לקט באורי אגדות ממסכת הוריות

בעריכת המכון לחקר האגדה

ו ע"א

"והקול נשמע עד למרחוק". והא מזידין הוו?! - הוראת שעה היתה

דוחק לומר שהיה הדבר בנבואה ממש שכך יעשו. אלא שלמדו מקרא זה, דאע"ג דעיקר מ"ע זו להקריב חטאת צבור של ע"ז, אינו כי אם בשגגת הוראה דסנהדרין. מכ"מ אם כבר הביאו הקהל על חטאתם בשגגה שעירי ע"ז - הקב"ה סולח להם. [עולי עזרא הקריבו שעירי ע"ז על שהדור שלפניהם עבדו ע"ז. ומקשה הגמ': הרי עבדו ע"ז בזדון, ומה מועיל על כך הקרבן, הרי הקרבן בא רק על חטא בשגגה?! ומשיבים בגמרא שהיתה זו הוראת שעה. מסביר הנצי"ב שאין זו הוראת שעה במובן הנפוץ, שמותר לנביא לחדשה. לא היתה שם נבואה, אלא דייקו מהמקרא במדבר פרק טו פסוק כה "והם הביאו את קרבנם... וחטאתם..." שאע"פ שבפשט יש להביא קרבן רק על חטא בשגגה, מכל מקום אם הביאו על חטאם קרבן זה, גם אם אינם אמורים להביאו על פי גדרי המצווה - הקב"ה מקבל את הקרבן וסולח להם.]

(העמק דבר, במדבר פרק טו פסוק כה)

ו ע"ב

דתניא: שלמה עשה ז' ימי חנוכה. ומה ראה משה לעשות שנים עשר ימי חנוכה

משמע דז' ימים הוא יותר מספר הראוי לעשות חנוכה. והיינו משום דאיתקיש יום שמחתכם למועדיכם. מה מועד שבעה או אחד - כך עשה שלמה שבעה ועזרא יום אחד. אבל מספר י"ב - ראוי לשאול עליו. [משמע דשבעה ימים הוא יותר מספר הראוי לעשות חנוכה. ויש לברר מדוע.
אחד המקורות לענייני חנוכת בית המקדש הוא בפרשת החצוצרות (במדבר י), שם מופיע הביטוי "יום שמחתכם", ויום שמחת ישראל הוא יום חנוכת המזבח. "וביום שמחת לבו" זה בנין בהמ"ק. (תענית כו, ב). בפסוק נסמך "יום שמחתכם" ל"מועדיכם". ויש להקיש: מה מועד שבעה ימים או יום אחד - אף חנוכת המזבח שבעה ימים או יום אחד. לכן חנוכה שעשה שלמה שבעה ימים מובנת, חנוכה שעשה עזרא יום אחד - גם כן מובנת, ועל חנוכה שעשה משה יש לשאול.]

(הרחב דבר על במדבר פרק י פסוק י)

ח ע"א

דתנא רבי ישמעאל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום

במעמד הר סיני לא היה כל המגיע למשה מגיע לכל ישראל אבל הדיבור - למשה לבדו. ולזה בא סיפור עשר הדברות כולו - סיפור היחיד הנפרד, והוא ע"ה ירד לתחתית ההר ויגד לבני אדם מה ששמע - אמרה התורה, "אנכי עומד בין יי וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר יי"; ואמר גם כן, "משה ידבר והאלוהים יעננו בקול" - ובבאור אמרו במכילתא, כי כל דיבור ודיבור היה משיבו להם כמו ששמע; וכתוב בתורה גם כן, בעבור ישמע העם בדברי עמך וגו'" - מורה כי הדיבור היה לו, והם ישמעו הקול ההוא העצום. לא הבדל הדברים; ועל שמע הקול ההוא העצום אמר, "כשמעכם את הקול", אמר, "קול דברים אתם שומעים, ותמונה אינכם רואים, זולתי קול" - ולא אמר, 'דברים אתם שומעים'; וכל מה שבא משמע הדברים, אמנם הנרצה בו שמע הקול, ומשה הוא אשר ישמע הדברים ויספרם להם. זהו הנראה מן התורה ומרוב דברי החכמים ז"ל.
יש להם גם כן מאמר כתוב בהרבה מקומות מן המדרשות, והוא בתלמוד גם כן, והוא אמרם, "'אנכי' ו'לא יהיה לך' - מפי הגבורה שמעום" - רוצים בזה, שהם הגיעו אליהם כמו שהגיעו למשה רבינו, ולא היה משה רבינו מגיעם אליהם. וזה, ששני אלו השרשים - רצוני לומר, מציאות האלוה והיותו אחד - אמנם יושגו בעיון האנושי; וכל מה שיודע במופת, משפט הנביא בו ומשפט כל מי שידעהו - שוה, אין יתרון; ולא נודעו שני השרשים האלה מצד הנבואה לבד - אמרה התורה, "אתה הראת לדעת וגו'". אמנם שאר הדברות, הם מכת המפורסמות והמקובלות, לא מכת המושכלות.
ועם כל מה שזכרו גם כן מן הענין ההוא, היוצא מן הכתובים ודברי ה'חכמים' הוא - שלא שמעו כל ישראל במעמד ההוא אלא קול אחד לבד פעם אחת, והוא ה'קול' אשר השיג משה וכל 'ישראל' ממנו, 'אנכי' ו'לא יהיה לך', והשמיעו להם משה בדברו בהבדל אותיות נשמעות.
...ודע שזה הקול גם כן, אין מדרגתם בו שוה עם מדרגת משה רבנו [אכן רק את שתי הדברות הראשונות שמעו ישראל ואת שאר הדברות לא שמעו אלא קולות בלבד, ואף בשתי הראשונות לא השיגו כמו משה אלא פחות ממנו]

(מורה נבוכים - חלק ב פרק לג)

וזהו פירושו אצלי, מה שאמרו ז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום.
...עקר המצוה אצלי [בפירוש "אנכי"] להאמין בכלל "שיש תורה מן השמים", ושדבר הש"י ואזהרתו מגיעים אלינו ולפיכך פתח ואמר: "אנכי ה' אלהיך" והשם הנכבד הזה מן ד' אותיות, הוא מורה על עלה מחוייבת המציאות, וזה לא בא על צד המצוה אבל על צד הדבר הפשוט שהיו מודים [בו] כבר, שלא היה להם ספק כלל שהיה [נמצא] בעולם מחוייב המציאות, אבל מה שהיה מחדש להם עכשיו ומצוה שיאמינו בו, הוא שאמר כמדבר בעדו, אני הוא אותו מחוייב המציאות מנהיגך, והוא פירוש "אלהיך", ואמר אחריו: אשר הוצאתיך, כאומר לחבירו [וכי] אינך מכירני, אני הוא אותו שעשיתי לך כך וכך והענין הפלוני. ועל דרך זה אמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים. והנה שורש המצוה הזאת שנאמין שמאותו שכבר אנו יודעים שהוא מחוייב המציאות, ושהשכל הנטוע באדם מכריח זה ואי אפשר לחלוק עליו בשום פנים, שממנו מגיעים אלינו מצות ואזהרות. הפך הדעת הרע, שחושב ומאמין מצד עיונו שזה ליאות וחסרון בחק הש"י' זו היא המצוה הראשונה, והיא בכלל לומר שנאמין שהשי"ת מנהיגנו ומזהיר אותנו.
והמצוה השנית היא שאמר: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, כלומר, לא תעבוד אלוה אחר בעולם זולתי, כי אותי לבד תעבוד מפני שאני מנהיגך. ואלה שתי המצות אין טבע השכל נותנת, אבל מצד עיוננו נטעה ונשפוט ההפך, והוא שנחשוב ונאמר, אם לא שהאירה לנו התורה שה' מרומם מכל מעשימ ועניננו, ושחלילה לו שהוא ישים לבו לצוותנו ולהזהירנו, כמו שחשבו הפילוסופים ובנו עליו כל בנינם הרע, מהרה ינתק ויעקר. ואף הנביאים אע"פ שידעו שאמתתו של דבר כן, תמהו עליו ואמרו. מה אנוש כי תזכרנו וגו', ואמר גם כן: מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו. וכיון שכן אם לא שהאירה לנו התורה, היינו חושבים ומאמינים מצד שכלנו שה' ית' מרומם משיגיעו מצותיו ואזהרותיו אלינו, ושאין ראוי שנעבדהו כלל, לפי שאם כן נאמין שהוא יתפעל מצד מעשינו, ושיהיה לו איזה התלות והקשר בנו, אבל ראוי שנעבוד כוכבים ומזלות מצד שיש לנו קשר עמהם, ונחשוב כל זה לדעת אמתי גמור, ושכל מי שחושב זה מגדל ה' ית' ומרומם אותו, וכל מי שיסבור ההפך מיחס הליאות [אליו]. ולפיכך אמרו רז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, והוא על דרך משל, שאם איש אחד גם כי יהיה משרי המלך הפרתמים הקרובים [אליו] יצוה אותנו בדבר מה שיראה לנו שהוא גרעון וזלזול בכתר מלכותו, שיהיה ראוי לנו שלא נאמין אליו בשום צד, אבל נשיבהו, שבשום פנים לא נעשה כן אם לא שנשמע אותו הצווי מאת המלך פנים אל פנים ופה אל פה, עם היות שנאמינהו בכל צווים אחרים שיצוה לנו מצד המלך, כן הענין בשתי המצות הללו בשוה.

(דרשות הר"ן, דרוש ט)

מוכיח בהוכחות רבות שאת כל הדברות שמענו מפי הגבורה. שהרי כל מטרת מעמד הר סיני היתה בעבור ישמע העם בדברי עמך, אבל היחוד באנכי ולא יהיה לך הוא שהן עקרי האמונה. וכל המצוות תלויות בהם. כי הם הכרחיים בקבלת עול מלכות שמים. ושמענום מפי גבורת ההשגה ומעלתה על שאר הדברות.

(עקדת יצחק, שער פ"ט)

איזו היא מצוה שהיא שקולה ככל המצות הוי אומר זו עבודת כוכבים

ידיעת הדעות ההם והמעשים ההם, היא שער גדול מאד בנתינת עילת המצוות, כי תורתנו כולה, שרשה וקטבה אשר עליו תסוב הוא - למחות הדעות ההם מן הלבבות וזכרם מן המציאות. למחותם מן הלבבות אמר, "פן יפתה לבבכם וגו'", "אשר לבבו פונה היום וגו'", ולמחותם מן המציאות אמר, "מזבחותיהם תתצו... ואשריהם תגדעון וגו'", "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא", ונכפלו שני הענינים האלה במקומות רבים; והוא היה הכונה הראשונה הכוללת לכל התורה כולה - כמו שהודיעו אותנו ז"ל בפרושם המקובל לאמרו ית', "את כל אשר צוה יי אליכם ביד משה" - אמרו, "הא למדת שכל המודה בעבודה זרה כופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בעבודה זרה מודה בכל התורה כולה". והבן זה. [מבאר שיסוד התורה היא מחיית ע"ז והשקפותיה וסביב עיקר זה נמצאות מצוות רבות ולכן יש ללמוד ולדעת את דרכי הע"ז.]

(מורה נבוכים - חלק ג פרק כט)

י ע"א

אמר להם כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם עבדות אני נותן לכם שנאמר וידברו אליו לאמר אם היום תהיה עבד לעם הזה

ולפי דעתי שיש במלך צד ייחדהו, שממנו ראוי יותר שלא ירום לבבו מצד המלכות, יותר ממה שראוי שלא ירום לב שאר בני אדם מצד המעלות הנמצאות בהם. והוא שידוע, שהמלכות איננו דבר דבק למלך וו, אבל הוא דבר נתן אליו מאת השי"ת, או מאת העם לצורך תיקון העם, או לצורך תיקון עצמו. וזה שאמר שלמה: טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל אשר לא ידע ליזהר עוד כי מבית האסורים יצא למלוך, נמצא שאין המלכות דבק עם המלך, אבל הוא תואר נוסף עליו לצורך תיקון הכלל, ולכן אין ראוי למלך שיראה עצמו מושל ושליט על העם, אבל כעבד אליהם לצורך תיקונם. ומפני זה אמרו בהוריות כסבורין ששררות אני נותן לכם עבדות אני נותן לכם.

(דרשות הר"ן, דרוש יא)

ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, בשורה היא להם שנגעים באים עליהם

שמאמר ונתתי נגע צרעת וגו' אינו נמשך למאמר כי תבואו, אל שיהיה דבור תנאיי, אבל שהוא מאמר בפני עצמו, והוא אל בשורה טובה יבא. ואם שנראה שהם תלו הענין בגלוי מטמוניות העושר שהיו להם, הנה באמת יותר יצדק זה במטמוניות הפחותות הטמונות בחובם, והחרושות על לוח לבם, כי יחפשום ויגרשום ממקומם ויבואו תחתם מטמונות החמדה, והן הדעות האמתיות והמוסרים השלמים, היקרים מכל כלי חמדה, באשר יחיו את נפשם, כאשר ישמעו וירפאו את עצמם, איש איש אשר ידע נגע לבבו. [מבאר שיש ברכה בנגע הצרעת, שעל ידו אדם לומד למצוא את המדות הרעות שלו ולתקנן.]

(עקדת יצחק, שער ס"א)

י ע"ב

לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה

והכוונה, כי העושים שלא לשמה, יכוונו אל האות הראשון, שהם הטובות ההוות והנפסדות, שהם עד שמים לבד, כלומר, שהם תחת ממשלת השמים בהוייתן והפסדם. אמנם העושין לשמה, הם מכוונים אל האות העליון הנסתר, והוא הטוב אשר למעלה מהשמים במעלה ובקיום. והוא התאר שתאר שתי מיני אלו ההצלחות אבינו הזקן, באומרו (בראשית מ"ט) ברכות שמים מעל ברכת תהום רובצת תחת. ובשער נ"ט נתבאר זה המאמר עם חביריו כהוגן מסכים לכל הנזכר הנה, עיין עליו. [מבאר שיש במצוות שכר נגלה לכל ושכר נסתר. הנגלה הוא השכר הגשמי שבעולם הזה, והנסתר הוא השכר הרוחני של העולם הבא שאין אנו יכולים להבינו. והוא מעל השמים, כלומר מחוץ לעולם הזה, לכן רבא קושר אותו לפסוק "כי גדול מעל שמים חסדך"]

(עקדת יצחק, שער ע)

הרב מביא בשם הרב חיים מוולוזין שיש מעלה גדולה למדרגת שלא לשמה ומתוך כך מקשה על דורו שמשום גזירות אין מצב של למוד תורה שלא לשמה ויוצא שהקב"ה כביכול מונע מאיתנו שכר.

(מכתב מאליהו חלק א, עמ' 24)

גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה

שהצריך שיהא לו אות נכחו אליו יביט ויכוין בכל מעשיו, ולא עוד אלא שעפעפיו יצמצמו הבטתו ויישירו נגדו, כדרך בקיאי מורי החצים עד שתהיה הבטת הנכח מצומצמת כמעט אל נקודה, כי הנכחיות הוא דבר שלא יפרד מהנקודה אפילו במחשבה... ואמר אל תט ימין ושמאל הסר רגלך מרע. והכוונה, שענין ההבטה וההשקפה המוטלת עליו בעיני בחינתו הוא שישמר מהימין והשמאל בכוונותיו, שהם קצות היתרון והחסרון אשר בכל המדות, רק שיכוין אל חוט השערה אשר באמצע, ולא יחטיא. לפי שכל אחת מהקצוות הוא הרע והאמצע לבדו הוא הנכון...
ולזה הוא מה שאמרוהו חכמי האמת בהישירם אל התכלית העליון שבתכליות וכל מעשיך יהיו לשם שמים (אבות פ"ב). הנה ששמו אות נכבד ונפלא למראה עיני כל בעל דת יישיר נגדו בכל מעשיהם. וכמו שאמר החכם בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך (משלי ג'). ירצה, שתשום אותו יתעלה לתכלית בכל מעשיך, ולא תחוש אם תטה אל הימין או אל השמאל, או אם תכוין אל האמצעי, כי אותו אשר יכוון אליו לש"י הוא הנכון. והוא אמר ז"ל בכל דרכיך דעהו ואפילו לדבר עבירה, שהיציאה אל הקצוות עבירה היא בידו, רק אם תהיה הכוונה לשם שמים. וכמו שאמרו גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה וכו' (נזיר כ"ג ע"ב). ודקדקו זה מאומרו והוא יישר אורחותיך, יאמר שהכוונה הזאת תשים העקוב למישור, והפעולות המוחזקות בפחיתיות ישובו מעלות. [מבאר שכדי לא לסור מדרך האמת ולא לתעות ממנה אדם חיב להישיר דרכו תמיד אל נקודה אחת. ואם היא אמת ילך בה גם אם יש עברה בדרכו.]

(עקדת יצחק, שער עב)

משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם, אחד אכלו לשום מצוה, ואחד אכלו לשום אכילה גסה. זה שאכלו לשום מצוה - "צדיקים ילכו בם"; זה שאכלו לשום אכילה גסה - "ופושעים יכשלו בם"

מי שמקיים את מצוות שלא מתוך תפיסתן כמצוות אלקיות, אלא מתוך בחירתו בהם מבחינת התועלת האנושית שהוא מוצא בהן - נקרא פושע ונכשל, ומוטב שלא יעשה אותן.

(עקידת יצחק שער יז)

יג ע"א

אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ

מוצא לדין זה רמז בפסוק ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. היינו מלכים על הכהנים כי ע"י קבלת התורה יש ללומדיה יתרון על הכהנים עד שאפילו ממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ.

(כלי יקר, שמות פרק יט פסוק ד)

מלך קודם לכהן גדול שנאמר ויאמר המלך להם קחו עמכם את עבדי אדוניכם וגו', כהן גדול קודם לנביא שנאמר ומשח אותו שם צדוק הכהן ונתן הנביא

ולבלתי סור מן המצוה - כפרש"י מצות הנביא כזמנו וזה שייך להרמת הלב, דבאמת מלך גדול מנביא כדתנן שלהי מס' הוריות, אבל מ"מ יש לו לדעת בלב דגדול מעלת הנביא בדבר ה' ממנו. [מביא שלמרות קדימותו בכמה עניינים, על המלך לזכור בלבבו שהנביא גדול ממנו בדבר ה'.]

(העמק דבר דברים יז, כ)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275