Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת ראש השנה

לדף הראשי על אגדות ראש השנה


כז ע"א

ופיו מצופה זהב והתניא ציפהו זהב במקום הנחת פיו פסול וכו' (כז:) ציפהו זהב מבפנים פסול
1-כז:

דין זה דפיו מצופה זהב בא לרמז פרט אחד מתקוני התשובה, שעם התשובה יעשה גם כופר נפשו לצדקה, ואז תשובתו תעלה לרצון. וכמו שאמר הכתוב "וחטאך בצדקה פרוק ועויתיך במיחן ענין", וכן יסד הפייטן "ותשובה וכו' וצדקה מעבירין את רוע הגזירה"... והיינו מ"ש המשנה ופיו מצופה זהב, כלומר שעל השופר, דהיינו התשובה, יהיה עטרת זהב סביב, שהם בזבוז כספו וזהבו לצדקה.
צפהו זהב מבפנים פסול, והטעם שאז אין נשמע קול השופר, כי אם קול של זהב, ואנן קול השופר בעינן לשמוע, בא לרמז, אם כי עטרת פז ודאי צריך להיות על השופר, דהוא התשובה, והעטרה של זהב היינו הצדקה, אכן בכל זה העיקר הראשי הוא שישוב תשובה שלימה בכל לבבו להתחרט על העבר ולקבל על להבא שלא ישוב לכסלה עוד, ולא כהמון אנשים אשר בהגיע יומי דתשובה אז משמיעין על השקלים לפזר כספם לכל דבר שבצדקה, אבל אותות של חרטה על עוונותיהם ותשובה אמיתיית לא נראה ולא נשמע מהם, וכאילו חושבים שרק הכסף והזהב יכפר עוונותיהם. והיינו שבא דין הזה להורות: אם כי זהב הוא אחד מתקוני השופר, דהוא התשובה, וכמו שמרומז בדין הקודם, אכן זה אינו כי אם לעטרה מלמעלה על השופר, ופיו מצופה זהב, וכן הוא בתשובה, אם קול השופר נשמע, דהאדם מתאונן גונח ונאנח מעבירות שבידו, ורק מלמעלה יצפהו זהב ויפזר ממונו לצדקה, אז הוא באמת לעטרה ויופי התשובה. אבל לצפות זהב מבפנים עד שאין קול השופר נשמע כי אם קול הזהב בלבד, כלומר שתחת השופר, דהוא התשובה, מצפה תחתיו בזהב, ולא נראה שום סימן תשובה כי אם מה שמשמיע בשקליו לפזר לצדקה, פסול, ואין זה תשובה כלל.
ציפהו זהב במקום הנחת הפה פסול, וזהו הטעם משום חציצה, שבין פיו לשופר לא תהא שום חציצה. ויבואר עפ"י... עפ"י מאמרם ז"ל [יומא פה ע"ב]: את זו דרש ראב"ע... עבירות שבין אדם למקום יוכ"פ מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יוכ"פ מכפר עד שירצה לחבירו.... והרי"ף שעל עין יעקב פירש... שראב"ע סובר שאם יש על האדם עבירות שבין אדם לחבירו, אז הם חוצצים ומעכבים גם סליחת העוונות שבין אדם למקום אפי' אם עושה תשובה עליהם... נשמת איש הישראלי, שהיא חלק אלוקי ממעל, צריכה להיות אחוז ודבוק בשורשה, עד שיהיה קוב"ה ונפש הישראלי חד הוא. כשיחטא האדם אז נכרת היא משורשו ונאבד הוא מתחת כנפי השכינה, ורק ע"י התשובה ישוב להתדבק לשורשו... שצריך להחליק עצמו כ"כ עד שלא תהא שום דבר חוצץ בינו לבן קונו, ואע"ג שישוב על עבירות שבין אדם למקום, מ"מ אם אך עוונות שבין אדם לחבירו נשארו אצלו, הלא אכתי יש דבר חוצץ ואין באפשרו להתדבק... והיינו מה שמרמז לנו דין הזה, שאסור להיות חציצה מזהב בין השופר לפה, כלומר שבין השופר שהוא התשובה, לא יהא חציצה מזהב, דהיינו חלק עבירות שבין אדם לחבירו, שכולם בגזל ונהנים מכספו וזהבו של חבירו.

(רבי אהרן וולקין, מצח אהרן, ח"ב, דרוש טו, דף מד ע"ג-מה ע"ד)

זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו
5-6

רב אלפס פסק שאין לברך על שתי התפילין אלא ברכה אחת: להניח תפילין... ואני המחבר מצאתי בספר הזוהר בפ' פנחס מאמר דרשב"י דאין לברך על שניהם אלא ברכה אחת וז"ל: אמר ר"ש תפילין אינון על מוחא לקביל זכור ותפילין דדרועא שמאלא על לביה לקביל שמור, ומה זכור ושמור בדבור אחת נאמר, אף הכא ברכה אחת לתרווייהו, ולא צריך לאפרשא בין דא לדא בשהיה בעלמא כמה דאקמוה.

(רבי יעקב לנדא, ספר האגור, סימן לו [הובא בית יוסף, או"ח סי' כה])

זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו
5-6

מצינו מצות עשה כלולים בלא תעשה... זה פירש רש"י פרשת משפטים (שמות כג, יג) 'ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו', לעשות כל מצות עשה באזהרה, שכל שמירה [ש]בתורה אזהרה היא במקום לאו, עכ"ל. ולא תעשה בעשה, שנאמר (דברים לב, מו) 'לשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת', השמירה נכללת בעשיה. ורמז לזה, זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, כי 'זכור' הם מצות עשה, ו'שמור' לא תעשה (זהר ח"א דף רנט ע"ב). וזה לשון עבודת הקודש פרק כה מחלק היחוד: והנה מצות עשה ומצות לא תעשה תורה אחת היא, ומצות עשה ממדת 'זכור' יוצאים, ואליו עולים. ומצות לא תעשה ממדת 'שמור', סוד היראה ועליה מורים, בסוד העונשים, והתורה כללה שתיהן במדת היראה, והיא אמרה (דברים ו, יג; י, כ) 'את ה' אלהיך תירא', והיא מצות עשה כוללת כל מצות לא תעשה, כי הנמנע מלעבור עבירה הנה הוא ירא שמים. וכן כלל המצות עשה במצות לא תעשה, באמרה (שם יג, א) 'לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו', והמבטל מצות עשה גורע הוא.

(של"ה, תולדות אדם, בית חכמה (תניינא), אות רג)

זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו
5-6

רבותינו ז"ל אמרו זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. ולדבריהם אפשר לומר כי אומרו "כאשר צוך" [דברים ה, יב] להעירם על שמור, שנצטוו גם עליה מפי ה' יום המעמד. והכוונה ב"שמור" אמרו ז"ל (מכילתא יתרו): לשמור מלאחריו. ויש לדעת למה לא נאמרה שם שמור עם זכור? ואולי שנתכוון להפרידם לבל יחשבו שמאמר שמור הוא על זמן שבא עליו מאמר זכור שהוא מלפניו, על זה הדרך, שיזכור לשמור השבת. ובמה שהפרידם, העיר שהם ב' מצוות, אחת בהכנסה ואחת ביציאה. ואולי כי לעולם לא אמר ה' אלא זכור, אלא שאחת נשמעת מחברתה למביני דעת, וכשאמר ה' זכור נתכוון שיזכור בנתינת דעת עליו לבל יהיה לו שגיון בו, וממוצא דבר אתה למד שגם על לאחריו הוא מצוה. והוא מה שפירש משה במה שאמר שמור, שגם הוא נכללת בזכור.

(אור החיים דברים פרק ה, יב)

זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו
5-6

דיש ב' דרכים, והם ענין רמ"ח מ"ע ושס"ה מצוות ל"ת, שיש דרך בהתגלות האור ע"י המצות, ויש התגלות האור ע"י סור מרע, והם בחי' ערב ובוקר, ומזה יש שעשועים לפניו ית'. וב' אלו השפעות בשבת נעשין אחת כמ"ש זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, הם בחי' מ"ע ומל"ת. ובש"ק הכל בקדושה, שא"צ לבוא ע"י בירור התערובות. לכן בש"ק לא כתיב ערב. וכתיב בפרשת המן "והי' משנה על אשר ילקטו יום יום", והוא כנ"ל כמ"ש "שני העומר לאחד", עומר הוא מדה, וב' המדות בשבת מתיחדים כאחד, שבשבת ב' הימים אחדות אחד, מה שבכל יום צריכים לברר ב' אופנים הנ"ל.

(שפת אמת, פרשת וישב שנת תרמט)

זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו
5-6

כל ימי המעשה הם דברים פרטים, ושבת הוא הכלל... ובאמת שזה מקום הכלל צריך שמירה ביותר, ולכן זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. ואמרו כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. הרמז הוא דכל מקום שיש זכירה שהוא התגלות המעין פנימי צריך שמירה. וכפי השמירה כך זוכין להתדבק בפנימיות המעין.

(שפת אמת, פרשת פינחס שנת תרנא)

זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו
5-6

בענין זכור ושמור, דכתיב "וזכרת כי עבד" כו', ובזכור לא כתוב טעם זה, כי יציאת מצרים היא טעם "על כן צוך כו' לעשות כו' השבת", כי כמו שהמצוה ניתנה לנו "אתה ובנך כו' עבדך כו' בהמתך" כו', כך הוא בשורש המצוה למעלה. ולכן כיון שביציאת מצרים נכנסנו להיות עבדי ה', כמ"ש "עבדי הם אשר הוצאתי" כו', לכן יש לנו חלק בשביתת האדון ית"ש... ובשעת קבלת התורה לא היו צריכין לשום טעם למה צוה לנו השבת, שהיו אז במעלה עליונה כדכתיב "אני אמרתי אלקים אתם". אבל עתה אחר החטא התחיל אלה שינוים בכמה מדרגות, עבדך אמתך בהמתך. ומ"מ בכלל שייך לנו השבת מצד העבדות עכ"פ, וגם בבחי' בהמה כתי' "בהמות הייתי עמך", שאפי' במדרגה השפלה אעפ"כ כתיב "עמך". וזה החילוק בין זכור שהוא בעצם, ושמור הוא שצריכין לשמור שלא להתרחק מקדושת השבת. ומ"מ אמרו חז"ל שנאמרו בדיבור אחד, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, שע"י בחי' העבדות באין אח"כ לבחי' בנים.

(שפת אמת, פרשת ואתחנן שנת תרנ)

זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו
5-6

בענין שמור וזכור, ובשמור כתיב "וזכרת כי עבד היית", כי הנה השבת הוא שביתה ממלאכה, והוא בחי' תיקון הגוף להיות בן חורין מהתקשרות בהבלי עולם. וזה בחי' שמור. וזכור הוא בחי' עשה טוב, והוא המשכת נשמה יתירה בשבת. ועל ב' אלו כתי' "אם תשיב משבת רגליך כו' וקראת לשבת עונג" - הוא בחי' זכור... שמור בחי' תפילין של יד, לכן כתי' וזכרת כו', שהוא בחי' יציאת מצרים. וזכור הוא בחי' התורה, שניתנה בשבת... וחז"ל אמרו זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, כלומר שב' אלו תלוין זה בזה, כפי מה שנעשה אדם בן חורין ממאסר הגוף כך מאירה הנשמה. ובהארת הנשמה כל סט"א מתעברת. ושניהם מתקיימים בשבת, דסט"א ערקת, בחי' שמור ויציאת מצרים, ואח"כ באת נשמה יתירה, הארת התורה, זכור.

(שפת אמת, פרשת ואתחנן שנת תרנא)

כז. זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו

5-6
ולדעתי להלצה זו נמשכו החכמים ז"ל באומרם בגמרא סוכה (כט ע"א): על ד' דברים מאורות לוקים על כותבי פלסתר ועל מעידי עדות שקר ועל מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל ועל קוצצי אילנות טובות. כי פשוטו הוא מבואר הביטול... אמנם מה שיראה שכוונו בזה ע"ד החידה כמנהגם בכיוצא באלו הענינים, הוא להורות הסיבות אשר בעבורם ילקו השכלים האנושיים וילאו להשיג אור הצלת האמת ונשתבשו במושגיהם ויוציאו משפט מעוקל... וקרוב לענין זה אצלי מה שאמרו בסמוך באותו מקום עצמו: על ד' דברים חמה לוקה על אב ב"ד שמת ולא נספד כהלכתו, ועל נערה מאורסה שצעקה ואין מושיע לה, ועל משכב זכור, ועל שני אחים שנשפך דם כמים... ושני אחים שנשפך דמם הם השומר והזוכר שהם אחים תאומים, כמה דאת אמר זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. והוא שנשפכו ונמחקו הצורות המחוקות בם כמים הנגרים ואין מאסף, כלומר שאינם שומרים תמונתם, ולזה לא יוכל להשתמש בעיוניו בהקדמות האמתיות אשר כבר ידעם.

(עקידת יצחק, מבוא שערים)

כז. זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו

5-6
ועיין במה שכתבתי לעיל (מסכת שבת, אות עט בהגה"ה), בענין זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, כי ב'זכור את יום השבת' נזכר הבריאה, 'כי ששת ימים עשה ה'' וגו' (שמות כ, יא). ובפסוק 'שמור את יום השבת' נזכר יציאת מצרים - 'וזכרת כי עבד היית במצרים' וגו' (דברים ה, טו), ואלו שניהם מתאחדים ביחד. וכן תמצא רמז 'זכור ושמור' בפסח, כתיב (שמות יג, ג) 'זכור את היום הזה', וכתיב (דברים טז, א) 'שמור את חדש האביב'. וזהו ענין בשמחת תורה, כשמסיימין התורה, מתחילין ב'בראשית ברא' (בראשית א, א), כי נעוץ סופו בתחילתו ותחילתו בסופו. דהיינו 'לכל האתת והמופתים... אשר עשה משה' וגו' (דברים לד, יא-יב), 'בראשית ברא' וגו', האותות והמופתים פרסמו חידוש הבריאה של בראשית ברא.

(של"ה, מסכת פסחים, תורה אור, אות קז)

כז. זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו

5-6
חידוש העולם נתגלה ביציאת מצרים, כמו שכתבו כל המפרשים (רמב"ן סוף פרשת בא), שחידוש העולם תלוי ביציאת מצרים. ולכך כשמסיימין את התורה בפסוק (דברים לד, יב) 'ולכל היד החזקה וגו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל', תיכף מתחילין (בראשית א, א) 'בראשית ברא', שזה תלוי בזה, כי זה אות ומופת על זה. וזהו מה שאמרו רבותינו 'זכור ושמור' בדבור אחד נאמרו, כי בזכור הזכיר חידוש העולם, ובשמור יציאת מצרים. ואמר שנאמרו בדבור אחד, שהם מורים זה על זה, חידוש על היכולת, ויכולת על החידוש.

(של"ה, מסכת פסחים, מצה עשירה, דרוש ששי, אות תצב)

כז. זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו

5-6
וזהו ביאור מאמרם ז"ל זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. כי בזכור הוזכר 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ' (שמות כ, יא), ובשמור כתיב (דברים ה, טו) 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים' וגו', כי ניסי מצרים היכולת ושידוד המערכת מורים כי הוא יתברך בראם.

(של"ה, מסכת שבת, תורה אור, אות עט, בהגהה)

כז. זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו

5-6
מה שנמצא בזהר ובספרי המקובלים, לפעמים קורין יסוד שבת (תיקוני זהר תקון ו דף כא ע"ב), ולפעמים קורין למלכות שבת (שם תקון יט דף מ ע"ב). עוד יתבאר גם כן, לפעמים אומרים בלשוניהם 'ששת ימי בראשית' (זהר ח"א דף לה ע"א), ולפעמים אומרים בלשוניהם 'שבעה ימי בראשית' (שם ח"ג דף ט ע"ב), הנה אלו ואלו דברי אלהים חיים. כבר נתבאר שכל ספירה היא שובתת בהתגלות הספירה של אחריה, שאז שובתת מפעולתה הראשונה, וכן השניה בשלישית, והשלישית ברביעית, וכן כולם. וכשתתחיל המנין מן בינה, אז גמר ששת ימי המעשה ביסוד, ויסוד שבת. וכשתתחיל מחסד, אז גמר ששת ימי המעשה במלכות, ובמלכות שבת. וזה לשון עבודת הקודש, סוף פרק י מחלק סתרי תורה: אמנם ישוב הענין כך הוא, כי הבנין עד היסוד יחשב, והוא ששי לפעולה מזרוע ימין ולמטה, ושביעי למנין מבינה ולמטה, ובו נשלם הבנין. וכבר כתבתי, כי הוא ובת זוגו מאירה [ושאינה מאירה] אחד, ושניהם שבת לה', היא כבוד לילה והוא כבוד יום, והכל יחד נקרא שבת, זכור ושמור דיבור אחד.

(של"ה, מסכת חולין, תורה אור, אות קכ)

זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו
5-6

[עיין עוד לקט באורי אגדות שבועות כ ע"ב]

זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע
5-7

"וידבר אלקים את כל הדברים האלה" - פירש רש"י: מלמד שאמר הקדוש ברוך הוא עשרת הדברות בדבור אחד וכו', מה ת"ל עוד "אנכי ולא יהי' לך"? שחזר ופירש על כל דיבור ודיבור בפני עצמו. ונראה דמה שאמר תחילה כל הדברות בדבור אחד לא הבינו ישראל כלל, מדהצריך לחזור ולומר כל דבור ודבור בפני עצמו. ועוד הרי אמרו בש"ס ר"ה זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע, ומכ"ש כל עשרת הדברות ביחד. וא"כ יש להבין מה תועלת היתה לדבור זה הכללי?. ונראה דשורש הנשמה טרם באה בהתחלקות החושים, ואולי היא בחי' יחידה, קבלה תועלת ממאמר זה הכללי כמו שהיא כללי, ועל ידי כן נעשו גם שאר כל חלקי הנפש מזוככים וראויים לקבל הדברות בפרט כמו שהם פרטים. וזה לימוד לכל איש הטרוד בענינים שונים, אשר בלתי אפשר לו ליישב דעתו וללמוד, אל ישגיח על זה, אלא יתחיל ללמוד אף על גב דלא ידע מה קאמר, כי אף על גב דאיהו לא ידע שורש הנשמה ידע, ובשביל זה לאט לאט נמשכו גם יתר חלקי נפשו להתורה, עד שיפנה דעתו ויבין מה שהוא לומד.

(שם משמואל, פרשת יתרו שנת תרעב)

מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע
6-7

הכלל, רמ"ח מצות עשה, הם החיות מרמ"ח אברים באדם (עי' מכות כג ע"ב). שס"ה לא תעשה, הם החיות משס"ה גידים באדם (זוהר ח"א קע ע"א). וכאשר יש רמ"ח אברים באדם, כן בעולם (עי' קהלת רבה א, ט). נמצא התורה והמצות הם החיות העולמות. והנה הקדוש ברוך הוא ברא האדם וכל העולמות יש מאי"ן, ומן האי"ן השפע בא לכל העולמות, וכאשר האדם משיג השפע הנשפע מן האי"ן אל העולמות, אז משיג כל התורה. והנה כל התורה כלולה בעשרת הדברות. וזהו מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכול לשמוע, כלומר להשיג השפע הנשפע מאי"ן, וזהו השגת התורה.

(רבי לוי יצחק מברדיטשב, קדושת לוי, ליקוטים)

מקום שיש חצוצרות אין שופר מקום שיש שופר אין חצוצרות
31

והנה במלחמת יריחו כתיב (יהושע ו, כ) "וירע העם ויתקעו בשופרות"... פירוש "וירע העם" שהתפללו, כפירוש הרמב"ם הל' תענית על הפסוק "והרעתם בחצוצרות", ומשנה מפורשת היא בתענית פ"ב: עננו כמו שענית ליהושע בגלגל, בא"י שומע תרועה, ופרש"י: במלחמת יריחו בעוד שהיו ישראל בגלגל והיה שמה תרועה לתפלה, הרי שהתפלל יהושע ונענה. ויותר נכון לומר כי התפלה היה בגלגל ממש ולא בסביבות ירחו במערכות המלחמה, אלא העמיד יהושע אנשים בגלגל להתפלל, ומש"ה תקעו בשופרות בתוך התפלה ולא בחצוצרות, משום שלא היה הארון שם במקום תפלה. ומכאן שנינו במס' רה"ש דף כז אשר במקום שאין חצוצרות תוקעין בשופר.

(העמק דבר, שמות פרק יד, טו - הרחב דבר)

מקום שיש חצוצרות אין שופר מקום שיש שופר אין חצוצרות
31

וכבר ביארנו בספר שמות יד, טו, דכך הפירוש בספר יהושע ו' "וירע העם ויתקעו בשופרות", פירוש שהתפללו ביום השביעי קודם שנכנסו ליריחו ובתפלה תקעו בשופרות. הרחב דבר: והיינו דתניא בראש השנה דף כז: במה דברים אמורים במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר אין חצוצרות במקום שיש חצוצרות אין שופר, ופירש רש"י: ראש השנה ותענית. ואם כן משמעות "מקום" כאן היינו זמן. וזה תמוה, דאם כן זמן מיבעי. אלא כדברינו, והכל בתענית, ומקום שיש הארון תוקעין בחצוצרות, במקום שאין ארון תוקעין בשופר, ובהר הבית תוקעים בחצוצרות ובשופר.

(העמק דבר, במדבר פרק י, ט)

דכתיב בחצצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' לפני המלך ה' הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר
34-35

"ה' יראה" - מזה המקום יראה להשגיח על עולמו, שהרי כאן הוא מקום מלכותו ית', כדאיתא בר"ה... שתוקעין בביהמ"ק בחצוצרות וקול שופר משום שנאמר "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'", מקום מלכותו.

(העמק דבר, בראשית פרק כב, יד)

דכתיב בחצצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' לפני המלך ה' הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר
34-35

"מכון לשבתך" - הוא הר הבית אשר שם מתנהג מלכות שמים, כדאי' במס' ר"ה פ"ד דשם כתיב "בחצוצרות ובקול שופר הריעו לפני המלך ה'". מש"ה נקרא זה המקום מכון לשבת, כמו לשון המקרא "השמים כסאי" [ישעיהו סו], דמשמעו דשם הוא מושבו ית' להשגיח על הבריאה.

(העמק דבר, שמות פרק טו, יז)

לפני המלך ה' הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר
35

...דברי המדרש להלן: אתה משתמש בהן, שאתה מלך, ואין אחר משתמש בהן אלא דוד המלך, שנאמר "ויעמדו הלוים על עמדם והשיר משורר והחצוצרות מחצצרים". ויש להבין הלוא מפורש במס' תמיד (פ"ז מ"ג): ושני כהנים עמדו על שלחן החלבים ושתי חצוצרות של כסף בידם, ומקרא מלא הוא: "ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם". ועל פי הדברים הנ"ל בטעם שמשה הי' משתמש בחצוצרות משום שהי' עניו מאד, כן נאמר במקדש מקום היראה שנופל על כל אדם פחד ה' מהדר גאונו... וכל ענין הקרבנות שמורה על הכנעה כאילו הקריב נפשו, שם לעולם משתמשים בחצוצרות, וכבש"ס ר"ה: "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'" - לפני המלך ה' הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר מקום שיש שופר אין חצוצרות... והנה כל זה במקדש, אבל בזמן דוד המלך ע"ה, שלא הי' מקדש אז לישראל, שהרי חרבה שילה, לא הי' בדין להשתמש בחצוצרות, רק דוד המלך ע"ה שהי' שפל בעיניו מאד, כמאמרו למיכל בת שאול (שמואל ב' ו, כב)... הוא השתמש בחצוצרות.
ובזה תתיישב קושית כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, דכל מקום תרועה מורה למדת הדין, ולמה יהי' זה בכהנים? אך להנ"ל יש לומר דהא דתרועה מורה למדת הדין היא תרועה בשופרות, כענין הרי אנו גועים כבהמה [ירושלמי תענית פ"ב ה"א] [ואולי הוא מעין סוד נפילת אפים], אבל חצוצרות שהן ענין התנשאות וכענין "ויגבה לבו בדרכי ה'", זה שייך לכהנים דקיימי בנהירו דאנפין תדיר.

(שם משמואל, פרשת בהעלותך שנת תרע)

כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כמאן כרבי אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם
37-38

מה שאמר בתורה בניסן "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה", אין פירושו שיהיה ניסן ראש, אלא שיהא נקרא ראשון לנו כלומר ראשון לגאולתינו, שנמנה החדשים לגאולתינו שיצאנו ממצרים... וכל זה נתחדש ביציאתנו ממצרים, אבל קודם לכן, החדשים הנזכרים בתורה כגון במבול בראשון באחד לחדש ובחדש השני והשביעי והעשירי הנמנים שם, אינן אלא למנין השנים והראשון הוא תשרי שהוא ראש השנה לזרע וקציר וממנו כולם, שכבר הסכימו הכל לדעת ר' אליעזר וקבעו בתפילות זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, כמו שאמרו בגמרא כמאן מצלינן וכו', ובתורה מפורש וחג האסיף בצאת השנה ואמר תקופת השנה כמו שהזכרתי, וכן היה הענין עד שיצאנו ממצרים, ואז נצטוינו לעשות שני מנינים, אחד לחדשים ויהיה פי' ראשון ושני ושלישי לגאולה, ואחד למנין השנים ויהיה ראש השנה מתשרי. וכן אמרו במכילתא: "החדש הזה לכם" - לא מנה בו אדם הראשון. כלומר, אדם הראשון, שהוא ראש ליצירה, לא מנה בו, שהוא היודע ועד כי תשרי הוא הראשון שבו נברא, אבל אתם תעשו אותו ראשון לכם לגאולתכם.

(רמב"ן, דרשה לראש השנה, עמ' רטו-רטז במהד' שעוועל)

כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כמאן כרבי אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם
37-38

...ולתכלית זה היתה הבריאה בשביל האדם, כמו שאנו אומרים בראש השנה זה היום תחלת מעשיך, ואמרינן במסכת ראש השנה דמצלינן כרבי אליעזר דסבירא ליה בתשרי נברא העולם. וקשה, הלא סבירא ליה העולם נברא בכ"ה באלול? אלא רצה במאמרו 'תחלת מעשיך' על בריאת אדם שהוא תכלית הבריאה, ונברא בראש השנה. וכן הפסוק אומר (תהלים סו, ג) 'מה נורא מעשיך'. וקשה, 'מה נוראים מעשיך' הוה ליה למימר? אלא כל המעשים הם כולם לתכלית אחת, שהוא האדם.

(של"ה, תולדות אדם, בית ישראל (מהדו' קמא), אות פח [ובקיצור שם פרשת שמיני תורה אור אות ג])

כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כמאן כרבי אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם
37-38

וזהו זה היום תחלת מעשיך, פירוש, היום ואור של תחלת המעשים הם זכרון ליום ראשון, כאשר אמרו רז"ל (בראשית רבה פרשה פ, ו): מפרשתו של אותו רשע אתה למד כל הדביקות האמיתי בדביקה וחשיקה וחפיצה וכו'? וזהו כמאן כר' אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם, שהבריאה מתחלת מתשרי, ופירוש לשון בריאה הוא התחלת דבר חדש חוץ מן הראשון, כי האצילות הוא לשון "אצל" שהוא עצמית אלהות, רק התפשטות, אבל הבריאה היא עולם הכסא והנפרד. ומחלקותם היא אם הבריאה היא בתשרי, שהוא בגבורות, שהוא צמצום והסתלקות למעלה, הוא המחיה את הבריאה, או בניסן, שהוא בחסדים והתפשטות הקדושה כמו שנאמר (נחמיה ט, ו) "ואתה מחיה את כולם". ואלו ואלו דברי אלקים חיים וכו' כידוע. אבל מחלוקותם לדינא כאשר אמרו רז"ל "בראשית" - בשביל ישראל שנקראו ראשית נברא העולם, וישראל המה המקימים הבריאה בכל יום תמיד. אבל הפלוגתא היא במה יש לנו לקיים, אם בחסדים או בגבורות כנ"ל. והלכה כרבי אליעזר, דאין אדם רשאי להכניס עצמו במדות הויות עולם בכדי לקיים הבריאה, שהרי נסיונות הם ואין אדם רשאי להביא עצמו לידי נסיון. אבל כשבא לידו נסיון פתאום ופתע בלא דעת, ישתמש במדת הגבורות והסתלקות למעלה אל שרשו. וזה קיום הבריאה.

(רבי מנחם מנדל מוויטבסק, פרי הארץ, פרשת נצבים עמ' קלה במהד' תשסז)

כז. כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כמאן כרבי אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם

37-38
תכלית הבריאה בשביל האדם שהוא ציור העולמות, אף לרבי אליעזר מצלינן האידנא 'זה היום תחלת מעשיך' וקאי אבריאת אדם, דאילו העולם נברא בכ"ה [באלול], והאדם מעליונים ותחתונים כולו לה' תמים, יחד גוף ונפש שכלי נצחיי, כאשר יהיה לעתיד הנצחיות בגוף ונפש.

(של"ה, מסכת פסחים, מצה עשירה, דרוש ד, אות תטז)

זה היום תחלת מעשיך
37

כל תוספות הקדושות בסוד המוספים רומזות על העתיד... וראש השנה שעליו אומרים זה היום תחילת מעשיך שהוא חידוש הבריאה, זה יהיה לעתיד כי אז תתחדש הבריאה, ותחזור לכוונה שהיתה תכלית הבריאה, ואז ישמח ה' במעשיו.

(של"ה, פרשת פינחס, תורה אור, אות ד)

זה היום תחלת מעשיך
37

בכ"ה באלול נברא העולם... דבכל שנה מתחדשת הבריאה, כמו שאנו אומרים בתפילת ר"ה "זה היום תחילת מעשיך" על בריאת אדה"ר, וכן הוא בכל שנה בכ"ה באלול באה התעוררות מחדש, וכמו אז שנעקר תוהו ובוהו מן העולם, כן בכל כ"ה אלול נעקר קצת התוהו ובוהו, היינו השתדלות גשמית שהיא תוהו ובוהו הבל וריק, ומתעורר הלב לתשובה, וזהו מנהגנו שמשכימין לסליחות מאז והלאה.

(שם משמואל, בראשית, חנוכה, שנת תרעב, מוצש"ק ליל ב)

זה היום תחלת מעשיך
37

"ושבת עד ד' אלקיך" (דברים ל, ב) - לא רק שיבה מן החטא, אלא חזרה והידבקות בד'. יום הבריאה של האדם, נאמר בו "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב, ז). כשאדם חוזר בתשובה הוא צריך לחזור אל רגע יצירתו, אל רגע המגע העולקי בו הפך הגולם לנפש חיה. באותה חזרה הוא נולד מחדש... וזהו יום הזכרון, בראש השנה, יום יצירת האדם (זה היום תחילת מעשיך). שמואל ירחינאה אומר שהוא זוכר את המילדת שכרתה את טבורו (ירושלמי כתובות פ"ה ה"ו). בעל התשובה צריך לזכור יותר. הוא צריך לזכור את הרגע של "ויפח באפיו נשמת חיים". ובה במדה שהזכרון חזק יותר, היצירה שלימה יותר, ונוצר אדם חדש.

(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה אלול ותשרי עמ' 20)

זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון
37

רז"ל קראו יום זה תחילת מעשיך, כלומר, ר"ה זה של שנה זו הוא הוא תחילת מעשיו של הקב"ה של השנה הבאה. וכך הוא מדי שנה בשנה. התחלה חדשה זו היא זכרון ליום ראשון, כפי שיום א' בתשרי הראשון היה תחילת הבריאה. מהו הביאור של תחילת מעשיך והקשר ליום הדין? רבנו רמח"ל זצ"ל מאיר את עינינו בזה: "הנה ביום זה הקב"ה דן את כל העולם כולו, ומחדש כל המציאות בבחינת הסיבוב החדש, דהיינו השנה החדשה (דרך ה' ד; ח, ד). מדבריו אנו לומדים את שורש הדין ביום זה: בר"ה הקב"ה מחדש את כל המציאות באופן כזה שלא היה עדיין לעולמים, והוא "הסיבוב החדש" של השנה החדשה, כעין בריאת עולם במהדורה חדשה... הבריאה החדשה נבראת בכל שנה עבור הגילויים החדשים לקראת תכלית הבריאה בשנה החדשה... לקראת מימוש התכלית השלימה של הבריאה.
כל הנבראים מקבלים ביום זה תפקידים חדשים מתוך הסיבוב החדש, והם זקוקים לכלים חדשים המותאמים למילוי תפקידים אלה. ואולם הבדל יש בין הבריאה הראשונה של ששת ימי בראשית לבריאה החדשה בכל שנה ושנה: הבריאה בראשיתה נבראה בחסד, בלי שיקדמו אליה זכויות מעשי בני אדם, אולם מכאן ולהבא דן הקב"ה בכל ראש השנה על מסירת התפקידים החדשים ועל העזרה שצריך לתת למילוי תפקידים אלה - לפי מילוי התפקידים של כל אחד ואחד בסיבוב הקודם. לכן "ביום זה הקב"ה דן את כל העולם כולו", "ומחדש כל המציאות בבחינת הסיבוב החדש" אחד הם, סיבוב החדש הוא אשר מחייב את הדין... לכן הבחינה של הרת העולם של א' בתשרי דהאידנא הוא רק זכרון ליום ראשון של בריאת העולם, אולם אינו כמותו, אלא רק דומה לו, כי אז נברא העולם בחסד, ועכשיו נברא מחדש כל שנה בדין.

(רבי חיים פרידלנדר, שפתי חיים מועדים ח"א עמ' קיז-קיח במהד' תשנה)

[ראש השנה שלנו הוא ביום בריאת העולם, ביום שבו קיבלנו את האור הרוחני, אור הנשמה, ואז אנחנו מתחדשים. שלא כגוים, שראש השנה שלהם תלוי באור הטבעי, בחורף כשהיום מתחיל להתארך, או באסיף, כשהיום והלילה שווים.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 180) לטקסט

שופר שנסדק ודבקו פסול

...שאין לשופר טעם כל עיקר. רחמנא אמר תקעו [לעיל טז ע"א]... "כי חוק לישראל הוא" - חוק הוא ולא יותר... השופר... בא לצוות על משמעת בלתי מותנית בשום טעמים והסברים...
שופר שנסדק פסול. אסור שיהיו בקיעים בחומת המשמעת. כל סדק בחומה הזו יביא לידי פירצה. כל סרבנות מתחילה מסטיות "בלתי חשובות", אולם סופן של סטיות אלה מי ישורנו? כל סדק מתרחב עד שהפרוץ מרובה על העומד. כל סרבנות מביאה לידי מרדנות ופניית עורף.

(רבי בן ציון פירר, ישראל והזמנים, ח"ב עמ' 7-9)

תוספות - אומר ר"ת דאלו ואלו דברי אלהים חיים ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן

ויש ליישב עפ"י סברתם קושית הר"ן לר' יהושע מאי שייך מנין ר"ה מתשרי וכן הנוסח שבתפלת ר"ה "זה היום תחלת מעשיך" אחרי דס"ל דבניסן נברא העולם. יעו"ש. אבל לדברי התוס' דגם הוא ס"ל דבתשרי עלה במחשבה להבראות, ניחא. ולא קשה למה מנינן מזמן המחשבה ולא מזמן המעשה, מניסן, יען כי באמת דמחשבה ומעשה שייך רק בבשר ודם, דכל זמן שלא נעשית המעשה בפועל אפשר עוד שלא תתקיים מחשבתו, משא"כ בהקב"ה מכיון שחשב לברוא שוב לא ינחם, וא"כ הוי באמת כבנוי מתשרי.

(תורה תמימה, בראשית פרק א, הערה מד)

כז. תוספות - דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן

רש"י בפ' בא כתב דברית בין הבתרים נאמר שלשים שנה קודם שנולד יצחק, מדכתיב בס' שמות י"ב מ' "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה"... אבל כבר כתב הרמב"ן שאין כן דרך הפשט... אבל ודאי נאמר פרשה זו אחר שהגיע להא שהאמין בה' וחשב לצדקה, והא דכתיב "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה", היינו שאז עלה ברצון לפניו יתברך ונגזר בדעתו, אבל לא היה שום דבור לאברם בזה. ובספר שמות שם הוספנו דמאז נעשה הכנה ממערכת השמים להגדיל כח מצרים באופן שיהא מקום מוכשר למושב בני ישראל אח"כ, ומש"ה נקרא מאז "מושב בני ישראל", כי הוכן המושב בשביל בני ישראל, היינו השגחה פרטית בשביל ישיבת בני ישראל. וכיוצא בזה כתבו התוס' במס' ר"ה בפי' מאמרם ז"ל בתשרי נברא העולם, שאז עלה במחשבה לבראת העולם אף על גב שלא נברא עד ניסן.

(העמק דבר, בראשית פרק טו, ז)


כז ע"ב

התוקע לתוך הבור

לא נקרא יום זה יום המשפט רק "יום הזכרון", לפי שעיקר הוא שישוב האדם אל לבו להזכיר את יום הדין, גם מה שאנו מזכירים בו את משפט היום, וטעמי התקיעות הוא עיקר. ולכך נדחו התקיעות בשבת מפני טעם קל, דהיינו שמא יעביר את השופר ד' אמות ברשות הרבים (לעיל כט ע"ב) לפי שהזכרון הוא עיקר, וזה שייך בשבת כמו בחול... ורז"ל רמזו את זה באמרם התוקע לתוך הבור, כלומר לעם הארץ [שלא מבין שהעיקר הוא הזכרת יום הדין], אותה תקיעה פסולה, דאינו אלא כרועה זה התוקע לאסוף את הבהמות.

(רבי חיים מפרידברג, ספר החיים, ספר סליחה ומחילה פרק ה, עמ' קכח)

התוקע לתוך הבור וכו' אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא

ו) ...שהחכם האמת, שהוא בחי' הנשמה להעם שהם למטה ממנו, הוא בחי' עצם, והעם הם נגדו בחי' בשר. וכשהם בבחי' בשר, כמו בשר הגוף בעצם האדם, הם שומעים הקול אנחה, היינו קולו של החכם, ושוברת גופם, בבחי' אנחה שוברת וכו'. ועי"ז יוכל לסמוך להתקרב אליהם, שהם בחי' בשר, בבחי' "מקול אנחתי דבקה עצמי לבשרי" הנ"ל. אך כשאינם בבחי' בשר, אינם שומעים כלל קול האנחה הנ"ל. ואפי' אם שומעים קולו, אינם שומעים הקול בעצמו, כי אם קול הברה.
ז) וקול הברה הוא, דע כי כשנתעורר קול דקדושה, אזי מתעורר ממנו קול דסטרא אחרא, כי ע"י העבירות נבראים מחבלים, והם צועקים הב לן מזוני הב לן חיי. וכשאין מתגבר ומתעורר קול דקדושה, הם נחים. אך תיכף שמתעורר קול דקדושה, הם מתעוררים תיכף, ומתחילין לצעוק ולקטרג נגדו. וזהו קול ההברה שיוצא מקול הקדושה... וכשאינו בבחי' בשר להחכם... אזי אינו שומע הקול בעצמו הנ"ל, רק הקול ההברה, היינו קול העוונות שנתעוררים מזה הקול. וזה התוקע בבור, בחינות (תהלים פח) "שתני בבור תחתיות", והוא מתאנח ותוקע ע"ז. אותם העומדים בחוץ, שאינם בבחי' בשר, אם קול שופר שמע יצא, היינו שיוכל לצאת מתוך הרע שלו. ואם קול הברה שמע לא יצא כנ"ל.

(ליקוטי מוהר"ן, תורה כב, אותיות ו-ז)

ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר

ודין שופר שנשבר וחזר ודבקו, אם חזר לקולו הראשון כשר, הכוונה שאם חלה האדם וחזרו איבריו להדבק יחד ונתרפאו, אם חזר לקול שם טוב הראשון כשר, שכבר נתכפרו לו עונותיו על ידי היסורים שלו, ואם לאו פסול הוא.

(רבי חיים מפרידברג, ספר החיים, ספר סליחה ומחילה פרק ה, עמ' קכח)

אף על פי שזה שמע וזה שמע זה כוון לבו וזה לא כוון לבו

...שבבחינת הלב כל ישראל מתאחדין, שאין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, אבל בבחי' המוח אין דעתם של בנ"א שוות, וכל חד וחד כמה דמשער בלבי'... ויש לומר דזהו ענין נעשה ונשמע: "נעשה" הוא בכללות ברעותא חדא, כי העשי' היא שוה בכולם, וגורמת ריצוי מצד הכלל, ושמיעה היא בפרטות, כל חד וחד כמה דמשער בלביה, ורמזו ז"ל אע"פ שזה שמע וזה שמע זה כוון וזה לא כוון לבו, וגורם ריצוי מצד הפרט.

(שם משמואל, במדבר, שבועות שנת תרפב)

הפכו ותקע בו לא יצא וכו' שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב

[זה רומז למנהיג שאמור להוכיח את החוטאים, ולשבח את הצדיקים, אבל בימינו הרב דורש בתוכחות דוקא בשבתות רגילות, כשהציבור הם הצדיקים, ובר"ה ויוה"כ כשבאים החוטאים, הוא דורש דברים נעימים בלי תוכחות. זה היפוך השופר, הרומז למנהיג. הצד הצר של השופר, שבו מצווה לתקוע, רומז ליהודי שומר התורה, שהוא מוגבל ע"י חוקי התורה, ואינו מתרחב לעשות כל העולה על רוחו. הצד הרחב רומז ליהודים האחרים, שעושים ככל רצונם, בלי הגבלות. הדרשן צריך להראות לקלי הדעת את יופי חייהם של שומרי המצוות, ולא לשבח את החוטאים. הוא צריך לתקוע בשופר התוכחה מהצד הקצר לצד הרחב, להוכיח מצדם של שומרי המצוות את החוטאים. אבל לפעמים הדרשן הופך את השופר, ומציג את העבריינים כסמל האצילות, תוקע מהצד הרחב לצד הקצר, כאילו שומרי המצוות צריכים ללמוד מהם. זה היפוך השופר, ולא יצא. ולפעמים בני הקהילה הופכים את השופר, שבמקום לשמוע תוכחה מהרב, הם מוכיחים את הרב, נותנים לו הוראות איך להתנהג. גם עליהם נאמר ש"לא יצא" - לא יצאו ידי חובת קהלה נאמנה.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 199-201) לטקסט


כח ע"א

בשופר של עבודה זרה לא יתקע

[תקיעת שופר ביום שנפקדה שרה ללידת יצחק, מראה שאנחנו הולכים בדרכו של יצחק, ששמחת החיים אינה מטרה בפני עצמה אלא היא באה מתוך עבודתנו לטובת העולם. ואילו שופר של ע"ז מסמל את השקפת ישמעאל, שהיה "מצחק", לשון ע"ז (ילקוט שמעוני פ' וירא), שהשמחה היתה מטרתו בחיים, בניגוד ל"יצחק" בלשון עתיד, שהשמחה אינה מטרת החיים שלו, אלא השמחה באה ממילא מתוך מעשיו, ו"יצחק" בעתיד, ע"י העבודה שהוא עושה. ]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 177) לטקסט

מצות לאו להנות ניתנו

המשנה שאמרה רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל... אין הפירוש כלל כמו שחשבו הם כי ה' יתברך רצה לעשות טובה לישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, ומפני זה היה קשה עליהם שאין זה טובה כי כאשר לא יקיימו דברי המצות יש עליהם עונש, שאם הפירוש כמו שהם מפרשים יקשה לך מה שאמרו במסכת ראש השנה המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, ומפרש הטעם דמצות לאו להנות נתנו, דמשמע מזה כי המצות הם לעול האדם לפי שהם גזירת המלך, ואם כן למה אמר כאן שהמצות הם לאדם לטובתו ולהנאתו? וכבר פירשנו דבר זה שאין הפירוש כי בשביל טובת ישראל עשה זה שרצה להטיב להם, שאם כן היו אומרים לא הן ולא שכרן, וחס וחלילה לומר כך, אבל הפירוש שה' יתברך רצה לזכות את ישראל בעל כרחם, מפני שהוא יתברך צדיק, רוצה שיהיה האדם זכאי מאד ויהיה לו זכות הרבה, לכך הרבה תורה ומצות, ולכך אי אפשר לומר לא הן ולא שכרן, שה' ית' רוצה שיהיה זכאין על כרחם. ולא אמר "רצה הקדוש ברוך הוא להטיב לישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות", כי היה זה משמע שהיה עושה בשביל טובת ישראל ואם הם אינם רוצים היו יכולים לומר לא הן ולא שכרן, שאין הדבר כך רק אמר "רצה ה' יתברך לזכות את ישראל", כלומר שיהיו זכאים במעשים כי הוא יתברך צדיק וחפץ בזכאים וצדיקים. ואולי יקשה לך שאם כן על כל פנים המצות הם לגזירה מן ה' יתברך על האדם, למה לא נאמר שהמצות הם גזירה כמו מלך שגוזר על עמו גזירות... ומניין לנו דבר זה שהמצות הם לזכות ישראל? דזה אין קשיא, שהרי כתיב "ה' חפץ למען צדקו", שרצה לומר בשביל שהוא צדיק ומבקש שיהיו בניו ישראל גם כן צדיקים... ולכך הרבה להם תורה ומצות לזכותם ולצדקם.

(מהר"ל, דרך חיים על אבות, פרק ו משנה יא)

מדברי חכמים נראה שאין לומר כי המצות שנתן ה' יתברך בשביל המקבל, שהוא האדם, רק הם גזירות מצד ה' יתברך, הגוזר על עמו גזירות, כמו מלך הגוזר גזירה על עמו. אף כי האמת כי ימשך מזה - מצד שהוא מקיים הגזירה שגזר עליו - הטוב וההצלחה שאין אחריה הצלחה, מכל מקום אין התחלת הגזירה שנתנה לטוב אל המקבל. ומה שאמר הכתוב (דברים ו, כד) "ויצונו ה' אלהינו לעשות החקים האלה לטוב לנו", אין הפירוש שהוא יתברך צוה המצות בשביל להטיב לנו, שאין זה כך. רק הוא יתברך צוה עלינו כמלך הגוזר, רק שהגזירה הזאת היא "לטוב לנו לחיותנו כיום הזה" אם נקיים המצות, ולא שתחלת הגזירה הוא לטוב לנו. ומה שאמר (מכות כג ע"ב): רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם [תורה ומצות] וכו', פירושו כי בשביל שיש להם הרבה גזירות, בשביל כך יש הרבה זכות. ודבר זה מוסכם בגמרא בכמה מקומות, והוא עיקר שורש גדול בגמרא, עליו נבנו כמה הלכות, שאמרו במקומות הרבה מצות התורה לאו ליהנות נתנו, אלא בשביל גזירות נתנו... והטעם בכולם, מפני שמצות התורה לא נתנו ליהנות, רק לעול על האדם. ואל תאמר כי פירוש לאו ליהנות בעולם הזה, רק לטוב לנו לעולם הבא. דאם היה תחלת נתינת המצוה לישראל להטיב להם בעולם הבא, אם כן מצות ליהנות נתנו. ואם הדבר הוא כמו שפירש הרמב"ן ז"ל (דברים כב, ו) שתחלת המצוה היא לטוב לנו, אם כן לא היה הדין הזה כך, שיהיה מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, והוא היה מודר הנאה ממנו. אבל בודאי המצוה עלינו כמלך הגוזר על עמו, וכמו שבארנו, ולכך אמר שמותר בכל אלה.

(מהר"ל, תפארת ישראל, פרק ו)

בזוה"ק (ח"ב פ ע"ב):... בשעתא דקריבו ישראל לטורא דסיני, לא הוה בהון זכוון ועובדין טבין לאגנא עלייהו... יש להבין, דאחר שיצאו ממצרים היו להם כמה וכמה מצוות: פסח, מילה, שבת ופרה אדומה ודינין שנצטוו במרה. וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה תירץ שישראל עסקו אז בשלימות נפשם כדי שיהיו ראויין למתן תורה... שלא היו להם מצוות שתהי' עיקר הכוונה בעשייתן לעשות רצון קונם, כאמרם ז"ל מצוות לאו ליהנות ניתנו.

(שם משמואל, במדבר, שבועות שנת תרעא)

עבודה היא רק מה שהיא לעול... ובאדם גם הליכתו לפנים היא לעול, שהרי החומר ויצה"ר מושכין אותו לאחור, וכאמרם ז"ל מצוות לאו ליהנות ניתנו, ופירש רש"י: אלא לעול על צואריהם ניתנו. אבל מלאך אין הליכתו לפנים עול, אלא עמידתו במעמדו שלא יקרב הלאה זה העול אצלו. והנה צורת הנברא להקרא שמו עליו הוא מה שנברא בשבילו, והיינו עבודתו לה' יתברך. וע"כ מלאך שעמידתו במעמדו היא העול, א"כ זוהי צורת בריאתו, על כן נקרא בשם "עומד". אבל אדם דעיקר עבודתו היא הליכתו לפנים, כי זהו העול אצלו, ע"כ נקרא בשם "מהלך".

(שם משמואל, פרשת ואתחנן שנת תרעו)

אף שהאדם מעצמו רצונו לבחור בדברים האלה, כי רק זהו דרך החיים והטוב, וכל מי שאינו מוכה בסנוורים בוחר בחיים, מ"מ עוד למעלה מן הרצון הזה יהי' אצלו הציווי, ויבחר בדברים מחמת כי כך נצטוה, ולא מפאת שערבים לנפש, והציווי יהי' אצלו יותר נכבד מרצון נפשו. וזהו "אשר אנכי מצוך היום על לבבך", היינו למעלה מרצונך, ו"על" הוא לשון למעלה... ו"לבבך" פירושו רצונך כמ"ש (מלכים א' ח, יז) "ויהי עם לבב דוד אבי", שפירושו רצונו. וזהו שאמרו ז"ל מצוות לאו ליהנות ניתנו, ופירש רש"י: אלא לעול על צואריהם ניתנו. ואף שאין עריבות כעשיית המצוות בכוונה, מ"מ עריבות זו נמי תהי' מצד שכך נצטוינו להתענג במצוותיו, ואילו יצויר שלא תהי' בה עריבות, לא הי' גורע ממנה.

(שם משמואל, פרשת ואתחנן שנת תרעז)

כתותי מיכתת שיעוריה

אך לדיבור שיאיר לו, א"א לזכות כי אם ע"י כבוד, היינו שיראה שיהיה כבוד ה' יתברך בשלימות, שיהיה כבודו לאין נגד כבוד ה' יתברך, היינו על ידי ענוה וקטנות... כי ע"י שאין משגיחין שיהיה כבוד ה' יתברך בשלימות, היינו ע"י גדלות, עי"ז אין יכולין לפתוח פה, בבחי' (תהלים יז) "סגרו פימו דברו בגאות"... כי ע"י הגאות, הוא בחי' ע"ז, ובע"ז כתיב "פסילי אלהיהם תשרפון באש" (דברים ז), וכל העומד לשרוף כשרוף דמי, וכתותי מכתת שיעוריה, כמובא בגמרא לענין שופר של ע"ז, וכיון שמכתת כתית שיעוריה, אין לו כלי הדיבור לדבר עמהם.

(ליקוטי מוהר"ן, תורה יא אות ב)


כח ע"ב

אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא
1-2

"יהיה לכם שבתון" - מכאן למדו חז"ל בשבת דף כד ובכמה מקומות דיו"ט עשה... עיקר ההוכחה מדכתיב בראש השנה "יהיה לכם שבתון" בלשון צווי... ועוד לאלוה מלין אמאי פירש הכתוב אזהרת עשה זו ביחוד בר"ה. עוד יש להבין הא דכתיב כאן "זכרון תרועה", ובאמת המצוה להריע בפועל כמו שכתוב בפרשת מוספין "יום תרועה", וא"כ מהו "זכרון"? עוד יש להבין מה זה פי' הכתוב "תרועה", והלא אין תרועה בלי תקיעה? אלא כל זה רמז על ענין קדושת היום ומוראו. והנה בפ' בהעלתך כתיב "וביום שמחתכם וגו' ותקעתם וגו' וכי תבאו מלחמה וגו' והרעותם" וגו', והקבלה ידועה שאין תקיעה בלי תרועה ואין תרועה בלי תקיעה לפניה ולאחריה, אלא המקרא מרמז עיקר תכלית המצוה, דביום שמחה התכלית הוא התקיעה שהוא לשמחה, והתרועה בא לצרוף, ובא להזכיר ולהתעורר לשמור עצמו שלא יהא אחרית שמחה תוגה... משא"כ ביום רעה של המלחמה וכדומה עיקרו התרועה, והתקיעה באה עמו לצירוף שלא יתייאש מן התקוה והגאולה. ומעתה דכתיב בר"ה "יום תרועה" למדנו דראוי להתעורר בו התעוררות תרועה שהוא יום הדין, ולא תרועה בלבד אלא "זכרון תרועה", שיהא נזכר שהוא יום תרועה, ולא לחנם הוא זה. והיינו דאי' בר"ה דף כ"ח, בהא דאמר רבא התוקע לשיר יצא, מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל, אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא... והכונה דלשון "זכרון תרועה" משמעו שיהא נזכר ענין התרועה ולא תוקע לשיר, וקמ"ל שאינו לעיכובא. הא מיהא המצוה הוא שיהא נזכר תכלית המצוה באותו יום, ועל זה הקדים הכתוב "יהיה לכם שבתון", ולפי משמעות הלשון הכונה: תקחו לכם איזה שעה שבתון מכל מלאכה וענין, רק לחשוב בענין היום שהוא זכרון תרועה. וזהו הבדל הלשון דבכל יום טוב כתיב "שבתון", דמשמעו כל היום הוא שבתון ממלאכת עבודה, אבל בר"ה כתיב "יהיה לכם שבתון", משמעו לקחת איזה שעה על שבתון מכל ענין.

(העמק דבר, ויקרא פרק כג, כד)

אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא
4-5

"על פי ה'" - ולא כתיב "ביד משה". כבר ביארו חז"ל ב[מדרש] רבה, שלא ידע משה שכך הוא רצון ה' גם בבני גרשון, ומכל מקום עשה שלא כמצווה ועושה, כמו שצירף את הנשיאים מדעת עצמו, אחר כך בבני מררי חלה עליו רוח יד ה' שכך הרצון בכל בני לוי, משום הכי כתיב גם בבני מררי "ביד משה". ומזה למדנו שהעושה מצוה ואינו יודע שהוא מחויב בה אינו יוצא ידי חובתו, וכמו שכתב הר"ן ראש השנה פ"ג, מש"ה לא נחשב משה בזה כעושה במצות ה' על ידו.

(העמק דבר, במדבר פרק ד, מא)

הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל
22-23

מנין לכהן שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל כו' - הא למדת שבכלל המצוה נתינת הרשות.

(שו"ת אבני נזר אבן העזר סימן רכג אות מג)

שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי
22-23

ז"ל אדמ"ו הגאון נ"י [בעל שבט סופר]... "כה תברכו את בני ישראל אמור להם" - עיין ברש"י על לשון אמור להם, דלא כתיב בלשון ציווי אמור. ונ"ל כי באמת הקב"ה ציוה לכהנים שיברכו את ישראל, אבל הכהנים עצמם יברכו בטוב עין, ולא מחמת שמחוייבים לברך ויברכו בעל כרחם, רק מטובת לבם, שאז אם היה רשות נמי היו מברכים, וטוב עין יברך, ואז יהיה הברכה חל. על כן אמר הקרא "אמור להם", שאמירה להם לישראל יהיה מחפץ לבם של כהנים כמו רשות, ולא מחמת פקודת ה'. עכ"ד דפח"ח. ואמר לי שבזה פירש... הגמרא בר"ה, שלא יאמר כהן הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל, דהיינו שהברכה נאמרה רק בלשון רשות, מקור, להורות שאעשה מעצמי מחמת טוב עין כנ"ל, אוסיף ברכה אחת משלי.

(רבי יצחק וייס, אלף כתב ח"ב, אות תקעא = אוצרות צדיקי וגאוני הדורות, פרשת נשא, עמ' תיז)

שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי
22-23

ובזה יובן מ"ש בר"ה מנין לכהן שעולה לדוכן שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי... והיינו כיון שבארנו שבברכת כהנים הקב"ה מברך את ישראל ע"י התעוררות הכהנים מלמטה, ואשר על כן לא יוסיף ברכה לעצמו, שלא יהיה נראה שכל הברכות הם של עצמם, רק הוא המעורר את הברכות מלמעלה, בלי הוספה שום ברכה חוץ מנוסח ברכת כהנים.

(רבי משה יחיאל אפשטיין, אש דת, חלק י, פרק כג, מאמר א, אות ג, ס"ק ה, עמ' תקכה)

שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי
22-23

למה באמת לא הותר לו להוסיף ברכה, ובפרט ברכה זו שהיא ברכת משה לישראל, כמו שאמרו תורת כהנים שמיני...? לדברינו יובן היטב בס"ד, כי מאחר שברכת כהנים היא בגדר תפלה, אם כן אין מקום לשנות מהסדר שנתקן, כשם שאין לשנות במטבע הברכות שטבעו חכמים בתפלה, ולפיכך אסור לו להוסיף ברכה משלו, שלא נטעה לחשוב כאילו הברכה היא ברכת עצמו, אלא שומה עלינו לדעת שהברכה היא ברכה של הקב"ה.

(רבי משה יחיאל אפשטיין, באר משה, פרשת נשא, עמ' קמ-קמא)

שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי
22-23

ותמוה, ומה בכך אם יוסיף ברכה אחת משלו? אמנם לדברינו הוא ברור ומחוור היטב, כי מאחר שכל עיקרה של ברכת כהנים היא חוק וגזירת המקום, לפיכך אינו רשאי להוסיף על הברכות, כי ההוספה משמעותה כאילו נובע הדבר מרגשות עצמיים של אהבה וכדומה, ובעצם הרי הברכה צו אלקי, ולכן חייב הוא לברך אך ורק את הברכות שהתורה ציותה עליו, להדגיש שהברכה היא צורך המקום ורצונו.

(רבי משה יחיאל אפשטיין, באר משה, פרשת חוקת, עמ' תקכג)

שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי
22-23

על הביטוי הואיל ונתנה לי התורה רשות לברך נשאלת השאלה: וכי ברכת כהנים רשות היא? הרי ברכת כהנים היא אחת המצות הנשגבות שבתורה, עד כדי כך שאמר ר' יהושע בן לוי כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה (סוטה לח ע"ב)... יש לפרש את ה"רשות" של ברכת כהנים לא כניגוד לחובה ומצוה, אלא כשליחות וזכיון מיוחדים שהוענקו בתורה אך ורק לכהנים בני אהרן לברך את ישראל, בניגוד ללויים ולישראלים, שלהם לא ניתנו הזכות והשליחות הנעלה הזאת. בעצם הקדוש ברוך הוא הוא מקור הברכות ורק בידו לברך את עמו ישראל, אלא שייפה את כחו של שבט הכהנים בני אהרן ונתן להם את הרשות לברך בשמו את ישראל (דברים י, ח)... פירושה של ה"רשות" של מצות ברכת כהנים הוא, איפוא, כעין פירושה של ה"רשות" של מצות ריפוי חולים. דתנא דבי ר' ישמעאל (בבא קמא פה ע"א): "ורפא ירפא" - מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות"... הקדוש ברוך הוא הוא רופא החולים, אלא שנתן רשות לרופאים לרפאות את החולים בשמו ובשליחותו לפי דרך ארץ ודרך הטבע... ולאמתו של דבר ריפוי חולים ע"י הרופאים הוא רשות דמצוה גדולה, ומצוה לרפאות...
בתשובות הגאונים (אוצר הגאונים לברכות, התשובות, ע' 67):... דמצות תרי אנפי הויאן, מנהון חובה, דמאן דלא עביד קאים בעון, ומנהון רשות, דמאן דלא עביד לה אית ליה שכר, כגון מאן דזהיר למעבד צדקות וגמילות חסדים דאית ליה שכר קמי שמיא וכד מימנע, לית עליה עון... לפי חלוקת המצות שבתשובת רב שרירא גאון... נבין את דברי הברייתא... מצות ברכת כהנים היא אמנם אחת המצות הנשגבות שבתורה, אבל היא מן סוג המצות של "רשות"... אפשר לו לכהן שלא לקיים את מצות ברכת כהנים, ובכל זאת לא לעבור על שלושת העשין שבמצוה זו. הכהן שאינו עולה לישא את כפיו עובר על מצות עשה של ברכת כהנים רק אם הוא בבית הכנסת בשעה שהחזן קורא את הכהנים לעלות לנשיאת כפים... אפשר לחשוב, שמכיון שברכת כהנים היא מצוה של רשות, לכך ערכה ומשקלה פחותים משאר מצות שבתורה ומותר לו לכהן לעשות בה כחפצו וכרצונו ולהוסיף ברכה משלו על מטבע ברכת כהנים הכתובה בתורה, לכן שנינו בברייתא: שלא יאמר הכהן הואיל ונתנה לי התורה רשות לברך את ישראל, אוסיף ברכה אחת משלי.

(רבי מרדכי פוגלמן, שו"ת בית מרדכי חלק ב סימן יט)

שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי כגון ה' אלהי אבותכם יסף עליכם
22-24

ויש לדקדק בלשון ונתנה לי התורה רשות, וכי רק רשות ניתנה לו, והלא מצווה ועומד הוא על כך? וגם כגון "ה' א"א" וכו' הוא מיותר... אמרתי ע"פ מה שכתב המג"א [סי' קכח ס"ק א] בהא דכתבו תוס' [שבת קיח ע"ב]: ולא ידע ר"י מאי איסור יש בזר העולה כדוכן, וכתב המג"א דהאיסור הוא מה שמזכיר את השם לבטלה בברכה. ובנודע ביהודה [מהדו"ק או"ח] סי' ו כתב כמסתפק שכוונתו מה שמזכיר את השם בברכת כהנים עצמה, אע"פ שאינו אלא פסוק בתורה, מ"מ כיון שאין כוונתו לקרות בתורה אלא לברך את ישראל, לקיים מצות השי"ת, והוא לא נצטוה, על כן הוה ליה מזכיר את השם לבטלה. ולפי זה הכי פירושו: מנין לכהן שלא יאמר הואיל ונתנה לי התורה רשות ואיננו כמזכיר את השם לבטלה, א"כ אוסיף ברכה אחת משלי, ואפילו כגון "ה' [אלוקי אבותיכם]" שיש בה ג"כ הזכרת השם... ת"ל לא תוסיף.

(רבי שמואל רוזנברג, באר שמואל, סי' כט, דף נט ע"ב-ע"ג)

שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי כגון ה' אלהי אבותכם יסף עליכם
22-24

הלא ברכת הכהנים היא מצוה שבחובה על הכהנים, ואיך אומרת הברייתא שהתורה נתנה רשות לכהנים?... ונלע"ד בע"ה שפירוש המלה רשות בברייתא זו הוא כוח הרשאה וייפוי כוח... איתא ביומא יט... הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו [בהקרבת קרבנותיו - רש"י]... וחושבני שהוא הדין דהני כהני בברכתם את ישראל שלוחי דרחמנא נינהו... לכהנים נתנה התורה רשות - כוח הרשאה וייפוי כוח לברך את ישראל. מעתה זו היא כוונת הברייתא מנין לכהן שעולה לדוכן שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות, כלומר... והריני שליח מורשה ומיופה כוח לברך את ישראל, והרשאה זו וייפוי כוח זה מוכיחים לי שאף על פי שהקב"ה בעצמו מברך את ישראל כמו שהוא מעיד "ואני אברכם", בכל זאת טוב הוא בעיני הקב"ה לברך את ישראל, ולכן אוסיף ברכה אחת משלי, ואלמד התנהגות כזו ממשה רבינו שהוסיף ג"כ ברכה משלו כגון וכו' "יוסף עליכם", ת"ל "לא תוסיפו על הדבר"... כי מי שיאמר לעולמו די קבע מידות עולמו, ולא ביכולתך לקבוע מידות מצוותיו. ואל תתגאה לחשוב כי הנך יודע דעת עליון, ולא תלמד ממשה רבינו ע"ה אשר השכינה מדברת מתוך גרונו, וגם כשאמר משלו היה זה בעצם מפי הקב"ה.

(רבי מרדכי שטיין, בית מרדכי, כאן, עמ' קנד-קנה)

אוסיף ברכה אחת משלי כגון ה' אלהי אבותכם יסף עליכם
23-24

ברכת כהנים בלשון יחיד נאמרה, להראות לנו שנאמין כי בשעה שעם אחד נחנו וכאיש אחד כולנו, אז הברכה מצוי' בינינו והכהן מברך בלשון יחיד. ויאמר הכהן אוסיף ברכה אחת משלי בלשון רבים, וברכה כזאת שא"א לאומרה בלשון יחיד, שאין שום הוספה שייך ביחיד, אמרה תורה לא תוכל להוסיף ברכה בלשון רבים, כי הברכה נאמרה בלשון יחיד.

(רבי אליהו מרדכי מזאה, בית אליהו מרדכי, סי' ב, עמ' 3)

אוסיף ברכה אחת משלי כגון ה' אלהי אבותכם יסף עליכם
23-24

למה מביאה הברייתא כדוגמא לאיסור תוספת ברכה למטבע ברכת הכהנים את ברכת משה לישראל: "ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם וכו'"?... היינו אומרים שאסור להוסיף על מטבע ברכת כהנים רק תוספת ברכה שכל אחד ימציא לו מלבו, לפי טעמו ורגשו הוא; אבל מטבע ברכה הכתוב בתורה, ובמיוחד הברכה בה ברך משה את עם ישראל, היינו אומרים שמותר לו לכהן להוסיפה על ברכת כהנים שהיא ברכת אהרן. והנימוק הוא: הרי גם הוא היה כהן בשבעת ימי המילואים, בהם לימד וחינך את אהרן ובניו בעבודת הקרבנות שבמשכן. עי' זבחים קא-קב... לפיכך ברכתו של משה בה בירך אז את ישראל היא מבחינה זו גם ברכת כהן.
הא כיצד? שנינו בספרא שמיני:... כיון שכלו ישראל את מלאכת המשכן בא משה וברכן, שנאמר "וירא את כל המלאכה ויברך אתם משה", מה ברכה ברכן?... ר' מאיר אומר כך ברכן: "ה' אלוקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים". לפי זה ברכת משה "ה' אלוקי אבותיכם יוסף עליכם" וכו' בה בירך את ישראל ביום שכלו את מלאכת המשכן, דומה בערכה ובמשקלה לברכת כהנים בה בירך אהרן את ישראל, בשעה שהקריבו הקרבנות ביום חנוכת המשכן. ומפני שבשתי הברכות האלה נתברכו ישראל אז בנסיבות קרובות ודומות זו לזו, היינו סוברים... רשאים לצרף את שתיהן גם לדורות... לכן מביאה הברייתא... אפילו ברכת משה אסור להוסיף למטבע ברכת כהנים שבתורה.

(רבי מרדכי פוגלמן, שו"ת בית מרדכי חלק ב סימן יט [ובדומה, אמרי שמאי (גינזבורג) פרשת שמיני אות נז עמ' לט, ובאר משה, פרשת פקודי עמ' תתרל, ופרשת שמיני, עמ' קמ])

אוסיף ברכה אחת משלי כגון ה' אלהי אבותכם יסף עליכם
23-24

...ברכת כהנים, "כה תברכו... יברכך ה'", כאילו רק לך מברך, ואתה צריך להחזיק טובה כאילו אתה המתברך היחידי בעולם. ושלכן אמרו בר"ה כח: מניין לכהן שעולה לדוכן שלא יאמר... אוסיף ברכה משלי כגון "ה' אלקי אבותיכם יוסיף עליכם" ת"ל "לא תוסיפו על הדבר". ע"כ. כי זה אינו בבחינת יחיד, והיינו כי התורה ציוותה לכהנים לומר "יברכך, וישמרך, אליך, לך", הכל בלשון יחיד. והרי הוא אומר הפסוק "יוסף ה' עליכם" שהוא בלשון רבים, ולכן עובר על בל תוסיף, כי בלשון יחיד הוא מבחינת אורח טוב המחזיק טובה שטרח הכל בשבילו, ובלשון רבים לא ניכר כל כך הטובה הזאת אל האיש הפרטי.

(רבי משה יחיאל אפשטיין, אש דת, חלק א, פרק ג, אות ו, ס"ק ב, עמ' שסג-שסד)

אוסיף ברכה אחת משלי כגון ה' אלהי אבותכם יסף עליכם
23-24

ויש להעיר למה הוצרך התנא דהברייתא להזכיר את הפסוק שהוסיף כגון "ה' אלקי אבותיכם" וגו', מה לי ברכה זו או אחרת, הרי אסור לו לכהן להוסיף ברכה משלו על ג' הברכות דברכת הכהנים הכתובה בתורה? ונראה לומר דכדי לעבור בבל תוסיף בברכת הכהנים, צריך שיהיה להוספה חלות שם ברכה, ודוקא כשהברכה הנוספת היא ברכה הכתובה בתורה יש בה דין ברכה ואסור לאומרה מטעם איסור ב"ת. ברם אם דברי הכהן אינם ברכת התורה אלא דברים משלו וברכת חול אין בה חלות שם ברכה כלל, ואינה הוספה על ג' הברכות ואין באמירתה איסור בל תוסיף.

(רבי יוסף דב סולובייצ'יק, רשימות שיעורים, סוכה לא ע"ב)

כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך
36-37

והחטא כשאינו במעשה הוא יותר קל משני פנים. האחד, כי מי שלא עשה מהמצוה, יש לו תקון בשיעשה, מה שלא יהיה כן במה שעשה מהעבירה שהרי נכתם עונו לפניו. השני, כי עזות גדולה הוא החטא במעשה האיסור יותר מבלתי עשות המצוה, כי הוא אינו מכעיס בפועל... וכן שנינו... אמר ליה רבי יהושע לרבי אלעזר... כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך כשלא נתת עברת על לא תגרע ולא עשית מעשה בידך, והלכה כמותו.

(עקידת יצחק, פרשת אחרי מות, שער סג)

התם לא סגי דלא יהיב
45

"תשמרו את כהונתכם" - שתהיו מצוים תמיד בבית המקדש, בין שיהיה איזה דבר המזבח, או איזה דבר מבית לפרכת, חובה על הכהנים להיות מוכנים, וכדאיתא במס' ר"ה דף כח, ב: התם לא סגי דלא יהיב כו'.

(העמק דבר, במדבר פרק יח, ז)


כט ע"א

וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים
17-21

והנה לא ראינו שנהג כן משה במלחמת סיחון ועוג אף שהיו גבורים מעמלק, כי באמת משה לבדו במקום שבעים וחד קאי כדאיתא בסנהדרין דף טז, ב, ומכש"כ לענין תפלה לפני ה', אבל בזה המקום שהיה צורך השעה להיות מלחמה טבעית, על כן עשה משה כמו שכל ישראל ינהגו לדורות, ואפילו בשעה שבטוחים שיתגברו במלחמה ההכרח להתפלל... ובדברינו יתיישב הא דתנן בר"ה פ"ג: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" - וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין כו'. ולא היה קשה לחז"ל כח ידיו של משה לעשות גדולות ונוראות אלא במקום הזה, שהשתדל משה להלחם בדרך הטבע, ומכל שכן למה שכתבתי לעיל יד, טז, דלעת שהצורך לשמש בכח נס נגלה היה מסוגל המטה, ולא ידיו של משה לבדו, וכאן הרים משה ידיו. משום הכי יפה העלו חז"ל דבאמת לא עשו ידיו מאומה כי אם שהעיר את לב ישראל לאביהם שבשמים, והיה זה אות ולמוד לדורות, כאשר ירימו את לבבם לאביהם שבשמים "וגבר ישראל", "וכאשר יניח ידו" וכן לב ישראל מרוב טובה, אז "וגבר עמלק".

(העמק דבר, שמות פרק יז, י - הרחב דבר)

וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים
17-21

אמרו חז"ל "תרומת ידך" - אלו הביכורים... כי זה כח הקול נקרא יד רמה... כי גם הלשון נקרא יד, כמ"ש "מות וחיים ביד לשון", כי יד הוא מקום ורשות כמ"ש "ויד תהי' לך". וכתיב "כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" - זה כח פיהן של בני ישראל. וזה היפוך מעמלק, שסומך על כח זרועו, כו' אבל בני ישראל מתרוממים בכח התורה... וזה מצות הביכורים, להביא הראשית להקב"ה כמ"ש "שאו ידיכם קודש". זה פירוש "תרומת ידך" - להרים הכח לאבינו שבשמים, כמ"ש חז"ל "ירים משה ידו" לומר לך כשישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין לבן לאביהם שבשמים מתגברין. ואין לגבור על עמלק רק בזה הכח מאתו ית', כמ"ש "מלחמה לד' בעמלק".

(שפת אמת, פרשת כי תבוא שנת תרנה)

וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים
17-21

ובצאתם ממצרים, היינו מעבדות האומות והשתדלות שלהם, לילך בהשתדלות ה' יתברך... אז בא עמלק כשרפו ידיהם מדברי תורה, "והוא עיף ויגע" בהשתדלות, "ולא ירא אלהים" - היינו בהידיעה שה' יתברך בעל כוחות כולם ואין נפקא מינה בין רפיון להשתדלות. אבל עמלק טוען שהשתדלות עיקר, וגם הוא משתדל בכל מיני כוחות כולם לטוב דזה ראשית גוים ותכלית העולם הזה. אבל באמת עולם הזה כולו עלמא דשיקרא שאינו קיים לעד, שאין זה התכלית האמיתי ולכן "אחריתו עדי אובד", כי הוא משוקע בכח ההשתדלות לחשוב שזה כוחו ועוצם ידו להשתדל בטוב וחושב דזהו עיקר המכוון מה' יתברך... כשעוסק בהשתדלות צריך לדעת שגם זה הכח מה' יתברך... וניצוחו היה "כאשר ירים משה ידו", דהיינו השתדלות המיוחס לידים ואמרו ז"ל וכי ידיו וכו', דבהשתדלות אין ניצוח לו, שאומר שגם הוא משתדל. רק כשמכוון לבו וכו', שעוסק בהשתדלות ומיחד השתדלותו לה' יתברך.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות לז)

וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים
17-21

עמלק נטמע ואבד, אבל העמלקיות עודנה קיימת בצורות אחרות רבות ומשונות זו מזו... במה כחנו גדול לעמוד במערכה תמידית זאת בפני חיל עצום וכבד מאד?... ותשובה לשאלה זו נאמרה גם בפרשת מלחמת עמלק: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל"... וכי ידיו של משה עושות מלחמה... אלא כל זמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים לבם לאביהם שבשמים הם מתגברים ואם לאו הם נופלים. לא בחרב וחנית, לא בפצצות וכלי משחית, לוחם ישראל את מלחמתו... כאשר קוראים עלינו מלחמה, בתפלה עמוקה ממעמקי מצבנו ומעמקי נפשנו הננו מזדיינים בכל דרכינו... ובעומדנו במערכות מלחמה בחרב וחנית, הננו מעמידים לפנינו את התעודה הישראלית... היא מוסכת בנו רוח גבורה נפלאה, שכל כלי הנשק החדישים והנוראים בשחיתותם נחתים לפניה ונשברים לרסיסים... רוח ה' זו שמתלבשת בעם ישראל ורועיו הנאמנים, תלמידי משה אדון הנביאים העומדים בראשם, היא נלחמת לנו.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, מכמני עוזיאל ח"א עמ' רנב-רנג)

וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים
17-21

קליפת עמלק היא הקליפה הבאה לעכב גילוי אורן של ישראל... ולכן נגד קליפה זו צריך מלחמה, להראות שגם הכח הטבעי של ישראל הוא כח ד' הנורא. וזהו דרך מלחמה דוקא, "צא והלחם בעמלק", ולא סגי שימחקוהו בדרך נס כי אם דוקא ע"י מלחמה, התגברות של איברים שהם קודש לד'. וזהו "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל", וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבן לאביהן שבשמים היו מתגברין. ענין שעבוד הלב הוא שיתוק כל הכחות הטבעיים והעלאתם שיהיו נפעלים רק ע"י כח ד', ולזה לא סגי בהרמת ידיו של משה אלא נדרש גם שעבוד הלב ובמלחמה דוקא.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ט, בשלח מאמר ל אות ג, עמ' צח)

וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים
17-21

הישוב והיהדות עומדים במערכה כבדה מול מחנות גדולים של פורעים... על הישוב והיהדות להתחזק בכל דבר הדורש חיזוק, הן ברוח והן בגשם. במלחמת עמלק אנו מוצאים... וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים. והוראות מלחמה אלו שרירות ומחייבות גם את עמידת הגבורה הנוכחית של הישוב. עלינו לכוון את לבנו כלפי אבינו שבשמים... גם בשעת המלחמה הותרו רק דברים הקשורים עם פקוחי נפש... התורה היא המדריכה אותנו ושומרת עלינו, והיא שתשכיל את כחנו להנצל מהאויבים שכיתרו אותנו.

(רבי ראובן כץ, שער ראובן עמ' נ)

וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים
17-21

העמלקיות העתיקה מתחדשת בכל דור ודור, והיא שואפת להשמיד ולהרוג ולאבד את בית יעקב... ידיעה אכזרית זאת, לא רק שאינה מביאה אותנו לידי יאוש, אלא להיפך, היא המשמשת מקור עידוד וחיזוק, שכשם שבמשך שלשת אלפי שנה לא הצליחו שונאי ישראל להשמידנו ולכלותנו... כך לא יצליחו גם בהווה וגם בעתיד. רק התפיסה ההיסטוריוזופית החילונית היא הגורמת לדכאון ויאוש... בשעות סכנה אין היא מסוגלת לדלות כחות עמידה איתנה ויציבות נפשית ממעין האמונה בנצח היהודי, בנצח ישראל... אולם הנושא עיניו כלפי שמיא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, ראייתו היא לגמרי אחרת... הוא אינו מאבד אמונתו תקותו גם במצבים חמורים.

(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה אלול ותשרי עמ' 133-134)

וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים
17-21

כלל יסודי בענין הבטחון הוא, שהאמונה השלמה, הבטחון השלם - כוללים נכונות של האדם למסור את עצמו, את נפשו, למען קידוש השם, במקום שיש חובה כזאת. והרבה אנשי בטחון, צדיקים ויראי שמים שאמנם בטחו בה', נכשלו בענין זה של שלמות בבטחון, דהיינו הנכונות למסור נפש על בטחון זה...
כאשר יצא יהושע להלחם בעמלק, נאמר (שמות יז, י-יב): "...והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק; וידי משה כבדים... ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד...". ועל זה אמרו חז"ל: וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך - כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים, ואם לאו - היו נופלים.
הרי, שידי משה היו הסמל של אמונה ובטחון, ואהרן וחור שנבחרו על ידי משה לתמוך בהן, היו לחלק מהסמל של אמונה ובטחון, שוים לכאורה: "מזה אחד ומזה אחד". ומכל מקום הפרש ופער גדול היה ביניהם, על פי מה שאמרו חז"ל (שמות רבה מא, ז): "אותה שעה [שביקשו בני ישראל לעשות להם אלהים כי בושש משה], עמד עליהם חור ואמר להם: קציעי צואריא [כרותי ראש שאין זוכרים אותם, או מורדים שמגיע לכם עונש מות בחתיכת הצואר]! אין אתם נזכרים מה נסים עשה לכם הקב"ה? מיד עמדו עליו והרגוהו. נכנסו על אהרן... ואמרו לו: כשם שעשינו לזה כך אנו עושים לך. כיון שראה אהרן כך, נתיירא, שנאמר (שמות לב, ה): 'וירא אהרן, ויבן מזבח לפניו'. מהו 'מזבח'? מן הזבוח שלפניו". כלומר, מזה שראה את חור זבוח לפניו, שרצחו אותו, פחד והחליט לבנות מזבח בשבילם.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' רכח)

כט. וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלין

[נמצא שעמלק גרם לישראל לחזור בתשובה. וזה רמוז ב"אתא כלבא ונשך לשונרא" - עמלק נמשל לכלב, ו"שונרא" הוא יצר הרע].

(תהלה לדוד (וילנציק) על ההגדה, דף לג ע"ב - לטקסט)

וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים וכו' וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין ואם לאו היו נימוקים
17-26

אחר התשובה והתפלה, נאמר "עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך" וגו'. והכוונה שיודיעם אמתת זה הענין הנכבד, ושישים להם בדעתם ובציורם שילוח השרפים בהם לנס וחוץ מהטבע המוטבע בהם אם היו על שלמות צלמם ודמותם, "והיה כל הנשוך" בקוצר נפש וחסרונה, "והביט" אל זה הענין הנכבד "וראה אותו וחי", כי ישתדל להוקיר נפשו בעיני אלהים ובעיני כל בריותיו וישוב לבוריו. ובהגדה... וכי ידיו של משה עושות מלחמה... וכי שרף ממית ומחיה אלא כשישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונים לבם לאביהם שבשמים מיד מתרפאים ואם לאו מיד נמוקים. והנה שני הענינים הנזכרים בהגדה זו, ממלחמת עמלק וממעשה הנחש, הם מעידים פה אחד עדות נאמנה על כל מה שאמרנו כי ההסתכלות כלפי מעלה וכלפי מטה הוא עלוי הרוח ושבר הרוח שאמרנו.

(עקידת יצחק, פרשת חקת, שער פא)

כט. וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים וכו' וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין ואם לאו היו נימוקים

17-26
"ויהיו ידיו אמונה עד בא השמש" - יאמר כי היות ידיו כן "עד בא השמש" היה חוזק האמונה להם לישראל בה', כי בנשאם עיניהם כל היום אל ראש הגבעה, מכירים כי לולי תפלת משה בחיר ה' היו נופלים לפני אויביהם בעונש מה שהכעיסו לפני אלהיהם, ויעשו תשובה. ובאגדה: וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונין לבם לאביהם שבשמים היו מתגברין ואם לאו היו נופלים. כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף וגו' וכי נחש ממית ומחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונין לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין ואם לאו היו נמוקים. והכוונה שהנצחון והנפילה והחיים והמות, בהיותם עניינים הפכיים בתכלית ההפכיות, הנה א"א להם שימשכו מהתחלה אחת עד שיהיו הידים עצמן שוברות מלחמה ועושות מלחמה, וכן שיהיה הנחש ממית ומחיה, אלא שזה יתחייב מהתחלפות לבם בתכלית ההפכיות, והוא היותו מכוין לשמים או לשעות בדברי שקר. והנה הכרתם הענין הזה הוא חוזק אמונתם בלי ספק.

(עקידת יצחק, פרשת בשלח, שער מב)

אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים
18-21

עד היכן מגעת תערובת האור והחושך שבאדם... ואף אצל כלל ישראל מצינו יסוד זה, שכן כתוב... "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק"... וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך כל הזמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים. והנה כל מלחמת עמלק היתה ביום אחד כמשמעות הפסוקים שם, ונמצא שבהפרש של זמן מועט לאחר שהיו משעבדים את ליבם לאביהם שבשמיים, היו יורדים מגדולתם ואין משעבדים לבם לאביהם שבשמיים, וכל זה משום שהאור והחושך משמש אצל אחד יחד ואין האור מגרש את החושך, ולכן בו בזמן לרגע מתגבר האור ולרגע מתגבר החושך חס וחלילה... והיוצא מדברינו שלא די לאדם להגביר האור שבו ולסמוך על כך שהחושך יסתלק מאליו, דגם לאחר שישכון בו אור גדול עדיין החושך במקום עומד, אלא צריך הוא להשתדל במיוחד לגרש את החושך ממנו.

(רבי חיים שמואלביץ, שיחות מוסר, תשל"ב, מאמר ז, עמ' כד-כה במהד' תש"מ)

כט. כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים

כמו שהלבנה, בהיותה נוסעת... נוכח גלגל המזלות, בפוגעה בכל כתות צבא השמים... על ידי דיבוקיהם וניגודיהם ושאר המצבים, יתחדשו על כן עניינים נפלאים ושנויים מפורסמים באלו הנמצאות השפלות, כמו שנתבאר אצל בעלי המשפטים; כן, ועל הדרך הזה, מצד שנויי הפעולות אשר תעשה האומה הזאת, אם לטוב ואם לרע, יתחדשו עניינים חדשים נפלאים בכל העולם. וכאשר גברה ידם ממעשים טובים, יגרש גוים גדולים ועצומים מפניהם, וכאשר יעצלו וירפו ידיהם, וגבר עמלק פלשת וצור עם כוש כמו שהוא מבואר מכל הנבואות.

(עקידת יצחק, פרשת בא, שער לז)

וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין
23-26

ביאר אחד מן החכמים... היות מכוונתו ית' לרפאות המון עמנו מעונש נשיכת הנחשים אשר שלח ה' בם בחטאם, בראיית נחש הנחשת, להבין ולהורות שלא היתה הרפואה ההיא לשבים מצד טבע רפואה או מקרה, אבל בכוונה מאתו ית' בשובם מדרכיהם. והוא שכבר העידו חכמי הרפואה היות ראיית הנחושת סיבת ממהרת להמית כל נשוך נחש, עד שאמרו במוחלט אשר כל נשוך נחש אשר יביט בנחשת ימות לשעתו, מהם שאמרו זה מצד סגולה בנחושת, ומהם שסמכו הענין אל צד טבע, והוא שידוע אצלם בהנהגת רפואותיהם שראיית הדברים החמים יזיקו לבעלי הארס החם... ולנחושת ארס [צ"ל אופי] חם, והיה אם כן מצד הטבע מזיק הזק רב לנשוכי הארס החם בראותו, והיה מן המכוון לסלק ההזק במה שהיה ראוי להכבידו יותר, להורות שלא באה הרפואה רק מצד השגחתו ולאשר שב בכל לבו, כאמרם ז"ל על זה וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא כל זמן שהיו מכונים לבם לאביהם שבשמים היו חיים וכו'.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, הקדמה)

וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין
23-26

ורז"ל אמרו כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה וכו', עד כאן. ואם היתה הכוונה בזה להסתכל כלפי מעלה לבד, יותר היה ראוי להסתכל בשמים ואז תהיה הכוונה ניכרת לעושיה ביותר מהסתכלות בנחש...
והבטתם לנחש תרמוז לז' דברים... (ד) להעירם בתשובה מה שהתרעמו למה הביאם ה' דרך המדבר שאין שם סיפוק ולא הביאם דרך מקום אשר רגיל היות שם בר ולחם, כי ה' חפץ שעיניהם יהיו תלויות לאלהים יושב בשמים על מחיתם ועל כל צורכיהם באין מבטח זולתו, מהטעם עצמו שלא הסיר הנחשים והניחם לנושכם ויהיו מתרפאים כשיסתכלו כלפי מעלה לאביהם שבשמים, והוא מאמרם ז"ל, אלא שלא פירשו ההערה שבדבר, שהיא תשובה לדברי לשון הרע שדברו למה הביאם אל המדבר, שה' חפץ בזה כדי שיהיה לבם תמיד באין הפסק קרוב לה' כבן המצפה לשלחן אביו ערב ובקר ובכל עת וזמן, ואם היה מביאם דרך ישוב לא היתה להם הדביקות בתמידות כשיהיה מזומן לפניהם סיפוקם, ומה מאוד יסובב דבר זה הרחקת הלב מהכרת השגחת הבורא ויראת רוממותו.

(אור החיים במדבר פרק כא, ח)

וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין
23-26

אמרו [ב"ק טז ע"א]: שדרו של אדם נעשית נחש מאן דלא כרע במודים, דאיך נותן רשות וכח לסטרא אחרא לילך בתר תאוה וחמדה ולא לשם שמים? זהו כחו של נחש אשר תשופנו עקב, ולכך נעשה נחש... לכך אמר דוד [תהלים מט] "עון עקבי יסובני", היינו עון נחש המשיא דעתו ומפתהו לחמדת הזמן, וביחוד חמדת נשים בעו"ה ותאוה. ולכך אמרו חז"ל שראוי לאדם לבטל כל תאותיו ולהרבות בתפלה לה'... וכן משה ביקש מישראל שלא יפתה אותם נחש, רק תהיה כל החמדה לשם שמים צורך גבוה כמש"ל, ולכך תלה הנחש על הנס כלפי מעלה, ואמרו כל זמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה, דיהיו כל חמדתם ותאותם לצורך עליון, והם חיים.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ו)

וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין
23-26

וקשה הי' צריך להיות הסתכלות לשמים בלבד, למה נחש נחושת? אכן באמת הי' הנחש מסוגל לרפואה זו, ששם הקדוש ברוך הוא בו רפואה זו, וכמ"ש רמב"ן ז"ל שדרכו של הקדוש ברוך הוא למתוק מר במר, לכן אף שדרך הטבע מי שנשוך מכלב ורואה אותו מזיק לו יותר, שם הקדוש ברוך הוא כאן להיפוך שע"י הראי' יתרפאו ע"ש. אעפ"כ זה הרצון, שבהיותו עוסק ברפואה הגשמיי, יסתכל ויהי' לבו לשמים ע"י שמיישב עצמו וכי נחש מחיה. וזה שאמר מסתכלין ומשעבדין לבם, פירוש, אף שהם רחוקים מעולם העליון ועוסקים בטבע, אעפ"כ ישעבדו לבם, פירוש, להסתכל לשמים ולהראות שחפצים לצאת ממאסר עוה"ז והטבע ולהתדבק בו ית'. וזהו "עשה לך שרף" - הוא התלהבות האדם לדבוק בו ית' כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת חקת שנת תרלו)

וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין ואם לאו היו נימוקים

[הקשה יום תרועה, הרי באמת נחש ממית? י"ל ע"פ חיבור התשובה למאירי, בהקדמה, שכתב שלפי חכמי הרפואה, נשוך נחש שמביט על נחש, גורם לו למות, וה' רצה לעשות את הנס בדבר שמזיק, כדי להראות שהרפואה היא רק בהשגחת ה'. כלומר הוא מפרש את שאלת המשנה בלשון "הגע עצמך", וכאילו חסרה התשובה "הוי אומר, נחש ממית".]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' קטז - לטקסט)

בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין
24-26

ודור המדבר היו למעלה מהטבע, כדכתיב "עין בעין נראה" כו'. ובאמת כך הסדר, שכל דור ודור נתלה זה בזה, וע"י שדור הראשון היו מתקדשים עד לשמים, לכן נשאר אחיזה לכל דורות אחרונים שיוכלו לפרקים לעורר התלהבות. וזה ענין "עשה לך שרף כו' והביט" כו', ודרשו חז"ל שמסתכלין כלפי מעלה כו', שניתן להם שיוכלו עכ"פ לפרקים להתדבק במדריגות דור הראשון, כמ"ש בספרים "שרף" רמז להתלהבות.

(שפת אמת, פרשת חקת שנת תרמ)

בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין
24-26

[וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה] אפשר בא אסא ולא בערו כו' [חולין ו ע"ב] - ולע"ד שעל פי דין לא היה צריך לבערו מטעם ביעור ע"ז, שהרי כתיב "עשה לך שרף", וכה"ג ביומא רפ"ק [ג ע"ב] "עשה לך" דחצוצרות - דאמרי' משלך, א"כ אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, רק מפני המכשול, ובזה יש לדון אם אומרים חטא בכדי שיזכה חבירך, שהרי כיון שנעשה ע"פ הדיבור וכמש"כ תוס', והיו ישראל מסתכלים על ידו ומשעבדין לבן לאביהן שבשמים כדאיתא בר"ה, הי' לו דין כבוד וקידוש ביהכ"נ שאסור לאבדו משום "לא תעשון כן לד' אלהיכם". ואם משום מכשול - הלעיטהו לרשע וימות [ב"ק סט ע"א]... וכה"ג אמרי' במקום פשיעה אין אומרים לאדם חטא וכו', כדאי' בתוס' רפ"ק דשבת [ד ע"א ד"ה וכי] [ועוד כמה מקומות]. וי"ל דע"ז הי' חשוב אצלם אונס, משום דתקיף יצרא כדאי' בפ' חלק [סנהדרין קב ע"ב] כה"ג, דאמרו בעריות דהוי כעין אונס. ומ"מ לא היה הדבר ברור, והסכימה דעת חזקי' לבער, ולא חש שמא הכריעו הראשונים להניחו אלא נקט דלא כוותייהו.

(ראי"ה קוק, זבחי ראיה, חולין ו ע"ב, עמ' לד במהד' תשמ"ה)

בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין
24-26

על הפסוק (במדבר כא, ח) "ויאמר ד' אל משה עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי", העיר רבינו: הראו שניטל כח המזיק והוא תלוי למעלה, ואינו ענין לעצמו בהזיקו, ובהכירם זה הרי הסתכלותם כלפי מעלה מחיתם ומרפאתם.

(שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 230, הערה 50)

כט. בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין

24-26
ענין גדול וסגולה נפלאה להסר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל, כשהאדם קובע בלבו לאמר: הלא ה' הוא האלקים האמתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל והכל מלא רק אחדותו הפשוט ית"ש, ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ב"ה. כן יספיק הוא יתב' בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל. הגהה: וזהו ענין מאמרם ז"ל... אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים וכו'. ר"ל כשהסתכלו כלפי מעלה להנחש השרף, והתבוננו בכחו הרע, ועכ"ז בטלוהו מלבם ולא השגיחו על כחו הנורא, ושעבדו את לבם באמת רק לאביהם שבשמים לבד, היו מתרפאין. והוא אמיתת ענין המתקת כחות הדינים בשרשם.

(נפש החיים שער ג פרק יב)


כט ע"ב

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת
11

בקדושת לוי דהמשנה רמזה כי טוב הוא שחל ר"ה להיות בשבת, ועל כן לא קאמר בקיצור "ר"ה שחל להיות בשבת". ונראה לבאר הדברים עפימ"ש במאמר הראשון שבר"ה מופיע אור שנברא ביום הראשון, אך מחשש שלא ישתמשו בו הרשעים שמה"ט נגנז, באות התקיעות לסלק את הרשעים הגמורים בכלל ובפרט שלא ישתמשו בו. והוא כענין דבזוה"ק (ריש פ' ויקהל) שהיו נוהגין לתקוע בשעת הוצאת המת לקברו, והטעם כדי לסלק את כחות החיצונים המתבקשים אחר גוף המת או כידוע במפרשים. על כן בשבת, שכל כחות החיצונים מסתלקים מאליהן לנוקבא דתהומא רבה, שוב אין אנו צריכין לשופר, ויכול האור להופיע אף בלי שופר, ומובן שזה יותר טוב כשנסתלקין מאליהן, כי הסילוק שע"י השופר הוא כפי מסת רעותא דליבא, וכענין שבזוה"ק (ח"ג יח ע"ב) "אשרי העם יודעי תרועה" - יודעי ולא תוקעי וכו' ולזמנא קל שופרא בכלהו עלמין בכוונא דליבא בחכמתא ברעותא וכו'. אך בשבת שמסתלקין מפחד קדושת שבת, מסתברא שאינו תלוי בכוונת הלב כלל... כדאיקלע בשבתא דממילא אסתלקו, שוב מופיע האור בעצם טהרתו, וישראל זוכין לכל ברכאן וכל קדושין.

(שם משמואל, מועדים, ראש השנה, שנת עטר"ת, ליל א)

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין
11-14

במ"ש יום טוב של ראש השנה שחל בשבת במקדש, או לאחר חורבן בכל מקום שיש בית דין, היו תוקעים, אבל לא בשאר מקומות. ויש להבין הטעם, שופר שאינו מלאכה, והוא לזכרון לפני ה', למה בטלוהו בשבת? ולמה הניחו שם במקדש ובכל מקום שיש בית דין?
ובדרך פשוטה יש לומר, כי ידוע [לעיל טז ע"ב] התקיעה לערבב השטן, ופירש תוספות בשם הירושלמי, דנבהל דחושב זמן גאולה, "ביום ההוא יתקע בשופר גדול". והפירוש, ודאי השטן לא יטעה בין תקיעה ארצית לתקיעה שמיימית, אבל באמת בביאת משיח אף למטה יתקעו, כדדרשינן במדרש "וקראתם דרור בארץ ותעבירו שופר בכל ארצכם" [ויקרא כה, ט], ולכך חושב כי זהו העברת שופר בארץ, כי בא לציון גואל. אך עוד טעם יש שנבהל, כי אם בית דין למטה עושים דין ברשעים וכתורה יעשו להם להחרימם ולאוררם, תו לית דין למעלה, ואין פתחון פה לשטן לקטרג על צדיקים שהיו להם למחות כנודע, כיון שעשו משפט חרוץ, ואם אין לו פתחון פה על הצדיקים, אף על רשעים לית ליה, כי צדיקים מגינים, וכבר אמר הקדוש ברוך הוא בסדום, [בראשית יח, לב] "לא אשחית בעבור עשרה", ומכל שכן יותר, תודה לאל לא אלמן ישראל מצדיקים בכל דור ודור. וא"כ בשומעו קול שופר למטה, חושב שהוא הבית דין אפיקו שופרא ושמתו והחרימו ועשו משפט חרוץ לכל הרשעים וכדומה הראוי לעונש, וא"כ נסתמה טענתו. ונפקא מינה בין שני הטעמים, אם התקיעה מבית דין שייך טעם שני, אבל אם התקיעה משארי אנשים במקום שאין בית דין, אינה חשובה לענוש ולהחרים, א"כ לא נבהל, בזה צריך לומר טעם ראשון, כי זהו יהיה בכל הארץ, כדכתיב "תעבירו שופר בכל ארצכם".
והנה יש להבין איך יחשוב שבא בן דוד, הא אין בן דוד בא ביום טוב, דלא בא אליהו מאתמול, כי מובטח לישראל שאינו בא לא בערב שבת ולא בערב יום טוב מפני הטורח, כמבואר בגמרא דעירובין פרק מי שהוציאוהו [מג ע"ב]. אך זיל בתר טעמא, מפני טורח שלא יוכלו להכין סעודת י"ט כראוי, הלא בראש השנה מצוה להתענות ואין צריך לכם [תרומת הדשן סימן רעח], וא"כ תו לא שייך מפני טורח. אך תינח בחל בחול, בחל בשבת מה שייכא למימר? דודאי מחמת שבת אסור. א"כ ליכא למימר דמשיח יבוא. אבל טעם שני שייך שפיר, דמדין תורה מותר לעשות דין ברשעים אפילו בשבת [סנהדרין עב ע"ב]. והשתא אתי שפיר, במקדש ובכל מקום שיש בית דין היו תוקעים אף בשבת, דאין נפקא מיניה, דמכל מקום היה עירוב שטן כמו שכתבתי בטעם שני כנ"ל, אבל בשאר מקומות דטעם שני לא שייך ביה, וטעם ראשון ג"כ לא שייך בשבת כנ"ל, לא היו תוקעים כלל, כי אין כאן עירוב השטן. זהו מה שי"ל בדרך פשוטה.
אבל באמת כבר נודע בשם האר"י ז"ל, במ"ש [שבת פט ע"א] דשטן שאל לקב"ה תורה היכן היא, וכי לא שמע רכב אלהים וכו' וארץ רעשה ושמים נטפו בהנחיל התורה לעמו? ותירץ דבשבת השטן וכת דיליה נשלחים לנוקבא דתהומא רבה, ושם בחושך ידמו כל השבת ולא יצאו, והתורה ניתנה בשבת, ולא ידע השטן מאומה מכל הנעשה. עכ"ל. ולפי זה ר"ה שחל בשבת, אי אפשר לשטן לקטרג, כי איה מקומו, הלא הוא בנוקבא דתהום רבה, ומה צריך עירוב השטן? אך וכי השטן לבד מקטרג, הלא הקרא אומר [איוב א, ו] "ויבואו בני אלהים", הם מלאכי דין הבאים להתיצב על ה', ופירש הזוהר [ח"ג רלא ע"א] לתבוע דינא על ישראל, והוה ליה כנצב על ה', לרוב חביבה דישראל קמיה קב"ה, וא"כ המה סובבים המרכבה אפילו בשבת, ולכך יש לתקוע אף בשבת. אך ידוע [שבת פח ע"ב] דקטרוג המלאכים על ישראל הוא [תהלים ח, ב-ה] "תנה הודך על השמים מה אנוש כי תזכרנו", ומקטרגים לבל תהיה שכינה בתחתונים. והנה בבית המקדש היתה שכינה, וכן בבית דין סמוכים שכינה שורה, כדכתיב [תהלים פב, א] "אלהים נצב בעדת אל בקרב" וכו', אבל זולתו לא. ולכך יום טוב שחל בשבת אין כאן מגור משטן, כי איננו רק ממלאכי מעלה, ולכך תוקעים. וזהו במקדש או במקום שיש בית דין סמוכים, דיש השריית שכינה, וא"כ יש כאן קטרוג "תנה הודך" וכו' כנ"ל, ולכך תוקעים, אבל בשאר מקומות, ליכא צורך לתקוע. אבל כשחל בחול, דאז השטן פה וצריך עירוב השטן, בזה יש לתקוע בכל מקום.
ומזה אפשר להבין מ"ש [לקמן לג ע"א] אין מעכבין התנוקות לתקוע אפילו בשבת, כי כבר נודע מ"ש במדרש [איכה רבה פרשה א, לג] "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" [תהלים ח, ג], דאף לאחר חורבן, שסילק הקדוש ברוך הוא שכינתו, מ"מ שורה על תינוקות של בית רבן, כדאמרינן בע"ז [ג ע"ב] הקדוש ברוך הוא יושב ומלמד תורה לתינוקות. ולכך אמרו בגמרא דב"ב [יב ע"א] כשחרב בית המקדש, ניתנה נבואה לתנוקות, כי בהם שריית שכינה, דאין בהם חטא. ולכך התנוקות יכולים לתקוע אף בשבת, לבל יקטרגו "תנה הודך" וכו', ותמנע שריית שכינה מאתם.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש א)

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין
11-14

לענ"ד פליאה... למה בשעת המקדש לא היו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד?... לענ"ד... דהתקיעות הם כדי לערבב השטן כדי שלא יקטרג [לעיל טז ע"ב], וא"כ מה לי אם תוקעין בהרבה מקומות או אם תוקעין במקום אחד, הא כד שמע שתוקעין ב' פעמים על כרחו מוטרד... אפשר לומר דמטעם זה בשעת המקדש כשחל ר"ה בשבת לא היו תוקעין במדינה, דמה לנו לחלל שבת על מגן כיון דבמקדש היו תוקעין וממילא אערבב שטן ולא הצריכו כלל לתקוע במדינה. ואין לומר דהוצרך לתקוע בכל ענין אף בשעת המקדש דלמא ישהו בתפלה ולא יטרד בעת ההיא, הא אמרינן בגמ' [לעיל יח ע"א]: וכולן נסקרין בסקירה אחת... אבל משחרב ביהמ"ק... דכל א' יסמוך על חבירו שיתקעו שם ויבא לידי מכשול שלא יתקעו בשום מקום ולא יערבב השטן ויריעו לנו חלילה, לכך התקין ריב"ז לתקוע בכל מקום שיש בו ב"ד קבוע, אבל כשבהמ"ק קיים איתא בגמ' [ברכות ל ע"א] תל תלפיות שהכל פונים עליה, לכך לא הוצרכו לתקוע בשום מקום... וראיתי במגלה עמוקות ובכתבי מו' שמשון מאסטרפאלי דפירש על הפסוק [תהלים מח, ד] "גדול ה' ומהולל מאוד בעיר אלהינו הר קדשו" - אימתי נקרא גדול? בעיר אלהינו, היינו בארץ ישראל בירושלים שהוא עיר אלהינו... וא"כ הכי פירוש הפסוק: "אם יתקע שופר בעיר" היינו במקדש, "והעם לא יחרדו" - א"צ לתקוע בשבת בשום מקום, אבל אחר החורבן צריכין לתקוע בכל מקום שיש בו ב"ד וכנ"ל כדי לערבב השטן.

(רבי אברהם ב"ר מרדכי, ירח האיתנים (נדפס סוף שו"ת איתן האזרחי), ראש השנה טז ע"ב)

כתוב אחד אומר שבתון זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם לא קשיא כאן ביום טוב שחל להיות בשבת כאן ביום טוב שחל להיות בחול אמר רבא אי מדאורייתא היא במקדש היכי תקעינן
22-27

חז"ל אמרו: כתיב "יום תרועה יהיה לכם" וכתיב "זכרון תרועה", הא בחול הא בשבת. לכך נאמר "שבתון זכרון תרועה". ודוקא בגבולין יש חילוק בין שבת לחול, אבל לא במקדש, וראיה לדבר מדכתיב בפרשת פנחס "יום תרועה יהיה לכם ועשיתם עולה" וגו', שמע מינה שמדבר במקום שהקרבנות קרבין והיינו במקדש, ששבת דחויה אצל הקרבנות, ואז תדחה גם מפני השופר. אבל כאן נאמר "זכרון תרועה מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו והקרבתם" וגו', מדהרחיק מאמר "והקרבתם" וסמיך ל"זכרון תרועה" ציווי איסור מלאכה, שמע מינה שבגבולין הוא מדבר, ששם נוהג איסור מלאכה לבד ואין שם קרבן. ונוכל לומר עוד שיש חילוק בין "ועשיתם" ל"והקרבתם", כי עשיה היינו בפועל ממש והיינו במקדש, אבל הקרבה נופל גם על זכרון הקרבנות בתפילה, כי על ידיהם ישראל קרובים אל ה', והיינו בגבולין.

(כלי יקר ויקרא פרק כג, כד)

יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה
30-31

ביובל נראה שהוא תיקון פגם ברית המעור, ועל כן המצוה בתקיעת שופר שהוא קול לבד בלי דיבור הבא ע"י ה' מוצאות הפה. ויובן ביותר עפי"מ שכבר הגדנו ששמיטה הוא בלב ויובל במוח. והנה אמרו ז"ל לישנא קולמסא דליבא [חובות הלבבות שער הבחינה פרק ה], ועל כן בשמיטה המצוה בדיבור שהוא בלב, אבל יובל דהוא במוח אין בו דיבור אלא קול שופר, וכאמרם ז"ל תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה, ובאשר הוא במוח, מתקן פגם המעור שהוא פגם המוח כידוע.

(שם משמואל, פרשת בהר שנת תרעה)


ל ע"א

מלמד שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע וכו' איש בביתו

רעיון היובל, השויון והחופש, צריך היה להשתרש דוקא בלב כל אחד ואחד מישראל. שופר היובל, הקורא דרור בארץ לכל יושביה, כל יחיד ויחיד חייב לתקוע, איש וביתו, איש בביתו. לרעיון הדרור יש תקומה בארץ רק אם הוא נעשה חלקו של כל יחיד ויחיד, בית ובית, משפחה ומשפחה... שופר הדרור, שהעם העברי תוקע בכל ארצות מושבותיו לקרוא דרור לכל יושביהן, צריך להיות קודם כל שופרו של משיח, משיחו הוא; וגם את השופר הזה כל יחיד ויחיד חייב לתקוע, איש וביתו, איש בביתו.

(רבי יצחק ניסנבוים, היהדות הלאומית עמ' 185-186)

משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש וכו' ציון היא דרש אין לה מכלל דבעיא דרישה

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות סוכה מא ע"א]

ומנלן דעבדינן זכר למקדש דאמר קרא כי אעלה ארכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דרש אין לה מכלל דבעיא דרישה
41-43

ישנם שני מיני מחלות: חיצוניות ופנימיות, ולהם שני דרכי רפואה. הדרך המעולה לרפוי המחלות הפנימיות היא של רפואות פנימיות, טבעיות. ושבחן הוא להיות קרוב למזון יותר מלרפואה, כדי לחזק את טבע הגוף בעצמו מבלי להוסיף כח זר על הכח הטבעי... אבל דרך רפואת המחלות החיצוניות ברוב הענינים היא של רפואות חיצוניות שמחוץ לטבע הגוף, כמו חיתוך, חיבוש וכדומה. אמנם יש מחלות חיצוניות שמקורן היא מחלה פנימית. אז דרך הרפואה היא במהלך אחד עם המחלה הפנימית שגרמה להן וסיבבתן. ונראה שלשון "ארוכה" יפול ביחוד על רפואה טבעית פנימית, לתקן הטבע, והוא לשון תיקון, כמו "אריך לן למחזי", ולשון רפואה יונח על רפואה חיצונית פעלית ג"כ...
שתים הנה קוראותינו בעוונינו בחורבן בית חמדתנו: מחלה פנימית ומחלה חיצונית. המחלה החיצונית הוא החסרון המורגש, שבית קדשנו ותפארתנו הי' לשרפת אש, ואין אנו יכולים לקיים את המצות הרבות הבאות על ידו, וגלותנו מארץ קדשנו, שמתוך כך אנו נשבתים מעבודת ד' בכל המצוות התלויות בארץ ואשרן הנפלא. ויותר מר מזה הוא המחלה הפנימית של חסרון התורה וידיעתה, שביחוד ע"י העדר קיומנו בפועל את אלה המצות הקדושות, התלויות במקדש ובארץ הקדושה, שאם היינו נוהגים בהן למעשה ודאי היו הלכותיהן מבוררות לנו ועיקריהן היו שמורים בידינו, ומפני מעוט המעשה בהן אבדה עצה ותושי' ביחוד בהלכות הגדולות הללו. וגם לכללות התורה הוסרה המצנפת והורם העטרה, כי מלשכת הגזית יצאה תורה לכל ישראל, ועתה בעוונינו חשכו הרואות בארובות ובאין עינים נגששה, וביון מצולות הספיקות באין מעמד בהרבה עיקרי תורה.
וכאשר ידענו, כי עיקר חורבן בית מקדשנו וסיבת גלותנו הי' עזבנו את תורת ד', כמו שכתוב "על מה אבדה הארץ ויאמר ד' על עזבם את תורתי", אנו יודעים כי ע"י שובנו אל תורתנו הקדושה, להגות ולהעמיק ולשום כל מעיננו בה, בוא תבוא לנו הישועה... אף שכל התורה כולה היא שכיית החמדה, ובסגולתה תלוי אשרנו וישועת ערי אלהינו, יתרון הכשר ניתן לסגולה זאת בהגיוננו במצות הקודש והמקדש וכל התורה התלוי' בארץ אשר ד' אלהינו דורש אותה... ובעוונינו אנו רואים, שכמו שרבה העזובה בשכחת כלל התורה מסיבת גלותנו, כן עוד יותר נעזב וניטש הוא חלק התורה התלוי בארץ ובמקדש, כי דורשיו מעט והוגיו נער יכתבם. על כן רחקה הישועה...
והנה עיני קדשם של חז"ל, אשר היו בעת גלות ישראל מעל אדמתו, מראשית צפו מדאגה מדבר, פן יאמר עם ד', כי אחרי אשר לא עת לקיים לנו העת הזאת את החוקים התלויים במקדש ובארץ, מה בצע בלימודם?... על כן קבעו זכר למקדש, ועל כן הודיעו אותנו, כי ערך הדברים האלה הוא לא מצד החובה העצמית, לפי מצב הזמן והמקום, אך כדי לעשות זכר למקדש, ולא נימלט מלעסוק בתורת החוקים התלויים במקדש ע"י החלק הניתן גם לנו לחובה מדברי חז"ל. גם נתנו בזה הערה לחכמי לב... כוונתם ז"ל להשאיר אתנו מקצת זכרון מחוקי הקודש, למען לא נסיר לבבנו מהגיונם מאפס קיומם בפועל. מזה נקח מוסר, כי אלה הזכרונות האחדים למקדש לא ללמד על עצמם יצאו כי אם על הכלל כולו יצאו, לזרז רוח נבונינו ושוקדי דלתי תורתנו לשוב לשמור משמרת הקודש בתלמוד כל עניני המקדש והקודש, ובזה נתן יד לעזרת עמנו ונפתח פתח תקוה לישועת ד' לנו...
לפי דברינו האמורים הלא נדע, ששתי מחלותינו, החיצונית והפנימית, שהן חורבן בית תפארתנו ועזיבת תורתנו, דרך רפואתן אחת היא. כי אם אך נבוא לרפאות את הפנימית, מהרה יגמור ד' עלינו לטובה את הרפואה החיצונה... ואמר: "כי אעלה לך ארוכה", פנימית, לחולייך הפנימי, המסתתר בתוכך, ובזה עצמו "ממכותיך ארפאך", רפואה חיצונית למכות החיצוניות, אשר עיני כל תחזינה אותן. ומבאר: כי חליך החיצוני הוא "כי נדחה קראו לך", שנחרבו בתיך ונגלו ונדחו ממך בניך, אבל נפשי יודעת שסיבת הדבר הוא מצד "כי ציון היא", המצוינת בחוקיה ובהלכותיה מפני רוב מעלתה, "דורש אין לה", וכאשר ישובו בניך לדרשך, בהיבטל הסיבה יבטל המסובב, ולא תהי' עוד נדחה. מזה הולידו התולדה הנאמנה: מכלל דבעיא דרישה.
הדברים הקדושים האלה יקחו את לבבנו לצאת במיעוט כחנו בעקבות אבותינו ורבותינו, לעשות כפי יכלתנו זכר למקדש, והזכר היותר נכבד הוא עסק התורה בהלכות הקדושות הללו.

(משפט כהן, פתיחה - וזה דבר המשפט)

ומנלן דעבדינן זכר למקדש דאמר קרא וכו' ציון היא דרש אין לה מכלל דבעיא דרישה
41-43

על האיסורים דרבנן של שנת השביעית... יש להבין את ענינן של מלאכות התולדות שאינן אסורות מן התורה, שהוא לא רק בתור סייגות וגזירות, של התרחקות מן העבירה, אלא שהן כשמן, כמו תולדות מלאכות של שבת שייכות בתור תולדה ומדרגה, שניה לגופה של המלאכה האסורה מן התורה, אף על פי שלא נאסור כאן מן התורה, וכן ענינם של האיסורים הנמשכים בזמן הזה, כשאין כל כחומר של קדושת הארץ לחיוב מצוותיהן, שהוא בתור המשך תולדה ומדרגה שניה של קדושתה וחיובה שמצד התורה. וכן גם ערכה של מדת הזֵכר למצות השביעית של תורה, שהוא לא רק בתור המשך מדרגה שניה של אותה הקדושה המקורית, כמו כל זכר המקדש שהוא מענין חיובה של דרישת ציון, וכמו כל זכר של איזה דבר שהוא הנהו המשך היחס המקורי של אותו הדבר כשהוא לעצמו.

(הרב צבי יהודה הכהן קוק, אגרות חמדה, פרק כג)

ציון היא דרש אין לה מכלל דבעיא דרישה
42-43

ואף על פי שאנו זוכרים אותה בלב, צריך עוד לזכרה בפה. ועל כן אומר "תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי", כלומר תתבטל לשוני ולא תדבר ותדבק לחכי, אם לא אזכרכי. ואף על פי שאנו זוכרים אותה בלב ובפה, עדיין אנו צריכין להתאוות בפועל ובמעשה ענין זכירתה, ועל כן אמר "על ראש שמחתי" (ב"ב ס ע"ב): מאי "על ראש שמחתי"? אמר ר' יצחק זו אפר מקלה שבראשי החתנים וכו', עוד אמרו סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט וכו', עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט וכו', עושה אשה תכשיטיה ומשיירת דבר מועט וכו'. הא למדת שצריך לדרשה ולזכרה ולשאול בשלומה. וכתיב "ציון היא דורש אין לה" מכלל דבעי דרישה. וכתיב (תהלים קכב, ו) "שאלו שלום ירושלים". והדרישה והזכירה היא בלב ובפה ובמעשה בכל דבר, בין בדירה בין בסעודה בין בחתן בין בכלה.

(רבי יעקב סקילי, תורת המנחה, פרשת נח, דרשה ד, עמ' 15-16)

ציון היא דרש אין לה מכלל דבעיא דרישה
42-43

בס' זאת זכרון פירש "ויתורו את ארץ כנען" מלשון התרת הקשר, שארץ כנען עוד הי' מקושר תחת שבעה עממין, והי' צריכין המרגלים בהליכתם להתיר זה הקשר. וכן אמרו חז"ל כי ארץ ישראל תליא בבני ישראל, כמ"ש: פשטא לה גמדא לה, והיא כפולה ומכופלת. וכשבני ישראל דורשין אותה, היא נדרשת להם, כמ"ש חז"ל "ציון דורש אין לה" - מכלל דבעיא דרישה... ובודאי היא חמדה גנוזה, שלא לחנם שלח הקדוש ברוך הוא ראשי בני ישראל להיות מבינים למצוא מתנה גנוזה זו, שהאבות הקדושים השתוקקו לה... ובאמת הקדוש ברוך הוא מסר לנו מצות התלויות בארץ, אשר בכח מצות אלו נוכל להוציא מכח אל הפועל אותה חמדה גנוזה.

(שפת אמת, פרשת שלח שנת תרנב)

ציון היא דרש אין לה מכלל דבעיא דרישה
42-43

ע"ד השעור, הי' ראוי ונכון מאד לקבוע ענין של הלכה דארץ ישראל, ואין בזה כלל משום יוהרא, ומקיימים אנו בזה ג"כ דרישה דציון שהוא באמת דבר השוה לכל נפש, והלואי ישוטטו רבים בעניני הלכות א"י, להעיר ולעורר את האהבה ולסגל את הנשמה הכללית והפרטית לקדושת הארץ ואור בהירות תורתה.

(אגרות הראיה, כרך ג, אגרת תתמח)

ל. ציון היא דרש אין לה מכלל דבעיא דרישה

"ה' בדד ינחנו" יתבאר על דרך אומרם ז"ל (בראשית רבה פרשה לח) בפסוק (הושע ד) "חבור עצבים אפרים הנח לו" - כשישראל יש ביניהם אחדות אפילו עובדי עבודה זרה הנח לו... והוא אומרו "ה' בדד" - פירוש, כשהעם בדד, לשון בד, ה' ינחנו. ואומרו "ואין עמו אל נכר" - פירוש, הגם שהם עובדי עבודה זרה, אין ה' מחשיב לו עון זה. ומאמר "אין עמו" תתפרש על דרך שדרשו ז"ל בפסוק "דורש אין לה" - מכלל שיש לה, כמו כן במה לפנינו אמר "אין עמו", מכלל שיש עמו אלא שאין ה' מייסרו על זה.

(אור החיים דברים פרק לב, יב)

ל. ציון היא דרש אין לה מכלל דבעיא דרישה

[מבואר ע"פ דרך ארץ זוטא, שאומר שישראל גרמו לחורבן וה' ימחל לנו אם נשאל בשלומה].

(בנין ירושלים (יעוונין) דף ב ע"א - לטקסט)

מכלל דבעיא דרישה
42-43

בפסוק "לשכנו תדרשו", אמרו חז"ל: דרוש ע"פ נביא... דהנה כתי' "אשר יבחר ה'", ולא גילה להם המקום מיד, רק שיהי' בכח דרישת בני ישראל, כי א"י ובהמ"ק תלוי' בעבודת בני ישראל. וזה שאמרו חז"ל דבעי' דרישה. וכמו שכ' באברהם אבינו ע"ה "לך לך כו' אשר אראך", ולא גילה לו מיד, כמו כן פרטות מקום המקדש היו צריכין בני ישראל לדרוש... והאדם צריך לדרוש לאותן המקומות והזמנים והנפשות שהקדושה מתגלה בהם. וזה "לשכנו תדרשו"... מכ"ש בכלל ישראל לדרוש ולבקש להתחנן להקב"ה שיחזיר לנו הנבואה ורוה"ק ישרה בינינו כימי קדם.

(שפת אמת, פרשת ראה שנת תרמח)


ל ע"ב

פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש

ונראה פשוט, שידוע כי הדין בשרשו דיליה הוא תכלית רחמים הגמורים. ועוד ידוע, כי דברי סופרים - הוא תורה שבעל פה - הוא עומק הדין, וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה (ברכות ד ע"ב)... ושיר בעי לנסכים של צבור, וזה שמחה... עיין ערכין יא ע"א: מנין שאין אומרים שירה אלא על היין? שנאמר (שופטים ט, ט) - "ותאמר להם הגפן, החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים"... אלהים במה משמח? מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין. והנה בתקנת חכמים, שמח הקדוש ברוך הוא יותר... ומצאנו בשבת יד ע"ב: בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידיים, יצתה בת קול ואמרה (משלי כז, יא): "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני". והנה סוף מעשה במחשבה תחילה, וזה תקנת חכמים "אל תבוז כי זקנה אמך" (משלי כג, כב) - זה גדרים וסיגים (ברכות נד ע"א). וזה סוף מעשה בסוד מלכות דאצילות, ונעוצה בכתר עליון. וזה אם באו עדים קודם המנחה בתפילת מנחה של יעקב, סוד תפארת, הוא בריח התיכון התמזגות הדין ברחמים. אבל אם אחרו העדים ונתקלקלו בשיר, התקין ר' יוחנן בן זכאי שני ימים, נמצא שהמשיכו הדין על יום שני בשביל תקנת חכמים המשמח אלקים כשיר של נסכים. ושוב הוה סוף מעשה במחשבה תחילה נעוצה בגובה דמוחין עילאין, ושם נעשה המתקת הדין בשרשו דיליה.

(משך חכמה ויקרא פרק כג פסוק כד)

ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש

והנה בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, נוהגין בכל שנה שני ימים בקדושת ראש השנה אפילו בארץ ישראל, וכדפסק הרי"ף ז"ל. עיין בפרי עץ חיים [שער ר"ה פ"ד]: בזמן שבית המקדש היה קיים היו יכולין ביום אחד לתקן פנימיות העולמות סוד הנשמות, וחיצוניות העולמות סוד עולמות, הכל ביום אחד, משחרב בית המקדש אין כח בידינו לתקן ביום אחד וצריכים ב' ימים, עכ"ד. ולפי זה נ"ל דגם בזמן שבית המקדש היה קיים, כשבאו עדים קודם המנחה וקדשו בי"ד את החדש, אז היה יכולת לעשות התיקון ביום אחד, משא"כ כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה שהוא שעתא דדינא [זוהר ח"ב קצא ע"א], אז היו צריכין ב' ימים כנ"ל.
והנה מה שכתב מרן בפע"ח שהעולמות הם ב' בחינות, בחינת נשמה ובחינת עולם... ישראל מחוייבין לתקן העולמות בבחינת נשמה ובבחינת עולם, על כן תמצא ישרא"ל בגימ' נשמ"ה עול"ם. והוא הנרמז בכתוב [תהלים פא, ד] "תקעו בחדש" (בשעת חידוש העולם בכל שנה) "שופר כי חק לישראל הוא" וכו' כנרמז בשם ישרא"ל עול"ם נשמ"ה, הכל מתקנין ישראל על ידי השופר "בכסה ליום חגנו". ועל זמן הגלות גם כן נרמז: "תקעו בחדש" (ב' חדש היינו ב' ימים דראש השנה, ואמר הטעם) "כי חק לישראל" - צריכין לחקיקה מחדש כל מה שנרמז בשם ישרא"ל היינו נשמ"ה עול"ם, ועל כן צריכין ב' ימים, וכמבואר בדברי מרן.

(רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, בני יששכר, תשרי, מאמר ב, אות ב)


לא ע"א

רבי יהודה אומר משום רבי עקיבא בראשון מה היו אומרים וכו' בשביעי היו אומרים מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת אמר רבי נחמיה מה ראו חכמים לחלק בין הפרקים הללו אלא בראשון שקנה והקנה וכו' וקמיפלגי בדרב קטינא דאמר רב קטינא שיתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב וכו' [אביי אמר] תרי חרוב
1-26

(א) והנה יש לדקדק... (ג) הקשה בספר טורי אבן... דלמה לי' להגמ' לומר דפליגי בדרב קטינא, הא ר' נחמי' אומר טעמו דמה ראו חכמים לחלוק בין הפרקים וכו', א"כ אפשר דס"ל ג"כ חד חרוב רק דלא מחלק בין הפרקים וזהו עיקר טעמו...
(ד)... הא שפיר הקשה ר' נחמי' לר' יהודא ומאי טעמא באמת של ר"ע שחילק בין הפרקים.
(ה) יש לדקדק דקאמר ופליגי בדרב קטיני... הוה לי' למימר ופליגי בדרב קטיני ואביי...
(ו)... כיון דר' נחמי' אינו מחולק עם ר' יהודא רק ביום השבת, א"כ למה חזר ר' נחמי' והאריך בכל ימי השבוע והעתיק ממש דברי ר"ע...
ואמינא לתרץ... מילתא דפשיטא הוא דכל עניני השירה האלו הם הכל לטובה... ולפ"ז יש לעיין, דבשלמא בכל הימים יש בהן תועלת לעניני העולם והבריאה. ואף בנקמות של רשעים ג"כ יתגדל עי"ז שמו יתברך... אבל בשיר של שבת אי נימא דקאי אלעתיד איום שכולו חרב וכפירוש רש"י, מה טובה ותועלת יש בזה לומר עליו שירה?...
הנראה לומר ע"פ דאיתא בגמ' (סנהדרין צב): תנא דבי אלי' צדיקים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיותן אינן חוזרין לעפרן וכו' [הקדוש ברוך הוא עושה להם כנפים כנשרים ושטין על פני המים], ומקשה הגמ' ולילף מעצמות שהחי' יחזקאל? וקאמר ר' יהודא משל היו, ור' נחמי' קאמר שם אם אמת למה משל... נמצא לפ"ז דר' יהודא ס"ל כתנא דב"א דהצדיקים אף שיחרב העולם, ישוטו בגופן ונשמתן ויהנו מזיו השכינה...
ולפ"ז שפיר יש לומר שירה, שהוא ברכה ונחמה גדולה לצדיקים... וע"ז אנו אומרים שיר ליום השבת ליום שכולו שבת. משא"כ ר' נחמי' דמשמע שם דאינו מסכים לדברי ר' יהודא שמשל היה, וא"כ יש לומר כקושית הגמ' דנילף מעצמות שהחי' יחזקאל שישובו לעפרן, וא"כ אין שייך ע"ז לומר שירה... ומש"ה לשיטתו הוצרך לומר על שם ששבת במעשה בראשית... וע"ז אומרים שירה.
ולפ"ז... ר"נ שאומר מה ראו חכמים לחלק וכו' לא שכל קושיתו מעבר לעתיד, ורק דגם זה קשה לו, לשיטתו דהששה ימים של חול השירה הוא רק לברכה. ומש"ה חזר כל דברי ר"ע... וכלומר, דבכל הנך ברכה איתנהו בהו, וא"כ איך נימא בשבת שיהי' על להבא ועל פורעניות? ומש"ה מסיק על שם ששבת. וע"ז מסיק הגמ' שפיר ופליגי בדרב קטיני, ופירושו, במה שאמר רב קטיני שית אלפי וכו' וחד חרוב - מה יהיו באותו חד שהוא חרוב, אם כמשמעו חרב ולא יהי' בו סימן ברכה כלל, וזהו דעת ר"נ וכפרש"י, או דחרב ומ"מ הצדיקים מתעדנין בגוף ונפש... וכתנא דב"א, וכן ס"ל לר"י לשיטתו שם, ומש"ה שייך לומר ע"ז שירה... ומש"ה לא אסיק דפליגי בדר"ק ואביי, דהגמ' לא הביא מילתא דאביי רק משום שזכר דברי רב קטינא...
ומיושב לפ"ז ג"כ קושית הטורי אבן דבאמת הכל חדא מילתא הוא, דבמה שאמר לעיל מה ראה לחלק וכו' כיון לזה ג"כ מברכה לפורעניות. וע"ז מסיק שפיר דפליגי באמת אי זהו ברכה או קללה חלילה, ור"י ור"נ לשיטתייהו אזלי.

(ר' חיים צבי הירש ברודא, אוצר חיים, הדרת צבי, דף כ = שארית חיים, סי' כו, דף ס)

בראשון מה היו אומרים לה' הארץ ומלואה על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו
2-4

בהא שדרשו [גיטין מז ע"א] מקרא ד"לה' הארץ ומלואה" דאין קנין לנכרי בא"י, לכאורה איך נשמע מזה? דהא כל העולם כולו לד', כדאיתא... בראשון מהו אומר לד' הארץ ומלואה על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו, ופירש רש"י שקנה כדי להקנות. וא"כ כך נימא אי קאי על ארץ ישראל, שנאמר שקנה ע"מ להקנות? אבל נראה לי הכונה, דהנה ביום ראשון שהי' שליט בעולמו יחיד כפירוש רש"י, ולא נברא עוד שרי מעלה דהיינו שרי האומות, רק ביום שני כאשר נבראו שרי מעלה, "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", וחלקו להם שאר הארצות. אבל ארץ ישראל שהיתה עיקר תחילת הבריאה, שממנה הושתת כל העולם, לא נמסר לשרי מעלה. על כן אין קנין לנכרי בא"י, כי שאר הארצות שיש להם קנין בארצות היינו ע"י שרי האומות שנתן להם חלק בארץ, אבל ארץ ישראל שאין לה שר כדכתיב "יעקב חבל נחלתו", וכיון שאין לה שר, לכן אין שום אומה יכולה ליקנות.

(רבי ישעיהו זילברשטיין, מעשי למלך הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה טז)

בראשון מה היו אומרים לה' הארץ ומלואה על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו
2-4

ותכלית בריאת העולם למענהו לקילוסו (שוחר טוב ריש מזמור יט)... ובכל יום מיוחד היה מין בריאה מיוחדת, היינו התגלות מדריגת כבוד מיוחד כפי בריאת היום, שכנגדם קבעו חז"ל שירי היום בבית המקדש. ביום ראשון "לה' הארץ ומלואה" על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו - פירוש, דביום ראשון הוא התחלת הבריאה, לעשות יסוד לנבראים... ומצד הזה הוא ראשית ההכרה דנבראים שיש בורא, כמו שהכיר אברהם אבינו ע"ה על ידי זה דאי אפשר לבירה בלא מנהיג. ואיתא בסוף ספר יצירה דכל חכמתו היתה בצירוף האותיות שבהם נבראו שמים וארץ, רצה לומר יסודי התחלת הבריאה דמזה ההכרה שיש בורא כאשר מגיע לראשית והתחלת הכל...
וזה טעם (בראשית יד, יט) "ברוך אברם וגו' קונה שמים וארץ", שזהו מה שפירסמו אברהם אבינו ע"ה שהוא "קונה" וגו' דהיינו שקנה, "וברוך וגו' אשר מיגן צריך" וגו' היינו שהקנה, כי בריאת נברא היינו שיהיה נמצא דבר ממשי חוץ מבורא כביכול, וזה מה שאי אפשר דהרי "אין עוד מלבדו" כתיב. אבל אמרו בברכות (לה ע"ב): כאן לאחר ברכה, "והארץ נתן לבני אדם", דלאחר ההכרה ד"קונה שמים וארץ" אז ה' יתברך מקנה הכל לו ועושהו נברא בפני עצמו, כאילו הוא כוחו קנוי לו...
ואברהם אבינו ע"ה חזר ונתן מעשר מכל לה' יתברך, הוא כטעם ברכת המזון שאחר האכילה, דאף דאחר ברכה "הארץ נתן לבני אדם", לא שהאדם יחשוב בדעתו חס ושלום כן, וישמן ויבעוט, רק הוא לעולם צריך להכיר דהכל מה' יתברך. וזהו ושליט בעולמו, דגם אחר שהקנה, ידע דמכל מקום הוא השליט. ועל זה מורה נתינת המעשר כדרך נותני המכס למלכים, שאף שהקנה ונתן לבני אדם, מכל מקום לא נפרד חס ושלום ממנו והוא השליט בעולמו כמלך בעמו.
וזהו כללות ההשגה דאברהם אבינו ע"ה, שהוא ראש האומה ישראלית, שהם מכוון הבריאה לפרסם הכרה זו ד"לה' הארץ ומלואה", שהוא הכרה שיש בורא ויש נברא בעל בחירה, היינו בעל כח בעצמו, שה' יתברך הקנה לו אותו כח וה' יתברך שליט בו. וזה היה תכלית כוונת הבריאה ביום ראשון, והשיר והקילוס העולה מאותו יום.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות מח)

בראשון מה היו אומרים לה' הארץ ומלואה על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו וכו' בששי היו אומרים ה' מלך גאות לבש על שם שגמר מלאכתו ומלך עליהן
2-14

מה שאנו אומרים השיר של היום בזה"ז הוא משום מצות "זכור את יום השבת לקדשו" כפי שביארה הרמב"ן... (שמות כ, ח) על מצות "זכור את יום השבת לקדשו"... מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת... מונים כל הימים לשם שבת - א' בשבת, שני בשבת... ועקב דברי הרמב"ן מובן למה שרו הלוים שבמקדש שירים מיוחדים בכל יום ויום מימי השבוע... כדי לקיים את מצות זכירת השבת... וזה ע"פ הא דאיתא במס' ר"ה דשירתם בכל יום ויום קשורה למעשה בראשית... בראשון מה היו אומרים לה' הארץ ומלואה על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו, בשני מת היו אומרים גדול ה' ומהולל מאד על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן, בשלישי היו אומרים אלקים נצב בעדת א-ל על שם שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו וכו'. שירת הלוים שבכל יום היא על הבריאה, ודומה לפסוקי דזמרה דמתפללין בכל יום ויום על בריאת העולם. ברם בכל יום חוזרים להתפלל אותם פסוקי דזמרה, משא"כ בשירת הלוים שהלוים שרים לפי מעשיו המיוחדים של בורא העולם בכל א' מששת ימי הבריאה. שירת הלוים המיוחדת לכל יום ויום היא בהתאם לדעת ר' יהודה בברכות (מ ע"א) "ברוך ה' יום יום" כו' לומר לך כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו. בכל יום ויום מימות השבוע הלוים משבחים לבורא עולם על מעשיו דבריאה של אותו יום. לפיכך מתקיימת בשירתם מצות "זכור את יום השבת לקדשו" לשיטת הרמב"ן, כי שבת היא גמר הבריאה, וע"י השירה של הלוים בכל יום ויום דשרו כפי מה שנברא באותו יום בשעת מעשה בראשית, בראשון ושני וכו' עד לשבת, מזכירים את כל הבריאה דבורא העולם, וששבת הבורא יתברך ביום השבת, ומשו"ה חייבים לשבחו. וזאת היא עיקר הכוונה דשירת הלוים... לשבח לה' על בריאת העולם.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, רשימות שיעורים, סוכה נ ע"ב)

בראשון מה היו אומרים לה' הארץ ומלואה על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו בשני מה היו אומרים גדול ה' ומהלל מאד על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן בשלישי היו אומרים אלהים נצב בעדת אל על שם שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו ברביעי היו אומרים אל נקמות ה' על שם שברא חמה ולבנה ועתיד ליפרע מעובדיהן בחמישי היו אומרים הרנינו לאלהים עוזנו על שם שברא עופות ודגים לשבח לשמו בששי היו אומרים ה' מלך גאות לבש על שם שגמר מלאכתו ומלך עליהן בשביעי היו אומרים מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת
2-15

אמרו ז"ל... בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים שתף עמו מדת הרחמים... והנה השתוף הזה היה ודאי בכל מיני שתוף כפי הצורך בענין ההוא... בשש מדות הללו, אשר לפי משפט החלוקה הן:... מדת הדין גמורה, ומדת רחמים גמורה, מדת דין ורחמים בשווי גמור, מדת דין ורחמים בתגבורת הדין, מדת רחמים ודין בתגבורת רחמים, ומדת רחמים ודין בשווי, רק במדה מתהפכת פעם דין ופעם רחמים... והם ששת ימי הבריאה, שכל יום מהששה ימים מתנהג על מדה אחת מהם...
ואמרו הלוים את השיר הראוי לכל יום ביומו. ואמרו ז"ל בראשון מה היו אומרים "לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה" ע"ש שקנה והקנה ושליט בעולמו, ר"ל שרצה בעולם ובישובו וקיומו, והמדה הזאת היא לכללות כל הנבראים, אבל שאר המדות הם לפרטים, כל אחת ואחת כפי הענין והשעה. בשני היו אומרים "גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלקינו הר קדשו" ע"ש שחילק מעשיו ומלך עליהן, ובשני שימשה מדת רחמים בשתוף דין אבל בתגבורת רחמים, ור"ל כי כבר נתבאר במעשה השם ח"א בענין המים העליונים שהם רחמים הכובשים את הדין, המכונה מים התחתונים, והעליונים נאמר על ירושלים העליונה כמו שנאמר "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים" (זכריה יד), ואמרו ז"ל שכל העולם נזון מתמצית. "ויבדל אלקים בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע", וע"ז אמרו הלוים "גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלקינו הר קדשו". בשלישי שמשו מדת דין בשתוף רחמים ובתגבורת הדין על הרחמים, ולזה אמרו ז"ל וע"ש שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו, ואחד מהשלשה דברים שהעולם עלמד עליהם הוא הדין, כדאיתא בפ"א דאבות... ולזה היו אומרים "אלקים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט. ביום ד' שמשה מדת הדין גמורה, וע"ש שברא חמה ולבנה וכוכבים ועתיד ליפרע מעובדיהן, אמרו הלוים "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע". בחמישי שמשה מדת רחמים גמורה, ע"ש שברא עופות ודגים לשבח לשמו, היו הלוים אומרים "הרנינו לאלקים עוזנו הריעו לאלקי יעקב", והרנינו הוא לשבח לשמו, ואין הרנה נכנסת רק [=אלא] בשערי רחמים גמורים... בששי שמשה מדת רחמים ודין בשתוף שוה, אבל במדה המתהפכת פעם דין ופעם רחמים, וע"ש שגמר מלאכתו ומלך עליהן אמרו הלוים "ה' מלך גאות לבש לבש ה' עוז התאזר", שתי לבישות, כי באמרו "ה' לבש" הוא שמדת הרחמים לבשה דין, שנהפכה לדין, ואמרו "לבש ה'" הוא שמדת הדין לבשה רחמים. וזהו שאמר קודם "ה' מלך גאות לבש", שהזכיר ה' שהוא רחמים קודם הלבישה, ואח"כ הזכיר "לבש ה' עוז התאזר", השם הוי"ה של רחמים אחרי הלבישה... וכאילו יאמר רחמים לבש בדין ודין לבש ברחמים... ובהיות שבשבת אין שם משמות הקדושים המורים על המדות, רק השם העליון על כולם שהוא שם הוי"ה ית', ע"כ היו הלוים אומרים "מזמור שיר ליום השבת" שפירושו כנ"ל ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, והכוונה לומר שאין בעולם שכולו שבת לא מדת רחמים ולא מדת דין, רק דביקות בו יתברך.

(רבי אליעזר יוסף לדרברג, אהבת ה', עמ' ט-יא)

שקנה והקנה ושליט בעולמו
3-4

לשון קנה והקנה מורה על חידוש האמתי, ושליט בעולמו מורה על ההשגחה. ויש מפרשי' קנה שברא יש מאין חומר דק מאד לשמים וחומר דק לארץ, וקנה, שהקנה והמציא ועשה ממנו ישות גדול בכל יום ויום מששת ימי בראשית.

(דרשות ר"י אבן שועיב פרשת בראשית)

בשני מה היו אומרים גדול ה' ומהלל מאד על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן
4-6

פירוש, דההבדל בין שליט למלך, דגם אדם בביתו נקרא שליט, אבל מלך אינו בלא עם, ו"ברוב עם הדרת מלך", דמלוכה הוא לשון עצה... שמצד ממשלתו על ריבוי אנשים שונים שאין דעתן שוה, צריך לב רחב ועצה על זה איך לאחד ריבוי דעות שונות ההפכיות. ולכך כשרצה ה' יתברך להגדיל ולהוסיף הילולו, ברא גם הבריאה דיום שני, שהוא ההבדלה בברואים דהיינו שיהיו ברואים שונים. ושורש התחלת הבדלת הנבראים היה בעשיית הרקיע ביום שני להיות מבדיל בין עליון לתחתון, ונתהוה חילוק בנבראים, ומזה נמשך כל מיני הבדלות כמו שמובא בזוהר (ח"א יז ע"א) דמחלוקת נמשך מיום זה. ועל כן שירו אמרו בני קרח, שהם עמדו על סוד קילוס זה ד"מהולל מאד בעיר וגו' כי הנה המלכים" וגו', רצה לומר במלחמה ומחלוקת, וכל מחלוקת בני אדם ומלחמה הוא מצד שינוי הדעות, וזהו מצד השינוי שהיה בנבראים שאין דעתן שוה. והניצוח הוא "בעיר" וגו' במקום שה' יתברך שוכן שם דעצת ה' היא תקום...
כידוע ד"עולם חסד יבנה", התחלת הבריאה הוא מצד מדת החסד לאברהם שזהו מדת חסדו יתברך להמשיך שפע להיות נברא, ומצידה הוא המשכה לכל נברא בתכלית השלימות האפשרי, ואם כן אי אפשר שיהיה חלוקת נבראים שונים, שהוא על כרחך מצד חסרון מעלה שיש בזה מה שאין בזה. ועל כן נברא ביום שני מדת הצמצום ושמאל הדוחה נגד ימין המקרבת, ומזה נעשה ההבדלה לומר עד פה יבוא השגת נברא זה ועד פה זה. ומזה בא השגת יצחק אבינו ע"ה... והוא לא נסתפק בהשגת אביו רק רצה להשיג עוד השגה נבדלת... ודבר זה חידש יצחק אבינו ע"ה שיש השגות שונות ודרכים שונים להגיע לאמיתותו יתברך, כי לולא זה היה די בנברא אחד ובבריאת יום אחד לבד. ומאחר שה' יתברך הבדיל ויצר נבראים שונים על כרחך דיש השגות שונות ונבדלות לקילוסו יתברך וכל אחת אמת לעצמה ובמקומה...
וממחלוקת השבטים עד אחר מתן תורה במחלוקת קרח היה בירור דבר זה שאין בישראל שנאה באמת כלל, דגם שנאתם גם קנאתם הוא בגדר מחלוקת לשם שמים לפי שעה... ואז התחיל שירותא דמחלוקת להתגלות שעדיין היה נחש הקליפה דשנאה וקנאה כרוך על עקיבו. והגם דעיקרו מחלוקת לשם שמים שטען דכל העדה קדושים שאין ראוי להתנשאות... ולכך בני קרח שהם לא באו בזה מחמת קנאה ושנאה לא מתו. ולכן הם אמרו קילוס של יום זה, שעל ידי ענין המחלוקת והמלחמה הנמשך מזה, מזה "גדול ה' ומהולל מאד בעיר" וגו'... מצד המחלוקת בא קילוס מאוד, והוא המלוכה שהוא יותר משליטה כאמור.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות מח)

בשני מה היו אומרים גדול ה' ומהלל מאד על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן בשלישי היו אומרים אלהים נצב בעדת אל על שם שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו
4-8

תכלית הבריאה היא שיתגלה כבודו ית', והוא ע"י שישנה אפשרות לבחור נגד רצונו ית' ח"ו, וכשמתגלה רצונו גם תוך מהלך זה, זהו כבוד מלכות אמיתית. ולכן גזרה חכמתו ית' שמקום העבודה והבחירה יתגלה בדרך שהוא מובדל ונפרד ממקור העליון. ומהאי טעמא הבדיל הקב"ה כביכול בין מים העליונים למים תחתונים. ויסוד הדבר הוא שע"י שעוה"ז מובדל ממקור השפע, ניתן בזה האפשרות ע"י העבודה להתחבר שוב אל שורש המציאות והחיות. וענין זה מבואר בגמ' בשיר של יום השני שהיו אומרים "גדול ה' ומהולל מאד" על שם שחילק מעשיו ומלך עליהם, ופירש רש"י: הבדיל רקיע בין עליונים לתחתונים וכו' עכ"ל. וחזינן מדברי הגמרא שהמלך עליהם רק חלה דרך חילק מעשיו, בסוד "וישמעו רחוקים ויבואו ויתנו לך כתר מלוכה". הרי שתכלית הפירוד בין מים עליונים למים תחתונים היא ליצור ענין הבדלה בין מציאות העליונה למקום העבודה.
ולדרכנו, שורש הבדלה זו הוא במים, שמים העליונים הם כנגד השפעת חיות העליונה (שאינה אלא תורה כנ"ל), וע"י ההבדלה, מים התחתונים נפרדו משורש חיותם, ונתחדש בזה תולדות המיתה... אלא דתכלית העולם אינה שישאר מצב של פירוד, שהרי איננה אלא "היכי תמצא" להתחבר שוב לעליונים ע"י העבודה. וא"כ מוכרח ג"כ שיחול בתחתונים האפשרות להתייחס למים עליונים, והיינו שיושרש תוך המצב של פירוד, שאין כאן הבדלה גמורה. וכאן מונח פנימיות הענין של "יקוו המים למקום אחד ותראה היבשה", דהנה איתא בגמ' שם על שיר של יום השלישי שהיו אומרים "אלקים נצב בעדת אל" על שם שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו, ופירש רש"י שגילה ארץ מקום מצב עדתו, שנאמר "ותראה היבשה" וכו'.
למדים אנו דכל עוד שהמים כיסה פני כל הארץ, לא היה שום מקום פנוי מבחינת חומר, אבל השתא שנתגלה יבשה ע"י הקוואת המים למקום אחד, נתפנה מקום בתחתונים שיכול להתייחס למים עליונים, והוא מחמת הצורך של גשמים שמחיה כל מה שביבשה, דכיון שכל חיותה הוא רק מגשמים, הרי כאן שורש "היכי תמצא" להתחבר שוב לעליונים, וממילא לקבל השפעתה של תורה. ונמצא שההבדלה בין מים למים היא ענין הפירוד ההחלטית, עד שמים התחתונים נעשית כולו שורש מיתה, אבל הקוואת המים למקום אחד יצרה בחינת "מקבל" מן העליונים, ועי"ז אפשר שיבא העולם לתיקונה...
והנה בקריעת ים סוף נתגלה בעולם חיבור זה בשלימותה, וכמו שכתב המהר"ל (בספר גבורות ה' בפרק י"ד ופרק יח ובריש פרק מב) שנתגלה ע"י קריעת י"ס שמושלים ישראל על מדת המים שהם חומרים בכללם... התנאי שהתנה הקב"ה עם הים, שעומק ענינה הוא שבשעת קי"ס הגיעה בריאת המים לתכליתה ונתגלה בה מעלת תורה, שע"י קיום התנאי נתחבר טבעיות המים להארת תורה שמן העליונים. ודבר זה מפורש במכילתא (בשלח פרשה ג...): לאדם שהוא יחידי עשיתי יבשה, שנאמר "ויאמר אלקים יקוו המים", לעדת קדושים אלו איני עושה ים יבשה? ע"כ. הרי דכדרך שנתגלה יבשה ביום השלישי, והוא ההפקעה מבחינת החומר והפירוד שיש במים, כך בקי"ס נתגלה ביטול המחיצה בין עליונים ותחתונים... וכמה מדוקדקים דבריהם ז"ל בלשון "לעדת קדושים", והוא כלשון הגמ' הנ"ל שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו, שהרי כאן נגמר תכליתה של יום השלישי דלהנ"ל היינו הרפואה על המחיצה.

(רבי משה שפירא, אפיקי מים, פסח, ענין ל, עמ' רב-רה)

בשלישי היו אומרים אלהים נצב בעדת אל על שם שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו
6-8

ושנים עדיין אינו ריבוי, וכידוע (תוס' כתובות ח ע"א ד"ה שהכל) דלא שייך לשון "כל" על שנים, רק על שלושה שזה נקרא כללות. ושיר יום שלישי הוא "ניצב בעדת" וגו' שיסד ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו. ועיקר לשון הכתוב מורה על מילת לעדתו, דהיינו שיש כללות עדה, שהתבל מוכן להם להכיר על ידה שה' יתברך ניצב בתוכם. וכן נקראת "עדת יעקב", שעל שם יעקב נקראת עדה, כמו שאמרו (בראשית רבה סח, יב): אין החבל נפקע פחות משלושה, דאז נעשה "יעקב חבל נחלתו" להיות מטתו שלימה, שנעשה כללי ולא פרטי, והיינו כמו חבל שהוא מחוטין מחוברין ושזורין יחד, כן עדה חיבור וקיבוץ נפרדים יחד להיות גוי אחד. וזה חידש יעקב אבינו ע"ה, אחר שנתחדש על ידי יצחק אבינו ע"ה שיש השגות שונות ונפרדות זה מזה, בא הוא וחידש דכל ההשגות השונות ונבדלות זה מזה הכל הולך למקום אחד והכל אחד ממש. וזה ממה שאנו רואים בנבראים הפרטים כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה יב, יא וזוהר ח"ג לד ב): הכל היה מן העפר ואפילו גלגל חמה, וכן כל מיני צמחים שנבראו ביום שלישי, כולם צומחים מאדמה אחת, והם אחד במקורן אף על פי שבצמיחתן נפרדין. וזהו והכין תבל לעדתו לצורך השגה וקילוס זה.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות מח)

בשלישי היו אומרים אלהים נצב בעדת אל על שם שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו
6-8

לפי סדר הגמרא [לקמן לב ע"א] דבראשית נמי מאמר, המאמר הרביעי הוא "יקוו המים וגו' ותראה היבשה" הוא נגד מדת חסד, שמזה מתחיל עולם הבנין אחר שלוש הראשונות כמו שנאמר (תהלים פט, ג) "כי אמרתי עולם חסד יבנה", והוא מדתו של אברהם אבינו ע"ה כמו שנאמר (בראשית ב, ד) "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" - אל תיקרי בהבראם אלא באברהם כמו שמובא בזוה"ק (ח"א קנד ע"ב). ומאמר הזה היה ביום שלישי שאומרים בו שיר של יום "אלהים נצב" וגו' על שם שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו כמו שאמרו בראש השנה, והיינו על ידי המאמר "יקוו המים אל מקום אחד", כי מים המה שורש החסדים והתשוקות, וזה היה מדתו של אברהם אבינו ע"ה, שכל תשוקתו ואהבתו היה להשורש לקיים מה שנאמר (דברים ו, ה) "ואהבת את ה' אלהיך". אמנם מזה נסתעף בעולם גם חסדים המדומים לאהבות זרות שנקראים "מים הזדונים". ועל ידי המאמר "יקוו המים" וגו' נכנעים כל החסדים ואהבות זרים המדומים להקדושה. ועל ידי זה נתגלה הארץ בחכמתו, שיהיה כל האהבה רק לשמו יתברך "אל מקום אחד" על ידי התגלות החכמה, כמו שנאמר (משלי ג, יט) "ה' בחכמה יסד ארץ". ועל ידי זה הכין תבל לעדתו, שזהו תשלום מכוון הבריאה.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק פרשת ויקרא אות ז)

שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו
7-8

"בא"י, אמ"ה, רוקע הארץ על המים" - ההתפשטות של המים בתכונתם הנזילית, היא פועלת על הצד של ההרחבה, שאנו צריכים לו במפעלינו החמריים והרוחניים. ולעומת זה הצד המצמצם והמגבש של הארץ, ביבשותה ויצוקתה בתור מוצק, הוא פועל על הצד הרכוזי שבחיינו. שניהם הם צריכים יחד לסמן את שלמותם של מפעלי החיים בכל צדדיהם. הארץ המרוקעת על המים פועלת את שני ההפכים הללו, ששניהם הם מייסדים את בנין החיים: נטיית הנזילה וההתפשטות מצד המים, שהיא כיסוד להארץ, המרוקעת עליה, ופועלת בה, ונטיית הריכוז והגבישות מצד הארץ, היבשה והמוצקה. עם זה בולט כאן אור החסד, והכונה העליונה להעמיד את היצורים חיי היבשה, והנעלה שבהם הוא האדם, על מכונו, בהכנת הבסיס של עמדתו, מעל אותו החומר הגדול, המשתרע במרחב כל כך, והמוקדם בסדר היצירה, הוא המים, שאין בהם מצד תכונתם אפשרות לקיומו. הבליטה הזאת היא נראית בהתגלותה של היבשה ותכונת ריקועה. שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו.

(עולת ראיה, חלק א, עמ' עג-עד)

ברביעי היו אומרים אל נקמות ה' על שם שברא חמה ולבנה ועתיד ליפרע מעובדיהן
8-10

שבריאת המאורות להאיר לעולם דוגמת מתן תורה, שהאיר באור תורה לכל באי עולם. ואמרו ז"ל (שבת פט ע"ב) דנקרא הר סיני שירדה שנאה לעכו"ם עליו על ידי מדת הניצוח, דרגא דמשה רבינו ע"ה שפניו כפני חמה (בבא בתרא עה ע"א), ואמרו ז"ל (נדרים ח ע"ב): אין גיהנום לעתיד לבוא, אלא שמש מוציא מנרתיקה צדיקים וכו' ורשעים וכו'... והחטא עצמו הוא המעניש...
ועיקר החטא נמשך מצד מה שברא ה' יתברך דרך צדיקים, שיש דרך מיוחד לצדיק לאמר זה הדרך לכו בו, ממילא כשאינו הולך בדרך זה הוא חוטא, וממילא יש מציאות לדרך רשעים גם כן, אלא שאיבדה מפניו... כי רצון ה' יתברך היה שילכו רק בדרך צדיקים, אבל מכל מקום כיון שיש מציאות ההיפך צריך לנר מצוה ותורה אור להיות למאורות שלא יכשל בדרכו. ומצד שהאור מברר שזה טוב, ממילא נגלה גם כן ההיפך. כי כן כל מצוות התורה בעשה ולא תעשה, זה טוב וזה רע... ועל זה צריך האור שעל ידו יברר אוכל מפסולת ונפרד הפסולת והרע מן הטוב. והפרדתו זהו תכלית עונשו, כי כל חיותו הוא רק דיבוקו לטוב, כמו בעולם הזה שיש בו חיות הוא להוט אחר הרע ונהנה ממנו... וכן דין דלעתיד על ידי השמש המאיר לצדיקים, ורשעים אין יכולים לסבול, ובזה נידונים, כי כאשר מגיע תוקף אור, הוא קולט הטוב אליו והרע נפרד לפי שאין יכול לסבול תוקף אור הזה...
וכל מיני שיקוע דעולם הזה דעכו"ם הכל בא מצד איזה ניצוץ של אור הנותן חיות באותו דבר עד שמתאוים לו. וזה נמשך מיום רביעי, אחר שנברא דרך צדיקים הכלול בתלת אבהן כנזכר לעיל, ומתחיל להתפשט להשפיע לבניהם אחריהם ולהאיר לתלמידיהם זה הדרך ילכו בו. כיון שצריך הגדרה, הרי נעשה מקום למציאות ההיפך. ומזה הוא כל חיות ענינים החומריים, מאחר שעלו במחשבה שיהיה מציאות ענין זה ממילא יש חיות לאותו מציאות. רק החיות הוא מצד מדת הניצוח שה' יתברך רצה שלא ילכו בדרך זה ושינצחוהו. וגדולה נקמה שניתנה בין שני שמות (ברכות לג ע"א), שהם החסד והרחמים, ראש וסוף דאבהן, שהם כלל הדרך צדיקים, וביניהם יוצאת הנקמה לדרך רשעים. ומצד יום זה נמשך קילוסן של צדיקים על ידי יתרון האור מן החושך. והקילוס גם מדרך רשעים כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה ז, ד) דכך קילוסו עולה מגיהנום כמו שאמרו (תנחומא בשלח ז) דכשעושה דין בעכו"ם נעשה יראוי ומתרומם.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות מח)

בחמישי היו אומרים הרנינו לאלהים עוזנו על שם שברא עופות ודגים לשבח לשמו
10-12

ויום חמישי שברא עופות ודגים לשבח לשמו, שהוא התחלת מציאות חיות בחומרים עפריים. כי עד הנה נברא חיות רוחני, וזהו ענין אור דיום ראשון ומאורות דיום רביעי שהוא התחלת ההליכה בדרך צדיקים לאבות ולבנים, רצה לומר מי שצריך לחפור בעמקי לבבו ומוחו על ידי תורה אור, או מי שכבר מעמקי לבו טוב מתולדה ודי לו בהתנהגות דנר מצוה. וכל זה מאיר רק למי שהוא ראוי להיות מואר, ולאומות העולם ירדה שנאה. אבל לפי שבאמת גם בישראל יש אשר לא כן, ועל זה גם כן נתן ה' יתברך עצות לכפר ולתקן הקודם בדרגא דאהרן, שהוא המכפר בקרבנות, וכידוע מספר יוסיפון שהיו קוראין לכהן גדול "המכפר בעדנו". והוא על ידי מדת ההודאה בוידוי דברים לפני כל קרבן, ומודה ועוזב ירוחם. וזהו הוד מלך, הוא הודו והוא הדרו שמוחל וסולח. ודבר זה להשפיע אור וחיות גם לחומרים גשמיים שאין ראוים לקבל חיות, נתחדש ביום חמישי. וזהו עיקר השבח לשמו, כדרך שאמר הפייטן "ואבית תהלה" וכו', כידוע דזה תכלית כוונת הבריאה שיכירו כח מלכותו גם המקומות הנראים מרוחקים ביותר.
ועל זה אמר "הרנינו" וגו', דרננה ברמשא (זוהר ח"א רכט סוף ע"ב), היינו כשמאיר במקום אופל גם כן, מזה נמשך רננה, שהוא הגיון רוב עם שממנו נמשך הוד והדרת מלך. כמו לשון רננה בתלמוד (יבמות לד ע"ב) על לזות שפתים, "שהכל מרננין אחריו", דדיבור הרבה בני אדם נקרא רננה. ולפי שצדיקים בכל דור הם מועטים, אין שם רננה רק על ידי המשכת חיות ואור בכללות אומה הישראלית, גם היותר פחותים בהם. וזהו "עוזנו", כי מהעכו"ם עתיד ליפרע, אבל לנו הוא עוז ומעוז ביום צרה, שזהו עיקר הוראת מלת עוז, מי שצריך לאמצו, דהיינו שהוא בהיפך מזה, אבל מכל מקום ה' יתברך עוז לו כי אור חיותו שופע גם בפחות שבפחותים.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות מח)

בחמישי היו אומרים הרנינו לאלהים עוזנו על שם שברא עופות ודגים לשבח לשמו
10-12

...דכל פעל למענהו לקילוסו, שיהיו נבראים המכירים בשבח פעולותיו לקלסו עליהם. וזהו קדושת יום החמישי, שהתחיל בריאת בעלי חיים לשבח לשמו, כמו שאמרו דעל כן שיר דיומו "הרנינו", עיין שם ברש"י דאדם משבח על מינים המשונים. וזה שייך גם אצומח, דיש גם כן מינים משונים. ואפשר לומר דעיקר הקילוס על היתרון שבו, והרגשת היתרון הוא נגד הבעלי חיים, שגם להם נפש חיה כמותו ושוין לו פרין ורבין אוכלין ושותין ומוציאין רעי, ועם כל זה אין ערוך להם אליו, ועל ידי התבוננות ביתרונו מתלהב הלב לשבח ולקלס ליוצרו.
וזהו שלימות מדת ההוד [הספירה החמישית] שאמרו בהרואה (ברכות נח ע"א) זה בית המקדש שהוא תלפיות תל שכל פיות פונין לו, דכל ההודיות והקילוסין אינם עולים אלא דרך המקדש. וזו מדת אהרן הכהן שהוא העובד שם בעבודת הקרבנות שהוא כדורון שמביאים למלך אחר הקילוס... והכהן בעבודתו הוא המכפר הכל, ועל כן אהרן שושבינא דמטרוניתא ליחד כנסת ישראל עם דודה... וזהו ההכנה דהרנינו וגו', "שאו זמרה" וגו', דישמח ה' במעשיו וישמח ישראל בעושיו.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, קדושת שבת מאמר ז)

לא. בחמישי היו אומרים הרנינו לאלהים עוזנו על שם שברא עופות ודגים לשבח לשמו
10-12

יש לומר דאותם המלאכים המעבים והמגשימים את השפע כדי שיהיו התחתונים יכולין לסבלו, הם נבראו בשני, שהרי העולם הי' נמתח ומתגשם והולך, על כן הי' הצורך לאותם מלאכים, אבל המלאכים שפעולתם לזכך ולדקדק את העולה ממטה למעלה, שהם הם מלאכי השיר, עדיין לא הי' צורך בהם עד יום החמישי שנבראו בעלי נפש התנועה, ובש"ס ר"ה: בחמישי היו אומרים הרנינו ע"ש שברא עופות ודגים לשבח לשמו, ולהכין את הכל ליום הששי שיברא האדם ויעבוד ויתפלל, לזה הצורך באותן מלאכים.

(שם משמואל, פרשת וישלח שנת תרעח)

שברא עופות ודגים לשבח לשמו
11-12

ידוע מאמר חז"ל שברא השי"ת עופות לשבח לשמו, והיינו בצפצופם ובעפיפתם בכנפיהם באויר ומתרוממים לצד מעלה להתקרב ולהידבק לרוחני ולהתרחק מחומר הארצי, הן הנה שירותם, ושירותים דוגמת שרפי מעלה האמור בהם "ובשתים יעופף" ופירשו: בו ישמש, והחיות "רצו" להתקרב לצד עילאה, "ושוב" מרוב קדושת אש אוכלה אש. והוא ניהו שימושם.

(רבי צבי הירש ברלס, אור הצבי, דרוש האדם, אות טז, דף צה ע"א)

בששי היו אומרים ה' מלך גאות לבש על שם שגמר מלאכתו ומלך עליהן
12-14

...ראיה שכל אשר ברא ה' יתברך בעולמו לא ברא אלא לכבודו... דכתיב "ה' ימלוך לעולם ועד", ומאחר שהוא יתברך מלך וא"כ כל הנבראים הם לכבודו, כי בלא הנבראים לא שייך לומר מלך, וכמו שאמרו במסכת ר"ה בששי מהו אומר "ה' מלך גאות לבש" על שם שגמר מעשיו ומלך עליהם, הרי לך מבואר כי גאות המלכות הוא מצד הנבראים, ומצד הנבראים הוא מלך. ולפיכך מביא ראיה כי כל אשר הוא בעולם הוא לכבודו, שהרי הוא יתברך מלך, והמלכות הוא מצד הנבראים וזהו הכבוד.

(מהר"ל, דרך חיים על אבות, פרק ו משנה יא)

בששי היו אומרים ה' מלך גאות לבש על שם שגמר מלאכתו ומלך עליהן
12-14

היינו התאחדות והתקשרות כל הפרטים לאחד, כמו ששלושת ימים ראשונים הוא אופני ההשגות וקילוסים דרך צדיקים שני קצוות, ויום שלישי המאחד, כך שלושה ימים אלו הקילוסים דדרך רשעים שני קצוות, האחד מצד האור השופע לצדיקים שמצידו הנקמה לרשעים והוא הימין דוחה, והשני היא השמאל מקרבת גם ליצר ולרשעים להיות גם בהם נמצא דבר טוב. והאמצעי המאחד ומקשר הכל שבאמת אין עוד מלבדו. וזהו תכלית גמר מלאכתו, שהוא המולך בין על הצדיקים בין על הרשעים. וצדיק יסוד עולם שהוא היסוד שכולו נשען עליו, ועל ידו הכל אחד. כי באמת כל העולם כולו כאיש אחד בעל איברים רבים, וכן "עמך כולם צדיקים", אף הרשעים שבהם שצריכים לכפרה ותשובה, זהו מצד פרטיותם אבל מצד התאחדותם עם הכולל כולם צדיקים, כמו שאמרו ז"ל (כריתות ו ע"ב): כל תענית שאין בו מפושעי ישראל וכו' מחלבנה שגם הם צריכים לתוך הקטורת, שהוא קישורא דכולא. ומאחר שיש בהם צורך לרצון ה' יתברך, אם כן יש לקרותם צדיקים שהוא העושה כרצון ה' יתברך.
וזהו הגמר מלאכתו, שהוא מולך על הכל, והיא בבריאת האדם בתחתונים השליט על הכל, והוא הצדיק יסוד עולם המקשר כל הנבראים לה' יתברך. ועל ידי זה "ה' מלך גאות לבש", שהמלוכה הוא לבוש של גיאות, דהמלך מתגאה על עבדיו, כמו שאמרו (קידושין לב ע"ב): שתהא אימתו עליך, ומלך שמחל וכו', כי לולי כן אין שם מלוכה.
וזהו בריאת יום שישי, אדם המתגאה על הכל (חגיגה יג ע"ב), כי זהו תכלית כל מיני הקילוסים, שיהיו נבראים המכירים בורא, כי אין מלך בלא עם, והיינו שיהיה ענין מלוכה וממשלה. ומצד הזה יצא אדם תכלית הבריאה, שבו קבוע חשק זה גם כן, כידוע שזה שורש הבדלת האדם מן הבהמה, שהולך בקומה זקופה, רומז על בקשת ממשלה והתנשאות היפוך כפיפות הראש. רק התנשאות זה על צד הראוי הוא על דרך שנאמר ביהושפט (דברי הימים ב' יז, ו) "ויגבה לבו בדרכי ה'", שבזה יהיה גיאותו מצד עילתו, שיבזה בעיניו להתעסק בעניני חומריים וגשמיים, בשומו אל לבו כי חלק ה' עמו, שנפוח בקרבו חלק מעצמותו יתברך, דמצד אותו חלק האדם מלך בתחתונים ורודה בבעלי חיים, לא מצד עצמו כלל רק מצד מלכותו יתברך השופע בו. וזהו גמר מלאכתו בבריאת העולם, להיותו מלכותו בתחתונים, ו"לב מלכים אין חקר", שכל עסקי בני אדם עליו. וכן מצד מדת מלכותו יתברך הוא מושל בכל מעשה הנבראים.
ועולם הזה דומה לערב שבת (עבודה זרה ג ע"א), שבו הוא כל הטורח והשתדלות דבני אדם להכין לשבת שהוא יום השביעי על שם ששבת, שהוא כמו אדם העושה מלאכה וגומרה ואחר כך מתנפש מיגיעתו ומשיב רוחו אליו, ואז הוא עיקר מנוחתו. וכל ששת ימי המעשה הם הפעולות שפעל ה' למענהו לקילוסו, וכן כל פעולת אדם בעולם הזה כאשר יזכור שהוא יתברך הנותן לו כח לפעול מצד מדת מלכותו יתברך שבכל מָשלה, כל פעולותיו גם כן לקילוסו יתברך.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות מח)

בששי היו אומרים ה' מלך גאות לבש על שם שגמר מלאכתו ומלך עליהן
12-14

וקדושת ראש השנה שאומרים מלכויות להמליכו עלינו... זהו קדושת יום הששי, שבו גמר מעשיו ומלך עליהם. דעל כן שירו "ה' מלך... ואומרים "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון" כמו שאמרו שם (כז ע"א), והיינו יום הששי שנברא אדם, וקדש חודש תשרי במולד וי"ד דהיה אז ראש השנה. ואתם קרוים אדם [יבמות סא ע"א] דעמך כולם צדיקים בקדושת היסוד [הספירה השישית] ברית קודש, דגם ערלי ישראל נקראו מולים שאין הערלה נקרא אלא על שם עכו"ם [נדרים לא ע"ב].

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, קדושת שבת מאמר ז)

בשביעי היו אומרים מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת
14-15

וקילוס של יום השבת הוא "טוב להודות לה'", היינו שהקילוס לו יתברך הוא דבר טוב ואשרי מי שזוכה לכך. והנבראים מקלסים אותו על זה עצמו מה שזכו לקלסו, זה הוא הנייחא של כל הבריאה, וכל הקילוסים כאשר הנבראים מגיעים גם כן לנייחא, היינו שאין זה אצלם בגדר עבדות ושיעבוד לקלס, רק שמקלסים במה שזכו לעבדו יתברך ולקלסו... בני ישראל "בנים לה' אלהיכם", ואין מבקשים שכר יותר מזה שזכו לעשות רצון ה' יתברך. והנייחא שלהם שהוא מזה עצמו שיש לה' יתברך נייחא מהם, זהו קדושת יום השבת שהוא אות "ביני ובין בני ישראל" שה' יתברך יש לו נייחא מהם גם כן רק ממה שיש להם נייחא. דזהו השבת דקודשא בריך הוא, שהנבראים מקלסים בו "טוב להודות לה'", שיש להם נייחא מזה. ומי שטרח בערב שבת הוא שיאכל בשבת כפי טרחו בקילוסין לה' יתברך, כך הוא השבת ההנאה אחר כך מקילוסין אלו...
וזהו "ויברך", "ויקדש": הברכה שייך באיזה פעולה שהיא מתברכת, אבל בשביתה והעדר פעולה על מה תחול ברכה? רק להיות באמת כל כוחות פעולת אדם מצד מה שהם קילוסין לה' יתברך נמשכים מיום השבת ומקבלים ברכתו ממנו, וזהו "בירכו במן" שירד ביום שישי כפליים. וזה הברכה היתה ביום שישי, לא בשבת, רק שזה הוא הטורח שבערב שבת כדי לאכול בשבת. וכל מעשה בני אדם בעולם הזה הוא טורח זה להכין ליום שכולו שבת. וברכת הכנה זו לצורך השבת הוא גם כן ביום השביעי עצמו, שממנו נמשך הברכה לטורח דערב שבת. והקידוש הוא האכילה וההנאה דשבת עצמו, שהוא הנאת השביתה והמנוחה מהפעולה...
ויום השביעי הוא הנייחא שיש לה' יתברך מחיות זה שמחלק לנבראים. ומצד הזה נמשך ברכה בחיות זה... אחר כך קידשו בהעדר ההשתדלות רק להיות דבוק בה' אלהים חיים. והדביקות הוא "אות ביני וביניכם" שזהו רק "אתם הדבקים" וגו' ולא עשה כן לכל גוי ועכו"ם ששבת חייב וכו'... ועל יום שכולו שבת נאמר (דברים לב, יב) "ה' בדד ינחנו" וגו'.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות מח)

מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת
14-15

ששת ימי בראשית הם ימות עולם, ויום השביעי שבת לה' אלהיך כי בו יהיה שבת לשם הגדול, כמו ששנינו (תמיד פ"ז מ"ד) בשביעי מה היו אומרים מזמור שיר ליום השבת לעתיד לבא שכולה שבת ומנוחה לחיי העולמים.

(רמב"ן ויקרא פרק כה פסוק ב)

מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת
14-15

שאר המצות, אף על גב שתחיית המתים תלוי בה, אין עיקר המצו' תחיית המתי', רק שתחיי' המתים נמשך אחר המצוה שהוא שכר המצוה... אבל שבת המתנה עצמה היא עולם הבא, דהא שבת מעין עולם הבא (ברכות נז ע"ב), יום שכולו שבת היא, ומאחר שאף המצוה היא עולם הבא דלא עבידא לגלויי הוצרך להודיע. ולכך אמר: מתנה טובה יש לי בבית גנזי, הוא הטוב הצפון לצדיקים, שהוא עולם הבא.

(מהר"ל, חידושי אגדות, שבת י ע"ב)

מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת
14-15

...דבריהם ז"ל שעולם הבא נקרא עולם שכולו שבת... לזה אמר "ושמרו בני ישראל את השבת", והטעם - "לעשות" להם "את השבת", פירוש - העולם המתכנה בשם שבת שיהיו בו לדורי דורות, והוא אומרו "לדורותם", לשלול עולם הזה שאין האדם קיים בה לדורות. "ברית עולם" - פירוש ברית כרותה לשומר שבת שינחל עולם עליון.
עוד יתבאר על פי דבריהם ז"ל (ביצה טז ע"א) שאמרו שביום שבת באה נשמה יתירה לישראל... וענין נשמה זו היתירה רמזו מקומה רבותינו באומרם: מתנה טובה בבית גנזי. וידוע הוא מקום הנקרא גנזי המלך, שהוא בחינת עולם עליון, ונשמה זו מחצבה שם היא. ולזה תיקרא "שבת" כאומרם "ושבת שמה", כשם העולם שממנו היא שנקרא עולם שכולו שבת. ועולם זה אין בו עצבון ועליו לא בא כדבריהם בו אלא עונג ושמחה... והוא מה שצוה ה' באומרו "ושמרו בני ישראל את השבת" - פירוש נשמה הנקראת שבת. ותכלית שמירה זו היא השגת עולם ששמו שבת, והוא אומרו "לעשות את השבת".

(אור החיים שמות פרק לא, טז)

מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת
14-15

ענין אלפיים שנה שקדמה תורה לעולם (בראשית רבה פרשה ח, ב), כמו אלפיים תחום שבת וכן מגרשי העיר אלפיים... תחום שבת גדר שלא לצאת משבת שהוא מעין עולם הבא, כמו שאמרו ז"ל (ברכות נז ע"ב) וכמו שאמרו ליום שכולו וכו', וכן תורה גדר לעולם, שלא לצאת מגדר הראוי. לכן קדמה במכוון אלפיים.

(רבי צדוק מלובלין, קומץ המנחה חלק א אות פה)

מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת אמר רבי נחמיה מה ראו חכמים לחלק בין הפרקים הללו
14-16

התחילו הכל מקלסין - כלומר על הטובה ששמשה האורה בלילה... ובליל שבת שהיה בו אורה לא היה בו רע אלא רק טוב, ועל זה היו מקלסין להקב"ה. והיינו דכתיב "מזמור שיר ליום השבת", כלומר מזמור שיר כפול ליום השבת שהיה כולו יום, ערב ובוקר... והטעם, לפי שיום השבת הוא כלפי אלף השביעי שהוא עולם הבא בעולם שכולו טוב, ואז לילה כיום יאיר כחשיכה כאורה, לפיכך גם בשבת בראשית היה כך. והשתא ניחא הא דגרסינן בפ"ד דר"ה... אמר ר' נחמיא וכי מה ראה ר"ע לחלק בין הפרקים הללו. פירש רש"י, שבכל הימים נאמרים הפרקים הללו על שם שעבר, ושל שבת נאמר על שם להבא, אלא בז' נמי על שם העבר על שום ששבת. וקשה איך באמת מתרץ ר"ע קושית ר' נחמיה לשיטתו?. אבל לשיטתנו אתי שפיר, דאיהו נמי דרש "מזמור שיר ליום השבת" שהיה כולו יום גם בערב, ובא לבאר הטעם כל כך למה נשתנה שבת משאר ימי בראשית, לכך מפרש שהוא כלפי יום שכולו שבת הוא עולם שכלו טוב, ואז הכל יום שגם לילה כיום יאיר כחשיכה כאורה, וכמדובר.

(רבי אברהם יחיאל מיכל מגלוגא, נזר הקודש, בראשית רבה פרשה יא סימן ב)

ליום שכולו שבת וכו' שיתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב
15-25

ענין השמיטה שבשש שנים נחרוש ונזרע ונקצור בארץ, ונצטוינו שבשנה השביעית תשבות הארץ אשר אין חריש וקציר, לרמוז לאשר יהיה בסוף בריאת כל הדורות. ומה שאמר החכם רב קטינא שית אלפי שנין הוה עלמא וחד חרוב, מה שאתה צריך לדעת ולהתעורר מאמר החכם רב קטינא, אשר כלל הרמז בשתי תיבות והם 'וחד חרוב', עיקר גדול הוא, 'וחד חריב' כי ישאר הזמן, אך יהיה חרב מבלי אדם ובהמה, והדברים אשר הם סיבתם שיפסקו מפעולתם והמשכתם, יצטרכו לסמוך ולהעזר כדי שיעמדו על עמדם, וזהו (תהלים קמה, יד) 'סומך ה' לכל הנפלים', וכן הוא אומר (שם קה, ח) 'דבר צוה לאלף דור', ובאותן אלף שנים מייחלת תמיד העטרה מתי תפקד ותתחדש, וזהו 'עיני כל אליך ישברו' וכו' (שם קמה, טו), רצה לומר, המשכתם. ומן המלה 'וחד חרוב', מורה על החידוש אחר אלף, כמו שהיו כל דור חמשים שנים, נמצא אלף דור הם חמשים אלף שנים. וזה דבר השמיטה והיובל, שנאמר (ויקרא כה, יג) 'בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחזתו'. וכן 'ושבתם איש אל אחזתו' (שם שם, י). וזהו סוד היובל כולו... והשש שנים רומזים לששת אלפי שנה, ושנת השמיטה רמז לעולם הבא שהוא האלף השביעי, שיהיה הישוב חרב ותשבות הארץ ויתבטל הכל, כענין שנאמר (ישעיה נא, ו) 'שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה'. ולא נאסרו שאר מלאכות כי אם עבודת הארץ, מפני כי בשאר המלאכות אינן נכרות פעולת העטרה כמו בעבודת הארץ כאשר תוציא צמחה בשנת השמיטה, וכענין אשר ביארנו בהבערת האש ביום השבת.
ויש לנו לדעת כי הימים שבפרשה רומזים לענין זה, כי כל יום רמז לאלף שנים, ויום השבת רמז לאלף השביעי שהוא העולם הבא, והוא השבת הגדול שזכרנו, וזה שאמרו רבותינו ז"ל (מדרש שוחר טוב תהלים צ') שיומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה, כמו שנאמר (תהלים צ, ד) 'כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול'. והנה ימי בראשית רומזים לעולם, והוא הנקרא היקף אחד.
אמנם דע כי העולם יקיף שבע פעמים, וזהו שבע עולמות שיקיפו כנגד שבעה העליונים, שכל אחד מהם נקראת עולם.... כלולה משבע. ואלף השביעי מן ההקפות האלה יהיה קודש כנגד השבת שיש בו 'זכור' (שמות כ, ח) ו'שמור' (דברים ה, יב). ולכן נאמר בשמיטה 'שמיטה לה'', כמו בשבת "שבת לה'" (שמות כ, י), כי באלף ההוא תתחדש עטרת תפארת, ואחר כך יברא שמים חדשים וארץ חדשה ותנתן העטרה לראש פינה.
והימים שבפרשת בראשית ירמזו גם כן לשבע הקפות אלו, כל יום היקף אחד, ושש הקפות כנגד ששת ימי המעשה שהפועלים פועלים בהם, וההיקף השביעי כולו קודש ושבת לה', והוא יום שכולו שבת ועולם שכולו ארוך ומנוחה לחיי העולמים, והמנוחה ההיא היא נמשלת ביובל הגדול.

(רבינו פרץ, מערכת האלקות (מהד' דפוס מנטובה), פרק יג, עמ' 262 במהד' תשעג [הובא בשל"ה, תולדות אדם, בית דוד (מהדו' קמא), בהגהה])

שיתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב
24-25

והענין אשר נלך סביבו כבר התבאר, והוא שהפסד זה העולם והשתנותו ממה שהוא עליו, או השתנות דבר מטבעו והמשכו אל השנוי ההוא, הוא דבר שלא בא אלינו בזה דברי נביא ולא דברי חכמים. ועוד כי אומרם שיתא אלפי הוי עלמא וחד חרוב אינו העדר המציאות לגמרי, ואמרו וחד חרוב תורֶה על הישאר הזמן. וזה עוד מאמר יחיד והוא על צורה אחת. ואשר תמצא לכל החכמים תמיד, והוא יסוד, יעשה ממנו ראיה כל אחד מחכמי משנה וחכמי תלמוד, הוא אמרו "אין כל חדש תחת השמש", ושאין שם התחדשות בשום פנים ולא בשום סיבה עד שמי שלקח שמים חדשים והארץ חדשה, על מה שחשב אמר, אף שמים שהן עתידין להבראות כבר ברואים ועומדים שנאמר עומדים לפני יעמדו לא נאמר אלא עומדים, והביא ראיה באמרו אין כל חדש תחת השמש, ולא תחשוב שזה סותר למה שבארנו, אבל אפשר שהוא רוצה שהענינים ההם היעודים, הטבע המחייב אותם אז מששת ימי בראשית הוא נברא, וזה אמת.

(מורה הנבוכים, חלק ב פרק כט)

שיתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב
24-25

בתחלת היצירה רמז שנות העולם, בששה ימים נברא העולם... רמז למה שאמרו שיתא אלפי שנה הוי עלמא וחד חריב וכו', וכן אמרו במסכת תמיד בשביעי היו אומרים מזמור שיר ליום השבת מזמור שיר לעתיד לבא ליום שכלו שבת ומנוחה לחי עולמים... והיינו דכתיב "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ", ואינו חסר בי"ת כמו שאמרו המפרשים, אלא רמז כי ששת ימים הם ימי השמים והארץ... כי מתחלת היצירה רמז הקב"ה על הוית העולם. בראשון ברא אור כנגד אלף של אדם הראשון שהיה אורו של עולם, ולא עבד אנוש עבודה זרה עד שמת אדם. בשני "יהי רקיע ויהי מבדיל", שבו היו נבדלים הרשעים מן הצדיקים ונדונו במים. בשלישי "ותראה היבשה, תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו", שבאלף שלישי ניתנה תורה והיא פירות העולם. ברביעי נתלו המאורות, שבו נבנה בית המקדש ומלכות בית דוד שכתוב בו "כסאו כשמש נגדי", והמאור הקטון רמז לבית שני ומלכות חשמונים, ובו ביום חרבו המקדשים, דכתיב "ולהבדיל בין האור" וגו'. בחמישי "ישרצו המים", "ויברא את התנינים", "ועוף יעופף", רמז למלכות האומות שאין מכירים את בוראם ופרו ורבו את המים, "והעוף ירב בארץ", שהם מושלים בכל העולם. בששי בתחלתו "תוצא הארץ נפש חיה למינה", שכן האלף הששי בתהלתו מאה ושמונה עשר שנים ביד אומות העולם, ואחר כך "נעשה אדם בצלמנו", רמז למשיח המכיר את בוראו, והוא בצלם אלהים, שנאמר "וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה הוה ועד עתיק יומיא מטה". וכך אמר במדרש אלפא ביתא דרבי עקיבא: יום הדין ומלכות בית דוד באלף הששי. בשביעי "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת" מכל ימי עולם ההווים, והתחיל העולם הבא.

(רמב"ן, דרשת תורת ה' תמימה, בתוך: כתבי הרמב"ן, מהד' שעוועל, כרך א, עמ' קסח-קסט)

שיתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב
24-25

הרוצה לשוב בתשובה... ירחיק עצמו מחבורת העולם, ומאכילת בשר ויין, ומכל בעל חי, ומדברים היוצאים מבעלי חי, ומכל מיני ירק, ויעשה כן ארבעים יום, ומשם ואילך הקדוש ברוך הוא יעזרהו, וילך עד שש שנים, ואז לא יסתפק בשום ספק כי הוא בן עולם הבא, אף כי אכל אחר שש שנים, כי כבר עברו עליו שש שנים, נגד שתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב, ובלבד שיזהר משם ואילך מעבירות הבאות לידו.

(ספר הקנה, פרק תשובת אדם הראשון ותשובת הקנה, דף יב ע"א [הובא בראשית חכמה, שער התשובה פ"ה, אות יז, ובשל"ה, מסכת תענית, פרק דרך חיים תוכחת מוסר, אות רו])

שיתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב
24-25

שבת הרומז לשלש שבתות, שבת בראשית ושבת מתן תורה ושבת שלעתיד... וזה רמוז בשלשה פעמים 'שביעי' המוזכר בויכלו, 'ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה' (בראשית ב, ב), זהו שבת בראשית; 'וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה' (שם), זה שבת מתן תורה... 'ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות' (שם, ג) - זהו נגד שבת שלעתיד, כי הששת ימים הם נגד ששת אלפים הוי עלמא, ויום השביעי נגד העולם הבא שכולו שבת וכולו עונג לקבל שכר, ואז תהיה השביתה הגמורה מהמלאכות "אשר ברא אלהים לעשות", דהיינו מעשה מצות, היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם (עירובין כב ע"א), שהוא התענוג הרוחניי לעולם שכולו שבת, "וקראת לשבת עונג".

(של"ה, מסכת שבת, תורה אור, אות פב)

שיתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב
24-25

אף שאמרנו כשיבא משיח צדקנו יוחזר העולם לתקונו ויהיה נצחי, מכל מקום מדרגות יהיו בנצחיות מעילוי לעילוי, בסוד שית אלפין שנין הוה עלמא וחד חרוב. ואמרו רבותינו ז"ל בפרק חלק (סנהדרין צז ע"א): כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה. ונודע מה שכתבו המקובלים בסוד שמיטות ויובל שבע שמיטות ואחר כך היובל סוד בינ"ה. והוא מה שרמז הזוהר (זהר ח"ג דף קלו ע"א): חמשין שנין דיובלא - חמשין אלף דרין דזמין קודשא בריך הוא לאתבא רוחיה ליה כו'. אמנם בכל אחת מהשמיטות תהיה תוספת טובה מאשר היה לפניה.

(של"ה, תולדות אדם, בית דוד, אות רס (קמא))

שיתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב
24-25

פסח נקרא שבת, שמורה ומפרסם חידוש העולם, אשר ששת ימי המעשה עשה ה', וביום השביעי שבת, על כן ימי הפסח הם השבעה ימים, כמו שבעת ימי בראשית. ובזה יובן טעם הספירה, ואמרו רבותינו ז"ל (לעיל ה ע"א): מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי. וכבר כתב הרמב"ן ז"ל בפרשת בראשית (ב, ג), כי ימי בראשית רומזים לימי עולם, כי יומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנים, וכן העולם ששת אלפים הוי עלמא וחד חרוב, כלומר, שבות כמו השבת לאחר ששת ימי המעשה. והנה, נודע כי שורש ימי בראשית למעלה סוד הבנין, חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות, הם כלולים זה מזה בסוד אחדותם, וכל אחד כלול מזה, והם ביחד מ"ט, עם שורש שורשם הכוללם הם נ' שערי בינה. ומ"ט שערי בינה נמסרו למשה והשיגם, זולת שער החמשים (לעיל כא ע"ב). והבנין יצא מה'בינה' מחסד ואילך, כי 'עולם חסד יבנה' (תהלים פט, ג), הרי ז' פעמים ז'. וכן בעשיית הגשמיות למטה, כל יום ויום כלול בטבעו מכל הז' ימים, רק שפעולת היום המיוחד זו הפעולה היותר מתגלית... אף ששת ימי חול, כל אחד כלול משבת... גם השבת כלול מימי המעשה, כי בשבת נבראת המנוחה. וענין מנוחה היא - אין לה מנוחה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות סד ע"א): תלמידי חכמים אין להם מנוחה בעולם הבא, רק ילכו מחיל אל חיל מהשגה להשגה, וזהו בלי ערך ושיעור, וזהו בעצמה סיבת המנוחה ותענוג רוחני, זכיית [התרחבות והתגדלות] הרוחניי בישראל.

(של"ה, מסכת פסחים, תורה אור, אות קח)

שיתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב
24-25

זייני"ן - נוני"ן, נוני"ן - זייני"ן [שבת קג ע"ב] - זה רומז על חידוש העולם, המורה אמציאותו יתברך. והנה כבר הוזכר... מענין סוד הגדול ששת אלפים הוה עלמא וחד חרוב, שהוא נגד ששת ימי המעשה ויום השבת, וככה יחזור חלילה בסוד שמיטין ויובלות עד חמישים אלף דרין, דזמין הקדוש ברוך הוא לאתבא רוחא לעילא (זהר ח"ג דף קלו ע"א)... הנה כל אלף השביעי, שהוא שבת, הוא תוספות קדושה, אבל אין לדמות הקדושות של השביעיות לאלף החמישית. ונקוט סימנא בידך, משה רבינו ע"ה השיג שערי בינה חוץ משער החמשים (לעיל כא ע"ב). על זה רומז בבחינת זייני"ן אין בחינת נו"ן, ובעת בחינת זייני"ן לא תהרהר בנו"ן, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה יא ע"ב) במאמר: "מקצה השמים עד קצה השמים" כו' - אין לו לאדם אלא עולמו, ולא לפנים ולא לאחור... וכשיהיה בחינת נו"ן אזי לא בחינת זייני"ן, כי נתעלה ברוב עילוי.

(של"ה, תולדות אדם, רמזי אותיות לחתימת ההקדמה, אות שס)

שיתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב
24-25

וכמו שששת ימי הבריאה יומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה, כלומר, כל יום מימי הבריאה של הקדוש ברוך הוא מורה על אלף שנה, כמו שכתבו המקובלים (זהר ח"א דף רנז ע"א), ורומז לשיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב, דהיינו אלף השביעי ישבות ממלאכה. ודבר זה ינהוג שבע פעמים שבע, עד אלף החמשים שהוא סוד היובל ויהיה החירות. ודבר זה היה נרמז גם כן בגאולת מצרים שהיה כמו ענף מזה, כי יצאו מכח נ' שערי בינה כמו שכתבו המקובלים (ריקאנטי פרשת בא, דף פו ע"ג), וזהו (שמות יג, יח) 'וחמשים עלו בני ישראל', כלומר, מכח ענפים משערי החמשים, אשר על כן נזכר בתורה חמשים פעמים יציאת מצרים. כן בעבד עברי שאינו יוצא בשביעית ונרצע, ואז 'ועבדו לעולם' (שמות כא, ו) עד שנת היובל (קדושין טו ע"א).

(של"ה, פרשת משפטים תורה אור, אות ה)

שיתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב
24-25

כולי עלמא סברי התורה ניתנה בשבת (שבת פו ע"ב), כי התורה היא מן השמים סוד תפארת ישראל הכולל שש קצוות, 'מן השמים השמיעך את קלו וגו' [ועל] הארץ' (דברים ד, לו) - היא מלכות שמים. וזהו סוד שבעה קולות המוזכרות במזמור (תהלים כט, א-ט) 'הבו לה' בני אלים', שהם שבעה של הבנין. והם סוד השמטות בסוד שיתא אלפי הוי עלמא וחד חרוב, שהוא שבת, וזהו שבע פעמים שבע. וכשתחשוב השבתות של שיתא אלפי, ואחר כך האלף השביעי כולו שבת, הרי הם ת"ר אלף שבתות, שהם ששים רבוא, והם ששים רבוא נשמות ישראל, שהם ששים רבוא אותיות התורה.

(של"ה, פרשת כי תשא תורה אור, אות ד)

שיתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב
24-25

ובשבת קודש מתגלה בחי' המחשבה, כמ"ש: יומא דנשמתין איהו ולאו דגופא. לכן בשבת קודש נאסר המלאכה, כי במעשה א"א להיות ע"פ דין ומשפט ממש, וכמו דאיתא שיתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב. פירוש, כיון שיהי' אז הכל בדיקדוק הדין והמשפט, לכן אין העולם מתקיים. כמו כן שבת מעין עוה"ב נאסר בו כל העבודה. ורק הרצון והמחשבה לשמים.

(שפת אמת, פרשת וארא שנת תרלו)

שיתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב
24-25

...דאיתא בטעמי המצוות להרדב"ז בהא דשיתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב, שאין הפירוש שיחזור לאפס ואין ויעדרו השמים וארץ, אלא שיהיו ויהי' חורבן בעולם, וכמו שנחרב העולם בדור המבול, ועוד יותר מזה, עכת"ד. וכן דקדקתי מדברי רש"י (שם ד"ה ליום שכולו שבת) שעתיד העולם להיות חרב ואין אדם וכל המלאכות שובתות וכו' עכ"ל, ואם הי' הפירוש שיעדרו השמים והארץ לא הי' צריך לפרט ואין אדם וכל המלאכות שובתות, דפשיטא דבאם אין כאן שמים וארץ ממילא אין כאן אדם וכל מלאכה, אלא ודאי כדברי הרדב"ז. וכן מפורש בש"ס סנהדרין (צב ע"א): תנא דבי אלי' צדיקים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיותן אינן חוזרין לעפרן וכו' ואם תאמר אותן שנים שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש בהן את עולמו [פירש רש"י: ויהי' עולם זה חרב אלף שנים אותן צדיקים היכן הם הואיל ואינן נקברין בארץ] וכו' עושה להם כנפים כנשרים ושטין על פני המים, הרי מפורש שיהי' העולם מים במים. וממה שפירש רש"י: הואיל ואינן נקברים בארץ, משמע שתהי' הארץ קיימת אלא שתהי' מכוסה במים. ונראה שיהי' כמו תחילת בריאת העולם, כמ"ש "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים", עד שהקב"ה יחדש את עולמו אחר אלף שנים.

(שם משמואל, מועדים, ראש השנה, שנת תרעח)

שיתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב
24-25

ומצאתי... במדרש רבי נחוניא בן הקנה:... מאי הוא דאמרינן עלמא דאתי... מלמד שקודם שנברא העולם עלה במחשבה לברוא אור, ונברא אור גדול שאין כל בריה יכולה לשלוט בו, צפה הקב"ה שאין יכלת לסבלה, לקח שביעיתו... והשאר גנז לעתיד לבא, ואמר: אם יזכו בזה השביעית וישמרוהו, אתן להם זה לעולם האחרון, והיינו דכתיב העולם הבא, שכבר בא מקודם מששת ימי בראשית... דברים אלה כתבם הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ח ה"ח):... זה שקראו אותו חכמים עולם הבא, לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אובד ואחר כך יבא אותו העולם, אין הדבר כן, אלא הרי הוא מצוי ועומד... ולא קראוהו עולם הבא אלא מפני שאותן החיים באים לו לאדם אחרי העולם הזה שאנו חיים בו בגוף ונפש. הראב"ד השיג וכתב: נראה כמכחיש שאין העולם חוזר לתהו ובהו, והקב"ה מחדש עולמו, ואמרו: שיתא אלפי שנה הוי עלמא וחד חרוב. והכסף משנה כתב: וכבר כתבתי שדעת רבינו שעולם הבא הוא עולם שאחר המות, והקבלה שהקב"ה יחריב עולמו וכו' גם רבינו לא יכחיש זה, ואינו ענין למה שכתב רבינו.
אולם כבר כתבתי שלענ"ד הרמב"ם קורא את עולם הבא עולם הנשמות והתחיה, ששניהם הוא דבר אחד, שמעולם הנשמות מגיעים לתחית המתים. ואחר שראינו מדרשו של רבי נחוניא הקנה, מתברר מקור דבריו של הרמב"ם בהלכה זו. ולפי זה, מאמרם של רז"ל שיתא אלפי שנה הוי עלמא וחד חרוב מתפרש על שנוי צורת העלם באותו האור הגנוז, שבתחלה לא יכלה כל בריה לסובלו ובתחיית המתים יחיו כולם לאורו... הא למדת: עולם התחיה הוא גלוי האור הגנח לצדיקים מששת ימי בראשית... ואינו עולם חדש אלא עולם מצוי וגנוז שהוא מתגלה ברצון ה'... ואין זה סותר למאמרם ז"ל וחד חרוב, כי לעומת האור הנגלה נדמה העולם הקיים בחשכתו כאלו הוא חרב.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, הגיוני עוזיאל ח"א שער ג פרק מא עמ' 157-158)

לא. שיתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב

24-25
הימים רומזים לאלפים, והם שבע פעמים שבע. ואף שבכל שבע אלפים חד חרוב, המורה על השבת, מכל מקום נקודת השבת בבחינתו הפנימית מורה על עצם השבת, דמות ה'היולי' למטה כן למעלה, והוא שבת הגדול המורה על החירות שיתבטלו השרים שלמעלה.

(של"ה, מסכת פסחים, תורה אור, אות קי)

לא. שיתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב

24-25
בריאת שבעת ימי בראשית הגשמיים הבל הבלים הוא הכל הבל, על כן לא יחיה האדם שם, אלא יתדבק בהבל שאין בו חטא, והוא 'מוצא פי ה'', שהם שבעת ימי בראשית של מעלה, שם יתבודד האדם ויתייחד עמו יתברך. והוא שבעת ימי הבנין שהם שבע פעמים שבע, כי כל אחד כלול משבע, כמו שהאריך הפרדס בשער השערים (שער יג) שהוא סוד הספירה שבעה שבועות, בכל שבוע שבעה ימים, והם מ"ט שערי בינה, ועם הכולל שהוא בבינה הוא שער החמשים, ושם הוא מקום אפשרית השגת האדם. אבל למעלה מהבנין, דהיינו מבינה ולמעלה, עליו נאמר (דברים כב, ז) 'שלח תשלח את האם', היא אימא עילאה, וממנה ולמעלה אין השגה, רק 'הבנים תקח לך', דהיינו מחסד ואילך. ועל אלו שבע פעמים שבע שהם סוד הספירה, והכל רומז על השמיטות ויובל, דהיינו שית אלפים וחד חרוב, וחוזר חלילה שבע פעמים, ואחר כך יובל כנגד הבינה בעצמה שהוא שער הנ', נגד זה הם השבע שמות של מ"ב, שכל אחד הוא של שש אותיות כנגד ששה ימי חול עולה מ"ב, ועם התיבה בעצמה הכולל האותיות הרומז לשבת הכולל ששה ימי החול עולה שבע, והרי הוא שבע פעמים שבע.

(של"ה, פרשת כי תבוא, תורה אור, אות ו)

שיתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב
24-25

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לעיל ט ע"א בשם רבי משה קורדובירו]

שיתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב וכו' [אביי אמר] תרי חרוב
24-26

יום הכפורים כנגד העולם הבא - יום הכפורים עשירי, וכן העולם הבא עשירי: ב' אלפים קדמה תורה לעולם, ו' אלפים העולם הזה ואלף חרב, ואז בעשירי יתחיל עולם הבא. ולמאן דאמר אלפיים העולם חרב, הרי בסוף עשירי מתחיל עולם הבא. לכך י' בתחלת שם הנכבד וי' בסוף כינוין כגון אדני. לכך באות עשירי נברא העולם הבא [מנחות כט ע"ב]. על כן "יודו צדיקים לשמך", וכן ביום הכפורים מתוודים ומודים. [וכתב על כך של"ה, תולדות אדם, רמזי אותיות לחתימת ההקדמה, אות שסא: ומה שכתב 'יתחיל', רצה לומר, התגברות [האור] הגדול, כי אלף השביעי החרב, שהוא [ה]אלף הטי"ת, בודאי יש תענוג רוחני גדול לצדיקים.]

(ספר הרוקח, סימן רטז)

שיתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב וכו' [אביי אמר] תרי חרוב
24-26

החכם רבי עזרא ז"ל כתב: השביעית היא כנגד האלף השביעי הנקרא יום שבת, כמו שאמרו רז"ל שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב שנאמר "ונשגב יי' לבדו ביום ההוא". תניינא כוותיה דרב קטינא: כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, כך העולם משמט אלף אחד לשבעת אלפים, שנאמר "ונשגב יי' לבדו ביום ההוא", ואמר "מזמור שיר ליום השבת", ואמר [תהלים צ, ד] "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור", עכ"ד ז"ל. ומה שאמר איכא דאמרי תרי חרוב שנאמר "יחיינו מיומים" וגו', יש לפרש בשנת מ"ט ושנת חמשים הבאה אחריה שהוא היובל הגדול...
והנה כמו שבאה לנו המצוה בימים שהם שבעה ימי בראשית, כן באה לנו בשנים, שיומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה שנאמר [תהלים צ, ד] "כי אלף" וגו', ועל כן נאמר בשנים גם כן "שבת לה'", ואמרו רז"ל [תורת כהנים]: כשם שנאמר בשבת בראשית כך נאמר בשביעית שבת לה', כי הוא יום שבת ומנוחה לחי העולמים, עליו רמז הכתוב [זכריה יד, ז] "והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה", ואמרו רז"ל זה יום שביעי לעולם. והטעם, כי בכל מעשה בראשית נאמר בכל יום ויום "ויהי ערב ויהי בקר", אך בשבת לא נאמר בו ערב ובקר. והנה באותו המדרגה הנקראת שבת תלקט הנפשות והתענוגים מלמעלה אשר לא לקטה בזמן הגלות, כי אין איש שם על לב, וזה יהיה אחר שיכלו הנפשות באלף הששי, תשובנה הנשמות על חיק כל אחת ואחת.
ועוד אמרו רז"ל: שאל ר' שמעון התימני את ר' זירא... כמה שני עולם? אמר לו ששת אלפים. אמר לו מנין לך? אמר לו מפי האותיות א' ב' ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט' י' הרי חמשים וחמש, כ' ל' מ' נ' ס' ע' פ' צ' ק' ר' ש' ת' הרי אלף ות"ק חסר חמשה, חזור לך לאותיות הפשוטות מנצפ"ך הרי שלשה אלפים ות"ק, נמצא חשבון כל האותיות חמשת אלפים חסר חמש, חזור לא' שהיא ראש לאותיות עדיין חסרים חמשה, אלא כיון דכתיב [ישעיה כו, ד] "כי ביה ה' צור עולמים", וכתיב [בראשית ב, ד] "בהבראם", בה' בראם, הרי ו' אלפים שנה, והשביעי שבת יום דין הגדול. וכן תיבות שבבראשית הם ו' חוץ מן השם, כנגד ששה אלפים שנה. נשתתף שמו של הקדוש ברוך הוא להשלים עמידת עולמו ששה אלפים שנה שיעמוד העולם, והשם השביעי כנגד יום הדין שיהא הקדוש ברוך הוא דן את העולם ויעמוד חרב אלף שנה. אמר לו הרי מן האותיות, יש לך ממקום אחר? אמר לו הן, משמות שבעה רקיעים ושמות שבעה ארצות שהם נכנסין בחשבון זה: שמי"ם רקי"ע שחקי"ם זבו"ל מעו"ן מכו"ן ערבו"ת, חשוב לך אותיות של ארצות אר"ץ ארק"א גי"א יבש"ה חרב"ה תב"ל חל"ד, והחושב יכלול חשבון אותיות הרקיעים עם חשבון אותיות הארצות, והם שבעה אלפים וע"ו, הוצא מהן ששה אלפים לעולם ואלף ליום דין הגדול שהוא שבת, נשתיירו ע"ו, הוסף עליהן ה' משמו שנשתתף עם עולמו שנאמר "כי ביה ה' צור עולמים", הרי פ"א. ומה טיבן של פ"א הללו שהותירו? מלמד שנשתתף שמו וכסאו של הקדוש ברוך הוא עמהן לקיים עולם, שכן כסא עולה פ"א, ואלמלא כך לא היה עולם מתקיים. תאנא דבי אליהו: שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב שנאמר "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", מאי טעמא? גמר לה מבריאת עולם, מה בבריאת עולם ששת ימים פעל הקדוש ברוך הוא ובשביעי נח, כך באלפי העולם יום לאלף, שיומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנים. וכן אתה מוצא לפי ענין יום ויום אירע באלפי עולם. ושים לבך על אמרו וחד חרוב, לא אמר שאחרי כן חרוב, רמז כי לא יהיה חרוב רק אלף אחד כנגד השבת. וכן יורה עוד מאמרם [מדרש תהלים מזמור כג]: אותן אלף שנים שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש עולמו. ואחר כן יחזור כבראשונה עד שבע שמיטות שהם עד היובל קדש, אמנם בכל אחת מהשמיטות תהיה תוספות טובה מאשר לפניה, כמו שרמזתי למעלה...
גם הכתובים מורים כן בלא ספק, "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה", וכתיב [ישעיה מד, ו] "אני ראשון ואני אחרון", ואם היה העולם מתקיים בלתי תכלה לא היה הוא יתברך אחרון כמו שלא היה נקרא ראשון אם היה ראשון אחר... ואשר יביאו ראיה ממה שכתוב [קהלת א, ד] "והארץ לעולם עומדת"... ידוע הוא כי מלת לעולם פעמים נאמרת על זמן קצוב, כמו [שמות כא, ו] "ועבדו לעולם", רוצה לומר לעולם של יובל...
אין להאמין שיתקיים העולם כקיום הממציאו חלילה, רק הכל היה מן הסבה הראשונה והכל שב אל הסבה הראשונה, ואין ספק עוד כי אחר שתשוב אל יסודה תחזור ותתחדש, זהו [תהלים כד, ב] "כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה", יסדה ר"ל בעת הבריאה, "ועל נהרות יכוננה", ר"ל אחד האלף חרוב...
"שבע שבתות שנים" הם שבע שמיטות, רמז כי יחדש הקדוש ברוך הוא עולמו שבעה פעמים, בכל שמיטה פעם אחת, ובכל אחת מהן תהיה תוספת טובה והשפעת ברכה משלפניה, כי בהתעלות יום השביעי ישאר חרוב מהנשמות כי יחזיר אותן, ואחרי כן יהיה עולם חדש להשפיע נשמות חדשות בלא יצר הרע ובלא זוהמא וטומאה, ושנת מ"ט עצמה היא שמטה ואחריה היובל בשנת החמשים... ויהי זה בשנת חמשים אלף...
ומענין נפשות הצדיקים והשארותן, כבר האריך בו הרב הגדול ז"ל, וכוונתו היא כי אף על פי שנאמין בחורבן העולם כמו שכתבנו, יתקיימו נפשות הצדיקים ברצון הבורא יתעלה, כי כמו שיאמינו הפילוסופים בעיונם קיום הכללים לעד אין אצלם חזרת עולם לתהו ובהו אף כי יש לו תחלה, מפני כי כל הנברא ברצון הבורא יתעלה קיומו ברצונו, כן אנחנו יכולים להאמין בקבלתינו קיום הפרט, כי כמו שיש רצון כללי כן יש רצון פרטי, ולזה רמז הכתוב באמרו [ישעיה מא, ד] "ואת אחרונים אני הוא".
ואולי תשאל מה הבדל יש בין השמטה ויובל, דע כי יש בזה שתי תשובות, יש אומרים כי מה שאמרו רבותינו ז"ל וחד חרוב, אינו רוצה לומר שיחזור לתהו ובהו כבשנת היובל, אלא פירוש חרוב מאין אדם ובהמה ובעלי חיים והדברים המורכבים מהארבע יסודות יחזור כל דבר ליסודו, ומלת חרוב רוצה לומר כי תפסק ההשפעה במורכבים והשמים והארץ נשארו כמו שהם, וכן שבעה פעמים עד היובל שיחזרו לתוהו ובוהו. וזה הדעת עיקר לבעלי הקבלה. ואם נרצה לפרש חרוב ממש, יהיה הבדל ביניהם, כי אחר השמטה תחזור לחדושה משא"כ ביובל...
אמנם מצאתי לקצת מן המקובלים... שאין דעתם מסכמת לגמרי בכל מה שכתבנו, כי יקשה להם להיות ימות המשיח לישראל כל כך זמן מועט, פחות מאלף שנים, ומן הדין ימי השלוה יש להיות אלף ידות יותר מימי צרות הגוים שסבלנו לקדושת השם יתעלה ויתברך. ועל כן פירשו כי מה שאמרו רז"ל וחד חרוב, אינו ר"ל שיחרב העולם, אלא הענין הוא כי כל עוד שלא נתבערה רוח הטומאה מן העולם, הנשמות היורדין לעולם צריכין למות כדי להתיש כח הטומאה מן העולם ולכלותה, וכל זה היה מפני הגזרה שנגזרה על הטומאה ועל הזוהמא שהטיל נחש בחוה, ואם כן כל הנשמות שנבראו ונטמאו בזוהמא ההיא צריכין למות קודם בא המשיח. וכבר ידעת כי המדה הנקראת שבת משם פורחין הנשמות, ואם כן הנשמות כולן שהן שם צריכין להתלבש בזה הגוף ולמות קודם בא המשיח, ובביאת המשיח יכלו כל הנשמות משם, ואז הוא חרוב מן הנשמות, וזהו אמרו וחד חרוב. ועל כן צריך היום ההוא הנקרא שבת להתעלות וללקט רוחות חדשות שאין בהם מזוהמת הנחש המקטרג ולהורידן בזה העולם, וזהו [יחזקאל יא, יט] "ורוח חדשה אתן בקרבכם". ואז יתקיים [ישעיה סה, כ] "כי הנער בן מאה שנה ימות", "עוד ישבו זקנים וזקנות" וגו' [זכריה ח, ד], וימשך זה הזמן לפי זאת הכוונה ששה אלפים שנה, אין שטן ואין פגע רע. והנה באלף השביעי שהזכרנו אין שם תולדות, כי כבר כלו הנשמות מן הגוף עד שתלקט רוחות ונשמות אחרות לתתם לישראל למטה, ואזי יהיה עולם חדש להיות תולדות בעולם בלי טינוף ובלי יצר הרע. והנה לפי זאת הכוונה באלף הששי יבא מלך המשיח אחר כלות הנשמות מן הגוף ויחיו המתים, ובאלף השביעי תפסק השפעת הנשמות למטה, ואין נשמות הרעות בעולם כל האלף ההוא, כי תתעלה מדת השבת לקבל נשמות טהורות חדשות, ולאחר קבלתה תשפיעם למטה בטהרה ובקדושה, וכל אלו יחיו בכלל ימי המשיח, ויאריך הזמן הזה עד גמול העולם הבא. יי' יזכנו להיות מכללם אמן.

(ריקאנטי ויקרא פרק כה [הובא בשל"ה, תולדות אדם, בית דוד (מהדו' קמא), בהגהה])

עשר מסעות נסעה שכינה מקראי וכנגדן גלתה סנהדרין
42

הא דכתיב [איכה א, ו] "ויצא מבת ציון כל הדרה" דריש באיכה רבתי [א, לג] על השכינה... כי הטובה והברכה הוא במקום השכינה אשר היא מקור הברכה. וכן דריש התם "כל הדרה" זו סנהדרין. ואלו ואלו דברי אלהים חיים, כי הסנהדרין נעשו מרכבה לשכינה, והיינו דאמרינן עשר מסעות נסעה השכינה וכנגדן גלו הסנהדרין.

(רבי אברהם יחיאל מיכל מגלוגא, נזר הקודש על בראשית רבה פרשה סח סימן ו)

עשר מסעות נסעה שכינה מקראי וכנגדן גלתה סנהדרין
42

"ויהי ה' את יוסף" וגו' - עניינו שהתחיל גלות השכינה משעת מכירת יוסף, כמו שאמרו חז"ל [מגילה כט ע"א] כל מקום שגלו שכינה עמהם. ורמז לדבר כי מספר יוסף ומספר שכינה [156 ועוד 385] הוא כמספר ישראל [541]. ואמרו חז"ל עשרה מסעות נסעה שכינה וכנגדן גלתה סנהדרין בבית שני. וכן היה בגלות ישראל למצרים שגלה יוסף בתחלה (1) לשכם, (2) ומשכם לדותן (3-6) ומדותן נמכר ארבעה פעמים למדינים סוחרים ישמעאלים פוטיפר, ואח"כ (7) לשר בית הסוהר, ואח"כ (8) בירידת אחיו למצרים, ואח"כ (9) עם בנימין ואח"כ (10) יעקב דכתיב ביה [מו, ד] "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה", שיעלה גם מה שירד כבר עם יוסף ואחיו.

(פנים יפות בראשית פרק לט פסוק ב)

עשר מסעות נסעה שכינה מקראי וכנגדן גלתה סנהדרין
42

ואיתא (ספר יצירה א, ה) שיש עשרה עמקים. ובכל יום מעשרת ימי תשובה מתגלה עומק יותר גדול ופנימיות יותר גדולה. איתא עשר מסעות נסעה שכינה וכו' מכפורת לכרוב וכו', ובימים אלו יכולים לחזור אל המקום הנכון. ובכל אדם ישנם ג"כ העשרה עמקים כדאיתא שם וכנגדן גלתה סנהדרין, והיינו כמו שאמר אדוני אבי ז"ל (שפת אמת שופטים תרנ"ד ד"ה נסמך) דשופטים ושוטרים זה ר"ה ויו"כ שכל אדם יכול לשפוט בהם את עצמו משפט צדק. כתיב (ישעיה נט, ב) "עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם", ובימים אלו יכול כל אחד להשיב עצמו אל מקומו.

(אמרי אמת, דברים, שבת תשובה שנת תרסט)

עשר מסעות נסעה שכינה מקראי וכנגדן גלתה סנהדרין
42

התגלות כחה המרומם של התורה על לומדיה, לגדלם ולרוממם מעל כל המעשים, בזמן שביהמ"ק קיים הוא ע"י קדושת המקדש, שמשם אורה והוראה יוצאים לעולם, ומיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. ובכל מקום שהשרה הקב"ה תורתו, השרה שכינתו (שיר השירים רבה ו, יז), וכחה המרומם העליון של התורה מתגלה מחכמת התורה גופא. ולכן בבית שני שחסר היה בהשראת השכינה בביהמ"ק כמ"ש ביומא כא ע"ב, התגדל אורה של תורה, וכמ"ש בס' היכלות שעיקר זיוה הודה והדרה של תורה היה בבית שני. ובר"ה לא ע"א אמרו עשר מסעות נסעה שכינה וכנגדן גלתה סנהדרין עשר גליות, ופירש רש"י דמסעות דשכינה בבית ראשון קאמר, וגלויות דסנהדרין רבית שני קאמר, והיינו שהם מכוונים זה כנגד זה כנ"ל.

(רבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, בשמן רענן, ח"א עמ' עד)

עשר מסעות נסעה שכינה מקראי וכנגדן גלתה סנהדרין
42

הלשון וכנגדן… בבית ראשון דעיקר ההנהגה היתה ע"י התגלות השכינה וע"י הנביאים, היה החורבן ע"י סילוק השכינה כדאיתא בגמרא הנ"ל עשר מסעות נסעה שכינה, אבל בבית שני כבר לא היתה השכינה בהתגלות [כמבואר במסכת יומא כא: חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני…] והנהגת כלל ישראל בבית שני היתה ע"י תורה שבע"פ… ולכן היה עיקר החורבן בכוח התורה ע"י גלות הסנהדרין, וזהו דקאמר… וכנגדן גלתה סנהדרין, היינו דכמו בבית ראשון היה החורבן ע"י סילוק השכינה, כנגד זה בבית שני שההנהגה היתה ע"י תורה שבע"פ היה החורבן ע"י סילוק כח התורה וגלות סנהדרין.

(רבי גדליהו שארר, אור גדליהו, ויקרא-דברים, עמ' קסז)

עשר מסעות נסעה שכינה
43

"והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" - מאי "והרוח תשוב"? דא שכינתא דאיהי רוח קדישא, כד חמאת שכינתא באינון עשר מסעות דקא נטלא ולא בעון ישראל לאתבא בתיובתא קמי קודשא בריך הוא, ושלטא סטרא אחרא על ארעא קדישא.

(זוהר שמות דף צז ע"ב)

עשר מסעות נסעה שכינה
43

כל אלו התועבות היו עושין ועדיין היתה השכינה שרויה ביניהם אולי ישובו איש מדרכו הרעה, ולא שבו. עד שהכניסו הע"ז בהיכל לפני ולפנים ואז נסתלקה השכינה דכתיב (יחזקאל ח, ו): "אשר בית ישראל עושים פה לרחקה מעל מקדשי", שהרחיקו השכינה מן המקדש. ואף כשנסתלקה לא נסתלקה מיד לשמים, אלא היתה מסתלקת ממקום למקום כאדם שבורח מדבר הרע אשר הוא מתעב ושונא, בתחלה נסתלקה מן הכפורת לכרוב ומכרוב לכרוב ומכרוב למפתן, כמו שאמרו רז"ל עשר מסעות נסעה השכינה עד שעלתה לרקיע במסע העשירי.

(רבי יעקב סקילי, תורת המנחה, פרשת דברים, דרשה סה עמ' 575)

עשר מסעות נסעה שכינה
43

ויו"ד קטנה ד"צור ילדך תשי"... רמז לעשר מסעות שנסעה שכינה מכרוב למפתן ממפתן וכו', ו"תשי" מלשון טלטול, ד"ויתשם ה'" תרגומו וטלטלינון.

(רבי אברהם חיים שור, תורת חיים סנהדרין מו ע"א)

עשר מסעות נסעה שכינה
43

...שאף שנסתלקה השכינה לאחר חורבן, כמו שאמרו רז"ל עשר מסעות נסעה שכינה, מכל מקום נשאר רשימה ממנה שעל ידי זה יוכלו לעלות אל ה', כמ"ש (תהלים צא, טו) "עמו אנכי בצרה".

(רבי מנחם נחום מטשרנוביל, מאור עינים פרשת ויצא)

עשר מסעות נסעה שכינה
43

יש להבין על החילוק שכתב הרמב"ם [הלכות בית הבחירה פ"ו הלכה טז] דלכך קדושת מקדש וירושלים לא בטלה וקדושת שאר א"י בטלה דקדושת מקדש היא מפני השכינה ושכינה לא בטלה, שהרי אמרינן בר"ה עשר מסעות נסעה השכינה?... ואף דאמרינן במכילתא שלעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי... על כרחך יש חילוק בין השראת שכינה אז ועתה ע"פ גמרות הללו... צ"ל דכוונת הרמב"ם כיון שנקדש המקום ע"י השראת שכינה, אף שנסתלקה השכינה נשאר המקום בקדושתו.

(רבי יעקב עטלינגר, ערוך לנר יבמות ו ע"ב)

עשר מסעות נסעה שכינה
43

אף ששכינה לא זזה, אבל הרי כבר אמרו שעשר מסעות נסעה שכינה בר"ה לא. ועל כרחך"כ צ"ל שהכוונה במאמרם הנ"ל שמ"מ שם המקום יותר מוכשר ומוכן, וכמאמרם בברכות דף ל ע"א: תל שהכל פונין לו, שלזה אנו מתפללים נגד ביהמ"ק.

(שו"ת דברי מלכיאל חלק ב סימן עה אות ב)

עשר מסעות נסעה שכינה
43

מה שתמה בס' עבודה תמה מה שייך דשכינה לא בטלה, דהא איתא ברה"ש דף ל"ב דעשר מסעות נסעה השכינה - ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דאף דנסעה השכינה משם, כיון שמעיקרא נתקדש ע"י הקדוש ברוך הוא בעצמו שאיוה למושב לו, לא נסתלקה הקדושה דהרי עוד הקדושה בתוכה לענין שתחזור לקדושתה כשתבוא השכינה לשם לעתיד... ועוד, דהרי כשבחר ד' בהר המורי' ג"כ לא הי' השראת שכינה בביהמ"ק רק בהר, רק שלא הי' בנגלה כ"כ, לכן כשחרב המקדש ונפל הבית, קדושת הר שקדמה עכ"פ לא פקע, דאף שנסע משם השכינה היינו שלא תתראה בנגלה, אבל בהסתר חופפת עדיין על ההר כבתחילה.

(רבי ישעיהו זילברשטיין, מעשי למלך הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה יד אות ב)

עשר מסעות נסעה שכינה
43

אמנם יקשה [על הרמב"ם האומר ששכינה לא בטלה] מר"ה דף לא: עשר מסעות נסעה השכינה ממדבר לשמים שנאמר "אשובה אל מקומי הראשון", משמע ששכינה נסתלקה וזה הי' בבית ראשון כפירוש רש"י, כמו שהקשה בס' עבודה תמה. ונראה לישב... דגילוי שכינה בטלה, זהו שאמר הכתוב "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך", אבל גדר השראת שכינה הוא ע"י אמצעי ולא היתה בגלוי... הא דעשר מסעות היינו השראת שכינה בגלוי נסעה משם... עוד י"ל... דהנה בזמן שישראל עושין רצונו של מקום והם על אדמתם, הנה הקדוש ברוך הוא... משפיע תחילה על ארצות הקודש קודם לכל הארצות וע"ז אמר הכתוב "ארץ אשר עיני ד' אלקיך דורש אותה תמיד", ושאר הארצות יונקים השפע מן הארץ, וא"כ כשגלו ישראל אז השפע יורד תחילה על שאר הארצות ועל האומות עבור הישראל שנגלו שמה. וזה הכונה גלות השכינה.... והא דבר"ה אמרו שנסע השכינה עשר מסעות היינו שנסעה מהם מלהשפיע עליהם תחילה והי' משפיע תחילה על האומות. אבל הקדושה ברוחניות אינה בטלה לעולם.

(רבי ישעיהו זילברשטיין, מעשי למלך הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה טז אות ג)

עשר מסעות נסעה שכינה
43

ולהכת השני, אשר יאמרו כי ה' מאס בנו ולא ישוב עוד לרחמנו, לזה יאמר "עלה אלהים בתרועה", כי נפשו ירעה לו בעת שנפרד מאתנו, כמאמר רז"ל אמר ר"י עשר מסעות נסעה שכינה [ולא עזב בפעם אחת, כמי שמואס], זה אות שהקב"ה ישוב עוד לרחמנו... ויגאלנו שנית.

(רבי יהושע פריידין, אבן יהושע, דרוש ב דף ז ע"ג-ע"ד)

עשר מסעות נסעה שכינה
43

"הכהנים לא אמרו איה ה'" - וצ"ב, וכי למה היו צריכים לומר "איה ה'"? ונראה דהנה איתא שעשר מסעות נסעה שכינה, מכפורת לכרוב, ומכרוב למפתן וכו', והכהנים לא התבוננו לחקור על זאת "איה ה'" בגלותה ממקום למקום.

(חידושי הגרי"ז על תנ"ך ואגדה, סימן קעז, על ירמיהו פרק ב, ח)

עשר מסעות נסעה שכינה
43

עוד י"ל לפמ"ש במנחות פז ע"א: כתיב "על חומתיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו"... ומעיקרא מאי הוה אמרי... ועיין רש"י:... ומעיקרא - קודם שחרב המקדש... מבואר דלאחר החורבן נמי פקד ה' שומרים מלאכים על ירושלים... ומתפללים שירחם ה' ציון ויהי' תקומה לשכינתא בגלותא... ולפ"ז צ"ל דהא דנסעה שכינה כל הני מסעות, מ"מ על חומות ירושלים פקד שומרים תמיד כל היום וכל הלילה, וא"כ הקדושה לא בטלה משם לעולם, ואין שום כח לגרשם משם.

(רבי מנשה קליין, שו"ת משנה הלכות חלק יא סימן ד)

עשר מסעות נסעה שכינה מקראי מכפרת לכרוב
43

ענין צורת הכרובים שבחר השי"ת שיהיו על הכפרת ושיהי' הקול יוצא מביניהם למשה רבינו ע"ה… יתבאר על פי מאמרם ז"ל, חגיגה יג: מאי כרוב? א"ר אבוה כרביא... אפי רברבי ואפי זוטי... ושם אמרו שיחזקאל ביקש רחמים על פני שור והפכו לכרוב, אמר לפניו רבש"ע קטיגור (ופירש רש"י: השור קטיגור הוא) יעשה סניגור? ואמנם מה שהפכו לכרוב פני תינוק, להבין הענין בפשוטו, הנה אמרו ז"ל (שבת קיט ע"ב): אמר רשב"ל משום ר' יהודה נשיאה אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן... ובאיכה רבתי פסוק "ויצא מבת ציון כל הדרה" - אלו התינוקות. א"ר יהודה בא וראה כמה חביבין התינוקות לפני הקב"ה. גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהם. גלו משמרות ולא גלתה שכינה עמהם. וכיון שגלו תינוקות גלתה שכינה עמהם. הדא הוא דכתיב "עולליה הלכו שבי לפני צר", מיד "ויצא מבת ציון כל הדרה". ובזה נבין מה שאמרו ז"ל בר"ה עשר מסעות נסעה שכינה מכפורת לכרוב, כי בתחלה היתה השכינה בין הכרובים, וכמש"כ "ונועדתי לך שם וגו' מבין שני הכרובים", והכרובים הם אפי זוטרי, פני תינוקות, ללמדך שהלכה עמם כשנעתקה ממקומה.

(רבי יהושע הלר, אהל יהושע, דרוש א, סי' כה)

עשר מסעות נסעה שכינה וכו' ומכרוב למפתן
43-44

ובמדרש בויקרא רבה (פרשה יז, ז) אמרו רמז שהוא "בית ארץ אחוזתכם" - בית המקדש, "ובא אשר לו הבית" - זה הקדוש ברוך הוא... לאמר "כנגע נראה לי בבית" - הוא סמל הקנאה הזה בביאה (יחזקאל ח, ה). ועל פי הדברים האלה, נמשיך יתר הכתובים... "ומראיהן" של העם הוא "שפל" וגרוע מראות מה שבקיר, כי לא ישלוט ראותם רק אל מקום שבת הרשע והסמל הטמא. אך לא אל הטומאה השוקעת בקיר, ולא יראנו כי אם הוא יתברך לבדו. ואז קצר המצע מהשתרע ונסעה שכינה מן הבית. וזהו "ויצא הכהן מן הבית", ולא בבת אחת רק "אל פתח הבית", כי עשר מסעות נסעה שכינה וכו' כנודע. וזהו אומרם ז"ל אל המפתן.

(אלשיך ויקרא פרק יד [ובדומה בנחל קדומים שם בשם רבינו אפרים])

עשר מסעות נסעה שכינה וכו' וממדבר עלתה וישבה במקומה
43-45

הרמב"ם ס"ל... קדושת ירושלים ובית המקדש קדשו לעתיד לבוא... מפני שקדושת ירושלים ובית המקדש מפני השכינה, ולא זזה השכינה משם לעולם ע"ש. ואף על גב דאמרינן בפרק יום טוב דראש השנה עשר מסעות נסעה השכינה... עלתה וישבה במקומה, שנאמר 'אלך אשובה אל מקומי' דמשמע דהיה סילוק שכינה, כבר פירשו הראשונים דהתם מיירי לענין השראת שכינה בפירסום, [רק] בישראל זה היה ענין סילוק שכינה שאמר "אלך" וכו', אבל מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי, כמ"ש [עזרא א, ג] ['הוא] האלהים אשר בירושלים', שהשכינה שם אלא שאינה נראית כאשר בתחילה.

(רבי ישראל יעקב אלגזי, קהלת יעקב, מענה לשון, לשון תורה, מערכת אות א, סימן ח)

עשר מסעות נסעה שכינה וכו' ומהר למדבר וממדבר עלתה וישבה במקומה
43-45

"זה אלי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו" - בתרגום אונקלוס "ואבני לי' מקדשא", שהקב"ה אמר (שמות כה, ח) "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", וזה בזמן שישראל עושין רצונו של מקום משרה שכינתו בתוכינו, אבל בזמן שאין עושין רצונו של מקום הגם שבכל זאת בשביל זכות וברית אבותינו הקדוש ברוך הוא לא יעזוב אותנו, אבל מגביה עצמו ממנו, כעין שאמרו עשר מסעות נסעה השכינה ע"י חטאינו, וכל שחטאו יותר הלכה גולה אחר גולה רחוק רחוק ממנו, ובאחרונה עלתה למרום לרקיע. והיינו דקאמר "זה אלי" - ע"י מעשי הטובים, "ואנוהו" - אבנה לי' מקדשא וישרה שכינתו בתוכנו... אבל "ואלקי אבי" - אם אינו משגיח עלינו אלא בזכות אבותי... אז "וארוממנהו" - אני גורם בחטאי שמגבי' עצמו לשמים.

(רבי משה סופר, תורת משה שמות פרק טו פסוק ב)

עשר מסעות נסעה שכינה וכו' ומהר למדבר וממדבר עלתה וישבה במקומה
43-45

ואמרו חז"ל כשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה וכו' (ברכות מח ע"ב). הרעה מקרי מה שמרגיש הרע, ויש לו הבחנה שנתמעט הקדושה ממנו, במיעוט כל שהוא מכיר הרע. אבל מי שאינו בגדר זה ויצרו מתגבר, איך יכול לברך, כיון שאין מתעורר עי"ז לשוב אל ה' זולת ע"י צער שיש לו בגלות בגשמי, אבל ע"י גלות שיש לו ברוחני אינו מרגיש כלל. וזה שאמר עשר מסעות נסעה שכינה וכו', ונתמעט הקדושה פעם אחר פעם, ובני אדם אינם מרגישים כלל ביצרם הרע, עד שנסעה למדבר, שליטת הס"מ, מקום נחשים וחיות רעות, ועי"ז יצעקו אל ה' ויענם, ואם ח"ו אז לא יעשו תשובה, עלתה וישבה וכו' עד אשר יאשמו עיין ברש"י (הושע ה, טו).

(רבי אברהם אלחנן, ברכת אברהם, לפורים עמ' עא)

עשר מסעות נסעה שכינה וכו' וממדבר עלתה וישבה במקומה שנאמר אלך אשובה אל מקומי
43-45

ובשעה שאיש המסתורין והסוד מצטער בצער שכינתא בגלותא, שכינת אל מסתתר בשפריר חביון, רם ומתנשא, שוכן שחקים, שירדה לתוך ההוויה, איש ההלכה אומר כי מקומה של השכינה הוא בעולם הזה. השכינה יוצאת בגולה, על פי דעתו של איש ההלכה, כשהיא מסתלקת מן העולם הזה אל תחום הטרנסצנדנטיות הטמירה והנוראה. עשר מסעות נסעה שכינה מקראי מכפרת לכרוב וכו' וממדבר עלתה וישבה במקומה שנאמר "אלכה אשובה אל מקומי הראשון". כשהשכינה עולה למקומה, למרומי שמים, להסתתר בצל ההתבדלות המוחלטת וההתנכרות לעולם, בית המקדש חרב ופרשת גלות השכינה מתחילה. האידיאל של איש ההלכה הוא שהשכינה תשרה כאן בעולם הזה: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת". כתוב זה מייצג את גולת הכותרת של ההלכה.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, בסוד היחיד והיחד - איש ההלכה, עמ' 99-100, מהד' תשל"ו)

לא. עשר מסעות נסעה שכינה וכו' וממדבר עלתה וישבה במקומה

43-45
'למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם'... ששאלותינו עליו יתברך שלא יחרפו לומר כביכול הזקינו הדברים חס וחלילה, אפילו זה בקשתנו על עצמנו, שלא יאמרו 'איה אלהיהם', כי השליך אותם מפניו, כמו שאומרים הגוים המאמינים בשילוש, כי עתה אינם נקראים ישראל, והחליף אותם בהם. אבל באמת 'אלהינו בשמים'. והוא על דרך שזכרו רבותינו ז"ל במדרשם (בראשית רבה פי"ט ס"ז), כי בבריאת עולם, נתאוה להיות השכינה למטה, וירדה מרקיע לרקיע, עד ששרתה למטה במקדש. וכשחטאו, עשר מסעות נסעה השכינה וחזרה לשמים, ומכל מקום אינו מסיר השגחתו ממנו, וממכון שבתו משגיח.

(של"ה, מסכת פסחים, מצה שמורה, אות רלא)

עשר מסעות נסעה שכינה וכו' ומעיר להר דכתיב ויעל כבוד ה' מעל תוך העיר
43-50

בשנאמר שכינה שורה במקום, לא שנאמר בזה ששכינה הנקרא כבוד ה' בעצמו שורה במקום... אלא שאור הקדושה הנאצל והנזרח מכבוד ה'... הוא אשר זורח על המקום ההוא, כמו שנאמר שהשמש בא, והכוונה על אור השמש... ועל זה אמרינן ר"ה עשר מסעות נסעה שכינה מקראי, שבהפסוקים שהביא לזה נכתב שם כבוד ה' שהוא מקור הקדושה, כדכתיב "ויעל כבוד ה' מעל תוך העיר" עד שעלה וישב במקומו כדכתיב "אלכה ואשובה אל מקומי", שהוא מקום הנעלם גם ממשרתיו, ולא שבה בבית שני, כי שם לא נאמר בשום מקום שחנה כבוד ה', אשר על כן אמרו חסרה שכינה בבית שני. אבל שם שרתה שכינה בענין השני, שממקומו השפיע אור הקדושה על הבית, וזה לא נפסק גם בחרבנו ולא יפסוק לעולם.

(רבי יעקב עטלינגר, שו"ת בנין ציון סימן ג)

עשר מסעות נסעה שכינה וכו' מכפרת לכרוב מכרוב לכרוב ומכרוב למפתן דכתיב ונועדתי [לך שם ודברתי] אתך מעל הכפרת וכו' ומהר למדבר וכו' ששה חדשים נתעכבה שכינה לישראל במדבר שמא יחזרו בתשובה
43-52

עשר מסעות נסעה שכינה מקראי... מכפורת לכרוב דכתיב "ודברתי אתך מעל הכפורת" וכתיב "מבין שני הכרובים". מיהו בתורת כהנים פרשה ב הלכה יא: "מאהל מועד" - יכול מכל הבית? תלמוד לומר "מעל הכפורת". אי מעל הכפורת יכול מעל כל הכפורת כולו? תלמוד לומר "מבין שני הכרובים"... אלא שאלו הכרובים הן שעל הכפורת. [והמסע היה על הכרובים] שעשה שלמה בדביר של עצי שמן שהיו עומדים בנס.
מכרוב לכרוב ומכרוב למפתן וכו'. ובאיכה רבתי [פתיחתא אות כה] מונה כך עשר מסעות [נסעה] השכינה... ואינו מונה כפורת. נראה לי כי מכרוב לכרוב הוא מכרוב שעל הכפורת לכרוב של שלמה. והיינו [כמו] גמרא דידן. מכפורת לכרוב, ממפתן הבית לכרובים [איכה רבה שם] - [פירוש] חזרה עוד לכרובים כדמפרש ואזיל. ואין זה מן המסעות עשר.... ממפתן לכרוב [דכתיב] "ויצא כבוד ה' מעל מפתן הבית", לא הוה צריך קרא למימר [אלא ויבא, מהו ויצא, למלך] שהיה יוצא מפלטין שלו בכעס, משהיה יוצא היה חוזר ומנשק בכותלי הבית והיה אומר: שלום בית פלטין מן כדו הוי שלום, כך כשהיתה השכינה יוצאה מבית קדשי הקדשים היתה חוזרת ומגפפת ומנשקת בכותלי בית המקדש ואומרת הוי שלום בית [מקדשי], הוי שלום בית יקרי, הוי שלם מן כדו הוית שלום וכו'.
ושם גרסינן: מן הגג למזבח, ועשר מסעות עד הר הזיתים. ומסיק התם: אמר רבי יוחנן שלש שנים ומחצה עשתה שכינה יושבת על הר הזיתים שמא ישראל עושין תשובה ולא עשו והיתה בת קול מכרזת ואומרת שובו בנים שובו אלי ואשובה אליכם. וכיון שלא עשו [תשובה] אמר אלך ואשובה אל מקומי הראשון. ונראה לי שזה הוא עשירי. ואותה חזרה שחזרה ממפתן לכרוב אינה מן החשבון. ומה שבגמרא דידן [גרסינן] מהר למדבר ומביא לו פסוק, ואיכה רבתי מביא מן הפסוק שעל הר הזיתים נסעה [דכתיב] "ויעל כבוד ה' מעל תוך העיר ויעמוד על ההר אשר מקדם לעיר". וגירסת גמרא דידן נראית עיקר, דגרסינן שתי שנים ומחצה, משעה שנתן צדקיה לב למרוד ועד חורבן הבית, יבנה במהרה בימינו.

(ערכי תנאים ואמוראים, רב יהודה בר אדית)

עשר מסעות נסעה שכינה וכו' ששה חדשים נתעכבה שכינה לישראל במדבר שמא יחזרו בתשובה
43-52

בסליחות לעשרה בטבת: "היו הלוך וחסור עד החודש העשירי"... ונראה ע"פ מה דאיתא בראש השנה: עשר מסעות נסעה שכינה... ששה חדשים נתעכבה שכינה לישראל במדבר שמא יחזרו בתשובה... וכתב שם המהרש"א וז"ל: הני ששה חדשים... דמיום שסמך מלך בבל על ירושלים דהיינו מעשרה בטבת עד תשעה בתמוז שנבקע העיר [בבית ראשון]... הם ששה חדשים... וא"כ נמצא דכל העשר מסעות שנסתלקה שכינה מעט מעט... היה עד עשרה בטבת. וזהו שאנו אומרים "שהיו הלוך וחסור עד החדש העשירי", ר"ל שהשראת השכינה בישראל היה הולך וחסר עד החודש העשירי, הוא חודש טבת, שהיה פוחת והולך מעט מעט עד שבעשרה בטבת נסתלקה שכינה... ועפ"י הדברים האלה עולה דהפייט רמז בריש הפזמון על הנזכר שם בהמשך: "צדיק הצור תם נשוא עון נלאה, מכרוב למפתן לפנת גג דאה".

(רבי אליהו ברוך פינקל, משולחן רבי אליהו ברוך, עמ' של-שלא)

עשר מסעות נסעה שכינה מקראי מכפרת לכרוב ומכרוב לכרוב ומכרוב למפתן וממפתן לחצר ומחצר למזבח וממזבח לגג ומגג לחומה ומחומה לעיר ומעיר להר ומהר למדבר וכו' וכנגדן גלתה סנהדרין
43-54

צח) כשנתבונן בעמודי העולם, נמצאם עשר קדושות, שהן שלש של שלש שלש, והעשירי קודש לה', והם: שלשה הזכיר שמעון הצדיק (אבות פ"א מ"ב), תורה, עבודה, גמילות חסדים. ושלשה הזכיר רבן שמעון בן גמליאל (שם שם, מי"ח), דין, אמת ושלום. ושלשה מורגלים: תשובה, תפילה, צדקה... והעשירי קודש לה', סוד האמונה, כדאיתא בסוף מכות (כד ע"א): בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר (חבקוק ב, ד) 'וצדיק באמונתו יחיה'...
קכא) וזהו ענין מאמר עשר מסעות מכפורת לכרוב [וכו']. כפורת הוא על ארון העדות שבו עמוד התורה. וכשנחסר זה העמוד, נסעה לכרוב, עמוד העבודה - כרוב דמות אדם, 'אדם כי יקריב' (ויקרא א, ב), שור שהקריב אדם כו' (שבת כח ע"ב). ואיתא בפרק אין דורשין (חגיגה יג ע"ב): יחזקאל ביקש ונהפך שור לכרוב. וכשנחסר עמוד העבודה, נסעה למפתן הבית, רומז על גמילות חסדים: יהי ביתך פתוח לרוחה (אבות פ"א מ"ה). 'והוא ישב פתח האהל' (בראשית יח, א), לראות אחר אורחים (מדרש אגדה שם)... וכשנחסר זה, נסעה לחצר, הוא החצר הפנימית, דהיינו העזרה כדפירש רש"י ביחזקאל (י, ג). וזה רומז על עמוד הדין: רבותינו ז"ל אמרו (יומא כה ע"א): אין ישיבה בעזרה אלא למלכות בית דוד. והקדוש ברוך הוא אמר לאברהם, שב, אתה סימן לבניך (בראשית רבה פמ"ח ס"ז). ומלכות בית דוד היו עמודי הדין: 'בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט' (ירמיה כא, יב)... וכשנחסר זה, נסעה למזבח, וכתב רש"י בספר עמוס (ט, א), שהוא מזבח הזהב, והוא מזבח הקטורת, שהוא נגד עמוד האמת, כדכתיב (משלי כח, כ) 'איש אמונות רב ברכות'. וכן אמרו רבותינו ז"ל (יומא כו ע"א): הקטורת מעשרת, 'ברך ה' חילו' (דברים לג, יא). וכשנחסר, אז נסעה משם לגג מזבח, במקום שקיטור הקטורת עולה, ומקשר ישראל לאביהם שבשמים. ועל כן נקרא קטורת, כי אין לך חביב מקטורת (תנחומא קרח, אות ה), וזהו עמוד השלום. וכשנחסר זה, אז חומת אנך, עמוד התשובה. בפרק הזהב (בבא מציעא נח ע"ב), איתא שם: 'לא תונו איש את עמיתו' (ויקרא כה, יז)... אם היה בעל תשובה, אל יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים כו'. עוד שם (נט ע"א): אמר רב חסדא, כל השערים ננעלו חוץ שלשה שערי אונאה, שנאמר (עמוס ז, ז) 'והנה אדני נצב על חומת אנך ובידו אנך'. וכשנחסר זה, נסעה לעיר, מקום עמוד התפילה, כמו שכתוב (מלכים א' ח, מד): 'והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת'... וכשנחסר זה, נסעה להר, עמוד הצדקה, כמו שכתוב (תהלים לו, ז): 'צדקתך כהררי אל'... וכשנחסר זה, נסעה למדבר, עמוד האמונה, 'זכרתי לך חסד נעוריך... לכתך אחרי במדבר' (ירמיה ב, ב)...
קכב) ועל מסעות הללו רומזים המסעות בפרשה...
קכד) אחר מדבר סיני היו שני מסעות. קברות התאוה התחילו לקלקל, אבל עדיין לא נעשה רושם עד רתמה, שמשם נשתלחו המרגלים והוקבעה בכיה לדורות. ומרתמה עד הר ההר תמצא עשרים מסעות, נגד עשרה מסעות שנסעה שכינה, וכנגדם גלו סנהדרין עשר גלויות.

(של"ה, מסכת תענית, פרק תורה אור, אותיות צח-קכד)

נסעה שכינה
43

ולא השמות האלו הם בלבד נאמר פעמים בלשון זכר ופעמים בלשון נקבה, אבל אין כל שם ומדה שלו שלא יהיו נזכרים פעמים כך ופעמים כך, חוץ מן המלות המורים זכר, כגון רחום וחנון פוקד עון, שלא יתכן לומר ה' רחום וחנון וכיוצא בהן בלשון נקבה. אבל השמות פעמים שהן באין בלשון זכר ופעמים בלשון נקבה... ולכך נהגו רז"ל לכנות שכינה בלשון נקבה בכמה מקומות, כגון... עלתה שכינה... והטעם לזה הענין, אף על פי שהשמות יש ביניהן הפרש ממדת הדין למדת רחמים, כל מה שיש בזה יש בזה, ומפני זה מתהפכת מדת הדין למדת רחמים ומדת רחמים למדת הדין, כמו שמצינו בדברי רז"ל. שאילו לא היו המדות כולן כוללות זו את זו, אי אפשר שתתהפכנה זו לזו עד שיבטל אותם תחלה ואח"כ יברא אותם בריאה חדשה.
ודעת אונקלוס מפורש כי "שכינה" פירוש לשמו של הקדוש ברוך הוא, שתרגם "לשכן שמו שם" - "לאשראה שכינתיה תמן"... וכל זה בעבור כי השמות האלה פעמים באים בלשון זכר ופעמים באים בלשון נקבה. והקב"ה מיוחד בכולן, וכולן מיוחדים בו.

(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק ב)

לא. עשר מסעות נסעה שכינה מקראי מכפרת לכרוב ומכרוב לכרוב וכו' וכנגדן גלתה סנהדרין וכו' ומירושלים ליבנה (לא:) ומיבנה לאושא וכו' ומצפורי לטבריא

43-לא:
עשר גלויות גלתה סנהדרין. המקום של הסנהדרין הוא בירושלים, אבל בגלל עול הגויים שעלינו, לא היתה שום אפשרות להחזיק שם את הסנהדרין. הברייתא מתארת את עשרת הגלגולים האלה: ירושלים, יבנה, אושא, שפרעם וכו'. הגלגול האחרון של הסנהדרין היה בטבריה. עשרה מעלות נסתלקה שכינה ממקום למקום מכפורת לכרוב וכו'. בגלל מצב ההדרדרות, טומאת מקדש וקדשיו, היתה גלות בפנים, בתוך הארץ. שכינה גלתה וסנהדרין גלו עד הפרק האחרון, בו אי אפשר היה כבר להחזיק מעמד מתוקף צרות הגלות.

(שיחות הרב צבי יהודה, בראשית, עמ' 344)

ששה חדשים נתעכבה שכינה לישראל במדבר שמא יחזרו בתשובה
52

ולפי דעת רבינו [צפנת פענח, הלכות תרומות, השמטות, עמ' 130], הסתרת פנים בחינת הפקר... עדיין אינה הדרגה של עזיבה גמורה למקרי הזמן, אלא השגחה בצורה נעלמת מאד... וזהו פירוש מאמרם ששה חדשים נתעכבה שכינה לישראל במדבר שמא יחזרו בתשובה, כיון שלא חזרו אמר תיפח עצמן. וששה חדשים אלו... היתה השגחת השכינה על ישראל בבחינת מדבר שהיא בגדר הפקר, אבל לא עזיבה גמורה.

(רבי משה שלמה כשר, הגאון הרוגאצ'ובי ותלמודו, עמ' 48 = נועם שנה כ עמ' שסד)

ששה חדשים נתעכבה שכינה לישראל במדבר שמא יחזרו בתשובה
52

(פט) ...שמבאר הגאון ר' שלמה ז"ל מווילנא את הכתוב ביחזקאל לג, כא: "ויהי בשתי עשרה שנה בעשירי בחמשה לחדש לגלותנו בא אלי הפליט מירושלים לאמר הוכתה העיר"... בספרו בנין שלמה בתיקונים והוספות סי' לה... דודאי כבר ידעו משריפת בית המקדש וחורבן ירושלים... אבל סברו דבהמ"ק של מעלה וירושלים של מעלה עדיין הם עומדין במקומם וא"כ אין על מה להתאבל, וסברו שמהרה יחזור ויבנה כיון שבהמ"ק וירושלים של מעלה במקומן עומדין... והנה בתוס' על החומש פ' לך כתבו בשם הפרקי דר"א פרק כז דפליט זה דהגיד ליחזקאל דהוכתה העיר הוא מיכאל השר הגדול... וא"כ י"ל דמיכאל הגיד ליחזקאל דהוכתה גם העיר של מעלה דזה דבר שאינו יודע רק מלאך, והיינו דהשכינה ג"כ בגלות... ו"הוכתה העיר" של מעלה...
(צא) ועפי"ד הבנין שלמה הנ"ל עולה בדעתי ליישב מה דאיתא בגמ' בר"ה דף לא ע"א: א"ר יוחנן ששה חדשים נתעכבה שכינה לישראל במדבר שמא יחזרו בתשובה... יש לפרש שחשבון הששה חדשים... הוא מט' תמוז שהובקעה העיר עד ה' טבת שאז בא הפליט והודיע שהוכתה העיר, דהיינו שהשכינה לא חיכתה יותר ועזבה את העיר מבלי שוב אליה, כדאיתא בגמרא שם דזהו המסע העשירי והאחרון שנסעה שכינה: וממדבר עלתה וישבה במקומה.

(שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן א, אותיות פט, צא)

ששה חדשים נתעכבה שכינה לישראל במדבר שמא יחזרו בתשובה
52

אין מבואר טעם לשיעור הזמן דששה חדשים. ולפענ"ד שהוא על דרך שאיתא בשו"ע אבן העזר סי' עו סעיף יא לענין מצות עונה, דאם חלה או תשש כוחו ימתין ששה חדשים עד שיבריא, ואחר כך או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה.

(רבי צבי יצחק אברמוביץ, טעם הצבי, עמ' כח)

ששה חדשים נתעכבה שכינה לישראל במדבר שמא יחזרו בתשובה כיון שלא חזרו אמר תיפח עצמן
52-53

ויש לומר עוד פירוש על פסוק "מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה" ע"פ דאיתא עשר מסעות... וממדבר עלתה וישבה במקומה כו' א"ר יוחנן ו' חדשים נתעכבה שכינה לישראל במדבר שמא יחזרו ולא חזרו..., ואצל מדבר נאמר "ארץ לא עבר בה איש". וזאת אמרה שכינה לישראל, "מדוע באתי" אל מקום "ואין איש" ר"ל במדבר שנתעכבתי שם, הטעם הוא "קראתי" לכם בזה שמא תחזרו בתשובה, אמנם "ואין עונה" כמאמרם ז"ל ולא חזרו.

(רבי משה מפשווערסק, אור פני משה, הפטרת עקב)

ששה חדשים נתעכבה שכינה לישראל במדבר שמא יחזרו בתשובה כיון שלא חזרו אמר תיפח עצמן
52-53

שמא אם המתנת להם היו חוזרים בתשובה והשיב [ירמיהו יא, טו] "כי רעתכי אז תעלוזי" [מנחות נג ע"ב], פי' רש"י: בשעת עליצתם מחזיקים יותר ברעתם. ונקדים גמרא בפ"ד דר"ה: אמר ר' יהודה בר אידי עשר מסעות נסעה שכינה... ששה חדשים נתעכבה שכינה לישראל במדבר שמא יחזרו בתשובה ולא חזרו אמרה תיפח נפשם וכו'. וכתב מהרש"א: אותן ששה חדשים מן עשרה בטבת עד ט' בתמוז שהובקע העיר, הם ימים שגברה החמה שהוא אות להצלחות האומות שהם מונים לחמה, ואותיותינו לא ראינו מט' אב הלבנה מוספת ממשלתה ואורה עד ט"ו בחודש, ואעפ"כ לא ראינו שום הצלחה באותן הימים. ולכך אמר שמא אם המתנת יותר מששה חדשים שאז הצלחות ותגבורת הלבנה הי' חוזרים בתשובה, והשיב "כי רעתיך אז תעלוזי", שמחזיקים יותר ברעתם.

(רבי מאיר איזנשטט, מאורי אש - כתנות אור, פרשת דברים, דף פד ע"ד במהד' תרנא)

ששה חדשים נתעכבה שכינה לישראל במדבר שמא יחזרו בתשובה כיון שלא חזרו אמר תיפח עצמן שנאמר ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם
52-53

הני ששה חדשים... יש לסמוך קצת על דרך שאמרו רז"ל ביומא כב ע"ב וסנהדרין קז ע"א בתשובת דוד מלך ישראל: ששה חדשים נצטרע ונסתלקה ממנו שכינה... הרי דהסתלקות שכינה מחמת תשובה ו' חדשים. ה"נ נסתלקה מהם ו' חדשים וישבה לה במדבר ע"מ לחזור אליהם לאחר ו' חדשים אם ישובו כאשר שב דוד מלך ישראל, ובעבור ו' חדשים נסתלקה מארץ לגמרי וישבה לה בשמים שנאמר "אלכה אשובה אל מקומי". והיינו נמי סיפא דקרא "עד אשר יאשמו ובקשו פני", דהיינו שיבאו לידי הכרה שאשמים הם, כמבואר בתרגום. אבל כבר אמרו ע"ז חז"ל כנ"ל שאז כבר בעו"ה בחינת "ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מהם", וצריך לבקש ולחפש פני ה' כי נתרחק מאתנו, והיינו "ובקשו פני".

(רבי שמואל ואזנר, בית ועד לחכמים (סטמר) קובץ יא (תשרי תשעו) עמ' לב)

וכנגדן גלתה סנהדרין מגמרא וכו' (לא:) מיבנה לאושא ומאושא ליבנה ומיבנה לאושא ומאושא לשפרעם
54-לא:

רש"י מפרש: מיבנה לאושא - כשהיה הנשיא דר בו כו' וכשמסתלק הוא או בנו למקום אחר גלתה הישיבה אחריו... לפי פירושו, שינוי מקום הישיבות האמור כאן לא היה בשביל הגזירות של הרומיים, רק מפני שהנשיא העתיק מושבו למקום אחר. ואולם הלשון וכנגדן גלתה סנהדרין לא משמע כן, רק מורה ששנויי המקומות היו גלות וגזירה. וגם מה שמפרש אושא בימי ר"ג, לפי דעת סדר הדורות והערך מילין, ר' גמליאל לא היה באושא כלל, כי ר"ג מת עוד קודם ר"ע שנהרג על ידי אדרינוס, והאסיפה באושא היתה אחרי מות אדרינוס... ובעלי האסופית היו ר' יודא ור' יוסי ור' שמעון ור' נחמיה וכו', כולם תלמידי ר' עקיבא. אבל מקומו של ר' גמליאל היה רק ביבנה כמ"ש (סנהדרין לט) "צדק צדק תרדוף" - אחר ר"ג ליבנה כו'. ולכן גם בדבר שנוי המקומות נראה כדעת הערך מילין אות אושא, שגלות הסנהדרין היתה בשביל גזירת הרומיים, שגזרו על ישראל שלא ללמוד תורה. ואף שישיבת יבנה לא היתה בגזירה זאת יען כי תיקון ישיבת יבנה ע"י ר' יוחנן בן זכי היה ברשיון הקיסר אספסינוס עוד בימי החורבן כמסופר בגיטין (דף נז)... לכן גם בימי אדרינוס היתה ישיבת יבנה פתוחה לתלמידי ר"ע.... אך בכ"ז עיני השליטים והפקידים היו לטושות תמיד על הישיבה וצופות עליה לרעה, ושם הציבו משחית הם המלשינים הצוררים העוינים את החכמים... והם דחקו רגלי הישיבה, שהוכרחו החכמים להעתיק מושבם משם לאושא שהיא רחוקה מרומא שבארץ ישראל בקצה גבול א"י, ולהכין שם הישיבה הראשית, וגם עשו שם תקנות ע"ד שאר ישיבות ללומדי תורה. וכ"ז היה בסתר פנים. וכאשר נודע הדבר להפקידים והתחילו להציק להם גם שם, הוכרחו לשנות מקומם וחזרו ליבנה, אך גם שם לא מצאו מנוח ושבו שנית לאושא, וכן הרחיקו נדוד מאושא לשפרעם כו' עד שבטלו הגזירות לגמרי. ובצדק נחשבו שנויים אלו לגלות ועונש.

(רבי אריה לייב פיינשטיין, אלף המגן, דף ל ע"ב-ע"ג)



לא ע"ב

וטבריא עמוקה מכולן וכו' ומשם עתידין ליגאל

ומסקינן טברי' עמוקה מכולן ואמר ר' יוחנן ומשם עתידין לגאול. וכתב הרמב"ם [הלכות סנהדרין פרק יד הלכה יב]: קבלה בידינו שהסנהדרין ישבו תחלה בטברי' ומשם נעתקין למקדש. וכוונתו הוא שפי' מה שאמר ר' יוחנן ומשם עתידין לגאול הכוונה הוא דקאי על סנהדרין, כי שם נתבטלה ישיבתם ומשם עתידין לגאול וישיב אותם ה' ב"ה תחלה לטברי' ומשם ילכו לישב בלשכת הגזית. וזהו שאמר הכתוב "ואשיבה שופטיך כבראשונה", הכוונה הוא שיבואו לישב במקדש כי משם גלו תחלה. וזהו שכתוב "כבראשונה" קודם שגלו... ובענין זה יש לומר זהו שרמז הכתוב (בראשית מט) "נפתלי אילה שלוחה", ופי' תרגום יונתן: אזגד קלל כו' מבשר בשורן טבן, הוא בשר דעד כדין יוסף קיים והוא אזדרז ואזיל למצרים ואייתי אוניתא דחקל כפלתא... ויש לומר שגם לעתיד כשיתגלה משיח צדקנו בטברי' תחלה כאמור, יבושר לכל גליות ישראל ע"י נפתלי, כי טברי' בחלקו של נפתלי.

(רבי רפאל כץ, מרפא לשון, עמוד המשפט, בסופו, עמ' קלה במהד' תשמז, תשסה)

וטבריא עמוקה מכולן וכו' ומשם עתידין ליגאל

במדרש רבה (פרשה ב): מה הסנה שפל מכל האילנות שבעולם, כך היו ישראל שפלים וירודים למצרים, לפיכך נגלה עליהם הקדוש ברוך הוא וגאלם. ואינו מובן הלשון לפיכך. ונראה דהנה תכלית הגלות כמ"ש (ויקרא כ"ו) "או אז יכנע לבבם הערל". ובאשר נעשו אז נכנעים עד מאד, לפיכך נגלה עליהם הקדוש ברוך הוא וגאלם. וכבמדרש (פרשה א): "כי שחה לעפר נפשנו" - אותה שעה "קומה ה' עזרתה לנו". ובש"ס ר"ה וטברי' עמוקה מכולם, פירש רש"י: שפלים היו אז, אמר ר"י ומשם עתידין ליגאל... וממוצא הדברים שהאיש שהוא שפל בעיני עצמו ומסיר זחוחה מליבי' אינו צריך לשום ענין המעיק.

(שם משמואל, פרשת שמות שנת תרעד)

וטבריא עמוקה מכולן וכו' אמר רבי יוחנן ומשם עתידין ליגאל

הנה טבריא מורה על עומק הגלות, ומשם עתיד השי"ת לגאלנו. וזהו כונת המדרש [בראשית רבה פרשה עד, יא]: "ויקח יעקב אבן" וגו' - אמר רבי יוחנן כשן הזה של טבריא היתה. היינו דרבי יוחנן (לשיטתו דטבריה רומז לעומק הגלות) סובר שיעקב אבינו ע"ה המשיך רחמים וחסדים לזמן הגלות היותר עמוק, על כן הרים אבן גדולה שמורה על חסד גדול להמשיך חסדים לעומק הגלות של טבריא, ומשם יגאלנו השי"ת במהרה בימינו.

(רבי שמואל ראטה, דברי שמואל פ' ויצא עמ' לה)

שנאמר ושפלת מארץ תדברי וכו' כי השח יושבי מרום קריה נשגבה ישפילנה ישפילה עד ארץ יגיענה עד עפר אמר רבי יוחנן ומשם עתידין ליגאל

ונראה לפרש בפסוק זה "ושפלת מארץ תדברי, מלשון "ידבר עמים תחתינו", ופירושו ממשלה, כלומר "ושפלת מארץ", כשתהיי שפלה מארץ, מושקעת מתחת לקרקע, משם "תדברי", דממקום הנמוך והשפל ביותר יגביה אותך הקב"ה ותתחילי למשול בעולם. וזהו שמסיים שם בגמ' "כי השח יושבי מרום קריה נשגבה ישפילנה ישפילה עד ארץ יגיענה עד עפר", א"ר יוחנן ומשם עתידין ליגאל.

(רבי משה צבי הולצברג, אמרי משה, פרשת תולדות, עמ' תכו)

ומשם עתידין ליגאל

נלע"ד לתת טעם נכון למה שאמרו... ומצפורי לטבריא, אמר רבי יוחנן ומשם עתידין להגאל שנאמר "התנערי מעפר" וכו'. נמצא דהגאולה מתחלת מעיר הקודש טבריא תיבנה ותיכונן. ובזוהר הקדוש פרשת שמות איתא וז"ל: "ומהדר גאונו" דא משיח, "בקומו לערוץ הארץ" - כד יקום ויתגלי בארעא דגליל. וכתב שם הרב הגדול מוהר"י אזולאי ז"ל בהגהותיו דמה שאמרו בארעא דגליל היינו בטבריא, דגם טבריא היא מארעא דגליל... נמצינו למדין דהגאולה מתחלת מעיר הקודש טבריא תחילה, והמלך המשיח שם יתגלה בתחילה... וכתבו הרמב"ם ז"ל בפרק יד מהלכות סנהדרין וז"ל: בית דין הגדול לעשרה מקומות גלו וסופן לטבריא... וקבלה בידינו שבטבריא עתידין לחזור תחילה ומשם הם נעתקים לבית המקדש עכ"ל... וצריך לדקדק על מה ועל מה לא מצא המלך המשיח מקום בכל ארץ ישראל להתגלות אורו תחילה כי אם בעיה"ק טבריה ת"ו... ונקדים מה שאמרו בזוה"ק דכל הגאולות הם מסטרא דיובלא שהיא הבינה, דבה כל חירא תליא... ואם כן כיון שעה"ק טבריה ת"ו היא בבינה כנזכר, משום הכי שם מתגלה תחילה המלך המשיח והגאולה מתחלת משם.
ועל דרך דרש נלע"ד לתת טעם לשבח מדוע יתגלה תחילה המלך המשיח בעה"ק טבריה ת"ו... דהמלך המשיח יודע דכשיתגלה להושיע את ישראל, אז יעמדו לדין שרי אומות העולם ויאמרו מה נשתנו אלו מאלו מה אלו וכו', הקב"ה ישיב להם בזכות הצדקה שעושין הם נגאלים. האמנם עדיין יש להם טענה לשרי אומות העולם לומר דכיון דישראל אינם עושים רצונו של מקום אינם נקראים בנים [לדעת ר' יהודה בקידושין לו ע"א], וכיון שכן אין הצדקה נחשבת לכלום כמ"ש[כי רק בבנים שייך הסבר ר' עקיבא, ב"ב י ע"א, שה' רוצה שנפרסם עניים]. והיינו דשרי אומות העולם יתפסו ההלכה כר"י ויאמרו קים לן כר"י, דידוע דכל זמן שאנחנו בגלות אנו יושבים תחת השרים והם החזיקו בנו זמן רב, אם כן מצי המוחזק לומר קי"ל.
אי לזאת, כדי לבטל טענה זאת, יעמוד המלך המשיח תחילה בעה"ק טבריא, וכשיעמדו לדין שרי אומות העולם עם המשיח שלא להניחו להושיע את ישראל, אזי הם מוכרחים לבא לטבריא יען שהם התובעים מה נשתנו וכו', והדין הוא דהתובע הולך אחר הנתבע, ומה גם דשם יושבים הבית דין הגדול. וכשהדין נעשה בעה"ק טבריה ת"ו, אז מוכרח לפסוק ההלכה כרבי מאיר דסבירא ליה דאפילו כשאינם עושים רצונו של מקום נקראים בנים, יען דטבריא היא אתריה דמר... ר"מ בעל הנס זיע"א דשם קבור, וכמו שכתב מר"ן החבי"ב ז"ל [כנסת הגדולה] בחושן משפט סימן כ"ה הגהת הבית יוסף אות ו, דכשהוא אתריה דמר צריך לעשות מעשה כמותו יע"ש. ובזה מתבטלת טענת שרי אומות העולם ומשו"ה יתגלה תחילה המלך המשיח בטבריא.

(רבי יעקב שאלתיאל ניניו, אמת ליעקב, מע' ר, דף צ-צא במהד' תר"ג, עמ' שלח-שמא במהד' תש"ע)

אין כהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן

[עיין לקט באורי אגדות סוטה מ]

לאו אורח ארעא למימרא ליה לרביה רבך

"באנו אל אחיך" - ולא אמרו "אדוניך" כמו שאמר יעקב להם "לאדני לעשו", משום שאין דרך ארץ לעבד לומר לאדונו לשון אדוניך, כדאיתא במס' ר"ה דף לא, ב, לענין תלמיד ורב, לאו אורח ארעא למימרא לרביה רבך.

(העמק דבר, בראשית פרק לב, ז)


לב ע"א

אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עמהן ואינו תוקע וכו' דברי רבי יוחנן בן נורי אמר לו רבי עקיבא אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר אלא אומר אבות וגבורות וקדושת השם וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע
2-7

ענין הפלוגתא הזאת הוא כמו שביאר כבוד אאמו"ר זללה"ה כי קדושת היום מורה על זה הרצון שהתחיל מבריאת עולם, היינו הרצון הפשוט שהציב השי"ת בזה העולם שכבוד שמים אינו בשלימות כביכול בלתי ישראל, וקדושת השם מורה על הקדושה הזאת שהיא למעלה מן כל הקדושות של זה העולם, כדאיתא במדרש (רבה ויקרא כד): "קדושים תהיו" - יכול כמוני? ת"ל "כי קדוש אני" - קדושתי למעלה מקדושתכם. ועל זה הענין סובב הפלוגתא, שרבי יוחנן בן נורי סובר שכולל מלכיות עם קדושת השם, אף שבאמת אינו שייך לכלול מלכיות עם קדושת השם, כי ענין מלכיות נקרא מה שישראל ממליך בדעתו את השי"ת, אף שרואה ומכיר שקדושתו של השי"ת סובב ומקיף את כל הבריאה למעלה מכל סדר עבודה, מ"מ מאחר שהשי"ת הציב בזה העולם לבוש ותפיסה כזאת שכביכול השי"ת חפץ בעבודת ישראל, על זה ממליך אותו מדעתו... ובאמת מה שייך לכלול אותו עם קדושת השם, מאחר שקדושת השם מורה למעלה מן זה הרצון? אבל עם כל זה סובר רבי יוחנן בן נורי מאחר שישראל מצידו עובד עד מקום שידו מגעת, לזה נותן לו השי"ת מקום אף בקדושת השם שהוא למעלה מכל סדר עבודה.
ואמר לו רבי עקיבא אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר, והוא כי תקיעה, איתא (בהאר"י הקדוש זצללה"ה) שהוא מלשון חיבור, והיינו מאחר שישראל מצידו אין לו שום חיבור עם קדושת השם, למה הוא מזכיר? אף שבאמת הוא שבמקום שישראל עובד בזה העולם עד מקום שידו מגעת, נותן לו השי"ת מקום למעלה מן סדר עבודה, זה הוא הכל מצד השי"ת, שהשי"ת ברוב חסדו נותן לו מקום שם, אבל ישראל מצידו אין לו שם שום חיבור, ואיך יכול להזכיר? אלא אומר קדושת היום וכולל מלכיות עמו ותוקע, היינו שזה הרצון הפשוט שהציב השי"ת שחפץ בעבודת ישראל, שם יכול להזכיר את המלכיות ושם הוא תוקע, כי עם זה הרצון יש לו חיבור. ומ"מ, אף שאנן פסקינן כרבי עקיבא שכולל מלכיות עם קדושת היום, ובקדושת השם אין להזכיר את המלכיות, מ"מ אמרינן בגמר הברכה של קדושת השם "המלך הקדוש". ולשיטת רבי עקיבא איך שייך לומר בזאת הברכה "המלך"? רק הוא כדאיתא במדרש (רבה במדבר יג): "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" - אם למנין הימים הוה ליה למימר יום ראשון, אלא משעה שהיה הקב"ה יחיד בעולמו חפץ להיות לו דירה בתחתונים, וכדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון כב): קוב"ה אתקרי חד ולא בחושבן, וקוב"ה אתקרי חד בחושבן. ולזה, מחמת שישראל עובד בחד בחושבן עד מקום שידו מגעת, מראה לו השי"ת שמשעה שהיה יחיד בעולמו, היינו במקום שנקרא חד ולא בחושבן, והיינו ממקום שישראל עלה במחשבה, שם ג"כ יש מקום לעבודת ישראל. ועל זה הענין אמרינן בגמר הברכה של קדושת השם "המלך הקדוש", כי מעט הכרה מוכרח להיות שם שהשי"ת חפץ במלכות של ישראל.

(רבי מרדכי יוסף אלעזר ליינר, תפארת יוסף, ליקוטי הש"ס, כאן, עמ' קמט-קנ)

מנין שאומרים אבות
10

ויש זכר לדבר בפרשת שמות [ג, טו]: "ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר לבני ישראל ה' אלקי אבותיכם אלקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדור ודור" - הנה שיש להזכיר לדור ודור אלקי אברהם ואלקי יצחק ואלקי יעקב.

(עלי תמר, על ירושלמי ברכות פרק ב הלכה ד)

מנין שאומרים אבות וכו' ומנין שאומרים גבורות
10-11

אמרו בגמ' מנין שאומרים אבות שנאמר הבו לה' כו' מנין גבורות כו', דקשה הלא גבורות הם דינים, ואנחנו מזכירין רק חסדים: "מחיה מתים כו' סומך נופלים רופא חולים" כו'… אמרו חז"ל [יומא סט ע"ב] על אנשי כנה"ג שהחזירו עטרה ליושנה, משה אמר "הגדול הגבור והנורא" כו' והם החזירו ואמרו ג"כ כך… האנשי כנה"ג חכמו וראו… כשהקב"ה חפץ להושיע לישראל והם אינם כדאין לעשות להם ניסים ומתירא מן המקטריגים, הוא מסתיר התשועה בתוך העונש… והוא הדבר שאמרו המקובלים כי דינים צריכין להמתיק בשרשן…
אחרי אשר זכינו לידי מדה זו אשר קבלנו מאנשי כנה"ג, לשבח להקב"ה שהן הן גבורותיו ונוראותיו, דהיינו שגם בצרה נראה הרוחה ונעשה עי"ז מיתוק הדינין, וידוע שאין לבטל הדינין והגבורות רק להמתיקן, ומ"מ נשארו בתקפן, דהיינו לפי דעתי העניה שהקב"ה עדיין מחזיק במדת הגבורה, רק שמתנהג בהם לאכפייא לס"א שלא יוכלו לקטרג עלינו, ועל כן אחר אבות אומרים גבורות, דהיינו גבורות תחיית המתים גבורות גשמים ומכלכל חיים, דקשין מזונותיו של אדם, ונקראין גבורות מחמת שהקב"ה כופה להס"א שלא יוכלו לקטרג ומלאך רע יענה אמן.

(רבי יחזקאל פאנעט, מראה יחזקאל פרשת חקת)

מנין שאומרים אבות שנאמר הבו לה' בני אלים ומנין שאומרים גבורות שנאמר הבו לה' כבוד ועז ומנין שאומרים קדושות שנאמר הבו לה' כבוד שמו
10-12

[קובע אני לך ברכה בשמונה עשרה וכו' מגן אברהם] - אף על גב דשמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות [ברכות כח ע"ב], ובמתניתא תנא ק"כ זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו י"ח ברכות על הסדר כדאיתא בהקורא למפרע [מגילה יז ע"ב], מ"מ ברוח הקודש נאמרו. ואפשר שלזה אמר שם: בהם כמה נביאים. אי נמי כדתני התם מנין שאומרים אבות, שנאמר "הבו לה' בני אלים". ומנין שאומרים גבורות, שנאמר "הבו לה' כבוד ועוז" כו', וא"כ מה' הדברים, כי שם דבר בפי המשורר ברוח הקודש שמתוכו ילמדו הזקנים.

(יפה תואר על בראשית רבה פרשה לט סימן יא)

מנין שאומרים אבות שנאמר הבו לה' בני אלים ומנין שאומרים גבורות שנאמר הבו לה' כבוד ועז ומנין שאומרים קדושות שנאמר הבו לה' כבוד שמו
10-12

וכנגד ג' אלו [חכמים ונבונים וידועים] אמר "הבו לכם", שהם נגד ג' הבו כמ"ש מנין שאומרים אבות שנאמר "הבו לה' בני אלים". ומנין שאומרים גבורות שנאמר "הבו לה' כבוד ועוז". ומנין שאומרים קדושת השם שנאמר "הבו לה' כבוד שמו השתחוו" כו'. וידוע שהג' ברכות ראשונות הם כנגד ג' ראשונות, והם כנגד ג' פעמים י"ג תקונים דאדרא, י"ג ת"ד י"ג חיוורי וי"ג קוצי דשערא כו'. ואף על פי שהן למעלה באתכסיא הן למטה באתגליא, כי הנסתרת הוא לה' אלהינו, "כי ביה ה' צור עולמים" כמ"ש בתיקונים, תיקון כב.

(הגר"א, אדרת אליהו דברים פרק א פסוק יג)

מנין שאומרים אבות שנאמר הבו לה' בני אלים ומנין שאומרים גבורות שנאמר הבו לה' כבוד ועז ומנין שאומרים קדושות שנאמר הבו לה' כבוד שמו
10-12

כך ורק כך, בהלם וב"חיל אחז יושבי פלשת" (שמות טו, יד), באימה וביראה מכחו האדיר והמופגן של הקב"ה, יבינו הגוים שה' הוא האלקים. האזניים האטומות של הגוי, שלא שמעו על גדולתו בגלל שפלות ישראל וחולשתו, מסוגלות לשמוע רק את גבורת ה'... את הכח מבין עֵשָו, שכל כחו הוא בכח; ואת הכח עתיד הוא לקבל כעונש ונקמה מהקב"ה...
זאת כוונת חז"ל באמרם (ברכות כח ע"ב): "הני שמונה עשרה [ברכות של תפלה] כנגד מי? א"ר הלל בריה דר' שמואל בר נחמני: כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד ב'הבו לה' בני אלים' (תהלים כט, א)", כלומר, כנגד שמונה עשרה האזכרות של שם ה', במזמור הזה שמתאר את הקולות ואת הכח של הקב"ה. ופירש רש"י: "שהוא רמז לאבות וגבורות וקדושת ה' כדאמרינן בראש השנה...". וז"ל הגמרא ר"ה שם: מנין שאומרים אבות? שנאמר 'הבו לה' בני אלים'. ומנין שאומרים גבורות? שנאמר 'הבו לה' כבוד ועוז'. ומנין שאומרים קדושות? שנאמר 'הבו לה' כבוד שמו, השתחוו לה' בהדרת קודש'. כלומר, מזכירים בפני הקב"ה את האבות; מזכירים בפני הקב"ה את גבורתו, ובכך מגיעים לקדושת שמו. כאשר אין גבורות, אין קידוש השם. וכל המזמור הזה (כט) הוא קריאה אחת גדולה לגבורות הקב"ה ולכוחו, ורק בזה מתגדל ומתקדש שמו.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' שעב-שעג)

אין פוחתין מעשרה מלכיות מעשרה זכרונות מעשרה שופרות
34-35

וזמנין י' לימינא, ואין פוחתין ביה מעשרה מלכיות. ולזמנין יו"ד לשמאלא, ואין פוחתין ביה מעשרה שופרות. ולזמנין יו"ד באמצעיתא, ואין פוחתין ביה מי' זכרונות.
[פירוש הסולם: ולפעמים הי', שהיא מלכות, בימין, וזה סוד שאין פוחתין בה מעשרה מלכיות, שעשרה ה"ס י'. ולפעמים הי', שהיא מלכות, בשמאל, וזה סוד שאין פוחתין בה מעשרה שופרות, כי אז היא נקראת שופר, כמו אמא שהיא בשמאל, כנ"ל. ולפעמים הי', שהיא מלכות, היא באמצע, בין ימין לשמאל, שאז היא נקראת זכרון, על שם ז"א, שהוא קו אמצעי. וזה סוד אין פוחתין בה מעשרה זכרונות.]

(זוהר במדבר דף קפ ע"א)

אין פוחתין מעשרה מלכיות מעשרה זכרונות מעשרה שופרות
34-35

דע לך כי אותיות ההויה עשר הן, אמנם כי אלו העשר אותיות נכללות בתשע, והעשירית עשירית בדרך זה: יהו"ה אהי"ה י"ה סודם יהו"ה יה"ו י"ה, הרי תשע סובלות עשר. אמנם הכלל הכולל את כל העולם כולו בהיות העשירית לשמוש ההויות כוללת כל הנמצאים, והיא פרטית בתשע אותיות שמוש ההויה ואם כן הרי אות י' שהיא עשירית והעשירית כוללת בל חלקי העולם כקטון כגדול בדרך זה: יהו"ה אהי"ה י"ה, הרי עשר אותיות שהן שמוש ההויה נכללות בתוך תשע אותיות ע"י השמוש המוכרח בדרך נכון, יהו"ה יה"ו י"ה - אלו תשע אותיות סובלות סוד עשר אותיות שהקדמנו... אמנם בהיותך משלים הסדר הנכון בתשלום המערכה, תמצא העשירית חוץ לשמוש והיא על הסדר המוכרח בדרך זה: יהו"ה יה"ו י"ה י' - הרי אות עשירית עשירית, והיא בכלל הסדר הגומר העשיריות... וכפי זה הסדר הרי העשיריות נמשכים מאמתת ההויה, וזולתה אין לכל אלו החלקים צד קיום ומציאות. והרי עשר אותיות ראשונות שבבנין נכללות בזה האות העשירית להויה: א"ב ג"ד ה"ו ז"ח ט"י בדרך זה נכללות בעשירית: א"ט - י', ב"ח - י', ג"ז - י', ד"ו - י', חותם כל החלקים הוא חותם י"ה שזהו סוד עדות ההוי"ה, בהיות חלקי העולם חותמם בהויה כמו שנמשכו מאמתת ההוי"ה בסוד האות העשירית להוי"ה אשר בם נתלים כל חלקי המציאות. וא"כ הרי עדות ברורה על היות חלקי המציאות עשרה... והתבונן במה שאמרו רז"ל (מגילה כג ע"ב) בהיות הקדושה בעשרה ולא בפחות, כי זהו הכלל לכל חלקי העולם. והתבונן במה שאמרו רז"ל עשרה פסוקים למלכיות ועשרה לזכרונות ועשרה לשופרות. והתבונן בהיות המקרא בתורה לפחות עשרה פסוקים [מגילה כא ע"ב]. והתבונן במה שאמר דוד בחתימת ספר תהלים עשרה מיני הלל. והתבונן בהיות אצבעות הידים עשרה ואצבעות הרגלים עשרה, כי כולם על סדר הכוונה.

(רבי יוסף ג'יקטליה, גנת אגוז, חלק ב, שער בהודעת העשיריות, עמ' קמב-קמג במהד' תשמט)

אין פוחתין מעשרה מלכיות מעשרה זכרונות מעשרה שופרות
34-35

התקינו רז"ל לכתוב ירושלם חסר יו"ד לרמז על חסרון כתר התורה שיסודה עשרת הדברות, ו"מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"... ראש השנה ויום הכפורים... שהם סוד הגאולה והתשובה והמעשר, ולכן תיקנו גאולה בשביעית וקיבוץ גליות בעשירית... וכל תפילותינו בימים הנוראים האלה הם מיוסדים על היסוד הזה, ולכן אין פוחתין מעשרה מלכיות עשרה זכרונות עשרה שופרות.

(כתבי הרב יהודה אלקלעי ח"א עמ' 226)

אין פוחתין מעשרה מלכיות מעשרה זכרונות מעשרה שופרות
34-35

איתא (ויקרא רבה פרשה כט, ג): בשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעין לפני הקדוש ברוך הוא הוא עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים. ואיתא אין פוחתין מעשרה מלכיות מעשרה זכרונות וכו', שיש חמשה חסדים וחמשה גבורות זה לעומת זה, והצדיקים מהפכים הגבורות לחסדים.

(רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, אמרי אמת, דברים, ראש השנה שנת תרעא)

אין פוחתין מעשרה מלכיות מעשרה זכרונות מעשרה שופרות וכו' שלש מן התורה שלש מן הנביאים ושלש מן הכתובים
34-42

ההתחלה לעולם צריכה להיות בתכלית השלימות בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו... ומדה זו היא מהלכת תמיד בכל עניני האדם שבהתחלתו צריך שיהי' מקושר בכל חלקיו, הן בגוף הן בנפש הן בשכל, והן במחשבה דיבור ומעשה שהם לבושי הנפש. וכן בראש השנה צריך להיות האדם מקושר בכל חלקיו בחילא יתיר. ובזה יש לומר טעם על עשרה הפסוקים שבמלכיות וכן בזכרונות וכן בשופרות, שידוע שחלקי האדם הם במספר עשרה, שלש שבשכל: חכמה בינה ודעת, ושש מדות חסד גבורה וכו' שהם בנפש, והכח העשירי הוא בעשי' המתיחס להגוף וכוחותיו, והם נחלקין בשלש חלוקות: מחשבה דיבור ומעשה. על כן לרמז זה הוא עשרה פסוקים, והם בשלש חלוקות: תורה נביאים כתובים, תורה בשכל, נביאים בנפש, שנביא הוא לשון דיבור כברש"י (פרשת וארא) בפסוק "ואהרן אחיך יהי' נביאך", כתובים הם ממדת דוד המלך ע"ה.

(שם משמואל, פרשת כי תבוא שנת תרעה)

הני עשרה מלכיות כנגד מי וכו' כנגד עשרה הלולים שאמר דוד וכו' דכתיב בהו הללוהו בתקע שופר וכו' כנגד עשרת הדברות וכו' כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם
36-39

ונ"ל דמלכיות הוא כנגד המאמרות של בריאת העולם, דתכלית הבריאה הוא לקבל עול מלכותו יתברך. וזכרונות הם כנגד עשרת הדברות, דבזכות התורה יעלה זכרונינו לטובה. ושופרות הם כנגד הללו דכתיב שם "הללוהו בתקע שופר".

(ערוך השולחן אורח חיים סימן תקצא סעיף ז)

הני עשרה מלכיות כנגד מי וכו' כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בספר תהילים וכו' הנך דכתיב בהו הללוהו בתקע שופר רב יוסף אמר כנגד עשרת הדברות שנאמרו לו למשה בסיני וכו' (לב:) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד מלכות
36-לב:

ועשרה רקיעים אלה הם שבעה גלגלים וגלגל מזלות אשר בתוכם נראה דמות ארבעה חיות וגלגל הפשוט המקיף בכל, הוא הרקיע ועליו דמות מראה כסא לא כסא, והוא הרקיע המכוון באמרו "השמים כסאי". וממעל לגלגלים בעלי חומר התשעה נמצא גלגל השכל אשר בו נברא הכל. והוא מראה דמות כבוד ה'... נמצא שעשרה הם הכוללים שלשה עולמות אשר מתוכם נראה השם והעשירי הוא קודש וכנגד זה בא מספר העשרה במקומות הנזכרים ובזולת, כמו שבא "העשירי יהיה קדש" וכן ימי התשובה [לעיל יח ע"א]...
וכבר רמזו ז"ל על זה הענין במסכת ראש השנה באמרם הני עשרה פסוקים כנגד מי, זה אומר בכה וזה אומר בכה. וכולם כיוונו למה שנזכר שם כנגד עשרה רקיעים. והדבר כמבואר שם שהעשרה הלולים שאמר דוד בחתימת ספר תהלותיו כנגד עשרה רקיעים אמרם. וראיה לזה סדר ההלולים, כי ההלול הראשון הוא "הללו א-ל בקדשו - רמז בו אל גלגל השכל שהוא הקודש. ואחר כן אמר "ברקיע עוזו" - לרמוז על הרקיע הפשוט המקיף בכולם, המניעם בתנועתו תנועה יומית, והוא "עוזו" הנראה בעולם והמורה עליו. ואחר זה אמר "הללוהו בגבורותיו" לרמוז על גלגל המזלות ושאר השבעה הרומזים על השבעה גלגלים, שהם חלוקים לכוכב כוכב מהשבעה כוכבים. והמשיך הענין אל זה כי הוא המהלל האמתי, והוא שסמך לזה וחתם בו ספרו ואמר "כל הנשמה תהלל יה הללויה".
ולהעיר על זה תקנו עשרה פסוקים ביום ההערה. והאחד מהם גם כן הוא העיקר, והוא "שמע ישראל", כי הוא המכוון. ועל דרך זה באו עשרת הדברים, שהראשון הוא העיקר והכל תלוי בו, והשנים הסמוכים לו הם כנגד הרקיע וכנגד גלגל המזלות, ושלשתם נדבקים בו ית'. והשבעה הנשארים כנגד שבעה הגלגלים.

(רבי יעקב אנטולי, מלמד התלמידים, פרשת יתרו)

עשרה מלכיות וכו' כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם

[ה' ברא את העולם בעשרה מאמרות ולא במאמר אחד, כדי ללמדנו שה' לא ברא אז את כל הכוחות הנחוצים להנהגת העולם שיתנהלו מעצמם, כמו שאומרים מאמיני האבולוציה. ואנחנו אומרים עשר מלכויות כדי להביע את אמונתנו בזה שה' מלך עליון ומשגיח גם עתה על העולם, וממילא יש לאדם בחירה וחייב לבחור בטוב. אמונה זו היא יסוד העולם, ולכן אנחנו מעריצים את המלך העליון גם בימינו שכבר אין מלכים.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 160) לטקסט

עשרה מלכיות וכו' כנגד עשרת הדברות שנאמרו לו למשה בסיני

[הקב"ה נתן את התורה על סיני שהוא הר נמוך, ללמד שהתורה אינה מבקשת מהאדם לעלות לגבהים דמיוניים, רחוקים מהמציאות, כמו שנאמר "לא בשמים היא". התורה היא תורת האדם. אל לנו להתרומם מהארץ יותר מדי. עיקר התורה הוא "וחי בהם", תורת המציאות ולא תורת החלומות. הדתות האחרות מציבים אידיאלים נשגבים שרחוקים מהשגת האדם, והם נכשלים בחייהם במעשים. לכן אומרים עשרה פסוקי מלכויות, ללמד שהמלוכה תהיה לה' רק ע"י שמירת עשרת הדברות, בהבנה שאל לנו לחשוב על חזיונות רחוקים, אלא התורה היא תורת חיים שכל אדם יכול וחייב לקיים, ואז תכון מלכות ה' בעולם.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 167) לטקסט

עשרה מלכיות כנגד מי אמר [רבי לוי] כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בספר תהילים

[עשרת הילולים הם כנגד עשרה נסיונות שעבר אברהם אבינו וגם עם ישראל עובר נסיונות. ואנחנו מהללים את ה' על שנתן לנו את תורתו, ושומר עלינו למרות הקשיים. "הללו א-ל בקדשו" - מהללים אותו על שאנחנו זוכים לקדש אותו. וכנגדם אומרים עשרה מלכויות, כי בזה שמודים על בחירתנו, אנחנו ממליכים אותו, משא"כ מי שמתלונן על הקשיים. ביום זה אנחנו זוכרים את עקידת יצחק, ומזכירים את נסיונות אברהם שהם נסיונות כל ישראל, ובכל זאת מקבלים עול מלכות ה' בהלל ושבח, כי אנחנו מאמינים שהוא שומר עלינו.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 168) לטקסט

אמר [רבי לוי] כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בספר תהילים וכו' רב יוסף אמר כנגד עשרת הדברות שנאמרו לו למשה בסיני רבי יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם
36-39

והנה יש קידום ואיחור בסדר זכרון החכמים, שהקדים את דברי רב יוסף לדברי רבי יוחנן שקדם לו זמן רב... נראה לי דחשבינהו כסדר מלמטה למעלה. דהיינו מלמעלה למטה היה סדר עשרה מאמרות במעשה בראשית, אחר כך עשר דברות במתן תורה, אחר כך עשרה הילולים בספר תהלים. ומשום כבודו של רבי להקדימו, התחיל הסדר מלמטה למעלה. ואם אמר יאמר האומר למה באמת דילג [רבי] ולא אמר הרמז למעלה, דהיינו היה לו לומר נגד עשרה מאמרות, וכן קשה על רב יוסף. אף אתה אמור לו כי כל אחד אמר לפי דבקותו ומדתו... רבי מבית דוד קאתי (שבת נו ע"א), אמר נגד עשרה הילולים שאמר דוד. רב יוסף היה סיני כדאיתא (ברכות סד ע"א): רב יוסף - סיני, רבה - עוקר הרים, על כן אמר רב יוסף נגד עשרה דברות שנאמרו בסיני. רבי יוחנן, שופריה דרבי יוחנן הוה מדוגמת שופריה דאדם הראשון, שהיה תחילת בריאת מעשה בראשית, על כן אמר נגד עשרה מאמרות כו'.

(של"ה, תולדות אדם, פתיחה, אות טז)

כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם
39

בעשרה מאמרות נברא העולם. ונודע הם עשרה שמות שאינם נמחקין.

(של"ה, פרשת במדבר, תורה אור, אות יט)

לב. כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם

תשרי, יום ראשון - ראש השנה, וביום העשירי - יום כפורים, והם נגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם.

(של"ה, מסכת פסחים, תורה אור, אות קי)

מדת הקדוש ברוך הוא שלא כמדת בשר ודם, שהאדם כשמדבר דבור הרי הבל הדבור שבפיו הוא מורגש ונראה דבר בפני עצמו מובדל משרשו, שהן עשר בחי' הנפש עצמה. אבל הקדוש ברוך הוא אין דבורו מובדל ממנו ית' ח"ו, כי אין דבר חוץ ממנו ולית אתר פנוי מיניה, ולכן אין דבורו ית' כדבורנו ח"ו... ולא נקרא דבורו ית' בשם דבור רק על דרך משל, כמו שדבור התחתון שבאדם הוא מגלה לשומעים מה שהיה צפון ונעלם במחשבתו, כך למעלה באין סוף ב"ה, יציאת האור והחיות ממנו ית' מההעלם אל הגילוי לברוא עולמות ולהחיותם נק' בשם דבור, והן הן עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, וכן שאר כל התורה נביאים וכתובים שהשיגו הנביאים במראה נבואתם.

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק כא)

כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם וכו' בראשית נמי מאמר הוא
39-40

וחלקי העולם הם עשרה, והם עשרה חלקים שברא הקדוש ברוך הוא בששת ימי בראשית, ולכל חלק אחד מאמר אחד בפני עצמו, והם עשרה מאמרות שבהם ברא עולמו, כי בראשית גם כן מאמר הוא כדאיתא במסכת ראש השנה... המכות היו נגד העשרה מאמרות... מכת בכורות ראשית אונם הוא נגד מאמר בראשית, שהבכור ראשית לבאים אחריו, והוא נגד מאמר בראשית שהוא ראשית הבריאה גם כן, ושניהם ראשית הם, וכמו שמכות בכורות שקולה נגד כל המכות כך מאמר בראשית שקול נגד כל המאמרות, שכן יש במדרשות.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק נז)

כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם וכו' בראשית נמי מאמר הוא
39-40

...מעשר מעלות... ששה הזכירו חכמי משנה במסכת אבות פרק קמא (משנה ב): על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. ועל שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום (שם, משנה יח). עוד שלשה דברים הורגלו בדברי רבותינו ז"ל (ראה תנחומא נח אות ח), והם: תשובה תפלה צדקה. הרי תשע קדושות. והעשירי קודש קדשים הכולל כולם, יסוד האמונה בו יתברך, וכמרומז בסוף מסכת מכות (כד ע"א): בא חבקוק והעמידן על אחת 'וצדיק באמונתו יחיה' (חבקוק ב, ד). דוגמא לעשרת הדברות, שהדיבור הראשון יחוד האמונה כולל כל הדברות שהוא 'אנכי ה' אלהיך' (שמות כ, ב)... ודוגמא לעשרה מאמרות שאמרו רבותינו ז"ל בראשית נמי מאמר הוא, והוא המאמר הכולל את כולם, הרומז על ה' יתברך שהוא ראשון ואין ראשית לראשיתו, והמציא וחידש את העולמות.

(של"ה, מסכת חולין, עשרת הדברות, אות א)

כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם וכו' בראשית נמי מאמר הוא
39-40

כי כל דבר כלול משלושה - שני קצוות ואמצע, באורך ורוחב, הרי תשעה, והמקום הכולל הוא העשירי, שהוא כלל המספרים בכל קומות הנבראים כנודע. וכן למעלה מעלה בשורש הבריאה עשרה מאמרות, ובראשית נמי מאמר הוא, מאמר כולל הבריאה, והוא דוגמת מדת המלכות שהוא תכלית המכוון בבריאה. והתפשטות המידות להגיע לתכלית הם תשע.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות מו)

כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם וכו' בראשית נמי מאמר הוא
39-40

ידוע שכל המכות היו נגוף למצרים ורפוא לישראל כבזוה"ק (לו ע"א), ועשר המכות הן כנגד עשרה המאמרות שבהם נברא העולם... וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד דבמכת בכורות, שהיא סילוק הראשית של מצרים, נפתח לישראל מאמר בראשית, דבראשית נמי מאמר הוא כבש"ס ר"ה. ובודאי כן הוא לכל המכות אחת לאחת למצוא חשבון... כל מכה שימשה דבר והיפכו, וכמו שנצרכו המכות לענוש למצרים, נצרכו ג"כ להרמת קרן ישראל בלב ובמוח.

(שם משמואל, פרשת בא שנת תרעד)

לב. כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם וכו' בראשית נמי מאמר הוא

39-40
וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד כי במכת בכורות, שהיא ראשית של מצרים, נפתח לישראל מאמר הראשון דבראשית, כבש"ס ר"ה בראשית נמי מאמר הוא... מכת בכורות שנפתח לישראל מאמר בראשית השיגו ישראל מעלת השכל דקדושה ונדחה מהם כח פרעה שכל הטמא המושך לכבוד, שממנו נסתעפו גיאות וע"ז וכישוף, כי כאשר מאירה ראשית המציאות שכל הבריאה מאמיתת הימצאו, ממילא נתבטלו כל אלה הענינים כמובן.

(שם משמואל, פרשת בא שנת תרעה)

בראשית נמי מאמר הוא
40

כל מה שהוא בעניני האדון ב"ה קודם בריאת העולם - אי אפשר להשיגו כלל, ואין שייך שם שום אחד מן הגדרים הנזכרים מעתה, ואין להזכיר לא כח ולא פועל, שיתחייב מזה הימצא כל היחס הנמצא בין הכח והפועל. אמנם בשעה שרצה לברוא העולם, הוא עצמו חידש מציאות הכח והפועל, והוא עצמו עשה העולם וכל בריותיו בתחלה בכח ואחר כך בפועל, לחדש מציאות זה של כח ופועל. שבמאמרו הראשון לברוא העולם היה העולם בכח, ואחר יצא אל הפועל, ועל זה רמזו רז"ל: בראשית נמי מאמר הוא, ונשתנה משאר המאמרות להיות כאן כלול העולם בכח, טרם צאתו לפועל. ואמנם בחדשו את הטבע בכח, אז נעשו כל הענינים האלה שזכרנו בהשפעה, ואחר כך יצא הכל לפועל כמו שהוכן בכח, וכמו שביארנו.

(רמח"ל, דעת תבונות, אות קטז)

האדון יתעלה שמו, כל מה שברא בעולם, שהם המקורות וכל אשר ישנו במציאות ושמים וארץ, הכל כאשר לכל בראו ה' בדיבור אחד. וזה הוא אומרו "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", דקדק לומר שני אתין לרבות כל הנמצא בעולם... כללם הבורא בב' פרטים גדולים ועצומים בשמים ובארץ, והם הם הב' ריבוים שריבה באומרו "את השמים ואת הארץ", ובמאמר אחד ברא הכל יתעלה שמו. ותמצא שאמרו ז"ל בראשית מאמר הוא, כי בו השלימו עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, הראשון שבכולן בו נברא הכל, אלא שלא היה מסודר, והיו כל הבריאות בנמצא אבל חסרו הסדר, וסדרן הקדוש ברוך הוא דבר יום ביומו... הבריאה ביום ראשון במאמר אחד נבראת אלא שהיה הכל חסר תיקון. למה הדבר דומה, למי שרצה לבנות פלטרין, וקודם מכין אבנים ועצים ועפר וצרכי הבנין במושלם ואחר כך יבנה בית. כן הבורא ב"ה ברא כל צורכי העולם בדיבור אחד והכינו, והיה הכל מונח גדוש בערבוביא, ואחר כך התחיל לסדר דבר דבור על אופניו, ועשה פעלו יתעלה שמו.

(אור החיים בראשית פרק א, א)

העולם נברא בקול שופר, כי קול ה' הוא כביכול כקול יוצא מגרון בלי דיבור ותנועות, רק קול פשוט הוא קול שופר, כי גרון הוא בחינת שופר כנודע, ואז הוא פשוט בלי הרכבה של מלאך חיה ואופן ושרף, כי אין בו הברת דיבור ותנועה... וזהו מאמר ראשון שנבראו בו שמים וארץ ביום ראשון, כי לא היה מלאך ושרף, שלא יאמרו שותף היה להקב"ה, ולכן לא דיבר ה', כי תיכף ע"פ דיבור נעשה מלאך, רק היה קול בעלמא באותיות הגרון כביכול, וזהו קול שופר שברא הקדוש ברוך הוא עולם, ולכך בראשית מאמר, ולא נאמר ויאמר או וידבר רק בראשית, והוא מורה על תחילת הברת קול, והוא רק קול שופר בעלמא, והוא מה שמתרגם אמר בסכלנותא, כי שופר חכמה ואינו מלאכה [שבת קיז ב], כי מה שהוא ע"י מלאך הוא מלאכה... והיה באותיות הגרון. ולכך שם אהי"ה הוא שם ראשון בכתר עליון, שהוא הכל אותיות הגרון, שהוא שם של שופר שבו ברא ה' העולם. ולכך בראש השנה שהוא התחלת עולם, תוקעים בשופר.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ה [ובדומה בדרוש ו])

דברי הרב הקדוש מהרד"ב זצ"ל, על הא דאמרו רבנן בראשית נמי מאמר הוא, הנה הקשו למה לא נאמר "ויאמר" כמו באינך? והסביר הרב הקדוש הנ"ל, דהנה מאמר לא יצוייר לנו כי אם ע"י אותיות, והנה האותיות ג"כ נבראו, כי מהיכן נתהוו? הלא האין סוף ב"ה הוא בוראם מלכם ואדונם. והנה האותיות נבראו קודם, וכיון שנבראו האותיות, היה גילוי התפשטות המאמרות, על כן באינך תשע נאמר "ויאמר", משא"כ בבריאה ראשונה "נאמר בראשית ברא אלהים את", היינו האותיות מן א' עד ת', ואי אפשר להכתב בדבר הזה אמירה כיון שלא היו עדיין, וזה אשר יצאו ראשונה ראשית גילויים. עיין שם בדבריו.
הנה המשכיל על דבר לדעתי יתבונן שהוא סוד הבחינה ראשונה בחינת כתר (שאינו נרמז באות, רק בקוצו של יו"ד [זוהר ח"ג י ע"ב]) שהוא השורש להחכמה הקדומה (הנרמזת באות י' [זוהר שם]) כי "החכמה מאין תמצא" [איוב כח, יב].

(רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, בני יששכר, תשרי, מאמר ב, אות י)

איתא בראשית נמי מאמר הוא. אך לא כתיב אמירה, והוא בחי' מחשבה ואין התחתונים יכולין לקבל בחי' זו. לכן כתיב "והארץ היתה תהו כו' ויאמר אלקים יהי אור", שהוא בחי' הדיבור. ובזה יש לבני ישראל חלק, דהעולם נברא בתורה.

(שפת אמת, פרשת בראשית שנת תרסא)

עיקר המכוון במעשה בראשית בשביל בני ישראל שנקראו ראשית, פירוש - מעשה בראשית, כמ"ש "בראשית ברא", ואמרו חז"ל בראשית נמי מאמר הוא. והוא המאמר שכל הבריאה נעשה בהתפשטות זה המאמר, והוא בחי' הראשית, עיקר רצונו ית"ש. ובזה יש חלק לבני ישראל, ונק' "קדש ישראל לה' ראשית תבואתו".

(שפת אמת, פרשת אמור שנת תרסא)

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה כא ע"ב]

בראשית נמי מאמר הוא דכתיב בדבר ה' שמים נעשו
40-41

קשה מ"ט לא כתוב מאמר בבריאת שמים וארץ? ועוד מ"ט כתיב "בדבר ה' שמים נעשו" ולא כתיב ארץ? ולפמ"ש ניחא, כי שמים מרמזים למעשה הצדיקים, כי משם יוצא האור, אלו מעשה הצדיקים, וכנ"ל, והארץ מרמז על מעשה הרשעים וכנ"ל. ולכן לא כתיב בתורה מאמר בבריאות שמים וארץ, כי בבריאות ארץ אף שהוא מעשה הרשעים לא שייך בי' אמירה כמו שאמרנו, כי אין להקב"ה חלק במעשיהם כלל, ומפי עליון לא תצא הרעות כאמור. וזהו הדבר אשר דברנו, כי לכן כתיב "בדבר ה' שמים נעשו" לבד, כי בבריאות שמים שהוא מעשה הצדיקים שייך שפיר בדבר ה' נעשה, כי הוא גוזר כביכול על מעשה הצדיקים שיצא לגדר המעשה. ולכן לא כתיב שם ארץ.

(רבי רפאל כץ, מרפא לשון, עמוד התורה, עמ' עט במהד' תשסה)

לב. בראשית נמי מאמר הוא דכתיב בדבר ה' שמים נעשו

עיקר שופר הוא רק קול בעלמא, והוא הבא מפנימיות האדם, מהרוח הבא מנשמת אדם, ונשימה מכח הלב, והוא הבא בתוך שופר להשמיע קול, ועיקר שופר שהוא קולו של הלב, כי הנפיחה בו, והוא מכח הלב והוא המשמיע קול, ואין לכלי דיבור חלק בו, וזהו תקיעה פשוטה, וזהו קול שופר. ובזה כביכול ברא ה' העולם, כי "בדבר ה' שמים נעשו", אבל דיבור ומאמר ראשון לא היה אפשר כביכול בדיבור גמור, כי א"כ נברא מלאך, ויאמרו ח"ו שותף היה במעשה בראשית כמ"ש, ולכך מאמר ראשון היה קול בעלמא כביכול, המורה על מחשבה, כי קול גמר כח המחשבה, ואז התחיל בריאת עולם. ולכך נאמר בראשית, וקבלו חז"ל דהוא מאמר. ולא נאמר "ויאמר", כי לא היה רק קול בעלמא, שהוא גמר כח מחשבת לבב. ולכך מתרגמינן "בראשית" - במחשבתיה. ולכך אנו תוקעים, כי אז נברא עולם והיה בשופר. ולכך כשאנו תוקעים, אומרים היום הרת עולם וכו', כי זהו תחלת בריאת עולם, כמו הריון והיולי לבריאת כל עולם דיבור ומאמר ראשון.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ו)

לב. בראשית נמי מאמר הוא דכתיב בדבר ה' שמים נעשו

[הגלגלים שנקראים "שמים" היו אמורים להתקלקל אחרי כמה ימי סיבובים בגלל גודלם, אלא שה' מחדש אותם בכל יום. וזמש"כ "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'" - פעולת השמש מהללת את שם ה'.]

(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף כ ע"ב)
לטקסט

אין מזכירין [מלכות זכרונות ושופרות] של פורענות
48-49

ראינו לרבותינו ז"ל שהצריכו לתקוע קשר"ק... ולפי שיצאו בגלות נפל ספק בתרועה אם הוא בדרך קול יללה שהוא קול נשבר תכוף... או קול אנחה שהוא קול נשבר נפסק... או שניהם יחד האנחה והיללה אחריה כדרך כל מי שאירע לו מקרה רע ודאג לו. וזה מקום הערה טובה למצוה הזאת שהרי רבותינו ז"ל אמרו על הפסוקים הנתקנים בברכות אלו שאין מזכירין בהן פסוקים של פורענות... הרי נראה מדבריהם שאין להזכיר ביום הזה דברים שיש בהם לשון כעס... כל שכן שאין ראוי להעצב בו ולהאנח. וכן בא בעזרא [נחמיה ח, י] על היום הזה: "ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם". אם כן גדול כח המצוה שצריכה אנחה ויללה ביום הזה, והוא לפי שאין התשובה בוידוי פה בלבד, אבל צריך שיאנח השב ויצטער על מעשיו הרעים שקדמו לו.

(רבי יעקב אנטולי, מלמד התלמידים, פרשת נצבים)

אין מזכירין [מלכות זכרונות ושופרות] של פורענות
48-49

...הערה אצל קצת מפרשים בהיזהר שלא להזכיר פסוקים של פורענות, רק ענינים יורו על שלמיות, שאין הכונה על העצבון ומרירות, רק על הרעדת הנחש המשיא והיזהר מנשיכתו ולשמוח על הצלחת חפץ ה' בידו. והוא שאמר על זה היום בנבואת עזרא, "ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם".

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש מאמר ב פרק ז)

אין מזכירין [מלכות זכרונות ושופרות] של פורענות וכו' (לב:) מלכיות כגון וכו' אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם וכו' זכרון כגון ויזכר כי בשר המה וגו'
48-לב:

ענין מלכות נקרא מה שישראל מצידו ממליך את השי"ת, אף שבאמת הוא "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא", וכבודו של השי"ת הוא תמיד בשלימות גם בלתי עבודת ישראל, מ"מ הישראל רוצה תמיד להכיר את המלוכה של השי"ת, ורוצה תמיד לראות החיבור מן תפיסתו עם אורו של השי"ת, וכדכתיב (תהלים כב) "כי לד' המלוכה ומושל בגוים", שאצל האומות נקרא השי"ת בשם מושל, שהם אינם מכירים בתפיסתם שום חיבור עם אורו של השי"ת, רק שהשי"ת מנהיג אותם למעלה מדעתם, שאני אצל ישראל נקרא השי"ת בשם "מלך", שרוצים תמיד להכיר בתפיסתם את החיבור עם אורו ית'. וזה הענין שאין מזכירין מלכות של פרענות כגון "אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם", שמקודם כתיב שם "והעולה על רוחכם היו לא תהיה", היינו שישראל מצידו אינו מכיר בתפיסתו אם המלוכה של השי"ת, רק שהשי"ת אומר להם "אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם", שהשי"ת ינהג אותם בהכרח. וזה הוא אצל ישראל פרעניות ממש, מאחר שישראל רוצה תמיד להכיר בתפיסתו את המלוכה של השי"ת. זכרונות כגון "ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב", והיינו כי באמת השכל של האדם מחייב שהעונש של האדם אחר החטא היה צריך להיות בלי גבול, כי מאחר שחטא נגד הרצון של השי"ת, שזה הרצון הוא בלי גבול ובלי תכלית, ממילא מחייב השכל שהעונש ג"כ צריך להיות בלי גבול. אך השי"ת ברוב רחמיו וחפץ להיטב הציב שהעונש הוא בגבול, כי באמת השכר של השי"ת לטובה הוא בלי גבול, והיינו במקום שאדם מקיים את רצונו ית', מגביה השי"ת את תפיסתו למעלה עד שנתאחד יחד עם הרצון של השי"ת, וכשם שזה הרצון הוא בלי גבול, כך תפיסתו ומתן שכרו הוא ג"כ בלי גבול. אבל להיפך אצל עונש ח"ו הוא רק בגבול, והוא כי באמת נגד הרצון של השי"ת אי אפשר לפעול כלום, רק כל ענין החטא הוא רק בתפיסתו, ותפיסתו הוא בגבול, ממילא העונש הוא ג"כ בגבול. וזה "ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב", שהשי"ת זוכר לאדם שהוא רק בשר, והיינו שהוא רק בגבול ותכלית, ולא יענוש אותו רק בגבול. וזכרון כזה הוא אצל ישראל פרעניות.

(רבי מרדכי יוסף אלעזר ליינר, תפארת יוסף, ליקוטי הש"ס, כאן, עמ' קמט-קנ)

אין מזכירין [מלכות זכרונות ושופרות] של פורענות וכו' (לב:) אין מזכירין זכרון של יחיד ואפילו לטובה כגון זכרני ה' ברצון עמך
48-לב:

זכרון מלכות וכו' [כך הגירסה במשניות] - קשיא אמאי שינה הסדר?... נ"ל דתרתי שמעינן ממתני', חדא הא דאין מזכירין של פורענות, ואידך... דאין אומרים זכרון של יחיד ואפי' לטובה, ובש"ס כגון "זכרני ה' ברצון עמך", ש"מ דאפי' זכרון של מלך דסד"א דליחשיב כרבים, אפ"ה אין מזכירין, דהא האי קרא דוד המלך אמרו אנפשיה ואפ"ה אמרת לא. ומתני' מתפרשה נמי הכי: אין מזכירין זכרון מלכות, כלומר זכרון של יחיד (ומש"ה לא תני זכרונות) אפי' הוא של מלכות, כגון הא דדוד המלך ע"ה, וכן אין מזכירין שופר של פורענות ואפילו דרבים, דאל"כ מאי איריא של פורענות, הא אמרת רישא דשל יחיד כלל כלל לא, ואיידי דתנא רישא זכרון תנא סיפא נמי שופר, ולא דק כיון דליכא למיטעי, ותנא שופר של פורענות והוא הדין לאינך, דמאי שנא? וחד מנייהו נקט.

(שושנים לדוד ראש השנה פרק ד משנה ו)

מתחיל בתורה ומשלים בנביא
49

הנבואה היא הכשרון המפותח של רוח הקודש, ורוח הקודש הוא הכח הנבואי טרם צאתו מן הכח אל הפועל הגמור. כשאנו משערים את ערכה של הנבואה, צריכים אנחנו לשים את המשקל היותר גדול והיותר עיקרי על התוכן של רוח הקודש בקרבה, ומכל מקום עולה היא הנבואה על רוח הקודש, מפני שהיא מדת רוח הקודש מפותחה ומבושלה. מובן הדבר לפי זה, שאפשר שיהיה אדם גדול במדת רוח הקודש שלו ומכל מקום לא יהיה נביא, מפני שלא פיתח את כשרונו לבא למדת הנבואה, או שמניעות חוציות ממדרגת העולמים כולם, וסדרי החיים, ערכי התולדה האנושית, וכיוצא בהם, הן מעכבות את הפיתוח הנבואי לצאת אל הפועל. ויש נביא שלא הגיע למדת רוח הקודש באותה המעלה המופלאה של בעל רוח הקודש הגדול, ומכל מקום אותה המדה של רוח הקודש שיש בו באה לידי פיתוח. וזהו התוכן של יחש נביאים וכתובים זה לזה, שהנביאים עולים בכללם על הכתובים בקדושתם, ומכל מקום ישנה מדרגה המשוה את הנביאים אל הכתובים, ומניחים כתובים על גבי נביאים כשם שמניחים נביאים על גבי כתובים. ולפעמים מתגלה מדרגה מיוחדה מוקדמת בכתובים לגבי נביאים, כפי הסדר של מלכיות זכרונות שופרות דראש השנה. אינהו עדיפי מיניה, ואיהו עדיף מנייהו, אינהו עדיפי מיניה, דאינהו נביאי ואיהו לא נביא, ואיהו עדיף מנייהו, דאיהו חזי ואינהו לא חזו.

(אורות הקודש כרך א סי' צד עמ' רע = שמונה קבצים, קובץ ח, אות קמו)


לב ע"ב

חי אני נאם ה' [אלהים] אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם וכו' כל כי האי ריתחא לירתח קודשא בריך הוא עלן וליפרוקינן
1-5

הקב"ה מעמיד להם מלך כהמן ומחזירן למוטב [סנהדרין צח ע"א]. ובזה נראה ליישב הא דאיתא על פסוק ביחזקאל "חי אני נאום ה' אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחימה שפוכה אמלוך עליכם" ואמר ר"נ כל כה"ג לירתח עלין ונפרקינן. וא"כ קשה, מאי קאמר הקרא "בחימה שפוכה" יגאל? אלא נראה דהיינו שיגזור גזירות, שאח"כ יחזירו למוטב.

(רבי אברהם משה זרח איידליץ, אור לישרים (תשב), דרוש ג, עמ' נה)

חי אני נאם ה' [אלהים] אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם וכו' כל כי האי ריתחא לירתח קודשא בריך הוא עלן וליפרוקינן
1-5

ומונין שבע שבתות, היינו בכל שבע ימים יש גם כן שבת, דאחר כל ההשתדלות, מה שנקבע בלב להיות כן אינו אלא מה' יתברך. ועל זה היה במתן תורה כפיית ההר כגיגית, לומר שהוא בעל כרחם ושלא מרצונם ה' יתברך קובע בהם קדושה זו. ומכל מקום צריך ההשתדלות בימי הספירה קודם, וכמו לעתיד נאמר "בחימה שפוכה אמלוך עליכם", וכל כי האי ריתחא לירתח וליפרוקינן, אלא שצריך ההכנה מימי הגליות מקודם.

(רבי צדוק מלובלין, מחשבות חרוץ אות כא)

חי אני נאם ה' [אלהים] אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם וכו' כל כי האי ריתחא לירתח קודשא בריך הוא עלן וליפרוקינן
1-5

תפילת שמונה עשרה, בסוף אבות "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה". וצריך ביאור והבנה בסיום מלת "באהבה". והיה נ"ל דיבואר על פי דברי הש"ס... "אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם", ואמר רב נחמן כל כי האי ריתחא, לירתח קודשא בריך הוא עלן וליפרקינן. ומקביל לזה תפילתנו מנופה היטב, כי יאבה ה' לגאלנו, לא חלילה בחימה שפוכה וקצף גדול כי אם מביא גואל למען שמו באהבה.
[וכתב עליו ר' יוסף משאש, שו"ת מים חיים אורח חיים ח"ב סימן פד: ואני אומר, אחר הסליחה רבה מכבו"ק, דאין זה תפילה, אלא שבח, והדרה קושיא לדוכתא.]

(רבי מיכאל הורוויץ, הפלס, שנה ט (תרנ"ג), דף 38)

לב: חי אני נאם ה' [אלהים] אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם וכו' כל כי האי ריתחא לירתח קודשא בריך הוא עלן וליפרוקינן

1-5
ר' מאיר אומר בין כך ובין כך... קרויים בנים, דאפילו בקלקלותם לא נאמר עליהם שלא בנים הם אלא "לא עמי". וכן א"א להם לישראל לומר "לא הן ולא שכרן, לא יעשו תורה ומצות ולעומת זה לא יהי' להם סגולה וקדושה וכיוצא", כי עכ"פ הם בנים למקום ואינם יוצאים מרשות אביהם לעולם, וכמפורש בס' יחזקאל "והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגויי הארץ וגו' חי אני נאם ד' אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם". ויפה אמרו בגמ': א"ר נחמן כל כי האי רתחא לרתח רחמנא עלן, כי השבועה הזאת עדות נאמנה שאנחנו בנים למקום ב"ה ואינן יוצאין מתחת רשותו לעולם.

(רבי חיים שיטץ, אור החיים, דרוש ד, עמ' 22)

כל כי האי ריתחא לירתח קודשא בריך הוא עלן וליפרוקינן
3-5

אע"פ שיפה הוא לנו דלירתח רחמנא עלן, וע"י יסורים נהי' טהורים וגדולים במעלה, אבל באמת כל חלוקי כפרה (עי' יומא פו ע"א) שאמרו שיש בהם שצריכים יסורים, הם דוקא בתשובה מיראה, שהזדונות נעשו כשגגות וצריכים כפרה, אך במי ששב מאהבה, שזדונות נעשו כזכויות [יומא פו ע"ב], נראה שאין צריך יסורים... על זה אנו מבקשים שיזכנו ה' יתברך לתשובה מאהבה, שלא נצטרך ליסורים וחליים רעים בר מינן. וא"כ המתפלל אל יוצרו ית' שיעביר חטאיו בלא יסורים אינו כי אם שמתפלל שיזכהו ד' ית' לתשובה מאהבה, והדבר העיקרי שבתפילתו הוא ההתרוממות הגדולה שיזכה לאהבת ד', ובתורת טפל הוא מה שלא יהיו לו יסורים.

(עולת ראיה ח"ב עמ' שנז [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' שצא, במהד' תשס"ה])

אבל אם בא לומר מלכות זכרון ושופר של פורענות של נכרים אומר
7-8

ושופר הוא גם כן מכלי הדיינים כמו שאמרו בסנהדרין (ז ע"ב), ומזכירין שופר דפורעניות דאומות העולם כמו שאמרו בגמרא, כי ממילא על ידי ד"כל קרני רשעים אגדע - "תרוממנה קרנות צדיק"... על ידי התעוררות השופר לעורר לבבות בני ישראל לה' יתברך, שאצלם הוא מעורר יראה בלב הבא על ידי ראשית חכמה וראש ההתגלות שבראש השנה, ואצל האומות נעשה מזה "סערות תימן", הסער אשר "על ראש רשעים יחול", כמו דמשמתין על ידי שיפורא שהוא שם מיתה[מו"ק יז ע"א] לעכו"ם וחיים לישראל הדבקים בה' אלהים חיים ומלך עולם על ידי זה כאמור.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות נא, בסופו)

אם בא לומר מלכות זכרון ושופר של פורענות של נכרים אומר מלכות כגון ה' מלך ירגזו עמים וכגון ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו
7-9

אבל אם בא לומר מלכות של פרענות של עכו"ם כגון "ד' מלך ירגזו עמים" וכגון "ד' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו", והיינו כדכתיב (משלי כה): "הגו רשע לפני מלך ויכון בצדק כסאו", כי מזה שהאומות מרגיזין ומרעישין את הארץ, כדכתיב (תהלים ב) "למה רגשו גוים", ומזה הירגזון אומר השי"ת "עתה אקום יאמר ד'". ומזה שהם מרעישין את הארץ "עזב ד' את הארץ", מזה בונה השי"ת יותר מלכות שמים בהתגלות. וזה "ד' מלך ירגזו עמים", שמהירגזון שלהם יהיה בקרוב ד' מלך. וכן נמי הענין של "ד' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו", כי באמת כתיב (תהלים ט) "וערים נתשת אבד זכרם המה וד' לעולם ישב כונן למשפט כסאו". "אבד זכרם המה" - איתא ע"ז במדרש (תנחומא תצא יא): זה זכרון של עמלק, כי אין השם שלם וכסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק. ומהאבדון שלהם יהיה יותר מלכות שמים בהתגלות. וזה "ד' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו", שמהאבדון שלהם יהיה ד' מלך. וזה ענין שאם בא לומר מלכות של פרעניות של עכו"ם אומר, כי מפרעניות שלהם יבנה בקרוב מלכות שמים של ישראל בהתגלות.

(רבי מרדכי יוסף אלעזר ליינר, תפארת יוסף, ליקוטי הש"ס, כאן, עמ' קמט-קנ)

לב: פקדונות הרי הן כזכרונות

12
"זכרון תרועה"... ומה שהוא יום הדין נרמז במלת "זכרון" כי הוא לשון נופל על הדין (במדבר ה, טו): "מזכרת עון", "והוא מזכיר עון להתפש" (יחזקאל כא, כח), וכן לשון פקידה מדת הדין, מלשון (שמות כ, ה) "פוקד עון אבות", ובפירוש אמרו ז"ל: פקדונות הרי הן כזכרונות.

(רבינו בחיי ויקרא פרק כג פסוק כד [ובדומה בספרו ספר כד הקמח, ראש השנה, השני])

לב: פקדונות הרי הן כזכרונות

12
ונראה שמי שמתרגם ["כל העובר על הפקודים"] "כל דעבר בימא"... מלת "הפקודים" אין ענינו מנין, אלא ענינו זכרון, זכרונות, כמ"ש בר"ה לב פקדונות הרי הן כזכרונות, כגון "וה' פקד את שרה", וכגון "פקד פקדתי אתכם", וכן נראה מפיוט הקלירי שפייט "שמורים לזכרון תת כל העובר". וביאורו: "זה יתנו כל העובר" בים "על הפקודים", ר"ל שיהיו שמורים זכרוניהם לטובה.

(עלי תמר על ירושלמי שקלים פרק א הלכה ג)

פקדונות הרי הן כזכרונות וכו' דברי רבי יוסי רבי יהודה אומר אינן כזכרונות
12-14

נראה דר' יוסי לטעמיה אזיל בפ"ק דף [טז ע"א] אמר דר' יוסי סבר אדם נידון בכל יום, ואמר מאי טעמא דר' יוסי, שנאמר "ותפקדנו לבקרים"; מאי טעמא לא אמר כר' נתן? בחינה עיוני בעלמא; פקידה נמי עיוני בעלמא הוא! אלא אמר ר"ח טעמיה דר' יוסי מהכא: "לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו". והנה לבתר דיליף מהך קרא דנידון בכל יום, חזינא דהא דקאמר קרא "ותפקדנו לבקרים" כוונתו ע"י משפט שנידון בכל יום, וא"כ קרי למשפט פקידה, ולכן מדכרינן פקידה במקום זכירה, דחזינא דלאו עיונא בעלמא הוא. אבל לדידן דקיי"ל דאינו נידון אלא בד' פרקים, א"כ על כרחך הא דאמר "ותפקדנו לבקרים" הוא עיונא בעלמא, ולכך לא הויא פקידה בכלל זכירה, ולכן קיי"ל הכא כר' יהודא, דאינו במקום זכירה. ולדידן הא דאמר קרא "לעשות משפט עבדו ומשפט עמו" על מלך וציבור קאי, דהם נידונין בכל יום, וכמו דאמר בירושלמי שם (ר"ה פ"א ה"ג): ר' יצחק בשם רבי מלך וציבור נידונין בכל יום, מ"ט? "לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו", ועיי"ש, אבל יחיד נידון בד' פרקים, ופקידה עיונא בעלמא הוא, לכן נהגו כו"ע כר' יהודא.

(אור שמח הלכות שופר פרק ג הלכה ט)

פקדונות הרי הן כזכרונות וכו' דברי רבי יוסי רבי יהודה אומר אינן כזכרונות
12-14

קורין פרשת "וה' פקד" בראש השנה שהוא "יום הרת עולם", ההריון והפקידה של כלל העולם כולו, היינו ראשית המחשבה והרצון שיהיו נבראים צבאו ופקודיו, וה' יתברך יהיה פקיד עליהם ומשגיח ופוקד פקודיו... כמו שבאותו יום היה התחלת הבריאה במעשה בראשית... ובראש השנה יש פלוגתא אי פקדונות כזכרונות, ואלו ואלו דברי אלהים חיים, כי הפקידה גם הוא לשון זכירה, אלא שהוא מוסיף עליו בהשגחה יתירה ובאיכות, ולעומת זה לשון זכירה מוסיף עליו בכמות והמשך הזמן, וכמו שכתב מהרש"א בחידושי אגדות שם דפקידה לשעה וזכירה לדורות, יעוין שם. והיינו דידוע דבמוח יש חדר הזכרון ששם חקוקים ורשומים כל הדברים שהם בזכרון אצלו, ומילתא דלא רמיא ששוכחה נמחק חקיקתו מאותו חדר וספר הזכרון, אבל כשמשים על לב לזוכרו הרי זכור ועומד אצלו, דנשאר חקוק במחשבתו, ואף כשאינו זוכרו באותה שעה, על כרחך עדיין רישומו קיים וניכר במוחו שהרי אילו רצה היה זוכרו.
ועיקר ראש השנה נקרא יום הזכרון, שמצד הזה הוא הראש לשנה שממנו יהיה נמשך ההשפעה לכל השנה, וההמשכה הוא על ידי הזכירה... כידוע דאין כוחם של ישראל אלא בפיהם (במדבר רבה פרשה כ, ז), שהוא "הקול קול יעקב", שתי קולות, שאמרו ז"ל (פתיחתא דאיכה רבתי ב) בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, היינו קול תפילה הרמוז במלת "הקל" חסר ו' בלשון הכתוב, ובתוספת הה' הרומזת לתפילה כנודע, ו"קול" מלא ו' רומז לקול תורה, כידוע דהו' רומזת על זה (עיין בזוה"ק ויגש רי ע"א), והשופר הוא רומז התעוררות קול שופר דמתן תורה שהוא הקול תורה שיש בזרע יעקב, ועל ידי זה הוא התפשטות השגחתו יתברך עליהם לטובה. ועל כן קריאת התורה לדברי הכל בפקדונות....
ולפי שיש בשמירת תורה והעסק בה מה שהוא מצות אנשים מלומדה, דעל זה אמרו (מדרש איכה ריש פתיחתא ב): לואי אותי עזבו ותורתי שמרו המאור שבה מחזירם למוטב, דאפשר להיות שומר תורה ועם כל זה צריך עדיין חזרה למוטב, שתכליתו הוא הדביקות באלקים חיים... אפשר... שישתקע בלבושים ועשיית מצוות גולמות ולא יזכור העיקר, דהיינו עשיית הדברים לשם פעלו ולהתדבק על ידי זה בה'... וזה "אותי עזבו", שעזב מזכרונו. וכן ה' יתברך עוזבו מזכרונו. ועל זה הוא הקול תפילה בעבודה שבלב כעומד לפני המלך, ועל ידי זה מתדבק בה' יתברך, שזהו הוראת תפילה, לשון דבקות, ובזה הוא המשכת הזכרון ועל כן בתפילה מזכירין רק זכרונות. ולרבי יוסי גם פקדונות כזכרונות, משום דסוף סוף המאור מחזיר למוטב, ועל ידי האור דלפי שעה על כל פנים דלא ימלט שהתורה לא תאיר בקרבו, והאור הוא בתורה אור, זוכה שידחה הרבה מן החושך עד שיקבע בלב לזכור תמיד. והלכה כוותיה, שכן הוא האמת כפי התורה. אלא שמכל מקום נהוג עלמא כרבי יהודה כמו שכתב הרא"ש (ראש השנה פרק ד סימן ג), ודבריו אמת כפי מנהגו של עולם התמידי, שעדיין לא נתגלה ההחזרה למוטב בפקדונות אף על פי שהאור חזק בהשגחה יתירה הוא רק לפי שעה, והזכרון הוא בהעלם.

(רבי צדוק מלובלין, פוקד עקרים אות ב)

כיון דאתו רבים מינה כרבים דמיא
15-16

כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד הטעם דברכת חתנים בעשרה... משום דע"י הנשואין נעשה האדם כללי, כאמרם ז"ל בש"ס ר"ה כיון דאתו רבים מינה כרבים דמיא... וצריכין להמשיך לו ברכה לענין חדש שנתהוה בו היינו ענין כללי, ע"כ צריכין להיות בעשרה שהוא כלל, ודפח"ח. וממוצא הדברים שהאדם על ידי הנשואין נעשה ברי' חדשה, שעד עתה הי' פרט ועכשיו נעשה כללי. ובזה יובן הענין שמוחלין לו על כל עונותיו (כבירושלמי בכורים פ"ג ה"ג), כי נעשה ברי' חדשה וכקטן שנולד דמי, ואיננו אותו האיש שעשה אותן המעשים. ובזה יש ליתן נמי טעם על שבעת ימי המשתה, כדי שיתישב בי' האי חילא כמו והי' שבעת ימים תחת אמו.
ויש להסביר עוד הדבר, כי ידוע שבכל יום משמשת מדה אחת משבע המדות, ביום הראשון חסד, וביום השני גבורה וכו', ובשבעה ימים נכללות כל המדות, ע"כ להיות נעשה האדם כללי צריך שיעברו עליו כל שבעת הימים בעודו בחופת כבודו. ובזה יש לומר נמי הענין שבע ברכות, שיהי' מבורך מכל צד ומכל בחינה, ועי"ז נעשה כללי.

(שם משמואל, פרשת קרח שנת תרעג)

לב: כיון דאתו רבים מינה כרבים דמיא

15-16
ענין שבע הברכות, כי שבעה הוא מספר כללי, ואדם בעת הנשואין נעשה איש כללי כאמרם ז"ל כיון דאתי רבים מינה כרבים דמיא, וע"כ מתיחס אליו מספר שבע ברכות, היינו כדי שהכח הכללי שבו יתברך בקרבו צריכין לזה שבע ברכות.

(שם משמואל, פרשת כי תבוא שנת תרע)

ותרועת מלך בו אומרה עם המלכיות ואומרה עם השופרות
25-26

"ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו". פירוש, כי ה' יתברך עמו מבלי פירוד, כי תיכף שהוא מריע, הוא נושע. וכדכתיב (במדבר י, ט) "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם". וענין זה שנושעים תיכף ומיד, ומורה כי ה' יתברך עמהם בלי פירוד, שהרי תיכף שקוראים - נענים, וכדכתיב (ר' דברים ד, ז) "ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו בכל קראינו אליו". וכך פירוש "ותרועת מלך בו", כי דרך להריע לפני המלך כאשר אחד רוצה שיהיה נזכר לפני המלך, שיושיע אותו המלך. ודבר זה נמצא בישראל כאשר מריעין לפניו, שומע ה' יתברך ועונה אותם... מצד אשר ה' יתברך נלחם להם בכח דין ומשפט, שהוא על ידי תרועה זאת, שיוצא נגד אויביהם כאיש גבור מלחמות, יריע אף יצריח, ועושה הדין באויביהם, מורה כי ה' יתברך עמהם בלי פירוד... וכך פירוש זה אצל חכמי התנאים, שהרי "ותרועת מלך בו" נאמר עם פסוקי שופרות בראש השנה.

(מהר"ל, נצח ישראל, פרק נח)

שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד מלכות
34

ברכה ראשונה והיא אבות... ואף על פי שאין מלכות בפתיחה, י"א "אלהי אברהם" הוי כמו מלכות, שאברהם המליך אותו על כל העולם, שהודיע מלכותו ואלהותו לכל באי העולם. וי"א "האל הגדול הגבור והנורא" הוי כמו מלכות, דלאו דוקא לשון מלכות בעינן כדאמרינן בפ"ב דר"ה "שמע ישראל" הוי מלכות.

(טור אורח חיים סימן קיג)

שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד מלכות
34

רז"ל תקנו בראשית הכל מלכיות כאמרו "וקרבתי אליכם למשפט" (מלאכי ג, ה), מפני שהמלכיות הם מכוונים כנגד מדת הדין וכנגד מצות לא תעשה, להיפרע ממי שעבר על לאו מכל מצות לא תעשה בכל יום מימות השנה, כי הכל ניתן לחשבון. והנה תמצאם ז"ל רומזים זה הענין במסכת ראש השנה בחותם מלכיות, ואמרו: "ה' אלהינו ה' אחד" מלכות, בהיות "אלהינו" סוד המלכות לעולם, והוא סוד חצי השם שסודו י"ה שהוא מדת הדין, כאמרו "אם עונות תשמור י"ה" (תהלים קל), וכן "כי יד על כס י"ה מלחמה" (שמות יז, טז), ותדע לך כי בשם אלהים נראה סוד המלכות.

(רבי יוסף ג'יקטליה, גנת אגוז, חלק ב, שער בביאור תפלות ראש השנה, עמ' ש-שא במהד' תשמט)

שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד מלכות
34

בפסחים שם [נו ע"א] אמרו שיעקב אמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ומשה לא אמרו, ואנן אומרים בחשאי... ידוע דהליכות עולם הטבע מכונה בשם מלכות, ומדה זו טעונה ברכה, כדאיתא בב"מ דף קיד הקדש טעונה ברכה שנא' "ואכלת ושבעת וברכת" וגו'. אבל הנהגה שהיא למעלה מן הטבע אינה טעונה ברכה והשפעה... ויעקב עזב בניו במדה פחותה ובגלות, על כן ברך את שם כבוד מלכותו, והיא ה' אלהינו. והיינו דאי' בר"ה פ"ד דבזה המקרא שמע ישראל יש בו מלכות, וכמש"כ התוס' ברכות דף מט, ב, דאלקי אברהם הוא מלכות., משא"כ משה רבינו לא אמר ברוך, משום שהי' מתנהג במדת תפארת וכדכתיב ישעי' סג: "מוליך לימין משה זרוע תפארתו".

(העמק דבר, דברים פרק ו, ד - הרחב דבר)

שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד מלכות
34

במשוח מלחמה שדיבר אל העם "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה" וגו', פירש רש"י: אפי' אין לכם זכות אלא קריאת שמע כדאי שיושיע אתכם, ע"כ. והנה מה דפרט מצות ק"ש יותר מכל מצוות שבתורה, יש לומר דידוע דכל העומדים נגד ישראל כאילו עומדים נגד הקדוש ברוך הוא, ובמהר"ל בספר נר מצוה דארבע מלכיות בעצם הם מתנגדים למלכות שמים, עיין שם. וידוע דכל האומות שרשן מארבע מלכיות. והנה בש"ס ר"ה "שמע ישראל וגו' ה' אחד" זה מלכות. ועל כן בזכות ק"ש שהוא מלכות, ובש"ס נקרא קבלת עול מלכות שמים [ברכות יג ע"א], מתגברים על האומות שהם להיפוך.

(שם משמואל, פרשת ויגש שנת תרעה)

שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד מלכות דברי רבי יוסי רבי יהודה אומר אינה מלכות
34

תפקיד גדול הושם על ישראל: לדעת את ה' כאלקים, כמלך מלכי המלכים, שלבדו הוא. להמליכו כמלך עלינו כל שעה ושעה ולרעוד לפני גדולתו וחכמתו וגבורתו ואינסופיותו. להידבק במידותיו, ובערכיו, ובמחשבותיו, ולהפיץ את גדולתו בתבל כדי להמליך את ה' על כל העולם כולו.
משום כך, בראש השנה, היום שבו נברא העולם, עיקר מצוות היום היא להמליך את הקב"ה כמלך ולקבל את עול מלכותו - כי זה עיקרה של מלכות. ומשום כך יוצאים את מצות סדר מלכויות דר"ה בפסוק המורה על מלכותו וקבלת עולו אע"פ שהמלה "מלך" לא נאמרה בו. כך למדנו במשנה (ר"ה לב ע"א): "אין פוחתין מעשרה מלכויות, מעשרה זכרונות, מעשרה שופרות...". ובגמרא (שם לב ע"ב) מצאנו מחלוקת...: "ת"ש: 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד', מלכות, דברי ר' יוסי. ר' יהודה אומר אינה מלכות. 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים אין עוד', מלכות, דברי ר' יוסי. ר' יהודה אומר אינה מלכות. 'אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו', מלכות, דברי ר' יוסי. ר' יהודה אומר אינה מלכות". כלומר, ר' יהודה סובר שחייבים לומר את המלה "מלך" ובלי זה לא יצא ידי חובת מלכויות, ור' יוסי בא ואומר שהעיקר הוא לא המלה "מלך" אלא המשמעות של מלך, דהיינו שהוא אחד, ומשום כך חייבים לפחד ולקבל את עול מלכותו ושעבודו ללא סייג. ואכן כך פסק הרמב"ם (הלכות שופר ג, ט)... דבר גדול למדנו כאן: כמו שאמרנו, עיקר הענין של מלך ומלכות ה' הוא להמליכו על כל העולם, ועלינו לקבל את עול מלכותו.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' ה-ו)

שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד מלכות דברי רבי יוסי רבי יהודה אומר אינה מלכות
34

וטעם המחלוקת שם הוא, משום שיסוד היסודות של היהדות הוא קבלת עול מלכות שמים, ידיעת ה' כמלך ואדון הכל, וכפיפת רצון האדם לרצון ה', שבכך האדם מתקדש. ולכן ר' יוסי אומר, שבזה שאומר "ה' אחד", הוא מקבל את מלכותו. אבל ר' יהודה אומר שבראש השנה האדם חייב לומר בפירוש את המלה "מלך", כדי שתהיה עליו אימת הקב"ה כמלך.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, דברים פרק לג, ה, עמ' שנד)

שהזריזין מקדימין למצות

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא כח ע"ב]

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה
41-43

ורבינו זקיני [ראב"ן, שאלות ותשובות, סי' תרז במהד' דבליצקי] כתב: פירוש, דאף על גב דקיימא לן כרבי יוסי דאמר אדם נדון בכל יום, כדאמרינן בפרק קמא [לעיל טז ע"א] כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כרבי יוסי, ואם כן לא נקרא בשום יום הלל? לא דמי, דינא דרבים דנפיש רותחא, שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון ביחד, [לכל יום], שכל אדם ואדם נידון לפניו לבדו ולא נפיש רוגזא, הילכך מקלסין לפניו. ויש לחזק דבריו, דגרסינן [לעיל ח ע"ב]: מלך וציבור מלך נכנס תחלה לדין... מאי טעמא... מקמי דליפוש חרון אף. וקשה בעיני, דמוקמינן התם מתניתין דבראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון דלא כרבי יוסי, ולרבי יוסי נראה דאומר הלל נמי בראש השנה ויום הכיפורים, דלדברי זקני הוה ליה לאוקמי מתניתין כרבי יוסי, ולאוקמי שבכל יום נידון כל אדם לבד ובראש השנה וביום הכיפורים יחד. אלא נראה לי דמתניתין דפרק קמא וגם דהכא דקתני ובשעת ההלל תרוויהו דלא כרבי יוסי, ולית הילכתא כרבי יוסי, אלא מנהג בעלמא דמצלי אקצירי ואמריעי כרבי יוסי, ולא מחינא בהו.

(ראבי"ה, סימן תקלח)

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה
41-43

כונת בעל זה המאמר שאין ראוי בזה הזמן לעורר הלבבות בדברי שמחה, אלא לעורר לבנו בדברי כבושין ובענינים מרעידים הטבע, שבדברים אלו ובכיוצא בהם הם המעוררים לשוב תשובה שלמה, ומפני זה תקנו שלא לומר הלל בראש השנה.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש מאמר ב פרק ב)

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה
41-43

ונלע"ד שראוי לבאר המאמר שלא תהיה שאלת השלמים האלה משרתי עליון כשאלת סתם מקשן, רק דבר טענה שכלית יצוק בה, וכ"ש התשובה הנאמרה מאדון החכמה ב"ה.
והנה יש לשאול, מאחר שראינו שאסור לומר הלל בכל יום, וחז"ל אמרו (שבת קיח ע"ב): הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף, נראה שקדושת היום גורמת שיאמר בו הלל, א"כ הלא נודע שקדושת יום השבת גדולה מקדושת כל המועדות, ולמה אין אנו אומרים הלל ביום שבת קודש?
מתחלה נבאר הפרש אחד בין מלאכי השרת לשלמי בני אדם. נודע שכל שלם לא עשה דבר בלא תכלית כי כן יגזור השכל, אמנם יש עושה פעולות תכופות כולן ברורות ושלמות, א"כ כולן תכליות, ויש עושה פעולות רבות שכולן מתכנסות להפקת תכלית. כפי השכל יצוייר יותר שהתכלית הדורש ריבוי הכנות להפקתו יהיה מעולה יותר מהתכלית המושג בלא הכנה. אמנם כשיבחן הפועל לשעתו, ייראה לעין הפועל בפעולות שהן בעצמן תכלית יותר נכבד מהפועל סיבות מביאות אל התכלית.
מלאכים נקראים עומדים, אינם מתעלים ממעלה אל מעלה, א"כ כל מעשיהם תכלית בעצם, השירה והתהילה לחי העולמים. ולפי קיצור השגתנו יהיה ענינו הציור האמיתי בגדולת אמיתת כבוד האל ב"ה ודרכיו הגדולים, וההמשך אחריהם בטבע ובעצם הוא דבר יקר ומעולה מאד והוא בעצמו תכלית נכבד ודאי. לא כן בני אדם יושבי ארץ המגושמה, להם המון פעולות אינן יקרות מצד עצמן, רק הן מכינות את התכלית. אם כן, האדם כשעומד בעסק האמצעי הוא נגרע מערכו מכשעומד בעסק התכלית. א"כ הוא הולך, והמלאך עומד מטעם זה עצמו של חילוף עסקיהם.
אבל חז"ל אמרו (נדרים כ ע"ב): "מאן מלאכי השרת? רבנן", שהאדם, אע"פ שיסוד הנהגתו לעשות פעולות אמצעיות מסבבות התכלית, יוכל לעשות רצונו כ"כ שוה לרצון קונו עד שתהי' אצלו כל פעולה בחי' תכלית, כיון שהיא רצונו של מקום ב"ה. וזה יצוייר רק בעובדים מאהבה, אבל העובד מיראה לעולם אינו דומה למלאכים, שהוא עוסק באמצעיים והם עוסקים בתכלית.
נמצא שישנם שלשה גדרי התעסקות, א' עוסק בהכנות ואמצעיים, ב' עוסק בתכלית בדבר שהפעולה בעצמה תכליתית, ג' עוסק בתכלית הבא אחרי כל האמצעיים.
וזהו ההבדל בין ימי חול ליום טוב, וביניהם לשבת, שימי החול מכוונים נגד העסק באמצעיים ומכשירי התכלית, ימים טובים מכוונים נגד דבר שהוא תכליתי בעצמו, ע"כ מצווה בשמחה בהם, ועצם עיקרו בלב והוא דבר נכבד תכליתי, א"צ לאמצעיים קודמים, כי השמחה על ד' בהכרח היא מוכנת מעין שלמותו ב"ה. ושבת היא מכוונת נגד העסק בתכלית הבא מקיבוץ כל האמצעיים, וזהו ענין המנוחה המיוחסת לשבת, שהיא הבאה אחרי היגיעה.
ההלל והשירה הם עבודות מיוחסות למלאכי השרת בטבע מציאותן, והן פעולות תכליתיות מצד עצמן, אינן צריכות לאמצעיים לקנותן. מעלה כזאת צודקת ביו"ט, אבל מעלת השבת גדולה ממנה, שהיא מתנה טובה שיש לו להקב"ה בבית גנזיו (שבת י ע"ב), א"כ אינה בכח השגת המלאכים, אלא דוקא לישראל מסורה, מפני שהיא השגת מנוחה הבאה אחרי היגיעה, ואין זה דרך מלאכי השרת להיות פועלים להוצאת תכלית, כי כל פעולותיהם תכליות קרובות מצד עצמן.
והנה זה ידענו כי ההארות הקדושות השכליות שמאירות על ידי מעשיהם של ישראל ע"פ תורת ד' גבהו מאד, עד שמלאכי השרת מקבלים מזה שפע אור שכל קדוש לשלמותם. והידיעות בסדרי ההנהגה העליונה ע"פ שורש הזמן מסור לישראל, כמפורסם בדברי חז"ל (ילקוט שמעוני בא רמז קצ) על פסוק "כי חק לישראל הוא" (תהילים פא, ה), שאמר להם הקב"ה למלאכי השרת: אני ואתם נבוא לב"ד הגדול. א"כ מלאכי השרת רצו לדעת ערך ימי הדין האלה נגד כל הימים טובים ושבתות ד' בהופעת אור קד[ושתם].
והנה טעם מניעת ההלל בימי חול הוא מפני שמעלת ההלל היא תכלית בעצם, ואינה מתחברת עם ימי חול שהם הכנות ומיצועים. והאומר שהנהגת החול שהרע מעורב בה הוא תכלית עצמי הרי זה מחרף ומגדף. וטעם מניעתו ביום שבת קודש, מפני שמעלת היום גדולה מתכלית קרוב, כי הוא תכלית עצמי [?]. ועתה שאלו טעם מניעת ההלל בר"ה ויוה"כ, אם הוא מפני מעלתם על כל ימים טובים, ועולים למעלת השבת, או מצד ירידתם מהם, ובאה התשובה ממנו יתעלה דהא והא איתא.
דהנה שלש מעלות מצאנו בעבודת הבורא: א' הצד הגרוע, יראת העונש דבני חיי ומזוני. הצד הב', אהבת ד' מצד כבודו וחסדיו שעשה. למעלה מאהבה היא יראת רוממותו ית', והיא מתאחדת עם האהבה תמיד, כי האוהב האמיתי בהיותו משיג עצם רוממות כבודו ב"ה, ורואה שההוד והיראה ראויים רק לו לבדו, ירצה בכל לב למסור נפשו ומאודו כדי להעלות יראת רוממות מלכותו על לב כל. ודרך יראת הרוממות צריכה שתגיע לזהירות המעשים ושלמותם, והיא אינה באה כי אם אחרי הידיעה הברורה שהאדון ב"ה מקפיד מאד על שלמות תיקון מעשינו ומדותינו וכל דרכינו. א"כ, השרידים, אוהבי ד' באמת, הרוצים בכבוד רוממותו, אצלם עומדים ימי הדין בשמחה גדולה, הרבה יותר מימי המועדות והרגלים, כי בימי הרגלים, עתי גילוי אהבת ה' יתברך לנו בהם, והאוהב החכם יבוש לקבל אהבה מרם על כל רמים ב"ה, רק ילבש עונג ונחת בגילה ברעדה שהיא מקובלת אל שכל הטוב והמדות הישרות.
המדה הזאת היא תכלית המעלה, אינה מושגת בשלמותה כי אם אחרי הכנות רבות שכליות ומעשיות ומדותיות, וישראל זוכים בה לע"ל. ועל זה אנו מבקשים בתפילותינו בימים הנוראים המקודשים, כמ"ש "ובכן תן פחדך וגו' ויעשו כולם אגודה אחת וכו'". אם כן, אמירת ההלל היא מעלה פשוטה נגד רוממות מעלת תכלית ימי הדין, שהאל ב"ה יושב על כסא דין, והעולם מתכונן בזה התכלית האמיתי ליראה שם כבודו.
אמנם זה לא יצויר כי אם אצל בעלי דעה והשכל, הקרובים לעבוד מאהבה, אבל אנשי ההמון העובדים רק מיראת העונש, עליהם מוטל פחד הדין ואימת המשפט בענינים הגשמיים, ואין מקום בלבם להכניס בו אהבת ד' השלמה. על כן אין הימים מגיעים לשלמות אמירת ההלל הבא בתכלית בעצמו, שאינו כי אם אהבה, אבל יראת העונש אינה כי אם הכשר והכנה לאהבה שהיא תכליתית, וביותר ליראת הרוממות.
ע"כ באה להם התשובה, כי לא יתכן אמירת ההלל בר"ה, לא לשלמי הדעת ולא לפחותי הערך. לשלמי הדעת מצד שמלך יושב על כסא דין, וזה תכלית המעלה האפשרית והראויה להיות מקוּוה, שיתנו כל המעשים רוממות כבוד לשם כבוד אדוננו שהיא תהילתנו. ופחותי המעלה א"א שיאמרו הלל, שהרי ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, ומוטרדים הם בדאגת דינם, והיראה ממלאת הלב.
ומעתה נמצא פשר למחלוקת הראשונים בענין תענית בראש השנה (עי' בטור או"ח סי' תקצז), שזה תלוי באדם עצמו, שאם לא ישים אל לבו גאות ד', וכל מעיינו לא יהיה רק ביראת העונש, א"כ אצלו טעם מניעת ההלל בראש השנה מפני שהוא יורד אצלו משאר ימים טובים בשמחתו, ורשאי להתענות כדי להכין לבו יותר. אבל אין זה הדרך הראויה, כי האל ב"ה שהוא אבינו הרחמן חפץ בשלמותנו, ולא בעינוינו, ע"כ יתגבר בשכלו ויטה אזנו לשמוע תורה, ויזכה למעלת עבודה מאהבה, ויגדל אצלו יום ר"ה בשמחתו מכל מועדי ד', כי בו נגדל כבוד יראת רוממות אל אדון ברוך הוא.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' קפא-קפד, במהד' תשס"ה)

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה
41-43

והנה ממה שדרשו מלאכי השרת שישראל יאמרו שירה בר"ה וביוה"כ מוכח שיש שירה מיוחדת לר"ה ויוה"כ, ולאותה השירה תאבים המלאכים, ורק מכיון שאין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל שירה למטה (חולין צא), שאלו מפני מה אין ישראל אומרים לפניך שירה בר"ה וביוה"כ? אולם תשובתו של הקב"ה יש להבין... דהיפך מזה אמרינן בירושלמי, הובא בטור (סי' תקפא)... לובשים לבנים ומתעטפים לבנים וכו' ושמחים בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נסים ע"ש. ואיך ישראל שמחים בר"ה ואינם חשים לזה שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו?
ולפי מה שבארנו... דערך של ר"ה הוא גילוי שלימות הרצון העליון ב"ה להעמיד את העולם על הדין, ליהנות מטובו הגדול את כל באי עולם עפ"י הדין ולא שיצטרך שוב להשתתפות מדת הרחמים, עלינו לדעת לפ"ז עד כמה גדלה חובת עבודתנו להכשיר עצמינו ליום הדין עוד לפני יום הדין... כדי שבהגיע יום הגדול והנורא של ר"ה כבר נהי' זכוכים ומזוקקים מכל חלאה ויהי' יכולת לזכותינו עפ"י הדין...
זהו הסדר שנדרש מאתנו לפני ר"ה, העבודה להשתדל לצאת מן המאסרים להשתחרר מהם ומהמוניהם, ושלא להיות שקוע ומוכנע בפני עניני החומר, וביום ר"ה צריכים לעבוד בעיקר להשתדל להתעלות ולהתגדל...
כיון שר"ה הוא יום התרועה, שצריך להיות נשלם בו רצונו יתברך להעמיד העולם במעמד הדין, ועבודתנו אז היא רק להוסיף גדולה וכבוד, על כן ישנה שירה מיוחדת לאותו יום, שירת הדין ושירת העלייה...
חביבותו של הקב"ה לישראל עם קדושו לאין ערוך... ואם מגיע הדבר שצריך הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו להעניש ח"ו א' מישראל ובכ"ש רבים מישראל, ומכ"ש אם העונשים צריכים להיות קשים ומרים ונוראים, אז הצער של מעלה נורא מאד... לכן בשעה שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, והצער של מעלה על העונשים גדולים מהצער על החטאים, מה עושים בנים יקירים? הם מקבלים באהבה כל היסורים ואינם מצטערים כלל, מבינים הם שכל היסורים הם להם לטובה להביאם לידי חיי עולם הבא וחיי נצח, וששים ושמחים ביום ר"ה ויודעים שהקב"ה יעשה להם נסים, ובזה ממתיקים את הצער של מעלה על העונשים וספרי מתים שהם פתוחים לפניו. אבל להגיד שירה לפני הקב"ה שהוא אז כביכול בצער, לא יתכן כלל.
וזהו מה שמלאכי השרת שאלו מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביה"כ, לפי שהשירה של ר"ה הוא שירה מיוחדת על השלמת הרצון של העמדת העולם על הדין, ותאבים לאותה השירה, אבל מה להם לעשות אם ישראל אין אומרים שירה למטה. ומשיב להם הקב"ה: שירה של הדין היתה שייכת להאמר אלמלא מלך יושב על כסא דין, ורק ספרי חיים פתוחים לפניו, וחולקים עדני נצח לכל אחד ואחד כדינו. אבל אפשר שספרי מתים פתוחים לפניו, ומצטער על כל דין שנעשה למטה עם בניו, איך אפשר להגיד שירה? כי גם בכל מה שישראל משתדלים להסיח דעתם ומבליגים על יסוריהם כדי להמעיט את הצער של מעלה, עדיין למעלה יש צער כל זמן שלא יושלם הרצון הגמור להנות את העולם בדין, ועל כן בניי למטה שמרגישים בצערי למעלה אינם אומרים שירה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק יז, עמ' ק-קג)

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה
41-43

ראוי להבין את שאלת מלאכי השרת. מאי איכפת להם אם ישראל אומרים שירה או לא? אמת שאין המלאכים אומרים למעלה עד שישראל אומרים למטה (חולין צא ע"ב), בכ"ז עדיין יש להבין למה ישאלו על זה. גם התשובה של הקב"ה יש להבין, וכי מפני זה שספרי חיים ומתים פתוחים לפניו א"צ להגיד שירה? והלא כתיב "חסד ומשפס אשירה" (תהלים קא), ואמרו חז"ל: חסד אשירה משפט אשירה (ברכות ס ע"ב).
הטורי אבן ר"ה טז ע"א... כתב וז"ל: וק"ל לר' יוסי ור' נתן אין בין ר"ה לכל ימות השנה כלום לענין דין של מעלה וכו', ועוד קשה לי מדאיתא לקמן דבר"ה אין אומרים הלל וכו' א"כ לר"י ור"נ וכל ימות השנה שוין לדין א"כ לעולם לא נימא הלל, לא ביו"ט ולא בחנוכה? ואי לית להו האי סברא דאפשר מלך יושב על כסא דין, גם בר"ה נמי נימא? ואותו קו' תקשה נמי מהא דאר"י כמאן מצלינן האידנא אקצירי ומריעי כר' יוסי, א"כ כיון דס"ל כר"י מדמצלינן, בטלת קריאת הלל לגמרי דה"ל תרתי דסתרי. עכ"ל.
גם גדלות פחד הדין בימים אלו יותר מכל השנה אינו מובן, אם גם בכל יום אדם נידון מה יום מיומים?
אכן נראה שבאמת יש הבדל גדול מאד בין הדין דכל השנה להדין דיום ר"ה, כי הנה מובן תמיד ההבדל שבין לכתחילה לדיעבד. והנה בתחילת היצירה אמרו במדרש בראשית רבה ח: בשעה שבא לבראות את אדה"ר נמלך במה"ש... אמרו לו, אדם זה מה טיבו... גילה להם שהצדיקים עומדים ממנו ולא גילה להם שהרשעים עומדים הימנו, שאילו גילה להם שהרשעים עומדים ממנו לא היתה מדה"ד נותנת שיברא...
גם בר"ה, שכל העולם חוזר ובא לנקודתו הראשונה, אין שאלת החיים שאלה של המשכת החיים כי אם שאלת התחדשות החיים, כי כל ההוויה מתחדשת רק לשנה, ואפילו אם היה תקציב של כמה שנים לאדם, אינו אלא שכך וכך פעמים יחדשו את חייו, אבל המשך חיים אינם אלא לשנה. ובכן, בכל שנה ושנה הוא כלכתחילה אם ליצור אותו או לא. ועל כן גם אז מתעוררת טענת המלאכים "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו", ואז בתחילת היצירה הודיע להם ד' את הצדיקים והעלים מהם את הרשעים, אבל עתה שכבר נבראו ויצאו גם הרשעים, הרי גם אז אילו גילה להם הרשעים לא היתה מידת הדין נותנת שיברא, ומה גם עתה. על כן מצד מדה"ד אין מקום להתחדשות החיים, ועל כן גדול ונורא יום הדין של ר"ה, כי לא רק השטן עומד ומקטרג, כי גם מלאכי רחמים מליצי יושר עומדים ומשתאים ושואלים "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו".
וזהו מה שמלאכי השרת שואלים מהקב"ה מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך ביום ר"ה וביו"כ. כי הנה תכלית ההוי' שכולם ישירו וירננו לפניו ית"ש... ועל כן שואלים המלאכים: אילו הגיעו עכ"פ ישראל, שהם יסוד הבריאה, לתכליתם, היו ראוי שיגידו ויאמרו שירה לפניך. ואם לא, הרי סימן שלא הגיעו למה שצריכים להגיע, ובכן "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו"?
אכן, אם אמנם מה שהעולם מתחדש בכל שנה בר"ה גורם לתוקף הדין, עד שגם מלאכי מעלה דורשים ושואלים למה יחדשהו, בכל זאת נראה שמצד אחד מה שהבריאה מתחדשת היא למעלה גדולה מאד. דהנה במדרש רבה ויקרא כט איתא: א"ר תחליפא קיסרא, בכל מוספין כתיב "והקרבתם" וכאן כתיב "ועשיתם אשה". הא כיצד? אמר להן הקב"ה לישראל, בני, מעלה אני עליכם כאילו היום נעשיתם לפני, כאילו היום בראתי אתכם בריאה חדשה. הה"ד "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה". ע"ש. הרי כי זה למעלה נפלאה מה שהכל מתחדש ולא מתמשך. וראוי לנו להבין מה היא המעלה הנכבדה והנוראה של ההתחדשות...
אנו רגילים להרים על הנס גדלותנו במה שהננו בעלי בחירה, וזה גולת הכותרת שלנו. ומה מאד נפלא, הלא אם כל מציאות של הבחירה היא בזמן שיש טוב ורע בעולם זה לעומת זה, ואנו ממאסים בהרע ובוחרים בהטוב, ואיך כל סדרי תפלתנו בהימים הנוראים, שפחד ד' יהיה גלוי על כל מעשיו עד שכל הרשעה כולה כעשן תכלה ותעביר ממשלת זדון מן הארץ, הלא אז תבוטל כל הבחירה?...
אלא שיש לדעת כי צורת הבחירה שהננו בה עכשיו אינה אלא אחרי החטא, שאז נצטיירה הבחירה רק באופן כזה, שנדרש להיות זה לעומת זה, ובלא זה אין מקום לבחירה. אולם היתכן שכל הבחירה, שזה מרום הפסגה שלנו, יהי' רק בצורה נפרדת מאת גדלותו ית"ש?... ובכן איפא יש עלינו לידע שכמו שהוא יתברך, אעפ"י שהוא אחד יחיד ומיוחד ובכל זאת הוא הבעל בחירה האמיתי... אנחנו מאז מעולם קוראים אותו יתברך בשם "צדיק" המורה על גדולת הבחירה שלו יתברך, ומה שאנו אומרים שה' מחויב המציאות איננו אלא שלילה, לשלול ההיפך של מחויב המציאות, אבל ח"ו לחשוב אותו למוכרח בדרכיו, כי אם צדיק בדרכיו, ושע"כ גדולה היא צדקותו יתברך... ככה בערך הבחירה זו היתה ותהי' גם בחירתנו, שלא היה כל צורך ממציאות זה לעומת זה, אלא שהעון גרם והקלקול פעל להורידנו מגדולה זו, ונצטיירה הבחירה בצורה זו של היום. ובהיות כן, ביום ר"ה, בזמן שכל העולם כולו חוזר להמעלה שלפני החטא, אנו בוחלים בבחירה כזו של היום, ואנו מתחננים ומתפללים שתעקר הרשעה ושכולה כעשן תכלה... והננו מתחדשים להבחירה היותר עליונה, הבחירה האלקית...
זהו סוד ההתחדשות שיכולים להגיע אלי' בימי ראש השנה, וביחוד בעת תקיעת השופר אשר אז מתגלה הרחמים היותר גדולים, הם הרז של התאחדותם של נשמת ישראל אשר גם מלאכי מעלה אינם יכולים לעמוד על גדלותנו הנשמתית, שאז אנו יכולים להשיג הבחירה הנעלמה, הבחירה האלקית, שלימות הצורה שלנו...
ועל כן אם אמנם המעבר להגיע לידי מעלה זו קשה מאד מפני טענת המלאכים ואין מדה"ד נותנת לחדש, אבל מי שמתאמץ באימוץ גדול להתאחז בהאהבה העליונה אהבת ד' יתברך ועפ"י התעוררות תשובה גמורה, וזוכה לשמוע קול השופר היורד ובא אלינו מתוך רז הפנימי, פנימי, יכולים להשיג מה שאין בכל השנה דוגמתו, להשיג את הבחירה האלקית הנעלמת מעין כל חי...
והנה ענין השירה... עלינו לדעת שלא למען לתנות תוקף גדולת ד' אנו באים... אבל כל ענין השירה הוא עבודה של פעולה להמשיך את הנס עוד הפעם. ולכן אנו אומרים הלל בכל המועדים ובימי הנסים, שיסוד כונתינו להמשיך שוב את אותם האורות התקיפים שנתגלו אז בימים ההם, שיתגלו גם בזמן הזה, שההמשכה באה רק ע"י ההלל, שהוא גילוי רצוננו בהגדלות ההיא שנתגלתה אז... וככה הוא ג"כ בכל תפלותינו, שאינן רק תפלות, אלא שהם גם פעולות של המשכות. כל גילוי רצון אמת בתפלה הוא גם פעולה, וכן בכל התפלה של ר"ה, שכאמור הוא להחלץ ממושגי הבחירה של היום ולעלות אל הבחירה היותר עליונה, אשר איננה דורשת כלל "זה לעומת זה". אנו מגלים רצוננו וממשיכים פעולות של ביטול הרע ונתינת פחדו יתברך וקיצוץ החיים של כל הרשעה. אלא שההבדל בין שירה לתפלה, אעפ"י ששתיהם הן פעולות של המשכות, הוא שהתפלה היא פעולה שגילויי המשכותיה יתגלו רק בעתיד, והשירה והלל גילוי המשכתם הם תיכף, יחד עם אמירת השירה מתגלה כח הנס, שעליו אומרים את השירה.
ולכן גם בר"ה, אם היו בטוחים שההתחדשות הבריאה היתה בכל גילוי מגמותי', שהבחירה העליונה היתה מתגלית תיכף בו ביום, היו ישראל אומרים שירה ופועלים תיכף באמירתם לסלק את צורת הבחירה של היום, וכל הרשעה היתה נעקרת, מתאבדת ומתאפסת מן הארץ, והי' ד' למלך על כל הארץ. אבל אם אפשר שעדיין לא זכו לזה, אם אפשר שעוד ספרי חיים וספרי מתים פחוחים לפניו ומלך יושב על כסא דין, ולא קם מכסא דין לישב על כסא רחמים שהם רז הבחירה הנעלמת, שגם מלאכי השרת אינם יכולים לעמוד עליו ושהוא למעלה ממדת הדין אשר אינו נותן להברא ולהתחדש, איך אפשר שישראל יאמרו שירה?
זהו תשובתו של הקב"ה, אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה, היינו שאע"פ שבכל השנה יש שירה גם על המשפט, זהו רק לפי המדה שנוהגת ושולטת בכל השנה, שיש מבוקש בהדין בהמשפט, אבל בר"ה, שמצד הדין אין מקום לשום התחדשות של ישראל, וכל המבוקש להמשיך את רזי הבחירה מסוד הרחמים שלמעלה מן הדין, יש מקום רק לתפלה, שאם אינה פועלת תיכף, פועלת בהמשכתה על העתיד. אבל שירה שגילויי המשכתה צריך שיתגלו תיכף, ואפשר שעדיין הדין שולט, אין עדיין מקום לשירה, כי אם מה שהי' ראוי להאמר בדרך הלל ושירה כוללים אותם בהתפלות.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק יח עמ' קד-קיב)

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה
41-43

"ויאמר נחמיה הוא התרשתא... לכל העם היום קדש הוא לה' אלהיכם, אל תתאבלו ואל תבכו כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה. ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים... ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם... וילכו כל העם לאכול ולשתות... כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם" (נחמיה ח, ט-יב). מהו זה שאומר "כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם", משמע שיש עמקות בדברים האלו ויש מה להבין, ולכאורה הלא הדברים פשוטים המה, כי מפני שהיום קדוש אין בו עצבות ורוגז. גם, דהא היפך מזה אמרינן בר"ה: אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מפני מה אין ישראל אומרים שירה בר"ה וביו"כ, אמר להם אפשר ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני וישראל אומרים שירה? הרי שאין היום יום של שירה...
ובראש השנה, שהוא הזמן שכל ההוי' כולה חוזרת לראשית התחוללותה, כמו אז שעלה בדעתו של הקב"ה לברוא במדת הדין ולהטעים את העולם בהעונג של המחשבה, עונג של מסירת נפש, כן בכל שנה ושנה מתגלה בראש השנה חפץ זה, וטעם נועם זה. וזה ענין הדינים הגדולים המתגלים בר"ה, שהתגלותם בתוכן של "עוז וחדוה במקומו", וכל מי שזוכה בר"ה להגיע לידי התשובה הגמורה להשיב ההוויה למקורה זוכה לטעום מעין הנועם ההוא ולהרגיש כי גם עוצם קבלת הדינים הם חדות ד', "חדות ד' היא מעוזכם".
הוא מה שבכו כל העם בשמעם את דברי התורה חומר הדינים והעונשים הקשים. וביררו להם עזרא הכהן ונחמי' וכל הלוים כי "קדוש היום לד' אלקיכם", הוא היום שמתגלה הקב"ה בקדושתו הנבדלת, בחוג טעמו הידוע רק לו יתברך, "כי קדוש היום לאדוננו". ובכן "אל תעצבו" ואל תפחדו מכל הדינים הנוראים, כי כולם נועמים עליונים מסוד "עוז וחדוה במקומו", "כי חדות ד' היא מעוזכם". וענינים אלו, אף שהם עמוקים ורחבים מני ים "הבינו בדברים אשר הודיעו להם", "וילכו כל העם לאכול ולשתות ולשלוח מנות ולשמוח שמחה גדולה".
אמנם הגיעו לזה מפני שהתעלו אז והעלו עמהם את כל ההוויה למרום המדריגה, להשיבה אל מקורה ולמילוי החזון של "וימלא כבודי את כל הארץ", שאז גם הספרי מתים הם עצמם מתהפכים גם לספרי חיים, שעצם העונשים והמיתות הם החיים היותר נצחיים. אבל אם לא מגיעים לזה, אין מקום לשירה בר"ה. והוא מה שהשיב הקב"ה למלאכי השרת אפשר ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני וישראל אומרים שירה? אמר לשון אפשר, שאע"פ שיתכן ואפשר בר"ה להגיע לידי מדה שהספרי מתים יהיו גם הם לספרי חיים, ואז "עוז וחדוה במקומו", אבל אפשר שלא יגיעו לזה, ויהיו ספרי חיים וגם ספרי מתים, איך אפשר להגיד שירה בר"ה טרם התגלות השלמות של "חדות ד' היא מעוזכם".

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק כא עמ' קכד-קכח)

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה
41-43

ויש לדייק מה היא כונת התשובה, וכי בשביל זה שהקב"ה עושה דין עם בריותיו אין לישראל לומר שירה? והלא נאמר "חסד ומשפט אשירה" - חסד אשירה משפט אשירה? וגם מה זה שהזכיר ספרי חיים, היה לו לומר ספרי מתים פתוחים לפני... אבל הוא הדבר, שהן ברור שעל כללות ישראל לא יוכל להיות משפט חרוץ ח"ו להמיתם... ולכן ישראל בדרך כלל יוצאים בנצחון ביום הדין. ואף מיתתם של בודדים, בשעה שהקב"ה עושה דין בקדושיו מתיירא ומתעלה (זבחים קטו). ועל כן שאלו מפני מה אין ישראל אומרים שירה? אבל באה התשובה ע"ז כי לא הרי ראש השנה כהרי שאר הימים. ראש השנה שהוא מיוחד לגילוי מלכותו, אם אך יש ספרי מתים, הגם שלעומתם ישנם ספרי חיים, כבר אין המלכות שלמה, לא רק לגבי היחידים אלא גם לגבי הכלל כולו, וכל זמן שאין המלכות שלמה אי אפשר לישראל לומר שירה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק כז עמ' קסב)

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה
41-43

שלמות מלכותו יתברך מתגלית דוקא ע"י מה שגם כל פרט ופרט מישראל מקבל עליו את מלכותו ברצון... ואם חסר באחד מישראל שלא לקח לבבו והמליכו, יש במדה ידועה גם בזה בחינת אין מלך בלא עם, וכביכול עשה עצמו זקוק לכל אחד ואחד מישראל כשם שעשה עצמו זקוק לכלל ישראל בכלל. וכל זה מאהבת ד' לישראל עמו להכלל וגם להפרט לעשות עצמו זקוק אליהם. ועל סוד אהבה כזו להפרט כמו להכלל לא יכלו לעמוד עליו אפילו מלאכי השרת היודעים שישראל הם לפנים ממחיצתם, אבל חושבים שזהו רק להכלל ולא להפרט, ועל כן שואלים ביום הדין רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרם שירה לפניך בר"ה וביוהכ"פ, והקב"ה משיב להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה. המלאכי השרת דימו שעיקר המעלה של ישראל שאין מלך בלא עם, וכביכול הקב"ה זקוק אליהם, הוא רק בכלל, וא"כ כשבדרך כלל מקבלים ישראל את הוד מלכותו, ונשלמה מגמתו יתברך להיות מלך על עם ישראל קדושו, לפיכך שואלים מדוע אין ישראל אומרים שירה בר"ה וביוה"כ. ובאה התשובה אפשר מלך יושב על כסא דין. ענין של יושב הוא ההשלמה והקביעות - "ד' למבול ישב וישב ד' מלך לעולם" (תהלים כט), כלומר שכל גילוי מגמתו הלא הוא להיות יושב על כסא דין, שיהנו כל העולם ממנו עפ"י הדין ולא רק עפ"י הרחמים בלבד... וספרי מתים פתוחים לפניו, לאמר שעדיין יש כאלה שהם בגדר ספרי מתים, שלא קיבלו מלכותו, וכביכול עדיין לא הגיע עדיין למגמתו להיות מלך בעם גם מצד הפרט, וישראל המרגישים גם בערך הפרט איך יאמרו שירה?

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק כט עמ' קעד-קעה)

לב: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה

41-43
והיינו כי כבר אמרנו לחיים נצחיים כל ישראל נחקקים, וחיים גשמיים כל מה דעביד רחמנא לטובה, כי על ידי כן זוכה לשלימות, וא"כ למה אין אומרים שירה? והשיב הקדוש ברוך הוא ספרי חיים, הם ישראל, ספרי מתים, הם גוים, ואיך ישוררו, דבזה לית ליה הצלה, ואף בהם אין חדים כלל.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש א)

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות ערכין י ע"ב]

אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה
42-43

וזה פירוש הקרא "בכסה ליום חגנו" - שיהא מכוסה, שלא יאמרו הלל ולא ישוררו בחליל ליום חגנו, מפני כי "חוק לישראל הוא". "חוק" הוא מזונות [ביצה טז ע"א] כמו "לחם חוקי", שנגזר מזונות לישראל במה יתפרנסו. "משפט לאלקי יעקב" - שמי ימות. וזה ספרי חיים - במה יחיו, וספרי מתים - במה ימות. ולכן יהא נכסה החליל והשיר מה שהוא יום חגנו.

(משך חכמה ויקרא פרק כג פסוק כד)

ספרי חיים וספרי מתים

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לעיל יח ע"א בשם רסיסי לילה]

שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום וכו' ואין חותכין אותו בין בדבר שהוא משום שבות

והחטא כשאינו במעשה הוא יותר קל משני פנים. האחד, כי מי שלא עשה מהמצוה, יש לו תקון בשיעשה, מה שלא יהיה כן במה שעשה מהעבירה שהרי נכתם עונו לפניו. השני, כי עזות גדולה הוא החטא במעשה האיסור יותר מבלתי עשות המצוה, כי הוא אינו מכעיס בפועל. ולזה אמרו בכל מקום: העמידו חכמים דבריהם לבטל דברי תורה בשב ואל תעשה (יבמות צ ע"א), כי בחרו לחטוא נגד התורה בלא מעשה ממה שיחטאו נגד תקנות חז"ל במעשה. ולזה ראו לבטל התקיעה בר"ה כשיש בנטילת השופר שבות דרבנן.

(עקידת יצחק, פרשת אחרי מות, שער סג)

אין מעכבין את התנוקות מלתקוע

[עיין לקט ביאורי אגדות לעיל כט ע"ב בשם יערות דבש]


לג ע"ב

סדר תקיעות שלש של שלש שלש וכו' ומנין שפשוטה לפניה וכו' ומנין שפשוטה לאחריה
10-34

קול השופר למטה הוא סוד הזכרת מדותיו של מקום ית'. תקיעה רמז למדת רחמים, תרועה רמז למדת הדין, כאמרו "עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר". וזה מבואר במסעות, שבשעת הנסיעה אמר (במדבר י, לה) "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך" וגו', והיו צריכים להריע מפני האויבים לעורר עליהם מדת הדין, והיינו דכת' "תרועה יתקעו למסעיהם", ובשעת חנייה אמר "שובה ה' רבבות אלפי ישראל"... והיו צריכין לתקוע ולא להריע כדי להשרות עליהם שכינתו... ואז יתיחד ויתודע המלך עם המלכה...
וזהו שנאמר "זכרון תרועה מקרא קדש", ו"יום תרועה", ו"שופר תרועה"... ולעולם לא יאמר הכתוב "זכרון תקיעה" ו"יום תקיעה", כי התקיעה היא הזכרון והיא היום והיא השופר, שכל אלו רמז למדת הרחמים, והתרועה היא מדת הדין.
ואנו תוקעים תקיעה קודם כדי להשפיע מדת הרחמים במדת הדין, וחוזרין ותוקעים תקיעה אחרת אחר התרועה להשפיע אלינו מדת רחמיו. וזהו שאמר "יום תרועה יהיה לכם", שיהיה היום לתרועה לנו, כלומר השפעת הרחמים במדת הדין כדי שתשפיע לנו מדת הדין משפע הרחמים שקיבלה. וכל זה ההתעוררות מתעורר בתקיעתנו בשופר.
ואם תאמר, היאך יכול האדם בהתעוררות של מטה לעורר הקול ההוא למעלה? דע לך כי הוא ית' המציא מציאות הויתו מלמעלה למטה לעורר הקול ההוא למעלה עד אפס מקום, וכשההתעוררות רוצה לעלות מסוד מציאותו עולה, כי הוא יורד ועולה כעין רוח האדם המוציא ההבל, מוציא ומכניס, וזהו הקיום בהיותו יוצא ושב, ובהיותו שב נותן ההתעוררות להיותו יוצא, ואין רוח ההבל יוצא עד שיהא שב, כך הוא ית' (אין) סוד התעוררות המציאות יוצא עד שיהא עולה מלמטה לשוב למקום תולדתו ואז התעוררות מעלה יוצא כמתחילה... בתקענו תקיעה ותרועה ותקיעה שלשה פעמים אז מתעוררת ההשגחה האלקית השכלית בשלשה עולמות, ויהיה ה' יתברך צופה ומביט עד סוף כל העולמות בלי שום מחיצה ואמצעות.

(רבי יעקב סקילי, תורת המנחה, לראש השנה, דרשה עז, עמ' 697-698)

סדר תקיעות שלש של שלש שלש וכו' דכתיב יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון וכתיב באימיה דסיסרא בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא וכו' ומנין שפשוטה לפניה וכו' ומנין שפשוטה לאחריה
10-34

ענין השופר בטבע הוא מרחיב הקול ומגביהו, שהמשמיע לתוכו קול נמוך בצידו קצר, על ידי הרעדת חלקי האויר בחלל השופר הוא נשמע קול גבוה לחוץ דרך צידו הרחב כנודע לטבעים... ובראש השנה שאנו באים בקול תפילה, קודשא בריך הוא יהיב עיטין בכולא לקבל ברחמים וברצון את תפילתנו הבאה בקול נמוך מאוד, בתכלית השפלות, כמו שמובא בתיקונים (תיקון ו) צווחין ככלבא הב לן וכו', ואף המאריך בתפילה ומעיין בה בכוונה שלימה מי יצדק לפניו יתברך בדין... הי תורה והי מצוות דמגני עלן? רק ה' יתברך עונה במרחב. והעצה לזה לבוא בקול שופר שלנו, שאנו תוקעין להרחיב השמעת קולנו למעלה יותר מכפי דיבורנו...
ורצון ה' יתברך היה שהאדם ישתמש בשכלו להשגת התורה שבכתב... רק שגרם הסתת הנחש... ונתרפרף העולם, עד שניתנה תורה בכתב, דהיינו שנתפשט שורש החכמה דה' יתברך המתפשטת בלבות בני אדם, שהוא ההשגה ד"אין עוד מלבדו" שורשה קבוע וקיים בלבות בני ישראל על ידי קול שופר דמתן תורה. ואנו באים בקול שופר שלנו להיות גם התורה שבעל פה בחכמה שלנו יסודה מתורה שבכתב, ומתפשט ומתרחב גם הוא בכל העולמות עד אין קץ...
וקול דתורה שבעל פה וקול דתפילה כולה חד... וקולות הללו הם תיקון לאכילת עץ הדעת... ולכך בראש השנה מרבין בתפילה לתקן חטאו דאדם הראשון אז, ומעלין אותה למעלה בקולו של שופר המרחיב קול האדם עד אין קץ, והיינו על ידי התדבקותו בה' יתברך, והוא הענייה דבמרחב.
ונאמר (תהלים מז, ו) "עלה אלהים בתרועה" וגו', דשם זה מורה על שהוא בעל הכוחות כולם, היינו בהשתמשות אדם בשכלו הוא מה' יתברך. ושם הוי"ה מורה שה' יתברך מהווה הכל, היינו שורש השכל הניתן לו מצד מקור חיותו. הכל יש עלייה בקול שופר, שהוא המרחיב קול מועט כמות שהוא להיות לו עלייה מעלה מעלה על ידי ההתרחבות בשופר. ושכל אנושי עלייתו בתרועה, דמתרגמינן יבבא, הרומז לקול תפילה הבא מצד הרגשת החסרון, כי הנצרך לאיזה דבר הוא צועק ומתפלל על זה. אבל קול תורה הוא בשמחה, דהם "משמחי לב". ועיקר תורה שבעל פה מתורה שבכתב שהוא מצד ה' יתברך, והעלייה שלו הוא בקול שופר פשוט שהוא תקיעה המורה שמחה. ובאמת הכל אחד כנ"ל. לכן אף דעיקר ראש השנה נקרא "יום תרועה" ועיקר העסק בו בתפילה, מכל מקום צריך פשוטה לפניה ולאחריה כי התפילה הוא ביני עמודי דגירסא [ברכות ח ע"א] היינו ביניהם, דפשוטה מכל צד מקיפו, שהוא העלאת הקול תורה.
וענין יבבא מהו, למדו חז"ל מאימיה דסיסרא, היינו כנודע דרבי עקיבא שהוא יסוד תורה שבעל פה כידוע הוא מבני בניו של סיסרא (סנהדרין צו ע"ב). ומסתמא היה כח זה בסיסרא, שאז היה כל החכמה דחכמי ישראל לחוץ אצל אותו רשע, דלכן אמרו ז"ל (תנא דבי אליהו רבה פרק ט) מה תומר וכו' כך חכמים שבאותו דור מועטים, ואשה היתה שופטת, רמז לתורה שבעל פה, דהוא מדה המקבלת, דאז היה התחלת התגלות יסוד תורה שבעל פה בעולם הזה בלבוש עב דקליפה גרועה דסיסרא המקיפתו... ואמרו ז"ל (תנחומא חקת ח) "כל יקר וגו' ראתה עינו" של רבי עקיבא, דנתגלה לו יותר מלמשה רבינו ע"ה. והיינו דהשגת תורה שבעל פה מרובה יותר, על דרך ננס הרוכב על גבי הענק שהוא משיג גם כן התורה שבכתב...
מספר תשעה קולות דראש השנה שלושה של שלושה שלושה, היינו כי כל דבר כלול משלושה - שני קצוות ואמצע, באורך ורוחב, הרי תשעה, והמקום הכולל הוא העשירי, שהוא כלל המספרים בכל קומות הנבראים כנודע... והוא דוגמת מדת המלכות שהוא תכלית המכוון בבריאה. והתפשטות המידות להגיע לתכלית הם תשע. ובראש השנה אומרים מלכיות להמליכו יתברך, ואחר כך זכרונות דבזה ממילא יעלה זכרוניכם וכו' (לעיל טז ע"א), דכנסת ישראל היא מדת מלכותו יתברך, דאין מלך בלא עם ויעלה זכרון כנסת ישראל. ובמה? בשופר (לעיל טז ע"א), שהוא המעלה למעלה כנ"ל. וההמשכה למעלה הוא התפשטות והתרחבות המקום לכל תשע נקודותיו, והם תשעה קולות.
ושלושה מהם יבבות בקו אמצעי שבו הוא המשכה הישרה מתתא לעילא על ידי קול דתפילה, ד"תפל" הוא דבוק, שבו האדם דבוק לה' יתברך... ומושכת עמה לפניה ולאחריה קול תורה שהם שני קצוות. דבתורה שבעל פה יש נטייה לשני קצוות כנזכר לעיל, מה שאין כן קול תפילה הוא הולך ביושר לאתדבקא בעץ החיים העומד במרכז. וזה כל בקשה דראש השנה לחיים, להתדבק בעץ החיים. וזה כלל חילוק השלושה שהם במקבל השפע, שלושה ראשונות של קבלת השפע, ושלושה אחרונות של השפעתה למטה, ואמצעיות שלו. וכן החילוק בכל שלושה. וגופא או קו אמצעי הוא תפילה שבו הדיבוק דאדם בה' יתברך, וכטעם "ואני תפילה".
ושלושה דימין או שלושה ראשונות דקבלת השפע בתורה שבכתב, ושלושה דשמאל או אחרונות הוא השפעת אדם לזולת על ידי חכמת תורה שבעל פה מה שמשיג מה' יתברך. ולהיות תורה שבכתב כלול בה גם תורה שבעל פה, לכך היא מספר ו'. וכשבאה התורה שבעל פה להתפשטות בלב דנמשך ממנה התפילה, אז הם תשעה. ומספר מאות היינו כידוע השתלשלות המספרים חמש מדריגות, יחידות, עשירות, מאות, אלפים, ריבואות. שבמספרים כך הם משתלשלים בהשתלשלות העולמות, וכן בנפשות נפש רוח נשמה חיה יחידה כמו שכתבתי במקום אחר. ושלושה כוחות נפש רוח נשמה הם מה שבגוף, ובזה הוא הלבשת הקליפה שמקפת הגוף לבד, ולכך הם מספר מאות...
ואחר מה שנאמר (שופטים ה, כז) "בין רגליה כרע" וגו', שהוא קליטת יעל הטוב דסיסרא... שמאותן ביאות יצא רבי עקיבא וכבר יצא כל כוחו ממנו, נאמר "ותייבב אם סיסרא", כי עיקר כח הצעקה ותפילה באשה כידוע, דהיא מסיטרא דנוקבא, כי האשה חסירה ומבקשת השלמה ממשלימה לעולם. וסיסרא היה בכוחו מלביש כל כח תורה שבעל פה דרבי עקיבא, ואמו שהביאתו לעולם שהיה גנוז כל זה בכוחה, היא היה התפשטות כוחה בקול צעקה מעין קול דתפילה. אבל לא בתפילה לה' יתברך, שהיא חלק רע, רק ביבבא דילה. ומאחר שכל שורש קול דיבבה היה אז מעוטף בלבוש שק דידה, ודאי היה בה כל עוצם כח דיבבא. כי ודאי ענין הנזכר בכתוב אינו כסיפור דברים בעלמא, וכשהכתוב אומר "ותייבב" מסתמא כל כח דיבבא שיש בעולם היה בה אז.
וזה טעם מה שכתבו תוספות בשם הערוך דמאה קולות דראש השנה נגד מאה פעיות דפעיא אימיה דסיסרא. והיינו כי כל כח יבבא היה מלובש בה. ויבבתה על קליטת הטוב שבסיסרא שהוא העדר החיות דרע לגמרי ודאי היה בכל תוקף. ומה שכתבו מאה פעיות לא נזכר מנא להו, אבל נמצא לשון זה בדברי חז"ל (ויקרא רבה כז, ז) על פסוק (ישעיה מא, כד) "מאפע" - ממאה פעיות שהיולדת פועה בשעה שמולידה. ולפי שזה היה דוגמת לידה, שעל ידי קליטת יעל מסיסרא הוצרך לצאת גם ממנה המלובש בה, ויצא על ידי יבבות הללו. וכבר נתבאר דחשבון מאה הוא כנגד כלל שלושה כוחות דנפש המלובשים תוך הגוף, והוא בכלל פעיא אחת ד"יום תרועה", דרצה לומר צעקה יחידית, ובהתפשטותה הוא מאה, שמשם והלאה תתפשט עד אין קץ אחר שיצא מכל מאה פעיות דרע המלביש ומקיף לטוב, המכונה בשם יבבות דאימיה דסיסרא, שהם נגד תלת עלמין, בריאה יצירה עשיה, דשם יש משכן לרע, משם והלאה כולו טוב ואין מקום לרע כלל. ומשם באה הענייה דבמרחב.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות מו)

תקיעה וכו' תרועה
11-12

תיקון התשובה למעשי החטאים הוא בגדרי התשובה, של החרטה והעזיבה והקבלה להבא. אבל כל חטא, אם בקום ועשה או בשב ואל תעשה, יש לו סיבה במיעוט יראת ה' ואהבתו, והתמעטות זו של היראה ואהבה הרי היא חולי בנפש, הגורם לקלקול המדות, שהן חוזרות וגורמות לגופי עברות, שריפויו של חולי זה הוא מוכרח לפני תיקון תולדותיו, שהם פרטי החטאים עצמם, וריפוי זה הוא בא ע"י התחדשות הנפש כברי' חדשה בזמנים הנתונים והקבועים לכך. על כן "תקעו בחודש", בזמן ההתחדשות, "שופר", שאין בו דברים מפורטים כי אם מעורר מגלה וקובע אהבה ויראה, תקיעה בחסד כנגד אהבה, ותרועה בגבורה כנגד יראה, ומיטיב את המדות ברגשות הנפש ע"י חרדת קודש.

(עולת ראיה חלק ב עמ' שלז-שלח)

יום תרועה יהיה לכם וכו' ומנין שפשוטה לפניה וכו' ומנין שפשוטה לאחריה
24-34

כבר פירשתי בסדר אמור אל הכהנים (ויקרא כג, כד) כי התרועה רמז למדת הדין... והיא המנצחת במלחמה, וכתוב (להלן פסוק ט) "וכי תבאו מלחמה בארצכם וגו' והרעותם"... וכן תראו כי חומת יריחו נפלה בתרועה, דכתיב (יהושע ו, י) "עד יום אמרי לכם הריעו והרעותם"... "ובהקהיל את הקהל" - ראויים לתקיעה, כי הפשוטה רמז למדת רחמים, כי ימינו פשוטה לקבל שבים, על כן יאמר [בנחה] (להלן פסוק לו) "שובה ה' רבבות אלפי ישראל", וכתיב (פסוק י) "וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם", כי המלחמה לתרועה, והמועדים והשמחה לרחמים. ורבותינו העתיקו פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע, שלא יקצץ בנטיעות בראש השנה ויום הכפורים ועל הקרבן, אבל הכוונה זו לתקיעה וזו לתרועה.

(רמב"ן במדבר פרק י פסוק ו)

מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל
27-28

יש לפרש הא דכתיב בספר נחמיה (ח) שבר"ה היו בוכים כל העם והלוים מחשים לכל העם לאמור הסו כי היום קדוש ואל תעצבו, וילכו כל העם לאכול ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה וגו'. ויש להבין הרי מצות היום בשופר גנוחי גנח ילולי יליל? ויש לומר שהמעשה הי' אחר התקיעות, שאיתא בספרים הקדושים ששעת התקיעות היא שעת הדין, וכבר הגדנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפירוש דברי הזוה"ק (ח"ג ק ע"ב): דינין קשיין אתכפיין ואתעברו מעלמא ומאן דינין קשיין אלין אינון רשעים גמורים, שכמו שבכלל כן בכל פרט ופרט שהרשע גמור שבו נסתלק. ועל כן בשעת התקיעות צריך להיות גנוחי גנח או ילולי יליל, אבל אח"כ שנדחו חלקי הרע ונטהרו ישראל, מה גם אז בעולי הגולה שהיו מעשיהם נאים כבמדרש (במדבר רבה פרשה טז, י), בודאי שנכתבו ונחתמו לאלתר לחיים, וחלקי הרע נדחו, ע"כ היתה שמחה גדולה.

(שם משמואל, פרשת כי תבוא שנת תרעו)

מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל
27-28

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לעיל טז ע"א בשם שם משמואל, פרשת כי תצא שנת תרע]

לג: מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל

27-28
קול שופר הוא קול היוצא מן הלב... ולכך הוא ע"י נפיחת הלב בשופר שהוא מורה על "ויפח באפיו נשמת חיים", כי נפיחה באף הוא כמו שופר, כי אף הוא כעין שופר, ולכך שופר מאריך [לעיל כו ע"ב] לעורר מדתו שהוא מאריך אף, ולכך שופר הוא כעין חוטם. וצדיקים כל לבבם הכל בכונה אחת כמ"ש, והוא קול תקיעה שהוא קול פשוט, והבינונים שהם ממוזגים ביצרם, הוא בתרועה כמ"ש עץ הדעת טוב ורע, והוא תקיעה ושברים מורכב רע וטוב, אבל בעלי תשובה הם שברים, "לב נשבר ונדכה" כמ"ש. והנה אם תחלק מספר ל"ב יהיה י"ו, והוא וי, ולכך בעל תשובה צריך לצעוק תמיד וי וי על עונותיו, וכן אמרו בשברים גנוחי גנח ילולי יליל.

(יערות דבש, חלק א, דרוש א)

לג: מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל

27-28
והנה ידוע שהברכה חלה ביותר על דכאי רוח ונשברי לב… ויש לומר עוד שזהו ענין כל חודש אלול והתקיעות גנוחי גנח ילולי יליל, כי בר"ה היא השפעת הברכה כמ"ש בזוה"ק (ח"ב קפד ע"א): כל רזין וכל קדושין יקירין כלהו תליין בשביעאה, ע"כ נצרכת שבירת הלב מקודם.

(שם משמואל, פרשת כי תבוא שנת תרעג)

תוספות - כנגד מאה פעיות דפעיא אימיה דסיסרא

רמז למאה קולות שתוקעים בראש השנה. על פי מה דאיתא במדרש תנחומא פרשת תזריע סימן ד: אמר ליה, מאה פעיות האשה פועה כשהיא יושבת על המשבר, צ"ט למיתה ואחת לחיים. "והיום הרת עולם", ותבל ומלואה כיושבת על משבר, אם לחסד או לשבט, תוקעים מאה קולות.

(משך חכמה ויקרא פרק כג פסוק כד)


לד ע"א

ומנין שפשוטה לפניה וכו' ומנין שפשוטה לאחריה וכו' יום תרועה וכו' מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל
20-48

ענין מלכיות זכרונות שופרות הם נגד תלת אבהן. וכן שלושה קולות, דתרועה ופשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. וכן שלושה מיני תרועות: גנוחי וילולי, וגנוחי לבד וילולי לבד. וכן השלושה סדרים שנהגו: תקיעות דמיושב ודבלחש ודחזרת הש"ץ [ועשר אחרונות הם נגד מדת דוד המלך ע"ה], כי בהתיחד אבהן יחד כל אחד כלול מכולם, וכן הולך התכללות זה בכל פרט להיות כל אחד כלול מהכל. וכלל היום נקרא "יום תרועה" ולא יום תקיעה, דעיקר מצות היום בתרועה, והתקיעות נקרא רק לפניה ולאחריה. כי יום זה נקרא... (לקמן לב ע"ב) "יום הדין", דמלך יושב על כסא משפט ומצד הסתעפות מדת המשפט ידוע דנמשך הפסולת עשו איש שעיר גבר שדין המוכן לשודד רחמנא ליצלן. והתרועה הוא שבירה, מלשון (תהלים ב, ט) "תרועם בשבט ברזל", לנפץ ולשבר חרבו דעשו. וזהו עיקר השופר שהוא קולו של יעקב ובזמן שהקול קול יעקב אין וכו' (בראשית רבה סה, כ), כי כוחו בפיו לשבר כל המסכים והמקטרגים על ידי קול תורה וקול תפילה שצריך להיות בשמחה. וזהו פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, דתקיעה הוא לשמחה, דרגא דאמת ליעקב היינו תורה.
ואברהם הוא המתחיל בתפילה ותיקן תפילת שחרית... ובינתים הוא קול התשובה מעומקא דליבא שהוא במרירות הלב גנוחי גנח וילולי יליל על כובד העוונות באנחה השוברת כל גופו של אדם הבאה מצד הדאגה והפחד וזהו תשובה מיראה. והיללה בבכי כבן המתגעגע לפני אביו הוא תשובה מאהבה.
ומדת יעקב אבינו ע"ה היא תשובה הבאה מצד הרגשת הכאב והצער, איך רע ומר עזבו את ה', ומעורר רחמים רבים בקרבו על נפשו שנתרחקה בעוונותיה מאור פני מלך חיים. וזהו דרגא דיעקב שצורתו חקוקה בכסא הכבוד, שהוא הדביקות באלהים חיים להיות אתם הדבקים וגו' דבוקים ממש ורוצה לחזור לשורשו ולמקום דביקותו. והתשובה על דרך זה הוא ברישא גנח והדר יליל כדרך החולים על צער גופם, שבראשונה מרגיש פחד המחלה ומתאנח ואחר כך מזכיר אהבת עצמו ומיילל על צערו. ושלושה מיני תשובות הללו מתתא לעילא הם, בתחילה מרחם על עצמו וזה קל לכל אדם להתעורר מצד עצמו. ואחר כך מתחיל להרגיש פחד ה' והדר גאונו ומתאנח על ידי כן על חטאיו. ואחר כך בא לאהבת ה' יתברך ובוכה לפניו על מה שכבר עבר ואין.
ולפי שמצד מדת המשפט אמרו ז"ל (ירושלמי מכות פרק ב הלכה ו): אמר לתורה וכו' אמר לנבואה וכו' דאין מקום לתשובה, רק ה' יתברך קבע בתורתו להיות מקבל שבים. ולכן הוצרכו שני קולות לפניה ולאחריה בתקיעה של שמחה לעורר שמחת ה' יתברך לקראת בניו במדת חסדו ומדת רחמיו לשמוע בקול תורת חסד שלהם ובקול תפילה דרחמי נינהו, שעל ידי זה הם קרויים בניו, וזה בטבע הבריאה להיות האב מרחם על בנו ומקבלו בתשובה.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות לו)

ומנין שפשוטה לפניה וכו' ומנין שפשוטה לאחריה וכו' אתקין רבי אבהו בקסרי תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעה וכו' ליעבד נמי איפכא תקיעה תרועה שלשה שברים ותקיעה
20-52

התקיעות, מצד התעוררות התשובה, יש לכוון בהן כי עיקר הכח של קדושת ישראל הרי הוא מונח בעולם שכולו ארוך, ששם הוא שורש קדושתם, שהיא הדבקות הטבעית שמצד נשמתם באור ד'. וזאת היא הפשוטה שלפניה. אמנם הכח הזה צריך לפעול על המדות ועל המעשים, ומתוך שהמדות הינן רוחניות בתכונתן, אבל אין להן אותו הכח הרוחני של השורש העליון, שהוא מתגלה ע"י עצם הנשמה בהבהקת השכל, על כן השברים הם באים בצורה של פירוט לעומתן, כלומר, שמתוך השורש השכלי הארוך והפשוט, יתחדשו המדות להיות מושפעות מקדושת השכל, וכשהמדות מתקדשות מתקדשים המעשים על ידן. ומתוך שהמעשים הם יותר פרטיים ויותר מוגבלים מהמדות, ע"כ הם נרמזים בהתרועה, שהיא נפרטת לקולות קצרים. ואח"כ ע"י השפעת המדות, שהושפעו מקדושת הנשמה בשרשה, והשפעת המעשים שמתילדים על ידן, מתגלה השורש העליון, שהיה בתחילה אצור רק בכח, ויוצא אל הפועל. וזהו התוכן של הפשוטה שלאחריה. אמנם לפעמים יש שאין השורש יכול להחיות את המדות, מפני חלישותו, והוא מחיה רק את המעשים, וע"י ההרגל של המעשים הטובים יבא אח"כ התיקון גם אל המדות, וזהו התוכן של התר"ת, ובאופן זה המדות נבלעות במעשים, ועל כן לא יבא לעולם תרש"ת, וכדברי חז"ל, כי אם תשר"ת, תש"ת, תר"ת. ולפעמים אין השכל מחיה מיד את המעשים מפני המניעות של הדברים הצדדיים, ומ"מ הוא מחיה את המדות, והמדות גורמות להחיות את המעשים. וזהו הרמז של התש"ת. ונראה שיותר מצויה תחיית המדות בכללותן ע"י השכל, ע"כ התש"ת הוא קודם לתר"ת. אבל התיקון בא בין ע"י המדות, שהן מחיות את המעשים, בין ע"י המעשים, שהם מחיים את המדות, וכשהידיעה חודרת עד המעשים, אז התיקון כבר פשוט ובטוח. וע"ז נאמר (תהילים פט, טז) "אשרי העם יודעי תרועה, ד' באור פניך יהלכון". הערת הרצי"ה: הלכות תשובה פ"ג ה"ד: "אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם" וכו'. ס' החינוך מצוה שיא: "כי התרועה קול שבור לרמוז שישבר כל אחד תוקף יצרו הרע ויתנחם על מעשיו הרעים". פרי עץ חיים שער השופר פ"ג: "תקיעה גי' עשר י"ה, פי' שתמשיך ק"ן נהורין שהם גימטריא י' פעמים י"ה מאבא" וכו' וכו'. תיקוני הזהר תיקון כה: "וכד ייתי רוחא לגבי ליבא דתמן נפשא אתמר ביה קול דודי דופק וכו' באריכו דחסד כגוונא דא תקיעות, בתבירו דגבורה דאינון שברים, במהירו דעמודא דאמצעיתא דאיהו תרועה וכו' ואינון קשר"ק קר"ק" וכו'.

(עולת ראיה ח"ב עמ' שכו-שכז [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' שסא-שסב, במהד' תשס"ה])

ביום ולא בלילה
37

זמן השופר מצותו ביום ולא בלילה. הן תואר "יום" מושאל על השעה שאדם שרוי באותה שעה בהצלחה וששמש ההצלחה מאירה לפניו כבצהרים, ותאר "לילה" מושאל על שעה שאדם נמצא בצרה, ועולם חשך בעדו, וכמו הגלות המר שנדמה ללילה. והנה אם כי תשובה מתקבלת תמיד לרצון, גם מי שישוב בעת צרתו, שהצרות הגדולות מכניעות לבבו לקרב אותו לאביו שבשמים, אולי יחוס ואולי ירחם עליו, וכמפורש במקרא "בצר לך וגו' ושבת עד ד' אלקיך", הרי שתשובה שהאדם עושה גם בצר לו, גם תשובה זאת רצויה ומקובלת היא. אכן אין זה תשובה מעולה כ"כ, והתשובה המובחרה הוא מי שישוב לד' גם בימי שלוותו ובחרותו, בשעה שאין סבה המכרחת אותו לזה, ורק רגש יראת או אהבת המקום מעוררו לשוב מעוונותיו אשר בידו, וכמו שאמרו רז"ל "אשרי איש" וגו' - אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש [ע"ז יט ע"א]... והיינו שמרמז דין זה עיקר מצותו ביום, כלומר עיקר מצוות התשובה שישוב ביום, בעת שהוא אצלו יום, שעת שלוה והשקט, ולא בלילה, בשעה שלילה אצלו ועולם חשך בעדו.

(רבי אהרן וולקין, מצח אהרן, ח"ב, דרוש טו, דף מד ע"ג-מד ע"ד)

אי זהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה
44-45

[עיין לקט ביאורי אגדות לעיל ח ע"א]

תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעה
46

"מקול אנחתי דבקה עצמי לבשרי" (תהלים קב) - "עצמי" היא הנשמה שהיא עצם האדם... מחמת עזות הגוף בתאוותיו, אזי הנשמה שהיא עצם האדם רחוקה מבשרו וגופו. וע"י קול אנחה שהיא בחי' עזות דקדושה כנ"ל, עי"ז נשבר עזות גופו. ואז מתקרבת ומתדבקת העצם להבשר, היינו הנשמה להגוף... ובחי' קול התקיעות הוא בחי' "מקול אנחתי". והוא משבר גופו של אדם, בבחי' (עמוס ג) "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו"... וזה בחי' תקיעה שברים תרועה. תקיעה הם הקולות, קול עוז. שברים, שעל ידם נשבר עזות הגוף כנ"ל. תרועה, בחי' (שמואל ב' ד) "ואתה תרעה את עמי" הנ"ל, שהם הרועים דקדושה, שא"א להתקרב להם כי אם ע"י עזות דקדושה, שהוא בחי' קולות דקדושה, בחי' קול שופר כנ"ל. וזה (בראשית יז) "וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה", "היום הזה" זה בחי' קול שופר שמצוותו ביום (לעיל כח ע"א) בבחי' (תהלים כ) "יענך ה' ביום צרה", שעל ידו נימול ונשבר ערלת בשר, ומקבל אור העצם.

(ליקוטי מוהר"ן, תורה כב אות ה)

תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעה
46

וזה בחי' תקיעה תרועה שברים: תקיעה זה בחי' (עמוס ג) "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", בחי' חרדת הגוף, בחי' קר רוח, בחי' (משלי יז) "יקר רוח איש תבונה", שעי"ז הוא תיקון האמונה, ע"י איש תבונה כנ"ל. תרועה זה בחי' "ומשה היה רועה", בחי' תפילין, היפך רועה זונות כנ"ל. שברים זה בחי' חלומות צודקים ואמתיים בחי' (שופטים ז) "את מספר החלום ואת שברו", דהיינו חלומות צודקים ואמתיים.
גם שברים הוא בחי' תיקון המשפט, בחי' (תהלים נא) "לב נשבר", דהיינו מה שהלב נשקה לכבות חימום הלב, שהוא כמו נור דלוק, בחי' (תהלים קד) "ישברו פראים צמאם". כי ע"י קילקול המשפט, שמזה נופלין אהבות נפולות כנ"ל, ועי"ז הם מחממין הלב ומטמאין ח"ו כנ"ל. כי הלב הוא מקום המשפט, כמ"ש (שמות כח) ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו. וכשיש קילקול המשפט, הם מחממין הלב, ע"י האהבות הנפולות. ועל כן צריך להשקות את הלב, לכבות חימום הנ"ל.

(ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה ה, אות יג)

תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעה
46

קולות השופר שאנו מחויבים לשמוע תקיעה שברים תרועה, הן המה המעוררים אותנו לתשובה, בשום לב אל מ"ש הכתוב "יום תרועה", "זכרון תרועה", למה אין מציין הכתוב כי אם התרועה ולא השברים והתקיעה? אכן התקיעה בא לציין קול שמחה, וכמ"ש "וביום שמחתכם וגו' ותקעתם" וגו'. התרועה תבא לציין מקרי המוות. בשעה שיש הרבה חללים והרוגים, תבא התרועה וכמ"ש "וכי תבאו מלחמה והרעתם". השברים יציין מי שנשבר מצב בריאותו או פרנסתו, שבר יד או שבר רגל, או שבר בעסקו. ומפני שג' סוגים נמצאו עומדים בביהמ"ד ביום הדין, יש אנשים שזוכים לצאת בדימוס, בחיים טובים וברוכים ומוצלחים, לעומתם תציין קול התקיעה, להורות כי אפשר לזכות ולצאת בלב שמח, לבלות השנה בשמחות ומועדים, שרק קול התקיעה ישמע באהליהם. כת השניה, אם שגם הם נכתבים לחיים, אבל לא לחיים טובים, מקבלים הם שבר, לזה ישבר מטה לחמו, ולזה מצב בריאותו - לעומתם תציין השברים, לרמז שעומד כעת במצב כזה שאפשר לו לקבל שבר חלילה. ויש כת שנכתבים למיתה, להרג ואבדון, הם או בניהם, לעורר שאפשר חלילה לצאת מביהמ"ד באופן שקול התרועה ישמע בביתם, לבכות על אנקת החללים שלו. ולבסוף מסיים בתקיעה, לעורר האדם שישים דרכו לחזור בתשובה, באופן שיזכה לקול התקיעה. והיינו מה שמזכיר הכתוב רק "יום תרועה", כי הוא בא לעורר את האדם שיתבונן כי אם חלילה לא ישים דרכיו, לעשות חשבון בנפשו ולשוב מעבירות שבידו, אז חלילה וחלילה קול התרועה יישמע בביתו. וזהו ההתעוררות שמעוררים קולות השופר, כי מי לא יחרד בשומו אל לבו כי רגע הזה ישפט ויוכל לצאת חלילה בקול התרועה, שרק קול יגון ואנחה ישמע בביתו. ולבסוף מסיים בתקיעה גדולה לומר כי בהיפרד המעורר מאת עדתו, הוא ידרוש אך טוב לעמו, וירחש להם רוב ברכה שיזכו כל העדה להשמע בביתם קול תקיעה גדולה, היינו שיזכו לשמחות גדולות ולחיים מוצלחים.

(רבי אהרן וולקין, מצח אהרן, ח"ב, דרוש טו, דף מה ע"ד-מו ע"ב)

תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעה
46

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לעיל י ע"ב בשם ליקוטי מוהר"ן, תורה ס, וליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה ח, אות יא]

תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעה וכו' מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל
46-48

הדיבור היוצא מקול, הן המלאכים, והן בגדר חיות הקודש שהן בארבע מוצאות, כי מוצא החמישי שהן אותיות הגרון הוא אותיות הקול, ולכך ארבעה פנים לאחד, והן תיכף העלולים הראשונים ומעילה הראשונה. והן בגדר שברים כי הם נפסקים מקול תקיעה פשוט, ותנועת אות הן מנהגי אותיות ותיבות שעל פיהן הולכים במבטא, הן בגדר אופנים נושאי חיות הקודש והתנועות, הן בגדר תרועה כנודע, כי התנועה בפה מוליד תרועה, וזוהיא תקיעה פשוטה שאנו עושים, ושברים ותרועה הן בגדר אותיות ותנועות. ואנו מסופקים אם אנחנו בגולה בגדר חיות או אופנים, ולכך תוקעים שברים תרועה. וחיות כנגד בנים לה' שהם עלולים ראשונים, ואופנים כנגד עבדים נושאי כסא, ולכך אנו אומרים "היום הרת עולם" אחר תקיעה, "אם כבנים אם כעבדים".

(יערות דבש, חלק א, דרוש ה)

תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעה וכו' מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל
46-48

עצמותו של שופר הוא מורה בדמותו וצלמו על וי"ו, שהוא וי"ו גמור. ואות וי"ו יש לו ג' אופנים בכתיבה: א - וא"ו, הוא א' באמצע המחברן באמת בחבור גמור להיות א' אחדות, ולכך וא"ו בגימטריא אחד [13], שהוא אחדות גמור, והיא תקיעה פשוטה, כי אין פשוט כאחדות המוחלט. וכן נכתב ו"ו בשני ווי"ן בלי חיבור, והוא פירוד גמור כי אין דבר מחברן, ולכך ו"ו בגימטריא י"ב, כי י"ב המה הכל בפירוד, עולם המזלות שהוא עולם הפירוד בלי חיבור, והוא שברים, דיש הבדל ופירוד בין תקיעות... אמנם יש וי"ו שמחובר ביו"ד, אבל אינו חיבור כ"כ כמו באל"ף כהנ"ל, וגם יו"ד מורה על עוני ויסורים... ולכך היא תרועה, והוא גנוחי גנח וילולי יליל.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ו)

תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעה וכו' מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל
46-48

י"ל שיש ספק ביסוד התשובה, ובכלל יסוד ההצלחה האנושית ביראת ד' והישרת הדרכים, אם העיקר הוא ההשכלה ודעת האמת, או העיקר הוא הרגש הישר. וכמו שיש חילוק בהתחלת הדרך, כן יש חילוק בתשובה. כי אם הרגש הטוב הוא יסוד ההצלחה, א"כ יסוד התשובה הוא תגבורת של רגשות הלב. ואם יסוד ההצלחה הוא ההכרה והדעת, א"כ יסוד התשובה יהי' ג"כ ההסכמה הבאה מצד הדעת, והרגש טפל אליו. והנה גנוחי גנח בא ע"י חשבון, שנעצב על איזה דבר, אע"פ שאין הכאב דוחקו כ"כ, וזהו לעומת תשובה שמצד הדעת. אמנם כשהכאב דוחק באופן איום ונורא, אז צועק מכאב הלב בילולי יליל, והוא נגד הרגש. והמעלה היותר שלמה היא שתבא התשובה מב' הענינים: מדעת, ותתגבר כ"כ עד ההרגש. והנה יש יתרון להרגש, שמפני שהוא מרושם ברושם חזק, הוא מתקיים, אבל כח הדעת כשלא נקבע כ"כ אינו בטוח שיתקיים. וזהו "אשרי העם יודעי תרועה" - תרועה שבתורה היא ג"כ שברים, ותרועת השברים היא ארוכה מצד גנוחי גנח בתשובת השכל. "אשרי העם" שמשברים את התרועה לגניחות קצרות של ילולי יליל, שהיא מורה על ההרגש, שהיא דבר טוב מפני ש"באור פניך יהלכון". ומידרש נמי מסיפי' לרישי', ש"באור פניך יהלכון" - שיש להם דעת והכרה שלמה, שאור פני ד' הוא ההכרה והדעת, "כי באור פניך נתת לנו ד' אלקינו תורת חיים", א"כ "באור פניך יהלכון" ע"י הדעת, ועם זה הם "יודעי תרועה" ושוברי התרועה לחוזק ההרגש. זוהי תשובה שלמה מכל צדדי' שתתקיים בודאי.

(עולת ראיה ח"ב עמ' שכח-שכט [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' שסד, במהד' תשס"ה])

תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעה וכו' מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל
46-48

ונבאר, לפי עניות דעתי, תכלית תקיעת שופר, וכמה גדול כח ישראל בזה עד שע"ז נאמר: "אשרי העם יודעי תרועה" (תהילים פט, טז) ודרשו חז"ל "שיודעים לרצות את בוראם בתרועה" (מדרש תהילים מזמור פא). ותוכן הדבר כי הכתוב אומר "ועמך כלם צדיקים" (ישעיה ס, כא), הרי הרצון האמיתי של כל אחד מישראל לקדושה ולהיות קרוב אל ה' יתברך, וכדברי חז"ל: "רצוננו לעשות רצונך וכו'" (ברכות יז ע"א), אלא שהמעשים נעשים כקיר ברזל "עֲוֹנתיכם היו מבדִּלים וגו'" (ישעיה נט, ב). והנה ר"ה "זה היום תחילת מעשיך" (תפילת מוסף לראש השנה), מתעורר הכח הקדוש כמו שהוא בעצם, כי זה חק שיום ההתחלה נשארת בו סגולת הקיום, וכדברי הירושלמי בספ"ג דר"ה (הלכה ח): "לא במהרה אדם נופל ביום גנוסיא שלו", והיינו שבו ביום מתחזק עליו כח הקיום וההויה כמו שהי' ביום הולדתו, שיצא אל המציאות. וסגולת הבריאה נשארה בישראל, על כן מתחזק ביום זה כח קדושת נפשות ישראל כמו שהוא בטבע טהרתם. וזהו שאנו אומרים בזכרונות: "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון", כי ע"י שהוא תחלת המעשה, מתוך כך נזכרת בו זכות הקדושה כפי מה שהיתה כלולה בנפשות ישראל ביום ראשון קודם ששלטו הקלקולים מצד הסיבות החיצוניות.
אמנם כדי להגדיל זכותן של ישראל שתהי' גדולה כערך קדושתן העצמית, צריך לזה כח מצוה בחירית, מפני שהקדושה מצד עצמה הרי היא נחלת שדי ממרומים, אלא שכשהיא מצטרפת למעשה הנעשה בבחירה, אז מאירה זכותה. והנה, אם היתה הקדושה הגדולה הזאת שיש בנפשותיהן של ישראל בפועל, ודאי היתה מדרגתם גדולה עד מאד, ולא הי' כל דבר רע יכול לקרב אליהם להזיקם, אלא שהיא רק בכח ולא בפועל. ובכל מה שישראל מתקנים בזמן הגלות, מוציאים חלק אחד מקדושתם מהכח אל הפועל, עד שיתוקן הכל ויצא אל הפועל חלק נכון מהקדושה, אז יבוא משיח צדקנו וייוושע ישראל... והנה רצה הקב"ה לזכות אותנו שנעשה מצוה שבכוחה לגלות קצת מהקדושה שבעצם כח נפשותינו...
ונבוא עתה לענין תקיעה ותרועה, להבין ענינן. והנה הגר"א ז"ל ביאר בפי' לס' משלי (א, ט) שהשלמות השכלית נמשלת לתכשיט שהוא עשוי מחתיכה אחת מפני שהשכל הוא אחד, ושלמות המעשים נמשלת לתכשיט מחובר מחלקים נפרדים. וה"נ נאמר שנגד השלמת השכל באה התקיעה שהיא אחת, ונגד השלמת המעשים ושבירת התאוה באה התרועה שהיא מחוברת מחלקים נפרדים. והנה כל זמן שהשכל משולל מהאדם, הוא נופל ביד יצרו ונכשל במעשים, וכיון שמאיר בו אור השכל מיד שב בתשובה... אמנם הנה אמרו חז"ל: "אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות" (סוטה ג ע"א), שאם היתה אמונתו שלמה ממש לא הי' עובר עבירה. ונמצא שיש חסרון בין בשכל בין במעשה... אלא שיש ספק מה היא הסיבה העקרית, אם במה שיצה"ר מטעה את השכל הוא נופל אח"כ ברשת התאוה, או ע"י שנופל ביד יצרו לתאוה יפול אח"כ לחשוב מחשבות, מחשבות אשר לא כן.
והנה התקיעה היא רומזת נגד עצם השכל הזך, שבהאיר אורו ינוסו הצללים של התאוות והדעות הרעות. אבל כשבא זה השכל להזדקק למעשים, להרים את האדם ממצבו השפל שהי' נמשך אחר יצרו בדעותיו ובמעשיו, אז יתראה רק מעט מעט, ועל כל פרט יתגלה להאיר עליו אור התיקון. ויען שהתקיעה רומזת לשכל הפשוט שמשקיף על היושר בכח אחד, על כן, כשהוא בא לתקן בפרטיות, אז אם הוא שלם בשכלו וכל השקפתו אינה כי אם על המעשים להכיר עד כמה טעה ולחזור בו, אז א"צ עיכוב ואריכות כלל, כי תיכף יכיר כל מעשה שאינו הוגן ומיד הוא מתחרט ומסכים בשכלו לסור ממנו. אבל אם הוא צריך לתקן גם טעותו בשכל, אז הוא צריך להתעכב מעט כדי להתבונן בכל טענה של היצה"ר, ולהבין שקרותה. וזהו ענין השברים והתרועה. השברים נגד האובדים בארץ בדעות רעות ורוח שטות המביא לידי עבירה, והוא מתדמה קצת לתקיעה, אבל א"א לו שיהי' אחד כתקיעה, כי השכל האמיתי אחד הוא ואין קצתו סותר את קצתו, וכדכתיב: "משפטי ד' אמת צדקו יחדו" (תהלים יט, י), שבקיבוצם צדקו ומתאימים הם, אבל השכל הכוזב הוא מחובר מחלקים, מתהפך לכמה גוונים כפי נטיית שקרותו פעם בכה ופעם בכה. על כן צריך גניח ויליל, ומתחילה שברים לברר הדעות, ואח"כ יליל לבירור המעשים.

(מדבר שור, דרוש ח, עמ' סה-סט [נדפס במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' קצא-קצה, במהד' תשס"ה])

תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעה וכו' דהדר עביד תקיעה תרועה ותקיעה וכו' דהדר עביד תקיעה שברים תקיעה
46-50

נמצא עכשיו שתוקעים תשר"ת שלשה פעמים ותש"ת שלשה פעמים [ותר"ת שלשה פעמים]. וכתב הרי"ף ז"ל: ובדין הוא שיהיו תוקעין אותם על סדר הברכות כסדר שתקעו כשהן יושבין, אלא כיון שאין הברכות מעכבות התקיעות, הרי יצאו ידי חובתן באותן שתקעו כשהן יושבין, ודי להם לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת על סדר הברכות פעם אחת שלא להטריח הצבור, וכן מנהג העולם ובשתי ישיבות. עד כאן. הנה באמת טענת הרב היא חזקה... שכיון שהחמירו בתוכן התקיעות כולי האי, והקפיד רבי אבהו לכלהו ספקי ולא חששו לטורח צבור, הנה היה מהראוי שיעשו כל הבבות ההן בכל אחד מהברכות מאחר שעקרן על סדרן נתקנו. וטורח צבור הוא טענה חלושה בכיוצא בזה...
ולביאור הענין הזה אומַר, כי להיות הכחות הפנימיות מתפעלות מהפעולות החיצונות ונעזרות מהם... כמו מלאכת הנגון שעניינה להעיר השמחה או העצב בלב השומע... מבואר שיש כלים וכלים מכלים שונים שיש להם סגולות בכמו אלו העניינים, כלים שעיקרן ליישב המנוחה והשמחה בלבות האנשים... וכלים מיוחדים לעורר הצער והחרדה... ולזה מה שנתיחד בנגוני ר"ה זה הכלי מכל זולתו, כמו שאמרו אמרו לפני מלכיות וכו' ובמה בשופר [לעיל טז ע"א], כי הוא המיוחד אל החרדה וההתעוררות מכל הכלים כמו שנאמר (עמוס ג) "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו"... ולפי שהיום הזה יום חרדה והתעוררות מכל הימים, אמר המשורר עליו "הרנינו לאלהים עוזנו הריעו לאלהי יעקב, שאו זמרה ותנו תוף כנור נעים עם נבל, תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב" (תהלים פ"א). הנה שבכל מיני השיר בחר הרינה והתרועה כי הם עניינים קרובים... ומכל כלי הזמר לא בחר רק בשופר. ולזה אמר שישאו זמרה מלפניהם, ויתנו תוף כנור נעים עם נבל בבית משמרתם או למי שירצו, ושיתקעו בשופר "בכסא ליום חגנו", ואמרו ז"ל אי זהו חג שהחדש מתכסה בו זה ראש השנה (לעיל ח ע"ב)... והתוקע בו לשיר... לא יצא (לעיל כט ע"א)... וזו היא כוונת חז"ל באומרם ובמה בשופר, וגם מה שאמרו בספרי (פ' בהעלתך): בשופר של חירות, כי כל עוד שיכנע היצר וישפל עוד תוסיף מעלה ורוממות הנפש השכלית, ואין צ"ל שתשחרר ולא תעבד לו... כמו שאמרו (לעיל כו ע"ב): מצוה בכפוף כדי שיכפפו לבם בתפלה... עוד זאת כוונו... באומרם "ובמה בשופר", שיהיה מה שנזכור בעדנו לפניו לפיוס ולרצון, לא לחמה וכעס, וזה יושלם במה שיהא זכרונו בשופר לא בקרן, כי הקרן ענינו המיוחד לנגח ולהזיק...
מבואר כי כמו שנתחלף השופר מכל שאר הכלים לענין החרדה וההתעוררות כמו שאמרנו, כן יש התחלפות בקולות הנעשות בו... נאמר (במדבר י) "וכי תבאו מלחמה בארצכם וגו' והרעותם בחצוצרות" וגו' - יראה שהתרועה היא סימן החרדה וצער המלחמה. אמנם על השמחה והיישוב נאמר "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם" וגו' - הרי שהתקיעה הפשוטה היא סימן השמחה והיישוב... והנה אם התקיעה הפשוטה היא סימן נחת רוח ויישוב הדעת, והתרועה הגמורה הוא סימן החרדה והצער המוחלט, חוייב מזה שיהיו השברים שענינם מורכב משתיהן - סימן אל המיצוע בין שני הענינים...
לפי כן נוכל לתת טעם נכון למנהג הכולל בסדר התקיעות אשר ראו לתקוע תשר"ת למלכיות ותש"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות... כי המלכיות הוא ענין קבלת עול מלכות שמים תחלה, כמו שאמר כדי שתמליכוני עליכם. והנה הוא מבואר כי בענין ההמלכה נמצאו שלשה כתות: האחת צדיקים גמורים, והשנית רשעים גמורים, והשלישית של בינוניים. והנה הצדיקים הגמורים הם אשר ישמחו ליום הדין... אמנם ברשעים הוא ההפך... לזה היה ראוי שיתקעו תשר"ת למלכיות ביחוד, כי יש בה התקיעות הפשוטות אשר הוא סימן שבו יעלצו צדיקים הגמורים, והתרועה הגמורה אשר בה יפחדו ויחרדו הרשעים הגמורים. אמנם השברים הם סימן אל הבינוניים, השמחים לתקוות שכר טוב לקצת מעשיהם שהם טובים, והם חרדים אל עונש הרשעים... ומהראוי שתהיה פשוטה בתחילה ובסוף מפני שהוא סימן יפה להם. ומזה יתבאר שאין שום טעם לזכרונות שיבוא בסימנם תרועה גדולה, כי טעמם הוא כדי שניזכר לפניו לטובה בזכרון זכיות אבותינו ומעשיהם הטובים... וכמ"ש (לעיל טז ע"א): תקעו לפני בר"ה בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקדתו של יצחק ואתמלא עליכם רחמים. אמנם יש טעם אל השברים שהיא תרועה ממוצעת לשתי סיבות: האחד למה שאנו צריכין להזכיר חסדי אבותינו הראשונים כעניים והאביונים שאין בידם די השיב מנחה ותשורה בעדם משלהם. והשני, כי הירא והחרד אל נפשו יש לו לחוש שמא בהעלות לפניו זכרון חסדי האבות ומעשיהם הטובים, יעלה גם לפניו זכרון חטאתינו ואשמותינו ויגרום החטא לכבוש מדת הדין את מדת הרחמים... אמנם בשופרות היה מהמחוייב שיהיה בתרועה גדולה לבד, לפי שהוא הענין המיוחד המורה על סגולת השופר בכללו, הוא היותו כלי החרדה והצער.

(עקידת יצחק, פרשת אמור, שער סז, פרק ה, הענין השני)

[התקיעה הראשונה רומזת לזה שתקענו אוהל בא"י, התיישבות קבועה, בזמן יהושע. השברים רומזים לחורבן, "ושברתי את גאון עוזכם". בעקבות זה הגיעו היללות, הבכי בגלות בבל - לזה רומזת התרועה. התקיעה השניה רומזת לזה שתקענו אוהל בבבל, כהוראת ירמיהו (ירמיהו כט) "בנו בתים ושבו". התקיעה הבאה רומזת לשיבת ציון, שתקענו אוהל שוב בא"י, בבית שני. אבל שוב חטאנו וגלינו, ועל זה נאמר "ולא תבכה ולא תבוא דמעתך" (יחזקאל כד), שבגלות אדום נרדפנו כל כך שלא היה לנו זמן לבכות, ולכן יש שברים בלי תרועה. אבל גם בגלות אדום תקענו אהלים בין הגוים, בגטו, וזו התקיעה הרביעית. אח"כ באה האמנציפציה, שקיבלנו זכות אזרח, ועזבנו את הגטו ותקענו אוהל בתוך הערים - זו התקיעה החמישית. אבל גם אז התגברה האנטישמיות, גם כשאנחנו עשירים (כך שאין שברים), ורבתה הבכי שלנו - התרועה. ומזה אנחנו לומדים שתקוותנו היחידה היא לחזור לא"י, "תקיעה גדולה" ע"י גאולת ה', ואחריה לא יהיו שברים ותרועה, חורבן ובכי. ]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 186-187) לטקסט

שברים תרועה

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לעיל כד ע"א בשם קדושת לוי]


לד ע"ב

אמר הקדוש ברוך הוא אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה ובמה בשופר
18-22

[עיין לקט ביאורי אגדות לעיל טז ע"א]



לה ע"א

שאני רב יהודה כיון דמתלתין יומין לתלתין יומין הוה מצלי כפרקים דמי
22-23

ישנם צדיקים כאלה, שאינם צריכים לא ללמוד ולא להתפלל לפי מדרגתם כי אם לפרקים, כרב יהודה, ואסור להם לשבר את מידותיהם, אלא הם מניחים את רצונותיהם וכל נטייותיהם להתרחב ולהתפשט, וכל חפצם נעשה, ויגזרו אומר ויקם להם, וכל העולם כולו חי בכוחם וניזון בזכותם. והם הם הנשמות המצוינות, שאור הסגולי העליון מאיר בקרבן, וכל חמדת הקודש שמתנוצץ עליהם מבחוץ אינו אלא בבואה דבבואה מהאור הטוב הגנוז בתוכם פנימה.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ב, אות לד)

לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות מאי טעמא משום דאניסי במלאכה
26-27

"שמע ה' קול יהודה" - דמדת מלכות באה בעזר תפלה... וכך דרכו של דוד וכל שבטו נוהג, שקודם שיצאו למלחמה היו מתפללים... "ואל עמו תביאנו" - אף על גב שהוא בעצמו, שלא בעשרה מתפלל, מ"מ מצטרף תפלתו לכל "עמו" שבשדה המלחמה... וכדאי' שלהי מס' ר"ה דשליח ציבור מוציא עם שבשדות דאניסי, ונחשב בזה תפלת רבים ביותר.

(העמק דבר, דברים פרק לג, ז)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמה | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | צרו קשר

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | השיטה | EXAMPLE |
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US