Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת ראש השנה

לדף הראשי על אגדות ראש השנה


יג ע"א

עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו אם תאמר דעייל ביד נכרי קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי

...דבמקום דהתורה דורשת ומקפדת על היחש של שלו, בעינן דוקא יחס כללי ולא יחס חלקי, אשר על כן בהקדש דבעינן דוקא שלו, יש לראות שיהיה שלו המוסרי והטבעי... מכל זה יכולים אנו לשפוט, כי גם בנוגע ל"שלו" העממי בעינן ג"כ שלו הכללי הטבעי והמוסרי... ההנחה האמתית הזאת תעמוד לנו לישב קושיא עצומה, דהנה בע"ז (נג ע"ב) איתא: מכדי א"י ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. הרי דמוכח מזה דמצד שא"י הובטחה לישראל ע"כ גם בעת שהעמים יושבים שם, נקראת הארץ שאינה שלהם. ובר"ה חקרו ואמרו עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו אם תאמר דעייל ביד נכרי קצירכם אמרה רחמנא ולא קציר עכו"ם. הרי מוכח מזה דהארץ הוי אז שלהם? וכבר הקשו כן בתוס׳... ואולם לפי ההנחה הנ"ל מיושבת הסתירה הזאת היטב, דהנה לענין איסור בעינן שיהיה שלו לגמרי, וכמו בהקדש שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו מכל צד, כן גם בענין אסור בעינן שיהיה שלו כללי ולא שלו במובן חלקי, והיינו שיהיה שלו הטבעי והמוסרי, ועל כן י"ל דהעכו"ם שהארץ היתה שלהם רק במובן השלו הטבעי ולא המוסרי ע"כ לא יכלו לאסור, מצד הכלל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. והטעם הזה לבדו שמספיק להראות מדוע לא יכלו אז העכו׳׳ם לאסור, הטעם הזה יספיק גם להראות דהעומר הזה (המובא מהעת שנתגדל בארץ שהיתה של עכו"ם מצד ה"שלו" הטבעי לחוד) איננה נקרא קצירכם, דכמו דבמקום דבעינן שיהיה שלו איננה נקרא שלו עד שיתאחדו שני מיני שלו יחד, כן גם פה, שהתורה הקפידה שהעומר יהיה מארץ כזאת שתתיחס לישראל ביחס ה"שלו" העממי, בענין שיתיחדו שני מיני "שלו", ואחרי דאז היתה הארץ של עכו"ם ביחס שלו הטבעי, ע"כ לא מקרי קצירכם... וע"כ ודאי לענין עומר י"ל דבמובן כזה לא מקרי קצירכם, והגם דעתה בעת הבאת העומר כבר היא תחת ידם, בכ"ז לא מקרי קצירכם, לבד מה שי"ל דבימי הכבישה והחלוקה לא נקראת עוד הארץ לכם, גם י"ל כיון דבעת הגידול לא היה של ישראל לא מהני מה שנכנס אח"כ לרשותם.

(רבי יצחק יעקב ריינס, אור חדש על ציון שער ד פרק ז אות ה דף כח ע"א)

בחמשה יומי מי קא מליא וכו' ארץ צבי כתיב בה

מחמת זוהמת הנחש שהוטל ארס בכל הנבראים, אם הי' הגידול בתכלית הי' מלא ארס של נחש, כי בכל עת הגידול הי' נשתאב בו הארס בכל עת יותר ויותר [ואפשר מטעם זה זמן גידול הפירות בא"י הוא פחות מבשאר ארצות כבפ"ק דר"ה משום ארץ צבי כתיב בה, והתועלת מזה שלא ישתאב בפירות כ"כ ארס], ועל כן נתקלקלו שלא יגדלו בתכלית הגידול. והרמ"ע כתב שחטה מלשון חנטה, שכל גידולה הוא רק כמו החנטה הקודמת, וצריכה להתתקן על ידי המלאכות ואפייה ובישול למען תתפרד ותתנקה מהארס של הנחש.

(שם משמואל, פרשת כי תבוא שנת תרעא)


יג ע"ב

אילן בתר חנטה וכו' ירק בתר לקיטה

"ושש שנים תזמור" - כפל לומר "ושש שנים" ולא הספיק לומר "שש שנים תזרע שדך ותזמור כרמך"... שבאילנות אנו הולכים אחר חנטה... ובירקות אנו הולכים בהם אחר לקיטה, כמו שאמרו בפרק קמא דראש השנה. ואשר על כן הבדיל ה' ואמר "שש שנים" של זרעוני שדה בפני עצמן "ושש שנים" של הכרם בפני עצמן, לצד שאין משפטן שוה, שזה אנו הולכים בו אחר לקיטה וזה אנו הולכים בו אחר חניטה.

(אור החיים ויקרא פרק כה, ג)


טו ע"א

דאתרוג קשיא ליה ידא ואיידי דממשמשי ביה כולי עלמא בשביעית לא טעין פרי עד תלת שנין

וכמו ענין הספירה שכל יום רומז למדה מיוחדת ונתאחדו כולם בשבוע אחד, וכמו שבת בימים רזא דאחד, כן היא שמיטה בשנים, וכשהגיעה השנה השביעית נכללו כולם כאחד ואז "ושבתה הארץ שבת לה'". וכן היא בפשיטות המצוה, שאז תהי' יד כולם שוה כעניים כעשירים... ובש"ס ר"ה אתרוג קשיא לי' ידא ואיידי דממשמשי בי' כ"ע בשביעית לא טעין פרי עד תלת שנין. וכל זה להורות שיד כולם שוה ואינו נוהג כבעל הבית כלל אלא הפקר לכל, וזה מורה על ביטול היחיד לכלל.

(שם משמואל, פרשת בהר שנת תרעג)

דאתרוג קשיא ליה ידא

עכשיו שנתברר לנו שחוץ מאותם הגנות שמשגיחים עליהם ע"י אחינו בני ישראל במושבות שבא"י, וחוץ ממיעוטא דמיעוטא מהאתרוגים הגדלים פרא שהם בלתי מורכבים כלל, אין במציאות שום אתרוג שלא יהי' מורכב, שע"ז מעידים הגננים המפורסמים כולם. וכל הרגיל בספרי הטבע לחכמת "הבטניק" יודע זה שזאת היא הדרך הראשית לעבודת הגינות, להרכיב אילן שגזעו רך וענוג על אילן הקרוב למינו שטבע עצו ושרשו חזק וקשה, כדי שיתקיים יותר וישמר ממחלות המזדמנות ביותר באילנות הרכים והעדינים. והיותר עדין שבכולם הוא האתרוג שצריך שמירה גדולה וטיפול גדול כדאמרי' בפ"ק דר"ה אתרוג איידי דקשה לי' ידא, וזה הוא דבר מפורסם.

(עץ הדר, סעיף ח, עמ' כג במהד' תשמ"ה)

שבט דחדשים או שבט דתקופה אמר ליה דחדשים

לילה הוא זמן שביתת הטבע, על כן אז הזמן מסוגל יותר לנסים. וכן י"ל נמי בסדר החדשים, שחדשי החורף הם נחשבים ביותר לשביתת הטבע לעומת חדשי הקיץ, כמובן לכל רואה, ובחדשים מתשרי ואילך הימים הולכים ומתמעטים והלילות מאריכים עד אמצע החורף, שאז הוא תכלית הזמן שנחשב ביותר לשביתת הטבע, ומאז ואילך מתקרבים לפריחת הטבע והימים מאריכים. והנה בכ"ה באלול נברא העולם, ומאז עד כ"ה בכסלו שלשה חדשים חצי החורף. ואף שלפעמים משתנה לפי עתות התקופה, מ"מ נחשב לפי סדר החדשים כבש"ס ר"ה דאיבעיא שבט דחדשים או שבט דתקופה ומסיק דשבט דחדשים. ועל כן כ"ה בכסלו נחשב זמן שביתת הטבע יותר מכל שנה, ועל כן אז הזמן מסוגל ביותר לחידוש נסים ונפלאות.

(שם משמואל, בראשית, חנוכה, שנת תרפא)


טז ע"א

בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון וכו' ובחג נידונין על המים
1-5

תאנא אמר ר' יהודה במתניתא דילן אוקימנא הא דתנינן בארבעה פרקים בשנה העולם נדון בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון ובחג נדונין על המים, הא אוקימנא מלי ורזא דמתניתא אוקימנא בפסח על התבואה וכו' לקביל רתיכא עלאה, רזא דאבהן ודוד מלכא. תו בפסח על התבואה דהכי הוא ממש. והא אוקימנא מלה דא על מה אתייא מצה בפסח והא דינא הוא דינא דמלכותא דינא, ודא שירותא דשריאו ישראל למיעל בחולק' קדישא דקודשא בריך הוא ולבערא מנייהו חמץ... בגין כך בפסח נדונין על התבואה, ואוקימנא דעלמא אתדן על דינא דה"א. בעצרת על פירות האילן, פירות האילן - פירות האילנות מבעי ליה? מאן פירות האילן אלא דא הוא אילנא רברבא ותקיף לעילא, פירות האילן, כמה דכתיב (הושע יד) "אני כברוש רענן ממני פריך נמצא". בראש השנה עוברין לפניו כבני מרון - תנא: ראש השנה דא הוא רישא דשתא דמלכא, ומאן הוא ראש השנה? דא יצחק דאקרי ראש דאיהו חד רישא דמלכא (נ"א לעילא) אתר דאקרי שנה. בגיני כך כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון. ועל דא תנינן בראש השנה דהא ברישא דשתא שארי יצחק. ובחג נדונים על המים - דא הוא שירותא (דרישא) דימינא דמלכא, ועל דא חדוותא, דמיא אשתכח בכלא בשעתא דנסכי מיא ושאבי לון בגין דמים הא ידיעא. ועל דא בארבעה פרקים אלין כלא משתכחין.

(זוהר בראשית דף רכו ע"ב)

בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון וכו' ובחג נידונין על המים
1-5

אמרו במדרש [בדומה בפסיקתא דרב כהנא כט]: מפני מה לא הזכירה תורה שמחה בפסח, והזכירה שמחה בעצרת, ובסכות שלש שמחות: "ושמחת בחגך", "והיית אך שמח", "ושמחת לפני ה' אלהיך"? לפי ששנינו: בארבעה פרקים העולם נדון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, ובחג נדונין על המים, ומפני שפסח יום הדין, וכל הדינין עתידין להעשות, לכך לא נזכר בו שמחה כלל, אבל בעצרת שכבר עבר דין אחד של פסח נכתב בו שמחה אחת, ובחג שכבר עברו שלשה דינין: פסח ועצרת וראש השנה, לכך נכתבו בו שלש שמחות.

(רבינו בחיי דברים פרק טז פסוק יד)

בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון וכו' ובחג נידונין על המים
1-5

והמשחקים בקוביאות ובשאר מיני שחוק בחגים ובמועדים, אוי לנפשם, כי גמלו להם רעה. כי ימי המועדים הם ימי דין, כאמרם ז"ל: בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח - על התבואה, בעצרת - על פירות האילן, בראש השנה - כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, בחג - נידונין על המים. הרי שכל המועדים ימי הדין. לכן אמרו (ירושלמי שבת פט"ו ה"ג) שלא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא כדי שיתעסקו בתורה... נמצא, שהחוטא אז בשחוק ובקלות ראש חמור יותר מבשאר השנה, שמאחר שהעולם בדין, בחטא אחד אפשר שיוכרע העולם לכף חובה, ואז כל אותם העניים שימותו או יצטערו מחמת עוני הרעב והצמא, כולם תלוים עליו. ובימי המועדים, מלבד שמזונות האדם תלוים, גם חיי האדם ונשמתו תלוין בדין. וכן פירש רשב"י ע"ה (זוהר ויחי רכו ע"ב) על פירוש משנה זו שהזכרנו, שכולה מדברת על הנשמות הנידונות.

(ראשית חכמה, שער הקדושה פי"ב, אות יד [הובא בשל"ה, שער האותיות אות שי"ן - שתיקה, אות יט])

בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון וכו' ובחג נידונין על המים
1-5

לט) ימי המועדים הם ימי דין, כאומרם ז"ל במשנה: בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ובחג נידונים על המים...
מג) ואחר שהוא מבואר, שהימים טובים הם יומי דדינא, אין ראוי שיתעצל אדם בהם מלבקש על נפשו בתפלה ובתחנונים, כפי משפט היום, כמו שאין ראוי להתעצל בימים נוראים. ואמרינן בירושלמי: האי בר נש דדמיך בריש שתא ודיינין יתיה וכו'. ולאו דוקא שישן, אלא כל שהוא יושב בטל, אף על פי שהוא ער, ישן קרי ליה, הואיל ואינו עושה מעשה טוב ביום דין. והוא הדין לשאר הימים טובים, שהם כולן יומי דדינא, כמבואר לעיל.

(של"ה, מסכת סוכה, נר מצוה, אותיות לט, מג)

טז. בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון וכו' ובחג נידונין על המים

1-5
'וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם' וגו' - ופרשה זו מיירי בכהן ולא בלוי, ולמה קורא לכהן לוי?... הכהן מצד החסד והלוי מצד הגבורה, והנה התנשאות הכהן יותר מהלוי, ודינו יותר מדוקדק, על כן רמז והיה הכהן ללוי, כי אף שהוא מצד החסד, מכל מקום היא בעצמו נידון במדת הדין שהיא מדתו של לוי. "וחלק כחלק יאכלו" בקרבנות הרגל, כי כולם נוטלים חלקם לעצמם ונידונים במדת הדין. ונודע כי בכל הרגלים נידון העולם במדת הדין, כדתנן בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונים על המים, בראש השנה כו'.

(של"ה, פרשת שופטים, דרך חיים תוכחת מוסר, אות לה)

בפסח על התבואה
1-2

כמו שבזמן האביב מתגבר הדם ומתרבה הקדחת באנשים וחולאים, גם בזמן ההוא מתרבה קדחת וחום הנקרא שדפון אל תבואת החטים, כנודע, כי החיטים הם חמים ונחים, שוין בטבעם אל טבע בני אדם, משא"כ בשעורים, לפי שטבעם קר, וגם כי השעורה אביב ומתבשלת תיכף קודם זמן החום, משא"כ בחטים "כי אפילות הנה". והנה השעורה נגמר זמן בשולה ביום ראשון של פסח ויצאתה מידי סכנה וביום השני מתחילין לקוצרה מחצי חודש ניסן ואילך. ואמנם החטה התחלת בשולה הוא אז מחצי חודש ניסן, כשנגמר בישול השעורים, וגמר בשולה הוא עד חג השבועות שהם חמשים יום... וכל אלו החמשים יום יש סכנת שדפון ח"ו אל התבואה. וזה שאמרו רז"ל בד' פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, הם החטים מאכל בני אדם, כי אז מתחיל זמן הסכנה שלהם.

(רבי חיים ויטאל, עץ הדעת טוב, פרשת ראה)

טז. בפסח על התבואה

1
[כיון שזה יום הדין על התבואה, מסתבר שגם ההכרזה שה' מכריז על השובע (ברכות נה) היא בפסח. לכן אומרים "כל דכפין ייתי ויאכל", כלומר יהיה שנת שובע כזכרון לטוב שה' מכריז עכשו.]

(בנין ירושלים (יעוונין) דף ז ע"ג - לטקסט)

בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן
1-2

וברכו בטל וברוב דגן ותירוש. ולמה לא ברכו במטר וביצהר? שאותו זמן פסח היה, כמו שנראה ממה שאמרו בענין שני גדיי עזים שהאחד הקריב פסח והאחד עשה מטעמים. ובפסח הוא זמן הזכרת הטל, ועל כן ברכו בטל ולא במטר. וכן ברכו ברוב דגן, לפי שבפסח העולם נדון על התבואה, וכן ברכו בתירוש לפי שעתידין ישראל לשתות ד' כוסות של יין בפסח. ולא ברכו ביצהר שהוא בא מפירות האילן, שזמן דינן בעצרת, ואין לו טעם בפסח.

(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק טו)

בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן וכו' ובחג נידונין על המים
1-5

וביו"ט צריך להעלות המלכות דקדושה מהד' מלכיות דסט"א, וזהו שכתוב (דברי הימים א' כ, א) "ויהי לעת תשובת השנה לעת צאת המלכים", פי' יום טוב נקרא "תשובת השנה", כי כל הימים טובים הם ימי דין, כמו שכתוב בד' פרקים העולם נידון בפסח וכו', וצריך לשוב בתשובה. ועי"ז יוצא המלכות מבין הקליפות, ונתבטל ממשלתם, כשארז"ל (יומא פו ע"ב) גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה, שנגאלין ע"י תשובה מהמלכות דקליפות... ועיקר לבטל כח מלכות עמלק, כי היא כוללת הד' מלכיות, כמו שכתוב (במדבר כד) ראשית גוים עמלק. ועל כן, כשהרג שמואל את אגג מלך עמלק, נאמר (שמואל א' טו) "וישסף שמואל את אגג"... וזה נעשה ביום טוב כנ"ל, וזהו "וישסף"... ושורש התיבה הוא שס"ף והוא ר"ת שבועות סוכות פסח, שהם הימים טובים, שאז יוצא המלכות דקדושה. כי הימים טובים הם ימי דין, שהיא בחי' יראה, בחי' מלכות, כמ"ש (אבות פ"ג) אלמלא מוראה של מלכות.

(ליקוטי מוהר"ן, תורה קלה)

בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן וכו' ובחג נידונין על המים
1-5

יש לדעת דשם אדנ-י משמעו בכל מקום על שידוד הטבע... ובא זה השם על זה שהוא ית' משנה לפרקים הליכות הטבע כאדון על שלו, שהוא משנה לצורך שעה הנהגה הרגילה שמסר לעבדיו... לשון המקרא דכתיב ברגלים שני פעמים "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה'", אין משמעו בשביל נס ופלא, אלא להתברך בגידולי השנה בג' רגלים שהם ראש השנה על התבואה ועל פירות האילן ועל המים, וע"ז כתיב שיראו פנים בעזרה אל פני האדון פרטי המשגיח על עבדיו הנאמנים וחשובים בעיניו, עד שהוא בעצמו משגיח על פרנסתם והספקת צרכיהם.

(העמק דבר, בראשית פרק טו, ח - הרחב דבר)

בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן וכו' ובחג נידונין על המים
1-5

קריאה ראשונה היה להשלים התכלית של מה שנעשה יצחק לעולת התמיד, ומזה הוקבע פרנסת ישראל, וע"ז אמר אברהם שיהי' מקום ראית פנים בג' רגלים, שהמה שלשה ראשי השנים לפרנסת ישראל.

(העמק דבר, בראשית פרק כב, טו)

בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן וכו' ובחג נידונין על המים
1-5

...בשעה שהם בחו"ל ולא הגיעו לא"י דשם עיקר הברכה ברגלים שהמה רה"ש כידוע... משא"כ בהיות ישראל בגולה בארץ לא להם תלוים בהשגחת ה' בכל יום מעין ברכותיו, וזה תלוי בתפלה בכל יום והוא תכלית ישראל.

(העמק דבר, שמות פרק ו, כח)

בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן וכו' ובחג נידונין על המים
1-5

"אל פני האדון ה'" - לא נזכר כנוי על הקדוש ברוך הוא בשם אדון זולת כאן ובפ' תשא ג"כ בפרשת מועדות, והוא משום שהזהיר הכתוב לילך ליראות בעזרה, וא"כ ההכרח לעזוב את ביתו וכל אשר לו ולילך ליראות, והוא דבר קשה ומופלג, על כן אמרה רחמנא שההכרח הוא לכך, שהרי הקדוש ברוך הוא אדון לארץ, ובברכתו ברגלים שהמה ראש השנה כל רגל למיוחד לו, תלוי כל הישיבה בא"י, על כן נצרכים אז לברכה.

(העמק דבר, שמות פרק כג, יז)

בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן וכו' ובחג נידונין על המים
1-5

בזכרון האפוד לא כתיב תמיד, משום דשם מיירי בזכרון לברכה ופרנסה, וזה אינו אלא בשעת הברכה ברגלים דאז זמן ראש השנה לצרכי פרנסה, ומש"ה היה מנהג בבהמ"ק שהכהן גדול מתלבש בכליו ביום טוב, כדתנן בחגיגה פ"ב [יז, א], והוא כדי להזכיר ברכת המועד.

(העמק דבר, שמות פרק כח, כט)

בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן וכו' ובחג נידונין על המים
1-5

"אלה הם מועדי"... דכמו דימי מועדות המה מקראי קודש לנו... כך המה מקראי קודש להקב"ה כביכול לענין הליכות עולם, שהוא עשה ימים אלו לראשי השנה לענינים פרטים, וכדתנן ריש מס' ר"ה ארבעה ראשי שנים הם, בפסח על התבואה, ובעצרת על פירות האילן, ובחג על המים כו'. וא"כ משמעות זה המקרא כך: "מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש", מה ששייך לנו, "אלה הם מועדי" - אלה ולא זולתם... קבעתי אותם להליכות עולם ולצרכי בני אדם.

(העמק דבר, ויקרא פרק כג, ב)

בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן וכו' ובחג נידונין על המים
1-5

"וכימיך דבאך"... וכבר בא בפירוש ראשונים ז"ל שהוא מלשון זיבה, היינו שפע פרנסה, וא"כ נחלף הז' בד', ויש שפירשו מלשון דוי וכאב, וא"כ נחלף הו' בב'... ולדברינו שני הפירושים נכוחים ואמתים, וקאי על "מנעליך", שהוא קיבוץ לתפלה עוד בשני עתים, א' - בעת רעה וכל צרה רחמנא ליצלן, שכמו שמועיל תפלת רבים לצרת מלחמה, כך לכל צרה שלא תבוא... ב' - לשפע פרנסה שהוא במועדי השנה, שכולם ראשי השנה כדתנן בריש מס' ר"ה, ומתקבצים אז לתפלה, וע"ז כתיב בהם "מקראי קודש", וכפירוש רש"י במס' שבועות יג, א... וזהו כונת המקרא: "וכימיך" - הימים שלך. "דבאך" - הזב שלך שפע ברכה ממעל, גם אז טוב "מנעלך", הקיבוץ שלך.

(העמק דבר, דברים פרק לג, כה)

בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן וכו' ובחג נידונין על המים
1-5

נסמך פרשה זו לג' רגלים, דכמו הסנהדרין שהם עיני העדה על כל נפשות בני ישראל, כמו כן הג' רגלים מאירים על כל ימי השנה. לכן נידונים בהם בפסח על התבואה בעצרת על פירות אילן בחג על המים. וכמו כן במקום ירושלים ובהמ"ק שנק' מוריה, שמשם הוראה יוצאה לכל העולם.

(שפת אמת, פרשת שופטים שנת תרנו)

בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן וכו' ובחג נידונין על המים
1-5

...וכעין מה דאיתא בספה"ק בענין היארצייט, שהבר מינן עולה בכל שנה במעלה יותר גבוהה, ומה שבשנה העברה לא הי' נחשב לו לחטא עתה בשנה השנית שעולה במעלה יותר גבוהה נחשב לו לחטא. ובזה יש לומר דלכך כל הימים טובים הם ימי דין כמ"ש חז"ל בחג נדונין כו' משום שהם ימי עלייה, שהאדם עולה בהם למעלה, ועי"ז מתעורר הדין.

(שם משמואל, פרשת וישב שנת תרעא)

בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן וכו' ובחג נידונין על המים
1-5

ויש לומר דמועדי ישראל דבי דינא מקדשין להו הם נמי חמשה, פסח ושבועות ור"ה ויוהכ"פ וסוכות, ובכל מועד הוא זמן דין בצד מה כאמרם ז"ל בפסח נידון על התבואה וכו', ונראה שהוא מפני שמאיר בהם מאותיות מנצפ"ך שהוא דין.

(שם משמואל, שמות, פורים שנת תרעב)

בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן וכו' ובחג נידונין על המים
1-5

בפסח זוכין ישראל להשפעת מזוני, ועל כן נידון בפסח על התבואה, והטעם יש לומר שישראל זכו לכך משום דכתיב (ירמיהו ב): "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", ולא השגיחו מאין יהיו להם מזונות במדבר אלא סמכו על ה' יתברך ועליו השליכו יהבם, על כן לעומת זה בזמן הזה זוכין אז להשפעת מזונות מה' יתברך למעלה מסדר הטבע, כמו אז שזכו למן לחם מן השמים. בשבועות זוכין לשפע חיים כמו אז שזכו למתן תורה שהיא חיים, וזהו שבעצרת על פירות האילן, ורמז יש בו "כי האדם עץ השדה ממנו תאכל ואותו לא תכרות". בסוכות זוכין לשפע בני, כי סוכות דוגמת המקדש ועליו נרמז "הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך", זה סוכות זמן שמחתנו, וברש"י (שיר השירים א, טז) בפסוק "אף ערשנו רעננה": המקדש קרוי מטה שנאמר ביואש "בחדר המטות אשר בבית ה'" על שהם פריין ורביין של ישראל, וזהו ובחג נידונין על המים, רומז למיין דוכרין ומיין נוקבין.

(שם משמואל, פרשת אמור שנת תרפב)

[בחג אנו שמחים בכל הברכה שנתן לנו ה', והתורה חביבה עלינו בבחינת המשקין שנמשלה בהם התורה - יין, שמן, דבש וחלב (מדרש שיר השירים א), שיש לנו בהם הנאת הגוף, ולכן ה' דן אותנו על המים, האם אנחנו מטהרים את עצמנו במים, שגם בהם נמשלה התורה. בכך מתורצת הקושיה [בעמ' 238] הרי בפסח נידונים על התבואה וא"א לתבואה בלי מים וא"כ בפסח כבר נידונים על המים [התירוץ הוא שזה לא דין כמה מים נקבל, אלא דין אחר].]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 248) לטקסט

טז. בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן וכו' ובחג נידונין על המים

1-5
וזה (שמואל א' טו) "וישסף שמואל את אגג", כי אגג הוא כללות הארבע מלכויות דסטרא אחרא, כמו שכתוב (במדבר כד) "ראשית גוים עמלק". וזה שפי' רש"י "וישסף" - חתכו לד'. היינו שחתך והבדיל את הדלי"ת, שהיא בחי' מלכות דקדושה... מאגג שהוא כלליות ד' מלכיות דס"א, והעלה את המלכות דקדושה בשלש רגלים. וזה וישסף, ר"ת שבועות סוכות פסח, כי עיקר חיותה מאור הפנים שבשלש רגלים כנ"ל. בבחי' (שמואל ב' יא) "ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלכים", "תשובת השנה" - זה בחי' שלש רגלים, שהם ימי דין, ימי תשובה, כמאמר חז"ל בפסח נידונין על התבואה, בעצרת וכו'. ואז עת צאת המלכים כנ"ל, שמוציאין את בחי' המלכות דקדושה מגליות של הד' מלכיות, ומעלין אותה אל אור הפנים, המאיר בשלש רגלים כנ"ל.

(ליקוטי מוהר"ן, תורה ל, אות ו)

טז. בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן וכו' ובחג נידונין על המים

1-5
בזכות עשיית המצוות בפועל זוכין לבני חיי ומזוני... יום טוב היא שפע בני חיי ומזוני, ושלשה מועדים הם: פסח בו זכו ישראל ונתקדשו באכילת פסח מצה ומרור, ובשבילם זוכין ישראל למזוני, וזהו הדין בפסח על התבואה מי הוא הראוי לקבל חסד ה' במזוני. שבועות בו ניתנה התורה שהיא עץ החיים והיא הנותנת חיים לישראל, וזהו בעצרת על פירות האילן, כי האדם עץ השדה והדין מי הראוי לקבל שפע החיים. סוכות הוא בבני, כי סוכה היא דוגמת בהמ"ק הנקראת "חדר המטות", שפירש רש"י (שיר השירים א, טז) על שהיא פריין ורביין של ישראל, ויש רמז שבחג נדונין על המים היינו מים דוכרין מיין נוקבין.

(שם משמואל, פרשת בחקותי שנת תרעא)

בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן וכו' ובחג נידונין על המים
1-5

[עיין לקט ביאורי אגדות לקמן כה ע"א בשם עקידת יצחק]

בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון וכו' ובחג נידונין על המים
1-5

בש"ס ר"ה: אמר הקדוש ברוך הוא הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ובהר"ן שם הקשה, כיון שהאדם נידון בר"ה, ודאי על כל המאורעות שלו דנין אותו, על תבואותיו ופירותיו ושאר עסקיו, וכיון שכן הכל נידון בר"ה? וניחא ליה, שג' דברים הללו נידונין לכל העולם בשלשה זמנים אלו, אבל בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו אחד אחד, וגוזרין עליו חלקו מדברים הללו, עכ"ל. ועדיין צריכין למודעי, דהא דבג' זמנים הללו שדנין לכל העולם, בודאי לא עבור עורבין ועטלפין נותנין תבואה אלא עבור האדם, וא"כ שוב בהכרח לומר שהאדם נמי נידון בפרטות כמה מן התבואה יזכה זה וכמה זה, שינתן יחד כמסת הצטרף כל הפרטים.
ונראה עפימ"ש האריז"ל בפסוק "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", היינו לא על גשמיות הלחם לבדה אלא על כל מוצא פי ה' שמעוטף בלחם, והיינו כח הרוחני שבו, עכ"ד. ובודאי כח הרוחני שבמאכל איננו לכל אדם שוה, אלא כמיסת נטייתו אל הרוחניות, כן זוכה לרוחניות המאכל באופן ששנים אוכלין מככר אחד, זה יש בפריסתו כח רוחני יותר מחברו שאיננו כ"כ נוטה אחר הרוחניות... ומעתה י"ל דבפסח נידונים על כמות התבואה ליתן לכל הציבור כפי מסת הנצרך עבור כל פרט ופרט, כי בפסח הוא זמן הזכות מצד הכלל והאבות, וזה מורה מצות קרבן פסח ראשו על כרעיו על כל האברים יחד ונאכל למשפחות, אבל בר"ה שכל העולם עוברין לפניו כבני מרום, נידונין כל אחד כמה רוחניות תהי' במאכלו כל פרט ופרט בפני עצמו.

(שם משמואל, ויקרא, פסח שנת תרעט)

בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן וכו' ובחג נידונין על המים וכו' שמע מינה תרי דיני מתדנא
1-13

הואיל ואין תבואה פירות ומים אלא לאדם, אף אנו נשאל ונאמר שמא הכל נגזר בראש השנה ונחתם ביום הכפורים כמו שאמרנו בדינו של אדם, וכדעת רבי מאיר לכל מילי, ולמאי הלכתא קתני האי סתמא פסח ועצרת וחג? והשיב הר"ן, שדברים אלו נדונים בזמנים לכל העולם, ובראש השנה מתחלקים לגברים. ונכון הוא. ואפשר עוד דכל מאי דאתמר בדינו של אדם הוא על עצמו בכלל, לבני חיי ומזוני, דכלהו במזלא תלו, אלא שבראש השנה נגזר עליהם אם האדם ראוי להיות משלימין לו או פוחתין לו... ומי שזוכה לשתי שלחנות ומשלימין לו בהרוחה, מיקרי נכתב לחיים מדי שנה בשנה, ואפילו באחרונה, כמו שיבא, שהרי מלאו ימיו ושנותיו. אמנם לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי אילו נגזר כל ארבעים שנה שהיו אבותינו במדבר שדפון לתבואה ורקב לפירות וחורב למים, הרי בלי ספק בכל ראשי אותן השנים נכתב ונחתם על ישראל לאכול לשבעה דגן שמים ולשתות מבארה של מרים. ולעומת זה סופר מימי רבי יוחנן שפעם אחת היו ד' סאין בסלע ונפישי נפיחי כפן מדלית איסר. הרי ידיעת ההפכים שכבר היו מלפנינו מחייבת לנו כי דין האדם לחוד, ודין התבואה לחוד. ואף מים ופירות כיוצא בה. צא ולמד מחרוב ועין המים שנזדמנו במערה לרבי שמעון ולרבי אלעזר בנו בפרק במה מדליקין. ובכגון דא ודאי למדין ממעשה נסים, שאינם אלא מסגולות ההשגחה העליונה על כל דרכי בני אדם מגדול העצה ורב העלילה. רק אין דבר שתתחלף בו התבואה ממים ופירות אלא דמיתדנא תרי דינין, בפסח שלפני הזרע נידונית על הזריעה ועל הצמיחה, ובפסח שלפני הקציר נידונית על הבשול והאספה הביתה לשלום. מיהו עיקר דינה על התבואה שבשדות שהיא בקמותיה אם תתברך לאכילה ולזריעה, והוי דומיא דכל הנך, אלא שסוף סוף ממילא היא נידונית תרי זמני. ואיכא למימר בטעמא דמלתא, דשאני תבואה הואיל ועיקר חיותא היא. ואתיא נמי כמאן דאמר פרי שחטא בו אדם הראשון חטה היה, ונקרא עץ לחוזק נטיעתו... עוד נאמר לו "בזעת אפך תאכל לחם", דן אותו גם אחרי צמיחתו לכמה יגיעות.

(רבי מנחם עזריה מפאנו, עשרה מאמרות, מאמר חקור דין, חלק ב פרק ב)

בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון וכו' ובחג נידונין על המים וכו' שמע מינה תרי דיני מתדנא
1-13

בכל עת שחוזרים חקות שמים וארץ לאותה הנקודה שממנה ובה התחילו בסבובם... ולמזג ליחות האדם להולידו ולהבריאו, מתעוררים הבחינות העליונות האלקיות והמלאכים והכחות המנהיגות את העולם... אלו מיימינים לזכות מצד הזכיות הנמצאות באדם... וראוי להחיותו לזונו ולפרנסו ולערוך לפניו שלחן, ואלו משמאילים לחובה כי הוא כלו קטטה ושקר ומכעיס את בוראו. ומזה הטעם עצמו נדון האדם ג״כ בפסח על התבואה ובעצרת על פרות האילן ובחג על המים, והכל הוא על פי מעשי בני אדם. ואע״פ שנדון על הכל בראש השנה, חוזר ונדון בעדם על כל אחד מאלו בפרטות בהתקרב הגעת הקצב ופסוק המזון שנפסק בראש השנה. הא למה דומה, למלך שקצב על עבדיו כך וכך לשנה, ודרכו לפרוע מנותיו וקצבותיו בארבעם פרקים בשנה... והגם שבראש השנה בשעה שקצב פרס כל אחד ואחד מהם הכל היה במשפט ומשרים... מ״מ בבא כל פרק ופרק מפרעון רביע הפרס הקצוב מתעוררים שלוחי המלך המחלקים הפרס ע״פ חק המלכות בחקירה ודרישה אם ראויים לאותו הפרס כאשר בתחלה... וכדומה לזה הוא דין האדם, כדאמרינן בזוהר פ' ויקרא ופרשת קדושים: תניא בארבע תקופות דשתא קלא אתפסק ודינין מתערין... וכמו שבמלך בשר ודם לא בלבד בשעת הפרעון מתעוררים אלא גם בהתקרב זמן הפרעון, כגון כששולח המלך השלוחים מבית המלכות להוליך להם הפרס, חוקרים ודורשים אם ראויים, כן ג״כ במלכותא דרקיעא מתעוררים מלמעלה לדין בעת הפרעון, וכדאמרי׳ בגמרא: אמר רבא ש״מ תרי דיני מתדנא שתא, ופירש רש״י: קודם לזריעתה וסמוך לקצירתה. ע"כ. אלא שאינו דומה התעוררות ראש השנה שהוא התעוררות ראשון... והוא על כל קצבת ופרס השנה כלה וכל צורכי האדם וחייו, אשר על כן נתיחס ונתיחד זה היום לדין האדם כאומרם ואדם נדון בר״ה, כי הוא הקושר כל העולמים עליונים ותחתונים והכל נברא בשבילו... ולכן ראוי ומחוייב שביום דינו יהא נדון כל העולם כלו... ושאר התקופות הם דין פרטי ומ״מ בהם נדון האדם כמו שכתבנו, כי ע״פ מדותיו ומעשיו נדונים התבואה והפירות והגשמים, כי לו ובעדו הם, וכמו שכתבו בזוהר... שהרגלים ימי דין האדם נינהו.

(רבי יוסף סמיגה, מקראי קדש, חלק ב פרק יא, דף פג ע"ב במהד' שמ"ו, סא ע"א במהד' תרמ"ד)

בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן וכו' ובחג נידונין על המים וכו' שמע מינה תרי דיני מתדנא
1-13

ובמדרש: למה בפסח לא נאמרה שמחה בכתוב, והזכיר שמחה בעצרת פעם אחת, "ושמחת לפני ה׳ אלהיך" (דברים טז, יא), ובסוכות ג׳ פעמים... לפי ששנינו: בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בר״ה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, ובחג נידונין על המים. ומפני שהפסח יום הדין וכל הדינין עתידין להעשות, לכך לא נזכר בו שמחה כלל, אבל בעצרת שכבר עבר דין אחד של פסח נכתב בו שמחה אחת, ובחג שכבר עברו ג׳ דינין, פסח ועצרת ור״ה, לכך נכתבו בו ג' שמחות. כן מצאתי בספר רבינו בחיי. וטעם שבאה שמחה שלישית במיעוט שמחה, "והיית אך שמח", ואכין ורקין מיעוטים, מפני שעדין לא נגמרה מלאכת דין המים עד יום א״ך כחדש, והוא הושענא רבה, ועדיין תלויים ועומדים כל ימי החג. אי נמי על כי אמרו ז׳׳ל כי תרי דיני מיתדנא שתא. ואף שנניח כי ביום ראשון של חג נידונין על המים, מכל מקום לא נדע מה יהי נגזר על התבואה בפסח משדפון וירקון וברד. ולכך לא נקטינן כי אם פלגא בידן, ולבך לא היתה שמחה לפניו כל כך.

(רבי אברהם מונסונייגו, שיורי מצוה, פרשת אמור, עמ' קמט)

בארבעה פרקים העולם נידון וכו' שמע מינה תרי דיני מתדנא
1-13

אלא אמר רבא תרי דיני מתדנא - כן צריך לומר. ולפי זה הא דתנן בארבעה פרקים העולם נידון, אף דחמשה דינין הם, דהא לרבא בפסח תרי דיני מתדנא, בין על התבואה דקיימא השתא ובין על תבואה שיזרעו במרחשון הבא, מ"מ אף שהדינים הם חמשה מ"מ בשנה מיהא אינם אלא ארבע פעמים, אף שבפרק אחד נדונית שני דינים. וזה כיון רש"י במשנה שכתב בארבעה פרקים בשנה.

(רבי יעקב טולידאנו, ברית יעקב, כאן)

בפסח על התבואה וכו' תרי דיני מתדנא
1-13

יש לפרש מ"ש "ונתתי מטר ארצכם בעתו", כי אם כשישראל עושין רצונו של מקום בשעת יורה, אף שגלוי לפניו שעתידין לחטוא, אפ"ה אין הקדוש ברוך הוא דן את ישראל אלא לפי אותו השעה, וכמו שאמרו חז"ל [לקמן טז ע"ב] גבי ישמעאל "כי שמע אלהים לקול הנער באשר הוא שם". וכן אם עושין רצונו בזמן מלקוש, אף על גב שאמרו שבפסח נידונין על התבואה ואמרו חז"ל בתרי דיני נתדינו, אפ"ה בכל זמן אינו נידון אלא לפי אותו שעה. והיינו דאמרינן בפרק כיצד מברכין [ברכות] דף לה [ע"ב]: כתיב "ולקחתי דגני בעתו" וכתיב "ואספת דגנך" וכו', פירוש, אף שכבר גדול הדגן מפני שבתחלה היו ישראל טובים, אפ"ה כיון שהיה ידוע לה' יתברך שעתידין לחטוא קודם שיגמור הדגן, הרי מתחילה היה דגנו אלא שלא היה עדיין הזמן גורם שלא יגדל, כיוון שהיו טובים באותו שעה.

(פנים יפות דברים פרק יא פסוק יד)

בפסח על התבואה וכו' תרי דיני מתדנא
1-13

"האזינו השמים ואדברה" וגו', וישעיה אמר "שמעו שמים והאזיני ארץ". יש לומר הטעם, שאמרו חז"ל [ספרי י] שהעיד שמים וארץ שאם יחטאו יעצרו השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן יבולה. והנה אמרו חז"ל [שם] כי לשון האזנה היינו שיכנס הדברים באזניהם הוא יותר מלשון שמיעה. ולכך יתכן לומר לשון האזנה בדבר שהוא עיקר. ולכאורה עונש הארץ יותר עיקר מעונש השמים, לפי שעונשה היא אף אחר עונש השמים, ואם חטאו ישראל אחר שכבר ירדו הגשמים, אז נענשו ע"י הארץ שלא תגדל התבואה, נמצא עונש הארץ היא יותר עיקר מעונש השמים. אך זה אינו, לפי מה שאמרו חז"ל... בפסח על התבואה, דתרי דיני מתדני, דהיינו בר"ה בתחילת זריעה, ופסח סמוך לקציר, שלא תלקה ע"י ברד ושדפון ורוח סערה וכיוצא בו, והני בשמים נינהו כדאיתא בחגיגה דף יב [ע"ב], שהשמים נקראו מכון שבו אוצרות ברד וסערה ומער' של קיטור. הרי דהשמים הוא עיקר, שהם אחרונים, ואף אם חטאו אחר שגדלה התבואה, אז עונשם ע"י השמים בברד ורוח סערה המשדפת את התבואה. לכך ראוי לומר לשון האזנה לשמים. אך איתא בחגיגה שם... דוד ביקש עליהם להורידן לארץ... הרי בימי ישעיה שהיה אחר שביקש דוד והורידן לארץ, הרי הארץ היא העיקר, שהעונש על ידה היא באחרונה, לכך אמר ישעיה לשון האזנה בארץ, שעל ידה הוא עיקר העונש.

(פנים יפות, דברים פרק לב פסוק א)

בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון וכו' ובחג נידונין על המים וכו' הכל נידונים בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו וכו' ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום שנאמר ותפקדנו לבקרים רבי נתן אומר אדם נידון בכל שעה שנאמר לרגעים תבחננו וכו' תנא דבי רבי ישמעאל היא דתנא דבי רבי ישמעאל בארבעה פרקים העולם נידון וכו' ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים וכי קתני מתניתין אתחלת דין וכו' בחינה עיוני בעלמא וכו' לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו וכו' מלך וצבור
1-36

סוגיא דשמעתא בפרק קמא דראש השנה שאדם נידון בכל שעה לבחינה ועיוני בעלמא כרבי נתן, ובכל יום נידון לפקידה שהוא עיון כולל בחינות הרבה כרבי יוסי, דכל חד מנייהו חדא קתני, ולא פליגי רבנן עלייהו. ושתי מדות אלו נוהגות בשלמים. ועליהם אמר איוב "מה אנוש כי תגדלנו כי תשית אליו לבך ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו". ומלך וצבור כיוצא בהן, שכן מפורש על ידי שלמה "לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו, פירוש כל דבר ודבר שביום אחד, שהם מבחינות הרבה, מתאספים באותו יום לפקידה. ועל המשפט הכולל הזה אמרו: אין אדם לן בירושלים ובידו עון. ועל זה נאמר "ביומו תתן שכרו", שדרשוהו על שכר מצוה שבכל יום... אתאן לרבנן, דכלהו סבירא להו שכל אדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים כדמתנו להו רבי מאיר ורבי יהודה, וכן תנא דבי רבי ישמעאל, ולא נחלק אדם בדבר. על מה נחלקו? על דין העולם בכלל, דתנן בד' פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון ובחג נדונין על המים. ואסקינן דסתם מתניתין אתא כתנא דבי רבי ישמעאל וכי קתני אתחלת דין. לפיכך לא הוזכר במשנתינו שאדם נחתם ביום הכפורים, כדקתני בברייתא להדיא. ובהא פליגי: רבי מאיר לית ליה ד' פרקים. רבי יהודה תני להו לגזר דין, שכל אחד נחתם בזמנו, בפסח על התבואה, וכן כולם, וסבר רבי יהודה שתחלת דינם תלוי בראש השנה. ותנא דמתניתין אפקינהו לכלהו מדין ראש השנה, לבר מאדם. ומדאמרינן דכי קתני אתחלת דין, צרכינן למנדע גזר דין דהני תלת אימת הוי. ולקושטא דמלתא אין דברים הללו צריכין להתייחד אליהם זמנים מחולפים, אחד לתחלת דין ואחד לגזר דין, אלא הכל נגזר עליהם בבת אחת. לא אמרו תחלה וסוף אלא לאדם שאם שב בנתים מוחלין לו. ולאוקמיה למתניתין דלא כרבי יהודה אמרו דכי קתני אתחלת דין, לאפוקי ראש השנה שאינו תחלת דינם של תבואה פירות ומים. נמצא ארבעה פרקים, ג' מהם תחלה וסוף, ופרקו של אדם לתחלת דין דוקא, שהרי הוא נחתם ביום הכפורים לדברי הכל, שבו נימול אברהם בבקר לדעת קצת, ובו נעקד יצחק בשעת המנחה, ובו ניתנו לוחות שניות שנתקיימו בידינו לחיותנו כהיום הזה...
פרק ג: דכוליה עלמא מיהת אדם נדון בראש השנה שבו נברא, וגזר דינו נחתם ביום הכפורים הבא לי' הימים, שהם עדה שופטת [סנהדרין ב ע"א] לבינוניים שלא זכו, והם גם כן עדה מצלת [שם] למי שזכו בהם.

(רבי מנחם עזריה מפאנו, עשרה מאמרות, מאמר חקור דין, חלק ב פרק א ופרק ג)

בפסח על התבואה וכו' מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמר הקדוש ברוך הוא הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות
1-44

ובמצות עומר בפסח, ושתי הלחם בעצרת, ונסוך המים, מצות של תורה הם. ואמרו במסכת ראש השנה בפרק קמא: מפני מה אמרה תורה הקריבו עומר בפסח וכו'? כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. חלילה חלילה להיות שכר הקרבת העומר לברך תבואה שבשדות, שנראה שיש שכר אחר בעולם הזה. אלא כך היתה כוונת רז"ל: מפני מה הוקבע פסח להנפת העומר יותר משאר הימים שיש תחילת בישול תבואה, עד כלות קציר שעורים וקציר חטים? לפי שבפסח העולם נדון על התבואה, עצרת שתי הלחם, וכן החג לניסוך המים.
ואני אומר בכל מצוה שיש לה זמן קבוע, שלזמן עשייתה שכר בעולם הזה כפי הראוי לזמן ההוא, ועיקר שכרה בעולם הבא.

(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק ז)

בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן וכו' ובחג נידונין על המים וכו' אמר הקדוש ברוך הוא הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות וכו'
1-44

תקנו לנו חכמים בתפלה:... ועל המדינות בו יאמר... מה שאמרו "אי זו לרעב אי זו לשובע", יש מפרשים שזה על הרעב שבא במדינות מחמת עצמן, כגון רעב של מצור כענין הרעב והשובע שבא בשומרון בימי אלישע וכיוצא בזה, וכן הרעב והשובע הבא מחמת גופו של אדם, אוכל ואינו שבע או שמתברך מזונו במעיו, אבל רעב ההווה בעולם כגון של תבואה ושל פירות האילן אינו בראש השנה, שהרי שנינו בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן ובחג נידונין על המים. אבל בירושלמי מצינו כלשון הזה... מתניתין כמן דמר כולהון נדונין בזמנן וגזר דין של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו דתנינן ובחג נדונין על המים, מילתיה דרב אמרה כולהון נידונין בראש השנה וגזר דין של כל אחד ואחד מתחתם בראש השנה, דתני בתקיעתא דבי רב: זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון וכו'. וכן הברייתא השנויה בגמרא (לקמן יז ע"ב): הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בראש השנה ופסקו להם גשמים מועטים ולבסוף חזרו בהן וכו' הכי משמע, דעל המים נמי נדונין בראש השנה. וכן המעשה שהזכירו במסכת ברכות (יח ע"ב) מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה... שמעתי מאחורי הפרגוד שכל הזורע וכו' - כך הוא, שעל הכל נדונין בראש השנה. ומ"מ דרשא דר' עקיבה אמת הוא: מפני מה אמרה תורה הביאו לפני עומר בפסח וכו', שרצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל שיתרצו לפניו בכל מין ומין בזמנו כדי שיכתבם לזכות בשעת הדין בראש השנה.

(רמב"ן, דרשה לראש השנה, עמ' רכב-רכג במהד' שעוועל)

בפסח על התבואה וכו' ואדם נידון בראש השנה וכו' הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות
1-44

למה נעלם בתורה טעם ראש השנה... ולא נאמר בו טעם כי ישב אלהים למשפט?... אבל זהו לטובת ישראל, כי ידוע מ"ש [פרקי דר"א פ"י] הטעם דלמה ברח יונה וביקש לכבוש נבואתו לנינוה, משום דאמר: גוים נוחי תשובה הם, יעוררו חימה על ישראל דהם מקשים ערפם לשוב, ולכך היה מוסר נפשו למות בשביל ישראל. וכן הדבר, אילו הגוים היו יודעים ומרגישים כמונו שראש השנה יום הדין ופקודה לכל השנה, היו חוזרים בתשובה למאוד, והיה נפלא מעשיהם בכל ענינם, ועי"כ היה לישראל קטרוג משטן והיה חימה על ישראל. ולכך העלים ה' מהם יום הדין, כדי שלא יחייבו לישראל. ולכך אילו היה כתוב בתורה, היה הדבר נתוודע להם, כי רוב אומות מאמינים בתורה שבכתב ומודים כי היא מה', ולכך העלים ה' ומסרו בתורה שבע"פ כי הוא יום דין, וזהו האומות פוקרים בו כנודע. וזה לטובתנו. ולכך אמר דוד [תהילים קמז] "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום", שהעלים מאתם יום המוגבל לחוק ומשפט, ולכך "הללויה", כי עלינו לשבח לה' בזה, כי הגדיל חסדו אתנו מאוד בזה.
ומזה תבין ענין חרטומי מצרים שפתרו החלום לפרעה, שבע ארצות אתה כובש ז' ארצות אתה מפסיד, ז' בנים תוליד ושבעה ימותו [בראשית רבה פרשה פט, ו], וקשה כיון שבא לידי כך, למה לא אמרו מטיבי החלום שראה שבלים עולים שהוא על שני רעב ושני שובע? אבל יש להבין במה שאנו אומרים בתפלת מוסף ראש השנה: "ועל המדינות בו יאמר איזו לרעב ואיזו לשובע", וקשה לכאורה הא קיי"ל בפסח נדונים על התבואה אם שיהיה לשובע או לרזון ח"ו, וא"כ מה טיבו של זה שאומרים בראש השנה גוזר איזו לרעב ואיזו לשובע? אבל תדעו כי בזה נשתנת ארץ ישראל מכל שארי ארצות, כי ארץ ישראל סגולה לישראל כנודע, וזהו הכל בניסן כי בו יצאו ממצרים, ולכך מלכי ישראל הכל מניסן מונין [לעיל ג ע"א], וכן העומר בא מארץ ישראל, וארץ ישראל היא מדינה פרטית שדנין אותה בפסח על זרע תבואות ארץ ישראל, אבל חוץ לארץ ושארי ארצות הם בכלל נגררים הכל אחר תשרי כמו מלכי אומות העולם מתשרי [לעיל ג ע"א], והכל מתשרי והכל נדונים בראש השנה. וזהו שדייק ואומר: "ועל המדינות בו יאמר", היינו חוץ לארץ... ולכך בחוץ לארץ נדונים בראש השנה, אבל ארץ ישראל נדון בהקרבת עומר, או בזמנה - בעונותינו הרבים עכשיו בגולה - על התבואה. ומזה תבין דעת רוב חכמים דאין חדש נוהג בחוץ לארץ, כי ענין חדש תלוי בעומר כמבואר, ואמרו הקריבו עומר כדי שתתברך תבואת ארץ, וזהו הכל לארץ ישראל לבד, ולכך חדש רק בארץ ישראל נוהג.
והנה החרטומים לא ידעו זה, כי מ"ש משפטים בל ידעום היינו זמן משפט, והם חשבו כי בדרך כלל בפסח נדונים על התבואה כל ארצות, ולכך פרעה שחלם בראש השנה כנודע, כי בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים [לעיל י ע"ב], ושפטו לפתור החלום מעין אותו היום, ולכך שפטו על מלחמות הצלחה והפסד, כי בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום, וכן שפטו על מיתה וחיים, כי הוא בראש השנה כנודע, אבל על רעב ושובע מאנו לשפוט, כי אין זה טיב ראש השנה. אבל יוסף הבין... כי שארי ארצות זולת ארץ ישראל הקדושה אינן בכלל דין פסח רק בראש השנה, ולכך באמת יש במדרש דעות שלא היה רעב... בארץ ישראל... כי על ארץ ישראל לא נגזר בראש השנה.
וזהו כוונת הפסוק "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו", הרצון, שטעם ענין התקיעה והחג מכוסה בתורה מבלי זכר לטעם, רק הוא "חוק לישראל", וקאמר הטעם דלמה הוא בגדר חוק לישראל, הוא "משפט לאלהי יעקב", וזהו לטובתנו, שלא ירגישו בו גוים ונעלם מאתם יום דין ומשפט. ולזה מביא ראיה "עדות ביהוסף" וכו', שג"כ לא ידעו על בוריו זמן משפט על נכון, ולכן לא ידעו לפתור חלום על נכון, אבל לישראל שנודע דבר חוק ומשפט, הבין יוסף כי בראש השנה דנין לשאר ארצות, ולכך בטוב פתר והצליח.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ה)

בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן וכו' כל הני הרפתקי דעדו עלה אימת איתדון וכו' שמע מינה תרי דיני מתדנא וכו' אמר הקדוש ברוך הוא הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן
1-46

כתב במ"א סקט"ז: נוהגים באשכנז להרבות בו [בט"ו בשבט] במיני פירות של אילנות... ואפשר לומר טעם למנהג זה, דעל ידי דמרבים בפירות יזכור שהוא ר"ה לאילנות ויתפלל עליהם שיתברכו הפירות, כדאיתא במס' ר"ה: מפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שבעצרת זמן פירות אילן כו' אמר הקב"ה כדי שיתברכו להם פירות אילן. ובפירות אילן נמי איכא לאקשויי כל הני דהרפתקי דעדו עלייהו אימת איתדן, כדפריך על התבואה, ומשני ש"מ דתרי דיני מתדני. וי"ל דהוא הדין נמי בפירות האילן תרי דיני מתדני. ומשום הכי מתני פירות אילן גבי תבואה בהדדי. ולפי"ז י"ל דמתדני בט"ו בשבט נמי, דהוא ר"ה לאילנות, והוא יומא דדינא דפירות. ומשום הכי מרבים בפירות לזכור להתפלל עליהם, דוגמא דמעמידין אילנות בביהכ"נ בשבועות להזכיר להתפלל עליהם, כדאיתא בש"ע (מג"א סי' תצד סק"ה).

(רבי אפרים הקשר, אדני פז, סימן קלא)

טז. בעצרת על פירות האילן

2
כמו שבראש השנה רצה הקדוש ברוך הוא להשגיח ולדרוש מעשה בני האדם, כי הוא יום הבריאה הראשונה וחידוש העולם... כן רצה ביום מתן תורה שהוא מורה על חידוש העולם, להשגיח ולדרוש על מעשה העולם, ולדונו על פירות האילן, כדאיתא בפרק קמא דראש השנה: בארבע פרקים העולם נידון וכו', בעצרת על פירות האילן. וכבר ביארנו, כי הפירות ההם הם הנשמות הפורחות מאילנו של הקדוש ברוך הוא, והעולם נידון ביום זה על התורה שנתנה בו שבטלו עצמם ממנה, והוא אמרם על פירות האילן, בלא השלימם בתורה ובמצות כראוי.

(ר' מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סתרי חג השבועות, עמ' קו במהד' תשנ"ו [הובא בשל"ה, מסכת שבועות, נר מצוה, אות יט])

בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון
2-3

ראש השנה - כן נקרא היום ההוא בדברי רבותינו בתורה שבע"פ, וכן הוא שם המורגל בפי כל ישראל. הנה להיות היום ההוא יום הדין והגבורה, ושיעור קומה של כל מדה הוא עשרה, והנה עשרה פעמים אלהי"ם בגימטריא ר"ש השנ"ה, רק שניתוסף בראש השנה א', המרמזת לאלופו של עולם המחיה את כל באי עולם העוברים לפניו כבני מרון.

(רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, בני יששכר, תשרי, מאמר ב, אות א)

בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון
2-3

כה) במדרש פרשת אמור פרשה כט [יב]: בכל מוספין כתיב "והקרבתם", וכאן (במוסף ראש השנה) כתיב "ועשיתם אשה". הא כיצד? אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בניי, מעלה אני עליכם כאילו היום נעשיתם לפני, כאילו היום בראתי אתכם בריה חדשה... דבשעת המשפט, כשעוברין לפניו כבני מרון, הנה כשנמצא ח"ו שמץ עבודה זרה אצל שונאי ישראל (הגם שאינו עבודה זרה ממש, הנה נמצא כמה ענינים שהם עפ"י התורה כעין עבודה זרה כמו שאמרו רז"ל כל הכועס כאילו וכו' [זוהר ח"א כז ע"ב], כל המשנה בדיבורו וכו' [סנהדרין צב ע"א] ועיין בחובת הלבבות בשער יחוד המעשה [פ"ד] בענין עבודה מזוייפת דהוה כעבודה זרה, ובפרט עון חילול השם ח"ו), אם כן הוה כזנות ח"ו, והגם שהוא באונס תוקף הגלות והיסורין, הנה הקדוש ברוך הוא כהן הוא [סנהדרין לט א], ואשת כהן שזינתה אפילו באונס אסורה לבעלה ח"ו ולא מהני תשובה לזה. הנה אלקינו מרחם, כשישראל עושין תשובה בראש השנה ובעשרת ימי תשובה הם נעשין כבריה חדשה, כידוע לך דבראש השנה חוזרים כל הדברים לשורשן כמו בשעת בריאת העולם [פרי עץ חיים שער ר"ה פ"א]... ופנים חדשות באו לכאן. וזהו הנרמז "ועשיתם אשה לה'", קרי ביה אִשָׁה, כביכול כנסת ישראל נעשית כאשה חדשה לדודה וטהורה היא...
כו) ויש לדקדק אומרו כל באי עולם ולא אמר "כל העולם"... צונו ה' אלקינו ית"ש בעשה ול"ת לקדש שמו יתברך, דהיינו למסור את עצמנו למיתה בבוא מכריח להכריח לע"ז, והוא בלא תעשה "ולא תחללו את שם קדשי", ובעשה "ונקדשתי בתוך בני ישראל" [ויקרא כב, לב], ועפ"י חשבון הרמב"ם במנין המצות... המצוה הזאת ולא תחללו וכו' מצוה רצ"ו (מנין מרו"ן), והמצות עשה שלאחריה ונקדשתי בתוך וכו' (למסור נפשו בפועל על קדושת שמו) היא מצוה רצ"ז...
דהנה כתיב [יחזקאל א, יד]: "והחיות רצוא ושוב" (הנה בתיבת רצוא האל"ף אינה נקראת במבטא)... ידוע ארבעה חילוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש... חילול השם (שהוא כעובד ע"ז ח"ו) כולן תולין ומיתה ממרקת... [יומא פו א]... ז"ל הזהר פרשת במדבר דף קכא [ע"א]: דרזא דמלה דאית חובין דלא מתכפרן עד דאתפטר בר נש מעלמא... והאי יהיב גרמיה ודאי למותא ומסיר נפשיה לההוא אתר וכו' (רצה לומר, מקבל עליו מסירות נפש) כמאן דאתפטר מן עלמא וכו' וכדין קוב"ה מרחם עלוי ומכפר ליה לחוביה, עכ"ל. הנך רואה שמסירות הנפש בכח באמת, שמקבל עליו כפי המצוה שנצטוה "ולא תחללו" וכו' "ונקדשתי" וכו', אתחשיב כאילו מסר נפשיה בפועל, ואפילו היה בידו עון חילול השם (שהוא כעובד ע"ז)... מתכפר ליה. והטעם הוא כנ"ל דישראל כביכול נתקדשו בקידושין לדודה, והנה בזנות ח"ו אחרי אלהי נכר הארץ נאסרים ח"ו אפילו באונס (דכביכול קוב"ה כהן נקרא), על כן אינו מתכפר העון עד שפושט צורה ולבש צורה אחרת בגן עדן, חלוקא דרבנן. אבל לפי דברי הזהר, כיון שמקבל האדם על עצמו מסירת הנפש בכח, אתחשיב ליה כאילו מסר נפשו בפועל ונעשה בחיים חיותו כבריה חדשה. זהו הענין "והחיות רצוא ושוב", "החיות רצוא" - כשמוסרים נפשם בהסכמה אמתיית כאילו וכו', "ושוב" - אחר כך חיות חדש מאלופ"ו של עולם ונעשה כבריה חדשה (תבין, הא' בתיבת "רצוא" אינה נרגשת במבטא והוא מורה על אלופו של עולם, ויתבאר לפנינו). על כן מצות ל"ת ולא תחללו וכו' הוא בתורה במספר רצ"ו, ואחר כך מצות עשה ונקדשתי וכו' במנין ומספר רצו"א באל"ף מאלופו של עולם שנשפע לו חיות חדש, "ושוב" - שנעשה כבריה חדשה, ואפילו ח"ו יש בידו חטאים גדולים... מתכפרים כיון שנעשה האדם כבריה חדשה.
ומעתה תתבונן הרמז: כל באי עולם (היינו עול"ם מלא כזה עי"ן ו"ו למ"ד מ"ם בגימ' מרו"ן רצ"ו, הנה באי עולם) עוברים לפניו כבני מרו"ן, רצ"ו, מצות קידוש השם ולא תחללו, וכשתתמלא הו' של עול"ם גם בא', בגימ' רצו"א, מצות עשה ונקדשתי וכו' (...בספר ברית כהונת עולם... כתב... שהוא מה שאומרים אח"כ בכל פעם במוסף "ונאמ"ר", בהוספת האל"ף על תיבת מרו"ן, עיין שם) הוא סוד החיות "רצוא ושוב", שנעשים כבריה חדשה על ידי מסירות הנפש בכח אתחשיב וכו', וה' יתברך מתרצה לישראל.

(רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, בני יששכר, תשרי, מאמר ב, אותיות כה-כו)

בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון
2-3

ידוע ואיתא בספרים הקדושים דרמ"ח אברי הנפש אינם נשלמים רק ע"י רמ"ח מצוות עשה... כל עוד שאינו מקיים כל רמ"ח מצוות עשה הרי הוא מחוסר אבר... איך יבוא לשרת לפני מלך הכבוד? אך כבר כתבנו שהתירוץ הוא מפני שכל ישראל הם כגוף אחד ממש, וכל מצוה שאדם עושה היא בשם כל ישראל, ונצטרפו כל המצוות מכל ישראל יחד... אך כל זה הוא באיש המתאחד בכלל ישראל, שכל ישראל הם לו כאילו הם אבריו ואוהב אותם כגופו... זהו לימוד גדול לר"ה שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ולא יתחזי פגום קדם מלכא, לבד מה שצריך תשובה על עבירות שבידו, עוד אינו מספיק, שהרי עדיין הוא מחוסר אבר כנ"ל, ואין לו תקנה רק ע"י התאחדות בכלל ישראל, להשתדל מאד להכניס בלבו אהבת הכלל ולהיות כל מעשיו בשמחה ובהתפעלות ורגשת הנפש ולא בעצבון ח"ו, ובזה יקיים "בתוך עמי אנכי יושבת", כבזוה"ק (ריש פ' בשלח) דזה נצרך לר"ה, ואולי הוא מטעם שכתבנו.

(שם משמואל, פרשת כי תבוא שנת תרעא)

בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון
2-3

הני תשע דראש השנה כנגד מי? אמר רבי יצחק דמן קרטיגנין: כנגד תשע אזכרות שאמרה חנה בתפלתה, דאמר מר בראש השנה נפקדו שרה רחל וחנה [ברכות כט ע"א]. לעומת כלל הרבים, שהוא מתיחש במספר עשר, שהוא התחלת הכלל, מתיחש היחיד, של כל אחד ואחד מהרבים, במספר תשע. על כן, חנה, כשבקשה שיעשה ה' יתברך חפצה הפרטי, ויעשה נס לצורך יחיד, למעלה מדרך הטבע הכללי ביחש אליה, הזכירה תשע אזכרות בתפלתה, לעומת ההשגחה הפרטית האישית. ובראש השנה, שכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, בסדור ההשגחה הפרטית האישית, ואנו צריכים להשכיל ולהעמיק את הכרת ההשגחה הפרטית האישית, להיטיב ולשפר המעשים הפרטיים ולאפושי ברחמים כל אחד על עניניו הפרטיים ג"כ, שמזה תבנה הצלחת הכלל כשיהיו כל הפרטים מוצלחים, על כן תקנו אז את התפלות ג"כ במספר תשע.

(עולת ראיה, חלק ב, עמ' של = עין איה ברכות כט ע"א)

בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון
2-3

וזהו שאמר "ובטוב העולם נידון", שבעת הדין נמצאים אז בהטוב היותר נעים, בתוך העדן, ממש באותו המעמד שלפני החטא. ומזה אנו עומדים על גודל מעלת יום הדין, שלמען המשפט הנורא כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, ונמצאים אז בתוך העדן הנפלא, וכרוז יוצא אז לכל יחיד ויחיד מישראל: חזור בך ובא ונטייל יחד בגן עדן.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ב, אבות פ"ג מט"ו, עמ' קפב)

בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם

ואמר "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם" לומר שמצד שיצרם וידע ענין התחלתם, יחויב שידע כל מעשיהם שבתם וקימתם עד שכבר ישגיח עליהם באופן ההוא הכולל. וזאת היתה כונתם ז"ל בזה הכתוב כשאמרו בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון שנאמר "היוצר יחד לבם" וגו', שכוונתם לבאר שלא לבד נדונים בו ביום, כי אם העולם בכלל, וכמו שאמר (לקמן יח ע"א): וכלן נסקרים בסקירה אחת. אמנם מ"ש שהם עוברים אחד לאחד כבני מרון לא כיוונו לברר אותו מזה הכתוב.

(עקידת יצחק, פרשת כי תשא, שער נד)

בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם

האל יתברך יושב היום ההוא על כסא דין, ועם שכל בני עולם עוברין לפניו כבני מרון לפקוד על כללותם... אין ספק שיחקור הדין להם [=לכל אדם בפני עצמו] נכונים לתת עליהם את הדין מדי שנה בשנה. וטעם כבני מרון ירצה כרועה זה שמעביר צאנו לפניו לדעת חשבונם לבד, ואינו מקפיד השמנה היא אם רזה. ומקום ראיתם הוא ראיה עצומה, שנאמר "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם", ולסוף "הנה עין ה' אל יריאיו למיחלים לחסדו". הנה שדבר בדרך כלל ואחר כך פרט.

(עקידת יצחק, פרשת אמור, שער סז, פרק ה, הענין השלישי)

טז. בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון וכו' ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים

2-22
אמר "והוא ישפוט תבל בצדק ידין לאומים במישרים", הזכיר שני לשונות, "ישפוט" ו"ידין", ועוד הזכיר "משפט", "כונן למשפט כסאו", ללמד ששלושה דינין הן ושלושה זמנים וכמו שרמז בתחלה "וה' לעולם ישב", וכבר אמרנו כי מלת "לעולם" רומזת על שלשה עולמות, שנה ונפש ועולם, שבהשלמת כל זמן מהם הוא הדין שלו. ובהשלמת השנה הוא זמן הדין שלה, וזו היא ששנינו ובראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ואדם נידון בראש השנה וגמר דינו נחתם ביום הכפורים. על כן צוה ה' יתברך לישראל שיתענו ביום הכפורים ויקריבו קרבנות וסדר עבודה כדי שיזכו בתעניתם ובעבודת קרבנותם ובוידוים לפניו, ויחתם גזר דינם לטובה ולזכות.

(רבי יעקב סקילי, תורת המנחה, ליום הכיפורים, דרשה פב, עמ' 731)

ובחג נידונין על המים
5

"לחדש השביעי הזה" - דייק הכתוב "הזה"... משום דבזו הפרשה כתיב הבאת קרבנות יחיד בחג וכן לקיחת ד' מינים שהוא מועיל לגשמים, וכל זה תליא בשופר דר"ה שקודם לו, כפשטא דקרא "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו" (תהלים פא), ומשמעות "חגנו" אינו אלא סכות שהוא סתם חג, משא"כ ר"ה לא מיקרי בלשון תורה חג כלל. והא שדרשו חז"ל ראש השנה דף ח' על זה המקרא: איזה חג שהחודש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה, אינו אלא מדיוק לשון בכסה בה"א דמשמע לשון כסוי, והכי מבואר בזוה"ק, אבל מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו, שר"ה והשופר הכנה ליום החג של סוכות, ופי' "בכסה" לשון הכנה כמו [משלי ז, כ]: "ליום הכסא יבוא ביתו", והכי מבואר בסנהדרין דף צו, ב: אין כסא אלא זמן כמש"כ "בכסה ליום חגינו". ופי' שמשפט זה היום הוא הכנה לחג הסכות, שאז נידונין על המים, שבזה תלוי פרנסת כל השנה. וזה דבר הנביא (הושע ט'): "לא יסכו לה' יין ולא יערבו לו זבחיהם כלחם אונים וגו' ומה תעשו ליום מועד וליום חג ה'", פירוש, אחר שהקרבנות אינם באים לרצון, "מה תעשו ליום מועד" - זה ר"ה, "וליום חג" - זה סוכות, שבאלו הימים תלוי פרנסת ישראל. מעתה מובן הא דכתיב בפרשה זו "הזה" - ללמדנו דתכלית חג הסוכות נגרר אחר הנעשה בר"ה, שתקעו בשופר ונזכרו לטוב.

(העמק דבר, ויקרא פרק כג, לד)

אדם שאירע בו קרי או אונס קודם יום הכפורים נידון לשעבר לאחר יום הכפורים נידון להבא וכו' ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים
11-22

ביום הכפורים לא כתיב "ועשיתם". מזה יש ללמוד דגמר הדין של חיים נגמר בראש השנה, והכי נמי פרנסה תלויה בחיים, וכנוסח הרי"ף ביצה פרק ב: כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה עד ראש השנה, ולא כדאיתא לפנינו מראש השנה עד יום הכפורים, אלא מראש השנה עד ראש השנה דלהבא... והכי משמע מהא דדרשי בביצה שם מדכתיב כי חק לישראל הוא לישני דמזוני, והרי כן דרשו במסכת ראש השנה דף כה, ב, דאימתי הוי חק בגמר דין. אלא עיקר הדין לענין חיים ומות הוא בראש השנה, וממילא נקצבה הפרנסה, דמאן דיהיב חיי יהיב מזוני. והא דתנן במסכת ראש השנה... דגמר דינו של אדם עד יום הכפורים, היינו לענין איכות השגת פרנסתו ושאר דברים שתלוי בכפרת עונות, וכלשון דתניא מי שאירע לו קרי או אונס לפני יום הכפורים כו', או לענין מלחמת שרי מעלה עם כלל ישראל.

(העמק דבר, במדבר פרק כט, ב - הרחב דבר)

אדם שאירע בו קרי או אונס קודם יום הכפורים נידון לשעבר וכו' ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים וכו' (טז:) אמר רבי יוחנן וכו' צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים
11-טז:

ונלע"ד להביא סעד לשיטת התוס' [ע"ב, ד"ה ונחתמין]... דלעיל עמוד א דתניא בברייתא אדם שאירע בו קרי או אונס קודם יה"כ נידון מיה"כ העבר. והקשה הפני יהושע... דלמא זה שמת קודם יה"כ רשע היה, ונכתב למיתה בר"ה זה שעבר מקרוב. ע"כ. ובירושלמי איתא בהדיא כן, דאותן המתים בין ר"ה ליה"כ נדונו מר"ה העבר כדר' יוחנן [לקמן ע"ב], ע"ש. ומ"ש הפ"י דהך ברייתא לית לה דרבי יוחנן קשיא לי טובא, א"כ אמאי לא אותיב מינה לרבי יוחנן?.. ותו בכולי סוגיא דלעיל אמר שאדם נדון בר"ה וגמר דין שלו ביה"כ, וכי לא איירי אלא בבינוני לבד?... ותו אם איתא דאיירי בבינוני דוקא, קשה, מאי פריך לעיל מתניתין מני וכו', דלמא מתניתין איירי בצדיקים ורשעים, דבינוני לא שכיח... אולם לשיטת התוס' ניחא הכל, דרבי יוחנן לא איירי אלא מחיי עוה"ב לחוד, ועלה אמר דצדיקים ורשעים נכתבין ונחתמין מיד בר"ה, אבל הסוגיא דלעיל איירי בחיי עוה"ז, והתם כולן שוין, בין הבינונים ובין צדיקים ורשעים נדונין בר"ה וגמר דינן ביה"כ. וטעמא רבה אמינא בזה, בשכבר הראית לדעת מה שכתב הפני יהושע וכ"ה בזוה"ק שבר"ה דנין הב"ד של מעלה וביה"כ דן הקב"ה בעצמו. ולכן בחיי עוה"ב, שהוא משפט שוה כפי שורת הדין, שהצדיקים נכתבין לחיים והרשעים למיתה, נדונין בר"ה בב"ד של מעלה. אולם עסקי עוה"ז, שהוא עולם הפוך, שהרי יש צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, והן הם דרכי ה' ע"פ מדותיו ית"ש כדאיתא בפ"ק דברכות דף ז שעל זה ביקש משה מהקב"ה באמרו "הודיעני נא את דרכיך" מפני מה יש צדיק ורע לו וכו', לכן אין דינן מסור להב"ד שלמעלה אלא להקב"ה בלבד, לדונו ע"פ דרכיו ומדותיו ית"ש, שכמה רשעים נידונים לחיים, אם בזכות אבותם כמ"ש רשע וטוב לו זהו רשע בן צדיק, או בשביל דורות העתידין לצאת מהם כדאיתא ב"ק לח, או בעבור שעתידין לעשות תהשובה כדאי שם דף נ בתוס'. ולפעמים הצדיקים נתפסין בעון הדור או בשביל "הן בקדושיו לא יאמין", וכמה סיבות הנזכרות למעלה, שאין יודע זה בלעדי הקב"ה ולא הב"ד של מעלה. לכן גמר דינן ביה"כ, שאז דן הקב"ה בעצמו "כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות".

(ר' משה זאב יעבץ-מרגליות, אגודת אזוב, דף ח ע"ב-ע"ג)

תרי דיני מתדנא
13

"אם זרעת בבכיר זרע באפיל"... משום דזריעת האפל תרי דיני מתדנא וכדאיתא בפ"ק דר"ה, ונפ"מ למיבעי רחמי אתרוייהו.

(רבי אברהם יחיאל מיכל מגלוגא, נזר הקודש, על בראשית רבה, פרשה סא סימן ג)

הלכך כי חזי אינש דמצלח זרעא אפלא ליקדים וליזרע חרפא דעד דמטי למדייניה קדים סליק
13-15

"ורפא ירפא" - דרשו חז"ל (ב"ק פה ע"א): מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, עיין רמב"ן. ורבים תמהים, מה יועיל להרופא, אם זכיותיו או רחמי ה' מכריעים שיתרפא, למה הרופא, ואם חלילה להיפך, מה יועיל הרופא? וי"ל הנה בר"ה איתא: תבואה שאירע בה קרי או אונס קודם הפסח נידונית לשעבר... אמר אביי הלכך כי חזי אינש דמצלח זרעי' אפלא... ליקדם וליזרע חרפא... דעד דאמטי' למדייני' בפסח הבא קדים וסליק... והוא תמוה, וכי יתחכם על גזירותיו של הקדוש ברוך הוא, שאם בפסח הבא יגזור מן השמים קרי או אונס על התבואה, מה הועיל להקדים לזרוע? הלא הרבה שלוחים למקום. לכן נ"ל הלא כבר השיב ר' יהושע על מה ששאלו לו, למה הקדוש ברוך הוא מזריח השמש הלא עובדין אותה, והשיב: עולם כמנהגו נוהג והשוטים שקלקלו עתידין ליתן הדין, במס' ע"ז (נד ע"ב). וידוע שהקב"ה שם חוק לטבע, ורצונו שיתנהג העולם ע"פ דרך הטבע שהטביע. והנה חולה אשר ע"פ הרופא עוסק בסמי רפואה אשר טבעם לרפאות אותו מחליו ולהגיה מזורו, כדי לשנות הטבע שלא ירפא באלו הסמים הוא מעשה נס, ואין עוונותיו גדולים כ"כ שהקב"ה יעשה נס נגד הטבע, היינו שלא יועילו סמי הרפואה. וכן מי שאינו זוכה שיעשה לו רפואה ע"פ נס, מ"מ אם מתנהג ע"פ הטבע לרפאותו, יועילו לו זכיותיו ובפרט רחמי שמים שירפא. ועוד כל מה שהוא יותר בדרך הטבע אין צריך זכות כ"כ לזה ולא ינכו לו מזכיותיו. וזה שאמר אביי שיקדים לזרוע קודם ניסן כדי שיצליח התבואה, ובפסח הבא כאשר ידונו עוד הפעם, לא בקל יבטל הקדוש ברוך הוא התבואה הטובה נגד הטבע מפני עונותיו הקלים, רק ישאר בטוב.

(רבי שמעון סופר, שיר מעון, שמות פרק כא, יט)

הלכך כי חזי אינש דמצלח זרעא אפלא ליקדים וליזרע חרפא דעד דמטי למדייניה קדים סליק
13-15

איתא בגמרא ר"ה: כי חזי אינש דמצלח זרעא אפלא ליקדים וליזרע חרפא דעד דמטי למדייניה קדים סליק, וברש"י: דליקדים וליזרע היינו באדר. דהנה יש שתי מדריגות, יש מדריגה גבוהה שעליה נאמר (תהלים פב, ו) "אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כלכם", וזו מדריגת בני ישראל שהקדימו נעשה לנשמע. ואיתא בזוה"ק בפרשה זו (קפג ע"ב) שכאשר בני ישראל עוברין פסח ושבועות כראוי, אין הם צריכים להיות נידונים בראש השנה. וזהו ליקדים וליזרע באדר דעד דמטי למדייניה בר"ה קדים סליק, היינו במדריגה גבוהה שאין צריך למדייניה. ובאמת חודש ניסן הוא מיוחד לבני ישראל, ויש מדריגה יותר קטנה שבמדריגה זו צריך כפרה ביום הכפורים.

(אמרי אמת, פרשת תצוה, שנה תרצ, מוצאי פורים)

הכל נידונים בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום וכו' רבי נתן אומר אדם נידון בכל שעה וכו' אמר רב חסדא טעמיה דרבי יוסי מהכא לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו
17-36

הנה ר"מ ורבי יהודה שאמרו שהאדם נדון בר"ה ונחתם ביום הכפורים לא אמרו שאין האדם נדון בכל יום, שהרי נאמר שם (לקמן יז ע"ב) בפירוש: אמר רב יהודה אמר רב גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם... וגזר דין דיחיד תנאי היא דתניא היה ר"מ אומר שנים שעלו למטה וחוליין שוה וכן שנים שעלו לגרדום ודינן שוה... זה שהתפלל תפלה שלמה נענה וזה שלא התפלל תפלה שלמה לא נענה. רבי אליעזר אומר כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין. הנה שר"מ סובר כי אף אחר גזר דין תועיל תפלתו שלמה לשינצל האדם מגזירתו, וא"כ הרי הוא מודה לסברת ר' יוסי ורבי נתן שאמרו שנדון בכל יום, ובמאי קא מיפלגי? אלא דכלהו תנאי חוץ מרבי אליעזר יש להם הא דאמר רב יהודא אמר רב גדולה תשובה וכו'. אלא שיראה שר"מ ורבי יהודה דברו בדין הכולל אשר באותו היום. ורבי יוסי ורבי נתן הוסיפו על דבריהם, ודברו במשפטים הנדונין על כל אחד כפי המעשים המתחדשים עליו על האופן שאמרנו [ראה בשמו לקמן טז ע"ב]. אלא שר' נתן הפריז יותר על המדה. וסוגיית התלמוד קיימה כרבי יוסי דאמרינן התם: אמר רב חסדא מאי טעמיה דר' יוסי... מהכא דכתיב "לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו". הנך רואה, כי למה שראה רב חסדא דבריו של רבי יוסי דברים של טעם החזיק אותם במסמרים לא ימוטו. ועל זה פסק רבי יצחק (לקמן יח ע"א): יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין.

(עקידת יצחק, פרשת אמור, שער סז, פרק ה, הענין השלישי)

ואדם נידון בראש השנה
21-22

מפני שקראו הכתוב "יום זכרון" ומפני שהוא בחדשו של יום הכיפורים, בראש השנה, ירמוז שבו יהיה דין לפני הקדוש ברוך הוא... בראש השנה יזכור יצוריו וישב לכסא שופט צדק, ואחרי כן בעשרת הימים ישא לפשע עבדיו ויכפר על השבים, כי הזכרון יאמרו אותו הכתובים על הדין בנשפטים, כמו "כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו"...
והנה נתנה לנו התורה הענין הזה ברמז, והיה נודע בישראל מפי הנביאים ואבות קדושים עד משה רבינו... ומי שזכה להיות מקובל בסתרי התורה יראה הענין יותר מפורש בכתוב... כי התרועה היא שעמדה לאבותינו ולנו... תרועה היא מדת הדין, ולכך אמר "תרועה יתקעו למסעיהם", ואומר עליה "קומה ה' ויפוצו אויביך" וגו', וכן תראה כי חומת יריחו נפלה מפני התרועה דכתיב... "ויריעו כל העם תרועה גדולה ותפול החומה"... ולפי שהתרועה מדת הדין אמר "אשרי העם יודעי תרועה", שמקרבת אליה הדעת, כי הידיעה תאמר על הדבקות כמו "והאדם ידע" וגו'... ואמר "יום תרועה יהיה לכם" כי היום יהיה לנו... והנה פירש הכתוב כי הוא יום דין ברחמים. והוא שאמר ב"אשרי העם יודעי תרועה" - "כי תפארת עוזמו אתה", כי תפארת מדת רחמים, ועז מדת הדין... וגם יש בזה אות בשמים, שהחודש הזה מזלו מאזנים, והוא בחודש הזה מזל הצומח, להגיד כי בו פלס ומאזני משפט לה'.

(רמב"ן, דרשה לראש השנה, עמ' רכ-רכא במהד' שעוועל)

ואדם נידון בראש השנה
21-22

לא נכתב... בראש השנה הטעם שהוא יום הדין, מפני כי הדין מצד עצמו אינו מקובל ואינו נוח לאדם. ולכך לא תלה המועד בזה, רק נכתב (ויקרא כג, כד) "זכרון תרועה". והזכירה שנזכר על ידי תרועה לפני הקדוש ברוך הוא לטובה, וכן הוא הזכירה בכל מקום.

(מהר"ל, תפארת ישראל, פרק כז)

ואדם נידון בראש השנה
21-22

כבר עמד הרמב"ן בחקירה, מה טיבן של שלשה ימי זמן הדין, כי בכל ראש השנה ויום כפור אדם נידון, וכן במות אדם הוא מוכרח ליתן דין וחשבון, והוא יום דין גדול לפני ה' [לקמן טז ע"ב], ולעתיד לבא בתחיית המתים, יהיה יום דין גדול לשפוט כל יצורים... אם נידון בפעם אחת, למה לי יותר?...
הקדוש ברוך הוא שלח לאדם למטה לעשות עבודתו ופקודתו, והוא הלך חשכים ואין נוגה בדרכים מקולקלים, ויודע הדבר להקב"ה ויצו תחלה לשלוח עליו נגעים קטנים, וזהו בראש השנה אשר יפקד איש איך לעשות בו, ולהתרות בו שיניח מעשיו מקולקלים. ואם... מתחרט וישוב אל ה', ואח"כ ישכח במעט זמן וישוב לקלקולו... יוסיף ה' לדונו כפי צורך הזמן, לשלוח עליו נגעים וכמה דברים המעוררים אותו משינתו האיוולת. ואין זה בגדר עונש, כמו שלא יתואר לעונש איש אשר יתעלף ויכו אותו על הלחי בכל כחם... כי אין זה לנקמה ועונש, רק לעורר ולהשיב רוחו אל נדנה. כן הדבר ביסורים ועונשים הבאים לאדם בחיים חיותו, הם רק להקיץ אותו משינתו ולעורר רוח נשמתו. וזהו הדין שנעשה בכל ראש השנה לאדם. וכאשר ראה הקדוש ברוך הוא שבכל זה לא נעשה שליחותו, והאדם הולך בדרך לא טוב... יצוה שישוב אל מקום אשר לוקח משם ויגוע וימות... ואז נגזר עליו כמה זמן יהיה בגיהנום של אש ושל שלג ושאר עונשים, כדי לטהר צואתו פגמו וכתמו... וגם זה אין בגדר עונש... הכל בגדר כיבוס ורחיצה... וזהו יום הדין לאחר מיתה. ולעתיד לבא אז יהיה יום הדין גדול... ואז נידון לעונשו כפי חטאו... ואלו הן שלשה זמני דינים.
ודעו כי יום הדין הגדול נקרא יום דין, אבל מה שאדם נידון בזה העולם בכל ראש השנה וכדומה מהימים, נקרא יום תוכחה, הוא רק להוכיח לאדם למען יתן אל לבו לשוב מדרכיו.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ו)

ואדם נידון בראש השנה
21-22

כשאדם יושב לדבר בחבירו, זה בחי' ר"ה, שהוא יומא דדינא, שהוא יושב ודן את חבירו. וצריך ליזהר מזה מאד, ולהסתכל על עצמו היטב, אם הוא ראוי לזה לשפוט את חבירו. כי המשפט לאלקים הוא(יב), כי רק הוא ית' לבדו ראוי לשפוט את האדם. כמו שאמרו רז"ל (אבות פ"ב): אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, ומי הוא שיכול לידע ולהגיע למקום חבירו, כ"א ה' יתברך, שהוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו (בראשית רבה פרשה מח), וכל אחד ואחד יש לו מקום אצלו ית'. וע"כ הוא לבדו ית' יכול לדון את האדם, כי הוא ית' בעל הרחמים, ובוודאי הוא מקיים בנו: הוי דן את כל האדם לכף זכות (אבות פ"א). ואנו רואין רחמנותו, במה שקבע לנו ר"ה שהוא יום הדין בראש חדש, כי זה הוא חסד גדול, כי איך היינו מרימין פנינו לבקש כפרה מאתו ית'? על כן עשה עמנו חסד, וקבע יום הדין ר"ה בר"ח, שאז כביכול הוא ית' בעצמו מבקש כפרה, בבחי' הביאו עלי כפרה, הנאמר בר"ח (כמו שאמרו רז"ל שבועות ט). וע"כ אין לנו בושה ביום הדין לבקש כפרה, מאחר שהוא ית' בעצמו מבקש אז כפרה כנ"ל...
וזה פירוש "תקעו בחודש שופר" - "תקעו" זה בחי' הממשלה הנ"ל, בחי' "ותקעתיו יתד במקום נאמן" כנ"ל. "בחודש" - זה בחי' התחדשות המוחין שבשלש רגלים. בבחי' (תהלים קד) "עשה ירח למועדים", שכל המועדים והרגלים הם ע"י חידוש הירח. "שופר" - זה בחי' הלב, שניזון משופרא דשופרא (זוהר פנחס רטז, רכא). גם שופר הוא בחי' יראה, בבחי' (עמוס ג) "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". גם שופר הוא בחי' נבואה, בבחי' (ישעיה נח) "הרם כשופר קולך". גם שופר הוא בחי' תפלה, בבחי' (תהלים קיח) "מן המיצר קראתי י-ה" וכו', וזה בחי' מיצר השופר ומרחב השופר. גם הוא בחי' שיח השדה שחוזרין כחם לתוך התפלה, בבחי' "ויצא יצחק לשוח בשדה" כנ"ל. וזה בחי' שופר, בבחי' (יהושע ו) "במשוך בקרן היובל" ר"ת "ויצא יצחק לשוח בשדה" כנ"ל. וע"י כל הבחי' אלו "בכסא ליום חגנו", היינו ר"ה, כי עי"ז יכולין לעשות ר"ה כנ"ל.

(ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה א, אות יד)

ואדם נידון בראש השנה
21-22

וכלל גדול הוא שבאותו יום שנברא אותו דבר מסוגל זה היום גם לדורות להתחזק יותר... ומש"ה בחודש תשרי עיקר דינו של אדם על כל השנה, משום שבו ביום נידון אדם הראשון, כמש"כ הר"ן במס' ר"ה.

(העמק דבר, שמות פרק יב, ב)

ואדם נידון בראש השנה
21-22

...שאיתא בספרים בשם האר"י ז"ל שבר"ה בשעת הדין בא הרגש בלב האדם וממנו מתעורר בבכייה, ומי שאיננו מתעורר בבכייה זה לאות וסימן שנשמתו לא מטוהרה. ובודאי ג"כ הוא מטעם הנ"ל, שבריות בו יפקדו ומשגיח עליהם ומחמת זה נפתח הסתום.

(שם משמואל, פרשת וירא שנת תרעג)

ואדם נידון בראש השנה
21-22

נ' ימי הספירה עם חג השבועות בעצמו המה שביעית מכל השנה, שנת לבנה שהיא שנ"ה. ואין צריכים ביסום כי אם ש"ן ימים, ולא יום א' דפסח דקיימא הארת א"י, ולא ביום א' ושמיני של חג ולא יוה"כ ועצרת. אבל ר"ה צריך ביסום שהוא יום דין, ושביעי של פסח צריך ביסום, ש"לא קרב זה אל זה".

(פנקסי הראי"ה, ח"ג, עמ' צג [נדפס גם במאורות הראי"ה שבועות, עמ' כט, במהד' תשע"א])

ואדם נידון בראש השנה וכו' רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום
21-23

ומה שלא נזכר בתורה... בפירוש כי ראש השנה הוא יום דין... כדי שלא ילך אדם בשרירות לבו ויסגל עוונות כל ימות השנה ויחשוב לתקן מעשיו בהיותו קרוב ליום ה' אשר בו ישב על כסא דין, אלא ידמה בנפשו כאילו בכל יום ויום ה' יושב על כסאו למשפט ומתבקר פנקסו, ועל ידי זה יהיה כל יום ויום בתשובה. וכן איכא למאן דאמר אדם נידון בכל יום שנאמר "ותפקדנו לבקרים ולרגעים תבחננו".

(כלי יקר ויקרא פרק כג, טז)

ואדם נידון בראש השנה וכו' רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום שנאמר ותפקדנו לבקרים רבי נתן אומר אדם נידון בכל שעה שנאמר לרגעים תבחננו וכו' מאי טעמא לא אמר כרבי נתן בחינה עיוני בעלמא היא וכו' טעמיה דרבי יוסי מהכא לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו וכו' כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כרבי יוסי
21-40

מאמר יז: צריך להבין מה שאמרו רז"ל אדם נידון בכל יום, ואיך יתווך זה עם מאמר הנ"ל דמזונותיו קצובים לו מראש השנה כו' (ביצה טז ע"א), דודאי גם רבי יוסי שאומר דאדם נידון בכל יום מודה דהדין ומשפט הוא בראש השנה ואז נקצב לו כל הצטרכותו בבני חיי ומזוני, ואם כן מהו ענין הדין ומשפט שבכל יום. וגם צריך להבין מה שאנו מבקשים בכל יום בשמונה עשרה על פרנסה ורפואה וכו' הלא כל זה נקצב מראש השנה כו'...
מאמר יח: ...מבואר בפרי עץ חיים אשר מראש השנה עד יום הכפורים הוא תקון ובנין המלכות דאצילות... ידוע דבחינת מלכות דאצילות היא מקור העולמות דבריאה-יצירה-עשיה... והנה בכל יום הרי מדה זו מחדשת שפע האור והחסד עליון בכל העולמות... ובכל ראש השנה נמשך אור חדש מאין סוף ברוך הוא למדת מלכותו יתברך על כל השנה כולה להחיות עולמות בריאה-יצירה-עשיה לזונם ולפרנסם, שאור וחיות זה הוא כולל חיות עולם שנה נפש של כל השנה כולה... וזהו בחינת המשכת החסד עליון שנמשך מבחינת הכתר בחינת חסדים דעתיק בבחינת מלכות בראש השנה ויום הכפורים, ומבחינת מלכות נמשך בכל העולמות.
מאמר יט, פרק א: וזהו מה שאמרו רז"ל דמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד יום הכפורים, היינו שעל ידי ה' גבורות נמשך הקצבה שהוא כמה יומשך החסד עליון לכל אדם בפרט, מה שאין כן מתחלה היה החסד אור וחיות כללי לכללות העולמות...
מאמר יט, פרק ב:... מובן דמבחינת החסד שנקצב בראש השנה ויום הכפורים ונמשך בבחינת מלכות דאצילות יכול להיות מזה כמה מיני אופני חסד בעשיה... והרי הוא בבחינת חסד פשוט עדיין שיכול להצטייר על ידי ההתלבשות דעולמות בריאה-יצירה-עשיה כנ"ל, שעל ידי זה נעשה בבחינת חסד גשמי בעולם הזה הגשמי בכמה אופנים שונים. ועל זה הוא הדין ומשפט בכל יום בהחסד שנמשך להאדם, לצורך מה יתפשט ויומשך ממנו בעשיה, אם לכל מילי דמיטב לבני חיי ומזוני בריוח או רק שנים מהם בריוח או רק אחד מהם... גם הדין הוא אם ראוי וכדאי האדם שיומשך וישתלשל החסד ההוא בעשיה בעולם הזה הגשמית, או אפשר אינו ראוי אז לזה ביום ההוא לפי מעשיו... או יקבלו לעולם הבא..
ועל פי זה יתווכו ב' המאמרים הנ"ל דמזונותיו של אדם קצובים לו בראש השנה ויום הכפורים ומכל מקום אדם נידון בכל יום, כי קצובים לו היינו שנקצבה לו המשכת חסד עליון מראש השנה ויום הכפורים על כל השנה, ואף על פי כן אדם נידון בכל יום היינו באופני ציורי החסד באיזה חסד יצטייר בעולם הזה בפועל כו'...
מאמר כ, פרק א: והנה זה שהאדם נידון בכל יום, הוא דעת רבי יוסי... ולדעת רבי נתן נידון בכל שעה... והקשו על זה דאם כן לרבי יוסי ולרבי נתן אין בין ראש השנה לכל ימות השנה כלום לענין דין של מעלה, ואיך יפרשו הפסוק "דכי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב" דקאי על ראש השנה. וגם מה שכתוב "עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה" (דברים יא, יב) שמזה למדו בגמרא (לעיל ח ע"א) דראש השנה הוא ראש השנה לדין. ועוד מהו ענין מלכיות זכרונות ושופרות שאומרים בראש השנה?...
אלא ודאי אין מחלוקת בזה כלל אשר ראש השנה ויום הכפורים הוא יום הדין... דבראש השנה נמשך החסד כפי שנקצב לכל העולם בכלל... אלא דמכל מקום סבירא ליה לרבי יוסי ורבי נתן, דאדם נידון בכל יום דין ומשפט גמור על כל הענינים לחולי ולבריאות ולחיים כו', והיינו לפי שהחסד הקצוב לו בראש השנה ויום הכפורים, אף שכבר נמשך לבחינת מלכות דאצילות אין בו עדיין שום תואר ותמונה מעניני עולם הזה, כי אין ערוך עשיה לגבי אצילות, על כן אף שיוכל להיות ממנו כל השפעות עניני עולם הזה, מכל מקום בראש השנה ויום הכפורים לא נגמר המשפט בפירוש מה יהיה מהחסד הזה ובמה תהיה ההשפעה אם בבני או בחיי או במזוני או בכלם או בענינים הרוחנים ובחיי עולם הבא, והדין ומשפט במה תהיה ההשפעה הוא בבית דין שלמעלה בהיכלות דבריאה ויצירה כו', וזהו הדין ומשפט שבכל יום ממש וכמו שנתבאר...
יש דין ומשפט בפרט בכל יום מה יצטייר ויומשך מהחסד הזה... אם בני וחיי או מזוני וחיי וכדומה וכמו שנתבאר לעיל... אולי יהיה החסד הזה השפעות ענינים רוחנים או לחיי עולם הבא וכו'... וזהו לפי מעשיו, כן הוא הדין ומשפט בהיכלות דבריאה. ונמצא שניהם אמת, דעיקר הדין על המשכת החסד הוא בראש השנה ויום הכפורים, ומכל מקום יש דין ומשפט גמור בכל יום.
מאמר כא, פרק א: אמנם דעת רבנן.... דבראש השנה ויום הכפורים נגמר פרטי עניני האדם על כל השנה לחיים או כו' וכן לכל המאורעות שלו... דבהחסד שנקצב לו ניתן תואר ותמונה ממה שיומשך מזה בעולם הזה...
מאמר כב, פרק א: והנה עם היות דדעת רבנן שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, ונתבאר לעיל שכל צרכי האדם ובני ביתו בבני חיי ומזוני הם בכלל המזונות בכל זה גם לדעת רבנן, הנה יש דין בכל יום, ולכן אנו מתפללים ומבקשים בכל יום רפאנו וברך עלינו, והגם דבגמרא אמרו כמאן מצלינן האידנא אקצירי ומריעי כמאן כרבי יוסי, מכל מקום הלא גם לרבנן מי לא מצלינן וברך עלינו כמו שכתוב בתוספות שם. והענין הוא, דהגם שהחסד נקצב בראש השנה ויום הכפורים מכל מקום הוא עדיין בבחינת מלכות דאצילות כמו שהיא באצילות... ולהיותו עדיין במלכות דאצילות, הנה כדי שיומשך למטה הוא על ידי השתלשלות והתלבשות בבריאה-יצירה-עשיה דבר יום ביומו, ויש על זה דין ועיון אם ראוי וכדאי האדם שיומשך ויתלבש החסד בעשיה בגשמיות לטוב לו, שיוסיף בלימוד התורה במנוחה ובקיום המצות בהידור... או חס ושלום שההשפעה בגשמיות תהיה לרעתו וכמו שכתוב "ומשלם לשנאו להאבידו" משכר הרוחני בעולם הבא... ולפעמים הנה הפסק דין אשר הטוב שנקצב לו ישאר למעלה בעולמות הרוחנים ויקבלנו לעולם הבא...
ורק הנפקא מינה בין רבנן לרבי יוסי הוא, דלרבנן כבר נאמר ונגזר בראש השנה ויום הכפורים מה יומשך מהחסד, ואשר לפי זה הדין שאחר כך בכל יום שהוא אם יקויים כפי שנאמר ונגזר מכבר אינו תחלת דין, והוא על דרך שמבואר בגמרא דלרבי יוסי דאמר אדם נידון בכל יום הא דכתיב "לרגעים תבחננו", דמשמע כל שעה הוא, עיוני בעלמא ואינו דין ממש, כך לרבנן דאמרי אדם נגמר גזר דינו בראש השנה ויום הכפורים, הא דכתיב "לעשות משפט כו' דבר יום ביומו" הוא גם כן עיון, אלא שאינו עיוני בעלמא אלא נקרא פקידה שהוא יותר מעיון, והוא מה שכתוב "ותפקדנו לבקרים" כו', ולכן צריכים להתפלל ולבקש בכל יום גם לרבנן.
ורבי יוסי סבר שבכל יום הוא דין גמור, דרבי יוסי מפרש פקידה הנאמר בפסוק "ותפקדנו לבקרים" שהוא משפט גמור, ורבנן מפרשים משפט הנאמר בפסוק "לעשות משפט" כו' שהוא ענין פקידה, ולשניהם שני הכתובים האלו מבארים זה את זה... מה שאין כן מה שנאמר "כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב" קאי על הדין דראש השנה, והטעם הוא לפי שבהחסד דאצילות אין בו שום תואר עדיין מחסד דעשיה ומההשפעות הנמשכות למטה, לכן בכדי שיצטייר בהחסד ציור השפעות דעשיה שזה בו התחדשות, יש על זה דין גמור אם יצטייר ובאיזה אופן יצטייר או שישאר רק בעולם העליון ברוחניות ויקבל אותו לעולם הבא...
מאמר כב, פרק ג: והנה על פי זה יובן דעת רבי יוסי דסובר שבכל יום יש דין גמור, דהנה זה שיומשך השפעות חסד גשמי ממש בבני חיי ומזוני צריך להיות על ידי הכלים ועל ידי הלבושים דבריאה-יצירה-עשיה דוקא, שעל ידי זה נצטייר הדבר בבחינת יש עד שבא בבחינת ציור גשמי, והציור הזה הרי הוא התחדשות שהרי הוא בדרך בריאה יש מאין, דמה שהחסד דאצילות כולל שרשי החסד דבריאה-יצירה-עשיה ונמשך בדרך השתלשלות הוא בחינת החיות הרוחני ובחינת הנשמה שהוא האור דחסד דבריאה-יצירה-עשיה, אבל ציור היש דכלים ולבושים דחסד דבריאה-יצירה-עשיה זה אינו כלול בחסד דאצילות ונתחדש ממש בדרך בריאה יש מאין ולכן על זה שייך דין גמור.
ולפי זה יובן גם כן מה שנתבאר לעיל דגם לרבנן אפשר להיות שלא יומשך ויתלבש בחסד דעשיה, ולכאורה מאחר שכבר כלול הוא בחסד דאצילות הרי בהכרח שיומשך, ולפי הנ"ל מובן דזה שיצטייר בציור גשמי אינו בהכרח כי זה אינו כלול בהחסד דאצילות, ולכן יכול להיות שיומשך רק בבחינת הרוחניות כמו בהגילוים דגן עדן התחתון וגן עדן העליון (שזה נמשך מבחינת הנשמה) ולא יומשך בגשמיות ממש.
ולפי זה יובן דרבנן ורבי יוסי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כלל... דרבנן מדברים מבחינת המשכת האור והחיות הרוחני, שזה נכלל בהדין ומשפט דראש השנה ויום הכפורים, לפי שהחסד שנמשך בראש השנה ויום הכפורים כולל זה ונמשך בכל יום בדרך השתלשלות ואינו התחדשות, ולכן אין על זה דין ומשפט כי אם פקידה ועיון לבד ובזה גם רבי יוסי מודה, אך רבי יוסי מדבר בהמשכת בחינת הציור הגשמי ממש שזהו עיקר ההמשכה דבר יום ביומו להיות השפעות גשמיות ממש, והמשכה זו בדרך התחדשות, לכן אומר שיש דין גמור בכל יום על ההשפעה וגם רבנן מודים בזה.

(רבי שלום בער מליובביטש, קונטרס ומעין, מאמרים יז-כב)

ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום וכו' כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כרבי יוסי
21-40

חז"ל אמרו בירושלמי פ"א דר"ה (הלכה ב): שמות החדשים עלו בידם מבבל, שבראשונה בחודש הראשון בחודש השני וגו' ואח"כ בחודש ניסן בחודש כסלו... וצריך להבין אי זה דרך עבר רוח יתרון דעת שידעו ישראל בגלות בבל, אחרי שאבדו רבות מהסגולות שהיו להם בזמן שהי' קיים הבית הראשון, דברים שלא ידעו אותם בהיותם באוירא דא"י המחכים (בבא בתרא קנח ע"ב)...
הנה עיקר ההכנה של ראש השנה על כל השנה הוא מפני שהאור של קדושת הנפש מאיר ביותר כתחילת היצירה, כענין "חדש ימינו כקדם" (איכה ה, כא), על כן יוכל לראות בעין יפה איך לישר דרכיו וכדכתיב: "ד' באור פניך יהלכון" (תהילים פט, טז). והנה הקבלה, אם היא באמת נכונה ובטוחה, מספיק שיכתב ויחתם לטובה בספרן של צדיקים, ויש בכח ראש השנה לתקן כל השנה הבאה כולה והיא כולה מתתקנת לטובה. אבל אם אין הקבלה כ"כ בטוחה, אז אע"פ שדינו נחתם לטובה, מ"מ צריך עוד חיזוק בכל עת להוציא לאור צדקו. ע"כ נתן ה' יתברך ראשי חדשים לישראל, ובכל ר"ח שופעת קדושה שנקל לחדש כחו כעין ר"ה, ומחדש כח בכל חודש להוציא אל הפועל מה שנגזר לטובה בר"ה, רק אנו מתפללים שתהי' ההסכמה לטובה בטוחה, ולא נהי' צריכים להוציא לאור את המשפט מעט מעט... ואם הקבלה של ר"ה היא מסופקת, אז הקב"ה מניח את המשפט חתום בכח, והיינו שיהי' צריך בכל חודש לחידוש זכות כדי לזכות באותו חודש בחלקו הקצוב לו בר"ה, אבל כשהקבלה בטוחה, אז נפסק הדין לגמרי בכל כחו בר"ה עצמו... ומפני שקצת הי' צורך לזה תמיד, הי' ענין חטאת ר"ח כדי לערבב את השטן כעין שעיר המשתלח וערבוב דשופר...
והנה כח השפע כשיורד מאת ה' יתברך וניתן למלאכיו עושי רצונו להגיעם ליד הזוכים בהם, ג"כ תלוי במעשה שגרם הזכות של השפע. אם הי' מעשה שעבר או קבלה ברורה ובטוחה, אז הדבר נמסר ליד שליח בתוקף גזירה שיגיע ליד המקבל, וא"א לאחרה כלל. אבל אם הקבלה מסופקת קצת, אז הדבר נמסר ליד שליח, אבל הוא צריך עדיין להיות נידון בכל עת אם להוריד אליו השפע או לא, לפי מעשיו המתחדשים ע"פ קבלתו. וניחא בזה קושית התוספות בפ"ק דר"ה (ראש השנה טז, א ד"ה כמאן) דהא אנן מצלינן אקצירי ואמריעי, א"כ הוא כמ"ד אדם נידון בכל יום, א"כ למה אנו מחזיקים את ר"ה ליום דין? אבל באמת הוא שעיקר הדין בר"ה, וע"פ קבלתו נגמר הדבר, אלא שאם היתה הקבלה מסופקת, נידון בכל יום לפי מעשיו של אותו יום, לפי שהקב"ה מנהיג את עולמו לפי מעשה בני אדם בהווה, לא ע"פ ידיעתו ית'...
והנה עיקר הגלות הי' בשביל שנשבת השלום, שהרי "חבור עצבים אפרים הנח לו" (הושע ד, יז), ועיקר גלות בבל שלא היתה ממנה גאולה שלמה הי' מפני חסרון האחדות וההתכללות, שהרי דרשו חז"ל בפ"ק דיומא (ט ע"ב): מאי דכתיב "אם חומה היא נבנה עלי' טירת כסף, ואם דלת היא נצור עלי' לוח ארז" (שיר השירים ח, ט), שאם היתה עליית ישראל כחומה ובאחדות גמורה היתה מתקיימת, ומפני שרבים לא עלו בטל בעוה"ר כח האחדות. והנה נודע שגדר השם נקרא כל דבר ע"ש עיקר פעולתו. וכל זמן שהיתה קדושת האחדות שורה כמו בזמן בנין בית הראשון, חלה הקדושה שכל אחד הי' כלול בהכלל, ונמצא שלא הי' צריך בכל חודש כח מיוחד להוציא על ידו לאור השפע הנגזר בר"ה, אלא שמצד כח ר"ה הי' בא בכל חודש בזמנו, ע"כ לא הי' שם מיוחד לכל חודש. אבל משעלו מבבל כדלת (יומא שם) והאחדות נשבתה בעוה"ר, צריך כל חודש כח מיוחד להוציא לאור השפע הנגזר ע"פ הקבלה הטובה דר"ה, מפני שמצד יחידותו של היחיד הענין מסופק, ע"כ עלו בידם שמות פרטיים לכל חודש...
ובירושלמי פ"ק דר"ה (הלכה ג) איתא: "מלך וציבור נידונין בכל יום", וצ"ל דלא יקשה מקרא ד"מרשית השנה ועד אחרית שנה", דהתם בציבור קאי וקאמר דמר"ה נידון עד אחריתה. וצ"ל דאם שינו הכלל מעשיהם או המלך, משתנה דינם בכל יום, אבל היחיד שנכלל בציבור, כל זמן שלא שינו הציבור מעשיהם אין דינו משתנה, וע"פ הרגיל אין הציבור חוזרים מדרך טובה, ע"כ בהתכללו עם הציבור הוא קרוב לשכר.

(מדבר שור, דרוש ט, עמ' פ-פג [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים עמ' רה-רח, במהד' תשס"ה])

ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים וכו' לעולם כרבנן וכדרבי יצחק דאמר רבי יצחק יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין
21-41

לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה - אפשר לדקדק תיבת "לעולם" במ"ש התוס' לעיל דף יב, דלר"מ ור"י מועלת תפלה בשבת שבין ר"ה ויוה"כ, דס"ל גזר דין אדם נחתם ביה"כ, ושוב כתבו דלפי שינויא דמשני הש"ס בר"ה כדר' יצחק דיפה צעקה בין קודם גז"ד וכו' אתי שפיר. ואפשר דהיינו דקאמר לעולם יבקש אדם רחמים, דלא תימא דלר"מ ור"י לא תועיל תפלה כי אם בין כסה לעשור, לזה אמר לעולם, דלכ"ע בכל עת תועיל תפלה בצעקה ותפלתו נשמעת.

(חיד"א, פתח עינים, שבת לב ע"א)

ואדם נידון בראש השנה וכו' מלכיות כדי שתמליכוני עליכם
21-48

ראש השנה ויום הכפורים הוא במה שהוא יתברך מלך ואדון העולם... והכל תחת רשותו, ולפיכך מזכירים באלו ימים מלכותו יותר. וראש השנה הוא יום הדין, כי במה שהוא מלך העולם הוא בעצמו הדין על העולם, כי המלכות הוא הממשלה על העולם וממשלתו הוא מדת דינו, כי אין הוא יתברך צריך לדון בעדים ובראיה אבל הוא עד ודיין, ולפיכך במלכותו היא מדת משפטו. והוא בחדש השביעי, כי מלכותו שהוא מלך העולם מצד הקדושה שיש לעולם, ומפני כך מולך עליהם המלך הקדוש... כי הקדושה היא המלכות... והקדושה היא תמיד בשביעי... ולפיכך נבחר חדש השביעי להיות בו מלכותו. וכמו שהוא יתברך מלך העולם, שענינו שהוא מושל עליהם כמו האדון על העבד שהוא מושל עליו, שאף על גב שהוא ממשלה על העבד ואין הדבר חירות לו, מכל מקום יש לעבד בזה מעלה במה שאדון הגדול הוא אדון לו, ולפיכך ראש השנה, אף על גב שאין כאן שמחה ואינו בכלל זמני שמחה, מכל מקום היום קדוש כי מלכות זה הוא למעלת העולם שה' יתברך הוא מלכו ואין העולם חסר מלכותו.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק מו)

ואדם נידון בראש השנה וכו' ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות וכו' זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר וכו' כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם
21-49

לכאורה אם אמרו מלכיות, שבודאי אין המכוון לאמירה בלבד אלא פשוט לקבל מלכות שמים שלמה, שבכלל זה שלא לעבור אף על קלה שבקלות... וא"כ אחרי קבלת מלכות שמים שלמה מה צריכים עוד לזכותים שע"י זכרונות ושופרות?...
הנה על קביעות משפט ד' על עולמו ביום ר"ה יש להפליא הפלא ופלא. קביעת משפט נדרש רק לבשר ודם, כדין מושב בי"ד דבעינן קביעות מקום ויום קבוע, אבל לפניו יתברך שפוקד הכל בסקירה אחת והכל נגלה לפניו ואין נסתר מנגד עיניו, למה נדרש שיהיה להדין והמשפט יום קבוע?
אכן, שונה המשפט של התורה ממשפט שאר העמים. לפנינו נדמה שמשפט אמת הוא אם קולעים אל המציאות איך הי' ודנין לפי המציאות האמתי... אולם זהו רק במשפט שאר העמים. אבל משפט ישראל שהוא משפט האלקי, חזינן דאינו נידון רק עפ"י המציאות בלבד, אלא שיש אמת יותר גדול... מהמציאות, שהרי סנהדרין שראו כולם לחובה פוטרים אותו [סנהדרין יז ע"א], ואילו כל הנידון הי' רק עפ"י המציאות, מה לנו בירור יותר מציאות ממה שכל הסנהדרין ראו לחובה? וכן אם לבירור המציאות, מאי נ"מ בין אם הדין ביום אם בלילה, וכיוצא כל הדינים של סדר המשפטים.
אמנם הוא הדבר: דיננו אינו עפ"י המציאות בלבד, שבאמת אין הקליעה אל המציאות קליעה אל אמת המשפט, כי מי יודע תוכן לבות בני אדם, אולי יצרו אנסו או נכנסה בו רוח שטות וכיוצא. וגם אם הוא חטא, אשתו ובניו מה חטאו וכן כל האחרים שיצטערו בהעדרו... אלא שכל דיננו הם עפ"י חוקי התורה, החוקים האלקים שקורא הדורות מראש קבע אותם בההויה, שרק על פיהם יוחתך הדין, יען שעל ידם לא יצא המשפט מעוקל ח"ו לא בהנאשם ולא בסביבתו, שככה הטביע הקב"ה בעולמו שהחוקים הללו, החוקים האלקיים, לא יהיו מתמלאים דוקא אם הדין דין אמת לאמיתו, "אלקים נצב בעדת אל" (תהלים פב). ועל כן לוּ גם אם מצד בירור המציאות היה אפשר להתברר ע"י עדים כמשה ואהרן, בכ"ז מצד בירור התורה שאליו כיוֵן הוא יתברך, לא יתכן בעדים קרובים אף הם כמשה ואהרן, וכן סנהדרין שראו כולם לחובה, שאם עפ"י המציאות הוא בירור, אין זה בירור עפ"י התורה, ועלול לצאת מזה משפט מעוקל, אם ישר אם בלתי ישר...
ובטורי אבן [מגילה יד ע"ב] שם כתב וז"ל: והנראה לי בזה דודאי מורד במלכות א"צ לדיינו בסנהדרין... מיהו ה"מ אם הדבר ברור שזה שמרד בו יש לו דין מלך גמור, א"נ הדבר ברור שיש בדבר זה דין מורד גמור וידוע, אבל אם יש בדבר הזה ספק בעיקר הדבר וכו' צריך לדונו בסנהדרין תחלה לגילוי מילתא וכו'. מיהו אין דין זה דומה לגמרי לשאר דיני נפשות דצריך עדים והתראה ושאר חומרות... אבל מורד במלכות מיד שמרד במלך נגמר עונש המיתה עליו וכו' ונהי שדבר זה צריך לדונו בסנהדרין לברר שדין מלך יש לו ושזה נקרא מורד, הא כיון שדנו שיש דין מלך ע"ז וזה נקרא מורד איגלאי מילתא למפרע דמשעה שמרד בר קטלא הוא. עכ"ל.
והוא הענין, דמורד במלכות נידון בעיקר עפ"י המציאות, וא"צ רק בירורים לברר איך היה המציאות, מש"ה דנים אותו גם בלילה. משא"כ שאר דינים שנידונים בעיקר עפ"י חוקי התורה, לא סגי בלא אותם התנאים של גזיה"כ עליהם.
מעתה נבין ג"כ הקביעות של יום הדין בר"ה ובעשי"ת ויוה"כ, הגם דהכל גלוי וידוע לפניו ית"ש, דכל זה היה קשיא רק אם הדינים היו נידונים לפי המציאות, אבל אם נידונים בעיקר לפי חוקי התורה, כשם שלעולם לא נקשה על חוקי הבריאה כלל, כן אין לנו להקשות על חוקי המשפט, שגם הם מחוקי ההוייה והבריאה.
אולם אם חזינן דמורד במלכות יש לו דין אחר ונידון עפ"י המציאות ואינו זקוק להיות נידון דוקא עפ"י חוקי התורה, ממוצא דבר נלמד שכן הוא גם בהמשפט העליון, דכל אלו החוקים הם חוקי הבריאה וההויה בהמשפט אינם אלא בהמשפטים שעל שאר העבירות, אבל על אותם העבירות שנענשים בבחינת מורד ח"ו, נידונים גם למעלה רק עפ"י המציאות. וכשם שבארנו שהמשפט שעפ"י חוקי התורה וההוה מקילים הרבה את המשפט שלא יתחייבו בהם זולת אם אין עוד שום מליצי יושר, כלומר אשר אינו מתחייב לסבול מצערו של הנאשם, ככה גם אנו רשאים להבין בהמשפט העליון, אולם מורד במלכות שנידון עפ"י המציאות ואין כל אלו החשבונות נכנסים בהדין, מובן שגם למעלה ככה הוא, וכבד וקשה מאד מאד המשפט של מורד ח"ו. לפ"ז, באמת המשפט של מורד שתלוי רק בבירור המציאות, אינו וקוק כלל לר"ה עשי"ת ויוה"כ, זמן של גילוי רחמים, אלא הוא נידון בכל שעה, שהרי המציאות כולה גלוי וידוע לפניו ית"ש... אם כבר נתייבש שכלו, ומצד השכל ג"כ מסכים להעבירה, זהו מרד. ובכן נמצא שכל עבירה שנעשה לו כהיתר הוא בכלל מרד עליה...
הננו צריכים להיות מלאים פחד ורעד וחיל יאחזנו, אולי כל דיננו אינו בר"ה אלא לפני ר"ה, שדנים אותנו כדין מורד עפ"י המציאות... לכן כל העבודה באלול לצאת עכ"פ מידי פשע, שלא להיות מורד, לעשות תשובה חרטה לעבר וקבלה להבא על כל התרשלות ממ"ע, ואם עבר אדם על מ"ע אינו זז משם עד שמוחלין לו מיד, וכן לעבוד להשיב הכל לידי חומרתן שלא להיות שום דבר כהיתר, שמתוך זה שנצא עכ"פ מלהיות מורד נוכל לקוות לזכי' בדין ביום ר"ה.
זהו אמרו לפני מלכיות, היינו הזדככו עכ"פ שלא תהיו מורד במלכות, ואז כבר יהיה בניקל דינכם בר"ה, שאזכור לכם עקידתו של יצחק, ובמה בשופר.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק יג, עמ' עט-פד

רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום וכו' רבי נתן אומר אדם נידון בכל שעה
22-24

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לקמן לב ע"ב בשם מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק יח]

רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום וכו' עיוני בעלמא היא וכו' כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כרבי יוסי
22-40

...דאמר בראש השנה:... אמר רב יוסף כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי, כמאן כר' יוסי... בתוס' שם:... וא"ת לרבנן מי לא מצלינן רפאנו וברכת השנים. ועוד, רבי יהודה דאמר [הכא] אדם נידון בר"ה, הא אמר (בשבת יב ע"ב) הנכנס לבקר את החולה אומר המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל. ואומר ר"ת דשלא יחלה לא מצלינן אלא לר' יוסי, אבל שיתרפא מצלינן לכולי עלמא, דמתי יחלה נגזר ומתי יתרפא לא נגזר. ואמר בנדרים דמריעי היינו רבנן, והיינו שלא יחלה.
ודבריהם נראין קצת דוחק, דודאי כשנגזר החולי נגזר בכמות ואיכות. ועוד קשה הא דאמר בש"ס האי לעיוני בעלמא, דלמה לי' להעיון המוקדם, הא בר"ה הכל נסקרין בסקירה אחת [לקמן יח ע"א] והוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות בצפי' אחת. ועוד קשה, הא בד' חלוקי כפרה שעבר על לא תעשה תשובה תולה להגן מיסורין ויום הכיפורים מכפר (יומא פו ע"א), באיזה יסורין הוא תולה, אי מיסורין שנגזר ביוה"כ - אפילו תשובה אינו מועיל, ואי מיסורין שאחר יוה"כ - הא אחר יוה"כ לא נגזר כלל. ועוד קשה, לר' יוסי מה צורך ליום ראש השנה, הא נידון בכל יום...
והנראה לענ"ד דיש שני מיני יסורין:... [כשהקב"ה רואה שהאדם נוטה לתאוות החומריות... מיסרו ביסורין כדי לעוררו בתשובה שלא ישנה בחטא, ואף שיסורין לא נגזר עליו בר"ה, כיון שיסורין אלו אינן יסורין עונשיין רק לטובתו]... ויש ג"כ יסורין של עונשין, כמלך שמעניש על חטא שחטא נגדו... וזהו כוונת הש"ס במה שאמרו ההוא לעיוני בעלמא, כי בראש השנה וביום הכפורים נגזר הדין מהיסורין העונשיים, וזהו בכלל משפט, כמלך שמייסר ועושה משפט למי שחטא נגדו. משא"כ בשאר ימות השנה, אין דנין דין משפט עונש כלל, כי השי"ת ברחמיו קבע ימים אלו לעשות משפט בהן, היותן ימי רצון, כמו שהאב שממתין מלהעניש לבן עד שתהי' האם ג"כ שם, למען לא תניחו לכעוס הרבה... משא"כ יסורין הבאין לעוררו בתשובה, ולא לעשות דין... נקרא עיוני בעלמא, כדרך שהרופא משגיח על איש שלא יחלה, ואם רואה שעלה בו איזה אבעבוע חותכו תיכף, או אם רואה שאכל אכילה גסה נותן לו תיכף דבר המורק אותו מאכל. וזה אי אפשר להמתין עד יוה"כ...
ולפי זה אתי שפיר גם קושיית התוס'. דוודאי אין שייך תפלת אחרים רק ביסורים עונשיים... אבל מה שמייסרין לאיש בכדי להזכירו לשוב... לא שייך תפלת אחרים עליו... שאי אפשר לרפואה בלי התשובה... כיון שההכאות הוא לטובתו... ולפ"ז מקשה הש"ס שפיר כמאן מצלינן אקצירי ואמריעי, דהיינו שיועיל תפלת אחרים באמצע השנה... לא מצלינן באמצע השנה רק אליבא דר' יוסי. וזהו ג"כ הכוונה מה שאמרו תשובה תולה [מהיסורין] ויוה"כ מכפר, היינו שתשובה מגין מהיסורין, שאלולי התשובה הי' בא עליו יסורין כדי לעוררו בתשובה. משא"כ יסורין עונשיים אין נידונים רק בר"ה ויוה"כ לרבנן, ולר' יוסי אפילו יסורים עונשיים בכל יום.
והקושיא שקשה לר' יוסי, דא"כ מה תוספות יש לר"ה משאר ימים, וקרא כתיב בראש השנה: "כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב" (תהלים פא, ה). נראה ... דאף ר' יוסי לא אמר נידון בכל יום רק האדם בפרטות, אבל הדין של ציבור מה שנשקלין העולם ביחד, היאך להתנהג עם העולם בכלל, הן לדבר רע ח"ו, הן לטוב, שצריך לכלל העולם, זה לא נידון רק [=אלא] בראש השנה.
ולפי זה אתי שפיר הא דלעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה [שבת לב ע"א], והיינו אפילו לרבנן דלא מצלינן רחמי אקצירי ואמריעי, אבל הוא על עצמו יכול לבקש רחמים תמיד, דכשהוא מתעורר בעצמו לבקש מטו מהקב"ה, אז הקדוש ברוך הוא עוזרו לתשובה, ואין הקדוש ברוך הוא צריך שוב לייסרו לעוררו לתשובה... וע"ז אמר שאם יחלה אומרים לו הבא זכות והפטר, [כלומר שלפעמים אף באמצע השנה יחלה, אף שלא נגזר עליו בר"ה, בכדי לומר לו שיביא זכות, דהיינו שיעשה תשובה על אותו חטא שחטא באמצע השנה ויפטר מהיסורין...]...
דיש להסביר גם כן דברי התוס' דמתי יחלה נגזר ומתי יתרפא לא נגזר. והיינו דהא דאמרינן (לקמן יח ע"א) דאחר גזר דין אינו מועיל תשובה, היינו שאינו מועיל תשובה לעקור הגזירה מכל וכל, אבל מכל מקום מועיל זה. ואפילו חרב חדה מונחת לו על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים ומן התשובה (ברכות י ע"א). ולכך... אם הוא מאותן שאין מונעין מהם דרכי התשובה, אין גוזרין עליו רק שיחלה. ואז מועיל תשובה וזכות ובקשה, ובזכותו יכול להנצל...
והא שהקשו התוס' מהא דאמר רבי יהודה הנכנס לבקר את החולה כו', יש לתרץ... [דהיינו שמבקשין מעליו להקל עליו היסורין שיבואו במעט מעט, וזה יכול לבקש אפי' באמצע השנה. והא דאמרינן כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי, היינו מה שמבקשים עליו שלא יחלה, והיינו שיעקר הגזירה מכל וכל, וזה א"א רק לר' יוסי. וזהו כוונת התוס' שכתבו דמתי יחלה נגזר בר"ה אבל מתי יתרפא לא נגזר, פי' דאף באמצע השנה יכולין לבטל להאריך הזמן, שיתייסר מעט מעט כפיד של תרנגולים].

(ר' יעקב מליסא, נחלת יעקב דברים פרק כב פסוק ח)

רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום וכו' רבי נתן אומר אדם נידון בכל שעה וכו' טעמיה דרבי יוסי מהכא לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו ואמר רב חסדא מלך וצבור מלך נכנס תחלה לדין וכו' מקמי דליפוש חרון אף
22-39

...במ"ש בגמרא דר"ה דאדם נידון בכל רגע, שנאמר לרגעים תפקדנו, ור' יוסי אומר דאדם נידון בכל יום, וקאמר רב חסדא הטעם דכתיב לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו, ואמר רב חסדא מלך וצבור, מלך נכנס תחילה מקמי דליפוש חרון אף. ויש להבין מה שייכות יש להך מקדם דדריש מהא דאדם נידון בכל יום, עד דאמר ואר"ח מלך וצבור וכו'. בדרך פשוט י"ל כך, דמהך קרא "דבר יום ביומו" אינו ממועט דאינו נידון בכל רגע, דאם נידון בכל רגע, פשיטא דיצדק מאמר הפסוק "לעשות משפט עמו דבר יום ביומו", ויש בכלל מאתים מנה. ולכך הוסיף לומר ואר"ח מלך וצבור מלך נכנס תחילה דלא ליפוש ריתחא, ואם כן הדבר, שנידון בכל רגע, א"כ איך שייך תחילה, אם הוא ברגע אחד תחילה, ברגע שני בא אחריו הצבור, ועדיין לא כלתה הרתחא, ד"רגע באפו"? ועל כרחך דנידון בכל יום דוקא, ושפיר קאמר ר"ח...
אבל מזה נלמד, דיותר טוב שיהיה צדיק נידון תחילה ורשע אחריו, משיהיה רשע נידון תחילה, דאז הוא הקדוש ברוך הוא בכעס. אך יש סברא להיפך, כמאמר האשה צרפתית לאליהו [מלכים א' יז] "כי באת אלי לפקוד עוני", דזולת אליהו היתה נדונית כצדקת, אבל בערך אליהו, לא היתה צדקת, ופקד ה' עוונה, וא"כ יותר טוב שיהיה הרשע נידון, דבערכו הוא צדיק ולא יהיה נתפס בעונו, משא"כ כשיהיה צדיק נידון יהיה נפקד עונו בערכו. אבל באמת מ"מ יותר טוב שיהיה הצדיק ראשון נידון מקמיה דליפוש ריתחא, כי השטן מקטרג ביותר ויש לו פתחון פה. וזהו אומרם [ירושלמי שבת פ"ב ה"ו] השטן מקטרג בעת סכנה, כי הוא עידן ריתחא, ולכך מלך נידון תחילה, דלא ליפוש ריתחא כלל...
אבל יש מקום לפרש הא דאמרינן מקמי דניפוש ריתחא בפירוש אחר, והוא, דלכך המלך נכנס תחילה, דאם המלך יצא זכאי, זכותו מגינה על כל העם, כדאמרינן בכל דוכתא, ואם יצא חייב, הרי הדור ניצול, דלכך חטאו, כי ראו מנהיגם חטא, וכבר אמרו [משלי כט, יב] "מושל מקשיב על דבר שקר" וכו', וא"כ בממה נפשך ניצול הדור מעונש גדול, ולכך נכנס תחילה, דלא ליפוש ריתחא כל כך על שאר הצבור, כי בממה נפשך הם נצולים כנ"ל.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש א)

פקידה נמי עיוני בעלמא היא
34-35

בפ' מלחמת שאול בעמלק (שמואל א' טו, ב)" "פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל, אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים", יש לשאול שאמר בלשון פקידה, ובתורה אמר לשון זכירה לגבי ישראל (דברים כה, יז): "זכור את אשר עשה לך עמלק וגו'"... יש הפרש בין זכירה לפקידה, ומצינו שפקידה קטנה מן הזכירה, כדאמרינן בר"ה פ"ק דהא דכתיב "ותפקדנו לבקרים" פקידה בעלמא. על כן נראה שזכירה יכלול כשזוכר הדבר כולו, ופקידה היא אפילו אם ישארו חלקים בלתי נזכרים, מ"מ פקידה נקראת. על כן מצינו (שמות לב, לד) "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" בחטא העגל, שרק אחד מכ"ד ליטרא נפקד (סנהדרין קב ע"א), והיינו זכירה חלקית לא כוללת. וכן י"ל "וד' פקד את שרה" (בראשית כא, א) הוא לפי דברי חז"ל (סנהדרין יט ע"ב) שהיה ראוי אברהם אבינו להעמיד י"ב שבטים, אלא שיעקב פדאו מצער גידול בנים, א"כ היתה הפקידה בשרה בלידת יצחק לבדו רק חלקית. [עיי"ש עמ' קצא טעם שאמר שמואל "פקדתי"].

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, עמ' קפג, במהד' תשנ"ז, תשס"ד)

אלא אמר ר' חסדא טעמיה דר' יוסי מהכא לעשות משפט עבדו וגו' דבר יום כיומו
35-36

בהגהות הגרש"ש כתב: לכאורה יפלא, הא ר' יוסי גופיה אמר טעמא אחרינא... וראה בקדושין מג, א: מאי טעמא דשמאי הזקן קסבר וכו', ובגליון הש"ס שם שלכאורה יפלא הרי שמאי בעצמו קאמר טעמיה משום כו', ובהגהות מצפה איתן שם דסבר הגמרא שאין זה עיקר הטעם דנקט כו'. וכה"ג כתבו התוס' בעירובין לח ובגיטין יד... וראה בנודע ביהודה תנינא אהע"ז סי' פז, דמה שראמרו בכתובות כט: רב פפא אמר בתולה בתולות הבתולות חד לגופא וכו', אין כל זה דברי רב פפא, שרב פפא לא אמר רק בתולה בתולות הבתולות, והתלמוד הוא שסיים חד וכו'... וכעין זה בחתם סופר חו"מ סי' כח אות א שכתב: הקשה למדן אחד בסוגיא דריש פרק בן סורר ומורה דאמר רבה קטן אינו מוליד כו' בידוע שאין לו גואלים, והא ברייתא ערוכה היא שהובאה בבבא קמא קט ע"ב, ואיך יחלוק ר"ח על ברייתא מפורשת כו'? נ"ל דהך סיומא "שאין לו גואלים" לאו מגוף לשון הברייתא הוא... ור"ח מפרש ליה כו' ומיהו רבה ס"ל כו' וסתמא דתלמודא סובר כרבה ומוסיף בלשון הברייתא תיבות אלו כאלו הוא מגוף הברייתא וכה"ג טובי בש"ס.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

מלך וצבור מלך נכנס תחלה לדין וכו' לאו אורח ארעא למיתב מלכא אבראי ואיבעית אימא מקמי דליפוש חרון אף
36-39

[עי' לקט ביאורי אגדות לעיל ח ע"ב]

כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כרבי יוסי
39-40

אנו צריכין להתעורר על מה שאמרו חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא [מו"ק כח ע"א], וזה המאמר נראה הפך פסוקי התורה כי מהם נתבאר שהכל תלוי בעונש ובשכר. ורבי' שב"א [שו"ת הרשב"א ח"א סי' קמח, וח"ה סי' מח] אמ' כי האומר דבר זה רצה לומ' שאלה הדברים תלוים במזל ליחידים, אבל לא במה שישיג את הציבור, כי לדעת כולם כח הצבור גדול לידון על פי מעשיהם לטוב או למוטב והתורה דברה על הכלל, [לא] על הפרט... וכל זה אנו צריכים לדברי האומר יש מזל לישראל, אבל לדעת האומ' אין מזל לישראל, התורה דברה על הכלל או על הפרט, ועל פי הסברה זו אנו עושים מעשים, וכדאמרי' כמאן מצלינן האידנא אמריעי ואקצירי כמאן כר' יוסי.

(רב שמואל ירונדי, אהל מועד, שער ראשית חכמה הארוך, דרך ה נתיב ב)

כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כרבי יוסי
39-40

אמרו בגמרא דר"ה... כמאן מצלינן האידנא אקצירי ומריעי, כמאן כר' יוסי. ויש להבין מה קמ"ל, פשיטא! וגם מה ביקש במלת האידנא... וגם היא גופיה קשיא, כיון דהלכה כרבנן דרבים נינהו, איך מצלינן כר"י? אבל באמת... בזמן בית, שהיו יושבים סנהדרין בלשכת גזית ובכל פלך ופלך כסאות למשפט, לא היה אדם נידון בכל יום, כי כל זמן שיש דין למטה אין דין למעלה [תנחומא משפטים ה], דכתיב "אלהים נצב בעדת אל", היינו שעומד ואינו עושה דין כשיש עדת אל לשפוט למטה. אבל בעונות הרבים, כשפסקו סנהדרין לשפוט למטה, אזי יש דין למעלה, ואדם נידון בכל יום... וא"כ א"ש כמאן מצלינן האידנא דייקא, דבזמן בית שהיו סנהדרין, הלכה כרבנן, וא"כ אין אדם נידון בכל יום, אבל האידנא מתפללים כר"י, דהאידנא דבטלי בעונות הרבים סנהדרין, אדם נידון בכל יום, והלכה כר"י.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יד)

כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כרבי יוסי
39-40

ונראה לי, דהתוספות הקשו בפרק קמא דראש השנה... כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי, כרבי יוסי, וז"ל, וא"ת לרבנן נמי הא מתפללין כל יום רפאינו, יעו"ש. ולי נראה דלא פליגי רבנן ורבי יוסי, דבספר מעין גנים הקשה למה תמה אברהם בסדום (בראשית יח, כג) "האף תספה צדיק עם רשע", הא לפי מ"ש הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"א-ה"ב) בדין הכללי עיר או מדינה וכו'. ומשני, דיש דין פרטי אחר דין הכללי... ובזה יובן, כי זה מצד החסד שאחר דין הכללי שיצא חוב, מ"מ מציל בדין פרטי הצדיק בצדקתו... ורבי יוסי איירי בדין כללי שהוא בראש השנה, ואח"כ יש דין פרטי כרבנן.

(ר' יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת כי תצא)

כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כרבי יוסי
39-40

מי שיש לו חולי בביתו, רחמנא ליצלן, אם היה יודע סופו של דבר מתי יהיה יום רפואה לא היה מיצר בינתיים כ"כ. ואיתא במס' ר"ה פ"ק: אמר ר"י כמאן מצלינן האידנא אקצירי ומריעי? כר' יוסי. ומקשה בתוס', הא ר' יהודה אמר אדם נידון בר"ה ויוה"כ, ובפ"ק דשבת (יב ע"א וע"ב) אמר [רבי יהודה]: הנכנס לבקר החולה אומר המקום ירחם עליך בתוך שאר חולי? ותירץ ר"ת דשלא יחלה ודאי לא מצלינן אלא לר' יוסי, אבל שיתרפא מצלינן לכ"ע, דמתי יתרפא לא נגזר בר"ה. עיין שם. התינח בישראל שהקב"ה רוצה בתפילתם, לכן לא גזר על הרפואה מתי תבוא ותלויה בנו ובתפלתנו, אבל באומות שאין לו חפץ בתפלתם, בודאי גם על הרפואה נגזר בר"ה ויוה"כ. והנה ידוע (מרמב"ם הל' תשובה פ"ה ה"ה) שכל מה שהבחירה בידי אדם, שהקב"ה מסלק ידיעתו נגד בחירתנו. נמצא בישראל נעשה הקדוש ברוך הוא ג"כ כאילו לא ידע מתי יהיה יום הרפואה. וכתיב (תהלים צא, טו) "עמו אנכי בצרה", ממילא עי"ז שיעשה כאילו לא ידע, יש לי צער גדול מחולי ישראל. אבל [באו"ה] יודע יום הרפואה, ומי שיודע סופו של דבר אין לו צער כ"כ. לכן כתוב "בכל צרתם לו צר", ד"מלאך פניו הושיעם", דמוכן הוא תמיד לשלוח הרפואה בכל קראנו אליו, דלא גזר על הרפואה חוק וזמן.

(רבי משה סופר, תורת משה, הפטרת נצבים)

כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כרבי יוסי
39-40

תפילה צריך לכל דבר אף על פי שנגזר מה' יתברך... וחכמים דאמרו בראש השנה דגזר דין הוא בראש השנה ויום הכפורים לא פליגי אאנשי כנסת הגדולה שתיקנו סדר תפילות בכל יום. ומה שאמרו בגמרא כמאן מצלינן האידנא אקצירי ומריעי כר' יוסי, רצה לומר שמה שהם היו מתפללים ומרבים בתפילה לקרוע גזר דין, שזהו אליבא דרבי יוסי. והוא מאמר יגיעיי, רצה לומר שאמרו כן להלכה במכוון, שרצונם היה כך שתפילתינו האידנא יהיה כר' יוסי, שיועילו אף לקרוע גזר דין דראש השנה.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות סו)

כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כרבי יוסי
39-40

בקשר לבקשה בתפילת "רפאנו" וכן "ברך עלינו" שהוקשה לתוס'... והביאו שם תירוצו של ר"ת: ואור"ת דשלא יחלה ודאי לא מצלינן אלא לר' יוסי, אבל שיתרפא מצלינן ואליבא דכו"ע. וזו מהתימה לפי פשוטה, דמדוע נאמר שגוזרים רק על המחלה ולא על הרפואה, ואימתי גוזרים על הרפואה? מלבד שזה נגד דברי הגמ' בע"ז (נה ע"א): אף כך יסורין בשעה שמשגרין אותן על האדם משביעין אותן שלא תלכו אלא ביום פלוני ולא תצאו אלא ביום פלוני... הרי מפורש שגוזרים גם על הרפואה. ונראה, דהתפילה איננה לבטל מה שגזרו על הרפואה, אבל בגזירה לא סתמו דרך אחרת, וכח התפילה פועל לפתוח לו דרכים נוספות, וקצרות יותר, וסובר ר"ת שלבטל את הגזירה שלא יחלה צריך כח אדיר, שזהו שינוי בגזירה, ובכח תפילה רגילה אין כח כזה, אבל לדברים שלא גזרו בדיוק וסתמו, שם מועיל הכח שבתפילה, וק"ל ופשוט.
ועוד תירצו בתוס': דתפילה דרבים שאני דגזר דינם נקרע, וההיא דשבת דר' יהודה וכו' דדמיא לרבים דהוה מצלי בהדיה על כל החולים. עכ"ל. למדנו חידוש נפלא מדברי קדשם, שכאשר אדם מתפלל על רבים או מתפלל בתוך רבים ועליהם, פועלת תפילתו אפילו לקרוע ולשנות גזירות שכבר נגזרו. והגמ' בר"ה שאומרת כמאן מצלינן אקצירי כר' יוסי זה בלשון יחיד.

(רבי יהודה זרחיה סגל, שו"ת צמח יהודה חלק ג סימן מא)

כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כרבי יוסי
39-40

[עיין עוד לקט באורי אגדות לקמן לב ע"ב בשם ראבי"ה, ונדרים מט ע"ב]

טז. יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין

40-41
כתיב "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". ובזוה"ק (ח"ב נב ע"א):… שריאו צווחין לקב"ה, כדין כתיב "ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי", ותאנא בספרא דצניעותא: "אלי" דייקא, בעתיקא תליא כלא, עכ"ל. ועדיין אינו מובן למה מנע מהם התפלה שהיא מ"ע על כל צרה שלא תבוא להתפלל לה' יתברך בלי שום יוצא מן הכלל, וכי בשביל שתליא בעתיקא לא יצעקו? וכלל כללו חז"ל יפה צעקה לאדם וכו'…
יש לפרש הא ד"מה תצעק אלי", דבצעקת התפלה מעורר הישועה באותו פרט שהוא בצרה, אך קריעת ים סוף לא היתה הישועה מאותה צרה לבד אלא ישועה כללית למעלה מכל הפרטים... וזהו הפירוש "בעתיקא תליא מילתא", שלשון "עתיקא" הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מלשון העתקה, היינו שהעתיק מבריותיו, מלשון "ויעתק משם", והיא מדרגה גבוהה שכוללת כל הבריאה באשר היא למעלה מכל הבריאה, ולהשיג מדרגה כוללת כמו שהשיגו ישראל על הים זה תלוי בעתיקא. וע"כ אין להשיג זה בתפלה אלא ע"י מסירת הנפש באופן הנ"ל שאין מציאותם בעיני עצמם נחשבת מציאות כלל, כאילו אין לו שום מציאות אף בשום פרט מהפרטים, זוכין לעומתה למדרגה הכוללת כל הבריאה וכל הפרטים. וזה שכתוב "מה תצעק אלי", שבשביל הצעקה א"א לזכות למדרגה זו המתבקשת דהיינו עתיקא כנ"ל, אלא במסירת הנפש דוקא.

(שם משמואל, ויקרא, פסח שנת תרעח, לשביעי של פסח)

יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין
40-41

[עיין לקט ביאורי אגדות לקמן יח ע"א בשם העמק דבר ואורות הקודש]

הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות
43-44

"ובקצרכם את קציר ארצכם" וגו' - סמיכות פסוק זה לפרשת העומר נראה... כדמסיק בגמרא אמר רבי עקיבא מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדה, ועל ידי שתי הלחם יתברכו פירות האילן, ועל ידי ניסוך המים בחג יתברכו גשמי השנה. וכדי שלא יהיה עם לבבו דבר בליעל לאמר: מאחר שבזכות העומר ושתי הלחם וניסוך המים יתברכו תבואות השנה, אם כן למה זה אתן מתנות עניים למען יברכני ה'? תלמוד לומר "ובקצרכם" וגו' - כי טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך, כי הא והא גרמא.

(כלי יקר ויקרא פרק כג, כב)

הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות

43-44

[הרי בזמן הקרבת העומר כבר צמחה התבואה בא"י? בזכות העומר תהיה ברכה גם במה שאספו כבר, בדרך נס, כמו שנאמר "הנכנס למוד את גורנו אומר יהי רצון שתשלח ברכה בכרי הזה". וזה בזכות העומר, שהיא ראשית מתנות עניים, שהרי הכהנים העניים (שאין להם נחלה) אוכלים את שירייה. וזה מה שכתוב (מלאכי ג, י) "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די" - בזכות מתנות עניים, יהיה נס שלא כדרך הטבע (שזה לשון "פתיחת השמים") - ברכה במה שכבר נאסף].

(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף ה ע"ב-ע"ג)
לטקסט

הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות
43-44

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לקמן כא ע"ב בשם מחשבות חרוץ]

נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה
46-47

כך הוא בחיי הפרט וכן הדבר בחיי הכלל, חלילה לבקש להתעמר בכח טבעי להחלישו או לבטלו, למעט צביונו או להקטין פעולתו הטבעית. החיים צריכים שילכו במהלכם גם באומה בכללה, אבל מתוך שמונהגים יהיו ע"פ האורה של תורה והצדק האלהי, גם מהכחות החיוניים השפלים ימלא הבית אורה... אמנם היתכן שהאדם בחיי הבלו יוכל עוד לשמוח על כחותיו השפלים, שאי אפשר לשנותם מתכונתם הגסה והפשוטה? אמת הדבר שקשה מאד להתרומם עד כדי מדה זו, שכ"כ יהי' לבו ברשותו עד שיוכל ג"כ לשמוח בחברת הכחות השפלים. אבל בכלל האומה, יש התרוממות נפש כזו: שמחת בית השואבה. נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. הברכה האלהית חופפת על הכח הצומח בכללו, בכל מקום שהוא. וזאת היא השמחה היותר עליונה שראוי שתשמח האומה הקדושה, כי היא מוכנת למצב נכון ונישא כזה במוסרה הטוב, עד שלא ימָצא שמץ עול ורשע גם בכחותיה הטבעיים היותר שפלים, כי היא תדע איך לשום להם גבול, ואיך להזהר שלא יפרצו גדרם.

(עין איה, שבת כא ע"א [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' תמה-תמו, במהד' תשס"ה, ובמאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, עמ' יח, במהד' תשנ"ז, תשס"ד])

נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה
46-47

יש להתבונן על עצם ענין הצווי של נסוך המים כדי שאברך לכם את גשמי השנה, משום שבחג נדונין על המים, אחר הדין על פירות האילן שהיה בעצרת, והדין שעל התבואה שהיה בפסח. הנה עיקר החיות בא מהתבואה והפירות שבהם הכחות המזינים, והמים אינם מזינים כלל (ברכות לה ע"ב), אלא שמבלעדם אי אפשר לקבל את ההזנה של התבואה והפירות, מפני שהגוף איננו מעבד ומעכל את הדברים הגושיים שיתהפכו לכוחות מניעים בדם האדם רק בכח הנוזל, המרכך והממיס את אלו הגושים שיוכלו להבלע בתוך עורקי הדם והאיברים, וזה בא מפעולת המים. יוצא, שהמים אף שמעצמם אינם מזינים, אבל מבלעדם אי אפשר היה לכל תזונה, רק בם ועל ידם מקבל הגוף את הזנתו... עיקר זה, שבמים אף שהם אינם רק עוזרים ומכשירים לגושי ההזנה, סוף סוף הינם העיקריים בכל תכונת החיים, היא הנותנת את ערך גדלות מצות הנסוך של המים בחג, לומר שהמכשיר הוא ערך מכריע בכל הדבר ושלמותו. זהו ג"כ מה שהדגישו את השמחה על השאיבה, אף שאיננה רק מכשיר לעצם מצות הנסוך, לומר שהמכשיר יש לו ערך מכריע כעצם הענין.

(רבי שלום נתן רענן, בשמן רענן ח"א עמ' ריט-רכ [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' תמז, במהד' תשס"ה])

נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה
46-47

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לעיל ב ע"א בשם שם משמואל, פרשת בשלח שנת תרעב]

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות

כמו בהתחלת הבריאה הי' נמצא כח האחדות, כמו כן בתחילת כל שנה ושנה, כשהבורא ית' מחדש החיים על כל השנה, נמצא זאת האחדות בעולם. והימים הנוראים וחג הסוכות הם עצות איך ליקח האחדות רק לבני ישראל ע"י ימי הדין, שבני ישראל חפצים בקבלת מלכות שמים, כמ"ש אמרו לפני מלכיות. וכוונתם בקבלת החיים רק לשעבד עצמו להבורא ית', היפוך האומות עו"ג דמה דעבדין לגרמייהו עבדין.

(שפת אמת, פרשת נח שנת תרלט)

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לעיל ח ע"ב בשם העמק דבר]

טז. ואמרו לפני בראש השנה מלכיות וכו' כדי שתמליכוני עליכם

47-48
...דר"ה שהוא ראשית השנה, ובאותו יום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, והי תורה והי מצוה דקא מגני עלן, אלא כמ"ש הרמב"ם (פ"ג מהל' תשובה ה"ד) דתקיעת שופר רמז יש בדבר - עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וכו', והיא היא שמיעת קול השופר, היינו לשמוע ולקבל עליו מחדש את כל מצוות ה' ואמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. וכבר אמרנו בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דכמו בראשית הבריאה דכתיב "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", כן הוא קול השופר בכל שנה מעורר חיים חדשים בלב ישראל, וכאילו באותו יום מתחילין לחיות, עכדה"ק. וכפי מסת השמיעה והקבלה מחדש זוכין לברכה, כבזוה"ק (ח"ב קפד ע"א): כל רזין וכל קדושין יקירין כלהו תליין בשביעאה, וכענין "את הברכה אשר תשמעו". ובשביל זה יוצאין בדימוס ומחליפין כח על כל השנה כולה.

(שם משמואל, פרשת ראה שנת תרעז)

טז. ואמרו לפני בראש השנה מלכיות וכו' כדי שתמליכוני עליכם

47-48
בכל סוגי מצוות יש לאומה"ע גם כן מעט דמעט שייכות, אבל מ"מ הכל הוא לגרמייהו, כי כל טיבו דעבדין לגרמייהו אינון עבדין... שזהו ענין ר"ה שישראל ואומות העולם באין לדין, וישראל כל תפילתם היא רק שיתגלה כבוד ה' ומלכותו בעולם, כמו שאנו אומרים "ובכן תן פחדך" וגו', וכן "מלוך על כל העולם כולו בכבודך", וכל פסוקי מלכיות, ואפילו מה שמתפללין לצרכנו היא למען כבוד שמו, כמו שאנו אומרים "זכרנו לחיים וכו' למענך אלקים חיים", היינו למען יתגדל ויתקדש שמו יתברך בעולם, ובזה ישראל נוצחין דינא.

(שם משמואל, פרשת שופטים שנת תרעו)

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות וכו' אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם
47-49

והמורה על היות ג' העיקרים הללו שרש ויסוד לאמונה אשר בה יגיע האדם אל הצלחתו האמתית, הוא מה שיסדו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפלת מוסף של ראש השנה ג' ברכות, שהם מלכיות זכרונות ושופרות, שהם כנגד ג' עיקרים הללו, להעיר לב האדם כי בהאמנת העקרים הללו עם סעיפיהם ושרשיהם כפי מה שראוי יזכה האדם בדינו לפני ה'. כי ברכת מלכיות היא כנגד עיקר מציאות ה', ויורה על זה נוסח הברכה, "על כן נקוה לך ה' אלהינו לראות מהרה בתפארת עוזך, להעביר גלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון, לתקן עולם במלכות שדי וכו', יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון, ויקבלו כולם את עול מלכותך". וכן ברכת זכרונות תורה על ההשגחה והשכר והעונש, וכן יורה נוסח הברכה, "אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם לפניך נגלו כל תעלומות" וכו'. וברכת שופרות היא לרמוז על העיקר השלישי, שהוא תורה מן השמים, ועל כן היא מתחלת "אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמהם, מן השמים השמעתם קולך" וכו'. ולפי שמתן תורה היה באמצעות קול שופר חזק מאד כמוהו לא נהיה מן העולם, נקראת שופרות, כי הקולות והלפידים שהיו שם כבר היו בעולם כיוצא בהם או ממינם, אבל קול השופר בזולת שופר לא היה מעולם ולא יהיה כן עד זמן הגאולה, שהיא שעה שתתפרסם תורת האמת בפני כל העולם, ועל אותה שעה נאמר וה' אלהים בשופר יתקע (זכריה ט' יד), כפי דעת קצת החכמים.
וכבר ראיתי מי שכתב שהשופרות רמז לעקדת יצחק. ואינו כן, שאילו היתה ברכת השופרות רמז לעקידה, היה ראוי לזכור בה עקידת יצחק, לא בזכרונות כמו שנזכרה. ואולם הביאם לזה מה שמצאו לרבותינו ז"ל כי התקיעה בשופר של איל זכר לאילו של יצחק. ואין זה כלום, כי התקיעה בשופר של איל אמרו שהוא זכר לאילו של יצחק, אבל לא התקיעה בשלוח, ולא ברכת השופרות.

(ספר העיקרים מאמר א פרק ד)

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות וכו' כדי שתמליכוני עליכם
47-48

מאמר יח: ...מבואר בפרי עץ חיים אשר מראש השנה עד יום הכפורים הוא תקון ובנין המלכות דאצילות עד שבתפלת נעילה הוא תכלית העליה של המלכות שמתעלית עד דיקנא דאריך אנפין... ומקבלת שם ה' גבורות דעתיק יומין... ידוע דבחינת מלכות דאצילות היא מקור העולמות דבריאה-יצירה-עשיה... והנה בכל יום הרי מדה זו מחדשת שפע האור והחסד עליון בכל העולמות... וזהו ענין בנין המלכות בראש השנה, להיות שבראש השנה נמשך בחינת כתר מלכות דהיינו הרצון למלוכה... ולכן אז הוא עיקר המשכת האור בבחינת מלכות (שזהו ענין הרצון למלוכה). ובכל ראש השנה נמשך אור חדש מאין סוף ברוך הוא למדת מלכותו יתברך על כל השנה כולה להחיות עולמות בריאה-יצירה-עשיה לזונם ולפרנסם...
מאמר כ, פרק א: ולכן אומרים מלכיות זכרונות ושופרות בראש השנה בכדי שתמליכוני עליכם כו', דבנין המלכות דאצילות הוא מראש השנה עד יום הכפורים.

(רבי שלום בער מליובביטש, קונטרס ומעין, מאמר יח ומאמר כ)

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות וכו' כדי שתמליכוני עליכם
47-48

ועיקר בריאת האדם היה להשתמש בשכלו כטעם מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה. ועיקר בריאת העולם להתגלות כח מלכותו כנודע, דלכן אומרים בראש השנה מלכיות שתמליכוני, וההמלכה היינו שישיג האדם שכל שכלו מה' יתברך, דזה כל חכמת תורה שבעל פה, שאינו כחכמה אנושית שמשיג בשכל עצמו, אבל תורה שבעל פה הוא נובע מתורה שבכתב, דזהו עיקר מלכותו יתברך כשמושל על שכל האדם, שזהו עיקר צורת האדם, שכל הנהגת האדם הוא בשכלו.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות מו)

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות וכו' כדי שתמליכוני עליכם
47-48

המבוקש בעליות האדם - שירגיש למטה מה שמבקשים למעלה, ותיכף ישים את פעמיו המעשיים והמחשביים לקראת המבוקש ההוא, וכן בכל זמן וזמן ששונות הנה הארותיהן, ולא מה שמתגלה בזמן זה מתגלה בזמן אחר, לקראת אותה ההארה הגדולה שמאירה בהזמן ההוא, וממבוקש העלי' הוא שירגיש בכל זמן את ההארה... והארה זו היא ההארה של ראש השנה, אשר הקב"ה מבקש שימליכוהו. אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. וכל אדם השלם צריך הוא להרגיש את המבוקש הזה ולהתקדם להכתיר אותו יתברך בכתר מלכות ע"י קבלת עול מלכות שמים.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק כ עמ' קיט)

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות וכו' כדי שתמליכוני עליכם
47-48

אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם - לשון זה כאילו כביכול מבקש מאתנו שנאמר לפניו מלכיות שנמליכהו, וזה צריך הסבר. כבר אמרנו שאם כל השמות והמדות הם ע"ש הפועל שיהי' יוצא מהם ומתגלה בהם, כמו רחום וחנון וכו', מ"מ הבכח שלהם יותר גדול מהבפועל, שהרי הבפועל אינו אלא מחזה קטן לעומת מה שהוא בכח בלי גבול כלל. האומנם מדת המלכות היא כולו מצד הפועל, שאין מלך בלא עם. וכך רצה לגלות מדה כזו, והיא המדה העשירית, מדת המלכות, שכל מציאותה מצד הפועל. ומפני זה באה הבקשה אמרו לפני מלכיות כדי שתמלכוני עליכם - מבקש שיהיה לו עם כדי שיהיה יכול להיות מתגלה בתור מלך. ויש להדגיש שלא רק העם כולו, אלא שכן כל יחיד ויחיד בראש השנה מתעלה לתור עם שלם, והקב"ה מבקש ממנו שיאמר מלכיות ולהמליכו עליו. והראיה לזה הוא אמרם ז"ל: אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מפני מה אין ישראל אומרים שירה בר"ה וביוה"כ? אמר להם אפשר ספרי חיים וספרי מתים מונחים פתוחים לפני וישראל אומרים שירה [לקמן לב ע"ב]... ראש השנה שהוא מיוחד לגילוי מלכותו, אם אך יש ספרי מתים, הגם שלעומתם ישנם ספרי חיים, כבר אין המלכות שלמה, לא רק לגבי היחידים אלא גם לגבי הכלל כולו, וכל זמן שאין המלכות שלמה אי אפשר לישראל לומר שירה. ועל כן כהכלל כן הפרט, כהצבור כן היחיד, קרוא מאתו ית"ש, העומד כביכול מבקש ומתחנן אמור לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. וקבלת המלכות צריכה להיות ברצון, כי בלא רצון אין מלכות רק שליט.
והנה יש קבלת התורה ויש קבלת מלכות. וקובלנא ישנה: קובל אני עליכם שאתם מצפים למצות ואינכם מצפים למלכות... וכשם שלפני קבלת התורה קטרג השטן תורה היכן היא [שבת פט ע"א], כן גם לאחר מתן תורה הוא מקטרג שגם ישראל מייחסים הגדולה לעצמם. לזה באה קבלת מלכותו "בחודש השביעי באחד לחודש יום תרועה יהיה לכם", להראות שעוד עודנו עומדים במעמד הגבוה, ושאין אנו רוצים אחרת זולת מלכותו, וכל גדולה שחולקין לנו הוא רק בכפייה, מפני שכך רוצה הוא ית"ש, ולא אנו רוצים איזה דבר. אדרבה, הננו מקבלים עול מלכותו ית"ש וממליכים אותו על כל העולם בכבודו...
באופן שיסוד ר"ה הוא להסיר הקובלנא שאתם מצפים למצותי ואינכם מצפים למלכותי, היינו שיתכן שתהיה הצפייה למצות כדי לקיים כל העולם, ולא לגלות כבוד מלכותו ית"ש כי הוא אחד ואין עוד מלבדו... ומאד מאד יש להתעורר כי מוכן הקב"ה לבקש מאת כל אחד ואחד בישראל אמור לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. ומה מאד נורא הדבר אם חסר האדם בקיום מצות ותורה וחסר לו בקבלת התורה, כי אז אינו ראוי לקבלת מלכותו בר"ה, שיסודו להראות שעומדים אנו במעמד של הרצון והכפייה, ושאין אנו רוצים אחרת זולת כסא מלכותו... ומי שאינו ראוי, הלא הצער שלמעלה נורא מאד, שרוצה לבקש לכל אחד שימליכוהו, והוא סר מעליו ח"ו ואינו כדאי לימלוך. לזאת הוקבצו הימים שלפני ר"ה לתשובה, למען נהיה כעמר נקי, ונהיה ראוים להכתרתו ולקבלת מלכותו, כי אז אין שמחה למעלה יותר מזו שיכול לבקש המליכו אותי.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק כז עמ' קסא-קסו)

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות וכו' כדי שתמליכוני עליכם
47-48

צריך ביאור, למה זקוקים שאנחנו נמליך אותו? אבל הענין הוא דהנה יש מלך שהוא בבחירת העם, שהם בוחרים, ובזה יש שבחרו בו למלך וגם למושל וגם לשופט, ושדעתו דעת יחיד תכריע את כל העם. ויש שבחרו בו רק למלך ולא למושל, ושבכל דבר יהי' נמלך עם העם ושרי המדינה. אולם יש מלך שמלכותו אינו מפני שבחרוהו והמליכוהו, אלא מפני שכוחו גדול ואימתו מוטלת על המדינה.
והנה מלך מלכי המלכים, היוצר והבורא ב"ה, אינו זקוק שימליכוהו, כי הוא מושל בכל, ומי בכל מעשה ידיו בעליונים ובתחתונים שיאמרו לו מה תעשה, הוא אשר מלך ומולך וגם ימלוך לעולם ועד. אולם הנה יסוד התהוות ההוייה לא באה בשביל תכלית אשר תבוא ע"י ההוייה והבריאה, אלא עצמיות ההוייה זוהי התכלית. גילוי היכולת של ההוייה היא היא המגמה של ההוייה והבריאה. ובהיות כן, שכל התכלית היא גילוי היכולת, הרי שכל מה שאינו בידו של נברא היא היא המגמה לגלות יכולת כזו שמיוחדת רק אליו ית"ש, ולא גילוי לזולת אלא גילוי כשלעצמו, היינו יציאה מהכח אל הפועל. ובכן גם לאפס מציאות, לעשות יש לאין מוחלט, שאינו ביכולת שום נברא לעשות זה, כשם שאין בכח לעשות יש מאין, אין בכח לעשות אין מיש... הרי כשם שגילוי היכולת של הקב"ה מתגלה ביצירת המציאות, כן מתגלה יכולתו מן אפיסות המציאות...
הוא מה שאמרו אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, כי רז גילוי היכולת הוא ממדת המלכות, ואם בתחתונים אין מלך בלא עם, זהו רק מצד הגבלות העולמים, אבל הוא ית"ש מלך גם לפני התחוללות העולמים, "בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועד עולם אתה א-ל". ובכן יסוד בחינת המלכות היא מהבחינה של גילוי היכולת, וזהו מלכותו. אבל מכיון שכן אין הבדל בין אם גילוי היכולת יבא בדרך יצירת מציאות לדרך אפיסות מציאות. לזה אומר אם אמנם הכל מכלל המגמה, בכל זאת רצונו שאתם תמליכו אותי, כי אז בחינת המלכות תתגלה עפ"י הציור שלנו במהותה של מלכות, שהיא יצירת וקיום המציאות. וזהו שתמליכוני עליכם, עליכם ולא על אפיסותיכם.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק כח עמ' קסז-קסט)

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות וכו' כדי שתמליכוני עליכם
47-48

ענין גילוי המלכות העליונה טמון בזה חסד נורא, שהקב"ה כביכול הכניס עצמו בגילוי מדת המלכות, שהגדרתה הוא: אין מלך בלא עם, וכשם שהעם זקוק אל המלך, כן המלך זקוק אל העם. כן עשה את עצמו כביכול זקוק לבריותיו. ואין בכל גילויי המדות מדה כזו אשר תבליט את התחברותו עם ההויה כמו מדת המלכות... ואמנם כל החסד הזה מיוחד לישראל עם קדושו, כי אצל שאר עמים לא מצוייר אצלם כלל מדת מלכות, שהרי גם בעתיד כתיב "כי לד' המלוכה ומושל בגויים" (תהלים כב), שלא יתכן מלוכה אצל שאר עמים זולת בישראל עם קדושו. עילת הדבר, כי קבלת מלוכה אינו אלא עפ"י רצון - "ומלכותו ברצון", לפי שבלא רצון אין זה קבלת מלוכה. וכל מה שבא בהכרח אינו אלא קבלת מרות ואדנות, ולא מלוכה... ולכן המלוכה העליונה, מלכות שמים, איננה מקומה זולת בישראל החפצים במלכותו... וזהו ההבדל הנורא שבין ישראל לעמים, שכל העמים זקוקים אליו יתברך והוא יתברך אינו זקוק להם כלל, כי יתכן מלכותו גם מבלעדם...
שלמות מלכותו יתברך מתגלית דוקא ע"י מה שגם כל פרט ופרט מישראל מקבל עליו את מלכותו ברצון... מזה אנו יכולים לצייר את האומלליות של אפילו אחד מישראל הפונה לבבו מהעטרת מלכותו יתברך, ומביא שלא יושלם רצונו יתברך, החפץ להיות בו מלך בעם. זהו ענין אמרם אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, ובאה דרך בקשה כדי שתהיה המלכות שלמה, מלכות ברצון.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק כט עמ' קעג-קעה)

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר
47-48

תניא בספרי (בהעלתך פ' וכי תבואו): "והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם" (במדבר י') - למה נאמר? לפי שנאמר "דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש", ואילו מלכות לא נאמר, ת"ל (שם כג) "ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו", הרי מלכיות ושופרות. רבי נתן אומר אינו צריך, שהרי כבר נאמר (שם י) "ותקעתם בחצוצרות" הרי שופרות , "והיו לכם לזכרון" הרי זכרונות, "אני ה' אלהיכם" הרי מלכיות. אם כן מה ראו חכמים לומר מלכות תחלה ואחר כך זכרונות ושופרות? אלא המליכהו תחלה ואחר כך בקש מלפניו שיזכור לך. ובמה? בשופר של חירות...
ואמרם: המליכהו תחלה ואח"כ בקש מלפניו שיזכור לך, שיראה שאין רצונו לרדות בנו כעין האדון המושל בקניינו ולא כיוצר העושה חפצו במעשה ידיו, כי אם כמלך המעולה שממליכין אותו ברנונם, ויש לו עליהם סגנון מלכות להעמיד אותם במשפט ישר, שנא' (משלי כט) "מלך במשפט יעמיד ארץ", כי כן אנחנו נמליך אותו תחלה ואח"כ נזכור לפניו זכיותינו בתרועה וקול שופר, כלומר שלא יוכלו להתעלם מהם, וישמרו לנו על כל פנים חוקי המלכות בלי שום עוול. ולזה מה שהקפידו חז"ל: לפי שנא' זכרון תרועה וגו' ואילו מלכות לא נאמר ת"ל "ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו", כי ענין המלכות הוא העיקר הגדול בזה. אמנם רבי נתן מצא הכל בכתוב אחד: "ותקעתם בחצוצרות" הרי שופרות, "והיו לכם לזכרון" הרי זכרונות, "אני ה' אלהיכם הרי מלכיות". אמנם הכתוב סידר אותם על הסדר הטבעי לפי מחשבת הפועֵל, שהתכלית הוא העולה בלבו תחלה ואח"כ מסדר הדברים המגיעים אותו ראשון. וכן בכאן השופר קודם, כי הוא הזכות הקודם, אם מעקידת יצחק אם מקבלת התורה, ואחר מציאות הזכות יתכן זכרונו והגעת תועלתו, ואחר יחשוב לפני מי ראוי להביא זכרונו, כי אם לפני מלך המשפט, כי שום נשים עלינו מלך להביא זכיותינו לפניו. אמנם בשעת מעשה חוייב להפך הדבר, לפי שכל מה שבא במחשבה תחלה הוא באחרונה במעשה... ולזה חוייב שתיעשה ההמלכה תחלה ואחר כך יבא הזכרון, ותכלית הכל הגעת הזכות, כמו שצריך הבנאי להקדים במעשה האבנים והעצים למציאות הכותל, עם שבמחשבתו קדמה הכותל ואחר באו העצים והאבנים. והוא אומרו: מה ראו חכמים לומר מלכיות תחלה ואחר זכרונות ושופרות? אלא המליכהו תחלה ואחר כך בקש מלפניו שיזכור לך.

(עקידת יצחק, פרשת אמור, שער סז, פרק ה, הענין הראשון)

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר
47-48

ויש לומר עוד להבין ענין שופר של ר"ה. ובהרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד) שרמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם וכו'. אך למה בשופר ולא די להכריז דברים אלה בפה? ובש"ס ר"ה: אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה? בשופר. וכבר אמרנו בשם הריטב"א דבמה בשופר קאי גם על שתמליכוני עליכם, היינו שתמליכוני עליכם בשופר.
ויובן עפ"י הדברים הנ"ל, שענין ר"ה הוא ראשית השנה וכל ראשית היא לה'... ור"ה שהוא זמן חידוש הבריאה כמו שאומרים (בתפילת המוסף) "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון" [לקמן כז ע"א], ובש"ס ר"ה (לא ע"א): בששי היו אומרים "ה' מלך גאות לבש" על שם שגמר מלאכתו ומלך עליהם, ואדם נברא בששי שהוא מלך על התחתונים כמ"ש (תהלים ח, ז) "כל שתה תחת רגליו. ובהגיע זמן זה מתעוררים כוחות אלו, וצריכין להחזיר המלוכה למי שהמלוכה שלו, וע"כ הראשית שהיא לה' בר"ה היא מלכות, שתמליכוני עליכם. והנה ידוע שהדיבור מתחלק לה' מוצאות הפה, ושורש וראשית כולם הוא הבל הלב קלא פנימאה דלא אשתמע. וזהו ענין קול שופר שהוא ראשית ושורש הדיבור. וע"כ באשר צריכין ליתן הראשית לה' שהיא מלכיות, צריך להיות בשופר דוקא שהוא הראשית. ובאמת כמו שהוא הראשית, כן מעורר ג"כ ראשית המחשבה שיהיו ישראל לו לעם, כאמרם ז"ל (בראשית רבה פרשה א) ישראל עלו במחשבה. וזהו כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, כי זהו עיקר זכרון ישראל שכך עלתה במחשבה לפניו למעלה מן הטעם, ועל כן, אפי' כשח"ו ישראל בלתי זכאין כ"כ, אין הקדוש ברוך הוא מואס בהם... וסוף כל סוף יתקיים בהם יקימך ה' לו לעם קדוש וגו'.

(שם משמואל, פרשת כי תבוא שנת תרעג)

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר
47-48

ועיקר ראש השנה נקרא יום הזכרון, שמצד הזה הוא הראש לשנה שממנו יהיה נמשך ההשפעה לכל השנה, וההמשכה הוא על ידי הזכירה והעלאת הזכרון לטובה הוא המשכת שפע ההשגחה באיכות שזהו ענין הפקידה. ואמרו ז"ל במה בשופר, כידוע דאין כוחם של ישראל אלא בפיהם (במדבר רבה פרשה כ, ז), שהוא "הקול קול יעקב", שתי קולות, שאמרו ז"ל (פתיחתא דאיכה רבתי ב) בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, היינו קול תפילה הרמוז במלת "הקל" חסר ו' בלשון הכתוב, ובתוספת הה' הרומזת לתפילה כנודע, ו"קול" מלא ו' רומז לקול תורה, כידוע דהו' רומזת על זה (עיין בזוה"ק ויגש רי ע"א), והשופר הוא רומז התעוררות קול שופר דמתן תורה שהוא הקול תורה שיש בזרע יעקב, ועל ידי זה הוא התפשטות השגחתו יתברך עליהם לטובה.

(רבי צדוק מלובלין, פוקד עקרים אות ב, בתחילתו)

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר
47-48

וצריך לבאר למה דוקא תלוי בשופר קבלת המלכות והעלאת הזכרון לטובה...
וטבע השופר הוא לעורר את הנפש מתרדמתה ותתגבר בכחה, שאז, אם היא טובה, תתאזר לכסוף את הטוב ולהידבק בעבודה באהבת ד' ויראתו... והנה קבלת עול מלכותו ית' היא שיהיה רצונו משועבד לרצון קונו ב"ה, ולא יעלה על דעתו רצון הפוך מרצונו, כמו שעבד המלך הנאמן לא יחשוב מחשבות נגד עצת מלכו ואדונו. וכשיהיה האדם בזה המצב יוכל לקבל כל טובות וברכות שבעולם ויועילו לו להיטיבו באחריתו. אמנם א"א שיהיה זה נגלה מצד חושך הגוף, רק על ידי השופר הצללים נסים ואור האמת מתגלה. א"כ במה יקובל עלינו עול מלכותו, ובמה יבא זכרוננו לפניו לטובה? רק על ידי השופר.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' קפו-קפז, במהד' תשס"ה)

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר
47-48

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לקמן יח ע"א בשם רסיסי לילה אות מ, ולקמן לד ע"א בשם עקידת יצחק]

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר וכו' כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם
47-49

מלכיות כדי שתמליכוני - קבלת עול מלכות שמים הוא דרגא דאברהם... שהוא המליך להקב"ה על כל באי עולם. ולכן אמרו (בראשית רבה יב, ט) "בהבראם" - באברהם, שבשבילו נברא העולם שהיה בשביל מדת מלכותו, דאין מלך בלא עם, והיינו עם המכירין כח מלכותו... ועל זה צווח "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי", דמאחר שאין מלך בלא עם, אם כן מצד מדת התעוררות מדת קבלת מלכותו יתברך בנפשו צריך להתפשטות דבנים שיחול עליהם שם מלכותו יתברך.
וזהו עיקר בקשת הבנים דאיש הישראלי, שיהיו לו בנים הראוים לחול עליהם שם שמים ומקבלים עול מלכותו יתברך עליהם... ומצד שתמליכוני עליכם שהיא מדת היראה... זוכה לבנים, כמו שנאמר... (תהלים קיב, א) "אשרי איש ירא את ה' וגו' גיבור בארץ יהיה זרעו"... ולעולם פקידת הלידה למי שלא הוליד הוא רק בענין זה בכדי להעמיד זרע שיהיה נקרא עליו שם ה' ומלכותו... ולכך מלכיות הוא נגד בני.
וזכרונות שיעלה זכרוניכם לפני באור פני מלך חיים, הוא נגד חיי, "כי עמו מקור חיים באורך" וגו' (תהלים לו, י), היינו באור פני מלך, כאשר עולה לזכרון לפניו, שם האור והחיים מסיטרא דיצחק שאפרו צבור לפניו כביכול... כי הוא לפניו יתברך ששם האור שיוכלו לראות עין בעין. ולכן מזכירין עקידת יצחק והוא עיקר הזכרונות. ועיקר הזכרון ביום ההוא איזה לחיים, כי מצד הזכרון לטובה ממילא נמשך חיים... וזכירת ה' יתברך באיזה דבר אינו כזכירת בשר ודם שהוא נבדל מן הדבר שזוכר, מה שאין כן בה' יתברך, הרי על ידי הזכירה נדבק במקור החיים יתברך.
ובמה? בשופר - הוא על דרך קיום החיים שהוא במזוני, כך קיום הזכרון הוא בשופר שהוא המעורר האדם ומזכיר את האדם וממילא גם ה' יתברך זוכרו. וזהו עיקר שצריך אדם לקיום חיי עולם שבו להיות לו קול שופר המעוררו משנתו תדיר והוא הממשיך לו חיים. ומשל זה בחיי הגוף הוא המזון שעל ידה הוא המשכת חיי הגופנים. ונאמר (תהלים פא, ד) "תקעו בחודש שופר וגו' כי חוק לישראל" וגו' ודרשו חז"ל בביצה (טז ע"א) חוק זה לישנא דמזוני ומכאן דמזונותיו של אדם קצובים מראש השנה, והרי מפורש בכתוב כי חוק זה טעם על תקעו הקודם. והיינו לפי שאז קוצבין מזונות לכן באים השופרות שהוא הקול קול יעקב שזה כל כוחו של יעקב בקול.
ועיקר תפילת יעקב אבינו ע"ה (בראשית כח, כ) "ונתן לי לחם לאכול" וגו' וזה כל יגיעתו ועבודתו על מזוני וקיום החיים שכבר זכה לבני מסיטרא דאברהם וחיי מסיטרא דיצחק, אבל צריך לדבר המקיים החיים, דהיינו שלא יופסק חס ושלום וימצא דופי בזרעו כמו אצל אברהם ויצחק רק מטתו שלימה... ועל ידי קיום שופרות בראש השנה הוא חוק וקצב המזונות של כל השנה כולה, דיהיב מזוני לחיי לקיום החיים להיות לו כח לתורה ותפילה.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות לו)

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות וכו' כדי שתמליכוני עליכם וכו' כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני
47-50

יש להבין מה הלשון אמרו לפני מלכיות כדי שתמלכוני עליכם, פשיטא, אם אנו אומרים מלכיות, שאנו ממליכין אותו ית"ש עלינו. וגם מה זה שאומר עקידתו של יצחק בן אברהם ולא "שעקד אאע"ה את יצחק בנו" כדאמרינן בעלמא. ומהו ונחשב כאילו עקדתם עצמכם לפני...
ולדרגה עליונה זו יגיעו בימות המשיח... לבחור בסילוקה של הבחירה ולהיות הכל ביד ד'. בזה נעמוד על מה שאמרו רז"ל בע"ז דף ה... בשעה שאמר הקב"ה לישראל "מי יתן והיה לבבם זה להם כל הימים", היה להם לומר "תן אתה"... ומאז הדבר תלוי בזה שישראל יתרוממו עצמם למעלה מן הבחירה, ולבחור רק מה שבחר ד'. ובכל שנה ושנה, כשמגיע ראש השנה, הזמן שהעולם חוזר לשרשו, הנה התכלית של ראש השנה היא מה שישראל אומרים להקב"ה "תן אתה". וזה כל תוכן הכוונות של התפילות בראש השנה, וביחוד "ותמלוך אתה ד' לבדך על כל מעשיך", היינו שאין אנו רוצים עוד בחירה אלא בבחירתך החלוטה ממש... שכל תוכן של הישועה היא הדרגא הזאת סילוק הבחירה ע"י הבחירה...
וזהו הביאור אמרו לפני מלכיות כדי שתמלכוני עליכם, היינו שתאמרו אתם ותבחרו במלכותו כדי שתמליכוני עליכם, שאני אהיה המלך עליכם בלא בחירה שלכם, היינו שתבחרו בסילוק הבחירה שלכם בשביל מלכותי. וזהו ג"כ שאזכור להם עקידתו של יצחק, כמו שאמרו במדרש שביקש יצחק שיעקוד אותו למען לא יזוז בשום אבר ולא יהיה נפסל הקרבן, הרי שיצחק בחר בעצמו שיעקדו אותו ולא יהיה שוב בעל בחירה, ולפיכך אומר שאזכור לכם עקידתו של יצחק בן אברהם, לא של אברהם שהוא מבחינת הבחירה, אלא של יצחק שהוא למעלה מן הבחירה, ונחשב כאילו עקדתם עצמכם לפני, היינו שכולכם תהיו עקודים לרצוני, שהוא סילוק בחירה למעלה מן הבחירה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק כג, עמ' קלז-קמ)

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות וכו' למה תוקעין וכו' (טז:) כדי לערבב השטן
47-טז:

"וביום שמחתכם ובמועדיכם" וגו' - מן פסוקים אלו למדו חז"ל שאומרים בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות כדאיתא בילקוט בפרשה זו (רמז תשכה). ויש להבין מה ראו על ככה לפרש פסוקים אלו על ראש השנה? ונראה שלמדו זה ממה שנאמר "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר" וגו', וזאת לפנים בישראל שבכל עת צרה היו גוזרין תענית והיו תוקעין ומריעין ואומרים מלכויות זכרונות ושופרות, כדאיתא בטור אורח חיים סימן תקעט. ואולי ראייתם מפסוקים אלו, שנאמר "וכי תבואו מלחמה" וגו', ודון מינה ומינה שבכל יום ויום שיש תקיעה עושין כסדר הזה וגם ראש השנה בכלל. ומדקאמר "מלחמה בארצכם" בבי"ת, שמע מינה שמדבר בצורר שהוא תוך הארץ, וזה יאות לראש השנה שתוקעין בו בשופר לערבב השטן, הצורר הפנימי אשר בתוך הארץ לאפוקי סתם צורר הוא חוצה לארץ. ועוד מה לי צורר חיצוני מה לי פנימי. ולפי זה יפה נרמז בפסוקים אלו סדר של ראש השנה.

(כלי יקר במדבר פרק י, י)

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות וכו' למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין (טז:) ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן
47-טז:

ענין שופר להפוך מדת הדין למדת הרחמים. והלא אמרו (מו"ק טז ע"א): אפיק שופרא ושמתיה... וכהנה טובא, דמורה כי שופר מעורר דין, עושה משפט חרוץ?... כך הוא הענין: שופר הוא השמעת דין, זמן תחלת דין, כי אין רשות למארי תריסין ומקטרגים לכנוס לפרגוד עד שישמע קול שופר, ואז מתחיל הדין, ואז הותרה הרצועה לכנוס כל מארי דדינא, לתבוע דינא מן המלך המשפט... אמנם אין שופר למעלה נשמע עד שיתקעו ישראל למטה, ואז נתקע השופר למעלה, אז קביעת הדין. וזהו שמערב השטן, כי השטן רואה שישראל תוקעין וגורמים שיהיה עת הדין וכסאות למשפט, מה שכל מלאכי מעלה חרדים מלפניו, ואמר השטן בלבו: מה זה, היה להם לשתוק מבלי תת אות וקבע לדין, ואיך הם יהיו תובעים ועושים הכנה לדין? אין זה כי הם חפים מפשע, ויודעים בעצמם כי בהשפטם יצאו צדיקים. וא"כ השטן נחרד, ונסתמת טענתו, ונבהל לקטרג על ישראל...
בתקיעות השופר מתחיל הדין. ומתחילה כשה' מתחיל דין, מרוב טובו מעיין בתחלה בזכות של ישראל, כמה מצות ומעשים טובים שעשו, ואח"כ מעיין בעונות שעשו ישראל, וזהו תקיעות מיושב ותקיעות מעומד, כי... כשמדת הדין מתוחה יש לעמוד... אבל כשמדת הרחמים מתוחה יש לישב... ולכך תקיעות ראשונות שהן מזכירות צדקת ישראל יושבים, כי אז אין מדת הדין, וגם כביכול ה' יושב, כאחד העושה סדר לדבר מבלי מהירות, רק מתון, ועיקר מלת "ישיבה" - עכבה, ולכך נאמר [תהלים כב, ד] "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל" - כשמזכירין זכות ותהלות ישראל, אז יושב, ואף אנו יושבים, משא"כ כשרואה עונות ודן, אז עומד ממהר כאיש העומד, דכתיב [ישעיה יב, יט] בקומו לשפוט ארץ, ולכך תקיעות מעומד, כי אז מעיין בעונות ואז דין. ולכך מזכירין אז מלכויות זכרונות ושופרות.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ו)

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות וכו' כדי שתמליכוני עליכם וכו' זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר וכו' למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין (טז:) ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן
47-טז:

רש"י ז"ל מפרש כדי לערבב - שלא ישטין, כשישמע ישראל מחבבין את המצות מסתתמין דבריו. ובטור כתב (סי' תקפה): פירוש, כדי שיתערבב מיד בתקיעה ראשונה שלפני התפלה ולא יקטרג בעת התפלה. ויש מפרשים שמכח תקיעה ראשונה מתערבב בשנייה. והכי איתא בירושלמי: "בלע המות לנצח", וכתיב "והיה ביום ההוא יתקע שופר גדול", כד שמע קול שופר חדא זימנא בהיל ולא בהיל, אומר שמא ההוא זימניה דשופר גדול, כד שמע תניינא אומר ודאי מטא זימניה ומירתת ומתערבב ולית לי' פנאי למיעבד קטגוריא. ע"ש. והנה גם רש"י ז"ל דאומר מפני חיבוב המצוה, על כרחך כונתו על מצות שופר, דמפני שרואה שמחבבים מצוה זו מסתתמים דבריו, דאל"כ מדוע דוקא על שופר תוקעין וחוזרין ותוקעין, אלא מפני דמסגולת מצות שופר להכחיד את השטן, וכשרואה שעוד ישראל מחבבים מצוה, דמאחר דאין זה "בל תוסיף" (עי' תוס' שם) הוי זה חיבוב ומתבהל מזה. באופן דלכל הפרושים השטן מתבהל ע"י השופר ואינו מקטרג...
נדרש... שכל אחד יעביר עצמו בברית מלכותו וברית משפטו ודינו, שעי"ז גם המשפטים והדינים בכל מה שהם יותר קשים יותר פועלים על המניעה של ההכשלה... זהו אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, כי הוא יתברך ברוב רחמיו וחסדיו ובטובו על כל בריותיו פורש כנפי מלכותו על כל העולם כולו, גם על אומות העולם. "מלך אלקים על גוים אלקים ישב על כסא קדשו". אולם לאושרנו רק אנחנו, ישראל עם קדושו, מקבלים עלינו עול מלכותו ונכנסים בבריתו, ברית המלכות והמשפט [עיין בשמו בלקט ביאורי אגדות לקמן יח ע"א]. ובאהבתו ית"ש לישראל עמו מבקש: המליכוני וקבלו מלכותי, שלא תהיו ככל המון בית הגוים. ובזה המשפט עצמו לברכה ולחיים, כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, כי אז מתקיים בו מה דכתיב "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ד' אלקיו עמו ותרועת מלך בו" (במדבר כג), שבזמן שיש תרועת מלך בו הרי נעשים אז בבחינת מנועים מן החטא...
ומה מאד עלוב הוא האדם מישראל אשר הקב"ה פונה אליו אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, כדי שהדינים יהיו לרחמים גמורים, והוא פונה אליו ולא שת לבו גם לזאת. בכן הבה נתעורר להכשיר עצמינו לקבלת מלכותו וברית משפטו, הרחמים היותר גמורים והחסד היותר גדול: "ברגע קטן עזבתיך ובחסד עולם רחמתיך" (ישעיהו נד).
ובמה? בשופר. נקודת זמן ההעברה בבריתו והכתרת מלכותו הוא בזמן תקיעת שופר, ובו בזמן קם המלך מכסא הדין ויושב על כסא הרחמים, ענינו שבקבלת מלכותו ובהריענו תרועה לאות מלכותו, הרי המשפט לברכה ולטובה, ומתגלה שכסא הדין הוא הוא עצמו כסא רחמים. ואמנם רחמים גדולים כאלו, לעשות אותנו גם להיות מנועים מן החטא, להגיענו לידי גובה של "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ד' אלקיו עמו ותרועת מלך בו", אין זה לפי המדה שאנחנו שכוני חומר יוכלו להגיע אליהם, אלא שאם רק הננו משתדלים להכנס בברית מלכותו ומשפטו, חונן ד' אותנו בטוב חסדו להגיענו לידי הגובה הנפלא הלזה.
ובכן השטן מתבהל ואומר: ודאי מטא זימניה, שכשם שהיצירה בראשיתה היתה מצד החסד העצמי, לא לפי הערך התעוררות תחתון, אלא כד סליק ברעותא למיברי עלמא, כך גם הגאולה העתידה תהיה מצד החסד העצמי. וכשרואה השטן שישראל תוקעים בשופר ומרגיש שכל הדינים היותר קשים דוקא מצד קשיותם הם לרחמים גמורים וחסד עולם, אומר: ודאי מטא זימניה שהקב"ה מגלה חסדו מצד עצמותו, לא לפי מדתנו המקבלים, ועל כן מתבהל ויודע שכל מקורו של השטן הלא הוא מן אותם הדינים, ואם הם מתמתקים ומתגלים לרחמים אין לו עור זכות קיום בארץ, ומתערבב וחודל לקטרג. ואמנם גם זה עצמו לנו להתעוררות גדולה לבל יאבד את הזמן הנפלא של ימי הדין, שחסד זה עצמו לא יתהפך עלינו לרועץ ח"ו. כי מאחר דהקטגוריא נחדלת, הרי גם הסתתו לאדם שיחטא נחדלת אז, כמו שבארנו שהכל חדא, החטא והקטגוריא והמיתה. ובכן, בימי הדין וביחוד בשעת תקיעת שופר, אין עוד פיתוי יצר, אין עוד קטגוריא, אין עוד מיתה. ואם רואים שגם אז יוכל האדם להכשל בחטאים, אין זה אלא מפני שיש עוד חלק העבירה שאיננו בא עוד מצד פיתוי היצר, כי אם מפני... שהוא אחד עם העבירה... וזה אפשר להכשל גם בזמן החדלון של היצר והקטגוריא, ואז הלא זה עצמו הקטגוריא יותר גדולה, שגם בזמן דליכא יצר השטנה וקטגוריא, הוא חתול בערפליו, חובק אשפתותיו, ואינו מתעורר לקול ד' הקורא אליו אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק כב, עמ' קל-קלו)

זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה וכו' תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני

הנה לא שייך למעלה ענין זכרון, אחרי שאין שכחה לפני כסא כבודו, ומהו ענין הזכרון?... כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון... שההעברה כבר היא עצם מלואת הדין והמשפט... וכפי ערך העברתו, היינו כניסתו בפנים, כן ערך הגנתו בכל השנה כולה... שההעברה איננה רק בדרך זכרון כפי שמציירים באדם למטה, אלא שהוא העמדה והכללה באורו יתברך... וע"ז אנו מבקשים "זכרנו לחיים", שיכלילנו באור מחשבתו, שנהיה בלועים וספוגים בו יתברך. וזה תכלית כונתו במלכותו, שלזה בא המבוקש אמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה - כמה אושר מרגיש האדם כששומע שמלך הדיוט דיבר ממנו על שולחנו, אעפ"י שהוא לא נכנס בהיכלו לבית המלך, וכמה אנו צריכים להיות מאושרים כשמלך העליון ב"ה מזכיר אותנו, ולא עוד [אלא] שמכלילנו אל ביתו ואל היכלו, ולא רק בהיכלו כי אם בפנים מחשבתו יתברך כביכול, דכיון דלזכרון הוא כבפנים דמי [לקמן כו ע"א]...
כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם... ההבדל במעשה העקידה בין אברהם ליצחק הוא שאצל אברהם היה נסיון, ואצל יצחק הי' התכלית, שמתוך זה נעקד כולו על גב המזבח ונתקדש בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו להיות עולה תמימה כולו לד', עד שאמרו לו "אל תרד מצרימה גור בארץ הזאת", להורות שמצד יצחק לא שייכת עוד מציאות של גלות, להיכנס באויר ארץ העמים ולהיטמא מגושה ואוירה. וענין של יצחק שהי' אסור לו לצאת מא"י הוא להיות תמיד במחיצת הקודש, למען לא יהיה נפסל ביוצא (מדרש רבה בראשית פרשה סד). ולאו דוקא יציאה לגלות. כל נתיקה מהקדושה הוי פסול ביוצא. וכמו כן כל שהוא בבחינתו של יצחק ושייך לשורשו הוא בחינת יצחק, שמצדו ליכא שום עון ושום הכשלה. ואף גם אם עומד להכשל, ד' שומרהו מלכד, כמו שרצה לברך את עשו ושמרוהו שלא יכשל, ובא על המכוון לומר "גם ברוך יהיה". וכן הזכרון העליון ביום ר"ה, מי שזוכה אליו הוא נתמסר כולו באורו יתברך, ותמיד הוא בקדושתו הפנימית ושלא יהיה נפסל ביוצא. וזה נחשב כאילו עקדתם עצמכם לפני, שתהיו כולכם בבחינת יצחק, שהיה שמור ומשומר ולא יצא החוצה, וזהו ע"י השופר דלזכרון עבידי כלפנים דמי, שנכנסים ונשארים בהמחשבה העליונה לפני ולפנים.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק כט עמ' קעה-קעז)

זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה וכו' תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני

כבר הערנו על מה שמציין כאן את יחס העקידה ליצחק, ובכל מקום מיחסים זה לאברהם. והיה צריך לומר "ונחשב כאילו העקדתם את בניכם לפני"...
דהנה אמרינן [לקמן כו ע"א]... קרן של פרה אין תוקעין בו משום דאין קטיגור נעשה סניגור, ופריך: והאיכא דם פר? ומשני: הואיל ואישתני אישתני... ופרכינן: שופר נמי מבחוץ הוא? ומשני כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי. ע"ש. מזה אנו למדים דמה שהכהן גדול הוא ביוה"כ, שנכנס לפני ולפנים, הוא בר"ה לכל אחד ואחד מישראל, שע"י השופר עולה זכרונם לפני ולפנים. והזכרון הלזה איננו בחינת זכרון מה שהיה בזמן אחר ומה שהוא במקום אחר, אלא זו היא הכנסה ממש לפני ולפנים, ברום פסגת מחשבתו ית"ש כביכול, שכל אחד מישראל עולה לשם ביום הזכרון ע"י תקיעת שופר, ולכן אסור שיהיה שם איזה דבר של קטיגוריא, שאין קטיגור נעשה סניגור...
זהו זכרונות, כדי שתעלה זכרונכם לפני לטובה, היינו שיהיה הזכרון רק לטובה, שלא תעלה שם דבר של קטגוריא ולא יהי' קטיגור נעשה סניגור.
אבל איך זוכים לזה, ובמה זוכים? בשופר, דא"ר אבהו, למה תוקעים בשופר של איל אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידתו של יצחק בן אברהם שנחשב כאילו עקדתם עצמכם לפני. היינו ע"י העקידה יהיה לכם דין דם הפר, "דכיון דאישתני אשתני". ולכן מתיחס זכרון העקידה בר"ה ליצחק, שהוא היה צריך להשחט ונחשב כאילו נשחט ונעשה בריה חדשה, כמו שאמרו במדרש (פרקי דר"א פרק לא)... שפרחה נשמתו והוחזרה לו. וכן נחשב כאילו כל אחד מישראל נעקד ונשחט, ואין בכניסתו לפנים ע"י השופר משום קטיגור ונעשה סניגור. באופן שבר"ה עיקר העבודה בציורי מסירת נפש למען יהיה נחשב כאילו נעקד לפניו. ואז כל גילוי היכולת יתגלה במה למחזיר נשמותנו ומחייה אותנו, כדרך שהחיה את יצחק וגם כל אחד בבריה חדשה. חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק כח, עמ' קסז-קע)

זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר וכו' (טז:) כדי לערבב השטן

ענין תקיעת שופר שכתב רמב"ם (פרק ג מהלכות תשובה הלכה ד) כלומר עורו ישנים מתרדמתכם, וחז"ל אמרו שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר, הכל אחד. כי "ה' צילך", כאשר האדם מתעורר משנתו וזוכר בה' יתברך, אז ה' יתברך זוכר אותו כאותו ענין שהוא זוכר בה' יתברך איך הוא מלא כל הארץ כבודו והכל שלו וצריך לעובדו וכיוצא, כל חד לפום אתערותא דיליה כך ה' יתברך כנגדו... מה שאין כן כשחס ושלום שוכח, הגם כי אין שכחה לפני כסא כבודו, הזכרון שלו הוא מצד השכחה, שזוכר כביכול שבזה הוא שוכח חס ושלום, מידה כנגד מידה. ולכן יהיב עיטא בשופר לעוררנו. ואמרו ז"ל שהוא לערבב השטן, והכל אחד, כמו שאמרו (בבא בתרא טז ע"א): הוא שטן הוא יצר הרע, ועיקר יצר הרע אינו אלא ההשקעה בדמיון שאינו מניחו לזכור ולשום אל לבבו על מה נברא בעולם ולהתעורר משינתו.
ועל זה נאמר (ישעיה כז, יג) "ביום ההוא וגו' האובדים בארץ אשור והנדחים" וגו' שהם שני מיני השתקעות בדמיון. האחד, שמשקיע עצמו בהשתדלות תדירה בעסקי עולם הזה כגון לקבוץ ממון... עד שלבו מוטרד שאי אפשר לו לזכור את ה' יתברך כלל וזה נקרא אובד חס ושלום כאשר הוא בתכלית השיקוע... אבל ביום ההוא שהוא היפך יום הזה, יהיה "שופר גדול" המעורר גם אלה... ואחר כך הנדחים והם העצלנים השקועים בדמיונות של תוהו ושל שוא ושל הבל, וזה ענין מצרים שנקרא "ערות הארץ"... וערות הארץ נקרא השיקוע בעולם הזה בלא השתדלות רק הוזים שוכבים. ותכלית שיקוע בזה נקרא נדח שאינו אובד שהרי אינו שקוע בדבר אחר ומובלע בין העמים. אבל מכל מקום הוא נדח מידיעת ה' יתברך... וה' יתברך הבטיח כי לא ידח ממנו נדח כי יתעוררו לקול שופר הגדול שישמיע ה' יתברך ללבבם...
ובכל ראש השנה השופר הוא מצד השתדלות אדם שאנו תוקעים בשופר, ולכן אין נקרא "שופר גדול", דגדול רצה לומר המתפשט עד אין קץ ותכלית. וזהו "ביום ההוא" שיתקע מעצמו... ואין שם מבוא להשתדלות אדם... אבל באמת קדושת ישראל מעצמו הוא דבוק בה' יתברך ויתקע מעצמו ולכך הוא גדול בהתפשטות. מה שאין כן בכל ראש השנה דצריך למעשה ידי אדם לתקוע, אינו בהתפשטות גמור לאובדים ונדחים גמורים לבוא לגמרי להשתחוות וגו' רק הוא כפום אתערותא דלתתא.
ומי ששומע קול שופר ומקיים מצות ה', הוא מתעורר משיקועו בדמיונות עולם הזה, וממילא השטן מתערבב, כי עיקר השטנתו הוא השיקוע בדמיונות... וכאשר האדם מתעורר בפתע פתאום מכל מיני דמיונות וזוכר בה' יתברך השטן מתערבב ומתבלבל כח ההשטנה. הגם דאין כוחו כשופר גדול להיות ביאה גמורה להר הקודש דהיינו יציאה גמורה מן הדמיון לחלוטין שלא ישוב עוד, מכל מקום בלבול וערבוב להשטנה יש. וממילא ה' יתברך חפץ חסד וזוכר הברית. וחז"ל אמרו (ירושלמי מובא בתוס') דהוא חושב דזהו שופר גדול, והיינו דחושב דהתעוררות זו תלך ותתפשט בלב להיות יתד קבוע שלא תמוט.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות לה)

זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר וכו' (טז:) כדי לערבב השטן

תוקעין שופר בראש השנה... לערבב השטן, והוא היצר הרע כנזכר, דהכל אחד. כי ענין קול שופר הוא צעקת הלב דבני ישראל לה' יתברך, והוא קול בעלמא בלא חיתוך דיבור באותיות, רק כמשמיע קול המיה לבד מתוך המיצר. והיינו על ידי שנכתם העוון [עיין בשמו לקט ביאורי אגדות לקמן יח ע"א] רחמנא ליצלן, עד שנשתקע בכל מעמקי הרע, עד שאין שפתיו נפתחים בתפילה לה' יתברך על דרך זה אפילו מהשפה ולחוץ לבד גם כן. והדיבור הוא מדריגה האחרונה מעשר מדריגות הנמשכות מעומק ראשית דמחשבה עד עומק אחרית דמדת מלכות פה כידוע. ונאמר (תהלים עח, לו) "ויפתוהו בפיהם" וגו' ואף על פי כן "והוא רחום יכפר" וגו' (תענית ח ע"א), שעדיין לא נקרא נכתם עוון כשהוא מפתה בפה על כל פנים מהשפה ולחוץ, כי זה מהני באיש הישראלי על דרך שכתב רמב"ם (הלכות גירושין פרק ב הלכה כ) לענין כופין עד שיאמר רוצה אני, דלא משגחינן במה שבלבו נגד התורה. וזהו וידוי דברים המועיל לבעל תשובה, אף דעיקרה בלב, מכל מקום זה פועל כפרה מעט, ועל ידי זה ממילא יוכנס גם כן מעט מעט ללב... אבל המשתקע עד המדריגה העשירית, שאפילו כח הדיבור אין בו לשוב על אותו עוון כלל, כי נעשה אצלו כהיתר לגמרי, ואין לו אלא כח השמעת קול פשוט לבד בדרך כלל שרצוננו לעשות רצונך על כל פנים.
וכל אחד מישראל, כאשר ירגיש חרדת הדין מיד צועק לבו לה' יתברך, וכידוע שאפילו פושעי ישראל ביותר אם יעברו עליהם צרות רבות ורעות רחמנא ליצלן יתחילו לצעוק לה' יתברך. וזה מעיד על שורש מעמקי לבם הנעלם... ועל זה אמרו שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, במה? בשופר. וכששואל במה, משמע דרצה לומר על מי שאין להם מעשים שיהיו ראוים לכך כלל, רק שעל ידי תקיעת שופר נאמר [ישעיהו כז, יג] שיבואו "האובדים והנדחים", והם אותם שכבר נטמעו בין העמים, כי לא ידח ממנו נדח דשורש זרע ישראל אי אפשר להתהפך. ועל ידי אותו קול "שופר גדול", שהוא רק קול הצעקות של כל הנפשות מישראל בכל הדורות לה' יתברך שעל ידי קיבוצם נעשה קול שופר גדול, על ידי זה מתעורר צעקה גם בלב אותם הנדחים מבני ישראל עד שיבואו להשתחוות וכו'. ותקיעת שופר דראש השנה הוא גם כן לענין זה, והמקיים מצות ה' לשמוע קול זה נעשה דוגמתו למעלה.. שכל מצוה שהאדם עושה הרי "ה' צילך" כמאמרם ז"ל (מדרש הובא בשל"ה ריש שער הגדול) שכל מה שהאדם עושה הצל עושה גם כן... ובקול שופר, שהוא התעוררות הצעקה לה' יתברך, ושמיעת הקול היינו להרגיש זה בלב, ה' יתברך גם כן "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים".
וממילא נתערבבו ונתבטלו כל המעכבים, כי כשה' יתברך שומע צעקתו, הרי הוא נזכר לפניו יתברך, וממילא "ונושעתם מאויביכם", הוא היצר הרע שנקרא שונא כמו שאמרו בסוכה (נב ע"א). כי זה כל כח הקפת היצר הרע למעמקי הלב על ידי השכחה, דאף ששורש הלב לעולם דבוק בה' יתברך, מכל מקום הוא משכיח זה לגמרי עד שכל מחשבות לבו לרע לגמרי רחמנא ליצלן ועד שנכתם עוון מעבר לעבר. אבל כשנזכר לפני ה', הרי מתעורר הזכרון בלבו גם כן לזכור בה' יתברך, וממילא נשברה מחיצת השכחה שבלבו, ויוכל להוציא שורש יהדותו הנעלם אל הגילוי.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות נ)

טז. ובמה בשופר

48
י"ל דבר"ה שהמצוה לתקוע בשופר, שהוא קול יוצא מהבל הלב בלתי חמש מוצאות הפה, והיוצא מן הלב נכנס ללב ומעורר את פנימיות הלב וכמ"ש הרמב"ם (פ"ג מה' תשובה ה"ד) שתקיעת שופר רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם וכו'.

(שם משמואל, בראשית, חנוכה, שנת תרעה, בסופו)


[תוקעים בשופר כי במתן תורה היה שופר, ושופר של מתן תורה קורא לנו ללכת באור התורה, בין כשמצב היהודים קשה ובין כשהוא טוב, ובזה נעשים כבריה חדשה, כמתחילים בדרך חדשה בשנה החדשה. ה' השמיע קול שופר בהר סיני כדי להודיע לגוים שישראל אינו מתבייש בתורתו. ואנחנו תוקעים בשופר כדי להשמיע את קול התורה, להראות שאיננו מתביישים בה.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 181-182) לטקסט

תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם
49

יתכן לאמר, דר' אבהו דאמר: אמר הקדוש ברוך הוא, תקעו בשופר ואני אזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, אינה מידה שלישית כמו שהביא רא"ש [פ"ג סי' א] מהרמב"ן, רק דמשנה [לקמן כו ע"ב] מיירי במקום שיש גם חצוצרות, וזה בהר הבית ובמקדש, ששם אותו מקום שנעקד יצחק. ונאמר (ויקרא א, יא) "צפונה לפני ה'", שיהא צפון, ואפרו צבור על גבי המזבח, כמו דאמר במדרש רבה. לכן שם אילו של יצחק הוא בגדר "ראיה", לא בגדר "זכרון". ושם עיקר הזכרון לתשובה, וכמה דפשיט אינש, טפי מעליא (לקמן כו ע"ב), לכן כל השופרות כשרים בשוה. אבל ר' אבהו אמר במקום שאין חצוצרות - בגבולין - שם המצוה שיהא "זכרון לפני ה'", וצריך לתקוע בשל איל, כדי שיזכור לנו עקידת יצחק.

(משך חכמה ויקרא פרק כג פסוק כד)

תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני
49-50

...הכוונה הנבחרת שהעיד עליה ר' אבהו באמרו למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקדת יצחק, ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני. הכוונה בזה שבראות קרן האיל נתעורר לענין העקדה המלמדת והמיישרת יראת ה' עד היכן היא מגעת כמו שבארנו, והוא אמרו שאזכור לכם וכו', שזכירתו ית' תלויה בזכירתנו.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש מאמר ב פרק ה)

תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני
49-50

בעקידה עצמה היו שלשה מיני נסיונות אשר אחד מהם הוא הפרסום הנפלא המורה לכל כי העושה מעשה כזה ירומם וינשא כמוהו, וכ"ש שיהיה זה מוסר למול לבבם ולהעקד עצמם לפני בוראם על האופן הזה עצמו. ובל יאמר אדם: אילו יצוה ה' יתברך אותי לעקוד את בני זה לפניו הייתי עושה כאברהם אבינו ע"ה, כי העקידה הזאת כל אדם מצווה ועומד עליה, ואילו מזדרז בה נחשבת לו כאלו עשאה כמו שלמד מיכה הנביא ע"ה באומרו "במה אקדם ה' האתן בכורי פשעי, הגיד לך אדם מה טוב" וכו' (מיכה ו). ירצה, כי עקידת הבנים ושחיטותם אינה נרצת לפניו ית', רק ההכנעה וההשתעבד... "ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט" - כאברהם שנאמר בו "למען אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח), "ואהבת חסד" - כאברהם שהיה גומל חסד לכל העולם וכמ"ש "חסד לאברהם" (מיכה ז), "והצנע לכת עם אלהיך" - כאברהם, ששמע למצות קונו והלך דרך שלשת ימים בהצנע לכת להעלות בנו לעולה בלי שום הרהור ומחשבה פוסלת. ובזה נחשב לו כאלו עקד את בנו כי "הנה שמוע מזבח טוב". וכבר הפליגו חז"ל לבאר זה באמרם תקעו לפני בראש השנה בשופר של איל כדי שאזכור עקידתו של יצחק ואני מעלה עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני וכו' כי ההכנעה הנמשכת מבחינות התקיעות אל לבות האנשים והחרדה והזרוז אל העבודה השלמה היא עצמה העקידה שנעקד יצחק ע"ג המזבח.

(עקידת יצחק, פרשת וירא, שער כא)

תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני
49-50

לזכרונות... טעמם הוא כדי שניזכר לפניו לטובה בזכרון זכיות אבותינו ומעשיהם הטובים... וכמ"ש תקעו לפני בר"ה בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקדתו של יצחק ואתמלא עליכם רחמים... וראוי לכוין בתקיעות לזכר אותה עקידה אשר בה נתהפכה מדת הדין למדת רחמים, וכמו שאמר כדי שאזכור לכם אילו של יצחק ואתמלא עליכם רחמים. וכל איש ואיש יכול גם כן לעקוד עצמו על גבי המזבח כמו שעשה יצחק, דהתם בהזמנה לחוד סגיא, וכמו שאמר מעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני.

(עקידת יצחק, פרשת אמור, שער סז, פרק ה, הענין השני, בסופו)

תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני
49-50

צריך... למסור נפשו לה' ולהיות נהרג על קדושתו, ולא יחוס על עצמו ובניו בשביל קדושת המקום וקדושת שמו יתברך, וכאשר יהיה זה תמיד רגיל אצלו וחקוק במחשבתו, לא יהיה כח ביד יצר הרע להתגבר עליו לפתותו לעבור רצון קונו... כיון שחקוק בלבבו להיות מוסר כל נפשו וגופו וקניניו עבור השם ותורתו, ואיך בשביל שום דבר יעשה הרע בעיני ה'? וזהו ענין שאמרו לתקוע בשופר כדי לזכור עקידת יצחק. ולכאורה קשה, מה צריך לעשות דבר בפועל להזכיר לה', וכי יש שכחה לפני כסא כבודו ח"ו?... אבל הכונה לנו התוקעים והשומעים קול שופר, שהוא כדי להזהיר אותם לבל יישנו בשינת אולת ויקיצו, כמו שכתבו המחברים שיש לתקוע בשופר איל כדי שישמעו העם, כי קול שופר איל משונה משאר קולות. וכשמעם תקיעה ממנו, יתנו אל לב עקידת יצחק, וכמה מעלות טובות זכו אברהם ויצחק בשביל עקידה, ואם כן כל אחד יתפוס המדה טובה זו למסור נפשו לה', ולהיות נעקד לרצון ה' הגדול והקדוש... ובזה יהיה נעקד יצרו הגדול ובזה יכניע אותו מכל צד, וזו היא תכלית זכירת עקידת יצחק.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ה)

תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני
49-50

ויש להעיר למה שייכת דוקא זכות העקידה לתקיעת שופר, ולא זכות אחרת? אלא מפני שענין תקיעת שופר הוא שתעמוד לנו זכות הקדושה שיש בנו בכח אע"פ שאינה בשלמות בפועל [עיין בשמו בלקט ביאורי אגדות לקמן לד ע"א]. והנה בכל המצוות כולן, עיקר שלמותן הוא רק בפועל, אבל עיקר המצוה של מסירות נפש מיוסד על בכח, שהרי האדם צריך להרחיק עצמו שלא לבא לידי נסיון, אלא שיקבל עליו בכח לקיים כל זמן שתזדמן לו, וכן המצוה העקרית שהשרישה בנו הכח למסירות נפש, היא העקידה, היתה ג"כ בכח, ומ"מ ענינה גדול מאד. על כן נתקע בשופר של איל להזכיר עקידת יצחק, ויעלה זכרון של הקדושה שלנו שבכח ג"כ, ויעלה לנו כאילו השלמנו בפועל את כל מערכי לבבנו לטובה בשעה הקדושה הזאת של תקיעת שופר.

(מדבר שור, דרוש ח, עמ' סט [נדפס במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' קצה, במהד' תשס"ה])

תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני
49-50

תכלית המבוקש של העבודה היא להגיע לידי מדריגת מסירת נפש נצחי. מה שנמסרים פעם אחת על קדושת שמו אין זה עדיין התכלית, כי הלא "לא לתוהו בראה לשבת יצרה", אלא העיקר הוא ההתרצות הבלתי פוסקת מלהעקד על גב המזבח, לפשוט את הצואר תמיד בכל רגע לקדושת שמו יתברך. ולא עוד, אלא שאעפ"י שלכאורה נדמה שהמס"נ בפועל יותר קשה מהציור במס"נ, המעמיק יודע כי ציור באמת יותר קשה מפועל. עבודת מס"נ בפועל היתה עבודתו של אברהם, ועבודת המס"נ בציור היתה עבודתו של יצחק. עליו לא היתה חובה של מעשה בפועל כי אם להניח את עצמו, וזהו מעבודת הציור...
בכל שנה ושנה מתעוררת שוב האפשרות להגיע לידי מדריגה זו של קידוש השם בלתי פוסק ארוך מאד, ועל זה אנו מעתירים על החיים שיהיו לנו זמן להרבות בציורים, שזהו הדבקות האמתי באלקים חיים... ולמדריגה זו אנו מגיעים ע"י השופר. וזהו אמרם למה תוקעין בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידתו של יצחק בן אברהם ונחשב לפני כאילו עקדתם עצמכם לפניי. מה שנחשב לפניו יתברך שמו הוא דבר נצחי ופועל, שעי"ז אנו מגיעים למדריגת יצחק שהיה בעת היותו על המזבח להיות במעמד זה כל הימים.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק כ, עמ' קכא-קכב)

תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני
49-50

ההעברה של כל יחיד בישראל עכ"פ הוא מפני הרצון המוחלט העליון לרומם לאדר את כל יחיד ויחיד למרום הגדלות והתפארת, וביחוד בעיקר להממלכה והמתנשא לכל ראש... ואמנם רצון ד' שההעברה המאושרה הזאת תכיל נשגבות נוראות העלייה הבלתי מוגבלה, להיכלל בהמלכות העליונה, ושבעבור זה להיות מלך בתחתונים כאשר הוא ית"ש מלך בעליונים, אי אפשר שיהי' רק לשעה ליום ר"ה בלבד, אבל נדרש שיעלו וגם יקומו שמה, להישאר כל השנה כולה באותו המעמד הנורא שצריכים להגיע בימי ר"ה. ועל כן הסגולה של זכרון העקידה בר"ה הוא להיות באותו הערך שנתעלה יצחק בעת עקידתו, שנעקד בקדושתו לעד ולעולמי עולמים, לא רק לעת העקידה בלבד, אלא שנעקד ונקשר לצמיתות, שהי' תמיד בבחינת מס"נ בלתי פוסק, כדברי המדרש (רבה בראשית פרשה סד) "גור בארץ הזאת" - שלא יצא לחו"ל לפי שהוא עולה תמימה ולא יפסל ביוצא. הרי שקדושת עולה נעשה אצלו דבר מהותי לעולם. וכמו כן, מי שזוכה שיעלה זכרונו לפניו ית"ש ע"י קיום מצות השופר, בכל ההכנות והמושגים בזה, הנה זכרון היפך שכחה, ונשאר תמיד במצב הזכרון, וזהו שיהיה נחשב כאלו עקדתם עצמכם לפני, היינו שהתקשרתם בקשר עליון קשר בל יפסק, חבל בל ינתק.
וזה ענין המיוחד לר"ה ע"י זכרון העקידה, להיות במצב של עקידה לצמיתות. וזהו שאומר אזכור לכם עקידתו של יצחק בן אברהם. כי יש הבדל בין הזכרון שבא על ידינו להזכרון הבא מצד מעלה. הזכרון שבא רק מצדנו, כשם שלמטה יש שכחה והעלמה, כן לעומת זה הלמעלה המצטייר מהלמטה יש בו כל הגוונים שלמטה. ולא כן הזכרון שבא כולו מצד מעלה, שאין בו מכל התנאים שלמטה, והוא נזכר בלי הפסק, וכל המכשולים לא יוכלו לנתוק מוסרים אלה, וכשם שהוא נצחי כן זכרונו נצחי. והוא מה שאומר אזכור לכם את עקידת יצחק, לא ככל השנה שהזכרון בא מצד הלמטה, אלא שבר"ה בא מצד הלמעלה. ומה מאד מאושר הוא מי שזוכה שהקב"ה יזכור אותו, שאז כבר עלה למרום הגבהות וחלקו עם הקב"ה לעולם.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק ל עמ' קפב-קפג)

תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני
49-50

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לקמן ע"ב בשם משך חכמה]

תקעו לפני בשופר של איל וכו' למה תוקעין וכו' (טז:) כדי לערבב השטן
49-טז:

ובבראשית רבה (נו, ט) אמרו: "והנה איל אחר" - מהו אחר? כל הימים ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכים בצרות וסופן להגאל בקרניו של איל... נראה לי לפרש על שופר של ראש השנה שהוא בקרן של איל, ועל ידו יגאלו ישראל מיד יצרם הרע אשר מצודתו פרוסה על כל החיים, ועל ידי השופר הבא לערבב השטן ייגאלו מידו, כי השופר מעורר את האדם על התשובה, כמו שנאמר (עמוס ג, ו) "אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו".
ומה שאמרו חז"ל ששופר מערבב השטן, מצד היותו סבור שמא הוא שופר של משיח, אין השטן נבער מדעת כל כך. וכי לא ידע שחק הוא לישראל מימים ימימה ועדיין משיח לא בא? וקרוב לומר כיון דדש דש, אלא שהוא יודע כי מצות ה' עלינו וגם הוא יודע טעם המצוה כדי לעורר על התשובה והתשובה מקרבת הגאולה, על כן הוא בהיל דלמא אתי משיחא, כי אף על פי שבשנים הקודמים לא נתעוררו על התשובה כהלכתם, סוף סוף יהיה הזמן שיתחרטו על רעתם ויעשו תשובה שלימה. לכך הוא מתירא בכל שנה ושנה שמא עכשיו יחרדו וישובו.

(כלי יקר בראשית פרק כב, יג)

תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם וכו' למה תוקעין רחמנא אמר תקעו וכו' (טז:) כדי לערבב השטן
49-טז:

הרבה טעמים לשופר. אבל הטעם העולה על כל יתר הטעמים הוא שאין לשופר טעם כל עיקר. רחמנא אמר תקעו... "כי חוק לישראל הוא" - חוק הוא ולא יותר.... השופר... הוא המשמיע לנו את החובה לשמוע ולהישמע לחוקים כמו למשפטים. לא תקיעת שופר היא המצווה אלא שמיעת שופר היא המצווה. השופר מורה לנו שיש מצווה לשמוע את ה"חוק לישראל" כמו שיש מצווה לשמוע את ה"משפט לאלוקי יעקב"... השופר... בא לצוות על משמעת בלתי מותנית בשום טעמים והסברים.... יש לקיים כל המצוות... בין אם הדבר מוסבר מבחינת השכל המוגבל ובין אם הדבר אינו מוסבר מבחינה זאת...
מצווה לתקוע בשופר של איל כדי להזכיר עקדת יצחק. עקדת יצחק הייתה המצווה הראשונה הבלתי מוסברת שקוימה על ידי יהודי הלכה למעשה, ולא סתם קיום אלא קיום הכרוך במסירות נפש. למסור נפשו על חוק בלתי מוסבר הוא שיא המשמעת... אילו של יצחק מגלם בתוכו סוד השופר, ולכן מצווה לתקוע בשופר של אייל דווקא כי שניהם לדבר אחד מתכוונים.
למה תוקעים ומריעין? כדי לערבב את השטן. למה מפחד השטן מתקיעת השופר בראש השנה דווקא? הלא הוא רגיל לשמוע את קול השופר גם בתעניות וגם ביובל?... כי אחרי שיהודים תוקעים מפני שרחמנא אמר תקעו, על אף שאין בתקיעה זו שום טעם מתקבל על הדעת, מה אפשר לו עוד לקטרג? האם אפשר לקטרג נגד מי שממלא מצוות ה' במסירות נפש, גם אז כשהן בלתי מוסברות ובלתי מובנות? אחרי משמרת עילאית כזאת מסתתמות כל טענותיו של השטן.
כל השטנים מונים את ישראל בחוקים דווקא [רש"י במדבר יט, ב]. גם בחוקת פרה אדומה הם מונים אותנו ושואלים מה טעם יש בה? שאלות אלה הן מחמת קנאה. אין הם יכולים לראות משמעת מופתית שלאורה מתנדבים כל הקטרוגים... בשמוע השטן קול השופר היוצא מאילו של יצחק... והוא מתערבב כולו.

(רבי בן ציון פירר, ישראל והזמנים, ח"ב עמ' 7-8)

כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם
49

ונראה פי' אחר הדברים האלה, אחר כל המאמרים והדיבורים שהי' בין הקדוש ברוך הוא ובין אברהם, והגביהו הקדוש ברוך הוא לאט לאט מעלה מעלה, מתחלה ברכו בארץ ישראל וזרע כעפר הארץ, ואח"כ ברבוי בנים ככוכבי השמים היינו בני אדם גדולי ערך... ואחר כל הדברים היה ענין עקידה שבזה נשלם גדלות הנפש של אברהם אבינו וזרעו מה שאין צריך עוד יותר... והוא כדאי' ברבה ע"ז שהוא מלשון נתת ליראיך נס להתנוסס [תהלים ס'], היינו הגביהו על נס, הסבירו חז"ל האי נסה שהגביה בזה כחו של א"א והעלהו לתכלית גדולת הנפש של האומה הישראלית... ניסה הקדוש ברוך הוא את אברהם לבא לידי מעשה העקידה לשחוט את בנו האהוב לו כנפשו, כדי שיתעלה אברהם וזרעו למסור עצמם באהבה על קדושת ה', ופעולה זו של אברהם היה לתועלת לזרעו האומה הישראלית... עוד יש להעיר הא דלא כתיב הנסיון על יצחק ג"כ, שהרי כבר היה בן ל"ז שנה, והיה אפשר לו להשתמט מרצון אברהם לשחטו, אלא משום דתכלית פעולה זו על יצחק לא היה כדי להעלות נפשו בקדוש השם, אלא בשביל ישוב ישראל בא"י והוקבע פרנסתם ע"י תמידים, והיה ראוי שיצא כן ע"י יצחק שיהי ככבש הנשחט לתמיד ונעקד כעקידת יצחק, וכבר ביארנו בהרחב דבר [כא, ג] אשר בלידת יצחק יצא חוק של הפרנסה בעולם של ישראל, וא"כ לא היה הענין בשביל נסיון להגביה את נפשו, והרי זה כשארי נסיונות של אברהם אבינו שלא כתיב בהם שנסהו ה', משום שלא בא המעשה בשביל נסיון... כך היה תכלית העקידה ליצחק. ומש"ה אי' ברה"ש ד' ט"ז שהקב"ה זוכר עקידת יצחק בן אברהם, ולא אמרו עקידת אברהם את יצחק, אלא משום דבראש השנה אנו מזכירים עקידת יצחק שבא בשביל פרנסה וחיים.

(העמק דבר, בראשית פרק כב, א)

טז. כדי שאזכור עקידת יצחק בן אברהם

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לקמן כו ע"א בשם שפע חיים]

עקידת יצחק בן אברהם
49

כל דבר חכמה הבא מלמעלה מבקש לו מעשה, שכל זמן שלא מגיע לידי מעשה, לא השלים חפצו להעלות את המעשה לכלל רוחניות מלאה, ולא ינוח ולא ישקוט עד אשר ימצא לו מעשה. ולכן לא נתקררה דעתו של אברהם אבינו כשלא זכה לקיים את המצוה הזו, להעלות את בנו על גבי המזבח, עד שראה "איל אחר נאחז בסבך בקרניו", והעלתו לעולה תחת בנו - צייר לעצמו כי האיל הוא בנו, וברוב געגועיו ואהבתו לבנו, שחט את האיל והעלהו לעולה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ה (נמוקי המקראות), בראשית כב, יג, עמ' נה במהד' תשס"ה)

למה תוקעין רחמנא אמר תקעו
50-51

וענין קבלת עול מלכות הוא לעשות ככל אשר נצטוה בלי לחקור אם נכון או לא, ואחת הוא אם מבין הטעם או נעלם ממנו. ואפי' בדבר שמבין הטעם, אם עושה מחמת שמבין שכך צריך להיות אין זה קבלת עול מלכות, אלא צריך שיעשה בתמימות מפני שכך נצטוה, ומכבוד המלכות הוא לחפש אחר הטעם כמ"ש (משלי כה) "וכבוד מלכים חקור דבר", אבל העשי' צריכה להיות בתמימות בלי שום חקירות, וכענין שאמרו ז"ל למה תוקעין?! רחמנא אמר תקעו. ועל כן לירש את ארץ ישראל שהיא דוגמא למלכות שמים צריך להיות דוקא ע"י תמימות.

(שם משמואל, פרשת חקת שנת תרעו)

למה תוקעין וכו' (טז:) כדי לערבב השטן
51-טז:

"ובתחבולות עשה מלחמה" (משלי כ, יח) - "בתחבולות" בגימטריא אברהם ישחק ויעקב - בזכותם אין השטן מקטרג. "ובתחבולות" בגימטריא ראש השנה - שתוקעין לערבב שטן. לכך סמך "ובתחבולות", "הולך רכיל" (שם י"ט). לכך פייט: "להסיר מכשול מלב העקוב, להזכר לאברהם ליצחק וליעקב".

(רבי יהודה החסיד, ספר גימטריאות, עניינים שונים סימן שסג)

למה תוקעין וכו' (טז:) כדי לערבב השטן
51-טז:

"אשרי העם יודעי תרועה" - רוצה בו אשרי העם אשר יתבונן בשמעו את קול השופר ויזהר ויחרד לנפשו על אשר קדמו מן המרי... שלא כיון באמרו "אשרי העם יודעי תרועה"... אלא למי שיכוין לבו ויתבונן הראוי להתבונן בתקיעתו ושמיעתו... היודעים לכוין המבוקש במצות תרועה, ר"ל שיודעים להעיר לבם ולב שומעם לעבוד ה' ולעזוב תכלית העזיבה כל דרכם הרעה. והוא שכיוונו באמרם לערבב את השטן, כמאמר הוא שטן הוא יצר הרע, עד שיערבבנו בדרך שלא יוכל לשטנו עוד.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש מאמר ב פרק ג)

למה תוקעין וכו' (טז:) כדי לערבב השטן
51-טז:

וזהו שדרשו רז"ל (ירושלמי ר"ה פ"ד ה"ח)... "בלא שפתי מרמה" - זה תקיעת שופר, מכאן ואילך "מלפניך משפטי יצא" וגו' - בטוח אני שיצא לאור משפטי... דרשו על תקיעת שופר "בלא שפתי מרמה", שעל ידי תקיעת השופר מתערבב השטן ומשתתק, שהוא הנקרא "שפתי מרמה", שמשטין ומקטרג, וכמו שאמרו (בבא בתרא טז ע"א): יורד ומשטין עולה ומקטרג ונוטל רשות ויורד ונוטל נשמה. וכן אמרו שעל ידי תקיעת השופר מתערבב ומשתתק דגרסינן מפני מה תוקעין ומריעין כשהן יושבין כדי לערבב השטן.
וטעם תקיעת שופר שמערבבת השטן... אחד המוני ואחד שכלי... ההמוני הוא, שיש לאדם להיות נרתע ומזדעזע וחרד מיום הדין, ובתקיעת השופר הוא מתעורר לירא ולפחד כדכת' (עמוס ג, ו): א"ם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", וכשאדם חרד ומתפחד יתבטלו ממנו קצת כוחות תאוות העולם, והוא השטן המשקיע האדם בים התאוה, וכשתשקע כח התאוה מן האדם ישוב ליוצרו בלבב שלם ויתחרט ויתנחם ויתבייש ממעשיו הרעים ויתאנח על עונותיו...
והטעם השכלי הוא שכשברא ה' ית' אדם הראשון... צוהו שלא יאכל מעץ הדעת טוב ורע... וכשאכל ממנו... הקדוש ברוך הוא... גרשו מגן עדן וריחקו מגן עדן הארצי ומגן עדן העליוני... וכנגד הכרובים שהשכין בגן עדן הארצי... העמיד מדת הדין סביב למחנהו... ונתן לה רשות לדון וליפרע ממי שאינו חס על כבוד קונו ומן העובר על ציוויו... וביום ראש השנה מדת הדין של מעלה מכנסת כל פסקי דינין לפני ולפנים, והוא ית' גומר הדין וחותם בטבעת המלך בין זכות בין חובה הכל כמו שכתבו בית דין העליון... וכשרצה ה' יתברך ובחר בישראל מכל האומות ולקחם לו לעם סגולה... רצה להודיעם היאך יכנסו עמו ליום הדין לפנים משורת הדין, וצום לתקוע בשופר, וקול השופר הולך ומבקע עבי שחקים ששם סביבותיו, ותפלתם נכנסת לפניו ויסתלק הבית דין של מעלה ויניח לישראל להכנס עם אביהם שבשמים. הדא הוא דכתיב (תהלים מז, ו) "עלה אלקים בתרועה", ו"עלה" לשון סילוק כמה שאת אמרת (במדבר טז, כד) "העלו מסביב למשכן קרח", וזהו שאמר "אלקים", שהוא הבית דין העליון. וכשיסתלק הדיין בתרועה, אז השם המיוחד מתיחד עם ישראל בניו בקול השופר, ואז כל המקטרגין והמשטינים והשוטנים אין להם רשות להשטין ולקטרג, וזהו כדי לערבב השטן, שכשהשטן רואה שאין הדיין יושב בבית דין הוא מתערבב והולך לו.

(רבי יעקב סקילי, תורת המנחה, לראש השנה, דרשה עז, עמ' 695-697)

למה תוקעין וכו' (טז:) כדי לערבב השטן
51-טז:

...ומזה מקבל שפע בקדושה ספירת מלכות, והוא שם ב"ן כנודע. ולעומת זה בקליפה כלב דהוא גימטריא נ"ב... הס"מ שהוא השטן בקליפה הוא ב"ן דקליפה שהוא כלב וכנ"ל, ונגד זה כלב במילואו כ"ף למ"ד בי"ת גימטריא תקפ"ו, ובאה בקדושה להכניעו בשופר שהוא גימטריא תקפ"ו.

(רבי שמואל אהרן שמואל הכהן, וצוה הכהן, ליקוטי מילי דאגדתא, עמ' יז במהד' תשי"ג [ובקיצור שם עמ' כא])

למה תוקעין וכו' (טז:) כדי לערבב השטן
51-טז:

וזה ענין התקיעות, כי החודש הזה הוא מלא תאוה וחמדה, והוא זמן אסיפה, כמו האדם שבא ממסחרו ורואה כמה יש לו. על זה אמר הקב"ה תקעו כדי לערבב השטן, שלא יאמר שאתם משוקעים בתאוה, רק תקבלו תיכף התחלת החודש ביראה.

(רבי ירוחם ליינר, מי השילוח, ליקוטי הש"ס, כאן)

למה תוקעין וכו' (טז:) כדי לערבב השטן
51-טז:

כי השופר מעורר את האדם על הדין, כי חק זכרון לפניו, ויערבב השטן מפאת כי ישבר לב האבן אשר בקרבו.

(רבי אברהם צוובנר, דרשות הרא"ש, דרוש סב - דרוש ו לר"ה, דף ס ע"ב במהד' תרס"ד, ח"א עמ' יט במהד' תשס"ו)

למה תוקעין וכו' (טז:) כדי לערבב השטן
51-טז:

נקדים הא דפליגי בחלק [סנהדרין צז ע"ב] ר"א ור"י, דר"א אמר אם יעשו תשובה יגאלו, ואם לאו לא יגאלו. ותמה עליו ר' יהושע... אם לאו יעמוד עליהם מלך קשה כהמן ויעשו תשובה... וכתב המהרש"א דפליגי ר"א ור"י, דר"א סובר דהגאולה לא תהיה אלא בתשובה מאהבה, דזדונות נעשין לו כזכיות, ולא בתשובה מיראה, דזדונות נעשין לו כשגגות [יומא פו ע"ב], ור' יהושע ס"ל דגם אם יעשו תשובה מיראה ג"כ יגאלו. אם כן, בר"ה כאשר תוקעין בשופר ומעורר לתשובה, לר' יהושע אפשר דהתשובה שמתעוררים ע"י התקיעת שופר תביא את הגאולה, ולר"א דס"ל דדוקא תשובה מאהבה מביא את הגאולה, התשובה שמתעוררים מחמת תקיעת שופר משום "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", ומחמת יראה לא מספיק להביא את הגאולה. הילכך השטן, כאשר שמע קל שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל, דספיקי מספקא ליה אם כר"י דגם תשובה מיראה מביא את הגאולה ומטא זימניה למתבלע, או כר"א דתשובה מיראה אינו מביא את הגאולה, הילכך בהיל ולא בהיל. וכד שמע תניין אמר ודאי זהו שיפורא ד"יתקע בשופר גדול", ומטא זימניה למתבלע, ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא, דרש"י שם (בד"ה כדי לערבב) כתב שלא ישטין כשישמע ישראל מחבבין את המצות מסתתמין דבריו עכ"ל. ר"ל, כיון שהשטן רואה שישראל מחבבין את המצות כל כך, הרי הגיעו להמעלה שעובדים את ה' מאהבה, א"כ התשובה שעושים מאהבה הוא, ובתשובה מאהבה אליבא דכו"ע שמביא את הגאולה, הילכך כד שמע תניין ורואה שישראל מחבבין המצות, בגלל זה כאשר עושין תשובת מאהבה מסתתמין דבריו.

(רבי יוסף צבי הלוי, ותאמר ציון, מאמר קיד, עמ' רכג)

למה תוקעין וכו' (טז:) כדי לערבב השטן
51-טז:

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לקמן כט ע"ב בשם יערות דבש ובשם ירח האיתנים]

למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין (טז:) ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן
51-טז:

הכי קאמר: למה הנהיגו באותן תקיעות ראשונות, ולא פטרו עצמן בתקיעות דעל סדר ברכות שהן חובה ואינן יכולין לפטור עצמן מהם? כדי לערבב את השטן קודם תפילה, שלא ישטין על תפילתם.

(רמב"ן, דרשה לראש השנה, עמ' רמב במהד' שעוועל)

למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין (טז:) ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן
51-טז:

קול שופר דראש השנה מעורר לשעה... בתשובה שלימה מעין שופר גדול דלעתיד. אבל אינו עדיין כיתד התקועה במקום נאמן. ולכן תוקעין ומריעין כשיושבין ותוקעין וכו' לערבב השטן. ובתוספות בשם הירושלמי דקמייתא בהיל ולא בהיל ובתרייתא אמר השתא ודאי אתי משיחא. ותמוה, וכי אין יודע מצות שופר בראש השנה וגם תקנת חכמים לתקוע מיושב ומעומד? וגם מה טעם נבהל בשניה יותר? ולעתיד נאמר "יתקע", משמע רק פעם אחת. אבל הכוונה "בהיל ולא בהיל" - דאינו יודע אם נקבע בלב דוגמת שופר גדול דלעתיד להיות קיים כך... כי תקיעות מיושב כנגד מלך יושב בכסא משפט, דדיינים בישיבה, ולכן הוא שלא בתפילה דרחמי. ומצד מדת המשפט הדבר שקול אם הרהור תשובה זה הוא בחרטה גמורה שלא ישוב לכסלה.
ולכן תוקעין ומריעין כשהן עומדין, דדיינין בישיבה ובעלי דינים בעמידה [שבועות ל ע"ב], אין עמידה אלא תפילה (ברכות ו ע"ב), כי מדת הדין הוא מצד הדיין, אבל הבעל דין מבקש לעורר מדת החסד והרחמים לפנים משורת הדין. ומצד מדת הדין אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, והרי עינינו רואות שבעוונותינו עברו כמה ראש השנה ויום הכפורים ולא נושענו ועדיין לא שמענו קול שופר גדול העוקר יצר הרע מלב לגמרי רק הכל לפי שעה.
אך באמת איתא בזוהר שלח (קסט ריש ע"א) דקלא מעורר קלא, ולעולם בקול שופר דראש השנה יש התעוררות מקול שופר גדול. והיינו דלעתיד כשיבוטל היצר הרע... עבירות דלעבר אינם במציאות... וכיון שהדבר תלוי בדעתו של בוחן לבות דתמן לב מבין, כי ידיעת העתיד הוא מצד הבינה שבלב שהוא למעלה מהזמן... העתיד ידוע כעבר... ומצד זה הוא "יום ההוא" דהיינו הנעלם ולא הזה שהוא עולם הזה שתחת הזמן. ומתעורר תקיעת שופר ד"יום ההוא", שמצד שהוא למעלה מהזמן הוא שופר גדול במדת הגדולה דהיינו התפשטות שאין לו הפסק רק הולך וגדל תמיד הולך ואור יותר...
התפילה הוא הכרת אדם דהכל מה' יתברך... עיקר חילוק בין עולם הזה שהוא עלמא דשיקרא שאין נגלה האמת דהכל מה' יתברך, ולעתיד יתגלה זה. ובעת תפילה שהאדם מכיר זה, הרי מתעורר מידה זו, וממילא יש אחיזה לקול שופר זה עם קול שופר גדול. ואמר "השתא ודאי אתי" וכו', דנפשט הספק שכבר יש התעוררות משופרו של משיח בכל שופר דראש השנה בעמידה.
והם גם כן בשני גוונים. [בתפילה] בלחש הוא כל יחיד לבדו מצד מדת אברהם אבינו ע"ה דאחד קראתיו וכך דרך עושי חסד בחשאי... אבל תפילת שליח ציבור הוא מדת יעקב אבינו ע"ה שהוא כמו שליח ציבור של כל ישראל שכולם נקראו על שמו והוא הכוללם... והוא מדת הרחמים שהוא חסד שבמשפט שכך המשפט להיות מרחם על בניו ולעשות עמהם חסד. וזהו בקול ובפירסום מאחר שכך המשפט אין כאן שום מורא קיטרוג... וממילא בעירוב מדת חסד במדת המשפט מתגלה תיכף מדת הרחמים שהוא בגלוי ובפירסום, כי יעקב אבינו ע"ה מטתו שלימה ואין בו שום דופי, והקיטרוג מעורבב לגמרי.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות לו)

למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין (טז:) ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן
51-טז:

...וכן הוא בשופר של ר"ה, שכתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד) שרמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן וכו' הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם וכו'. וא"כ הרי כל אלו ההבלים שכל ימי השנה הם הם המביאים אותו לחוס על נפשו ולמשוך בחילא יתיר. על כן כל מעשיו אשר לא טובים נהפכים לו לזכות. ובזה יש לפרש מאמר הש"ס: למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן. ולהנ"ל יובן, אחר שהשטן רואה שבתקיעות דמיושב נתעוררו כנ"ל וחזרו בתשובה מאהבה וזדונות נעשו להם כזכיות, שוב הוא נסוג אחור מלהשטין בעת הדין, שאיתא בספרים ששעת התקיעות היא שעת הדין, ואז הוא הדין של ציבור, כי אם יביא עוד עוונות וישראל עומדין בתשובה מאהבה, הרי הוא מוסיף להביא להם עוד זכיות, ומתערבב ואינו יודע מה לעשות.

(שם משמואל, פרשת כי תבוא שנת תרעא)

למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין (טז:) ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן
51-טז:

ונבאר קצת ענין קטרוג השטן וערבובו, שהנה השטן הוא יצר הרע, אשר תחת ידו כל צבא המדות הרעות וחיל מסיתי האדם מדרך הישרה. והנה כאשר הקב"ה רוצה להביא טובה לעולם, אזי הוא מתגבר בכוחותיו ונכליו להסית את האדם מדרך טובה, עד שכפי טבעו תהיה זאת הטובה לרע לו, כי ישחית על ידי גאוותו, וכמו שכתוב "וישמן ישורון ויבעט" (דברים לב, טו). אמנם באמת כתיב בישראל "כי אתם המעט מכל העמים" (שם ז, ז), ודרשו חז"ל (חולין פט ע"א): "שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני", א"כ מראש צורים חוצב טבע עם קדוש להרבות בעבודה ותיקון המעשים על ידי רוב טובה. אמנם כל זה הוא מצד עצם הנפשות שהן טהורות וספיר גזרתם, אבל העסקים הגופניים משביתים טוהר הנשמה, ויוכל להתקלקל מרוב טובה, ולפעמים ח"ו יגבר הקטרוג עד שאפילו ההשפעה הממוצעת ג"כ תהפך לרועץ, ועפ"ז אפשר שתימשך ח"ו מדת הדין קשה. מה עשה הקב"ה? ציונו לתקוע בשופר, וטבע השופר הוא לעורר את הנפש מתרדמתה ותתגבר בכחה, שאז, אם היא טובה, תתאזר לכסוף את הטוב ולהידבק בעבודה באהבת ד' ויראתו, ולנפש רעה תוסיף רעה, כי יחרד לקראת נקימה וכל מדה רעה שבעמקי נפשו, על כן היו משתמשים האומות ג"כ בקול שופר בעת מלחמה לעורר רוח השנאה והנקמה בעם, וכמו שכתוב (ירמיה ד, יט): "קול שופר שמעת נפשי תרועת מלחמה".
והנה כאשר מתגלה ע"י השופר עומק טבע הנפש להיטיב ונסו הצללים, יוכל האדם לקבל על עצמו בנקל כל המדות הטובות והמעשים טובים, ושיהיה מוסיף על ריבוי השפע רב עבודה ודרך נכונה. א"כ אין לו במה לקטרג, כי על העבר באמת מועילה התשובה השלמה, אלא שעל ידי החומריות שגברה על הנפש מצד העונות אפשר ח"ו שתהיה הטובה ללא טובה, אבל על ידי תקיעת השופר מתראה אור הנפש הפנימית, שאדרבא, ע"י רוב טובה יוסיף שלמות.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' קפו-קפז, במהד' תשס"ה)

למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין (טז:) ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן
51-טז:

וצריך ביאור במה יעורבב דוקא ע"י אלו התקיעות כשיהיו ב' פעמים... הנה לקטרג על האדם יש שני דרכים מפולשים. כי הנה זה האדם הוא מצד אחד נעלה ונישא מאד, נפשו עליונה מזיו כבוד אל חוצבה, ובפרט קדושת ישראל שרמה למעלה... ועל כן גדול מאד משפטו ושאתו עת יחטא, כי ראוי לו לדעת ערכו ומקומו. אמנם יש עוד קטיגוריא אחרת הפוכה מזו, מצד פחיתותו של אדם וגרעונו, כי הוא שפל ונגרע בערכו, כחו ושכלו חלש, והוא דבוק בתאוות ובהבלים כל ימיו, ושפל ערך כמוהו איך יעיז לחטוא לפני מלך אל רם ונשא? והנה השטן ודאי מתהפך בתחבולותיו לאחוז איזו קטיגוריא האפשרית לו כדי להגיע למגמת חפצו. והנה כשהאדם בא להבין ולהשכיל בידיעת ה' יתברך ולהתקרב אליו ע"י ידיעת דרכיו, אז כל ישעו וחפצו לקטרג לבלבל דעת האדם ולגרום שלא יעלה בידו להבין ולהשכיל בגיאות ה' יתברך. וכדי להעיר חמה, אז עליו להזכיר פחיתת האדם, לומר: איך נבזה כזה אשר הוא כלי מלא בושה וכלימה ונוצר מטיפה סרוחה יבוא אחרי המלך ה' צבאות לחקור דרכיו ולדעת גדולתו? אבל זאת ההשפלה בעצמה היא לימוד זכות על האדם בבואו לבקש סליחה מה' יתברך ושישיב אור פני השגחתו עליו. והנה השופר הוא פועל לעורר את הלב להוסיף יראת ד' ועוזו ולעורר את השכל לדעת דרכיו ית', גם הוא מחריד את הלב ומכניע להשפיל עצמו לבקש רחמי שמים. על כן תיקנו לנו חז"ל שנאחז באלה שני הדרכים. כי בשופר יש בו כח לעורר את השכל לדרוש את ה' יתברך, וזה אנו עושין בתקיעות דמיושב, כי קשות מיושב (מגילה כא ע"א), וקודם התפילה צריך האדם להתבונן בגדולת ה' יתברך כדאיתא בשו"ע (או"ח סי' צח)... וכשהשטן ירצה לקטרג על זה, אז עליו להזכיר שפלות האדם. אך זאת היא מעלה גדולה כשאנו באים לתפילה, לבקש מאת ה' יתברך שישים עלינו לבו להשגיח עלינו בשפלותנו ולרחם עלינו, ומפני שפלותנו ימצא התנצלות לעוונותינו לקבלנו בתשובה לפניו. והשטן, כשיודע מכל זה, שנקח לנו אלה שני הדברים, לחקור בגדולת ה' יתברך וחקר כבודו, גם להתפלל שיאיר ה' יתברך פניו אלינו בהשגחתו, אז הוא מתערבב ולא יכיל למיעבד קטיגוריא, כי באחד משני הקצוות שיאחז יהי' לנו עכ"פ מעלה לאחת מהבקשות שאנו מכוונים ע"י ב' מיני התקיעות.

(מדבר שור, דרוש ז, עמ' נז [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' רעה, במהד' תשס"ה])

למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין (טז:) ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן
51-טז:

וידויק למה נקט דוקא כשהם עומדין וכשהם יושבין, דלכאורה לא הי' לו לומר כי אם "למה תוקעין וחוזרין ותוקעין" לבד... שבכח השופר יש ב' סגולות הפכיות, כח המעורר הקדושה הפנימית שעי"ז מתרבה הקשר והאחדות, והמצות עולות בחשבון הכללי כאילו הי' מזכה את הרבים ג"כ שהרי עכ"פ זכות הרבים מסובבת ממנו, והוא רוצה בכך כי כל ענין זכות הוא רצונו של איש ישראל כדי להתקרב לאביו שבשמים, וע"י שעושה מצוה שתוכנה הוא שתפעול על זולתו דרך פעולתה לעצמו והוא שב ג"כ, פועלת המצוה שנמחק ענין הגרם לגמרי, ונעשה החשבון מהעבירות רק בתורת יחיד כאילו לא נגע אל זולתו כלל. וי"ל שזהו רמוז בתקיעה ותרועה, כי התקיעה היא קול אחד, להורות על ענין האחדות שמצד הטוב, והתרועה היא קולות מפורדים זה מזה, להורות שמצד הקלקול הם פרודים זה מזה כי אין כל אחד מישראל רוצה שחבירו יחטא, אע"פ שעליו גבר יצרו, מ"מ כיון שעיקר רצונו הוא שלא יחטא אע"פ שהוא חוטא מתגבורת היצר, כל חפצו שחבירו לא יחטא, ע"כ ע"י זכות השופר נעשה חשבון העבירות בפירוד... על כן אנו מעוררים כח הרחמים ע"י שיחשב לנו הזכיות בכח האחדות, והחובות בכח הפירוד. אמנם כשהם יושבים, שאז אין עסוקין בתפילה והם מקובצים יחד לעשות מצוה אחת, זה מורה על כח האחדות שאנו רוצים ביותר לעורר כח האחדות בענין המצות, שיצורף מה שכל אחד פועל על חבירו לטובה, אבל מריעין ג"כ כדי להורות שלא יזכר לרעה כי אם כח הפירוד, כמש"כ: "כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם" (זכריה ב, י), ונמצא שעיקר הכונה בישיבה היא על התקיעה. וכשהם עומדין להתפלל, שאז מתיחד כל אחד בשלמות שלו, וכדאי' בירושלמי: "כדי שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו" (ברכות פרק ג הלכה ג), מורה התפילה על כח ההתיחדות של כל אחד בפני עצמו, וזהו להורות על כח הפירוד בענין החובות, בענין שאין ראוי שילמוד כל אחד מחבירו כי אם מה שהוא כהוגן ולא מה שאינו כהוגן... והוא כדי לערבב את השטן, שאינו יודע איך יאחוז קטיגוריא שלו, אם בכח אחדות העבירות, התרועה והעמידה מבטלות, שמורות פירוד לענין זה, ואם יקטין ע"פ זה ג"כ חשבון המצות, התקיעה והישיבה שלא בשעת תפילה מבטלות, ע"כ פיו נסתם ואינו יכול לקטרג...
וי"ל דהיינו טעמא דתוקעין וחוזרין שאמר רי"צ כדי לערבב את השטן, די"ל שרמז תקיעת שופר הוא לפרסום תיקון המעשים. אך לכאורה למה צריך פרסום, והרי "והצנע לכת עם אלהיך" (מיכה ו, ח) כתיב? אבל הוא בשביל האומות, שידעו שאנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים, כדי שילמדו מישראל כדאי' בזמר "ויאתיו" שבמוסף. על כן אנו מפרסמים קבלת עבודתו ית' בב' החלקים, בשכליות אנושיות ובשמעיות. על כן כשהם יושבים ואינם עסוקים עדיין בתפילה שהיא מיוחדת ביחוד לישראל, כדברי חז"ל: "אין לך תפילה שמועלת שאין בה מזרעו של יעקב" (גיטין נז, ב), רומז על קבלת עול מלכות שמים באנושיות דהיינו בגדי עשו, שבאמת אינם ראויים כי אם ליעקב, ומעומד בתפילה שמיוחדת ליעקב "הקּל קול יעקב" (בראשית כז, כב), רומז לעבודה העליונה שהיא רק חלק יעקב, ובזה השטן מתערבב.

(מדבר שור, דרוש יט, עמ' קעה, קפו, קפט [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' רטז-רלא, במהד' תשס"ה])

למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין (טז:) ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן
51-טז:

וכך אמרו חז"ל על רבי אלעזר בן דורדיא שהיה אביק בחטא, ובהתעוררות קלה קנה את עולמו, וכן כמה וכמה בעלי תשובה כמבואר בגמרא בכמה מקומות. וכה קל הדבר עד שאמרו חז"ל שתוקעים וחוזרים ותוקעים כדי לערבב השטן, ופירשו התוספות בשם הערוך שהוא חושב ודאי הוא ההוא שופר ד"יתקע בשופר גדול" ומטי זמנו להתבלע. ולכאורה מה כל הבהלה הזו, והרי כמה וכמה תקיעות כבר עברו ועדיין הוא קיים? אלה שהשטן יודע כי ההתעוררות קלה הקלה ביותר עלולה לבטלו כליל מן העולם, ומכאן פחדו הגדול.

(רבי חיים שמואלביץ, שיחות מוסר, תשל"א, מאמר לא, עמ' קה במהד' תש"מ)

טז. למה תוקעין וכו' (טז:) כדי לערבב השטן

51-טז:
אמרו ז"ל (יומא פו ע"ב): תשובה מאהבה זדונות נעשות לו כזכיות, ומיראה נעשות כשגגות. והנה בש"ס ר"ה למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן, וברש"י: כשישמע ישראל מחבבין את המצוות מסתתמין דבריו. ופירשנו שמאחר שרואה שמחבבין את המצוות, הרי עושין תשובה מאהבה והזדונות נעשות כזכיות, א"כ מתירא לקטרג ולהביא עוד חבילות של עבירות פן עשו תשובה גם על אלו ומן העבירות יהיו זכיות, ומתבהל ואינו יודע מה לעשות, כי תשובה היא דבר המסור ללב ואין מכיר בה אלא היודע תעלומות, וכל עוד שלא ראה את ישראל מחבבין את המצוות אינו חושש לומר שמא עשו תשובה מאהבה כי חזקה היא לו שלא נשתנה, אבל כשרואה שישראל דבוקין באהבה, שוב יצא הדבר מחזקתו, קרוב הדבר בעיניו שעשו תשובה גם על העבירות אלו שקטרג עליהן כבר, וא"כ אם יוסיף לקטרג ולהביא חבילות של עבירות שמא עשו תשובה מאהבה גם על אלו, ונמצא גחלים הוא חותה על ראשו.
ולפי"ז יש לפרש "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה" וגו', וידוע כי תשובה מאהבה היא ברגש הנפש ובשמחה, ובאשר חסר להם זה מעולם לא מתערבב השטן, והי' תמיד עומד ומקטרג על כל מיני עבירות שהיו במציאות של אותו הדור עד שנפרע מהם על הכל אחת מהנה לא נעדרה, אבל אם היתה העבודה בשמחה, והיתה בכל פעם תשובה מאהבה על איזה מיני חטאים, והי' השטן מתערבב מלהשטין שמא עשו תשובה גם על אלו, ולא הי' יוצא העונש לפועל.

(שם משמואל, פרשת כי תבוא שנת תרעג)

טז. למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין (טז:) ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן

51-טז:
בר"ה אומרים ה' מלכנו כו' וה' יתברך שופט צדק, א"כ צריך האדם להשגיח היטב על עצמו להיות דבוק במדת האמת ולא בשקר, ובזה זוכין בדין ר"ה בלי עיוות הדין ח"ו. ובאין לזה ע"י שהאדם יודע בעצמו שאין לו כלום, והכל מצד מדת החסד... וזהו תוקעין ומריעין כשהן יושבין וכו' כדי לערבב את השטן, כי תרועה גנוחי גנח וילולי יליל (לקמן לג ע"ב), ופירש רש"י: כאדם הבוכה ומקונן [על המת], לרמז שידע האדם שבעצמו אינו כלום והוא צריך להתחיל מחדש והימים הראשונים יפלו, ויקבל ע"ע לחדש כנשר כחותיו בחיות חדשה. וזהו היפוך היצה"ר שנקרא "מלך זקן וכסיל", שרוצה ליישן הדבר ולהזקין עד שלא ישאר רק בהרגל כדי שאח"כ נקל יהי' לו להסיתו. ובתקיעות דמיושב האדם מתעורר בעצמו כי גם מזה יודע בעצמו שהוא כמת, ואח"כ מתחיל שוב לעבוד ה' בתורה ותפלה, וזה ענין תקיעות מעומד, דלשון עמידה הוא התעוררות מחדש מלשון (דברים כה, ח) "ועמד ואמר", ולכך היצה"ר מתבהל, אחר שרואה שהאדם מתעורר ועומד נגד תחבולותיו.

(שם משמואל, פרשת כי תצא שנת תרע)

למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין (טז:) ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן וכו' כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה מאי טעמא דלא איערבב שטן
51-טז:

תקיעות דמעומד הן ע"י הכנה שבתפילה, היינו לתקן ההתרשלות הנהוגה תמיד. אמנם כשמזדמנות פרצות בדברים שכבר מוחזקים, גם כשהם מתחזקים לעשות הפרצות להפקרות מפורסמת, על זה צריך כבר דבר מרעיש פתאום, והיינו דמיושב. וזהו לערבב את השטן. על כן כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה מריעין לה בסופה, מ"ט, דלא איערבב שטן, היינו בחסרון תקיעות דמיושב שלא נתקנו הפרצות הצריכות הרעשה יתירה, על כן באות בעוה"ר פורעניות מרעישות מאויבי ישראל, העדים העומדים להזכיר את ד' ע"י המדה של המשפט.

(ראי"ה קוק, ניצני ארץ גל' ג עמ' 16 [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' שט, במהד' תשס"ה])

תוס' ד"ה כמאן - מתי יתרפא לא נגזר

ואין להקשות מאמרם בעבודה זרה נה, א, על הפסוק "חלים רעים ונאמנים" שנאמנים בשליחותם שמשביעים אותם מתי ילכו - דהיינו בזמן בואם, ולא בראשית השנה.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)


טז ע"ב

כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה
2-3

ענין תקיעה בשבת בזמן הזה במקום שיש ב"ד קבוע כל השנה או ב"ד שיקדשו החדש מחלקת בין הגאונים כמו שכתבנו. אלא שמנהג בידנו בכל מקומות ישראל שלא לתקוע אם חל ראשון של ראש השנה להיות בשבת... ואין אנו חוששין למה שאמרו כל שנה שאין תוקעין בתחלתה מריעין לה בסופה, שלא נאמר אלא כשיארע בפשיעה או באיזה מאורע שיכולין להשתדל ולתקוע והתרשלו בזה, או כגון שלא היה להם שופר ולא השתדלו בו מערב יום טוב.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש מאמר ב פרק ד)

כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה
2-3

"אך בעשור... השביעי הזה"... מיותר... כתיב "השביעי" ומה בא לסיים "הזה"? אלא קאי על הפרשה הקודמת שנזכרתם בראש השנה, וכדאיתא במס' ר"ה ט"ז דכל שנה שאין תוקעין בתחלתה מריעין בסופה, והיינו משום שאין יוה"כ מכפר כל כך.

(העמק דבר, ויקרא פרק כג, כז [ובדומה שם במדבר פרק כט, ז])

כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה
2-3

"אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס ג, ו) - פשטא דקרא "היתקע" הוא ה"א התימה. ויש לפרש ג"כ על פי מה דאמרו חז"ל א"ר יצחק כל שנה שאין תוקעין לו בתחלתה מריעין לה בסופה. לפ"ז הלא מדה טובה מרובה הוא, אם תוקעין בתחלתה מטיבין גם בכל השנה, כי השופר מהפך מדין לרחמים ומעלה זכרונם של המצות לפני הקדוש ברוך הוא וזוכין בדין, ומוציא לאור משפטם. ומצינו ה"א כזו לשון קיום כמו "הנגלה נגליתי לבית אביך" בשמואל א' ב, כז. וזה "היתקע שופר בעיר", היינו כשתוקעין שופר בעיר, אז מובטחים "והעם לא יחרדו", כי יזכו בדין כמש"כ.

(רבי שמעון סופר, שיר מעון, דברים, ראש השנה)

טז: כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה
2-3

...שעל כיוצא בזה אמרו, אחר שבפשיעתם ארעה להם תקלה, שכל שנה שאין תוקעין בתחלתה מריעין לה בסופה, אבל אונס גמור כגון שחל יום טוב של ראש השנה להיות בשבת אין בזה כלום.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש מאמר ב פרק ד)

טז: כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה

2-3
"ובעשור לחדש השביעי הזה" - משמעות לשון "הזה" בא ללמדנו אותה שנה שתקעתם בראש השנה, וכדאיתא בר"ה... כל שנה שאין מריעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה.

(העמק דבר, במדבר פרק כט, ז)

טז: כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה

2-3
אפילו חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה (מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה) [סוף פרק קמא דקידושין (מ ע"א)]. אך אונסא כמאן דלא עבד היכי שחבירו צריך להתחייב, דלוּ יהא דפלוני נאנס, מכל מקום חבירו שכנגדו לא נתחייב על אופן זה - יעויין ש"ך סימן כ"א. אך זה רק במי שצריך תועליות, לכן כיון שחבירו אנוס ולא עשה, לא נתחייב על אופן זה. אבל בה' יתברך ש"אם חטאת מה תפעל לו וכו'" (איוב לה, ו), לכן כיון שהישראלי אנוס מיחשב כאילו עשה… שאהבתם אצלי אינה מצד התועליות שאקבל מהם, רק ענין סגולי, ולכן שכרם גדול כאילו עשאו. לבד רק אם נחייב על פרט שיעשה חבירו, ונאנס חבירו ולא עשה, אין השתעבדות מחבירו, דהא לא נעשה. לכן… בתקיעת שופר דדרשי (לקמן לב ע"א) מנין שנאמרין מלכיות? דכתיב "אני ה' אלהיכם" (ויקרא כג, כב) (וכתיב "ובחודש השביעי" (שם פסוק כד) - זו מלכיות), וקאי על שופר דסמיך למו. לכן מ"אני ה' אלהיכם", ואין ליתן שכר אם נאנס ולא עשה, בטל ההתחייבות לשלם על זה [הערת ר' יהודה קופרמן: כלומר בכל מקום שמדגישה התורה "אני ה' אלקיכם" מעכב האונס כי חסר באדנות]. לכן אמרו… כל שנה שאין מריעין בתחילתה - ואפילו איתילד אונסא - מריעין לה בסופה.

(משך חכמה, הפטרת שבת הגדול)

כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה מאי טעמא דלא איערבב שטן
2-4

ואין ספק כי על אותן שמעומד אמר, דאלו מיושב לא היינו צריכין לזה הטעם [שלא התערבב השטן], והלא רשעים גמורים הם אם לא תקעו כלל שעוברין על מצוה גדולה. ומה שאמר מריעין לה, פירוש על ידי הצרות בר מינן. ודוקא כשעושין בזדון ובמרד, ואי אקלע שבת יום ראשון לא, שהמניעה הזאת היא למצוה ולא לחלל שבת.

(דרשות ר"י אבן שועיב, דרשה לראש השנה)

כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה מאי טעמא דלא איערבב שטן
2-4

מהרי"ל... פסק... בהלכות ראש השנה:... הא דאמר כל שנה שאין תוקעין בתחילה מריעין לה בסופה היינו דווקא שהן מזידין שלא לתקוע, אבל אם נתבטלה התקיעה מחמת אונס, לא יאונה להם כל און. עכ"ל. ונראה לי פשוט דמקור של מהרי"ל הוא דלמד דין זה מהאי סוגיא דהחושב לעשות מצוה ונאנס מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. איברא... שבעל הלכות גדולות בראש השנה כתב להיפך:... ולאו דאיקלע ראש השנה בשבת אלא דאיתיליד אונסא... נ"ל לחלק... כפי מה שמצינו כמה פעמים לחלק בש"ס ופוסקי' בין אונסא דשכיחא דה"ל לאסוקי דעתא או אונס' דלא שכיחא. ובודאי גם מהרי"ל שפירש הא דמריעין לה בסופה שהן מזידין, לאו מזידין ופושעים ממש קאמר, דא"כ תקשה מאי מקשה הגמרא מאי טעמא, הא הטעם פשוט שעברו במזיד על אחת ממצו' התורה, וכל מי שעוב' במזיד על אחת ממצות התור' ודאי ראוי לעונש... אלא ודאי מיירי שנאנסו באונס דשכיח, ואילו היה מן הזריזין במצות היה אפשר לשמור מאונס זה, להכי מריעין לה בסופא, כיון דלא מערבב, והוי להו לאסוקי אדעתייהו ולשמור מאונס זה... משא"כ אם נאנס באונס דלא שכיח דלא הוי לאסוקי אדעתייהו, ואי אפשר להם להנצל מאונס כזה, ודאי לא יאונה להם כל און... ובזה אתי שפיר דעת מהרי"ל, ואינו חולק על דברי בעל הלכות גדולות... וכן ממקומו מוכרח, מדהוצרך הש"ס ליתן טעם דלא מערבב שטן, משמע דבשאר מצוה שנאנס לית לן בה, כסתמא דש"ס, אי בעית אימא קרא כדכתיב "ולחושבי שמו". אב"א סברא, דהא אפילו עשה עבירה בפועל ע"י אונס רחמנא פטריה, מכל שכן בזה שהוא בשב ואל תעשה ע"י אונס, שאינו נענש על ביטול מצוה זו, והוי כאילו עשהו.

(שו"ת שבות יעקב חלק ב סימן י)

כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה מאי טעמא דלא איערבב שטן
2-4

"הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" וגו' - יש לרמוז בזה מה שאמרו חז"ל כל שנה שאין תוקעין בתחילתה מריעין לה בסופה, מ"ט דלא אערבוב שטן. וזה שכתוב "הוא ישופך ראש" - שהשטן הוא משורש הנחש כידוע, ומספרו הוא עם הכולל, ואם לא אערבוב בתחילת השנה אז ח"ו ישופנו עקב בסוף השנה.

(פנים יפות בראשית פרק ג פסוק טו)

כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה מאי טעמא דלא איערבב שטן
2-4

פירש הבה"ג לאו דמיקלע בשבתא, אלא דאיתייליד אונסא. הכוונה, כי אין התקיעה מצות עשה כמו כל המצוות, אשר בהיעדרה יענש על בלי קיומו אותה, וכי אניס - רחמנא פטריה. רק הוא כמו רפאות תעלה ולזכרון אתי, וכמו מכפר ביום הכיפורים, וכמו שאמרו [לקמן כו ע"א]: כיון דלזיכרון אתי כמאן דאתי בפנים דמי. ונמצא, החולה אם באונס לא יקח מזור ורפואה, האם יתרפא?! כן כשנעדר הזכרון שופר, שמכנסת זכרונות ישראל לאביהם שבשמים, תו החולי בלא מזור ורפואה, וקטרוג השטן במקומו. [ועיין בחושן משפט סימן כא בש"ך, בזה דאונסא כמאן דעביד, דאם נתחייב על מנת שיעשה פלוני ולא עשה באונס, גם כן אינו חייב]. אולם בשבת, דאחד המיוחד ממצות שופר הוא לתקוע בשופר של איל, להזכיר זכות העקידה שופר של איל, כמו שאמרו פרק קמא דראש השנה [לעיל ע"א], והתקיעה מכניס זכות ישראל מה שנחלו מיצחק, למסור עצמם לחרפה ולמכה ולביזה עבור שם ה' יתברך כי נקרא עליהם - זהו זכות עקידה, שבניו עוקדים כל תאותיהם והרגשותיהם ושאלות החיים על מוקד אהבת ה' ותורתו.
והנה, ידוע כי בני ישראל והשי"ת המה כשני אוהבים נאמנים, אשר כל אחד חושש על כבוד רעהו... לכן אחרי שידוע לנו גודל התועליות ממצות שופר, אשר אם יבוטל - אף באונס - הסכנה גדולה, ובכל זאת אמרו ישראל פן יבולע חלילה למצות שבת אשר מעיד על קדושת שמו יתברך, כי חידש עולמו מן האין הגמור, יהיה מה!... יקטרג השטן ולא יכנס זכרוננו לאבינו שבשמים לטובה, אך לא יבולע לשבת המעיד על קדושת שמו יתברך, פן יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים ויתחלל שמו חלילה... ועוקדים כולם עבור קידוש שמו יתברך. וכיון שכן, הרי זה גופיה מה שאין אנו תוקעים בראש השנה שחל בשבת, זה גופא עקידה רוחנית מופלגת ומועיל לרצות אותנו, כמו שמרצה זכרון שופר.

(משך חכמה ויקרא פרק כג פסוק כד)

כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה מאי טעמא דלא איערבב שטן
2-4

...שבר"ה מופיע אור שנברא ביום הראשון, אך מחשש שלא ישתמשו בו הרשעים שמה"ט נגנז, באות התקיעות לסלק את הרשעים הגמורים בכלל ובפרט שלא ישתמשו בו... בשבת שכל כחות החיצונים מסתלקים מאליהן לנוקבא דתהומא רבה, שוב אין אנו צריכין לשופר... ולפי האמור מובנים דברי הבה"ג המובאים בתוס' בהא דכל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה מריעין לה בסופה משום דלא מיערבב שטן, דזה רק דאתיליד אונסא, אבל לא דאיקלע בשבתא. והיינו דאף דאונסא רחמנא פטרי', מ"מ כל מקום דצריכין עשי' קי"ל דאונסא כמאן דלא עביד [ש"ך חו"מ סי' כא]. אלא בחישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, משום דעכ"פ היתה המחשבה מעיקרא לעשות, אבל בנאנס מעיקרא שלא היתה מחשבה כלל לעשות לא אמרינן אונסא כמאן דעביד. ועל כן באתיליד אונסא דמ"מ הרי לא אתערבב שטן ולא נסתלקו כחות החיצונים, שוב לא הי' יכול להתגלות האור שממנו כל ההשפעות הטובות הנ"ל, אך כדאיקלע בשבתא דממילא אסתלקו, שוב מופיע האור בעצם טהרתו, וישראל זוכין לכל ברכאן וכל קדושין.

(שם משמואל, מועדים, ראש השנה, שנת עטר"ת, ליל א)

כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה מאי טעמא דלא איערבב שטן
2-4

והנה כל הנמצאים זולתי המלך הקדוש ב"ה לבדו, אינם יודעים הכל, ויכולים לדון משפט כל דבר כפי הנראה מדרכיו, אבל עומק הנפש גלוי' רק לשי"ת שהוא אלוה כל הנפשות, על כן רואה על נקודת הנפש, והיא קדושה, ועוז בידה להדריך את כל כוחות הגוף לקדושה. ועל ידי השופר מתגלה זה לעין כל, כי הנפש כמו שהיא בעצם טהרתה מתרוממת על ידי קול השופר וחוגרת עוז. ואע"פ שהמעשים בכל השנה יש למצוא בהם חסרון, אינם כי אם מצד מקרים זרים, שאור שבעיסה ושיעבוד מלכיות (ברכות יז ע"א). על כן תערב תפילתנו להסר ממנו כל פגע רע וכל שטן ונשוב לשמור חוקי רצונו ב"ה בכל לב. א"כ אע"פ שכל עסקנו בתפילתנו ביום הנורא רק על כבוד האל ב"ה, אל יחשוב אדם שח"ו לבבנו רחוק מזה ועינינו אל בצענו, לא כן, כי על ידי השופר מתגלָה אמיתת הנקודה, וזה גורם שהכל יכירו שא"א לשום כח בעולם לשפוט את עם ד', רק ד' שופטנו, ומלפניו ב"ה יצא משפטנו כמש"כ "עיניך תחזינה מישרים" (תהילים יז, ב).
א"כ זמן תקיעת שופר היא עת חפץ להשריש בלבבו הסכם חזק על קיום התורה והמצוה לכל השנה, ודבר זה יסייע שגם כל ימות השנה הקדושה הפנימית מתחזקת עד שאין צריך לשום יסורין ח"ו. ולמדנו זה מדברי רז"ל כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה, מ"ט דלא איערבב שטן, כי כיון שלא הזריח עומק טהרת הנפש בראש השנה, יוצרך ח"ו לביטושין ויסורין להזריח אור הנפש על מחשכי החומר. ומכלל דבריהם נשמע שעל ידי תקיעת שופר וההכנה לכל השנה בעת התקיעה יסורו כל המקטרגים, ו"אין שטן ואין פגע רע" (מלכים-א ה, יח), רק טוב וחן וכבוד יתן ד' להולכים בתמים.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' קפח, במהד' תשס"ה)

כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה מאי טעמא דלא איערבב שטן
2-4

התוס'... בשם בה"ג: לאו דמיקלע בשבתא, אלא דאיתיליד אונסא. ולכאורה הרי אונס רחמנא פטריה? אלא שמריעין לה בסופה שאמרו, אין הכוונה כעונש על שלא תקעו, אלא שאם ישראל ח"ו חטאו, זכות השופר מגינה עליהם, כמו שאמרו שם:... תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני... וכשאירע אונס שלא תקעו, אף על פי שאין נענשים על כך, אבל סוף סוף אין זה כאילו עשו בפועל, והמצוה סוף סוף לא קיימו, וממילא אין כאן זכות המצוה שתגן עליהם.
אלא שדברי התוס' יש לפרש בענין אחר, והוא, שאין האונס כאן סיבה אלא מסובב, שלא מפני שלא תקעו מריעין לה בסופה, אלא להיפך, שמפני שבשמים נגזרה גזרה ח"ו, לכן סיבבו הדברים כך שיארע אונס ולא יוכלו לתקוע, באופן שהאונס אינו אלא סימן ולא סיבה. ולכן אמרו "לאו דמיקלע בשבתא" [שלפירוש הראשון צ"ל שבשבת, כיון שתקנת חכמים הוא, הרי זה כאילו תקעו, ואמנם בתורתם של גדולי החסידות מתבאר באמת כן...], שבשבת אין כאן שום סימן כלל, שהרי כך הוא קביעת השנים. אבל מכל מקום בעיקר הדבר ודאי שאונס אינו נחשב כאילו עשה הדבר בפועל.

(רבי שלמה יוסף זווין, המועדים בהלכה, ספירת העומר, עמ' תקנו במהד' תש"ע)

כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה מאי טעמא דלא איערבב שטן
2-4

וביאר הבה"ג (הובא בתוס') דאין הכוונה כשחל בשבת אלא הכוונה בנאנסו ולא תקעו. והגם דכאן מבואר דבנאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, אמנם לא קשיא מידי, דהכא איירי לענין קבלת שכר, אבל עכ"פ הענין של 'לבלבל השטן' לא נתקיים כשנאנסו ולא תקעו.

(הערות הגרי"ש אלישיב, קידושין מ ע"א)

כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה
4-5

פירוש רשה בתחלתה - שהעולם זכאי ונוהגין עצמן בשפלות ובענוה.

(דעת זקנים מבעלי התוספות, דברים פרק יא פסוק יב)

כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה
4-5

ונרמז עוד בז' נרות של מנורה על נר מצוה ותורה אור... שמן זית כאמרם ז"ל ברבתי: מה הזית חחלתו מר וסופו מתוק, כמו כן התורה שנאמר, "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד". ולזה אמרו רז"ל כל שנה שרשה מתחלתה מתעשרת בסופה. והוא כאמרם ז"ל: כל העוסק בתורה מתוך עוני סופו לעסוק בה מעושר. וזה שאמרו כל שנה, היינו השונה משנתו מעוני, דהיינו שרשה מתחלתה, מתעשר בסופו.

(רבי אפרים לונטשיץ, עיר גיבורים, פרשת תצוה דף עה ע"א במהד' ש"מ, יז ע"ב במהד' תרפ"ז)

כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה
4-5

כל המקבל צריך שמירה שלא יבא לידי גבהות. לכן כל מי שיש בו בחי' ראש צריך שמירה. והעצה היא קבלת מלכותו ית' להתדבק בו ולהחזיר אליו הראשית, לזכור כי הכל שלו... וחז"ל דרשו "מרשית" - שנה שרשה בתחילתה כו', הכל כמ"ש לעיל, כי ע"י ההכנעה לה' יתברך יש קיום להראשית. וכלל הדבר, כל הארה שמביאה בושה והכנעה לאדם הוא דבר של קיימא.

(שפת אמת, פרשת כי תבוא שנת תרלד)

כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה
4-5

מתחילה כשאדם נכנס בד"ת אינו מרגיש שום טעם, אך בסוף מאיר לו הש"י, וכשהאדם מאמין להקב"ה, אז גם הקב"ה מאמין לו ומברר איתו לטוב. וזהו כל שנה שרשה בתחילתה, היינו שהאדם נכנס ומדבק עצמו להש"י, אע"פ שהוא רש עדיין, שאינו מרגיש שום טעם לזה מטיבין בסופו.

(רבי ירוחם ליינר, מי השילוח, ליקוטי הש"ס, כאן)

כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה
4-5

שנת האדמה של הארץ הזאת מתחילה "בלא כל הנחות קודמות", והיא "רשה" לחלוטין, בלא כל ירושה מן השנה הקודמת. אין שום השפעות פיסיות יוצאות מן השנה הקודמת אל השנה החדשה - לא לברכה ולא לקללה. אופי השנה של כל שנה חדשה תלוי רק בהתנהגותך המוסרית. ואמרו חכמים: עלינו לתת את הדעת להשפעה המכרעת של התנהגותנו המוסרית, ואם תודעה זו תחיה בלבנו בתחילת השנה, תתברך השנה כולה: כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה, שנא' "מראשית השנה" מרשית כתיב.

(רש"ר הירש, דברים פרק יא פסוק יב)

כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה
4-5

להעני יש לב נשבר ונדכה, ותפילתו נשמעת. וגם להעשיר שנתברך בממון רב, אם ישים אל לבו כי לא כחו ועוצם ידו גרמו לו לעשות חיל, אם לא כי שפעת ברכת ה' היא תעשיר, ויחשוב בלבו כי מאזני ומשפטי צדק לה' להשפיל רמים, וגם בבריאות גופו, אם כארזים בלבנון הוא חזק ואמיץ, מכל מקום לא ידע מה יולד יום, הנה בנקל יהיה רש מכל, ובתחנונים ידבר, וידע כי הוא בתחילת השנה בחינת רש טרם נגזר חוקו לחיים ולפרנסה וכל צרכי ביתו.

(רבי אברהם צוובנר, דרשות הרא"ש, דרוש סב - דרוש ו לר"ה, דף ס ע"ב במהד' תרס"ד, ח"א עמ' יט במהד' תשס"ו)

כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה
4-5

ר"ה הוא הסוד של יראה, מדת הדין, ונמצא כי ההכנה לר"ה צריכה להיות דוקא ביראה, במדת הדין... ואם תורה מביאה לידי יראה, הרי תורה היא ההכנה ליום הדין... וזהו שאמרו חז"ל כל שנה שרשה מתחילתה מתעשרת בסופה, ויסוד ההכנה לר"ה הוא דוקא להיות "רשה", מפני שהסוד של ר"ה הוא יראה, מדת הדין, ואם הוא בא לר"ה מוכן רק בה"רשה", בלבד, אף בלי שום דבר, כבר הגיע לכל סוד ר"ה.

(רבי ירוחם ליבוביץ', דעת חכמה ומוסר חלק ב מאמר נז, בסופו)

כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה
4-5

...דכל הבנין של כנסת ישראל הוא מחמת ההכנעה והביטול לה' יתברך, עד שאין להם מחשבה ותפלה לטובת עצמם כלל רק עבור כבוד שמו ית"ש, שע"ז סובבות הולכות כל התפלות: "ובכן תן פחדך וכו' מלוך על כל העולם כולו בכבודך", ומה שמתפללין "זכרנו לחיים" אומרים ג"כ "למענך אלקים חיים", היינו למען יצמח מזה כבוד שמים... בזכות הביטול שישראל מבטלין עצמותם, זוכין לבנין במוחין שלמים ומחשבות טהורות. וזה כל שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה, ואין עשיר אלא בדעת, כמו שאמרו ז"ל (נדרים מא ע"א): אין עני אלא בדעה, ובדעת נכללות כל מיני השפעות, כאמרם ז"ל (ויקרא רבה פ"ח): דעה קנית מה חסרת, ואפי' השפעות גשמיות נמי נכללות בדעת כמ"ש (משלי כד, ד): "ובדעת חדרים ימלאו".

(שם משמואל, מועדים, ראש השנה, שנת תרע"ח)

טז: כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה

4-5
בפסוק "והורשתם את הארץ", פירש רש"י: כשתירשו העכו"ם תתקיימו בה כו'. כי "הורשתם" הוא לשון ירושה ולשון רשות ודלות, כמ"ש רז"ל בפסוק "עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה", כל שרשה בתחלתה כו'. כי כל דבר שצריך תולדה חדשה צריך להיות מקודם הביטול אליו ית'. וזהו הכח הוא רק בישראל, כמ"ש "אתם המעט" - ממעיטין עצמכם. וכשהיו בני ישראל בארץ, ביטלו עצמם ואת הארץ, ואז נעשה נחלת ה', כי זהו ענין ארץ ישראל, דלית לה מגרמה כלום. ולכן כל שנשאר מן האומות לא הי' הביטול כראוי.

(שפת אמת, פרשת מסעי שנת תרמג)

כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה שנאמר מרשית השנה מרשית כתיב
4-6

כל שנה שרשה מתחלתה מתעשרת בסופה שנא' "מרשית השנה ועד אחרית שנה", שנה דאית ליה אחרית רשה בתחלתה, שחוזרין בתשובה. לכך סמך "מראשית השנה ועד אחרית שנה, והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום".

(ספר הרוקח סימן ר)

כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה שנאמר מרשית השנה מרשית כתיב
4-6

במדרש תנחומא... צפה משה רבינו ע"ה שביכורים עתידין להיבטל ותיקן שלש תפלות כו'... י"ל לפי פשוטו שע"י הביכורים שמסרו הראשית לה' באו להכנעה האמיתית, מה שעתה צריכין ליגע בהרבה יגיעות בשר, ג' פעמים ביום, "נשתחוה נכרעה נברכה", וכולי האי ואולי נזכה להכנעה אמיתית, ובבהמ"ק ע"י ביכורים פ"א בשנה נתבטל כל האדם אליו ית'. ונראה שמצות ביכורים הי' הכנה לראש השנה, כי רובן הביאו מסתמא קודם ר"ה. וכתיב מראשית כמ"ש שם מראשית השנה. וי"ל דע"ז כתיב "תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה" כו', כי אז זכו לעבודת ה' ע"י מצות ביכורים שנאמר בו "ושמחת", ועתה צריכין לעבוד ע"י יסורים, כדמסיים "ועבדת את אויבך כו' בעירום ובחוסר" כו'. וחלילה שיהי' רק עונש, רק הפירוש שעתה בא עבודת ה' באמצעיות היסורים והרדיפות האויבים וחוסר כל. והם ב' דרכים, דכתיב "מרשית", ודרשו כל שנה שרשה בתחילתה כו', שבזמן המקדש הי' ע"י הראשית כנ"ל בשמחה, ועתה בעוה"ר היא בחי' "מרשית", ע"י יסורין והכנעה. ה' יתברך יחזירנו למדרגה הראשונה בשמחת עולם על ראשם.

(שפת אמת, פרשת כי תבוא שנת תרמב)

כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה שנאמר מרשית השנה מרשית כתיב ועד אחרית סופה שיש לה אחרית
4-7

לפי הפירוש הפשוט, "שרשה" היינו שמרבין תחנונים כרשים ודלים. אך נראה עוד כוונה בזה, והיא להעיר על הנהגה גדולה הדרושה לנו ממש בתחילת השנה.
והנה צריך לדעת מה היא עבודת הלילה של ר"ה, והלא המשפט הוא ביום כדאמרי' בירושלמי (ראש השנה פרק א הלכה ג): כשהקב"ה דן את ישראל, אינו דן אותם אלא ביום, בשעה שהם עסוקים במצות. אלא נראה שאנחנו מזרזים את עצמנו להקדים ולהתאחד כולנו בלב אחד, כדי שיהי' כל אחד מצורף אל כלל עם ד', כי כל א' כשהוא לעצמו צריך זכיות גדולות, גם יחיד אימתי, דוקא בעשי"ת הוא מתקבל בקל, אבל אנו חפצים שנזכה להיכתב תיכף ומיד בכתיבה טובה בספר החיים, על כן צריך לזה זכות הרבים. ע"כ הדרך המוצלחת שהורונו חז"ל היא להתאחד עם הכלל, כדי שכשנבוא למחר בעה"י ונהי' מוכנים ליום הדין הגדול והקדוש, כבר תהי' זכות הרבים מסייעת אותנו...
והנה שמו של הקב"ה שלום, כדברי חז"ל בפ"ק דשבת (י ע"ב) מקרא ד"ויקרא לו ד' שלום" (שופטים ו, כד). וחותמו ית' הוא אמת כדאמרי' בפ"ז דיומא (סט ע"ב). והנה אמרו חז"ל במדרש על הפסוק: "אהי' אשר אהי'" (שמות ג, יד): "כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך". א"כ בזמן שהאדם מחזיק במדת השלום, הקב"ה כותב עליו שמו שלום. והנה מפי עליון יוצא רק טוב וחסד, ע"כ בספר החיים שמו של הקב"ה נכתב עליו, וכשכותבים כותבים בשמו של הקב"ה ושמו הוא שלום, אבל ח"ו בספרן של רשעים אינו נזכר שם שמו של הקב"ה, כי "אין הקב"ה מייחד שמו על הרעה" (בראשית רבה ג, ו), וכמש"כ: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ, כא), וכן כתוב: "ושמו את שמי על בני ישראל" ומיד: "ואני אברכם" (במדבר ו, כז), שתיכף לשמו ית' הברכה מצויה. א"כ כשהאדם מחזיק במדת השלום ואהבת כלל ישראל, אז יוכל להכתב בספר החיים ששמו של הקב"ה שלום כתוב בו... ואע"פ שהאמת היא רק כשיהי' מתקן את עצמו בפרטות, אבל מתוך השלום תבוא האמת, כי הקדושה שמתוספת עליו ע"י זכות הרבים תסייע אותו לתקן את עצמו בפרט...
על כן, כדי להשיג כתיבה טובה, שלבינונים היא בר"ה כדאמרי' בתפילה ("ונתנה תוקף"): "בר"ה יכתבון", מסוגל מאד כח השלום שהוא אהבת הכלל, וזה גורם שנכתב בספר שהקב"ה כותב עליו שמו שלום...
והנה במעלה של א"י אמר הקב"ה שאינה כארץ מצרים שכל אחד משקה בעצמו, הכוונה ששם אפשר כל אחד להפרד והפרנסה באה פרטית כל אחד בהשתדלותו, אבל בא"י "למטר השמים תשתה מים" (דברים יא, יא) כדי שתהי' דבק תמיד אל הכלל. והנה דרך העולם שעניים מתקבצים לאגודה לעשות דבר אחד הדורש ממון וחיל, אבל עשירים כל אחד קונה בפ"ע. על כן לא יחזיק האדם עצמו לענין זכיותיו כעשיר לומר שא"צ להשתתף עם הכלל, כי כל אחד הוא עני נגד גודל החיובים נגד הבורא יתברך, ו"לישתף איניש נפשי' בהדי צבורא" (ברכות ל ע"א). וביחוד הוא מחויב בר"ה, וביותר מחויב בליל ר"ה שהוא הקדמה אל הדין שבא ביום, ונתן לנו הקב"ה לילה להקדים את עצמו בזו השלמות של האחדות. על כן פוקד כל אחד את חבירו בשנה טובה בכתיבה וחתימה טובה, וכמו כן בתפילות שעושים לסימן טוב הכל הכונה על הכלל כולו, ונמצא שהוא זוכה לשלום, וע"כ הוא זוכה להכתב בספר החיים ששמו נקרא עליו... וכל זה ע"י מה שעושה עצמו כרש לשתף עצמו עם הציבור, וע"י כן "מתעשרת בסופה", שזוכה עי"ז ג"כ לתיקון הפרטי, כי זכות הרבים מסייעת אותו להיות לו אחרית ותקוה.
ותומתק ביותר כונת המאמר: "כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה", ופירוש הפסוק: "מרשית השנה ועד אחרית שנה", שפירושו הפשוט הוא מראש השנה נידון על אחרית השנה, ויחוסו לענין "כל שנה שרשה" כו' ג"כ בדרך פשוטו...
הנה עיקר ההכנה של ראש השנה על כל השנה הוא מפני שהאור של קדושת הנפש מאיר ביותר כתחילת היצירה... אבל אם אין הקבלה כ"כ בטוחה, אז אע"פ שדינו נחתם לטובה, מ"מ צריך עוד חיזוק בכל עת להוציא לאור צדקו. ע"כ נתן ה' יתברך ראשי חדשים לישראל, ובכל ר"ח שופעת קדושה שנקל לחדש כחו כעין ר"ה, ומחדש כח בכל חודש להוציא אל הפועל מה שנגזר לטובה בר"ה... והנה כח הבטחון הוא רק אצל הרבים, כמו שביאר בעקידה (עקידת יצחק, פרשת נצבים, שער צט) על דבר כריתות הברית, שאע"פ שהיחיד חפשי בבחירתו, מ"מ הרבים הם כמוכרחים להיות דבקים בה' יתברך. על כן, כל מה שיכלול אדם עצמו יותר בכלל הרבים, יהי' כח קבלתו יותר ברור ויהי' יכול להיות נידון לטובה על כל השנה כולה...
והנה כח קדושת אחדותם של ישראל עיקרו הוא בא"י, שהרי על הגלות כתוב: "והפיץ ד' אתכם" (דברים ד, כז) שאין האחדות בשלמות, על כן נקראנו "שה פזורה" (ירמיה נ, יז). אבל כשאנו בא"י נקראים אנו "עדר ה'" (שם יג, יז) בקיבוץ ואחדות. וכח האחדות גורם בטחון הקבלה שמקבל עליו, כענין הברית שהרבים בטוחים הם. על כן כשהוא מבטל את עצמו בכל דרכיו אל הכלל, דינו נפסק ע"פ מדת הכלל שקבלתם בטוחה, וכיון שהקבלה בטוחה, על כן נידון בר"ה עד אחרית שנה ואין הדבר צריך מיתון ודין חדש...
והנה עיקר תיקון האחדות יהי' לע"ל, אבל מ"מ כל מה שהאדם מתאמץ במחשבתו ורצונו להיות טפל אל הכלל, הוא יותר בטוח בהבטחתו בענין התיקון שלו, וממילא השפע שלו יותר בטוח. על כן אמרינן: "כל שנה שרשה בתחלתה", פירוש, שמתנהגים כרשים לבטל את עצמם אל הכלל ולהשתתף יחד, היא "מתעשרת בסופה", הכוונה שכבר בתחילתה יש בידה עושר של סופה. שכל זמן שהשפע מסופק אין זה עושר, שהרי הוא דבר שלא בא לעולם, אבל ע"י הביטול אל הכלל אע"פ שאינו שלם בזה"ז בעוה"ר, מ"מ "כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בהמ"ק בימיו" (ברכות לג ע"א) וזוכה לכמה פרטים גדולים של שלמות, א"כ כמה דברים זוכה שיהי' השפע מוכן ומזומן, באופן שהוא כבר כאילו הי' בידו וא"צ עוד דין אחר, והיינו "והוציא כאור צדקך". ה' יתברך יוציא ברחמיו לאור צדקנו, ויכתבנו ויחתמנו בספר החיים.

(מדבר שור, דרוש ט, עמ' פ-פג [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים עמ' קצח-רח, במהד' תשס"ה])

כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה שנאמר מרשית השנה מרשית כתיב ועד אחרית סופה שיש לה אחרית
4-7

ויתכן לכוון עוד בכוונת "רשה בתחילתה", שהוא ע"ד האמור בירושלמי פ"ק דסוכה (הלכה ה) בפלוגתא אם עננים מלמעלה או מלמטה... ואמרו שם שמ"ד מלמעלה הוא כמי ששולח לחבירו חבית יין וקנקנה, ומ"ד מלמטה כמי שאומר: שלח קופתך וסב לך חיטים. והנראה לע"ד דאלו ואלו דברי אלקים חיים, שיש עננים מלמעלה וכמו כן יש עננים מלמטה, שהרי גם גבי גשמים מצינו: "מטר השמים" (דברים יא, יא), וכתיב: "מטר ארצכם" (שם שם, יד). והחילוק הוא ע"פ דברי חז"ל בברכות סוף פרק הי' קורא (יז ע"ב) על פסוק: "שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה" (ישעיה מו, יב) ש"כל העולם כולו נזונין בצדקה והם נזונין בזרוע". והנה כך היא המדה, שהעני המקבל דרך צדקה מכין הוא כלי קיבולו, אבל מי שנותנים לו בתורת שכר ומכש"כ בדרך דורון, שהנותן נותן ג"כ כלי. על כן בשעה שישראל עושין רצונו של מקום וראוים להיות ניזונים בזרע, אז דומה למי ששולח יין לחבירו בדרך כבוד וקרבה, ואז עננים מלמעלה, וכשאין עושין ואז המזון מצדקה, אז עננים מלמטה כדרך העני, "שלח קופתך וסב לך חיטין".
והנה הכלי מחזיק ברכה הוא השלום, והקב"ה נקרא: "עושה שלום" (ישעיה מה, ז; איוב כה, ב), שבאמת ע"י שמשפיע שובע הוא משפיע שלום... ואם ישראל הם בתכלית המעלה, כביכול הקב"ה עושה את השלום ע"י ריבוי השובע, ורוב החכמה שמביא לשלום, כדברי הכתוב: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ד'" (ישעיה יא, ט)... א"כ הוא עושה גם הכלי של הברכה. וכשאין עושין ח"ו רצונו, אז עלינו לעשות הכלי עכ"פ, דהיינו להשתדל בענין השלום. והנה האדם צריך להיות דן בעצמו שאין גבהות לפני המקום וראוי לבקש מתנת חינם, א"כ צריך להכין כלי, א"כ צריך להיות רודף שלום. ועל זה אמר: "כל שנה שרשה בתחלתה", שעושים עצמם כרשים שעושים הכלי בעצמם בהשתדלותם, "מתעשרת בסופה", שזוכין שהקב"ה ישפיע שלום, א"כ ההנהגה היא דרך עשירות, שהוא ית' שולח השפע בכלי שלום כביכול. וסמכוהו אקרא ד"מרשית השנה", ושם כתוב בשבח הארץ "למטר השמים תשתה מים" (דברים יא, יא), היינו שקדושתה גדולה והקב"ה משגר בכלי שלו מפני שהשלום עלול בה, ש"לב רגז" (שם כח, סה) בחו"ל כתיב כדברי חז"ל בנדרים (כב ע"א). ואמר שד' "דורש אותה תמיד", שהדרישה וההשגחה היא תמיד בלא הפסק, אבל לפעמים היא במילואה ופעמים שלא במילואה. ואמר "עיני", פירוש, בב' עיניו, שהיא במילואה, הוא "מרשית השנה", שעושים עצמם כרשים ורודפים שלום כדי שיהי' כלי בידם, "ועד אחרית שנה", פירוש, שאז יש אחרית טובה, שהקב"ה נותן מטר השמים שהוא מורה על שפע דרך עשירות בכלי שלמעלה, והכל בזכות השלום.

(מדבר שור, דרוש ט, עמ' פד [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים עמ' רח-רי, במהד' תשס"ה])

כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה שנאמר מרשית השנה מרשית כתיב
4-6

ר' יצחק נותן לנו עצה ע"פ הפסוק לזכות בגזר דין של שפע ברכה: לעשות את עצמו כרש, לדבר תחנונים ותפילה. מהו הגדר של "עושין עצמן רשין"?... שהאדם יבין ויבהיר לעצמו בראש השנה, שכל צרכיו בשנה החדשה, מדי יום ביומו, נגזרים עליו ביום זה. כלומר, כרגע אין לו כלום, וצריך לקבל את הכל מחדש. ואם תאמר: יהודי זה יש לו ב"ה פרנסה קבועה, ויש לו גם הון ששם במקום בטוח, יש לו כשרונות וקשרים טובים וידידים טובים, יש לו משפחה ובית וכו' - איך יוכל יהודי זה לעמוד בר"ה לפני הקב"ה כרש שאין לו כלום, כעני בפתח? אלא על האדם לדעת שכל מה שיש לו הוא רק ברצון הבורא ית'... ואם ח"ו אין זה רצון השי"ת, יכול לאבד את הכל בן רגע... בראש השנה נגזר עליו, על כל יום ויום של השנה הבאה, מה יהיה לו, ועד במה יוכל לנצל את מה שיש לו, ועד כמה יועיל לו. אם כן, הוא צריך לקבל עכשיו את הכל מחדש, ועכשיו עומד לפני כסא הדין כעני ורש שאין לו כלום...
אם כן, ודאי ידבר תחנונים כעני בפתח, שאינו דורש שיתנו לו אלא רק מתחנן, כי למסכן הזה אין סיבה לדרוש. ההיפך מזה הוא העשיר, שנאמר עליו... "ועשיר יענה עזות" (משלי יח, כג) - העשיר מעיז בדרישותיו מחמת הרגשת ה"יש" הגדולה של עצמו, היפך התבטלות הרש. גם עלינו לדעת שאין לנו זכויות שעליהן נוכל לסמוך... לכן אנו עומדים לפני כסא הדין אין אונים ומבוישים כעני בפתח, ומדברים רק תחנונים ותפילה - בקשת חן מאוצר חינם. אם האדם מבין כך את הראשית של ראש השנה, שהיא ממש התחלה חדשה, לכן מרגיש את עצמו באמת בבחינת רש... אז הוא זוכה לאחרית טובה, לגזר דין של חן וחסד.

(רבי חיים פרידלנדר, שפתי חיים מועדים ח"א עמ' קי-קיא במהד' תשנ"ד)

אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה
7-8

הראשונים, ז"ל, בהרגישם הסתירה הנמצאת בדברי רבותינו הקדושים, ע"ה, שאצל ישמעאל אמרו... שאינו נפרע מן האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, ולא על מה שעתיד לעשות; ואצל בן סורר ומורה אמרו [סנהדרין עא ע"ב] שהוא נידון על שם סופו וכו' - תירצו באחד מן התירוצים [הרא"ם, בראשית שם] שהבן סורר כבר התחיל לעשות מה שמורה על סופו, וכיון שיש כאן ראשית פעולת זדון, נידון על שם סופו כאילו נעשתה, מה שאין כן גבי ישמעאל.
והנה, האנשים האלה, בהשתדלם לעשות הבניין ההוא [מגדל בבל], עם היות שפרסמו ואמרו בפיהם היות כוונתם טובה, לאהוב הקיבוץ... מכל מקום, בוחן לבות, יתברך, הבין וידע פנימיות מחשבתם, כי כוונתם היתה אחר תשלום הבניין לכמה רעות נפסדות, ביארון חז"ל [סנהדרין קט ע"א]... ואמר ה' שהאמת הוא כי כל דבריהם אלו אינם אלא שפה אחת, בחילוף הסכמת מחשבתם שהיא רעה, וראוי להענישם על מה שהם חושבים לעשות בסוף, אחר גמר הבניין. וכי תימא: הרי אין ה' דן אלא לפי מה שהוא עכשיו, אבל לא כפי מה שיהיה בסוף, כאשר למדנו מישמעאל? לזה אמר: "וזה החלם לעשות" - אין המידה ההיא אמורה אלא כעין ישמעאל ממש, שלא היתה שם התחלת מעשה, אבל "זה החילם לעשות" - כבר התחילו לעשות, כמו הבן סורר ומורה, כי כעין זה היא ממש התחלת וראשית הפעולה המגונה, אשר הם חושבים לאחרונה. על כן... יתייסרו עליה כאילו יצאת אל הפעל.

(רבי עזריה פיגו, בינה לעיתים דרוש סד)

אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה
7-8

איתא התם [ילקוט שמעוני אסתר רמז תתרנז]: אמר הקדוש ברוך הוא, מלאכי השרת, בכיית קטנים אני שומע כגדיים וטלאים וכקטני בני אדם. אמר משה לפני הב"ה לא גדיים וטלאים אלא קטני עמך ישראל שיושבים בתענית היום ג' ימים וג' לילות ואסורים בחבלים ובשלשלאות ולמחר נשחטים כגדיים וטלאים... וביאור הדברים... ומלאכי השרת הליצו כי הם קטני עמו, ואחרי שאין הקב"ה דן את האדם אלא כפי מעשיו של אותה שעה כדאיתא בגמרא, וזה להם ג' ימים וג' לילות בתענית, מאין ספק שיש להם זכות.

(רבי שלמה אלקבץ, מנות הלוי, אסתר פרק ו, א)

אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה
7-8

לשון "דנין" קשה, היה לו לאמור "אינו נידון". והנראה, דבמדרש רבה הלבישו זה לשיחה בין הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת... ששאל למלאכים, ואמר "באשר הוא שם". והנראה, דידיעת ה' יתברך במעשי האדם, ידיעתו היא מידיעת סיבתו ועצמותו, ואינה ידיעה חוצית המתוספת עליו, לכן אינה מכרחת הבחירה, כמו שכתב הרמב"ם [הלכות תשובה פ"ה ה"ה], והבאנו לעיל. ואם כן, ודאי לא שייך שידון האדם על מעשיו בעתיד. ולכן אמר איוב... בהסתפקותו, אחרי שכעת הוא צדיק, רק בעתיד אולי ירשע, אמר (איוב י, ד-ו): "העיני בשר לך, אם כראות אנוש תראה... כי תבקש לעוני ולחטאתי תדרוש". פירוש, העון העתיד, הלא ידיעתך אינה מכרחת. אמנם ידיעת הנבראים העלולים היא מכרחת. אך אם כן, הלא מצאנו שמשה אמר: "וקם העם הזה וזנה... (כי ידעתי) אחרי מותי כי השחת תשחיתון". אמנם זה אינו בדיוק רק בקירוב, כמו שהאריך בזה בסוף תיקוני זהר חדש בשם סבא דסבין. לכן אם הנבראים יודעים בקרוב, סלקא דעתך אמינא דכיון דידיעתם מכרחת, מענישים על העתיד. אמנם זה הוי כידיעה בלא ראיה, וכמו אומד, דאין דנים בדיני נפשות... לכן עשו זה לשיחה של מלאכי השרת, שידיעתם חוצית מן הסיבה העליונה וצריכה להכריע, אבל זה על דרך הקירוב, לפי המאורעות שיודעים מה שיהיה לעתיד. אבל מכל מקום על דרך הרחוק יכול לבחור בצד אחר, לכן גם על ידיעתם אין מענישים. ולכן אמרו בגמרא אין דנים, שגם בית דין של מעלה שידיעתם לעתיד מכריחה, גם כן אין מענישים, לפי שהוא רק על צד הקירוב, והוי רק כאומדנא, וכידיעה בלא ראיה.

(משך חכמה בראשית פרק כא פסוק יז)

אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה
7-8

הענין שבדיני אדם נענש מן בן י"ג שנה, ובדיני שמים, עד עשרים שנה אינו חייב... ועוד נפקא מיניה, דבדיני אדם דנים על שם סופו, כמו בן סורר ומורה ובא במחתרת, ובדיני שמים אין מענישים על העתיד, וכמו שאמרו... "באשר הוא שם". והמה [אחי יוסף] דנו יוסף כמו רודף. וזה מרמז הפסוק "ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו", שלפי דינם היה חייב מיתה בטרם יקרב אליהם לעשות להם רע, על שם סופו, שהוא מחפש עלילות עליהם להמיתם, וזהו דרך מליצה. וזה שאמר "אל תחטאו בילד" - שאינו מחשב לעשות רע, רק מה שעבר כבר, וזה לא עשה מעשה, "ודמו נדרש", שקטן בדיני שמים.

(משך חכמה בראשית פרק מב פסוק כב)

טז: אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה

7-8
ורבותינו ז"ל אמרו על... היות בחירת האדם במעשיו נתונה בידו: הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה. רצה באמרו "הכל צפוי", שהכל ידוע אצלו ית', ולא שידיעתו תבטל מזה האיש טבע האפשר, אבל "הרשות נתונה" לו בכל מעשיו. והוא אמרו "והרשות נתונה", והכונה היא כאמרם "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", שהדברים שבהם תלויה יראת שמים בחירת עשיתם היא ביד האדם, אבל הדברים הטבעיים שאין האזהרות תלויות בהם אין בחירת ענינם בידו... זאת הכונה במה שאמרו אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, כי אחר שידיעתו [של ה'] לא תבטל האפשר [יכולת האדם לעשות], מדת היושר כן תחייב לדונו על פי התכונה אשר הוא בה באותה שעה... וכבר בארנו שרצונו ית'... שיהיו פועלותיו נמסרות בבחירתו מבלי הכרח או המנע, ומפני זה ראוי לדונו כפי מעשיו, אם הטיב מטיבין לו ואם הרע מריעין לו, במדה שמדד בה מודדין לו.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש מאמר א פרק ו)

טז: אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה

7-8
ובמדרש תנחומא, שאמרו מלאכי השרת: רבש"ע, לזה אתה מציל? כמה רשעים עתידין לעמוד ממנו! אמר להם הקדוש ברוך הוא: בשביל יעקב בן בנו שעתיד לעמוד ממנו אני מצילו. וזה תימא, שלא מצינו קטרוג שיתחייב הצדיק בשביל שעתיד להוליד רשעים, ואפי' בשביל חטא עצמו שעתיד לעשות אינו נידון, כמפורש בש"ס... "באשר הוא שם" - לפי מעשיו של עכשיו הוא נדון ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות, מה גם על מעשה זרעו אחריו, ומפורש ביחזקאל (יח): "בן לא ישא בעון האב והאב לא ישא בעון הבן"...
חלקי הרע הנבלעים באדם, יש שיוצאים ממנו ע"י צירוף וזיכוך בעסקו במצוות ובמעשים טובים... ויש שנדבקים כ"כ בחוזק שאין נפרדין ע"י הארה אלקית כנ"ל... אלא שצריכה ליבון שישרף הרע במקומו... טומאת הנדה, שהיא טומאה חמורה מאד... לזה אין תקנה בהימשך לתוכה הארה אלקית ע"י מצוות ומעש"ט להבריח את חלקי הרע, דאדרבא מסאבו דנדה דחיא שכינתא מקמי'. ועל כן אברהם אבינו ע"ה, שבנין גופו נבנה במסאבו דנדה, לא היתה לו תקנה אלא שריפה ממש, וזהו שיצא דינו מלפני נמרוד לישרף, שמאת ה' היתה שומה בפי נמרוד שיגזור עליו שריפה לכלות פשע ולהתם חטאת ותשאר נשמתו זכה ונקי'... והיינו הך דאיתא במדרש תנחומא שהיו אומרים המלאכים: לזה אתה מציל כמה רשעים עתידין לעמוד ממנו, והיינו שלא מפני זה יתחייב, אלא שיותר טוב לפניו לישרף שלא יצטרך שיצאו ממנו הרשעים האלה.

(שם משמואל, פרשת תולדות שנת תרעג)

אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה שנאמר כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם
7-9

בפ' כל כתבי [שבת קיט ע"ב]: "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן". יתכן לפרש לשון הבל, שבאו להודיע לנו מאיזה צד יגדל כ"כ כח התורה של תינוקות של בית רבן... שכן היא מדתו של הקב"ה להיות "מדה טובה מרובה ממדת פורענות", ומצינו שה' יתברך... מוצא זכות לטובה להגן בשביל טובה העתידה, כמו עמון ומואב בשביל שתי פרידות טובות [ב"ק לח ע"ב], ולרעה "באשר הוא שם" כדאי' ברש"י ר"ה. אנו רואים שהדבר שהוא בכח, שהוא באמת אמצעי בין העדר להויה, ויש פנים לחשבו לנעדר מפני שלא יצא לפועל, ויש פנים לחושבו לנמצא מפני שעכ"פ יש בו כח והכנה, אז לרעה עצר ה' יתברך את החק וגזר שלא יפעל לרעה מה שהוא בכח, אבל לטובה כבר פועל הוא ישועות וזכות גם מצד הטוב והקדושה שבכח. והנה ההבל הוא כח של הדיבור, כי על ידו יוצא הדיבור מכח אל הפועל ע"י שמקיש בקולו בכלי הקול, ונמצא שהדיבור בהבל בכח, לא בפועל. ותינוקות של בית רבן בכחן יש לעלות למדרגה גדולה מאד, כי הבחירה חפשית, א"כ תורתם היא הכנה למעלה היותר גדולה שאפשר.

(מדבר שור, דרוש ד, עמ' מג-מד [נדפס גם במאורות הראי"ה שבועות, עמ' סז, במהד' תשע"א])

אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה שנאמר כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם
7-9

וחז"ל אמרו: אפי' תתקצ"ט אומרים חובה ואחד מליץ יושר שומעים לו, ועוד אפילו תתקצ"ט חלקים באותו מלאך לחובה ואחד לזכות שומעין לו לזכותו (שבת לב ע"א)... לע"ד י"ל דהכל קאי על בע"ת, או עכ"פ באותו שגלוי לפניו שיעשה תשובה, ולזכות הקב"ה מזכיר לאדם גם את מה שעתיד לעשות ורק לחובה נאמר "באשר הוא שם". אך דלפעמים מצינו ח"ו בע"ת שאינו משיג אורחות חיים... כל השב יש עליו לדאוג על נפשו, דאף אם הוא משלים את תשובתו בלב בדאגה ובהוספת מעלה בקדושת הנפש, אבל מי יודע אם יקום ויתהלך בדרך ישרה בבאו לעסוק בעסקי העולם? על זה מספיק "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף" שטוען עבורו שיתקיים בתשובתו גם בהיותו שב לעסקי העולם, גורם לזכותו.

(מדבר שור, דרוש י, עמ' פח [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' רפה, במהד' תשס"ה])

אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה שנאמר כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם
7-9

יש לישראל שתי מעלות גבוהות זו על גבי זו: האחת, שתכלית הכללית שלהם גבוהה ונשגבה יותר מכל תכלית כללית של כל אוה"ע, ועוד שנתוספה להם מעלת התכלית הפרטית. והנה כשהיו במצרים והיו שקועים בגילולי מצרים לא הי' להם יתרון פרטי, ועל כרחך מה שנשתנו אלו מאלו הי' מפני תכלית הכללית שהיתה להם בסגולה גם אז. כי לפי תכלית הפרטית העתידה לבא לבד אי אפשר כי אם לעשות עמהם חסד, אבל לדון את זולתם במדת הדין, הלא אין הקב"ה דן את האדם כ"א לפי מעשיו של אותה שעה, כמו שכ' רש"י בפ"ק דר"ה... עכ"פ, כיון שענש ה' יתברך במדת פורעניות למצרים, בהיות ישראל אז שפלים במעלתם הפרטית, על כרחך הי' זה מצד קדושתם הכללית. א"כ הננו רואים שאתם רמים מכל עם ולשון גם מצד התכלית הכללית ששוה בכולם.

(מדבר שור, דרוש יד, עמ' קכב [נדפס גם במאורות הרי"ה שבועות, עמ' כד, במהד' תשע"א])

אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה שנאמר כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם
7-9

דהנה אמרו: בן סורר ומורה נידון ע"ש סופו, וימות זכאי ואל ימות חייב (סנהדרין סח). כבר התפלאנו מזה על מה שאמרו בר"ה: א"ר יצחק אין האדם נידון אלא לפי מעשיו של אותה שעה שנאמר "כי שמע אלקים אל קול הנער באשר הוא שם". וברש"י ז"ל שם בשם הב"ר: אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע מי שעתידים בניו להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר וכו'? אמר להם "באשר הוא שם", איני דן את העולם אלא בשעתו. ע"ש. ומאי שנא זה מבן סורר ומורה שנידון על שם סופו? אבל כנראה דהבדל רב בין ישראל לעמים. אצל ישראל, כל לשד חייהם הם יונקים בעיקר מהעתיד המזהיר, בעת אשר כל העולם כולו ישוב לתיקונו, בזמן אשר נאמר עליו "ונשגב ד' לבדו ביום ההוא", "והאלילים כליל יחלוף" (ישעיהו ב), כי ישראל עלו תחלה במחשבה, ומקורם מאותה הפסגה העליונה אשר אין שום שיג להשיגה, והם שמו של הקב"ה, אשר עליהם נאמר "והי' ד' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד" (זכריה יד), ומאותו העתיד הנפלא אנו יונקים לשד חיינו, ואם חלילה מפסיקים את המשך יניקתנו זה, מפסיקים את כל החיות.
והנה עבירה גוררת עבירה עד אין קץ סוף ותכלית, ועלולים להיות יורדים לפי פחת ולהיקצץ מהעתיד המזהיר שלנו, ומבלעדי החיבור עם העתיד אין חיים לישראל. ולפיכך דוקא אדם מישראל צריך להיות נידון עפ"י סופו, שאם סופו אין לו, הווה מנא ליה? ולא כן שאר העמים שכל חיותם אינו אלא חיי הוה, כחיי בהמה. הם צריכים להיות נדונים רק עפ"י ההוה שלהם.
ומה מאד צריך שהערה זו תהי' נוקבת את הלב, שמפני זה צריך להיות חמור דין ישראל מדין אוה"ע, שהם צריכים להיות נדונים ע"ש סופם, ואוי אוי אם היה הדין עפ"י מהלך זה, כי מאחר שעבירה גוררת עבירה אין מנוס ומפלט למו ואין ביצור להסוף והעתיד. ומה גם שכל עבירה קוצצת ומפסקת בין החוטא להסוף.
הוא ענין "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו". היצר אינו יודע רחם ואינו אומר די, אף אם יכשיל את האדם בעבירות חמורות, גסות ומכוערות רבות מאד, ואעפ"כ לא יאמר די. הוא אינו מספק עצמו זולת ב"המיתו". אף להצדיק היותר גדול הנהו צופה אחריו ואורב לנפשו ומבקש המיתו. אבל "ד' לא יעזבנו בידו", מרוב אהבתו הגדולה של הקב"ה לישראל בניו, לא יעזבנו בידו, ואינו נותן למלאות תאות נפש של היצה"ר ואינו מתפיסו בידו. "ולא ירשיענו בהשפטו", היינו הגם שמצד האריבה של היצה"ר צריך להיות המשפט והדין חלילה "ימות זכאי ואל ימות חייב", לפי שצריכים לדונו ע"ש סופו, אולם ד' "לא ירשיענו בהשפטו". וזהו מה שאמר ר' יצחק שאין האדם נידון אלא לפי שעה, הכונה שאצל אוה"ע מצד הדין כדיליף מישמעאל, ואצל ישראל מצד זכות וחסד עולם.
ומהו הזכות שזוכים על ידו שד' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו? הנה לשם זה באים הימים המקודשים, ימים הנוראים, הימים שמיוחדים לקבלת עול מלכות שמים. וקבלת עול לא יתכן בלא מסירת נפש. ואז אם האדם מכין עצמו לקבלת מס"נ, הרי יש להיצר דין רודף ומצילין אותו בנפשו. וזהו ענין זביחת היצר [סוכה נב ע"א], שהקב"ה זובחו בשביל ישראל, מפני שישראל הם מוכנים להעקד עבור קדושת שמו ית', והוא "צופה רשע לצדיק ומבקש המיתו", עי"ז עצמו ניצולים ממנו. וזהו "ד' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו".
גם י"ל בקצרה, כי אמנם אין הקב"ה דן אלא לפי המעשים דהאידנא, אבל יש חסד כזה במשפט, שלמען לא ימות חייב, שופטים לו שימות זכאי. וחסד זה אינו אלא בישראל ולא בשאר עמים, ולכן הדין דבן סורר ומורה הוא אך בישראל. ולפיכך יש לפחוד על החסד הלזה, שמא יביא הדין בימי הדין להתנהג עם חסד כזה. על כן צריך להקדים קבלת עול מלכות שמים, להסכים בלב שלם בתכונת מס"נ, שלא למרוד ח"ו בכבודו של המלך העליון ב"ה, ועי"ז זובחים את היצה"ר ועושים את עצמם לאינם עלולים למות חייב, ובכן המשפט חוזר למקורו, לדונו עפ"י המעשים דהאידנא, ולכתבהו ולחתמהו לחיים ולשלום.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק ד, עמ' כז-כט)

שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם וכו' קיר נטוי
10-11

לפי שבני ראובן ובני גד קבלו עליהם לעבור חלוצים לפני אחיהם, להכניס עצמם לסכנה להיותם בראש המלחמה, וכן בירך יעקב את שבט גד "גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב" [בראשית מט, יט] שיצאו למלחמה ויחזרו כולם ולא נפקד מהם איש, וכ"ש בראובן שאמרו חז"ל: המכניס עצמו במקום סכנה תחת קיר נטוי מזכירין לו עונותיו, א"כ יש חשש שמזכירין להם מעשה בלהה במקום סכנה, בעבור זה ברכם משה שלא ימותו ויחזרו כולם.

(פנים יפות דברים פרק לג פסוק ו)

שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם וכו' קיר נטוי
10-11

איש אחד אשר זכהו השם בנחלה רחבה... אם מותר לו לילך בעצמו לירות בקנה שריפה לצוד ציד?... איסורא איכא, שהרי כל העוסקים בזה צריכין להכנס ביערות ולהכניס עצמם בסכנות גדולות במקום גדודי חיות, ורחמנא אמר "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם"... ועוד בו שלישיה, שעכ"פ מזכירין עונותיו, שאין זה פחות מקיר נטוי. ואולי לזה כיוונו חכמי המשנה במסכת ברכות פ"ד משנה ד: ר"י אומר המהלך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה וכו' בכל פרשת העבור כו', ואמרו שם בגמרא (כט ע"ב): מאי פרשת העבור... אפילו בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כו' איכא דאמרי כו' אפילו בשעה שהם עוברים על דברי תורה כו' ע"ש. ולדרכנו יובן, דזה המהלך במקום סכנה הוא עובר על דברי תורה דכתיב "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", וגם מזכירין עונותיו, וממילא הקדוש ברוך הוא מתמלא עליו עברה.

(שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא יורה דעה סימן י)

שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם וכו' קיר נטוי
10-11

והרא"ש כתב [שו"ת הרא"ש כלל נ"ה סימן ט'] להחכם ר' ישראל מטוליטולה על לימוד הפילוסופיא 'בריך רחמנא די שיזבן מינה, כי בא האות והמופת להסיר לב לומדיה מיראת שמים'. וכבר האריך הרא"ש בתשובה כלל נ"ה [שם] איך היא מרחקת האדם מתורה ויסודותיה. ואם אנו מוזהרים שלא לילך במקום סכנת הגוף, על גשר רעוע וקיר נטוי שמזכירין עונותיו של אדם, כל שכן שבכלל 'ושמרתם את נפשותיכם' [דברים ד, ט] הוא שלא ללמוד דברים המרחיקים האדם מן התורה ויסודותיה ומיראת שמים ומחיי נפשו ונשמתו.

(שו"ת מהר"ם שיק אורח חיים סימן ע)

שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם וכו' קיר נטוי
10-11

כל שהוחזקה שמתו בעליה, תולים שמזלה גרם להם, והרוצה לישאנה יחוש לנפשו, דהוא כמעמיד עצמו במקום סכנה, שהזהירו רז"ל שהשטן מקטרג כו', ואמרו... שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם ואחד מהם קיר נטוי.

(שו"ת כתב סופר אבן העזר סימן יג)

שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם וכו' קיר נטוי
10-11

חשבו המרגלים שהמון העם מחמת גסותם אינם נפגעין, ואין א"י עושה בהם דין אלא דוקא באנשים שיש בהם מעלה קצת, להם היא אש אוכלה... על כן נפל פחד א"י עליהם, שמא לא יהיו ישראל כ"כ זכאין... כי אינה סובלת עוברי עבירה, ואף שידעו שכל העדה כולם קדושים, מ"מ קשה ללכת ללחום עם הענקים ההם, שאי אפשר עפ"י דרך הטבע אלא על צד הנס, כענין אמרם ז"ל ג' מזכירין עוונותיו של אדם, אלו הן קיר נטוי וכו', ופירש רש"י: ועובר תחתיו מזכיר עוונותיו, שאומר כלום ראוי זה ליעשות לו נס? ומתוך כך הוא נבדק, עכ"ל. ולפי האמור יתיישב מה שהפליגו המרגלים בחוזק העם ליראם ולבהלם, שלכאורה אינו מובן שהרי ברש"י (פ' דברים): אלמלא שלחו המרגלים לא הוצרכו לכלי זיין, ומובן שהבאים להלחם לא בכלי זיין אלא בה' צבאות אין נ"מ בין גבורים לחלשים... אך לפי פירושנו יבואו הדברים אל נכון, שהבינום שצריכין לנס מפורסם ושכיחא הזיקא, ויש חשש יותר שלא יתבקר פנקסם.

(שם משמואל, פרשת שלח שנת תרעד)

שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם וכו' קיר נטוי
10-11

והנה בירושלמי (פ"ק דיומא ה"ד) מבואר דבכלל קרא ד"לא תנסו" גם אזהרה שלא לסמוך על הנס אפילו במקום שידוע שעושין נס. עיין שם. והביאה הרשב"ץ ז"ל בזוהר הרקיע שם. עיין שם. אבל נראה דאסמכתא בעלמא הוא ולא מדאורייתא. ועכ"פ תלמודא דידן לא ס"ל הכי, מדאמרינן (בפ"ב דשבת ל"ב ע"א): לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס שמא אין עושין לו נס, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו וכו' עיין שם. והשתא אם איתא, תיפוק ליה משום דהזהיר הכתוב "לא תנסו"? אלא ודאי לתלמודא דידן אין זה בכלל אזהרת "לא תנסו". וכן מוכח בפ"ק דר"ה, עיין שם ובפירש"י שם ד"ה קיר נטוי.... ולכן לא הביאה הרמב"ם.

(רבי ירוחם פישל פרלא, ביאור על ספר המצוות לרס"ג, לאוין, ל"ת קכז)

שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם וכו' ועיון תפלה
10-11

"בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה" (תהלים לז)... אמר תחלה "בטח בה'", כלומר שיהיה לך עוזר וסומך ויפיק לך ההכנות באשר תוכל לעשות המעשה הטוב. ולכך הקדים ציווי הבטחון לציווי המעשה הטוב, שאם היינו מפרשים "בטח בה'" כי הבטחון הזה על שכר המעשה הטוב, היה זה מכשול גדול בבטחוננו... שאם כן, אתם גורמים לנפשכם להזכיר לכם עונותיכם. ואין הפרש בין הבוטח בו שיגמלוהו טובה על מצות שעשה, ובין הבוטח בו שיתן לו שאלה על התפלה שהתפלל לפניו בכוונה, כי זה וזה גורם לעצמו להזכיר עונותיו, וכמו שאמרו ז"ל: שלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם ואלו הן קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו. ועיון תפלה הוא שמעיין בתפלתו ואומר בלבו שהמתפלל תפלתו בכוונה גדולה ראוי הוא שיפיק השם שאלתו, וכן הדין כשהוא תולה בטחונו שיקבע לו שכר על אותו המעשה הטוב, שיש לו בזה חטא ועון.

(רבי בחיי בן אשר, כד הקמח, ערך בטחון)

שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם וכו' ועיון תפלה
10-11

החובות הלבבות כתב בשער הבטחון (פ"ג) דאם אדם מקיים כל מצות הבורא יש לו לבטוח בה', דה' הבטיח מי שישמע למצותו - ישלם, אבל מי שאין מקיים מצוות ה' היאך יכול לבטוח בה'?... ואיתא בגמרא: ג' דברים מזכירין עונותיו של אדם ואחד מהם עיון תפלה, ופירוש דאם מתפלל ומובטח בתפלתו שקב"ה ישמע לו, מפשפשין במעשיו, דאומרין: זה בטוח שקב"ה ישמע תפלתו, מפשפשין במעשיו אם הוא צדיק. וכן באדם שיש לו בטחון, מובטח שהוא צדיק, וא"כ מזכיר עונותיו. אך באמת יש לבטוח בה' אף אם אין מובטח אצלו שהוא צדיק, ויכול לבטוח בזכות אבות.

(רבי שמואל פלקנפלד, בית שמואל אחרון, פרשת וארא, עמ' סג במהד' תשנ"ד [הובא בתהלה לדוד (רבינוביץ) על תהלים פרק לא פסוק טו עמ' קיא])

שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם וכו' ועיון תפלה
10-11

תועלת התפלה גדולה היא מאוד, כשהאדם מקדים לה כמה תנאים... ששית: שלא יסמוך לבו על תפלתו ומחמת זה יתרשל בעבודתו לבל יעשה בה אף כפי יכלתו, כי תפלה כזו מזכרת עון, כמאמר חז"ל: ג' דברים וכו' עיון תפלה, ופירשו ז"ל שסומך על תפלתו שתהא נשמעת. ומכל מקום אל יקל בעיניו ענינה, כי פריה רב ואינה שבה ריקם. והכלל בזה: יאמין בתועלת התפלה דרך כלל, בשעה שאדם מתפלל, כי לא תאבד, חלילה; ותקטן ענינה בעיניו בשעה שהוא הוא המתפלל, כי מי יודע אם מעשיו יתנו שתפלתו תהיה רצויה ומקובלת בעיני המקום.

(רבי יהושע הלר, דברי יהושע מאמר ב פרק ט, בסופו)

שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם אלו הן קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו
10-12

פירוש, כאשר הולך תחת קיר נטוי, כאלו סומך על עצמו שהוא צדיק ולא יהיה ניזק כלל ולכך מזכירין לו עונותיו שאינו צדיק. וכן המוסר דין על חבירו, כיון שהוא מבקש דין מזכירין לו גם כן מה שיצא הוא עצמו מן הדין, והם עונותיו. ועיון תפלה מזכירין לו עונותיו, וזה הוא מדה כנגד מדה: הוא מעיין בתפלה מה שלא היה לו לעיין, מעיינים גם כן בחטא שלו עד שנזכרים כל החטאים שלו.

(נתיבות עולם נתיב העבודה פרק ו)

שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם אלו הן קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו
10-12

יש התעוררות מלמטה... לרעה, כשהאדם מדמה בעצמו שראוי לקבל טובה מלמעלה ועושה מעשה על פי אותו הדמיון והמחשבה, וכדאיתא בפ"ק דר"ה: א"ר יצחק שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם.... הרי שכל שלשה אלו, לפי שזה מתאמץ ובא בעזות מצח ומדמה עצמו ראוי והגון לכל אשר ישאלהו נפשו ולהנצל מכל סכנה עד שמעורר את העליונים לשיתנו שאלתו ובקשתו... בדרך חוב וחק כחוקם בתקופותם ובעוררם את העליונים להשפיע אז, ספרי מעשיו נפתחים ועונותיו נזכרין, והעונות שהיו כהעת נשכחים עד בוא הפרק הראשון כנזכר, נזכרים עתה לפי שהוא העיר את העליונים להשפיע מטובם בהתעוררותם בד' זמנים הנזכרים שמתעוררים מעצמם.

(רבי יוסף סמיגה, מקראי קדש חלק ב פרק יב)

שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם אלו הן קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו
10-12

[איחר אדם את נדרו] פנקסו מתבקר. בתנחומא [ח] מפרש שמלאכים מלמדין עליו חובה ומזכירין עונותיו, כענין היוצא לדרך יחידי והיושב בבית רעוע שהשטן מקטרג עליהם [קהלת רבה ג, ב]. וטעם הדבר, לפי שכשפנקסו מתבקר לפני הקדוש ברוך הוא, אומרים היכן פלוני שנדר נדר ביום פלוני, כדאיתא התם, ועל ידי שמזכירין שמו ומקומו לפני ה', עומדים מקטרגים ומזכירים כל עונותיו ונפק בכולן. והא דלא חשיב ליה בהדי ג' שמזכירין עונותיו של אדם, קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו דמייתי בפ"ק דר"ה, דהנהו מחד טעמא, שתופס עצמו צדיק, ולזה נבדק אם הוא ראוי לזה, כדפירש רש"י, אבל זה מטעמא אחרינא כדפירשתי. ואולם הבית יוסף [יו"ד] בסי' ר"ג כתב ב' טעמים אחרים, ולפי הטעם הב' הו"ל למחשביה בהני שמזכירין עונותיו של אדם. ולב' הטעמים דהאי טעמא שייכי בנודר מיד כשנודר, אפילו שאינו מאחרו.

(יפה תואר בראשית פרשת וישלח פרשה פא)

שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם אלו הן קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו
10-12

מצינו לרבינו מוהרח"ו ז"ל בשער המצות פ' ויחי שכתב וז"ל: ענין ההשכבות שאומרים על נפשות הנפטרים כמנהג ש"צ קהלות ספרד מנוחה נכונה וכו' - היה מורי ז"ל (ה' האר"י) מלעיג עליהם מאד והיה אומר שלא היו מעלין אבל היו מורידין אם אין נפש המת ההוא ראוי לכך עכ"ל. וכוונתו הוא בשביל שמגדילים בבקשה זו את נפש המת על מקומות המעלות עליונים ונכונים, ואם אין נפש המת ההוא ראוי לכך, גורמים לו ירידה ממעלתו, כי הוא ניזוק ומפסיד בזה מצד קטרוג המקטרגים, יען כי אז המקטרגים פותחים פיהם לקטרג עליו ולהזכיר עוונותיו וחסרונותיו, ע"ד שאמרו רז"ל שלשה מזכירין עוונותיו של אדם קיר נטוי ועיון תפלה ומסירת דין.

(רבי יוסף חיים מבגדד, שו"ת רב פעלים חלק ד אורח חיים סימן לה)

שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם אלו הן קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו
10-12

איתא בגמרא דסוטה דף לג ע"א...לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית דאר"י כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי, ל"ק הא ביחיד הא בציבור... ופי' רש"י: יחיד צריך שיסייעוהו מלאכי השרת... וא"ת, ואם יאמר מה בכך, זה אינו, כי בזה מתקנאים בו המלאכים למעלה, כי יאמרו: זה יחיד ושואל צרכיו בלשון תרגום ולא בלשון הקודש, משמע שסומך על עצמו שהוא צדיק גמור ותפלתו חשובה כתפלת ציבור שאין צריכין לסיוע, נראה מה מעשיו. ובזה נזכרים עונותיו ע"ד שאמרו רז"ל שלושה מזכירין עונותיו של אדם קיר נטוי ועיון תפילה וכו'.

(רבי יוסף חיים מבגדד, שו"ת תורה לשמה סימן מט)

שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם אלו הן קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו
10-12

והנה ידוע אמרם קיר נטוי ועיון תפלה מזכירין עונותיו של אדם, מצד שגורם שיעיינו בדינו למעלה. וזהו ענין עין הרע, כי ע"י שמיחד במחשבתו את טובת רעהו ומפליא עליה מתעורר למעלה ג"כ דין, למה ינתן לו טובה כ"כ... ולזה אסור למנות ישראל, כי עי"ז שמיחדים המחשבה בכל אחד ומרגישים הריבוי בהם, מתעורר דין למעלה ונענשים בדבר למעטם. אך כ"ז כשמונים אותם לדבר הרשות, ונראה כאלו מתגאים בריבוים ובוטחים על חילם, אכן כשמונים אותם לדבר מצוה, כמו לצדקה לידע כמה ליתן וכדומה, וודאי אין בזה חשש, ושומר מצוה לא ידע דבר רע.

(שו"ת דברי מלכיאל, חלק ז, דרשות, דרשה ד)

טז: שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם אלו הן קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו

10-12
כל איש שהתחיל להצליח במעשיו הוא ראוי להתנהל לאטו ולבלתי הרוס להחזיק בגדולות תכופות זו לזו, שמא מחמת זה יעיינו בדינו מן השמים אם הוא ראוי לזה אם לאו, ומתוך כך יזכר עונו ויפקד ענינו ויבוא לידי נזק... וחז"ל קיימו וקבלו זה מאד באמרם: ג' דברים מזכירין עונותיו של אדם עיון תפלה וקיר נטוי והמוסר דין על חברו. וכולן מזה הטעם ,כי בבקש אדם בתפלתו אשר ייטב לו או בעברו במקום סכנה או במסרו דין על חברו גורם שיבוקש פנקסו ויזכרו מעשיו.

(עקידת יצחק, פרשת כי תצא, שער צז)

שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם אלו הן קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו
10-12

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לעיל ד ע"א בשם רמב"ן, האמונה והבטחון]

שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם וכו' ומוסר דין על חבירו וכו' כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה שנאמר ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך וכתיב ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה
10-15

[ראויה היתה שרה להגיע לשניו של אברהם, ועל ידי שאמרה "ישפוט ה' ביני וביניך" נמנעו מחייה שלשים ושמנה שנה] ומכיון דאברהם מת בן קע"ה שנה, ומכיון דהיא קטנה מאברהם י' שנה... אילו חיתה עד מות אברהם היתה בת קס"ה שנה, והיא מתה קכ"ז, נמצא חסרו מחייה ל"ח שנה. ומה שלא היה ראוי שתמות בחיי אברהם, כדי שלא יצטער אותו צדיק במיתתה, דכל שמתה אשתו ראשונה בחייו, עולם חשך בעדו כדאיתא בפרק כה"ג [סנהדרין כב ע"א], וכל שכן מכיון דהוצרך לישא קטורה. והיינו דמייתי ראיה... דמוסר דין על חבירו נענש תחלה, משרה דכתיב "ויבא אברהם לספוד לשרה", שאם הוא לראיה שמתה מקמי אברהם, הוה ליה לאתויי מ"ויהיו חיי שרה קכ"ז" כו'. אלא שרמז שהראיה ממה שאברהם נצטער במותה ובא לספדה ולבכותה כמו שאמר הכתוב, לא היה לה למות בחייו. ואף על פי שעל שמסרה דין על אברהם הוא שמתה, ונמצא ניזוק במותה, לא מתה אלא מצד מדת הדין בעצמה, שהמוסר דין הוא הוא כמהרהר אחר מדת הדין. אי נמי חטא קל היה בידה ולא היתה מתה עליו בזכות בעלה, אלא שמסירת מדת הדין הזכיר עונה, דאחד מהדברים המזכירים עונותיו של אדם הוא המוסר דין על חבירו, שע"י כן פנקסו מתבקרת, כדאיתא בפ"ק דר"ה.

(יפה תואר, בראשית רבה, פרשה מה סימן ה)

כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה
12-13

["ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא"] - הלא ידענו כי כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה, ועל כן אולי יעלה על רוחך כי כאשר "וקרא עליך אל ה'", שייענש תחלה. דע לך כי "והיה בך חטא" אך לא בו, כי הלא מטה לחם שברת לו, ולא יכול לסבול, ואין אדם נתפס על צער כזה.

(אלשיך, דברים פרק טו פסוק ט)

כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה
12-13

"לא תעשוק כו' ביומו תתן שכרו" כו', ואם לא יעשה כן, הנה העמסתי העמיס עליו חתת אלהים, באמור אליו "כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו ולא יקרא עליך" כו', כי לְמַה שהוא עני, דמי השכירות הוא כנפשו ותחשב כנוטל את נפשו. ועל כן "וקרא עליך אל ה'", ולא יאשם על היותו מוסר דין, כי נגע עד נפשו, ועל כן "והיה בך חטא" ולא בו, כי לא אמרו כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה אלא כשאינו נוגע אל הנפש.

(אלשיך, דברים פרק כד פסוק טו)

כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה
12-13

["ובשדי יתומים אל תבא, כי גואלם חזק הוא יריב את ריבם אתך"] - הלא כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה, שמבקרים פנקסו, וגם כי יצעק כדין נענש על אשר לא הלך אתו בב"ד של מטה. אמר כי ביתומים לא כן הוא, שלא ייענשו על מוסרם דינם לשמים וצעקם אליו ית', כי הלא "גואלם" המיוחד הוא החזק לעומת רפיונם, כי לכן הוא אביהם, ועל כן "הוא יריב את ריבם" אשר להם "אתך "ולא אתם, כי לא יבקר פנקסם להענישם, כי לא יאשמו כי יצעקו אל אביהם. וזה מאמר הכתוב "והיה כי יצעק אלי" - כלומר ולא אל ב"ד של מטה, "שמוע אשמע צעקתו" ולא אטפל לבקר פנקסם.

(אלשיך משלי פרק כג, י-יא)

כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה
12-13

"[כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו ולא יקרא עליך אל ה'] והיה בך חטא" - (ספרי): יכול אם קרא עליך יהיה בך חטא, ואם לא קרא עליך לא יהיה בך חטא, תלמוד לומר "והיה בך חטא" - מכל מקום... פירוש, דבכל מקום דכתיב "בך" דריש - ולא באחרים... וכאן אמרו... כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה... וכאן כתיב "והיה בך חטא" - ולא בהקורא, היינו משום דהחטא "בך" מכל מקום, ונפרעין ממנו מכל מקום, ואין הקורא סיבה שחבירו יהיה נענש על ידו, לכן אין בהקורא חטא... ודוקא היכא שעל ידי מסירת דינו נפרעין ממנו, לזה הוא נענש תחילה, אבל לא בהנך שבין כך ובין כך בחבירו יש בו חטא. אבל שם [במענה יתום ואלמנה, שמות כב, כב-כג] בנצעק יש חטא בצועק, משום שהעונש של "וחרה אפי והרגתי וכו'" אין רק אם צועק, אבל בלא צעקה ישנו ב"שמוע אשמע" (שמות כב, כב) אבל לא ב"חרה אפי".

(משך חכמה דברים פרק כד פסוק טו)

כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה שנאמר ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך וכתיב ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה
12-15

ואמרו רז"ל כל המוסר דין על חברו הוא נענש תחלה, דכתיב, ויבא אברם לספוד לשרה ולבכותה. וזה אמרו בדברים שאין לקרא חמס עליהם כגון זה, כי אברהם אפי' היה יודע זה באמת היה מיסרה ולא קבלה, כי רחוק הוא שישתוק אברהם לקלון שרה אשתו, כ"ש משפְחָתָה, ואף על פי שנשאת לו לאשה.

(רד"ק בראשית פרק טז פסוק ה)

כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה שנאמר ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך וכתיב ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה
12-15

איתא בגמרא... כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה, ופירש רש"י: הוא קבר אותה. נראה דר"ל דמה זה מדה כנגד מדה שמתה תחלה, מפני שבאמת במה שאמרה "חמסי עליך", פירש רש"י: כשהתפללת עליך למה לא התפללת עלי? יש להבין מה זה התמיה, הא האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה? אלא שאמרו ביבמות דף סה ע"ב: בבאה מחמת [טענה], בעינא חוטרא לידא, ר"ל מזונות, ומרא לקבורה, ר"ל לקבר אותה. אך זה הטענה אינה אלא אם הוא ימות קודם, שהרי בעלה חייב במזונותיה ובקבורתה, הרי שהיתה טוענת: אם ימות הוא בחייה, בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה. על כן יצדק בזה מדה כנגד מדה, שמתה היא בחייו והוא קבר אותה. וכוונת רש"י בזה, דמה הוצרך לאתויי קרא ד"ויבא אברהם"? מי לא ידע ששרה מתה קודם אברהם? אלא כיון שאמרו חז"ל [כתובות מו ע"ב] שההספד שמחויב הבעל לא יפחות מב' חלילין ומקוננת, להכי מייתי האי קרא, שנקברה בהספד כראוי כפי טענתה.

(פנים יפות בראשית פרק כג פסוק א)

ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם אלו הן צדקה צעקה שינוי השם ושינוי מעשה
15-17

הזהירו מאד להיות בעל התשובה קונה מדות ותכונות חדשות ומתעורר להרבות בטוב המעשים תמיד, כמו שכיון באמרו "לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי", ומלות בריאה וחדוש יפלו בלשון על קנין תכונות חדשות לא היו בלב מקודם. ואל זה כיון הנביא ביעדו לישראל המחילה והסליחה עם תשובתם כאמרו "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם", אמר "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם", כל זה יורה ההצטרך לבעל התשובה לעזוב גם התכונות הקודמות ולקנות לעצמו מדות חדשות ולהתעורר להטיב מעשיו, כי אם ירגיל עצמו בתכונותיו הקודמות יהיה נקל לכתו בדרכו הרעה... ואל זה כיוונו ז"ל באמרם בשנוי מעשה שמקרע גזר דינו של אדם, כאמרם ז"ל ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם צעקה צדקה ושנוי השם ושנוי מעשה. ואצלי בבאור בשנוי מעשה, שלא סוף דבר שישנה מעשיו הרעים ויחליפם רע בטוב, אבל באורו עזיבת מדות הקודמות אצלו, אף אותם שאין חטא בהן, וקניית מידות חדשות נכבדות. והוא שהביא על זה ענין אנשי נינוה, כמו שאמר שם: שנוי מעשה שנאמר "וירא אלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה", וכבר העידו שהרמוז במלת "מעשיהם" הוא התעוררם אל מעשים טובים ומדות נכבדות עם עזיבת חטאיהם, כמו שאמרו במס' תענית: לא שק ותענית גורמין אלא תשובה ומעשים טובים גורמין שכן מצינו באנשי ננוה שלא נאמר "וירא אלקים את שקם ואת תעניתם" אלא "וירא אלקים את מעשיהם"... כי מלת "מעשה" תיאמר על עשית דבר, לא על שלילות חטא. ויהיה פרוש הפסוק שעם עזיבתם החטאים, ראה ה' קנין תכונותיהם החדשות והתעוררם בהתחדשות הנהגותיהם, והכיר בזה כי היתה תשובתם בתכלית העלוי ורחם עליהם, וזהו האות היותר גדול בתשובת השב. והסתכל איך הפליגו לעורר זה בענין שנוי השם, אמרו ז"ל שישנה את שמו, עד שידמה בעצמו היותו נהפך לאיש אחר, יתעורר בזה לחדש כל הנהגתו ולשנות כל תכונותיו, ויהיה לו שמירה מעולה מחזור לסורו עוד.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש מאמר א פרק ט)

ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם אלו הן צדקה צעקה שינוי השם ושינוי מעשה
15-17

גרסינן בפרק קמא דראש השנה: אמר רבי יצחק: ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם, 'צדקה'; 'צעקה' לפני הבורא יתברך בבכי ותחנונים; 'ושינוי השם' - שמשנה שמו, כלומר, שאני אחר ולא אותו האיש שעשה אותן המעשים; 'ושינוי מעשה' שמשנה כל מעשיו לטובה, ויש אומרים אף 'שינוי מקום'. וכל אלו נרמזים גם כן: 'בפיך ובלבבך לעשותו'. צעקה - הוא 'בפיך' כפשוטו, וגם שינוי השם בכלל 'בפיך'. 'ובלבבך' זו צדקה, כמו שנאמר (דברים טו, י) 'ולא ירע לבבך בתתך לו'. שינוי מעשה - 'לעשותו'.

(של"ה, מסכת יומא, נר מצוה, אות פד)

ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם אלו הן צדקה צעקה שינוי השם ושינוי מעשה
15-17

פירש רש"י ז"ל שינוי מעשה - שב מרעתו. והקשה הריטב"א ז"ל דהלא אצל שלשה הדברים אם לא הי' שב מרעתו הוי כטובל ושרץ בידו, ואם שב מרעתו א"צ לכל זה וסגי בזה. אך הענין, דהנה יש שני מיני תשובה, והוא כמו אדם שהולך בדרך ורואה שהולך בדרך רע, יש שנשאר עומד על מקומו באמצע הדרך ואינו הולך יותר, ויש ששב וחוזר לאחוריו מדרך הזה. ובתשובה היא ג"כ כן, יש שמקבל עליו שלא לעשות עוד מכאן ולהבא, וזהו "יעזוב רשע דרכו", ולתשובה כזו צריכין כל הנ"ל צדקה צעקה וכו'. ויש ששב מעיקרו ומתחיל מחדש כתינוק שנולד, ואם עשה חבילות של עבירות יתחזק בעצמו עוד יותר ויעשה חבילות של מצוות, וזהו ששב וחוזר לאחוריו מדרכו הרע, וזאת היא עיקר התשובה, ולזה אין צריכין שום דבר, כי תשובה קדמה לעולם, וזהו ש"שב מרעתו".

(שם משמואל, מועדים, ראש השנה, שנת תרעא, ליל ב)

ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם וכו' צעקה
15-17

ובכת"י פארמא: "ויקראו אל אלהים בחזקה" - מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול גדול, חציפא נצח לבישא... ויש להוסיף הרמב"ן בסוף פרשת בא וז"ל: וכוונת רוממות הקול בתפלות וכו', וזהו כוונתם במה שאמרו ז"ל: "ויקראו אל אלהים בחזקה" - מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול חציפא נצח לבישא וכו' עכ"ל. ומבואר שלומד ממלת "בחזקה" שתפלה צריכה קול גדול... וזהו החציפות לקרא בחזקה... שאף שהתפלת י"ח נאמרה בלחש, אבל תפלה על צרה צריכה להיות בקול וכמ"ש בר"ה טז: ה' דברים מקרעין גזר דינו של אדם, צדקה צעקה וכו', צעקה דכתיב "ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יושיעם". ובדף יח שם: יפה צעקה לאדם בין קודם גז"ד בין לאחר גז"ד. ומכאן המקור שכמה תפלות בר"ה וביוהכ"פ ובעשי"ת נאמרים בצעקה... וכן כמה פסוקים בתפלת אבינו מלכנו ובסליחות וכדומה. מפני שתפלת צרה וגזירה צריכה צעקה וקול גדול.

(רבי יששכר תמר, עלי תמר, על ירושלמי תענית פרק ב הלכה א)

ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם אלו הן וכו' שינוי השם
15-17

ומה ששנה שמו קהלת אמרו בו טעמים רבים. יש אומרים... בעבור שהיה בעל תשובה בסוף ימיו שינה שמו, כי שינוי השם הוא אחד מן הדברים הקורעים גזר דינו של אדם כדאיתא במסכת ראש השנה. והטעם, שהוא רמז שישנה אדם מעשיו הראשונים ויהפך לאיש אחר, כמו דכתיב "וננוה נהפכת".

(דרשות ר"י אבן שועיב, דרשה ליום ראשון דסוכות)

ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם אלו הן וכו' שינוי השם
15-17

מפורסם וידוע, כי כשמשנים שם אחד בחוליו, ולא הועיל לו שינוי השם, ולא נקרע גזר דינו שהוא אחד מד' דברים שמקרעין גזר דינו של אדם, ומת, שאין מזכירין אותו עוד בשום דבר כי אם בשם הראשון, כי לא נשתנה שמו אלא אם יחיה.

(שו"ת המבי"ט חלק א סימן קכה [הובא בחלקת מחוקק, קכט, ס"ק א])

ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם אלו הן וכו' שינוי השם
15-17

מה שנוהגים לשנות את שמו של חולה מסוכן ונוטה למות כדי לבטל את גזר דינו, ומקור הדבר הוא בגמרא... ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן: צדקה, צעקה, שנוי השם ושנוי מעשה. וכבר כתב הר"ן ז"ל טעם לזה וז"ל: וטעמא דמלתא, דשנוי השם גורם לעשות תשובה, שיאמר בלבו: איני אותו האיש שהייתי קודם לכן וצריך אני לתקן מעשי. ולכאורה עדיין קשה לומר שזהו כל טעמו של דבר שיועיל שנוי השם אף בשעה שהחולה שוכב בחומו, ואין דעתו צלולה לדעת כלל מהשנוי ואין בידו לשוב... אך לפי דברינו היום יבואר לנו ענין זה גם באופן אחר. כי באמת בחשבון הראשון, שבו נכללו ונסדרו כל מסיבות ועניני העולם, נקבעו ענינים שונים שנמצאו בטבע הבריאה שישמשו בתור תרופות לשנות את סדר הטבע מבלי שתקופח זכות הנבראים כפי שהוקבעו ונסדרו מראש. ואל יפלא בעינינו איך פועל שינוי השם על האדם שירפא מחליו, כי באמת אין זה פלא כלל יותר משאר חוקי הטבע הנראים לעינינו יום יום, כי הלא גם בהם רואים אנו דברים נפלאים וסיבות מכוסות מהשגתנו לא פחות מזו. האם מבינים אנו את טבע הדבר שמגרעין אחד הנזרע באדמה בקרקע חרושה יתפתחו ויצאו שבלים עם גרעינים רבים?... ומכיון שהנסיון מראה לנו שכך הוא מהלך הצמיחה, הורגלנו בזה והדבר נראה פשוט בעינינו ואיננו מתפלאים על זה כלל. אבל באמת ידיעתנו בטבע הבריאה היא רק מסדר עניני' ודרכם שאנו רואים בעינינו... כי סוף סוף כל עניני הבריאה בסוד אשר בחוק הטבע יסודם, ואילו היינו מפשיטים מעצמנו את ההרגל היינו מתפלאים ע"ז הפלא ופלא לא פחות מאשר על הענינים והסיבות הרוחניות כמו שנוי השם, הגורם ששרה תוליד אף ששרי לא תוכל ללדת, ואין חלוק ביניהם, אלא שזה שהורגלנו לראות ונפגשים אנו עמו תמיד אינו מפליא אותנו...
גם ענין שנוי השם, גם בזה יש חקים וגדרים קבועים בבריאה שנטבעו מראשית הכל, ונסדר כחו איך ובמה יפעול ויועיל, אלא שלא נשיג ענינו מפני שמוגבלים אנו בחושינו וחסר לנו הכח לראות ולהבין את כל זאת. אולם אף לוּ היינו יודעים איך פועל שנוי השם במהלך הטבע של האדם ומחלתו, לא היתה מתרבית בזה ידיעתנו ומשתלמת הכרתנו רק ב"סבוב" - בחקי הענין של שנוי השם, גדריו ודרכיו, איך וע"י מה הוא פועל, והיינו מבחינים אז ומבינים לפי מה שנסדר ונתן בבריאה ברצון ה', אבל הסבה האמתית, שהוא רק רצונו יתברך בבריאה, תשאר לעולם בלתי מושגת לנו. ולכן המשכיל באמת אינו מתפעל כשרואה שישנם ענינים וסבות כאלה בבריאה, ולא יתמה יותר על פעולותיהן של הסבות הרוחניות מאשר על הסבות הגשמיות הנראות לעינינו.

(רבי יוסף יהודה לייב בלוך, שיעורי דעת חלק א, אמונה והשגחה, שיעור ו)

ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם וכו' שינוי השם וכו' שינוי השם דכתיב שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה
15-21

שאלת: ראובן חלה ונטה למות, ושנו את שמו בהסכמת ב"ד העליון ובעשרה ובשופרו' כמו שנהגו ושמו את שמו יהודה, וריחם ה' יתברך עליו וחיה, אי זה שם ממנו עיקר?...
תשובה:... נהיגי עלמא להקפיד ביותר שלא להזכיר שם הראשון אלא שם האחרון שנשנה. והדין עמהם, דמשמע שיש צד אסור בדבר מפני שבא [לחיים], דהא אמרינן פ"ק דר"ה: ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן צדקה צעקה ושינוי השם, כלומר שכל רוע גזר דין דבק עם השם הראשון, ועל זה הביאו ראיה מדכתיב "ויאמר אלקים לאברהם שרי אשתך לא תקרא שמה שרי" וגו', להזהירו שלא יזכיר את שמו הראשון, שאין לו תקנה אלא בשמו השני, ובו צוה ה' את הברכה.

(שו"ת מהר"ם חלאווה סימן צו)

ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם אלו הן צדקה צעקה שינוי השם ושינוי מעשה וכו' ויש אומרים אף שינוי מקום
15-25

[שלשה צועקין ואינן נענין... איכא דאמרי דביש ליה בהא מתא ולא אזיל למתא אחריתא] והרמ"ך ז"ל פירש... מאן דביש ליה במאתיה ולא אזיל למאתא אחריתי, דקיימא לן דשינוי השם ושינוי מעשה ושינוי מקום מקרעין גזר דין.

(שיטה מקובצת בבא מציעא עה ע"ב)

ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם אלו הן צדקה צעקה שינוי השם ושינוי מעשה וכו' ויש אומרים אף שינוי מקום
15-25

אמרו שבצדקה מתקרע גזר דינו של אדם, שהחסד והצדקה הן מן התכונות הטובות בנפש המדריכות אותה לבא אל השלמות האמתי, ועל דרך אמרו [ישעיהו נח, ח]: "והלך לפניך צדקך"... אם יהיה האדם חוטא מצד חמדת הממון, הנה בפזור הממון יקרע גזר דינו... ויאמר צדקה על העברות שבין אדם לחברו בגזלות ובחמסים, או על חטא נפשו בחמדת הממון. ואמר צעקה, כי כאשר יקרא אל ה' בחזקה, ר"ל שיעורר שכלו ונפשו לשוב אל ה', יקרע גזר דינו. ואמרו שינוי השם, ידוע הוא כי קריאת השמות להודעת האדם, גם בצד מה מודעים עצמותו, וכאשר ישנה שמו ויחשוב בעצמו שאינו האיש שעשה המעשים הרעים והרי הוא כאילו היום נולד, ייקרע גזר דינו, לפי שלא ימשך אחר טבעו הראשון. ושנוי מעשה זה מבואר, כאשר ישנה מעשיו כולן לטובה. ושנוי יאמר על השנוי הגמור, והוא כאשר ישנה אדם מעשיו מן הקצה אל הקצה, שהוא רפואת החולאים הקשים שבנפש, כמו שבארנו. ושנוי מקום מבואר הוא במי שרואה שיצרו מתגבר עליו.

(רבי דוד כוכבי, מגדל דוד, ספר מצוה, עשין, מצות עשה עא)

ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם אלו הן צדקה צעקה שינוי השם ושינוי מעשה וכו' ויש אומרים אף שינוי מקום
15-25

האדם אשר נגזר עליו גזירה מן השמים בשביל רוע מעשיו אשר חטא, עם כל זה אל יאמר שכיון שנגזר עליו אי אפשר שישתנה, אבל אפשר שיהיה משנה הגזירה. ודע לך כי אלו דברים ראוים שיהיו משנים את הגזירה, כי האדם יש בו ד' חלקים, שהם: הגוף והנפש והממון, אשר ג"כ נחשב כמו אחד מחלקיו... כמו שאמרו חכמים פעמים הרבה (ב"ק קיט ע"א): הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאלו נוטל את נפשו... הרביעי הוא אשר כולל כולם, כי אלו ג' דברים הם החלקים, והאדם כולל את שלשתן... דמיון זה הבית, שהוא כולל את החלקים שלו, את אבניו ואת עציו ואת עפרו... וכך נקרא על החלקים ביחד שם אדם. והנה, כאשר נגזר על האדם גזר דין, אם משנה אחד מן החלקים לטוב, כאילו היה אדם אחר ובטלה הגזירה שנגזר עליו. ולפיכך דוקא אלו ד' דברים משנים הגזירה, כי המעשים הם לגוף האדם, כאשר צריך לעשות המעשים בגוף, וכאשר משנה לטוב חלק אחד מחלקיו, מבטל את הגזירה שנגזר על האדם. והתפלה היא לנפש, שכך נאמר אצל התפלה "ואשפוך נפשי לפני אלהים" (שמואל א' א), כי האדם בתפלתו שופך נפשו ולבו לפני אלהים ומבטל נפשו. צדקה הוא בממון שלו. לפיכך אלו שלשה דברים הם מצד חלקי האדם. ושינוי השם הוא הכולל את כל שלשתן, כי השם אשר יקרא בו האדם כולל כל חלקי האדם. וי"א אף שנוי המקום, כי המקום הוא ג"כ צורך האדם, וייקרא האדם על שם מקומו כאילו הי' המקום ג"כ מכלל חלקי האדם, והרי צריך לכתוב שם המקום בגט כי א"א שלא יהיה לאדם מקום... ולפיכך הוא שייך ג"כ לאדם... יש עוד באלו דברים חכמה העליונה, כי נזכרו כסדר בודאי, כי הצדקה כי "צדק מלאה ימינך" והוא משנה את הגזירה, והצעקה הוא למדת הדין, לכך לא אמר "תפלה", כי הצעקה הוא למדת הדין, שבוכה ומילל על חטאיו, ודבר זה משנה את הגזירה ג"כ, כי הצדקה שהוא החסד מבטל הדין, והצעקה ג"כ מבטל את הדין. ושנוי השם מבטל עצם הגזירה, וידוע כי השם הוא כנגד קדושת השם. שנוי מעשה הוא הקרוב אל האדם. וי"א אף שנוי המקום, הוא שנאמר "ואיזה מקום בינה". והבן למה אמרו יש אומרים, כי אין זה שוה ודומה לראשונים.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התשובה, פרק ה)

ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם וכו' שינוי השם וכו' ויש אומרים אף שינוי מקום
15-25

וטעם המשנה מקומו או שמו, משום דאותו שנוי גורם לו לעשות תשובה, שאומר בלבו: איני עכשיו אותו האיש שהייתי קודם לכן, וצריך אני לתקן מעשי ולהיות צדיק ולשוב מרשעתי. ועל זה כיונו רבותי' ע"ה ואמרו: האי מאן דביש ליה במתא, ליזיל במתא אחריתי [בבא מציעא עה ע"ב]. ואף על פי דכתיב "כי לא לאדם דרכו לא לאיש הולך [ו]הכין צעדו" (ירמיהו י, כג), ההוא במי שנגזר עליו, אבל מ"מ אחד מדרכי הכפרה הוא שנוי מקומות, שגלות מכפרת עון. לפיכך אמרו שצריך לגלות למקום אחר. אי נמי, פעמים שהמקום ההוא גורם לו רעה, ואם נסתלק למקום אחר יצא מתוך ההפכה. אבל מי שנגזר עליו נאמר בו "לא לאדם דרכו".

(רבי שמואל ירונדי, אהל מועד, שער ראשית חכמה הארוך, דרך ח, נתיב יד)

ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם אלו הן צדקה צעקה שינוי השם ושינוי מעשה וכו' שינוי השם דכתיב שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה וכו' ויש אומרים אף שינוי מקום
15-25

במה ששאל אותי אי אית מששא בהאי דבר ששמע, לאיש חולה בר מינן, מסוגל שישנה ישיבתו או מיטתו מחדר לחדר, ומה טעם יש בדבר.
הנה לענ"ד יש מקור לדבר זה, בחז"ל במס' ר"ה ששם אמרו א"ר יצחק ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן צדקה, צעקה, שינוי השם, ושינוי מעשה, ויש אומרים אף שינוי מקום, שנא' "ויאמר ה' אל אברם לך לך" וגו' והדר "ואעשך לגוי גדול". ואם שחז"ל דחו זאת ואמרו דההיא זכותא דא"י היא דאהניא וכו'. וכמו דנהיגי אז לפזר צדקה ולהתפלל באמירת תהלים... וכשהסכנה גדולה לעשות שינוי השם... וכרמ"א [יו"ד סי' שלה ס"י], ובכלל זה שינוי מעשה כמפורש במהרש"א כאן. ואף שחז"ל תירצו ר' יצחק דלא נקט ג"כ שינוי מקום, מה הפסד יש לחוש לדברי היש אומרים שגם זה מועיל?
ועיין בס' כרם שלמה (אהע"ז סי' ב')... שכותב: מה מתוק מדבש דברי הרמב"ם בפ"ב מה' תשובה הלכה ד' וז"ל: ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים וכו'. ואף שזה הפירוש יקר לי, הדבר תמוה, הלא בגמ' יליף לה משרה, ושם לא שייך פי' הרמב"ם... המהרש"א... כותב:... וה"ק, כשנותנין לאדם שם אחר כמו בשרה, יחשוב: אף שבשרה נשתנה מזלה ע"י שינוי שמה לפי שלא היה שם שום מעכב, כי לא הי' בה שום חטא, אבל אני שחטאתי מה יועיל בי שינוי שמי בהוראת שמי למזל אחר, שהרי החטא מעכב בי, ועי"כ ישים אל לבו לשוב בתשובה שלמה, ושהוא רוצה להעשות איש אחר, וצריך אני לתקן מעשי ועפ"י דברי מהרש"א אלו מיושב על נכון פי' הרמב"ם...
והרמב"ם בפ' הנ"ל כותב: מדרכי התשובה להיות השב כו' משנה שמו ומשנה מעשיו וגולה ממקומו שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח, עיין שם. הרי דהרמב"ם נקט הדבר דשינוי מקום אף שהובא בגמ' רק בשם יש אומרים, באשר טוב טעם יש לדבר, דהרי מצינו בחז"ל סנהדרין (לז ע"ב), שגלות מכפרת עון מחצה, וילפי זאת מקין... וכמו דמצינו שהגלות מכפרת על ההורג בשגגה, במס' מכות בפ"ב [ז ע"א]. לזאת נקט גם הרמב"ם שינוי מקום... והנה באליהו רבה (או"ח סי' תרכה) מביא מדרש וז"ל: אמר ר"א למה אנו עושין סוכות אחר יום כפורים, אלא שמא יצא דינינו ביום כפורים לגלות לכן אנו עושין סוכה וגולין מבתיהם לסוכה... יש לומר כשגולה מחדר לחדר נחשב ג"כ שינוי מקום וגלות ומסוגל לבטל הגזירה מהחולה.

(רבי יצחק וייס, שו"ת שיח יצחק סימן תנח)

ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם וכו' שינוי השם וכו' ויש אומרים אף שינוי מקום
15-25

הטבע בגימטריא אלקים (כוזרי), והיא מדת הדין... יצא מזה ענין סדר המערכות שמבואר בכמה מקומות, שלפי המערכה לא היה אברם ראוי להוליד... וזהו אמת, שהטבע מקבלת ומסדרת דברים לפי מדתה... וזהו ענין המערכה - שנערך שמה כל הדינין. ולכל מערכה ומערכה ישנם שמות מיוחדים: המזון, והבריאות, הטוב, ולהיפוך מחלות משונות... זהו סוד המערכה, שנערך שמה כל הדינין בשליחות השם ית'. וזהו גדולת האיצטגנינין, שראו לפי המערכה מה יולד יום... וגם ענין ג' דברים מקרעין גזר דינו של אדם, שינוי השם שינוי מקום וכו', ולכאורה מה שייכות הוא שינוי מקום? אין זאת כי אם שזאת הוא סוד המערכה, וממילא המקום גם כן במערכה, ואם האדם משנה שמו או מקומו, נשתנה גם כן המערכה. עד היכן גדול כח הטבע, שכל הנבראים ואף בני אדם תלוים בה. וזהו סוד עם ישראל... מי שזכה להיות בגדר כלל ישראל יוצא מן המערכה. ומאותות השמים אל תחתו, כי יחתו הגוים מהמה (ירמיה י, ב), ואין מזל לישראל (שבת קנו ע"א)... שעם ישראל נשפטים במדת הרחמים.

(רבי ירוחם ליבוביץ, דעת חכמה ומוסר חלק ג מאמר קכא)

ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם וכו' ויש אומרים אף שינוי מקום
15-25

א) איתא במס' ב"מ (עה ע"ב): ת"ר ג' צועקין ואינן נענין... איכא דאמרי דביש לי' בהאי מתא ולא אזיל למתא אחריתא ע"כ. הנה לא אמר "דביש לי' בהאי ביתא ולא אזיל לביתא אחרינא", מוכח דקים להו לחז"ל, דהא דביש לי' או טב לי' אינו תלוי בביתא אלא במתא שדר בי'. וכן מוכח גם מדקאמר דביש לי' בהאי מתא ולא אזיל למתא אחריתא, הרי שעליו לילך למתא אחריתא ולא סגי במה שיחליף בית דירתו בהך מתא גופא לבית דירה אחרת.
ב) וראיתי בתשו' הרשב"א המיוחסות להרמב"ן (סי' רפה) שנשאל: מאי מהני במאי דאזיל למתא אחריתא, הא כתי' "כי לא לאדם דרכו", ואם נגזר עליו עליו להיות לו ביש, איך אפשר לשנותו במה שהולך לעיר אחרת? ותירץ:... פעמים שהחטא גורם למנוע ממנו הטוב, וצריך לכפרה, ואחד מדרכי הכפרה הוא שנוי מקום, לפיכך אמרו צריך לגלות ממקומו וללכת אל מקום אחר אולי החטא הוא שגרם וגלותו תכפר עליו, ולפעמים שמזל גורם וכשיסתלק למקום אחר יצא מתוך ההפכה וכו' עכ"ל. בודאי גם במעתיק מושבו ממקום למקום באותה עיר גופה מקרי ג"כ גולה, ומשנה שלימה שנינו (מכות יב ע"ב) ברוצח שהרג בעיר מקלטו "גולה" משכונה לשכונה. וכן בר"ה (לא ע"א) בהא דעשרה גליות גלתה סנהדרין מלשכת הגזית לחנות ומחנות לירושלים וכו'. מ"מ גלות המכפרת הוא אחד מדרכי התשובה וקורעת גזר דינו של אדם אינה אלא בגולה לעיר אחרת, כדמוכח בר"ה: ואר"י ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם וכו' וי"א אף שינוי מקום דכתי' ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך והדר ואעשך לגוי גדול ע"ש, ושם הרי בגולה לעיר אחרת מיירא קרא. ועיי' רמב"ם (פ"ב מה' תשובה ה"ד): מדרכי התשובה להיות השב צועק וכו' וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח עכ"ל. והיינו דוקא בגולה לעיר אחרת שאין לו מכרים וריעים כבעירו, וגם כי יגיעת הדרכים והאכסנאות משברים יצר הרע ומונעים אדם מעבירה כמש"כ התוס' (קדושין מ ע"א ד"ה ויעשה) בשם ר"ח.
ג) גם לטעם השני שכ' הרשב"א שהמזל גורם, נראה כי המזל לא ישתנה רק כשיסתלק למקום אחר, אבל לא במקומו ועירו, כנראה מדברי תשו' רשב"א הנ"ל. ומפורש יותר בחי' חתם סופר (סו"פ איזהו נשך) שכתב דטעם שינוי מקום משום שינוי מזל, ולכן מאן דביש לי' היינו לפי שהשר והכוכב המשפיעים באותו המקום אינו טוב לו, וילך למקום אחר כי טוב לו אז מעתה... מבואר כי השפעת אותו השר והכוכב היא לכל העיר כולה... ולא ישתנה המזל מבית לבית שבאותה עיר.

(רבי בצלאל שטרן, שו"ת בצל החכמה חלק ג סימן מב)

טז: ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם אלו הן צדקה צעקה שינוי השם ושינוי מעשה וכו' (יז:) גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם

15-יז:

[דברים אלו היו ביצ"מ: "ויזעקו" - תפלה שהתפללו שלא יכלו לסבול את הצרות. "ותעל שועתם אל האלקים" - שהתפללו שהיסורין מנעו מהם קיום מצוות, עניינים אלקיים. "וישמע את קולנו", "וישמע אלקים את נאקתם" - תשובה בווידוי פה. "וירא את עניינו" - תשובה בתשובת המשקל בסיגופים. "ואת עמלנו" - אלו הבנים, פרנסה לבניהם שזה צדקה. "ואת לחצנו" - גמילות חסד בגופם, שניחמו זה את זה, אף שהמצרים לחצו להפריד ביניהם.

(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף ו ע"ב)
לטקסט

שינוי השם
20

אם נגזר על פלוני ששמו כך הרי הגיע עד שערי מות וקוראים לו שם שינוי וחי. כמו "יולד בן לנעמי" (רות ד, יז) והוא בן רות.

(ספר חסידים, סימן רמה)

שינוי השם וכו' ויש אומרים אף שינוי מקום
20-25

ושינוי השם ושינוי מקום גורמים מזל אחר טוב אף על פי שאין המזל נותן אלא אין מזל לישראל וצריך לכתוב בספר הכבוד, לישראל. [המפרש: ר"ל שלכאורה קשה, הן אע"פ שאין מזל לישראל מצינו שאמרו ששינוי השם ושינוי מקום גורמים. ע"ז כתב שקושיות אלו מתרץ בס' הכבוד.]

(ספר חסידים, סימן שכא)

ויש אומרים אף שינוי מקום דכתיב ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך והדר ואעשך לגוי גדול ואידך ההוא זכותא דארץ ישראל הוא דאהניא ליה
25-27

ללמדך שאין ישיבת ח"ל עולה כו' - עיין פרש"י. ור"ל כי בחו"ל לא היה ראוי לבנים, אלא זכותא דא"י, שא"ל הקדוש ברוך הוא "ואעשך לגוי גדול" גו', אהניא ליה, כדאמרינן פ"ק דר"ה למ"ד דאין שינוי מקום גורם אלא זכותא דא"י גורם... וסוגיא דהכא כמ"ד פ"ק דר"ה דזכות דא"י גורם, דלמ"ד דשינוי מקום גורם מאי פריך מיצחק, דאימא דאברהם נשתנה עקרותו ומזלו בשינוי מקום, משא"כ יצחק שלא שינה מקומו. אבל למ"ד דזכותא דא"י גורם פריך שפיר, דעל כרחך לא אהני זכותא דא"י לבטל העקרות, דאל"כ יצחק נמי היה לו זכותא דא"י, ועקר היה.

(מהרש"א חידושי אגדות יבמות סד ע"א)

ויש אומרים אף שינוי מקום דכתיב ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך והדר ואעשך לגוי גדול ואידך ההוא זכותא דארץ ישראל הוא דאהניא ליה
25-27

מה ששאל... בת"ח צדיק היושב על כסא הוראה... שג' בנים שילדה לו אשתו זה אחר זה מתו, ואחר שבספר חסידים סי' רמ"ז וסי' תע"ח כתב שיעזוב העיר שדר בה אם יעשה כן, שיש לדאוג שאם יעזוב הרבנות שמא יבא לשם שאינו הגון כ"כ...
תשובה:... וכאן יש חשש איסור לפי מש"כ הספר חסידים שגורם לבניו שימותו, הרי כבר כתב המג"א שכל הפוסקים חולקין עליו... בעיקר החשש שהזכיר הספר חסידים שיש לומר דהמקום גורם, ושעל כן יצא מן המקום, לא הוזכר זה בשום מקום בגמרא, דאף דליש אומרים בר"ה שינוי מקום גורם קריעת גז"ד, וילפי כן מאברהם, הרי לרבי יצחק דלא חשיב רק ד' דברים ולא שינוי מקום, לא ס"ל כן, אלא דשאני אברהם משום זכותא דא"י, והלכה כמותו, דלפי מש"כ המהרש"א בחידושי אגדות ביבמות (דף סד), על כרחך סתם גמרא דשם ס"ל כן ולא כי"א, ע"ש. ואף דהרמב"ם ה' תשובה (פ"ב) הביא ג"כ דיגלה ממקומו, הרי שכתב הטעם דאמרינן גם במקום אחר דגלות מכפר עון, אבל לא ששינוי מקום ישנה מזלו להיות לו בנים.

(שו"ת בנין ציון סימן קכד)

דכתיב ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך והדר ואעשך לגוי גדול ואידך ההוא זכותא דארץ ישראל הוא דאהניא ליה
25-27

סוכה, היינו תפלה בכח, היא סגולה לבנים. ובשביל זה, תיכף אחר סוכות, שמיני עצרת. שהנוקבא עוצרת וקולטת הטיפה, שלא תפיל (כמבואר בפע"ח בסופו בכוונות שמיני עצרת). וזה בחי' "תסוכיני בבטן אמי", היינו בחי' סוכה נעשה בחי' עיבור... גם א"י סגולה לבנים, כמו שאמרו רז"ל "לך לך מארצך", ושם תזכה לבנים. כי "נחלת ה' בנים" (תהלים קכז), וזה מחמת "שכר פרי הבטן", שכר סוכה, בחי' "תסוכיני בבטן אמי". כי עיקר א"י הוא על ידי כח מעשיו, כמ"ש "כח מעשיו וכו' לתת להם נחלת" וכו', וכח הזה הוא בחי' סוכה, "כל עצמותי תאמרנה", בחי' "בגידים ועצמות תסוככני".

(ליקוטי מוהר"ן, תורה מח)

ואידך ההוא זכותא דארץ ישראל הוא דאהניא ליה
26-27

ועי' ר"ה דף ט"ז ע"ב... מבואר שם דאף קודם כבוש יש נ"מ בין א"י לחו"ל. ומשמע שם משום גדר מצוה שייך בו זכותא דא"י.

(צפנת פענח הלכות תרומות פרק א הלכה א, בתחילתו)

זכותא דארץ ישראל
26

בשאלתו ע"ד חתנו שהוא אחיו של חתנו הראשון... שהוא נגד צואת ריה"ח ז"ל, ששני אחים לא ישאו שתי אחיות... והלא גם על דבר שחשו חז"ל לסכנה גדולה, כמו הקזה בערב שבת, שאמרו ע"ז, בשבת דף קכט ע"ב, שהי' ראוי למנע אלא כיון שדשו בו רבים שומר פתאים ד'... ועכ"פ בזה"ז בשידוכים וזיווגים של כשרים, ושיש בהם ריח תורה, שהוא ודאי יקר המציאות בעוה"ר, שודאי מגינא ומצלא מצוה רבה זו מכל חשש נזק... וק"ו בא"י, דזכותא דא"י חשוב מאד להגן ולהציל מכל פגע, ואין כח להפגעים וכוחות החיצונים באוירא דא"י, וכמו שהי' בימי קדם כדאמרי' בברכות דף מד: עיר אחת היתה בא"י וגופנית שמה, והיו בה שמונים זוגות אחים כהנים נשואים לשמונים זוגות אחיות כהנות, והיינו מפני זכותא דא"י לא הי' בזה שום קפידא... כללא דמילתא, יחזיקו הזוג בתורת ד', ויתנהגו בקדושה הראוי' לבני ישראל הכשרים, ויהי' לבם סמוך בטוח בד', כי קדושת אה"ק תגן עליהם שיראו זרע חייא וקיימא ויאריכו ימים בכל טוב סלה.

(ראי"ה קוק, שו"ת עזרת כהן סימן ו)

חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת
27-28

במדינה זו של נביאים, פוגשים באשה ההולכת אל הנביא על דבר ילדה. אומר לה בעלה: "מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת". בגמרא נאמר שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל, ומוכיחים מפסוק זה שהחובה חלה אף בחודש ובשבת. יש מדרגות בקדושת הזמנים, ובימי קודש, בימים המיוחדים, יש ענין להקביל פני הרב. הקבלת פני רבו ברגל היא ענין של השראת השכינה, מעין עליה לרגל לראות פני ד'...
מה היחס אל הרב שמתגלה בהקבלת פניו ברגל?... לכאורה כאשר באים אל הרב קשורים ושייכים אליו ולרבנן, לתלמידיהון ולתלמידי תלמידיהון, בזה שייכים לדברי תורה. לכן בזמנים מיוחדים בהם יש תוספת קדושה, יש ענין להוסיף עוד דברי תורה, להוסיף עוד קדושה של תורה, לקבל מהרב... ישנו צד נוסף: גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה... לשימוש יש מובן כללי: דבקות, קשר והקרנה שימוש של תורה הוא כלל השפע של אור התורה הנמשך דרך רבנן ותלמידיהון. כך היא גם ההבחנה בין כבוד התורה ללימוד תורה: כבוד תלמיד חכם, הערך של היחס אל תלמיד חכם, השייכות, ההקרנה וההארה, הדבקות הנפשית בתלמיד חכם - הם המקור של לימוד תורה...
בימים אשר להם יתרון קדושה, יש מקום לשני הצדדים גם יחד: הפגישה עם הרב מצד קבלה של דברי תורה בממשיות ובפרטיות, וגם מצד יחס הכבוד לתורה. וכבוד עדיף מלימוד. הגמרא בראש השנה מבארת שענין חייב אדם להקביל פני רבו ברגל עיקר חשיבותו מצד המבנה של היחס הנפשי לרבנן ולתלמידיהון. הצד של כבוד התורה הוא יותר כללי...
מתוך כך יש מקום להבין את הקשר של האשה למצוה זו של הקבלת פני רבו. יש בירורים אם נשים שייכות ללימוד תורה במובנה הפשוט.. כאן המקום לברר את חיוב היחס שלהן לתורה מהצד הזה של כבוד. אף על פי שאין לאשה חיוב של לימוד פרטי פרטים של תורה בקביעות בישיבה, על כל פנים היחס הכללי אל התורה ודאי צריך הוא להתגלות גם אצלה. לכן גם נשים שייכות להתרוממות הכללית של הקבלת פני רבו ברגל. נשים שייכות לתורה במובן המאור כללי שלה.

(שיחות הרב צבי יהודה, בראשית, עמ' 178-180)

חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת מכלל דבחדש ושבת איבעי לה למיזל
27-29

ידוע דענין קבלת פני חכמים יש בו שתי תועליות. אחד, הרואה אותו, מקבל ממנו ברכת שפע וטוב... כי עליו חל ושורה אור שכינה... ויש עוד תועלת בזה, במה שהצדיק ותלמיד חכם רואה אותו, כאמרם ראיה של צדיק לברכה... קוי עין היוצאים מן צדיק לברכה, וראייה שלהם לטובה... יש עוד תועלת למקבל פני חכם, כאמרם [ירושלמי פ"ה ה"א]: המקבל פני חכם כאילו מקבל פני שכינה... ואמרו בגמרא דר"ה חייב אדם לקבל פני רבו ברגל, שנאמר "מדוע את הולכת אליו לא חודש ולא שבת היום", מכלל דבחודש ושבת איבעיא ליה למיזל. וכבר נתקשו בו, פתח ברגל ומביא ראיה על חודש ושבת, ורגל מאן דכר שמיה? אמנם יובן בהנ"ל, דקבלת פני תלמיד חכם כקבלת פני שכינה, וא"כ בזמן הבית לא היה חיוב לקבל פני רבו ברגל, כי היו מקבלים פני שכינה בעלותם לראות בית ה', אבל חודש ושבת דאינם עולים... וא"כ לעומת זה עכ"פ יש לקבל פני תלמידי חכמים, שהוא כעין קבלת פני השכינה... לכך בשונמית שהיתה בזמן הבית, לא הזכיר מועד וחג כי אם חודש ושבת, דשם הוי לה למיזל ממידת חסידות. ולכך ר' יצחק, דאיירי בזמן הזה, אמר חייב לקבל פני רבו ברגל, כי ברגל חייב מהתורה לעלות לראות לפני ה' בעזרה, א"כ עכשיו החיוב ברגל לקבל תמורתו פני תלמיד חכם. ולכך לא הזכיר חודש ושבת, כי זהו אינו מן החיוב כי לא נזכר בתורה, ואינו רק מידת חסידות הואיל ויהיה לעתיד לבא, אבל חיוב ליכא רק ברגל בזמן הזה בעוונותינו הרבים.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יב)

חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת מכלל דבחדש ושבת איבעי לה למיזל
27-29

...שכתב המגיד מקאזניץ בשם הרבי ר"ב זצללה"ה, דכמה צדיקים שמשפילים אותם ממדרגתם כדי שכשיעלו אח"כ יעלו גם את פשוטי העם אתם, וכדרך שיורדים הצדיקים לגיהנם מטעם זה, יע"ש. ולי נראה דבשבת א"צ לזה, דאחר ששבת היא רזא דאחד, א"כ כל ישראל חד ויכולין גם פשוטי העם לעלות עם הצדיק אז. ואולי זה הוא טעם קבלת פני הצדיקים בשבת כמאמר הש"ס מכלל דבחודש ושבת איבעי לי' למיזל, וחודש טעמא אחריתא אית בי', ואכ"מ להאריך.

(שם משמואל, פרשת יתרו שנת תרעא)

חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת מכלל דבחדש ושבת איבעי לה למיזל
27-29

ונראה דזה נשאר לדורות, שביום השבת שהלבבות הם במדרגה יותר עליונה, הוא זמן שיכנסו בהם דברי תורה ביותר הן מפי סופרים והן מפי ספרים, כי השפעת התורה באמצעות משה רבינו ע"ה היא תמיד, כדאיתא בספרים הקדושים בהא דלשון הש"ס (שבת קא ע"ב): משה שפיר קא אמרת. ואולי זה הוא טעם אמרם ז"ל דבחודש ושבת איבעי למיזל להקביל פני רבו, ובבעל הטורים (ריש פרשה זו) רמז דבשבתות וימים טובים נקהלים לשמוע הדרשה, והכל מטעם הנ"ל.

(שם משמואל, פרשת ויקהל שנת תרעח)

חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת מכלל דבחדש ושבת איבעי לה למיזל
27-29

"כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם, בין דין לדין, בין נגע לנגע, דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה'" - שיש כאן רמז גם לאדם הפרטי אשר טחו מראות עיניו מלהכיר ולבחון את מעשיו ולהיות ממארי דחושבנא... ואינו יודע ליתן חשבון צודק לנפשו... על זה אמר הכתוב "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה'"... כי עולם שנה נפש הם בבחי' אחת, ומובחר שבעולם הוא מקום המקדש, ומובחר הזמן הוא שבת ומועדי ה', ועל כן אמר הכתוב שעכ"פ שבת שהוא מובחר הזמן הוא לעומת המקום אשר יבחר ה', ואל יעבור עליו יום השבת בהבל וריק אלא אז יתבודד ויחשוב חשבונו של עולם, ואור קדושת שבת יאיר את עיניו להכיר את המעשים הנרצים מהבלתי נרצים, ויתקיים בו "ודרשת ויגידו לך את דבר המשפט". ואולי מטעם זה חייב אדם להקביל פני רבו בזמנים המקודשים כאמרם ז"ל מכלל דבחודש ושבת בעי לי' למיזל, כי בזה מקיימין עכ"פ וקמת ועלית ודרשת.

(שם משמואל, פרשת שופטים שנת תרעו)

טז: חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת מכלל דבחדש ושבת איבעי לה למיזל

27-29
"ולעמוד לפני העדה לשרתם" - פירש רש"י: לשיר על הדוכן. ויש להבין למה נקרא השיר על הדוכן עמידה לפני העדה, כי לא לכבוד העדה הי' השיר אלא לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ונראה שהלויים היו אמצעים, והיתה עבודתם להגביה את ישראל ולקשר אותם באהבה ברשפי אש שלהבתי' באביהן שבשמים, והיינו ע"י שהיו ישראל מחוברים אל הלויים במה שכל מחיית הלויים היתה ע"י ישראל ונחשבים מקבלים מישראל, ובמה שהיו הלויים מדבקים עצמם באהבה בשיר העלו את ישראל אתם עמם. על כן השיר שהי' לפני ה' ולא לפני בשר ודם, מחמת זה עצמו הי' לתועלת נמי לישראל. וזה עצמו הוא הענין להקביל פני רבו בזמנים המקודשים כאמרם ז"ל מכלל דבחודש ושבת איבעי למיזל.

(שם משמואל, פרשת קרח שנת תרעד)

חייב אדם להקביל פני רבו ברגל

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות סוכה כז ע"ב]

חייב אדם לטהר את עצמו ברגל
29

[אני ה'] מקַדִשכֶם. וסמיך ליה (כג ב) מועדי ה'. חייב אדם לטהר את עצמו ברגל.

(בעל הטורים ויקרא פרק כב פסוק לב)

חייב אדם לטהר את עצמו ברגל
29

סוד הטבילה... בשלש רגלים, צריך לכוין בשני שמות, ע"ב, קס"א, מילוי הוי"ה ואהי"ה ביודי"ן, שעולין כמנין רג"ל. וזהו חייב אדם לטהר עצמו ברגל, פירוש, בשני שמות אלו שעולין רג"ל.

(רבי מנחם עזריה מפאנו, כנפי יונה, ח"א, פרק צה [הובא בשל"ה, שער האותיות אות הקו"ף - קדושה (קומה), אות תמב, ומסכת שבת, תורה אור, אות פח])

חייב אדם לטהר את עצמו ברגל
29

ולפי שהמועדים ימי דינא [ראה בשמו לעיל עמוד א], אמר רבי יצחק חייב אדם לטהר את עצמו ברגל, כדי שיכנס בטהרה ליום הדין, כמו ראש השנה ויום הכפורים.

(של"ה, מסכת סוכה, נר מצוה, אות מב)

חייב אדם לטהר את עצמו ברגל
29

ואיתא בפסיקתא (רבתי פ"א, ב): אמר ר' יצחק כשם שהיו באין לראות כך היו באין להראות, שנאמר (תהלים מב, ג) "מתי אבוא ואראה". ואמרו המפרשים (עי' זרע אפרים שם) הפשט, שידוע כי נשמת ישראל חצובים מתחת כסא הכבוד, והם חלק אלוקי ממש, ואיש ישראלי ההולך בדרך ה' ובתורתו, מכירין וניכר עליו הצלם אלוקים על פניו, והחוטא ח"ו מסתלק הצלם אלוקים מעל פניו ח"ו. ועל כן צריך האדם לשמור את עצמו שלא יסתלק ח"ו הקדושה מעל פניו. וביתר שאת צריך אדם להיות זה בהרגל, שחייב אדם לטהר עצמו ברגל. וזה הפשט, כדרך שהיו באים לראות השכינה, כך באים להראות עליהם השכינה על פניהם. וזהו שמסיים "מתי אבוא ואראה פני אלוקים", שהיה צ"ל "לפני" ואמר "פני", פירוש שיכירו עליו ששכינה תשרה על פניו.

(רבי משה יהודה לייב מפאשקאן, ברכת משה, סוכות, עמ' עה)

חייב אדם לטהר את עצמו ברגל
29

"על חטאתו אשר חטא"... ונראה דמשום דבהני ג' חטאים יש קודם להשגגה עון במזיד שהביא אח"כ לידי עון חמור בשוגג, היינו שבועת העדות כבר חטא ב"אם לוא יגיד". טומאת מקדש וקדשיו כבר חטא באזהרת "ובנבלתם לא תגעו", ואיתא בר"ה דף ט"ז חייב אדם לטהר עצמו ברגל שנאמר "ובנבלתם לא תגעו", ופשוט דה"ה בכל שעה שהגיע ליכנס לבהמ"ק או לאכול קדשים כמו בזמן רגלים. ושבועת בטוי כבר חטא במה שנשבע... והקרבן שמביא על השגגה מכפר גם על המזיד שקדם לו... וא"כ יש להתודות גם את הזדון הקודם... שגרם להוסיף ולחטוא בשוגג באיסור חמור.

(העמק דבר, ויקרא פרק ה, ו)

חייב אדם לטהר את עצמו ברגל
29

ובספרי (פיסקא כו) "במותם" אינו מטמא [הנזיר], אבל מטמא בנגעם וזיבתם. ומשום הכי לא כתיב בכהן גדול (ויקרא כא, ב) "במותם" - אף דיליף מגזירה שוה - משום דלא רצה להראות לו ההיתר. דאם יתטמא, הלא אסור לאכול בקדשים ותרומה ולכנוס למקדש. ואולי כהן גדול, דכל השנה כוליה לדידיה כרגל דמי [פרק ואלו מגלחים (מועד קטן) יד ע"ב], אסור כישראל ברגל, דיליף מ"ובנבלתם לא תגעו" [פרק קמא דראש השנה טז, ב]. לכן לא כתב רחמנא גביה בהדיא "במותם", ויליף מגזירה שוה.

(משך חכמה במדבר פרק ו פסוק ז)

חייב אדם לטהר את עצמו ברגל
29

איתא חייב אדם לטהר את עצמו ברגל - בכל רגל יורדת טהרה לאדם, וכפי מה שאדם מכין עצמו לזה לתת מקום לטהרה, כך היא חלה.

(אמרי אמת, ויקרא, שבת חול המועד פסח, שנת תרעג)

חייב אדם לטהר את עצמו ברגל
29

יתכן דלפי שאחרי הטבילה זקוק להערב שמש, נמצא שגמר הטהרה היא בליל התקדש החג, ברגל עצמו. אמנם בתוס' לעיל יא, א (ד"ה אלא דקאי בחג) כתבו: הא דאמר בחג לאו דוקא, דשני ימים לפני החג הוה כו'. ובתוס' כתובות מז, א (ד"ה דמסר לה בשבתות) שעה אחת לפני יו"ט כו'.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

טז: חייב אדם לטהר את עצמו ברגל

29
חייב אדם לטהר עצמו ברגל, ולילך לטבול (טור או"ח סי' תרג). ומכל שכן ברגל הזה [שבועות], שבו טבלו את עצמן כל ישראל אנשים ונשים בציווי ה' יתברך, כמו שכתוב (שמות יט, י) 'לך אל העם וקדשתם' גו'. ובזהר פרשת אמור (ח"ג דף צח ע"א) משמע לטבול קודם עלות השחר לאחר שלמדו כל הלילה. וכן הוא המנהג בארץ ישראל. מכל מקום נראה לי, לטבול גם כן בערב הרגל, כדי שיטהר בהכנסת הרגל, וגם זכר לאבותינו שטבלו בערב הרגל קודם שקיעת החמה, כדמשמע פרק רבי עקיבא (שבת פו ע"ב).

(של"ה, מסכת שבועות, נר מצוה, אות ב)

טז: חייב אדם לטהר את עצמו ברגל

29
...אירושלמי [שבת פ"א ה"ג] דאמר: אם אתה מצי למיכל כל שתא חולין בטהרה אכול, אבל אם לא, אכול יו"ד ימים [בירושלמי הגירסא ז' ימים]... לפענ"ד כוונתו למה שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל כנודע, דכתיב "בנבלתם לא תגעו", ברגל, וס"ל דראש השנה אינו בגדר הרגל... וא"כ בזמן הזה ב' ימים של י"ט ראשון, וב' ימים של י"ט אחרון דפסח, הוא ד' ימים, וכן בסוכות, וב' ימים דעצרת, הרי י' ימים דיש בהם חיוב לטהר, ולכך יש לאכול חולין בטהרה.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ו)

חייב אדם לטהר את עצמו ברגל

29
...שאדם חייב לטהר את עצמו ברגל. התורה נותנת לאדם עצות, אף על פי שהוא יודע מעצמו שצריך הוא להטהר ברגל. מלשון חז"ל משמע דאדם חייב לטהר את עצמו מיד לתחילת הרגל, והלא יש לו זמן כל שבעה (עי' ר"ה טז: בר"ח)? וכנראה שמצוה מן המובחר ליראות בעזרה ביום הראשון.

(רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, אמרי אמת, פרשת ראה שנת תרצז)

חייב אדם לטהר את עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו
29-30

אמרו רז"ל חייב אדם לטהר את עצמו ברגל, ולמדוהו מדכתיב "ובנבלתם לא תגעו"... אלא מה אני מקיים ובנבלתם לא תגעו? ברגל. ולפי"ז תיבת "ברגל" נחסר מן תורה שבכתב ונמסר בתורה שבעל פה, וטעמא בעי. ונ"ל דהטעם דבעינן טהרה וטבילה ברגל הוא דכביכול השכינה הקדושה מתגלית על ישראל, על כן נתחייבו ישראל להתראות פנים בעזרה, "יראה כל זכורך את פני האדו"ן" [שמות לד, כג] (ולא כתיב אדנ"י), ואמרו בזהר דאזדיינת במאני דכורא וכו' [ח"א ב ע"א], והוא להשפיע לישראל רב טוב, על כן מחוייבים ישראל להיותם כלי מוכשר לקבל טהרה. והנה כבר ידעת שבחינת שכינה השוכנת עמנו אפילו בגלות היא תורה שבע"פ מלכות פה, ותורה שבעל פה קרינן לה [תיקוני זוהר יז ע"א]. על כן נמסר תיבת "ברגל" בתורה שבעל פה, הוא להורות טעם הטהרה לישראל ברגל, הוא עבור שהתורה שבעל פה חופפת עליהם כל היום.

(בני יששכר מאמרי חודש תשרי מאמר ט, אות ו)

חייב אדם לטהר את עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו
29-30

"ויעש כן אהרן" - פירש רש"י: להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. שינה, פירוש שלא היה אצלו כדבר ושונה בה, שעשה כדעת האדם בהרגל, רק תמיד הי' עושה את המצוה כדבר חדש שאדם עושה בשמחה ובזריזות. וזה שאמר בגמרא חייב אדם לטהר את עצמו ברגל שנאמר "ובנבלתם לא תגעו", כי נבלה מורה על דבר שיצא מאתה החיים, וכן הוא העושה מצוה בלא שמחה וזריזות, רק כמצות אנשים מלומדה, דומה שאין בה חיים. ולכן ברגל, לפי שהש"י משפיע חיים לישראל, צריך האדם לקבל החיים בשמחה.

(מי השילוח, פרשת בהעלותך)

חייב אדם לטהר את עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו
29-30

איתא חייב אדם לטהר את עצמו ברגל. למה צריך לכתוב זאת הרי נדע מעצמנו שצריך שלא להיות טמא ברגל?, אלא שאיתא (שבת קד ע"א): בא ליטהר מסייעים אותו. וכאן התורה אומרת לאדם שיהיה בא ליטהר, וזה בעצמו הוא הסיוע. והצווי הזה המסייע הוא בכל ימי הרגל, כדאיתא (חגיגה יז ע"א) שרגל יש לו תשלומים כל שבעה, ואפילו מי שאינו יכול ליטהר ביום הראשון צריך ליטהר אח"כ, כי נבילה היא טומאת ערב. ברגל מתקיים מה שכתוב (משלי טז, טו) "באור פני מלך חיים", וזה הוא ההיפך מנבילה שאין בה חיות. ואיתא במדרש תנחומא (אמור א): משל לטבח שהיה יוצא ונכנס לפני המלך וכו', גוזר אני עליך שלא תראה את המת כל ימיך מפני שאתה נכנס ויוצא ורואה פני וכו'. וזהו "ובנבלתם לא תגעו" - ברגל.

(אמרי אמת, פרשת שמיני, שנת תרצד)

שלשה ספרים נפתחין בראש השנה
34-35

מדקאמר נפתחים בראש השנה, שמע מינה שהם כתובים כבר על החלוקה הזאת, ואינם מחוסרים אלא פתיחה. דלא תיסק אדעתין שיהיו לפניו יתברך ב' מיני ספרים, האחד מה ששנינו [אבות פ"ב מ"א] וכל מעשיך בספר נכתבים, כאילו כל אדם יש לו ספר בפני עצמו שנכתב בשעת מעשה אם טוב ואם רע, והכא משמע שכל הצדיקים נכתבים בספר אחד והרשעים בספר אחד וכן הבינוניים, דאלמא בשעה ששוקלים מעשיו של אדם מעתיקין אותם מספר אל ספר - קא משמע לן דלאו הכי, אלא בראש השנה נפתחים הספרים שכבר נכתבו, וזכר כל המעשים בא לפניו יתברך לדון אותם לחיים ולמות.

(רבי מנחם עזריה מפאנו, עשרה מאמרות, מאמר חקור דין, חלק ב פרק ד)

שלשה ספרים נפתחין בראש השנה אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים וכו'
34-35

סוד אותיותיו של שם הם סוד הניקוד על דרך האמת אצל בעלי הקבלה, והם נשמה לניקוד... והיודע הסוד הזה הנמרץ והעצום ידע סוד ג' ספרים הנפתחים בראש השנה, כי חלילה חלילה להיות לפנים ספרים מורגשים, אך הספרים אשר לו הם הספרים אשר הם כוללים כל הנמצאים בשלש מחלקות, איש כפי מעלתו, צדיקים ורשעים ובינונים. ודברים אלו הם כבשונו של עולם. וידוע כי בראש השנה ממש נפתחים הספרים, ויש בהם ספר חיים וספר מתים, והכל בכח שמו ית' אשר הוא ספר החיים ממש לדבקים. ועל זה נאמר למשה "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי".

(רמב"ן, מאמר על פנימיות התורה, בתוך: כתבי הרמב"ן, מהד' שעוועל, כרך ב, עמ' תסט)

שלשה ספרים נפתחין בראש השנה אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים וכו'
34-35

אחר שכל הנמצאים כולם הם יצירי ידיו יתעלה שמו, והם אצלו תמיד כחומר ביד היוצר לעשות בו כאשר ישר בעיניו, הנה הנם תחת ממשלתו אם כממשלת האב על ילידי ביתו ואם כממשלת האדון על קניני כספו. והנה א"כ מה יצדק אנוש עם אל לבוא במשפט עמו?... ואם הוא מין ממיני הצדק והמשפט, הנה לא יצדקו לפי עניינו רבים אשר אתנו ממאמרי חז"ל אשר דברו בזה כל ענייני ותכסיסי המשפט הגמור, כאומרם ג' ספרים נפתחים ביום הדין של צדיקים גמורים ורשעים גמורים ושל בינוניים... הנה ה' יתברך במשפט שלם יבא עם עמו ועבדיו והוא מצטדק עמהם לעשות משפטם כמו בשוים. אמנם זה היה על צד החסד האלהי ורב טוב, אשר ראתה חכמתו שהוא צורך הכרחי להביא זאת האומה הנבחרת אל שלמותה כמו שהשלים עמה בשאר העניינים.

(עקידת יצחק, פרשת אמור, שער סז, פרק ה, בתחילתו)

שלשה ספרים נפתחין בראש השנה אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים וכו'
34-35

...שהקשו... כי כמה רשעים גמורים לא מתו ברוב השנים בבא משפטם לפני ה', וכמה חסידים גמורים נכרתו ימיהם, ואיך אמר שהצדיקים הגמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים והרשעים למות? ויש מתרצין הקושיא הזאת בשיאמרו שאין מעשי הצדיקים והרשעים ניכרים לבני אדם, ומי יודע אם הרשע המאריך ימים אינו צדיק גמור בצפוניו הידועים אצל ה' יתברך, וכן הצדיק הנכרת בחצי ימיו הוא בהפך. ויש שלא ראו לתת תיפלה זו בהכרת מעשי בני אדם, אבל אמרו שהמיתה והחיים הנזכרים בזה המאמר הם הנפשיות אשר בעולם הבא אשר עין לא ראתה הפך גזרתם. והנה הרמב"ן ז"ל בתחלת שער הגמול כתב כי משפט הנשמות אשר לעולם הבא הוא ענין זולתי זה, הזכירוהו חז"ל שם בסמוך: תניא בית שמאי אומרים שלש כתות ליום הדין וכו'... הרי שמשפט עולם הבא לחוד, ומשפט עולם הזה לחוד. והתיר הספק בשאמר כי צדיקים ורשעים הנזכרים בזה המאמר... הם צדיקים בדינם ואפילו רשעים גמורים, או רשעים בדינם ואפילו צדיקים גמורים... ודבריו אלה גם כן תמוהין מאד, כי איך יסבול הדעת שהאבות והנביאים ושאר החסידים... כי בשעה שהגיע זמנם להתבקש לעלות ולראות את פני האדון ה', יאמר אז עליהם רשעים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, ולרשע רע שיאריך ימים ברעתו, יאמר שהוא מכלל הצדיקים הנכתבין ונחתמין לאלתר לחיים?...
הנה ה' במשפט יבוא עם בני עמו וספרי מעשיהם טובים ורעים נפתחין לפניו... ואותה המיתה הנגזרת על הרשע לפי מעשיו הרעים היא לו במקום מיתת בית דין... ואין ספק כי מיתה כזו מכפרת עונותיו כמו שמכפרת אותם מיתת בית דין... נלמוד לענין הדין הזה שלשה כללים... האחד, כי לא ידין ה' ביום הזה אל כתות האנשים כי אם על פי המעשים אשר בידם מהזמן העבר עד אותו היום, כי הם הנכתבים בספריהם טובים ורעים, וכמו שאמר רבי יצחק אין הקדוש ברוך הוא דן את האדם אלא לפי מעשיו שבאותה שעה שנאמר "כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם". השני, כי אחר שאין הקדוש ברוך הוא דן באותו דין אלא חיי העולם הזה דוגמת ב"ד של מטה, כמו שנתבאר, יתחייב בהכרח שהרשעים הגמורים הנדונים למיתה נפשית לעולם הבא, שאינן נכנסין בזה הדין. השלישי, כי אחר שהמיתה הנגזרת על האדם ביום דינו היא מצד רוע מעשיו, יתחייב גם כן שלא יכנס בזה הדין ענין המיתה הטבעית, שהרי המיתה הטבעית נקנסה על האדם מעטיו של נחש [שבת נה ע"ב], ויש אותה מיתה בלא חטא מחודש...
והנה אותם שימצאו צדיקים במעשיהם... כולם דן אותם לחיים לאלתר. אמנם אותם שיימצאו בידם עונות המחייבים מיתה, בלי תשובה ומעשים שיגינו, יגזור עליהם אז המיתה הגופית הממרקת העונות וישארו זוכים לעולם הבא. ואלו הן שאמרו צדיקים גמורים נכתבין וכו' ורשעים גמורים נכתבין וכו'. ואין הכוונה בגזרה זו שימותו כל הרשעים כמו רגע... חלילה לו מאכזריות חמה ושטף. אף אך שמיד תסתלק שמירת ההשגחה האלהית מהם, ויינתן כל אחד ביד הקודם ממקרי הזמן שיפגע בו וימת, ואם לא תזדמן מותו על ידיהם, הוא ישלח מלאכו לקחת ערובתו בתוך שנתו... אמנם לפי שהדין הזה לא יתכן להיות כי אם על פי המעשים אשר נעשו עד הנה... יתחייב שיתהפך דין כל אחד מהנדונין אחר זה לפי התהפך מעשיו, אם טוב ואם רע. והוא מבואר, שלא יבטיחהו דין זה הינתן לחיים מן המיתה המתחייבת לו מפאת מעשיו הרעים, כמו שלא יבטיחהו מהמיתה המתחייבת לו מרצונו ובחירתו, כמו אם רצה להפיל עצמו על החרב או מהגג... וכן הוא הדין אם אחר שנדון לחיים הרג את הנפש או בא על הערוה או חלל את השבת וכיוצא, ההצל תצילהו הגזירה ההיא מיד ב"ד או מיד גואל הדם? ודאי לא. וכן ג"כ לא תצילהו מידו יתברך אם נתחייבה לו מיתה בידי שמים. ומזה המין היתה מיתת הרבה צדיקים בעיני הבריות שמתו קודם הגיע זמנן. וכן הענין בעצמו ברשעים הנדונים למיתה, וחלילה לו אם יזכרו וישובו אל ה' בכל לבבם ובכל נפשם, שלא יקבלם בשתי ידים... ומזה יובן דינם של בינוניים כי הוא ענין אחד... אמנם אל אצילי בני ישראל החסידים אשר זכו למלאת ימיהם בטוב, לא שלח ידו להם בגזרה ההיא, כי אותם לא נאספו בעבור חטאתם, רק להכרח חמרם, כאותם שמנו חכמים שמתו בעטיו של נחש... וגם הרשעים הגמורים אשר הם פושעי ישראל שאמרו עליהם (לקמן יז ע"א) שגופן כלה ונשמתן נשרפת, וכל כתותיהם שאמרו חז"ל (סנהדרין צ ע"א) שאין להם חלק לעולם הבא, הוא מבואר שאינן נכנסין בזה המשפט... כי אנשים כאלה הם נעזבים מדיני שמים ומשולחים ביד פשעם, ולא יימנע מהם אי זה טוב או אריכות ימים אם ימשך להם... חלף עבודתם אי זו מצוה גדולה או קטנה אם היתה בידם...
ואל תשומם על מה שאמרנו ממיתת הצדיקים אחר שנכתבו ונחתמו לחיים, ממה שהורגלו קצת הראשונים (רמב"ם הל' יוסה"ת פ"י ה"ד) לומר שמדה טובה שיוצאה מאת הקדוש ברוך הוא אינה חוזרת... שאני איני אומר שנגזר עליו החיים לכל השנה ההיא, אלא כוונת הגזר דין לפי מה שאמרנו שעד היום ההוא אינו חייב מיתה, וכל מי שאינו חייב מיתה נכתב לחיים. והנה עם זה, המדה אינה חוזרת ריקם...
ואם תאמר, הנה לפי הנחותיך אלה ביטלת ענין דין זה היום מעיקרו, שאם הדין משתנה בכל יום לפי מעשה בעל הדין, א"כ מה היום מימים, שנקרא "יום תרועה" ונתיחד ליום משפט מזולתו? אשיבך, כי זה היה מחסדי ה' יתברך... שרצה להתנהג עמהם כרופא החכם והנאמן המעמיד ומקיים בריאות העם... שבהתחדש אל אחד אחוז מהעם יום יום שום חולי, הנה הוא ישתדל ברפואתו ע"י סמים או הקזה ויתר הרפואות... הוא לא יימנע משמור את חדש האביב פעמים בשנה לצוות ולהזהיר דרך כלל שכל אחד יעמוד על בריאותו... כדי שיישאר כל אחד על בריאותו השנה כולה... כן הדבר בעצמו בהנהגתו יתברך... בהתחדש בכל יום על איש מאישיו חולי רע ממות, הנה הוא בעונו ימות, וגם כי נדון משפט מות ביום הדין ונזדמנה לו רפואה, יועילהו ושב ורפא לו. אמנם על רוב חטאים שאדם דש בהם בכל יום ואין כדאי בכל אחד מהם להמית, הנה הוא מאריך לו ומצפה לשפוט אותו כפי העולה מקיבוצם ליום ההוא אי זה לחיים אי זה למות. ואולם העמיד אותנו על זה הסוד והודיע אותו בקרוא לו "יום תרועה" ו"זכרון", כדי שיהיה היום ההוא מועיל אלינו להעמיד הנפש על בריאותה כל השנה... יהיה זמן קביעותו היותר נבחר לזה מכל זולתו אף לדעת האומר (לעיל יא ע"א) שבניסן נברא העולם, וזה, כי... הזמן הזה הוא מיוחד לרפא את חולאי הנפש המתחדשים מצד תולדות והויות... כל השנה כולה אשר בה ישתדלו בעבודת האדמה וגידול פירותיה ואסיפתם ומלאו בתיהם דגן וכל חלב תירוש ויצהר, ורם לבבם ושכחו את ה' אלהיהם... תועיל ההודעה הזאת לעורר לבות האנשי' להכין עצמם לתקון דעותיהם וכל מעשיהם ולהשוות מדותם אל היום ההוא וישפטו בו לחיים ותמשך רפואתם לכל השנה... יזהירם שיכינו עצמם ויורקו מחלאתם ויטהרו מטומאתם קודם יום הדין... יזכור האדם את עצמו ויתעורר להשגיח על דרכיו ולפשפש במעשיו ולקדם פני השופט האמתי בתשובה ותפלה ומעשי' טובים.

(עקידת יצחק, פרשת אמור, שער סז, פרק ה, הענין השלישי)

שלשה ספרים נפתחין בראש השנה וכו' צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה
34-37

זה שאמרו חכמים בצדיקים גמורים שנכתבים לחיים ורשעים שנכתבין למיתה, לא צדיקים שאין להם עונות, ולא רשעים שאין להם זכיות, שכמה צדיקים מתים לאלתר וכמה רשעים מאריכין ימים בשלוה... אלא כך היא המדה: יש עונות שדינו של הקדוש ברוך הוא ומשפטיו הצדיקים ליפרע עליהם בעולם הזה ויש מהם שהדין ליפרע בעוה"ב, וכן הזכיות יש מהן שבעל הגמול יתברך משלם שכרן בעוה"ז ויש שמשלם שכרן בעולם הבא. וכשאדם חוטא כל השנה... ועושה גם כן צדקות ומעשים טובים... הוא יתברך שמו שוקל אותן מעשים אלו כנגד אלו, והצדיק שהוא צדיק גמור ממש זוכה לחיים, וכן הרשע שדינו נותן לשלם לו שכר טוב בעוה"ז על מעשה הטוב שעשה - נכתב ונחתם לאלתר בר"ה לחיים, כלומר שפוסקין לו חיים ושלוה ועושר ונכסים וכבוד, נמצא זה צדיק גמור בדינו. והרשע שהוא רשע גמור מכל צד נחתם לאלתר למיתה. וכן בעל המעשה הטוב שנכשל בעבירה אחת בלבד ונענש עליה למיתה, נכתב ונחתם לאלתר בראש השנה למיתה, כלומר שימות בשנה הזאת או שיחיה בתחלואים רעים חיי צער ויסורין, ונמצא זה רשע גמור בדינו, אף על פי שזה צדיק וזוכה לחיי העולם הבא, והראשון שזכה לחיים רשע גמור ואובד לגמרי, עד שיהיה גדול שבנביאים כשנדון על חטא אחד קל ונענש עליו, נקרא בכאן רשע גמור. ויהיה אחאב שנאמר בו הראית כי נכנע אחאב מפני וגו', נקרא בכאן צדיק גמור. וכן זה שאמרו חכמים לחיים ולמיתה, אינן בימים בלבד, אלא כל העונשין שבעולם הזה נגעים ועוני ומיתת בנים וכיוצא בהן כולן כינו אותם חכמים בשם מיתה, וכינוי השכר והגמול הטוב אמרוהו בלשון חיים.
זה הדין שאמרו חכמים שכל אדם נידון בראש השנה, אינו אם יזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא, או אם יתחייב לגיהנם ואבדון, שאין אדם נידון בראש השנה אלא על עניני העולם הזה אם ראוי לחיים ולשלוה או למיתה ויסורין... אלא כך היא המדה, בראש השנה שוקלין מעשיו של אדם ונכתב ונחתם לזכות ולחובה בעולם הזה, כפי מה שמגיע לו בחלקו לפי מעשיו מן העולם הזה, וכשהאדם נפטר לבית עולמו שוקלין בהן ופוסקין עליו חלקו כפי הראוי לו בעולם הנשמות.

(רמב"ן, תורת האדם, שער הגמול, סי' קטו, עמ' רסד-רסה במהד' שעוועל)

שלשה ספרים נפתחין בראש השנה וכו' צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים
34-37

יום הדין הוא לפי מה שעלה במחשבה שיברא העולם במדת הדין. ומן הספרים הנפתחים לפניו ביום ההוא נלמוד שכולן בדין, שצדיקים גמורים לחיים ורשעים גמורים למיתה הכל הוא בדין חתוך, אין שם לא ויתור ולא סליחה כלל. גם בתליית הבינוניים לא נעשה עמם רק שורת הדין, כי אחר שהם תלויים ועומדים בענינם, ראוי שיתלה להם עד שיכרעו לצד מהצדדים.
אמנם יום הכפורים הזה הועד למחילה ולסליחה ולכפרה וכל זה לפנים משורת הדין. והוא מה שביארו בקישור הפרשיות (ויקרא כג) במלת "אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא"... אמר כי יום הדין הוא "יום תרועה" ויום הדין החתוך, אמנם "בעשור לחדש הזה יום כפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלהיכם"... והוא שם הרחמים אשר שיתף למדת הדין... רמז לדבר "עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר" (תהלים מז), כי מדת הדין נתעטרה בראש השנה, שנאמר בו (במדבר כט) "יום תרועה יהיה לכם", אמנם ביום הכפורים שלא נזכרה בו תרועה אלא "שופר" סתם, שנאמר (ויקרא כה) "ביום הכפורים תעבירו שופר, אז נתעלה שם הויה, המורה על הרחמים הנאותים...
ועל שתי כתות מהשלשה שבספרים הנפתחים אמר "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו" (ישעיהו נה), כי הראשון הוא הנדון למיתה מיד כמו שאמר רשעים גמורים נכתבים ונחתמים וכו'. "ואיש און מחשבותיו" הוא הבינוני שעדין לא יצא מכלל איש אלא שנתחברו אליו קצת מחשבות און אשר לא הוציא אותם עדין אל הפועל, יעזוב גם כן אותם "וישוב אל ה' וירחמהו", כמה דאת אמר שתף עמו מדת רחמים, כלומר יסתלק ממדת הדין ויבא אל מדת הרחמים, "וירחמהו, ואל אלהינו" המשגיח בנו ומישיר אותנו "כי ירבה לסלוח"...
והענין הזה בעצמו יראה שכוונו משה אדננו ע"ה באומרו (דברים לב) "כי שם יהוה אקרא וגו' הצור תמים פעלו" וגו'. אמר שהוא יקרא את השם הנכבד והנורא בעל הרחמים... ופירש צורך קריאתו השם ההוא המיוחד, ואמר כי זה אלהים צור כל העולמים "כל דרכיו משפט גמור", והם שלשת הדינים אשר בשלשה הספרים כמו שזכרנו. והנה על דין הצדיקים הגמורים שנכתבים ונחתמים לאלתר לחיים אמר "אל אמונה" - ירצה, לא נתחסד עמהם רק במה ששמר להם אמונתו, דכתיב (חבקוק ב) "וצדיק באמונתו יחיה". ועל הרשעים שדן למיתה אמר "אין עול", שעם שלא ויתר להם כלל הנה לא עשה עמם עול... ועל הבינוניים אמר "צדיק וישר הוא", כי על מה שלא זכה אותם בדינם כצדיקים אמר כי "צדיק" הוא וצדיק דינו, כי לא יצדיק מי שאינו צדיק, אמנם על מה שלא דן אותם לחובה אמר שהוא "ישר", כי לא ירשיע מי שאינו רשע.

(עקידת יצחק, פרשת אחרי מות, שער סג)

טז: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה וכו' בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים

ולפי שבמקום שאין כפרה בטלה היראה... לזה אמר "כי גדול יום ה' ונורא מאד" - זה יום הכפורים... אמנם היתה הגעת זאת הכפרה כדא"ר כרוספדאי ג' ספרים נפתחים וכו', לומר שבקדימת הענינים ההם והחזיק כל העולם עצמם לבינוניים אשר מוטל עליהם להכשיר עצמם ליום ההוא, יהיו כולם בני כפרה.

(עקידת יצחק, פרשת אמור, שער סז, פרק ו)

שלשה ספרים נפתחין בראש השנה וכו' צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה
34-38

...נמשך על משל אומרו "פלס ומאזני משפט לה'", והוא דמיון מאמר רבותינו בענין שיקול עונות וזכיות, והוא שידוע שבזה החדש, ר"ל תשרי, תכנס חמה במבט מזל מאזנים, והמזל הוא קבוץ כוכבים על צורת מאזנים, ותוך הצורה צורת אדם כעסן וספר פתוח בידו, ועל זה הדמיון נבחר זה הזמן להיות האדם מתבונן כי... צדקו ורשעו במאזנים ישאו יחד לתת לאיש כדרכיו אם טוב אם רע. והוא אמרם בסתרי דבריהם: שלשה ספרים נפתחים בראש השנה... זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה. נשא משלו תחלה על דרך שלשה ספרים נפתחין, נמשך אל הצורה הנזכרת, עם היות הלשון מפורסם גם כן האמרו על היות המעשים ידועים אצלו, כאומרו "מספרך אשר כתבת", והוא אמרם במשנת חסידים: וכל מעשיך בספר נכתבין. ואמר שהם נפתחין בראש השנה... מהשתדלות דרכי הדת להיות להם בזה הערה מחודשת בזמן ידוע... והגבלת הזמן אמנם יהיה מצד עצמו, לא ליחד ולהגביל הזמן במשפטי ישרו, כי הוא ית' לא נסגרו ספריו לעולם עד שיפתחו בראש השנה... וכבר העיד וגלה האמת ר' יוסי ע"ה באמרו: אדם נדון בכל יום [לעיל טז ע"א]. ועל צד משל להיות המעשים ידועים ומשל הספר, בא מזה מאמר נכבד לר' עקיבא השלם במשנת חסידים [אבות פ"ג מט"ז]... הפנקס פתוחה והיד כותבת וכו'...
אמר רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, כי הרשע הגמור יֵאמר על מי שלא יתעורר למעלה מן המעלות כלל והוא שלם שבכל מיני הפחיתיות, ומצד היות נועד בחוקו השתקעו במעשיו הרעים, כל שכן בהיותו בלתי מתעורר כלל בעת המשפט, אין תוחלת בחוקו. והוא הנמשל באמרו נכתב ונחתם לאלתר למיתה, ר"ל מיתת הנפש והִכָּרְתה. וצדיק גמור הוא בקצה ההפך, אשר כל עתיו ורגעיו לעבודת ה', כל שכן בזמן נועד, והוא נחתם לחיים לאלתר. אבל הבינוני, והוא מי שהוא בכללו מתעורר למעלות אם מדות ואם שכליות, אבל מאשר יגברו המים הזדונים עליו לרוב תגבורת יצרו לא השלים בחוק נפשו מה שראוי... הוא יינתן בכור המבחן בזה הזמן אשר יעדוהו הדרכים הדתיים להעיר בו כל ישן וכל נרדם, ואם בלבו להטיב לעצמו ולהשתדל בהשלמת חוקו, אם לא עכשו אימתי? ולכן אמר שאם זכו, ר"ל נעורו משנתם והשתדלו בהשלמת חוקם בזמן הנועד, ר"ל עשרת ימי תשובה, נכתבים לחיים, ואם נשארו על עמדם... הנם ככל המון עמים אשר תמו כשיהיה ענינם על צד הראשון בדברינו אלו. והיות המובן במלת חיים ומות - חיי הנפש ומיתתה...
ועל דרך באור נגלה סובב על דרכי הפשט, אפשר לפרש חיים ומות על גמול ועונש גופניים, ולחזק העונש או להפלגת ערבות הגמול כינה עניינם בחיים ובמות... ומזה אצלי לפרש הנה על צד ביאור נגלה, שהצדיק נחתם לאלתר לגמלו על הצד שראוי להיות הצדיק נגמל לטוב מעשיו, והרשע להיותו נענש כפי המדה הראויה לפי משפטי ישרו... ועל הבינוני היות חייו תלויים עד בא קצו בבחינת ענינו. ולא יצטרך בכל מה שפרשתי, לשאול... על אמרו לא זכו נכתבין למיתה, מפני מה נכתבין, אחר שהם נשארו בינונים כהויתן?... שהרב ר' אברהם ע"ה באר... שאי אפשר לבינוני מבלי שיזכה או שיחטא, שהרי בזמן תלייתו יבחן ביום הצום, שאם יזכה וישמרהו על צד שראוי להתעורר, הרי הוסיף מעלה על מעלתו והוא בכלל יראי ה' וחושבי שמו, ואם לא זכו ולא שמרו על הצד אשר רמזנו, אין לך עברה גדולה מזו, וכבר בטל מצות עשה עיקרית ונכבדת, תביאהו העדרה להתרשל בתשובת חטאו ולהיות את פושעים נמנה. זהו ענין דבריו, נמשך אל אמרם ז"ל על מי שרובו עונות שנקרא רשע ורבו זכיות נקרא צדיק מחצה על מחצה נקרא בינוני. וזה אמת, אלא שאין הרוב והמעוט לפי חשבון אלא לפי ענין העון וענין הזכות... ולפי ענין בעליו, וברוך בעל המאזנים...
וזה גם כן כלו הערה תוריית מועילה... והוא אמרם דרך הערה [קידושין מ ע"ב]: לעולם יראה אדם את עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב, עד שבזאת המחשבה ירחיק עצמו מן העברה ויתעורר בעשית המצוה... כלל כוונת בעל המאמר להעיר האדם לשוב מחטאיו ולירד לסוף כונת התורה ביעוד הזמן, והוא ענין אמרם שלשה ספרים נפתחים בראש השנה כמו שבארנו...
ורבותינו ז"ל פרשו המקראות דרך דרש על התשובה ועל הזמן המיועד לה, ר"ל עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, דרשו זה על דרך שלשת הספרים הנזכרים, אמרו ז"ל: "לא נכחד עצמי ממך" [תהלים קלט, טו] - אלו צדיקים גמורים. "רוקמתי בתחתיות ארץ" - אלו רשעים גמורים שנדונין במדרגה התחתונה של גיהנם. "גלמי ראו עיניך" - אלו בינונים. רצו במלת "עצמי" ענין הצדיקים, מענין "וכעצם השמים לטהר", על דרך "יזהירו כזוהר הרקיע". ורצו במלת "גלמי" ענין הבינונים, שהרי לא נגמר ענין תכליתם. "ועל ספרך כולם יכתבו" - מלמד ששלשה ספרים נפתחין בראש השנה.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש מאמר ב פרק א)

שלשה ספרים נפתחין בראש השנה וכו' צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה
34-38

ויש לדעת שדעתם ז"ל במי שעונותיו מרובין על זכיותיו שהוא הרשע הנחתם למיתה, ומי שזכיותיו שקולים כנגד עונותיו הוא הבינוני שתלוי ועומד. והריבוי הוא לפי גודל הזכות ולפי גודל העון, לא לפי רוב מנין. וזה יצא מן הכתובים שנמצא ברבוי הזכיות "יען נמצא בו דבר טוב" [מלכים א' יד, יג]. וברבוי עונות "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה" [קהלת ט, יח]. וזה הכל ידוע אצל השופט, שהוא הדיין והוא עד והוא בעל דין, לא אצל אחר. ולפיכך ראוי לכל אדם שיירא ויפחד לעצמו מכל עון, ואל יקל באחד מהם, כי לא ידע איזהו החמור אצל ה', ויראה האדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב ויזכה עצמו. ולפי זה הענין נהגו בימים האלה להרבות בתפלה ובתחנונים ובצדקה ובחפוש דרכי האדם בבקשת השלום, שאם זכה והכריע נחתם לחיים.
ואמנם אם זכה הוא דבר פשוט. אבל אומרם אם לא זכה צריך בו עיון, כי למה נחתם למיתה אם לא זכה להכריע ונשאר בינוני? והראוי לומר בו, שרצונם בזה, שאם לא זכה לעשות תשובה בינתים מעונותיו, נחתם למיתה, לפי שעבר על מצות עשה שהיא התשובה עם הוידוי הראוי, כמו שכתוב "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה' ואשמה הנפש ההיא והתודו את חטאתם אשר עשו" וגו'... ומצוה זאת... התורה יחדה לה זמן ביום הכפורים, כמו שכתוב על שעיר המשתלח "והתודה עליו את כל עונות בני ישראל", ואחר שהוא כן, מי שהוא בינוני ולא ישוב מעוונו, העבירה שעבר על מצות עשה תכריע העונות ונחתם למיתה...
וספרים אלו שאמרו ז"ל שהם נכתבין הוא על דרך שאמרו ז"ל: וכל מעשיך בספר נכתבין [אבות פ"ב מ"א]... והכל משל לדבר נזכר ועומד לפי שאין לפניו שכחה... והוא נאמר בדרך משל בספר הזכרונות אשר למלכים שיכתב בו מעשה העובד ומעשה המורד.
ואחר שנאמר שהספרים נכתבין, אם כן בראש השנה שהיום יום נועד בישראל לחשבון הן נפתחין ונדונין בו בני אדם לחיים ולמות. ואם נפשך לומר, אחר שהוא כן, כל מי שעבר שנתו נודע שלא היה רשע בשנה שקדמה לה, שאם היה רשע כבר נדון למיתה ומת. וכן כל מי שמת נודע שהיה רשע. וזה שקר גמור. שהמציאות יכחישנו. עתה שמע בני תשובתך: ידוע ש"חיים" שם משותף ומסופק, יֵאמר על חיי הגוף ויֵאמר על חיי הנפש. ובשני הענינים יֵאמר, על חיים גמורים ויֵאמר על הבריאות הבא אחר החולי. וכן המוות יֵאמר על שני ההפכים. והדין הנזכר אין לסלקו מחיי הגוף וממיתו. אם כן הירא את דבר ה' ודואג למיתת גופו ראוי לו שירא מהיום הגדול הזה, כי פעמים שנדון האדם אף על חיי הגוף. אבל על חיי הנפש אין ספק שכולם נדונין בראש השנה, הצדיק נדון בו לחיים, רוצים בו שה' משגיח בו השגחה הראויה על החי ויצוה מלאכיו לשמרו בכל דרכיו. והרשע נדון בו למיתה, והוא שיסתיר פניו ממנו וישכח כמת מלב. וזה כפי אשר בחר כל אחד מהם, דרך החיים או דרך המות... וזה הדין הוא בכל שנה באשר האדם שם, כמו שאמר הנביא "ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ככל התועבות אשר עשה הרשע יעשה גם כל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה במעלו אשר מעל ובחטאתו אשר חטא בם ימות" [יחזקאל יח, כד]. ואף על פי שכבר נכתב לחיים בעוד שהיה צדיק, ימחה מספר החיים מאחר שתוהא על הראשונות, כדרך שבא "ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו". וכן אם היה צדיק כל ימיו, ובסוף חזר בו ועשה מעשה עול ומת מתוך אותם המעשים, נדון למיתה, כלומר שיורד לגיהנם ואינו עולה כמו שאמר הנביא ושנה "ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ומת עליהן בעולו אשר עשה ימות" [שם, כו]. ואמרו "ימות" אחר שאמר "ומת עליהם", הורה שהוא מדבר על מיתת הנפש והיא המיתה השנית.
וכן הרשע, אף ע"פ שנחתם למיתה, אם ישוב מרשעו וילך בדרך טובים, נדון כפי מעשיו באשר הוא לחיים, כלומר שנתרפא מחליו החזק ומצא חן בעיני אדניו והשגיח עליו. כי כן אמר הנביא "ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה ועשה משפט וצדקה הוא את נפשו יחיה" [שם, כז]. הורה כי כבר מתה, והורה כי על חיי הנפש ומיתתה ידבר. וכן אם היה רשע כל ימיו ובסוף ראה והכיר ושב מדרכו ומכל פשעיו ומת מתוך אותה התשובה, נדון לחיי העולם הבא, כמו שאמר עוד "ויראה וישוב מכל פשעיו אשר עשה חיו יחיה ולא ימות" [שם, כח].

(רבי יעקב אנטולי, מלמד התלמידים, פרשת נצבים)

טז: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים וכו' מהכא ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת

34-41
מעשה כל אדם יש להם ציור מושכל שהוא קיים, וזהו הספר, כי הספר שם מצויר הכל... וזה שאמר משה "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", ופירוש זה "מחני נא" מציור מושכל המציאות אשר ה' יתברך כתב וצייר אותו הציור המושכל שהוא קיים... וכן מה שאמרו שלשה ספרים נפתחים בר"ה... כי מעשה האדם יש להם ציור מושכל קיים במציאות, וציור של צדק ואמת הוא ציור בפני עצמו, וציור של רשעים ציור בפני עצמו, וציור בינונים ציור מיוחד בפני עצמו, והם הם שנפתחים בר"ה, ועל זה אמר וכל מעשיך בספר נכתבין.

(מהר"ל, דרך חיים על אבות, פרק ב משנה א)

שלשה ספרים נפתחין בראש השנה אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים וכו' מספרך זה ספרן של צדיקים אשר כתבת זה ספרן של בינוניים
34-42

"ואם אין מחני" וגו'... והנה כל התווכחות משה עם ה' אינה אלא למחול מיד, ויהיו נכתבים בספר צדיקים, אבל לא לענין שיש להם תקוה אחר תוכחות על עון, כי זה פשיטא שיתכפר. והוא מה שדקדק לומר "מספרך אשר כתבת", פירוש כי ג' ספרים כתובים למעלה אחד של צדיקים וכו', ואחד של רשעים, וא' של בינונים, והם הנפתחים בראש השנה. ספר שהוא של צדיקים הקדוש ברוך הוא כותבו ומניחו לפניו, והוא מה שאמר "מספרך" - פירוש אותו שכתבת אתה, לא אותם שנכתבים על ידי הזולת. והוצרך לפרש "אשר כתבת", כי מכינוי "מספרך" אינו מובן שחוזר על ספר הצדיקים, כי הכל הוא של הקדוש ברוך הוא שהוא אדון הכל.
ובמסכת ר"ה דרשו הכתוב על זה הדרך: "מספרך" - זה ספרן של צדיקים, "אשר כתבת" - זה ספרן של בינונים. ע"כ. ולדבריהם ז"ל יתבאר על פי אומרם ז"ל (קידושין מ ע"ב): לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב. וכן אמרו במקום אחר (ברכות סא ע"ב) שאין להעריך אדם עצמו אלא בבינוני. ומעתה יתבארו דברי משה על זה הדרך, כי משה היה מעריך עצמו בבינוני כמשפט כל איש ישראל, ולזה אמר כי אם לא ישא לפשע ישראל הנה נגרע מערך זכיותיו, ולא מבעיא מערך צדיק, אלא אפילו מבינוני, כאומרו "אשר כתבת".
או ירצה, כי באמצעות ישראל, אם יצדיקו, יעמוד חי במדרגת צדיק, כי רבים זכיותיו, ואם לא ישא לפשעם, לא בלבד שלא ירויח תוספת זכיות להכריע זכיותיו כדי שיקרא צדיק, אלא אדרבה יחשב לו זכות הראשון לגריעות כשיענשו, כי טוב היה אם לא היה מה שקדם מהטוב.

(אור החיים שמות פרק לב, לב)

שלשה ספרים נפתחין בראש השנה וכו' צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה וכו' שלש כתות הן ליום הדין אחת של צדיקים גמורין ואחת של רשעים גמורין ואחת של בינוניים
34-44

ופירש רש"י [לגבי יום הדין]: רשעים גמורים רובם עונות, בינונים מחצה על מחצה. ולכאורה מן התימא על רש"י ז"ל למה לא פירש כן לעיל בג' ספרים דראש השנה? וי"ל כי שם אי אפשר לפרש כן, דהרי אמרו צדיקים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, והרי קחזינן כמה צדיקים נתבקשו בישיבה של מעלה, וגם קחזינן רשעים אשר אין חרצובות למותם. על כרחך צריך לומר דשם הוא הפירוש צדיקים שיש בידם מצות כאלה אשר מגיע לעושיהם חיים, שיש מצות פרטיות אשר שכרם אריכות ימים ושנים, ויש עבירות ענשם ההיפוך, בענין הזה יוחשב בראש השנה צדיקים רשעים בינונים. נ"ל לדעת רש"י.

(רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, בני יששכר, תשרי, מאמר ב, אות טז)

שלשה ספרים נפתחין בראש השנה וכו' צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה וכו' שלש כתות הן ליום הדין וכו' צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם
34-45

צריכים לפרש מהו הדין הזה שאדם נידון בו. והלא אמרו חז"ל כי בשעת מיתתו של אדם נידון, כמו שאמרו בפרק קמא דתענית (יא ע"א): בשעת פטירתו של אדם כל מעשיו נפרטין לפניו... ואומר יפה דנתוני וכו', וכן במקומות הרבה. ואם נאמר שאדם נדון בראש השנה ונחתם ביום הכיפורים [לעיל טז ע"א], אם כן אין דינו בשעת מיתה אלא על מה שעשה מראש השנה עד יום המיתה, ורבותינו אומרים בפירוש שכל מעשיו נפרטין לפניו. עוד הזכירו חכמים שיום הדין הוא לעתיד לבא בזמן תחיית המתים כמו ששנינו (סנהדרין קז ע"ב):... אנשי סדום אין להם חלק לעוה"ב אבל עומדין בדין. ויום הדין זה מזכירין אותו רבותינו ז"ל בהגדות ובמדרשים וקורין לו יום הדין הגדול... ובכאן שנו בברייתא שלש כתות ליום הדין ופי' רבנו שלמה: כשיחיו המתים.
אבל כך הוא הענין הזה: בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו ונדון כל אחד ואחד בעניני העולם הזה, אם זכה לתת לו חיים ושלום ועשר ונכסים וכבוד או נתחייב למות בשנה זו או ליסורין וצער ועוני. כללו של דבר, על כל ענין שבגוף ושבעולם הזה כגון בני חיי ומזוני. אבל אינו נידון על הנפש אם תזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא או תתחייב לגיהנם ואבדון. כך תקנו לנו חכמים בתפלה:... ועל המדינות בו יאמר וכו'. ואמרו "על המדינות" כלומר דין הרבים, שהעולם נדון אחר רובו, והזכירו בהן חרב ושלום ורעב ושובע. וחזרו ואמרו "ובריות בו יפקדו", שהוא דין כל יחיד ויחיד והזכירו בו חיים ומות. וכן בגמרא אמרו שלשה ספרים נפתחין בראש השנה צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, הזכירו בכאן חיים ומיתה, ולא אמרו לגיהנם ולחיי העולם הבא כמו שהזכירו בבריתא הסמוכה שם בשלש כתות ליום הדין. ועוד אמרו (ב"ב י ע"א): כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה כך חסרונו קצוב לו מראש השנה, שבכל הריוח וההפסד אדם נידון ביום זה...
ושעת מיתתו של אדם הוא יום הדין שלו, שהוא נדון בנפשו על אותו עולם שהוא עולם הנשמות... ואם תזכה נפשו לגן עדן העליון והתחתון ולאיזו מעלה ממנו, או תתחייב נפשו לגיהנם ויסורין הרבים... הרי למדנו יום הדין לגוף ויום הדין אחר לנפש.
עוד יש יום דין אחר שהוא יום דין לשניהם, לגוף ולנפש, והוא שהנביאים מזכירין אותו... ואומר "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה'" וגו'. והיום הזה הוא בתחילת תחיית המתים, והוא הנקרא יום הדין הגדול, וכל באי העולם שמבראשית נידונין בו בגוף ובנפש, אם ראוי זה לתחיית המתים ולנועם הגוף והנפש בכל אותן הזמנים המתגלגלין ובאין אחרי כן, ולאי זו מעלה יזכה מהם, או יתחייב זה שלא יחיה וישאר בגיהנם במקום שהוא שם, או שיכפל עליו עונש יתר ממדה רעה לקשה ממנה... וזו היא מה שהזכירו... בבריתא שלש כיתות ליום הדין צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיי העולם הבא ורשעים גמורים נכתבים ונחתמין לאלתר לגיהנם... והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות תשובה כלשון הזה: כשם ששוקלים עונות האדם וזכיותיו בשעת מיתתו, כך שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה, וכך כתב עוד הבריתא של שלש כתות הן ליום הדין עם הדין הזה של ראש השנה, ונראה מדבריו שלא דקדק בכך...
ויש לשאול והיאך פסק ר' יוחנן... צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לחיים וכל הרשעים מתים, וכי כל הרשעים מתים והצדיקים חיים?... והכתובים צווחי כנגדו "יש צדיק אובד בצדקו"... וכל שכן שפסק רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, שהכתוב אומר "ויש רשע מאריך ברעתו"... ורבותינו ז"ל מהפכים קערה זו. אמרו במסכת קידושין (לט ע"ב): כל מי שזכיותיו מרובין מעונותיו מריעין לו... וכל שעונותיו מרובין מזכיותיו מטיבין לו... ומשה רבינו ע"ה פירש דבר זה בפסוק "ומשלם לשונאיו" וגו'...
אבל המימרא הזו נאמרה בחכמה... כל הזוכה בדינו נקרא צדיק גמור, כל המתחייב בדין נקרא רשע גמור, המעויין שמשקלו שוה לכאן ולכאן נקרא בינוני. אם כן הרשע הגמור המוחלט שעבד ע"ז ועשה גילוי עריות ושפיכות דמים ועשה מצוה אחת לבדה שדינו בפני הקדוש ברוך הוא לשלם לו שכרה בעולם הזה שיחיה השנה הזאת, נקרא בכאן צדיק גמור לפי שנצטדק בדין... וכן רשעים גמורים לאלתר למיתה - אפילו קיים כל התורה כולה והורה הלכה לפני רבו ונתחייב מיתה בכך, נקרא בכאן רשע גמור לפי שהוא מחוייב בדינו... וכל לשון התורה כך הוא: "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע" - צדיק ורשע בדין זה... וכן מה שהזכירו חיים ומיתה אינן בימים בלבד, אלא תפסו להם חיים אב הטובות כולן ומיתה אב לרעות כולן.

(רמב"ן, דרשה לראש השנה, עמ' רכא-רכה במהד' שעוועל)

צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים
36

ונכתבים ונחתמים לאלתר לחיים הכולל כל השלושה בני חיי ומזוני, כי מי שאין לו בנים חשוב כמת (נדרים סד ע"ב) והוא בכלל חיים. וכן מזוני הוא קיום החיים כמו שאמרו (תענית ח ע"ב) דכי יהיב רחמנא שובע לחיי הוא דיהיב.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות לו)

טז: צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים וכו' בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים

לצדיקים, שהכתיבה בראש השנה וחתימה ביום הכפור במושלם היו"ד, ולהיות כי יו"ד כפל, דהיינו י' עשר, ו' ד' עשר, וכן עשרת ימי תשובה כפלים כהנ"ל, שהם נחשבים לעשרים יום כנ"ל, והוא יו"ד באמת... והנה בינוניים אין נכתבים כלל בראש השנה, וביום הכפור נכתבים, וחתימה שלהם יו"ד ימים אח"כ כמש"ל, שצריך יו"ד הפרש, וזהו סוף כ' לתשרי, שהוא ליל הושענא רבה. ולכך לא נכתב בתורה, כי תורה בכללה לצדיקים וכשרים נאמרה, שהחתימה שלהם ביום הכפור.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ו)

רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה
36-37

ונאמר (ישעיה נז, יב): "אני אגיד צדקתך ואת מעשיך ולא יועילוך". פירוש: לא יועילוך מעשיך הטובים להצילך מרעתך בקומי למשפט בערכי, לעומתם רב פשעיך ומעשה תעתועיך, כי דברי עונותיך גברו מהם, וכמו שאמרו רבותינו כי מי שעונותיו מרובים מזכיותיו נכתב ונחתם למיתה.

(רבינו יונה, שערי תשובה, שער ג אות קפט)

רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה
36-37

...מה ששמעתי מכ"ק אאמו"ר זצללה"ה, שכפי ההנהגה מלמעלה מתעורר לב האדם להתנהג ג"כ במדה זו, ועל כן בר"ה שהוא זמן דין והרשעים נכתבים ונחתמים כו', זה גורם התעוררות בלב האדם לדחות הרע מעליו, עכתדה"ק.

(שם משמואל, פרשת שופטים שנת תרע)

רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה
36-37

יש לחקור במניעת הוידוי בר"ה, דלכאורה יוכל לצאת מזה ח"ו הפסד גדול. שהרי סגולת הוידוי נודעת בזוה"ק (פינחס רלא ע"א) שגדולה מאד, שכל המקטרגים פורשים ממי שמתודה, ואין דינו נמסר כי אם למלך מלכי המלכים הקב"ה בעצמו. ודבר זה גדול מאד, שהרי על זה התפלל דוד המלך ע"ה "מלפניך משפטי יצא" (תהילים יז, ב), שע"י שימסר משפטו אליו ית' הזכות קרובה מאד, כי רבים רחמיו. א"כ כיון דשלש כתות ליום הדין, צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים גמורים למיתה, רק בינונים תלוים ועומדים עד יוה"כ ותלוי בתשובה, א"כ הלא כל אחד יחרד ח"ו שמא הוא מכלל הרשעים, והלא כשיתודה ימסר דינו למלכא קדישא ית' ואולי יש תקוה, אבל בהתרשלו מוידויו והמנעו מזה שמא בתוך כך יגמר משפטו חלילה. אך צ"ל שכדי שיצא אדם מכלל רשעים גמורים, די בהרהור תשובה והסכמה בלב לשוב בלב שלם לימי התשובה הבאים ולכל השנה הבעל"ט, אע"פ שהשלמת התשובה היא דוקא ע"י וידוי פה... בר"ה שאין אנו מתודים בפה לכבוד שם ה' יתברך, כדי להורות שעדיין אין אנו מכירים איך להתודות לפניו ית' עד אשר יערה עלינו רוח ממרום ע"י קדושת היום הקדוש והתקיעות והתפילות הנאמרות בו, א"כ הוא ית' מחזק ג"כ את כח המחשבה של הרהור התשובה, אע"פ שלגבי האדם הגופני הוא כח חלש, מ"מ ה' יתברך מחזקו כיון שהוא לכבודו ית', אין לפחוד. וזהו מאמר הפסיקתא וביאור הכתוב לדעתם ז"ל: "ד' אורי" - בר"ה, כלומר איני מתודה בר"ה כי אם אני עסוק שיאיר ד' אורי ואכיר איך לשוב כראוי, ועי"ז אושע ביוה"כ, שאז תגמר התשובה הגמורה.

(מדבר שור, דרוש יח, עמ' קע [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' ריד, במהד' תשס"ה])

בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים וכו' לא זכו נכתבין למיתה

"שבע על חטאתיכם"... ואלו הם ז' עבירות... ואחר שיסרם ה' ולא שמעו לו וסגרו שערי התשובה הרי ז'. ולטעם זה אנו מישבים מאמרם ז"ל שאמרו ג' ספרים נפתחים בראש השנה כו' בינונים תלויים וכו' עד יום הכפורים וכו', ע"כ, פירוש, לצד שתלה ה' להם לעשות תשובה ולא עשו, הוכרע משקלם כרשעים.

(אור החיים ויקרא פרק כו, יח)

בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה אמר רבי אבין מאי קרא וכו' ועם צדיקים אל יכתבו זה ספרן של בינוניים רב נחמן בר יצחק אמר מהכא וכו' אשר כתבת זה ספרן של בינוניים

...הבינוניים קבעו להם יום עיון [=הכרעת] דינם ליום הכפורים, כי היום ההוא יום סליחה וכפרה הוא, והימים אשר ביניהם מסרם הא-ל יתעלה להפוך בזכותם, ואשר לא שם אל לבו ראוי להתחייב. אמנם כוונת מחלוקת רבי אבין ורב נחמן בר יצחק בראיות הכתובים הוא בעיני ענין דק בענין האיש הבינוני הזה... שר' אבין סבר שהבינונים האלו הם יותר קרובים בענינם אל המחיקה מהספר מאל הכתיבה, ולזה אמר "ועם צדיקים אל יכתבו" זה ספר של בינוניים, כי להיות מציאותם חלוש, שלל הכתיבה מהם. ורב נחמן אמר שעם שאינם מן הכתובים עם הצדיקים, כבר יש להם מציאות מספיק לשיאמר עליהם כתיבה מה, ולזה אמר "אשר כתבת" אלו בינוניים. ולטעם זה יראה שהביא זה ראיה מכתוב אחד וזה מאחר, שלא יתחלפו רק בבינוניים לבד. ונפקא מינה לכשיעמד אדם על בינוניותו ביום הכפורים, דלמר אין לו על מה שיסמוך ולמר עדיין יש לו סמיכות מה.

(עקידת יצחק, פרשת אמור, שער סז, פרק ה, בסופו)

שלש כתות הן ליום הדין וכו' צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם
42-44

ואולם יש בלשון "העולם הבא" מדרגה אחרת, תיקָרא גם כן "העולם הבא" סתם, והיא באה לאדם אחר תחית המתים... היא מדרגת שכר באה אחר תחית המתים המקובל באומה לאותן שהקדוש ברוך הוא מחיה בתחית המתים. וכן גם כן יראה זה ממה שאמרו ג' כתות ליום הדין וכו' צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיי העולם הבא, שזה יורה היות העולם הבא מדרגה באה לאדם אחר יום הדין הגדול שהוא אחר תחית המתים לפי המקובל באומה... אותן חיי העולם הבא היא מדרגה גדולה יותר מגן עדן ועליונה על כל המדרגות, שלא יזכו אליה אלא הצדיקים הגמורים שיזכו לחיות בתחית המתים, כמו שאמרו: תחית המתים לצדיקים גמורים בלבד.
ועל כן הוזקקנו לומר כי "העולם הבא" שֵׁם נאמר בכללות ויחוד, נאמר בכלל על כל מדרגה ממדרגות שכר הנפשות אחר המות, ונאמר ביחוד על המדרגה היותר גדולה שאפשר שתושג לנפש הצדיק הגמור, שהיא מדרגה באה אחר תחית המתים, ואותה מדרגה ביחוד תקרא חיי העולם הבא. ועל כן יאמרו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא [סנהדרין צ ע"א], כלומר כי בעולם הנשמות הבא לאדם אחר המות ישיג כל אחד ואחד מישראל בו מדרגה מה לפי מעשיו... אבל המדרגה הגדולה האחרונה שהיא חיי העולם הבא לא יזכה אליה כל אדם אלא הצדיקים הגמורים ולאחר תחית המתים. כי אותן צדיקים שגלוי וידוע לפניו יתברך שמה שלא יכלו לקיים את התורה כולה, לא היה מפני רוע בחירתם אלא מפני עול הגלות ומעיקים אשר מחוץ או מפני סיבה אחרת, כמשה ואהרן שלא יכלו לקיים את התורה כולה, רוצה לומר מצוות התלויות בארץ, לפי שלא נכנסו לארץ, ואלו יזכו לתחיה ואז יקיימו כל המצות התלויות בארץ והמצות שלא יכלו לקיים בחיים הראשונים, ומתוך כך יזכו למדרגה הגדולה האחרונה שהיא חיי העולם הבא.

(ספר העיקרים מאמר ד פרק לא)

שלש כתות הן ליום הדין וכו' צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם וכו' בינוניים יורדין לגיהנם (יז.) ומצפצפין ועולין
42-יז.

אמר "לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח" - ר"ל לא די לרשעים שאינם כעץ שתול על פלגי מים... אלא כמוץ, ר"ל שכל דבריהם ומעשיהם הבל... והוא הסיבה שאין לכת הרשעים קיימא ליום הדין, אלא שאש יוצאת מגופן ומלהטן... ואחר שהכל קש, האש שהוא ההפסד והכליון תאכלנו מהרה. והוא שאמר "על כן לא יקומו רשעים במשפט". אבל "החטאים" שהם הבינונים, ובכללם הלצים, אף על פי שיש להם קיימא, אינם עם כת הצדיקים, ר"ל שאין מדרגתם שוה. והוא שאמר "וחטאים בעדת צדיקים" - רוצה בו שלא יקומו חטאים עם עדת הצדיקים בשוה. וזה הענין בא על דרך שאמרו ז"ל ג' כתות הן ליום הדין אחת של צדיקים גמורים ואחת של רשעים ואחת של בינונים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי העולם הבא. רשעים גמורים נדונים לגיהנם בינונים יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולין.

(רבי יעקב אנטולי, מלמד התלמידים, פרשת נצבים)

שלש כתות הן ליום הדין וכו' צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם וכו' בינוניים יורדין לגיהנם (יז.) ומצפצפין ועולין וכו' בית הלל אומרים ורב חסד מטה כלפי חסד וכו' פושעי ישראל וכו' יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים וכו' ושכפרו בתחיית המתים וכו' יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות

זה שאמרו חכמים שלש כתות ליום הדין, יום מועד הוא לדין הכל, הוא שכתוב עליו "יום ה' הגדול והנורא", והוא יום וזמן מתחילת העולם הבא... אבל אין הכונה לרבותינו להאריך עונש האדם ושכרו עד היום ההוא, ושלא יהא דין ועונש ושכר לנפשות קודם אותו הדין, אלא לפי שהם ז"ל מונין כאן כתות הצדיקים הגמורים, והם הזוכים לחיי העולם הבא שהוא אחר יום הדין הזה, לפיכך סיפרו בהם שכרם הגמור שהוא חיי העולם הבא, וכן כת הרשעים הגמורים, הם הנכרתים מחיי אותו העולם הבא, והם הנדונים באותו היום העתיד להחזירם לגיהנם ולהכרת והאבד הנפש שם מתוך העונש והצער הגדול המתחדש עליהם, הלכו בברייתא זו אחר סוף מתן שכרן של מצות ואחר סוף עונשן של עבירות. אבל כל אחד ואחד מבני אדם יש לו יום הדין בשעת מיתתו, והוא נדון בשלש דיני כתות הללו בעצמן, צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין ונכנסים לאלתר לגן עדן, והוא עצמו חיים מחיי העולם הבא הוא, רשעים גמורים נחתמין ונכנסין לאלתר לגיהנם ונדונין בו, ובינונים מצפצפים משם להוציאן למקום מנוחה...
בין בדין של גיהנם ההוה בכל יום לכל נפש ונפש, בין בדין הגדול של גיהנם העתיד שהזכירו בברייתא זו, כל אדם נדון שם כפי מעשיו בשלשה דינין שמנו עליו. דין הקל שבהן אין לו קצבה, אלא כל אחד נדון כפי מעשיו ומצפצף ועולה, והחמור שבהן לדורי דורות, והבינוני דינו שנים עשר חדש, לאחר י"ב חדש בזמן הזה גיהנם פולטתן ונמסרות לדומה ואין להם מנוחה... אבל לאחר י"ב חדש מן הדין הגדול גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים. אף על פי שיש בבעלי עבירה עצמם שענשו גדול מחבירו וחיובו יותר הימנו וכלן נידונין י"ב חדש, כך יש בעונשין צער ויסורין בגיהנם לאחד יותר מחבירו, גיהנם למטה מגיהנם לעונש וצער גדול...
ואם תשאל ותאמר, ואלו שקראו אותן חכמים בינונים לפי שעונותיהם וזכיותיהם שקולים, ואמרו בהן רב חסד מטה כלפי חסד, יורדין הם לגיהנם או אינן יורדין? אם תאמר יורדין שם, וכי מה הועילה להם המדה הטובה הזאת רב חסד מטה כלפי חסד? אם תאמר אינן [רסז] יורדין שם, וכי עונות שקולים שעשו במה יתכפרו? ותשובת שאלה זו לשואל אותו, הרשע שעשינו אותו רשע גמור שנידון בגיהנם לדורי דורות, לפי שכפר בתחיית המתים או הטיל אימה יתירה על הצבור והוא היה עוסק בתורה ובמצות, במה ישתלם שכרו? וכי לא יהא בינו ובין העובד ע"ז כל ימיו ומגלה עריות ושופך דמים חילוק והפרש?... אלא העושה מצות ומעשים טובים ועובר עבירות הרבה או עבירה אחת חמורה שראוי להיות אובד בה ונדון כרשע גמור, משלם לו הקדוש ברוך הוא שכר אותן מצות ומעשים טובים בעולם הזה, שנאמר "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו"... וכן הצדיק הזה שהוא בינוני, והקב"ה בחסדיו הרבים מטה לו כלפי חסד ועושה אותו כצדיק גמור, אינו יורד לגיהנם אלא נדון בעולם הזה על עונות וחטאים שעשה וניצל מדינה של גיהנם...
ואם תאמר, אני שואל אותך על המת הנידון שהוא שקול בשעת דינו, ואתה משיבני על החי שנפרעין ממנו בחייו. ולדבריך אין אדם בא לידי המדה הזו שיהא שקול ויהא רב חסד מטה לו כלפי חסד, ובברייתא שנינו שלש כתות ליום הדין הצדיק והשקול הזה והרשע, ומשמע דבשעת דינן לאחר מיתה במדות הללו הם. כך אני משיב אליך: דיין האמת יתברך שמו דן האדם לפי מעשיו. יש עונות שדינו ליפרע מן העושה אותן בעוה"ז בחיים, ויש שדינו ליפרע מהן לאחר מיתה בדין גיהנם. וכיון שכן, כשהקב"ה דן את האדם בר"ה והוא שקול ומעויין, מדת רב חסד שלו שהוא מטה כלפי חסד פוטרו מגיהנם, והדין נותן שיפרע ממחצה עונות שלו בעולם הזה בחיים. וכך היא המדה: ברובו זכיות ומיעוטו עבירות אין ממתינין לו עד שעת המיתה, אלא כיון שרואה הקדוש ברוך הוא שהוא מזדכה בעולם הנשמות, מקדים לו וגובה ממנו מיעוט עבירות בעוה"ז בחיים. ולפי המדה הזו, היה רובו זכיות בר"ה ונגזרה עליו מיתה, אם הכריע עצמו לכף חובה, בין שיהא שקול, בין שיהא [רסח] רובו עבירות, הרי האריך הדין על עצמו עד שיקבל שכר מצותיו או פורענות עונותיו ופשעיו, בין שיקבל אותן באריכות ימיו או בשאר המדות בעוה"ז, כדי שיהא הגמול שלם וקיים לו לעולם הנשמות...
אף על פי שהמדה כך היא כמו שהזכירו חכמים, אפשר כשיחטא האדם סמוך למיתה ויכריע עצמו לכף חובה, זכיות שעשה מקילין לו מדינה של גיהנם, וכן מי שהיה רובו עבירות וסמוך למיתה שקל עצמו והיה מחצה זכיות ומחצה עבירות, רב חסד מטה לו כלפי חסד וזוכה בעולם הנשמות, ומחצה עבירות שעשה גורעין ממנו חלקו, שכל אדם לפי מעשיו הוא זוכה בעוה"ב... וכן אפשר שזה הדין נוהג במי שהיה בר"ה במדה אחת ונגזר עליו דינו, ואח"כ הכריע עצמו לצד אחת מן המדות, שדינו במקומו עומד, ובעולם הנשמות הוא נידון כשלש כתות הללו כפשט הברייתא.

(רמב"ן, תורת האדם, שער הגמול, סי' קטז, עמ' רסו-רסט במהד' שעוועל)

שלש כתות הן ליום הדין אחת של צדיקים גמורין ואחת של רשעים גמורין ואחת של בינוניים צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם וכו' (יז.) פושעי ישראל בגופן ופושעי אומות העולם בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת וכו' אמר מר בית הלל אומרים ורב חסד מטה כלפי חסד והכתיב והבאתי את השלשית באש התם בפושעי ישראל בגופן פושעי ישראל בגופן והא אמרת לית להו תקנתא כי לית להו תקנה ברוב עונות הכא מחצה עונות ומחצה זכיות ואית בהו נמי עון דפושעי ישראל בגופן לא סגיא ליה דלאו והבאתי את השלישית באש ואם לאו ורב חסד מטה כלפי חסד

והרמב"ם ז"ל פירש המשנה הזאת, כי מעיקרי האמונה בתורה, שכשיקיים האדם מצוה אחת מתרי"ג מצות כסדר וכהוגן... זוכה בה לחיי עולם הבא... מ"מ אין הפירוש שאם עבר כמה מצות וקיים מצוה אחת שבשביל אותה המצוה יזכה לעולם הבא, כי דבר זה אי אפשר לומר שמי שרובו עונות יזכה לעולם הבא. ובהדיא בפרק קמא דר"ה ג' כתות ליום הדין אחד של צדיקים גמורים ואחד של רשעים גמורים ואחד של בינונים, של צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם הבא, ושל רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם שנאמר "ורבים מישיני עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם", של בינונים יורדים לגיהנם ומצפצפין ועולים שנאמר והבאתי את השלישית באש, וב"ה אמרי ורב חסד מטה ידו כלפי חסד. משמע בהדיא דברוב עונות נחתם לגיהנם. ואין לומר דכאשר עשה מצוה אחת בכוונה, שלא היה משתף עמה כונה מטובת עולם הזה, יהיה דבר זה יותר משאם עשה הרבה מצות שלא עשה אותם על דרך זה. ועוד דבסתם קאמר, היה עושה המצוה בכל צד, כיון שרובו עונות יורד לגיהנם. ועוד כת הזאת לא נמצאת כלל בכל הכתוב שזכרה הברייתא, כאשר עשה מצוה אחת ולא שיתף עמה כונה אחרת, דודאי אין נקרא על כת הזאת צדיקים גמורים. ואין לפרש התם שנקרא בינוני אם אינו רשע גמור ואם עשה מצוה אחת נקרא על שם בינוני. וזה אינו, דמשמע בהדיא דברובו עונות לית לי' תקנתא, דפריך אב"ה דאמר ורב חסד מטה ידו כלפי חסד, והכתיב "והבאתי את השלישית באש"? ומתרץ התם עון פושעי ישראל בגופן, והאמרת לית להו תקנה, התם ברובא עונות התם במחצה עונות ומחצה זכיות והכי קאמר אי הוי במחצה עונות ואית ביה עון דפושעי ישראל בגופן דלא סגי דלאו והבאתי את השלישית באש. ע"כ. ומעתה אם בינוני דהתם רובו עבירות, רק שעשה מצוה אחת, אם כן רובו עונות למה לית להו תקנתא אם יש עם זה עון דפושעי ישראל, הרי יש להם כמה מצות. ואם נחשב בשביל מעוט מצות בינוני לענין ורב חסד מטה ידו כלפי חסד, היה להיות נחשב גם כן בינוני לענין זה אם יש עמהן חטא פושעי ישראל, ויהיו בכלל "והבאתי את השלישית באש" אף על גב דרובו עונות. וכך פי' רש"י ז"ל: רשעים גמורים - רובם עונות עכ"ל. מוכח דרובו עונות אף שעשה מעוט מצות הוי בכלל נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם.
ואין להקשות, אם כן, הא דאמר היכי דרובא עונות ואית ביניהו פושעי ישראל בגופן אין להם תקנה, הא בלא פושעי ישראל בגופן נמי אין תקנה להם היכא דרוב עונות, דהא רובו עונות נכתבין לאלתר לגיהנם? אינו דומה, דהא לאחר י"ב חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת כדאיתא התם, אבל רשעים גמורים אפי' אם הם יורדים לגיהנם מ"מ הם עולים אחר שקבלו עונשם. וכך אמרו במסכת עירובין בפרק עושין פסין (יט ע"א): אמר ריש לקיש פושעי ישראל אין אור של גיהנם שולט בהם... דמחייבי דינא דגיהנם חדא שעתא ואתא אברהם ומקבל להו. ע"כ. ודבר זה נאמר על מי שרובו עונות, דהא מוכח התם שיש בו כמה מצות, דהא קאמר: פושעי ישראל שיש בו כמה מצות על אחת כמה וכמה שאין אור של גיהנם שולט בו. אם כן מי שיש לו רוב עבירות ומעוט מצות הוא יורד לגיהנם אלא שאברהם מסיק ליה... והא דקאמר דוקא במחצה על מחצה והוא כת שלישית "והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרוף הכסף", דמשמע אבל רשעים שיורדים לגיהנם אינם עולים משם, דזה לא קשיא, דהתם גבי כת שלישית אין יורדים לשם רק כדי לצרף אותם, דהא מחצה זכיות ומחצה חובות וצירוף מה מהני להם, אבל רשעים גמורים אינם יורדים לגיהנם בשביל הצירוף, שנאמר שתכף ומיד יעלו, שזה אינו, רק דיש זמן להם לפי החטא שיהיו בגיהנם, ואז אברהם הוא דמסיק להו כדאמר התם. ואם כן, אין לומר דבמצוה אחת זוכין לחיי עולם הבא אפילו אם יש לו עבירות הרבה להם, דזה בודאי אינו...
קשה דאיך סבר ר"ל [סנהדרין קיא ע"א] דמי ששייר חוק אחד הוא נדון בגיהנם, שהרי צדיק גמור הוא, דהא אפילו בינוני סבר ב"ה ורב חסד מטה ידו כלפי חסד? אלא דר"ל לא קאמר רק על הכתוב שאומר "תפתה פערה פיה לבלי חוק", ואין בלשון זה משמע דין גיהנם, רק שמקבל עונש מה מן הגיהנם, אבל שירד לגיהנם לא קאמר כלל... כך יראה לפרש. והיו דברי הרמב"ם ז"ל מיושבים מה שאמר כי במצוה אחת זוכה לחיי עולם הבא אף על גב שיש לו רוב עונות, וע"י המצוה אין אש של גיהנם שולטת בו וזוכה לעולם הבא אחר הדין שקבל... נראה כי דברי הרמב"ם ז"ל הם בכל אדם אפילו אם רובו עונות, אפילו הכי במצוה אחת זוכה לחיי עולם הבא כשהוא עושה כתיקונה, ודבר זה אין נראה כלל מהנך ראיות שהבאנו למעלה דרובו עונות נדון לגיהנם...
דברי הרמב"ם... קשיא ממה נפשך, אם איירי ברוב חובות אין הדעת נותן כלל שאם יעשה רוב עבירות שיקנה במצוה אחת חלק לעולם הבא אף על גב שעשה מצוה אחת כתקונה כיון שהוא רשע, ואם אין רובו חובות רק רובו זכיות למה לו לעשות מצוה כתקונה, ואם על ידי אותה מצוה חציו זכיות וחציו חובות גם בזה קיימא לן כבית הלל דרב חסד מטה ידו כלפי חסד... כלל הדבר דברי הרמב"ם ז"ל אין להם סמך, רק הדברים כמו שפירשנו, שאם רובו זכיות אין נדון בגיהנם, כי מאחר שרוב זכיות הקדוש ברוך הוא משלם לו עונשו בעולם הזה... ורוב עונות נדון בגיהנם ליום הדין כדאיתא בפרק קמא דראש השנה...
ומה שאמרנו שישראל מצד עצמם זוכים לחיי עולם שהרי הקטן יש לו חלק לעולם הבא כמו שאמרנו, ואל יקשה לך מתניתין דפרק קמא דקדושין [לט ע"ב]: כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל הארץ, אם כן משמע דוקא שעושה מצוה אחת ובלא מצוה לא... ובודאי כך פירוש המשנה דאיירי בעולם הזה ובעולם הבא. וג' מדריגות זכר מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל הארץ, ואלו ג' דברים שהם מדריגות עולם הבא... ולפיכך אמר כי אצל זה שיזכה לטובת עוה"ז א"א שלא יהיה לו מצוה אחת יתירה על זכיותיו, אבל בודאי אל עוה"ב אף בלא מצות כלל זוכה לעוה"ב כדאמר כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. ותדע לך שכך הוא, דלמה צריך מצוה אחת יתירה על זכיותיו, דהא קיי"ל בפ"ק דר"ה דבינונים רב חסד מטה ידו כלפי חסד? אלא דההיא דהתם לענין עוה"ב בלבד קאמר. אי נמי דהכא מלתא אחריתי, דלענין שיקנה המעלות אשר נזכרו כאן דהיינו שמטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל הארץ לענין זה צריך שיהיה לו מצוה אחת יתירה.

(מהר"ל, דרך חיים על אבות, פרק ו משנה יא [ובקיצור, בתפארת ישראל, פרק ה])

צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם וכו' (יז.) גופן כלה ונשמתן נשרפת וכו' יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות
44-יז.

הדבר ידוע ומפורסם שפורענותן שלרשעים ומתן שכרם שלצדיקים אינם אלא לעוה"ב... אמרו שלצדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם הבא... הא למדת שמתן שכרם של צדיקים אינו אלא לעוה"ב. וכן פרעון הרשעים אינו אלא לעוה"ב, דדרשינן "הכרת תכרת" - הכרת בעוה"ז תכרת בעוה"ב [שבועות יג ע"א]... והואיל ומתן שכרם של צדיקים ופרעון הרשעים לעולם הבא הוא, אי אתה יכול לומר שאין בו תחה"מ, שהרי... מן האמור בברייתא האמורה בראש השנה גופן כלה ונשמתן נשרפת וכו' אתה למד שהגוף והנשמה נדונים...
ואין לומר שאחרי חיות הגופות לעוה"ב, ימותו שנית, שאם אתה אומר כן אין זה עולם שכלו ארוך, והכל מודים שחיי עוה"ב אין להם הפסק ולא גרעון. ועוד שהרי אמרו חכמים לענין פרעון של הרשעים שהוא לעוה"ב בגוף וגויה, שאין לו הפסק, כמאמרם יורדים לגיהנם ונדונים בה לדורי דורות שנא' "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה" וכו' ולא עוד אלא שגיהנם כלה והם אינם כלים שנא' "וצורם לבלות שאול", והדבר ידוע (סוטה יא ע"א) שמדת הטובה מרובה ממדת הפורענות.

(רבי מאיר אבולעפיה, כתאב אל רסאיל - אגרות הרמ"ה, סימן מו)

יורדין לגיהנם (יז.) ומצפצפין ועולין וכו' יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש
46-יז.

כל מה שיעניש ה' יתברך האדם בעולם הזה, הוא... אם להישיר החוטא בעצמו שישוב מדרכו הרעה, ואם אינו מקבל הישרה, ליישר אחרים שלא יהיו רעים כמוהו. אבל עונשי העולם הבא אי אפשר שיהיה זה כפי זה, כי הנפש לא תקבל עוד שם הישרה אחרת... וכן אי אפשר שיהיה המכוון בעונש ההוא להישיר אחרים, כי העונש ההוא נעלם לגמרי [מבני] העולם הזה, ואינו נראה להם כלל. ואם כן, אחר שאין העונש דבר טוב אצל ה' יתברך ומכוון בעצמו, נצטרך לומר כי העונשים ההם ענין טבעי, משיגים לנפש מצד עצמותה כאשר הרבתה אשמה בעולם הזה, כי כאשר אי אפשר שיכרית איש עצב אחד מעצביו ולא יכאב, כן אי אפשר שאיש ממנו ימרוד בה' יתברך וימות במרדו ולא ישיגנו העונש ההוא. זהו הנראה בעונשי העולם הבא הנצחיים.
אבל בעונשים הזמניים, כאותם שהזכירו רבותינו ז"ל יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולין, או יורדים לגיהנם ונדונים שם י"ב חודש, נראה שיתקבצו שני דברים, האחד שיהיה דבר טבעי לנפש על הדרך שכתבתי, והשני שאותו הצער יביא הנפש לתכלית טוב, שתיזכך שם, כדי שתוכל להיות נהנית מזיו השכינה. אבל המירוק והזיכוך שם איך יהיה, הוא דבר נעלם ממנו, גם מעינינו.

(דרשות הר"ן, דרוש י)

רש"י - אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מי שעתידין בניו להמית את בניך בצמא, אתה מעלה לו באר?

ויש להקשות, מלאכי השרת שרצו לעכב עליית הבאר לישמעאל, ובודאי היה מת, כמו שהעיד הכתוב (בראשית כא, טו-טז) 'ותשלך את הילד וגו', כי אמרה אל אראה במות הילד', ואם כן איך סלקא דעתך דמלאכים שימות, ומה יהיה מהעתידות, אשר ישמעאל ימית ישראל בצמא? אם ימות עתה ישמעאל, נמצא ידיעת העתידות בטלה. אלא הענין כמו שכתבתי (אות רצח), הידיעה בעתידות היא כפי הראוי ולא במוחזק, רק כפי מה שמוכן לעת עתה מצד פתיחת המקור, ואז הידיעה בידיעת עצמו כך, אבל אפשר להשתנות, בכח התגברות הבחירה. ובקשו מלאכי השרת מהקדוש ברוך הוא שישנה הראוי בהכרח. ולא רצה הקדוש ברוך הוא, רק אמר 'באשר הוא שם', והבחירה נתונה. ואם היה רוצה ישמעאל להתגבר ושלא לחטוא, או ישראל שבאותו הדור היו צדיקים, לא היה במוחזק, כמו שהיה בראוי.

(של"ה, תולדות אדם, בית הבחירה, אות ש)

תוספות - כד שמע קל שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל וכד שמע תניין אמר ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול ומטא זימניה למתבלע

השטן של העם העברי, כשהוא שומע את הקול הראשון של השופר, "שופר הדרור" הכללי, הוא בהיל ולא בהיל, פחדו איננו גדול כל כך. השטן יודע כי השופר הקורא דרור בארץ לכל יושביה, הוא יכול לקרוא בבת אחת דרור לחרב ולפרעות בעד העם העברי. אבל כשהוא שומע את הקול השני הוא בעית, אמר האי ודאי שופרו של משיח. ומשופרו של משיח, גאולת ישראל, מפחד השטן שטן הדרור מאד. גאולת ישראל זוהי גאולת העולם מיד כל שרי חשך ומלאכי חבלה.

(רבי יצחק ניסנבוים, היהדות הלאומית עמ' 186)

תוס' ד"ה ועיון - א"ר חייא רבה אנא מן יומי לא כוונת

עי' ירושלמי כתובות פי"ב ה"ג: רבי הוה מתני שבחיה דר' חייא רבה כו' מן הדא שעתא מסר ליה תרין תלמידין די יהלכון עמיה גו סכנתא, שכה היה טריד במלאכת מחשבת תוה"ק עד שהיה נחוץ להפקיד עליו שומרים להצילו שלא יוזק בהלכו, והוי כרשב"י דתורתו אומנתו.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמה | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | צרו קשר

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | השיטה | EXAMPLE |
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US