לקט באורי אגדות ממסכת יומא

בעריכת המכון לחקר האגדה

ב ע"א

שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין.

ולכך כהן גדול ז' ימים קודם יום הכפור היה מופרש למאוד, וכן במלואים ז' ימים אל תצאו, לחול עליו רוח הקודש, כי אין לו אחיזה לסטרא דמסאבא במקום מוצנע, משא"כ במקום הפקר ובפרהסיא.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יב)

"לעשות" אלו מעשי פרה "לכפר" אלו מעשי יום הכפורים

ומש"ה פירשו הא דכתיב "לעשות לכפר" - "לעשות" זו מעשה פרה "לכפר" זו יוה"כ. משום דא"א לומר 'לכפר' זו מעשה פרה. שהרי אינה מכפרת. והכי מוכח עוד שם בדף מ"ג ... והרי במו"ק דף כ"ח ... מבואר דפרה אדומה מכפרת!
אלא ודאי דכל הפרות לא היו כי אם לטהרה. זולת פרת משה באה לכפר על מעשה העגל, שנתן משה נפשו ע"ז שיכופר אותו עון.

(העמק דבר, במדבר פרק יט פסוק ב)

ג ע"ב

אמר ליה אלא מר מהיכא יליף לה אמר מסיני דכתיב וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מכדי כתיב ויקרא אל משה ביום השביעי מאי ששת ימים זה בנה אב שכל הנכנס במחנה שכינה טעון פרישת שבעה

ויש כאן שאלה, איך למדו ממשה רבינו לכהן גדול ביוה"כ ולכהן השורף את הפרה, והלא אין למדין קל מחמור להחמיר עליו. אם המעמד [הנכבד] הזה אשר לא היה כמוהו היה טעון פרישה, איך נלמוד מזה לכהן גדול ביום הכיפורים ולכהן השורף את הפרה.
והתשובה בזה היא: כי השנוי וההתפעלות לא יבא כי אם מצד ההפך, כי הדבר לא ישתנה מצד עצמו ולא מצד דומהו אלא מצד הפכו. ולכן השכלים הנפרדים להעלות ההפך מהם לא יקבלו השנוי, אבל יהיו תמיד שכל בפועל לא ישכילו עת ויסכלו עת אבל אנחנו להמצא ההפך בנו נשתנה ונהיה פעם חכמים ופעם סכלים, נדע אחר שנסכל ונסכל אחר שנדע, וכולנו חכמים בכוח אך נצטרך תמיד להוציאו אל הפועל. וגם אחרי כי נוציא קצת כוחותינו מן הכוח אל הפועל ונשכיל תתחדש לנו עמימה ומחשך, ונצטרך להוציא אל הפועל מה שכבר יצא ושב עמום וזאת היא מדרגת כל אדם לא תעבור זה כפי הטבע האפשרי בשום פנים. אמנם מדרגת משה רבינו ע"ה שהייתה למעלה מן הטבע כמו שנתבאר הייתה נשגבה מזאת, כי הוא היה שכל בפועל ולא היה לו כח שלא יצא אל הפועל, ולא היה גם כן שכלו אחר ששב בפועל מתחדש אליו לאות וחסרון שישוב כח, כי לא נשאר לשכלו מסך כלל. ונעלה כל הפך ממנו כי שב במדרגת שכל נבדל. והורה זה באמרו עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם. באור זה כי [הוא] היה מוכן לנבואה בכל עת שירצה. וידוע הוא שאלו הפרישות כמו שאמרו ז"ל הם כדי שיתבודד האדם באותם ימי הפרישה בדרכי הש"י ובעבודתו המוטלת עליו, ויפשיט עצמו מדמיונות גשמיים המונעים שלמותו ושיוציא אל הפועל מה שבכוחו. וזה אמנם צריך לכל אדם שיש לו שכל בכוח ובפועל. אבל משה רבינו ע"ה שהיה שכלי בפועל למה [היה] טעון פרישה, הנשאר אליו מסך כלל ודמיון מטריד יצטרך להיחלץ ממנו, אם כן איך יתנבא בכל עת. ולפיכך אמר מאי ששת ימים, כלומר, אין ספק שזאת הפרישה לא הצריכה הכתוב בשביל משה, כי הוא לא היה צריך לזה, אלא זה בנין אב לכל האחרים שיכנסו למחנה שכינה יטענו פרישה, ושידונו קל וחומר בעצמם ממשה רבינו שלא היה משה צריך זה, כי לו עליו השלום היו כל העתות שוות, מפני שהיה ענינו למעלה מן הטבע. [כלומר שאין דמיון בין משה לכהן המתכונן ליום הכיפורים? ומבאר שאכן כל אדם זקוק להכנה אמנם משה לא זקוק לכך ולכן הפסוק האמור לגביו נועד לא לעצמו אלא ללמד אחרים.]

(דרשות הר"ן, הדרוש השלישי)

ד ע"א

משה עלה בענן ונתכסה בענן ונתקדש בענן כדי לקבל תורה לישראל בקדושה שנאמר וישכן כבוד ה' על הר סיני, זה היה מעשה אחר עשרת הדברות שהיו תחלה לארבעים יום דברי רבי יוסי הגלילי, רבי עקיבא אומר וישכן כבוד ה' מראש חודש ויכסהו הענן להר ויקרא אל משה [משה] וכל ישראל עומדין ולא בא הכתוב אלא לחלק כבוד למשה.

רבותינו ז"ל בפסוק זה נחלקו יש מי שאומר שזה היה קודם מתן תורה, ומה שאמר ויכסהו הענן, שב אל ההר, כמו שאמרו שם: ר' עקיבא אומר וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו וגו' משה וכל ישראל שומעין ולא בא הכתוב אלא לחלוק כבוד למשה. אבל רבי יוסי הגלילי סובר שזה היה אחר עשרת הדברות, כמו שאמר שם ומשה עלה בענן ונתכסה בענן ונתקדש בענן כדי לקבל תורה לישראל, בטהרה, שנאמר וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים למשה. וזה היה [מעשה] אחר עשרת הדברות כמו שאמר שם: שהוא תחלה לארבעים יום דברי ר' יוסי הגלילי. ועל דעתו למדו מזה במסכת יומא שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה ששת ימים, ולמדו מזה לכהן גדול ביום הכפורים, ולכהן השורף את הפרה. כמו שאמר שם שבעת ימים קודם יה"כ היו מפרישין הכהן הגדול מביתו ללשכת פלהדרין. ואמר שם גם כן: שבעת ימים קודם שריפת הפרה היו מפרישין הכהן השורף את הפרה מביתו ללשכה שעל [פני] הבירה צפונה מזרחה. מפני שהם סוברים שכמו שהוצרכה [פרישה] ששת ימים למשה במעמד המקודש ההוא אשר לא היה כמוהו, כן תצטרך לכל הנכנס למחנה שכינה לעשות ענין מחודש בלתי תמידי, וזהו שאמר שם: אלא מר מהיכא יליף מסיני דכתיב וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים, מאי ששת ימים זה בנין אב לכל הנכנס למחנה שכינה שטעון פרישת ששת ימים.
אבל יש כאן שתי שאלות גדולות. האחת איך למדו ז"ל מפרישתו של משה לכהן גדול ביום הכפורים ולכהן השורף את הפרה, שהרי אין למדין קל מחמור להחמיר עליו, שאם משה הוצרך פרישה למעמד ההוא המקודש אשר לא היה כמוהו, אין להצריך פרישה לכהן גדול ביום הכפורים שאינו כי אם יום אחד, ולכהן השורף את הפרה גם כן שאינו אלא מעשה אחד גם כן. והשאלה השנית, שאם נרצה לומר שאין רז"ל מקפידין לחלק בכך, אלא שהן סוברים שכיון שמצינו שהנכנס למחנה שכינה על ענין אחד שטעון פרישה ששת ימים, כן ההיקש לכל הנכנס למחנה שכינה לענין חמור כמוהו או קל ממנו. עדיין קשה לנו, אם כן למה לא הוצרך משה פרישה במעמד הר סיני כשנתנו עשרת הדברות, כמו שאנו מצריכין פרישה לכל הנכנס למחנה שכינה על איזה ענין שיהיה.
ותשובת שתי השאלות אחת היא: והוא, שמשה רבינו ע"ה לא הוצרך פרישה מצד עצמו אלא להיותו משל ודוגמא לדורות, וזה כי אין ספק שהפרישה תצטרך למי שיצטרך אליה כדי להעתיק נפשו מענין לענין, וכדי שיהיה מוכן לקבל שפע או לעשות מעשה לא היה מוכן אליו בתחלה. וזה הענין איננו בחוק משה כלל, כי אחרי ראותנו שהיה מתנבא בכל עת שירצה כמו שאנו מקובלים מזה. סומכים על המקרא שאמר יעמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, הנה נראה שהיה מוכן בכל עת בשוה, לא יצטרך לפרישה להיות מוכן יותר. אבל היתה פרישתו כדי להיות משל ודוגמא לדורות שכל הנכנס למחנה שכינה יפרוש קודם ולא יקל ראשו בלעדיה. ומזה הטעם לא הוצרך לפרוש במעמד הר סיני, לפי שמצד עצמו לא היה טעון פרישה, [אבל הצריכו פרישה] בתחלת הארבעים יום ללמוד ממנו לדורות, וזהו מה שאמר שם ביומא: ואלא מר מהיכא יליף מסיני דכתיב וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים זה בנה אב וכו'. [פירושן מאי ששת ימים, שהרי משה לא היה צריך לפרישה שהרי מוכן היה בכל עת כמו שכתבבו ואם היה צריך לפרישה למה לא הוצרך לפרש קודם מעמד הר סיני, וכיון שכן מאי ששת ימים אלא זה בנין אב, כלומר לא בשביל עצמו אלא ללמוד ממנו לדורות, שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה ששת ימים.

(דרשות הר"ן, הדרוש הרביעי)

וביאר איך הגיעו לידי נבואה: מתחלה השמיע את קולו ליסרך, דבאמת כמעט מן הנמנע להשיג כח הנבואה בלי מירוק הגוף כדאיתא ביומא ד"ד על משה רבינו שנתקדש בענן ז' ימים כדי למרק טבע הגוף, אכן משה השיג מעלה גדולה נצרך למירוק רב, וכל ישראל לא נצרכו כ"כ אבל מכ"מ בלי מירוק כלל לא היה אפשר לבא לשמץ נבואה, ע"כ השמיע את קולו ליסרך והיא מירוק והתפעלות עזה. [מבאר כי לא ניתן לקבל דבר נבואה ללא מירוק הגוף קודם לכן, ובכלל ישראל נעשה הדבר ע"י דבר ה' שהבהילם בתחילת מעמד הר סיני.]

(העמק דבר, דברים ד, לו)

רבי עקיבא אומר, וישכן כבוד ה', מראש חודש, ויכסהו הענן, להר, ויקרא אל משה, [משה] וכל ישראל עומדין, ולא בא הכתוב, אלא לחלק כבוד למשה. רבי נתן אומר, לא בא הכתוב, אלא למרק אכילה ושתיה שבמעיו, לשומו כמלאכי השרת.

מבאר, שעסק התורה, יש לו מונעים והם מאכלים גסים, המפסידים זכות וברירות השכל, עד אשר כח שכלו עובר בעמק עכור ואינו זך לעסוק במושכלות, ומטעם זה לא אכל משה בהר מ' יום כדי שיהיה שכלו זך ונקי להבין במושכלות, וזו התועלת של מרוק אכילה ושתיה שבתוך מעיו, לצורך ההתעלות.

(כלי יקר, שמות פרק טז פסוק ד)

ד ע"ב

מניין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו "לך אמור"? שנאמר וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר

...כי המתנבאים בימים ההם מן הנראה שלא היה להם רשות לפרסם נבואתן, מפני שלא היו נביאים מפורסמים באשר נמשך אח"כ בזמן הנביאים. וגם בהם עתה היה נראה שהיה צריך רשות כולל או פרטי מהש"י, שכבר אמרו בפ"ק דיומא: וידבר ה' אל משה מאהל מועד לאמר אמר רבי מנסיא משמיה דרבי מנסיא רבה מנין לאומר דבר לחברו שלא יאמר אותו עד שיאמר לו לך אמור, ת"ל מאהל מועד לאמר. ואם היה זה בחק משה, כל שכן שראוי להיות בחק המתנבאים בימים ההם, כי אם הש"י יגלה סודו אל עבדיו הנביאים אין להם שיפרסמוהו. ולזה לא ידע יצחק מה שהיה מיועד כבר שיעקב יהיה גביר עד שחשב [לברך] את עשו [למד מכאן שנביא לא היה רשאי לפרסם נבואתו אלא אם כן הורשה לכך].

(דרשות הר"ן, הדרוש השני)

מלואים, ר' יוחנן ורבי חנינא. חד אמר: כל הכתוב בהן מעכב בהן, וחד אמר: דבר המעכב לדורות מעכב בהן, שאין מעכב לדורות אין מעכב בהן.

למ"ד ביומא (ד:) מלואים - כל הכתוב בהן מעכב, לזה אמר "וזה הדבר", כל הדבר האמור כאן - לעיכוב. ולמ"ד דבר שאין מעכב לדורות אין מעכב במילואים, אומרו "הדבר" (בהא הידיעה) לומר (זה מעכב) ולא כל דבר מעכב.

(אור החיים, שמות כט, א)

ט ע"ב

אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים

ושנאת חנם ג"כ על דרך זו שהיא עבירה שמתמיד בה האדם תמיד, ואין שום תועלת והנאה לאדם בה ואין הטבע נוטה אליה. מפני זה אמרו רז"ל ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות עבודת אלילים, גלוי עריות, שפיכות דמים. לפי שהטבע נוטה יותר לאותן ג' עבירות ממה שנוטה לשנאת חנם.
ולפי שהנכשל באותן עבירות אינו נכשל בהם אלא פעם אחת בזמן מרובה, ועון שנאת חנם נכשל האדם תמיד, אלו הדברים כלליים שנכשלים האדם בהן תמיד. אבל הדברים הפרטיים כל אחד ואחד יודע נגע לבבו, והמצוה עליו לרפאות את שברו כפי מה שידו משגת. ומי שמשלים חק תשובתו הרי זה משובח, ומי שאינו משלים בה אלא שהתחיל בה ולא גמרה הרי הקל מחטאתו, שאפילו מי שמשים אל לבו דעת לשוב בתשובה מקל עונשו. [מבאר שחטא שאין היצר מניעו אליו הוא חמור יותר ממה שהיצר דוחפו אליו ולכן שנאת חנם שהיא ללא תועלת היא חמורה מאוד מאוד.]

(דרשות הר"ן, הדרוש העשירי)

באהבת הנפש... אם יראה איש את רעהו הולך שובב בדרך לבו, לא ייסר אותו? ולא יאמר לו אל אחי, לא טוב המעשה ולא זו דרך החיים אשר דרך הקודש יקרא לה? ואדרבה יתן כמעט שמחה בלבו כי חבירו סניא שמועתיה, ואם יראה חבירו מדבר בבית הכנסת במקום שאסור לדבר, לא ימחה בידו? אם יראה מתלוצץ ומרבה שיחה עם נשים, מדבר ניבול פה, ודברי נרגן ולשון הרע וכדומה, לא ימחה בידו כלל?
אוי ואבוי, היש לך שונא גדול מזה, רואה חבירו טובע בנהר ואין מוחה, זו שנאת חנם בלי מצוות שהיה בזמן בית שני, כי רבו העוברים ולא מיחו, ובשביל זה, נעשו פרצות רבות בבית שני, שהיו כת צדוקים ויתר כתות, שפקרו בדברי תורה שבעל פה ומרו פי בית דין הגדול שבירושלם, וזהו יותר עון מכל העונות, כי זהו בכלל כפירה...
כי בבית שני היה עון שנאת חנם, הכונה כי זהו שרש המרי, כי על ידי כך באה כל הרעה הזו, וזהו החלי, כי היותם שותקים בעוברי עבירה על ידי כך יסובב כי פשתה הרעה, מרעה אל רעה יצאו, וגברו המינים וצדוקים ואפיקורסים ימ"ש. [שנאת החינם היא שגרמה לכך שלא הפרישו זה את זה מעבירה, וזהו שורש המרי.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש י)

מקדש ראשון מפני מה חרב מפני ג' דברים שהיו בו ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם.

וראוי לדעת שכמו בחרבן ב"ר שהיה עיקרו בשביל עבודת כוכבים כמבואר בפ' נצבים וביומא ד"ט היו ראשי המחטיאים גדולי תורה, כך חרבן ב"ש שהגיע ע"י שנאת חינם, ועיקרו היה אהבת ממון יותר מדאי כדתניא בתוספתא שלהי מנחות ומזה הגיעו לש"ד בהיתר כמו שבארנו בס' במדבר ס"פ ל"ה, היו ג"כ עיקר המחטיאים את הרבים ת"ח גדולי תורה שעליהם צווחה תורה בשירת האזינו עם נבל ולא חכם וכאשר יבואר שם, והוא מטעמים שכתבנו.
ובסוכה שם איתא סופו אל הים האחרון שנתן עיניו במקדש שני כו', וגם ע"ז כתיב כי הגדיל לעשות ובת"ח יותר מכולם, אמנם משה רבינו הזהיר על עבודת כוכבים ביותר באשר שאז שלט זה היצה"ר ביותר. וכך דייקינן שני החטאים הללו אע"ג שנראים לנו שהם רחוקים זמ"ז הרבה, באמת ממקור אחד יוצאים בדבר הנראה שהוא מביא לידי פרנסה ביחוד כאשר יבואר לפנינו שזה היה החשק לעבודת כוכבים בב"ר, וזה היה אהבת הבצע בב"ש. ועדיין הוא מרקד בינינו. [מבאר ששורש אחד היה לחטאים שהביאו לחורבנות: שגדולי התורה מצאו דרכים להתיר האיסורים החמורים כדי להביא פרנסה בריווח, ומזה הגיעו לע"ז בבית ראשון, ובאו לשנאת חינם בבית שני.]

(העמק דבר, דברים ד, יד)

ריש לקיש, הוי סחי בירדנא, אתא רבה בר בר חנה, יהב ליה ידא, אמר ליה, אלהא סנינא לכו, דכתיב אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז, אם עשיתם עצמכם כחומה, ועליתם כולכם, בימי עזרא, נמשלתם ככסף שאין רקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות, נמשלתם כארז שהרקב שולט בו, מאי ארז, אמר עולא ססמגור, מאי ססמגור, אמר רבי אבא בת קול.

חטא זה [של אי עליה לארץ] הוא אשר בגללו לא נתקים היעוד, אשר יעד האלוה לבית השני, רני ושמחי בת ציון, כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ה', כי הענין האלוהי עמד לחול עליהם כבראשונה, אלו נענו כלם לקריאה ושבו לארץ ישראל, בנפש חפצה, אבל רק מקצתם נענו, ורובם והחשובים שבהם נשארו בבבל, מסכימים לגלות, ולשעבוד, ובלבד שלא יפרדו ממשכנותם ומעסקיהם, ויתכן כי על זה רמז שלמה באמרו, אני ישנה ולבי ער, כינה הגלות בשם שינה ואת התמדת הנבואה בקרבם בשם לב ער, ובאמרו קול דודי דופק כוון לקריאה אשר יקראם האלוה, לשוב לארץ, המילים שראשי נמלא טל, הן כנוי לשכינה היוצאת מצל קורת המקדש, פשטתי את כתנתי, מורה על התעצלם להשמע לקריאה ולשוב לארץ ישראל, דודי שלח ידו מן החור, רמז לעזרא הפוצר בהם ולנחמיה ולנביאים האחרונים, סוף דבר רק חלק מן העם נענה, ולא בלב שלם, ולכן גמלם האלוה כמחשבת לבם, ונתקימו בהם ההבטחות האלוהיות, רק במידה מצומצמת, כפי מעוט התעוררותם, כי הענין האלוהי אינו חל על אדם, כי אם לפי הכנת האדם, אם מעט מעט ואם הרבה הרבה..

(ספר הכוזרי, מאמר שני אות כד)

תניא משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל ועדיין היו משתמשין בבת קול

אך כשיתחזק בחסידות וימצא במקום הראוי שתשרה בו השכינה יתחברו אליו המלאכים בפעל ויראם עין בעין שזוהי מדרגה אחת מתחת למדרגת הנבואה (בדרך זו היו טובי החכמים שבבית שני רואים צורות ושומעים בת קול והיא מדרגת החסידים אשר למעלה ממנה רק מדרגת הנביאים).

(ספר הכוזרי, מאמר שלישי אות יא)

ר' יוחנן ור"א דאמרי תרווייהו: ראשונים, שנתגלה עונם, נתגלה קצם. אחרונים, שלא נתגלה עונם, לא נתגלה קצם

ויש להבין מה תליא זה בזה, וכי בשביל שנתגלה העון יתגלה ויהיה הקץ מהר, וגם הלא בבית שני ידענו העון, כמאמר חז"ל [יומא ט.] שנאת חנם, ואי שלא נכתבה, הא בעונות הרבים מתחלת בנין בית שני, חדל חזון ונחתמו כתבי קודש.
...אבל הענין כאמרם [מו"ק כז ע"ב] כשאדם דש בחטא, נעשה לו כהיתר ואינו מרגיש בחטא, אבל כאשר ינחם וימנע מעשות חטא, אז יזכיר בחסרונו ובחטאו אשר חטא, ומעלו אשר מעל בה' ובתורתו. וזהו בבית ראשון, שהרעו לעשות. אבל בגלות בבל, התנחמו מאשר עשו, ולא עבדו עוד עבודה זרה, ולא עברו על גילוי עריות ושפיכות דמים, ואם כן נתגלה עונם, כי בעזבם הרע, חטאם לנגדם תמיד, ולכך שסרו מלעשות, אף ה' ריחם עליהם, והבטיחם לגאלם מהר בפקידת שבעים שנה ונגלה קיצם. אמנם בית שני שהיה שנאת חנם ולשון הרע, וזהו לא שבו בעונות הרבים, ועוד היום מחזיקים בטומאה זו לשנוא חנם, בפיו שלום את רעהו ידבר, ובלבו ישים ארבו, ושמח במפלתו ותקלתו, ואומרים אין פשע, אדרבה לחכם יחשב, ובעל תחבולה הציד בפיו ופוסח ורוכב על שני הסעיפים ושפת חלקות, ואם כן לא נתגלה עדיין עון בית שני, כי הלא להיתר יחשב, ולכך בעונות הרבים לא נתגלה קיצם, ואנו יושבים זמן רב בגולה, כי כל זמן שסיבה המביאה החולי לא תוסר, אי אפשר לרפאות החולה בכל מרקחת וסמים שבעולם.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ז)

איך תלוי זה בזה, אבל הענין כבר אמרו חז"ל [ברכות יב ע"ב] כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה נמחל לו, וכבר אמר הנביא, כי מאוד נתביישו ישראל מעונותיהם, כדכתיב [יחזקאל מ"ג י] ויכלמו מעונותם, וכבושת גנב כי ימצא וכו' [ירמיה כ כ"ו], והרבה מקראות אשר מורים כי נתביישו ישראל מעונותם, וזה להם לישועה ולסליחת עון, וזהו בהוודע חטאם לרבים, וא"כ בהגיע להם עונם יתביישו, אבל כאשר לא נודע במי היתה הרעה, אף בושת לית כאן, כיון שלא נודע המרי. וזהו הנרצה, ראשונים שנתגלה עונם, אף סליחה היתה להם, ולכך מהר הגיעה להם ישועה, כי תם עון בת ציון, אבל אחרונים שלא נתגלה עונם, אף כפרה לא היתה בבושתם וכלימתם, ולכך חטאם בעונותינו הרבים כתובה בעט ברזל, ומי יודע מתי ישוב וירחם, ולא נתגלה קצם.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ו)

י ע"ב

אמר רב: עתידה פרס שתפול ביד רומי. אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב: בנויי ביד סתורי?! אמר להו: אין. גזירת מלך היא. איכא דאמרי: אמר (ליה): אינהו נמי הא קא סתרי בי כנישתא. תניא נמי הכי: עתידה פרס שתפול ביד רומי. חדא: דסתרי בי כנישתא, ועוד: גזירת מלך הוא שיפלו בונין ביד סותרין. דאמר רב יהודה אמר רב: אין בן דוד בא עד שתפשוט מלכות רומי הרשעה בכל העולם כולו תשעה חדשים. שנאמר "לכן יתנם עד עת יולדה ילדה ויתר אחיו ישובון על בני ישראל".

אמרינן בגמרא [מגילה יב ע"א] "כה אמר ה' למשיחו לכורש", אמר הקב"ה למשיח: קובל אני על כורש. אני אמרתי "הוא יבנה ביתי", והוא צוה "מי בכל עמו ויעל".
משיח, בראותו כי הגיעה העת והוא סובל מרעין, ממהר על הגאולה. רק צריך להמתין עד שיתפשטו הרומיים על פרסיים. וזה קשה למשיח: בונים ביד סותרים! ואמר הקב"ה: קובל אני על כורש שעבר על צווי. ולכך יענשו.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש יג)

יט ע"ב

אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא אמריתו אמאי לא קאתי משיחא, והאידנא יומא דכיפורי איבעול כמהה בתולות בנהרדעא, אמר ליה והקדוש ברוך הוא מאי קאמר, לפתח חטאת רובץ אמר ליה ושטן מאי אמר, אמר ליה שטן ביומא דכפורי לית ליה רשותא לאסטוני, אמאי, אמר רמי בר חמא השטן בגימטרי שס"ד הוי, תלת מאה ושתין וארבע יומי אית ליה רשותא לאסטוני, ביומא דכפורי לית ליה רשותא לאסטוני

הנך רואה כי להיות החטא במועטין, ואף כי אינו נאסר בפירוש במקרא רק אכילה ושתיה ומלאכה ואלו לבדם הם בכרת, ואידך איסורא דרבנן דאסמכוה אקרא (בכ"מ ה' שביתת עשור פ"א ה' ה'). ולזה אמר אמריתו אמאי לא קאתי משיחא, דהא ודאי בזכותא תליא, וראוי שיהא הדור זכאי כלו בכל הדברים קלים וחמורים. והוא הטעם שהליץ הש"י בעדם לומר לפתח חטאת רובץ, כלומר שמהכרח החומר יוכרח היות על זה האופן. והנכון, שפרצה קוראה לגנב, והיותם בלתי ישנים כל הלילה, והולכים כלם בערבוביא, יגרום בנקל דברים כאלו. או שיצדקו שתי הכוונות יחד, ומשום זה לא נתן רשות לשטן, כי לא עצר כח לקנטר ולקטרג, מפני שהכל הולך אחר הרוב ולפי המעשה, ולגבי דידיה מילתא זוטרתי היא. וטעם רמי בר חמא הוא סימן בעלמא לכל מה שאמרנו שהוא סיבת העדר כחו ורשותו ביום הזה, לא הסבה עצמה. [מבאר שביאת המשיח תלויה בזכויות הכלל. ואמנם אין רשות לשטן לקטרג ביום הכפורים, וכי ביחס לכלל העברות האלה הן קטנות. אבל מ"מ כדי שיבא המשיח צריך דור זכאי לגמרי, גם בדברים קלים. אבל ה' מסנגר על ישראל כי א"א שלא יהיה חטא כלל בדור שלם. והשטן אינו מקטרג ביוה"כ לא מפני הגמטריא, הגמטריא סימן בעלמא.]

(עקידת יצחק, שער ס"ג)

הדבר השלישי, הוא חטא שאין לאדם נטיה אליו בטבעו, כי מה שהאדם נוטה אליו בטבע יש לו קצת התנצלות, כמו שאמרו: הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי. ואמרו רז"ל: והקב"ה מאי אמר, לפתח חטאת רובץ. אבל במה שאין לו לאדם נטיה בטבע אין לו התנצלות. [מבאר שדברי ה' הם התחשבות מסויימת בנטיית האדם אל יצרו]

(דרשות הר"ן, הדרוש העשירי)

הוא פורש ובוכה והן פורשין ובוכין וכו'. הוא פורש ובוכה - שחשדוהו צדוקי, והם פורשין ובוכין - דאמר רבי יהושע בן לוי: כל החושד בכשרים לוקה בגופו.

ויבך יוסף וגו' - כדאי' ביומא פ"א: הוא פורש ובוכה. ומפרש בגמ' מפני החשד. אמם שם תנן הוא פורש ובוכה שיש אדם שאין לבו נבהל כ"כ להגיר דמע תומ"י, וגם כי כבר ידע הכה"ג שזקני כהונה יאמרו לו משביעין אנו עליך וכו', מש"ה נדרש לפרוש ולהתבונן בדבר עד שיבכה. משא"כ כאן נבהל יוסף ונתבייש מזה החשד ע"כ תומ"י בדברם אליו החל לבכות, ולא דבר מאומה מעקת לבבו.

(העמק דבר, בראשית פרק נ פסוק יז)

תנו רבנן: מעשה בצדוקי אחד שהתקין מבחוץ והכניס. ביציאתו היה שמח שמחה גדולה. ... אמרו: לא היו ימים מועטין עד שמת והוטל באשפה, והיו תולעין יוצאין מחוטמו

פירש רש"י: מחוטמו - דהוא ראשון לאיברים ליכנס לבית, לפי שהוא בולט לפניו.
והרי עונש זה בא לאחר מיתתו, ואין זה כדי ללמדו!
אלא כדי להראות לכל את טעותו, על ידי שיראו את עונשו מידה כנגד מידה.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת בהעלותך מאמר עד' עמ' שכו')

כ ע"א

ושטן מאי אמר? אמר ליה, שטן ביומא דכיפורי, לית ליה רשותא לאסטוני, ממאי? אמר רמי בר חמא, השטן בגמטריא תלת מאה ושיתין וארבעה הוי, תלת מאה ושיתין וארבעה יומי אית ליה רשותא לאסטוני, ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני

ויחייב אותם להסכים פנימיות מחשבותיהם ודעתם עם זה המעשה הנעשה בחוץ, ולשלח מאתם הצפיר השעיר אשר בקרבם הוא שטן הוא יצר הרע, עד בלתי השאיר לו אז שום כח ורשות כלל. והוא מה שאמרו שאין רשות לשטן לקטרג בו ביום.

(עקידת יצחק, שער סג)

מבאר על פי המדרש שאדם הראשון נברא בערב שבת והשמש לא שקעה ביום ששי אלא בסוף השבת, ואם כן יום הכפורים היה ביום התשיעי לשמש אמנם היה זה היום העשירי ללבנה. והאומות מונות לחמה ולכן מה שנסר לשטן הוא כל השנה ההיא הראשונה אמנם לא היה בה אלא שס"ד ימים ואילו היום הנוסף הוא יום הכיפורים לא נכנס לשליטתו. ולכן שני הימים הראשונים חשובים כיום אריכתא כי כך אכן היה בעת הבריאה.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יא)

ויש להבין, הא ה' דמלת 'השטן' הוא רק משמש לפעולת ה' הידיעה, אבל עיקר שמו 'שטן', וכי שמו 'השטן'?!, וא"כ עדיין חסרו ה' ימים!
אבל זה הוא אלו ה' ימים, ד' ימים בין יום הכפור לסוכות, ויום ראשון דלולב ואתרוג, מגין ואין לו רשות ... ולכך אין לו רק שנ"ט ימים...
ומזה תבין מ"ש איש אלהים קדוש מהרמ"ע, כי נאמר [בראשית ג' טו] ואיב"ה [אשית], רמז לו ימים המסוגלים לתשובה, א' דראש השנה, יו"ד ימי תשובה, ב' דראש השנה, וה' דחק עצמו מהרמ"ע בעל כרחו לפרשו, אבל הוא הדבר שכתבנו, שכוון לה' ימים שאין לשטן בהם שליטה.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש י)

כ ע"ב

תנו רבנן שלש קולות הולכין מסוף העולם ועד סופו ואלו הן קול גלגל חמה וקול המונה של רומי וקול נשמה בשעה שיוצאה מן הגוף ויש אומרים אף הלידה

מן הדעות הקדומים המתפשטים אצל הפילוסופים ורוב האנשים, שלתנועת הגלגלים קולות נוראים ועצומים מאוד, והיתה ראיתם על זה - אמרם, שהגרמים הקטנים אשר אתנו, כשיתנועעו תנועה ממהרת, ישמע להם קיעקוע עצום וצליל מרעיד - כל שכן גרמי השמש והירח והכוכבים לפי מה שהם מן הגודל והמהירות. וסיעת פיתגורס כולה תאמין, שיש להם קולות ערבים, נערכים עם גדלם כערך נגוני המוסיקה; ויש להם מתת עילות להיותנו בלתי שומעים הקולות ההם הנוראים העצומים. וזה הדעת מפורסם באומתנו גם כן. הלא תראה החכמים יתארו גודל קול השמש בעת מרוצתה בכל יום בגלגל; וכן ראוי לכולם. אמנם אריסטו ימאן זה ויבאר שאין קול להם; ואתה תמצא זה בספרו בשמים - ומשם תבין זה. ולא תרחיק היות דעת אריסטו חולק על דעת החכמים ז"ל בזה, כי זה הדעת - רצוני לומר, היות להם קולות - אמנם הוא נמשך אחר האמנת גלגל קבוע ומזלות חוזרים; וכבר ידעת הכרעתם דעת חכמי אומות העולם על דעתם בעניני התכונה האלו; והוא - אמרם בפרוש, "ונצחו חכמי אומות העולם". וזה אמת - כי הענינים העיוניים אמנם דיבר בהם כל מי שדיבר כפי מה שהביא אליו העיון, ולזה יאמן מה שהתאמת מופתו [הרמב"ם מעיר שזו דעה המקובלת אצל הילוסופים שיש לגרמי השמים קולות נוראים בתנועתםמחמת גודלם ומהירותםוכך נראה מגמרתינו, אמנם אריסטו חלק על כך, והוא מבאר שהמחלוקת קשורה לשאלה מי נע סביב מה, וכיון שלדעת חז"ל הגלגל קבוע והגלגלים נעים לכן יש להם רעש אמנם כיון שהודו חכמים לחכמי העולם שהמזלות קבועים אם כן צודק אריסטו שאין להם קול].

(מורה נבוכים, חלק ב פרק ח)

מפני מה אין קולו של אדם נשמע ביום כדרך שנשמע בלילה? מפני גלגל חמה שמנסר ברקיע, כחרש המנסר בארזים.

הנה הוא באמת דרך משל להכרת בני אדם, ההומים בפעולותיהם ותנועותיהם בעוד שהחמה על הרקיע, ומדמימים ומשתיקין הקולות הקטנות מהן. משא"כ בלילה, שכולם יושבים בשתיקתם, ולכן נשמע הקול בדבר איש לרעהו.

(עקידת יצחק, שער א (נעילת שער))

אלמלא גלגל חמה נשמע קול המונה של רומי [בעקידת יצחק: כרך], ואלמלא קול המונה של רומי [בעקידת יצחק: כרך] נשמע קול גלגל חמה

כי מפני שמלכות כרך בזמן ההוא היתה משתדלת בכל עוז להעביר ממשלתו יתברך מהעולם ולהשכיח שמו וזכרו... ולהמציא ולחדש אמונות נפסדות בהכחשת אלוה ממעל... לזה אמר שאלמלא קול גלג חמה, שמנסר ברקיע ומשמיע באזני כל בעל שכל אמיתת מציאותו יתברך... היה ודאי נשמע קול המונה של כרך, ונוצח לכל העולם ומהפכין אותו למינות. וכן אלמלא קול המונה של כרך, שמבטלין ומפריעין אותם מהאמנת הדעות האמיתיות ואונסים אותם בכח הזרוע לקבל הנפסדות, לא היה אדם שלא היה משיג השגה זו בשלמות מקול גלגל חמה. [מבאר שקול גלגל החמה הוא ההוכחה על מציאות ה', וקול המונה של רומי הוא קול הכפירה במציאותו.]

(עקידת יצחק, שער א (נעילת שער))

הכוונה שאלמלא גלגל חמה, המכריז מציאת האל ית', היה נשמע קול המונה של רומי, המכחשת מציאתו ית'.

(כלי יקר, בראשית פרק לב פסוק כה)

כא ע"ב

מאי דכתיב וארצה בו ואכבד וקרינן ואכבדה מאי שנא דמחוסר ה"א אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואלו הן ארון וכפורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים

וזהו ענין מ"ש חז"ל ה' דברים חסרו בבית שני, וקחשיב ארון בתוכם, והקשה הריטב"א, למה לא קחשיב נמי שמן המשחה, ותירץ דבימי יאשיה נגנז, ולא קחשיב רק מה שהיה בבית ראשון ולא בבית שני. והדבר תמוה, דהא גניזת שמן המשחה ילפינן מארון [הוריות יב ע"א], שם שם מארון, ויאשיה גנז לארון, ואיך חשב לארון אף דהיה נגנז בימי יאשיה, ולא חשב לשמן משחה. אבל הענין, עיקר החסרון הוא חסרון התועלת, וידוע כי תועלת שמן המשחה למשוח בו שמן משחת קודש לכהנים גדולים ומלכים, אשר בו חל הארת הקודש ולובשו רוח הקודש, ובעת אשר נגנז ולא חלו בו ידים, לא היה אפשר למשוח בו ותועלתו חסר, אמנם תועלת הארון הוא כי שם חביון עוז השכינה, ושם נגלה אלהים ושוכן בין הכרובים כנודע, ואם כן אף כי נגנז, הלא קמיה שמיא גליא, ואין תועלתו חסר, כי בכל מקום שהוא, השכינה שורה.
אך זהו אם הוא במקום הקודש, כי המקום גורם, כי צריך מקום מקודש, אז השכינה שורה, כדכתיב [דברים י"ד] במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם, אבל במקום שאין מקודש, אין שכינה שורה, וידוע [יומא נד ע"א] כי במקומו בלשכת דיר עצים היה תחת קרקע, וקיי"ל [פסחים פו ע"ב] מחילות לא נתקדשו, א"כ כשאין במקום מקודש, לא חל השריית שכינה כראוי...
והנה הקשו, איך אמרו מחילות לא נתקדשו, הא שלמה קידש הרצפה עד תהום, כדאמרינן בזבחים [דף כד. עיי"ש בתוספות וע"ש בדף נט ע"א], ותירצו בבית ראשון כך היה, אבל בבית שני שבטלה קדושה וחזרו וקידשו בימי עזרא, לא קידשו רק למעלה ולא מחילות. וא"כ נכונים דברי ריטב"א, דארון לא ניכר חסרונו רק בבית שני, כי בבית ראשון שעמד תחת קרקע היה במקום מקודש, ועדיין שרתה שכינה כמקדם, עד בית שני שעמד תחת קרקע ובטלה קדושה, ולא היה במקום מקודש, ולא שרתה שכינה, מה שאין כן שמן משחה, תיכף מעת גניזה ניכר חסרונו, והיה כבית ראשון וא"ש.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ו)

כב ע"ב

כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה. שאול באחת - ועלתה לו, דוד בשתים - ולא עלתה לו. שאול באחת - מאי היא? מעשה דאגג... דוד בשתים - מאי נינהו? דאוריה ודהסתה

כי בזאת ייבחן האיש הראוי למלוכה על זאת האומה המונהגת לפי ההשגחה האלקית: כי הנה האיש המדקדק בשמועתו והעומד תמיד על עצמו לשמוע בקול ה', ולא נוטה ימין ושמאל - הוא אשר ראוי למלוך על העם אשר נקרא שמו עליו, כי בעבורו תדבק בהם ההשגחה תמיד... אמנם האיש ההמוני המהפך דברי התורה והנבואה אחר דמיוניו ותבונותיו האנושיות - הנה הוא ודאי נוטה מהכוונה האלקית וטועה מדרך המלך אשר נאמר בו: ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל...
וזה היה עוון שאול בלי ספק, כי אם שהוא לא נמשך אחר חטאים עצומים אנושיים, כמו עבודה זרה וגילוי עריות וכדומה, והיה נאות במידותיו האנושיות... אבל בלי ספק לא היה בליבו הכח האלקי הלזה לשום אורחותיו וליזהר במעשיו על פי התורה והמצווה האלקית, אבל היה מבטלם ומהפך אותם אל המידות והמנהגים האנושיים... אמנם השתים של דוד היו עניינים פרטיים, לא נמשכה תשוקתם או תאוותם לזולתם, וגם בהם מיד כשנדבר עליהם נכנע מלפני ה' ושב מהם בכל כוחו. [המלך נבחן בשאלה אם הוא שומע בקול ה' ואיננו נוטה מקיום מצוותיו, ואין הוא נבחן בתכונותיו האישיות, משום שדווקא השמיעה בקול ה' היא המכשירה אותו למלוכה בישראל. וזהו ההבדל שבין מעשה אגג, שבו ניסה שאול להפך את צו ה' שיתאים לרצונותיו, לבין מעשי אוריה וההסתה, שבהם אמנם כשל דוד ביצריו, אך לא ניכר בהם סירוב לשמוע בקול ה'.]

(עקידת יצחק, שער מב)

ותמצא שאמרו ז"ל שאול באחת ועלתה לו המלוכה ממנו, ודוד בכמה ולא עלתה לו. והטעם הוא לצד כי שאול טבעו מזוג, ודוד טבעו חם, כאומרו (שמואל א טז יב) והוא אדמוני, וה' דן את האדם כפי הרכבתו, כי מי שגובר בו יסוד האש, עם היות שיתעצם בכל עוצם הזריזות בעבודת ה', לא ימלט מהשגיון, ובחלק מועט מהתעצמותו שיעשה אדם מזוג ירויח עצמו משגיאות. [מבאר כי הקב"ה דן את האדם ע"פ טבעו, ולכן הקל עם דוד לפי שטבעו היה חם והחמיר עם שאול שמצד טבעו פחות נמשך לחטא.]

(אור החיים, בראשית מט, ה)

כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה; שאול באחת - ועלתה לו, דוד בשתים - ולא עלתה לו. שאול באחת מאי היא - מעשה דאגג, והא איכא מעשה דנוב עיר הכהנים! - אמעשה דאגג כתיב נחמתי כי המלכתי את שאול למלך

שאול באחת מאי היא - מעשה דאגג. קשה, דעדיין יש שתיים. שהרי לפני מעשה אגג כשל שאול כשהקריב את העולה ולא המתין לשמואל, ועל כך אמר לו שמואל "וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם בִּקֵּשׁ ה' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבו" (שמואל א פרק יג פסוק יד)?
אלא יש להבין את חומרחטאו של שאול, שלא השמיד את עמלק לגמרי. החומר היה שהחטא בא מתוך חשבונות, היינו שהיו לו סיבות וטעמים לכך. "וירב בנחל", אמר רבי מני: על עסקי נחל. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לשאול "לך והכית את עמלק", אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא - בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו - קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה לו (קהלת ז) "אל תהי צדיק הרבה".
לא עליך לחשב חשבונות. מצוות השם עליך - קיימה ככתבה וכלשונה!
והנה גם החטא הראשון שלא המתין שאול לשמואל היה מעין חטא זה. כמו שמצינו בדבריו של שאול לפני שמואל: "כי ראיתי כי נפץ העם מעלי ואתה לא באת למועד וגו'" ( שמואל א פרק יג פסוק יא). ועוד אמר (שם יב) "ואתאפק ואעלה העולה", ופירש רש"י: נתחזקתי על רצוני שהיה לבי אומר להמתין לך על כרחי העמדתי את לבי ואעלה העולה. כלומר, רצונו היה לקיים את ציווי השם, אלא שגבר "שכלו" על "רצונו", ועל כך נענש. לא עליך לחשב חשבונות. מצוות השם עליך - קיימה ככתבה וכלשונה!
חטא זה הוא אותו החטא ששנה בו במעשה אגג, לכן נחשב "אחת". התחלת החטא היתה אז, ובמעשה אגג נשלם החטא.

(שיחות מוסר, תשל"ב שבת זכור מאמר נב' עמ' רכ-רכב)

"וירב בנחל". אמר ר' מני: על עסקי נחל. בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול "לך והכית את עמלק" אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא, בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו, קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה לו "אל תהי צדיק הרבה". ובשעה שאמר לו שאול לדואג 'סוב אתה ופגע בכהנים'. יצאה בת קול ואמרה לו "אל תרשע הרבה"

וקשה להבנה, מה ענין הריגת עמלקים עם זדים ורשעים אשר אררם ה', להביא בהריגתם עגלה ערופה, ומה לענין זה שייכות עם הריגת נוב עיר הכהנים.
...ובזה נראה היה טעות שאול, כי אמרו בגמרא [סוטה מ"ו ע"ב] למה עגלה ערופה בנחל, יבוא דבר שלא עשה פירות ויכפר על זה שנהרג שהיה עושה פירות, ופריך הגמרא מאי פירות, אילימא בנים, זקן סריס מאי איכא למימר, ומשני מצות. והנה שאול חשב כסלקא דעתך דגמרא דלכך בנחל, כי נהרג אדם שהיה עלול להעמיד תולדות וזרע קדושים, וכן אמרו [ב"ר כב, כא] בהבל קול דמי אחיך צועקים דמיו ודם זרעיותיו, ולא חש לקושית הגמרא זקן וחולה מאי איכא למימר, כי דברה התורה במצות על הרוב, כמ"ש הרמב"ם בטעמי מצות ע"ש, ולכך שפט כי ידוע [גיטין נז ע"ב] כי מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, והכל מאגג, ולכך ראה שאול מבלי להמית לאגג, כי אמר הביאו עגלה ערופה בשביל שמת אחד שהיה מוליד תולדות, ואיך אהרוג לנפשות רבות כי גדולים וחכמים יצאו מאגג, ואיך אמית אותו טרם שיוליד כדי ליתן מקום לצדיקים לצאת, וזהו היה טעות לשם שמים, אמנם באמת אילו היה נמחה זכר אגג, היו חכמי בני ברק נולדים על ידי ישראל ולא היה בשביל כך מיעוט צדיקים בעולם ח"ו כנ"ל.
והנה נודע [יבמות עח ע"ב] על שאול שהמית את הגבעונים, דלא הרג גבעונים, רק את הכהנים אשר בנוב, והואיל והם היו מספיקים מזון לגבעונים וה' תובע אונאת גרים כי חביבים גרים לישראל, וזהו למאן דאמר דגרים טובים לישראל, אבל למאן דאמר קשים גרים לישראל, אין זה בכלל טענה מחמת גבעונים, וזהו מאמר חז"ל [יומא כב ע"ב] דעת חיות אגג סבירא ליה לשאול דיש לחוש על נשמת גרים והם מזכים לישראל, ולכך החיה לאגג, ולעומת זה בשעת הריגת עיר נוב לא חמל על מחית גרים, כי חשב שהם קשים לישראל, והרכיב הדבר אתרי רכשי, ולכך נאמר לו בממה נפשך, או אל תצדק הרבה או לא תרשע הרבה. [בטעם מצוות עריפת העגלה בנחל איתן סבר שאול יבוא דבר שלא עשה פירות ויכפר על זה שנהרג שהיה עושה פירות (סוטה מו:), כי נהרג אדם שהיה עלול להעמיד תולדות וזרע קדושים, וזהו אגג, שמבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק (גיטין נז:), ואם כן אין לאגג דין מוות. ומכאן שסבר שאול שטובים גרים לישראל, ואילו בנוב, הרג את הכהנים שפרנסו את הגבעונים גילה דעתו שסובר שקשים גים לישראל, ומקשה עליו הגמ' ממה נפשך: או אל תצדק הרבה או אל תרשע הרבה.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ח)

כתיב "והיה מספר בני ישראל כחול הים" וכתיב "אשר לא ימד ולא יספר"?! - לא קשיא. כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום.

ויש להבין למה תליא בזה מספר ישראל. וגם אסור לספור, והסופר מביא ח"ו קצף ונגף, כאשר היה בימי דוד שמנה ישראל?
אבל ענין מה שאמרו חז"ל [ברכות מט ע"ב] אל יוציא אדם עצמו מהכלל, ובזוהר [ח"א קס ע"ב] הוסיף יותר, בשונמית שאמר לה אלישע היש לדבר לך אל המלך, היינו הקב"ה, ואמרה לו תוך עמי אני יושבת דלא לפקוד לה מכללא דישראל, והטעם מבואר, כי נידון עולם בתר רוב, ורוב ישראל ורוב מעשיהם כשירים, אבל אם יבוא לדון לכל א' בפני עצמו, מי גבר אשר לא ימצא בו מומים רבים ונגעים, פצע ומכה טריה בעו"ה, ולכך אסור לספור לישראל, דכשהן בכלל א', הם נדונים דרך כלל, אבל כשאתה מפרידן וסופרן א' לא', אף המשחית ושטן מביא לכל א' חשבון יפקדנו מעשיו בפרט, ומי יצדק בדין, ולכך חס ושלום יצא קצף ויהיה נגף ח"ו, כאשר קרה בימי דוד, אך זהו אם רוב ישראל צדיקים, אבל אם ח"ו נהפך, שרוב ישראל רשעים, אם כן אדרבה יש למנות, כי אם נדון בתר כלל ורובא, יצא חמת ה' אף על צדיקים, אמנם במספר יפרדו איש מעל רעהו, רשעים יהיה משפטם חרוץ, וצדיקים ינצלו.
ולכך אמרו [יומא כב'] כשעושין רצון ה', לא ימד ולא יספר, כי המספר אסור, משא"כ ח"ו באין עושין רצונו, אדרבה המספר צורך גדול, למלט צדיקים ונקיים שבדור, ולכך היה מספר בני ישראל. [מה הקשר בין ההיתר לספור את ישראל לבין המצב הרוחני של העם, אם עושין רצונו של מקום? - ובכן, כאשר עושין ישראל רצונו של מקום הכוונה היא שכלל ישראל עושין רצונו של מקום, ובמציאות זו אין למנות את ישראל. אין להסתכל על הפרטים, שמא בכל אחד ואחד באופן פרטי יש עוונות. ואולם כשאין עושין רצונו של מקום - או אז רצוי לספור ולהתייחס לפרטים, כדי להציל את הצדיקים מפני הגזירה שתיגזר על הרוב.]

(יערות דבש, חלק א, דרוש ב)

כפי הפשט, אין זה קושיא, כי אצל הקב"ה, ודאי יש להם מספר ככוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר, כך יש להם מספר להורות שהקב"ה משגיח על כל אחד בפרטות, ומ"ש אשר לא ימד ולא יספר, היינו אצל בני האדם, שבודאי לא יוכלו לספור אותם לגודל רבויים.

(כלי יקר, במדבר פרק א פסוק ב)

אם יוכל איש למנות וגו' - אין הלשון מכוון והכי מיבעי אשר לא יוכל להמנות, אלא בא לרמז דכמו עפר בעת הגשם רב, ומדבק העפר, כמעט אפשר למנות כל גוש בפ"ע אבל מ"מ עומד להתייבש ולהפרד ושוב א"א להמנות. כך בזרעו ביומא דדינא דקשה כמיטרא נשאר אנוש מזער. אבל שוב מתרבים עד שא"א להמנות. וזהו מאמרם ז"ל ביומא דף כ"ב ב': והיה מספר ב"י כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. והיה מספר - בשעה שאין ישראל עושין רצונו ש"מ, אשר לא יספר - בשעה שעושין רצונו ש"מ. וקשה - הא כתיב והיה מספר ב"י כחול הים וחול הים ודאי א"א לספור. אלא כמש"כ דחול הים בשעת שטף יש מספר לגושים גדולים שנעשים, וכך בזמן שאין ישראל עושין רש"מ. אבל אח"כ הוא אשר לא ימד ולא יספר שישובו להתרבות כחול הים ששבים להתייבש ולהפרך ונעשים בלי מספר. [מבאר שכוונת ר' יונתן שכאשר אין עושין רצונו של מקום הם כחול הים - כאשר החול רטוב ונוצרים גושים, שאז אפשר לספור אותם - כך בני ישראל בשעת השמד מתמעטין. אבל אחר כך מתרבין מחדש עד שאי אפשר לספור אותם, כמו החול שמתייבש ונפרך לאין ספור גרגרים.]

(העמק דבר, בראשית פרק יג פסוק טז (הרחב דבר))

כב ע"ב - כג ע"א

ואמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם

כי ת"ח ראוי לנקום ולנטור מה שהוא לכבוד המקום ותורתו, לנקום בעושי רעה ולחויה בחוויה דרבנן דלית ביה אסותא, אבל באופן שלא יהיה לו משום כך שום דבר נגיעה לכבודו בשום אופן, כנחש שנושך מבלי הנאה כלל, כאומרם [ערכין טו ע"ב] כלום הנאה יש לך, אבל אם נוקם ונוטר בשביל כבודו והנאתו אין זה תלמיד חכם, ולכך אמרו שצריך לנקום ולנטור כנחש.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש טו)

כג ע"א

הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר ואהביו כצאת השמש בגברתו

הצדיק מתבונן בחטאו אשר חטא לש"י, מצד גדולתו ורוממותו, הוא משער בעצמו שאי אפשר שיכופר עונו בשום פנים, לפי שיודע שהחטא יגדל כפי גדולת מי שהעוה אליו, ויתחייב מזה שאם תהיה גדולתו לבלתי תכלית שהחטא יהיה לבלתי תכלית. ועל דרך זה הוא מה שאמרו חז"ל עושים מאהבה ושמחים ביסורין, מצד שמעריכין יסוריהן לאין - נגד עונם.

(דרשות הר"ן, הדרוש התשיעי)

איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה: נקימה אמר לו השאילני מגלך אמר לו לאו, למחר אמר לו הוא השאילני קרדומך אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני; זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה: א"ל השאילני קרדומך אמר ליה לא, למחר א"ל השאילני חלוקך אמר לו הילך, איני כמותך שלא השאלתני; זו היא נטירה

לא תקם וגו' - רבותינו ז"ל אמרו (יומא כג.) נקימה הוא שעושה לו כמעשהו הרע, נטירה שלא יאמר לו לא אעשה לך כמעשיך. וכפי זה נתן טעם הכתוב למצוה זו בסמיכות ואהבת לרעך כמוך, פירוש כי ה' חפץ שתהיה אוהב רעך כמוך, ואם אתה אומר לו כן, הרי גלית דעתך כי טמון היה בלבך מעשהו בלתי הגון לך.
ונתן טעם לדבר אני ה', פירוש על דרך אומרם שבאמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך, להיות שכל ישראל הם ענפי שם הוי"ה ברוך הוא, דכתיב (דברים לב ט) כי חלק ה' עמו. [מבאר שאם מקיים אדם 'ואהבת לרעך כמוך' - ממילא אינו מגיע לידי נקימה ונטירה.]

(אור החיים, ויקרא יט, יח)

כג ע"א-ע"ב

ת"ר: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו, נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר: אחינו בית ישראל, שמעו! הרי הוא אומר "כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך" אנו על מי להביא עגלה ערופה, על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה...'עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה אנן על מי להביא על העיר או על העזרות' וירושלים בת אתויי עגלה ערופה היא? והתניא: עשרה דברים נאמרו בירושלים וזו אחת מהן אינה מביאה עגלה ערופה?! ועוד "לא נודע מי הכהו" כתיב, והא נודע מי הכהו?! - אלא כדי להרבות בבכיה.

ויש להבין מה לעורר בבכי יש כאן...
וזוהיא כונת רבי צדוק, שראה בחכמתו חורבן הבית וסילוק שכינת עוזו, כאשר התענה בשביל כך מ' שנה כנודע (בגיטין נו.), כאשר ראה הכעס בעזרה, שתחב סכין לחבירו בלבו, הרגיש בסילוק השכינה, ומקום קדושה נהפך בעו"ה, ומקום צדק היה למעון מרצחים, ובקש לעורר עם בבכי, ואמר הרי הוא אומר כי ימצא חלל וכו', אנן על מי להביא, על העיר או על העזרות, כי מקדם היה בחזקת שרוצח הוא מירושלים, כי בעזרה אין כעס כלל לרוב קדושתה כנ"ל, אבל עכשיו נראה כי נסתלקה השכינה בעו"ה ובטלה הקדושה, ויש כאן מרצחים וכעסנים, וא"כ הספק במקומו כנ"ל, ועל זה ידוו ויבכו כל ישראל, אשר בית מקדשינו היה למהפכת זרים, והיה מאמר זה החסיד והפרוש, למוסר והתעוררות גדולה, ליתן אל לבו כי ה' אין בציון ואין מלכה בה, ולכן רבו המרצחים ומדת הכעס, ועל זה געו כל העם בבכיה ויבכו לה', כי ראו כי בעו"ה אות חורבן ושממה כאשר היה באמת אח"כ.

(יערות דבש, חלק א, דרוש א)

כג ע"ב

תנו רבנן, ופשט ולבש בגדים אחרים, והוציא את הדשן, שומעני כדרך יום הכפורים, שפושט בגדי קודש, ולובש בגדי חול, תלמוד לומר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, מקיש בגדים שלובש, לבגדים שפושט, מה להלן בגדי קודש, אף כאן בגדי קודש, אם כן מה תלמוד לומר אחרים פחותין מהן אמר מר אחרים פחותין מהן כדתנא דבי רבי ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל בגדים שבשל בהן קדרה לרבו לא ימזוג בהן כוס לרבו

מצוה היא על הכהן שהבגדים שיעשה בהם הקרבנות גם הרמת הדשן יהיו בגדים נקיים, לא ישמש באותן אשר הוציא הדשן, והמצוה מדרך מוסר העבד לרבו, ולכך יהיו לכהנים הבגדים החמודות לעבודות והפחותים להוצאת הדשן וכל זה לפי הסברא הזו שכתבה הרב.
אבל יש מרבותינו שם במסכת יומא (כג:) אומר שאין הוצאת הדשן צריכה בגדי כהונה, ויאמר ולבש בגדים אחרים, בגדי חול, ופשוטו של מקרא בכך הוא, שיצוה עליו שלא ילכלך בגדי הבד בגדי הקדש בהוצאת הדשן אבל ילבש בגדי חול.

(רמב"ן, ויקרא פרק ו פסוק ד)

איבעיא להו: שפיכות דמים הוא דזל, אבל טהרת כלים כדקיימא קיימא, או דילמא שפיכות דמים כדקיימא קיימא אבל טהרת כלים היא דחמירא?

אותו מעשה עצמו ניתן להתפרש בשני אופנים רחוקים זה מזה. יתכן שהוא מלמד על היות עושהו בדרגה גבוהה, ויתכן ללמוד על עושהו שאיבד כל צלם אנושי.
מכאן שכדי למדוד מעשה כלשהו, עלינו להכיר את האדם העושה.

(שיחות מוסר, תשל"ג מאמר קו' יום הכיפורים עמ' תנב')

כו ע"א

לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר לוי דכתיב יורו משפטיך ליעקב יששכר דכתב (ובני) [ומבני] יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ואימא יהודה נמי דכתיב יהודה מחקקי אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא קאמינא

הבטיחו שלא תסור לעולם משבטו קצת ממשלה, בין בהיותם על אדמתם, בין בהיותם בגולה. וכן הבטיחו שלא תפסק תורה מזרעו. וזהו שאמר בפרק קמא דסנהדרין לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את העם, ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים. והנה הבטיחו בכאן שתי הבטחות. האחת, שלא יפסק נגיד ומצוה מזרעו ואפילו בהיותנו בגולה. והשנית, שיהיו זרעו עוסקין בתורה.
והוא שאמרו ביומא אמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן דמורי, אלא דאתי משבט לוי או דאתי משבט יששכר, מלוי דכתיב: יורו משפטיך ליעקב, מיששכר דכתיב: ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. ואימא נמי מיהודה דכתיב יהודה מחוקקי, אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא קאמרינן. הרי שאף על פי שלא הובטח זרעו שיסכים אל האמת, מכל מקום הובטח שלא תהא תורה פוסקת מזרעו. וזו ההבטחה קיימת לעולם, בין בזמן שישראל על אדמתם בין בעת לכתם בגולה [דן מה משמעות היעוד של לא יסור שבט מיהודה שברך יעקב את יהודה.]

(דרשות הר"ן, הדרוש השביעי)

תנא: מעולם לא שנה אדם בה, מאי טעמא: א"ר חנינא מפני שמעשרת.

ברך ה' חילו - עבור ישימו קטורה באפך תהי' ברכה זו, וכדאי' ביומא דכ"ז דקטרת מעשרת. וטעם הדבר דכבר נתבאר בס' בראשית כ"ז כ"ד ובס' במדבר כ"ד ו' דגמ"ח נמשל לריח טוב של בשמים וגם נתבאר ס"פ תצוה דקטרת מזכרת זכות של גמ"ח, וגם זה ידוע דגמ"ח מביא פרי יפה בעוה"ז כמש"כ בס' בראשית שם ובברכת יוסף, ע"כ גם המקטיר קטרת ומעלה זכרון גמ"ח לפני ה' משיג ג"כ שכר העושה גמ"ח. [מבאר שהקטורת מזכירה את מצוות גמילות החסד, שמביאה ברכה לעוסקים בה.]

(העמק דבר, דברים לג, יא)

כח ע"ב

קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר תורותי; אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה

...וקודם לבא לביאור הכתובים יש לנו לחקור חקירה אחת, והיא איך עשה יעקב היפך מה שכתוב בתורה (דברים כא טז) לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור, והוא בכר יוסף בן רחל האהובה אצלו על פני ראובן בן לאה השנואה.
וקודם צריך לתת לב אם האבות היה עליהם חיוב קיום כל התורה, כי הלא מצינו שיעקב נשא ב' אחיות, ואברהם לא מל עד שהיה זקן, וכן כמה פרטים. ומעתה מה מקום לקושיא זו שבכר בן האהובה, תהיה זו כערלה של אברהם קודם שנצטווה, וכנשיאת ב' אחיות ליעקב. וראיתי לרמב"ן (לעיל כו ה) שנתן טעם ליעקב שנשא ב' אחיות כי לא היה בארץ ע"כ, ואין דבריו חזקים בסמוכות כי מי גילה לו סוד זה, שלא היה שומר תורה אלא בארץ, אחר שאין הפרש בין הארץ לחוץ לארץ באותן פרטי המצות שלא שמרום האבות.
והנכון בעיני הוא כי האבות קיבלו התורה משם, שקבל מנח, שקבל מחנוך, שקבל מאדם הראשון, אשר למדה מפי הגבורה דכתיב (איוב כח כז) אז ראה וגו' ויאמר לאדם, ושבאמצעותה צוהו לעבוד גן עדן וכמו שפירשתי (לעיל ב טו) בפסוק לעבדה ולשמרה, אך לא נצטווה אלא על ז' מצות, שאם יעבור עליהם יהרג, אבל שאר התורה קרוב לשכר אם יעשה, ורחוק מן ההפסד אם לא יקיים. וכדרך שיש לנו גם אחר נתינת התורה שיש מצות שאם יעשה אותם האדם יטול שכר, ואם לאו אין לו עונש עליהם, כמו כן היה מיום ברא אלהים אדם בכל התורה חוץ מז' מצות.
והאבות לצד חביבותם בה' וחשקם באושר עליון קיימו הכל כאומרו (לעיל כו ה) עקב אשר שמע וגו', ואמרו ז"ל (יומא כח:) קיים אברהם אבינו אפילו עירוב תבשילין, ואת בניו הקים תחתיו להרויח תועלת המצות ועסק התורה, אבל במקום שהיו רואים תועלת דבר ההצלחה להם, כמו שתאמר יעקב כשהרגיש בהצלחתו בנשואי ב' האחיות העלים עין מריוח הנמשך מקיום המצוה ההיא, כיון שאין לו עונש אם לא יקיימנה, כל עוד שלא נתנה תורה, ומה גם אם נאמר שהיו עושים על פי הדיבור, כי האבות נביאים היו (מגילה יד.) וה' אמר להם לעשות כן. [מבאר כי האבות נצטוו בציווי גמור לשמור את שבע מצוות בני נח, אך את שאר המצוות הם קיבלו ולמדו - אך לא היו מחוייבים לעשותן. לכן, עקרונית הם שמרו את כל התורה כולה מאהבת ה', אך כשראו צורך מסוים נהגו אחרת.]

(אור החיים, בראשית מט, ג)

כט ע"א

הרהורי עבירה קשו מעבירה וסימניך ריחא דבשרא

כבר ידעת אמרם, "הרהורי עבירה קשין מעבירה" - ולי בפרושו - פרוש נפלא מאד - והוא, שהאדם כשימרה אמנם ימרה מצד המקרים הנמשכים אחר החומר שלו, כמו שבארתי - רצוני לומר, שהאדם לא יעשה מרי רק בבהמיותו; אבל המחשבה היא מסגולות האדם הנמשכות אחר צורתו, וכשיחשוב במרי ימרה בנכבד שבשני חלקיו - ואין חטא מי שעבר והעביד עבד סכל כחטא מי שהעביד בן חורין חשוב. כי זאת הצורה האנושית וכל סגולותיה הנמשכות אחריה אין צריך להשתמש בהן אלא במה שהן ראויות לו - להדבק בעליונים, לא לרדת להשיג השפל. [מבאר שהמחשבה היא החלק הנעלה שבאדם ואילו הגוף וצרכיו הם החלק הנמוך יותר וחטא בחלק הנעלה היינו הרהורי עבירה קשה יותר מעבירה עצמה כי את המחשבות הוא מטמא]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק ח)

מבאר שאם אדם בשעת חיבורו לאשתו,יהרהר בדמיונו ומחשבותיו בדברי חכמה ובינה ומידות טובות והגונות, הרי שאותו דמיון יצייר בטיפת הזרע באותו אופן, ללא ספק.
למדנו סוד זה מיעקב שפיצל את הפצלות הלבנות בשקתות המים כדי שהצאן יבואו ויראו את המחשוף וזה ישפיע עליהם בעת התשמיש.
לכן בעת התשמיש על האדם לנקות עצמו מכל הרהורי עבירה וזימה ויהרהר בצדיקים הטהורים, וישמח אשתו ויעודדה להרהר כמוהו בדברים אלה.
ומוסיף "כי בהיות האדם חושב בענייני רשעוטנופה מחשבתו בטנופה בעליונים והרי נפשו מחוייבת לשמים שהרי טמא אותה אבל אילו עשה עבירה למטה ולא נגע אל השמים משפטה אז יקל מעליו יותר מן ההרהור הרע שהוא נדבק בעליונים והוא קרוב לקצץ בנטיעות".

(רמב"ן, אגרת הקודש, פרק חמישי)

נתבאר כי המחשבה בעבודת השם ית' ובקיום מצותיו הוא פרי המצות ושורש העבודה, ועל זה הדרך גם כן שורש המחשבה בעבירה הוא שורש המרי, והוא אמרם ז"ל בפרק אמר להם הממינה: הרהורי עבירה קשין מעבירה וכו'.

(דרשות הר"ן, הדרוש החמישי)

הרב משה ז"ל פירשה יפה במורה הנבוכים [ג,ח] שכשהאדם ממרה השם במחשבתו ממרה בחלק היותר נכבד שלו אשר הוא השכל, וכשהוא עושה אותן בגופו עושה אותן בחומר שהוא החלק היותר פחות שלו, שהוא החומר, אלו דבריו ז"ל. עדיין יש לי לחדש בה דבר, כי מי שעושה עבירות בתמידות ואינו עושה תשובה מהן, איזו מחשבה ושורש רע פורה בלבו, שאם לא כן היאך ימשך תמיד לאבד דבר יקר ונכבד, בעבור דבר קל עובר בשעתו, ולהיות תמיד עומד בעונש גדול, אם לא שאיזה שורש רע פורה בלבו.
ובזה נחלקים הרשעים לכתותיהם, יש מהם שמביאים אותם מעשה העבירות להכחיש מציאות הש"י, וזהו שאמר הכתוב: אמר נבל בלבו אין אלהים וגו'.
ויש מביאין אותן לבטל ההשגחה בלבד, כאמרו: על מה נאץ רשע אלהים אמר בלבו לא תדרוש. ויש מביאין אותן לפקפק בשכר ועונש, ושהם סוברים שהש"י יגמול טוב גם לרעים כמו לטובים. הוא שאמר שלמה: חוח עלה ביד שכור ומשל בפי כסילים רב מהולל כל, ושוכר כסיל, ושוכר עוברים, פירוש, כאשר השכור העומד בין השושנים, לפעמים חושב ללקט שושן ועולה בידו חוח, כן הכסיל חושב להמשיל משלים מועילים כאשר כוון במשלים להישיר הנפש, ותחת משל מועיל, מעלה בידו חוח ומשל מכאיב. והוא שהוא אומר תמיד [ומרגלא בפומיה] כי הש"י שהוא מחולל כל מעשהו, אינו מקפיד בין עוברי רצונו לעובדיו, הכל אצלו שוה, שוכר כלם, כלומר, נותן שכר לכל לכסיל ולעוברי מצותיו. נמצא כי ההרהורים הנמשכים מהעבירות קשים מהעבירות בעצמם, כי האוכל חלב אינה כי אם עבירה אחת - והמחשבה היא סתירת פנות התורה, וכיוצא בזה אמרו רז"ל: אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, רצונם בזה, שלא יעבור העבירה מזולת שיהיה לו רוח שטות - שהיא הכוונה לסתור פנות התורה.

(דרשות הר"ן, הדרוש הששי)

מבאר, שמעשים רעים נמדדים לפי תוצאותיהם, ולא לפי כוונת העושה, ועל כן דברי חז"ל שהרהורי עבירה קשים מעבירה, אינם מתייחסים למי שרק הרהר ולא עשה, אלא לאחד שעשה מעשה רע, ולגביו תלו חז"ל את עיקר החטא במחשבה, שהוא החלק הנכבד שבאדם.

(עקידת יצחק, שער כא)

הבדל גדול יש בין החטא לפי הרצון המשולח ובין החטא לפי הדעת, כי החטא לפי הרצון הנה הוא קל בטבעו, לפי שהוא בא בלא כח טענה, אלא שתקף עליו יצרו... אמנם החוטא לפי דעתו הנה הוא חטא עצום מאוד, לפי שהוא בא על החטא ההוא בטענה ובתורת טעמא... והוא טעם שאמרו רבותינו ז"ל: הרהורי עבירה קשין מהעבירה, כי העבירה בהרהורים והטענות המחזיקים אותה היא קשה מזולתם.

(עקידת יצחק, שער מ)

למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הנסים. והא איכא חנוכה? ניתנה לכתוב קא אמרינן

כי בזמן אסתר האיר השחר ובא יממא שקבלו תורה ופסקו ניסים...
עיקר תכלית הנס בפורים ובחנוכה היה קבלת התורה שבכתב ושבע"פ, עיקר נס ע"ז יקרא, וזה כונת הגמרא דלא חשיב נס דחנוכה ניתן לכתוב, כי בפורים היה הנס שקבלו תורה שבכתב ומזה היה סוף נסים, אבל חנוכה הנס היה רק לתורה שבע"פ שלא ניתן ליכתב, שדברים שבע"פ אי אתה רשאי לאמרם בכתב כנודע, [גיטין ס ע"ב], ולכך לא קחשיב וא"ש.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ג)

...יש לתמוה, הלא כל רגע ורגע, הקב"ה עושה אתנו נסים ונפלאות, עד שאין קץ לנסיו ונפלאותיו. אבל יובן לפי מה שאמרו ז"ל כי הענין מה שנקרא נס, הלא כל הפעולות הנעשים, הכל מיד ה', ואין הבדל בו אם עושה דבר קטן, או קורע ים סוף, ואין אצלו דבר קשה או דבר קל, אבל מה שעושה דרך הטבע אינו נקרא נס, אבל מה שהוא למעלה מהמזל, נקרא נס, כי לא שכיח שהקב"ה ישנה טבע ויעשה נס, וזהו אם אנו מתנהגים על פי מזל שהוא הטבע, א"כ כשנעשה דבר למולו נקרא נס, אבל אם אנו מתנהגים למעלה מהמזל, א"כ לא שייך קריאת שם נס כלל דמאי שנא זה מזה, הכל למעלה מהמזל, וזהו, דעד אסתר היה בגדר קריאת שם נס, כי היה למטה מהמזל, אבל מן אסתר והלאה שהגיעו למדרגה נשגבה מהמזל, א"כ לא שייך עוד נס, כי הכל מהשגחה פרטית ואין הבדל, ולכך כלו כל הניסים.
ופריך והא איכא חנוכה, ומשני, ניתן ליכתב קאמינא. יש לפרשו בשנבין מ"ש במדרש [ילק"ש ח"ב רמז תתנ"ה] תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל יה, שעתידים ישראל לעשות תשובה ויהיו בריה חדשה, מה ענין זה, להך תכתב זאת לדור אחרון. אבל יובן במ"ש בנס דחנוכה, כי מה היה הנס, הלא לא נעשה בו דבר מה שהוא מפלאות הטבע וסדרן של עולם, כי אם גברו מעוטי חשמונאים ליונים רבים, מקרה הוא זה במלכויות הלוחמים, ושכיח שמעוטים, אם הם גבורים ואבירי לבב, לא יחתו מקול מלחמה והגפת תריסין, ינצחו לרבי רכי לבב, ואין לך דור ממש שלא ימצא מלכים אשר הם במתי מעט, וכובשים למלכים שיש להם חיל רב, אבל האמת העיקר נס שהיה בחנוכה, כי בכל צרות שבאו לישראל, בצר לישראל ושבו אל ה' בכל לב, ויצעקו אל ה' וירחם עליהם ויושיעם, אבל בגלות אנטיוכוס ימ"ש, גלו ישראל בעון הפריצים ומלשינים וכדומה, והם פקרו ולא שבו אל ה' כלל, ועיין בספורי יוסף בן גוריון כמה רעות עשו ישראל אז, והם היו סיבה לביאת יונים לארץ ישראל, והם לא שבו ועמדו במרדם כנודע, ועדת חסידים אשר היו עם מתתיהו ובניו, הם לא היו מעולם בעדת החטאים.
ואם כן אין זה מגדר להושיע לישראל, רק ה' חס על עמו והושיעם אפילו בלי תשובה כלל, וזהו הנס שהוא כנגד חק אלהים, וכביכול ה' לא יעות משפט חלילה, ואז הושיע לישראל בלי תשובה נגד משפט ה', וזה בגדר נס גדול נפלא שיעשה ה' דבר בלתי תשובה, ולכך לא ניתן לכתוב, כי כביכול הוא בגדר, כבוד אלהים הסתר דבר, שעשה ה' דבר נגד הנימוס אלהות ומשפטי ה', ולכך אמר הכתוב [תהלים קב, יט] תכתב זאת לדור אחרון, ולמה יהיה נכתב, כי עם נברא יהלל יה, ופירש המדרש, דיעשה תשובה וא"כ שפיר יש לכתוב אותו, אבל אם השם עושה נס בלתי תשובה אי אפשר לכתוב. [תופעה נחשבת לנס רק אם אנו מתנהגים על פי מזל שהוא הטבע, א"כ כשנעשה דבר היוצא מגדר הטבע נקרא נס. אך אם אנו מתנהגים למעלה מהמזל, א"כ לא שייך קריאת שם נס כלל, דמאי שנא זה מזה? הכל למעלה מהמזל! והנה, עד אסתר היה בגדר קריאת שם נס, כי היה למטה מהמזל, אבל מן אסתר והלאה שהגיעו למדרגה נשגבה מהמזל, א"כ לא שייך עוד נס. ומדוע חנוכה כן נקרא נס? מפני שהנס היה בניגוד לחוקי ה'. שכן באותו הדור רבים בישראל הפריצים ומלשינים וכדומה, והם פקרו ולא שבו אל ה' כלל, ובד"כ לא מציל ה' את הרשעים, אלא שבחנוכה נעשה נס ולמרות המצב הרוחני הירוד של העם הציל ה' את עמו. ונס שכזה לא ניתן להיכתב...]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ח)

ויש להבין א"כ הרי זה כפנה היום והגיע לילה ולא להיפוך שפנה הלילה והגיע היום, והוה ליה להמשיל אסתר לכוכבי נשף, אבל צריך עוד טעם למה לא היו עוד נסים, כי בזוהר [ח"ג ר ע"ב] כתב שיש בכל דור ניסים רק בלתי נגלים ונודעים...
מאז אשר קבלו האמונה האמיתית זה האיר להם הלילה וליהודים היתה אורה כתיב, כי סר חשכת השכל, ואופל הטעות מהם ויאירו עיניהם, ולכך מאז חדלו הניסים בפרהסיא, לפי שאין צורך בהם, ובפרט להעלותן על הספר, כי בלאו הכי הם שלימים לה' ומה צורך לניסים, הא בלאו הכי הם מאמינים בני מאמינים, ובזכות אמונה שכרם יותר מרובה משיהיה על ידי ניסים ונפלאות, שאין כל כך שכר כמו למאמין בפשוט בלתי ראית ניסים, ולכך שפיר מדמה הגמרא לסוף הלילה כן סוף כל הניסים
(ויש לומר) כאשר חלש יהושע את עמלק היתה מלחמה כבידה לרוע לבב מקצת ישראל כמ"ש, לולי זכות משה שהרים ידו, והיתה זכות משה מגינה נגד עמלק עד זמן מרדכי, כמ"ש שהוא אילת השחר סוף הלילה ותחילת ביאת השמש על הארץ, וזהו ויהי ידיו אמונה עד בא השמש, היינו זריחת שמש כמו שאמרו בריש ברכות, דגם זה יש לפרש בבא השמש ע"ש, והוא רמז עד מרדכי היתה זכותו של משה מגינה ואז נתבטל כחם...

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)

למה נמשלה אסתר לאילה? לומר לך: מה אילה רחמה צר וחביבה על בעלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה, אף אסתר היתה חביבה על אחשורוש כל שעה ושעה כשעה ראשונה

וכן הדבר באסתר, כי אז היה זמן פקידה למלאות ע' שנה, והיו צריכים ישראל לתשובה, כי אין לך פקידה בלי תשובה, וישראל רחמם היו צר ורחוקים מתשובה, הזמין להם הקב"ה נחש בריח, הוא אחשורוש והמן, ועל ידם חזרו בתשובה, לכך נמשלה אסתר לאילה, ולכך אמרו אילת השחר, כמו נחש הנושך, שהוא תכלית הצרה ונזק, ואחר כך באה הישועה, כן היה קודם האיר המזרח, שהכוכבים אספו נגהם להיותם שקועים תחת אופן וקשרי הלילה המתגברים והולכים, עד שחשך מזלם וכמעט רגע האיר היום, וקראהו הזוהר קדרותא דצפרא, וכן היה בזמן אסתר, כי היה חשך מאד, וע"י נשיכת הנחש היה אור לישראל בגאולת הזמן, ואחר כך בבנין הבית על תלו, ולכן נקרא אילת השחר.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ג)

ל ע"א

אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שיטבול

כבר בארנו שהכונה כולה היתה במקדש - להתחדש בו התפעלות לבא אליו, ושיירא ויפחד - כאמרו, "ומקדשי תיראו". וכל דבר נכבד, כשיתמיד האדם לראותו, יחסר מה בנפש ממנו וימעט מה שהיה מגיע בגללו מן ההתפעלות. כבר העירו החכמים ז"ל על זה הענין ואמרו, שאין טוב להכנס למקדש בכל עת שירצה - וסמכו זה לאמרו, הוקר רגליך מבית רעך, פן ישבעך ושנאך". ומפני שהיתה זאת הכוונה, הזהיר האלוה ית' הטמאים מהכנס למקדש - ... ויהיה זה כולו סיבה להתרחק מן המקדש ושלא ידרכו בו בכל עת. וכבר ידעת אמרם, "אין אדם נכנס לעזרה לעבודה, אפילו טהור, עד שהוא טובל". ובאלו הפעולות תתמיד היראה ויגיע ההפעלות המביא לכניעה המכוונת. וכל אשר תהיה הטומאה יותר נמצאת, תהיה הטהרה ממנה יותר כבדה וזמנה יותר ארוך.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק מז)

לה ע"ב

...עשיר אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עשיר הייתי, וטרוד הייתי בנכסי. אומרים לו: כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר?

עשיר הייתי, וטרוד הייתי בנכסי. וכי מה תשובה היא זו בבית דין של מעלה?
ויש לומר, שכוונתו היה טרוד בעשיית צדקה וחסד וצרכי מצצוה הוצלת הכלל. ועל כך עונים לו: כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר?, שהיה יכול לעסוק כל ימיו בהצלת העולם, ולא ביקש אלא תורה.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת יתרו מאמר לט' עמ' קסג')

לח ע"א

כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא, שנאמר רגלי חסידיו ישמור

הוא ההולך עמך - השגחתו ית' הולך לפי מעשיך אם לטב אם למוטב. ופי' עמך, מיד לפי הנהגתך את ה' וכהבטחת המקרא לצדיק ה' צלך על יד ימינך, דמשמעו השגחת ה' היא כמו צל שפונה אחר המצל. ואע"ג דזהו ג"כ ברשעים השגחת ה' לרעה עליו לפי מעשיו מכ"מ אינו דומה השגחתו על הצדיק, שהצל פונה על יד ימינו דמשמעו מיד אחר מעשיו וזהו הצלחה גדולה, שעי"ז הוא יודע להזהר. משא"כ ברשעים אין נעשה פתגם הרעה מהרה ומחמת זה באים לידו עונות יותר.
וזהו דבר חנה: רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחשך ידמו כי לא בכח יגבר איש. ופי' חז"ל ביומא ספ"ג כל מי שעברו רוב שנותיו ולא חטא שוב אינו חוטא שנא' רגלי חסידיו ישמור. ולא נתפרש היאך תהיה השמירה, והרי הבחירה חפשית. אלא מסיפיה דקרא אנו מבינים - ורשעים בחשך ידמו, דפירושו שהם כמו יושבים בחשך ואינם רואים את הצל כך אינם מבינים העונש המגיע להם באשר הוא בא לאחר זמן. אבל רגלי חסידיו ישמור בזה שהצל בא על יד ימינו, וזהו הבטחת משה לישראל שהקב"ה הולך עמם וכן היה במעשה עכן שנענשו תכף ומיד כשחטאו. [מבאר שה' שומר את רגלי חסידיו בכך שהוא מענישם תיכף לחטאם, וכך נוכחים הם מיד במעשיהם ומתקנים דרכיהם.]

(העמק דבר, דברים לא, ו)

לח ע"ב

אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים, שנאמר: וצדיק יסוד עולם.

וילך ה' כאשר כלה וגו' - פירוש סמוך לגמר דברי תשובתו לאברהם לא אשחית בעבור העשרה הלך ה' ולא נתן לו מקום להתפלל על פחות משיעור זה, לצד שכבר אמר אברהם ואדברה אך הפעם ולא יוסיף דבר עוד בדבר הזה, או לצד שיודע ה' כי לא תהיה הגנה בפחות מעשרה. והגם שמצינו להרשב"י שאמר (זוהר ח"א פב.) וצדיק יסוד עולם, אפשר שזה יהיה כשיהיה צדיק מופלא, ואפשר שאם היה אברהם בקרבה של סדום היה ממלט כל העיר. [מבאר כי רק צדיק מופלא כאברהם יכול לקיים בזכותו את כל העולם. (יש לציין שאור החיים מתייחס למאמר מקביל המופיע בזוהר הקדוש).]

(אור החיים, בראשית יח, לג)

בא לטמא - פותחין לו, בא לטהר - מסייעין אותו

אבל עכ"פ (הבא להטהר) צריך לכתחלה עובדא דלתתא.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש א)

לט ע"א

ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק היה גורל עולה בימין, מכאן ואילך - פעמים עולה בימין פעמים עולה בשמאל

בזמן שישראל היו עושין רצונו של מקום, או שהיה להם משרת הגון כשמעון הצדיק, היה נעשה נס בגורלות אלו, שהיה עולה תמיד גורל השם בשל ימין (יומא ל"ט ע"א) כי ימין ה' רוממה, כמו שהיה הענין בגורלות הארץ (במדבר ל"ג), וזולתם, על דרך ההשגחה ועל פי ה', וכמו שאמר (משלי י"ו) בחיק יוטל הגורל ומה' כל משפטו. אמנם אחר כך היה ענינם כשאר הגורלות של הדיוט, שהם מתעתדים אל המקרה מבלי שום נטיה אל דבר מאשר כנגדו, ולזה אפילו בנפול לשם גורל הש"י בימין, לא היה להם סימן, כי אלו הענינים לא יתאמתו בכמו זה, רק במה שירבה מציאותו פעמים הרבה, כמו שאמר (בראשית מ"א) ועל השנות החלום וגו' כי נכון הדבר. וכל שכן ביותר.
...שהיה סימן טוב כשעלה גורל השם בימין, שיורה שאותו שעיר הנקרא בשם יעקב, ימין ה' רוממה בו, ומכוונת כנגדו.

(עקידת יצחק, שער ס"ג)

נשתלחה מאירה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים וכל כהן מגיעו כפול, הצנועין מושכין את ידיהן והגרגרנין נוטלין ואוכלין. ומעשה באחד שנטל חלקו וחלק חבירו והיו קורין אותו בן חמצן

כי בזה המיעוט (שכל כהן מקבל רק כפול) משובח לזוז יצר הרע לטוב.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש א)

והתקדשתם והייתם קדשים אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה מלמטה מקדשין אותו מלמעלה בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא

שכר המצוה הגשמיית היא הרוחניית של מצוה, וזהו ענין שאמרו (יומא לט, א), אדם מקדש עצמו מלמטה מעט מקדשין אותו מלמעלה הרבה. למשל ציצית, עתה שאנו בגשמיות הם אלו החוטים דברים גשמיים, מכל מקום במעלות הסולם עולים למעלה מעלה עד ראש המעלות, אשר שם ציצית הם דברים עליונים עין לא ראתה אלהים זולתך, וכן כל המצות. וזהו שכר מצוה היא המצוה בעצמה (אבות ד, ב), דהיינו השורש, כי השכר אינו הסכמיי רק טבעי כמו שהארכתי לעיל, וזהו מצוה גוררת מצוה. [מבאר שהאדם העשותו מצוה גשמית מתקדש למעלה דהיינו דהמצווה עצמה בשורשה היא רוחנית וזו זכייתו]

(של"ה, תולדות אדם - בית חכמה)

אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם בשנה זו הוא מת אמרו לו מניין אתה יודע אמר להם בכל יום הכפורים היה מזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים נכנס עמי ויצא עמי והיום נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ועטוף שחורים נכנס עמי ולא יצא עמי אחר הרגל חלה שבעה ימים ומת ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם

כאשר היו אנשים פרוצים לומדים זה השם בן שתים עשרה אותיות ומפסידים בו אמונות (כמו שיקרה לכל מי שאינו שלם, כשידע שהדבר אינו כמו שהיה מדמה אותו תחילה), הסתירו זה השם גם כן, ולא היו מלמדים אותו אלא לצנועים שבכהונה, לברך בו בני אדם במקדש; שכבר פסקו מלזכור השם המפורש במקדש גם כן, להפסד האנשים - אמרו, "משמת שמעון הצדיק, בטלו אחיו הכהנים מלברך בשם" [מבאר שמחמת רוב השחיתות שבבני אדם באותה תקופה פסקו אחיו של שמעון לברך בשם המפורש כדי שלא ישמעו הפרוצים את השם הזה וישבשו את הדעות במחשבה שהם מבינים אותו.]

(מורה נבוכים, חלק א פרק סב)

מג ע"א

"ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח" ... "טהור" - להכשיר את האשה...

משום דאשה אין לה קדושת תורה ועבודה. אלא טהרה המביאה את אחרים לידי קדושה. באתנויי גברי וכדומה. מש"ה היא מכונה בשם טהור.

(העמק דבר, במדבר פרק יט פסוק ט)

מז ע"א

ז' בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה... מעולם לא ראו קורות ביתי שערות ראשי.

לא ע"י מעשה זכתה לכך. כי בכל מעשי האדם אין מעשה כה גדול היכול להכיל זכיה כזו. אלא משום שנהגה מנהג נכבדות, שהרי פריעת הראש בבית - היתר גמור הוא (ע' ביאור הלכה סי' עה ס"ב) אלא שאשה נכבדת - כבודה בת מלך - אינה עושה כן. ובזכות ה'נכבדות' זכתה לכך.

(שיחות מוסר, מאמר כח' פרשת שמות שנת תשל"ב עמ' קכא)

נב ע"ב - נג ע"א

דתנן. מלמדין אותו: הזהר שלא תתחיל מפניך, שמא תכוה.

בכל נתינת הקטרת על הכהן להיות נזהר ליתן מרחוק ולהתקרב לפני, כדי שלא יכוה ידו... משום הכי כתיב בכל מקום 'שימה'... שים בזהירות...

(העמק דבר, במדבר פרק יז פסוק יב)

נג ע"א

שהורו הלכה בפני משה רבם

הנה שכל זה הוא מפחיתות הטבע ורוע התכונות אשר מפאת חמרם. ובזה נתבאר טעם מי שאמר מפני שלא היה להם נשים, כי זדונם וגודל גאותם השיבום יחידים בחטא. [מבאר שאחת הסבות לחטא נדב ואביהוא הוא הגאוה. שנבעה מפחיתות טבעם וחמרם. וזאת כונת המדרש.]

(עקידת יצחק, שער נ"ט)

רבא כד הוה מיפטר מיניה דרב יוסף הוה אזיל לאחוריה עד דמנגפן כרעיה ומתווסן אסקופתא דבי רב יוסף דמא

ואפן - בס' שמות ל"ב ט"ו ביארנו הא דכתיב ויפן בירידה ראשונה משום שמשה חזר אחורנית ופניו כלפי שכינה, ובשעה שהלוחות בידו היה חש שלא יפול ויכשל בדבר ויפלו הלוחות מידו ח"ו, ע"כ היה נפנה לאחוריו. וכן הפי' לעיל ט' ט"ו בירידה ראשונה. וכאן כתיב כן בירידה שניה ללמדנו שבאמת מצד הליכת ההר לחוד לא היה צריך עוד להפנות לאחוריו שהרי כבר ידע דרך הלוכו מפעם הראשונה, אבל גם ברדת מן ההר עד שהניח בארון הלך הכל לאחוריו. וזה לא היה בראשונה כי ברדתו מן ההר וראה העגל שבר הלוחות משא"כ בשניות הלך יותר לאחוריו עד שהניח בארון.
וכך עשה רבא כד הוי מיפטר מרבי' הוי חזיר לאחוריו עד דמנגפין כרעי' על אסקופתא דר"י דמא כדאיתא ביומא דנ"ג. למדנו דלא רק ד"א צריך לעשות כן אלא עד שיתכסה מעיניו וכמו שעשה משה רבנו. [מבאר כי למדנו דין זה ממשה רבנו שירד מהר סיני ופניו כלפי ההר עד שהגיע למקום הארון והניח הלוחות.]

(העמק דבר, דברים י, ה)

נד ע"א

בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן ראו חיבתכם לפני המקום, כחיבת זכר ונקבה

הכרובים נעשו בתבנית זכר ונקבה, משום שהם רומזים על עולם המלאכים. בין המלאכים ישנן דרגות שונות, וכל דרגה גבוהה יותר מאצילה על הדרגה שמתחתיה; ודבר זה נמשל בשוני שבין הכרובים, שהכרוב שנעשה בתבנית הזכר מציין את הדרגה הגבוהה יותר בעולם המלאכים, והכרוב שנעשה בתבנית נקבה - את הדרגה שמתחתיה.

(עקידת יצחק, שער מח)

נד ע"ב

אבן היתה שם... ושתיה היתה נקראת תנא שממנה הושתת העולם

ועתה שמע פירוש המקרא על פשוטו נכון וברור - הקב"ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת ואין אצלנו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון "ברא" ואין כל הנעשה תחת השמש או למעלה, הווה מן האין התחלה ראשונה אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כח ממציא, מוכן לקבל הצורה, ולצאת מן הכח אל הפועל, והוא החומר הראשון, נקרא ליונים "היולי" ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותקן אותן.
ודע, כי השמים וכל אשר בהם חומר אחד, והארץ וכל אשר בה חומר אחד - והקב"ה ברא אלו שניהם מאין, ושניהם לבדם נבראים, והכל נעשים מהם...ויראה לי שהנקודה הזאת בלבשה הצורה והיתה בהו, היא שהחכמים קורין אותה "אבן שתיה" (יומא נד:) שממנה נשתת העולם. [מבאר שבתחילה ברא ה' חומר ראשוני דק היולי וממנו ברא כל הנבראים ורמזו עליו חכמינו בהגדרתם את אבן השתיה שבמקדש.]

(רמב"ן, בראשית פרק א פסוק א)

והאבן הזאת וגו' - יראה כי היא זו אבן השתיה (יומא נד:) שהזמינו למקדש (זוהר ח"א עב.), ומצינו לו שהזמין עצי שטים למשכן במדבר (תנחומא תרומה ט). ואולי שיכוין ה' באומרו ועשו לי מקדש (שמות כה ח) לשון מזומן, פירוש מה שכבר הוזמן, כי המשכן וגם בית המקדש בשניהם הזמינם יעקב, ושכנתי בתוכם (שם) חוזר אל שני הכנות אלו. [מביא שיעקב אבינו כבר הכין והזמין את האבן לבית המקדש.]

(אור החיים, בראשית כח, כב)

בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה...

והקשה הריטב"א (יומא נד ע"ב) קושיא עצומה, דאמרינן בזמן החורבן נכנסו גוים ומצאו כרובים מעורים זה בזה, וכו' דאיך אפשר, הא בעו"ה בעת החורבן היו אין עושין רצונו של מקום, ואיך יתכן שיהיה פניהם איש אל אחיו, עיי"ש. ובאמת יש בזה סוד גדול עמוק בדרך נסתר.
אבל בדרך נגלה הענין הוא, כי חביבין ישראל שאינם צריכין לשליח (יומא נב, בל"א) והרצון שאין צריכין לאמצעי, ותיכף העבודה והתפלה הולכת מהאדם לה', כי השכינה חופפת עליו ומקבלה הימנו, וזהו בצדיקים גמורים אשר הם דבקים בה' מבלי מסך מבדיל, אבל בבינונים אי אפשר לילך התפלה והעבודה תיכף לה', רק נבחר בית המקדש מקום השרית שכינה, וכל התפלה והעבודה היא לשם, לבית מקדשו, שם השרית שכינה וקבלת התפלה, ובית המקדש הוא מקום ממוצע לקבל התפלה מבני אדם, ומשם עולה לה', ולכך אמרו [ברכות ל.] והתפללו אליך דרך ארצם, שכל התפלה תהיה למקום בית המקדש, כי שם מקום חנית התפלה, ומשם מלאכי אלהים עולים ויורדים, בסולם נצב ארצה, להעלות התפלה, כחלום שראה יעקב, אשר אמר (בראשית כח, יז) זה שער השמים, אך בעו"ה אשר אין לנו מקדש, כמעט אבדה תקוה להעלות התפלה לשמים, אמנם בחסדו הותיר לנו שריד אשר אין דור שאין בו צדיקים מבני עליה לא יחסרו מל"ו צדיקים, אם כן כל התפלות סובבות לתפלתן של צדיקים, ומתדבקות בתפלתן, ג"כ לעיל בזבחים סט. דמ"ד יש מנחה בבמה יש עופות בבמה. וא"כ מסתבר דהלכה כת"ק [דדינו כרבים כנודע מבעלי סוגי' ובתוס' ביצה ב ע"ב ובשאר דוכתי] נגד ר' יהודה, וקיי"ל דיש עופות בבמה. מיהו לפי מה דמסיק הש"ס קיז.
דרבנן ס"ל אין מנחה בבמה, וע' תוס' שם ד"ה ורבנן. יש ליישב. אמנם מש"כ המחבר הגאון בעדותו "וכן פסק הרמב"ם". לפי שעה לא ידעתי מקומו, והוא שאין מסך מבדיל בינו לבין השם, ע"י תפלתו
וזהו אומרם [יבמות סד.] ה' מתאוה אל תפלת צדיקים גמורים, כי ה' רוצה שתעלה תפלת כל פה, חפץ בתקנת יצוריו ומתאוה שיתפללו צדיקים גמורים, וע"י תפלתם גם תפלת אחרים עולה, וזה אומרם, בזמן שישראל עושים רצונו, שהם בגדר צדיקים גמורים, פניהם איש אל אחיו, דהיינו כנסת ישראל אל הקב"ה, כי הם אינם צריכים לאמצעי, רק תיכף מפי ישראל התפלה באה להשם, ואתם הדבקים בה', ולכך פניהם איש אל אחיו, אמנם באין עושים רצונו, התפלה הולכת אל בית המקדש, ואם כן פניהם של ישראל אל הבית, כדכתיב והתפללו דרך ארצם, וכדקיי"ל [ברכות ל.] שישים פניו למקדש, ואף השם נותן פניו אל המקדש לקבל תפלתם של ישראל, וזהו פניהם אל הבית, הן פני כנסת ישראל והן פני הקב"ה, אך זהו בעת קיום בית המקדש, אבל בחורבנו, חוזר הדבר שתפלתם מתעכבת עד תפלת צדיקים גמורים, שהם פניהם איש אל אחיו כנ"ל, ואם כן חוזר הדבר להיותם מעורים איש אל אחיו בצדיקים גמורים, ואין כאן בית אמצעי כלל בעו"ה, ולכך בחורבן בהמ"ק היו כרובים מעורים, והבן ודו"ק, שהוא ענין גדול למאוד.
ולכן אמרו [ברכות ו ע"ב] הקובע מקום לתפלתו, אומרים עליו, הי חסיד והי עניו מתלמידו של אברהם אבינו, דכתיב וישכם אברהם בבוקר וכו'. יש להבין מה ענוה שייך בזה, אבל לפי הנ"ל יובן דמי שהוא צדיק גמור, אין צריך למקום ממוצע לתפלה, כי פניהם אל המקום, אבל בינוני, צריך בית מיוחד לשרית שכינה למקום ממוצע, כי משם תנוח תפלתו ומשם תקובל כהנ"ל, פניהם אל הבית, ולכך הקובע מקום לתפלתו, שיהיה דווקא בבית הכנסת מקום מיוחד לשריית שכינה אשר שם תקובל תפלתו ולא זולת, הוא עניו, שאין מחזיק עצמו לצדיק גמור עד שלא יהא צריך לממוצע בינו לבין המקום, וכן היה אברהם אבינו ע"ה מתנהג, אף שהיה צדיק גמור, קבע מקום כדי שיהיה מקום המוכן לשריית שכינה ממוצע בינו, ולא תלה בזכותו, ולכך אומרים עליו, מתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ט)

קושיא זו להריטב"א ז"ל [יומא נ"ד ע"ב] במה שנכנסו גוים לקדש הקדשים ומצאו כרובים מעורים זה בזה וכו', דהא בזמן שאין עושים רצונו של מקום, אין פניהם איש אל אחיו?!
...כי ידוע מ"ש במדרש [עיין בזוהר ח"ב קע"ט] לעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות וימים טובים,...ומבואר בירושלמי דתענית [פ"ד ה"ה] בחורבן בית ראשון היה חורבן הבית באחד באב, כי בט' תמוז הובקעה העיר, וכ"א יום מקל שקד הוא א' באב, וידוע בגמרא דעירובין [דף י"א ע"ב] כי ט' אב היה ביום א', א"כ ראש חדש אב היה בשבת, והיתה אז השכינה שורה בנו, ושפיר מצאו פניהם איש אל אחיו וא"ש.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יג)

עיין בריטב"א (הובא במהרש"א) שהקשה מהא דאמרינן בבבא בתרא דף צט עמוד א: כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית. ולמ"ד פניהם איש אל אחיו, הא כתיב: (דברי הימים ב' ג') "ופניהם לבית"! לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום.
כלומר: כיצד ניתן לומר שבשעת החורבן היו הכרובים מעורים זה בזה, והרי בשעה זו היו נזופים לפני המקום, וכשאין הם עושים רצונו של מקום, הרי היו פניהם זה כנגד זה?!
ונראה לומר שאע"פ שבאותה שעה לא היו עושין רצונו של מקום, מ"מ כיוון שבא הקב"ה להחריב את ביתו ולהגלות את עמו, באותה שעה הייתה כביכול לפניו יתברך חיבהגדולה ואהבה יתירה לישראל, כי בשעה שצריך לרחק, יש לעשות זאת מתוך אהבה, ומתוך אותה אהבה נהג עמהם הקב"ה במידת הדין.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת פינחס מאמר פה עמ' שסט)

סב ע"א

שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין בְּמַרְאֶה וּבְקוֹמָה וּבְדָמִים וּבִלְקִיחָתָן כְּאֶחָד

ולקח את שני השעירים וגו' - פרשה זו צריכה למודעי, כי למה יצוה ה' דבר כזה, ואם היא מהמצות אשר לא עשה ה' בהם טעם, היה לו לומר חוקה, ומה גם תגדל הקושיא לדבריהם ז"ל (עי' זוה"ק ח"ג סג.) כי עזאזל היא בחינת צד הרע, הנה זה כמעט חס ושלום שידמה הדבר לעכו"ם, ומה גם שמצוה ה' להשוות שעיר של שם לשעיר זה של דבר אחר (יומא פ"ו מ"א) הדברים מבהילים.
ונראה לומר על פי הקדמות שהודיעונו רבותינו ז"ל, וזה יצא ראשונה תנן במשנת חסידים (אבות פ"ד מי"א) וז"ל: העושה מצוה אחת קונה לו סניגור אחד והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד עד כאן, ומפורשים הדברים באר היטב על פי דברי הזוהר הקדוש (ח"ג ריד.) ובהשכלת מושכל עליון על פי האריז"ל לבאי בהיכלי מלך, כי מהעבירה עצמה יולד דבר רע שהוא עצמו העון שעשה, ובידו נמסר עושהו, כאומרו (ירמיה ב יט) תיסרך רעתך, (ישעיה סד ו) ותמוגנו ביד עונינו, לזה כשמחל ה' לדוד הודיעו שאבד הכח הרע שנולד מהמעשה הבלתי הגון, כאומרו (ש"א יב יג) גם ה' העביר חטאתך לא תמות, הכוונה בזה כיון שהחטא שעושה האדם נברא ממנו הנפרע מעושהו, ממילא באבוד המשחית אין משחית, וזה שאמר לו ה' שאחר שהעביר חטאתו לא ימות, כי אין ממית.
מעתה כיון שעל ידי המעשים נוצרים דברים הרעים המזיקים והמצערים את האדם, צוה ה' המעדיף טובו עלינו, ואמר כי כל שעושה דבר בלתי הגון בלא ידיעה מחטאות האדם יביא קרבן, וצוה שיסמוך עליו בעל הקרבן, והטעם, כי בזה יורקו החיצונים ההם שנתהוו ממעשיו הרעים על הקרבן ההוא, ופעולה זו הודיע ה' שתעשה בסגולת הבאת האדם קרבנו לבית אלהינו, וסומך עליו, שם יעשה הדבר בכח השלם של אלהי הרוחות לכל בשר, וזה הוא טעם שצוה ה' הסמיכה בחטאות, והנה כל המעשה אשר יעשה בחטאת זבח והקטרה יפעיל בבחינה ההיא הנמשכת מהאדם בקרבן ההוא על ידי סמיכתו כנזכר, ובזה היא נעקרת בחינת הרע ההוא.
וכבר ידעת כי אין חטאת באה אלא על החטאות שהוא הדבר שעושה האדם בשוגג, משום דלא נפיש זוהמיה, מה שאין כן על עון שעושה האדם במזיד, דנפיש זוהמיה, אין מביאין קרבן, וזה אומרו (משלי כא כז) זבח רשעים תועבה, כי יתעבהו ה' ברוך הוא להקריב על מזבחו תיעוב כזה, שאין לך מיאוס בעולם כמיאוס וזיהום העון רחמנא ליצלן.
ולפי הקדמה זו יתבאר הענין על נכון בהקדים מה שאמרו רבותינו ז"ל בתורת כהנים וז"ל וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם וגו' על זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפר, ועל שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה כריתות ומיתות בית דין שעיר המשתלח מכפר עכ"ל, ובש"ס (שבועות ב:) וז"ל ושעיר של עזאזל נושא עליו כל הזדונות קלות וחמורות ושגגות וכו', וגם הכהנים כפרתן בשעיר המשתלח כאומרם ז"ל (במס' זבחים פ"א) [שם יג:] וז"ל רב יהודה אומר גם הכהנים מתכפרין בשעיר המשתלח.
ואחר שהודיענו ה' את כל זאת הנה שלך לפניך טעם מספיק, כי הב' שעירים נושאים כל זוהמי תחלואי הנפש, השעיר שנושא עליו זדון טומאת מקדש וקדשיו קבלו ה' ולא תעבו, אבל שעיר הנושא זוהמות כל העבירות קלות וחמורות צוה ה' שיאבדם ויכלם חוץ ממקום הקודש, וצוה שיסמוך אהרן עליו את ידיו שהוא שלוחם של ישראל, וכל אשר עושים שם הוא היה עושה, ששלוחו של אדם כמותו (קידושין מא:), ואמר ונתן אותם על ראש השעיר החי ביאר הכתוב היטב הדבר שבסמיכתו הוא נותן כל הטומאות המזוהמות ההם על ראשו, ואמר ונשא השעיר, מודיע כי ימצא בו בחינת המקבל לישא את הרע ההוא אל ארץ וגו'.
ולהבין הענין, משל למלך שבקר בגדי בניו, וראה בהם בגדים נקיים וכתם בו, משפשפו בידו ונותנו לבנו, וכשראה בגד מלוכלך הרבה נותנו לעבד אחד מעבדיו אשר לא ימאס הדבר המאוס, כן הדבר הזה המלך הוא מלכנו יתרומם שמו, כשמביא לפניו קרבן אם הוא בפרט וטהרת כתם כל שהוא שהם כתמי השגגה, או פרט אחד של טומאת מקדש וקדשיו כנזכר לא יתועב הקרבן אליו, אבל כל הזוהמא של כל העבירות שעשו ישראל קלות וחמורות הוא מיאוס גדול, ואמר שיוליכוהו לעבד אחד מהרחוקים מהמלוכה לצד היותו מהפחותים וקלי הערך, והוא ישבר ויאבד וימחה אותם, ואין זה אלא כנותן לו שירות מבוזה לעשות, ואף על פי כן למעלה הוא לו שחשבו האדון לעשות לו דבר ממה שהיה לפני אל בבית המקדש, ונעשה השעיר ההוא בהשואה עם השעיר המתקרב לפני אל.
וטעם שצוה ה' עשות ככה, ולא אמר שיקחו שעיר מהשוק וישלחהו לעזאזל אחר שהתודה עליו, הוא לצד כי מן הנמנע שיתקבצו כל הטומאות שעשו ישראל במעשיהם הרעים, ויבואו על ראש השעיר, כי אם בהביאו השעיר לפני ה', ואחר שהובא לפני ה' מאז מוכח כי הוא זה השעיר שישא כל התיעוב וילך לו אל ארץ גזירה, לזה צוה ה' להגריל, והוא הבוחר יבחר את השעיר אשר יבחר בתבונתו יתברך בבעלי חיים, ומה גם למה שאמרו המקובלים כי כמה נפשות וניצוצות בבעלי חיים בלתי מדבר, ומי ידע בלתי יתברך שמו, גם יש סוד בגורל, והבן. [שואל על הקושי הרב שבהקרבת השעיר לצד הרע כביכול ובהשוואתו לזה המוקרב לה', ומבאר כי השעיר המשתלח נושא עליו את כל זוהמת חטאי המזיד של ישראל, ולכן הוא כביכול לא ראוי להקרבה לה' אלא לעזאזל.]

(אור החיים, ויקרא טז, ז)

סב ע"ב

"יקח שני שעירי עזים" מיעוט 'שעירי' - שנים. מה תלמוד לומר 'שני'? - שיהיו שניהן שוים

יצר הרע דעכו"ם ויצר הרע דעבירה, כל אחד נקרא שעיר, כי שעירים ירקדו זובח לשעירים, כי המזיקים הם שעירים והם היצר הרע, ובאמת יצרא דעבירה שוה ליצרא דעכו"ם, העובר זה בא לידי זה, וכל הלהוט בזנות ועבירות, עצמותו כפירה, אמר בלבו בל ראה ה', וכי הסתיר פניו מזה העולם, ועולם כמנהגו נוהג, ובלבו דברי תורה כלא נחשב, כללו של דבר יצר הרע דעבירה הוא יצר הרע דעכו"ם, כי סופו לבוא לידי כך, והיום כך ולמחר כך, ורבים חללים הפילה, וכאשר ב' שעירים הללו רומזים על ב' יצר הרע אחד דעבודה זרה והשני דעבירה, לכך היו שוים בכל דבר במראה וקומה, כי אין הבדל ביניהם וכמ"ש, ולכך שעיר משתלח רומז על עבודה זרה, וזהו אין בו צורך כלל, ויש לשלחו רחוק רחוק למדבר מקום אשר הרגיעה הלילית אל ארץ גזרה, ולדחותו ולפרקו איברים איברים רפאים בל יקומו...
אבל יצר הרע דעבירה הוא אינו לשלחו לצוק ואין לדחותו בשתי ידים, אבל צריך כל כחות שלו, שהוא התאוה למשגל וזווג ואכילה ושתיה וכדומה מהתאוה זמניות, הכל שיהיה לשם שמים לקיום המין לקיום העולם ולקיום הגוף שהוא עולם הקטן, ולחזק כוחותיו ומזג גופו להיות בריא, אולם לעמוד בהיכל המלך הוא אלהי עולם, וזהו שעיר הנשחט, כי צריך להחליש כחות שלו לבל יהיה גובר בכחותיו, רק להחליש כחותיו ותאות שלו, ומה שנשאר מהכחות יהיו לחפצי שמים, וזהו מהשעיר אשר עלה עליו הגורל לה', כי מה שהוא בו מהטוב, והשארית יהיה הכל לכבוד ה' ולשם שמים, ולכך עלה הגורל לה', וזהו יעמד חי, שהיה נשאר חי הוא לה' כדי לקיים מצותיו וכך רצונו, ולכך נאמר יעמד חי לפני ה', וזהו ענין ב' שעירים

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ו)

סו ע"א

והכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

...שם מפורש אי אפשר להזכירו, כי שם מפורש צריך להיות בלי תנועות כלל רק בקול, וזהו אי אפשר לבני אדם לדבר, רק ביום הכפור היה ע"פ נס, והיה יוצא מפי כהן גדול בלי הזכרה כלל או נעות שפתיו של כהן, רק מעצמו יוצא בלי תנועות פיו כלל, ולכך היו חרדים וכורעים,
והתוי"ט [יומא פ"ו מ"ב] נתקשה דמה החרדה, הא תמיד היו מזכירין במקדש השם ככתבו?! (ואני תירצתי שהיה לאחר שמעון הצדיק, דלא היו מזכירין השם ככתבו ע"ש), אבל לפמ"ש ניחא, כי יפה עשו שחרדו, כי הוא קול ה' יחולל אילות...

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ה)

סו ע"ב

עשר סוכות מירושלים ועד צוק

ולכך היו מירושלים עד צוק עשר מילין וסוכות, והיה על כל מדרגה סוכה, שהיא תורה שהיא מגינה מפני מינות (כי השעיר המשתלח מסמל את חטא המינות ועבודה זרה), ותורה היא הסוכה, ולכך היו עשר סוכות, כי היה למול עשרה מדרגות עשרה סוכות של תורה להגן, ולכך אומרים לו הרי מים ומזון שהיא התורה, כדכתיב (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ו)

סז ע"ב

תנו רבנן את משפטי תעשו דברים שאלמלא (לא) נכתבו דין הוא שיכתבו ואלו הן עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים וגזל וברכת השם ואת חקתי תשמרו דברים שהשטן משיב עליהן ואלו הן אכילת חזיר ולבישת שעטנז וחליצת יבמה וטהרת מצורע ושעיר המשתלח ושמא תאמר מעשה תוהו הם תלמוד לומר אני ה' אני ה' חקקתיו ואין לך רשות להרהר

כתובי התורה מבוארים בזה, "חוקים ומשפטים צדיקים". "משפטי ה' אמת, צדקו יחדיו". ואלו שנקראים חוקים, כשעטנז ובשר בחלב ושעיר המשתלח, אשר כתבו עליהם החכמים ז"ל ואמרו, "דברים שחקקתי לך, ואין לך רשות להרהר בהם, והשטן מקטרג עליהן, ואומות העולם משיבים עליהן" - לא יאמין המון החכמים שהם ענינים שאין להם סיבה כלל ולא בוקש להם תכלית - כי זה יביא לפעולות הבל (כמו שזכרנו); אבל יאמין המון החכמים שיש להם עילה - רצוני לומר, תכלית מועילה על כל פנים, אלא שנעלמה ממנו, אם לקיצור דעותינו או לחסרון חכמתנו. כל המצות, אם כן, יש להם אצלם סיבה - רצוני לומר, כי למצוה ההיא או לאזהרה יש תכלית מועילה, מהם מה שהתבאר לנו צד התועלת בהם. כאזהרה מן הרציחה ומן הגניבה, ומהם מה שלא התבארה תועלתם כמו שהתבאר בנזכרים, כאיסור הערלה וכלאי הכרם. והם אשר תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו משפטים, ואלו שאין תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו חוקים. ויאמרו תמיד, 'כי לא דבר רק הוא', ואם ריק הוא - 'מכם' - רצונו לומר, שאין נתינת אלו המצוות דבר ריק, שאין תכלית מועילה לו, ואם יראה לכם בדבר מן המצות שענינו כן - החסרון הוא מהשגתכם. וכבר ידעת הדבר המפורסם אצלנו ששלמה ידע סיבות המצוות כולן, מלבד פרה אדומה; וכן אמרם שהאלוה העלים סיבות המצוות שלא יזלזלו בהם, כמו שארע לשלמה בשלש מצוות אשר התבארה עילתם - ועל זה העיקר נמשכו כל דבריהם, וכתובי הספרים יורו עליו. [מבאר שכמו שמעשי ה' כולם בחכמה ובתבונה ויש להם כוונה ומטרה כך גם המצוות כולן כולן תוצאה של חכמה אלוקית ויש להן כונהגם אם מעינינו זה נסתר. ואם כן אותם המצוות הקרויות חוקים, אין הכוונה שהן שרירותיות אלא שמאיתנו נעלמת הכוונה.]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק כו)

מבאר שיש בתורה מצוות שלא נתגלה טעמן, כי אם יתגלה טעמן של כל המצוות תהיה בכך זילות למצוות בעיני חלק מבני האדם, ועוד, שעלולים הם להתחכם עם הטעם ולומר שא"כ אין מצוה זאת חלה עליהם. אבל כשידעו שיש לכל מצוה טעם נשגב מהם יקימו כל מצוה. אחת המצוות העלומות היא מצות פרה אדומה שמטמאת את הטהורים ומטהרת את הטמאים ולכן נקראה חוק, וכיון שהיא סותרת את השכל האדם למד שגם מה שאינו מבין בשכלו עליו לקים. ויודה ששכלו קצר מהמצוות. (משמע ממנו שהוא גרס את המדרש הזה על הפרה האדומה דוקא, ולא על כל החוקים).

(עקידת יצחק, שער ע"ט)

תניא אידך: עזאזל קשה שבהרים, וכן הוא אומר ואת אילי הארץ לקח. תנא דבי ר' ישמעאל: עזאזל שמכפר על מעשה עוזא ועזאל.

והמשלח וגו' לעזאזל - צריך לדעת מה הוא עזאזל, ורבותינו ז"ל (יומא סז:) פירשו עז וקשה, ויש בזה הרבה דרשות על כל פנים אין הדעת מתישבת. ויאירו עיני בדברי אנשי אמת שונין בש"ע נהורין של תורה שאמרו כי המדבר הקרוב הוא מקום ס"מ הרשע, וכפי זה בחינה זו תקרא מדבר, ותקרא עזאזל, ותקרא עוזא ועזאל, שאמרו ז"ל (שם) שלהם ירמוז שם זה. ואולי כי התיבה תגיד זה, על זה הדרך: עז אזל, פירוש מקום של אותם שאזל ואסף עז פארם, או על זה הדרך: עזא זל, פירוש מקום של כח הזל ההוא, לשון זילות ופחיתות כי ס"מ הוא למטה במדריגה מכל משרתי עליון. [מבאר על דרך הסוד כי המדבר אליו משתלח השעיר הוא מקום הס"מ, ומסביר את המילה 'עזאזל' ע"פ פירוש זה.]

(אור החיים, ויקרא טז, כו)

סט ע"ב

למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה? שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה, אמר "האל הגדול הגבור והנורא". אתא ירמיה ואמר, נכרים מקרקרין בהיכלו, היכן נוראותיו? לא אמר "נורא". אתא דניאל אמר, נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר "גבור". אתו אינהו ואמרו, אדרבה זו היא גבורת גבורתו, שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים; ואלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקב"ה, היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות.

תואר הגבור יורה על יכולתו המוחלט ושאין מוחה בידו... ותואר הנורא יורה על שהוא משגיח ושופט צדיק וישר... הנך רואה שירמיה מטעם היושר והמשפט היה מוציא והנורא, כי איך יתכן מצד יושרו שיהיו העכו"ם מקרקרין ושמחים בהיכלו כגוי אשר צדקה עשה?... ודניאל הוציא גבורה, מצד החולשה הנראית לעין מצד שעכו"ם משתעבדים בבניו והוא יושב ותוהה כאיש נדהם... אמנם כנסת הגדולה החזירו הגבורה מהטעם עצמו, כי מאחר שהוא כובש את כעסו, שהיה לו לקצוף עליהם ולייסרם... הנה הוא נוצח לגיבור שבגיבורים ואין זולתו. וגם החזירו והנורא, מצד עוצם ההשגחה וההתבוננות בהעמדתם ביניהם בביטול מחשבותיהם ונכליהם. [מבאר את התארים "גבור" ו"נורא" שמדרש.]

(עקידת יצחק, מבוא שערים)

..."וישלך את אבן העופרת אל פיה" אמרו: הואיל ועת רצון הוא, נבעי רחמי איצרא דעבירה. בעו רחמי, ואמסר בידייהו. ...כחלינהו לעיניה ושבקוהו, ואהני דלא מיגרי ביה לאיניש בקריבתה

ולהבין מה ענין זה דנקרוהו לעינים דלא לתגור בקריבתה, לכאורה הוא דבר זר ותמוה...
אמרו חז"ל [ב"ק פב ע"א] עזרא דהיה ראש לכנסת הגדולה תיקן דאשה חוגרת אף בבית בסינר מפני צניעות, ולאו דוקא סינר, רק כל מקום דיש לחוש לגילוי בשר ופריצות, תיקן שאף בבית תלך מכוסה והעלם מעין הרואה, ובזה יש כאן גדר לבל ימצא יצר הרע מקום לגרות.
וזהו מאמרם נקרוהו לעינים, היינו בחגירת סינר וכדומה נסתם עין רע של יצר הרע מבלי מצוא מקום לגרות ולהסית, וזהו דלא ליגרי אינש בקריבתה, כי בנשים אחרות בלאו הכי לא שכיח, אבל בקריבתה שכיח בעו"ה, לכך תקנו לכסות כל בשר ולא יראה, ובזה נקרו לעין המסית.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ט)

"ויצעקו אל ה' אלהים בקול גדול". מאי אמור? אמר רב ואיתימא ר' יוחנן: בייא בייא, היינו האי דאחרביה למקדשא, וקליה להיכליה, וקטלינהו לכולהו צדיקי, ואגלינהו לישראל מארעהון, ועדיין מרקד בינן. כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא! לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן! נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתב בה 'אמת'. אמר רב חנינא: שמע מינה חותמו של הקב"ה אמת. אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילואתא, מסרוהו ניהליהו, נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים. אמר להו נביא לישראל: היינו יצרא דעבודת כוכבים. שנאמר "ויאמר זאת הרשעה". בהדי דתפסוה ליה, אשתמיט ביניתא ממזייא, ורמא קלא ואזל קליה ארבע מאה פרסי. אמרו: היכי נעביד? דילמא חס ושלום מרחמי עליה מן שמיא? אמר להו נביא: שדיוהו בדודא דאברא, וחפיוהו לפומיה באברא, דאברא משאב שאיב קלא. שנאמר "ויאמר זאת הרשעה וישלך אותה אל תוך האיפה וישלך את אבן העופרת אל פיה". אמרו: הואיל ועת רצון הוא, נבעי רחמי איצרא דעבירה. בעו רחמי ואמסר בידייהו. אמר להו: חזו דאי קטליתו ליה לההוא, כליא עלמא. חבשוהו תלתא יומי ובעו ביעתא בת יומא בכל ארץ ישראל ולא אשתכח. אמרי: היכי נעביד? נקטליה, כליא עלמא. ניבעי רחמי אפלגא, פלגא ברקיעא לא יהבי. כחלינהו לעיניה, ושבקוהו. ואהני דלא מיגרי ביה לאיניש בקריבתה

וכבר נודע בכוזרי, וכן במורה נבוכים ויתר מחברים, כי האדם דמות בית המקדש, והלב רומז לקדשי קדשים, ששם משכן הנפש החיוני שהוא ארון העדות, והריאה הנושבת היא הכרובים פורשים כנפים, וזהו כי אנשי כנסת הגדולה חשבו אולי יבואו שנית ח"ו לכלל מינות וטעות בכפירה בעיקר הדת, וחקרו ומצאו, כי סיבת ושורש הטעות ושאור המעכב, הוא נורא דבית קדשי קדשים, הרצון שהוא גסות רוח, שהוא כמו אש בלב הנקרא קדשי קדשים, וכבר נודע כי גאוה מרומזת באש העולה למאוד מעלה מעלה, וזהו 'דחזיא נורא מבית קדשי קדשים', ואמר להם הנביא, זוהיא הסיבה המביאה לכל חולי רע כזה.
והרפואה לדבר זה (לטעות בעבודה זרה), 'אחזיה להו משמים בפתקא אמת', הרצון התורה דאקרי אמת, כמבואר בע"ז (דף ד ע"ב) והוא חותמו של הקב"ה, כי הוא גמר כלי יוצר של הקב"ה, ובו גמר פעולתו, והוא אצל יתברך אמון ולכך חותמו אמת, הרצון התורה, וע"י התורה מתבררת כל טעות הפוקרים המשונים, ויודעים כי ה' אחד...
וזהו מאמרם ברמז תיבת 'שמטיה למזיא', הרצון שמדקדק עמהם כחוט השערה, דכתיב "נשערה מאוד וכו'", ונזדעזעה ארץ ישראל, כי תיכף היה דבר קל נחשב לעון גדול ומרי רב ועושה פגם גדול כנ"ל, וע"ז חרדו אנשי כנסת הגדולה למאוד, כי כבר כתבנו, כי בעו"ה בעלי תורה במה שהוא אדם עלול לחטוא, וא"כ יש לחוש שיקצוף ה', ויהי' כח לסטרא אחרא להתגבר על אדם ולמשוך אותו בתוהו כנודע, כי עבירה גוררת עבירה, ועיקר עבירה היא עבירה ראשונה קטנה, ואח"כ ממילא יצר הרע מתגבר, עד שכמעט אין בו כח לקום נגדו, ולכך נאמר [הושע יד. ב] שובה ישראל עד ה' אלהיך, הרצון אף כי רבו העבירות עד ה', מ"מ תועיל התשובה כי כשלת בעונך, הרצון עיקר המכשול היה עון ראשון, ועי"כ נתגלגלו שאר עונות ולכך התשובה נוח, כי עבירה גוררת עבירה, ושאר עבירות המה כמעט מוכרחים, ולכך חששו אנשי כנסת הגדולה אולי יפן ה' מחמת חטא תלמיד חכם ותהיה עבירה גוררת עבירה, וזהו אמרו דלמא מרחמיה ליה ח"ו משמיא, ולזאת מצאו לו תקנה...
אמנם התפלה שהיא עיקר עבודה שבלב, היא נקראת עופרת, כי עופרת יש לו כובד, וכן יש להתפלל מכובד ראש, וכבר אמרו כי עופרת טבעו עפר ואויר, ולכך בקל יותך ויהיה נמס באש, כי האויר נפרד בעפר בקל, כי טבע אויר למעלה וטבע עפר למטה, וכן (יבמות קה,) בתפלה צריך שיתן לבו למעלה באויר, ועינו למטה בעפר, ובכך תהיה עינו למטה, כי יזכור כי רוח שהוא אויר (ורוח) ילך למעלה, וגופו שהוא עפר ישוב אל האדמה, וזהו ענין עופרת...
וזהו כוונתם כי נקרו לעינים של יצרא דעבירה, הרצון כי עשו תקנה למעט הסתכלות וראיה באשה, והיינו בשוק אין צריך לתקנתם, רק דלא לתגר בקרובותיה שהם אתה בבית, ועשו תקנתם הנ"ל, וסימאו עינו של אותו רשע בגדר ותיקון הנ"ל, לילך אפילו בביתה בצניעות, ואין מקום לתגר בקרובותיה, ותקנה גדולה תקנו בסינר הנ"ל, והוא משמרת למשמרת הקודש וא"ש.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ו)

עא ע"א

כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. וכי יש שנים של חיים ויש שנים שאינן של חיים? - אמר רבי אלעזר: אלו שנותיו של אדם, המתהפכות עליו מרעה לטובה.

אשר חי - הוא מיותר. וכקושית הגמ' יומא (ס"פ בא לו) על המקרא שנות חיים: וכי יש שנים שאינם של חיים? אלא באשר שחיות האדם שהוא שלימותו תלוי בדעת האדם, מה שאינו בבהמה, וכל אדם אינו מגיע לשלימותו זה משעה שנוצר, אפילו אדם הראשון עד שלא אכל מעץ הדעת לא הגיע לזה הדעת אלא שהיה רוה"ק מפעמתו שהוא הרבה יותר מדעת אנושי. אבל בשעת סלוק רוה"ק ממנו לא היה אלא כבהמה. וכמו שהיתה חוה קודם שאכלה מעה"ד כמ"ש לעיל. מש"ה היה עולה עה"ד דלא נחשב חיות האדם אלא משעה שהגיע לדעת אנושי. מש"ה כתיב באדה"ר: אשר חי, דנחשב כל ימיו משעה שנוצר בכלל שניו אשר חי. דמכ"מ בכח יצירתו הי' אותו הדעת אלא שלא יצא לאור. [מבאר שלכאורה חיות אדם נקבעת על פי דעת האדם, ועד שאכל אדם הראשון מעץ הדעת לא הגיע לדעת, ובשעה שלא היתה לו רוה"ק היה כבהמה, ויכולנו, אם כן, לחשוב שחיות האדם נחשבה לו רק משעה שאכל מעץ הדעת. על כן כתוב בו "אשר חי" ללמדנו שכל ימיו, משעה שנוצר, נחשבים בכלל השנים שחי.]

(העמק דבר, בראשית פרק ה פסוק ה)

כמה ימי שני חייך - כבר ביארנו כ"פ דחיים משמע פעם חיים פשוטים ופעם על ימי הצלחה. וביומא דע"א א' אי': כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך - וכי יש שנים של חיים ויש שנים שאינם של חיים? אר"א - אלו שנותיו של אדם המתהפכות מרעה לטובה. א"כ פירשו משמעות שנות חיים של צלחה. ובאשר ראה פרעה את יעקב בשעה זו בהצלחה נפלאה, אשר בעת כל ארץ כנען נענים ברעב הנה בנו מושל במצרים ובניו גדולי ערך, ומ"מ ראה פניו חולניות ביותר, ע"כ שיער שזקנתו הוא יותר מאשר הי' באמת, ושאל ע"ז כמה ימי שני הצלחתך.

(העמק דבר, בראשית פרק מז פסוק ח)

עא ע"ב

ת"ר מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש, והוו אזלי כולי עלמא בתריה. כיון דחזיונהו לשמעיה ואבטליון, שבקוהו לדידיה, ואזלי בתר שמעיה ואבטליון. לסוף אתו שמעיה ואבטליון לאיפטורי מיניה דכהן גדול, אמר להן: ייתון בני עממין לשלם. אמרו ליה: ייתון בני עממין לשלם דעבדין עובדא דאהרן, ולא ייתי בר אהרן לשלם דלא עביד עובדא דאהרן

ויש להבין מה רודף שלום יש כאן, ומי המחרחר ריב, ומה שלום רדפו שמעיה ואבטליון, ואם כי יפטרו מכהן גדול כך היה הנימוס בירושלים שכל אחד הלך אצל כה"ג לנשק ידיו ששמש לה' בבית קדש הקדשים. כמבואר בספרים רבים, עד שהעידו שלא היה אפשר לכהן גדול לילך לתוך ביתו עד חצות הלילה, כי אין מישראל שלא היה נושק לכה"ג את ידיו, וגם מה ביקש כה"ג בזה שקראם בני עממין, הלא אין לשמעיה ואבטליון פשע במה שהם הלכו אחריהם, וכי קראו להם.
אבל יובן במה שדרשו במדרש [ילק"ש פרשת בא רמז רי"ג] ובא הגר והלוי, גר שנתגייר הרי הוא ככהן ולוי, ולהבין הטעם, כבר נודע [שבת קלט ע"ב] מה טעם זכה אהרן לכהונה, בשביל וראך ושמח בלבו, זכה לחושן המשפט שבו, והיינו כי מבואר במדרש [שמו"ר פ"ג, בא] כי אהרן היה גדול ממשה, והיה במצרים לישראל לנביא, ומשה לא היה במצרים כלל בחזקת מתנבא, כי נתגדל בבית פרעה ומשם ברח לכוש ומדין, וא"כ אמר משה מה יאמר אחי בבואי אל מצרים להשתרר עליו ולהנבא להם והלא מקנא בי, וגדולה קנאה, ואמר לו ה' יתברך לא כן הוא, והבטיחו שאהרן ישמח בו בתכלית השמחה בלב, ובשביל כך זכה לכהונה.
והנה כל ענין הגרים הוא, שמתדבקים בנו בהיותינו בשפלות בזה העולם, ובימי דוד ושלמה לא קבלו הגרים, והם מניחים גיאות ושרי האומות שהם בגדר המעלות, ולהם בזה העולם משפט הבכורה ורוממות הנסיכות, ואין לך ממש זמן שהיה לישראל בזה העולם חוץ בימי שלמה ולא התמיד הענין, ובכל זה שש ושמח לרצון קונו ולהשפיל עצמו ולהתדבק בישראל, הרי זה ממדות של אהרן, ולכך אמרו גר שנתגייר הרי הוא ככהן ולוי, כי בשביל כך זכה אהרן לכהונה, ולכך אמרו [יבמות מה ע"ב] כל משימות שאתה משים לא יהיה רק מקרב אחיך, ואין ממנין גר לשום מינוי בישראל, והטעם כי אילו היה מגיע לשום מינוי, אפשר שגירותו לא לשם שמים רק להשתרר, והרבה משום שררה מחליפין דתם, ולכך אמרו מבלי לתת לו מינוי כלל, ואם בכל זאת יתגייר, הרי בחון שכונתו לשם שמים ועוזב כל השררה ומסתמא לשם שמים עשה, וזהו לאות כי רוח טהרה והכנעה ויראתו ביראת ה' נוססה בלבו, ויהיו ברוכים לה'.
... וזהו ענין כהן גדול הנ"ל, כי המהרש"א כתב דלכך היו הולכים אחר שמעיה ואבטליון, כי היו יותר תלמידי חכמים, וממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, והנה כה"ג זה לא ביקש לתת להם מעלה שבשביל זה הוא הואיל שתלמידי חכמים גדולים המה ובשביל זה הלכו אחריהם, רק אמר ייתו בני עממיא לשלם היותכם בני גרים, וא"כ הרי אתם ככהנים גדולים, והשיבו הם דלכך בני עממיא ככהנים גדולים דעבדו עובדא דאהרן שאינם מתקנאים ואינם מקפידים על השררה, אבל אתם מבני אהרן ומתקנאים מבלי לתת לנו מעלה היותנו תלמידי חכמים, וזה אינו עובדא דאהרן, והוא עובדא דעכו"ם אשר כל עניינם ומחשבתם הכל גאוה וקנאה כנודע. [העם נהה אחריהם משום היותם ת"ח. שכן ידוע שממזר ותלמיד חכם קודם לכהן גדול ועם הארץ. והכהן הגדול הזכיר להם את היותם בני גרים, וכיוון למדרש (ילק"ש פרשת בא רמז ריג') גר שנתגייר הריהו ככהן ולוי. דהיינו שהם ככהנים גדולים ולא יותר. והם רמזו לו בתשובתם שהכהונה ניתנה לאהרן על שלא קינא במשה, וזוהי הסיבה שגרים נקראים ככהן ולוי, על שמתדבקים הם בנו בהיותנו בשפלות, ומוותרים על השררה של הגויים, דהיינו שאינם מקנאים ואינם מתגאים. ואותו כה"ג, בקנאו בשמעיה ואבטליון אינו נוהג מנהג אהרן הכהן, אלא כעובדא דעכו"ם, אשר כל עניינם גאוה וקנאה.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יד)

עב ע"א

מאי דכתיב, עצי שטים עמדים, שעומדים דרך גדילתן
דבר אחר, עומדים, שמעמידין את צפויין. דבר אחר, עומדים, שמא תאמר אבד סברן, ובטל סכויין, תלמוד לומר,עומדים, שעומדין לעולם ולעולמים.

מבאר את הפשט, שיעקב הכין את הארזים ביורדו למצרים לשם עבודת בית אלהינו, לכן נוכל לומר, שלכך אמר עומדים, לומר שיקחו מאותן עצי שטים העומדים מוכנים לכך, כי זהו משמעות לשון עומדים בהרבה מקומות, בדבר המוכן ועומד לכך.

(כלי יקר, שמות פרק כו פסוק טו)

ונראה שדייקו לה ממה שלא אמר על זה הדרך 'ועשית את הקרשים למשכן עומדים עצי שטים', או 'ועשית את הקרשים עצי שטים למשכן עומדים', שאז יהיה נשמע שההעמדה היא במצות המשכן, שלא יהיו שוכבים. ומאומרו "עצי שטים עומדים" רמז כי חוזרת תיבת 'עומדים' גם לתכונת העצים מעצמם, שיהיו כסדר העמדתם בשעת גדילתם.

(אור החיים, שמות כו, טו)

עב ע"ב

מכריז רבי ינאי: חבל על דלית ליה דרתא, ותרעא לדרתיה עביד.

כי מי שיש לו חכמה ולא יראת חטא, הוא דומה ממש למי שישתדל לעשות פתח ועדין אין לו בית, כי כן זה הוא אינו מרגיש בעצמו מציאות נפשו היקרה, והוא אינו ירא עליה ומבקש החכמה אשר היא כלי תשמישה ושומרת משמרתה, וסוף שלא תתקיים בידו.

(עקידת יצחק, שער ס"ד)

שלשה זירים הן, של מזבח ושל ארון ושל שלחן. של מזבח, זכה אהרן ונטלו, של שלחן, זכה דוד ונטלו, של ארון, עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח יבא ויקח, שמא תאמר פחות הוא תלמוד לומר בי מלכים ימלכו

מבאר ששלשת הזירים, הם כנגד ג' כתרים, כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות. אמנם ג' כלים אלו היו חלוקים במדות האמות, כי הארון היו כל אמותיו שבורות, והמזבח היו כל אמותיו שלמות, והשלחן היו מקצתן שבורות ומקצתן שלמות הלא דבר הוא.
ונראה לומר בזה, לפי שאמרו החכמים, במעלות הבט למעלה ממך, כי עי"ז ידמה בנפשו, כי הוא חסר מן שלימות ולא הגיע למדריגת חבירו ויבא להתקנאות בו, כי קנאת סופרים תרבה חכמה. אבל בעניני העה"ז, דהיינו כל הצלחות הגופניות, כעושר וכבוד, יסתכל במי שהוא למטה ממנו, ובסבה זו ישמח בחלקו בראותו כי יש לו רב יותר מן הרבה אנשים. וע"כ היו כל אמות הארון שבורות, להורות שכל אדם ידמה בנפשו, כאילו הוא חסר מן שלימות החכמה, וצריך למדוד עדיין למלאת חסרונו, כך עיקר החכמה מאין תמצא (איוב כח יב) ממי שחושב את עצמו לאין וחסר, אבל לא במי שהוא חכם בעיניו הטועה בעצמו לאמר שכבר הגיע אל תכליתה, כי איזהו חכם הלומד מכל אדם (אבות ד א, וע"כ היו כל אמות הארון שבורות באורך וקומה ורוחב, כנגד ג' דברים העומדים כנגד משיגי החכמות והם, קוצר דעת המשיג, ועומק המושג, ואורך ההצעות, כי הקומה היינו העומק, כי עמוק הדבר מי ימצאנו והוא עומק המושג, והרוחב עומד כנגד קוצר דעת המשיג, והאורך היינו אורך ההצעות.
אבל השלחן המרמז לכתר מלכות, ולכל הצלחות האנושיות אשר ישראל זוכין להם משלחן גבוה, היו אמותיו קצתם שלימות, כי כל משכיל ישמח בחלקו, וידמה בנפשו, כאלו יש לו כל ואינו חסר לנפשו מאומה, אמנם קצתם היו שבורות, להורות שלא ישלים האדם תאותו מכל וכל, ולא יתן אל החומר כל אות נפשו, אלא צריך שישבור תאותו. אבל מזבח הקטורת, היו כל אמותיו שלמים, וכן מזבח העולה, כי ענין שניהם להשלים את האדם החסר מצד מעשיו, כי כל הבא לכפר על האדם משלים חסרונו, כי מזבח העולה מכפר על גוף החוטא ע"י הקרבת גופות של הבעלי חיים, ומזבח הקטורת מכפר על הנשמה ורוח אלהים העולה היא למעלה, כעשן הקטורת, וע"כ היו כל אמות ההם שלמות. [מעיר,שנקט לשון זר, להורות שהמשתמש בכתרה של תורה דינו כזר הקרב יומת, וכן כתר כהונה נאמר בה (במדבר יח ז) והזר הקרב יומת וכן כתר מלכות זר, וכתר לזרע דוד, וזר לזרים.]

(כלי יקר, שמות פרק כה פסוק י)

רבי יוחנן רמי, כתיב ועשית לך ארון עץ, וכתיב ועשו ארון עצי שטים, מכאן לתלמיד חכם, שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו.

מבאר שאף שלא כל אדם מוכן לת"ת, מ"מ יש צד בכל אדם שיכול להיות שיהיה חלקו בתורה, כי אף אם אינו מוכן ללמוד מ"מ יכול הוא להחזיק ידי לומדיה, ונחשב לו כאילו הוא למדה כיששכר וזבולון. לכך נאמר ועשו ארון עצי שטים, בלשון רבים, כי הכל יכולין לעשותה, לכך נאמר ועשו כי זה דבר שהכל יכולין לעשותו, ויכול להיות שזהו דעת רבי יוחנן .

(כלי יקר, שמות פרק כה פסוק י)

מאי דכתיב וזאת התורה אשר שם משה - זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה. והיינו דאמר רבא: דאומן לה סמא דחייא, דלא אומן לה סמא דמותא

וזאת התורה אשר שם משה - דרשו ביומא דע"ב אם זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המות, והיינו דאמר רבא דאומן לה סמא דחיי ודלא אומן לה סמא דמותא. והנה פי' לא זכה א"א לפרש היינו שלמד לקנטר, דא"כ לא שייך לשון לא זכה שהרי זהו רשע גמור דמקנטר בתגא דמלכא, אלא לא זכה ללמוד לשמה. והכי מוכרח עוד באותו סוגיא דאי זכה נעשית לו זר לא זכה זרה הימנו, ופרש"י משתכחת ממנו, דזה ודאי אפי' בלא לשמה לבד כמשמעו וה"נ משמעו בזה המאמר.
וא"כ קשה טובא, הלא הלומד שלא לשמה אינו סה"מ ח"ו ואדרבה לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה. וגם לשון דאומן לה ודלא אומן לה אינו מובן כ"כ על הלמוד. אלא הגמ' הבינו פי' המקרא דלא מיירי בלמוד מה שכבר מקובל אלא אשר שם משה לחדש הלכות, שזהו חלקו של משה ביחוד, ומש"ה כתיב בלשון שם, דזה הדרך הנעלה הוא כסם, ואם לא זכה לחדש לשמה אלא מטה הדין לפי רצונו היינו שלא לשמה, נעשית לו סם המות שהרי מטה ההוראה לדעתו ורצונו וזהו דלא אומן לה, שעובד ומחדש אבל אינו מכוין להאמת והוא פושע בדבר, מש"ה היא סמא דמותא.
(והנה כבר נתפרש הטעם שיש להקדים העיון טרם בוא המעשה שהוא כדי שיצא ההוראה בעיון ישר בלי שכחה וקלות העיון, ולזה בא סמיכות הפרשת ערי מקלט ובא זה המקרא ומרמז בתיבת שם לגלות עוד טעם על אזהרה זו משום שבהגיע מעשה לידו יוכל להיות איזה רצון ונטיית הדעת להוציא ההוראה בזה האופן, ויהיה סם המות. משא"כ בטרם הגיע מעשה לידו אין שום מקום לדעת נוטה ויהי סם חיים. [מבאר שאם אדם עוסק בחידושי הלכות ואין כוונתו לשמה אלא מטה הלימוד לרצונו ולדעתו - הרי הוא פושע בדבר, והתורה לו כסם המוות.]

(העמק דבר, דברים ד, מד)

רבי יוחנן רמי: כתיב "זר" וקרינן 'זיר'?! - זכה - נעשית לו זיר, לא זכה - זרה הימנו.

(ועוד כיוצא בזה נאמר על הכהונה) ברית מלח עולם היא. כמו מלח שהוא בא להמתיק המאכל אם נשמרים בו שלא יהא יותר מן הצורך, אבל אם משתמשים בו שלא במדה הדרושה ה"ז מקלקל המאכל. כך ברית כהונה, אם משתמשים בקדושה כראוי - הרי זה זכות גדול, אבל אם משתמשים שלא כראוי - ה"ז משחית הנפש.

(העמק דבר, במדבר פרק יח פסוק יט)

עג ע"ב

כל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ושכינה שורה עליו אין שואלין בו שהרי שאל צדוק ועלתה לו אביתר ולא עלתה לו שנאמר ויעל אביתר עד תם כל העם וגו' סיועי הוה מסייע בהדייהו

המדרגה השניה היא - שימצא האדם כאילו ענין אחד חל עליו וכח אחר התחדש, וישימהו לדבר, וידבר בחכמות או בתשבחות או בדברי הזהרה מועילים, או בענינים הנהגיים או אלוהיים, וזה כולו בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם - וזהו אשר יאמר עליו שהוא מדבר ברוח הקודש. ובזה המין מרוח הקודש חיבר דוד תלים וחיבר שלמה משלי וקוהלת ושיר השירים; וכן דניאל ואיוב ודברי הימים ושאר הכתובים בזה המין מרוח הקודש חוברו - ולזה יקראום כתובים - רוצים לומר, שהם כתובים ברוח הקודש; ובבאור אמרו, "מגילת אסתר ברוח הקודש נאמרה" ועל כיוצא ברוח הקודש הזה אמר דוד, "רוח יי דיבר בי ומלתו על לשוני" - רצונו לומר, שהיא הביאתהו לדבר באלו הדברים. ומזה הכת היו שבעים זקנים הנאמר עליהם, "ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו"; וכן אלדד ומידד, וכן כל כהן גדול הנשאל באורים ותומים הוא מזה הכת - רצוני לומר, שהוא, כמו שזכרו 'שכינה שורה עליו ומדבר ברוח הקודש'. [אין זו נבואה אלא דרגה לפני הנבואה ואותו כהן גדול לא יקרא נביא אלא על דרך ההכללה]

(מורה נבוכים, חלק ב פרק מה)

ואף על פי שגזירת נביא חוזרת, גזירת אורים ותומים אינה חוזרת. שנאמר "במשפט האורים". למה נקרא שמן 'אורים ותומים' אורים, שמאירין את דבריהן. תומים, שמשלימין את דבריהן. ואם תאמר: בגבעת בנימין מפני מה לא השלימו? הם שלא ביחנו אם לנצח אם להנצח, ובאחרונה שביחנו, הסכימו. שנאמר "ופנחס בן אלעזר בן אהרן עומד לפניו בימים ההם לאמר האוסיף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימין אחי אם אחדל ויאמר ה' עלו כי מחר אתננו בידך".

אבל הענין כך, דודאי איך יתכן שגזירת נביא חוזרת, הלא נביא שליח מה' ולא איש אל וינחם, אבל כבר אמר בלעם [במדבר כד. ת] אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, והרצון, כי נבואתם למעלה מעלה, כדכתיב [ירמיהו א, כ] מרחוק ה' נראה, ולמעלה נשגב מזמן, א"כ כשנביא רואה נבואתו חושב שהוא תיכף לפי דמיון קרוב ראייתו, אבל באמת עודנו רחוק בזמן, ואף שמ"מ יאמתו דבריו, אבל לדמיונו חושב הוא קרוב, ובאמת הוא רחוק בזמן. וזהו אמר אראנו - ואני חושב שיהיה תיכף - ולא עתה, אשורנו - ואני חושב הגיע העת ואינו - ולא קרוב. וכן היה ביונה שניבא על נינוה ארבעים יום, כי אמת היו ימים הנקראים שנים, מגזירת ימים תהיה גאולתו, וכן היה, בסוף מ' שנה אחרי נבואתו חלה נבואתו על נינוה בדבר נחום האלקושי, וכמו שבא בספר טוביה המקובל לנוצרים ולא לנו, שבסוף מ' שנים נחרבה נינוה, ואף שאין מקובל לנו לכתבי קודש, מ"מ הוא סיפור מעשה אמת, וכן בכל דברים.
וזהו גזירת נביא חוזרת לשעה, כי אין נבחן מתוכו זמן מוגבל בהחלט, ואיזה זמן מוגבל יותר שאמרו נביאים מקץ ע' שנה אפקוד על גלות בבל, ראה כמה פירושים בחשבונות יש בו, עד שאמרו חז"ל (מגילה יב,) דניאל טעה והוצרך להבין בספרים, אמנם אורים ותומים אין בהם ספק בבחינת הזמן, אפילו אומרים היום או מחר, כדכתיב [שופטים כ, כח] מחר אתן בידך, וכן תמיד הוא לאות לבני ישראל למען ידעו, וזהו תומים שמשלימים דבריהם בהחלט ובירור גמור עד שאין עוד אחריהם ספק. ולכך שאלה הגמרא מ"ט לא ביחנו בימי פלגש בגבעה, דודאי לא כיחשו וסתם עלו למלחמה, כי באמת עצת ה' היה שיעלו כי לבסוף נצחו, וכי אמרו תיכף נצחו, רק יעלו כי יצליחו היינו לבסוף, וכן דרך מלחמה שילחמו פעמים ושלש, ואף שינוסו, בין כך יתמעט חיל האויב ויחלש כחו לרוב המלחמות, וא"כ בפעם האחרונה כבר תש כחו ותם לריק כחו, ולא יוכל להקשות על הקרא. אמנם עכשיו דקאמר הגמ' תומים שמשלימים דבריהם מבלי ליתן ולשייר מקום ספק בתשובתם, וע"כ במה שאמרו עלו, היינו תיכף, כי לולי כן תמיד הספק במקומו אימת ואיזה פעם יהיה סוף, והלעולם יריבו כאויבים בשער, והוצרך הגמרא לשנות כי החסרון היה מפאת שואל שלא כוונו דבריהם וא"ש, והבן. [כשנביא רואה נבואתו חושב שהוא תיכף לפי דמיון קרוב ראייתו, אבל באמת עודנו רחוק בזמן, ואף שמ"מ יאמתו דבריו, אבל לדמיונו חושב הוא קרוב, ובאמת הוא רחוק בזמן. אבל אמנם אורים ותומים אין בהם ספק בבחינת הזמן.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ד)

עד ע"ב

"למען ענותך". רבי אמי ורבי אסי. חד אמר: אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. וחד אמר: אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל.

לא לכולם היה המן מוטעם יפה. והם (אותם שלא היה להם מוטעם יפה) גרמו אשר "וישובו ויבכו גם בני ישראל" (בקברות התאווה).

(העמק דבר, במדבר פרק יא פסוק ד)

עה ע"א

ונחש עפר לחמו, רבי אמי ורבי אסי; חד אמר: אפילו אוכל כל מעדני עולם טועם בהם טעם עפר. וחד אמר: אפילו אוכל כל מעדני עולם אין דעתו מיושבת עליו עד שיאכל עפר.

ועפר תאכל כל ימי חייך - הנחש יש לו ג"כ מאכל תאוה וכדאיתא בעבודת כוכבים כ"ט דעל יין מים וחלב מסר נפשא ואינו משיג זה התענוג ובע"כ מאכלו רק עפר. וגרע מחיה שבשעה שאינה משגת טרף אוכלת עשבים ועלים, ונחש, עפר לחמו המצוי. זהו פשוטו ש"ד. ובגמ' יומא ע"ה הוסיפו חז"ל לפרש הרבוי דכל ימי חייך, שהוא מיותר, ופירשו שאפ' בשעה שמשיג מעדניו, טועם טעם עפר שמקלקל טעם הערב לו ביותר. וח"א שדעתו אינו מיושב עד שאוכל עפר, ובזה גרע מחיה, שאם יש לו טרף אינו מוכרח למאכל שאינו ערב לו.

(העמק דבר, בראשית פרק ג פסוק יד)

"בבקר בבקר". מאי "בבקר בבקר"? א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מדבר שירד להם בבקר בבקר. מלמד שירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן. "והנשיאים הביאו את אבני השהם". תנא: נשיאים ממש. וכן הוא אומר "נשיאים ורוח וגשם אין".

על פי דבריהם ז"ל שאמרו שהעננים היו מביאים את אבני השוהם וכו', אם כן משלחן גבוה היו מגיעים, בלא טורח ויגיעה ולא חסרון כיס מצד האדם. על כן סידר הכתוב נדבתם אחר כל הנדבות שמביאין מכיסם ועל ידי טורח.

(אור החיים, שמות כה, ז)

זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, רב ושמואל, חד אמר דגים, וחד אמר עריות, מאן דאמר דגים דכתיב נאכל, ומאן דאמר עריות, דכתיב חנם, ולמאן דאמר עריות, הא כתיב נאכל? לישנא מעליא נקט, דכתיב אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און.

מבאר שכל פר' ויהי בנסוע שכתובה קודם לכן, לא נכתבה כ"א לזרז את ישראל על מצות פו"ר שידגו לרוב כדגים הללו יבא כל ענין הפר' על נכון, ויגיד עליו ריעו נו"ן הפוכה שבסוף הפר' ונו"ן הפוכה שבמלת כמתאוננים כי נו"ן היינו דג, והדגים פרוצים ביותר בפו"ר, והנה מתחילה כשנאסרו להם העריות לא הקפידו על זה כי חשבו שיש מעצור לרוחם עד ששמעו פר' ויהי בנסוע, שמבאר להם שכל מי שאינו עוסק בפ"ו גורם לשכינה שתסתלק מישראל, אז נכנסה טינא בלבם ואמרו, בשלמא אם נוכל לפרות ולרבות כדגים הללו עם כל הנשים היינו בטוחים שלא נבא לידי סילוק שכינה לעולם. אמנם מאחר שנאסרו לנו העריות הרי אנו הפך הדג והיינו נו"ן הפוכה.
וזה ביאור הפר', אחר ששמעו שובה ה' רבבות אלפי ישראל. שזרזם על מצות פ"ו להיות כדגים הללו מיד הרהרו בלבם על איסור העריות כי זהו נו"ן הפוך לפיכך ויהי העם הרשעים כמתאוננים, מתאוננים לא נאמר אלא כמתאוננים בכ"ף הדמיון לומר הרי אנו כאונן זה שאסור בתשמיש המטה כך לא הורשה לנו תשמיש המטה עם כל הנשים. ולפי שאין אנינות כ"א בלב שהרי עדיין לא הוציאו תלונתם מהשפה ולחוץ ע"כ לא הרגיש משה עדיין בתלונתם אכן שמע ה' והקשיב בקול תלונתם ע"כ נאמר רע באזני ה' ותבער בהם אש ה'. כי ברותחין קלקלו ובערה בהם אש התאוה וחימום העריות ע"כ מדה כנגד מדה ותבער בהם אש ה' ותאכל בקצה המחנה או בקצינים, או במוקצים. וזהו זכרנו את הדגה רמזו להיתר שהיה להם עם העריות ועתה נאסרו.
וגם מה שאמרו מי יאכילנו בשר, היינו בשר ערוה, ולישנא מעליא נקט.
ומה שהתחילו בבשר וסיימו בדגה, לפי שלשון דגה, מורה יותר על הפריצות בעריות, מן לשון בשר לפי שהדגים פרוצים יותר מבשר כל חי, ע"כ אמרו דרך פשרה מי יאכילנו בשר. שנהיה מותרים בעריות כשאר בשר כל חי אע"פ שלא נהיה כדגים כי כולי האי לא בקשו, אבל מ"מ אמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם. כי בהיותינו בין המצרים שטופי זמה הותרה לנו הכל אפילו להיות כדגים, ועכשיו הלואי ונהיה כשאר בשר כל חי וזה"ש מי יאכילנו בשר.
וקרוב לשמוע כי הכל כפשוטו ממש, שאף מי שאומר דגים ממש הכוונה לעריות, שכוונתם היתה לבקש הבשר המחמם ביותר ומרבה תאות המשגל וזהו כפול התאוו תאוה. שנתאוו לדבר המרבה תאות המשגל. והדגים אע"פ שמקררין מ"מ הוא מוסיף הליחות והזרע ג"כ בכלל ועוד שהאוכלו מקבל טבעו להיות פרוץ בעריות ויש בדגים תרתי לריעותא ע"כ אמרו דרך פשרה מי יאכילנו בשר המחזיק התאוה, וזכרנו את הדגה כו' המחזיק הפריצות ביותר מ"מ הלואי ויהיה לנו בשר דרך פשרה, ולפירוש זה יבא כפשוטו מ"ש משה מאין לי בשר וגו' אם את כל דגי הים וגו' כי טענו על ב' אלו שמסייעין לפ"ו ונתן להם ה' את השליו המחמם ביותר וממלא שאלתם.

(כלי יקר, במדבר פרק יא פסוק א)

גד, שמגיד להם לישראל, אי בן תשעה לראשון ואי בן שבעה לאחרון, לבן, שמלבין עונותיהן של ישראל. תניא רבי יוסי אומר, כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל, מה שבחורין ומה שבסדקין, כך המן מגיד להם לישראל,מה שבחורין ומה שבסדקין. כיצד, שנים שבאו לפני משה לדין, זה אומר עבדי גנבת, וזה אומר אתה מכרתו לי, אמר להם משה, לבוקר משפט, למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע, שזה גנבו, אם נמצא עומרו בבית רבו שני, בידוע שזה מכרו לו, וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין, זה אומר, היא סרחה עלי והיא אומרת הוא סרח עלי, אמר להם משה, לבקר משפט, למחר אם נמצא עומרה בבית בעלה, בידוע שהיא סרחה עליו, נמצא עומרה בבית אביה, בידוע שהוא סרח עליה.

מבאר את הפסוק "ויקראו בית ישראל שמו מן". ומדוע לא נאמר "בני ישראל"?, לפי שבית ישראל היינו הנשים, כמו שפירש רש"י על פסוק כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים (שמות יט ג), ורצה לומר, שהנשים היו מחבבות את המן ביותר, על כן קראו לו שם המורה על קיום הדבר, כי המה היו רוצין בקיומו, לפי שהיה מודיע צדקת הנשים, כאשר או האיש סרח או אשתו, ע"כ היו הנשים מחבבין אותו כדי להודיע צדקתם, כי על הרוב הנשים מנוצחים בדברים מן האנשים, וזה"ש איש לאשר באהלו תקחו, לצורך אשתו שבאהלו, כי אם נראה לו שאשתו מורדת עליו, ואין עדים בדבר, אזי יקח לו המן, כי הוא יודיע כל הקורות שבאהלו. ועפ"ז נ"ל לפרש לשון מן כמ"ש (שמות י ח) "מי ומי ההולכים" תרגומו מן ומן, כך כאן היה מודיע מי סרח על מי והיינו לשון מן, ולפי מה שמסיק שם בגמרא שהיה מגיד אם בן ט' לראשון אם בן ז' לאחרון, נ"ל מן מלשון מנין שעל ידו היו יכולין למנות אם בן ט' או בן ז'.

(כלי יקר, שמות פרק טז פסוק טו)

מבאר שישראל התלוננו, שבמצרים לא היו מזיקין לנו אותן הדברים המקררין לריבוי הזרע. גם החציר והשומים והבצלים, אע"פ שהם קשים לעוברות ומניקות, מ"מ היינו פרים ורבים, ולא הזיקו לנו כלום כל הדברים המתנגדים אל התולדה בין לאנשים ובין לנשים, ועתה נפשינו יבשה. כי אין לנו ליחות כל כך, המרבים הזרע כי בלתי אל המן לבד עינינו, והוא נבלע באברים ואינו מתבשל באצטומכא ובכבד ע"כ אינו סבה אל התולדה, והפסוק מעיד על ההפך ואמר והמן כזרע. שלכך היה תוארו כזרע לומר לך שהוא מרבה הזרע והיה גד, ומה שארז"ל שהיה מגיד אם בן ט' לראשון או בן ז' לשני, כמספר גד שהיה מגיד, אם הוא בן ז', וכל זה מדברים המסייעים אל התולדה, המה אמרו שהמן גורם יבישות, לפי שאין בו לחלוחית והכתוב אומר וטעמו כטעם לשד השמן. דהיינו לחלוחית וזה הפך היבישות.

(כלי יקר, במדבר פרק יא פסוק א)

לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו דברי רבי עקיבא וכשנאמרו דברים לפני רבי ישמעאל אמר להם צאו ואמרו לו לעקיבא עקיבא טעית וכי מלאכי השרת אוכלין לחם והלא כבר נאמר לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי אלא מה אני מקיים אבירים לחם שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים

רצה לומר [רבי ישמעאל] שהוא [המן] מזיו השכינה שהמלאכים חיים ממנו, ואמר לו רבי עקיבא ישמעאל טעית בדבר זה וכי מלאכי השרת אוכלין לחם והלא כבר נאמר לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, תפסו מפני ששם [רבי עקיבא] קיומם בענין המתגשם מתולדות הזיו העליון והם [המלאכים] קיימים באור עצמו. [מבאר שגוף זך ניזון מדבר זך, ולכן כשם שדור המדבר ניזונו לגודל מעלתם במן, כך לעולם הבא, שהוא עולם התחיה שלעתיד לבוא, ולא עולם הנשמות, הרי הגופים באותו זמן יהיו ניזונים מדבר זך ורוחני הוא המן.]

(רמב"ן, תורת האדם, אות קכד שער הגמול)

הנה ר' עקיבא חשב הלחם הזה עניין דק מאוד, עד שיהיה מזון אל החלק השכלי כמות שהוא ומזככו. והוא מה שרצה באומרו שמלאכי השרת אוכלים אותו... אמר לו ר' ישמעאל שטעה בעיונו, וכי החלק השכלי הנפרד הוא אוכל משום מאכל מורגש ומוגשם? ודאי לא. אלא מאי לחם אבירים - שנבלע באיברים, כי הוא מאכל מיוחד לאברים, ואינו יוצא מהכח החומרי אל השכל.

(עקידת יצחק, שער מא)

עו ע"א

וכי אי זה מדה מרובה, מדה טובה או מדת פורענות? הוי אומר: מדה טובה ממדת פורענות

ואמרם ז"ל אפילו על תנאי זה יהיה אם כמו שאמרו הראשונים שהתנאי ההוא יותר יחייב ביטולו קיום המעשה מקיומו, ואם כמו שאמרו במקומות רבים שמדה טובה מאת הקדוש ברוך הוא מרובה (יומא ע"ו) ובכל מקום שאפשר להתקיים לא תשוב ריקם, כאומרם ז"ל בילמדנו (פ' וירא) ויתן להם ארצות גוים וגומר בעבור ישמרו חקיו וגומר (התלים ק"ה) ואף על גב דלא שמרום ולא נצרום נתן להם. אתה מוצא בשעה שעשו העגל ובקש משה עליהם כפרה אמר לך נחה את העם (שמות ל"ב). והנה בזה ובכל כיוצא בו אין שום פתחון פה רק למתעקש. ומה שאמרו שמעולם לא חזרה מדה טובה מאת הקב"ה לרעה אלא אותה בלבד (שבת נ"ה) הנה דברו בזה נכונה בלי ספק, כי לא נמצא מדה טובה שחזרה בלא שינוי מעשה המקבל, זולתי זאת שבשעה שאמר הקב"ה והתוית תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו. אמר לה אלו צדיקים גמורים ואלו רשעים גמורים. אמרה לפניו רבש"ע היה להם למחות בידם ולא מיחו אמר לה גלוי וידעו לפני שלא היה בידם למחות אמר לפניו, אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי, מיד וממקדשי תחלו. ועתה ראה כי האל יתברך העיד עליהם שהיו צדיקים והנה בין גזירה ראשונה לשנייה לא שנו מעשיהם, ולזה אמרה שהיא לבדה נמצאת שבלא שנוי מעשה המקבלים תשתנה הגזירה מטובה לרעה, ואפילו אותה על דרך האמת לא היתה חזרה, שלא היה הענין ההוא אלא כעין משא ומתן בין המלמדים זכות ובין המלמדים חובה, ולסוף הכריעה כף חובה. אמנם בבחינת הנביא אין לנו לחפש ולדרוש זולת מה שכתבה התורה בו. [אומר שגם נבואה לטובה חוזרת אם חזר האדם ועשה רע. ואת מאמרי חז"ל הוא מבאר שאין מדה טובה חוזרת אם לא משנה האדם את מעשיו לרעה, בנגוד לפרוש הרמב"ם.]

(עקידת יצחק, שער צ"ו)

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה? אמר להם: אמשול לכם משל. למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שיש לו בן אחד. פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד, ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל - מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים, היה דואג ואומר: שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב? נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים.

ועליו התאוו והתלוננו. והיינו על מה שהיה יורד בכל יום, ולא פעם אחת בשנה. (כי אם היה יורד פעם בשנה) לא היו צריכים שיהיו עיניהם תלויות אם ירד למחר.

(העמק דבר, במדבר פרק יא פסוק ו)

זה יהושע שירד לו מן כנגד כל ישראל

אין הכוונה שכמות המן שירדה ליהושע (בעת שהמתין למשה למטה מהר סיני) כאותה שירדה לכל ישראל. כי מה צורך בזה? אלא הכוונה שכל הנמצא בתוך הכלל - אין לו צורך לזכות פרטית, כי המן יורד בזכות הכלל כולו. אך הנפרד מן הכלל, ואפילו אינו מתרחק אלא במקצת, נצרך לזכות עצמית, כיוון שאינו אוכל משל הכלל.
וזהו שאמרו שירד לו מן כנגד כל ישראל, שהייתה זכותו שקולה כנגד כל ישראל, וכשם שירד המן לישראל בזכות הכלל כולו, כך ירד ליהושע בזכותו הוא.

(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת ויקהל מאמר נט' עמ' רנ')

עז ע"א

באותה שעה הוציאו לגבריאל מאחורי הפרגוד, ומחיוהו שיתין פולסי דנורא. אמרו ליה: אי לא עבדת - לא עבדת. אי עבדת, אמאי לא עבדת כדפקדוך

...אם יש עונש, ע"כ יש חטא, והשאלה במקומה מנין החטא, כיון שאין יצה"ר ביניהם (בין המלאכים)? ולכן דעו כי החטא בשני אופנים: החטא המורגל, כוונתי לחמדה ולתאוה להבלי עולם וכדומה, שהוא הכל מיצה"ר. אמנם יש אופן אחר, והוא: להיות כל חשקם ותכלית שלמותם להשיג ולראות מראות האלהים ומקום כבודו. ויש להם מדרגה מזמן לזמן, ואם הם ממהרים לרוב עוצם תשוקת העלול להעילה שלו, להביט ולעלות מהר יותר כפי המדרגה הראויה להם בזמן ולאט לאט, זהו אצלם עון, ובזו מקבלים עונשם.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ב)

אי לא עבדת. עדיין אין כאן פריקת עול, שכן על אף הכישלון עדיין יכול הוא להיות עבד. אבל "אי עבדת", "ולא עבדת כדפקדוך", הרי זה פריקת עול עבדות מעליו, למרות שעשה כן כדי להציל את ישראל.

(שיחות מוסר, תשל"ב שבת זכור מאמר נב' עמ' רכב')

פא ע"ב

ועניתם את נפשותיכם בתשעה וכי בתשעה מתענין והלא בעשור מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי

ועיקר הסעודה אחר חצות...
לעולם כאשר לאחר חצי היום השמש למערב נוטה ונטו צללי ערב, כבר החל ענין יום הבא, ולכך בחרבן ביהמ"ק בעו"ה, עיקר היה ביו"ד אבל בט' נטו צללי ערב החל הצרה והשממה בעו"ה וכן תמיד. ולכך בערב יום כיפור כאשר נטו צללי ערב, כבר החלה קדושת יוה"כ, וקבעו חז"ל במנחה להתודות, ואמרה התורה ועניתם בתשעה לחדש בערב, היינו אחר חצות.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ב)

ימים אלו (עשי"ת) ראוי לשוב בתשובה... כי ימים אלו אין ליצר הרע כח כל כך להסית לאדם, ויש לאדם מקום ועת מוגבל לעורר עצמו לתשובה, וכאשר ירגיל עצמו אזי יוכל אחר כך להתחזק בו ומבלי להרף ממנו כי הרגל נעשה טבע... ויום הכפור הוא מרמז על הענין יעקב שנפטר מעשו במנחה ההולכת הוא שעיר משתלח. וכדומה אכילת עריוה"כ, ולכך מצוה לאכול בערב יום כפור כדי ליתן לסטרא אחרא אחיזה, כי באכילה יש לסטרא אחרא אחיזה, כנודע בכל ספרי קבלה וספרי מוסר... ולכך [יומא פא ע"ב] האוכל בט' כאילו התענה וכו', דצריך זה ליתן לס"א. [על מנת לנצח את היצר הרע יש לתת לו מקום ואחיזה, לכן מצוה לאכול בתשיעי, כדי לתת אחיזה לסטרא אחרא בתוך עשי"ת, כדי שניתן יהיה להדפו ולהיפטר ממנו.]

(יערות דבש, חלק שני - דרוש י)

פב ע"ב

ההיא עוברה דארחא אתו לקמיה דרבי אמר להו זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא לחושו לה ואילחישא קרי עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו' נפק מינה רבי יוחנן ההיא עוברה דארחא אתו לקמיה דרבי חנינא אמר להו לחושו לה ולא אילחישא קרי עליה זרו רשעים מרחם נפק מינה שבתאי אצר פירי

זיווגו של האדם צריך להיות בתנאים מאוזנים לא חם ולא קר . אז טבעו נח ולא יזריע מהר מדאי ואז אשתו תתחמם ותהיה דמיון החומר ואז הבעל יזיע ויהיה בבחינת היוצר.
הכנה זו של האשה חשובה כדי שיווצר בן זכר ובעל תבונה ותכונות שכליות שלמות.
אך כאשר אשה נמצאת המצב של קיצוניות אז עלולה להתרחש הפלה מה שאין כן במצב מאוזן.
ולכן כאשר לחשו לה ולא התרצתה מעיד הדבר על ילד קיצוני שמועד להפלה ואמנם לא היתה הפלה אך נולד ילד עם תכונות שליליות. ומה שאם הצדיק הריחה גם כן, אולם היה לא סטתה מהמיצוע ודי היה לה בריח קל שלא השפיע עליה.

(רמב"ן, אגרת הקודש, פרק שני)

פג ע"ב

רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא רבי מאיר הוה דייק בשמא רבי יהודה ורבי יוסי לא הוו דייקו בשמא כי מטו לההוא דוכתא בעו אושפיזא יהבו להו אמרו לו מה שמך אמר להו כידור אמר שמע מינה אדם רשע הוא שנאמר כי דור תהפכת המה רבי יהודה ורבי יוסי אשלימו ליה כיסייהו רבי מאיר לא אשלים ליה כיסיה אזל אותביה בי קיבריה דאבוה אתחזי ליה בחלמיה תא שקיל כיסא דמנח ארישא דההוא גברא למחר אמר להו הכי אתחזי לי בחלמאי אמרי ליה חלמא דבי שמשי לית בהו ממשא אזל רבי מאיר ונטריה כולי יומא ואייתיה למחר אמרו לו הב לן כיסן אמר להו לא היו דברים מעולם אמר להו רבי מאיר אמאי לא דייקיתו בשמא

הנה המעשה הזה לא נכתב אלא להודיעך בינת ר' מאיר והפלא שאירע שנתאמתו דברי ר' מאיר בהכרת האיש ההוא.

(רבי אברהם בן הרמב"ם, מאמר על דרשות חז"ל)

פד ע"א

מי שאחזו ירקון - מאכילין אותו בשר חמור. מי שנשכו כלב שוטה - מאכילין אותו מחצר כבד שלו. והחושש בפיו - מטילין לו סם בשבת. דברי ר' מתיא בן חרש...

ידוע מדרכי הרפואות, שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם (את הארס) או בראות דמותם, עד כי נשוכי הכלב השוטה וכן שאר הבהמות השוטות, אם יביטו במים - יראה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו, כמו שכתוב בספרי הרפואות ומוזכר בגמרא במסכת יומא (פד.). וכן ישמרו אותם הרופאים מהזכיר בפניהם שם הנושך, שלא יזכרו אותם כלל, כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תיפרד ממנה כלל עד שתמית אותם. וכבר הזכירו דבר מנוסה מפלאות התולדה, כי נשוך הכלב השוטה אחרי שנשתטה בחוליו, אם יושם השתן שלו בכלי זכוכית יראה בשתן דמות גורי כלבים קטנים, ואם תעביר המים במטלית ותסננם לא תמצא בהם שום רושם כלל, וכשתחזירם לכלי הזכוכית וישתהו שם כשעה תחזור ותראה שם גורי הכלבים מתוארים, וזה אמת הוא בפלאי כוחות הנפש.

(רמב"ן במדבר כא, ט)

...והנך תריסר ירחי שתא, כי שתי מיא, לא לישתי אלא בגובתא דנחשא. דילמא חזי בבואה דשידא וליסתכן

כל נשוך מכלב כל תריסר ירחי שתא לא שתי מיא אלא בגובתא דנחשא, דילמא חזי ליה לכלבא ומסתכן. וכן הרופאים יזהירו מי שיזכיר בפני הנשוכים שם הנושך, כי נפשם דבקה במחשבה ההיא ולא תפרד ממנו, עד שאפילו בשתן שלהם יראו דמות גורי כלבים. [הערות הרב שעוועל: לרבינו גירסא אחרת, ועיין בדקדוקי סופרים שם הערה נ', שמעיר שזוהי הגירסא הנכונה.]

(רבינו בחיי, במדבר פרק כא פסוק ט)

פה ע"ב

מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו

והכוונה, כי לפי שכל מה שיחטא האדם הוא חוטא בו בשני חלקיו, אם בחלק הנפשיי, במה שהרהר בעבירה והסכים בעשייתה. ואם בחלק הגופיי במה שצרפה למעשה. והנה כל מה שיחטא האדם לזולתו, מהעושק והגזלה מהממון והכבוד וכיוצא, היתה תשובתו בשישיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק, מה שאי אפשר לישבע על שקר על הממון, או שישמע אלה ולא יגיד במה שיהיה זכות או חובה לחברו, אף על פי שיענה את נפשו או יקבל מלקות על השבועה, אם לא שישיב את הגזלה בנפש החוטא אשר הטיל בה זוהמא, וטמאה במחשבתו המכוערת, וצריכה הזאה וטבילה לשוב אל טהרתה. והטוהר הזה כוונו האל יתעלה ביום הזה אשר בו נאמר לפני י"י תטהרו... אבל העבירות שבין אדם למקום, והם כתמי הנפש וטומאותיה הידועים לו יתעלה, אם מאלו העבירות, אם מעבירות אחרות שלא יחטא בהנה רק למקום ב"ה, יום הכפורים מכפר, כי הוא כמו מקוה טהרה לנפש בו תקבל הטוהר, כמו הכלי שצריך טבילה במקוה אחר שמורק ושוטף. [מבאר שחטא ממוני לחברו מתכפר ע"י שישיב את הממון, וחטא בין אדם למקום הוא פגם בנפש, ומתכפר ע"חי שישיב את הנפש, וזה נעשה ביום הכפורים.]

(עקידת יצחק, שער ס"ג)

ואין הכונה רק על גזל מחבירו וריבית ואונאת ממון והשגת גבול ומסירות על חבירו, אף גם שנאת חבירו, אונאת דברים, דברי קלון על חבירו, לשון הרע, מכנה שם לחבירו, מוציא לעז ודבה על חבירו, מתכבד בקלון חבירו, מלבין פני חבירו, מתלוצץ בחבירו, החטיאו לחבירו שהוא יותר מאילו הרגו וכהנה דברים, הכל בכלל דברים שבין איש לחבירו שאין יום הכפור מכפר.
...ואמרו במדרש [דברים רבה ב, ט] אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, אימת ראש השנה ואימת יום הכפור, אמר הקב"ה, אני ואתם נרד לישראל למטה, ויש להבין מה זו השאלה או התשובה. אבל יש להבין במה שאמרו [יומא כ ע"ב נדרים לב.] כי השטן אין לו רשות ביום הכפור לקטרג, כי השטן בגימטריא שס"ד, ויום הכפור אינו בכלל. ומקשים הא אנו מונים ללבנה, ושנותינו רק שנ"ה או שנ"ד, וא"כ נפיש יו"ד ימים. אבל הענין בזה בכמה בחינות, כי באמת נודע כי המ"ם ונו"ן מתחלפים, כדמצינו מגרשיהם מגרשיהן, ובכתובים נאמר שטן, אבל בתורה נאמר [בראשית כז, מא] וישטום עשו ליעקב, כי הוא השטן באמת והוא עשו, ונאמר שטם במ"ם, והוא שנות לבנה ותבין. ותדע כי כבר גזרו חכמי דקדוק, כי אותיות מ"ן מתחלפות, והן יוצאות מהאף, והוא כי כביכול ה' נקרא ארך אפים, תרין אף, כמאמרם (עירובין קב,) ארך אף לצדיקים, וארך אף לרשעים, והן מרומזים בתרין נוקבא דחוטמא כביכול, ימין לצדיקים ושמאל לרשעים, ומהן אותיות מ"ן שמתחלפות, כי יש לצדיקים שמגיע אליהם כמעשה רשעים, וכן להיפך, והוא מ' של צדיקים, כי הוא למרבה המשרה [ישעיה ט, ו] המ"ם סתומה, והוא המ"ם של מלכותך מלכות כל עולמים, והם ישראל, ולכך ניתנה התורה במ' יום, והם מ' יום מן אלול עד יום הכפור, שאז האריך ה' אפו ויאמר סלחתי כדבריך.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ו)

אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר מקוה ישראל מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל

הנה שיאמר כי טוהר הנפש אשר ליום ההוא הוא טוהר רוחני, כמו שטוהר המקוה אינו הרחיצה והשטיפה, שהרי כבר רוחץ ושוטף במים, אלא העברת רוח הטומאה מעליו. והוא עצמו מה שראוי שייוחס אליו יתברך, אשר על כל זה אמר כי יום כפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלקיכם, כי הוא מכפר את הדברים הידועים לו לבדו.

(עקידת יצחק, שער ס"ג)

פו ע"א

תניא ואהבת את ה' אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה אוי להם לבריות שלא למדו תורה פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו ועליו הכתוב אומר באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו

קדושת השם הוא הפך חלול השם וזה שהאדם כשיעשה מצוה מן המצות ולא יערב עמה כוונה מן הכוונות אלא אהבת ה' יתעלה ועבודתו לבד הנה הוא קדש את השם ברבים, וכמו כן אם ישמעו ממנו שמועות טובות קדש את השם כמו שאמרו (שם) בזמן שאדם וכו' עד ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

(רמב"ם, מאמר קידוש השם)

אדם חכם מתנהג עם בני אדם הנהגה פחותה וכעורה במקחו ובממכרו ובמשאו ובמתנו ויקבל בני אדם בכעס ובבזיון ולא תהיה דעתו מעורבת עם הבריות ולא יהיה עם בני אדם מתנהג במדות יקרות והגונות הנה זה כבר חלל את השם.

(רמב"ם, מאמר קידוש השם)

מבאר שביסוד החיוב להידמות לה' מונח הקשר בינינו לה' שאנו באמת קשורים ודומים לו, ועלינו לבטא זאת במעשינו ולכן אם אנו לא נוהגים כך זהו חילול ה' ואם אנו עושים זאת זהו קידוש ה'.

(רמב"ן, אגרת הקודש, הקדמה)

(חילול השם) [היכי דמי] אמר רב נחמן בר יצחק כגון דקא אמרי אינשי שרא ליה מריה לפלניא

שישתדל האדם מעצמו שלא יתקן פעולותיו הגשמיות עד שיגלו אצל ההמון ממנו ספורים מגונים מאוד ואע"פ שלא עשה עבירה כבר חלל את השם מפני שראוי לאדם שישמור מפני אדם מעבירות כמו שישמור מה שיש בינו ובין בוראו כמו שאמר ית' (במדבר ל"ב כ"ב) והייתם נקיים מה' ומישראל. וכך אמרו ביומא (פ"ו א') רב נחמן בר יצחק אמר כגון דאמרי אינשי שרי ליה מריה לפלניא ואמרו עוד כגון שחבריו בושין משמועתו.

(רמב"ם, מאמר קידוש השם)

שאל מתיא בן חרש לרבי אלעזר ברומי שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש, אמר ליה שלשה הם ותשובה עם כל אחת מהן, עבר על מצות עשה ועשה תשובה, לא זז משם עד שמוחלין לו, ועל זה נאמר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. עבר על מצות לא תעשה ועשה תשובה תשובה תולה ויום הכפורים מכפר, ועל זה נאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו'. עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולין וייסורין ממרקין, ועל זה נאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. אבל אם יש בהם חלול השם אין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ועל בייסורין למרק, אבל כלן תולין ומיתה ממרקת, ועל זה נאמר ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון

ממשיל את החוטא לאדם שמסר לו המלך לשמירה כלי זהב חשוב. שאם שמרו אינו צריך כלל תשובה. אם לא טפל בכלי בטפולים שוטפים, כלומר: לא קים מצוות עשה, צריך עכשו לקימם ביתר שאת, כלומר: לשוב, ומתכפר לו. אם גם השתמש לעצמו בכלי, כלומר: עבר על ל"ת, צריך גם מרוק קל. משול ליוה"כ. אם גם השתמש בו בחמין, צריך למרקו היטב, וכנגדו בנמשל יסורים. ויש מי שכ"כ השחית את הכלי, עד שאין לו תקנה אלא יתיך את הכלי ויעשנו מחדש. כלומר: מי שחלל את שם ה' אין לו תקנה אלא במיתה.

(עקידת יצחק, שער ס"ג)

מי שיש חילול השם בידו - אין לו כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק. אלא כולן תולין, ומיתה ממרקת

משל למלך שצוה לעבדו זקן ביתו שיקבל אנשים באים אליו ממרחק בכבוד גדול, באופן יתפרסם להם כבוד עושרו ורוב נדיבותו, כי הוא צריך מאד לזה, והוא לא כן עשה, אבל קבלם בשפלות ידים ומנעם מכבוד, ונתבזה המלך בעיניהם, כי אין עצה להשיב כבודו אליו, רק בשיסיד את ראשו לעיניהם, כי בזה יתפרסם לכל מה שהיה בלבו של מלך לעשות, ונחשב להם משפט האיש ההוא כאלו עשה והותר.... והנה במעשה הזה חס השם על כבודו ותקן במיתת המחלל את אשר עוותו, ונמצא שם שמים מתגדל ומתקדש, והדין דין אמת, והכא לא שנא. [מבאר שמי שגרם חלול השם, רק במותו יתקדש שם ה', ובזה יתכפר חטאו כי תוקן, כי שב וקדש את שם ה' כמו שהיה צריך לעשות מתחלה.]

(עקידת יצחק, שער פ)

רבי אלעזר אומר אי אפשר לומר נקה שכבר נאמר לא ינקה ואי אפשר לומר לא ינקה שכבר נאמר נקה הא כיצד מנקה הוא לשבין ואינו מנקה לשאינן שבין

ודבר זה צריך ביאור, דפשיטא דלא ינקה לשאינם שבים, וכל האומר הקב"ה ותרן יוותרו חייו [ב"ק נ.]?
אמנם הענין נודע, כי כל ישראל ערבים ואיש בעון חבירו נתפס, ובפרט מי שיש בידו למחות ולא מוחה, ואין פירושו של למחות כמו שחושבים העולם שהוא ידו תקיפה לגעור בעושי עול ולכוף כאגמון ראשם, לא כן הוא, רק כל אדם שרואה שחבירו עושה דבר שלא כהוגן, יש בידו למחות, דהיינו לומר אל בני, לא טוב הדבר, כלך מדרך זו, ואם הוא לא ישמע לו, הרי הוא מנוקה מעון ואפי' מערבותו, אבל אם כובש פנים בקרקע, גם הוא עונו ישא וחטאת הקהל הוא.
דרך משל, אחד גוזל וחבירו גם כן גוזל, א"כ כל אחד נענש בעבור גזלתו ועבור גזילת חבירו ג"כ, היותם שניהם בעבירה, וע"ז נאמר [ויקרא כו, לז] וכשלו איש באחיו, ואם אח"כ אחד חוזר בתשובה, ושני עומד במרדו וברשעתו, זה השני לא זו בלבד שנענש בעבור עצמו, אף גם נענש בעון גזל חברו ג"כ היותו ערב, ואף שחבירו שב, מ"מ הואיל והוא לא שב, אם כן לא נתרצה למעשה חבירו, הרי למולו לא נסלח העון, וחטא הגזל במקומו עומד להעניש אותו, כי לזה שנמחל החטא בתשובה, הוא חמלה מה' מרצון מוחלט בלי טעם, ורחמים גדולים לה' שיסלח לעון כאשר יתחרט, והרי זה נמחל בחמלת ה', אבל להעומדים במרדם, אין כאן חמלה, וחטא חברו במקומו עומד שנענש בעון חבירו. וזהו אמרו, מנקה לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים, הרצון, אותו עון עצמו ששב עליו, הוא מנוקה לאותו איש ששב עליו, אבל מ"מ הוא עומד להפרע לגבי חבירו בשביל ערבות, הואיל ואינו שב, ודברי הגמ' מדוקדקים היטב. [מבאר שאף שאדם מקיים מצווה מסויימת ונזהר מעבירה,אך כיון שאינו מוכיח את חברו עליה, הרי על אותה עבירה הוא נענש בגין הערבות שיש לו עם חברו.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יא)

גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנא' שובה ישראל עד ה' אלהיך

ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצר - ... וטעם סמיכות מצוה זו לעונש כרת, אולי שרמז שלא יאמר אדם אם הזיד ונתחייב כרת, מעתה אין לשמור עצמו מכל אשר יזדמן לפניו במעשה הרע, כי כבר נתחייב כרת, ולזה אמר ובקצרכם את קציר ארצכם, פירוש כשגרם עד שנקצר קציר ארצו, שהוא כרת האמור בסמוך, לא תכלה פאת שדך לקצור אותה במעשים רעים אחרים, והודיע בזה שלא תכרת כל הנפש אלא הענף, שבו רמוז מצוה זו, ועדיין ישנם לראות אחרים דבוקים בשורשם, כי כל נפש ישראל יש לה שרשים למעלה כנגד כל מצות התורה.
ואמר ולקט קצירך וגו', פירוש אפילו בענף החטא עצמו לא יוסיף לחטוא, כי יש לך לדעת מאמר הרב האר"י ז"ל כי בטבע הקדושה להשאיר במקום שתהיה בו [רושם] (משם), ואם כן הגם שנכרת עדיין יש השארות הקציר שם, ו