשאי הני אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבא", שמשמע ממנה שקדושת לומדיה גדולה מקדושתה. והוא עונה שכיון שמקור החכמה הוא התורה, אין בחכמה מה שאין בתורה. ובזה התורה גדולה. אבל בלמודה גדולים לומדיה.]

(עקדת יצחק, שער ע"ט)

כל ת"ח שאין עומד מפני רבו - נקרא רשע, ואינו מאריך ימים, ותלמודו משתכח, שנאמר וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני האלהים

אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך - באשר נתיירא יעקב שלא יענש יוסף בקיצור ימים וימות בעוד יעקב חי, כדאי' בקידושין דל"ג: כל ת"ח שאינו עומד מפני רבו כו' ואינו מאריך ימים כו', ע"כ התפלל ואמר ליוסף: אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי. כלומר, יהי רצון שאמות בעודני רואה את פניך כי עודך חי.

(העמק דבר, על בראשית פרק מו פסוק ל)

והביטו אחרי משה עד בואו האהלה ר' אמי ור' יצחק נפחא חד אמר לגנאי וחד אמר לשבח מאן דאמר לגנאי כדאיתא מ"ד לשבח אמר חזקיה אמר לי ר' חנינא בריה דר' אבהו א"ר אבהו א"ר אבדימי דמן חיפא חכם עובר עומד מלפניו ד' אמות וכיון שעבר ד' אמות יושב אב ב"ד עובר עומד מלפניו מלא עיניו וכיון שעבר ד' אמות יושב נשיא עובר עומד מלפניו מלא עיניו ואינו יושב עד שישב במקומו שנאמר והביטו אחרי משה עד בואו האהלה

וכן 'הביט' נופל על ההבטה בעין לדבר, "אל תביט אחריך", "ותבט אשתו מאחריו", "וניבט לארץ". והושאל אל הבטת השכל והשקפתו על התבוננות הדבר עד שישיגהו; והוא אמרו, "לא הביט און ביעקב", כי ה'און' לא יראה בעין; וכן אמרו, "והביטו אחרי משה" - אמרו החכמים ז"ל, שבו עוד זה הענין ושהוא הגדה על היותם מדקדקים אחר פעולותיו ומאמריו ומסתכלים בהם; ומזה הענין אמרו, "הבט נא השמימה", כי זה היה במראה הנבואה. ועל זאת ההשאלה הוא כל לשון הבטה שבאה באלוה ית', "מהביט אל האלהים", ותמונת יי יביט", "והביט אל עמל לא תוכל". [מבאר שחז"ל כאן רצו להדגיש לנו את המשמעות של המילה להביט שהיא מעבר להסתכלות גרידא אלא גם התבוננות מעמיקה יותר על עניין מסויים על מנת להתחקות על דרכיו ומנהגיו וכך היה בישראל כלפי משה רבנו]

(מורה נבוכים, חלק א פרק ד)

כל מצוות עשה שהזמן גרמא וכו'

בהלכה יש חילוקים בין אנשים ונשים לגבי מצוות עשה שהזמן גרמא, מהן נשים פטורות. אפשר להבין חילוק מפורסם זה גם במובן הפשוט החברתי. המעמד הטבעי והנורמלי של האשה הוא על פי רוב שהיא "צופיה הליכות ביתה", עקרת הבית וגם מחנכת - "אל תטש תורת אמך". בהתחשבות עם מצב זה, הן מעוכבות לגבי חלקים של תורה ומצוות שהזמן הוא הגורם להתקיימותם. אי אפשר לשעבד ולצמצם נשים במצוות שמוגבלות, קשורות ותלויות בזמן, הן מפאת טבע גופן ויצירתו, והן מצד הסדר החברתי שבבית. זה סידור אלוהי טכני מציאותי חברתי. אבל התורה מקיפה את כל כלל ישראל, את כל הנשמות וכל הגופות של כלל ישראל. גם הנשים נכללו במתן תורה, "כה תאמר לבית יעקב" - "אלו הנשים" [מכילתא יתרו, מסכתא דבחודש, ב]. "הקהל את העם האנשים הנשים והטף". לכן נקבע בהלכה שנשים מקיימות מספר מצוות שהזמן גרמא אם חושקת נפשן בכך. אבל נשאלת השאלה: איך מותרות הן לברך? אמנם אין לעכב אותן מלקיים את המצוה מתוך רצון וחשק רציני ואמיתי, אבל איך יכולות הן לברך "אשר קדשנו במצוותיו", אחרי שלא צוו? הרמ"א בשולחן ערוך, פסק על פי רבינו תם שיכולות גם לברך. אנו נפגשים כאן בענין שעסקנו בו והוא הבנת מבנה התורה בכללותה, "תורת ד' תמימה". התורה מתגלה בפרטי מצוות, אבל מקור התורה מקיף את כל כלל ישראל בהשראת השכינה. על כן לכל אחד מישראל יש שייכות לדבר ד' ול"אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", המקיף את כולנו, ורק אחר כך מופיעה התפרטות במצוות. לכן גם הנשים יכולות לברך "אשר קדשנו במצוותיו".

(שיחות הרב צבי יהודה, יתרו, סדרה ב, פסקה 8, עמ' 206-207)


לו ע"א

בין כך ובין כך קרויים בנים

רצו בזה, שאע"פ שכל אחד מצד עצמו אינו ראוי לזה, מצד הצטרפו לזולתו, יקנה הכלל שבח ומעלה, יותר ממה שראוי מצד פרטיו, כאשר קנו המורכבים כלן סגולות ומעלות אשר לא היו בנפרדים אשר קובצו מהן.
והוסיף" כי אין ספק, שאלו הנבראים הראשונים אשר הם חלקי כל ההוים, חסרים מאד עד שלא חלו בהם [גם] הסגולות הנמצאות בדומם המורכב מהם, ואין צריך לומר סגולות הצומח והחי והאדם, כי אין מן המחויב, שהכלל אשר ימצא מחלקים גרועים, שיתדבק בו אותו החסרון אשר בחלוף פשוטיו, אבל מצד היותו כולל ומורכב, ימצאו בו שלמיות ותועלות אינם בפשוטיו ופרטיו:"

(דרשות הר"ן, הדרוש הראשון)

אמר שכמו שעומק פנימיות הכוחות הוא נעלם, ואינו מושג בשכל האנושי במה כחם גדול לפעול פעולתם ומהו הכח הרודה בהם, כן א"א להשיג כלל במה תלויה בחירת ישראל. כי אפי' בקלקול של כל המעשים והמדות בתכלית ההשחתה ח"ו, אעפ"כ לא זז מחבבם ומקרי בני, וזהו דבר תלוי בסגולה פנימית שאינה מושגת כלל. ע"כ אמר על הראשונה שהיא ענין חוזק כח בחירה זו "אם ימֻשו החקים האלה וגו'", ועל גודל עומק בחירה זו והסתרתה מצד היותה בלתי תלויה כלל במעשים ומדות אמר: "אם ימדו שמים וגו' ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס וגו' על כל אשר עשו". כלומר שאם היתה בחירת ישראל מושגת בשכל מצד יתרונם לבד, היה השכל מחייב ח"ו שתתבטל בחירה זו בביטול היתרון בקלקול מעשיהם. אבל דבר זה תלוי בענין פנימי, סגולה עצמית שאין להשיג כלל.

(מדבר שור, דרוש כג, עמ' ריא)

אמנם איזה אומה תוכל לשאת עליה ברמה את הדגל של עבודת האלהים האידיאלית?... רק אומה כזאת, שיש לה תורה שקפלה את מהלכה על פי התגלות דעת אלהים כזאת, של אספקלריא המאירה, של "פה אל פה אדבר בו", שהציבה את העתיד שלה בכל בהירותו, בכל דיוקיו היותר פרטיים, מראשית הויתה עד כל נפילותיה ושיבתה לתחיה באחרית הימים, ברום מעלה ואורה נפלאה. אומה כזאת, שהיא עם זה מוכנת מצד גזעה ותולדתה, שבכח יהיו בה חקוקים האידיאלים האלהיים שבאוצרה הפנימי הגנוז בלב, והיה חפצה היותר אדיר לראות ולפעול בשלטון הצדק המוחלט, ואור הדעה המוחלטת... זאת היא התכונה הישראלית האדירה והפנימית, שהיא גנוזה בכללות האומה, ושממנה לא יוכל לזוז אפילו הפושע שבישראל, כי אין ביד אדם להחליף את טבע נפשו המקורית. ובמדה זו, של שאיפת הצדק הפנימי בכל עז וחשק, יאמר באמת "דאע"ג דאינון משחיתים איקרו בני שנאמר בנים משחיתים, ואע"ג דלית בהו הימנותא איקרו בני שנאמר בנים לא אמון בם". אין העצם מתחלף להיות אחר. רק מקרים זרים מציגים את אורח המוסר במושגים כאלה, שרק נפש נדיבה מפותחת תוכל לחדור לאורם ולהתמלא על ידם תיקון מוסרי ואמונה מאירה; אבל אם הטבע הפנימי של נטיית הטוב עוד לא פותח ועובד, אז תצא מזה פעולה הפכית, שידון על התיקון והאמונה מאותו המבט של הקליפה החצונה שלהם, ועז האור הפנימי לא יוכל לחדור, ויהפכו בעלי האוצר הטוב, אבל רק בכח ולא בפועל, לבנים משחיתים וללא אמון בם. אבל מיד שקרני האור יגדלו כל כך, עד שיחדרו מבעד לקליפת המושג החצונה, שהיתה מוזרה כל כך, והאור הפנימי הגנוז יגלה ויראה, אז יגלה גם כן הטבע הפנימי הישראלי הגנוז, אפילו באותם שנעשו בנים משחיתים ובנים לא אמון בם, ויצא כנחל שוטף "ויעה ברד מחסה כזב וסתר מים ישטפו".

(עקבי הצאן, עמ' קנא-קנב)

ומה שמחרפני כת"ר, שנעשיתי לעת זקנותי "ציוניסט", להקריב את נשמתי בשביל ישוב ישראל בא"י - אהובי, אם כל ה"ציוניסטים" יהיו אוהבים את א"י ורוצים בישוב אה"ק בזאת הכונה והמטרה הקדושה שאני מתכוין אליה, בשביל שהיא ארץ ד', שבחר בה השי"ת וחבבה מכל העולם כולו, ויש בה, סגולות קדושה לנבואה, ולהשראת רוה"ק, ולזכות ע"י ההליכה בה לעוה"ב, ואפילו על רשעים מגינה זכותה, - שהרי אפילו שפחה כנענית שבא"י מובטחת היא שהיא בת עוה"ב... ואפילו מעשו הרשע נתירא יעקב אבינו ע"ה שמא תעמד לו זכות ישיבת א"י, וק"ו לזרע קודש זרע בחונים בני אברהם יצחק ויעקב, דאע"ג דלית בהו הימנותא איקרו בני מעלי וכדעת ר' מאיר, דהלכתא כותיה בהא (וכמו שסתם הסלח "בין כך ובין כך קרויים לך בנים", וכן בתשו' הרשב"א ח"ב סי' קצ"ד וסי' רמ"ב).

(אגרות הראי"ה, אגרת תקנה)

קדושת הכהונה שבישראל היא מצד הירושה והנחלה שלהם, שעוברת מן האבות אל הבנים עד סוף כל הדורות, ולכן הכהנים מיוחדים לעורר אהבת ד' לבניו, לגלות עומק גדולתם מצד הירושה שאז נושאים להם פנים, אע"פ שאינם כדאיים, ואין זה ויתור ח"ו, שהרי בנים הם לאביהם שבשמים, ואהבת אב לבנו היא אהבה בלי מצרים, ובין כך וכך קרויים בנים.
וכן נאמר "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם", לומר שגם כשלא יהיו ראויים לכל ההתנשאות הגדולה הלזו ויהיו נקראים רק בני ישראל - ששם זה מציין שאין להם זכות משלהם וחיים רק בזכות אבות, שכולם נקראים בשם ישראל, כדאיתא במדרשות - אעפ"כ יתאמצו הכהנים לשות את שמו יתברך עליהם, "ואני אברכם". הקב"ה יברכם גם כשלא יהיו ראויים, חלילה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, פרשת נשא מאמר יג אות ג, עמ' לד-לה)

זאת לדעת, שכשם שנבדלים ישראל מן האומות בצד זכותם, כן נבדלים הם גם בקלקולים בחטאם אשר יחטאו, ולוּ גם הגדולים שבהם, שגם חטאיהם של ישראל באים לצורך סיבה עליונה, וזהו תוכנה-תפקידם של ישראל, לשמש צינור לכל ההופעות שצריכות להתגלות בעולם ואשר נקבעו מראש מקדם להופיע בעולם, וכל העולם לא נברא אלא לצוות להם (ברכות ו ע"ב; שבת ל ע"ב), ולפי ערך ההתבטלות של העמים כלפי ישראל, כך מקבלים הם מישראל ונהנים מהם, אשר לכן נדרשים העמים להיות נכנעים לישראל ולשמש אותם. ואולם דא עקא, כאותו ענין של המלאכים ואדם הראשון שמתחילה אמרו עליו "מה אנוש כי תזכרנו" [בראשית רבה פ"ח], וכעבור שעה לא הכירוהו וביקשו לומר לפניו שירה [שם], עד שהיה צורך להפיל עליו תרדמה, להבחין בין הסיבה למסובב, בין הבורא לנברא. כן גם כל העמים ביחס לישראל, אילו היו מכירים הם את ישראל כשהם בגדלותם ושיא דרגת קדושתם, היו באים לכלל טעות עד שהיו רוצים לומר לפני ישראל שירה, על כן מן ההכרח להרדים את ישראל, לצמצם את מרום גדולתם, וממילא נופלים הם ומגיעים לכלל חטא, כאדם הראשון שע"י התרדמה נפסק ממנו גילוי אופן קדושתו הנוראה ונפל ובא לידי חטא...
על סוד גבוה זה של נפלאות מצפונם של ישראל עם קודשו, אשר בין כך ובין כך קרויים בנים, חשים את כבוד אביהם שבשמים, אין שאר העמים יכולים לעמוד. אלה העמים אשר ריקים מכל מצפון פנימי, ואין להם אלא חיצוניות וחיצוניות דחיצוניות אינם יכולים להעלות בדעתם רז ופלא זה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, פרשת חוקת, מאמר מא, עמ' קכד-קכה)

משיח בן יוסף יבטל שעבוד המלכויות, ומשיח בן יוסף - את השאור שבעיסה, ואז: כל הרשעה כולה כעשן תכלה, ועל זה התפלל משה רבינו "שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה יראה אל עבדיך פעלך והדרך על בניהם" (תהלים צ), שבמשך ימי הגלות סבלנו משני דברים אלו: "עניתנו" - שעבוד מלכויות, "שנות ראינו רעה" - שאור שבעיסה, והיו עדיין בבחינת "עבדים" כשטת ר' יהודה שבזמן שאין עושין רצונו של מקום קרויין עבדים, גם להם יראה ויתודע כי היות שעבוד המלכויות היא פעלך, כןלה מפעולות תמים דעים, וכל מה שמתעורר לטובת ישראל והרמת קרנם בארצם הוא כדי לבטל את הגלות ולגלות עקבותיה של הגאולה, "והדרך על בניהם" לגלות את ההדר שרצה הקב"ה על עם קדשו, להחזיר להם את ההוד שנהפך לדוה ולמשחית ולתת עליהם מהוד תפארתו.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, מעייני הישועה, פרק סה, עמ' קח-קט)

ישנן שתי בחינות, בחינת בן ובחינת עבד, ובן לכאורה חשוב מעבד, שכן ישראל נקראים בנים למקום, וכן איתא בגמרא מחלוקת ר"י ור"מ, דיש מ"ד דבין כך ובין כך קרויים בנים, ויש מ"ד שאם עושין רצונו של מקום קרויים בנים ואם אין עושים רצונו של מקום קרויים עבדים. אבל מאידך מצינו במשה רבינו שנשתבח בשם "עבד ה'" [דברים לד, ה].
אלא שישנה בחינת עבד שהיא גדולה מבן, דהנה יש גלוי ויש נעלם, ותמיד הגלוי הוא כמר מדלי כלפי הנעלם, ואף גם שם "חלק" אינו הולם אותו, דחלק שייך רק על דבר שהוא גבולי אבל מה שאינו גבולי רק בלתי סופי אין מקום לומר שהוא חלק. כך לפי מושגינו נתגלה הקב"ה כביכול בצמצום, וזהו הצד הגלוי, ואילו הצד הנסתר אינו בגדר תפיסה כלל. וכמו כן יש בקדושת ישראל וקדושת התורה, ששניהם הם ג"כ בלתי סופיים. והנה דבקות ישראל בקב"ה הוא בעיקר מצד הנעלם, ולפיכך בישראל מצדו הנעלם הוא קודש, ואע"פ שבצד הגלוי יש בו צדיקים בינונים ורשעים, מצדו הנעלם נאמר עליו "ועמך כולם צדיקים וגו' מעשה ידי להתפאר" (ישעיה ס, כא).
הנה עבד עברי אין גופו קנוי, לפי שכל אחד ואחד מישראל קנוי ושאול להקב"ה כולו "כי לי בני ישראל עבדים" - עבדי הם ולא עבדים לעבדים [קדושין כב, ב], נמצא שכל הקנינים שיש בעבד ישראל הוא רק מצד הגלוי שבו, אבל מצד ההעלם אין בו שום קנין, כי אם בלתי לד' לבדו. אבל גבי עכו"ם יש מציאות של גופו קנוי כמו שאמרו בקדושין שם, והענין הוא: דמהצד הגלוי של תוארים של בן ועבד, התואר של עבד הוא יותר קטן, אבל מהצד הנעלם של כאו"א מישראל התואר עבד נשגב מאד, שהוא קנוי קנין גמור להקב"ה, ונורא הוא חלקו של ישראל גם בתור בן וגם בתור עבד.
ולכן גבי משה רבינו שבחינתו ממדרגת הנסתר והנעלם בהשתלמותו בכל כליל ההוד וההדר שבזה נקרא עבד ד', ומת במיתת נשיקה, ואף דכתיב וימת, מ"מ אמרו בגמרא (סוטה יג, ב) מה כאן עומד ומשמש אף שם עומד ומשמש, דמשמע שלא מת, אבל הוא הדבר - שמשה מצד קדושתו הנעלמת האין סופית לא שייכת בו מיתה כלל, רק לפי המושג המצומצם שלנו שהוא רק לפי הגלוי שייכת בו מיתה, וכל מיתתו היתה שהראה לו הקב"ה את הקדושה הנעלמת, ובכן הסכים משה להסתלק מהגלוי ולהכנס בנעלם, וזו היא מיתת נשיקה אתדבקות רוחא ברוחא, [כמבואר בזוה"ק משפטים (דף קכד, ב) עיי"ש ענינו וסודו], ואין זו מיתה אלא חיים עליונים, מה כאן עומד ומשמש אף שם עומד ומשמש.
והנה יסודם של העכו"ם בהשגחה העליונה של הבריאה הוא, שיהיו עבדים לישראל, וקשורים בהם בבחינה הנעלמת של ישראל, וכשם שאברהם ראש לכל ישראל כך אליעזר עבד אברהם ראש לכל העבדים, והוא מסלול הדרך לתקון העולם, שכל האומות יכניעו עצמם לישראל, להיות להם לעבדים, בבחינת "בית יעקב לכו ונלכה באור ד'" (ישעיה ב, ה).
וזוהי הכונה של "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים", כי עם כל הנפלאות המעלה של תורתן של בנים, שהוא ממדרגת התואר של בן ובשביל זה תורתן של בנים יסוד של כל קיום ההויה, הנה בחינת עבדי אבות יפה מהם, שהם בבחינת קנין הגוף של העמים הקנויים להם, אשר צריכים להיות קנויים לישראל בבחינת גופו קנוי.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, פרשת חיי שרה, מאמר לא, עמ' צז-צח)

מינים הם שיצאו מכלל ישראל, ולא כן אפיקורסים ועוברי עבירה. לצערנו, הרבה פעמים חילוק זה אינו מבורר, והרי יש לזה נפקא מינה בהלכות צבור! באופן כללי, מינות היא יציאה מכלל ישראל. לעומתה, אפיקורסות היא חוסר אמונה, מצב שלילי של אי אמונה. הגמרא קידושין מבררת ש"בנים אתם לד' אלהיכם" נאמר גם כשיש קלקולים, בין באמונה ובין במעשים ובמצוות.
אפילו אם אינם נוהגים מנהג בנים, אפילו אם הם בנים סכלים העושים שטות, ואפילו בנים "לא אמן בם" רשעים דלית בהו הימנותא, ואפילו בנים משחיתים העובדים עבודה זרה - לעולם קרויים בנים.

(שיחות הרב צבי יהודה, נצבים-וילך, סדרה ב, פסקה 15, עמ' 465)

ה"חפץ חיים" סיפר שפעם שאל רבי חיים מוולוז'ין את הגר"א: כל המידות נלמדות מהקב"ה בתור הליכה בדרכיו, "מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום" [סוטה יד ע"א]. נשאלת השאלה: היכן מתגלה אצל הקב"ה המידה של שמח בחלקו, שנמשך ממנה החיוב אצלנו להיות שמחים בחלקנו? השיב לו הגר"א: מהפסוק "כי חלק ד' עמו", שבשירת "האזינו", כי "בין כך ובין כך קרויין בנים". ד' שמח בבניו גם אם אינם נוהגים מנהג בנים.

(שיחות הרב צבי יהודה, האזינו, סדרה א, פסקה 5, עמ' 507-508)

במחלוקת עקרונית זו בין ר' יהודה ורבי מאיר נפסקה הלכה כרבי מאיר. אף על פי שכלל בידנו שרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, כאן שאני מכיוון שרבי מאיר מביא ראיה לדבריו מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים.
ביקש ר' מאיר ללמדנו בזה שהקב"ה מתיחס אלינו כאב אל בניו אפילו בזמן שאין אנו עושים רצונו, שלא יאמרו שבזמן שאנו עושים רצונו של מקום בנים אנו, ובזמן שעוברים על רצונו הרי אנו כאומה זרה ונכריה - לא כן, תמיד אנו בנים. אמנם "בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו" (משלי י, א), וכשישראל אין עושים רצונו של מקום לא רק מכעיסים הם לפניו אלא גורמים רעה לעצמם, כי "חושך שבטו שונא בנו" (שם יג, כד), ועל כן אבינו שבשמים מיסרנו כדי להחזירנו אליו מפני שהוא רוצה בבנים טובים ההולכים בדרכיו.
דוקא מפני שאנו בניו של מקום, אנו נרדפים מבלי חשך ויסורים באים עלינו. והיסורים הנוראים ביותר הם יסורי הגלות, הגורמים צער גם לאב וגם לבניו, כמו שאמרו חז"ל שהקב"ה אומר "אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם, ואוי לו לאב שהגלה את בניו" (ברכות ג), ובזמן שאדם מישראל שרוי בצער הקב"ה כביכל צועק "כלני מראשי כלני מזרועו" (חגיגה ט).

(רבי זאב גולד, ניבי זהב, פרשת ראה, עמ' תצו)

למדו חז"ל שבזמן שישראל בצער ופירש אחד מהם, שני מלאכי השרת שמלוים לו לאדם שמים את ידיהם על ראשו ואומרים זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת הצבור (תענית יא). וכן אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, וכל מי שאינו מתאבל על ירושלים אינו זוכה ורואה בשמחתה (תענית ל).
זה יסוד דרשתו של רבי מאיר שבין כך קרויים בנים. קילקול ישראל צרה גדולה היא לישראל. ובזמן ירידת האומה חייבת כל האומה להיות שרויה בצער ולהשתדל להחזיר בנים תועים לשרשם, כי בכל זאת בני א-ל חי המה.
ויש קשר ישיר בין תחלת הפסוק "בנים אתם לה' אלקיכם" לסופו, "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם". "לא תתגודדו" - אמרו חז"ל: לא תעשו אגודות אגודות אלא היו כולכם אגודה אחת". וכן הוא אומר (עמוס ט): 'הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה' (ספרי).
כפי הנראה פירשו חז"ל את הכתוב הזה, שרק בשמים בונה הקב"ה מעלותיו. שם הכל הוא מהמעלות הטהורות והמבהיקות. אבל בארץ "בני עליה הם מועטים" כדברי ר' שמעון בן יוחאי. בארץ ישנם סוגי אנשים שונים, צדיקים בינונים ואפילו רשעים, יתאגדו אלו עם אלו ויכפרו אלו על אלו. ולפיכך "ואגודתו על ארץ יסדה", היסוד בארץ הוא איגוד כל הכוחות. ועל כן דרשו חז"ל "ולא תשימו קרחה בין עיניכם" - "שלא תשימו קרחה ביניכם כשם שעשה קורח שחלק לישראל ועשאן אגודות אגודות ועשה קרחה בישראל שנבלעו עמו בני אדם הרבה, ראה חבה שחבב הקב"ה את ישראל" (ילקוט פ' ראה).

(רבי זאב גולד, ניבי זהב, פרשת ראה, עמ' תצח)

בספר "נחלה לישראל", נדפס בירושלים בשנת תרמ"ב... בפי"א דף יז: במדרש [איכה ג, כ] הלואי יהון בני עמי אעפ"י שמקניטין אותי, עכ"ל, הרי להדיא אעפ"י שמקניטים אותו נקראו בנים, וכ"ה בפ"ק דקידושין לו. איכא מ"ד בין כך ובין כך קרואים בנים וכי תימא סכלי [שאין בהם אלא שטות] הוא דמקרי בני, כי לית בהו הימנותייהו [כשהם רשעים] לא מיקרו בני, וכו', שנא' בנים משחיתים, ע"כ.

(רבי מנחם כשר, התקופה הגדולה, מהד' תשל"ב, עמ' קפח-קפט)


לו ע"ב

כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ושאינה תלויה בארץ נוהגת בארץ ובחוץ לארץ

בין המערכות המחולקות שבמצות התורה הננו מוצאים הגדרה רשומה, המציגה לפנינו שתי שדרות מיוחדות כל אחת ואחת לבדנה: הלא הנה המצות התלויות בארץ והמצות שאינן תלויות בארץ, וכמו ששנינו: "כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ נוהגת בארץ ובחוץ לארץ".
האמצעי המקשר הוא מתבקש יותר, ע"י מה שמוצאים בו קו פנימי רוחני וכח מחיה אחד המתפשט על המחלקות המפולגות, וזה מצוי לנו גלוי בההגדרה שאנו עסוקים בה במצות התלויות ושאינן תלויות בארץ, ע"פ דברי הרמב"ן בפי' התורה [בראשית כד, ג; ויקרא יח, כה] שיסוד קיום כל המצות כולן מצד ענינן הפנימי והתכליתי הוא רק בארץ. ולפ"ז המצות שאינן תלויות בארץ, הנוהגות ג"כ בחו"ל, אינן מכוונות לתכליתן בחו"ל, כ"א מפני שהם מביאים את ישראל לשוב לארץ, והם משמרים את קדושתם, שבשובם לארץ לא יהיו צריכים להתחיל את סדרי החיים מחדש... וכלשון הספרי (דברים יא, יח) שהוא מקור הדעה הנשגבה והכוללת הזאת "'ושמתם את דברי אלה וגו'' (דברים שם) אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל היו מצוינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים"...
היחש הגדול של כל המצות כולם אל ארץ ישראל, מביא אותנו אל הדעה האמיתית, שהנשמה הפנימית של כל המצות כולן, אפילו של אותן שאינן תלויות בארץ, היא תלויה גם היא באמת בארץ, ומאוירה המחיה נשמות הֵנָה יונקות מרחוק כפי היכולת לצורך העמדת חיותם גם בחו"ל...
ע"פ ההבנה הזאת המאחדת את שתי המערכות הללו, של המצות כולן, בתכונה אחדותית, עלינו לחפש את הבריח המבריח אותן, שע"י יעשו חטיבה אחת.
המצות שנוכל לחשבן לאמצעיות בין שתי המערכות, המצות התלויות בארץ ושאינן תלויות בארץ, הן מצות שהן חובת הגוף מצד עצמן, אבל הן קשורות לא"י בתכנן הגלוי. באלה המצות מתרכזים שני הכחות, הכח של המצות התלויות בארץ והכח של מצות שהן חובת הגוף; המצוה המצויינה שכח הארץ הוא ניכר בה הרבה במצות הגוף, היא מצות ארבעה מינים...
חג הסוכות בכללו הוא כ"כ מחובר לקדושת הארץ ושמחת פירותיה, עד שלמדנו חז"ל שצריך לעבר את השנה כדי שיהיה החג באסיפת הפירות, כדאמרינן בספרא [שם סי' קצ"ב] "'באספכם את תבואת הארץ' (ויקרא כג, לט), עבר את השנה שתעשה באסיפת הפירות... השתדל לעבר את השנה שתעשה את החג באסיפת רוב הפירות". הרוב הכמותי הגורר אחריו את המיעוט, מכוון הוא ג"כ לענין הרוב האיכותי הגורר אחריו את הנמשכים אגבו. קדושת הארץ שהיא הבסיס לרוב המצות ותוכן הקדושה, היא מושכת עמה את כולם, וכמה מרגשת היא האומה את היחש הכפול של קדושת הארץ וקדושת הגוף התלוי במצוה חביבה זו! וישראל אע"פ שאינם נביאים בני נביאים הם [פסחים סו ע"ב] ומרגישים הם מקדושת נשמתם פנימה את האורות הגדולים המתלהבים יחד במצוה חביבה זו הכוללת קדושת הארץ וקדושת הגוף, ועושים אותה בשמחה ובהידור גדול...
כשם שהמצוה הקדושה והחביבה הזאת היא קלה ונוחה לקיימה בשמחה ובהידור בארצנו הקדושה והחביבה, וביותר בישובה השלם בהיות כל יושביה עליה, וכד' הרמב"ם [במו"נ פמ"ג משלישי] שאחד מהטעמים הגלוים ליחוד המינים הללו במצוה שמצורף לטוב מראם ורעננותם ועמדם על לחותם בשבעה ימים, יותר משארי צמחים, הוא רוב מציאותם בארץ ישראל; לעומת זה כמה כבדה ויקרה היא, ובכמה עמל וצער היא עומדת לעם ד' אלה פזורי הגולה, באיים הרחוקים ובקצות הארץ, במחוזות הקודרים מני קרח (איוב ו, טז), ומרוחות קדים ומסעירים במשך תקופות השנה, אשר גם עמל וצער זה יזכירו אותנו חמדת ארץ חמדה המסוגלת לקדושת שורש נשמתנו, ולאור חיי רוחנו וגוייתנו, ולקיום המצות כולן באורה וצהלה, בשמחה ובמנוחה קדושה, אשר ע"כ קבע ביותר במצוה זו ריב"ז זכר למקדש (סוכה מא, א), לקיים הא דכתיב: "'כי אעלה ארֻכה לך וממכותיך ארפאך נאם ד', כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה' [ירמיה ל, יז] מכלל דבעיא דרישה" [ר"ה ל, א]. ע"כ היו משתוקקים כמה וכמה גדולי עולם, גאוני הדור וצדיקי אמת, לקיים מצות אתרוג ביחוד מגידולי אה"ק תובב"א...

(עץ הדר השלם עמ' א-ז, נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' רצז במהד' תשנה=עמ' תכז במהד' תשסה)


לז ע"א

תשמרון זו משנה לעשות זה מעשה

"ושמרתם זו משנה, ועשיתם - כמשמעו" (רש"י דברים ד, ו). אם נפרש משנה כתואר הפשוט, שאינו מכוון להביא לידי מעשה, "ותנאים מבלי עולם, שמורים הלכה מתוך משנתם" [סוטה כב ע"א], אז יש לפרש ועשיתם - שתלמדו הלכה למעשה. אבל לפי דברי רבנו חננאל, בב"מ (ס"פ אלו מציאות), משנה כוללת גמר בירור הלכה למעשה על פי המסקנא גם כן, אם כן כלול במשנה כבר הלמוד למעשה, על כן צריך לומר ועשיתם כמשמעו: עצם המעשה.

(אורות התורה ח, ב)

לאחר ירושה וישיבה

"הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבוֹתינו לתת לנו" - בביכורים האלה שאני מביא לך ולבית המקדש משדותי בא"י שהיא שייכת לנו, הנני מאשר שהקב"ה קיים את הבטחתו ועשה איתנו נפלאות (ומשום כך מגיד מה שמגיד להלן פסוקים ה-י), ושהוא כל יכול. ומשום כך אמר רש"י (דברים כו, א): "מגיד שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחילקוה" - מפני שבכיבוש ובחילוק הוכיח הקב"ה שהוא כל יכול. בביכורים אלה היהודי בא ומכריז: "ידעתי את ה'". וזאת כוונת רש"י (פסוק ג) הכותב: "'ואמרת אליו' - שאינך כפוי טובה". כלומר, אתה מודה שהוא כל יכול, ושגם כל רכושך בא ממנו.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי על דברים עמ' קכה-קכו)


לז ע"ב

סד"א הואיל ובענינא דמועדות כתיבה תיבעי קידוש כי מועדות

נראה דשונה היא שבתה של ארץ ישראל משבתה של בבל, השבת שבארץ ישראל כשם שהיא מצוה שבגופו כן היא גם כן מצוה התלויה בארץ, שגם הארץ צריכה לשבות, שהשבת היא מעין היובל, ויש בכלל השבת דארץ ישראל שתי הבחינות, צד הגוף וצד הנפש, וזהו הטעם היסודי לתקיעות השבת, שיש מכללה בחינת תקיעות היובל שמקדשות את הארץ...
ובזה יובן הס"ד דגמ' קידושין מושב דכתב רחמנא גבי שבת למה לי, איצטריך סד"א הואיל ובענינא דמועדות כתיבה תיבעי קידוש כי מועדות, קמ"ל. וברש"י שם: ולא נהיג קידוש אלא ביהודה, עיי"ש. דהס"ד שהשבת נוהגת רק בארץ ישראל, ולכך נאמר "בכל מושבותיכם" לפי שכמ"ש השבת דארץ ישראל היא גם מצד מצוה התלויה בארץ, ולזה היה סלקא דעתך לומר שעיקרה של המצוה היא שביתת הארץ, ולכך נאמר "בכל מושבותיכם" לומר שנוהג בכל מקום מצד המצוה התלויה בגוף שיש בשבת.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, פ' בהעלותך, מאמר כג, אות ג, עמ' סז-סח)

עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ

להבין את היחש שבין תפלין לכניסת הארץ יותר מכל המצות כולם...
תפלין הם כנגד כלי השכל, המוח והלב, שבהם השכל הנשמה מגלה שם את כחותיה. אך הלב הטבעי והמוח הטבעי אחוזים הם בחבלי הרצון, על כן יוכל ח"ו להיות מקבל פגע לפי שנוי הרצון. על כן צונו השי"ת שנשים עלינו פאר שהוא נבדל מהגוף, ואם כן לא יהיה משתנה משנוי מזג הגוף ורצונו, כי הוא עומד לעצמו, ומצד כח השכל הקדוש שיש בתפלין, מאיר אל הגוף בשליחות קוי אור שכל - אל הלב והמוח, ונמצא שפועל השכל על הרצון, וע"י הפסק המחיצה, האש מתגבר על המים. ולפי זה כל מה שיהיה כח הגוף יותר חזק ואמיץ, עוד יגלה השכל ביתר שאת את אורותיו היקרות...
והנה מעלת ארץ ישראל היא שיעלו בה ישראל לעבודה רמה כל כך, עד שכל מה שיתוסף להם ברכה בעניני העולם כן יוסיפו כבוד בנפשם ברוממות מעלה וקדושת אמונה ואהבת ד' באמת...
לפי זה, כיון שעל כל פנים ארץ ישראל יסדה הקב"ה בתכלית הטוב לעניני הגוף: "ארץ זבת חלב ודבש", אם כן יש ח"ו סכנה שיתחזק הגוף ועל ידו יחלש השכל כיון שיהיה מעורב בגוף, על כן הקדים הקב"ה מצות תפלין לכניסת הארץ, לומר "עשה מצוה זו" ותבדיל שכלך מעניני החומר, אז כל מה שיוסיף הגוף ישוב וטובה, יוסיף השכל קדושה וכבוד אמת על כן "בשבילה תכנס לארץ", ותהיה באמת ארץ החיים, ש"תתענג על ד'" אף על פי ש"יתן לך משאלות לבך" (תהלים לז), בנחלה בלי מצרים...
על כן אחשוב. שמטעם זה מתאמצת היא הסט"א בכל עוז שתהיה מצות תפלין מרופה בישראל ח"ו, כדברי רז"ל (שבת כח) "וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות כגון תפלין, עדיין היא מרופה בידם", כי אם היה לב עם ד' לעולם דבק במצות תפלין לא היו באים לכל רע, והיתה מתקיימת הבטחת (דברים כח) "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך", כי היה השכל פועל הטוב בכלי החומר והיתה הקדושה מתוספת כפי תוספת הכח החמרי, וע"כ עד הנה יתחזק השטן מאד לבטל מצות תפלין מעם ד' בהנחתם שלא כתורה, על המצח, וע"י הסופרים שאינם יודעים את ההלכות המחויבות, ובודאי היא סבת עכוב הגאולה.
ועתה שזכינו ב"ה בדורנו כי פקד ד' את עמו, ורוח קדוש נתעורר בלב רבים לשוב להתנחל בארץ הקדושה, וזה בודאי קול דודנו הוא הדופק לומר לנו: "שובו בנים לגבולכם", עלינו להתחזק במצוה זו אשר בזכותה נוכל לקבל טובת הארץ הגשמיית בצרוף קדושתה הרוחנית באופן שיהיו לעזר זה לזה...
ואנחנו אומרים לכל איש ישראל: עשה מצוה זו, של הנחת תפלין כמאמרה, וכדין תוה"ק, שבשבילה תכנס לארץ, ונושע תשועת עולמים במהרה בימינו אמן.

(חבש פאר, דרוש ג, עמ' מט, נב-נה)

ע"י מצות תפילין מתבלט ערכה של האישיות הפרטית היחידית בתוך כלל ישראל. יש מצוות ששייכות לאדם באופן אישי, והן שייכות להגדרה: "מצוה שבגוף". מצות תפילין שצריכה להיות בגוף שלו, בזרוע שלו, היא שייכת לסוג הזה. היא אינה ניתנת להתקיים ע"י שליח. מצוה שבגוף היא פרטית, אינדיבידואלית ביותר. מהיסוד הכלל ישראלי של חירות מופיעה מצות תפילין בערכה הכללי, "עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ" - ומתוך כך ערכה הפרטי המיוחד לכל אחד ואחד, כל קרקפתא וקרקפתא, כל זרוע וזרוע. ביסודיות של יציאת מצרים מופיעה קדושה כלל ישראלית שמתגלה בכל אדם מישראל, בכל נשמה מישראל ובכל גוף מישראל.

(שיחות הרב צבי יהודה, בא, סדרה א, פסקה 17, עמ' 118)


לח ע"א

והיו מסתפקין ממן שבכליהם

ע"כ לא הוזכרה בתורה המשכת ערכו של משה ביהושע כי אם ע"י נתינה מהודו (במדבר כז כג) שהוא ענין הסגולה הפנימית, אבל המן פסק ולא נסתפקו כי אם ממן שבכליהם ואחר כך אכלו רק מעבור הארץ.

(מאורות הראיה, שבועות, עמ' קמט)

עוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן

המן והמזיקים שנבראו בשעה אחת, ערב שבת בין השמשות, דבר והפוכו הם. אצל המזיקים נברא צד החומר שלהם ולא הספיק להכניס רוחניות בתוכם, ואצל המן היה בהפך, נברא הצד הרוחני ולא הספיק להלבישו בהצד החומרי שלו, ומלחם זה נזונו ישראל במדבר וגם בעודם במצרים טעמו טעם מן במצות, טעם רוחני בלא לבוש, וכן בכל ערב שבת אם יודעים איך להכין עצמם לסעודת שבת טועמים את טעם המן, הרוחני בלא לבוש, וכן בארץ ישראל בכלל כל המזון המתגדל בארץ ישראל כשיודעים לקיים את כל המצוות התלויות בארץ ואוכלים לשם שמים מתהפכים כל גידולי הארץ לבחינת מן רוחני וטועמים בהם טעם מן ממש.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, פרשת בשלח, מאמר לב, עמ' קג)

ומנין שבשבעה באדר נולד משה, שנאמר ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבא, שאין ת"ל היום, מה ת"ל היום, מלמד שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים, מיום ליום ומחדש לחדש, שנאמר את מספר ימיך

כי ודאי יום זה הוא שמזלו במערכה טובה, ואין דרך הקב"ה לשנות המזל, ולכך במיתת רשעים וכדומה, שהמיתה היא לרוע, אין ביום הלידה שיתרע מזלו, כי מזלו במערכה טובה, אבל צדיקים השלמים, שמיתתם לטובה ולקנין שלימות, אדרבה יקרה ביום שמזלם לטוב כי טבא הוא, ולכך ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום בכוונה מהבורא, לפרסם טוב ענינם ושלימות כשרון מעשיהם, וכי המלך מלכי המלכים הקב"ה חפץ ביקרם. והראיה כי מתו ביום הולדם, וזהו לאות אמת כי לא איתרע מזלם ונגד זקיניו כבוד. והמן ימח שמו, טעה וחשב כי משה שמת בחטא והיתה מיתתו לרוע, וא"כ איתרע מזלו, ולכך שמח שהגיע הפור בירח הלזה, אבל טעה, כי ביום שנולד משה בו ביום מת ואילו איתרע מזלא לא היה קורה ביום הלידה, ועל כרחך דהיה לטובתו, ותוחלתו נכזבה, כן יאבדו כל הבוגדים בה' אשר שקר נחלו [מבאר שדווקא אצל צדיקים יום המוות הוא ביום הלידה משום שמיתתם היא עניין טוב אך רשעים מותם הוא רע להם לכן אין ממיתם ביום הלידה שהוא יום טוב לאדם.]

(יערות דבש, חלק א, דרוש יז)

מלמד שיושב הקב"ה וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש

השלמת מדת ימי חיינו הקצובים, או הארכת ימינו בחיים, אינה באה אלא בפעולות שמקנות לנו זכות החיים, ובאין פעולות של זכות פוחתים לנו משנותינו הקצובות, כי חיי האדם אינם אלא חיי פעולה ועבודה שהם טובים וישרים בעיני אלקים ואדם, ובהעדרם נוח לו לאדם שלא יימצא בחיים. ואשריהם הצדיקים שקונים עולמם בחיים בזכות, ועליהם אמרו: מלמד שיושב הקב"ה וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש, שנאמר: "את מספר ימיך אמלא". ללמדך שגם במקרה שפוחתין לו במספר השנים, משלימין לו במספר הימים מיום ליום ומחדש ולחדש (עיין מהרש"א בח"א שם).

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל, ח"א, שער ב, פ"ד, עמ' 55)


[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה יג ע"ב]


לח ע"ב

בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בחוצה לארץ

שרידי חרב ירדו מארצות אירופה לארץ החדשה... וכשבאו ליסד את ארצות הברית וכתבו את חוקת הארץ אשר הניחו בה את היסוד של חפש ודרור לכל האזרח ולגר הגר בתוכה, חפשו לחקוק פסוק מתאים לחוקה החדשה... בקשו ומצאו את הכתוב "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה". את הפסוק הזה חרתו על פעמון גדול...
כדאי היה להזמין את גדולי הארץ המבורכת הזו... וללמד לעם האמריקאי גם את התורה שבעל פה, את פירוש הגמרא על הכתוב שרשמו על פעמון החפש, "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה":... בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בחוץ לארץ, אין הדרור נוהג בארץ אין נוהג בחוץ לארץ".
יזכרו נא שכל זמן שעם ה' מפוזר ומפורד בין העמים ואת ארצו חלקו, ומלחמה קשה לישראל על קיומו, לא יקום החפש האמיתי בכל מקום בעולם. את זכות הדרור, את החק "וקראתם דרור", צוה אלקים לעמו בהר סיני, והוא האלקים אשר נתן לנו את ארצנו שנהיה בה לעם אלקים ולקיים בה את המצוות התלויות בארץ. ואם כל חוקיו הפרו, אין תקוה שחק בודד אחד יצא מן הכלל ויהיה קיים. לא יתכן שעם התורה יהיה משועבד, ובארצם יקוימו דברי התורה "וקראתם דרור".

(רבי זאב גולד, ניבי זהב, פרשת בהר, עמ' שיד-שטו)


לט ע"א

דאמר שמואל את חקתי תשמורו חוקים שחקקתי לך כבר בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ אף שדך נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ ואלא הכתיב שדך ההוא למעוטי זרעים שבחוץ לארץ

ומפני זה נאסרו הכלאים - רצוני לומר, הרכבת אילן באילן - בעבור שנתרחק מסיבות עבודה זרה ומתועבות משגליהם היוצאים מדרך הטבע. ומפני 'הרכבת אילן' נאסר לקבץ אי זה שני מיני זרעים שיהיו, ואפילו לסמכם זה לזה. אתה תמצא, כשתסתכל בפרוש זאת המצוה, "הרכבת אילן לוקין עליה מן התורה בכל מקום", מפני שהיא עיקר האזהרה, וכלאי זרעים - כלומר, סמכם זה לזה - לא נאסר רק בארץ ישראל.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק לז)

לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד

ונאסרו חוקות הגוים ההם כולם בכלל, ואמר, "ולא תלכו בחוקות הגוי וגו'", ומה שהיה בהם יותר מפורסם ויותר פשוט או היה בו באור במין עבודה זרה יחד בו האיסור, כערלה וכלאים וכלאי הכרם. והתמה אצלי מאמר ר' יאשיה בכלאי הכרם, והוא 'הלכה', "עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד" - אין ספק אצלי שראה עיקר הענין ההוא מ'דרכי האמורי'. [מבאר שעל פי ספרי הע"ז לא יציחו הכרמים אלא אם כן יזרעו שם חטה וצימוקים יחד]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק לז)


לט ע"ב

כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ

כי העושה מצוה אחת כתקנה מטיבין לו כו', וענין כתקנה הוא, שתִלווה אליה קבלתו כל המצוות והזמנת עצמו לעשותם בלב שלם, עד שלא יהיה הפרש בין זאת אשר בידו לבינם, רק במה שנזדמנה לו זאת ראשונה לסיבה מהסיבות, שעל דרך זה כשעושה אותה - כל המצוות הוא עושה...
וכבר הקשו עלה... ותירצו: כל העושה מצווה אחת יתירה על זכויותיו מאריכין לו כו' - והנה שיסבול מאמרם מה שאמרנו, כי בכלל המצוה האחת הן יתר הזכויות, אצל (=בשל) כוונתו יתירה היא עליהם, מה שנזדמנה לו לצאת אל הפועל מזולתה. ואם רצו בזה, הוא מאמר נחמד מאוד [יש לשאול: מדוע על מצוה אחת מקבל העושה כל כך הרבה שכר? וכן: מה החידוש בכך שאין אדם מקבל שכר אם אינו עושה מצוות? התשובה היא, ש"עושה מצוה אחת" - הכוונה היא למי שמקבל עליו את כל המצוות בשווה, מפני שכולן מצוות אלקיות (ואינו מקיים את המצוות מתוך הכרעה עצמית, שאז הוא בורר לו חלק מן המצוות), אלא שבאופן מקרי הזדמנה לידיו מצווה כלשהי.].

(עקידת יצחק שער יז)

והא שייעד הכתוב שכר הרוחני במצות כיבוד או"א ושכר הגשמי במצות שילוח הקן, היינו כדי ללמוד מזה על זה, דמצד הסברא מגיע עבור כבוד או"א רק שכר בעוה"ז כיון שהוא מצוה שדעת האדם נותנת ע"ז, ומצות שלוה"ק רק בעוה"ב שהוא מצוה למעלה מדעת אנושי, כן שכרו צפון למעלה מהליכות זה העולם. א"כ אם היה כתוב בכיבוד או"א שכר עוה"ז ובשה"ק שכר עוה"ב הייתי אומר דלהפוך לא. מש"ה כתיב בכבוד או"א שכר הרוחני מכש"כ בשלה"ק. ושלוה"ק כתיב שכר בעוה"ז מכש"כ בכבוד או"א.
ומזה למדנו כמו כן בכל המצות שיש להם לכל א' שכר בעוה"ז ובעולם הנשמות ובעולם התחי', והיינו דתנן בקידושין ספ"א כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ, ופרש"י מטיבין לו בעוה"ז ונוחל את הארץ חיי עוה"ב והיינו עולם התחי' כדתנן ע"ז ריש פ' חלק, שנא' ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, ומאריכין לו ימיו, היינו עולם שכולו ארוך זה עולם הנשמות. [מבאר כי המשנה רומזת כי לכל המצוות ניתן שכר הן בעולם הזה, הן בעולם הבא והן בעולם התחייה.]

(העמק דבר, דברים כב, ז)

הנחתי בדעתי להעיר את אחי, למלאה במצוה אחת בכל לבנו, ובכל נפשנו. ומצוה אחת יש בכוחה לקרב את הגאולה, ככתוב בגמרא כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו, ונוחל את הארץ. אודה את ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה, אשר הנחני בדרך אמת ונתן בלבי מצות המעשר, הנאה מאד לענין הזה. התנאי הראשון היא התשובה. כבר נתפרש בפסוק, שמצוה זו היא התשובה.

(כתבי רבי יהודה אלקלעי, ח"א, עמ' 35)

יהי רצון מלפניך ד' אלהינו ואלהי אבותינו שתעזרני על דבר כבוד שמך לחבב ארץ ישראל בכל לבב, בכל עת ובכל שעה ובכל רגע, לקיים המצוה של ישיבת ארץ ישראל... וזכני לישב בה על התורה ועל העבודה, ולהתפלל אליך בלי טרדות העולם הזה, וזכני לעשות רצונך בזריזות, בלי רפיון ועצלות, להחזיק על כל פנים באחת מכל תרי"ג המצוות בכח גדול ובהתמדה, כמאמרם ז"ל וכל העושה מצוה אחת כתיקונה מיטיבין לו ומאריכין ימיו ושנותיו ונוחל את הארץ, וע"י אותה המצוה אזכה לכל המצוות כולן.

(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה, ישראל במדינתו, עמ' 145, בשם השל"ה)

המלבי"ם (דברים יא, כז) כתב: "את הברכה אשר תשמעו", זה עצמו שתשמעו אל מצות ה' הוא הברכה, ולא תחשבו שהשכר והעונש שבעוה"ז הוא דבר שמחוץ למעשה וכו' ואינו רצוף בטבע המעשה עצמו, לא כן הוא, כי דומה למצות הרופא להחולה וכו' שזה מקושר עם טבע המעשה עצמו...".
דעה זו אינה מוסכמת, והיא דחויה בדברי רז"ל שאמרו:... רבי אליעזר בנו של ריה"ג אומר: מי לחשך אמרה תורה ברכה וקללה, הברכה אם תשמעון והקללה אם לא תשמעון... (ספרי דברים שם). הנה ר"א בנו של ריה"ג שהוא הפוסק המובהק באגדה (כמאמרם ז"ל: כל מקום שאתה מוצא דבריו באגדה - עשה אזנך כאפרכסת. חולין פט.) ואומר: הברכה אם תשמעו, כלומר אינה מחויבת מעצם המעשה, אלא היא מותנית בתור פרס ושכר. ועוד אמרו: העושה מצוה אחת - מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ואינו נוחל את הארץ, וכל שאינו עושה מצוה אחת - אין מטיבין לו ואין מאריכין לו ימיו ואינו נוחל את הארץ. ובד' פרקים העולם נדון, ובר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ושלשה כתות ביום הדין וכו' (ר"ה טז, א-ב). הא למדת שהגמול ניתן במשפט מידי אל גמולות, ובמשפטו אנו זוכים לברכה בעולמנו ולנצחיות בעולם הבא... הא למדת שבכל פעולות האדם העיוניות והמעשיות ישנם שני גמולים, האחד הוא חיובי נמשך מעצם הפעולה, והשני הוא משפטי נמשך מאת יוצר העולם, המביא במשפט את האדם על כל נעלם וגומל לו כמפעלו.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל, ח"א, שער ב, פ"א, עמ' 39-40)

"מיסודות האמונה בתורה שאם קיים האדם מצוה מתרי"ג מצות כראוי וכהוגן ולא שתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל, אלא עשאה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך, הרי הוא זוכה בה לחיי העולם הבא..." (פיה"מ להרמב"ם סוף מכות)...
דברי הרמב"ם יש להם סמך רב, מדתנן: כל העושה מצות אחת - מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ, וכל שאינו עושה מצוה אחת - אין מטיבין לו, ואין מאריכין לו ימיו, ואינו נוחל את הארץ, ופרש"י: ונוחל את הארץ - חיי העולם הבא, וכן פירש הרמב"ם: וענין נוחל את הארץ - ארץ החיים - רוצה לומר עולם הבא. ואם אמנם בגמרא פרשו: כל העושה מצוה אחת יתירה על זכויותיו מטיבין לו וכו', וכל שאינו עושה מצוה אחת יתירה על זכויותיו - לא מטיבין לו, אין זה אלא לזכות כפולה של אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, וכדתנן: אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם [פאה פ"א, מ"א]. וכן פירש"י: הני הוא דאוכל פירות והקרן הקימת, אבל מצוה אחריתי לא (שם), אבל לזכות עולם הבא מספיקה מצוה אחת שהיא נעשית כתקנה ובשלמותה.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל, ח"א, שער ב, פ"ג, עמ' 48-49)

שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, דתניא רבי יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה, בכיבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך בשילוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת ימים, הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזירתו נפל ומת היכן טובת ימיו של זה והיכן אריכות ימיו של זה, אלא למען ייטב לך - לעולם שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך - לעולם שכולו ארוך

...ואמר וחי בהם, פירוש כי אדם שעושה מאהבה ישנו גם בטוב עולם הזה יתר על הגמול הקבוע לו בעולם הנצחי, ואולי כי לזה רמז באומרו וחי בתוספת וא"ו, להעירך שזה נוסף על שכר אחר, שהוא שכר הנעלם, מה שאין כן גדר הראשון שעושה מיראה שאין לו אלא לעולם העליון, כאומרו ללכת בהם, לעולם העליון, אבל גדר זה וחי בהם, פירוש לא לעתיד לבד, שאם כן היה לו לומר ויחיה, אלא מעת טעמו טעם המצות בערך זה וחי בהם.
ולדרך זה יתבאר גם כן מה שאמר בפרשת והיה אם שמוע (דברים יא יד) שאמר ונתתי מטר ארצכם וגו', פירוש לצד ששם נאמר לאהבה את ה' וגו', לזה הודיע כי מצוה זו יש לה שכר גם בעולם הזה וראוי הוא ליהנות בב' עולמות, והגם שאמרו ז"ל (קידושין לט:) שכר מצות בהאי עלמא ליכא, זה ישנו בהטבה זו, ורמז עולם העליון במה שאמר ונתתי בתוספת וא"ו, בתחילה יעוד השכר, לומר אין זה אלא תוספת על הנעלם המושכל הנצחי. [מבאר שהעובד את ה' מאהבה נוחל טובה גם בעולם הזה, בנוסף לחלקו בעולם העליון, וזו מעלתו על העובד מיראה.]

(אור החיים, ויקרא יח, ה)

וזה ענין מורגל מאד ושגור בפיהם ז"ל כמו שאומרין בכל מקום במדרשות ובתלמוד למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך, רוצים לומר שכל הזוכים לו ארוכי ימים הם שאין בו מות. ומפורש אמרו בשלהי חולין אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה שנאמר למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך הנה פירשו שאחר תחייתן יהא להם עולם שכולו ארוך כלומר שאינן חוזרין לעפרן לעדי עד, וכבר כתבתיה לזו. [מבאר שבעולם התחיה יהיה גוף ומזון דק ועדין ולא ישובו לעפרם אלא יחיו לעדי עד. ומה שבכל מצוה תחית המתים תלויה בה היינו ששכרה הוא בעולם התחיה לעתיד לבוא שכר נצחי אף שבעולם הזה חייו נתקצרו.]

(רמב"ן, תורת האדם, אות קכד, שער הגמול)

ואם זה נאמר על עולם הבא מיד אחר המות, אינו ארוך ואינו טוב, שהרי יש עוד הפסק ושיעור לאריכותו וטובתו, שהרי עתיד לקום ולשוב בתחיית המתים, ובערך זה אין העולם ההוא ארוך, ואחר שיש לו הפסק אינו טוב מוחלט, ועדין היכן אריכת ימיו של זה והיכן הטבת ימיו של זה. אלא ודאי לא נאמר אלא על העולם הבא שאחר תחיית המתים שאין הפסק ושיעור לאריכותו ולטובתו. וממקומו הוא מוכרח, באמרו שאין תחיית המתים תלוי בה, ואמרו לעולם שכולו ארוך לעולם שכולו טוב לומר שעולם זה בא אחר תחיית המתים, והוא תלוי בו מפני שבא אחריו, והוא סוף מתן שכרה של מצות לגוף ולנפש יחד.

(של"ה, תולדות אדם - בית דוד (לז))

שכר מצוות בהאי עלמא ליכא

וזה הענין שמצינו בגמרא (מגילה כז ע"ב כח.) דקא חשב "במה הארכת ימים", וחשב שם מילי דחסידות ולא דברי חיוב מן הדין, עיין שם. ואמרנו דבאמת אמרו (מו"ק כח.) חיי כו', לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא. והוא מטעם דשכר מצות בהאי עלמא ליכא. אמנם זהו רק שכר המצוה שעושה מצד החיוב, אבל מה שעושה לפנים משורת הדין יפרע לו הקב"ה בחייו, וכמו שפירש"י (בבא קמא ט ע"ב) על מה שאמרו עד שליש משלו מכאן ואילך של הקב"ה, שיפרע לו הקב"ה בחייו. וזה שחשב מילי דחסידות, שע"י כן זכו לאריכות ימים.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, בראשית, לחנוכה, אות יג)

דאמרו ז"ל (ב"ר פ' צ): יוסף משלו נתנו לו. ולכאורה יש להבין, הלוא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. אך הענין כמו שאיתא בחובת הלבבות, שבזכות מעשי המצוות בפועל זוכין בהאי עלמא, ובמצפון הלב שבמצוה זוכין בעוה"ב שהוא עולם המצפון. וע"כ ביוסף הצדיק נמי, אף כי זכותו הגדולה בשביל מצפון הלב שבמעשה שמורה ומונחת לו לעוה"ב עולם המצפון, אבל עבור מה שפעל ועשה בגלוי שכרו נמי בעוה"ז הנגלה. והנה שם אמרו: מחשבה שלא חשבה בעבירה תבוא ותקרא חכמה, הרי שמחשבה איננה נחשבת עוד בפנימיות ובמצפון, והיא רק מלבושי הנפש.

(שם משמואל, פרשת מקץ, שנת תרע"ב)

אומר הנביא: הוגעתם את ה' בדבריכם, כביכול, אתם מעיפים את הקב"ה בדבריכם אלה, ללמדך, שאינו סובלם. לאדם הנושא משא כבד מנשוא, כביכול, צור ילדך תשי, חס ושלום, הואיל ודבורים אלה הם קשים מאד. כי אילו היה האלהים מעשיר כל רשע, יכלתם לומר כך, וכמה עניים מרודים יש והם פריצי הדור, ואין ספק שאותו עשיר שהאלהים העשירו, לא נתנו לו עקב רשעותו, אלא יודע הוא את סודותיו, ושכר ועונש של המצות אינו בעולם הזה אלא בעולם הבא...
כתוב בגמרא, אמר ריש לקיש: אין גיהנם לעתיד לבא, אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה, רשעים נדונים בה, וצדיקים מתרפאים בה. ואל נכון, מאמר קשה זה, נאמר לפי דרכנו, שהנביא ייסר לפני כן, הוגעתם את ה' בדבריכם, שהיו אומרים לו, שהקב"ה אוהב את הרשעים, ומצליח את דרכיהם. אומר הנביא: דבר זה נראה כך, עד לעתיד לבא שהוא זמן הגאולה. לעתיד לבא, ליהוי ידוע לכם, הנה יום בא בוער כתנו"ר, פירש ריש לקיש, בגיהנום לעתיד לבא, עד זמן הגאולה, אין שכר מצות בעולם הזה, ואין עונש עבירות, והחוטא יכול לראות טוב בעולמו זה, ועונש עבירותיו שמור לו בגיהנום. אבל לעתיד לבא שהוא בביאת משיחנו, אין לשמר בגיהנום, אלא מיד בעולם זה יקבל את עונשו ורעתו, ובגיהנום, יראה מה יהיה איתו.

(כתבי רבי יהודה אלקלעי, ח"א, עמ' 171-172)

בקדושין נאמר... ושכר מצוות בהאי עלמא ליכא.
מהרש"א (בחדושי אגדות שם) כתב: לא תקשי לך מכל היעודים שבתורה דאי אפשר לפרשם רק בעולם הזה? דיש לומר לרבי יעקב שמודה בזכות הרבים. ואין זה מספיק לע"ד, שהרי נאמרו יעודים רבים גם ליחיד? ולע"ד נראה שרבי יעקב עצמו לא הקשה אלא על מצות שמתן שכרן כתוב בצדן, אבל על כל יתר היעודים שנאמרו בכללן של המצוות לא הוקשה לו, שבהם ודאי לא המעשה הוא הגורם לשכר, אלא המחשבה המצורפת להם, וכל הרהור הפוגם את המעשה, שולל ממנו השגת היעוד הגמולי. אלא במצות שמתן שכרן בצדן הדין נותן לשלם על המעשה מבלי הביא בחשבון ההרהור המצורף לו, כמשפט הפועל השכיר שמקבל שכר עבודתו על השלמת הפעולה הנגלית. ועל כגון זה שואל רבי יעקב: היכן אריכות ימיו וטובתו של זה? ומסיק - שכר מצוות בהאי עלמא ליכא.
מכל מקום קושית מהרש"א במקומה עומדת, שהרי לרבי יעקב גם מצות שמתן שכרן בצדן אין השכר משתלם בעולם הזה, כל שכן הוא ביתר המצוות שלא נכתב מתן שכרן בצדן, שאין להם שכר בעולם הזה, ואם כן צא ופרנס כל היעודים שבתורה שנאמרו ליחיד, כגון: "וברך את לחמך ואת מימיך" [שמות כג, כה], "את מספר ימיך אמלא" [שם כו] שגם למאן דאמר זכה משלימין לו, מכל מקום גם ההשלמה היא שכר טוב, ובאמת גם בכבוד אב ואם אמרו שהוא מן הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה (פאה פ"א). ומפורש אמרו: כל העושה מצוה אחת מיטיבין לו וכו'.
לכן נראה לפרש דברי רבי יעקב כמאמרו: שכר מצות בהאי עלמא ליכא. כלומר: כל המצות, אפילו אלה שקצוב להן שכרן בצדן, אינן משתלמות בתור שכר מעין הפעולה, ולפי טיבה וערכה, אלא כל היעודים שבתורה לרבים וליחיד הם בבחינת פרס נדיבי שאינו יוצא בדיינים, אבל שכר המצות כולן הוא לעולם הבא.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל, ח"א, שער א, פרק יח, עמ' 30)

הסבר הפשוט של המאמר הוא שאין שכר בעוה"ז אלא רק לעוה"ב, הרב תמה על כך ומסביר ש"אין בעוה"ז כולו מה שיהיה אפשר להיות שכר מצוה ואפילו למצוה היותר קטנה".

(מכתב מאליהו חלק א, עמ' 4)

הרב מביא זה כחלק משאלה שכביכול אין זה הוגן שמשלמים לרשע על מעשיו הטובים בעוה"ז שהרי אין שכר למצוות בעוה"ז.

(מכתב מאליהו חלק א, עמ' 16)

למען ייטב לך - לעולם שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך - לעולם שכולו ארוך

מבאר שמטרת התורה כפולה, תיקון הגוף והנפש, תיקן הגוף כולל חיי חברה מסודרים ותיקון הנפש כולל דעות ישרות בין אדם לבוראו. ולזה רמזו חכמים במאמר זה.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק כז)

למען יאריכון ימיך וגו' - ומפרשי חז"ל בקדושין ספ"א למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך ולמען ייטב לך בעולם שכולו טוב, ולמדו זה הפי' מדיוק המקרא. ומתחלה יש לבאר מהו עולם שכולו ארוך ומהו עולם שכולו טוב. והנה ידוע דעולם הנשמות הוא ארוך שנוצר לפני בריאת העולם אבל אין כולו טוב שהרי קודם שנברא האדם והגיע לחלקו עפ"י מעשיו בעוה"ז אינו טוב, ועולם התחיה הוא עולם שכולו טוב אבל אינו ארוך. ומעתה למדו חז"ל מסדר הכתוב שהרי דרך להקדים ההוה לעתיד וא"כ להיפך מיבעי למען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך, אלא ע"כ למען יאריכון ימיך בעולם הנשמות לאחר מיתה ולמען ייטב לך בעולם התחיה. ובפר' שלוח הקן נתבאר יותר. [מבאר שעולם שכולו טוב הוא העולם הבא, ועולם שכולו ארוך הוא עולם הנשמות, שקיים לעולם, ומסביר היאך למדו זאת חז"ל מהפסוק.]

(העמק דבר, דברים ה, טז)

רק הכח המשכלל הכללי שבו נעוץ הכלל בהפרט, הסוף בהתחלה, הוא הוא הרודף להכשיר את המקום שהוא הנושא, שיהיה מוכן לכל אור וחיים, והוא מצוי בין במושגים חומרים ובין במושגים המוסריים... מזומן הוא להוסיף בשכלול מצד התכלית של השאיפה הכללית לטוב הגמור הצפון להכלל. והמקום הרי הוא עיקר הנושא, שכשהוא נמצא יש להמציא ג"כ ולקיים המון רב של זוכים חיים ונהנים. ע"כ תכלית הפעולה היותר אדירה וכללית היא ההתקיימות הטובה, "למען ייטב לך והארכת ימים", עולם שכולו טוב הוא עולם שכולו ארוך.

(עין איה ברכות פרק ט אות קלד עמ' 310)

חכמי הפילוסופיה אומרים: תכליתו האחרונה והצלחתו הנפשית של האדם היא: השגת המושכלות האמיתיות, והשכל הנקנה באמצעותם - הוא הנשאר אחר המות. וזה כשיתעצם השכל והמשכיל והמושכל, וישוב דבר אחד בעינו עם המושכלות שהם בשכל הפועל (העקרים פ"ג מאמר ג).
ולזה נוטים דברי הרמב"ם ז"ל (בהקדמתו לפ' חלק) באמרו בבאור מאמרם ז"ל: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם" [ברכות יז, א]: השארת הנפש בקיום המושכל להם והוא הבורא יתברך, והיות... המושכל והוא דבר אחד, כמו שזכרוהו גדולי הפילוסופים וכו', הנה כי הטובה והתכלית האחרון הוא: להגיע אל החברה העליונה הזאת, ולהיות בכבוד הזה ובמעלה הנזכרת, וקיום הנפש עד אין סוף בקיום הבורא יתברך, שהוא סבת קיומה, לפי שהשיגה אותו, כמו שנתבאר בפילוסופים הראשונים, וזהו טוב הגדול אשר אין טוב להקיש לו ואין תענוג שידמה לו. וזה שאמר: "למען ייטב לך והארכת ימים" - לעולם שכולו ארוך; והרעה השלמה והנקמה הגדולה היא שתכרת הנפש ותאבד, שלא תהיה חיה וקימת, והוא "הכרת" הכתוב בתורה...
והם הם הדברים שכתב בספר משנה תורה (הלכות תשובה ח, א) לאמר: הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא והיא החיים שאין מות עמהן והטובה שאין עמה רעה, הוא שכתוב בתורה למען ייטב לך והארכת ימים, מפי השמועה למדו למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכולו ארוך, וזהו הוא העולם הבא, שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו...
דעה זו לכאורה מופרכת מעצמה ומתנגדת לדעת התורה משתי בחינותיה, וכן כתב ב"ספר העקרים" (שם) בבטול דעה זו ואמר: כשיעוין הדעת הזה נמצא בטל מעצמו, ובלתי מסכים לדעת התורה האלקית; כי ההשכלה ביסודות ובדברים הטבעיים - אין זה ממה שיתן השלמות בנפש בעצם, וכ"ש בדברים הלמודיים וכו', ואם יצוייר שיגיע שלמות לנפש - הנה הוא מצד הידיעה בדברים האלקיים, אבל לא יהיה זה אם לא יהיה המושכל אמתי וכו'...
ואף אני אוסיף לסתור דעה זו מבחינת הגמול הטוב לצדיקים, שלדעתם יהיה המשכיל בהתאחדו עם המושכל זוכה לעולם הבא, גם אם יהיה חוטא בעבירות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. ולעומת זאת אדם התמים העושה מצוות ה' מאהבה, ונזהר במצווה קלה כבחמורה, אלא שלא השכיל בדעות האמתיות והאלוקיות - תכרת נפשו, וכל מעשיו הטובים לא יועילו לו לזכותו לחיי העולם הבא? וזה מתנגד ניגוד גמור לדברי רז"ל שבארו יעודי הכתוב בשלוח הקן וכבוד אב ואם: "למען ייטב לך והארכת ימים" - לעולם שכולו טוב וכולו ארוך, ומצות אלו אינן מכלל הדעות והאמונות, אלא בגדר תכונות המוסריות. ובכלל אמרו: כל העושה מצוה אחת מטיבין לו וכו' ונוחל את הארץ, וכן אמרו: והכל לפי רוב המעשה (אבות פ"ג, טו).
לתרץ זה אומר הרמב"ם (בהקדמתו לפרק חלק): כשיאמין שיש שם חכמה, והיא התורה שהגיעה אל הנביאים מאת הבורא יתעלה, שהודיעם מזה הדעות הטובות והם - המצות, והמדות הרעות והם - העבירות. ראוי לו מצד שהוא אדם ישר במזג שיעשה הטובות ויסור מן הרעות, וכשיעשה זה יושלם בו ענין האנושי ויהיה נבדל מן הבהמה, וכשיהיה אדם שלם - מטבע האדם השלם, אשר אין לו מונע, שתחיה נפשו ותתקים הידוע לה, וזהו העולם הבא...
הרמב"ם תומך בדעה זו שהיא דעת רז"ל, כמו שהתבאר במאמרם: "הכרת תכרת הנפש ההיא (במדבר טו, לא), הכרת - בעולם הזה, תכרת - בעולם הבא. אבל שלמות נפשית זו לא תושג מבלעדי השלמות המדותית הקודמת לה בזמן. כל פעולה טובה של קיום מצות אלקים נבואית, היא מדרגת שלב מעלה, המובילה אל השלמות העליונה הסופית, וכל מעשה עבירה הוא מחיצה אטומה וסתומה, החוסמת את הדרך לעלות אל המעלה הסופית וגורמת לכריתת הנפש, נוסף על כל חיי כריתות שבתורה, שמובנם הוא כריתת הנפש מחיי עולם הזה, מבלי השאיר להם שם ושארית.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל, ח"א, שער ב, פרק יא, עמ' 81-83)

ודלמא מהרהר בעבודת כוכבים הוה, וכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם

ה' מעניש על מחשבת עבודה זרה. ואם תקשה: הרי אמרו ז"ל (מכות ה:) 'אין עונש בלא אזהרה'?!, הרי לך אזהרתו: "לא יהיה לך וגו'" (שמות כ, ג).

(אור החיים, שמות כ, ג)

שלוחי מצוה אין ניזוקין

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא יא ע"א]

וכל היכא דקביע היזיקא לא סמכינן אניסא, דכתיב: "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני"

...חש שתאמר שרה למה הכניסה בגדר סכנה שעל כל פנים היא מסתכנת, או תמסר בעל כרחה ביד הטמאים על ידי הריגת הבעל או ברצונה ולא היה לו להביאה למקום כזה. והגם שבטוחים הצדיקים בהקב"ה אע"פ כן כלל זה בידינו שאין סומכין על הנס (פסחים סד:) ומה גם לגבי בחירת האדם, וצא ולמד (שם ח:) משמואל שאמר ושמע שאול והרגני (ש"א טז ב)... [מלמד כי גם הצדיקים הבוטחים בה' אין להם לסמוך על הנס, ובפרט בדבר שנתון לבחירת האדם.]

(אור החיים, בראשית יב, יא)

ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה

עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל: ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה, והוא מאמר הכתוב קדושים תהיו במצות עשה בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותם, ובזה קיים מצות עשה שנצטוו במאמר קדושים תהיו. והוציא זכרון מצוה זו בלשון זה של קדושים, לומר שכל המקיים מצוה זו נקרא קדוש, והוא מאמרם ז"ל (ויק"ר כד ו) גם כן, ולטעם זה דקדק לומר אל כל עדת בני ישראל, לומר כי מצוה זו שמצוה קדושים תהיו היא מצוה שישנה בכל אדם, שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו קדוש יאמר לו, ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו. [מבאר שבזה שנמנע אדם מעבירה מקיים הוא מצוות 'קדושים תהיו'.]

(אור החיים, ויקרא יט, ב)

[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות כג ע"ב]

כל שזכיותיו מרובין מעונותיו מריעין לו, ודומה כמי ששרף כל התורה כולה, ולא שייר ממנה אפילו אות אחת. וכל שעונותיו מרובין מזכיותיו מטיבין לו, ודומה כמי שקיים כל התורה כולה, ולא חיסר אות אחת ממנה. אמר אביי ... רבא אמר: הא מני? רבי יעקב היא, דאמר שכר מצוה בהאי עלמא ליכא

מבאר שכך ראוי לרשע שעשה מעט מצוות לתת לו שכרו בעולם הזה וכן לצדיק ראוי וטוב לו להיפרע ממנו עונש מיעוט עברות בעולם הזה כי הוא פחות וטפל לעומת העולם הבא שם ישבע טוב.

(רמב"ן בבאורו לספר איוב, בהקדמה)

הרשע הגמור המוחלט שעבד ע"ז ועשה גילוי עריות ושפיכות דמים ועשה מצוה אחת לבדה שדינו בפני הקב"ה לשלם לו שכרה בעולם הזה שיחיה השנה הזאת, נקרא בכאן צדיק גמור לפי שנצטדק בדין, עד שיהיה אחאב שנאמר בו הראית כי נכנע אחאב וגו' נקרא צדיק גמור באותו הדין, וכן רשעים גמורים לאלתר למיתה אפילו קיים כל התורה כולה והורה הלכה לפני רבו ונתחייב מיתה בכך, נקרא בכאן רשע גמור לפי שהוא מחוייב בדינו, נמצא כל הכתובים לחיים שזכו לחיות עד ראש השנה הבא כולם צדיקים גמורים בדינם, וכל הנכתבים למיתה שימותו בשנה ההיא כולם רשעים גמורין בדינם [מבאר שלעתים נראה הדין מעוות כי הצדיק סובל והרשע חי וטוב לו, וזהמפני חשבון אלוקי המשלם גם על מיעוט מצוות בזה העולם ומשם הפורענות לעתיד לבוא.]

(דרשת הרמב"ן לראש השנה)

נראה שיודה רבי יעקב במי שהוא צדיק גמור, ושמר כל התורה, שיזכה גם בעולם הזה. ולא אמר רבי יעקב אלא באדם שרובו זכיות. וכן תמצא שאמרו שם בקידושין... אותה ברייתא שאמרה כל מי שרובו זכיות מריעין לו וכו', והעמיד בש"ס כרבי יעקב.
וממנה (מאותה ברייתא) יש לנו לדון ממה שאמר 'כל מי שרובו זכיות', הא למדת דוקא מי שיש בידו עבירות אלא שרבו זכיותיו, הוא שאומר עליו מריעין לו וכו', אבל מי שכולו זכיות - יודה כי יטיב לו ה' גם בעולם הזה. והוא מה שאמר (הכתוב) "בכל הדרך אשר צוה וגו'", דקדק לומר "בכל", להעיר שמדבר במי ששומר הכל, ולאיש כזה ישנו בעולם הבא, כאומרו למען תחיון וטוב וגו'. גם ישנו בעולם הזה, והוא אומרו "והארכתם ימים בארץ אשר תירשון", ולא אמר והארכתם ימים סתם, שנפרש שנתכוין לעולם שכולו ארוך (כלומר כדי שלא נפרש שאיחול אריכות הימים מתייחס לחיים בעולם הבא).

(אור החיים, דברים פרק ה פסוק ל)

דרבי חנינא בר פפי תבעתיה ההיא מטרוניתא וכו' (מ.) ר' צדוק תבעתיה וכו'

רבי חנינא בר פפא בפרק קמא דקידושין תבעתיה ההיא מטרוניתא, אמר מלתא כו', היא אשת פוטיפר, ורבי חנינא בר פפא [הוא] מנשה בן יוסף, ובאת הנה להסית את הבן כשם שהסיתה את האב, ולזה ערק כנגד "וינס ויצא החוצה", והשיא עצמו בסכנת מות וניצול. ועוד איתא: רבי צדוק תבעתיה ההיא מטרוניתא... אי ידעי כולי האי לא צערתיך, וחזרה להסית לרבי צדוק שהוא אפרים בן יוסף, ולא שמע אליה, ואז נתקנה ואמרה אי ידעי כולי האי לא צערתיך, ונסה בזה שלשה פעמים והוי חזקה, והרהרה תשובה בלבה באמרה אי ידעי כולי האי לא צערתיך.

(רמ"ע מפאנו, ספר גלגולי נשמות, אות ח)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US