Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת תענית

בעריכת המכון לחקר האגדה





ב ע"א

אמר רבי יוחנן שלשה מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח ואלו הן מפתח של גשמים מפתח של חיה ומפתח של תחיית המתים

מוכיח מכאן שאי אפשר לומר על איברי המשגל שהם מגונים ושליליים ומכוערים ומכוערים כפי שכתב הרמב"ם ב"מורה" על פי אריסטו, שכן ה' הוא השותף ממש ביצירת האדם כביכול הוא חלק מהזיווג והוא הפותח את רחמה של האשה ומאפשר את הריונה, ואילו היה גנאי מה יש להדגיש כאן שהוא בעצמו עושה זאת, ולא על ידי שליח, אלא ודאי הזיווג הוא עניין של קדושה. וכמו שבידים אפשר לקיים מצווה כמו כתיבת ספר תורה ואפשר לעשות עבירה כך באיברי המשגל אפשר לפעול בקדושה ואפשר בתאווה יצרית.

(רמב"ן, אגרת הקודש, פרק שני)

קשה, בשלמא חיה ותחיה, שפיר כי הוא ית' מקור חיים לכל הנולדים, ולזמן התחיה, אמנם גשמים מה נשתנו משאר דברים. אלא לפי שמקורה מן אותו אוצר של יראת ה', הה"ד יפתח לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך, כי המטר מונח באותו חדר אשר שם אוצרו של ה'.

(כלי יקר, דברים פרק כח פסוק ח)


דתניא לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפילה

להזהיר שישים האדם מחשבתו באלוה לבדו, אחר שהגיע על ידיעתו (כמו שבארנו), וזאת היא העבודה המיוחדת במשיגי האמיתות, וכל אשר יוסיפו לחשוב בו ולעמוד אצלו - תוסיף עבודתם. אבל מי שיחשוב באלוה וירבה לזכרו מבלי חכמה, אבל הוא נמשך אחר קצת דמיון לבד, או נמשך אחר אמונה שמסרה לו זולתו, הוא אצלי, עם היותו חוץ לבית ורחוק ממנו, בלתי זוכר האלוה באמת ולא חושב בו - כי הדבר ההוא אשר בדמיונו ואשר יזכור בפיו אינו נאוה לנמצא כלל, אבל הוא דבר בדוי שבדהו דמיונו - כמו שבארנו בדברינו על התארים. ואמנם ראוי להתחיל בזה המין מן העבודה - אחר הציור השכלי; והיה כאשר תשיג האלוה ומעשיו כפי מה שישכלהו השכל, אחר כן תתחיל להמסר אליו, ותשתדל להתקרב לו, ותחזק הדיבוק אשר ביניך ובינו, והוא - השכל - אמר, "אתה הראת לדעת כי ה' וגו'", ואמר, "וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'", ואמר, "דעו כי יי הוא אלוהים". והנה בארה התורה כי זאת העבודה האחרונה, אשר העירונו עליה בזה הפרק, לא תהיה אלא אחר ההשגה - אמר, "לאהבה את יי אלוהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" - והנה בארנו פעמים רבות כי האהבה היא כפי ההשגה, ואחר האהבה תהיה העבודה ההיא, אשר כבר העירו ז"ל עליה ואמרו, "זו עבודה שבלב", והיא אצלי - שישים האדם כל מחשבתו במושכל הראשון ולהתבודד בזה כפי היכולת. ולזה תמצא דוד ע"ה שצוה שלמה בנו והזהירו מאד בשני הענינים האלה - רצוני לומר, להסתכל בהשגתו ולהשתדל בעבודתו אחר ההשגה - אמר, "ואתה שלמה בני, דע את אלוהי אביך ועבדהו וגו', אם תדרשנו - ימצא לך וגו'" - והאזהרה לעולם היא על ההשגות השכליות, לא על הדמיונות - כי המחשבה בדמיונות לא תיקרא 'דעה', ואמנם תקרא 'העולה על רוחכם'. [מבאר שעבודת ה' היסודית היא זו שנובעת מתוך השגתו וידיעתו ולא סתם עבודה טכית ללא ריכוז, אלא עבודת הלב.]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק נא)

כי דברי התפילה צריכין חימום, והמתפלל בכוונה גמורה - אש מפיו תאכל וגחלים בערו ממנו, והמזבח עצמו, שהוא הלב, מתלהב ועולה עמהם.

(עקידת יצחק, שער נח)


לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם - איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה, וכתיב בתריה ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש.

מעתה נבא לביאור פ' זו שאם שמוע תשמעו אל מצותי וגו' ולעבדו בכל לבבכם - בתענית ד"ב פירשו עבודה שבלב זו תפלה, והוא רמז טוב לעבודה שבזה"ז שתפלה במקום קרבנות, אבל בא"י ובזמן הבית היה מתפרש כמשמעו עבודת הקרבנות כמשמעות עבודה בכ"מ שהוא במעשה, אלא שהתנה הכתוב שתהא העבודה בכל לב ובכל נפש היינו באמונה שבלב שהיא המשפעת ברכה, וברצון גמור שיהא בזה תלוי חיות אנשי מדינה זו ולא ככל ארצות וזהו בכל נפשכם, ומש"ה נקרא עסק הקרבנות ביחוד עבודה יותר מכל מצות שבתורה משום שהיא באה בשביל פרנסה וכעובד אדמתו ישבע לחם. פי' דשאר עבודות שהאדם עושה כמו חייט שתופר בגד יכול להיות שאינו עושה בשעה זו בשביל פרנסה אלא כדי שיהא לו בגד ללבוש, משא"כ עובד אדמה אינו אלא בשביל לשבוע לחם, וה"נ כל המצות באין לתכלית הידוע לו ית' המצוה עליהם, משא"כ עבודת הקרבנות סתמא בשביל לחם הארץ. וכדאי' בכתובות ד"י למה נקרא שמו מזבח שהוא מזין כו'. וה"נ נקראת תפלה חיי שעה כדאי' בשבת די"ב משום שהוא באה עיקרו בשביל פרנסה. [מביא שפירוש זה מתאים לתקופת החורבן, אך בזמן הבית הפסוק היה מתפרש כפשוטו, בעבודת הקורבנות שנעשית בלב שלם ובנפש חפצה.]

(העמק דבר, דברים יא, יג)



ב ע"ב

...דתניא: רבי יהודה בן בתירה אומר: נאמר בשני "ונסכיהם", ונאמר בששי "ונסכיה" ונאמר בשביעי "כמשפטם", הרי מ"ם יו"ד מ"ם. הרי כאן מים. מכאן רמז לניסוך המים מן התורה.

ויש לך להשכיל איך התחיל רמז המים מן היום השני, לפי שביום שני נבדלו המים במעשה בראשית, ועל כן פעולת יום השני גדולה במים, ואמרו רז"ל אנשי מעמד היו מתענין בשני מפני יורדי המים. וכן ביום הששי שבו נברא אדם והוצרך למים כענין שכתוב (בראשית ב) ואד יעלה מן הארץ וגו', וכתיב (שם) וייצר ה' אלהים וגו', והשלים הרמז בשביעי לפי שהשביעי תשלום מעשה בראשית.

(רבינו בחיי, במדבר פרק כט פסוק יח)




ג ע"א

וטל מנלן דלא מיעצר? דכתיב "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי", וכתיב "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה" ואילו טל לא קאמר ליה.

נבין התוס' בתענית [דף ג.] על פסוק ויאמר אליהו מתושבי גלעד חי ה' אם יהיה טל ומטר וכו', כי לכך קאמר מתושבי גלעד, כי אנשי יבש גלעד הרגו מישראל במלחמות פלגש בגבעה, אבל אליהו לא היה מהם, כי הם היו האספסוף, אבל אליהו היה מתושבי שם. ולהבין למה נאמר זה דוקא בהך דבר אליהו ולא בשאר מקומות, ומה ענין זה אם היה מתושבי גלעד או לא.
אבל נראה כי דעת יבש גלעד היה שלא באו לעזרת ישראל, כי נימוקם עמם באמרם בכבוד ה' לא מחיתם כי פסל מיכה בדן, ובכבוד בשר ודם מחיתם, ולכך נענשו ונפלו הרבה מישראל. אבל ישראל בכלל חשבו כי החמיר הקב"ה על כבוד ישראל יותר מכבודו, והטעם כי כבודו ממילא עומד, כי כבודו לאחר לא יתן ח"ו, והוא מלך הכבוד סלה, אבל בכבוד בשר ודם, אם לא יקנא יהיה עולם של הפקר ח"ו, ואיש את רעהו יעשוק ותפק משפט, וזהו הריב שהיה בין ישראל לאנשי גלעד.
והנה בהך דאליהו נשבע שלא יהיה טל ומטר ג' שנים, מפורש בגמרא דסנהדרין [קיג.] דאחאב לעג על קללת משה ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והוא סגיד לעכו"ם ולא מצי אזיל לרוב המטר, וקנא אליהו ונשבע שלא יהיה מטר, ואם כן גם בזה יש לדקדק בכבוד ה', שזה אחאב התמיד לפלוח לעכו"ם לא קנא אליהו לשבועה שלא יהיה מטר, ובכבוד משה קנא קנאה גדולה, והוא בגדר בכבוד ה' לא מחיתם וכו'. רק הטעם גם כן כמ"ש לעיל בישראל, כי החמיר הקב"ה וכו', והוא נגד דעת אספסוף בגלעד, ולכך עכשיו דאמר הפסוק דאליהו נשבע, לכן אמר הכתוב דאליהו מתושבי גלעד, שהיה דעתם כדעת ישראל, ולא כדעת האספסוף דסוברים דיותר יש לתבוע כבוד המקום מכבוד הבריות.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ז)



ג ע"ב

כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות כך אי אפשר לעולם בלא ישראל

על כן מעלת ישראל גדולה בארבעה דגלים לארבע רוחות. דע, כי יש רמז ברוחות לתורה ולטהרת המעשים. כיצד, מפורסם לטהרת המעשים תשובה תפלה וצדקה ותלמוד, גדול תלמוד תורה כנגד כולם. ובאלה נכללו הא דתנן (אבות א ב), על שלושה דברים העולם עומד, תורה ועבודה וגמילות חסדים. א) תורה, ב) תפלה נכלל בה העבודה כמו שאמרו רז"ל (תענית ב, א), איזה עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה שהוא במקום קרבן, ג) צדקה והם נכללים ביחד, ד) תשובה. ואלו הארבע חומות הם ארבע רוחות כמו שאפרש. נשאר מעלה ומטה, דהיינו שמים ממעל והארץ מתחת, הנה אלהים בשמים כביכול בגבהי מרומים והוא רום עליון, והאדם בארץ מתחת. נשארו הארבע רוחות הרומזים להנ"ל, ועל ידיהם יתדבק האדם שהוא בארץ מתחת יתדבק ברום עליון.

(של"ה, תולדות אדם - רמזי אותיות לחתימת ההקדמה (יז))



ד ע"א

אמר רבי ברכיה: אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן, והקדוש ברוך הוא השיבה כהוגן. שנא' "ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו ויבוא כגשם לנו". אמר לה הקב"ה: בתי, את שואלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש, אבל אני אהיה לך דבר המתבקש לעולם, שנאמר "אהיה כטל לישראל"

ויש להבין מה גשם ומה טל, אבל נודע מ"ש כל המחקרים, כי גשם הוא לחות ארץ העולה מעלה וחלקי מים זכים העולים, וכאשר יגיעו למעלה יתקבצו, כי חום השמש מגרשם מלמעלה להתקבץ יחד, כי לא נשא מקום לשאת אותם להיותם ב' הפכים וירדו לארץ, ולכן כאשר יתייבש האדמה ולא יעלו לחות כל כך, לא ירדו גשמים, אבל הטל אינו מלחות ארץ, רק יורד מנטיפות הלחות בחלק האויר הרחוק מאתנו, ועומד תמיד קר ולח, ומשם יטפו אגלי טל על הארץ, ולכך תמיד יום ביומו כהחם קצת היום, ירדו טיפי טל מן חלק אויר המקורר כנודע, ולכך טל אינו נעצר לעולם. [מדוע הגשם פעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש, ומדוע הטל מתבקש לעולם? - מפני שהגשם מקורו בלחות הארץ, שהיא המקור להיווצרות העננים, ולפעמים היא אכן לחה, אך פעמים שלא. לעומת זאת הטל מקורו בלחות האויר, ובאויר יש תמיד לחות המספקת להיווצרות הטל.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש א)

ולהבין מה ענין כנסת ישראל עם הקב"ה, ואיך שייך בהקב"ה נראה ובלתי נראה, וכי שכחה ודבר נעלם לפניו ח"ו.
אבל הענין, כל מצוות שאדם עושה בפועל ומחשבה וכונה שלימה הוא חותם ללב ומתואר ללב, אבל המעשים שאדם עושה בפועל אבל בלי כוונת הלב, הוא מתואר רק לזרוע ויד כלי מעשה, אבל לא ללב כי לבו בל עמו, וכנסת ישראל חשבה כל מצוות ומעשים טובים שאנו עושים, הם הכל ברעותא דליבא וכונה שלימה, לכך ביקשה שימני כחותם על לב, אבל הקב"ה יודע כי בעו"ה רוב מצוות הם בלי כוונה שלימה, וכמצות אנשים מלומדה וכדומה, פניה, גסות רוח, או לקרדום לאכול הימנו וכהנה, ולכך אמר את מבקשת דבר פעם נראה ופעם אין נראה אם אין בו כוונה, רק על כפים חקותיך שזה נראה לעולם, כי תמיד ישראל עוסקים במעשים טובים ומצוות, ופושעי ישראל מלאים מצות כרימון, ולכך אחקוק על כפים.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ח)


ועוד שאלה (כנסת ישראל) שלא כהוגן. אמרה לפניו: רבש"ע, "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך", א"ל הקב"ה: בתי, את שואלת דבר שפעמים נראה ופעמים אינו נראה. אבל אני אעשה לך דבר שנראה לעולםץ שנאמר: "הן על כפים חקותיך".

ולהבין מה ענין כנסת ישראל עם הקב"ה, ואיך שייך בהקב"ה נראה ובלתי נראה, וכי שכחה ודבר נעלם לפניו ח"ו.
אבל הענין, כל מצוות שאדם עושה בפועל ומחשבה וכונה שלימה הוא חותם ללב ומתואר ללב, אבל המעשים שאדם עושה בפועל אבל בלי כוונת הלב, הוא מתואר רק לזרוע ויד כלי מעשה, אבל לא ללב כי לבו בל עמו, וכנסת ישראל חשבה כל מצוות ומעשים טובים שאנו עושים, הם הכל ברעותא דליבא וכונה שלימה, לכך ביקשה שימני כחותם על לב, אבל הקב"ה יודע כי בעו"ה רוב מצוות הם בלי כוונה שלימה, וכמצות אנשים מלומדה וכדומה, פניה, גסות רוח, או לקרדום לאכול הימנו וכהנה, ולכך אמר את מבקשת דבר פעם נראה ופעם אין נראה אם אין בו כוונה, רק על כפים חקותיך שזה נראה לעולם, כי תמיד ישראל עוסקים במעשים טובים ומצוות, ופושעי ישראל מלאים מצות כרימון, ולכך אחקוק על כפים.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ח)


אמר רבי יונתן שלשה שאלו שלא כהוגן לשנים השיבוהו כהוגן לאחד השיבוהו שלא כהוגן ואלו הן אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי אליעזר עבד אברהם דכתיב והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך וגו' יכול אפילו חיגרת אפילו סומא השיבו כהוגן ונזדמנה לו רבקה שאול בן קיש דכתיב והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עשר גדול ואת בתו יתן לו יכול אפילו עבד אפילו ממזר השיבו כהוגן ונזדמן לו דוד יפתח הגלעדי דכתיב והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי וגו' יכול אפילו דבר טמא השיבו שלא כהוגן נזדמנה לו בתו והיינו דקאמר להו נביא לישראל הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם וכתיב אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי אשר לא צויתי זה בנו של מישע מלך מואב שנאמר ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה ולא דברתי זה יפתח ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אב

מן הטובות הגדולות שהטיב הש"י לנו והחסדים העצומים הוא, ששיער המצות בענין שתושג עשייתם בנקלה ולא יבאו לטורח, כי רצה הש"י לזכותנו ולא צוה עלינו העבודות הכבדות שנקוץ בהם. וזהו שדרשו בתענית אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי.

(דרשות הר"ן, הדרוש הששי)


ואמר רבא האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה שנאמר הלוא כה דברי כאש נאם ה' ואמר רב אשי כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם שנאמר וכפטיש יפצץ סלע

וכן (תענית ד, א), האי ת"ח דרתח אורייתא הוא דרתחא כו', רוצה לומר אין התלמיד חכם מתרגז ח"ו שמתרגז בהתלבשות הרוגז, רק אורייתא, כלומר עושה דין תורה, על דרך משל הבית דין שדנו ארבע מיתות, וכי עשו בשנאה וברוגז ח"ו, רק עשו דין תורה, וק"ל. [מבאר שתלמיד חכם בדומה לה' אין הו השתנות והתפעלות עקב כעס או התרגשות אלא בדין של בחינת השכל הוא מתייחס כך או אחרת לכל דבר כפי הראוי לכך.]

(של"ה, תולדות אדם - בית עיר חומה (ב))


ואמר רבא, האי צורבא מרבנן דרתח, אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, שנאמר הלוא כה דברי כאש נאם ה', ואמר רב אשי, כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל, אינו תלמיד חכם, שנאמר וכפטיש יפצץ סלע, אמר ליה רבי אבא לרב אשי, אתון מהתם מתניתו לה, אנן מהכא מתנינן לה, דכתיב ארץ אשר אבניה ברזל אל תקרי אבניה אלא בוניה.

פירוש, אלו ת"ח שעוסקין בבנינו של עולם והם מחדדים זה את זה כברזל. ויש לשאול מה ראו על ככה, לדרוש פסוק זה, על לומדי תורה במקום שיש לפרשו כפשוטו. ונראה שקשה להם כי פסוק זה מתחיל בעניני אכילת לחם, ואח"כ אמר ואכלת ושבעת, ואיך נתן ריוח בין הדביקים והפסיק בברזל, אלא ודאי שהכל מדבר מהנהגת לומדי תורה, כי כך דרכה של תורה פת במלח תאכל (אבות ו ד). והביאור הוא שארץ זו לא בעבור מסכנות ודלות תאכל בה לחם כמות שהוא, שהרי לא תחסר כל בה, אלא לפי שהיא ארץ אשר אבניה בוניה ברזל מחדדים זה לזה בהלכה, וכל כך יהיה להם חשק בתורה, עד שלא ידרשו איזו מקומן של זבחים, הרוג צאן ושחוט בקר, אלא יסתפקו בלחם לבד. ואל תאמר שבעבור זה יותש כחם, אלא עכ"פ יהיו חזקים כברזל, כי התורה תוסיף תת כחה להם. ומ"ש אבניה בוניה אין צורך לזה, כי מדרך הכתוב לכנות אנשי השם באבנים, כמו אבן מאסו הבונים (תהלים קיח כב) כי אבני נזר מתנוססות (זכריה ט טז) האבן הראשה (שם ד ז) וכן רבים.

(כלי יקר, דברים פרק ח פסוק ט)



ה ע"א

ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא לח ע"ב]


ה ע"ב

א"ר יוחנן: יעקב אבינו לא מת.

ואולם אם תתקשר הנפש ההיולאנית בעצם ההוא הנבדל, להישאר בחיים את ה', הוא מה שרצוהו באומרם: יעקב אבינו לא מת.

(עקידת יצחק, שער ו)

וישק לו - פירוש לו נשק, אבל אין נכון לעשות כן למת אחר, כי המת גדוש בטומאה, וטומאתו בוקעת ועולה עד לרקיע, ותפגם הנפש הנושקת, אלא לו ליעקב כי חי הוא, אלא דורמיטא קראתו כישן ונרדם. [מביא כי על אף שלא טוב לנשק למת, נהג כך יוסף ביעקב כיוון שעל דרך האמת לא מת אלא היה בבחינת תרדמה.]

(אור החיים, בראשית נ, א)


א"ל הכי א"ר יוחנן: יעקב אבינו לא מת. א"ל: וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? א"ל: מקרא אני דורש: שנאמר "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים" מקיש הוא לזרעו. מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים.

וביאור הדבר, כך הוא, שכל מי שמניח בנים דומה כאלו אינו מת, לפי שעובר ירך אמו הוא וכרעיה דאבוה הוא וחלק מן האב כלול בבן, כשהבן בחיים אז גם חלק אביו הכלול בו בחיים, ודווקא יעקב שכל מטתו שלימה וכולם צדיקים כמ"ש (עיין יש"י בראשית יח יט) כל המעמיד בן צדיק כאלו אינו מת, דווקא בן צדיק אבל בן רשע החשוב בחייו כמת כשל עוזר ונפל עזור (ישעיה לא ג) ואין ברא כזה מזכי אבא, לפיכך אמרו דוקא יעקב לא מת, אע"פ שחנטו חנטיא מכל מקום כשזרעו בחיים אז גם הוא חלק ממנו בחיים, ודבר זה נרמז בסמיכות זה כי על ידי ויפרו וירבו מאד והיה זרעו בחיים, לפיכך ויחי יעקב שגם הוא בחיים.

(כלי יקר, בראשית פרק מז פסוק כז)

וזה ענין שאמרו [תענית ה ע"ב] יעקב לא מת, הכונה כי שאר צדיקים משתתפים רק עם בני דורם אבל לא יותר, אבל יעקב משתתף עם כל דור ודור לבל יעזבו את ה', ולכך אמר ה' [מלאכי ג,ו] בני יעקב לא כליתי, כי תמיד יעקב משתתף עמהם, ושאל וכי בכדי חנטו וכו', כי מצרים שהיו חונטים מתים שלהם היה בשביל כך, כי ידעו שכל זמן שהגוף קיים, יש לנפש דביקות בגוף, וכל ענינם היה לדרוש למתים, וכל תכלית הכישוף ולהט שלהם היה על ידי נשמות שעל ידי המתים, והם נקראים שעירים, וזהו היה כל ענינם, ולבל תפרד הנפש מהגוף ויהיה קשה להם אחר כך להתדבק בכשופם למתים ולדרוש להם כי איננו, עשו חניטה זו שענינה, סכין בשמן המור כל הגוף, והסירו מתוכו בני מעיים, ונותנים שמן בחוץ ובפנים, ומניחים אותו בחמה להתייבש, וכן מתמידים לערך ע' יום, ואז נתקשה הגוף ונעשה כעצם ואבן קשה, והוא קיים ממש כל ימות עולם, כאשר הוא עוד היום נמצא במצרים פגרים ההם מימים קדמונים והם קשים כאבן, נקראים בלשונם מומיא, והוא בכל נכאת רפואות לתעלה ומזור הרבה כנודע...
וזה הטעם שהניח יוסף הצדיק לחנוט את אביו כנהוג מצרים לקיים גופו, כדי שעל ידי כן יהיה נפש יעקב קשורה, ויהיה לזרעו אחריו קיום והגנה לכל העולם, כי עודנה נפש יעקב בזה עולם כרוכה אחר כל גוף וגוף הקיים, ובעבורו יטיב ה' לנו, כי יש שורש צדיק בעולם הזה, ולכך שאל הגמרא כיון דבלאו הכי נפשו ונשמתו משתתפת עם כל דורות להטיבם ולהושיעם מיד יצר הרע כנ"ל, ועל זה אמרינן דלא מת, אם כן החניטה כנ"ל ללא צורך, על זה השיב כי לא תמיד תשתתף כהנ"ל, דאינו משתתף רק עם הנותנים לב לשוב בתשובה כראוי, אבל אם הדור בלתי נותן על לב לשוב בתשובה, אינו משתתף, ולכך צריך על כל פנים חניטה, שתהיה נפשו בגופו דבוקה ויגן על העולם למלטם מרעה. וזוהיא תשובתו מקרא אני דורש וכו', מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, הרצון כאיכות זרעו וענינם, כן הוא ענינו, אם זרעו בחיים, ר"ל שנותנים לב לשוב בתשובה מקור חיים האמתיים, אף הוא בחיים, כי הוא משתתף עמהם, אבל אם ח"ו זרעו אינו בחיים, שאינם נותנים לב לתשובה, ורשעים קרויים מתים, אף הוא אינו בחיים, שאינו משתתף עמהם כלל, ואתי שפיר ודוק. [יעקב לא מת, הכונה כי שאר צדיקים משתתפים רק עם בני דורם אבל לא יותר, אבל יעקב משתתף עם כל דור ודור. וזה הטעם שהניח יוסף הצדיק לחנוט את אביו כנהוג מצרים לקיים גופו, כדי שעל ידי כן יהיה נפש יעקב קשורה, ויהיה לזרעו אחריו קיום והגנה לכל העולם, ולכך שאל הגמרא כיון דבלאו הכי נפשו ונשמתו משתתפת עם כל דורות להטיבם ולהושיעם, אם כן החניטה כנ"ל ללא צורך, על זה השיב כי לא תמיד תשתתף כהנ"ל, דאינו משתתף רק עם הנותנים לב לשוב בתשובה כראוי, אבל אם הדור בלתי נותן על לב לשוב בתשובה, אינו משתתף, ולכך צריך על כל פנים חניטה, שתהיה נפשו בגופו דבוקה ויגן על העולם למלטם מרעה.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ז)

ויש להבין למה לא הקשו מקבורה ומכל דברים שנאמר בקרא המורים על מיתת יעקב, ולא הקשה רק מחניטה והספד, וגם מה מתרץ מקרא אני דורש וכו', עדיין מכל מקום הקושיא במקומה, וכי בכדי חנטו וכו'.
ובזה יובנו דברי הגמרא דקאמר יעקב לא מת, והיינו כי הנפש תמיד אצלינו ולא עלתה למעלה לרום מחביון עוזו, ועל זה פריך א"כ בכדי חנטו חנטייה וספדו ספדייה, דהכל הוא כמ"ש, לקשור הנפש בגוף ושיהיה חיבור לנו, הלא אין צריך לזה לגבי יעקב, שבלאו הכי נפשו תמיד קשורה אצלינו הואיל ולא מת, וע"ז השיב כי מ"ש לא מת ולא נפסק החיבור, לאו בכל זמנים שוים, אם ישראל הם תופסים בעץ החיים, אז אף יעקב משתתף עמהם ושוכן אתם, אבל אם נטו ישראל אחר הרע ורגליהם יורדות מות, אז נפרד יעקב ואין לו בהם חפץ, ולא נשא ארץ לשבת יחדיו הטמא והטהור, וא"כ כוונת השבטים היתה, אף שח"ו יעזבו ישראל הטוב וילכו בשרירות לבבם, מכל מקום יהיה יעקב דבק, ולכך הוצרכו לחנוט כנ"ל.
וזהו מאמר הגמרא מקרא אני דורש וכו' מה זרעו בחיים, פירוש כשזרעו תופסים בעץ החיים והם נקראים חיים, אף יעקב בחיים, אבל אם אין זרעו בחיים, כי רשעים בחייהם קרוים מתים, אף יעקב אינו חי כהנ"ל, אף יעקב נפרד ואינו בגדר חיים אצלם, ולכך הוצרכו לחנוט ולהספיד וא"ש, וא"כ כלל החניטה להעמיד הגוף כדי שיהיה לנפש דביקות בו.

(יערות דבש חלק שני - דרוש ז)

יעקב אבינו הוא בדורו תמיד, לא זזה נפשו מגופו לדבק עם נפשות החיים, ובחבורתם נרפא לנו היות לנו למגן, לכך אמרו [תענית ה ע"ב] יעקב אבינו לא מת, ואמרו מה זרעו בחיים אף יעקב בחיים להתקשר עמם.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יב)

שהיה יעקב אבינו סימן לבניו ביותר מאבותינו אברהם ויצחק... וא"כ יש לנו לומר דמה יעקב עלה ממצרים מקום גלותו לא"י בכבוד מאד נעלה, כך יצאו ישראל מארץ שבים בימי משיח. ומזה יש להקיש עוד מה זרעו בחיים הרגישו את כבודם לשובע רצון כך יעקב בחיים, כשהעלוהו ממצרים ברוב כבוד היה מרגיש כענין יקרא דמותא ויעקב הרגיש ביותר כמו שהוא חי.

(העמק דבר, בראשית פרק מז פסוק כח (הרחב דבר))


רב נחמן ור' יצחק הוו יתבי בסעודתא. אמר ליה רב נחמן לר' יצחק: לימא מר מילתא! א"ל: הכי א"ר יוחנן: אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט, ויבא לידי סכנה. בתר דסעוד א"ל: הכי א"ר יוחנן: יעקב אבינו לא מת...

ולהבין למה אמר ליה זה דיעקב לא מת, מוכרח הוא, דקשה: רבקה התנבאה למה אשכל גם שניכם יום אחד, דעשו ויעקב ימותו שניהם ביום אחד, הא לא נתקיימו נבואתה! דיעקב מת במצרים, ועברו ימי בכי וחניטה והובא לארץ ישראל, ולאחר האבל, כאשר הושם במערה, בא עשו לערער, ושם קטלוהו חושים בן דן, ואיך היה ביום אחד?
אבל אם יעקב באמת לא מת, אימת חל עליו שם מיתה? כאשר הוקבר ונגנז בארץ ונפרד מחיים, שם קרוי שם מיתה, וזהו היה בעת הקבורה, ואז נקטל עשו, ושפיר קרינן 'למה אשכל וכו'', ומוכח מזה דיעקב לא מת. וזהו לפירש"י. אבל לפי יתר מפרשים, ד"למה אשכל שניכם" הוא רק מליצת הענין, ו"יום אחד" לאו דוקא, רק דיהיו מתים זה בסבת זה, אין כאן ראיה.
והנה במדרש [ב"ר ע"ו ב] הוכיח דתורה אין מגינה במקום דשכיח הזיקא, מיעקב, אין לך עוסק בתורה יותר ממנו [תנחומא ב. וישלח ט'], ומכל מקום כתיב וירא יעקב ויצר לו, רק במדרש ורש"י פירשו [בראשית ל"ב ה] לא שפחד יעקב שעשו יהרגהו רק שיהרוג הוא עשו, ומה יעשה בצער של אביו, אך אם אשכל שניכם ביום אחד דוקא, כאשר בטח שלא תקרה לו רעה אף לעשו לא תקרה, דצריכים ביום אחד, וא"כ יובן הנ"ל, דזה לא רצה לומר דברי תורה מחשש שמא יקדים וכו', דאף דתורה מגינה, הואיל ושכיח היזקא וראיה מיעקב, וליכא למימר דפחד מעשו דהא אשכל שניכם ביום אחד כתיב, רק קשה הא באמת לא היה ביום אחד כהנ"ל, ולזה אמר ליה בתר דסעיד כי יעקב לא מת, וא"כ שפיר היה ביום אחד כנ"ל וא"ש. [ר' יצחק לא רצה לומר דברי תורה בזמן הסעודה, שמא יקדים קנה לושט. ואף שהתורה מגינה, במקום דשכיח היזקא שאני. וראיה לדבר מיעקב אבינו. (ע"פ בראשית רבה עו, ב). ואין לומר שבגלל פחדו מעשו, נאמר ביעקב "ויצר לו" (בראשית לב, ח), שהרי רבקה אמרה "למה אשכל גם שניכם יום אחד", משמע שאם הוא ימות - ימות גם עשו. (אלא חשש מפני ששכיחא היזקא). אך יש להקשות: הרי למעשה יעקב מת לפני עשו (במצרים), ועשו מת רק ביום קבורת יעקב?! על כן אמר ר' יצחק שיעקב אבינו לא מת, לומר לך שיום מיתתו של יעקב נחשב ליום בו נקבר, כי בפועל לא מת, ואם כן זהו אותו יום בו מת עשו, לכן לא פחד יעקב מעשו שמא יהרגהו, אלא מפני ששכיחא היזקא.]

(יערות דבש, חלק שני - דרוש יא)

כל האומר רחב רחב מיד ניקרי

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה טו ע"א ]


ז ע"א

אמרה ליה ברתיה דקיסר לר' יהושע בן חנניה: אי חכמה מפוארה בכלי מכוער

כך הדבר בבעלי תורה שהתורה שורה בבני אדם כעורים וכו', ומקשים הא פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה (ב"ב עה ע"ב) וכן שופרא דיעקב, אבל הענין כי כבר ידוע מאמר הפילוסוף, האדם יולד מאדם ומהשמש, הרצון, המזל והאדם המה גורמין ההריון והלידה, ולפי טבע כוכבים כבר אמרו הטבעים כי כל מי שטבעו ממרה ירוקה ושחורה הוא עלול למושכלות, ומזג ירוקה ושחורה מורה בהכרת פניהם כחושי בשר דל ורזה ופניהם כרכומי ושחור, ולכך אמרו דהתורה ומדע מצויים באנשים מכוערים, כי הוא מורה על מזג הנ"ל, אך זהו מפאת הטבעי שהוא מחמת המזל, אבל מי שהוא למעלה מהמזל ואין ענינו תלוי במזל, פשיטא שאין בכל זה ראיה, ואדרבא ודאי שגופו יותר בהיר בשחקים, וע"ז נאמר [קהלת ה, א] חכמת אדם תאיר פניו, ולכך הראשונים שהיו למעלה מהמזל היו בעלי תואר ויופי למאוד, אמנם כאשר גלינו בעו"ה ובאנו לידי הנהגת השמש וכוכבים, אנו נכנעים לאיכות הגוף ומזגו, ולכך צריך גוף ומזג עלול לחכמה, ולא תמצא אלא במזג הנ"ל שחורה וירוקה, והכרת פניהם ענתה שחורי וכרכומי, ולכך הראשונים היו כפני חמה, ולא ריב"ח שהיה אחר חורבן.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ד)

תורה מפוארה בכלי מכוער

[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים נ ע"ב]

אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב כי האדם עץ השדה, וכי אדם עץ שדה הוא, אלא משום דכתיב, כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת, וכתיב אתו תשחית וכרת, הא כיצד, אם תלמיד חכם הגון הוא, ממנו תאכל, ואתו לא תכרת, ואם לאו אתו תשחית וכרת.

נראה שלא כוונו לעולם, להוציא המקרא מפשוטו, אלא שרצו לתרץ, למה הקפידה התורה כל כך, על כריתת עץ מאכל, אלא ודאי כדי ללמוד ממנו ק"ו, על האדם העושה פרי צדיק עץ חיים, כי האדם עץ השדה הוא, עושה פרי צדיק וצמח צדקה, ואם הקפידה תורה על עץ עושה פרי, שאין בו דעת ותבונה, ק"ו על פרי הצדיק השלם, וע"כ סמך מיד הפרשה של עגלה ערופה, אשר ממנה נראה ג"כ, הקפדה גדולה על פרי צדיק עץ חיים.

(כלי יקר, דברים פרק כא פסוק א)


רבא רמי כתיב יערף כמטר לקחי וכתיב תזל כטל אמרתי; אם תלמיד חכם הגון הוא כטל, ואם לאו עורפהו כמטר.

...אבל בגמ' תענית ד"ז פירשו יערוף כמטר לקחי לענין למוד התורה וע"ש, ובברכות דכ"ב וכן בירו' שם פ' ז' למדו מדכתיב כי שם ה' אקרא שחייבין לברך ברה"ת לפניה, וא"כ אינו מתפרש כ"ז הדבור לשמים וארץ המשפיעים ומושפעים ברכות הטבע אלא הבינו עוד משמעות בשמים וארץ, והיינו ת"ח וזקני הדור מכונים בשם שמים המשפיעים כח רוחני בישראל וההמון המקבלים מכונים בשם ארץ. וכבר הראנו לדעת בס' ויקרא כ"ו י"ז עה"פ ושברתי את גאון עוזכם ונתתי את שמיכם כברזל וגו' שגם שם הבינו חז"ל משמעות שמים וארץ ת"ח והמון. וא"כ יהיה ביאור הענין שהזהיר את השמים והמה ת"ח שישמעו, וכמו שביארנו בפ' וילך שצוה משה להקהיל ביחוד לזקני ישראל ות"ח שבדור.
ואדברה - המה הלכות קבועות. ותשמע הארץ אמרי פי - כאשר ישמעו ת"ח עומק הלכות ויהיו יגעים להאזין ולהקשיב אזי ימצאו המה דברים להשמיע להמון העם אמרי פי היינו דברים כבושים ונוחים אשר יהיו דבריהם בנחת נשמעים.
יערוף כמטר לקחי - למוד הלכות המכונה בשם לקחי יערוף כמטר. כי בשעה שהאדם הולך והמטר סוחף הרי כופף ראשו כדי שיהי' המטר טורד על העורף ולא על הפנים; כך העמל בהלכות נדרש שיהא ראשו כפוף כשור לעול וכחמור למשא ואח"כ תזל כטל אמרתי - יהא זוכה להזיל דברים כבושים מתקבלים על לב הבריות כטל.
כשעירים עלי דשא. חוזר ללימוד לקחי שיהא כמטר היורד בחזקה על דשא הגדולים ובשעת שטיפת הגשם המה נכרעים אל האדמה ונראים כמתקלקלים ומ"מ היא עיקר גידולם. כך התורה בעמלה מתשת כח האדם אבל זהו עיקר גידולו ואין התורה מתקיימת אלא בזה האופן. ומש"ה נקראת מלחמתה של תורה דכהולכי מלחמה ע"מ כן נכנסים שיהיה כמה מהם נזוקים והרבה נחלשים מרוב זהירות ועבודה כך הוגי תורה כמה מהם נחלים ונתשים אבל היוצא בשלום מן המלחמה מוצא שכרו משלם.
וכרביבים עלי עשב - הטל מלחלח בנחת את עשב הדק ומרבהו, כך אמרי פי היינו דברי תוכחה הנאמרים בהמון מתקבלים בנחת ומרכך לבבם. והקדים לימוד הלכות ללימוד הנוח כטל דכ"ז שלא השתקע האדם בעמל תורה המכונה לקחי אין לו להזיל עניני דרוש הנאמרים כטל באשר שנוח לטעות ולהטעות בהם. [מבאר כי תלמיד חכם שמתאמץ ומכופף עצמו בשעת הלימוד כבזמן המטר, זוכה אחר זמן להשפיע דברי תורה בנועם, כהזלת הטל.]

(העמק דבר, דברים לב, ג)

לא זכה נעשית לו סם המות

בדברי תורה מותר אדם לפחוד כמו שאמרו ז"ל בברכות (ס ע"א), היינו שיפחד שמא הוא חס ושלום סם המות, ועל ידי הפחד עצמו מתמתק ונעשה מתוך שלא לשמה לשמה, כי האי מאן דמבעית מזליה חזא (מגילה ג ע"א), והוא דוגמת חלום דגם כן מה שמזלו רואה, ואמרו ז"ל בברכות (נה ע"א): חלמא בישא עציבותיה מסתייה, היינו שבעצבות עצמו די. וכן בענין תורה שלא זכה חס ושלום נעשית וכו', ודי בזה מה שהוא מפחד בדברי תורה. ו"פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהלים יט, ט), ו"החכמה תעוז לחכם" (קהלת ז, יט), וכן בשאר פסוקים שנותנת עוז וחדוה, שהוא היפוך הפחד.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות קסז)

ומתלמידי יותר מכולן

[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות י]

חרב על צוארי שונאיהם של ת"ח שיושבים ועוסקים בתורה בד בבד

[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות י]


ז ע"ב

אמר רבי אמי, אין הגשמים נעצרין, אלא בעון גזל, שנאמר על כפים כסה אור, בעון כפים כסה אור, ואין כפים אלא חמס, שנאמר ומן החמס אשר בכפיהם, ואין אור אלא מטר, שנאמר יפיץ ענן אורו, מאי תקנתיה ירבה בתפלה, שנאמר יצו עליה במפגיע, ואין פגיעה אלא תפלה שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה [וגו'] ואל תפגע בי.

מבאר שכל גוזל, נכנס לתוך תחום חבירו, על כן דין הוא, להביא עליהם שטף מים רבים, כי אז כל טפה נוגעת בחבירתה ונכנסת אל תוך גבולה, לפי שבגשמי ברכה נאמר (איוב לח כה) מי פלג לשטף תעלה. מכאן למידין (ב"ב טז.) שלכל טיפה יש דפוס בפני עצמה. וכמלא נימא יש בין כל טיפה וטיפה, כדי שלא תכנס אחת בגבול חברתה. וזה הגוזל ונכנס בתחום חבירו דין הוא שיהפכו עליו גשמי ברכה למבול כי אז כל הטיפות מתערבין.
וזהו שמובא כאן שבעוון גזל גשם נעצר, לפי שבלשון גשמים סתם, מדבר בגשמי ברכה .
וקרוב בעיני לומר, שרבי אמי, בדור המבול ידבר, וראייתו תוכיח, כי יש לדקדק בפסוק, על כפים כסה אור, למה קרא הגזל כפים, ולמה קרא הגשמים אור, אלא ודאי, שדרש מקרא זה, לדסמיך ליה, שנאמר כי בם ידין עמים. ש"מ, שבדור המבול הוא מדבר, שנדונו במים ואמר על הגזל שבכפים, כי ברא הקב"ה, כל אצבע ואצבע לתשמישו, כדאיתא בגמרא (כתובות ז ע"ב), ורצה הקב"ה, שלא יכנס שום אצבע בגבול חבירו, וזה הגוזל, מחלל קדושת ידיו, על כן נדונו במבול, כי אז כסו העננים אור השמש, שכל כך היו העננים גסים ועבים, עד שלא יכלו ניצוצי אור השמש, לעבור דרך העננים, כי המאורות לא שמשו כל ימות המבול, ולסבת גסות העננים הורידו מי המבול בקצף שצף, והיו הגשמים גשמי ברכה נעצרים, וירד עליהם המבול, זה שאמר הכתוב על כפים כסה אור, וענין זה יקר מאד.

(כלי יקר, בראשית פרק ו פסוק יז)


אמר רב סלא אמר רב המנונא, אין הגשמים נעצרין אלא בשביל עזי פנים, שנאמר "וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך".

לזה אמר שהמידה היותר פחותה והיותר מזקת שבאנשים היא היותו כפוי טובה לבלתי החזיק חיוב והשבת גמול למי שעשה עמו חסד להקדים לתת לו הצריך אליו, כי הנה בזה הוא מבטל המידה שעליה נברא העולם, כי כאשר ישיב המקבל גמול מהטוב שקיבל הנה הוא נותן כח ביד הנותן לתת והוסיף לו עוד שפע שבע רצון ורב טוב. אמנם מהימנע למהשיב הגמול הוא מתיש את כוחו, ולא יוסיף תת אליו וייפסד... אמנם כאשר יעיז אדם פניו לבלתי השיב חובו אשר אשם לו, הנה באמת בעוונו נעצרים הגשמים, כמ"ש: בעוון עזות פנים הגשמים נעצרין [עזות הפנים כאן היא כפיות הטובה ואי-השבת הגמול למי שגומל עמו חסד.]

(עקידת יצחק, שער נב)

בשביל עצלות שהיה להם לישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב"ה מך

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה יא ע"א ]


ח ע"א

אמר ר' אמי, אין גשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה, שנאמר "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף".

לזה אמר שהמידה היותר פחותה והיותר מזקת שבאנשים היא היותו כפוי טובה לבלתי החזיק חיוב והשבת גמול למי שעשה עמו חסד להקדים לתת לו הצריך אליו, כי הנה בזה הוא מבטל המידה שעליה נברא העולם, כי כאשר ישיב המקבל גמול מהטוב שקיבל הנה הוא נותן כח ביד הנותן לתת והוסיף לו עוד שפע שבע רצון ורב טוב. אמנם מהימנע למהשיב הגמול הוא מתיש את כוחו, ולא יוסיף תת אליו וייפסד. וזהו שאמרו בתעניות: אמר ר' אמי, אין גשמים יורדין לעולם אלא בשביל בעלי אמנה... יאמר שאין השפע מתמיד מפאת מעלה אלא בשביל בעלי אמנה המחזיקים טובות על מה שקיבלו מהטובות ואינם נועלים דלתיהם מהשיב הגמול הראוי הם. והוא שנתבאר יפה מהכתוב האומר: אמת מארץ תצמח, כי מתורת הדין והאמת והוא להשיב האדם הגמול שהוא חייב לו, ואחר כך: צדק משמים נשקף כבתחילה. [בעלי אמנה הם אנשים המכירים בטובות שנעשים איתם, ואינם כפויי טובה; ולזו הכוונה במילה "אמת" שבפסוק המובא במדרש.]

(עקידת יצחק, שער נב)

ביאור העניין של בעלי אמנה הוא ע"פ הגמ' (שבת דף לא ע"א) אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ישעיהו לג) "והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת וגו'" -"אמונת" - זה סדר זרעים... ובתוספות שם 'אמונת זה סדר זרעים' - מפרש בירושלמי שמאמין בחי העולמים וזורע.
והיינו שמי שמאמין בהקב"ה ובוטח בו שיוריד גשמים, ולכן הוא זורע את שדהו, ובשביל בעלי אמנה אלו יורדים גשמים.

(שיחות מוסר, תשל"ב לתחילת זמן קיץ מאמר סד' עמ' רעג')


אמר ריש לקיש, מאי דכתיב אם ישך הנחש בלוא לחש, ואין יתרון לבעל הלשון, לעתיד לבוא מתקבצות ובאות כל החיות אצל הנחש ואומרים לו, ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך, אמר להם, ואין יתרון לבעל הלשון.

מבאר שעניין זה רמוז בפסוק ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה, והאות מ"ם של מכל אינה מ"ס היתרון, אלא כך תפרשהו, שתהיה ארור מפי כולם, כי כל החיות יתקבצו אליך ויקללוך ויבזוך ועל פניך יענו רשעתך לאמר, מה הנאה יש לך.

(כלי יקר, בראשית פרק ג פסוק יד)


ואמר רבי אמי: בא וראה כמה גדולים בעלי אמנה, מניין - מחולדה ובור. ומה המאמין בחולדה ובור - כך, המאמין בהקדוש ברוך הוא - על אחת כמה וכמה.

פירשו רש"י ותוס' שהכוונה לבחור שהבטיח לריבה אחת שיישאנה, ושאלה מי מעיד, והיו שם חולדה ובור, ואמר הבחור 'חולדה ובור מעידים'. לימים עבר על דברו ונשא אחרת והוליד ממנה שני בנים. האחד נפל לבור ומת, והשני נשכתו חולדה ומת.
ע"י אמונתו של הבחור בחולדה ובבור ניתן בהם כוח לשמור על קיום הדיבור היוצא מפיו, ואם יפר הבטחתו - הרי הם נפרעים ממנו. מכאן אמרו חז"ל המאמין בהקדוש ברוך הוא - על אחת כמה וכמה. שאם הוא מאמין ובוטח בהקב"ה, לא כל שכן שינהג עמו כמידת בטחונו ואמונתו. (שהרי אם לבור ולחולדה ניתנו כוחות שכאלה - עאכו"כ שלקב"ה יש כוחות כאלה). אם כן על ידי בטחונם ואמונתם של בעלי האמנה הזורעים ובטוחים שירדו גשמים - יורדים הגשמים בשבילם.

(שיחות מוסר, תשל"ב לתחילת זמן קיץ מאמר סד עמ' רעג)




ח ע"ב

ואמר רבי יצחק: אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. תנא דבי רבי ישמעאל: אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. תנו רבנן: הנכנס למוד את גרנו אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידנו. התחיל למוד אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואחר כך בירך - הרי זו תפלת שוא. לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין.

ולא הבדילו בין אוהב לשונא, כי זה המין מהנזק אינו מבחין בזה, אדרבה יותר מזיק בדברי האוהב, או בענייני עצמו, כמו שאמר (איכה ג') עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי. צא ולמד מאלישבע, על דרך חכמינו ז"ל (רבות ויקרא פ' כ'). ומהמספר אשר ספרם דוד לישראל (ש"ב כ"ד), כמו שכתבנו בפרשת שקלים (שער נ"ב) עיין עליו. ומזה אמרו חז"ל (ילקוט מקץ רמז קמ"ח) שאמר הקב"ה בלוחות השניות (שמות ל"ד) ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר, כדי שלא תשלוט העין בהם, כמו ששלטה בראשונות.
אמנם עקר היזק העין הרע, הוא נמשך מרוע מזק המביט, ומתכונתו הנשחתת ביציאתה משווי הטבע הנאות, עד שיזיקו ניצוצי הבטתו כחרבות וחצים, כמו שסופר מהבעלי חיים שממית בהבטתו. ועל זה הענין הוא רוע המזג והפסד היצירה באנשים, עד אשר ישחיתו את כל אשר יביטו, ואל כל אשר יפנו ירשיעו, וכל שכן אם נשתתפה בהבטה רוח רעה, או איבה ושנאה. ומזה הענין היה בלעם הרשע, כמו שפרסמו חכמינו ז"ל עליו (אבות פ"ה). וכבר סופר בדברי חז"ל בכמה מקומות (שבת ל"ד ע"א) יהב ביה עינא וקטליה, כי ההבטה באיבה וכעס, תטיל מארה והפסד בדבר המובט, כל שכן כשימצא שם רוע המזג על זה האופן.

(עקידת יצחק, שער ס"א)

רמזו בזה שאין הצלחת עה"ז תכלית הברכה, לפי שכולם דבר מדוד ומנוי, שיש לו קצבה וגבול וסוף, ואינן נצחיות, חוץ מן שכר עה"ב אשר עין לא ראתה, הוא נצחי והוא עיקר, כמ"ש (תהלים קלג ג) כטל חרמון שיורד על הררי ציון וגו'. הוא הטל שעתיד הקב"ה להחיות בו המתים, והוא היורד על הררי ציון, כי שם שער השמים ומקום לעליית הנשמות לגן עדן, ואמר כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. לפי שהחיים ההם נצחיים ועד העולם ע"כ שם עיקר הברכה אבל לא בדבר המדוד והמנוי אשר יש לו תכלה וקץ, ועל ברכה זו אמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך, בעה"ב הסמוי מן העין, וע"כ אמר אתך כי קנין זה הוא אתך, ודבוק בך, שהרי השארות הנפש אינו חוץ ממנו אלא תמיד הדבר אתו עמו, לא כן שכר עה"ז שהוא משולח ממנו וכמ"ש הרמב"ם (בשמונה פרקים) שקנין הממון חוץ ממנו ואינו דבק בו אלא הוא משולח מיד ליד כי גלגל הוא החוזר בעולם ועליו אמר ובכל משלח ידך שהוא שכר בהתהלכך בעה"ז.

(כלי יקר, דברים פרק כח פסוק ח)


ואמר רבי יוחנן, מאי דכתיב עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר, אשכחיה רבי יוחנן לינוקא דריש לקיש, אמר ליה, אימא לי פסוקיך, אמר ליה עשר תעשר, אמר ליה ומאי עשר תעשר, אמר ליה עשר בשביל שתתעשר. אמר ליה מנא לך אמר ליה זיל נסי אמר ליה ומי שרי לנסוייה להקדוש ברוך הוא והכתיב לא תנסו את ה' אמר ליה הכי אמר רבי הושעיא חוץ מזו שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די מאי עד בלי די אמר רמי בר חמא אמר רב עד שיבלו שפתותיכם מלומר די

החלק הרביעי שאומר אותו בפי' פסוקים על דרך מחמדי השיר. לא מפני שאומרים האמין כי ענין הפסוק הוא ענין הדרש ההוא, וחלילה וחס! הוא מה שאמרו ז"ל מקרא לחוד. ודמיון החלק הזה מה שאמרו בגמרא דתענית א"ר יוחנן מאי דכתיב עשר תעשר. עשר בשביל שתתעשר. וכאשר אמרו שם בפירוש והריקותי לכם ברכה עד בלי די, עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. וכן כל כיוצא בזה. ולא יעלה על דעתך שכל דרש בפסוק מן הפסוקים כאשר יאמין מי שלא הגיע לדעת אמתית שאומרים שזה הקבלה בידם כאשר הוא בעיקר התורה והקלות, אין הדבר כן. אך דע [כי] פירו' לפסוקים (מי שלא הגיע) שאינם תלוים בעיקר מעיקרי הדת ולא בדין מדיני התורה שאינם קבלה בידם אבל יש מהם לפי הכרעת הדעת, ויש מהם דברים הנאים ומתקבלים על דרך מחמדי השיר, ומשיאים המלות הענינים שהם יכולים לישא ומוציאים אותם, וכמה פעמים על דרך תלמוד הבינה במחמדי השיר. [מבאר שדרשות חז"ל את הפסוקים בגמרא זו אינן טעם אלא מליצת השיר.]

(רבי אברהם בן הרמב"ם, מאמר על דרשות חז"ל)



ט ע"א

א"ר יוחנן: מטר בשביל יחיד, פרנסה בשביל רבים. מטר בשביל יחיד דכתיב יפתח ה' לך את אוצרו הטוב לתת מטר ארצך, פרנסה בשביל רבים דכתיב הנני ממטיר לכם לחם.

אם היה האש פשוט בלתי נמצא בו כי אם איכות החום, הנה לא יחוייב ממנו רק פועל החום. אמנם כשנמצא מורכב משתי איכויות, והם החום והיובש, חייבו ממנו שתי הפעולות, שהם שייחם בחומו וייבש ביובשו. והקש על זה בכל המורכבים...
מבואר הוא, כי מפני שהמטר הוא דבר אחד, כבר אפשר שיתהווה בזכות איש אחד; אמנם הפרנסה שהיא כוללת הדברים אשר יחיה האדם עליהם, כמו שהיה נמצא במן, הנה נמצא בשביל רבים המתחלפים בזכויותיהם. [כל דבר המורכב ממספר איכויות (כמו: האש, שהיא גם שורפת וגם מחממת), מסוגל להיות סיבה לדברים אחרים שונים, לפי מספר החלקים הפשוטים שבו. דבר המורכב מאיכות אחת, לא יכול להוות סיבה אלא לדבר אחד. כך הוא גם ביחס להשגחת ה'.]

(עקידת יצחק, שער מז)

...ובאשר הליכות החיים היה משונה בין עת ישיבת ישראל בא"י בין עתה שהמה מפוזרים בארצות לא להם, דבא"י היה תלוי כל הפרנסה ברגלים שהיה ארבעה ראשי שנים כידוע, והברכה ברגלים היה תלוי בשמירת מצות הארץ היינו שביעית ותרומות ומעשרות, כמש"כ בפ' משפטים ובכ"מ, והיה לנו להאמין שאם היו שני שכני שדה משונים בשמירת המצות ככה היו משתנים בברכת הארץ, וכדאי' בתענית ד"ט גשם בשביל אחד, ודבר זה באמת פלא ואינו מצוי בכל ארצות.
מש"ה הי' המצוה להשריש אמונה זו ע"י זכירה וספור שהיה במצרים, שפסח ה' על הפתח והיה נ"מ בין בית ישראל לבית מצרי בהתגלות העברת כבוד השכינה, שמשום זה היו נכנסים בכורים מצרים וניזוקים כפי טבע הרגשת כבוד ה' למי שאינו ראוי לזה כמש"כ בפ' בא, שמשום זה מתו גם בכורי השבי מאומה אחרת ורק בכורי ישראל לא הרגישו כבוד ה' וזה היה בדרך השגחה פרטית, וכמו כן הוא תמיד בא"י שעיני ה' בה. ועי' מש"כ בס' במדבר ט' א'.
וכ"ז היה נצרך בזמן שישראל בא"י ופרנסת ישראל היה מן עבודת הארץ אבל בזמן שאנו בגולה והליכות חיי ישראל תלוי בכל יום כפי שהקב"ה מזמין בהשגחה פרטית לכל א', ואין לזה שום הכנה טבעית אלא השגחת ה' לוטה בטבע, וע"ז נצרך סיפור של חיפזון... [מבאר שבארץ ישראל תלויה ברכת הפרנסה בשמירת המצוות התלויות בארץ, עד כדי כך שאם יהיו שני שכנים שאינם שומרים באותה רמה המצוות, אף ברכת שדותיהם תהיה שונה.]

(העמק דבר, דברים טז, ג)


רבי יוסי ברבי יהודה אומר, שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן, משה ואהרן ומרים, ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן, באר וענן ומן, באר בזכות מרים, עמוד ענן בזכות אהרן, מן בזכות משה. מתה מרים, נסתלק הבאר שנאמר ותמת שם מרים, וכתיב בתריה, ולא היה מים לעדה, וחזרה בזכות שניהן, מת אהרן, נסתלקו ענני כבוד שנאמר וישמע הכנעני מלך ערד, מה שמועה שמע, שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה לו רשות להלחם בישראל, והיינו דכתיב, ויראו כל העדה כי גוע אהרן, אמר רבי אבהו, אל תקרי ויראו, אלא וייראו, כדדריש ריש לקיש, דאמר ריש לקיש, כי משמש בארבע לשונות, אי דלמא אלא דהא, חזרו שניהם בזכות משה.

מבאר שהיה המן בזכות משה, שקבל התורה, כי לא נתנה התורה כ"א לאוכלי המן (תנחומא בשלח כ.) שנאמר (שמות טז ד) למען אנסנו הילך בתורתי, והבאר שהיה מספיק להם כל צרכיהם, בזכות מרים שאחזה במדת ג"ח, שכן נאמר (שמות א יח) ותחיין את הילדים שהיו מספיקין להם מזון כו'. וענני כבוד, אשר שם כבוד השכינה, בזכות אהרן, שגרם השראת השכינה ע"י הקרבנות, ובזכות התורה חזרו שלשתן אחר שמתו מרים ואהרן, לכך נאמר בפרשת חוקת בשירת הבאר," באר אשר חפרוה נדיבי עם" שאחזו במדת ג"ח ובזכותם היתה הבאר מאז ומקדם, עכשיו חזרה במחקק, בזכות משה ובזכות התורה, הרמוזה בפסוק, וממדבר מתנה וממתנה נחליאל, כמו שדרז"ל (בעירובין נד.), דאל"כ קשה מה ראו על ככה לדרוש פסוקים אלו על התורה, ומה ענין שבח התורה אל שירת הבאר, אלא לפי שחזרה הבאר בזכות התורה שקבל משה.

(כלי יקר, במדבר פרק כא פסוק יז)

עד שיבלו שפתותיכם מלומר די

[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות כג ע"ב]


ט ע"ב

תניא, ר' אליעזר אומר, כל העולם כולו ממימי אוקיינוס הוא שותה, שנאמר "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה"... ר' יהושע אומר, כל העולם כולו ממים העליונים הוא שותה, שנאמר "למטר השמים תשתה מים"... כמאון אזלא הא דכתיב "משקה הרים מעליותיו", וא"ר יוחנן מעליותיו של הקב"ה? כמאן, כרבי יהושע.

רבי אליעזר הגדול סובר, שסיפוק העולם כולו מהמטר לצורך ההוויות השפלות לא ייעשה רק עם המים התחתונים, כי מטבעם ע"י חום האש היסודיי אשר תחת הגלגל יעלה אד קר ולח ויתפשט בעננים ברום האויר, ויהיו גשם על פני כל הארץ... כי ייעשה זה מבלי צורך אל סיוע תנועות הגרמים השמימיים כלל... אמנם ר' יהושע סובר בזה מה שיסברוהו המאמתים מן הפילוסופים הטבעיים בזה, והוא שתנועות הגרמים השמימיים עם רוכביהם יניעו חלקי היסודות, ויכריחום להידחות ולצאת ממקומם ולעלות כבדים למעלה ולרדת הקלים למטה, אשר עם זה ישתנו מזגיהם ויתהוו מהם מיני האידים כולם... והוא מה שנגמר פירושו בתניא אידך, משקה הרים מעליותיו, ואמר ר' יוחנן מעליותיו של הקב"ה - שיש לשאול: אלא עליותיו של מי עלה על דעתנו? אלא שכיון לאמת, שהם השמים ממש המכונים אליו ית', שנאמר השמים שמים לה'. [דעת ר' אליעזר היא שיצירת הגשם נעשית ללא התערבות הגרמים השמימיים, אך דעת ר' יהושע היא שללא התערבות הגרמים השמימיים לא היה יכול הגשם להיווצר.]

(עקידת יצחק, שער ג (המאמר השני))



י ע"ב

אל תרגזו בדרך, אמר רבי אלעזר, אמר להם יוסף לאחיו, אל תתעסקו בדבר הלכה, שמא תרגזו עליכם הדרך, איני, והאמר רבי אלעאי בר ברכיה, שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך, ואין ביניהן דברי תורה, ראויין לישרף, שנאמר ויהי המה הלכים (הולך) [הלוך] ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרדו בין שניהם, טעמא דאיכא דיבור, הא ליכא דיבור, ראויין לישרף, לא קשיא, הא למיגרס הא לעיוני במתניתא

ותלמוד שלנו, חולק על הבראשית רבה (צד ב), כי שם מסיק אל תפסיעו פסיעה גסה, ואל תעמידו עצמיכם מד"ת, והכניסו חמה לעיר. והנה מקום אתי ליישב שני מדרשים אלו, שאין מחלוקת ביניהם, כי הגירסא היינו הדיבור בפה בדברים פשוטים, שדינם מבואר בתורה, ואלו נקראים ד"ת, שידבר מן עיקרי הדינין של תורה, אבל העיון נקרא דבר הלכה, כי כל התורה נקראת דרך כמ"ש (תהלים קיט א) אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה', והליכה זו היא ההעתק ממקום למקום, וזה מצוי בעיון חכמת התורה, שהמעיין בה נעתק ממדריגה למדריגה, מחכמה לבינה, ומבינה לדעה ולפי זה נוכל לתרץ, מה שמסיק בבר"ר ואל תעמידו עצמיכם מדברי תורה, היינו למגרס דיני התורה לדבר בם בלכתו בדרך, ומה שכתוב בגמרא, אל תתעסקו בדבר הלכה היינו לעיוני, כי זה נקרא הלכה שהמעיין הולך ונעתק ממדריגה למדריגה, ומקשה מרבי אלעי שאמר שני ת"ח, המהלכין בדרך ואין ביניהם ד"ת כו', כי לא אסיק אדעתיה עדיין לחלק בין לשון דבר הלכה לד"ת, עד שתירץ לו הא למיגרס הא לעיוני, ודקדוק הלשון מסייע אל התרצן כאמור, ולא פליגי כ"א במשמעות הכתוב אל תרגזו בדרך, אם הכוונה בו שלא יפסידו העיון ויטעו בו ע"י טורח הדרך, או להפך שלא יפסידו סתם דרך על ידי שלא יעסקו בתורה, כי דעת ר"א הוא שיוסף הזהירם שלא יתעסקו בדבר הלכה הצריך עיון וצילותא כיומא דאסתנא, כי יש לחוש שמא ירגז עליכם הדרך, מחמת טורח הדרך יהיה לכם לב רגז ובלתי מיושב.
ועי"ז תבואו לידי טעות בעיון בדברים אלהיים, וזה שפירש"י תתעו ר"ל תבואו לידי טעות בעיון החכמות. אבל בב"ר רצה לפרש אדרבה שיוסף בא להזהירם שיתעסקו, בתורה בדרך בדברים פשוטים, כדי שלא יתעו בסתם דרך כי התורה שעוסקין בה בדרך תנחהו אל מחוז חפצו לשלום, כמ"ש (משלי ו כב) בהתהלכך תנחה אותך וגו', וביאור הכתוב אל תרגזו אל תפחדו מלשון שמעו עמים ירגזון וענינו הפחד, ורוצה לומר אם תעסקו בתורה אז לא תצטרכו לפחד לא מן הלסטים ולא מן הטעות בדרך, כי התורה תנחה אתכם ותציל אתכם מכל פחד וטעות, כאילו אמר להם הזהרו בדבר המציל אתכם מן רוגז ופחד המצוי בדרך והיינו התורה, שבעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא. דבר אחר, שדעת הבר"ר הוא לפרש אל תרגזו לשון רוגז וכעס ממש, אך שהקשה לו וכי בדרך אל ירגזו ובביתם ירגזו, אלא ודאי שכוונתו שבדרך אתם צריכין להיות נזהר ביותר בתלמוד תורה שלא תעמידו עצמכם מד"ת אפילו שעה אחת, כדי להציל אתכם מכל פורעניות המתרגשות ובאות בדרך, והרוגז מפסיד הלימוד כי כל כעס מביא לידי טעות, ואם תרגזו אז בהכרח תצטרכו להפסיק מד"ת פן תבואו לידי טעות ע"י הרוגז, לפיכך אל תרגזו בדרך כדי שלא תצטרכו להעמיד אתכם מד"ת ולהפסיק בשעת הכעס, ולפי שבמקום הסכנה ביותר האדם צריך זירוז על כן נקט בדרך, אבל בבית אין כל כך קפידא אע"פ שבאמת הרוגז מזיק בכל מקום.

(כלי יקר, בראשית פרק מה פסוק כד)


[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מט]


יא ע"א

רבי אלעזר הקפר ברבי אומר, מה תלמוד לומר, וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין, נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר, על אחת כמה וכמה.

זאת התורה התמימה המשלמת אותנו, כמו שהעיד עליה יודעה (תהלים, י"ט ח'), "תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי", לא זכרה דבר מזה, ואמנם כונתה להיות האדם טבעי הולך בדרך האמצעית, יאכל מה שיש לו לאכול בשווי, וישתה מה שיש לו לשתות בשווי, ויבעול מה שמותר לו לבעול בשווי, וישכון במדינות ביושר ובאמונה ולא שישכון במדברות ובהרים, ולא שילבש הצמר והשער, ולא שיענה גופו, [וזוהי כוונת חז"ל במאמר זה.]

(רמב"ם, שמונה פרקים, פרק ד)


[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים י ע"א]

אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא, דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר - על אחת כמה וכמה. רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש, שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר - על אחת כמה וכמה.

השימוש בהנאות העולם ותאוותיו הוא על שלשה פנים: אסור. מותר. מוכרח. והנה הענין הראשון הוא מה שימלא האדם נפשו מכל מאכל אשר יאכל, או מכל מה שיחמוד מהממון והנשים וזולתם מיתר החמודות, מבלי שיחוש אם מותרים ואם אסורים, ועל דרך שאמר היצר הרע כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון וכו' (קהלת ט'). והענין השני, הוא מה שיהנה מכל אלו הענינים בכל מה שתתיר אותו התורה האלהית, לא יחוש אם לצורך אם למותר, רק ישבע בכל אות נפשו, על דרך שהיו תחלת דברי השטן הוא יצר הרע, לך אכל בשמחה לחמך וגו' בכל עת יהיו בגדיך לבנים וגו'. כי כל זה מה שלא אסרה אותו התורה, ואיפשר שיפורש על זה הענין אומרו כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, כלומר בכח התורה והמצוה. והשלישי, הוא מה שישתמש בהם על פי ההכרח לקיומו ולהשאיר מינו, לא זולת, אשר אם יחסר ממנו דבר יהיה עוכר שארו.
...ובשתי המדרגות האלו יתבארו לדעתי המאמרים שנזכרו בתעניות פ"ק (יא ע"א) אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא, שנאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באי זו נפש חטא, אלא על שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר, ומה מי שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. רבי אלעזר אומר נקרא קדוש שנאמר קדוש יהיה. והא כתיב מאשר חטא על הנפש ההוא מסאב נפשיה. ואידך הוא כתיב קדוש יהיה דלא אסתאב נפשיה. והכוונה, ששמואל מדבר על הפורש עצמו מהדרך השלישי, וגורע את חקו מדי מחסורו, ולזה נקרא חוטא על נפשו ועוכר שארו אכזרי. והוא מה שביאר באומרו דמסאב נפשיה. ור' אלעזר מדבר על הפורש מהדרך השני ומקדש עצמו במותר לו, ולזה נקרא קדוש, כי המותר אף על פי שיהיה מותר יש בו צד טומאה ואיסור, והוא מה שאמר דלא מסתאב נפשיה, כי במה שיהנה ההכרחי אינו שם צד טומאה וחטא. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. [מבאר שהמונע עצמו מתאוות מותרות נקרא קדוש, אבל המונע את עצמו מצרכים גופניים שהקיום תלוי בהם נקרא חוטא.]

(עקידת יצחק, שער סה)

וכן הדת האלהית תאסור קצת המאכלים ותתיר קצתם ותאסור שתיית היין בבואו לעבוד עבודה או להתפלל, ותבאר שהפרישות יותר מדאי איננו ראוי, כמו שבארו רבותינו ז"ל על וכפר עליו מאשר חטא על הנפש (במדבר ו' י"א), וכי על איזו נפש חטא אלא שציער עצמו מן היין (נזיר י"ט ע"א).

(ספר העיקרים מאמר ראשון פרק ח)


אל אמונה ואין עול אל אמונה כשם שנפרעין מן הרשעים לעולם הבא אפילו על עבירה קלה שעושין כך נפרעין מן הצדיקים בעולם הזה על עבירה קלה שעושין ואין עול כשם שמשלמין שכר לצדיקים לעולם הבא אפילו על מצוה קלה שעושין כך משלמין שכר לרשעים בעולם הזה אפילו על מצוה קלה שעושין

ואמרו לפי דרך זו לא איברי עלמא אלא או לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים, כלומר שהצדיקים גמורים אוכלין בעולם הזה ונוחלין העולם הבא שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, ורשעים גמורים אע"פ שיורדין לבאר שחת אוכלין העולם הזה בשכר מיעוט מעשים טובים שעשו, וזהו שנאמר (משלי י"א) הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא, כלומר הן הצדיק משתלם בעולם הזה על עבירות שעושה, ק"ו שישתלם הרשע והחוטא, כלומר שמתשלומי הצדיק שאנו רואין בארץ שהוא העוה"ז יש לנו ללמוד תשלום הרשעים לעולם הבא בקל וחומר. [מבאר שבעצם עולם הזה לא מכיל בינונים כי ה' מטה כלפי חסד ומשלם לבינוני עוונותיו בעולם הזה כדי שלא ינחל גהנום נמצא שיש בעולם הזה צדיקים או רשעים]

(רמב"ן, תורת האדם, שער הגמול, אות קטז)


אמר ריש לקיש: אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון שנאמר וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב. תנא חסוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון.

בטרם תבוא שנת וגו' - במסכת תענית (יא.) דרשו ז"ל מכאן שאסור לשמש מטתו בשני רעב, ובהכרח לומר שדרשתם היא באם אינו ענין ליוסף שהרי הוא עדיין לא קיים פריה ורביה, ואמרו שם בש"ס בפירוש שחשוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעב, ולא מצינו שהיו ליוסף בנים קודם אפרים ומנשה וכפי הדין אפילו בשבע שני רעב היה לו לשמש, אלא שהכתוב נדרש באם אינו ענין.
ומעתה לא קשה מה שהקשו התוספות שם מיוכבד שנולדה בין החומות, ששמש לוי בשני רעב כי כשירדו אבותינו מצרימה היתה שנה שניה לשני רעב, ונדחקו לומר שמידת חסידות שנו ולוי לא היה חסיד בדבר זה. ואין נראין דבריהם לא במה שאמרו מדת חסידות כי מכתוב דרשו לה, ולא במה שיצא מדבריהם כי לוי לא היה חסיד, העידה עליו התורה (דברים לג ח) לאיש חסידך כי הוא היה חסיד שבשבטים, והגם שעל זרעו הוא אומר, הענפים יגידו על השורש. וקושית התוספות אינה קושיא, כי דרשת חכמים היא באם אינו ענין, ולוי לצד שהיה חסר נקבה לא נמנע מלשמש מטתו כהלכה.
ועוד לא אמרו איסור דבר זה אלא לצד צער ישראל, ולא לצד צער האומות כי ירעבו כי לא מעלין ולא מורידין, ואז לוי אין חיוב למנוע עצמו לצד צרת האומות כי יעקב היתה לו תבואה כאומרם ז"ל (תענית י:) ולא היה שולח בניו לשבור בר אלא לצד מראית העין דכתיב (להלן מב א) למה תתראו (עיין רש"י שם). [מבאר שהלימוד הוא מהפסוק אך לא מיוסף עצמו, שכן טרם קיים פריה ורביה ולפיכך מותר לו הדבר. וכן מביא כי האיסור לשמש הוא רק בימי רעב של ישראל, אך לא של הגויים.]

(אור החיים, בראשית מא, נ)

בטרם תבוא שנת הרעב - מטעם הידוע בגמ' תענית פ"א שאסור בתה"מ בשנת הרעבון, והא דקשה מלוי ששמש מטתו. מבואר בהע"ש פ' ויגש דלא אסור אלא בשנת רעבון של כליה, ר"ל משא"כ ברעבון של בצורת. ובא"י לא הי' רעבון של כליה, דאי הי' הרעב כמו במצרים היו כולם מתים ברעב, אלא גדל ירקות ועשב השדה שהיו ב"א אוכלים, משא"כ במצרים לא גדל כלל.

(העמק דבר, בראשית פרק מא פסוק נ)


צדיק וישר הוא, (אמרו בשעת) [מלמד שבשעת] פטירתו של אדם לבית עולמו, כל מעשיו (נפטרין) [נפרטין] לפניו ואומרים לו, כך וכך עשית במקום פלוני, ביום פלוני, והוא אומר, (הין) [הן], ואומרים לו חתום, וחותם, שנאמר ביד כל אדם יחתום, ולא עוד, אלא שמצדיק עליו את הדין, ואומר להם, יפה דנתוני לקיים מה שנאמר למען תצדק בדברך.

אנו צריכים לפרש מהו הדין הזה שאדם נידון בו, והלא אמרו חכמים ז"ל כי בשעת מיתתו של אדם נידון, כמו שאמרו בפרק קמא דתענית (י"א א') בשעת פטירתו של אדם כל מעשיו נפרטין לפניו ואומרים לו כך וכך עשית ביום פלוני והוא אומר הן וכו' ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר יפה דנתוני וכו', וכן במקומות הרבה, ואם נאמר שאדם נדון בראש השנה ונחתם ביום הכיפורים, אם כן אין דינו בשעת מיתה אלא על מה שעשה מראש השנה עד יום המיתה, ורבותינו אומרים בפירוש שכל מעשיו נפרטין לפניו, עוד הזכירו חכמים שיום הדין הוא לעתיד לבא בזמן תחיית המתים כמו ששנינו (סנהדרין ק"ז ב') קין והבל אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין אנשי סדום אין להם חלק לעוה"ב אבל עומדין בדין... אבל כך הוא הענין הזה, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו ונדון כל אחד ואחד בעניני העולם הזה, אם זכה לתת לו חיים ושלום ועשר ונכסים וכבוד או נתחייב למות בשנה זו או ליסורין וצער ועוני, כללו של דבר על כל ענין שבגוף ושבעולם הזה כגון בני חיי ומזוני, אבל אינו נידון על הנפש אם תזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא או תתחייב לגיהנם ואבדון, כך תקנו לנו חכמים בתפלה זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון וכו' ועל המדינות בו יאמר וכו', ואמרו על המדינות כלומר דין הרבים שהעולם נדון אחר רובו, והזכירו בהן חרב ושלום ורעב ושובע, וחזרו ואמרו ובריות בו יפקדו שהוא דין כל יחיד ויחיד והזכירו בו חיים ומות, וכן בגמרא אמרו שלשה ספרים נפתחין בראש השנה צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, הזכירו בכאן חיים ומיתה ולא אמרו לגיהנם ולחיי העולם הבא כמו שהזכירו בבריתא הסמוכה שם בשלש כתות ליום הדין, ועוד אמרו (ב"ב י' א') כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה כך חסרונו קצוב לו מראש השנה, שבכל הריוח וההפסד אדם נידון ביום זה.
...כללו של דבר ראש השנה יום הדין הוא לעולם הזה, ושעת מיתתו של אדם הוא יום הדין שלו שהוא נדון בנפשו על אותו עולם שהוא עולם הנשמות, וכל מעשיו נפרטין לפני בוראו ית' ואם תזכה נפשו לגן עדן העליון והתחתון ולאיזו מעלה ממנו, או תתחייב נפשו לגיהנם ויסורין הרבים ובאיזה דין תתחייב להיות נדונת בו, הרי למדנו יום הדין לגוף ויום הדין אחר לנפש.
עוד יש יום דין אחר שהוא יום דין לשניהם לגוף ולנפש, והוא שהנביאים מזכירין אותו ומפליגין עליו כענין שנאמר הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וגו', ואומר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' וגו', והיום הזה הוא בתחילת תחיית המתים והוא הנקרא יום הדין הגדול, וכל באי העולם שמבראשית נידונין בו בגוף ובנפש, אם ראוי זה לתחיית המתים ולנועם הגוף והנפש בכל אותן הזמנים המתגלגלין ובאין אחרי כן, ולאי זו מעלה יזכה מהם, או יתחייב זה שלא יחיה וישאר בגיהנם במקום שהוא שם. [הוא מברר מהו יום הדין של ראש השנה והרי מצינו יש שיום הדין אחר מותו של אדם ובמקום אחר מצינו יום דין לעתיד לבוא? ואכן מברר שיש שלושה ימי דין. בראש השנה על ענייני עולם הזה ענייני הגוף, ביום מותו יש דין לנפש אם יזכה לגן עדן או לא ובזה עוסקת גמרתינו ולעתיד לבוא דין לגוף ולנפש יחד אם יזכה לחיי עולם הבא או לא.]

(דרשת הרמב"ן לראש השנה)


בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם, ומניחין לו ידיהן על ראשו, ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצבור - אל יראה בנחמת צבור

כתב הפרי מגדים בסוף סימן תקעד, שגם מי שיכול להועיל בתפילה ופורש מן הציבור - הריהו בכלל זה.

(שיחות מוסר, לרגל המצב, ערב סוכות תשל"ד עמ' תסב')

אבני ביתו וקורות ביתו של אדם הם מעידין בו

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה טז ע"א]


יב ע"ב

ויקראו בספר תורת ה' אלהיהם רביעית היום ורביעית (היום) מתודים ומשתחוים

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה ל ע"ב]


טו ע"א

צדיקים לאורה ישרים לשמחה

[רש"י פירש שישרים עדיפים מצדיקים. יש לפרש ע"פ חובות הלבבות פ"ג האומר שצדיק הוא מי שמקיים מצוות מצד הערות התורה בלבד, וישר הוא מי שמקיים גם מצד שכלו. ושכרו בזה - השמחה בעוה"ז, במתיקות עבודת ה', מלבד האורה לעוה"ב. וחובות הלבבות לשיטתו שעבודה מצד הכרת השכל עדיפה.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' ו-ז - לטקסט)



טז ע"א

תנו רבנן אם יש זקן אומר זקן ואם לאו אומר חכם ואם לאו אומר אדם של צורה

...והוא אמרם ז"ל בפרק המצניע "בעל קומה", להיותו יותר נראה אל ההמון בענין ההדור, כמו שאמרו בבכורות: מנין שהקב"ה משתבח בבעל קומה, ולזה אין ראוי לדבר ברבים אלא איש שיהיה בעל קומה שיהיו דבריו נשמעים יותר, כענין שאמרו בתענית: תנו רבנן יש שם זקן אומר זקן, אין שם זקן אומר חכם, אין שם לא זקן ולא חכם אומר אדם של צורה. [שואל מה העניין של אדם בעל צורה איזו מעלה היא זו ומבאר שזה כמו בעל קומה היינו הידור חיצוני בהופעתו כדי שדבריו יהיו נשמעים.]

(דרשות הר"ן, הדרוש החמישי)

בכל צרתם לו צר

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה לא]


יז ע"א

ומלך מסתפר בכל יום. כהן גדול מערב שבת לערב שבת. כהן הדיוט אחת לשלשים יום

וכן אמרו על מלך שמגלח כל יום, כי צריך אזהרה יתירה, היותו מלך, לבל יתגאל בחמדת מותרות, כדכתיב (דברים יז. טז) לא ירבה לו כסף סוסים ונשים, וכן כהן גדול בכל שבוע, למעט מותרות.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ו)



יח ע"ב

לאסור את של זה בזה ואת של זה בזה

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה ה ע"ב]


יט ע"א

מעשה שאמרו לו לחוני המעגל התפלל שירדו גשמים אמר להם צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו התפלל ולא ירדו גשמים מה עשה עג עוגה ועמד בתוכה ואמר לפניו רבונו של עולם בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך התחילו גשמים מנטפין אמר לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות התחילו לירד בזעף אמר לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה ירדו כתיקנן עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים באו ואמרו לו כשם שהתפללת עליהם שירדו כך התפלל שילכו להן אמר להם צאו וראו אם נמחית אבן הטועין שלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו ועליך הכתוב אומר ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך.

הנה המעשה הזה יורה על אמתת אמונה נכונה, שהשם ית' שומע בקול עבדיו הצדיקים, ועונה אותם בצר להם. שנאמר ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו וגו'. ונאמר ע"י הנביא אז תקרא וה' יענה. ואומר יקראנו ואענהו.

(רבי אברהם בן הרמב"ם, מאמר על דרשות חז"ל)



כ ע"א

תנו רבנן, שלשה נקדמה להם חמה בעבורן, משה ויהושע ונקדימון בן גוריון, בשלמא נקדימון בן גוריון גמרא, יהושע נמי קרא דכתיב וידם השמש וירח עמד וגו', אלא משה מנלן, אמר רבי אלעזר, אתיא אחל אחל, כתיב הכא אחל תת פחדך, וכתיב התם אחל גדלך, רבי שמואל בר נחמני אמר, אתיא תת תת, כתיב הכא אחל תת פחדך, וכתיב התם ביום תת ה' את האמרי, רבי יוחנן אמר, אתיא מגופיה דקרא, אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך, אימתי רגזו וחלו מפניך, בשעה שנקדמה לו חמה למשה

ורמז זה במלת אחל, כי ודאי זה התחלה המביאה לידי גמר הענין, כי לא יכול להיות הגמר זולת התחלה זו, לפי שהאומות בטחו בכח המזלות, ורובם היו עובדים לשמש, וכן אמרו המרגלים, שיש להם ערים גדולות ובצורות בשמים. (דברים א כח) לא דרך גוזמא אמרו בשמים, אלא אמרו, שכל מעשה תקפם וגבורתם מצד המזלות שבשמים, וכשהקב"ה מפיל האומה, אז תחילת נפילתן הוא ע"י שמפיל תחילה אלהיה, ואח"כ על מלכי האדמה תרד, ע"כ היתה העמדת החמה במשה ויהושע, התחלה לנפילתן, כי כשהמזל עומד מן תנועתו בהכרח יפלו בנופלים כל הבוטחים בו, ורגזו וחלו מפניו, ע"כ נרמז העמדת החמה, באחל אחל, להורות שנפילתן היתה תלויה בהתחלה זו, ועל זו ההתחלה אמר, ראה החילותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש וגו'. ויצא סיחון וגו'. על מה אמר החילותי, כי עדיין לא נתן כלום בידו, ואם מתת ה' והבטחתו כאילו היא נתונה כבר, א"כ למה אמר ראה החילותי כבר היה גם הגמר, אלא ודאי שעל העמדת החמה אמר כן, ויכול להיות שגם זה דעת רש"י, שאמר כפה שר של אמוריים למעלה כו', אבל השר לא פורש במקרא בשלמא העמדת החמה רמוז בגזירה שוה דאחל אחל.

(כלי יקר, דברים פרק ב פסוק כה)



כ ע"ב

שאלו תלמידיו (את רבי זירא ואמרי לה) לרב אדא בר אהבה במה הארכת ימים אמר להם מימי לא הקפדתי בתוך ביתי ולא צעדתי בפני מי שגדול ממני ולא הרהרתי במבואות המטונפות ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי ולא ששתי בתקלת חברי ולא קראתי לחבירי בהכינתו ואמרי לה בחניכתו

תמה הרי אין שכר מצוות בעולם הזה? ומבאר שמדובר במצוות שאדם מסגל באופן מיוחד ושונה ברוב טוב מידותיו ואין להם כוח כמו של התורה כלומר לתוספת הזו המיוחדת אין כוח כמו גוף המצווה ולכן על תוספת מיוחדת זאת זוכה לשכר כאן בעולם הזה אמנם עיקר השכר בעולם הבא.
הסבר נוסף שהשאלה במה הארכת ימים כוונתה באיזו מצווה הארכת והתמדת ימים רבים כלומר במה הקפדת בעיקר ואין הכוונה לשכר שזכה לזקנה מופלגת.

(רמב"ן, אמונה ובטחון פרק ז)

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה כח ע"א]


כא ע"א

ואמאי קרו ליה 'נחום איש גם זו'? - דכל מילתא דהוה סלקא ליה אמר 'גם זו לטובה'.

ביאור העניין של אמירת 'גם זו לטובה', שאינו דן את הפרט לפי מה שהוא נראה, אל אומר "גם זו" - בסופו של חשבון - 'לטובה'. מובטח הוא כי החשבון הכללי הוא לטובתו.
ןראיית המציאות באופן זה - מעלה גדולה היא מאוד. ולמדרגה זו הגיע נחום איש גם זו, ואין לך תואר גדול ונכבד מהתואר 'גם זו'. שהרי מהלל הזקן ואילך ניתן התואר 'רבי'. והוא לא נזכר בתואר זה, ומכאן משמע שמאחר שזכה לתואר 'גם זו' אין כבר צורך בתואר 'רבי'.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת ויצא מאמר יג' עמ' נד)



כב ע"א

רב ברוקא שאל לאליהו: איזהו מנייהו בן עולם הבא בשוקא? אמר: אלו תרי. שאל: מה עסקיכם? כד חזינן גברי דמיעצב, חזינן דמבדחיה דעתיה, וכד חזינן גברא דאית ליה קטטא, עבדין שלמא בינייהו.

ויש להבין מה זו שאלה ומה נ"מ, וכי אחותו ובתו היה מבקש, ואיך השיב אליהו על אנשים אשר עודנו בחיים שהם בני עולם הבא, הלא אין הקב"ה מייחד שמו על חי אפילו על אבות עולם ועמרם אבי משה, כי בקדושיו לא יאמין. וביותר קשה, וכי בשביל שהמה בני בדיחי דעתיה ומסירין העצבות מבני אדם ורודפי שלום, היו בני עולם הבא, הרבה שלימות צריך לקנין עולם הבא במה שעדיין חסר אף דעושים כל זה, ודבר זה מצוי אפילו בבני אדם שאינם בני תורה ובעלי שלימות, ונקל הוא זה לקנות בו שלימות עולם הבא, והלצנים מושכי קשת נבל וכנור בקיאים בזה עד למאוד.
...וזהו מה ששאל רב ברוקא לאליהו, אם יש אנשים שיש להם עולם הבא בזה העולם, שטועמים מעין עולם הבא כדי שיוכלו להשיג ענין עולם הבא, והשיב לו, אלו אנשים רואים בחייהם, וחקר אחרי מעשיהם למען דעת קצת ענין וטוב עולם הבא, ואמרו לו, כי הם תמיד שמחים בלי עצבות, וגם מרחיקים הקטט וריב ורודפי שלום, מזה הבין רב ברוקא שהוא ענין דמות עולם הבא, כי ימים אלו ודאי ימי נחת ונועם, ולימים אלו יקראו ימי טובה ורצון, וממנו יקיש איש על עולם הבא כמה מהנועם ותענוג ועדן יש בו...

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ד)



כג ע"א

...אזל לביתיה, אמר להו: בריה דחוני המעגל מי קיים? אמרו ליה: בריה ליתא, בר בריה איתא. אמר להו: אנא חוני המעגל. לא הימנוהו. אזל לבית המדרש, שמעינהו לרבנן דקאמרי: נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל, דכי הוי עייל לבית מדרשא, כל קושיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו. אמר להו: אנא ניהו, ולא הימנוהו, ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה, חלש דעתיה, בעי רחמי ומית

לכאורה יכול היה לתרץ את קושיותיהם כדרך זהיה עושה לפנים, והיו נוכחים לדעת שהוא חוני, אך מאחר שכעת אין הוא השופט שהיה בימיהם לא היו תירוציו מועילים. כי הרי זה כמו אהרן בימי יהוידע, [קהלת רבה (וילנא) פרשה א: א"ר ברכיה כתיב (דברי הימים א, יב) ויהוידע הנגיד לאהרן וכי יהוידע היה נגיד לאהרן אלא אילו היה אהרן קיים בדורו של יהוידע יהוידע היה גדול ממנו בשעתו]
שאין אהרן הנגיד אלא יהוידע. ואעפ"י שאת תורתו של חווני הם לומדים, אבל אין הם יכולים ללמדה אלא מרבם שלהם. וחוני עצמו אינו נגיד ולא מנהיג.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת יתרו מאמר מ, עמ' קסט)



אמר להם, כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה, אף על פי כן הביאו לי פר הודאה. הביאו לו פר הודאה, סמך שתי ידיו עליו, ואמר לפניו, רבונו של עולם, עמך ישראל שהוצאת ממצרים, אינן יכולין לא ברוב טובה, ולא ברוב פורענות, כעסת עליהם אינן יכולין לעמוד, השפעת עליהם טובה, אינן יכולין לעמוד, יהי רצון מלפניך, שיפסקו הגשמים, ויהא ריוח בעולם, מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ויצאו העם לשדה, והביאו להם כמהין ופטריות.

מעיר, שהדגשת חז"ל היא בארבעה אשר צריכין להודות יורדי הים ואינך, הנה דוקא אחר שכבר יצאו מן הצער ההוא אשר היו בו לגמרי אז צריכין להודות לה' שקבלו כל הטובה, היינו אחר שכבר עלה מן הים והחולה כבר נתרפא לגמרי וכן כולם. וכן בכל ההצלות והישועות אחר שכבר יצא מן הצער שהיה לו צריך להודות. וזה משמעותו של קרבן תודה.והנה שמעתי מאדוני מורי ורבי הרב הקדוש מ"ו יעקב יצחק מלובלין הכ"מ זלה"ה במעשה דחוני המעגל בשהתפלל על הגשמים עד שירדו גשמים מרובים ולא היו צריכים להם עוד, ובקשו ממנו שיתפלל עליהם שלא ירדו עוד. אמר להם שיביאו לו פר הודאה, יעוין שם, והביאו לו והקריב ופסקו הגשמים. אמר אדמ"ו זלה"ה שהכונה היה כנזכר לעיל כי אחר שהקריב פר הודאה בזה רימז שכבר יצאו מן הצער לגמרי ואינם צריכים עוד להטובה וממילא יפסקו הגשמים. וזה מרומז בפסוק שלפנינו אחר שאמרה לאה הפעם אודה את ה' וקראה שמו יהודה לשון הודאה ממילא הראה בעצמה שכבר קבלה כל הטובה בבנים ואינה צריכה עוד לטובה זו על כן ותעמוד מלדת. עד אחר כך על ידי הפעולות שנתנה שפחתה לאישה נתן אלקים שכרה וילדה עוד אחר זה.

(מאור ושמש פרשת ויצא ד"ה ותהר)

פועל צדק כגון אבא חלקיהו

[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות כד ע"א]


כד ע"א

...אמר לו: בני, אתה הטרחת את קונך להוציא תאנה פירותיה שלא בזמנה - יאסף שלא בזמנו.

וכי טריחותא היא קמיה שמיא לשנות מן הטבע? והרי הטבע ולמעלה מן הטבע שווים לפניו יתברך?!, ולמה גרוע הוא מי שנשתנו סדרי בראשית עבורו?
סוד הדבר הוא, כי הטבע, כפי אשר בראו וסידרו ה' יתברך עניינו גבוה מאוד. הכל נחקק בדקדוק גדול ונפלא, באופן שכך צריך להיות ולא בעניין אחר. ומשום כך הגורם שישתנו סדרי בראשית עבורו גרוע הוא, ושינוי הסדר הוא טירחה לפניו, כביכול.

(שיחות מוסר, תשל"ג הפטרת כי תשא מאמר נח עמ' רמח)



הויא ליה ברתא בעלת יופי יומא חד חזיא לההוא גברא דהוה כריא בהוצא וקא חזי לה אמר לו מאי האי אמר ליה רבי אם ללוקחה לא זכיתי לראותה לא אזכה אמר לה בתי קא מצערת להו לברייתא שובי לעפריך ואל יכשלו ביך בני אדם

מבאר שהחכמים בהיותם דבוקים במחשבתם בעליונים לכן כל דבר שהיו מחשבים בו ומתכוונים אליו באותה שעה היה מתקיים אם טוב אם רע. ומבאר שמכאן סוד התפילה והקרבנות שהוא סוד הדיבוק בעליונים.

(רמב"ן, אגרת הקודש, פרק חמישי)


תנא להו אושעיא זעירא דמן חברייא, והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה, משל לכלה, שהיא בבית אביה, כל זמן שעיניה יפות אין כל גופה צריכה בדיקה, עיניה טרוטות, כל גופה צריכה בדיקה, אתו עבדיה ורמו ליה סודרא בצואריה וקא מצערו ליה אמרו (ליה) [להו] בני מאתיה שבקיה, דהא נמי מצער לן, כיון דחזינן דכל מיליה לשום שמים, לא אמרי ליה מידי ושבקינן ליה, אתון נמי שבקוהו.

זה דבר שהחוש מכחיש, כי כמה מכוערות בעולם שעיניהן יפות. ועוד קשה, מה ראו חז"ל על ככה ליתן עצה לבדוק אחר יופי חיצוני זה והלא שקר החן והבל היופי, אלא ודאי שנתנו עצה לבדוק אחר מעשיה, וזאת העצה היעוצה, שיבדוק אם היא בעלת עין יפה וגומלת חסדים, כי אם עיניה יפות בבריות, אז היא בלי ספק שלימה בכל המדות, ולמדו רז"ל מן אליעזר שלא בדק את רבקה כי אם במדה זו כי מדה זו בנין אב על כל המדות.

(כלי יקר, בראשית פרק כד פסוק יד)



כד ע"ב

ההוא גברא דאיחייב נגדא בבי דינא דרבא, משום דבעל כותית. נגדיה רבא, ומית. אשתמע מילתא בי שבור מלכא. בעא לצעורי לרבא. אמרה ליה איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא לברה: לא ליהוי לך עסק דברים בהדי יהודאי, דכל מאן דבעיין ממרייהו - יהיב להו. אמר לה: מאי היא? בעין רחמי ואתי מיטרא. אמר לה: ההוא משום דזימנא דמיטרא הוא, אלא לבעו רחמי האידנא בתקופת תמוז וליתי מיטרא. שלחה ליה לרבא: כוין דעתך ובעי רחמי דליתי מיטרא. בעי רחמי, ולא אתי מיטרא. אמר לפניו: רבונו של עולם "אלהים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו פועל פעלת בימיהם בימי קדם ואנו בעינינו לא ראינו". אתא מיטרא עד דשפוך מרזבי דצפורי לדיגלת. אתא אבוה, איתחזי ליה בחלמיה, ואמר ליה: מי איכא דמיטרח קמי שמיא כולי האי? אמר ליה: שני דוכתיך! שני דוכתיה. למחר אשכחיה דמרשם פורייה בסכיני.

רבא בעת שעשה נס שלא ברצון ה' ... היה נזוף מחמת זה. כדאי' בחולין דף קל"ג א. [בגלל אותו נס שחולל רבא, שלא היה לרצון ה', היה רבא נזוף, ודברים הקשורים אליו נתגלו לחברו, רב ספרא, ולא לו. כפי שמסופר בחולין קלג ע,א: ...אקריוה לרב ספרא בחלמא "מעדה בגד ביום קרה חומץ על נתר ושר בשירים על לב רע". אתא לקמיה דרב יוסף, א"ל: דלמא משום דעברי אשמעתא דמר אקריין הכי? אמר ליה: כי אמרי אנא באחר שמעא בעל כרחיה מזכי, וכי אמרי אנא למאן דלא אפשר ליה, הא - אפשר ליה. ואלא מ"ט אקריין הכי כלפי רבא? ולקריין לרבא! רבא נזוף הוה.]

(העמק דבר, במדבר פרק כ פסוק יב)

על אשר מעלתם בי - כבר נתבאר בפ' מי מריבה ענין מעילה זו שהיה שנוי בטבע שלא מרצון הקב"ה שישובו מימיו של הסלע שהיה כבר ונעשה לטבע אלא שנעצר, והיה זה כעין עצירת גשמים והיה הרצון שיבוא משה ואהרן בכח הלכה ותפלה אחריו לפני ה' שעומד שם באותה שעה וישובו אותם המים שהיה עד כה. ולא היה נס כלל, אלא כמו שהתפלה מועלת בעת עצירת גשמים שירדו גשם.
וכאשר כעס משה ולא יכול לבוא לדבר הלכה ותפלה ע"כ הכה במטה ויצאו מים אחרים גרועים מהמים הקודמים ונמצא נס מחדש, וזה נקרא מעילה שהוא שנוי בטבע העולם וכבר נענש רבא בעת שעשה נס שלא ברצון ה' כדאיתא בתענית פרק ג' והיה נזוף מחמת זה כדאיתא חולין דף קל"ג. [מבאר שאין הקב"ה חפץ בשינוי סדרי בראשית, ומביא שלפיכך נענש משה בחטא מי מריבה.]

(העמק דבר, דברים לב, נא)


שני דוכתיה, למחר אשכחיה דמרשם פורייה בסכיני.

כשנותן ה' רשות למחבל - מגביל לו מקום אשר ישלוט בו. לכן שלטו המחבלים (המזיקים) במיטתו, ולא חוץ ממנה.

(אור החיים, דברים פרק כט פסוק כ)


אמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת.

אין כאן צירוף של שני דברים. אלא מכח העובדה שחנינא די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת, ואינו נוטל מהעולם הזה כלום, מכח זה כל העולם כולו ניזון בשבילו.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת וישב מאמר יד' עמ' סו [ובדומה לכך כתב שם במאמר פג' עמ' שסא])

אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה כב ע"ב ]

דעת רצון מילתא היא

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות עב]


כד ע"ב - כה ע"א

הוה רגילא דביתהו למיחמא תנורא כל מעלי דשבתא ושדייא אקטרתא, משום כיסופא, הוה לה הך שיבבתא בישתא. אמרה: מכדי, ידענא דלית להו ולא מידי, מאי כולי האי? אזלא וטרפא אבבא, איכספא ועיילא לאינדרונא, איתעביד לה נסא דחזיא לתנורא מלא לחמא, ואגנא מלא לישא. אמרה לה: פלניתא, פלניתא! אייתי מסא, דקא חריך לחמיך. אמרה לה: אף אנא להכי עיילי. תנא: אף היא להביא מרדה נכנסה, מפני שמלומדת בנסים.

אותה צדקנית, אשתו של ר' חנינא בן דוסא, כשראתה שהנה הגיעו מים עד נפש, ואם לא יתרחש לה נס, תיראה היא בבושת פנים בפני שכנתה, היה בטחונה בה' שבודאי יארע לה נס ויתמלא החנור לחם, עד שבפשטות ובטבעיות נכנסה כדי להביא את המרדה.
דרגה כה גבוהה של מידת הבטחון אינה באה מכוח הכרה שכלית בלבד. הכרה שכלית, עד כמה שתהיה חזקה, אינה נמלטת מהרהורים וספיקות. רק מי שבטחונו הוא בחוש, והוא חי בבטחונו ובאמונתו, הוא המסוגל להגיע לכך שיהא הבטחון ודאי אצלו בלא שום פקפוק, עד שהוא יכול להיכנס להביא את המרדה בבטחון שיש לחם בתנור, כאילו היה זה דבר שבטבע.

(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת בהר מאמר ע, עמ' שה)



כה ע"א

...אמרה ליה דביתהו (של ר' חנינא בן דוסא לר' חנינא בן דוסא): עד אימת ניזיל ונצטער כולי האי? אמר לה: מאי נעביד ? בעי רחמי דניתבו לך מידי. בעא רחמי. יצתה כמין פיסת יד ויהבו ליה חד כרעא דפתורא דדהבא. (חזאי) בחלמא עתידי צדיקי דאכלי אפתורא דדהבא דאית ליה תלת כרעי, (ואת) אוכלת אפתורא דתרי כרעי. (אמרה ליה): ניחא לך דמיכל אכלי כולי עלמא אפתורא דמשלם ואנן אפתורא דמחסר? אמרה ליה: ומאי נעביד? בעי רחמי דנשקלינהו מינך! בעי רחמי ושקלוהו. תנא גדול היה נס אחרון יותר מן הראשון, דגמירי דמיהב יהבי מישקל לא שקלי

ויש להבין מה ענין זה לפתורא דג' או ב' כרעים, וגם מה זה גמירי מיהב יהיב וכו' למה לא, ה' נתן וה' לקח כתיב. אבל הענין שהיתה מצטערת לא ח"ו להתענג ולהתעדן חס ושלום. צדיקים הללו שנסתפקו מערב שבת לערב שבת בקב חרובין [ברכות יז:] והורגלו בו יתבעו מותרות? רק כל צערן היה בשביל צדקה לעניים, כי חשבו שגמילות חסדים אפס אצלם, כי במה יתחסדון כי אין לאל ידם והיו בעלי רחמים וחמלה, וברואם עני ואביון ואין לאל ידם להושיע, צרתם צרה מפאת העדר המצוה אצלם ומפאת טבע חמלותם, ולכך חשבו לבקש מה' ליתן להם עושר, לא להם, כי אם לגמול חסד לאומללים ועניים, אמנם באמת נהפך מחשבתם כי כל זמן שאין להם ומצטערים על זה, הרי להם לגמילות חסד גמור, וכאילו גמלו חסד עם עניים בתכלית ההגמלה והחסד, אמנם אם יהיה להם, וכי יכולים לצאת ידי כל עני ליתן לכל אחד די מחסורו, ולא להרבות לאחד ולמעט לאחד, כי צדקה משפט הוא, ונפישי רמאי דיקבלו, ועניים בני טובים אשר מסוה בושה על פניהם יצאו ריק, וכדומה מהטעות והמכשלה אשר תחת יד אדם בזה, ויצא שכרו בהפסדו, דימעט בגמילות חסד יותר מקדם, שהיה נדון על המחשבה כמעשה.
וזהו שהראו לו כל הצדיקים אוכלין על שולחן ג' רגלים, היינו ג' רגלים שעולם עומד עליהם, תורה עבודה וגמילות חסדים כי בגמילות חסדים נדונים גם על המחשבה כנ"ל, אבל הוא ממעט עי"כ בגמילות חסדים, ולכך אין לו רק שולחן ב' רגלים היינו תורה ועבודה, כי נתמעט ע"י הנ"ל וכמ"ש. ולכך התנחם בו כי תחת אשר קוה לעשות בגמילות חסדים עשה באושים, ולכך התפלל שיקחו הימנו, ולהיות כי זה כרעיה דדהבא הניתן לו לא היה לצורכו רק לצורך עניים לחלקן ביעקב, וא"כ איך יקחו הימנו להפסיד לעניים אשר היה חפץ בטובתם ומשגב לדל, ולכך קשה היה הנס הזה לשקול שקול לולי רוב זכות רחב"ד, ולכך אמרו גדול האחרון יותר מהראשון ודוק. [שלוש הרגליים של שולחנם של הצדיקים הן שלושת הדברים עליהם עומד העולם: תורה, עבודה וגמילות חסדים. ומשולחנו של רחב"ד חסרה הרגל של גמילות חסדים. כי אם יהיה להם עושר, לא יוכלו לצאת ידי כל עני ליתן לכל אחד די. כי רבים רמאים שיקבלו, ועניים יצאו ריק, וכדומה מהטעות והמכשלה אשר תחת יד אדם בזה. וע"י כך יצא שכרו בהפסדו, כי ימעט בגמילות חסד יותר מקדם. שכשהיה עני היה נדון על המחשבה, שרצה לתת לעניים, כמעשה. ועתה נידון על המעשה ובמעשה יש מכשלות.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ד)


ר' חנינא בן דוסא הוה קא אזיל באורחא אתא מיטרא אמר לפניו רבונו של עולם כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער פסק מיטרא כי מטא לביתיה אמר לפניו רבונו של עולם כל העולם כולו בצער וחנינא בנחת אתא מיטרא...

וזה מבחן ומצרף אל היות התורה מאת ה' מן השמים, אחרי שהוא יתברך מחסה ומסתור לחוסים בו ושומרי בריתו ומצותיו, וזהו שאמר דוד: "אמרת ה' צרופה מגן הוא לכל החוסים בו" כלומר כי הראיה להיות תורת ה' צרופה ונקיה מכל סיג ומכל חסרון ומכל מיני חשד, כי הוא יתעלה מגן לחוסים בו, ורצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע, ומקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים...
כי האמונה בה' ובתורתו היא הנותנת שלמות בנפש ודבקות בעליונים עד שיכנע אליו הטבע לעשות רצונו, לפי שנפשו מתעלית ע"י האמונה בדרגה שהיא למעלה מן הדברים הטבעיים,וע"כ ימשול בהם [מביא כי זה שהקב"ה מגן על חסידיו,מוכיח כי התורה מן השמים (ולכן שומרי התורה, הקב"ה מגן עליהם). כח הצדיקים לשנות את העולם הוא מכך שנפשם התעלתה ע"י האמונה למדרגה שיא מעל הטבע ומכאן כוחם לשלוט בטבע.]

(ספר העיקרים מאמר א' פרק כא)



כה ע"ב

מעשה בר' אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה. ירד רבי עקיבא אחריו ואמר 'אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה, אבינו מלכנו למענך רחם עלינו', וירדו גשמים. הוו מרנני רבנן. יצתה בת קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו.

ופירשו המפרשים, חס ושלום שר"א לא היה מעביר על מדותיו, אבל הכוונה שר"ע היה בן גרים והיה ראוי לו טבע אבותיו במדות מגונות, והוא לא עשה כן, והיה צדיק גדול, וזהו מעביר על מדותיו, ולכך נענה. אבל ר"א כך הראוי, כי היה בן צדיק גזע משה רבינו, ומה יש להתפלא אם מדותיו מובחרות וטובות.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש טו)

כתב הגרי"ס זצ"ל (אור ישראל כח): תמוה. א. הרי אם ר' עקיבא גדול מר' אליעזר, שכן היה מעביר על מידותיו, ואיך אמרה הבת-קול שאינו גדול מר' אליעזר? וביאר הגרי"ס שודאי שלא היה הבדל בעצם המידות בין זה לזה, אלא ר' אליעזר היה מתלמידי בית שמאי, והיה סובר שצריך אדם להתנהג במידת הקפדנות לכבוד התורה, ע"כ לא היה מעביר על מידותיו, ואילו ר' עקיבא מתלמידי בית הלל היה, וסבר כהלל שצריך להתנהג במידת הענווה, על כן היה מעביר על מידותיו. ולא היה זה גדול מזה.
ואעפ"כ נענה ר' עקיבא, כיוון שהקב"ה מתנהג עם בניו מידה כנגד מידה, וכיוון שהיה ר' עקיבא מעביר על מידותיו - נענה.

(שיחות מוסר, תשל"ב מאמר ק עמ' תכה)



רבי יוסי אומר קודם תשע שעות לא ישלימו לאחר תשע שעות ישלימו שכן מצינו באחאב מלך ישראל שהתענה מתשע שעות ולמעלה שנאמר הראית כי נכנע אחאב וגו'

כבר באר הספר, שאחאב בן עמרי הכופר באל ועובד ע"ז, שהעיד השם עליו רק לא היה כאחאב (מ"א כ"א כ"ה), כשצם ב' שעות וחצי, לפי שאמרו חז"ל (תענית כ"ה ב'), בטלה גזרה מעליו כמו שנאמר (מ"א כ"א כ"ט) ויהי דבר ה' אל אליהו התשבי הראית כי נכנע אחאב מפני, יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו בימי בנו אביא הרעה על ביתו ולא קפח הקב"ה שכר תעניתו. [יש להעריך מעשה טוב של רשע אף שבידיו הרבה מעשים רבים.]

(רמב"ם, מאמר קידוש השם)




כו ע"ב

לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב

אמרו רז"ל, בר ישראל דאית ליה דינא בהדי עכו"ם, לישתמיט מיניה, עד ראש חודש אלול, ויש אומרים עד תשעה באב, דהיינו עד אחר עשרה באב. וזו הסברה היא עיקר, דאין צריך להשתמט עד ראש חודש אלול, אלא רק עד אחר עשרה באב, ובפרט כי בט"ו באב, צריך לעשות שמחה, מפני שיש עלוי לשכינה, כמו שכתוב בזוהר הקדוש ח"ב דף קצ"ה, וכיון שעלה חודש זה ביום ט"ו, לא ירד, דמעלין בקודש. ובזה פירשתי בסייעתא דשמיא רמז הכתוב, "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין, בנות צעדה עלי שור", דידוע מה שאמרו רז"ל לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב, וכיום הכפורים, שבהם בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים וכו', וכנזכר בתענית, יעוין שם. וידוע מה שאמרו רז"ל במדרש, שכל ישראל נקראים בשם יוסף, כמו שכתוב "תחון שארית יוסף". וזהו שאמר "בן פורת יוסף", אלו ישראל שיהיה להם "בן פורת עלי עין", הוא חדש אב, שהוא בחינת עין, כנזכר לעיל, אף על פי שיש בו בכיה ואנינה. ואמר אימתי יהיה החן הזה? בחודש אב שהוא בחינת עין. ואמר "בנות צעדה עלי שור", פירוש בזמן שבנות ישראל, יוצאות וחולות בכרמים, שהוא ביום ט"ו באב.

(בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת דברים אות א)

יבואר על פי פירוש על פסוק (שמות יז,ח) "ויבוא עמלק וילחם בישראל" כו', כי בתחילה כתיב "היש ה' בקרבנו אם אין", משל לבן שהיה מורכב על כתפו של אביו כו' גירה בו כו', נמצא האב מפחיד הבן כדי שידע שיש לו אב שיכול להציל אותו מהפחד, וכאשר יודע שיש לו אב אז מקרבו בכל מיני קרבות. ולזה נקרא זה החודש "אב", וחרב בו הבית המקדש שלנו, כדי שנדע שיש לנו אב. וכאשר יבוא הידיעה לנו, אז יבנה הקב"ה הבית המקדש. והנה מבואר בגמרא (תענית ל ע"ב) על ט"ו באב שבו הותרו השבטים לבוא זה בזה, ועוד טעם שבו כלו מתי מדבר, ועוד טעם תבר מגל, עיין שם. הכלל, ה' יתברך נקרא יו"ד שאין לו דמות, כנאמר (ישעיה י, יט) "ונער יכתבם", וכאשר מצייר ציורין הוא ה"א, וכאשר ישראל הם באחדות עם ה' יתברך, דהיינו שני אותיות י"ה להמשיך ה' אל י"ד. וזהו חמשה עשר, י"ה, ה' נמשך ליו"ד. והנה כל שבט ושבט מישראל יש לו בחינה מיוחדת, ולמטה נקרא גוון לכל שבט ושבט כאשר נרשם הגוון מכל שבט באבנים על חושן, כידוע מגוון כל אבן מדריגת כל שבט. והנה כאשר כל השבטים הם באין, אז כל הגוונים כלולים זה בזה, וזה כשיש השגה לישראל על ידי הידיעה שיש אב אחד לנו. וזה שהותרו השבטים לבוא זה בזה, לרמז על הנ"ל. והנה כאשר ישראל הם דבוקים באי"ן, אז יש להם יראה, ויראה הוא חכמה, כנאמר "ויאמר לאדם הן יראת ה'" כו', והחכמה הוא חיות כנאמר "והחכמה תחיה". וזהו הרמז שבו כלו מתי מדבר כנ"ל. והנה מבואר בשם האר"י ז"ל "יוצר אור ובורא חושך", כאשר האדם מסתכל על הבורא הוא חושך שאין להשיגו, וזהו "ולילה כיום יאיר". והנה ט"ו באב לרמוז על השגת ידיעה לישראל שיש להם אב, והם דבוקים אל האי"ן הנרמז אל חושך כנ"ל. וזהו שבו תבר מגל, תש כחו של חמה והלילה גובר, לרמז על הנ"ל, על התדבקות ישראל אל האי"ן שהוא בחינת חושך לילה כנ"ל.
או יבואר, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב שבו פסקו עצי המערכה (תענית ל ע"ב). ונראה לדקדק תיבות לישראל לכאורה הוא מיותר. והנראה, דהנה ישראל אין מברכין כי אם על דבר השלם, כמו שמברכין על קידוש הלבנה בעת מלואה, דהיינו שמתחיל להתמלאות שהוא עת השלימות. ולכאורה כאן בט"ו באב תש כוחו של חמה בעצי המערכה, ולמה הוא יום טוב לישראל? אך כשישראל מונין ללבנה והאומות לחמה, ונמצא לישראל הוא יום טוב כשתש כחה של חמה. וזהו לא היו ימים טובים לישראל, לישראל דייקא, כי אז תש כחה של חמה וסימן רע לאומות העולם ולישראל יום טוב כמו בקידוש לבנה.
או יבואר, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב שבהם בנות ישראל יוצאות ומחולות בכרמים בכלי לבן שאולין. והנראה למה בכלי לבן שאולין דווקא? ונראה לבאר על פי מאמר חז"ל (תענית לא.) עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבא, כי הנה יש שני מיני התעוררת, יש שאדם מעורר עצמו לעבודת הבורא יתברך, ויש התעוררת דלעילא מה שמגיע לאדם התעוררת מלעילא לעשות רצון הבורא יתברך. והנה מה שאדם מעורר מעצמו זה נקרא שלו, ומה שמגיע לאדם התעוררות מלעילא זה אינו שלו, ונקרא זה אצל האדם "שאולה". והנה בראש השנה האדם עצמו מעורר רצון הבורא יתברך ויש לו פחד מיום הדין. ובחמשה עשר באב מגיע לאדם התעוררת מלעילא, כי בא הקב"ה לשפוט את העולם. וזהו הרמז שבהם בנות ישראל, רומז על נשמות וכנסת ישראל. בכלי לבן, לבן מרומז על האי"ן, כי בלבן כלול כל הגוונין. וזהו הרמז שאולין, שזה הבחינה והתעוררת בא להם מעילא כנ"ל. וזהו הרמז ומחולות בכרמים, כי מחול הוא מה שאדם מנגן בכלי זמר, וזה עושה המחול כפי הניגון, שזה מנגן ונמצא איש אחר מעורר אותו. וזהו הרמז עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, שהקב"ה מעורר אותם לעשות רצונו יתברך והם יעשו רצונו כפי התעוררת שמגיע עליהם. וזהו הרמז גם כן בכאן, שזה היום מעורר על התעוררת מלעילא וזה מחולות בכרמים כנ"ל. וזה שפירש רש"י יום שהותרו השבטים לבא זה בזה, כי האבות כל אחד היה עובד את הבורא בבחינתו. אברהם, במדת אהבה אשר לזה מרומז יסוד המים. יצחק, במדת היראה אשר על זה מרומז יסוד האש. יעקב, במדת התפארת אשר על זה מרומז יסוד הרוח. ובאמת כל כוונתם היה למדת מלכות להמליך עליהם מלך מלכי המלכים. ועל זה המדה רומז יסוד העפר. ועל זה אמר אברהם אבינו (בראשית יח, כז) "ואנכי עפר". ונמצא הרי כאן ארבעה מדות וכל אחד כלול מתלת המדות אשר עבדו בהם האבות, הרי כאן י"ב כנגד י"ב שבטים אשר כל אחד היה עובד בבחינתו ובמדתו. ובאמת כל זה הוא שייך כשאדם עצמו הוא מעורר לעבודתו יתברך. אבל כשמגיע לאדם התעוררת מלעילא, אז יכול האדם לעבוד את הבורא יתברך בכל המדות כיון שמגיע אליו התעוררת מאת הבורא ברוך הוא והוא כלול מכל המדות. וזה היום רומז על התעוררת מלעילא כנ"ל, כאשר כתבנו במלת לבן, שכלול כל הגוונים, כי להאבות היה לכל אחד גוון אחד. וזה היום שמגיע התעוררת מלעילא, אז הוא הגוון שכלול כל הגוונים. וזהו הרמז שהותרו השבטים לבוא זה בזה, שכל אחד היה לו גם בחינות חבירו.

(קדושת לוי, לשבת נחמו)

כי חודש אב בצירופו היוצא מפסוק "ה'סכת ו'שמע י'שראל ה'יום" (דברים כז, ט), שם החצי האחרון משם הוי"ה השולט בחצי ראשון של החודש הוא בחי' דין. וביום חמשה עשר נמתק הדין על ידי הצירוף החצי שם י"ה, והוא נוטריקון י'ום ה'כיפורים, לרמז כי ט"ו באב ויום הכפורים הם חד דרגא, כי בהם עלייה לבינה, וכמ"ש האר"י ז"ל הפירוש בפרי עץ חיים על יוצאות וחולות בכרמים, עי"ש.

(עבודת ישראל, לט"ו באב)

שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו

יש לדקדק הלא דרכו של אדם לשאול כלי משי ובגדי ארגמן שהם לכבוד ולתפארת, ולמה אמר התנא כלי לבן שאולין דוקא. עוד יש להבין, מכיון שהיו לוקחין אותם לשם שמים, מה צורך לשאילה זו, הלא ישאנה גם אם לא יהיה לה כלום ואין בזה בושה? ונקדים מה דאיתא בספר מחברת הקודש: מה חמשה עשר בשבט יגיד עליו ריעו חמשה עשר באב, ודברים אלו צריכים ביאור. ויראה לרמוז בזה כי הנה החודש אב תחלתו קשה עד אחר ט' באב, ובשבת נחמו הגם שהחשכות חלף והלך לו, האורות אין מתחילין להתנוצץ עד ט"ו בו. והצירוף של חודש אב הוא ה'סכת ו'שמע י'שראל ה'יום, שהוא ה"ו י"ה, חצי השם למפרע וחציו כסדר, שמורה שעד חציו של חודש הוא התגברות הדינין ובט"ו בו מתעוררין הרחמים. וצריכין אנו להמשיך אורות העליונים מעט מעט כמי שישב במערה כמה זמנים, באם פתאום יצא מן המערה לאור השמש בצהרים, ישחית מאור עיניו, שלא יוכל לסבול את האור כי יהל, רק צריך להרגיל את עצמו מעט מעט עם האור. כן הדברים ההוא, שתמוז וחצי אב הוא עת התגברות הדינין והעולם חשך בעדם, ובט"ו באב מתחילין האורות להתנוצץ, וצריכים אנו להמשיכן מעט מעט עד שנסיר כל המסכים המבדילים. וכן ביום הכפורים, כי בראש השנה הוא דין וביום הכפורים מתעוררים הרחמים וצריכים אנו להמשיכן מעט מעט. והצירוף של חודש שבט הוא ה'מר י'מירנו ו'היה ה'וא, ה"י ו"ה, גם השם הזה אינו כסדר, רק אותיות ו"ה, מפני שגם החודש טבת וחצי שבט הוא התגברות הדינין, ובחמשה עשר בו מתחילין האורות להתנוצץ. והצדיק יכול להמשיך בט"ו באב רחמים וחסדים על הכנסת ישראל על ידי שמצרף ו"ה של צירוף חודש שבט לי"ה של צירוף חודש אב, ונמצא שם הוי"ה כסדר. וכן בט"ו בשבט, ממשיך רחמים על כנסת ישראל על ידי שמצרף י"ה של חודש אב לו"ה של חודש שבט שיהיה השם כסדר. וזהו פירוש דברי ספר מחברת הקודש הנ"ל, "מה ט"ו בשבט יגיד עליו ריעו חמשה עשר באב", שמצרפים צירוף של זה לזה בכדי להמשיך רחמים על כנסת ישראל.
והנה השם הוי"ה ברוך הוא קוצו של יו"ד הוא כתר, והיו"ד הוא חכמה והה' בינה והם המוחין, ואותיות ו"ה הם התולדות. והנה בהמוחין אין שם רק לבנונית, כולו רחמים, ולמטה מהמוחין הוא גוון אדום ירוק ושאר גוונים שמורין על גבורות, הגם שמתערין הגבורות מהמוחין אין זאת מעצמותם רק על ידי הצמצומים נולדים הגבורות. ומשלו חכמי האמת לשמש שבשמש אין שום גוון רק לבן, ומי שרוצה להביט בה מרוב בהירותה אינו יכול וצריך לעשות חלון, ואם גם על ידי חלון אחד אינו יכול להביט צריך לעשות עוד חלון עד שיוכל להביט בה. ובין החלונות זורחת החמה בכמה מיני גוונין, הגם שמביט בחמה על ידי החלונות, אין רואה אותה כמו שהיא בעצם רק בגוונין, נמצא החלונות מולידין הגוונין. ועינינו הרואות, מי שעיניו כהות אם יביט בנר יראה כמה מיני גוונים שונים, ויראה לו שהוא רואה כדורים עגולים, ואין זאת מטבע הנר רק מחמת שהוא אינו יכול להביט בו. כמו כן השמש מעצמותה היא לבן, רק על ידי שאדם אינו יכול להביט בה כי אם על ידי חלונות, על ידי זה נולדים גוונים אחרים. וראיה לזה דאיתא בגמרא: מפני מה החמה כשהיא במערב היא אדומה מפני שעוברת על פתחה של גהינם, אבל מעצמותה היא לבן. כמו כן בהמוחין אין שם רק לבנונית, כולו רחמים, ועל ידי שהן מאירין בהמדות על ידי צמצומים, מזה יוצאים הגבורות. ומי שמזדכך עצמו כראוי מסיר המסכים מעט מעט וממשיך הלבנונית עליון אל המדות, וכולו הפך לבן טהור הוא, ויתמשך רחמים על כנסת ישראל.
ולהבין מה שהמוחין מתכנים שאין שם רק לבן, שמלת לבן מורה על שם ל"ב נתיבות החכמה ונו"ן שערי בינה. לכן נקראו הרחמים לבן. ובחמשה עשר באב שמתחילין המוחין להאיר, יוכל הצדיק להמשיך המוחין עילאין אל המדות ומקבלין המדות מהמוחין הלבנונית עליון, ואור המקיף שלהם נעשה פנימי, כי אור המקיף של המוחין חופף עליהם ומקיף אותן ומקבלין זו מזו כסדר השתלשלות שלהם, ומי שהוא למעלה מאיר על שלמטה הימנו עם המקיף שלו. וזאת אינו אלא לשעה, כשהרחמים מתגברים מופיע הלבנונית אל המדות, כי תמיד אור הפנימי שלמעלה הוא אור המקיף להמדה שלמטה הימנו, לא כן עתה חופף על שלמטה הימנו עם המקיף לשעה, והרי הוא כשאולין בידם.
ומזה נבוא לביאור לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכו' שבהן בנות ישראל יוצאין בכלי לבן שאולין, פירוש בנות ישראל הן המדות שהן בחינות נוקבא שמקבלין מהמוחין עילאין, וביום ט"ו באב שהרחמים מתגברין, הן מקבלים הלבנונית עליון מהמוחין. וזהו בנות ישראל שהן המדות יוצאין בכלי לבן, רצה לומר שיוצאין בלבנונית עליון שמקיף עליהם לשעה, וזהו שאולין. וכל ישראל שואלין זה מזה, פירוש כשהוא כן, גם נשמות ישראל מקבלין הארה ותוספת קדושה זו מזו, ומי שנשמתו אינה מאירה מקבלת הארה ותוספת קדושה מנשמת הצדיק המאירה, ואין בזה בושה, כי גם המדות העליונות שואלין זה לזה ומקבלין זו מזו. וזהו שלא לבייש את מי שאין לו, רצה לומר שהמדות העליונות שואלין זה מזה, ועל ידי זה גם בני ישראל מקבלין זה מזה הארה ותוספת קדושה ואין בזה בושה. ואמר התנא בת מלך מבת כהן גדול, שכהן גדול הוא חסד ומלכות הוא דינא דמלכותא דינא ומקבלת מהחסד.

(מאור ושמש, רמזי ט"ו אב)

ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים

כרם, רומז לשמחה ותענוג, וזה "כרם ה' צ-באות בית ישראל" (ישעיה ה, ז), ורצה לומר שתענוג ושעשוע הבורא ית"ש הוא עם עם סגולתו. וזהו בנות ישראל, הם אותן הנשמות כולם, חולות באלו הכרמים, רצה לומר מתענגים בתענוג הבורא יתברך.

(עבודת ישראל, לט"ו באב)

והיו אומרות בחור שא נא עיניך

פירוש הקב"ה שהיום נראה עלינו ברחמיו, שבחר בנו ובא ונתגלה עלינו בבחינת אלקי ישראל, שלכן נקרא בחור כמ"ש בים נדמה להם כבחור. עתה שא נא עיניך, פירוש הגיע העת שתשא ותנטל את אלו החדשים שהם נקראים עיינין, כי תמוז ואב הם בחינת עיינין דמטרוניתא כנודע. ועיקר בקשתנו ותוחלתנו שיתקן העיינין, ואז תהיה כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריכה בדיקה. וכמ"ש הפירוש בכל לשון בקשת העיינין. כמו "והאר עינינו בתורתך", שיאירו על ידי התורה. וכן "ועינינו תראינה מלכותך", כי הקב"ה הוא מלך בעצם, היה הוה ויהיה אפילו בחדשים הללו שהחריבו הבית, כי הכל היה בכחו והכל ברצונו והיה צופה ומביט מראשית הבריאה על חורבן הבית וד' גליות וביאת המשיח, וכמ"ש חז"ל (ב"ר ב) בפסוק (בראשית א, ב) "ורוח אלהים מרחפת" וגו' עי"ש. רק שבחדשים האלו נסתמו בחי' עיינין למטה בלי ראות בגלוי מלכותו. לכן אנו מבקשים "ועינינו תראינה מלכותך", כי כשיבנה בית המקדש יהיו הצומות לששון ולשמחה. וכן אנו מבקשים שא נא עיניך וראה מ"ה אתה בורר לך, כי כל המבוקש מהחדשים האלו רק לברר הניצוצין קדישין מתוך הפסולת, ובירור הניצוצין הוא על ידי שם מ"ה כנודע. וגם רומז כי מחמשה עשר באב עד ר"ה הם מ"ה יום, ואז בר"ה יום מלכותו אשר נחדש המלוכה והיה למלך, אמן.

(עבודת ישראל, לט"ו באב)

בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך

רומז על הבורא ית"ש אשר כביכול מצמצם שכינתו וגדלו ית"ש להתענג בתענוגות בני אדם, וכביכול מגודל התענוג והשמחה והשעשוע נעשה כבחור, כמו שאמרנו במאמר ברוך שבחר בהם ובמשנתם (אבות ו, א) עי"ש. שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, הם נשמות עם סגולתו, כמה דאת אמרת (דברים ז, ו) "כי בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה", היינו על ידי הסגולה והתענוג שיש לו מישראל כביכול, עושה עצמו כבחור.

(עבודת ישראל, לט"ו באב)

ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן

חכמים המשילו, זיווג ישראל להקב"ה, לזיווג כלה לחתן, בב' זמנים. האחד, הוא בשעת מ"ת שנאמר (שמות לא יח) ויתן אל משה ככלתו חסר כתיב, שנמסרה התורה ככלה מקושטת בכ"ד ספרים. השני, הוא ביום חנוכת המשכן שנאמר (במדבר ז א) ייהי ביום כלות משה להקים. פירש"י שביום שהוקם המשכן נמסרו ישראל להקב"ה ככלה לחתן, ש"מ שמתן תורה הוא זמן האירוסין, ויום הוקם המשכן הוא זמן הנישואין, כתפארת אדם לשבת בית (ישעיה מד יג) כמובן מן לשון נמסרו דהיינו לבית מדור אחד. וביני ביני כמו עשור חדשים כמו שנאמר (בראשית כד נה) תשב הנערה אתנו ימים או עשור. והיינו עשרה חדשים שנותנין לבתולה זמן בין אירוסין לנישואין להתקשט בכ"ד מיני קישוטין שנזכרו בישעיה (ג יח-כד).
וכדי להדמות זיווג של ישראל להקב"ה בכל צד אל סתם זיווג, הגביל הקב"ה ג"כ זמן ישראל עשרה חדשים מן ר"ח סיון שבו נתארסו בתורה אשר צוה לנו משה עד ר"ח ניסן שבו הוקם המשכן ונשלם הזיווג מכל וכל.

(כלי יקר, במדבר פרק א פסוק א)



כז ע"ב

אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ

כי הנה התפלה היתה מצויה עם הקרבנות, ומשמרות ומעמדות היו מתוקנים להם עמהם, כמו שאמרו ז"ל אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, כמו שנתבאר פרק ד' מתעניות (כ"ז ע"ב), ותועלת הקרבנות יתדבק בתפלות בהקריב בעליהם אל השם יתעלה, והתפלה יותר מסוגלת בזה, לפי שהיא קרבן שבעליו נקרב עמו, כמו שאמר בפירוש (הושע י"ד) קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וגו'. ולא עוד אלא שמשמש אל השוגג ואל המזיד, שהוא היותר רביי והכרחי. [מבאר שתפקיד התפילה כתפקיד הקרבנות, להתקרב אל ה', ולכן עם כל קרבן ישנה התפילה של העומדים על הקרבן, ולכן העיקר הוא המעמדות.]

(עקידת יצחק, שער נ"ח)

נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה טז ע"א]


כח ע"א

בני גונבי עלי בני קוצעי קציעות

[תרגום יונתן סוף רות כותב ששלמה בן נחשון הוא מבית לחם ונטופה, ובניו ביטלו את השומרים שהושיב ירבעם. התרגום גורס בגמרא "הנטופתי". ואף שהיו מבית לחם שביהודה, צאצאיהם גרו במלכות ישראל והוצרכו לתחבולות לעלות לרגל. הם מסרו נפש על העליה לרגל אף שיכלו לצאת לחו"ל ולהיפטר.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' קה - לטקסט)


כט ע"א

כתיב ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא, אמר רבה, אמר רבי יוחנן אותו לילה, ליל תשעה באב היה, אמר להם הקדוש ברוך הוא, אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות.

ולא ידעתי מאיזה רמז שבפרשה הוציאו זה. אבל מקרא מלא הוא (תהלים קו כד-כז), "וימאסו בארץ חמדה ולא האמינו לדברו וירגנו באהליהם ולא שמעו בקול ה' וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות".
אולי ידרש זה מפסוק (במדבר יד, לא) "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה", יאמר: וטפכם, כאשר אמרתם, לבז יהיה, בבא עת פקודתם. כי אני פוקד עון אבות על בנים, והבאתי אותם עתה שידעו את הארץ ידיעה בלבד, אבל לא שיירשו אותה לדורות.

(רמב"ן במדבר יד, א)

ואולי ירמוז "וכל מנאצי לא יראוה" לדורות הגולים ממנה, שיזכור להם עונשם הראשון.

(רמב"ן במדבר יד, כג)

מבאר שהיה קשה לחז"ל על לשון הכתוב, יום לשנה יום לשנה, היה צריך להיות, שנה ליום שנה ליום? ועוד הלא מדה טובה, מרובה על מדת פורעניות, ואיך יכפול עונשם שנה ליום, ומ"ש במספר הימים, כמספר בכ"ף מבעי ליה, ומהו שחזר ואמר תשאו עונותיכם מ' שנה כי כבר הזכיר עונשם. ולזה התכוונו חז"ל כאן, כי יום זה, היינו ט' באב, כי בו בכו בכיה לחנם, וקבעו בכיה לדורות, ע"כ בכל יום ט' באב היו קוברים מתיהם, לכך נאמר יום לשנה, שבכל שנה תשאו עונותיכם יום אחד.

(כלי יקר, במדבר פרק יד פסוק לד, יום לשנה יבכו)


[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה לה ע"א]


אמרו: כשחרב בית המקדש בראשונה אותו היום ערב תשעה באב היה ומוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היתה, ומשמרתה של יהויריב היתה, והלוים היו אומרים שירה ועומדין על דוכנם. ומה שירה היו אומרים - וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם. ולא הספיקו לומר יצמיתם ה' אלהינו, עד שבאו נכרים וכבשום, וכן בשניה.

יראה שעל פושעי ישראל ועריציהם נאמר. ואמר שכבר קמה בהם קללת המזמור מפני רשעתם. וקרא נמי דוקא באומרם לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב, כי עם שאינם יכולים להכחיש מציאות הש"י הבורא עולם, מפני עדות התורה שנתנה להם... וגם כי לא יוכלו להכזיב כי הוא אלהי יעקב, מצד מה שהתפרסמו המעשים הנוראים אשר עשה משה לעיני כל ישראל, אבל יחשבו שזה אלהים הנקרא יה, הנה הוא לא יראה וגם אלהי יעקב לא יבין, כי המה חושבים שיש לו הקפה כללית באלו הענינים הכוללים שהם לצורך אומה בכללה, אבל שלא יתבונן וישגיח במה שיהיה בפרטי כתות האדם מעניניהם, ולא יחוש אם ירצח איש את רעהו או אם יגזול ממנו כסף או כלים או שיקניטהו בדברים זולת זה... [מבאר שהמזמור הזה נאמר על פושעי ישראל שאינם מאמינים בהשגחה פרטית, ולכן נענשו ולכן חרב הבית בעוד הלויים אומרים בינו בערים בעם, כלומר: זה הרשע שלכם ובו תענשו ותראו שיש השגחה.]

(עקידת יצחק, שער ע"ט)




ל ע"ב

א"ר שמעון ב"ג לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ... ט"ו באב מאי היא? ... (אמר) רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר, לא היה דבור עם משה. שנאמר "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי" - אלי היה הדבור.

כל כח גופני יחלש וילאה ויפסד עת, ויבריא עת אחרת; וזה הכח המדמה - כח גופני בלא ספק; ולזה תמצא הנביאים, תתבטל נבואתם בעת האבל או בעת הכעס וכיוצא בהם. כבר ידעת אמרם, "אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות"; וש'יעקב אבינו' לא באתהו נבואה כל ימי אבלו, להתעסק כוחו המדמה בהפקד יוסף; ושמשה, עליו השלום, לא באתהו נבואה - כבואה מקודם - מאחר תלונת ה'מרגלים', עד שמתו כל 'דור המדבר', בעבור שנלאה לסבלם לרוב תלונותיהם - ואף על פי שהוא, עליו השלום, לא היה לכח המדמה בנבואתו מבוא, אבל שפע השכל עליו מבלתי אמצעיותו - כמו שזכרנו פעמים, שהוא לא יתנבא במשל, כשאר הנביאים. [מבאר שאין הכוונה שלא זכה משה כלל לנבואה אלא ברמה נמוכה יותר לעומת המצב מלפני חטא המרגלים.]

(מורה נבוכים, חלק ב פרק לו)

קשה, תינח אם היו בכלל הגזירה אלא שריחם ה', אבל מנא לן זה, דלמא בשביל כך לא מתו, שלא היתה הגזירה מתחילה עליהם, כמשמעות הפסוק להדיא, שכל מספרם מבן כ' שנה ומעלה, והיינו חודש יותר, וא"כ אין כאן ביטול גזירה ויום טוב גדול, ולזה קאמר הגמרא דראיה מוכרחת דהיתה הגזירה רק שנתבטלה, דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה הדיבור עם משה, וקשה אילו כבר כלו למות בשנת ט"ל דעל בני עשרים בצמצום לא היתה הגזירה, אם כן אז ראוי היה הדבור לייחד ולחזור, דכבר תמו למות ופסק הנדוי. ועל כרחך צריך לומר דעד ט' באב שנת ארבעים היה עדיין הנדוי, והגזירה מתוחה למות בני כ' בצמצום, רק בט' באב ההוא ריחם ה' ולא המיתם, ואז לא היה יכול הדבור לדבר עם משה, כי היו טרודים באבל אהרן, ולא חזר עד תום ימי בכיתו, וחשבו דטעו בקביעות כהנ"ל עד ט"ו באב.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ד)

מקשים כאן, והלא אמירה רכה, מורה יותר על חבה, מן לשון דבור, המורה על הקשות. ואומר אני, היא הנותנת, לפי שכל דבור קשה הוא תוכחה ומוסר כמו אלה הדברים, לפי שהם דברי תוכחות כו' וע"כ יש בהם יותר חבה כי את אשר יאהב ה' יוכיח. (משלי ג יב) לאפוקי אמירה רכה, אין בה מוסר וע"כ אין בה חבה כ"כ. כי מה שאמרו לשון קשות ורכות בלשון דבור, ואמירה, היינו מצד הענין עצמו, אם יש בו רחמים או דין, אבל לא מצד המקבל, כי בזמן שהאוהב חפץ בנאהב, ורוצה שיהיה רושם הדבור קבוע בו, לא יסור ממנו, הוא מדבר קשות, וקולות וברקים של מתן תורה יוכיחו, שנאמר (שמות כ יז) ובעבור תהיה יראת ה' על פניכם לבלתי תחטאו, אבל בזמן שאין האהבה עזה כל כך, הוא מדבר בשפה רפה ולשון רכה ואין רשומם קבוע כל כך.

(כלי יקר, דברים פרק ב פסוק טז)

יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה

ויש לתת לב לדעת ולהבין מדוע יגדל היום הזה ליו"ט גדול כ"כ יותר מכל הימים טובים עבור זה שהותרו השבטים לבוא זה בזה. גם יש להבין מהו מקור השרשיי בעולמות העליונים להיום הזה להיותו י"ט גדול כ"כ.
ובשום שכל והערת לב י"ל ע"פ מה דאיתא בסיום מסכת הלזו (לא.): אמר ר"א עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים לע"ל, והוא יושב ביניהם בג"ע, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר "ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו". ע"כ. ובודאי יש להבין מהו ענין המחול אשר עתיד הקב"ה לעשות להצדיקים. כי ודאי אין אלו הדברים כפשוטן. וי"ל, דהנה בעולם הנשמות עולם תשלום הגמול לעושי רצונו ית'. אמרו רז"ל (ב"ב עה.) שכל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו, כי ישנם במדרגה זה למעלה מזה, כל אחד לפי פעולותיו ומעשיו הטובים שפעל ועשה בעוה"ז. נמצא כי עדיין נשמות הצדיקים לא הגיעו לידי שלימות המאושר, לאשר כל אחד רואה שיש מדרגה למעלה הימנו. אמנם הבורא ב"ה וברוך שמו מרוב טובו וחסדו הגדול חפץ למען צדקו לבל ידח ממנו נדח בשום בחי' ומדריגה, ומצרף ומלבן נשמות ישראל בכל מיני זיכוך וצירוף, כצרוף את הכסף וכבחון את הזהב, עד אשר לעתיד לבוא יהיו כל נשמות הצדיקים בבחי' השתוות שלמות המאושר, ואז לא יהיה שום אחד גדול מחבירו במעלה, וכולם יהיו קרובים אל מקור כל המקורות הקדושה, ובמעלת השגת הבורא ב"ה וברוך שמו כולם יהיו שוים לטובה.
והנה בעוה"ז אי אפשר להשיג בהשגת הבורא ב"ה וב"ש כי אם מצד פעולותיו ולא מצד עצמותו ית', וכמבואר בספרים הקדושים. אמנם כן, לע"ל לאשר יזדככו כל נשמות הצדיקים, אז יבואו להשגה גדולה כ"כ שיוכלו להשיג הבורא ב"ה וב"ש מצד עצמותו כביכול. וכאשר אמרנו בביאור הפסוק (במדבר כג, כג) "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל", היינו שיהיה עת כזה אשר בנ"י יהיו במעלה גדולה כ"כ שישיגו את הבורא ב"ה וב"ש מצד עצמותו ית', והמלאכים הקדושים ישאלו אותם "מה פעל א-ל", כי המלאכים אין להם השגה כי אם מצד פעולותיו ית', אבל בנ"י יהיה להם אז השגה גדולה כ"כ להשיג הבורא ב"ה וב"ש מצד עצמותו ית' כביכול, וכל נשמות הצדיקים יהיו כולם בבחי' ומעלה הלזו.
ובזה נבוא לבאר דברי ר"א עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים. מחול הוא לשון עיגול, מלשון מחול הכרם (עירובין ג:). כי דבר עגול שאין בו מורשא דקרנתא הכל בשוה לנקודה הפנימית ואין בו השתנות בשום איזה צד. וכן יהיה לע"ל, כי כל נשמות הצדיקים כולם יהיו שוים לטובה, למקור ושורש כל שרשי הקדושה. והוא יושב באמצע וכל אחד ואחד מראה באצבעו כו' זה ה' קוינו לו, היינו כמו שנתבאר שיהיה להם השגה בהבורא ב"ה וב"ש מצד עצמותו ית'. והנה על בחי' זו שיהיה לע"ל כנ"ל רומזת אות סמ"ך שבא"ב, כי כתיבת אות סמ"ך הוא בעיגול בלי מורשא דקרנתא. והוא נק' עלמא דבינה, עוה"ב עולם החירו, וכנודע מספה"ק. והוא סוד ט"ו באב, היינו אות הט"ו באותיות האלף בי"ת, והוא אות סמ"ך. ויו"ט הזה ט"ו באב מרמז על בחי' זו, לאשר הוא סוף כל המועדות שבשנה, בסוד היקף ובסוד עולם שנה נפש. וכמו כן יום הכפורים הוא ג"כ בבחי' הלזו, כנודע מספה"ק שיום הקדוש והנורא הזה הוא בסוד אימא עילאה תשובה עילאה. ולזה לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיוה"כ, כי אלו הימים מרמזים על מעלת גדלות בני ישראל, שיהיה להם לע"ל שהבורא ב"ה וב"ש ייטיב חסדו עמהם לבל ידח ממנו נידח ולזככם שיהיו כולם שוים במעלה זו, היינו השגה גדולה מצד עצמותו ית' וכנ"ל. וזהו שבהם בנות ישראל, היינו נשמות בני ישראל, יוצאים בכלי לבן שאולין, כי שאולים המה מחסד הבורא ב"ה וב"ש אשר עשה עמהם כדי שלא לבייש את מי שאין לו, רק שיהיו כולם שוים במעלה ובמדרגה ובשלימות המאושר. וזהו ג"כ פי' דברי ר"י אמר שמואל יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה, היינו שיום הזה מרמז לבהירות גדול כ"כ שיהיה לע"ל שלא יהיה כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו, רק כולם יהיו שוים במדרגה.

(אוהב ישראל, לשבועות)


לא ע"א

תנא מי שאין לו אשה נפנה לשם

רומז לאשה יראת ה' היא הנשמה. ורצה לומר, מי שאין לו נשמה, הוא חיות הבורא ית"ש והארתו, נפנה לשם.

(עבודת ישראל, לט"ו באב)

יפיפיות שבהן וכו'

ובגמרא הגירסא ג' כתות יפיפיות, מיוחסת, מכוערת. ובעין יעקב חשיב ד' כתות: יפיפיות, מיוחסת, עשירות ועניות. ואיתא בפרי עץ חיים שהוא כנגד ד' אותיות השם הוי"ה, והוא מה שאמר בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך וכו', דקאי על ה' יתברך שבוחר בישראל. ויפיפיות נגד ה' אחרונה שבשם הקדוש, שהוא שכינתא תתאה כמו שנסדר בשיר השירים כל שבחי כנסת ישראל, "ראיתי יפתי", "יפה את כתרצה", והיינו שמקושטת בכ"ד קישוטי כלה. והם אומרים תנו עיניכם ליופי. מיוחסת כנגד ו' שבשם הקדוש, דעיקר היחוס ישראל הוא שהם בנים לה', כמו שנאמר "בנים אתם לה' אלהיכם". והוא רק ביעקב שזכה להיות נקרא "בני בכורי ישראל", והיה מטתו שלימה שאין בזרעו שום פסולת. מה שאין כן בזרע אברהם ויצחק, אף שהם בעצמם גם כן זכו שנקראו ישראל (כמ"ש במדרש), מכל מקום כיון שיצא מזרעם פסולת לא יתכן בהם השם "בנים לה'", רק זרע יעקב זהו היחוס. וזהו כנגד ו' שבשם, שהוא כנגד יעקב שנקרא בן, וכנסת ישראל בת, שהוא בחינת ו' ה'. וזהו תנו עיניכם למשפחה. ועשירות שאמרו שם שמכניסות הכל משלהן כל התכשיטין, הוא כנגד ה' ראשונה, ועל דרך שאמרו (ב"ב כה ע"ב): ושיעשיר יצפין "מצפון זהב יאתה", היינו שיחזיק וישתדל במדת היראה שהוא בחינת צפון, והוא מדתו של יצחק אבינו ע"ה, ועל ידי זה יהיה בכוחו לקבל עשירות, כמו שנאמר ביצחק "כי גדל מאוד", ודרשו: זבל פרדותיו של יצחק וכו', שהוא עשירות בהפלגה. וכמו ששמענו מרבינו הקדוש מאיזביצא זצלה"ה, על פסוק "ואברם כבד מאוד במקנה" וגו', פירוש כבד מלשון משא כבד, שהעשירות היה לו לעול ולמשא, מפני שמדתו היה עיקר בבחינת אהבה לה' יתברך, והיה ירא לנפשו מפני אהבות זרות שלא בקדושה. אבל יצחק אבינו ע"ה שהיה עיקרו בבחינת היראה לא ירא מזה, והיה בכוחו לקבל העשירות. ועיקר יראה הוא מצד האדם, כמו שנאמר "מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה". וזהו עשירות שמכניסות הכל משלהן. ועניות, ובגמרא הגירסא מכוערות והכל אחד, דעניות היינו בדעת, כמו שאמרו (נדרים מא.): אין עני אלא בדעת. ומזה בא שהם מכוערות במעשים. וזהו כנגד י' שבשם הקדוש, היינו שמכל מקום הם קשורין בשורש בראשית המחשבה, שהוא הקוצו של י' בחינת הדעת שהוא החיבור חכמה ובינה. וכמו שאמרו (סנהדרין מד.): אף על פי שחטא ישראל הוא. ועל זה נקראו "ראשית תבואתה". והוא כנגד עני בדעת. ואומרים ובלבד שתעטרוני בזהובים, דהיינו שיתנו להם תכשיטין, ואז לא יהיו מכוערת, כמו שאמרו (נדרים סו.): בנות ישראל נאות הן אלא שעניות מנוולתן. וכן כאן המכוון שה' יתברך יעטר אותם בתכשטין, דבאמת רצוננו לעשות רצונך רק השאור שבעיסה מעכב, ואז לא יהיו עניות ומכוערת. ואחר כך אמר שם עתיד הקב"ה לעשות מחול וכו' וכל אחד ואחד מראה באצבעו, דהיינו שכל אחד מראה לפי השגתו ותפיסתו בה' יתברך שהשיג בעולם הזה. ולעתיד כשיראה מפורש יהיה מראה באצבעו הנה אלהינו זה קוינו לו.

(פרי צדיק, דברים, לחמשה עשר באב, אות א)

מיוחסות שבהן היו אומרות תן עיניך במשפחה

רצה לומר אף שאינם בעלי תורה ומצוות אומרים שיאיר ויזרח עליהם האור והבהירות באומרם אליו תן עיניך במשפחה, רצה לומר שאנו בעלי משפחה בני אברהם יצחק ויעקב, אף שאין בנו מצות ומעשים טובים, תזכור ותשפיע לנו אור בהירותך מחמת זכות אברהם יצחק ויעקב. ואין אשה, רצה לומר הנשמה, אלא לבנים שנאמר (משלי לא, ל) "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל", רומז על יוסף ובועז ופלטי בן ליש. ו"שקר החן" רומז ליוסף, כי חן הוא דבר שאינו בעצמות האדם, כמו כן יוסף, הגם שכבש את יצרו ונעשה מרכבה לצדיק יסוד עולם, מכל מקום לא היה המעשה גדול כל כך מחמת שלא היה עמה ביחד. מה שאין כן בועז נמשל ליופי, שהוא דבר בעצם תואר האדם. כמו כן בועז שהיתה עמו במטה בקירוב בשר, ועם כל זאת הוא הבל כנגד פלטי מחמת שלא היה לימים מרובים, מה שאין כן פלטי בן ליש שהה שנים מרובות.

(עבודת ישראל, לט"ו באב)

מכוערות שבהם היו אומרות קחו מקחכם לשם שמים

ולכאורה יקשה למה להם ליקח מכוערות לשם שמים, מוטב ליקח יפיפיות ואף על פי כן להתגבר על יצרו ולעשות כל אחד לשם שמים כי אז תגדל העבודה? אך הענין רומז על אותן היראים ושלמים אשר בכל עת ורגע מביטים ומסתכלים בגנותם ופחיתותן, ומדמים עצמן לגרועים שבעולם ונחשבין בעיניהם כפושעי ישראל גמורים ח"ו, מחמת אשר רב וגדול בעיניהם אף מעט מזעיר הרע שעשו אף בימי נערותם וקטנותם, וכדמצינו בדוד המלך ע"ה שכל האומר שחטא אינו אלא טועה (שבת נו.), ועם כל זה אמר (תהלים נא, ה) "וחטאתי נגדי תמיד". והם אומרים: רבש"ע, גם עלינו יזרח אורך ואמתך ותקבלנו בתשובה שלמה לפניך לשם שמים, רצה לומר שבאם תקבלנו בתשובה אזי כל העולם ישובו אליך בראותם שאתה מקבל שבים, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (שם נא, ו) "למען תצדק בדבריך תזכה בשפטך", ואומר (שם נא, טו) "אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו". וגם על ידי זה שהצדיק משפיל את עצמו עד למאוד עד שפל הדיוטא התחתונה ואחר כך חוזר בתשובה לבוראו, מעלה בזה את כל העולם כולו עמו ומתעלים על ידו ושבים לו ית"ש, כמו שאמר הרב הקדוש מהור"ר אהרן זצ"ל, "ארוממך ה' כי דליתני" (תהלים ל, ב), רצה לומר, על ידי הדלות והשפלות שדלית והשפלת אותי, על ידי זה "ארוממך", היינו כי כשאחזור אליך בתשובה אעלה עמי כל העולם. למשל מי שרוצה להגביה איזה בנין, אזי צריך להגביה הקורה היותר התחתונה, מה שאין כן כשיתחיל באמצע או בגובה אזי יהרס כל הבנין ולא יועיל כלום.

(עבודת ישראל, לט"ו באב)

ובלבד שתעטרונו בזהובים

זהב רומז ליראה, כנודע. וזהו המכוערות אומרות תקבלנו בתשובה שלמה לשם שמים, ובלבד שתשפיע לנו היראה הטהורה בכדי שנשוב אליך בתשובה שלמה ונעבדך ביראה. וזהו: כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח וכו' (אבות ג, יג), היינו על דרך שאמרנו שצריך שיהיה רוח הבריות נוחה מהצדיק בהתחברותם אליו שיתעלו על ידו ויגיע אליהם הארה והשגה הקדושה מאת ה' יתברך שמו על ידו.

(עבודת ישראל, לט"ו באב)

אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר, עתיד הקדוש ברוך הוא, לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו.

הנה פשט דרש הזה ירחיק כל בעל שכל וכל בעל אמונה מלהאמינו. והענין האמתי שנתכוין עליו ר' אליעזר ששכרן של צדיקים הנזכרים לחיי עולם הבא, הוא השגתם מהשם ית' מה שלא היה משיגים בעולם הזה בשום פנים, וזה תכלית הטובה שאין למעלה ממנה. והמשיל שמחת ההשגה ההיא כשמחת מחול. וכן דמה שמחת כל אחד ואחד מה שלא היה יכול להשיג תחלה ממנו ית' באמרו, וכל א' וא' מראה עליו באצבע. והביא ראיה על המלטת הנפש המשכלת מן האף והחמה בעז"ה באמרו ויושיענו, והביא ראיה על ההדר והכבוד האמת שישנו אז לצדיקים באמרו נגילה ונשמחה בישועתו. וזה תכלית בקצרות לשון ושלימות ענין מפי דמיון והוראת ענין נכבדים ורבים במלות קצרות ודברים מעטים. ובזה תחשוב לכל כיוצא בזה.

(רבי אברהם בן הרמב"ם, מאמר על דרשות חז"ל)

ובאמת כי המקום הזה גן עדן משמש עוד בגמול גשמי ממש לזמן התחיה, והוא מה שאמרו רבותינו ז"ל (במדב"ר יג, ב) עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים בגן עדן וכו', וכן יאמרו עוד (תענית לא, א) עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן הוא יושב ביניהם וכל אחד ואחד מראה עליו כאילו באצבע שנאמר הנה אלהינו זה, וזה עונג ושכר עתיד בזמן התחיה, והראות השכינה כאלו מראה באצבע מתוך המחול השגת המעלות ועונג התיחדות מתוך שמחה גופית, לומר כי יגיעו אנשי העולם ההוא למעלת משה רבינו, שנתעלית נפשו על גופו עד שבטלו כחותיו הגופיות והיה מלובש בכל שעה ברוח הקדש כאלו ראיתו ושמיעתו בעין הנפש בלבד לא במצועי העין הגופי, כאשר יעשו שאר הנביאים בהתבטל הגוף והתפשט הנפש מכחותיו שיאצל עליה רוח הקודש ותראה בראות עצמה כאשר יראה מיכאל או גבריאל, והיא הראיה האמתית והשמיעה הנכונה, כי אין למתפלספים מבטלי התורה כפי רצונם טענות מוכרחות עלינו שיכחישו אמונתנו זאת שאנחנו מאמינים שיש לגבריאל ראיה או שמיעה, ותקרא אותה השגה שהיא מגעת אליו מן מיכאל על דרך משל. [מבאר שגן עדן נוסף על היותו מקום השכר אחר המוות הוא משמש גם מקום השכר בעת התחיה, ומדרש זה עוסק בעת ההיא של זמן התחייה]

(רמב"ן, תורת האדם, שער הגמול, אות קכג)

והענין במחול הזה הוא כמ"ש המפרשים, כי מחול מלשון עיגול, והקדוש ברוך הוא יהיה בראש מחול, דהיינו באמצע עגולה, והצדיקים יסובבו סביב לומר זה אלהינו, וענינו הוא כך, דעכשיו לאו כל צדיקים במדריגה אחת ובמעלה אחת כי לאו כולם זכו לשלימות הראויה, אבל לעתיד לבא יזכו כולם לשלימות הראויה ויהיו כולם במדרגה אחת לפני ה', והנה אם תעשה מרובע צלעות כזה ובתוכה נקודה, העומדים בצלעות המרובע קרובים לנקודת המרכז, יותר מהעומדים בנקודת אלכסון, שהוא רחוק מהמרכז יותר כנודע, כי אלכסון רחוק מקו ישר, וכן הוא עכשיו, יש צדיקים העומדים מול השכינה בקו וצלע ישר, ויש רחוקים ממרכז בקו אלכסון, ורוחקו של זה לא כשל זה, אמנם לעתיד לבא יהיה העגולה כזה והשכינה במרכז, ובעיגול כל הקוים שוים למרכז, וכן הם הצדיקים, יהיו כולם במרחק שוה לשכינה מבלי הבדל, וזהו ראש מחול שיהיה לצדיקים לעתיד לבא והבן זה. [מחול מלשון עיגול. ובעיגול כל הקוים שוים למרכז, וכן הם הצדיקים, יהיו כולם במרחק שוה לשכינה מבלי הבדל. שלא כמו עכשיו,שיש הקרובים יותר ויש הרחוקים מן השכינה.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ד)

כי כל הפניות שהצדיקים פונין הכל הוא מול פני השכינה . וכך היה במדבר שחנו הדגלים סביב למשכן כי עיקר חשקם של ישראל היה להראות לכל העמים, כי שם ה' נקרא עליהם ויראו מהם, ועל ידי זה ישאו דגל הרוממות והנצחון בכל ד' רוחות העולם כי על ידי שהם מסובבים בכל ד' רוחות והשכינה והארון באמצע תל שהכל פונין אליו, יראו כל העמים כי ילכו בשם ה' וזה האות אשר אליו יישירו עיני כל השוכנים בעיגול סביב.

(כלי יקר, במדבר פרק ב פסוק ב)

ועוד איתא בגמרא (ב"ב עה.): עתיד הקב"ה לעשות לכל צדיק וצדיק מדור בפני עצמו כדי שלא יהא אחד נכווה מחופתו של חבירו. ולכאורה שני המאמרים סתרי אהדדי. ותירץ מ"ש הגמרא עתיד הקב"ה לעשות מדור וכו' קאי על עוה"ב עולם הנשמות, שהשכר טוב שנותן ה' יתברך לכל צדיק בג"ע הוא רק לפי מעשיו בעוה"ז. ולפיכך עשה הקב"ה לכל צדיק מדור בפני עצמו זו למעלה מזו לפי מעשיו בעוה"ז, אחד גדול מחבירו. כן השגת כל צדיק בעוה"ב אחד גדול מחבירו במדור אחד. ואם יהיו כולן במדור אחד, ויראה הצדיק אשר השגות השני יותר גדול ממנו, יקנא אותו. היינו אע"פ שאין שם שום קנאה ותחרות, לא שיקנא אותו על גודל השגתו, רק שיקנא אותו מפני מה לא עבד הוא את ה' יתברך בעוה"ז בעבודה כזאת. אבל לימי המשיח יהיה לכל אחד השגה גדולה, לא מצד עצמו ומעשיו, ואפילו מי שיהיה ראוי מצד מעשיו להשגה זו יסיר ממנו ה' יתברך השגתו שיש לו מצד מעשיו, וכל השגתו יהיה רק מחסדי הא-ל אשר כל אחד בשוה מראה באצבעו הנה אלהינו זה. וזהו שאמרה הגמרא עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם, כי מחול הוא בעיגול, כלומר שכולם יעמדו בעיגול וקוב"ה כביכול נקודה האמצעית של העיגול. וכל אחד מראה באצבעו הנה אלהינו זה, כלומר שיהיה לכל אחד השגה גדולה בשוה, וההשגה ההוא תהיה מחסדי הא-ל ית', לא לפי מעשיהם. וזהו כוונת הגמרא לא היו ימים טובים לישראל כט"ו בא"ב, ר"ת באלפא ביתא, ואות ט"ו שבא"ב הוא אות סמ"ך שהוא עגול, רמז שיעמדו כולם בהשגה אחת. שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולות. ר"ל שכולם יהיה להם השגה אחת, לא לפי מעשיהם, רק מחסדי הא-ל, כדי שלא לבייש את מי שאין לו. ואע"פ שהגמרא כוונה אל דבר אחר, אבל התורה כפטיש יפוצץ, ואולי גם לזה רמזה הגמרא.

(אוהב ישראל, ליקוטים חדשים, ליקוטי מסכתות)


מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US