יג ע"א

רבי אומר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר

1-3
שאלת מה שאמרו במדרש ספר משלי (סי' ט)... אמר רבי אף יום הכפורים אינו בטל לעולם שנאמר (ויקרא טז) "והיתה זאת לכם לחקת עולם"... נראה לי פירושו, שכל המועדים לא הבטיח עליהם יתברך שלא יגרום החטא ביטולם באחד מן הזמנים. וכמו שכתוב (איכה ב, ו) "שכח ה' בציון מועד ושבת". אבל... יום הכפורים "והיתה זאת לכם" הבטחה שתהיה "לחקת עולם", שהיום יכפר ואפילו לא ישמרוהו. ודעת רבי כאן כדעתו בגמרא דאמר יום הכפורים מכפר בין על השבים בין על שאינן שבים.

(שו"ת הרשב"א חלק א סימן צג [הובא בפרי צדיק, שמות, פורים אות א])

רבי אומר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר

1-3

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא פה ע"ב]

רבי אומר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בבשר

1-5
ענין יוה"כ, שכל החוטאים אשר נתרחקו מן ה' יתברך, שבים אל ה' יתברך שהוא עיקר הכל. וכל בני אדם שבים אל חזקתם הראשונה, כמו היובל שכל אשר נמכרו שבים לאחוזת אבותם. ולכך באדם אשר נמכר אל המלך כסיל וזקן הוא יצר הרע, שב אל ה' יתברך שהוא עיקר הכל. והנה אשר אין לו דבר שישוב אל העיקר ואינו שב אליו, [אין] יום הכפורים מכפר עליו. וזה כי הפורק עול, שהוא כופר בעיקר, אינו שב אל העיקר, כי האדם דומה אל פרי האילן היוצא מן העיקר, והפרי הוא תולה בעיקר ע"י האילן שהוא אמצעי בין הפרי ובין העיקר, והפרי תולה באילן ע"י העוקץ הדבק בפרי וע"י אלו שב אל העיקר, לכך אם הוא כופר בעיקר אין לו השבה אל העיקר. וכן התורה היא עץ חיים, והיא אמצעית בין ה' יתברך ובין האדם... וע"י התורה דבק בו. וכן אם אין לו המילה באבר שהוא העוקץ, אין לו התלות באילן, ועל ידי שלשתן שב אל העיקר והוא כפרה אליו, ואם אין לו אלו שלשה אין יום הכפורים מכפר.

(מהר"ל, חידושי אגדות, כאן)

כי יום הכפורים ראוי שיהיה מכפר כאשר יש לאדם חבור וברית עם הקב"ה... וכאשר פורק עול תורה, שהוא כופר בעיקר שעמו הוא הברית, אם כן אין כאן ברית כלל. וכן כאשר מגלה פנים בתורה, שהתורה עצם החבור והברית בין ה' יתברך ובין האדם, ואם אין תורה - בטל עצם הברית. ומפר ברית מבשר, שאין כאן מקבל ברית.

(מהר"ל, נצח ישראל פרק ט)

רבי אומר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בבשר וכו' הכרת תכרת הכרת לפני יוה"כ תכרת לאחר יוה"כ

1-11
והטעם באלו דוקא, שהאדם יש לו חיבור אל ה' יתברך באמצעות התורה, כמו שהתבאר. וכאשר המקבל אין מוכן לקבל החיבור, או שאין לו אמצעי שעל ידו החיבור, או אינו מודה בעילה שבו החיבור, הרי הוא נפרד מן העילה, ואין לו קישור עם העילה. וכאשר הוא מפר בריתו של אברהם אבינו, אין האדם מקבל בריתו של הקב"ה. וכאשר מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, הרי הוא כופר באמצעי שעל ידו החבור. וכאשר הוא פורק עול, הוא כופר באותו אשר החיבור בו - ה' יתברך, שבו החיבור. ולכך אין יום הכפורים מכפר רק מי שלא נפרד בעצמו מן העילה, וכאשר הוא לא נפרד לגמרי, רק שהוא נפרד במקצת, על ידי יום הכפורים יש לו כפרה.
למה הדבר דומה? לפרי המחובר בענף, והענף מחבר הפרי לאילן. ואם יגרע דבר מה לפרי, מכל מקום מה שהפרי הוא מחובר לענף, והענף לאילן - לכך הוא מעלה ארוכה. אך אם נכרת, עד שאין הפרי מקבל החבור, אז נפסד הפרי. וכן אם הענף הוא נכרת באמצעיתו, הרי אינו מעלה ארוכה. ואף אם לא נכרת באמצעיתו, והוא שלם, רק נבדל מן העיקר, עד שאין לו עיקר, הרי אין תרופה לאתו פרי. וכן זה בעצמו, כאשר מפר בריתו של אברהם אבינו, הרי נבדל האדם, שהוא המקבל, מן ה' יתברך. וכאשר מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, הרי אין לו אמצעי שעל ידו החיבור בו יתברך. וכאשר הוא פורק עול, אין לו מי שהחבור בו. ולפיכך דרש שם "הכרת תכרת", אחת קודם יום הכפורים, ואחת אחר יום הכפורים.

(מהר"ל, תפארת ישראל פרק ט)

רבי אומר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר וכו' יכול יהא יוה"כ מכפר על שבים ועל שאינן שבים וכו' תלמוד לומר אך חלק

1-37
ונבין גם כן כונת הכתוב [ויקרא טז, ל] "כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם", דהיה לו לומר "היום" ולא "ביום"? ותו, מאי "מכל"? וכי סלקא דעתך שיכפר מחצה? ויראה לעניות דעתי בהקדים פלוגתא דרבי ורבנן... דרבי אומר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכיפורים מכפר..., ורבנן סברי שיום הכיפורים אינו מכפר אלא לשבים, וכבר פסק הרמב"ם בפרק א מהלכות תשובה כרבנן...
ולפי זה שפיר דייק קרא לומר "כי ביום הזה" ו"מכל", דתחילה אמר קרא "והיתה זאת לכם לחקת עולם בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו", נמצא שצריך שלא יעשה מלאכה ושיתענה בו חמישה ענויים, והעינויים אלו ודאי הם הכנה לשוב בתשובה כמו שנאמר כי כאשר יתענה האדם אז לבבו יהיה נכנע ונשבר, ועל ידי זה תתגבר הנפש השכלית וישוב בתשובה. ולאפוקי מסברת רבי שאומר דעצומו של יום הכיפורים מכפר אפילו לא עשה תשובה, דייק קרא לומר "כי ביום הזה" בב', שהב' מורה דמלבד היום, צריך עוד דבר אחר, והיינו התשובה, דזה וזה יכפר עליכם. ולפי שיש להקשות, אם כן, שאין עצומו של יום מכפר אלא אם כן תשובה עמו, מאי עדיפותא דיום הכיפורים? והלא גם בשאר הימים עבר על מצות עשה לא זז משם עד שמוחלין? לזה קאמר "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו", "מכל" דייקא, עשה ולא תעשה, וזה הוא העדיפות של יום הכיפורים.

(רבי משה ישראל, שארית ישראל, דרוש ו לשבת תשובה, דף טז ע"ב-ע"ג)

א) "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל) - לכאורה יפלא, אטו יוה"כ על השגגות מכפר, ועל הזדונות אינו מכפר? והרי קרא בזמן ביהמ"ק מיירי, ושעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שוגג ומזיד, וכן כתיב בהדיא בשעיר המשתלח: "והתודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם, הרי שגם עונות ופשעים, דהיינו מזידין ומרדין, מתודה עליו. אמנם בהך קרא דשעיר המשתלח ג"כ יש לדקדק, דהוה ליה למימר "ואת כל חטאתם", כדאמר "את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם", ומהו "לכל חטאתם"?
ב) אמנם רבי ורבנן פליגי, דלרבי יוה"כ מכפר בין על שבים בין על שאינם שבים, אבל רבנן מביא שם ברייתא דספרי, דתניא: יכול יהא יוה"כ מכפר על שבים ועל שאינם שבים, דהואיל ומכפר על המזיד כשוגג, יכפר גם על אינם שבים, ת"ל אך חלק, וקי"ל כרבנן. וא"כ ע"י התשובה, אפילו היא הגרועה, דהיינו מיראה, כבר זדונות נעשות כשגגות [יומא פו ע"ב]. וא"כ קרא הכי קאמר: "והתודה וכו' את כל עונות וכו' ואת פשעיהם" דהיינו זדונות ומרדות, "לכל חטאתם" אדלעיל קאי, אהנך עונות ופשעים שכבר נחשבו "לכל חטאתם" על ידי התשובה. ולכך לא כתיב "ואת כל חטאתם", דהוה משמע ענין בפני עצמו.
וא"כ גם קרא "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם", אתמהה, ואטו זדונות לא? ולכן קאמר "לפני ה' תטהרו", "לפני ה'" - קודם שיטהר אתכם ה' ביוה"כ, תטהרו אתם בעצמיכם בתשובה, וא"כ לא נשאר רק "חטאתיכם".

(דרושי הצל"ח דרוש כו)

וזהו "כי האדם יראה לעינים" (שמואל א' טז, ז) כלומר שעל ידי התעוררות תחתונים בתורה ובתפלה וכו', אזי בא לבחינת עין רואה שהוא כל אחד ואחד לפי אופנו והשגתו בעבודתו ובתשובתו, ככה יהיה המשכת אלקות על נפשו. אבל אותן הפגמים שאין יום הכפורים מכפר, שאין ביכולתם להתעורר באלקות מצד גודל הפגמים, שעליהם אמרו רז"ל אין יום הכפורים מכפר וכו', מצד שאין להם התעוררות תשובה כלל, (וכמאמר יום הכיפורים מכפר לשבים דייקא, וגם המאן דאמר שמכפר אף לשאינן שבים פירוש הוא לשאינן שבים שאינן יכולים לשוב, רק שרצונו באמת מאוד ומאוד לשוב, אבל בלי שום התעוררות בודאי אינו מכפר), אבל בחינת "וה' יראה ללבב" (שמואל א' טז, ז) הוא כי בחינת "וה'", שהוא בחינת התעוררות אלקות מצד הרחמים רבים גודל הרחמנות, אזי מעורר את הי"ג תיקונים כנ"ל, אזי יהיה בבחינת לב שומע שהוא בחינת שמועה, בחינת חכמה בחכמה אתברירו.

(רבי ישראל דב מווילדניק, שארית ישראל, שער השובבי"ם, דרוש רביעי, יתרו)

אמרו במדרש (ויקרא רבה כ, יב)... אמר ר' חייא בר אבא בא' בניסן מתו בני אהרן, ולמה מזכיר מיתתן ביום הכפורים, אלא מלמד כשם שיום הכפורים מכפר, כך מיתתן של צדיקים מכפר. ומנין שיום הכפורים מכפר, שנאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם" (ויקרא טז, ל). ומנין שמיתתן של צדיקים מכפר, דכתיב "ויקברו את עצמות שאול" (שמואל ב' כא, יד), וכתיב "ויעתר אלקים לארץ אחרי כן" (שם)... כשהקב"ה מסלק נפש הצדיק שלא בזמנו, מחמת עון הדור, או עון עצמו, הוא קשה לפני הקדוש ברוך הוא. משא"כ כשנפש הצדיק בא אליו מעצמו, לגודל תאות הנפש, שהוא החלק, להדבק בהקב"ה, שהוא הכל, שמח בו... ר' חייא בר אבא מדבר ממיתת צדיקים שאינם מתים בעון הדור, ולא בעון עצמו, רק מגודל תאות הנפש להתדבק בהקב"ה. ומיתה כזו מכפרת להיותו יום שמחה ויום רצון לפני הקדוש ברוך הוא, כמו שאמרו חז"ל הקדוש ברוך הוא שמח בבוא אליו נפש צדיק [מו"ק כה ע"ב], וקראוהו הילולא. וביום שהוא עת רצון לפני הקדוש ברוך הוא, הוא מוחל עונות, כביכול כמו שדרך לחלק מתנות בעת שמחת נשואין. וכמו שיום הכיפורים, עצמו של יום, שהוא עת רצון, מכפר, כך מיתת צדיקים, כשהוא עת רצון, מכפר. ולזה אמר "מנין שיום הכפורים מכפר", כלומר מנין שעצמו של יום מכפר, להיותו עת רצון, שהרי פלוגתא היא בשבועות. ואמר "כי ביום הזה יכפר", דמשמע שעיצומו של יום מכפר. ואמר אחר כך: ומנין שמיתתן של צדיקים מכפר, כלומר, מנין שיש יום מיתת צדיקים שהוא עת רצון לפני הקדוש ברוך הוא, שהרי קשה סילוקן של צדיקים. ולזה אמר, שמצינו בשאול שנאמר "ויעתר לו ה'", שנתרצה.

(רבי יעקב מליסא, נחלת יעקב, ויקרא פרק טז, א)

ביום הכפורים דכהן גדול נכנס לקודשי קדשים אל ה'... רק ביום הכפורים דהכל בעלי תשובה. ומצד אותה מדריגה ירבה לסלוח בריבוי, היינו כמו שאמרו (יומא פו ע"ב): יחיד ששב מוחלין לו ולכל העולם כולו. ולא ימלט העולם בשום דור מיחיד ששב ביום הכפורים שהוא העומד באותו דור במקום כהן גדול הנכנס לקודשי קדשים, היינו ששב לגמרי עד אל ה' וגו' כי ירבה לסלוח היינו לכל ישראל. ועיצומו של יום מכפר על דרך זה אף למי שלא שב כמו שנתבאר, דעל כל פנים עצם לבו קשור בה' יתברך. וכל נפשות מישראל קשר אחד, וכאשר נקשרה נפש אחד מישראל לגמרי בו יתברך, הרי ממילא נמשך הכל עמו כמושך בקצה חבל שנמשך כל החבל עמו. ו"יעקב חבל נחלתו", ראשו אחד קשור למעלה בצורתו של יעקב החקוקה בכסא הכבוד, וראשו התחתון הוא נפשות פושעי ישראל היותר גרועים. וכן הוא הולך ממדריגה למדריגה.
ויום הכפורים שמעורר היחיד ששב להיות נכנס אל ה' לבית קודשי קדשים, ממילא נמשך כל החבל עמו בהתעוררות תשובה ועלייה למעלה, כל אחד לפי ערכו ומדרגתו, וממילא נמשך כפרה גם להם. ופלוגתת רבי וחכמים אי מכפר גם לשאין שבים היינו בכפרה גמורה, שלא כפי הראוי מצד היחיד ששב, שבזה הכל מודים דיש מחילה לכל העולם כולו. אבל זה תלוי כפי כח תשובתו, היינו כפי כח משיכותו החבל למעלה. ומשיח, שהוא יהיה תכלית מדריגת תשובה היותר עליונה, תשובתו תפעול מחילה גמורה לכל העולם כולו עד שיבוקש באמת עוון ישראל ואיננו לגמרי במציאות עוד עד העולם. אבל בעולם הזה אין מדריגתן כל כך. והכל כפי מדריגתו בתשובה, וכך הוא מעורר תשובה גם כן בלבות השאר, עד שאין לקרותם עוד אין שבים לגמרי אף שאין מורגש אצלם. אבל רבי סבירא ליה דמכפר לשאין שבים לגמרי, היינו אף שלא על ידי מדריגת היחיד ששב. והיינו דידוע דלעולם הגמר מעשה הוא בידו של ה' יתברך, כמו שאמרו (ברכות לג ע"ב): הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ויראה הוא תרעא לאעלא לגו מהימנותא (זוהר ח"א יא ע"ב), היינו השתדלות האדם בכניסה לקדושה. אבל גמר הכניסה זהו בידי שמים, שאלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו (סוכה נב ע"ב), ויום הכפורים הוא גמר הכניסה, אין יד האדם שולטת שם ועל כן אמר (ויקרא טז, יז) "וכל אדם לא יהיה בבואו לכפר בקודש", לפי שאין בזה שייכות להשתדלות אדם. ולכן לרבי עיצומו של יום מכפר בלא השתדלות אדם כלל, כי הארת אותו יום הוא דהכל בידי שמים.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה אות נ)

יג. רבי אומר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר וכו' אף יוה"כ אין מכפר אלא על השבים וכו' לא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה מנין ת"ל יום כפורים הוא מ"מ וכו' אמר אביי לא קשיא הא רבי והא רבי יהודה רבא אמר הא והא רבי ומודה רבי בכרת דיומא וכו' כרת דיום הכפורים וכו' (יג:) משכחת לה דאכל אומצא וחנקיה ומית אי נמי דאכל סמוך לשקיעת החמה דלא הוה שהות לכפורי ליה

כרת דיוה"כ עצמו, כגון שלא התענה, או שעשה בו מלאכה, אליבא דרבי ישמעאל [יומא פו ע"א], ודאי לא קיל משאר כריתות דצריכין יסורין למרק. וגם אליבא דרבנן דבשאר כריתות יוה"כ מכפר, היינו משום דשבין מהם. אבל כיון שלא התענה בו היינו שאינן שבין, ואפילו רבנן מודו, דבכרת דיוה"כ עצמו אין יום הכפורים מכפר, אלא יסורין ממרקין. אבל אליבא דרבי דסבירא ליה דיוה"כ מכפר בין לשבין בין לשאינן שבין בשאר כריתות ומיתות ב"ד, ועכ"ז בכרת דיוה"כ גופיה יש חילוק בין אביי לרבא בפ"ק דשבועות, דאביי סבר דלרבי אפילו לא התענה, ועשה בו מלאכה, ולא קרא אותו מקרא קדש, יום הכפורים הוי ומכפר מ"מ, אפילו בכרת דיוה"כ עצמו, אבל אי חנקתיה אומצא דלא עבר עליו רגע א' מן היום, אחר שחטא ביוה"כ, ולא היה שהות ביוה"כ לכפר עליו, או אם אכל סמוך לשקיעת החמה דמוצאי יוה"כ, אז ודאי אין יוה"כ מכפר עליו. ורבא סבר דלרבי בשום גונא אין יוה"כ מכפר על כרת דיוה"כ עצמו, אלא א"כ עשה תשובה.

(חיד"א, לב דוד, פרק ד)

דתניא רבי אומר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר וכו' יכול לא יהא יוה"כ מכפר אא"כ התענה בו וקראו מקרא קדש ולא עשה בו מלאכה לא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה מנין ת"ל יום כפורים הוא מ"מ וכו' ומודה רבי בכרת דיומא

"ביום הכפרים תעבירו שופר" וכו'... נראה דיום הכיפורים מכפר בלא תשובה על כל העבירות. אולם מה דשייך לקדושת היום אמר דאין יום הכיפורים מכפר בלא תשובה, כמו לא קראו מקרא קודש ולא התענה בו וכו'. ולכן אמר שהעברת שופר נחשב מקדושת היום, ואם לא תקעו בשופר אין יום הכיפורים מכפר בלא תשובה, שזה שייך לכפרת היום. ולכן כתב זה על תקיעת שופר לבד, לא על שילוח עבדים ועל חזרת שדות אחוזות, שזה דברים שבין אדם לחבירו, ואין יום הכיפורים מכפר בכל העבירות.
ובזה יבואר ירושלמי ראש השנה פרק ראוהו בית דין (פרק ג) הלכה ה: א"ר הילא, לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים, הדא הוא דכתיב (ירמיה לד, יד) "מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי" וגו'. והענין, דזאת עבירה שבין אדם לחבירו, ואין יום הכיפורים מכפר. ואף אם היה ברצונם, נראה משום דעיקרו ביוהכ"פ, שביוהכ"פ תוקעין ומשלחין דרור, הוי כמילי דיוהכ"פ גופיה, דאין יוהכ"פ מכפר, וכדאמר בשבועות מודה רבי בכרת דיומא, והוא הדין כל מילי דיוהכ"פ גופא, אין יוהכ"פ מכפר בזה.

(רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה, ויקרא פרק כה, ט)

רבי אומר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר וכו' ר' יהודה לא סבר לה כרבי דתניא יכול יהא יוה"כ מכפר על שבים ועל שאינן שבים וכו' תלמוד לומר אך חלק

[בזה יש לפרש את המדרש (ויקרא רבה פרשה כא): אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים וכו' אומות העולם באין ומקטרגין את ישראל לפני הקדוש ברוך הוא ואומ' לפניו רבונו שלעולם אילו עובדי עבודה זרה ואילו עובדי עבודה זרה וכו' מפני מה אילו יורדין לגהינם ואילו אינן יורדין וכו' אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא "אם תחנה עלי מחנה" של אומות העולם וכו' "בזאת אני בוטח", במה שהבטחתני "בזאת יבא אהרן". כי יוה"כ מכפר על ישראל לרבי גם אם לא עשה תשובה, ואינו מכפר על הגוים, כי יוה"כ הוא אחת מהמצוות והגוים לא קיבלו את התורה, ויוה"כ לא יכפר עליהם גם אם יתענו בו. וגם לדעה שיוה"כ מכפר רק עם תשובה, יש הבדל, שכל השנה מועילה רק תשובת רבים וביוה"כ מועילה גם תשובת יחיד, בגלל צירוף שני הדברים, וזה לא מועיל בגוים.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף לח ע"ד) לטקסט

יכול לא יהא יוה"כ מכפר אא"כ התענה בו וקראו מקרא קדש ולא עשה בו מלאכה לא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה מנין ת"ל יום כפורים הוא מ"מ וכו' ומודה רבי בכרת דיומא

ענין יום הכיפורים הוא, שהנה הכין האדון ברוך הוא לישראל יום אחד, שבו תהיה התשובה קלה להתקבל, והעוונות קרובים לימחות, דהיינו לתקן כל הקלקולים שנעשו, ולהסיר כל החושך שנתגבר על ידיהם, ולהשיב השבים אל מדרגת הקדושה והקורבה אליו יתברך שמו, שנתרחקו ממנה על ידי חטאותיהם. והנה ביום זה מאיר אור שבכחו נשלם כל זה הענין. ואמנם הוא אור שלקבל אותו צריך שישמרו ישראל מה שנצטוו ליום זה, ובפרט ענין העינוי, שעל ידו מתנתקים מן הגופניות ניתוק גדול ומתעלים במקצת אל בחינת המלאכים.

(דרך ה' חלק ד פרק ח אות ה)

בעומד במרדו ורבי היא דתניא רבי אומר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר וכו' (יג:) כרת דיממא לרבי וכו' משכחת לה דאכל אומצא וחנקיה ומית אי נמי דאכל סמוך לשקיעת החמה

1-יג:
ב) ואומר אני דאף דסבר רבי שיוה"כ מכפר אפילו בעומד במרדו, מ"מ על עבירה זו עצמה, דהיינו מניעת התשובה, אין יוה"כ מכפר, שהרי גם לרבי עכ"פ אין יוה"כ מכפר בעודו עובר העבירה, שהרי מוקי שם לרבי כרת דיומי' בחנקתי' אומצא, אי נמי דאכל סמוך לשקיעת החמה, והרי עבירה זו שאינו שב בתשובה עובר ביוה"כ בכל רגע... בעשה, שהרי התשובה עצמה היא מ"ע, "והתוודו את עונם", והיא מ"ע שאין קבוע לה זמן רק כל שעתא זימנא הוא.
ג) ובזה נ"ל ע"ד פירוש הפסוקים בירמיה (ב, לג-לה), "...ותאמרי כי נקיתי אך שב אפו ממני, הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי". והפסוקים תמוהים... אמרו "הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי", משמע שעל גוף מעשה העבירה אינו נשפט, רק על אומרם לא חטאתי... "ותאמרי כי נקיתי", והיינו שפסקו כרבי, שיוה"כ מכפר אפילו בלי תשובה, ועל כל עבירות שבתורה ובזה "אך שב אפו ממנו", שכבר נקיתי, וכן כתיב ביוה"כ "לטהר אתכם". ועל זה הוכיח הנביא בשם הקב"ה: אפילו יהיבנא לך כרבי, מכל מקום אין יוה"כ מכפר על עבירה שעובר ביוה"כ עצמו כל היום, ולא היה אפילו רגע פנוי מבלי עבירה זו בו ביום לכפר, וזהו מניעת התשובה שעל זה עובר בכל רגע ביוה"כ עצמו, ולכן "הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי", שאילו אמרת "חטאתי", היינו תשובה, אלא כיון שלא אמרת "חטאתי", על זה הנני נשפט אותך...
ד) והנה במה דמוקי בשבועות לרבי כרת דיומא בחנקתי' אומצא קשיא לי, ולמה לא מוקי כרת דיומא באומר "הנני אוכל ויוה"כ מכפר", דבזה מודה רבי שאין יוה"כ מכפר, כדאיתא ביומא (דף פ"ז ע"א), דמוקי להא ד"אחטא ויוה"כ מכפר" אפילו לרבי, ואגב שאני. והנה אומר אני כשם שהאומר "אחטא ויוה"כ מכפר" שאין יוה"כ מכפר, הכי נמי באומר "אחטא ומיתה תכפר" שאין מיתה מכפרת, וכמו כן אמר "אחטא ויסורים יכפרו" שאין יסורים מכפרים. ומעתה יש לפנינו לדון באומר "אחטא ויוה"כ מכפר", שהדין שאין יוה"כ מכפר, אם מיתה מכפרת הואיל ולא על סמך המיתה חטא. ומסתברא שמכפרת. וכמו כן להיפך, באומר "אחטא ומיתה מתכפר", שכבר כתבתי שאין המיתה מכפרת, אעפ"כ יוה"כ מכפר"...
ה) ואומר אני דזה שהכרעתי שאם חטא אגב כפרת חד מנייהו מ"מ אידך מכפר, ואם חטא אגב כפרת מיתה יוה"כ מכפר וכן להיפך, כל זה ניחא לרבי, אבל לרבנן דבעו תשובה עם כל א', וכמו שמסיק שם בד' חילוקי כפרה, שלשה הני ותשובה עם כל א', א"כ מי שחטא אגב כפרת יוה"כ, או אגב כפרת המיתה ודאי שחטא אדעת שישוב, שהרי בלי תשובה ליכא שום כפרה, וא"כ ממילא הוא בכלל אומר "אחטא ואשוב" שאין מספיקין בידו לעשות תשובה, ולדעת העשרה מאמרות לאו דוקא "אחטא ואשוב אחטא ואשוב" תרי זימני, אלא אפילו בחד זימנא, וכיון שאי אפשר לו לשוב שוב ממילא בטלו כל הכפרות, בין כפרת יוה"כ ובין כפרת המיתה, וכן היסורין, והרי הוא מחוסר כפרה לגמרי.
ו) ובזה נלע"ד פירוש הפסוקים (במיכה ז): "...יום מצפיך פקודתך באה, עתה תהיה מבוכתם, אל תאמינו ברע, אל תבטחו באלוף"...
ז) התוס'... כתבו דהא דמוקי כרת דיוה"כ דחנקתי' אומצא לאו דוקא, אלא שמת בו ביום, שאין יוה"כ מכפר עד שתחשך. ולזה אמר הכתוב התוכחה על שממאנים מלשוב, ולא מבעי' לרבנן ליכא כפרה בלא תשובה, אלא אפילו לרבי שאמר אפילו עומד במרדו יוה"כ מכפר, ואמר הכתוב "יום מצפיך", דהיינו שאתה מצפה על יוה"כ שיכפר, אבל כיון שאין אתה בטוח בחיים, ודלמא אם מצפיך בו ביום "פקודתך באה", דהיינו יום המיתה שבו ביום תמות קודם שתחשך, ובטלה הכפרה. אי נמי "יום מצפיך פקודתך באם עתה תהי מבוכתם" - הנה המיתה היא פקודה, כמו "לא נפקד ממנו איש", היסורים ג"כ נקראים פקודה, כמו "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם", והנה חלוקי הכפרה המה שלשה, ותשובה עם כל א', והיינו יוה"כ יסורים ומיתה, וכבר כתבתי שהחוטא על סמך אחד מהם, ממילא הוא בכלל "אחטא ואשוב", ובטלו ממנו כל הכפרות, שהרי הוא מחוסר התשובה.

(דרושי הצל"ח דרוש טז)

רבי אומר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר וכו' יכול יהא יוה"כ מכפר על שבים ועל שאינן שבים וכו' תלמוד לומר אך חלק (יג:) כרת דיממא לרבי וכו' משכחת לה דאכל אומצא וחנקיה ומית אי נמי דאכל סמוך לשקיעת החמה

1-יג:
פליגי דלרבי יוה"כ מכפר אפילו בלא תשובה, ורבנן ס"ל דאינו מכפר אלא בתשובה. ולהכי קאמר "דרשו [ה' בהימצאו]" כו' זה יוה"כ[ר"ה יח ע"א], ושמא תאמר כרבי דאף בלא תשובה מהני, על זה אמר דלא כן הוא, אלא "יעזוב רשע דרכו" וישוב אל ה'. ובשבועות... איתא דבעבר ביוה"כ עצמו ודאי לא מהני בלא תשובה. לזה אמר "יעזוב כו' וישוב" כו', דעכ"פ בזמן תשובה יעזוב דרכו.

(דרשות מהר"ם בנעט, דרוש יז)

רבי אומר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר וכו' יכול יהא יוה"כ מכפר על שבים ועל שאינן שבים וכו' תלמוד לומר אך חלק וכו' (יג:) כרת דיממא לרבי וכו' משכחת לה וכו' דאכל סמוך לשקיעת החמה

1-יג:
הרהורי תשובה גם הם ניצוצי קודש הם הנשלחים מלמעלה בלבות האדם וכמעט שאין לנו בהם שום חלק, כי בעידנא דיצר הרע לית מאן דמידכר ליצר הטוב [נדרים לב ע"ב], וכאשר כל ההרהורים הטובים נצמחים ובאים מצד הנפש הטוב, וכל עבירה הלא היא מגרשת את הנפש הטוב ומשרה בהאדם רק את הנפש הרע, ואיך באים אליו אחרי כן הרהורים טובים? ובפרט להתחרט על כל מה שעשה וחטא, אם לא שזה עצמו הוא רק חסד עליון ממנו יתברך לשלוח ללבב החוטא הרהורי תשובה...
מתוך הדברים הנ"ל נתבונן בינה להבין שיטתו של רבי דאומר בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יוה"כ מכפר. כי אחרי שענין התשובה שמועלת אינה מושגת לא מצד המכפר ולא מצד המתכפר, בין כך ובין כך העיקר הוא מצד עיצומו של יום, ולא נ"מ בין עשה תשובה ללא עשה תשובה, כיון שסוף סוף הכל מאתו יתברך ניתנה, מצד עיצומו של יום.
ויש למצוא מזה קירוב דבר בין שיטות רבנן החולקים על רבי, די"ל דבאמת שניהם מודים שעיצומו של יום הוא שמכפר, אלא דרבנן סברי שיוה"כ הוא כ"כ גדול ורב ושהכפרה דוקא מצדו יתברך ממקום כ"כ גבוה, מוכרח הוא לפעול על המתכפר שיכנסו ללבבו הרהורי תשובה, ואם אינו פועל עליו לשוב, סימן הוא שכ"כ נתרחק מאת הקדושה, עד שהוא נכנס בכלל בן נוח שאין יוה"כ מכפר עליו, והוי לדידהו התשובה רק לסימן אם נתכפר לו ביוה"כ, אם לא נתכפר. אבל זהו לרבנן, שהכפרה ביוה"כ איננה מצד התשובה אלא מצד עיצומו של יום, ורבי סבר שעיצומו של יום גדול גם מזה, שגם על מי שהוא רחוק כ"כ עד שאין ראוי להרגיש באותן זרמי התשובה הנובעים בו ביום הגדול והנורא, בכל זאת מתכפר.
ומזה נוכל להבין קדושתו של אותו יום הקדוש, יום הכפורים, וכמה נואלים נהיה אם נעזוב רגע אחד מהיום מלהתקרב אל הקדושה, כי הלא גם רגע אחד מהיום יש לו הסגולה של כל היום לחד תירוצא בהתוס' בסוגיא דשבועות, דפריך אליבא דרבי כרת דיומא היכי משכחת לה, ומשני בחד תירוצא דאכל סמוך לשקיעת החמה דלא הוה ליה שהות לכפורי ליה עיי"ש, הרי דאם היה ליה שהות לכפורי ליה היה מכפר לו גם רק שעה אחת ביום.
וגם לרבי שיוה"כ מכפר גם בלא עשה תשובה, אבל מה נואלים יהיו אלו שלא ישימו לב לקדושתו של היום, ויהיו מצפים למתנה בלבד, לאכול מנהמא דכסופא, בלא שום השתדלות מצדם, לבד מה שמחסרים ומאבדים ע"י ההעלמה הזאת את גודל העונג וההשגה שבאה ביום הזה לאלו שמכינים עצמם להיות כלים מוכשרים לקבלם.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ז עמ' שס-שסב)

יג. חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בבשר שאם עשה תשובה יום הכפורים מכפר ואם לאו אין יום הכפורים מכפר מאי טעמא דרבי דתניא כי דבר ה' בזה זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה ואת מצותו הפר זה המפר ברית בבשר וכו' יכול אפילו עשה תשובה ת"ל עונה בה לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה ורבנן הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא

ג' עבירות - פורק עול, ומגלה פנים בתורה ומפר ברית, שעליהם נאמר "כי דבר ה' בזה" וכו', כבר נתבאר לעיל דלרבי אם עשה תשובה מהם, יוה"כ מכפר, ואם לא עשה, אין יוה"כ מכפר, אלא המיתה. אבל לרבנן אם עשה תשובה מיתה ממרקת, ואם לא עשה תשובה נכרת מהעוה"ז והעוה"ב, ולעולם אינם עולין מגיהנם. ולא דמו לשאר כריתות דיסורין ממרקין עם התשובה. ואפשר דהני תלת הוו ממש חלול השם, וסבירא להו כרבי ישמעאל [יומא פו ע"א] דאינן מתכפרין אלא עד המיתה ובתנאי שישוב בתשובה.
עוד יש עבירות אחרות נכנסות בסוג ג' העבירות הנזכרים. ונזכרו בפרק חלק ובפ"ק דר"ה, ואלו הן: האומר אין תחיית המתים מן התורה, והאומר אין תורה מן השמים, והאפיקורוס, וכל אותם שהזכיר ר' אלעזר המודעי, והם: המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות, והמפר ברית, ומגלה פנים בתורה וכו', והמלבין פני חבירו ברבים וכו'. כי כל אלו כיון שנעשים ברבים הוו חלול השם ממש. ויש מהן שאינן ברבים כגון הכופר בתחיית המתים, והאומר אין תורה, והאפיקורס וכו', כי כל אלו בכלל פורק עול הוו, וראיה לזה כי כל אלו נכללים בפסוק כי דבר ה' בזה וכו', כנזכר שם בפ' חלק: ת"ר "כי דבר ה' בזה" - זה האומר אין תורה מן השמים וכו', מכאן הי' ר' אלעזר המודעי אומר וכו'. הרי כי אף מה שהוסיף ר"א נכלל בפסוק "כי דבר ה' בזה" וכו'. ולא נזכר בכל התורה כולה כרת כפולה אלא בפסוק זה, כמ"ש "הכרת תכרת", וכדדרשו בו רבנן בפ"ק דשבועות, הכרת בעולם הזה, תכרת לעולם הבא. וכל זה בלא עשה תשובה, וכל הנך משפטם כמשפט ג' עבירות פורק עול וכו'.

(חיד"א, לב דוד, פרק ד)

כי דבר ה' בזה זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה ואת מצותו הפר זה המפר ברית בבשר וכו' הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא

7-14
בכריתות בתורה שלשה ענינים... כי האוכל חלב או דם, והוא צדיק ורובו זכיות, אבל גברה תאותו עליו ונכשל בעבירה ההיא, יכרתו ימיו וימות בנעורים קודם שיגיע לימי זקנה, והם ששים שנה, ואין נפשו בהכרת... ואשר עם החטא החמור ההוא יהיו עונותיו מרובין מזכיותיו, עונש הכרת שבעבירה החמורה מגיע לנפש החוטאת לאחר שתפרד מן הגוף והיא נכרתת מחיי עולם הנשמות... ואלו אין להם כרת בגופם, אלא פעמים שיחיו ויגיעו לימים רבים וגם עד זקנה ושיבה... ויש כרת חמור שנכרת גופו ונפשו, והוא הנאמר בו "כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה", ודרשו הכרת, בעולם הזה, תכרת, לעולם הבא, לומר שהוא ימות בנוער וחיתו בקדשים, שלא תחיה נפשו בתחיית המתים ואין לה חלק לעולם הבא. ואין כפל הכרת הזה הנאמר בתורה אלא בעניני עבודה זרה ומגדף, ורבותינו דרשו בו עוד במסכת שבועות: "כי דבר ה' בזה" - זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה, "ואת מצותו הפר" - זה המפיר ברית בשר, אבל אינו בכל הכריתות. ושם מבואר זה בגמרא שאין הכפל של הכרת תכרת בשאר חייבי כריתות שבתורה אלא באלו הנדרשים מן הכתוב הזה, כי הכתוב הוא במגדף ועובד ע"ז, והם הוסיפו במדרשים הכופרים בעיקר והרשעים המוחלטים, וכמו שנאמר בהם בקבלה (ישעיה סו, כד): "כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה", והם אותם שמנו במשנה (סנהדרין צ ע"א) ובברייתא (שם קח ע"א): ואלו שאין להם חלק לעולם הבא.

(רמב"ן ויקרא יח, כט)

כי דבר ה' בזה זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה וכו' הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא

7-14
"מן היום אשר דיבר ה' עם משה והלאה לדורותיכם" - הנה עיקר הפרשה באפיקורוס במזיד, דמסיים "כי דבר ה' בזה", ודרשו חז"ל זה המגלה פנים בתורה שלא כהלכה, הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב. עיין ספ"ק דמס' שבועות. והנה אפיקורוס התוהה על הראשונות, כל מצות שכבר עשה לא ייזכרו לו, כדכתיב ביחזקאל (ג, כ) ומוקי לי' ש"ס (קידושין מ ע"ב) בתוהה על הראשונות. והיינו "מיום אשר ציוה ה' את משה והלאה", הכל נעקר ממנו למפרע. ועוד אין לו תקנה לעולם בחייו, דכל הפורש ממינות מיית (ע"ז יז ע"א), ע"כ אמר "והלאה לדורותיכם", שאין לו מה שכבר סיגל "מיום אשר ציוה ה' את משה", וגם לא יהי' לו תקנה "לדורותיכם" בחיים חיותו.

(רבי משה סופר, תורת משה, במדבר פרק טו פסוק כג)

יג. זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה וכו' שאם עשה תשובה ומת מיתה ממרקת

ואי קשיא, כי היכי דחשיב (יומא פו ע"א) מיתה כפרה לחילול ה', אמאי לא חשיב כפרה אחרת בלא תשובה, דהיינו מיתה לכל העבירות הקלות והחמורות - לרבנן, חוץ מפורק עול, דתניא: "כי דבר ה' בזה" - זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה... "הכרת תכרת"... יכול אפילו עשה תשובה, תלמוד לומר 'עוונה בה'... [שאם עשה תשובה ומת, מיתה ממרקת]; אלמא לשאר עבירות - בלא תשובה מיתה מכפרת, והכא אמרינן "שלושה ותשובה עם כל אחד ואחד", והא אפילו אתי' חמורות, למטה מהנך שלושה, לא בעו תשובה; ואי משום דבעו יום המיתה, לחשבינהו כפרה בפני עצמה אף על גב דלית חילול השם... ומחוורתא כדכתבו התוספות: דהכא לא קאמרי רבנן דמיתה ממרקת, אלא עם היסורין והדינין שדנין אותו לאחר מיתה, ועל ידי כך אינו נכרת לעולם הבא; אבל עם התשובה מיתה ממרקת לגמרי, שאינו נדון עוד ביסורין [לאחר מיתה]. ובהא ודאי ניחא, דלא חשיב הכא אלא כפרה שתכפר עליו שלא יהא נדון אחר המיתה בפורענות, ובלא תשובה אין כפרה שמכפרת עליו, אלא נדון ברשעו שם בגיהנם.

(רבי יוסף מטראני, צפנת פענח, פרשת נצבים, לשבת תשובה, דרוש א)

יכול אפילו עשה תשובה ת"ל עונה בה לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה ורבנן הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא

11-14
ולפי דרכנו למדנו כיוצא בו חלוק אמת ויציב בין חייבי מיתה בידי שמים לחייבי כריתות, אלו ואלו שלא נתכפרו ביסורין עד שמתו... כי חייבי מיתה בידי שמים הויא מיתתם כפרתם אפילו בלא תשובה. וכן כל אותם ששנינו בסוף הנשרפין שמיתתם שלא בבית דין על ידי קנאים ודומיהם, כי לא אמרו שהמומתים מתודין אלא גבי ד' מיתות דוקא. ומכאן אתה למד למה נסמך פרק חלק לדסליק מניה אף על פי שהפסיק בנהרגין דוק ותשכח... אתאן לשמעתין, דגבי חייבי כריתות מן התורה - לאפוקי כרת מדברי קבלה המפורש בנבואת מלאכי - תניא הכרת תכרת הכרת בעולם הזה תכרת בעולם הבא, יכול אפילו עשה תשובה, תלמוד לומר "עונה בה", לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה. עד כאן. למדנו שהן צריכים תשובה בחייבי מיתות בית דין, אבל חייבי מיתה בידי שמים וחבריהם, ובכללם אותו כרת שהיה גמרא אצלם עד דאתא מלאכי ואסמכי אקרא [מלאכי ב, יב; סנהדרין פב ע"א], אשר לא יקווה מאותה טיפה סימן ברכה לעולם, "ער ועונה ומגיש מנחה", אין תשובה מעכבת בהם כמו שבארנו.

(רמ"ע מפאנו, עשרה מאמרות, מאמר חקור דין, חלק א פרק יט)

יג. עונה בה לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה וכו' הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא עונה בה שאם עשה תשובה ומת מיתה ממרקת

ובכל האזהרות ענש הא-ל יתב' את העובר עונש גשמי בעוה"ז, קרבן, מלקות, מיתה בידי שמים, כרת, ד' מיתות ב"ד, כי כולם מיתתם כפרתם ותשאר נפשו זכה ונקיה לחיי העוה"ב. ואפי' בכרת דע"ז שכתוב "הכרת תכרת" ודרשינן הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב, אם עשה תשובה כשנכרת בעוה"ז נתכפר בעוה"ב, כמ"ש "תכרת הנפש ההיא עונה בה" - לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה.

(רבי משה מטראני, בית אלקים, שער היסודות פרק מט)

הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא

13-14
הכריתות שבתורה מצאנום על ג' חלקים: יש כרת לגוף לבדו, ויש כרת לנפש לבדה, ויש כרת לשניהם לגוף ולנפש. כרת לגוף לבדו יהיה בשנים או בימים, כי מי שהוא צדיק ורובו זכיות ונכשל בעברה של חיוב כרת, ימות בחצי ימיו... זהו כרת של שנים. אבל כרת של ימים הוא, כגון זקן שעבר על חיוב כרת שאי אפשר להיות לו מעתה כרת של שנים שהרי כבר עלה לימי הזקנה, אבל יהיה כרת של ימים שלא ימלא את ימיו הקצובים לו... אבל נפשו תהיה זוכה תיכף בהפרדה מהגוף בעולם הנשמות גם לתחית המתים גם לעולם הבא של אחר התחיה. כרת לנפש לבדה - מי שחטא בעבירה חמורה של חיוב כרת, כגון שאכל חמץ בפסח, או אכל או עשה מלאכה ביום הכפורים, או חטא בעריות, והיו עונותיו מרובין מזכיותיו, עונש הכרת מגיע לנפשו לאחר שתפרד מן הגוף שתהיה נכרתת מחיי עולם הנשמות... ואפשר שאין לו כרת בגופו אלא בנפשו, כי פעמים שיחיה ימים ארוכים וחיי שלוה... כרת לשניהם לגוף ולנפש - בכרת חמור כעובד עבודה זרה שכתוב בו (במדבר טו, ל) "את ה' הוא מגדף", ולא מצינו בתורה כרת כפול כי אם בו שנכרת גופו ונפשו, והוא נטרד מהעוה"ז ומהעוה"ב. ועל כרת זה נאמר "הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה", ודרשו רז"ל "הכרת" בעוה"ז, "תכרת" לעוה"ב... זה דעת החכם רבי אברהם ז"ל. גם הרמב"ם ז"ל סובר כן ממה שכתב בפרק ח' מהלכות תשובה (הל' א): שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם חיים העולם הבא ויחיו בטובה, ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלא יכרתו וימותו... ונאבד כבהמה, וזו היא כרת שכתוב "הכרת תכרת", מפי השמועה למדו: "הכרת" בעוה"ז, "תכרת" לחיי העוה"ב, כלומר שאותה הנפש שפרשה מן הגוף בעוה"ז אינה זוכה לחיי העוה"ב אלא גם מן העוה"ב נכרתה, ע"כ לשון הרב.
ויש לתמוה מזה: כי הרשע הגמור שמת בלא תשובה לא נברא גיהנם אלא בשבילו... ראוי שתענש נפשו בעונש נצחי, ואם היא מתבטלת בטול גמור כדעת החכמים האלה איה העונש והשילום? וא"ת שיהיה גיהנם נברא לבינונים, א"כ נוח להם לרשעים הגמורים יותר מן הבינונים, וזה דבר שאין השכל מקבלו. ועוד, אם היה הדין כן, איך החכמים האלה לא ימנו החטאים האלה בנפשותם המחוייבות כרת והמתבטלות לגמרי עם אותם ששנינו במשנה (סנהדרין צ ע"א) שאין להם חלק לעוה"ב... ועל כן יש לפרש כי הנפש השכלית אי אפשר לה שתתבטל כלל, ובאור: "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה", מהמקום שחוצבה משם היא נכרתת. ועוד, איך נוכל לגזור התבטל הנפש לגמרי, שהרי אמרו (ר"ה יז ע"א): נדונין שם לדורי דורות, הרי שאין הכונה בביטולם אלא בקיומם בעונש נצחי לדורות, ובודאי אין לך רשעים מכחישים בה' ובמשה עבדו יותר מקרח ועדתו שנאבדו מן העולם הזה והבא, ומ"מ לא נתבטלו כי הם חיים בגיהנם, קיימים בעונשם, ולעתיד יזכו לתחית המתים, שנאמר (שמואל א' ב, י) "מוריד שאול ויעל". ופי' "מעמיה" משאר הנפשות שהן עמיה, תהיה נכרתת מן המקום ההוא ולא תשוב שם, וכן יורה לשון "ונכרתה" כענף הנכרת מהאילן שממנו יחיה, אבל תהנה נפשו מזיו השכינה שלא במקומה מאחר שקבלה את דינה שנכרתה ממקומה שחוצבה ממנו, זהו פירוש "מעמיה" כלומר מעקר תולדתה וממינה, והוא המקום שנחצבה משם. וזה דעת הרמב"ן ז"ל.

(רבינו בחיי, ויקרא יח, כט)

"וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת" - אפשר שהזכיר שתי מיתות, רמז למותא תנינא, וכבר רמזתי ענין העשרה הידועים. וכן [בראשית ב, יז] "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", אפשר שהזכיר ב' מיתות, רמז למותא תניינא, דוגמא לדבר אמרו רבותינו ז"ל "הכרת תכרת" - הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא.

(ריקאנטי שמות פרק כא, טז)

וטעם "עונה בה", מפורש בפרקי דרך ארץ מהו "עונה בה", מלמד שהנפש מוכרתת ועונה עמה, כלומר שהעון דבק בה אחרי הכרת להיות נידונה ביסורין לעולם, כענין [ישעיה סו, כד] "כי תולעתם לא תמות", ותרגם יונתן ע"ה "ארי נשמתהון לא תמות". ואמרו רז"ל "הכרת תכרת" - הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא. וזה לא נאמר בתורה אלא במגדף ועבודה זרה וכיוצא בהן. ובביאור אמרו רז"ל שאין כפל הכרת נדרש בכל עונות שבתורה, רק באלו שבכתוב הזה, אמנם לשאר הכריתות הוא בגוף או בנפש, כמו שכתבנו בפרשת לך לך. ואף כי מצאנו משומדים שחיים יותר מנ' שנה ואינן נכרתין מחיי העולם הזה, דע כי זכות תולה להם בעולם ונפרעין מהן בגודש לעולם הבא.

(ריקאנטי במדבר פרק טו, לא)

לא רחוק הוא לאדם שאפשר לקנות ההצלחה הרוחנית על ידי המעשים הטובים... וצריך להשיב הנפש בפועל, ולעשות אותה רוחנית על ידי זכוך הנפש, ולהדבק בו יתברך על ידי העבודה אליו. שזהו תכלית ההצלחה, כמו שמעיד עליו הכתוב (שמואל א' כה, כט) "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך". והפך זה, האבדון, הוא הכריתה והפירוד ממנו יתברך, כמו שאמר בכל מקום על האבדון "הכרת תכרת", ופירשו חכמים "תכרת" בעולם הבא. נמצא השכר הדבוק בו יתברך, והעונש הוא הכריתה והפירוד ממנו.

(מהר"ל, תפארת ישראל פרק ט)

בפרק חלק (סנהדרין קד ע"א) אמר רבי יוחנן, מפני מה לקו ב"איכה"? מפני שעברו על ל"ו כריתות שבתורה... ורוצה לומר כי כאשר ישראל היו דבקים בו יתברך, אי אפשר שיהיו גולים מן הארץ עד שתשב העיר בדד, אבל בשביל שנכרתו ישראל מן העיקר, הוא ה' יתברך, ולכך הלכו ישראל בגולה. כי קודם זה היו נטועים כעץ שהוא שתול על פלגי מים, וכאשר עברו ל"ו כריתות נכרתו מן ה' יתברך. והדבר שהוא גורם הכריתה מן ה' יתברך הם הכריתות שבתורה, כדכתיב "הכרת" בעולם הזה, "תכרת" לעולם הבא. ומפני זה נכרתו מן העיקר, עד שהלכו בגולה.

(מהר"ל, נצח ישראל פרק ט)

בפרדס שער היכלי התמורות פ"ד פי' שיש בקליפה הנק' כתריאל, שהיא כתר לשאר הקליפות, ומן הקליפה הזאת הכרת, שהיא לפעמים כרתיא"ל, ועל ידו נכרתי' הרשעים כו' עכ"ל. והנה ידוע שבכתר דקדושה יש ב' בחי', עתיק יומין ואריך אנפין... וכך לעומת זה בקליפה יש ג"כ ב' בחי' הנ"ל, כמ"ש בעץ חיים שער הקליפות שמ"ח ספ"ג שביצירה יש א"א דקליפה ובעשיי' גם עתיק דקליפה כו', ולכן מהם נמשך ב' פעמים כרת הנ"ל כמו שבקדושה יש ב' כתרים כו'. ואפשר לומר שהכרת בעוה"ז נמשך מא"א דקליפה, והכרת גם לעוה"ב נמשך מעתיק דקליפה, כי עוה"ב הוא ענין התגלות עתיק דקדושה שבבינה כו', וא"כ מי שפגם כ"כ עד שנכנס בעתיק דקליפה, שהוא תכלית עומק הרע, כענין "כי אין דעת וחשבון בשאול" כו' שהוא נגד בחי' חד ולא בחושבן שבקדושה, הוא נכרת גם לעוה"ב. והנה בראשית חכמה, בהקדמתו לשער התשובה, העיר לענין תשובה ממה שישים אל לבו חומר העונש עד שלפעמים "הכרת תכרת" - והוא שיכרת הגוף מעוה"ז והנשמה מעוה"ב. והיינו כנ"ל, כשהפגם מגיע כ"כ שנכנס ח"ו לעומק רע, ולכן ראוי שיחוס האדם על עצמו שהרי אפילו הבעלי חיים בורחים מליפול באש ובמים כו'.

(רבי מנחם מנדל שניאורסון (צמח צדק), אור התורה, במדבר כרך ב, פרשת שלח, עמ' תקמג)

אפשר לפרש הכונה, כי כידוע יש שני מיני כרת, כרת הגוף וכרת הנפש [עיין יבמות נה, א], וכרת הגוף יכונה בשם כרת בעוה"ז, וכרת הנפש בשם כרת בעוה"ב. וישנם עבירות שנענשים עליהם בכרת הגוף ויש שנענשים בכרת הנפש, אכן עון עבודת כוכבים, לגודל חומרתו, נענשים בשני מיני כרת. ויען כי פרשה זו איירי בעון עבודת כוכבים, לכן דרש הכרת בעוה"ז תכרת בעוה"ב, כלומר שנענשים בכרת הגוף ובכרת הנפש.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, במדבר פרק טו הערה צד)

יג. שאם עשה תשובה ומת מיתה ממרקת

...פן יתגבר היצר הרע שמתגבר ומתחדש בכל יום (סוכה נב ע"א), ועל זה באו העונשים שלא ידח ממנו נדח, וכמו שאמרו (סנהדרין מג ע"ב) שכל המומתין מתודין וכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא... וכן אמרו "עוונה בה" - שאם עשה תשובה ומת מיתה ממרקת. ולא ידח שום נפש מישראל, שיתודה וימות ויתכפר.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, פרשת משפטים, אות יא)

יוה"כ אין מכפר אלא על השבים

32-33
ואז יתבאר המאמר (ויקרא רבה פ"כ סי"ב)... כשם שיום הכפורים מכפר כך מיתת צדיקים מכפרת. כלומר, כמו שיום הכפורים אינו מכפר אלא לשבים, כמו שכתוב 'אך בעשור לחדש', מכפר הוא לשבים ואינו מכפר לשאינם שבים, כך מיתת צדיקים אינה מכפרת אלא לשבים.

(רבי ישעיהו הורוויץ, של"ה, מסכת תענית, תורה אור, אות קסו)

"לפני ה' תטהרו" - כי אין יום כפורים מכפר כי אם לשבים, וקודם שיכפר עליהם ה', חייב כל אדם לטהר עצמו מכף רגל ועד ראש מכל טומאת העוון. לכך נאמר "לפני ה' תטהרו", ו"לפני" משמש לשון קודם... והיינו לפני בא יום ה' הגדול והנורא, "תטהרו" על ידי התשובה, ואחר כך יטהר ה' אתכם על ידי הכפרה.

(כלי יקר ויקרא טז, ל)

א) ...כתיב בהדיא בשעיר המשתלח, "והתודה עליו את כל עוונות בני ישראל, ואת כל פשעיהם לכל חטאתם", הרי שגם עונות ופשעים, דהיינו מזידין ומרדין, מתודה עליו. אמנם בהך קרא דשעיר המשתלח ג"כ יש לדקדק, דהוה ליה למימר "ואת כל חטאתם", כדאמר "את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם", ומהו "לכל חטאתם"?
ב) אמנם רבי ורבנן פליגי, דלרבי יוה"כ מכפר בין על שבים בין על שאינם שבים, אבל רבנן מביא שם ברייתא דספרי, דתניא יכול יהא יוה"כ מכפר על שבים ועל שאינם שבים, דהואיל ומכפר על המזיד כשוגג, יכפר גם על אינם שבים, ת"ל אך חלק, וקי"ל כרבנן. וא"כ ע"י התשובה, אפילו היא הגרועה, דהיינו מיראה, כבר זדונות נעשות כשגגות [יומא פו ע"ב]. וא"כ קרא הכי קאמר: "והתודה את כל עונות ואת פשעיהם" דהיינו זדונות ומרדות, "לכל חטאתם" אדלעיל קאי, אהנך עונות ופשעים שכבר נחשבו "לכל חטאתם" על ידי התשובה. ולכך לא כתיב "ואת כל חטאתם", דהוה משמע ענין בפני עצמו. וא"כ גם קרא "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם" - אתמהה, ואטו זדונות לא? ולכן קאמר "לפני ה' תטהרו" - "לפני ה'", קודם שיטהר אתכם ה' ביוה"כ, "תטהרו" אתם בעצמכם בתשובה, וא"כ לא נשאר רק [=אלא] "חטאתיכם".

(דרושי הצל"ח, דרוש כו - כל נדרי)

"אך בעשור לחודש השביעי הזה"... וכפרה בהיקף כזה לא תושג בכל עת... אלא רק ב"חדש השביעי הזה": רק מי שתשרי איננו לו חודש ראשון ויחיד... אלא הוא מונה חדשים כיהודי, ותשרי הוא לו החודש השביעי; בראשון יצא עם אבותיו ממצרים; בשלישי עמדו רגליו על הר סיני וקיבל עם אבותיו את תורת חייו מידי ה'; ונמצא שהשנה כולה היא שנה יהודית לו - רק זה יתכפר בחודש השביעי של אותה שנה... גם בחודש השביעי אין יום הכיפורים חל אלא "בעשור לחודש". תחילה יש לקיים זכרון תרועה באחד לחודש; הוא יביא לידי שינוי באורח החיים... לשוב אל ה'; תשעה ימים יוקדשו לשינוי זה... וכך ייגש היהודי אל ה' "בעשור לחודש השביעי" - כאדם חדש במעמד חדש... יום הכיפורים אין מכפר אלא על השבין.

(רבי שמשון רפאל הירש, ויקרא פרק כג, כז)

...דמה שנאמר "בקנאו את קנאתי בתוכם" הפירוש הוא שהכניס פנחס הרהור תשובה בלב כל שבטו של שמעון ובלב כל ישראל על מה שלא מיחו בידם. ועל ידי פנחס שקנא קנאת ה' הכניס בלבם הרהור תשובה... וזה כח אהרן שהיה גם כן מכפר, שכיפר על בני ישראל ביום הכפורים, כמו שנאמר (ויקרא טז, ל) "כי ביום הזה יכפר" וגו', ויום הכפורים אינו מכפר אלא על השבין, רק זה כח אהרן בעבודתו ביום הכפורים להכניס הרהור תשובה בכל ישראל, וזה שנאמר "כי ביום הזה יכפר" וגו'. וכן אצל פנחס נאמר "ויכפר על בני ישראל", היינו שהכניס תשובה בלבם ובשביל זה זכה לזרעו לברית כהונת עולם.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק פרשת פינחס, אות יא)

יוה"כ אין מכפר אלא על השבים וכו' תלמוד לומר אך חלק

32-37
"אך בעשור לחדש" - כל אכין ורקין שבתורה מעוטין, מכפר הוא על השבים ואינו מכפר על שאינן שבים, לשון רש"י מדברי רבותינו. ואם כן יהיה טעם הכתוב כי "באחד לחודש" יהיה לכם לכולכם "יום זכרון תרועה", שתהיו כולכם נדונין לפניו, אך יהיה למקצתכם "בעשור לחדש הזה יום הכפורים". והנה הוא כטעם "בלבד"... ובדרך הזה תפרשנו בכל המצות כפי קבלת רבותינו.

(רמב"ן ויקרא כג, כז)

"אך בעשור לחודש וגו' יום הכפורים הוא" - כל אכין ורקין מיעוטין המה... מה שפירש רש"י שפירש מכפר הוא לשבים ואינו מכפר לשאינן שבים - ומי יתן ידעתי ואמצאהו לפרש מאי משמע שלשון "אך" למעט הבלתי שבים, שהרי לשון "אך" קאי על יום העשור, ומשמעותו למעט הימים הקודמים. וליישב פירוש רש"י אומר אני, שמדקאמר "אך בעשור" ובא למעט הימים הקודמים, שמע מינה שגם הימים שלפני יום כיפור נקראו ימי תשובה, דאם לא כן מהיכי תיתי שיכפרו הימים הקודמים עד שהוצרך למעטם? אלא ודאי שגם עשרת הימים הקודמים הם עשרת ימי התשובה, וסלקא דעתך אמינא שימי התשובה מכפרין מיד על כל עבירות, קא משמע לן שיש לך עבירות שתשובה תולה ויום כיפור מכפר, כמו שנאמר (ויקרא טז, ל) "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם". אף על פי שאמרו במדרש (ויקרא רבה ל, ז): בערב ראש השנה הקב"ה מוותר שליש, ובעשרת ימי התשובה גם כן שליש, אבל ביום כיפור מוותר הכל, לכך נאמר "מכל חטאתיכם". ומכלל זה אתה למד שאין יום כיפור מכפר כי אם לשבים, דאם לא כן מהיכא תיתי שיכפרו עד שהוצרך למעטם? ואף על פי שלא נזכר בתורה מפורש שהימים הקודמים הם ימי תשובה, מכל מקום שופר של ראש השנה הוא כמו התראה שישובו בימים שבינתים, כמו שנאמר (עמוס ג, ו) "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו".

(כלי יקר ויקרא כג, כז)

לכל דבר יש ענינים טפלים אליו, וכאשר נאמר "אך" הוא להורות שאין מדברים אלא מעצם הדבר כמו שהוא בעצמו. וכענין (במדבר לא) "אך את הזהב" להעביר את החלודה כברש"י שם, שלא ישאר אלא עצם הזהב, וכן "אך" שנאמר ביום הכיפורים מכפר לשבים ואינו מכפר לשאינם שבים, כי יום הכיפורים הוא שכל ישראל באים לשרשם, והיא הנקודה הפנימית משם באה כפרתם, אבל מה שבאים לשרשם הוא ע"י תשובה, וזהו אך, שאינו מכפר אלא עצם יוה"כ שהיא הנקודה הפנימית, ואם אינו עושה תשובה אינו בא אל הנקודה הפנימית, ואף שמ"מ יוה"כ הוא אלא שאינו בא לעצם יוה"כ.

(רבי שמואל בורנשטיין, שם משמואל, פרשת כי תשא שנת תרעב)

יש לשים לב לתפיסה זו של חז"ל, שמלת הניגוד "אך" לא באה להגביל את המשפט הקודם אלא היא מגבילה את המשפט הפותח ב"אך". וכן מצאנו... יכפר על שבים ועל שאינן שבים ת"ל אך בעשור... נראה מכאן ש"אך" המשמש כמלת ניגוד פותח תמיד משפט שיש לו חריג, ולמרות החריג הזה יש לקיים את המשפט בתורת כלל. וזו משמעותו... יש חריג (שאינן שבים), אולם - "אך" - בשאר כל העניינים "בעשור וגו' יום הכפרים".

(רבי שמשון רפאל הירש, דברים פרק יב, כב-כג)

יג. וקראו מקרא קדש

"אשר תקראו אותם מקראי קדש"... בספרי במדבר פיסקא קמז... כתוב: "וביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם" - אירעו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה. אותו רעיון מובע במכילתא בא פ' ט ובספרא לפרשה שלפנינו בלשון זו: "קדשהו במאכל ובמשתה וכו'". גם "אירעו" שבספרי יש לבאר: תציין אותו במאכל ובמשתה וכו'... כלומר: עליכם לכבד אותם בתורת ימים קדושים... לפי ביאור זה, המלות "מקרא קדש יהיה" הן תמיד מצוה כללית בלבד, שלפיה היום הוא קדוש ויש לנהוג בו כבוד יתר... ועם זה נדרש בוודאי הכרזה פומבית ומודעה... קיום מצוה זו באופן ממשי, לקרוא לשבת ולמועדים ימי קודש, נעשה על ידי "קידוש היום" או על ידי זה שאנחנו קוראים את היום "קודש". נראה, שזאת היא כוונת רש"י בשבועות... רש"י מפרש את המלות "לא קראו מקרא קדש": "לא קבלו בברכותיו לומר מקדש ישראל ויום הכפורים"... רבינו תם טוען נגד זה, שברכות של יום הכפורים אינן מצוות מדאורייתא, והוא מבאר את הביטוי "קראו מקרא קדש" - שהוא חוגג את היום מפאת קדושתו ולא מאיזו סיבה אחרת, כגון עצלות. אולם גם רש"י לא התכוון לפסוק שהברכות הן מדאורייתא. המצוה "מקרא קדש" היא כללית, לאמור: קרא את היום קודש וקיים את המצוות הקדושות שהוא מחייב אותך. אולם רבנן תיקנו, כנראה, את הקידוש ואת ברכת קדושת היום, כדי לקיים את הצווי "מקרא קדש" בפועל ממש.

(רבי דוד צבי הופמן, ויקרא כג, א-ד)

דלא אתא יממא לכפורי ליה

...המשנה (אבות פ"ה) שנחשב לנס שלא אירע קרי לכ"ג ביוה"כ. והכל תמהו מה רבותא היא זו, אחרי כל השמירות מה גם לחשבהו לנס? והתיו"ט תירץ מפני שכפרת כל ישראל תלוי' בו, היתה הסט"א מתאמצת בכל עוז להביאו לידי כך. עדיין אינו מובן, וכי לא ידעו [הסט"א] שמתוקן לו כהן אחר תחתיו, והפרישה אינה מעכבת כבש"ס, וסוף סוף יהי' כהן מקריב וכפרת כל ישראל תבוא, ומה אהני להו? ולפי דרכנו יש לומר דהנה בש"ס פ"ק דשבועות דהכפרה היא רק ביממא ולא בלילה. וא"כ בליל יוה"כ, שכה"ג מעותד ליכנס לק"ק, ולילה אין מחוסר זמן [יומא כט ע"ב], אז הוא דומה לצדיקים יושבי גן עדן שמתבקשים למעלות יותר רמות ונשאות שמתעוררים עליהם דינים, כן הי' הכה"ג באותו לילה, ונחשבו לו חטאים מה שלא נחשבו עד כה, ובאשר הכפרה עדיין לא באה, שוב יכולין כחות החיצונים שנתעוררו בשביל התעוררות הדינים הקדושים להביאו לידי כך... על כן נחשב זה לנס.

(רבי שמואל בורנשטיין, שם משמואל, פרשת אחרי מות שנת תרעו)

רש"י ד"ה זה המפיר ברית בבשר - שהיא מצוה יחידית

יעוין שבת קל ע"א: "שש אנכי על אמרתך" - אמירה יחידה שקדמה לשאר אמירות והיא מילה כו'. ועי' רש"י מנחות נה רע"ב ד"ה מעשה יחידי: מעשה חשוב בפני עצמו.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

רש"י - מקרא קודש - לומר מקדש ישראל ויוה"כ

"וכימיך דבאך"... וכבר בא בפירוש ראשונים ז"ל שהוא מלשון זיבה, היינו שפע פרנסה... ויש שפירשו מלשון דוי וכאב... ולדברינו שני הפירושים נכוחים ואמתים, וקאי על "מנעליך", שהוא קיבוץ לתפלה עוד בשני עתים, א' בעת רעה וכל צרה ר"ל, שכמו שמועיל תפלת רבים לצרת מלחמה, כך לכל צרה שלא תבוא... והיינו "וכימיך" - זהו שנוי עתים, "לדבאך" - לכל דוי, אזי מועיל "מנעליך" להחלץ ממצר... ב' לשפע פרנסה שהוא במועדי השנה, שכולם ראשי השנה כדתנן בריש מס' ר"ה, ומתקבצים אז לתפלה, וע"ז כתיב בהם "מקראי קודש", וכפירוש רש"י במס' שבועות יג, א, על הא דתניא לא קראו מקרא קודש. והכי מבואר בתרגום יונתן ישעיה א, על הכתוב "חדש ושבת קרא מקרא", וכתיב בהלל "ובימי אקרא", ופירש במדרש שוחר טוב דבימים המיוחדים דכתיב בהם "וביום", אז "אקרא", דהוא שעת רצון לקרוא לה'. וזהו כונת המקרא: "וכימיך" - הימים שלך. "דבאך" - הזב שלך שפע ברכה ממעל, גם אז טוב "מנעלך", הקיבוץ שלך, והיינו דאי' בשבת דף ס דכנופיא הוא או שבת ויו"ט או תענית ציבור... ויש להוסיף בדיוק הלשון "וכימיך", ולא כתיב "וכימים", ויהא משמעות בעת שכתוב בהם ביום, אבל א"כ גם שבת בכלל, דכתיב "וביום השבת", ובאמת אין אז עת המוכשר לתפלה ובקשת רחמים, כי אם רנה ושבח להקב"ה. ומשום הכי כתיב "וכימיך", דמשמע שנקראים יום על ידך, והיינו רגלים, וכדאי' ביצה דף יז, דרגלים ישראל מקדשי להו, משא"כ שבת קוב"ה מקדש ליה. ויש לפרש עוד "וכימיך", היינו ימי המועדים דמבואר שהמה מקראי קודש, היינו קיבוץ לתפלה, כך "דבאך", בשעה שאתה דאב, הוא ג"כ מקרא קודש, היינו קיבוץ לתפלה, וכדכתיב בס' ישעיהו כו, טז: "בצר פקדוך צקון לחש מוסרך למו".

(רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, העמק דבר, דברים לג, כה)

יג. תוס' - היום עצמו בלא שעיר המשתלח מכפר קצת ואין כאן כרת גמור

"אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם וגו' וביום השביעי יהי' להם קודש כל העושה בו מלאכה יומת" וגו'. כבר כתבו חז"ל מה ענין שבת למלאכת המשכן. וי"ל עפי"מ דאיתא בתוס'... היום עצמו בלא שעיר המשתלח מכפר קצת ואין כאן כרת גמור עכ"ל. ולפ"ז הו"א אם גם מלאכת המשכן אינו דוחה שבת, מ"מ מכחיש ומגרע את איסור מלאכת שבת, קמ"ל הגם "אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם", אם עשאם ביום השבת עונשו עומד בתקפו כמו אם עשה מלאכת עצמו.

(רבי שמעון סופר, שיר מעון, שמות פרק לה פסוק א)

תוס' - לא קאמרי רבנן דמיתה ממרקת אלא עם היסורין והדינין שדנין אותו לאחר מיתה

ותירוץ זה מוכרח, כי היכי דלא יקשה דרבנן ארבנן דסתם משנה [יומא פה ע"ב]. גם לכאורה היינו יכולין לתרץ דהאי רבנן פליגי אהני רבנן, אבל אפילו כפי זה יצא לנו, שיש סתם משנה, שאומרת מיתה ויום הכפורים מכפרין עם התשובה, וכדדיק בגמרא עם התשובה אין, שלא עם התשובה לא, מתני' כרבנן וכו'.

(חיד"א, לב דוד, פרק ג)

...שימצא הרשע מקום לתלות שלא לשוב, ולומר עוד זמן, וממה נפשך: אם יחיה, הרי עוד זמן לשוב בתשובה, ואם ימות פתאום, הלא מיתה מכפרת בלא תשובה - לזה אמר התנא [אבות פ"ג מט"ז]: והדין, שדנין אותו אחר מיתה, הוא דין אמת, והמיתה בלי תשובה אינה מועלת לפטור מן הדין, [ורק עם] חיבוט הקבר וגיהנם שאר עונשים קשים, המיתה מועלת שיהא הכל מתוקן לסעודה, שלא יהא נכרת לגמרי.

(דרושי הצל"ח דרוש כח, אות יג)