Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת יומא



מא ע"ב

מטמא מקדש עשיר והביא קרבן עני לא יצא ורבי חגא אמר רבי הושעיא יצא מיתיבי מצורע וכו' עשיר שהביא קרבן עני לא יצא

וכיון דאחד מן הדברים שנגעים באים עליהם הוא צרת העין, אתי שפיר בזה מה דאמרו ביומא דף מא, דעשיר שהביא קרבן עני יצא, לבד מצורע, דאם הוא עשיר שהביא קרבן עני לא יצא, משום שעונשו היה על צרות העין, ועדיין לא שב מחטאו, שהוא צר עין מלהביא קרבן עשיר כאשר תשיג ידו, ואיך יתכפר, כיון שחוטא במה שנענש על זה, ועדיין עומד במרדו.... ובאופן יותר נאות יש לומר, לפי שבחטאת אינו טעון נסכים, וחטאת מצורע טעון נסכים, כמו שאיתא במשנה מנחות סוף פרק שתי מדות (דף צ, ב). אבל אם יביא עוף לחטאת יפטר מנסכים, שעוף אינו טעון נסכים, ולכן מצורע עשיר שמביא קרבן עני לא יצא, דאכילה איכא, שתיה ליכא, ובקרבן עשיר אכילה ושתיה איכא [מנחות כ, א]. אבל בשאר קרבן עולה ויורד הכל אכילה לחוד ושתיה ליכא בהו אף בעשיר, ואין חילוק בין עשיר לעני אך בין גדול לקטן, אבל לא יחסר סוג הקרבן.

(משך חכמה ויקרא פרק יד פסוק נא)

כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו

נוסף לווידוי הציבור יש עוד וידוי אחר, וידוי אישי, אינדיבידואלי, אינטימי, וידוי שבין אדם לעצמו בלב שבור ובכוונת יחיד. זהו הוידוי של טהרה. ובעוד שווידוי של כפרה אפשר לאומרו וצריך לאומרו יחד עם הש"ץ, הרי אי אפשר כלל לעשות שליח לטהרה. טהרה היא חובת גברא. אי אפשר לטמא לשלוח שליח למקווה לטבול עבורו... הלא כך היה כהן גדול אף הוא "מתכוון כנגד המברכים" ואומר להם: מה שנוגע לקרבנות, לכפרה, לעיצומו של יום, הרי אנחנו עוסקים בעבודה; אבל מה שנוגע לטהרה, זאת איני יכול לעשות עבורכם. זאת עליכם לעשות כל אחד בלבבו, ואומר להם "תטהרו!"

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, על התשובה, עמ' 19)


מג ע"א

יצאו חרש שוטה וקטן, שאין בהן דעת

בודאי שכיבוד אב ואם הוא מצוה גדולה וחשובה, אבל אין פירושה שעבוד. אין להורים שום זכות להכריח בניהם ובנותיהם לעבור על דברי תורה או לגרום מיעוט תורה וביטול תורה. ביטול תורה לא פחות חמור מאכילת חזיר! "ויתר הקב"ה לישראל על עבודה זרה, ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים, ועל מאסם בתורה לא ויתר". לא ויתר הקב"ה על ביטול תורה! נקודה יסודית ושורשית זו צריכה להיות מבוררת היטב לפני הכל. לפני קבלת התורה וסידורה בכל פרטיה ודקדוקיה, צריכה להיות הרגשה והכרה שאנחנו בני-חורין! ו"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". אנחנו ואתם כבר בגיל מבוגר. אנחנו ב"ה כבר אחרי גיל בר-מצוה בכמה וכמה שנים. צעירים שמתקבצים ללמוד בישיבה הינם בעלי דעה, ב"ה.

(שיחות הרב צבי יהודה, משפטים, עמ' 250-252)

טהור להכשיר את האשה

הביאור האיך הוא נרמז אשה בזו התיבה, הוא משום דאשה אין לה קדושת תורה ועבודה, אלא טהרה המביאה את אחרים לידי קדושה, באתנויי גברי וכדומה. משום הכי היא מכונה בשם טהור.

(העמק דבר, במדבר פרק יט פסוק ט)


מג ע"ב

בכל יום מקריב פרס בשחרית ופרס בין הערבים

"מנה לכל יום, פרס בשחרית ופרס בין הערביים" - אמנם נחלקה הקטורת לשתי פעולות, ושתי מדות של השפעה יש לה, ההשפעה של העלאת החכמה למרום החיים הנשמתיים האציליים, העולים למעלה מכל הכרה והשגה, והשפעה להחיות את כל הערכים הירודים, המופיעים מאורה של החכמה, באור העליון של חיי הנשמה, הבהירים והזכים, שלשם כך נחלקה הקטורת, לשל שחרית ושל ערבית, ושל ערביים היא קרובה כבר בתכונתה למידת הזמן, המתפשטת בתכונת הדורות, ששם יש לפעמים ג"כ חסרון וירידה. אבל דוקא מדת הקטורת הרוחנית העליונה באצילותה היא מצלת את הזמן מלהשתקע בירידתו. בשביל כך היו הפרסים, של שחרית ושל בין הערבים, מוכרחים להיות בראשיתם מאוחדים במנה האחת, המאחדת אותם, ומתוך ההשפעה הקדושה הזאת, העומדת בצורה האצילית הפנימית והמאירה של הזמן, שקטורת של שחרית היא מיוחסת לה, באה אח"כ גם הקטורת של בין הערבים, בהיותה מושפעת ממנה, ומתחלקת מאיתה, כדי לעסוק בתיקון כל הדברים היורדים וצוללים בשטפי הזמנים, להחיותם בחיים המלאים אורה שלמה ומזוככת. ע"כ היו מאוחדים במקורם, מנה לכל יום, ונחלקים אח"כ, פרס בשחרית ופרס בין הערבים.

(עולת ראיה ח"א עמ' קמ, הובא במאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' ריח-רכא)

בכל יום מקריב פרס בשחרית ופרס בין הערבים והיום מוסיף מלא חפניו

הקטורת אף היא "רצפט" אלוהי. לחומרים אלה המסודרים לפי אחוזים מסויימים על פי תורה שבכתב ותורה שבעל פה, יש סגולה טבעית מיוחדת. אנו מכירים דברים כאלה על פי ידיעות מדעיות. יש חומרים בוטניים ומינרליים שאנשי מדע וחכמה יודעים להשתמש בהם בתרכובות מסויימות. על אחת כמה וכמה כשזה מתגלה ממקור החכמה והמדע, ממקור הבריאה, כביטוי של חז"ל: "שליט בעולמו יודע". לרצפט הזה המופיע ממקור המציאות עד שלא נברא העולם, יש ערך מיוחד. מתוך כך אומרים חז"ל שהתרכובת הזאת הבאה ממקור נותן התורה, היא יותר קדושה וגדולה מכל הקרבנות. סדר מיוחד של הקטרת הקטורת הוא ביום הכיפורים. ומה היא התכונה של הקטורת? סגולת חיים, לעצור מגפות. "והמגפה נעצרה". לחבילת חומרים זו המסודרת ממקור העולם, נשמת העולם וחי העולמים, יש סגולת חיים נפלאה.

(שיחות הרב צבי יהודה, חקת, עמ' 243-244)

והיום מוסיף מלא חפניו

"ושלשה מנים יתרים שמהם מכניס כהן גדול מלא חפניו ביום הכפורים" (כריתות ו ע"א) - אלה שלשת המנים היתרים, הנושאים עליהם את האצילות העליונה של קדושת השנה, ושל הערכת השפעתו הפנימית של יום הכפורים על כל השנה, בעבר ובעתיד, איכות השפעתם זו תלויה לפי הערך של קדושת הדור, שמתבלטת ע"י מדת קדושתו של הכהן הגדול, שהוא עומד במדתו למעלה מתכונת הזמן החילונית ו"כל השנה כרגל" לדידיה (מו"ק יד). ולפי ההכשרה שהוא יכול לקבל בעד הדור כולו, מתכונה זו של ערך העלאתו של יום הכפורים את הזמן בכללותו, בעבר ובעתיד, ככה תתעלה מדת הזמן בנוגע להשפעתו על החיים הפנימיים ביחוד. "מי אסף רוח בחפניו" (משלי ל, ד), והרוח העליון, רוח הקודש, השורה על האומה בכללה, וחודרת בכל פרטיה, מסגולתה העליונה והפנימית של הקטורת, תלוי הוא בהשיעור הרוחני, שכה"ג מכניס במלא חפניו מן הקטורת הזאת ביוה"כ.

(עולת ראיה ח"א עמ' קמ-קמא, הובא במאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' ריח-רכא)

בכל יום היתה דקה והיום דקה מן הדקה

"ומחזירם למכתשת בערב יום הכפורים, ושוחקן יפה יפה, כדי שתהא דקה מן הדקה" (כריתות ו ע"ב) - כמה שיש מהיחושים הגופניים וההערכות החמריות, מצד מידת הזמן, בהקטורת התדירית, שתמידותה נמשכת היא מיסודה של קטורת של בין הערבים, מתעלה הדבר ביום הכפורים, לעלות למרום עליון. בעוד אשר המדה החמרית נוהגת עדיין בצורת הזמן, שהוא ערב יוה"כ, שהוא יום שאכילה ושתיה נוהגות בו בתכונה של מצוה וקדושה [לקמן פא ע"ב], אז צריכים הם אלה שלשת המנים, שהם מותאמים לקדושת יוה"כ המופשטה, העומדת למעלה מכל מגע של ענין מוגבל וחמרי, להיות מוחזרים למכתשת, להעלותם יותר ויותר ברום האצילות, והמחשבה העליונה המופשטת לגמרי, יותר מהצורה האצילית של כל ימות השנה, שאפשר שיהיה לה איזה מגע וקשר עם צרכים מוגבלים וחמריים. וכאן שוחקן יפה יפה, לשאוב עי"ז מהציור הרוחני העליון של שאיפת המחשבה, ברוממות קדושתה ושאיפותיה העליונות, העולות אך למעלה, כדי שתהא דקה מן הדקה.

(עולת ראיה ח"א עמ' קמא, הובא במאורות הראי"ה לירח האיתנים מהד' תשנ"ה עמ' ריח-רכא)

וכל אדם לא יהיה באהל מועד וכו' (מד.) יבא דבר שבחשאי

"...וראה בהאשכול להראב"ד הל' ברכת כהנים... ואמר רבואתה הפורס כפיו לא יברך (אקב"ו) [אשר קדשנו] וכו' בקול אלא בלחש..." הקדמת הר"ר מרגליות לזוהר בראשית עמ' ג.
"בדברי האשכול היה אפשר לפרש שהוא כדי שיהי ניכר יותר שאומר את פסוקי הברכה בקול רם, כדגמרא סוטה לח. אבל בזהר [אמור פח ע"ב] מבואר שבכלל כל עובדיהון בלחישו ברזא וחשאי... וע' זבחים פח: שהקטורת היא דבר שבחשאי. וי"ל לפי הזהר קרח קע", שגם שם מבואר כן, כי יסוד החשאיות דכהני הוא בקטורת, שהיא ראש פסגת עבודתם, המיוחדת להם כולה, וביום המיוחד כל אדם לא יהיה שם. ואכמ"ל" הערת רבינו.

(שיחות הרב צבי יהודה, נשא, עמ' 69)


מד ע"א

יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי

בהתגברות גדולה צריך להחזיק עצמו איש המעלה, שהמחשבה הפנימית וההרגשה הטהורה היא נקודת חייו, לבל ייבהל מהחידושים והפלפולים והמון המעשים הניכרים הטובים שנעשים על ידי אנשים אחרים גדולים וטובים. הוא יחזיק בשלו, וידע שעבודה חשאית לפעמים היא עולה ביתרונה על כל העבודות הגדולות והטובות שהכל מכירים את כחן. וישתדל תמיד להתענג על ד', על ד' ממש, ואם יראה שדרכיו הינם סבוכים, אל ייבהל, ואל יצא ממקדשו הפנימי, כי נזר אלהיו עליו תמיד.

(שמונה קבצים, קובץ ב, אות קד)


מו ע"ב

המוריד גחלת מעל גבי המזבח וכיבה

את הצמאון האלקי, הבוער וסוער בשלהבת עוזו בלב, אסור לכבות. אם כל המכבה גחלת מעל המזבח הגשמי, עובר הוא בלאו של "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", קל וחומר המכבה גחלת רוחנית עליונה מעל גבי המזבח הרוחני, המלא חיי קודש, הלב הישראלי.

(שמונה קבצים, קובץ ג, אות רטז = אורות הקודש, חלק ג, עמ' רי)


מז ע"א

ז' בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה... מעולם לא ראו קורות ביתי שערות ראשי

לא ע"י מעשה זכתה לכך. כי בכל מעשי האדם אין מעשה כה גדול היכול להכיל זכיה כזו. אלא משום שנהגה מנהג נכבדות, שהרי פריעת הראש בבית - היתר גמור הוא (ע' ביאור הלכה סי' עה ס"ב) אלא שאשה נכבדת - כבודה בת מלך - אינה עושה כן. ובזכות ה'נכבדות' זכתה לכך.

(שיחות מוסר, מאמר כח, פרשת שמות שנת תשל"ב עמ' קכא)

ערסן יפה לחולה

[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים מא ע"ב]


שלא יחסר ושלא יותיר וכו' (מז:) זו היא מעבודות קשות שבמקדש

שלשת הסיעות היותר רשמיות באומה הם: האחת האורתודוכסית, כמו שרגילים לקראת הנושאת את דגל הקודש, טוענת באומץ, בקנאה ובמרירות, בעד התורה, המצוה, האמונה וכל קודש בישראל. השניה היא הלאומית החדשה, הלוחמת בעד כל דבר שהנטיה הלאומית שואפת אליה, שכוללת בקרבה הרבה מהטבעיות הטהורה של נטית אומה, החפצה החפצה לחדש את החיים הלאומיים שלה, אחרי שהיו זמן רב עלומים בקרבה מתגרת ידה של הגלות המרה, והרבה ממה שהיא חפצה להכיר לטובה את מה שקלטה מרושם מרוחם של עמים אחרים, באותה המדה שהיא מכרת שהם טובים ונאותים גם לפניה. השלישית היא הליברלית, שהיתה נושאת את דגל ההשכלה בעבר לא רחוק ועדיין ידה תקיפה בחוגים רחבים, היא אינה מתכנסת בחטיבה הלאומית ודורשת את התוכן האנושי של ההשכלה, התרבות, המוסר, ועוד.
הדבר מובן, שבמצב בריא יש צורך בשלשת הכחות יחד, ותמיד צריכים אנו לשאוף לבוא לידי המצב הבריא הזה, באופן ששלשת הכחות הללו יחד יהיו שולטים בנו בכל מילואם וטובם, במצב הרמוני מתוקן, שאין בו לא חסר ולא יתר, ואז יתדבקוה יחד באהבה אצילית ומעשית, הקודש, האומה והאדם, ויחד יתועדו היחידים וגם הסיעות, שכל אחד מהם מצא את כשרונותיו יותר מסוגלים לחלק אחד משלשת החלקים הללו, בידידות הראויה, להכיר בעין יפה כל אחד את התפקיד החיובי של חבירו. וההכרה הזאת תהיה הולכת ומשתלמת, עד שלא די שיכיר כל אחד את הצד החיובי שיש בכל כח, לדבר הגון ומקובל וראוי להשתמש בו לההטבה הכללית של מיזוג הרוח וגם לההטבה הפרטית של ביסומו של הכח המיוחד ההוא שהוא מוצא את עצמו שרוי תחת דגלו, אלא שעוד הלאה ילך, עד שגם את התוכן החיובי שיש בהצד השלילי שבכל כח וכח, ע"פ המדה הנכונה, גם כן יכיר לטוב, וידע שלטובתו של הכח המיוחד, שהוא יותר נוטה אליו, צריך הוא להיות מושפע ג"כ באיזה מדה מהכח השולל, שהכח האחר שולל את הכח הזה החביב שלו, מפני שבשלילתו הוא מעמידו על מדתו הראויה לו ומצילו מהגרעון המסוכן של התוספת וההפרזה, וזאת היא העבודה המיוחדת מעבודות הקשות שבמקדש, הקמיצה, שלא יחסר ושלא יותיר.

(שמונה קבצים, קובץ ג, אות ב = אורות התחיה, אות יח, עמ' ע-עב)


נא ע"א

לוקמה בפסח וכו' דקרבן יחיד הוא וכו' פסח נמי אתי בכנופיא

"הפסח אינו נאכל אלא בלילה" - הופעת הקדושה, המקשרת את הכח הלאומי הכללי של כנסת ישראל, להיות כאיש אחד ממש, עד שקרבן היחיד של כל אחד נחשב כקרבן ציבור, זהו הענין המתגלה בפסח. ולעומק הרושם, שהכלל כולו מתאחד בזה לא התאחדות חברתית, מקובצה מאישים בודדים, שע"י המגע ומשא ומתן היומי הם מתאחדים יחד לחטיבה אחת, אלא התגלות יחוד עליון, שהכללות כולה של האומה, שמתאחדת ע"י קדושת הפסח, נעשתה לאישיות יחידה ממש, הולם הוא רושם הלילה, המתיחש אל היחידיות.
הערת הרצי"ה: "שקרבן היחיד של כל אחד נחשב כקרבן ציבור". יומא נא ע"א "פסח דקרבן יחיד הוא", פסחים עז ע"א "פסח ושאר קרבנות ציבור", ועי' רש"י שם ע ע"ב ד"ה אמאי, ושם עו ע"ב ד"ה כיון, ותוס' יומא ו ע"ב ד"ה אמר, ופסחים ע ע"ב ד"ה הא, שמפני שהוא בא בכינופיא של אסיפת הרגל בזמנו הקבוע הוא כקרבן ציבור.

(עולת ראיה ח"א עמ' קעח-קעט, והערת הרצי"ה זצ"ל, ח"ב, עמ' תנט, הובא במאורות הראיה - הגדה של פסח מהד' תשנ"ד עמ' כח)


נב ע"א

חביבין ישראל שלא הצריכן הכתוב לשליח

הדברים הפרטיים, איך לתקן כל אחד עניניו הפרטיים, לא נמסרו מפורש בתורה, כי יסוד התורה הוא הדרך הכללי. ולפי הערך שהאדם היחיד יהיה לפעמים כמו יוצא מן הכלל בתכונותיו, יכבד עליו קיום התורה... ולפי ערך החסרון של העצה, איך לכוין הדרכתו הפנימית בשוה עם יחושו אל הכלל ועבודתם, כן ישבע לפעמים יגון ואנחה. ורק ע"י שופטים אמיתיים בעלי רוח הקודש, ויועצים שרי קודש היודעים לכוין יפה להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, הם יוכלו להסיר יגון ואנחה מלב. וכן אנו מתפללים "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, והסר ממנו יגון ואנחה, ומלוך עלינו אתה ד' לבדך", כי לפי ערך המניעה של ההכרה הפנימית של יחס עבודתו לחפץ ד' המוכר בתוך לבבו, לפי אותו הערך מתרבים לפי ציורו ההבדלים המבדילים בינו לבין קונו, ויבוא השימוש ע"י מלאכים. אבל לפי הבהירות של התאמת צרכי כל יחיד, הרוחניים והחומריים, אל עבודת הכלל, כן ייגלה היחש הישיר בין כל אחד לקונו, באין צורך לשימושים פרטיים, וחביבין ישראל שלא מסרן הקב"ה לשליח, ו"מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כד' אלקינו בכל קראנו אליו" [דברים ד, ז].

(ראי"ה קוק, פנקס יג, אות מז)


נב ע"ב

צוברה פנימה שהיא חוצה לו ותניא אידך צוברה חוצה שהיא פנימה לו מסתברא כמאן דאמר פנימה שהיא חוצה לו דתנן מלמדין אותו הזהר (נג.) שלא תתחיל מפניך שמא תכוה

בכמה מקומות דכתיב נתינת קטורת כתיב בלשון שימה כמו בנדב ואביהוא "וישימו עליה קטרת"... וכאן כתיב בדבר משה "ושים קטרת", ובמעשה כתיב "ויתן"... וכן בפ' אחרי "ונתן את הקטרת על האש" וגו'... ונראה דמשמעות שימה הוא נתינה בסדר יפה ושום לב... והנה בכל נתינת הקטרת על הכהן להיות נזהר ליתן מרחוק ולהתקרב לפני כדי שלא יכוה ידו. וכדתנן בתמיד פ"ו ומלמדים אותו הוי זהיר שלא תתחיל מפניך שלא תכוה. מש"ה כתיב בכ"מ שימה. אבל... ביוה"כ שמשהה בהילוך מן המזבח החיצון עד מקום הארון, משום הכי כתיב "ונתן" (הרחב דבר: והיינו דפליגי ביומא דף נב, ב: תני חדא צוברה פנימה שהוא חוצה לו... הוי זהיר כו'. ולכאורה תמוה במאי פליגי ביוה"כ יותר מבכל יום. אלא כמו שכתבתי, שבכל יום היה הכרח להזהר, שהיו הגחלים לוחשות על המזבח הפנימי. משא"כ ביוה"כ. והעלה אביי שמ"מ מסתבר שיותר טוב לעשות הכי).

(העמק דבר, במדבר פרק יז פסוק יב)

משנגנז ארון נגנז שמן המשחה

[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות יב ע"א]



נג ע"א

שהורו הלכה בפני משה רבם

אמנם בבחינת הסבה החמרית, אמר שנכנסו שלא רחוצי ידים ורגלים, כי הוא באמת כנוי מיוחד על טבע חמרם ומזג הרכבתם כי לא טהור, על דרך שנאמר (משלי ל) "דור טהור בעיניו ומצואתי לא רוחץ", אשר בעבור קלקולו נמשכו אחר הנצוח והכבוד עם רבם ועם אביהם, וכמו שאמר עליהם שהורו הלכה בפני משה רבם.

(עקידת יצחק, שער נט)

רבא כד הוה מיפטר מיניה דרב יוסף הוה אזיל לאחוריה עד דמנגפן כרעיה ומתווסן אסקופתא דבי רב יוסף דמא

הא דכתיב "ויפן" בירידה ראשונה, משום שמשה חזר אחורנית ופניו כלפי שכינה. ובשעה שהלוחות בידו היה חש שלא יפול ויכשל בדבר ויפלו הלוחות מידו ח"ו, ע"כ היה נפנה לאחוריו... וכאן כתיב כן בירידה שניה ללמדנו שבאמת מצד הליכת ההר לחוד לא היה צריך עוד להפנות לאחוריו, שהרי כבר ידע דרך הלוכו מפעם הראשונה, אבל גם ברדת מן ההר עד שהניח בארון הלך הכל לאחוריו... וכך עשה רבא כד הוי מיפטר מרביה הוי אזיל לאחוריו עד דמנגפין כרעיה על אסקופתא דר"י דמא כדאיתא ביומא דף נג. למדנו דלא רק ד' אמות צריך לעשות כן, אלא עד שיתכסה מעיניו, וכמו שעשה משה רבינו.

(העמק דבר, דברים י, ה)


נג ע"ב

נכנס למקום שנכנס וכו' והזה ממנו וכו' והזה ממנו על הפרוכת

"ודמן טעון הזיה על בין הבדים ועל הפרכת ועל מזבח הזהב" (זבחים מז ע"א) - ההארה הקדושה, הבאה ממקור הרחמים העליונים, שמשם כל כפרה מופיעה, צריכה היא לפתוח את הצנורות העליונים של שפעת הקודש בעולם, שבכללות הם נחלקים לשלשת הסוגים: הסוג העליון הוא מקור ההארה, שאורה של תורה בשרשה יוצא משם, בתור אספקלריא המאירה, דבר ד' היוצא מארון ד' מעל הכפורת, המתנוצץ בצמצומה של שכינה בין בדי הארון. הסוג השני הוא כח התפשטותה של תורה, ע"פ חכמתה המאירה בישראל, בסגולת המנורה והשייך לה, שמקומה מחוץ לפרוכת, והפרוכת המבדילה בין הקודש ובין קודש הקדשים, היא מציינת את מהותה של ההתפשטות הזאת, של אור עולם זה. הסוג השלישי, תוכן רוח הקודש, הבא מתוכיותה של הנשמה, שעבודת הקטורת, דבר שבחשאי, מתייחשת אליה, ולעומת אלה צריכה ההזיה המכפרת, אותה הכפרה השרשית, המהפכת רוגז לרחמים, וכל חסרון למילוי, וכל מר למתוק, להיות על בין הבדים, ועל הפרכת, ועל מזבח הזהב.

(עולת ראיה, חלק א, עמ' קסז-קסח)

בהזאת הדם, אומרת המשנה: "...נכנס למקום שנכנס [היינו, קודש הקדשים] ועמד במקום שעמד [בשעת ההקטרה, בין שני הבדים] והזה ממנו...". הרי שעבודת יוה"כ, העבודה הקדושה ביותר ביום המקודש ביותר בבית המקדש, היתה צריכה להיות רק בין הבדים, סמל ללבדיותו ולבדידותו, לגדולתו וליכולתו האינסופיות והבלתי מוגבלות של הקב"ה, והסמל של בטחון ישראל בו ולא בבשר ודם.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' ר)


נד ע"א

חמשים ושתים שנה לא עבר איש ביהודה

אי אפשר לפרש ד"ושבתה הארץ" הוא ענין בפני עצמו, שאנו מצווים שהארץ תשבות ולא יעבד בה בשום אופן... והכי משמע פשטא דקרא, דכתיב: "והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם", ואומר: "אז תרצה הארץ את שבתותיה, כל ימי השמה ואתם בארץ אויבכם, אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה" [ויקרא כו, לד], משמע, שכיון שישראל אינם עובדים אותה נקראת שהיא שובתת, אע"פ שנכרים עובדים אותה. שאע"פ שאמרו "נ"ב שנה לא עבר איש ביהודה", מ"מ היו בכלל א"י נכרים העובדים את אדמתה... וא"כ כוונת הכתוב "ושבתה הארץ שבת לד'" היא, שישראל, שהוא המחויב לשבות, לא יעבוד את הארץ.

(שבת הארץ, קונטרס אחרון, עמ' פח-פט [עמ' רלט-רמ במהד' מכון התורה והארץ])

ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה וכו' כחבת זכר ונקבה וכו' כמער איש וליות וכו' (נד:) כאיש המעורה בלוייה שלו

כמו שה' ית'... אין לפניו קלקול או גנאי, והוא ברא איש ואשה וברא כל אבר ואבר שבהם והכינם על מתכונתם ולא ברא בהם דבר גנאי... אמנם כשנטו אחר ההנאות הגופניות ולא נתכוונו לשם שמים, אמר "וידעו כי ערומים הם", ופירושו, כאשר הידים בעת שכותבין ס"ת בטהרה הם מכובדות ומשובחות, וכשגונבות או עושות דבר מגונה הם מגונות, כך הם כלי המשגל לאדם ולאשתו קודם שחטאו... סוד "הידיעה" שאני רומז לך הוא סוד היות האדם כלול בסוד חכמה ותבונה ודעת, כי האדם הוא סוד החכמה והאשה סוד התבונה והחבור הטהור הוא סוד הדעת. וזהו סוד איש ואשה בסוד דרכי הקבלה הפנימית. וא"כ ענין החבור הזה ענין עילוי גדול כשיהיה כפי הראוי.
והסוד הגדול הזה סוד גדול בכרובים שהיו מעורים זה בזה דמיון זכר ונקבה. ואילו היה הדבר גנאי, לא היה מצוה רבונו של עולם לעשות ככה ולשום אותם במקום היותר קדוש וטהור שבכל הישוב, אלא שהוא על סוד עמוק מאד... וזהו סוד בנין שלמה שכתוב כמער איש ולויות, איש המעורה בלויות שלו... כשהרגישו עמונים ואמרו: ראו אלקיהם של אלו עושה כזו וחירפו וגידפו בענין הכרובים.

(רמב"ן, אגרת הקודש, פרק ב)

ומה שמרנן כת"ר על הלשונות בעניני תאורי זיווגים וכיו"ב - איני יודע: וכי כעורים הם הלשונות הללו יותר מהמעשים? ובגמרא יומא נד ע"א: "בשעה שהיו ישראל עולים לרגל, מגללין להן את הפרוכת ומראין להן את הכרובים, שהיו מעורין זה בזה, ואומרין להם: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה". ושם דרשו על הפסוק "כמער איש ולויות"... "כאיש המעורה בלויה שלו", ורש"י פירש: "הנדבק וחובק באשתו בין זרועותיו". ובודאי כל אלה הם ציורים קדושים וטהורים שעומדים למעלה מכל שמץ של טומאה ותאוה חס וחלילה, אלא רמזים לקדושת מקור החיים שהכל כלול באמיתתו יתברך שמו, מראש ועד סוף. והכל הוא במעונו בתכלית הטוהר והזכוך, מה שאין כל רעיון תופס אותו. ולולא תפיסת הקדושה בכל ענין למעלה מכל דופי, היה קשה לנו גם מליצת הנביא: "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך" (ישעיהו סב, ה), והיינו חושבים זה חס וחלילה לאי נקיות בלשון. אבל מצד הקדושה הכל קדוש הוא. וע"ז וכיוצא בזה אמרינן במשנה ידים פ"ג מ"ה: "שיר השירים קודש קדשים. ואין העולם כולו כדאי כיום שנתן שה"ש לישראל". וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"כ ה"ט: "כל הנמצאים חוץ מן הבורא, מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ, הכל מכח אמיתתו נמצאו"... וא"כ הנמצאים, הקטנים שבקטנים, וממילא כל תנועה קטנה שבקטנות שבחיים, הכל מכח אמיתתו נמצאו, עד שמכח ידיעת עצמו ב"ה יודע כולם, ושם בקדושתו העליונה כביכול, מציאות הכל הוא בתכלית הקודש והטהרה באין שום כעור ודופי חס וחלילה.

(מאמרי הראיה, חלק ב, מכתב על אמיתת חכמת הקבלה וקדושתה, עמ' 540)

ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה

"והיו הכרובים"... בזה יורה הוראה אמיתית על עולם השכל, ששם מחנה מלאכים ואראלים מתפשטים מזיו חכמתו, והמה הנמצאים הרוחניים הקרובים אליו, אשר על ידם משפיע אור הנבואה על שלֵמי האנשים ניגשים אל ה'... ואלו הן הכרובים שהיו על הכפורת, לרמוז ולאמת הנמצאים האלה היושבים ראשונה במלכות, להיותם אמצעיים להגיע שלמות התורה לתחתונים. ואולם היו אלו הצורות מורות על המלאכים, לפי מה שנתפרסם להמון שמלאכי עליון הם על זאת התמונה האנושית, שהיא היותר נכבדת שבתמונות...
היו שנים, למה שיחוייב היותם רבים במין... כדי שלא יחשב שאלו הנמצאים יהיו על טבע האחדות הפשוטה מכל הצדדים, כי לא יצויר אימות זה כי אם אל מחוייב המציאות ברוך הוא. ולזה הענין הנפלא אמרו חז"ל מקבלי האמתות, שהיו על צורות זכר ונקבה: אמר רב קטינא... ראו חבתם לפני הקב"ה כחבת איש ואשה... בשעה שנכנסו עכו"ם להיכל מצאו הכרובים מעורין זה בזה...
ובמדרש הנעלם (פרשת אחרי מות [נט ע"א]): אמר ר' יצחק מהכא אוליפנא דכל אתר דלא אשתכח דכר ונוקבא, לא כדאי למחמי אפי שכינה... אף הכא כרובים דכר ונוקבא... הורו הוראה גדולה על ענין ריבויָם, שהוא להיותם עילות ועלולים, ושמדרגת כל אחד מהם נכבדת מהשגת זולתו, ונבדלת ממנו, כעין התחלפות הזכריות והנקביות. ואע"פ שזה ממה שלא יתן חילוף בצורה... כיון שהחילוף וההקבלה הסוגיית ששמו להם שם, אי אפשר לשומם בנמצאים המופשטים מחומר. הנה חוייב ירמוז בזה על צד החילוף, אשר מצד הצורה והיותם עילות ועלולים, כמו שאמרנו, ומהיותם על זה האופן, תמָצא המשכת השפע והטוב אל העולם הזה התחתון, כי משפיעים אלו על אלו ומקבלים אלו מאלו, עד הורידו אל שפל מצבנו. ולזה כשהם בהסכמה ומסבירים פנים זה לזה, ירבה השפע בעולם, ובהפרדם יפרד ויפסק.

(עקידת יצחק, שמות, שער מח, דף קנד ע"א-ע"ב במהד' ורשה תרמ"ג)


נד ע"ב

בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה

והקשה הריטב"א קושיא עצומה, דאמרינן בזמן החורבן נכנסו גוים ומצאו כרובים מעורים זה בזה וכו', דאיך אפשר, הא בעוונותינו הרבים בעת החורבן היו אין עושין רצונו של מקום, ואיך יתכן שיהיה פניהם איש אל אחיו... הענין הוא, כי חביבין ישראל שאינם צריכין לשליח (לעיל נב), והרצון, שאין צריכין לאמצעי, ותיכף העבודה והתפלה הולכת מהאדם לה', כי השכינה חופפת עליו ומקבלה הימנו. וזהו בצדיקים גמורים אשר הם דבקים בה' מבלי מסך מבדיל, אבל בבינונים אי אפשר לילך התפלה והעבודה תיכף לה', רק נבחר בית המקדש מקום השריית שכינה, וכל התפלה והעבודה היא לשם, לבית מקדשו, שם השריית שכינה וקבלת התפלה, ובית המקדש הוא מקום ממוצע לקבל התפלה מבני אדם, ומשם עולה לה'... אך בעוונותינו הרבים אשר אין לנו מקדש, כמעט אבדה תקוה להעלות התפלה לשמים, אמנם בחסדו הותיר לנו שריד, אשר אין דור שאין בו צדיקים מבני עלייה, לא יחסרו מל"ו צדיקים, א"כ כל התפלות סובבות לתפלתן של צדיקים, ומתדבקות בתפלתן... והוא שאין מסך מבדיל בינו לבין ה', ע"י תפלתו גם תפלת אחרים עולה...
וזה אומרם [ב"ב צט ע"א]: בזמן שישראל עושים רצונו, שהם בגדר צדיקים גמורים, "פניהם איש אל אחיו", דהיינו כנסת ישראל אל הקב"ה, כי הם אינם צריכים לאמצעי, רק תיכף מפי ישראל התפלה באה לה'... אמנם באין עושים רצונו, התפלה הולכת אל בית המקדש, וא"כ פניהם של ישראל אל הבית, כדכתיב "והתפללו דרך ארצם", וכדקיי"ל [ברכות ל.] שישים פניו למקדש, ואף ה' נותן פניו אל המקדש לקבל תפלתם של ישראל, וזהו "פניהם אל הבית", הן פני כנסת ישראל והן פני הקב"ה. אך זהו בעת קיום בית המקדש, אבל בחורבנו, חוזר הדבר שתפלתם מתעכבת עד תפלת צדיקים גמורים, שהם "פניהם איש אל אחיו" כנ"ל. וא"כ חוזר הדבר להיותם מעורים איש אל אחיו בצדיקים גמורים, ואין כאן בית אמצעי כלל בעוונותינו הרבים, ולכך בחורבן בהמ"ק היו כרובים מעורים.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ט)

קושיא זו להריטב"א ז"ל במה שנכנסו גוים לקדש הקדשים ומצאו כרובים מעורים זה בזה וכו', דהא בזמן שאין עושים רצונו של מקום, אין פניהם איש אל אחיו... ידוע מ"ש במדרש [עיין בזוהר ח"ב קעט] לעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות וימים טובים... ומבואר בירושלמי דתענית [פ"ד ה"ה] בחורבן בית ראשון היה חורבן הבית באחד באב, כי בט' תמוז הובקעה העיר. וכ"א יום מקל שקד הוא א' באב. וידוע בגמרא דעירובין [יא ע"ב] כי ט' אב היה ביום א, א"כ ראש חדש אב היה בשבת, והיתה אז השכינה שורה בנו. ושפיר מצאו פניהם איש אל אחיו.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יג)

גם למטה, לפעמים האהבה וההוקרה היא המולידה את ההקפדה והרוגז, וזה מחייב את עומק הדין, לייסר ביסורים קשים ומרים. אולם האהבה והרוגז אינם בבת אחת ממש, שבשעת האהבה אין רוגז ובשעת הרוגז אין אהבה, אלא שלפעמים מתגברת האהבה ולפעמים הרוגז מתגבר. לא כן המדה למעלה, שאם סיבת הרוגז וההקפדה היא מתוך האהבה, הרי יחד עם הרוגז מתבלטת גם האהבה. ולכן בעת שמייסרים את ישראל על עוונותיהם הנה בעצם היסורים מתגלה תוקף האהבה הנפלאה. וזהו הענין שבשעת החורבן היו הכרובים מעורים זה בזה, אף שאז לא היו ישראל עושים רצונו של מקום, שכן בשעת היסורים ממש מתלווה גם האהבה עמהם, וחיבתם של ישראל קודש לד' ממש כמו בזמן שעושים רצונו של מקום.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום ח"ו, ממעייני הישועה ח"ב פרק טז, עמ' קנג)

עיין בריטב"א (הובא במהרש"א) שהקשה מהא דאמרינן בבבא בתרא דף צט עמוד א: כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית. ולמ"ד פניהם איש אל אחיו, הא כתיב: (דברי הימים ב' ג') "ופניהם לבית"! לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום.
כלומר: כיצד ניתן לומר שבשעת החורבן היו הכרובים מעורים זה בזה, והרי בשעה זו היו נזופים לפני המקום, וכשאין הם עושים רצונו של מקום, הרי היו פניהם זה כנגד זה?!
ונראה לומר שאע"פ שבאותה שעה לא היו עושין רצונו של מקום, מ"מ כיוון שבא הקב"ה להחריב את ביתו ולהגלות את עמו, באותה שעה הייתה כביכול לפניו יתברך חיבהגדולה ואהבה יתירה לישראל, כי בשעה שצריך לרחק, יש לעשות זאת מתוך אהבה, ומתוך אותה אהבה נהג עמהם הקב"ה במידת הדין.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת פינחס מאמר פה עמ' שסט)

ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו

האמת היא תכונתם של ישראל, מפני שנשמתם עלתה במחשבה הקדומה, והם שואבים את ציורם מקודם שנברא העולם ונתגשם, ואז כח השקר עדיין לא החשיך את המציאות. אבל העמים נוטלים את ציוריהם מן העולם המוחשי שמתהפך אצלם לרעיון, וההגבלה כבר היא מחושכת מן השקר. (ומתוך) כח הדיבור הישראלי הוא בא ממקור המחשבה האצילית, ופועל את פעולתו במציאות, וכח הדיבור הנכרי הוא רק מצייר את המציאות. ומתוך שאפשרות הציור של הרוממות מעל לכל מוגבל ומצוייר, שהוא המבוא לההכרה האלקית המוחלטה בטהרתה, היא נחלת ישראל, ואינה נתונה לכל גוי, נאמר רק בישראל "ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" [דברים לב, יב], ואין בני נח מוזהרים על השיתוף [רמ"א או"ח סי' קנו], מה שהוא מנוע מתפיסת ציורם וכוחם הנפשי. ועמון ומואב כשטפלו שקר על הכרובים אמרו ישראל הללו שברכתם ברכה יעסקו בדברים הללו, הודו על חוסן הדיבור של ישראל. "ואשים דברי בפיך ובצל ידי כיסיתיך" [ישעיהו נא, טז].

(שמונה קבצים, קובץ ח, אות מד)

ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה

נשמת כל העמים היא רק מציירת, מסדרת, אוצרת ומנתחת. לא כאלה חלק יעקב, כי יוצר הכל הוא, וישראל שבט נחלתו, ד' צבאות שמו, ולא נקרא צבאות כי אם על שם ישראל, שהם צבאות ד'. אין לישראל סימבולים, שהם רק גורמי מחשבה ורגש, כי אם מצוות ותורות, דברים חיים וקיימים נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים, קללתם קללה וברכתם ברכה.

(אורות הקודש, חלק ג, מוסר הקודש, אות מה, עמ' סח)

והעולם עוד יאזין וישמע, "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל" [במדבר כג, כג]. יעקב ידבר בקולו, ויגיד לאדם את ערכו, ימצא את האדם האבוד אחרי אבדו, יקים את הנופל, את הנכשל, אחרי נפלו והיכשלו, ישכיל ויוכיח, וגוים רבים יזה. תפלתו תפלה וברכתו ברכה, "ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך" [בראשית כח, יד], "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים" [ישעיהו נו, ז].

(שמונה קבצים, קובץ ה, אות סט = אורות הקודש, חלק ג, עמ' מה)

האחדות המגולה של העולם המוסרי, הרוחני והשכלי, עם העולם החמרי, המעשי, הטכני והחברותי, מתבטאת בעולם ע"י ישראל. וסגולתה של ארץ ישראל היא לכונן בעולם גילוי אחדות זו, הנותנת פנים חדשות לכל התרבות האנושית, לכל תפקידיה. ערך הדיבור, המיוחד לישראל, שברכתם ברכה וקללתם קללה, הוא מכונן על יסוד גילוי חדש דנא, אשר מוכרח הוא להפליא את כל העולם בחידושו, ולהוציא את האמרה "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" [דברים ד, ו], מכל עם ולשון, בהיגלות סגולת התחיה הישראלית בארץ ישראל בכליל תפארתה.

(שמונה קבצים, קובץ ג, אות רסט = אורות, אורות ישראל, פרק ח, אות ח, עמ' קע)

על פי הדמיון החיצוני, הכוזב, ידמה לאדם שחופש הדעות והדבקות האלקית הם דברים סותרים זה את זה. אבל בהיות האדם מתעלה למרומי הזיכוך של הדעות הטהורות, יבוא לידי בירור, שרק בחופש דעות גמור יבוא לידי הדבקות האלקית השכלית המזוקקה. ומתוך הדבקות החפשית הזאת, תתרומם הכרתו עד שתעלה עמה את כל רצונו ועצמיות הוייתו, מדותיו ושאיפותיו. והחשק והתענוג האלקי יגלה עליו בעוזו, וברכתו תהיה ברכה, וקללתו קללה, ותפלתו תעשה פירות, "ותגזר אמר ויקם לך, ועל דרכיך נגה אור" [איוב כב, כח].

(שמונה קבצים, קובץ ג, אות קצד)

סגולת הדיבור תתגלה בעולם אחרי התגלות סגולת הרצון והמחשבה. הערך של דיבור פשוט, שברכה היא ברכה, וקללה היא קללה, ושאומר הגזור צריך להיות קם, זאת היא חטיבה של התגלות כח היצירה העליונה שברוח האדם בכל מילואו. מובן שהשקר המילולי וכל דברים בטלים יסחו מן העולם, ושפת אמת תיכון לעד.

(שמונה קבצים, קובץ ב, אות רה)

ושתיה היתה נקראת

"והאבן הזאת" וגו' - יראה כי היא זו אבן השתיה, שהזמינו למקדש (זוהר ח"א עב). ומצינו לו [ליעקב] שהזמין עצי שטים למשכן במדבר (תנחומא תרומה ט). ואולי שיכוין ה' באומרו "ועשו לי מקדש" (שמות כה, ח) לשון מזומן, פירוש מה שכבר הוזמן, כי המשכן וגם בית המקדש בשניהם הזמינם יעקב. "ושכנתי בתוכם" (שם) חוזר אל שני הכנות אלו.

(אור החיים, בראשית כח, כב)

ושתיה היתה נקראת תנא שממנה הושתת העולם

השמים וכל אשר בהם - חומר אחד, והארץ וכל אשר בה - חומר אחד. והקב"ה ברא אלו שניהם מאין, ושניהם לבדם נבראים, והכל נעשים מהם. והחומר הזה, שקראו 'היולי', נקרא בלשון הקדש "תוהו"... והצורה הנלבשת לחומר הזה נקראת בלשון הקדש "בהו", והמלה מורכבת, כלומר בו הוא... א"כ יהיה פשט הכתובים על נכון. משמעותו, בתחלה "ברא אלקים את השמים", כי הוציא חומר שלהם מאין, "ואת הארץ", שהוציא החומר שלה מאין... והנה בבריאה הזאת, שהיא כנקודה קטנה דקה ואין בה ממש, נבראו כל הנבראים בשמים ובארץ... ואחר שאמר כי בתחלה במאמר אחד ברא אלקים השמים והארץ וכל צבאם, חזר ופירש, כי הארץ אחר הבריאה הזו היתה "תהו", כלומר חומר אין בו ממש, והיתה "בהו", כי הלביש אותה צורה... ויראה לי שהנקודה הזאת בלבשה הצורה והיתה בהו, היא שהחכמים קורין אותה "אבן שתיה", שממנה נשתת העולם.

(רמב"ן, בראשית פרק א פסוק א)

ואם אמנם כל העולם הושתת מאבן השתיה שהוא מקום קדש הקדשים, בכל זאת ישנו הבדל גדול בין א"י לחו"ל גם בענין הזה, שחו"ל היא רק בבחינת ענפים מן האבן השתיה, אבל א"י היא עצמה אבן השתיה, שנתפשטה והיתה לארץ ישראל. ולולא החטא היה דבר זה גלוי לכל, אלא שהחטא גרם שנעלם מן הארץ הזאת כל הוד קדשה של קדושת קדש הקדשים, מקום אשר הכה"ג נכנס לשם אחת בשנה, ואיך שהיא כולה עצמיות אבן השתיה.

(רי"מ חרל"פ, מי מרום ח"ו, ממעייני הישועה ח"ג פרק לב, עמ' רצא)

ושתיה היתה נקראת וכו' מציון מכלל יפי ממנו מוכלל יפיו של עולם

אורות הקודש שמתנוצצים באיזו נקודה, צריכים תמיד להעריך את ערכם, איך הם מתפשטים בגניזה בכל המרחב, והולכים בשבילים נסתרים וזרמים חבויים, עד שבאים להתגלות באותה הנקודה המאירה... קדושת המקום מלאה כל העולם, אבל חבויה היא ועלומה, והולכים שטפי הקודש המסתתרים ושואפים אל מקום התגלותם, עד שבאים לידי גילוי בארץ ישראל, ראש עפרות תבל, ומשם לנקודת הקודש, בית המקדש, ואבן שתיה, מציון מכלל יופי אלקים הופיע.

(שמונה קבצים, קובץ ה, אות פב)

שממנה הושתת העולם וכו' מאמצעיתו נברא

כשם שהארץ היא מכון הטבע של האומה, אשר בקשר התאמתם היצירתי המכוון הם ממלאים את תפקידם המיוחד במציאות, כן השפה, סגנון האומה ואוצר גִלוי נשמתה, היא מכון הסתוריתה דברי ימי חייה; כן הארץ, אמצעית העולם שממנה הושתת ומתמציתה הוא שותה, של אותה אומַת העולם, שבשבילה הוא נברא, בעלת התורה, שהיתה כלי האמנות להקב"ה בבריאת העולם. וכן השפה, לשון קדשה שבו נברא העולם ונאמרו מאמרות בריאתו, "כשם שהתורה נתנה בו" [בראשית רבה פרשה יח, ד].

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, עמ' רסז)

שממנה הושתת העולם וכו' עולם מאמצעיתו נברא וכו' עולם מן הצדדין נברא וכו' מציון נברא שנאמר וכו' מציון מכלל יפי

ישנם בעלי כשרון שמשכללים ידיעותיהם מהשקפות שמחוץ להם, הסובבות אותם, ומתוך כך הם באים ומתקרבים ג"כ להמושגים שבפנימיות, וישנם כאלה שמקור שכלולם הוא רק ערך המתברר בפנימיותם, והם הולכים ומרחיבים את גבולם לעולם החיצוני, כענין ב' ציורי הבריאה, אם עולם מצדדים נברא ובא עד האמצע ע"י התפשטות הצדדים החיצונים לצד פנים, או עולם מאמצעיתו נברא, "מציון מכלל יפי" שמשם משתיתו של עולם. וכעין ההבדל של "מטרא במערבא סהדא רבה פרת" ל"נהרא מכיפיה מיבריך" [שבת סה ע"ב], וכל אחד יבחין ידיעתו בערכו.

(ראי"ה קוק, פנקס יג, אות לא)

שממנה הושתת העולם וכו' ממנו מוכלל יפיו של עולם

"וישם את הים לחרבה" [שמות יד, כא]... ואותו גילוי החרות העליון, שבהתהפכות הטבעיות של יסוד תכונת המקומיות, הוא נמשך ומופיע אחר כך בעצם הכניסה לארץ, במעבר מי הירדן עם ארון הברית אדון כל הארץ, המנוחלת ע"י משרת משה מנעוריו, שמתמציתה שותה כל העולם כולו כמו שממנה הושתתה בריאתו ומוכלל יפיו.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, עמ' רנה-רנו)

מציון נברא

זהו דבר פשוט וכל מתחיל בקבלה יודע, שציון מדת צדיק יסוד עולם, וירושלים היא במלכות, אבל יש גם בחי' ירושלים עליונה בבינה, אלא שאין זה מעניננו, שלעומת זה יש ג"כ בחי' ציון שם, שהיא עוד יותר פנימית. אבל עיקר הדבר הוא: כמו שימות החול הם לעומת המדות כולן ו"ק, והשבת בחי' מלכות שהיא אחרונה, ומ"מ מטעם זה עצמו קדושת ש"ק יותר מתגלה בעולם, מפני שגובהן של המדות העליונות אינו מניח להן לגלות קדושתן בעולם, רק מדת מלכות ראויה לכך, ובשביל כך קדושת שבת היא כ"כ חמורה, כמו כן מתוך שמדת ציון היא פנימית, אינה בעוה"ז ניכרת בקדושתה, ע"כ היא כאן מקום הממלכה, ולא מקום המקדש כמפורסם לעומדים בעיר הקודש, ובודאי הקדושה היותר פנימית מקדשת גם המלכות הארצית, אבל מדת ירושלים מפני שהיא חיצונה לגבי ציון בשורש שלה, היא למטה מתגלה בכח הקדושה, וע"כ אנו אומרים: "לציון עירך ולירושלים בית מקדשך".

(אגרות הראיה חלק ד, אגרת אלף רעז, עמ' ריז)

העלאת כנסת ישראל במדרגתה העליונה כל זמן שיש חילוק עמים בעולם, זאת היא מדרגת נקודת ציון.

(אורות, אורות ישראל, אות טז, עמ' קמג)

ע"ד הענין שציון מסמן עניני הפוליטי וירושלים עניני הקדושה [אגרות הראיה ח"ג, עמ' קמח ועמ' רנ, וח"ד, עמ' כד; עולת ראיה ח"ב, עמ' פז], לכאורה הרי ידענו שציון הוא בחי' יסוד ז"א וירושלים בחינת מלכות. וכנראה שהוא בסוד דרך ארץ קדמה לתורה, וכענין הטלית והציצית.

(רי"מ חרל"פ, הד הרים, אגרת לב)

מיסוד זה, שהוא מיסודות האמונה, שד' בחר באברהם, שורש "הגוי הגדול", נמשכת האמונה שלעם מיוחד זה צריכה להיות ארץ מיוחדת. וכפי שעם ישראל הוא עם מרכזי באומות, כך ארץ ישראל היא מרכז הארצות. היא ארץ הנבואה, ועל כן היא שייכת לעם הנבואה. על כן האמונה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, נובעת מהאמונה שבורא העולם בראשית בריאת העולם יסד את ארץ ישראל ויעדה לעם ישראל.

(שיחות הרב צבי יהודה, שלח, עמ' 137-139)

"עם זו יצרתי לי", חלק מסויים של האנושות שיש לו חלק מסויים בכדור הארץ. "כי בחר ד' בציון, אִוה למושב לו". וירושלים עם המקדש היא לִבן של ישראל ולב כל העולם כולו. הלב והמוח קודמים, ועל פיהם מסתדרים האיברים. כאשר יש לעולם לב, מוח ונשמה כגון אלה, אז אין ספק שכדאי לברוא את העולם, כיון שהוא יהיה בעל ערך.

(שיחות הרב צבי יהודה, תצוה, עמ' 330-331)

ציון וירושלים היו חלוקים... כי כשישראל היו על מכונם... הי' שם הכהנים תופסי התורה שהיו דנים את העם משפט התורה, והפחות והסגנים מצד הממשלה לשפוט משפט הארץ. ובציון הי' משכן הממשלה של התורה, מקום הכהנים, ובירושלים שם הי' הממשלה המדינית, שהיו גם הם דנים לשם שמים בישוב המדינה. וכשישראל שרוים ועושים רצונו יתברך, הי' גם דין הממשלה ג"כ מכוון לרצון ד'.

(מאורות הראי"ה, חנוכה ד' פרשיות ופורים, מהדורת תשנ"ה, עמ' שג)

ציון וירושלים הם שמות מכוונים, לעומת הסגולה הפנימית המציינת את ישראל בתור עם לבדד מתיחד בסגולותיו, ציון, עולה למעלה לשם ולתפארת, ירושלים עיר הקודש, אליה ינהרו עמים רבים, על ידה יובא רוח ד' אשר על ישראל אל תוך עולמם הפנימי של איים רחוקים.

(עין איה, ברכות, פ"ט אות של, עמ' 385)

בְּוַדַּאי אי אפשר הָיָה לְהִגָּלוֹת בְּאֻמָּה שְׁבוּרָה וּרְצוּצָה, בַּעֲצָמוֹת בּוֹדְדוֹת וּמְנֻפָּצוֹת, בְּעַם מְפֻזָּר בַּגּוֹלָה וְנָתוּן לִמְשִׁסָּה וְלִשְׁנִינָה, אוֹתוֹ עז-הָרוֹמְמוּת שֶׁל חֶזְיוֹן הִתְאַחֲדוּת שְׁתֵּי הָאִידֵאוֹת הַמַּתְאִימוֹת, כְּחָסְנָן וְתִפְאַרְתָּן בִּימֵי קֶדֶם, בְּ"כִסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ", בִּהְיוֹת הָעָם יוֹשֵׁב לָבֶטַח בְּאַרְצוֹ. אֶלָּא, שֶׁהָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית מִתּוֹךְ עֶלְיוֹנִיּוּתָהּ, מִתּוֹךְ עָצְמַת אוֹר הַחַיִּים שֶׁבָּהּ, דַּוְקָא הִיא יְכוֹלָה לְהַשּׁיב רוּחַ חַיִּים גַּם בַּעֲצָמוֹת יְבֵשׁוֹת, וְהִיא רַק הִיא עָצְרָה כּחַ לִשְׁמר אֶת "נְקֻדַּת צִיּוֹן הַפְּנִימִית" הַיְסוֹדִית שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ מִצַּד הַתְּכוּנָה הַלְּאֻמִּית שֶׁבְּקִרְבָּהּ, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה רְאוּיָה לָקוּם לִתְחִיָּה בְּבוֹא עֵת קֵץ הָרָאוּי.

(אורות, למהלך האידאות בישראל, ד, עמ' קח)

מפעמת היא החיבה, ומתחדשת היא, גלי גלים הומים, המון כנורות ונבלים, מנעימים נועם שיח סודם, מעומק נשמת האומה, מרוממות נשמת האדשם המרכזה בקרבה, מרוחב נשמת כל היקום, כל היש שבנקודת ציון הפנימית [הערה: מהותה הפנימית של הווית המלכות הישראלית. וע' יומא נד:; עץ חיים שער הארת המוחין פרק ה (דף לז), תיקוני-זוהר תיקון יח (דף לו:), סוף תיקון לז (דף עח:), זוהר משפטים קיח:, חסד לאברהם, מעין שלישי, עין הארץ, נהר ז (דף יט:), סידור שער השמים לשל"ה דף רלו (ד"ה מזבח חדש בציון)], מקור התענוג, מושלל כל תוכן ותואר מוגדר, משם, מן הכל, הומה ובוער המון גלגלי חיים רועשים ממתיקים סוד שיח קודש. התורה מתגלה בהדר יפעתה, נשמת האומה החיה והמקורית, הרעננה והעשירה, הנשמה רוממת הרוח, רוויית העדן, הנה היא מוצגה לפנינו בשלל צבעי יפעת כליל חמדתה, ערגה לה נפשי, לבי ובשרי ירננו אל אל חי, כמו חלב ודשן תשבע נפשי, ושפתי רננות יהלל פי.

(אורות התחיה, אות סא, עמ' צג-צד = שמונה קבצים, קובץ ד, אות ה)

בְּגָדְלָהּ אֵינֶנָּה בָּאָה מִתּוֹךְ דַּרְכֵי חַיֶּיהָ אֶל רַעְיוֹנֶיהָ, דֵּעוֹתֶיהָ וַהֲלָךְ-נַפְשָׁהּ, אֶלָּא לְהֵפֶךְ, מִמַּעְלָה לְמַטָּה, מִתּוֹךְ מַחְשְׁבוֹתֶיהָ וְהֶגְיוֹן-לְבָבָהּ עַל עַצְמָהּ וְעַל הָעוֹלָם הִיא בָּאָה לָאוֹצָר הַמַּעֲשִׂי שֶׁלָּהּ וְהִיא מוֹצֵאת אֶת מְנוּחָתָהּ, אֶת עָצְמַת כְּבוֹדָהּ וְעֶרְכָּהּ, כְּשֶׁהִיא מַגְשֶׁמֶת אֶת רוּחָנִיּוּתָהּ בְּחַיֶּיהָ, בְּחַיֵּי אִישֶׁיהָ הַפְּרָטִיִּים וּבְחַיֵּי לְאֻמִּיּוּתָהּ. וְזֶהוּ רַז הַתְּשׁוּבָה הַמְּבִיאָה לִידֵי גְּאֻלָּה. לֶעָתִיד יוּחַל הַבִּנְיָן מִפְּנִימִיּוּתוֹ. מִנְּקֻדַּת צִיּוֹן יֵלֵךְ הָלוֹךְ וְהִתְפַּשֵּׁט עַד חוּצוֹת יְהוּדָה וּגְבוּלוֹת יִשְׂרָאֵל. "הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִָם".

(אורות, זרעונים, אות ד, עמ' קכג)

"אור ד' המעולף בערפלים, הגנוז בנקודת ציון היסודית, יופיע, יעלה מעמק הבכא אל מקדש מלך עיר מלוכה וכל אגפיה..." אורות התשובה יב, יב. והעיר רבינו: " נקודת ציון היסודית - מהותה הפנימית של הויית המלכות הישראלית (ע' אורות מעשי יצירה ובהערות)". ובהערות שם (אורות, עמ' קפב): "יומא נד; עץ חיים, שער הארת המוחין פ"ה". ושם (עמ' קצב): "נקודת ציון - תיקוני זהר סוף תיקון ל"ז".

(שיחות הרב צבי יהודה, צו, עמ' 45, הערה 36)

זאת ארץ שיש לה ערך של ארצות רבות. ארץ ישראל היא מרכז העולם הן מבחינה רוחנית והן מבחינה גיאוגרפית, היא היתה מרכז העולם הקדום.

(שיחות הרב צבי יהודה, תולדות, עמ' 230-231)

שיא הביתיות המקודשת של ישראל הוא בית המקדש. נכון ש"ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים", אבל פנים - בית המקדש הוא לבם של ישראל, המרכזיות של ישראל, בו יבואו כל ישראל "לראות את פני ד'".

(שיחות הרב צבי יהודה, ויצא, עמ' 252-253)

וכששם שמים חל על צבור ועל חברה, יש צורך בריכוז מדיני, לאומי וחברתי בבית המקדש שהוא לִבם של ישראל. עוסקים בגמר המלאכה של הקמת המשכן, בית הקדושה האלוהי הנפלא הזה, עוסקים בשכלול סדרי העבודה ויש שמחה גדולה: "ביום חתֻנתו וביום שמחת לִבו".

(שיחות הרב צבי יהודה, שמיני, עמ' 66-67)

פרשיות "ויקרא צו" הן השכלול הגמור של בנין זה: סידור הבית ומה שיש בתוכו, כלי העבודה, אנשי העבודה ובגדיהם וסדר עבודת הקרבנות - ובסוף, חנוכת המשכן בפרשת "שמיני". נבנה בית המקדש, לבם של ישראל, הלב של כל העולם כולו. נבנה הבית המרכזי של ישראל, אשר השכינה חלה בתוכו.

(שיחות הרב צבי יהודה, דברים, סדרה א - תשל"ה, פסקה 1)

וכשם שיש חלק ד' בעמים, כך יש חלק ד' בארץ, אשר לו סגולה וקדושה נצחית. ישראל הם לב האומות, והמקדש הוא לב העולם.

(שיחות הרב צבי יהודה, שמות, עמ' 319)

המקדש מחיה ומאיר את כל כלל ישראל, ומקשר את כל היחידים וכל הפרטים אל המרכז. המקדש הוא לבם של ישראל.

(שיחות הרב צבי יהודה, אמר, עמ' 210)

אחדות כל החלקים השונים מתגלה בירושלים "עיר שחֻברה לה יחדו" - "שעושה את כל ישראל חברים". הם ממויינים ומחולקים, ונעשים כולם חברים בירושלים שהיא לב האומה.

(שיחות הרב צבי יהודה, ויגש, עמ' 407-408)

כמו ישראל "לב האומות", לב האדם, כן הארץ ומקום קדשה בקרבה. "לב העולם" ולבם של ישראל. ומכל קצות הארץ, ומכל פנות העולם, גם מכל תפוצות הגולה, זורמות ועולות שפעות ה' "עבודה שבלב" דרך נקודת המרכז של הארץ, דרך העיר הזאת ודרך הבית הזה. וכן האבנים האלה, שארית פליטת הר ביתנו, שהם לנו, "בקדושתם אע"פ שהם שוממים", כי "שכינה לא זזה מעולם מכותל מערבי", ורוח אלקים חיים קדוש ישראל, המשכין שמו שם, לעולם מרחף הוא עליהם ומחיה אותם בחביון עוזו בכל מעבה ערמות עפר רקבון ההרס - האבנים האלה לבבות הם לנו!

(לזכרו, ממאמריו, ב - מאחר כתלנו)

אומות העולם הן שמימיות מצד שהכל בא ממקור שמימי, וכן נשמותיהם, אבל עניננו המיוחד הוא לקדש את השם משמי מרומים עד תחתיות ארץ, על ידי מלכות ישראל, בית המקדש הנקרא "לבם של ישראל" ומצוות התלויות בארץ. קידוש השם שלנו הוא מתוך אחיזה בעובדתיות ובריאל פוליטיקה.

(שיחות הרב צבי יהודה, בהר, עמ' 239-240)

בית המקדש הוא מקום השראת השכינה, מקום שבו השכינה יורדת משמים לארץ, מקום אחיזת השמימיות בארציות. זהו ענינו היסודי והעיקרי של בית המקדש: לבם של ישראל, אחיזת החיים הישראליים. הוא המקום בו הכל רואים פני ד' שלוש פעמים בשנה, כאשר כל ישראל מתקבצים יחד. הוא מהווה מרכזיות החיים של כלל ישראל, בבואו לִרְאות - לֵראות.

(שיחות הרב צבי יהודה, תזריע מצורע, עמ' 90)

בית המקדש הוא לבם של ישראל.

(שיחות הרב צבי יהודה, ויקרא, עמ' 22)

יש הכרח שיהיה לקדושה מרכז פנימי, ומתוך כך היא מקרינה אל ההיקף. המקדש הוא לב העולם וישראל הם לב האומות.

(שיחות הרב צבי יהודה, ויקהל, עמ' 377-378)

מאז יציאת מצרים, אנו נוסעים ממצרים לירושלים. התכלית היא סידורו ובנינו של העם הזה, שהוא לב האומות, בירושלים, הלב והמח של האומות. כל העם בנוי בנין אלוהי, אורגני, סיסטמתי. אנו בנויים ע"י ה"מפליא לעשות" מלב וממח.

(שיחות הרב צבי יהודה, פקודי, עמ' 405-406)

כמו ישראל לב האומות (כוזרי ב, לו), לב האדם, כן הארץ ומקום קדשה בקרבה "לב העולם" ולבם של ישראל... וכן האבנים האלה, שארית פליטת הר ביתנו, שהם לנו "בקדושתם אף על פי שהם שוממים" (מגילה פ"ג משנה ג), כי "שכינה לא זזה מעולם מכותל מערבי" (תנחומא שמות, י), ורוח אלהים חיים קדוש ישראל, המשכין שמו שם, לעולם מרחף הוא עליהם ומחיה אותם בחביון עוזו, בכל מעבה ערמות עפר רקבון ההרס - האבנים האלה לבבות הם לנו!

(הרב צבי יהודה קוק, סיני תרצ"ז = לנתיבות ישראל ח"א, עמ' כט במהדורת בית אל)

מתוך היותנו לעם לד' אלהינו, ל'לב האומות' המתרכז ומתאחד במרום ארץ נחלתו, בירושלים בירת מלכותו, 'לבם של ישראל' ו'לב הארץ'.

(לנתיבות ישראל א, עמ' רטז)

"נהלת בעזך אל נוה קדשך" - זו ירושלים וזהו בית המקדש, לבם של ישראל, המרכזיות של ישראל.

(שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 26)

הרמב"ם מברר שבבית המקדש יש שני צדדים: א. הוא מקום לעבודת ד', לעבודת הקרבנות. ב. הוא לבן של ישראל, לבם של כל כלל ישראל, מרכז הקדושה והחיים. "בבוא כל ישראל לראות את פני ד' אלהיך במקום אשר יבחר". כל ישראל נמצאים ומרוכזים ב"עיר שחֻברה לה יחדו" - "שהיא עושה כל ישראל לחברים".

(שיחות הרב צבי יהודה, תצוה, עמ' 333-334)

השראת השכינה בנשמת ישראל, בנפשם וברוחם, מתגלית באחיזה בממשיות גשמית: "ועשו לי מקדש"... הבית הזה נועד לקליטת השראת השכינה במרכזיותו הפנימית והנשמתית של העולם, ומתוך כך נמשך שפע אור וחיים לכל העולם.

(שיחות הרב צבי יהודה, תרומה, עמ' 269)

ציון נקראת בספרים הנקודה הפנימית של ירושלים, הפנימיות של מלכות ישראל ביחודה.

(שיחות רבי צבי יהודה, מס' 39, שיעור באורות, סע' 41)

מציון נברא וכו' אלו ואלו מציון נבראו

ומוכרח הדבר, שהתורה שבעל פה הנובעת מהתורה שבכתב וקשורה עמה, אמצה כ"כ את לב האומה להתחזק בכל האפשרות, בקנין ארץ ישראל ובבנינה וישובה... ביומא נד ב': וחכמים אומרים מציון נברא העולם שנאמר מזמור לאסף אל אלקים ד' דבר ויקרא ארץ מציון מכלל יופי, ממנו מוכלל יופיו של עולם. ואמרו עוד שם: "תולדות שמים משמים נבראו ותולדות הארץ מארץ נבראו וחכמים אומרים אלו ואלו מציון נבראו, שנאמר מזמור לאסף אל אלקים ד' דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש ועד מבואו", ואומר "מציון מכלל יופי אלקים הופיע" ממנו מוכלל יופיו של העולם.

(מאמרי הראיה עמ' 536)

מִצִּיּוֹן מִכְלַל יפִי

הַחוּשׁ הָרוּחָנִי רוֹאֶה אֲבוּקַת יִשְׂרָאֵל עוֹלָה, מֵארץ ישראל פּוֹרֵחַ הַכּל. אוֹצַר גַּרְעִינֵי הַנְּשָׁמוֹת שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל שָׁמָּה הוּא, "מִצִּיּוֹן מִכְלַל יפִי". כָּל יָחִיד וְיָחִיד שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל יֵשׁ לוֹ גַּרְעִינוֹ בְּארץ ישראל, שֶׁהוּא עָצוּר בִּפְנִימִיּוּת רוּחוֹ בְּעצֶם תְּשׁוּקָה וְאַהֲבָה.

(אורות, ישראל ותחיתו, ל, עמ' מד-מה)


נו ע"ב

השכן אתם בתוך טמאתם אפילו בשעת שהן טמאים שכינה עמהם

בישראל שתי סגולות: הסגולה הכללית המושרשת בהם מהאבות, ושבתחילת הבריאה מעורה בהם, שבשבילם נברא העולם, והסגולה הפרטית, שכל אחד ואחד יושלם וירכוש את כל המעלות העליונות שהינן כעת רק בכלל. ההתגלות הגדולה שהיתה עם יציאת מצרים לא חשפה רק את הסגולה הכללית, שבאופן פרטי הלא כתוב "ואת ערום ועריה" (יחזקאל טז, ז), ובכל זאת "ואומר לך בדמיך חיי" (שם ו), שסוף סוף השכינה שרויה בכם אפילו בתוך הטומאה משום הסגולה הכללית. אבל להשלמתם הגדולה היו צריכים להתעלות, שבאופן פרטי יהיו מעודנים, וזה נעשה עם מתן התורה.

(מאורות הראיה - הגדה של פסח, מהד' תשנ"ד עמ' שג)

יציאת מצרים ומתן תורה הם שניים שהם אחד. אמנם שני אלה הם התרחשויות היסטוריות שאירעו במסגרת של זמן ומקום. הם דברים נוראים ונשגבים, אבל הופעתם מוגבלת בזמן מסויים; מה שאין כן שכינה: "ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזב את עמי" לעולם. זאת התחדשות של מציאות קודשא בריך הוא ושכינתיה לעד ולעולמי עולמים. גם ליציאת מצרים ומתן תורה יש ערך שקיים לעד ולעולמי עולמים, מצד חשיבותם, אבל עצם המעשה תפס חלק של זמן ונסתיים. אבל, פה, העובדה המציאותית עצמה היא נצחית. כן מתברר מהרבה מקורות חז"ל שהשכינה היא תמיד בתוכֵנו.

(שיחות הרב צבי יהודה, תצוה, עמ' 326-327)


נז ע"א

משום דדיירי בארעא דחשוכא אמרי שמעתא דמחשכן

אוירא דארץ ישראל הוא המחכים, הנותן הארה בנשמה להשכיל את היסוד של העולם המאוחד. בארץ ישראל יונקים מאור החכמה הישראלית, ממהות החיים הרוחניים המיוחדים לישראל, מהשקפת העולם והחיים הישראליים, שהיא ביסודה ההתגברות של העולם המאוחד על העולם המפורד. וזהו היסוד של ביטול עבודה זרה וכל שאיפותיה וסעיפיה. בארץ העמים הטמאה אי אפשר להשקפת העולם המאוחד להיגלות, והעולם המפורד שולט בחזקה, והשקפתו הפרטית והמפורדה, המחולקה ומנוכרה, היא הרודה בכל מערכי החיים, ועם כל ההתאמצות לנשום נשימה ישראלית ולהשכיל אל הסוד של העולם האחדותי, אויר ארץ העמים מעכב. על כן מלאה היא האדמה הטמאה שבחוץ לארץ מסרחון עבודת זרה, ו"ישראל שבחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם" [ע"ז ח ע"א]. ואין דרך להינצל מחרפת עבודה זרה כי אם בכינוסן של ישראל לארץ ישראל, "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים". מסוגלת היא ארעא דחשוכא לפלפול הפרטים, הבא מתוך הפרוד, אבל חכמת האורה רק בארץ האור נמצאת. "אין תורה כתורת ארץ ישראל" [בראשית רבה פרשה טז, ד].

(שמונה קבצים, קובץ ז, אות סב)

כשגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו מפני חטאינו, איבדנו את מכון טבענו, נשמט הקרקע הטבעי מתחת רגלינו ונעלמו מאתנו טוהר רקיעה ואוירה של ארץ חמדת ד', ובגלותנו ל"אדמת נכר" ש"לא במקומנו" ל"ארעא דמחשכא", גלתה אתנו שכינה ונלקו גם מאורות תורתנו בחשכתנו. התקשרותנו הפנימית לארץ חיינו, לכל סגולות תכונותיה החמריות והרוחניות, שכל נשמתנו מחוברת אתה, הוחזקה במרחק הגלות המפסיק בינינו ע"י דיני תורה ודברי חז"ל.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, עמ' רסז-רעא)


נח ע"ב

ושירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון

האורות העליונים, מקורות השכל העליון לפי מדרגתם, בשורש גילוי התורה, באורה הבהיר, בין הבדים, ובהתפשטות חכמתה, על הפרכת, ובהופעת רוח הקודש, אור הנשמה, על מזבח הזהב, כשהם מאירים במלואם גוררים אחריהם את תכונות החיים, בתור שיריהם, שיהיו מתעלים לקדושה עליונה לקרבה לפני ד', בתור בסיס החיים כולם, שההכנה המושכלת הקדושה שורה עליהם. המזבח החיצון נועד להארת החיים, בתכונתם המזגית הטבעית, אל העדינות הקדושה לרום עליון, ועם טבע החיים המזגיים ברדתם לתוכן חמרי הנה ירידה זו עצמה לפני ד', במקום שהשכינה שרויה. אמנם גם אם לא נתגלתה פעולה זו בתור חטיבה בפני עצמה, בצורת החיים הטבעיים שבמזגים, מכל מקום, כיון שהאורה השכלית, הדעות הקבועות וארחות הדעה, הם כבר משוכללים, כפי המדה הדרושה לשלמות הקודש, יתעלו בהכרח עמהם החיים המזגיים, ומתוך כך מתאימים הענינים האמורים למדה זו, ששירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון, שהוא לפני ד' (יומא מה).

(עולת ראיה, חלק א, עמ' קסח)


נט ע"ב

אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ולא והרי תרומת הדשן

הפעולה ששלהבת אש הקודש עושה על תכונת האדם בעת מפעלה, היא נעלה מכל אורח חיים טבעיים וחברותיים של האדם. כל זמן שהפעולה היא על המזבח, הרי היא מתעלה מכל דוגמא אנושית, ואי אפשר שיתנהג על ידה העולם האנושי במפעליו הקבועים. וכדי לרשם את הרושם של השארת השפעת הקדושה על תכונת המזג והרוח החמרי שבגויה, גם באורחות החיים שרק סמוכים הם לתוכן הקודש בהיותם ישרים, אבל לא על המזבח בעצם מושג הקודש הוא המקום שלהם, כדי לתמם חזון קודש אוצר חיים זה, "והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח", להיות שם שמור וגנוז עומד ברושם קדושתו, בלא הפרעה, ואע"פ שנעשה מצותו בקדושתו הוא עומד, "ושמו - שלא יפזר" (פסחים כו).

(עולת ראיה, חלק א, עמ' קכג)


סא ע"ב

ונשרפין אבית הדשן

יש חילוק בין קרבנות של יוה"כ לקרבנות הדומין להם באופנים אחרים. קדושת היום הזה מגעת עד לכדי החשפת מקור הקודש של שרשה של תורה, בהזיה שעל בין הבדים, מה שא"כ בקרבנות חטאות האחרים, המתבטאים בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים. אבל סוף כל סוף, הביעור של ההתפשטות הגסה הוא שווה בכל המדות, שהן באות בצורה מקולקלת באופן חמור. ומההשוייה הזאת שהושוו פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים לפר ושעיר של יום הכפורים, לענין שריפה בבית הדשן, אנו למדין, ששריפה זו, אע"פ שביעור יש בה, אין הכליון בה כליון של נקמה והעברה מן המציאות, אלא ריחוק של צירוף וליבון כעין האפר שתחת רגלי הצדיקים [ר"ה יז ע"א], שהיא מעלה רוחנית, אשר אחרי כל הסיבובים הכל חוזר לחסד א-ל כל היום, ו"לא לנצח יריב ולא לעולם יטור" (תהלים קג, ט), "כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף" (ע"פ ישעיהו נז, טז), "כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי" (שם). "אלו ואלו נשרפין בבית הדשן". וסוף כל סוף "ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם" (תהלים לו, ט), כי "אחרי נמכר גאולה תהיה לו" (ויקרא כה, מח). "ויסרו למשפט אלקיו יורנו" (ישעיהו כח, כו).

(עולת ראיה ח"א עמ' קסט-קע)


סב ע"א

שני שעירי יום הכפורים מצותן שיהיו שניהן שוין במראה ובקומה ובדמים

מה ענין שני שעירי יום הכפור שאמרו חז"ל כי היו שניהם שוים במראה ובקומה, והיה הגורל מי לה' ומי לעזאזל, דיש לתמוה חברותא כלפי שמיא, טמא וטהור יחדיו יאכלו, מה זה לזה?...
יצר הרע דע"ז ויצר הרע דעבירה כל אחד נקרא שעיר, כי "שעירים ירקדו", "זובח לשעירים", כי המזיקים הם שעירים והם היצר הרע. ובאמת יצרא דעבירה שוה ליצרא דע"ז, העובר זה בא לידי זה, וכל הלהוט בזנות ועבירות, עצמותו כפירה, אמר בלבו בל ראה ה', וכי הסתיר פניו מזה העולם, ועולם כמנהגו נוהג, ובלבו דברי תורה כלא נחשב. כללו של דבר יצר הרע דעבירה הוא יצר הרע דע"ז, כי סופו לבוא לידי כך, והיום כך ולמחר כך, ורבים חללים הפילה. וכאשר שני שעירים הללו רומזים על שני יצר הרע, אחד דעבודה זרה והשני דעבירה, לכך היו שוים בכל דבר במראה וקומה, כי אין הבדל ביניהם וכמו שכתבתי. ולכך שעיר משתלח רומז על עבודה זרה, וזהו אין בו צורך כלל, ויש לשלחו רחוק רחוק למדבר, מקום אשר הרגיעה הלילית [ישעיהו לד, יד], אל ארץ גזרה, ולדחותו ולפרקו איברים איברים, "רפאים בל יקומו"...
אבל יצר הרע דעבירה הוא אינו לשלחו לצוק ואין לדחותו בשתי ידים, אבל צריך כל כוחות שלו, שהוא התאוה למשגל וזיווג ואכילה ושתיה וכדומה מהתאוה זמניות, הכל שיהיה לשם שמים לקיום המין, לקיום העולם ולקיום הגוף שהוא עולם הקטן, ולחזק כוחותיו ומזג גופו להיות בריא. אולם לעמוד בהיכל המלך הוא אלקי עולם, וזהו שעיר הנשחט, כי צריך להחליש כוחות שלו לבל יהיה גובר בכוחותיו, רק להחליש כוחותיו ותאות שלו, ומה שנשאר מהכוחות יהיו לחפצי שמים, וזהו מהשעיר אשר עלה עליו הגורל לה', כי מה שהוא בו מהטוב, והשארית יהיה הכל לכבוד ה' ולשם שמים. ולכך עלה הגורל לה', וזהו "יעמד חי", שהיה נשאר חי הוא לה' כדי לקיים מצוותיו וכך רצונו, ולכך נאמר "יעמד חי לפני ה'".

(יערות דבש, חלק א, דרוש ו)

פרשה זו צריכה למודעי, כי למה יצוה ה' דבר כזה?.. ומה גם תגדל הקושיא לדבריהם ז"ל (עי' זוהר ח"ג סג.) כי עזאזל היא בחינת צד הרע, הנה זה כמעט ח"ו שידמה הדבר לע"ז. ומה גם שמצוה ה' להשוות שעיר של שם לשעיר זה של דבר אחר...
מהעבירה עצמה ייוולד דבר רע שהוא עצמו העוון שעשה... כיון שע"י המעשים נוצרים דברים הרעים המזיקים והמצערים את האדם, ציווה ה' המעדיף טובו עלינו, ואמר כי כל שעושה דבר בלתי הגון בלא ידיעה מחטאות האדם, יביא קרבן, וציווה שיסמוך עליו בעל הקרבן, והטעם, כי בזה יורקו החיצונים ההם שנתהוו ממעשיו הרעים על הקרבן ההוא... ובזה היא נעקרת בחינת הרע ההוא. וכבר ידעת כי אין חטאת באה אלא על החטאות שהוא הדבר שעושה האדם בשוגג, משום דלא נפיש זוהמיה, מה שאין כן על עוון שעושה האדם במזיד, דנפיש זוהמיה, אין מביאין קרבן...
השני שעירים נושאים כל זוהמי תחלואי הנפש. השעיר שנושא עליו זדון טומאת מקדש וקדשיו קיבלו ה' ולא תיעבו. אבל שעיר הנושא זוהמות כל העבירות קלות וחמורות, ציווה ה' שיאבדם ויכלם חוץ ממקום הקודש, וציווה שיסמוך אהרן עליו את ידיו, שהוא שלוחם של ישראל, וכל אשר עושים שם הוא היה עושה, ששלוחו של אדם כמותו (קידושין מא ע"ב). ואמר "ונתן אותם על ראש השעיר החי" - ביאר הכתוב היטב הדבר שבסמיכתו הוא נותן כל הטומאות המזוהמות ההם על ראשו. ואמר "ונשא השעיר" - מודיע כי ימָצא בו בחינת המקבל לישא את הרע ההוא אל ארץ וגו'.
ולהבין הענין, משל למלך שביקר בגדי בניו, וראה בהם בגדים נקיים וכתם בו, משפשפו בידו ונותנו לבנו, וכשראה בגד מלוכלך הרבה נותנו לעבד אחד מעבדיו אשר לא ימאס הדבר המאוס. כן הדבר הזה, המלך הוא מלכנו יתרומם שמו, כשמביא לפניו קרבן, אם הוא בפרט וטהרת כתם כל שהוא שהם כתמי השגגה, או פרט אחד של טומאת מקדש וקדשיו כנזכר, לא יתועב הקרבן אליו, אבל כל הזוהמא של כל העבירות שעשו ישראל קלות וחמורות הוא מיאוס גדול, ואמר שיוליכוהו לעבד אחד מהרחוקים מהמלוכה לצד היותו מהפחותים וקלי הערך, והוא ישבר ויאבד וימחה אותם, ואין זה אלא כנותן לו שירות מבוזה לעשות, ואעפ"כ למעלה הוא לו שחֲשָבו האדון לעשות לו דבר ממה שהיה לפני א-ל בבית המקדש, ונעשה השעיר ההוא בהשוואה עם השעיר המתקרב לפני א-ל.
וטעם שציווה ה' עשות ככה, ולא אמר שיקחו שעיר מהשוק וישלחהו לעזאזל אחר שהתוודה עליו, הוא לצד כי מן הנמנע שיתקבצו כל הטומאות שעשו ישראל במעשיהם הרעים, ויבואו על ראש השעיר, כי אם בהביאו השעיר לפני ה', ואחר שהובא לפני ה', מאז מוכח כי הוא זה השעיר שישא כל התיעוב וילך לו אל ארץ גזירה. לזה צוה ה' להגריל, והוא הבוחר יבחר את השעיר אשר יבחר בתבונתו יתברך בבעלי חיים. ומה גם למה שאמרו המקובלים כי כמה נפשות וניצוצות בבעלי חיים בלתי מדבר, ומי ידע בלתי יתברך שמו.

(אור החיים, ויקרא טז, ז)

[שעיר המשתלח]

הסליחה העליונה באה ממקור החסדים, מהגדולה הגמורה המרובה לאין קץ, היודעת את הכללות לכל הקיפה, ואת הפרטיות לכל דקדקותה, יודעת את הקודש ואת הטוב לכל עילוייהם, ואת החול ואת הרע לכל שפלותם, ויודעת עם זה שהכל נשקל בצדק בפלס ומאזני משפט, ונטיות הרע, החורבן, הרשעה והשיקוע בשפל, גם להם יש דרישה, ובכללות הכל מצטרף, ועם זה בדול הוא הרע מן הטוב, השקר מן האמת, השפלות מהרוממות. ההתגלות של הניגוד לכל ארחות עבודה זרה, לכל סעיפיה בפועל וברעיון, המכה כל כך גלים גדולים בישראל, היא הארה כללית עליונה מרום האמת המוחלטה, השוללת כל כיעור, כל טומאה וכל חטאת, ובגדולתה יודעת היא לקחת הכל תחת חסותה, וע"פ עצת א-ל עליון העליונה הכל מתפרנס.
התאמצות גדולה צריכה היא הרשעה להחזקת מעמדה, יודעת היא את תפקידה בהוויה ומלאה היא זעם לכל, וביחוד למי שבא לדחוק רגליה, ודחיקת הרגל היסודית היא העברתה מהמציאות בכללות, ובזה היא כבר אוחזת במעוז הצדק, מפני שהכללות של הרשעה וכל הופעותיה צורך עולם היא. רק בצורה עליונה מהמדע והמוסר, מקודש האמונה, וחופש הציור המלא זיו בלתי מוגבל, יוכל להיכנס הרעיון הגדול הזה ולהתגשם במדתו, איך מסכמים את סך-הכל של כל היש ואיך מסדרים כל כח על עמדתו, ואיך יודעים להחזיק את המעמד, וליתן יד לכל הקצוות ע"פ שיעורם ולגבל כראוי את גבול ערכם.
בסליחה הכללית של יום הכפורים יש רוממות זו, והובטאה והוכנה בפועל בשעיר המשתלח, שהוא לכאורה נגד השאיפה הכללית של כל העבודה הקרבנית, "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" את קרבנותיהם "אשר הם זובחים על פני השדה", הערצת הפראות וטבע האדם והטבע בניוולה, עד שפל תחתיתה, ועם זה מתעלה השלטון העליון עד כדי נתינת כח מוגבל גם לאותה הרשעה, והכל מתהפך לסנגוריה, והאור האמוני והמוסרי מתעלה לסוד החירות העליונה המביא כל יפעת קודש. [הערת הרצי"ה:... אדיר במרום ד' לט "בהתגלות הח"ס בתוקפה בנוק' לא יהיה כמו עתה, בסוד הר ציון ששמם שועלים הלכו בו, כי אחיזת הס"א היא בנוק' והיא נפגמת על ידיהם, אלא אדרבא לא ירעו ולא ישחיתו, (ע' ספרא בחקותי והשבתי חיה רעה, רש"א שיש מזיקין ואינם מזיקין, וכן מזמור שיר ליום השבת, ועי' בהערות לעולת ראיה ח"ב ד"ה לעשות פורים מפרי עץ חיים פ"ו) ולא כתיב לא יבואו אלא הוא ממש חמר טב על דורדי'" אגרות הראיה ח"ב עמ' לט, זהר תזריע מח: "ובגין דיתבסמון יתיר בעי כהנא דאתי מסטרא דחסד עלאה לארמא לון", ושם פ' אחרי סב: "ונתן אהרן בגין דאתי מסטרא דחסד וכו', וההוא יומא יתיר על כולא כמה דמבסמין ישראל לתתא לכלא וכו' וכולא קרבנא היא ופלחנא דקוב"ה" וכו'].

(עולת ראיה ח"ב עמ' שנז-שנח = שמונה קבצים קובץ ה, אות קצג = אורות הקודש ח"ד עמ' תצד)

והתוכן של הידיעה השרשית באור המוסר העליון, שהאדם הוא בריה מורכבת, ונפש הקדושה האלקית היא ההולכת במסלולה ביסודה דרך הנצח וההוד, הגבה למעלה, ולעומתה נפש הטמאה, תמצית כל הכיעור והסיג, היא מוכנת בעצת ד' לקבל בתוכה את כל המחשכים, וצדיקים ישרי לב ישמחו כי יחזו נקם, וכל רעיון של עצבון ופחד, וכל מיני סיגים, זורקים אותם על ראש השעיר, וסופגת הנפש הטמאה בקרבה את מחייתה - תוכן זה הוא יסוד קבוע שבכל עת מימות החול שסופי דרגין של "דל"ה", כבד - טחול - מרה, מראים את רושמם להפריע רוממות חדוות ד' ועוזו, מיד מסלקים את חלקם מיסוד מלח סדומית של "מים אחרונים חובה" [חולין קה ע"ב] ואינם טעונים ברכה, ועוז ד' ושמחת ישרי לב מתגברים בכפליים. ולהתמים את השמחה בדוגמא עליונה ממש, באין צורך "למשדי אומצא לכלבא" (עי' שבת קנה, ב), זה יגלה במהרה בימינו בביאת גואל צדק, מלך ביפיו תחזינה עינינו ארץ מרחקים (עי' ישעיהו לג, יז).

(אגרות הראיה ח"ב אגרת תקמ, עמ' קסט)


סב ע"ב

יקח שני שעירי עזים מיעוט שעירי שנים מה תלמוד לומר שני שיהיו שניהן שוים

יצר הרע דעכו"ם ויצר הרע דעבירה, כל אחד נקרא שעיר, כי שעירים ירקדו זובח לשעירים, כי המזיקים הם שעירים והם היצר הרע, ובאמת יצרא דעבירה שוה ליצרא דעכו"ם, העובר זה בא לידי זה, וכל הלהוט בזנות ועבירות, עצמותו כפירה, אמר בלבו בל ראה ה', וכי הסתיר פניו מזה העולם, ועולם כמנהגו נוהג, ובלבו דברי תורה כלא נחשב, כללו של דבר יצר הרע דעבירה הוא יצר הרע דעכו"ם, כי סופו לבוא לידי כך, והיום כך ולמחר כך, ורבים חללים הפילה, וכאשר ב' שעירים הללו רומזים על ב' יצר הרע אחד דעבודה זרה והשני דעבירה, לכך היו שוים בכל דבר במראה וקומה, כי אין הבדל ביניהם וכמ"ש, ולכך שעיר משתלח רומז על עבודה זרה, וזהו אין בו צורך כלל, ויש לשלחו רחוק רחוק למדבר מקום אשר הרגיעה הלילית אל ארץ גזרה, ולדחותו ולפרקו איברים איברים רפאים בל יקומו...
אבל יצר הרע דעבירה הוא אינו לשלחו לצוק ואין לדחותו בשתי ידים, אבל צריך כל כחות שלו, שהוא התאוה למשגל וזווג ואכילה ושתיה וכדומה מהתאוה זמניות, הכל שיהיה לשם שמים לקיום המין לקיום העולם ולקיום הגוף שהוא עולם הקטן, ולחזק כוחותיו ומזג גופו להיות בריא, אולם לעמוד בהיכל המלך הוא אלהי עולם, וזהו שעיר הנשחט, כי צריך להחליש כחות שלו לבל יהיה גובר בכחותיו, רק להחליש כחותיו ותאות שלו, ומה שנשאר מהכחות יהיו לחפצי שמים, וזהו מהשעיר אשר עלה עליו הגורל לה', כי מה שהוא בו מהטוב, והשארית יהיה הכל לכבוד ה' ולשם שמים, ולכך עלה הגורל לה', וזהו יעמד חי, שהיה נשאר חי הוא לה' כדי לקיים מצותיו וכך רצונו, ולכך נאמר יעמד חי לפני ה', וזהו ענין ב' שעירים

(יערות דבש, חלק א, דרוש ו)


סה ע"ב

חדש והבא קרבן מתרומה חדשה

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה כט ע"ב ]



סו ע"א

אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל

"והתודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם" [ויקרא טז, כא] - והוידוי לא היה כך, כי קודם היה מתודה על חטאים והיה אומר חטאו עוו פשעו, יובן זה ממה שאמרו חז"ל (פסיקתא פרשה מ"ה) על פסוק (תהלים פה, ג) "נשאת עוון עמך" - אמרו חז"ל: כשבא יום ראש השנה שהוא יום הדין בא השטן... להשטין על ישראל, ואומר רבונו של עולם כמה זדונות כמה פשעים כמה מרדים עשו ישראל... יותר על הזכויות, יעלו למשקל, ומשים הזכויות בכף מאזנים והעוונות בכף שניה, וכשרואה הקב"ה שכף העוונות מכרעת, מכה בה שתעלה למעלה ומכרעת כף הזכויות. זהו "נשאת עוון עמך" - שנושא אותו למעלה. ואם תאמר, משוא פנים יש בדבר? אלא הקב"ה יודע שלא עשו אלא מאונס היצר והם קרובין לאנוסים, כמו שאמר (תהלים סב, יג) "ולך ה' חסד" וגו'. וזה שאמר לוקח מעוונות הגדולים ומביא ראיה מפסוקים "כסית כל חטאתם", היה לו לומר 'כסית כל פשעיהם', אלא כמו שאמרנו, בערך השטן נראה לו שהם גדולים, אבל הקב"ה שיודע שאנוס ליצר, בערכו הם חטאתם. אומר השטן, יש כמה אבק רבית ואבק לשון הרע, עד שהולך להביא, לוקח הקב"ה מאותם עוונות הגדולים והכבדים ומכסה אותם תחת כסא הכבוד, שנאמר "כסית כל חטאתם סלה", ואם יביא מה שיביא, אי אפשר להכריע כף העוונות. א"כ מגמת פניו הם העוונות הגדולים, ומניח הקטנים לבסוף להכרעה. לזה היה הכהן מתוודה על הפשעים קודם, שהם מגמתו, ואחר כך על החטאים, שלא יכריעו.
או נאמר גם כן, שהיה מתפלל על ישראל שיעשה להם זדונות כשגגות, כמו שאמרו חז"ל (יומא לו ע"ב) על משה שאמר "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב"... התפלל עליהם שיעשה להם זדונות כשגגות. עוד נאמר "לכל חטאתם" בסוף, לפי שרוב העולם נכשלים בהם, כי מי הוא שיודע רבו ומכוון למרוד בו, ולזה אמר "לכל חטאתם", רצה לומר על הכף הם חטאים, לפי שהם בשוגג... והכהן היה אומר חטאתי עויתי פשעתי, מקדים החטא, לומר שכל מה שעושה לפי שקורץ מחומר הוא כמו אנוס, ולזה מקדים חטאתי עויתי פשעתי, כלומר אע"פ שעויתי ופשעתי אינו אלא שוגג לפי שחטאתי.

(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן, ויקרא פרק טז פסוק כא)

יום הכיפורים הוא יום כפרה של כלל ישראל בכל היקפו. "אנא השם כפר נא", "שחטאו כל עמך בית ישראל". אבל יש עוד כפרה פרטית אישית אינדיבידואלית: פרה אדומה.

(שיחות הרב צבי יהודה, ויצא, עמ' 255)

עיקר התשובה הוא החרטה בלב ובוידוי פה באמת. היינו להתוודות ולדבר ולגלות חטאיו קדם רבון עלמין. ואז ע"י וידויו ודיבורו בפה נסתם פיות המקטריגים והמשטינים החיצונים לבל יוכלו לקטרג ולהשטין עליו, לאשר הוא בעצמו מדבר בעדו בהכנעה... ועי"ז הש"י מרחם עליו ומכפר חטאיו וכמ"ש (משלי כה, יג) "ומודה ועוזב ירוחם"... כאשר יחטאו רבים מישראל ח"ו אז בודאי מן הנמנע שיתחרטו ויתוודו כולם כאחד בלב אחד. אמנם כן כי אית צדיקייא בדרא אשר המה מקשרים את עצמם בכללות נשמות ישראל שבדורם, והמה מתוודים ומדברים בעדם, ועושים בזה שני טובות לישראל. א', כי ע"י החטאים והעונות שעשו בני ישראל רחמנא ליצלן אין דרך לעלות תפלת כשרי ישראל השמימה, כי ע"י חטאם נסתמו האוירים בחשכות ואפילה על דרך "סכות בענן לך מעבור תפלה" (איכה ג, מד). אכן ע"י הוידויים והדיבורים של הצדיקים המתוודים עבור כללות ישראל, עי"ז המה כמו המכים בקרדומות ופותחים דרך ושער מבוא התפלה עלות השמימה. וזהו היה כוונת וידויו של הכה"ג ביוה"כ אנא כו' חטאו עוו פשעו לפניך עמך בית ישראל. ועוד שנית פועלים הצדיקים בדיבוריהם ובוידוייהם בעד כללות ישראל, כי בזה נסתם פי המקטרגים והמשטינים החיצונים לבל יוכלו שוב לקטרג ולהשטין ולדבר סרה על זרע ישראל... וזהו היתה ג"כ כוונת הכה"ג בוידויו ביה"כ.

(אוהב ישראל, פרשת דברים)

כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול היו כורעים ומשתחוים

שם מפורש צריך להיות בלי תנועות כלל רק בקול, וזהו אי אפשר לבני אדם לדבר, רק ביום הכפור היה ע"פ נס, והיה יוצא מפי כהן גדול בלי הזכרה כלל, או נעות שפתיו של כהן, רק מעצמו יוצא בלי תנועות פיו כלל, ולכך היו חרדים וכורעים. והתוי"ט [יומא פ"ו מ"ב] נתקשה דמה החרדה, הא תמיד היו מזכירין במקדש השם ככתבו (ואני תירצתי שהיה לאחר שמעון הצדיק, דלא היו מזכירין השם ככתבו ע"ש). אבל לפמ"ש ניחא, כי יפה עשו שחרדו, כי הוא "קול ה' יחולל אילות".

(יערות דבש, חלק א, דרוש ה)


סו ע"ב

עתי ואפילו בשבת וכו' שאם היה חולה מרכיבו על כתפו וכו' שאלו את רבי אליעזר חלה מהו שירכיבהו על כתפו אמר להם יכול הוא להרכיב אני ואתם וכו' שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם

ואמר אאמ"ו הגאון ז"ל שהשיב להם בדרך חכמה דין אחר ששמע מפי רבו, ומתוך זה יבינו דבר שאלתם שלא רצה לומר כפי מה שנשמע לו מכללא. והוא דאיתא שם עתי אפילו בשבת, למאי הלכתא, אמר רב ששת לומר שאם היה חולה וכו', ופירש"י דאי משום תחומי דרבנן נינהו שגזרו עליהן וכו'. ולפי"ז י''ל הא דמספקא להו לפי פשטא מקרא דעתי משום דנסתפקו בזה דהא איכא תנאי דס"ל תחומין הם בלאו מדאורייתא, א"כ י"ל דעתי אתי שדוחה לאו דתחומין אבל לא לאו שיש בו כרת להוציאו ד' אמות ברה"ר כדאיתא בריש יבמות (דף ה). ואיתא במס' ביצה (דף לו ע"ב) אין רוכבין ע"ג בהמה שמא יצא חוץ לתחום, ש"מ תחומין מדאורייתא, אלא שמא יחתוך זמורה. ואיתא במ"א בסי' רע"ו גבי הא דשנים קורין לאור הנר דלא חיישינן שמא יטה משום שיזכירהו חבירו, וכתב המ''א דיש ללמוד מזה דשנים מותרין לרכוב ע"ג בהמה דלא חיישינן שמא יחתוך זמורה, שחבירו יזכירהו, מיהו זה אי אמרינן תחומין דרבנן, כדקיי"ל באמת, אבל אי נימא תתומין דאורייתא ואיכא איסורא שמא יצא חוץ לתחום, אין חילוק בין אחד לשנים כפירש"י שאין הרוכב יכול לשער התחום ומה לי אחד או שנים. ולפי"ז י"ל דהיינו דהשיב להם יכול הוא להרכיב אני ואתם, והיינו ששנים מותרים לרכוב, וע"כ צ"ל דתחומים דרבנן, א"כ ע"כ "עתי" אתי לאם חלה שמרכיבהו על כתיפו [עיי"ש עוד הסברים בדרך זו].

(רבי צבי יחזקאל מיכלזון, תירוש ויצהר סי' קמ)

דחפו ולא מת מהו שירד אחריו וימיתנו אמר להם כן יאבדו כל אויביך ה' וכו' (סז.) ודחפו לאחוריו והוא מתגלגל ויורד ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים

ועל דבר לשון תרגום יונתן בויקרא טז, כב: "וידיחיניה רוח זיקא מן קדם ד'", נגד המפורש במשנתינו דיומא סז דהיה דוחפו, י"ל דמה שהיה נהוג תמיד שלא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים זה היה מכח רוח הזיקא מאת ד', שהיה בא יחד עם דחיפתו או סמוך לה. ובפירוש יונתן על התרגום הזה העיר ג"כ בזה, ומביא גירסא שברקנטי, "בגו רוח זיקא", שהכונה היא שהיה דוחפו, ולמטה ממקום הדחיפה היה רוח חזק מאת ד', שגרם לו דחייה עצומה עד שלא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים. ונראה שזאת היתה כוונת ר"א שם ביומא סו, ב, שהשיב על מה ששאלו ממנו "דחפו ולא מת מהו שירד אחריו וימיתנו" - "כן יאבדו כל אויביך ד'", דהיינו שאין ספק שהיה תמיד מת ע"י כח הזיקא שהיה בא מאת ד', ולא יצוייר כלל דחפו ולא מת. ועיין מש"כ בחדושי מהרש"א ז"ל ע"ז, ויש לדבריו קצת יחס לענין הזיקא דתרגום יונתן הנ"ל.

(אוצרות הראי"ה מהד' תשס"ב, כרך א, חלק ד, מאגרות הראי"ה, מס' 102, עמ' 468)

שאלו את רבי אליעזר פלוני מהו לעולם הבא אמר להם לא שאלתוני אלא על פלוני מהו להציל רועה כבשה מן הארי אמר להם לא שאלתוני אלא על הכבשה מהו להציל הרועה מן הארי אמר להם לא שאלתוני אלא על הרועה ממזר מה הוא לירש מהו ליבם מהו לסוד את ביתו מהו לסוד את קברו לא מפני שהפליגן בדברים אלא מפני שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם

ויש לתמוה, אם מפני שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לבד לא השיב להם תשובות מספיקות, למה לא השיב סתם "לא שמעתי" כמו שהשיב במקומות אחרות כדאיתא בנגעים פ"ט ופי"א, ולמה השיב דרך זר לכפול להם שאלותיהם במקצתם ולנגד להם במקצתם שאלות אחרות? ונלענ"ד שאף שר"א לא רצה להשיב להם בפירוש על שאלותיהם, כי כן דרכו שלא להזכיר דבר שלא שמע מפי רבו כדאיתא סוכה דף כח, עם כל זה רצה לרמז להם התשובה שימצאו מאליהם, ועל כן השיב בחכמה ובהשכל בלשונות הללו.
הם שאלו פלוני מהו לעולם הבא, ופירשו רש"י ותוספות שעל שלמה שאלו, אי ס"ל כמ"ד שלא חטא שלמה או לא. והנה מה ששאלו פלוני בלא הזכרת שמו, היה שנתייראו לפגום בכבודו. וזה מה שהשיב להם ר"א: לא שאלתוני אלא על פלוני ולא הזכרתם שמו, מפני שאתם מכירים גדולת שלמה ונתיראתם להזכיר שמו בספק כזה, וא"כ איך תחשבו שאשיב לכם על צדיק וידיד ד' שאין לו חלק לעה"ב. שוב שאלו מהו להציל רועה כבשה מן הארי, ופירשו התוספות בת שבע מיד דוד, מי אמרינן אוריה גט כריתות כתב לה או לא. והנה מה שקראו לבת שבע כבשה הוא על לשון הכתוב, שכן אמר נתן לדוד "ולרש אין כל כי אם כבשה אחת" וגו'. ואחר הוצעה זו בלי ספק היתה בת שבע אשת איש והיה החוב מוטל על ישראל להצילה מיד דוד ולהפרישה ממנו. אכן על פי האמת היתה גרושה, כדאמרינן בכתובות דף ט, דמפני זה לא אסרוהו לדוד. ומה שדימה אותה הנביא לכבשה של הרש הנגזלת ממנו היה מפני שבסביביו נשערה מאוד, שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים, שהצדיק צריך לשמור עצמו ביותר שלא לעשות דבר מה שנראה בעיני הבריות לחטא אפילו אינו חטא, ובעיני הבריות היתה נראה ככבשת הרש דהיינו כאשת איש, אבל באמת לא היתה, והיתה מותרת לדוד. וזהו מה שהשיב ר"א לא שאלתוני אלא על הכבשה, וכוונתו דאם בת שבע באמת בבחינת כבשה היתה לאוריה, מה זה שאלה, ודאי היה צריך להצילה, אכן היה לכם לשאול אם היתה כבשה, כי הלא זהו ספק שלכם אם נתגרשה או לא, ואיך קראתם אותה כבשה ואעפ"כ שאלתם מהו להצילה מיד הארי. ואחרי אשר לא מצאו בזה תשובה לשאלתם אם דוד חטא או לא, רצו לכסות זה ע"י שאלה אחרת:
מהו להציל הרועה מן הארי. הנה התוספות פירשו אוריה מיד דוד, והיה הספק אם אוריה היה מורד במלכות במה שאמר בפני דוד "ואדוני יואב", אם חולקין כבוד לתלמיד בפני הרב או לא. ע"ש. ולא זכיתי להבין היאך שייך בזה ענין תלמיד בפני הרב, דטעם מ"ד דחולקין הוא משום דמסתמא פליג ליה רביה יקרא כדאמרינן ב"ב דף קיט, ורב שמחל על כבודו כבודו מחול כדאמרינן קדושין דף לב, והלא דוד מלך היה ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, כדאמרינן שם, וא"כ אוריה ודאי מורד במלכות היה, ואין להצילו מיד דוד. ולכן לענ"ד שאלת התלמידים אם להציל אוריה לא מטעם שדוד מחל על כבודו היה, אלא דאם ח"ו היה דוד נחשב כחוטא בענין בת שבע כמו שאמרו שונאיו "הבא על אשת איש מיתתו במה", א"כ אין צריך לנהוג בו כבוד, כדדרשינן "ונשיא בעמך לא תאור" - בעושה מעשה עמך, ואז אוריה לא נחשב מורד במלכות והיה חוב להצילו מיד דוד. אכן שאלה זו גופא תלי בשאלתם הקודמת אם בת שבע גרושה היתה מאוריה או לא, והשיב להם ר"א לא שאלתוני אלא על הרועה, פירוש, באותה הטעות שטעיתם בשאלתכם הקודמת טעיתם גם בשאלה זו, אתם קראתם לאוריה רועה, והיינו מפני שקראתם לבת שבע כבשה קראתם לבעלה רועה, כמש"כ התוספות, ועל כן אם היה אוריה נקרא באמת רועה הכבשה, שבת שבע היתה שלו, ודאי לא היה לכם לספק שצריך להצילו, דלא היה נקרא מורד במלכות אם דוד לא היה נשיא עושה מעשה עמו. אבל בתחלה היה לכם לידע אם היה אוריה רועה ע"י שהיתה הכבשה שלו, דאם דוד נשאה בהיתר ע"י גט לא יצדק אצל אוריה שם רועה. וזה מה שאמר לא שאלתם אלא על הרועה אם להצילו, ביותר תשאלו אם היה רועה. ורמז להם ר"א בזה תשובה, שדוד נשאה בהיתר ושלא היתה בת שבע כבשה ולא אוריה רועה כמו שקראו אותם בשאלתם.
עוד שאלו ממזר מהו לירש, והשיב להם מהו לייבם. זה יפורש, דידוע דהמשניות וכל מה שדייקו האמוראים מלשון המשנה כבר היה שנוי מפי התנאים הראשונים קודם שסדר רבי המשנה, כדאמרינן בסוכה דף כח על ריב"ז שהיה רבו של ר' אליעזר שלא הניח משנה וגמרא שלא למד. וע"ש ברש"י שפירש כן, שהיו מדייקים מלשון המשניות כמו האמוראים. והנה ביבמות דף כב, תנן מי שיש לו אח מכל מקום זוקק לייבום ואחיו לכל דבר, ומי שיש לו בן מכל מקום פוטר מן הייבום ובנו לכל דבר, ואמרינן מכל מקום לאתויי מאי? ומשני: לאתויי ממזר, ולכל דבר היינו ליורשו ולטמא לו ע"ש. ולכן אחר ששאלו ממזר מהו לירש ולא זכרו המשנה ודיוקה, דמוכח מינה שיורש, השיב ר"א מהו לייבם, למען הזכירם המשנה דתנן מי שיש לו אח מכל מקום מייבם, ועי"ז יזכרו ג"כ שנשנה שם "ובנו לכל דבר", דהיינו שממזר יורש.
עוד שאלו מהו לסוד את ביתו, והשיב מהו לסוד את קברו. זה יפורש ע"פ מה דאמרינן במ"ק דף ט, דרשב"י שדר לבריה לריב"ע וריב"ג שיברכוהו, ואמרו לו "ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך" וחשב הבן שקללוהו, אבל אביו רשב"י הבינהו שזה ברכה היה לו, דהאי עלמא אושפיזא לאורח נוטה ללון, ורק הקבר נקרא בית, דכתיב "קרבם בתימו לעולם", אל תקרי קרבם אלא קברם ע"ש. ובזה יש לפרש דברי ר"א, שהם שאלו מהו לסוד את ביתו, דהיינו מי אסור מפני חרבן הבית או לא, והשיב להם, אתם שאלתם על הבית, והלא בית לא נקרא רק הקבר, כדקרינן קברם בתימו, וא"כ שאלתם מהו לסוד את קברו, ורמז להם למה יחפוץ אדם בהתפארות העולם הזה שהוא לו רק כמלון, וביתו הוא קברו. לכן אף שלא השיב להם ר"א בפירוש על שאלותיהם מפני שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, מ"מ רמז להם התשובות שישיבו להם בעצמם.

(ערוך לנר, כריתות, בסיום)

שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם

אע"פ שלפעמים מרבים הצעות והקדמות לבאר ענין תורני אחד, אין זה מפני שבעצם צריך הדבר לההצעות וההקדמות, שהרי באמת אין ראוי לומר דבר שלא שמע מפי רבו, ובפרט בדברים האלקיים שהסברא בהם סכלות כמש"כ הרמב"ן ז"ל, אלא שמרחיב ומיישב הדברים אל השכל, אבל עצמותם של דברים מאומתים כבר מצד הקבלה הברורה בלא חקירות והקדמות.

(מאורות הראיה לשבועות, מהד' תשנ"ד, עמ' רסב)

אין חכמה לאשה אלא בפלך וכן הוא אומר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו

"וכל אשה חכמת לב בידיה טוו" - מכאן שאין ראוי להיות חכמת האשה אלא במטוה ובזריזות צרכי ביתה וכבוד בעלה, ולכך מנעו רז"ל ללמד תורה לבנות, שנאמר (דברים ו) "ושננתם לבניך" - ולא לבנותיך. ואמרו כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות [סוטה כ ע"א].
וכן דרשו ביומא:... אין חכמה לאשה אלא בפלך.

(רבינו בחיי, שמות פרק לה פסוק כה)

וצריך לידע מאין דרש ענין זה? והענין, דהיה לו לומר 'והנשים בידיהן טוו ויביאו מטוה', אך אמר בלשון יחיד "וכל אשה", ולמטה שהיא חכמה מאוד אמר לשון רבים - "וכל הנשים". ועוד כי למה הזכיר שם חכמת לב בענין הטויה שהיא מלאכת כל הנשים אפילו הטפשות? ומכאן ילמוד כי אדרבה, כוונת הכתוב להמעיט בחכמת הנשים, כי אפילו האשה היחידה המעולה והחכמה שבהן, אין לה חכמה רק במלאכת הטויה לבד. ועדיין צריך לבאר דמאי נפקא מינה, כי הכתוב אין מדרכו לספר בשום גנות, ומכל שכן באלו הנשים הכשרות הטוות לצורך המשכן. ולא עוד שאין לנו צורך כלל בזה. אך הענין הוא, כי נודע כי לא נעשה המשכן אלא לכפר על מעשה העגל. והנה הנשים לא חטאו כלל בעגל. ואמנם בשלמא הבאת הזהב שלהם "חח ונזם" וכו' - מה שקנתה אשה קנה בעלה, וכשל בעליהן הוא. אבל אומנות המלאכה עצמה צריך שיהיה ע"י האנשים בלבד, כי בעשיית המלאכה (נזכר בעליו) [ניכר עליו] שהוא מלאכת המשכן, משא"כ בהיותו זהב ממש וכיוצא בו, כי עדיין ראוי למלאכת חול, וא"כ איך מלאכת הטויה נעשית ע"י הנשים? לזה אמר: דע לך, כי אין לאשה שום חכמה אלא בפלך בלבד, והנה הטויה, אע"פ שהיא מלאכה, איננה הוראה שהיא למשכן, והרי הוא כאלו היה עדיין צמר אז, ומאז והלאה שאר המלאכות יש בהן היכר והוראה שהיא לצורך המשכן, כגון האריגה... ולכן לא הוזכרו הנשים בשום מלאכה אחרת כלל רק בענין הטויה.

(עץ הדעת טוב, פרשת כי תשא)

ר"ל חכמת האשה היא שיודעת לשתוק. עי' מדרש רבה אסתר, פסוק "אין אסתר מגדת" כו': מלמד שתפשה שתיקה בעצמה כרחל זקנתה שתפשה פלך שתיקה.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור כאן)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 02-6521259
פקס 02-6537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US