Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת תענית


כאן ימצא הלומד ביאורים על אגדות מסכת תענית, מצוטטים כלשונם מן הספרים המקוריים. הביאורים נלקטו ממבחר גדול של חשובי הפרשנים, ראשונים ואחרונים, בתחומי המחשבה והדרוש, הקבלה והחסידות (המבחר אינו חופף למקורות המצויינים במפתח לביאורי אגדות למסכת תענית). בדרך כלל, העתקנו רק את מה שנוגע לביאור האגדה שבמסכת זו, ולא מה שהמחבר מבאר עניינים אחרים על פי האגדה שבמסכת זו.
יש כאן תוספת על לקט ביאורי האגדות שנדפסו במסכת תענית של מכון הלכה ברורה.
בתחילת כל קטע מובאות המלים מהתלמוד שמתבארות באותו קטע, באותיות מודגשות. אם מקורות אחדים מבארים אותן מלים מהתלמוד - הן מצוטטות רק פעם אחת לפני כל אותם ביאורים. בגוף לשון הביאורים, באות המלים מן התלמוד באות מודגשת. מלים מן הביאור שראינו לנכון להדגיש - מסומנות בקו תחתי. הערות שלנו ומראי מקומות שהוספנו, באות באותיות מוקטנות בתוך סוגריים מרובעות. בסוף כל קטע, בצד שמאל, נרשם מקור הדברים. לחץ על מספר הדף ברשימה שלמטה, כדי להגיע לביאורים על אותו דף.


ב ע"א
ב ע"ב
ג ע"א
ג ע"ב
ד ע"א
ה ע"א
ה ע"ב
ו ע"א
ו ע"ב
ז ע"א
ז ע"ב
ח ע"א
ח ע"ב
ט ע"א
ט ע"ב
י ע"א
י ע"ב
יא ע"א
יא ע"ב
יב ע"א
יב ע"ב
יד ע"א
יד ע"ב
טו ע"א
טו ע"ב
טז ע"א
טז ע"ב
יז ע"א
יז ע"ב
יח ע"א
יח ע"ב
יט ע"א
יט ע"ב
כ ע"א
כ ע"ב
כא ע"א
כא ע"ב
כב ע"א
כב ע"ב
כג ע"א
כג ע"ב
כד ע"א
כד ע"ב
כה ע"א
כה ע"ב
כו ע"א
כו ע"ב
כז ע"א
כז ע"ב
כח ע"א
כח ע"ב
כט ע"א
כט ע"ב
ל ע"א
ל ע"ב
לא ע"א


ב ע"א

[תענית]

וסוד עיקר התענית על כל זה הוא מזבח מוכן לכפר על חטאתיו. כי במיעוט אכילה ושתיה מתמעט מחלבו, ומקריב אותו במיעוטו בתפלתו לפני אלקיו, והיה לפנות ערב כגבור עליו חולשת האברים, אש שלהבת יסודתו תוקד בו, לא תכבה לאכול ולהמעיט חלבו ודמו. והסוד האמיתי, כשם שיש איברים למעלה וענינים ידועים לאכול הקרבן מתוך האש, כן יש למטה איברים וענינים ידועים באדם ואוכלים חלבו ודמו וממעטין אותו. כשם שהעשן האש עולה מתוך הקרבן, כן רוח האדם יוצא לחוץ ועולה והוא ריח ניחוח לה'. כל זה ביום התענית. והאדם צריך לכוין רוחו ונשמתו לכל הדברים האלה, ולכונן עצמו לפני אלקיו כאילו הוא מזבח כפרה מוכן לפניו, ולבקש ממנו סליחה בבנות מזבח גופו לפניו בכל סדריו ועניניו, ונסלח לו מחטאתו אשר חטא. הרי לך מזבח שלם בכל עניניו וסודותיו, ככל אשר יהיה לפני ה', החלב והדם האש והעשן והריח הכל תמים לפני ה'. ובמזבח הזה יקרב כל הקרבנות שבעולם, כי בהכינו המזבח הזה יקריב קרבנו.

(רבי מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סוד התענית, עמ' קכד במהד' תשנ"ו [הובא בשל"ה, פרשת ויקרא, דרך חיים תוכחת מוסר, אות לא במהד' יד רמה])

...שצריך להרחיק ממנו כל אשר תאוה נפשו אפילו דברים שאין בהם איסור, כדי לענות אדם נפשו. ולא יחוס ולא יחמול עליו לומר: למה יענה נפשו ללא דבר, וה' הרשהו לתאבון זה? והנה, הגם שעינוי זה היא לנפש, עיקרו היא לאותו המתלוה לה, שהם כוחות המסיתים שזכרנו, והוא סוד התענית, שיתענה האדם לאבד כח הרע הדבוק בו, שהוא כח המסית האמור.

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, דברים, פרק יג, ז)

ותענית סגולה לכפרה, כמש"כ הר"מ הל' תענית. ובשאלתות דר"א פ' ויקהל כתב דתענית מועיל ליענות בצערא כמו דאשכחן ביוהכ"פ דתענית מועיל לכפרת עון.

(נצי"ב, העמק דבר, ויקרא, פרק כג, כח)

מיום טוב האחרון של חג
3

ענין ברכות גשמים ביום הזה [שמיני עצרת] - כי גשמים הוא השפעת חיות הנבראים, וביום הזה, אחר יום הכפורים וחג הסוכות, נקלט חיות חדשה בלב נפשות ישראל, להיות נקלטים כל השבע מדות שבקדושה בלב בהתחדשות קבלה של דברי תורה בלב. וזהו ענין ירידת גשמים ביום הזה, השפעת טיפה של חיים בלב. ועל יום זה רמזו חז"ל גדול יום הגשמים [לקמן ז ע"א-ח ע"א] (כדאיתא בספר הקדוש עבודת ישראל [עי' לקט ביאורי אגדות לקמן ז ע"א] ).

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, דברים, שמיני עצרת [נדפס אחרי פרשת האזינו], אות לה)

אמר לו רבי יהושע הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג למה הוא מזכיר אמר לו רבי אליעזר אף אני לא אמרתי לשאול אלא להזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו
3-7

ואינו מובן, הלוא ניסוך המים כל ימי החג כדי שיתברכו גשמי שנה, וכן ד' המינים במים לרצות על המים [לקמן ב ע"ב], אלמא שאין מקפידין על הא דגשמים סימן קללה בחג. וגם דברי ר"א אינם מובנים, הלוא מצינו (לקמן כד ע"א) באמוראים שירדו לפני התיבה ואמרו משיב הרוח ונשב זיקא, מוריד הגשם ונחת מיטרא, אלמא דמשמע נמי השתא ולא בעונתו דוקא.
ונראה דהנה בתפילת שמונה עשרה, י"ח הברכות הם נגד י"ח החוליות שבשדרה שהיא בנין גופו של אדם, לבד משלש הראשונות שהן בודאי נגד המוח שבו חכמה בינה ודעת. והנה האדם הוא עולם קטן, ובנין גופו הוא כדוגמת בנין העולם, שנברא בשבעת ימי בראשית, וידוע דבריאת העולם היתה בדין ובצמצום, שבכל מעשה בראשית נזכר שם אלקים לבד, וראשו של אדם הוא דוגמא לשלש הראשונות ושם הוא רחמים בלי צמצום, אך דינין מינה מתערין.
והנה כבר אמרנו שיש חילוק בין עוזר למושיע. כי "עוזר" משמע שהנעזר עושה מעצמו אלא שזה עוזרו... אבל "מושיע" הוא אפי' שהנושע אינו עושה מאומה ואינו מעורר כלל... שענין עזרה שהיא ע"י חלק פעולת הנעזר הוא במדת הדין, וענין מושיע הוא במדת רחמים כמובן. וזה רמזו בשמותיהם של שני התנאים ר' אליעזר ור' יהושע, שר"א הוא מתלמידי שמאי מדת הדין, ור"י הוא מדת הרחמים.
ומעתה נבוא לבאר פלוגתתם. דהנה ידוע דמדת הדין היא צמצום. וע"כ בניסוך המים וד' מינים הבאים לרצות על המים, ולולב הוא נגד ח"י חוליות שבשדרה, כ"ע מודים שהם בעונתם, כי הם באין רק לעורר המים שהם בטבע הבריאה, והרי הבריאה היא במדת הצמצום, ובודאי מדת הצמצום נותנת שיהיו בעונתן, ולא נחלקו אלא בהזכרה שהיא בשלש ראשונות. ר' אליעזר, לפי מדתו שהיא מדת הדין, ס"ל דאפי' בשלש ראשונות מאחר דדינין מינה מתערין נמי הוא במדת הצמצום וע"כ הוא בעונתו. ור' יהושע, דהוא מדת הרחמים, ס"ל דבשלש ראשונות מעוררין בלי שום צמצום כלל, וע"כ מעורר להוריד תיכף הגשם. ומעתה לא קשה מניסוך המים וד' מינים שבלולב, דבהו גם ר' יהושע מודה דכדי שיתברכו לכם גשמי שנה והריצוי על המים הוא שירדו בעונתן. וגם תו לא קשה מהאמוראים שירדו לפני התיבה ואמרו מוריד הגשם ונחת מיטרא, דהאמוראים לאו מתלמידי שמאי נינהו אלא כהילכתא כב"ה ומדתם רחמים, וע"כ כר' יהושע ס"ל, וע"כ נחת תיכף מטרא בלי שום צמצום כלל.

(רבי שמואל בורנשטיין, שם משמואל, מועדים, שמיני עצרת ושמחת תורה, שנת תרעג)

הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג
4

שאין אומרים "אדון המושיע" שמיירי במים קודם ששי לחג, כי המים הם סימן קללה בחג, אבל בששי אין קפידא, דכבר רומז הכתוב ביה נסוך מים, דכתיב ביה (במדבר כט, לא) "ונסכיה", רצה לומר שני ניסוכים.

(מטה משה, עמוד העבודה, ארבעת המינים, הושענא רבה, שמיני עצרת סימן תתקנו)

נקדים מה שקשה לכאורה על הא דאיתא במדרש דלוקחין בחג ערבה הגדילה על המים כדי לרצות הקב"ה שיברך את הארץ במים, וכן כתב נמי הבחיי (ויקרא כג, מ), וקשה, הלא קיימא לן גשמים בחג סימן קללה ודומה לעבד שמוזג כוס לרבו ושופך לו קיתון על פניו, אם כן האיך נתפלל בחג עצמו על המים בדבר שאין חפצנו בה, והוי חלילה כתפילת שוא? ונראה לי לתרץ... דמה שאנו מתפללין על הגשמים בחג, היינו כדי שירד על ארץ האומות, ולכן מקריבין נמי שבעים פרים בשבילם.

(רבי פנחס בר' פילטא, ברית שלום, פרשת אמור, פרק כג, מ)

במשנה והלוא אין הגשמים אלא סימן קללה בחג למה הוא מזכיר. ולכאורה קשה הלוא ר' אליעזר מניסוך המים יליף או מלולב, שאמרה תורה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, וד' מינים באים לרצות על המים, הרי שהתורה לא הקפידה ע"ז.
ונראה דהנה איתא בלקוטי התורה להאר"י ז"ל בפסוק "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", היינו שהחיות שבלחם שזן את האדם היא לפי ערך חלקי מוצא פי ה' הנמצאים בו, כי המוצא פי ה' הוא המחיה ולא גשמיות הלחם.
ובזה יובנו דברי המדרש (ויקרא רבה פרשה לה): בשעה שישראל עושין רצונו של מקום פקידה אחת הוא פוקד הארץ ומיד היא עושה פירות. כי באם עושין רצונו של מקום הרי הוא חיבור עליונים לתחתונים, והמים העליונים יש להם חיבור למים התחתונים, ונמצאים בגשמים הרבה חלקי מוצא פי ה' מן המים העליונים, ע"כ מיד היא עושה פירות, כי מעט גשמים שנמצא בהם חלק גדול ממים עליונים מועילים יותר ממרבית הגשמים בלתי חיבור למים עליונים. וע"כ ניסוך המים שנתקרבו המים התחתונים ע"ג המזבח ונתעלו לשרשן זה גורם התחברות המים התחתונים למים העליונים. וזהו כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, היינו שתהיה בגשמים האלה ברכה, כלומר שיהיו בהם חלקי מוצא פי ה' יתברך מהמים העליונים הרבה מאד. וכן ד' מינים הגדלין על המים באים לרצות על המים, כי "ולקחתם" הוא לשון הגבהה כמו שדייק כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מלשון הש"ס (סוכה מב ע"א) מדאגבהיה נפק בי', והיינו שמגביה אותם לשרשן ובאמצעות מינים אלו נתחברו המים העליונים לתחתונים. וזהו הלשון שבאין לרצות על המים, היינו שיהיה בגשמים רצון ה' יתברך, מפני ששואב זה מן המים העליונים. וא"כ אין מכאן קושיא שהגשמים סימן קללה בחג, שהרי אין זה מביא או מוסיף גשמים, רק שבגשמים שיהיו בכל השנה תהיה בהם ברכה כנ"ל, אבל כשמזכירין מוריד הגשם, הרי זה זכרון שיוריד גשמים, ע"ז שפיר מקשה ר' יהושע.

(רבי שמואל בורנשטיין, שם משמואל, מועדים, שמיני עצרת ושמחת תורה, שנת תרעב)

וכן באליהו בהר הכרמל, מה פריך היכי שמעי ליה ישראל ועבדי שחוטי חוץ... שלא מצינו כלל בפסוק שאחרים עסקו בעבודות של הקרבת הפר... כי אם מה שאמר להם שייצקו את ארבעת הכדים מים וישנו וישלשו, שכן עשו. ובודאי לא משמע דאהא קאמר היכי סמכי עליה, משום איסור של ניסוך המים בחוץ... הרי עיקר הדין הוא, שגם המחייב בניסוך המים בחוץ אינו מחייב כי אם במי החג בחג... ובודאי עובדא דאליהו לא היתה בחג, שחוץ ממה שאין מקום לשער שהיתה דוקא בחג כדי להקשות מזה, עוד מוכרח מהענין שלא היה בחג, שהרי כל הענין בירידת גשמים מיירי: "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה", ואח"כ נתברכה הארץ מיד בהמון הגשם, וגשמים בחג הם סימן קללה, כתענית ב, א, ועונת גשמים בא"י מתחלת בחשוון, לדינא בז' בו ולשום תנא לא קודם מג' בו, וסימן של עצירת גשמים לא יוקדם מי"ז בו, שהיחידים מתחילים להתענות, כדמוכח התם דף י ע"א, ובודאי לא היה בחג.

(ראי"ה קוק, משפט כהן, סי' קמד, אות יח)

בתורת כהנים, בחוקותי, פרשתא א פרק א: "ברביעיות, אתה אומר ברביעיות או אינו אלא בערבי שבתות? אמרו: אפילו שנים כשני אליהו וגשמים יורדים בערבי שבתות, אינו אלא סימן קללה". ובביאור בעל החפץ חיים שם ביאר: "שהוא מופת שאינם נשלחים מההשגחה מאתו יתברך, אחר שהוא מבטלם עי"ז מרצונו יתברך".
והעיר רבינו: "תמוה, ולמה הוצרך זה, ואיך לומר כן, שהם שלא מהשגחתו ית', ואין עוד מלבדו. ומה שהם בכללם אינם נמסרין לשליח הרי אין זה אומר ששאר דברים הם שלא מהשגחתו חלילה. ועונשים שע"י שליח ג"כ אינם ממועטים מהשגחתו ית'... ומה שהם סימן קללה בחג, פ"א דתענית, מבואר בפ"ב דסוכה [כח ע"ב: "למה הדבר דומה? לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו קיתון על פניו"] שנקרא כן במה שהוא מהקב"ה כסטירה ודחייה, ומה שהוא מבטלם עי"ז מקיום רצונו ומצותו זה עצמו הוא חומר העונש, ושם עוד באופן יותר ברור, וכמו 'הסבות לבבם' [מלכים א' יח, לז] וכיו"ב, וי"ל במובן הסתרת הפנים וסילוק ההשגחה".

(שיחות הרב צבי יהודה, בחקתי, עמ' 293, הערה 2)

הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג למה הוא מזכיר
4-5

נשאלתי מאת הרב הגאון המפורסם מוה"ר חיים ברלין... בביאור לשון הרמב"ם שבפירוש המשניות לסוכה (סוף פ"ב) שכתב שם וז"ל: וירידת גשמים בתחלת הסוכות רמז כי ה' אינו מקבל מעשיהם ברצון. וקשה טובא, מאי שנא בתחלת הסוכות דוקא, הא בכל ימי הסוכות אמרו כן במשנה שם משלו משל וכו' לעבד שמזג כוס... אעתיק בזה תורף דבריו מ"ש לי בזה, והוא דאפשר שדעת הרמב"ם דלא שייך ענין המשל דשפיכת הקיתון אלא במצוה שהיא חובה עליו וא"א לו להפטר הימנה, ואם הקב"ה מעכב עליו מלעשותה הרי הוא דומה לעבד שמזג כוס לרבו... אבל במצוה שאינה חובה עליו לקיימה גם בלעדי העיכוב שמעכבין אותו מן השמים לעשותה אינו דומה לשפיכת קיתון דרב לעבד כלל ואינו סימן קללה. אמור מעתה דמצות סוכה שאינה חובה עליו מה"ת אלא בלילה ראשונה בלבד אבל בשאר ז' הימים אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל, שפיר כתב הרמב"ם דרק בתחלת הסוכות דהיינו לילה ראשונה דאז חובה עליו לאכול כזית בסוכה איכא רמז בירידת הגשמים שאינו מקבל מעשיהם ברצון דומיא דשפיכת קיתון אבל לא בשאר הימים. אבל קשה ע"ז ממשנה דתענית דהקשה ר"י לר"א... הואיל והגשמים סימן קללה בחג למה הוא מזכיר, ואם כדברי הרמב"ם הנ"ל תו אין מקום לקושיא זו דהרי הזכרת גשמים אינה מבערב אלא מתפלת מוסף ואילך וכבר עברה הלילה ראשונה ושוב לא הוי סימן קללה כלל לפי דבריו. ונראה ליישב דקושית ר"י לר"א אזלא דוקא לר"א לשיטתו דס"ל בפ' הישן דחייב אדם לאכול י"ד סעודות בסוכה א"כ לדידיה הוי סימן קללה בגשמים כל ימי החג אבל אנן לא קיי"ל כר"א בהא מילתא. א"כ שפיר כתב הרמב"ם... שהסימן קללה הוא דוקא בתחלת הסוכות דהיינו לילה ראשונה.... מ"מ יקשה הא אי אמר שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וכו' שא"א לג' ימים בלא שינה, ושינה הא אסור חוץ לסוכה כל ימי החג אפילו לדידן, וא"כ אפי לדידן נמי הוי כל ימי החג סימן קללה לגבי שינה. ותו תיקשי על ר"י דהוא ודאי לא ס"ל כר"א לחייב אדם לאכול י"ד סעודות בסוכה וא"כ למה סובר דהזכרת גשם הוא מיו"ט האחרון של חג. ע"כ לשונו...
ואני לעצמי תרצתי לשון הרמב"ם... דמה שהירידת גשמים היא סימן קללה... היינו דוקא כשלא נכנס עדיין לסוכה אלא רצה לכנוס לתוכה לקיים מצותה ולא הספיק לכנוס עד שירדו גשמים, שעי"ז נתבטל ממצותה לגמרי דהרי נפטר מלכנוס לתוכה לגמרי... שפיר הוי הוראה שאינו רוצה בשימושו, משא"כ כשכבר ישב בסוכה ואח"כ ירדו גשמים דאז צריך להמתין עד שיעור שתסרח המקפה וכל זמן שאין הגשמים כפי שיעור זה לא נפטר ממצותה א"כ ממילא מקיים מצותה בכל זמן ישיבתו, וכיון שאינו נפטר ממנה כמובן אין הגשמים סימן קללה כלל אחר כך ושאינו מקבל מעשיו ברצון שהרי הניחוהו לישב בה עד עכשיו ולקיים מצותה אלא לצורכן הן יורדין. וא"כ דברי הרמב"ם מיושבים... מ"ש בלשונו בתחלת הסוכות אין הפירוש בתחלת ימי הסוכות אלא בתחלת קיום מצות הסוכות, שבכל עת מימי הסוכות איזו שהיא כל שהוא בתחלת קיום מצותה דהיינו קודם שהתחיל לקיימה...
בהיותי אצל כ"ק ר"א שליט"א בק"ק סאכאטשוב... ותוכן דברי קדשו כך הוא דאיתא בפוסקים דלא נקרא שם סוכה קודם שנכנס לתוכה לישב בה, ומקמי הכי לא נקרא בשם סוכה. והנה הר"ן חידש... שאם יש לו לאדם סוכה אע"פ שאינו יושב בה מקיים מצות סוכה בזה שיש לו סוכה הראויה לישב בה כמו דירה שאף בשעה שאינו יושב בה נקראת דירתו. ולפ"ז מיושב לשון הרמב"ם, דכיון דגשמים יורדים בתחלת הסוכות רמז שאינו מקבל מעשיהם ברצון שאינו מניחו לקרוא שם על הסוכה, אבל באמצע הסוכות אע"פ שאינו יושב בה נמי מקיים מצות סוכה בלאו הישיבה... ושוב ליכא רמז הנ"ל.

(ר' יעקב חיים גולדשלאג, שו"ת ויחי יעקב, או"ח סי' לו)

ביום טוב ראשון של פסח הראשון מזכיר האחרון אינו מזכיר
11-12

...דהיכא דלא כתיב "ראשון" לא שייך לכתוב על השני "אחרון" אם לא שיש אמצעי. אבל היכא דכתיב "הראשון" כתיב על השני "אחרון". וכן הוא... במשנה תענית פרק א משנה ב: הראשון מזכיר האחרון אינו מזכיר.

(נצי"ב, העמק דבר, הקדמה - קדמת העמק, אות י)

מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים וכו' שלשה מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח ואלו הן מפתח של גשמים מפתח של חיה ומפתח של תחיית המתים
14-36

"ממגד שמים מטל"... ולי נראה, שהדבר המיוחד והחשוב הזה נקרא "מגד" מלשון "מגיד"... "מגד" הוא דבר מיוחד הניתן לשם אדם או דבר או אירוע מיוחד, והוא "מגיד" משהו. וכאן, אומר משה, שהקב"ה מברך בהתמדה את נחלת יוסף בדבר המיוחד והמשובח שיש בשמים ובארץ, דהיינו המים, שבלעדיהם אין חיים וקיום לעולם, כמו שאמרו חז"ל: "מזכירין גבורות גשמים [בשמונה עשרה] בתחיית המתים", מפני שהגשמים והמים שקולים כתחיית המתים. וכן אמר ר' יוחנן: "שלושה מפתחות בידו של הקב"ה, שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, ומפתח של חיה [לידה], ומפתח של תחיית המתים". והרי שלושתם עניינים של חיים ומוות. והגשמים והטל והמים מגידים ומכריזים על גדולת וגבורת ה', כמו שכתוב (תהלים יט, ב): "השמים מספרים כבוד א-ל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע", וכן על אהבתו ליוסף שנתברך במגד זה.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, דברים, עמ' שפג)

מאי גבורות גשמים אמר רבי יוחנן מפני שיורדין בגבורה
22-23

ויתכן כי טעם "ויגברו", שהיו באים בשטף ועוקרים האילנות ומפילים הבנינים, כי לכח יקראו גבורה, בעבור כי הגבורה בכח, וכן גם גברו חיל (איוב כא, ז), והגביר ברית לרבים שבוע אחד (דניאל ט, כז), יעמידנו בחוזק. ולשון חכמים גבורת גשמים, מפני שיורדין בגבורה.

(רמב"ן בראשית פרק ז, יח)

"גבורות גשמים, א"ר יוחנן מפני שיורדים בגבורה". וכן בזוהר (בראשית דף לב): שיורדים מסטרא דגבורה. השפע היורד ממרום, מצד חסד הבורא יתברך, הוא מוכן לרדת באופן שיהיה גמור בעניינו, שיוכל האדם ליהנות ממנו מיד, כענין המן שהיה גמור ומוכן להנאתו. אך מדת הגבורה פועלת היא הרבה עיכובים וצמצומים, באופן שיהיה צריך הרבה מדרגות, עד שיבוא לכלל הנאה ע"י עבודת האדם. וכן הוא גם בשלמות הרוחנית, שהשפע היורד מן השמים ע"י קדושת התורה לשלמות הרוחנית היה ראוי שירד באופן גמור, עד שיהיה האדם מוכן על ידו לשלמותו בלא עבודה וטורח, אבל מצד מדת הגבורה נתגלו הענינים במלבושים ומסכים, עד שהאדם צריך לעבדה ולשמרה, ברמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת, ואך אז יקבל שלמותו. ועל כן נמשל שפע התורה לגשמים, "יערף כמטר לקחי".

(ראי"ה קוק, עולת ראיה, חלק א, עמוד רע)

שיורדין בגבורה וכו' מפתח של גשמים
22-36

אמרו חז"ל (סוכה מה ע"א): "בכל יום [בסוכות] מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים... 'אני והו הושיעה נא...'". וכתבו תוספות (ד"ה אני והו): "...משום דדרשינן באיכה רבתי קרא דכתיב ביחזקאל (א, א): 'ואני בתוך הגולה...' [וכן] וקרא דכתיב בירמיה (מ, א): 'והוא אסור בָאזִקִים', כביכול הוא [הקב"ה] בעצמו [בתוך הגולה, ואסור], והיינו הושענא, שיושיע לעצמו", מפני ששפלותם של ישראל היא חילול השם, וכאילו הוא כבול ואסור וחסר אונים, ח"ו. ולכן בסוכות, כשמתפללים לגשם, שמפתחו נתון רק להקב"ה, ושמסמל את כוחו ואת גבורתו, מזכירים את ה': "אני והו הושיעה נא". כלומר, אל תביא את עצמך לידי חילול שמך ע"י מה שנראה כחולשתך.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, דברים, עמ' שה)

אתיא חקר חקר מברייתו של עולם
26-27

"ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" - כלומר אשר לא תוכל להיות השקת פני אדמה בגשמי רצון ברכה ונדבה אם לא באדים העולים מן הארץ, כי אד לשון שבר מלשון "כי קרוב יום אידם" וגו' (דברים לב, לה), כי המשבר ומכניע תאוות מורשי לבבו הבאים מכוחות הדין, לה' אל עליון, זה הגורם להוריד על הארץ מטר השמים שהוא מיתוק הדין ברחמים. ועל כן אמרו חז"ל... אתיא חקר חקר מברייתו של עולם, כי ברייתו של עולם כן היה ששיתף רחמים בדין. על כן אמרו (לקמן ז ע"ב): גדול יום הגשמים כיום שנבראו שמים וארץ.

(רבי חיים טירר, באר מים חיים בראשית, פרק ב, ו)

ולעבדו בכל לבבכם וכו' עבודה שהיא בלב
33-34

וביה "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך", ולית עבודה אלא צלותא, דביה צריך בר נש למהוי כעבד המסדר שבחיו לפני רבו וכעבד השואל פרס מרבו וכעבד המקבל פרס מרבו והולך לו. אבל בשבת מלכתא דשלטא ביה אילנא דחיי ולא עץ הדעת טוב ורע, אוקמוה דאין משתמשין באילן שום שימוש. וכל המשתמש בתגא חלף.

(זוהר חדש, תיקונים כרך ב דף עז ע"א [הובא בשל"ה, מסכת חולין, פרק תורה אור, אות קה])

ונשוב אל ענין הפרק, והוא להזהיר שישים האדם מחשבתו בה' לבדו אחר שהגיע אל ידיעתו כמו שבארנו, וזאת היא העבודה המיוחדת במשיגי האמתות, וכל אשר יוסיפו לחשוב בו ולעמוד אצלו תוסיף עבודתם... ואמנם ראוי להתחיל בזה המין מן העבודה אחר הציור השכלי, והיה כאשר תשיג ה' ומעשיו כפי מה שישכלהו השכל, אחר כן תתחיל להימסר אליו ותשתדל להתקרב לו ותחזק הדבוק אשר בינך ובינו, והוא השכל, אמר "אתה הראת לדעת" וגו'... והנה בארה התורה כי זאת העבודה האחרונה אשר העירונו עליה בזה הפרק, לא תהיה אלא אחר ההשגה. אמר "לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם". והנה בארנו פעמים רבות כי האהבה היא כפי ההשגה, ואחר האהבה תהיה העבודה ההיא, אשר כבר העירו רז"ל עליה, ואמרו זו עבודה שבלב, והיא אצלי שישים האדם כל מחשבתו במושכל הראשון, ולהתבודד בה כפי היכולת... התבאר כי הכוונה אחר ההשגה היא להימסר אליו, ולהשים המחשבה השכלית בחשקו תמיד, וזה ישלם על הרוב בבדידות ובהתפרדות, ומפני זה ירבה כל חסיד להפרד ולהתבודד ולא יתחבר עם אדם רק לצורך הכרחי.

(מורה נבוכים חלק ג פרק נא)

ולעבדו בכל לבבכם איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה
33-34

...שהתפלה היא במקום הקרבן, דכתיב "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד), וכתיב "ולעבדו בכל לבבכם", וכי יש עבודה בלב? אלא איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפלה. ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן, בכוונה, ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים. ומעומד, דומיא דעבודה דכתיב "לעמוד לשרת". והשוואת הרגלים, ככהנים בשעת העבודה. וקביעות מקום, כמו הקרבנות, שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמיו. ושלא יחוץ דבר בינו לבין הקיר ובינו לקרקע, דוגמת הקרבן שחציצה פוסלת בינו לבין הכלי ובינו לרצפה. וראוי הוא שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה כגון בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה, ומ"מ טוב לו שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפלה משום נקיות. ואחר שיעשה דוגמת הקרבן, עולה לריח ניחוח למקום, שהקרבן עולה והמלאך עושה אותו כתר לקונו.

(טור אורח חיים סימן צח [הובא בשל"ה, מסכת תענית, פרק נר מצוה, אות ל])

רז"ל אמרו: 'ולעבדו בכל לבבכם' - איזוהי עבודה שהיא בלב, הוי אומר זוהי תפילה... שצריך האדם לעבוד עבודה גדולה בלב, ולהיות גבור כארי להתעורר, שלא יעלה על מחשבתו שום מחשבת חוץ. ואם לא יוכל לפנות לבבו מהמחשבות בשעת התפילה, יבקש תחבולות ועצות, כגון שיחשוב: הבורא יתברך נצב נגדי, ומביט מוצא שפתי, ובוחן מחשבת לבי, ויחרד ויתמלא רתת וזיע. וכל ההמצאות שיוכל לעשות להתגבר להוציא המחשבה זרה יעשה. ואחר כך יהיה גבור כארי להיפך, לחשוב מחשבות ביאור המלות, וישפוך שיחו ורוחו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה השומע תפילות, ויכול על כל היכולת. ובאמת, לעשות כן, הוא עבודה גדולה, להכניע הקליפות, הם הם המביאות ומפגלות המחשבה. זהו פירושם של רז"ל שקראו התפילה עבודה בלב, כי היא עבודה גדולה, עבודת הקודש.

(של"ה, מסכת תמיד, פרק נר מצוה, אות י במהד' יד רמה)

איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה

התפלה ודאי היא העבודה העולה על הלב, וכמו שאמרו: תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. ואמרו רז"ל: אי זו היא העבודה שבלב? זו תפלה. והוא מה שיצדק עליו "על מוקדה על המזבח וגו' ואש המזבח תוקד בו", כי דברי התפלה צריכין חמום, והמתפלל בכוונה גמורה אש מפיו תאכל וגחלים בערו ממנו, והמזבח עצמו שהוא הלב מתלהב ועולה עמהם... ותחלה אומַר שהראוי לדקדק ולהקשות בענין התפלה, כי אחר שהתפלות הם בקשת הצרכים... והיו הצרכים ההם ענינים זמניים, כי הם הנדרשים ומבוקשים דרך בקשה ותפלה... אם כן למה תהיה התפלה אחת מהמצוות, כמו שחשבוה כל המחברים ז"ל. אמרו (רמב"ם הל' תפלה פ"א): מצות עשה להתפלל בכל יום, דכתיב (שמות כג) "ועבדתם את ה' אלקיכם", ונאמר "ולעבדו בכל לבבכם" אי זו היא עבודה שבלב? זו תפלה. הנה הראוי הוא שתבוא המצוה די שום אינש לא יבעא בעו מזולתו יתעלה... אבל אם לא ירצה לבקש אותו ולהתפלל עליו, יהיה הרשות בידו... מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה? אם יש להם צער או צורך, יבקשו עליו רחמים אם ירצו, ומאי איכפת ליה להקב"ה אם ישמעו ואם יחדלו? אמנם הראוי שייוודע בזה הוא שענין התפילות הוא כענין הקרבנות. וזה, כי כמו שהקרבנות עיקר כוונתם הוא לתכליות הטובים הנמשכים מהם, לא אל עצמותם ממש... כן הוא ענין התפילה, שאם יש בעיקרה הרבה צורך ותועלת, אין הכוונה בה לבד אל תועלת עצמה, כי גם אל הענינים הגדולים הנקשרים בה והנמשכים אליה. והוא כי התפילה עניינה הוא בקשת דבר בחוזק בטחון... אילנא דין רבא ותקיף, עיקר נופו הוא בלב, וכמו שאמר אי זו עבודה שבלב זו תפלה כנזכר, ברם עיקר שרשוהי הם שלש פינות עצומות אשר עליהם נבנתה האמונה האלקית. כי המבקש אותו יתברך בחוזק הבטחון, חוייב שתוקדם אליו הודאתו בשהוא יתעלה נמצא, ושהוא יכול לעשות בקשתו, וכי הוא משגיח ורוצה בטוב מבוקשיו. והם הדברים שצריך האדם לסדרם תחלה לבקשת צרכיו, לפי שמציאותם הכרחי למי שמבקשים ממנו דבר, שאם לא כן מי יתפלל לו?

(ר"י עראמה, עקידת יצחק, ויקרא שער נח, דף יג ע"ב-יד ע"א במהד' תרנ"ח)

ובפ"ק דתענית: תניא לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו... איזה עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה, הרי התפלה היא עבודה אל ה' יתברך. ומה שנקרא התפלה עבודה... כי התפלה שמתפלל האדם אל ה' יתברך מורה שהאדם נתלה בו יתברך וצריך אליו ואין לו קיום זולתו, והנה זהו אלהותו יתברך, שכל הנמצאים צריכים אליו ותלויים בו יתברך עד שהכל אל ה' יתברך. ולפיכך התפלה היא עבודה אל ה' יתברך ולא היראה מן ה' יתברך, שאין זה נקרא עבודה, כי אין זה מורה שהאדם נתלה בו יתברך, אבל התפלה מורה שהאדם נתלה בו יתברך והוא יתברך הכל ברוך הוא וברוך שמו על הכל. שכל ענין התפלה שהוא מתפלל אל ה' יתברך, לפי שהוא צריך אל ה' יתברך, נתלה בו יתברך ואין קיום לו בעצמו כי אם בו יתברך, ולכך מתפלל אליו על כל צרכו, וכאשר האדם נתלה בו יתברך כאלו הוא נקרב אליו, שכל אשר הוא תולה באחר הוא נקרב נמסר אליו, ולפיכך התפלה היא עבודה גמורה אל ה' יתברך. [וביאר ר"א בר שאול:] התפלה מעמיקה בלב המתפלל את הכרת התלות בבורא ואת הכרח הזיקה אליו. ומשבא האדם לידי הכרה על תלותו הגמורה בבוראו, בעצם חייו ובכל הנצרך לו לקיומו, והכרת התלות מתפשטת בלבו כדי הרגשה חיה, הריהו מופנה ופונה לקראת בוראו, גובר על כל מעצור ומרחק וחש בקרבת אלקים, וטוב לו ואור לו בזיו השכינה, בן חורין מן האשליה של "כחי ועוצם ידי", נגאל מן המיצר של בדידותו האנוכית, בוטח בה'.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב העבודה, פרק ג; רבי אלימלך בר שאול, מצוה ולב ח"ב עמ' 81)

'לאהבה אותו ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך' - הזכיר עבודה אצל אהבה, ולא הזכיר אצל יראה, כי עיקר העבודה הוא בלב, וכמו שאמרו רז"ל איזה עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפלה. ביאור דבריהם, כי להיות כוונת הלב שלא יפנה אנה ואנה לשום מחשבה, רק לכוונת התפלה, ולהיות שמח ודבק בו יתברך, היא עבודה גדולה בלי ערך, שלא יתור הלב. והרבה צריך האדם להרגיל את עצמו, שיהיה לבו דבוק תמיד, ולא יהיה בלבו פניית מחשבת חוץ. על כן אמרו, התפלה היא עבודה גדולה בלב, שיהיה מחשבתו תמיד דבוקה בכוונת המלות. וכן אני אומר לכל העבודות הנכללות בענין אהבה הפנימיית, כאשר פירשתי, שיהיה עבודה בשמחה ובטוב לבב, בדביקה וחשיקה וחפיצה, היא עבודה גדולה עבודת הקודש. ועל כן אמר 'בכל לבבך ובכל נפשך'. על כן לא זכר כאן 'בכל מאדך', כמו שזכר בקריאת שמע (דברים ו, ה) 'ואהבת את ה' אלקיך' וגו', כי באמת הכל בכלל אהבה, המוסר גופו ונפשו ומאודו בשביל קדושת שמו יתברך, אבל להיות נקרא עבודה 'אהבה', כשמוסר ממונו באמת הוא אהבה, אבל אינה עבודה קשה בעצם כמו עבודה שבלב, דהיינו 'בכל לבבך ובכל נפשך'. וכן בפרשת 'והיה אם שמוע' כתיב (שם יא, יג) 'ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם', ולא כתיב 'בכל מאדכם', היינו מטעם זה, שהזכיר שם לשון עבודה.

(של"ה, עשרה מאמרות, מאמר שלישי ורביעי, אות קמד)

מצינו תרי פסוקי דסתרי אהדדי לכאורה: כתיב (תהלים ק, ב) 'עבדו את ה' בשמחה', וכתיב (שם ב, יא) 'עבדו את ה' ביראה'. על דרך הפשט נוכל לומר על התפלה שהוא עבודה שבלב. ואמרו רז"ל (יבמות קה ע"ב): צריך ליתן עיניו למטה ולבו למעלה. וענין עיניו הוא שיזכור האדם בשפלותו הוא שיעמוד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה רם ונשא, גם יזכור בעונותיו ואז יתמלא יראה ופחד ויעבוד ביראה. אחר כך ישים לבו למעלה להרהר בגדולות הבורא יתברך וביכלתו, וכי הוא יתברך האל הגדול הגבור והנורא, סיבת כל הסיבות ועילת כל העילות וכיוצא בזה, ואז יעבוד בשמחה. הרי עיניו למטה מצדינו הוא ביראה, והלב למעלה מצדו יתברך, והוא בשמחה, "עוז וחדוה במקומו".

(של"ה, פרשת בשלח, תורה אור, אות י)

גם העבודה שבלבנו היא התפילה במקום קרבן (ברכות כו א; זהר ח"ב דף כ' ע"ב) המקרב והמדבק אותנו בו יתברך. צריך להיות תפילה בכוונה (ירושלמי ברכות פ"א ה"ב), ואז היא גוף בנשמה (אברבנאל אבות פ"ב מי"ג). וגופניות התפילה היא סידורה, כפי אשר סדרו לנו חז"ל באימה וביראה, ונשמתה היא כוונת סודות התפילה.

(של"ה, תולדות אדם, פתיחה, אות יג)

תפלה נכלל בה העבודה, כמו שאמרו רז"ל: איזה עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפילה, שהיא במקום קרבן (ברכות כו ע"א).

(של"ה, תולדות אדם, רמזי אותיות לחתימת ההקדמה, אות שסט)

ויש מצות עשה התלויות במוח ולב (ספר חרדים, פ"ט), להאמין האמונה האמיתית, ושלשה עשר העיקרים יהיו תקועים בלבו... עבודה בלב היא התפלה בכוונה. להיות מושרשים בלבו מדותיו של הקב"ה, רחום וחנון ארך אפים כו'... ויש עוד הרבה.

(של"ה, שער האותיות, אות הקו"ף - קדושה, אות טז)

ויש מצות עשה התלויות במוח ולב (ספר חרדים, פ"ט), להאמין האמונה האמיתית, ושלשה עשר העיקרים יהיו תקועים בלבו... עבודה בלב היא התפלה בכוונה. להיות מושרשים בלבו מדותיו של הקב"ה, רחום וחנון ארך אפים כו'... ויש עוד הרבה.

(של"ה, שער האותיות, אות הקו"ף - קדושה, אות טז)

איזה עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפילה. דע, כי אנשי כנסת הגדולה תקנו התפילה הקבועה לכל ישראל בשוה, ותקנו סדר הברכות לכולם בשוה. אמנם כל יחיד ויחיד מחוייב להתפלל לה' יתברך איזה צורך הצריך לו, ואל יבטח על חריצותו ושכלו, 'כי במה נחשב', ו'עצת ה' היא תקום'. ועל כל עסק וענין, יתפלל לה' יתברך מכל מה שהפה יכול לדבר.

(של"ה, מסכת תמיד, פרק נר מצוה, אות קכו)

ב. ...תשובה תפלה וצדקה ותלמוד תורה... הם ארבע רוחות העולם, והם ארבע חומות העולם... כל חומה וחומה היא כפולה, כמו שנאמר (איכה ב, ח) 'ויאבל חיל וחומה', פירש רש"י, שורא ובר שורא חומה נמוכה שכנגד חומה גבוהה... תפלה נחבר אליה העבודה, כמאמר רז"ל איזהו עבודה שבלב הוי אומר זוהי תפילה. והתפילות במקום תמידין תקנום (ברכות כו ע"ב), הרי עבודה ותפילה...
ג. הרי מתחברים אלו הכללים שמסרו לנו חכמי המשנה שהם קיום ועמוד העולם, דהיינו תורה עבודה גמילות חסדים (אבות פ"א מ"ב), דין אמת ושלום (שם מי"ח). גם שלש אלה המוזכרים בדברי רז"ל (בראשית רבה פמ"ד סי"ב) ונודעים ומפורסמים לכל, והם: תשובה תפלה צדקה. והם ארבעה זוגות, א' תשובה ואמת. ב' עבודה ותפלה. ג' תורה ודין. ד' צדקה וגמילות חסדים. נשאר עמוד השלום, הוא החותם מכל ארבעה זוגות האלו, כי אם אין שלום אין כלום (ספרא בחקתי א, ח), כמו שנאמר (זכריה ח, יט) 'האמת והשלום אהבו'.... וחותם העבודה נשיאת כפים, בברכת כהנים חותם בשלום. וכן חותם התפלה בברכת שלום.

(של"ה, פרשת שמות, שובבי"ם ת"ת, אותיות ב-ג)

...בספר בית אלקים (שער התפלה פרק יז) שהקשה לומר, הלא ברית כרותה היא שתפלת רבים מרוצה ומקובלת ואינה חוזרת ריקם (ברכות ח ע"א)... הנה עינינו רואות שאינו כן, שהרי תפלת י"ח קבועה לכל ישראל, ומתפללים גם כן בכל יום כמה וכמה ברכות בתפלה המיוסדת על הגאולה... ועדיין לא נושענו מהגלות המר הזה... אני אומר, שאין הכוונה במה שאמרו שתפלת רבים אינה חוזרת ריקם, שהכוונה יהיה שה' יתברך עושה רצון המתפללים. רק הכוונה היא שהתפלה היא מרוצה ומקובלת לה' יתברך כשאר המצות עשה שאדם מקיים, עושה סוכה ונוטל לולב וכיוצא בזה, הנה המצוה היא נחת רוח לפניו יתברך ועושה בה רושם למעלה, ושכרו שמור, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין לט ע"ב), ולפעמים אוכל פירות בעולם הזה. כן התפלה היא מצות עשה, כמו שנאמר 'ולעבדו בכל לבבכם', איזה היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה. ותפלת היחיד לפעמים היא חוזרת ואינה ריח ניחוח, אבל תפלת רבים רצויה ומקובלת ונעשית עטרה ממנה, והיא שמורה עד לעתיד ליתן שכר.

(של"ה, פרשת בשלח, תורה אור, אות טז)

תנאי התפלה שלשה שהן ששה. א', התפלה נקראת 'עין' ו'לב', 'עין' כמו שנאמר (תהלים קמה, טו): 'עיני כל אליך' וגו', 'לב' - 'בכל לבבכם' - זוהי התפילה. והם לכאורה סתרי. בפרק מצות חליצה (יבמות קה ע"ב):... המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה [כדי שיתקיימו] שני מקראות הללו. עכ"ל. והכוונה... האדם, כשמתקרב להתפלל, יחשוב: מה אני טפה סרוחה חוטא ומרי? וירא ויבוש, וזהו עיניו למטה. אחר כך יחשוב בגדולת ה' יתברך, שהוא רם ונשא כל יכול, ושמח בדברו ממנו יתברך, וזהו לבו למעלה, ולבי ראה חכמה... ב', התפלה נקרא קטורת... ג', התפלה נקראת עבודה, העבודה עבודת חוץ, עבודת פנים, כן בתפלה הוידוים ושערי דמעה הם ענין חוץ, תשבחות ורננים עבודת פנים.

(של"ה, פרשת במדבר, תורה אור, אות ל)

מצות תפלה, שנאמר 'ולעבדו בכל לבבכם', תפלה היא עבודה שבלב.

(של"ה, פרשת עקב נר מצוה, אות א)

עבודת ה' - בזה תלוי התפלה שהיא עבודה בלב, וכן כל ברכות השם.

(של"ה, פרשת עקב, תורה אור, אות ב)

יט. בפרדס [רמונים] שער אבי"ע (שער טז) ריש פרק ג הביא דהכסא של מעלה כורסייא ארבע סמכין ושית דרגין (זהר ח"ב מג ע"א)...
כ. ...ארבע סמכין - ארבעה עדים. שלשה מה שאמרו רז"ל (ברכות נז ע"ב): דירה נאה אשה נאה כלים נאים, ופירש בראשית חכמה (שער הקדושה פ"ז מאות קב): דירה נאה הוא הלב המבין, כלים כלי מעשה, אשה היא הנשמה... ובאמצעות אלה עבודת האלהות. והרביעית הוא מעלות התבודדות, שהיא מעלה גדולה לפרישות וליראת שמים...
כד. עבודה בארבע סמכין. הנה התפלה במקום העבודה, והיא דירה נאה בלב, כמו שנאמר 'ולעבדו בכל לבבכם', ופירשו רז"ל זוהי תפלה. והיא בכל כלי מעשה דהגוף, כמו שנאמר (תהלים לה, י) 'כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך'. ועם הכוונה הוא גוף ונשמה, וכמו שאמרו: תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. גם הוא בהתבודדות, כמו שאמרו (ברכות ו ע"ב): כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם יהיה בעזרו, וזה מורה שיקבע מקום קבוע לשכינה, ויתבודד עצמו מכל מחשבות גופניות, עד שידבק מחשבתו למעלה כמו שכתב טור אורח חיים סימן צ"ח.

(של"ה, פרשת שופטים, תורה אור, אותיות יט-כ, כד)

...שמי שהוא במדריגת צדיק שלמעלה הוא במדריגת 'להבה', דוגמת צדיק שלמעלה - מדת יסוד, שהוא מקשר כל הספירות כשלהבת בגחלת. וכן צדיק שלמטה צריך להלהיב את לב המתחברים אליו, שישתוקקו תמיד להתקשר להבורא יתברך שמו, ושיתלהבו כשלהבת אש לעבודתו יתברך שמו, עבודה זו תפלה.

(רבי קלונימוס קלמן עפשטיין, מאור ושמש, פרשת וישב, פרק לז, ו)

רבים וכן שלמים בדעת וביראת ה' עושים עצות לעבודה שבלב - זו תפלה, ויש רבים מהם שמתפללים בינם לבין עצמם כדי לכוין היטב. אבל האמת הוא, שלא להפריש עצמו מהציבור. ולענין הכוונה - היא עיקר ההתחלה לעמוד את עצמו כדי ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה, כל אחד ואחד כפי שכלו וכחו וכונתו. וכשמכוין את עצמו כך - הגם שאי אפשר לכוין בכל התפלה מראש ועד סוף, לית לן בה. כי יש צדיק שהוא מקשר את כולם יחד, והוא מייחד את הכל.

(רבי קלונימוס קלמן עפשטיין, מאור ושמש, בראשית, רמזי חנוכה [נדפס אחרי פרשת וישב])

צריך כל אדם ליזהר מאד מאד להתפלל עם הציבור יחד, ואם מתפלל עם הציבור - יהיה מובטח שפרנסתו תהיה מזומנת לו בכל יום ברווחה, וברכה תהיה מצויה במעשי ידיו. ועל ידי תפלת ציבור יכולים לבטל כל הגזירות קשות ורעות רחמנא ליצלן... וזהו פירוש הפסוק "ועבדתם את ה' אלהיכם" - פירוש לשון רבים, ואיזוהי עבודה שהיא בלב - הוי אומר זו תפלה. ואמר הכתוב: אם תעבדו ביחד את ה' אלהיכם, דהיינו שתתפללו יחד עם הציבור, "וברך את לחמך ואת מימיך" - פירוש, שיברך את פרנסתך, שתהיה לך פרנסה טובה ורחבה. גם "וברך את לחמך ואת מימיך"' קאי על התורה: אם תתפללו עם הציבור, תשיגו השגות התורה.

(רבי קלונימוס קלמן עפשטיין, מאור ושמש, פרשת משפטים, פרק כג, כה)

עיקר העבדות להבורא יתברך שמו הוא התפילה, כמאמר חז"ל איזה עבודה שהיא בלב - זהו תפילה.

(רבי קלונימוס קלמן עפשטיין, מאור ושמש, דברים, רמזי בין המצרים [נדפס אחרי פרשת דברים])

בפסוק "והאבן גדולה על פי הבאר", והוה לי למימר "ואבן גדולה". ויתכן לרמוז כי האבן מכשול, שהוא היצה"ר, הוא נמצא בכל מקום, אבל עפ"י הבאר הוא גדול ביותר. והוא, שאינו מניח לפתוח הפה בתפלה שהיא עבודה שבלב, שהיא בחי' הבאר תורה שבע"פ, שהיא תפלה. וע"ז מבקשין "ה' שפתי תפתח". וכל מגמת היצה"ר לעכב התפלה כידוע לכל עובד ה', וכדאיתא [תיקוני זוהר, תיקון יג, דף כט ע"ב]: מאן דנצח לחוויא לנסוב ברתא דמלכא. והאמת כי אין עצה להתפלה, רק כפי עבודת האדם בכל מעשיו, כך הוא יכול לפתוח פה בתפלה. לכן קראוה עבודה שבלב, שתלוי בהשתוקקת הלב בכל היום בכל מעשיו.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת ויצא, שנת תרמד)

והנפש והגוף הם מצמצמים הרוח שלא יוכל להתפשט, כי אם לא כן היה עולה לשרשו מרוב תשוקת עלול להעילת כל העילות. אמנם אמת הדבר שעי"ז המאסר, שהגוף אין מניח להרוח להתפשט כראוי, עי"ז עוד נתוסף כח להתשוקה, עד שבכחו להמשיך מעט מעט גם את הלבוש, עד שבסוף עולה לשרשו ומסתלק הצדיק בתשלום מעשיו... ולכן יסוד עבודת האדם הוא התשוקה, כמ"ש חכמים עבודה שבלב זו תפלה, היינו השתוקקת התלהבות הלב תמיד להתדבק בו ית' הוא עיקר העבודה, כי לעולם אין מנוחה להצדיק, כאשר מתקן מעט הגוף, אז הדעת מתרבה ביותר. ולכן יש תמיד התשוקה לקרב הלבוש להפנימיות.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת וישלח, שנת תרלח)

…שע"י התורה זוכה לכנוס "דלת לפנים מדלת", שהיא פנימיות העולם, כמו דאיתא: הקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית, מכ"ש שהתורה מתחדשת בכל יום, וכמ"ש "אנכי מצוך היום", בכל יום מחדש. והתפלות בכל יום הם לקבל ב' ההתחדשות דלתותי הנפתחים בכל יום... אבות תקנום - זה היה קודם קבלת התורה ותיקנו פתיחות דלת החיצון, ואח"כ ע"י התורה ניתקן פתיחות דלת הפנימי והיה מתקיים בבהמ"ק ע"י עבודת הקרבנות. ועתה תיקן משה רבינו ע"ה ג' תפלות נגד התמידין. וכ"כ "ולעבדו בכל לבבכם", עבודה שבלב זו תפלה, ו"בכל לבבכם" - ב' לבבות, בחי' "דלת לפנים מדלת", שבאדם כתיב "וייצר", ב' יצירות, ושניהם מתחדשין בכל יום.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת כי תבוא, שנת תרסב)

רצונו ית' שבני ישראל יבררו בכל יום הטוב מרע... שהוא אור הצפון, וזוכין לו ע"י התגברות על היצה"ר. דיש ב' דרכים, והם ענין רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת. שיש דרך בהתגלות האור ע"י המצוות, ויש התגלות האור ע"י סור מרע. והם בחי' ערב ובוקר... ושתי' אלו השפעות בשבת נעשין אחד... והקדושה בשבת בהתגלות, ובימי המעשה יש הסתר ומלחמות היצה"ר... ועל זה נתקן ג' מיני תפלות, מכלל שיש ג' זמנים ביום שצריכין להלחם עם הסט"א. דחז"ל אמרו עבודה שבלב זו תפלה, "לעבדו בכל לבבכם" כו'. והם ביצ"ט ויצה"ר כנ"ל. שהם הארות המתבררים ע"י המלחמה ומתלבשין בהסתרות.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת וישב שנת תרמט)

עיקר התפלה היא על התגלות כבודו ית' שיחזיר כבוד מלכותו בעולם כמו שיהי' לעתיד. ובאמת כל המצוות ומעש"ט הכל נקרא תפלה, כי הכל לרמז על זה הרצון שאנו מקווים להרבות כבודו ולהיות לנו דביקות בו ית'. וזה שכתוב: "ואני תפלה". וכ"כ חז"ל עבודה שבלב זו תפלה.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת ואתחנן שנת תרלה)

כי ענין התפלה בעולם אינו רק על הבקשה שאדם מבקש צרכיו, כי הרי אמרו חכמים עבודה שבלב זו תפלה. אבל הענין הוא כי בעוה"ז חסר השלימות בכל דבר קטן וגדול, וצריך לבוא הגמר בישועת ה' ע"י תפלה, לעורר פתיחת השורש שלמעלה מעוה"ז, אשר שם אין חסרון.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת ואתחנן שנת תרלז)

עיקר התפלה שקראוהו חז"ל עבודה שבלב, הוא התפלה בעבודת הבורא ית', שצריך כל אדם סיוע ועזר מן השמים. וכל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו. ונמצא עיקר בריאת האדם הי' ע"ז, לסדר שבחו של מקום כפי היכולת שבו, כדכת' "עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו", ובהיותו מסדר שבחו של מקום כפי כחו, אז שייך תפלה על היתר שאינו בכח עצמותו. ואז נקרא תפלת אמת, בדבר שצריך העזר מן השמים.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת ואתחנן שנת תרמה)

בפרשה ראשונה בק"ש כתיב סתם "ואהבת", והיא מדרגה גדולה כמו שהי' לבנ"י בשעת קבלת התורה, "אמרתי אלקים אתם", והי' להם אהבה בעצם בלי שום פעולה. ופרשה שנייה, בחי' קבלת עול מצוות, הוא מדרגה קטנה מזה, כמ"ש בגמ' "ואספת דגנך" - כשאין עושין רצונו של מקום, כי עושין רצונו של מקום היינו שאין לו עשי' אחרת בעולם, כמלאך שאין בו רק השליחות, וכשאין זוכין למדרגה זו צריכין לעורר את האהבה בכח המצוות כנ"ל. גם "ולעבדו" אמרו חז"ל זה תפלה עבודה שבלב. ואיתא בגמ': אין עומדין להתפלל רק מתוך שמחה של מצוה. זה הרמז "והיה אם שמוע" - כי "והיה" לשון שמחה, שע"י שמחת המצוות - "ולעבדו בכל לבבכם" כנ"ל.

(רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, פרשת עקב שנת תרנח)

...דישראל ניזונים ומתפרנסים בא"י בזכות א' משני דברים שנקראים "לחמי" בדבר ה', היינו עבודה דכתיב בקרבנות "את קרבני לחמי"... או בזכות התורה דכתיב [משלי ט, ה] "לכו לחמו בלחמי", ומפרש בגמ' חגיגה דף יד: זה תלמוד... ש"אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו' ולעבדו בכל לבבכם", בתענית דף ב' פירשו עבודה שבלב זו תפלה, והוא רמז טוב לעבודה שבזה"ז, שתפלה במקום קרבנות, אבל בא"י ובזמן הבית היה מתפרש כמשמעו, עבודת הקרבנות כמשמעות "עבודה" בכל מקום שהוא במעשה, אלא שהתנה הכתוב שתהא העבודה בכל לב ובכל נפש, היינו באמונה שבלב שהיא המשפעת ברכה, וברצון גמור שיהא בזה תלוי חיות אנשי מדינה זו ולא ככל ארצות וזהו "בכל נפשכם". ומשום הכי נקרא עסק הקרבנות ביחוד "עבודה" יותר מכל מצות שבתורה, משום שהיא באה בשביל פרנסה וכעובד אדמתו ישבע לחם. פירוש, דשאר עבודות שהאדם עושה, כמו חייט שתופר בגד, יכול להיות שאינו עושה בשעה זו בשביל פרנסה, אלא כדי שיהא לו בגד ללבוש, משא"כ עובד אדמה, אינו אלא בשביל לשבוע לחם. והכא נמי, כל המצוות באין לתכלית הידוע לו ית' המְצַוֶה עליהם, משא"כ עבודת הקרבנות סתמא בשביל לחם הארץ, וכדאיתא בכתובות דף ה: למה נקרא שמו מזבח שהוא מזין כו'. וה"נ נקראת תפלה חיי שעה כדאיתא בשבת דף יב, משום שהיא באה עיקרו בשביל פרנסה.

(נצי"ב, העמק דבר, דברים, פרק יא, יג)

תפילה עיקרה בלב, כמו שאמרו עבודה שהיא בלב וכו' זו תפילה, וכן: המתפלל צריך שיכוין את לבו (ברכות לא ע"א) וטובא. ותורה כפי הנראה עיקרה במוח, אבל אנו מבקשים "ותן בליבנו בינה וגו', כידוע דיש חכמה ובינה שהם מוחא וליבא. פירוש, חכמה הוא כללי דברי תורה המפורשים, ובינה הוא התבוננות דבר מתוך דבר המפורש לדון ולהורות בשעת מעשה.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה, אות יב)

על תפילה נאמר "ולעבדו בכל לבבכם" - "איזוהי עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפלה". ויש להבין למה מיוחדת התפילה שתהא נחשבת עבודה שבלב, ובמה שונה היא מכמה מצות התלויות בלב שאין מכנים אותן בשם "עבודה שבלב"?
כבר בארנו שהעולם וכל המציאות הם בעלי חסרון... שכל זה מאושר העולם הוא, למען תהיה ההשלמה שלו ע"י התעלותו והתכללותו לרוממות שם ה' ועוזו... באופן שיסוד ההשלמה הוא ההכרה הבהירה שזקוקים לשלמות העליונה... ולזאת, תכלית העבודה היא להעלות ולמלאות הכל בשלמות העליונה, כי עם כל מה שיש לו, עדיין הוא בעל חסרון וזקוק להשלמה. וזהו ענין עבודה שבלב, זו תפילה, שעל ידה עובדים עבודה זו, שמכירים באמת שהינם בעלי חסרון, והכל נשלם באמת ע"י ההתדבקות בשלמות העליונה. ולכן יסוד התפילה בא בעיקר ממצוקי העולם הזה, כי העולם הזה הוא בעל החסרון היותר גדול, ועל כן מעיקר העבודה להעלות ולהשלים את כל קניניו, וממילא הכל מתעלה ומגיע לידי שלמות.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חי"ג, שער התפלה, עמ' ז-ח)

...שאומר התנא באבות (פ"א מ"ב): על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. וכנגד ג' דברים אלו אמר "והיו הדברים האלה על לבבך" כנגד עמוד התורה, "וקשרתם לאות על ידך" שהוא כנגד עמוד העבודה כדכתיב "קשרם על גרגרותיך כתבם על לוח לבך" (משלי ג, ג) שהוא ענין התקשרות ודבקות בחי העולמים ברוך הוא כששופך נפשו בתפילה לפניו ית"ש ועובדו בלבב שלם, "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" הוא כנגד עמוד הגמילות חסדים, שגם הבית הישראלי מקודש בקדושה עליונה שהוא מכניס אורחים וגומל אתם חסד.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ח, בראשית, מקץ, מאמר פד, עמ' רעז)

יחס האדם אל מקורו האלקי מתגלה בכפליים. הצד האחד הוא בפנייה של האדם אל מקורו השמימי: תפילה, עבודה שבלב. זה צד חשוב ויפה מאוד, אבל יש לדעת שמה שנעשה במערכת המחשבה והדיבור שלנו אינו הכל. האמת המציאותית היותר גדולה היא מה שנמשך ממקור הבורא אל הבריאה. "השמים שמים לד', והארץ נתן לבני אדם". תפילה היא פניית האדם אל האלקים, היא תופעה אמיתית ורצינית אשר בלב האדם, מחשבותיו ורגשותיו, אבל אין לשכוח שכל זה נמשך ממקור התורה, תורת אמת. מקור התפילה הוא התורה... התורה היא תורה מן השמים, אמיתית ואלקית.

(שיחות הרב צבי יהודה, מקץ, עמ' 371)

אבא ז"ל, במציאות התפילה, עבודת ד' בכל לבבנו, לא ראיתם אותו אף פעם שיחזיק ספר במשך כל אותו הזמן. הוא היה מתמיד גדול, בעל כשרונות, שקדן גדול, היתה לו תאוה גדולה להוסיף עוד ועוד, ללמוד ולתפוס עוד ועוד, לחזור על הש"ס עוד ועוד, אך בכל סדר התפילה לא ראיתם אותו מחזיק ספר... צריך ריכוז, בכל דבר שעושים באותו דבר. צריך ריכוז בענין של תפילה 'בכל לבבכם', ולא בשום אופן פנייה לאיזה דבר אחר שבקדושה.

(שיחות הרב צבי יהודה, ואתחנן, עמ' 116)

תורה היא כללית, ותפילה היא פרטית. "שואל אדם צרכיו ב'שומע תפלה'" וכן ב"רפאנו". דברים אישיים פרטיים. בתפילה יש פרטיות אינדיבידואלית, "עבודה שבלב", והיא נמשכת מהמקור הצבורי. שני צינורות אלה יחד משלימים זה את זה, "מסיר אזנו משמע תורה, גם תפלתו תועבה". תפילה מתוך מקור של תורה מקבלת את ערכה האמיתי. הפרטיות האישית, של עבודה שבלב, נמשכת מהמקור העליון של התורה.

(שיחות הרב צבי יהודה, כי תצא, עמ' 328)

התורה היא המקור של עבודת האדם. התפילה נמשכת מתוך תורה. האדם פונה לאלוקים, אבל יש לזכור ש"מסיר אזנו משמע תורה - גם תפלתו תועבה". התורה היא פניית האלוקים אל האדם, ותפילה - פניית האדם אל האלוקים. מתוך העובדה שהאלוקים פונה אל האדם על ידי אורייתא - אורייתא זה קודשא בריך הוא - נמשכת לאדם זכות לפנות אל האלוקים בעבודתו, עבודה במעשים, ועבודה בלב - זו תפילה.

(שיחות הרב צבי יהודה, ויגש, עמ' 409)

התפילה אינה מתחילה מצידו הרגשי של האדם, חס ושלום. קודם כל יש מציאות של "ד' אלקים אמת"! בורא עולם ויוצר האדם מתגלה אל האדם ומשרה שכינתו עליו. המובן של תורה הוא פניית אלוקים אל האדם והדרכתו, ומתוך כך יש תפילה - פניית האדם אל ד'. ודאי שהרגש הוא דבר יסודי, אבל עבודת ד' שבלב מצד הרגש של האדם היא תולדה, היא מספר ב'. התפילה נמשכת מתוך תורה. "מסיר אזנו משמע תורה - גם תפלתו תועבה". כל ערך הרגש וביטוי הרצונות של האדם קיים, אם הוא נמשך מהאמת האלוקית האבסולוטית. יש ענין שהאדם יתפלל ויעבוד עבודה שבלב ועבודה של מעשים. אבל כל זה מצד האדם. תחילה על האדם לקבל הדרכה מהמקור האלוקי המוחלט איך לעבוד ואיך להקריב קרבנות. התורה - ענינה רבונו של עולם בעצמו.

(שיחות הרב צבי יהודה, תרומה, עמ' 269-270)

כשאדם מישראל נכנס לבית הכנסת על מנת להיפגש עם רבונו של עולם בעבודה שבלב, הוא פותח בפסוק: "מה טובו אהליך יעקב", שנאמר על ידי בלעם, הגוי הערל הזה, גוי שבגויים, גאון הגוֹיוּת והרשעוּת.

(שיחות הרב צבי יהודה, בלק, עמ' 312-313)

וזאת כוונת הקב"ה כשאמר (שמות ו, ו): "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם". ולכאורה, "סבלות" ו"עבודה" היינו הך, ומה הוסיפה השנייה על הראשונה? אלא, כוונת הקב"ה היתה להבטיח שתי גאולות, האחת גאולה גופנית מסבלות מצרים, דהיינו: העמל הגופני, והשני מה"עבודה", דהיינו הפולחן, והע"ז, והתרבות של מצרים (כמו שאמרו חז"ל על הפסוק: "ולעבדו בכל לבבכם" - "עבודה שהיא בלב").

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' מ ועמ' רלח)

התפילה היא בפה ובלב. וכשהקדושה נמצאת בלב האדם, אז תפילתו בבחי' נביעי מליבא לפומא. אמנם כשהלב אטום, ואת הלב אי אפשר להכריח, שהלב עיקרו הרצון, ואם יכריח אותו אין זה רצון. העצה לזה בחי' מאמר הכתוב "ונתת לעבדך לב שומע" (מלכים א' ג, ט), היינו שהלב ישמע מה שאומר בפיו, והשומע כעונה שע"י השמיעה יתעורר לבו.

(רבי אהרן יוסף לוריא, עבודת פנים, פרק ד, עמ' נב)

שלשה מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח

ע"ד ג' מפתחות שלא נמסרו לשליח מחולקין המפרש ותוס', דרש"י מפרש דוקא כולם ביחד לא נמסרו, ותוס' כתבו שדוקא בקביעות לא נמסרו, ומשמע אבל באקראי אפילו כולם ג"ב נמסרו, והיינו מהא דאליהו שנמסרו לו מפתחות של גשמים ותחית המתים. אלא דבסנהדרין (קיג ע"א) אמר שיאמרו שנים ביד התלמיד ואחד ביד הרב, וס"ל לתוס' דזהו רק מצד דרך ארץ, אבל לא חק שלא נמסרו, ואפשר למסור באקראי כולם לשליח, ורש"י ס"ל דרק שנים הוי ממדת דרך ארץ שלא למסור, אבל כולם חק הוא מלפניו ית' שלא למסור לשליח ואין חילוק בין ארעי לקבע.

(ראי"ה קוק, טוב ראיה כאן)

שלשה מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח ואלו הן מפתח של גשמים מפתח של חיה ומפתח של תחיית המתים
35-36

יקרה ג"כ שהאדם יבואו לו מפאת מזלו טובות עודפות על זכותו כאשר לא תעכב חובתו. והוא עצמו מה שאמר רבא: חיי בני [ומזוני] וכו' (מו"ק כח ע"א) - ירצה, שאע"פ שלא יהיה זכות האדם מספקת להם, יגיעוהו אם הם במזלו, ובלבד שלא יעכב עוון... משל לשני שרי המלך שהם שווים בחשיבות, ועלה על האחד הגורל להיות שר צבא בים, ועל השני להיות שר צבא בארץ רחבת ידים. כי ההבדל אשר ישיגם מסיפוק הצרכים ומן צער הים, הוא ידוע, שלא יהיה מצד הבדל זכותם וקורבתם אל המלך, כי אם מצד הבדל מזל גורלם. וגם הוא מבואר ששר צבא הים, לחשיבותו וקורבתו למלכות, ימציא לו שם סיפוקו וימעט צערו יותר מאשר יהיה זה שם לזולתו, כמו שחברו יהיה לו טוב המצב יותר מכדי קרבתו מצד היותו בארץ הטובה ההיא. וכל הענין עצמו באלה החכמים וכיוצא בהם, שתשלוט בהם יד המזל מבלי שתסתלק מהם יד הזכות והשגחת המשגיח כלל. תדע שכן, שהרי אלו הג' דברים עצמם הם מה שאמרו ז"ל שלא נמסרו מפתחותיהם ביד שליח: תחיה ובנים ופרנסה, אלא שהם ביד הקב"ה עצמו, וכולהו מקראי. ואיך אמרו דלאו בזכותא תליא, והלא הוא יתברך אינו פותח וסוגר כי אם על פי הזכות והחובה? אלא שהכוונה, שעם שתהיה יד המזל בהם ראשונה, הנה הוא ית' על פי זכות האיש הוא משנה כח המזל ההוא, ומביאו בכפל רסנו אל כל אשר יחפוץ. צא ולמד מאברהם אבינו, שהיה עקר לפי מזלו, אמנם זכותו הגדול הספיק להוציאו מאצטגנינות שלו.

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, בראשית שער כב, דף קעה ע"ב-קעו ע"א במהד' תרכח)

אל זה הענין הנפלא, כשייעד אלישע לשונמית "למועד הזה כעת חיה את חובקת בן" (שם יד), עם היות שאין זה ענין נתינת הרוח לכתחלה, אלא מפני שהוא דבר שימשך אליו, אמרה "אל אדוני איש האלקים אל תכזב בשפחתך", ואחר כך "השאלתי בן מאת אדוני הלא אמרתי לא תשלה אותי" (שם). וכאילו אמרה שידעה שאין בידו כח לעשות כי מפתח חיה ותחיה הם בידו ית' ולא נמסרו לשליח.

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, בראשית שער ג, דף מו ע"ב-מז ע"א במהד' תרכ"ח)

"ופניתי אליכם" וגו' - אומרו "ופניתי" על דרך אומרם ז"ל: ג' מפתחות ביד הקב"ה, וא' מהם הוא של לידה. לזה, כשרצה לומר "והפריתי אתכם", אמר "ופניתי", שהוא יפנה עצמו כביכול לעשות דבר זה ולא ע"י שליח. ואולי שיכוון ג"כ במאמר "והרביתי" על מפתח הפרנסה, כי בפרנסה קומתם גדלה, ואמרו בתורת כהנים: "והרביתי אתכם" - בקומה זקופה. ובמאמר "והקימותי את בריתי", על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין צ) שברית כרותה לשוכני עפר להחיותם, והוא מפתח הג' שביד הקב"ה, וכנגד שלשתם אמר "ופניתי" וגו'.

(רבי חיים בן עטר, אור החיים, ויקרא, פרק כו, ט)

הנה צריך לתת טעם למה שלשה מפתחות אלו לא נמסרו ביד שליח כי אם בידו ית'. ונלע"ד אם ניחא קמיה קוב"ה, ונקדים הקדמה נפלאה שכתב האור המופלא רבינו האר"י זל"הה בדרושי מ"ן ומ"ד פ"ג [עץ חיים, שער לט, דרוש ד], על מ"ש הסבא דמשפטים, וזה לשונו: כד אתייליד בר נש, יהבין ליה נפש דעשיה וכו'. זכה יתיר¬, יהבין ליה רוח מיצירה וכו'. זכה יתיר, יהבין ליה נשמה מבריאה וכו'. זכה יתיר, נפש ממלכות דאצילות. זכה יתיר, יהבין ליה עד יחידה מאריך. כי נפש האדם כולל בחינות רבות, כי יש יחידה מאריך, חיה מאבא, נשמה מצד אימא, רוח מצד זעיר אנפין, נפש מצד מלכות, וכנגדם בשלשה עולמות בריאה, יצירה, עשייה. והנה הדברים תמוהים, כי איך יתכן שיזכה האדם ילוד אשה חומרי וגשמי, עד יחידה דאריך, או חיה או נשמה מצד או"א? והלא הוא תחתון והוא נברא, ואיך אפשר שיקח בחינה עליונה שלא השיגה אליה זעיר אנפין כביכול? ואיך יזכה האדם מצד אבא ואמא או מצד אריך? אך הענין הוא שיש נשמות בני אדם שהם מזווג עליון דאבא ואמא או מאריך, ויוצאים משם נשמות בני אדם. אמנם עדיין אינם ראויות לבא לעולם הזה עד שיזדווגו זכר ונקבה דאצילות, ואז הם יוצאים מן הזווג ההוא דזכר ונקבה דאצילות, ואז הם באים לזה העולם. נמצא כי שורשם מאבא ואמא מזיווגם עצמם או מאריך, אמנם אינם נשלמים ונגמרים לבא לעולם הזה עד עד אחר זווג זכר ונקבה. וזכור אל תשכח כי נשמות בני אדם, אע"פ שיוצאים מזווג אבא ואמא או אריך, עם כל זה אינם נגמרים ונתקנים אלא על ידי זווג זכר ונקבה, שאם לא כן היה מעלתם גדולה מזעיר אנפין ח"ו. וזה אי אפשר עכ"ל.
עוד נקדים מ"ש עוד על ענין הגשמים, וזה לשונו: הגשמים הם סוד מיין דוכרין, והוא האור העליון היורד מלמעלה, וכנגדם עולים מיין נוקבין שהם הניצוצות שנפלו בעומקי הקליפות. וזה סוד "אין טפה יורדת מלמעלה שאין טיפין עולין מלמטה" [לקמן כה ע"ב], משום שניצוצות אלו הם אסורים בכבלי ברזל בעומקי הקליפות, והם מתאוים וחושקים לעלות אל מקורם עכ"ל.
עוד כתב הרב זל"הה וזה לשונו: אליה"ו גימטריא ב"ן, כי הוא המעלה מיין נוקבין שהם בסוד ב"ן. עיין בספר מאורות נתן [מערכת א, אות קמא].
עוד כתב שאלו הניצוצות שיש בעומקי הקליפות עולים גם כן על ידי מצות ומעשים טובים של ישראל, וגם על ידי עשר ספירות דאצילות. כי הנה התחתונים צריכים סיוע עליון להספיק דברים אלו שיעשו על ידם. וגם העליונים צריכים לתחתונים בסוד "תנו עז לאלהים" [תהלים סח, לה] - עיין שם בשערי התפלה. והנה עליית ניצוצות אלו מעומקי הקליפות הוא בסוד תחיית המתים, שמחיה הניצוצות שהיו בסוד מיתה. תכלית הכללות היוצא מכל הנזכר, שהנשמות הבאים מזווג אבא ואימא או מאריך אינם נגמרים ונתקנים כי אם על ידי זווג זכר ונקבה. ואחר כך באים לזה העולם. גם שהגשמים הם סוד מיין דכורין ויורדים מלמעלה, וכנגדם עולים מיין נוקבין שהם הניצוצות שהם בעומקי הקליפות. גם שהניצוצות עולים ע"י מצות ומעשים טובים של ישראל ובסיוע מן העליונים, שאליהו הוא המעלה מיין נוקבין.
מעתה מפתח של חיה לא נמסר לשליח כי אם בידו יתברך, להורות שאלו הנשמות הבאים מזווג אבא ואמא או אריך אינם יכולים לבא לזה העולם אם לא יעברו דרך מעבר על ידי זווגו כביכול. לפיכך מפתח של חיה לא נמסר לשליח להורות זה. ואף שכל הנשמות אינם באים מזווג עליון של אבא ואמא, אעפ"כ בשביל אלו הנשמות לא מסר מפתח של חיה ביד שליח.
ומפתח של גשמים לא נמסר ביד שליח יען שסוד הגשמים הם סוד מיין דכורין, להורות על זה שהם מיין דכורין לא מסר מפתח זו ביד שליח. וענין אליהו שעצר הגשמים יען שהוא המעלה מיין נוקבין, וכיון שהוא עיכב ולא העלה מיין נוקבין, גם לא ירדו גשמים שהם מיין דכורין. ואח"כ כשהוא העלה מיין נוקבין, אמר השי"ת "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר". אבל לעולם שמפתח של גשמים הוא בידו ית'.
ומפתח של תחית המתים אינו מוסר ביד שליח - הענין שלעתיד לבא לא ישאר ניצוץ דקדושה בעומקי הקליפה, "ובלע המות לנצח", ואז כביכול עתיד להחיות המתים. ולהורות שבתחייה ההיא אינו צריך סיוע מהתחתונים כמו בזמן הזה, שלהחיות הניצוצות שיש בעומקי הקליפות צריך סיוע מהתחתונים בסוד "תנו עז לאלהים'' כנזכר בדברי הרב זלה"ה, לפיכך מפתח של תחיית המתים אינו מוסר אותו ביד שליח, להורות שהוא לבדו כביכול הכח בידו להחיות המתים, בלתי סיוע מן התחתונים. ומה שמצינו שאליהו ואלישע החיו מתים, הענין יען שבזמן הזה כביכול צריך סיוע מן התחתונים, לפיכך מסר המפתח לאליהו ולאלישע לפי שעה. אבל לעתיד לבא שאז אינו צריך סיוע, אז אינו מוסר המפתח לשליח.

(רבי מאיר ביקיים, מאיר בת עין, כאן)

"יפתח ה' לך את אוצרו הטוב" וגו'... אמרו: שלש מפתחות הם בידו של הקב"ה, שלא נמסרו לשליח: של חיה, ושל גשמים, ושל תחיית המתים. ומצינו, שלעת הצורך מוסר אחד מהם לצדיק הנצרך לו מפתח זה, כגון אליהו שהחיה בן הצרפית, ואלישע, ודומיהן. וזהו פירוש הכתובים, שהצדיק אשר מתנהג ככל הכתוב בפרשה זו... שמתדבק בתפילתו במוחין עילאין - מוסרין לו מפתחות האוצרות להוריד מטר לעת הצורך ודומיהן.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת כי תבוא, פרק כח, יב)

ענין אומרם ז"ל שלושה מפתחות לא מסרן הקב"ה ביד שליח, של חיה של גשמים ושל תחיית המתים, יש לומר שהוא על דרך אומרם ז"ל (מועד קטן כח ע"א): בני חיי ומזונא לאו בזכותא תליא אלא במזלא. של חיה הוא בני. של גשמים הוא מזוני. ושל תחיית המתים הוא חיי. וזכותא הוא מעשה המצוה שעל פי השגה ושכל תפיסת האדם, ומזלא הוא המקור שלמעלה מתפיסת האדם, והוא בחינת אין. שידוע מספרים הקדושים "אין מזל לישראל" - שבחינת האין הוא המזל לישראל. וזה ענין שלושה מפתחות הללו שלא מסרן הקב"ה ביד מלאך, כי המלאך הוא נברא רק ממעשה המצוה שהוא על פי השגת ושכל הנבראים. ושורש שלושה דברים הללו המה מהמקור והשורש שלמעלה מתפיסת הנבראים. ובזה יונח קושית התוס' (ד"ה שלושה) שנמסר לאליהו מפתח של גשמים ותחיית המתים - שבאמת זה היה מבחינת המקור, כי צדיק גוזר וכביכול הקב"ה בעצמו מקיים, ולא היה מצד שליחות. וגם יונח בזה הקושיא הלא נתוסף חיים לחזקיה המלך בזכותא שלו - כי באמת זה היה מבחינת מזלא, שנתדבק בהמקור שהוא למעלה מתפיסת האדם, בשער החמישים שהוא בחינת בינה, בפנימיות נקודה שבלב, כאומרם ז"ל (ברכות י ע"ב) על "ויסב חזקיה פניו אל הקיר" - שהתפלל מקירות לבו.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, דברים, שמיני עצרת [נדפס אחרי פרשת האזינו], אות מג)

וראיתי בשם הגאון דווילנא זצ"ל רמז מן התורה על הא דאמר ר' יוחנן ג' מפתחות בידו של הקב"ה של חיה, תחית המתים, גשמים, וזה מרומז בפסוק פ' תצוה: "ועשית ציץ זהב טהור ופתחת עליו פתוח חתם קדש לה'", "חתם" זה חיה תחיה מים, זה קדש לה' - ולא לשליח.

(רבי גדליה סילוורסטון, אשכול ענבים, כאן)

ונ"ל, שלאה היתה מסכֵנה ועצובה כל ימיה, כמו שכתוב (בראשית כט, יז): "ועיני לאה רכות", ופירשו חז"ל (ב"ב קכג.) שחששה שהיא, הבכורה, תינתן לאשה לעשו, הבכור, "והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה". וגם אח"כ היתה שנואה על יעקב, ודוקא משום כך גמל לה הקב"ה טוב, שנאמר (שם, לא): "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה"... היא ראתה שהקב"ה נתן לה בנים ולא לרחל, וידעה ש"שלש מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח", והם המפתחות של חיה, מטר, ותחיית המתים, והיא ידעה ברוה"ק שיהיו ליעקב י"ב בנים, וא"כ מגיעים לכל אחת מהאמהות שלושה, ועתה כשנולד לה רביעי, יהודה, יותר מחלקה, שמחה עוד יותר (כמו שאמרו בבראשית רבה עא, ד)... וכיון שראתה את כל זה, הבינה את גדלות ה', שמגביה שפלים, ושהוא משגיח בעולם, ומשלם שכר לנדכאים, ולכן הודתה, כלומר - נתנה לו תודה על הטוב שגְמָלָה, והפסיקה לבכות על הרע, וכן הודתה (מלשון וידוי) שה' משגיח בעולם, והנציחה את זה בשמו של יהודה.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, שמות, עמ' קיח)

עיני ה' משוטטות בכל. הוא רואה את הכל ובידו לעשות את הכל. הוא יצר את הטבע, את האדם, את העולם, וכולם בידיו כחומר ביד היוצר. ומשום כך, חנה העקרה התחננה לפני ה': "אם ראֹה תראה..." (שמואל א' א, יא), כלומר, אם אתה אכן רוצה לראות ולעשות משהו, אין לך מעצור להושיע ברב או במעט, וגם את חוקי הטבע אתה עשית, והרי המפתח של לידה הוא בידיך, כמו שאמרו חז"ל: "שלושה מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, ומפתח של חיה [לידה], ומפתח של תחיית המתים"... ומשום כך הקדימה חנה לומר (שמואל שם): "ה' צב-אות", להדגיש שהקב"ה ברא את צבא השמים והארץ ואת כל אשר בם... הוא בראם, ובידו כולם.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, שמות, עמ' רסז)

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לקמן ח ע"א בשם מאור עינים]


שלשה מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח ואלו הן מפתח של גשמים מפתח של חיה ומפתח של תחיית המתים מפתח של גשמים דכתיב יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו
35-38

ומה שאמר "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב", היינו אותו אוצר שהקב"ה עושה בשמים מיראת ה' אשר בך, כי היא אוצרו, כמו שנאמר (ישעיה לג, ו) "יראת ה' היא אוצרו", רצה לומר של הקב"ה, כמו שפירש רבינו בחיי (שמות יט, ה), שכל מלך עושה אוצר וסגולה מדבר שאינו מצוי בידו בכל עת, כמו אבני יקר, וכן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג ע"ב), על כן הקב"ה עושה אוצר מיראת ה' אשר בך. ושמא תטעה לומר שיש אליו יתברך איזה צורך באוצר זה, על כן אמר "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב" - אין לו יתברך שום צורך באותו אוצר כי אם לך הוא שמור ליתן לך משם כל צרכך ולפרנסך משם. ואין הקב"ה מוסר מפתח של אוצר זה אל השליח, אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו מחזיקו בידו, כי האוצר הלזה חביב עליו מאד. ובזה מיושב מה שאמרו חז"ל במסכת תענית שלושה מפתחות לא נמסרו בידי שליח, של חיה, ושל גשמים, ושל תחיית המתים. בשלמא חיה ותחיה שפיר, כי הוא יתברך מקור חיים לכל הנולדים ולזמן התחיה, אמנם גשמים מה נשתנו משאר דברים? אלא לפי שמקורה מן אותו אוצר של יראת ה', הדא הוא דכתיב "יפתח לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך", כי המטר מונח באותו חדר אשר שם אוצרו של ה'.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, דברים, פרק כח, ח)

שלשה מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח ואלו הן מפתח של גשמים מפתח של חיה ומפתח של תחיית המתים וכו' (ב:) במערבא אמרי אף מפתח של פרנסה
35-ב:

בפרק הרואה (ברכות נה ע"א): אמר רבי יוחנן שלשה [דברים] הקב"ה מכריז עליהם בעצמו, ואלו הן, רעב, ושובע, ופרנס כו'… נוכל למצוא טעם בשובע, כי מפתח מטר אינו ביד שליח, ארבעה דברים אין נמסרין ביד שליח רק ביד הקב"ה בעצמו, והסימן מפת"ח (תנחומא ישן, וירא לה). והטעם, כי קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף (פסחים קיח ע"א), וים סוף אי אפשר ע"י שליח.

(של"ה, פרשת כי תשא, דרך חיים תוכחת מוסר, אות יח)

שלשה מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח ואלו הן מפתח של גשמים מפתח של חיה ומפתח של תחיית המתים וכו' (ב:) ויפתח את רחמה
35-ב:

אמרו שם בגמרא [סנהדרין קיג ע"א] כאשר אמר אליהו שקרה לחיאל בשביל קללת יהושע, אמר אחאב השתא לווטא דרבו משה לא אתקיים, דכתיב "ועצר השמים", ואנא פלח לעכו"ם והוא שביק לי מטרא, לטותא דתלמיד אתקיים?! מיד "ויאמר אליהו חי ה' אם יהיה טל ומטר כי אם לפי דברי", מיד בעי רחמים ויהיב ליה אקלידא דמטרא... מה שביקש דוקא מפתח ממטר, הוא ליישב הקושיא למה לטותא דיהושע יותר אתקיים ממשה. אבל קרא אמר [שמות כג, כא]: "הנני שולח וכו' והשמר בו כי לא ישא לפשעכם". ויש להבין מה בכך שהמלאך ושליח לא ישא פשעים, מ"מ אם יחטאו ישובו לה' המשלח, והוא ישא פני גבר כדרכו נושא עון? אבל הישוב הוא כך: כל זמן שהגזירה ביד הקב"ה, ממהר למחול וישוב וניחם, אבל כשנמסרה הגזירה ביד שליח, אין הקב"ה מקבל תשובה במהרה ואינו מרחם, כי לא כך המדה כיון שכבר ניתן רשות לשליח... והנה הכל נמסר ביד שליח חוץ גשמים וכו'. ולכך לטותא דיהושע תיכף כשנחרץ, נמסר ביד שליח הממונה על כך, אם יעבור ורבצה בו האלה הנחרצה, ולא היה מועיל חינון וחמלה, כדכתיב "כי לא ישא לפשעכם", ולכך קרה לחיאל כמו שאמר יהושע. אבל משה שאמר בעצירת גשמים, זה לא נמסר לשליח ונשאר ביד ה', וה' חנון ורחום חומל עמו ואין ממהר לשלם גמול לאויביו, אף כי לעמו ישראל אשר בכל חטאם לא סר חביבותו, ולכך האריך אפו והמטר ניתך ארצה. ולכך אליהו, כאשר ביקש שיהיו גשמים נעצרים, אילו נשאר מפתח ביד ה', פשיטא שהיה חומל, לכך בעי רחמי ויהיב ליה אקלידא, וכיון שנמסר לשליח, שוב קשה התשובה וחמלה, ולכך נעצרו הגשמים, ויכירו וידעו כל העם טעם למה לא נתקיים לטותא דמשה ע"ה, וכי יש ביד ה' לעצור ולהוריד גשמים...
ומזה תשפטו כמה גדול כח של תורתנו, וכמה גדול כח של צדיקים גוזרים וה' מקיימם ומשנה מערכת שמים, כאשר באמת יש ליתן טעם למה שלשה מפתחות לא נמסרו לשליח, של חיה ושל תחית המתים ושל גשמים? אבל תדע כי של חיה אין הכונה של מעוברת להוליד, רק הא ילפינן מקרא "ויפתח ה' את רחמה", הכוונה שהיתה עקרה ונתעברה, וכן הפירוש של חיה עקרה תלד. והנה כלל, כל מה שאינו ביד מזל רק כפי הנהגת אדם אם לטוב ואם לרע ואין צריך לשדד המזל, נמסר ביד שליח, אבל כל מה שנמסר ביד המזל, הוקבע בטבע מזמן בריאה וה' משדדם, זהו לא נמסר ביד שליח, כי אין כח לשדד המזל, שהוא ג"כ שלוחו של מקום והוקבע בטבע מבריאת עולם, ומה אולמא וכו', ולכך צריך הקב"ה בעצמו. וידוע: בני חיי ומזוני לאו בזכותיה אלא במזלא תליא [מו"ק כח ע"א]. ולכך של חיה, שהיא עקרה להוליד, שתליא במזלא ולשדד המזל, וכן תחית המתים, כי חיים תלוים במזל ומגזירת המזל וכפי משטרו ימות ולא יחיה כלל, והקב"ה מחייהו הרי משדד המזל, וכן מטר, דאמרינן [לקמן ד ע"ב] היינו מטר היינו פרנסה, כדאמרינן בגמרא להדיא, ומזוני לאו בזכותא רק במזלא, והקב"ה משדד מזל, זהו אינו אלא ביד הקב"ה ולא ביד השליח, כי אין בידו לשדד המזל.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ז)

שלשה מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח ואלו הן מפתח של גשמים וכו' גשמים היינו פרנסה
35-ב:

במדרש תהלים (מזמור פט): "...הפרנסה גדולה מן הגאולה, שהגאולה ע"י מלאך, שנא' המלאך הגואל וכו' [גאולה זו פי' כמ"ש רש"י מגילה יז ע"ב ד"ה אתחלתא: האי גאולה לאו גאולה דגלות היא אלא שיגאלנו מן הצרות הבאות עלינו...] והפרנסה תלויה על ידו של הקב"ה שנאמר פותח את ידיך וכו'"... וכן מבואר בתענית ב: שלשה מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח ואלו הן מפתח של גשמים וכו'... גשמים היינו פרנסה. ומבואר להדיא מכל הנ"ל שפעולת הקב"ה הנעשה בדרך הטבע, כגון בנתינת הגשמים, כן מה שהקב"ה מסבב סיבות לכל אחד ואחד שישיג פרנסתו, היא גדולה מפעולות של נסים ע"י שליח.

(רבי מנחם מנדל כשר, התקופה הגדולה מהד' תשלב עמ' קכח = מהד' תשסא עמ' 152)

מפתח של גשמים
36

חובה על כל חכם לב שיהיה אצלו מצוייר וידוע התכלית אשר אליו יתיישר בכל מעשיו כדי שיגיע אליו... ולזה הוא מה שאמרוהו חכמי האמת בהישירם אל התכלית העליון שבתכליות: וכל מעשיך יהיו לשם שמים (אבות פ"ב). הנה ששמו אות נכבד ונפלא למראה עיני כל בעל דת, יישיר נגדו בכל מעשיהם... ועל האות העליון הזה אמרו חז"ל: כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם יהיה בעזרו (ברכות ו ע"ב)... יראה שעיקר כוונתם אל מקום המושכל והמיוחד, שהוא באמת אחדות הנקודה שאמרנו... כשהאיר אורו [של אברהם] בעולם... והראה להם בדברים מופתיים שיש סיבה אחת ראשונה לכל הנמצאות... קבע להם בזה לתפלתם מקום מיוחד, והוא דלא למבעי משום אלוה בעולם זולתו יתעלה, כי הוא המקום המיוחד האמתי... ואמרו שהנמשך אחריו וקובע מקום זה לתפלתו, בלי שיתלה עצמו בשום השתדלות וכוונה נכריה, אלקי אברהם יהיה בעזרו. וכמה יורה אמתת כוונתם זו מה שאמרו [ברכות ל ע"א]: תניא היה עומד בחוצה לארץ יכוין פניו כנגד א"י... היה עומד בירושלם יכוין כנגד בית המקדש שנאמר "ובאו והתפללו אל הבית הזה" (דברי הימים ב' ו). היה עומד בבית המקדש יכוין כנגד בית קדשי הקדשים שנאמר "והתפללו אל המקום הזה" (מלכים א' ח). הנך רואה כי בתארם וציונם המקום המיוחד אל הכוונה, הלכו הלוך וצמצם מהארץ לעיר ולבית, עד ששמו סוף הצמצום ותכלית ההגבלה מלת "מקום", שהוא בית קדשי הקדשים... והוא ממש קביעות המקום שעליו אמרו כל הקובע מקום וכו'.
וראה נפלאות מהענין הזה, כי הנה חז"ל מנו אחד מהדברים שלא נמסרו ביד שליח - מפתח של גשמים... עד שכבר אמרו חכמי הקבלה, שבענינים האלו צריך לייחד הכוונה תכלית ההתיחדות למי שהמפתח בידו ולהעלותה מכל שאר הכוונות והמחשבות שיועילו בתפילות בדברים אחרים... והנה שלמה החכם, בתפילתו השלמה שהתפלל בחנוכת הבית הגדול והקדוש אשר בנה, בכל הדברים אשר ביקש עליהם (מלכים א' ח, לג): "בהנגף עמך ישראל" וגו' רעב דבר שדפון ירקון וכל שאר הענינים, בכולם אמר "ובאו והתפללו אל הבית הזה". ובאמרו "בהעצר השמים ולא יהיה מטר כי יחטאו לך", אמר "והתפללו אל המקום הזה". וכן תמצא הדבר מדויק בספר מלכים ובדברי הימים. הנה שהפליג להראות שמלת "מקום" תיאמר בלשון מיחד מהמיחד בכוונה זו אשר היא תכלית הבטת נקודת הנוכח אשר אמרנו.

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, במדבר שער עב, בתחילתו, דף ב ע"א-ג ע"ב)

ב. מפתח של גשמים וכו' ומפתח של תחיית המתים
36

"אני אמית ואחיה" - בידי שיא הכח - לקחת את החיות מהאדם, וגם להחיות אותו. בידי להמית את אלה שלא ידעו אותי, לחסל את הגוים, שצהלו ושאגו בנצחון כל השנים, ומצד שני, בידי להחיות ולרומם את המושפלים של עמי, שסבלו בגלות והיו דומים למתים, כמו שאמר יחזקאל בחזון העצמות היבשות (לז, יב): "הנה אני פוֹתח את קברותיכם, והעליתי אתכם מקברותיכם עמי", שכמו שרק לה' יש מפתח החיים של הגשם, כך רק בידו המפתח של תחיית המתים.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, דברים, עמ' שפג)

מפתח של חיה
36

דע כי חיבור זה הוא ענין קדוש ונקי כשיהיה הדבר כפי מה שראוי ובזמן הראוי ובכוונה הנכונה. ואל יחשוב אדם כי בחיבור הראוי יש גנאי וכיעור... גרסינן בתענית: שלש מפתחות לא נמסרו ביד שליח, ואחד מהן ההריון שנאמר "ויפתח את רחמה" וגו'. ואילו היה בדבר גנאי, מה לו להקב"ה לעשותו בלי שליח?

(רמב"ן, איגרת הקודש, פרק ב)

וכנגד הדור השני אשר היה "טהור בעיניו" וכו' [משלי ל, יב] אמר "ועוצר רחם" [שם, טז], וזה כי האיש והאשה כשנזדווגו להוליד, כבר חשבו שלא חסרו מכל צרכיהם כלום. אבל אינו כן, כי מפתח ההריון ביד ה' יתברך, ופעמים יעצור בהם. וכן ישלח באלו שכבר חשבו שהכינו עצמם ושזככו חומריהם ושאינם צריכין דעת אחרת להשלמתם, עוצר רחם אשר לא יולידו ולא יצלחו.

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, בראשית שער יט, דף קנט ע"ב במה' תרכח)

מפתח של חיה מנין דכתיב ויזכר אלהים את רחל וישמע (ב:) אליה אלהים ויפתח את רחמה

והקשה המהרש"א בח"א מדוע לא מקשה הגמרא מקרא המוקדם דכתיב גבי לאה "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה". וראיתי בחומש תורה תמימה שהק' ג"כ קושיה זה, והוא מתרץ משום רכתיב שני פעמים "אלהים": "ויזכור אלהים את רחל, וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה", ש"מ שבא להורות דפעולה זו תלויה בהקב"ה עצמו ולא ע"י מלאכיו עושי רצונו. ועי' בזה בס' אוצר חיים. ולענ"ד לתרץ קושית המהרש"א כי איתא בחז"ל שלכך היו האימהות עקרות, משום שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים כדי שיתפללו עבור בנים. לכן גבי לאה לא משמע שהתפללה עבור בנים, דכתיב "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה - ורחל עקרה". אבל גבי רחל כתיב "ויזכור אלהים את רחל וישמע אליה אלהים" ע"י תפילתה, ובפרט לפי דברי חז"ל שנפקדה בראש השנה, דכתיב "ויזכור אלהים את רחל", וכתיב ברה"ש "זכרון תרועה", מכאן שברה"ש נפקדה רחל ע"י תפילתה, וכמו "וישמע אליה אלהים" - בעצמו, וכן ג"כ "ויפתח את רחמה" - הקב"ה בעצמו.

(רבי גדליה סילוורסטון, אשכול ענבים, כאן)



ב ע"ב

ורבי יוחנן וכו' אמר לך גשמים היינו פרנסה
5-6

המפרשים הקשו... דאיתא בתענית: אמר רבי יוחנן... ופריך, ורבי יוחנן מאי טעמא לא חשיב לה, ומשני גשמים היינו פרנסה. הרי סבירא ליה לרבי יוחנן דגשמים ופרנסה כחד מילתא הויין. ובדוכתא אחרינא (לקמן ט ע"א): אמר רבי יוחנן מטר בשביל יחיד... פרנסה בשביל רבים... הרי דיש חילוק בין מטר לפרנסה, דפרנסה חמיר ובעי זכותא דרבים.
ותירצו, שיש שני מיני מטר, הא' הצריך רק בשביל תוספות ברכה, אבל אפשר לעולם בלעדו, זה אינו נקרא פרנסה, כיון דאין בו צורך כל כך, ובא אפילו בזכות כל שהוא, דהיינו בשביל יחיד. אבל כשנעצרו הגשמים זמן גדול כמה ימים, באופן שאם לא עכשיו אימתי, וח"ו בלעדיו יהיה רעב בעולם, זה נקרא פרנסה. והיינו דתנן [לקמן י ע"א] סדר תעניות כיצד, ברביעה ראשונה דהיינו בי"ז במרחשון היחידים מתענין, הגיע ר"ח כסלו שהוא זמן רביעה ב' גוזרין תעניות על הציבור ומרבין בתפלה, משום דאם לא עכשיו אימתי, הרי דהש"ס חילק ביניהם. וזהו בעצמו דברי רבי יוחנן: מטר בשביל יחיד, ר"ל המטר הראשון שהוא רק לתוספות ברכה, ע"כ בשביל יחיד הוא בא ג"כ, דהא חזינן דאין מתענין בו אלא יחידים, אבל פרנסה - דהיינו כשנעצרו כמה ימים, דאז חיי נפש תלויין בו, והוי בכלל פרנסה, אינו בא רק בשביל רבים, דמשום הכי רבים מתענין בו ומתפללין בכנופיא.

(רבי דוד שלמה אייבשיץ, ערבי נחל, פרשת בלק, דרוש א)

הואיל וארבעת מינין הללו אינן באין אלא לרצות על המים
19-21

טעם הנחת תפלה של יד בזרוע שמאל, לפי שהיא כנגד ימינו של הקב"ה. ואין לומר כן באתרוג לפי שהם באים לרצות על המים, וזהו ודאי קבלת כח, ועל כן נוטל לכל אחד ואחד ביד הראויה לו. ועוד, אם נאמר לפי שהשמאל כנגד הימין, ג"כ יהיה הימין כנגד השמאל, ונמצא הכל לפי הפך ענינו, וג' מינים משמאילים וא' מימין, ואינו נכון.

(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק כב)

ובשם רבינו קלונימוס ז"ל מצאתי שצריכים להיות ששים עלים בלולב לכל הפחות כנגד ברכת כהנים שיש בה ששים אותיות, והלולב נמי על עסק ברכה הוא בא לרצות על המים.

(רבי צדקיה הרופא, שבלי הלקט, סימן שנח)

מה שמברכין על הלולב בעמידה לפי מה ששנינו ובחג נידונין על המים [ר"ה טז ע"א], וארבעת מינין הללו הן סניגורין הבאין לרצות על המים, ומצות בעל דין בעמידה.

(רבי צדקיה הרופא, שבלי הלקט, סימן שסו)

והא גשמים דאתו לא הוו דוגמת שפך לו קיתון על פניו, ח"ו. אדרבא, נתקבלו דבריכם, ורשב"י ובנו שמחו לקראתכם בקרותכם זוהר על מערתם ובכפר הסמוך להם. אלא דכיון דהקפתם לרבי אלעזר בד' מינים הבאים לרצות על המים, נתעוררו המים ובאו. ואילו הייתם מקיפים פעם אחרת, היו רוב גשמים באים לעולם כמו בימי חוני המעגל. ומפני כך באו גשמי ברכה רצופים כדי שלא תקיפו יותר עליהם.

(מגיד מישרים, פרשת אמור)

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לקמן ז ע"ב בשם הב"ח]


בשלמא תחיית המתים מזכיר דכולי יומא זמניה הוא
38-39

וע"ד הקבלה: "יחי ראובן ואל ימות" - הזכיר "יחי" על חיי העולם הבא, "ואל ימות" - שלא ישוב משם עוד בגוף למות מיתה שניה, וזהו שתרגם אונקלוס ע"ה: ומותא תנינא לא ימות, וגילה לנו בזה כי הנשמות מתגלגלות לשוב בגוף אחר שקבלו שכרם ועונשם בגן עדן או בגיהנם, וזה ידוע ומקובל, כי כשם ששמיטות העולם חוזרות ומתגלגלות, כן הנשמה אחר שקבלה שכרה בגן עדן או עונשה בגיהנם, הנה היא חוזרת אחר זמן בגוף לקבל הראוי לה במדה כנגד מדה, והגלגול הזה נקרא אצל רז"ל תחיית המתים. הוא שאמרו בתחלת מסכת תענית: "בשלמא תחיית המתים כל יומא ויומא זמנא הוא, אלא גשמים כל יומא ויומא זמניה הוא?".

(רבינו בחיי, דברים, פרק לג, ו)

נאמר בשני ונסכיהם ונאמר בששי ונסכיה ונאמר בשביעי כמשפטם הרי מ"ם יו"ד מ"ם הרי כאן מים מכאן רמז לניסוך המים מן התורה
43-45

ויש לך להשכיל איך התחיל רמז המים מן היום השני, לפי שביום שני נבדלו המים במעשה בראשית, ועל כן פעולת יום השני גדולה במים. ואמרו רז"ל (לקמן כז ע"ב) אנשי מעמד היו מתענין בשני מפני יורדי הים. וכן ביום הששי שבו נברא אדם והוצרך למים, כענין שכתוב (בראשית ב, ו) "ואד יעלה מן הארץ" וגו', וכתיב (שם, ז) "וייצר ה' אלקים" וגו'. והשלים הרמז בשביעי, לפי שהשביעי תשלום מעשה בראשית.

(רבינו בחיי, במדבר, פרק כט, יח)

נעיין בלשון "ונסכיהם" של הפסוק שלנו, ונבקש את התיבות שכינוי הרבים "הם" מוסב אליהן. אי אפשר לפרש את הכינוי הזה כדרך שהוא מתפרש בפסוק לא שבפרק הקודם ובפסוק יא של הפרק הזה. אין הוא יכול להיות מוסב לפרים, לאילים ולכבשים, שהרי נסכיהם של אלה כבר מפורשים בלשון "ומנחתם ונסכיהם" (פסוק יח). על כרחנו אנחנו אומרים שהכינוי של "ונסכיהם" מוסב לתיבות "עלת התמיד ומנחתה" שנזכרו בסמוך לפניו. ונראה אפוא, שהכתוב מייחס כאן נסך לעולה ונסך למנחה. אנחנו מכירים את נסך העולה. הרי זה ניסוך היין, והאישיות הבאה לידי ביטוי בעולה יוצקת אותו אל יסוד מזבח התורה, וכך היא מבטאת ש"כל טיפה של שמחתה" באה מאת ה' וקדושה לה'. אולם היחס שבין העולה ליין דומה ליחס שבין המנחה למים. כי היין מתייחס לאישיות ה"עולה", לאדם, ואילו המים מתייחסים לנכסי הממון והרווחה הבאים לידי ביטוי במנחה, שהרי הסולת והשמן של המנחה הם גידולי קרקע והצלחת תוצרת הארץ תלויה בברכת הגשמים... יין "משמח לבב אנוש", ומים מצמיחים צמחים; ואם נסך העולה הוא יין, הרי הנסך המיוחס כאן למנחה איננו אלא מים. בחג בניית הסוכות והשמחה בברכת הנכסים מצטרף ניסוך המים לניסוך היין, והוא מבטא שלא רק "כל טיפת ייננו" אלא גם "כל טיפת מימינו" היא לה'. לא רק רחשי שמחת לבבנו אלא גם מתת השמים המקיימת את הווייתנו והצלחתנו הארצית - אף היא באה מאת ה' וקנויה לה'; היא מוקדשת לחיים על פי תורת ה' ויסודה ביסוד המזבח של מקדש תורתו.
ניסוך המים המיוחד לחג הסוכות רמוז תחילה ביום השני; ביום זה ניכר בפעם הראשונה שהתנגדות העמים לרצון תורת ה' הולכת ונעלמת, וכך נפתח פתח לחזרת בני האדם בתשובה שלימה לפני ה'. כל טיפת גשם יורדת מאת ה' רק מתוך ציפייה לאותה אנושות העתידה להזדכך לרום ייעודה... מפני שכל יום... הווה מורה על התקדמות הדרגתית... לקראת אותו עתיד. המהלך ההיסטורי של האנושות דומה לפרי החג: הניגוד לייעודה האלקי הנעלה הולך ומתבטל, ונמצא שניכרת באנושות התקדמות מוסרית. בראשית התקופה של הניגוד ההולך ונעלם הרי ניסוך המים קשור למנחה יותר מאשר לעולה; הוא קשור לעולה רק בעקיפין, משום שהמנחה היא בת לווייתה. הגשם יורד בזכות התבואה המצפה לאדם של העתיד - יותר משהוא יורד בזכות האדם של ההווה, שהרי "אדם" אין, הראוי לברכת גשמים. נסך המנחה עומד בצד נסך העולה ועל שניהם הוא אומר: "עלת התמיד ומנחתה ונסכיהם". אולם ככל שנעלם הניגוד שבין האנושות לבין ייעודה האלקי, כן הולכת ובולטת זכותה של אישיות האדם, ועתה הגשם יורד לשדות בזכות האדם של ההווה. ביום הששי, ערב השגת התכלית, שני הנסכים אינם עוד "נסכיהם" - שונים בהתייחסותם - אלא "נסכיה" (פסוק לא): נסכי האדם המתעלה אל ה' בקרבן התמיד. ביום השביעי מצטרפים שני הנסכים האלה, נסך שגשוג האדם ונסך שגשוג האדמה; והרי הם מיוחסים למקורם הקדום האחיד: "משפטם" (פסוק לג). כל הנסכים כאחד מהווים רק נסך אחד ("ונסכהם" חסר), וגם ניסוך המים מצטרף מבחינת המושג לקבוצת קרבנות המועד, כי כבר נעלם כל הניגוד. האנושות היהודית עומדת לפני ה' יחד עם האנושות הכללית; שתיהן מאוחדות בברית המעשים ומיוצגות ע"י "פרים שבעה אילם שנים כבשים בני שנה ארבעה עשר תמימם".

(רבי שמשון רפאל הירש, במדבר, פרק כט, יט)

וטעם מצות נסוך המים בחג מבואר בר"ה טז, א: מפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי השנה, ובסוכה נ, ב, קורא למצוה זו מצוה חשובה ובאה מששת ימי בראשית. ואינו מבואר שייכות מצוה זו לששת ימי בראשית. ואפשר לומר משום דבתשרי נברא העולם ואז גם זמן גשמים ואז מזכירין גבורות גשמים כנודע.... ולכן נוסכים מים בחג בשיר והלל לה' כדי שיתברכו גשמי השנה שירדו בעתם וכתקונם כמו שהטביע הקב"ה בעת בריאת העולם כמש"כ יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים [העליונים] למים [התחתונים], וגם שלא ירדו בזעף שהוא סימן קללה כמבואר בתענית כג, א... ועל פי זה אפשר לומר... רמז בתוך עיקר רמז זה שאמר רמז לנסוך המים מה"ת נאמר בשני ונסכיהם בששי ונסכיה ובשביעי כמשפטם הרי מ' י' מ' ר"ת מים. ואינו מבואר למה נרמז זה דוקא בשני ובששי ובשביעי. אך לפי מש"כ שענין נסוך המים בכלל בא לתכלית ירידת הגשמים בטבע שחקק בעת בריאת העולם, ולכי תידוק הנה טבע שטבע הקב"ה בעת הבריאה בסדר בריאת המים מבואר בפרשת הבריאה ר"פ בראשית בפסוק שני וששי ושביעי.

(רבי ברוך אפשטיין, תורה תמימה, במדבר, פרק כט הערה כ)

ונאמר בששי ונסכיה וכו' (ג.) כי כתיב ניסוך יתירא בששי הוא דכתיב

הרמז לנסוך המים מקרא דונסכיה האמור בששי דחג, ואיכא מ"ד בריש תענית (ב ע"ב) דאינו מנסך אלא תרי יומי, ששי ושביעי. וצריך להבין מאי שנא שני ימים אלו. ונראה דהנה ענין פתקא טבא דאחר שנחתם ביו"כ, הא איכא קיום מה שיצא מהחתימה, ומצינו (לקמן ח ע"ב) שנחתם לטובה שיהיו גשמים מרובין ואח"כ נתקלקלו וא"א לחזור, הקב"ה נותן הגשמים במקום שלא יהיה תועלת, ובנחתם לגשמים מועטין והטיבו מעשיהם, מורידם במקומות הנחוצין שיהיה כל התועלת כמו ממרובין. וכן הוא שייך אף בחתימת דין כל יחיד ויחיד. ואחד מן הדברים שטובה לקיום הברכה שנותן השי"ת, שידע שכל דבר ודבר הוא מתנה חשובה מהשי"ת, לא רק האלפים שנותן השי"ת להעשיר, אלא כל דבר ממש, אף שאין לזה ענין שיווי בכספים, הוא מתנה מהשי"ת, וצריך להחשיבה בהידיעה שהשי"ת הוא הנותן, ולהודות לו על כל דבר. וזה ענין ניסוך המים, שצריך להרגיש שאף שמים נתן השי"ת בריבוי גדול בעולם מפני הצורך הגדול לזה, לא יזולזל לבני אדם חשיבות המים, שלכן מנסכין בשמחה היותר גדולה על הניסוך ג' לוגין מים, שנדע שחשיבות המים לא נתמעטה מצד הריבוי שנותן השי"ת בחסדיו, ואף ג' לוגין מים ואף פחות חשוב לנו מאד. ואשכחן בתענית (כד ע"ב) דרב יהודה חזא בי תרי דהוו פרצי בריפתא, אמר ש"מ איכא שבעא בעלמא, יהיב עיניה הוה כפנא. הרי אמר רב יהודה שמה שפרצו הוא משום דאיכא שבעא ולא חשיבא להו מפני הריבוי, וע"ז איקפד רב יהודה, דצריך שידעו שחתיכת פת הוא דבר חשוב אף שהשי"ת נתן שבעא בעלמא ואיכא טובא. וכן הוא במים. ולכן קודם שנשלחים לקיים מה שיצא מהכתיבה וחתימה שבר"ה ויו"כ שהוא בהושענא רבה, צריך להזהיר שלא יבעטו מרוב הטובה לזלזל בטובת השי"ת, אלא ידעו שאף שהקב"ה חתם בשפע ברכה, יודה להשי"ת על כל משהו ומשהו, כנוסח ההודאה על גשמים "על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו" (לקמן ו ע"ב). וכן צריך להודות על כל משהו מכל עניני הטובה שנותן השי"ת, ואף העשיר היותר גדול מברך ברכת המזון על כזית פת וכדומה. וזה יש למילף מניסוך המים, שלכן צריך להכין ביום קודם שהוא ששי.

(רבי משה פיינשטיין, דרש משה, פרשת פנחס, עמ' פב = ספר זכרון באר מחוקק, לזכר ר' חיים מרדכי קטץ, עמ' תשג)

ב: ונאמר בשביעי כמשפטם
44

יש להבין, שלא מצאנו בכל הקרבנות של כל המועדות בפסוק שיהיה כתיב בהן תיבת 'כמשפטם' אלא בראש השנה. ובסוכות גם כן כתיב 'כמשפטם' - "במספרם כמשפטם" ביום השביעי. וכבר דרשו רז"ל על השינוי דכתיב 'כמשפטם' במ"ם יתירה, כדאמרו ז"ל 'בשני - ונסכיהם, ובששי - ונסכיה, ובשביעי - כמשפטם, מ"ם יו"ד מ"ם - מי"ם, הרי רמז לניסוך המים בחג'. ולפי זה צריך להבין, למה כתיב גבי ראש השנה 'כמשפטם' במ"ם יתירה? ונראה, דהתורה הקדושה מרמזת לנו גבי ראש השנה וגבי יום שביעי של סוכות שהוא הושענא רבה... והנה ידוע, ששבעים פרים היו מקריבין בחג הסוכות נגד שבעים אומות (סוכה נה ע"ב), והם פוחתים והולכים, כידוע. והנה היו מקיפין את המזבח בחג הסוכות בכל יום הקפה אחת, וביום הושענא רבה שבעה פעמים (סוכה פ"ד מ"ה)... שבכל יום היו ממתיקין את המשפט על ידי הקרבנות שהיו מקריבין בכל יום, ומלך וציבור נכנסים לדין, המלך נכנס תחילה כו' כדאיתא בגמרא (ר"ה ח ע"ב). והנה בכל יום על ידי הקרבן היו ממתיקין את המשפט, ובכל יום היה כנגד עשירית אחד משבעים אומות, וביום השביעי היו מקיפין שבעה פעמים כנגד כללות שבע עשיריות; על כן בכל יום לא כתיב גבי הקרבנות רק "כמשפט", שהוא כנ"ל, לאפוקי ביום שביעי שהוא כלליות השבעים אומות - על כן כתיב "כמשפטם" לשון רבים. על כן חיבוט ערבות ביום הושענא רבה - שנסתיימו הדינים על האומות; ובשמיני עצרת הוא חדוה ושמחה על ישראל, כדאיתא בספרי הקודש. ולפי זה שפיר בראש השנה גם כן, שהוא משפט כללי על כל באי עולם, כתיב גם כן "כמשפטם".

(רבי קלונימוס קלמן עפשטיין, מאור ושמש, פרשת פינחס, פרק כט, ו)



ג ע"א

בן בתירה זמנין דקרי ליה בשמיה וכו' מקמי דליסמכוהו
33-35

אמר ליה בן אמוץ כלה נבואתך וצא [ברכות י ע"א]. עיין בן בתירה תענית דף ג ע"א, בן זכאי סנהדרין דף מא ע"ב, בן עמרם שם דף פא ע"א וכן גם בן ישי שם דף קב ע"א ובן עמרם שם דף קי ע"א. לפי ערך הענין להקטנת ערך.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, גליון הש"ס, ברכות י ע"א)

בטל וברוחות וכו' שאין נעצרין
36-38

נענוע הלולב שבחג, המכוון לסדור פרטי הנהגת העולם כפי מהלך הטוב העליון, הוא מוליך ומביא, לארבע רוחות, ואחר כך מעלה ומוריד [סוכה לז ע"ב], למעלה ולמטה, אל ההכללה היסודית והשרשית מתוך ההעלאה וההקפה המעשית המפורטת; ומקודם לעצור רוחות, שיש מהם במינם נעצרים, ואחר כך לעצור טללים, שאין במינם נעצר, ולכן הם שייכים יותר לכיוון המציאות היסודית ההחלטיית.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, אור לנתיבתי, אות סה)

וטל מנלן דלא מיעצר
38-39

ובשלשה חדשים אלו, תמוז אב וטבת, איתא בזוהר הקדוש ובהאר"י ז"ל, כוונות של שלש ראשונות בשמונה עשרה: בברכה ראשונה יכוין האותיות שלפני שם הוי"ה, דהיינו טדה"ד, ובשניה יכוין האותיות שלאחר שם הוי"ה, והן כוז"ו, ובברכה שלישית יכוין שם הוי"ה בא"ת ב"ש, והן אותיות מצפ"ץ. ולהבין זאת, מפני שאז הוא תגבורת הסטרא אחרא, ואם יכוין ביושר הוי"ה אדנ"י כמו בשאר ימות השנה - יניקו גם הם מהקדושה ויתגברו יותר, לכן צריך לכוון על דרך הנ"ל, כדי שילכו ההשפעות בהסתר... והאותיות שלאחר שם הוי"ה ב"ה שהן כוז"ו עולין ט"ל, ואיתא בגמרא ברית כרותה לטל שאינו נעצר לעולם, והוא טל של תחיה, והוא גם כן רחמים.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת דברים, פרק א, ט)

"אהיה כטל לישראל, יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון" (הושע יד, ו). הטל לא מיעצר. ופי' בזה, שהגשם והטל מורים שניהם על השפעה, אבל יש השפעה שבאה מצד חסד עליון לבדו, ויש השפעה שאנו גורמים בעבודתנו באתערותא דלתתא, ומה שבא ע"י אתערותא דלתתא הוא גשם שבא ע"י האד העולה מהארץ, ושפע הבא מחסד עליון לבדו הוא כטל מאת ד'. והנה כשם שמצינו השפעה כזאת בצרכים הגשמיים, כן יש בדברים רוחניים, דהיינו שה' יתברך משפיע לפעמים שפע דעת וטהרת לב לתשובה ומע"ט, וזהו כטל. אבל זאת לדעת, כי ה' יתברך שולח לאדם הרהורי תשובה, והם כמו מעוררים שמרמזים להאדם שיזרז עצמו לחזק ההרהורים הנ"ל ולקובעם בלבבו.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, דרשות לשבת תשובה, ב, עמ' רסז במהד' תשס"ה)

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לקמן י ע"א בשם של"ה]


תוספות (ד"ה ויאמר) - אליהו מן התושבים של יבש שלעד

ואמר הנביא [ירמיה ה, כב] "הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי". הענין במה דקאמר צרי גלעד הוא, כשנבין התוס' בתענית על פסוק "ויאמר אליהו מתושבי גלעד חי ה' אם יהיה טל ומטר" וכו', כי לכך קאמר "מתושבי גלעד", כי אנשי יבש גלעד הרגו מישראל במלחמות פלגש בגבעה, אבל אליהו לא היה מהם, כי הם היו האספסוף, אבל אליהו היה מתושבי שם. ולהבין למה נאמר זה דוקא בהך דבר אליהו ולא בשאר מקומות? ומה ענין זה אם היה מתושבי גלעד או לא? אבל נראה כי דעת יבש גלעד היה שלא באו לעזרת ישראל, כי נימוקם עמם באמרם: בכבוד ה' לא מחיתם, כי פסל מיכה בדן, ובכבוד בשר ודם מחיתם [סנהדרין קג ע"ב], ולכך נענשו ונפלו הרבה מישראל. אבל ישראל בכלל חשבו כי החמיר הקב"ה על כבוד ישראל יותר מכבודו, והטעם כי כבודו ממילא עומד, כי כבודו לאחר לא יתן ח"ו, ו"הוא מלך הכבוד סלה", אבל בכבוד בשר ודם, אם לא יקנא, יהיה עולם של הפקר ח"ו, ואיש את רעהו יעשוק ותפק משפט, וזהו הריב שהיה בין ישראל לאנשי גלעד.
והנה בהך דאליהו נשבע שלא יהיה טל ומטר ג' שנים, מפורש בגמרא דסנהדדין [קיג ע"א] דאחאב לעג על קללת משה "ועצר את השמים ולא יהיה מטר", והוא סגיד לעכו"ם ולא מצי אזיל לרוב המטר, וקינא אליהו ונשבע שלא יהיה מטר. ואם כן גם בזה יש לדקדק בכבוד ה', שזה אחאב התמיד לפלוח לעכו"ם לא קינא אליהו לשבועה שלא יהיה מטר, ובכבוד משה קינא קנאה גדולה, והוא בגדר בכבוד ה' לא מחיתם וכו'. רק הטעם גם כן כמ"ש לעיל בישראל, כי החמיר הקב"ה וכו', והוא נגד דעת אספסוף בגלעד. ולכך עכשיו דאמר הפסוק דאליהו נשבע, לכן אמר הכתוב דאליהו מתושבי גלעד, שהיה דעתו כדעת ישראל, ולא כדעת האספסוף דסוברים דיותר יש לתבוע כבוד המקום מכבוד הבריות. והענין, אמת כי ישראל תובעים ענין פלגש בגבעה, כי היתה פירצה גדולה בישראל ונבלה, עד אשר זה הוא גם כן כבוד המקום, כי איך יתכן להשבית אורח, "והלא זה עון סדום"... וזהו מאמר הקרא, "הצרי אין בגלעד" דייקא, כי גלעד דעתם לתבוע כבוד שמים, "ורופא אין שם", כי אילו היתה רפואתנו בצרי גלעד, לתבוע כבוד שמים, ודאי היתה עולה ארוכה למחלתנו, אבל כאשר בעונותינו הרבים אין צרי ומזור בגלעד, ואנו תובעים רק כבוד הבריות, לכך בעונותינו הרבים לא עלתה ארוכת בת עמנו.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ז)

תוספות (ד"ה ויאמר) - אליהו מן התושבים של יבש שלעד

"וישמעו אליו יֹשבי יבֵיש גלעד את אשר עשו פלשתים לשאול"... ואנשי יבש גלעד למדו משאול את הלקח של חובת חיסול חילול השם אפילו במחיר של סכנה גדולה... ולכן, כאשר שמעו מה שנעשה לשאול ואת הבזיון וחילול השם שעשו הפלשתים... כל אנשי יבש גלעד הלכו להציל את הגויות. הכוח הזה של קנאות לקדש שם שמים היה סמלה של יבש גלעד. אליהו הנביא, שסימל את הקנאות הזאת ("קנֹא קנֵאתי לה' אלקי צב-אות" - מלכים א' יט, י), היה מיבש גלעד, כמו שנאמר (שם יז, א): "ויאמר אליהו התִשבי מתֹשבי גלעד...", ותוספות כתבו: "כי אליהו מן התושבים" של יבש גלעד.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, שמואל, עמ' רב)


ג ע"ב

כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם
6-7

החטאים שגורמים גלות הם הם שמדלחים את המעיין העצמי, והמקור מזיל הזלות טמאות, "את משכן ד' טימא" [במדבר יט, יג]. וכשהמקור העצמי המיוחד נשחת, מתעלה המקוריות היסודית לאותו החלק העליון התמציתי, שיש לישראל בסגולת האדם, וזה נשאב דוקא בגלות, והארץ מתחרבת ומשתוממת, וחורבנה מכפר עליה. המעיין פוסק מלהזיל והוא מסתנן קמעא קמעא, וההופעות של החיים והמחשבה יוצאות דרך הצינור הכללי, שהוא פזור בכל העולם כולו, "כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם", עד אשר ההזלות הטמאות הפרטיות מתפסקות, וחוזר כח המקור לטהרתו. ואז נמאסת הגלות לגמרי והרי היא מיותרת, והאורה הכללית חוזרת היא להיות נובעת מהמעיין העצמי הפרטי בכל חילו, ואורו של משיח המקבץ נדחים מתחיל להופיע.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ה אות יח = אורות מאופל - ארץ ישראל, ג)

כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות כך אי אפשר לעולם בלא ישראל
11-12

...שכל כך גדלה מעלת המגילה הזאת כי זכרם לא יסוף מזרעם, והוא מאמרם ז"ל כי כל ספרי נביאים וכתובים יתבטלו לימות משיחנו וזו קיימת לעד כספר התורה... כי הנה אם אין ישראל אין עולם, כמאמר קטיעא בר שלום מפסוק "כי כארבע רוחות" וכו'. והוא מאמרם ז"ל (רש"י בראשית א, א): "בראשית ברא אלקים" - בשביל ישראל שנקראו ראשית. וכן אם אין תורה אין ישראל ואין עולם, כמאמרם ז"ל (בראשית רבה א, ה): "בראשית" - בשביל התורה שנקרא ראשית... והנה נס של מקרא מגילה היה כי היו אז מתבטלים ישראל והתורה והעולם לולא עשה ה' ככל נפלאותיו, באופן שאם לא ע"י נס זה גם לא יגיעו לימות משיחנו. ואם כן איפה איך זכר דבר כזה יתבטל אפילו בזמן ההוא, כי גדול הוא מאד, מה שאין כן בעניני נביאים ושאר ספרי כתובים.

(אלשיך, אסתר פרק ט, כח)

כתיב 'כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם', ואמרו רז"ל:... כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות כך אי אפשר לעולם בלא ישראל. על כן מעלת ישראל גדולה בארבעה דגלים לארבע רוחות.

(של"ה, תולדות אדם, רמזי אותיות לחתימת ההקדמה, אות שסט)

הניוול של ההנהגה יוכל באמת להביא ירידה גדולה לאומה והשפלת מוסרה, כשם שהטהרה והנקיון הוא מעדן את הרוח ומועיל לרוממות הנפש... החלאים המוסריים, שהם יכולים להשתרש בעומק החיים, עד שלא תהיה שום תרופה לאותו הציבור כי אם כליונו מן העולם, ולאומה הישראלית, שהכליון א"א לה כי עם ד' הוא עם עולם, וכשם שא"א לעולם בלא רוחות כך א"א לעולם בלא ישראל, והננו כרותֵי ברית על עצם הקיום הנצחי, "ויסרתיך למשפט ונקֵה לא אנקך" [ירמיהו ל, יא], מסבבת המחלה האיומה ההיא שהיא מחוברת עם תכונת ההעברה מן העולם, את הפיזור והגלות, שע"י הגלות נעקרין חיי הציבור ממקורם, ועי"ז מסתלקים מהם ג"כ עוצם ליקוייהם המוסריים שהתאזרחו בהם.

(ראי"ה קוק, עין איה, שבת סב ע"ב)

האומה הנבחרה, אשר בם בחר א-ל במעמד הר סיני, כמו שכתוב (שמות יט, ה): "והייתם לי סגולה מכל העמים"... הם המה עשוים באמת וישר שיוליכו האויר הטוב בכל המדינות והארצות לתקן העולם בכללה וסגולתם כבושם הטוב. וזהו מאמרם... "כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם" - כשם שא"א לעולם בלא רוחות כך א"א לעולם בלא ישראל, כי להם טבע הרוח להביא אויר מרחוק, אויר חדש ורוח חדשה. וזהו טעם הגלות, בכדי שיתוקן העולם בכללה, כי יתחזקו ויתגברו במעלותם ובמדותיהם לגרש את האויר הישן המקולקל אשר מצאו שם, ולבשמם באויר הטהור והזך. ואם יתנהגו בדרך הטוב הזה, לא היה רע בעולם ולא היה בעולם מי שירע להם, ונמצא הגלות מתבטל מאליו, ויכירו כל באי עולם את האמת, ויסכימו הכל לעבדו שכם אחד ולקרוא כולם בשם ד'.

(כתבי הרב נתן פרידלאנד ח"א עמ' 86)

במדרש (במדבר רבה ב יג) כתוב: "משלן בעפר, משלן בכוכבים... מה עפר הארץ אם אינו נמצא אין אדם מתקיים, אם אין עפר אין אילנות ואין תבואה, כך אם אין ישראל אין העולם מתקיים, שנאמר (בראשית כב יח) 'והתברכו בזרעך כל גויי הארץ'". והעיר רבינו: "ע' תענית ג: ["כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות כך א"א לעולם בלא ישראל"]".

(שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 17-18, הערה 26)

במסכת נדרים (לט, ב) כתוב: "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם", ופירש הר"ן: "כלומר שעלו במחשבה להבראות קודם שנברא העולם שא"א לעולם בלא הם וכדאמרי' שמחשבתן של ישראל קדמה לכל...". והעיר רבינו: "בבראשית רבה פ"א, וכשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות כך א"א לעולם בלא ישראל, תענית ג:".

(שיחות הרב צבי יהודה, שלח, עמ' 150, הערה 11)

נאמר "האזינו השמים... ותשמע הארץ". זאת אומרת האזנה קוסמולוגית, כלל עולמית, כי יש ערך קוסמולוגי לכל ענינם של ישראל.

(שיחות הרב צבי יהודה, האזינו, עמ' 505)

יוצא מדברינו, שהנחת אבן הפינה, יסוד המבנה התורני שעליו עומדות כל המצוות, שבלעדיו כולן מתמוטטות ונופלות - הוא עול מלכות שמים, ודבקות גמורה בה' ובציוויו. עם זה יש סיבה לקיום העולם, ובלעדיה קם הקב"ה... ומאיים להחריבו, כמו שאמרו חז"ל (שבת פח ע"א): "מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו"... וכן: "כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות כך אי אפשר לעולם בלא ישראל"... עולה מדברינו, שהעולם נברא רק כדי שהאדם יקיים את תורת ה', ויקבל עליו את עול מלכותו בהכנעה גמורה ובשלמות ללא כוונות וסיבות זרות, אלא בדבקות ובשעבוד האנוכיות וה"יש".

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' לג-לד)

זיקא דבתר מיטרא כמיטרא וכו' שימשא דבתר מיטרא כתרי מטרי

כידוע דשרשין הקדמאין דכולא הוא שרש הד' יסודות: אש רוח מים עפר... ועיקר הפועלים... בעולם ובנפש הם הג' יסודות אש רוח מים. וע"י יסוד העפר נגלה כח פעולות הג' יסודין בעולם. וכן בנפש נגלה ע"י גוף האדם שיסודו מעפר פעולת כח הג' יסודות א"ר"מ שבנפש... וכנראה בחוש, שהארץ מוציאה צמחים, מהם תולדות אש, כענין "ממגד תבואות שמש" [דברים לג, יד], ומהם תולדות המים לחים וקרים, כענין "וממגד גרש ירחים" [שם], ומהם תולדות הרוח, כענין "מאוירא קא רבו" [עירובין כח ע"ב], זיקא דבתר מטרא כמטרא, שמשא דבתר מטרא כתרי מטרי, כידוע שטבע האש והרוח להגביה עוף, ומים יורדין למקום נמוך לעפר. ואם גם יסוד רוח ואש מתקשרים ביסוד המים, וגם המה נותנים שפעם ונמשכים לארץ, אז מתגלה ע"י יסוד העפר כל הצמחים בהתמזגות כל הג' יסודות כראוי.

(רבי יצחק מוולוז'ין, נפש החיים, הגהה מבן המחבר, אחרי שער ד, בתחילתה)

שימשא דבתר מיטרא כתרי מטרי
39-40

"והיתה הקשת בענן" - שתעמוד הקשת איזה משך זמן ע"י שיהא הגשם עם זוהר השמש מעורבים... "וראיתיה לזכור ברית עולם" - שעשיתי להנהיג הטבע ולקיום העולם... והיינו שמברכין על הקשת "זוכר הברית ונאמן בבריתו" [ברכות נט ע"א]... דמשמעות "נאמן" הוא לשלם שכר כדאיתא בתורת כהנים כמה פעמים: "אני ה'" - נאמן לשלם שכר, ובתענית יא, א: "אל אמונה" - כשם שמשלמין שכר כו'. וכך ביאור הלשון "ונאמן בבריתו" - שבהיות הקשת בענן במשך הענן הוא לסימן ברכה לארץ, כדאיתא בתענית שמשא דבתר מטרא מטרא.

(נצי"ב, העמק דבר, בראשית, פרק ט, טז)

"והיה ביום ההוא וגו' והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ ביום אור", ואיתא במועד קטן (כה ע"ב) דאמר רבי יוחנן זה יומו של יאשיה, היינו משום שהחל להאיר עיני ישראל, ואילו חי עוד היה מרבה תורה בימיו, אבל רבו עוונות ונחשך אור ישראל ולא נשתיירה אלא ההכנה. ויש להוסיף בזה, דפירוש "יום אור" הוא יום הגשם כדאיתא בבראשית רבה (פרשה כו) וכן הוא בתענית (ז ע"ב): כל אור האמור באיוב בגשם הכתוב מדבר, באשר הוא מקור אור הצלחת חיי האדם. ואם כי קשה יומא דמטרא, כדאיתא בתענית (ח ע"ב), מכל מקום ממנו יוצא האור, וביותר כשהשמש זורחת אחריו, כדאיתא שם: שמשא דבתר מטרא כתרי מטרי. והנה כשהגשם יורד ואחריו נחשך השמש, לא באה תועלת קשי יום המטר אל נכון האור. וזוהי מליצת הכתוב "והחשכתי לארץ ביום אור" - שלא תהא תועלת הגשם כראוי.

(נצי"ב, קדמת העמק [הקדמה להעמק שאלה], חלק א, אות ח)

מעלי תלגא לטורי כחמשה מטרי לארעא
41-42

והענין דתלגא הוא טיפת הזכר כידוע, והוא בחי' יחידות יו"ד, וגבורות גשמים הוא ה"ג נחלקין לחמש ה"א כידוע... וזהו כה' מטרי לארעא, שהוא בהוד.

(גר"א, ליקוטים למס' חגיגה יב ע"א, נדפס בסוף ביאורו לרעיא מהימנא, דף פג ע"ב)

תלגא רמז לתורה שבכתב, היא ראויה לטורי, תינוקות של בית רבן, שהם הבל שאין בו חטא (שבת קיט ע"ב). ואיתא בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י (דף ה ע"ד) וז"ל: קיום העולם הוא התורה, ומה גם לימוד התינוקות, הבל שאין בו חטא, הוא המעלה המלכות למקום שאין קליפות שולטים, ונגלים האבות העליונים במוחותיה וכו' עד כאן לשונו. וידוע דאבות העליונים מכונים בשם הרים (שמות רבה טו, ד), וגילויָם נעשה ע"י התינוקות, לכך גם הם נקראים בשם "טורי", על שם פועל שלהם... וידוע מה שאמרו רז"ל (אבות ה, כא): בן חמש למקרא. ולזה אמר תלגא, התורה שבכתב, היא ראויה יותר לטורי, תינוקות של בית רבן, הבל שאין בו חטא.

(רבי יוסף חיים מבגדד, בן יהוידע כאן)

מעלי תלגא לטורי כחמשה מטרי לארעא שנאמר כי לשלג יאמר הוא ארץ וגשם מטר וגשם מטרות עזו

שאלני הרב... רפאל נטע נ"י אהא דאמר רבא מחמשה מיטרי שנאמר כי לשלג יאמר הוא ארץ וגשם מטר וגשם מטרות עוזו, וא"כ מטרות הוא ב', וביומא (נד ע"ב) אמר רבי יהושע עולם מן הצדדין נברא שנאמר "וגשם מטר וגשם מטרות עוזו", ופירש רש"י (ד"ה כי לשלג) הרי ד'. והשבתי על פי דברי הגמרא (ברכות ג ע"ב): אשמורה ופלגא אשמורות קרי ליה, וא"כ י"ל דמטרות היינו מטר גדול רזיא דחשיב כב', ושם קאמר כחמשה מיטרי כיון דבאמת חשיב כב' דהוא גדול ורזיא כנ"ל. ועוד אמרתי דזה דווקא דעת רבי יהושע שם ביומא, אבל רבי אליעזר דאמר מאמצעיתו נברא העולם דריש ליה לענין מעלות דשלג, וחשיב ליה מטרות לב', וא"כ התנא דמתניתין (יומא שם) דאמר ושתיה היתה נקראת, לא סבירא ליה כרבי יהושע אלא כרבי אליעזר או כחכמים, ואמר דריש רבא בתענית אליבייהו דהוי כב' מטרות.

(רבי משה אריה לייב לייטש-רוזנבוים, בעליל לארץ, כאן)

מטרא רזיא לאילני
45

"שאלו מה' מטר בעת מלקוש" - מטר הוא הגשם היורד בכח כמו שכתוב "מטרות עזו", וגשם היורד בנחת, ולכן ר"ל באמרו מטרא רזיא לאילנא, וכן כתיב (דברים לב, ב) "יערוף כמטר לקחי", והוא הגשם צריך לרדת בעת מלקוש, שצריכה לרדת בנחת על המלילות ועל הקשים ולא יפרדו הגרגרים, והמטר צריך לרדת בחורף בכח לרדת בעומק העפר על הזרעים. ולזה אמר שבזמן שהגשמים נעצרים בעת מלקוש הצמחים קטנים מאד, והחטה והשעורה אפילות הנה, וצריכים מטר חזק. ולזה אמר "שאלו מאת ה' מטר בעת מלקוש", וה' יעתר לכם והוא "עושה חזיזים", ר"ל ברקים ורעמים כדי להוריד הגשם בכח, "ומטר גשם יתן לכם" - ר"ל מטר חזק ומטר רפה ליורה ומלקוש כדי להחיות העשב בשדה, שעדיין החטה עשב.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, שבר גאון מאמר א, פרק ו, הערה 595-יא)

אפשר שרמזו לזה כי האדם נקרא אילן, כמו שכתוב "האדם עץ השדה", וזהו רזיא לאילנא, ר"ל להיות שיוכל האדם להשיג ראשית העבודה, שהיא היראה, בכדי שיהיה נקרא האדם אילן הקדוש, צריך לו יגיעה וטירחא שהיא לשון רזיא, פירוש, מטר שוטף וחזק וקשה.

(רבי דוב בער ממזריטש, אור תורה, רמזי תורה, פרשת האזינו, אות קפד)

"בקמים עלי מרעים" מרעימים בגידופיהם, לא אענה אותם... ועי"ז "צדיק כתמר יפרח", הפירות שלא גדלו בי עדיין, מעליא רזיא לאילנא, והיה דברי אלה המקניטים כגשם נדבות עלי, ויציץ נפשי ציץ ופרחים חדשים לכונן דרכי, ויגמול שקדי מדות יקרות, "וכארז בלבנון ישגה".

(רבי ישראל ליפשיץ, תפארת ישראל, אבות פרק ד, בועז אות א)

והיינו שהזהיר ר"א לתלמידיו: מנעו בניכם מן ההגיון [ברכות כח], ופירש רש"י: שלא יעסקו במקרא יותר מדי... מנעו בניכם שלא הגיעו עוד ללמוד התלמוד ועומדים בלימוד מקרא, מן ההגיון, שהוא העיון, שלא יעיינו עוד בלמודם שהוא מקרא, באשר לא עמדו עוד על עיון התלמוד לכוין אל האמת... אין להשקיע הדעת באגדה לפני התלמוד, שהוא מאבד את הדעת אז. ומזה יש להבין דמכ"ש אי אפשר לקוות להשיג מעלת התלמוד וחכמת הטבע יחד, אם לא שיקדים עמל התלמוד הרבה, ואחר שכבר עמל ומצא כדי מדתו, אז יכול להפנות גם לשערי חכמות, ויהיו שניהם שמורים ומתקיימים בידו. וה"ז האדם המעלה דומה לעץ מאכל, דכמו עץ מאכל גידולו וטובו משתלם בשלשה דברים: גשם מטרות עוז, טל ושמש, ושלשה אלה לא ביחד משתמשים לטובת הפרי, אלא מתחלת גידול הפרי העיקר הוא הגשם המרובה כדאיתא בתענית פ"א: מטרא רזיא לאילנא, ואין הטל והשמש מועילים אז כלל, עד שגדל הפרי ונצרך להמתיקו, אז טוב שיבוא הטל לרככו ולהמתיקו, ואח"כ בא השמש וממתיקו יותר, משא"כ בעוד לא גדל כל צרכו בגשם, אין השמש מועיל כלל, ולא עוד אלא אפילו הטל הבא לרכך, בא השמש ומגביהו וממשיכו מן הפרי. כך האדם המעלה גדל ע"י התלמוד שנמשל למטר, וע"י הבנת המקרא שהוא דברי אגדה ונמשל לטל, מגיע למוסרים טובים ואיך להתנהג בהליכות עולם ולהגביה הנפש, וע"י חכמת הטבע שנמשל לשמש, כמבואר בקהלת [א, ג]: "מה יתרון לאדם שיעמול תחת השמש", דמשמע הטבע, מגיע עוד לכבוד לפני אוה"ע ולעשות גדולות בישראל. אבל סדר הגידול העיקר הוא הגשם, ואח"כ טוב בדברי אגדה שנמשל לטל, ואח"כ טוב להמתיק עוד כחו ע"י חכמת חיצונית שהוא השמש, משא"כ בעוד לא גדל בלימודו, אין חכמת חיצונית מועיל למעלת כבוד הישראלי כלל, ולא עוד אלא אפילו לימוד המקרא והעיון בו שנמשל לטל, באים חכמות חיצוניות ומגביהים המוסר היוצא מהם, ומטים המקראות לעקלקלות.

(נצי"ב, העמק דבר - הרחב דבר, דברים, פרק לב, ג)


ד ע"א

מאי עורפילא עורו פילי

"כי הכרובים פורשים כנפים אל מקום הארון" (מלכים א' ח, ז) - היינו כשהאדם עושה עצמו לבית קיבול כמו הארון ללוחות, היינו שמתעורר הרושם בלב שלו הנקרא לוח, "ויסוכו הכרובים על הארון" - כנ"ל זוכה להשפע ממדור העליון. והיינו מקודם צריך האדם לבקוע חלוני רקיע שלו, להיות מקבל. וזהו הנקרא "אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל" (שם פסוק יב), ע"ד שפירש"י בגמרא עורו פולי - היינו שמתעורר פולי שלו, היינו הבקיעה. ואח"כ זוכה "והענן מלא את בית ה'" (שם פבוק י), והוא כמו מטרא רזיא לאילנות [לעיל ג ע"ב].

(רבי שמואל שמלקא מניקולשברג, דברי שמואל, פרשת פקודי)

האי צורבא מרבנן דמי לפרצידא דתותי קלא דכיון דנבט נבט
3-4

הצדיק... במעשיו הקדושים וע"י עוסקו בתורה ובתפלה - הוא המאיר לארץ ולדרים עליה, ובפרט לאלו המתדבקים אליו, וזורע בלבם אור הקדושה והתלהבות לעבודתו יתברך שמו, וכל מה שהם עושים - הוא הוא הגורם והמעורר. ועל כן יִקָראו מעשיו הטובים בלשון 'זריעה', שהוא זורע ומצמיח התלהבות הקדושה בלבות בני אדם הקרובים אליו. והצדיק הזה בכל יום הולך וגדול, וכמאמר חז"ל בגמרא דתענית: האי תלמיד חכם דמיא לפרצידא דתותי קלי, כיון דנבט נבט... וזה ביאור הכתובים "ויזרע יצחק בארץ ההיא", רצה לומר, שהיה מסגל תורה ומצוות ומעשים טובים, וע"י זה זרע בלבות בני אדם ובפרט להאנשים המתקרבים אצלו אורות גדולות וקדושות עצומות... "וילך הלוך וגדול עד כי גדל מאד", כמאמר הגמרא שזכרנו, האי תלמיד חכם דמיא וכו', שבכל יום ויום הלך וגדל בהשגות עצומות.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת תולדות, פרק כו, יג)

האי צורבא מרבנן דמי לפרצידא דתותי קלא דכיון דנבט נבט ואמר רבא האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה שנאמר הלוא כה דברי כאש נאם ה' ואמר רב אשי כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם שנאמר וכפטיש יפצץ סלע אמר ליה רבי אבא לרב אשי אתון מהתם מתניתו לה אנן מהכא מתנינן לה דכתיב ארץ אשר אבניה ברזל אל תקרי אבניה אלא בוניה אמר רבינא אפילו הכי מיבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא שנאמר והסר כעס מלבך
3-13

למה הישווה התלמיד חכם דוקא לזרע המבצבץ לעלות?... לעיל הקדמנו דתלמיד חכם העוסק בתורה לשמה עולה לגדולה שנאמר "והדרך צלח רכב" וכו', ואז הוא דומה למטר והטל שמרביבים את הארץ ומגדלים את הצמחים כדאמרן. לכך המשילו תלמיד חכם לפרצידא דתותי קלא, כי הא בהא תליא, אם זה התלמיד חכם עוסק לשמה, אז הוא עולה לגדולה והזרעים וצמחים מתגדלים, וכיון דנבט נבט וק"ל.
עוד שם בגמרא: ואמר רבא האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה שנאמר הלוא כה דברי כאש נאם ה'. וצריך להבין מה ענין שני דברים שאמר רבא גבי אהדדי. ויבואר על דרך מה שאמרו בגמרא (פסחים סו ע"ב): אמר ר' מני כל אדם שכועס אפילו פוסקין לו גדולה מן השמים מורידין אותו וכו'. מעתה יבואר, דתחילה אמר רבא האי צורבא מרבנן דמי לפרצידא דתותי קלא, רצה לומר, שעולה לגדולה, וכדי שלא תקשה לך הא חזינן לצורבא מרבנן דרתח, אם כן דין הוא שלא יעלו לגדולה, לזה בא כמתרץ דבריו ואמר: אורייתא הוא דקא מרתחי ליה, לכך אין הדין נותן להורידו מגדולתו אף על פי שרתח. ודוק.
וכדי להבין הענין מה שאמר אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, נקדים מה דאיתא בגמרא (חגיגה כז ע"א): אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהם... ובנדרים (כב ע"א): אמר רבי יונתן כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו... והיינו דקאמר רבא האי צורבא מרבנן דרתח, ואינו חושש למה שאמרו דהכועס שולט בו הגיהנם, היינו משום דאורייתא מרתחא ליה, ואין אור של גיהנם שולט בתלמיד חכם כדאמרן. ודוק.
וכיון שזכינו לדין נבאר כל הענין מה דאיתא שם בתענית אהא דאמר רבא האי צורבא מרבנן דרתח וכו', אמר ליה רבי אבא... דכתיב ארץ אשר אבניה ברזל, אל תקרי אבניה אלא בוניה, אמר רבינא אפילו הכי מיבעיא ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא שנאמר והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך...
והסגנון הוא כך, דר' אבא בא לפלוגי על רבא דאמר אורייתא מרתחא ליה, והביא ראיה מדכתיב "הלוא כה דברי כאש" וגו', על זה אמר רבי אבהו אנן מהכא מתנינן לה: "ארץ אשר אבניה ברזל". ואם כן מקרא זה שהביא רבא דכתיב "הלוא כה דברי כאש נאם ה' כפטיש יפוצץ סלע", סיפא דקרא הוא פירושו דרישא, כדבעינן למימר בסמוך. וכדי שלא תטעה לומר דר' אבא לא בא לפלוגי על רבא, ומה שהביא מקרא זה "אשר אבניה ברזל", היינו כפירוש רש"י שתלמידי חכמים קפדנים וקשים הם כברזל, על זה בא רבינא לפרושי דברי ר' אבא ואמר אפילו הכי מיבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא, רצה לומר, אף על פי שדברי תורה נמשלים לאש ואורייתא מרתחי ליה, אפילו הכי סבירא ליה לר' אבא דצריך למילף נפשיה בניחותא.
והענין הוא על דרך מה שכתבו תוספות בסנהדרין (לד ע"א ד"ה מה פטיש) וז"ל: רבינו תם מפרש "כפטיש יפוצץ סלע", רצה לומר, שהפטיש מתחלקת מן הסלע... שמעינן מהא דברזל אינו קשה כמו הסלע והאבן, שהרי הפטיש של ברזל יפוצץ ומתחלק מפני הסלע כדאמרן. לפי זה הכי פירושו דקרא: "הלוא כה דברי כאש", ואם כי אורייתא מרתחי לתלמיד חכם, אפילו הכי צריך התלמיד חכם למילף נפשיה שיהיה כפטיש של ברזל שיפוצץ ומתחלק מפני הסלע. ודוק היטב.
בזה תבין ותשכיל מה שאמר הכתוב "ארץ אשר אבניה ברזל", ואמר ר' אבא אל תקרי אבניה אלא בוניה... משום דקשיא ליה איך אמר "אשר אבניה ברזל"? דאם הם ברזל לאו אבנים הם, והוי ליה למיכתב "כברזל". ועוד, מה שבח דארץ ישראל הוא בזה? אלא הכי פירושו, דבנדרים (כב ע"א) אמר ר' יוחנן "ונתן ה' לך שם לב רגז" (דברים כח, סה) בבבל כתיב וכו', רצה לומר, מידת הרגזנות והכעס אינה אלא בחוץ לארץ אבל לא בארץ ישראל. והיינו דקא משבח ליה לארץ ישראל "ארץ אשר אבניה", רצה לומר, "בוניה", אלו תלמידי חכמים הם ברזל, רצה לומר, אף על פי דאורייתא מרתחי להו, אפילו הכי הם ברזל ואינם קשים כמו אבנים, והיינו על דרך מה שהקדמנו שהפטיש של ברזל יפוצץ ומתחלק מפני הסלע. ובא הכתוב ללמדנו בזה דמדת הכעס אינה שולטת בארץ ישראל, שהרי אפילו התלמידי חכמים דאורייתא מרתחי להו, אפילו הכי אינן קשים כאבנים אלא הם כברזל. ודוק היטב.
הג"ה: או יש לפרש על דרך מה דאיתא (לקמן ז ע"א): אמר ר' חמא... מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו אף שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה. ובפסחים (נד ע"א): אמר ר' יוסי נתן הקב"ה בינה באדם הראשון, שלקח שתי אבנים והקישן זו בזו ויצא מהן אור וכו'. אם כן חזינן דדרך הטבע אם משפשפין שני אבנים זה על זה שיוצא מהן אש, וזהו שאמר "ארץ אשר אבניה ברזל", אל תקרי אבניה, רצה לומר, שיהיו התלמידי חכמים נמשלים לאבנים, דטבען כשמקישין זה בזה יוצא אש המחלוקת, אלא בוניה, אלו תלמידי חכמים שנמשלים לברזל שמחדדין זה את זה בהלכה, על דרך מה שנאמר (ישעיהו נד, יג) "ורב שלום בוניך", ודוק.
והיינו דקאמר ר' אבא אתון מהתם קא מתניתו וכו', דקדק ואמר אתון מהתם, רצה לומר, לפי שר' אבא היה בארץ ישראל, והקדמנו לעיל דשם אין שולט הכעס... וזהו שאמר ר' אבא לרב אשי אתון בני בבל מהתם קא מתניתו, רצה לומר, מרישא דקרא דכתיב "הלוא כה דברי כאש", לפי שהכעס שולט בבבל כדאמרן, אנן בני ארץ ישראל מהכא קא מתנינן דכתיב ארץ אשר אבניה ברזל, אל תקרי אבניה, רצה לומר, שיהיו קשים כאבנים, אלא בוניה - אלו תלמידי חכמים שיהיו כברזל, שאינו קשה כל כך. ואם כן האי קרא "הלוא כה דברי כאש" לא בא ללמדנו שמותר לתלמיד חכם לנהוג במידת הכעס, שהרי סיפא דקרא "כפטיש יפוצץ סלע" הוא פירושו דרישא, ואשמעינן דאף על פי שדברי כאש, ואורייתא מרתחי ליה, אפילו הכי יהיה התלמיד חכם כפטיש של ברזל שמתפוצץ ומתחלק מפני הסלע, ולא יהיה התלמיד חכם קשה כאבן, וכדפרישית.
וזהו שמסיים רבינא: אפילו הכי מבעי לאיניש למילף נפשיה בניחותא וכו', הכוונה בזה, דרבינא בא לפרושי דברי ר' אבא, דרצה לומר, ודאי בארץ ישראל לא מיבעי למילף נפשיה בניחותא, שהרי שבחא דארץ ישראל הוא שאין הכעס שולט בארץ ישראל, אף על פי דאורייתא מרתחי לתלמיד חכם, אפילו הכי הם כברזל, וכדאמרן, אלא בחוץ לארץ צריך לאשמועינן דאף על פי שאמר הכתוב "הלוא כה דברי כאש" וגו', אפילו הכי מיבעי למילף נפשיה בניחותא. וזהו שהביא ראיה ממקרא זה דכתיב "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך", דמכאן ילפינן דהכועס אור של גיהנם שולט בו, ואשמעינן רבינא דאף על גב דתלמיד חכם גופו אש כמו שהקדמנו לעיל, אפילו הכי צריך להזהר מן הכעס.

(רבי פנחס ב"ר פילטא, ברית שלום, פרשת במדבר, פרק ג, א)

האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה
4-6

רוגזא דרבנן טב איהו לכל סטרין, דהא תנינן דאורייתא אשא איהי, ואורייתא קא מרתחא ליה, דכתיב "הלא כה דברי כאש נאם ה'". רוגזא דרבנן במלי דאורייתא, רוגזא דרבנן למיהב יקרא לאורייתא וכלא לפולחנא דקודשא בריך הוא הוי. לכך נאמר (דברים ד, כד): "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא א-ל קנא".

(זהר פרשת תצוה דף קפב ע"ב [הובא בשל"ה, שער האותיות, אות הרי"ש - רצון, אות א])

ומזה נבין היטב מה שנעלם מעיני החוקרים, במה שחקרו בענין שינוי רצון, ח"ו, בה' יתברך, הקב"ה גוזר גזירה, ואחר כך בתשובה תפילה וצדקה נשתנה לטובה, וכן לפעמים נשתנה מטובה לרעה. אבל הם בחשיכה יתהלכו, כי אין שום שינוי, ח"ו, רק הכל אחדות, ענין רצון אחד. כי אילו היה השכר והעונש הסכמיי, אז היה, ח"ו, נראה כשינוי, מֵרוֹצה לרוֹצה, כי עתה הסכים כך, ועתה מסכים כך. אמנם ענין הרצון היה סוד גילוי האצילות, הכוללים כל ההפכים, לפי התעוררות המתעוררים כן ממשיך בעצם ובטבע הענין, אם מקדש עצמו מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה (יומא לט ע"א), בטבע הענין שהתעורר. ואם מטמא את עצמו, מטמאין אותו מלמעלה (שם), בטבע הענין שהתעורר. ואם אחר כך מתעורר ומשליך מעליו גילוליו ומתדבק בקדושה, נמצא בטבע נתקדש, ולא נשתנה הרצון של מעלה, כי אדרבה כך הואצל הרצון...
וכן כמה פסוקים לדין: 'וחרה אף ה' בכם' (דברים יא, יז) וגו', וכן הרבה, אין הענין התפעלות, ח"ו, כמו בבן אדם שעתה היה מרוּצה, ולסיבת בעלי מרי נגדו נתקצף. רק זה בבחירתו התעורר על עצמו החרון אף, ושרשו הכלול ברצון הגוף. (הגה"ה: וכן ענין הא דאמרו רז"ל: האי תלמיד חכם דרתח אורייתא הוא דרתח כו', רצה לומר, אם התלמיד חכם מתרגז, ח"ו שמתרגז בהתלבשות הרוגז, רק אורייתא, כלומר, עושה דין תורה. על דרך משל, הבית דין שדנו ארבע מיתות, וכי עשו בשנאה וברוגז ח"ו? רק עשו דין תורה).

(של"ה, תולדות אדם, בית עיר חומה, אות רצג)

גם רומז 'אש דת למו' להא דאיתא בפרק קמא דתענית: אמר רבא האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, שנאמר 'הלוא כה דברי כאש'. וזהו שרמז: 'אש', שהוא הרוגז, בא מ'דת למו', כי אורייתא הוא דארתח ליה. ויש לפרש מה שאמרו אורייתא דמרתח, כלומר, קיום התורה שמקילין בה בני אדם זהו מרגז אותם, בקנאם את קנאת ה'. וכבר כתבתי: 'דת למו' אותיות 'תלמוד', כי עיקר של עבריינים העוברים על התורה עוברים על מה שהוזכר בתלמוד, כי מה שהוזכר בפירוש בתורה שבכתב אין עוברים במהרה, על כן אורייתא דמרתח בהו הוא התלמוד.

(של"ה, פרשת וזאת הברכה, תורה אור, אות יא)

האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה שנאמר הלוא כה דברי כאש נאם ה'
4-6

'מן השמים השמיעך את קלו ועל הארץ הראך את אשו הגדולה' (דברים ד, לו) - השמים הוא התפארת, והוא סוד הקול, כי הוא הקול היוצא מהשופר כנודע, "וקול שופר חזק מאד", והארץ היא הארץ העליונה, "ארץ חפץ". ושם האש היא תורה שבעל פה, סוד הפלפול אורייתא הוא דרתח.

(של"ה, מסכת שבועות, פרק תורה אור, אות קי)

התלמיד חכם בתורה צריך מאוד התחכמות לבל יחטא בקל, ואשמם בראשם, וביחוד כי מטבע לימוד התורה והחכמה, שהיא כאש, להכניס רמות רוח בלב הלומדים, כאשר ידרוש דבר טוב יזוח דעתו... וגם מטבע הלימוד להוליד כעס וריתחא דאורייתא, ואף שאפשר שמותר בריתחא דאורייתא, מ"מ הרוב קשה, ולא ימלט ברוב כעס דברים שאינם נאותים.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש ו)

תלמיד חכם נתון בדרך כלל במתח גבוה, ומתוך מצב זה עצמו הוא עומד במבחנים קשים מאד. תורתו כאש אוכלת בו, והוא דורש הרבה מאד מעצמו וממילא גם מאחרים. "האי צורבא מרבנן דרתח, אורייתא היא דקא מרתחא ליה, שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה". כל כך למה? מפני "שיש לו רוחב לב מתוך תורתו ומשים ללבו יותר משאר בני אדם" (רש"י). לבו רחב ומבטו מקיף, ואינו יכול להתעלם ולהצטמצם ולהתאדש. אינו יכול שלא לשים ללבו. ולכן "חייבין לדונו לכף זכות" (שם). תלמיד חכם צריך לראותו מתוך היקפו ועומקו הוא, ואין להשוותו ולדמותו בשום פנים לשאר בני אדם. אבל "שאר בני אדם" מידתם אחרת ודינם אחר. אצל "שאר בני אדם" הרתיחה אינה אלא תולדתו של צמצום שפקעו מיצריו של כעס, ותו לא.

(רבי אלימלך בר שאול, מן הבאר, פרשת שמיני, עמ' 105-106)

האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה וכו' אפילו הכי מיבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא
4-13

מדרך איש הישראלי שזוכה ליראה אמיתית ועובד את ה' יתברך באמת הגמור, זהו מוצא חסרונות תמיד אצל עצמו, וקטן ושפל תמיד בעיני עצמו, ומוצא תמיד עבירות שעשה, הגם שהם קלים כשערה - הם בעיניו כעובי הקורה, ומתרעם על עצמו. וע"י זה כשבאים בני אדם לדבר עמו - נראה כמי שכועס, אבל באמת שכועס על עצמו על קיצורו בעבודת ה', כנ"ל. וזה ששמעתי מפי הרב... נפתלי נ"י אב"ד דק"ק ראפשיטץ שאמר, שזהו דאיתא בגמרא האי תלמיד חכם שרתח אוריתא הוא דרתח ביה, דהיינו כנ"ל - ע"י שלא עסק בתורה כראוי לו... ע"י זה הוא בכעס על עצמו. וצדיק כזה אינו יכול להיות עם הבריות, רק הוא בפני עצמו עובד ה', לפי שכועס תמיד על עצמו על איזה ביטול שאירע לו, דהיינו לדבר עם הבריות במילי דעלמא וכדומה, לפי שמבטל מעבדות ה' אז, ולכן אי אפשר לו להתערב עם הבריות, כנ"ל, ולכן צריך תמיד להיות בהתבודדות בפני עצמו.
אבל דרך זה, הגם שהוא מדרגה גדולה, אף על פי כן אין זה אמת לאמיתו, והוא עדיין בסטרא דמרה שחורה. וצריך לידע נאמנה כשיזדמן לו איזה ביטול, כגון לדבר עם בני אדם וכדומה במילי דעלמא - שזהו גם כן עבדות ה', וצריך לעבוד ה' בכל אופנים שבעולם, לא באופן אחד תמיד, כמאמר הכתוב (משלי ג, ו): "בכל דרכיך דעהו". וצריך להיות תמיד בשמחה, והגם שמקצר לפי דעתו בעבדות ה' בכמה ענינים, ומצער את עצמו, אף על פי כן צריך להיות אחר כך תיכף בשמחה, ויהיה דעתו מעורבת עם הבריות... וכמו שאמרו חז"ל: אף על פי כן מבעיא ליה לאינש למילף נפשיה בניחותא. ונחזור לעניננו, כי שמעון ולוי, לפי מדרגתם שהיו במדרגה גדולה, והיו עובדים את ה' ביראה אמיתית, ע"י כן היו בכעס על עוברי עבירה, כידוע ממעשה שכם... ולא היו יכולים להתערב עם הבריות, לפי שהיו נראים תמיד ככועסים על הבריות, ובאמת אוריתא הוא דקא מרתחי להו כנ"ל.
וזהו שאמר להם יעקב אבינו: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם" - שהם תמיד ביראה גדולה, וע"י כן היו בכעס על עצמם כנ"ל... וע"י כן אי אפשר להם להתערב עם הבריות כנ"ל, והם בפני עצמם בהתבודדות ובסוד, זהו "בסודם' אל תבוא נפשי" - שאין רצוני בהם בהנהגתם, לפי שהוא מסטרא דמרה שחורה... ולזה אמר "ארור אפם כי עז" - פירוש, מה שהם בכעס כל כך הוא מפני "עז", ואין 'עוז' אלא תורה (ספרי פיסקא שמג), כדכתיב (תהלים כט, יא) "ה' עז לעמו יתן", דהיינו כנ"ל - אורייתא דקא מרתחי להו.

(רבי קלונימוס קלמן אפשטיין, מאור ושמש, פרשת ויחי, פרק מט, ו)

"ותְּעַנֶהָ שרי"... דעת חז"ל ב[מדרש] רבה ריש פ' חיי, וז"ל: זו שרה שהיתה תמימה במעשיה, א"ר יוחנן כהדא עגלתא תמימתא... בא ר"י בזה לבאר תמימות הצדיקים הללו בדבר אשר היה נראה לעינינו להיפך, שהרי שרה התנהגה עם הגר שלא בדרך תמים, על זה בא ר"י וביאר שלא היה מצד קנאת הכבוד וכדומה, אלא היה נוגע לעבודת ה', באשר הבינה שרה שבמה שהקילה הגר בכבודה אף על גב שהיתה מוחזקת אצלה בלי שום ספק ליראת ה' מאד, וכאשר ראתה ממה שפגע בפרעה על פי דבר שרה, אלא שהקילה בלבה בכבוד שמים, ועל זה היתה מרתחא כדאיתא בתענית דף ד האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא דרתח ביה, ואף על גב שאין זה הגון כדאיתא שם דבעי לילף נפשיה בניחותא, מכל מקום אין זה חטא, דכך טבע אש התורה. וכך היה קנאת אש יראת ה' עצורה בלבבה, עד שלא שמרה מחמת זה הליכות דרך ארץ כראוי לאשה כבודה ללכת עם שפחתה בנחת ובמעט קפידא, וע"ז המשיל ר"י כהדא עגלתא תמימתא. והביאור ע"ז, שידוע דדחיפה בגוף הבהמה הרי זה תולדה דקרן המזיק, ולא שן ורגל דאורחייהו דבהמה בכך. ומכל מקום העגלה הקופצת ממקום למקום והיא בדרך קפיצה דחפה לאיש והזיקו, אין זה קרן המזיק אלא כך הוא דרכה וטבעה ולא בכונה להזיק. כך מעשה שרה עם הגר לא להזיק לה עשתה כן ח"ו, אלא לקנאת כבוד ה' עשתה מה שעשתה והגיע להגר.

(נצי"ב, העמק דבר - הרחב דבר, בראשית, פרק טז, ו)

האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה וכו' כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם וכו' אפילו הכי מיבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא
4-13

אמרו חז"ל (יומא כו.): "אמר רבא: לא משכחת צורבא מרבנן דמורי ["שמורה הוראות בישראל" - רש"י, וכוונתו שלמד את התורה כהלכה ולכן פסק דינו הוא לפי ההלכה], אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר. לוי - דכתיב: 'יורו משפטיך ליעקב'...". הלשון "צורבא דרבנן" היא משורש "צרב", שפירושו - דבר הנשרף ע"י אש ומתקשה, כבמלה "דצריבן" (ביצה ז.), על ביצה שקליפתו קשה, וגם ידוע שהבישול באש מקשה את הביצה. ומשום כך אמרו: "האי צורבא מרבנן דרתח [שכעס, לַמֵד עליו זכות מפני] אורייתא הוא דקא מרתחא ליה [אש התורה שבו מרתיחה אותו]... ואמר רב אשי: כל ת"ח שאינו קשה כברזל אינו ת"ח", מפני שהוא צריך לעמוד עם פסק דינו נגד לחץ גדול, אם הפסק נוגד את האינטרסים של אחרים. ומשום כך, לוי היה המתאים ביותר להורות תורה ומשפט, מפני שבטבעו היה עז וחזק וקשה, וזה דבר נחוץ למנהיג, אלא שהוא גם שבר את יצרו ואת כעסו וקיבל עליו עול מלכות שמים. ומ"מ מסיימת הגמרא בתענית: "אמר רבינא: אפילו הכי מיבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא, שנאמר 'והָסֵר כעס מלבך'".

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, דברים, עמ' שעד)

אורייתא הוא דקא מרתחא ליה
5-6

אני אומר שהחטא ההוא שהיה שם [במי מריבה], הביאהו אליו הכעס בלי ספק, כמו שהעיד המשורר "ויקציפו על מי מריבה" (תהלים קו)... וזה כי חטא הכעס הוא היותר נאות לייחס לו מזולתו... שהוא טבע נמצא ומיוחד אל החכמים, שהאיכות אשר יסייעו אל קנין [החכמה] הם המסייעים להגביר עליהם הכח הרגזני שהוא מצדם, כי על כן אמרו: כל שגדול מחבירו יצרו גדול ממנו (סוכה נב ע"א), כי הטבע עצמו שמוסיף כח בגדולת החכמה הוא עצמו הנותן תוספת בכח הכעסני, וכמו שאמר אוריתיה מרתחא ליה... והכלל בזה שכל חום ולחות הם סיבות קלות אל ההיפעלות, וכל קור ויובש הם סיבות קושי ההיפעלות... ובעל [המרה] הירוקה... אשר הוא חם ויבש, מצד החום הוא נוח לכעוס ומצד היבשות הוא קשה לרצות... אמנם לענין הלימוד... הוא על הענין הזה עצמו, שייחס המהירות אל החום והלחות והקושי אל הקרירות והיובש... וזכר בעל הירוקה לטוב שבכולם, כי מצד החום הוא ממהר לשמוע ומצד היובש הוא קשה לאבד... והנה הוא מבואר שהמדה הכעסנית היא קרובה מאד אל האדם [החכם] מצד טבעם, וכמו שאמר הכתוב "כי ברוב חכמה רוב כעס" (קהלת א).

(ר"י עראמה, עקידת יצחק, במדבר שער פ, דף צא ע"ב-צב ע"ב במהד' תרכח)

לפעמים בא רתחא דאורייתא ממה שאדם המעלה, המשוטט במרחבי הדעה העליונה, מוכרח להיפגש בצמצומי הקצובות, המוכרחים בהגבלותיהן ממעל לתאוות גבעות עולם. והנשמה העליונה מצטערת, ומתעורר ע"י זה כעס הנפש ורתחא דאורייתא. ולפעמים זה בא מפני פגישה פתאומית עם המציאות העומדת בשפלותה בחיי המעשה, מפני ירידת החיים, והנשמה העורגת לנעם ד' ואור אלקי נכבד ומאיר ברב זהרו, מצטערת וסולדת, ומתיילד צביון של כעס עצור. אמנם גבה הרוח, ארך-האף של ההשכלה הרחבה מתרומם על כל אלה, והאדם המסתכל ישכיל איך שכל הירידות עליות הן באמת, והצמצומים וההגבלות מביאות לידי אורה רחבה אלקית עליונה, אז ישוב הנייח האלקי להאיר בנשמה, ויפיק נחת ורצון, ו"אור צדיקים ישמח".

(ראי"ה קוק, מוסר אביך, מדות הראיה, כעס, עמ' פג)

כל הכעסנות שבעולם הבאות מצד הדרכה, במוסר, באמונה, בדעות ובמעשים, וכל החסרונות המוכרחות לאי הסבלנות והקנאות עושה בעולם, אע"פ שהרבה חלקים מהם הם מלאים קדושה גדולה, ובאים גם כן מחסידות חשובה וטהרת לבב, מ"מ אין זה מונע מלהתחשב עם הצד החסרוני שבהם, וסוף כל סוף הדבר מוכרח להיות מתוקן. וכל המבוקש של הקדושה היותר עליונה יבוא לעולם בדרך שלום והדרכה מלאה נחת שלוה וכבוד... וכל אותו העומק והדיוק, אותו אש הנשמה, אשר יצא להאיר ולחמם ע"י כוחה של הצטרפות ריתחא דאורייתא, של "הלא כה דברי כאש נאם ד'", יצא אל הפועל אחרי שכבר שימשו כל אלה התוצאות הטובות, שיצאו מזה הדרך ונסתגלו באומה בעומק נשמתה, וכבר סבלה היא וכל העולם כולו הרבה מרתיחת אש קודש זו, יבוא באחרית הימים ביתר שאת ע"י התפשטותה של גבורה רוחנית עליונה מלאה עדינות של שלום ושלוות השקט.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ג אות ט)

הנני כותב לכת"ר [ר' אלכסנדר פריינד] בדמעות ודם לבבי. זה כמה פעמים שקיבלתי ממנו מכתבים מלאים דברים מכאיבים. אמנם דן אני אותו לכף זכות, שאורייתא הוא דקא מרתחא ליה וכוונתו לשם שמים. אבל הלא אפשר לת"ח, ביחוד שבא"י, לבחור סגנון יותר חביב והגון. יאמין לי כת"ר כי מעולם... תמיד דרכי לבטל את דעתי מפני דעת חברי... אפילו אם הייתי טועה ח"ו בספק של מנהג, היה ג"כ ראוי לישא פנים.

(אגרות הראיה, חלק א, אגרת רצא)

ולפעמים מי שהוא מוכשר לחדור לתוך הכיעור והרשעה הנמצאים בתוך סדרי החיים מצד הבחירה המקולקלת וכיוצא בה, הוא מוצא את עצמו נרגז והאופי שלו הוא נוטה לקפדנות.

(ראי"ה קוק, עין איה, שבת סג ע"א)

ה"אבני נזר" היה גאון עצום, ועמד בקשר מכתבים עם ה"חלקת יואב". בעל "חלקת יואב" היה חסיד, וכשהיה בא אל ה"אבני נזר", האדמו"ר ה"אבני נזר", היה בטל ומבוטל בפניו. אבל ה"חלקת יואב" היה גם למדן גדול, ולפעמים היה נכנס אל ה"אבני נזר" ומתווכח בעניני לימוד. סיפר לי... שפעם היה נוכח בוויכוח גדול ביניהם ב"לומדות". בהתחלה דיברו בנעימות, אבל אחר כך נאמרו חילופי דברים חריפים ביותר. ה"אבני נזר" התרתח והתכעס ואמר לו ביידיש: "אזוי לערנט מען תורה"! - כך לומדים תורה! כך מבינים גמרא! הוא אמר זאת בקולות ובצעקות, ברעם וברעש, כאילו בשנאה עד כדי כך שנראו "אויבים זה את זה". ה"אבני נזר" אמר זאת במין כעס נורא ואיום, והתרגז עד כדי כך שהרבנית נכנסה והתחננה בפניו שירגע קצת. זאת דוגמא של "ריתחא דאורייתא".

(שיחות הרב צבי יהודה, וישב, עמ' 347)

[עי' עוד לקט ביאורי אגדות לקמן ז ע"א בשם אור החיים]


כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם
7-8

"ברזל ונחושת מנעלך"... כתב רש"י (כאן): "...שהיו גבוריהם יושבים בערי הסְפָר ונועלים אותה שלא יוכלו האויבים ליכנס בה, כאילו היא סגורה במנעולים"... ולמדנו מזה שיש צורך לנעול את הגבול ואת החומה של א"י ולא לתת לגוי להיכנס, וחובה לשים גיבורים שיֵשבו בערי הספר, ושיהיו מוכנים להילחם ולמנוע מהאויב מלהיכנס. וזוהי מלחמת מצוה... שפיקוח נפש לא משנה בו. והעיקר הוא לעמוד נחוש וחזק, ולהאמין ביכולת ה'... ואמרו חז"ל: "כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו ת"ח". אך לדאבוננו, העקשנות הזאת עוטפת את היהודי בכיוון הפוך, כמו שאמר ישעיהו (מח, ד): "מִדעתי [=ידעתי] כי קשה אתה וגיד ברזל עָרְפֶך ומִצְחֲך נחושה".

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, דברים, עמ' תיד)

"הנה נתתי את פניך חזקים לעֻמת פניהם, ואת מצְחֲךָ חזק לעֻמת מִצְחָם" (ירמיהו ג, ח) - אל תירא מהם, ואני נתתי גם לך חוזק מול חזקם. וכלל גדול יש ללמוד מכאן, שכאשר הנביא לוחם את מלחמת ה' נגד עזי מצח ועזי פנים, גם הוא חייב להשתמש נגדם בנשק הזה, וכל תלמידי חכמים שאינו קשה כברזל אינו ת"ח. וחוזק זה גם מוכיח לעם שהנביא הוא אמיתי והגון, והם מכבדים ומעריצים אותו בלבבותיהם. כך אומר מצודת דוד: "'את פניך חזקים' - להעיז למולם ביותר בלי הראות להם הכנעת מה". כי ברגע שאתה נכנע במשהו, אתה מאבד את האמינות שלך. אבל ייזהר שמלחמתו תהיה רק לשמה, ולא מסיבות פרטיות של כעס ושנאה הטמונים בתוכו.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, נביאים ראשונים, עמ' רצא)

אע"פ שכלפי הקב"ה חייב היהודי והמנהיג להפגין אהבה לישראל וללחום נגד כל גזירה קשה, מכל מקום חובה עליו להוכיח ולהטיף מוסר לישראל, ולעמוד כחומת ברזל נגד כל סטייה מהדרך הנכונה, כמו שאמרו חז"ל: "כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו ת"ח".

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, דברים, עמ' תעח)

אמר ליה רבי אבא וכו' ארץ אשר אבניה ברזל אל תקרי אבניה אלא בוניה
8-11

ר' אבא הוה קא משתמיט מיניה דרב יהודה [ברכות כד ע"ב]. עיין סנהדרין דף צח ע"א, ועיין תענית דף ד ע"א [מקומות שמתבררת חיבת ר' אבא לא"י].

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, גליון הש"ס, ברכות כד ע"ב)

ארץ אשר אבניה ברזל אל תקרי אבניה אלא בוניה
10-11

חז"ל דרשו "ארץ אשר אבניה ברזל" - אל תקרי אבניה אלא בוניה, אלו תלמידי חכמים שעוסקין בבנינו של עולם והם מחדדים זה את זה כברזל [לקמן ז ע"א]... ונראה שקשה להם כי פסוק זה מתחיל בעניני אכילת לחם, ואחר כך אמר "ואכלת ושבעת", ואיך נתן רווח בין הדביקים והפסיק בברזל? אלא ודאי שהכל מדבר מהנהגת לומדי תורה, כי כך דרכה של תורה פת במלח תאכל (אבות ו, ד). והביאור הוא, שארץ זו לא בעבור "מסכנות" ודלות "תאכל בה לחם" כמות שהוא, שהרי "לא תחסר כל בה", אלא לפי שהיא ארץ אשר אבניה בוניה ברזל, מחדדים זה לזה בהלכה, וכל כך יהיה להם חשק בתורה עד שלא ידרשו... הרוג צאן ושחוט בקר, אלא יסתפקו בלחם לבד. ואל תאמר שבעבור זה יותש כוחם, אלא על כל פנים יהיו חזקים כברזל, כי התורה תוסיף תת כוחה להם. ומה שאמר אבניה בוניה אין צורך לזה, כי מדרך הכתוב לכנות אנשי השם באבנים, כמו "אבן מאסו הבונים" (תהלים קיח, כב)... ועליהם אמר "ואכלת ושבעת", כי הצדיק אוכל לשובע נפשו אם מעט ואם הרבה יאכל.

(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, כלי יקר, דברים, פרק ח, ט)

...שראה הקב"ה כוונת אבותינו הקדושים הרצויה - הבטיח להם לתת לזרעם ארץ הקדושה, ששם לא ירדו עולמות הנפילים רק בחינת 'נשמות' כידוע, והוא מכוונת כנגד הנקודה האמצעית שנקרא 'אבן שתיה'. ולכן נקראת 'ארץ ישראל' - מפני שגם הארציות שבה הוא מזוכך מכל סיגים. ומפני זה אוירה מחכים (ב"ב קנח ע"ב), וזה יסייע להם להעלות העולמות, כי חוץ לארץ הניצוצים הם מלובשים ומעוטפים הרבה בחיצוניות המלביש אותם, והבא לעבוד עבודת ה' להעלות העולמות וללקט הניצוצים - צריך לשנס מתניו לבל יזיק לו החיצוניות המלביש הניצוץ... ולא כן בארץ ישראל, שגם הארציות שבה הוא מזוכך, ולכן נקל למצוא פנימיות המאכל ושלא יזיק לו החיצוניות... "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינות ותהומות" וגו' - רומז להנחלים ומעינות החכמה שנובעים בה, שהתורה נמשלה לעינות מים... ואמר גם כן "ארץ אשר אבניה ברזל", רומז... שבוניה ותלמידי חכמים שבה הם כברזל, שכמו שברזל מחדד אחד את חבירו [לקמן ז ע"א] - כן תלמידי חכמים שבה, מפני שאוירה מחכים.

(רבי קלונימוס קלמן עפשטיין, מאור ושמש, פרשת עקב, פרק ח, ג)

מוצאים שאחד התארים השייכים לתלמיד חכם הוא אבן. אבן - מצד הקשיות והחוזק; במובן החיובי של קשיות: ההחלטיות והבהירות. תלמידי חכמים - אבנים.

(שיחות הרב צבי יהודה, ראה, עמ' 225)

סגולתה של כנסת ישראל היא אחדות החיים שבה. דעת תורה, וחוקי תורה, ועשיית תורה בכל פרטיה ודקדוקיה, כל זה, מציאות אחת שלמה. "אל תיקרי "בניך" אלא בוניך" (סוף ברכות), תלמידי חכמים נקראים בנאים. התורה בונה בנין שלם. אבל במצב של פירוד, במקום בנין שלם יש רק חלק בנין, לבנה עזובה. "רק לבנה עזובה ישבור לו, שלא תוכל להצטרף לבנין גדול" [אורות, ישראל ותחייתו, פרק יט].

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מתוך התורה הגואלת, מהד' תשמ"ג, חלק ג עמ' רה)

ת"ח נקראים בוני עולם. הרוחניות בונה עולם, הנשמה היא הבונה, התורה היא הבונה את העולם. "קדוש לעולם קיים" (סנהדרין צב ע"א). קיימות הקודש, זוהי ריאליות מציאותית קיימת לנצח, לעומת החול שיש בו מקום לחולשות, ועד אפשרות לרקבון.

(מתוך התורה הגואלת, מהד' תשמ"ג, חלק ג עמ' רכ)

אפילו הכי מיבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא
12-13

"בסודם [אל תבוא נפשי]" - בשעה שעומדים בסוד ה' לקנא על כבודו. ואף על גב שבזה לא היה יעקב אבינו אומר "אל תחד כבודי", דודאי כבוד לאיש כמוהו להתאחד אתם, אבל מ"מ "אל תבא נפשי" באופן כזה, וכדאיתא בתענית דף ד, א, האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דרתחא ביה כו', אפ"ה מיבעי למילף נפשיה בניחותא שנא' והסר כעס מלבך, שע"י כעס נעשה דברים זרים יותר מהנדרש לצורך הענין, ובזה יהיה קלקולו יותר מתיקונו.

(נצי"ב, העמק דבר, בראשית, פרק מט, ו)

שלשה שאלו שלא כהוגן וכו' אליעזר עבד אברהם דכתיב והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך וגו' יכול אפילו חיגרת אפילו סומא השיבו כהוגן ונזדמנה לו רבקה
15-21

"ויקוד האיש וישתחו לה'" - כי מעתה קרוב דרכו להצליח כיון שהסכימה טובת משפחתה עם טוב מדותיה, והוא אומרו "אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדוני". אמנם כשבא לבית והכיר טוב מצבם וכבוד מעלתם, והנערה מתחזקת בשלמותה, אמר "ברוך ה' אשר הנחני בדרך אמת לקחת את בת אחי אדוני לבנו". אבל עדיין היה הדבר תלוי ברצונם, כמ"ש "ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת" וכו'. וכשהשיבו לו "מה' יצא הדבר וכו' הנה רבקה לפניך" וכו', אז הודה על גמרו של דבר, שנאמר "ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם וישתחו ארצה לה' ויוצא העבד כלי" וכו'. הנה נראה מכל זה בבירור כי אליעזר לא סמך כלל על הניחוש. ולא אמרו חז"ל ששאל שלא כהוגן אלא מפני שכבר היה איפשר שתצא שפחה או ממזרת וישאל אליה, ואף על פי שלסוף לא תעלה בגורלו כי לא תנוח על גורל הצדיק, מ"מ כבר תהיה פגע רע. והקב"ה זימן לו כהוגן ובענין שלא יהיו דברים בטלים.

(רבי יצחק עראמה, עקידת יצחק, בראשית שער כב, דף קסח ע"ב במהד' תרט)

שלשה שאלו שלא כהוגן לשנים השיבוהו כהוגן לאחד השיבוהו שלא כהוגן ואלו הן אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי אליעזר עבד אברהם דכתיב והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך וגו' יכול אפילו חיגרת אפילו סומא השיבו כהוגן ונזדמנה לו רבקה שאול בן קיש דכתיב והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עשר גדול ואת בתו יתן לו יכול אפילו עבד אפילו ממזר השיבו כהוגן ונזדמן לו דוד יפתח הגלעדי דכתיב והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי וגו' יכול אפילו דבר טמא השיבו שלא כהוגן נזדמנה לו בתו
15-27

נשית לב על שתים ושלש הערות הראויות: א. מנינא למה לי? ב. כי שאול ויפתח נדרו נדר ולא שאלו מה' דבר. ג. כי אליעזר לא שאל שלא כהוגן, כי חגרת או סומא הלא יראנה ויביט ויבדוק, ואם צולעת על ירכה או ממשמשת בצהרים לא יאמר לה "השקיני נא". וגם על רז"ל יפלא למה הזכיר מי שלא השיבו לו כהוגן. ועוד אומרו יכול אפילו דבר טמא, כי הלא בכלל אשר הוא שלא כהוגן היא בתו, ואיך יאמר יכול אפילו דבר טמא, נזדמנה לו בתו, כאילו הזדמנות הבת הוא תיקון הדבר טמא, והרי הוא כמוהו?
אמנם כללות המאמר, אחשבה, בא ללמד לאדם דעת: יהי כבוד שמים תמיד נגד עיניו, כי כל השואל מאתו יתברך ובוטח בו באמת לא ישוב ריקם, אך בזאת, שלא ישאל דרך אפשרי לצאת דבר אשר איננו כבוד שמים. והוא, כי הנה שלשה אלה נפרדו בשלש בחינות זה מזה: אליעזר שאל באופן שאם לא יזכה שישיבוהו כהוגן, לא היה מפסיד רק הנזם והצמידים אם היה נותנם לה, כי יצחק לא יקחנה חגרת או סומא. ומה גם אם אליעזר בראותו שהמשיבה לו כך היא חגרת או סומא, לא יתן לה דבר, שלא היה הפסדו רק מעט העדר כבוד לו בלבד. אך בשאול היה יותר מזה, כי אם לא יזכה שישיבוהו כהוגן היה מפסיד עושר גדול, והעדר כבוד לו שעלה בגורל בתו גם כן עבד או ממזר, גם שלא תינתן לו. אך בכל אלה לא היה העדר כבוד שמים באמצע. אך יפתח שאל דבר שאם לא ישיבוהו כהוגן והיה יוצא מדלתי ביתו כלב או חתול, היה אשר לא בכבוד שמים יעלה בגורל מזבח ה' דבר טמא. על כן בגלל הדבר הזה, אשר לא חס על כבוד שמים, השיבוהו שלא כהוגן ויצאה בתו. וזה יורה לשון המאמר, כי באליעזר מה שהיה יכול להיות, הוא חגרת או סומא, ולא היה רק העדר כבודו, על כן נזדמנה לו רבקה. וכן בשאול הוא אומר יכול אפילו עבד אפילו ממזר, כלומר מה שהיה יכול להיות הוא יזדמן עבד או ממזר, ועדיין אינו רק הפסד ממון והעדר כבוד לו שיעלה עבד או ממזר בגורל בת מלך ישראל, ולא שיקחנה. אך ביפתח, מה שהיה יכול להזדמן הוא יצא דבר טמא ככלב או חתול, והוא העדר כבוד שמים לשאול דבר יהיה אפשר יזדמן שלא לפי כבודו יתברך, עם שלא יקרב, על כן הושב אשמו בראשו. וזהו אומרו יכול אפילו דבר טמא, נזדמנה לו בתו. כלומר בעון שנתעתד בשאלתו זאת לצאת דבר טמא, ולא חש על כבוד קונו, על כן נזדמנה לו בתו...
ועל יתר ההערות נאמר כי זולת מה שכיוון במנין באומרו שלשה שאלו שלא כהוגן, לשלול אחרים הנאמרים בגמרא למאן דאמר. גם כיוֵן, בל נאמר כי הלא אליעזר לא שאל שלא כהוגן, שהרי יראה בעיניו אם חגרת או סומא היא או יתר מומין, על כן אמר שלשה. והטעם, כי הנה הרגיש כי בשלשה אלה נאמר "והיה" בכל אחד מהם, "והיה הנערה" וכו', "והיה האיש אשר יכנו" וכו'. ואין זה כי אם לומר שכל כך סומך על הנסיון שלא יבחין בין טובה לרעה, כי אם תהיה מי שתהיה. וזהו "והיה הנערה", כי אם לא תענה האחת "גם לגמליך" וכו' לא ימיש מלנסות אחת מכל הנערות הנמצאות שם אפילו תהיה חגרת או סומא שיראה מומה בעיניו, זהו "והיה הנערה אשר אומר אליה" וכו', כי מי יודע אם בת זוגו בעלת מום. וכן שאול לא ידקדק - באומרו שיבטח בה' להכות את הפלשתי - לחקור אם עבד הוא או ממזר, כי אם יהיה בלתי כשר לא יתן לו רק העושר גדול, זהו "והיה האיש" וכו', ועל כן היה שלא כהוגן. וההיקש ביפתח באומרו "והיה היוצא", אלא שהיה דעתו בין יהיה שור או כשב או עז, ולא שת לבו כי גם אפשר יהיה טמא.
ובכלל הדבר הוא כי גם שאול ויפתח לשואלים יתייחסו, כי זולת הבנת אומרו "והיה" שדקדקנו, גם הן תיבות מיותרת. כי מהראוי יאמר "האיש אשר יכנו יעשרנו" כו', מאי "והיה האיש". וכן ביפתח. אך יתכן כוונו כדרך המדרש, שרוב דרשותיהם בגזירה שוה כנודע לבקיאים בדבריהם, וכי בשלשתן נאמר "והיה", וילמדו השנים מאליעזר, כי גם הם שאלו מה' כמוהו. וגם על זה פקח עיניו בעל המאמר בהזכיר המנין, כי היה אפשר לשלול את שאול ויפתח מהכלל, כי נודרים הם ולא שואלים, אם לא מן הטעם שכתבנו. וממוצא דבר מצאנו ראינו גודל חשק אליעזר ושאול, זה לעשות רצון אבות העולם ושליחותם כראוי, וזה לעשות מלחמת ה' כראוי, ששמו את כבודם וטובם מנגד, על כן הצליחם ה'. על כן לא ניפָּלא על גודל מציאת חן אליעזר בעיני ה' לתת את שאלתו ככל אשר שאל מאתו יתברך.

(רבי משה אלשיך, תורת משה, בראשית, פרק כד, יט)

לשנים השיבוהו כהוגן לאחד השיבוהו שלא כהוגן וכו' יפתח הגלעדי דכתיב והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי וגו' יכול אפילו דבר טמא השיבו שלא כהוגן נזדמנה לו בתו
15-27

ולע"ד דלהכי נענש יפתח שנזדמן לו בתו ולא לאליעזר ולא לשאול אע"ג שגם הם שאלו שלא כהוגן... בכל זאת על כל אופנים לא היה אצלם חילול קודש, חילול השם, אבל גבי יפתח שנדר שכל אשר יוצא מדלתי ביתו והיה לה' והעליתיהו עולה, יכול אפילו דבר טמא, וזהו חילול קודש, וחילול השם, לכן השיבהו שלא כהוגן.

(רבי גדליה סילוורסטון, אשכול ענבים, כאן)

אליעזר עבד אברהם דכתיב והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך וכו' השיבו כהוגן ונזדמנה לו רבקה
18-21

"על ידיה" [ובפסוק הבא: "ויאמר בת מי את"] - שיהיו מלובשים היטב לפי ערך ידיה, אבל עדיין לא נתן עד שנודע לו מי היא - כ"כ הרמב"ן. אבל יותר יש לומר שזה שהיא מבית נחור לא היה נוגע לענין הנתינה של הצמידים, דאפילו לא היתה מבית נחור היה טוב... שלא ביקש אברהם אבינו אלא שתהיה מאותו מקום, ולא היה צריך לדעת ממנה אלא כדי שידע למי לילך, וגם יש לו לדעת יחוסה עכ"פ, והכי מוכח במסכת תענית דף ד שבזה שהשקתו נגמר אצלו גם בלי ידיעה אם הוא כהוגן.

(נצי"ב, העמק דבר, בראשית, פרק כד, כב)

אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי אשר לא צויתי זה בנו של מישע מלך מואב וכו'
29-31

אין ספק שהמציאות כולו חסד פשוט... ומן הטובות הגדולות שהטיב ה' יתברך לנו והחסדים העצומים, הוא ששיער המצוות בענין שתושג עשייתם בנקלה ולא יבאו לטורח, כי רצה ה' יתברך לזכותנו ולא העמיס עלינו העבודות הכבדות שנקוץ בהם. וזהו שדרשו בתענית "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי". ובפרט נתבאר זה בענין התשובה, שההיקש יורה ויחייב, שעבד סכל שהמרה במלך גדול שהטיבו בתכלית הטוב, שאם יתן איש את כל הון ביתו בכופר עונו בוז יבוזו לו, ושיהיה כוסף בתכלית הכוסף לתת כל אשר לו, גם בניו ובנותיו, בכפרת חטאיו, זה היה מן הראוי. אבל ה' יתברך היקל על זה, ובחר בתשובה וצוה עליה, וביאר ענינה בדבר קל מאד, והוא החרטה על מה שעבר והטבת המעשה על העתיד, והבטיחנו בזה הבטחה שלמה, שאם יעשה כן יכופרו העונות הקודמים לגמרי, וזה פלא עצום וחסד נשגב למאד....
כל זה ביאר הנביא בכאן. אמר על צד ההצעה, שהיה מן הראוי ושהשכל יורה, שיהיה החוטא בזאת המחשבה שיאמר כן "במה אקדם ה'" וגו' ויכפר לי על חטאי, היספיק לי בזה שום דבר, "האקדמנו בעולות וגו' הירצה ה' באלפי אילים" ויכפר על חטאי, ואם כל זה לא יספיק לי, היספיק לי אם אתן בכורי לכפר פשעי, ופרי בטני לתרופת חטאת נפשי... כל אלה דברי הנביא על צד ההצעה שהיה ראוי שיאמר כן החוטא, כאיש נכסף להשיג דבר יקר, שלא ייקר בעיניו דבר, ובלבד שיוכל להשיג הדבר ההוא שהוא כוסף ומשתוקק אליו, והוא סליחת העונות. והיתה התשובה בזה "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך", כלומר באמת כן היה ראוי וכן גוזר השכל כדבריך עמך, אבל ה' יתברך הפליא עמך לעשות, ואינו רוצה מעמך אלף אלפים אילים ורבבות נחלי שמן ולא בכורך ופרי בטנך, כמו שאמר הכתוב אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי, וכמו שדרשו רז"ל, אינו רוצה מאתך רק כשרון המעשה, והוא "עשות משפט" וגו', והם דברים קלים מאד, יושגו מהרה.

(דרשות הר"ן, דרוש ו)

אשר לא צויתי זה בנו של מישע מלך מואב שנאמר ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה ולא דברתי זה יפתח ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם
31-34

"כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם", כלומר לא תחשוב שמה שאסר ה' יתברך אותן עבודות היה מפני שנתקנא בהם שלא יעשו אותן לזולתו, אבל מפני שהם נמאסות בעיניו ותועבה לפניו, וראיה לזה "כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם", והם יחשבו זה הגדלה לה', והם תועבה לפניו, כי לא יחפוץ ה' בהשחתת עולם ולא יצוה בהריגת האנשים חלילה, כמו שאמרו רז"ל במסכת תענית פרק קמא, על מה שאמר ירמיה "ובנו את במות התופת לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי", "אשר לא צויתי" - זה בנו של מישע מלך מואב, דכתיב "ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו לעולה על החומה", "ולא דברתי" - זו בתו של יפתח הגלעדי, "ולא עלתה על לבי" - זה יצחק בן אברהם. ובאור זה, כי למישע מלך מואב לא צוה כלל בקרבנות כמו שצוה לישראל, ועל זה אמר עליו לשון "לא צויתי". וליפתח הגלעדי שהיה מכלל ישראל, שהיה מצוּוה בקרבנות אמר עליו "ולא דברתי", כלומר שלא דיבר אליו ה' שיעשה עולה מבתו כלל. ולאברהם, אף על פי שצוהו לעשות קרבנות, ודיבר אליו להעלות את יצחק בנו לעולה, מכל מקום לא היתה כונתו יתברך שיקריבנו בפעל, ולזה אמרו "לא עלתה על לבי" - זה יצחק בן אברהם.

(רבי יוסף אלבו, ספר העיקרים מאמר ג פרק יד)

ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם
34

במדרש (בראשית רבה פרשה נ"ג): כשאמר לו "כי ביצחק יקרא לך זרע", "לא איש אל ויכזב" (במדבר כג); כשאמר ליה "קח נא את בנך את יחידך" וכו', "ההוא אמר ולא יעשה" (שם). משמע מדבריהם שפיו ולבו שוים בדברים האלה אלא שלא עמד בהם. אמנם רש"י ז"ל על מה שאמר "ולא עלתה על לבי" - זו עקידת יצחק, הכי גרס זה יצחק בן אברהם ע"כ. והכונה שאם צוה על העקידה לא עלתה על לבו שחיטתו אלא שכיון שיובן כן מדבריו. והרבי יונה המדקדק כ' בספרו ובדק מה שמצא בזה שני מיני התחכמות שהתחכם בהם האל ית' לנסות בם את אברהם מבלי שימצא שנוי במאמרו ית'. האחד מצד הציווי, שלפעמים יבא הציווי לשיתגולל על העשיה, לא שיעשוהו על כל פנים, כמו "והשקית את הרכבים יין" (ירמיה לה). ויהיה אומרו "והעלהו שם לעולה" לפי זה: התגולל והתעסק בהעלות העולה, לא שירצה עשייתה בפועל. וזהו המכוון אצל ה' יתברך, לא מה שהבין ממנו אברהם. והשני מצד אומרו "לעולה", כי שימוש הלמ"ד יבא לשני ענינים: האחד, כשתבוא על הפעולים, כאומרו "ויעלהו לעולה תחת בנו". והשני, כשתבוא במקום "תחת", כמו "ותהי להם הלבנה לאבן" וגו' (בראשית יא). והנה כוונת ה' יתברך שתהיה העליה שם על אחד ההרים תחת עולה, כלומר חשוב כקרבן עולה, רצה שיבין ממנו אברהם הענין הראשון והוא שיעשהו עולה... נתעוררתי להתיר ספק זה, ומצאתי לו תשובה פשוטה, מאומרו "והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך", כי הוא לא צוה שיעלהו לעולה רק על ההר שיאמר אליו בפירוש: זה המקום אשר אמרתי לך, ושם תעלה עולתך. וכל עוד שלא יאמר לו כן, אינו מצווה עליו. ולפי זה הגירסה נכונה שאפילו עקידתו לא עלתה על לבו, אלא שהוא ע"ה בתם לבבו ובחריצתו לעבודת בוראו הבין מדבריו שיעלהו על א' ההרים מארץ המוריה, אותו שיראה אליו שחונה שם כבוד ה'.

(ר"י עראמה, עקידת יצחק, בראשית שער כא, דף קעא ע"א במהד' תרכ"ח)

ובל יאמר אדם: אילו יצוה ה' יתברך אותי לעקוד את בני זה לפניו, הייתי עושה כאברהם אבינו ע"ה. כי העקידה הזאת כל אדם מצווה ועומד עליה, ואילו מזדרז בה, נחשבת לו כאלו עשאה, כמו שלמד מיכה הנביא ע"ה באומרו "במה אקדם ה', האתן בכורי פשעי, הגיד לך אדם מה טוב" וכו' (מיכה ו). ירצה, כי עקידת הבנים ושחיטותם אינה נרצת לפניו יתברך, רק ההכנעה וההשתעבד, וכמ"ש "ולא עלתה על לבי" - זו עקידת יצחק. "ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט" כאברהם שנאמר בו "למען אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח). "ואהבת חסד", כאברהם שהיה גומל חסד לכל העולם, וכמ"ש "חסד לאברהם" (מיכה ז), "והצנע לכת עם אלקיך", כאברהם ששמע למצות קונו והלך דרך שלשת ימים בהצנע לכת להעלות בנו לעולה בלי שום הרהור ומחשבה פוסלת ובזה נחשב לו כאלו עקד את בנו כי הנה שמוע מזבח טוב.

(ר"י עראמה, עקידת יצחק, בראשית שער כא, דף קעג ע"ב במהד' תרכ"ח)

אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן וכו' שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מצאו ויבוא כגשם לנו אמר לה הקב"ה בתי את שואלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש אבל אני אהיה לך דבר המתבקש לעולם שנאמר אהיה כטל לישראל
35-41

אמרו בגמרא דתענית כאשר כנסת ישראל בקשה ויבא כגשם לנו, והקב"ה משיב, בתי את מבקשת דבר שאינו במציאות תמיד, אני אתן לך דבר הנמצא תמיד, וזהו אהיה כטל לישראל. ויש להבין מה גשם ומה טל? אבל נודע מה שאמרו כל המחקרים, כי גשם הוא לחות ארץ העולה מעלה וחלקי מים זכים העולים, וכאשר יגיעו למעלה יתקבצו, כי חום השמש מגרשם מלמעלה להתקבץ יחד, כי לא נישא מקום לשאת אותם להיותם ב' הפכים, וירדו לארץ. ולכן כאשר יתייבש האדמה ולא יעלו לחות כל כך, לא ירדו גשמים. אבל הטל אינו מלחות ארץ, רק יורד מנטיפות הלחות בחלק האויר הרחוק מאתנו, ועומד תמיד קר ולח, ומשם יטפו אגלי טל על הארץ, ולכך תמיד יום ביומו כהחם קצת היום, ירדו טיפי טל מן חלק אויר המקורר כנודע, ולכך טל אינו נעצר לעולם.
והנה כן הדבר בתשובה. צריך להתעוררות דלתתא מלמטה, והאדם צריך לעשות מעט בתשובה, אבל אח"כ הקב"ה עוזרו, כאמרם (יומא לח ע"ב): הבא לטהר מסייעין אותו, כי האדם צריך לפתוח בתשובה, וכן אמרו במדרש (שהש"ר ה, ג, בשינוי לשון): אמר הקב"ה, פתחו לי כסדק של מחט, ואני אפתח לכם כשערו של היכל. אבל עכ"פ צריך לכתחלה עובדא דלתתא. אמנם לעתיד לבא, אם ח"ו ישראל אין עושים תשובה מ"מ נגאלין, כי הקב"ה ישפיע בלי עובדא דלתתא, כי הקב"ה אומר (ישעיהו מה, יא): "למעני אעשה", והוא ישפיע מלמעלה שפעו לטהר לבבות בלי עובדא דלתתא כלל...
וזהו הענין הנרצה בהנ"ל, כי כנסת ישראל חשבו שבלי עובדא דלתתא בפתיחת תשובה, לא תהיה שפעת אלקים מלמעלה כי כך חק ונימוס מלפניו ית', ולכך בקשתם "ויבא כגשם לנו", כאשר יעשו מלמטה תשובה ומע"ט, מעט כף נחת זעיר שם זעיר שם, ירד שפעת קדשו מלמעלה להימצא לנו בכל קראנו, כמו הגשם שהוא מעליית חלקי מים דקים וחלקים קטנים. ואמר הקב"ה את מבקשת דבר הבלתי נמצא תמיד, כי אולי לא יהיו ח"ו זכאים... כמו יבושת האדמה מבלי עלות חלקי מים כנ"ל; אני אעשה אתכם... להימצא לכם אפילו בלי עובדא דלתתא, באיתערותא מלמעלה לבד. וזהו "אהיה כטל לישראל" הבא מלמעלה, ולכך נמצא תמיד, כיון שאין צורך לעובדא דלתתא כלל.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש א)

אמרו חז"ל בתענית: כנס"י שאלה שלא כהוגן, "ויבא כגשם לנו". א"ל הקב"ה בתי, את שואלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש, אבל אני אהיה לך דבר המתבקש לעולם, שנאמר "אהיה כטל לישראל". י"ל, הטל נותן טעם בפרי, כמש"כ "ממגד שמים מטל" (דברים לג, יג), וכן אמר הפייטן: "טל יעסיס צוף הרים", והגשם מכיל היסודות של עצם בניין הפרי. ע"כ דומה הרהור התשובה הכללי לטל שאין בו צורה של חומר מפותח איך לתקן ומה, וע"ז צריך האדם ללמד לעצמו ללכת אל החכמים ויחכם. והנה הרהור התשובה בכלל לעולם מועיל הוא, כי אפילו צדיקים גמורים שייך אצלם ענין תשובה בהרהור על מה שקצרו באהבת ד' ויראתו ממניעת ההכרה בגדולתו ית' תחילה. אבל הבנין של הדרכים שייך רק במי שעיוות דרכיו בפועל וצריך לתקנם, אבל ההולך בדרך ישרה אינו מתבקש לו. ע"כ כנס"י בקשה שתהיה השפעת התשובה בכל פתוחי פרטיה, וזהו כגשם שבונה ביסודות הכלולים בו את הפרי. אמר הקב"ה דבר זה פעמים אינו מתבקש, בצדיקים גמורים או בשעה שהמעשים כבר מתוקנים, ע"כ הדרך הטוב הוא כטל, שמוסיף טעם היינו הרהור תשובה ודבקות באהבת שמו ית' ויראתו בכלל, ועליך להשכיל לשכלל הדבר בהפרחת הרעיון וההעמדת הקביעות. ע"כ אמר אחרי שאהיה כטל לישראל יפרח הוא כשושנה, כענין "יציץ ופרח" (ישעיה כז, ו) - אלו ת"ח העושים ציצין ופרחים לתורה שאמרו חז"ל (שבת קמה ע"ב). הנה הפרחת הרעיון בפרטיות. "ויך שרשיו כלבנון", שיהיה מתקיים, שריבוי השרשים לעצמם מורים הקיום, שלא יוכלו הרוחות להזיזו, כענין אילן ששרשיו מרובים דאחז"ל באבות (פרק ג, משנה כב).

(אוצרות הראי"ה, כרך ב, עמ' 154 במהד' תשס"ב = מאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' רסו במהד' תשס"ה)

אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן וכו' שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מצאו ויבוא כגשם לנו אמר לה הקב"ה בתי את שואלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש אבל אני אהיה לך דבר המתבקש לעולם שנאמר אהיה כטל לישראל
35-41

והיינו כי בדרישת ה' יתברך, יתכן שיעלה האדם במדרגה גדולה ויעסוק בחכמות גדולות לדעת את ה' יתברך. אמנם למי שאינו מלוכלך בחטא, דבר זה נאות מאד, אבל למלוכלך בחטא, תגדל עליו לפעמים הקטיגוריא, ויש אופן שהאדם צריך להשפיל את מעלתו כדי שלא יגדל עליו הקטרוג. והנה הגשם שבא ע"י התערותא דלתתא, הוא מכוון נגד קרבת ה' יתברך הבאה ע"י המחקר בגדולתו יתברך, שהיא דרך טובה וגדולה מאד, אבל לפעמים יהיה מוכרח לסור ממנה כדי שלא יהיה עליו קטרוג. אבל קרבת ה' יתברך הבאה ע"י הכנעת הלב, שע"י שהוא מכניע את לבו ה' יתברך מרחם עליו, ובלא השתדלותו מתקרבת אליו השגחתו ית' ואור פניו, בזה לעולם אין חשש קטרוג. וזו היתה בקשת ישראל שיחזרו בתשובה ע"ד דרישת ה' יתברך, "ונדעה נרדפה לדעת את ד'" בידיעה, "ויבוא כגשם לנו", שע"י שאנו נשתדל לחקור דרכיו יתברך, ממילא מוכרח שיושפע עלינו שפע דעת. אבל ה' יתברך השיב שלפעמים הוא אינו מתבקש כשהקטרוג גדול, וכשהם הולכים בדרך הראוי' לגדולים, מוצא השטן מקום לעמוד על הימין לשטן ח"ו, לאמר כי לפי גדולתם ראוי להחמיר בעונשם. ע"כ אמר ה' יתברך "אהיה כטל לישראל", שבא רק מלמעלה, והם יכינו עצמם רק לקרבת ה' יתברך ע"י הכנעת הלב, ובראות ה' יתברך לבבם הנשבר ישוב ורפא להם ויוסיף עליהם שפע דעת לדעת את ה', וזה מתבקש לעולם, כי ע"ד זה אין שום קטרוג יכול להיות, אין שטן ואין פגע רע (מלכים א' ה, יח).

(ראי"ה קוק, מדבר שור, דרוש ז = מאורות הראי"ה לירח האיתנים, דרשות לשבת תשובה, ג, עמ' רעח במהד' תשס"ה)

כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן וכו' שנאמר וכו' ויבוא כגשם לנו אמר לה הקב"ה בתי את שואלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש אבל אני אהיה לך דבר המתבקש לעולם שנאמר אהיה כטל לישראל ועוד שאלה שלא כהוגן אמרה לפניו רבונו של עולם שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך אמר לה הקב"ה בתי את שואלת דבר שפעמים נראה ופעמים אינו נראה אבל אני אעשה לך דבר שנראה לעולם שנאמר הן על כפים חקתיך
35-44

ולהבין, כי אין רוח קדישא שורה ממרום אלא בהתעוררות דלתתא, אבל כשיעשו מעט הכנה ברוח טהרה ויראה, אז ארובות שמים נפתחו להוריד שפעת ה' ברוב עוזו, וזהו ברוב צדיקים וגדולים שנמצא בעולם ע"י תורה ומעשים טובים. אמנם כאשר אפס עצור ועזוב, ואין התעוררות כלל לתתא בעונותינו הרבים, ויראה כי אין איש מחזיק בזה, הקב"ה ברוב חסדו ה' יעשה להשפיע ממרום קדשו שפע להחיות שריד בארץ בצדיקים ותלמידי חכמים ואנשי מעשה ממרום, בלתי שום הכנה מתחתונים. וזה ענין גשם, שאמרו [עיין לקמן כה ע"ב]: אין לך טפה שתרד מלמעלה שאין לך מתהום עולה כנגדה, וזהו בהתעוררות דלתתא, כנמשל בשיר השירים התעוררות למעלה. ולכך דימו חז"ל במסכת תענית [ו ע"ב] הגשמים משיצא חתן לקראת כלה, פירוש טפה מלמעלה נגד טפה מתהום העולם למעלה ע"ש. אמנם טל בא מלמעלה לבד בלי התעוררות התהום כלל וכלל, וזהו כאשר ירד השפע למעלה בלי התעוררות דלמטה. וזהו כנסת ישראל אמרה "ויבא כגשם לנו", היינו כשיש לנו למטה התעוררות שישפיע ברוב טובו עלינו. ואמר הקב"ה, בתי, דבר זה אין נצחי, ולפעמים אין התעוררות כלל לתתא, ולכן "אהיה כטל לישראל", שאין צריך התעוררות, ומכל מקום "אהיה כטל" שהוא הנצחי שלא יחדול לעולם, וכשאנו למטה בלי התעוררות ומעשים טובים, הרי אנו ממש כפגרים מתים, ובטל יורד שפע אלוה, וזה טל של הקב"ה מחיה מתים [שבת פח ע"ב].
אמנם יובן, איך יתכן שהקב"ה ישפיע בלי התעוררות, כי הוחק ברית כי אם אין אדם לעבוד אדמה בתורה ומעשים טובים, לא ירד הגשם וטל? אך ודאי אי אפשר לעולם שלא יהיה בישראל עוסקי התורה ומעש"ט, רק בעוונותינו הרבים שלא לשם שמים, בלי לב רצוי וכמצות אנשים מלומדים, אבל בלי לב. והנה כנסת ישראל אמרה "שימני כחותם על זרועך", הזרוע כינוי לכלי המעשה, ולב לכלי המחשבה, והכנסת ישראל אמרה אימת אהיה כחותם נגד ה'? כשיהיה "על לבך", היינו בכונה, ואז יהיה על זרועו יד המכוונת נגד הלב, אבל בלתי כונת הלב לא. אבל הקב"ה אמר שזה אינו תמיד, רק "על כפים חקותיך", על כלי מעשה דניזול בתר מעשה, וזה תמיד במעשה בלי מחשבה, יש בישראל עוסקי תורה ומעשים טובים, ואף למול זה כטל לישראל, כי זהו לא פסק ג"כ. אך ההבדל בין גשם לטל, כי אם השפע בא על גשם, בא בפרהסיא ויכירו כל העם מי המה האנשים אשר ה' קרא אליהם, ויהיו לנס עמים כי מאתם היתה זאת, אבל אם השפע בא מחמת טל, בא על האנשים, אבל הם בספיקא ולא ידעו זרוע ה' אל מי נגלתה, והם נקראים חדל אישים, כמ"ש באשת לוט שלא היתה יכולה להביט, הואיל ולא היה בזכותה, וכן הדבר הואיל ואינו בזכותם, רק הקב"ה למענו עשה.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש יב)

ועוד שאלה שלא כהוגן אמרה לפניו רבונו של עולם שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך אמר לה הקב"ה בתי את שואלת דבר שפעמים נראה ופעמים אינו נראה אבל אני אעשה לך דבר שנראה לעולם שנאמר הן על כפים חקתיך
41-44

נודע כי לה' יתברך יש סוד עם ישראל והנהגתם, ולו יתברך נתכנו עלילות, ומנהיג בחכמתו בסיבובים גדולים שיבוא אל תכלית הנכבדה המכוונת ממנו יתברך. וכשישראל נושאים עין להסתכל בעוצם התכלית הגדולה ההיא, אע"פ שאין מכירים אותה בפרטיותה, מ"מ ודאי נקל להבין כי היא גדולה וקדושה עד אין חקר, ומאחר שכל תכלית יש לה אמצעיים, על כרחך ישנן ודאי פעולות מיוחדות גדולות שהן מיוחדות לסבב את התכלית הגדולה הזאת. ומתוך עוצם התשוקה אל זו התכלית, ישראל מבקשים שיכין ה' יתברך את דרכינו באופן שנהיה קולעים אל זו התכלית ונשיג אותה. גם אנו מבקשים שנהיה אנחנו מסייעים אל הפעולות הגדולות שהן מסבבות את זו התכלית. והפעולות הגדולות הן הכלליות ודאי, שע"י פעולה כוללת מתראה התכלית איך היא מתקרבת עי"ז, אבל הפעולות הקטנות הפרטיות א"א לאדם להשיג איך הן עולות כולן אל התכלית הכללית. והנה הזרוע היא מיוחסת אל הכוח הכללי, לכללי פעולות, והכפים הן מיוחסות אל הפעולות הקטנות הפרטיות. והנה טבע החשק הוא תמיד להיות קרוב אל התכלית, דהיינו להשיג את התכלית במדעו, ולעשות הפעולות הכוללות שבעיניו יראה איך התכלית יוצאת מהן, כי על אהבת תכלית טובה א"צ חכמה ולא סבלנות, ועיקר הסבלנות הוא לסבול את טורח כל האמצעיים הקטנים והרחוקים כדי שיבא אל התכלית. וכדברי הרמב"ם ז"ל במורה נבוכים (ח"א פרק לד), שאפי' הסכל שבבנ"א, כשנאמר לו: התרצה לדעת את הגלגלים ותנועותיהם והשכלים הנבדלים וענינם והנפש עם כוחותיה, תכמה נפשו לזה וירצה לשמוע, אבל כשנאמר שעל זה צריך השתדלות ולימוד בכמה הקדמות, יקוץ בזה. והנה התכלית העליונה היא סוד נסתר, לא יתגלה כי אם לעתו. גם הפעולות הגדולות שמסבבות את התכלית בגלוי ג"כ לפרקים הן מתגלות, ועל זה אין לבנות בנין השתדלותנו ושיתופנו בעסק התכלית. אבל הקב"ה רוצה בכבודנו, ומסר באמת בידינו הכח להביא את התכלית שצפן לנו, אבל לא שנחכה רק על הפעולות הכוללות, כי אם בכל פעולה פרטית של שמירת התורה והמצוה, בזה נתקרב אל התכלית ונקרב את ישועתנו, וכל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול (ב"ב ט ע"ב).
וזהו ששאלה כנס"י שלא כהוגן לאמר: "שימני כחותם על לבך", הכונה שאשיג בשכלי התכלית הצפונה בלבך מעניני, "כחותם על זרועך", שאצליח במעשי לעשות הפעולות הכוללות המביאות לידי תכלית זו. אמר לה: "בתי, את שואלת דבר שפעמים נראה", גילוי התכלית אי אפשר כי אם בהיות בעולם אנשי רוח הראוים לזה, וכן הפעולות הכלליות לא בכל עת יזדמנו, "אבל אני אעשה לך דבר שנראה לעולם", כי כל הפעולות הפרטיות של כל המצות כולן וכל המדות הטובות שע"פ התורה, קשרתין בלולאות שיביאו כולן את התכלית שאתה נוסד עליה. וזה שאמר: "הן על כפים" דהיינו על פעולות הפרטיות שבפעל כפים בתורה ובמצות, "חקּותיך", "חומתיך" [המשך הפסוק] ובנינייך אינם באים אלי מזמן לזמן בזכרון, באופן שאסתפק רק בפעולות הכלליות שהן באות לפרקים, אבל הם "נגדי תמיד", ותמיד אני עסוק בבנינם, והם נבנים ע"י פועלי כפיים הפרטיות שלך במצותי' של תורה. לכן אל תבקש דוקא גדולות וכלליות, כי כל הדברים הקטנים הם תמידים ומועילים לתכליתך, כל פרוטה של צדקה, כל לימוד תורה, כל תפילה הגונה וכל מדה טובה שבכל אדם מישראל, הם מקושרים בקשר גדול לבנות את בית ישראל. וזו התכלית אפשר לך השגתה ג"כ ע"י בחינת "טל מאת ד'", בהכנעה ג"כ, לא דוקא בבקשת גדולות המשיאות לקטרוג, כי "בשובה ונחת תושעון" (ישעיהו ל, טו).
עוד יש לבאר מאמר זה... דהנה להיות רצוי אל ה' יתברך ולהתקרב לעבודתו ישנם שני דרכים: הדרך האחד הוא מצד ההערה השכלית כמו שפירש בחובות הלבבות (שער עבודת האלקים), והיינו שיטהר את לבו להיות דבק בד' ית', ויכין עצמו להיות נכון בגופו ואבריו לרצון קונו גם במסי"נ. ועוד יש דרך קצר - להיות שוקד על מצות ה' יתברך ותורתו. והנה לולא שגילה לנו ה' יתברך שיש דרך נכון לזכות לאור החיים ע"י פעולות המצות שהן קלות על האדם, היתה הדעת נותנת שיהיה עיקר העבודה לטהר הלב לעבודתו יתברך ולדבקות, ולשעבד כל הכוחות להיות מוכנים ג"כ למסי"נ על כבודו יתברך וגדלו. אמנם עתה, אע"פ שזאת העבודה של טהרת הלב והכנת כל הכוחות לעבודתו יתברך בכלל התורה היא, אבל עכ"ז לא על זה בנויה כל השלמות, כי עיקרה בנוי על שמירת התורה והמצוות. וטעם הדבר, כי אף שעבודה זו גדולה מאד, להיות הלב טהור לעבודתו ומוכן בכל כוחותיו לעבוד ולכבד לאלקי הכבוד, עכ"ז ה' יתברך, היודע יצר לבב בני האדם, יודע שלא יוכלו הכל לזכות ע"י דרך זה תמיד, ע"כ בחר הוא יתברך עלינו הדבר הממוצע. אמנם כל זה בכל השנה כולה, אבל בעשרת ימי תשובה, שה' יתברך משפיע על האדם אור קדושה וחשק עבודה, אז יש להזדרז בעבודה הרוממה לטהר הלב ולהכין כל כוחותיו לעבודתו, ויקובל לפניו יתברך כאילו עשינו זאת כל השנה כולה. והנה החותם א"א לקרותו כי אם ע"י שייחתם על דבר אחר. וכן העבודה השכלית, שיסודה טהרת הלב והכנת הכוחות לעבודת ה' יתברך, אינה מתקבלת בעצמה כי אם בהיותה נחתמת על מעשה התורה והמצות, שע"י טהרת לבבו יעסוק במצות לשם שמים בלב טהור, וע"י הכנת כל כוחותיו למסי"נ יגביר חילים לעסוק בתורה ובצדקה ובגמ"ח יותר מכחותיו שבטבע. והנה כל זה שייך רק בחלק העבודה של מסי"נ והכנת הכוחות ושיעבודם לעבודת ה' יתברך, שצריך לזה מעשה התוהמ"צ, אבל עצם הקדושה שיש במעשה התורה והמצות עצמן, הן א"צ שיהיו נחתמות על דבר אחר, כי הן בעצמן חותמן אמת.
וזהו שבקשה כנס"י מה' יתברך שישפיע עליה קדושה גדולה, עד שתהיה מוכנת כולה לעבודה הרמה של מסי"נ ושיעבוד הכוחות לעבודתו ית'. וזהו "שימני כחותם", שהוא צריך להחתם על הספר וכיו"ב, כן אהיה "על לבך", והכוונה, שיעשה רצוני משועבד לרצונך ולבבי יבין סודות עבודתך ויהיה נקל לי לחתום זה החותם על התורה והמצות שאהיה עסוק בהן, ואהיה "כחותם על זרועך" שהוא רומז לכל הכוחות שפעולתם בזרוע, שיהיו כוחותי מוכנים לדבקות בך במסי"נ. אבל ה' יתברך שיודע טבען של בנ"א, יודע שהוא דבר נמנע שיהיה קיים זה הכח בלב כל הימים, בפרט בעוה"ז ובזמן הגליות, א"כ זאת הקדושה תהיה רק "נראה" לפעמים, בעת רצון ביחידי סגולה ולפעמים "אינו נראה". אבל ה' יתברך אמר ששׂם עיקר הקדושה התמידית בישראל ע"י עבודת התוהמ"צ ממש בכל פרטיהן, וכשישמור אדם את התורה ולא יעבור על מצוות ל"ת ויקיים כל עשין שבה, מהמוטלין עליו מה"ת ודרבנן, תחול עליו קדושה, ויהיה דבוק בה' יתברך, ויזכה מעצמו לעלות למעלות יותר עליונות, וזה יוכל לקיים תמיד. וזה שאמר: "אני אעשה לך דבר שנראה לעולם", דהיינו עשיית המצות כמאמרן, שאפשר לעולם לקיימן והן עצמן הן החותם והנחתם. וזה שאמר: "הן על כפים", שהן אברי הפעולות, "חקּתיך", שתהיה חקוקה שמה לא בתור חותם שלא גמרה מלאכתו עד שיחתם על דבר אחר, כי אם בזה עצמו תקנה השלמות. אלא שמ"מ בקשת כנס"י קיימת לעת חפץ, ימי רצון של עשי"ת, שבהם נקל לכל אחד מישראל לטהר לבבו ולזכות לעבודה הרוממה של החותם, לשעבד לבבו שהוא שכלו ורצונו, וזרועו שהם כוחותיו, להיות מוכנים תמיד לעבודה ומסי"נ. כי הכלל כולו מוכן באמת בכל עת, אבל כנס"י ביקשה שתהיה זאת מעלת כל יחיד, וזה היה "שלא כהוגן", אבל בעשי"ת ישיג כל יחיד מעלת הכלל, כדברי חז"ל ברומיא דקראי, כתיב: "דרשו ד' בהמצאו" (ישעיה נה, ו) וכתיב: "מי... כד' אלקינו בכל קראנו אליו" (דברים ד, ז), ומשני כאן ביחיד כאן בציבור, ויחיד אימת? בעשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ (ראש השנה יח ע"א), הרי יש לו אז מעלת הציבור. ע"כ נבין היטב כונת חז"ל הפוסקים שהזהירו להתנהג בחסידות בעשי"ת, כי באמת באותן המעלות שאי אפשר לדרוך בהן כל השנה כל אחד לפי ערכו, יש אפשרות והכנה באלו הימים.

(ראי"ה קוק, מדבר שור, דרוש ז = מאורות הראי"ה לירח האיתנים, דרשות לשבת תשובה, ג, עמ' רעח-רפב במהד' תשס"ה)

אנחנו חייבים [ללכת] אחרי ד', היינו דוקא ע"י המעשים שהם דרכים קטנים לכאורה. וכנס"י ששאלה "כחותם על לבך כחותם על זרועך" הוא שלא כהוגן, כי החותם על הלב היינו לצאת בלב ישראלי לבד, אף שהיא שאיפה גדולה לא תצא מזה התכלית, ומכ"ש הזרוע שמורה כללות הכוחות. גם ההוראה של החותם אינה מתגלה כי אם בהסירו, אבל כל זמן שמונח על הנחתם מכוסה ציורו, ה"נ אימתי מתגלה הלב, כשאינו מצורף למעשים רק ע"י אונס המרה ח"ו, וזהו "כחותם". אבל צריך להיות יהודי בחיוב ולא בשלילה, "הן על כפים חקּותיך", חקיקה שנראית תיכף ואין צריך להמתין לעת הסרת החותם. ואל תאמר שאין בזה ענין כללי ולאומי ח"ו, רק בזהירות המצות יבנה בית ישראל, והקב"ה רואה איך נבנים הדברים ע"י העבודות התמידיות, "חומתיך נגדי תמיד" [המשך הפסוק].

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, דרשות לשבת תשובה, י, עמ' שטו במהד' תשס"ה)

אמרה לפניו רבונו של עולם שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך אמר לה הקב"ה בתי את שואלת דבר שפעמים נראה ופעמים אינו נראה אבל אני אעשה לך דבר שנראה לעולם שנאמר הן על כפים חקתיך
42-44

להבין מה זה, וכי תהיה כביכול שכחה לפניו, שיתכן בו לפעמים נראה ולפעמים אינו נראה?... כי חותם ישראל הוא אות ברית קודש, כדכתיב "וצאצאיו חתם באות ברית קודש" [שבת קלז ע"ב], וכן בברכת המזון נאמר "על בריתך שחתמת בבשרינו", ודא חותמא דמלכא קדישא. אמנם בהסתכלות העבירה בחיבוק ונישוק לדבר עבירה, ומכ"ש ווי ווי למי שמטמא ברית קודש במעשה ומנבל פיו ח"ו, כי ברית הלשון, יותר גבוה מברית קודש, ואם מטמא עצמו בברית הלשון, גם ברית הקודש חותמו נמחק ונטשטש ח"ו. אמנם אין דבר עומד בפני צדקה, ואמרו [ב"ב י ע"ב]: אפי' עבודה זרה צדקה מכפרת, וזה תמיד עומד להגן. וצא ולמד מנבוכדנצר הרשע, אמר "אדמה לעליון" והחריב מקדש אל, ושפך דם ועשה כל תועבות ה', בצדקה נארך דינו [דניאל ד, כד], עד שפסק מצדקה, ואז נטרד מבני אדם... וזהו כוונתם כי אמרו חז"ל, כנסת ישראל בקשה מה' לזכור לישראל חותם ברית קודש, וזהו שאמרו "שימני כחותם על לבך, חותמא דמלכא קדישא. אבל ה' השיב דזהו דבר שלפעמים בלתי נראה, והיינו בשעת חטא, אז החותם הנ"ל מטושטש, אבל אשים אותך על כפים, היינו צדקה, וזהו נראה תמיד, כי צדקה יכפה אף, ואין עבירה מכבה אותה כלל.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק א, דרוש יא)

ולהבין מה ענין כנסת ישראל עם הקב"ה, ואיך שייך בהקב"ה נראה ובלתי נראה, וכי שכחה ודבר נעלם לפניו ח"ו? אבל הענין, כל מצוות שאדם עושה בפועל ומחשבה וכונה שלימה הוא חותם ללב ומתואר ללב, אבל המעשים שאדם עושה בפועל אבל בלי כוונת הלב, הוא מתואר רק לזרוע ויד כלי מעשה, אבל לא ללב כי לבו בל עמו. וכנסת ישראל חשבה כל מצוות ומעשים טובים שאנו עושים, הם הכל ברעותא דליבא וכונה שלימה, לכך ביקשה שימני כחותם על לב. אבל הקב"ה יודע כי בעוונותינו הרבים רוב מצוות הם בלי כוונה שלימה, וכמצוות אנשים מלומדה וכדומה, פנייה, גסות רוח, או לקרדום לאכול הימנו וכהנה. ולכך אמר: את מבקשת דבר פעם נראה ופעם אין נראה אם אין בו כוונה, רק "על כפים חקותיך" שזה נראה לעולם, כי תמיד ישראל עוסקים במעשים טובים ומצוות, ופושעי ישראל מלאים מצות כרימון, ולכך אחקוק על כפים.

(רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש, חלק ב, דרוש ח)

הן על כפים חקתיך
44

ונאמר "יצאו מים חיים מירושלים" - קרא הזמנה, חקק באותיות החקוקות ברוח בינה אל החסד. ירושלים זה הציבן כמו חומה, כפשט הכתוב שאמר בפירוש "הן על כפים חקותיך". וזה שפירש רש"י: "על כפים" - על השמים, צורת אדם שיש בכסא, וכן "נשא לבבנו אל כפים". במסכת תענית בפרק קמא. וכן הוא אומר "לרוקע הארץ על המים". וזה שנאמר "ידיו גלילי זהב" - זו ירושלים שעתידה להבנות בשבעה מיני זהב.

(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק י)

רש"י ד"ה וכתיב - ואין לחוש שתשרה רוח הקדש על עבד ועל ממזר

ובתענית ד' תמה מהר"צ חיות על מש"ש רש"י, לגבי החזרת ההלכות, שנשתכחו בימי אבלו של משה, שאין לחוש שתשרה רוה"ק על עבד או ממזר, והרי אמרי' שם לא בשמים היא, ומפלפולא אהדר להו. אכן נ"ל פשוט שזה הוא כמו אוקמי גירסא, דאמרי' במגילה ו', דהוא סיעתא מן שמיא. וע' ס' איי הים לבעל אפיקי יהודה בתענית שם. ומכבר חשבתי להסביר את אותם הענינים שנמצאו לכמה מרבותינו בהכרעת פסקי הלכות ומעשים ע"פ דברי הופעות רוחניות, בצורות שונות של גילויים מן השמים וחלומות ונשמות, שי"ל שלא יהיו בנגוד גם לד' הרמב"ם, בפ"ט מיסוה"ת, שכל החלטת דין והלכה מצד נבואה היא הכחשה לתורה שאמרה לא בשמים היא. והוא בדוגמת המבואר בכתובות כ' ובתוס' שם, בפסול כתב בעדיות, דהיינו דוקא כשהפסול הזה בעצמו הוא יסוד העדות, אבל לא כשהוא רק מעורר וגורם לקבוע את העדות מיסודה העצמי הכשר, שכן גם אותו צד של בשמים, באותם הענינים של הגדולים ההם, לא היה בעצמו המכריע והמחליט את ההלכה בהם, אלא רק המעורר והגורם, לפי מעלת סגולתם האישית, לכוון בירור ההלכה לפי דרכיה של תורה ומתוך מקורותיה, וכשהתאימו מסקנותיו לתכנם של אותם הגילויים הרוחנים הוכרעה והוחלטה ההלכה, ולפי דעתם ונטיתם של הגדולים ההם הובלטו ופורסמו עם זה ידיעות אותם הגילויים.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, משפט כהן, הערה לסי' צו, עמ' שסה)

תוס' ד"ה והיינו - ואמאי לא הלך יפתח אצלו להתיר נדרו

ויש מהראשונים שביקשו לישב הזרות בעובדא דבת יפתח, שהיה ממשפט המלוכה שישמור מוצא שפתיו, ביחוד ברבים ובענין כללי, וזה דוחה אפילו שפיכות דמים. אלא שהיה תרעומת על פינחס על שלא התיר נדרו, שאז לא היה בזה נגד כבוד הנימוס המלכותי, כיון שהיא הלכה רווחת בישראל. ועי' במד"ר ס"פ בחוקתי, ודברי התוס' תענית דף ד ע"א ד"ה והיינו. ומסייע קצת לזה לשון "אני מלך", שאמר יפתח על עצמו, בלשון המד"ר הנ"ל, אעפ"י שלא היה כי אם שופט, והיינו שענין זה יסוד וכח קיומו הוא מצד הנימוס המלכותי שבו. ובמדרש רבה קהלת פ"י פט"ו הלשון הוא "אני ראש וקצין", ולא לשון מלך כבמד"ר ויקרא הנ"ל. ובאמת בויקרא קאי הדרשה אפרשת "איש כי יפליא נדר", ובכללות הפרשה יש ג"כ הפסוק "כל חרם אשר יחרם מן האדם", שלדעת הרמב"ם הנ"ל הוא על כחו של מלך, ובכה"ג שייכא יותר מליצת "מלך", אבל בקהלת עיקר הדרשה הוא רק להתרעם עליו על שלא השתדל בהיתר נדרו, וקרא עליו "עמל הכסילים תיגענו אשר לא ידע ללכת אל עיר", אין מקום להזכיר את הצד המלכותי שלו, וקוראו בתואר המינוי שלו "ראש וקצין", כדכתיב בקרא בענין התמנותו.

(ראי"ה קוק, משפט כהן, סי' קמד, אות טו[א])


מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US