כה ע"א

חומר בנדרים שהנדרים חלים על דבר מצוה

עיין בשערי אורה (שער השלישי) שפירוש 'נדר' - נו"ן דר. הכלל, הנו"ן מורה על אמונת ישראל שהקב"ה ברוב רחמיו משגיח בכל עת ובכל רגע על כל העולמות, ולא נעדר חס ושלום השגחתו אפילו רגע אחד מכל העולמות... וכן תמצא אות הנו"ן הפוכה בפסוק 'ויען ה' את איוב מן הסערה' (איוב לח, א), ששם מבואר שאמר הקב"ה לאיוב איך לא נעדר השגחתו מכל הברואים. וזהו שאמרו רז"ל נדר חל על דבר מצוה, רצה לומר, כיון שרואה השגחת הבורא על העולמות, אז משער בנפשו איך ומה להתנהג עצמו לאסור אפילו דבר המותר לכל.

(רבי לוי יצחק מברדיטשוב, קדושת לוי, פרשת מטות, פרק ל, ג)

חומר בנדרים שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות מה שאין כן בשבועות

נדר איהו לעילא ואינון חיי מלכא, רזא דרמ"ח שייפין ותריסר קטירין כחושבן נד"ר. ועל דא חמיר משבועה, חיי דמלכא אלין דיהיב חיין לכל אלין שייפין ואקרון הכי בגין אינון חיין, ואינון חיין נחתין מעילא לתתא לההוא מקורא דחיין, ומההוא מקורא נחתין לתתא לכל אינון שייפין. שבועה לקיימא דרגא דלתתא רזא דשמא קדישא, ודא אקרי מלך עצמו, דרוחא עלאה וגופא דיליה למשרי בגויה ולדיירא ביה כרוחא דשארי גו גופא, ועל דא אקרי מלך עצמו, דרוחא עילאה (ס"א תאיבא למשרי וכו') ותיבה דיליה למשרי בגויה עצמו דההוא דסתיר לעילא. ובגין כך מאן דאומי בקשוט הוא מקיים לההוא אתר, וכד קאי האי אתר מקויים מקיים כל עלמא. נדר שריא על כלא על מצוה ועל רשותא, דלאו הכי בשבועה.

(זוהר, רעיא מהימנא, שמות דף צא ע"ב)

בשבועה יאמר "ובשמו תשבע" (דברים ו, יג), "ואשביעך בה'" (בראשית כד, ג)... אבל בנדר לא יאמר "ידור בה'" אלא "לה'". וכבר רמזו החכמים טעם הדבר בספרי (מטות יד), אמרו: מה הפרש בין נדרים לשבועות, בנדרים כנודר בחיי המלך בשבועות כנשבע במלך עצמו, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, "חי ה' וחי נפשך אם אעזבך" (מלכים ב' ד, ל). והסוד, כי השבועה מלשון שבעה, כי "בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה" (משלי ט, א), והנדר בתבונה "ראשית דרכו קדם מפעליו מאז" (משלי ח, כב), נמצא שהנדרים על גבי תורה עולים, ולפיכך חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, והנה כל נדר - לה', וכל הנשבע - בו. [וכתב עליו רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק פרשת מטות, אות ג: והנה שבועה במלך עצמו היינו שבועה אותיות שבע ו"ה, ו' מורה על ו' המדות, ה' על שכינתא בחינת קודשא בריך הוא ושכינתיה].

(רמב"ן במדבר פרק ל, ג)

בפרשתא דא איכא למבעי... כיון דאמור רבנן דנדרים עדיף משבועות דהוי כנודר בחיי המלך, א"כ ברישא הוי ליה למכתב שבועה ולבתר נדרים מלתתא לעילא. ותו מדנדרים חלין על מצוה ולא שבועות משמע דנדרים עדיפי, ובמקום אחר משמ' דשבועו' עדיפי, דהא בשבועה כתיב "לא ינקה" ובנדרים לא כתיב... "דבר אל ראשי המטות לבני ישראל" - כלומר דלשבטים גופייהו ידביק בבינה, ולבני ישראל ידביק בז"ס הבנין. ומשום הכי פתח ב"איש כי ידור", דהוא דוכת' דראשי המטות דשארי בהו, וסיים ב"השבע שבועה", דהוא דוכתא דבני ישראל. ומשום הכי כתב "זה הדבר", ד"זה" היינו יסוד ו"דבר" היינו מלכות. וקאמ' דיחבר להו כחדא... והא ודאי נדרים חמירי משבועות, דאינון בחיי המלך, ומשו' הכי חלין על דבר מצוה, דז"ס הבנין אינון מצו' ה'. והארכתי בשבועה "לא ינקה", לומר דב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו [לעיל כא ע"א], אבל נדר אינו גומר להתנקות ע"י ב"ד. וא"א דמשום דנדר איהו חיי המלך לית מאן דיזלזל ביה.

(מגיד מישרים, פרשת מטות ומסעי)

ובזה תבין ענין שבועות ונדרים, כי מאחר שהשבועה הם כנשבע במלך עצמו שהוא מלכות, והנדרים הם כנודר בחיי המלך, שהוא בינה הנקרא חיי המלך, בסוד תפילין הנקרא חיים כנודע, א"כ למה השבועה חמור מנדר? והטעם הוא כי למעלה נגד בינה אין אחיזה לחיצונים כ"כ, אבל לתתא במקום מלכות, שם סביב רשעים יתהלכון, וניתן להם כח גדול להתחזק ולהתאחז שם, לכן עונשו מרובה [לקמן לט ע"א]. גם בזה תבין למה נדרים חלין על דבר מצוה משא"כ בשבועה. והטעם לפי שהנדרים למעלה בבינה, והם גבוהין מן המצוה, לכן חלין עליהם. וזה סוד התרת נדרים בליל יוה"כ, לפי שבאותו יום אנו [עולים] עד הבינה, ויש לנו יכולת להתיר נדרים אשר שם. אך השבועה היא במלכות, לכן אינה חלה על המצוה.

(רבי חיים ויטאל, עץ חיים, שער הכללים, פרק ז [ובדומה בשער ההקדמות, שער א, דרוש ט, דף מד ע"ב במהד' תרס"ט])

הנדרים חלים על דבר מצוה והשבועות לא כן, והטעם הוא כי הנדרים למעלה מהמצוה... אך השבועה סודה ורמיזתה במקום המצוה ממש, לפיכך א"א לה שתחול על המצוה שקדמה לה.

(רמ"ע מפאנו, יונת אלם, פרק עד [ובדומה במאמר שברי לוחות])

והנדרים חמורים מן השבועות, ולכן הקדימן הכתוב "איש כי ידור נדר" וגו', ולכן הם חלים בדבר מצוה כדבר הרשות, שאם נדר שלא יאכל מצה בליל פסח או שלא ישב בסוכת מצוה או שיתענה בשבת יש לו לקיים נדרו, מה שאין כן בשבועה, כמו שאמרו שהנדר הוא איסור חפצא והשבועה איסור גברא, והוא מושבע מהר סיני, ואין שבועה חלה על שבועה. ובכתוב הוא רמוז שחל אפי' על דבר מצוה, והוא מסודות התורה שהנדר למעלה מן השבועה, כי השבועה לשון שבעה, והנודר בתבונה ראשית דרכו, כי "כונן שמים בתבונה", וכתיב "ושלם לעליון נדריך". ואמרו בספרי: מה בין נדרים לשבועות, נדרים כמי שנשבע בחיי המלך, שבועות כנשבע במלך עצמו, וסימן "חי ה' וחי נפשך", ולכן האומר בשבועה חי נפשך הוא נדר.

(דרשות ר' יהושע אבן שועיב, פרשת מטות ומסעי)

נסמכה פרשת נדרים לפרשת המועדים, לומר שלא ימשך אדם ביום טוב אחר האכילה והשתיה לומר שזו היא שמחת יום טוב... ואם יראה שמתוך אכילה ושתיה יצרו תוקפו, ידור, כאומרם (אבות ג, יג): נדרים סייג לפרישות. ואמר נדרים ולא שבועות, לפי שהנדר חל על המצוות, מה שאין כן בשבועות.

(רבי מרדכי הכהן, שפתי כהן במדבר פרק ל, ב)

ובזה יובן למה הנדרים חלים על דבר מצוה, ולא השבועה, לפי שהנדרים הם בחיי המלך בבינה, הם גדולים מהמצוה, שהיא במלכות מטבורו ולמטה, ולכן חלים על המצוה, שהנדרים למעלה ממנה. ולכן אנו מתירין ביום הכפורים את הנדרים, כי אז אנו מושפעים מבינה במקומה, ולכן אנו מתירין הנדרים באותו היום, שכוונת קדושתו שם למעלה בבינה. והשבועה להיותה במקום מצוה, לא חלה על המצוה, שהרי הם שוות במלכות כדפירשנו.

(רבי נפתלי הירץ בכרך, עמק המלך, שער יד, פרק צט)

ברמב"ן בפ' מטות (ל, ג) בפ' כי ידור, יעו"ש אודות ההפרש וההבדל שבין שבועות לנדרים. והוא מדקדק בכוונת התורה שכתוב בלשון נדר לה' בלמד, ובשבועה נאמר בבית, ובשמו תשבע, ואשביעך בה', כאשר נשבעתי בה', השבעה לי בא', וכבר רמזו החכמים טעם הדבר בספרי, אמרו מה ההפרש בין נדרים לשבועות, בנדרים כנודר בחיי המלך, בשבועות כנשבע במלך עצמו, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, חי ה' וחי נפשך. וזהו הסוד שהנדרים חלין ע"ד מצוה ושבועה אינה חלה. הרי שמדבריו מוכח בענין ההפרש שנדרים נקרא בגדר חיי המלך, ושבועה בגדר מלך עצמו, וזהו "חי ה' וחי נפשך" (שמואל א' כ, ג). ומה שייכות זל"ז, ואיזה התקרבות יש מנפשך לחי ה'? אין זה כי אם שמזה מוכח גדולת האדם, נורא ומבהיל מאד. וזהו שתי בחינות באדם עצמו. ועיקר גדול על האדם לדעת, שכמו שנפשו של אדם הלא אחוזה בו... כן הוא האמת לאמתו, שהוא חלק אלו-ה ממעל, ומאן דנפח מדיליה נפח (זוהר). א"כ הלא גם מדרגות של שמו ית', ג"כ הוא חלק מהאדם עצמו, כאילו שחלק ה' הוא חלקו, ע"ד "ותחסרהו מעט מאלקים" (תהלים ח, ו), ואין סוף לגדולת האדם. וזהו ביאורו של הספרי, ההפרש בין נדרים לשבועות, שהם מדרגות חלוקות בהאדם עצמו.
וכשנתבונן בענין נדרים, נשתומם ונבהל. איך שאדם יכול לעשות על עצמו איסורים, היינו שמהיתר נעשה איסור, כמו בכל איסורים שבתורה שהתורה אסרתן. וא"כ הרי יוכל האדם לברוא דיני תורה כתורה עצמה, אין זאת אלא מפני שסוד התורה בעצמה היא ג"כ חלק האדם, והתורה היא עצמיות האדם, ואם התורה לא היתה עצמיותו וחלקו לא היה יכול לקיים ולשמור אותה... וזהו ביאור שהאדם יכול לאסור ע"ע דברים המותרים, שיהיה אסור ככל דברים אסורים מהתורה, וזה גדולת האדם. ויש עוד מדרגה יותר גבוה, והיא ע"ד מלך עצמו. וזאת ג"כ באדם עצמו. וזהו ההבדל בין נדרים לשבועות. והמה מדרגות חלוקות באדם עצמו. ומדרגת נדרים שהם חלין אף על דבר מצוה, מפני שכל אדם יכול לעשות ולברוא דברים כתורה עצמה. וגדר השבועה שאינה חלה ע"ד מצוה כמבואר ברמב"ן.

(רבי ירוחם ליבוביץ, דעת חכמה ומוסר חלק ג מאמר קכה)

[עיין עוד לקט באורי אגדות לקמן כז ע"א בשם של"ה]

חומר בנדרים שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות מה שאין כן בשבועות חומר בשבועות שהשבועות חלות על דבר שאין בו ממש כדבר שיש בו ממש מה שאין כן בנדרים

השבועה היא הבל היוצא מפה דז"א להקיף [את המלכות], והוא הבל כלול מאש ומים ורוח שיש בו ממש, ולכן אין השבועה חלה אלא על דבר שיש בו ממש [זוהר משפטים קטו ע"ב], אשר לסיבה זו הוצרכו כ"ח תעניות לתקן עון פגם השבועה, לפי שהוא בחי' כללות כל גוף המלכות. ובפרט שהוא בחי' אור המקיף שהוא גדול מן אור פנימי, וגם שיש בה ממש, ולכן צריך להתענות כ"ח ימים כנגד כל פרטיותיה שהם כ"ח והם עיקר המלכות. אבל הנדר אין צריך רק ששה ימים, לפי שהוא דבר שאין בו ממש, שאינו רק הסתכלות הארה ממצח שלו אל מצח שלה כנז', ולכן הנדר חל על דבר שאין בו ממש, ולכן אינו כ"כ חמור כמו השבועה. וגם שהוא אור פנימי בלבד, ולא אור מקיף, שהוא השבועה שהוא אור יותר גדול, וגם שהאור ההוא הוא תוספת במוחין דילה שנתוסף אור ורוחניות במוחין שלה, ואינו עיקריות שרש הנקבה עצמה כמו שהוא בשבועה, אשר מתבטלת מציאות הנקבה עצמה, והשבועה שהיא לצורך ז' תחתונות שהם עיקר המלכות. אבל הנדר הוא בחי' המוחין תוספת קדושה, ואינו עיקריות שרש הנקבה, רק תוספת בלבד, ואינו כ"כ פגם. גם כי הנודר לשוא אינו גורם התלבשות קליפות, כנז' בענין השבועה, רק מניעת הארה במוחין שלה. אמנם בבחי' אחרת הנדר חמור מן השבועה, לפי ששבועה היא כנשבע במלך עצמו [ספרי פרשת מטות], שהוא הז"א שהוא ההבל היוצא מפיו עצמו להקיף ז' תחתונות של הנקבה. והנדר הוא כנודר בחיי המלך, שהם המוחין הנמשכים מן בינה אל ז"א, הנקרא חיי המלך כנודע, ומשם נמשכת ההארה אל המוחין שלה. ונמצא שהאמת הוא שהשבועה והנדר שניהם הם אורות הנמשכים אל הנקבה כנז"ל. ואמנם להיות כי הנדר נמשך מן מוחין דז"א הנמשכים אליו מן הבינה כנז', לכן אמרו רז"ל בס' הזוהר (משפטים קטו ע"ב) שהנדר הוא באימא עילאה. ונמצא כי להיות הנדר תלוי במוחין עליונים הנמשכים אליו מן הבינה כנז' מבחי' עצמה, לכן הם חמורים מן השבועה.
הגהת ר' יוסף סדבון: דע"ה. הלשון הזה ע"כ אומר דרשוני כי הוא... הפך הש"ס ופוסקין שחלה אפי' על דבר שאין בו ממש. ומה גם חד טעמא נינהו, שאינה חלה על דבר מצוה כיון שהיא חובת גברא ולכך חלה על דבר שאין בו מצוה. ואין לומר שהרב זלה"ה פרושי קא מפרש שיטת הזוהר שהוא הפך הגמ' כמו שסוברים קצת בני אדם, חדא שזה זר הוא שהזוהר הפך הש"ס. ועוד בתיקונו קא עסיק עפ"י אמיתת סודו. על כן נלע"ד לכשתדקדק תמצא נימוקו עמו, באמרו מאש ומים ורוח עיקר ענין בניין הנוק', א"כ נמצאת אתה למד כל שבועה היוצאה מפיו הוייא ממשות, א"כ נמצאת שבודאי חלה על כל דבר שבעולם אפי' על דבר הנראה שאינו ממש, שהרי השבועה עצמה ממשות הוא. אבל הנדר שהוא הסתכלות בעלמא ואינו עצמיי, הלואי אפי' על דבר שיש בו ממש ואולי יחול. וא"כ דברי רז"ל על דבר המתחייב. ואחר זה מצאתי סיוע לזה בטור יו"ד רלט וז"ל: שבועה חלה על דבר שאין בו ממש כגון וכו' והוא עצמו שיש בו ממש וכו' והנדר החפץ. יעו"ש. ומעתה בדבר מצוה בהמצאה אחרת, כמ"ש שהנדר הוא כנודר בחיי המלך, שהם מוחין הנמשכי' מן בי' אל זעיר הנק' חיי המלך וכו', והוא במפורסמים שכל מצוה ומצוה שבעולם מברר מיין נוקבין ונמשכי' מוחין חדשים המתיחסים לאותם הבירורים, וכיון שהנדר עצמו הוא הוראת המוחין כקיומו, א"כ כשעובר עליו הוי פוגם כאלו ח"ו אין שם מוחין, ומה יועיל באותה מצוה שעושה בביטול נדרו, ולא די דתפיס חבלא בתרתי אלא אדרבא מסלק המוחין בעוברו על הנדר. ולא כן בשבועה, שלא נגע ולא פגע במוחין, אלא פגמו בהארה הנמשכת אל המלכות, ובעשייתו המצוה הוא ממשיך מוחין אחרים חדשים נוספים אל העבר, וממילא שנתקנת המלכות ותו לא).

(רבי חיים ויטאל, שער רוח הקודש, יחוד יט)

ברעיא מהימנא נדפס בפרשת משפטים דף קטו [הובא בפרדס רמונים, שער כג פרק יד, ערך נדר, עיי"ש פירושו]:... שבועה לא חלה אלא על דבר שיש בו ממש נדר חל אפי' על דבר שאין בו ממש... היא גופא קשיא, דהא איפכא תנן... חומר בשבועות מנדרים... כשנקח הדין לפי פשוטו הדבר ברור שהנודר אסר על עצמו ככר או חפץ שיש בו ממש, והנשבע אוסר נפשיה אפילו לדבר שאין בו ממש, כגון שלא אישן. אבל [כשנבחון] הנדר והשבועה בעצמן רמיזתן בעליונים, אין השבועה אלא בעולם הבניין דתמן אוירא דאתפס שיש בו ממש, בערך לאמא עלאה אוירא דלא איתפס שאין בו ממש, והנדר עולה אליה. ומנוסח שלהן נלמד כי השבועה היא חלה על איש האוסר עצמו בדבר שיש בו ממש, והוא דוגמא למלך המתגלה ומודיע דרכיו לחיילותיו. וזה לשון השבועה: "אני נשבע שלא אוכל". ואע"פ שהככר יש בו ממש, אין זה מגדרי השבועה, אדרבה שלילת אכילתו היא שב ואל תעשה כאילו אין בו ממש. וכ"ש "שלא אישן" שהשינה עצמה אין בה ממש... והתרוץ הוא כי האדם עצמו נפעל ונתפס באותה שבועה, כי הוא המושבע, לא החפץ, וכל "אני" יש בו ממש. וכ"ש אם הוא נשבע שאוכל ושאזרוק, שזה וזה דבר שיש בו ממש הוא הואיל וליתיה בשב ואל תעשה. אמנם הנודר אינו אלא באומר "ככר זה עלי", עלי דווקא שהוא בלא תעשה, לא בקום עשה. ולא מבעיא שהוא חל על דבר שיש בו ממש, הוא הככר בעין הותפס באסור זה, עד שאמרו קונמות קדושת הגוף נינהו, אלא חל ג"כ על האדם במה שאין בו ממש לענין זה, כי אינו הוא הדבר הנדור, ואע"פ כן הנדר חל עליו. ועוד אע"פ שהככר בכאן יש בו ממש וזה תנאי הכרחי בנדר, הרי הוא מעלהו אל מקום האפיסה שאין בו ממש. וגם במוחש, לדידיה מיהת הוי כאילו אין בו ממש. וגם הנודר בלתי נתפס כדאמרן. והנדר חל על זה בסוד קדושת הגוף, ועל זה בסוד הפרישות. זהו דקדק לשונו של רעיא מהימנא דאמר: נדר חל אפילו על דבר שאין בו ממש, כי מלת "אפילו" מחייבת לפרש היותו חל על זה וזה והרבותא היא הצד שאין בו ממש.
ויש דרך אחרת קלה וקצרה בפי' המאמר, כי השבועה אינה חלה אלא על דבר גשמי, שהרי השינה אע"פ שאין בה ממשות מוגלם ותפוס בידים, מ"מ הרי היא ממאורעות הגוף ומשיגיו. אבל הנדר, לא מבעיא שהוא חל על הדברים הגשמיים הנתפסים ע"י קונמות בקדושת הגוף, אלא אף על הדברים הרוחניים שהם השבועה ומצוה, שהרי כל אדם מושבע מהר סיני על קיום המצות, הנה הנדר כפי דקות רמיזתו במקום שאין בו ממש חל על שתיהן לאסור על האדם שלא יניח תפילין ושלא יקיים שבועתו, כגון הנשבע לשתות כוס יין ונדר בנזיר, דתניא בספרא דבי רב: "מיין ושכר יזיר" - לאסור יין מצוה כיין הרשות. ואין לנו יין מצוה מן התורה אלא כגון זו שמצוה לקיים שבועתו. אבל אין נדר חל על השבועה והמצוה לכפול חיובן, שאפי' יאסור האכילה עליו אם אינו עושה המצוה, הנדר חל על האכילה, לא על המצוה. אבל השבועה אינה חלה על השבועה ועל המצוה לא לאסור ולא לכפול החיוב אלא בכולל, או עד שיתיר את ראשונה.
אמור מעתה לפי הדרך הראשון, כי מה ששנינו שם ברעיא מהימנא שבועה בדבר שיש בו ממש, פירוש, בנפש אדם שהוא דיוקנא דזעיר. ולפי הדרך השני, שבועה בגשמי, נדר אף ברוחני. נדר בדבר שאין בו ממש, פירוש במדות המקיפות לזעיר, שהן ז' תחתונות שבבינה.
ודע כי במשנה ובגמרא לפי סדר הלמוד המכוון בהם הנושא הוא הככר והשינה, שזה נאסר בין בנדר בין בשבועה לפי שיש בו ממש וזה אינו נאסר אלא בשבועה לפי שאין בו ממש. ונפקא מינה שהשינה מותרת מדין תורה למי שנדר ממנה, אם לא התפיס הנדר בעין שיש בה ממש, כי הנה האומר "קונם עיני בשינה היום" חל [עליו] הנדר. וזהו תכליתם וסדורם של שוני הלכות - לדעת הדברים האסורים והמותרין לפי הדין. אבל הנושא האמיתי בספר הזה הוא נשמת אדם, שהיא מתפעלת בדבורו ובמעשהו לטוב או למוטב, ועלה אתמר "ככל היוצא מפיו יעשה", כי מיד בצאת הדבור מפיו עושה רושם...
וכל מי שיש לו לב יתמה על ההוא סתם תנא דנדרים [טו ע"א], כי על מה שאינו אסור אלא מדרבנן אמר "הרי זה בלא יחל", ועל מה שאסורו דבר תורה אמר "אסור" סתם. ואפכא הוה ליה למיתנא בזה ובזה. ברוך שבחר בהם ובמשנתם, כי בעומק העיון רמזו לנו בהפוך זה כל מה שאמרנו, והוא דק, הנה האומר קונם שאיני ישן זה נדר בדבר שאין בו ממש, ואמרו חכמים "ישנו בבל יחל" לרמוז על כל הנדרים שהן עצמן אין בהן ממש, והוא בל יחל שלהן עד צואר יגיע למעלה מן הקצוות כדאמרן. שבועה שאיני ישן זהו בקצוות שהוא עצמו "אסור", פירוש מקושר ונתפס בשבועה, כי הוא יש בו ממש.

(רמ"ע מפאנו, יונת אלם, פרק עה [ובדומה במאמר שברי לוחות])

כוונת הרב [הרמב"ן] כי הנדרים בבינה. והנה חיי המלך סוד מוחי הבינה לזעיר [עץ חים סוף שער כט], וא"כ הנדר לה', ר"ל להמשיכו ולהאיר ממנו אל ה', ולכן חל על דבר שאין בו ממש, כי עלמא דדכורא רוחני מאד, אבל שבועה הוא לדבק המלכות השביעית בת שבע בה', נשבע בה', לדבקה בתפארת הנקרא שם הויה, והיינו "ובשמו תשבע", וזהו פירוש חי ה', היינו בינה... דזעיר הנק' ה', "וחי נפשך" - חי המלכות הנקראת נפש, נפש דוד. וזה שכתב [רמב"ן] כי השבועה מלשון שבעה, ר"ל מלכות בת שבע, והנדר בתבונה, "ראשית דרכו קדם מפעליו מאז", היינו בינה, ג' ראשונות, "ראשית דרכו קודם מפעליו מאז", שהם הו"ק ומלכות, הויה אדני, ח' אותיות גי' אז. ונמצא נדרים ע"ג תורה עולים, שהוא על הת"ת הנקרא תורה, ולכן חלים על דבר תורה, מה שאין כן השבועות מלכות, אשה תחת רשות בעלה. וכ"כ הרקנטי נדרים נ' דרים שהם בסוד נ' שערי בינה, וכן איתא ברעיא מהימנא בפנחס.

(ר' מאיר פאפרש, תורה אור, פירוש על הרמב"ן, במדבר פרק ל, ג)

חומר בנדרים שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות מה שאין כן בשבועות חומר בשבועות שהשבועות חלות על דבר שאין בו ממש כדבר שיש בו ממש מה שאין כן בנדרים וכו' (כה:) נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור

הכי איתא בספרי (ר"פ מטות): מה בין נדרים לשבועות בנדרים כנודר בחיי המלך, בשבועות כנשבע במלך עצמו, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר (מלכים ב' ב): "חי ה' וחי נפשך אם אעזבך". ואמרו עוד [נדרים טז ע"א] חומר בנדרים מבשבועות כיצד האומר קונם סוכה שאיני עושה לולב שאינני נוטל תפילין שאיני מניח בנדרים אסור לעשות אע"פ שהם מצות, ובשבועות מותר לפי שאין נשבעים לעבור על המצות. כל זה כי נדר הוא דבר שאין לו קצבה ולמעלה מן הכל, ולשונו יוכיח עליו "הרי עלי". סמך לדברי (תהלים נו): "עלי אלהים נדריך". והשבועות הם מדות, ולשון שבועה תוכיח כי הוא נגזר מן שבעה. ופי' העניין כן הוא: "חיי המלך" - ג' מדות הראשונות שהם כת"ר חכמ"ה בינ"ה, שהם חיים ונשמה לשאר המדות. "מלך עצמו" - שאר המדות שהם ז' כי התפארת הוא המלך כאן, והוא קו האמצעי עם ו' קצותיו הרי הז' והם כגוף, ועל ידי אלו יתנהג העולם העליון ועולם התחתון מן השפע הבא אליהם מג' עליונות עד אין סוף. וכן המצוות כולן ניתנו מכוחן. ולשון שבועה מלשון שבעה, והיא לז' מידות הללו שהם המלך עצמו. על כן [אין] שבועה חלה לבטל המצות, לפי שאין שבועה חלה לבטל שבועה הקודמת לו (לקמן כט ע"א). והמצוה באה מאותן שבע, א"כ היא עצמה שבעה, על כן לא תחל שבועה לבטלה. אבל נדר הוא לג' ראשונות שהם חיי המלך, שנדר הוא לשון דירה, כלומר שמוציא עצמו מדירתו של עולם, וכבר ידוע שדירתו של עולם הם ג' עליונות שהם דירה לז' שהם העולם, נמצא שהנדר קודם למצוה שהיא שבועה, על כן אמרו רז"ל שהנדר חל לבטל המצוה...
אכתוב לשון הר"מ ז"ל שהזכיר במסכ' שבועות וז"ל: ופי' מה בין נדרים לשבועות יש לו סוד, שהנדר לבניין היסוד והשבועה בו"ו ה"א אחרונה בשם ידוע, וברורה בהיותה מששה גרועה, [נמצא] שהנדרים על גבי תורה עולים לכן לבטל המצות חלים, ואין [כן] השבועה, יען כי פרייהן מאותן נטיעות. ואני אומר באולי שזה הטעם בנדרי הבאי (נדרים כ' ע"ב) ולדברים שאין בהם ממש וזרוזים, שאין נדר חל עד יחקור וידרוש ויאזין, כי מאשר בינה נעלמה נדר ובל ידעה מה, ואדון הכל אשר בידו הכל יודיענו בסתום חכמה אמן עכ"ל ז"ל.
והנה פי' דברי הרב ז"ל לפי מה שקבלתי, "שהנדר" - פי' התשובה, "לבניין יסוד" - פי' השבעה שהם בניין וסיבה לכל המציאות, [והבינה] יסוד להם כנשמה לגוף. "והשבועה בו"ו" - פי' שבועה מלשון שבע, וניתוסף בה ו"ו, לפי שהיא רומז לו' קצוות שהם חס"ד [ופחד] ת"ת נ', ה' צ', ועוד נתוסף בה ה"א לפי שהיא רומז ג"כ לעטרה שהיא נרמזת "בה"א אחרונה" של שם הגדול. "מששה גרועה" - פי' גרועה במעלה, שכל שאר המדות למעלה הימנו, וכל הנבראים השיגו בה ולא למעלה הימנו... "נמצא שהנדרים על גבי תורה עולים" - פי' שהנדרים הם לתשובה, והתורה אינה אלא מאותן שבע כמו שזכרנו, כי התפארת תורה שבכתב ועטרה תורה שבע"פ, אי נמי חס"ד ופח"ד, ועל כן "חלים לבטל המצות" - לפי שהנדר למעלה מן המצוה. "ואין כן השבועה" - קורא הבניין שבועות, לפי שהן שבעה. "[כי פריהן] מאותן נטיעות" - פי' השבעה הם פרי מאותן ג' העליונות לפי שיצאו מהן כפרי היוצא מנטיעות, והז' התורה מהם, ואין שבועה מבטל שבועה (לקמן כט ע"א). "ואני אומר באולי וכו'" - כלומר כשם שאין שבועה חלה לבטל המצות, כך אין נדרי הבאי ונדרים שאין בהם ממש ונדרי זרוזים אינם חלים לבטל המצוה, מפני שאין נדר חל עד שיחקור ויבין, "כי מאשר בינה נעלמה נדר", והנודר נדרי הבאי בל ידע מה.

(רבי יצחק דמן עכו, מאירת עינים, פרשת בראשית [ובדומה, רבינו פרץ, מערכת האלקות, פרק י])

איתא בגמרא: חומר בנדרים משבועות, שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, כמו שיאמר בנדר סוכה שאני עושה תפילין שאני מניח, אסור אע"פ שעובר על המצוה. וכן המדיר אשתו מתשמיש המטה. וכן הם חלים במצות לא תעשה כגון שנדר שלא לאכול נבלה, ממה ששנינו יש נדר בתוך נדר וכו' נמצא שהנדר חל על איסור ולהתיר לעצמו, ושלא יעשה מה שהוא אסור לו לעבור עליו, אלא שאינם חלים לעבור בידים על לא תעשה. אבל שבועות אינן נוהגין בדבר מצוה כלל, לא בביטול מצות לא תעשה ולא בקיימו, שאילו נשבע לקיים המצות ולא קיים, אינו חייב בה משום שבועה לא מלקות ולא קרבן, אלא דשרי ליה לאזדרוזי נפשיה שנ' "נשבעתי ואקיימה" [נדרים ח ע"א], והנדר אוסר חפציו על עצמו והשבועה אוסר עצמו על הדבר, וזהו מאמרם בנדר "הרי עלי", כי ראוי הוא לאדם הכלול בבני"ן באוסרו דבר שיאמר "הרי עלי", שהוא עליו וחוץ מבניינו. וכן יאמר "איש כי ידור נדר לה'", כל שנודר לדבר שהוא מבניינו. אבל עיקר השבועה הוא בבנין של מעלה, כי המלה מורה עליו, ועיקר ושורש הבנין הוא בפועליו השם ד"פ, לכן נתוסף בשבועה וי"ו ה"א, הו' באמצע המלה רומז לתפארת שהוא קו האמצעי, והוא ה"ו של שם בן ד' אותיות, והה"א שבסוף המלה רומז לעטרה, שהיא ג"כ אחרונה בבנין והיא ה' אחרונה שבשם. ובהצטרפותה למנין ששה הם שבעה. ומפני שהשבועה בבניין והאדם כלול בו, יאמר בו כאשר אסר על נפשו על הדבר, "נשבע", לשון נפעל. וזהו שאמר הכתוב תמיד אחר השבועת ב' ולא ל' כמו "ואשביעך בה'", "השבעה לי באלקים", "ובשמו תשבע". נמצא לפי משמעות הכתוב שזכרנו כי השבועה בהשם הרומז לתפארת וגם באלקים לעטרה רומז שהם עיקר הבנין. ואל תשיב עלי מאמר המשורר שאמר "אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב" שהוא בל', הכוונה בזה שהוא לצורך השם. זה הכלל: כל הנשבע נשבע בהשם שהוא כלל הבנין, והנודר נודר להשם שהוא התשובה. ואמרינן בספרי: מה בין נדרים לשבועות? נדרים נודר בחיי המלך, ושבועות נשבע במלך עצמו. ואם אין ראיה לדבר זכר לדבר "חי ה' וחי נפשך". רמזו במלך לתפארת, שבו השבועה. וחיי המלך הוא התשובה המשפעת לבנין ולמלך, וחיי השם הוא עומד, ר"ל נמצא וממציא, וכל הנמצאים נמצאים מאמיתת מציאותו. ו"חי נפשך" בצירי הוא דבוק לנפש, וצריך למציאות חיי הנפש שהוא הבינה שממנה נשתלשל הנפש דרך הבניין. ויש אומרים כי המלך הוא הבינה וחיי המלך הוא חכמה. וסמך לדבר "והחכמה תחיה".
(הג"ה) לשון נדר מפרשים נ' נדרים, כלומר שהם מכוונים לנ' שערי בינה. כוונת הז"ל כי חיי המלך הבינה, והמלך התפארת. מצאתי הז"ל בלשון הזה: מה בין נדרים לשבועות - יש לו סוד, שהנדר לבנין יסוד והשבועה בו', וה"א אחרונה בשם ברורה וידיעה בהיותה מששה גרועה. נמצא שהנדרים חלים על גבי שבועה עולים. לכן לבטל המצוה חלים. ולא כן השבועות, כי אין פריין מאותן נטיעות. ואני אומר אולי כי זה הטעם בנדרי הבאי ולנדרים שאין בהם ממש וזירוזין [נדרים כ ע"ב], שאין הנדר חל עד שיחקור ויאזין כי מאשר בי"נה ממנה נעלמה, נדר ולא ידע מה. ואדון הכל אשר בידו הכל ידעינו בסתום חכמה. עד כאן לשונו.
נחזור לפרש תחלת המאמר: מפני שהתורה והמצוה הם בבני"ן. הנדר חל על המצות מפני שהיא למעלה ממנו, אבל השבועות אינם חלים על המצות כי אדם התחתון הכלול בבנין הוא המושבע כבר, א"כ הוא והמצות משועבדים לאדון כל יוצר בראשית ולא יוכל לבטלם. לפיכך אמרו אין שבועה חל על שבועה [נדרים ח ע"א], כי אין דבר מבטל את עצמו אלא על ידי דבר חוצה לו ועליונו.

(ר' מנחם ציוני, ציוני על התורה, פרשת מטות)

ענין השבועה עיקרה בבנין וכאשר מורה מלת שבועה שהיא מלשון שבעה. אמנם נרמז במלה עצמה כי עקר השבועה בפועלים השם ד"פ. ולכן נתוסף בו ו' ה'. הו' באמצע המלה רמז לצ"ז שהוא הבריח התיכון, והיא הו' שבין ד' אותיות, שגם היא באמצע והיא כנגד שש קצוות. וה' שבסוף המלה רמז לעטרה שהיא גם כן אחרונה לבנין ואחרונה בשם. ובחבורה למנין ששה שהיא הו', אוסר עצמו על דבר, "נשבע" לשון נפעל. וזהו שיאמר הכתוב תמיד אחר השבועה ב' ולא ל' כמו שנאמר "ואשביעך בה'" (בראשית כד), "השבעה לי באלקים" (שם כא), "ובשמו תשבע" (דברים ו). ונרמז עוד בכתובים האלה שזכרנו כי השבועה בה' שהוא רמז לתפארת, וגם באלקים שהוא רמז לעטרה, והם עיקר הבנין... והכלל כל הנשבע נשבע בשם שהוא כלל הבנין. והנודר נודר לה' שהוא השלישית.
ונתבאר למשכיל כי הנדר איסור חפציו, כלומר שאוסר דבר על עצמו. והשבועה איסור גברא שאוסר עצמו על הדבר. ואמרו בספרי: מה בין נדרים לשבועות? נדרים כנשבע בחיי המלך, שבועות במלך עצמו. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר "חי ה' וחי נפשך" (מלכים ב' ד). רמזו למלך לתפארת שבו השבועה. וחי המלך הוא השלישית המשפעת לבנין. ונתנו סימן לדבר "חי ה'" - כמו שבועה שהיא בשם. "וחי נפשך" בצירי, כלומר חיי הנפש, וחיי הנפש הוא השלישית, כי מהשלישית נשתלשלה הנפש וגם הבנין כאשר זכרנו למעלה. ולשון הרב ז"ל [הרמב"ן] בחדושי שבועות שלו: ופירוש מה בין נדרים לשבועות יש לו סוד שהנדר לבנין יסוד (הגהה, רמז כי החכם יכול להפר גם הנדר, מפני כי חכמה היא למעלה מבינה והיא נקדה סתימא). והשבעה בו' ה' האחרונה ידועה וברורה בהיותה מששה גרועה. ואין כן בשבועות, יען כי פרייהם מאותם נטיעות. ואני אומר באולי שזה הטעם בנדרי הבאי ובדברים שאין בהם ממש וזרוזין, שאין הנדר חל עד יחקור הנודר ויאזין המקום מאשר הבינה נעלמה אבל זה נדר ובל ידע מה ואדון הכל אשר בידו הכל יודיענו בסתום חכמה אמן. עד כאן לשונו.
ודבריו מתוקים מדבש מובנים למשכיל בענין נדרים ושבועות. ופירוש בהיותה מששה גרועה רוצה לומר כי כל שבעה חסר ו' ותורה המלה על כל הבנין שהוא שבעה ועקרים הו' והה' הכוללים התורה והמצוות. ומפני שהתורה והמצוות הם בבנין כמו שזכרנו בהריסה הנדר חל על המצוה מפני שהוא למעלה ממנה, אבל השבועות אינן חלות על המצוות, כי האדם הכלול בבנין הוא מושבע. אם כן הוא והמצוות משועבדים לאדון הכל ליוצר בראשית ולא יכול לבטל אותם. ולפיכך אמר אין שבועה חלה על דבר שבועה (ס"א על מצוה) כי אין דבר מבטל את עצמו אלא דבר אשר חוצה לו וגבוה ממנו למשול בו.
ויש להתבונן בענין השבועה שהזכיר בה הכתוב "לא תשא" (שמות כ) ולא אמר "תשבע". אבל הטעם כי ענין השבועה להעלות הה' בו' היות שבעה מחוברים ומוסכמים לדבריו וכענין "עתה ארומם עתה אנשא" (ישעיהו לג) (הגהה, והוא לשון נשואין) וכשאדם נושאה בלא בעלה (ס"א לבטלה) ראוי שתפגע בו הה' שלא תנקהו הו' ודומה אל קרוב ברכה לבטלה... אלא שהשבועה הוא להעלות הה' בו' והברכה היא המשכת הו' בה'. וצריך להתבונן כי החכם עוקר הנדר מעקרו מפני כי "החכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה".

(רבינו פרץ, מערכת האלקות, פרק י)

כה. חומר בשבועות שהשבועות חלות על דבר שאין בו ממש כדבר שיש בו ממש מה שאין כן בנדרים

בספר הזוהר בפרשת משפטים דף קטו ע"ב שורה כ"ז, וז"ל: ודאי שבועה לא חלה אלא על דבר שיש בו ממש, נדר חל אפילו על דבר שאין בו ממש, והא אוקמוה מתני'. וקשה דבמסכת נדרים ובמסכת שבועות תנן איפכא: חומר בשבועה שחלה על דבר שאין בו ממש כדבר שיש בו ממש, משא"כ בנדרים. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות נדרים פ"ג. ואם נרצה להחליף דברי הזוהר ונגיה כדברי המשנה כנזכר, אי אפשר, כי הרי מדבריו נשמע שבא להזכיר חומר הנדר יותר מהשבועה, כי כך כתב: ולא עוד אלא יתיר אמרו, נדרים ע"ג שבועות עולים, וכל הנשבע כאלו נשבע במלך עצמו, וכל הנודר כאלו נודר בחיי המלך, והנה כל זה חומרא בנדרים היא. גם לקמן ביארו בפירוש באמרם ובודאי עלמא דאתי בינה, וחלין על דבר שאין בו ממש. אמר שמואל: אולי נוכל להגיה בזוהר לומר: חומר בנדרים שחלים על דבר מצוה כרשות, משא"כ בשבועה.

(רבי חיים ויטאל, שער הגלגולים, הקדמה מ)

ובזה יובן מה שאמר הרעיא מהימנא ע"ה, בפרשת משפטים, זוהר גדול דף נ"ב [במדבר רנה ע"א]: שבועה לא חלה אלא על דבר שיש בו ממש, נדר חל אפילו על דבר שאין בו ממש, והא אוקמוה במתניתין. ולא עוד אלא יתיר אמרו, 'נדרים על גבי שבועות עולין, וכל הנשבע כאלו נשבע במלך עצמו, וכל הנודר כאלו נודר בחיי המלך' [ספרי פרשת מטות]... והיא גופא קשיא, דהא אפכא תנן, בפרק שני דנדרים [טז ע"א], 'זה חומר בשבועות מבנדרים', וארישא קאי, דקתני קונם אני ישן, הרי זה ב'לא יחל', פירוש מדרבנן, ואין זה נדר של תורה, דשינה אין בה ממש, שבועה שאיני ישן אסור פירוש, מן התורה. והאמת כי כשנקח הדין לפי פשוטן של דברים, הדבר ברור, 'אסור [לעשות] חפציו' מפני שיש בו ממש אנפשיה לגבי עצמו, והנשבע אסר איסר אנפשיה, אפילו לדבר שאין בו ממש כגון אישן. אבל כשנבחין הנדר והשבועה עצמן ורמיזתן בעליונים מנוסח שלהם, נלמוד כי השבועה חלה על איש, אוסר עצמו שיש בו ממש, ואומר 'אני יפעל', ונתפס באותה השבועה, וכל 'אני' יש בו ממש. אבל הנדר אינו אלא הוא כאומר 'הרי עלי', ו'עלי' זה אין בו ממש, שאינו נתפס כמו הנודר 'במלך עצמו', אלא הוא 'חיי המלך' וחל [מ]על השבועה כמו [מ]על המצוה, שהרי כל אדם מושבע מהר סיני על קיום המצות, [אבל] והנדר חל על זו ועל זו, כפי דקות רמיזתו, במקום שאין בו ממש... והבינה היא סוד 'העולם הבא', והוא דבר שאין בה ממש, ש'אין בו לא אכילה ולא שתייה אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין' [ברכות יז ע"א] מזיוה, ולכן ביום הכפורים אין בו לא אכילה ולא שתייה. אבל השבועה להיותה במקום השכינה שהיא סוד העולם הזה, הוא דבר שיש בו ממש, אכילה ושתייה וכל המועדים התלויות בה, הם כולם אכילה ושתייה של שמחה, ובפרט עונג שבת.

(רבי נפתלי הירץ בכרך, עמק המלך, שער יד, פרק ק)

האומר שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר

הם הלכו שלשה ימים רצופין, ובכל לילה היה הענן שוכן על הארון, שלא היו יכולין לילך שלשת ימים רצופין לילה ויום, [כדאמרינן] האומר שבועה שלא אישן שלשה ימים, מלקין אותו וישן לאלתר.

(בכור שור במדבר פרק י, לג)

והפליג בזאת המשנה בארבעה... שהם הכרחיים לאדם. אחד, אכילה, פת במלח תאכל. שני, שתיה, מים במשורה תשתה... שלישי, שינה, כמוכח בשלישי דשבועות שאי אפשר לעמוד בלא [שינה] שלושה ימים, אמר ועל הארץ תישן. רביעי, כסות בגדיו, אמר חיי צער תחיה... ולזה אמר שהשלם האמיתי, שהכבוד לו לנחלה, הוא למי שעלה במעלת דביקותו בעיון שלא יחוש לעניינים אלה ההכרחיים.

(רבי מתתיה היצהרי, אבות, פרק ו משנה ד)

והנה ידוע שקיום האדם בגשמיות הוא ע"י שני דברים, אכילה ושינה, ובלתי שני אלה אי אפשר לחיות. ושיעור שינה הוא שלשה ימים, ושיעור אכילה הוא שבעה ימים, והנשבע שלא לישן שלשה ימים או שלא יאכל שבעה ימים הרי זו שבועת שוא כברמב"ם (פ"א מהלכות שבועות). ונראה דשינה היא נמי ענין מזון, שבמדרש [פרקי דר' אליעזר פרק יב] שהארץ אמרה להקב"ה אין בי כח לזון את בריותיך, אמר הקב"ה: פלגא עלי, דהוא שינה. ביאור הדברים, הא שאמרה הארץ אין בי כח לזון את בריותיך, היינו שאין בה ענין מזון לשכל אלא לגוף בלבד, וזה שאמר הקב"ה פלגא עלי היינו ששינה היא מזון שכלי, שהנפש נדבקת בשרשה ושואבת חיים חדשים, ואכילה היא מזון גופני, ובאשר האדם הוא מורכב מגוף ושכל, אי אפשר לחיות בלתי שני מיני מזון אלו, זה לשכל וזה לגוף, אף ששתיהן נצרכות לשניהם, היינו משום שכלולות הן כידוע, מ"מ בעצם זו מתיחסת לשכל וזו לגוף.
ונראה דלעומתם ברוחניות הן תורה ושבת, תורה מתיחסת לשכל, והיא מזון לרוח השכלית [שהיא הנשמה] בישראל, ושבת מתיחסת לנפש שבישראל, והיא אהבה ורצון ודביקות שהם כחות שבלב... ועל כן, כמו בגשמיות א"א לחיות שלשה ימים בלי שינה כבש"ס יבמות (קכא ע"ב), וכן שבעה ימים בלי אכילה כנ"ל בשם הרמב"ם, כן ברוחניות אמרו ז"ל (ב"ק פב ע"א) בהא "וילכו שלשת ימים ולא מצאו מים", דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה והתקינו שיהי' קורין בתורה גם ביום ב' וה' למען לא יהיו ג' ימים בלי תורה, מאחר שתורה היא מזון השכל הרוחני כמו ששינה היא מזון השכל הגשמי, וכמו שזה שיעורו ג' ימים, כך זה. וכן נמי כמו בגשמיות אין הנפש הרוחנית של ישראל מתקיימת שבעה ימים בלי שבת, וע"כ ניתנה לישראל השבת שהיא יום אחד לשבעה.

(רבי שמואל בורנשטיין, שם משמואל, פרשת ויחי שנת תרעח)