טז ע"א

בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון וכו' ובחג נידונין על המים
1-5

תאנא אמר ר' יהודה במתניתא דילן אוקימנא הא דתנינן בארבעה פרקים בשנה העולם נדון בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון ובחג נדונין על המים, הא אוקימנא מלי ורזא דמתניתא אוקימנא בפסח על התבואה וכו' לקביל רתיכא עלאה, רזא דאבהן ודוד מלכא. תו בפסח על התבואה דהכי הוא ממש. והא אוקימנא מלה דא על מה אתייא מצה בפסח והא דינא הוא דינא דמלכותא דינא, ודא שירותא דשריאו ישראל למיעל בחולק' קדישא דקודשא בריך הוא ולבערא מנייהו חמץ... בגין כך בפסח נדונין על התבואה, ואוקימנא דעלמא אתדן על דינא דה"א. בעצרת על פירות האילן, פירות האילן - פירות האילנות מבעי ליה? מאן פירות האילן אלא דא הוא אילנא רברבא ותקיף לעילא, פירות האילן, כמה דכתיב (הושע יד) "אני כברוש רענן ממני פריך נמצא". בראש השנה עוברין לפניו כבני מרון - תנא: ראש השנה דא הוא רישא דשתא דמלכא, ומאן הוא ראש השנה? דא יצחק דאקרי ראש דאיהו חד רישא דמלכא (נ"א לעילא) אתר דאקרי שנה. בגיני כך כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון. ועל דא תנינן בראש השנה דהא ברישא דשתא שארי יצחק. ובחג נדונים על המים - דא הוא שירותא (דרישא) דימינא דמלכא, ועל דא חדוותא, דמיא אשתכח בכלא בשעתא דנסכי מיא ושאבי לון בגין דמים הא ידיעא. ועל דא בארבעה פרקים אלין כלא משתכחין.

(זוהר בראשית דף רכו ע"ב)

בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון וכו' ובחג נידונין על המים
1-5

אמרו במדרש [בדומה בפסיקתא דרב כהנא כט]: מפני מה לא הזכירה תורה שמחה בפסח, והזכירה שמחה בעצרת, ובסכות שלש שמחות: "ושמחת בחגך", "והיית אך שמח", "ושמחת לפני ה' אלהיך"? לפי ששנינו: בארבעה פרקים העולם נדון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, ובחג נדונין על המים, ומפני שפסח יום הדין, וכל הדינין עתידין להעשות, לכך לא נזכר בו שמחה כלל, אבל בעצרת שכבר עבר דין אחד של פסח נכתב בו שמחה אחת, ובחג שכבר עברו שלשה דינין: פסח ועצרת וראש השנה, לכך נכתבו בו שלש שמחות.

(רבינו בחיי דברים פרק טז פסוק יד)

בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון וכו' ובחג נידונין על המים
1-5

והמשחקים בקוביאות ובשאר מיני שחוק בחגים ובמועדים, אוי לנפשם, כי גמלו להם רעה. כי ימי המועדים הם ימי דין, כאמרם ז"ל: בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח - על התבואה, בעצרת - על פירות האילן, בראש השנה - כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, בחג - נידונין על המים. הרי שכל המועדים ימי הדין. לכן אמרו (ירושלמי שבת פט"ו ה"ג) שלא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא כדי שיתעסקו בתורה... נמצא, שהחוטא אז בשחוק ובקלות ראש חמור יותר מבשאר השנה, שמאחר שהעולם בדין, בחטא אחד אפשר שיוכרע העולם לכף חובה, ואז כל אותם העניים שימותו או יצטערו מחמת עוני הרעב והצמא, כולם תלוים עליו. ובימי המועדים, מלבד שמזונות האדם תלוים, גם חיי האדם ונשמתו תלוין בדין. וכן פירש רשב"י ע"ה (זוהר ויחי רכו ע"ב) על פירוש משנה זו שהזכרנו, שכולה מדברת על הנשמות הנידונות.

(ראשית חכמה, שער הקדושה פי"ב, אות יד [הובא בשל"ה, שער האותיות אות שי"ן - שתיקה, אות יט])

בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון וכו' ובחג נידונין על המים
1-5

לט) ימי המועדים הם ימי דין, כאומרם ז"ל במשנה: בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ובחג נידונים על המים...
מג) ואחר שהוא מבואר, שהימים טובים הם יומי דדינא, אין ראוי שיתעצל אדם בהם מלבקש על נפשו בתפלה ובתחנונים, כפי משפט היום, כמו שאין ראוי להתעצל בימים נוראים. ואמרינן בירושלמי: האי בר נש דדמיך בריש שתא ודיינין יתיה וכו'. ולאו דוקא שישן, אלא כל שהוא יושב בטל, אף על פי שהוא ער, ישן קרי ליה, הואיל ואינו עושה מעשה טוב ביום דין. והוא הדין לשאר הימים טובים, שהם כולן יומי דדינא, כמבואר לעיל.

(של"ה, מסכת סוכה, נר מצוה, אותיות לט, מג)

טז. בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון וכו' ובחג נידונין על המים

1-5
'וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם' וגו' - ופרשה זו מיירי בכהן ולא בלוי, ולמה קורא לכהן לוי?... הכהן מצד החסד והלוי מצד הגבורה, והנה התנשאות הכהן יותר מהלוי, ודינו יותר מדוקדק, על כן רמז והיה הכהן ללוי, כי אף שהוא מצד החסד, מכל מקום היא בעצמו נידון במדת הדין שהיא מדתו של לוי. "וחלק כחלק יאכלו" בקרבנות הרגל, כי כולם נוטלים חלקם לעצמם ונידונים במדת הדין. ונודע כי בכל הרגלים נידון העולם במדת הדין, כדתנן בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונים על המים, בראש השנה כו'.

(של"ה, פרשת שופטים, דרך חיים תוכחת מוסר, אות לה)

ראש השנה טז ע"א - בארבעה פרקים העולם נידון וכו' תרי דיני מתדנא וכו' מלך נכנס תחלה לדין
[א] סידר האדון ברוך הוא שהנהגת עולמו כולה, בין מה שלמשפט המעשים של בני הבחירה, ובין למה שראוי להתחדש בעולם ובריותיו, תיעשה בסדר כעין מלכות הארץ... והיינו בבתי דינים וסנהדראות עם כל דרכיהם וחוקותיהם לזה; כי הנה סידר בתי דינים שונים של נמצאים רוחניים, במדרגות ידועות ובסדרים ידועים, שלפניהם ייערכו כל הענינים הראויים לישפט ובגזרתם יקומו כל הדברים...
[ה] ואולם לכל עניני המשפטים האלה, בכללם ובפרטיהם, חוקים ודרכים מסודרים, כמו שגזרה חכמתו יתברך שמו לזמני המשפט ולבחינותיו, כגון מה שאמרו חז"ל "בארבעה פרקים העולם נידון", ומה שאמרו "מלך נכנס תחילה לדין - מקמי דליפוש חרון אף", וכן מה שאמרו "תבואה תרי דיני מתדנא", וההפרשים שבין קודם גזר דין ולאחר גזר דין, וכמה פרטים אחרים כיוצא באלו.

(דרך ה' חלק ב פרק ו אות א ואות ה)

בפסח על התבואה
1-2

כמו שבזמן האביב מתגבר הדם ומתרבה הקדחת באנשים וחולאים, גם בזמן ההוא מתרבה קדחת וחום הנקרא שדפון אל תבואת החטים, כנודע, כי החיטים הם חמים ונחים, שוין בטבעם אל טבע בני אדם, משא"כ בשעורים, לפי שטבעם קר, וגם כי השעורה אביב ומתבשלת תיכף קודם זמן החום, משא"כ בחטים "כי אפילות הנה". והנה השעורה נגמר זמן בשולה ביום ראשון של פסח ויצאתה מידי סכנה וביום השני מתחילין לקוצרה מחצי חודש ניסן ואילך. ואמנם החטה התחלת בשולה הוא אז מחצי חודש ניסן, כשנגמר בישול השעורים, וגמר בשולה הוא עד חג השבועות שהם חמשים יום... וכל אלו החמשים יום יש סכנת שדפון ח"ו אל התבואה. וזה שאמרו רז"ל בד' פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, הם החטים מאכל בני אדם, כי אז מתחיל זמן הסכנה שלהם.

(רבי חיים ויטאל, עץ הדעת טוב, פרשת ראה)

[כיון שזה יום הדין על התבואה, מסתבר שגם ההכרזה שה' מכריז על השובע (ברכות נה) היא בפסח. לכן אומרים "כל דכפין ייתי ויאכל", כלומר יהיה שנת שובע כזכרון לטוב שה' מכריז עכשו.]

(בנין ירושלים (יעוונין) דף ז ע"ג - לטקסט)

בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן
1-2

וברכו בטל וברוב דגן ותירוש. ולמה לא ברכו במטר וביצהר? שאותו זמן פסח היה, כמו שנראה ממה שאמרו בענין שני גדיי עזים שהאחד הקריב פסח והאחד עשה מטעמים. ובפסח הוא זמן הזכרת הטל, ועל כן ברכו בטל ולא במטר. וכן ברכו ברוב דגן, לפי שבפסח העולם נדון על התבואה, וכן ברכו בתירוש לפי שעתידין ישראל לשתות ד' כוסות של יין בפסח. ולא ברכו ביצהר שהוא בא מפירות האילן, שזמן דינן בעצרת, ואין לו טעם בפסח.

(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק טו)

בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן וכו' ובחג נידונין על המים
1-5

וביו"ט צריך להעלות המלכות דקדושה מהד' מלכיות דסט"א, וזהו שכתוב (דברי הימים א' כ, א) "ויהי לעת תשובת השנה לעת צאת המלכים", פי' יום טוב נקרא "תשובת השנה", כי כל הימים טובים הם ימי דין, כמו שכתוב בד' פרקים העולם נידון בפסח וכו', וצריך לשוב בתשובה. ועי"ז יוצא המלכות מבין הקליפות, ונתבטל ממשלתם, כשארז"ל (יומא פו ע"ב) גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה, שנגאלין ע"י תשובה מהמלכות דקליפות... ועיקר לבטל כח מלכות עמלק, כי היא כוללת הד' מלכיות, כמו שכתוב (במדבר כד) ראשית גוים עמלק. ועל כן, כשהרג שמואל את אגג מלך עמלק, נאמר (שמואל א' טו) "וישסף שמואל את אגג"... וזה נעשה ביום טוב כנ"ל, וזהו "וישסף"... ושורש התיבה הוא שס"ף והוא ר"ת שבועות סוכות פסח, שהם הימים טובים, שאז יוצא המלכות דקדושה. כי הימים טובים הם ימי דין, שהיא בחי' יראה, בחי' מלכות, כמ"ש (אבות פ"ג) אלמלא מוראה של מלכות.

(ליקוטי מוהר"ן, תורה קלה)

יש לדעת דשם אדנ-י משמעו בכל מקום על שידוד הטבע... ובא זה השם על זה שהוא ית' משנה לפרקים הליכות הטבע כאדון על שלו, שהוא משנה לצורך שעה הנהגה הרגילה שמסר לעבדיו... לשון המקרא דכתיב ברגלים שני פעמים "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה'", אין משמעו בשביל נס ופלא, אלא להתברך בגידולי השנה בג' רגלים שהם ראש השנה על התבואה ועל פירות האילן ועל המים, וע"ז כתיב שיראו פנים בעזרה אל פני האדון פרטי המשגיח על עבדיו הנאמנים וחשובים בעיניו, עד שהוא בעצמו משגיח על פרנסתם והספקת צרכיהם.

(העמק דבר, בראשית פרק טו, ח - הרחב דבר)

קריאה ראשונה היה להשלים התכלית של מה שנעשה יצחק לעולת התמיד, ומזה הוקבע פרנסת ישראל, וע"ז אמר אברהם שיהי' מקום ראית פנים בג' רגלים, שהמה שלשה ראשי השנים לפרנסת ישראל.

(העמק דבר, בראשית פרק כב, טו)

...בשעה שהם בחו"ל ולא הגיעו לא"י דשם עיקר הברכה ברגלים שהמה רה"ש כידוע... משא"כ בהיות ישראל בגולה בארץ לא להם תלוים בהשגחת ה' בכל יום מעין ברכותיו, וזה תלוי בתפלה בכל יום והוא תכלית ישראל.

(העמק דבר, שמות פרק ו, כח)

"אל פני האדון ה'" - לא נזכר כנוי על הקדוש ברוך הוא בשם אדון זולת כאן ובפ' תשא ג"כ בפרשת מועדות, והוא משום שהזהיר הכתוב לילך ליראות בעזרה, וא"כ ההכרח לעזוב את ביתו וכל אשר לו ולילך ליראות, והוא דבר קשה ומופלג, על כן אמרה רחמנא שההכרח הוא לכך, שהרי הקדוש ברוך הוא אדון לארץ, ובברכתו ברגלים שהמה ראש השנה כל רגל למיוחד לו, תלוי כל הישיבה בא"י, על כן נצרכים אז לברכה.

(העמק דבר, שמות פרק כג, יז)

בזכרון האפוד לא כתיב תמיד, משום דשם מיירי בזכרון לברכה ופרנסה, וזה אינו אלא בשעת הברכה ברגלים דאז זמן ראש השנה לצרכי פרנסה, ומש"ה היה מנהג בבהמ"ק שהכהן גדול מתלבש בכליו ביום טוב, כדתנן בחגיגה פ"ב [יז, א], והוא כדי להזכיר ברכת המועד.

(העמק דבר, שמות פרק כח, כט)

"אלה הם מועדי"... דכמו דימי מועדות המה מקראי קודש לנו... כך המה מקראי קודש להקב"ה כביכול לענין הליכות עולם, שהוא עשה ימים אלו לראשי השנה לענינים פרטים, וכדתנן ריש מס' ר"ה ארבעה ראשי שנים הם, בפסח על התבואה, ובעצרת על פירות האילן, ובחג על המים כו'. וא"כ משמעות זה המקרא כך: "מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש", מה ששייך לנו, "אלה הם מועדי" - אלה ולא זולתם... קבעתי אותם להליכות עולם ולצרכי בני אדם.

(העמק דבר, ויקרא פרק כג, ב)

"וכימיך דבאך"... וכבר בא בפירוש ראשונים ז"ל שהוא מלשון זיבה, היינו שפע פרנסה, וא"כ נחלף הז' בד', ויש שפירשו מלשון דוי וכאב, וא"כ נחלף הו' בב'... ולדברינו שני הפירושים נכוחים ואמתים, וקאי על "מנעליך", שהוא קיבוץ לתפלה עוד בשני עתים, א' - בעת רעה וכל צרה רחמנא ליצלן, שכמו שמועיל תפלת רבים לצרת מלחמה, כך לכל צרה שלא תבוא... ב' - לשפע פרנסה שהוא במועדי השנה, שכולם ראשי השנה כדתנן בריש מס' ר"ה, ומתקבצים אז לתפלה, וע"ז כתיב בהם "מקראי קודש", וכפירוש רש"י במס' שבועות יג, א... וזהו כונת המקרא: "וכימיך" - הימים שלך. "דבאך" - הזב שלך שפע ברכה ממעל, גם אז טוב "מנעלך", הקיבוץ שלך.

(העמק דבר, דברים פרק לג, כה)

נסמך פרשה זו לג' רגלים, דכמו הסנהדרין שהם עיני העדה על כל נפשות בני ישראל, כמו כן הג' רגלים מאירים על כל ימי השנה. לכן נידונים בהם בפסח על התבואה בעצרת על פירות אילן בחג על המים. וכמו כן במקום ירושלים ובהמ"ק שנק' מוריה, שמשם הוראה יוצאה לכל העולם.

(שפת אמת, פרשת שופטים שנת תרנו)

...וכעין מה דאיתא בספה"ק בענין היארצייט, שהבר מינן עולה בכל שנה במעלה יותר גבוהה, ומה שבשנה העברה לא הי' נחשב לו לחטא עתה בשנה השנית שעולה במעלה יותר גבוהה נחשב לו לחטא. ובזה יש לומר דלכך כל הימים טובים הם ימי דין כמ"ש חז"ל בחג נדונין כו' משום שהם ימי עלייה, שהאדם עולה בהם למעלה, ועי"ז מתעורר הדין.

(שם משמואל, פרשת וישב שנת תרעא)

ויש לומר דמועדי ישראל דבי דינא מקדשין להו הם נמי חמשה, פסח ושבועות ור"ה ויוהכ"פ וסוכות, ובכל מועד הוא זמן דין בצד מה כאמרם ז"ל בפסח נידון על התבואה וכו', ונראה שהוא מפני שמאיר בהם מאותיות מנצפ"ך שהוא דין.

(שם משמואל, שמות, פורים שנת תרעב)

בפסח זוכין ישראל להשפעת מזוני, ועל כן נידון בפסח על התבואה, והטעם יש לומר שישראל זכו לכך משום דכתיב (ירמיהו ב): "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", ולא השגיחו מאין יהיו להם מזונות במדבר אלא סמכו על ה' יתברך ועליו השליכו יהבם, על כן לעומת זה בזמן הזה זוכין אז להשפעת מזונות מה' יתברך למעלה מסדר הטבע, כמו אז שזכו למן לחם מן השמים. בשבועות זוכין לשפע חיים כמו אז שזכו למתן תורה שהיא חיים, וזהו שבעצרת על פירות האילן, ורמז יש בו "כי האדם עץ השדה ממנו תאכל ואותו לא תכרות". בסוכות זוכין לשפע בני, כי סוכות דוגמת המקדש ועליו נרמז "הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך", זה סוכות זמן שמחתנו, וברש"י (שיר השירים א, טז) בפסוק "אף ערשנו רעננה": המקדש קרוי מטה שנאמר ביואש "בחדר המטות אשר בבית ה'" על שהם פריין ורביין של ישראל, וזהו ובחג נידונין על המים, רומז למיין דוכרין ומיין נוקבין.

(שם משמואל, פרשת אמור שנת תרפב)

[בחג אנו שמחים בכל הברכה שנתן לנו ה', והתורה חביבה עלינו בבחינת המשקין שנמשלה בהם התורה - יין, שמן, דבש וחלב (מדרש שיר השירים א), שיש לנו בהם הנאת הגוף, ולכן ה' דן אותנו על המים, האם אנחנו מטהרים את עצמנו במים, שגם בהם נמשלה התורה. בכך מתורצת הקושיה [בעמ' 238] הרי בפסח נידונים על התבואה וא"א לתבואה בלי מים וא"כ בפסח כבר נידונים על המים [התירוץ הוא שזה לא דין כמה מים נקבל, אלא דין אחר].]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 248) לטקסט

בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן וכו' ובחג נידונין על המים

1-5
וזה (שמואל א' טו) "וישסף שמואל את אגג", כי אגג הוא כללות הארבע מלכויות דסטרא אחרא, כמו שכתוב (במדבר כד) "ראשית גוים עמלק". וזה שפי' רש"י "וישסף" - חתכו לד'. היינו שחתך והבדיל את הדלי"ת, שהיא בחי' מלכות דקדושה... מאגג שהוא כלליות ד' מלכיות דס"א, והעלה את המלכות דקדושה בשלש רגלים. וזה וישסף, ר"ת שבועות סוכות פסח, כי עיקר חיותה מאור הפנים שבשלש רגלים כנ"ל. בבחי' (שמואל ב' יא) "ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלכים", "תשובת השנה" - זה בחי' שלש רגלים, שהם ימי דין, ימי תשובה, כמאמר חז"ל בפסח נידונין על התבואה, בעצרת וכו'. ואז עת צאת המלכים כנ"ל, שמוציאין את בחי' המלכות דקדושה מגליות של הד' מלכיות, ומעלין אותה אל אור הפנים, המאיר בשלש רגלים כנ"ל.

(ליקוטי מוהר"ן, תורה ל, אות ו)

בזכות עשיית המצוות בפועל זוכין לבני חיי ומזוני... יום טוב היא שפע בני חיי ומזוני, ושלשה מועדים הם: פסח בו זכו ישראל ונתקדשו באכילת פסח מצה ומרור, ובשבילם זוכין ישראל למזוני, וזהו הדין בפסח על התבואה מי הוא הראוי לקבל חסד ה' במזוני. שבועות בו ניתנה התורה שהיא עץ החיים והיא הנותנת חיים לישראל, וזהו בעצרת על פירות האילן, כי האדם עץ השדה והדין מי הראוי לקבל שפע החיים. סוכות הוא בבני, כי סוכה היא דוגמת בהמ"ק הנקראת "חדר המטות", שפירש רש"י (שיר השירים א, טז) על שהיא פריין ורביין של ישראל, ויש רמז שבחג נדונין על המים היינו מים דוכרין מיין נוקבין.

(שם משמואל, פרשת בחקותי שנת תרעא)

בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן וכו' ובחג נידונין על המים
1-5

[עיין לקט ביאורי אגדות לקמן כה ע"א בשם עקידת יצחק]

בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון וכו' ובחג נידונין על המים
1-5

בש"ס ר"ה: אמר הקדוש ברוך הוא הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ובהר"ן שם הקשה, כיון שהאדם נידון בר"ה, ודאי על כל המאורעות שלו דנין אותו, על תבואותיו ופירותיו ושאר עסקיו, וכיון שכן הכל נידון בר"ה? וניחא ליה, שג' דברים הללו נידונין לכל העולם בשלשה זמנים אלו, אבל בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו אחד אחד, וגוזרין עליו חלקו מדברים הללו, עכ"ל. ועדיין צריכין למודעי, דהא דבג' זמנים הללו שדנין לכל העולם, בודאי לא עבור עורבין ועטלפין נותנין תבואה אלא עבור האדם, וא"כ שוב בהכרח לומר שהאדם נמי נידון בפרטות כמה מן התבואה יזכה זה וכמה זה, שינתן יחד כמסת הצטרף כל הפרטים.
ונראה עפימ"ש האריז"ל בפסוק "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", היינו לא על גשמיות הלחם לבדה אלא על כל מוצא פי ה' שמעוטף בלחם, והיינו כח הרוחני שבו, עכ"ד. ובודאי כח הרוחני שבמאכל איננו לכל אדם שוה, אלא כמיסת נטייתו אל הרוחניות, כן זוכה לרוחניות המאכל באופן ששנים אוכלין מככר אחד, זה יש בפריסתו כח רוחני יותר מחברו שאיננו כ"כ נוטה אחר הרוחניות... ומעתה י"ל דבפסח נידונים על כמות התבואה ליתן לכל הציבור כפי מסת הנצרך עבור כל פרט ופרט, כי בפסח הוא זמן הזכות מצד הכלל והאבות, וזה מורה מצות קרבן פסח ראשו על כרעיו על כל האברים יחד ונאכל למשפחות, אבל בר"ה שכל העולם עוברין לפניו כבני מרום, נידונין כל אחד כמה רוחניות תהי' במאכלו כל פרט ופרט בפני עצמו.

(שם משמואל, ויקרא, פסח שנת תרעט)

בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן וכו' ובחג נידונין על המים וכו' שמע מינה תרי דיני מתדנא
1-13

הואיל ואין תבואה פירות ומים אלא לאדם, אף אנו נשאל ונאמר שמא הכל נגזר בראש השנה ונחתם ביום הכפורים כמו שאמרנו בדינו של אדם, וכדעת רבי מאיר לכל מילי, ולמאי הלכתא קתני האי סתמא פסח ועצרת וחג? והשיב הר"ן, שדברים אלו נדונים בזמנים לכל העולם, ובראש השנה מתחלקים לגברים. ונכון הוא. ואפשר עוד דכל מאי דאתמר בדינו של אדם הוא על עצמו בכלל, לבני חיי ומזוני, דכלהו במזלא תלו, אלא שבראש השנה נגזר עליהם אם האדם ראוי להיות משלימין לו או פוחתין לו... ומי שזוכה לשתי שלחנות ומשלימין לו בהרוחה, מיקרי נכתב לחיים מדי שנה בשנה, ואפילו באחרונה, כמו שיבא, שהרי מלאו ימיו ושנותיו. אמנם לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי אילו נגזר כל ארבעים שנה שהיו אבותינו במדבר שדפון לתבואה ורקב לפירות וחורב למים, הרי בלי ספק בכל ראשי אותן השנים נכתב ונחתם על ישראל לאכול לשבעה דגן שמים ולשתות מבארה של מרים. ולעומת זה סופר מימי רבי יוחנן שפעם אחת היו ד' סאין בסלע ונפישי נפיחי כפן מדלית איסר. הרי ידיעת ההפכים שכבר היו מלפנינו מחייבת לנו כי דין האדם לחוד, ודין התבואה לחוד. ואף מים ופירות כיוצא בה. צא ולמד מחרוב ועין המים שנזדמנו במערה לרבי שמעון ולרבי אלעזר בנו בפרק במה מדליקין. ובכגון דא ודאי למדין ממעשה נסים, שאינם אלא מסגולות ההשגחה העליונה על כל דרכי בני אדם מגדול העצה ורב העלילה. רק אין דבר שתתחלף בו התבואה ממים ופירות אלא דמיתדנא תרי דינין, בפסח שלפני הזרע נידונית על הזריעה ועל הצמיחה, ובפסח שלפני הקציר נידונית על הבשול והאספה הביתה לשלום. מיהו עיקר דינה על התבואה שבשדות שהיא בקמותיה אם תתברך לאכילה ולזריעה, והוי דומיא דכל הנך, אלא שסוף סוף ממילא היא נידונית תרי זמני. ואיכא למימר בטעמא דמלתא, דשאני תבואה הואיל ועיקר חיותא היא. ואתיא נמי כמאן דאמר פרי שחטא בו אדם הראשון חטה היה, ונקרא עץ לחוזק נטיעתו... עוד נאמר לו "בזעת אפך תאכל לחם", דן אותו גם אחרי צמיחתו לכמה יגיעות.

(רבי מנחם עזריה מפאנו, עשרה מאמרות, מאמר חקור דין, חלק ב פרק ב)

בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון וכו' ובחג נידונין על המים וכו' שמע מינה תרי דיני מתדנא
1-13

בכל עת שחוזרים חקות שמים וארץ לאותה הנקודה שממנה ובה התחילו בסבובם... ולמזג ליחות האדם להולידו ולהבריאו, מתעוררים הבחינות העליונות האלקיות והמלאכים והכחות המנהיגות את העולם... אלו מיימינים לזכות מצד הזכיות הנמצאות באדם... וראוי להחיותו לזונו ולפרנסו ולערוך לפניו שלחן, ואלו משמאילים לחובה כי הוא כלו קטטה ושקר ומכעיס את בוראו. ומזה הטעם עצמו נדון האדם ג״כ בפסח על התבואה ובעצרת על פרות האילן ובחג על המים, והכל הוא על פי מעשי בני אדם. ואע״פ שנדון על הכל בראש השנה, חוזר ונדון בעדם על כל אחד מאלו בפרטות בהתקרב הגעת הקצב ופסוק המזון שנפסק בראש השנה. הא למה דומה, למלך שקצב על עבדיו כך וכך לשנה, ודרכו לפרוע מנותיו וקצבותיו בארבעם פרקים בשנה... והגם שבראש השנה בשעה שקצב פרס כל אחד ואחד מהם הכל היה במשפט ומשרים... מ״מ בבא כל פרק ופרק מפרעון רביע הפרס הקצוב מתעוררים שלוחי המלך המחלקים הפרס ע״פ חק המלכות בחקירה ודרישה אם ראויים לאותו הפרס כאשר בתחלה... וכדומה לזה הוא דין האדם, כדאמרינן בזוהר פ' ויקרא ופרשת קדושים: תניא בארבע תקופות דשתא קלא אתפסק ודינין מתערין... וכמו שבמלך בשר ודם לא בלבד בשעת הפרעון מתעוררים אלא גם בהתקרב זמן הפרעון, כגון כששולח המלך השלוחים מבית המלכות להוליך להם הפרס, חוקרים ודורשים אם ראויים, כן ג״כ במלכותא דרקיעא מתעוררים מלמעלה לדין בעת הפרעון, וכדאמרי׳ בגמרא: אמר רבא ש״מ תרי דיני מתדנא שתא, ופירש רש״י: קודם לזריעתה וסמוך לקצירתה. ע"כ. אלא שאינו דומה התעוררות ראש השנה שהוא התעוררות ראשון... והוא על כל קצבת ופרס השנה כלה וכל צורכי האדם וחייו, אשר על כן נתיחס ונתיחד זה היום לדין האדם כאומרם ואדם נדון בר״ה, כי הוא הקושר כל העולמים עליונים ותחתונים והכל נברא בשבילו... ולכן ראוי ומחוייב שביום דינו יהא נדון כל העולם כלו... ושאר התקופות הם דין פרטי ומ״מ בהם נדון האדם כמו שכתבנו, כי ע״פ מדותיו ומעשיו נדונים התבואה והפירות והגשמים, כי לו ובעדו הם, וכמו שכתבו בזוהר... שהרגלים ימי דין האדם נינהו.

(רבי יוסף סמיגה, מקראי קדש, חלק ב פרק יא, דף פג ע"ב במהד' שמ"ו, סא ע"א במהד' תרמ"ד)

בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן וכו' ובחג נידונין על המים וכו' שמע מינה תרי דיני מתדנא
1-13

ובמדרש: למה בפסח לא נאמרה שמחה בכתוב, והזכיר שמחה בעצרת פעם אחת, "ושמחת לפני ה׳ אלהיך" (דברים טז, יא), ובסוכות ג׳ פעמים... לפי ששנינו: בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בר״ה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, ובחג נידונין על המים. ומפני שהפסח יום הדין וכל הדינין עתידין להעשות, לכך לא נזכר בו שמחה כלל, אבל בעצרת שכבר עבר דין אחד של פסח נכתב בו שמחה אחת, ובחג שכבר עברו ג׳ דינין, פסח ועצרת ור״ה, לכך נכתבו בו ג' שמחות. כן מצאתי בספר רבינו בחיי. וטעם שבאה שמחה שלישית במיעוט שמחה, "והיית אך שמח", ואכין ורקין מיעוטים, מפני שעדין לא נגמרה מלאכת דין המים עד יום א״ך כחדש, והוא הושענא רבה, ועדיין תלויים ועומדים כל ימי החג. אי נמי על כי אמרו ז׳׳ל כי תרי דיני מיתדנא שתא. ואף שנניח כי ביום ראשון של חג נידונין על המים, מכל מקום לא נדע מה יהי נגזר על התבואה בפסח משדפון וירקון וברד. ולכך לא נקטינן כי אם פלגא בידן, ולבך לא היתה שמחה לפניו כל כך.

(רבי אברהם מונסונייגו, שיורי מצוה, פרשת אמור, עמ' קמט)

בארבעה פרקים העולם נידון וכו' שמע מינה תרי דיני מתדנא
1-13

אלא אמר רבא תרי דיני מתדנא - כן צריך לומר. ולפי זה הא דתנן בארבעה פרקים העולם נידון, אף דחמשה דינין הם, דהא לרבא בפסח תרי דיני מתדנא, בין על התבואה דקיימא השתא ובין על תבואה שיזרעו במרחשון הבא, מ"מ אף שהדינים הם חמשה מ"מ בשנה מיהא אינם אלא ארבע פעמים, אף שבפרק אחד נדונית שני דינים. וזה כיון רש"י במשנה שכתב בארבעה פרקים בשנה.

(רבי יעקב טולידאנו, ברית יעקב, כאן)

בפסח על התבואה וכו' תרי דיני מתדנא
1-13

יש לפרש מ"ש "ונתתי מטר ארצכם בעתו", כי אם כשישראל עושין רצונו של מקום בשעת יורה, אף שגלוי לפניו שעתידין לחטוא, אפ"ה אין הקדוש ברוך הוא דן את ישראל אלא לפי אותו השעה, וכמו שאמרו חז"ל [לקמן טז ע"ב] גבי ישמעאל "כי שמע אלהים לקול הנער באשר הוא שם". וכן אם עושין רצונו בזמן מלקוש, אף על גב שאמרו שבפסח נידונין על התבואה ואמרו חז"ל בתרי דיני נתדינו, אפ"ה בכל זמן אינו נידון אלא לפי אותו שעה. והיינו דאמרינן בפרק כיצד מברכין [ברכות] דף לה [ע"ב]: כתיב "ולקחתי דגני בעתו" וכתיב "ואספת דגנך" וכו', פירוש, אף שכבר גדול הדגן מפני שבתחלה היו ישראל טובים, אפ"ה כיון שהיה ידוע לה' יתברך שעתידין לחטוא קודם שיגמור הדגן, הרי מתחילה היה דגנו אלא שלא היה עדיין הזמן גורם שלא יגדל, כיוון שהיו טובים באותו שעה.

(פנים יפות דברים פרק יא פסוק יד)

בפסח על התבואה וכו' תרי דיני מתדנא
1-13

"האזינו השמים ואדברה" וגו', וישעיה אמר "שמעו שמים והאזיני ארץ". יש לומר הטעם, שאמרו חז"ל [ספרי י] שהעיד שמים וארץ שאם יחטאו יעצרו השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן יבולה. והנה אמרו חז"ל [שם] כי לשון האזנה היינו שיכנס הדברים באזניהם הוא יותר מלשון שמיעה. ולכך יתכן לומר לשון האזנה בדבר שהוא עיקר. ולכאורה עונש הארץ יותר עיקר מעונש השמים, לפי שעונשה היא אף אחר עונש השמים, ואם חטאו ישראל אחר שכבר ירדו הגשמים, אז נענשו ע"י הארץ שלא תגדל התבואה, נמצא עונש הארץ היא יותר עיקר מעונש השמים. אך זה אינו, לפי מה שאמרו חז"ל... בפסח על התבואה, דתרי דיני מתדני, דהיינו בר"ה בתחילת זריעה, ופסח סמוך לקציר, שלא תלקה ע"י ברד ושדפון ורוח סערה וכיוצא בו, והני בשמים נינהו כדאיתא בחגיגה דף יב [ע"ב], שהשמים נקראו מכון שבו אוצרות ברד וסערה ומער' של קיטור. הרי דהשמים הוא עיקר, שהם אחרונים, ואף אם חטאו אחר שגדלה התבואה, אז עונשם ע"י השמים בברד ורוח סערה המשדפת את התבואה. לכך ראוי לומר לשון האזנה לשמים. אך איתא בחגיגה שם... דוד ביקש עליהם להורידן לארץ... הרי בימי ישעיה שהיה אחר שביקש דוד והורידן לארץ, הרי הארץ היא העיקר, שהעונש על ידה היא באחרונה, לכך אמר ישעיה לשון האזנה בארץ, שעל ידה הוא עיקר העונש.

(פנים יפות, דברים פרק לב פסוק א)

בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון וכו' ובחג נידונין על המים וכו' הכל נידונים בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו וכו' ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום שנאמר ותפקדנו לבקרים רבי נתן אומר אדם נידון בכל שעה שנאמר לרגעים תבחננו וכו' תנא דבי רבי ישמעאל היא דתנא דבי רבי ישמעאל בארבעה פרקים העולם נידון וכו' ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים וכי קתני מתניתין אתחלת דין וכו' בחינה עיוני בעלמא וכו' לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו וכו' מלך וצבור
1-36

סוגיא דשמעתא בפרק קמא דראש השנה שאדם נידון בכל שעה לבחינה ועיוני בעלמא כרבי נתן, ובכל יום נידון לפקידה שהוא עיון כולל בחינות הרבה כרבי יוסי, דכל חד מנייהו חדא קתני, ולא פליגי רבנן עלייהו. ושתי מדות אלו נוהגות בשלמים. ועליהם אמר איוב "מה אנוש כי תגדלנו כי תשית אליו לבך ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו". ומלך וצבור כיוצא בהן, שכן מפורש על ידי שלמה "לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו, פירוש כל דבר ודבר שביום אחד, שהם מבחינות הרבה, מתאספים באותו יום לפקידה. ועל המשפט הכולל הזה אמרו: אין אדם לן בירושלים ובידו עון. ועל זה נאמר "ביומו תתן שכרו", שדרשוהו על שכר מצוה שבכל יום... אתאן לרבנן, דכלהו סבירא להו שכל אדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים כדמתנו להו רבי מאיר ורבי יהודה, וכן תנא דבי רבי ישמעאל, ולא נחלק אדם בדבר. על מה נחלקו? על דין העולם בכלל, דתנן בד' פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון ובחג נדונין על המים. ואסקינן דסתם מתניתין אתא כתנא דבי רבי ישמעאל וכי קתני אתחלת דין. לפיכך לא הוזכר במשנתינו שאדם נחתם ביום הכפורים, כדקתני בברייתא להדיא. ובהא פליגי: רבי מאיר לית ליה ד' פרקים. רבי יהודה תני להו לגזר דין, שכל אחד נחתם בזמנו, בפסח על התבואה, וכן כולם, וסבר רבי יהודה שתחלת דינם תלוי בראש השנה. ותנא דמתניתין אפקינהו לכלהו מדין ראש השנה, לבר מאדם. ומדאמרינן דכי קתני אתחלת דין, צרכינן למנדע גזר דין דהני תלת אימת הוי. ולקושטא דמלתא אין דברים הללו צריכין להתייחד אליהם זמנים מחולפים, אחד לתחלת דין ואחד לגזר דין, אלא הכל נגזר עליהם בבת אחת. לא אמרו תחלה וסוף אלא לאדם שאם שב בנתים מוחלין לו. ולאוקמיה למתניתין דלא כרבי יהודה אמרו דכי קתני אתחלת דין, לאפוקי ראש השנה שאינו תחלת דינם של תבואה פירות ומים. נמצא ארבעה פרקים, ג' מהם תחלה וסוף, ופרקו של אדם לתחלת דין דוקא, שהרי הוא נחתם ביום הכפורים לדברי הכל, שבו נימול אברהם בבקר לדעת קצת, ובו נעקד יצחק בשעת המנחה, ובו ניתנו לוחות שניות שנתקיימו בידינו לחיותנו כהיום הזה...
פרק ג: דכוליה עלמא מיהת אדם נדון בראש השנה שבו נברא, וגזר דינו נחתם ביום הכפורים הבא לי' הימים, שהם עדה שופטת [סנהדרין ב ע"א] לבינוניים שלא זכו, והם גם כן עדה מצלת [שם] למי שזכו בהם.

(רבי מנחם עזריה מפאנו, עשרה מאמרות, מאמר חקור דין, חלק ב פרק א ופרק ג)

בפסח על התבואה וכו' מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמר הקדוש ברוך הוא הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות
1-44

ובמצות עומר בפסח, ושתי הלחם בעצרת, ונסוך המים, מצות של תורה הם. ואמרו במסכת ראש השנה בפרק קמא: מפני מה אמרה תורה הקריבו עומר בפסח וכו'? כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. חלילה חלילה להיות שכר הקרבת העומר לברך תבואה שבשדות, שנראה שיש שכר אחר בעולם הזה. אלא כך היתה כוונת רז"ל: מפני מה הוקבע פסח להנפת העומר יותר משאר הימים שיש תחילת בישול תבואה, עד כלות קציר שעורים וקציר חטים? לפי שבפסח העולם נדון על התבואה, עצרת שתי הלחם, וכן החג לניסוך המים.
ואני אומר בכל מצוה שיש לה זמן קבוע, שלזמן עשייתה שכר בעולם הזה כפי הראוי לזמן ההוא, ועיקר שכרה בעולם הבא.

(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק ז)

בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן וכו' ובחג נידונין על המים וכו' אמר הקדוש ברוך הוא הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות וכו'
1-44

תקנו לנו חכמים בתפלה:... ועל המדינות בו יאמר... מה שאמרו "אי זו לרעב אי זו לשובע", יש מפרשים שזה על הרעב שבא במדינות מחמת עצמן, כגון רעב של מצור כענין הרעב והשובע שבא בשומרון בימי אלישע וכיוצא בזה, וכן הרעב והשובע הבא מחמת גופו של אדם, אוכל ואינו שבע או שמתברך מזונו במעיו, אבל רעב ההווה בעולם כגון של תבואה ושל פירות האילן אינו בראש השנה, שהרי שנינו בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן ובחג נידונין על המים. אבל בירושלמי מצינו כלשון הזה... מתניתין כמן דמר כולהון נדונין בזמנן וגזר דין של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו דתנינן ובחג נדונין על המים, מילתיה דרב אמרה כולהון נידונין בראש השנה וגזר דין של כל אחד ואחד מתחתם בראש השנה, דתני בתקיעתא דבי רב: זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון וכו'. וכן הברייתא השנויה בגמרא (לקמן יז ע"ב): הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בראש השנה ופסקו להם גשמים מועטים ולבסוף חזרו בהן וכו' הכי משמע, דעל המים נמי נדונין בראש השנה. וכן המעשה שהזכירו במסכת ברכות (יח ע"ב) מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה... שמעתי מאחורי הפרגוד שכל הזורע וכו' - כך הוא, שעל הכל נדונין בראש השנה. ומ"מ דרשא דר' עקיבה אמת הוא: מפני מה אמרה תורה הביאו לפני עומר בפסח וכו', שרצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל שיתרצו לפניו בכל מין ומין בזמנו כדי שיכתבם לזכות בשעת הדין בראש השנה.

(רמב"ן, דרשה לראש השנה, עמ' רכב-רכג במהד' שעוועל)

בפסח על התבואה וכו' ואדם נידון בראש השנה וכו' הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות
1-44

למה נעלם בתורה טעם ראש השנה... ולא נאמר בו טעם כי ישב אלהים למשפט?... אבל זהו לטובת ישראל, כי ידוע מ"ש [פרקי דר"א פ"י] הטעם דלמה ברח יונה וביקש לכבוש נבואתו לנינוה, משום דאמר: גוים נוחי תשובה הם, יעוררו חימה על ישראל דהם מקשים ערפם לשוב, ולכך היה מוסר נפשו למות בשביל ישראל. וכן הדבר, אילו הגוים היו יודעים ומרגישים כמונו שראש השנה יום הדין ופקודה לכל השנה, היו חוזרים בתשובה למאוד, והיה נפלא מעשיהם בכל ענינם, ועי"כ היה לישראל קטרוג משטן והיה חימה על ישראל. ולכך העלים ה' מהם יום הדין, כדי שלא יחייבו לישראל. ולכך אילו היה כתוב בתורה, היה הדבר נתוודע להם, כי רוב אומות מאמינים בתורה שבכתב ומודים כי היא מה', ולכך העלים ה' ומסרו בתורה שבע"פ כי הוא יום דין, וזהו האומות פוקרים בו כנודע. וזה לטובתנו. ולכך אמר דוד [תהילים קמז] "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום", שהעלים מאתם יום המוגבל לחוק ומשפט, ולכך "הללויה", כי עלינו לשבח לה' בזה, כי הגדיל חסדו אתנו מאוד בזה.
ומזה תבין ענין חרטומי מצרים שפתרו החלום לפרעה, שבע ארצות אתה כובש ז' ארצות אתה מפסיד, ז' בנים תוליד ושבעה ימותו [בראשית רבה פרשה פט, ו], וקשה כיון שבא לידי כך, למה לא אמרו מטיבי החלום שראה שבלים עולים שהוא על שני רעב ושני שובע? אבל יש להבין במה שאנו אומרים בתפלת מוסף ראש השנה: "ועל המדינות בו יאמר איזו לרעב ואיזו לשובע", וקשה לכאורה הא קיי"ל בפסח נדונים על התבואה אם שיהיה לשובע או לרזון ח"ו, וא"כ מה טיבו של זה שאומרים בראש השנה גוזר איזו לרעב ואיזו לשובע? אבל תדעו כי בזה נשתנת ארץ ישראל מכל שארי ארצות, כי ארץ ישראל סגולה לישראל כנודע, וזהו הכל בניסן כי בו יצאו ממצרים, ולכך מלכי ישראל הכל מניסן מונין [לעיל ג ע"א], וכן העומר בא מארץ ישראל, וארץ ישראל היא מדינה פרטית שדנין אותה בפסח על זרע תבואות ארץ ישראל, אבל חוץ לארץ ושארי ארצות הם בכלל נגררים הכל אחר תשרי כמו מלכי אומות העולם מתשרי [לעיל ג ע"א], והכל מתשרי והכל נדונים בראש השנה. וזהו שדייק ואומר: "ועל המדינות בו יאמר", היינו חוץ לארץ... ולכך בחוץ לארץ נדונים בראש השנה, אבל ארץ ישראל נדון בהקרבת עומר, או בזמנה - בעונותינו הרבים עכשיו בגולה - על התבואה. ומזה תבין דעת רוב חכמים דאין חדש נוהג בחוץ לארץ, כי ענין חדש תלוי בעומר כמבואר, ואמרו הקריבו עומר כדי שתתברך תבואת ארץ, וזהו הכל לארץ ישראל לבד, ולכך חדש רק בארץ ישראל נוהג.
והנה החרטומים לא ידעו זה, כי מ"ש משפטים בל ידעום היינו זמן משפט, והם חשבו כי בדרך כלל בפסח נדונים על התבואה כל ארצות, ולכך פרעה שחלם בראש השנה כנודע, כי בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים [לעיל י ע"ב], ושפטו לפתור החלום מעין אותו היום, ולכך שפטו על מלחמות הצלחה והפסד, כי בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום, וכן שפטו על מיתה וחיים, כי הוא בראש השנה כנודע, אבל על רעב ושובע מאנו לשפוט, כי אין זה טיב ראש השנה. אבל יוסף הבין... כי שארי ארצות זולת ארץ ישראל הקדושה אינן בכלל דין פסח רק בראש השנה, ולכך באמת יש במדרש דעות שלא היה רעב... בארץ ישראל... כי על ארץ ישראל לא נגזר בראש השנה.
וזהו כוונת הפסוק "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו", הרצון, שטעם ענין התקיעה והחג מכוסה בתורה מבלי זכר לטעם, רק הוא "חוק לישראל", וקאמר הטעם דלמה הוא בגדר חוק לישראל, הוא "משפט לאלהי יעקב", וזהו לטובתנו, שלא ירגישו בו גוים ונעלם מאתם יום דין ומשפט. ולזה מביא ראיה "עדות ביהוסף" וכו', שג"כ לא ידעו על בוריו זמן משפט על נכון, ולכן לא ידעו לפתור חלום על נכון, אבל לישראל שנודע דבר חוק ומשפט, הבין יוסף כי בראש השנה דנין לשאר ארצות, ולכך בטוב פתר והצליח.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ה)

בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן וכו' כל הני הרפתקי דעדו עלה אימת איתדון וכו' שמע מינה תרי דיני מתדנא וכו' אמר הקדוש ברוך הוא הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן
1-46

כתב במ"א סקט"ז: נוהגים באשכנז להרבות בו [בט"ו בשבט] במיני פירות של אילנות... ואפשר לומר טעם למנהג זה, דעל ידי דמרבים בפירות יזכור שהוא ר"ה לאילנות ויתפלל עליהם שיתברכו הפירות, כדאיתא במס' ר"ה: מפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שבעצרת זמן פירות אילן כו' אמר הקב"ה כדי שיתברכו להם פירות אילן. ובפירות אילן נמי איכא לאקשויי כל הני דהרפתקי דעדו עלייהו אימת איתדן, כדפריך על התבואה, ומשני ש"מ דתרי דיני מתדני. וי"ל דהוא הדין נמי בפירות האילן תרי דיני מתדני. ומשום הכי מתני פירות אילן גבי תבואה בהדדי. ולפי"ז י"ל דמתדני בט"ו בשבט נמי, דהוא ר"ה לאילנות, והוא יומא דדינא דפירות. ומשום הכי מרבים בפירות לזכור להתפלל עליהם, דוגמא דמעמידין אילנות בביהכ"נ בשבועות להזכיר להתפלל עליהם, כדאיתא בש"ע (מג"א סי' תצד סק"ה).

(רבי אפרים הקשר, אדני פז, סימן קלא)

טז. בעצרת על פירות האילן

2
כמו שבראש השנה רצה הקדוש ברוך הוא להשגיח ולדרוש מעשה בני האדם, כי הוא יום הבריאה הראשונה וחידוש העולם... כן רצה ביום מתן תורה שהוא מורה על חידוש העולם, להשגיח ולדרוש על מעשה העולם, ולדונו על פירות האילן, כדאיתא בפרק קמא דראש השנה: בארבע פרקים העולם נידון וכו', בעצרת על פירות האילן. וכבר ביארנו, כי הפירות ההם הם הנשמות הפורחות מאילנו של הקדוש ברוך הוא, והעולם נידון ביום זה על התורה שנתנה בו שבטלו עצמם ממנה, והוא אמרם על פירות האילן, בלא השלימם בתורה ובמצות כראוי.

(ר' מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סתרי חג השבועות, עמ' קו במהד' תשנ"ו [הובא בשל"ה, מסכת שבועות, נר מצוה, אות יט])

בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון
2-3

ראש השנה - כן נקרא היום ההוא בדברי רבותינו בתורה שבע"פ, וכן הוא שם המורגל בפי כל ישראל. הנה להיות היום ההוא יום הדין והגבורה, ושיעור קומה של כל מדה הוא עשרה, והנה עשרה פעמים אלהי"ם בגימטריא ר"ש השנ"ה, רק שניתוסף בראש השנה א', המרמזת לאלופו של עולם המחיה את כל באי עולם העוברים לפניו כבני מרון.

(רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, בני יששכר, תשרי, מאמר ב, אות א)

כה) במדרש פרשת אמור פרשה כט [יב]: בכל מוספין כתיב "והקרבתם", וכאן (במוסף ראש השנה) כתיב "ועשיתם אשה". הא כיצד? אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בניי, מעלה אני עליכם כאילו היום נעשיתם לפני, כאילו היום בראתי אתכם בריה חדשה... דבשעת המשפט, כשעוברין לפניו כבני מרון, הנה כשנמצא ח"ו שמץ עבודה זרה אצל שונאי ישראל (הגם שאינו עבודה זרה ממש, הנה נמצא כמה ענינים שהם עפ"י התורה כעין עבודה זרה כמו שאמרו רז"ל כל הכועס כאילו וכו' [זוהר ח"א כז ע"ב], כל המשנה בדיבורו וכו' [סנהדרין צב ע"א] ועיין בחובת הלבבות בשער יחוד המעשה [פ"ד] בענין עבודה מזוייפת דהוה כעבודה זרה, ובפרט עון חילול השם ח"ו), אם כן הוה כזנות ח"ו, והגם שהוא באונס תוקף הגלות והיסורין, הנה הקדוש ברוך הוא כהן הוא [סנהדרין לט א], ואשת כהן שזינתה אפילו באונס אסורה לבעלה ח"ו ולא מהני תשובה לזה. הנה אלקינו מרחם, כשישראל עושין תשובה בראש השנה ובעשרת ימי תשובה הם נעשין כבריה חדשה, כידוע לך דבראש השנה חוזרים כל הדברים לשורשן כמו בשעת בריאת העולם [פרי עץ חיים שער ר"ה פ"א]... ופנים חדשות באו לכאן. וזהו הנרמז "ועשיתם אשה לה'", קרי ביה אִשָׁה, כביכול כנסת ישראל נעשית כאשה חדשה לדודה וטהורה היא...
כו) ויש לדקדק אומרו כל באי עולם ולא אמר "כל העולם"... צונו ה' אלקינו ית"ש בעשה ול"ת לקדש שמו יתברך, דהיינו למסור את עצמנו למיתה בבוא מכריח להכריח לע"ז, והוא בלא תעשה "ולא תחללו את שם קדשי", ובעשה "ונקדשתי בתוך בני ישראל" [ויקרא כב, לב], ועפ"י חשבון הרמב"ם במנין המצות... המצוה הזאת ולא תחללו וכו' מצוה רצ"ו (מנין מרו"ן), והמצות עשה שלאחריה ונקדשתי בתוך וכו' (למסור נפשו בפועל על קדושת שמו) היא מצוה רצ"ז...
דהנה כתיב [יחזקאל א, יד]: "והחיות רצוא ושוב" (הנה בתיבת רצוא האל"ף אינה נקראת במבטא)... ידוע ארבעה חילוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש... חילול השם (שהוא כעובד ע"ז ח"ו) כולן תולין ומיתה ממרקת... [יומא פו א]... ז"ל הזהר פרשת במדבר דף קכא [ע"א]: דרזא דמלה דאית חובין דלא מתכפרן עד דאתפטר בר נש מעלמא... והאי יהיב גרמיה ודאי למותא ומסיר נפשיה לההוא אתר וכו' (רצה לומר, מקבל עליו מסירות נפש) כמאן דאתפטר מן עלמא וכו' וכדין קוב"ה מרחם עלוי ומכפר ליה לחוביה, עכ"ל. הנך רואה שמסירות הנפש בכח באמת, שמקבל עליו כפי המצוה שנצטוה "ולא תחללו" וכו' "ונקדשתי" וכו', אתחשיב כאילו מסר נפשיה בפועל, ואפילו היה בידו עון חילול השם (שהוא כעובד ע"ז)... מתכפר ליה. והטעם הוא כנ"ל דישראל כביכול נתקדשו בקידושין לדודה, והנה בזנות ח"ו אחרי אלהי נכר הארץ נאסרים ח"ו אפילו באונס (דכביכול קוב"ה כהן נקרא), על כן אינו מתכפר העון עד שפושט צורה ולבש צורה אחרת בגן עדן, חלוקא דרבנן. אבל לפי דברי הזהר, כיון שמקבל האדם על עצמו מסירת הנפש בכח, אתחשיב ליה כאילו מסר נפשו בפועל ונעשה בחיים חיותו כבריה חדשה. זהו הענין "והחיות רצוא ושוב", "החיות רצוא" - כשמוסרים נפשם בהסכמה אמתיית כאילו וכו', "ושוב" - אחר כך חיות חדש מאלופ"ו של עולם ונעשה כבריה חדשה (תבין, הא' בתיבת "רצוא" אינה נרגשת במבטא והוא מורה על אלופו של עולם, ויתבאר לפנינו). על כן מצות ל"ת ולא תחללו וכו' הוא בתורה במספר רצ"ו, ואחר כך מצות עשה ונקדשתי וכו' במנין ומספר רצו"א באל"ף מאלופו של עולם שנשפע לו חיות חדש, "ושוב" - שנעשה כבריה חדשה, ואפילו ח"ו יש בידו חטאים גדולים... מתכפרים כיון שנעשה האדם כבריה חדשה.
ומעתה תתבונן הרמז: כל באי עולם (היינו עול"ם מלא כזה עי"ן ו"ו למ"ד מ"ם בגימ' מרו"ן רצ"ו, הנה באי עולם) עוברים לפניו כבני מרו"ן, רצ"ו, מצות קידוש השם ולא תחללו, וכשתתמלא הו' של עול"ם גם בא', בגימ' רצו"א, מצות עשה ונקדשתי וכו' (...בספר ברית כהונת עולם... כתב... שהוא מה שאומרים אח"כ בכל פעם במוסף "ונאמ"ר", בהוספת האל"ף על תיבת מרו"ן, עיין שם) הוא סוד החיות "רצוא ושוב", שנעשים כבריה חדשה על ידי מסירות הנפש בכח אתחשיב וכו', וה' יתברך מתרצה לישראל.

(רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, בני יששכר, תשרי, מאמר ב, אותיות כה-כו)

ידוע ואיתא בספרים הקדושים דרמ"ח אברי הנפש אינם נשלמים רק ע"י רמ"ח מצוות עשה... כל עוד שאינו מקיים כל רמ"ח מצוות עשה הרי הוא מחוסר אבר... איך יבוא לשרת לפני מלך הכבוד? אך כבר כתבנו שהתירוץ הוא מפני שכל ישראל הם כגוף אחד ממש, וכל מצוה שאדם עושה היא בשם כל ישראל, ונצטרפו כל המצוות מכל ישראל יחד... אך כל זה הוא באיש המתאחד בכלל ישראל, שכל ישראל הם לו כאילו הם אבריו ואוהב אותם כגופו... זהו לימוד גדול לר"ה שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ולא יתחזי פגום קדם מלכא, לבד מה שצריך תשובה על עבירות שבידו, עוד אינו מספיק, שהרי עדיין הוא מחוסר אבר כנ"ל, ואין לו תקנה רק ע"י התאחדות בכלל ישראל, להשתדל מאד להכניס בלבו אהבת הכלל ולהיות כל מעשיו בשמחה ובהתפעלות ורגשת הנפש ולא בעצבון ח"ו, ובזה יקיים "בתוך עמי אנכי יושבת", כבזוה"ק (ריש פ' בשלח) דזה נצרך לר"ה, ואולי הוא מטעם שכתבנו.

(שם משמואל, פרשת כי תבוא שנת תרעא)

הני תשע דראש השנה כנגד מי? אמר רבי יצחק דמן קרטיגנין: כנגד תשע אזכרות שאמרה חנה בתפלתה, דאמר מר בראש השנה נפקדו שרה רחל וחנה [ברכות כט ע"א]. לעומת כלל הרבים, שהוא מתיחש במספר עשר, שהוא התחלת הכלל, מתיחש היחיד, של כל אחד ואחד מהרבים, במספר תשע. על כן, חנה, כשבקשה שיעשה ה' יתברך חפצה הפרטי, ויעשה נס לצורך יחיד, למעלה מדרך הטבע הכללי ביחש אליה, הזכירה תשע אזכרות בתפלתה, לעומת ההשגחה הפרטית האישית. ובראש השנה, שכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, בסדור ההשגחה הפרטית האישית, ואנו צריכים להשכיל ולהעמיק את הכרת ההשגחה הפרטית האישית, להיטיב ולשפר המעשים הפרטיים ולאפושי ברחמים כל אחד על עניניו הפרטיים ג"כ, שמזה תבנה הצלחת הכלל כשיהיו כל הפרטים מוצלחים, על כן תקנו אז את התפלות ג"כ במספר תשע.

(עולת ראיה, חלק ב, עמ' של = עין איה ברכות כט ע"א)

וזהו שאמר "ובטוב העולם נידון", שבעת הדין נמצאים אז בהטוב היותר נעים, בתוך העדן, ממש באותו המעמד שלפני החטא. ומזה אנו עומדים על גודל מעלת יום הדין, שלמען המשפט הנורא כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, ונמצאים אז בתוך העדן הנפלא, וכרוז יוצא אז לכל יחיד ויחיד מישראל: חזור בך ובא ונטייל יחד בגן עדן.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ב, אבות פ"ג מט"ו, עמ' קפב)

[זה רמוז בפסוק "לעברך בברית ה' אלקיך", שעוסק בראש השנה, כרמוז במלים "אתם נצבים היום" - "אתם" הוא ראשי תיבות א' תשרי משפט.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף ד ע"ב) לטקסט

בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם

ואמר "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם" לומר שמצד שיצרם וידע ענין התחלתם, יחויב שידע כל מעשיהם שבתם וקימתם עד שכבר ישגיח עליהם באופן ההוא הכולל. וזאת היתה כונתם ז"ל בזה הכתוב כשאמרו בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון שנאמר "היוצר יחד לבם" וגו', שכוונתם לבאר שלא לבד נדונים בו ביום, כי אם העולם בכלל, וכמו שאמר (לקמן יח ע"א): וכלן נסקרים בסקירה אחת. אמנם מ"ש שהם עוברים אחד לאחד כבני מרון לא כיוונו לברר אותו מזה הכתוב.

(עקידת יצחק, פרשת כי תשא, שער נד)

בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם

האל יתברך יושב היום ההוא על כסא דין, ועם שכל בני עולם עוברין לפניו כבני מרון לפקוד על כללותם... אין ספק שיחקור הדין להם [=לכל אדם בפני עצמו] נכונים לתת עליהם את הדין מדי שנה בשנה. וטעם כבני מרון ירצה כרועה זה שמעביר צאנו לפניו לדעת חשבונם לבד, ואינו מקפיד השמנה היא אם רזה. ומקום ראיתם הוא ראיה עצומה, שנאמר "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם", ולסוף "הנה עין ה' אל יריאיו למיחלים לחסדו". הנה שדבר בדרך כלל ואחר כך פרט.

(עקידת יצחק, פרשת אמור, שער סז, פרק ה, הענין השלישי)

טז. בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון וכו' ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים

2-22
אמר "והוא ישפוט תבל בצדק ידין לאומים במישרים", הזכיר שני לשונות, "ישפוט" ו"ידין", ועוד הזכיר "משפט", "כונן למשפט כסאו", ללמד ששלושה דינין הן ושלושה זמנים וכמו שרמז בתחלה "וה' לעולם ישב", וכבר אמרנו כי מלת "לעולם" רומזת על שלשה עולמות, שנה ונפש ועולם, שבהשלמת כל זמן מהם הוא הדין שלו. ובהשלמת השנה הוא זמן הדין שלה, וזו היא ששנינו ובראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ואדם נידון בראש השנה וגמר דינו נחתם ביום הכפורים. על כן צוה ה' יתברך לישראל שיתענו ביום הכפורים ויקריבו קרבנות וסדר עבודה כדי שיזכו בתעניתם ובעבודת קרבנותם ובוידוים לפניו, ויחתם גזר דינם לטובה ולזכות.

(רבי יעקב סקילי, תורת המנחה, ליום הכיפורים, דרשה פב, עמ' 731)

ובחג נידונין על המים
5

"לחדש השביעי הזה" - דייק הכתוב "הזה"... משום דבזו הפרשה כתיב הבאת קרבנות יחיד בחג וכן לקיחת ד' מינים שהוא מועיל לגשמים, וכל זה תליא בשופר דר"ה שקודם לו, כפשטא דקרא "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו" (תהלים פא), ומשמעות "חגנו" אינו אלא סכות שהוא סתם חג, משא"כ ר"ה לא מיקרי בלשון תורה חג כלל. והא שדרשו חז"ל ראש השנה דף ח' על זה המקרא: איזה חג שהחודש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה, אינו אלא מדיוק לשון בכסה בה"א דמשמע לשון כסוי, והכי מבואר בזוה"ק, אבל מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו, שר"ה והשופר הכנה ליום החג של סוכות, ופי' "בכסה" לשון הכנה כמו [משלי ז, כ]: "ליום הכסא יבוא ביתו", והכי מבואר בסנהדרין דף צו, ב: אין כסא אלא זמן כמש"כ "בכסה ליום חגינו". ופי' שמשפט זה היום הוא הכנה לחג הסכות, שאז נידונין על המים, שבזה תלוי פרנסת כל השנה. וזה דבר הנביא (הושע ט'): "לא יסכו לה' יין ולא יערבו לו זבחיהם כלחם אונים וגו' ומה תעשו ליום מועד וליום חג ה'", פירוש, אחר שהקרבנות אינם באים לרצון, "מה תעשו ליום מועד" - זה ר"ה, "וליום חג" - זה סוכות, שבאלו הימים תלוי פרנסת ישראל. מעתה מובן הא דכתיב בפרשה זו "הזה" - ללמדנו דתכלית חג הסוכות נגרר אחר הנעשה בר"ה, שתקעו בשופר ונזכרו לטוב.

(העמק דבר, ויקרא פרק כג, לד)

[בסוכות נידונים על הגשם, ובכלל זה על הפרנסה באופן כללי, כמו שנאמר בתענית ב ע"ב "גשמים היינו פרנסה". לכאורה יום הדין של ר"ה יותר גדול, כי בו נידונים על החיים של האדם, וכל אדם היה רוצה לחיות, אפילו חיי עוני. אבל הרי נאמר בתענית ח ע"ב, שאם מתפללים על שובע, זה כולל גם חיים, כי ה' נותן שובע רק לאנשים חיים. נמצא שבסוכות נדון גם על החיים, כי אם ה' יתן פרנסה, יתן גם חיים, כדי שיהיה מי שיקבל את הפרנסה. משל למי שעשה סעודת מרעים, והגיע אחד שלא רצה שיבוא, וציווה עליו לצאת, אבל לפני שהספיק לצאת, הניח אוכל לפני כל הקרואים, גם לפני אדם זה. זה מראה שכבר אינו צריך לצאת מהבית. כך אם מישהו נידון בר"ה למות, ואח"כ בסוכות הטיב את מעשיו, וה' קצב לו פרנסה, הרי בוודאי יישאר בחיים. נמצא שיום הדין של סוכות יותר חשוב מיום הדין של ר"ה.
והחתימה של ימי הדין שלך ער ימי תשובה הוא ביוה"כ, והחתימה של ימי הדין של סוכות הוא בהושענא רבה, ולכן הושענא רבה הוא יום דין גדול. לכן מי שלא הספיקלתקן משהו ביוה"כ יכול לתקנו בערב הושענא רבה.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף לב ע"א-לג ע"א) לטקסט

אדם שאירע בו קרי או אונס קודם יום הכפורים נידון לשעבר לאחר יום הכפורים נידון להבא וכו' ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים
11-22

ביום הכפורים לא כתיב "ועשיתם". מזה יש ללמוד דגמר הדין של חיים נגמר בראש השנה, והכי נמי פרנסה תלויה בחיים, וכנוסח הרי"ף ביצה פרק ב: כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה עד ראש השנה, ולא כדאיתא לפנינו מראש השנה עד יום הכפורים, אלא מראש השנה עד ראש השנה דלהבא... והכי משמע מהא דדרשי בביצה שם מדכתיב כי חק לישראל הוא לישני דמזוני, והרי כן דרשו במסכת ראש השנה דף כה, ב, דאימתי הוי חק בגמר דין. אלא עיקר הדין לענין חיים ומות הוא בראש השנה, וממילא נקצבה הפרנסה, דמאן דיהיב חיי יהיב מזוני. והא דתנן במסכת ראש השנה... דגמר דינו של אדם עד יום הכפורים, היינו לענין איכות השגת פרנסתו ושאר דברים שתלוי בכפרת עונות, וכלשון דתניא מי שאירע לו קרי או אונס לפני יום הכפורים כו', או לענין מלחמת שרי מעלה עם כלל ישראל.

(העמק דבר, במדבר פרק כט, ב - הרחב דבר)

אדם שאירע בו קרי או אונס קודם יום הכפורים נידון לשעבר וכו' ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים וכו' (טז:) אמר רבי יוחנן וכו' צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים
11-טז:

ונלע"ד להביא סעד לשיטת התוס' [ע"ב, ד"ה ונחתמין]... דלעיל עמוד א דתניא בברייתא אדם שאירע בו קרי או אונס קודם יה"כ נידון מיה"כ העבר. והקשה הפני יהושע... דלמא זה שמת קודם יה"כ רשע היה, ונכתב למיתה בר"ה זה שעבר מקרוב. ע"כ. ובירושלמי איתא בהדיא כן, דאותן המתים בין ר"ה ליה"כ נדונו מר"ה העבר כדר' יוחנן [לקמן ע"ב], ע"ש. ומ"ש הפ"י דהך ברייתא לית לה דרבי יוחנן קשיא לי טובא, א"כ אמאי לא אותיב מינה לרבי יוחנן?.. ותו בכולי סוגיא דלעיל אמר שאדם נדון בר"ה וגמר דין שלו ביה"כ, וכי לא איירי אלא בבינוני לבד?... ותו אם איתא דאיירי בבינוני דוקא, קשה, מאי פריך לעיל מתניתין מני וכו', דלמא מתניתין איירי בצדיקים ורשעים, דבינוני לא שכיח... אולם לשיטת התוס' ניחא הכל, דרבי יוחנן לא איירי אלא מחיי עוה"ב לחוד, ועלה אמר דצדיקים ורשעים נכתבין ונחתמין מיד בר"ה, אבל הסוגיא דלעיל איירי בחיי עוה"ז, והתם כולן שוין, בין הבינונים ובין צדיקים ורשעים נדונין בר"ה וגמר דינן ביה"כ. וטעמא רבה אמינא בזה, בשכבר הראית לדעת מה שכתב הפני יהושע וכ"ה בזוה"ק שבר"ה דנין הב"ד של מעלה וביה"כ דן הקב"ה בעצמו. ולכן בחיי עוה"ב, שהוא משפט שוה כפי שורת הדין, שהצדיקים נכתבין לחיים והרשעים למיתה, נדונין בר"ה בב"ד של מעלה. אולם עסקי עוה"ז, שהוא עולם הפוך, שהרי יש צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, והן הם דרכי ה' ע"פ מדותיו ית"ש כדאיתא בפ"ק דברכות דף ז שעל זה ביקש משה מהקב"ה באמרו "הודיעני נא את דרכיך" מפני מה יש צדיק ורע לו וכו', לכן אין דינן מסור להב"ד שלמעלה אלא להקב"ה בלבד, לדונו ע"פ דרכיו ומדותיו ית"ש, שכמה רשעים נידונים לחיים, אם בזכות אבותם כמ"ש רשע וטוב לו זהו רשע בן צדיק, או בשביל דורות העתידין לצאת מהם כדאיתא ב"ק לח, או בעבור שעתידין לעשות תהשובה כדאי שם דף נ בתוס'. ולפעמים הצדיקים נתפסין בעון הדור או בשביל "הן בקדושיו לא יאמין", וכמה סיבות הנזכרות למעלה, שאין יודע זה בלעדי הקב"ה ולא הב"ד של מעלה. לכן גמר דינן ביה"כ, שאז דן הקב"ה בעצמו "כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות".

(ר' משה זאב יעבץ-מרגליות, אגודת אזוב, דף ח ע"ב-ע"ג)

תרי דיני מתדנא
13

"אם זרעת בבכיר זרע באפיל"... משום דזריעת האפל תרי דיני מתדנא וכדאיתא בפ"ק דר"ה, ונפ"מ למיבעי רחמי אתרוייהו.

(רבי אברהם יחיאל מיכל מגלוגא, נזר הקודש, על בראשית רבה, פרשה סא סימן ג)

הלכך כי חזי אינש דמצלח זרעא אפלא ליקדים וליזרע חרפא דעד דמטי למדייניה קדים סליק
13-15

"ורפא ירפא" - דרשו חז"ל (ב"ק פה ע"א): מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, עיין רמב"ן. ורבים תמהים, מה יועיל להרופא, אם זכיותיו או רחמי ה' מכריעים שיתרפא, למה הרופא, ואם חלילה להיפך, מה יועיל הרופא? וי"ל הנה בר"ה איתא: תבואה שאירע בה קרי או אונס קודם הפסח נידונית לשעבר... אמר אביי הלכך כי חזי אינש דמצלח זרעי' אפלא... ליקדם וליזרע חרפא... דעד דאמטי' למדייני' בפסח הבא קדים וסליק... והוא תמוה, וכי יתחכם על גזירותיו של הקדוש ברוך הוא, שאם בפסח הבא יגזור מן השמים קרי או אונס על התבואה, מה הועיל להקדים לזרוע? הלא הרבה שלוחים למקום. לכן נ"ל הלא כבר השיב ר' יהושע על מה ששאלו לו, למה הקדוש ברוך הוא מזריח השמש הלא עובדין אותה, והשיב: עולם כמנהגו נוהג והשוטים שקלקלו עתידין ליתן הדין, במס' ע"ז (נד ע"ב). וידוע שהקב"ה שם חוק לטבע, ורצונו שיתנהג העולם ע"פ דרך הטבע שהטביע. והנה חולה אשר ע"פ הרופא עוסק בסמי רפואה אשר טבעם לרפאות אותו מחליו ולהגיה מזורו, כדי לשנות הטבע שלא ירפא באלו הסמים הוא מעשה נס, ואין עוונותיו גדולים כ"כ שהקב"ה יעשה נס נגד הטבע, היינו שלא יועילו סמי הרפואה. וכן מי שאינו זוכה שיעשה לו רפואה ע"פ נס, מ"מ אם מתנהג ע"פ הטבע לרפאותו, יועילו לו זכיותיו ובפרט רחמי שמים שירפא. ועוד כל מה שהוא יותר בדרך הטבע אין צריך זכות כ"כ לזה ולא ינכו לו מזכיותיו. וזה שאמר אביי שיקדים לזרוע קודם ניסן כדי שיצליח התבואה, ובפסח הבא כאשר ידונו עוד הפעם, לא בקל יבטל הקדוש ברוך הוא התבואה הטובה נגד הטבע מפני עונותיו הקלים, רק ישאר בטוב.

(רבי שמעון סופר, שיר מעון, שמות פרק כא, יט)

הלכך כי חזי אינש דמצלח זרעא אפלא ליקדים וליזרע חרפא דעד דמטי למדייניה קדים סליק
13-15

איתא בגמרא ר"ה: כי חזי אינש דמצלח זרעא אפלא ליקדים וליזרע חרפא דעד דמטי למדייניה קדים סליק, וברש"י: דליקדים וליזרע היינו באדר. דהנה יש שתי מדריגות, יש מדריגה גבוהה שעליה נאמר (תהלים פב, ו) "אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כלכם", וזו מדריגת בני ישראל שהקדימו נעשה לנשמע. ואיתא בזוה"ק בפרשה זו (קפג ע"ב) שכאשר בני ישראל עוברין פסח ושבועות כראוי, אין הם צריכים להיות נידונים בראש השנה. וזהו ליקדים וליזרע באדר דעד דמטי למדייניה בר"ה קדים סליק, היינו במדריגה גבוהה שאין צריך למדייניה. ובאמת חודש ניסן הוא מיוחד לבני ישראל, ויש מדריגה יותר קטנה שבמדריגה זו צריך כפרה ביום הכפורים.

(אמרי אמת, פרשת תצוה, שנה תרצ, מוצאי פורים)

הכל נידונים בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום וכו' רבי נתן אומר אדם נידון בכל שעה וכו' אמר רב חסדא טעמיה דרבי יוסי מהכא לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו
17-36

הנה ר"מ ורבי יהודה שאמרו שהאדם נדון בר"ה ונחתם ביום הכפורים לא אמרו שאין האדם נדון בכל יום, שהרי נאמר שם (לקמן יז ע"ב) בפירוש: אמר רב יהודה אמר רב גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם... וגזר דין דיחיד תנאי היא דתניא היה ר"מ אומר שנים שעלו למטה וחוליין שוה וכן שנים שעלו לגרדום ודינן שוה... זה שהתפלל תפלה שלמה נענה וזה שלא התפלל תפלה שלמה לא נענה. רבי אליעזר אומר כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין. הנה שר"מ סובר כי אף אחר גזר דין תועיל תפלתו שלמה לשינצל האדם מגזירתו, וא"כ הרי הוא מודה לסברת ר' יוסי ורבי נתן שאמרו שנדון בכל יום, ובמאי קא מיפלגי? אלא דכלהו תנאי חוץ מרבי אליעזר יש להם הא דאמר רב יהודא אמר רב גדולה תשובה וכו'. אלא שיראה שר"מ ורבי יהודה דברו בדין הכולל אשר באותו היום. ורבי יוסי ורבי נתן הוסיפו על דבריהם, ודברו במשפטים הנדונין על כל אחד כפי המעשים המתחדשים עליו על האופן שאמרנו [ראה בשמו לקמן טז ע"ב]. אלא שר' נתן הפריז יותר על המדה. וסוגיית התלמוד קיימה כרבי יוסי דאמרינן התם: אמר רב חסדא מאי טעמיה דר' יוסי... מהכא דכתיב "לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו". הנך רואה, כי למה שראה רב חסדא דבריו של רבי יוסי דברים של טעם החזיק אותם במסמרים לא ימוטו. ועל זה פסק רבי יצחק (לקמן יח ע"א): יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין.

(עקידת יצחק, פרשת אמור, שער סז, פרק ה, הענין השלישי)

ואדם נידון בראש השנה
21-22

מפני שקראו הכתוב "יום זכרון" ומפני שהוא בחדשו של יום הכיפורים, בראש השנה, ירמוז שבו יהיה דין לפני הקדוש ברוך הוא... בראש השנה יזכור יצוריו וישב לכסא שופט צדק, ואחרי כן בעשרת הימים ישא לפשע עבדיו ויכפר על השבים, כי הזכרון יאמרו אותו הכתובים על הדין בנשפטים, כמו "כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו"...
והנה נתנה לנו התורה הענין הזה ברמז, והיה נודע בישראל מפי הנביאים ואבות קדושים עד משה רבינו... ומי שזכה להיות מקובל בסתרי התורה יראה הענין יותר מפורש בכתוב... כי התרועה היא שעמדה לאבותינו ולנו... תרועה היא מדת הדין, ולכך אמר "תרועה יתקעו למסעיהם", ואומר עליה "קומה ה' ויפוצו אויביך" וגו', וכן תראה כי חומת יריחו נפלה מפני התרועה דכתיב... "ויריעו כל העם תרועה גדולה ותפול החומה"... ולפי שהתרועה מדת הדין אמר "אשרי העם יודעי תרועה", שמקרבת אליה הדעת, כי הידיעה תאמר על הדבקות כמו "והאדם ידע" וגו'... ואמר "יום תרועה יהיה לכם" כי היום יהיה לנו... והנה פירש הכתוב כי הוא יום דין ברחמים. והוא שאמר ב"אשרי העם יודעי תרועה" - "כי תפארת עוזמו אתה", כי תפארת מדת רחמים, ועז מדת הדין... וגם יש בזה אות בשמים, שהחודש הזה מזלו מאזנים, והוא בחודש הזה מזל הצומח, להגיד כי בו פלס ומאזני משפט לה'.

(רמב"ן, דרשה לראש השנה, עמ' רכ-רכא במהד' שעוועל)

לא נכתב... בראש השנה הטעם שהוא יום הדין, מפני כי הדין מצד עצמו אינו מקובל ואינו נוח לאדם. ולכך לא תלה המועד בזה, רק נכתב (ויקרא כג, כד) "זכרון תרועה". והזכירה שנזכר על ידי תרועה לפני הקדוש ברוך הוא לטובה, וכן הוא הזכירה בכל מקום.

(מהר"ל, תפארת ישראל, פרק כז)

כבר עמד הרמב"ן בחקירה, מה טיבן של שלשה ימי זמן הדין, כי בכל ראש השנה ויום כפור אדם נידון, וכן במות אדם הוא מוכרח ליתן דין וחשבון, והוא יום דין גדול לפני ה' [לקמן טז ע"ב], ולעתיד לבא בתחיית המתים, יהיה יום דין גדול לשפוט כל יצורים... אם נידון בפעם אחת, למה לי יותר?...
הקדוש ברוך הוא שלח לאדם למטה לעשות עבודתו ופקודתו, והוא הלך חשכים ואין נוגה בדרכים מקולקלים, ויודע הדבר להקב"ה ויצו תחלה לשלוח עליו נגעים קטנים, וזהו בראש השנה אשר יפקד איש איך לעשות בו, ולהתרות בו שיניח מעשיו מקולקלים. ואם... מתחרט וישוב אל ה', ואח"כ ישכח במעט זמן וישוב לקלקולו... יוסיף ה' לדונו כפי צורך הזמן, לשלוח עליו נגעים וכמה דברים המעוררים אותו משינתו האיוולת. ואין זה בגדר עונש, כמו שלא יתואר לעונש איש אשר יתעלף ויכו אותו על הלחי בכל כחם... כי אין זה לנקמה ועונש, רק לעורר ולהשיב רוחו אל נדנה. כן הדבר ביסורים ועונשים הבאים לאדם בחיים חיותו, הם רק להקיץ אותו משינתו ולעורר רוח נשמתו. וזהו הדין שנעשה בכל ראש השנה לאדם. וכאשר ראה הקדוש ברוך הוא שבכל זה לא נעשה שליחותו, והאדם הולך בדרך לא טוב... יצוה שישוב אל מקום אשר לוקח משם ויגוע וימות... ואז נגזר עליו כמה זמן יהיה בגיהנום של אש ושל שלג ושאר עונשים, כדי לטהר צואתו פגמו וכתמו... וגם זה אין בגדר עונש... הכל בגדר כיבוס ורחיצה... וזהו יום הדין לאחר מיתה. ולעתיד לבא אז יהיה יום הדין גדול... ואז נידון לעונשו כפי חטאו... ואלו הן שלשה זמני דינים.
ודעו כי יום הדין הגדול נקרא יום דין, אבל מה שאדם נידון בזה העולם בכל ראש השנה וכדומה מהימים, נקרא יום תוכחה, הוא רק להוכיח לאדם למען יתן אל לבו לשוב מדרכיו.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ו)

כשאדם יושב לדבר בחבירו, זה בחי' ר"ה, שהוא יומא דדינא, שהוא יושב ודן את חבירו. וצריך ליזהר מזה מאד, ולהסתכל על עצמו היטב, אם הוא ראוי לזה לשפוט את חבירו. כי המשפט לאלקים הוא(יב), כי רק הוא ית' לבדו ראוי לשפוט את האדם. כמו שאמרו רז"ל (אבות פ"ב): אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו, ומי הוא שיכול לידע ולהגיע למקום חבירו, כ"א ה' יתברך, שהוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו (בראשית רבה פרשה מח), וכל אחד ואחד יש לו מקום אצלו ית'. וע"כ הוא לבדו ית' יכול לדון את האדם, כי הוא ית' בעל הרחמים, ובוודאי הוא מקיים בנו: הוי דן את כל האדם לכף זכות (אבות פ"א). ואנו רואין רחמנותו, במה שקבע לנו ר"ה שהוא יום הדין בראש חדש, כי זה הוא חסד גדול, כי איך היינו מרימין פנינו לבקש כפרה מאתו ית'? על כן עשה עמנו חסד, וקבע יום הדין ר"ה בר"ח, שאז כביכול הוא ית' בעצמו מבקש כפרה, בבחי' הביאו עלי כפרה, הנאמר בר"ח (כמו שאמרו רז"ל שבועות ט). וע"כ אין לנו בושה ביום הדין לבקש כפרה, מאחר שהוא ית' בעצמו מבקש אז כפרה כנ"ל...
וזה פירוש "תקעו בחודש שופר" - "תקעו" זה בחי' הממשלה הנ"ל, בחי' "ותקעתיו יתד במקום נאמן" כנ"ל. "בחודש" - זה בחי' התחדשות המוחין שבשלש רגלים. בבחי' (תהלים קד) "עשה ירח למועדים", שכל המועדים והרגלים הם ע"י חידוש הירח. "שופר" - זה בחי' הלב, שניזון משופרא דשופרא (זוהר פנחס רטז, רכא). גם שופר הוא בחי' יראה, בבחי' (עמוס ג) "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". גם שופר הוא בחי' נבואה, בבחי' (ישעיה נח) "הרם כשופר קולך". גם שופר הוא בחי' תפלה, בבחי' (תהלים קיח) "מן המיצר קראתי י-ה" וכו', וזה בחי' מיצר השופר ומרחב השופר. גם הוא בחי' שיח השדה שחוזרין כחם לתוך התפלה, בבחי' "ויצא יצחק לשוח בשדה" כנ"ל. וזה בחי' שופר, בבחי' (יהושע ו) "במשוך בקרן היובל" ר"ת "ויצא יצחק לשוח בשדה" כנ"ל. וע"י כל הבחי' אלו "בכסא ליום חגנו", היינו ר"ה, כי עי"ז יכולין לעשות ר"ה כנ"ל.

(ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה א, אות יד)

וכלל גדול הוא שבאותו יום שנברא אותו דבר מסוגל זה היום גם לדורות להתחזק יותר... ומש"ה בחודש תשרי עיקר דינו של אדם על כל השנה, משום שבו ביום נידון אדם הראשון, כמש"כ הר"ן במס' ר"ה.

(העמק דבר, שמות פרק יב, ב)

...שאיתא בספרים בשם האר"י ז"ל שבר"ה בשעת הדין בא הרגש בלב האדם וממנו מתעורר בבכייה, ומי שאיננו מתעורר בבכייה זה לאות וסימן שנשמתו לא מטוהרה. ובודאי ג"כ הוא מטעם הנ"ל, שבריות בו יפקדו ומשגיח עליהם ומחמת זה נפתח הסתום.

(שם משמואל, פרשת וירא שנת תרעג)

נ' ימי הספירה עם חג השבועות בעצמו המה שביעית מכל השנה, שנת לבנה שהיא שנ"ה. ואין צריכים ביסום כי אם ש"ן ימים, ולא יום א' דפסח דקיימא הארת א"י, ולא ביום א' ושמיני של חג ולא יוה"כ ועצרת. אבל ר"ה צריך ביסום שהוא יום דין, ושביעי של פסח צריך ביסום, ש"לא קרב זה אל זה".

(פנקסי הראי"ה, ח"ג, עמ' צג [נדפס גם במאורות הראי"ה שבועות, עמ' כט, במהד' תשע"א])

ואדם נידון בראש השנה וכו' רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום
21-23

ומה שלא נזכר בתורה... בפירוש כי ראש השנה הוא יום דין... כדי שלא ילך אדם בשרירות לבו ויסגל עוונות כל ימות השנה ויחשוב לתקן מעשיו בהיותו קרוב ליום ה' אשר בו ישב על כסא דין, אלא ידמה בנפשו כאילו בכל יום ויום ה' יושב על כסאו למשפט ומתבקר פנקסו, ועל ידי זה יהיה כל יום ויום בתשובה. וכן איכא למאן דאמר אדם נידון בכל יום שנאמר "ותפקדנו לבקרים ולרגעים תבחננו".

(כלי יקר ויקרא פרק כג, טז)

ואדם נידון בראש השנה וכו' רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום שנאמר ותפקדנו לבקרים רבי נתן אומר אדם נידון בכל שעה שנאמר לרגעים תבחננו וכו' מאי טעמא לא אמר כרבי נתן בחינה עיוני בעלמא היא וכו' טעמיה דרבי יוסי מהכא לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו וכו' כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כרבי יוסי
21-40

מאמר יז: צריך להבין מה שאמרו רז"ל אדם נידון בכל יום, ואיך יתווך זה עם מאמר הנ"ל דמזונותיו קצובים לו מראש השנה כו' (ביצה טז ע"א), דודאי גם רבי יוסי שאומר דאדם נידון בכל יום מודה דהדין ומשפט הוא בראש השנה ואז נקצב לו כל הצטרכותו בבני חיי ומזוני, ואם כן מהו ענין הדין ומשפט שבכל יום. וגם צריך להבין מה שאנו מבקשים בכל יום בשמונה עשרה על פרנסה ורפואה וכו' הלא כל זה נקצב מראש השנה כו'...
מאמר יח: ...מבואר בפרי עץ חיים אשר מראש השנה עד יום הכפורים הוא תקון ובנין המלכות דאצילות... ידוע דבחינת מלכות דאצילות היא מקור העולמות דבריאה-יצירה-עשיה... והנה בכל יום הרי מדה זו מחדשת שפע האור והחסד עליון בכל העולמות... ובכל ראש השנה נמשך אור חדש מאין סוף ברוך הוא למדת מלכותו יתברך על כל השנה כולה להחיות עולמות בריאה-יצירה-עשיה לזונם ולפרנסם, שאור וחיות זה הוא כולל חיות עולם שנה נפש של כל השנה כולה... וזהו בחינת המשכת החסד עליון שנמשך מבחינת הכתר בחינת חסדים דעתיק בבחינת מלכות בראש השנה ויום הכפורים, ומבחינת מלכות נמשך בכל העולמות.
מאמר יט, פרק א: וזהו מה שאמרו רז"ל דמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד יום הכפורים, היינו שעל ידי ה' גבורות נמשך הקצבה שהוא כמה יומשך החסד עליון לכל אדם בפרט, מה שאין כן מתחלה היה החסד אור וחיות כללי לכללות העולמות...
מאמר יט, פרק ב:... מובן דמבחינת החסד שנקצב בראש השנה ויום הכפורים ונמשך בבחינת מלכות דאצילות יכול להיות מזה כמה מיני אופני חסד בעשיה... והרי הוא בבחינת חסד פשוט עדיין שיכול להצטייר על ידי ההתלבשות דעולמות בריאה-יצירה-עשיה כנ"ל, שעל ידי זה נעשה בבחינת חסד גשמי בעולם הזה הגשמי בכמה אופנים שונים. ועל זה הוא הדין ומשפט בכל יום בהחסד שנמשך להאדם, לצורך מה יתפשט ויומשך ממנו בעשיה, אם לכל מילי דמיטב לבני חיי ומזוני בריוח או רק שנים מהם בריוח או רק אחד מהם... גם הדין הוא אם ראוי וכדאי האדם שיומשך וישתלשל החסד ההוא בעשיה בעולם הזה הגשמית, או אפשר אינו ראוי אז לזה ביום ההוא לפי מעשיו... או יקבלו לעולם הבא..
ועל פי זה יתווכו ב' המאמרים הנ"ל דמזונותיו של אדם קצובים לו בראש השנה ויום הכפורים ומכל מקום אדם נידון בכל יום, כי קצובים לו היינו שנקצבה לו המשכת חסד עליון מראש השנה ויום הכפורים על כל השנה, ואף על פי כן אדם נידון בכל יום היינו באופני ציורי החסד באיזה חסד יצטייר בעולם הזה בפועל כו'...
מאמר כ, פרק א: והנה זה שהאדם נידון בכל יום, הוא דעת רבי יוסי... ולדעת רבי נתן נידון בכל שעה... והקשו על זה דאם כן לרבי יוסי ולרבי נתן אין בין ראש השנה לכל ימות השנה כלום לענין דין של מעלה, ואיך יפרשו הפסוק "דכי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב" דקאי על ראש השנה. וגם מה שכתוב "עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה" (דברים יא, יב) שמזה למדו בגמרא (לעיל ח ע"א) דראש השנה הוא ראש השנה לדין. ועוד מהו ענין מלכיות זכרונות ושופרות שאומרים בראש השנה?...
אלא ודאי אין מחלוקת בזה כלל אשר ראש השנה ויום הכפורים הוא יום הדין... דבראש השנה נמשך החסד כפי שנקצב לכל העולם בכלל... אלא דמכל מקום סבירא ליה לרבי יוסי ורבי נתן, דאדם נידון בכל יום דין ומשפט גמור על כל הענינים לחולי ולבריאות ולחיים כו', והיינו לפי שהחסד הקצוב לו בראש השנה ויום הכפורים, אף שכבר נמשך לבחינת מלכות דאצילות אין בו עדיין שום תואר ותמונה מעניני עולם הזה, כי אין ערוך עשיה לגבי אצילות, על כן אף שיוכל להיות ממנו כל השפעות עניני עולם הזה, מכל מקום בראש השנה ויום הכפורים לא נגמר המשפט בפירוש מה יהיה מהחסד הזה ובמה תהיה ההשפעה אם בבני או בחיי או במזוני או בכלם או בענינים הרוחנים ובחיי עולם הבא, והדין ומשפט במה תהיה ההשפעה הוא בבית דין שלמעלה בהיכלות דבריאה ויצירה כו', וזהו הדין ומשפט שבכל יום ממש וכמו שנתבאר...
יש דין ומשפט בפרט בכל יום מה יצטייר ויומשך מהחסד הזה... אם בני וחיי או מזוני וחיי וכדומה וכמו שנתבאר לעיל... אולי יהיה החסד הזה השפעות ענינים רוחנים או לחיי עולם הבא וכו'... וזהו לפי מעשיו, כן הוא הדין ומשפט בהיכלות דבריאה. ונמצא שניהם אמת, דעיקר הדין על המשכת החסד הוא בראש השנה ויום הכפורים, ומכל מקום יש דין ומשפט גמור בכל יום.
מאמר כא, פרק א: אמנם דעת רבנן.... דבראש השנה ויום הכפורים נגמר פרטי עניני האדם על כל השנה לחיים או כו' וכן לכל המאורעות שלו... דבהחסד שנקצב לו ניתן תואר ותמונה ממה שיומשך מזה בעולם הזה...
מאמר כב, פרק א: והנה עם היות דדעת רבנן שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, ונתבאר לעיל שכל צרכי האדם ובני ביתו בבני חיי ומזוני הם בכלל המזונות בכל זה גם לדעת רבנן, הנה יש דין בכל יום, ולכן אנו מתפללים ומבקשים בכל יום רפאנו וברך עלינו, והגם דבגמרא אמרו כמאן מצלינן האידנא אקצירי ומריעי כמאן כרבי יוסי, מכל מקום הלא גם לרבנן מי לא מצלינן וברך עלינו כמו שכתוב בתוספות שם. והענין הוא, דהגם שהחסד נקצב בראש השנה ויום הכפורים מכל מקום הוא עדיין בבחינת מלכות דאצילות כמו שהיא באצילות... ולהיותו עדיין במלכות דאצילות, הנה כדי שיומשך למטה הוא על ידי השתלשלות והתלבשות בבריאה-יצירה-עשיה דבר יום ביומו, ויש על זה דין ועיון אם ראוי וכדאי האדם שיומשך ויתלבש החסד בעשיה בגשמיות לטוב לו, שיוסיף בלימוד התורה במנוחה ובקיום המצות בהידור... או חס ושלום שההשפעה בגשמיות תהיה לרעתו וכמו שכתוב "ומשלם לשנאו להאבידו" משכר הרוחני בעולם הבא... ולפעמים הנה הפסק דין אשר הטוב שנקצב לו ישאר למעלה בעולמות הרוחנים ויקבלנו לעולם הבא...
ורק הנפקא מינה בין רבנן לרבי יוסי הוא, דלרבנן כבר נאמר ונגזר בראש השנה ויום הכפורים מה יומשך מהחסד, ואשר לפי זה הדין שאחר כך בכל יום שהוא אם יקויים כפי שנאמר ונגזר מכבר אינו תחלת דין, והוא על דרך שמבואר בגמרא דלרבי יוסי דאמר אדם נידון בכל יום הא דכתיב "לרגעים תבחננו", דמשמע כל שעה הוא, עיוני בעלמא ואינו דין ממש, כך לרבנן דאמרי אדם נגמר גזר דינו בראש השנה ויום הכפורים, הא דכתיב "לעשות משפט כו' דבר יום ביומו" הוא גם כן עיון, אלא שאינו עיוני בעלמא אלא נקרא פקידה שהוא יותר מעיון, והוא מה שכתוב "ותפקדנו לבקרים" כו', ולכן צריכים להתפלל ולבקש בכל יום גם לרבנן.
ורבי יוסי סבר שבכל יום הוא דין גמור, דרבי יוסי מפרש פקידה הנאמר בפסוק "ותפקדנו לבקרים" שהוא משפט גמור, ורבנן מפרשים משפט הנאמר בפסוק "לעשות משפט" כו' שהוא ענין פקידה, ולשניהם שני הכתובים האלו מבארים זה את זה... מה שאין כן מה שנאמר "כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב" קאי על הדין דראש השנה, והטעם הוא לפי שבהחסד דאצילות אין בו שום תואר עדיין מחסד דעשיה ומההשפעות הנמשכות למטה, לכן בכדי שיצטייר בהחסד ציור השפעות דעשיה שזה בו התחדשות, יש על זה דין גמור אם יצטייר ובאיזה אופן יצטייר או שישאר רק בעולם העליון ברוחניות ויקבל אותו לעולם הבא...
מאמר כב, פרק ג: והנה על פי זה יובן דעת רבי יוסי דסובר שבכל יום יש דין גמור, דהנה זה שיומשך השפעות חסד גשמי ממש בבני חיי ומזוני צריך להיות על ידי הכלים ועל ידי הלבושים דבריאה-יצירה-עשיה דוקא, שעל ידי זה נצטייר הדבר בבחינת יש עד שבא בבחינת ציור גשמי, והציור הזה הרי הוא התחדשות שהרי הוא בדרך בריאה יש מאין, דמה שהחסד דאצילות כולל שרשי החסד דבריאה-יצירה-עשיה ונמשך בדרך השתלשלות הוא בחינת החיות הרוחני ובחינת הנשמה שהוא האור דחסד דבריאה-יצירה-עשיה, אבל ציור היש דכלים ולבושים דחסד דבריאה-יצירה-עשיה זה אינו כלול בחסד דאצילות ונתחדש ממש בדרך בריאה יש מאין ולכן על זה שייך דין גמור.
ולפי זה יובן גם כן מה שנתבאר לעיל דגם לרבנן אפשר להיות שלא יומשך ויתלבש בחסד דעשיה, ולכאורה מאחר שכבר כלול הוא בחסד דאצילות הרי בהכרח שיומשך, ולפי הנ"ל מובן דזה שיצטייר בציור גשמי אינו בהכרח כי זה אינו כלול בהחסד דאצילות, ולכן יכול להיות שיומשך רק בבחינת הרוחניות כמו בהגילוים דגן עדן התחתון וגן עדן העליון (שזה נמשך מבחינת הנשמה) ולא יומשך בגשמיות ממש.
ולפי זה יובן דרבנן ורבי יוסי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כלל... דרבנן מדברים מבחינת המשכת האור והחיות הרוחני, שזה נכלל בהדין ומשפט דראש השנה ויום הכפורים, לפי שהחסד שנמשך בראש השנה ויום הכפורים כולל זה ונמשך בכל יום בדרך השתלשלות ואינו התחדשות, ולכן אין על זה דין ומשפט כי אם פקידה ועיון לבד ובזה גם רבי יוסי מודה, אך רבי יוסי מדבר בהמשכת בחינת הציור הגשמי ממש שזהו עיקר ההמשכה דבר יום ביומו להיות השפעות גשמיות ממש, והמשכה זו בדרך התחדשות, לכן אומר שיש דין גמור בכל יום על ההשפעה וגם רבנן מודים בזה.

(רבי שלום בער מליובביטש, קונטרס ומעין, מאמרים יז-כב)

ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום וכו' כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כרבי יוסי
21-40

חז"ל אמרו בירושלמי פ"א דר"ה (הלכה ב): שמות החדשים עלו בידם מבבל, שבראשונה בחודש הראשון בחודש השני וגו' ואח"כ בחודש ניסן בחודש כסלו... וצריך להבין אי זה דרך עבר רוח יתרון דעת שידעו ישראל בגלות בבל, אחרי שאבדו רבות מהסגולות שהיו להם בזמן שהי' קיים הבית הראשון, דברים שלא ידעו אותם בהיותם באוירא דא"י המחכים (בבא בתרא קנח ע"ב)...
הנה עיקר ההכנה של ראש השנה על כל השנה הוא מפני שהאור של קדושת הנפש מאיר ביותר כתחילת היצירה, כענין "חדש ימינו כקדם" (איכה ה, כא), על כן יוכל לראות בעין יפה איך לישר דרכיו וכדכתיב: "ד' באור פניך יהלכון" (תהילים פט, טז). והנה הקבלה, אם היא באמת נכונה ובטוחה, מספיק שיכתב ויחתם לטובה בספרן של צדיקים, ויש בכח ראש השנה לתקן כל השנה הבאה כולה והיא כולה מתתקנת לטובה. אבל אם אין הקבלה כ"כ בטוחה, אז אע"פ שדינו נחתם לטובה, מ"מ צריך עוד חיזוק בכל עת להוציא לאור צדקו. ע"כ נתן ה' יתברך ראשי חדשים לישראל, ובכל ר"ח שופעת קדושה שנקל לחדש כחו כעין ר"ה, ומחדש כח בכל חודש להוציא אל הפועל מה שנגזר לטובה בר"ה, רק אנו מתפללים שתהי' ההסכמה לטובה בטוחה, ולא נהי' צריכים להוציא לאור את המשפט מעט מעט... ואם הקבלה של ר"ה היא מסופקת, אז הקב"ה מניח את המשפט חתום בכח, והיינו שיהי' צריך בכל חודש לחידוש זכות כדי לזכות באותו חודש בחלקו הקצוב לו בר"ה, אבל כשהקבלה בטוחה, אז נפסק הדין לגמרי בכל כחו בר"ה עצמו... ומפני שקצת הי' צורך לזה תמיד, הי' ענין חטאת ר"ח כדי לערבב את השטן כעין שעיר המשתלח וערבוב דשופר...
והנה כח השפע כשיורד מאת ה' יתברך וניתן למלאכיו עושי רצונו להגיעם ליד הזוכים בהם, ג"כ תלוי במעשה שגרם הזכות של השפע. אם הי' מעשה שעבר או קבלה ברורה ובטוחה, אז הדבר נמסר ליד שליח בתוקף גזירה שיגיע ליד המקבל, וא"א לאחרה כלל. אבל אם הקבלה מסופקת קצת, אז הדבר נמסר ליד שליח, אבל הוא צריך עדיין להיות נידון בכל עת אם להוריד אליו השפע או לא, לפי מעשיו המתחדשים ע"פ קבלתו. וניחא בזה קושית התוספות בפ"ק דר"ה (ראש השנה טז, א ד"ה כמאן) דהא אנן מצלינן אקצירי ואמריעי, א"כ הוא כמ"ד אדם נידון בכל יום, א"כ למה אנו מחזיקים את ר"ה ליום דין? אבל באמת הוא שעיקר הדין בר"ה, וע"פ קבלתו נגמר הדבר, אלא שאם היתה הקבלה מסופקת, נידון בכל יום לפי מעשיו של אותו יום, לפי שהקב"ה מנהיג את עולמו לפי מעשה בני אדם בהווה, לא ע"פ ידיעתו ית'...
והנה עיקר הגלות הי' בשביל שנשבת השלום, שהרי "חבור עצבים אפרים הנח לו" (הושע ד, יז), ועיקר גלות בבל שלא היתה ממנה גאולה שלמה הי' מפני חסרון האחדות וההתכללות, שהרי דרשו חז"ל בפ"ק דיומא (ט ע"ב): מאי דכתיב "אם חומה היא נבנה עלי' טירת כסף, ואם דלת היא נצור עלי' לוח ארז" (שיר השירים ח, ט), שאם היתה עליית ישראל כחומה ובאחדות גמורה היתה מתקיימת, ומפני שרבים לא עלו בטל בעוה"ר כח האחדות. והנה נודע שגדר השם נקרא כל דבר ע"ש עיקר פעולתו. וכל זמן שהיתה קדושת האחדות שורה כמו בזמן בנין בית הראשון, חלה הקדושה שכל אחד הי' כלול בהכלל, ונמצא שלא הי' צריך בכל חודש כח מיוחד להוציא על ידו לאור השפע הנגזר בר"ה, אלא שמצד כח ר"ה הי' בא בכל חודש בזמנו, ע"כ לא הי' שם מיוחד לכל חודש. אבל משעלו מבבל כדלת (יומא שם) והאחדות נשבתה בעוה"ר, צריך כל חודש כח מיוחד להוציא לאור השפע הנגזר ע"פ הקבלה הטובה דר"ה, מפני שמצד יחידותו של היחיד הענין מסופק, ע"כ עלו בידם שמות פרטיים לכל חודש...
ובירושלמי פ"ק דר"ה (הלכה ג) איתא: "מלך וציבור נידונין בכל יום", וצ"ל דלא יקשה מקרא ד"מרשית השנה ועד אחרית שנה", דהתם בציבור קאי וקאמר דמר"ה נידון עד אחריתה. וצ"ל דאם שינו הכלל מעשיהם או המלך, משתנה דינם בכל יום, אבל היחיד שנכלל בציבור, כל זמן שלא שינו הציבור מעשיהם אין דינו משתנה, וע"פ הרגיל אין הציבור חוזרים מדרך טובה, ע"כ בהתכללו עם הציבור הוא קרוב לשכר.

(מדבר שור, דרוש ט, עמ' פ-פג [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים עמ' רה-רח, במהד' תשס"ה])

ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים וכו' לעולם כרבנן וכדרבי יצחק דאמר רבי יצחק יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין
21-41

לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה - אפשר לדקדק תיבת "לעולם" במ"ש התוס' לעיל דף יב, דלר"מ ור"י מועלת תפלה בשבת שבין ר"ה ויוה"כ, דס"ל גזר דין אדם נחתם ביה"כ, ושוב כתבו דלפי שינויא דמשני הש"ס בר"ה כדר' יצחק דיפה צעקה בין קודם גז"ד וכו' אתי שפיר. ואפשר דהיינו דקאמר לעולם יבקש אדם רחמים, דלא תימא דלר"מ ור"י לא תועיל תפלה כי אם בין כסה לעשור, לזה אמר לעולם, דלכ"ע בכל עת תועיל תפלה בצעקה ותפלתו נשמעת.

(חיד"א, פתח עינים, שבת לב ע"א)

ואדם נידון בראש השנה וכו' מלכיות כדי שתמליכוני עליכם
21-48

ראש השנה ויום הכפורים הוא במה שהוא יתברך מלך ואדון העולם... והכל תחת רשותו, ולפיכך מזכירים באלו ימים מלכותו יותר. וראש השנה הוא יום הדין, כי במה שהוא מלך העולם הוא בעצמו הדין על העולם, כי המלכות הוא הממשלה על העולם וממשלתו הוא מדת דינו, כי אין הוא יתברך צריך לדון בעדים ובראיה אבל הוא עד ודיין, ולפיכך במלכותו היא מדת משפטו. והוא בחדש השביעי, כי מלכותו שהוא מלך העולם מצד הקדושה שיש לעולם, ומפני כך מולך עליהם המלך הקדוש... כי הקדושה היא המלכות... והקדושה היא תמיד בשביעי... ולפיכך נבחר חדש השביעי להיות בו מלכותו. וכמו שהוא יתברך מלך העולם, שענינו שהוא מושל עליהם כמו האדון על העבד שהוא מושל עליו, שאף על גב שהוא ממשלה על העבד ואין הדבר חירות לו, מכל מקום יש לעבד בזה מעלה במה שאדון הגדול הוא אדון לו, ולפיכך ראש השנה, אף על גב שאין כאן שמחה ואינו בכלל זמני שמחה, מכל מקום היום קדוש כי מלכות זה הוא למעלת העולם שה' יתברך הוא מלכו ואין העולם חסר מלכותו.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק מו)

ואדם נידון בראש השנה וכו' ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות וכו' זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר וכו' כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם
21-49

לכאורה אם אמרו מלכיות, שבודאי אין המכוון לאמירה בלבד אלא פשוט לקבל מלכות שמים שלמה, שבכלל זה שלא לעבור אף על קלה שבקלות... וא"כ אחרי קבלת מלכות שמים שלמה מה צריכים עוד לזכותים שע"י זכרונות ושופרות?...
הנה על קביעות משפט ד' על עולמו ביום ר"ה יש להפליא הפלא ופלא. קביעת משפט נדרש רק לבשר ודם, כדין מושב בי"ד דבעינן קביעות מקום ויום קבוע, אבל לפניו יתברך שפוקד הכל בסקירה אחת והכל נגלה לפניו ואין נסתר מנגד עיניו, למה נדרש שיהיה להדין והמשפט יום קבוע?
אכן, שונה המשפט של התורה ממשפט שאר העמים. לפנינו נדמה שמשפט אמת הוא אם קולעים אל המציאות איך הי' ודנין לפי המציאות האמתי... אולם זהו רק במשפט שאר העמים. אבל משפט ישראל שהוא משפט האלקי, חזינן דאינו נידון רק עפ"י המציאות בלבד, אלא שיש אמת יותר גדול... מהמציאות, שהרי סנהדרין שראו כולם לחובה פוטרים אותו [סנהדרין יז ע"א], ואילו כל הנידון הי' רק עפ"י המציאות, מה לנו בירור יותר מציאות ממה שכל הסנהדרין ראו לחובה? וכן אם לבירור המציאות, מאי נ"מ בין אם הדין ביום אם בלילה, וכיוצא כל הדינים של סדר המשפטים.
אמנם הוא הדבר: דיננו אינו עפ"י המציאות בלבד, שבאמת אין הקליעה אל המציאות קליעה אל אמת המשפט, כי מי יודע תוכן לבות בני אדם, אולי יצרו אנסו או נכנסה בו רוח שטות וכיוצא. וגם אם הוא חטא, אשתו ובניו מה חטאו וכן כל האחרים שיצטערו בהעדרו... אלא שכל דיננו הם עפ"י חוקי התורה, החוקים האלקים שקורא הדורות מראש קבע אותם בההויה, שרק על פיהם יוחתך הדין, יען שעל ידם לא יצא המשפט מעוקל ח"ו לא בהנאשם ולא בסביבתו, שככה הטביע הקב"ה בעולמו שהחוקים הללו, החוקים האלקיים, לא יהיו מתמלאים דוקא אם הדין דין אמת לאמיתו, "אלקים נצב בעדת אל" (תהלים פב). ועל כן לוּ גם אם מצד בירור המציאות היה אפשר להתברר ע"י עדים כמשה ואהרן, בכ"ז מצד בירור התורה שאליו כיוֵן הוא יתברך, לא יתכן בעדים קרובים אף הם כמשה ואהרן, וכן סנהדרין שראו כולם לחובה, שאם עפ"י המציאות הוא בירור, אין זה בירור עפ"י התורה, ועלול לצאת מזה משפט מעוקל, אם ישר אם בלתי ישר...
ובטורי אבן [מגילה יד ע"ב] שם כתב וז"ל: והנראה לי בזה דודאי מורד במלכות א"צ לדיינו בסנהדרין... מיהו ה"מ אם הדבר ברור שזה שמרד בו יש לו דין מלך גמור, א"נ הדבר ברור שיש בדבר זה דין מורד גמור וידוע, אבל אם יש בדבר הזה ספק בעיקר הדבר וכו' צריך לדונו בסנהדרין תחלה לגילוי מילתא וכו'. מיהו אין דין זה דומה לגמרי לשאר דיני נפשות דצריך עדים והתראה ושאר חומרות... אבל מורד במלכות מיד שמרד במלך נגמר עונש המיתה עליו וכו' ונהי שדבר זה צריך לדונו בסנהדרין לברר שדין מלך יש לו ושזה נקרא מורד, הא כיון שדנו שיש דין מלך ע"ז וזה נקרא מורד איגלאי מילתא למפרע דמשעה שמרד בר קטלא הוא. עכ"ל.
והוא הענין, דמורד במלכות נידון בעיקר עפ"י המציאות, וא"צ רק בירורים לברר איך היה המציאות, מש"ה דנים אותו גם בלילה. משא"כ שאר דינים שנידונים בעיקר עפ"י חוקי התורה, לא סגי בלא אותם התנאים של גזיה"כ עליהם.
מעתה נבין ג"כ הקביעות של יום הדין בר"ה ובעשי"ת ויוה"כ, הגם דהכל גלוי וידוע לפניו ית"ש, דכל זה היה קשיא רק אם הדינים היו נידונים לפי המציאות, אבל אם נידונים בעיקר לפי חוקי התורה, כשם שלעולם לא נקשה על חוקי הבריאה כלל, כן אין לנו להקשות על חוקי המשפט, שגם הם מחוקי ההוייה והבריאה.
אולם אם חזינן דמורד במלכות יש לו דין אחר ונידון עפ"י המציאות ואינו זקוק להיות נידון דוקא עפ"י חוקי התורה, ממוצא דבר נלמד שכן הוא גם בהמשפט העליון, דכל אלו החוקים הם חוקי הבריאה וההויה בהמשפט אינם אלא בהמשפטים שעל שאר העבירות, אבל על אותם העבירות שנענשים בבחינת מורד ח"ו, נידונים גם למעלה רק עפ"י המציאות. וכשם שבארנו שהמשפט שעפ"י חוקי התורה וההוה מקילים הרבה את המשפט שלא יתחייבו בהם זולת אם אין עוד שום מליצי יושר, כלומר אשר אינו מתחייב לסבול מצערו של הנאשם, ככה גם אנו רשאים להבין בהמשפט העליון, אולם מורד במלכות שנידון עפ"י המציאות ואין כל אלו החשבונות נכנסים בהדין, מובן שגם למעלה ככה הוא, וכבד וקשה מאד מאד המשפט של מורד ח"ו. לפ"ז, באמת המשפט של מורד שתלוי רק בבירור המציאות, אינו וקוק כלל לר"ה עשי"ת ויוה"כ, זמן של גילוי רחמים, אלא הוא נידון בכל שעה, שהרי המציאות כולה גלוי וידוע לפניו ית"ש... אם כבר נתייבש שכלו, ומצד השכל ג"כ מסכים להעבירה, זהו מרד. ובכן נמצא שכל עבירה שנעשה לו כהיתר הוא בכלל מרד עליה...
הננו צריכים להיות מלאים פחד ורעד וחיל יאחזנו, אולי כל דיננו אינו בר"ה אלא לפני ר"ה, שדנים אותנו כדין מורד עפ"י המציאות... לכן כל העבודה באלול לצאת עכ"פ מידי פשע, שלא להיות מורד, לעשות תשובה חרטה לעבר וקבלה להבא על כל התרשלות ממ"ע, ואם עבר אדם על מ"ע אינו זז משם עד שמוחלין לו מיד, וכן לעבוד להשיב הכל לידי חומרתן שלא להיות שום דבר כהיתר, שמתוך זה שנצא עכ"פ מלהיות מורד נוכל לקוות לזכי' בדין ביום ר"ה.
זהו אמרו לפני מלכיות, היינו הזדככו עכ"פ שלא תהיו מורד במלכות, ואז כבר יהיה בניקל דינכם בר"ה, שאזכור לכם עקידתו של יצחק, ובמה בשופר.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק יג, עמ' עט-פד

וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים

אָדוֹן עִמְּךָ סְלִיחָה. סְלַח וּמְחַל לְשָׁבֶיךָ. לְעֵת חִתּוּם גְּזַר דִּינֶךָ. לְטוֹבָה זָכְרָה אֲהוּבֶיךָ.

(סליחות ליום שני של עשרת ימי תשובה, מנהג פולין, סליחה נז)

רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום וכו' רבי נתן אומר אדם נידון בכל שעה
22-24

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לקמן לב ע"ב בשם מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק יח]

רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום וכו' עיוני בעלמא היא וכו' כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כרבי יוסי
22-40

...דאמר בראש השנה:... אמר רב יוסף כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי, כמאן כר' יוסי... בתוס' שם:... וא"ת לרבנן מי לא מצלינן רפאנו וברכת השנים. ועוד, רבי יהודה דאמר [הכא] אדם נידון בר"ה, הא אמר (בשבת יב ע"ב) הנכנס לבקר את החולה אומר המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל. ואומר ר"ת דשלא יחלה לא מצלינן אלא לר' יוסי, אבל שיתרפא מצלינן לכולי עלמא, דמתי יחלה נגזר ומתי יתרפא לא נגזר. ואמר בנדרים דמריעי היינו רבנן, והיינו שלא יחלה.
ודבריהם נראין קצת דוחק, דודאי כשנגזר החולי נגזר בכמות ואיכות. ועוד קשה הא דאמר בש"ס האי לעיוני בעלמא, דלמה לי' להעיון המוקדם, הא בר"ה הכל נסקרין בסקירה אחת [לקמן יח ע"א] והוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות בצפי' אחת. ועוד קשה, הא בד' חלוקי כפרה שעבר על לא תעשה תשובה תולה להגן מיסורין ויום הכיפורים מכפר (יומא פו ע"א), באיזה יסורין הוא תולה, אי מיסורין שנגזר ביוה"כ - אפילו תשובה אינו מועיל, ואי מיסורין שאחר יוה"כ - הא אחר יוה"כ לא נגזר כלל. ועוד קשה, לר' יוסי מה צורך ליום ראש השנה, הא נידון בכל יום...
והנראה לענ"ד דיש שני מיני יסורין:... [כשהקב"ה רואה שהאדם נוטה לתאוות החומריות... מיסרו ביסורין כדי לעוררו בתשובה שלא ישנה בחטא, ואף שיסורין לא נגזר עליו בר"ה, כיון שיסורין אלו אינן יסורין עונשיין רק לטובתו]... ויש ג"כ יסורין של עונשין, כמלך שמעניש על חטא שחטא נגדו... וזהו כוונת הש"ס במה שאמרו ההוא לעיוני בעלמא, כי בראש השנה וביום הכפורים נגזר הדין מהיסורין העונשיים, וזהו בכלל משפט, כמלך שמייסר ועושה משפט למי שחטא נגדו. משא"כ בשאר ימות השנה, אין דנין דין משפט עונש כלל, כי השי"ת ברחמיו קבע ימים אלו לעשות משפט בהן, היותן ימי רצון, כמו שהאב שממתין מלהעניש לבן עד שתהי' האם ג"כ שם, למען לא תניחו לכעוס הרבה... משא"כ יסורין הבאין לעוררו בתשובה, ולא לעשות דין... נקרא עיוני בעלמא, כדרך שהרופא משגיח על איש שלא יחלה, ואם רואה שעלה בו איזה אבעבוע חותכו תיכף, או אם רואה שאכל אכילה גסה נותן לו תיכף דבר המורק אותו מאכל. וזה אי אפשר להמתין עד יוה"כ...
ולפי זה אתי שפיר גם קושיית התוס'. דוודאי אין שייך תפלת אחרים רק ביסורים עונשיים... אבל מה שמייסרין לאיש בכדי להזכירו לשוב... לא שייך תפלת אחרים עליו... שאי אפשר לרפואה בלי התשובה... כיון שההכאות הוא לטובתו... ולפ"ז מקשה הש"ס שפיר כמאן מצלינן אקצירי ואמריעי, דהיינו שיועיל תפלת אחרים באמצע השנה... לא מצלינן באמצע השנה רק אליבא דר' יוסי. וזהו ג"כ הכוונה מה שאמרו תשובה תולה [מהיסורין] ויוה"כ מכפר, היינו שתשובה מגין מהיסורין, שאלולי התשובה הי' בא עליו יסורין כדי לעוררו בתשובה. משא"כ יסורין עונשיים אין נידונים רק בר"ה ויוה"כ לרבנן, ולר' יוסי אפילו יסורים עונשיים בכל יום.
והקושיא שקשה לר' יוסי, דא"כ מה תוספות יש לר"ה משאר ימים, וקרא כתיב בראש השנה: "כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב" (תהלים פא, ה). נראה ... דאף ר' יוסי לא אמר נידון בכל יום רק האדם בפרטות, אבל הדין של ציבור מה שנשקלין העולם ביחד, היאך להתנהג עם העולם בכלל, הן לדבר רע ח"ו, הן לטוב, שצריך לכלל העולם, זה לא נידון רק [=אלא] בראש השנה.
ולפי זה אתי שפיר הא דלעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה [שבת לב ע"א], והיינו אפילו לרבנן דלא מצלינן רחמי אקצירי ואמריעי, אבל הוא על עצמו יכול לבקש רחמים תמיד, דכשהוא מתעורר בעצמו לבקש מטו מהקב"ה, אז הקדוש ברוך הוא עוזרו לתשובה, ואין הקדוש ברוך הוא צריך שוב לייסרו לעוררו לתשובה... וע"ז אמר שאם יחלה אומרים לו הבא זכות והפטר, [כלומר שלפעמים אף באמצע השנה יחלה, אף שלא נגזר עליו בר"ה, בכדי לומר לו שיביא זכות, דהיינו שיעשה תשובה על אותו חטא שחטא באמצע השנה ויפטר מהיסורין...]...
דיש להסביר גם כן דברי התוס' דמתי יחלה נגזר ומתי יתרפא לא נגזר. והיינו דהא דאמרינן (לקמן יח ע"א) דאחר גזר דין אינו מועיל תשובה, היינו שאינו מועיל תשובה לעקור הגזירה מכל וכל, אבל מכל מקום מועיל זה. ואפילו חרב חדה מונחת לו על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים ומן התשובה (ברכות י ע"א). ולכך... אם הוא מאותן שאין מונעין מהם דרכי התשובה, אין גוזרין עליו רק שיחלה. ואז מועיל תשובה וזכות ובקשה, ובזכותו יכול להנצל...
והא שהקשו התוס' מהא דאמר רבי יהודה הנכנס לבקר את החולה כו', יש לתרץ... [דהיינו שמבקשין מעליו להקל עליו היסורין שיבואו במעט מעט, וזה יכול לבקש אפי' באמצע השנה. והא דאמרינן כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי, היינו מה שמבקשים עליו שלא יחלה, והיינו שיעקר הגזירה מכל וכל, וזה א"א רק לר' יוסי. וזהו כוונת התוס' שכתבו דמתי יחלה נגזר בר"ה אבל מתי יתרפא לא נגזר, פי' דאף באמצע השנה יכולין לבטל להאריך הזמן, שיתייסר מעט מעט כפיד של תרנגולים].

(ר' יעקב מליסא, נחלת יעקב דברים פרק כב פסוק ח)

רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום וכו' רבי נתן אומר אדם נידון בכל שעה וכו' טעמיה דרבי יוסי מהכא לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו ואמר רב חסדא מלך וצבור מלך נכנס תחלה לדין וכו' מקמי דליפוש חרון אף
22-39

...במ"ש בגמרא דר"ה דאדם נידון בכל רגע, שנאמר לרגעים תפקדנו, ור' יוסי אומר דאדם נידון בכל יום, וקאמר רב חסדא הטעם דכתיב לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו, ואמר רב חסדא מלך וצבור, מלך נכנס תחילה מקמי דליפוש חרון אף. ויש להבין מה שייכות יש להך מקדם דדריש מהא דאדם נידון בכל יום, עד דאמר ואר"ח מלך וצבור וכו'. בדרך פשוט י"ל כך, דמהך קרא "דבר יום ביומו" אינו ממועט דאינו נידון בכל רגע, דאם נידון בכל רגע, פשיטא דיצדק מאמר הפסוק "לעשות משפט עמו דבר יום ביומו", ויש בכלל מאתים מנה. ולכך הוסיף לומר ואר"ח מלך וצבור מלך נכנס תחילה דלא ליפוש ריתחא, ואם כן הדבר, שנידון בכל רגע, א"כ איך שייך תחילה, אם הוא ברגע אחד תחילה, ברגע שני בא אחריו הצבור, ועדיין לא כלתה הרתחא, ד"רגע באפו"? ועל כרחך דנידון בכל יום דוקא, ושפיר קאמר ר"ח...
אבל מזה נלמד, דיותר טוב שיהיה צדיק נידון תחילה ורשע אחריו, משיהיה רשע נידון תחילה, דאז הוא הקדוש ברוך הוא בכעס. אך יש סברא להיפך, כמאמר האשה צרפתית לאליהו [מלכים א' יז] "כי באת אלי לפקוד עוני", דזולת אליהו היתה נדונית כצדקת, אבל בערך אליהו, לא היתה צדקת, ופקד ה' עוונה, וא"כ יותר טוב שיהיה הרשע נידון, דבערכו הוא צדיק ולא יהיה נתפס בעונו, משא"כ כשיהיה צדיק נידון יהיה נפקד עונו בערכו. אבל באמת מ"מ יותר טוב שיהיה הצדיק ראשון נידון מקמיה דליפוש ריתחא, כי השטן מקטרג ביותר ויש לו פתחון פה. וזהו אומרם [ירושלמי שבת פ"ב ה"ו] השטן מקטרג בעת סכנה, כי הוא עידן ריתחא, ולכך מלך נידון תחילה, דלא ליפוש ריתחא כלל...
אבל יש מקום לפרש הא דאמרינן מקמי דניפוש ריתחא בפירוש אחר, והוא, דלכך המלך נכנס תחילה, דאם המלך יצא זכאי, זכותו מגינה על כל העם, כדאמרינן בכל דוכתא, ואם יצא חייב, הרי הדור ניצול, דלכך חטאו, כי ראו מנהיגם חטא, וכבר אמרו [משלי כט, יב] "מושל מקשיב על דבר שקר" וכו', וא"כ בממה נפשך ניצול הדור מעונש גדול, ולכך נכנס תחילה, דלא ליפוש ריתחא כל כך על שאר הצבור, כי בממה נפשך הם נצולים כנ"ל.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש א)

פקידה נמי עיוני בעלמא היא
34-35

בפ' מלחמת שאול בעמלק (שמואל א' טו, ב)" "פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל, אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים", יש לשאול שאמר בלשון פקידה, ובתורה אמר לשון זכירה לגבי ישראל (דברים כה, יז): "זכור את אשר עשה לך עמלק וגו'"... יש הפרש בין זכירה לפקידה, ומצינו שפקידה קטנה מן הזכירה, כדאמרינן בר"ה פ"ק דהא דכתיב "ותפקדנו לבקרים" פקידה בעלמא. על כן נראה שזכירה יכלול כשזוכר הדבר כולו, ופקידה היא אפילו אם ישארו חלקים בלתי נזכרים, מ"מ פקידה נקראת. על כן מצינו (שמות לב, לד) "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" בחטא העגל, שרק אחד מכ"ד ליטרא נפקד (סנהדרין קב ע"א), והיינו זכירה חלקית לא כוללת. וכן י"ל "וד' פקד את שרה" (בראשית כא, א) הוא לפי דברי חז"ל (סנהדרין יט ע"ב) שהיה ראוי אברהם אבינו להעמיד י"ב שבטים, אלא שיעקב פדאו מצער גידול בנים, א"כ היתה הפקידה בשרה בלידת יצחק לבדו רק חלקית. [עיי"ש עמ' קצא טעם שאמר שמואל "פקדתי"].

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, עמ' קפג, במהד' תשנ"ז, תשס"ד)

אלא אמר ר' חסדא טעמיה דר' יוסי מהכא לעשות משפט עבדו וגו' דבר יום כיומו
35-36

בהגהות הגרש"ש כתב: לכאורה יפלא, הא ר' יוסי גופיה אמר טעמא אחרינא... וראה בקדושין מג, א: מאי טעמא דשמאי הזקן קסבר וכו', ובגליון הש"ס שם שלכאורה יפלא הרי שמאי בעצמו קאמר טעמיה משום כו', ובהגהות מצפה איתן שם דסבר הגמרא שאין זה עיקר הטעם דנקט כו'. וכה"ג כתבו התוס' בעירובין לח ובגיטין יד... וראה בנודע ביהודה תנינא אהע"ז סי' פז, דמה שראמרו בכתובות כט: רב פפא אמר בתולה בתולות הבתולות חד לגופא וכו', אין כל זה דברי רב פפא, שרב פפא לא אמר רק בתולה בתולות הבתולות, והתלמוד הוא שסיים חד וכו'... וכעין זה בחתם סופר חו"מ סי' כח אות א שכתב: הקשה למדן אחד בסוגיא דריש פרק בן סורר ומורה דאמר רבה קטן אינו מוליד כו' בידוע שאין לו גואלים, והא ברייתא ערוכה היא שהובאה בבבא קמא קט ע"ב, ואיך יחלוק ר"ח על ברייתא מפורשת כו'? נ"ל דהך סיומא "שאין לו גואלים" לאו מגוף לשון הברייתא הוא... ור"ח מפרש ליה כו' ומיהו רבה ס"ל כו' וסתמא דתלמודא סובר כרבה ומוסיף בלשון הברייתא תיבות אלו כאלו הוא מגוף הברייתא וכה"ג טובי בש"ס.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

מלך וצבור מלך נכנס תחלה לדין וכו' לאו אורח ארעא למיתב מלכא אבראי ואיבעית אימא מקמי דליפוש חרון אף
36-39

[עי' לקט ביאורי אגדות לעיל ח ע"ב]

כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כרבי יוסי
39-40

אנו צריכין להתעורר על מה שאמרו חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא [מו"ק כח ע"א], וזה המאמר נראה הפך פסוקי התורה כי מהם נתבאר שהכל תלוי בעונש ובשכר. ורבי' שב"א [שו"ת הרשב"א ח"א סי' קמח, וח"ה סי' מח] אמ' כי האומר דבר זה רצה לומ' שאלה הדברים תלוים במזל ליחידים, אבל לא במה שישיג את הציבור, כי לדעת כולם כח הצבור גדול לידון על פי מעשיהם לטוב או למוטב והתורה דברה על הכלל, [לא] על הפרט... וכל זה אנו צריכים לדברי האומר יש מזל לישראל, אבל לדעת האומ' אין מזל לישראל, התורה דברה על הכלל או על הפרט, ועל פי הסברה זו אנו עושים מעשים, וכדאמרי' כמאן מצלינן האידנא אמריעי ואקצירי כמאן כר' יוסי.

(רב שמואל ירונדי, אהל מועד, שער ראשית חכמה הארוך, דרך ה נתיב ב)

אמרו בגמרא דר"ה... כמאן מצלינן האידנא אקצירי ומריעי, כמאן כר' יוסי. ויש להבין מה קמ"ל, פשיטא! וגם מה ביקש במלת האידנא... וגם היא גופיה קשיא, כיון דהלכה כרבנן דרבים נינהו, איך מצלינן כר"י? אבל באמת... בזמן בית, שהיו יושבים סנהדרין בלשכת גזית ובכל פלך ופלך כסאות למשפט, לא היה אדם נידון בכל יום, כי כל זמן שיש דין למטה אין דין למעלה [תנחומא משפטים ה], דכתיב "אלהים נצב בעדת אל", היינו שעומד ואינו עושה דין כשיש עדת אל לשפוט למטה. אבל בעונות הרבים, כשפסקו סנהדרין לשפוט למטה, אזי יש דין למעלה, ואדם נידון בכל יום... וא"כ א"ש כמאן מצלינן האידנא דייקא, דבזמן בית שהיו סנהדרין, הלכה כרבנן, וא"כ אין אדם נידון בכל יום, אבל האידנא מתפללים כר"י, דהאידנא דבטלי בעונות הרבים סנהדרין, אדם נידון בכל יום, והלכה כר"י.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יד)

ונראה לי, דהתוספות הקשו בפרק קמא דראש השנה... כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי, כרבי יוסי, וז"ל, וא"ת לרבנן נמי הא מתפללין כל יום רפאינו, יעו"ש. ולי נראה דלא פליגי רבנן ורבי יוסי, דבספר מעין גנים הקשה למה תמה אברהם בסדום (בראשית יח, כג) "האף תספה צדיק עם רשע", הא לפי מ"ש הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"א-ה"ב) בדין הכללי עיר או מדינה וכו'. ומשני, דיש דין פרטי אחר דין הכללי... ובזה יובן, כי זה מצד החסד שאחר דין הכללי שיצא חוב, מ"מ מציל בדין פרטי הצדיק בצדקתו... ורבי יוסי איירי בדין כללי שהוא בראש השנה, ואח"כ יש דין פרטי כרבנן.

(ר' יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת כי תצא)

מי שיש לו חולי בביתו, רחמנא ליצלן, אם היה יודע סופו של דבר מתי יהיה יום רפואה לא היה מיצר בינתיים כ"כ. ואיתא במס' ר"ה פ"ק: אמר ר"י כמאן מצלינן האידנא אקצירי ומריעי? כר' יוסי. ומקשה בתוס', הא ר' יהודה אמר אדם נידון בר"ה ויוה"כ, ובפ"ק דשבת (יב ע"א וע"ב) אמר [רבי יהודה]: הנכנס לבקר החולה אומר המקום ירחם עליך בתוך שאר חולי? ותירץ ר"ת דשלא יחלה ודאי לא מצלינן אלא לר' יוסי, אבל שיתרפא מצלינן לכ"ע, דמתי יתרפא לא נגזר בר"ה. עיין שם. התינח בישראל שהקב"ה רוצה בתפילתם, לכן לא גזר על הרפואה מתי תבוא ותלויה בנו ובתפלתנו, אבל באומות שאין לו חפץ בתפלתם, בודאי גם על הרפואה נגזר בר"ה ויוה"כ. והנה ידוע (מרמב"ם הל' תשובה פ"ה ה"ה) שכל מה שהבחירה בידי אדם, שהקב"ה מסלק ידיעתו נגד בחירתנו. נמצא בישראל נעשה הקדוש ברוך הוא ג"כ כאילו לא ידע מתי יהיה יום הרפואה. וכתיב (תהלים צא, טו) "עמו אנכי בצרה", ממילא עי"ז שיעשה כאילו לא ידע, יש לי צער גדול מחולי ישראל. אבל [באו"ה] יודע יום הרפואה, ומי שיודע סופו של דבר אין לו צער כ"כ. לכן כתוב "בכל צרתם לו צר", ד"מלאך פניו הושיעם", דמוכן הוא תמיד לשלוח הרפואה בכל קראנו אליו, דלא גזר על הרפואה חוק וזמן.

(רבי משה סופר, תורת משה, הפטרת נצבים)

תפילה צריך לכל דבר אף על פי שנגזר מה' יתברך... וחכמים דאמרו בראש השנה דגזר דין הוא בראש השנה ויום הכפורים לא פליגי אאנשי כנסת הגדולה שתיקנו סדר תפילות בכל יום. ומה שאמרו בגמרא כמאן מצלינן האידנא אקצירי ומריעי כר' יוסי, רצה לומר שמה שהם היו מתפללים ומרבים בתפילה לקרוע גזר דין, שזהו אליבא דרבי יוסי. והוא מאמר יגיעיי, רצה לומר שאמרו כן להלכה במכוון, שרצונם היה כך שתפילתינו האידנא יהיה כר' יוסי, שיועילו אף לקרוע גזר דין דראש השנה.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק, אות סו)

בקשר לבקשה בתפילת "רפאנו" וכן "ברך עלינו" שהוקשה לתוס'... והביאו שם תירוצו של ר"ת: ואור"ת דשלא יחלה ודאי לא מצלינן אלא לר' יוסי, אבל שיתרפא מצלינן ואליבא דכו"ע. וזו מהתימה לפי פשוטה, דמדוע נאמר שגוזרים רק על המחלה ולא על הרפואה, ואימתי גוזרים על הרפואה? מלבד שזה נגד דברי הגמ' בע"ז (נה ע"א): אף כך יסורין בשעה שמשגרין אותן על האדם משביעין אותן שלא תלכו אלא ביום פלוני ולא תצאו אלא ביום פלוני... הרי מפורש שגוזרים גם על הרפואה. ונראה, דהתפילה איננה לבטל מה שגזרו על הרפואה, אבל בגזירה לא סתמו דרך אחרת, וכח התפילה פועל לפתוח לו דרכים נוספות, וקצרות יותר, וסובר ר"ת שלבטל את הגזירה שלא יחלה צריך כח אדיר, שזהו שינוי בגזירה, ובכח תפילה רגילה אין כח כזה, אבל לדברים שלא גזרו בדיוק וסתמו, שם מועיל הכח שבתפילה, וק"ל ופשוט.
ועוד תירצו בתוס': דתפילה דרבים שאני דגזר דינם נקרע, וההיא דשבת דר' יהודה וכו' דדמיא לרבים דהוה מצלי בהדיה על כל החולים. עכ"ל. למדנו חידוש נפלא מדברי קדשם, שכאשר אדם מתפלל על רבים או מתפלל בתוך רבים ועליהם, פועלת תפילתו אפילו לקרוע ולשנות גזירות שכבר נגזרו. והגמ' בר"ה שאומרת כמאן מצלינן אקצירי כר' יוסי זה בלשון יחיד.

(רבי יהודה זרחיה סגל, שו"ת צמח יהודה חלק ג סימן מא)

[עיין עוד לקט באורי אגדות לקמן לב ע"ב בשם ראבי"ה, ונדרים מט ע"ב]

טז. יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין

40-41
כתיב "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". ובזוה"ק (ח"ב נב ע"א):… שריאו צווחין לקב"ה, כדין כתיב "ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי", ותאנא בספרא דצניעותא: "אלי" דייקא, בעתיקא תליא כלא, עכ"ל. ועדיין אינו מובן למה מנע מהם התפלה שהיא מ"ע על כל צרה שלא תבוא להתפלל לה' יתברך בלי שום יוצא מן הכלל, וכי בשביל שתליא בעתיקא לא יצעקו? וכלל כללו חז"ל יפה צעקה לאדם וכו'…
יש לפרש הא ד"מה תצעק אלי", דבצעקת התפלה מעורר הישועה באותו פרט שהוא בצרה, אך קריעת ים סוף לא היתה הישועה מאותה צרה לבד אלא ישועה כללית למעלה מכל הפרטים... וזהו הפירוש "בעתיקא תליא מילתא", שלשון "עתיקא" הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה מלשון העתקה, היינו שהעתיק מבריותיו, מלשון "ויעתק משם", והיא מדרגה גבוהה שכוללת כל הבריאה באשר היא למעלה מכל הבריאה, ולהשיג מדרגה כוללת כמו שהשיגו ישראל על הים זה תלוי בעתיקא. וע"כ אין להשיג זה בתפלה אלא ע"י מסירת הנפש באופן הנ"ל שאין מציאותם בעיני עצמם נחשבת מציאות כלל, כאילו אין לו שום מציאות אף בשום פרט מהפרטים, זוכין לעומתה למדרגה הכוללת כל הבריאה וכל הפרטים. וזה שכתוב "מה תצעק אלי", שבשביל הצעקה א"א לזכות למדרגה זו המתבקשת דהיינו עתיקא כנ"ל, אלא במסירת הנפש דוקא.

(שם משמואל, ויקרא, פסח שנת תרעח, לשביעי של פסח)

יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין
40-41

[עיין לקט ביאורי אגדות לקמן יח ע"א בשם העמק דבר ואורות הקודש]

הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות
43-44

"ובקצרכם את קציר ארצכם" וגו' - סמיכות פסוק זה לפרשת העומר נראה... כדמסיק בגמרא אמר רבי עקיבא מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדה, ועל ידי שתי הלחם יתברכו פירות האילן, ועל ידי ניסוך המים בחג יתברכו גשמי השנה. וכדי שלא יהיה עם לבבו דבר בליעל לאמר: מאחר שבזכות העומר ושתי הלחם וניסוך המים יתברכו תבואות השנה, אם כן למה זה אתן מתנות עניים למען יברכני ה'? תלמוד לומר "ובקצרכם" וגו' - כי טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך, כי הא והא גרמא.

(כלי יקר ויקרא פרק כג, כב)

[הרי בזמן הקרבת העומר כבר צמחה התבואה בא"י? בזכות העומר תהיה ברכה גם במה שאספו כבר, בדרך נס, כמו שנאמר "הנכנס למוד את גורנו אומר יהי רצון שתשלח ברכה בכרי הזה". וזה בזכות העומר, שהיא ראשית מתנות עניים, שהרי הכהנים העניים (שאין להם נחלה) אוכלים את שירייה. וזה מה שכתוב (מלאכי ג, י) "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די" - בזכות מתנות עניים, יהיה נס שלא כדרך הטבע (שזה לשון "פתיחת השמים") - ברכה במה שכבר נאסף].

(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף ה ע"ב-ע"ג)
לטקסט

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לקמן כא ע"ב בשם מחשבות חרוץ]

נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה
46-47

כך הוא בחיי הפרט וכן הדבר בחיי הכלל, חלילה לבקש להתעמר בכח טבעי להחלישו או לבטלו, למעט צביונו או להקטין פעולתו הטבעית. החיים צריכים שילכו במהלכם גם באומה בכללה, אבל מתוך שמונהגים יהיו ע"פ האורה של תורה והצדק האלהי, גם מהכחות החיוניים השפלים ימלא הבית אורה... אמנם היתכן שהאדם בחיי הבלו יוכל עוד לשמוח על כחותיו השפלים, שאי אפשר לשנותם מתכונתם הגסה והפשוטה? אמת הדבר שקשה מאד להתרומם עד כדי מדה זו, שכ"כ יהי' לבו ברשותו עד שיוכל ג"כ לשמוח בחברת הכחות השפלים. אבל בכלל האומה, יש התרוממות נפש כזו: שמחת בית השואבה. נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. הברכה האלהית חופפת על הכח הצומח בכללו, בכל מקום שהוא. וזאת היא השמחה היותר עליונה שראוי שתשמח האומה הקדושה, כי היא מוכנת למצב נכון ונישא כזה במוסרה הטוב, עד שלא ימָצא שמץ עול ורשע גם בכחותיה הטבעיים היותר שפלים, כי היא תדע איך לשום להם גבול, ואיך להזהר שלא יפרצו גדרם.

(עין איה, שבת כא ע"א [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' תמה-תמו, במהד' תשס"ה, ובמאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, עמ' יח, במהד' תשנ"ז, תשס"ד])

יש להתבונן על עצם ענין הצווי של נסוך המים כדי שאברך לכם את גשמי השנה, משום שבחג נדונין על המים, אחר הדין על פירות האילן שהיה בעצרת, והדין שעל התבואה שהיה בפסח. הנה עיקר החיות בא מהתבואה והפירות שבהם הכחות המזינים, והמים אינם מזינים כלל (ברכות לה ע"ב), אלא שמבלעדם אי אפשר לקבל את ההזנה של התבואה והפירות, מפני שהגוף איננו מעבד ומעכל את הדברים הגושיים שיתהפכו לכוחות מניעים בדם האדם רק בכח הנוזל, המרכך והממיס את אלו הגושים שיוכלו להבלע בתוך עורקי הדם והאיברים, וזה בא מפעולת המים. יוצא, שהמים אף שמעצמם אינם מזינים, אבל מבלעדם אי אפשר היה לכל תזונה, רק בם ועל ידם מקבל הגוף את הזנתו... עיקר זה, שבמים אף שהם אינם רק עוזרים ומכשירים לגושי ההזנה, סוף סוף הינם העיקריים בכל תכונת החיים, היא הנותנת את ערך גדלות מצות הנסוך של המים בחג, לומר שהמכשיר הוא ערך מכריע בכל הדבר ושלמותו. זהו ג"כ מה שהדגישו את השמחה על השאיבה, אף שאיננה רק מכשיר לעצם מצות הנסוך, לומר שהמכשיר יש לו ערך מכריע כעצם הענין.

(רבי שלום נתן רענן, בשמן רענן ח"א עמ' ריט-רכ [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' תמז, במהד' תשס"ה])

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לעיל ב ע"א בשם שם משמואל, פרשת בשלח שנת תרעב]

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות

כמו בהתחלת הבריאה הי' נמצא כח האחדות, כמו כן בתחילת כל שנה ושנה, כשהבורא ית' מחדש החיים על כל השנה, נמצא זאת האחדות בעולם. והימים הנוראים וחג הסוכות הם עצות איך ליקח האחדות רק לבני ישראל ע"י ימי הדין, שבני ישראל חפצים בקבלת מלכות שמים, כמ"ש אמרו לפני מלכיות. וכוונתם בקבלת החיים רק לשעבד עצמו להבורא ית', היפוך האומות עו"ג דמה דעבדין לגרמייהו עבדין.

(שפת אמת, פרשת נח שנת תרלט)

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לעיל ח ע"ב בשם העמק דבר]

טז. ואמרו לפני בראש השנה מלכיות וכו' כדי שתמליכוני עליכם

47-48
...דר"ה שהוא ראשית השנה, ובאותו יום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, והי תורה והי מצוה דקא מגני עלן, אלא כמ"ש הרמב"ם (פ"ג מהל' תשובה ה"ד) דתקיעת שופר רמז יש בדבר - עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וכו', והיא היא שמיעת קול השופר, היינו לשמוע ולקבל עליו מחדש את כל מצוות ה' ואמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. וכבר אמרנו בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דכמו בראשית הבריאה דכתיב "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", כן הוא קול השופר בכל שנה מעורר חיים חדשים בלב ישראל, וכאילו באותו יום מתחילין לחיות, עכדה"ק. וכפי מסת השמיעה והקבלה מחדש זוכין לברכה, כבזוה"ק (ח"ב קפד ע"א): כל רזין וכל קדושין יקירין כלהו תליין בשביעאה, וכענין "את הברכה אשר תשמעו". ובשביל זה יוצאין בדימוס ומחליפין כח על כל השנה כולה.

(שם משמואל, פרשת ראה שנת תרעז)

טז. ואמרו לפני בראש השנה מלכיות וכו' כדי שתמליכוני עליכם

47-48
בכל סוגי מצוות יש לאומה"ע גם כן מעט דמעט שייכות, אבל מ"מ הכל הוא לגרמייהו, כי כל טיבו דעבדין לגרמייהו אינון עבדין... שזהו ענין ר"ה שישראל ואומות העולם באין לדין, וישראל כל תפילתם היא רק שיתגלה כבוד ה' ומלכותו בעולם, כמו שאנו אומרים "ובכן תן פחדך" וגו', וכן "מלוך על כל העולם כולו בכבודך", וכל פסוקי מלכיות, ואפילו מה שמתפללין לצרכנו היא למען כבוד שמו, כמו שאנו אומרים "זכרנו לחיים וכו' למענך אלקים חיים", היינו למען יתגדל ויתקדש שמו יתברך בעולם, ובזה ישראל נוצחין דינא.

(שם משמואל, פרשת שופטים שנת תרעו)

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות וכו' אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם
47-49

והמורה על היות ג' העיקרים הללו שרש ויסוד לאמונה אשר בה יגיע האדם אל הצלחתו האמתית, הוא מה שיסדו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפלת מוסף של ראש השנה ג' ברכות, שהם מלכיות זכרונות ושופרות, שהם כנגד ג' עיקרים הללו, להעיר לב האדם כי בהאמנת העקרים הללו עם סעיפיהם ושרשיהם כפי מה שראוי יזכה האדם בדינו לפני ה'. כי ברכת מלכיות היא כנגד עיקר מציאות ה', ויורה על זה נוסח הברכה, "על כן נקוה לך ה' אלהינו לראות מהרה בתפארת עוזך, להעביר גלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון, לתקן עולם במלכות שדי וכו', יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון, ויקבלו כולם את עול מלכותך". וכן ברכת זכרונות תורה על ההשגחה והשכר והעונש, וכן יורה נוסח הברכה, "אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם לפניך נגלו כל תעלומות" וכו'. וברכת שופרות היא לרמוז על העיקר השלישי, שהוא תורה מן השמים, ועל כן היא מתחלת "אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמהם, מן השמים השמעתם קולך" וכו'. ולפי שמתן תורה היה באמצעות קול שופר חזק מאד כמוהו לא נהיה מן העולם, נקראת שופרות, כי הקולות והלפידים שהיו שם כבר היו בעולם כיוצא בהם או ממינם, אבל קול השופר בזולת שופר לא היה מעולם ולא יהיה כן עד זמן הגאולה, שהיא שעה שתתפרסם תורת האמת בפני כל העולם, ועל אותה שעה נאמר וה' אלהים בשופר יתקע (זכריה ט' יד), כפי דעת קצת החכמים.
וכבר ראיתי מי שכתב שהשופרות רמז לעקדת יצחק. ואינו כן, שאילו היתה ברכת השופרות רמז לעקידה, היה ראוי לזכור בה עקידת יצחק, לא בזכרונות כמו שנזכרה. ואולם הביאם לזה מה שמצאו לרבותינו ז"ל כי התקיעה בשופר של איל זכר לאילו של יצחק. ואין זה כלום, כי התקיעה בשופר של איל אמרו שהוא זכר לאילו של יצחק, אבל לא התקיעה בשלוח, ולא ברכת השופרות.

(ספר העיקרים מאמר א פרק ד)

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות וכו' כדי שתמליכוני עליכם
47-48

מאמר יח: ...מבואר בפרי עץ חיים אשר מראש השנה עד יום הכפורים הוא תקון ובנין המלכות דאצילות עד שבתפלת נעילה הוא תכלית העליה של המלכות שמתעלית עד דיקנא דאריך אנפין... ומקבלת שם ה' גבורות דעתיק יומין... ידוע דבחינת מלכות דאצילות היא מקור העולמות דבריאה-יצירה-עשיה... והנה בכל יום הרי מדה זו מחדשת שפע האור והחסד עליון בכל העולמות... וזהו ענין בנין המלכות בראש השנה, להיות שבראש השנה נמשך בחינת כתר מלכות דהיינו הרצון למלוכה... ולכן אז הוא עיקר המשכת האור בבחינת מלכות (שזהו ענין הרצון למלוכה). ובכל ראש השנה נמשך אור חדש מאין סוף ברוך הוא למדת מלכותו יתברך על כל השנה כולה להחיות עולמות בריאה-יצירה-עשיה לזונם ולפרנסם...
מאמר כ, פרק א: ולכן אומרים מלכיות זכרונות ושופרות בראש השנה בכדי שתמליכוני עליכם כו', דבנין המלכות דאצילות הוא מראש השנה עד יום הכפורים.

(רבי שלום בער מליובביטש, קונטרס ומעין, מאמר יח ומאמר כ)

ועיקר בריאת האדם היה להשתמש בשכלו כטעם מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה. ועיקר בריאת העולם להתגלות כח מלכותו כנודע, דלכן אומרים בראש השנה מלכיות שתמליכוני, וההמלכה היינו שישיג האדם שכל שכלו מה' יתברך, דזה כל חכמת תורה שבעל פה, שאינו כחכמה אנושית שמשיג בשכל עצמו, אבל תורה שבעל פה הוא נובע מתורה שבכתב, דזהו עיקר מלכותו יתברך כשמושל על שכל האדם, שזהו עיקר צורת האדם, שכל הנהגת האדם הוא בשכלו.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות מו)

המבוקש בעליות האדם - שירגיש למטה מה שמבקשים למעלה, ותיכף ישים את פעמיו המעשיים והמחשביים לקראת המבוקש ההוא, וכן בכל זמן וזמן ששונות הנה הארותיהן, ולא מה שמתגלה בזמן זה מתגלה בזמן אחר, לקראת אותה ההארה הגדולה שמאירה בהזמן ההוא, וממבוקש העלי' הוא שירגיש בכל זמן את ההארה... והארה זו היא ההארה של ראש השנה, אשר הקב"ה מבקש שימליכוהו. אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. וכל אדם השלם צריך הוא להרגיש את המבוקש הזה ולהתקדם להכתיר אותו יתברך בכתר מלכות ע"י קבלת עול מלכות שמים.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק כ עמ' קיט)

אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם - לשון זה כאילו כביכול מבקש מאתנו שנאמר לפניו מלכיות שנמליכהו, וזה צריך הסבר. כבר אמרנו שאם כל השמות והמדות הם ע"ש הפועל שיהי' יוצא מהם ומתגלה בהם, כמו רחום וחנון וכו', מ"מ הבכח שלהם יותר גדול מהבפועל, שהרי הבפועל אינו אלא מחזה קטן לעומת מה שהוא בכח בלי גבול כלל. האומנם מדת המלכות היא כולו מצד הפועל, שאין מלך בלא עם. וכך רצה לגלות מדה כזו, והיא המדה העשירית, מדת המלכות, שכל מציאותה מצד הפועל. ומפני זה באה הבקשה אמרו לפני מלכיות כדי שתמלכוני עליכם - מבקש שיהיה לו עם כדי שיהיה יכול להיות מתגלה בתור מלך. ויש להדגיש שלא רק העם כולו, אלא שכן כל יחיד ויחיד בראש השנה מתעלה לתור עם שלם, והקב"ה מבקש ממנו שיאמר מלכיות ולהמליכו עליו. והראיה לזה הוא אמרם ז"ל: אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מפני מה אין ישראל אומרים שירה בר"ה וביוה"כ? אמר להם אפשר ספרי חיים וספרי מתים מונחים פתוחים לפני וישראל אומרים שירה [לקמן לב ע"ב]... ראש השנה שהוא מיוחד לגילוי מלכותו, אם אך יש ספרי מתים, הגם שלעומתם ישנם ספרי חיים, כבר אין המלכות שלמה, לא רק לגבי היחידים אלא גם לגבי הכלל כולו, וכל זמן שאין המלכות שלמה אי אפשר לישראל לומר שירה. ועל כן כהכלל כן הפרט, כהצבור כן היחיד, קרוא מאתו ית"ש, העומד כביכול מבקש ומתחנן אמור לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. וקבלת המלכות צריכה להיות ברצון, כי בלא רצון אין מלכות רק שליט.
והנה יש קבלת התורה ויש קבלת מלכות. וקובלנא ישנה: קובל אני עליכם שאתם מצפים למצות ואינכם מצפים למלכות... וכשם שלפני קבלת התורה קטרג השטן תורה היכן היא [שבת פט ע"א], כן גם לאחר מתן תורה הוא מקטרג שגם ישראל מייחסים הגדולה לעצמם. לזה באה קבלת מלכותו "בחודש השביעי באחד לחודש יום תרועה יהיה לכם", להראות שעוד עודנו עומדים במעמד הגבוה, ושאין אנו רוצים אחרת זולת מלכותו, וכל גדולה שחולקין לנו הוא רק בכפייה, מפני שכך רוצה הוא ית"ש, ולא אנו רוצים איזה דבר. אדרבה, הננו מקבלים עול מלכותו ית"ש וממליכים אותו על כל העולם בכבודו...
באופן שיסוד ר"ה הוא להסיר הקובלנא שאתם מצפים למצותי ואינכם מצפים למלכותי, היינו שיתכן שתהיה הצפייה למצות כדי לקיים כל העולם, ולא לגלות כבוד מלכותו ית"ש כי הוא אחד ואין עוד מלבדו... ומאד מאד יש להתעורר כי מוכן הקב"ה לבקש מאת כל אחד ואחד בישראל אמור לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. ומה מאד נורא הדבר אם חסר האדם בקיום מצות ותורה וחסר לו בקבלת התורה, כי אז אינו ראוי לקבלת מלכותו בר"ה, שיסודו להראות שעומדים אנו במעמד של הרצון והכפייה, ושאין אנו רוצים אחרת זולת כסא מלכותו... ומי שאינו ראוי, הלא הצער שלמעלה נורא מאד, שרוצה לבקש לכל אחד שימליכוהו, והוא סר מעליו ח"ו ואינו כדאי לימלוך. לזאת הוקבצו הימים שלפני ר"ה לתשובה, למען נהיה כעמר נקי, ונהיה ראוים להכתרתו ולקבלת מלכותו, כי אז אין שמחה למעלה יותר מזו שיכול לבקש המליכו אותי.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק כז עמ' קסא-קסו)

צריך ביאור, למה זקוקים שאנחנו נמליך אותו? אבל הענין הוא דהנה יש מלך שהוא בבחירת העם, שהם בוחרים, ובזה יש שבחרו בו למלך וגם למושל וגם לשופט, ושדעתו דעת יחיד תכריע את כל העם. ויש שבחרו בו רק למלך ולא למושל, ושבכל דבר יהי' נמלך עם העם ושרי המדינה. אולם יש מלך שמלכותו אינו מפני שבחרוהו והמליכוהו, אלא מפני שכוחו גדול ואימתו מוטלת על המדינה.
והנה מלך מלכי המלכים, היוצר והבורא ב"ה, אינו זקוק שימליכוהו, כי הוא מושל בכל, ומי בכל מעשה ידיו בעליונים ובתחתונים שיאמרו לו מה תעשה, הוא אשר מלך ומולך וגם ימלוך לעולם ועד. אולם הנה יסוד התהוות ההוייה לא באה בשביל תכלית אשר תבוא ע"י ההוייה והבריאה, אלא עצמיות ההוייה זוהי התכלית. גילוי היכולת של ההוייה היא היא המגמה של ההוייה והבריאה. ובהיות כן, שכל התכלית היא גילוי היכולת, הרי שכל מה שאינו בידו של נברא היא היא המגמה לגלות יכולת כזו שמיוחדת רק אליו ית"ש, ולא גילוי לזולת אלא גילוי כשלעצמו, היינו יציאה מהכח אל הפועל. ובכן גם לאפס מציאות, לעשות יש לאין מוחלט, שאינו ביכולת שום נברא לעשות זה, כשם שאין בכח לעשות יש מאין, אין בכח לעשות אין מיש... הרי כשם שגילוי היכולת של הקב"ה מתגלה ביצירת המציאות, כן מתגלה יכולתו מן אפיסות המציאות...
הוא מה שאמרו אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, כי רז גילוי היכולת הוא ממדת המלכות, ואם בתחתונים אין מלך בלא עם, זהו רק מצד הגבלות העולמים, אבל הוא ית"ש מלך גם לפני התחוללות העולמים, "בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועד עולם אתה א-ל". ובכן יסוד בחינת המלכות היא מהבחינה של גילוי היכולת, וזהו מלכותו. אבל מכיון שכן אין הבדל בין אם גילוי היכולת יבא בדרך יצירת מציאות לדרך אפיסות מציאות. לזה אומר אם אמנם הכל מכלל המגמה, בכל זאת רצונו שאתם תמליכו אותי, כי אז בחינת המלכות תתגלה עפ"י הציור שלנו במהותה של מלכות, שהיא יצירת וקיום המציאות. וזהו שתמליכוני עליכם, עליכם ולא על אפיסותיכם.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק כח עמ' קסז-קסט)

ענין גילוי המלכות העליונה טמון בזה חסד נורא, שהקב"ה כביכול הכניס עצמו בגילוי מדת המלכות, שהגדרתה הוא: אין מלך בלא עם, וכשם שהעם זקוק אל המלך, כן המלך זקוק אל העם. כן עשה את עצמו כביכול זקוק לבריותיו. ואין בכל גילויי המדות מדה כזו אשר תבליט את התחברותו עם ההויה כמו מדת המלכות... ואמנם כל החסד הזה מיוחד לישראל עם קדושו, כי אצל שאר עמים לא מצוייר אצלם כלל מדת מלכות, שהרי גם בעתיד כתיב "כי לד' המלוכה ומושל בגויים" (תהלים כב), שלא יתכן מלוכה אצל שאר עמים זולת בישראל עם קדושו. עילת הדבר, כי קבלת מלוכה אינו אלא עפ"י רצון - "ומלכותו ברצון", לפי שבלא רצון אין זה קבלת מלוכה. וכל מה שבא בהכרח אינו אלא קבלת מרות ואדנות, ולא מלוכה... ולכן המלוכה העליונה, מלכות שמים, איננה מקומה זולת בישראל החפצים במלכותו... וזהו ההבדל הנורא שבין ישראל לעמים, שכל העמים זקוקים אליו יתברך והוא יתברך אינו זקוק להם כלל, כי יתכן מלכותו גם מבלעדם...
שלמות מלכותו יתברך מתגלית דוקא ע"י מה שגם כל פרט ופרט מישראל מקבל עליו את מלכותו ברצון... מזה אנו יכולים לצייר את האומלליות של אפילו אחד מישראל הפונה לבבו מהעטרת מלכותו יתברך, ומביא שלא יושלם רצונו יתברך, החפץ להיות בו מלך בעם. זהו ענין אמרם אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, ובאה דרך בקשה כדי שתהיה המלכות שלמה, מלכות ברצון.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק כט עמ' קעג-קעה)

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר
47-48

תניא בספרי (בהעלתך פ' וכי תבואו): "והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם" (במדבר י') - למה נאמר? לפי שנאמר "דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש", ואילו מלכות לא נאמר, ת"ל (שם כג) "ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו", הרי מלכיות ושופרות. רבי נתן אומר אינו צריך, שהרי כבר נאמר (שם י) "ותקעתם בחצוצרות" הרי שופרות , "והיו לכם לזכרון" הרי זכרונות, "אני ה' אלהיכם" הרי מלכיות. אם כן מה ראו חכמים לומר מלכות תחלה ואחר כך זכרונות ושופרות? אלא המליכהו תחלה ואחר כך בקש מלפניו שיזכור לך. ובמה? בשופר של חירות...
ואמרם: המליכהו תחלה ואח"כ בקש מלפניו שיזכור לך, שיראה שאין רצונו לרדות בנו כעין האדון המושל בקניינו ולא כיוצר העושה חפצו במעשה ידיו, כי אם כמלך המעולה שממליכין אותו ברנונם, ויש לו עליהם סגנון מלכות להעמיד אותם במשפט ישר, שנא' (משלי כט) "מלך במשפט יעמיד ארץ", כי כן אנחנו נמליך אותו תחלה ואח"כ נזכור לפניו זכיותינו בתרועה וקול שופר, כלומר שלא יוכלו להתעלם מהם, וישמרו לנו על כל פנים חוקי המלכות בלי שום עוול. ולזה מה שהקפידו חז"ל: לפי שנא' זכרון תרועה וגו' ואילו מלכות לא נאמר ת"ל "ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו", כי ענין המלכות הוא העיקר הגדול בזה. אמנם רבי נתן מצא הכל בכתוב אחד: "ותקעתם בחצוצרות" הרי שופרות, "והיו לכם לזכרון" הרי זכרונות, "אני ה' אלהיכם הרי מלכיות". אמנם הכתוב סידר אותם על הסדר הטבעי לפי מחשבת הפועֵל, שהתכלית הוא העולה בלבו תחלה ואח"כ מסדר הדברים המגיעים אותו ראשון. וכן בכאן השופר קודם, כי הוא הזכות הקודם, אם מעקידת יצחק אם מקבלת התורה, ואחר מציאות הזכות יתכן זכרונו והגעת תועלתו, ואחר יחשוב לפני מי ראוי להביא זכרונו, כי אם לפני מלך המשפט, כי שום נשים עלינו מלך להביא זכיותינו לפניו. אמנם בשעת מעשה חוייב להפך הדבר, לפי שכל מה שבא במחשבה תחלה הוא באחרונה במעשה... ולזה חוייב שתיעשה ההמלכה תחלה ואחר כך יבא הזכרון, ותכלית הכל הגעת הזכות, כמו שצריך הבנאי להקדים במעשה האבנים והעצים למציאות הכותל, עם שבמחשבתו קדמה הכותל ואחר באו העצים והאבנים. והוא אומרו: מה ראו חכמים לומר מלכיות תחלה ואחר זכרונות ושופרות? אלא המליכהו תחלה ואחר כך בקש מלפניו שיזכור לך.

(עקידת יצחק, פרשת אמור, שער סז, פרק ה, הענין הראשון)

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר
47-48

ויש לומר עוד להבין ענין שופר של ר"ה. ובהרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד) שרמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם וכו'. אך למה בשופר ולא די להכריז דברים אלה בפה? ובש"ס ר"ה: אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה? בשופר. וכבר אמרנו בשם הריטב"א דבמה בשופר קאי גם על שתמליכוני עליכם, היינו שתמליכוני עליכם בשופר.
ויובן עפ"י הדברים הנ"ל, שענין ר"ה הוא ראשית השנה וכל ראשית היא לה'... ור"ה שהוא זמן חידוש הבריאה כמו שאומרים (בתפילת המוסף) "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון" [לקמן כז ע"א], ובש"ס ר"ה (לא ע"א): בששי היו אומרים "ה' מלך גאות לבש" על שם שגמר מלאכתו ומלך עליהם, ואדם נברא בששי שהוא מלך על התחתונים כמ"ש (תהלים ח, ז) "כל שתה תחת רגליו. ובהגיע זמן זה מתעוררים כוחות אלו, וצריכין להחזיר המלוכה למי שהמלוכה שלו, וע"כ הראשית שהיא לה' בר"ה היא מלכות, שתמליכוני עליכם. והנה ידוע שהדיבור מתחלק לה' מוצאות הפה, ושורש וראשית כולם הוא הבל הלב קלא פנימאה דלא אשתמע. וזהו ענין קול שופר שהוא ראשית ושורש הדיבור. וע"כ באשר צריכין ליתן הראשית לה' שהיא מלכיות, צריך להיות בשופר דוקא שהוא הראשית. ובאמת כמו שהוא הראשית, כן מעורר ג"כ ראשית המחשבה שיהיו ישראל לו לעם, כאמרם ז"ל (בראשית רבה פרשה א) ישראל עלו במחשבה. וזהו כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, כי זהו עיקר זכרון ישראל שכך עלתה במחשבה לפניו למעלה מן הטעם, ועל כן, אפי' כשח"ו ישראל בלתי זכאין כ"כ, אין הקדוש ברוך הוא מואס בהם... וסוף כל סוף יתקיים בהם יקימך ה' לו לעם קדוש וגו'.

(שם משמואל, פרשת כי תבוא שנת תרעג)

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר
47-48

ועיקר ראש השנה נקרא יום הזכרון, שמצד הזה הוא הראש לשנה שממנו יהיה נמשך ההשפעה לכל השנה, וההמשכה הוא על ידי הזכירה והעלאת הזכרון לטובה הוא המשכת שפע ההשגחה באיכות שזהו ענין הפקידה. ואמרו ז"ל במה בשופר, כידוע דאין כוחם של ישראל אלא בפיהם (במדבר רבה פרשה כ, ז), שהוא "הקול קול יעקב", שתי קולות, שאמרו ז"ל (פתיחתא דאיכה רבתי ב) בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, היינו קול תפילה הרמוז במלת "הקל" חסר ו' בלשון הכתוב, ובתוספת הה' הרומזת לתפילה כנודע, ו"קול" מלא ו' רומז לקול תורה, כידוע דהו' רומזת על זה (עיין בזוה"ק ויגש רי ע"א), והשופר הוא רומז התעוררות קול שופר דמתן תורה שהוא הקול תורה שיש בזרע יעקב, ועל ידי זה הוא התפשטות השגחתו יתברך עליהם לטובה.

(רבי צדוק מלובלין, פוקד עקרים אות ב, בתחילתו)

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר
47-48

וצריך לבאר למה דוקא תלוי בשופר קבלת המלכות והעלאת הזכרון לטובה...
וטבע השופר הוא לעורר את הנפש מתרדמתה ותתגבר בכחה, שאז, אם היא טובה, תתאזר לכסוף את הטוב ולהידבק בעבודה באהבת ד' ויראתו... והנה קבלת עול מלכותו ית' היא שיהיה רצונו משועבד לרצון קונו ב"ה, ולא יעלה על דעתו רצון הפוך מרצונו, כמו שעבד המלך הנאמן לא יחשוב מחשבות נגד עצת מלכו ואדונו. וכשיהיה האדם בזה המצב יוכל לקבל כל טובות וברכות שבעולם ויועילו לו להיטיבו באחריתו. אמנם א"א שיהיה זה נגלה מצד חושך הגוף, רק על ידי השופר הצללים נסים ואור האמת מתגלה. א"כ במה יקובל עלינו עול מלכותו, ובמה יבא זכרוננו לפניו לטובה? רק על ידי השופר.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' קפו-קפז, במהד' תשס"ה)

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר
47-48

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לקמן יח ע"א בשם רסיסי לילה אות מ, ולקמן לד ע"א בשם עקידת יצחק]

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר וכו' כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם
47-49

מלכיות כדי שתמליכוני - קבלת עול מלכות שמים הוא דרגא דאברהם... שהוא המליך להקב"ה על כל באי עולם. ולכן אמרו (בראשית רבה יב, ט) "בהבראם" - באברהם, שבשבילו נברא העולם שהיה בשביל מדת מלכותו, דאין מלך בלא עם, והיינו עם המכירין כח מלכותו... ועל זה צווח "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי", דמאחר שאין מלך בלא עם, אם כן מצד מדת התעוררות מדת קבלת מלכותו יתברך בנפשו צריך להתפשטות דבנים שיחול עליהם שם מלכותו יתברך.
וזהו עיקר בקשת הבנים דאיש הישראלי, שיהיו לו בנים הראוים לחול עליהם שם שמים ומקבלים עול מלכותו יתברך עליהם... ומצד שתמליכוני עליכם שהיא מדת היראה... זוכה לבנים, כמו שנאמר... (תהלים קיב, א) "אשרי איש ירא את ה' וגו' גיבור בארץ יהיה זרעו"... ולעולם פקידת הלידה למי שלא הוליד הוא רק בענין זה בכדי להעמיד זרע שיהיה נקרא עליו שם ה' ומלכותו... ולכך מלכיות הוא נגד בני.
וזכרונות שיעלה זכרוניכם לפני באור פני מלך חיים, הוא נגד חיי, "כי עמו מקור חיים באורך" וגו' (תהלים לו, י), היינו באור פני מלך, כאשר עולה לזכרון לפניו, שם האור והחיים מסיטרא דיצחק שאפרו צבור לפניו כביכול... כי הוא לפניו יתברך ששם האור שיוכלו לראות עין בעין. ולכן מזכירין עקידת יצחק והוא עיקר הזכרונות. ועיקר הזכרון ביום ההוא איזה לחיים, כי מצד הזכרון לטובה ממילא נמשך חיים... וזכירת ה' יתברך באיזה דבר אינו כזכירת בשר ודם שהוא נבדל מן הדבר שזוכר, מה שאין כן בה' יתברך, הרי על ידי הזכירה נדבק במקור החיים יתברך.
ובמה? בשופר - הוא על דרך קיום החיים שהוא במזוני, כך קיום הזכרון הוא בשופר שהוא המעורר האדם ומזכיר את האדם וממילא גם ה' יתברך זוכרו. וזהו עיקר שצריך אדם לקיום חיי עולם שבו להיות לו קול שופר המעוררו משנתו תדיר והוא הממשיך לו חיים. ומשל זה בחיי הגוף הוא המזון שעל ידה הוא המשכת חיי הגופנים. ונאמר (תהלים פא, ד) "תקעו בחודש שופר וגו' כי חוק לישראל" וגו' ודרשו חז"ל בביצה (טז ע"א) חוק זה לישנא דמזוני ומכאן דמזונותיו של אדם קצובים מראש השנה, והרי מפורש בכתוב כי חוק זה טעם על תקעו הקודם. והיינו לפי שאז קוצבין מזונות לכן באים השופרות שהוא הקול קול יעקב שזה כל כוחו של יעקב בקול.
ועיקר תפילת יעקב אבינו ע"ה (בראשית כח, כ) "ונתן לי לחם לאכול" וגו' וזה כל יגיעתו ועבודתו על מזוני וקיום החיים שכבר זכה לבני מסיטרא דאברהם וחיי מסיטרא דיצחק, אבל צריך לדבר המקיים החיים, דהיינו שלא יופסק חס ושלום וימצא דופי בזרעו כמו אצל אברהם ויצחק רק מטתו שלימה... ועל ידי קיום שופרות בראש השנה הוא חוק וקצב המזונות של כל השנה כולה, דיהיב מזוני לחיי לקיום החיים להיות לו כח לתורה ותפילה.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות לו)

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות וכו' כדי שתמליכוני עליכם וכו' כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני
47-50

יש להבין מה הלשון אמרו לפני מלכיות כדי שתמלכוני עליכם, פשיטא, אם אנו אומרים מלכיות, שאנו ממליכין אותו ית"ש עלינו. וגם מה זה שאומר עקידתו של יצחק בן אברהם ולא "שעקד אאע"ה את יצחק בנו" כדאמרינן בעלמא. ומהו ונחשב כאילו עקדתם עצמכם לפני...
ולדרגה עליונה זו יגיעו בימות המשיח... לבחור בסילוקה של הבחירה ולהיות הכל ביד ד'. בזה נעמוד על מה שאמרו רז"ל בע"ז דף ה... בשעה שאמר הקב"ה לישראל "מי יתן והיה לבבם זה להם כל הימים", היה להם לומר "תן אתה"... ומאז הדבר תלוי בזה שישראל יתרוממו עצמם למעלה מן הבחירה, ולבחור רק מה שבחר ד'. ובכל שנה ושנה, כשמגיע ראש השנה, הזמן שהעולם חוזר לשרשו, הנה התכלית של ראש השנה היא מה שישראל אומרים להקב"ה "תן אתה". וזה כל תוכן הכוונות של התפילות בראש השנה, וביחוד "ותמלוך אתה ד' לבדך על כל מעשיך", היינו שאין אנו רוצים עוד בחירה אלא בבחירתך החלוטה ממש... שכל תוכן של הישועה היא הדרגא הזאת סילוק הבחירה ע"י הבחירה...
וזהו הביאור אמרו לפני מלכיות כדי שתמלכוני עליכם, היינו שתאמרו אתם ותבחרו במלכותו כדי שתמליכוני עליכם, שאני אהיה המלך עליכם בלא בחירה שלכם, היינו שתבחרו בסילוק הבחירה שלכם בשביל מלכותי. וזהו ג"כ שאזכור להם עקידתו של יצחק, כמו שאמרו במדרש שביקש יצחק שיעקוד אותו למען לא יזוז בשום אבר ולא יהיה נפסל הקרבן, הרי שיצחק בחר בעצמו שיעקדו אותו ולא יהיה שוב בעל בחירה, ולפיכך אומר שאזכור לכם עקידתו של יצחק בן אברהם, לא של אברהם שהוא מבחינת הבחירה, אלא של יצחק שהוא למעלה מן הבחירה, ונחשב כאילו עקדתם עצמכם לפני, היינו שכולכם תהיו עקודים לרצוני, שהוא סילוק בחירה למעלה מן הבחירה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק כג, עמ' קלז-קמ)

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר

[מדוע לא כתוב "כדי שאזכור אתכם לטובה"? (עב ע"ב) ביום ראש השנה יש לנו מלחמה עם השטן שרוצה להסטין עלינו ביום הדין לפני ה'. יצר הרע רוצה להרוס את ה"מבצרים" שלנו, את שלושה עיקרי האמונה שקבע בעל העיקרים: מציאות ה', השגחה ושכר ועונש, ותורה מן השמים. כנגד זה תיקנו חז"ל מלכויות - כנגד אמונת ה', מציאותו ויחודו. זכרונות - כנגד אמונת ההשגחה ושכר ועונש. שופרות - כנגד תורה מן השמים, לזכור תקיעת השופר בעת מתן תורה. (עג ע"א) פסוקי הזכרונות מזכירים לאדם את הצרות שעברו עליו, ומעוררים אותו להתפלל לה' שלא ימשיכו הצרות, וע"י האמונה בהשגחת ה', יחזרו בתשובה. ולכן נאמר "יעלה זכרונכם" - כל מה שתזכרו מצרות העבר ומדאגות העתיד, "לפני לטובה", ואז ה' ישמע לתפלתכם ויגזור שנה טובה. (עג ע"ב) "ובמה? בשופר" - כי קו עובר בין השופר של מתן תורה לשופר הזה, לחזק אותנו בשמירת התורה. ובזכות זה נזכה לשמוע את קול השופר של הגאולה. ולכן מברכים "לשמוע קול שופר" - שמיעה במובן של הבנה, להבין את הרמז לקול שופר של מתן תורה.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף עב ע"א-עג ע"ב) לטקסט

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות וכו' למה תוקעין וכו' (טז:) כדי לערבב השטן
47-טז:

"וביום שמחתכם ובמועדיכם" וגו' - מן פסוקים אלו למדו חז"ל שאומרים בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות כדאיתא בילקוט בפרשה זו (רמז תשכה). ויש להבין מה ראו על ככה לפרש פסוקים אלו על ראש השנה? ונראה שלמדו זה ממה שנאמר "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר" וגו', וזאת לפנים בישראל שבכל עת צרה היו גוזרין תענית והיו תוקעין ומריעין ואומרים מלכויות זכרונות ושופרות, כדאיתא בטור אורח חיים סימן תקעט. ואולי ראייתם מפסוקים אלו, שנאמר "וכי תבואו מלחמה" וגו', ודון מינה ומינה שבכל יום ויום שיש תקיעה עושין כסדר הזה וגם ראש השנה בכלל. ומדקאמר "מלחמה בארצכם" בבי"ת, שמע מינה שמדבר בצורר שהוא תוך הארץ, וזה יאות לראש השנה שתוקעין בו בשופר לערבב השטן, הצורר הפנימי אשר בתוך הארץ לאפוקי סתם צורר הוא חוצה לארץ. ועוד מה לי צורר חיצוני מה לי פנימי. ולפי זה יפה נרמז בפסוקים אלו סדר של ראש השנה.

(כלי יקר במדבר פרק י, י)

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות וכו' למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין (טז:) ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן
47-טז:

ענין שופר להפוך מדת הדין למדת הרחמים. והלא אמרו (מו"ק טז ע"א): אפיק שופרא ושמתיה... וכהנה טובא, דמורה כי שופר מעורר דין, עושה משפט חרוץ?... כך הוא הענין: שופר הוא השמעת דין, זמן תחלת דין, כי אין רשות למארי תריסין ומקטרגים לכנוס לפרגוד עד שישמע קול שופר, ואז מתחיל הדין, ואז הותרה הרצועה לכנוס כל מארי דדינא, לתבוע דינא מן המלך המשפט... אמנם אין שופר למעלה נשמע עד שיתקעו ישראל למטה, ואז נתקע השופר למעלה, אז קביעת הדין. וזהו שמערב השטן, כי השטן רואה שישראל תוקעין וגורמים שיהיה עת הדין וכסאות למשפט, מה שכל מלאכי מעלה חרדים מלפניו, ואמר השטן בלבו: מה זה, היה להם לשתוק מבלי תת אות וקבע לדין, ואיך הם יהיו תובעים ועושים הכנה לדין? אין זה כי הם חפים מפשע, ויודעים בעצמם כי בהשפטם יצאו צדיקים. וא"כ השטן נחרד, ונסתמת טענתו, ונבהל לקטרג על ישראל...
בתקיעות השופר מתחיל הדין. ומתחילה כשה' מתחיל דין, מרוב טובו מעיין בתחלה בזכות של ישראל, כמה מצות ומעשים טובים שעשו, ואח"כ מעיין בעונות שעשו ישראל, וזהו תקיעות מיושב ותקיעות מעומד, כי... כשמדת הדין מתוחה יש לעמוד... אבל כשמדת הרחמים מתוחה יש לישב... ולכך תקיעות ראשונות שהן מזכירות צדקת ישראל יושבים, כי אז אין מדת הדין, וגם כביכול ה' יושב, כאחד העושה סדר לדבר מבלי מהירות, רק מתון, ועיקר מלת "ישיבה" - עכבה, ולכך נאמר [תהלים כב, ד] "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל" - כשמזכירין זכות ותהלות ישראל, אז יושב, ואף אנו יושבים, משא"כ כשרואה עונות ודן, אז עומד ממהר כאיש העומד, דכתיב [ישעיה יב, יט] בקומו לשפוט ארץ, ולכך תקיעות מעומד, כי אז מעיין בעונות ואז דין. ולכך מזכירין אז מלכויות זכרונות ושופרות.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ו)

ואמרו לפני בראש השנה מלכיות וכו' כדי שתמליכוני עליכם וכו' זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר וכו' למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין (טז:) ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן
47-טז:

רש"י ז"ל מפרש כדי לערבב - שלא ישטין, כשישמע ישראל מחבבין את המצות מסתתמין דבריו. ובטור כתב (סי' תקפה): פירוש, כדי שיתערבב מיד בתקיעה ראשונה שלפני התפלה ולא יקטרג בעת התפלה. ויש מפרשים שמכח תקיעה ראשונה מתערבב בשנייה. והכי איתא בירושלמי: "בלע המות לנצח", וכתיב "והיה ביום ההוא יתקע שופר גדול", כד שמע קול שופר חדא זימנא בהיל ולא בהיל, אומר שמא ההוא זימניה דשופר גדול, כד שמע תניינא אומר ודאי מטא זימניה ומירתת ומתערבב ולית לי' פנאי למיעבד קטגוריא. ע"ש. והנה גם רש"י ז"ל דאומר מפני חיבוב המצוה, על כרחך כונתו על מצות שופר, דמפני שרואה שמחבבים מצוה זו מסתתמים דבריו, דאל"כ מדוע דוקא על שופר תוקעין וחוזרין ותוקעין, אלא מפני דמסגולת מצות שופר להכחיד את השטן, וכשרואה שעוד ישראל מחבבים מצוה, דמאחר דאין זה "בל תוסיף" (עי' תוס' שם) הוי זה חיבוב ומתבהל מזה. באופן דלכל הפרושים השטן מתבהל ע"י השופר ואינו מקטרג...
נדרש... שכל אחד יעביר עצמו בברית מלכותו וברית משפטו ודינו, שעי"ז גם המשפטים והדינים בכל מה שהם יותר קשים יותר פועלים על המניעה של ההכשלה... זהו אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, כי הוא יתברך ברוב רחמיו וחסדיו ובטובו על כל בריותיו פורש כנפי מלכותו על כל העולם כולו, גם על אומות העולם. "מלך אלקים על גוים אלקים ישב על כסא קדשו". אולם לאושרנו רק אנחנו, ישראל עם קדושו, מקבלים עלינו עול מלכותו ונכנסים בבריתו, ברית המלכות והמשפט [עיין בשמו בלקט ביאורי אגדות לקמן יח ע"א]. ובאהבתו ית"ש לישראל עמו מבקש: המליכוני וקבלו מלכותי, שלא תהיו ככל המון בית הגוים. ובזה המשפט עצמו לברכה ולחיים, כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, כי אז מתקיים בו מה דכתיב "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ד' אלקיו עמו ותרועת מלך בו" (במדבר כג), שבזמן שיש תרועת מלך בו הרי נעשים אז בבחינת מנועים מן החטא...
ומה מאד עלוב הוא האדם מישראל אשר הקב"ה פונה אליו אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, כדי שהדינים יהיו לרחמים גמורים, והוא פונה אליו ולא שת לבו גם לזאת. בכן הבה נתעורר להכשיר עצמינו לקבלת מלכותו וברית משפטו, הרחמים היותר גמורים והחסד היותר גדול: "ברגע קטן עזבתיך ובחסד עולם רחמתיך" (ישעיהו נד).
ובמה? בשופר. נקודת זמן ההעברה בבריתו והכתרת מלכותו הוא בזמן תקיעת שופר, ובו בזמן קם המלך מכסא הדין ויושב על כסא הרחמים, ענינו שבקבלת מלכותו ובהריענו תרועה לאות מלכותו, הרי המשפט לברכה ולטובה, ומתגלה שכסא הדין הוא הוא עצמו כסא רחמים. ואמנם רחמים גדולים כאלו, לעשות אותנו גם להיות מנועים מן החטא, להגיענו לידי גובה של "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ד' אלקיו עמו ותרועת מלך בו", אין זה לפי המדה שאנחנו שכוני חומר יוכלו להגיע אליהם, אלא שאם רק הננו משתדלים להכנס בברית מלכותו ומשפטו, חונן ד' אותנו בטוב חסדו להגיענו לידי הגובה הנפלא הלזה.
ובכן השטן מתבהל ואומר: ודאי מטא זימניה, שכשם שהיצירה בראשיתה היתה מצד החסד העצמי, לא לפי הערך התעוררות תחתון, אלא כד סליק ברעותא למיברי עלמא, כך גם הגאולה העתידה תהיה מצד החסד העצמי. וכשרואה השטן שישראל תוקעים בשופר ומרגיש שכל הדינים היותר קשים דוקא מצד קשיותם הם לרחמים גמורים וחסד עולם, אומר: ודאי מטא זימניה שהקב"ה מגלה חסדו מצד עצמותו, לא לפי מדתנו המקבלים, ועל כן מתבהל ויודע שכל מקורו של השטן הלא הוא מן אותם הדינים, ואם הם מתמתקים ומתגלים לרחמים אין לו עור זכות קיום בארץ, ומתערבב וחודל לקטרג. ואמנם גם זה עצמו לנו להתעוררות גדולה לבל יאבד את הזמן הנפלא של ימי הדין, שחסד זה עצמו לא יתהפך עלינו לרועץ ח"ו. כי מאחר דהקטגוריא נחדלת, הרי גם הסתתו לאדם שיחטא נחדלת אז, כמו שבארנו שהכל חדא, החטא והקטגוריא והמיתה. ובכן, בימי הדין וביחוד בשעת תקיעת שופר, אין עוד פיתוי יצר, אין עוד קטגוריא, אין עוד מיתה. ואם רואים שגם אז יוכל האדם להכשל בחטאים, אין זה אלא מפני שיש עוד חלק העבירה שאיננו בא עוד מצד פיתוי היצר, כי אם מפני... שהוא אחד עם העבירה... וזה אפשר להכשל גם בזמן החדלון של היצר והקטגוריא, ואז הלא זה עצמו הקטגוריא יותר גדולה, שגם בזמן דליכא יצר השטנה וקטגוריא, הוא חתול בערפליו, חובק אשפתותיו, ואינו מתעורר לקול ד' הקורא אליו אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק כב, עמ' קל-קלו)

מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר

["אין מלך בלא עם", לא די בריבוי אנשים, אלא צריך עם מאוחד. לכן כדי להמליך את ה' אנחנו צריכים להיות מאוחדים. ומתאחדים ע"י שכל אחד זוכר את חברו לטובה - לכן כתוב "שיעלה זכרוניכם לפני לטובה" ולא "שתזכרו לפני". וזה ע"י השופר, שמאחד את הלבבות, כמו שכשיש דליקה, משמיעים קול חזק כדי שכולם יבואו לכבות.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף ג ע"ג) לטקסט

זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה וכו' תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני

הנה לא שייך למעלה ענין זכרון, אחרי שאין שכחה לפני כסא כבודו, ומהו ענין הזכרון?... כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון... שההעברה כבר היא עצם מלואת הדין והמשפט... וכפי ערך העברתו, היינו כניסתו בפנים, כן ערך הגנתו בכל השנה כולה... שההעברה איננה רק בדרך זכרון כפי שמציירים באדם למטה, אלא שהוא העמדה והכללה באורו יתברך... וע"ז אנו מבקשים "זכרנו לחיים", שיכלילנו באור מחשבתו, שנהיה בלועים וספוגים בו יתברך. וזה תכלית כונתו במלכותו, שלזה בא המבוקש אמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה - כמה אושר מרגיש האדם כששומע שמלך הדיוט דיבר ממנו על שולחנו, אעפ"י שהוא לא נכנס בהיכלו לבית המלך, וכמה אנו צריכים להיות מאושרים כשמלך העליון ב"ה מזכיר אותנו, ולא עוד [אלא] שמכלילנו אל ביתו ואל היכלו, ולא רק בהיכלו כי אם בפנים מחשבתו יתברך כביכול, דכיון דלזכרון הוא כבפנים דמי [לקמן כו ע"א]...
כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם... ההבדל במעשה העקידה בין אברהם ליצחק הוא שאצל אברהם היה נסיון, ואצל יצחק הי' התכלית, שמתוך זה נעקד כולו על גב המזבח ונתקדש בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו להיות עולה תמימה כולו לד', עד שאמרו לו "אל תרד מצרימה גור בארץ הזאת", להורות שמצד יצחק לא שייכת עוד מציאות של גלות, להיכנס באויר ארץ העמים ולהיטמא מגושה ואוירה. וענין של יצחק שהי' אסור לו לצאת מא"י הוא להיות תמיד במחיצת הקודש, למען לא יהיה נפסל ביוצא (מדרש רבה בראשית פרשה סד). ולאו דוקא יציאה לגלות. כל נתיקה מהקדושה הוי פסול ביוצא. וכמו כן כל שהוא בבחינתו של יצחק ושייך לשורשו הוא בחינת יצחק, שמצדו ליכא שום עון ושום הכשלה. ואף גם אם עומד להכשל, ד' שומרהו מלכד, כמו שרצה לברך את עשו ושמרוהו שלא יכשל, ובא על המכוון לומר "גם ברוך יהיה". וכן הזכרון העליון ביום ר"ה, מי שזוכה אליו הוא נתמסר כולו באורו יתברך, ותמיד הוא בקדושתו הפנימית ושלא יהיה נפסל ביוצא. וזה נחשב כאילו עקדתם עצמכם לפני, שתהיו כולכם בבחינת יצחק, שהיה שמור ומשומר ולא יצא החוצה, וזהו ע"י השופר דלזכרון עבידי כלפנים דמי, שנכנסים ונשארים בהמחשבה העליונה לפני ולפנים.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק כט עמ' קעה-קעז)

זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה וכו' תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני

כבר הערנו על מה שמציין כאן את יחס העקידה ליצחק, ובכל מקום מיחסים זה לאברהם. והיה צריך לומר "ונחשב כאילו העקדתם את בניכם לפני"...
דהנה אמרינן [לקמן כו ע"א]... קרן של פרה אין תוקעין בו משום דאין קטיגור נעשה סניגור, ופריך: והאיכא דם פר? ומשני: הואיל ואישתני אישתני... ופרכינן: שופר נמי מבחוץ הוא? ומשני כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי. ע"ש. מזה אנו למדים דמה שהכהן גדול הוא ביוה"כ, שנכנס לפני ולפנים, הוא בר"ה לכל אחד ואחד מישראל, שע"י השופר עולה זכרונם לפני ולפנים. והזכרון הלזה איננו בחינת זכרון מה שהיה בזמן אחר ומה שהוא במקום אחר, אלא זו היא הכנסה ממש לפני ולפנים, ברום פסגת מחשבתו ית"ש כביכול, שכל אחד מישראל עולה לשם ביום הזכרון ע"י תקיעת שופר, ולכן אסור שיהיה שם איזה דבר של קטיגוריא, שאין קטיגור נעשה סניגור...
זהו זכרונות, כדי שתעלה זכרונכם לפני לטובה, היינו שיהיה הזכרון רק לטובה, שלא תעלה שם דבר של קטגוריא ולא יהי' קטיגור נעשה סניגור.
אבל איך זוכים לזה, ובמה זוכים? בשופר, דא"ר אבהו, למה תוקעים בשופר של איל אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידתו של יצחק בן אברהם שנחשב כאילו עקדתם עצמכם לפני. היינו ע"י העקידה יהיה לכם דין דם הפר, "דכיון דאישתני אשתני". ולכן מתיחס זכרון העקידה בר"ה ליצחק, שהוא היה צריך להשחט ונחשב כאילו נשחט ונעשה בריה חדשה, כמו שאמרו במדרש (פרקי דר"א פרק לא)... שפרחה נשמתו והוחזרה לו. וכן נחשב כאילו כל אחד מישראל נעקד ונשחט, ואין בכניסתו לפנים ע"י השופר משום קטיגור ונעשה סניגור. באופן שבר"ה עיקר העבודה בציורי מסירת נפש למען יהיה נחשב כאילו נעקד לפניו. ואז כל גילוי היכולת יתגלה במה למחזיר נשמותנו ומחייה אותנו, כדרך שהחיה את יצחק וגם כל אחד בבריה חדשה. חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק כח, עמ' קסז-קע)

זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר וכו' (טז:) כדי לערבב השטן

ענין תקיעת שופר שכתב רמב"ם (פרק ג מהלכות תשובה הלכה ד) כלומר עורו ישנים מתרדמתכם, וחז"ל אמרו שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר, הכל אחד. כי "ה' צילך", כאשר האדם מתעורר משנתו וזוכר בה' יתברך, אז ה' יתברך זוכר אותו כאותו ענין שהוא זוכר בה' יתברך איך הוא מלא כל הארץ כבודו והכל שלו וצריך לעובדו וכיוצא, כל חד לפום אתערותא דיליה כך ה' יתברך כנגדו... מה שאין כן כשחס ושלום שוכח, הגם כי אין שכחה לפני כסא כבודו, הזכרון שלו הוא מצד השכחה, שזוכר כביכול שבזה הוא שוכח חס ושלום, מידה כנגד מידה. ולכן יהיב עיטא בשופר לעוררנו. ואמרו ז"ל שהוא לערבב השטן, והכל אחד, כמו שאמרו (בבא בתרא טז ע"א): הוא שטן הוא יצר הרע, ועיקר יצר הרע אינו אלא ההשקעה בדמיון שאינו מניחו לזכור ולשום אל לבבו על מה נברא בעולם ולהתעורר משינתו.
ועל זה נאמר (ישעיה כז, יג) "ביום ההוא וגו' האובדים בארץ אשור והנדחים" וגו' שהם שני מיני השתקעות בדמיון. האחד, שמשקיע עצמו בהשתדלות תדירה בעסקי עולם הזה כגון לקבוץ ממון... עד שלבו מוטרד שאי אפשר לו לזכור את ה' יתברך כלל וזה נקרא אובד חס ושלום כאשר הוא בתכלית השיקוע... אבל ביום ההוא שהוא היפך יום הזה, יהיה "שופר גדול" המעורר גם אלה... ואחר כך הנדחים והם העצלנים השקועים בדמיונות של תוהו ושל שוא ושל הבל, וזה ענין מצרים שנקרא "ערות הארץ"... וערות הארץ נקרא השיקוע בעולם הזה בלא השתדלות רק הוזים שוכבים. ותכלית שיקוע בזה נקרא נדח שאינו אובד שהרי אינו שקוע בדבר אחר ומובלע בין העמים. אבל מכל מקום הוא נדח מידיעת ה' יתברך... וה' יתברך הבטיח כי לא ידח ממנו נדח כי יתעוררו לקול שופר הגדול שישמיע ה' יתברך ללבבם...
ובכל ראש השנה השופר הוא מצד השתדלות אדם שאנו תוקעים בשופר, ולכן אין נקרא "שופר גדול", דגדול רצה לומר המתפשט עד אין קץ ותכלית. וזהו "ביום ההוא" שיתקע מעצמו... ואין שם מבוא להשתדלות אדם... אבל באמת קדושת ישראל מעצמו הוא דבוק בה' יתברך ויתקע מעצמו ולכך הוא גדול בהתפשטות. מה שאין כן בכל ראש השנה דצריך למעשה ידי אדם לתקוע, אינו בהתפשטות גמור לאובדים ונדחים גמורים לבוא לגמרי להשתחוות וגו' רק הוא כפום אתערותא דלתתא.
ומי ששומע קול שופר ומקיים מצות ה', הוא מתעורר משיקועו בדמיונות עולם הזה, וממילא השטן מתערבב, כי עיקר השטנתו הוא השיקוע בדמיונות... וכאשר האדם מתעורר בפתע פתאום מכל מיני דמיונות וזוכר בה' יתברך השטן מתערבב ומתבלבל כח ההשטנה. הגם דאין כוחו כשופר גדול להיות ביאה גמורה להר הקודש דהיינו יציאה גמורה מן הדמיון לחלוטין שלא ישוב עוד, מכל מקום בלבול וערבוב להשטנה יש. וממילא ה' יתברך חפץ חסד וזוכר הברית. וחז"ל אמרו (ירושלמי מובא בתוס') דהוא חושב דזהו שופר גדול, והיינו דחושב דהתעוררות זו תלך ותתפשט בלב להיות יתד קבוע שלא תמוט.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות לה)

זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר וכו' (טז:) כדי לערבב השטן

תוקעין שופר בראש השנה... לערבב השטן, והוא היצר הרע כנזכר, דהכל אחד. כי ענין קול שופר הוא צעקת הלב דבני ישראל לה' יתברך, והוא קול בעלמא בלא חיתוך דיבור באותיות, רק כמשמיע קול המיה לבד מתוך המיצר. והיינו על ידי שנכתם העוון [עיין בשמו לקט ביאורי אגדות לקמן יח ע"א] רחמנא ליצלן, עד שנשתקע בכל מעמקי הרע, עד שאין שפתיו נפתחים בתפילה לה' יתברך על דרך זה אפילו מהשפה ולחוץ לבד גם כן. והדיבור הוא מדריגה האחרונה מעשר מדריגות הנמשכות מעומק ראשית דמחשבה עד עומק אחרית דמדת מלכות פה כידוע. ונאמר (תהלים עח, לו) "ויפתוהו בפיהם" וגו' ואף על פי כן "והוא רחום יכפר" וגו' (תענית ח ע"א), שעדיין לא נקרא נכתם עוון כשהוא מפתה בפה על כל פנים מהשפה ולחוץ, כי זה מהני באיש הישראלי על דרך שכתב רמב"ם (הלכות גירושין פרק ב הלכה כ) לענין כופין עד שיאמר רוצה אני, דלא משגחינן במה שבלבו נגד התורה. וזהו וידוי דברים המועיל לבעל תשובה, אף דעיקרה בלב, מכל מקום זה פועל כפרה מעט, ועל ידי זה ממילא יוכנס גם כן מעט מעט ללב... אבל המשתקע עד המדריגה העשירית, שאפילו כח הדיבור אין בו לשוב על אותו עוון כלל, כי נעשה אצלו כהיתר לגמרי, ואין לו אלא כח השמעת קול פשוט לבד בדרך כלל שרצוננו לעשות רצונך על כל פנים.
וכל אחד מישראל, כאשר ירגיש חרדת הדין מיד צועק לבו לה' יתברך, וכידוע שאפילו פושעי ישראל ביותר אם יעברו עליהם צרות רבות ורעות רחמנא ליצלן יתחילו לצעוק לה' יתברך. וזה מעיד על שורש מעמקי לבם הנעלם... ועל זה אמרו שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, במה? בשופר. וכששואל במה, משמע דרצה לומר על מי שאין להם מעשים שיהיו ראוים לכך כלל, רק שעל ידי תקיעת שופר נאמר [ישעיהו כז, יג] שיבואו "האובדים והנדחים", והם אותם שכבר נטמעו בין העמים, כי לא ידח ממנו נדח דשורש זרע ישראל אי אפשר להתהפך. ועל ידי אותו קול "שופר גדול", שהוא רק קול הצעקות של כל הנפשות מישראל בכל הדורות לה' יתברך שעל ידי קיבוצם נעשה קול שופר גדול, על ידי זה מתעורר צעקה גם בלב אותם הנדחים מבני ישראל עד שיבואו להשתחוות וכו'. ותקיעת שופר דראש השנה הוא גם כן לענין זה, והמקיים מצות ה' לשמוע קול זה נעשה דוגמתו למעלה.. שכל מצוה שהאדם עושה הרי "ה' צילך" כמאמרם ז"ל (מדרש הובא בשל"ה ריש שער הגדול) שכל מה שהאדם עושה הצל עושה גם כן... ובקול שופר, שהוא התעוררות הצעקה לה' יתברך, ושמיעת הקול היינו להרגיש זה בלב, ה' יתברך גם כן "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים".
וממילא נתערבבו ונתבטלו כל המעכבים, כי כשה' יתברך שומע צעקתו, הרי הוא נזכר לפניו יתברך, וממילא "ונושעתם מאויביכם", הוא היצר הרע שנקרא שונא כמו שאמרו בסוכה (נב ע"א). כי זה כל כח הקפת היצר הרע למעמקי הלב על ידי השכחה, דאף ששורש הלב לעולם דבוק בה' יתברך, מכל מקום הוא משכיח זה לגמרי עד שכל מחשבות לבו לרע לגמרי רחמנא ליצלן ועד שנכתם עוון מעבר לעבר. אבל כשנזכר לפני ה', הרי מתעורר הזכרון בלבו גם כן לזכור בה' יתברך, וממילא נשברה מחיצת השכחה שבלבו, ויוכל להוציא שורש יהדותו הנעלם אל הגילוי.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות נ)

טז. ובמה בשופר

48
י"ל דבר"ה שהמצוה לתקוע בשופר, שהוא קול יוצא מהבל הלב בלתי חמש מוצאות הפה, והיוצא מן הלב נכנס ללב ומעורר את פנימיות הלב וכמ"ש הרמב"ם (פ"ג מה' תשובה ה"ד) שתקיעת שופר רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם וכו'.

(שם משמואל, בראשית, חנוכה, שנת תרעה, בסופו)

[תוקעים בשופר כי במתן תורה היה שופר, ושופר של מתן תורה קורא לנו ללכת באור התורה, בין כשמצב היהודים קשה ובין כשהוא טוב, ובזה נעשים כבריה חדשה, כמתחילים בדרך חדשה בשנה החדשה. ה' השמיע קול שופר בהר סיני כדי להודיע לגוים שישראל אינו מתבייש בתורתו. ואנחנו תוקעים בשופר כדי להשמיע את קול התורה, להראות שאיננו מתביישים בה.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 181-182) לטקסט

למה תוקעין בשופר של איל אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני

[מהרש"א הסביר שהשאלה "למה תוקעין" וכו' מוסבת על דברי ר"י שאומר שבר"ה תוקעים בשל זכרים. קשה הרי בדף כו ע"ב מוסבר טעם ר"י, שבר"ה צריך שדעתו תהיה כפופה. ועוד איפה נאמר מש"כ "אמר הקב"ה". ועוד למה נאמר "יצחק בן אברהם". ועוד למה נאמר "יזכור לכם", ברור שהזכירה היא לישראל ולא לעם אחר. י"ל ששאלת הגמרא היא מנין שבר"ה צריך שדעתו תהיה כפופה ולא שתהיה פשוטה, כדברי ת"ק בדף כו ע"ב. (עמ' 35) והתשובה היא "אמר הקב"ה" - שהפסוק "והיו עיני ולבי שם" שר' יהודה מסתמך עליו (כדברי רש"י שם) עדיף כי זה נאמר מפי ה', ואילו "נשא לבבנו אל כפים" שת"ק מסתמך עליו, נאמר רק מפי ירמיהו הנביא. ועוד, שלר"י יש טעם נוסף, לזכור את העקידה. ואף שלת"ק יש יתרון כי "והיו עיני" לא עוסק בתפילה, אבל יש הוכחה אחרת שיש מעלה לכפיפה, במדרש (בראשית רבה פרשה נו סימן ב) "הכל בזכות השתחויה, ואברהם לא חזר מהר המוריה בשלום אלא בזכות השתחויה, ונשתחוה ונשובה אליכם, ישראל לא נגאלו אלא בזכות השתחויה, שנאמר (שמות ד) ויאמן העם וגו' ויקדו וישתחוו", הרי שהשתחויה שמורה על כפיפת הלב עדיפה, ולכן פוסקים כר"י שצריך כפופים. ולכן נאמר כאן "בן אברהם" כי מסתמכים על ההשתחוייה שנאמרה אצל אברהם. (עמ' 38) צריך ללמוד מעקידת יצחק למסור את הנפש לקידוש השם. הלשון "כדי שאזכור לכם" קשה, וכי יש שכחה בפני ה'? כתוב "לכם" מפני שהכוונה היא שזה יזכיר לנו את עקידת יצחק, שנמסור את הנפש לה'. וזה מה שאומרם במוסף של ר"ה: "כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא" - זו קושיה, מדוע צריך לתקוע בשופר, הרי ה' זוכר הכל? והתשובה היא "ועקידת יצחק היום לזרעו תזכור" - המטרה היא להזכיר לנו.]

(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, גינת אגוז, עמ' 34-35, 38) לטקסט

תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם
49

יתכן לאמר, דר' אבהו דאמר: אמר הקדוש ברוך הוא, תקעו בשופר ואני אזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, אינה מידה שלישית כמו שהביא רא"ש [פ"ג סי' א] מהרמב"ן, רק דמשנה [לקמן כו ע"ב] מיירי במקום שיש גם חצוצרות, וזה בהר הבית ובמקדש, ששם אותו מקום שנעקד יצחק. ונאמר (ויקרא א, יא) "צפונה לפני ה'", שיהא צפון, ואפרו צבור על גבי המזבח, כמו דאמר במדרש רבה. לכן שם אילו של יצחק הוא בגדר "ראיה", לא בגדר "זכרון". ושם עיקר הזכרון לתשובה, וכמה דפשיט אינש, טפי מעליא (לקמן כו ע"ב), לכן כל השופרות כשרים בשוה. אבל ר' אבהו אמר במקום שאין חצוצרות - בגבולין - שם המצוה שיהא "זכרון לפני ה'", וצריך לתקוע בשל איל, כדי שיזכור לנו עקידת יצחק.

(משך חכמה ויקרא פרק כג פסוק כד)

תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני
49-50

...הכוונה הנבחרת שהעיד עליה ר' אבהו באמרו למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקדת יצחק, ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני. הכוונה בזה שבראות קרן האיל נתעורר לענין העקדה המלמדת והמיישרת יראת ה' עד היכן היא מגעת כמו שבארנו, והוא אמרו שאזכור לכם וכו', שזכירתו ית' תלויה בזכירתנו.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש מאמר ב פרק ה)

בעקידה עצמה היו שלשה מיני נסיונות אשר אחד מהם הוא הפרסום הנפלא המורה לכל כי העושה מעשה כזה ירומם וינשא כמוהו, וכ"ש שיהיה זה מוסר למול לבבם ולהעקד עצמם לפני בוראם על האופן הזה עצמו. ובל יאמר אדם: אילו יצוה ה' יתברך אותי לעקוד את בני זה לפניו הייתי עושה כאברהם אבינו ע"ה, כי העקידה הזאת כל אדם מצווה ועומד עליה, ואילו מזדרז בה נחשבת לו כאלו עשאה כמו שלמד מיכה הנביא ע"ה באומרו "במה אקדם ה' האתן בכורי פשעי, הגיד לך אדם מה טוב" וכו' (מיכה ו). ירצה, כי עקידת הבנים ושחיטותם אינה נרצת לפניו ית', רק ההכנעה וההשתעבד... "ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט" - כאברהם שנאמר בו "למען אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח), "ואהבת חסד" - כאברהם שהיה גומל חסד לכל העולם וכמ"ש "חסד לאברהם" (מיכה ז), "והצנע לכת עם אלהיך" - כאברהם, ששמע למצות קונו והלך דרך שלשת ימים בהצנע לכת להעלות בנו לעולה בלי שום הרהור ומחשבה פוסלת. ובזה נחשב לו כאלו עקד את בנו כי "הנה שמוע מזבח טוב". וכבר הפליגו חז"ל לבאר זה באמרם תקעו לפני בראש השנה בשופר של איל כדי שאזכור עקידתו של יצחק ואני מעלה עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני וכו' כי ההכנעה הנמשכת מבחינות התקיעות אל לבות האנשים והחרדה והזרוז אל העבודה השלמה היא עצמה העקידה שנעקד יצחק ע"ג המזבח.

(עקידת יצחק, פרשת וירא, שער כא)

לזכרונות... טעמם הוא כדי שניזכר לפניו לטובה בזכרון זכיות אבותינו ומעשיהם הטובים... וכמ"ש תקעו לפני בר"ה בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקדתו של יצחק ואתמלא עליכם רחמים... וראוי לכוין בתקיעות לזכר אותה עקידה אשר בה נתהפכה מדת הדין למדת רחמים, וכמו שאמר כדי שאזכור לכם אילו של יצחק ואתמלא עליכם רחמים. וכל איש ואיש יכול גם כן לעקוד עצמו על גבי המזבח כמו שעשה יצחק, דהתם בהזמנה לחוד סגיא, וכמו שאמר מעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני.

(עקידת יצחק, פרשת אמור, שער סז, פרק ה, הענין השני, בסופו)

צריך... למסור נפשו לה' ולהיות נהרג על קדושתו, ולא יחוס על עצמו ובניו בשביל קדושת המקום וקדושת שמו יתברך, וכאשר יהיה זה תמיד רגיל אצלו וחקוק במחשבתו, לא יהיה כח ביד יצר הרע להתגבר עליו לפתותו לעבור רצון קונו... כיון שחקוק בלבבו להיות מוסר כל נפשו וגופו וקניניו עבור השם ותורתו, ואיך בשביל שום דבר יעשה הרע בעיני ה'? וזהו ענין שאמרו לתקוע בשופר כדי לזכור עקידת יצחק. ולכאורה קשה, מה צריך לעשות דבר בפועל להזכיר לה', וכי יש שכחה לפני כסא כבודו ח"ו?... אבל הכונה לנו התוקעים והשומעים קול שופר, שהוא כדי להזהיר אותם לבל יישנו בשינת אולת ויקיצו, כמו שכתבו המחברים שיש לתקוע בשופר איל כדי שישמעו העם, כי קול שופר איל משונה משאר קולות. וכשמעם תקיעה ממנו, יתנו אל לב עקידת יצחק, וכמה מעלות טובות זכו אברהם ויצחק בשביל עקידה, ואם כן כל אחד יתפוס המדה טובה זו למסור נפשו לה', ולהיות נעקד לרצון ה' הגדול והקדוש... ובזה יהיה נעקד יצרו הגדול ובזה יכניע אותו מכל צד, וזו היא תכלית זכירת עקידת יצחק.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ה)

ויש להעיר למה שייכת דוקא זכות העקידה לתקיעת שופר, ולא זכות אחרת? אלא מפני שענין תקיעת שופר הוא שתעמוד לנו זכות הקדושה שיש בנו בכח אע"פ שאינה בשלמות בפועל [עיין בשמו בלקט ביאורי אגדות לקמן לד ע"א]. והנה בכל המצוות כולן, עיקר שלמותן הוא רק בפועל, אבל עיקר המצוה של מסירות נפש מיוסד על בכח, שהרי האדם צריך להרחיק עצמו שלא לבא לידי נסיון, אלא שיקבל עליו בכח לקיים כל זמן שתזדמן לו, וכן המצוה העקרית שהשרישה בנו הכח למסירות נפש, היא העקידה, היתה ג"כ בכח, ומ"מ ענינה גדול מאד. על כן נתקע בשופר של איל להזכיר עקידת יצחק, ויעלה זכרון של הקדושה שלנו שבכח ג"כ, ויעלה לנו כאילו השלמנו בפועל את כל מערכי לבבנו לטובה בשעה הקדושה הזאת של תקיעת שופר.

(מדבר שור, דרוש ח, עמ' סט [נדפס במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' קצה, במהד' תשס"ה])

תכלית המבוקש של העבודה היא להגיע לידי מדריגת מסירת נפש נצחי. מה שנמסרים פעם אחת על קדושת שמו אין זה עדיין התכלית, כי הלא "לא לתוהו בראה לשבת יצרה", אלא העיקר הוא ההתרצות הבלתי פוסקת מלהעקד על גב המזבח, לפשוט את הצואר תמיד בכל רגע לקדושת שמו יתברך. ולא עוד, אלא שאעפ"י שלכאורה נדמה שהמס"נ בפועל יותר קשה מהציור במס"נ, המעמיק יודע כי ציור באמת יותר קשה מפועל. עבודת מס"נ בפועל היתה עבודתו של אברהם, ועבודת המס"נ בציור היתה עבודתו של יצחק. עליו לא היתה חובה של מעשה בפועל כי אם להניח את עצמו, וזהו מעבודת הציור...
בכל שנה ושנה מתעוררת שוב האפשרות להגיע לידי מדריגה זו של קידוש השם בלתי פוסק ארוך מאד, ועל זה אנו מעתירים על החיים שיהיו לנו זמן להרבות בציורים, שזהו הדבקות האמתי באלקים חיים... ולמדריגה זו אנו מגיעים ע"י השופר. וזהו אמרם למה תוקעין בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידתו של יצחק בן אברהם ונחשב לפני כאילו עקדתם עצמכם לפניי. מה שנחשב לפניו יתברך שמו הוא דבר נצחי ופועל, שעי"ז אנו מגיעים למדריגת יצחק שהיה בעת היותו על המזבח להיות במעמד זה כל הימים.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק כ, עמ' קכא-קכב)

ההעברה של כל יחיד בישראל עכ"פ הוא מפני הרצון המוחלט העליון לרומם לאדר את כל יחיד ויחיד למרום הגדלות והתפארת, וביחוד בעיקר להממלכה והמתנשא לכל ראש... ואמנם רצון ד' שההעברה המאושרה הזאת תכיל נשגבות נוראות העלייה הבלתי מוגבלה, להיכלל בהמלכות העליונה, ושבעבור זה להיות מלך בתחתונים כאשר הוא ית"ש מלך בעליונים, אי אפשר שיהי' רק לשעה ליום ר"ה בלבד, אבל נדרש שיעלו וגם יקומו שמה, להישאר כל השנה כולה באותו המעמד הנורא שצריכים להגיע בימי ר"ה. ועל כן הסגולה של זכרון העקידה בר"ה הוא להיות באותו הערך שנתעלה יצחק בעת עקידתו, שנעקד בקדושתו לעד ולעולמי עולמים, לא רק לעת העקידה בלבד, אלא שנעקד ונקשר לצמיתות, שהי' תמיד בבחינת מס"נ בלתי פוסק, כדברי המדרש (רבה בראשית פרשה סד) "גור בארץ הזאת" - שלא יצא לחו"ל לפי שהוא עולה תמימה ולא יפסל ביוצא. הרי שקדושת עולה נעשה אצלו דבר מהותי לעולם. וכמו כן, מי שזוכה שיעלה זכרונו לפניו ית"ש ע"י קיום מצות השופר, בכל ההכנות והמושגים בזה, הנה זכרון היפך שכחה, ונשאר תמיד במצב הזכרון, וזהו שיהיה נחשב כאלו עקדתם עצמכם לפני, היינו שהתקשרתם בקשר עליון קשר בל יפסק, חבל בל ינתק.
וזה ענין המיוחד לר"ה ע"י זכרון העקידה, להיות במצב של עקידה לצמיתות. וזהו שאומר אזכור לכם עקידתו של יצחק בן אברהם. כי יש הבדל בין הזכרון שבא על ידינו להזכרון הבא מצד מעלה. הזכרון שבא רק מצדנו, כשם שלמטה יש שכחה והעלמה, כן לעומת זה הלמעלה המצטייר מהלמטה יש בו כל הגוונים שלמטה. ולא כן הזכרון שבא כולו מצד מעלה, שאין בו מכל התנאים שלמטה, והוא נזכר בלי הפסק, וכל המכשולים לא יוכלו לנתוק מוסרים אלה, וכשם שהוא נצחי כן זכרונו נצחי. והוא מה שאומר אזכור לכם את עקידת יצחק, לא ככל השנה שהזכרון בא מצד הלמטה, אלא שבר"ה בא מצד הלמעלה. ומה מאד מאושר הוא מי שזוכה שהקב"ה יזכור אותו, שאז כבר עלה למרום הגבהות וחלקו עם הקב"ה לעולם.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק ל עמ' קפב-קפג)

[קשה, איך זה מזכיר את עקידת יצחק, הרי יצחק לא הוקרב אלא האיל? ועוד, אם רצו להזכיר שאברהם היה מוכן להקריב את יצחק, היינו צריכים להביא סכין שחיטה, שאברהם רצה לשחוט בו את יצחק? הנה האיל היה יכול לברוח מהסבך ע"י שישבור את קרניו, ולא עשה כן כי רצה להיות קרבן לה'. וכן עם ישראל מוסר את נפשו על קיום התורה. יכולנו להינצל ע"י שבירת הקרניים שלנו, התורה והמצוות, אבל אנחנו לא עוברים על התורה. נמצא שהשופר של איל מזכיר את מסירות הנפש שלנו, "כאילו עקדתם עצמכם".]

(רבי גדליה סילברסטון, מתוק מדבש ח"א, עמ' 13-14) לטקסט

[הרי בהמ"ק נחרב מפני שנאת חינם. וזה נגרם מכך שכל אחד עומד על שלו ואינו רוצה לוותר. ועקידת יצחק מלמדת אותנו לוותר, כפי שיצחק היה מוכן להקריב את חייו כי אביו אמר לו שזה רצוןן ה', ונלמד מזה שאם הרב אומר שדבר זה שייך לאחר, נוותר עליו. וקול השופר מאחד את כולם, כמו שמכבי אש משמיעים קול גדול כדי שהכול יבואו לעזור לכבות. לכן בשופר משתמשים בשל איל, כדי להזכיר מה שיש ללמוד מעקידת יצחק, ומזה תבוא הגאולה.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף ה ע"ג-ו ע"א) לטקסט

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לקמן ע"ב בשם משך חכמה]

תקעו לפני בשופר של איל וכו' למה תוקעין וכו' (טז:) כדי לערבב השטן
49-טז:

ובבראשית רבה (נו, ט) אמרו: "והנה איל אחר" - מהו אחר? כל הימים ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכים בצרות וסופן להגאל בקרניו של איל... נראה לי לפרש על שופר של ראש השנה שהוא בקרן של איל, ועל ידו יגאלו ישראל מיד יצרם הרע אשר מצודתו פרוסה על כל החיים, ועל ידי השופר הבא לערבב השטן ייגאלו מידו, כי השופר מעורר את האדם על התשובה, כמו שנאמר (עמוס ג, ו) "אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו".
ומה שאמרו חז"ל ששופר מערבב השטן, מצד היותו סבור שמא הוא שופר של משיח, אין השטן נבער מדעת כל כך. וכי לא ידע שחק הוא לישראל מימים ימימה ועדיין משיח לא בא? וקרוב לומר כיון דדש דש, אלא שהוא יודע כי מצות ה' עלינו וגם הוא יודע טעם המצוה כדי לעורר על התשובה והתשובה מקרבת הגאולה, על כן הוא בהיל דלמא אתי משיחא, כי אף על פי שבשנים הקודמים לא נתעוררו על התשובה כהלכתם, סוף סוף יהיה הזמן שיתחרטו על רעתם ויעשו תשובה שלימה. לכך הוא מתירא בכל שנה ושנה שמא עכשיו יחרדו וישובו.

(כלי יקר בראשית פרק כב, יג)

תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם וכו' למה תוקעין רחמנא אמר תקעו וכו' (טז:) כדי לערבב השטן
49-טז:

הרבה טעמים לשופר. אבל הטעם העולה על כל יתר הטעמים הוא שאין לשופר טעם כל עיקר. רחמנא אמר תקעו... "כי חוק לישראל הוא" - חוק הוא ולא יותר.... השופר... הוא המשמיע לנו את החובה לשמוע ולהישמע לחוקים כמו למשפטים. לא תקיעת שופר היא המצווה אלא שמיעת שופר היא המצווה. השופר מורה לנו שיש מצווה לשמוע את ה"חוק לישראל" כמו שיש מצווה לשמוע את ה"משפט לאלוקי יעקב"... השופר... בא לצוות על משמעת בלתי מותנית בשום טעמים והסברים.... יש לקיים כל המצוות... בין אם הדבר מוסבר מבחינת השכל המוגבל ובין אם הדבר אינו מוסבר מבחינה זאת...
מצווה לתקוע בשופר של איל כדי להזכיר עקדת יצחק. עקדת יצחק הייתה המצווה הראשונה הבלתי מוסברת שקוימה על ידי יהודי הלכה למעשה, ולא סתם קיום אלא קיום הכרוך במסירות נפש. למסור נפשו על חוק בלתי מוסבר הוא שיא המשמעת... אילו של יצחק מגלם בתוכו סוד השופר, ולכן מצווה לתקוע בשופר של אייל דווקא כי שניהם לדבר אחד מתכוונים.
למה תוקעים ומריעין? כדי לערבב את השטן. למה מפחד השטן מתקיעת השופר בראש השנה דווקא? הלא הוא רגיל לשמוע את קול השופר גם בתעניות וגם ביובל?... כי אחרי שיהודים תוקעים מפני שרחמנא אמר תקעו, על אף שאין בתקיעה זו שום טעם מתקבל על הדעת, מה אפשר לו עוד לקטרג? האם אפשר לקטרג נגד מי שממלא מצוות ה' במסירות נפש, גם אז כשהן בלתי מוסברות ובלתי מובנות? אחרי משמרת עילאית כזאת מסתתמות כל טענותיו של השטן.
כל השטנים מונים את ישראל בחוקים דווקא [רש"י במדבר יט, ב]. גם בחוקת פרה אדומה הם מונים אותנו ושואלים מה טעם יש בה? שאלות אלה הן מחמת קנאה. אין הם יכולים לראות משמעת מופתית שלאורה מתנדבים כל הקטרוגים... בשמוע השטן קול השופר היוצא מאילו של יצחק... והוא מתערבב כולו.

(רבי בן ציון פירר, ישראל והזמנים, ח"ב עמ' 7-8)

כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם
49

ונראה פי' אחר הדברים האלה, אחר כל המאמרים והדיבורים שהי' בין הקדוש ברוך הוא ובין אברהם, והגביהו הקדוש ברוך הוא לאט לאט מעלה מעלה, מתחלה ברכו בארץ ישראל וזרע כעפר הארץ, ואח"כ ברבוי בנים ככוכבי השמים היינו בני אדם גדולי ערך... ואחר כל הדברים היה ענין עקידה שבזה נשלם גדלות הנפש של אברהם אבינו וזרעו מה שאין צריך עוד יותר... והוא כדאי' ברבה ע"ז שהוא מלשון נתת ליראיך נס להתנוסס [תהלים ס'], היינו הגביהו על נס, הסבירו חז"ל האי נסה שהגביה בזה כחו של א"א והעלהו לתכלית גדולת הנפש של האומה הישראלית... ניסה הקדוש ברוך הוא את אברהם לבא לידי מעשה העקידה לשחוט את בנו האהוב לו כנפשו, כדי שיתעלה אברהם וזרעו למסור עצמם באהבה על קדושת ה', ופעולה זו של אברהם היה לתועלת לזרעו האומה הישראלית... עוד יש להעיר הא דלא כתיב הנסיון על יצחק ג"כ, שהרי כבר היה בן ל"ז שנה, והיה אפשר לו להשתמט מרצון אברהם לשחטו, אלא משום דתכלית פעולה זו על יצחק לא היה כדי להעלות נפשו בקדוש השם, אלא בשביל ישוב ישראל בא"י והוקבע פרנסתם ע"י תמידים, והיה ראוי שיצא כן ע"י יצחק שיהי ככבש הנשחט לתמיד ונעקד כעקידת יצחק, וכבר ביארנו בהרחב דבר [כא, ג] אשר בלידת יצחק יצא חוק של הפרנסה בעולם של ישראל, וא"כ לא היה הענין בשביל נסיון להגביה את נפשו, והרי זה כשארי נסיונות של אברהם אבינו שלא כתיב בהם שנסהו ה', משום שלא בא המעשה בשביל נסיון... כך היה תכלית העקידה ליצחק. ומש"ה אי' ברה"ש ד' ט"ז שהקב"ה זוכר עקידת יצחק בן אברהם, ולא אמרו עקידת אברהם את יצחק, אלא משום דבראש השנה אנו מזכירים עקידת יצחק שבא בשביל פרנסה וחיים.

(העמק דבר, בראשית פרק כב, א)

זִכָּרוֹן לְפָנֶיךָ בַּשַּׁחַק. לָעַד בַּסֵּפֶר יוּחַק. בְּרִית עוֹלָם לֹא נִמְחָק. אֶת אַבְרָהָם וְאֶת יִצְחָק. קוֹרְאֶיךָ בָּאִים לִקֹּד. בְּצֶדֶק עֲקֵדָה תִּשְׁקֹד. צֹאנְךָ בְּרַחֲמִים תִּפְקֹד. פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקֹד.

(סליחות ליום רביעי של עשרת ימי תשובה, מנהג פולין, סליחה עד)

אברהם שמע מפי ה' ויצחק האמין לאברהם הואיל והיה מוחזק. ורגיל אני לומר משו"ה אמרינן "ועקדת יצחק לזרעו תזכור" ולא אמרינן "עקידה שעקד אברהם כמו שאמר בתחלת הברכה [ברכת זכרונות במוסף ר"ה] שם. אך אברהם אבינו ע"ה האמין תורה שבכתב, היינו מה ששמע מהקב"ה עצמו, אבל יצחק מסר נפשו על מצות. ויש להאריך ולהסביר הנסיון הגדול הלז. הנה אברהם ע"ה וגם יצחק בנו חכמים גדולים היו, ויצחק לא ידע מאברהם אלא מעצמו השכיל כל מה שהשכיל אברהם מעצמו... והנה האנשים האלה השכילו ענין וסוד הקרבנות שהיו בונין מזבחות והקריבו קרבנות וידעו עד היכן הדבר מגיע ומה שאפשר להשכיל בו, כי אעפ"י שנתן הרמב"ם במורה טעמים להשקיט לב ההדיוטים, מ"מ בסוף הל' מעילה כתב שהוא חק וסוד שלא נגלה לנו, ומ"מ האבות שבנו מזבחות ידעו, וכמ"ש רמב"ן פ' ויקרא [א, ט]. והם ידעו והשכילו שאי אפשר בשום אופן בעולם כלל וכלל שירצה ה' יתברך בקרבן האדם, שאילו לא השכילו כן כבר הי' אברהם מקריב ישמעאל בנו או אפילו יצחק, אלא שזה אי אפשר בשום אופן בעולם. והנה כשאמר לו הקב"ה "קח נא את בנך את יחידך והעלהו לי לעולה", א"כ ע"כ יאמר שטעה בהשכלתו, ומכיון שטעה אפשר כי הכל טעות במה שהתקוטט עם אנשי דורו על האמונה. ולא יעלה על הדעת שמא אמר הקב"ה רק העלהו ולא להקריבו, אין דרכו של הקב"ה חלילה לדבר בלשון שיטעה בו הנביא. ואברהם הבין שלשון "העלהו לעולה" הוא לשון עולה ממש, שהוא כליל לה', ומ"מ בתום לבבו לא הרהר כלל אף על פי שהיה חוץ להיקש הסוד שהבין מן הקרבנות. ואין מן התימה על אברהם ששמע מן הקב"ה עצמו, אבל מהתימה על יצחק שקיבל מאברהם מה שהוא נגד השכלתו ואי אפשר לשמוע כלל, מ"מ לא הרהר גם אחרי דברי חכמים ושמע ופשט צווארו. והאמת בזה, שבוודאי היה יצחק עולה כולו כליל, כי בן אדם הנותן נפשו לשחיטה והקטרה בלי שום ציפוי שימלט נפשו על דרך "אליך ה' נפשי אשא", הרי נפשו כולו כליל לה' יתברך, ולא דמי לקרבן בהמה שצריך הפשט וניתוח וכליל לאישים ואז תעלה נפש הבהמה לריח ניחוח, אבל לא כן נפש האדם, בחיים חיותו נדבק בה' יתברך על ידי מחשבתו, ובתנאי שיהי' מסירת נפש ממש. ואם כן היינו "והעלהו לי לעולה", והרי העלהו והיה עולה. ואף על פי שזה דבר פשוט לכל מבין ומשכיל, מכל מקום העלים הקב"ה מחשבה זו מאברהם ויצחק, אעפ"י שהיו חכמים גדולים, מ"מ כתיב [משלי ב, ז] "יצפון לישרים תושיה", כי לולא שהעלים מהם סברא זו לא הי' מסירת נפש שלמה, כי ידע שלא ימות, על כן לא הבינו תוכן הדבר עד אחר מעשה... בהא סלקינן, יצחק מסר נפשו על דברי חכמים במה שהוא חוץ לשכל ולא הרהר אחרי חכמים. משום הכי "ועקידת יצחק תזכור" להשומעים לתורה שבעל פה ואינם מהרהרים אחר דברי חכמים ותקנותיהם וגזירותיהם. אבל מי שאינו בכלל זה אין לו חלק בתפלה זו.

(שו"ת חתם סופר אורח חיים סימן רח)

[הדגישו שהיה בן אברהם, כי הוא כיבד את אביו בכל נפשו, ומסר את נפשו כיון שאברהם חינך אותו לעבודת ה'.]

(רבי גדליה סילברסטון, מתוק מדבש ח"ג, עמ' 40) לטקסט

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לקמן כו ע"א בשם שפע חיים]

עקידת יצחק בן אברהם
49

כל דבר חכמה הבא מלמעלה מבקש לו מעשה, שכל זמן שלא מגיע לידי מעשה, לא השלים חפצו להעלות את המעשה לכלל רוחניות מלאה, ולא ינוח ולא ישקוט עד אשר ימצא לו מעשה. ולכן לא נתקררה דעתו של אברהם אבינו כשלא זכה לקיים את המצוה הזו, להעלות את בנו על גבי המזבח, עד שראה "איל אחר נאחז בסבך בקרניו", והעלתו לעולה תחת בנו - צייר לעצמו כי האיל הוא בנו, וברוב געגועיו ואהבתו לבנו, שחט את האיל והעלהו לעולה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ה (נמוקי המקראות), בראשית כב, יג, עמ' נה במהד' תשס"ה)

למה תוקעין רחמנא אמר תקעו
50-51

וענין קבלת עול מלכות הוא לעשות ככל אשר נצטוה בלי לחקור אם נכון או לא, ואחת הוא אם מבין הטעם או נעלם ממנו. ואפי' בדבר שמבין הטעם, אם עושה מחמת שמבין שכך צריך להיות אין זה קבלת עול מלכות, אלא צריך שיעשה בתמימות מפני שכך נצטוה, ומכבוד המלכות הוא לחפש אחר הטעם כמ"ש (משלי כה) "וכבוד מלכים חקור דבר", אבל העשי' צריכה להיות בתמימות בלי שום חקירות, וכענין שאמרו ז"ל למה תוקעין?! רחמנא אמר תקעו. ועל כן לירש את ארץ ישראל שהיא דוגמא למלכות שמים צריך להיות דוקא ע"י תמימות.

(שם משמואל, פרשת חקת שנת תרעו)

למה תוקעין וכו' (טז:) כדי לערבב השטן
51-טז:

"ובתחבולות עשה מלחמה" (משלי כ, יח) - "בתחבולות" בגימטריא אברהם ישחק ויעקב - בזכותם אין השטן מקטרג. "ובתחבולות" בגימטריא ראש השנה - שתוקעין לערבב שטן. לכך סמך "ובתחבולות", "הולך רכיל" (שם י"ט). לכך פייט: "להסיר מכשול מלב העקוב, להזכר לאברהם ליצחק וליעקב".

(רבי יהודה החסיד, ספר גימטריאות, עניינים שונים סימן שסג)

"אשרי העם יודעי תרועה" - רוצה בו אשרי העם אשר יתבונן בשמעו את קול השופר ויזהר ויחרד לנפשו על אשר קדמו מן המרי... שלא כיון באמרו "אשרי העם יודעי תרועה"... אלא למי שיכוין לבו ויתבונן הראוי להתבונן בתקיעתו ושמיעתו... היודעים לכוין המבוקש במצות תרועה, ר"ל שיודעים להעיר לבם ולב שומעם לעבוד ה' ולעזוב תכלית העזיבה כל דרכם הרעה. והוא שכיוונו באמרם לערבב את השטן, כמאמר הוא שטן הוא יצר הרע, עד שיערבבנו בדרך שלא יוכל לשטנו עוד.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש מאמר ב פרק ג)

וזהו שדרשו רז"ל (ירושלמי ר"ה פ"ד ה"ח)... "בלא שפתי מרמה" - זה תקיעת שופר, מכאן ואילך "מלפניך משפטי יצא" וגו' - בטוח אני שיצא לאור משפטי... דרשו על תקיעת שופר "בלא שפתי מרמה", שעל ידי תקיעת השופר מתערבב השטן ומשתתק, שהוא הנקרא "שפתי מרמה", שמשטין ומקטרג, וכמו שאמרו (בבא בתרא טז ע"א): יורד ומשטין עולה ומקטרג ונוטל רשות ויורד ונוטל נשמה. וכן אמרו שעל ידי תקיעת השופר מתערבב ומשתתק דגרסינן מפני מה תוקעין ומריעין כשהן יושבין כדי לערבב השטן.
וטעם תקיעת שופר שמערבבת השטן... אחד המוני ואחד שכלי... ההמוני הוא, שיש לאדם להיות נרתע ומזדעזע וחרד מיום הדין, ובתקיעת השופר הוא מתעורר לירא ולפחד כדכת' (עמוס ג, ו): א"ם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", וכשאדם חרד ומתפחד יתבטלו ממנו קצת כוחות תאוות העולם, והוא השטן המשקיע האדם בים התאוה, וכשתשקע כח התאוה מן האדם ישוב ליוצרו בלבב שלם ויתחרט ויתנחם ויתבייש ממעשיו הרעים ויתאנח על עונותיו...
והטעם השכלי הוא שכשברא ה' ית' אדם הראשון... צוהו שלא יאכל מעץ הדעת טוב ורע... וכשאכל ממנו... הקדוש ברוך הוא... גרשו מגן עדן וריחקו מגן עדן הארצי ומגן עדן העליוני... וכנגד הכרובים שהשכין בגן עדן הארצי... העמיד מדת הדין סביב למחנהו... ונתן לה רשות לדון וליפרע ממי שאינו חס על כבוד קונו ומן העובר על ציוויו... וביום ראש השנה מדת הדין של מעלה מכנסת כל פסקי דינין לפני ולפנים, והוא ית' גומר הדין וחותם בטבעת המלך בין זכות בין חובה הכל כמו שכתבו בית דין העליון... וכשרצה ה' יתברך ובחר בישראל מכל האומות ולקחם לו לעם סגולה... רצה להודיעם היאך יכנסו עמו ליום הדין לפנים משורת הדין, וצום לתקוע בשופר, וקול השופר הולך ומבקע עבי שחקים ששם סביבותיו, ותפלתם נכנסת לפניו ויסתלק הבית דין של מעלה ויניח לישראל להכנס עם אביהם שבשמים. הדא הוא דכתיב (תהלים מז, ו) "עלה אלקים בתרועה", ו"עלה" לשון סילוק כמה שאת אמרת (במדבר טז, כד) "העלו מסביב למשכן קרח", וזהו שאמר "אלקים", שהוא הבית דין העליון. וכשיסתלק הדיין בתרועה, אז השם המיוחד מתיחד עם ישראל בניו בקול השופר, ואז כל המקטרגין והמשטינים והשוטנים אין להם רשות להשטין ולקטרג, וזהו כדי לערבב השטן, שכשהשטן רואה שאין הדיין יושב בבית דין הוא מתערבב והולך לו.

(רבי יעקב סקילי, תורת המנחה, לראש השנה, דרשה עז, עמ' 695-697)

...ומזה מקבל שפע בקדושה ספירת מלכות, והוא שם ב"ן כנודע. ולעומת זה בקליפה כלב דהוא גימטריא נ"ב... הס"מ שהוא השטן בקליפה הוא ב"ן דקליפה שהוא כלב וכנ"ל, ונגד זה כלב במילואו כ"ף למ"ד בי"ת גימטריא תקפ"ו, ובאה בקדושה להכניעו בשופר שהוא גימטריא תקפ"ו.

(רבי שמואל אהרן שמואל הכהן, וצוה הכהן, ליקוטי מילי דאגדתא, עמ' יז במהד' תשי"ג [ובקיצור שם עמ' כא])

וזה ענין התקיעות, כי החודש הזה הוא מלא תאוה וחמדה, והוא זמן אסיפה, כמו האדם שבא ממסחרו ורואה כמה יש לו. על זה אמר הקב"ה תקעו כדי לערבב השטן, שלא יאמר שאתם משוקעים בתאוה, רק תקבלו תיכף התחלת החודש ביראה.

(רבי ירוחם ליינר, מי השילוח, ליקוטי הש"ס, כאן)

כי השופר מעורר את האדם על הדין, כי חק זכרון לפניו, ויערבב השטן מפאת כי ישבר לב האבן אשר בקרבו.

(רבי אברהם צוובנר, דרשות הרא"ש, דרוש סב - דרוש ו לר"ה, דף ס ע"ב במהד' תרס"ד, ח"א עמ' יט במהד' תשס"ו)

נקדים הא דפליגי בחלק [סנהדרין צז ע"ב] ר"א ור"י, דר"א אמר אם יעשו תשובה יגאלו, ואם לאו לא יגאלו. ותמה עליו ר' יהושע... אם לאו יעמוד עליהם מלך קשה כהמן ויעשו תשובה... וכתב המהרש"א דפליגי ר"א ור"י, דר"א סובר דהגאולה לא תהיה אלא בתשובה מאהבה, דזדונות נעשין לו כזכיות, ולא בתשובה מיראה, דזדונות נעשין לו כשגגות [יומא פו ע"ב], ור' יהושע ס"ל דגם אם יעשו תשובה מיראה ג"כ יגאלו. אם כן, בר"ה כאשר תוקעין בשופר ומעורר לתשובה, לר' יהושע אפשר דהתשובה שמתעוררים ע"י התקיעת שופר תביא את הגאולה, ולר"א דס"ל דדוקא תשובה מאהבה מביא את הגאולה, התשובה שמתעוררים מחמת תקיעת שופר משום "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו", ומחמת יראה לא מספיק להביא את הגאולה. הילכך השטן, כאשר שמע קל שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל, דספיקי מספקא ליה אם כר"י דגם תשובה מיראה מביא את הגאולה ומטא זימניה למתבלע, או כר"א דתשובה מיראה אינו מביא את הגאולה, הילכך בהיל ולא בהיל. וכד שמע תניין אמר ודאי זהו שיפורא ד"יתקע בשופר גדול", ומטא זימניה למתבלע, ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא, דרש"י שם (בד"ה כדי לערבב) כתב שלא ישטין כשישמע ישראל מחבבין את המצות מסתתמין דבריו עכ"ל. ר"ל, כיון שהשטן רואה שישראל מחבבין את המצות כל כך, הרי הגיעו להמעלה שעובדים את ה' מאהבה, א"כ התשובה שעושים מאהבה הוא, ובתשובה מאהבה אליבא דכו"ע שמביא את הגאולה, הילכך כד שמע תניין ורואה שישראל מחבבין המצות, בגלל זה כאשר עושין תשובת מאהבה מסתתמין דבריו.

(רבי יוסף צבי הלוי, ותאמר ציון, מאמר קיד, עמ' רכג)

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לקמן כט ע"ב בשם יערות דבש ובשם ירח האיתנים]

למה תוקעין רחמנא אמר תקעו אלא למה מריעין מריעין רחמנא אמר זכרון תרועה

[אפשר לפרש ע"ד הצחות, ע"פ המימרא בהמשך שכל שנה שאין תוקעין בראשה, מריעין בסופה. וקושיית הגמרא היא, א"כ למה תוקעין ומריעין, כלומר למה קורה שגם כשתוקעים בתחילתה, מריעים לה בסופה? והתירוץ הוא שהתורה אמרה "זכרון תרועה", לא די במעשה התקיעה אלא צריך לזכור את המסר של התקיעות, שהיא אחדות ישראל.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף ה ע"ד-ו ע"א) לטקסט

למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין (טז:) ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן
51-טז:

הכי קאמר: למה הנהיגו באותן תקיעות ראשונות, ולא פטרו עצמן בתקיעות דעל סדר ברכות שהן חובה ואינן יכולין לפטור עצמן מהם? כדי לערבב את השטן קודם תפילה, שלא ישטין על תפילתם.

(רמב"ן, דרשה לראש השנה, עמ' רמב במהד' שעוועל)

פירש רש"י: מתוך שרואה שישראל מחבבין את המצוות. יש לפרש לשון כדי לערבב את השטן, שהוא מעורבב מלהשטין ולהזכיר את העוונות מיראתו, כיון שרואה שמחבבין את המצוות דהיינו אהבת המצוות, פן יקובל התשובה מאהבה להפך את כל העוונות לזכיות [יומא פו ע"ב], מתוך כך הוא מעורבב מלהזכיר את העוונות.

(רבי פינחס הלוי הורוביץ, המקנה, פתחא זעירא, אות ט)

קול שופר דראש השנה מעורר לשעה... בתשובה שלימה מעין שופר גדול דלעתיד. אבל אינו עדיין כיתד התקועה במקום נאמן. ולכן תוקעין ומריעין כשיושבין ותוקעין וכו' לערבב השטן. ובתוספות בשם הירושלמי דקמייתא בהיל ולא בהיל ובתרייתא אמר השתא ודאי אתי משיחא. ותמוה, וכי אין יודע מצות שופר בראש השנה וגם תקנת חכמים לתקוע מיושב ומעומד? וגם מה טעם נבהל בשניה יותר? ולעתיד נאמר "יתקע", משמע רק פעם אחת. אבל הכוונה "בהיל ולא בהיל" - דאינו יודע אם נקבע בלב דוגמת שופר גדול דלעתיד להיות קיים כך... כי תקיעות מיושב כנגד מלך יושב בכסא משפט, דדיינים בישיבה, ולכן הוא שלא בתפילה דרחמי. ומצד מדת המשפט הדבר שקול אם הרהור תשובה זה הוא בחרטה גמורה שלא ישוב לכסלה.
ולכן תוקעין ומריעין כשהן עומדין, דדיינין בישיבה ובעלי דינים בעמידה [שבועות ל ע"ב], אין עמידה אלא תפילה (ברכות ו ע"ב), כי מדת הדין הוא מצד הדיין, אבל הבעל דין מבקש לעורר מדת החסד והרחמים לפנים משורת הדין. ומצד מדת הדין אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, והרי עינינו רואות שבעוונותינו עברו כמה ראש השנה ויום הכפורים ולא נושענו ועדיין לא שמענו קול שופר גדול העוקר יצר הרע מלב לגמרי רק הכל לפי שעה.
אך באמת איתא בזוהר שלח (קסט ריש ע"א) דקלא מעורר קלא, ולעולם בקול שופר דראש השנה יש התעוררות מקול שופר גדול. והיינו דלעתיד כשיבוטל היצר הרע... עבירות דלעבר אינם במציאות... וכיון שהדבר תלוי בדעתו של בוחן לבות דתמן לב מבין, כי ידיעת העתיד הוא מצד הבינה שבלב שהוא למעלה מהזמן... העתיד ידוע כעבר... ומצד זה הוא "יום ההוא" דהיינו הנעלם ולא הזה שהוא עולם הזה שתחת הזמן. ומתעורר תקיעת שופר ד"יום ההוא", שמצד שהוא למעלה מהזמן הוא שופר גדול במדת הגדולה דהיינו התפשטות שאין לו הפסק רק הולך וגדל תמיד הולך ואור יותר...
התפילה הוא הכרת אדם דהכל מה' יתברך... עיקר חילוק בין עולם הזה שהוא עלמא דשיקרא שאין נגלה האמת דהכל מה' יתברך, ולעתיד יתגלה זה. ובעת תפילה שהאדם מכיר זה, הרי מתעורר מידה זו, וממילא יש אחיזה לקול שופר זה עם קול שופר גדול. ואמר "השתא ודאי אתי" וכו', דנפשט הספק שכבר יש התעוררות משופרו של משיח בכל שופר דראש השנה בעמידה.
והם גם כן בשני גוונים. [בתפילה] בלחש הוא כל יחיד לבדו מצד מדת אברהם אבינו ע"ה דאחד קראתיו וכך דרך עושי חסד בחשאי... אבל תפילת שליח ציבור הוא מדת יעקב אבינו ע"ה שהוא כמו שליח ציבור של כל ישראל שכולם נקראו על שמו והוא הכוללם... והוא מדת הרחמים שהוא חסד שבמשפט שכך המשפט להיות מרחם על בניו ולעשות עמהם חסד. וזהו בקול ובפירסום מאחר שכך המשפט אין כאן שום מורא קיטרוג... וממילא בעירוב מדת חסד במדת המשפט מתגלה תיכף מדת הרחמים שהוא בגלוי ובפירסום, כי יעקב אבינו ע"ה מטתו שלימה ואין בו שום דופי, והקיטרוג מעורבב לגמרי.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות לו)

...וכן הוא בשופר של ר"ה, שכתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד) שרמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן וכו' הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם וכו'. וא"כ הרי כל אלו ההבלים שכל ימי השנה הם הם המביאים אותו לחוס על נפשו ולמשוך בחילא יתיר. על כן כל מעשיו אשר לא טובים נהפכים לו לזכות. ובזה יש לפרש מאמר הש"ס: למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן. ולהנ"ל יובן, אחר שהשטן רואה שבתקיעות דמיושב נתעוררו כנ"ל וחזרו בתשובה מאהבה וזדונות נעשו להם כזכיות, שוב הוא נסוג אחור מלהשטין בעת הדין, שאיתא בספרים ששעת התקיעות היא שעת הדין, ואז הוא הדין של ציבור, כי אם יביא עוד עוונות וישראל עומדין בתשובה מאהבה, הרי הוא מוסיף להביא להם עוד זכיות, ומתערבב ואינו יודע מה לעשות.

(שם משמואל, פרשת כי תבוא שנת תרעא)

ונבאר קצת ענין קטרוג השטן וערבובו, שהנה השטן הוא יצר הרע, אשר תחת ידו כל צבא המדות הרעות וחיל מסיתי האדם מדרך הישרה. והנה כאשר הקב"ה רוצה להביא טובה לעולם, אזי הוא מתגבר בכוחותיו ונכליו להסית את האדם מדרך טובה, עד שכפי טבעו תהיה זאת הטובה לרע לו, כי ישחית על ידי גאוותו, וכמו שכתוב "וישמן ישורון ויבעט" (דברים לב, טו). אמנם באמת כתיב בישראל "כי אתם המעט מכל העמים" (שם ז, ז), ודרשו חז"ל (חולין פט ע"א): "שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני", א"כ מראש צורים חוצב טבע עם קדוש להרבות בעבודה ותיקון המעשים על ידי רוב טובה. אמנם כל זה הוא מצד עצם הנפשות שהן טהורות וספיר גזרתם, אבל העסקים הגופניים משביתים טוהר הנשמה, ויוכל להתקלקל מרוב טובה, ולפעמים ח"ו יגבר הקטרוג עד שאפילו ההשפעה הממוצעת ג"כ תהפך לרועץ, ועפ"ז אפשר שתימשך ח"ו מדת הדין קשה. מה עשה הקב"ה? ציונו לתקוע בשופר, וטבע השופר הוא לעורר את הנפש מתרדמתה ותתגבר בכחה, שאז, אם היא טובה, תתאזר לכסוף את הטוב ולהידבק בעבודה באהבת ד' ויראתו, ולנפש רעה תוסיף רעה, כי יחרד לקראת נקימה וכל מדה רעה שבעמקי נפשו, על כן היו משתמשים האומות ג"כ בקול שופר בעת מלחמה לעורר רוח השנאה והנקמה בעם, וכמו שכתוב (ירמיה ד, יט): "קול שופר שמעת נפשי תרועת מלחמה".
והנה כאשר מתגלה ע"י השופר עומק טבע הנפש להיטיב ונסו הצללים, יוכל האדם לקבל על עצמו בנקל כל המדות הטובות והמעשים טובים, ושיהיה מוסיף על ריבוי השפע רב עבודה ודרך נכונה. א"כ אין לו במה לקטרג, כי על העבר באמת מועילה התשובה השלמה, אלא שעל ידי החומריות שגברה על הנפש מצד העונות אפשר ח"ו שתהיה הטובה ללא טובה, אבל על ידי תקיעת השופר מתראה אור הנפש הפנימית, שאדרבא, ע"י רוב טובה יוסיף שלמות.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' קפו-קפז, במהד' תשס"ה)

וצריך ביאור במה יעורבב דוקא ע"י אלו התקיעות כשיהיו ב' פעמים... הנה לקטרג על האדם יש שני דרכים מפולשים. כי הנה זה האדם הוא מצד אחד נעלה ונישא מאד, נפשו עליונה מזיו כבוד אל חוצבה, ובפרט קדושת ישראל שרמה למעלה... ועל כן גדול מאד משפטו ושאתו עת יחטא, כי ראוי לו לדעת ערכו ומקומו. אמנם יש עוד קטיגוריא אחרת הפוכה מזו, מצד פחיתותו של אדם וגרעונו, כי הוא שפל ונגרע בערכו, כחו ושכלו חלש, והוא דבוק בתאוות ובהבלים כל ימיו, ושפל ערך כמוהו איך יעיז לחטוא לפני מלך אל רם ונשא? והנה השטן ודאי מתהפך בתחבולותיו לאחוז איזו קטיגוריא האפשרית לו כדי להגיע למגמת חפצו. והנה כשהאדם בא להבין ולהשכיל בידיעת ה' יתברך ולהתקרב אליו ע"י ידיעת דרכיו, אז כל ישעו וחפצו לקטרג לבלבל דעת האדם ולגרום שלא יעלה בידו להבין ולהשכיל בגיאות ה' יתברך. וכדי להעיר חמה, אז עליו להזכיר פחיתת האדם, לומר: איך נבזה כזה אשר הוא כלי מלא בושה וכלימה ונוצר מטיפה סרוחה יבוא אחרי המלך ה' צבאות לחקור דרכיו ולדעת גדולתו? אבל זאת ההשפלה בעצמה היא לימוד זכות על האדם בבואו לבקש סליחה מה' יתברך ושישיב אור פני השגחתו עליו. והנה השופר הוא פועל לעורר את הלב להוסיף יראת ד' ועוזו ולעורר את השכל לדעת דרכיו ית', גם הוא מחריד את הלב ומכניע להשפיל עצמו לבקש רחמי שמים. על כן תיקנו לנו חז"ל שנאחז באלה שני הדרכים. כי בשופר יש בו כח לעורר את השכל לדרוש את ה' יתברך, וזה אנו עושין בתקיעות דמיושב, כי קשות מיושב (מגילה כא ע"א), וקודם התפילה צריך האדם להתבונן בגדולת ה' יתברך כדאיתא בשו"ע (או"ח סי' צח)... וכשהשטן ירצה לקטרג על זה, אז עליו להזכיר שפלות האדם. אך זאת היא מעלה גדולה כשאנו באים לתפילה, לבקש מאת ה' יתברך שישים עלינו לבו להשגיח עלינו בשפלותנו ולרחם עלינו, ומפני שפלותנו ימצא התנצלות לעוונותינו לקבלנו בתשובה לפניו. והשטן, כשיודע מכל זה, שנקח לנו אלה שני הדברים, לחקור בגדולת ה' יתברך וחקר כבודו, גם להתפלל שיאיר ה' יתברך פניו אלינו בהשגחתו, אז הוא מתערבב ולא יכיל למיעבד קטיגוריא, כי באחד משני הקצוות שיאחז יהי' לנו עכ"פ מעלה לאחת מהבקשות שאנו מכוונים ע"י ב' מיני התקיעות.

(מדבר שור, דרוש ז, עמ' נז [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' רעה, במהד' תשס"ה])

וידויק למה נקט דוקא כשהם עומדין וכשהם יושבין, דלכאורה לא הי' לו לומר כי אם "למה תוקעין וחוזרין ותוקעין" לבד... שבכח השופר יש ב' סגולות הפכיות, כח המעורר הקדושה הפנימית שעי"ז מתרבה הקשר והאחדות, והמצות עולות בחשבון הכללי כאילו הי' מזכה את הרבים ג"כ שהרי עכ"פ זכות הרבים מסובבת ממנו, והוא רוצה בכך כי כל ענין זכות הוא רצונו של איש ישראל כדי להתקרב לאביו שבשמים, וע"י שעושה מצוה שתוכנה הוא שתפעול על זולתו דרך פעולתה לעצמו והוא שב ג"כ, פועלת המצוה שנמחק ענין הגרם לגמרי, ונעשה החשבון מהעבירות רק בתורת יחיד כאילו לא נגע אל זולתו כלל. וי"ל שזהו רמוז בתקיעה ותרועה, כי התקיעה היא קול אחד, להורות על ענין האחדות שמצד הטוב, והתרועה היא קולות מפורדים זה מזה, להורות שמצד הקלקול הם פרודים זה מזה כי אין כל אחד מישראל רוצה שחבירו יחטא, אע"פ שעליו גבר יצרו, מ"מ כיון שעיקר רצונו הוא שלא יחטא אע"פ שהוא חוטא מתגבורת היצר, כל חפצו שחבירו לא יחטא, ע"כ ע"י זכות השופר נעשה חשבון העבירות בפירוד... על כן אנו מעוררים כח הרחמים ע"י שיחשב לנו הזכיות בכח האחדות, והחובות בכח הפירוד. אמנם כשהם יושבים, שאז אין עסוקין בתפילה והם מקובצים יחד לעשות מצוה אחת, זה מורה על כח האחדות שאנו רוצים ביותר לעורר כח האחדות בענין המצות, שיצורף מה שכל אחד פועל על חבירו לטובה, אבל מריעין ג"כ כדי להורות שלא יזכר לרעה כי אם כח הפירוד, כמש"כ: "כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם" (זכריה ב, י), ונמצא שעיקר הכונה בישיבה היא על התקיעה. וכשהם עומדין להתפלל, שאז מתיחד כל אחד בשלמות שלו, וכדאי' בירושלמי: "כדי שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו" (ברכות פרק ג הלכה ג), מורה התפילה על כח ההתיחדות של כל אחד בפני עצמו, וזהו להורות על כח הפירוד בענין החובות, בענין שאין ראוי שילמוד כל אחד מחבירו כי אם מה שהוא כהוגן ולא מה שאינו כהוגן... והוא כדי לערבב את השטן, שאינו יודע איך יאחוז קטיגוריא שלו, אם בכח אחדות העבירות, התרועה והעמידה מבטלות, שמורות פירוד לענין זה, ואם יקטין ע"פ זה ג"כ חשבון המצות, התקיעה והישיבה שלא בשעת תפילה מבטלות, ע"כ פיו נסתם ואינו יכול לקטרג...
וי"ל דהיינו טעמא דתוקעין וחוזרין שאמר רי"צ כדי לערבב את השטן, די"ל שרמז תקיעת שופר הוא לפרסום תיקון המעשים. אך לכאורה למה צריך פרסום, והרי "והצנע לכת עם אלהיך" (מיכה ו, ח) כתיב? אבל הוא בשביל האומות, שידעו שאנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים, כדי שילמדו מישראל כדאי' בזמר "ויאתיו" שבמוסף. על כן אנו מפרסמים קבלת עבודתו ית' בב' החלקים, בשכליות אנושיות ובשמעיות. על כן כשהם יושבים ואינם עסוקים עדיין בתפילה שהיא מיוחדת ביחוד לישראל, כדברי חז"ל: "אין לך תפילה שמועלת שאין בה מזרעו של יעקב" (גיטין נז, ב), רומז על קבלת עול מלכות שמים באנושיות דהיינו בגדי עשו, שבאמת אינם ראויים כי אם ליעקב, ומעומד בתפילה שמיוחדת ליעקב "הקּל קול יעקב" (בראשית כז, כב), רומז לעבודה העליונה שהיא רק חלק יעקב, ובזה השטן מתערבב.

(מדבר שור, דרוש יט, עמ' קעה, קפו, קפט [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' רטז-רלא, במהד' תשס"ה])

וכך אמרו חז"ל על רבי אלעזר בן דורדיא שהיה אביק בחטא, ובהתעוררות קלה קנה את עולמו, וכן כמה וכמה בעלי תשובה כמבואר בגמרא בכמה מקומות. וכה קל הדבר עד שאמרו חז"ל שתוקעים וחוזרים ותוקעים כדי לערבב השטן, ופירשו התוספות בשם הערוך שהוא חושב ודאי הוא ההוא שופר ד"יתקע בשופר גדול" ומטי זמנו להתבלע. ולכאורה מה כל הבהלה הזו, והרי כמה וכמה תקיעות כבר עברו ועדיין הוא קיים? אלה שהשטן יודע כי ההתעוררות קלה הקלה ביותר עלולה לבטלו כליל מן העולם, ומכאן פחדו הגדול.

(רבי חיים שמואלביץ, שיחות מוסר, תשל"א, מאמר לא, עמ' קה במהד' תש"מ)

טז. למה תוקעין וכו' (טז:) כדי לערבב השטן

51-טז:
אמרו ז"ל (יומא פו ע"ב): תשובה מאהבה זדונות נעשות לו כזכיות, ומיראה נעשות כשגגות. והנה בש"ס ר"ה למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן, וברש"י: כשישמע ישראל מחבבין את המצוות מסתתמין דבריו. ופירשנו שמאחר שרואה שמחבבין את המצוות, הרי עושין תשובה מאהבה והזדונות נעשות כזכיות, א"כ מתירא לקטרג ולהביא עוד חבילות של עבירות פן עשו תשובה גם על אלו ומן העבירות יהיו זכיות, ומתבהל ואינו יודע מה לעשות, כי תשובה היא דבר המסור ללב ואין מכיר בה אלא היודע תעלומות, וכל עוד שלא ראה את ישראל מחבבין את המצוות אינו חושש לומר שמא עשו תשובה מאהבה כי חזקה היא לו שלא נשתנה, אבל כשרואה שישראל דבוקין באהבה, שוב יצא הדבר מחזקתו, קרוב הדבר בעיניו שעשו תשובה גם על העבירות אלו שקטרג עליהן כבר, וא"כ אם יוסיף לקטרג ולהביא חבילות של עבירות שמא עשו תשובה מאהבה גם על אלו, ונמצא גחלים הוא חותה על ראשו.
ולפי"ז יש לפרש "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה" וגו', וידוע כי תשובה מאהבה היא ברגש הנפש ובשמחה, ובאשר חסר להם זה מעולם לא מתערבב השטן, והי' תמיד עומד ומקטרג על כל מיני עבירות שהיו במציאות של אותו הדור עד שנפרע מהם על הכל אחת מהנה לא נעדרה, אבל אם היתה העבודה בשמחה, והיתה בכל פעם תשובה מאהבה על איזה מיני חטאים, והי' השטן מתערבב מלהשטין שמא עשו תשובה גם על אלו, ולא הי' יוצא העונש לפועל.

(שם משמואל, פרשת כי תבוא שנת תרעג)

טז. למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין (טז:) ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן

51-טז:
בר"ה אומרים ה' מלכנו כו' וה' יתברך שופט צדק, א"כ צריך האדם להשגיח היטב על עצמו להיות דבוק במדת האמת ולא בשקר, ובזה זוכין בדין ר"ה בלי עיוות הדין ח"ו. ובאין לזה ע"י שהאדם יודע בעצמו שאין לו כלום, והכל מצד מדת החסד... וזהו תוקעין ומריעין כשהן יושבין וכו' כדי לערבב את השטן, כי תרועה גנוחי גנח וילולי יליל (לקמן לג ע"ב), ופירש רש"י: כאדם הבוכה ומקונן [על המת], לרמז שידע האדם שבעצמו אינו כלום והוא צריך להתחיל מחדש והימים הראשונים יפלו, ויקבל ע"ע לחדש כנשר כחותיו בחיות חדשה. וזהו היפוך היצה"ר שנקרא "מלך זקן וכסיל", שרוצה ליישן הדבר ולהזקין עד שלא ישאר רק בהרגל כדי שאח"כ נקל יהי' לו להסיתו. ובתקיעות דמיושב האדם מתעורר בעצמו כי גם מזה יודע בעצמו שהוא כמת, ואח"כ מתחיל שוב לעבוד ה' בתורה ותפלה, וזה ענין תקיעות מעומד, דלשון עמידה הוא התעוררות מחדש מלשון (דברים כה, ח) "ועמד ואמר", ולכך היצה"ר מתבהל, אחר שרואה שהאדם מתעורר ועומד נגד תחבולותיו.

(שם משמואל, פרשת כי תצא שנת תרע)

למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין (טז:) ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן וכו' כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה מאי טעמא דלא איערבב שטן
51-טז:

תקיעות דמעומד הן ע"י הכנה שבתפילה, היינו לתקן ההתרשלות הנהוגה תמיד. אמנם כשמזדמנות פרצות בדברים שכבר מוחזקים, גם כשהם מתחזקים לעשות הפרצות להפקרות מפורסמת, על זה צריך כבר דבר מרעיש פתאום, והיינו דמיושב. וזהו לערבב את השטן. על כן כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה מריעין לה בסופה, מ"ט, דלא איערבב שטן, היינו בחסרון תקיעות דמיושב שלא נתקנו הפרצות הצריכות הרעשה יתירה, על כן באות בעוה"ר פורעניות מרעישות מאויבי ישראל, העדים העומדים להזכיר את ד' ע"י המדה של המשפט.

(ראי"ה קוק, ניצני ארץ גל' ג עמ' 16 [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' שט, במהד' תשס"ה])

תוס' ד"ה כמאן - מתי יתרפא לא נגזר

ואין להקשות מאמרם בעבודה זרה נה, א, על הפסוק "חלים רעים ונאמנים" שנאמנים בשליחותם שמשביעים אותם מתי ילכו - דהיינו בזמן בואם, ולא בראשית השנה.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)