Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת ראש השנה

לדף הראשי על אגדות ראש השנה


יח ע"א

כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין
1

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לעיל טז ע"א בשם נחלת יעקב]

כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין וכו' וגזר דין דצבור מי מיקרע והא כתוב אחד אומר כבסי מרעה לבך וכתיב כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך ברית נכתם עונך לפני מאי לאו כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין
1-18

לומר שלאחר גזר דין אין שם נשיאות פנים אף בתשובה להעביר מכל וכל, אלא להקל העונש, כמו שביארנו בחבור התשובה [משיב נפש מאמר א פרק א], וכדכתוב "אם תכבסי בנתר" וכו', אבל קודם גזר דין יש לו נשיאות פנים בתשובה להעביר את העונש מכל וכל, וכדכתוב "כבסי מרעה לבך ירושלם למען תושעי" וכו'.

(בית הבחירה, נדה ע ע"ב)

זה התפלל תפלה שלימה נענה וזה לא התפלל תפלה שלימה לא נענה
9-10

...שאמרו ביבמות (סד ע"א): אין דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע, ואין רצונם לומר מצד קיבול התפילה בזכות אבותיו, כי ה' יתברך שומע תפילת כל פה וקרוב לכל קוראיו, רק אתפילה עצמה, שאין דומה תפילת זה לשל זה. וכדרך שאמרו בראש השנה מפני מה זה התפלל ונענה וכו' זה כיוון לבו וכו' (כפירוש רש"י), כי בתפילה הכל לפי כוונת הלב הן הדברים, והכל הוא לפי זוך הלב, ואין דומה צדיק בן צדיק ששורש לבבו זך.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות ד)

זה התפלל תפלה שלימה נענה וזה לא התפלל תפלה שלימה לא נענה
9-10

"ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך" וגו' - וקשה למה אמר "ועבדתם" לשון רבים, "וברך את לחמך ואת מימיך", לשון יחיד? אלא אמרו רז"ל: שנים שנכנסו להתפלל זה נענה וזה לא נענה, מפני מה זה התפלל וזה התפלל, זה נענה וזה לא נענה? אלא זה שהתפלל בכוונה נענה וזה שהתפלל שלא בכוונה לא נענה. לכן אמר "ועבדתם את ה' אלהיכם" לשון רבים, שתהיה התפילה ברבים, אבל ודאי אין תפילת כולם שוה, שיש מי שמכוין ויש מי שלא מכוין, ולכן מי שמכוין נענה ומי שלא מכוין אינו נענה, וזהו "ובירך את לחמך ואת מימיך" לשון יחיד.

(רבי שמעון כהן מג'רבא, מעשה חושב, שמות פרק כג, כה, עמ' פט-צ)

זה התפלל תפלה שלימה נענה וזה לא התפלל תפלה שלימה לא נענה
9-10

מעיקר ענין התפילה הוא שיתכונן האדם איך בריה קטנה שפלה אפילה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דיעות, מלך מלכי המלכים... להתפלל ולבקש מאתו יתברך. אין זה אלא מחסד השי"ת.. שנותן לו רשות להתפלל ולבקש רחמים מלפניו... וכאשר יתבונן האדם ויכיר זאת, אזי תפילתו היא בגדר צדקה, כי נפשו יודעת מאוד שהשי"ת ברחמיו ובחסדיו עושה עמו צדקה וחסד שיוכל לבקש צרכיו מלפניו, ומתפלל בהכנעה ושבירות לב, ותפילתו מתקבלת ונענית, כדאיתא בגמרא... רבי מאיר אומר... מפני מה זה נענה וזה לא נענה זה התפלל תפילה שלימה נענה וזה לא התפלל תפילה שלימה לא נענה. היינו כאשר מתבונן בהתבוננות האמורה, הנה תפילתו שלימה, מתוך הכנעה והתבטלות, שהיא שלימות התפילה, כמאמרם ז"ל (ברכות ל ע"ב): אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, שיראה פחיתות ערכו ורוממות השי"ת, שזה הוא השלימות, היפך האי מאן דיהיר בעל מום הוא (מגילה כט ע"א), ועי"ז הוא מתפלל ונענה.

(רבי אברהם מנחם דנציגר, אמרי מנחם, פרשת תזריע, עמ' קעה)

זה התפלל תפלה שלימה נענה וזה לא התפלל תפלה שלימה לא נענה
9-10

יש להעיר על שינוי הלשון... "ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך", פתח בלשון רבים "ובקשתם" וסיים בלשון יחיד "ומצאת"... וי"ל דמרומז בזה מ"ש בר"ה יח, א: שנים שעלו למטה ומחלתן שוה, זה ירד וזה לא ירד... ומפני מה זה נענה וזה לא נענה? מפני שזה התפלל תפלה שלמה וזה לא התפלל תפלה שלמה, ופירש רש"י: תפלה שלמה - בכונה עכ"ל. ולפי זה מרמז הכתוב "ובקשתם" - המבקשים יהיו שנים, "ומצאת" - אחד, ולמה כן? מפני "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך", דהיינו תפלה בכונה, והשני התפלל שלא בכונה.

(תורה תמימה, דברים פרק ד, הערה נד, ובדומה בספרו תוספת ברכה, דברים פרק ד, כט [ובדומה בסוף אדרת אליהו, דברים, בשם הגר"א])

זה התפלל תפלה שלימה נענה וזה לא התפלל תפלה שלימה לא נענה
9-10

כתב האריז"ל בליקוטי תורה (בפסוק שלפנינו): להיות כי כל הדברים בעולם יש להם חיות, וכמו שהאדם נברא גוף ונפש, כן כל הדברים. והנה התורה עצמה יש לה גוף ונפש, גוף כענין הלבוש הנזכר בדברי רז"ל גופי התורה, ויש לה פנימיות התורה שהוא הנשמה וכו'. וכן המצוה יש לה גוף, דהיינו בחינת המעשה, ויש לה נשמה, דהיינו הכונה שהאדם מכוין בה לעשותה כתיקונה, ואם נעשה בלא כונה הצריכה, תהיה כגוף בלא נשמה... נמצא ששלימות המצוה אינה אלא מתוך כונה, כי אחרת אין נשמה לגוף המצוה. והוא שאמרו: שנים שעלו למטה וחוליין שוה וכו', זה התפלל ונענה וזה התפלל ולא נענה, מפני מה זה נענה וזה לא נענה? זה התפלל תפלה שלימה נענה וזה לא התפלל תפלה שלימה לא נענה, ופירש רש"י: תפלה שלימה - נתכוון. כלומר, תפלה ללא כונה אינה אלא חצי, משום שיש בה גוף ללא נשמה, בעוד שתפלה בכונה יש בה גוף ונשמה כאחד, ועל כך זה התפלל תפלה שלימה נענה.

(רבי משה יחיאל אפשטיין, באר משה דברים פרק ח, א, עמ' רפד)

זה התפלל תפלה שלימה נענה וזה לא התפלל תפלה שלימה לא נענה
9-10

בדברי הגמרא תניא היה רבי מאיר אומר... מפני מה זה נענה וזה לא נענה זה התפלל תפילה שלימה ונענה וזה לא התפלל תפילה שלימה ולא נענה. ופירש [רש"י]: תפילה שלימה - נתכוון. הרי מצינו כאן שמעלת התפילה שעל ידה זוכים לישועה היא כשהתפילה היא תפילה שלימה בכוונה. ומה היא הכוונה שגורמת לתפילה שתיקרא תפילה שלימה? אין זו כוונת המילים גרידא, אלא עיקר הכוונה שיידע ממי הוא מבקש בתפילתו - מזה שהוא בעל היכולת, מזה שרוצה לעזור לנו, ומיהו? אבינו, בורא העולם. וכוונה זו באה רק אחרי היסוד הקודם שהזכרנו, דהיינו יסוד האמונה. ורק אחרי שזוכים ליסוד האמונה, ומשרישים בלב שכל הנעשה בבריאה מן הדבר הקטן ביותר ועד המאורעות הגדולים הכל נעשה בחשבון הבנת הבורא יתברך, ולולא רצונו היה העולם תוהו ובוהו - אחר שזוכים לחיות עם הבנה זו, אפשר להגיע להתפלל תפילה שלימה וליוושע בזכות התפילה.

(רבי מיכל יהודה ליפקוביץ, אמרי דעת, ח"א עמ' רלג)

זה התפלל תפלה שלימה נענה וזה לא התפלל תפלה שלימה לא נענה
9-10

מה שאמרו בברכות (ה ע"ב): רבי יוחנן חלש, על לגביה רבי חנינא וכו' אמר ליה הב לי ידך, יהב ליה ידיה ואוקמיה, אמאי, לוקים רבי יוחנן לנפשיה? אמרי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים... חשבתי על פי מה שאמרו בראש השנה... מפני מה זה נענה וזה לא נענה זה התפלל תפלה שלימה נענה וזה לא התפלל תפלה שלימה לא נענה, וברש"י: תפלה שלימה - נתכוון. ואם כן אפשר מאד שכוונת חז"ל שאמרו אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, לפי שבדרך כלל, החולה, מחמת חולשתו ויסוריו, נפשו בל עמו, ואין בכוחו לשפוך שיחו לפני ה' בכוונת הנפש כראוי.

(רבי אברהם ישראל ארנברג, אבני זכרן, עמ' שנ)

רבי אלעזר אמר כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין רבי יצחק אמר יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין
10-13

הרמב"ם השמיט מה דאמרינן בסוף מס' יומא: הרואה קרי ביום הכפורים ידאג כל השנה, ואם עלתה לו שנה מובטח לו שהוא בן עוה"ב... דזה לשון הלבוש [או"ח סי' תרטו]: ויש פנים לאידך גיסא, שכשעלתה לו השנה אדרבא ידאג יותר ויפשפש במעשיו ויתקנן שמא קיבל זכיותיו ושחסו על חייו ונשאר ערום בלא מצות שכבר קיבל שכרו עכ"ל. וגם באלי' זוטא תמה כן על הלבוש וז"ל: וזה תימא על הלבוש שהראה פנים כאן נגד הש"ס... וי"ל כך דהנה בפ"ק דר"ה פליגי רבנן ור' יצחק, דרבנן ס"ל דגז"ד דיחיד כיון שנחתם אינו נקרע אבל ר' יצחק אומר שם דיפה צעקה לאדם בין קודם גז"ד בין אחר גז"ד, וס"ל דגז"ד דיחיד נמי נקרע. והנה הרמב"ם כתב בפ"ב מהל' תשובה: אעפ"י שהצעקה ותשובה יפה לאדם בכל השנה, בעשי"ת הרי הוא משובח יותר וכו'. והנה בספר פרשת דרכים בדרך הרבים הוציא מזה דהרמב"ם פוסק כר"י... ולכך אתי שפיר, דהברייתא דקאמר דאם עלתה לו שנה מובטח לו שהוא בן עוה"ב אתיא כרבנן דס"ל דאחר גז"ד כיון שנחתם אינו נקרע, א"כ א"א לומר דנגזר עליו ביו"כ למיתה ואח"כ נשתנה דינו... ובע"כ דבתחלה ביוה"כ תכף נגזר עליו לחיים... ולכך מוכח דמובטח לו שהוא בן עוה"ב. אבל לדידן, דהרמב"ם פוסק כר' יצחק, דיפה צעקה דאדם בין קודם גז"ד בין אחר גז"ד, א"כ שפיר יש לחוש להיפוך, דנגזר עליו ביוה"כ למיתה ואח"כ מכח תשובתו ורוב מעשיו הטובים נשתנה לטובה, ולכך יש לחוש שקיבל עולמו. והיינו כפנים ב' של הלבוש. ולכך השמיט הרמב"ם הך דמובטח לו שהוא בן עוה"ב... דהטור יסבור כרבנן, דגז"ד דיחיד אינו נקרע, ולכך קאמר מובטח לו שהוא בן עוה"ב...
לפ"ז היה אפשר לפרש מה שאיתא שם בש"ס דיומא [פח ע"א]: כי אתא ר"ד אמר מפיש חיי סגי ומסגי... י"ל דר"ד גופא פליג על הברייתא הנ"ל, דהנה עיקר חיי אדם הוי לקנות לו עולמו, וזה הוי כדי חייו, ואם כבר קנה עולמו במיעוט ימים למה לו עוד חיים?... ולכך א"ש ה"נ למ"ד שהוא מובטח שהוא בן עוה"ב, אין הוכחה שיחי' עוד, דלמה לו עוד חיים כיון שכבר קנה עולמו. אך ר"ד ס"ל דגז"ד דיחיד נמי נקרע, א"כ הוי להיפוך, אם עלתה לו שנה מוכח שקיבל שכרו, א"כ נעשה כבריה חדשה, לכך צריך להפיש חיים מחדש להיות סגי ומסגי מחדש, להשלים מה שאבד. ולזה מועיל לו מה שעלתה לו שנה, דמוכח דעכ"פ היה לו הרבה זכיות, וכיון דאיש כזה פועל נכון לסגל הרבה מע"ט אף שאבדו כעת ראוי להוסיף לו חיים דמסתמא יחדש עוד כהנה וכהנה... והנה הטעם שפסק הרמב"ם כר' יצחק עיין בנדה דף ע ע"ב בתוס' (ד"ה כאן בעשה תשובה וכו') דסתמא דש"ס אזיל שם כר' יצחק, עיין שם, ולכך פסק הרמב"ם כסתם גמרא.

(רבי שלמה קלוגר, בנין שלמה, הלכות שביתת עשור פרק ג הלכה ג)

יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין
12-13

תשובת המוחלטין מעכבת הפורעניות ואפילו לאחר שנחתם גזר דינם - וצריך לומר דאתיא כר"י דאמר בר"ה יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין.

(רבי משה אבן חביב, תוספת יום הכיפורים, יומא פו ע"ב)

יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין
12-13

ואמרו יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין. והטעם הוא לדעתי דהגם דהגזר דין נגזר בראש השנה ויום הכפורים, עכ"ז אל ימנע האדם את עצמו מן הרחמים, דכיון שהאדם מתפלל הנה באיתערותא דלתתא אתער עובדא לעילא [זוהר ח"ג לא ע"ב]... ממילא כשאדם איש הישראלי מתפלל אפילו לאחר גזר דין, הנה באיתערותא דלתתא איתער עובדא לעילא, ומתפלל הש"י יהי רצון (העליון רעוא דרעוין) שיכבשו רחמי את כעסי וכו' ואכנס עם בניי לפנים משורת הדין [ברכות ז ע"א].

(בני יששכר, מאמרי חודש כסלו-טבת, מאמר ד, אות קמה)

יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין
12-13

איתא בר"ה דף יח: ר' יצחק אמר יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין. ולא נתבאר טעמא דר"י, מנליה לחלוק על תנאי דמחלקי בין יחיד לצבור? ובשאלתות דרב אחאי גאון פ' ויקהל איתא בזה"ל: אמר ר' יצחק יפה צעקה לאדם בין לפני גזרה בין לאחר גזרה, שנאמר "ויעבור ה' על פניו" - מלמד שנעשה הקדוש ברוך הוא כשליח צבור היורד לפני התיבה, ואמר לו למשה: בשעה שישראל חוטאין לפני, עשה לפני כסדר הזה ואני מוחל להן. והנה עיקר זה הדרוש של ויעבור מבואר שם דף יז: א"ר יוחנן, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לומר, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור כו'. אבל השאלתות העלה דמכאן למד ר"י דמועיל עת רצון של י"ג מדות אפילו ליחיד לאחר גזר דין. ולכאורה קשה טובא, חדא, דזה היה תפלה בשביל צבור ומנ"ל יחיד ממש? שנית, מאי ראיה ממשה רבינו דרב גובריה לתפלת כל יחיד? עוד קשה, הרי תפלת משה הועיל גם בלא י"ג מדות, וביטל גזרת "ושלחתי לפניך מלאך", וחזר הקדוש ברוך הוא ואמר "פני ילכו והניחתי לך". אבל לביאורנו בכל הענין מתיישב שפיר הכל, שהוכיח ממה שחזר הקדוש ברוך הוא מגזרת "לך רד" מגדולתך, ובעת רצון העלהו למעלתו, והוא נוגע רק למשה עצמו כמו שביארנו, שלא היה נצרך לתפלה קבועה... ולא אפשר לדחות שאני משה דרב גובריה, שהרי על זה עצמו התפלל עתה לבטל גזרה שנגזר עליו "לך רד", שלא יהיה רב גובריה. ושפיר אפשר ללמוד דכמו כן כל אדם המתפלל לעצמו, אם רק בשעה שהש"ץ מתעטף ואומר י"ג מדות והוי עת רצון, מועיל צעקת היחיד גם לעצמו. אבל בלי י"ג מדות של צבור לא מהני. והא דמצלינן אקצירי ואמריעי, ואיתא בגמ' שם דף טז דאתי כר' יצחק, ג"כ מצלינן בעת רצון של תפלה קבועה וכדומה. ולא תקשה עוד, מה זה הוכחה ממשה, הא גם בלי י"ג מדות ביטל גזרה של "ושלחתי לפניך מלאך"? שהרי כבר ביארנו בריש הענין דזה הפעם היה עבור ידיעת שמו ועבור שאמר ה' שמצא חן בעיניו לקבלת התפלה, וגם הקדוש ברוך הוא השיב כן "כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם", ומבואר הא לאחֵר לא היה שומע לבטל הגזרה, אבל תפלה זו שיתנהג למעלה מן הטבע כמו שהיה לפני העגל, התפלל משה כמו שהיה איש פרטי כמו שביארנו לעיל לג, יח, וגם הקדוש ברוך הוא השיב כי בעת שיקרא י"ג מדות אז "ורחמתי את אשר ארחם", וביארנו שאז ירוחם כל מי שיתפלל, ובזה הכח נשמע משה לבטל גזרה של "לך רד" מגדולתך, על כן שפיר מוכיח מכאן לכל אדם.

(העמק דבר, שמות פרק לד, י - הרחב דבר)

יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין
12-13

אותן ניצוצות הקודש, שהם משוקעים עדיין במעמקי תהום הרע, גורמים את ההכרח של הצעקה, שהיא מורגשת בכלי הגוף. וכל מה שיוסיף האדם לברר את הניצוצות השייכים לו, ולא יהיו כל תנועותיו ומעשיו כי אם ביושר ובקדושה, ככה ירגיש שדיבורו בנחת פועל הכל, והולך למשרים, דובב שפתי ישנים. אמנם כל זמן שמצטרך הוא להעלות ניצוציו ממעמקים, יפה צעקה לאדם. וישנם צדיקים צועקים לד' מפני צרת העולם, מפני הירידה הכללית. צעקה זו נוהגת עד שימלא העולם כולו תיקון ואורה, ויקוים "אין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו". צעקת צדיקים הללו איננה באה להם מעקת הנפש הפנימית של צרתם הרוחנית, כי אם מהצער הגדול של העולם, צער השכינה בכלל, הצועקת בחבליה, כאילה בעת לידתה.

(אורות הקודש כרך ג אות כג עמ' רפז = שמונה קבצים, קובץ ו, אות יב)

יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין וכו' מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע
12-23

וג' דברים הם; האחד קודם הגזירה, והגזירה בלא שבועה, וגזר דין שיש עמו שבועה. וקודם גזר דין - קודם שגזר הקדוש ברוך הוא שכך יהיה, אלא שכך הוא רוצה לעשות, והוא נקרא 'עלה במחשבה', ואין צריך כל כך תפילה וזכות גדול שתתבטל. אבל כשנגזרה, אי אפשר שתתבטל אלא על ידי תפילה וצעקה גדולה וזכות גדול. ואחר גזר דין שיש עמו שבועה, אין מועיל לא תפילה ולא צעקה... שכל זמן שהיה משה רבינו ע"ה מדבר בנבואה, אז היה מתנבא שלא יבוא לארץ, כי כך ראה בנבואה... ומכל מקום חשב שהגזירה תתבטל בתשובה ובתפלה ובצעקה. ולפיכך בפרשת בהעלותך (י, כט), שהיה הדבור רק ליתרו, היה משתף עצמו עמהם, לפי שהיה סבור שיכנס לארץ, ותתבטל הגזרה. ומכל מקום כאשר ידבר בנבואה, הוא צריך לדבר כאשר הנבואה נותנת הדין מה שיהיה, והיה מדבר שלא יביאם לארץ, שהרי כך היה בנבואה עליו. ובמי מריבה נגזרה גזרה עליו.

(מהר"ל, גור אריה, במדבר פרק כ פסוק יב)

יח. יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין וכו' מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע

12-23
למה לא נתקבלה תפלת מרע"ה ותחנתו על הכנסתו לארץ?... כתבו החכמים בפ"ק דר"ה שהתפלה מועילה לפני גזר דין עכ"פ, ואף לאחר גז"ד ג"כ תועיל אם אין כאן שבועה, כמו שיראה מענין חזקיהו שלאחר גזר דינו נאמר לו "צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה", וא"ל "שמעתי את תפלתך וגו' הנני יוסיף על ימיך" וגו'. וגזר דינו של משה היה עמו שבועה, שנא' "לכן לא תביאו את הקהל הזה" ובארו רז"ל… ש"לכן" הוא לשון שבועה, ושל צבור הוא נקרע ומתבטל על ידי התפלה. ועם היות דבריהם אמת… לא אחשוך פי ואומר שהעונות שהם בין אדם למקום אין ספק שמועיל התשובה בהם, כי אין מעצור לה' מהושיע ועמו הסליחה, אבל בעברות שבין אדם לחבירו לא יכפר הש"י עליהם לא קודם גזר דין ולא לאחר גזר דין, לא במקום שיש שם שבועה ולא במקום שאין שם שבועה, לפי שצדיק וישר הוא ולא יקפח שכר כל בריה ובריה… כמו שאמרו בגמרא בשלהי יומא עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר.

(אברבנאל, דברים, פרק ג)

יח. יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין וכו' מניין לגזר דין של צבור וכו' אף על גב שנחתם נקרע

12-38
בא וראה כמה כחו של חמס [שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל] - וכתב הרא"ם שאין זה סותר מ"ש כ"מ שאתה מוצא זנות אנדרלמוסיא בא לעולם, דאי לא החמס לא היה הגזרה בא עליהם לא כללית ולא פרטית וע"י החמס באה הגזירה והזנות חייב להיות כללי' כו' עכ"ל... נ"ל לפרש ע"פ מאי דמסיק פ"ק דר"ה יפה צעקה לאדם אפי' ליחיד בין קודם גז"ד בין לאחר גז"ד, והא דאיכא לפלוגי בין יחיד לרבים היינו לאחר שנחתם גז"ד, דאינו נקרע ליחיד. ולזה ודאי דבשביל זנות היה עיקר הגזרה כללית כדמפורש בקרא, "כי השחית" וגו'... אלא מדכתיב בסיפיה דקרא "כי מלאה הארץ חמס" וגו', למדו לומר שאף שכבר נגזרה הגזרה בשביל עבודה זרה וג"ע, מ"מ לא היה נחתם והיה אפשר ליחיד הצדיק להיות נענה בתפלתו וניצול, אלא ע"י שפשטו ידיהן בגזל נחתם גזר דין, והיחיד לא יהיה נענה בו.

(מהרש"א, חידושי אגדות, סנהדרין קח ע"א)

יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין וגזר דין דצבור מי מיקרע וכו' ולא קשיא כאן בגזר דין שיש עמו שבועה כאן בגזר דין שאין עמו שבועה וכו' מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע שנאמר [ולכן] נשבעתי לבית עלי וכו' מניין לגזר דין של צבור וכו' אף על גב שנחתם נקרע שנאמר כה' אלהינו בכל קראנו אליו והכתיב דרשו ה' בהמצאו התם ביחיד הכא בצבור
12-39

...שהתפלה מועילה לפני גזר דין על כל פנים, ואף לאחר גזר דין גם כן תועיל אם אין עמו שבועה, וכן אמרו רבותינו ז"ל יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין, כמו שיראה זה מחזקיה, שאחר שנאמר לו "צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה", נאמר לו "שמעתי את תפלתך וגו' הנני יוסיף על ימיך" (ישעיהו לח, א), וזה היה לאחר גזר דין כמו שאמרו רבותינו ז"ל. אבל גזר דין של משה היה גזר דין שיש עמו שבועה שנשבע, שנאמר "לכן לא תביאו", ובארו רבותינו ז"ל כי "לכן" לשון שבועה, וכמו שהוכיחו זה מ"לכן נשבעתי לבית עלי", ולפיכך לא הועילה התפלה של משה רבינו ע"ה. וזהו ההבדל שיש בין יחיד לצבור, שהיחיד אין גזר דינו נקרע כשיש עמו שבועה, ושל צבור הוא נקרע ומתבטל על ידי התפלה...
לכך סמך לזה "עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור, ואתם הדבקים בה' וגו', כי מי גוי גדול אשר לו אלהים" וגו', כלומר, אל תחשבו שהכלל והפרט הן שוים בדבר זה, שאין הדבר כן, שאני עם רוב מעלתי לפי שאני יחיד לא נתקבלה תפלתי בעדי, ואתם עם היותכם עובדי עבודת אלילים ומשתחוים לפעור, ואין שנאוי לפני ה' כעובד עבודה זרה, נתקבלה תפלתי בעדכם, שהרי כשנתפללתי עליכם בחטא העגל או בפעור נתקבלה תפלתי עליכם ומחל לכם הקדוש ברוך הוא, אף על פי שלא נתקבלה תפלתי על עצמי... שעם היות שתי התפלות שוות וממין אחד, תקובל יותר תפלת הכלל מתפלת היחיד, ולזה סמך אל זה "כה' אלהינו בכל קראנו אליו", רצה לומר באיזה ענין שתהיה תפלת הכלל היא מקובלת. ועל זה הוא שאמרו רבותינו ז"ל [ברכות ח ע"א]: אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים, שנאמר "הן אל כביר לא ימאס", ואמרו [ברכות ל ע"א]: לעולם לשתף אינש נפשיה בהדי צבורא, להורות שתפלת הכלל היא מקובלת תמיד אף על פי שתפלת היחיד אינה מקובלת כשהוא גזר דין שיש עמו שבועה, כמו שלא נתקבלה תפלת משה רבינו ע"ה על כניסתו לארץ, לפי שהיה גזר דין שיש עמו שבועה.

(ספר העיקרים מאמר ד פרק כא [הובא בשל"ה מסכת ראש השנה, תורה אור, אות צד])

יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין וכו' דרשו ה' בהמצאו התם ביחיד וכו' אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים
12-40

אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה ימים שבין ראש השנה ויוה"כ היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנאמר דרשו ה' בהמצאו בד"א ביחיד אבל בצבור וכו' - פסק רבנו כר' יצחק אף על גב דפליגי עליה ר' עקיבא ור' אלעזר שם וכן סתם בריתא [לעיל יז ע"ב] דאם לא שב בינתים אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם אין מוחלין לו... ע"פ מה דאמרו שם טז ע"א: כמאן מצלינן האידנא אקצירי כמאן כר' יוסי ואיבעית אימא לעולם כרבנן וכדר' יצחק, והרי סתם מתני' דידן שם דלא כר' יוסי, ועל כרחך כדברי ר' יצחק קי"ל...
והנה מסוגית הגמרא משמע דדרשת "דרשו ה' בהמצאו" ביחיד בעשרת ימי תשובה הוא למאן דס"ל דגזר דין של יחיד אינו נקרע... ורק בעשי"ת מהני, ולצבור בכל זמן נקרע הגזר דין... אבל רבנו הרי פסק כר' יצחק... ומ"מ הביא גם כן החילוק בין עשי"ת לשאר כל השנה ביחיד, דבשאר כל השנה אינו מתקבל מיד ובעשי"ת מתקבל מיד, משום דס"ל דדרשא זו לא פליגי אדר' יצחק.

(רבי מנחם קרקובסקי, עבודת המלך הלכות תשובה פרק ב הלכה ו)

יח. כתוב אחד אומר כבסי מרעה לבך וכתיב כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך ברית נכתם עונך לפני מאי לאו כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין

14-18
וחז"ל אמרו כתוב אחד אומר "כי אם תכבסי בנתר" וגו' וכתוב אחד אומר "כבסי מרעה לבך ירושלים למען תושעי" הא כיצד כאן קודם גזר דין וכאן לאחר גזר דין. ורבי דוד קמחי ז"ל דחק עצמו לפרש "נכתם עונך" לכשיכופר בלי ייסורין. וזה וזה לא נתישב יפה לפי מה שאמר אחריו "איך תאמרי לא נטמאתי", אחר "כי אם תכבסי בנתר", התשובה לא תאמר כן.
ולזה אני אומר שהנכון יהיה זה כפשוטו, וזה שהעונשין והייסורין הממרקים גופי החטאים הנה הנם כנתר והבורית המלבנים את הבגד ע"י גיהוץ וכיבוס הממרקים אותו. והטוהר השלם באדם הוא אשר יכובס מתוכו ומעצמו ולא בדברים חוצה לו. ולזה אמר שתשוב מעצמה קודם שיבאו עליה הייסורין הממרקין, כי אם תכובס בנתר העונשים ותרבה לה בורית הייסורין, תמיד ישאר הכתם לפניו נכתם ונחתם, כי לא שבה כי אם מיראת העונשים, הרי היא תשובה פחותה וחסרה, מה שלא יהיה כן אם תכבסי מרעה לבך מעצמך כי אז ודאי תושעי. ולפי שמוציא אותה בבעלת כתמים, אמר שלא תוכל להכחיש ולהסתיר כתמיה.

(עקידת יצחק, פרשת מסעי, שער פו, עמ' רסא במהד' עוז והדר)

כתוב אחד אומר כבסי מרעה לבך וכתיב כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך ברית נכתם עונך לפני וכו' כאן בגזר דין שיש עמו שבועה כאן בגזר דין שאין עמו שבועה
14-20

עלינו לבאר ענין אמרו ע"ה "אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית" וגו', שהנראה מזה הוא שאין כפרה בתשובה... והוא שישראל בזמן ההוא היו בתכלית המרד, ויש מן העונות החמורים שאין תכלית כפרתם בתשובה לבד, ר"ל שיהיו בעליה נקיים מענשי העולם הזה, שכבר נגזרו עליהם לגמרי עד שיגיעם איזה ענש בעולם הזה, והוא שאמרו ז"ל על קצת עונות שהיסורין ממרקין העון אחר התשובה [יומא פו ע"א]. ואמר שאפילו ישובו בני אותו הדור בתשובה, לא תועילם התשובה לגמרי שלא ישיגם איזה ענש מן העונות החמורים והגדולים. והשגת הענש ההוא הוא משל על אמרו היות העון נכתם לפניו...
והוא אמרו במקום אחר "כבסי מרעה לבך ירושלם למען תושעי", לא שם להם ספק ותלייה כלל בתשועה אחר התשובה, ומלת התשועה מלה משותפת, אם לתשועת עולמים, אם להימנע מתכלית העונש הנגזר בעולם הזה אף על פי שיענשו במקצת, כמו שבארנו. ורבותינו ע"ה הבינו ענין פסוק זה "כבסי מרעה", לביטול העונש לגמרי, והקשו ממנו למאמר הקודם, ר"ל "אם תכבסי בנתר" וגו', והיוצא מדבריהם לפי מה שנראה לפרש בהגדה ההיא הוא גם כן מסכים למה שבארנו, כי התשובה להפלגת המרי ולכובד העונות עד שהעונש מחויב לבוא עליו לא תועיל להעביר העונש מכל וכל, אבל בקצת חטאים תעבירהו ותדיחהו מקצוף עליו ומגעור בו כלל, כאמרם בקצת עונות לא זזו משם עד שמוחלין לו [יומא שם], ובקצתם אמרו תשובה תולה ויסורין ממרקים כמו שבארנו. והוא הדמיון בגזר דין שיש עמו שבועה ובגזר דין שאין עמו שבועה, כי השבועה משל לדבר קיים, אי אפשר השתנותו.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש מאמר א פרק א)

מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע
22-23

"ותשבו ותבכו לפני ה'"... משה הזכיר זה עתה, לשבח כי נחמו על חטאתם, ולהגיד להם שהיה העון ההוא גדול מנשוא, כי באה עליו השבועה הגדולה, וגזר דין שיש עמו שבועה אינו נקרע.

(רמב"ן דברים פרק א פסוק מה)

מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע
22-23

"אני ה' דברתי" - גזר דין זה, כי הוא גזר דין שיש עמו שבועה ואינו נקרע. ואף על פי שאינו נקרע, נדחה הוא, שכן דחהו משה בתפילתו ארבעים שנה.

(רבינו בחיי במדבר פרק יד פסוק לה)

יח. מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע

22-23
אמר שתיקונו הוא באלו הדברים שקלקל בהם. וכמו שאמרו במדרש על יכניה שאמר בו "אם יהיה כניהו חותם על יד ימיני כי משם אתקנך" [ירמיהו כב, כד] - משם תהיה תיקונך. כי אף על פי שהיה גזר דין שיש עמו שבועה, בתשובה נתקן והיו לו בנים, אף על פי שכתב "כתבו את האיש הזה ערירי" וגו', וכתיב "ובני יכניה אסר שאלתיאל בנו" [דברי הימים א' פרק ג פסוק יז]… "אסיר" - שנאסר הקדוש ברוך הוא בשבועה. "שאלתיאל" - שנשאל הקדוש ברוך הוא על שבועתו וביטל הגזירה.

(רבי אברהם סבע, צרור המור דברים פרק ל, יד)

מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע שנאמר [ולכן] נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה וכו' בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה
22-27

ואמרם גזר דין שיש עמו שבועה ידוע הוא, כי שם שבועה אצל ה' הושאל בגזרותיו הקיימות ועל החטאים הגדולים, הוא שיאמר עליו גזר דין שיש עמו שבועה, לפי שמדרך החטאים ההם שיהיו העונשי' גדולים וקיימים.
ואמנם אמרם שאינו מתכפר בזבח ובמנחה, זה מבואר שהחטאים והעונשים הגדולים אינן מתכפרים במעשים ר"ל בזבח ובמנחה אבל מתכפרים הם בדברי תורה, שבדברי תורה ישוב האדם אל ה' וידבק בו ותהיה השגחת ה' דבקה בו תמיד.

(רבי דוד כוכבי, מגדל דוד, ספר מצוה, עשין, מצות עשה עא)

מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע שנאמר [ולכן] נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה וכו' בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים
22-28

אף גזר דין שיש בו שבועה יוכל להיבטל ולהתכפר ע"י תורה וגמילות חסדים, מפני שבזה נכלל זכות הרבים, כי ע"י גמילות חסדים רבים צריכים לו, וכיון שיש בזה משום הליכה בדרכי ה', מה הוא רחום אף אתה רחום, לכן ע"י צרוף הבין אדם למקום, תורה ותשובה, עם הבין אדם לחברו של גמילות חסדים, הוא זוכה לבטל גם גזירה שהיתה בשבועה.

(רבי יעקב משה לסין, המאור שבתורה ראש השנה יז ע"ב)

מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע שנאמר [ולכן] נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה וכו' בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים וכו' משפחה אחת היתה בירושלים שהיו מתיה מתין בני שמונה עשרה שנה באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי אמר להם שמא ממשפחת עלי אתם דכתיב ביה וכל מרבית ביתך ימותו אנשים לכו ועסקו בתורה וחיו
22-35

מדרש רבה [בראשית רבה פרשה נט סעיף א]:... רבי מאיר אזל לממלא, ראה אותן כולן שחורי ראש, אמר להם תאמר ממשפחת בית עלי אתם, דכתיב ביה "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים", אמרו ליה רבי התפלל עלינו אמר להם לכו וטפלו בצדקה, ואתם זוכים לזקנה... וראוי להבין במאמר זה, למה רבי מאיר הביא להם לראיה פסוק של "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים"... היה לו להביא ראיה מהפסוק הקודם שאמר "ולא יהיה זקן בביתך"... וגם ראוי להבין למה לא אמר להם לכו ועסקו בתורה וחיו כמו שאמרו חז"ל... משפחה אחת היתה בירושלים... לכו ועסקו בתורה וחיו...
המעשה שאירע לרבי מאיר כשהלך לממלא... וראה אותם כלם שחורי הראש שלא היה ביניהם זקן...אמר רבי מאיר בינו לבין עצמו... בודאי אינו אלא שהם באים ממשפחת בית עלי ולזה הם נכרתים בחצי ימיהם. אמנם ידעתי כי... אם ייטיבו דרכיהם ומעלליהם ומעשיהם... בודאי שיאריכו ימים... כמו שאמרו חז"ל... בזבח ובמנחה אין מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה ובגמילות חסדים... שגמילות חסדים מאיזה מקום גדול נמשך שהוא גורם למדת החסד שירבה להטיב בעולם הזה, ולזה אביי חי שתין שנין לפי שהוא סיבה להדבק עם מדת החסד...
וזהו שרמז הכתוב "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים"... רד"ק ז"ל פירש שהוא כמו "תרבות אנשים חטאים", אם כן כונת הכתוב לנחם את בית עלי:... אף על פי שאמרתי "ולא יהיה זקן בביתך"... אם ייטיבו דרכם ולא יתגדלו בתרבות רעה כאנשי ביתך הבנים בניך, אז בלי ספק יאריכו ימים על האדמה כאביי ורבא... נגזרה הגזירה על בית עלי על מעשיהם, אבל אלו וכיוצא בהם שמטיבים דרכם בתורה ובגמילות חסדים נמצא שאינם אנשי ביתך. וזהו שאמר "מרבית"... כלומר, כשיהיה תרבות ביתך שהוא תרבות רעה ודאי שלא יאריכו ימים, אבל אם ייטיבו דרכם אינם תרבות ביתך ואין להם יחס ועסק עם אנשי ביתך.
ובזה יתיישב דבר קשה, שיש להבין הואיל ואמר ה' יתברך "אם יתכפר עון בית עלי" וכו' והוא גזר דין שיש עמו שבועה... מנא להו לרבנן לומר הפך שאמרו בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה ובגמילות חסדים? אמנם נראה לעניות דעתי, כשהאדם חוטא ובא לשוב אל ה', שראוי לה' שיקבל תשובתו... לפי שכשחטא האדם היה אחד ועכשיו כששב אל ה' יתברך הוא אחר ואינו אותו הראשון... מכל שכן לפי שאם נגזרה גזרה הוא על בית עלי, לפי שהיו עושים מה שאינו ראוי לעשות... אבל מי שמתעסק בתורה ובגמילות חסדים נמצא שאינו מבית עלי הואיל ואינו עושה מעשיהם, וזהו שאמרו חז"ל שמתכפר בתורה ובגמילות חסדים...
ולתרץ מה ששאלתי למה רבי יוחנן אמר להם שיתעסקו בתורה ורבי מאיר אמר שיתעסקו בצדקה, נראה לעניות דעתי, כי רבי יוחנן, להיות שהיו אנשי משפחה לבד, לזה אמר להם רבי יוחנן שיתעסקו בתורה, אבל במעשה דרבי מאיר להיות שהיו כל אנשי המדינה, לזה נראה לו כי לא רבים יחכמו ולא יוכלו כלם להתעסק בתורה. אבל אמר להם התעסקו בצדקה, לפי שכולם יכולים לעשות צדקה.

(רבי ישראל בנבנשתי, בית ישראל, דרוש נא)

אמר רבא בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה אביי אמר בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים
25-28

בשביל שהתורה [השכלית] מסולק מן כל עון... והתורה [השכלית] נבדלת מן החטא, ולפיכך מתכפר בדברי תורה [שהיא שכלית]. וכן מתכפר בגמילות חסדים, ודבר זה כי גמילות חסדים ג"כ הוא סלוק החטא... מפני שהתורה היא שכלית והשכל הוא נבדל מן הגשמי אשר בו החטא, וגמילות חסדים... דומה אל השכל, כי כאשר הוא גומל חסד אז הוא נבדל מן החומרי כמו שהשכל הוא נבדל ג"כ, כי בעל גמילות [חסדים] יש בו הטוב ומשפיע הטוב והחסד לאחר, ובזה הוא מסולק מן החמרי כי החמרי הוא מקבל ואינו משפיע כלל... וכאשר אלו שתי המדות אשר הם מסולקים מן החמרי הם אצל האדם, יש לו כפרת עון, כי החטא והעון הוא מצד החומר, כי הנבדלים אין בהם חטא... ורבא סבר שאין מכפר רק ע"י התורה כי התורה היא שכלית והתורה היא על הגזירה... אבל אביי סבר שגמילות חסדים מצד הטוב והזכות שבאדם, ובזה הוא נבדל מן הפחיתות, ומפני כך כתיב (משלי טז) "בחסד ואמת יכופר עון" ולפיכך אלו שניהם מתכפרים חטא בני עלי.

(מהר"ל, חידושי אגדות, יבמות קה ע"א)

אמר רבא בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה אביי אמר בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים
25-28

ומבואר שגזירה זו על בני עלי חלה לעולם, וכמו שמביא מהמקרא, "אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם"... ומבואר שיש מחלוקת בין אביי לרבה, שרבה סובר שעמוד התורה מספיק, ואביי סובר שיש צורך בשני העמודים, בתורה ובגמ"ח... ובירושלמי מבואר שעמוד עבודה, התפלה, מועיל... ונראה שאף לדעת אביי יתכן שתורה ותפלה מועילות, שכבר ישנם שני עמודים כנגד זבח ומנחה. ועיין בדקדקי סופרים גירסת גמרא כת"י: אביי אמר בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובמעשים טובים. א"כ לאו דווקא גמ"ח, אלא כ"מ מעשים טובים, ויתכן שאף תפלה בכלל, שכן עיון תפלה נחשב במשנה בין מצוות שבין אדם לחברו שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב.
ובמזכרת לגדולי אוסטרא עמ' רנט בשם ספר וצוה הכהן לרא"ש שאמר: בני משפחתינו יש להם להזהר מביטול תורה יותר משאר אנשים, כי שמעתי מא"א ז"ל אשר זקנינו הגאון רבי נפתלי כהן מלובלין היה לו כתב יחוס עד עלי הכהן, וידוע מה שאמרו בר"ה שאמר להם ריב"ז, לכו ועסקו בתורה... ומ"מ נראה שמי שאינו יודע שהוא ממשפחת עלי אין הגזירה חלה עליו, שכן הרי תקונו כתוב בצדו, "בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר" וכו', שמכלל לאו אתה שומע הן, ומי שאינו יודע יחוס משפחתו הרי אנוס הוא ואונס רחמנא פטריה, וקלקלתו תקנתו.
"אבל מתכפר בתפלה" [לשון הירושלמי] - ומבואר שאין המדובר בתפלה רגילה, אלא בריבוי תפלה ובכוונה גדולה. ועיין בתוס' יבמות קה... דגמילות חסדים מציל מגזירות עלי הוא דווקא בריבוי גמ"ח מופלגת. עיין שם. וראיה לדבריהם מכאן. ומבואר בשבת קכז, שעיון תפלה הוא בכלל גמ"ח השנויה במשנה... יש ללמוד מהירושלמי דהא דקאמר ריב"ז אבל מתכפר הוא בתורה אין הכוונה בקביעת עיתים לתורה לבד, רק ריבוי תורה ללמוד וללמד מציל, וכמו תפילה.

(רבי יששכר תמר, עלי תמר, על ירושלמי ראש השנה פרק ב הלכה ה)

בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה
26-27

עתה נדבר על מי שיש בידו עון חילול השם, שלא יתכפר עונו ביסורים... יש לו רפואות תעלה אם יקדש את ה' יתברך תמיד. עוד תמצא לו כפרה בהגיונו תמיד בתורה ויגיעתו בה, כאשר אמרו רז"ל: "אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה" - בזבח ובמנחה אין מתכפר, אבל מתכפר בדברי תורה, ואף על פי שהיה עון בית עלי מחילול מצות קדשים, כמו שנאמר (שמואל א' ג, יג): "בעוון אשר ידע כי מקללים להם בניו". והנה כי התורה רפואה לכל מכה נחלה מאד, על כן כתוב (משלי טו, ד): "מרפא לשון עץ חיים".

(רבינו יונה, שערי תשובה, שער ד אות טז)

...לכל חטאת ולכל עוון, שבזמן שאין בית המקדש קיים אין תקנה לעם הארץ כי אם בשבירת לבו הכלי שנתבשל בו החטא, ולתלמיד חכם יש תקנה בכל חטא על ידי תלמוד תורה, וחטא בני עלי יוכיח שאינו מתכפר בזבח ומנחה אבל מתכפר הוא בתלמוד תורה. על כן כתבה התורה דין הכלים אצל החטאת, לומר לך שבזמן שאין זבח ומנחה, אז טהרת החוטא כטהרת הכלים, כי כל עם הארץ נמשל לכלי חרס ואינו יוצא מידי דופיו כי אם בשבירת לבו, וכל תלמיד חכם יש לו דין כלי נחושת שיש לו תקנה על ידי מריקה ושטיפה מבית ומחוץ, כך כל תלמיד חכם יש לו תקנה על ידי התורה שנמשלה למים המטהרו מבית ומחוץ, כי על ידי התורה יהיה תוכו כברו.

(כלי יקר ויקרא פרק ו, כא)

ריג)... וצריך תלמיד חכם למשוך ולהאריך על שלחנו, כדגרסינן בפרק הרואה (ברכות נד ע"ב): אמר רב יהודה אמר רב, שלשה דברים מאריכין ימיו ושנותיו של אדם, המאריך בתפלתו, והמאריך על שלחנו (פירש רש"י, שמתוך כך עניים באים ומתפרנסים)... ואמר טעם למאריך על שלחנו (שם נה ע"א), דלמא אתי עניא ויהיב ליה... אמנם תינח כשאפשר לזכות לעני, אבל אם אדם הולך בדרך ואין עמו עני, או היכא דלא שכיחי עניים... מה תקנתו כדי שיהא השלחן מזבח כפרה?... ועוד קשה, שהעני עצמו שאין לו די סיפוקו לבד, היאך יהיה השלחן שלו מכפר עליו?
ריד) ואפשר לתרץ, דאם אין לו עני ליתן לו בשעת אכילה לכפר עליו כנזכר, אז ידבר דברי תורה בשעת אכילה, כי התורה מכפרת יותר מן הקרבנות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל במסכת ראש השנה בזבח ומנחה אינו מכפר הא בדברי תורה מכפר.

(של"ה, שער האותיות אות הקו"ף - קדושת האכילה, אותיות ריג-ריד)

בית עלי אמרו ז"ל (שבת נה ע"ב) חטאם העיקר בבזיון קדשים, ד"אשר ישכבון" וגו' (שמואל א' ב, כב) היינו ששיהו קיניהם, דהוא גם כן מצד בזיון קדשים, זה הוליד קדושת המקדש שהוא התגלות כבוד שמים בתוקף, כי חטאם נקרא בלשון הכתוב (שם פסוק יז) "חטאת הנערים" וגו', וחטאת היינו שוגג, ו"נערים" משמע דהוא מעשה נערות לבד. והיינו כי בנערות יש לאדם תוקף אהבה ושמחה, כל אחד לפי דרכו ועניניו, והעובד ה' בנערות עבודתו בשמחה יתירה... ובשביל תוקף אהבתם ודבקותם, זה מוליד מיעוט יראה ודרך ארץ עד שנראה כבזיון קדשים חס ושלום... ואמרו ז"ל דמתכפר עוון בית עלי בתורה דרק בזבח ומנחה אין מתכפר, דתורה הוא דרגא דידהו, שהם ביזו ענין יראה ובחרו בתקיפות ועוז דתורה. ולפי שהיה כענין חברותא כלפי שמיא, על זה נאמר (ישעיה כב, יד) "אם יכופר" וגו', דקרבנות דוגמת תפילה צריך יראה להיות העיקר, מה שאין כן בתורה, שמחה העיקר.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות כד)

...שבהכשר כלים מבליעת איסורין, יש שני הכשרים: הגעלה וליבון. הגעלה היא להפליט את הבליעה ולדחותה, והבליעה שדבוקה ביותר עד שאי אפשר להפרידה, צריכה ליבון, שתישרף הבליעה במקומה. ולעומת זה יש בנפש האדם שחלקי הרע שנשתאבו בו בתולדה או מפאת קלקול בעבירות צריך הכשר להפריד ולדחות ממנו את חלקי הרע, והוא כעין הכשר הגעלה. אך יש אשר חלקי הרע שנשתאבו בו דבקים בנפשו, עד שאי אפשר להפרידם ממנו, לזאת צריך שישרף הרע במקומו ויתבטל ויהי' כלא הי', והוא כעין הכשר ליבון... וכבר אמרנו שהתורה דכתיב בה (ירמיהו כג) "הלוא כה דברי כאש נאום ה'", היא מכלה ושורפת את כל חלקי הרע שבאדם, והוא ליבון הנפש, ועבודת הקרבנות וכן תפלה שבמקום קרבן ושאר מצוות ומעש"ט הממשיכין אור אלקי בנפש, ומחמת שהאיר אור אלקי בנפש חלקי הרע בורחין ומתפרדין ממנו, והיא הגעלה לנפש, והיינו שחלקי הרע שאינם כ"כ דבוקים נדחין ונטהרת הנפש... וכדמיון זה הוא כל טהרת הקרבנות וכו' כנ"ל. אבל למי שנדבק בו כ"כ עד שאינו נפרד כנ"ל, ע"ז נאמר בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה, שהתורה היא ליבון ששורף ומכלה את כל חלקי הרע, והיא תכלית הטהרה שאינו צריך עוד לשום דבר. ומובן שזהו כשעשה תשובה על לשעבר ומקבל עליו להבא, ואם לא, ח"ו, הלא כתיב (תהלים נ) "ולרשע אמר אלקים וכו' ותשא בריתי עלי פיך".

(שם משמואל, פרשת וישב שנת תרעג)

...בזוהר הקדוש (עב ע"א) דכל העוונות של האדם תלויין בתשובה חוץ מחטא הידוע הנקרא רע... בר בתשובה סגי. ובהקדמת אגלי טל בשם זרע קודש, משום דתשובה היא מלב, כמ"ש (ישעיהו ו) "ולבבו יבין", על כן אי אפשר שתועיל לחטא שפגם במוח, עכ"ד. ויש להבין א"כ למה תועיל בתשובה סגי? ויש לומר דפירוש תשובה סגי היינו שיכלול כל רמ"ח האיברים שבאדם והשכל והמוח בכלל, וכענין אמרם ז"ל בבני עלי שאינו מתכפר בזבח ובמנחה אבל מתכפר הוא בתורה שהיא בשכל. ויש לומר דהיינו הך שכתב האריז"ל דעיקר תשובה הוא עסק התורה, ולשון עסק התורה בודאי הפירוש העיון שהוא שקיל וטרי בתורה כל איש לפי יכולתו, והוא נוגע בשכל, ולא התמדת הקריאה ולימוד בלבד, ואפי' מי שאין ביכולתו לחדש חידושין דאורייתא נמי צריך עכ"פ לייגע את מוחו להבין בשכלו היטב עד שיחקקו ד"ת ויקבלם בשכלו כל איש לפי הבנתו ודעתו.

(שם משמואל, פרשת ויגש שנת תרפ)

בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים
27-28

כאשר יחטא האדם בדעת... לא ניתן לכפרת קרבן... כי זה אשר חטא בנפש מדברת אינו ראוי שיתכפר בנפש בלתי מדברת או בפחות ממנה, אבל שהנפש החוטאת עצמה היא אשר תבחר ותקרב על מזבח התשובה השלמה בצומות וענויים ומעשים טובים... ומה יקר מאמר הנביא "האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך" וגו' (מיכה ו). ירצה, שהפשע, והוא אשר יחטא האדם בדעתו ובכוונתו למרוד, או החטא אשר נפשו ידעה בו ועשאו במזיד, איך יכופר בזבח ומנחה, ואף על פי שיתן בכורו ופרי בטנו לקרבן תחתיו? אמנם התקון הטוב המיוחד אליו הוא שלמות הנפש עצמה, ב"עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת" עם אלהיו. וכמו שאמרו ז"ל על בית עלי: בזבח ומנחה הוא שאינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה ומעשים טובים.

(עקידת יצחק, פרשת ויקרא, שער נז)

ידוע, שבני עלי חטאו בבזיון קדשים... והוא אחד מהדברים שאמרו רבותינו ז"ל (אבות פ"ג מי"א) עליהם: אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא, אפילו הכי דרשו רבותינו ז"ל: בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בדברי תורה ובגמילות חסדים. הא קמן שהתשובה מועלת על כל דבר פשע.

(של"ה, שער האותיות אות הקו"ף - קדושת הזיווג, אות שלח)

במה שאמרו [ב"ק קיט ע"א] על אשר הרג גבעונים, וכי אותם הרג, הלא לנוב עיר הכהנים הרג? אלא שהיו מספיקים מים ומזון לגבעונים מעלה הכתוב וכו'. ולמה לנו לומר דהרג לגבעונים שהוא רק גרמא בעלמא, ולא בפשוט שהרג לכהני ה' צדיקים וישרים? אבל יובן... כי אביתר הנשאר היה מזרע עלי, דנאמר [שמואל א' ב, כג] "כי כל מרבית ביתך ימותו אנשים", והם היו כבר אנשים באים בימים, והיו עלולים כל שעה למות, ואם כן גברא קטילא קטיל. אך אמרינן בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בגמילות חסדים כעובדא דאביי ורבה. ולפי זה, לולי שהיו מספיקים מים ומזון לגבעונים, היה לשאול תירוץ על הריגת כהנים הנ"ל שהם גברא קטילא, אבל מה שהיו מספיקים, אם כן בגמילות חסדים מתכפר עון בני עלי, ולא היו גברא קטילא, ולכך נענש. ולכך אמר שהרג גבעונים... מהראוי לקונסו על הריגת כהנים עבדי ה', כי אף שהיו מבני עלי, מכל מקום גם המה היו נותנים צדקה ומחיים נפשות גבעונים... בצדקה יכופר עון בית עלי.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ז)

מלבד החטא בעצם, היה חילול השם גדול, שישראל נהנו מסעודה שעשה על איחור בנין בית המקדש. ואמרו גבי בני עלי שהיה בידם חילול השם, בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה. ולכך מרדכי למד תורה ברבים, ותיקן חילול השם הזה. ולכך צוה על אסתר שלא תגיד עמה, כי אז יתוודע כי מרדכי דודה, ויעשהו המלך למלכו, ויתבטל מדברי תורה, כדאמרינן [מגילה טז ע"ב] שכאשר נעשה באמת משנה, פרשו ממנו סנהדרין, ולכך צוה אשר לא תגיד. ולכך אח"כ בפורים, אשר אמרינן בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה וגמילות חסדים, ליהודים היתה אורה, זו תורה [מגילה טז ע"ב], ומתנות לאביונים, זהו גמילות חסדים.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יג)

עיקר האהבה היא אתדבקות רוחא ברוחא... וע"ז נאמר "ובכל נפשך", שהם הם כל חלקי הנפש, שכל ומדות ולבושיהם, מחשבה דיבור ומעשה, לדבקה כולן בו ית', דהיינו המדות במדותיו ית' - מה הוא רחום וכו'. והשכל בשכלו וחכמתו ית' - הוא עיון התורה דאורייתא מחכמה נפקא...
ולפי שפגם הברית... או שאר איסורי ביאה דאורייתא או דרבנן (כי חמורים ד"ס וכו'), פוגם במוח, לכן תיקונו הוא דיתעסק באורייתא דמחכמה נפקא. וזה שכתוב בתנא דבי אליהו: אדם עבר עבירה ונתחייב מיתה למקום, מה יעשה ויחיה? אם היה רגיל לקרות דף אחד - יקרא ב' דפים, לשנות פרק א' - ישנה ב' פרקים וכו'. והיינו כמשל חבל הנפסק וחוזר וקושרו, שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל. וככה הוא בחבל נחלתו וכו'. וזה שאמר הכתוב "בחסד ואמת יכופר עון" וכו' ואין אמת אלא תורה וכו'. ועון בית עלי בזבח ומנחה הוא דאינו מתכפר אבל מתכפר בתורה וגמ"ח, כדאי' בספ"ק דר"ה.

(תניא, איגרת התשובה פרק ט)

מדעת עלי נראה שחשב שלא בלבד שהקב"ה מוחל חלקו בדברים שבין אדם לחבירו, אלא שהקב"ה לא מקפיד כלל על זה שישוב, אלא שמסרו לגמרי לבני אדם שיבואו למשפט. וזה שאמר בהוכיחו לבניו "אם יחטא איש לאיש ופללו אלקים, ואם לד' יחטא מי יתפלל לו"... כלומר, מה שאתם חוטאים נגד ישראל - ישפטו הדיינים כשיהיו תובעין לכם על זה, ולכן על זה לא אוכיח אתכם, אבל מה שאתם חוטאים להקב"ה, "מי יתפלל" עליכם אם לא תשובו?... וזהו מה שנאמר לעלי "והגדתי לו כי שופט אני את ביתו עד עולם בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו ולא כהה", פירוש, שידע כי בניו מקללים ומבזים להם לישראל ולא כהה בם, שלא הוכיחם על זה. וזהו דמסיים "ולכן נשבעתי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם", ואמרינן... בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים... דזבח ומנחה הם לכפר עונות שבין אדם למקום, ובזה לא חטא עלי, אבל חטא בעבירות שבין אדם לחבירו, שלא הוכיחם על זה, ולכן בזה יכופר העון, אם יתקן זה ע"י גמילות חסדים בין אדם לחבירו, וגם בתורה שנקרא חסד, כדאמרינן בסוכה [מט ע"ב]: תורה ללמד זו היא תורת חסד.

(ערוך לנר נדה ע ע"ב)

כי המחלל שם שמים, אפילו תשובה אינה מכפרת עליו, אלא גם מיתה מצטרפת לעונש; אבל צריכים גם תשובה. אבל הזבחים והמנחות שיביאו לא יעזרו בעצמם, כדברי מצודת דוד, כי: "אין קטגור נעשה סניגור". כלומר, הקרבנות מסמלים את החטא, וא"כ איך יביאו קרבנות כתשובה? אבל ת"ת וגמ"ח ותפלה עוזרות.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, שמואל א' ג, יד, עמ' יא)

יח. בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים רבה ואביי מדבית עלי קאתו

27-29
והנה שלהי כתובות: שלחו לי' אחוהי דרבה וכו' והלכה כר' יהודה בפרדות... וכתב שם מהרי"ט שמצא כ' בס' יוחסין בשם ר"ח שכ' ששלחו לו כן שאין לחוש לזרע האב כי רבה מבית עלי. והוא ז"ל כתב שזה אינו, דר' יהודה ספוקי מספקא ליה. וראיתי בפנים בס' יוחסין באמוראים אות רבה, דשם לא נאמר אלא משום דאתי מעלי שלחו לו הלכה כר' יהודה, ותו לא מידי. וא"כ י"ל בהיפוך: מידי ספיקא לא נפקא, שמא חוששין לזרע האב, ויחוש לעצמו... ויהיו פי' המאמר כפתור ופרח, שהרי הם שלחו לו שיעלה לא"י משום צער גלגול מחילות שבחו"ל, ואם אי אתה עולה והיינו משום ביטול תורה, כמבואר שם שאין לו רב בא"י, א"כ הזהר בשלשה דברים: אל תרבה בישיבה והליכה ועמידה שהם קשים לגוף, והלכה כר' יהודה בפרדות. והענין בזה כי בחיים חיותו טוב לו ישיבת חו"ל לעסק התורה, ורק משום חשש מיתה טובה יותר ישיבת א"י. וא"כ הא לדינא קיי"ל מיתה לא חיישינן, ודי לו שיעלה לעת זקנתו כי יקרבו ימיו למות בהגיעו לשיבה ולגבורות. עיין גיטין כח ע"א דרבה גופי' אית לי' התם הכי. והיינו טעמא רבא שלא יעלה עתה. אך תינח אינש דעלמא, אך בית עלי שימותו אנשים בני י"ח, א"כ כל ימיו ידאג מן המיתה ויש לו לעלות מהר. אלא שאמרו חז"ל בזבח ומנחה לא מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה וג"ח. וא"כ הדר הוה להו בית עלי כשאר אינשי, ולא יחוש למיתה. אלא דהנה בטבע הליכה ועמידה והישיבה קשים לגוף, ורוב בני תורה א"א לשמור גופם מאלה וכיוצא בהם, כי מתנהגים כפי מה שיאותו לתורתם ואינם משגיחים על הטבע, כי "רפאות תהי לשריך ושיקוי לעצמותיך ולכל בשרו מרפא". ואמנם תינח לכולי עלמא, אך לבני עלי שגם אם יתנהגו בטבע לא יארכו ימים אלא בזכות התורה, וא"כ תרתי לא עבדו, וא"כ אם לא יתנהגו עפ"י הטבעי הרפואה וישליכו נפשם מנגד, א"כ יחושו לעצמן שלא ימותו בנוער, וימהרו לעלות לא"י למות שם. והיינו דשלחו לי' לרבה: אם אי אתה עולה, על כרחך תזהר בשלשה דברים בהליכה ועמידה וישיבה שהם נגד הטבע, ובשארי ת"ח זכות התורה מגינה, אך הלכה כר' יהודה בפרדות, שחוששין לזרע האב ואת אתית מעלי, ודי להגן כשתתנהג בטבע, ותרתי לא עבדו. ולאו משום שמירת הגוף שלחו לו כן, אלא שהי' יכול לעלות סוף ימיו עכ"פ.

(חידושי חתם סופר חולין פ ע"א)

בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים וכו' רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שיתין שנין
27-31

תורה שהיא ללמד לאחריני הוא בכלל חסד. הערה: ומכל מקום צריך שידע האדם שמה שמצינו בכמה מאמרי חז"ל שהאדם צריך לעסוק בגמ"ח, אינו יוצא בזה כ"ז שלא עסק בגמ"ח ממש להטיב לו גם בגופו, שהרי אמרו בר"ה י"ח: אביי ורבא תרוייהו מדבית עלי קאתו רבא דעסק בתורה חיי ארבעין שנין אביי דעסק בתורה ובגמ"ח חיי שתין שנין. ורבא הלא למד תורה לאחרים. ויש לעיין, אם לא היה אפשר לעשות ע"י אחרים, מ"ט דרבא, ואם אפשר, מ"ט דאביי דעסק בגמ"ח, הלא אמרו במו"ק ט דמצוה שאפשר לעשות ע"י אחרים אין מבטלין תורה? ואולי דאביי דהיה אז מפורסם בדורו מאוד, כיון שהוא עסק בגמ"ח בודאי היה מוסיף ענינים גדולים במדת החסד, ובלתי לא היה נעשה דבר זה. וסברת רבא היה דאינו מונח חיוב על האדם שיתחיל לעסוק בדבר, כיון שלא בא מעשה לפניו, וחשש לביטול תורה. ומ"מ מדחזינן דהוסיפו עבור זה לאביי עשרים שנה לחייו, ש"מ דמשמיא אסכימו לאביי. וגדר הוספת השנים, נוכל לאמר בפשיטות, דמה שביטל תורה ע"י עסק הזמן של גמ"ח הוסיפו לו כדי שלא יחסר לו מתורתו. ועוד נוכל לאמר דבשביל שאמר הקדוש ברוך הוא על בית עלי "ולא יהיה זקן בביתך כל הימים", והקב"ה נשבע "אם תכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה", ודייקו חז"ל דמתכפר הוא בתורה ובגמ"ח, וידוע דבן ששים לזקנה, ועל כן הוסיפו עד ששים.

(רבי ישראל מאיר הכהן, אהבת חסד, חלק ג, פרק ח)

רבה ואביי מדבית עלי קאתו
29

ואם תאמר מאחר שכתוב (שמות לד, ז) "פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים", והלא לבני עלי כמה דורות, דהא רבה ואביי היו אחר כמה דורות, ועוד לא אחזו מעשה אבותיהם בידיהם? אלא אם אדם חוטא פעם אחת, נפרעים ממנו ד' דורות, ואם שינה בו או עשה חטא אחר נפרעים ממנו ח' דורות, ואם שילש בו או עשה ג' עונות הרי נפרעים ממנו י"ב דורות. בני עלי שלשו רבעו וחמשו וחטאו הרבה פעמים, ועדיין העון על הדורות.

(ספר חסידים סימן קסד)

רבה ואביי מדבית עלי קאתו
29

וכבר הודעתיך גלגול יעל ומציאותה שהיא משרש קין הנזכר, בסוד אביי דאתי מדבית עלי, ואביי הוא מן קין, והנה יע"ל ועל"י הכל אחד הוא.

(רבי חיים ויטאל, שער הגלגולים, הקדמה לו)

רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין
29-30

אשר ידבק בתורה שהיא עץ חיים, לא בלבד יאריך ימים בעולם הבא כי אם גם בעולם הזה, וכענין אביי ורבא שמדבית עלי קאתו... וזה רמזה תורה בשיעורי הארון "אמתים וחצי ארכו", שהוא כי אורך המשך האדם שהוא היותו בעולם הזה ובעולם הבא, שהוא אמתים וחצי שעולים ט"ו טפחים, הוא מספר שם י"ה הכולל כל שתי העולמות, כי "ביה ה' צור עולמים" (ישעיה כו, ד) [מנחות כט ע"ב], בכל שניהם יהיה שמונה עשר, כי אמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו, שעולה הכל שמונה עשר טפחים שהוא חי בין בגוף בין בנפש.

(אלשיך שמות פרק כה, י)

רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין
29-30

אומרת התורה, אל יפלא בעיניך אם ייחסנו השגת חכמת התורה אל יראת שמים ולא אל שכל טוב הלומד, כי הלא אנכי למעלה מטבע החכמות והדתות, כי הלא אנכי מבטלת מערכת וגזירה שמימיית, מה שאין כן לדת זולתי, והוא כענין אביי ורבה דמדבית עלי קאתו ומדת ימיהם עשרים שנה, וע"י דאיעסקו בתורה הוסיפו ימיהם, וזהו "כי בי ירבו ימיך", מה שאין כן בזולתי.

(אלשיך משלי פרק ט, יא)

רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין
29-30

ואמרו בגמרא אביי ורבא מדבית עלי קאתו אביי שעסק בתורה חיה מ' שנין כנגד התורה שניתנה למ' יום. ראז"ל.

(חיד"א, נחל קדומים פרשת תרומה אות טו)

רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין
29-30

מלך רבה עשרין ותרתין שנין - הטעם מה שמלך רבה כמספר הזה, דאיתא בראש השנה יח רבה ואביי מדבית עלי קאתי, רבה דעסיק בתורה חי מ' שנין, אביי דעסיק וכו'. ומייתי התם דמשפחה אחת היתה בירושלים שהיו מתים בני י"ח שנה, ואמר להם רבן יוחנן בן זכאי, לכו ועסקו בתורה וחיו. ע"ש. לכך לא רצה ר' יוסף להיות נשיא, כדי שיהיה רבה נשיא, וירביץ תורה ברבים, ויחיה. והוא היה בן שמונה עשרה שנה, ולכך היה נשיא עשרים ושתים שנה, וכ"ב וי"ח הוא ארבעים.

(אמרי נועם וחידושי הגר"א, ברכות סד ע"א)

רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין
29-30

ברכות פרק הרואה דף סא ע"ב: אמר רבה, כגון אנו בינונים. פירוש, דבינונים זה וזה שופטם, שיצר הטוב עם היצר הרע המה מנהיגים אותו כמו שמנהיגים שופטים להעדה. והנה רבה אמר על עצמו כי הוא אינו צריך להתגברות היצר הטוב על היצר הרע, כי אצלו יש גם ענין חיצוני אשר כוח הטבעי מכריחו ללמוד תורה. וזה כמו שאמרו... רבה דעסיק בתורה חיה ארבעין שנין. אם כן הוא סגולה לחיות, ונמצא שאף כח החומר [אשר הוא יצר הרע] מסכים שיהא עוסק בתורה, והוא בינוני.

(משך חכמה דברים פרק ל פסוק כ)

רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שיתין שנין
29-31

ועוד זאת שהאחדות היא מבלי אשר ימצא ראש וסוף כלל, דמאחר שמקבלים זמ"ז, הרי לא יש עליון ותחתון כלל, מאחר שהעליון מקבל מהתחתון וכן גם הראש מקבל מהרגל...וכמו רבה דעסיק בתו' חי מ' שנין ואביי דעסיק בתורה וגמ"ח חי ס' שנין כו', והוא שגמ"ח משלים את התורה... הרי שהסוף הוא אדרבא בבחי' ראש עם היותו מקבל כו', והיינו שההתכללות וההתאחדות היא בבחי' אחדות גמורה עד מבלי אשר ימצא ראש וסוף.

(רבי שלום דובער מליובביטש, בשעה שהקדימו תער"ב ח"א אות רסב עמ' תקל)

רבה ואביי מדבית עלי קאתו רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין אביי דעסיק בתורה ובגמ"ח חיה שיתין שנין
29-31

יעוין בסנהדרין צח, ב: וכן אמר רבה כו' א"ל אביי לרבה מ"ט כו' ומר הא תורה והא גמילת חסדים כו'. הרי שאביי הוא שהדגיש בשבחו של רבה הצטיינותו בתורה וגם בגמילת חסדים. ובס' מרגליות הים סנהדרין שם אות ג הערתי ההתלבטות בבירור הגירסא שם רבה או רבא, וביחוד על שרבה בר נחמני נפטר בשנת תרל"א לשטרות, אביי בשנת תרמ"ט ורבא בשנת תרס"ג (ראה אגרת רב שרירא גאון). והנה אם נשלמו לרבה בשנת תרל"א ארבעים שנה הרי שנולד בשנת תקצ"א, ואביי שנשלמו לו בשנת תרמ"ט ששים שנה נולד בשנת תקפ"ט, הרי שהיה אביי קשיש מרבה דודו בשתי שנים, בעוד שמסורה בידינו שאביי נתיתם מהוריו ונתגדל בבית דודו רבה - ראה גיטין לד ע"ב רש"י ד"ה הלכתא כנחמני. ועוד זאת: איך יתכן שרבה הנולד בשנת תקצ"א יכיר את חכמי דורו של ר' יוחנן ויעסוק בהלכה עם ר' זירא טרם שעלה לא"י ללמוד תורה לפני ר' יוחנן שנפטר בשנת תק"ץ? ברור איפוא שנכונה גירסת רבותיו של רש"י המובאת בראבי"ה תשובה סי' קפז, דאיירי בזה מאביי ורבא.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

רבה ואביי מדבית עלי קאתו רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שיתין שנין
29-31

הלכה כר"י בפרידות. צ"ב מאי שייכא להכא זה. והמהרי"ט מביא רבינו חננאל [המובא בספר יוחסין מאמר שני, הדור השלישי] שכתב דהרי רבה בא מבית עלי, ובית עלי כשהם בא"י יש להם זכות א"י שיכולה להגן עליהם, וכמו שמצינו שתורה וגמ"ח הגינה בעדם, דמתכפר בתורה וגמ"ח. אך יש להסתפק אי בני עלי נחשבין מי שאביו מעלי או רק מי שגם אביו וגם אמו הם מעלי. ותלי לה בהא דחוששין לזרע האב. עיין שם. וכנראה כוונתו, דהנה בבהמות פשוט דאזלינן בתר האם, והנדון אי אזלינן גם בתר האב, ואילו בייחוס דאדם הוי להיפך, דפשיטא דאזלינן בתר האב, והנדון אי בעינן גם מהאם [ולענין בני עלי], וזה שאמר לו דאם ילך לחו"ל, הגם דישא אשה שאינה מבני עלי, מ"מ יש לחוש, ומשום דמספק"ל אי חוששין אף לזרע האב בלבד. אך יש להעיר בדבריו, א. דכל הדמיון הוא דחוק, דהרי בבהמה הנדון אי חוששין לזרע האב ובבני עלי להיפך, ב. דהרי בני עלי עצמם היו בא"י ולא הגין עליהם זכות דא"י [לביאור נוסף בדברי ר' חננאל, עי' חידושי חתם סופר, חולין עט ע"א, פ ע"א].

(הערות הגרי"ש אלישיב, כתובות קיא ע"ב)

משפחה אחת היתה בירושלם שהיו מתין בני י"ח שנה באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי אמר להם שמא ממשפחת עלי אתם
32-34

יעוין בשבת נד, ב, שמשפחת עלי נתקללה שלא יהיה לה עונה בתלמידים כו'. והנה בכתובות נ ע"א: אמר ליה רב לשמואל בר שילת (שהיה מלמד תינוקות) בציר מבר שית לא תקבל. וידענו כי בבי רב למדו תריסר שנין (ראה שם סב, ב). ובכן, הנכנס ללמוד בהיותו בן שש יגמור חוק למודו בהיותו בן י"ח, כדמצינו ברב כהנא שבן י"ח גמר למודו בכולא תלמודא (שבת סג ע"א), וכמוהו רב חגי (מו"ק כב ע"א), ואז נכנס לגיל תלמיד שמצרפין אותו לדין (עי' חו"מ סי' ז סע' ג). לכן בהגיעם לגיל זה נשאו עוון בית אבותם.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

שמא ממשפחת עלי אתם דכתיב ביה וכל מרבית ביתך ימותו אנשים לכו ועסקו בתורה וחיו
33-35

בן בג בג אומר הפוך בה והפוך בה דכלא בה ובה תחזי וסיב ובלה בה [אבות פ"ה מכ"ב]... אמרו פ"ק דר"ה דף יח דמשפחה אחת היו מתים בני תמניסר וא"ל ריב"ז שמא ממשפחת עלי אתם לכו ועסקו בתורה. וכת הקודמין פירשו מאמר הכתוב בגזרת עלי (שמואל א' ב, לב) "לא יהיה זקן בביתך וכל מרבית ביתך ימותו אנשים", דהכונה דימותו בקוצר שנים ובל ימצא איש שהלבינו שערותיו, דזימנין דמשכחת זקנה קופצת ושערו הפך לבן... לא כאלה לבית עלי... ולא איתי אנש נראה כזקן, ואף גם זאת לא יחצו ימיהם. וזה שאמר: הפוך בה... להיות מפלפל ועוקר הרים... ובה תהגה - שתגיע למדריגת סיני על ידי רוב הלימוד, וכל קבל גזרת עלי תזכה וסיב - שתהא נראה זקן רבו משערות לבנות, וגם תגיע לכלל זקנה, וזהו "ובלה בה" - ותזכה לשתים זו הפך גזרת עלי. וזאת התורה אהניא לבטל הגזירה אף אם הוא מבית עלי.

(חיד"א, ראש דוד, פרשת בראשית)

והיו קורין אותה משפחת רבן יוחנן על שמו
35-36

והיו קורין אותה משפחה רבן יוחנן על שמו, כי בשם רבן יוחנן היה ידוע דהכוונה על ריב"ז. וטעם קריאת השם ע"ש המאורע דנתן הבבלי [שבת קלד ע"א] וכן ריב"ז, משום דפדה אותם ממות וכדי שיהיה להם לזכרון תמיד הכרת טובה שחייבים לר"נ ולריב"ז... ע"י קריאת הילד או משפחה בשם מצילם, אף פעם לא ישתכח הדבר מהם. ואף שאמרו במדרש בפרשת נח פל"ו וס"ז: הראשונים ע"י שהיו מכירים את ייחוסיהם היו מוצאין שמן לשם המאורע אבל אנו שאין אנו מכירין את יחוסינו אנו מוציאין לשם אבותינו, שאני כאן דחובה עליהם בהכרת תודה למצילם.

(רבי יששכר תמר, עלי תמר, על ירושלמי יבמות פרק ו הלכה ו)

מניין לגזר דין של צבור שאינו נחתם אינו נחתם והכתיב נכתם עונך לפני אלא אף על גב שנחתם נקרע וכו' דרשו ה' בהמצאו וכו' אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים
36-40

ענין עשרת ימי תשובה, אף דצריך אדם להיות כל ימיו בתשובה, רק אז נקרא "בהמצאו ובהיותו קרוב" כמו שאמרו בראש השנה. וזה שייך בתפילה, דעת רצון מילתא הוא כמו שאמרו בברכות (ח ע"א), אבל תשובה כל יומא זימניה, דה' יתברך הבטיח לקבל שבים לעולם, "ועד יום מותו מחכה לו אם ישוב מיד מקבלו". רק שאמרו שם בראש השנה דיש דנכתם עוונו לפניו ומפרש לה על ידי חתימת גזר דין.
הענין, ד"חטאים תרדף רעה", כדרך שאמרו (בבא בתרא טז ע"א), הוא שטן הוא וכו', דכל מה שיארע לאדם בעולם הזה בעניני בני חיי ומזוני מפורש בתורה שהוא כפי מעשיו... ועל הרוב גלוי לבעלי עינים טהורים הסיבות הפרטיות של כל דבר מקרה שיארע לאדם, אם לטוב הוא על ידי איזה דבר טוב דהיה רגיל בו, וההיפך בהיפך נעשה סיבה טבעית לפעול לו איזה רעה... וזה נקרא גזר דין רחמנא ליצלן.
וענין נכתם היינו ככתם העובר מעבר לעבר בחוזק שאינו מתכבס. היינו כי בכל דבר יש עשר מדריגות, כידוע שזהו סדר המדריגות של כל דבר להיות קומה שלימה. ו"עת אשר שלט האדם" וגו' שנעשה קומה שלימה דאדם רע רחמנא ליצלן, היינו שהגיע לעומק ראשית שכל מחשבותיו ורצונותיו שקועים בכך עד שנשמן לבבו ואזניו מלשוב כלל, זה נקרא נכתם, דאין כיבוס מועיל, כי כיבוס הוא על ידי דברים המעבירים הכתם, והם דברים המכפרים ומקנחים כענין תורה ותפילה. מה שאין כן תשובה, שהוא השבת הדבר לכמות שהיה קודם החטא, וכאילו אין כאן כתם כלל - זה מועיל לעולם. אלא שיש עשרים וארבע דברים המעכבין התשובה (רי"ף ורא"ש סוף יומא), ובודאי אין לך דבר העומד בפני התשובה אם שב, אלא שהם מעכבין בידו מלשוב כלל. ואף על פי שמן המיצר צעק לבו אל ה' בתפילה להושיעו מצרתו הנגרם לו על ידי חטאו, מכל מקום אין גומר בלבו לשוב באמת כלל. וזהו על ידי שנכתם עוונו, שעל זה הם כלל העשרים וארבע דברים, כמו בעל מחשבות רעות, דהיינו שהרע גבר בכל כוחותיו עד שורש המחשבה עד שהוא מחשב ברע תדיר רחמנא ליצלן ולא יעזבנו.
וכן כולם הם עשרים וארבע מיני מדריגות של עוונות הנכתמים... רק בכלל, כל איש אשר ידע נגעי לבבו איזה עבירה שמלפפתו והולכת עמו רחמנא ליצלן וקשה לו לשוב הימנה, ודאי הוא על ידי שנכתם מעוונו, והוא ענף אחד מאותן העשרים וארבע דברים, וצריך להתאמץ על זה בעשרת ימי תשובה, שאז ה' יתברך מצוי וקרוב עד שאין שום דבר המעכב, דהיינו המרחק. כי עיכוב התשובה הוא הריחוק מה' יתברך וזה אינו כלל בעשרת ימי תשובה...
כשנזכר לפני ה' [ע"י תקיעת שופר בראש השנה], הרי מתעורר הזכרון בלבו גם כן לזכור בה' יתברך, וממילא נשברה מחיצת השכחה שבלבו, ויוכל להוציא שורש יהדותו הנעלם אל הגילוי, עד שיבוא מעט מעט להכרה גמורה ולתשובה שלימה בכל עשר מדריגות של תשובה שבעשרת ימי תשובה שנעשה ההכנה להם. ותחילת הכניסה על ידי השופר דראש השנה שהוא המעורר ישנים מתרדמתם, היינו אותו שנשקע בעשרים וארבע דברים המעכבים התשובה עד שאין הרהורי תשובה [על אותו עוון פרטי הידוע לו לכל אחד כפי מה שהוא] עולין בלבו כלל. וזהו מצד הריחוק הגמור שבו באותו דבר וענין מה' יתברך כפי עוצם מדריגת שיקועו בה. הקול שופר מחריד לבו ומעוררו עד שרחוקים נעשו קרובים ומועיל אחר כך הדרישה והקריאה. כי טעם "בהמצאו" ו"בהיותו קרוב, הגם דעל ידי הדרישה והקריאה הוא תמיד כן כמו שנאמר (דברי הימים א' כח, ט) "אם תדרשנו ימצא לך", "קרוב ה' לכל קוראיו" (תהלים קמה, יח) ולא קבע זמן, זהו כשלא נכתם העוון, והם עשר מדריגות דדרישה וקריאה וזהו "לכל אשר יקראוהו באמת", דאף שהוא נמצא לכפר עוון גם על ידי פיתוי פה לבד, מכל מקום התקרבות דהיינו שיהיו זדונות כזכויות [יומא פו ע"ב] הוא רק על ידי קריאה באמת, דהיינו פיו ולבו שוין. אבל דרישה הוא במעשה ודיבור לבד, כשלא הגיע עדיין לנקודת הלב. ואחר שנתערבב השאור שבעיסה על ידי השופר, יתאמץ לגלות רצונו הנעלם, שהוא לעשות רצונו יתברך תחילה בדרישה על כל פנים בפועל ממש כאמירת תפילות ותחנונים. ועל ידי זה יבוא למדריגת הקריאה באמת מלב ועד שיבוא למדריגת (ישעיה נה, ז) "יעזוב רשע דרכו" וגו', שזהו התשובה שלימה בעזיבת החטא לגמרי.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות נ)

מניין לגזר דין של צבור וכו' אף על גב שנחתם נקרע שנאמר כה' אלהינו בכל קראנו אליו והכתיב דרשו ה' בהמצאו התם ביחיד הכא בצבור ביחיד אימת אמר רבה בר אבוה אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים
36-40

החלוק שבין יחיד לצבור, כי היחיד כאשר לא שב בנתים, רצה לומר בעשרת ימים שבין ר"ה ליום הכפורים, לפי שהיחיד צריך הוא לחוזק הערה, והזמן הוא מזרזו ומחזק הערתו. ועל זה אמר "דרשו ה' בהמצאו" ביחיד, ויחיד אימתי? בעשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים. וידוע הוא שה' נמצא למי שממציא עצמו אליו, והיחיד צריך ליחוד המקום והזמן לפי הדרך שבארנו. ועל הצבור אמר "כה' אלקינו בכל קראנו אליו", כי הערת הצבור גדולה בכל עת.

(רבי דוד כוכבי, מגדל דוד, ספר מצוה, עשין, מצות עשה עא)

מניין לגזר דין של צבור וכו' אף על גב שנחתם נקרע וכו' והכתיב דרשו ה' בהמצאו התם ביחיד הכא בצבור ביחיד אימת אמר רבה בר אבוה אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים
36-40

מצות התשובה הוא בהעלם מצד העולם הזה, ולפיכך משפטי הסנהדרין שהם משפטים שבעולם הזה אין התשובה מועלת להם כי אין כח לתשובה שיועיל לתקן הקודם שיהיה כאילו לא חטא... בעולם הזה שהוא עלמא דאתגלייא... ואף בדיני שמים, לאחר גזר דין שנמסר למלאכים והם אין יודעין מחשבות שבלב... לא מהני אלא בעשרת ימי תשובה דהוא "בהמצאו", שאז מתגלה מלכותו יתברך, דעל כן אומרים המלך הקדוש והמלך המשפט, והוא יושב על המשפט והוא יודע מעמקי הלב, וסגי בתשובה לבדה להיות נקרע ממילא הגזר דין על ידי התשובה, כיון דשב לה' בכל לבו אין מקום עוד לעונש שהוא מהעבירה עצמה דתרדפו רעתו, וה' יתברך הרואה ללבב רואה דאין כאן עוד עבירה.
וכן לציבור בשאר ימות השנה, כששבים לה' יתברך וממליכים אותו יתברך עליהם להיות ה' שופטינו וגו' והוא יושיענו, מה שאין כן יחיד, דאין מלך בלא עם, אין יכול להמשיך התגלות מדת המלכות אלא בעשרת ימי תשובה הנמשכים מראש השנה, שאז הוא התגלות מלכותו שהיה בבריאת עולם מצד עצמו שהוא ברא לו עם כדי לגלות מדת מלכותו, וכן מתגלה בכל ראש השנה מדת מלכותו על הנבראים מצד עצמו בלא אתערותא שלהם וישראל ממליכין אותו על עצמם מרצונם, ועל ידי התפילה לה' יתברך דהוא "קרוב לכל קוראיו" יכול לקרוע הגזר דין שנמסר למלאכים גם בשאר ימות השנה, כי ה' יתברך יכול לשנות, מה שאין כן להיות נקרע מעצמו על ידי התשובה לבד, כי זו המדריגה הגדולה שבתשובה שאינה מורגשת אלא בבינה שבלב ולפני בוחן לבבות יתברך שמו לבד.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, סי' ח, בסופו)

והכתיב דרשו ה' בהמצאו התם ביחיד הכא בצבור ביחיד אימת אמר רבה בר אבוה אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים
38-40

ענין השלום שדרשו על פסוק "בקש שלום ורדפהו" (תהלים לד, טו), כי השלום אינו כשאר המצוות, כי כל שאר המצוות כציצית ומזוזה וחלה, אם תבוא לידך אתה מחויב לעשותה אבל אין אתה מחויב לחזר אחריה, אבל השלום אתה מחויב לחזר אחריו (ויקרא רבה ט, ט). ויש ליתן טעם בדבר מה נשתנה השלום יותר מכל שאר מצוות שבתורה. ויבוא על נכון אם נאמר ששלום זה הוא לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים על ידי התשובה, ועל כן אתה צריך לחזר אחריו משני צדדים אם מצד שהחוטא לא ישים אשם בנפשו לעולם ואינו רואה חובה לעצמו לעולם כמו שאתה רואה חובתו על כן צריך אתה לחזור אחריו כי לא יחזר הוא אחריך, אם מצד שאתה צריך אל זה השלום כי כל ישראל ערבים זה בעד זה... ואף אם השלום כפשוטו בין איש לרעהו, מכל מקום יש בו צורך גדול אל התשובה כדי שיהיו השבים רבים, כי בכל ימות השנה אין הקדוש ברוך הוא מקבל כי אם תשובת הרבים, ויחיד אימת בעשרת ימי תשובה דוקא.

(כלי יקר דברים פרק לא, א)

והכתיב דרשו ה' בהמצאו התם ביחיד הכא בצבור ביחיד אימת אמר רבה בר אבוה אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים
38-40

ונראה שכל עיקר צורך הקהל זה היה בעבור התשובה, לפי שאמרו חז"ל (ויקרא רבה ל, ז) שיום ראשון של חג נקרא ראשון לחשבון עוונות, על כן הם צריכים לעשות תיכף הכנה אל התשובה, והכנה זו היא הקהל זה, שהמלך מקהיל את העם וקורא לפניהם מן "אלה הדברים" כי רוב הספר דברי תוכחות עלי עוון ודברי כבושים. וכבר ידוע שההקהל יש בו צורך גדול אל התשובה, כי על ידי שהם מקוהלים יהיו אגודה אחת ויטו שכם אחד לשוב אל ה' כדי שיהיו השבים רבים, לפי שדוקא בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים הקדוש ברוך הוא מקבל תשובת היחיד, אבל בכל ימות השנה אין הקדוש ברוך הוא מקבל כי אם תשובת הרבים. וזהו שדרשו חז"ל "ולקחתם לכם ביום הראשון"... ראשון לחשבון עוונות וכו'... לפי שבלקיחת ארבעה מינים נרמזו כל ארבע כיתות של ישראל שיהיו באגודה אחת כמבואר למעלה בפרשת אמור (ויקרא כג, מ). והוצרך הפסוק ליתן טוב טעם ודעת למה דוקא ביום זה נצטוו לעשות מצוה זו שיש בה הוראה שיהיו כל ישראל אגודה אחת שיכפרו אלו על אלו, אלא לפי שמן ראש השנה עד יום כיפור הקדוש ברוך הוא מקבל אפילו תשובת היחיד, על כן אינן צריכין עדיין להיות אגודה אחת כדי שיהיו השבים רבים, ומן יום כיפור עד חג הסוכות אין עושין עוונות כי כל אחד עוסק במצות סוכה ולולב ומצוה גוררת מצוה, על כן מסתמא לא יאונה לצדיק כל און עד יום ראשון של סוכות שהוא ראשון לחשבון עוונות, על כן צריכין לעשות הכנה אל התשובה, והכנה זו היא שיהיו כולם אגודה אחת כמו ארבעה מינים אלו.

(כלי יקר דברים פרק לא, יב [ובדומה שם ויקרא פרק כג, מ])

והכתיב דרשו ה' בהמצאו התם ביחיד הכא בצבור ביחיד אימת אמר רבה בר אבוה אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים
38-40

להיות רצוי אל ה' יתברך ולהתקרב לעבודתו ישנם שני דרכים: הדרך האחד הוא מצד ההערה השכלית כמו שפירש בחובות הלבבות (שער עבודת האלהים), והיינו שיטהר את לבו להיות דבק בד' ית', ויכין עצמו להיות נכון בגופו ואבריו לרצון קונו גם במסי"נ. ועוד יש דרך קצר להיות שוקד על מצות ה' יתברך ותורתו. והנה לולא שגילה לנו ה' יתברך שיש דרך נכון לזכות לאור החיים ע"י פעולות המצוות שהן קלות על האדם, היתה הדעת נותנת שיהי' עיקר העבודה לטהר הלב לעבודתו ית' ולדבקות, ולשעבד כל הכוחות להיות מוכנים ג"כ למסי"נ על כבודו ית' וגדלו. אמנם עתה אע"פ שזאת העבודה של טהרת הלב והכנת כל הכוחות לעבודתו ית' בכלל התורה היא, אבל עכ"ז לא על זה בנוי' כל השלמות, כי עיקרה בנוי על שמירת התוהמ"צ. וטעם הדבר, כי אף שעבודה זו גדולה מאד להיות הלב טהור לעבודתו ומוכן בכל כוחותיו לעבוד ולכבד לאלהי הכבוד, עכ"ז ה' יתברך, היודע יצר לבב בני האדם, יודע שלא יוכלו הכל לזכות ע"י דרך זה תמיד, ע"כ בחר הוא ית' עלינו הדבר הממוצע. אמנם כל זה בכל השנה כולה, אבל בעשרת ימי תשובה, שה' יתברך משפיע על האדם אור קדושה וחשק עבודה, אז יש להזדרז בעבודה הרוממה לטהר הלב ולהכין כל כוחותיו לעבודתו, ויקובל לפניו ית' כאילו עשינו זאת כל השנה כולה...
וזהו שבקשה כנס"י מה' יתברך שישפיע עליה קדושה גדולה, עד שתהי' מוכנת כולה לעבודה הרמה של מסי"נ ושיעבוד הכוחות לעבודתו ית'... בקשת כנס"י קיימת לעת חפץ, ימי רצון של עשי"ת, שבהם נקל לכל אחד מישראל לטהר לבבו... לשעבד לבבו שהוא שכלו ורצונו, וזרועו שהם כוחותיו, להיות מוכנים תמיד לעבודה ומסי"נ. כי הכלל כולו מוכן באמת בכל עת... בעשי"ת ישיג כל יחיד מעלת הכלל, כדברי חז"ל ברומיא דקראי, כתיב: "דרשו ד' בהמצאו", וכתיב: "מי... כד' אלהינו בכל קראנו אליו", ומשני כאן ביחיד כאן בציבור, ויחיד אימת? בעשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ. הרי יש לו אז מעלת הציבור. ע"כ נבין היטב כונת חז"ל הפוסקים שהזהירו להתנהג בחסידות בעשי"ת, כי באמת באותן המעלות שאי אפשר לדרוך בהן כל השנה כל אחד לפי ערכו, יש אפשרות והכנה באלו הימים. ע"כ גם לדרוש את ד' בדרך חכמה עת ומשפט ידע לב חכם (קהלת ח, ה) באלו הימים, וכמש"כ שזה ענין דרישה, ע"כ דרשו ד' ועזו, עדת מעוזו.

(מדבר שור, דרוש ז, עמ' סא-סג [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' רעה, במהד' תשס"ה])

יח. והכתיב דרשו ה' בהמצאו התם ביחיד הכא בצבור ביחיד אימת אמר רבה בר אבוה אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים

38-40
"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר" - אמרו חז"ל (ויקרא רבה ל, ז) שנקרא ראשון לחשבון עוונות... כדרך שאמרו במדרש בארבעה מינים אלו: לאבדם אי אפשר, אלא יעשו אגודה אחת והם מכפרים אלו על אלו... ויכלול עוד באגודה זו ענין התשובה, כי ידוע שבכל ימות השנה אין הקדוש ברוך הוא מקבל כי אם תשובת הרבים, אבל תשובת היחיד אין הקדוש ברוך הוא מקבל כי אם בעשרת ימי תשובה, כמו שלמדו מן פסוק "דרשו ה' בהמצאו". ועל כן רצה הכתוב ליתן טוב טעם ודעת למה צריכין להיות אגודה אחת ביום זה יותר מבימים הקודמים. על כן בא כמתרץ ואמר לפי שהוא ראשון לחשבון עוונות, לומר לך כי בודאי היה מן הראוי לעשותם אגודה אחת בהתחלת השנה, כדי שיהיו כך בכל ימות השנה לעשות להם הכנה אל התשובה של כל ימות השנה באם יחטאו, ואז יהיו השבים רבים ותהיה תשובתם מרוצה בכל ימות השנה. אך מן ראש השנה עד יום כיפור אין צורך כל כך לעשותם אגודה אחת, שהרי באותן הימים אפילו תשובת היחיד מקובלת, ומן יום כיפור ועד סוכות עוסקין במצות סוכה ולולב ואין עושין עוונות, כי מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא מכל חטא [סוטה כא ע"א], וגם בזמן זה אין צורך כל כך לתשובת הרבים, אך ביום ראשון של חג שהוא ראשון לחשבון עוונות, על כן צריכין לעשות בעצם היום הזה הכנה אל תשובת הרבים, והוא כשיהיו כל ארבע כיתות הללו באגודה אחת ויכפרו אלו על אלו, ואז תשובתם רצויה בכל ימות השנה.

(כלי יקר ויקרא פרק כג, מ)

דרשו ה' בהמצאו וכו' אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים
39-40

בעשרת ימי תשובה, הירא את דבר ה' לבו יחיל בקרבו... כי האדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים. ובעת אשר ידע האדם כי יביאו את דינו לפני מלך בשר ודם, הלא יחרד חרדה גדולה... ובכל דרכי חריצות יחיש מפלט לו, ולא תעלה על רוחו לפנות על ימין או על שמאל ולהתעסק ביתר חפציו... לכן מה נואלו היוצאים לפעלם ועבודתם עדי ערב, בימים הנוראים ימי הדין והמשפט, ואינם יודעים מה יהיה משפטם...
וראוי לכל ירא אלקים למעט בעסקיו... ולחפש דרכיו ולחקור, לקדם אשמורות, ולהתעסק בדרכי התשובה וכשרון המעשה, ולשפוך שיח... והעת עת רצון והתפלה נשמעת בה, כענין שנאמר (ישעיה מט, ח): "בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך", ואמרו רז"ל "דרשו ה' בהמצאו" - אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים.

(רבינו יונה, שערי תשובה, שער ב אות יד [ובדומה באורחות צדיקים, שער התשובה])

רצה בזה, שעם היות האדם צריך להשתדל תמיד בתשובה... אחר היות האדם נרדף ולהוט אחר עסקיו לא ימצא על הרוב מתמיד על זאת המחשבה... וזה היה מזריזות דרכי הדת ומהפלגת עיונם בהשתדלות ליחד זמן בשנה יתעורר בו כלל העם לתשובה, ובזה יתעורר גם המתרשל בראותו הערה כללית לכל... ונבחר לזה חדש תשרי מיום הראשון, שבו נקבע יום טוב של ראש השנה, עד יום עשירי, שבו נקבע יום הכפורים.
ואמנם סיבת בחירת זה הזמן, על צד מה שנודע מדרך הקבלה שבו קדמה התשובה לאדם הראשון, ושאברהם אבינו מל ביום הכפורים, ושבאותו היום נתכפר מעשה העגל, וניתנו לוחות שניות... שבהבטחת ה' במחילה אנו מתחזקים לסמוך על תשובתנו. מצורף אל זה היות זה הזמן זמן הבעיטה, מצד שכבר עבר קציר כלה קיץ ומלאו פני תבל תנובה והשיקו היקבים תירוש ויצהר, וכבר קדם לנו אומרו... "וישמן ישורון ויבעט"... ומזה הצד היה מהשתדלות דרכי הדת ליחד זמן התשובה להלחם עם הגאוה והנמשך ממנה...
ואצל אבי העזרי סיבה מפוארה בבחירת זה הזמן, והוא נמשך על משל אמרו "פלס ומאזני משפט לה'"... והוא שידוע שבזה החדש, ר"ל תשרי, תכנס חמה במבט מזל מאזנים, והמזל הוא קבוץ כוכבים על צורת מאזנים... ועל זה הדמיון נבחר זה הזמן להיות האדם מתבונן כי... צדקו ורשעו במאזנים ישאו יחד לתת לאיש כדרכיו, אם טוב אם רע.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש מאמר ב פרק א)

ישעיה הנביא פתח ואמר "דרשו ה' בהמצאו", ואמרו חז"ל אימת? בין ר"ה ליוה"כ, כי עשרה ימים אלו מסוגלים לתשובה, ובזו יכיר אדם רב טוב מהמקום לברואיו וחפץ חסד וטובת ברואיו, כי ימים אלו מיוחדים לתשובה, ואשרי אנוש לא יעבור רגע אחד מהן בלי עסק בעבודת ה' והרהור בתשובה. ולכן כתב האר"י ז"ל [מובא באור צדיקים סי' לו סעיף ג בשם הרמ"ק] שינהוג בהם כמו חולו של מועד לבל יעסוק במו"מ ושום מלאכת עבודה כי אם בדבר האבד, וזולתו יהיה כל עסקו לפשפש במעשיו...
צריך להתעוררות דלתתא מלמטה, והאדם צריך לעשות מעט בתשובה, אבל אח"כ הקדוש ברוך הוא עוזרו... אמנם לעתיד לבא, אם ח"ו ישראל אין עושים תשובה מ"מ נגאלין, כי הקדוש ברוך הוא ישפיע בלי עובדא דלתתא... וכמו שהיה בעת הבריאה, דלא היה עובדא דלתתא כלל, כמו שנאמר [בראשית ב, ה] ואדם אין לעבוד את האדמה, ומ"מ השפיע הקדוש ברוך הוא כי עשה לבריאת עולם...
ר"ה הוא כל שנה התחלת הבריאה, ואמרינן "היום הרת עולם", ואם כן בעשרה ימי תשובה מעורר אותנו בתשובה בלי התעוררות דלמטה כלל, רק הוא מעורר אותנו כעין מעשה בראשית שהיה כטל לישראל. וזהו "דרשו ה' בהמצאו", שהוא ממציא עצמו לנו טרם קראנו אליו, רק אדרבה, הוא נמצא מקודם לעורר לבנו לתשובה. ולכן אם אדם יתן ללבו ירגיש בלבו תמיד בעשרה ימים אלו רוח התעוררות לתשובה ויראת ה', אף שמפליג לדברים אחרים מ"מ לבו דופק לתשובה, והוא כי הקדוש ברוך הוא מעורר אותנו בימים אלה לתשובה בלי הכנה דלמטה. וא"כ איפה כי ה' חפץ בנו וקורא אותנו לעבודתו ולתשובתו, איך נעבור רגע א' ח"ו לבטלה. והעיקר כי ז' ימים שבין ר"ה ליה"כ הם נגד ז' ימי שבוע, ובכל יום יעשה תשובה על אותו יום. דרך משל, ביום ראשון יעשה תשובה על כל מה שחטא כל ימיו ביום ראשון, וכן ביום ב', וכן כל ז' ימים, ובזה מתקן כל ימיו.

(יערות דבש, חלק א, דרוש א)

י"ב שבטים כנגד י"ב חדשים. ראובן נגד תשרי, ולכך ראובן שהתחיל בתשובה כמבואר בגמרא [סוטה ז ע"ב], תשרי הוא ירח התשובה, ו"דרשו ה' בהמצאו".

(יערות דבש, חלק א, דרוש ב)

בפסוק "קרוב אליך הדבר כו' בפיך ובלבבך". כתיב "דרשו ה' בהמצאו כו' בהיותו קרוב", פירשו חז"ל בעשי"ת, "בהמצאו" - בר"ה, "בהיותו קרוב" - ביוה"כ. וכמו שיש בשנה זמנים שהוא נמצא וקרוב, כמו כן בנפשות. "בפיך" שהיא התורה, "ובלבבך" שהיא תפלה ותשובה, הם מקומות מיוחדים שהקב"ה נמצא וקרוב בהם לאיש ישראל.

(שפת אמת, פרשת נצבים שנת תרנז)

וע"פ דרכנו נבין בענין עשי"ת שנראה מהם שני הפכים, שמכמה מקומות נראה שהם ימי רצון ושערי רחמים פתוחים בהם, והכתוב אומר "דרשו ד' בהמצאו" - אלו עשרת ימים שבין ר"ה ליוה"כ. ובשאר ענינים ניכר שהמה ימי דין ומשפט. ולכאורה המשפט הוא היפך הצדקה והחסד. וגם בתפילה אנו אומרים כל השנה "מלך אוהב צדקה ומשפט" והאידנא "המלך המשפט" ומשמיטים ענין הצדקה. אלא הוא הדבר אשר דברנו, והא בהא תליא, שבכל השנה מוכרח הדבר שיהי' המשפט בדרך צדקה, ולהעלים עין מסוררים להמתין שישוב מפני שטבע הלב נוטה לרע, ותיכף כשעובר עבירה אחת עבירה גוררת עבירה, ולבו מטומטם וקשה לו לשוב. והנה ה' יתברך הוא בוחן לבבות יודע ג"כ כח יצרנו, ויודע המניעה הגדולה שיש לשוב, אע"ג דאיהו הוא דאפסיד אנפשי' שמסר עצמו ביד יצרו מתחילה, ואם הי' מרחיק עצמו מכל רע לא היה מושל עליו כלל, אדרבא "ואתה תמשול בו" (בראשית ד, ז), מ"מ עכשיו שכבר נאסר ביד יצרו דומה לאנוס. אבל בעשי"ת הוא זמן שפותח הקב"ה שערי תשובה, שקדושת הימים גורמים שיצה"ר נכנע ואין לו כח לעכב את האדם מלשוב, א"כ אין לך עת רצון גדול מזה, שסילק ה' יתברך הכח המעכב והמונע מלשוב אליו, וכיון שהאדם אינו אנוס, שוב הדין יותר חמור אם אינו שב ח"ו. והוא כענין דברי חז"ל (גיטין פח ע"א) שהקשו על מש"כ בהושע בן אלה "ויעשה הרע בעיני ד' רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו" (מלכים ב' יז, ב), וכתיב "עליו עלה וגו' מלך אשור" (שם, ג), והגלה אז עשרת השבטים, ותירצו: מפני פרדסאות שהושיב ירבעם על הדרכים וישראל לא עלו לרגל. עד עכשיו באונס, עכשיו ברצון. והכא נמי, כיון שאונס היצה"ר, בטל ממילא הדין יותר חמור. ע"כ כשסידר הנביא דרכי חסד ה' יתברך לפתח פתח לדופקי בתשובה ולהסיר מניעת היצר באלו הימים המקודשים בפרט, אמר "כי ישרים דרכי ד' וצדקים ילכו בם", שיהנו מהטובה הגדולה הזאת וימהרו לשוב בתשובה שלמה כיון שה' יתברך קרוב אלינו, "ופושעים יכשלו בם" (הושע יד, י), שע"י מניעת התשובה בימים המקודשים הללו ששערי התשובה פתוחין, מדת הדין חזקה עליו יותר.

(ראי"ה קוק, דרוש לשבת תשובה (תרנ"ד), אוצרות הראי"ה, מהד' תשס"ב, כרך ב, עמ' 150 = מאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' רע, במהד' תשס"ה)

...עשרת ימי תשובה, שהם ימי חסד ורצון, ומשמע שהם ימי רחמים, ומדת הרחמים שולטת ונוהגת בהם ביותר, וכמש"א "דרשו ד' בהמצאו", ומאידך גיסא משמע שהם ימי דין ומשפט, ע"כ אומרים "המלך המשפט". ותוכן הדברים ששניהם אמת, כי יסוד הרחמים והדין בנוי בכלל לענין משפט בנ"א. הדרך שמציעים ההתנצלות והמניעות שיש לאדם מדרוך בדרך הישר, זה מעורר עליו רחמים. ולהיפוך, ההצעות של הענינים המביאים את האדם ללכת בדרך הישר, ואם יקשה לבו מזה, הרי מדת הדין מוצאת מקום כנגדו, כענין דר בין צדיקים ולא למד ממעשיהם.
והנה ההתנצלות של האדם הוא מתגבורת היצר, והרהורי תשובה הם רחוקים ממנו בטבע, כי כל אשר הוא רואה בחושיו הכל מגבירים עליו כח דמיון וטעות, לתעות אחרי הבלי עולם ולשכח אחריתו ותכליתו. אמנם בעשי"ת, כיון שקבע אותם ה' יתברך שיהיו זמן תשובה, הרי הוא משפיע הרהורי תשובה בטבע על לב כל איש מישראל, זולת אם בחזקת היד יגרש מלבבו ח"ו הרהורים ההם. והנה בזה הצד הם ודאי ימי רצון. וכי יש רצון גדול מזה שהקב"ה מושך את האדם לתשובה? אך לעומת זה אם לא יקבל אדם את ההרהורי תשובה, ולא יתן להם מקום בלב, הרי הא מגביר עליו מדת הדין ח"ו, כענין הכתוב "יען קראתי ותמאנו, נטיתי ידי ואין מקשיב וגו'" (משלי א, כד).

(אוצרות הראי"ה, כרך ב, עמ' 153, במהד' תשס"ב)

מאמינים בני מאמינים אנו כי יגיעו הימים שהקב"ה ממציא עצמו אלינו, כדכתיב "דרשו ד' בהמצאו", אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ, ואותם האורות הגדולים, אורות התשובה, מאירים אלינו בכל תוקף זהרם, ובכילולת כל יתר האורות, אם רק נדע איך להתכונן אליהם ולהנות מזיו אור כביריותם.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק ה עמ' לא-לב)

...עכשיו, אלול, ימי סליחות ועשרת ימי תשובה, בהם מרבים בתפילה ובסליחות יותר מבשאר ימי השנה. אמנם "מי כד' אלהינו בכל קראנו אליו" תמיד, אבל "דרשו ד' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב". אומרת הגמרא: יש מצבים מיוחדים בהם ד' יותר קרוב, בעשרת ימי תשובה. אלה ימים של התקדשות והיטהרות מיוחדת, דקדוק מעשים. ימים של התרחקות מן הטעויות, לאור תורה, ומתוך זה יש ערך מיוחד להתרוממות האדם כלפי שמיא בתפילה.

(שיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 328)

באומרו "והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה", יאמר כי זה יהיה חק עולם לכל בני ישראל, לא יסור מהם ענין כפרה זו אחת בשנה... ואל הענין הזה תקנו קדמונינו ז"ל ימי תשובה נוראים כמו שהוא מפורסם מימי אלול (פרקי דרבי אליעזר פרק מו) ועשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים שעליהם נאמר "דרשו ה' בהמצאו" וגומר לפי חז"ל. וסדרו בהם סליחות ופיוטים ווידויים רבים מינים ממינים שונים כדי לעורר אותנו אל תקון מעשינו ושלימות פעולותינו.

(עקידת יצחק, פרשת אחרי מות, שער סג)

ואף על פי שהוא מצוי בכל העשרה ימים, ביום הכפורים הוא עיקר מציאותו כי בו הוא תמצית הדבר והמשפט. וזהו "דרשו ה' בהמצאו", בתמציתו. וכן הודיע אותנו דוד המלך ע"ה שה' יתברך הוא מצוי בזה היום דכת' (תהלים לב, ו) "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא", ודרשו רז"ל "לעת מצוא" זה יום הכפורים.

(רבי יעקב סקילי, תורת המנחה, פרשת האזינו, דרשה עח, עמ' 708)

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לעיל ח ע"ב בשם דרך חיים]

ביחיד אימת אמר רבה בר אבוה אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים

טִכַּסְתָּ מִקֶּדֶם אֵלּוּ יָמִים עֲשָֹרָה. יָחִיד בָּם לָשׁוּב וְלִמְצֹא כַפָּרָה. כָּל הַשָּׁנָה כֻלָּהּ לְרַבִּים מְסוּרָה. לְשַׁוֵעַ וְלַעֲנוֹת בְּכָל עֵת צוּקָה וְצָרָה.

(סליחות לצום גדוליה, מנהג פולין, סליחה מה)

אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים
40

ראש השנה יום אחד, מפני שהוא יום תשובה והערת בני אדם משכחתם, ומפני זה יתקע בו בשופר כמו שבארנו במשנה תורה, וכאלו הוא הצעה ופתיחה ליום הצום, כמו שהוא מפורסם בקבלת האומה מענין עשרת ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים.

(מורה הנבוכים, חלק ג פרק מג)

ועשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים רמז לעשרת ספירות, כי ביום הכיפורים יתעלה בהם, ויגבה ה' צבאות במשפט.

(רמב"ן, דרשה לראש השנה, עמ' רכא במהד' שעוועל)

ואני אחשוב שגדליה בן אחיקם מת בחודש הז' ביום השני ממנו, כי ביום הראשון היה יום תרועה וביום השני נהרג, ובא יוחנן באותם עשרת ימי תשובה להלחם עם ישמעאל והציל את השביה מידו, ומיד דיברו אל ירמיהו שיתפלל אל ה' מה יעשו, כי היו יראים מאד מהכשדיים שיהרגום כולם בעבור הריגת גדליהו והכשדים שהיו אתו, בחשבם שהיו כל השרים והעם במרד עם ישמעאל, והתפלל ירמיהו באותם עשרת ימי תשובה שבין ר"ה ליוה"כ עליהם, ונתרצה השם לו ביום הצום, ולכן אמר 'מקץ עשרת ימים', רוצה לומר בסוף עשרת ימי תשובה שהסוף הוא ביום הכפורים, אז בא דבר ה' אל ירמיהו, לא שיאמר שנתאחרה תשובתו עשרה ימים, אלא שניתנה לו בסוף עשרת הימים הנזכרים והנעשים בשנה ההיא, ותהיה התשובה אחרי התפלה יום או יומים, לא זמן עשרת ימים.

(אברבנאל, ירמיהו מב, ז)

"אך בעשור לחודש וגו' יום הכפורים הוא"... מה שפירש רש"י, שפירש: מכפר הוא לשבים ואינו מכפר לשאינן שבים... מאי משמע שלשון "אך" למעט הבלתי שבים, שהרי לשון "אך" קאי על יום העשור ומשמעותו למעט הימים הקודמים. וליישב פירוש רש"י אומר אני, שמדקאמר "אך בעשור" ובא למעט הימים הקודמים, שמע מינה שגם הימים שלפני יום כיפור נקראו ימי תשובה, דאם לא כן מהיכי תיתי שיכפרו הימים הקודמים עד שהוצרך למעטם? אלא ודאי שגם עשרת הימים הקודמים הם עשרת ימי התשובה. וסלקא דעתך אמינא שימי התשובה מכפרין מיד על כל עבירות, קא משמע לן שיש לך עבירות שתשובה תולה ויום כיפור מכפר, כמו שנאמר (ויקרא טז, ל) "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם". אף על פי שאמרו במדרש (ויקרא רבה ל, ז): בערב ראש השנה הקדוש ברוך הוא מוותר שליש, ובעשרת ימי התשובה גם כן שליש, אבל ביום כיפור מוותר הכל. לכך נאמר "מכל חטאתיכם". ומכלל זה אתה למד שאין יום כיפור מכפר כי אם לשבים, דאם לא כן מהיכא תיתי שיכפרו עד שהוצרך למעטם? ואף על פי שלא נזכר בתורה מפורש שהימים הקודמים הם ימי תשובה, מכל מקום שופר של ראש השנה הוא כמו התראה שישובו בימים שבינתים, כמו שנאמר (עמוס ג, ו) "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו".

(כלי יקר ויקרא פרק כג, כז)

רא) מצינו 'ראש השנה' שהוא באמת ראש השנה, וגם יום כפורים נקרא ראש השנה כמו שכתוב ביחזקאל (מ, א) 'בראש השנה בעשור לחדש'... והענין, נודע (זהר ח"ג דף טז ע"ב) כי סוד התשובה היא בבינה, כל מה שמקלקל אדם בחטאו בהנהגת ששת ימי המעשה סוד הקצוות, אשר שם ישובו כל ההויות בשרשם ושם תקונם. הנה מיום כפורים שהוא ראש השנה עד ראש השנה, הוא שנה, ונקרא השנה "שנה" על שם שנ"ה ימים... ולעולם ימות החמה שס"ה, והרמז בבינה...
רב) תמצא מנין ימים בשנה כמנין 'שנה', והעשרה ימים היתרים, שהרי שנות החמה הם שס"ה ימים... הם היו ימי תשובת השבין ממש כל שנ"ה ימים לשרשן ומקורן ממקום שיצאו. והיינו תשובה שהוא חזרת והשבת הדברים לשרשן ומקורן, הרומזים על ספירת בינה שנקראת תשובה, שבה נכללים עשר ספירות שנקראין 'עשרת ימי תשובה', שהם שורש ומקור, שמהם נשתלשל שנה כדפירשתי. והשנה בכל שנה ושנה עם כל ימיה שהם שנ"ה ימים, ישובו ויחזרו למקורן לשרשן, בסוד ה'בינה' שהוא סוד ה'תשובה' כדפירשתי, חזרת והשבת הדברים למקורן ושרשן, שבו ינוחו וישבתו שלוים ושקטים ונחים, ואחר עשרת ימי תשובה אלו שבבינה, רצוני לומר, אחר חזרת והשבת כל ימות השנה למקורן, ואחר שביתתן ומנוחתן, שם ישתלשל ויתחדש ממקורו מסוד הבינה, שנה חדשה שנה אחרת שנתחדש אחר יום כפורים. ומפני כן אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ויום כפורים, יכול האדם לתקן מה שעיוות כל השנה. ובסוף עשרת ימי תשובה שהוא [ה]יום העשירי, הוא היום המקבץ והכולל כל ימות השנה, עם תשעה ימי התשובה השייכים לו, שהוא יום הכפורים שהוא בינה בעצמה (ראה זהר ח"ג דף ק ע"ב), עם תשע ספירות התשובה שבה, שאליה רומז יום הכפורים, שהוא חותם ומקור לכל השנה, יום מסויים, יום שביתה ומנוחה, שבו שובתים ונחין ושקטין כל העולמות שנשתלשלו ממנו, בסוד 'עולם' 'שנה' ו'נפש', כמבואר בספר יצירה (פ"ב מ"ו).
ועל כן, כל אדם קודם בואו לפני המקור הגדול, לראות פני האדון ה' צבאות, יתקן את אשר עיוות, בעשרת ימי תשובה. ואם לא תיקן חס ושלום, יתקן על כל פנים ביום כפורים, כי הוא חותם לכל, והוא מקור לכל, כי כל אלו עשרת ימי תשובה, כל אחד מקור לחבירו, וכל הקרוב יותר ליום כפורים, הוא יותר מקור ויותר כולל, עד שיום כפורים הוא מקור כל המקורות, בסוד הבינה שבה נכללות תשע ספירות שהן נקראות תשובה, והיא בעצמה היא העשירית מקור לכולן. ואם לא תיקן, חס ושלום, גם ביום כפורים, אין לו תקנה, חס ושלום, כי עתה אחר יום הכפורים נשתלשל שנה אחרת, והשנה הוא ענף שיצא מהמקור, ואיך יתקן בענף מה שבא ונתגלה לפני המקור, לפני האדון ה' צבאות שהוא יום כפורים.

(של"ה, תולדות אדם, בית חכמה (תניינא), אותיות רא-רב)

בימים אלו כל יום מסוגל לתשובה על יום שפעל בו עבירות, ועשרה ימים כנגד עשרה דברות, יום ראשון כנגד אנכי, והשני כנגד לא יהיה לך, ובדיבור אחד נאמרו ולכך הם כיומא אריכתא, ויום הכיפור כנגד לא תחמוד, ולכן אז בטלה החמדה.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ה)

הלא כל עשרה ימים מראש השנה ועד יום הכפור הם ימי דין כנודע, ואיך הם מסוגלים לצעקה ותשובה ורחמים יותר מכל ימי השנה? אבל הענין כך, דהקב"ה דן ג' שעות ביום וג' שעות עוסק בתורה (ע"ז ד ע"ב), ואמרינן שם דאף אלו ג' שעות שעוסק בתורה, נקראים ימי דין, דתורה כתיב ביה אמת, ואין הקדוש ברוך הוא עושה לפנים משורת הדין. וא"כ כשנגמר זמן הדין, אף הדין נגמר, ואח"כ קשה הצעקה, כי כבר עברו החיתום וגזר דין, וקודם לזה עת דין. אמנם בעשרה ימים הללו אין הדין נגמר בשש שעות כלל, כי מן התחלת ראש השנה עד סוף יום הכפור הכל בדין בלי הפסק וחיתום כלל, ולכך אמרו [לעיל טז ע"ב]: בינונים תלוים ועומדים, כי הכל בדין תלוי בלי גמר וחיתום כלל. ולכך יפה אז צעקה, כי עדיין לא נגמר הדין כלל, והכל תלוי ברפיון. וידוע מחוק ונימוס הדין, כי אין לדיין כלל לכעוס על שום בעל דין תוך משא ומתן של דין, שלא יסתמו טענות של בעל הדין, וגם אולי מתוך כעס יצא משפט מעוקל... אבל לאחר גמר דין, אז יכול הדיין לקנטר לבעל הדין העושה עוול ולכעוס עליו באף וחימה כראוי. וכן כביכול המלך המשפט עושה הכל כעובדא דלתתא, למען ילמדו דיינים ממנו לעשות משפט צדק, ולכך בעת עסקו בדין כביכול, אף כי רבו עונות כחול, לא יכעוס כלל ומאריך אפו... אבל לאחר גמר דין, שאז כלה ונחרץ הדין, אז זועם על עוברי רצונו... ולפ"ז בכל ימים שיש בהם גמר דין אז זועם ה', אבל בעשרה ימים אלו שאין גמר דין כלל, אף הקדוש ברוך הוא אינו כועס כלל, כנימוס היושר מבלי לכעוס באמצע הדין... ולכך ימים אלו הם ימי חפץ וימי רצון לה', אף כי הם ימי דין.
והנה ידוע במדרש [ילקוט שמעוני ח"א תשס"ה] כי מלחמות סיחון ועוג היו בימי אלול, ואח"כ היה מעשה בלעם ובלק. והיה מחכמת ה' וחסדו שהזדמן לבלעם שבא לקלל בימים אלו בין כסא לעשור. והוא חשב כי ימים אלו עלולים לעורר דין, היותם ימי דין, ונכזבה תוחלתו, שבימים אלו לא זעם ה' ולריק יגע, והיה סופו שדיבר טוב על ישראל, כמו שטן ביום הכפור אשר תהלות ישראל יספר. וזהו כוונת הגמרא (ע"ז שם) שעשה חסד עמנו שלא כעס, היינו שזימן ענין בלק ובלעם בימים אלו, לא מוקדם ולא מאוחר שכועס בהן ה', רק בימים שאין בהם כעס.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ו)

כז) התשובה מקובלת ביותר בעשרת ימי תשובה, כי אז חוזרים כל הדברים לשורשם [פרי עץ חיים שער ר"ה פ"א], והם עשרה ימים בסוד היו"ד מחשבה חכמה [זוהר ח"ב קכא ע"א] "כולם בחכמה עשית". והנה בהוספת היו"ד על שנ"ה הוא שינ"ה (שס"ה) בסוד התרדמה ("בידך אפקיד רוחי" וכו' - מסירת הנפש). על כן סגולת התשובה באלו עשרה ימים מהני אפילו לעבירות דכתיב בהו "אם יכופר וכו' עד [תמותון]" וכו', כי באלו הימים בצירוף התשובה הנה הוא מסירת הנפש (כמ"ש לעיל [ע"פ זהר שם]) בכח כמו בפועל, ונטהרים ישראל מכל סיג וחלאה כקטן שנולד.
כח) ...דידוע מכתבי מרן האריז"ל מענין עשרת ימי תשובה בהם סוד הנסירה כנודע, ליתן כל הדינים והגבורות לנוקבא והחסדים לדכורא ואח"כ על ידי היחוד פב"פ מתמתקים הדינים ע"י החסדים.

(רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, בני יששכר, תשרי, מאמר ב, אותיות כז-כח)


דוד רמזה בסוף המזמור... דכת' (תהלים טז, יא) "תודיעני ארח חיים" וגו', ודרשוהו רז"ל אלו עשרת ימי תשובה, שהם אורח חיים לשבים, ועל כן אנו אומרים בהם "זכרנו לחיים" ו"כתבנו לחיים" ו"כתוב לחיים" ו"בספר חיים". ומה שסיים "שובע שמחות את פניך" ר"ל כי הצדיקים שזכו ונכתבו לחיים הרי הם שבעים ונהנין מזיו השכינה וזו היא שמחתם... ורז"ל דרשו אל תיקרי שובע אלא שבע, והן שבעת ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים, אף על פי שהם עשרה, אינם עשרה אלא עם השני ימים של ראש השנה ויום הכפורים, והימים שבנתים אינם אלא שבעה או שמונה, כמה דאת אמרת (משלי ט, א) "חצבה עמודיה שבעה", "ויהי לשבעת הימים ומי המבול" וגו', והם ששים ושמחים לעשות רצון קונם.

(רבי יעקב סקילי, תורת המנחה, לראש השנה, דרשה עז, עמ' 692-693)


כה) עוד יש טהרה באכילה, וכמו שהיו נוהגים הקדמונים שהיו אוכלין חולין שלהן בטהרה. אבל הוא דבר כבד במאד לקיים זה, מאחר שאנחנו כולנו טמאים... והאלהי הקדוש האר"י ז"ל היה נוהג כן מראש השנה עד אחר יום כפורים.
כו) ובטור סוף הלכות ראש השנה (אורח חיים סימן תרג) כתב [בשם] ירושלמי (שבת פ"א ה"ג): רבי חייא מפקיד לרב, אי את יכול למיכל כולי שתא בטהרה אכול, ואי לא, אכול שבעה ימים [בשתא]. וכתב אבי העזרי (ראבי"ה מסכת ראש השנה סי' תקכט): [קבלתי] אלו הם שבעה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים... ועל כן נוהגין באשכנז, שאף מי שאינו נזהר מפת של נכרים, בעשרת ימי תשובה הוא נזהר.

(של"ה, שער האותיות אות טי"ת - טהרה, אותיות כה-כו)


בעשרת הדברות, שנעוץ סופן בתחלתן כנודע, היה סוף המאמר "לא תחמוד ולא תתאוה", והוא נגד דיבור הראשון "אנכי" וכו', כי כל הרודף אחר תאוות וחמדת זמן של שוא, סופו לשכח ה' מכל וכל, ואין אלהים לנגד עיניו...
עשרת ימי תשובה הן כנגד י' דברות. דבור "אנכי" - יום ראשון דראש השנה, ולכך תוקעים בשופר להמליך מלך, כמו שכתב ר' סעדיה גאון, כי זוהיא מצות אנכי, לקבל מלכות שמים ולהמליכו בכל העולם גדול וקטן. ויום ב' דראש השנה נגד "לא יהיה לך", כי בחוץ לארץ היושבים תחת השרים ומזלות, יושבי חו"ל, הם חוגגים יום השני, והם אלילים אחרים, כאומרם [כתובות קי ע"ב] כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה... והואיל ואנכי ולא יהיה לך בדבור אחד נאמר, לכך שני ימים של ראש השנה כיומא אריכתא וקדושה אחת הם כי הם כדבר אחד. והואיל דיבור אחרון ודיבור ראשון שייכי אהדדי כמו שכתבתי, לכך יום הכפורים וראש השנה מישך שייכי. ויום ג' דתשרי נגד לא תרצח, ולכך בעו"ה כשגברו העונות וקלקול הרשעים, נהרג בו גדליה... ערב יום הכפורים הוא כנגד לא תגנוב, כי זוהי תכלית התשובה, עבירות שבין אדם למקום, ואמרינן [סנהדרין קיג ע"ב]: בזמן שרשעים בעולם, חרון אף בעולם, מאן רשעים? גנבי.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש א)

[רמבם, הלכות תשובה פ"ג ה"ד אומר שעשרת ימי תשובה מיוחדים ליחיד, אבל מהמדרש (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת האזינו סימן ד) האומר "אבל בראש השנה דן דיני נפשות וכו', ואם עשיתם תשובה לפני בלב שלם אני אקבל אתכם ואדון אתכם לכף זכות ששערי שמים פתוחין וכו' עד שלא אחתום גזר דין ביום הכפורים לכך נאמר דרשו ה' בהמצאו", משמע שגם לעניין הציבור יש יתרון בעשי"ת, "אם עשיתם תשובה" וכו'. ולשון המדרש "לדון לכף זכות", משמע שגם אם התשובה לא היתה כמו שצריך, היא תתקבל. משל למי שחטא למלך, ומתחרט, גם אם יבקש מהמלך למחול לו הוא חושש שלא ימחל בלב שלם. לכן הוא ממתין עד שהמלך יהיה בשמחה גדולה כמו חתונה, ואז בשמחתו ימחל בלב שלם. לכן מי שמתחרט על חטאו מצפה שיזדמן לו זמן כזה שהמלך ימחל לו לגמרי, ואם הוא לא מחכה לזה, סימן שלא התחרט לגמרי, ורוצה רק לצאת ידי חובה. וכל מי שעושה תשובה לא יכול לדעת אם זו תשובה גמורה, אולי טמון בה יצר הרע. לכן יש לחכות עד עשי"ת שהם עת רצון, ואז ה' רוצה שאדם יעשה תשובה, וידון את האדם לכף זכות. נכון שכל השנה צריך לעשות תשובה, אבל צריך לשמור את עשי"ת כי הזמן הזה מסוגל לפעול יותר מכל השנה.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף עג ע"ב) לטקסט

[הטעם הוא כי בימים אלו מתרוממת הנפש ע"י תפילתו במיוחד, כי הוא מרגיש את קדושת הימים הללו, והקב"ה קרוב ללבו, ולכן הוא ייענה לתפילתו.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף ב ע"א) לטקסט

ויהי כעשרת הימים ויגף ה' את נבל [עשרה ימים] מאי עבידתייהו אמר רב יהודה אמר רב כנגד עשר לגימות שנתן נבל לעבדי דוד
40-42

והרי בשביל שיהנה בעצמו מן העולם היה לו לנבל לעשות מעשים טובים רבים בחייו, ואילו בעד כמה לגימות מים שנתן לזולתו, נתנו לו עשרה ימים נוספים של חיים, יום של חיים בעד לגימה אחת. זוהי הסגולה של הטבה עם הזולת. והלא מעט מים כלא נחשב לו, ואילו חיים של עשרה ימים אין לשער ערכם... היוצא מדברינו כי בעד לגימות אחדות של מים זכה נבל לחיים עשרה ימים, שאין לשער את האושר הצפון בהם, וזה מפני שפעולתו בהטבה לזולת נגעה למקור החסד של "עולם חסד ייבנה".

(רבי יעקב משה לסין, המאור שבתורה, לעיל יז ע"ב, עמ' מד)

ויהי כעשרת הימים ויגף ה' את נבל [עשרה ימים] מאי עבידתייהו וכו' כנגד עשר לגימות שנתן נבל לעבדי דוד וכו' אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים
40-43

ובזה יובן מאמר דאיתא בר"ה: "ויהי כעשרת הימים"... אלו עשרה ימים שמר"ה ועד יום הכפורים... כנגד עשרה לגימות שנתן נבל לעבדי דוד... אם היה חייב מיתה, הא קיי"ל דעל כריתות ומיתות, תשובה תולה ויסורין ממרקין, א"כ מה תועלת כשהאריך לו עשרה ימים של תשובה שישוב? ואם לא היה חייב מיתה, למה המיתו ה'? ב - דעשרה ימים אינם אלא לבינוניים שתלויין מר"ה עד יוה"כ, ונבל היה רשע גמור. ג - נבל מת... אם מת על מה שחטא עם קונו, איך אמר דוד כשמת נבל "ברוך ה' אשר רב ריב חרפתי מיד נבל", והרי נבל על חטאו מת? ואם מת על מה שחטא עם דוד, איך האריך לו עשרה ימי תשובה לשוב, הרי עבירות שבין אדם לחברו אין התשובה מכפר עד שירצה חברו? ד - מה זו קושיא הני עשרה יומי מאי עבדתייהו, דמעשה שהיה כך היה, שלסוף עשרה מת.
ונראה לפרש דהנה המקשה הקשה עשרה ימים מאי עבדתייהו - כוונת הקושיא היא שכל כוונת הכתוב הכא לספר בגנות נבל, אם כן מה מעלה ומוריד לענין גנות נבל מה שסיפר הכתוב שלסוף עשרה ימים מת?... והשיב שאלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ, והודיע לנו הכתוב שמת בעשרה ימים ולא אחר עשרה ימים, דקיי"ל מת קודם יוה"כ סימן רע לו, ואין לך גנות גדולה ממי שלא המתין לו האל יתברך עד יוה"כ לחתום גזר דינו כבינוני, רק נחתם מר"ה כרשעים גמורים. ורב נחמן אמר שזה היה בזמן גזיזה, כדכתיב "כי שמע דוד כי גוזזים" וכו', ובעשרת ימי תשובה אין דרך לגזוז... לכך אמר שעשרה ימים האריך לו כנגד עשרה לגימות שנתן נבל לעבדי דוד, והודיע לנו הכתוב בזה גנותו, שאפילו קצת זכות שהיה, שנתן עשרה לגימות לעבדי דוד, פרע לו הקב"ה כשהאריך לו עשרה ימים כמשפט הרשעים, דכתיב "ומשלם על פניו להאבידו" כדי "להשמדם עדי עד".

(רבי יוסף צרפתי, יד יוסף, פרשת וילך, דרוש ראשון לשבת שבנתיים, דף רעז ע"ג במהד' שעו, דף רעח ע"ד-רעט ע"א במהד' תס)

ויהי כעשרת הימים ויגף ה' את נבל וכו' כנגד עשר לגימות שנתן נבל לעבדי דוד וכו' אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים
40-43

במ"ש "הימים" בה"א הידיעה, לרמוז אל הימים הידועים והם העשרה שבין ראש השנה ליום הכפורים... ולשיטת רב שאמר כנגד עשרה לגימות, נבין בפסוק הכ"ף של "כעשרת" והה"א של "הימים" דהכי קאמר: ויהי כעשרת לגימות, ומכוון אליהם היו הימים שנתעכבה פורענות, שהיו הימים כעשרת לגימות. ואם חסרה תיבת לגימות, הנה גילה אותה ורמזה בה"א של "הימים" שמכרחת. ומדוקדק בזה "כעשרת", שלא אמר "בעשרה ימים" אלא "כעשרת" לשון נקבה, רומז אל הלגימות. ואני אומר כדברי זה וכדברי זה פי' שלישי בפסוק, שלהיות יחס הימים עשרה שבין ראש השנה ליום הכפורים ימים מיוחדים לצדקה, לפי שהאדם בשיקול לחובה או לזכות, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל [הל' תשובה פ"ג ה"ד] שנכון להרבות בצדקה בעשרה ימים אלו כדי להכריע לכף זכות, לזה אומר "ויהי כעשרת הימים" בעשרת לגימות של צדקה, כך מכוון אליהם היו הימים ההם, שהיו עשרה שבין ראש השנה ליום הכפורים ימי הרבות בתשובה ובצדקה ומעשים טובים וכו'.

(רבי שמואל לניאדו, כלי יקר, שמואל א' פרק כה פסוק לח, עמ' 673 במהד' תשנב)

ויהי כעשרת הימים ויגף ה' את נבל [עשרה ימים] מאי עבידתייהו וכו' כנגד עשר לגימות שנתן נבל לעבדי דוד וכו' אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים
40-43

...דיש ראיה שאין מצוה להתענות בר"ה, משמואל א' כה, שהרי עבדי דוד באו אל נבל בר"ה כמ"ש הזוהר פ' וארא כג ע"ב, וכתוב שם "ויהי כעשרת הימים ויגף ד' את נבל", ואמרו בר"ה דף יח שהן כנגד עשרה לגימות שנתן נבל לעבדי דוד, ובטח היו עבדי דוד יראי ד' וחזינן שאכלו בר"ה...
ממאמר הנ"ל אין הכרח די"ל דמ"ד דר"ה היה אינו סובר שהן כנגד עשרה לגימות. וכן בגמ' שם אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה אלו ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, משמע לכאורה דבמשמעות הכתוב פליגי, ומ"ד דאלו י' ימים וכו' אינו דורש שהן כנגד עשרה לגימות, וי"ל שלא נתן להם מאומה או כדעת התנא דבי אליהו [פרק יח] שלא אכלו אצלו משום שנתודע להם שנתן סם המות בהמאכל. אבל בפי' הרמ"ז על הזוהר הנזכר ראיתי דמשוה הדיעות, דגם למ"ד אלו י' ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, אוריכו ליה י' ימים בשביל י' לגימות ע"ש... וא"כ מוכח מן הש"ס דהשליחות היה בר"ה... איברא דבס' מאורי אש על התד"א מוכח דאין הכוונה דהעובדא הוה בי' ימים אלו, רק הכוונה דלכך המתין לו הי"ת י' ימים לתשובה דוגמת עשי"ת... אבל באמת... נדחה גם ראיה זו, די"ל שהם לא הרגישו בעצמם שיצטרכו להתענות לכפרת עונותם...
אזכיר דדבר תמוה ראיתי בס' פנים יפות פ' שמות [פרק ב, ב]... להוכיח דיולדות למקוטעין גם בו' חדשים ויום אחד. ויסודו בנוי ממאמר חז"ל (ירושלמי ביכורים פ"ב ה"א): "ויהי כעשרת הימים ויגף" - אלו עשרת ימי תשובה. ואיתא עוד: שלא לערבב אבלו של רשע באבלו של צדיק שמואל הנביא, המתינו לו עד שיכלה אבלו שמואל. הרי שמת שמואל בג' בתשרי, ומסתמא נולד ג"כ ביום ההוא [והרי חנה נפקדה בראש השנה, לעיל י ע"ב, ועברו שתי תקופות, היינו ששה חדשים, עד שנתעברה] ע"ש. ותרי תמיהי... חדא, דמפורשת באו"ח סי' תק"פ... דשמואל מת בכ"ח או כ"ט אייר, ואין שום ראיה מהא דאלו עשי"ת, דודאי פליגי, ומ"ד שלא לערבב אבלו באבלו של שמואל אינו סובר דהיה בעשי"ת, כמפורש בירושלמי דביכורים... וא"כ י"ל דלכ"ע שמואל מת באייר... והאחרון הכביד, כי הפשט שם הוא דאחר עבור שבעת ימי אבלות שמואל חלה ג' ימים ומת... א"כ לפ"ז מת בר"ה, וליכא גם ו' חדשים...
וכה ראיתי היום בחתם סופר דרשות ח"א דף קע"ב שפירש "ד' אורי" - בר"ה, "וישעי" ביוהכ"פ, הכוונה על מה שהלך דוד לאורה של אביגיל ג' פרסאות (מגילה יד) שזה היה בר"ה, ונשען על הגמ' דר"ה שהבאתי, ועכ"ז "וישעי" ביוהכ"פ שאז מת נבל, ש"מ שנתכפר לו... והנה טפי היה לו להביא מהזוהר כי מהגמ' אין הכרח די"ל כרד"ק. ובעיקר לא הרגיש שאיך יתכן שבליל ר"ה אמר דוד לילך להרוג את נבל ולא להשאיר לו משתין בקיר עד אור הבוקר, דלדבריו בלילה זה הלך לאורה וגו' ואביגיל הוליכה משא גדולה על החמורים, וגם היא רכבה על החמור בליל ר"ה, היתכן? ולהזוהר י"ל שזה היה במוצאי ר"ה. ורש"י הביא שבאו בערב ר"ה, א"כ א"א לפירש"י יהרגנו בערב ר"ה, שהרי כתב "עד אור הבוקר" ובגמ' מפורש שהיה בלילה.

(רבי חיים יששכר דוב גרוס, אור ישראל כא (תשסא) עמ' כה-כז)

ויהי כעשרת הימים ויגף ה' את נבל וכו' אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים
40-43

שאלת כבודו היא, דהמחבר בסי' תק"פ כותב דשמואל מת בכ"ח אייר... ואילו מהירושלמי דבכורים... משתמע שמת או בערב ראש השנה או בר"ה, וכפי שכתוב ברש"י שם בפסוק ח' ששליחי דוד לנבל באו בערב ראש השנה... וההוכחה מהירושלמי... היא מהדרשה שדורשים את הפסוק של "ויהי עשרת הימים" וגו', דהקב"ה המתין ז' ימים כדי שלא יתערב אבלו של נבל עם אבלו של שמואל הנביא...
נראה דאין קושיא, דז"ל הירושלמי בפ"א דביכורים שם: רבי חגיי בשם רבי שמואל בר נחמן, לעשרת ימים אין כתיב כאן אלא כעשרת הימים, תלה לו הקדוש ברוך הוא עשרה ימים כעשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים שמא יעשה תשובה ולא עשה... ואפשר שפיר לומר שפירש שזה היה בכ"ח או בכ"ט אייר שאז מת שמואל הנביא ככתוב בשו"ע ובמג"א, אלא דהקב"ה המתין לו לנבל עשרה ימים כפי שזה דרכו של הקדוש ברוך הוא להמתין במספר ימים כאלה כשדן את העולם בר"ה וביוה"כ, ומדויק זה מאוד בלשון הירושלמי, דתלה לו הקדוש ברוך הוא כעשרת ימים שבין ר"ה ליוה"כ, בכ"ף הדמיון, והיינו כנז', אבל לא שזה היה ממש בימים ההם... והירושלמי לא ס"ל כדרשת חז"ל אחרת שמובא במקו"א שמעשה נבל היה בער"ה או בר"ה.
ולפי האמור ממילא יש לומר גם זאת, דבנוגע לזמן מיתתו כו"ע ס"ל שפיר שמיתת שמואל הנביא היתה בסוף אייר, והזוה"ק וכן רש"י בפסוק ח' שכותבי' ששליחי דוד באו בער"ה או בר"ה, המה יסברו שעשרת הימים ושתלה לנבל הוא לא בגלל אבלו של הצדיק, כי לא מת באותו זמן, אלא היה זה רק כדי לתת לו זמן של עשרת ימים קדושים אלה לפן ולאולי יעשה תשובה, כפי דאיתא גם בר"ה דף י"ח ע"א... (וזאת מלבד מה שיש עוד מקום לומר שגם הדרשה הב' אין הכוונה לעשרת ימי תשובה הקבועים שבין ר"ה ליוה"כ, אלא דהקב"ה המתין לו בדומה לזה י' ימים וכנז' בדברי הירושלמי).

(שו"ת ציץ אליעזר חלק טו סימן ד)

כנגד עשר לגימות שנתן נבל לעבדי דוד
41-42

["ויבאו נערי דוד וידברו אל נבל ככל הדברים האלה בשם דוד וינוחו"]... ואפשר באומרו "וינוחו" שהאכילם דבר מועט, וכמו שנראה מדברי רז"ל ממה שאמרו... כנגד עשרה לגימות שנתן נבל לעבדי דוד וכו', אם כן מכאן נראה שהאכילם דבר מועט.

(רבי שמואל לניאדו, כלי יקר, שמואל א פרק כה פסוק ט, עמ' 643 במהד' תשנב)

כנגד עשר לגימות שנתן נבל לעבדי דוד
41-42

["ויהפכו נערי דוד לדרכם וישבו ויבאו ויגדו לו ככל הדברים האלה"] - שראו שלא רצה להאכילם אפילו באשר הם שם בצל קורתו, ועל זה חרה לדוד מאד. והתנצלות נבל מפחדו משאול כנזכר לא יספיק לקמצנות הזה, שלא לשים לפניהם אפילו לחם ומים ולשלחם. ומה שזכרתי למעלה... מדברי חז"ל שהאכילם עשרה לגימות, משם ראיה, שלא האכילם מטבחו ויין משתיו כי אם עשרה לגימות לחם צר.

(רבי שמואל לניאדו, כלי יקר, שמואל א' פרק כה פסוק יב, עמ' 645 במהד' תשנב)

כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון וכו' כבני אמרנא וכו' כמעלות בית מרון וכו' כחיילות של בית דוד
43-45

מה ענין שלשה המשלים האלו? ולתרץ נראה ע"פ שני הקדמות: א) דהצדיקים אינן עומדין ביחד במשפט עם הרשעים, כדכתיב "על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים כי יודע ה' דרך צדיקים" (תהלים א, ה-ו), פי' ידיעה מלשון חיבה וקורבה כמו "מודע לאישה" (רות ב, א). ובוודאי הצדיקים נידונין תחלה. הקדמה ב) דהרמב"ם כתב (בפ"ג מהל' תשובה הל' א-ב) דדנים כל אחד בפרטות ודנין גם כל העיר והמדינה והעולם.
ולזה רימזו אלו המשלים: דמתחלה כשבוררין הצדיקים מבין הרשעים [למען לא יעמדו במשפט עם הרשעים] ליתן להם שכר ולדונם לחיים, כשמעבירין בני העולם, ומעבירין אחד אחד בלי שום דין על רשעתו עד שמגיעין לצדיק ליתן לו שכרו. ולזה המשילו כמו שמעבירין את הצאן עד שיגיעו להעשירי שיהי' קודש, והכא נמי מעבירין כל אנשי העולם עד שמגיע לאיש צדיק ופוסקין לו שכרו. ואח"כ חוזרין ומונין כל רשע ורשע לדונו בפרטות, ואין דנין שנים כאחד, רק דנין כל אחד ואחד בכדי שלא יזיק חרון אף של האחד להשני. וממשיל לזה כמעביר שוורים אחד אחד בבית חורון, שלא ידחוף אחד את חבירו. ואח"כ כשדנין את הכלל בדברים שנוגע להכלל, וכלל המשותפין להחטאים במה שאחד יש לו עונש גם על עון חבירו, כגון שלא הוכיחו, או מחמת שהגביר כח הטומאה ועי"ז גרם חטא לחבירו, נשקלין ביחד. ומי שאין לו שום שותפות בחטא חבירו אינו נשקל ביחד. ונשקלין חבורות חבורות, ממשיל לחיילות בית דוד, שכל חיל וחיל מושגח בפני עצמו מה שצריכין לעשות להם.

(ר' יעקב מליסא, נחלת יעקב דברים פרק כב פסוק ח)

כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון וכו' כבני אמרנא וכו' כמעלות בית מרון וכו' כחיילות של בית דוד
43-45

יש שלשה פרטים טובים המגדילים ומרוממים דרכי ההנהגה של האנשים ונותנים אחרית ותקוה טובה לכל איש יהודי: א) התעלות פעולות של אנשים פשוטים למדרגת השלימות, כי כמו שבאדם השלם מתאחדים הפעולות המעטות הגופניות עם קשר הנפשי, כן גם האנשים הפשוטים שמבלים רוב עתותם בעניני הגופניים, אם במעט העת הפנויה יעסקו בתפלה ובתורה כפי כוחם, ויראו לחזק ידי לומדי תורה, אז נחשבו התיכונים של אנשי המעלה ומתקשרים עמם בקשר השלמות. ב) התרוממות פעולות הפרטיות הגופניות של אנשי מעלה למדרגת פעולות הרוחניים והנפשיים וכנ"ל. ג) חלק המצוה נחשב ככל המצוה, כי אם ישתתפו אנשים רבים בפעולה אחת, יחשב על כאו"א כמו שהוא עשה בשלמות. וכבר הושיטו לנו חז"ל את כוס התנחומין והישועות הזה לחזק את לבבינו, והראו כי גם ביום הדין, בעת שהקב"ה שופט כלל האומה, אז יביט על שלשה הפרטים האלה להוציא כאור משפט עמו. וזה שאמרו בר"ה... מאי כבני מרון הכא תרגימו כבני אימרנא, והוא נגד הפרט הראשון, כי כמו הצאן שנכנסו לדיר, ע"י קדושת העשירי מתעלים כולם מפאת כי רק על ידם נתקדש, כן האנשים הפשוטים מתעלים ע"י עילוי של איש המעלה אם הם עזרו לו להתעלותו (וגם שומרים עתות המעטות שלהם לעסוק בתפלה ותורה וכנ''ל). ר"ל אמר כמעלות בית מרון - הוא נגד פרט השני, כי כמו ההולך לעליה ותכליתו הוא לבוא אל העליה, בכ"ז נחשבו הליכות המעלות מכלל ביאתו לעליה כי בלעדן לא יגיע אל העליה, כן בהאדם השלם שתכליתו הוא לעלות בעליית התכלית והשלימות נחשבו הפעולות הגופניות מכלל זה. ר"י אמר שמואל כחיילות של בית דוד - והוא נגד פרט השלישי, כי כמו אנשי צבא שינצחו במלחמה, ינתן אות כבוד לכל אחד ואחד הגם שכל אחד לבדו לא היה מנצח, אולם גם להיפך י"ל, כיון דאם לא היו כולם לא היה יוצא הניצוח, נחשב כל אחד כאילו הוא המנצח. וכן הוא בעשיית דבר טוב ומועיל, שא''א שתצא בלתי התאחדות והשתתפות של אנשים רבים, תחשב על כל אחד ואחד כאילו לבדו העושה.

(רבי יצחק יעקב ריינס, חותם תכנית, מסכת יסוד תורה שבע"פ, פרק ששי הערה ב, עמ' קצב במהד' תרצ"ד)

כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון וכו' וכולן נסקרין בסקירה אחת
43-46

ובכל ראש השנה שהוא זכר ליום בריאת אדם, דלכן כל באי עולם עוברים וכו', ספרי חיים וספרי מתים וכו' [לקמן לב ע"ב], כי בריאת האדם הוא במאמר "נעשה אדם", ודרשו חז"ל (בראשית רבה ח, ה) שאמר למלאכי השרת ונעשו כתות כתות וכו' אמר להם עד שאתם מדיינים כבר נעשה אדם. פירוש, מלאכים הם הכוחות שונות שיסד ה' יתברך שכולם כלולים באדם שהוא בצלם אלהים בעל הכוחות כולם, וכפי מספר הכוחות הם מספר המלאכים. ומדיינים היינו כל כח נתגלה ונתברר ענינו איך הוא באדם אם לטב וכו' וממילא על ידי זה כבר "נעשה אדם". כי עשייתו יתברך האדם אינו אלא על ידי ההתבוננות בכל מיני כוחותיו... והוא אדם הראשון הכולל כל צאצאיו... והיינו דכל הנפשות ספרי חיים וספרי מתים אינם אלא קומה אחד שלימה הכלולה מכל מיני כוחות שונות היוצאים בפרט בפרטי נפשות. וכל ראש השנה מתעורר זה, כידוע דזה כל ענין קדושת הזמנים דישראל מקדשי, על ידי אתערותא דלתתא בא אתערותא דלעילא הראוי לזמן ההוא בזה שכבר היה. ובהתעוררות ההתבוננות בכוחות אדם ממילא כל באי עולם עוברים וכו' כולן בסקירה אחת דהיינו בהתבוננות ד"נעשה אדם".

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות לה)

כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון וכו' וכולן נסקרין בסקירה אחת
43-46

והוא לתימה, וכי זו היא דבר חדש בראש השנה דוקא? הלא כל הנבראים שבכל העולמות אין להם כח הקיום בכל זמן ועידן רק מהשגחתו ושפעו וחיותו שהוא מחיה אותם בלי הפסק, ובהסיר ח"ו השפע מאיזה בריה תתבטל הבריה הזאת והיה כלא היה, א"כ בכל זמן ועידן כל באי עולם נסקרין בסקירה אחת, ומהו החידוש בראש השנה ביום הדין? ואגב נדקדק עוד בלשון התנא במשנה, בראש השנה כל באי עולם וכו', למה ליה למימר בלשון כל באי עולם ולא אמר כל הנבראים או "כל היצורים"... והנראה דהנה הצרפית אמרה לאליהו "באת אלי להזכיר את עוני" [מלכים א' יז, יח], ופירשו רז"ל שאמרה: עד שלא באת אלי הייתי נחשבת לצדקת בערך הרשעים, וכשבאת אצלי הנה בערכך כרשעה אחשב [ילקוט שמעוני מלכים א רמז רט]. הנה דעת להבין בזה חסדי ה' יתברך אשר יחשב האדם לצדיק בערך הרשעים, הגם שאינו צדיק באמיתי, כשמעריכין מעשיו נגד הרשע הנה בערכו צדיק הוא לצדיק יחשב... ומעתה תתבונן את אשר גילו לנו חכמינו ז"ל ברוח קדשם, תנא וכולם נסקרין בסקירה אחת, בכדי להעריך מעשה ישראל נגד האומות בהצטרפות, וכן הצדיקים בהצטרפות רשעים הנה יחשבו לצדיקים, וה' ית"ש יצדיקם ביום הדין.

(רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, בני יששכר, תשרי, מאמר ב, אות לג)

יח. בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון מאי כבני מרון הכא תרגימו כבני אמרנא ריש לקיש אמר כמעלות בית מרון רב יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד

[כל אחד מצביע על הבדל אחד בין המשפט בעוה"ז לבין הדין העליון בראש השנה. א) במשפט בעוה"ז כל אחד יודע מה נפסק לגביו, ואילו בדין של ר"ה אדם לא יודע, והוא כ"בני אמרנא", ככבשים שלא מבינים שמה שהמונה צבע אותם במקל סיקרא מסמן שהוא הולך להקרבה. ב) במשפט בעוה"ז השופט אינו מבדיל בין האנשים, ואילו בדין בר"ה ה' דן כל אדם לפי תכונותיו ומצבו ומקומו ושעתו. וזה כמו מעלות בית חורון, שהולכים בשורה זה אחר זה, ואי אפשר ששניים ילכו בשווה. ג) במשפט בעוה"ז נידון רק העושה בעצמו ולא מי שגרם לו, ואילו בדין בר"ה נענש גם מי שגרם לעבור, כמו שאמרו שמי שהיה יכול למחות ולא מחה נענש (שבת נד ע"ב). וזהו "כחיילות של בית דוד", שהרי דוד קבע שהיוד על הנכלים מקבל השלל חלק כמו היורד למלחמה, והרי היושב על הכלים הוא רק גורם לנצחון במלחמה, ובכל זאת מקבל חלק שווה.]

(דברי חן (סילברסטון), עמ' 25-27)
לטקסט

כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון וכו' כבני אמרנא וכו' כמעלות בית מרון וכו' כחיילות של בית דוד וכו' וכולן נסקרין בסקירה אחת
43-46

"ותרועת מלך"... ואפשר לשון "ותרועת" לשון קול תרועה, והוא קול שופר המעורר, הוא "בו", שהקב"ה מעוררו גם בלא דעתו ורצונו, והוא על ידי אותו נקודה שבלב שדבוקה בכל איש מישראל בה' יתברך. ונראה דזהו גם כן ענין שופר דראש השנה, לעורר אותה נקודה, כי בכל השנה ה' יראה ללבב לבד והיינו דמביט אל צורת אדם של כלל הקומה. אבל בראש השנה כל באי עולם עוברים כבני מרון ומפרשים בגמרא דהיינו בזה אחר זה. אלא שמכל מקום נסקרים בסקירה אחת דכתיב "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם". פירוש, דמצד הלב הם יחד לקומה אחד ונסקרים כאחד גם בראש השנה, רק מצד מעשיהם הם עוברים כל אחד בפני עצמו להיות לקומה בפני עצמה. ולכן נראה חסרונו בפרט, אף על פי שכל אחד יש לו מעלה מיוחדת שבו הוא מדוגל ליקבע בכלל הקומה במקום מיוחד, מכל מקום מצד התפשטותו לקומה שלימה אפשר שהוא מלא חסרונות.
ולכן בראש השנה איתא בזוהר (ח"ב לג ע"ב) על פסוק (מלכים ב' ד, יג) "בתוך עמי אנכי יושבת" - שלא יהיה מדוגל בפני עצמו. וגם דברי חז"ל ונסקרים בסקירה אחת הוא המתקה למה שאמרו במשנה כבני מרון, דמצד מדת המשפט הוא לפקח במעשה כל אחד בפרט, אלא שמכל מקום לפי שהם בסקירה אחת, מה שחסר זה משלים זה. ורק במנין שעל ידי אדם צריך כופר נפש ש"לא יהיה בהם" וגו' (שמות ל, יב), והוא מטעם זה, דבמנין כל אחד נמנה בפני עצמו וכל אחד מצד עצמו מלא חסרונות. אבל אצל ה' יתברך אף ש"עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה", שזהו כבני מרון למאן דאמר בני אמרנא, מכל מקום אין זה מונה גמור כי באמת הם בסקירה אחת. כי ענין מה שבראש השנה כל אחד נידון בפרט, לפי שאז מתעוררת מדת המלכות שהיא הגורמת לבריאת עולם, דאין מלך בלא עם, ו"ברב עם הדרת מלך" ומצד זה צריך ריבוי עם. והריבוי הוא על ידי הרבה בני אדם שונים ונפרדים זה מזה ולא על ידי קומה אחד שלימה. ומצד זה ההתבוננות לפניו בכל פרטי היצורים.
וזהו מאן דאמר כחיילות של בית דוד, דהיינו הדרת מלך כנזכר. ומאן דאמר כמעלות בית מרון, כי אז ה' יתברך מתבונן בכל מה שפעל בבריאת עולם ונבראים ונוצרים ונעשים עד קצה עולם העשיה. וזה נקרא מעלות בית מרון, שאצילות קדשו יתברך הוא התפשטות עד אין קץ, רק נבראים הולכים ומצטמצמים. והעליה לפניו יתברך הוא רק עולין מעלה מעלה בדרך צר מאוד... וזהו צמצום מקום הדרך.
ונמצא הפירוש דחיילות בית דוד הוא שמצד ה' יתברך והדרתו הוא להיות העיון בפרטים ופירוש דבית מרון הוא מצד המקום, לפי שהשגחת ה' יתברך בראש השנה הוא בעולמות התחתונים ומקומות השפלים, ושם אי אפשר להתבונן בהם אלא אחד אחד. ופירוש דכבני אמרנא הוא מצד הנבראים עצמם, דמאחר שה' יתברך לבן של ישראל והוא מחיה הכל, כאשר מתעורר מידה זו למעלה כן מתעוררת בלבות כל הנבראים להיות כל אחד מצויין בפני עצמו, ובזה הרי הם מתראים כך לפי ה' יתברך כל אחד בפני עצמו. ואורייתא יהבא עיטין לכל. ועל זה אמרו (לעיל טז ע"א) אמרו וכו' שתמליכוני עליכם - זהו נגד כחיילות של בית דוד, מאחר שאנו ממליכים אותו יתברך עלינו ואנו מחילו של מלך ואין בודקין אחר המוכתב באסטרטיא של מלך בחיילות של בית דוד כמו שאמרו בקידושין (עו ע"א), וגם על ידי זה אנו חוזרים להתאחד להיות צבא ולגיון אחד מצבאותיו יתברך ואנו גוי אחד בארץ.
ואמרו וכו' שיעלה זכרוניכם וכו' (לעיל טז ע"א) זהו מצד הזכירה עצמה, ונגד מעלת בית מרון, על ידי שאומרים שה' יתברך הוא הזוכר ממילא נתרחב המקום ואין שם צמצום והרי הזכרון לטובה, כי ה' יתברך צופה רק לטובה ו"לא הביט און" וגו'. ובמה בשופר (לעיל טז ע"א) הוא אתערותא דנבראים. נגד כבני אמרנא תוקעין בשופר של איל להזכיר עקידת יצחק שהוא המסירות נפש לה' יתברך. כי תקיעת שופר הוא לאסף העם שיהיו יחד וגם להחריד כמו שנאמר (עמוס ג, ו) "והעם לא יחרדו", ומתוך החרדה הם מתאספין יחד, וכל אחד מבטל עצמו שלא יהיה מצויין בפני עצמו. וזהו המסירות נפש לה' יתברך, שהאתערותא אז הוא להצטיין כל אחד בפני עצמו רק שמתוך ההכרה דעול מלכותו יתברך, וחרדת היום הוא מתבטל מעצמותו והצטיינותו, ובזה ממילא הכל לטובה.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות מ)

כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון וכו' כבני אמרנא וכו' כמעלות בית מרון וכו' כחיילות של בית דוד וכו' וכולן נסקרין בסקירה אחת
43-46

הנה אמרינן: וכולם נסקרים בסקירה אחת, ומפרש רש"י ז"ל: אעפ"י שעוברים זה אחר זה. ע"ש. כדאמרינן שם: בר"ה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, כבני אמרנא או במעלות בית מרון או כחיילות בית דוד... ויש להבין, סוף סוף, אם נסקרים בסקירה אחת, למה באה ההעברה זה אחר זה? אלא שההעברה כבר היא עצם מלואת הדין והמשפט. לא כל אחד זוכה להיות עובר במקום שהשני עובר. לכל אחד מדור מיוחד בהעברתו, וכפי מעשיו כך זוכה למדור העברתו. הסקירה היא חיקור הדין, וההעברה היא כבר ממלואת הדין והמשפט, וכפי הזכי' במקום ההעברה ביום הזכרון, כן הוא מעמדו לכל השנה כולה, כי כל כוחות ההכשלות אין למו קיום זולת בחוץ ולא בפנים, אשר שמה נאמר "לא יגורך רע". וכל הנכנס בפנים מוגן ומוסתר הוא מכל שליטה אחרת, והנהו נתון כולו בשליטתו של הקב"ה, וכפי ערך העברתו, היינו כניסתו בפנים, כן ערך הגנתו בכל השנה כולה.
גם אחרי שההעברה איננה רק בדרך זכרון כפי שמציירים באדם למטה, אלא שהוא העמדה והכללה באורו יתברך, על כן מה נורא הוא האושר של החסד העליון שהוא יתברך מזכה לעם קדשו, להכלילם במקום פסגת מחשבתו יתברך. שכשם שקדמו ישראל במחשבה לפני בריאת העולם, כן הוא מכלילם באור מחשבתו יתברך בכל שנה ושנה, ולאו כ"ע זוכים לזה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק כט עמ' קעה-קעו)

כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון וכו' כבני אמרנא וכו' כמעלות בית מרון וכו' כחיילות של בית דוד וכו' וכולן נסקרין בסקירה אחת
43-46

וראוי להבין ענין זה שעוברים זה אחר זה. ואם כל אחד עובר בפ"ע, מאי ענין וכולם נסקרים בסקירה אחת? ואין לומר דמתחילה כל אחד רק עובר ונבדק, והמשפט נעשה אחר כך בסקירה אחת בבת אחת על כולם, דפשיטא דהאי העברה דבל אחד בפ"ע הוא גם ענין המשפט ודינו, ובו בזמן שכל אחד עובר, בו בזמן הוא נשפט... וא"כ יש להבין הסקירה הכללית מה היא ולמה היא באה?
אכן נראה שלא יתכן מלכות שמים בלא מלכותם של ישראל. התגלות כבוד מלכותו ית"ש צריך שיתגלה ביחד עם כבוד מלכותם של ישראל... בר"ה הננו מלכים... ולא רק ישראל בכללם מתעלים להוד רוממותם להיות מלכי העולם כולו, אלא שגם כל יחיד ויחיד מישראל נדרש מאתו להתעלות למדריגה זו שיהי' שם ד' נקרא עליו ויראו ממנו. ולזה מגיעים בראש השנה, ולכן כל אחד עובר זה אחר זה, כל אחד ביחיד. ובשלמא אוה"ע לא קשה מה שהם עוברים ביחידות, כי כן הוא יסוד התוכן שלהם, שהם נפרדים ואין להם כלל מוצק ביחד, "יתפרדו כל פועלי און" (תהלים צב), משא"כ ישראל עם קדושו שהם כולם "כאיש אחד חברים" (שופטים כ), למה דרוש שיעברו גם הם בפרטות? אבל הנה אין קץ לחביבות הקב"ה לישראל עמו, כי כן יצר בראשית הבריאה שתהיה כולה אך ורק בשביל ישראל שנקראו ראשית... ועל כן בר"ה, שהעולם חוזר לנקודתו בראשית היצירה כמו אז, היתה החביבות כביכול לישראל בלי שום סיבה, וממילא בלי כל גבול, וגם לא היה בהם עדיין כל אוון, כן גם עתה בראש השנה מגלה הקב"ה חביבות כ"כ נוראה לישראל בכלל וגם לכל יחיד ויחיד מישראל. שכך הוא סדר התעלות העולמים, שמה הי' אשתקד ערך של הכלל, צריך שתהיה השנה ערך של הפרט, וכל החביבות מאתו ית"ש להכלל כולו של ישראל ושעשועיו שהוא משתעשע עם ישראל עמו... אותה החביבות מתגלה בכל ראש השנה לכל יחיד ויחיד מישראל.
והוא ענין העברה של כל אחד מישראל כבני מרון, שכל המשלים כולם מורים שאין העברה בישראל בשביל חומר המשפט, לשפוט כל יחיד ויחיד, אלא בשביל ההעלאה של כל יחיד מערך של יחיד לערך של כלל כולו. וכל זה מצד החביבות הנוראה המתגלית בו ביום... ושעל כן יעביר לפניו את כל יחיד ויחיד להשתעשע אתו שעשועים בלתי מוגבלים.
ומורים ע"ז כל המשלים של כבני מרון, שהרי ההעברה של מעשר בהמה הוא לתכלית "העשירי יהיה קודש", ובלי ספק יש קדושה טמונה עי"ז בכל העובר תחת השבט, כאשר כן כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת. ומה שבכל התשע בהמות בכח, מתגלה בתוך העשירי בפועל. וכן במעלת בית מרון, היינו העלייה להר ויש עמק מכאן ועמק מכאן, שג"כ הענין למה שאמר בתהלים: "מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו", לפי שנדרש אז בר"ה שכל יחיד יעלה על מרום ההר הגבוה ולהיות גם קם במקום קדשו, שאם יהיו מוכנים לזה ע"י העמל להיות "נקי כפים ובר לבב" וכו' וכו', ושבזה רק בזה זוכים להרגיש ולראות בהנועם העליון, וכל השערים נושאים ראשיהם ונפתחים פתחי עולם, וזוכים להנות מאזור פני מלך הכבוד, ולהכיר גם מי הוא מלך הכבוד. וכמו כן כחיילות של בית דוד, הנה בקדושין (עו ע"א-ע"ב): אין בודקין לא מן המזבח ולמעלה וכו' ר"ח בן אנטיגגוס אומר אף מי שהיה מוכתב באסטרטיא של מלך. ובגמ' שם: אמר רב יהודא אמר שמואל כחיילות של בית דוד (וגם בגמ' דידן הוא רב יהודא אמר שמואל), אמר רב יוסף מאי קרא "והתיחשם בצבא המלחמה", וטעמא מאי אמר רב יהודא אמר רב כדי שתהא זכותן וזכות אבותם מסייעתם. ע"ש. הרי דגם חיילות של בית דוד הוא למען העלייה שלהם, למען יהיו בדוקים וממולאים בזכותם ובזכות אבותם.
מכל זה נמצינו למדים שהיסוד של ההעברה של כל יחיד בישראל עכ"פ הוא מפני הרצון המוחלט העליון לרומם לאדר את כל יחיד ויחיד למרום הגדלות והתפארת, וביחוד בעיקר להממלכה והמתנשא לכל ראש. מובן שזה עצמו ממשיך חומר הדין למי שמסיר את פניו ואינו משים לבבו להכשיר את עצמו לעלות ולהיות עובר. לעומת זאת, מי שכבר עובר ועולה למעלה, הרי הוא בחזקת בדוק, שאין בודקין בחיילות של בית דוד לפי שבה בשעה, בשעת ההעברה, מזדככים ומתעלים למעלה עליונה מאד, למעלת פרט, למעלת מלך, שצריך להיות לבו מסור ביד ד'.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק ל עמ' קעט-קפג)

כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון וכו' וכולן נסקרין בסקירה אחת וכו' היוצר רואה יחד לבם ומבין אל כל מעשיהם
43-47

ובבראשית רבה [פרשה ט אות ג] אמרו ז"ל בדומה לזה: מדת הקדוש ברוך הוא אינה כמדת בשר ודם, מדת בשר ודם מביט בעליונים ואחר כך מביט בתחתונים, מדת הקדוש ברוך הוא אינה כן, מביט בתחתונים ובעליונים בהבטה אחת. והוא אמת, כי האדם אינו משיג ידיעת הכלל רק בידיעת הפרטים זה אחר זה... ומפני זה אמרו: מדת הקדוש ברוך הוא אינה כן, שאין ידיעת העושה במה שעשה כידיעת המתבונן בעשוי ההוא עד שידעהו, שידיעת המתבונן אמנם תמשך אחר פרטי המעשה, וידיעת העושה בהפך, שפרטי המעשה אמנם ימשכו אחר ידיעתו... המתבונן שלא ידע ענין הכלי רק מצד התבוננו בו, כל אשר שיראה תנועה אחת תתחדש לו ידיעה, וכל אשר ירבה להתבונן יוסיף ידיעה על ידיעה... והוא ית' לא ידע הדברים מצד התחדשם, אבל התחדשות הדברים נמשכת אחר ידיעתו הקודמת, ומפני זה לא נפל בידיעתו רבוי ידיעות ולא התחדשות ולא שנוי ידיעה, שהוא ית' בדעתו אמתת עצמו, ידע כל המתחייב לידיעתו... ומפני זה גלו חכמי התלמוד שלא יטעו על אמרם בראש השנה עוברין לפניו כבני מרון, שיבואו בדינו זה אחר זה, אבל שנדע שכולם נסקרים בסקירה אחת. וכן בשלשה ספרים הנפתחים [לעיל טז ע"ב], שאינו משליש את היום בקריאתם שליש בזה ושליש בזה, אלא שהכל בסקירה אחת ובעיון שוה מתמיד כמו שבארנו.
והוא שאמר נעים זמירות ע"ה [תהלים קלט, טז]:... "גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו ימים יוצרו ולא אחד בהם", רוצה בזה שהם ידועים לפניך טרם ציורם... ואמר "ימים יוצרו", כלומר שבימים רבים תהיה יצירת האברים, ואמר "ולו אחד בהם", כלומר שאצלו ית' הם אחד, כי הכל ידע ברגע אחד ובסקירה אחת, ולא תתחדש לו ידיעה בהתחדש הנוצר.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש מאמר ב פרק א)

כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון וכו' וכולן נסקרין בסקירה אחת וכו' היוצר רואה יחד לבם ומבין אל כל מעשיהם
43-47

מה שאמרו וכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן וכולן נסקרין בסקירה אחת. ומפרש רש"י ז"ל: ואעפ"י שעוברים זה אחר זה... ומבואר מדברי רש"י ז"ל דשני דברים הם, חדא שנסקרים בסקירה אחת, וגם שעוברים זה אחר זה. ומדוע? ואל מה רומזים שני הדברים? ולכאורה היה אפשר לומר דהסקירה בכלל היא לכל באי עולם, והעברה הוא המיוחדה לישראל, שהיא מעין ההשגחה המיוחדה לישראל. אולם הלשון של כל באי עולם יעברון לפניו כבני מרון משמע דגם האומות עוברים לפניו. וכן אמרינן (לעיל ח ע"ב): "כי חק לישראל הוא" - מלמד שישראל נכנסין תחלה לדין, כדר"ח דאר"ח מלך וציבור מלך נכנס תחילה לדין... ע"ש. הרי דגם האומות עוברים לפניו...
ענין גילוי המלכות ביום הזכרון נוראות המשפט... שבאמת הוא כולו רחמים וחסד עולם... שע"י עצמיות המשפט הנורא נעשים מנועים מכל מכשול, שמאחר שאינו חפץ במות המת, מתחייב הדבר שלא לחטוא ולא להיות מת, ועל כן אין רחמים כהפלגת המשפט ונוראות הדין. אלא שכל זה אם מקבלים על עצמם עול מלכותו ומכשירים עצמם לידי הגובה הלזה, להיות עוברים בברית מלכותו וברית משפטו...
הוא ענין הסקירה הכללית שהקב"ה סוקר את כל עולמו בסקירה אחת, שנאמר "היוצר יחד לבם המבין על כל מעשיהם" ויודע כבר את משפטם. אולם נדרש שגם באי עולם יעברון לפניו כבני מרון, היינו שכל אחד יעביר עצמו בברית מלכותו וברית משפטו ודינו, שעי"ז גם המשפטים והדינים בכל מה שהם יותר קשים יותר פועלים על המניעה של ההכשלה... והוא ענין ההעברה של כל אחד זה אחר זה, שההעברה היא מה שאנו מכניסים עצמנו בברית מלכותו ומשפטו, שכיון שהיא מצדנו, שייך "זה אחר זה", לא כמו שהוא מצדו יתברך "היוצר יחד לבם". ומי שזוכה להיות עובר בהברית הלזה של הדין והמשפט, הוא הנכנס לחיים ונכתב בספר החיים למען אלקים חיים, והדין עצמו הוא החסד היותר גדול. ומפני זה מה מאד צריך זה להביא אותנו לידי התעוררות רבה, שלא יהיה שום אחד מאתנו ככל המון הגוים, אשר גם המה עוברים לפניו כבני מרון ואינם רוצים לקבל מלכותו, שעי"ז הדינים עליהם לרעה ולהאבידם.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק כב, עמ' קלא-קלה)

מאי כבני מרון הכא תרגימו כבני אמרנא

[רומז לדין במעשר בהמה (בכורות נח ע"ב): "קפץ אחד מן המנויין לתוכן הרי אלו פטורין", כלומר שבזה שהטלה יצא תחת השבט הוא נפטר, וגם אם חזר לתוך הדיר ממשיך להיות פטור ואף פוטר את האחרים - כך מי שהתגבר על היצר פעם אחת, אף שאח"כ נכנע ליצר בגלל נסיבות חייו וטרדותיו וטבעו, מ"מ זה נזקף לזכותו. וכמו צבא קטן שנלחם בצבא גדול, ומנצח בתחילה ואח"כ מובס, הנצחון שבתחילה ייזכר לעולם, ויתן תקווה לעמים אחרים. וחסד ה' הוא שדן אותו בהתחשב במצבו ולא רק לפי מעשיו.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף י ע"ג) לטקסט

[רומז לצדיק שאינו צדיק מצד עצמו כי אין לו זכות עצמית, אלא מתוך השוואה לרשעים, וגם הוא זוכה בדין. וזה רמוז במעשר בהמה, שהעשירי הוא קודש לה' אף שאין לו ערך עצמי, וכל ערכו הוא מתוך שהיה יחד עם עוד תשעה, וביחס אליהם הוא קדוש.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף יב ע"ב-ע"ג) לטקסט

[כשהכבשים נכנסים לדיר להתעשר, כבש שרוצה להיות העשירי שהוא קודש, צריך להיות זריז וזהיר, לא יותר מדי זריז, שאז יהיה בין תשע הראשונים שאינם קדושים, ולא יותר מדי זהיר, כי אז יהיה אחרי העשירי. כדי שיצא בעשירי עליו לדייק בפסיעותיו, לא לאחר ולא אחר אף רגע. וכך אדם צריך להיזהר בפעולותיו, לא לקדם ולא לאחר, וכן בדיבור, לא לדבר יותר מדי, מפני שיש דיבורים אסורים, ולא לשתוק לגמרי, שהרי בדברי תורה צריך לדבר, כדברי הגמרא בחולין פט, שישים עצמו כאילם לדברים חוץ מדברי תורה.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף טו ע"ב) לטקסט

[בבכורות נח ע"ב נאמר לגבי הפרשת מעשר בהמה, שהדרך לגרום להם לצאת דרך הפתח הוא: "אימותיהם מבחוץ והם מבפנים וגועות ויוצאות לקראת אמן". יש שאמו גורמת לו לצאת בעשירי, והוא מתקדש, אבל יש שאמו גורמת לו לצאת שלא בעשירי, והוא נשאר חול. כך בישראל, יש שהאב והאם מוליכים את הבן בדרך התורה, ומביאים אותו לאושר הנצחי, והוא מתקדש, ויש שמוליכים את בניהם בדרך רעה.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף יז ע"ג-ע"ד) לטקסט

מאי כבני מרון הכא תרגימו כבני אמרנא וכו' וכולן נסקרין בסקירה אחת

[הסביר ר' יעקב יוסף, שבתחילה ה' מעיין בדינו של כל אחד בפני עצמו, אולי די לו בזכות עצמו. וזה כבני אמרנא שיוצאים אחד אחד מהדיר. ואם אין לו די זכויות לעצמו, ה' מעיין אולי יש לו זכות ע"י אדם אחר. לדוגמה, עשיר שיש לו משרת, והמשרת זכה בדין שתהיה לו פרנסה טובה, אבל לעשיר עצמו לא היו די זכויות, ומ"מ ה' מניח בחיים את העשיר כדי שתהיה למשרת פרנסה טובה. ועל זה נאמר "כולם נסקרים בסקירה אחת".]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, אקלידא דרחמי, עמ' 34) לטקסט

כמעלות בית מרון

[רומז שה' בחסדו מעניש פחות על מי שחטא בגלל טבעו הרע, ונותן יותר שכר למי שעושה מצווה למרות טבעו הרע. וזה רמוז במעלות בית מרון, כי מי שעושה דבר נגד טבעו הוא כמו מי שעולה בהר.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף י ע"ד-יא ע"א) לטקסט

[לפעמים לא טוב לאדם שיהיה עשיר, ואז ה' אינו נותן לו עושר גם אם יבקש. וכך אומר שמות רבה פרשה לא סימן ה, ששלמה התפלל: "רבון העולם אם יש אדם שיתפלל לפניך שתתן לו ממון ואתה יודע שרע לו אל תתן לו ואם ראית אדם נאה בעשרו תן לו". וזה רמוז במעלות בית מרון, שהיו שם מעלות ומורדות, יש שצריכים לעלות, להגיע למעלה, ויש שצריכים לרדת, להגיע למטה. ולא שייך לומר שעדיף להיות למעלה מלהיות למטה, כי זה תלוי איפה אדם צריך להיות. וכך נאמר (יהושע פרק י פסוק יא): "הם במורד בית חורן וה' השליך עליהם אבנים גדלות מן השמים", הרי שירידתם היתה הצלחתם. וכך כשהקב"ה דן את עולמו ומעלה את זה ומוריד את זה, זה לא בהכרח עונש, כי לפעמים טובתו הוא שירד.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף יב ע"ג-ע"ד) לטקסט

[במעלות בית מרון היה מעבר צר, שאם אחד פוגש את השני, מי שיותר חזק מכריח את השני לחזור אחורה ולתת לו לעבור. כך כשיש בן שנוטה לעזוב את דרך התורה, האב צריך להתגבר ביראת ה', כדי שיוכל להכריח גם את בנו לעלות, כי אם אין לו כוח, הבן מתגבר ומכריח את האב לרדת.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף טז ע"א) לטקסט

כמעלות בית מרון וכו' כחיילות של בית דוד

[יש כאן שתי דעות: במעלות בית מרון היה מעבר צר, שאם אחד פוגש את השני, מי שיותר חזק מכריח את השני לחזור אחורה ולתת לו לעבור, והחלש מוכרח לוותר. לפי דעה זו צריך לברוח מהאויבים, כמו שאלישע בעל כנפיים ברח מהקסדור (שבת מט ע"ב). ומי שמזכיר את חיילות בית דוד סובר שצריך דווקא להילחם, כמו שנאמר (שמואל א' כג, ג-ד) "הנה אנחנו פה ביהודה יראים ואף כי נלך קעילה אל מערכות פלשתים, ויוסף עוד דוד לשאל בה' ויענהו ה' ויאמר קום רד קעילה כי אני נתן את פלשתים בידך", כלומר אנשי דוד העדיפו להישאר בבית ולא להילחם בפלשתים, וה' אמר שצריך להילחם, כי היושב בחיבוק ידיים, מתחיל לפחד מהאויב, ואילו אם הוא נלחם, האויב מפחד ממנו וה' יביא לו הצלחה. וכן בעבודת ה' צריך להילחם נגד יצר הרע, ואז ה' יעזור לו לנצחו, אבל אם יתרפה וישב בחיבוק ידיים, היצר יתגבר עליו].

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף יח ע"ב) לטקסט

כחיילות של בית דוד

[כשחיל המלך עובר לבחינה לפני המלך, עובר ראשון השר הגדול, ואחרי השרים הפחותים, ואח"כ מפקדי הצבא ואח"כ כל החיילים. וכך הדין בראש השנה, שהגדול נידון קודם, כמו שנאמר בדף ח ע"ב, שמלך קודם לעם וישראל קודמים לגוים. וכך נאמר בתפלת ונתנה תוקף: קודם "לפקוד על כל צבא מרום בדין", ואח"כ "כל באי עולם יעברון לפניך".]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף קז ע"ב) לטקסט

[רומז שה' בחסדו נותן שכר למי שרצה לעשות מצוה ונאנס ולא עשה. ואת זה מצאנו בחיילי דוד המלך, כמו שכתוב (שמואל א' ל, כא-כד): "(כא) ויבא דוד אל מאתים האנשים אשר פגרו מלכת אחרי דוד... (כב) ויען כל איש רע ובליעל מהאנשים אשר הלכו עם דוד ויאמרו יען אשר לא הלכו עמי לא נתן להם מהשלל... (כג) ויאמר דוד לא תעשו כן אחי... (כד) ומי ישמע לכם לדבר הזה כי כחלק הירד במלחמה וכחלק הישב על הכלים יחדו יחלוקו". אותם מאתיים אנשים לא באו להילחם עם דוד נגד עמלק, מתוך חולשת הדרך, באונס. ואלו שנלחמו טענו ש"אונס רחמנא חייביה לא אמרינן" כדברי ש"ך, חו"מ סי' כא, שמי שהתחייב לחברו על תנאי שחברו יעשה כך וכך, ונאנס חברו ולא עשה, לא נחשב כאילו עשה, לחייב את המתחייב, ולכן לא מגיע להם חלק בשלל כאילו נלחמו. ודוד אמר שיש להתחשב באונס. ושיכנע אותם בטענה "ומי ישמע לכם לדבר הזה" - כלומר אם אתם תטענו שאין להתחשב באונס, יקרה לכם בעתיד מקרה שאתם תרצו להיפטר בטענת אונס, ו"לא ישמעו לכם" כי אתם עצמם דחיתם טענת אונס. וזה הטעם שנקראו "איש רע ובליעל", אף שהיו צדיקים, שהרי היו אנשי דוד המלך, ומשרתיו של צדיק הם צדיקים (חולין ז), מ"מ נקראו "איש רע ובליעל", שהרי הם היו לווים שלא שילמו (שמואל א' כב, ב), והרי "לווה רשע ולא ישלם", אלא שהם היו אנוסים, שלא יכלו לשלם, אבל כיון שטענו שאין להתחשב באונס לגבי חלוקת השלל, א"כ גם לגביהם אין להתחשב באונס, ונקראים רשעים.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף יא ע"א-ע"ג) לטקסט

[יש לוחמים שהולכים מתוך כפייה, והם משתדלים להתחבא ולא להילחם, וצריך שהמפקד יעמוד עליו כדי שלא יוכל להשתמט. ויש לוחמים שהולכים מתוך אהבה למלך, ורוצים להילחם באויבי המלך, והם לא ישתדלו להתחבא, ואין צורך שהמפקד ישגיח עליהם. בחיילי בית דוד נאמר (שמואל ב' יח, ב-ג): "ויאמר המלך אל העם יצא אצא גם אני עמכם, ויאמר העם לא תצא", כלומר שהם נלחמו מאהבת המלך ולכן לא היו צריכים שישגיח עליהם. וזה רמז שה' שוקל את אהבתנו אליו. חיילי בית דוד היו מוכנים למסור נפשם בעדו, וכך ה' רואה איך אדם מוכן למסור את נפשו על קידוש השם, והאדם מדמיין את עצמו במצב כזה ומדמיין שהוא מוסר נפשו, וה' מעלה עליו כאילו מסר נפשו.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף יב ע"ד, יג ע"ג) לטקסט

[אדם חייב להיות מסור לענייני הכלל, ומידה זו היתה לחיילי בית דוד, כמו שנאמר (שבת נו ע"א): כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו, כלומר שכח את כל ענייני ביתו והתמסר כולו ללחום את מלחמות ה'.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף טז ע"א) לטקסט

אמר רבי יוחנן וכולן נסקרין בסקירה אחת

[ר' יוחנן לשיטתו בכמה מקומות, שלימד זכות על הפחות צדיקים, כאשר הם מצטרפים על הצדיקים - היינו בסקירה אחת. (א) כתובות קיא ע"ב: אמר ר' אלעזר עמי הארצות אינן חיים וכו' א"ל ר' יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי וכו' מצאתי להן תקנה מן התורה וכו' כל המשיא בתו לתלמיד חכם וכו'. כלומר ע"ה מוצא תקנה ע"י הצטרפות לת"ח. (ב) סנהדרין קיא ע"א: לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק אמר ריש לקיש למי שמשייר אפילו חוק אחד אמר רבי יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי אלא אפילו לא למד אלא חוק אחד. וכוונתו שע"י שישראל מאוחדים, די שכל אחד יקיים מצווה אחת. (ג) סנהדרין קיא ע"א: ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה אמר ריש לקיש דברים ככתבן אמר ליה רבי יוחנן לא ניחא ליה למרייהו דאמרת להו הכי אלא אחד מעיר מזכה כל העיר כולה ושנים ממשפחה מזכין כל המשפחה כולה. הרי שמי שאינם זכאים, זוכים בזכות הצדיקים שבאותו דור.
זה יכול להיות בשני אופנים: או שהצדיק מזכה גם את השני, או שבזכות הרשע, הצדיק זוכה, כי רק בהשוואה אליו הוא נחשב צדיק. לפי האומר "כבני אימרנא", שפירשנו שכמו שבמעשר בהמה לא כולם יכולים להיות קדושים, כך בבני אדם, לא יכולים כולם להיות צדיקים, וזכות הצדיקים מגינה על בני דורם, ובזה נסקרים בסקירה אחת. לפי האומר "כחיילות של בית דוד", שפירשנו שהוא עניין של מסירות לכלל, לא כולם יכולים להיות בדרגה הזאת, אלא האנשים המצוינים מגינים על בני דורם. ולפי האומר "כמעלות בית מרון", שפירשנו שהאבות צריכים לדאוג שהבנים יישארו בדרך התורה, יש לימוד זכות על האבות, שבאותו דור הבנים לא עוסקים בתורה, ויש לימוד זכות על הבנים, שאין מה לדרוש מהם אם האבות כבר סרו מדרך התורה, ובזה ניצולים ע"י שכולם נסקרים בסקירה אחת.
שלוש המעלות הללו נרמזו בפסוקים (ישעיהו, נד, יא-יב): "הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים, ושמתי כדכד שמשותיך" - פוך הוא נופך, אבנו של יהודה, שבט מושלים, שעסקו בצרכי ציבור כחיילות בית דוד. ספיר הוא אבנו של יששכר, העוסקים בתורה, כנגד הבנים, שצריכים ללמוד תורה כדי ללכת בדרך הישר. וכנגד "בני אימרנא" שפירשנו שצריך להיות זהיר וזריז, לא יעדיף ולא יחסיר, הוא כדכוד, שלפי דעה אחת (ב"ב עה ע"א) הוא שוהם, אבנו של יוסף, שהיה עושה מה שצריך בבית פוטיפר, ונמנע מאיסור עם אשת פוטיפר. ולפי דעה אחת (שם) הוא ישפה, אבנו של בנימין, ששבחו היה שידע על מכירת יוסף ולא גילה לאחיו, ואבנו רומזת "יש פה", כלומר היה רגיל לדבר מה שהיה צריך, ובכל זאת בעניין הזה שתק, וזה שבחו. וזה המעלה שלא להעדיף ולא להחסיר. והנביא אומר שלעתיד לבוא יתמלאו כל חסרונותינו שאנו מרגישים.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף טז ע"ב-ע"ד, יז ע"א) לטקסט

וכולן נסקרין בסקירה אחת

[א"כ קשה מה אומר המדרש (שיר השירים רבה ח, א [יב]) שכשישראל לא עושים רצונו של מקום הוא מביט להם בעין אחת בלבד, הרי הוא יכול לראות הכל בעין אחת? כוונת המדרש הוא שאם עושים באהבה, מביט בשני עינים, שמושיע מאויביהם וגם עוקר את אויביהם מהעולם, ואילו בעושים מיראה, רק מושיע. (בשם מערכי לב דרוש כח דף קלא).]

(דברי יחזקיהו ח"א, עמ' לא) לטקסט

[כולם נסקרים יחד, צדיקים ורשעים, כי לפעמים הצדיק נחשב צדיק רק מתוך השוואה לרשע, ונמצא שיש לרשע זכות, שבגללו הצדיק נחשב צדיק.
ועוד, שנסקרים במבט על הכלל, שלפעמים ההשגחה מביאה על האדם דבר שאינו ראוי לו לפי מעשיו, אלא לפי מה שנצרך לכלל האומה. כגון "כל המיצר לישראל נעשה ראש" (גיטין נו ע"ב), וכן (מגילה יג ע"ב): "הקציף הקב"ה אדון על עבדיו לעשות רצון צדיק וכו' עבדים על אדוניהן לעשות נס לצדיק", וכן שה' הגדיל את אחשורוש על קכ"ז מדינות כדי לעשות נס לאסתר.
ועוד, שנסקרים מתוך התחשבות בדור, כגון בדור שיש בו צדיקים מועטים (כמו שנאמר בסוכ מה ע"ב), מה שמראה שקשה להשיג מעלה גדולה בעבודת ה', ואז ה' מרחם על האדם שלא הגיע למדרגה גבוהה.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף יג ע"ג) לטקסט

יח. וכולן נסקרין בסקירה אחת וכו' היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם

ופריך מי איכא ערבוביא קמיה, כי הוא יתברך יודע כל האומות כאחד ואין ערבוביא לפניו, כי הוא יתברך "היוצר יחד לבם ומבין כל מעשיהם" כאחד, וכדאמרינן בר"ה וכולם נסקרין בסקירה אחת, וא"כ אין ערבוביא לפניו כלל כאשר מבין אל כל מעשיהם כאחד.

(מהר"ל, חידושי אגדות, עבודה זרה ב ע"א)

פסח קטן
52

במדרש (שמות רבה פרשה כ סי' יז) שבזכותן של עצמות יוסף עושין פסח קטן... ויש להבין מה ענין יוסף לפסח שני. ועוד יש להבין מה שנקרא פסח קטן, ואם מחמת שאינו בציבור הי' לו לקרותו פסח יחידים. ונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דניסן מזלו טלה מורה על ריצוי ישראל לשמים מצד הכלל, כמו מהותו של טלה שאין להם אלא קול אחד [קנים פ"ג מ"ו], וזהו ענין פסח שבא מן השה וצולהו כולו כאחד ראשו על כרעיו ועל קרבו, שקישור האיברים מורה על התאחדותו, ופסח מצרים נאכל למשפחות, וחודש אייר מזלו שור מורה על ריצוי ישראל מצד הפרט, כי שור מורה על התחלקות, ומרומז בש"ס ר"ה (לקמן כו ע"א) פרה דקיימא גילדי גילדי מתחזי כשנים ושלשה שופרות...
ולפי זה נראה שמצד הסברא אין ענין לפסח בחודש אייר להיות תשלומין דראשון, שזה מורה על התכללות והתאחדות וזה על התחלקות כל אחד לעצמו. אך הנה יוסף נקרא (בראשית רבה פרשה צג) קטנן של שבטים אף שהי' ראש השבטים... והפירוש הוא שעם כל רוממות מהותו ושנקרא שור כמ"ש (דברים לג) "בכור שורו הדר לו", וכמו טבע השור שדרכו להתגאות על זולתו כאמרם ז"ל (שמות רבה פרשה כג): ד' גאים נבראו בעולם, שור בבהמות, כך היתה מהותו של יוסף מפני רוממות ענינו וחכמתו הי' ראוי להתגאות על זולתו, מ"מ הי' שליט ברוחו למעלה מכל גדר וגבול עד שנעשה בעצמו לגמרי להיפוך כמו הי' קטנן של שבטים. וזה רבותא יותר מאם לא היתה לו מהותו של שור. לכן עלתה זכותו נמי למעלה מכל גדר וגבול, והוריש זכותו זו לישראל שלא יעצרם גבול וגדר הזמן, ואפי' בזמן מזל שור יהיו מקריבין פסח שני הבא מן השה שענינו התכללות כנ"ל. וע"כ מטעם זה נקרא פסח קטן כמו יוסף, קטנן של שבטים.

(שם משמואל, פרשת אמור שנת תרפא, על פסח שני)

פסח קטן
52

יש להתבונן מדוע פסח שני נקרא פסח קטן במשנה. ונראה דהנה במדרש (ריש פ' בשלח) שפסח שני הוא בזכות יוסף. והנה במדרש (פ' ויגש) יוסף קטנן של שבטים הי'. ויש להבין למה נקרא קטנן של שבטים אדרבה מצינו שנקרא ראש לשבטים... אך נראה דהנה אמרו ז"ל (חולין ס ע"ב) שאמר הקדוש ברוך הוא ללבנה: צדיקים יקראו על שמך יעקב הקטן... ונראה הפי' דקטן הוא שאין לו דעת עצמו אלא שנסמך על דעת הגדול. ובש"ס קידושין (כב ע"ב): עבד קטן כבהמה דמי, ובהמה אדעתא דמרה אזלה. ועל כן צדיקים שמבטלין את דעתם ורצונם לרצון ה' יתברך ועליו הם נסמכים בכל דבר... ועל כן נקראו קטן. וכמו הלבנה שנקראה קטן שאין לה אור מעצמה אלא שמקבלת מאור השמש... והנה יוסף הצדיק עם כל חכמתו הרבה... והי' ראש השבטים, היתה בו בחי' תמימות וביטול לרצון ה' יתברך, כמו שתראה שעמד י"ב שנים במצרים בבית הסוהר ולא הודיע לאביו, שבודאי הי' בא ופודה אותו בכל ממון שבעולם, אבל הוא בצדקתו הניח הכל לרצון ה' יתברך, כי באם יהי' רצון ה' יתברך שיבוא יעקב ויפדה אותו, בעצמו יודיעהו, ואם רצונו יתברך שישב בבית הסוהר הוא מקבל עליו באהבה... ועל כן נקרא גם כן קטן, קטנן של שבטים...
והנה חודש אייר נקרא זיו, היינו שמקבל ההארה מניסן כמו הלבנה שמקבלת אור השמש, וכמו שהלבנה כל כמה שמתרחקת מן השמש מאירה ביותר... שכל כמה שאדם מבטל דעתו לרצון ה' יתברך ועומד מרחוק בלי התחכמות אלא בתמימות, נראה לו ה' ביותר... ועל כן בזכות יוסף שזו היתה מדתו ונקרא קטנן של שבטים, זכו ישראל לקבל בחודש זיו הארה גדולה מניסן לעשות פסח. ונקרא פסח קטן.

(שם משמואל, פרשת קדושים שנת תרעב, על פסח שני)


יח ע"ב

צום הרביעי וכו' בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה
2-6

ודבר זה נעשה על ידי משה בשבירת הלוחות, כמו שאמרו ז"ל (עירובין נד ע"א): אלמלא נשתברו [לא נשתכחה תורה מישראל] וכו', כי הוא מצד מדריגתו שהוא מניצוח דיצר לאכפיא ועדיין שורשו לא נתקן... ואמרו ז"ל (שבת פז ע"א) דאמר לו יישר כוחך ששברת, כי באמת גם שברי לוחות מונחין בארון... אמרו ז"ל בזמן שיש שלום הוא י"ז בתמוז שהוא יום שבירת הלוחות לששון ולשמחה, כטעם "והנה טוב מאוד" - זה יצר רע, שנעשה מזה יום טוב כידוע, בסוד הסעודה דלויתן ושור הבר שהם שחיטת היצר רע דלעתיד [כנודע דלויתן הוא יסוד, ו"בהמות בהררי אלף" נוקבא, ושם הוא קלקול דיצר רע כנזכר לעיל], והם שני היצרים הנזכרים לעיל, ברית המעור לצדיק גמור שומר הברית, וזהו הלויתן, והוא בי"ז בתמוז. וברית הלשון הוא "בהמות בהררי אלף" בתשעה באב, שאז נגזרה על כניסת הארץ שהוא הנוקבא וזהו על ידי הלשון כנ"ל. ואין כאן מקום להאריך. אבל על כל פנים יהיה דייקא יום טוב, כי באמת העגמת נפש הוא רק בשעת מעשה, אבל אחר הניצוח הרי אדרבה על ידי זה הוא ישרות כח והתחזקות כח אמיץ כזה, שגם בהעלם ושכחה, עם כל זה הוא חוזר ונזכר ולא נפל חס ושלום לגמרי. אלא שבעולם הזה עדיין אינו מבורר עד עת שיקוים מה שאמרו שיחובר עצם על עצמיה, אז יחוברו גם הלוחות הנשברות, ויתברר כי לא היה שכחה כלל, אבל בעולם הזה אין מגיע על זה רק "יישר כח" מה' יתברך.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, דובר צדק דף פ ע"א במהד' תרע"א, עמ' 217 במהד' הר ברכה)

צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה וכו' צום השביעי זה שלשה בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ומי הרגו ישמעאל בן נתניה הרגו ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו וכו' ואני איני אומר כן אלא צום העשירי זה חמשה בטבת שבו באת שמועה לגולה שהוכתה העיר וכו' ונראין דברי מדבריו שאני אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון
2-33

לשון הרמב"ם [הלכות תענית] פרק ה (ה"ב): ואלו הן: יום ג' בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ונכבת גחלת ישראל הנשארת וסובב להתם גלותן. פירושו כי אז נכבה שליט ושררות של בית דוד... ומקשה הב"ח (עי' או"ח סי' תקמט) כי בר"ה... אמר ר"ע... ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו. ולדברי רמב"ם מנלן, דלמא משום שבו נגמר הגלות? וי"ל דלכאורה מה שאמר ר"ע ומי הרגו ישמעאל וכו' אין לנו צורך לידע מי הרגו. אבל באמת אנו צריכין לדקדק למה לא קבעו תענית ביום מיתה של ת"ח אחר, הקודמים לו או המאוחרים לו? ועוד, שצריכים אנו להבין טעמו של ר"ע למה לא אמר כר"ש "צום העשירי" זה חמישי בטבת שבו באתה השמועה לגולה, וכמו שאמר ר"ש ונראין דברי מדבריו שאני מונה לסדר פורעניות והוא מונה לסדר חדשים.
ונ"ל כי בקינות של ר' קלונימוס כתיב שעוד היה ראוי לקבוע תענית על גזירות וחורבנות שעברו עליו, אך יום החורבן הוא לכלול בו כל החרבנות. וכתוב נמי "כי נחם ה' ציון נחם כל חרבותיה" (ישעיהו נא, ג). כי מצינו בגמרא (ברכות נח ע"ב): מיום שנחרב בהמ"ק נגזר על בתי צדיקים ג"כ ליחרב. ואי"ה בנחמת ציון ינוחמו גם הבתים ההמה. א"כ כמו כן הוא במיתת הצדיקים, בודאי שראוי לקבוע תענית על מיתת צדיקים ששקולה כשריפת בית אלקינו... וא"כ א"א לכללו בתענית שקבעו על החורבן, וצריכים אנו לקבוע עליהם תענית לעצמו. ובחרו ביום מיתת גדליה יותר ממיתת שאר צדיקים מפני טעמו של רמב"ם ז"ל, כי בו נכבה גחלת ישראל הנשארת, ובכלל זה הוא כל מיתת הצדיקים כמו שמצינו לענין החורבן ולענין הנחמה. אבל אם כדברי ר"ש, שהוא יום שמועת חורבן, היה די בצום ביום החורבן, אלא ש"מ שצום העשירי הוא י' טבת שהתחיל בו החורבן, ואח"כ צום הרביעי וצום החמישי, וכל החורבנות נכללים בהם, אך ג' תשרי קבעו לעצמו מפני ששקולה מיתת וכו' והוא תענית לעצמו שלא נכלל ביום החורבן.
אך קשה לכאורה, כיון שאף לפי הגמ' צריכים אנו לדברי רמב"ם, שמפני כך בחרו להתענות על סילוקו של ת"ח בג' תשרי יותר מבשאר ימים של מיתת ת"ח, לפי שבו נכבה גחלתן, דלמא עיקר הטעם כך הוא ולא שראוי לקבוע תענית על מיתת ת"ח? אך זה אי אפשר, דמצינו דכתיב שאמר הקדוש ברוך הוא "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לששון ולשמחה". ולכאורה כל שאר החורבנות שנעשו ע"י אדום וע"י בבל וכדומיהם ינקום ה' נקמתנו מהם ויהיה לנו לששון, אבל צום השביעי, מה שנכבה גחלתן של ישראל, הוא נעשה ע"י ישראל בעצמן, שלא רצו ליתן הגדולה לבית דוד, ומה שמחה לנו באם אנחנו רואים בפגרי בשר אחינו, כדכתיב "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה" (ישעיהו סו, כד), וכי זה שמחה היא לנו? ושמחה היא לנו בתת ה' להם לב טהור ויכירו וידעו בגדלות ה' וצדקו. על כרחך שעיקר צום השביעי הוא על מיתת ת"ח, וכמו שנגזר לאחר החורבן שיחרבו בתי צדיקים, כן בנחמת ציון ינוחמו גם המה ובתיהם, ויהיה לנו ששון ושמחה בראותנו בתיהם בנוים בגדולה ושמחה. וזה מאמר של ר"ע "צום השביעי" זה ג' תשרי שבו נהרג גדלי' בן אחיקם, ואל תאמר שזה מפני גמר הגלות, ומי הרגו? ישמעאל בן נתני' הרגו, ואיך יהיה לנו קביעת תענית על זה, על כרחך ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו וצריכים לקבוע תענית לעצמו, כי זה לא נכלל בתענית החורבן, אך מפני כביית גחלתן בחרו בו. אבל על זה לבדו לא קבעו תענית, כי כל מה שאירע לאחר החורבן נכלל ביום החורבן, ועיקר התענית שקבעו יום על כל מיתת צדיקים ובחרו ביום זה, וממילא ש"מ שצום העשירי זה עשרה בטבת שבו התחילה הפורעניות, ולא על יום השמועה כדברי ר"ש שהוא לאחר החורבן, וזה כבר נכלל ביום החורבן. ולכך נפסק הלכה כר"ע, דמדלא קבעו שום תענית על הדברים שאירעו לאחר החורבן, ש"מ שכבר נכלל, כדברי רע"ק.

(רבי משה סופר, תורת משה, דברים, דרשה לח' טבת תק"פ)

מאי דכתיב כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה וכו' אמר רבי שמעון ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש וכו' צום הרביעי זה תשעה בתמוז וכו' צום החמישי זה תשעה באב וכו' צום השביעי זה שלשה בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם וכו' צום העשירי זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים שנאמר ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחדש העשירי בעשור לחדש לאמר בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים ואני איני אומר כן אלא צום העשירי זה חמשה בטבת שבו באת שמועה לגולה שהוכתה העיר וכו' שהוא מונה לסדר חדשים ואני מונה לסדר פורעניות
2-35

ולהורות שמפני רוע מעלליהם הגיעו הפורעניות כולם מצורפות לעונות הדורות הנמשכות ושבעונותינו ננערות עונות אבותינו, וגם כדי להודיע שהפורענות לכפרה ולא לנקמה, הכריזו חז"ל על סמך הכתוב להתענות ד' צומות שהן כפרה לארבע פורענויות, באו סדורות לסדר פורעניות באו לישראל: חרב, רעב, דבר, חיה רעה. חרב כשבא נבוכדנצר על ירושלם. רעב כשנבקעה העיר ויחזק הרעב.דבר כשנסתרו בחדרי חדרים ומחדרים אימה. חיה רעה כשגלו מן הארץ ונכנסה חיה רעה. וד' שפטים הללו היו רצועות הד' קליפות קשות להלקות ישראל, וכנגדן תקנו הד' צומות. וזה ראשון לסדר הפורענות ותחלת הפורענות סיבת כולו.
ולפי שאין פורענות בא אלא על קושי עורף בסמיכות נבוכדנצר מחנהו על ירושלם, שעליו כתיב "וגיד ברזל ערפך" וכו' [ישעיהו מח, ד], מצאו חז"ל סמך לד' תעניות וצומות אלו שעל הצרות, בתיבת "גיד", כמו שאמרו בזוהר על פסוק "על כן לא יאכלו בני יעקב את גיד הנשה", כלומר לפי שנגעו המלכיות בישראל על ידי העונות, לכן לא יאכלו אבל יתענו הצומות האלו. ואמרו שם "את גיד" - לרבות תשעה באב, כי בתיבת "גיד" רמוזים שלש. כיצד? גיד בגימטריא יז - הרי יז בתמוז י. ג - ג תשרי. אי נמי ג"ד שבעה, הוא צום השביעי. י - עשרה בטבת. "את" - תשעה באב. וצומות הללו מעירות להתפלל על כפרת עונות אבותינו שהן ננערות בעונותינו, וגם בהן נבקש הסרת הד' קליפות וד' ערלות שהן לנו רצועות מרדות...
ויען שהצומות מעמידות אותנו על משפט צדק, לדעת שבכל פורענות נמשך נפקד עון הקודם, וכל זה להתם חלאת טומאת יצה"ר, על כן נזכרו יחד אלו הד' צומות על סדר הפורעניות, והעונות הראשונות שהן גרמו האחרונות. וזה, כי מה שאירע בתחלה בחדש הרביעי, והוא עון העגל ושבירת הלוחות, היה סיבה ראשונה לכל צרה וצוקה, והוא ראשון לחשבון עונות ואחרון עם כל פורענות אחרון. ועל זה תניא רשב"י אומר וכו', כי ר' עקיבא דרש הפסוק לפי הכונה הנזכרת בהשקפתו לעונות ראשונים שהם סבה לאחרונים, ורשב"י דורש על סדר פורענות עונות אחרונים שהם המעוררים הראשונים. וסוגיין כרבי עקיבא, דהלכתא כוותיה מחבירו. ועוד, דקרא אחרינא מסייעו, דכתיב "אם יהיו חטאיכם כשנים", היינו מסודרים כסדור השנים הללו העוברים, וכך תעביר העונות מכם, "כשלג ילבינו" ויהיו לכם לזכות. "אם יאדימו כתולע", שתעשו מהם רושם בצומות, "כצמר יהיו" - יהפכו מצומות להצלחות, כאמרו "צום הרביעי וצום" וגו', כי הפורעניות עתידות ליבטל בזכות התעניות, וכשם שהשנים והמזלות המשמשים בהם נשתנו להיות כלים לפורעניות בשביל העונות, כי מתחלה היו כלים מוכנים להצלחות האומה הישראלית, כך על ידי הצומות והתחינות יחזרו לברייתן להיות אך טוב לישראל. ולזה רמז הכתוב שאומר "בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלם בעצם היום הזה", כי הלשון כפול ומכופל. ואולם ירצה שצום זה סימן לשאר הצומות, כמו שאמר לפי שמו ועצמותו....
וכמו שבתחלת הפורענות שהיה בי' טבת, ננערו כל הפרעניות לעתיד, כך בסופן יתהפכו כלן להצלחות, וזה ע"י הצומות, כמו שאמרנו. ותחלת ההצלחה תהיה בצום זה. ולכן אמר "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה" וכו', לא אמר "יהיו" אלא "יהיה", מאן דסליק מיניה, שהוא צום העשירי, יהיה תחלת ההצלחה לבית יהודה, לאותם שקיימו דת יהודית, ותתפשט ההצלחה בשלשת ההנהגות: בהנהגת עצמו לששון ולשמחה, בהנהגת ביתו "ולמועדים טובים", בהנהגת מדינתו "והאמת והשלום אהבו"

(רבי מנחם רבא, בית מועד דרוש טו דף קט)

מאי דכתיב כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה אין שלום צום וכו' רב ורבי חנינא אמרי בטלה מגילת תענית הכי קאמר בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה אין שלום צום והנך נמי כי הני
2-38

ומתמיהין על זה, דמה קשה ליה קרי ליה צום וקרי ליה ששון, הרי פשוט הוא שהכתוב אומר שיהיה הצום אשר הוא עתה, יהיה לששון ולשמחה לעתיד? ודבר זה אין קשיא, כי הנביא היה מתנבא זה כאשר נבנה בית שני, ואמר להם ה', כאשר שלחו בני גולה בחודש החמישי אם אעשה כמו שעשיתי זה כמה שנים מיום החורבן, והשיבו ה' "כי צמתם וספוד בחמישי זה שבעים שנה" [זכריה ז, ה], ומכאן ואילך יהיו לששון ולשמחה אחר שנבנה הבית. וכך פירש רש"י ז"ל במסכת ראש השנה. ואם כן כבר אינה צום, ולמה קרא אותם 'צום'? אלא לא בטל שם הצום, שאם יחזור ויהיה חרב יהיה צום. ובלא זה לא קשיא, כי היה לו לכתוב 'יום צום הרביעי יהיה לששון ולשמחה', וכך יש לומר, כי היום שיש בו צום יהיה יום של ששון ושמחה. אבל מה שכתוב 'צום הזה יהיה לששון ולשמחה', איך שייך לומר שהצום עצמו יהיה לששון ולשמחה. ולפיכך פרשו כי לא יהיה לגמרי הצום בטל, ואם אין שלום עדיין הצום במקומו.
ומכל מקום יש לשאול, מה טעם "יהיו לששון ולשמחה", די היה שכאשר יש שלום לא יהיה בו צום, אבל למה יהיו לששון ולשמחה? ואין לומר דכך פירושו: "יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה" אם רוצים, ואין מצוה שיהיו לימים טובים. דבפרק קמא דר"ה בפירוש אמרו: רב ורבי חנינא אמרו בטלה מגילת תענית, הכי קאמר, בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, אין שלום צום. והני - דהיינו שאר מגילת תענית שהיו גם כן ימים טובים לישראל - כי הני, שכאשר בית המקדש היה קיים היו ימים טובים, ועכשיו אינם ימים טובים. ואם כן מוכח כי אלו ארבעה הצומות כאשר בית המקדש היה קיים היו ימים טובים ומועדים.
ויש לפרש כמו אשר בארנו למעלה, כי ההפסד אשר הגיע לבית המקדש היה סיבת הוייתו, כי לא היה חורבן בית המקדש ראשון - גם לא היה חורבן בית המקדש שני - לעצמו, רק שהיה נמשך אחריו בניינו, שביום שחרב הבית נולד המשיח, כמו שהתבאר למעלה. ולכך בזמן דאיכא שלום יהיו אלו הימים לששון ולשמחה, כי ההפסד שהגיע אל הבית הוא היה סיבה אל הוייתו, וכאשר נבנה הבית, ראוי שיהיה מועד הזמן אשר הוא סיבה לחורבן שלו. ועדיין לא יספיק זה מה שהכתוב קרא אותם "מועדים טובים" [זכריה ח, יט], אשר שם זה נופל על זמן טוב, ודבר זה שאמרנו, שהחורבן וההפסד הוא סבה להויה אחרת, אינו כדאי לשם הזה. אבל יש לך לדעת, כי הזמנים האלו מתנגדים אל ישראל מפני שהם שני הקצות מן הזמן, אשר כל קצה הוא יוצא מן השווי. ומפני שהוא יוצא מן השווי הוא מתנגד אל ישראל, אשר להם השווי בלבד... אלו הזמנים אשר אמרנו, אף כי הם יוצאים מן השווי, מכל מקום הם מורים על כח ותוקף גדול מאוד. ולפיכך גם כן הזמן הזה ראוי לששון ולשמחה. אף כי אין הזמן הזה מיוחד לקדושה, בעבור שאין קדושה רק לזמן השוה, אבל מסוגל הזמן לכח גדול. וכאשר בית המקדש קיים, גם כן הזמן הזה מסוגל להם, כאשר יש להם הכח והתוקף הגדול. רק כאשר אין בית המקדש קיים, ואין ישראל בכח ובתוקף שלהם, והכח והתוקף הוא לאומות, אז הזמן הזה מיוחד לצום. ואל תאמר דסוף סוף הזמן הזה יוצא מן השווי, ואין ראוי זמן זה לישראל. דבר זה היה קשיא אם הזמן הזה הוא מתחבר אל זמן שהוא שוה ואינו יוצא מן השווי. אבל השוה הוא אחד, לא שייך בזה יוצא מן השווי. ומורה זמן הזה על התוקף והכח הגדול בלבד. וזה כאשר ישראל הם הכל, כמו שיהיה לעתיד, והם מתדמים אל השנה שהוא הכל, וכל זמן מן השנה מורה על בחינה מיוחדת.

(מהר"ל, נצח ישראל, פרק נה)

קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה
5

ונתחבטו הקדמונים בפירושה דהאי מלתא טובא, שהקושיא מבוארת בזה, שאין מקום למקשה להקשות קרי להו צום וכו' אחר שהפסוק עצמו אומר "יהיה לבית יהודה", שהוא כאילו אמר: מה שהוא צום עכשו יהיה ששון בזמן דליכא שמד, ודקארי לה מאי קארי לה?... הנכון אצלי באמת... שהיה ראוי שיאמר הכתוב "יום צום הרביעי וכו' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה", שהיום יהיה נושא הצום והששון בזמנים מתחלפים, אך הצום שהוא מקרה קרה ביום מה לא יהפך ולא יהיה בשום זמן מהזמנים לששון, יען הם הפכיים, כמו שהקרח לא יהיה חם בשום זמן, רק המים שהם נושא הקרח יהיה בזמן מה קרח ובזמן מה המים.

(רבי משה אלמושנינו, ידי משה, קהלת פרק ז, יד, עמ' רל במהד' תשמו [ובקיצור, בספרו ידי משה על איכה פרק ה, טו, עמ' קפט במהד' תשמה])

הקשה הט"ז [או"ח תקנ ס"ק א] מאי קושיא קרי ליה וכו', הא קרא הכי קאמר: מה שהיה מקדם בחורבן צום, יהיה בבנינו לשמחה... כבר אמרנו, כי ביום שקרה לנו יגון ואנחה אינו בטבע, רק מפאת החטא שחטאנו ביום ההוא, והחטא של אותו יום עומד ומקטרג ונכתב עונו לפני הקדוש ברוך הוא, עד שיבא הזמן לפרוע בו ביום מן בעלי עבירה, ולכן יום ההוא עלול לפורענות... ולכן חובה להתענות... ולשוב אל ה' בכל לב. אמנם גם מטעם זה, כי בימים אלו רוע מזל אשר קרוהו צרות רבות, ויש להתענות לה' לבקש רחמים להשיב אפו...
והנה נפקא מינה בין שני טעמים, כי יש להבין: אם בימים אלו קרה לנו מקרה בלתי טוב, ולזאת התענו וה' ריחם עלינו והושיענו, אמת דאין עוד להתענות, הואיל והסיבה סרה, אבל למה יהיה צווי מה' להיות לששון ולשמחה? הלא אין היום גורם לשמחה כלל, והלא היה יום שקרה עלינו צרה, ואף כי ריחם ה', מכל מקום יום ההוא אין בו טעם לששון... אבל לפי טעם הנ"ל, שהתענית היא לתשובה בשביל עון שנעשה בו ביום, ואין הגאולה והרווחה תליא אלא בתשובה שלמה, ובתשובה זדונות נעשו כזכיות [יומא פו ע"ב], וא"כ כאשר יבנה הבית במהרה בימינו על תלו אי"ה, ודאי יהיה בתשובה, וא"כ יהיו החטאים כאילו פעלו בו ביום מצוות, וסגלו מעשים טובים למאוד, וראוי להיות בו ביום ששון ושמחה, כי עשו וסגלו מצוות רבות. מה שאין כן לאידך טעם יהיה בהיפך.
ואף גם יש ספק, דסתם צום הנאמר בקרא פירושו לילה ויום, כמו שמצינו גבי אסתר, והלא ימים אלו חוץ מט' באב אין מתענין רק אוכלין ושותין כל הלילה. אבל ידוע כי משטרי הכוכבים ושפעת המזלות משתנין ביום ולילה... וא"כ לפי טעם הנ"ל שהתענית מפני רוע מזל, והצרה קרתה ביום, כדכתיב [יחזקאל כד, א] "בעצם היום הזה", א"כ אין להתענות כלל בלילה, כי הוא לגבי המשלת המזל זמן אחר... אבל טעם הראשון מפני החטא יום ולילה כאחד יחשבו, ויש להתענות לילה ויום. וזוהיא כוונת הש"ס: קרי ליה צום, וא"כ משמעותו לצום לילה ויום, ואנו אין מתענין. וא"כ הטעם משום רוע מזל, וא"כ למה קרי ליה ששון ושמחה, כיון שאין הטעם משום תשובה, כמו שכתבתי? ועל זה משיב, לעולם משום תשובה, והא דאין מתענין בלילה, הוא כמ"ש הרמב"ן דרצו מתענין ורצו אין מתענין היינו בלילה, וא"כ מן הדין אין חיוב לילה, ולכך לא קבלוהו ללילה, אבל באמת בזמן שמד שחיוב להתענות בלילה, באמת אסור.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יב)

בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה אין שלום צום
6-7

דע שכנגד כל מיני מחלוקת הן בגשמיות הן ברוחניות שאינו יכול להתפלל או לעשות מה שצריך בעבודת ה', כי הכל בכלל מחלוקת, שעומדים וחולקים עליו ורוצים לבטל דעתו ורצונו מה שרוצה לעשות, וכדי לבטל המחלוקת מאיזה בחי' שתהיה ולעשות שלום, ע"ז צריך תענית. וזה מה שאמרו רז"ל (אבות פ"ב): מרבה צדקה מרבה שלום - צדקה הוא בחי' תענית, כי עיקר התענית הוא צדקה, כמאמר חז"ל (ברכות ו) אגרא דתעניתא צדקתא. כי בחי' המחלוקת הוא רצון אחֵר שעומדים עליו לבטל רצונו, וסגולת התענית איתא בזוהר (אחרי סח):... שמעלת התענית לאכנעא לבא לאדבקא רעותא דלבא לקודשא בריך הוא, שעל ידי התענית נכנע ונחלש הלב ונתבטל כל הרצונות האחרים שלו מפני רצון הקדוש ברוך הוא... ועל כן, על ידי זה נתבטל המחלוקת שהוא בחי' רצונות אחרים שלא כרצונו, כמו שאמרו רז"ל (אבות פ"ב) בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך, וע"י התענית כבר נתבטל רצונו מפני רצון ה' יתברך כנ"ל, ע"כ נתבטל רצון אחרים מפני רצונו, ונתבטל המחלוקת ונעשה שלום... וזה שאמרו רז"ל: "צום הרביעי וצום החמישי וכו' יהיו לששון ולשמחה" - קרי ליה צום וקרי ליה ששון וכו', אלא כשאין שלום צום, היינו כשאין שלום ויש מחלוקת, אזי צום, כי צריך לזה תענית כנ"ל, וע"י התענית נעשה שלום. ואזי כשיש שלום, ששון ושמחה, כי ע"י התענית נבנה קומת וחיות השמחה, כי מעלת התענית שמעורר ומחי' מתים, היינו הימים שעברו בחושך, ואין להם שום חיות...
כי כשמתענה, נמצא אין לו חיות וכח מזה היום, מאחר שאינו אוכל ושותה בו ואעפ"כ עובד את ה'. נמצא שעובד ה' בכח שיש לו מאתמול, כי בלא זה מאין לו כח, נמצא שעובד היום בכח של אתמול, ע"כ מביא חיות באותו היום של אתמול... [וע"כ על ידי התענית נבנה קומת השמחה...]... וזה שכתוב (תהלים צ) "שמחנו כימות עניתנו" - "עניתנו" לשון תענית, היינו שתהיה השמחה כימות התענית, כי כפי ימי התענית כן מחי' הימים הראשונים במצות ומע"ט שלו. וכן נבנה השמחה כנ"ל. וזה שאמרו רז"ל כשיש שלום ששון ושמחה, כי כשיש שלום היינו ע"י התענית כנ"ל, עי"ז ששון ושמחה כנ"ל.

(ליקוטי מוהר"ן, תורה קעט)

בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה אין שלום צום וכו' אין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין וכו' זה שלשה בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ומי הרגו ישמעאל בן נתניה הרגו ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו
6-23

ארבעה גידים הם בכלל גיד הנשה, כי אמרו [חולין צא ע"א]: נוהג בירך ימין ושמאל, הרי כאן שני גידין. ואמרו בכל ירך שני גידין הן, פנימי לעצם אסור וחייבים עליו, חיצוני אסור ואין חייבים עליו, הרי כאן ד' גידים. ב' גידים החיצונים יש בהן אסורא בעלמא, ושנים גידים פנימים אסורים מהתורה והם תכלית גיד הנשה. וכנגדן הם ארבע צומות, כי שניים, י' טבת וי"ז תמוז, הם כנגד הגידים שיש בהן איסורא בעלמא ולכך הקילו בהם, ואמרו רצו מתענים וכו', ושני צומות, ט' באב, וצום גדליה הם כנגד שני פנימים החמורים. ולכך אמרו חז"ל יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם שקשה כשריפת בית אלהינו, כי גם זה מגיד הפנימי שחיובו דבר תורה, והן הגידין שיש להם לסטרא אחרא אחיזה ונקבע למולם תענית. וזהו אשר נרמז בפסוק [איכה א, טו] "גת דרך ה'" וכו' - ג"ת נוטריקון ג' תשרי, כמו א"ת תשעה באב, והיינו יום שנהרג גדליה. וכבר נודע במדרש כי דעת גדליה היה לברוח מפחד ישמעאל וכו', רק ביום טוב לא רצה לברוח, ובין כך נהרג, וזהו שאז בחורבן הבית כבר קבעו שני ימים טובים של ראש השנה, כמ"ש הב"י באו"ח [סימן תרא].
וזהו "קרא עלי מועד", שקבע אלול מעובר, ובזה נעשו שני יום טוב ראש השנה כנודע, נוהגים היום קודש ומחר קודש [לקמן ל ע"ב]. וזהו "לשבור בחורי", והיינו גדליה בן אחיקם... ולכן כל התגברות הסטרא אחרא הכל בעו"ה במיתת צדיקים, ולכן יש להתאבל ולספוד ולבכות למעט כח יצר הרע וסטרא אחרא.
והנה יש לכאורה קושיא, אם כן הוא כמ"ש הזוהר [ח"א קע ע"ב] כי לשס"ה גידים יש לסטרא אחרא גיד הנשה לחלקו, וכנגד תשעה באב יום משס"ה יום מיוחד לט' באב, ולכך האוכל בו נותן כח וחלק לסטרא אחרא, א"כ בזמן הבית איך הותר, דכתיב "יהיה לששון ולשמחה", ואיך יהיה מורשה ליתן חלק לסטרא אחרא, ויהיה אפילו חוב שלא להתענות בו כדאמרינן בגמרא. ודוחק לומר, כמ"ש קצת פוסקים [עיין פרי חדש סימן סה סעיף ח], כי גיד הנשה של אדם מותר ואינו אסור כשל בהמה, ובזמן הבית היינו אנו ישראל במדרגת אדם ובחורבנו במדרגת בהמה, ולכך בזמן הזה אסור דהוי כגיד הנשה, ולא בזמן הבית, כי זהו הכל דוחק.
אבל תכלית הענין, כי נודע כי אסור ליתן חלק וכח לסטרא אחרא, אבל להעבירו מעולם א"א עד שיגיע עולם התיקון אי"ה, אבל עכשיו צריכים אנו ליתן קצת חולקא לסטרא אחרא לקיימו מבלי לבערו מעולם. ולכך ביום הכפורים שהיה ממש נבער מעולם, צריכין אנו לשלח שעיר המדברה, ליתן לס"מ כח לחזקו לשעה. והנה כל כחו ואונו הוא בט' באב כנ"ל. וזהו בימים כסדרן ותקונם, אבל בעו"ה בחורבן הבית אין לך יום שאין בו קללה, ויש לו כח בשאר ימים ג"כ, וכל כחו על ידי אכילה, כי בזה נתחזק כחו, כי אכילה לא ימלט מתאוה ומותרות וכדומה, ובזה לא ימלט שיש בו כח לס"א... והנה בזמן הבית כח סטרא אחרא חלוש למאוד, ואין לו כח רק ביום ט' באב, שאז יש לו אחיזה שהוא יומו, ואילו היו מתענים ביום ההוא, לא היה לו כח כלל, והיה כחו נחלש לגמרי, עד שהיה נבער מעולם, וזהו אי אפשר, ולכך המצוה לשמוח בו, ובזה יש קצת לסטרא אחרא, כי לא ימלט באכילה ושתיה קצת כח לס"א, ובפרט ביומו שאז חייליה יגבר. אבל לאחר חורבן בעו"ה, שבלאו הכי כחו אמיץ למאוד בעו"ה, ואילו אכלו בט' באב היה מתגבר ביותר, עד שהיה חס ושלום מחריב עולם, ולכך חובה להתענות ולסגף בכל ה' עינויים כיום הכפורים למעט כחו, וח"ו האוכל בו נותן כח לסטרא אחרא.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ז)

אמר רבי שמעון ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש ואני אין דורש כמותו וכו' ונראין דברי מדבריו שאני אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון
14-33

לכאורה יש לשאול איך חלק ר' שמעון על ר' עקיבא רבו ואמר אני אין דורש כמותו. הרי כל החולק על רבו כחולק על השכינה (סנהדרין קיא א). על זה יש להשיב, כי החולק על רבו פירושו לפי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פ"ה ה"ב: כל שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים. ובעקבותיו הולכים הטור והשו"ע יו"ד סי' רמב, ס"א, והרמ"א בהגה שם מעיר: אבל מותר לחלוק עליו באיזה פסק או הוראה אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו"... וכאן היתה לו לר' שמעון ראיה לדבריו מתוך סדר הכתובים...: ונראין דברי מדבריו שאני אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

(רבי מרדכי פוגלמן, שו"ת בית מרדכי חלק א סימן ס)

זה שלשה בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם
22

...שטעה [גדליה] במה שתלה גדולתו במלך בבל ולא ברצונו ית', והראיה שאמר להם 'ועבדו את מלך בבל וייטב לכם', שהיה לו לומר ועבדו את ה', ולכן נענש שבחדש השביעי שהוא חדש תשרי, שהקב"ה יושב על כסא דין, נגזרה עליו מיתה בידי ישראל רשע מזרע המלוכה.

(רבי משה דוד ואלי, כסא נכון, מלכים ב' פרק כה)

באר היטב ס"ק א דבר"ה נהרג גדליה וכו'. כ"כ הב"י בשם רבינו ירוחם והרד"ק ירמיהו מא, א. ויתכן שזה שרמז בעל הסליחה לצום גדלי' המתחלת "אבלה נפשי", באמרו "דועכו כהיום", ולא נקט "היום" סתמי, כהיום הרת עולם. וצ"ע פשטות לשון הגמ' ר"ה יז ע"ב, זה ג' בתשרי שבו נהרג גדליה וכו'.

(רבי ראובן מרגליות, נפש חיה, סי' תקמט, ב)

נהרג גדליה בן אחיקם
22

והיה צריך [גדליה] להזכיר את הנביא ולשתפו עמו, כי טובים השנים מן האחד, והוא לא כן עשה, אלא תלה הכל בעצמו, כדכתיב 'ואני הנני', כלומר אני לבדי, ואולי היה מתהלל במתת שקר, כי אין כוחו מספיק לגמור את הכל, ולכן נענש שנתגרו בו החיצונים וסיבבו את הריגתו...
וכל שכן שנתגרו בו החיצונים, כשראו שיצאו מתוכם כל הניצוצות הקדושות שגלו ביניהם ועכשיו חזרו אל הקדושה, כשידעו שנתמנה עליהם ראש אחד מן הקדושה עצמה, כענין שנאמר (פס' יא-יב) 'וגם כל היהודים אשר במואב ובבני עמון... 'וישובו כל היהודים מכל המקומות ... ויאספו יין וקיץ הרבה מאד', לרמוז, שלא די שיצאו מן החיצונים, אלא שנטלו מהם גם כן הרבה מן ההשפעות שלהם והביאום עמהם אל הקדושה, ולכן נתרבה הגירוי של החיצונים, וכל שכן מצד בני עמון שהם משרש הנחש הקדמוני המקנא תמיד אל הקדושה, כמו שידוע שיראתן של בני עמון היתה צורת נחש ממש, לרמוז אל הנזכר.

(רבי משה דוד ואלי, מרפא לשון, ירמיהו מ, י)

זה שלשה בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם וכו' ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו
22-23

אמרו שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלהינו, ויש אומרים יותר, כי באמת עיקר מעמד ומצב האומה הישראלית הוא בתורה, ועיקר התורה נשענת על לומדים היודעים להורות בשכלם הקדוש... ובאמת אילו יש במציאות להגות מתוך ספר ולהורות, לא היה העדר תלמידי חכמים כל כך קשה לישראל, כי איש אשר לו שאלה וכדומה, זיל קרי מתוך הספר... אבל דבר זה אי אפשר, כי א"א לכוון הדעת בכתב... בדינים והוראות... אף שנכתב באר היטב בספר, צריך שיקול דעת חכם, אם הנדון המושאל דומה בכל הפרטים לדין הנכתב, כי בקל יפול בו השינוי והחילוף, ודינו של זה לא כשל זה כלל, ובגין כך מאוד קשה העדר חכמים מורים הוראות ישרות כי הם חיינו...
הנה ענין גלות השכינה ו"שפחה כי תירש גבירתה" הנאמר בקרא [משלי ל, כג], כמו שכתב בכתבי האר"י ז"ל, הוא, כי כל זמן שישראל בארץ ישראל הוא משפיע לארץ ישראל, והפסולת והתמצית הם משפיעים לשרים ומזלות חוץ לארץ, אשר משטרם על גויי הארצות, אבל כשאנו בגולה בין עמים, אז הקדוש ברוך הוא משפיע לשר ההוא, כדי להשפיע לישראל שתחת ממשלתו, והוא לוקח לעצמו ועמו השפע, והתמצית ופסולת לישראל, כאשר האריך בזה. וזהו "שפחה כי תירש גבירתה", כי השר מקבל השפע ונותן הפסולת לישראל... אך זהו אם אין צדיק מובהק וגדול וקדוש שמו בארץ ישראל, אבל אם ישנו שם, הקדוש ברוך הוא משפיע בו מה שהוא כפי צורך ישראל, והוא משפיע לישראל, וכל ישראל ממש כלולים בו.
ומזה תבין מה שאמרו [איכה א, ג] "גלתה יהודה", כי תש כחם כנקבה, והרצון כי מקדם היו הם משפיעים לאומות, והיו הם בבחינת זכרים, ואומות העולם נקבה, אבל בגלות הם מקבלים מאומות העולם והם זכרים, ואנחנו נקבות המקבלים שפע, ולכך תש כוחנו כנקבה. אך זהו לאחר גדליה בן אחיקם, אבל בחייו היותו צדיק גמור, היה הוא המקבל, ועל ידו מקבלים ישראל, ולכך במותו אמרו שקולה מיתתו כשרפת בית אלהינו, להיות כי מותו גרמה רעה לישראל כמו בית המקדש, כי כל זמן היותו חי קבלו ישראל על ידו השפע כמו על ידי בית המקדש. ובזה תבין כי לכך נאמר [מלכים ב' כה, כא] "ויגל יהודה מעל אדמתו", ונאמר בלשון זכר, ששם נאמר כי מינה נבוזראדן לגדליה בן אחיקם לשר ומושל בארץ ישראל על יתר הפליטה, ואם כן לא היה תש כחם כנקבה כנ"ל, משא"כ ירמיה שניבא וקונן על העתיד לבא, שבעו"ה יהרג גדליה ולא יעבור איש בארץ ישראל כלל, ואם כן יהיו הם מקבלים מן האומות ויתש כחם כנקבה, ולכך אמר "גלתה".

(יערות דבש, חלק א, דרוש י)

צום השביעי זה שלשה בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם וכו' ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו וכו' צום העשירי זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים וכו' ואני איני אומר כן אלא צום העשירי זה חמשה בטבת שבו באת שמועה לגולה שהוכתה העיר
22-30

ולדעת רבי עקיבא, דקיימא לן כוותיה (עירובין מו ע"ב), אלו ד' צומות: הצום האחד הוא שבאה העיר במצור... הצום השני, שהובקעה העיר... השלישי, שהחריבו את העיר והמקדש... הרביעי, הריגת אנשים הגדולים והצדיקים. ולפיכך כאשר אמרנו כי הזמן היוצא מן השווי הוא מתנגד לישראל, לכך בי' בטבת בו סמך מלך בבל, כי החודש הזה הוא יוצא מן השווי בקרירות, כמו החודש תמוז יוצא מן השווי בחמימות. והרי יש שני זמנים היוצאים מן השווי שבו היה גובר האויב, והם מתנגדים אל זמן השווי, שבהם מעלת ישראל ושלימותם. לכך סמך מלך בבל על ירושלים להלחם עליה בעשירי של חודש העשירי, שהוא יוצא מן השווי... אך לא היה שולט לגמרי עד חודש הרביעי והחמישי, כי הוא מיוחד להיות שולט המתנגד לגמרי, בעבור שאז החמה בגבורתה ותוקפה. ולא כן י' בטבת, אף על גב שהוא גם כן קצה, אין שם תגבורת אל החמה. ולפיכך בקצה הזה שלט האויב וגבר ביותר, הוא שריפת בית אלקינו. ולמאן דאמר ש"צום העשירי" הוא יום שבאה שמועה לגולה, סבירא ליה כי יום שנודע להם הפורעניות הוא עיקר, כי בו נודע ונגלה. ולפיכך יום שבאה שמועה לגולה הוא התחלת האבילות, והוא דבר בפני עצמו...
אמנם צום השביעי הוא יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם. יש לתמוה מאוד, כי כל הפורעניות הראשונים היו בזמנים היוצאים מן השווי לטעם אשר התבאר, אבל סלוק הצדיקים היה בחדש תשרי... הפרש יש בין סלוק המקדש ובין סלוק הצדיקים, כי סלוק המקדש הוא בטול המקדש לזמן, עד שיבנה במהרה בימינו. אבל הצדיק מתעלה מן העולם הזה להיות עם ה' יתברך. ולפיכך היה בזמן שהעולם הזה שב אל ה', ובזמן הזה הם עשרת ימי תשובה, אז העולם שב מפחיתות הגוף אל ה' יתברך. ובזמן הזה ראוי אל הצדיק שיהיה מסתלק מן הגוף אשר יש לו בעולם הזה, ושב אל ה'. ודוקא הצדיק הזה, ולא שאר הצדיקים... כי מיתת צדיק [זה] נמשך אל שריפת בית אלקינו, כי רצה ה' יתברך לבטל את כל דבר שהוא קדוש, וכשנשרף בית קדשנו אז נהרגו ונאבדו כל קדושי עליון, הם אנשי העיר הקדושה, בג' בתשרי. כי כך גזר ה' יתברך סילוק הקדושה מן העולם הזה באותו זמן. ומפני כך היה כל סילוק קדושה בזמן הראוי לו, כי סילוק קדושת המקדש מן העולם היה בזמן המוכן לזה, וכן היה נטילת הנשמה הקדושה של הצדיק גדליה בן אחיקם מן עולם הזה בזמן הראוי לזה. והפרש יש בין שריפת בית אלקינו וסילוק הצדיק מן העולם הזה, כי שריפת בית אלקינו הוא ביטול אליו, שלא היה נמצא, לכך היה זה בזמן שהוא מיוחד אל המתנגד אליו, והוא הזמן היוצא מן השווי... אבל הצדיק לא הגיע לו ביטול, רק כי נלקחה הנשמה ממנו ושבה אל ה' יתברך.
ודבר זה ראוי שיהיה בעשרת ימי תשובה, שהכל שב אל ה' יתברך, כי הנשמה חוזרת אל ה' יתברך דוקא בעשרת ימי תשובה, כמו שאמרנו, והיא מתקדשת מפחיתות הגוף החומרי. כי עשרת ימי תשובה הם מוכנים שיתקדש האדם מן פחיתות הגוף ולהיות קדוש... ולכך דוקא הצדיק הזה, שהיה סלוקו מן עולם הזה כדי לסלק הקדושה מן עולם החמרי הזה, היה בזמן הזה. ואין זמן מיוחד לסלק הקדושה מן הגוף רק [=אלא] עשרת ימי תשובה, שבאותו זמן הכל שבים מפחיתות הגוף החומרי... ודוקא היה ביום ג' לתשרי... כי השלישי מיוחד לקדושה, בפרט לצדיק וישר, כי השלשה יש בהם השוה הוא האמצע... וזהו מדריגת הצדיק והישר. ולכך נתקדש ביום השלישי מן הגוף החומרי...
ואמר שנמנה עם שריפת בית אלקינו, לומר שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו... מפני כי מעלת בית אלקינו שהוא קדוש, והצדיק נשמתו קדושה. הרי כי האדם הצדיק, שהוא קדוש נבדל מן הגוף, ובית המקדש שהוא קדוש במעלתו, ענין אחד...
הרי בין לדעת רבי עקיבא ובין לדעת רבי שמעון בן אלעזר, כל אחד היה בזמן המיוחד לו. כי מה שהיה יום שבאה השמועה בחודש העשירי, כי חודש הזה הוא המוכן להיות מתנגד לדבר שהוא קדוש, בעבור שהוא יוצא מן השווי גם כן. והוא כסדר: אחר שחרב הבית בחודש החמישי, באה השמועה בחודש העשירי למרחוק, כמו שרחוק הוא חודש העשירי מן חודש הרביעי ומן חודש החמישי. והתבאר לך שלא היה החורבן במקרה.

(מהר"ל, נצח ישראל, פרק ח)

ומי הרגו ישמעאל בן נתניה הרגו ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו
22-23

כבר עמדו על הסתירה ממדרש איכה (א, לט) דקשה יותר מבית המקדש, דכתיב "הפלא פלאים". והנראה דבמיתת הצדיק אין מי שיכפר ויגן על הרעה, ועוד שנענשים על מיתתו. ובבית המקדש, אדרבא, 'שפך חמתו על עצים ואבנים' - כדי שיתקיימו ישראל, רק אין מי שיכפר, ובטל אגודת הכללי מעם ה'. והנה במיתת גדליה מצאנו לחז"ל בנדה דף סא ע"א שאדרבא הוא היה חייב בעצמו, שיוחנן בן קרח אמר אליו שישמעאל בן נתניה נשכר ממלך בני עמון להרגך, והאי לישנא בישא וכו' למיחש מבעי. ולכן כתב (ירמיה מא, ט) "ביד גדליה בן אחיקם". רק שבטלה אגודת ישראל וכבה גחלתן, לזה 'שקולה'. ולזה מקדים ומי הרגו? ישמעאל בן נתניה הרגו", לאמר, אותו שהגיד לו יוחנן מקודם, ואיהו לא חש. אם כן על מיתתו לא נתחייבו ישראל מאומה, לזה "שקולה" וכו'.

(משך חכמה בראשית פרק נ פסוק י)

ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו
23

בית המקדש דומה לאדם, שכשם שבית המקדש נבדל מכל העולם כך האדם נבדל מכל הנבראים התחתונים. והדבר הזה רמזו במדרש (בראשית רבה פרשה יד) במה שאמרו כי האדם נברא ממקום המזבח... ולכך אמרו בעון שפיכת דמים בית המקדש חרב, כי האדם הוא בית המקדש ג"כ, והוא משכן השכינה ג"כ כמו בית המקדש. וזה אמרם ללמדך ששקולה מיתת הצדיקים כשריפת בית אלקינו וכו'. וכל אלו הדברים טעם אחד להם.

(מהר"ל, חידושי אגדות, שבת לג ע"א)

"ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השיטים" - על צד הרמז יש לפרש שלכך הזכיר שני קצוות אלו, לפי שפרשה זו מדברת ממיתת אהרן, ואמרו חז"ל ששקולה מיתת הצדיקים כשריפת בית אלהינו. ודבר זה יש בו רמז בתחילת הפרשה, "וימת שם בשנת הארבעים וגו' בחודש החמישי באחד לחודש", הוא חודש אב שבו נשרף בית אלהינו והוקבע לבכיה לדורות מזמן המרגלים, כדי להורות ששנים אלו שקולים, על כן נזדמנו בחודש אחד. וזהו הרמוז "מבית הישימות", כי הוא לשון שממה וחורבן הבית, ו"אבל השיטים" הוא לשון ארז, ורמז אל הזמן שנתאבלו בו על הצדיק שנמשל לשיטה וארז, ונזדמנו שניהם לפונדק אחד. וחיבור שני קצוות אלו מורה ששקולים המה, כאילו הקצה האחד היה מרגיש "אבל השיטים" דהיינו האבילות על נפש הצדיק, והקצה השני היה מרגיש בצער "בית הישימות".
ותדע כי בילקוט בישעיה (רמז תלו) מסיק בפסוק "הנני יוסיף להפליא את העם הזה" (ישעיה כט, יד): גדול סילוקן של צדיקים לפני מי שאמר והיה העולם יותר מן תשעים ושמונה קללות שבמשנה תורה ומחורבן בית המקדש. קשיין אהדדי, כי חז"ל אמרו במסכת ראש השנה ששקולים המה, וכאן אמר גדול סילוקן. והבט ימין וראה, כי במדרש הזכיר לשון "סילוקן" ובגמרא אמרו מיתת צדיקים, ובמדרש הזכיר לשון "חורבן בית המקדש" ובגמרא אמרו כשריפת בית אלהינו.
והביאור לכל זה, כי לשון "חורבן בית המקדש" מורה על הזמן שחומר הבית מעצים ואבנים נשאר קיים, אך שנחרב כי יצא ממנו כל הדרו והודו, דהיינו סילוק מן הבית כל הדברים רוחניים שהיו בו. אבל לשון שריפת בית אלהינו קשה מזו, כי נוסף על סילוק הרוחניות משם גם החומר נשרף. כמו כן בצדיקים, כשמזכיר לשון מיתה, הוא מדבר כנגד החומר כי הגוף מת אבל הנשמה אינה מתה כי חיה היא, אבל לשון "סילוק" שייך על הנשמה ולא על הגוף כי היא לבדה העולה, כמו שנאמר (קהלת ג, כא) "רוח בני האדם העולה היא למעלה". והנה מיתת צדיקים, דהיינו הדבר הנוגע בחומר גוף הצדיק, ודאי דבר זה שקול כשריפת בית אלהינו, החומר של בית המקדש, אבל "סילוקן של צדיקים", דהיינו רוח בני האדם המסתלק ועולה למעלה, דבר זה מתיחס ל"חורבן בית אלהינו", דהיינו יציאת הרוחניות משם.
ומה שאמר שזה גדול מזה, לא שזה גדול במהות, אלא שהנזק המגיע לעולם בסילוק נשמת הצדיק הוא גדול מן הנזק המגיע לעולם בסילוק הרוחניות מן הבית המקדש, כי יש לדקדק מהו שאמר "לפני מי שאמר והיה העולם"? למה לא אמר סתם "לפני הקדוש ברוך הוא"? אלא ודאי שבא ליתן טעם למה זה גדול מזה, ואמר לפי שהקב"ה אמר והיה העולם וחפץ בהוויתו וקיומו, ונפש הצדיק נותן יותר הויה וקיום לעולם יותר מכל הרוחניות שהיו בבית המקדש, לפי שצדיק אחד יסוד עולם ונשמתו חצובה מתחת כסא כבוד, על כן יש בה קדושה גדולה ונותנת הויה וקיום לכל העולם.

(כלי יקר במדבר פרק לג, מט)

קלד) ...'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (שמות כה, ח). הם הצדיקים שהם הבתי מקדשות, על כן לא אמר 'בתוכו' רק 'בתוכם'. ואמרו רבותינו ז"ל... ללמדך ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלהינו. ובאיכה רבתי (פ"א סל"ז) מצינו, שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקדוש ברוך הוא יותר ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תורה, ומחורבן בית המקדש. בתוכחות כתיב (דברים כח, נט) 'והפלא ה' את מכתך', ובחורבן בית המקדש כתיב (איכה א, ט) 'ותרד פלאים', אבל בסילוקן של צדיקים כתיב (ישעיה כט, יד) 'לכן (כה אמר ה') הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא'. וכל כך למה, 'ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר' (שם), עכ"ל.
קלה) ...ואין זה סותר למה שאמרו לעיל, שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלהינו, ובמדרש זה משמע שהוא ביותר. כי הנה, הצדיק הוא גם כן בית המקדש ממש, כמו שכתוב 'ושכנתי בתוכם'. כי הנה היו שני מקדשות שחרבו, וכל אחד הוסיף יגון ואנחה. כי לאחר חורבן בית שני נסתלקה השכינה ביותר למעלה למעלה, ואין לנו אלא התורה הזאת, וסילוק הצדיק הוא חורבן שלישי. וזהו ענין שני פלאות במקדשות, כי היו שתים, ובצדיק שלשה, כי הוא חורבן השלישי...
קמ)... וכמו שזוהמת נחש כל כך רעה עד שגרמה חורבן בית המקדש, כמו שהאריך בזוהר איכה (זוהר חדש, איכה דף צא ע"ב), ורמוז בפסוק (בראשית ג, טו) 'ואיבה אשית', ראשי תיבות: 'א'יכה י'שבה ב'דד ה'עיר' (איכה א, א), כן עטיו של נחש גורם מיתת הצדיק, ששקולה מיתתו כחורבן בית המקדש.

(של"ה, מסכת תענית, תורה אור, אותיות קלד-קמ)

ומקשין העולם, הלא במד"ר איתא... קשה סלוקן של צדיקים יותר... ומחורבן ביהמ"ק... מאי דאיתא במס' ר"ה ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו היינו שמת צדיק אחד, אבל ישארו עוד הרבה צדיקים מגיני הדור, אבל קשה סילוקן של צדיקים, כלומר שנתלקו צדיקים ואפסו - זה יותר מחורבן ביהמ"ק.

(רבי מאיר ליווען, אמרי חמד, ח"ב, דף לז ע"א-ע"ג)

וראוי להבין במאי נדמו ולאיזה דבר נשתוו מיתת צדיקים כשרפת בית אלקינו. ונ"ל דהנה בבית המקדש היו שתי סגולות: להשפיע רב טוב לגוף ולנפש, ואפילו לעכו"ם, כמאמר ז"ל (כתובות י ע"ב): למה נקרא מזבח? שמזיח ומזין מחבב ומכפר. וקרבנות החג ע' פרים לכפר על ע' אומות כמאמרם ז"ל (סוכה נה ע"ב)... והנה רפואת הבהמ"ק הייתה טובה ומתוקה מאד, כי הכהנים היו אוכלין ונהנין ובעלים מתכפרין, לא כרפואת הגשמיים שהמה מרים וחריפים. והצדיקים נמי נמשלו בזה להבהמ"ק ברפואת דברי תורה, כי הצדיקים עוסקין בתורה ואנחנו נרפאים מכח תורתם, זה רפואה מתוקה כמאמר אדונינו דוד המלך ע"ה "ומתוקים מדבש ונופת צופים". וכאשר גברו חטאינו וחרב בהמ"ק וחרבה עירנו נלקח מאתנו הרפואה המתוקה, הוא בית חיינו, ומוכרח החולה לרפאות מחלתו בסמי רפואות מרים, הם היסורים הממרקין עונותיו של אדם כידוע, עול מלכות ועול הפרנסה. כן גם במות הצדיק, בטלה ההשפעה שהשפיע על הדור בתורתו וצדקתו ומעשיו הטובים, ולכן שקולה מיתת צדיקים כחורבן בהמ"ק.

(רבי יהושע פריידין, אבן יהושע, דרוש כג דף נז ע"ד-נח ע"א)

כבר העירו המפרשים בסתירת דברי הגמרא ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו, ובמדרש איכה [איכה רבה פרשה א, לז]... למד מדכתיב במיתת צדיקים "הנני יוסֵף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו" [ישעיה כט, יד], ובצ"ח קללות שבמשנה תורה כתיב: "והפלא" [דברים כח, נט] פעם אחת, ובחורבן בהמ"ק כתיב: "ותרד פלאים" [איכה א, ט] ב' פלאים, ש"מ דקשה סילוקן של צדיקים מצ"ח קללות שבמשנה תורה ומחורבן ביהמ"ק. ופשר הדבר לע"ד דיש לפרש מהו זה דכ' בקללות רק פלא א', ובחורבן בהמ"ק ב' פלאים, ואבדת צדיקי' ג' פלאות. ונראה דהצלחת האומה תלוי' בג' דברים: א' - מצב הגשמי שלה, ב' - מצב הכבוד שלה בעולם וזהו לבד עושר ובריאות, הג', העיקר - מצב הרוחני שלה בתורה ועבודת ד'. והנה הקללות מורות על הריסה גדולה במצב הגשמי, ד' ירחם. חורבן בהמ"ק, הנה קרוי בהמ"ק "גאון עזכם" ו"מחמד עיניכם" [יחזקאל כד, כא], שהוא כבודן של ישראל, וכל העמים היו מכבדים את ישראל בשביל ביהמ"ק. אך השלמות העקרית היא שלמות התורה ועבודת ד'. והנה באמת חורבן בהמ"ק, אף שהוא צרה גדולה, מ"מ יש בה נוחם, כיון שכבר נגזרה גזירה שצריך להיות רק הבית השלישי נצחי, א"כ חורבן הבתים הראשונים הוא הכנה לבית השלישי שיבנה במהרה בימינו ברב כבוד ותפארת מאור ה' יתברך שיזרח עליו במהרה בימינו. ועפ"ז יש הפרש במיתת צדיקים: אם הדורות כתיקונם, והדור הבא מוכשר הוא להעמיד צדיק וגדול כיוצא במי שהלך למנוחתו, אז הצרה דומה לבנין ביהמ"ק, שהכא נמי סילוקו הוא כדי ליתן מקום לצדיק הבא. משא"כ כשאין הדור ראוי להעמיד כיו"ב, הוא קשה יותר מחורבן ביהמ"ק, שחורבן ביהמ"ק הוא הכנה לבית השלישי, ובזה אין כאן הכנה כיון שבעוה"ר אין מי שימלא מקומו לפי מצב הדור היתום.

(מדבר שור, דרוש לו, עמ' שכה)

מצינו בחז"ל: קשה סילוקן של צדיקים יותר מחרבן בית המקדש. ובמקומות אחרים אמרו חז"ל: קשה מיתת צדיקים רק כשריפת בית אלקינו. והנראה, שיש שני מיני הפסד: חסרון העלייה הרוחנית, כבזמן הבית, שם ראו את הקדושה ונתגברה תשוקת העלייה, כנאמר "למען תלמד ליראה". בזה שוה ההפסד בשניהם, שאין על מי להביט ללמוד ליראה. והגם שעל ידי מיתתו של צדיק אחד נחסר כח העלייה, אבל יש תקוה שנולד צדיק אחר, וממנו ילמדו לבל יסוגו אחור. מה שאין כן "סילוקן" משמעותו שמסתלק כל סוג צדיק כזה, וזהו האסון הגדול ביותר, האסון של ירידת פלאים, שאבדה חכמת חכמיו ואף בינת נבוניו תסתתר. וזהו קשה יותר מחרבן בית המקדש...
הראש - שם משכן הנשמה וכח הריח האמיתי, ריח השמן הטוב... שהירא - עליו להצטיין בחוש הריח שמריח אף מרחוק מאד... חבל על חוש הריח הגדול של החפץ חיים ז"ל... הסתלקותו של צדיק בזה קשה יותר מחרבן בית המקדש.

(רבי יהודה לייב חסמן, אור יהל ח"א עמ' קסב, הספד על החפץ חיים)

מ"ש [מגילה יג ע"ב] בהמן, כיון שנפל הגורל בירח אדר שמח שמחה גדולה... שאלו במ"ש במדרש [ילקוט שמעוני אסתר רמז תתרנד] בהפילו גורל על אב אמר הנה נחרב בו הבית ולא תקום צרה פעמיים, א"כ גם באדר, איך שמח שמת בו משה, הלא לא תקום צרה פעמיים? ושקולה מיתת צדיקים וכו', ומכל שכן משה אדון נביאים ומבחר יצורים. אבל ידוע בירושלמי מסכת מגילה [פ"א ה"ה] שאותה שנה שגזר בו המן ימ"ש להשמיד ולהרוג עם יהודים - היתה מעוברת, והמן בדתו בי"ג בניסן מיום ליום ומחודש לחודש שנים עשר הוא חודש אדר, אם תמנה מחודש לחודש הרי הוא באדר ראשון וגזירתו היתה על אדר ראשון. וידוע דמזל דגים משותף לשני אדרים. ולכך שמח, כי מחמת שלא תקום צרה פעמיים, הא משה מת בירח אדר שני, כמבואר בגמרא דקדושין [לח ע"א] בחשבון שלשים יום (עי"ש בתוספות)... וא"כ הגזירה שהיתה ר"ל באדר ראשון, לא שייך לא תקום צרה וכו', ומכל מקום רוע מזלה, כי מזל אחד משותף לשני אדרים, ולכך שמח שמחה גדולה.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)

[קשה, שהמדרש אומר (איכה רבה פרשה א סימן לז): "שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקב"ה יותר ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תורה, ומחורבן בית המקדש"? יש הבדל בין מיתת צדיק בגלל חטאו, שהוא מפסיד את שכר המצוות שהיה עושה אילו המשיך לחיות, וזה נקרא "מיתתן", והוא רק כמו חורבן בהמ"ק. ומה שכתוב "סילוקן" הוא בצדיק שנתפס בעוון הדור, שיקבל שכר על המצוות שהיה עושה אילו נשאר בחיים, כיון שהוא אנוס בזה שאינו יכול לקיים מצוות, והוא מצדו היה רוצה לעשות מצוות. וזה כמו פועל שנשכר לעשות מלאכה מסוימת, והיא נגמרה באמצע היום, שהפועל שמח כי הוקלה עבודתו, בלי להפסיד משכרו. ואינו נקרא "מת" כיון שהוא ממשיך לחיות בעוה"ב, אלא נקרא "סילוק", וזה קשה יותר מחורבן בהמ"ק כי זה בעוון הדור.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, ציון לנפש יקרה, דף ג ע"א-ע"ב) לטקסט

[קשה, שבמדרש איכה רבתי (א לט) נאמר שמיתת צדיקים קשה יותר מחורבן בהמ"ק? בעצם חורבן בהמ"ק מביא קיום לישראל, שהוציא הקב"ה חמתו על עצים ואבנים (כמו שהביא רש"י קידושין לא ע"ב ממדרש איכה רבתי ד טו). וגם מיתת צדיקים מקיימת את ישראל, שמכפרת על עוון הדור, כאמור במו"ק כח ע"א, שמכפרת כמו קרבן. אבל קרבן מכפר רק יחד עם תשובה (רמב"ם הלכות תשובה פ"א ה"א). וכן אם ישראל מתעוררים בגלל מיתת הצדיק לאחוז במידותיו, הוא כמו חורבן בהמ"ק שגורם קיום לישראל. אבל אם הוא מסתלק לגמרי, שאיבדו את החכמה שלמדו ממנו, מיתתו אינה מכפרת ומותו קשה יותר מחרבן בהמ"ק. בסוגייתנו מדובר שישראל התעוררו לתשובה בגלל מיתת הצדיק, ובמדרש שנוקט "סילוקם" (ולא "מיתתם") הכוונה שהסתלקו לגמרי, "ואבדה חכמת חכמיו", אבדה החכמה שלמדו ממנו.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, קונטרס פי הבאר עמ' יב) 14 לטקסט

[קשה, שהמדרש אומר שמיתת צדיקים קשה יותר משריפת בהמ"ק? י"ל שאם מת זקן, מכפר כמו שחורבן בהמ"ק כיפר, אבל אם מת צעיר, אינו מכפר, כמש"כ מהר"ם גלנטי, ולכן זה קשה יותר מהחורבן.
בס' חו"ח הסביר את הדמיון, שע"י מציאות בהמ"ק היה השפע משתלשל לעולם, וכן במציאות הצדיק, כמו שנאמר "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני", ובחורבן בהמ"ק ובמיתת הצדיק, מפסיק השפע. (א ע"ב) ועוד, שבבהמ"ק יש שכינה, וכן ע"י הצדיק שכינה שורה, ובמותו מסתלקת השכינה. (הגהת ר' שמואל טייב: בחורבן בהמ"ק לפחות נשארו צדיקים, שפועלים מה שבהמ"ק פעל, ובמיתת הצדיק גם זה אבד, ולכן המדרש אומר שמיתת צדיקים קשה יותר). ויש בצדיק מה שאין בבהמ"ק, שצדיק מלמד את ישראל איך לנהוג, ולכן המדרש אומר שמיתת צדיקים קשה יותר.]

(רבי מאיר שלמה פארינטי, אמרי שפר, דף א ע"א-ע"ב) לטקסט

[כמו שבהמ"ק נחרב אף שהוא לא חטא כלום אלא נחרב בגלל עוון אחרים, כך צדיק נתפםס על הדור, מת בגלל עוון של אחרים אף שאין בו עוון. ולכן מיתתו קשה לפני ה', כי זה נראה שאינו צודק.]

(רבי מאיר שלמה פארינטי, אמרי שפר, דף יא ע"א) לטקסט

[היה צריך לומר "קשה מיתתן" וכו', כי "שקולה" משמע שהיא חשובה, וזה לא מתאים. ועוד, שזה סותר למדרש שאומר שמיתת צדיקים קשה יותר מחורבן בהמ"ק. יש ליישב, שכוונת הגמרא למה שאומר הרמב"ם הלכות בית הבחירה, ו, טז, שגם אחרי החורבן, קדושת המקדש וירושלים נשארת, בגלל השכינה. וכך במיתת הצדיק נאמר "וזרח השמש ובא השמש", שעוד לפני מיתת הצדיק נולד צדיק למלא את מקומו (קידושין עב). קדושת תורת ויראת שהשריש בלבות בני ישראל לא בטלה כי נולד צדיק אחר כמותו. לעומת זאת, המדרש אומר "קשה סילוקן של צדיקים", והיינו בצדיק שמת ולא נולד צדיק שיבוא במקומו, כך שהקדושה שהשריש הסתלקה. וזה אכן קשה יותר מחורבן בהמ"ק, ששם עדיין נשארה קדושה בגלל השכינה.]

(רבי שמריה מנשה אדלר, מראה כהן, מהדורא תליתאה, סי' קפה, אות טז) לטקסט

ועשו יום שמועה כיום שריפה
32

מליונות אחים ואחיות נפטרו, נהרגו ונשמדו במחנות ההשמדה בגלות אירופה בשנות השואה ת"ש-תש"ה, ויום ומקום פטירתם המדויקים אינם ידועים... לאיזה יום יש לקבוע את יום הזכרון שלהם לאמירת קדיש וכו'?...
לפענ"ד יש לקבוע את יום השמועה, זאת אומרת את היום בו הגיעה השמועה לבן על פטירת האב או האם, כיום הזכרון השנתי לאמירת קדיש ולתענית וכו' למי שנוהג בו. וסמוכין לזה יש למצוא בגמרא ראש השנה... ועשו יום שמועה כיום שריפה... בתוספתא סוטה פ"ו... הגירסא: ואני אומר צום החמישי זה חמשה בטבת, אלא שביהודה מתענין על המעשה ובגולה על השמועה.

(רבי מרדכי פוגלמן, שו"ת בית מרדכי חלק א סימן ס)

בטלה מגילת תענית

יש עוד ענינים פרטיים, מיוחדים לכל זמן מזמנים אלה [המועדים] כפי ענינו; ושורש כולם הוא סדר שסידרה החכמה העליונה, שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא, יאיר עלינו אור מעין האור הראשון, ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקבלו... ועל דרך זה היו כל ימי מגילת תענית, אלא שנתבטלו מפני שלא היו ישראל יכולים לעמוד בהם, ונפטרו מהיות עושים זכר להם להתעוררות אור המאיר.

(דרך ה' חלק ד פרק ז אות ו)

בטלה מגילת תענית וכו' שאני חנוכה דמיפרסם ניסא
35-43

כל הנסים שלא ניתנו לכתוב לא נשאר מהם קביעות לדורות, ואחר החורבן בטלה מגילת תענית, דרק הישועות שניתנו לכתוב, היינו שנשאר הישועה קבוע וקיימא בלבוש גופני, לא נתבטלה אותה ישועה גם אחר החורבן, אבל שאר ישועות דלא ניתנו לכתוב, אין בהם קביעות עולמי בגלוי בעולם הזה. רק חנוכה לבדו, דהישועה בו אינה לגופות רק לנפשות, והחורבן ביטל ישועות הגופניות מה שבגלוי ולא ישועת השכל הנפשי. וזה נשאר קבוע וקיים בנפשות דבני ישראל... מכל מקום הרי הקביעות היה גם כן דלא למספד ולא להתענאה, דהיינו מניעת צער מגוף על כל פנים, דמאחר שהנפש מלובשת בגוף לב שמח, ייטיב גהה, וגם הגוף מרגיש בשמחת הנפש.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות נו)

כל זה נקנה בנפשנו על ידי נס חנוכה, שעמדו היונים ב"זה לעומת זה" להשכיחם תורתך, ועל ידי הנס נקבע בנו הקדושה מכח התחדשות תורה שבעל פה להיות קיום לכח הזכירה לעולמי עד... קדושת נר חנוכה נשאר גם כן לעולמי עד וכמו שנאמר (דברים לא, כא) "כי לא תשכח מפי זרעו". והוא מה דקיימא לן בטלה מגילת תענית חוץ מחנוכה ופורים, כי אותם שתי ישועות דאלו שני זמנים נשארו לעד. דפורים שהיה "לאבד" וגו', וזה לא יהיה עוד. וטעמא דחנוכה אמרו שאני חנוכה דמיפרסם ניסא... המכוון דמפרסם ניסא שלא להשכיח התורה מישראל, וזה נשאר לעולמי עד. דאף שהבטיחנו ה' יתברך "כי לא תשכח מפי זרעו", מכל מקום היה פחד כעין מה שמצינו (מכות כד ע"א): מסתפינא מהאי קרא "ואבדתם בגוים"... ואף שהבטיחנו ה' יתברך "כן יעמוד זרעכם ושמכם" וכדומה, מכל מקום היה מסתפי והיה פחד, וכן כאן היה פחד. אבל על ידי נס חנוכה האיר להם באור כח תורה שבעל פה שלא תשכח מפי זרעו לעולמי עד. וכל מועדי מגילת תענית נבטל הארתם בזמן הגלות, מה שאין כן בנס חנוכה, שדייקא אחר כל ההסתרות מתנוצץ כח הזה של התחדשות בחינת תורה שבעל פה בנפשות ישראל לעולמי עד, ולהתקיים בנו "כי לא תשכח מפי זרעו".

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, לחנוכה, אות יא)

קבעום ועשאום יום טוב בהלל והודאה [שבת כא ע"ב], והפירוש קבעום להדליק נרות. ויש להבין למה מכנה את מצות הנרות בלשון "קבעום"? ונראה עפ"י ש"ס ר"ה, דאף שבטלה מגילת תענית חנוכה לא בטלה... משום פרסומי ניסא. וע"כ נרות שהם לפרסומי ניסא היא הקביעות שלא נשתנה ע"י החורבן, ובשבילם נשאר הכל. והטעם יש לומר, שענין פרסום נס שייך דוקא למי שלא ידע, והיינו כחות חיצונים שאין יודעים בקדושה דלעילא, על כן לא נשתנה בהתגברות כח החיצונים, ואדרבה במקום התגברות כח החיצונים שייכת מצות פרסומי ניסא ביותר.

(שם משמואל, בראשית, חנוכה, שנת תרעה, ליל ד)

וברש"י [ד"ה דמיפרסם ניסא]: כבר הוא גלוי לכל ישראל ע"י שנהגו בו המצוות והחזיקו בו כשל תורה ולא נכון לבטלו. נראה לפרש דהנה במדרש רבה (בראשית רבה פרשה כב): מ"ד בתשרי נברא העולם עשה הבל קיים מן החג ועד החנוכה, מ"ד בניסן נברא העולם עשה הבל קיים מן הפסח ועד עצרת. משמע דחנוכה לתשרי כערך עצרת לניסן. ויש לפרש דהנה עצרת תלה הכתוב משום שהוא "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים", ובמדרש הטעם כענין ג' חדשי הבחנה לגיורת... לעבודה כללית כמתן תורה... צריכים הכנה של שלשה חדשים... וכדוגמת עצרת אחר יציאת מצרים, י"ל דכן הוא ענין חנוכה אחרי תשרי, דהנה לעומת שבעצרת הי' מתן תורה חשבו היונים הארורים להשכיחם תורתך, ולעומת הדיבור הראשון "אנכי ה' אלקיך" גזרו שיכתבו על קרן השור שאין להם חלק באלקי ישראל, ובר"ה ישראל נצחו דינא, ונגזר בשמים לסלק מהם כח היונים, וכן מפלת היונים. על כן, כמו שלמתן תורה הוצרך החודש השלישי, כן לנס חנוכה הוצרך החודש השלישי מעת היציאה הרוחנית מהיונים עד הנס שבנרות הרומז לחכמה התורה שיהי' קיום בידם... שאח"כ יחול הענין האלקי...
ועל כן כמו שהתורה היא נצחית, כן נמי נס חנוכה הוא נצחי, וזהו דמיפרסם ניסא שפירש רש"י: ע"י שנהגו בו המצוות והחזיקו בו כשל תורה, והיינו דכל ענין חנוכה שהוא קיום התורה א"א אלא בנצחיות כשל תורה, וא"ת שיתבטל ח"ו בחורבן הבית ובשעה שאין שלום, שוב אין לה ענין כלל, ולא הי' נתקן מעיקרא.

(שם משמואל, בראשית, חנוכה, שנת תרעח, ליל א)

"קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" [שבת כא ע"ב]. והפירוש "קבעום" היא מצות הנרות, שהלשון קבע הוא שאין לו שינוי, וזהו הנרות כבש"ס ר"ה: שאני חנוכה דאית בי' מצוה ופרסומי ניסא, על כן לא בטלה עם ביטול מגילת תענית, ובשביל קביעות הנרות גם ההלל והודאה לא בטלו. וממוצא הדברים ששלש מצוות הן בחנוכה: נרות, הלל, והודאה; והנרות הם הגורמים לאינך שישארו בקביעותם בלי שינוי.
והענין נראה, דהנה היוונים... גזרו לבטל מישראל שלש מצוות: קידוש החודש, מילה ושבת. ונראה שמקבילים אלו ואלו נגד נפש רוח ונשמה... חודש הוא בנפש, מתיחס לדוד כאמרם ז"ל (לקמן כה ע"א): שלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, ומתיחס לנפש כדכתיב (שמואל ב' ה) "נפש דוד"... מילה מתיחסת ליוסף צדיק יסוד עולם, אחיד בשמיא וארעא, ומחבר העליונים והתחתונים דוגמת הרוח שבאדם שמחבר את הנשמה והנפש... שבת יומא דנשמתא מתיחס למשה רבינו ע"ה כמו שאנו אומרים "ישמח משה במתנת חלקו"... משה רבינו ע"ה הוא הנשמה והשכל של ישראל, כמ"ש (במדבר יא): "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו", כענין הנשמה שבקרב האדם, וזהו נוהג בכל הדורות כידוע מלשון הש"ס (שבת קא ע"ב) משה שפיר קאמרת... אך החשמונאים במסירת נפשם נצחו את היונים... ועל כן תקנו כנגדם שלש מצוות בחנוכה, נרות, הלל, והודאה. נרות כנגד שחזרו והרויחו את כח הנשמה וכתיב (משלי כ) "נר ה' נשמת אדם", והיא הארה ממשה רבינו ע"ה נביא התורה והמצוות, דכתיב (שם ו) "כי נר מצוה ותורה אור". הלל הוא הגבהת הלב בדרכי ה'... שמתיחס לרוח מתפרץ הלב ושבח מלב האדם... הודאה היא ענין הכנעה, מחמת שמבין שנטל יותר מחלקו... וכל הכנעה היא בנפש, מתיחסת לדוד המלך ע"ה.

(שם משמואל, בראשית, חנוכה, שנת תרעט, ליל ו)

קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, דפירש הסמ"ג קבעום היינו הנרות חנוכה, וכבר פירשנו עפ"י דברי הש"ס ר"ה דאפי' למ"ד בטלה מגילת תענית מ"מ חנוכה מחמת מצות הנרות דפרסומי ניסא לא בטלה, הרי דהנרות הם קבועים וקיימים.

(שם משמואל, בראשית, חנוכה, שנת תרפ)

ותיבטיל איהי ותיבטל מצותה אלא אמר רב יוסף שאני חנוכה דמיפרסם ניסא
42-43

ונראה לפרש דהנה תורה היא נצחית ואין בה ביטול לעולם, כי הביטול הוא מצד הטבע שאין בו קיום ותמיד הוא פושט צורה ולובש צורה, אבל תורה, שכל עצמו של הטבע ומציאותו הוא מן התורה כאמרם ז"ל (בראשית רבה פרשה א): הביט בתורה וברא את העולם, על כן א"א שיהי' הטבע מתנגד לה ומבטל אותה. וכמו בכלל כן בפרט, האדם שהוא עולם קטן, שגשמיות האברים אינם יכולים לבטל את מצות התורה ולשכחה, כמ"ש (דברים לא): "כי לא תשכח מפי זרעו", וברש"י: הרי זו הבטחה לישראל שאין תורה משתכחת מזרעם לגמרי. אבל תקנות ומנהגים אינם במדרגה זו, ויכול להיות להם ביטול והסרה באחד הזמנים, וכמו כן האברים הגשמיים שבאדם הם ביכולתם לשכח אותם. וזהו שהקשו ותיבטל איהי, שכמו שיש מציאות הביטול לגוף התקנה, כן נמי למצותה. אלא א"ר יוסף שאני חנוכה דמיפרסם ניסא, והיינו כמו שמיפרסם ניסא לחומר העולם בכלל, כן הוא באדם עצמו, שחומר האדם מרגיש ומפרסם הנס ומתפעל, על כן אין טבעו משכח ונשאר לעולם רושם באדם, על כן לא נכון לבטלו.

(שם משמואל, בראשית, חנוכה, שנת תרעז, ליל ו' מוצש"ק)

שאני חנוכה דמיפרסם ניסא
43

יש להבין הא דמצינו במדרש איכה (פ"א בפתיחתא): סארגאגוס שחיק עצמות ילדה אשתו בליל ט' באב והיו יהודאין אבלים, ומית בחנוכה, אמרין אילין לאילין: מה נעביד, נדליק אי לא? אמרו: נדליק, וכל מה דבעי לומטי עלן, ימטו וכו'; הקיפן הוא ולגיונותיו והרגן וכו'... והדבר תמוה, שסיכנו נפשם על הדלקת נר חנוכה ובגמ' (שבת כא ע"ב) מצינו: ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו, וברש"י: שהי' להם לפרסיים חק ביום אידם שלא יבעירו נר אלא בבית ע"ז... ומבואר שאפילו בשעת שמד לא ביטול לגמרי, אלא מניחה על השלחן ודיו... אע"ג דעדיין ישנה קצת סכנה כמבואר בתוס' שם.
וי"ל הטעם, משום שבזמן שתקנו חכמים להדליק נרות חנוכה לפרסם הנס של נצחון המלחמה ושל נס השמן, היתה מפורסמת העובדה שנעשה להם לחשמונאים הנס של שמן משום שמסרו נפשם לקיים מצותה הדלקת המנורה במקדש בזמן שגזרו עליהם שמד שלא לקיימה, ולכן השתדלו לעשותה גם בזמן שקיומה כרוך בקצת סכנה, באופן שבמצוה דרבנן אחרת, בזמן שאין גזירה להעביר על הדת, לא היו עושין. ועפי"ז יש להבין לשון רש"י: שאני חנוכה דמיפרסם ניסא, דפירש רש"י: שהנס מפורסם וכבר נהגו כל בית ישראל בחג זה והחזיקו בו כשל תורה... יש לבאר כוונתו משום שמסרו נפשם על קיומה, ולכן חשובה היא יותר משאר מצוות דרבנן שפטורים מלקיימה באם יש חשש סכנה בקיומה. ומ"ש רש"י: והחזיקו בו כשל תורה, כיוון לדברי מגילת אנטיוכס: כימי מועדים הכתובים בתורה.

(רבי מנחם מנדל כשר, התקופה הגדולה, פרק יב, עמ' רמז-רמח במהד' תשל"ב, עמ' 290-291 במהד' תשסא)

שאני חנוכה דמיפרסם ניסא
43

רבים הם הניסים שנעשו לאבותינו כשהיו יושבים על אדמתם, ובכל נס קבעו יום שמחה ויומי דפגרא, והיה להם מגילת תענית שנכתבו בה הימים שנקבעו ליו"ט על ניסים אלו, אולם מכיון שכל הניסים היו קשורים לבית המקדש, לכן כשחרב בית המקדש בטלה מגילת תענית... ימי החנוכה שחז"ל קבעו את עיקר מצות היום על הנס שנעשה בפך השמן, יש להבין מדוע כשחרב בית המקדש לא בטלו קביעת מועד זה.
הן אמת שכבר עמדו על זה חז"ל בגמ' ותירצו שאני חנוכה דמיפרסם ניסא... עדיין יש להבין, לכאורה באמת כהיום פג טעמה של חנוכה והדלקת הנרות זכר למנורה, כאשר אין בית ואין מנורה. אולם למדנו כאן עיקר גדול, אותו נס של פך השמן הטהור שהחשמונאים שמרו עליו במסירות, ולא הסכימו להתפשר ולהדליק בשמן טמא ולסמוך על היתר של שעת הדחק וכדומה, אור זה שהתחיל להאיר אז הולך ומאיר עד עולם, נס זה לא הסתיים אלא אדרבא בכל דור הוא מוסיף והולך... שבכל תקופה בה קמו כנגד התורה מיד התחזק מולם כח התורה הוא "פך השמן הטהור" שבכל דור...
אין עיקר נס חנוכה רק מה שהשמן המועט דלק שמונה ימים, אלא הנס הוא גם - ואולי הנס העיקרי - במה שלא טימאו את אותו פך שמן הקטן, ולכן נשאר לדורות קביעת המועד של ימי חנוכה לשמונה ימים אפילו שנס הדלקתו לא היה רק שבעה ימים, כי עצם מציאת פך השמן היה נס גדול.

(רבי יוסף שלום אלישיב, קובץ תשובות, חלק ה סימן כד)

בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטריא
44

וראיתי בכתבי... מוהר"ר זלמן לוקוואר ז"ל על מה שהיו רגילין לעשות מנורות של קלף מציורים להניח בסידורים וכותבים בהם "שויתי ה'" כו' בן ד' אותיות ושאר שמות, והמנורה כזה היתה נקראת בשם "שויתי", והטעם הוא בכדי שיהיה נזכר שלא לשיח שיח בטלה בתוך התפלה מאימת השם אשר לנגד עיניו. וכתב ע"ז בשם דודו אא"ז הגאון בעל תבואות שור שאמר במליצתו הנחה "אם לא שויתי ודוממתי", ר"ל שיוכל לגדור שידום אף בלא השויתי. והתרעם מאוד ע"ז, לפי שעל הרוב אינם משמרים כראוי, ותשתפכנה בראש כל חוצות, וע"ד שאמרו בר"ה דף י"ח ע"ב שעל דבטלית אדכרתא מן שטרייא עשאוהו יום טוב ולכן גם בזה ראוי לאזור חיל לבטל המנהג.

(רבי חיים מרדכי מרגליות, שערי תשובה, או"ח, סימן א, ס"ק ג [הובא בפתחי תשובה, יו"ד סי' רעו ס"ק ו])

בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטריא
44

על דבר הפאנאגראף... ועל דבר הברכות והשמות הקדושים היוצאים מכלי זה, הנה האיש שהכניס לתוך הכלי הזו את התפלות והברכות והשמות הקדושים, ודאי לא טוב עשה, שלמחר ישוררו מתוך הכלי את השמות הללו לבטלה ונמצא שם שמים מתחלל, ומטעם הזה הלא בטילת אדכרתא מן שטריא כידוע.

(רבי חיים ברלין, שו"ת נשמת חיים סימן ב)

בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטריא
44

בתוס' שבת דף כ ע"א (ד"ה אנן) כתבו דשם "בטל" שייך אפילו היכא דלא לגמרי בטל. עפ"י זה יש לומר במה שהקשה בשו"ת חתם סופר [חלק ו סי' ה] לענין מה שנסתפקו אי שם שקרא יעקב אבינו המקום בית-אל צריך הסופר לכתוב בהכנת קדושה כקדושת ה', והעיר מש"ס ר"ה דף י"ח בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטרייא וכו' עיין שם. ולהנ"ל אכתי לא בטילת, דהא אם יכתבו שטר בעיר הנ"ל ע"כ צריכים להזכיר השם, אלא על כרחך דלא הוי בכלל שם קדוש. ולהנ"ל י"ל דאע"ג דבעיר הנ"ל לא נתבטל, מ"מ מקרי בטילת, משום שע"פ הרוב לא היו כותבין שם הקדוש בשטרות, ושפיר היו עושים יום זה ליו"ט להיות שמכל העולם נתבטל לכתוב שם הקדוש בשטרות.

(רבי נחום ויידנפלד מטשעבין, שו"ת דובב מישרים חלק ד סימן קמט = זכר שלמה (גולדשטוף), עמ' תסב)

שגזרה מלכות יון שמד שלא להזכיר שם שמים על פיהם וכו' התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות
44-46

וגם השם היו כותבים בשטרות, כדאמרי' בר"ה... בתלתא בתשרי אתבטיל' אדכרתא מן שטרא, בימי מלכות יון היו כותבין בשטרו' שלא יהא חלק לשונאי ישראל באלהי ישראל, וכשגבר' מלכו' בית חשמונאי היו כותבין בשנת וכו' ליוחנן כהן לאל עליון.

(תשב"ץ חלק א סימן ה)

וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות
45-46

בנוסח על הנסים לחנוכה אנו אומרים "ולך עשית שם גדול וקדוש" כו' ובנוסח על הנסים לפורים אין אומרים כן. וביאר כבוד אדוני אבי... עפ"י הגמרא ר"ה... וכשגברה מלכות החשמונאים התקינו לכתוב השם של הקב"ה כמקודם... ולכן לזכר זה התקינו הנוסח בעל הנסים לחנוכה לומר "ולך עשית שם גדול וקדוש".

(רבי בנימין ישראל איסר קנצלנבוגן, אבן ישפה, אמרי יצחק, דף לב ע"ג)

וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות
45-46

אחרי הנפילה הרוחנית הגדולה, אחרי ההתיוונות הגמורה שהגיעה גם עד הכהונה הגדולה, בודאי רפו הידים. וכשהתעוררה הגבורה הממלכתית והשאיפה להרחבה והחרות המדינית התחילה להכות גלים, היתה ההכרזה הראשונה חרות האומה, עצם ההכרזה הזאת יש לה מעלה גדולה וקדושה כלפי ההתיוונות. אבל בלי "כהניך הקדושים" לא היה בה כח לעמוד ולהמשך עד הסוף. אות זה הראה לנו הקב"ה בנס של פך השמן, שהפך הקטן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול היה בו הכח להאיר את האור הגדול לתוך כל נפש האומה. ומשום כך נקבעו במצוה זו הדרגות של חוק והידור וגם הידור מן ההידור, לרמז על המעלות והמדרגות שישנן בגאולת ישראל ושכולם מכוונות לאותה המדרגה הגדולה של קדושת ישראל. ובניגוד להתיוונות שפשטה אז בישראל שגזרה: "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל" (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"ב), החליטו בית דין של חשמונאים להזכיר שם שמים גם בשטרות, כלומר, הכנסת זרם קודש גם בחיי החול. ובדרך זו עלינו ללכת גם היום, להכניס את זרם הקודש בכל דרכי החיים, העבודה והבנין של תחית עמנו על אדמת קדשו.

(ראי"ה קוק, ההד, חנוכה תרצ"א = מאמרי הראיה, ח"א, עמ' 259 = אוצרות הראי"ה, כרך ב, עמ' 334, במהד' תשס"ב = מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, עמ' קכט, במהד' תשנ"ז, תשס"ד)

התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות וכו' וכששמעו חכמים בדבר אמרו למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה וביטלום ואותו היום עשאוהו יום טוב
46-49

אוי לנו בהזכירנו שם שמים לבטלה, ובעוונותינו הרבים הורגל לדבר ולהזכיר בלשון נכר שם ה', דרך משל בלשון אשכנז גאט... וזהו הזכרת שם שמים על מגן ובמקום טנופת. כמה חיילי מרום מזדעזעים בהזכירם שם ה' מלך עולם, ושם ה' הוא בכל לשונות, יהיה איזה לשון שיהיה, וזהו אריכות הגלות, כל מקום שהזכרת שם שמים מצוי וכו' (נדרים ז ע"ב), וכותבים השם בנייר מחוק, וכל ניירות מושלכים במקום אשפתות. ועשו חז"ל יום טוב בבטלם מבלי להזכיר שם בשטרות שלא יהיה מוטל באשפה, ומה נעשה אנן. והכל כי בעו"ה יראת שמים מתמוטטת אצלינו.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ד)

וכך היו כותבים בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון וכששמעו חכמים בדבר אמרו למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה וביטלום ואותו היום עשאוהו יום טוב
46-49

ונראה דאפי' להט"ז דמחמיר בשם גדליא כשחותם עצמו באל"ף, וכתבו בגט בה"י, דפסול, אע"פ שלא נמצא כן וגם אין שינוי במבטא... דהתם י"ל דקפדי בני משפחה וקבעו להא שם זה באל"ף במקום ה"י מפני כבוד השם הקדוש, שלא לכתוב גדלי' בה"י או יהושע, מפני אותיות השם הקדוש ולא להיות אפי' כינה וחניכה, שלא יבוא שום מכשול על ידם שיושלך באשפה, כמו שמצינו בש"ס דעשו י"ט מגילת תענית דבטילת אדכרתא מן שטריא שהיו כותבין כהן לאל עליון ובטלום משום מחר פורע זה חובו ונמצא שם הקדוש מוטל באשפה. אף על גב דקפידא ד"גדליה" מוטל באשפה אינו דומה להתם שהוא שם שלם, אל עליון, ונכתב על שמו ית', משא"כ גדליה ויהושע, מ"מ כיון שהם מתחסדים ומקפידים טפי הולכין אחר חתימתם.

(שו"ת חתם סופר אבן העזר חלק ב, סימן קיז)

התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות וכו' וכששמעו חכמים בדבר אמרו למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה וביטלום ואותו היום עשאוהו יום טוב
46-49

להיות ישראל עם הנבחר לסגולתו, ויסוד תפקידו לגלות שם קדשו, שיהיו הם המאלפי בינה חכמת האלקות והסוללים דרך לחיות חיי אצילות - בשביל זה נועד התפקיד לשאר העמים לשכלל את העולם בההתפתחות החומרית וחיי היופי והסדר... וכשהעמים בוגדים בהם אז באה מהפכה בעולם. העמים רוצים להתפאר כי גם להם יד ושם בחכמת האלהות... כשישראל מרגישים בפגימתם של העמים בהזכירם והעלותם את שמו יתברך על פיהם, הם מתרחקים מהזכרת שמו למען לא ישלחו המה בעוולתה ידיהם. וזהו מעין היו"ט שעשו כשבטלו אדכרתא משטרא.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ג (לחם אבירים), פרק יד עמ' מה-מו = חלק ו (מעיני הישועה) פרק ד עמ' קכד-קכה)

תוספות - זה תשעה בתמוז שבו הובקעה העיר - היינו בראשונה

בד' תקופות בשנה מכוונים פעמים לטובת ישראל ופעמים לרעתם, כי ט' ויו"ד תשרי, לטובת ישראל קדושה וסליחה, ג' חדשים אחריו מכוון ביום ט' ויו"ד טבת יום צרה וצוקה, ואח"כ בג' חדשים לאחריו יו"ד ניסן יום ישועה לישראל, כנודע משבת הגדול, כי עיקר הנס היה ביו"ד ניסן, וביו"ד ניסן נבקע הירדן כנודע [יהושע ד, יט], ואחריו ט' יו"ד תמוז הובקעה העיר בראשונה, כמבואר בירושלמי ותוס' ר"ה דבראשונה ביו"ד הובקעה. וא"כ ראוי לנו להתחזק בימים אלו, לקבוע יום תשובה אולי ירחם ה' עלינו.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ב)


יט ע"א

שגזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יעסקו בתורה ושלא ימולו את בניהם ושיחללו שבתות

ה) ...כמו שמספרין מכמה גרים שנתגיירו עי"ז, ע"י שמצאו בספריהם היפך אמונתם...
ו) ...מאין בא, שאלו דייקא ימצאו בספריהם היפך אמונתם, ויחזרו ויכירו אמונת ישראל?... דע, שזה מחמת בחי' הטוב הכבוש תחת ידם... היינו כשמתגברים העכו"ם ואינם מניחים לישראל לעשות מצות, כמו שהיה נמצא שגזרו שלא ימולו את בניהם ושיחללו את השבת, נמצא שהטוב שהיו ישראל צריכין לעשות, הוא כבוש תחת ידם... ובתחלה זה הטוב הכבוש אצלם זוכר שבא ממקום קדוש ועליון מאוד. אך אח"כ הם מתגברין ע"ז הטוב, וכובשים אותו תחת ידם עד שנתפס ונקשר אצלם, עד שהטוב בעצמו שוכח מעלתו. וע"י הדיבור הישראלי, שיוצא ונכתב בספריהם כנ"ל, אזי זה הטוב הכבוש שם מוצא אותו בספריהם, דהיינו שמוצא שם היפך אמונתם. ואזי נזכר זה הטוב את מעלתו, איך שבא ממקום עליון מאד... ואזי מתחיל זה הטוב להצטער ולהתגעגע על אשר נפל ממקום גבוה כזה... ורוצה להמשיך ולחזור למקומו. ומחמת שכבר נקשר ונתפס מאוד הטוב אצלם בקשרי קשרים, על כן כשמתחיל הטוב לחזור, אזי מושך ותולש עמו עוד מהרע שלהם, וזה הוא בחי' הגרים שבאים להתגייר.

(ליקוטי מוהר"ן, תורה יז, אותיות ה-ו)

שגזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יעסקו בתורה וכו'

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות תענית יח ע"א]

שלא יעסקו בתורה ושלא ימולו את בניהם ושיחללו שבתות

ושלוש קדושות נאמרו בתורה "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה'", היינו מה שהאדם מתקדש מעצמו בהשתדלותו ואתערותא דיליה... ואחר כך זוכה להקדושה שיש לו בשורש מורשה מאבות... ואחר כך "כי קדוש אני", היינו מה שהשם יתברך מקדש האדם מלמעלה שזהו עיקר ושורש ומקור כל הקדושה דישראל...
ונגד אלו הם קדושת שלושה מצוות המגדירות ומבדילות בין ישראל לעמים, שהאומות מתקנאים בהם וגוזרים עליהם, כמו שאמרו דגזרו שלא יעסקו בתורה ושלא ימולו את בניהם ושיחללו שבתות.
והתורה הוא קדושת ישראל בהשתדלותם כנזכר לעיל, שזה "מורשה קהלת יעקב", ו"לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום", וגוי שעוסק בתורה חייב מיתה, כי אי אפשר להם להגיע לשום קדושה בהשתדלותם כלל, דאף שניתן להם שבע מצוות בני נח, הם רק להגיע מזה למדת דרך ארץ שקדמה לתורה, ואם ישמרום כראוי יוכלו לזכות להיות עבדים לישראל כמו שיהיה לעתיד...
והמילה לבנים הוא הקדושה שבידם מאבות, שהאב מל את בנו ובלא דעתו וידיעתו מכניסו לקדושת ישראל, כי הוא כן בשורשו מאבות. ודבר זה אות הברית דזרע ישראל, כי כל הגוים ערלים ואפילו המולים שבהם כדתנן בנדרים (לא ע"ב), שאם יחשבו למול גם כן לא יועיל להם ולא יוכלו להגיע לשום קדושה על ידי זה, כי הם נשארים ערלים כמקדם, דקדושה זו הוא רק בישראל...
ושבת הוא הקדושה דקבוע וקיימא שמצד השם יתברך, דלא ישראל מקדשי ליה, שכבר נתקדש בתחילת הבריאה, אלא שהיתה מתנה טובה בבית גנזיו שגנזה מרשעים שלא יהנו מקדושה זו ונתנה לישראל, דעל זה נאמר (שמות ל"א, י"ב) לדעת כי אני ה' מקדשכם כמו שאמרו בשבת (י' ב), דזהו הקדושה שלמעלה שהקב"ה מקדש להאדם מישראל ביום השבת שזוכה לנשמה יתירה בהשפעת הקדושה שמלמעלה כפי מה שהוא כלי מוכן בשתי הקדושות שמלמטה הקודמות כנזכר.
ודבר זה הוא גם כן "אות ברית ביני וביניכם" ואין שייכות לגוים, דגוי ששבת חייב מיתה, דהם אין להם שייכות לשום קדושה, רק למדת דרך ארץ, וצריכים לעמל מלאכה בעולם הזה להיות חורשים בשעת חרישה וכו' להכין לטוב לפני אלהים, זרע ישראל, מה שאין כן כשישבתו יהיו אוכלים ושותים ופוחזים ועוסקים בדברי תיפלות. ורק ישראל שהם "קודש לה' ראשית תבואתה", שהם תרומת העולם לה' יתברך, שיש בעצמיותם קדושה ניתן להם דרך מתנה מלמעלה קדושה זו שביום השביתה, שהוא מה שהשם יתברך מקדשם גם בשביתה מהשתדלותם, וכשאוכלים ושותין עוסקים בשירות ותשבחות, דהם מתמלאים עוד בקדושה יתירה על ידי האכילה ושתייה שבקדושה. ועל כן כל חפץ האומות לעקור ולבטל שלוש קדושות אלו חס ושלום מישראל.

(רבי צדוק מלובלין, ישראל קדושים אות ח, דף מז ע"א במהד' תרפ"ח, עמ' 108 במהד' הר ברכה)

שלא יעסקו בתורה ושלא ימולו את בניהם ושיחללו שבתות

על מה שגזרו על ג' מצות אלו: תורה ומילה ושבת, יותר מעל כל תרי"ג מצות... נראה, דהנה בס' דרך עץ החיים להגרמ"ח לוצאטי ז"ל כתב: הוגד לנו שבימי המנוח החסיד המקובל הגדול הרב ר' שמעון אעסטריפאליער, כשהי' הגזרה רחמנא ליצלן בשנת ת"ח, השביע הרב הנ"ל לסטרא אחרא ושאל אותה: על מה ולמה אתה מקטרג על עמנו בנ"י יותר מכל האומות? והשיב לו: יתבטל מכם ג' דברים אלו ואחזור מקטרוגי, ואלו הן: שבת ומילה ותורה. מיד השיב לו הרב הנ"ל: יאבדו הם כהנה וכהנה ואל יתבטל אות א' מתוה"ק חלילה. עכ"ל. הרי מבואר, שהשטן מקטרג על ג' מצות אלו יותר מעל כל המצות. וטעם הדבר נראה, משום דבכל תרי"ג מצות לא מצינו שיהיו נקראין בשם ברית אלא אלו הג' לבד. גבי שבת כתיב: "ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם". גבי מילה כתיב: "ואתה את בריתי תשמור". וגבי תורה כתיב: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". והנה, אף שהשם כרת ברית עם ישראל בחורב על כל התרי"ג מצות, זהו בכללות, אבל בפרטות לא מצינו שום מצוה שיהי' עלי' כריתות ברית אלא אלו הג' הנ"ל, והן הן עיקר הקשר הנצחי והברית בין ישראל לאביהם שבשמים. ומפני זה מצינו, שאלו ג' מצות הנ"ל חלוקים הם מכל התרי"ג מצות בזה שחיובן הוא גם על הקטנים: מילה - "בן שמונת ימים ימול לכם כל זכר"; שבת - "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך", שהאב מוזהר על בנו קטן מדאורייתא, כדאיתא במכילתא, ובשאר מצות חינוך הוא רק מדרבנן; תורה - "ולמדתם את בניכם". דמצות אלה, שהן ברית בין ישראל לאביהם שבשמים, מוכרחות להתקיים גם בקטנות. ועל כן הקטרוג על אלו המצות הוא גדול יותר מעל כל המצות, מפני שהשטן משתדל להפסיק ולבטל עיקר הקשר והברית מעל ישראל. וכתוצאה מזה הן הן הגזירות של האומות, שתמיד בכל הדורות היו משתדלים להשבית את ישראל מאלו ג' מצות.

(רבי אריה פומרנצ'יק, עמק ברכה תענית סימן ו)

הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה אמרה להם בואו והפגינו בלילה הלכו והפגינו בלילה אמרו אי שמים לא אחיכם אנחנו ולא בני אב אחד אנחנו ולא בני אם אחת אנחנו מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזירות קשות וביטלום

...עפ"י מש"כ בעץ חיים שער רחל ולאה פ"ג ז"ל: הנה האורות ה"ח אלו המתגלים ויוצאין אל החיצונים הוא ע"י אותם הרגלים של לאה הנכנסין תוך כתר רחל. ע"ש בסוד גניבת רחל את התרפים, שהוא סוד שליש האמצעי דתפארת דזעיר אנפין שלא יכנסו שם רגלי לאה ובזה אין שליטה להחיצונים כלל. ע"ש. וזה סוד מה שעשו החכמים הגדולים האלה. הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא אחת שכל גדולה העיר מצויין אצלה, הוא סוד לאה העליונה שמהרגלים שלה יונקים החיצונים, והן הן הגדולי העיר שגזרו גזירות רעות כנ"ל, ונטלו עצה מלאה כנ"ל ע"י עסק התורה לשמה שלמדו. וע"כ אמרה להם: עמדו בחצות לילה והפגינו בלילה, כי אז זיווג לאה כמבואר בשער תיקון חצית פ"ב, כי רק רחל נדחית אז ממקומה, ע"ש, שאז הוא ממשלת לאה. וע"כ אמרה להם והפגינו בלילה אחר חצות, כי אז נקראת לילה, כי ליל הוא קודם חצות כמבואר שם, וכאשר תעשו כן יהיה לכם ישועה. וע"כ הלכו והפגינו בלילה כנ"ל ואמרו אי שמי"ם, גימטריא יחוד: הוי"ה ע"ב הוי"ה סג הוי"ה מ"ה הוי"ה בן אדנ"י - סך הכל גימטריא א"י שמי"ם, כי בזה היחוד העלו סוד י"א סמני הקטורת, חייות הקליפות. וזה סוד י"א שמי"ם להעלות סוד י"א נצוצין לקדושה עליונה סוד שמים. ובזה היחוד התפללו להקב"ה סוד שמים. ואמרו לא אחים אנחנו, כי ישראל נקראים אחים ורעים להקב"ה, לא בני אב אחד אנחנו, כי זעיר אנפין סוד שמים נקרא בן לסוד אבא חכמה, וישראל מצד חיה שלהם הוא סוד נשמה לנשמה שלהם הם ג"כ בנים לאבא חכמה העליונה, וסוד לא בני אם אחת אנחנו, כי ישראל מצד נשמה שלהם הם בנים לאמא עלאה סוד בינה, ועל כן אמרו מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזירות רעות, "שאתם" דווקא, כי הערלים האלה אין להם כח כלל אלא מה "שאתם" דווקא, סוד יעקב ולאה, גוזרין עלינו גזירות אלו. ואמרו זאת בחצות לילה כי אז היא ממשלתם, ועל כן ובטלום - נתבטל הגזירה מיד.

(רבי אשר דאם, היכל כאורה, כאן)

הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה אמרה להם בואו והפגינו בלילה הלכו והפגינו בלילה אמרו אי שמים לא אחיכם אנחנו ולא בני אב אחד אנחנו ולא בני אם אחת אנחנו מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזירות קשות וביטלום

כל מי שבא לידו המקרה הזה להשתמש בבטול רגש הכבוד מדומה למען המטרה אשר הציב לו, ונטל עליו לבזות עצמו ולהשפיל ערכו, עד שיהיה מקום לחשוב כי הוא איש משולל מכל רגשי כבוד ויתנהגו עמו כעם איש המשולל מרגשי כבוד, שלזאת יש לו להשתדל לתת רמז להרואים שיבינו, כי הוא יודע באמת ערך נפשו וכבוד מעלתו, ורק מבטל הוא את כבודו לפי שעה מפני המטרה הרוממה אשר לנגד עיניו, ואז לא לבד שלא יתנהו לשפל ונבזה וחדל אישים, כי עוד יעמידהו במדרגה הכי נשאה... יש לו להשתדל עוד, כי גם רואיו ומכיריו ידעו כי כבודו חדש עמדו, וכי גם האי-כבוד שישא ויסבול לפי שעה, לכבוד גדול יחשב בעיניו אחרי שהסכלות היא להוצאת מטרה רוחנית רוממה ונשאה ואו אז ידעו להוקירו כערכו האמתי.
הדברים האלה יפיצו לנו אור בהיר על מאמר סתום... בעשרים ותמניא ביה... מה עשה יהודה בן שמוע וחבריו הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה אמרה להם צאו והפגינו בלילה וילכו והפגינו בלילה אמרו אי שמים לא אחיכם אנחנו לא בני אב אחד אנחנו ולא בני אם אחת אנחנו? מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזרות קשות? ובטלום ואותו היום עשאוהו יו"ט. מה תמוה וזר כל הספור הזה! הן המטרוניתא הזאת היתה כנראה חכמת לב ואשה כבודה, עד כי כל חכמי יועצי רומי, הגדולה במדינות, היו מצוין אצלה להתיעץ על צפונותיהם בהליכות הממשלה, ואליה פנו גדולי היהודים לבקש עזרה בצרה, ואיך אבדה נסרחה חכמתה, עד כי לא מצאה כי אם עצה שפלה וגסה כזאת, הראויה רק לאנשים מן השוק, להפגין בלילה, לצעק חמס ומר יקראו? גם הטענות אי שמים וכו׳ הן טענות פשוטות וגסות וכל דברי חכמה דברי מדינה אין בהן, ואין בהן כח להפוך לב המלכות לטובה על ישראל. ואם נאמר כי בטול הגזרות היה נס ופלא מן השמים, א"כ לאיזה צורך היה כל הענין הזה עם המטרוניתא? אולם עפ"י דברינו הקדומים, יובן המאמר היטב, כי עצת המטרוניתא היתה באמת עצה מחוכמה אשר הרה והגה לב אשה חכמת נשים אשר ידעה הליכות עולם וסדרי המדיניות שכם אחד על אנשי המעלה שרי רומי וחכמי יועציה...
בעת שמצב ההוה של בני ישראל נותן מקום להוציא עליהם משפט שקר, שכבר אבדו להם רגשי כבוד אדם, יש לדעת, כי אין כל ספק שיחליטו זאת לדבר ברור ולא ינסו עוד למצוא להם כל זכות, ומה גם במקום שההדנה לכף זכות יכולה להיות רק באופן אם יעמידו אותם (את בני ישראל) במצב רם ונשא, במצב הקצוניות מהשלמות, אז מובן הדבר, שיותר נח להם להעמידם במצב הקצוני מהשפלות וההשחתה, ואשר ע"כ יכבידו אכפם עליהם ביתי שאת וישיבום עד דכא, ובזה ישפילו עוד יותר את רוחו וישימוהו סחי ומאוס, וזה יתן להם מקום יותר רחב להתגדר בכח עריצותם וחטאות אשר ימצאו עליו כי אין כל רגש אדם בקרבו וכן חוזר הדבר חלילה... ההשקפה הזאת תורה לנו, כי חלק גדול מהתגברות הצרות והרדיפות יש להטיל על השתיקה הארוכה והדומיה הממושכה, הנותנת מקום להכביד את העול ולהגביר את הצרות.
זאת ידעה היטב והבינה לדעת המטרוניתא החכמה, איך שהדומיה הממושכה וכח הסבל הנפלא מזיקים לישראל, ולזאת ראתה להורות להם את הדרך אשר ילכו בה לטוב להם, כי יש להם לתת מחאה גלויה על רוע הנהגת העמים עמם... מחאה שתאצור בקרבה הוכחות ברורות וראיות נאמנות על תום דרכם ואמונת לבבם, ותהיינה ברורות וחזקות כל כך, על שתוכלנה להיות גם לטענות חזקות על מעשי העמים ועלילותיהם נגדם. מחאה כזאת תעשה בלי ספק רושם חזק כפול ומכופל על העמים מנדיהם, כי מלבד אשר עי"ז יצאו ממדרגתם השפלה אשר עמדו עליה בעיני העמים, כי הלא יראו עוד שחיים וקיימים הם ורגשותיהם אנושים וטבעיים, כי עוד ירום ערכם בעיניהם וגבה מאד, כי אז יבינו את ערכם הגדול, כי הסבלות הנוראה בעת שילוה אליה הרגש הלא אין קצה לרעתה ולמרירותה, ובכ"ז ישאו ויסבלו רק בעד דעותיהם הנשגבות והוצאת מטרתם הרוממה, הלא יש לדעת מזה את עוז רוחם ורום ערכם, כי אין עם בתבל אשר קבל עליו יסורים של אהבה באופן נעלה כהעם עתיק יומין הזה! מה קרוב הדבר, אשר אחרי שישימו לב לכל אלה, יבינו לדעת את העוול הגדול שעשו לישראל וימהרו לתקן עוותתם ויתנו לעם עשוק משפט זה זכות אזרח בארץ.
המחאה היותר נמרצה היא, כשתכלול בקרבה את התנאים האלה: א) ההתגלות והפרסום, ב) ציור בהיר מפרטי האסון, לצייר בדברים ברורים וקצרים את האסון שמביאות עליהם צרותיהם ומצוקותיהם. ג) תום דרכם ויושר לבבם ושלמותם בדעות ובמדות ובכל הדברים הדרושים לאדם באשר הוא אדם. כל התנאים האלה בשלמותם ומלואם כלולים בהעצה המחוכמה של זאת המטרוניתא... כי אין כל ספק, כי כל הטענות שטענו שם בדברי זעקתם הן תוצאות עצתה והיא שמה אותן בפיהם...
"צאו והפגינו בלילה" - בזה יש הגבלה ידועה על הזמן והמקום, את הזמן להבאת המחאה הגבילה רק בלילה, ואת המקום - ברחובות ובראש חוצות (כי כן משמע מפשטות הדברים), וכיוונה בזה למלאות את תנאי ההתגלות והפרסום, כי בלילה וברחוב הקול יוצא למרחוק, והוא הפרסום והפומבי היותר גדול במצב כזה.
"אי שמים!" - כמה אנחות שוברות מתנים ומרעישות כל לב בשר נשמעות מהמלים האלה! אם נשמע קול קריאה כזה משפתי אניש, נוכח למדי כי יוצאות הן מלב קרוע ומורתח... "אי שמים!" מה פשעו ומה חטאתו של העם הניגש והנענה הזה, כי כה רבו שוטניו ועצמו מצמיתיו, ורבבות עם סביב שתו עליו להכרית מארץ זכרו? "אי שמים!" יודע הוא גוי קו קו ומבוסה זה, כי ערלה אזן רודפיו ומציקיו לשמוע בקול תחנוניו, ואך אל השמים ישא עיניו, יקרא אל השמים מעל לריב ריבו, כי רק אלהי השמים ידע כי נרדף הוא בלי משפט...
אי לזאת, כל עוד שלא התעוררו בני ישראל לחשוב שהשתיקה נותנת עוד מקום להאויבים להצדיק מעשיהם, הלא מובן ששתיקתם היתה מצד שחשבו שהדבור הוא ללא תועלת, אחרי שבלי ספק יודעים בעצמם את העוול הגדול ואת השוד והרצח, ובכ"ז תפעול עליהם איבתם העצומה להתנהג עמהם כך, הלא יש להבין מזה את הקצוניות של הצרות וגם את הקצוניות של תומתם ואשר לבבם. ולזאת כשבאה המטרוניתא ליעץ להם שיצאו במחאה גלויה להראות להם לדעת כי השתיקה הועילה הרבה להוותם, היתה ראשית מעשיה שהם יצירו את הקצוניות הנוראה ע"י שתי המלים האלה, שכפי שבארנו אוצרות בקרבן את הרעיון הזה. ומלבד זה יש לדעת כי הקצוניות בעולם המוגבל והתכלית הזה היא דוגמא ובחינה מעין הבלתי גבולית והבלתי תכלית שבעולם הרוחני, אחרי כי פה אין בלתי גבולית ובלתי תכלית, ועל כן יש מקום לכנות את הקצוניות בשם שמים, וכמו שהם צועקים מרה על הצרות הקצוניות ואומרים אי שמים!. ובזה נתמלא תנאי השני, הציור מפרטי האסון.
לא אחיכם אנחנו? לא בני אב אחד אנחנו? לא בני אם אחת אנחנו? - הדברים האלה נוגעים להתמלאות התנאי השלישי מתנאי שלמות המחאה, והוא לההודעה ע"ד תום דרכם ויושר לבם ושלמותם, כי אף שהתנאי הזה כבר מרומז גם בהמלים אי שמים, בכ"ז יש עוד מקום להרחיב יותר את הדברים, ואין ספק כי הוכיחו להם בזה כמה שהם יכולים להתחשב להם לאחים גמורים בכל דבר הנוגע להעולם בכלל ולמדינתה בפרט, כי בנוגע להעולם בכלל הלא יוכלו להחשב לאחים בכל דבר הנוגע להרחבת החכמה והמדע, ובנוגע למדינתם בפרט משתתפים הם בשלומי המסים וארנוניות ועוד יתר הרבה מכולם, לוחמים מלחמת ארצם ושופכים עליה דמם כמים, יעזרו להתפתחות חרושת המעשה וכל מלאכת מחשבת, וא"כ הלא בצדק יש להם להתחשב לאחים גמורים בני אב אחד ואם אחת. ועתה, שימו על לבבכם מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזרות קשות? הדברים האלה לא החטיאו את מטרתם, ובטלום, כי ראו בני רומי איך שגו במחשבתם על עם בנ"י, וכי גם בקרב לבם מצאו קן למו רגשות נעלים ורוממים, וסבלותם הוא מצד שלמותם הרוממה...
כל הדברים האלה מספיקים להראות כמה שהפרסום ממציאות רגשי הכבוד בישראל יכול להועיל לבנ"י לרומם מצבם וכמה שיש לחפש את האמצעים המסוגלים לזה.

(רבי יצחק יעקב ריינס, אור חדש על ציון, שער ו פרק ב אותיות ז, יב-יג, דף צו ע"א-ע"ב, קא ע"א-קב ע"ב)

בואו והפגינו בלילה וכו' אמרו אי שמים לא אחיכם אנחנו ולא בני אב אחד אנחנו ולא בני אם אחת אנחנו מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזירות קשות וביטלום

מאז יצאנו בגולה, לבד שהיינו למלכי הארצות ושריהם אשר הודחנו שם מוצא לכסף, בהטילם עלינו מסים כבדים... עוד השתמשו בנו להסב חמת ההמון מעליהם, כי בגזרם עלינו גזירות משונות שהשפילונו בעיני עם הארץ, וידעו כי אם יתנפלו עלינו לא יאשמו ולא יעמידום למשפט, אז עזב את מושליו וכילה חמתו בנו בשללו רכושנו וגם רצחו נפשות. ממשלת רומי עמלה לקנות לב העם, ואחד האמצעים לספק רוח ההמון ולעצור בעדו כי לא יתפרץ מפני אדוניו, היתה הגזרות התכופות על ישראל. ולכן היתה עצת המטרוניתא לשליחי ישראל שלא ילכו אל השרים, אשר בידם להעביר את הגזרה, ביום, בשעה שהם עסוקים בהנהנת המדינה והפוליטיקא, כי אף אם יוכיחו להם כי עם הגולה מביא טובה רבה אל הארץ, ובגזרם גזרות קשות עליהם, לבד העוול שהם עושים, עוד ירעו אל הארץ וכדומה - לא יועילו כלום, כאשר כי הפוליטיקא דורשת לעשות כן, אלא בואו והפגינו בלילה, בשעה שהם יושבים בביתם ואינם עסוקים בעניני המדינה, ודברו אליהם כדבר אדם לאדם. חכמינו ידעו את אשר עליהם לדבר: לא בשם המדינה וטובתה, אך אמרו: אי שמים, לא אחיכם אנחנו, לא בני אב אחד אנחנו, ולא בני אם אחת אנחנו? מה נשתנינו מכל אומה ולשון וכו'. הדברים האלה עוררו בלב השרים את רגש האנושי וחשו את העוול והחמס שהם עושים לבני אדם שכמותם, ובטלון.
אף אנו נאמר: לא נבקר את מעשינו והליכות חיינו ביום, בשעה שאנו עסוקים בענינינו, כי אז נדון כל דבר לפי צרכי חיי יום יום שאנו טרודים בהשגתם. אך בלילה, בשעה שהננו בני אדם ובני ישראל, נפגין ונאמר: אי שמים, מה נשתנינו מכל אומה ולשון שלא נלמד לבנינו תורת עמם, שפתו וקורות ימיו, לא נהיה לעם אחד אך עדרים עדרים, לא נבנה את הארץ אשר לנו היא ושמנו "ארץ ישראל" עליה, ונבחר להיות גרים גרורים בארצות נכר.

(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, פרשת וירא, עמ' קא-קב)

בואו והפגינו בלילה הלכו והפגינו בלילה אמרו אי שמים לא אחיכם אנחנו ולא בני אב אחד אנחנו ולא בני אם אחת אנחנו מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזירות קשות וביטלום

חורבן בית שני, שנגרם ע"י שנאת חנם, שהגורם לזה והתוצאה הישרה היא ממחלוקת ופירוד הלבבות, התחילה עוד בימי שחר חיינו, עוד בימי השבטים, שהאחים שנאו את יוסף ומכרו אותו לעבד...
לוּ לא היה אצלנו כל כך העוון של שנאת חנם ופירוד הלבבות מופרז באופן מבהיל מאוד, לא היה בכוחם של אומות העולם להשתלט עלינו. וזאת היא העצה של המטרוניתא שאמרה להם, שבכדי לבטל את הגזרות שגזרו עליכם העמים, אתם נחוצים לשלום ואחדות ביניכם. ולפיכך אמרה להם: לכו והפגינו בלילה, לא כנגד האומות אלא כנגד אחיכם בני ישראל, ואמרו: אי שמים, לא אחיכם אנו, לא בני אב אחד אנו, לא בני אם אחת אנחנו, מדוע נשתנו מכל אומה ולשון שרק מחלוקת ומריבות שוררת אצלנו, ועשו תשובה ונתבטלה הגזרה ועשו כולם יו"ט.

(רבי חיים פסחוביץ, דברי חפץ, עמ' שסז)

לא אחיכם אנחנו ולא בני אב אחד

...שגילו לנו חז"ל שכל חיובי בין אדם לחבירו אינם בגדר חסד ומשנת חסידים, של לפנים משורת הדין, אלא כולם הם בגדר "לא תרצח" ו"לא תגנוב", כי אחיך הוא בן לאב אחד, וכמו שיעצה המטרוניתא: צאו והפגינו בלילה לא אב אחד לכלנו? העולם ומלואו של שמים הוא, ולכל יצורי ה' ניתנה זכות החיים... והאדם שחונן מד' טובה, אפטרופוס הוא וגזבר על קדשי שמים, וקדשי שמים בני מעילה נינהו.

(רבי יהודה לייב חסמן, אור יהל ח"א עמ' קיז)


כ ע"א

דמצוה לקדש על הראייה
2

בחטא אדם הראשון כתיב (בראשית ג) "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל" וכו'. אם כן תחילת הקילקול הי' בחוש הראות... כן נמי התיקון הי' צריך להתחיל בכגון זה, היינו שסטרא דקדושה המלובש בא"י ימצא חן בעיני המרגלים, זה הי' פתח התיקון, כי העינים הם שערי הלב ונקראים שערי ג"ע, ועל כן הכל תלוי בראייה, שבראייה טובה נכנסות ללב בחינות טובות ומעוררות אותו עד שנשלם בכל ההרגשות, ולעומתו ח"ו בהיפוך... ולו השכילו המרגלים ותקנו את בחי' הראייה, היה פתח פתוח ליכנס לארץ ישראל והי' נגמר התיקון בכל ההרגשות. אך לדאבון לבנו הי' להיפוך, וכמו (שמואל א' ו, יט): "כי ראו בארון ה'"... ויש לומר דהיינו הך שאמרו ז"ל בקידוש החודש מצוה לקדש עפ"י הראייה, והוא תיקון על פגם המרגלים בראייה בכנסת ישראל, ונתקן בקידוש החודש שהוא בכנס"י כידוע.

(שם משמואל, פרשת שלח שנת תרעד)

דמצוה לקדש על הראייה וכו' מעברין את החדש לצורך

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לקמן כה ע"א בשם רש"ר הירש]

החדש הזה לכם ראש חדשים כזה ראה וקדש

"החודש הזה לכם" - פירשו חז"ל על קידוש החדש. ומה ענין זה ליציאת מצרים? אכן זה כח הדיבור שניתן לבני ישראל, ובזה מתקדשין החדשים ומועדות כשב"ד אומרים מקודש החודש. וביציאת מצרים זכו בני ישראל לברית הלשון. וזה מצות פסח - פה סח, "ולמען תספר"... וזה שכתוב "בעבור זה עשה ה' לי" - בעבור למסור לנו כח הפה לספר תהלות ה'... כח הפה להביא התחדשות, כמ"ש "ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים" כו'. וע"ז נאמר "החודש הזה לכם", שנמסר לבני ישראל כח לחדש חדשים בכח לשון הקודש שמיוחד לבני ישראל, והוא כולל כל הלשונות. וע"ז אומרים "ורוממנו מכל לשון". וזה נגמר ביציאת מצרים.

(שפת אמת, פרשת בא שנת תרנו)

[זה הוראה לישראל - גם כשהמצב נראה קשה, אין להתייאש. יש ללמוד מהלבנה, שישראל נמשלו לה, שגם אחרי שמתקטנת היא חוזרת וגדלה, וכך ישראל, בונה את עולמו מחדש אחרי כל הצרות.]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 198) לטקסט

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לקמן כה ע"א בשם עקידת יצחק]

כזה ראה וקדש

איתא בשם אדוני אבי זקני ז"ל (עי' שפת אמת ר"ה תרנ"ד) שבקידוש החודש צריך להיות טוב עין. איתא כזה ראה וקדש - על ידי הראיה מכניסים קדושה.

(אמרי אמת, ויקרא, פרשת החודש, שנת תרפח)

כ. כזה ראה וקדש

ואמר "והיו לאותות" על התועלת הנמשך מצד תוספת הירח וחסרונו כי הוא האות שנתן לו למשה בענין הזה כאמרם ז"ל: הראה לו לבנה בחדושה ואמר כזה ראה וקדש. ואמר ולמועדים על התועלת הנמשך מתנועת הירח כי ממנו תלקח מדת החדש שהוא צורך קביעות המועדים כמו שהוא מפורסם.

(עקידת יצחק, פרשת בראשית, שער ג)


כ ע"ב

בסוד העיבור
4

ושורש שרשו של ישראל מן אהי"ה בתראה, שמשם אצילות שם אדנ"י, אדוני האדונים צבא של מעלה. על כן נמשלו לכוכבים כמו שכתוב (דניאל יב, ג) 'והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד', והם נקראים בשם צבא של מעלה, כדכתיב (שמות יב, מא) 'יצאו [כל] צבאות ה''. וסוד העבור שהזכירו רבותינו ז"ל תמיד בדבריהם, רצונם לומר סוד עבור הנשמות. ושם אדנ"י מקור ישראל, כדכתיב (תהלים סח, כז) 'במקהלות ברכו אלהים אדני ממקור ישראל'.

(של"ה, מסכת פסחים, מצה עשירה, דרוש א, אות רסו)

צריך שיהא לילה ויום מן החדש וכו' נולד קודם חצות בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה
8-11

ויקרא השבת לצין אחר ארץ ישראל בשמונה עשרה שעות, מפני שארץ ישראל באמצע לישוב, וכאשר בא השמש לארץ ישראל הוא חצי הלילה לצין, וחצי היום לארץ ישראל הוא בוא השמש לצין. וזה הוא סוד הקביעות אשר הוא נבנה על שמונה עשרה שעות, כמו שאמרו: נולד קודם חצות בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה, והכונה היא לארץ ישראל שהיא מקום התורה, והוא המקום שהורד בו אדם מגן עדן בליל שבת, וממנו תחלת המנין סמוך לששת ימי בראשית, והתחיל אדם לקרוא שם לימים, וכל אשר נושבה הארץ ורבו בני אדם היו סופרים הימים כאשר יסד אותם אדם, ועל כן לא יחלק בני אדם בשבעת ימי השבוע, שהתחלתם מחצות יום סוף הישוב במערב והוא בוא השמש בארץ ישראל...
והרוחב אשר נחלקים בו הקטרים בקריאת יום בעצמו הוא י"ח שעות לא פחות ולא יותר, קוראים אנשי הקוטר הזה שבת, וכבר יצאו אנשי קוטר אחר מן השבת קוטר אחר קוטר עד שתשלמנה שמנה עשרה שעות מן העת שהתחילה בו קריאת השבת, עד שתהיה השמש לעומת ראש ארץ ישראל, ותסתלק הקריאה מהיום ההוא ולא ישאר אדם שיקרא היום ההוא, אבל מתחיל בקריאת שם שאחריו. וע"כ אמרו: נולד קודם חצות בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה, כאילו אמר נולד קודם חצות יום שבת בירושלים, בידוע שנראה ביום שבת סמוך לשקיעת החמה, והוא ששם יום השבת התמיד שמנה עשרה שעות אחרי שנפסקה קריאת מקום ההתחלה עד ששבה השמש לעמת ראש ארץ ישראל אחר יום ולילה. והתחיב להראות הירח למי שהיה בתחלת הצין בשבת בערב, והסכים עם מה שאמרו רבותינו שצריך שיהיה לילה ויום מן החדש. וכבר נסתלק שם השבת מן הישוב והתחיל יום ראשון, אף על פי שיושבי ארץ ישראל יצאו משם יום השבת ושבו בתוך יום ראשון, כי אמנם הכונה השם השבועי הפושט בכל הישוב, שיאמר למי שהיה בצין ולמי שהיה במערב באיזה יום קבעתם ר"ה, ואמרו יום השבת על הדמיון, אף על פי שאחד מהם כבר היה יוצא מהמועד כשהיה האחד במועד בצרוף מקומותם מא"י, אבל בקריאת ימי השבוע היה להם המועד ביום אחד בעצמו.
והנה ידיעת שבתות ה' ומועדי ה' תלויה בארץ שהיא נחלת ה', עם מה שקראתו, מאשר נקראת "הר קדשו" (תהלים ב, ו)... ומה שהיה מזריזות האבות לדור בה... ותחינת משה לראותה... וממה שזכרו רבותינו ממעלתה, יארך סיפורו.

(ספר הכוזרי, מאמר ב, אות כ)

נולד קודם חצות וכו' לדידן שית מעתיקא ותמני סרי מחדתא לדידהו שית מחדתא ותמני סרי מעתיקא
10-16

יש בתלמוד דברים לא ידעו פירושם כמו במסכת ראש השנה שבא פעמים בארוכה [לקמן כה ע"א], וסוד נולד קודם חצות, ולדידן ולדידהו. ואין יכולת במשכיל לדעת כל זה אם לא ילמוד חכמת המזלות וידע מהלכי החמה והלבנה. גם לא ידע חכמת המזלות אם לא ילמוד בתחלה חכמת המדות, כי היא כמו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ובעמדו על המזלות והתקופות אז יכיר מעשה ה' הנכבד. וככה אמרו ז"ל [שבת עה]: כל מי שאינו חושב בתקופות ומזלות עליו הכתוב אומר (ישעי' ה): "ואת פועל ה' לא הביטו".

(רבי אברהם אבן עזרא, יסוד מורא, שער א)

עשרים וארבעה שעי מכסי סיהרא
14

ופורים הוא גילוי דבר זה, שיש אור בהעלם אף שאינו מגולה, ועל כן התחיל הרגשת שמחת פורים מתחילת החודש, כי חודש זה הוא תכלית ההעלם ובו וממנו נצמח תכלית הגילוי... ועיקר התגלות זה הוא בי"ד וט"ו, דאז קיימא סיהרא באשלמותא... ולמוקפים הוא בט"ו דאז הוא עיקר אשלמותא דסיהרא... וידוע דכ"ד שעי מיכסי סיהרא לגמרי, ויום ט"ו הוא אמצע החודש מכ"ט י"ב תשצ"ג, ואם ננכה שעות ההעלם דמכסי כאשר אין שם העלם, יום י"ד הוא האמצע. ועל כן היהודים הפרזים שהם רוב ישראל דלא מיגניין מעמלק (מגילה ה ע"ב) מקדימין לענין הנייחא בי"ד.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות נג)

עשרים וארבעה שעי מכסי סיהרא
14

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לקמן כה ע"א בשם עקידת יצחק]

כ: עשרים וארבעה שעי מכסי סיהרא וכו' לדידהו שית מחדתא

ומבואר במדרש רבה פ' בראשית [פרשה י, ד] כי קודם חטא אדה"ר היו המאורות גלגלים הולכים במהירות למאוד, ואח"כ הולכים במתינות למאוד בקלקול החטא. ובזה יובן, כי המאורות נתלו בתחלת ליל ד' במזל טלה, כי הוא ראש למזלות, ולכן ניסן ראשון לחדשים, וגם ראוי שבו יתחילו המאורות להלך ומשם יקחו דרכם, אך מיהרו לסבב גלגל המזלות בהלוכן ממערב למזרח, עד שכאשר הגיע יום הששי אחר חצות הגיעו המאורות למזל מאזנים שהוא תשרי.
והנה מולד הלבנה שבאה בנקודת מזל מאזנים, היה בשעה ט' ביום ו'... ולא שייך שית שעי מכסי סיהרא [לקמן כ ע"ב], כי בגן עדן ובפרט קודם חטא היה האויר מצוחצח וקשת הראות בהיר בשחקים והיו תיכף נראים ויכול לקדש, והיה אז ר"ה הואיל והמולד היה בו ביום.

(יערות דבש, חלק א, דרוש א)

עשרים וארבעה שעי מכסי סיהרא לדידן שית מעתיקא ותמני סרי מחדתא לדידהו שית מחדתא ותמני סרי מעתיקא למאי נפקא מינה וכו' לאכחושי סהדי
14-18

והנה... היודעים בחכמת התכונה... אומרים דבר זה יכחיש חכמת התכונה. כי מה שאמר שאפשר שתראה הלבנה אחר שש שעות לחדושה ליושבי מערב, דבר זה אינו, כי התבאר בחכמת התכונה שאין הירח נראה אחר מולדו עד אחר יום שלם, או פחות מעט, או יותר מעט. ונמצא כי הירח מתכסה ב' ימים: יום לפני חדושו, ויום לאחר חדושו פחות מעט. וכן כתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות קדוש החודש (ה"ג): יום שלם צריך קודם שתראה הלבנה בתחלת החודש. עד כאן. וממילא גם כן יום שלם אין הישנה נראית, כי משפט אחד לחדשה עם ישנה. ומפני זה רבים אשר התחכמו בחכמה זאת, האריכו דברים על המאמרים אלו להשוותם ולאחדם עם חכמת התכונה... אך דבר זה ברור, כי לא זה הוא הדרך, כי דברי תורה בלבד, ודברי חכמתם בלבד... וזה כי חכמת התכונה בנויה כאשר יראה האדם הירח, והוא נראה מוחש ומורגש לעין כל... ואין זה חכמת התורה, והוא סוד העיבור, שבנוי כאשר יראה לאותם הבקיאים לראות, ומעיד על הירח כאשר נראה ממנה כשעורה... למי שיוכל להכיר שהוא חכם בזה. והסברא והשכל מחייב זה, כי אם הירח נראה בפחות מיום שלם מעט אחר חדושה, וראיה זאת נגלה לעין כל, קטון וגדול, איך אפשר לומר שלפני זה הזמן לא יהיה נראה הכרה של מה... השעור אשר נתנו חכמים, כי אחר ו' שעות לחדושה אפשר שתראה הירח, היינו שאפשר בשום צד בעולם, למי שיש בו חכמה להכיר, כאשר יצטרף לזה שהאויר בתכלית הזכות מה שאפשר בעולם, והמדינה גם כן היא גבוה, ואינה יושבת בעמק, והיא קרובה בתכלית אל המערב. כי מה שאמר כאן... כי לבני מזרח מכסה י"ח מחדתא, ולבני מערב שית מחדתא, והיינו אותם שהם באחרית המערב מתכסה להם ו' שעות. ואם כן מה שאמרו 'שית מחדתא לבני מערב', היינו שאפשר ויכול להיות בשום צד בעולם הראיה. וכיון שאפשר בשום צד, אין להכחיש העדים, מצד שמעידים על דבר שאפשר... וכיון שידוע לבית דין שהירח נראה בעולם, והעידו עדים שראו את החודש, אין לנו עוד...
סוד העיבור שנתן לנו מפי הקדוש ברוך הוא על ידי משה... מסר לנו דברים אשר אפשרים להיות מצד עצמם. ומסר לנו כי פחות משש שעות אי אפשר שיהיה נראה הירח בשום צד, אף כאשר מצורפין ביחד כל ההכנות אשר מועילים לראיה... כי כך הוא מקובל לנו מפי שהוא משער ויודע הכל. ודבר זה ראוי שיהיה נקרא 'חכמה', לפי שהוא משוער בלי פחות ויותר... אבל דברי חכמי התכונה אינם כך, רק השעור הוא לפי הראיה אשר לאדם, אשר ראיה זאת שיערו כאשר האויר הוא זך... וכן אפשר לאדם להכיר יותר משמכיר איש אחר, ודבר זה אין לו גדר, ולא יכנס בחכמה כלל... חכמת התכונה אין ראוי שיהיה נקרא שם 'חכמה' עליו, כי אין נקרא 'חכמה' רק שידע הדבר כמו שהוא. ודבר זה לא תמצא בחכמתם, כי לא אחד שעמד על אמתתו... כמו שהוא סוד העיבור, שהם ידעו אמיתתו כפי מה שהוא מקובל מפי ה' יתברך. ועוד, כל חכמי גוים לא ידעו רק שעור זמן מהלך החמה והכוכבים והקפת הירח, ולא ידעו טעם הדבר... ודבר זה יקרא 'סוד העבור', אשר יודע כל עניין הליכת החמה והכוכבים בציור השכלי ומהותם.

(מהר"ל, באר הגולה, באר השישי פרק ז)


כא ע"א

רבא הוה רגיל דהוה יתיב בתעניתא תרי יומי
14-15

לפנינו בירושלמי עירובין (פ"ג סוף ה"ט) הגירסא: ר' יוסי משלח, כתיב להון: אע"פ שכתבו לכם סודרי מועדות אל תשנו ממנהג אבותיכם נוחי נפש. והמעיין בסוגיא שם יוכח שהכוונה שר' יוסי זה, שהוא חברו של ר' יונה ובזמן אביי ורבא, שלח להם: אע"פ שכתבו לכם סדרי מועדות, ר"ל לוח קביעת המועדים ע"פ חשבון, שחדלו אז לקדש ע"פ הראיה, בכל זאת אל תשנו ממנהג אבותיכם ותעשו גם כהיום שני ימים טובים של גליות, כמבואר בביצה (ד ע"ב): שלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם.
ובטעם שחדלו אז... לקדש ע"פ הראיה... הארכתי... להוכיח תוקף הסכנה שהיה בעת ההוא, שבימי רבא שמדא הוי עד דלא ידעי יום הכפורים אימת (חולין קא ע"ב). ובזה נבין אשר מצינו שצם רבא שני ימים יוה"כ... ולכן לא יכלו ב"ד להתקבץ ולשלוח שלוחים לכל ארצות הגולה. ונראה שבזה הזמן התחילה השתכחות התכלת, שעד זמן אביי ורבא מבואר במנחות (מב ע"א) שהטילו תכלת בטליתותיהם ומני אז נסתם חזון. ואולי זהו ענין אמרם בסנהדרין יב ע"א: זוג בא מרקת ותפשו נשר ובידם דברים הנעשים בלוד (כצ"ל, והיינו עיבור שמיירי בסוגיא זו - עיין הגהות רבי צבי חיות שם) ומה ניהו תכלת וכו', ור"ל ששני דברים היה בידם, סוד העיבור ודבר התכלת, אפשר ידיעת מקום המצאו או עשייתו שנצרך לזה בקיאות רב... ואם כי נצלו אז מחרב היונה לא סמכו עוד אניסא, והנהיגו קידוש ע"פ חשבון שהיה בידיהם בקבלה

(רבי ראובן מרגליות, נפש חיה סי' סח)

אמר ליה מהיכא את אמר ליה מדמהריא אמר ליה דם תהא אחריתו קרי עליה קלים היו רדפינו
18-19

הוכחנו איפה סגנונו של רב נחמן בר יצחק לדבר בלישנא דחכימי, לכנות שמות ותוארים מליציים מתאימים לאנשים שהזכיר, כי הוא החשיב את המוכתר בנמוסין - הנקרא בשם יפה - וגינה אלו דסניין שמייהו, ראה מגילה יב ע"ב ושם יד ע"ב... והרבה הן מליצותיו בהסבת שם כמו... בראש השנה כא, א: רב נחמן יתיב וכו' א"ל מהיכא את א"ל מדמהריא א"ל דם תהא אחריתו - נוטריקון מלת דמהריא = דם, הרי, אחריתו. קרי עליה "קלים היו רודפינו", שמיוסד על שהאותיות האמצעיות דמהריא הן "מהר".

(רבי ראובן מרגליות, לחקר שמות וכנויים בתלמוד, מחקר ה עמ' לג)

כד חזית דמשכה תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברה לההיא שתא ולא תחוש לה דכתיב שמור את חדש האביב שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן
20-24

עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בפרק א' של ראש השנה וז"ל: שלח ליה ר"ה בר אבין לרבא כי חזית דמשכה תקופת טבת עד שיתסר בניסן עבריה לההיא שתא ולא תיחוש דכתיב "שמור את חודש האביב", שמור אביב של תקופה שיהיה בחודש ניסן. ע"כ. והוא אומרו "אם בחקתי תלכו" - פירוש, לפי חשבון העיבור לפי חקות השמים, שהם חמה ולבנה בהודעת הזמן, "תלכו", תנאי הוא הדבר, "ואת מצותי תשמרו" כדי שיבא זמן האביב בפסח, ואם כפי החוקות שאתם הולכים בהם לא יהיה כן, "ועשיתם אותם" - פירוש תעברו השנה כדי שתעשו אותם המצות, כמו ששלח ר"ה בר אבין לרבא.

(אור החיים ויקרא פרק כו, ג, אות לז)

שמור את חדש האביב שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן
23-24

"שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלקיך כי בחדש האביב הוציאך ה' אלקיך ממצרים לילה" - הקב"ה הקפיד על הזמן, גם התקופה, גם החודש וגם הלילה. וכתב רש"י: "מקודם בואו, שמור שיהא ראוי לאביב [שתקופתו תהיה תקופת אביב ולא חורף]... ואם לאו, עַבֵר את השנה". כלומר, תקופת ניסן, שהיא האביב, תהיה דוקא בניסן, כדאיתא בר"ה. והטעם שהקב"ה הוציא את בני ישראל ממצרים דוקא באביב, הוא משום שאז העולם והחיים מתחדשים... דוקא כשהיו בשיא היאוש, והעולם היה קודר וקר כמו בחורף... פתאום בא ה"אביב", התחייה הלאומית, ולכן פסח תמיד צריך להיות בחודש האביב... וכתב הספורנו (פסוק ג): "והטעם שציויתי... שיהיו שנות הלבנה מכוונות עם שנות החמה ע"י העיבורים... ולא ציויתי למנות לחדשי חמה שהם בלתי צריכין לעיבור, הוא כדי שתזכור יציאת מצרים כל ימי חייך, שבכל עיבור חודש ועיבור שנה שתעשה בשביל שיהיה ניסן חודש האביב [שהרי כל ענין העיבור מכוון רק כדי שחודש ניסן יהיה באביב], תזכור שזהו בשביל יציאת מצרים".

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, דברים פרק טז, א, עמ' סג)

תוספות - וא"ת והיאך יניחם לאכול וכו' וי"ל וכו' אתם אפי' שוגגים

כמדומה שהעיר כת"ר [ר' יוסף רבי] במכתב הראשון, ע"ד בסים תבשילא דבני מערבא, על דברי התוס' שהי' כמו היתר מטעם אתם אפילו שוגגין. אך הקשה א"כ למה העירו בכמה מקומות [תוס' חולין ה ע"ב ד"ה צדיקים] מזה אהא דאין הקב"ה מביא דבר תקלה ע"י צדיקים? נ"ל שהכל מודים דעכ"פ מדרבנן בעינן דוקא יו"ט של ב"ד, אלא שמפני שאין כאן איסור תורה ברור, [לא היה] צריך למחות בדבר שיש בו צער גדול לרבים... אבל גם זה לא מסתברא, שיהי' אפשי לשני זמני מועדות להיות באומה אפילו מה"ת. ואולי כונת התוס' היא רק בדרך אסמכתא, כיון שמצינו כאן קולא לשוגגין, יש לסמוך להקל בענין דומה, וזה למנוע ההזדה במקום שקרוב שלא ישמעו, והוי כדבר שאינו מפורש בתורה, דאמרי' מוטב שיהיו שוגגין.

(אגרות הראיה, כרך ד (מהד' תשמ"ד), איגרת אלף סד, עמ' עז)


כא ע"ב

על קריאתם אתה מחלל ואי אתה מחלל על קיומם
15-16

"מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש" - וסמיך ליה מצות השבת... בארנו למעלה בפרשת ויקהל (שמות לה, ב) על מה שפירש רש"י: הקדים שבת למלאכת משכן לומר לך שאין משכן דוחה שבת, כי בכל מקום המצוה המוקדמת דוחה את המאוחרת. ופסוק זה "אשר תקראו אותם מקראי קודש", מדבר בקביעות השנה והחודש וענין העיבור. ומסיק... מנין שמחללין את השבת להעיד עליהם תלמוד לומר אשר תקראו אותם במועדם יכול כשם שמחללין את השבת להעיד עליהם כך יחללו את השבת להודיע עליהם שנתקיימו תלמוד לומר אשר תקראו וכו'. ועל כן הקדים למצות שבת מצות העיבור, להודיע שהעיבור דוחה שבת, ואחר השבת חזר ופירט מצות העיבור בפסוק "אלה מועדי ה'" כדי להקדים מצות השבת לעיבור, לומר לך שאין העיבור דוחה שבת, והא להעיד עליהם, והא להודיע עליהם שנתקיימו.

(כלי יקר ויקרא פרק כג, ב)

מאי משמע דהאי עליל לישנא דמיגלי הוא אמר רבי אבהו אמר קרא אמרות ה' אמרות טהרות כסף צרוף בעליל לארץ מזקק שבעתים
27-30

וזה טעם הבאת העומר ממחרת הפסח קודם היתר האכילה מעבור הארץ, ואיתא בראש השנה (טז ע"א): הביאו לפני עומר שיתברך תבואה שבשדה, היינו דעל ידי לחם עוני נראה כצמצום דרך רישות חס ושלום, על כן מביא העומר לומר דהצמצום היינו שלא יעבור הגבול לרעבתנות, רק כשיעור שהוא בריא ומבורך וכדי שתתברך התבואה, וברכת ה' היא תעשיר שהיא היפך העוני. ובהתמזגם הוא הלחם חוקו, שיוכל להתהפך מלחם הארץ ללחם השמים, ואז מתחילין ספירת העומר שהוא התחלת ההזדככות, מה שמתחילין למנות "מהחל חרמש בקמה", שמכיר שהכל מה' יתברך, ומוסיף בהכרה יום יום עד שנזדקק שבעתים, שבע פעמים שבע, שהוא הזיקוק השלם, "בעליל לארץ", דבעליל לישנא דגלויי כמו שאמרו בראש השנה, שנעשה בהתגלות גם בארץ זיקוק זה, עד שזוכין ביום החמישים לקבלת תורה מהשמים בגלוי לכל העולם כולו שירד ה' על הר סיני, דנעשה גם מארץ שמים.

(רבי צדוק מלובלין, מחשבות חרוץ אות ט)

אמרות ה' אמרות טהרות כסף צרוף בעליל לארץ מזקק שבעתים וכו' חמשים שערי בינה נבראו בעולם
29-31

דבמדרש (במדבר רבה פרשה יט) דרש הכתוב "אמרות ה' אמרות טהורות מזוקק שבעתים" על פרה אדומה דאית בה משבעה שבעה. והנה זה הכתוב עצמו דרשו ז"ל בפ"א דר"ה כי חמשים שערי בינה נבראו בעולם. ומשמע דהא דדרשו זה הכתוב על פרה אדומה, שפרה אדומה נמי שרשה משער החמשים, דע"י שבע פעמים שבע מאיר בה משער החמשים, וכמו יום טוב של עצרת אחר שבעה שבועות של ימי הספירה.

(שם משמואל, פרשת שמיני שנת תרפא)

אמרות ה' אמרות טהרות כסף צרוף בעליל לארץ מזקק שבעתים רב ושמואל חד אמר חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה חסר אחד שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים

[מנין ש"מעט" הוא רק אחד? (לז ע"ד) העניין הוא שאנחנו לא יכולים לתפוס את התורה בעצמותה, כמו שאיננו יכולים לתפוס את עצמות ה', והקב"ה ואוריתא חד. מרוב חסדו, ה' הלביש את מאמרי התורה בלבושים, כך שנוכל להבין אותם. (לח ע"א) ואלו הם מ"ט פנים לתורה (ירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ב) - יש הרבה עטיפות ולבושים, לדרגות שונות של השגה. משה רבינו הגיע לדרגה שנמסרו לו כל הדרגות עד הלבוש העליון. אבל השער החמישים הוא עצמות התורה, וגם משה לא היה יכול להשיג אותה. וזהו "ותחסרהו מעט מאלהים" - מה שהיה חסר לו הוא החלק שהוא מעצמות ה'. (לח ע"ג) ו"מזוקק שבעיים" הוא להסיר מהתורה את הלבושים, ואז תופיע לפנינו בעצמותה ובטהרתה, כמו כשמזקקים כסף מהסיגים. אלא שבגלל הגלות, השתבשה אצלנו אפילו הצורה הנמוכה של התורה, ואין דברים ברורים. ולכן לא יועיל זיקוק, כמו שלא מועיל זיקוק כסף מהסיגים אם הכסף עצמו העלה חלודה. (לח ע"ד) רק אחרי שהתורה תעמוד בפנינו בפשטיותה באופן האמיתי לפי צורתה הנמוכה, אפשר לשער ולהציג את גבולותיה בעניין הצירוף. וזה מה שכתוב "אמרות טהורות" - בשיא הטוהר, כמו "כסף צרוף", כשהתורה תהיה גלויה לנו לפי פשטיותה הנגלית כמו שניתנה בסיני, "בעליל" בצורה נקייה, "לארץ" להבנת בני אדם, "מזוקק שבעתים" - אז יהיה אפשר לזקק אותה בהסרת מ"ט הפנים.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף לז ע"ב) לטקסט

רב ושמואל ח"א חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה כו' ביקש קהלת להיות כמשה יצתה בת קול ואמרה ולא קם נביא עוד כמשה וחד אמר בנביאים לא קם במלכים קם
30-36

יעוין ברש"י ד"ה חמשים כו' שכתב: סיפא דהאי קרא דרשו רב ושמואל וכו', והכוונה שאשר אמרו חז"ל חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה חסר אחד כו' תרווייהו קאמרו לה כמפורש בנדרים לח ע"א, ופלוגתתם היא אך בסיפא דמילתא, שחד אמר ביקש קהלת להיות כמשה, יצאה בת קול ואמרה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, וחד אמר במלכים קם. הנה קוטב פלוגתתם נמצא כשנתבונן בעוד דרשות אחדות של רב ושמואל בנושא כזה כמו בגיטין סח ע"ב... חד אמר מלך והדיוט וחד אמר מלך והדיוט ומלך, שר"ל כי לחד נחזרה לו הממשלה... כי חד היה מהפך לדרוש בשבחו, כדאמר רב בשבת נו ע"א שרבי דאתו מבית דוד מהפך ודריש בזכותיה. והנה בכתובות סב ע"ב מפורש שר' חייא גם הוא ממשפחת דוד קאתי, ונודע שרב בר אחוה ובר אחתיה דר' חייא הוי [פסחים ד ע"א]. ומעתה גם עליו שממשפחת דוד קאתי יתכנו דברי עצמו להפוך ולדרוש בשבחם. ויעוין בסוטה יא ע"ב מצינו דפליגי רב ושמואל על הפסוק "ויעש להם בתים", שח"א בתי כהונה ולויה וח"א בתי מלכות... כי מדי דרשם בגודל הגמול שנתן ה' להמילדות אשר בנו את בית ישראל, דרש כל אחד הגמול ההכי גדול שבעיניו. וברור שרב דמבית דוד הוא האומר בתי מלכות, ושמואל כהנא הוא האומר בתי כהונה ולויה. ועל יסוד וקוטב זה הלכו לשיטתייהו גם בדרשותיהם על נצר נחמד מלכות שלמה, שרב הוא דאמר מלך והדיוט ומלך, "ולא קם נביא בישראל כמשה" בנביאים לא קם אבל במלכים קם, ומנו שלמה. ועיין במדרש רבה פ' חוקת שאמרו על הפסוק "ויחכם מכל אדם מאיתן האזרחי והימן", שהם אדה"ר אברהם ומשה. ומפורש בגמ' בבא בתרא טו ע"א שרב הוא דאמר... הימן הוא משה.

(רבי ראובן מרגליות, שם עולם אות נג)

חמשים שערי בינה נבראו בעולם

31
...יציאת מצרים למעלה ויציאת מצרים למטה, גאולת נשמות למעלה וגאולת הגופים למטה. ויובל היא שנת החמשים שנה, המוציאה אלו ואלו לחירות. הדא הוא דכתיב (שמות יג, יח) 'וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים', 'וחמשים' כתיב, בכח חמשים שערים 'יובל היא שנת החמשים' (ויקרא כה, יא) בה יצאו עבדים לחירות. ולזה נזכרה יציאת מצרים חמשים פעמים בתורה. ואחר צאתם ממצרים, לחמשים יום, קבלו התורה הכלולה מחמשים שערי בינה.

(של"ה, מסכת פסחים, תורה אור, אות קל)

פרשה שניה, והיה כי יביאך ה', היא סוד בינה שיש לה חמשים שערים, כנודע. והיא סוד היובל והגאולה, ובה יצאו ישראל ממצרים. ולפיכך נזכר יציאת מצרים בתורה נ' פעמים, כלומר ע"י בינה שיש לה נ' שערים נפתחו לישראל ויצאו ממצרים, שאלמלא נפתחו נ' שערי בינה, לא היה יכולת לישראל לצאת ממצרים, לפי ששרו של מצרים הוא בכור שבשרי האומות ולא היה יכול לו אלא הבינה. והכל מכח בכור עליון, "קדש לי כל בכור", כנזכר. ולפיכך נקראת בינה רחובות הנהר [בראשית לו, לז] ונחלה בלי מצרים [שבת קיח ע"א], לפי שהיא למעלה מכל השרים החיצונים של האומות המצירים לישראל, ואין להם שום אחיזה ושליטה כלל.

(ר' יששכר בער איילנבורג, שו"ת באר שבע, סימן עא)
שידוע שנדר הוא בשער הנ' מלשון נ' דר, וידוע שכל מי שזוכה לשער החמשים שוב אי אפשר לו להתקלקל.

(שם משמואל, פרשת ויצא שנת תרעח)

[ה' מעליהם בשער נא, וזה מה שנאמר "איה נא אלהיהם"].

(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף יב ע"ב)
לטקסט

חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה חסר אחד
31-32

כל הנאמר בנבואה ממעשה מרכבה ומעשה בראשית, והמקובל בהם לחכמים תולדות עם ארבע הכחות שבתחתונים, כח המחצבים וכח צמח האדמה ונפש התנועה והנפש המדברת, בכולם נאמר למשה רבינו בריאתם וכחותם ומהותם ומעשיהם ואפיסת הנפסדים מהם, והכל נכתב בתורה בפירוש או ברמז. וכבר אמרו רבותינו חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכלם נמסרו למשה חוץ מאחד שנאמר "ותחסרהו מעט מאלהים". ואמרו כי בבריאת העולם חמשים שערים של בינה כאילו נאמר שיהיה בבריאת המחצב שער בינה אחד בכחו ותולדותיו, ובבריאת צמח האדמה שער בינה אחד, ובבריאת האילנות שער אחד, ובבריאת החיות שער אחד, ובבריאת העופות שער אחד, וכן בבריאת השרצים ובבריאת הדגים, ויעלה זה לבריאת בעלי נפש המדברת שיתבונן סוד הנפש וידע מהותה וכחה בהיכלה, יגיע למה שכתוב [פרקי היכלות פרק א אות ג]: גנב אדם - יודע ומכיר בו, נואף אדם - יודע ומכיר בו, נחשד על הנדה יודע ומכיר בו. גדולה מכולן - שמכיר בכל בעלי כשפים. ומשם יעלה לגלגלים ולשמים וצבאיהם, כי בכל אחד מהם שער חכמה אחד שלא כחכמתו של חבירו, ומספרם ומקובל להם ע"ה שהם חמשים חוץ מאחד. ואפשר שיהיה השער הזה בידיעת הבורא יתברך, שלא נמסר לנברא. ואל תסתכל באמרם נבראו בעולם, כי על הרוב ידבר, והשער האחד לא נברא. והמספר הזה רמוז בתורה בספירת העומר ובספירות היובל.

(רמב"ן על התורה, הקדמה לספר בראשית)

והיובל יודע עוד מבראשית עד ויכולו, כי ישובו ביובל הכל איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו, כי הוא מוסד המאמין יחריש, וזהו שנאמר "ושבתה הארץ שבת", "וקראתם דרור בארץ" (פסוק י), כי היא ארץ החיים הנרמזת בפסוק הראשון (בראשית א, א)... ושמא לזה רמזו רבותינו באמרם חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד, כי כל שמיטה שער בית אחד, והנה הודיעוהו כל ההויה מתחילה ועד סוף חוץ מן היובל קדש.

(רמב"ן ויקרא פרק כה פסוק ב)

"ופני" ממש "לא יראו" - והוא השער הפנימי שבנ' שערי בינה שכולן נתנו למשה חוץ מאחד. וקיבלתי כי נ' שערי בינה כנגד ה' חומשי תורה, י' פנים לכל אחד ואחד, נמצאו נ'. ומה שכנגד הפנים הנ' לא השיגו משה. ויש לומר כי על כי היו פנים בתורה שלא נכתבו אלא על ידי מעשה, כגון פסח שני ופרשת נחלות וכיוצא בהן, ועל כן אמרו נתנו למשה חוץ מאחד, ר"ל שלא השיג הענין אלא כשאר כל ישראל, ועל כן הוצרך לידי מעשה, ואילו השיגו לא היה צריך למעשה. אבל לא השיגו אלא מתוך אספקלריא אחת הנקראת אספקלריא המאירה, שלא השיגה כל נביא וחוזה זולתי משה רבינו ע"ה [יבמות מט ע"ב].

(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק כג)

במציאות המלאכים... הפילוסופים יאמרו כי אחר שעצמותם שכל פשוט, אי אפשר שיצוייר הרבוי בהם... ולפי שהמלאכים שהם השכלים הנבדלים אינם בעלי חומר... יאמרו שמספר השכלים הנבדלים הם עשרה כמספר הגלגלים, שהם תשעה או עשרה עם חומר מה שתחת הגלגל הירחי... וכת מבעלי התורה שנמשכו אחר זאת הדעת יאמרו כי מספר המלאכים כמספר הגלגלים המתנועעים בתנועות מתחלפות, כי לכל אחד מהם יש מניע שכלי מיוחד, יניעהו בתנועתו המיוחדת, ולפי שמספר הגלגלים שהם הכרחיים להניח כדי שישלמו על ידם כל התנועות הנראות לכוכבים הם מ"ט או נ', יהיה מספר המלאכים מ"ט או נ' כמספר המניעים. ויאמרו שזהו דעת רבותינו ז"ל שאמרו חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכלם נמסרו למשה חוץ מאחת, שנאמר "ותחסרהו מעט מאלהים". ויקראו שערי בינה לפי שכל אחד מהם השגה מיוחדת בפני עצמה.
וכל זה חולק על דעת התורה... והכתוב אומר שיש רבוי מלאכים... כמו שבארו רבותינו ז"ל (עבודה זרה ג ע"ב) על פסוק "רכב אלהים רבותים אלפי שנאן" (תהלים סח, יח).

(ספר העיקרים מאמר ב פרק יב)

נו"ן זה הקדוש ברוך הוא, שיש לו נ' שערי בינה וכולם מסרם למשה חסר אחת, כנגד מ"ט יום מיום הראשון של פסח עד שבועות, וביום נו"ן נתנה תורה. נ' רוב"ץ ן' זקו"ף, ואומר בא"ב של ר' עקיבא זה הקדוש ברוך הוא נאמן יושב נאמן עומד גוזר ומקיים, נ' הקדוש ברוך הוא יושב, ן' מלאכים עומדים כמו ן' זה שאין להם קפיצה, שנאמר (ישעיהו ו, ב) "שרפים עומדים ממעל לו".

(רבי אלעזר מגרמייזא, סודי רזיי חלק א אות נ)

למה אמרה "יעשו עץ גבוה חמישים אמה", דוקא מספר הזה?... המן היה חשב כי מעלתו כ"כ גדולה עד שעשה עצמו ע"ז. וידוע כי אף משה רבינו ע"ה נאמר עליו מ"ט שערי בינה נבראים בעולם וכולם נמסרו למשה שנאמר "ותחסרהו מעט מן האלקים", כי שער חמישים לא נמסר לאדם, כי העולם הזה נברא בז' ימים, וכאשר אתה משלים שבעה, דהיינו לעשות מרובע אחד שהוא שבעה, הוא מ"ט, ושער הנו"ן עצמו לא שייך לעה"ז. והמן שעשה עצמו ע"ז אמר כי יש בו ענין אלקי, ולכך יש לו שייכות לשער החמישים. ולפיכך אמר "יעשו עץ גבוה חמישים", להודיע כי מיתתו של מי שעשה כנגדו הוא בא משער הנו"ן שמגיע שם המן. וכך אמרו לו יועציו כי כאשר יהיה העץ גבוה חמישים אז תוכל להיות גובר עליו, כי גדולה שלך הוא משער חמשים... ומפני כי היה לעלות עד המדריגה החמשים מה שלא שייך לאדם, לכך דבר זה היה מיתתו, כי אין מגיע לשם האדם, ובשער הזה ההעדר אל האדם כי אין לו מציאות שם בשער החמישים. ולכך כאשר המן היה מגביה עצמו ועשה עצמו אלקית, לומר שהגיע לשם, דבר זה היה העדר שלו ומיתתו, ולפיכך נתלה על עץ גבוה חמשים...
ונח היה ניצל ע"י התיבה שארכה חמשים אמה, וזה כי העולם מגיע עד מ"ט כמו שהתבאר לעיל, וכל העולם היה נשטף בימי המבול, והיה העולם מקבל הצלה מן שער החמשים שהוא על העולם, ומפני כך היתה התיבה שהיה ע"י הצלתו של נח חמשים אמה. ואמר (ילקוט שמעוני אסתר סי' תתרנו) מפני שה' יתברך עשה זכר לנפלאותיו וכו', פירוש... אף כי אין הנהגת העולם אחר המבול כמו שהיה במבול, שהיה הצלתו של נח משער החמשים, מ"מ ה' יתברך עשה זכר לנפלאותיו, ויש כאן דבר מה מאותו כח עוד בעולם. ולפיכך אמר המן... שמצא נסר א' שהיה מתיבתו של נח, ר"ל כח מה שהיה בהצלתו של נח, כי האדם שהוא פרטי כמו המן מקבל כח זה... ואמר שבשביל זה יש בו כח אלקותו, ובו יהיה גובר על מרדכי.
וכן בפרק חלק אמרו שם (סנהדרין צו ע"א) דסנחרב מצא דפא ממתיבתה דנח ואמר היינו אלקא דשזבא מטופנא דנח אמר אי אזיל האי גברא ומצלח מקריב להו לתרין בנוהי קמך... פירושו שהיה יודע סנחרב כי אינו מצליח רק אם יגיע הצלחתו אל כח עליון לגמרי... ומפני כי המבול והצלת של נח משער החמשים, ולכך רצה לעבוד לאותו דף שזה היה הצלתו של נח, כלומר לאותו כח מה שהיה בו הצלתו של נח... אחר המבול נשבע שלא להביא עוד מבול... כי נשאר דבר זה משער הנ', ואם היה משם הצלתו של נח כ"ש שלא יבא עוד המבול על העולם.
ולכך אמר המן כאשר ראה גודל הצלחתו, כי כח שלו מגיע עד שער החמשים... ולפיכך כתיב (אסתר ג, א) "וינשאיהו מעל כל השרים", שהיה מנשאו אותו עד מספר "כל", שהוא חמשים, ובזה עשה אותו ע"ז... ויראה כי על זה רמז בשמו נו"ן בסופו של המן, שרצה להגיע עד שער החמשים, והוא אדם, שמספר אדם מ"ה, ונקרא המן בפרט אדם כמו שדרשו עליו "לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם" ולא מלך זה המן, וראוי שיקרא אדם מפני שרצה לעשות עצמו אלוה והוא אדם היה רוצה להגיע עד שער החמשים וזה הוא המן. ולכך הגיע לו המיתה לגמרי. ואפילו משה לא הגיע אל שער החמשים.

(מהר"ל, אור חדש, אסתר ה, יד)

יש עוד מדרגה על המדרגות, והיא בסתר המדרגה, שלא זכה ולא יזכה אליה שום אחד מבני עליה, אלא משה רבינו ע"ה, והוא גם הוא בדרך נסתר. וזהו אהבה מסותרת, ונקרא אותה בשם 'אהבה רבה', כי אהבה הפנימית נקרא בשם 'אהבת עולם', רצוני לומר שיכולין לזכות בה כל באי העולם, הבוחר בה. אבל 'אהבה רבה' זו, לא קם כמשה ולא יקום, רק הוא לבדו בדרך הנסתר. זהו סוד (שמות יט, ג) 'ומשה עלה', על בני עליה. ואהבה רבה זו יוצאת מיראה שהיא לפני ולפנים, ותהיה אז אהבה לפני ולפנים, ויחזור להיות נקרא בן, כי כל אהבה בחינת בן. אמנם, בחינה זו אף במשה רבינו ע"ה הוא בנסתר, על כן לא נקרא בשם 'בן' בנגלה, להורות על זה רמוז בנסתר בזה הפסוק (במדבר יב, ז) 'עבדי משה בכל ביתי נאמן', ב'יתי נ'אמן ראשי תיבות 'בן'...
יש זיווג לפני ולפנים, סוד י"ה מהשם, 'חכמה ובינה' על ידי הדעת, דרגא דמשה. ואמר הזהר (ח"ב דף קיד ע"ב), ספירת 'בינה' נקראת 'בינה' על שם ב"ן י"ה, שהוא סוד הדעת המתמצע בין חכמה ובינה, שהם אותיות י"ה מהשם, ושם סוד חמשים שערי בינה שנמסרו למשה זולת שער אחד. על כן לא נקרא 'בן' בענין הזה בגלוי כי אם בנסתר. אבל היראה שהיא לפני ולפנים ששם עולים בני עליה, משה רבינו ע"ה היה מקיף אותה וכוללה, כמו שכתוב 'עבדי משה בכל ביתי נאמן'. אבל הבית העליון, שעליו נאמר (משלי כד, ג) 'בחכמה יבנה בית', לא היה עדיין שם משה בכל הבית נאמן, כי חסר בעוד שהיה חי שער החמשים המשתוה לחכמה.

(של"ה, עשרה מאמרות מאמר שלישי ורביעי, אות קס)

קיא) כבר האריך הפרדס [רמונים] (שער יג פ"ה) וביאר, שכל הימים יונקים מהשבת. שיום השבת הוא נקודת המרכז שעליה תסוב עגולת הששת ימים, והיא נקראת נקודה אמצעית פנימית, כי דרך כל נקודה יש לה שש קצוות... וכן הוא השבת הגדול שהוא הבינה הוא נקודה שבה, ובכחה כל הקצוות וממנה יונקים כל הקצוות...
קיב) השבת שהיא נקודה עם הקצוות נאצלו מבינה (זהר ח"ג דף כט ע"א). אם כן השבת עם הקצוות עומד בהעלם בסוד השורש הנעלם בכח בינה... ומפני זה נקראת בינה חמישים שערי בינה, כי זאת הנקודה שאמרנו עם הקצוות היו כנגד ימי הבנין... בסוד הבינה, כל אחת מהספירות יש לה כח כולם, שהוא סוד נקודה עם הקצוות, אם כן יאירו שבעה פעמים... שהם מ"ט אורות שנאצלים מבינה והם מ"ט שערים. ועם בינה שהוא השער הגדול שכולם נכללים בו ובכחו בנקודתו, יהיו חמשים שערים. וזהו טעם שמונים בספירה מ"ט ולא נ', כי השער הנ' שהוא השער הגדול הוא יחיד בכל מ"ט שערים שכולם יונקים ממנה, והוא כמו מלך יחיד בעם.

(של"ה, מסכת חולין, תורה אור, אותיות קיא-קיב)

ואמרו רבותינו ז"ל חמשים שערי בינה יש, ונמסרו למשה חוץ מאחד. ויציאת מצרים נזכר חמשים פעמים נגד חמשים שערי בינה (זהר ח"א דף רסא ע"ב, זהר חדש ריש פ' יתרו), ומ"ט השיג משה, והם מ"ט פנים טהור, ונגדם הקליפה מ"ט פנים טמא, והיו שקועים שם ישראל. ואילו הגיעו חס ושלום לשער החמשים של טומאה, לא היה באפשרות לצפצף ולעלות על ידי הקדושה, כי אף למשה רבינו ע"ה לא היתה השגה בשער החמשים של קדושה, ממילא היו ישראל חס ושלום משוקעים בקליפה עדי עד... ומתוך קליפת מ"ט פנים טמא שם שסבלנו, נעשה זכוך מ"ט פנים טהור, לקרב עצמו האדם לדבק בה'.

(של"ה, מסכת פסחים, מצה עשירה, דרוש א, אות רפג)

...שלעתיד יהיה הכל מתוקן... ואז יזכו לתכלית, ויקויים בהם 'ותחסרהו מעט מאלהים'... ויבאו כל אחד למעלת משה רבינו ע"ה, שהיה יודע מ"ט שערי בינה, ולא היה חסר רק המעט דהיינו שער אחד, ודרך רמז זהו ה"מעט מאלהים", כי המעט הוא אות 'א' שבתיבת 'אלהים'. ו'ע' שנשארה מן 'מעט' היא ע' פנים לתורה (במדבר רבה פרשה יג אות טו), ומשה רבינו ע"ה יזכה ביותר, ולא יהיה חסר המעט מאלהים, וכביכול אז יהיה איש אלהים ממש.

(של"ה, מסכת שבועות, תורה אור, אות רכד)

ומדרגת משה רבינו ע"ה... הוא שם בעצם בשורש המטה, וזהו סוד 'מטה משה'. כי יעקב מטה, סוד מטה שלמה, ומשה רבינו ע"ה בסוד היכל ה' שהוא גבוה על גבוה, סוד היובל שהוא הבינה. 'מטה האלהים בידו' (שמות ד, כ), כי מ"ט שערים משערי בינה נתגלו לו, ו'בינה' היא ה"א ראשונה מהשם כנודע, וזהו סוד 'מטה משה'.

(של"ה, פרשת ויחי, תורה אור, אות י)

מצאתי שאלה ששאל הר"ר יהודה חייט להר"ר יוסף אלקשטיל"ה, וזה נוסחה: בזמן בריאת העולם מה נשתנה ברצונו לבראה אז?... תשובה:... ועם היות שנאמר שיש טעם למה עלה אז במחשבתו, הרי הטעם ההוא אינו נישג לזולתו, כי הוא לבדו ידעו, ואמיתותו וידיעתו הוא מהותו, כך אי אפשר להשיג ידיעתו כי הוא רצון באין גבול, והטעם ההוא אין לו גבול והתפשה לשום נברא אפילו למשה רבינו ע"ה, כי לא השיג השער של חמשים שערי בינה, שהוא ידיעת מהותו יתברך.

(של"ה, תולדות אדם, בית ה', בהגהה)

...שמ"ט שערי בינה נמסרו למשה בסיני ושער הנ' הלא הוא כמוס את ה'. והוא מה שפירשתי בפסוק (ישעיהו יא) "כי מלאה הארץ דעה את ה'" - פירוש, הדעה שעדיין היא את ה' ולא מסרה למשה, בהגלות משיחנו יתן ה' הטוב ההוא. והוא אומרו "תוכו לרגליך" - בחלק שכבר קבלו, ועוד לעתיד "ישא מדברותיך". ויחס אליו לשון נשיאות ומעלה, שחלק ההוא עליון מאוד.

(אור החיים דברים פרק לג, ג)

ואמרינן בעירובין [כא ע"א]... והתורה גדולה מכל העולם שלשה אלפים ושני מאות... וא"כ נכלל בתורה שלשה אלפים וב' מאות עולמות, והם ל"ב נתיבות חכמה, כי כל נתיב כלול ממאה, כפל עשר פעמים עשר... אבל כבר אמרו חז"ל "ותחסרהו מעט מאלהים", כי בנו"ן שערי בינה שער אחד לא תשיג שום בריה. וכן הדבר בל"ב נתיבות, כי נתיב אחד לא ישיג שום בריה. ועל זה נאמר [איוב כח, ז] "נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה". ונשארו שלשה אלפים ומאה. אם תחלק אותם לעשרה צדיקים, כי הם בבחינות מתחלקות לעשר, יגיע לכל צדיק ש"י עולמות. וזהו המכוון בגמרא בש"י עולמות [עוקצין פ"ג מי"ב], לכל אחד חלק עשירית מבחינות התורה ונתיבות האמת.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ד בסופו)

משה רבינו ע"ה, ע"י שזכה למ"ט שערי בינה, זכה להיות "עניו מאד מכל האדם" (במדבר יב).

(ליקוטי מוהר"ן, תורה קלה)

נקדים מה שפירש הרב בעל ע"א על רש"י [דברים כט, יב]:... לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ ממ"ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו... והקשה הרב הנ"ל, למה לא נבהלו כששמעו אותן שבת"כ? ופי' הרב הנ"ל, כי מהידוע שהתורה נדרשת במ"ט פנים, כי נ' שערי בינה נבראו בעולם וכולן נמסרו למשה חוץ מא' שנאמר "ותחסרהו מעט מאלהים", וא"כ העובר על ד"ת ראוי הוא ללקות מספר מ"ט כמספר שערי חכמה אשר המה פתוחות לפניו. אמנם מספר צ"ח קללות א"א להולמם, אם לא שנאמר שפרשה זו נאמרה אחר שבועת הר גריזים והר עיבל, ששם נעשו כל ישראל ערבים זה בעד זה, וא"כ כל אחד ראוי לסבול עון עצמו ועון זולתו, ולכך הוא ב' פעמים מ"ט, הוא מספר צ"ח ע"כ הוריקו פניהם.

(רבי משה בן יהודה מפינסק, אבן שוהם דרוש ו, דף טז ע"א)

בענין המסעות שתלה הכתוב ביציאת מצרים, נראה דכמו שנזכר יציאת מצרים נ' פעמים בתורה כמ"ש בזוה"ק, לרמוז שיצאו ממ"ט שערי טומאה ונכנסו בנ' שערי בינה, וכמו כן יש נ' שבתות בשנה, שבכל שבת נפתח אחד משערי בינה הנ"ל, כמו כן הי' באלה נ' מסעות לפי מ"ש רש"י שחזרו לאחוריהן ח' מסעות, נמצא שהם חמשים. ויתכן שזו המסע האחרונה בעבר הירדן הי' מול שער הנ'. ולפי שכתבו חז"ל שנמסרו למשה רבינו ע"ה נ' שערים חוץ מאחד, "ותחסרהו מעט מאלקים", לכן במסע זו כתיב מעשה בנות צלפחד שנעלם הדין ממשה רבינו ע"ה... ויש רמז לזה במ"ש "ויקרב משה את משפטן" בנון ארוכה, לרמוז שהי' מעין שער הנ' שהוא גבוה מכל השערים, לכן נעלם ממנו. ויתכן ג"כ לומר כי בזו הבחינה עברו את הירדן. וידוע כי בקיעת הירדן הי' בעשור לחודש ניסן, והיא בחי' שבת הגדול שהוא שבת הנ' משבתות השנה.

(שפת אמת, פרשת מסעי שנת תרנד)

נחלקו בספרי: "בכל ביתי" - חוץ ממלאכי השרת. רי"א אף ממלאכי השרת. הפירוש, משום דאיתא בראש השנה... חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה חסר אחד כו'. ופירש הרמב"ן בהקדמת פירוש התורה דהעולם בכללו נחלק לחמשים חלקים, וכל חלק נברא בשמות פרטים היוצא משם המפורש, והיה משה יודע מ"ט חלקים במה נבראו ולא שער החמשים. וכתב עוד הרמב"ן: ואפשר שהיה השער הזה בידיעת הבורא יתברך שלא נמסר לנברא כו'. ואם כן היה בריאת מלאכי השרת בכלל מ"ט שערים שנגלו למשה, והיה בכחו לפעול בהם מאומה, אבל היה נאמן גם בהם. אבל אי נימא דשער החמשים הוא בריאת מלאכי השרת, וכן כתב באמת הרמב"ם בספר המורה חלק א... ואם כן לא היה במלאכי השרת נאמן, שהרי לא היה בידו לפעול בהם, וזהו מחלוקת תנאֵי.

(העמק דבר, במדבר פרק יב, ז - הרחב דבר)

ואמרו ז"ל פרק קמא דסנהדרין (ז ע"א) ריש מאה דיני. פירוש כי יש חמישים שערי בינה, וזה טעם מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור כי שער החמישים אין מושג. והיינו דפנים פירוש גילויים, מה שהחכם מראה פנים מפני מה אומר כן, וידוע מ"ט הם שבע פעמים שבע, נגד שבע מידות הבנין של כח ההתגלות, ושער חמישים נגד הבינה שבלב שזה אי אפשר לגלות כלל לחבירו הרגשת הלב, מה שהוא מרגיש בלבו הטעם לדבר, דטעם אי אפשר להסביר ולגלות כלל... ולכן אמרו (שוחר טוב תהלים מזמור יב) תלמיד ותיק היה אומר מ"ט פנים וכו', פירוש אומר, לגלות אי אפשר רק מ"ט פנים.
וכן משה רבינו ע"ה דקיבל תורה מן השמים, שהוא חכמתו של ה' יתברך מה שאינו מושג לבני אדם לחדש מלבבם כמו תורה שבעל פה, אמרו דלא השיג שער חמישים, דשער חמישים מתורה שבכתב הוא הרגשתו של ה' יתברך בלב שלמעלה, שאי אפשר לגלות, וליבא לפומא לא גליא, אבל מה שמחדשים חכמי ישראל, מי שהוא מחדש הוא משיג באותו דבר כל החמישים שערי בינה. והן מאה דיני, חמישים לכל צד.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות טז)

בפסיקתא (פ' פרה סי' ו):... כשם שהתורה נדרשת בארבעים ותשע פנים ואף זו יש בה ארבעים ותשע פנים שהיא שקולה כנגד כל התורה כולה, עכ"ל. ועל כן נראה נמי ששורש פרשה זו ושורש נשמת משה אחד הוא, ועל כן אמרו ז"ל מ"ט שערי בינה נמסרו למשה, והוא מקביל לארבעים ותשע פנים שבפרה, וכמו שמשה שקול כנגד ששים רבוא כן פרשת פרה שקולה ככל התורה. וזהו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שיש נשמות גבוהות כנגד פרה אדומה, והיא מעלת משה רבינו ע"ה, ועל כן אליו נתגלה טעם פרה.

(שם משמואל, פרשת שמיני שנת תרעו)

אמנם נפגמת היא האמונה על ידי ביטולה של התורה העליונה, המביאה להכרת גדולת אלהים, השלמות העליונה שאין לה סוף וערך, ואינה נותנת את הפרי הטוב שהיא צריכה לתת, אינה מרוממת את הנשמות בגלוי משפלותן, ובוזיה ומחלליה מתרבים. אבל אמונת ישראל נעוצה היא באין-סוף, שהוא למעלה מכל תוכן של אמונה, ומתוך כך נחשבת באמת אמונת ישראל לאידיאל של האמונה, ואמונת העתיד, "אהיה אשר אהיה", הגבוה באין ערוך מתוכן של אמונה בהווה. הרבה מדרגות במורד יורד הוא הציור הרוחני, עד כדי להיקראות בשם אמונת ישראל בעצם בתור אמונה ממש ולא בתור האידיאל האמוני. באמונה עצמה חל הפגם של הכפירה, אבל באידיאל האמוני אין פגם הכפירה מגיע כלל. הוא למעלה ממושג הכפירה כשם שהוא למעלה ממושג האמונה. הכפירה אין לה אידיאל אמתי, "אל אחר איסתרס ולא עבד פירין". היאוש והתוהו אינם נותנים מאומה, ועל כן אין מקום לאידיאל הפוך מהאידיאל של האמונה, אף על פי שיש ענין של היפוך והקבלה לעומת גוף האמונה: "שער החמשים", האידיאל האמוני, שגם אצל משה היה לאידיאל, שלא ניתן לו, איננו במציאות בקליפה. והשפעתו של שער החמשים הזה, של אידיאל האמונה, נותנת היא חיים עליונים לכל השערים כולם ומכניעה את קליפת הכפירה חסרת האידיאל מפני קדושת האמונה הקשורה באידיאל נצחי. "כי עמך מקור חיים".

(אורות, זרעונים, אות ה, עמ' קכח)

החלק העיון שמסור לנו ע"י התורה הוא כי ע"י מה שאנו עושים מצות התורה אנו מקדשים את נפשותינו בקדושת המדות העליונות שהן תפארת לנשמת האדם, ואנחנו מתעטרים בהחכמות האמיתיות הגדולות שמצות התורה מעוררות אותנו להן. וזהו דבר מתחלף ברב או במעט לפי ערך חכמת האיש, ואינם דומים הטעמים שאנו משכילים ע"י מצות התורה אל הטעמים שהיו החכמים הראשונים משיגים על ידיהם... אבל כל אלה ההשגות שנתנו להשיג בעולם הזה עוד אינן אמיתיות טעמי תורה, שאמיתת טעמי תורה, להבין מפני מה יש צורך והכרח בכל מצוה ומשפט ממשפטי התורה לפי תכלית עמקם, דבר זה תלוי בעומק החכמה העליונה. ואמרו חז"ל על פסוק: "ותחסרהו מעט מאלהים" שחמישים שערי בינה נבראו בעולם, וכולן נתנו למשה חסר אחד. הרי שהי' חסר השער העליון משערי בינה שהוא בא מהחכמה העליונה, וכש"כ החכמה העליונה בעצמה שא"א להשיגה בעוה"ז כלל. וכיון שהמצות מחכמת ה' יתברך באו טעמיהן, אין דרך לדעת עיקרי טעמי מצות כי אם לעתיד לבוא... כי לע"ל יגלה לנו עיקר הטעמים שהם סיבות העצמיות לחייב מציאות המצות, שהן חקוקות בחכמה העליונה, אבל מה שאנו משיגים אינו כי אם מה שהמצות גורמות שנשכיל על ידי עשייתן.

(מדבר שור, דרוש יז, עמ' קסו [נדפס גם במאורות הראי"ה שבועות, עמ' קלו, במהד' תשע"א])

כל המצות טעמים שלהן גדולים ואחוזים בחכמה רבה עד מאד, שהרי התורה היא כלי אומנתו של הקב"ה שעל ידה נברא העולם (בראשית רבה פרשה א, א), א"כ כל טעמי תורה מיוסדים בחכמת הבריאה וההנהגה. אמנם בתורה נבראו העולם הזה גם העולם הבא, ששורש התורה היא אטיילותא דקוב"ה כמבואר בזוהר שמיני (לה ע"ב) והוא קדום לכל ושורש לכל, א"כ יש לכל המצות סודות וטעמים שמיוסדים ע"פ סודות ודרכי החכמה שיש בעוה"ז ובריאתו, גם מה שיש בעוה"ב ובריאתו והנהגתם. וכבר הורונו חז"ל (ברכות לד ע"ב) שכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעוה"ב "עין לא ראתה" (ישעיה סד, ג). נמצא שכל הטעמים המושגים אינם כי אם הטעמים שנובעים מחכמת בריאת והנהגת העוה"ז המושגת לנביאים וחכמים, אבל הבנויים ע"פ אותן הנשגבות מחכמות של הנהגת ובריאת עוה"ב - זה אי אפשר להשיג. אמנם משה רבינו ע"ה השיג ג"כ בעוה"ב, שלא הוציאו חז"ל כי אם שאר הנביאים שנתנבאו נחמות ולא משה רבינו ע"ה, ומש"כ "אלהים זולתך" היינו מפני שער הנ', דנודע דשורש עוה"ב היא בינה דנקראת עלמא דאתי וכמש"כ בס' הבהיר, והרי השיג מ"ט שערי בינה, א"כ השיג ג"כ בעוה"ב.

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, עמ' רפב, במהד' תשנ"ז, תשס"ד)

מאמר זה מתפרש על ידי רוב המפרשים שכוונתו היא לחמשים שערי תבונה. המקובלים וספרי החסידות מדברים על השגות, על דרגות של השגה. והנה דוקא הרמב"ן, הלא-ראציונליסט, המקובל שספרו מלא רמזי קבלה, מפרש בהקדמתו לתורה: חמשים שערי בינה אלה הם שערי המדע בעולם. הגיאולוגיה זה שער אחד, הביולוגיה שער אחד, הבוטניקה שער אחד, וכך הוא הולך ומונה שערים שערים. חמשים שערי בינה זהו המדע שבעולם, החכמה שבעולם, שראשיתה בטבע וסופה מעל לטבע. ושער החמשים - הוא אומר - זוהי עצמות הבורא. זה לא ניתן גם למשה רבינו. וכמו שאמר הפילוסוף: אילו ידעתיו - הייתיו. אילו ידעתי מהו הבורא - הייתי עצמי הבורא. כלומר, להשיג את הבורא יכול רק הוא עצמו. שאר שערי המדע נפתחו לפני האדם, והוא רשאי לבוא לחקור ולדרוש.

(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה, ישראל במדינתו, עמ' 307-308)

משה רבינו ע"ה הוא עיקר הקרן הכולל כל עשר קרנות, 'כי קרן עור פניו' (שמות לד, כט). והוא זכה לנ', בסוד חמשים שערי בינה כו', וזכה להם ב'סמך' יום [בגימטריא במילוי - 120], שהם שלש פעמים מ' יום שהיה בהר. וזהו שאמרו (ברכות ד ע"ב): אף על פי כן סמכה אחר כך, 'סומך ה' לכל הנפלים' (תהלים קמה, יד)... ו'נון' שנפלה בסוד 'ויהי בנסע', תחזור ויהיה לה סמיכה מן ה', ואז תגדל ההשגה ביותר, שכולם יזכו לחמשים שערי בינה, במה שלא זכה אלא משה וגדולי ישראל קצת מהם, כי מסרה ליהושע, ועל כן נקרא בן 'נון', שהיה לו הבנה ב'נון' שערים והשגה מהם, ואוירא דארץ ישראל מחכים (בבא בתרא קנח ע"ב). ובחטא, 'טבעו [בארץ] שעריה' (איכה ב, ט), אלו שערי בינה, ולעתיד יוחזרו השערים (והם שערי תשובה כנודע למקובלים).

(של"ה, מסכת תענית, תורה אור, אות קא)

'ותחסרהו מעט מאלהים', הרמז, מה חסר, המיעוט 'מאלהים' שהוא 'א'. וכן הוא אומר לענין חמשים שערי בינה שנתנו למשה רבינו ע"ה והיה חסר אחד, כמו שדרשו (ראה הקדמת תקוני זהר, דף ז ע"ב): אל תקרי 'מעט' אלא מ"ט, דהיינו מ"ט שערי בינה נמסרו לו.

(של"ה, פרשת וירא, תורה אור, אות יט)

יט) נראה, כי [השער החמשים] הוא הכח הכולל הנקרא היולי, שהוא שער הנעלם. ואפשר גם דעת הרמב"ן כן, בסוד 'כי הוא אמר ויהי' (תהלים לג, ט). הנה שבעת ימי בראשית אין ספק כל יום כלול מכל השבעה, כי אחים ורעים הם בהתאחזותם בהיולי... נמצא שבעה פעמים שבעה עולה מ"ט, ועם הכולל הגדול ההיולי נ'. וכן כשתבחן הפרטים ותצרף עליהם כחם בכללים יעלה ה' פעמים י'. כיצד, יום א' כולל הכל, כדפירש רש"י (בראשית א, יד) מיום ראשון נבראו כו'. יום שבת כולל הכל בסוף, בבריאת המנוחה, אשר על כן כל השבוע נקראת שבת. והכולל הגדול ההיולי. והפרטים הם ה' פעמים ז' שכללנו כבר, תוסיף לכל יום שלש בחינות, בחינה מכל כולל, וזהו בחינה אחרת, הרי חמש(ה) פעמים י' עולה נ'. והדברים האלה הם עתיקים לרמוז ליסוד ומלכות, כדאיתא בסוד הרוחניות בפסוק (דברי הימים א' כט, יא) 'לך ה' הגדלה' וגו', קא חשיב ה' כל אחד כולל י', והוא נ' שערי בינה. וכשתאמר 'כי כל בשמים ובארץ' וגו', רומז ליסוד ומלכות, כדאיתא בספר הפרדס [רמונים] (שער ד פרק ח), אז הם ז' ואז נבחנים ז' פעמים ז'. הרי הכל עולה למקום אחד: ז' פעמים ז' והכולל, או ה' פעמים י'. וזהו סוד 'ה' ד'הששי' (בראשית א, לא). כי ז' ימי בראשית שבע פעמים, והכולל הוא כלול מ'י' ו'ה', זו 'ה' שנברא בה עולם הזה [מנחות כט ע"ב]...
כ) וכן כשנתבונן ב'ה', נמצאה מתייחדות באחדות, כדאיתא (דברים י, יד) 'הן לה' אלהיך השמים' (שמות רבה פרשה טו אות ז) - אותיות ה"ן אין להם זוג, א"ט ב"ח ג"ז ד"ו נשאר 'ה', י"צ כ"פ ל"ע מ"ס נשאר 'נ'. וזהו סוד הספירה ז' פעמים ז', 'תספרו חמשים יום' (ויקרא כג, טז), ואמרו רבותינו ז"ל (לעיל ה ע"א) מצוה למימני יומא ושבועי, כי כל יום כלול משבוע.

(של"ה, פרשת במדבר, תורה אור, אותיות יט-כ)

מעלת משה על רבי עקיבא במספר גדול כזה: ידוע שם של יב"ק, הוא מספר שלש שמות שנתגלה למשה, שם אהי"ה ושם ידו"ד לו נודע, וזה זכרי אדנ"י, אלו שלש שמות יב"ק [21 ו-26 ו-65 = 112]. גם בשם ידו"ד עצמו שבו נבואות משה, מספר יב"ק כזה: כ"ף ו"ו [100 ו-12]. עוד מעלת משה רבינו ע"ה הזכירו רבותינו ז"ל חמשים שערי בינה נמסרו למשה רבינו ע"ה, ומחמשים שערי בינה נמשך שם של ע"ב מ'חסד' שבו בקע הים. וכשתסיר 'א' על שם השער הנו"ן שנעלם ממשה רבינו ע"ה ישאר גם כן כאן ע"א, וזהו ע"א סנהדרין עם אהרן, ומשה רבינו ע"ה על גביהן שקול כנגד כולן, כדאיתא בפרק קמא דסנהדרין (ב ע"א)... אמנם רבי עקיבא שהיה ענף ממנו נרמזו בשמו, תצרף ע"א יב"ק - אותיות 'עקיבא'.

(של"ה, פרשת חוקת, תורה אור, אות ז)

כן התורה שבכתב ושבעל פה, סוד ו"ה מהשם שהוא הבנין, ולמעלה מזה סוד תורה הקדומה הנפלאה, ואפילו משה רבינו ע"ה שהגיע בשערי בינה, לא השיג שער החמשים, שזה השער הוא משתווה עם היו"ד של חכמה, וביו"ד של חכמה נרמז קוצה, שהוא שורש החכמה, דהיינו סוד כתר תורה הקדומה, והוא סוד ה'אל"ף' - 'פלא'... הרי השתלשלות האצילות הוא השתלשלות פלאות ורזי דתורה, והתורה תמימה ידו"ד.

(של"ה, מסכת שבועות, תורה אור, הגהה ה, אות ח)

'וכה תדבקין [עם נערותי]' - רמז לה סוד היחוד ד'שמע'. כי נודע כי 'שמע ישראל' וגו' הוא סוד היחוד האצילות, וסוד 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' הוא יחוד מלכות בשבע נערותיה והיא מיוחדת למעלה. ובפסוק 'שמע' הם כ"ה אותיות, ו'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' כ"ד אותיות, כולם מ"ט אותיות, נגד מ"ט שערי בינה, וסוד מ"ט הוא אפשרות ההשגה שהשיג משה רבינו ע"ה, והבינה היא ה' ראשונה מהשם, ובהתחבר ה' למ"ט נעשה 'מט"ה משה', ועל ידו נתנה תורה, קול התור נשמע בארצנו, ובהתחבר ה' לרות הוא 'תורה'. על כן רמז לה ו'כה' שהוא שמע ישראל כ"ה אותיות, תדבק עם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שהם סוד הנערות.

(של"ה, מסכת שבועות, תורה אור, הגהה יא, אות ד)

והמקובלים אמרו כי הג׳ ספירות הראשונות לא ידובר בם כי אם דרך כלל בדברים מורים על מציאותם, כי החקירה האנושית לא תשיג לדעת ממנו כלל... אמנם מפני שיש מדרגה אחת למעלה מהחקירה האנושית, והיא מדרגת הנבואה, מצאנו בקבלה שיש מי שהשיג גם בהם. וזהו אמרם מהנ׳ שערי בינה שכולם נמסרו למשה חוץ מאחד.
ולכן אחי הזהר בדעות מקצת המקובלים האחרונים שהטריחו את עצמם להניח הנ׳ שערי בינה ול״ב נתיבות חכמה, כי כבר באו לידי מהם ובעייני בהם בדקות מצאתי שדבריהם הם בלי יסוד, ואינו די שלא יועילו רק שיזיקו להטריח המעיין בדבר שאין בטבע השכל האנושי משיגם.

(רבי אליה חיים ג׳נאצאנו, אגרת חמודות, עמ' 22)

[איך אפשר לומר שהמדרגה האלקית היא חמשים שערים, הרי אין גבול להשגה של ה'? כוונת הגמרא היא שמשה השיג מ"ט שערים מן המושג אלקות, ולא השיג את השער החמישים מהשגת מהותו של ה'. "ותחסרהו מעט מאלהים" - היה חסר לו מעט מהשגת ה' (לא מה' עצמו). משה ידע שלא השיג הכל, ובכל זאת האמין בה' ובתורתו. כי אילו ידע הכל, היתה חסרה לו אמונה שהיא המעלה העחיונה, אלא ידע שילוד אשה לא יכול להשיג הכל, והוא השיג כל מה שאדם יכול להשיג, ועדיין נשאר מה שלא ידע ובזה האמין. על זה אומר במדבר רבה פרשה יד "משה לא היה יודע מי מדבר עמו ובלעם היה יודע מי מדבר עמו" - משה הבין שאינו יודע הכל, והאמין במה שאינו יודע, ובזה "לא היה יודע" אלא היה מאמין, ובלעם חשב שהוא יודע הכל, כמו שאמר "ויודע דעת עליון", ולכן לא היתה לו אמונה. ועל זה נאמר "הטיבו אשר דברו" - שלא רצו לשמוע מה' אלא ממשה, כי אילו שמעו מה' היו חושבים שהם יודעים הכל.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 104-105) לטקסט

[עיין עוד לקט באורי אגדות לקמן לא ע"א בשם של"ה (בכמה מקומות), ונדרים לח ע"א]

חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה חסר אחד שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים
31-32

בכל דור [ודור] בא משה בסוד עיבור, לפי שהקדוש ברוך הוא לא היה רוצה לקבל הערב רב... והוא קבלם בחשבו כי טוב להכניסם בקדושה... ואדרבא, הם קלקלו לישראל... ולזה הוצרך לבא משה בעיבור אחד לחמשים שנה... וקודם שחטאו ישראל היה משה בתכלית השלמות, והיה משיג שער החמשים של נ' שערי בינה, הגדול מכלם, וכשחטאו ישראל נעלם ממנו, וזה שנאמר 'לך רד', רצה לומר 'רד' ממנין 'לך'. וזה שאמרו רבותינו ז"ל חמישים שערי בינה נבראו בעולם ונתנו למשה חסר אחד. פירוש, מעיקרא כולם ניתנו לו, ואחר כך חסרתו אחד, וזהו שנאמר 'ותחסרהו מעט מאלהים', כי מעיקרא שלם היה, אלא שאחר כך חסרוהו היותר מעט מ'אלהים' שהוא אות 'א'. או פירושו שחסרו הרבה ולא נשאר לו אלא מ"ט, כמו שאמרו בילקוט, אל תקרי 'מעט' אלא מ"ט, והמ"ט הם מעט מזעיר בערך שער החמשים שהוא גדול ונפלא מכלם. והנה להיות שכוונת משה היה לטובה, ה' יתברך לא ימנע טוב להולכים בתמים, ובעת תוסף רוחם יגועון לא יגרע מצדיק עינו. וזהו שנאמר (דברים לד, א) 'ויעל משה מערבת מואב אל הר נבו', 'נבו' - 'נ' 'בו', ונכנס הנו"ן בשמו ונעשה 'נשמה', וידוע (זהר ח"א דף רו ע"א) כי נשמה [היא] בבינה.

(רבי חיים ויטאל, ספר הליקוטים, פרשת ואתחנן [הובא בשל"ה, פרשת ואתחנן תורה אור, אות יב])

חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה חסר אחד שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים וכו' ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וחד אמר בנביאים לא קם במלכים קם

היה הדבור עם משה פנים אל פנים. ואין לאדם כמדרגה זאת שיהיה עם ה' יתברך תמיד פנים אל פנים... ומה שאמרו בפרק קמא דראש השנה "ולא קם נביא עוד וגו'", רב ושמואל, חד אמר בנביאים לא קם, אבל במלכים קם, אין זה קשיא. כי פירוש דבר זה, כי בודאי ראוי שיהיה משה מיוחד בנבואתו, ואם היה לו שיתוף בנבואה, לא ניתנה התורה, שהיא מיוחדת, על ידי משה... ומה שאמר במלכים קם, דכיון דלא קם בבני אדם כמוהו, הרי היה משה מיוחד בנבואתו, אף כי במלכים קם, דהיינו מפני גודל מדרגתו ומעלתו של שלמה, שהיה מלך על עליונים ותחתונים, כדאמרינן שם (סנהדרין כ ע"ב), ולכך נבואתו גם כן במדרגה עליונה, עד שיאמר בישראל לא קם, אבל במלכים קם. ועם זה לא יצא משה ממה שהיה מיוחד במעלתו מצד הנבואה, כי אין המלך בכלל שאר בני אדם. ולפיכך אף אם קם במלכים, לא יצא משה ממה שהיה מיוחד בנבואה.
ואין הפירוש גם כן כי היה לשלמה נבואת משה רבינו ע"ה, כי אין הדבר כן, רק כי היה למשה בודאי מדרגה בנבואה עד שנמסרו למשה כל מ"ט שערי בינה, ובודאי אין דבר זה לשלמה. רק מה שאמר אבל במלכים קם, שהגיע בנבואתו לדעת דברים עליונים נעלמים, כמו משה שהיה משיג דברים הנעלמים. והנה היה מדרגתו בנבואה כל כך גדול, כמו שהיה גדול משה רבינו ע"ה. אבל שיהיה יודע מה שהיה משה רבינו ע"ה - דבר זה אינו. כי למשה נמסרו כל מ"ט שערי בינה. ובידיעה הכללית שהיה למשה רבינו ע"ה, שידע משה רבינו ע"ה הכל, בודאי אינו מדבר מזה בגמרא כלל. ולפיכך היה נתינת בתורה על ידי משה. ולא נתנה תורה לכלל ישראל, כי ראוי שתנתן התורה - שהיא מיוחדת, ואין לתורה שום שתוף אל כל שאר השגות - ראויה שתנתן דוקא על ידי משה רבינו ע"ה, שהיה מיוחד, דכתיב (דברים לד, י) "ולא קם נביא עוד וגו'".
ומפני גודל מעלת משה, ויחודו בנבואה, מורה עליו שמו... שהיה כמו אמצעי בין העליונים ובין התחתונים... ולפיכך בשם 'משה' אות המ"ם, שהיא אמצעית בסדר אלפ"א בית"א. ואחר כך השי"ן, שהיא מדרגה האחרונה חוץ מן האחת, שנאמר "ותחסרהו מעט מאלהים". וזה נאמר על משה, כדאיתא במסכת ראש השנה.

(מהר"ל, תפארת ישראל, פרק כא)

חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה חסר אחד וכו' בנביאים לא קם במלכים קם

ועל ידי חכמת תורה שבעל פה שהוא הכנסת חכמה אנושית לתורה... על ידי זה אחוזים בשורש הנעלם דתורה כמו שאמרו (בבא בתרא יב ע"א): חכם עדיף מנביא, ועיין שם ברמב"ן דהוא השגת רוח הקודש, והיינו רוח מקודש העליון חכמה עילאה שמשפיע לחכמה תתאה. ושער חמישים הנעלם ממשה רבינו ע"ה, היינו כפי השגתו דרך נבואה שהוא כרואה בעיניו. ועל זה אמרו לחד מאן דאמר בראש השנה (כא ב) בנביאים לא קם אבל במלכים קם, רצה לומר בהשגה דרך מדת המלכות חכמה תתאה, שהוא השגה פחותה, מכל מקום הוא עדיפא במה שיכול להשיג בענינים יותר גבוהים. וכידוע דהאריז"ל גילה השגת משה רבינו ע"ה מאיזה מקום ושורש היה, והוא גילה סודות עליונים שלמעלה מעלה מאותו שורש. אבל כל השגותיו אינו אלא דרך רוח הקדש, שאין לזה יחס עם ראיה דנבואה אפילו באספקלריא שאינה מאירה דשאר נביאים, כל שכן לנבואת משה רבינו ע"ה. דהשגת הנבואה הוא השגה גלויה, ומצד הגילוי אי אפשר להשיג אלא מה שאפשר להשיג בעולם הזה... מה שאין כן השגת החכמים, שהוא השגה שמצד ההעלם, יוכלו להשיג גם השורש הנעלם. ואף על פי שעל זה נאמר (חגיגה יג ע"א): במופלא ממך אל תדרוש וכו', כי שורש הנעלם מעין כל בריה נקרא מופלא שהוא פלא העליון שאין רשות לחקור שם כלל, היינו להשיגו לגמרי דרך החכמה, אבל מכל מקום יש להם אחיזה בו מצד שמשם שורש חכמתם, ומאחר שהיא חכמת לבם ששבה להיות תורה הלא היא אחוזה בשורשה.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות נב)

בקש קהלת למצא דברי חפץ וכו' יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב ישר דברי אמת
33-35

התורה קיי"ל צריכה שרטוט [מגילה טז ע"ב]. ודרשו חז"ל בפסוק "ביקש שלמה למצוא דברי חפץ" - יצאת בת קול "וכתוב יושר דברי אמת". ולדעתי הוא הסוד, דברי חפץ הוא סוד השרטוט, שהוא סוד התורה הנעלמה קודם התגלותה בבחינת אותיות הדבור, והוא סוד התורה בהיותה בבחינת מחשבה סוד חכמה, הוא סוד "בראשית" [בראשית א, א] תרגומו "בחוכמתא" (תרגום ירושלמי המיוחס ליונתן). וזה שאמר הכתוב "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" [משלי לא, כו], כי סוד החכמה אי אפשר להשיג אם לא ע"י שנתלבשה בבחינת אותיות הדבור, אנחנו מציצים מן החרכים על ידי האותיות סוד התורה הנעלמה, היא החסד הגמור אשר התחסד הש"י עם ישראל עם קרובו אשר הלביש להם החכמה באותיות ולשון... ועל כן דרשו חז"ל "כי חיים הם למוצאיהם" [משלי ד, כב] - למוציאיהם בפה [עירובין נד ע"א] בדבור דייקא, כי ע"י דבור הפה יתגלה הנעלם שבתורה סוד החכמה והמחשבה... ובזולת הדבור לא תושג התורה במחשבה... והנה ביקש שלמה למצוא דברי חפץ, סוד השרטוט, סוד החקיקה, התורה הנעלמה במחשבה מבלי התלבשותה בדבור. יצתה בת קול "וכתוב יושר דברי אמת", כי אי אפשר להשיג הנעלם רק על ידי כתיבה ואותיות הדבור.

(בני יששכר, מאמרי חודש סיון, מאמר ד אות ג)

בקש קהלת להיות כמשה

[הטעם הוא ע"פ מה שכתב ר' אייזיק חבר, פתחי שערים ח"ב, נתיב פרצוף נוקבא דז"א ל-לא, שמשה רבינו גילה את השכינה בארץ ע"י התורה שנתן לישראל, אבל לא נשלם בנין הנוקבא כי דור המדבר היה רק בסוד לאה אחורי פרצוף יעקב, ועיקר תיקון הנוקבא היה בא"י, שקיבלו מלכות בימי דוד ושלמה, ואז האיר פנים בפנים נגד זעיר אנפין בזיווג מצד שהתחתונים היו ראוים מצד עצמם, ולכן אז נבנה בהמ"ק, שהמקדש הוא הנוקבא. וכיון ששלמה בנה את בהמ"ק, רצה להיות כמשה. (מ ע"ב) במשה כתוב "אשר ידעו ה' פנים אל פנים", כי ראה באספקלריא המאירה. וכך כתב הגר"א בליקוטים בסוף ספרא דצניעותא, שמשה זכה להשראת ה' מאצילות, והשיג בבריאה. בעוה"ב יש חסד גמור ודין גמור, והוא השיג ע"י תפארת, שהיא אוהל משה רבינו. (מא ע"א) כיון ששלמה הכניס את הארון לקה"ק, והתפלל לה' להוריד שפע קדושה (שבת ל), ותיקן את הנוקבא, לכן הרהיב עוז לבקש שה' יודיע לו את דרכיו כמו משה, כי הוא גמר את התיקון שהתחיל משה. יש להסביר ע"פ המבואר בשבת ל, בקשות שלמה בזמן הכנסת הארון: בתחילה ביקש "ה' עזוז וגבור", כח משה שהוא בתפארת וגבורה, ולא נענה. אח"כ ביקש את המדרגה השנייה ממשה, מידת הנביאים בנצח והוד, "ה' צבאות", ולא נענה. רק כשביקש "ה' אלקים" שהיא בינה, המקשרת ליסוד חסדי דוד, ונקראת חכמת שלמה, נענה כי זאת מדרגתו.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף מ ע"א-מא ע"א) לטקסט

כא: בקש קהלת להיות כמשה יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב ישר דברי אמת

33-35
מאי שייך זה לזה? ושמעתי דאיתא בפסוק 'בראשית ברא אלקים את השמים' וכו'. פירשו המפרשים למה מתחיל בבראשית, בשביל משה שנקרא ראשית וכו'... עוד טעם אחר יש, לכך מתחיל בבראשית, סופי תיבות אמת. הי מנייהו מפקת. אבל מוכח בשביל משה וכו', דאם לא כן למה לי בראשית, הא מתיבות "ברא אלקים את" נמי מוכח, והשתא יהיה כסדר, אבל מ"בראשית" משמע שלא כסדר, אלא מוכח בשביל משה וכו'. וזה פירוש ביקש שלמה להיות כמשה. אבל קשה, הא לא אפשר להיות כמשה, הלא התורה מתחיל מבראשית, בשביל משה שנקרא ראשית... ומשמע לא קם כמשה. אלא צריך לומר שהוא סבר שבראשית בא להורות דברי אמת, שהקדוש ברוך הוא אמת כנ"ל, מיד יצתה בת קול ואמרה לו האיך אפשר לומר שבראשית קאי על דברי אמת, כנראה לעיל, אלא מוכח בשביל משה, ולא קם כמשה.

(רבי צבי הירש מקאמינקא ורבי שמואל קאמינקער, שני המאורות, פרשת בראשית, עמ' ד-ה)

בקש קהלת להיות כמשה יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב ישר דברי אמת ולא קם נביא עוד בישראל כמשה
33-36

ויפה פירש בספר א"ז מ"ש רז"ל בר"ה בקש שלמה להיות כמשה יצאה ב"ק ולא קם נביא כמשה. כי מצינו בדברי הנביאים שלשונם אין מבואר כ"כ. והטעם הוא כי כשאדם כותב גלוי, מברר כל הצורך. אבל כשצריך להסתיר הדבר, מליט כוונתו שלא יהיה מובן רק לאותו ששלח, וממילא יבואו דבריו מגומגמים קצת מאחר שאין זה כונתו העצמית. ולזה בנביאים שבאו להליט רוחניות בדבריהם, א"א שיבואו בלי גמגום כלל. זולת בתורה שנתנה מאת השי"ת ע"י משה רבינו ע"ה, הוא יכול להליט כל פרטי הבריאה והשגחה וההנהגה ע"י פרד"ס, ועכ"ז באה פשוטה מובנת בלי גמגום. וזה שכתוב יצאה ב"ק ואמרה הרי כוונתך "כתב יושר דברי אמת", שאף שתהיה לוטה בו דברי אמת רוחניים, ומ"מ יהיו "כתב יושר", אבל "לא קם נביא עוד כמשה", ועכ"ז אף שעמוקה ורחבה היא מני ים ולהמקובלים שבעים אלפים פירושים לתורה, טהורה היא גם בשטחיותה ואף התינוק מבין בה כפי כחו.

(רבי יעקב טבשונסקי, אמרי השכל דרוש יז, דף פו ע"ג-פז ע"א)

בקש קהלת להיות כמשה יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב ישר דברי אמת ולא קם נביא עוד בישראל כמשה
33-36

תורת משה כוללת הרבה ספורים מימים קדומים שניתנו לקריאה לכל אדם, אבל יחד עם ההבנה השטחית רומז כל סיפור לרזי עולם אשר צריכים להעמיק בכדי לדעת ולהבין ענינם. ביקש קהלת גם הוא לכתוב ספר אשר לפי ההבנה השטחית נראה סיפור מחיי רועה ורעיה, בעוד שתוכנו הוא באמת קודש קדשים - שיר השירים. חפץ היה להיות כמשה לחבר ספר שיפורש בשבעים פנים. אבל בת קול אומרת לא קם כמשה, כי הנה תורת משה, מלבד כל רמזי חכמה שצפונים בכל ספור, הנה גם פשטותו הוא אמת היסתורית. כל אשר יסופר הוא כתב יושר דברי אמת, בעוד אשר בספרו של שלמה, שאמנם הצפון בו הוא קודש קדשים, אבל ההבנה השטחית היא מחזה מחיי רועה ורעיה... ולא קם כמשה להיות כל הכתוב דברי אמת.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

[שלמה רצה לדעת איך ייתכן ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים". ויצתה בת קול ואמרה "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", והמשך הפסוק "אשר ידעו ה' פנים" - דברי בית שמאי, "אל פנים" - איך שהוא מכוון לפנים של דברי בית הלל. כלומר, שרק משה הבין את זה ושלמה לא יוכל להבין את זה, אלא צריך להאמין בה', "וכתוב יושר" - שמה שכתוב בתורה הוא ישר, ובכל זאת "דברי אמת" - גם דברי בית שמאי ודברי בית הלל שנחלקו בפירוש הכתוב הם אמת.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף נט ע"ד) לטקסט

בקש קהלת למצא דברי חפץ בקש קהלת להיות כמשה יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב ישר דברי אמת ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וחד אמר וכו' בקש קהלת לדון דינין שבלב שלא בעדים ושלא בהתראה יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב ישר דברי אמת על פי שנים עדים וגו'
33-40

אמרו חז"ל: 'בִקֵש קוֹהלת למצוֹא דברי חפץ - ביקש קהלת להיות כמשה. נ"ל לפרש כמו שפירש בתורה תמימה כאן, ששלמה ביקש את מה שביקש משה, ורצה להשיג את מה שהשיג משה. שהרי "חפץ" הוא דבר יקר, שהאדם רוצה בו מאוד מאוד, והחפץ, הרצון הגדול ביותר של אדם חכם שהגיע לחכמה הגדולה של שלמה, הוא לדעת את שיא החכמה, את האמת, את דרכי ה' ואת כבודו. כך אומר ילקוט שמעוני (קהלת יב, תתקפט): "ביקש קהלת לעמוד על מתן שכרה של תורה... ביקש קהלת לעמוד על מתן שכרן של מצוות... ביקש שלמה לעמוד על הקץ". וזאת כוונת הנביא האומר (ישעיהו נח, ב): "ודעת דרָכַי יֶחפצון", כלומר, החכמים והצדיקים חפצים ורוצים יותר מכל דבר לדעת את מדותי ואת דרכי ולהבין אותן, כך שידעו בבירור את האמת וילכו גם הם בדרכים אלה. ושלמה רצה להבין במיוחד את הענין של יסורי הצדיקים. עוד יש לפרש, שרצה להבין את ה"חפץ" של הקב"ה: מה רוצה הקב"ה יותר מכל.
ועל זה ממשיכה הגמרא...: יצתה בת קול ואמרה לו: 'וכתוב יושר דברי אמת' - 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה'. כלומר, שהקב"ה השיב לו: לא תוכל להבין את דרָכַי, ולא תגיע אפילו למה שהבין משה, שהרי לא קם נביא כמשה. אלא מה יש לך לדעת? שתכלית האדם בעולם היא לקבל על עצמו עול מלכות שמים ולעשות את רצון קונו כפי שמסרתי לו בתורת משה; ללכת בדרָכַי שכתובות בפירוש בתורה. אין לך יותר ממה שכתוב בתורה, שהיא דברי יושר ואמת לאדם, ותכליתך היא ללכת אחריהם, ואחרי היושר, הצדק, המשפט, והחסד, שהם הם האמת. הם דברי החפץ של ה', והם צריכים להיות דברי החפץ שלך. וזה מה שאמר שמואל (שמואל א' טו, כב): "הַחֵפֶץ לה' בעוֹלות וזבחים כִשְמוֹעַ בקול ה'?" כלומר, העיקר הוא שתקבל עליך עול מלכות שמים, ושתשמע בקול ה' גם אם אינך מבין את דרכיו, כמו ששאול לא הבין את דרכי ה' עם עמלק. שאדרבה, הקב"ה דוקא אינו רוצה שנבין את כל דרכיו, וזאת כדי שנוכל לשבור את האנוכיות ואת ה"אני" שבתוכנו, ונקבל עלינו עול מלכות שמים, ששובר את גאוות האדם.
וזאת כוונת המדרש (ילקוט שמעוני, קהלת שם) האומר: "ביקש קהלת לעמוד על עסקי פרה [אדומה]. אמר לו: 'וכתוב יושר...', כבר כתבתי לך על ספרו של יושר [התורה]... עֲשֹה בישרות, עֲשה באמונה. גזירה גזרתי, חוקה חקקתי - אין לך להרהר אחריה...". כלומר, יש חוקים שהם בכוונה סתומים ולא תדע ולא תבין אותם, כדי שתוכל להיות שפל ועניו ולעשותם רק משום שכך ציוויתי. אין לך לעשות יותר מזה. עֲשה באמונה וביושר, כי באלה חפצתי, ואת השאר - החוקים - עֲשה כדי לשבור את גאוותך. ויבוא יום בעוה"ב, שאתה ושאר הצדיקים תשבו ותיהנו מזיו השכינה, ואז תבינו. האדם חייב לכופף את חפצו לחפץ ה', כמו שאמר דוד (תהלים א, א-ב): "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים... כי אם בתורת ה' חפצו"... ולשבירת הגאוה התכוונו חז"ל באומרם: ביקש קהלת לדון דינין שבלב שלא בעדים ושלא בהתראה. יצתה בת קול ואמרה לו: 'וכתוב יושר...' - 'על פי שנים עדים'. כלומר, אפילו האדם החכם ביותר בעולם חייב ללכת לפי מה שכתוב, בלי לחרוג מזה. אל תסמוך על בינתך ועל גאותך. עֲשה את רצוני! ודוקא חכמתו וגאותו של שלמה הוליכו אותו לאסון, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין כא ע"ב): "...שתי מקראות נתגלו טעמן, נכשל בהן גְדול העולם. כתיב (דברים יז, יז): 'ולא ירבה לו נשים [ולא יסור לבבו]'. אמר שלמה: אני ארבה ולא אסור... וכתיב (שם, טז): '[רק] לא ירבה לו סוסים [ולא ישיב את העם מצרימה]'. ואמר שלמה: אני ארבה ולא אשיב...". ובסופו של דבר נכשל בשניהם.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, דברים פרק לד, י, עמ' תסה-תסו)

בנביאים לא קם במלכים קם
36

"ביקש משה מלכות" וכו' - פירוש, כי אז מדריגתו היה יותר מן מה שהי' עכשיו, שאין לו מלכות. וראי' לזה שאמרו במסכת ר"ה "ולא קם נביא כמשה עוד" - בנביאים לא קם אבל במלכים קם, ומי הוא? שלמה, שתראה מזה כי [ע"י] כח מדריגת מלכותו זכה לחכמתו, ולפיכך בנביאים לא קם אבל מצד מדריגת מלכותו קם, ולפיכך ביקש מלכות שיהא לו מדריגה העליונה.

(מהר"ל, חידושי אגדות, זבחים קב ע"א)

...בסוד שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה יא ע"ב): שלמה מלך בעליונים, כמו שכתוב (דברי הימים א' כט, כג) 'וישב שלמה על כסא ה''. והוא היה בערך מדרגת משה רבינו ע"ה. וכן אמרו 'לא קם [נביא עוד בישראל] כמשה', בנביאים הוא דלא קם כמשה אבל במלכים קם, ומנו שלמה. וכן אותיות 'שלמה' - 'למשה'.

(של"ה, עשרה מאמרות, מאמר ב, אות פז)

אמר רב המנונא, מאי דכתיב (מלכים א' ה, יב) 'וידבר שלשת אלפים משל' וגו'? מלמד שאמר שלמה על כל דבר ודבר של תורה שלשת אלפים משל (עירובין כא ע"ב). הענין... על דרך 'האלף לך שלמה, ומאתים לנטרים את פריו' (שיר השירים ח, יב)... ואפשר דזהו רמז שני אלפים קדמה התורה לעולם (לעיל אות קיג), כי ראשית המחשבה סוף המעשה, ואלף השלישי הנעלם לא נתגלה רק למשה, וממנו לשלמה, 'ויחכם מכל [ה]אדם' (מלכים א' ה, יא). ובמדרש רבותינו ז"ל: 'לא קם כמשה' - בנביאים הוא דלא קם, אבל במלכים קם, ומנו שלמה. וזהו 'האלף לך שלמה', 'לך' דייקא, ולעתיד יתרבה עוד, קדש קדשים, כדין הקדש מוסיף חומש (ויקרא כז, טו). וזהו 'ומאתים לנוטרים את פריו', כי שלשת אלפים הם קרן גוף האילן, וזה פריו.

(של"ה, מסכת שבועות פרק תורה אור, אות קכג)

נ"ל לפרש, שהכוונה למלך יאשיהו, שעליו כתוב (מלכים ב' כג, כה): "וכמוֹהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה'... ואחריו לא קם כמוֹהו". ומדובר לגבי תשובה, שלא היה מלך שחזר בתשובה כמוהו. וכוונת חז"ל היא שבמלכים היה יאשיהו שהיה בגדר חד במינו, לגבי תשובה.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, דברים פרק לד, י, עמ' תסג)

בקש קהלת למצא דברי חפץ בקש קהלת לדון דינין שבלב שלא בעדים ושלא בהתראה יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב ישר דברי אמת על פי שנים עדים וגו'
37-40

...דבכל דבר שיש פעולות קודמות להשיג על ידיהן הדבר התכליתי, דבר התכליתי נקרא חפץ והענינים הקודמים נקראים בשם רצון. ואמר המשורר (תהלים מ, ט): "לעשות רצונך אלקי חפצתי", כי יש כמה מצוות בקום ועשה ובשב ואל תעשה שהמה להשיג דבר תכליתי, וא"כ גוף המצות אינם אלא בשם "רצון", ורק התכלית המבוקש נקרא "חפץ". ואולם אין האדם רשאי להמציא לנפשו התכלית המבוקש שנקרא חפץ ע"י דרך אחר, שלא כמצות התורה, רק הוא מחויב לבקש התכלית והחפץ רק עפ"י הדרכים והמצוות שהורה לנו הש"י בתורתו, כי כך שערה חכמתו ית"ש שבלעדן לא ישיג אנוש דברי חפץ ותכלית, וכמ"ש (בפ"ב דסנהדרין) שלא נתגלו טעמי המצוות, שבשני מצוות שנתגלו טעמן נכשל בהם גדול העולם, במצוות "לא ירבה לו נשים למען לא יסיר לבבו" "ולא ירבה לו סוסים למען לא ישיב העם מצרימה", ונכשל בהם שלמה המלך ע"ה שהתחכם למצוא דברי החפץ בלעדי קיום המצוות, ונכשל בהם. ועל כן חובה על האדם לעשות המצוה שהמה בחינות "רצון" כאילו גם בהם היה דבר חפץ, כי לולא זאת לא ישיג התכלית והחפץ המבוקש. וזה שאמר דוד המלך ע"ה "לעשות רצונך חפצתי", שלא נטיתי מרצון ד' ומדרכיו כאילו הם בעצמם המה דברי חפץ.
והנה מה שצוותה התורה לדון עפ"י שני עדים הוא מטעם שעל ידיהם ימצא החפץ, הוא האמת. ומצוות שמיעת העדים הוא רק בשם "רצון" יכונה, להשיג על ידו החפץ - האמת. ושלמה המלך ע"ה בקש למצוא דברי חפץ מבלעדי דרך ורצון התורה, להמציאם למו ע"י חכמתו ותבונתו הרחבה להכיר במעשה האמת. ויצאה בה קול שאין רשות לאנוש לזה, רק חובה לעשות ככתוב יושר וכו', שרק על פי שני עדים יישר דרכו למצוא דברי אמת, ויעשה חקירת עדים כדברי חפץ.

(רבי מאיר צבי ויטמאיר, דרושי רמ"ץ, דרוש ב אות ח דף טו ע"א)

בקש קהלת לדון דינין שבלב שלא בעדים ושלא בהתראה
38-39

מי שאוהב את התורה התורה אוהבתו גם כן... ומגלת לו כל סתריה ורזי התורה כמו החשוק לחשוקו... ואמרינן ביומא (כו ע"א) צורבא מרבנן דמורי מלוי או מיששכר... דצריך גם כן אהבת הבריות כדי לידע הדבר בעתו, וזה זכה יששכר על ידי דמרציא ארצויי כדאיתא (עירובין ק ע"ב), שזהו תוקף האהבה לבריות ובכח זה נולד. מה שאין כן יהודה שנקרא על שם של הקדוש ברוך הוא כמו שאמרו בסוטה (י ע"ב) כי אהבת השם יתברך קבוע בו... לכן אמרו שם ביומא דגם בו נאמר (תהלים ס, ט) "יהודה מחוקקי" רק דלא מסיק [שמעתתא אליבא דהלכתא] וכו' דודאי המשפט מדה כנגד מדה ה' יתברך מגלה לו סתריו, אלא דזה אינו אליבא דהלכתא, פירוש לשון הלכה היינו מלשון הכתוב "זה הדרך לכו בו". ולענין הנהגת העולם אמרו (בבא מציעא נט ע"ב) "לא בשמים הוא" ואין משגיחין בבת קול... כי תורה שבכתב מן השמים נקרא חקה חקקתי גזירה גזרתי וכו'. וכן הבריאה דהוא מעשה הקדוש ברוך הוא נקרא "חוקות שמים וארץ". וכן "יהודה מחוקקי" נתגלו לו חוקות הקדוש ברוך הוא... שהוא עשה שלא כהלכה בלא שום טעם, רק מפני שרצה בכך, וסמך על מה שהוא רוצה כך הוא אמיתות רצון ה' יתברך ואין בו עבירה, ואף על פי שאין בו שום טעם, כי אין טעם לרצון, וכמו שנאמר (קהלת ב, י) "כל אשר שאלו עיני לא אצלתי" וגו' אף להפר תורה, הגם שלא ידע טעם שיש בו "עת לעשות לה'", רק חוקה וכהלכתא הלכה למשה מסיני, בלא טעמא. זה אינו מסקנא והלכתא להנהגת העולם.
ולכן אמרו ביקש שלמה המלך ע"ה לדון בלא עדים והתראה. וכטעם "וישב על כסא ה'" (דברי הימים א' כט, כג), והרי על כסא ה' יושב הקדוש ברוך הוא. רק האהבה הוא הדביקות באותו דבר, ומי שאוהב התורה וישראל דבוק בהם, ומי שאוהב הקדוש ברוך הוא, שעל זה יסד שלמה המלך ע"ה כל ספר שיר השירים, הרי דבוק בו עד כביכול "והיו לבשר אחד".

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק אות קצח)

בקש קהלת לדון דינין שבלב שלא בעדים ושלא בהתראה יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב ישר דברי אמת על פי שנים עדים וגו'
38-40

...כמ"ש שלמה המלך ע"ה בספר הנקרא חוכמתא רבתא דשלמה, ששם כתב: והוא דיהב אידעתא דלא דגלותא למידע היכן קם עלמא ועובדיהון דמזלאתא... ומחשבתהון דבני נשא... כל מידם דכסי וכל מידם דגלי ידעית. "ומחשבתהון דבני נשא" אינו חכמת צורת הפנים שהזכרנו, אלא ענין נזכר בפרקי היכלות (פרק א אות ג), שאומר שם: גנב אדם יודע ומכיר בו; רצח אדם יודע בו ומכיר בו; נאף אדם יודע ומכיר בו. ולפיכך אמרו בקש שלמה לדון בלא עדים, יצתה בת קול ואמרה וכתוב יושר דברי אמת, על פי שנים עדים.

(רמב"ן, דרשת תורת ה' תמימה, בתוך: כתבי הרמב"ן, מהד' שעוועל, כרך א, עמ' קסג)

בקש קהלת לדון דינין שבלב שלא בעדים ושלא בהתראה יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב ישר דברי אמת על פי שנים עדים וגו'
38-40

ובספרי (דברים פיסקא ט): "ונתת לעבדך לב שומע" (מלכים א' ג, ט) - אפשר ששלמה לא היה יכול לידון את ישראל, הרי הוא אומר (שם ה, ט-יא) "ויתן ה' חכמה לשלמה וגו' ויחכם מכל האדם"? אלא כך אומר שלמה: איני כשאר דייני אומות העולם, דיינים של אומות העולם יושבים על בימה, דנים להריגה לחניקה וכו', אין בכך כלום, אבל אני אם חייבתי ממון, נפשות אני נתבע, וכדאמר (משלי כב, כג) "וקבע את קובעיהם נפש"...
וקשה דהא דכתיב "ויחכם מכל האדם" הוא אחר שהתפלל עליה, דכתיב "ונתת לעבדך לב שומע" וגו'? ויש לומר דקרא קשיא ליה, דכתיב "ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה", ולא היה צריך לומר אלא "לשפוט את עמך הגדול הזה". ועוד, מאי "להבין בין טוב לרע", היה לו לומר "לשפוט צדק". אלא משום דאמרו בסוף פרקא קמא דראש השנה "ביקש קהלת למצא דברי חפץ" - ביקש לדון בלא עדים, אמר לו הקב"ה "וכתוב יושר" - "על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר". והיינו דקאמר "ונתת לעבדך וגו' להבין בין טוב לרע" - כששני בעלי דינים עומדים לפני, אבין בין טוב שבהם לרע שבהם, "כי מי יוכל" - בדרך חכמה, אפילו אביר שבאבירים, "לשפוט את עמך הכבד הזה". ועל זה הוקשה להם, במה שאמר כי בדרך חכמה מי יוכל, והא כתיב "ויתן ה' חכמה לשלמה וגו' ויחכם מכל האדם" וגו', ומי שהיה בו כל כך חכמה אינו יכול לדון את ישראל, שהחליט המאמר "כי מי יוכל" דמאחר דכיילי ליה חכמה באהבה רבה מה היה דואג, והלא לא נתנה תורה לעמי הארץ אלא מסרה הקב"ה לחכמים? והשיב לפי שיראת העונש מרובה מאוד... לכך היה מבקש לידע הדבר בנבואה או ברוח הקודש, כי אם על צד החכמה, מי יוכל לכובד העונש הנאמר עליו.

(רבי יוסף מטראני, צפנת פענח, שופטים, דרוש א, דף ריח ע"ב במהד' ת"ח, עמ' קלד במהד' תשסט)

בקש קהלת לדון דינין שבלב שלא בעדים ושלא בהתראה יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב ישר דברי אמת על פי שנים עדים וגו'
38-40

במגילה טז: מגילה צריכה שרטוט דכתיב "דברי שלום ואמת" - כאמיתתה של תורה. ובזה י"ל בהא דר"ה כא ע"ב: ביקש קהלת לדון דינין שבלב שלא בעדים ושלא בהתראה יצתה ב׳׳ק ואמרה לו "וכתוב יושר דברי אמת" - "על פי שנים עדים יקום דבר"... י"ל דהבת קול הורה לו כי לאה דעת האדם לשפוט משכלו, ולא ימצא הנקודה התיכונה בלי לנטות ימין ושמאל, פעם ירחם ופעם יאכזר, ואמיתת כסא המשפט הוא רק ביושר האמיתי, בלא חסד ורחמים. וזהו רק בתורה הקדושה, כי הוא היושר אמיתי. וקהלת ברצה לסמוך על דעתו לדון מדעת עצמו, א"ל הב"ק "וכתוב יושר דברי אמת" - התורה שהיא כתובה ביושר ע"י שרטוט, הוא לרמז שדרכה היא האמת והיושר אמיתי.

(רבי יעקב טבשונסקי, אמרי השכל דרוש ט, בסופו, דף סד ע"ד)

רש"י ד"ה דכתיב ותחסרהו - במזמור מה אנוש כי תזכרנו

נראה שרש"י רמז בציון המקום שפסוק זה כתוב במזמור "מה אנוש כי תזכרנו" שמודרש על משה שעלה למרום - עי' שבת פט.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)


כב ע"א

מעשה בטוביה הרופא שראה את החדש בירושלים הוא ובנו ועבדו משוחרר וקבלו הכהנים אותו ואת בנו ופסלו את עבדו

נראה שתפקיד אלו הכהנים בעיבור החודש היתה להכין עדי החודש ולהתאימם לחושבנא דרבנן, ששנינו לעיל כ ע"א כי מאיימין על העדים שאע"פ שלא ראו יאמרו שראו. ומובן שלא יכלה להיות כזאת במושב הבית דין עצמו, דהוי כחוכא ואטלולא, אם העדים יאמרו שלא ראו והב"ד יגידו להם העידו כי כן ראיתם. אלא כד סליקו לועדת חושבנא דעיבורא לקבוע אימת ראש חודש, הנה לקיים קידוש ע"פ הראיה הוצרכו שיעידו לפניהם, ולא הוי עדי שקר, דידיעה הוי כראיה - עי' פני יהושע ובתוס' יבמות מה ע"ב (ד"ה מי לא טבלה כו'), דכיון דידוע לכל כאילו ראו עיי"ש. ובכן, טרם שבאו העדים לפני הב"ד, התעניינו בהם הכהנים לדעת מה בפיהם, אם יתאים לחשבון הב"ד, והם הם שהזדקקו לשמוע מה בפי טוביה הרופא והבאים עמו.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

אמר רב חנן בר רבא הלכתא כרבי שמעון אמר ליה רב הונא לרב חנן בר רבא רבי יוסי ומעשה ואת אמרת הלכתא כרבי שמעון אמר לו והא זמנין סגיאין אמרית קמיה דרב הלכתא כרבי שמעון ולא אמר לי ולא מידי אמר ליה היכי תנית אמר ליה אפכא אמר ליה משום הכי לא אמר לך ולא מידי

חידה סתומה לפנינו... ענה רב חנן: שניתי לפני רב להיפוך, כלומר דר' שמעון הוא הפוסל אב ובן לעדות החודש. ובכן, בידעו שיש במשנה זו שינוי גירסא שמהפכת דברי ר"ש לדברי ר' יוסי, למה התנצל באמרו זימנין סגיאין כו', הרי להלכה דעתו מכוונת עם דעת רב הונא? ולא עוד, אלא לפי מה ששנה הוא הן אין ר' יוסי בעל המעשה כי אם ר' שמעון, ובכן, מיד כאשר תמה רב הונא על דבריו ואמר ר' יוסי ומעשה שפסלו בנו ואיך אתה אומר הלכתא כר"ש, היה לו להגיב מיד כי זה לא נכון, לפי מה ששנה הוא ר' שמעון הוא בעל המעשה?
כעין ריב דברים זה שנינו עוד בבבא בתרא סד ע"א... אמנם בפנים פרק ה בררתי שתכנית רבינו הקדוש בסדורו היה לחתום בדברי מי שהכריעו בבית וועדו שההלכה כמותו. בראשונה הובאו דעות שונות ולבסוף טבע הדעה שהסכימו לה. והנה בהך דראש השנה מובאת מקודם דעת ר' שמעון ואחרי כן דברי ר' יוסי ועובדא שמסר. מוכח שרבי ובית דינו הכריעו כר' יוסי. ולכן שאל אותו איך תכריע אתה כר' שמעון? על זה השיב: זימנין סגיאין אמרית קמיה דרב שהלכה כר"ש ולא אמר לי ולא מידי, משמע שגם רב הסכים שהלכה בזה כר"ש, שאב ובנו כשרים לעדות החודש. שאל אותו היכי תנית? ענה רב חנן שבמשנתו הובאו מקודם דברי ר' יוסי בעל המעשה ואחרי כן דברי ר' שמעון. מוכח מזה שרבי הכריע כמותו, ולכן הורה רב כוותיה.

(רבי ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה בירורים יג, עמ' סב)

אם אינן מכירין אותו משלחין עמו אחר להעידו

אם אין מכירין אותו, היינו אם האדם אינו מכיר ויודע אם הדבר הוא מעצת היצה"ט או מההיפוך, העצה לזה, משלחין אחר עמו להעידו, על דרך מאמר חז"ל (שבת קה ע"א) איזהו אל אחר שיש בלבו של אדם - זה היצה"ר... וזה שרמז משלחין אחר עמו להעידו, היינו לקדש את עצמו בכל הענינים ואפילו בדברים הגשמיים להעלותן לעבודתו ית"ש, ולהכניע הרע ולהגביר הטוב בכל הדברים, וזה בחינת "בשני יצריך" [ברכות נד ע"א].

(רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא, אור יהושע, עמ' קח)

משקלקלו הבייתוסים

למה אמרו חז"ל במסכת ראש השנה שרצו הבייתוסין לקלקל [עדות החודש], בפרק א משנה ט [לעיל כב ע"א]: ואם צודה להם, ובפרק ב' משנה א' וב'... ולכאורה מה היה כוונת הבייתוסים בזה שיקלקלו עדות החודש? ולפי דברינו יתכן שהצדוקים מכחישין שיש לחכמים כח לעשות בפמליא של מעלה, שהרי הם אומרים שישראל אין להם כח לעשות פירוש על התורה, ומכחישין את הפסוק (דברים יז, יא) 'על פי התורה אשר יורוך', והפסוק (ישעיה ב, ג) 'כי מציון תצא תורה' כו', ומכחישין את זה, כל שכן שמכחישין שהבית דין אין להם כח על המאורות. ולכן שנראת הלבנה או שנכסה הלבנה שלא על פי החשבון [עי' לקט ביאור אגדות לקמן כד ע"ב בשמו], הם מתקנאים בזה ומכחישין את זה, שבזה נראה קלונם, שהרי יש כח לבית דין הגדול בפמליא של מעלה לעשות במאור הלבנה כרצונם, הרי כח בית דין יפה ו'מציון תצא תורה', כל שכן שיש להם כח לעשות פירוש על התורה, שהרי רואין בעבור החודש תורתן של הבית דין אמת. ועל כן כיון שנתגלה קלונם בקידוש החודש, על כן רצו הבייתוסין לסתור דברי הבית דין וקלקלו הבייתוסין כמה פעמים... והנה הרמב"ם בפירוש משניות כתב הטעם שרצונם לקלקל, כדי לקיים סברתן עצרת אחר שבת. ולכאורה קשה למה על ששה חדשים השלוחין יוצאין (לעיל יח ע"א), היה לצאת רק על ניסן לבד? ולפי דברינו יתכן.

(קדושת לוי, כללות ימים טובים)


כב ע"ב

פעם אחת בקשו בייתוסין להטעות את חכמים שכרו שני בני אדם וכו' עולה הייתי במעלה אדומים
24-29

ע"י יראה רעה יוכל לקרב עצמו אל הקדוש ברוך הוא, ע"ד עולה הייתי במעלה אדומים, כשהצדוקים שכרו את אחד להטעות הסנהדרין, מסתמא חיפשו אחר אדם לא טוב, אך כשהזכיר את עצמו ביראה רעה, דהיינו גהינום, ועי"ז שב אל ה', ולא הטעה הסנהדרין, דיראה הוא מדת אדום... כמ"ש (בראשית לו, ח) "הוא עשו הוא אדום". וזהו עולה הייתי, שהיה לי עליה על ידי מעלתו של אדומים.

(רבי דוב בער ממזריטש, אור האמת - אמרי צדיקים דף יב ע"ב = תורת המגיד, קהלת פרק ט, יד)

אמרו לו אמור כיצד ראית את הלבנה אמר להם עולה הייתי במעלה אדומים וראיתיו שהוא רבוץ בין שני סלעים ראשו דומה לעגל אזניו דומין לגדי קרניו דומות לצבי וזנבו מונחת לו בין ירכותיו והצצתי בו ונרתעתי ונפלתי לאחורי ואם אין אתם מאמינים לי הרי מאתים זוז צרורין לי בסדיני וכו' שמעתי שבקשו בייתוסים להטעות את חכמים וכו' אמרו לו מאתים זוז נתונין לך במתנה
27-35

הנה יראה כי כשרבו העונות ונפלנו אל הגליות, נמעטו הזכיות, והיו זקני ב"ד קרובים לקבל הטעאה מאנשים רעים וחטאים כמו שכיון העד החכם הזה בחידתו זאת הנכבדת, להורות הסיבות שבעבורם יצאו מכלל מה שנאמר עליהם (דברים ד) "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". והנה מפני שהירח היתה סימן האומה הזאת... לזה כשנשאל איך ראה אותה, הוא כיון אל הנמשל ואמר כי היה עולה במעלה אדומים, כי ישראל אשר באקלים ההוא היו תחת יד אדום, ואמר שראה הירח רבוצה וגולה בין שתי אומות כוללות, והם אהלי אדום וישמעאלים. והיה סיבת זה כי ראש האומה הזאת דומה לעגל, כלומר שמראשיתן חטאו בעגל, ומשם ואילך לא סרו ממחשבת ע"ז כל ימיהם. ואזניו לגדי, כי כמו שהגדי בקטנותו הוא טוב למאכל ועולה בשלחן מלכים, וכל עוד שיגדל הולך ופוחת, כך היו ישראל ראשיתן טוב למשמע אזנם, כשאמרו בסיני "נעשה ונשמע" (שמות כד), ואח"כ נזורו אחור, כי נעשו תישים גדולים, ולא עוד אלא שנעשו להם קרנים לנגח בהם כלפי מעלה. וקרניו לצבי, כי כמו שהיו קרני הצבי חלושות ומדי שנה בשנה הן נעקרות ונופלות, כן היו קרני העוז אשר לזאת האומה כבר נגדעו ותעלולים ימשלו בם, וכמו שנאמר (איכה ב) "גדע בחרי אף כל קרן ישראל". ועוד ראה שזנבו מונחת לו בין ירכותיו, כי הוא סימן הפחד ומורך הלב בחיות בעמדם לפני הבעלי חיים המושלים עליהם. והכלל, שהסיבות שקדמו הביאום אל ההכנעה והפחד בהרבה מעניניהם, וגם בנפילה אל ההטעאות כאלו שחשבו עליהם הביתוסים, כי אין עוד נביא להגיד להם מה יענו מלאכי גוי. ובראותו הרעה אשר ימצא את עמו, בכל זה נרתע ונפל לאחוריו. ואמר שכבר נדבה רוחו אותו להפסיד הר' זוז משכירותו ולגלות אזן החכמים, דכיון שלא עשה שליחותם צריך הוא להחזירם. אמנם אם אין אתם מאמינים בי בדבר החידה, הרי הם צרורים בסדיני ואזכה בהם, שכבר עלה בידם מה שרצו מהטעאה. והם אמרו לו שהם מאמינים אותו ומפקירים אותם אצלו, דהפקר ב"ד הפקר או שנתנו לו אחרים.

(עקידת יצחק, פרשת אמור, שער סז, פרק א)

אמרו לו אמור כיצד ראית את הלבנה וכו' ראשו דומה לעגל אזניו דומין לגדי קרניו דומות לצבי וזנבו מונחת לו בין ירכותיו
27-30

לפי שישראל מונין ללבנה, ע"כ בשעת הקלקלה, כאשר התחילו להיות פרוצים בארבע מדות אלו [חימוד ממון, גאוה, תאוה, מריבה], נשתנה צורת הלבנה ונדמית לעיני הרואים בשינוי ד' צורות אלו, כדי שיקחו מוסר ויתעוררו על התשובה. א) ראשו עגל רמז לחמדת הממון שהוא ראש לכל הפרצות, כי כבר אמרנו שכל אדם שעיניו יפות כל גופו אין צריך בדיקה. זה שאמר ראשו עגל, כי ראש לכל הפרצות היה חטא העגל בשביל רוב כסף וזהב שהיה להם כמ"ש רז"ל... ב) אזניו גדי, כי הגדי נאות למאכלו של אדם, וגדי הוא לשון מתיקות כמו "ממגד ארץ ומלואה", וזה רמז שהיו שטופים בחמדות ותאוות הגלויות הנראין מתוקים לשעה עד אשר היו אזניהם אטומות לשמוע בקול מוכיחיהם, כי זהו ההבדל שבין הנאות העה"ז ובין קורח רוח של העה"ב, כרחוק העין מן האוזן, כי חמדות העה"ז נראות לעין הגשמית כמ"ש "וכי תאוה הוא לעינים", אמנם הטובות של העה"ב אינן נראות כי "עין לא ראתה אלהים זולתיך", אך לשמע אוזן שמענו וקבלה נקבל שיש תקוה לאחרית האדם, והנמשך אחר תאוותיו בעה"ז ועושה אותם עיקר הרי שלקה באזנו, כי אינו מאמין למה ששמעו אזניו. לפיכך בא הרושם בלבנה זו באוזן. וק"ל. ג) וקרניו צבי הם בעלי מצה ומריבה, אשר קרן חזות בין עיניהם לנגח בו לזולת, וכמ"ש "וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח". והמשילם לקרני הצבי החלושות ונופלת בכל שנה, ככה נגדע קרן ישראל מיום החורבן, ואעפ"כ כל אחד רודף את חבירו. [ד)] וזנבו מונחת בין יריכותיו - זהו מציאת הגאוה, שמי שרוצה להתנהג עצמו בענוה אז הוא מונח בין יריכות כל אדם והכל דשים עליו, הפך מרצון האל יתברך, כאמרם ז"ל כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו כו'.

(ר' אפרים לונטשיץ, עוללות אפרים, חלק ב, עמוד ז, מאמר עב, דף לב ע"ג במהד' תרלז)

אמרו לו אמור כיצד ראית את הלבנה אמר להם עולה הייתי במעלה אדומים וראיתיו שהוא רבוץ בין שני סלעים ראשו דומה לעגל אזניו דומין לגדי קרניו דומות לצבי וזנבו מונחת לו בין ירכותיו והצצתי בו ונרתעתי ונפלתי לאחורי
27-31

כידוע, היה כל דבריהם מכוסה בצניף, באופן אליגארי, שלא ירגישו השונאים... וגם בזה המאמר הדבר כן. וזהו: כידוע, הלבנה היא בסמל ישראל, ישראל מונין ללבנה... ושאלו אותו כיצד ראית את הלבנה? באיזה מצב ומעמד בחיים ובעולם ראית את ישראל?... אמר להם עולה הייתי במעלה אדומים - בכל מקום שהייתי עולה לראותו, ראיתי... הוא מתגולל ומתבוסס תמיד בדמים, אינקוויזיציות, חרב, הרג ואבדן... רבוץ בין ב' סלעים - הוא רובץ תמיד בין ב' סלעים, בין הפטיש והסדן שרוצצים ושוברים אותו... ראשו דומה לעגל - הוא תמיד העגלה ערופה, עליו משליכים כל הצרות שיש להם, לאמור כי הוא האשם בכל אלה, ולכן עורפים את ראשו. ואם העמים מתגרות מלחמות זו עם זו, על ראשו יתך כל הצרות... אזניו דומין לגדי - הגדי היא הענייה בכל בהמות הביתיות... ובכל זאת מושכים ממנו כל מיני מסים וארנוניות, מושכים את עורו ממנו, זה מושך מכאן וזה מושך מכאן. אך לעומת זה קרניו דומות לצבי - הנוי והתפארת של הצבי הוא קרניו, כידוע. כן הוא עם ישראל, הגדלות שלו הוא קרניו, הוא נושא את קרנו, קרן התורה והיהדות, בגאון ותפארת... הוא מוסר נפשו בעד הקדוש לו... וזנבו מונחת לו בין ירכותיו - היינו הקץ, הסוף שלו, מונח בין יוצאי ירכו. הוא ממשיך את השרשרת הזהב, מוסר ירושתו הרוחנית מאב לבנים עד סוף כל הדורות. והצצתי בו, בראותי את שני ההפכים אצלו, את הגזירות והצרות עליו... ובכל זאת הוא עומד בתקפו... נרתעתי ונפלתי לאחורי - הנני נופל לפניו מלוא קומתי מרוב התפעלות.

(רבי ברוך משה פייבלסון, ברכות משה, עמ' 128-129)

עולה הייתי במעלה אדומים
28-29

יש ליתן טעם מה שאדום מתנגד ביחוד לקידוש החודש, כבש"ס סנהדרין (יב): ולא הניחו ארמי הלז, וכמ"ש מהרש"א עולה הייתי במעלה אדומים, עיין שם, עפי"מ שכתבנו כבר שדעת יצחק לברך את עשו היתה בחשבו... שיעקב יהי' כמו לוי, שיצא ממנו משה רבינו ע"ה וכהונה ולויה, ומעשו יצאו שני המשיחים משיח ב"ד ומשיח בן יוסף... והנה עשו הי' שלם בעיני עצמו ולא מצא בו עצמו שום חסרון. ועל כן כתיב "וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו וילך עשו אל ישמעאל" וגו', כי אחרי שראה שנפל מאיגרא רמה, שחשב להיות גביר לאחיו ונהפך עליו הגלגל להיות עבד עולם, לא פישפש במעשיו לתלות החסרון בו, אלא בנשיו, מפני שאינן מיוחסות, שלא היו ראויות שיצא מהן אותו הזרע ואותו גוי המבורך, וחשב לתקן שתהי' לו עוד אשה מיוחסת בת ישמעאל לפרי' ורביה... והנה הוא להיפוך מדוד המלך ע"ה, דכתיב הוא דוד מתחילתו ועד סופו, כשם שבתחילתו הקטין עצמו וכו' כבש"ס מגילה (יא)... ועשו הי' להיפוך, לא כדמיון יצחק אבינו שחשבו כדוד להכניע את כל העולם תחת הקדושה... והנה ר"ח הוא יום טוב של דוד המלך ע"ה כידוע, על כן עשו הוא אדום הי' מתנגד לקידוש החודש ביחוד.

(שם משמואל, פרשת תולדות שנת תרעג)

והנה נמצא שהיו גוזרין עליהם שלש גזירות לבטל מהם חודש מילה שבת. ויש לפרש שהם לעומת ג' הכחות הרעים הנ"ל: חמור שור כלב, ישמעאל עשו עמלק... בכח שור בטומאה, שהוא כחו של עשו, רצו לבטל מהם קידוש החודש, שידוע שעשו מתנגד לקידוש החודש כמ"ש מהרש"א סנהדרין (יב ע"א) שרמזו ז"ל במאמרם ולא הניחם האדומי הלז, ובר"ה עולה הייתי במעלה אדומים, עיין שם. והטעם שהי' עשו מתנגד לקה"ח, כי עשו הי' עשוי כבן שנים הרבה, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הפירוש שהי' אדם שלם בעצמו שלא הי' חסר לו מאומה, עכ"ד, ובאשר לא הי' חסר לו מאומה לא הי' בו לעולם שום חידוש התעוררות, אפי' כרשעים שהם מלאים חרטות, וזה היפוך לגמרי מענין קה"ח שמורה על התחדשות אחר הכנעה כידוע, ע"כ בכח שור דקליפה שהוא גסות הרוח כחו של עשו רצו לבטל מישראל ענין קידוש החודש.

(שם משמואל, פרשת מקץ שנת תרעו)

כנראה שהמקום מעלה אדומים שנזכר כאן בא לרמוז את המקור האתני של הכת הזאת, הנובעת מן האדומים, שהשפעתם הלכה וגדלה בכח הזרוע וקשרים מדיניים בארץ בסוף ימי הבית השני, דוגמת אנטיפטרוס והורדוס וסיעתם.

(רבי שלמה גורן, תורת המועדים, עמ' 378)

עולה הייתי במעלה אדומים וראיתיו שהוא רבוץ בין שני סלעים ראשו דומה לעגל אזניו דומין לגדי קרניו דומות לצבי וזנבו מונחת לו בין ירכותיו והצצתי בו ונרתעתי ונפלתי לאחורי וכו' הרי מאתים זוז צרורין לי בסדיני
28-32

יראה כי כשרבו העונות ונפלנו אל הגליות ונמעטו הזכויות והיו זקני בית דין קרובים לקבל הטעאה מאנשים רעים וחטאים כמו כן שכיוון להעד החכם הזה בחידתו זאת הנכבדת להורות הסיבות שבעבורם יצאו מכלל מה שנאמר עליהם "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". והנה מפני שהירח הייתה סימן האומה הזאת, כשנשאל איך ראה אותה הוא כיוון אל הנמשל ואמר כי היה עולה במעלה אדומים, כי ישראל אשר באקלים ההוא היו תחת יד אדום. ואמר שראה הירח רבוצה וגולה בין שתי אומות כוללות, והם אהלי אדום וישמעאלים. והיה סיבה זה כי ראש האומה הזאת דומה לעגל, כלומר שמראשית חטאו בעגל, ומשם ואילך לא סרו ממחשבת עבודה זרה כל ימיהם. ואזניו לגדי, כי כמו שהגדי בקטנותו הוא טוב למאכל ועולה בשולחן מלכים, וכל עוד שיגדל הולך ופוחת, כך היו ישראל ראשיתם טוב למשמע אוזניים כשאמרו בסיני "נעשה ונשמע" ואחר כך נזורו אחור, כי נעשו תיישים גדולים לנגח כלפי מעלה. וקרניו לצבי כי כמו, שהיו קרני הצבי חלושות ומידי שנה בשנה הן נעקרות ונופלות, כן היו קרני העוז אשר לזאת האומה כבר נגדעו ותעלולים ימשלו בם, וכמו שנאמר "גדע בחרי אף כל קרן ישראל". ועוד ראה שזנבו מונחת לו בין ירכותיו, כי הוא סימן הפחד ומורך הלב בהיות בעמדם לפני הבעלי חיים המושלים עליהם. וגם בנפילה על ההטעאות כאילו שחשבו עליהם הביתוסים כי אין עוד נביא להגיד להם מה יענו. בכל זה נרתע ונפל לאחוריו. ואמר שכבר נדבה רוחו אותו להפסיד הארבע מאות זוז משכירותו ולגלות אוזן החכמים דכיון שלא עשה שליחותו צריך הוא להחזיר. ויחויב מזה שהקבוע האמיתי לא יהיה בשום זמן זולתי אותו אשר יוכל להסכים עליו דעת החכמים שבכל דור ודור כמות שהם, בין שיסכימו אל האמת הברור בין שיימינו או ישמאילו.

(רבי יעקב לוצטו, כפתור ופרח - כוונת האגדות, ראש השנה כד ע"ב, דף ע במהד' שמא)

עולה הייתי במעלה אדומים וראיתיו שהוא רבוץ בין שני סלעים ראשו דומה לעגל אזניו דומין לגדי קרניו דומות לצבי וזנבו מונחת לו בין ירכותיו והצצתי בו ונרתעתי ונפלתי לאחורי וכו' אמרו לו מי הזקיקך לכך אמר להם שמעתי שבקשו בייתוסים להטעות את חכמים אמרתי אלך אני ואודיע להם שמא יבואו בני אדם שאינם מהוגנין ויטעו את חכמים
28-34

ואען ואומר שהעד הזה היה חכם גדול ובמתק שפתיו סיפר לבית דין כל המאורע, וזה אמרו עולה הייתי במעלה אדומים, כלומר בשוק שבה היו יושבים אלו המינים הרשעים שנקראו אדומים כידוע, על שם "אם יהיו חטאיכם כשנים". וראיתיו לזה העד שבא עמי הכרתי בו שהוא רבוץ בין ב' סלעים, שהוא מכת המינין תלמידי צדוק ובייתוס, שהן הן הב' סלעים. הדר ואמר ראשו דומה לעגל, כלומר ראשית ותחלת מינות זה יצא לעולם, דומיא דעגל שעשו במדבר, מה התם טעו בדברי רבן שאמר להם משה לסוף ארבעים יום אני בא וכו' וכמ"ש ז"ל [שבת פט ע"א]... ה"נ תחלתן של אלו טעו בדברי רבן אנטיגנוס איש סוכו שאמר להם אל תהיו כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס [אבות פ"א מ"ג], טעו ואמרו א"כ ליכא שכר ועונש כדפירש הר"ב שם. אזניו דומין לגדי, ידוע ששרשי וקיומי הדת נקראים אזנים, על דרך אמרם ז"ל... שעשה אזנים לתורה [עירובין כא ע"ב], וה"ק אזניו, שרשיו של מינות זה, הוא דומיא דגדי, שמפרשים "לא תבשל גדי בחלב אמו", גדי הוא דלא הא שאר מינים עגל וכבש שפיר דמי, לפי שאין רוצים לסמוך על קבלת רז"ל, ודומה לזה הם כל שאר נימוסיהם של אלו. קרניו וכו', אמר זה נגד המאתים זוז שנתנו לו בשכרו כדי שיטעה את חכמים והוא לא כן עשה, א"כ מי שנתן לו המעות הניח מעותיו על קרן הצבי. וזנבו וכו', ידוע שהרשעים נקראו עקרבים, על דרך "[ואל] עקרבים אתה יושב" [יחזקאל ב, ו], והעקרב הארס שלו הוא בזנבו, עתה אמר וזנבו, כלומר הארס שלו, הוא בין ירכותיו דהיינו במילה, דמסתמא אלו הרשעים אינם פורעין, דפריעה אינה מפורשת בתורה אלא אתיא מדרשא. וסיים באמרו והצצתי וכו', כי הנה כתבו התוס' בסוגיין שזה היה מעשה שאירע יום ל' של אדר בשבת ולא נראה החודש בזמנו, והבייתוסין מתאוין שיהא יום ראשון של פסח בשבת, לכך שכרו שיאמרו שנראה החודש וכו' עי"ש, א"כ הוכרח זה העד לחלל שבת לבוא עמו לבית דין, וזה שאמר והצצתי בו, בזה העד האחר שהיה רוצה לבא להטעות, ונרתעתי איך אעשה לחלל את השבת לבא עמו, ונפלתי לאחורי, כלומר דרשתי הפסוק מסיפיה לרישיה, כדדריש רבי נתן בשלהי ברכות "הפרו תורתך" משום "עת לעשות לה'", ה"נ כדי שלא יטעו חכמים. אמרו לו, בני מי הזקיקך לכך, הרי זה לא היה אלא עד אחד ואין חוששים לדבריו בלא זה, ולמה הוצרכת לבא. אמר להם שמעתי שבקשו בייתוסים וכו', ואם אני לא הייתי אומר להם לבא היו מוצאים כמה אנשים רשעים שהיו יכולים לבא, לכך הוכרחתי במעשי לחלל את השבת משום "עת לעשות" וכו'.

(רבי דוד פרדו, שושנים לדוד, על משנה ראש השנה פרק ב משנה א)

עולה הייתי במעלה אדומים וראיתיו שהוא רבוץ בין שני סלעים ראשו דומה לעגל אזניו דומין לגדי קרניו דומות לצבי וזנבו מונחת לו בין ירכותיו

[הבייתוסים טענו שהם רוצים לחדש יהדות חדשה, להתקרב לגוים. אותו "אחד משלנו" בא להראות מה הן דעות הבייתוסים, שבאמת אינן חדשות. "עולה הייתי במעלה אדומים" - הבנתי שאני הולך עם הביתוסים במעלה של האדומים, בני עשיו. כמו שעשיו פרק מעליו את עול האמונה, כך הם רוצים להיפטר מהמצוות, כדי לכרות ברית עם עשיו.
"וראיתיו שהוא רבוץ בין שני סלעים" - היינו האבות, שנקראו צורים - "מראש צורים אראנו". לישראל יש שלשה אבות, ואילו לבני עשיו יש רק שני אבות - אברהם ויצחק. אברהם ויצחק כרתו ברית עם אבימלך, ואילו יעקב לא התקרב לגוים, ואמר לעשיו "אתנהלה לאטי" כי רצה להתרחק ממנו. לכן הבייתוסים העריצו רק את אברהם ויצחק - רק שני סלעים.
"ראשו דומה לעגל" - למדו מהמצרים לרקוד לפני עגל הזהב. הם העריצו תפארת וכוח - זהב. כל התפלספותם נובעת מאהבת זהב. ראשם הוא ראש של עגל הזהב.
"אזניו דומין לגדי" - למדו מהיונים את התרבות הפריצות, תענוגי המשחקים הרחוקים ממוסר. הם מטים אוזן למשוררים שמשבחים את התאוות. יוון נמשל לגדי - "והצפיר השעיר מלך יוון" (דניאל ח, כא). אזניהם מכוונים ליוונים, ולמדו מהם את השקפותיהם.
"קרניו דומות לצבי" - הם אומרים שרוצים לגאול את ישראל, לשחרר אותם מהמצוות, שמעוררות שנאה בין העמים. לכן הם מגביהים את קרנם מעל העם. "דומה דודי לצבי" (שיר השירים ב) - הם מתדמים לצבי, כמו שה' שמביא את הגאולה דומה לצבי, וגם הם רצים להביא את הגאולה במהרה. מתוך גאוותם הם רוצים להיות כצבי בהבאת הגאולה, לכן הם "מדלגים על ההרים" - מבזים את מסורת האבות, מדלגים על העבר. אבל באמת אינם מביאים גאולה לישראל, אלא מרבים שנאת הגוים לישאל, ומאבדים את כבודנו בעיני העמים, בכך שאין להם גאווה של יהודי שלוחם בעד עמו ותורתו.
"וזנבו מונחת לו בין ירכותיו" - חיה שמפחדת מכניסה את זנבה בין רגליה. גם הבייתוסים מפחדים מהגוים, שמא יראו שהם שונים מהגוים, והם מעריצים את גוים, ואין להם גאווה ביהדותם ובעמם. ]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 200-201) לטקסט

כב: בראשונה היו משיאין משואות

ואמרו "על כן באורים כבדו ה'" [ישעיהו כד, טו], הוא אצלי מלשון אש, כי היה המנהג בימים הקדמונים וגם בימים האלה בהתחדש בארץ חידוש גדול יעשו כל הלילה אורים גדולים להודיעו למרחוק מעיר אל עיר ומממלכה אל עם אחר. וכן אמרו במסכת ראש השנה פרק שני שבראשונה היו משיאין משואות להודיע לכל ישראל יום קביעות ראש חדש. ועל זה נאמר כאן "על כן באורים כבדו" את ה', וגם "באיי הים" יכבדו שם "אלהי ישראל", לפי שבזמן הגאולה תתפשט האמונה האלהית בכל מרחקי ארץ... ראוי שבאורים שהם משואות של אש יכבדו את ה', באופן שמתוך אותו אש שיראו אותם למרחוק, גם באיי הים יכבדו "שם ה' אלהי ישראל".

(רבי יצחק אברבנאל, משמיע ישועה, מבשר טוב השלישי, נבואה ה)

בראשונה היו משיאין משואות משקלקלו הכותים התקינו שיהו שלוחין יוצאין
36-37

משיאין הוא לשון עצה, על דרך משיאין לה עצה הוגנת [יבמות מד ע"א], היינו בראשונה כל איש הישראלי, כל חד לפום דרגא דיליה בקדושה, היה ביכלתו וכוחו ליתן עצות לנפשו, כל אחד במדריגתו, זה בתורה ותפלה, זה בצדקה ומעש"ט, וזה בתעניתים וסיגופים, כדי להמלט מהיצה"ר ולהכניע הרע תחת הטוב. משקלקלו הכותים והמינים, ופי' הרע"ב: והשיאו גם הם משואות להטעות, רומז להיצה"ר שמשנה לבושו וכסותו להדמות לפני האדם כאילו הוא היצה"ט, והוא משיא לו עצות כדי להטותו מדרך הטוב, התקינו שיהיו שלוחין יוצאין, על דרך שאיתא בס' דגל מחנה אפרים הקדוש, על פסוק (בראשית לב, ד) "וישלח יעקב מלאכים"... היינו ששולח המחשבות שלו שהוא השכל אל עשו אחיו, היינו לתקן כל דבר של עולם העשיה. ע"כ. נמצא שהמחשבות הקדושות נקראים בשם שלוחים. וזה יש לרמז ג"כ במשנתנו: התקינו שיהו שלוחין, היינו המחשבות קדושות, יוצאין - שיצאו מן הכח אל הפועל, לעשות בהם עבודות ומעש"ט בפועל, כי כל זמן שהם בכח ובמחשבה אז בקל הוא הדבר שהיצה"ר יתגבר עליו לבטלו בפניות ומחשבות זרות, וכשבאים לגלוי בפועל אזי יוכל לעשותם באמת בלי פניה, רק לעבודתו ית"ש בכל כחותיו ותנועותיו.

(רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא, אור יהושע, עמ' קח)

בראשונה היו משיאין משואות משקלקלו הכותים התקינו שיהו שלוחין יוצאין
36-37

ובשם הרב... מוה' נטע מנאווריטש זצוקלה"ה שמעתי ביאור דברי המשנה שבמסכת ר"ה בראשונה היה משיאין משואות, משקלקלו המינים התחילו שלוחים יוצאים, שזה ירמוז על ענין התפלה, כי בימים הראשונים שהיה לבם בוער בקרבם מגודל אהבת תשוקת הבורא ב"ה, רשפיה רשפי אש שלהבת יה לא תכבה, לא היו צריכים להוציא ענין התפלה מכח אל הפועל להכניס אל הדיבור והשפה, וכעת התחילו שלוחים יוצאים, מוכרחים לשלח אמרתו ותפלתו מן הכת אל הפועל להביאו בכלי הדיבור.

(רבי דוד שלמה מטולטשין, התעוררות התפלה, אות נג, דף ט ע"א = חסד לאברהם - משמיע שלום (תשעג) עמ' רז)

בראשונה היו משיאין משואות משקלקלו הכותים התקינו שיהו שלוחין יוצאין
36-37

פירוש לשון הגבהה, שהיו מגביהין כל המחשבות, גם הגשמיות, לשרשם. ומשקלקלו המינין שאין להם כח להגביה המחשבות, היו מתקנין שיהיו השלוחין יוצאין, פירוש, שיפשיטו מעצמן המחשבות החיצוניות ע"י הכרח.

(רבי חיים חייקה מאמדור, חיים וחסד סי' תעב)

בראשונה היו משיאין משואות משקלקלו הכותים התקינו שיהו שלוחין יוצאין
36-37

כאשר ידבר איש אל רעהו איזה דבר, הנה ע"י אותיות הדיבור משכילו את אשר עם לבבו, משא"כ כאשר אינו מדבר עמו, כגון שחבירו אינו מבין את לשונו וכיוצא, הנה מראהו ומשכילו על ידי איזה סימן. הנה הסימן הוא למעלה מן הדיבור, הוא דבר שלא יכול להתלבש בדיבור. הבן הדבר, כי באם מתיילד באדם איזה חכמה משורש חכמתו, הנה על ידי שמלבישו באותיות דבורו משכיל את חבירו חכמתו בהתלבשות, משא"כ כשמשכיל את חבירו מבלי התלבשות רק על ידי סימן...
והנה תתבונן ידידי לפי"ז דבר נחמד, משנה שלימה שנינו בראשונה היו משיאין משואות (להודיע קידוש החדש מהתחדשות הירח, סוד מלכות פה ותורה שבעל פה קרינן לה [תיקוני זוהר יז ע"א] והיו מודיעין הדבר על ידי סימן, להורות סוף המעשה במחשבה תחילה שהוא סוד הסימן, ואם עיני שכל לך תבין שגם בסוד מיעוט הירח נשאר נקודה העיקרית בחינת כתרה, כי לשם אין מגיע הפגם כנודע [שער הכוונות דרושי העמידה פ"ו]). משקלקלו הבייתוסים (שלא היו מאמינים בתורה שבעל פה, עיין בכוונת האריז"ל בכונת ברכת המינים [שם] שתקנו אח"כ משקלקלו המינים ונתהווה איזה פגם גם בנקודה העיקרית בעוה"ר ותקנו ברכת המינים לתקן, הנה תבין גם בכאן, משקלקלו הבייתוסים שלא היו מאמינים בתורה שבעל פה) התקינו שיהיו השלוחין יוצאין (וידברו במו פיהם מקודש החודש כעין שתקנו לומר בפה ברכת וכו', ואם תשכיל עוד, ענין שליחות שורש של"ח הוא י"ג הויו"ת, להשפיע מן י"ג תיקוני דיקנא להאיר לשושנה דאית בה י"ג עלין [זוה"ק ח"א א' ע"א])...
ומעתה בין והתבונן, סוף מעשה נקרא מילתא, סוד דבור בלשון הקודש מלכות פה ותורה שבעל פה קרינן לה, וראשית המחשבה נקרא סימן בלי התלבשות בדיבור. והנה סוף מעשה במחשבה תחלה, על כן סימנא מילתא הוא יחוד נפלא ככל שיעור קומה בהעלות כל הדברים לשורשם ומתמתקים כל הדינים, כי עוז וחדוה במקומו.

(רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, בני יששכר, תשרי, מאמר ב, אות י)

מביאין כלונסאות של ארז ארוכין וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן
37-38

כלונסאות עם האותיות גימטריא שופר, ע"ד שידוע שנקודת מלאפום או חולם הוא במקום וא"ו, על דרך שידוע מספרים הקדושים שעיקר עבודתינו בימים הקדושים האלו הוא בהשופר הרומז לעלמא דתשובה, תשובה עילאה קדישא. של ארז - ארז גימ' ר"ח, מספר יצחק, על דרך שמבואר בגמ' (לעיל טז ע"א) שופר של איל לזכרון אילו של יצחק. ארוכין - על דרך המשנה (לקמן כו ע"ב) שופר מאריך וחצוצרות מקצרות כי מצות היום בשופר. וקנים ועצי שמן ונעורות של פשתן - ופירש הרע"ב: כל אלו מרבים שלהבת, הרומז לשלהבת יה, כנודע מכוונת מים חמין בערב שבת קודש לכוון לשלהבת יה, שיתלהב לבו בכל עת יותר לעבודתו ית"ש, ועי"ז מוליך ומביא ומעלה ומוריד, היינו שהוא מוליך למעלה, שעי"ז יגרום תענוג ושעשועין למעלה, ומביא ומוריד, וממשיך כל השפעות טובות וברכאין טבין לכל העולמות הקדושים ולזרע ישראל עם קדושו.

(רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא, אור יהושע, עמ' קט)

ומאין היו משיאין משואות מהר המשחה לסרטבא ומסרטבא לגרופינא ומגרופינא לחוורן ומחוורן לבית בלתין
41-42

בפסקי התוספות דנדרים (אות סב) כתבו דיצר הטוב הוא במעי אמו ובעת הלידה בא יצה"ר ומגרש יצה"ט... ולדרכנו נאמר שהעיקר לנצח יצה"ר הוא על ידי הענוה, שישפיל האדם עצמו ויהיה עניו באמת, ובזה אינו שולט בו יצה"ר ונעשה מרכבה לשכינה כביכול. וזה רמז שהיו משיאין משואות באבוקות להאיר עיני העם... מהר המשחה שהוא הר הזתים לרמוז הענוה, וישפיל עצמו כזית שכותשין אותו, וכן האדם ישפיל עצמו ובזה יכניע. לסרטבא קרי ביה סר טבא, היצה"ר, שבבואו גרש ליצר הטוב כמ"ש התוס'. וזה הרמז סר טבא, שהסיר היצה"ט וגרשו. ומסרטבא לגרופינא - אחר שדחה והסיר יצה"ט, נעשה בעל גרופין ומושל באדם, וע"י הר המשחה שישפיל האדם עצמו כזית שכותשין, אז לחוורן, רמז שיתלבנו מעשיו ולא ישלוט בו יצה"ר... ואחר כך מגרופינא, שהיצה"ר היה בעל אגרופין, כשיקנה הענוה נתחוורו הדברים ויטהר מכל עונותיו. ואז מחוורן לבית בלתין, גימטריא מלכות עם האותיות... ולהיכן נעשה מרכבה אל השכינה שהיא מלכות כידוע...
יש לרמוז דרבינו הקדוש רמזו בתחלה באומרו מאין היו משיאין משואות, כלומר בעבור הענוה היו רומזים אלו. וזה שאמר מאין - אם ירצה לשוב, התיקון הוא מאין, להיות עניו ולשים עצמו כאין, ובזה ישוב ויתכפרו לו עונותיו... מאין משיאין משואות להאיר עיני ההולכים בחשך? מהר המשחה, כי בת קול יוצאת מהר חורב שנתנה עליו התורה הנמשלה לשמן, וזהו הר המשחה. והגיע לסר טבא, היצה"ר, כמו הרופא שאמר לאדם כי הכיר בו חולי ויש מי שאמר דאין להשגיח בו, כן היצה"ר. מסרטבא לגרופינא נעשה בעל אגרופין בטענות בלות ומטולאות, וריב לו עם היצה"ט, ויחדיו למשפט נקרבו לחוורן, לחוור הדברים אצל הנשמה, והנשמה מכרעת דיש לשמוע לתורה, דנמשלה לבית, ועוד היא מלכות, בלתין בגמטריה מלכות, וכתיב "בי מלכים ימלוכו" וצריך לשמוע לתורה.

(חיד"א, רוח חיים דרוש יח [ובדומה בספרו חדרי בטן, דרוש שני לשבת תשובה])

ומאין היו משיאין משואות מהר המשחה לסרטבא ומסרטבא לגרופינא ומגרופינא לחוורן ומחוורן לבית בלתין
41-42

ואפשר לרמוז בעניותי בסגנון זה: האדם כשנולד בא יצה"ר הדומה להר [סוכה נב ע"א] ואח"כ היצה"ט, שמן משחת קדש עליו, ויש באדם הר המשחה - יצה"ט ויצה"ר. מהר המשחה לסר טבא, שהרשע עושה יצה"ט רע או בורח, וזהו סר טבא, כי סר היצה"ט, וזהו בעצמו ציער. ואח"כ עוד יוסיף להרע לאחרים, וזהו מסר טבא לגרופינא - נעשה בעל אגרופין להרע לאחרים. עכ"ז אם שב מגרופינא באותו פרק שב לחוורן מתקבל בתשובה להתלבן מעונותיו. ומחוורן אל בית בלתין, אל בית המלכות שמים... א"נ בלתין - "בלתי" גימטריא "כבוד קדוש" [442], שמוסיף לו כבוד וקורא לו שם חביב, כמ"ש במאמרנו. והנון רמז לתשובה עילאה, נ' שערי בינה.
א"נ אפשר מסר טבא, שהלך היצה"ט לגרופינא, לגהנם, ואח"כ מגהנם יחזור בגלגול ויתקן לחוורן, ללבן מעשיו, ומחוורן לבית בלתין אל בית המלכות.
א"נ מהר המשחה - צדיק, אם נטפל לרשע להוכיחו, וזהו לסר טבא. ולא הועיל כי עמד ברשעו, והוא מיורדי גהנם וזהו לגרופינא, אז לוקח הצדיק זכיותיו ונשלם כמו שפירש רבינו האר"י זצ"ל "יגמור נא רע רשעים ותכונן צדיק" [תהלים ז, י]. ונשלם הצדיק מחוורן לבית בלתין, בית המלכות, אל המנוחה ואל הנחלה.

(חיד"א, כסא דוד דרוש כז)


כג ע"א

אמר רב יהודה ארבעה מיני ארזים הן וכו' ופליגא דרבה בר רב הונא דאמר רבה בר רב הונא אמרי בי רב עשרה מיני ארזים הם שנאמר אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו ארז ארזא שטה תורניתא וכו' הוסיפו עליהם אלונים אלמונים אלמוגין
11-23

[כ"ד מיני ארזים הם, ואין לך משובחים מכולם אלא שבעה, הה"ד "אתן במדבר ארז שטה" וגו'. ר' אחא אמר ג', ברוש ברתא, תדהר אדרא, תאשור פקסינון, ולמה קורא אותו תאשור שהוא מאושר מכולן. הוסיפו עליהן עוד ג' אלונים ארמונים אלמוגים] (בראשית רבה).
כ"ד מיני ארזים הן - אף על גב דבקרא ליכא אלא ז', ידועים היו לו, אלא דקרא לא זכר אלא המשובחים. והא דגרסינן בפ"ב דר"ה אמר ר' יודא ד' מיני ארזים, ארז קתרוס עץ שמן וברוש, ופליגא דרבה בר הונא דאמר י' מיני ארזים הן, שנאמר אתן במדבר ארז כו', עד הוסיפו עליהם כו', דמשמע דלכולי עלמא ליכא טפי מי'. לא יתכן דפליגי במציאות בכל כך מינים, אלא י"ל דלענין מקח וממכר פליגי, כדכתבו התוס' [ד"ה ארבעה] לר' יהודא ורבה, דשמא לענין מקח וממכר פליגי, אבל כולהו מודו די' מיני ארזים הן, וטעמם ממקום שהזכירו, עיי"ש. ומצד אחר הוא מוכרח אצלי, דאי אפשר לומר דרבי יאודא קאמר דליכא אלא ד' מיני ארזים, דהא בקרא ז' מיהת איכא, וכי היכי דעץ שמן וברוש ותדהר לדידיה ממין ארז, על כרחך שארא נמי, דאל"כ הו"ל למכתב לד' אלה ביחד והדר שארא, וא"כ מצינו למימר דהא דחשיב כ"ד פליגא אהנהו, דס"ל דכל כ"ד הן ארזים למקח וממכר. אי נמי דהא לא פליגא כלל, דהכא לאו לענין מקח וממכר מיירי, אלא במספר מיניהם שהם כ"ד, ובהא כולי עלמא מודו. וכן משמע מדברי התוס' שאמרו שם: ובירושלמי חשיב כ"ד. והיינו דקאמר בסמוך: אין לך משובחים אלא שבעה, כלומר המשובחים להקרא ארז טפי הן שבעה לבד, ונפקא מינה למקח וממכר. והוסיפו עליהם עוד שלשה, שאף על פי שאינם כל כך חשובים כו', מ"מ חשובים הם וארזים מיקרי למקח וממכר.
אין לך משובחים אלא ז' - כיון דלא כתב קרא אלא ז', משמע דהנך דוקא משובחים. ורב אחא אמר ג' הן המשובחים, מדלא ערבינהו קרא לכל הז' אלא כתב ראשונה הד' במדבר והדר ג' בערבה. ועוד דבקרא אחרינא כתיב [ישעיה ס, יג] "כבוד הלבנון אליך יבא ברוש תדהר ותאשור יחדו", ולא זכר השאר. ואפילו רב אחא מודה דלגבי הכ"ד כל הז' משובחים, דאל"כ מאי שנא דנקט הני. אלא שאמר שכל הז' אינם משובחים בשוה, אלא הג' יותר משובחים, ואפילו הג' אין שבחן שוה, דתאשור עדיף מכולהו. ואפשר דהא נמי נפקא מינה למקח וממכר, דאי אמר ארז סתם, צריך לתת מהז' שהן משובחים ומיקרו ארז סתם כדלעיל, ואי אמר ארז משובח, צריך לתת לו מהג' האחרונים, ואי א"ל ארז משובח שבמשובחים, צריך לתת לו תאשור.
הה"ד "אתן במדבר ארז" כו' - אעפ"י שמלשון המקרא אפשר לומר דאינן אלא ו', דארז הוא שם המין והדר מפרש פרטיו שטה והדס כו', מ"מ קיי"ל לרז"ל דמין מיוחד נקרא ארז, וכדאמרינן בר"ה ארז ארזא שטה תורניתא כו', הרי שהיה ידוע להם מין שנקרא ארז אעפ"י שהוא שם כולל, כי לפעמים יקרא הפרטי בשם המין.
[וכתב על דבריו נזר הקודש, על בראשית רבה, שם]: ואמנם התוס' שם בסוכה [לז ע"א ד"ה מאי] תירצו קושייתם שם בענין אחר ולא כתבו שם דנפ"מ למקח וממכר, וכן הרמב"ם ז"ל ושאר פוסקים לא הזכירו חילוק זה במקח וממכר. וכן נראה עיקר, דאי במקח וממכר מאי נ"מ? אי הוא באתרא דקרי להו ארזא פשיטא, ואי לא קרי להו ארזא ודאי דלא מהני, דבמקח וממכר אזלינן בתר לשון בני אדם כמבואר בכמה דוכתי. ולכן נ"ל דודאי מחלוקתם הוא כמשמעו, ולא קשיא איך יחלקו במציאות, דודאי כל מינים הללו נמצאים בעולם אלא שיש להם שמות ידועים ואינם נקראים עתה בשם ארז וכמפורש כאן ובפ"ב דר"ה, ולכך פליגי אי כל הני ממין ארז נינהו שהוא שם הכולל לכולם, או מינא אחרינא. ומהא דכתיב "אתן במדבר ארז שיטה הדס" גו' אין ראיה, די"ל דחשיב התם מיני ארזים וחשיב נמי שאר מינים החשובים. ומה שטען היפה תואר דא"כ למ"ד ד' הול"ל הני ד' מין ארז ביחד, אינו טענה, די"ל דחשיב להו כסדר חשיבותם המוקדם מוקדם חשוב או המאוחר מאוחר חשוב. ולפ"ז מ"ד ד' מיני ארזים הם פליג אמ"ד הכא דלא נבראו ארזים אלא לצורך בית המקדש, דהא לדידיה שיטה לאו מין ארז הוא, והבית המקדש נבנה משיטה כדלעיל. ומיהו יש לדחות דקאי אבית המקדש שלעתיד שיהיו שם ד' מיני ארזים הללו.

(רבי שמואל יפה, יפה תואר, בראשית רבה פרשה טו סימן א)

עשרה מיני ארזים הם וכו' שיטה
16-17

הנה כתיב (שיר השירים ח, ט) "אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז", ברש"י והוא מהמדרש: אם עומדים ישראל כחומה יהיה ככסף דלא שליט ביה רקבון ואם דלת יהיה כארז דשליט ביה רקבון רחמנא ליצלן. אמנם במדרש ובפייט דפ' פרה איתא דארז מלך בצמחים, משו"ה ציוה הקדוש ברוך הוא לעשות מקדש מעצי שטים, כי שור מלך בבהמות ואריה בחיות ונשר בעופות ואדם בכולם (חגיגה יג ע"ב) וארז באילנות, ויהיה מרכבה קדושה על מלכים, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא על כולן. ע"ש. וצריך לחלק בין לוח ארז הנ"ל, דרומז על רקבון, ובין ארז שטים שהוא מלך, כי עשרה מיני ארזים המה. ומשו"ה נעשה ארון הקודש מעצי שטים ומחופה זהב, דאין בו רקבון כזהב, והוא מלך כשטים.

(רבי משה סופר, תורת משה דברים פרק י פסוק א)

עשרה מיני ארזים הם וכו' ארז ארזא שטה תורניתא
16-19

[כי הוה מתיליד ינוקא שתלי ארזא], ינוקתא שתלי תורניתא וכי כו' - הוא ג"כ מין ארז כדאמרינן... י' מיני ארזים הן... ארז ארזא שטה תורניתא. ואפשר שהוא מין ארז נקבה, לפי הלשון שיטה ותורניתא, שיש באילנות ג"כ מין זכר ונקבה. ולהכי קאמר כי קצו ארזא כו' נפיל עלייהו ומחינהו, דהוו סברי שרמזו למעט הזכרים, דהוו שתלי ארזא לגבי סימן ברכת הינוקא, וכמ"ש בפרעה "כל הבן הילוד" גו'.

(מהרש"א חידושי אגדות גיטין נז ע"א)

אלמוגין כסיתא
25

אלמוגים אלוים [ירושלמי כתובות ז, ט] - פירש קרבן העדה שהוא עץ הקוראלי, ופירש כן עפ"י הבבלי בר"ה כ"ג שמפרש אלמוגים כסיתא, ופירש רש"י: מין עץ העולה בקרקע הים ושמו קוראלו. ברם כסיתא לחוד ואלוים לחוד, כי עץ אלוא ובלשון רומית אלוים פירש במוסף הערוך ובערוך השלם ערך אלוס שהוא מין עץ אדום הגדל בהודו ודומה לעץ הקוראלין שהוא ג"כ אדום ומפני כן נקרא גם העץ אלוא אלמוג. וא"כ חלוקים בפירוש אלמוגים הבבלי והירושלמי. וכן הביא הרד"ק בדברי הימים ב' ב, ז, שני פירושים אלו על הפסוק "ושלח לי עצי ארזים ברושים ואלגומים מהלבנון"... ופשוטו של מקרא משמע כהירושלמי, שעצי אלגומים או אלמוגים אלו היו גדלים בלבנון. ואמנם צ"ע איך מפרש הבבלי מקרא זה. ברם בדברי הימים ב' ט, י, כתיב: "וגם עבדי חירם ועבדי שלמה אשר הביאו זהב מאופיר הביאו עצי אלגומים ואבן יקרה", וקשה לשם מה הביאו עצי אלמוגים מאופיר הרחוקה אחרי שהיה גדל בלבנון? לפיכך מפרש הבבלי שפירוש המקרא בדברי הימים ב' ב, ז, הנ"ל שספניו של חירם הביאו אלמוגים מאופיר ופרקם בלבנון ומשם שלחם חירם לשלמה. ואכתי צריך ביאור ולמה לא לקח שלמה מעצי האלמוגים שבימי א"י? וי"ל שלא היו כ"כ מובחרים כמו אלו מים אופיר. אכן לפי הירושלמי שאלמוגים הוא מין עץ אדום שהיה גדל בלבנון, הוא בהתאם לפשוטו של מקרא. ומה שהביא חירם אלמוגים מאופיר יתכן שאלמוגים אלו הם עץ הקוראלי מימי אופיר, או שאלמוגים מאופיר היו משובחים ביותר. ודע שאף אלמוגים להבבלי הם עץ קוראלי, ומה שהוא נמנה בין מיני עצי ארזים, שר"ל שהוא עץ הארז הגדל בים.

(רבי יששכר תמר, עלי תמר מסכת כתובות פרק ז הלכה ט)

וצי אדיר לא יעברנו אמר רב זו בורני גדולה
25-26

נ"ל שזה המאמר קאי אליבי דריב"ח (לעיל יז ע"א) שהקב"ה אינו כובש את העונות רק נושאם ואינו מהפך גרם פעולת העונות לטובה. ולזה אמר "וצי אדיר לא יעברנו", עיין פירוש רש"י, דקאי על נחל שעתיד לצאת מבית קדשי קדשים. והנה ידוע שתולדת המרגלית היא על ידי שקורט חול נכנס לצדפת ים ידוע בין קליפתה לעורה, ומתוך צערה מעלת מוגלה שמקפת את קורט החול, והמוגלה מתקשה במשך זמן ונעשית מרגלית. נמצא שהפעולה הרעה, כניסת קורט החול שמצערת את הגוף החיי, גורמת טובה ומולדת מרגלית. וזהו שאמר רב נגד ר' אלעזר (לעיל יז ע"ב) שגרמת העון אינו דומה לפעולת קורט החול בגוף צדפת הים. ואמר שנחל היוצא מבית קה"ק, אף שהוא מטהר טמאים והקב"ה נושא עון, "צי אדיר לא יעברנו" - זו בורני גדולה, הבורני הגדולה שמשמשת להעלות מרגליות משולי הים לא תעבור בנחל זה ואין הוא מקומו.

(רבי שמעיה ליטש רוזנבוים, שמעו אמירה, כאן, עמ' עא)

זו בורני גדולה היכי עבדו וכו' וטעני לה חלא עד דשכנא ונחית בר אמוראי וקטר אטוני דכיתנא בכסיתא וקטר להו בספינתא ונטלי חלא ושדו לבראי וכו' תלת פרוותא הויין תרתי בי רומאי וחדא דבי פרסאי דבי רומאי מסקן כסיתא דבי פרסאי מסקן מרגנייתא ומקרייא פרוותא דמשמהיג
26-36

וזהו פירוש המאמר הנ"ל בורני גדולה היכי עבדי... כי דת השלטת ומלכי' זהו בורני גדולה. טענו לה הלא עד דשכנא, פירוש, מכניסין את בני ישראל אשר נדמו לחול שיתעסקו בחרושת המעשה ובמסחר עד שתתיצב המדינה על מצב טוב ובסיס נכון, ואח"כ ונחית בר אמוראי וקטר אטיני דכיתנא בכסיתא וקטר להו בספינתא, פירוש, שנמצא איש רשע כטארקוומדא וחבריו ימ"ש והוא מכריז לבני ישראל: אם תרצו לשבת במדינה ולהאחז בה, צריכין אתם ג"כ לקשור עצמכם להספינה, היא דת השלטת, ואם לאו ונטלי חלא ושדי לבראי, פירוש - שגרשו את היהודים מספרד ופורטגאל ועוד בעירום ובחוסר כל. תלת פרוותא הווין תרתי בי רומאי וחדא בי פרסאי - פירוש, כי דת רומי נחלקה לשתים [קתולים ופרוטסטנטים] ודת מחמד היא אחת. דבי ארמאי מסקן כסיתא - פירוש, שם לא רבים מבני ישראל המירו את דתם, רק את ממונם שללו, אבל דבי פרסאי מסקן מרגניתא, כי ידוע שבזמן התלמוד וגם בזמן הגאונים היו קהלות גדולות מישראל בכל ערי בבל, ועתה נתמעטו מאד, כי כאשר עמד נביא השקר מחמד, אכף עליהם שימירו את דתם, ולא יכלו לעמוד בנסיון, ורבים נהרגו על קה"ש אבל יותר המירו את דתם עד שנשכחו כמת מלב. וזהו שאמר דבי פרסאי מסקן מרגנייתא, פירוש, שעקרו את התורה מבני ישראל שנמשלה למרגלית, כמו שנאמר "יקרה היא מפנינים". ועוד אחת יתרה לרעה דפרסאי על ארמאי, כי ארמאי מלכיהם הם אנשי מוסר מעולם, רק כהני הדת הסיתום לרעה על בני ישראל, אבל דפרסאי גם מלכיהם הם רעים וקנאים בשם הדת. וזהו פירוש ומקרייא פרוותא דמשמהיג, כפירוש רש"י [נמל של מלוכה].

(רבי דוד שחור, דברי דוד דרוש א עמ' 114)

וטעני לה חלא עד דשכנא ונחית בר אמוראי וקטר אטוני דכיתנא בכסיתא וקטר להו בספינתא ונטלי חלא ושדו לבראי וכמה דמדליא עקרא ומתיא ומחליף על חד תרין בכספא
29-33

האדם צריך להתקשר קשר אמיץ וחזק בעילת כל העילות... אף שהיונה, הנשמה הטהורה, מלוכלכת בגוף העכור, יוכל לתקן ולדחות מעליו הקנינים המדומים והבלי עוה"ז, וזהו כובד האבן ונטל החול, כדי שבקל יוכל לעלות ולדאות כנשר למעלה למעלה. וזהו הרמז בגמרא דר"ה... זו בירני גדולה היכי עבדי כו' וטעני להו חלא עד דשכנא... על חד תרין. היינו אף שהנשמה הוא בגוף וטעין חלא, היינו כובד עול העוה"ז מטה ועי"ז עד דשכנא, עם כל זה כשנחית בר אמוראי וקטיר להו בספינתא ונטלי חלא ושדי לבראי ואז כמה דמדליא לעיקרו ושרשו למעלה מתיא וחליף על חד תרין, וצריך להתנהג באהבת הבורא ית"ש וביראת הבורא ית"ש, ולא יראת העונש ואהבת השכר.

(רבי שמואל שמעלקא מניקולשבורג, דברי שמואל, פרשת וארא)

וטעני לה חלא עד דשכנא ונחית בר אמוראי וקטר אטוני דכיתנא בכסיתא וקטר להו בספינתא ונטלי חלא ושדו לבראי וכמה דמדליא עקרא ומתיא ומחליף על חד תרין בכספא
29-33

בש"ס ר"ה יש סיפור בדברי הש"ס איך מוציאין את עצי אלמוגים מן הים... וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש שזה משל על האדם בעסקו בדברים גשמיים, וכאשר חוזר ומדביק נפשו למעלה מושך עמו כל חלקי הקדושה שהיו מובלעים בדבר שהי' עוסק בו, עכת"ד. ויש להוסיף ביאור, דהא דטענו לה חלא הוא משל על כובד הלב, שלפעמים כבד לב האדם עליו עד שקשה לו להוציא דיבור של תורה או תפלה מעומק הלב כאילו הי' אטום וטמון בעפר ונטל החול, ודעתו קצרה, ונקרא בפי חכמי האמת מוחין דקטנות, ויש בזה חילופי מדרגות. אבל אז הזמן לדבק עצמו ולקשר עצמו במצוות מעשיות עוד יותר ויותר מכפי הרגיל, ובמצוות מעשיות אלו מקשר חלקי הקדושה המפוזרים בגשמיות העולם להיות דבקים במצוה. וזהו המשל ונחית בר אמוראי וקטר אטוני דכיתנא בכסיתא, הם חלקי הקדושה, וקטר להו בספינתא - הוא גוף האדם הנמשל לספינתא, כבזוה"ק (ח"ב קצט ע"א), וכאשר משליך ממנו את נטל החול לאט לאט ומלהיב נפשו לחזור להידבק בה' יתברך בהתבוננות ובהתפשטות הדעת, אז אתו עמו יחדיו נתעלו כל חלקי הקדושה שנקשרו עמו בהיותו במוחין דקטנות, ועי"ז עצמו תתלהב נפשו בקדושה ביתר שאת ויתר עז. וזהו ומחליף על חד תרין בכספא, כי כסף הוא לשון אהבה. ובודאי דכל ענין הכבדת ואוטם הלב דמעיקרא האלקים אינה לידו למען שלבסוף ישוב אל המקום אשר הי' שם אהלו בתחילה ברכוש גדול הוא תוספת חלקי הקדושה כנ"ל, וכמו שבמשל למען להוציא לבסוף האלמוגים טוענין אותה חלא מעיקרא.

(שם משמואל, פרשת כי תצא שנת תרעה)

כל שיטה ושיטה שנטלו נכרים מירושלים עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לה
36-38

[לא היה העולם ראוי להשתמש בארזים] ולא נבראו אלא לצורך בית המקדש - כתב היפה תואר: אף על פי שלבית המקדש לא הוצרך אלא שטים כדאיתא בתנחומא [תרומה ט], ומיני הארזים כ"ד, כיון שבא לברוא ארזים המציא כל מה שראתה חכמתו שראוי שיתרבה מינן. עכ"ל. אבל מ"מ צ"ע מהא דאמרינן בפ"ב דר"ה אמר ר' יוחנן כל שיטה ושיטה שנטלו עכו"ם מירושלים עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לה, שנאמר "אתן במדבר ארז שיטה והדס ועץ שמן"..., והתם כתיב ז' מיני ארזים וכמבואר בסמוך. וצ"ל דדוקא בעולם הזה היה בבית המקדש רק שיטה, והתם מיירי לעתיד לבא. ובהכי ניחא טפי הא דלא נקט ר"י אלא שיטה, דה"ק: נגד כל שיטה שנטלו עכו"ם מירושלים בעולם הזה הם עתידין להחזיר כמה מיני ארזים חשובים. ולפ"ז אפשר דבבית המקדש שלעתיד יהיו כל כ"ד מיני ארזים, וקרא התם לא נקט אלא ז' המשובחים ביותר כדבסמוך, וא"כ י"ל שכל הכ"ד מיני ארזים נבראו עבור בית המקדש העתיד.

(רבי אברהם יחיאל מיכל מגלוגא, נזר הקודש, על בראשית רבה, פרשה טו סימן א)

כל שיטה ושיטה שנטלו נכרים מירושלים עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לה
36-38

הוא שטן הוא היצר הרע דתמיד הוא מתאבק ואוחז בישראל לקטרגן... ועל ידי שליטתו ומלחמתו תמיד עם ישראל באו הגלות בכלל ובפרט, שהוא גלות הנשמה מיצר הרע, שע"י החשך המכסה אור ההשגה ניטל ונתחסר הדעת מישראל שאין להם דעת שלם כמו שהיה בשעת מתן תורה... שהוא מחשיך האור ומרחיק את ישראל מהבורא ברוך הוא "עד עלות השחר" במהרה בימינו, אז יהיה ביטול הרע שאז "ומלאה הארץ דעה" וגו' וכמ"ש (ירמיה לא, לג) "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", שממילא יהיה כך כשיבוער הרע מן העולם, ויהיה אז שלימות התורה, ויצאו כל בחינת התורה שהיו בשכחה יצאו מן הקליפות ויחזרו לישראל, שהוא סוד יציאת הדעת מגלות. וזה שאמרו... כל שיטה ושיטה שנטלו אומות העולם מישראל וירושלים עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לנו, שהוא לכוונת האמור, שהתורה נכתבת שיטין שיטין, שכל השיטין של תורה ודעת שנטלו ממנו אומות העולם, שהן הקליפות, עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לנו על ידי שיבוטל הרע, וממילא יהיה ריבוי הדעת.

(רבי מנחם נחום מטשרנוביל, מאור עינים, פרשת וישלח)

כל שיטה ושיטה שנטלו נכרים מירושלים עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לה
36-38

ויש בהבטחה זו שתי משמעויות. אחת פשוטו כמשמעו: עקרו מירושלים את כל האילנות, זוהי עובדה הסטורית ואסון לאומי, והקב"ה יכריח את האומות שיחזירו לירושלים כל עץ רענן שנטלו ממנה. אבל למה דווקא מוזכר כאן העץ ששמו שיטה? אם על הכתוב הוא מסתמך, הלא הכתוב מתחיל בארז, אח"כ שיטה והדס ועץ שמן? אלא רמז יש כאן: אומות העולם נטלו מירושלים כל מחשבה טובה שאתה מוצא בה, אין להם משלהם ולא כלום, ואם הוסיפו, הוסיפו רק הבלים ושטויות, והטוב שיש בשיטותיהם לקוח כולו מירושלים והמקדש, מן הנביאים וחוזי קודש. והקב"ה יכריח אותם לבוא להר ד' לירושלים להודות על האמת, והשיבו את הגזילה אשר גזלו. ועתידים אומות העולם להחזיר לירושלים כל שיטה ושיטה שנטלו ממנו. אז, רק אז, תמלא כל הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

(רבי זאב גולד, זהב הארץ, עמ' 89)

כל שיטה ושיטה שנטלו נכרים מירושלים עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לה
36-38

לא בתועלת הממשית עיקר חשיבות עבודתנו, אלא בעצם המפעל, בעצם המעשה. פגיעת העוקרים והשורפים [הערבים, בפרעות תרצ"ו] נוטלת מאתנו רק את ערכו הממשי של הרכוש, אולם אין היא מגיעה כלל לערכו הנעלה, העל ממשי. עשרות אלפי עצים רעננים, שניטעו בדם ודמע - את אלה יכלו הליסטים לעקור. אולם את עצם מפעל הנטיעה - אותו לא יוכלו לעקור. הוא קיים ועומד. מעשי התחייה, מאמציו החלוציים של עם ישראל, יעמדו כנס לדורות עולמים. הם גנוזים באוצר הנצח, מקום אשר יד זדים לא תשיגם, ואורם יזרע על פני גוי ואדם לעדי עד.

(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה, ישראל במדינתו, עמ' 16)

כל שיטה ושיטה שנטלו נכרים מירושלים עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לה
36-38

רש"י מוציא את הכתובים מפשוטם. על הפסוק "אפתח על שפיים נהרות ובתוך בקעות מעינות אשים מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים" (ישעיהו מא, יח), הוא מפרש: נהרות - לב מבין לתורה ולנבואה. מדבר - מקום שלא היתה חכמת התורה... אתן במדבר ארז שטה - כל מיני ישוב, אף בהם אתן כל מיני חכמה וטובה ושלום. ואולי בדרך פירושו של רש"י יש לדרוש את המלה שטה במשמעות של השקפת עולם או "שיטה". בעולמנו רווחות הרבה שיטות, אידיאלוגיות, מפלגות ותנועות, וכל אחת מהן דוגלת באמת אבסולוטית. כמעט בכולן יש למצוא גרעין טוב וגרגיר של אמת... לעתיד לבוא, כאשר יתוקן העולם במלכות שמים, תחזורנה כל השיטות אל ירושלים. המשהו הטוב שבשיטות השונות ישוב אל מקורו, כמו שכל הניצוצות של קדושה שנטמעו בין הגויים והכוחות של הסיטרא אחרא יחזרו אל השכינה. ואז כל הקליפות של השקר והתעמולה של החיצונים יבוטלו ויעברו מן העולם. אז יראו כולם את ההבדלים המהותיים בין האמת הצרופה והטהורה, האמת הנצחית של התורה והמסורה של ישראל, ובין השיטות המסולפות המתיימרות לתקן את העולם ולמעשה הן מקלקלות ומחריבות את עולמו היפה של הקב"ה. עם התגלותו של המשיח יכירו כולם כי היופי והטוב שבעולם נובע מן התורה... כל ה"תיקונים", ה"התקדמות" והסיסמאות של האנושות יפשטו את רגלם, והעולם המתפתל ביסורי גוף ונפש יטוש את הבורות הנשברים, המלאים אכזבות וינהרו כולם אל בית ה' בציון, מקור מי הנצח, הקדושה והאמת הטהורה.

(רבי זלמן אורי, קדושת אברהם, חלק ב, עמ' 69)

שנאמר אתן במדבר ארז שטה וכו' כל הלומד תורה ואינו מלמדה דומה להדס במדבר איכא דאמרי כל הלומד תורה ומלמדה במקום שאין תלמידי חכמים דומה להדס במדבר דחביב
38-43

בפרק קמא דראש השנה אמרו: כל הלומד תורה ואינו מלמדה דומה להדס במדבר דלא מהני, ואיכא דאמרי כל המלמד תורה לאחרים במקום שאין תלמיד חכם דומה להדס במדבר דחביב כל דשקיל שקיל. ויש לראות במאי פליגי הני תרי לישני ומאין למדו זה. ונראה דקודם זה סמוך לו אמרו אמר רבי יוחנן כל שיטה ושיטה שנטלו נכרים מירושלים עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לה שנאמר "אתן במדבר ארז שטה"... וכולם עולים לסגנון אחד אלא שבהמשך מובן הכתבים נפל הפרש ביניהם שלשון הכתובים שם הוא (ישעיהו מא, יז-כא): "העניים והאביונים מבקשים מים ואין... אני ה' אענם... אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה... למען יראו וידעו וישימו וישכילו יחדו...". וללשון ראשון נראה לו דכונת הכתוב לומר ש"העניים והאביונים" הצמאים לתורת ה' ואינם יודעים ללמוד "מבקשים מים", שאין מים אלא תורה, ואין מי שילמד אותם. ו"אני ה' אענם" שילמדו ותעלה כונתם יפה, ומה אעשה? "אתן במדבר ארז שטה והדס", אטע בערבה עצי בשמים כדי שיאמרו אלו שאינם מלמדים תורה לאחרים, מה בצע שנטע הקדוש ברוך הוא במדבר ארז שטה וכו' בארץ לא עבר בה איש ליהנות ממנו? אין זאת כי אם אות ומופת שאנחנו המונעים תורתנו דומים לשטה במדבר, ובזה יתנו לב ללמד. וזהו אמרו "למען יראו וידעו וישכילו יחדיו", כלומר שהנשפע להם מההשכלה כן ישכילו יחדיו עם העניים והאביונים הנזכרים. ולפי פירוש זה אמר בלשון ראשון כל שאינו מלמד דומה להדס במדבר דלא מהני. ולפי לשון האחרון סובר ד"אתן במדבר" אינו דמיון למי שאינו מלמד אלא למלמד, והכי פירושו: "העניים והאביונים מבקשים מים ואין וכו' וכו' אני ה' אענם", ש"אתן במדבר ארז שטה", ויחשבו החכמים למאי הלכתא נטע ארז במדבר? אין זה כי אם אות ומופת שכל תלמיד חכם צריך שיעשה עצמו שדומה לארז במדבר שהוא הפקר לכל, וכל דשקיל שקיל, "למען יראו וידעו וישכילו יחדיו". ולזה אמר בלשון אחרון כל המלמד תורה במקום שאין תלמידי חכם דומה להדס במדבר דחביב כל דשקיל שקיל.

(רבי יהושע רפאל בנבנשתי, אזני יהושע, דרוש לה, דף מט ע"ד במהד' תלז, עמ' 204-206 במהד' אדרת)

כל הלומד תורה ואינו מלמדה דומה להדס במדבר
40-41

כל חיינו עלי אדמות אינם אלא שלשלת ארוכה והדוקה של משא ומתן. אין אדם זוכה ליטול לעצמו משהו מן העולם אלא אם הוא נותן לעולמו תמורה מלאה ועודפת. כל אדם נוטל לעצמו מנת מזונותיו הגופיים והשכלתו המדעית והמוסרית על מנת לתת לאחרים, ובנתינתו הוא חוזר ומקבל לעצמה, נושא ונותן ושוב נושא ונותן, וזהו כל האדם, ואלה הם חיי האדם. וכשם שהוא נושא ונותן במסחרו, כן הוא נושא ונותן בתורתו. אין אדם לומד תורה אלא במשא ומתן עם אחרים, שמתוך משא ומתן מתבררת ומתבהרת ההלכה... ואין התורה מתקיימת בידי לומדיה אלא כשמלמדים אותה ברבים באמונה וביושר לבב לשם למוד תורה והגדלת תורה: וכל הלמד ואינו מלמד את האחרים מוטב שנהפכה לו שלייתו על פניו, והרי הוא דומה להדס במדבר, שאין בני אדם העוסקים בישובו של עולם נהנים ממנו.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל ח"א שער ד פרק ז עמ' 207-208)

חביב אדם שנברא בצלם ונתנה בו דעה מעין דוגמא של מעלה לעמוד בסוד מסתרי הבריאה ורזיה (עיין פסחים נד ע"א), ולהוליד בשכלו העליון תולדות רוחניות, והטביע בו שאיפה עזה לרצון כביר וחזק לחוס על פרי העמל והיגיעה... לחקקם בספר בעט ברזל ובציפורן שמיר למען יעמדו ימים רבים...
וחיי עולם נטע בתוכנו, וציוונו שנשים ונשאב כל מעייני החכמה מתורתו תורת אמת, לטוב לנו כל הימים, שנזכה על ידי כך לחיי נצח וחיי עולמות בלתי פוסקים שנמצא מהלכין בין העומדים, ששמעתתנו יתבדרון בעלמא דין, ושפתותינו ידובבו בקבר, וכל עצמותינו וישותנו יזכו לרב הטוב הצפון ליראיו לחיים עילאיים של חיי העולם הבא ש"עין לא ראתה אלקים זולתך".
ומכאן החשק העז המיוחד הטבוע בלב כל חכמי התורה שבכל דור, הזוכים לחדש חידושי דאורייתא, לדלות ולהשקות מאוצרי התורה לאחרים ולהמשיך את השושילתא דדהבא המשתזרת והולכת ממשה רבינו שקיבל מסיני. כי "אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה מסיני, מה טעם, יש דבר שיאמר אדם ראה זה חדש הוא וגו' משיבו חבירו ואומר לו כבר היה לעולמים" (ירושלמי פ"ב דפאה ה"ד). חשק רוחני הפועל מתחת לסף ההכרה וידים לו בסוד החיים הנצחיים של הנשמה, "למד ולא לימד אין לך הבל גדול מזה" (מד"ר ויקרא כ"ב) ובתוקף הצו האלקי של "ולמדתם אותם את בניכם", ולכן "הלומד תורה ואינו מלמדה דומה להדס במדבר"... ו"דבר ה' בזה" (סנהדרין צד ע"א), וממנו פנה וממנו יתד לערובת קיום התורה "בני יהודה דגלו מסכתא נתקיימה תורתן בידם, בני גליל דלא גלו מסכתא לא נתקיימה תורתן בידם" (עירובין נ"ג. וברש"י בלשון ראשון). ומשום כך "נמשלו דברי תורה כאש שנא' הלא כה דברי כאש נאום ה', לומר לך מה אש אינו דולק יחידי אף דברי תורה אין מתקיימין יחידי" (תענית ו). והחשק הישראלי הגדול הזה למען המטרה הקדושה והנלהבה שהציבו לנו להגדלת התורה והאדרתה, הוא הוא הכח הדוחף המכה ואומר גדל לאוצר חמדתנו סגולת כל הסגולות בכל זמן ועידן.

(שו"ת ציץ אליעזר חלק א, הקדמה)

כל הלומד תורה ואינו מלמדה דומה להדס במדבר איכא דאמרי כל הלומד תורה ומלמדה במקום שאין תלמידי חכמים דומה להדס במדבר דחביב
40-43

בתחילת מאמר של הלל בשעת המכניסין פזר וכו' [ברכות סג ע"א], שפירש רש"י שאם יש מרביצי תורה זולתו לא יחפוץ ליטול גדולה לעצמו עי"ש, ולכאורה קשה דבר"ה דף כ"ג מאמר ר' יוחנן כל הלומד תורה ואינו מלמדה דומה להדס במדבר. עי"ש. ואין לומר דמיירי באין במקומו מרביצי תורה זולתו, א"כ הו"ל לר' יוחנן שם לבאר במה מיירי, דאמורא צריך לפרש דבריו...
נפרש מאמר ר' יוחנן הנ"ל דכוונתו על כל עסקי תורה, אם הוא ממרביצי תורה בוודאי הוטל עליו לעשות כל התאמצות ללמד לזולתו... ואם אינו ממרביצי התורה, א"כ עליו אמור "והצנע לכת", ולקיים בנפשו "ואת צנועים חכמה". מ"מ יראה לשית עצות בנפש להחיק אמריו בספר ועי"כ יפוצו מעיינותיו חוצה ותתבדר שמעתתי' ברבים, אולי עי"כ ימצא זכות לנפשו לדובב שפתותיו בקבר, ואם אינו עושה כן, הרי הוא דומה להדס במדבר, שלא תצמח שום הנאה ממנו, שכל שורש אהבת השם היא להועיל לעצמו ולזולתו...
אפשר לומר בדעתו של ר' יוחנן, אשר על פשוטו ממה שדימהו להדס במדבר ירצה בזה שהיה יותר תועלת שיהיה ההדס בישוב בני אדם שיהנו בני אדם מריחו... ומדאמר כל הלומד משמע דאין חילוק בין יש מרביצי תורה זולתו או לא. והנראה, דשם בר"ה מובא איכא דאמרי כל הלומד תורה ומלמדה במקום שאין תלמידי חכמים דומה להדס במדבר דחביב. עי"ש. והנה במאמרו של הלל הנ"ל הביא מהרש"א ירושלמי, דגם ראש מאמרו של הלל סובב על המקבלים, בשעת המכניסים פזר, היינו אם תראה שמכניסין דברי תורה בלבם, פזר לפניהם...
א"כ אפשר דתרי לישני דר' יוחנן פליגי בפירושא במאמרו של הלל. לשון ראשון כל הלומד תורה ואינו מלמדה דומה להדס במדבר, דתיבת כל ידייק דהכל מוזהרין בזה, היא משום דס"ל כפירוש הירושלמי הנ"ל דעל המקבלים קאי: אם חשקם לקבל, יפזר להם. וא"כ לא תמצא שום מקור באם יש מרביצי תורה זולתו שיהי' מן הצנועים, כי אם בהיפוך: כל עוד כחו בו יקיים מאמר הספרי "ואהבת" - אהבהו על אחרים... אבל איכא דאמרי סברי כל הלומד תורה ומלמדה במקום שאין ת"ח דומה להדס במדבר דחביב, הרי דוקא באין מרביצי תורה זולתו ס"ל כפירוש רש"י במאמרו של הלל דעל מרביצי תורה קאי, דלא יטול גדולה לעצמו פן ואולי יהי' לו הרגש התפארות... ועל ענין זה ידייק לומר כל הלומד ומלמדה במקום וכו', שאין לו שום צד מנוס להיות צנוע כי אם בהכרח ללמדה לאחרים דומה להדס במדבר דחביב.

(רבי ישראל ברוך מוורשא, אגודת ישראל - מטעמי ברוך, מבוא הבית, טז ע"ב-יז ע"ב)

כל הלומד תורה ואינו מלמדה דומה להדס במדבר איכא דאמרי כל הלומד תורה ומלמדה במקום שאין תלמידי חכמים דומה להדס במדבר דחביב
40-43

אמרו בויקרא רבה פרשה ל:... מה הדס יש לו ריח ואין בו טעם כך יש בישראל שיש להם מעשים טובים ואין בהם תורה. וכתב היפת תואר דכמו שהטעם יותר עיקר מן הריח כן התלמוד יותר גדול מן המעשה... הרי שנמשלה התורה לטעם לא לריחא, דלאו מילתא. ואמנם במסכת ר"ה דף כג: אר"י כל הלומד תורה ואינה מלמדה דומה להדס במדבר... ואיכא דאמרי כל הלומד תורה ומלמד במקום שאין תלמיד חכם דומה להדס במדבר דחביב... (ועיין מהרש"א, דאם יזדמנו בני אדם שם נהנין ממנו). וכתב מהרש"א שההדס בריחו רומז לבעלי תורה. ע"ש. וזה כנגד המפורסם. אך הענין לדעתי שהמצוה משולה לריח והתורה לטעם כעיקר הוא לפי שהמצוה, הגם כשאדם אחד עושה מצוה יש תועלת לכל העולם, כאומרם בקדושין דף מ: זכה הכריע עצמו ואת כל העולם לכף זכות, מ"מ אין אחרים נהנין מגוף המצוה, רק מזכות הנמשך ממנה, והוא כדמיון ריח שאינו עיקר הדבר. אבל הלומד תורה ומלמדה לאחרים הנה האחרים זוכין בטוב טעם ועיקר תורתו של זה, וע"ד אומרם בסנהדרין יט: כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, וזה מפני שנותן בבן חבירו דעת עצמי וחכמתו ממש. והנה עיקר עסק התורה ללמוד וללמד, והלומד תורה ואינו מלמדה אמרו בסנהדרין צט: זה "כי דבר ד' בזה". אך אמרו בברכות סג: אם ראית דור שאין התורה חביבה עליו, כנס. ופירש רש"י: ואל תטיל ד"ת לבזיון. ואמנם זה בדור שח"ו התורה מבוזה, אבל כשאין מבוזה אלא שמתרשלין מעסק התולה לעומק המושג וקוצר המשיג, מכובד טורח משא עול פרנסה וכדומה, בהא פליגי הני תרי לישנא, דלר"י יש לכנס כיון שאין מקבלין ממנו, ודומה להדס שזכינו לריחו ולא לטעמו, אבל מאחר שברצונו ללמד לאחרים אלא שאנוס הוא שאין לו תלמידים, דומה למדבר. והוא כאומרם בנדרים דף נה: "וממדבר מתנה" - מי שמשים עצמו כמדבר (הפקר לכל ללמוד לאחרים בחנם), התורה ניתנה לו במתנה. וזה שאינו מלמד לאחרים מחמת אונס שאין לו תלמידים, הוא כמדבר מתנה. ולאידך לישנא יש ללמד לאחרים גם במקום שאין ת"ח לקבל ממנו תורתו, מ"מ ילמד לאחרים ומאן דשקיל מיניה שקיל, ודומה להדס במדבר דחביב לכל.

(רבי נתן נטע לנדא, כנף רננה, הקדמה, עמוד שביעי)

כל הלומד תורה ואינו מלמדה דומה להדס במדבר איכא דאמרי כל הלומד תורה ומלמדה במקום שאין תלמידי חכמים דומה להדס במדבר דחביב
40-43

ושניהם אמרו דבר אחד, ללמדך שאין זכות מציאות לתלמיד חכם בעולמו אלא בהתעלותו בתורתו על מנת להיות מלמדה לאחרים, ואם לאו הרי הוא כהדס שהוא יפה במראהו, נעים בריחו וערב בטעמו, ומשום כך הוא גרוע ביותר כאשר הוא נמצא במדבר שאין ממנו תועלת, ולפיכך הוא מציאות מבוטלת. לעומת זאת, ת"ח הלומד ומלמד דומה להדס במדבר שהוא חביב יותר מסיבת תועלתו המרובה בכל סגולותיו המיוחדות לו, שהם דבקות ומתעצמות בו ומסתעפות לאחרים בריחם הנודף, שהוא מוליד ריחו לכל מי שמתדבק בו.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הקדמה לספר הושיע ציון [קואינקה], עמ' ב)

כל הלומד תורה ומלמדה וכו' דומה להדס במדבר דחביב
42-43

וההדס כנגד מיכאל, פירוש, שמיכאל הוא כמידת החסד שהיה הדס ומתקבל, כמ"ש ז"ל כל ת"ח שמלמד תורה ברבים דומה להדס במדבר דחביב, וכל הרוצה ליטול ממנו יטול. ועל מיכאל נאמר בקבלה [זכריה א] "והוא עומד בין ההדסים", והוא שר שלנו. ואמרו ז"ל [מגילה יג ע"א]: אסתר ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה ולכך נקראת הדסה. הא למדנו שהדס רומז לחסד.

(רבי שמואל ירונדי, אהל מועד, פרק דרך ארץ)

כג. אוי להם לעובדי כוכבים שאין להם תקנה, שנאמר תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף ותחת העצים נחשת ותחת האבנים ברזל, תחת רבי עקיבא וחביריו מאי מביאין? ועליהם הוא אומר ונקיתי דמם לא נקיתי.

[זה מה שכתוב "ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותימרות עשן" (יואל ג, ג) - נתתי מופתים על מה שהגוים עשו לישראל "בשמים" - בענייני שמים, שהחטיאו אותם, "ובארץ" - שעשו לישראל בעניים ארציים, "דם" - שהרגו את ישראל, היינו את גדולי ישראל שעליהם נאמר (יואל ד, כא) "ונקיתי דמם לא נקיתי", "ואש" - שביטלו את ישראל מלימוד תורה שהיא כאש.]

(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף ז ע"ב)
לטקסט

תחת הנחשת אביא זהב וכו' תחת רבי עקיבא וחביריו מאי מביאין
45-46

"וידעת כי אני ה' מושיעך וגואלך אביר יעקב, תחת הנחשת אביא זהב" וכו' - רז"ל אמרו... תחת הנחשת אביא זהב וכו' תחת ר' עקיבא וחביריו מאי מביאין... וזה שכתוב "וידעת כי אני ה' מושיעך" במדת הרחמים, "וגואלך" בזכות רבי עקיבא וחביריו. וזה רמז "אביר יעקב" - אותיות רבי עקיבא, דהרי "תחת הנחשת אביא זהב" וכו' ותחת רבי עקיבא וחביריו מאי מביאין [וכן כתב ים של שלמה גיטין פרק ד סימן לא, אות ע, בשם ר"ת]. וע"ז נגמר דינם, ואז "גואלך אביר יעקב"... [...ראיתי בכתבי הרמ"ז ז"ל שכתב... במ"ש האר"י... שבר' עקיבא נתנוצץ ניצוץ של יעקב].

(חיד"א, צוארי שלל הפטרת כי תבוא אות ג)

תחת הנחשת אביא זהב וכו' תחת רבי עקיבא וחביריו מאי מביאין
45-46

נבוא לפירוש המשנה [שבועות מט ע"א]]: היכן שורי - רומז על ישראל שנקראים שור... על דרך "בני בכורי ישראל", וכתוב [דברים לג, יז] "בכור שורו הדר לו"... כאשר תבוא הגאולה, מקבץ הקדוש ברוך הוא את האומות ואומר להם היכן שורי, היכן הם בני ישראל שהרגתם ובזזתם אותם, תחת הנחושת תתנו כסף וזהב, כמו שכתוב "תחת הנחושת אביא זהב", ואמר תחת רבי עקיבא וחביריו מה יביאו, לכן תופס אותם הקדוש ברוך הוא ואומר להם: היכן ישראל שהרגתם והיכן ממונם שלקחתם.

(רבי שמעון הכהן מג'רבא, מעשה חושב עמ' רעט)

ותחת העצים נחשת ותחת האבנים ברזל תחת רבי עקיבא וחביריו מאי מביאין
45-46

ובמסכת ר"ה: אמר רבי יוחנן אוי להם לאומות... שנאמר "תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף", ותחת רבי עקיבא וחבריו מה מביאין?... יראה מדבריהם שפירשו הכתוב כן, שתחת הנחשת שהאומות לקחו מהם בזמן החרבן והגלות אביא זהב מארצותם, וכן ותחת הברזל אביא כסף ותחת העצים נחשת ותחת האבנים ברזל, כי הנה בחרבנות ירושלם, לא לבד שללו הכסף והזהב, כי גם הנחשת והברזל שאינו שוה כנחשת, והעצים שאינם שוים כבר וגם האבנים שללו משם. וכמה מזה נמצא עוד היום ברומי ובפיס"ה ובארצות האחרות שהובאו מירושלם.

(אברבנאל ישעיהו פרק ס)

תחת רבי עקיבא וחביריו מאי מביאין
46

...כמאמר אסף [תהלים עט, ב] "נתנו נבלת עבדיך וכו' בשר חסידך" וכו', קרי ליה עבדיך היינו רשעים וקרי ליה חסידך וכו'... יובן ג"כ במה שדרשו דאומות העולם צריכים לשלם כל מה שהרגו מישראל במיטב, וכמו שאמרו חז"ל "תחת הנחשת אביא זהב" - תחת רבי עקיבא וחבריו מה תמורה יש. וידוע דכל איש מישראל יכול להשיג השגות מבחר שבנביאים עד משה ע"ה, ואפילו רשע יכול לשוב להגיע למדרגה גדולה מאוד. ולכך האומות שהורגים רשעים שבישראל, לעת יום נקם ושלם צריכים לשלם כאלו הרגו צדיקים, דאילו היו חיים, היו יכולים לשוב ולהגיע למדרגה גדולה. ולכך אמר אסף, אף על פי שהרגו לעבדים, יש להם לחשוב כאילו הרגו לחסידים, כי היו יכולים להגיע לכך, ועליהם לשלם באופן זה. וכן הדברים אם הורגים לפרחי ישראל, יענשו כאילו כבר הגיעו למדרגת נביאים, כי אילו היו קיימים כנ"ל.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יא)

תחת רבי עקיבא וחביריו מאי מביאין
46

"ואיש כי לא יהיה לו גואל" - פירוש, כשלא יהיה צדיק כזה שיהיה השם יתברך יכול להביא הגאולה בצדקתו, "ותושע לו זרועו וחמתו סמכתהו", להנקם מאויביו ולשלם גמול לשונאיו... "ומצא כדי גאולתו", ומהיכן ימצא? ומפרש הכתוב "וחשב את שני ממכרו", שיחשב ה' הטוב ברחמיו את אריכות הגלות המר הזה. "והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו" - כי יש לה' יתברך עודף גדול לשלם ממלכי האומות, כמו שאמרו בגמרא "תחת הנחושת אביא כסף" כו', תחת רבי עקיבא וחביריו מה תהא עליהם? נמצא שיש עודף לה' יתברך ברוך הוא עליהן, רבי עקיבא וחביריו, "ושב לאחוזתו" במהרה בימינו אמן.

(נועם אלימלך פרשת בהר)

תחת רבי עקיבא וחביריו מאי מביאין
46

ויש לרמז במ"ש "שלם ישלם המבעיר", קאי אהשי"ת. הוא מה שאמרו חז"ל: אוי להם לעכו"ם שאין להם תקנה... תחת ר"ע וחביריו מאי מביאין. וכן הוא בחורבן בית המקדש, דאף שישלמו דמי בניינו בכפלים, אינם יכולים לשלם הקדושה הרוחנית שהיה בו ונסתלק בחורבנו, ואין מי שיכול לשלם אלא השי"ת בעצמו שישרה שכינתו לתשלומי מיטב.

(פנים יפות שמות פרק כב פסוק ה)

תחת רבי עקיבא וחביריו מאי מביאין
46

עיקר גלות מצרים היה שמצרים שמו כל מגמותם להפריד את ישראל מהשי"ת, ולבלבלם שלא יוכלו לעבדו כראוי. וכן עתה בגלות המר הזה, ועל זאת - אף אם יביאו כל אילי נביות שבעולם, לא יכופר להם. כמו שאמרו בגמרא על פסוק "תחת הנחשת אביא זהב", תחת רבי עקיבא וחביריו מה יביאו. פירוש, תחת מה ששמו מגמתם שישראל יעברו על דברי רבי עקיבא וחביריו - מה יביאו שיכופר להם.

(רבי קלונימוס קלמן עפשטיין, מאור ושמש, שמות פרק יא, א)

תחת רבי עקיבא וחביריו מאי מביאין
46

"והמלאכה היתה דים" - ג' במסורה, דֵין, ואידך בירמיה [מט, ט] במפלת אדום "אם גנבים בלילה השחיתו דים", ואידך בעובדיה [א, ה] גם כן במפלת אדום "הלא יגנבו דים". נראה לפרש, כמו שבכאן נאמר ש"המלאכה היתה דים", היינו די שלהם היינו לפי כח המין האנושי, אבל המלאכה עצמה אין די, כי "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו אף כי הבית הזה" [מלכים א' ח, כז], על כן נאמר "דים" היינו שלהם כן בשידוד אדום הרשעה, הנה "תחת הנחושת אביא זהב" וכו', תחת רבי עקיבא וחביריו מה הן מביאין, ממילא כל הפורעניות שיבוא עליהם על ידי בני אדם הוא רק דים, היינו די שלהם, שאין כח הבשריי יכול לעשות השחתה ונקמה יתירה, עד כי הש"י ינקום נקמתו ונקמת עמו ונקמת עבדיו אשר שפכו דמם כמים, ירא ה' וישפוט, כמבואר בפרקי היכלות [פ"ו] אשר יאמר לחבירו: הא לך רומי וכל אשר בה בפרוטה, ולא ירצה, כי ירדו נגעים מן השמים אפילו על כל מיני מתכות, עיין שם.

(אגרא דכלה שמות פרק לו, ז)

תחת רבי עקיבא וחביריו מאי מביאין ועליהם הוא אומר ונקיתי דמם לא נקיתי
46-47

הקב"ה אינו מוותר על נקמתו ברשעים, על כך שקמו נגדו ונגד עמו. אמרו חז"ל): וא"ר יוחנן, אוי להם לגוים שאין להם תקנה, שנאמר: 'תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף ותחת העצים נחושת ותחת האבנים ברזל'. תחת ר"ע וחבריו מאי מביאין? ועליהם הוא אומר: 'ונקיתי דמם לא נקיתי'. ופירש רש"י שם: "אם באתי לנקות את הגוים משאר עוונות, לא אנקה מדמם של ישראל". אין ויתור, אין שכחה לפני כסא כבודו על רשעותו של הגוי כלפי ישראל - רק נקמה.
בוא וראה, איזה חוסר אהבה ורעות יש בלבו של המתייוון המורד באלוקי ישראל ובמידותיו, והמתיימר להיות יותר "מוסרי" ויותר צדיק מבוראו! מי שיודע שנשפך דם יהודי, ויודע גם את הסבל ואת הצער הנגרם לאחיו היהודים על ידי צר ואויב אכזרי - הגוי הרע הזה - ואינו דורש את נקמת דמם וסבלם, רשע ואכזרי הוא, וחסרים בלבו הכעס והשנאה כלפי רשעות ואכזריות, שהם מצות ה' של "ואהבת לרעך - היהודי - כמוך". לא מוסרי ורחמן הוא זה שמדבר נגד נקמה, אלא אכזרי ושותף לרוצחים.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' קכא)

תחת רבי עקיבא וחביריו מאי מביאין ועליהם הוא אומר ונקיתי דמם לא נקיתי
46-47

עונש הגוים על מה שעשו לישראל משך הדורות ומאות השנים, ובכך קראו תיגר על הקב"ה וחיללו את שמו, הוא סיבה נוספת לגאולה. כך אמר הנביא (יחזקאל לה:ג,ה,ז,טו): "...הנני אליך הר שעיר... יען היות לך איבת עולם וַתַגֵר את בני ישראל על ידי חרב בעת אידם בעת עוֹן קץ... ונתתי את הר שעיר לשִממָה וּשמָמָה והכרתי ממנו עובר ושב... כשמחתך לנחלת בית ישראל על אשר שמֵמה, כן אעשה לך, שמָמָה תהיה הר שעיר וכל אדום כֻלה, וידעו כי אני ה'". כלומר, מתוך שממה זו, נקמת ה', יֵדעו שה' הוא האלקים... עוד נאמר (יואל ד:ב,ז,יט,כא): "וקִבצתי את כל הגוים והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל אשר פזרו בגוים ואת ארצי חלקו... והשִבֹתי גמֻלכם בראשכם... מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקיא בארצם... ונקיתי דמם לא נקיתי, וה' שוכן בציון". ודרשו מזה חז"ל: וא"ר יוחנן, אוי להם לגוים שאין להם תקנה, שנאמר: 'תחת הנחשת אביא זהב, ותחת הברזל אביא כסף, ותחת העצים נחשת, ותחת האבנים ברזל'. [אך] תחת ר"ע וחביריו מאי מביאין? ועליהם הוא אומר: 'ונקיתי, דמם לא נקיתי'. ופירש רש"י: "אם באתי לנקות את הגוים משאר עוונות לא אנקה מדם של ישראל".

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' שסא)


כג ע"ב

אסתתומי אסתתום להו דרכי

והטעם, כי ארץ ישראל ארץ צבי' כתיב (ירמיה ג יט) וכווצה ארץ ישראל , נמצא שהדרכים הרחבים נתקצרו ואין ראויים לדרך כבושה. וזה "דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד", שכשעלו לרגלים נתרחבו הדרכים, ועתה נתכווצו.

(רבי אריה לייב צינץ, מלוא העומר, איכה א, ד)

אסתתומי אסתתום להו דרכי

"פנו דרך ה' ישרו בערבה מסלה לאלהינו" [ישעיהו מ, ג] - ויובן ע"פ מאי דאמרינן בפ"ק דר"ה: א"ר יוחנן בין כל אחת ואחת שמונה פרסאות כו' והא האידנא טובא הוו א"ל איסתתומי אסתתום דרכי דכתיב "לכן הנני שך את דרכך בסירים", ר"נ בר יצחק אמר מהכא "נתיבותי עוה". ובזה יובן מה דאיתא במדרש "הציבי לך ציונים שיתי לבך למסלה דרך הלכת" [ירמיהו לא, כ], ואיתא במדרש [ספרי עקב פיסקא מג]: ראו באלו דרכים הלכתם ועשיתם תשובה. פירוש, שתראו איך שהיו הדרכים מתחילה בזמן שהיה ביהמ"ק על מכונו היו הדרכים מיושרים, ועכשיו אסתתומי אסתתום... וע"ז אמר... "פנו דרך ישרו בערבה מסלה" כו', פירוש, שיהיה הדרך ישר לעלות לירושלים.

(רבי יהושע אייזיק שפירא, עמק יהושע, חלק ב, דרוש טז, בסופו [הובא בכתבי הרב נתן פרידלאנד ח"א עמ' 263])

אסתתומי אסתתום להו דרכי

שאלה. מצינו במדרש ובירושלמי [מעשר שני פ"ה ה"ב] מעשה בההוא גברא שהיה חורש עם פרתו, ברחה מלפניו והוא אחריה, עד שהגיעו לבבל קודם הלילה. והדבר הזה יפלא בעינינו, כי אנחנו רואים עתה שיש מרחק גדול בין א"י לבבל, שיש כמה ימים מסוף תחום א"י עד ראש תחום בבל...
תשובה. חקירה זו כבר חקרוה בגמרא דר"ה... ותירצו אותה... אסתומי אסתתום להו דרכים... וא"כ גם החקירה הנז' נתיישבה בזה.

(שו"ת תורה לשמה סימן שעב)

אסתתומי אסתתום להו דרכי

בזמן הבית היה דרך ועכשיו כל הדרכים סתומים, "גדר דרכי בגזית נתיבותי עוה". ויתכן שאכן שורש דבר זה הוא היצה"ר, "גדר דרכי בגזית", והיצה"ר קרוי אבן כאמרם (סוכה נב ע"ב): אם אבן הוא נימוח. ואיתא בגמ' (סנהדרין צו ע"ב):... עמון ומואב ביקשו... להכניס את נבוכדנצר להחריב את ירושלים ולבטל קדושתה, שלח להו: בקריבא הוא ואתי, שלחו ליה: הלך בדרך מרחוק, שנסתם הדרך, "גדר דרכי". אבל באמת אין זה כן, שכינה לא זזה, היום אם בקולו תשמעו [סנהדרין צח ע"א], שאין שום הגבלת זמן, אין דרך רחוקה לטמא [פסחים צג ע"ב] ותמיד יכולים לבקוע ההסתר, אפילו בדרכים מעוקלות ובנסיונות קשים... כתיב (ישעיה מב טז): "והולכתי עורים בדרך לא ידעו" - אפילו כשיש הסתר ואין רואים, איש ישראל יכול תמיד לשוב לדרך הנכוגה, וככל שמזכך ומכשיר עצמו ועומד בנסיונות, כך סולל הוא את הדרך. וכדאיתא (סנהדרין מג ע"ב): כל הזובח את יצרו וכו' "זובח תודה יכבדנני", והפסוק מסיים "ושם דרך".

(רבי פנחס מנחם אלתר, פני מנחם, במדבר, עמ' קסד)

בית יעזק תנן לישנא מעליא הוא דכתיב ויעזקהו ויסקלהו

"ששם היו עוזקין את ההלכה כמה" וכו' [ירושלמי כאן, פרק ב הלכה ג]. נ"ל שביאורו עפ"י פירוש היש מפרשים של הערוך ערך עזק וז"ל: וי"מ (לפי הבבלי בית יעזק לישנא מעליא) שעשה לו גדר של אבנים מן "ויעזקהו ויסקלהו" ומפרש ויעזקהו הסביבו גדר כטבעת... ובערך ערך סד כתב וז"ל: סוד העיבור מפני מה נקרא סוד העיבור, מפני שבי"ד לא היו מגלין אותו אלא למזומנים לעיין בדבר זה. עכ"ל. וגם ההלכות נשנו רק ברמזים כדי שלא יהא גלוי לכל כמ"ש רש"י בדף כ ע"ב: סוד העיבור - ברייתא שנויה ברמזים, ע"כ. ולקמן ה"ה קורין לה רז"ל סוד עמי, כדקאמר "בסוד עמי לא יהיו" - זה סוד העיבור [כתובות קיב ע"א] ע"כ. לפי"ז ביאורו לפענ"ד כך הוא:. מהו בית יעזק? ששם היו עוזקין את ההלכה כמה דאתמר "ויעזקהו" - בחצר הזה היה מתרכז כל חומר ההלכה של קדה"ח והמו"מ עליה, ולא נתנו לה פרסום מחוץ לכתליה אלא הסביבוה גדר כטבעת כדי לשמור על סוד העיבור

(רבי יששכר תמר, עלי תמר על הירושלמי כאן, פרק ב הלכה ג)

כיצד בודקין את העדים זוג שבא ראשון בודקין אותו ראשון ומכניסין את הגדול שבהן ואומרין לו אמור כיצד ראית את הלבנה לפני החמה או לאחר החמה לצפונה או לדרומה כמה היה גבוה ולאין היה נוטה וכמה היה רחב אם אמר לפני החמה לא אמר כלום

איתא בזוה"ק פ' שופטים (רעה ע"א) על פסוק (דברים יט, טו) "לא יקום עד אחד באיש":... שמשא וסיהרא סהדין על ב"נ, כמה דאוקמוה "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו" (תהלים פא, ב), מאי בכסה? ביומא דסיהרא מתכסת, ואמאי מתכסת? בגין דכד מטי ר"ה, ייתי ס"מ למתבע דינא לבנוהי קמי קוב"ה, והוא יימא ליה דייתי סהדין, והוא ייתי לשמשא עמיה, אזל למייתי סיהרא והיא מתכסא... לפייסא ליה על בנהא. ע"כ.
ועלה ברעיוני לומר בדרך רמז במשנה כיצד בודקין את העדים? זוג שבא ראשון - רומז על כנסת ישראל שנקראת זוג על דרך מאמר חז"ל (בראשית רבה פרשה יא, ח): אמרה שבת לפני הקב"ה לכולם נתת בן זוג ולי לא נתת, אמר הקב"ה כנס"י יהיה בן זוגך. ונודע שבני ישראל עם קדושו נקראים ראשון, על דרך אומרם ז"ל (בראשית רבה פרשה א, ד): ישראל עלו במחשבה תחלה, וכמו שדרשו דורשי רשומות בראשי"ת ראשי תיבות בראשונה ראה אלקים שיקבלו ישראל תורה. ולזה זוג שבא ראשון רומז על כנסת ישראל. בודקין אותו ראשון - על דרך מאמר חז"ל (לעיל ח ע"ב): ישראל נכנסין תחלה מקמי דליפוש חרון אף. ומכניסין את הגדול שבהם, היינו השמש שנקראת גדול כמ"ש (בראשית א טז) "את המאור הגדול לממשלת היום". ואומרים לו אמור כיצד ראית את הלבנה - "את" הוא כמו "עם", היינו: כיצד ראית עם הלבנה, שיהיה שני עדים. לפני החמה או לאחר החמה - יש לפרש על דרך אומרם ז"ל בגמ' (ברכות יט ע"א): אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום כי בודאי עשה תשובה. וזה ששואלין אותו כיצד ראית, לפני החמה - שעבר עבירה בלילה קודם עליית החמה, בודאי עשה תשובה, וכמבואר אח"ז במשנה: אם אמר לפני החמה לא אמר כלום, כי בודאי עשה תשובה ותיקן פגימותיו.
או לאחר החמה, לצפונה או לדרומה - על דרך מאמר חז"ל (ברכות סא ע"א) על הפסוק (בראשית ב, ז) "וייצר ה'", בשני יודין, בשני יצרים, ומושבם בלב האדם אחד לימין ואחד לשמאל, וסימנך "לב חכם לימינו" וגו' (קהלת י, ב). וזה ששואלין אותו לצפונה, שהיה ח"ו העבודה כולה מצד שמאל, או לדרומה, או שהיה בו ג"כ צד ימין ומחשבה טובה לכוונת הבורא ית"ש, על דרך מאמר חז"ל (ברכות נד ע"א) על פסוק "דברים ו, ה) "ולעבדו בכל לבבך - בשני יצריך. כמה היה גבוה - היינו כמה היתה גבהות לבו בשעת מעשה. וכמה היה רחב - היינו כמה היתה הרחבת לבו, אם למלאת תאותו בשרירות לבו, או שהיה בזה איזה צד קדושה, על דרך קדש את עצמך במותר לך (יבמות כ ע"א), כי אפשר היתה כוונתו בהרחבת דעתו, על דרך מאמר חז"ל (ברכות נז ע"ב): שלשה דברים מרחיבין דעתו של אדם, שאולי היתה כוונתו לבוא להרחבת הדעת לעבודתו ית"ש במחשבות קדושות וטהורות. ולאין היה נוטה, ופירש הברטנורא: ראשי הפגימה לאיזה צד נוטין, היינו להיכן הגיע הפגם, לאיזה עולמות ושמות הקדושים. אם אמר לפני החמה לא אמר כלום כי בודאי עשה תשובה ותיקן את אשר עוות, והוא אזל למייתי סיהרא שיהיו שני עדות, והיא מתכסת באתר עילאה, לפייסא על בנהא כנ"ל.

(רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא, אור יהושע עמ' קט-קי)

מאי דכתיב המשל ופחד עמו עשה שלום במרומיו מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה וכו' פגימתה של לבנה דחלשה דעתה

נוכל לומר על דרך פשט שלכך נקרא שמו של הקדוש ברוך הוא שלום, שהשלים ב' הסדרים. אך על דרך הקבלה נראה לי שנקרא שלום על שם שעושה שלום בין מדת הדין למדת רחמים, שאינם האש והמים... שעליהם אמר הכתוב "המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו... מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה משום חלישות דעתה של לבנה... ועל דרך הקבלה מן הנ"ל, כי הם כוונו לרמוז אל המעינות המתפשטות והנמשכות אל סתרי המדות המובנות מן הרמז אשר רמזתי... ור' יוחנן כוון אל המתפשטים הגופים, ותלה בחלישות דעתה של לבנה ובמחשבת עובדי החמה. ואני כוונתי אל התחבר המדות והתיחדם שהוא יחיד העולם. והמשכיל יבין את כולם שהם יוצאים לענין אחד. והקשה להבין את דברי ר' יוחנן, אך הם מתבארים מתוך מה שאמרו [לקמן כה ע"א]: באו ב' ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה וקבלן רבן גמליאל. א"ר דוסא בן הרכינס עדי שקר הם האיך מעידים על האשה שילדה ולמחר כרסה בין שניה? א"ל ר' יהושע אני רואה את דבריו. וזה כח שלום בית, שנאמר "וידעת כי שלום אהלך" וגו'.

(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק ד)

מאי דכתיב המשל ופחד עמו עשה שלום במרומיו מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה

בעולם האמצעי... בכל גוף וגוף מהכדורים היקרים ההם, יחוברו כמה ענינים, זכרם הרב המורה ז"ל פ"י ח"ב, והם: חמרו, כדוריותו, ונפשו ושכלו, כי כל אלה חברו להשלים סיבות תנועתו, מלבד השכל הנבדל שהיה חשקו בו. והנה הוא מבואר שאין מציאותם זולת התחבר בם אלו הענינים והיותם על יחסם וטוב ענינם. ואילו ישוער היבטל שלום והסכמה זו מאתם, מיד יתבטל מציאותם... וכמו שאמרו ז"ל: אמר רבי יוחנן מימיה לא ראתה חמה פגימתה של לבנה, למה כן מפני דרכי שלום, שנאמר "המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו". ומאמר זה הוא נפלא מאד אל כוונתנו, כי הנה באמת הבלתי אפשרות והנמנע הקיים שיפול בשתראה החמה פגימתה של לבנה בשום צד הוא עצמו ענין השלום וההסכמה המחוייבת לקיום מציאותם, שאם תראה החמה פגימת הלבנה, הנה תיבטל החמה מטבעה ויפסד כוחה אשר הוא להאיר אל עבר פניה, ושלא יראה לפניו דבר סמוך.

(עקידת יצחק, פרשת דברים, שער פז)

כג: מאי דכתיב המשל ופחד עמו עשה שלום במרומיו מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה וכו' פגימתה של לבנה דחלשה דעתה

העולמות הם ג'. העולם השפל הזה הוא עולם התחתון עד עולם הגלגלים... אשר הוא עולם הויה והפסד... ואח"כ עולם האמצעי אין בו הויה אחר שנבראו, כי... אין שם חסרון עד שהוא צריך הויה רק הכל בשלימות, ומפני כך... הוא עולם השלום, כי על ידי השלימות שנמצא בהם יש בהם השלום... אמרו ז"ל... מאי דכתיב "המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו"? מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה ולא פגימתה של קשת, פגימתה של לבנה משום דחלשה דעתה, פגימתה של קשת שלא יאמרו עובדי חמה גירא קא משדיא... שלמדנו מזה כי עולם הגלגלים הם שנבראו בשלום עד שאין שם התנגדות כלל.
ועוד במדרש (דברים רבה פרשה ה): "המשל ופחד עמו" - "המשל" זה מיכאל, "ופחד" זה גבריאל, "עושה שלום במרומיו" - אפילו העליוני' צריכים שלום... הרי לך כי העולם האמצעי הכל בו שלום, כי... הם גופים שלימים ואין מקבלים הויה ושנוי אחר בריאתם יש מאין, וכיון שאין בהם שנוי זהו השלום שנמצא... ואם לא היה קשור השלום ביניהם לא היו שלימים בעצמם, כי מאחר שכל אחד חלק בפני עצמו, וידוע כי החלק חסר... אם לא היה בעולם האמצעי הזה השלום שיש להם קשור וחבור זה עם זה עד שהכל מקושר, לא היה שם שלימות... אבל מצד השלום הוא החבור אשר ביניהם, אז אין נקרא כל אחד ואחד חלק שהרי כאלו הכל אחד...
ועוד כי העולם האמצעי הוא עולם השלום, כי השלום הוא כאשר כל אחד ואחד עומד מבלי שיכנס האחד לגבול האחר, כמו שהוא בעולם האמצעי שכל אחד ואחד עומד במשמרתו.

(מהר"ל, דרך חיים על אבות, פרק א משנה יח)

עשה שלום במרומיו מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה

השמש והירח הם זוג. השמש נקרא חתן, כאמור "לשמש שם אהל בהם והוא כחתן" גו', והירח נקרא כלה. והוא יען שכל הבריאה היא בבחינת... נותן כח ומקבל כח, וכל מקבל נקרא נקבה וכל תתז נקרא חתן או זכר. ולכן יען שהירח אין לה אור עצמי זולת מה שמקבלת מפאת השמש... ולכן נקראת הירח כלה והשמש חתן...
אמרו חז"ל "עושה שלום במרומיו" - מעולם לא ראתה חמה פגימה של לבנה. כלומר הגם שאנחנו רואין פגם הלבנה, אבל החמה אינה רואה פגימתה, כי חלק הירח שהוא כנגד פני החמה תמיד מוזהר. ואמנם... באיזה זמן אין ללבנה אור כלל בשום חלק מחלקיה? הוא בזמן לקוי לבנה, אשר הארץ תשליך כל צלה על הלבנה בזמן לקוי שלם ותפריד בין זיווג השלום בכסוי צל, אז נפרדו זוג השלום. ולכן המתיקו חז"ל את דבריהם מעולם לא ראתה חמה, דקדקו באמרם לא ראתה, כי בזמן לקוי לבנה אין פני החמה רואין את הלבנה, כי הארץ מכסה עליה, ומדויק לא ראתה.

(רבי ישראל דוד יפה, מחולת המחנים סי' ד, דף כב ע"א-ע"ב [הובא בטהרת יו"ט ח"ט עמ' קח-קט])

עשה שלום במרומיו מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה וכו' דחלשה דעתה

ורבי יוחנן אמר כי הפסוק הזה מדבר במאורות הגופניים כי מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה משום חלישות דעתה של לבנה. ואני אומר כי כיוון להתחברות מידות העליונות ומשפיעות לחמה ולבנה [מדת הדין ומידת הרחמים].

(רבי יהודה חייט, פירוש על מערכת האלקות, שער השם, דף רסד ע"ב במהד' פירארה שיח)

מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה

כשמזמין את העני לאכול על שלחנו, הלא אז תרבה עליו החרפה והבושה... דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי באפיה (זוהר הקדוש), והעני יבוש להרים עיניו לראות פני הבעה"ב. מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה שמקבלת אורה ממנה.

(רבי יהודה ליבוש שיפמאן, אמרי בינה, דרוש לפסח עמ' ט)

כג: מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה וכו'

רבי אברהם אבן עזרא ז"ל כתב כי טעם הקיטרוג הזה [חולין ס ע"א] נאמר על שעת ההקבלה, שהמאורות כאלו הם עורכים קטטה זה לעומת זה... ואז שניהם מלאים אורה וזיוה כאלו אז הירח מתנשא לומר אני אמלוך, ומאותה שעה מיד בנטותה מהנכחיות ההוא התחיל לחסר אורה, והרי הוא הקטנתה... וזה לא יתכן, וגם שההקטנה ההיא אשר אמר אינה הקטנה לפי האמת, רק לעינינו, כי הנה היא תמיד במלואה כל חצייה הנכחי הרואה פני החמה כמו שאמרנו, וכמו שאמרו ז"ל מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה וכו'.

(עקידת יצחק, פרשת בא, שער לז)

מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה וכו' פגימתה של לבנה דחלשה דעתה

בענין מיעוט הירח ומילואו, שהדבר תלוי בהתקרבותו אל השמש ובעמידתו נוכחו כידוע, שלעולם חציו הרואה פני השמש הוא מאיר... וכל עוד שהיא עומדת מרחוק מהשמש יתראה לנו חלק המאיר יותר עד חצי החודש שעומדת נוכח השמש בתכלית הריחוק אז יתראה לנו כל חלקה המאיר. וא"כ יש להבין מה שאנו אומרים בברכת הלבנה למלאות פגימת הלבנה ולא יהי' בה שום מיעוט... שרחוק לומר שיתחדש מהלכה שיהי' במתינות עד שתהי' עומדת תמיד נוכח השמש... ועוד יש להבין הלשון פגימת הלבנה, הלוא הלבנה אינה נפגמת כלל, שלעולם חצי' מאיר, אלא שלפעמים פונה החלק המאיר למעלה ולא יקרא זה פגימה בלבנה אלא לדידן, שא"א ליהנות אז מאורה. עוד יש להבין מאמר ר' יוחנן פ"ב דר"ה מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה דחלשה דעתה, הלוא בלא"ה אי אפשר שהחמה תראה פגימתה של לבנה, שבמקום שתשקיף בה שוב אין זה המקום פגום, שלעולם כל החצי הרואה פני החמה מאיר...
יש לומר ענין הלבנה שאינה מאירה אלא חצי' שכנגד החמה, כי עכירת הלבנה מונעת שלא יתפלש אור החמה אל תוכה, ואינה מאירה אלא מחמת האור החוזר של ניצוצי השמש המכים עלי'. אבל לעתיד תזדכך הלבנה זיכוך רב מאד, שיתפלש אור השמש אל תוך תוכה ותשוב כולה כמו כדור אור מאיר, וא"כ תאיר גם המחצית השני' שאיננה רואה פני השמש, וא"כ לא יהי' בה לעולם שום פגימה. וידוע שהלבנה היא דוגמת כנסת ישראל, וכאשר ישראל למטה יהיו מזוככים מאד עד שהאור האלקי יתפלש אל תוך תוכם ויהיו פניהם מאירים כשמש וכירח... וזה יגרום הזדככות הלבנה בפועל. וכנראה כן היתה קודם הקטרוג של הלבנה, ומחמת הקטרוג נתעכרה, וזה הוא גרם מיעוטה ופגימתה. וזה הענין שרמז ר' יוחנן דמעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה, היינו שהחמה איננה רואה ואינה יודעת אם האור מפלש את הלבנה מעבר אל עבר או לא, וכסבורה שהאור מפלש מעבר אל עבר ואין כאן שום פגימה בשום צד.

(שם משמואל, פרשת תזריע שנת תרעג)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמה | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | צרו קשר

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | השיטה | EXAMPLE |
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US