לקט באורי אגדות ממסכת ראש השנה

בעריכת המכון לחקר האגדה

ג ע"א

וישמע הכנעני מלך ערד, מה שמועה שמע? שמע שמת אהרן, ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל, והיינו דכתיב, ויראו כל העדה, כי גוע אהרן, ואמר רבי אבהו, אל תקרי ויראו, אלא וייראו.

באור, שזכותו של הצדיק מגין כצל וכבגד, העשוי להציל מקור וחום, ובמותו סר צלם, והרי הם ערומים מכל מכסה שנראו על ידי הסרת הענן, שנמשל לבגד, וזהו שאמרו במו"ק כח שנסמכה מיתת אהרון לבגדי כהונה כי הצדיק הוא כמו בגד המגן וסוכך על דורו.

(כלי יקר, במדבר פרק כ פסוק ב)

והקשה תוספות הא כתיב "כי בא דרך האתרים". ונראה ליישב, דיש עוד להבין במ"ש דהיה עמלק ושינה עצמו לבא בדמות כנען, למה שינה עצמו דוקא בדמות כנען, ולא בדמות שאר אומות מכל ע' אומות. אבל יובן, כי מבואר במדרש, [ב"ר ק, ו] ויבואו עד גורן האטד, ראוי היה הכנעני להדיש כאטד, אלא בזכות שהספידו ליעקב, הגן עליהם, והנה כאן כתיב במיתת אהרן [במדבר כ, כט] ויבכו אותו כל בית ישראל שלשים יום, וישמע הכנעני, וא"כ יש לישראל בטחון שזכות הספד לצדיק יעמוד להם ויגן בעדם, וכבר נודע כי כל עסקי מלחמה הוא חוזק לבב ובטוח בהצלחה, עד שאמרו [סוטה מד ע"ב] תחלת נפילה ניסה, כי גורם המסת לבב, ולכך עמלק חשש שיהיה לישראל חוזק לבב, כי יבטחו בזכות הספידם לצדיק, ולכך נתחכם להלביש עצמו כמו הכנענים, והם יש להם ג"כ זכות הספד שהספידו ליעקב, ואם כן לא יבטחו ישראל כלל בזכות הספד. ובזה יובן דברי הגמרא, כי אמרו חז"ל ועיין ברש"י בחומש [שם כא, א], מה שנאמר שבא עמלק בשמעו כי בא ישראל דרך האתרים, הוא כי חשב שיבואו דרך המרגלים תרי ארץ, וחטא מרגלים יגרום להם שיפלו לפניו, אך כבר נודע, כי מיתת צדיקים והספדם מכפרים כמזבח כפרה, וא"כ אף שחטאו במרגלים, כבר סר עונם וחטאתם תכופר.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יב)

הענן היה מכסה על ישראל ולא היה מקומם ידוע לעולם, אלא כשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד ובא הכנעני וילחם עם ישראל.

(אור החיים, דברים פרק כה פסוק יח)

תנא הוא סיחון הוא ערד הוא כנען סיחון שדומה לסייח במדבר כנען על שם מלכותו ומה שמו ערד שמו איכא דאמרי ערד שדומה לערוד במדבר כנען על שם מלכותו ומה שמו סיחון שמו

ותמצא לחכמים ז"ל דרשות מזה החלק בלי ספק [שלא] יהא פי' דרשות פסוק אלא דרשות עומדות בעצמן כדאמר בגמרא ראש השנה תנא הוא כנען, הוא סיחון, הוא ערד. סיחון שדומה לסיח במדבר, כנען על שם מלכותו, ומה שמו ערוד שמו. [מבאר שאין דשה זו פירוש אמיתו של הפסוק אלא דרשה על דרך מליצת הפסוק]

(רבי אברהם בן הרמב"ם, מאמר על דרשות חז"ל)

ונקרא "כנעני" כי כל אמורי כנעני.

(רבינו בחיי על במדבר פרק כא פסוק א)

ד ע"א

אלא מעתה דכתיב 'בנות מלכים ביקרותיך נצבה שגל לימינך בכתם אופיר', ואי שגל כלבתא היא, מאי קא מבשר להו נביא לישראל, הכי קאמר: בשכר שחביבה תורה לישראל כשגל לעובדי כוכבים זכיתם לכתם אופיר

ומצאנו מאמר תמוה במס' ראש השנה ד"ד נצבה שגל לימינך בכתם אופיר, בשכר שחביבה תורה לישראל ככלבתא לאוה"ע זכיתם לכתם אופיר, והמשל תמוה.
והענין דמשונה אהבת שני הדברים הללו שאינו מושג למי שאינו שקוע באהבה זו, ולא כמו כל אהבה שהמה מובנים לכל בני אדם אע"ג שאין כל האדם שוין בטבען וזה אוהב דבר זה יותר וזה אוהב דבר זה ביותר, אבל מ"מ הכל מבינין סוג אהבה של כל דבר, משא"כ אהבת התורה לישראל מה שמתקשר ההוגה בה באהבה ושוגה בה, וכן אהבת הכלבתא לאוה"ע השוגים בה מה שהוא משוקץ ומתועב בעיני האדם שאין לו אהבה זו, המה דברים נפלאים, ומזה יש להבין ולהשכיל כי דבר רוחני יצוק בהמה, היינו אורייתא וישראל כולא חד, מש"ה בהגות ישראל בתורה מתקשר בה כמו בן המתקשר באמו בשעה שמדבר בה, וכן רוח הכלב עם אוה"ע השוגים בה.
והכי קאמר: בשכר שחביבה תורה לישראל באותו אופן נעלה שאינו מושכל לדעת אנושי כמו אהבת כלבתא כו'. [מבאר ההקבלה, המוזרה לכאורה, בכך שאהבת ישראל לתורה, ולהבדיל, אהבת עובדי הכוכבים לכלבותיהם, הן אהבות שאינן נתפשות ומובנות לשכל האנושי הפשוט, ולכן נוטלין ישראל שכר על שקשרם עם התורה הוא חזק ונעלה.]

(הרחב דבר, דברים כג, יט)

תניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור

מבאר שדווקא במצוות שהן רשות למעט או להרבות אז רשאי לומר שהוא מצפה לשכר מיידי, אך אם עושה מצווה שמחוייב בה כגון לשמור שבת או ליטול לולב בסוכות, אסור לו לצפות לשכר מיידי על כך ולא עוד אלא שזה מזכיר עוונותיו .

(רמב"ן ספר אמונה ובטחון פרק א)

ו ע"א

אמר רבי יוחנן, ואי תימא רבי אלעזר: אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשין ממנו ממון ואין לו, שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך

בודאי אי אפשר לומר שעוונו של הבעל לבד הוא הסיבה למות אשתו. שהרי אין זה משפט אמת, ח"ו. אלא ודאי שהאישה חייבת מיתה מחמת חטאיה, אולם דינה למות נפסק רק אם גם הבעל יימצא חייב לשאת בצער של מות אשתו, ועוון זה הוא סיבה שבגינה הבעל אף הוא חייב בצער זה, שמאחר שמות האישה הוא עונש גם על בעלה, הרי לולא היה חייב בעונש זה של מיתת אשתו, היה הדבר מעכב את מיתתה, כי יגיע אליו ער שאינו חייב בו, ומשפטי ה' אמת צדקו יחדיו, והכל נלקח בחשבון.

(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת האזינו מאמר צח עמ' תטו)

ח ע"א-ע"ב

"תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" איזהו חג שהחדש מתכסה בו? הוי אומר זה ראש השנה. וכתיב "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב".

ויש להבין מה צורך להך דרשה דירח מכוסה בו, הלא בכל תורה מלת חודש פירושה ראש חדש, כדכתיב מחר חודש, ועיין אבן עזרא בפרשת אמור [ויקרא כ"ג כד ד"ה בחדש] דהחליט הדבר, וא"כ תקעו בחודש שופר, הכוונה בראש חדש, וא"כ מוכח דקאי על א' בתשרי, כי לא מצינו תקיעת שופר בתורה רק הכל בחצוצרות, זולת בא' בתשרי, דכתיב [במדבר כ"ט א'] יום תרועה, ולא מצינו חג שיהיה בו שופר רק בא' בתשרי, וא"כ מה צריך לדרוש שהחג מכוסה בו.
אבל יובן כי... בחוץ לארץ דינו כיחידים, ובירושלמי ראש השנה [פ"א ה"ג] קאמר דציבור נדונים בכל יום, ויחיד רק בראש השנה, א"כ חוץ לארץ נדונים בראש השנה דדינם כיחידים, וידוע בא"י נקרא ישראל, ובחו"ל יעקב, כי יעקב לא נקרא ישראל רק אבל הענין כי לכאורה בפשט מלות הפסוק חוק לישראל משפט לאלהי יעקב אין להחליט דהוא יום הדין רק משפט לאלהי יעקב בבואו לארץ, וא"ש הפסוק, כי חוק לישראל, היינו בני א"י, אין תקיעת שופר הטעם משום יום הדין דנדונים בכל יום, אבל לאלהי יעקב היינו בני חוץ לארץ, הוא משפט, כי הם נדונים בראש השנה, ולכך תקעו בשופר בכל מקום משום חו"ל.
וזהו בכסה ליום חגנו, דקשה איך קאמר שירח מכוסה בו, הלא לא קדשו החודש עד שעדים העידו שראו הלבנה, אך באמת לבני ארץ ישראל שית שעי מכסי סיהרא, אבל לחוץ לארץ ח"י שעות, כמבואר בגמרא [ראש השנה כ ע"ב], א"כ על הרוב הלבנה לא נולדה רק סמוך לחצות ביום שלשים, וקודם לזה איזה שעות נראית לבני ארץ ישראל, אבל לא בחוץ לארץ, וזה בכסה ליום חגנו, וקשה הא אינו מכוסה, ועל זה קאמר חק לישראל משפט לאלהי יעקב בחו"ל, ובחו"ל מכוסה הלבנה, וא"כ שפיר הוכיח הגמרא דמשפט לאלהי יעקב, הכוונה לדין ומשפט כמ"ש, ולכך אמר בכסה וכו'.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש י)

ח ע"ב

תניא אידך: "כי חק לישראל הוא". אין לי אלא לישראל, לאומות העולם מנין? ת"ל "משפט לאלהי יעקב". א"כ, מה ת"ל "כי חק לישראל" מלמד שישראל נכנסין תחילה לדין

ויש להבין מה נפקא מינה לנו אם עכו"ם גם כן נדונים, וגם מה נפקא מיניה אם ישראל תחילה או עכו"ם תחילה?
...כי שופר הוא להזכיר יצחק, וביצחק גם לעשו זכות, וא"כ חושב השטן זה יעמוד גם לעשו היותו ג"כ מיצחק ויצחק אהבו, ואינו מקטרג על התקיעה.
...וזהו אם גם עכו"ם נדונים, אבל אם לא היו נדונים רק ישראל, ודאי היה מקטרג, כי לא עת דין הוא לעשו וזוהיא כוונת הקרא [תהלים פ"א ד'] תקעו בחודש שופר, וקשה למה שופר, ועל זה השיב כי חוק לישראל ומשפט לאלהי יעקב, היינו אף עכו"ם נדונים והוא לערבב השטן, רק השטן ישתוק עד עבור דין עכו"ם, וכאשר יראה כי לא הועיל לעכו"ם, כי עיקר זרעו של יצחק הוא יעקב, ולכך אומרים סתם לזרעו תזכור, כמ"ש הפוסקים [שו"ע תקצ"א סעיף ז'], א"כ יחזור השטן לקטרג, ועל זה קאמר הגמרא דישראל נידונים תחילה, וא"כ כל זמן דין ישראל, עדיין חושב דגם לעכו"ם יועיל ומתרצה שיועיל להם שופר דיצחק, ואחר כך כשדנים עכו"ם ורואה כי תוחלתו נכזבה, מה הוי ליה למעבד כבר, בת דין בטל דין וא"ש.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש י)

ט ע"א-ע"ב

דתני חייא בר רב מדפתי: "ועניתם את נפשותיכם בתשעה" וכי בתשעה מתענין? והלא בעשירי מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי.

ועיקר הסעודה אחר חצות...
לעולם כאשר לאחר חצי היום השמש למערב נוטה ונטו צללי ערב, כבר החל ענין יום הבא, ולכך בחרבן ביהמ"ק בעו"ה, עיקר היה ביו"ד אבל בט' נטו צללי ערב החל הצרה והשממה בעו"ה וכן תמיד. ולכך בערב יום כיפור כאשר נטו צללי ערב, כבר החלה קדושת יוה"כ, וקבעו חז"ל במנחה להתודות, ואמרה התורה ועניתם בתשעה לחדש בערב, היינו אחר חצות.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ב)

י ע"ב

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין

ולכן בראש השנה יצא יוסף ועלה לגדולה, ואמרו חז"ל (ויק"ר כג, ט) פה שלא נשק לדבר עבירה על פיך ישק כל עמי, וכן הכל היה כנגד מדה, והכל בראש השנה, כי שם מאזנים לשקול מדה כנגד מדה.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ה)

רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם ...בניסן נגאלו בתשרי עתידין ליגאל רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם ...בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל

ולמעלת זה היום [א' ניסן] הנבחר שהיה בהתחלת התורה זכה לעשר עטרות. כמו שדרשו בפרק ר' עקיבא ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן גיי ותנא אותו היום נטל עשר עטרות. ובזה הזמן אנו מקוים הגאולה העתידה, שהרי נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע אם אנו עתידין להגאל בניסן או בתשרי. ונחלקו שניהם אם נברא העולם בניסן או בתשרי, אבל שניהם שוים בדבר זה שבאותו זמן שנברא העולם אנו עתידין להגאל, וכיון שנפסקה הלכה כר' יהושע שאמר בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל, ואמר בניסן נברא העולם, כמו שאמרו שם: חכמי ישראל מונין לתקופה וכו'. ממילא נפסקה הלכה כר' יהושע במה שאמר שבניסן אנו עתידין ליגאל. וזהו שיסד הפייטן ואמר ובו עתידין ליגאל. והוא כר' יהושע שאמר בפ"ק דראש השנה: בניסן נברא העולם, בניסן נולדו אבות, בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל.

(דרשות הר"ן, הדרוש השלישי)

...נחלקו רבותינו ז"ל (ראש השנה י:) אחד אמר בתשרי נברא העולם ואחד אמר בניסן נברא העולם. ונראה לי כי אלו ואלו דברי אלהים חיים, כי יש לך לדעת שאמרו ז"ל (בראשית רבה א ד) שבתחילה חשב ה' לבראות העולם ואחר כך הוציא ה' מחשבתו לפועל, וכפי זה נוכל לומר כי בניסן חשב ובתשרי יצא לפועל או להיפך, ולשניהם יתייחס לשון בריאה בין מה שעלה במחשבתו יתברך בריאה תקרא, בין כשיצתה לפועל, ובזה יתקיימו דברי רבותינו יחד. [מבאר ששני הצדדים נכונים ביחס לבריאת העולם, שבתאריך אחד עלתה במחשבה ובשני נבראה בפועל.]

(אור החיים, בראשית א, א)

ובראש השנה (י, ב) פליגי, ר' אליעזר סבירא ליה בתשרי נברא העולם, ור' יהושע סבירא ליה בניסן נברא העולם. ודברי שניהם אמת, כי בתשרי נברא העולם ונתחדש יש מאין, אבל זה לא נודע ונתפרסם לרבים, והאומות מכחישות בו ואומרים שהעולם כמנהגו נוהג מעולם ועד עולם. אמנם בניסן נתגלה חידושו, דהיינו לכל האותות והמופתים אשר עשה משה במצרים בשידוד המערכת והירוסו, בשעה שהיתה המערכת בתכליתו המובחר שהוא מזל טלה, שהוא ראשון לכל המזלות והוא הבכור, והשר שלו הוא הבכור משרים של מעלה, וראו כל העולם כי אלהי האלהים ואדון האדונים אשר חדשם יש מאין, על כן בידו היכולת להרסם ולשדדם ועת לבנות הכל כפי רצונו ברוך הוא, הרי שחידוש העולם שהיה בתשרי נודע ונתפרסם ביניהן

(של"ה, מסכת פסחים - פרק תורה אור (ב))

רבי אליעזר אומר, בתשרי נברא העולם

מצא לכך רמז בפסוק, שנקט הפסוק "לכם לכם" ב' פעמים, לפי ש"לכם" ראשון מדבר בקידוש החודש, שאינו נמסר כ"א לבית דין, וקאי על משה ואהרן שהזכיר לפנים, ו"לכם" שני להורות, שהעולם נברא בתשרי כדעת רבי אליעזר, אמר "לכם" להורות, שכל האומות ראוי שימנו מן תשרי ראשית השנה, אבל לכם לבד, ראוי שתמנו מן ניסן כדי שיהיה זכרון יציאת מצרים תמיד בין עיניכם.

(כלי יקר שמות יב, ב)

יא ע"א

בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים

והכל בראש השנה, כי שם מאזנים לשקול מדה כנגד מדה. וכן פרעה אמר [שמות ט, כז] "מי ה' אשר אשמע בקולו", נענש והוצרך לומר "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים", וזהו ג"כ בראש השנה כי בטלה העבודה מן ישראל [ראש השנה יא.]. וכן הכל מדה כנגד מדה. ולכך אמר הכתוב (תהלים פא, ד) "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב", במדה כנגד מדה. ואמר הראיה על זה, "עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים", שיהיה מדה כנגד מדה כהנ"ל. ועוד מפרעה, "שפת לא ידעתי אשמע", פירוש שאמר לא ידעתי ה' שאשמע קולו, "הסירותי מסבל שכמו", פי' שאח"כ הוצרך להודות ולבטל העבודה מישראל ולומר "ה' הצדיק" ופה שאסר הוא הפה שהתיר. ובזה יכירו וידעו כי הכל בהשגחה ומדה כנגד מדה, ובזה אם יתן האדם ללבו, יבין ויכיר גדולת חסדי הבורא וכמה רבים רחמיו, וישוב אל ה' וירחמהו כי ירבה לסלוח.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ה)

בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה

מוצא סמך לדברי חז"ל ממה שנאמר וה' פקד את שרה בוי"ו ואמרו רז"ל (בר"ר נא ב) כל מקום שנאמר וה', הוא ובית דינו, היינו יום של המשפט הוא ראש השנה.

(כלי יקר, בראשית פרק כא פסוק א)

כל מעשה בראשית (לקומתן) [בקומתן] נבראו לדעתן נבראו לצביונן נבראו שנאמר ויכלו השמים והארץ וכל צבאם אל תקרי צבאם אלא צביונם

וממה שצריך שתדעהו - אמרם, "כל מעשה בראשית לקומתן נבראו, לדעתן נבראו, לצביונן נבראו" - יאמר, כי כל מה שנברא אמנם נברא על שלמות כמותו ועל שלמות צורתו ובנאה שבמקריו, והוא אמרו, 'לצביונם', מן "צבי היא לכל הארצות". ודע זה גם כן, שהוא - שורש גדול, כבר התבאר.

(מורה נבוכים, חלק ב פרק ל)

והיינו דכתיב וכל צבאם. ודרשו במס' ראש השנה די"א וכל צביונם. דבאותה שעה היה כל המינים באופן היותר משובח שאפשר.

(העמק דבר, על בראשית פרק ב פסוק א)

רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם בניסן נולדו אבות בניסן מתו אבות בפסח נולד יצחק בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים בניסן נגאלו בניסן עתידין

הענין [כי] כאשר קבל צורה אחת, גם כי תסתלק הצורה ההיא מן הענין ההוא, שיקבל הדבר הוא, הצורה ההיא שנית, יותר בקלות במעט פעולה, וזה מבואר נגלה, כי המים כשהוחמו וקבלו צורת החום, גם כי נתקררו יקבלו החום שנית יותר בקלות, מפני שהחום הראשון חלחלו ודקדקו חלקיהם, ולכן יקבלוהו שנית בקלות יותר, וביחוד כאשר לא עמדו בקררותם זמן רב. גם העץ והפתילה כשידליקו האש או הנר בהם הם יותר מוכנים לקבלו פעם שנית אחר הכבותם מאשר היו קודם הפעם הראשונה ומזאת ההקדמה הוציא ר' יהושע בפרק קמא דראש השנה תולדה אחת, והוא: שבניסן עתידין ישראל ליגאל. והוא, כי מאחר שכבר הוכן החדש ההוא לגאולת האבות, הדין נותן שבו יגאלנו הבנים פעם אחרת. אמרו בניסן נולדו אבות, בניסן נגאלו, ובו עתידין ליגאל. [מבאר שבניסן ייגאלו כי יש כבר הכנה בחודש זה אל הגאולה]

(דרשות הר"ן, הדרוש השמיני)

יב ע"א

חכמי ישראל מונין למבול כר"א, ולתקופה כר' יהושע

ויש להבין בממה נפשך. אי בתשרי נברא - ימנו הכל מתשרי, ואי בניסן, ימנו הכל מניסן.
אבל הענין כך, כי בודאי הענין מה שאמרו דבתחילת הבריאה בניסן או בתשרי, הכוונה אי תליית המאורות היתה בראש מזל טלה או בראש מזל מאזנים, ומבואר במדרש רבה פ' בראשית [פ"י ד] כי קודם חטא אדה"ר היו המאורות גלגלים הולכים במהירות למאוד, ואח"כ הולכים במתינות למאוד בקלקול החטא. ובזה יובן כי המאורות נתלו בתחלת ליל ד' במזל טלה, כי הוא ראש למזלות, ולכן ניסן ראשון לחדשים, וגם ראוי שבו יתחילו המאורות להלך ומשם יקחו דרכם, אך מיהרו לסבב גלגל המזלות בהלוכן ממערב למזרח, עד שכאשר הגיע יום הששי אחר חצות הגיעו המאורות למזל מאזנים שהוא תשרי, ובזה יובן כי לתקופה, שהוא תחלת מנין תליית המאורות, מונין מניסן, וכן יסד הקליר 'עתותי קיץ וחורף', שהוא תלוי בסיבוב מזלות 'בניסן נעשו', כי שם תליית המאורות, אבל אדם שהיה ביום ו' היה בתשרי, כי כבר הגיעה בו ביום החמה למאזנים וכן לבנה, ולכך לשנות אדם מונין מתשרי, כי באמת היה ביום ו' תשרי, כי החמה והלבנה הגיעו למאזנים, וכן יסד הקליר (פייט לראש השנה) 'אופד מאז לשפט היום', כי זה נעשה בתשרי ביום ו', וזהו ברור ואמת, ומה עמקו מחשבות חז"ל ואיש בער לא ידע. [המאורות נתלו בשמים בניסן,וקודם החטא היו המאורות הולכים במהירות רבה, ובהגיע יום הששי אחר חצות הגיעו המאורות למזל מאזניים, ולכן לתקופה מונים כר' יהושע מניסן. ואילו למבול מונים מאז בריאת האדם, בתשרי, והיינו כר' אליעזר.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש א)

טז ע"א

תניא הכל נדונין בראש השנה. וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר הכל נדונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד בזמנו, בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן ובחג נדונין על המים, ואדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים. רבי יוסי אומר אדם נדון בכל יום שנאמר ותפקדנו לבקרים וגו'. רבי נתן אומר אדם נדון בכל שעה שנאמר ולרגעים תבחננו

מבאר שלכו"ע אדם נדון בראש השנה, ועם זאת נדון בכל יום, ולכן יפה לו צעקה גם לאחר גזר דין, ותשובה קורעת את גזר דינו. וא"כ יש לשאול מה מיוחד בדין של ראש השנה? הלא כל הימים שוים לענין זה. על כך עונה עקדת יצחק שתי תשובות: א. ה' עשה אתנו חסד בכך שנתן לנו יום בשנה שהוא יום דין מיוחד כדי שנתכונן ליום הזה ויהיה לנו זנן מיוחד לתקן את מעשינו. ב. ה' עשה עמנו חסד ונתן לנו יום משפט, כי קל יותר לזכות במשפט מלקרוע גזר דין אחר משפט שלא בזמן המשפט.

(עקדת יצחק, שער ס"ג)

בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ובחג נידונין על המים

אנו צריכים לפרש מהו הדין הזה שאדם נידון בו, והלא אמרו חכמים ז"ל כי בשעת מיתתו של אדם נידון, כמו שאמרו בפרק קמא דתענית (י"א א') בשעת פטירתו של אדם כל מעשיו נפרטין לפניו ואומרים לו כך וכך עשית ביום פלוני והוא אומר הן וכו' ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר יפה דנתוני וכו', וכן במקומות הרבה, ואם נאמר שאדם נדון בראש השנה ונחתם ביום הכיפורים, אם כן אין דינו בשעת מיתה אלא על מה שעשה מראש השנה עד יום המיתה, ורבותינו אומרים בפירוש שכל מעשיו נפרטין לפניו, עוד הזכירו חכמים שיום הדין הוא לעתיד לבא בזמן תחיית המתים כמו ששנינו (סנהדרין ק"ז ב') קין והבל אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין אנשי סדום אין להם חלק לעוה"ב אבל עומדין בדין... אבל כך הוא הענין הזה, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו ונדון כל אחד ואחד בעניני העולם הזה, אם זכה לתת לו חיים ושלום ועשר ונכסים וכבוד או נתחייב למות בשנה זו או ליסורין וצער ועוני, כללו של דבר על כל ענין שבגוף ושבעולם הזה כגון בני חיי ומזוני, אבל אינו נידון על הנפש אם תזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא או תתחייב לגיהנם ואבדון, כך תקנו לנו חכמים בתפלה זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון וכו' ועל המדינות בו יאמר וכו', ואמרו על המדינות כלומר דין הרבים שהעולם נדון אחר רובו, והזכירו בהן חרב ושלום ורעב ושובע, וחזרו ואמרו ובריות בו יפקדו שהוא דין כל יחיד ויחיד והזכירו בו חיים ומות, וכן בגמרא אמרו שלשה ספרים נפתחין בראש השנה צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, הזכירו בכאן חיים ומיתה ולא אמרו לגיהנם ולחיי העולם הבא כמו שהזכירו בבריתא הסמוכה שם בשלש כתות ליום הדין, ועוד אמרו (ב"ב י' א') כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה כך חסרונו קצוב לו מראש השנה, שבכל הריוח וההפסד אדם נידון ביום זה.
...כללו של דבר ראש השנה יום הדין הוא לעולם הזה, ושעת מיתתו של אדם הוא יום הדין שלו שהוא נדון בנפשו על אותו עולם שהוא עולם הנשמות, וכל מעשיו נפרטין לפני בוראו ית' ואם תזכה נפשו לגן עדן העליון והתחתון ולאיזו מעלה ממנו, או תתחייב נפשו לגיהנם ויסורין הרבים ובאיזה דין תתחייב להיות נדונת בו, הרי למדנו יום הדין לגוף ויום הדין אחר לנפש.
עוד יש יום דין אחר שהוא יום דין לשניהם לגוף ולנפש, והוא שהנביאים מזכירין אותו ומפליגין עליו כענין שנאמר הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וגו', ואומר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' וגו', והיום הזה הוא בתחילת תחיית המתים והוא הנקרא יום הדין הגדול, וכל באי העולם שמבראשית נידונין בו בגוף ובנפש, אם ראוי זה לתחיית המתים ולנועם הגוף והנפש בכל אותן הזמנים המתגלגלין ובאין אחרי כן, ולאי זו מעלה יזכה מהם, או יתחייב זה שלא יחיה וישאר בגיהנם במקום שהוא שם

(דרשת הרמב"ן ז"ל לראש השנה)

כללו של דבר על כל ענין שבגוף ושבעולם הזה כגון בני חיי ומזוני, אבל אינו נידון על הנפש אם תזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא או תתחייב לגיהנם ואבדון, כך תקנו לנו חכמים בתפלה זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון וכו' ועל המדינות בו יאמר וכו', ואמרו על המדינות כלומר דין הרבים שהעולם נדון אחר רובו, והזכירו בהן חרב ושלום ורעב ושובע, וחזרו ואמרו ובריות בו יפקדו שהוא דין כל יחיד ויחיד והזכירו בו חיים ומות, וכן בגמרא אמרו שלשה ספרים נפתחין בראש השנה צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, הזכירו בכאן חיים ומיתה ולא אמרו לגיהנם ולחיי העולם הבא כמו שהזכירו בבריתא הסמוכה שם בשלש כתות ליום הדין, ועוד אמרו (ב"ב י' א') כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה כך חסרונו קצוב לו מראש השנה, שבכל הריוח וההפסד אדם נידון ביום זה.
אבל מה שאמרו אי זו לרעב אי זו לשובע, יש מפרשים שזה על הרעב שבא במדינות מחמת עצמן כגון רעב של מצור כענין הרעב והשובע שבא בשומרון בימי אלישע וכיוצא בזה, וכן הרעב והשובע הבא מחמת גופו של אדם אוכל ואינו שבע או שמתברך מזונו במעיו, אבל רעב ההווה בעולם כגון של תבואה ושל פירות האילן אינו בראש השנה, שהרי שנינו (ט"ז א') בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן ובחג נידונין על המים. [מקשה איך אומרת הגמרא שהדין הוא בראש השנה, ששלשה ספרים נפתחים וכו', והרי אמרו במשנה שבחג נידונין על המים ובפסח על התבואה? ומבאר אפשרות אחת שבראש השנה נידונים על המצב הכלכלי שנגרם מצד האדם היינו מלחמות בין בני האדם שמביאים צרות, ואילו בכל זמן וזמן נידון על המצב הכלכלי הטבעי ההווה בעולם.
אפשרות שניה שעולה מדברי רבי עקיבא שהבאת העומר והביכורים ונסוך המים הם זכויות שצוברים ישראל כדי שהדין שלהם שהוא בראש השנה יהיה לטובה.
אפשרות שלישית העולה מן הירושלמי שאכן יש מחלוקת בין גישת המשנה לבין גישות אחרות ולפי המשנה הדין הוא בראש השנה וגזר הדין הוא בעתים שונות.]

(דרשת הרמב"ן ז"ל לראש השנה)

...בפסח (נידונים) על התבואה...

וקשה לכאורה הא קיי"ל בפסח נדונים על התבואה אם שיהיה לשובע או לרזון ח"ו, וא"כ מה טיבו של זה שאומרים בראש השנה גוזר איזו לרעב ואיזו לשובע. אבל תדעו כי בזה נשתנת ארץ ישראל מכל שארי ארצות, כי ארץ ישראל סגולה לישראל כנודע, וזהו הכל בניסן כי בו יצאו ממצרים, ולכך מלכי ישראל הכל מניסן מונין, וכן העומר בא מארץ ישראל, וארץ ישראל היא מדינה פרטית שדנין אותה בפסח על זרע תבואות ארץ ישראל, אבל חוץ לארץ ושארי ארצות הם בכלל נגררים, הכל אחר תשרי כמו מלכי אומות העולם מתשרי והכל מתשרי והכל נדונים בראש השנה, וזהו שדייק ואומר, ועל המדינות בו יאמר, היינו חוץ לארץ, שהם בכלל מדינות, כמ"ש בירושלמי שרתי במדינות, שהיה ראש לשאר מדינות, ולכך בחוץ לארץ נדונים בראש השנה, אבל ארץ ישראל נדון בהקרבת עומר, או בזמנה - בעונותינו הרבים עכשיו בגולה - על התבואה.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ה)

תניא, אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח - מפני שהפסח זמן תבואה הוא. אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת - מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג - אמר הקדוש ברוך הוא: נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה

תמה הרי אין שכר מצוות בעולם הזה? ומבאר שהכוונה שמפני מה הוקבע העומר דווקא אז והרי זמן השעורים הוא מתמשך כמה ימים אלא שאז העולם נידון על התבואה והיא תתברך ממילא מכח המצוות ולא שזהו שכרה. ומסביר שבכל מצוה שקבוע לה זמן יש שכר בזמנה בעולם הזה כלומר ברכה מכח המצווה בזמן קיומה וחוץ מזה יש שכר בעולם הבא ולכן על המתפלל שלא בזמנה אמרו שיש לו שכר אך לא של המתפלל בזמנה.

(רמב"ן אמונה ובטחון פרק ז')

דרשא דר' עקיבה אמת הוא מפני מה אמרה תורה הביאו לפני עומר בפסח וכו' שרצה הקב"ה לזכות את ישראל שיתרצו לפניו בכל מין ומין בזמנו כדי שיכתבם לזכות בשעת הדין בראש השנה.
כללו של דבר ראש השנה יום הדין הוא לעולם הזה [מדייק שמשמע מרבי עקיבא שהדין על כמה דברים גשמיים אינו בראש השנה, ומנסה ליישב זאת עם הגישה האומרת שכל העניינים הגשמיים נידונין בראש השנה, ומבאר שזכות העומר ושתי הלחם וניסוך המים הם שיעמדו לישראל בדין שיהיה אכן בראש השנה.]

(דרשת הרמב"ן ז"ל לראש השנה)

אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני

ההיא לאו ממתני' היא שהרי פירשנו דתנא דמתני' בכפופים בלחוד קפיד, וכל הכפופים כשרין אפילו לכתחילה, אלא ר' אבהו מנהגא נקט וטעמא דמנהגא מפרש, והכי קאמר למה תוקעין עכשיו בשופר של איל ומחזרין עליו למצוה מן המובחר כדי שיזכור לנו הקב"ה עקידת יצחק אבינו, והא דקאמר אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל וכו' הכי קאמר אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר כדי שאזכור לכם עקידת יצחק אנו עושים איל כאיל דכל דדמי טפי עדיף. [שואל והרי הדגש הוא על שופר כפוף ולא מצינו בתורה הצורך באיל ומבאר שרבי אבהו מנמק מנהג קיים שנהגו מדוע העדיפו דווקא כך.]

(דרשת הרמב"ן ז"ל לראש השנה)

וכבר ראיתי מי שכתב שהשופרות רמז לעקדת יצחק, ואינו כן, שאלו היתה ברכת השופרות רמז לעקידה, היה ראוי לזכור בה עקידת יצחק לא בזכרונות כמו שנזכרה, ואולם הביאם לזה מה שמצאו לרבותינו ז"ל כי התקיעה בשופר של איל זכר לאילו של יצחק, ואין זה כלום, כי התקיעה בשופר של איל אמרו שהוא זכר לאילו של יצחק, אבל לא התקיעה בשלוח, ולא ברכת השופרות.

(ספר העיקרים מאמר ראשון פרק ד)

כי ההכנעה הנמשכת מבחינות התקיעות אל ליבות האנשים והחרדה והזירוז אל העבודה השלמה, היא עצמה העקידה שנעקד יצחק על גבי המזבח.

(עקידת יצחק שער כא)

וזהו ענין שאמרו [ראש השנה טז.] לתקוע בשופר כדי לזכור עקידת יצחק. ולכאורה קשה מה צריך לעשות דבר בפועל להזכיר לה', וכי יש שכחה לפני כסא כבודו ח"ו, וכן אומרים בתפלה כי אין שכחה וכו', אבל הכונה לנו התוקעים והשומעים קול שופר, שהוא כדי להזהיר אותם לבל יישנו בשינת אולת ויקיצו. כמו שכתבו המחברים שיש לתקוע בשופר איל כדי שישמעו העם, כי קול שופר איל משונה משאר קולות. וכשמעם תקיעה ממנו, יתנו אל לב עקידת יצחק, וכמה מעלות טובות זכו אברהם ויצחק בשביל עקידה, ואם כן כל אחד יתפוס המדה טובה זו למסור נפשו לה', ולהיות נעקד לרצון ה' הגדול והקדוש, ומבלי לחוש על שום דבר מגדול ועד קטן, ולהיות שלם עם ה' גופו ונפשו כקרבן עולה, תמים יקריבנו לרצון לפני ה', ובזה יהיה נעקד יצרו הגדול ובזה יכניע אותו מכל צד, וזוהיא תכלית זכירת עקידת יצחק.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ה)

אמר רב שמואל בר יצחק כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כמאן כרבי אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם

והראשון הוא תשרי שהוא ראש השנה לזרע וקציר וממנו כולם, שכבר הסכימו הכל לדעת ר' אליעזר וקבעו בתפילות זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, כמו שאמרו בגמרא כמאן מצלינן וכו', ובתורה מפורש וחג האסיף בצאת השנה ואמר תקופת השנה כמו שהזכרתי [שיטת רבי אליעזר היא המוסכמת והיא הנראית מפשטי הפסוקים וכך נהגו אף בתפילות.]

(רמב"ן, דרשה לראש השנה)

תניא: א"ר יהודה משום ר"ע: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח? מפני שהפסח זמן תבואה הוא. אמר הקב"ה: הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות.

ומזה תבין דעת רוב חכמים דאין חדש נוהג בחוץ לארץ, כי ענין חדש תלוי בעומר כמבואר, ואמרו (ראש השנה שם) הקריבו עומר כדי שתתברך תבואת ארץ, וזהו הכל לארץ ישראל לבד, ולכך חדש רק בארץ ישראל נוהג.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ה)

אלא למה מריעין מריעין רחמנא אמר זכרון תרועה אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב השטן.

באור הדבר, מצד היותו סבור, שמא הוא שופר של משיח, אולם אין השטן נבער מדעת כל כך, וכי לא ידע שחק הוא לישראל מימים ימימה ועדיין משיח לא בא, וקרוב לומר כיון דדש דש, אלא שהוא יודע כי מצות ה' עלינו, וגם הוא יודע טעם המצוה כדי לעורר על התשובה והתשובה מקרבת הגאולה, על כן הוא בהיל דלמא אתי משיחא, כי אע"פ שבשנים הקודמים לא נתעוררו על התשובה כהלכתם סוף סוף יהיה הזמן שיתחרטו על רעתם ויעשו תשובה שלימה, לכך הוא מתירא בכל שנה ושנה שמא עכשיו יחרדו וישובו. ולפי שהקרן הוא מקום החטא על כן יהיה גם מקום התיקון, דוגמת עלי תאנה של אדה"ר כי במה שקלקל נתקן כך בקרן נתקלקל ועל ידו יתקן והקטגור יהפך לסניגור, כי כל בעל תשובה הזדונות נהפכים לו לזכיות, כך קרן זה מקום הזדונות, ועל ידו יבוא אל הזכיות.

(כלי יקר, בראשית פרק כב פסוק יג)

לכאורה מה הבהלה הזו של השטן? והרי כמה שנים עברו וכמה תקיעות תקעו ועדין הוא קיים?!
אלא יודע השטן חולשתו, כי ההתעוררות הקלה ביותר עלולה לבטלו כליל מן העולם, ומכאן פחדו הגדול.

(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת כי תצא מאמר צו עמ' תט)

טז ע"ב

אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן, שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים, צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים, זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה. אמר רבי אבין, מאי קרא, ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו, ימחו מספר זה ספרן של רשעים גמורין, חיים זה ספרן של צדיקים, ועם צדיקים אל יכתבו, זה ספרן של בינוניים. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, מחני נא זה ספרן של רשעים, מספרך זה ספרן של צדיקים, אשר כתבת זה ספרן של בינוניים.

אנו צריכים לפרש מהו הדין הזה שאדם נידון בו, והלא אמרו חכמים ז"ל כי בשעת מיתתו של אדם נידון, כמו שאמרו בפרק קמא דתענית (י"א א') בשעת פטירתו של אדם כל מעשיו נפרטין לפניו ואומרים לו כך וכך עשית ביום פלוני והוא אומר הן וכו' ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר יפה דנתוני וכו', וכן במקומות הרבה, ואם נאמר שאדם נדון בראש השנה ונחתם ביום הכיפורים, אם כן אין דינו בשעת מיתה אלא על מה שעשה מראש השנה עד יום המיתה, ורבותינו אומרים בפירוש שכל מעשיו נפרטין לפניו, עוד הזכירו חכמים שיום הדין הוא לעתיד לבא בזמן תחיית המתים כמו ששנינו (סנהדרין ק"ז ב') קין והבל אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין אנשי סדום אין להם חלק לעוה"ב אבל עומדין בדין... אבל כך הוא הענין הזה, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו ונדון כל אחד ואחד בעניני העולם הזה, אם זכה לתת לו חיים ושלום ועשר ונכסים וכבוד או נתחייב למות בשנה זו או ליסורין וצער ועוני, כללו של דבר על כל ענין שבגוף ושבעולם הזה כגון בני חיי ומזוני, אבל אינו נידון על הנפש אם תזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא או תתחייב לגיהנם ואבדון, כך תקנו לנו חכמים בתפלה זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון וכו' ועל המדינות בו יאמר וכו', ואמרו על המדינות כלומר דין הרבים שהעולם נדון אחר רובו, והזכירו בהן חרב ושלום ורעב ושובע, וחזרו ואמרו ובריות בו יפקדו שהוא דין כל יחיד ויחיד והזכירו בו חיים ומות, וכן בגמרא אמרו שלשה ספרים נפתחין בראש השנה צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, הזכירו בכאן חיים ומיתה ולא אמרו לגיהנם ולחיי העולם הבא כמו שהזכירו בבריתא הסמוכה שם בשלש כתות ליום הדין, ועוד אמרו (ב"ב י' א') כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה כך חסרונו קצוב לו מראש השנה, שבכל הריוח וההפסד אדם נידון ביום זה.
...כללו של דבר ראש השנה יום הדין הוא לעולם הזה, ושעת מיתתו של אדם הוא יום הדין שלו שהוא נדון בנפשו על אותו עולם שהוא עולם הנשמות, וכל מעשיו נפרטין לפני בוראו ית' ואם תזכה נפשו לגן עדן העליון והתחתון ולאיזו מעלה ממנו, או תתחייב נפשו לגיהנם ויסורין הרבים ובאיזה דין תתחייב להיות נדונת בו, הרי למדנו יום הדין לגוף ויום הדין אחר לנפש.
עוד יש יום דין אחר שהוא יום דין לשניהם לגוף ולנפש, והוא שהנביאים מזכירין אותו ומפליגין עליו כענין שנאמר הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וגו', ואומר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' וגו', והיום הזה הוא בתחילת תחיית המתים והוא הנקרא יום הדין הגדול, וכל באי העולם שמבראשית נידונין בו בגוף ובנפש, אם ראוי זה לתחיית המתים ולנועם הגוף והנפש בכל אותן הזמנים המתגלגלין ובאין אחרי כן, ולאי זו מעלה יזכה מהם, או יתחייב זה שלא יחיה וישאר בגיהנם במקום שהוא שם [הוא מברר מהו יום הדין של ראש השנה והרי מצינו יש שיום הדין אחר מותו של אדם ובמקום אחר מצינו יום דין לעתיד לבוא? ואכן מברר שיש שלושה ימי דין. בראש השנה על ענייני עולם הזה ענייני הגוף ולכך יש בתפילה שבו יאמר על המדינות איזו לחיים ואיזו למוות וזו כוונת גמרתינו חיים ומווות היינו חיי גוף, ביום מותו יש דין לנפש אם יזכה לגן עדן או לא ולעתיד לבוא דין לגוף ולנפש יחד אם יזכה לחיי עולם הבא או לא.]

(דרשת הרמב"ן ז"ל לראש השנה)

ויש לשאול והיאך פסק ר' יוחנן פסק הדין הגדול והעמוק הזה שכל רזי עולם תלויין בו צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לחיים וכל הרשעים מתים, וכי כל הרשעים מתים והצדיקים חיים, ולמי כל חמדת העולם אלא לרשעים והכתובים צווחי כנגדו יש צדיק אובד בצדקו, וכתיב כי יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, וכל שכן שפסק רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה שהכתוב אומר ויש רשע מאריך ברעתו, וכל הנביאים אינן תמהין אלא על זה, אמר ירמיהו צדיק אתה ה' כי אריב אליך וגו', ואמר חבקוק למה תראני און ועמל וגו' כי רשע מכתיר את הצדיק, וכי לא ראה זה החכם ספר איוב מעולם שהוא מלא תוכחות על זה, וחביריו היו אומרים מתחילה כן כי הצדיקים מתקיימין והרשעים נכרתין, ואיוב נצחן עד שחזרו והאריכו הענין להכרתת זרעם אחריהם, ואיוב הלעיג עליהם כי מה חפצו בביתו אחריו, ואליהוא השיב עליהם וכעס, והקב"ה הצריכם כפרה על זה כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב, ומשנה שלימה שנינו (אבות פ"ד מט"ו) אין בידינו משלות רשעים ואף לא ייסורי הצדיקים, וגרסת ספרי ספרד אין בידינו משלות הרשעים אף לא מייסוריהן של צדיקים, כלומר אין בידינו כלום לא מזה ולא מזה.
ורבותינו ז"ל מהפכים קערה זו אמרו במסכת קידושין (ל"ט ב') כל מי שזכיותיו מרובין מעונותיו מריעין לו ודומה כמי ששרף כל התורה כולה ולא שייר ממנה אפילו אות אחת, וכן במדת הרשעים אמרו שם וכל שעונותיו מרובין מזכיותיו מטיבין לו ודומה כמי שקיים כל התורה ולא חיסר ממנה אפילו אות אחת, ומשה רבינו ע"ה פירש דבר זה בפסוק ומשלם לשונאיו וגו' כמו שתירגם אונקלוס, ואמרו רבותינו (מנחות נ"ט ב') כי הקב"ה הראה לו למשה ר' עקיבה ותורתו, אמר לו רבונו של עולם הראיתני תורתו הראיני שכרו, הראהו שהיו מחתכין בשרו במקולין, אמר לו רבונו של עולם זו תורה וזו שכרה, אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני.
אבל המימרא הזו נאמרה בחכמה ועל פי ההגיון, שידוע הוא לכל מבין עם תלמיד שאין נדונין בעולם אלא ארבעה, וכן כל הדברים מושלמין בריבועים, והנדונין כולם ארבעה חלקים הם, אחד שלא יבא לפני בית דינו, והשני שבא לפניו ולא גמרו דינו, והשלישי שחייבוהו ב"ד, והרביעי שזכוהו ב"ד, החלק הראשון בכאן בטל שהכל עוברין לפני הקב"ה אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און, נשארו בנדונין שלשה, כל הזוכה בדינו נקרא צדיק גמור, כל המתחייב בדין נקרא רשע גמור, המעויין שמשקלו שוה לכאן ולכאן נקרא בינוני, אם כן הרשע הגמור המוחלט שעבד ע"ז ועשה גילוי עריות ושפיכות דמים ועשה מצוה אחת לבדה שדינו בפני הקב"ה לשלם לו שכרה בעולם הזה שיחיה השנה הזאת, נקרא בכאן צדיק גמור לפי שנצטדק בדין, עד שיהיה אחאב שנאמר בו הראית כי נכנע אחאב וגו' נקרא צדיק גמור באותו הדין, וכן רשעים גמורים לאלתר למיתה אפילו קיים כל התורה כולה והורה הלכה לפני רבו ונתחייב מיתה בכך, נקרא בכאן רשע גמור לפי שהוא מחוייב בדינו, נמצא כל הכתובים לחיים שזכו לחיות עד ראש השנה הבא כולם צדיקים גמורים בדינם, וכל הנכתבים למיתה שימותו בשנה ההיא כולם רשעים גמורין בדינם, וכל לשון התורה כך הוא והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, צדיק ורשע בדין זה, וכן ונקי וצדיק אל תהרוג, וכן מה שהזכירו חיים ומיתה אינן בימים בלבד, אלא תפסו להם חיים אב הטובות כולן ומיתה אב לרעות כולן, וכינו כל העונשין שבעולם נגעים ומיתת בנים ועניות וכל מאורעות רעות של גוף בכנוי מיתה, וכן כל הטובות עשר ונכסים וכבוד ובנים ושלום ובריאות בכלל חיים, וכן עושין הפסוקים בכל מקום, זהו פירוש מימרא זו בלא קושיא ובלא פיקפוק. [הרמב"ן מנסה להבין את המשמעות המעשית של דברי רבי יוחנן מה הכוונה שצדיקים נכתבים לאלתר לחיים והרי לעתים עינינו רואות לכאורה לא כך. ומבאר שצדיק נידון לחיים אין הכוונה צדיק ממש אלא מי שנקצב לו שיחיה השנה ויתכן והוא רשע שמשלמים לו בעולם הזה שכר מעט מצוותיו אך נקרא בלשון הגמרא צדיק כי נגזרו לו חיים למשך השנה.]

(דרשת הרמב"ן ז"ל לראש השנה)

זה שאמרו חכמים בצדיקים גמורים שנכתבים לחיים ורשעים שנכתבין למיתה, לא צדיקים שאין להם עונות, ולא רשעים שאין להם זכיות, שכמה צדיקים מתים לאלתר וכמה רשעים מאריכין ימים בשלוה, והכתוב צווח (קהלת ח') אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, וכבר אמרו רבותינו (אבות פ"ד) אין בידינו שלות הרשעים אף לא יסורי הצדיקים, אלא כך היא המדה, יש עונות שדינו של הקב"ה ומשפטיו הצדיקים ליפרע עליהם בעולם הזה ויש מהם שהדין ליפרע בעוה"ב, וכן הזכיות יש מהן שבעל הגמול יתברך משלם שכרן בעוה"ז ויש שמשלם שכרן בעולם הבא, וכשאדם חוטא כל השנה ומתלכלך בעונות ומתטנף בחטאים ומתגלגל בפשעים ועושה גם כן צדקות ומעשים טובים, ובאין מעשיו לפני אדון הכל, הוא יתברך שמו שוקל אותן מעשים אלו כנגד אלו, והצדיק שהוא צדיק גמור ממש זוכה לחיים, וכן הרשע שדינו נותן לשלם לו שכר טוב בעוה"ז על מעשה הטוב שעשה נכתב ונחתם לאלתר בראש השנה לחיים, כלומר שפוסקין לו חיים ושלוה ועושר ונכסים וכבוד, נמצא זה צדיק גמור בדינו, והרשע שהוא רשע גמור מכל צד נחתם לאלתר למיתה. וכן בעל המעשה הטוב שנכשל בעבירה אחת בלבד ונענש עליה למיתה, נכתב ונחתם לאלתר בראש השנה למיתה, כלומר שימות בשנה הזאת או שיחיה בתחלואים רעים חיי צער ויסורין, ונמצא זה רשע גמור בדינו, אע"פ שזה צדיק וזוכה לחיי העולם הבא, והראשון שזכה לחיים רשע גמור ואובד לגמרי, עד שיהיה גדול שבנביאים כשנדון על חטא אחד קל ונענש עליו, נקרא בכאן רשע גמור. ויהיה אחאב שנאמר בו הראית כי נכנע אחאב מפני וגו', נקרא בכאן צדיק גמור.
וכן זה שאמרו חכמים לחיים ולמיתה, אינן בימים בלבד, אלא כל העונשין שבעולם הזה נגעים ועוני ומיתת בנים וכיוצא בהן כולן כינו אותם חכמים בשם מיתה, וכינוי השכר והגמול הטוב אמרוהו בלשון חיים.
זה הדין שאמרו חכמים שכל אדם נידון בראש השנה, אינו אם יזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא, או אם יתחייב לגיהנם ואבדון, שאין אדם נידון בראש השנה אלא על עניני העולם הזה אם ראוי לחיים ולשלוה או למיתה ויסורין, כך אמרו חכמים בראש השנה, זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום איזו לרעב ואיזו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות, אלא כך היא המדה, בראש השנה שוקלין מעשיו של אדם ונכתב ונחתם לזכות ולחובה בעולם הזה, כפי מה שמגיע לו בחלקו לפי מעשיו מן העולם הזה, וכשהאדם נפטר לבית עולמו שוקלין בהן ופוסקין עליו חלקו כפי הראוי לו בעולם הנשמות [מבאר שהדין של ראש השנה לא קובע לגן עדן או לגהנום, כי דין זה הוא עם מותו של האדם, אלא הדין בראש השנה הוא על חיי העולם הזה האם יחיה בשלוה או ביסורין או ימות חלילה.
ולכן לא מדובר כאן בצדיקים גמורים דווקא, אלא באנשים שהדין האלוקי לתת להם חיים שלווים השנה. זה יכול להיות בגלל צדקותם או שרשעים הם אך עבור כמה זכויות הם יצאו צדיקים בדין היינו שהשנה תהיה טובה עבורם.]

(רמב"ן, תורת האדם, שער הגמול, אות קטו)

והנה סוד אותיותיו של שם הם סוד הניקוד על דרך האמת אצל בעלי הקבלה, והם נשמה לניקוד, ולפיכך נקרא ית' חי העולמים, ואומר וישבע בחי העולם, כלו' בחיי העולם. וכן הוא אומר ואתה מחיה את כולם. והיודע הסוד הזה הנמרץ והעצום ידע סוד ג' ספרים הנפתחים בראש השנה, כי חלילה חלילה להיות לפנים ספרים מורגשים, אך הספרים אשר לו הם הספרים אשר הם כוללים כל הנמצאים בשלש מחלקות, איש כפי מעלתו צדיקים ורשעים ובינונים, ודברים אלו הם כבשונו של עולם. וידוע כי בראש השנה ממש נפתחים הספרים, ויש בהם ספר חיים וספר מתים והכל בכח שמו ית' אשר הוא ספר החיים ממש לדבקים. ועל זה נאמר למשה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי. הבן זה מאד אם קבלת. ואם לא קבלת הוי דואג על מיעוט השגתך.

(רמב"ן, מאמר על פנימיות התורה)

ואם תאמר אני שואל אותך על המת הנידון שהוא שקול בשעת דינו, ואתה משיבני על החי שנפרעין ממנו בחייו, ולדבריך אין אדם בא לידי המדה הזו שיהא שקול ויהא רב חסד מטה לו כלפי חסד, ובברייתא שנינו שלש כתות ליום הדין הצדיק והשקול הזה והרשע, ומשמע דבשעת דינן לאחר מיתה במדות הללו הם. כך אני משיב אליך, דיין האמת יתברך שמו דן האדם לפי מעשיו, יש עונות שדינו ליפרע מן העושה אותן בעוה"ז בחיים, ויש שדינו ליפרע מהן לאחר מיתה בדין גיהנם, וכיון שכן כשהקב"ה דן את האדם בראש השנה והוא שקול ומעויין, מדת רב חסד שלו שהוא מטה כלפי חסד פוטרו מגיהנם, והדין נותן שיפרע ממחצה עונות שלו בעולם הזה בחיים, וכך היא המדה, ברובו זכיות ומיעוטו עבירות אין ממתינין לו עד שעת המיתה, אלא כיון שרואה הקב"ה שהוא מזדכה בעולם הנשמות, מקדים לו וגובה ממנו מיעוט עבירות בעוה"ז בחיים.
...אע"פ שהמדה כך היא כמו שהזכירו חכמים, אפשר כשיחטא האדם סמוך למיתה ויכריע עצמו לכף חובה, זכיות שעשה מקילין לו מדינה של גיהנם, וכן מי שהיה רובו עבירות וסמוך למיתה שקל עצמו והיה מחצה זכיות ומחצה עבירות, רב חסד מטה לו כלפי חסד וזוכה בעולם הנשמות, ומחצה עבירות שעשה גורעין ממנו חלקו, שכל אדם לפי מעשיו הוא זוכה בעוה"ב. כך אמרו חכמים (ב"ב ע"ה א') לעולם הבא מלמד שכל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חברו, ואמרו עשן בחופה למה וכו'. וכן אפשר שזה הדין נוהג במי שהיה בראש השנה במדה אחת ונגזר עליו דינו, ואח"כ הכריע עצמו לצד אחת מן המדות, שדינו במקומו עומד, ובעולם הנשמות הוא נידון כשלש כתות הללו כפשט הברייתא. [שואל איך יכול להיות שיגיע אדם שקול בעברות וזכויות הרי ה' מטה כלפי חסד ומשלם לו בעולם הזה על עוונותיו ואם כן אין מצב של שקול? ומבאר כגון שהיה יותר עוונות וקצת לפני מותו היה שקול שאז ה' לא מביאו לגהנום אמנם בעת הדין האחרון שם הוא שקול ועומד כך לדין.]

(רמב"ן, תורת האדם, שער הגמול)

אשר מכל אלו הענינים וזולתם, למדנו כי הנה הש"י במשפט שלם יבא עם עמו ועבדיו, והוא מצטדק עמהם לעשות משפטם כמו בשוים.... כי עם היות כל בני העולם אצלו מהדברים אשר בהשתרר או בהשתעבד לא סר מבוא עמהם במשעול המשפט כאלו היו שוים ביחס. [מבאר שדינו ומשפטו של ה' הם חסד גדול לנו. כי בידי אדון ואב לדון עבדו ובנו לכל שירצה. ברצותו מרחיב וברצותו מקצר, וכן משפטו. אבל ה' עושה אתנו חסד ומביא אותנו בדין כבני חורין, כאזרחים שוי זכויות, ע"פ מעשינו.]

(עקדת יצחק, שער ס"ז)

...אמנם אל אצילי בני ישראל, החסידים אשר זכו למלאת ימיהם בטוב, לא שלח ידו להם בגזרה ההיא, כי אותם לא נאספו בעבור חטאתם, רק להכרח חמרם, כאותם שמנו חכמים שמתו בעטיו של נחש (שבת נ"ה ע"ב). וזה יתחייב מהכלל השלישי, האומר שהחיים והמות הנגזרים שם אינם רק המחוייבים מפאת מעשיהם, ואחר שהמיתה לאלו היא מהכרח הטבע, הנה אין לנו עסק בה בדין הזה. וגם הרשעים הגמורים אשר הם פושעי ישראל, שאמרו עליהם (ראש השנה י"ז ע"א) שגופן כלה ונשמתן נשרפת בכל כתותיהם שאמרו חז"ל (סנהדרין צ' ע"א) שאין להם חלק לעולם הבא, הוא מבואר שאינן נכנסין בזה המשפט, הנשפט למרק את הנפש ולזכותה לחיי עד, כמו שנתבאר מהכלל השני. כי אנשים כאלה הם נעזבים מדיני שמים, ומשולחים ביד פשעם, ולא ימנע מהם אי זה טוב, או אריכות ימים, אם ימשך להם מטבע ההנהגה הכוללת. וזה יהיה להם חלף עבודתם אי זו מצוה גדולה או קטנה אם היתה בידם, שעל זה האופן נאמר (דברים ז') ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו וגו', וכתיב (תהלים צ"ב) בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד.
והנה עם זה ישרים דרכי יי', וכל משפטיו האמת והצדק, ואין לנו עליו שום תלונה ותרעומת בכל מה שיעשה באלו הענינים. וזה, כי כאשר ימות האדם הבלתי מוחזק אצלנו בצדיק, הוא אשר נכתב ונחתם למיתה, עקב חטאתיו עד היום ההוא, והנה הוא לא שב מהם, ומיתתו מכפרת ויש לו חלק לעולם הבא. ואם הרשע רע יאריך ימים, הוא מאותם שלא בלא למשפט מרוב פשעם, ושולחו למקרי הזמן עד יומו יבא ונספה ואחריתו עדי אובד. וכאשר הצדיק הגמור מת קודם זמנו, לא היה מכלל הרשעים הנכתבים והנחתמים לאלתר למיתה, אבל איפשר שהיה ביום הדין מכלל הנחתמים לחיים, ואחר כך נתחדש עליו עון אשר חטא, כענין נדב ואביהוא, או כחטאו של משה ואהרן, ודומה, אשר תאות בהם הגזרה או המיתה מפני קדוש השם, כמו שאמר (במדבר כ') ויקדש בם. או איש אשר יבחר למסור נפשו על קדוש השם, ככל הרוגי מלכות, או שרצה לאבד עצמו לדעת כאחיתופל (ש"ב י"ז), או שהזהירוהו ולא נשמר כגדליה בן אחיקם (ירמיה מ"א). וכיוצא מאלו הענינים הנכנסים תחת אומרם (ברכות ל"ג ע"ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ע"א ג' ע"ב), הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים, הנה כלם נמסרו ביד עצמם לכל אשר יעשו ואין מוחה. וגם הזקנים הבאים בימים, אשר נאספו אל עמם בשיבה טובה שבעים ימים ושנים, הנה לא מתו מצד הדין הזה, ולא עליהם נכתב ונחתם גזר דין למיתה בספרי הרשעים...
אמנם כוונת מחלוקת רבי אבין ורב נחמן בר יצחק (שם ט"ז ע"ב) בראיות הכתובים, הוא בעיני ענין דק, בענין האיש הבינוני הזה ראוי להתבונן בו. וזה שר' אבין סבר שהבינונים האלו הם יותר קרובים בענינם אל המחיקה מהספר מאל הכתיבה, ולזה אמר ועם צדיקים אל יכתבו זה ספר של בינוניים, כי להיות מציאותם חלוש, שלל הכתיבה מהם. ורב נחמן אמר שעם שאינם מן הכתובים עם הצדיקים, כבר יש להם מציאות מספיק לשיאמר עליהם כתיבה מה, ולזה אמר אשר כתבת אלו בינוניים. ולטעם זה יראה שהביא זה ראיה מכתוב אחד וזה מאחר, שלא יתחלפו רק בבינוניים לבד. ונפקא מינה לכשיעמד אדם על בינוניותו ביום הכפורים, דלמר אין לו על מה שיסמוך, ולמר עדין יש לו סמיכות מה....
כדאמר ר' כרוספדאי שלשה ספרים נפתחים וכו'. לומר שבקדימת הענינים ההם והחזיק כל העולם עצמם לבינוניים, אשר מוטל עליהם להכשיר עצמם ליום ההוא, יהיו כלם בני כפרה. והנה לזה הרבה להזהיר בעינוי ובשביתת מלאכה פעמים שלש, והגזים בעונש כרת ואבדן, כמו שבא מבואר בפרשה זו. [מקשה איך אפשר לומר כן, הלא אנו רואים שרשעים רבים חיים וצדיקים גדולים מתים. והוא עונה שהדין בראש השנה מתיחס רק למה שראוי להגזר על האדם מצד מעשיו, לא למה שראוי להגזר עליו מסבות אחחרות כגון טבע העולם. עוד הוא מבאר שהצדיקים הגמורים והרשעים הגמורים אינם בדין הזה. ועוד הוא מבאר שגם אחר הדין עדין יכול להתהפך גזר הדין.
כמו כן הוא מבאר את המחלוקת בין ר' רבין לבין רב נחמן בר יצחק. ואומר שהמחלוקת היא האם הבינוניים קרובים יותר אל הכתיבה או אל המחיקה. עוד הוא אומר שע"י שכל העולם יחזיקו עצמם לבינוניים יחזרו בתשובה ויזכו בדין.]

(עקדת יצחק, שער ס"ז)

כי מן התחלת ראש השנה עד סוף יום הכפור הכל בדין בלי הפסק וחיתום כלל, ולכך אמרו [ראש השנה טז ע"ב] בינונים תלוים ועומדים, כי הכל בדין תלוי בלי גמר וחיתום כלל, ולכך יפה אז צעקה, כי עדיין לא נגמר הדין כלל, והכל תלוי ברפיון..

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ו)

ויש להבין, מתחילה אמרו נכתבים למיתה, ואיך אמרו '"ימחו" אלו ספרים של רשעים' ומשמע דנמחקים?!
אבל ידוע כי כתיבה בראש השנה וחתימה ביום הכפור, ובראש השנה אף רשעים נכתבים למיתה, ואולי על ידי תשובה גדולה יזכו לחיים, כמ"ש בעל מגלה עמוקות בעשרה מאמרות, כי על ידי תשובה גדולה מכל מקום זוכים.
אמנם ביום הכפור כשלא זכו לתשובה, וחתימת הקב"ה על כל אחד אמת, כי הוא חותמו דקב"ה, וזהו שנחתמים ביום הכפור שנחתם אמת, ואין קב"ה מיחד שמו על רשעים, ולא נאות לכתוב על שמו אמת שהוא חותמו של קב"ה, ומה עושה? מוחק אותם לגמרי, וא"כ בראש השנה נכתבים וביום הכפור נמחקים, וזהו חתימתינו. והבן.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש י)

שבע על חטאתיכם - פירוש לשיעור חטאתיכם, שהם שבע, מדה כנגד מדה, ואלו הם ז' עבירות, א' לא שמעו, ב' לא עשו, ג' בחקותי מאסו, ד' משפטי ה' געלו, ה' מונעים אחרים בלתי עשות, ו' הפרו ברית, ואחר שיסרם ה' ולא שמעו לו וסגרו שערי התשובה הרי ז'. ולטעם זה אנו מישבים מאמר רבותינו ז"ל (ראש השנה טז:) שאמרו שלשה ספרים נפתחים בראש השנה כו', בינונים תלויים וכו' עד יום הכפורים וכו' עד כאן, פירוש לצד שתלה ה' להם לעשות תשובה ולא עשו, הוכרע משקלם כרשעים. [מבאר כי הבינוניים מתחייבים על כך שניתנה להם הזדמנות לתשובה ולא ניצלוה.]

(אור החיים, ויקרא כו, יח)

בינוניים - תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. אמר זקני ה"סבא" מנובוהרדוק זצ"ל: הכוונה כמשמעו, 'תלויים' - כאדם שהחבל כבר נתון על צוארו, 'ועומדים' - שיש כסא תחת רגליו, והתליין מזומן להדוף את הכסא. והיינו שבעצם הוא כבר תלוי, אלא שיכול הוא לקבל חנינה מאת פני המלך כיוון שעדיין הוא עומד על הכסא.
ונראה בביאור דבריו, שמה שאמרו 'בינוניים תלויים ועומדים', שאין הכוונה שמשפטם נדחה עד יוה"כ, אלא נראה שבעצם נידונים הבינונים למיתה, אלא שהקב"ה רב חסד חפץ שיזכו לחנינה, ונתן להם זמן עד יוה"כ, שאם ישובו יחון אותם. [ובכך מיושבת קושיית הפני יהושע שהקשה, למה נפתח ספרן ברה"ש אם נידונים הם רק ביוה"כ, ולפי המבואר נידונים ברה"ש.].
היוצא מן הדברים הוא, שאדם שהוא מחצה על מחצה נידון למיתה, ואין לו זכות קיום בעולם. וכדי לזכות בחיים צריך רוב זכויות!

(שיחות מוסר, תשל"ג מאמר קג' עמ' תלח)

תניא, בית שמאי אומרים: שלש כתות הן ליום הדין: אחת של צדיקים גמורין, ואחת של רשעים גמורין, ואחת של בינוניים. צדיקים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם, רשעים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם, שנאמר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם, בינוניים - יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולין, שנאמר והבאתי את השלשית באש וצרפתים כצרף את הכסף ובחנתים כבחן את הזהב הוא יקרא בשמי ואני אענה אתו, ועליהם אמרה חנה: ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל

יש יום דין אחר שהוא יום דין לשניהם לגוף ולנפש, והוא שהנביאים מזכירין אותו ומפליגין עליו כענין שנאמר הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וגו', ואומר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' וגו', והיום הזה הוא בתחילת תחיית המתים והוא הנקרא יום הדין הגדול, וכל באי העולם שמבראשית נידונין בו בגוף ובנפש, אם ראוי זה לתחיית המתים ולנועם הגוף והנפש בכל אותן הזמנים המתגלגלין ובאין אחרי כן, ולאי זו מעלה יזכה מהם, או יתחייב זה שלא יחיה וישאר בגיהנם במקום שהוא שם, או שיכפל עליו עונש יתר ממדה רעה לקשה ממנה, וזו היא מה שהזכירו במשנה (סנהררין ק"ז ב') אין עומדין בדין ועומדין בדין, והזכירו בבריתא (ט"ז ב') שלש כיתות ליום הדין צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיי העולם הבא ורשעים גמורים נכתבים ונחתמין לאלתר לגיהנם. [מבאר שמדובר כאן ביום הדין העתידי שבעת התחיה.]

(דרשת הרמב"ן ז"ל לראש השנה)

עונשי העולם הבא אי אפשר שיהיה זה, כפי זה [הצד], כי הנפש לא תקבל עוד שם הישרה אחרת, אבל על הענין שהיתה כשנפרדה מהגוף תשאר לעולם. וכן אי אפשר שיהיה המכוון בעונש ההוא להישיר אחרים, כי העונש ההוא נעלם לגמרי (מדיני) [מבני] העולם הזה, ואינו נראה להם כלל, ואם כן אחר שאין העונש דבר טוב אצל השני ומכוון בעצמו. נצטרך לומר, כי העונשים ההם ענין טבעי, משיגים לנפש מצד עצמותה כאשר הרבתה אשמה בעולם הזה. כי כאשר אי אפשר שיכרית איש עצב אחד מעצביו ולא יכאב, כן אי אפשר שאיון ממנו ימרוד בהש"י וימות במרדו ולא ישיגנו העונש ההוא, זהו הנראה בעונשי העולם הבא הנצחיים. אבל בעונשים הזמניים, כאותם שהזכירו רז"ל יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולין, או יורדים לגיהנם ונדונים שם י"ב חודש, נראה שיתקבצו שני דברים. האחד, שיהיה דבר טבעי לנפש [ היינו פועל יוצא של מעשיה זו פגיעה וענישה עצמית] על הדרך שכתבנו, והשני, שאותו הצער יביא הנפש לתכלית טוב, שתזכך שם, כדי שתוכל להיות נהנית מזיו השכינה. אבל המרוק והזיכוך שם איך יהיה, הוא דבר נעלם ממנו גם מעינינו, ואם נפתח פינו במה שאולי תביא אליו הסברא, ומה שנוטה לו מדברי רז"ל, נהיה כחולמים, ולכן יותר טוב לשתוק ממנו. 99[יש להבין מה תפקיד העונש, ומבאר שאי הוא לחינוך אחרים כמו עונשי עולם הזה אלא זהו מירוק לעצמו וזיכוכו וכן עונש התחייב מצד עבירותיו.]

(דרשות הר"ן, הדרוש העשירי)

תניא בית שמאי אומרים, שלש כתות הן ליום הדין, אחת של צדיקים גמורין, ואחת של רשעים גמורין, ואחת של בינוניים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם, שנאמר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם, בינוניים יורדין לגיהנם, ומצפצפין ועולין, שנאמר והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב, הוא יקרא בשמי ואני אענה אותו, ועליהם אמרה חנה ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. בית הלל אומרים, ורב חסד מטה כלפי חסד, ועליהם אמר דוד אהבתי כי ישמע ה' את קולי, ועליהם אמר דוד כל הפרשה כולה, דלותי ולי יהושיע. פושעי ישראל בגופן, ופושעי אומות העולם בגופן, יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש, לאחר שנים עשר חדש, גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים, שנאמר ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם, אבל המינין והמסורות והאפיקורסים שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפירשו מדרכי צבור ושנתנו חיתיתם בארץ חיים, ושחטאו והחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט וחביריו, יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות, שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו' גיהנם כלה והן אינן כלין שנאמר וצורם לבלות שאול (מזבול לו) וכל כך למה מפני שפשטו ידיהם בזבול שנאמר מזבול לו ואין זבול אלא בית המקדש שנאמר בנה בניתי בית זבול לך ועליהם אמרה חנה ה' יחתו מריביו אמר רבי יצחק בר אבין ופניהם דומין לשולי קדירה ואמר רבא ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנם.

זה שאמרו חכמים שלש כתות ליום הדין, יום מועד הוא לדין הכל, הוא שכתוב עליו יום ה' הגדול והנורא, והוא יום וזמן מתחילת העולם הבא, ובו שנינו בפרק חלק דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואינן עומדין בדין, אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא אבל עומדין בדין, ועליה שנו בתוספתא זה שאמרנו שלש כתות ליום הדין וכו', אבל אין הכונה לרבותינו להאריך עונש האדם ושכרו עד היום ההוא, ושלא יהא דין ועונש ושכר לנפשות קודם אותו הדין, אלא לפי שהם ז"ל מונין כאן כתות הצדיקים הגמורים, והם הזוכים לחיי העולם הבא שהוא אחר יום הדין הזה, לפיכך ספרו בהם שכרם הגמור שהוא חיי העולם הבא, וכן כת הרשעים הגמורים הם הנכרתים מחיי אותו העולם הבא והם הנדונים באותו היום העתיד להחזירם לגיהנם ולהכרת והאבד הנפש שם מתוך העונש והצער הגדול המתחדש עליהם, הלכו בברייתא זו אחר סוף מתן שכרן של מצות ואחר סוף עונשן של עבירות, אבל כל אחד ואחד מבני אדם יש לו יום הדין בשעת מיתתו, והוא נדון בשלש דיני כתות הללו בעצמן, צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין ונכנסים לאלתר לגן עדן, והוא עצמו חיים מחיי העולם הבא הוא, רשעים גמורים נחתמין ונכנסין לאלתר לגיהנם ונדונין בו, ובינונים מצפצפים משם להוציאן למקום מנוחה, כמו שאנו עתידין לבאר.
בין בדין של גיהנם ההוה בכל יום לכל נפש ונפש, בין בדין הגדול של גיהנם העתיד שהזכירו בברייתא זו, כל אדם נדון שם כפי מעשיו בשלשה דינין שמנו עליו, דין הקל שבהן אין לו קצבה, אלא כל אחד נדון כפי מעשיו ומצפצף ועולה, והחמור שבהן לדורי דורות, והבינוני דינו שנים עשר חדש, לאחר י"ב חדש בזמן הזה גיהנם פולטתן ונמסרות לדומה ואין להם מנוחה, ואנו עתידים לבאר זה בדבור וברמז, אבל לאחר י"ב חדש מן הדין הגדול גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים.
...דיין האמת יתברך שמו דן האדם לפי מעשיו, יש עונות שדינו ליפרע מן העושה אותן בעוה"ז בחיים, ויש שדינו ליפרע מהן לאחר מיתה בדין גיהנם, וכיון שכן כשהקב"ה דן את האדם בראש השנה והוא שקול ומעויין, מדת רב חסד שלו שהוא מטה כלפי חסד פוטרו מגיהנם, והדין נותן שיפרע ממחצה עונות שלו בעולם הזה בחיים, וכך היא המדה, ברובו זכיות ומיעוטו עבירות אין ממתינין לו עד שעת המיתה, אלא כיון שרואה הקב"ה שהוא מזדכה בעולם הנשמות, מקדים לו וגובה ממנו מיעוט עבירות בעוה"ז בחיים.
ולפי המדה הזו, היה רובו זכיות בראש השנה ונגזרה עליו מיתה, אם הכריע עצמו לכף חובה, בין שיהא שקול, בין שיהא רובו עבירות, הרי האריך הדין על עצמו עד שיקבל שכר מצותיו או פורענות עונותיו ופשעיו, בין שיקבל אותן באריכות ימיו או בשאר המדות בעוה"ז, כדי שיהא הגמול שלם וקיים לו לעולם הנשמות, כמו שהזכירו חכמים במקום שהזכרנו. [מבאר שדברי הגמרא כאן מתייחסים ליום הדין העתידי לכל באי עולם שיהיה לעתיד לבוא חוץ מיום דין אישי שיש לאדם עם מותו וחוץ מיום הדין של ענייני עולם הזה שבכל ראש השנה.]

(רמב"ן, תורת האדם, שער הגמול, אות קטז)

והמצפצפים ועולים שהזכירו רבותינו ז"ל עולין לאחר דינם למדרגה שיש בה מנוחה ועונג, ולא כענין הצדיקים, אמרו במסכת שבת (קנ"ב ב') אלו ואלו, בין של רשעים בין של בינונים, נמסרים לדומה, הללו יש להם מנוחה והללו אין להם מנוחה וכמו שאנו עתידין לבאר.

(רמב"ן, תורת האדם, שער הגמול, אות קכב)

ואמר רבי יצחק שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם אלו הן קיר נטוי ועיון תפילה ומוסר דין על חברו

מבאר שעיון תפילה היינו הרוצה שכר על כך מיד וזה שונה ממצב בו האדם עושה מצוות של רשות שאינן חובה כמו נתינת סלע לצדקה ושם רשאי הוא לבקש שכר מיידי ונחשב לצדיק.

(רמב"ן, ספר אמונה ובטחון פרק א)

וכלן מזה הטעם כי בבקש אדם בתפלתו אשר ייטב לו, או בעברו במקום סכנה, או במסרו דין על חברו גורם שיבוקש פנקסו ויזכרו מעשיו.

(עקדת יצחק, שער צ"ז)

וא"ר יצחק: חייב אדם להקביל פני רבו ברגל. שנאמר "מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת" מכלל דבחדש ושבת איבעי לה למיזל

וכבר נתקשו בו, פתח ברגל ומביא ראיה על חודש ושבת, ורגל מאן דכר שמיה. אמנם יובן בהנ"ל, דקבלת פני תלמיד חכם כקבלת פני שכינה (ירוש' חגיגה פ"ה ה"א), וא"כ בזמן הבית לא היה חיוב לקבל פני רבו ברגל, כי היו מקבלים פני שכינה בעלותם לראות בית ה', אבל חודש ושבת דאינם עולים - וכבר נודע מ"ש במדרש [יל"ש ח"ב רמז תק"ג] והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו, ראוים היו ישראל לעלות לרגל כל חודש ושבת, אלא שחס עליהם המקום להקל מאתם הטורח מהראוי לעלות בחודש ושבת, וא"כ לעומת זה עכ"פ - יש לקבל פני תלמידי חכמים שהוא כעין קבלת פני השכינה ואין בו טורח הדרך, לכך בשונמית שהיתה בזמן הבית, לא הזכיר מועד וחג כי אם חודש ושבת, דשם הוי לה למיזל ממידת חסידות, ולכך ר' יצחק דאיירי בזמן הזה, אמר חייב לקבל פני רבו ברגל, כי ברגל חייב מהתורה לעלות לראות לפני השם בעזרה, א"כ עכשיו החיוב ברגל לקבל תמורתו פני תלמיד חכם, ולכך לא הזכיר חודש ושבת, כי זהו אינו מן החיוב כי לא נזכר בתורה, ואינו רק מידת חסידות הואיל ויהיה לעתיד לבא, אבל חיוב ליכא רק ברגל בזמן הזה בעו"ה, וא"ש ודוק, כי הם דברים ברורים ואמתיים.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יב)

יז ע"א

תנא דבי רבי ישמעאל: מעביר ראשון ראשון, וכן היא המדה.

פירוש: שאין עושה שהוא המציא ראשון בגד ובית וכדומה, דא"כ כלא יחשבו המצוה.
(הכוונה: את היסוד והבסיס לכל מעשה ומעשה ברא ה', כגון שאדם לא הטיל בגד בציצית. נקודת הפתיחה של כל החיוב היא שקיים בגד. והבגד נוצר מדברים שבטבע, אשר הם נבראו ע"י ה'. על כן בחשבון העבירות 'מעביר ראשון ראשון', דהיינו את הגורם הראשוני לעבירה אין מחשיבים בתוך העבירה.)

(יערות דבש, חלק שני - דרוש יב)

פושעי ישראל בגופן ופושעי אומות העולם בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים שנאמר ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם ... פושעי ישראל בגופן מאי ניהו אמר רב קרקפתא דלא מנח תפילין פושעי אומות העולם בגופן אמר רב בעבירה

ואשר עם החטא החמור ההוא יהיו עונותיו מרובין מזכיותיו, עונש הכרת שבעבירה החמורה מגיע לנפש החוטאת לאחר שתפרד מן הגוף והיא נכרתת מחיי עולם הנשמות, ובמחויבי הכרת הזה רומז הכתוב ונכרתה הנפש ההיא מלפני, וכתיב והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה ואלו אין להם כרת בגופם, אלא פעמים שיחיו ויגיעו לימים רבים וגם עד זקנה ושיבה, כענין שכתוב (קהלת ז טו) ויש רשע מאריך ברעתו וזהו מה שאמרו רבותינו (עיין ראש השנה יז) אבל מי שעונותיו מרובין מזכיותיו ובכללן עון פושעי
אומות העולם בגופן ואמר רב פפא בעבירה, כלומר בערוה מן העריות, יורדים לגיהנם ונדונין שנים עשר חודש, לאחר שנים עשר חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים וכו':אומות העולם בגופן ואמר רב פפא בעבירה, כלומר בערוה מן העריות, יורדים לגיהנם ונדונין שנים עשר חודש, לאחר שנים עשר חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים וכו'. [מבאר שיש שלושה סוגי כרת, וכאן מדובר בכרת שך הנפש ולא של הגף ולכן יכול להיות שיאריך ימים בעולם הזה.]

(רמב"ן על ויקרא פרק יח פסוק כט)

מבאר שיש בני אדם שסובלים בגהנום אך אחר כך נוחלים גן עדן אמנם יש כאילו, וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה, שיש להם אובדן מוחלט ואין להם כלל המשכיות ועל כך דבר המדרש.

(רמב"ן, אגרת ב, עמ' שמד)

מדברי רבותינו, שחייבי העונש הזה נדונין בגיהנם י"ב חדש לפי הראוי להם, לאחר גמר דינם נשמתן נשרפת והם נעשים אפר כלומר שנתבטלה יצירתן ממה שהיתה כבר, כדבר הנשרף המושב לאפר, ורוח האלהים יתברך שמו והוא רוח הנחה ורצון, מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים כלומר במדרגה שהיא למטה מעונג הצדיקים ומנוחתן, והיא מדרגה שאין לה בה עונש וצער כבתחלה ולא נועם ועונג כצדיקים
...ויש במחוייבי כרת מי שעונותיו מרובין מזכיותיו, ועונש כרת שלו מגיע לנפש החוטאת לאחר שתפרד מן הגוף שהיא נכרתת מחיי גן עדן, והם הרשעים שהזכרנו שעונותיהן מרובין, ויש בכללן עון פושעי ישראל בגופן ששנו חכמים שיורדין לגיהנם ונדונין בה י"ב חדש, לאחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים, ומחוייבי כריתות הללו הם שרומז בהם הכתוב ונכרתה הנפש ההיא מלפני, וכתיב והאבדתי את הנפש ההיא, רשעים הללו אין להם כרת בגופן אלא פעמים שחיים בשלוה ומזקינים בעה"ז כדכתיב (קהלת ז') ויש רשע מאריך ברעתו. [מבאר שהכוונה בשריפה אינה אובדן אלא עונש והגעה למצב שהוא פחות מהצדיקים. ועוד שעונשם הוא כרת לנשמה אמנם לא לגוף ויתכן ויאריכו ימים בעולם הזה.]

(רמב"ן, תורת האדם, שער הגמול, אות קכב)

קרקפתא דלא מנח תפלין ... פושעי ישראל בגופן שגופן כלה ונשמת נשרפת וכו'

ולמדנו סוד הארבעה קשירות הבאות בארבע פרשיות של תפלין שזכרנו, כי הם באמת הטלת כבלי היראה ועבותות אהבה על ידינו ועל חלקת צוארינו באלו הארבע ענינים שבהם יושלם עול מלכות שמים, להעתיק אותנו מהפסד הדעות וקלקול המעשים ולהמשיכנו בהם אל הטוב והיושר האלהי. ומן הידוע כי אשר לא יביא צוארו תחת העול המעולה הזה, הוא האיש אשר לא יצלח, ואשר תארוהו חז"ל קרקפתא דלא מנח תפלין ומנו אותו בכלל פושעי ישראל בגופן שגופן כלה ונשמת נשרפת וכו' (ראש השנה ט"ז) אמנם הבאים בעול הם הנושעים. ואף שיזדמן לפעמים שינתק החבל ההוא או שיפסקו קצת מחוטיו לשעה, כי אין איש אשר לא יחטא, ראוי לזריז להתחזק ולחזור ולקשר אותו קשר אמיץ לא במהרה ינתק. [מבאר שהתפילין הם החבור אל ה' ויראתו, ולכן מי שלא מניח אותם כאילו אינו מחובר כלל אל עול המצוות, ולכן הוא פושע ישראל בגופו.]

(עקדת יצחק, שער צ"ח)

כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר "נשא עון ועבר על פשע", למי נושא עון? למי שעובר על פשע

פירש רש"י: מעבירין לו על כל פשעיו - אין מדת הדין מדקדקת אחריהן, אלא מנחתן והולכת.
נראה שיש מקום לפרש שזה זאינו מדקדק על האנשים המצערים אותו היינו שאינו פונה אל הצד הרע שבמעשה, אלא תולה את הדבר בטוב. וכיוון שמניח את החק הרע מלדקדק אחריו, ומייחס לכל אדם רק את הטוב אשר בו, הרי במידה שאדם מודד מודדין לו, וכיוון שהוא דן לכף זכות, כך מידת הדין מעבירה עליו, והוא נידון לכף זכות.

(שיחות מוסר, תשל"ג מאמר ק' עמ' תל')

יז ע"ב

"ה' ה'" אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה.

כי הנה האדם אשר כן יצר ליבו רק רע מנעוריו... הנה אין מטבעו להתקיים תמיד על היישרתו, ומדרכו לפסוח על שתי הסעיפים: פעמים יחזור לחשכו הראשון, ופעם יצא מאפלתו, וכן הוא דרכו...כי לזה גזר עליו החכם: אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא... ולזה לא יבוקש ממנו זה (=שלא יחטא כלל), אבל מה שיבוקש ממנו שאם הביאהו רוע תכונתו לחטוא חטא גדול או קטון - שישוב בו בתשובה שלמה ויקובל, כמו שאמרו: ה' ה', אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא וישוב, ירצה שהעניין בהם כמעט שווה.

(עקידת יצחק שער נג)

ואמרו (ראש השנה יז ע"ב) אני ה' קודם שיחטא, אני ה' לאחר שיחטא, ופי' הרא"ש, דקודם חטא צריך רחמים, מבלי לדון על המחשבה לדבר עבירה. ועדיין קשה, אם הוא ה' לאחר שיחטא בפועל, מכ"ש הוא ה' על המחשבה לבד, והראשון מיותר.
אבל באמת הבדל יש, כי על המחשבה מוחל בשם הוי"ה פשוט, כי הוא רק נתפס במחשבה ורעיון, כאמרם (פסחים נז, קידושין ע,) זה שמי לעלם, שאינו קורא במבטא שם הוי"ה, רק מחשבת לבב צריך להיות על שמו הפשוט והנעלם, ולכך אף הוא מכפר על המחשבה, ואין צריך לקבל דין ויסורין כלל, רק חרטה גמורה מעומק הלב, ויגמור בלבבו יחוד ה' וגודל קדושתו ורוממתו ואהבתו ויראתו האמיתית, ואז ירפא לו, אבל העושה עבירה בביטוי פה, שהוא כלי מעשה, וכן שאר מעשים, בזה שם של אדנ"י, שהוא כינוי לשם הוי"ה, כי בו נקרא מכפר, אבל היותו בתואר אדון כל ארץ, שהוא אדנ"י, צריך לעשות דין, כי מלך במשפט יעמיד ארץ, כן הוא מחוק האדנות לכלכל דבר במשפט, ואז האדם השב, צריך לקרות בפה מלא בבכי ובבקשה, ולא סגי בחרטת הלב, ויבא דבר שבמעשה ויכפר על דבר שבמעשה, וגם צריך לקבל יסורים ועונש, כפי הדין וחוק משפט ה', כי דינא הם בחסד ורחמים, יך ויחבוש טרף ורפא. וזהו ממעמקים - דהיינו עומק הלב שהוא מחשבה בעלמא - קראתיך ה', שם הוי"ה רחמים גמורים, כי הוא מטהר ומוחל על מחשבה, וגם הקריאה היא רק צורך לעומק הלב כמ"ש, אבל אדנ"י - שם של אדנ"י הוא על מעשה - שמעה בקולי תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני, דהיינו צריך דיבור פה, ואז הוא בבחינה של אדנ"י, שהוא המבטא בפה ובדבר שפתים, ואז אין כאן רחמים גמורים, רק דין ויסורים כנ"ל.
...ואמרו [סנהדרין קב,) שה' תפס לירבעם בבגדו ואמר חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן, ואמר מי בראש, אמר הקב"ה בן ישי, אמר אי הכי לא בעינא עכ"ל. וכבר אמרתי בדרוש הקדום פירוש נחמד על זה, והואיל דקאי בהאי ענין אמרתי להיות נאמר ונשנית וימתיק הדבר ביותר כעת, כי הדבר תמוה, חדא, דמה קפידא לירבעם אם ילך אחרי דוד או לא, ועוד, דעיקר בתשובה היא לא בתענית וכדומה לבד, רק לראות להסיר מאתו סיבה המביאה לידי חטא. [הראשון מוחל על המחשבה בשם הוי"ה, ודי שיגמור בלבבו לשוב, והשני מוחל על המעשה בשם אדנות. שבשם זה עושה דין, ובנוסף לבכי ולתשובה צריך לקבל ייסורים ועונש.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ו)

יתכן שהכוונה היא להבדל שיש בין קודם החטא ואחר החטא. לפני החטא על האדם להשיג הכל ע"י יגיעה ועבודה בלא סיוע, וזוהי עבודתו בעולמו. ואילו לאחר שחטא, אזי כל הבריאה כולה מלמדתו ומזהירתו שישוב מדרכו הרעה. והבדל זה, בהנהגת ה' את עולמו קודם החטא ולאחר החטא, הוא מחסד ה' וטובו, לסייע לאדם להיטיב דרכו.

(שיחות מוסר, תשל"ג מאמר קב' עמ' תלה')

ויעבור ה' על פניו ויקרא אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם

ובאור זה, כפי מה שיראה לי, שמשה ע"ה בקש השגה אחת - והיא אשר כינה אותה ב'ראית פנים', באמרו, "ופני לא יראו" - ויעדהו בהשגה למטה ממה שביקש - והוא אשר כינה אותה ב'ראית אחור', באמרו, "וראית את אחורי". וכבר העירונו על זה הענין במשנה תורה. ואמר הנה, כי הא-לוה ית' העלים ממנו ההשגה ההיא המכונה ב'ראית פנים', והעבירו לענין אחר - כלומר, לידיעת הפעולות המיוחסות לו ית', שיחשב בהם שהם תארים רבים - כמו שאבאר [דברי חז"ל אלו נאמרו על הפסוק ויעבור ה' על פניו, ומבאר שמוסבים המילים "על פניו" כלפי ה' ופירוש הדברים שה' העביר ממשה את השגת הפנים והחליפה בהשגה אחרת.]

(מורה נבוכים, חלק א פרק כא)

והכוונה במאמר הזה, שבא ללמדנו סדר תפלה ובקשה, איך נתחנן לפניו. שנתעטף בטלית, ושנזכור לפניו שלש עשרה מדות בכוונה, וימחול לנו בזה.
ובאמרו 'נתעטף' פירוש בטלית לבנה, שהוא סימן סליחה וכפרה. כשם שהדבר האדום סימן החטא, כך הלובן סימן המחילה. הוא שכתוב (ישעיה א) "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו".

(רבינו בחיי, במדבר פרק טו פסוק לח)

פירוש כמ"ש של"ה, שיעשו כמדותיו, ואז ירבה לסלוח, ולכך נאמרו י"ג מדות, ללמדם לבני ישראל שינהגו במדות הללו.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ה)

ת"ש: "יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה' וגו' ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו יחוגו וינועו כשכור וגו' ויצעקו אל ה' בצר להם וגו' יודו לה' חסדו וגו'" עשה להן סימניות כאכין ורקין שבתורה, לומר לך: צעקו קודם גזר דין - נענין, צעקו לאחר גזר דין - אינן נענין.

ויש להבין. המעיין במזמור, הסימנים הם גבי יורדי הים, ולא בשאר ג', ולמה? אבל הענין דתפילת ציבור לעולם נשמעת אפילו לאחר גזר דין, וא"כ איך אפשר ליתן כלל לסימן דצעקו לאחר גזר דין אינם נענים, דהא בתפילת ציבור אפילו אחר כך נענים, וכל הנך ג' חולה וחבוש בבית אסורים והולך במדבר שייכים גם כן בארץ ישראל, דגם בא"י איכא מדבר, וא"כ דבמדבר שהיו בו אבותינו מעבר לירדן דינו כא"י, כנודע מטורי אמנון לפנים דאיהו הר ההר, ומשם א"י [גיטין ו ע"א], אבל ים הכל חוץ לארץ, כדאמרינן [שם ב ע"א] המביא גט ממדינת הים וכו', וא"כ הכל כיחידים, שייך שפיר ביה הבדל בין קודם גזר דין לאחר גזר דין, ולכך יש בו סימנים ודו"ק. [למעשה הסימניות הן רק לפני ואחרי יורדי הים. ומדוע? מפני שכל האחרים, חולה וחבוש בבית אסורים והולך במדבר, שייכים בארץ ישראל, מה שאין כן ביורדי הים. וההבדל בין א"י לחו"ל הוא, שבחו"ל נחשבת תפילת הציבור כתפילת יחיד (ראש תענית פ"ב סי' כ), ובתפילת יחיד קודם גזר דין - נענין, לאחר גזר דין - אין נענין. אך בא"י נחשבת כל תפילה כתפילת ציבור ותפילת ציבור לעולם נשמעת, אפילו לאחר גזר דין, וא"כ איך אפשר ליתן כלל לסימן דצעקו לאחר גזר דין אינם נענים?]

(יערות דבש, חלק שני - דרוש י)

"עיני ה' אלהיך בה" - עתים לטובה עתים לרעה. עתים לטובה כיצד? הרי שהיו ישראל רשעים גמורין בראש השנה, ופסקו להם גשמים מועטים לסוף חזרו בהן. להוסיף עליהן אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. אלא הקב"ה מורידן בזמנן על הארץ הצריכה להן. הכל לפי הארץ. עתים לרעה כיצד? הרי שהיו ישראל צדיקים גמורין בראש השנה, ופסקו עליהן גשמים מרובין. לסוף חזרו בהן. לפחות מהן אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. אלא הקב"ה מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה להן.

ויש בו סוד עמוק, כי הארץ הזאת נדרשת בכל והיא הכל, וכל הארצות מתפרנסות ממנה באמת.

(רמב"ן דברים יא, י)

וכן הברייתא השנויה בגמרא (י"ז ב') הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בראש השנה ופסקו להם גשמים מועטים ולבסוף חזרו בהן וכו' הכי משמע דעל המים נמי נדונין בראש השנה [נוטה לומר על פי גמרתינו שגם על המים יש דין בראש השנה ודלא כמשנה הראשונה במסכת, שעל המים נידון בחג סוכות.]

(דרשת הרמב"ן לראש השנה)

אמר רב יהודה ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם שנאמר הנה אנכי כורת ברית

אמנם בקשו ידיעת תאריו הוא אמרו, "הודיעני נא את דרכיך ואדעך וגו'". - והסתכל מה שנכנס תחת זה המאמר מענינים נפלאים. אמרו, 'הודיעני נא את דרכיך ואדעך' - מורה על היותו ית' נודע בתאריו, כי כשידע 'הדרכים' - ידעהו. ואמרו, "למען אמצא חן בעינים" - מורה על שמי שידע האלוה הוא אשר ימצא חן בעיניו', לא מי שיצום ויתפלל לבד; אבל כל מי שידעהו הוא הנרצה, המקורב, ומי שסכלו הוא הנקצף בו, המרוחק; וכפי שיעור החכמה והסכלות יהיה הרצון והקרוב והריחוק. - וכבר יצאנו מכונת הפרק, ואשוב אל הענין.
וכאשר בקש ידיעת התארים וביקש מחילה על האומה ונענה במחילתם, וביקש אחר כן השגת עצמו ית', והוא אמרו, "הראני נא את כבודך" - נענה על המבוקש הראשון - והוא, 'הודיעני נא את דרכיך' - ונאמר לו, "אני אעביר כל טובי על פניך"; ונאמר לו במענה השאלה השניה, "לא תוכל לראות את פני וכו'". אמנם אמרו, 'כל טובי' - הוא רמז להראות אותו הנמצאות כולם, הנאמר עליהם, "וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד"; רצוני לומר ב'הראות אותם לו' - שישיג טבעם והקשרם קצתם בקצת, וידע הנהגתו להם איך היא בכלל ובפרט. ואל זה הענין רמז באמרו, "בכל ביתי נאמן הוא" - כלומר, שהוא הבין מציאות עולמי כולו הבנה אמיתית קיימת (כי הדעות שאינם אמיתיות לא יתקימו) - אם כן, השגת הפעולות ההם, הם תאריו ית' אשר יודע מצידם. והראיה על שהדבר אשר יעדו בהשיגו אותו הם פעליו ית', היות הדבר אשר הודיעו - תארי פעולות גמורים, "רחום וחנון, ארך אפים" - הנה כבר התבאר, כי הדרכים אשר ביקש ידיעתם והודיעוהו אותם, הם הפעולות הבאות ממנו ית'. והחכמים יקראום 'מידות', ויאמרו, 'שלוש עשרה מדות', וזה השם נופל בשמושם על מדות האדם, "ארבעה מידות בנותני צדקה", "ארבע מידות בהולכי לבית המדרש" - וזה הרבה. והענין הנה אינו שהוא בעל מידות, אבל פועל פעולות דומות לפעולות הבאות מאתנו ממידות - רצוני לומר, מתכונות נפשיות - ולא שהוא ית' בעל תכונות נפשיות.
ואמנם הספיק לו זכרון אלו השלוש עשרה מידות - ואף על פי שכבר השיג 'כל טובו' - רצוני לומר, כל פעולותיו - כי אלו הפעולות הבאות ממנו ית' בחוק המצאת בני אדם והנהגתם. וזאת היתה אחרית כונת שאלתו, כי סוף המאמר, "ואדעך למען אמצא חן בעיניך, וראה כי עמך הגוי הזה" - כלומר, אשר אני צריך להנהיגם בפעולות, אלך בהם בדרך פעולותיך בהנהגתם.
הנה כבר התבאר לך כי ה'דרכים' וה'מידות' - אחד, והם - הפעולות הבאות מאתו ית' בעולם; וכל אשר הושגה פעולה מפעולותיו, תואר הוא ית' בתואר אשר יבוא ממנו הפועל ההוא, ונקרא בשם הנגזר מן הפועל ההוא. והמשל בו - כי כשהושגה דקות הנהגתו בהוות עובר בעל החיים והמציא כוחות בו ובמי שיגדלהו אחר לידתו, שימנעוהו מן המות ומן האבדון וישמרוהו מכל הזק ויועילוהו בשימושיו ההכרחיים - וכיוצא בפעולה הזאת ממנו לא תבוא אלא אחר הפעלות והמית רחמים, והוא ענין הרחמנות - נאמר עליו ית', 'רחום'; כמו שנאמר, "כרחם אב על בנים" - ואמר, "וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו" - ולא שהוא ית' יפעל ויהמו רחמיו, אלא כפועל ההוא אשר יבוא מן האב על הבן, אשר הוא נמשך לחמלה ורחמנות והפעלות גמור, יבוא ממנו ית' בחוק חסידיו לא להפעלות ולא לשינוי. וכמו שאנחנו, כשניתן דבר למי שאין לו חוק עלינו, יקרא זה בלשוננו, 'חנינה', כמו שאמר, "חנונו אותם", "אשר חנן אלוהים,, "כי חנני אלוהים" - וזה הרבה - והוא ית' ימציא וינהיג מי שאין לו חוק עליו להמציאו והנהיגו - ולזה נקרא, 'חנון'. [מסביר שאלו הן הפעולות הבאות מה' אלינו ועל אף שמשה רבנו השיג כל פעלי ה' הוזכרו אילו כי הן הפעולות הבאות מה' אלינו אל מציאותינו והנהגותינו, ומבאר את המילה מידות כתכונות נפשיות.]

(מורה נבוכים, חלק א פרק נד)

...אני מתחנן שילך ה' יתברך, ואני צריך להנהגתך משום היותו עם קשה ערף, והוא רחוק שלא ימרו דבור המלאך, ואם ימרו כבר אמרת כי לא ישא לפשעכם כי אין זה מחוקו, ולכן אנו צריכים להנהגתך מצד שאתה יכול לסלוח. אבל בתנאי שנהיה בטוחים שכאשר נמרה ונתפלל לפניך לעוננו ולחטאתנו, כלומר, עון כלנו וחטאתנו. ובכך ימשך אלינו תועלת גדול מצד הנהגתך ולא נזק כלל, ובכן נהיה עמך ונחלתך, והשם יתב' הודה לו גם לזה, ואמר: הנה אנכי כורת ברית, כלו' שתהיה ברית כרותה ביני וביניכס שלא תחזור ריקם לעולם. זהו דעת רז"ל שאמרו: ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר הנה אנכי כורת ברית. ואמר: נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר וגו', כי אע"פ שנעשו להם נפלאות גדולות בארץ מצרים ועל הים, אמנם הנפלאות ההם היו כאשר רצה השי"ת בהם לא כאשר ירצו ישראל בם. אבל פליאת זה הברית יותר פליאה גדולה מהם, שיהיה הדבר נתלה ברצון ישראל, שכל זמן שיעשו כסדר הזה לא יחזרו ריקם לעולם. [מבאר שמשה חשש שאם מלאך ה' ילך עמהם הרי שאם יחטאו אולי לא תהיה להם סליחה ולכן התחנן שה' ילך עמהם ויקבל עתירתם וסליחתם והשיג מבוקשו זה.]

(דרשות הר"ן, הדרוש הרביעי)

שאלה בלוריא הגיורת את רבן גמליאל, כתיב בתורתכם, אשר לא ישא פנים, וכתיב, ישא ה' פניו אליך, נטפל לה רבי יוסי הכהן, אמר לה, אמשול לך משל, למה הדבר דומה, לאדם שנושה בחבירו מנה, וקבע לו זמן בפני המלך, ונשבע לו בחיי המלך, הגיע זמן ולא פרעו, בא לפייס את המלך, ואמר לו, עלבוני מחול לך, לך ופייס את חבירך, הכא נמי, כאן בעבירות שבין אדם למקום, כאן בעבירות שבין אדם לחבירו

כתבו התוספות, שאין זה קושיא, כי כאן מדבר בפנים של הקב"ה, ולהלן מדבר בפנים של אדם שלא ישא ה' פני גדול.
ונראה, שדעת המקשה, שכל נשיאות פנים, מורה על פנים הראוין ליפול, או להיות כבושים והמה מנושאים, דרך ויתור, כמו שנאמר (בראשית ד ז-ח) למה נפלו פניך. הלא אם תטיב שאת. יהיו מנושאים, וכשאמר להלן אשר לא ישא פנים. היינו שפני החוטא, הראויין ליפול כפני קין וחביריו, לא ישא אותם ה', להגביהם מנפילתם אלא יפול הנופל, הראוי ליפול. כי אין הקדוש ברוך הוא מוותר כלום, וכאן אמר ישא ה' פניו אליך. מדקאמר ישא שמע מינה שאפילו בשעת הכעס שישראל ראוין להיות בהסתרת פנים, וכל המסתיר פניו דומה כאילו הם כבושים למטה כביכול, מכל מקום, אומר הקדוש ברוך הוא, שדרך ויתור, אשא לך פני, שיהיו מכוונין נגד פניך כי אין אומרים ישא, כי אם בראוי ליפול, או ראוי להיות כבוש.

(כלי יקר, במדבר פרק ו פסוק כו)

יח ע"א

כתוב אחד אומר כבסי מרעה לבך, וכתיב כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך ברית נכתם עונך לפני, מאי לאו כאן - קודם גזר דין, כאן - לאחר גזר דין.

ולזה אני אומר שהנכון שיהיה זה כפשוטו. וזה, שהעונשין והייסורין הממרקים גופי החטאים, הנה הנם כנתר והבורית המלבנים את הבגד על ידי גיהוץ וכיבוס הממרקים אותו. והטוהר השלם באדם הוא אשר יכובס מתוכו ומעצמו ולא בדברים חוצה לו. ולזה אמר שתשוב מעצמה קודם שיבאו עליה הייסורין הממרקין, כי אם תכובס בנתר העונשים, ותרבה לה בורית הייסורין, תמיד ישאר הכתם לפניו נכתם ונחתם, כי לא שבה כי אם מיראת העונשים, הרי היא תשובה פחותה וחסרה. מה שלא יהיה כן אם תכבסי מרעה לבך מעצמך, כי אז ודאי תושעי. [אומר שגזר דין היינו הענש. כלומר: החוזר בתשובה מפני הענש והיסורים לא שב מאהבה ולכן חטאו לא נמחה לגמרי, שהרי אלמלא הענש היה ממשיך לחטוא. אבל השב מאהבה חטאו נמחה לגמרי.]

(עקדת יצחק, שער פ"ו)

"דרשו ה' בהמצאו" אימת? - בין ראש השנה ליוה"כ

כי יו"ד ימים אלו מסוגלים לתשובה, ובזה יכיר אדם רב טוב מהמקום לברואיו וחפץ חסד וטובת ברואיו, כי ימים אלו מיוחדים לתשובה, ואשרי אנוש לא יעבור רגע אחד מהן בלי עסק בעבודת ה' והרהור בתשובה, ולכן כתב האר"י ז"ל [מובא באור צדיקים, סי' ל"ו סעיף ג' בשם הרמ"ק] שינהג בהם כמו חולו של מועד לבל יעסוק במו"מ ושום מלאכת עבודה כ"א בדבר האבד, וזולתו יהיה כל עסקו לפשפש במעשיו.
...והנה כן הדבר (כמו שהגשם בא לעולם כתוצאה מתהליכים המתרחשים גם למטה, על הארץ) בתשובה. צריך להתעוררות דלתתא מלמטה, והאדם צריך לעשות מעט בתשובה, אבל אח"כ הקב"ה עוזרו.
...ואם כן ביו"ד ימי תשובה מעורר אותנו בתשובה בלי התעוררות דלמטה כלל, רק הוא מעורר אותנו כעין מעשה בראשית שהיה כטל לישראל, וזהו דרשו ה' בהמצאו, שהוא ממציא עצמו לנו טרם קראינו אליו, רק אדרבה הוא נמצא מקודם לעורר לבנו לתשובה, ולכן אם אדם יתן ללבו ירגיש בלבו תמיד ביו"ד ימים אלו רוח התעוררות לתשובה ויראת ה', אף שמפליג לדברים אחרים מ"מ לבו דופק לתשובה, והוא כי הקב"ה מעורר אותנו בימים אלה לתשובה בלי הכנה דלמטה, וא"כ איפה כי ה' חפץ בנו וקורא אותנו לעבודתו ולתשובתו, איך נעבור רגע א' ח"ו לבטלה. [עשרת ימי תשובה מסוגלים לתשובה מפני שבהם ממציא הקב"ה את עצמו לישראל אפילו בלי התעוררות מצידם.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש א)

אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע שנאמר (לכן) [ולכן] נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה אמר רבא בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה אביי אמר בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים

מבאר שתשובת סוגי בני אדם דומה להכשרת כלים. כי כמו שהכלים יש מהם שבולעים הרבה מן האיסור ולא יוכל לצאת ע"י שטיפה ואין להם תקנה כ"א בשבירה, ואילו עמי הארץ שתקנתם שבירת הלב היינו שישפיל עצמו ויש מהם שאינן בולעים הרבה מן האיסור ויש להם תקנה בשטיפה, ואילו תלמידי חכמים שתשובתם במים היינו בלימוד תורה ומצוות.

(כלי יקר, ויקרא פרק ו פסוק כא)

יח ע"ב

צום השביעי זה שלשה בתשרי, שבו נהרג גדליה בן אחיקם, ומי הרגו, ישמעאל בן נתניה הרגו, ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו, ואמאי קרי ליה שביעי, שביעי לחדשים.

מוצא לכך רמז, מהפסוק העוסק במסעי ישראל במדבר ושם כתוב, ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים. על צד הרמז יש לפרש, שלכך הזכיר שני קצוות אלו, לפי שפרשה זו מדברת ממיתת אהרן, ודבר זה יש בו רמז בתחילת פרשת מסעי, וימת שם בשנת הארבעים וגו' בחודש החמישי באחד לחודש. הוא חודש אב, שבו נשרפה בית אלהינו, והוקבע לבכיה לדורות, מזמן המרגלים, כדי להורות, ששנים אלו שקולים, על כן נזדמנו בחודש אחד, וזהו הרמוז מבית הישימות, כי הוא לשון שממה וחורבן הבית, ואבל השיטים, הוא לשון ארז, ורמז אל הזמן שנתאבלו בו על הצדיק, שנמשל לשטה וארז, ונזדמנו שניהם לפונדק אחד, וחבור שני קצוות אלו מורה ששקולים המה כאילו הקצה האחד, היה מרגיש, אבל השיטים, דהיינו האבילות על נפש הצדיק, והקצה השני היה מרגיש, בצער בית הישימות.
ותדע כי בילקוט בישעיה (נט.) מסיק בפסוק הנני יוסיף להפליא את העם הזה. (ישעיה כט יד) גדול סילוקם של צדיקים לפני מי שאמר והיה העולם יותר מן צ"ח קללות שבמשנה תורה ומחורבן בית המקדש. קשיין אהדדי כי רז"ל אמרו במס' ראש השנה ששקולים המה וכאן אמר גדול סלוקן, והבט ימין וראה כי במדרש הזכיר לשון סלוקן ובגמרא אמרו מיתת צדיקים, ובמדרש הזכיר לשון חורבן בית המקדש ובגמרא אמרו כשריפת בית אלהינו.
והביאור לכל זה, כי לשון חורבן בית המקדש מורה על הזמן שחומר הבית מעצים ואבנים נשאר קיים אך שנחרב כי יצא ממנו כל הדרו והודו דהיינו סילוק מן הבית כל הדברים רוחניים שהיו בו, אבל לשון שריפת בית אלהינו קשה מזו כי נוסף על סילוק הרוחניות משם גם החומר נשרף. כמו כן בצדיקים כשמזכיר לשון מיתה הוא מדבר כנגד החומר כי הגוף מת אבל הנשמה אינה מתה כי חיה אבל לשון סילוק שייך על הנשמה ולא על הגוף כי היא לבדה העולה כמ"ש (קהלת ג כא) ריח בנ"א העולה היא למעלה. והנה מיתת צדיקים דהיינו הדבר הנוגע בחומר גוף הצדיק ודאי דבר זה שקול כשריפת בית אלהינו החומר של ביהמ"ק, אבל סלוקן של צדיקים דהיינו רוח בני האדם המסתלק ועולה למעלה דבר זה מתיחס לחורבן בית אלהינו דהיינו יציאת הרוחניות משם.
ומה שאמר שזה גדול מזה, לא שזה גדול במהות אלא שהנזק המגיע לעולם בסילוק נשמת הצדיק הוא גדול מן הנזק המגיע לעולם בסילוק הרוחניות מן הבית המקדש, כי יש לדקדק מהו שאמר לפני מי שאמר והיה העולם למה לא אמר סתם לפני הקב"ה. אלא ודאי שבא ליתן טעם למה זה גדול מזה ואמר לפי שהקב"ה אמר והיה העולם וחפץ בהוויתו וקיומו, ונפש הצדיק נותן יותר הוייה וקיום לעולם יותר מכל הרוחניות שהיו בבית המקדש, לפי שצדיק אחד יסוד עולם ונשמתו חצובה מתחת כסא כבוד על כן יש בה קדושה גדולה ונותנת הויה וקיום לכל העולם .
ותדע שכן הוא שהרי מביא על זה פסוק הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו, ומאי משמע שמדבר בסילוקן של צדיקים אלא ודאי בסילוק הנפש המשכלת היא שקראה חכמת חכמיו כי נפש המשכלת היא נותנת קיום והויה לכל העולם וסלוקה גורם שעמודי עולם ירופפו. וזה דבר אמיתי ונכון ראוי לצרפו לפסוק זה על צד הרמז.

(כלי יקר, במדבר פרק לג פסוק מט)

...מקדם (בזמן בית המקדש) היו הם (ישראל) משפיעים לאומות, והיו הם בבחינת זכרים, ואומות העולם נקבה, אבל בגלות הם מקבלים מאומות העולם והם זכרים, ואנחנו נקבות המקבלים שפע... אך זהו לאחר גדליה בן אחיקם, אבל בחייו היותו צדיק גמור, היה הוא המקבל, ועל ידו מקבלים ישראל, ולכך במותו אמרו "שקולה מיתתו כשרפת בית אלהינו", להיות כי מותו גרמה רעה לישראל כמו בית המקדש, כי כל זמן היותו חי קבלו ישראל על ידו השפע כמו על ידי בית המקדש.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש י)

כל זמן שהצדיק בעולם, שכינה שורה, מרגיש בלבם שפונה מהם ונפיש חרון אף. ולכך בהעדר הצדיק נסתלקה שכינה, ואין כל כך חרון אף... כי אין דומה העובר על צווי המלך בפני מלך או שלא בפניו.
ולכך בהעדר הצדיק נעדרה השכינה, ולכך אמרו [ראש השנה יח ע"ב] שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית המקדש.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש יד)

כ ע"ב

נולד קודם חצות בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה לא נולד קודם חצות בידוע שלא נראה סמוך לשקיעת החמה

וזה יסוד המאמר, נולד קדם חצות, בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה, כאלו אמרו נולד קדם חצות יום שבת בירושלים בידוע שנראה ביום שבת סמוך לשקיעת החמה כי שם יום השבת מתמיד י"ח שעות אחר שהפסקה קריאת השם במקום שהתחל בה עד אשר שבה השמש להופיע בנקדת הרום של שמי ארץ ישראל אחר יום ולילה אותה שעה יראה מולד הירח בהכרח למי שנמצא אז בקצה המזרחי של ארץ סין הלא היא לו שעת לפנות ערב ביום השבת וזה מתאים לדברי החכמים צריך לילה ויום מהחדש אולם אז נסתלק שם השבת מכל הארץ הנושבת והתחיל שם היום הראשון.

(ספר הכוזרי, מאמר שני אות כ, ועיין שם בהרחבה)

כא ע"ב

מה אני מקיים בקש קהלת למצוא דברי חפץ בקש קהלת לדון דינין שבלב שלא בעדים ושלא בהתראה יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב יושר דברי אמת על פי שנים עדים וגו'.

מבאר ששלמה רצה להכריע בדינים שונים על פי חכמת הפרצוף שידע, וכך לזהות מי גנב או נאף אך לא הרשוהו חכמים כי כבר ניתנו תורה הדורשת ביסוס דין על עדים.

(רמב"ן, דרשת תורת ה' תמימה)

רב ושמואל חד אמר חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה חסר אחד שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים בקש קהלת למצוא דברי חפץ בקש קהלת להיות כמשה יצתה בת קול ואמרה לו וכתוב יושר דברי אמת ולא קם נביא עוד בישראל

ולפי זה הבאור יהיה החכם בכל התורה על אמיתתה נקרא 'חכם' משני פנים, מצד מה שכללה התורה מהמעלות השכליות, ומצד מה שכללה ממעלות המדות. אלא מפני היות השכליות אשר בתורה מקובלות, בלתי מבוארות בדרכי העיון, נמצא בספרי הנביאים ודברי החכמים שמשימים ידיעת התורה מין אחד, והחכמה הגמורה מין אחר - החכמה ההיא הגמורה היא אשר התבאר בה במופת מה שלמדנוהו מן התורה על דרך הקבלה מן השכליות ההם. וכל מה שתמצא בספרים מהגדלת החכמה וחשיבותה ומיעוט קוניה, "לא רבים יחכמו", "והחכמה מאין תמצא וגו'?" וכיוצא באלו הפסוקים הרבה - כולם יורו על החכמה ההיא אשר תלמדנו המופת על דעות ה'תורה'. אמנם בדברי החכמים ז"ל הוא גם כן הרבה מאד - רצוני לומר, שגם הם משימים ידיעת ה'תורה' מין אחד וישימו החכמה מין אחר - אמרו ז"ל על משה רבנו, "אב בחכמה אב בתורה, אב בנביאים"; ובא בשלמה, "ויחכם מכל האדם" - אמרו, "ולא ממשה" - כי הוא רוצה באמרו 'מכל האדם' - מכל אנשי דורו; - ומפני זה תמצא שהוא זוכר 'הימן וכלכול ודרדע בני מחול', החכמים המפורסמים אז. [חכמת שלמה לא השיגה את חכמת משה השלם.]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק נד)

מבאר שקיבל משה מ"ט תחומי ידע כגון צמחי האדמה הוא שער אחד ובריאת החיות הוא שער אחד עד שהגיע אף לרוח הקודש שידע על אדם אם גנב או נאף אמנם שער אחד הוא לא קיבל והוא ידיעת הבורא בעצמו. שער זה לא נברא כלל כי הוא מעל ההשגה האפשרית. ושער זה הנעלם רמוז במצוות יובל שנת החמשים וכן הספירת העומר עד יום החמשים.

(רמב"ן, הקדמה לספר בראשית)

כב ע"ב

פעם אחת בקשו ביתוסין להטעות את החכמים ושכרו שני בני אדם בארבע מאות זוז, אחד משלנו ואחד משלהם, שלהם העיד עדות ויצא. שלנו אמרו לו כיצד ראית את הלבנה, אמר להם עולה הייתי במעלה אדומים וראיתי שהוא רבוץ בין שתי סלעים וראשו דומה לעגל ואזניו דומות לגדי וקרניו דומות לצבי וזנבו מונחת לו בין ירכותיו, והציץ בי ונרתעתי ונפלתי לאחורי, ואם אין אתם מאמינים בי הרי מאתים זוז צרורים בסדיני. אמרו לו מי הזקיקך לכך, אמר שמעתי שבקשו להטעות את החכמים, אמרתי אלך ואודיע להם, שמא יבואו בני אדם שאינם מהוגנים ויטעות את החכמים. אמור לו מאתים זוז נתונות לך במתנה והשוכרך ימתח על העמוד.

כיון העד החכם הזה בחידתו זאת הנכבדת, להורות הסבות שבעבורם יצאו מכלל מה שנאמר עליהם (דברים ד') רק עם חכם ובנון הגוי הגדול הזה. והנה מפני שהירח היתה סימן האומה הזאת מהטמעים שנזכרו בפרשת החודש הנזכרת, לזה כשנשאל איך ראה אותה, הוא כיון אל הנמשל, ואמר כי היה עולה במעלה אדומים, כי ישראל אשר באקלים ההוא היו תחת יד אדום, ואמר שראה הירח רבוצה וגולה בין שתי אומות כוללות, והם אהלי אדום וישמעאלים, והיה סבת זה כי ראש האומה הזאת דומה לעגל, כלומר שמראשיתן חטאו בעגל, ומשם ואילך לא סרו ממחשבת עבודת אלילים כל ימיהם. ואזניו לגדטי, כי כמו שהגדי בקטנותו הוא טוב למאכל ועולה בשלחן מלכים, וכל עוד שיגדל הולך ופוחת, כך היו ישראל ראשיתן טוב למשמע אזנם כשאמרו בסיני נעשה ונשמע (שמות כ"ד) ואחר כך נזורו אחור כי נעשו תישים גדולים, ולא עוד אלא שנעשו להם קרנים לנגח בהם כלפי מעלה. וקרניו לצבי, כי כמו שהיו קרני הצבי חלושות, ומדי שנה בשנה הן נעקרות ונופלות, כן היו קרני העוז אשר לזאת האומה כבר נגדעו ותעלולים ימשלו בם, וכמו שנאמר (איכה ב') גדע בחרי אף כל קרן ישראל. ועוד ראה שזנבו מונחת לו בין ירכותיו, כי הוא סימן הפחד ומורך הלב בחיות בעמדם לפני הבעלי חיים המושלים עליהם. והכלל, שהסבות שקדמו הביאום אל ההכנעה והפחד בהרבה מעניניהם, וגם בנפילה אל ההטעאות כאלו שחשבו עליהם הביתוסים, כי אין עוד נביא להגיד להם מה יענו מלאכי גוי. ובראותו הרעה אשר ימצא את עמו בכל זה, נרתע ונפל לאחוריו, ואמר שכבר נדבה רוחו אותו להפסיד המאתים זוז משכירותו, ולגלות אזן החכמים, דכיון שלא עשה שליחותם צריך הוא להחזירם. אמנם אם אין אתם מאמינם בי בדבר החידה, הרי הם צרורים בסדיני ואזכה בהם שכבר עלה בידם מה שרצו מהטעאה. והם אמרו לו שהם מאמינים אותו ומפקירים אותם אצלו, דהפקר בית דין הפקר, או שנתנו לו אמרו לו שהם מאמינים אותו ומפקירים אותם אצלו, דהפקר בית דין הפקר, או שנתנו לו אחרים. [מבאר שהדמות המתוארת ע"י העד היא משל לעם ישראל בתקופתו. והוא נרתע ונפל לאחוריו כי נבהל מהבייתוסים ולכן ותר על הכסף, וביה"ד נתנו לו אותו.]

(עקדת יצחק, שער ס"ז)

כג ע"א

ואמר רבי יוחנן, אוי להם לעובדי כוכבים שאין להם תקנה, שנאמר תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף ותחת העצים נחשת ותחת האבנים ברזל, תחת רבי עקיבא וחביריו מאי מביאין? ועליהם הוא אומר ונקיתי דמם לא נקיתי.

אומות העולם צריכים לשלם כל מה שהרגו מישראל במיטב, וכמו שאמרו חז"ל [ראש השנה כג.] תחת הנחשת אביא זהב, תחת רבי עקיבא וחבריו מה תמורה יש, וידוע דכל איש מישראל יכול להשיג השגות מבחר שבנביאים עד משה ע"ה, ואפילו רשע יכול לשוב להגיע למדרגה גדולה מאוד, ולכך האומות שהורגים רשעים שבישראל, לעת יום נקם ושלם צריכים לשלם כאלו הרגו צדיקים, דאילו היו חיים, היו יכולים לשוב ולהגיע למדרגה גדולה, ולכך אמר אסף, אע"פ שהרגו לעבדים, יש להם לחשוב כאילו הרגו לחסידים, כי היו יכולים להגיע לכך, ועליהם לשלם באופן זה, וכן הדברים אם הורגים לפרחי ישראל, יענשו כאילו כבר הגיעו למדרגת נביאים, כי אילו היו קיימים כנ"ל.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יא)

כג ע"ב

אמר רבי יוחנן מימיה לא ראתה חמה פגימתה של לבנה, למה כן מפני דרכי שלום, שנאמר המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו

ואין צריך לומר שיראה זה הראות נגלה בענין רבויים והסכמת אישיהם ושלומם אלו עם אלו, לשמור חקם ומנהגם במה ששמם בוראם אלו על אלו ואלו תוך אלו, כאשר ראתה חכמתו יתעלה. ואלו ישוער שתתבטל הסכמתם זו בצד מן הצדדים, אי איפשר להתקיים, וכמו שאמרו ז"ל (ראש השנה כ"ג ע"ב) אמר רבי יוחנן מימיה לא ראתה חמה פגימתה של לבנה, למה כן מפני דרכי שלום, שנאמר המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו (איוב כ"ה). ומאמר זה הוא נפלא מאד אל כוונתינו, כי הנה באמת הבלתי אפשרות והנמנע הקיים שיפול בשתראה החמה פגימתה של לבנה בשום צד, הוא עצמו ענין השלום וההסכמה המחוייבת לקיום מציאותם, שאם תראה החמה פגימת הלבנה, הנה תבטל החמה מטבעה ויפסד כחה אשר הוא להאיר אל עבר פניה, ושלא יראה לפניו דבר סמוך. ועל זה הענין נמצא ג"כ (במדרש ד"ר פ' ה') אמר רבי לוי אין אחד מהמזלות הללו שהם מהלכים ברקיע שרואה מה שלפניו אלא מה שאחריו, כאדם שעולה בסולם ופניו לאחוריו, שיהא כל מזל ומזל אומר אני ראשון, הוי עושה שלום במרומיו. הנה שקראו שלום אל תכלית יושר סדרן ותוכן מצבן, עד שאי אפשר ליפול שום שבוש ובלבול בשום מעשה ממעשיהם. [מבאר שהשלום הוא השלמות והתיאום בין הברואים, כך שכל אחד ממלא את תפקידו ונמצא העולם שלם.]

(עקדת יצחק, שער פ"ז)

כד ע"ב

והתניא אשר בשמים לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ממעל לרבות מלאכי השרת כי תניא ההיא לעובדם

תימה גדול, והוא שמצינו יהושע שהשתחוה למלאך כמו שכתב הכתוב.
ויאמר וגו' שר צבא ה' עתה באתי ויפול וגו'. והוא מן התימה איך היה מותר זה ליהושע שהרי כתיב: אשר בשמים ממעל, ואמרו רבותינו ז"ל לרבות מלאכי השרת?. ואין ספק שכמו שאסור לזבוח ולקטר בלתי לה' לבדו, כן אסור להשתחוות, כמו ששנינו בפרק ארבעה ממונות אחד המזבח, ואחד המקטר, ואחד המנסך, ואחד המשתחוה, ואיני מוצא בכל מקום מי שהשתחוה למלאך אלא בלעם שלא היה מכללנו שכתוב בו. ויקוד וישתחו לאפיו. ...וא"כ איך הורשה יהושע להשתחוות למלאך הנראה אליו?
אבל התשובה בזה: כי אותו המלאך שנראה אל יהושע הוא המלאך שהובטחו, באמרו הנה אנכי שולח מלאך וגו', אלא שמרע"ה בטל זה כל ימי חייו, שלא יהיו מונהגים כי אם ע"י הש"י לבדו. לפיכך אחרי מות מרע"ה נראה זה המלאך בעצמו אל יהושע. וכך אמר בתנחומא: אני הוא שבאתי בימי משה רבך ודחה אותי ולא רצה שאלך עמו. ואמר עוד בטל שלא ימסרו להם שר כל ימי מרע"ה. וכיון שמת משה חזר אותו השר למקומו, שכן יהושע ראה אותו שנאמר ויהי בהיות יהושע ביריחו וגו' ויאמר לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי, לכך נאמר הנה אנכי שולח מלאך לפניך. ומפני שידע יהושע שזה המלאך. שנאמר עליו "כי שמי בקרבו", ראה שהוא מן הראוי להשתחוות לו [למלאך] כמשתחוה אל הש"י ועשה כן. וזהו טעם מה שכתוב בפרשה זו.

(דרשות הר"ן, הדרוש הרביעי)

כה ע"א

...נטל (ר' יהושע) מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל ר"ג ביום שחל יוה"כ להיות בחשבונו...

ימין ושמאל. אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין, לשון רש"י. וענינו, אפילו תחשוב בלבך שהם טועים, והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך, תעשה כמצותם, ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה, אבל תאמר כך צוה אותי האדון המצוה על המצות שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו. [צריך אדם לציית לבית הדין הגדול אפילו ברור לו שאין הדין עמם. שנאמר "על-פי התורה אשר יורוך ועל-המשפט אשר-יאמרו לך תעשה לא תסור מן-הדבר אשר-יגידו לך ימין ושמאל". לפיכך נהג ר' יהושע כפי שנהג.]

(רמב"ן דברים יז, יא)

אמר להם רבן גמליאל לחכמים כך מקובלני מבית אבי אבא פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה אמר רבי יוחנן מאי טעמא דבי רבי דכתיב עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו שמש הוא דידע מבואו ירח לא ידע מבואו

קטן שבישראל אומר תמיד היאך נבראו כל הנבראים ומי הקודם בתולדתו לאחר, וחכמים שבישראל יש להם ידיעה בפסוקים האלו לכל מעשה בראשית, ולמדת השמים והארץ והשמש והירח והכוכבים לגבהותם ושפלותם, ולקדרות המאורות, כמו שאמרו, לכי ומעטי את עצמך שהוא ענין המולד, וכל מה שאמרו, פעמים בא בארוכה פעמים בא בקצרה נולד קודם חצות שפי' סחוב אשורטא, [הכוונה לרבי אברהם בן חייא] בכל יש רמז בפסוקים האלו, וכן תקון סוד העבור והתקופות נודעים מפסוק, והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, במנין אותיות וגימטריאות וג"ש נרמזים בפרשה. [מבאר שידיעה זו שמוסרת הגמרא וכן שאר ידיעות בקידוש חדשים יש להם רמז בתורה שבכתב]

(רמב"ן, דרשת תורת ה' תמימה)

אמר ליה רבי לרבי חייא זיל לעין טב וקדשיה לירחא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים

ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר קצו) יזכיר סוד בשם אלה הילודים - אמרו איקרי זרח על שם החמה שהיא זורחת תמיד, ופרץ על שם הלבנה הנפרצת לעתים ונבנית לעתים ... והנה לדעתם היה שם הלבנה לפרץ מפני מלכות בית דוד, והיו תאומים כי הלבנה מותאמת בחמה, והנה פרץ תאום לזרח הנותן יד, והוא בכור בכח עליון, כמו שאמר (תהלים פט כח) אף אני בכור אתנהו וזהו מאמרם (ראש השנה כה) בקדוש החודש דוד מלך ישראל חי וקיים והמשכיל יבין [מבאר שדוד קשור ללבנה כי הוא בא מפרץ שנקרא כן על שם הלבנה הפורצת ועולה].

(רמב"ן על בראשית פרק לח פסוק כט)

אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מוטעין, אפילו מזידים

חלילה לאל מהסכים עם השוגגין והמוטעין, כל שכן עם המזידים, וכי מפני התועים ישתבשו סדרי עולם. ועוד, כי מה לו יתעלה ואל סנהדראות של מעלה, אל סדר השנים וקבועי החדשים ומועדים, שאמר אין לי מועדים אלא אלו, הכימי אנוש ימיו ושנותיו כימי גבר...
והיה הטעות אשר יפול בזה גדול השיעור, עד שלא לבד יפול השיבוש בהפסד הקיבוע ההוא, אבל שיחטיא הכוונה בכל הענינים הנמשכים מסדר הזמנים, העבודות והקרבנות הנזכרים בהקדמה השנית, יחוייב מזה שהקיבוע האמתי לא יהיה בשום זמן, זולתי אותו אשר יוכל להסכים עליו דעת החכמים שבכל דור ודור כמות שהם, בין שיסכימו אל האמת הברור, בין שיימינו או ישמאילו לסבה מהסבות השלש שזכרנו, כי הם אשר כיוונו חז"ל באומרם אפילו שוגגים אפילו מוטעין אפילו מזידין. כי הטעות בחשבון שהנחנו ראשונה הוא שוגג ודאי. והענין השני הם ודאי מוטעין בו מהזולת, וכמו שאמר העד הנאמן בקשו להטעות את החכמים. אמנם השלישי הוא המזיד, לא שזדו לעשות שלא כראוי ח"ו, אלא שהטעות הזה כבר עשאוהו מדעתן, כסבורין שהיו צריכין לטעות כדי לתקן. וכן אמר וכי יזיד איש על רעהו להורגו בערמה, להוציא האב הרודה בבנו והרב בתלמידו, שאף על פי שהן מזידין אינן מערימין (מכלתא משפטים פ' ד'). והכונה, כי אם שהיו יודעין בהכאה ומכוונין בה, לא כיוונו להרוג, כי אם ליסר. וכן אלו כיוונו לטעות מהחשבון, אבל לא כיוונו לקלקל כי אם לתקן. ובכלן אמרו שתסכים בהם דעת עליון, אחר שסדר זמנים אלו אינם אלא לצרכם, ובדבר הזה התנחם ר' יהושע כשאמר לו רבי עקיבא דרשה זו, והשיב עקיבא נחמתני (ראש השנה כ"ה ע"א) והכוונה, כי אף על פי שיחשב לו לטעות מעשה רבן גמליאל, כבר הסכימו בו מן השמים. [מקשה איך יסכים ה' עם מזידין ושוגגים ומוטעים, ומתרץ שאין לפני ה' זמנים. הזמנים הם עניני השנויים של בני האדם, ומכל בני האדם בחר ה' רק את ישראל. וכיון שא"א לעולם בלי טעויות, מה שקובעים חכמי ישראל הוא הקובע. עוד הוא מבאר שבמשנה ובגמ' מובא מקרה של שוגגים, מקרה של מוטעים ומקרה של מזידים.]

(עקדת יצחק, שער ס"ז)

בא לו אצל רבי דוסא בן הורכינס אמר לו אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו שנאמר ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה

ולפיכך ראוי לכבד החכם מהם, ולהושיבו במעלה נכבדת, בשביל שהגיעה ההוראה אליו, ושהוא בדורו כמו אלו בדורם. וכן אמרו (ראש השנה כה.), אם באנו לחקור אחר בית דינו של ר"ג וכו'. ואמרו (שם) שמשון בדורו כאהרן בדורו, יפתה בדורו כשמואל בדורו. ובענין זה יש מוסר גדול לבני אדם, שלא יאמרו מדוע נקבל משפט פלוני, או תקנת דיין פלוני. ואין הדבר כן, שהמשפט אינו לפלוני השופט, אלא להקב"ה שצוה אותנו בו, כמו שנאמר (דברים א), כי המשפט לאלהים הוא. אבל הכל משפט אחד, וקבלוהו איש מפי איש, על הדורות החולפים [מבאר שאין לנו אלא לחלוק כבוד לשופטי ודייני כל דור, כי המשפט לאלוקים הוא, ומתברר על ידי חכמי כל דור].

(הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות)

ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה וקיבלן רבן גמליאל אמר רבי דוסא בן הורכינס עדי שקר הן היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה אמר לו רבי יהושע רואה אני את דבריך שלח לו רבן גמליאל גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך

על דעת רז"ל ירמוז [הפסוק החדש הזה לכם] כי מצוה זו [של קידוש החודש] מסורה לב"ד, וכי המועדות כלם תלוים בקדוש ב"ד, ושהמערער אחריהם בדבר מן הדברים שהסכימו גם כי יטעו בהסכמתם חולק על התורה, כמו שראינו ששלח רבן גמליאל לרבי יהושע שיבא אליו במקלו ובתרמילו ובמעותיו ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו. וכן עשה, לפי שהתורה צותה ללכת אחרי מה שיסכימו חכמי הדור, גם אם יסכימו הפך האמת אחרי אשר כן הוא הסכמתם ודעתם.

(דרשות הר"ן, הדרוש השלישי)

וצוה אליהם שיתנהגו בדבר ההוא על פי מה שיבררו בית דין הגדול העומד בלשכת הגזית כאמרו: כי יפלא ממך דבר וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו, על פי התורה אשר יורך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל וגו'. ובא בקבלת רז"ל אפי' אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, כלומר אפילו ברור לך הדבר שאין האמת כדברי הוראת הסנהדרין אעפ"כ שמע אליהם, כי כן צוה ה' ית' שננהוג בדיני התורה ומצותיה כפי מה שיכריעו הם, יסכימו לאמת או לא יסכימו. וזה כענין ר' יהושע עם רבן גמליאל שצוהו רבן גמליאל שיבא [במקלו] במעותיו [אצלו] ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו וכן עשה. שאחר שהש"י מסר ההכרעה אליהם מה שיסכימו הם הוא מה שצוה ה' בדבר ההוא. ועל זה אנו בטוחים במצות התורה ובמשפטיה, שאנו מקיימים רצון שם ית' בהם כל זמן שנסמוך על מה שהסכימו [בהם] גדולי הדור.

(דרשות הר"ן, הדרוש האחד עשר)

כה ע"ב

אומר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם לומר לך ירובעל בדורו כמשה בדורו בדן בדורו כאהרן בדורו יפתח בדורו כשמואל בדורו ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הציבור הרי הוא כאביר שבאבירים

וכן יראה לי שענין גדעון בגיזה וזולתה - אמנם היה ב'מראה'; ולא אקראהו 'מראה נבואה' גמור - שגדעון לא הגיע למדרגת הנביאים - כל שכן למדרגת המופתים - ותכליתו שישיג ב'שופטי ישראל', וכבר מנוהו 'מקלי עולם', כמו שבארנו; ואמנם הכל - בחלום, כחלום לבן ואבימלך, כמו שזכרנו. [מבאר שכיון שמנו חז"ל את גדעון מקלי עולם הרי לא יתכן שמה שראההיה נבואה ואם כן כל עניין הגיזה והטל היה בחלום ולא ניסה את הקב"ה בהקיץ ולא במראה הנבואה אלא בחלום.]

(מורה נבוכים, חלק ב פרק מו)

וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו? הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו...

אין הכוונה רק לומר שגם מהשופט שבימיך ראוי לך ללמוד, אלא שאין לך שום שופט אחר, אלא זה שבימיך!

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת וישלח מאמר יד' עמ' ס)

כו ע"א

אמר רבי שמעון בן לקיש כשהלכתי לתחום קן נשרייא היו קורין לכלה נינפי ולתרנגול שכוי לכלה נינפי מאי קרא יפה נוף משוש כל הארץ ולתרנגול שכוי אמר רב יהודה אמר רב ואיבעית אימא רבי יהושע בן לוי מאי קרא מי שת בטוחות חכמה או מי נתן לשכוי בינה מי שת בטוחות חכמה אלו כליות או מי נתן לשכוי בינה זה תרנגול

אולי יקראו התרנגול כן [שכוי] כי הוא בעל לב כמו שאמרועז בעופות תרנגול, ועיקר הכתוב על הלב ידבר[ שיש עזות בלבו] ..והנה הכתוב מייחס החכמה אל הכליות להיותם מחשבות בלילה לדעת את בוראן.. על כן חבר להם התרנגול המתבונן בשעות הלילה לקלס לבוראו ..או כסוד פרק שירה והוא ידוע.

(רמב"ן, באור לספר איוב, פרק לח)

דאמר רב חסדא: מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה, לפי שאין קטיגור נעשה סניגור.

קח לך עגל - ...עוד נראה לומר, כי אומרו לך, כי זה יהיה לו לאות עולם, כי לא עשה הוא העגל בכוונה חס ושלום ולא טעה אחריו אלא שבא על ידו בלא כוונה ובלא מחשבה רעה, ולצד זה יועיל לכפר בעגל, מה שאין כן ישראל, לצד שמעשיהם בעגל הוא בחינת המזיד, ולא יבא העגל לחטאת להם והוא אדרבה קטיגור, ותמצא (ויק"ר כא י) שהקפיד ה' על אהרן לבל יכנס לבית ה' פנימה ביום הכיפורים בבגדי זהב לצד שעשה העגל זהב.
ויש להעיר בזה, למה צוה ה' שיביא עגל בן בקר לחטאת, והלא החטאת באה לכפרה ואין לך סניגור בעולם כזה, ונראה כי האדון ברוך הוא שפט בצדק הדבר, לצד כי אהרן לא עשה שום פעולה בבחינת מעשה העגל, כי לא ציירו ולא הכינו, ואינו צריך לומר שלא האמין בו ולא טעה אחריו חס ושלום, כמאמרו למשה (שמות לב כד) ויצא העגל, פירוש מעצמו יצא, על ידי מעשה אשר עשו ב' מכשפי ערב רב יינוס ויומברוס כמאמרם ז"ל (תנחומא תשא יט).
ומעתה המעשה שעשה הוא בבחינת הזהב שאמר להם (שמות שם) למי זהב התפרקו, ולקח מידם ויצר אותו בחרט, ומעשה זה עשהו בידיעה שלימה, והגם שטעמו היה לצד יראה מישראל לבל יהרגוהו כחור, גם היה מאבד להם הזמן עד שיבא משה, אף על פי כן הרי עשה מעשה בלתי הגון, אשר על כן אמר ה' שיביא העגל לכפר על הדבר שיצא על ידו שלא בכוונה, אבל הזהב שמעשה שעשה בו היה בכוונת המכוון אמר ה' לא יראה בו לפני ולפנים שלא יעשה קטיגור סניגור (ויק"ר כא י), מה שאין כן ישראל, שחטאו בעגל, אינם יכולין להביא עגל לכפרה, לזה צוה ה' שיביאו שעיר עזים.
עוד נראה לומר בהעיר איך אנו אומרים (שם) אין קטיגור נעשה סניגור בענין הזהב, והלא אמרו (ערכין טז,) ארבעה בגדי זהב של כהן גדול מכפרים על ארבעה מיני עבירות וכו', אם כן קטיגור נעשה סניגור.
וההכרח ליישב כי ישתנה כפרת חוץ מכפרת פנים, שכפרת פנים מלבנת החטאים כשלג, וזה לך האות לשון של זהורית (יומא סז.) ודבר זה הוא מופלא, וצריך שלא ימצא בו רושם העון כלל, ואשר על כן הבגדים להיותם בחוץ מכפרים הגם היותם מין זהב, מה שאין כן כפרת פנים, וגם לפי חילוק זה ישתנה חטא של אהרן בזהב מחטאם של ישראל בעגל, כי אהרן מכפר בחוץ בבגדי זהב, וישראל אינם מתכפרים בעגל, כי חטא אהרן בזהב שוגג גמור היה, בלקיחתו ובנתינתו בחרט, מה שאין כן ישראל, ולזה לא יתכפרו בעגל אפילו בחוץ, והבן. [מבאר שאהרן נצטווה להקריב עגל בחנוכת המשכן, ולא נאמר שם שיהא הדבר קטרוג עליו, כיוון שלא התכוון כלל ליצירת העגל, ואף כשחטא באיסוף ובהכנת הזהב - עשה זאת בשוגג, ולכן עבודות החוץ של הכה"ג כן נעשות בבגדי זהב.]

(אור החיים, ויקרא ט, ב)

כט ע"א

והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלין כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים.

ולפי זה דן אותם השם יתעלה על פי דרכם, אמר כיון שאין חפצכם לחיות כי אם על המנהג הטבעי, אף אני אעשה זאת לכם, שאניח הנחשים השרפים אשר במדבר הגדול ההוא לטבעם, ולא אחסום פיהם מהזיק לכם כמו שעשיתי עד הנה, וכן עשה וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש וגו'. אמר, שידעו והכירו שאי אפשר להם בארץ ההוא לחיות רק דרך נס. ולזה הודו במה שחטאו עליו ראשונה, ובקשו ממנו שיתפלל על חזרת הנס ההוא למקומו.
וזהו מה שאמר לו השם יתברך למשה אחר תפלתו עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. והוא שיכירו וידעו הענין הגדול הנסיי הזה שיחיה המוכה במכת ויתרפא החולה במחליא, כמו שכתב הרמב"ן ז"ל שההזדכרות או ההסתכלות במזיקים או בתמונתם ימיתם, והוא קיום ענין האמונה ביכולת האלהי, אשר עליה נאמר וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב'). והוא שאמרו חז"ל וישימהו על הנס, מלמד שזרקו למעלה ועמד באויר (במ"ר פ' י"ט), לרמוז להם על פי ה' כי כמו שהיותו עומד באויר הוא נס מפורסם, כן הוא נס גמור שהנחשים השרפים המצויין ביניהם לא ירעו ולא ישחיתו, ומתוך זה יחזרו לבוראם לדעת ולהכיר מעשה ה' כי נורא הוא, וכל זה שוה לפי מה שהורגלנו בו מענין הנסים.
... והנה שני הענינים הנזכרים בהגדה זו ממלחמת עמלק וממעשה הנחש, הם מעידים פה אחר עדות נאמנה על כל מה שאמרנו כי ההסתכלות כלפי מעלה וכלפי מטה הוא עלוי הרוח ושבר הרוח שאמרנו. ואמר שעשה משה כן וישימהו על הנס כאשר צווה.
ומה נכבד טעם אומרם שזרקו למעלה ועמד באויר (במ"ר פ' י"ט) שזכרנו ראשונה, להודיעם כי כמו שהוא נס בו העמידה באויר, ככה הוא נס הגעת הנזק להם מהם, כי בהפך מזה כבר הוא ידוע להם ואין צריך לו מופת.
ואמר שהגיע מהכרתם לשיעור שכוון מהשם יתעלה והיה אם נשך הנחש והביט אל אמתת הנס ההוא וחי. ואין ספק כי היא רפואה אמתית עצמית אי אפשר בענין אחר. [מסביר שבני ישראל מאסו במן כי הוא נסי, וה' למד אותם שא"א בלי נסים. לכן הושם הנחש על נס, והוא מלמד שהכל מאת ה' והכל נס.]

(עקדת יצחק, שער פ"א)

וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאין. ואם לאו, היו נימוקים.

דיהיו כל חמדתם ותאותם (שזה מה שמרומז בנחש) לצורך עליון, והם חיים.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ו)

לא ע"א

דאמר רב קטינא שיתא אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא (אמר אביי) [אביי אמר] תרי חרוב שנאמר יחיינו מיומים

והענין אשר נלך סביבו כבר התבאר, והוא, שהפסד זה העולם והשתנותו ממה שהוא או השתנות דבר מטבעו והמשכו לפי השינוי ההוא - הוא דבר שלא בא אלינו בזה דבר נביא ולא דבר חכמים עוד. כי אמרם, "שיתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב" - אינו העדר המציאות לגמרי, לאמרו, 'וחד חרוב' - הורה על השאר הזמן. וזה עוד - מאמר 'יחיד', והוא על צורה אחת; ואשר תמצא לכל ה'חכמים' תמיד, והוא - יסוד יעשה ממנו ראיה כל אחד מ'חכמי המשנה' ו'חכמי התלמוד', הוא - אמרו, "אין כל חדש תחת השמש", ושאין שם התחדשות בשום פנים ולא בשום סיבה; עד שמי שלקח 'שמים חדשים וארץ חדשה' לפי מה שיחשב אמר, "אף שמים וארץ שעתידין להבראות - כבר הן ברויין ועומדין, שנאמר, 'עומדים לפני' - 'יעמדו' ולא נאמר, אלא, 'עומדין'", והביא ראיה באמרו, 'אין כל חדש תחת השמש'. ולא תחשוב, שזה סותר למה שבארתיו; אבל אפשר שהוא רוצה, שהענינים ההם היעודים, הטבע המחיב אותם אז - מששת ימי בראשית הוא נברא - וזה אמת [הרמב"ם סבור שאף שהיות העולם נברא הוא יסוד ביהדת, אמנם כיליונו והפסדו אינו עניין עקרוני ולא דבר על כך נביא או חכם, ומה שאמרו במדרש זה אין הכוונה להפסד גמור אלא כוונה אחרת יש בו שלא כפשוטו ואמנם העולם ימשיך להתקיים אף באלף השביעי.]

(מורה נבוכים, חלק ב פרק כט)

בתחלת היצירה רמז שנות העולם, בששה ימים נברא העולם ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות, אלא רמז למה שאמרו שיתא אלפי שנה הוי עלמא וחד חריב וכו, וכן אמרו במסכת תמיד, בשביעי היו אומרים מזמור שיר ליום השבת מזמור שיר לעתיד לבא ליום שכלו שבת ומנוחה לחי עולמים, כמו שאנו עתידים לבאר, והיינו דכתיב כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, ואינו חסר בי"ת כמו שאמרו המפרשים, אלא רמז כי ששת ימים הם ימי השמים והארץ....כי מתחלת היצירה רמז הקב"ה על הוית העולם. בראשון ברא אור כנגד אלף של אדם הראשון שהיה אורו של עולם, ולא עבד אנוש עבודה זרה עד שמת אדם. בשני, יהי רקיע, ויהי מבדיל, שבו היו נבדלים הרשעים מן הצדיקים ונדונו במים. בשלישי, ותראה היבשה, תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו, שבאלף שלישי ניתנה תורה והיא פירות העולם. ברביעי נתלו המאורות, שבו נבנה בית המקדש ומלכות בית דוד שכתוב בו כסאו כשמש נגדי, והמאור הקטון רמז לבית שני ומלכות מטמונים, ובו ביום חרבו המקדשים, דכתיב ולהבדיל בין האור וגו'. בחמישי, ישרצו המים, ויברא את התנינים, ועוף יעופף, רמז למלכות האומות שאין מכירים את בוראם ופרו ורבו את המים, והעוף ירב בארץ, שהם מושלים בכל העולם. בששי, בתחלתו תוצא הארץ נפש חיה למינה, שכן האלף הששי בתחלתו מאה ושמונה עשר שנים ביד אומות העולם, ואחר כך נעשה אדם בצלמנו, רמז למשיח המכיר את בוראו, והוא בצלם אלהים, שנאמר וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה הוה ועד עתיק יומיא מטה, וכך אמר במדרש אלפא ביתא דרבי עקיבא, יום הדין ומלכות בית דוד באלף הששי. בשביעי, ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת, מכל ימי עולם ההווים, והתחיל העולם הבא, וכן אמרו במדרש, ויברך אלהים את יום השביעי, ברך הקב"ה העולם הבא שמתחיל באלף השביעי. [מבאר שששת ימי הבריאה נוצרו כדי לברר לנו את תבנית ההיסטוריה של ששת אלפי שנה וסיפור הבריאה הוא המקור לדעת חכמינו זו.]

(רמב"ן, דרשת תורת ה' תמימה)

ששת אלפים הוי עלמא וחד חרוב, כלומר שבות, כמו השבת לאחר ששת ימי המעשה.

(של"ה, מסכת פסחים - פרק תורה אור (ג))

לב ע"א

הני עשרה מלכיות כנגד מי אמר (רבי) [רבי לוי] כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בספר תהלים הלולים טובא הוו הנך דכתיב בהו הללוהו בתקע שופר רב יוסף אמר כנגד עשרת הדברות שנאמרו לו למשה בסיני רבי יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם הי נינהו ויאמר (ויאמר) דבראשית תשעה הוו בראשית נמי מאמר הוא דכתיב בדבר ה' שמים נעשו.

והנה יש קידום ואיחור בסדר זכרון החכמים, שהקדים את דברי רב יוסף לדברי רבי יוחנן שקדם לו זמן רב?
אמנם על דרך הפשט נראה לי דחשבינהו כסדר מלמטה למעלה, דהיינו מלמעלה למטה היה סדר עשרה מאמרות במעשה בראשית, אח"כ עשר דברות במתן תורה, אחר כך עשרה הילולים בספר תהלים, ומשום כבודו של רבי להקדימו התחיל הסדר מלמטה למעלה.
ואם אמר יאמר האומר למה באמת דילג ולא אמר הרמז למעלה, דהיינו היה לו לומר נגד עשרה מאמרות, וכן קשה על רב יוסף. אף אתה תאמר לו כי כל אחד אמר לפי דביקותו ומדתו, דמיא להא דאיתא בפרק חלק (סנהדרין צח, ב), מה שמו של משיח, דבי רבי שילא אמר, שילה שמו שנאמר עד כי יבא שילה, ר' ינאי אומר, ינון שמו שנאמר יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו, רבי חנינא אמר, חנינא שמו כו', פירש רש"י, כל אחד דורש אחר שמו. כן בכאן כל אחד אמר לפי מדתו ודבקותו.
רבי מבית דוד קאתי (שבת נו, א), אמר נגד עשרה הילולים שאמר דוד.
רב יוסף היה סיני, כדאיתא (ברכות סד, א), רב יוסף סיני, רבה עוקר הרים.על כן אמר רב יוסף נגד עשר דברות שנאמרו בסיני.
רבי יוחנן, שופריה דרבי יוחנן הוה מדוגמת שופריה דאדם הראשון שהיה תחלת בריאת מעשה בראשית, על כן אמר נגד עשרה מאמרות כו'. וענין שופריה דרבי יוחנן מפליג בבבא מציעא פרק הפועלים (פד, א), ופריך שם, איני, והאמר מר, שופריה דרב כהנא מעין שופריה דרבי אבהו, שופריה דרבי אבהו מעין שופריה דיעקב אבינו, שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון, ואילו רבי יוחנן לא קא חשיב. שאני רבי יוחנן דהדרת פנים לא הוה ליה. משמע דשופריה הוה גם כן מגיע עד שופריה דאדם שהיה עקב שלו מכהה גלגל חמה (זוהר ג, שו, ב), זהו טעם סדר של הנך שלשה. אך הסדר הפשוט הוא - עשרה מאמרות, עשר דברות, עשרה הילולים, על כן קראתי השלושה פרקים בשמות ההם. [מבאר שכל חכם אמר דבר ששייך לעניינו ולאופיו]

(של"ה, הקדמה - (טז))

בראשית נמי מאמר הוא דכתיב בדבר ה' שמים נעשו.

אמנם בשעה שרצה לברוא העולם, הוא עצמו חידש מציאות הכח והפועל, והוא עצמו עשה העולם וכל בריותיו בתחלה בכח ואחר כך בפועל, לחדש מציאות זה של כח ופועל. שבמאמרו הראשון לברוא העולם היה העולם בכח, ואחר יצא אל הפועל ועל זה רמזו רז"ל "בראשית נמי מאמר הוא", ונשתנה משאר המאמרות להיות כאן כלול העולם בכח, טרם צאתו לפועל. ואמנם בחדשו את הטבע בכח, אז נעשו כל הענינים האלה שזכרנו בהשפעה, ואחר כך יצא הכל לפועל כמו שהוכן בכח. [מבאר שהתורה פותחת את סיפור התורהבמילה 'בראשית', מילה זו אינהסיפור דברים בלבד, אלא בה גלומה כל בריאת העולם באופן פוטנציאלי,והאמירות שבאולאחר מכןובראו תבל ומלואה הינן תהליך מתמשך של הוצאה מהכוח לפועל את מה שכבר הוכן כבר.]

(רמח"ל, דעת תבונות, סי' קט"ז)

ולא נאמר 'ויאמר', כי לא היה רק קול בעלמא, שהוא גמר כח מחשבת לבב, ולכך מתרגמינן 'בראשית' - במחשבתיה. ולכך אנו תוקעים, כי אז נברא עולם, והיה בשופר. ולכך כשאנו תוקעים, אומרים היום הרת עולם וכו', כי זהו תחלת בריאת עולם, כמו הריון והיולי לבריאת כל עולם דיבור ומאמר ראשון.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ו)

לב ע"ב

מדקאמר 'בשעת הלל', מכלל דבראש השנה ליכא הלל. מ"ט? אמר רבי אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים? אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, וישראל אומרים שירה?

להבין השאלה והתשובה הוא כך, דהנה ידוע על כל הנסים אומרים הלל ושירה, ואין לך נס גדול מה שקרה לנו בראש השנה ויום הכפורים, וכמבואר במדרש [ירושלמי רה"ש פ"א ה"ג] מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו, כי אנו לובשים לבנים ושמחים ובוטחים לה', כי הוא נושא עון ומטריד לשטן בשופר עד שיוציא לצדק דיננו, ואין לך נס גדול מזה. וא"כ ראוי לומר שירה יותר מכל הנסים, ולכך שאלו כן, אבל תשובת השם היתה לא כן, בשלמא בנס יציאת מצרים היו אומרים שירה מפני שכבר יצאו, שוב לא יבואו שמה כהבטחת ה', וכן בכל הנסים, אבל בזה אף דבראש השנה יצאנו זכאים, מ"מ חלילה מחטוא אח"כ, כי בקל יכשל, כמאמר הש"ס [תענית ח ע"ב] אם נגזר לגשמים והם חוזרים לרעה, הגשמים יורדים למקום בלי נוצר לזריעה, וכן הכל, א"כ תמיד לא נגמר הנס, ואנו צריכים תמיד רחמים. שימרו ועיזרו לבל נכשל בעבירה, ולבל יגבר עלינו אויב צר פנימי וחיצון ח"ו, ולכך אין כאן גמר הנס לומר הלל, וזה שאמר ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני, כי ח"ו לא ישובו, והם תמיד פתוחים בלתי סוגר, וא"כ איך אפשר לשיר, וכבר אמרו [אבות פ"ב-מ"ה] אל תאמין בעצמך עד יום מותך, ולכן כבר אמרתי אל תאמרו בעבור ימים האלו הותרה הרצועה, כבר היה יום הכפור ימי הכפרה, ואח"כ נשכימה לכרמים כדרך העולם לילך בקרי עם השם מבלי משים ללב מצוה תמה וברה.
ואמת אמרו תוספות בשם ראש השנה גאון [ערכין י' ע"ב ד"ה אמרו] כי גם מלאכי השרת אין אומרים שירה בראש השנה ויום הכפורים, ולכך ממאן לומר ביוצר והחיות ישוררו, והקשו התוספות א"כ למה אמרו מלאכי השרת מ"ט אין ישראל אומרים שירה, ולא שאלו על עצמם. ונראה כי הטעם שעלה ברוחם שישראל יאמרו שירה, הלא דוודאי המלאכי השרת אין אומרים הואיל והקב"ה דן, ואם בים לא שררו הואיל ומעשי ידי ה' טבעו בים, איך ישוררו ביום אשר רבים רשעים נגזרו למיתה, רק ידוע דבים נאמר ביהושע [י'-י"ב] שמש בגבעון דום, שלא אמרה שירה הוצרך יהושע לומר שירה במקומה כנודע במדרש [ילק"ש שם רמז כ"ב], וא"כ כאן שאין מלאכי השרת אומרים שירה, לדעתם היה הואיל שדן ישראל, א"כ יש לישראל לומר שירה עבורה כמו בים, וזוהיא היתה שאלתם, אבל יפה שאלו אילו הטעם בשביל דין ישראל, אבל באמת גם המלאכים בעצמם נידונים בראש השנה, כמאמר ר"א בחרוז ונתנה תוקף, הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום, ואין לישראל לומר שירה תמורתם, כי לא היתה המניעה בשביל ישראל, וכבר נודע במאמרם [שמות ל"ג] כי לא יראני האדם וחי, דדרש המדרש אפילו מלאך שנקרא חי, כי מלאכים הם נצחים ונקראים חיים, ובני אדם נקראים מתים כי סוף האדם למות, וזוהיא תשובת השם, ספרי חיים וספרי מתים פתוחים פירוש הן ספרי מלאכי השרת, והן ספרי בני אדם, וא"כ אין להם לומר שירה. [הסבר א': אין לך נס גדול מכך שה' מטריד לשטן בשופר ומוציא לצדק דיננו בכל שנה ושנה ברה"ש וביוה"כ. לכן שואלים המלאכים מדוע אין ישראל אומרים שירה. והקב"ה משיבם שבעצם ספרי חיים וספרי מתים מונחים לפניו, כי יתכן שאחרי תשובתם בעשי"ת יחזרו, ח"ו, לחטאם, ולכן אין לומר כאן שירה.
הסבר ב': החיים הם המאכים, בהיותם נצחיים, והמתים הם ישראל, שסופם למות. לדעת המלאכים צריכים ישראל לומר שירה כמו בים, כי הם ניצולים. ואולם הקב"ה משיבם שלא רק ישראל, עומדים לדין, אלא גם הם, המלאכים, עומדים לדין, 'ולא יזכו בעיניך בדין', ועל כן אין ראוי שיאמרו ישראל שירה.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יד)

לג ע"ב

ומנין שפשוטה לפניה? ת"ל "והעברת שופר תרועה" ומנין שפשוטה לאחריה? ת"ל "תעבירו שופר"

התרועה רמז למדת הדין... והפשוטה רמז למדת רחמים, כי ימינו פשוטה לקבל שבים... ורבותינו ז"ל העתיקו פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ותרועה באמצע, שלא יקצץ בנטיעות בראש השנה ויום הכפורים ועל הקרבן, אבל הכוונה זו לתקיעה וזו לתרועה, והמשכיל יבין.

(רמב"ן במדבר י, ו-ז)

לד ע"ב

(ר' אבהו - שברים) מספקא ליה, אי גנוחי גנח אי ילולי יליל.

בעלי תשובה הם שברים, 'לב נשבר ונדכה' כמ"ש. והנה אם תחלק מספר לב יהיה י"ו והוא וי, ולכך בעל תשובה צריך לצעוק תמיד וי וי על עונותיו. [לפני כן הקביל בין הצדיקים לתקיעה ובין הבינוניים לתרועה.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש א)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275