י ע"ב

רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם וכו' (יא.) רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם
29-יא.

והמחלוקת שבין רבי אליעזר ורבי יהושע, שרבי אליעזר אומר בניסן נברא, ורבי יהושע אומר בתשרי, כולם מודים כי בניסן היתה הבריאה בכח, ובתשרי יצא מכח אל הפועל. והיה סובר רבי אליעזר כי ניסן הוא העיקר, ורבי יהושע כי תשרי הוא העיקר, והלכה כרבי יהושע.

(רבינו פרץ, מערכת אלהות, שער השביעיות, דף קפט בדפוס מנטובא [הובא במקראי קדש (סמיגה), חלק ב פרק יא, דף פג ע"ב במהד' שמ"ו, סא ע"א במהד' תרמ"ד])

ובמסכת ראש השנה פליגי, רבי אליעזר סבירא ליה בתשרי נברא העולם, ורבי יהושע סבירא ליה בניסן נברא העולם. ודברי שניהם אמת, כי בתשרי נברא העולם ונתחדש יש מאין, אבל זה לא נודע ונתפרסם לרבים, והאומות מכחישים בו, ואומרים שהעולם כמנהגו נוהג מעולם ועד עולם. אמנם בניסן נתגלה חידושו, דהיינו לכל האותות והמופתים אשר עשה משה במצרים בשידוד המערכת והירוסו בשעה שהיתה המערכת בתכליתו המובחר, שהוא מזל טלה, שהוא ראשון לכל המזלות והוא הכבוד, והשר שלו הוא הכבוד משרים של מעלה. וראו כל העולם כי אלהי האלהים ואדון האדונים אשר חדשם יש מאין, על כן בידו היכולת להרסם ולשדדם, ועת לבנות, הכל כפי רצונו ברוך הוא. הרי שחידוש העולם שהיה בתשרי, נודע ונתפרסם ביניהן.

(של"ה, מסכת פסחים, תורה אור, אות קז)

מה שנחלקו רז"ל אחד אמר בתשרי נברא העולם ואחד אמר בניסן נברא העולם, ונראה לי כי אלו ואלו דברי אלהים חיים, כי יש לך לדעת שאמרו ז"ל (בראשית רבה פרשה א) שבתחילה חשב ה' לבראות העולם, ואחר כך הוציא ה' מחשבתו לפועל. וכפי זה נוכל לומר כי בניסן חשב ובתשרי יצא לפועל או להפך, ולשניהם יתיחס לשון בריאה, בין מה שעלה במחשבתו יתברך בריאה תיקרא, בין כשיצתה לפועל. ובזה יתקיימו דברי רבותינו יחד. והוא שרמז בבי"ת של תיבת "בראשית", כי ב' ראשית היו, אחת למחשבה ואחת למעשה. אלא שאין אנו יודעים אם בניסן חשב ובתשרי פעל או להפך.

(אור החיים בראשית פרק א, א, אות טז)

וכתב האר"י ז"ל שאלו ואלו דברי אלהים חיים, היינו שבניסן היה במחשבה. פירוש שבניסן היה צריך הסתכלות על המחשבה על מה נברא העולם, היינו בשביל ישראל שנקראו ראשית (ויקרא רבה לו, ד), ומחמת זאת הוא משפיע כביכול לכנסת ישראל תמיד כל הברכות וכל הטובות, כי בשבילם נברא העולם, והיינו שבניסן היה במחשבה.

(רבי לוי יצחק מברדיטשב, קדושת לוי, ליקוטים)

...בריאת העולם, דאיפלגי ר"א ור"י אי בניסן אי בתשרי, וכתבו התוס' בר"ה (כז ע"א) דאידי ואידי דברי אלקים חיים, דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן. וכבר פירשנו דכמו שיאמר "בדבר ה' שמים נעשו", דבדיבור שהוא בהתגלות נברא העולם הנגלה, כן במחשבתו יתברך נבראה פנימיות העולמות. וכן משמע בזוהר הקדוש (ח"ב כ ע"א) שכתב דבמחשבה נבראו כל העולמות, והרי כתיב "בדבר ה' שמים נעשו", אלא ודאי דאפנימיות קאי. וכתבו בשם האריז"ל דביום א' דר"ה דנין על עסקי הפנימיות להשפיע למטה, ושם אין שום ויתור על כן הוא דינא קשיא. ובזה פירשנו דהא דאמרו ז"ל בתחילה עלה במחשבה לבראות במדת הדין ראה שאין עולם מתקיים הקדים מדת הרחמים ושתפה למה"ד, היינו שתיכף בתחילה כך הי' הרצון שפנימיות העולמות שנבראו במחשבה תהי' במדה"ד, ועל כן היתה המחשבה בתשרי זמן הדין, והעולמות בפועל יהיו במדה"ר, על כן נבראו בפועל בניסן שהוא זמן הרחמים.

(שם משמואל, פרשת שמות שנת תרעב)

כתבו תוס' בר"ה פ"ג [כז ע"א ד"ה כמאן] דאלו ואלו דברי אלקים חיים, דבתשרי עלה במחשבה לברוא ולא נברא עד ניסן. ונראה למלאות את דבריהם, דהנה מצאנו לשון זה של מחשבה ומעשה בדברי חז"ל שדרשו במש"כ: "בראשית ברא אלקים" ואח"כ כתיב: "ביום עשות ד' אלהים" - בקש הקב"ה לברא את העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים שתף מדת הרחמים למדת הדין [רש"י בראשית א, א]. ונראה לבאר כי שני דרכי משפט אפשר לדין כל נוצר, הדרך הא' ע"פ עצמיותו הפרטית והשני מצד השתתפותו לתכלית הכללית. ודבר פשוט הוא שאף כשלא יזכה האיש את ארחו ולא יהיה ראוי לזכות מצד עצמו, מ"מ ראוי יהיה לזכות ותועלת מצד דבר מועיל היוצא ממנו מצד הצטרפו להתכלית הכללית. על כן, ישראל, שהם המאחדים את כל הבריאה כולה במעשה התורה והמצוה, יהיה דינם ג"כ באופן זה. וכל העמים כשם שהם פרטיים כל אחד מצד עצמו, כמו כן דינם וחלקם בעולמם, כי אינם מוכנים להתאחד מצד עצמם, כי מתעצמים כי אם בטבעו המיוחד לו, וכמו כן הנהגתם בבריאה ג"כ היא בטבע המיוחד לכל נברא. והנה הוכנה הבריאה לשני חלקים ושתי בחינות, ולזה מיוחסות הבריאות לניסן ותשרי. כי בתשרי נברא העולם בבחינה הפרטית שיפיק כל חלק מצד עצמו את תכליתו, על כן הוא במדת הדין, כי אם ישלים האדם עצמו כ"כ עד שיהיה ראוי לזכות גם מצד עצמו זולת ערך הצירוף, הוא ודאי ראוי לזכות במשפט גם ע"פ מדת הדין. אך מצד ניסן ניתנה הכנה לההנהגה הכוללת, על כן בא בו שינוי הטבע המורה כי כל הבריאה משותפת, ויתכן שטבע של נמצא זה יכנס בנמצא אחר. ובו יצאו ישראל ממצרים, להכין עצמם לעבודת ה' יתברך באופן שיאחדו כולם, אע"פ שלבבם של כל אחד ואחד בטבע מיוחד, מ"מ יהיו בלב אחד לאביהם שבשמים. ובזה יהיה הדין עמהם במדת הרחמים, שקרוב הדבר שרק בזכות קלה ג"כ תמצא תועלת באדם לצירוף כללות הבריאה. על כן כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב [סנהדרין צ ע"א]. אבל זה הצירוף אינו בא כי אם ע"י קיום התורה ומצותיה, והפיכת טבע עצמו, מצד הכח הכללי של רצון ה' יתברך בו, וזו היא השתדלותם של ישראל בתורה ומצות.

(מדבר שור, דרוש א, עמ' טז-יז [נדפס גם בהגדה של פסח עם פירושי הראי"ה, עמ' קעא])

[שניהם סוברים שבתשרי עלה במחשבה להיברא ונברא רק בניסן, כמש"כ תוס' לקמן כז ע"א, אלא שר"א לשיטתו, שהוא מתלמידי בית שמאי, וב"ש סוברים שמחשבה כמעשה, ולכן מחייבים את החושב לשלוח יד בפקדון (ב"מ מג ע"ב), וסוברים שדבש מטמא משום משקה משיהרהר (עוקצין פ"ג), ולכן הוא אומר שהעולם נברא בתשרי, כי אז עלה במחשבה, ור' יהושע מתלמידי בית הלל, שהמעשה עיקר, והמעשה היה בניסן.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף ג ע"ג) לטקסט

[האריז"ל כתב שאין מחלוקת, אלא בתשרי עלה במחשבה, והמעשה היה בניסן. תשרי הוא דין, שהרי סדר אותיות הוא תשר"ק, אור חוזר, שהוא דין. וזה מה שכתב רש"י בראשית א, א, שעלה במחשבה לברוא את העולם בדין, וראה שאין העולם מתקיים ושיתף את מדת הרחמים. כשעלתה במחשבה, כל העולמים היו יונקים במחשבה, והיה בחינת דין, מפני שהזמן גורם, שהוא תשרי. אבל המעשה היה בניסן, שהוא חסד, שהרי "ניסן" לשון נסים, שהם חסדים, שנולד אז האבות, ואברהם הוא חסד, לכן משתתף החסד עם הדין. וכתוב "זאת תולדות שמים וארץ בהבראם", אותיות אברהם, שבשעת עשייה שהוא ניסן הוא חסד, מדת אברהם. לכן כתוב "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים", שלכאורה היה צריך לכתוב אלקים קודם, כי בתחילה עלה במחשבה לברוא במידת הדין. אלא כי שמים הם בחינת זכר, בחינת חסד, והארץ היא בחינת נקבה, שמקבל גשם מהשמים, וכתוב "ביום עשות ה'" - הסמיך ה' לעשייה, כי העשייה היתה בניסן, חסד, שם הוי"ה, ואח"כ כתב "אלקים", מחשבה, דין, והסמיך לו "ארץ" שהוא בחינת דין.]

(רבי יוסף בלוך, גנזי יוסף, פרשת בראשית, דף א ע"א) לטקסט

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לקמן יב ע"א בשם יערות דבש, ולקמן כז ע"א בשם דרשת הרמב"ן]

רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם בתשרי נולדו אבות וכו' בפסח נולד יצחק וכו' (יא.) רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם בניסן נולדו אבות וכו' בפסח נולד יצחק
29-יא.

האיך שייך פלוגתא בדבר מציאות, דליכא תליא בסברא כי אם במציאות הזמן האיך שייך פלוגתא, והאיך נוכל לומר 'אלו ואלו דברי אלקים חיים'? והנני מוסיף להפליא, מה שנאמר בדברי רבי יהושע בפסח נולד יצחק כנראה שפת יתר, כי בזה אינו פליג על רבי אליעזר דקאי כוותיה... ויובן על פי מה שאמרו, שה' יתברך ברא העולם במדת הדין וגבורה, כמו שאמר הכתוב "בראשית ברא אלהים" וגו', שבתחילה עלה במחשבתו לבראתו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין (בראשית רבה פרשה יב, טו). וראשית הבריאה היה ברצונו הפשוט רק להיטיב לברואיו, היינו שבאם לא יחטא אדם - יהיה לו כל טוב, כן היתה כוונת הבריאה. אך כאשר יחטא אדם - אזי הדין והמשפט מתוחה עליו, להעניש אותו כמשפט חטאו. כי לא היתה אז המתקת הגבורות... והמתקת הגבורות הוא רק באתערותא דלתתא על ידי הצדיקים...
וראשית בריאה הקדומה שהיתה בלי אתערותא דלתתא מכונה בשם תשרי, שהיה 'הרת עולם' במחשבה קדומה והיתה בלי המתקה, והמתקת הגבורות לא היה עד שהאבות התחילו באתערותא דלתתא להמתיק הגבורות, וזה מכונה בשם ניסן, כי אז התחיל להתגלות שיש כח בצדיקים להמתיק, כי אז נגאלו ממצרים על ידי האבות ומשה ואהרן על ידי איתערותא דלתתא, והיתה אז המתקת הדינין זאת היתה בניסן. לכך קודם בדורות הראשונים, בדור המבול שהיו חוטאים - גברו הדינים עליהם עד מאד, עד שהציף ה' עליהם את מי המבול, כי לא היה המתקת הגבורות... וידוע, שכשישראל אין צריכים לשידוד מערכות - העולם נוהג על פי הטבע... רק כשישראל המה בעומקא ועקתא - אזי משדד להם המערכות ברצונו הפשוט. וידוע שהעולם נתקיים על ידי ישראל העושים רצונו, וכאשר חוטאים חלילה וסטרא דדינא גוברת שיחרב העולם, אזי כשישראל שבים בתשובה שלימה ומתקנין וממתיקין הגבורות בשרשם - העולם נתקיים תחת תקופי הזמן, והמתקת הגבורות הוא רק לקיום העולם תחת תקופי הזמן...
זאת מרמז לן הגמרא [לקמן יב ע"א]: חכמי ישראל מונין למבול כרבי אליעזר. מבול הוא כינוי לחטא, רצה לומר שירא האדם מלחטוא - מונין כרבי אליעזר, שכל אדם ישמור עצמו מלחטוא כרבי אליעזר, שאומר בתשרי נברא העולם, והוא המשפט ברצון הקדום. וראשית הבריאה היה בלי המתקה, על כן ישמור אדם עצמו מאד מאד מלחטוא. ולתקופה, רצה לומר, לקיום העולם, היינו אם היו חוטאים ח"ו וצריכים לקיום העולם שלא יחרב - מניסן מנינן לשוב בתשובה שלימה, שיהיה קיום העולם תחת תקופי הזמן על ידי המתקה. וחכמי אומות העולם שאינם רוצים לשמור עצמם מחטא - על כן מונין אף למבול כרבי יהושע. והבן.
ובסיגנון זה נבאר הפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע. כי ידוע, שאברהם כולו חסד, ויעקב כולו רחמים, ויצחק כולו משפט. ואנו ממתיקים בשופר בתש"ת נגד אברהם יצחק ויעקב, שיצחק שהוא כולו משפט יהיה נמתק בין אברהם ויעקב, כי יעקב צריך להיות בי מיצעא, כי הוא הבריח התיכון המחבר הקצוות, אך בכדי להמתיק המשפט - על כן צריך יצחק להיות בי מיצעא. וזהו הפלוגתא, שרבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם, גם בתשרי נולדו האבות, רצה לומר, שהבריאה הקדומה היה ברצונו הפשוט בלתי המתקה, לזה הוצרך בפסח נולד יצחק, רצה לומר, בניסן, כי אז היה המתקת הדינין, רצה לומר - והיה נמתק יצחק שכולל המשפט. ורבי יהושע אומר בניסן נברא העולם ובניסן נולדו האבות, רצה לומר, שבתחילת הבריאה היה ברצונו הפשוט שיהיה אחר כך המתקה, לזה אמר גם כן בפסח נולד יצחק, בפסח רצה לומר, מלשון "ופסחתי על בתי מצרים", רצה לומר שצריכים לפסוח ליצחק ממקומו, כי מקומו בשמאל שהוא כולו משפט צריכים לפסוח ולנתק אותו ממקומו שיהיה בי מיצעא בין אברהם ויעקב, שיהיה המתקת המשפט ויתמשך רחמים וחסדים גדולים על כנסת ישראל.

(מאור ושמש, דברים, רמזי ראש השנה)

רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם וכו' בפסח נולד יצחק וכו' (יא.) בתשרי עתידין ליגאל וכו' רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם וכו' בניסן עתידין ליגאל

...רש"י ישעי' (ל)... בפסוק "השיר יהי' לכם כליל התקדש חג", שבליל פסח תבא לכם שמחה זו (של מפלת סנחריב), וכמו שאמרתם שיר של הפסחים במצרים כו'... מדוע שינה רש"י בפי' הפסוק הזה בפסחים (צה ע"ב) שפירש: "השיר יהי' לכם" בגאולה העתידה כליל התקדש, כמו שרגילין לומר הלל בליל פסח?
אפשר לומר, דבישעי' פירש אליבא דר"א דבתשרי עתידין ליגאל, ולכן לא הי' אפשר לו לפרש... "השיר יהי' לכם" בגאולה העתידה "כליל התקדש חג", דסתם חג בתורה הוא חג הסוכות, וגאולה העתידה הא תהי' לר"א בתשרי, והנביא מדמה "כליל התקדש חג" שמשמעו חג הסוכות, והרי בחג הסוכות ליתא לשיר כלל, והי' צריך לפרש חג הפסח, לכן הוכרח רש"י לפרש "השיר יהי' לכם" במפלת סנחריב שתהי' בליל פסח. ולפ"ז לא הי' יכול לפרש "כליל התקדש חג" כמו שרגילין לומר הלל בליל פסח, דהא בליל פסח שבו תהי' מפלת סנחריב ועל מפלתו יאמרו שיר, אין זה ההלל שרגילין לומר אז, שאומרין אותו על יציאת מצרים. לכן פירש שבא ללמד על ליל פסח שבמצרים. משא"כ בגמ' פירש אליבא דר' יהושע דבניסן עתידין ליגאל (ולא בפסח דהא לא אמר "בפסח עתידין ליגאל" כמו שאמר בפסח נולד יצחק), ומדקאי בניסן שפיר דרשינן סמוכין "כליל התקדש חג" גם הוא קאי על חג הפסח, ושפיר הי' יכול לפרש "השיר יהי' לכם" בגאולה העתידה "כליל התקדש חג" כמו שרגילין לומר בליל פסח.
ומה ששינה כאן לפרש אליבא דר"א וכאן אליבא דר"י, אפשר לשער עפמ"ש בספרים הקדושים דר"א ור"י לא פליגי, דר"א מיירי מעולם המחשבה, דבמחשבה עלתה בריאת עולם בתשרי, ור"י מיירי מעולם המעשה, דבמעשה נברא העולם בניסן. ולפ"ז אפשר לומר דגם בגאולה העתידה אלו ואלו דברי אלקים חיים, דר"א מיירי מעולם המחשבה שתהי' הגאולה שם בתשרי, ור"י מיירי מעולם המעשה שתהי' הגאולה בניסן. ואולי גם דברי הנביאים ודברי הש"ס חלוקין בעולמם, זה במחשבה וזה במעשה, ולפיהם כתב רש"י פירושיו.

(רבי מאיר וארשאויאק, אמרי כהן, פרשת וארא, עמ' לד)

רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם וכו' (יא.) רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם וכו' איזהו חדש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות הוי אומר זה תשרי וכו' איזהו חדש שהארץ מליאה דשאים ואילן מוציא פירות הוי אומר זה ניסן
29-יא.

ב) רבי אליעזר סבירא ליה בתשרי נברא העולם, ורבי יהושע סבירא ליה דבניסן נברא העולם, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי נברא בניסן הכלול בתשרי. רצוני לומר, כי יש י"ב צירופי הוי"ה, וכל צירוף כלול מכל הצירופים בסוד אחדותם, רק שבכל צירוף בחינתו גוברת... מה שאמר בתשרי נברא העולם, הוא הצירוף של תשרי, והוא מורה ונוטה למדת הדין, ומכל מקום נשתתף עם מדת החסד, דהיינו מבחינת כללות צירוף ניסן שבו שנוטה לחסד, נמצא דברי שניהם אמת.
ג)... וכן תמצא בפועל הבריאה שעשה הקדוש ברוך הוא טבע בארץ, טבע תשרי וטבע ניסן, וצדקו יחדיו ראיות של רבי אליעזר ורבי יהושע המוזכרים בפרק קמא דראש השנה: תניא רבי אליעזר אומר מנין שבתשרי נברא העולם... איזהו חודש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות, הוי אומר זה תשרי... רבי יהושע אומר מנין שבניסן נברא העולם... איזהו חודש שהארץ מלאה דשאים ואילן מוציא פירות, הוי אומר זה ניסן, ואותו הפרק זמן בהמה וחיה ועוף שמזדווגין זה אצל זה, שנאמר 'לבשו כרים הצאן' וגו', עד כאן.

(של"ה, מסכת פסחים, תורה אור, בהגהה, אותיו ב-ג)

רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם וכו' (יא.) רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם וכו' בקומתן נבראו
29-יא.

ענין פלוגתת ר"א ור"י מתי נברא העולם, דר"א סובר שהבריאה היתה בהכנה, שכן חורף מכין לקיץ, ור"י סובר כיון דהכל בקומתן נבראו, א"כ לא היתה הבריאה בשום הכנה כלל. ובתוס' (לקמן כז ד"ה כמאן) כתבו דשניהם דברי אלקים חיים, שבתשרי עלה במחשבה ובניסן נברא. מחשבה היינו הכנה למעשה, דבמחשבה מחשבין איך לעשות, והמעשה גומר מה שחשב לעשות... ור"א לשיטתי' ס"ל דאין ישראל נגאלין עד שיעשו תשובה[סנהדרין צז ע"ב], דצריכין הכנה, ולהלכה קי"ל כר' יהושע. וכן יציאת מצרים היתה בלא הכנה, דהם היו ערומים, כמ"ש "ואת עירום ועריה", רק מחסד של הקדוש ברוך הוא.

(שם משמואל, פרשת תזריע שנת תרע, לר"ח ניסן)

י: רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם וכו' (יא.) רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם

29-יא.
תטו) ....רבי אליעזר ורבי יהושע פליגי: רבי אליעזר סבר בתשרי נברא עולם, ורבי יהושע סבר בניסן נברא העולם. כבר אמרו רבותינו ז"ל (עירובין יג ע"ב): כל מחלוקת חכמי ישראל אלו ואלו דברי אלהים חיים. קשה, היאך יכול להיות בפלוגתא זו לפי הפשט... בדבר מעשה ופעולה שעבר, מאי דעבר עבר? אמת שיש בבריאה סוד גדול ונורא ששניהם אמת, בסוד מוליד תוהו. אכן ליישב על פשוטו באתי.
תטז) ...'ואדם ביקר בל ילין' (תהלים מט, יג), בסיבת האשה אשר פיתה אותו מצד הנחש... וכאשר סרחו לעת ערב, 'ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי' (בראשית א, לא), אמרו רבותינו ז"ל (שבת פח ע"א): תנאי התנה הקדוש ברוך הוא, ומעשה בראשית תלוין ועומדין עד יום הששי בסיון, והארץ יראה ושקטה, ועד מתן תורה היה העולם רופף, כי היתה תכלית הבריאה עבור האדם, והאדם נמשל לבהמה...
תיח) ...ובמתן תורה נברא העולם, כענין בריאת שמים וארץ שנבראו בראשון, והיו רפויים עד יום שני, דכתיב (בראשית א, ז) 'ויעש אלהים את הרקיע', כן העולם היה רפוי עד מתן תורה, הנמשך מגלות מצרים אחר הזיכוך...
תכא) ...היתה הכוונה מה' יתברך בגאולת מצרים מתן תורה אם תהיה כראוי...
תכג) ...הרי מבוארים כל החקירות, בתשרי נברא העולם והיה רפוי, ובניסן נגמר. שבעת ימי הפסח, נגד שבעה ימי בראשית.

(של"ה, מסכת פסחים, מצה עשירה, דרוש ד, אותיות תטו-תכג)

י: רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם וכו' (יא.) רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם

29-יא.
נראה דהנה בריאת העולם עלה במחשבה בתשרי ולא נברא עד ניסן - כן כתבו התוס' ר"ה (כז ע"א ד"ה כמאן). והטעם פשוט, כי עלה במחשבה לבראו במדת הדין, אלא שראה שאין העולם מתקיים, הקדים למדת הרחמים ושתפה למדה"ד, ותשרי הוא זמן ששולטת מדת הדין, כבזוה"ק שאותיותיו למפרע, וברמב"ן (ויקרא כג, כד) שיש בו אות בשמים שמזלו מאזנים, רמז שפלס ומאזני משפט לה'. וניסן הוא זמן שליטת מדת הרחמים, ונקרא אביב שאותיותיו כסדרן. ועל כן המחשבה שהיתה לבראו במדה"ד היתה בתשרי, אך מעשה הבריאה שהי' במדה"ר הי' בניסן, היינו שבכ"ה באדר התחיל להבראות, ואדה"ר שהוא חותם הבריאה נברא באחד בניסן.

(שם משמואל, פרשת משפטים שנת תרעה, משפטים ושקלים)

י: רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם וכו' (יא.) בתשרי עתידין ליגאל רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם וכו' בניסן עתידין ליגאל

ונרמזו כל אלה השרשים הנכבדים במצוה זו שהיא הראשונה שנצטוו בה ישראל, ונאמרה כפי דעת רבותינו ז"ל (פסחים ו ע"ב) בראש חדש ניסן. ולמעלת זה היום הנבחר שהיה בהתחלת התורה זכה לעשר עטרות, כמו שדרשו בפרק ר' עקיבא (שבת פז ע"ב)... ובזה הזמן אנו מקוים הגאולה העתידה, שהרי נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע אם אנו עתידין להגאל בניסן או בתשרי, ונחלקו שניהם אם נברא העולם בניסן או בתשרי, אבל שניהם שוים בדבר זה, שבאותו זמן שנברא העולם אנו עתידין להגאל. וכיון שנפסקה הלכה כר' יהושע שאמר בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל, ואמר בניסן נברא העולם, כמו שאמרו שם (יב ע"א) חכמי ישראל מונין לתקופה וכו', ממילא נפסקה הלכה כר' יהושע במה שאמר שבניסן אנו עתידין ליגאל. וזהו שיסד הפייטן ואמר (בפיוט לפרשת החדש) ובו עתידין ליגאל, והוא כר' יהושע שאמר בפרק קמא דר"ה בניסן נברא העולם בניסן נולדו אבות, בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל.

(דרשות הר"ן, דרוש ג)

ר' אליעזר אומר וכו' (יא.) בתשרי עתידין ליגאל רבי יהושע אומר וכו' בניסן עתידין ליגאל

[יסוד המחלוקת היא, שמצד אחד בתשרי יש הרבה מצוות, שופר, תענית, סוכה וארבעת המינים ובניסן רק מצה. מצד שני הנסיון של ביעור חמץ בניסן יותר גדול, כי לפעמים החמץ שלו שווה הרבה כסף.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 15) לטקסט

בתשרי נברא העולם
30

"בראשית ברא" - בגימטריא בראש השנה נברא.

(רבי יהודה החסיד, ספר גימטריאות, עניינים שונים סימן שכג)

בתשרי נברא העולם
30

"החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה"... ונקט "לכם" "לכם" שתי פעמים, לפי ש"לכם" ראשון מדבר בקידוש החודש, שאינו נמסר כי אם לבית דין, וקאי על משה ואהרן שהזכיר לפנים, ו"לכם" שני להורות שהעולם נברא בתשרי כדעת רבי אליעזר, על כן אמר "לכם" להורות שכל האומות ראוי שימנו מן תשרי ראשית השנה, אבל לכם לבד ראוי שתמנו מניסן כדי שיהיה זכרון יציאת מצרים תמיד בין עיניכם... לכך נאמר "ראשון הוא לכם" אבל לא לשאר אומות, כי אין להם בזכרון יציאת מצרים, וזה מסכים לדברי ר' אליעזר.

(כלי יקר שמות פרק ב, ב)

בתשרי נברא העולם
30

יא) בר"ה אז התפלה בבחי' דין ומשפט, כי "המשפט לאלקים הוא". ועי"ז מוציאין כל החיות של הסטרא אחרא שינק מדעת ומתפילות ישראל. וזה בחי' (תהלים פא) "כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב", חק לישנא דמזונא... (ביצה טז), היינו שמוציאין כל המזון והחיות מהסט"א... ע"י התפילה שהיא בבחי' דין ומשפט... הוא מקיא כל הקדושה שבלע מן הדעת ומתפילות ישראל כנ"ל. וזה בחי' תשרי, בחי' "אתה פוררת בעזך ים שברת ראשי תנינים על המים" (תהלים עד), "ים שברת ראשי תנינים" ר"ת הוא צירוף תשרי... וכשמוציאין מהס"א מה שבלע, אז מוציאין גם עצמות חיותו, שהוא בחינות גרים. וזהו בחי' תשרי, בחי' (שמות כג) "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם" וכו', ס"ת תשרי. ועל ידי גרים נתגלה הכבוד, ונתפשט הנבואה, ונתתקן האמונה הקדושה, ונתבטל אמונות כוזביות. וזה בחינות תקיעה תרועה שברים: תקיעה זה בחי' התגלות הכבוד, בבחי' (ישעיה כב) "ותקעתיו יתד במקום נאמן והי' לכסא כבוד". תרועה זה בחי' רוח נבואה, בבחי' (במדבר כג) "ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו", ותרגומו "ושכינת מלכיהון בהון", היינו השראת השכינה, בחי' נבואה. שברים זה בחי' ביטול אמונות כוזביות, בבחי' (שמות כג) "שבר תשבר מצבותיהם" (כמובא בתיקון יח ובתיקון כא), היינו בחי' ביטול אמונות כוזביות ותיקון האמונה הקדושה, בחי' (תהלים קמה) "עיני כל אליך ישברו". וע"י אמונה זוכין לחידוש העולם, וזה בחי' תשרי, כי בתשרי נברא העולם. וחידוש העולם יהיה בבחי' א"י, בחי' השגחה, וזה בחי' ר"ה, בבחי' "תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה" וכו'. ואז יתער שיר חדש כנ"ל, וזה בחינות תשרי, בבחינת (שיר השירים ד) "תבואי תשורי מראש אמנה"...
יב) וזה פירוש "תקעו בחדש שופר" - "תקעו" זה בחי' התגלות הכבוד... "בחודש" זה בחי' חידוש העולם, בחי' שיר חדש הנ"ל. וזהו בחי' שופר, בחי' "הרם כשופר קולך" כנ"ל. והדר מפרש איך זוכין ע"י התגלות הכבוד, שהוא בחי' "תקעו", לבחי' חידוש העולם... וזהו "בכסא ליום חגנו" - "בכסא" זה בחי' נבואה, בחי' (בראשית יח) "המכסה אני מאברהם אשר אני עושה"... "ליום חגנו" הוא ראש השנה. זה בחי' אמונה, שנתתקן ע"י תיקון כח המדמה... כי עיקר ר"ה שאז הוא חידוש העולם, כי בתשרי נברא העולם, הוא תלוי באמונה כנ"ל.

(ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה ח, אותיות יא-יב)

בתשרי נברא העולם
30

...שחודש תשרי הוא המובחר במה שנוגע לצרכי העולם, משום שבו נברא העולם, וכלל גדול הוא שבאותו יום שנברא אותו דבר מסוגל זה היום גם לדורות להתחזק יותר... ומש"ה בחודש תשרי... חג הסכות שבו עיקר ברכה לתבואה... משום שבאותו חודש נברא העולם.

(העמק דבר, שמות פרק יב, ב)

י: בתשרי נברא העולם

30
ומהפלא שלא עשה כן לפרסם ולקבוע יום מיוחד לסימן הטבע הראשון, רצוני שיהא ראש השנה לבריאת עולם, אבל כסתה אותו וכבשה זכרונו באומרו (ויקרא כ"ג) בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש וגו'. והיה זה לפי שהסימן הזה כולל הענין הראשון הטבעי, ועוד המעולה המיוחד לפי שיטת התורה האלהית והנוהג מנהגה כמו שאמרנו.

(עקידת יצחק, פרשת בא, שער לח)

י: בתשרי נברא העולם

30
כתיב (תהלים צז) "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" - "אור זרוע" הוא בראש השנה, כבמדרש (ויקרא רבה פרשה כא) "ה' אורי" בר"ה. כי כמו בתחילת הבריאה ביום בריאת האדם שהיתה באחד בתשרי, כתיב (בראשית ב) "ויפח באפיו נשמת חיים", שהיא אור הבא מלמעלה כמ"ש (משלי כ) "נר ה' נשמת אדם", כן בכל אחד בתשרי לדורות מתחדש אור הנשמה ומתעורר האדם. אך עדיין אין זה התכלית, אלא כמו זריעה כדי שיצמח ויפרה וירבה פרחים שהם צדקות ומע"ט. וזהו "אור זרוע לצדיק" - בשביל שהאדם יזכה להיות צדיק... וכמו הנזרע שצריך שמירה... והשמירה באדם היא שמירת הברית.

(שם משמואל, בראשית, חנוכה, שנת תרעז, ליל ו' מוצש"ק)

בתשרי נברא העולם בתשרי נולדו אבות
30-31

"מלך יושב [על] כסא דין" (משלי כ, ח), בראש השנה לשפוט את העולם, וסמך לי' (שם כ, ז) "אשרי בניו אחריו". בר"ה צוה לאברהם להעלות יצחק לעולה, כי אברהם ויעקב נולדו בר"ה ביום שנברא העולם, ביום שיושב על כסא דין. וכסא על האבות, "ויעל מעליו אלקים" (בראשית לה, יג), "ויעל אלקים מעל אברהם" (שם יז, כב), "והנה ה' נצב עליו" (שם כח, יג).

(רבי אלעזר מגרמייזא, סודי רזיי חלק ב הלכות הכסא)

בתשרי נולדו אבות וכו' בפסח נולד יצחק
30-31

אמרו ז"ל: האבות הן הן המרכבה [בראשית רבה פרשה מז, ח]... ולפי פשט האגדה יש לומר שלא היתה כונתם באמרם "האבות" אלא על אברהם ויעקב לבדם, כמו שהביאו ראיה משניהם, או לפי שלא מצאו ראיה מפורשת אלא בשניהם, כמו "ויעל אלהים מעל אברהם", "והנה ה' נצב עליו", "ויעל מעליו אלהים". וכן מצינו במקום אחר שקראו לאברהם ויעקב לבדם אבות. באמרם: בתשרי נולדו האבות, ופי' אברהם ויעקב. אבל יצחק בפסח נולד, כאמרם: בפסח נולד יצחק.

(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק טו)

בתשרי נולדו אבות וכו' בפסח נולד יצחק
30-31

אמר רב יהודה האי מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין... מילי דאבות... ויש מקום לומר דרמזו השלמים האלה דנקטי נזיקין ואבות לחסד, גבורה, תפארת, כי נזיקין שם רמז לגבורה... ואבות סתם הם אברהם ויעקב כמ"ש בראש השנה... בתשרי נולדו אבות בפסח נולד יצחק, ופירש רש"י: אבות - אברהם ויעקב ע"ש. וכתיב "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, כי מדתם חסד תפארת. וזה שאמרו האי מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין - לתקן מדת הגבורה, ורבא אמר מילי דאבות - שיתקן גם מדות חסד ותפארת שהם מדות האבות אברהם ויעקב.

(חיד"א, פתח עינים בבא קמא ל ע"א)

י: בתשרי נולדו אבות וכו' בפסח נולד יצחק

30-31
לפמ"ש התוס' ביבמות דף ס"א ע"ב (ד"ה וכן) בשם הר"ר שמואל חסיד שהיתה רבקה ע"כ בת י"ד שנה כשנשאה... אינן שנים שלימות, שהרי בפסח נולד יצחק ויעקב נולד בתשרי, כדאיתא בר"ה. נמצא כשנתברך [בפסח - רש"י בראשית כז, ט] הי' בן ס"ג וחצי. וכשמתה רבקה הי' בן צ"ט וחצי [שהרי י"ד שנה למד בבית עבר, ועשרים שנה בבית לבן]. נמצא שלא היתה רבקה כשנשאה אלא בת י"ג וחצי ואפשר פחות מזה, ואפי' יום א' בשנה חשוב שנה.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, הפלאה, כתובות נז ע"ב)

בתשרי נולדו אבות וכו' בפסח נולד יצחק וכו' (יא.) בניסן נגאלו
30-יא.

אברהם בן ג' שנים הכיר את בוראו, וא"כ בתחילת תולדתו עדיין הי' נחשב תולדות תרח מסטרא דרע... אלא יצחק שהי' ידיד מבטן... הי' התחלה חדשה לגמרי, ואליו יתיחסו כל ישראל... ולפי"ז יש לומר הטעם שלידת יצחק היתה בניסן ונשתנה מיתר האבות שהיתה לידתם בתשרי, משום שניסן הוא החודש המשומר ובא מששת ימי בראשית [לקמן יא ע"ב] לגאולת ישראל שהוא חידוש ישראל, כמו שבא במדרשים שגאולת מצרים הי' לישראל כמו חידוש העולם... על כן נאות חודש זה שהוא מסוגל לחידוש ללידת יצחק שהוא הי' ראש והתחלת ישראל.

(שם משמואל, פרשת פקודי, שנת תרפא)

בפסח נולד יצחק
31

"ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא" - חייבין אנו לברך לאלהינו שהוא מבטיח ועושה... שהקב"ה מחשב את הקץ לעשות לאברהם אבינו מה שאמר לו בין הבתרים... "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ד' מאות שנה" (בראשית טו, יג)... זאת היא הגזירה וההבטחה, וקיים אותה ולא איחר אותה אפי' רגע א'... וזהו "ליל שמורים הוא לה' [להוציאם מארץ מצרים]" (שמות יב, מב), כי אותה שעה נשלם הקץ... ובפסח נולד יצחק, וגזרת ד' מאות שנה של "ועבדום ועינו אותם" לא היתה אלא מעת לידת יצחק, כי מאז היו גרים האבות.

(רשב"ץ, פירוש על הגדה של פסח)

בפסח נולד יצחק
31

ואלו לחם לא אייתי וכו' אותו היום פירסה נדה [ב"מ פז ע"א] - לשון "אותו היום" מדוקדק על פי מה שכתב החידושי אגדות בנדה [ו ע"א] ליישב קושיית התוספות בראש השנה [יא ע"א], דהא בתר הכי כתיב "חדל להיות לשרה אורח כנשים". ותירץ שבאמת פירסה אחר כך, רק שטמא למפרע בטומאת מעת לעת [נדה ב ע"א]... ולזה מדוקדק לשון אותו היום. אך הנה התוספות כתבו בראש השנה שם, שאותו פעם שפירסה נדה היה באקראי בעלמא, והעיקר שנתחדש לה היה בחצי שנה אחר כך, עיין שם. אם כן עדיין קשה, דהא זקנה אינה מטמאה מעת לעת [נדה ז ע"א]. ונראה ליישב זה, דהא התוספות הוצרכו שם לזה אליבא דרבי יהושע דסבירא ליה שם דבניסן נולדו אבות, ורבי יהושע לטעמיה דסבירא ליה בנדה [ז ע"א] דבזקנה לא אמרינן דיה שעתה, עיין שם. אך הא רבי אליעזר שם גם כן סבירא ליה בפסח נולד יצחק. וצריך לומר דלדידיה בלאו הכי קשה, דהא סבירא ליה שם בנדה דכל שעברו עליה ג' עונות ולא ראתה היא כזקנה. ודוחק לומר ששרה שחזרה לנערותה שאני. ולזה לדידיה על כרחך צריך לומר כתירוצים הראשונים בתוספות שם. אבל באמת בלאו הכי לא קשיא מידי, לפי מה שכתבו התוספות דזה הוי באקראי, אם כן שפיר יש לומר שהיה בשעת מעשה, ומכל מקום אמרו אחר כך "חדל להיות לשרה", כי זה הוה באקראי.
ב) ונראה דרבי מאיר דהכא לטעמיה, דסבירא ליה בראש השנה בניסן נברא העולם, וכגירסת התוספות שם. וכתבו התוספות שם בדף יא ע"א דלדידיה שפיר יש לומר שהמעשה היה בתשרי, עיין שם. ואם כן לא היה אקראי בעלמא, ושפיר פירסה נדה באותו יום מצד שחזרה לנערותה ומטמאה למפרע. ולזה דקדק [ב"מ שם] בלשון תלמידו של רבי מאיר משום רבי מאיר.

(רבי מלכיאל צבי טננבוים, דברי מלכיאל, בבא מציעא פז ע"א)

בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה
32

"וה' פקד את שרה כאשר אמר"... ומה שנאמר וה' בוי"ו, חז"ל אמרו (בראשית רבה נא, ב): כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו. סמך מכאן לדברי חז"ל שפקידה זו היתה בראש השנה, אשר בו הקדוש ברוך הוא יושב בדין עם כל בית דינו שלמעלה. לכך קורין פרשה זו בראש השנה.

(כלי יקר בראשית פרק כא, א)

ה) והתגלות היראה הוא על ידי פקידות עקרות, כי על ידי לידה, נתגלה יראה, בחי' (תהלים מח) "רעדה אחזתם שם חיל כיולדה", כי על ידי הלידה יוצאין דמים וגבורות, שהן בחי' יראה. ובפרט כשנפקדה עקרה, שהיו הדמים והגבורות נעצרין כל כך עד עתה, על כן אחר כך כשיוצאין, נתגלה היראה ביותר. וכפי הלידה, כן התגלות היראה. כי כשנפקדה עקרה אחת, נתגלה יראה, וכשנפקדו הרבה עקרות, נתגלה היראה ביותר... ועל כן בר"ה הי' פקידת יצחק, שהוא תוקף התגלות היראה מאד, בחי' פחד יצחק, כי כשנפקדה שרה, נפקדו כמה עקרות עמה כמו שאמרו רז"ל (בראשית רבה פרשה נג)...
ט) שופר הוא בחי' התעוררות השינה, כמובא בספרים, ששופר מרמז בחי' עורו ישינים מתרדמתכם. ועי"ז הוא בחי' להתיר פה אלמים, ולהתיר פה עקרות כנ"ל. וזה בחי' תקיעה שברים תרועה: תקיעה הוא בחי' העדר הדיבור, בחי' (משלי ו) "תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך". תרועה הוא בחי' הדיבור, בחי' (משלי י) "שפתי צדיק ירעו רבים". שברים זה בחי' בטחון, בחי' (תהלים קמו) "שברו על ה' אלקיו", בחי' כלי הולדה, כמ"ש (ישעיה סו) "האני אשביר ולא אוליד". כי ע"י השופר, שהוא בחי' התעוררות השינה, עי"ז הוא בחי' להתיר פה אלמים, ולהתיר פה עקרות כנ"ל, דהיינו שכח הדיבור, היוצא בכח מאלו שנתעוררו משינתם, שמתחילה היו בבחי' העדר הדיבור, כי היו כחרשים ואלמים כנ"ל, ועכשיו כשמעוררם משינתם לה' יתברך, עד ששומעים התעוררות החכם האמת, אזי מתחילין לדבר כנ"ל. וזה הדיבור בא לתוך כלי ההולדה, שהם בחי' בטחני הדור כנ"ל, ועל ידי זה נעשה פקידות עקרות. שזהו בחי' ראש השנה, שאז נפקדה שרה וכו' כנ"ל. וכל זה הוא בחי' שופר, שתוקעין בראש השנה, בחי' תקיעה תרועה שברים כנ"ל. ועל ידי פקידות עקרות, נתגלה יראה כנ"ל. וזה בחי' שופר, כמ"ש (עמוס ג) "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" וכו'. וזה בחי' שופר, שהוא קצר מלמעלה ורחב מלמטה, שזהו בחי' (תהלים קיח) "מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה" כמובא, כי על ידי השופר, הוא התגלות היראה כנ"ל. שעל ידה זוכין לאריכות ימים, דהיינו להרחיב ולהאריך ימיו בתוספות קדושה יתירה בכל עת, שזהו בחי' קצר מלמעלה ורחב מלמטה, בחי' "יראת ה' היא אוצרו", בחי' עשאה כאוצר וכו' כנ"ל... נמצא שעל ידי השופר... עי"ז נתגלה יראה כנ"ל. ויראה מכניע את הבל היופי כנ"ל... כי שופר לשון יופי, בחי' שפרו מעשיכם (מדרש רבה אמור פרשה כט). היינו, שעל ידי ההבלים של השופר, נכנע הבל היופי.

(ליקוטי מוהר"ן, תורה ס, אות ה ואות ט)

קורין פרשת "וה' פקד" בראש השנה שהוא "יום הרת עולם", ההריון והפקידה של כלל העולם כולו, היינו ראשית המחשבה והרצון שיהיו נבראים צבאו ופקודיו, וה' יתברך יהיה פקיד עליהם ומשגיח ופוקד פקודיו. ו"מי לא נפקד כיום הזה" לפניו, כי אז הוא יום הפיקוד וההשגחה על כל נבראיו כמו שבאותו יום היה התחלת הבריאה במעשה בראשית. ועל כן בראש השנה נפקדו שרה רחל וחנה, וגבי רחל וחנה נאמר לשון זכירה, ובראש השנה (לב ע"ב) יש פלוגתא אי פקדונות כזכרונות, ואלו ואלו דברי אלהים חיים, כי הפקידה גם הוא לשון זכירה, אלא שהוא מוסיף עליו בהשגחה יתירה ובאיכות ולעומת זה לשון זכירה מוסיף עליו בכמות והמשך הזמן.

(רבי צדוק מלובלין, פוקד עקרים אות ב, בתחילתו)

[ביום זה נפקדה שרה להביא לעולם את יצחק, הראשון שהיתה הורתו ולידתו בקדושה. העולם שנברא ביום זה מקבל את ערכו ע"י שיטת החיים שהוגשמה באישיותו של יצחק. בראשית רבה פרשה נג מסביר ששמו הוא ע"ש "יצא חוק" לעולם - החוק שלפיו על האדם לחיות, שבו ימצא את חפץ נפשו. אם מטרת האדם תהיה שמחה ועונג, גם אם יאכל וישתה ככל שירצה, לא ישבע רצון. תמיד יתלונן על העולם הרע כי לא ישיג את השמחה ואת ההנאה שהוא מבקש. "אדם לעמל יולד" (איוב ה) - האדם נברא לעבוד, להקדיש את כוחותיו לקיום העולם, לא להנאתו. אמנם הוא צריך ליהנות מהעולם כדי לחיות, אבל חייב גם להביא הנאה לעולם ע"י מעשיו, וזה העיקר. זה משמעות השם "יצחק" - שמחה בעתיד. יהודי אינו חי בשביל שמחה ותענוגים, אלא עושה מעשיו באמונה ומקריב עצמו לקיום העולם המוסרי כמו שיצחק הקריב את עצמו. ומתוך כך הוא שמח בעולם. שמחה אינה מטרת החיים שלו, אלא השמחה באה ממילא מתוך מעשיו. הוא "יצחק" בעתיד, ע"י העבודה שהוא עושה. זו היתה השקפת החיים של יצחק.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 174, 176) לטקסט

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לקמן טז ע"א בשם עולת ראיה]

בראש השנה נפקדה כו' חנה

הגיעני ס' שארית נתן, ובלקוטים שבסופו [דף סה ע"ד] ראיתי שהעיר אהא דאו"ח סי' תק"פ דשמואל מת בכ"ח אייר... מהא דבר"ה נפקדה חנה... ונראה דהבין דבר"ה נתעברה ממש, וא"כ אי נולד לז' נולד בר"ח אייר, ואם לתשעה נולד ר"ח תמוז, והקב"ה ממלא שנותיו שלצדיק מיום ליום, עי' קדושין לח, א"כ ע"כ מת ביום שנולד, ולא משכחת ליה בכ"ח אייר. ולא קשה מידי, דכבר כתבו המחברי' דאז רק נפקדה, אבל שפיר י"ל דלא נתעברה אז.

(רבי חיים יששכר דוב גרוס, אור ישראל כא (תשסא) עמ' כח)

בראש השנה נפקדה כו' חנה

יש להביא סמוכין לכך מלשון הכתוב "ויהי היום ויזבח אלקנה" וגו', וראה בס' שערי זהר שהבאתי מכמה דוכתי ש"ויהי היום" היינו ראש השנה. וע' ט"ז או"ח סי' תקצז ס"ק א [דמצינו גבי אלישע שאכל אצל השונמית ואותו היום ר"ה היה כדאיתא במדרש ויהי היום ויעבור אלישע שונם אותו היום ר"ה היה], בהגהות הגרא"ל מגריידיץ לעדיות פ"ב מ"א [לפי פירוש רש"י איוב א, ו, "ויהי היום" - אותו היום שהיה ראש השנה, ועל כרחך גם "ויהי היום" בקפיטל ב, א, היה ראש השנה שני] ובס' תולדות מרן המהרש"א [תולדות אדם] פרק ז הערה י [עמ' נא-נב: מקרא מלא כתוב שגם יום הכיפורים - ראש השנה ייקרא... וראה שהתרגום לאיוב תירגם על "ויהי היום" (שאמרו ז"ל שכל מקום שנאמר הכוונה ראש השנה) הראשון: "והיה ביומא דינא שתא", ואצל "ויבא גם השטן" תרגם "יומא דינא רבא יומא שבוק סורחניא" שזהו יוה"כ].

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין
33

...אותו צדיק שנתעכב עד ששלמו ב' שנים אחר חלומו של שר המשקים, כי אז היה לו לצאת כאומרם ז"ל (בראשית רבה פרשה פט) וז"ל: בשביל שאמר "כי אם זכרתני והזכרתני", ניתוספו ב' שנים... ובזה הרווחנו גם כן תחלת זה החשבון של שנתים שהוא לחלומו של שר המשקים שהיה זמן זכירת יוסף לטובה. וטעם ב' שנים, בשביל שאמר "זכרתני והזכרתני", כנגד כל זכירה מנע ה' זכרונו בראש השנה שהוא זמן הזכרון.

(אור החיים בראשית פרק מא, א)

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין
33

הקדוש ברוך הוא כביכול עושה בחודש זה שהוא מזל מאזנים, לשקול מדה כנגד מדה ולשלם לאדם כפעלו... ולכן בראש השנה יצא יוסף ועלה לגדולה, ואמרו חז"ל (ויקרא רבה פרשה כג, ט): פה שלא נשק לדבר עבירה "על פיך ישק כל עמי", וכן הכל היה כנגד מדה, והכל בראש השנה, כי שם מאזנים לשקול מדה כנגד מדה... ולכך אמר הכתוב (תהלים פא, ד) "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב", במדה כנגד מדה, ואמר הראיה על זה, "עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים", שיהיה מדה כנגד מדה כהנ"ל.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ה)

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין
33

"עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע" [תהלים פא, ו]... בעבור שנקרא יהוסף בצאתו מבית האסורים שניתוסף לו אות ה' מקדושת היום ראש השנה, יום המלכות.

(רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, בני יששכר, תשרי, מאמר ב, אות כד)

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין
33

והנה נודע כי ירידת יוסף למצרים היתה לשבר כח הטומאה של התאוה, על כן עמד שם בניסיון ונעשה שליט על ארץ מצרים כדי שהטומאה של תאוה תהי' נכנעת ומשועבדת להקדושה, ובזה הועיל שישראל יכולים להתגבר עצמם תמיד על יצרא דתאוה, גם נותן כח לשבים לשוב באמת. והנה עיקר שבירת היצר בא ע"י שנתרבה אור החכמה. והנה כל ישראל נקראו בשם יוסף (מדרש תהילים מזמור ג), להורות שמקרים של יוסף נוגעים בפעולותיהם מאד לכלל ישראל. והנה בזה שהשליט ה' יתברך את יוסף על מצרים, הכניע את יצר התאוה, ונעשה שורש לכל ישראל להכניע אותו ביום זה. ובמה שלמד אותו גבריאל שבעים לשון (סוטה לו ע"ב), בזה האיר עליו כל אור החכמה והשכל, כי באמת כל החכמה תלוי' בדיבור, והשלם בדיבור על האמת הוא מגיע לחכמה, והראי' שהרי כשמבשרנו הנביא על שלמות השכל שתהי' בכלל העולם לימים שיפליא ה' יתברך ישועות עמו, אמר: "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ד'" (צפניה ג, ט). וחכמי אוה"ע אינם מכירים את הלשונות על בורין, אבל יוסף הצדיק כשלמדו גבריאל שבעים לשון, לימד אותן עם תכלית חכמתן והורהו כל חכמת נפש האדם, ועי"ז האדם הולך בדרך ישרה ונמנע מכל חטא. גם ע"י הבנת כל הלשונות וידיעתן איך הן נגזרות מלשון הקודש, יובן עי"ז איך כל הדעות הן רק ענפים מתוה"ק, ויודע עי"ז להנצל מכל טעות, ובזה הכח נופל ג"כ היצה"ר של דעות כוזבות, וע"י כך גם בישראל מתוסף אור דעת לשוב מכל דעה כוזבת.
על כן אמר "תקעו בחֹדש" - שמתחדשת השנה ג"כ, וכח החידוש חוזר להוסיף כח הקדושה בנבראים כעין התחלת היצירה ופועל עלינו, "בכסה" - שגם הכח המכוסה שבנפשנו יפעול לטובה ויצא לגילוי להשלים הנפש בדעות ובמעשים... ואמר כי יש יחס שיפעול השופר על הדעות והמדות ביום זה, משום שכבר הושרש זה הענין ביוסף, ששם בו הקב"ה "עדות ביהוסף", ששם י-ה מעיד על טהרת היחס כדאי' על פסוק: "שבטי י-ה עדות לישראל" (תהילים קכב, ד), ושם אותו הקב"ה לעדה "בצאתו על ארץ מצרים" שיחליש פעולות התאוות, וגילה לו רוב חכמה "שפת לא ידעתי אשמע", להורות שביום זה תתוסף גם בנו רוב דעת מהאור הצפון שבנפש עד שנבין יותר האמתיות שבדרכי התורה הישרים, ויפעל עלינו לטובה קול השופר.

(מדבר שור, דרוש ח, עמ' ע [נדפס במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' קצא-קצז, במהד' תשס"ה])

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין
33

נודעו דברי הרמב"ן ז"ל: מעשי אבות סימן לבנים (בראשית יב, ו). ועל יוסף בפרט אמרו חז"ל במדרש: "כל צרות שאירע ליוסף אירע לציון... ומה שאירע ליוסף טובות אירע לציון טובות" (תנחומא ויגש י), וכל ישראל נקראו על שם יוסף כמו שנאמר: "נהג כצאן יוסף" (תהילים פ, ב). א"כ תשועתו של יוסף שהיתה בראש השנה שהוא יום הדין, ודאי יש בה סימן לדורות לתשועתן של ישראל ביום הדין הזה וזכותן והרחקת קטרוג מהם. והנה חז"ל אמרו בסוטה (לו ע"ב) שישועת יוסף היתה ע"י שהי' חק במצרים דמאן דלא גמיר ע' לשון לא יעלה לגדולה, בא גבריאל ולמדו ע' לשון. ונלע"ד שיש כאן רמז גדול לדורות על זכיותיהם של ישראל שיעלו מבית האסורים של עונותיהם בר"ה כמש"כ: "בני אדם יושבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל", שרומז על האסורים בידי עונותיהם, שה' יתברך פודה אותם ע"י חסדו, ומקבל מהם המועט כמרובה ועושה חשבון להקל מכל צד. והנה לפמש"כ הזכות נובעת מכח זה שיש בישראל כח האחדות לענין הזכיות, שנחשב על כל אחד כל מה שגרם בכל מצוה שעשה להוסיף ג"כ קדושה לחבירו, וכח הפירוד לענין העבירות, שע"י תשובה אינו נחשב לו מה שגרם לחבירו כיון דלא ניח"ל בזה כלל. והנה בעצם כח הפירוד מיוחס לאומות העולם כמש"כ גבי עשו "נפשות" (בראשית לו, ו) וכח האחדות מיוחס לישראל (ויקרא רבה ד, ו), והקב"ה עושה חסד עם ישראל שנותן להם ג"כ זכות זו של פירוד במקום שהוא לטובתם. ובודאי כשהקב"ה נותן יפוי כח של הפירוד כדי שלא יקטרג המקטרג, הוא נותן פירוד גמור, לא רק כמו פירוד של אישי אומה אחת, שגם זה נחשב פירוד נגד אחדותם של ישראל, כי אם גם פירוד כאילו הי' כל אחד עם בפ"ע, כדי שלא יפגעו בו כלל מעשים רעים של חבירו כשעושה תשובה. והדין נותן כן בישראל, כי אוה"ע שרצונם לפעמים לרע והם רוצים ג"כ בחטאיהם של חבריהם, יש להם עכ"פ איזה יחש, אבל ישראל כשעושה תשובה, ניכרת למפרע קדושת הרצון שלא ניחא ליה כלל בחטאו ומכ"ש בחטא אחרים, ע"כ הם נחשבים לענין החטא כאילו היו מעמים מפוזרים...
ושמא תאמר, איך יתכן שימצאו שני הכוחות יחד, כח הפיזור לענין חובות, וכח האחדות לענין זכיות, ולא יהיו מכחישים זה את זה, אמר: "עדות ביהוסף שמו", כבר שם ה' יתברך עדות זו לדורות הבאים ע"י יוסף שכולל כל ישראל שנקראו על שמו, שהי' אחד שכולל כח הרבים, והי' כח האחדות גובר בו כ"כ עד שגמל חסד עם אחיו שגמלוהו רעה מפני שהכיר כח אחדותם. ומ"מ באה ישועתו בר"ה ע"י מה ש"שפת לא ידעתי אשמע", היינו כל ע' לשון שהן חותם פירוד של כל האומות, והיינו להורות שאם ח"ו יעשו ישראל מעשי אומות בחטאים, יחשב אצלם ע"י תשובה כאילו הם נפרדים ולא יעלה לחשבון מה שנגרם ע"י חטאיו של כל אחד ואחד.

(מדבר שור, דרוש יט, עמ' קפב [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' רטז-רלא, במהד' תשס"ה])