Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת ראש השנה

ב ב ע"ב ג ע"א ג ע"ב ד ע"א ד ע"ב ה ע"א ו ע"א ז ע"א ח ע"א ח ע"ב ט ע"א ט ע"ב י ע"א י ע"ב יא ע"א יא ע"ב יב ע"א יב ע"ב יג ע"א יג ע"ב טו ע"א טז ע"א טז ע"ב יז ע"א יז ע"ב יח ע"א יח ע"ב יט ע"א

כ ע"א כ ע"ב כא ע"א כא ע"ב כב ע"א כב ע"ב כג ע"א כג ע"ב כד ע"א כד ע"ב כה ע"א כה ע"ב כו ע"א כו ע"ב כז ע"א כז ע"ב כח ע"א כח ע"ב כט ע"א כט ע"ב

ל ע"א ל ע"ב לא ע"א לא ע"ב לב ע"א לב ע"ב לג ע"ב לד ע"א לד ע"ב לה ע"א



ב ע"א

[מסכת ראש השנה]

צו) גרסינן בפרק חלק (סנהדרין קא ע"א)... כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם.
צז) על כן בניי יצ"ו, הזהרו ללמוד בימי ניסן פרק ערבי פסחים, והרי"ף של פסחים... וכן בראש השנה הרי"ף והטור של ראש השנה... תלמדו מן התלמוד, ומן הרי"ף והטור, כפי אשר תוכלון שאת, כי זו התורה היא ביותר חביבה, ומביאה לידי מעשה כהוגן, ותורה זו חביבה במאוד מאוד לפני הקדוש ברוך הוא, כי יפה היא ובזמנה היא.

(של"ה, מסכת שבועות, נר מצוה, אותיות צו-צז)

[מסכת ראש השנה]

ת"ת כנגד כולם, שהלימוד כולל ומקיף את העשייה... כל המצוות ועניני ירחא שביעאה הכל נכלל בלימוד של מסכתות הללו, ר"ה ויומא וסוכה. ועל כן כל בעל נפש מחויב לגזול מעתותיו הספורות ולקבוע לימוד מסכתות הללו בימי אלול, שהוא הכנה לירחא שביעאה, הגדול לפי גדלו והקטון לפי קטנו.

(שם משמואל, פרשת שופטים שנת תרעה)

ב. ארבעה ראשי שנים הם וכו'

ונראה עוד לומר היות ידוע כי עולם שנה נפש הם בבחינה אחת, ובכל אחד מהם יש בו ראשית שהכל נמשך אחריה... שנה, הוא ר"ה כמו שכתבנו לעיל, ויש לומר שבכלל יש זמנים מתחלפין שלענין זה מסוגל דוקא זמן זה ובענין זה הזמן הזה הוא הראשית, וע"כ נחשב בש"ס ר"ה כמה ראשי שנים, ר"ה לעומר ור"ה לשתי הלחם [לקמן ז ע"ב].

(שם משמואל, פרשת כי תבוא שנת תרעה)

באחד בניסן ראש השנה למלכים

והנה ענין מה שסיפר אחר כך הטובות של יהויכין, הוא כדי להשלים את הספר באיזה דבר טוב, ועוד כדי להודיע לישראל ההשגחה הפרטית שיש עליהם ממנו ית' בכל המקומות, שאם ירצו להיטיב את מעשיהם הטוב אינו נמנע מהם אפילו בארץ אויביהם. והראיה מגלות יהויכין שעשו תשובה והקב"ה ריחם עליהם וקרא אותם (ירמיהו כד, ב) 'התאנים טובות מאד', ונתן בלבו של אויל מרודך מלך בבל להוציא מבית כלא את יהויכין ולעשות עמו כל הטובות וכו'. ומ"ש 'בשנים עשר חדש', שהוא חדש אדר, כדי שיכנס אל הטובה שנגזרה עליו בחדש ניסן שהוא ראש השנה למלכים.

(רבי משה דוד ואלי, מרפא לשון, ירמיהו נב, לב)

באחד בניסן ראש השנה למלכים

משכן היה לו כח המושך, להמשיך אלקות למקום שהי' עומד שם... ועל כן א"א להקים את המשכן, אלא הצדיק שהוא בחי' עפר, בחי' משה, שהי' עניו מכל האדם... כי דווקא זה הצדיק שהוא בחי' עפר, בחי' כח המושך, יכול להקים המשכן, שהוא בחי' כח המושך, להמשיך האלקות כנ"ל... וזה בחי' הכבוד הנאמר אצל המשכן, כמ"ש (שמות כט) "ונקדש בכבודי", וכמ"ש (שם מ) "וכבוד ה' מלא את המשכן". כי כל הכבוד שיש לכל אדם שבעולם, מקטן ועד גדול, כולם הם מקבלים רק מזה הצדיק, שהוא בחי' עפר, בחי' משכן, שממנו נמשך הכל... כל הראשים שבעולם מקבלים כבודם מזה הצדיק, שהוא בחי' עפר... כפי הקמתו את המשכן בכל פעם, שמשם בא הכבוד, בבחינות וכבוד ה' מלא את המשכן כנ"ל, כן נתחדש כל הכבוד והראשיות כנ"ל...
וזה שאמרו רז"ל שניסן ר"ה למלכים, כי אז הי' הקמת המשכן, שמשם נמשך הכבוד של מלכים, של כל הממונים והראשים כנ"ל. ועל כן הי' הקמת המשכן בראש חדש ניסן דווקא, כי זה בחי' ראש חדש, שעי"ז נתחדשים כל הראשים כנ"ל, וזהו בחי' ר"ח ניסן ר"ה למלכים כנ"ל.

(ליקוטי מוהר"ן, תורה ע, בסופו)

ב. באחד בניסן ראש השנה למלכים

והשפע כשיורדת, מקבל אותה תחילה המלאך הממונה שם. ואח"כ יורדת דרך השדים השוכנים באויר, שהם מקבלים את השפע בדרך מעבר לבד, ואין יונקים ממנה רק כדי חיותם לבד... אבל כשנחלש ח"ו כח המלאך, אזי הם מקבלין לעצמן כח המלאך, ואזי המאכלים הגדילים על ידם, נתערב בהן כח הש"ד... וע"כ צריכין לחזק את המלאך... ועיקר חיזוק המלאך הוא בניסן, כי ניסן ר"ה למלכים, ואז נתחדש כל ההתמנות של כל אחד ואחד, ואז נותנין לכל המלאכים ההתמנות שלהם... ואז יש להמלאכים שמחה, ונתחזקין. כי אז בניסן הוא זמן הגאולה, כי בניסן נגאלו. וזה ידוע, שעיקר גלות מצרים הי' לתקן חטא אדה"ר, שהיו שדים מחממין אותו והוליד שדין וכו' (עירובין יח ע"ב). והחימום הוא ע"י חלישות המלאך כנ"ל, ומחמת זה הי' גלות מצרים. ובניסן נגאלו, ונתתקן חטא אדם הראשון אז. נמצא שבניסן נתחזק כח המלאך.

(ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה ה, אות י)

ב. באחד בניסן ראש השנה למלכים

ניסן ראש השנה למלכים, ואז ממנין כל המלכים למעלה, ובוודאי נותנין מתנות לכל אחד ואחד שממליכין אותו. וה' יתברך יתן לנו גם כן מלך ומנהיג, רועה נאמן, שיוכל להאיר בנו וכו' כנ"ל. ואנחנו הם העם אשר ברגליך ההולכים אחר עצתך, שמתנהגים אחר המנהיג.

(ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה לט, בסופו)

באחד בניסן ראש השנה למלכים וכו' (ב:) מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים מה יציאת מצרים מניסן אף מלכות שלמה מניסן

ר"ח ניסן הוא ר"ה למלכים. ובגמ' ר"ה אמרו: מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים, ופירש הר"ן כי יציאת מצרים היתה תחילת מלכות ישראל. ועדיין צ"ב למה ר"ה למלכים מתחיל דווקא מר"ח ניסן? וצ"ל כי המלכות החלה משעה שמשה קיבל את המצוה הראשונה, "החדש הזה לכם" (שמות יב, ב), וניתנה כבר אז מדריגה של מלכות מכח התורה לישראל, וזכו להקרא "צבאות ה'" ובני מלכים, כי תורה זו מלכות ("בי מלכים ימלכו" - משלי ח, טו; "ונותנת לו מלכות וממשלה" - אבות פ"ו).

(רבי אברהם אלקנה כהנא-שפירא, היושבת בגנים על הגדה של פסח, עמ' עח במהד' תשעה, עמ' פב במהד' תשעט)

באחד בניסן ראש השנה למלכים וכו' מלך שעמד בעשרים ותשעה באדר כיון שהגיע אחד בניסן עלתה לו שנה וכו' (ב:) מנין למלכים שאין מונין להם אלא מניסן שנאמר וכו'

[519] בתלמוד ירושלמי במס' תענית (פ"ד הל"ה)... נאמר: שלש שנים ומחצה עשה אדריינוס מקיף על ביתר... [521] וכאן מתעוררת בעיה יותר עקרונית ביחס לשנות מלכותו של שמעון בן כוסבא, איזה חודש נקבע כראש השנה למלכותו, ניסן או תשרי?... [522] והרי לפי המשנה... באחד בניסן ראש השנה למלכים... ואפי' עמד בשבט או באדר כלתה שנתו משהגיע ניסן ויתחילו למנות לו שנה שניה... ובברייתא שבבבלי שנינו: מלך שעמד בעשרים ותשעה באדר, כיון שהגיע אחד בניסן עלתה לו שנה... משמע שהיא הלכה מקובלת מדברי קבלה, שכן אמר ר' יוחנן: מנין למלכים שאין מונין להם אלא מניסן, שנאמר 'ויהי בשמונים שנה'" וכו'... [523] לא יתכן שבימי בר כוזיבא יפרו מסורת זו שנתקבלה ממשה רבינו...
[524] והרי אחד השטרות שנמצא בואדי מורבעאת נכתב... "בעשרים ואחד לתשרי שנת ארבע לגאולת ישראל". והעיר ביתר הרי נלכדה בתשעה באב, כמפורש במשנה תענית (פ"ד מ"ו) הנ"ל, ואם ניסן היה ר"ה למלכות שמעון בן כוסבא, משהגיע אחד בניסן של השנה הרביעית בה נלכדה ביתר כבר נכנס בר כוזיבא לשנתו החמישית, ויוצא שהוא מלך לא שלש שנים ומחצה כי אם כארבע שנים ומחצה.
לכאורה אפשר לתרץ... שהשנה הראשונה היתה מקוטעת... ברם... תעודה... שנמצאה במערת האגרות... שנכתב... בחודש "אייר שנת חדא לגאולת ישראל על יד שמעון בר כוסבה נשיא ישראל". ואם בחודש אייר מנו שנה חדא לגאולת ישראל, הוי אומר שגם השנה הראשונה לא היתה מקוטעת... [525] ושוב יוצא מן התעודות שבר כוזיבא מלך... לפחות כארבע שנים ומחצה...
אולם אם נאמר שהחלו את מנינם מתשרי, מתיישבים התאריכים פחות או יותר עם שיטת הירושלמי. כי לפי זה יוצא... כי השנה הרביעית לא היתה מלאה לאחר שנלכדה ביתר בט' באב. וכיון שלא היתה מלאה... קבעו שלש שנים ומחצה... נשאלת לפי זה השאלה למה הניחו את מנין המלכים הרגיל המתחיל מניסן וקבעו את תשרי כתחילת שנת גאולתם?...
[527] ונראית לנו דרך אחרת... שברוב התעודות, השטרות והמטבעות לא מצינו מנין לפי שנות מלכותו... של שמעון בן כוסבא, כי אם "לגאולת ישראל", "לחרות ישראל" או "לחרות ירושלים"... ומאחר שחכמי הדור דימו שזאת הגאולה האחרונה, הרי מצינו מחלוקת בין ר' אליעזר הגדול לר' יהושע, שחיו באותה תקופה של בר כוסבא, אימתי עתידים ישראל להגאל. כמו שמצינו בברייתא בר"ה (י ע"ב): "ר' אליעזר אומר בתשרי נברא העולם... בתשרי עתידין ליגאל. ר' יהושע אומר בניסן נברא העולם... בניסן עתידין ליגאל"... ובברייתא אחרת (שם יב ע"א) שנינו: ת"ר חכמי ישראל מונין למבול כר"א ולתקופה כר' יהושע, חכמי אומות העולם מונין אף למבול כר' יהושע. ופירש רש"י שם: חכמי ישראל מונין למבול כר' אליעזר - שנות נח ובריאת עולם ושנות הדורות כר' אליעזר מונין מתשרי תחלת השנים... [528] שיטת חכמי ישראל הפוסקים למנין השנים כר"א מתאשרת גם ע"י סדר הזכרונות שמתפללים בר"ה, כמו שמצינו בתלמוד ר"ה (כז ע"א): "א"ר שמואל בר יצחק כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, כמאן כר"א דאמר בתשרי נברא העולם"...
והנה מסוגית התלמוד נראה כי שיטת ר"א האומר שבתשרי עתידין ליגאל קשורה בשיטתו שבתשרי נברא העולם.... ויוצא שמאחר שחכמי ישראל נוקטים למנין השנים והמבול כר' אליעזר, הוא הדין ביחס לגאולה העתידה לבוא, סברו כשיטת ר"א דבתשרי עתידין להגאל... מאחר והמנין שלהם היה "לגאולת ישראל" או "לחרות ישראל" ו"לחרות ירושלים", ולא לפי שנות נשיאותו של בר כוזיבא, והרי חשבו שזוהי הגאולה המשיחית העתידה לבא, כמבואר לעיל, לכן קבעו את המנין מתשרי לדעת ר"א שבתשרי עתידין להגאל, ויתכן מאד שר"ע שהיה תלמידו של ר"א, סובר כמותו לענין זה... על אף זאת שאומות אחרות כתקופה זו מנו מניסן ולא מתשרי כמו שמוכיחים השטרות של הנבטים מאותה תקופה. [529] אלא הסיבה היא כנראה, משום שכבר נתבאר בברייתא הנ"ל... שחכמי אומות העולם מונין אף למבול כר' יהושע שבניסן נברא העולם, לכן קבעו כל מנינם מניסן, לפי שיטתם זו. אבל חכמי ישראל שסוברים כי למנין השנים מונין מתשרי, לכן קבעו את תשרי כתחילת שנות המנין לגאולתם ולחרותם.

(רבי שלמה גורן, תורת המועדים עמ' 519-529)

באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה וכו' באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו

ר"ה לאילנות, שהוא בעיקר לדינים שאין מעשרין מאלה שחנטו לפני ט"ו על אלה שחנטו אח"כ, מקובל אצלנו לחג. גם א' אלול ר"ה למעשר בהמה, ואין בו משום חג. והוא בנוי על היסוד של האחדות של כל פעולות החול, ופעולות הנטיעה הן העקריות בפעולות החילוניות של עבודת האדמה. שבאנו לזה אחר ההתישבות בתוכן של יראה ואהבה בימי תשרי, התעלות רוחנית חינוכית בימי חנוכה, ועם קליטת תכנים אלו באים גם לעבודות החול באותו התוכן של אחוד גמור של הקדושה והחול. באותו המהלך שהקב"ה נחם מקודם במדבר כדי שיתישבו בתורה, ועבודות הכרם והזית יתחברו עם הקדושה בלי שום פירוד ביניהם. כך הוא ענין הט"ו בשבט. חגיגתו היא לקשר את תוכן החול עם הקדושה שנתישבה בנו לפני בואו. והכל אחד ומיוחד, ואין שום הפרדה בעניניהם, גם החול קדוש הוא.

(רבי שלום נתן רענן-קוק, בשמן רענן, ח"א, עמ' קסד-קסה [נדפס גם בהגדה של פסח עם פירושי הראי"ה, עמ' שכו-שכז, במהד' תשנ"ו, תשס"ח, תשע"ב])

באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות

אף על פי שתשרי ראש השנה למנין שנות העולם כמו שאמר הכתוב "וחג האסיף תקופת השנה", "וחג האסיף בצאת השנה" (שמות כג, טז), וממנו מונין לשמיטין וליובלות, צותה תורה למנות מנין החדשים מניסן בכל חשבונותיהם, לפי שאז יצאו ישראל ממצרים והיתה תחלת צמיחת האומה... וזהו שאמר הכתוב "ראשון הוא לכם לחדשי השנה", כלומר למנין החדשים תמנו מניסן, אף על פי שלמנין שנים ראוי למנות מתשרי כמו שאמרנו.

(ספר העיקרים מאמר ג פרק טז)

באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו

י"ב שבטים כנגד י"ב חדשים... שבט - יששכר, שהוא עץ חיים, ולכך ר"ה לאילנות.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ב)

באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו

מחמשה עשר בשבט עד ראש חודש ניסן, כאשר היו מקדשים על פי הראיה, מ"ה ימים, וכן מחמשה עשר באב עד ראש השנה מ"ה ימים. הכלל, כי ר' אליעזר ור' יהושע, חד סבר בניסן נברא עולם וחד סבר בתשרי נברא עולם (לקמן יא ע"א). והנה... האדם נברא בכ"ה באלול, ונמצא מט"ו באב עד כ"ה אלול ארבעים יום נגד יצירת הוולד, וכן למאן דאמר בניסן נברא עולם, האדם נברא בכ"ה באדר, נמצא מט"ו בשבט עד כ"ה אדר ארבעים יום נגד יצירת הוולד. ובאמת אנן פסקינן כשני המאן דאמרים, וזה שאנו עושין יומא דפגרא בט"ו באב וט"ו בשבט. ונמצא ט"ו בשבט הוא הכנה לפסח, ופסח הוא הכנה למתן תורה, נמצא ט"ו בשבט הוא הכנה למתן תורה, והא ראיה גם כן - שהתורה ניתנה בסיון, ומשה רבינו ע"ה אמר משנה תורה בשבט ככתוב (דברים א, ג) 'בעשתי עשר חודש', הרי ראיה שחודש שבט הוא הכנה למתן תורה.

(רבי לוי יצחק מברדיטשב, קדושת לוי, ליקוטים)

באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו

ונראה בזה דעיקר החביבות של פירות ארץ ישראל היא מפני שא"י היא מקום החכמה ואין חכמה כחכמת א"י... ולכך בט"ו בשבט שהוא זמן ביאור חכמת התורה, כמ"ש "באחד לחודש עשתי עשר הואיל משה באר את התורה הזאת", ובט"ו בשבט יוצאת ההתחלה לפועל, הוא זמן ראש השנה לאילנות ובעיקר בארץ ישראל.

(שם משמואל, על הגדה של פסח, עמ' קיז, חסדי דוד, לר' דוד בורנשטיין)

באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו

לפי סדר השבטים הכתובים על אבני האפוד, מיוחס חודש שבט ליוסף. והנה יוסף מדתו שומר הברית. על כן חודש זה מסוגל לתיקון פגם הברית.... והנה בקצת מקומות בזוה"ק שחטא מוציא שכבת זרע לבטלה ר"ל תשובתו קשה, ופעם איתא בזוה"ק כי בהחלט אין מועילה לזה תשובה. ובמק"א אמרנו שעכ"פ להתחיל לעשות מחדש כתינוק שנולד בודאי מועיל, ולא גרע מגר שנתגייר...
וזהו שבאחד בשבט ר"ה כדברי ב"ש ובה"א בט"ו בו, כי הנה צירוף הוי' בחודש הזה יוצא מפסוק "המר ימירנו והי' הוא" מראשי תיבותיו, וידוע בזוה"ק דשם הוי' כסדרן הוא רחמים ולמפרע הוא דין, ועל כן החצי הראשון של החודש שהוא ה"י מורה על דין, וכאשר באמת עוד הוא מתלת ירחין דעשו שנאמר עליהם "ותצפנהו שלשה ירחים", שהם תמוז וחצי אב וטבת וחצי שבט, והחצי השני שהוא ו"ה מורה על רחמים. וא"כ בית שמאי, שמדתם דין כידוע, ואין מתקרב ונרצה אלא איש שמגיע לו עפ"י דין להתקרב, ועל כן בענין תיקון עוונות שצריך שיהי' בחילא יתיר עד שאף במדת הדין זכה להתקן, אחר שכתובה מצות התשובה בתורה, שוב גם בדין זכה, דתורה היא דין כבש"ס ריש ע"ז, על כן מתחיל זמן התיקון תיכף מר"ח, והוא מתחיל מחדש. על כן אז ר"ה לאילנות "כי האדם עץ השדה". ולבית הלל שמדתם חסד, וכל הרוצה להתקן ישוב וימחול לו, אף שאיננו כ"כ בעומקא דלבא, ובלבד שיתחיל מחדש כנ"ל, על כן אינו מתחיל ר"ה עד חמשה עשר בו, שאז מתחיל זמן החסד.

(שם משמואל, פרשת וארא שנת תרעב)

באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו

יש להבין בפלוגתת ב"ש וב"ה דלב"ש באחד בשבט ר"ה לאילנות ולב"ה בט"ו בו. דהנה (סנהדרין צז ע"א): ששת אלפים שנה הוי עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח. הרי דשליש הזמן עבר עד שנעשה העולם על מלואו שיהי' ראוי לתורה. וכן בנפש האדם, זמן הגידול עד שיעמוד על מלואו הוא עד עשרים שנה, וב"ד של מעלה אין מענישין את האדם עד עשרים שנה מהאי טעמא, והוא שליש חיי האדם עפ"י מה דכתיב (איוב ה) "תבוא בכלח עלי קבר", בכל"ח בגימטריא ששים... וכן הוא בשנה, שי"ב חדשים הם, ומתשרי עד שבט הוא שליש השנה, ובהם יוצאין רוב גשמי השנה ועולה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה. ובודאי כמו בגשמיות כן הוא ברוחניות, שהחיים החדשים שאדם משיג בתשרי מתאחדים באדם לאט לאט עד שבט, שאז עומד על מלואו, ואז הגיעה העת להתחזק ביתר כח ועוצם בעבודת ה' יתברך בחיות חדשה לשאת פרי לטובה, ומאי פירות מצוות (סוטה מו ע"א), ועולם שנה נפש הם בבחי' אחת. ולפי"ז יובן טעם מחלוקתם, דב"ש סבירא להו בפשיטות דמאחד בתשרי עד אחד בשבט הם ד' חדשים, שליש השנה. וב"ה סבירא להו שהשנה מתחילה להתחשב מיום ט"ו בתשרי, שאמרו ז"ל (לקמן טז ע"א): נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, ובחג נידונין על המים. וכן הוא ברוחניות, עפ"י דברי המד"ר (פ' אמור) תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא וגו' שהקב"ה בורא אותם ברי' חדשה וכו' ומה עלינו לעשות ליקח לולב ואתרוג ונקלס להקב"ה, שנראה ג"כ שמה שביוהכ"פ נתקבלו בתשובה ונעשו עם נברא יוצא לפועל בסוכות, וע"כ אז דוקא ניקח לולב ואתרוג ולא תיכף במוצאי יוהכ"פ. ע"כ מסתיים שליש השנה בט"ו בשבט.

(שם משמואל, פרשת בשלח שנת תרעב, לחמשה עשר בשבט)

באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו

יש להתבונן בענין יום ט"ו שבט שאין אומרים בו תחנון, הלוא מה שהוא ר"ה לאילן הוא דבר טבעי שיצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה, ומה ענין שלא יאמר בו תחנון, אחר שאין בו קדושה ולא מצוה ולא נעשה בו נס ולא ענין מעניני ישראל?... ונראה דהנה כתיב (ישעיהו נה) "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה וגו' כן יהי' דברי אשר יצא מפי" וגו', הנה המשיל הנביא דבר ה' לגשמים המצמיחים. ונראה דענין האילן הוא המחבר את הפרי לארץ, והוא ממוצע בין הארץ לפרי, ויש בו כח המחבר.... ומן מהותו של האילן בגשמיות נלמוד על רוחניותו, ועל כן נמשל בו האדם כדכתיב (דברים כ) "כי האדם עץ השדה", כי צורת האדם הוא לחבר העליונים והתחתונים, באשר יש בו נשמה מהעליונים וגוף נושא הנשמה מהתחתונים... המצוות הן בהתדמות פרי הגדל באילן שיש בפרי כח רוחני המזין ומחי' את האדם... כן המצוות הן רמ"ח אברים דמלכא וגוף המצוה היא נושא לרוחניות שבמצוה, ואדם העושה את המצוה באשר יש בו כח המחבר עליונים ותחתונים, ע"כ נמצא כח במעשה המצוות שהוא עושה חיבור וצירוף עליונים ותחתונים, מעשה המצוה מהתחתונים והרוחניות שבו מהעליונים, דומה לאילן שיש בו כח המחבר ומוציא פרי שיש בו חיבור כנ"ל...
והנה כמו גשמים המצמיחים את הפירות, כן הארה אלקית שניתנת בלב אנשים היא המעוררת את האדם שיעשה פירותיו, וזהו שדימה דבר ה' ע"י הנביא נמי לגשם ושלג... והנה כמו הגשמים הגשמיים מתגלות פעולתם באילנות אחר שליש השנה שעלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים מעתה, כן נמי מראש השנה ואילך לצדיקים שנכתבים ונחתמין לאלתר לחיים, או מיוה"כ ויום ראשון של סוכות ואילך שהוא חסד שבחסד, שמתקרבים גם הבלתי ראויים מצד הדין, נכנסות באדם יום אחר יום הארה אלקית והתעוררות כנ"ל, והאיש שאיננו שוטה המאבד מה שנותנין לו מתוספים בו חיות ורגש הנפש, וכשהגיע שליש השנה כבר נשלמה בחי' הלב שבאדם כבמדרש (פ' שמות) שהלב ניתן בשליש העליון שבאדם, והיא כדמיון השרף שעלה באילנות שהפירות חונטין מעתה... אך כאשר עבר שליש השנה ונשלמה בו בחי' הלב, מתחיל זמן יותר בהיר לתורה ועבודה... ומכינים עצמם לארבע הפרשיות שבאדר ופורים וניסן ופסח וספירה ושבועות, שהימים מתעלין והולכים יום אחר יום, והם ימי עבודה בתורה ומצוות באופן יותר נעלה מכל השנה בחיות ורגש והתעוררות הלב. ובכן, כמו שהוא ר"ה לאילן המחבר כנ"ל, כן הוא באדם הדומה לאילן, שאז מתחילה תקופה חדשה בהתפעלות הלב יותר ויותר מאשר עד כה...
ולפי האמור תובן מחלוקת ב"ש וב"ה, ששניהם לדבר אחד מתכוונין, והאילן הגשמי הוא דוגמא לאדם, ושניהם מודים שמחשבים שליש השנה שתיגמר בחי' הלב... אך בית שמאי מדברים לפי מדתם מדת הדין, וצדיקים הזוכים בדין נכתבים ונחתמין בר"ה לאלתר לחיים, ונפסקו להם גשמים רוחניים כנ"ל, ונשלם שליש השנה באחד בשבט, שנשלמה בחי' הלב, ולעומת האדם נמשך טבע האילן שהוא דוגמתו. ובית הלל שמדתם חסד מחשבים מט"ו תשרי יום ראשון של סוכות חסד שבחסד, שמשם ואילך מתחילין לחשוב שליש השנה, כאמרם ז"ל (ויקרא רבה פרשה ל): מה דאזל אזל, מן הכא נחל חושבנא, ואחריהם נמשך טבע האילן, ע"כ יגמר שליש השנה שהוא גמר בחי' הלב בט"ו בשבט. ולפי האמור יובן היטב ענין ט"ו בשבט שאין אומרים בו תחנון, שהוא באמת זמן שמחה לישראל הרוצין לעבוד את ה' בבחי' לב ולא בקרירות רוח ומצות אנשים מלומדה.

(שם משמואל, פרשת בשלח שנת תרעד, לחמשה עשר בשבט)

ב. באחד בשבט ראש השנה לאילן

מזל דלי... כלי זה הוא הכנה לדלות מים מבור עמוק והוא לשון הגבהה... יש הגבהה לתכלית נכבדה והוא להיות לבו מוגבה בדרכי ה'... ויש להיפוך, להגיס דעתו על זולתו... וכן יש לפרש שבט בשנה, שבחודש הזה מתחיל טבע העולם לפרוח והפירות חונטין מעתה, והוא התחדשות החיות אחר השינה של ימות החורף... כמו בגשמיות כן ברוחניות מתחילה להתנוצץ חיות חדשה, ובחודש הזה הוא ר"ה לאילנות והאדם עץ השדה, ובחודש שאחריו ד' פרשיות ופורים ואח"כ ניסן ופסח וספירה ושבועות, והימים מתעלין והולכין. א"כ הכנת חודש שבט היינו התחדשות החיות.

(שם משמואל, פרשת וארא שנת תרעד)


ב ע"ב

דניסן ראש השנה למלכים וכו' מת באדר ועמד אחר תחתיו בניסן מונין ראשונה לראשון ושניה לשני פשיטא לא צריכא דאימנו עליה מאדר

...דברי הש"ס דלמלכי ישראל מניסן מנינן, והטעם פשוט כי מלך ישראל הוא מרכבה למלכות שמים כנ"ל, ומלכות שמים נתגלה בעולם בניסן... וכמו מלכות שמים שמניסן מנינן כן מלכי ישראל. והנה בש"ס שם מת באדר ועמד אחר תחתיו בניסן אין מונין לו אלא מניסן פשיטא לא צריכא אלא דאימנו עלי' מאדר. ועדיין אינו מובן מה הי' ס"ד? דבודאי הסברא החיצונה נותנת לחשוב משעת משיחה או מינוי שבמקום משיחה, דאל"ה למה לי משיחה או מינוי כלל? ונראה דהנה במצות הפסח שנצטוו ישראל במצרים כתיב "וילכו ויעשו בני ישראל", וברש"י בשם המכילתא: וכי כבר עשו? והלא מר"ח נאמר להם? אלא מכיון שקבלו עליהם מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו. כן נמי יש לומר במצות מינוי המלך, שכיון שקבלו עליהם ונמנו השרים למנותו חשוב כאלו קיימו בו מצות מינוי המלך, על כן הי' ס"ד דנמנה ליה מעת שנמנו עליו למנותו. אך באמת אין הדבר כן, דאף דבפנימיות נוכל לחשבו מאז למלך, מ"מ כדי למנות לו צריכין שיהי' נמשח או נתמנה בפועל.
והנה אמרו ז"ל [סנהדרין כ ע"ב]: שלש מצוות נצטוו ישראל: למנות להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק. נמי נאמר דלמחות זרעו של עמלק בפועל צריכין נמי שיהי' מלך בפועל ולא חלה המצוה משעה דאימנו עלי' אלא מיום שעמד בפועל, אך למחייה פנימית די למלוכה פנימית, והיינו דקב"ה נקרא מלך ישראל, ולדידי' מניסן מנינן... ובכל שנה ושנה בניסן שישראל מתחילין בעבודה מחדש הו"ל כאילו ממליכין עליהם מחדש את הקדוש ברוך הוא. ובאדר שמשמיעין על השקלים כדי לחדש ולהביא קרבן מתרומה חדשה, זה הו"ל דוגמת מלך ישראל דאימנו עלי' מאדר ואין מונין לו אלא מניסן. אך בענין מחיית עמלק הפנימית מלב ישראל, שצריכין נמי למנות עליהם מלך ברישא, דהיינו קב"ה מלך ישראל, משעה שהשמיעו על השקלים מחשבין משעה דאימנו עלי' היינו מאדר, ועל כן מקדימין שקלים דהוא כעין מינוי המלך ברישא, והדר למחות זרעו של עמלק, זה פרשת זכור.
ואפשר לומר עוד, דהנה חלופי גרסאות יש, דבש"ס סנהדרין הגירסא: שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך וכו', אך בספרי (פ' ראה) ובמדרש (פ' שופטים) ובתנחומא (פ' תצא) הגירסא למנות עליהם מלך... ואולי כוונת הספרי ואינך לרמוז ג"כ דברינו הנ"ל, דלמחייה פנימית די דאימנו כנ"ל, ורמזו זה בלשון "למנות", שסובל ג"כ לשון דאימנו עלי', וסובל שתי הלשונות מלשון מינוי ומלשון מנין, דנמנו השרים למנותו, כלשון רש"י בש"ס ר"ה.

(שם משמואל, פרשת תצוה וזכור שנת תרעד)

מת באדר ועמד אחר תחתיו באדר מונין שנה לזה ולזה

בספר ימות עולם [לעזריה מן האדומים]... לקח עצמו לצד אחר מחמת סופרי אומות עולם, וקצת ראיות והוכחות מן הכתובים לפי שבוש דעתו, שהיה בית ראשון יותר מן ת"י שנה... וידוע כי מספר שני הבית, אי אפשר לדעת רק [=אלא] מפי הקבלה, וכל אשר מונה מספר שני הבית לפי מספר השנים שנמצא בכתוב, הוא טועה, ואי אפשר שיהיה. שהרי על פי הרוב יש כאן שנים מקוטעות, דקיימא לן בפרק קמא דראש השנה מלך שעמד כ"ט באדר, מונין שנה אל המלך החדש, וגם שנה אל המלך שמת... נמצא שנה אחת נחשבת שתי שנים לפי המלכים... ואם כן טעות הוא לחשוב על פי שנות המלכים. אבל העיקר הוא קבלה, שכך מקובל לנו שכך וכך עמידת הבית, והיה מפורסם דבר זה. ולפיכך כל דבריו הם שוא ותפל... כי כל דברי חכמים הם על הקבלה האמיתית מצורפת ומזוקקת.

(מהר"ל, באר הגולה, באר ו, פרק יח)

מנין למלכים שאין מונין להם אלא מניסן וכו' מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים

ועל ידי הקמת המשכן הוקם כל הבריאה ונדבקה בשורשה. לכן לא היו יכולים להקימה רק ע"י משה רבינו ע"ה, כי יש ענינים בפרטות שעשו החכמים, אבל הקמת המשכן הוא ענין עמידה תפלת שמונה עשרה, כמ"ש חז"ל י"ח ציווים נגד ח"י חוליות... וכתיב "ביום החודש הראשון כו' תקים" כו', וזה הוא הבטחה לדורות, בר"ח ניסן ר"ה למלכים למלכי ישראל, כדאיתא בגמ' מלכות שלמה כו'. והוא התרוממות ראשן של ישראל, ולכן יש מקודם נדיבות השקלים כמ"ש "כי תשא כו' ראש בני ישראל כו' ונתנו איש כופר" כו'.

(שפת אמת, פרשת פקודי שנת תרמא)



ג ע"א

וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד
1-2

...דברי הגמרא "וישמע הכנעני מלך ערד" - מה שמועה שמע ובא? שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד. והקשה תוספות הא כתיב "כי בא דרך האתרים"? ונראה ליישב, דיש עוד להבין במ"ש דהיה עמלק ושינה עצמו לבא בדמות כנען, למה שינה עצמו דוקא בדמות כנען, ולא בדמות שאר אומות מכל ע' אומות? אבל יובן, כי מבואר במדרש [בראשית רבה פרשה ק, ו]: "ויבואו עד גורן האטד" - ראוי היה הכנעני להדיש כאטד, אלא בזכות שהספידו ליעקב, הגן עליהם. והנה כאן כתיב במיתת אהרן [במדבר כ, כט] "ויבכו אותו כל בית ישראל שלשים יום, וישמע הכנעני", וא"כ יש לישראל בטחון שזכות הספד לצדיק יעמוד להם ויגן בעדם, וכבר נודע כי כל עסקי מלחמה הוא חוזק לבב ובטוח בהצלחה... ולכך עמלק חשש שיהיה לישראל חוזק לבב, כי יבטחו בזכות הספידם לצדיק. ולכך נתחכם להלביש עצמו כמו הכנענים, והם יש להם ג"כ זכות הספד שהספידו ליעקב, ואם כן לא יבטחו ישראל כלל בזכות הספד. ובזה יובן דברי הגמרא, כי אמרו חז"ל... מה שנאמר שבא עמלק בשמעו "כי בא ישראל דרך האתרים", הוא כי חשב שיבואו דרך המרגלים, תרי ארץ, וחטא מרגלים יגרום להם שיפלו לפניו. אך כבר נודע כי מיתת צדיקים והספדם מכפרים כמזבח כפרה, וא"כ אף שחטאו במרגלים, כבר סר עונם וחטאתם תכופר.
אבל יש הבדל בין הספד להספד. אם חכם מת, ואין להחיים תועלת נרגש ממנו בזה העולם, רק ההספד והבכי הוא בעבור העדר השלימות האמיתי וענין עולם הבא, בזה רב שכר המספידים, כי כל צערם הוא בשביל העדר שלמות האמיתי ונצחי, ואף שכרם מדה כנגד מדה, להיות להם שלימות אמיתי ונצחי. אבל אם ע"י צדיק תועלת נרגש בזה העולם, והם מספידים אותו, א"כ אין כ"כ שכר להספד, כי בעבוד העדר התועלת הזמני הם מספידים לזה, דכך כל אדם, בהעדר ממנו חסרון ותועלת זמן, יתאבל עד למאוד... לזה אמרו מה שמועה שמע ובא, ואם כי שמע כי באו דרך האתרים, הוא חטא מרגלים, הלא כבר נקדם רפואה למכה, כי בכו על אהרן ל' יום ונתכפר להם כל החטא? וע"ז אמר, שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד, אם כן ההספד היה לתועלת הזמני, כי עתה יפגעו בם כל מלכי אומות העולם, כי אין להם מגן מעמוד ענן, וכהנה יתר התועליות הנרגשות שאבדו בסילוק עמוד ענן, וע"ז סופדים ובוכים, ולא להעדר צדיק שלימות הנצחי, וא"כ לא יכופר עונם, ולכך באו להלחם בהם.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יב)

וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד
1-2

"ויראו כל העדה כי גוע אהרן" - ודרשו חז"ל "וייראו" כדר"ל, מה שמע הכנעני שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וסבר שניתן רשות להלחם בישראל. נראה כי העננים היו שמירה לבני ישראל, דהג' מתנות שנתן לנו הקדוש ברוך הוא מן בזכות משה כו' הם אכילה שתי' לוי'. והנה לוי' הוא חיבה יתירה ואות אהבה. וע"י שסתם דרכים מסוכנים צריכין לויה, ובני ישראל במדבר שהיו עוסקים במלחמת ה', כביכול "וה' הולך לפניהם" כו'... ויתכן שעי"ז זכה אהרן לבגדי כהונה, שהוא הי' המכין בחי' המלבוש לנפשות בני ישראל, שהוא תיקון הגוף.

(שפת אמת, פרשת חקת שנת תרמא)

וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד
1-2

רצונו ית' מקיים כל הנבראים, והוא שלימות הכל, וה' יתברך בחר בישראל, וכשמתגלה אהבתו לישראל אין שום חטא וקטרוג יכול לבטל זה, כמ"ש "אם יתן איש כו' בוז יבוזו לו", וכתיב "על כל פשעים תכסה אהבה". וזה ניתן לאהרן הכהן במתנה, שיהי' תמיד דבוק באהבה זו ויכול לעורר תמיד אהבה שבינו ית' לשראל. לכן ענני הכבוד בזכות אהרן, שע"י אהבה נעשה הגנה לבני ישראל מכל קטרוג, כמ"ש כשנסתלק אהרן וייראו כו'... ובאהרן אוהב שלום ורודף שלום, וע"י הרצון שהי' לו לבוא לבחי' שלום נתן לו ה' יתברך במתנה, כמ"ש "עבודת מתנה אתן כו' כהונתכם".

(שפת אמת, פרשת פינחס שנת תרלד)

וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל
1-3

"וישמע הכנעני" כו' שמע שמת אהרן כו' אל תקרי ויראו אלא וייראו כו'. כי אהרן תיקן את אשר כתיב "פרָעֹה אהרן לשמצה בקמיהם", לכן חזר וכיסה אותם בענני כבוד. ופירוש זה, כי ודאי פנימיות בני ישראל לעולם במקומו עומד, אבל ע"י החטא נפגם בחי' החיצוניות שלהם והיו צריכין מכסה. ואיתא: הוא עמלק, ולבש עצמו לבושי כנעני, דכתיב "ולאום מלאום יאמץ". ולכן ע"י שנחסר מבני ישראל אותו המלבוש ופריסות ענני הכבוד להסתר בהם מעין רעה של האומות וסט"א, כן לעומת זה הרויחו הרשעים התלבשות להסתיר עצמם בכח טומאה שלהם, עד שביקשו להסתר מפני בני ישראל.

(שפת אמת, פרשת חקת שנת תרלט)

וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל
1-3

בפסוק "וישמע הכנעני", דרשו חז"ל שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וניתן רשות להלחם כו'. מה שייחסו מלחמות אלו בכחו של אהרן, דכתיב "ואשים דברי בפיך" כו', והם ב' המתנות, "שני שדיך", משה רבינו ע"ה ואהרן הכהן. "דברי בפיך" הוא התורה שניתן לנו בזכותו של משה רבינו ע"ה, וזה "לנטוע שמים", היינו החלק שבני ישראל מעוררין בשמים בשורשן. "ובצל ידי כסיתיך" הוא בחי' אהרן הכהן וענני הכבוד, והוא "ליסוד ארץ", היינו לקרב ולחבר בחי' ארץ לשמים, וזה הי' עבודת הכהן בקרבנות. וזהו צריך הגנה כי כל מלחמות הרשעים על בני ישראל לבטל כח הקדושה שרוצין לעורר בארץ כי בחי' שורש בשמים אין להם שייכות.

(שפת אמת, פרשת חקת שנת תרמז)

וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל
1-3

ואיתא "וישמע הכנעני - מה שמע? שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וסבר שניתן רשות להלחם בישראל. והכוונה שדור המדבר הי' פריסת סוכת שלום עלינו ולא הוצרכו למלחמה, ועכשיו התחיל דרך מלחמות לכבוש ארץ ישראל. והם סברו שניתן רשות להלחם בישראל, ונהפוך הוא, שניתן רשות להלחם עמהם.

(שפת אמת, פרשת חקת שנת תרנד)

וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל
1-3

דיש מי מנוחות, בחי' שבת מנוחה... ויש מי מריבה... ומשה רבינו ע"ה הי' למעלה, בחי' מי מנוחות, ולכן לא הי' יכול להשפיל עצמו למי מריבה. וזה שכתוב "להקדישני במים לעיניהם" - כפי מדריגתם. כי עתה התחיל הדור של כניסת הארץ ומלחמת ז' אומות. ואיתא: אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכין לכלי זיין, כמ"ש "בואו ורשו את הארץ", ע"ש ברש"י, והיו נמשכין אחר מדריגת משה ואהרן, והי' נכבש הארץ לפניהם בבחי' מנוחה ושלום. וזה ג"כ הענין שדרשו חז"ל "וישמע הכנעני" - שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וסבר שניתן רשות להלחם בישראל. והנה הפסוק מסיים "כי בא ישראל דרך האתרים". רק הכל ענין אחד: כשהי' אהרן קיים לא היו צריכין למלחמה, כי הוא עמוד השלום. וזה ענין ענני הכבוד, רמז לדבר "כבוד לאיש שבת מריב". ובאמת אהרן בחי' אהבת ה', וכשהיו ישראל בזו המדריגה לא הי' שום שייכות לאוה"ע להתקרב להם, כי אהבת ה' רק לבני ישראל כמ"ש "אהבתי אתכם" כו' "ואוהב את יעקב". אבל כשנסתלק אהרן כתיב "ויראו" - וירָאו, שהתחילו להשתמש במדת היראה. ובזה יש הסתכלות להלחם עמהם, כי הכל צריכין ליראת אלקים. והתחיל הדרך מלחמה בחי' ימי המעשה. וזה הטעם "כי בא וכו' דרך האתרים".

(שפת אמת, פרשת חקת שנת תרנו)

וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל
1-3

ואהרן בחי' שלום. ואל השלום זכו בני ישראל בזכות המדבר שהוא חוץ מן הישוב... ולפי שבטחו בה' ונמשכו אחריו במדבר זכו אל בחי' השלום. ולכן נקראו בני ישראל "השולמית", וכתיב "אני שלום". ולפי שיש לבני ישראל בחי' השלום, הי' בכוחם לקרב כל האומות אל ה' יתברך. אבל המה קשי עורף ולא רצו להתקרב. וזה שכתוב "ואשלח מלאכים ממדבר קדמות" ע"ש במדרש ורש"י, שבכח זה השלימות שהמשיכו בני ישראל הי' בכוחם לקרב ושלחו דברי שלום, והרשעים מיאנו בדבר. וכמו כן איתא "וישמע הכנעני" - שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וסבר ניתן רשות להלחם בישראל. והכל ללמד על רשעת הגוים, כי כאשר נתגלו בני ישראל, אם היו חפצים להתקרב הי' להם לחשוב שניתן רשות שיתקרבו, והם חשבו הכל לרעה. ולכן מוטב לרשעים שיהיו סומין כמ"ש במדרש בלק.

(שפת אמת, פרשת חקת שנת תרנז)

וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל
1-3

בפסוק "וישמע הכנעני" אמרו חז"ל שמע שמת אהרן. והפסוק מסיים שבאו "דרך האתרים". והנה אמרו חז"ל: אם לא שלחו מרגלים, לא היו צריכין לכלי זיין, דכתי' "והידים ידי עשו". וע"י שהוצרכו לכלי זיין בדרך מלחמה זה "דרך האתרים", לכן קדם להם עמלק. כי הקול מיוחד רק לבני ישראל, וכשבני ישראל דבקים בבחי' "הקול קול יעקב", אין לעמלק מגע בהם. אכן בבחי' התחתונה שהיא בחי' ידים יש מלחמה. והעצה לזה: הרמת הידים, כדכתיב "כאשר ירים משה ידו". וזה הכח הי' לאהרן, כדכ' "וישא אהרן כו' ידיו", וזה בחינת נשיאת כפים, והוא בחי' מלה דקיימא בעובדא, שאהרן ע"י מעשה העבודה וקרבנות הקריב מדריגה תחתונה למדריגה עליונה, ואז לא הי' לעמלק שליטה גם בבחי' ידים... "ירים" גימטריא אהרן עם ד' אותיות אהרן.

(שפת אמת, פרשת חקת שנת תרסא)

וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכו' אל תקרי ויראו אלא וייראו
1-5

...ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכחו של עמלק הוא כח פנימי רע... ולפי"ז יש לפרש דברי ש"ס ר"ה "וישמע הכנעני מלך ערד" [שהוא עמלק] - שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד שנאמר ויראו כל העדה אל תקרי ויראו אלא וייראו. והיינו לפי... שאהרן זכה שנתגבר בו כח הפנימיות עד שהחזיר גם את החיצוניות שלו למדרגה פנימית, על כן עמלק הוא ממש היפוך אהרן, זה הפך גם את החיצוניות למדרגה פנימית וזה הפך את הפנימיות שלו לרוע מדרגה חיצונית, כי כל הצד הרע מתיחס לחיצוניות והצד הטוב לפנימיות, ועמלק שקלקל את הפנימיות שלו והפכו לרע הוא בהיפוך מאהרן. והנה ידוע כשזה קם זה נופל, ועל כן כל ימי אהרן שהי' הכל במדרגה פנימית, נפל כח עמלק שהי' לו כח פנימי כנ"ל, ונשאר לו רק כח חיצוני לבד, על כן לא הי' כחו גדול, אך כשמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד קם החמס למטה רשע, ולעומת שהיו ישראל דבקים בכח פנימי ועל כן הי' משכנם תוך ענני כבוד, עתה וייראו שנתגלו, ונתחזק בעמלק כח פנימי שלו לרוע, והסתיר עצמו בכסות ולשון של כנעני, לעומת שבעוד אהרן הי' קיים לא הי' יכול להסתיר עצמו.

(שם משמואל, פרשת צו שנת תרעב)

ג. וישמע הכנעני מלך ערד וכו' שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכו' והיינו דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן ואמר רבי אבהו אל תקרי ויראו אלא וייראו

1-5
עתה שבאת ו"ידעת חנותנו במדבר", פירוש, לצד שישראל מכוסים בעננים ואין אדם יודע מקומם, כמאמרם ז"ל בפסוק "כי גוע אהרן וגו' וישמע הכנעני כי בא ישראל" וגו', ואמרו רז"ל כי לצד שנסתלקו ענני כבוד הוכר מקומן של ישראל, אמור מעתה קודם לכן לא נודע תחנותם, וחובב הודיעו ה' חנותם של ישראל. ועוד לו, שהסכים ה' למה שהאיר עיניהם בעצתו, והוא אומרו "והיית לנו" וגו', ואין נכון לעזוב אותם אחר כל זה, כי יש בזה חילול השם, כי יאמרו שעמד על אמונתם והחשיבוהו כל כך ועזב אותם, אין זה אלא שלא הוצדקו אצלו מופתי האמונה ואין נכון עשות כן, וכשלא קיבל גרשו משה מכבודו של עולם.

(אור החיים במדבר פרק י, לא)

וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל והיינו דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן ואמר רבי אבהו אל תקרי ויראו אלא וייראו
1-5

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות תענית ט ע"א]

וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל וכו' הוא סיחון הוא ערד
1-8

"וישמע הכנעני מלך ערד וגו' - ברש"י: שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד כדאיתא בר"ה, ועמלק מעולם רצועה מרדות לישראל וכו'. ושם בגמרא: תנא הוא סיחון הוא ערד, ועיין בתוס' שם, כי בפשיטות קשה מה ענין סיחון לענני כבוד? אלא עמלק היה, ושליטתו בראשונה היתה בפליטי הענן, כסבור שעתה בהסתלק ענני כבוד ניתנה לו רשות לשלוט בכולם, אלא שהתחפש בדמות סיחון.
ויש לומר עוד בפשיטות, כי בש"ס נדה (סא ע"א): סיחון ועוג אחי הוו. והנה בתקוני הזוהר (תיקון סט דף קח ע"ב) דעוג הוא בטומאה לקבל עמודא דאמצעיתא דקדושה, וידוע דמשה רבינו ע"ה הוא בעמודא דאמצעיתא. ובכן יש לומר דסיחון ועוג שני אחים הם בטומאה לעומת משה ואהרן שני אחים בקדושה, וסיחון הוא כנגד אהרן. ועל כן, כל זמן שהי' אהרן קיים הי' פחדו עליו, וכאשר נח נפשי' דאהרן ונסתלקו ענני כבוד כסבור שאין עוד לעומתו בקדושה, וזה שניתנה רשות להלחם בישראל, אבל כולם חזרו בזכות משה [תענית ט ע"א] ונפל הוא ועמו ביד משה.

(שם משמואל, פרשת חקת שנת תרעב)

ג. וישמע הכנעני מלך ערד וכו' שמע שמת אהרן וכו' וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל וכו' הוא סיחון הוא ערד

1-8
וכבר אמרנו שלעומת משה ואהרן בקדושה היו בקליפה סיחון ועוג שני אחים כבש"ס נדה (סא ע"א), ובתקוני הזוהר (קח ע"ב) שעוג הוא בעמודא דאמצעיתא לעומת דרגא דמשה, וממילא לפי"ז סיחון הוא לעומת אהרן, וע"כ כשמת אהרן בא הכנעני מלך ערד שהוא סיחון להלחם... אך באשר משה כולל הכל נפל גם הוא גם עוג בידו.

(שם משמואל, פרשת בלק שנת תרעג)

ג. וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל וכו' הוא סיחון הוא ערד וכו' ערד שדומה לערוד במדבר

1-11
כבר אמרנו שסיחון ועוג ששני אחים היו כבש"ס נדה (סא ע"א) הם לעומת אהרן ומשה בקדושה. ואמרנו בשם תיקוני הזוהר הקדוש (קח ע"ב) שעוג הוא לקבל עמודא דאמצעיתא שידוע שהוא דרגא דמשה, וסיחון נראה שהוא לעומת דרגא דאהרן, וכמו שהי' אהרן מושך קדושה בעבודתו גם על הגוף והחומר, לעומת זה היתה קליפתו של סיחון התגברות כח החומר שבל יאיר בו ענין קדושה אלא יהי' מתגשם והולך. ובש"ס ר"ה שהוא דומה [לערוד] במדבר, פירש רש"י: חמור הבר, שהוא חומריות יוצא מישובו של עולם ואינו ראוי אלא במדבר, והוא יושב בחשבון ומונע לחשוב חשבונו של עולם, כי לחשוב חשבונו של עולם צריך לכל הפחות שלא יהא להוט ביותר אחר תאוות חומריות, כמו שדיין הנוגע ומקבל שוחד פסול לדין "כי השוחד יעוור", כן זה תאותו מעוורת את עיני שכלו לבל יחשוב חשבון צדק. ועל כן כשמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד מיד "וישמע הכנעני מלך ערד" הוא סיחון, שכל זמן שאהרן הי' קיים ופעל בעבודתו התפשטות קדושה גם על הגוף לא הי' מקום לקליפת סיחון, אבל אחר מיתת אהרן ונסתלקו ענני כבוד כנ"ל שהוא ענין התפשטות הקדושה גם על הגוף והחומר, היתה רוצה קליפת סיחון להתגבר. ואף לפי הדרש שהוא עמלק, מ"מ באשר שינה להיות כסיחון. בודאי הפירוש שלקח אתו קליפת סיחון... ולפי האמור יובן מה שהרשעים הללו החרישו כל ארבעים שנה ולא התעוררו לקראת ישראל, כי בעוד אהרן קיים, שבעובדא שלו משך ענין אלקי גם בכל הגשם וחומר הארץ, שהיתה התפשטות קדושה על הכל יחד כנ"ל, לא הי' להם שום מקום לחשוב להפריד הגשמיות מהרוחניות, אלא אחר שמת אהרן חשבו שמעתה אין מי שיעמוד כנגד בדבר הזה.

(שם משמואל, פרשת בלק שנת תרעב)

ג. וישמע הכנעני מלך ערד וכו' שמע שמת אהרן וכו' וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל וכו' הוא סיחון הוא ערד וכו' ערד שדומה לערוד במדבר

1-11
סיחון ועוג הם נגד משה ואהרן, סיחון לעומת אהרן... ועל כן כתיב "וישמע הכנעני", וברש"י: שמע שמת אהרן וכו' וחשב שעתה תגבר ידו על ישראל. והוא בעשייה. וכבש"ס ר"ה דומה [לערוד] במדבר, פירש רש"י: חמור הבר, וידוע שהעשי' מתיחסת לחומר, וזה הי' חמור הבר שמעשיו המטונפים לא היו מן הישוב וכן הוא במגלה עמוקות שסיחון הי' ממול ערפו של אהרן.

(שם משמואל, פרשת בלק שנת תרעד)

וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל וכו' הוא סיחון הוא ערד הוא כנען סיחון שדומה לסייח במדבר וכו' ערד שדומה לערוד במדבר כנען על שם מלכותו
1-12

בפסוק "וישמע הכנעני", דרשו חז"ל שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וקסבר ניתן רשות להלחם בישראל. נראה דבאמת הי' המכוון להיות להם קצת כח לבוא להלחם, כי בהיותם תחת הענן לא היו יכולין להלחם כלל, ורצונו ית' הי' שימסרו תחת יד משה רבינו ע"ה, וזה הי' שורש והתחלה לכבוש כל מלכי כנען. ולכן אמרו בני ישראל "אם נתן תתן" כו', שהבינו כי בזו הנתינה יכבשו אח"כ כולם. ורמזו בגמ' הוא סיחון, ערד, כנען, שדומה לסייח במדבר, ערוד במדבר מה שמו כנען. פירוש, שעיקר ישיבתם הי' בכנען, אבל קפצו כאן בדרך מקרה כסייח וערוד במדבר בלי ישוב וקביעות, והי' כדי שיהי' להם מפלה בכח הדור של משה רבינו ע"ה כנ"ל. וכן כתיב "לסיחון כו' ולעוג כו' ולכל ממלכות כנען", משמע שבמפלת סיחון ועוג נמסרו אח"כ כולם ביד בני ישראל.

(שפת אמת, פרשת חקת שנת תרנ)

שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל
2-3

"אשר קרך" - יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו שהענן היה מכסה על ישראל ולא היה מקומם ידוע לעולם אלא כשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד ובא הכנעני וילחם עם ישראל. ואם כן תקשה מנין ידע עמלק מקום חניית ישראל לבוא אצלם להלחם עמם? לזה אמר "אשר קרך" - פירוש, יקר מקרהו וידע מחניהם בדרך.

(אור החיים דברים פרק כה, יח)

שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל
2-3

כתיב "וישמע הכנעני מלך ערד, שאמרו ז"ל שהוא עמלק, ומה שמועה שמע ובא? שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד. והענין יש לפרש, כי עמלק נקרא קוצץ בן קוצץ, וכבר פירשנו שהוא תמצית הרע של עשו, שעליו איתא במדרש (בראשית רבה פרשה סג) שיצא מפוזר ומפורד כאדרת, שפירושו של מפוזר הוא בין איש לזולתו, ומפורד הוא בין הלב והמוח, שדוגמתו הוא בין עולם העליון לעולם התחתון... והיפוך מזה הי' אהרן הכהן, רודף שלום בין איש לרעהו היפוך מפוזר, וגם חיבר העליונים והתחתונים היפוך מפורד. ולעומת שני אלה היו ענני הכבוד בזכותו, כי ענני הכבוד היו מקיפין את ישראל מכל צד ועשאו אותם חברים, היפוך מפוזר, כי ענני הכבוד היו מצרפים אותם, וגם באשר היו נמי ענני הכבוד מכסים עליהם מלמעלה כבמדרש שלא יכם שרב ושמש, והי' מקיף על המוח והלב יחד, היתה פעולתו לאחד את המוח והלב, ולעומתו הי' מחבר עולם העליון והתחתון היפוך מפורד. ועל כן, כשהי' אהרן קיים, שבזכותו היו ענני הכבוד, היתה קליפת עמלק שהוא מפוזר ומפורד מסולקת לגמרי ולא הי' לו שום מקום לשלוט על ישראל. אך מאחר שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, חשב עמלק להתפשט בכחו על ישראל להכניס בהם קליפת מפוזר ומפורד כדי שיהי' ביכולתו להלחם עמהם.

(שם משמואל, שמות, פורים שנת תרעז, לשושן פורים)

ג. שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל

2-3
נראה שכחו של עמלק בקליפה הוא לעומת כחו של אהרן בקדושה, ומוכח מהא דשמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל, כי כל זמן שהי' אהרן קיים לא היתה לו שליטה, והיינו דכמו אהרן בשמונה בגדיו הי' מאיר במוחם ולבם של ישראל כנ"ל, הי' כחו של עמלק נמי כח כפול, להאפיל את המוח ולבלבלו ולהחשיך את השכלתו שבל יאיר וישכיל את הלב, ולטמטם את הלב לבל יקבל מהוראת השכל שיהי' משתוקק לדבר קדושה, אלא יהי' נמשך אחר טבעו להשתוקק להנאות וכיסופין דהאי עלמא.

(שם משמואל, פרשת תצוה וזכור שנת תרעד)

ג. שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל והיינו דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן ואמר רבי אבהו אל תקרי ויראו אלא וייראו

2-5
וחז"ל אמרו (מועד קטן כח ע"א) שנסמכה מיתתה לפרשת פרה לומר לך מה הקרבנות מכפרים אף מיתת הצדיקים מכפרת... וסמיכות זה מביאים המדרשים בארבעה מקומות... ג) סמיכת מיתת אהרן לבגדי כהונה המכפרים (במדבר כ, כח) כמו שדרשו חז"ל (מועד קטן כח ע"א)... לפי שמן כל צדיק יגיע לבני דורו ארבעה מיני תועלת... השלישי, שזכותו מגין כצל וכבגד העשוי להציל מקור וחום, ובמותו סר צילם, והרי הם ערומים מכל מכסה כדרך שנאמר "ויראו כל העדה כי גוע אהרן", ודרשו חז"ל "ויראו" היו"ד בצירי, שנראו, והיינו בהסרת הענן שנמשל לבגד. וזהו סמיכות לבגדי כהונה.

(כלי יקר במדבר פרק כ, ב)

הוא סיחון הוא ערד הוא כנען סיחון שדומה לסייח במדבר כנען על שם מלכותו ומה שמו ערד שמו
8-10

כל הדרשות הנמצאים בדבריהם ז"ל בתלמוד ובשאר מקומות מתחלקות לחמשה חלקים... החלק הרביעי - שאומר אותו בפירוש פסוקים על דרך מחמדי השיר, לא מפני שאומרם האמין כי ענין הפסוק הוא ענין הדרש ההוא... ותמצא לחכמים ז"ל דרשות מזה החלק בלי ספק שלא יהא פירוש דרשות פסוק אלא דרשות עומדות בעצמן, כדאמר בגמרא ראש השנה: תנא הוא כנען הוא סיחון הוא ערד, סיחון שדומה לסיח במדבר, כנען על שם מלכותו, ומה שמו ערוד שמו. וקרוב להיות כי רוב הדרשות הנמצאות בדבריהם ז"ל הם מזה החלק... כי זה החלק מדבריהם יתחלק לחלקים רבים בהחלק ענינים, כהתחלק דעת המשוררים, כן יתחלקו דרשות אלו בהתחלק דיעות האומרים וחכמתם.

(רבי אברהם בן הרמב"ם, מלחמות השם - מאמר על דרשות חז"ל, מהד' מרגליות, עמ' פט-צב)

הוא סיחון הוא ערד וכו' ערד שדומה לערוד במדבר
8-11

...דבש"ס ר"ה הוא סיחון הוא ערד וכו' ערד שדומה לערוד במדבר, וברש"י: ערוד חמור הבר. והיינו שהענין שנקרא חמור שהוא תכלית החומר היא קליפה המושכת לזנות רח"ל, וכאמרם ז"ל בסוטה (טו ע"ב): כשם שמעשי' מעשה בהמה, וחמור מיוחד בזה ביותר, כמ"ש (יחזקאל כג): "אשר בשר חמורים בשרם", ולא חמור של ישוב אלא חמור הבר, שהי' כ"כ שטוף עד שיצא מגדר הישוב, והוא קלקול בכללות צורת האדם מקורא דכל שייפי גופא... ועל כן נקרא "סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון", ובתיבת חשבון דרשו חז"ל (ב"ב עח ע"ב) חשבון הנפש חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, שאין לך המאפיל את השכל כמו השטוף בתאוה רעה זו שהיא מעשה בהמה היפוך השכל... וזהו שקליפת סיחון אשר בחשבון ואינה מניחה לחשוב חשבונו של עולם. והנה עפ"י מה שהגדנו שסיחון הוא ערד דומה לערוד במדבר הי' ענינו קליפה המושכת לערוה יוצאת מגדר הישוב, והוא גם הכולל כל צורת אדם מקורא דכל שייפי גופא, כן מצינו ענין עשו, ובמדרש רבה (פרשה צט) שעשו הוא היפוך יוסף הצדיק, זה פירש מן הערוה וזה נדבק בערוה, משמע שזה הי' ענין עשו, היפוך מיוסף הצדיק שהי' ענינו ומדתו שומר הברית כנודע, הנה דעשו הי' ענינו ערוה וזנות, היפך אות ברית מילה, והוא דומה לקליפת סיחון.

(שם משמואל, פרשת ויצא שנת תרעח)

מנין שאין מונין להם למלכים אלא מניסן וכו' לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם מתשרי מנינן
32-42

"ראשון הוא לכם" - למנין, כמשמעו. ודייק "לכם" - לישראל ולא לאוה"ע. וצוה הקדוש ברוך הוא לנו לנהוג ממנו המנין, למען ידעו אדם מישראל כי העיקר הוא צורתו המיוחדת ולא צורה האנושית שבכל אדם.

(העמק דבר, שמות פרק יב, ב)

מנין שאין מונין להם למלכים אלא מניסן וכו' לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם מתשרי מנינן
32-42

עיקר תכלית הבריאה להעיד על הבורא. ולכן ביציאת מצרים, שנתברר כבוד מלכותו בעולם, הוא ממש חידוש העולם... ולכן ניסן ר"ה המיוחד לבני ישראל, כי המה יודעים כי זה תכלית הבריאה, ולהם הוא חודש וראשון לחדשי השנה. והאומות שמחים בעצם הבריאה, ולהם תשרי ר"ה, שבו נברא העולם. אבל שמחת בני ישראל בתכלית ומכוון הבריאה לעשות רצונו ית' ולהעיד על מלכותו... ולכן להם ניסן ר"ה, והם עיקר הבריאה כמ"ש "עם זו יצרתי", שזה עיקר היצירה לפי ש"תהלתי יספרו".

(שפת אמת, פרשת בא שנת תרנו)

מנין שאין מונין להם למלכים אלא מניסן וכו' לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם מתשרי מנינן
32-42

היום הגדול של ראש השנה הוא יום הכתרת המלכות, מלכו של עולם ב"ה, שהננו ממליכים אותו ית"ש על כל העולם כולו. ולפי זה יש בזה קושיה גדולה, לפ"מ דאמרינן... באחד בניסן ר"ה למלכים לא שנו אלא למלכי ישראל אבל מלכי אוה"ע מתשרי מנינן, ואיך כל המנין של המלכתנו את הבורא ית"ש הוקבע בר"ה שבתשרי שהוא ר"ה למלכי אומות העולם?...
אכן נראה שלא יתכן מלכות שמים בלא מלכותם של ישראל. התגלות כבוד מלכותו ית"ש צריך שיתגלה ביחד עם כבוד מלכותם של ישראל, וכל העולם כולו יכירו וידעו כי צריכים להיות נכנעים תחת ישראל, אשר המה, בכח מלכות העליונה שבהם, יהיו המלכים והמושלים של כל העולם כולו... כל ישענו וחפצנו להתרוממות קרן ישראל, ובהממלכה של ה' יתברך כלול גם הממלכה של ישראל. לכן הוקבע זה דוקא בתשרי שהוא ר"ה למלכי אוה"ע, כאילו הי' המדובר ע"ד התפשטות מלכות ישראל בעולם, כי מלכות שמים ומלכות ישראל אחת הם.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק ל עמ' קעט-קפ)

מנין שאין מונין להם למלכים אלא מניסן וכו' לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם מתשרי מנינן
32-42

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לקמן טז ע"א בשם יערות דבש, חלק א, דרוש ה]

ג. למלכי אומות העולם מתשרי מנינן

41-42
דקדקו המפרשים במ"ש "ימים רבים שמונים ומאת יום", תרתי למה לי, "ימים" ו"יום"... כבר נודע, כי "ימים" פירשו במקרא שָׁנים, "ימים תהיה גאולתו"... וכך פירושו כאן, כי באומות העולם מונין מתשרי, ויום אחד בשנה חשוב שנה כנודע, ולכך הסעודה שהתחיל בשנת שלש למלכו, ונמשכה כמו שכתבנו לעיל עד עשרה בתשרי שאחריו, ובתחילת תשרי התחילה שנה אחרת. אם כן היה הסעודה שני שנים. וזהו שאמר הפסוק "ימים רבים" - שני שנים, שמונים ומאת יום טבעי, ואין כאן כפל.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)

רש"י ד"ה ערוד - חמור הבר

במדרש (בראשית רבה פרשה ב): "וחושך על פני תהום" - זו מלכות יון. והנה ברמ"ז דחשך ראשי תיבות חמור שור כלב. א"כ מבואר דמלכות יון שלש קליפות שולטות בה. חמור הוא קליפת ישמעאל שכתוב בו (בראשית טז) "והוא יהי' פרא אדם", ובתרגום יונתן: "ואיהו יהוי מדמא לערוד בבני אנשא", וערוד הוא חמור הבר כברש"י ריש ר"ה, והיינו דכל חמור נמשך לתאוות מטונפות, כענין שכתוב (יחזקאל כג) "אשר בשר חמורים בשרם", וחמור הבר נמשך לתאוה יוצאת מגדר הישוב.

(שם משמואל, בראשית, חנוכה, שנת תרפג, ליל ז)


ג ע"ב

כורש מלך כשר היה לפיכך מנו לו כמלכי ישראל וכו' הוא כורש הוא דריוש

דברי רי"ט אלגזי בסוגיא דבכורות מז והיא בדף פ"ח ע"א דפוס פרעשבורג... שכתב דנכרי שהוליד בן מישראלית... ואם הבן נתגדל כנכרי הוא נכרי והוא מיתלי תלי וקאי. הנה לדבריו מיושב מה שנתקשיתי זה כביר אהא דאמרינן בר"ה דף ג' דכורש מלך עכו"ם הי' רק דמלך כשר היה ומשום הכי מניסן מנינן, והרי כורש הוא דריוש, וכתבו תוס' דהוא דריוש בן אסתר, והרי נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר והוא ישראל כמ"ש תוס' יבמות טז, א"כ הי' דריוש בן אסתר ישראל, ומשום הכי מניסן מנינן, ומה מקשה בגמרא?... לסברת הרי"ט אלגזי ניחא, דכיון שנתגדל בין הנכרים דינו כנכרי... ומ"מ גוף הדין הזה לענין נכרי ועבד הבא על בת ישראל עדיין צ"ע כי בפוסקים הראשונים מבואר שלא כדבריו.

(רבי יצחק שמלקיש, שו"ת בית יצחק, אבן העזר ח"א סימן כט אות ח)

כורש מלך כשר היה לפיכך מנו לו כמלכי ישראל וכו' הוא כורש הוא דריוש

דעת רש"י בקידושין דף סח [ע"ב ד"ה לימא]... דהא דקיי"ל נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר הוא רק משנתגייר. ובספר גבול בנימין, בהקדמה, הביא ראיה נחמדה לשיטה זו דחשיב כגוי עד שיתגייר, מש"ס ר"ה דף ג' ע"ב דמשני הש"ס דכורש מלך כשר היה ומשום הכי מנו לו כמלכי ישראל עי"ש, והרי כורש הוא דריוש בן אסתר, וא"כ הרי נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, וא"כ הוא ישראל גמור ומאי מקשה הש"ס? אלא על כרחך אף על גב דכשר ואינו ממזר, מ"מ צריך גירות.

(רבי דב בעריש וידנפלד, שו"ת דובב מישרים חלק א סימן ז)

כורש מלך כשר היה וכו' הוא כורש הוא דריוש וכו' כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ וכו' (ד.) והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור לא קשיא כאן בישראל כאן בנכרים

הא דאמרינן (סנהדרין מד) גבי מומר: אף על פי שחטא ישראל הוא, לחומרא אמרינן הכי, שאם קידש, קדושיו קדושין, אבל לטובתו לא. ובריש ר"ה הוא כורש הוא דריוש הוא ארתחששתא. ואומר בתוספות דדריוש זה הוא בנו של אסתר. וקי"ל (יבמות כג) בן הישראלית הוא ישראל. ואפ"ה לבתר דהחמיץ לא חשיב ליה אלא כאומות העולם באומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיה בני.

(שו"ת הלכות קטנות חלק ב סימן רמ [הובא בשו"ת דברי יציב אבן העזר סימן סב אות כד])

כורש שמלך כשר היה וכו' כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ

כחה של כנסת ישראל הולך ומתגלה ממעמקים באותה התנועה המפעמת בנשמת האומה ומכריח אותה - בתקופה שכבר באה העת של קץ המגולה - להראות בחיים, בהשבת תוכן חייה הכלליים למכון בית חייה, לאדמת הקודש ולבנינה... ואף על פי שמקורו של כח זה קודש קדשים הוא ורוח ה' נוססה בו, בכל זאת הוא שולח את ענפיו בהתגלמות המעשית לכל נפש מוכשרה להוציא כלי למעשהו... לפעמים הכח הזה שולח כברק חציו למרחקים מופלגים מאד, שמצד עצמם הם עומדים לגמרי מבחוץ, ומכל מקום הכשרת הגאולה הולכת ומתכוננת על ידם. חזון כזה היה בימי יסוד המעלה של הבית השני, כשניצוץ זעיר מאורו של משיח נתלבש במקום הרחוק מאד, בנפשו של כורש המלך האלילי, עד שמצד האור הדקדק הזה מאורו של משיח קראה אותו הנבואה בשעתו בשם משיח - "כה אמר ה' למשיחו לכורש" (ישעיה מה).
בתקופתנו, מאותו הזמן שהצד המעשי של בנין הארץ החל להתגשם, הולך האור הזה ושולח ניצוציו גם אל נפשות רבות מאלה הרחוקים מאותה שפעת החיים הפנימית של ישראל. ובכל זה הולך ומתגשם על ידם חזון קודש קדשים, שאין ערוך לקדושתו, יסוד בנין הארץ ושיבת בנים לגבולם בצורה מוגבלה בראשיתה.
אבל מתוך המרחק הרב של הניצוץ המתגלה במעמדים נפשיים מרוחקים מגבול הזיו של אור הקודש... מוכרח הכח הניצוצי הזה להיות נחלש בדרך מהלכו ואורו מוכרח להיות הולך ומועם... הניצוץ הגאולתי של כורש לא היה יכול לעמוד זמן רב, ואחרי שעשה את התפקיד של ההתחלה נחלש חילו והחמיץ. אבל כאשר הגיע הזמן שאיזו מדרגה של אור גאולה יגלה, הוכנו כבר הכוחות הפנימיים והמקודשים לקלוט אל תוכם את האור הניצוצי הזה, ועמדו לנו אנשי קודש, עזרא ונחמיה ואנשי כנסת הגדולה, שהצילו את האור הניצוצי הכהה הזה, וממנו הבעירו שלהבת גדולה שעומדת לנו עד כה באורה הנפלא, היא כל התקופה של ימי בית שני בכל מעמדיה הנפלאים.

(ראי"ה קוק, ההד, תרצ"א = אוצרות הראי"ה, כרך ב, מהד' תשס"ב, עמ' 335)

כורש שמלך כשר היה וכו' כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ

וכל דבר שכח האלקי העליון מופיע בו יותר, הרי הוא צריך הסתרה יותר גדולה, כדי שהמצב יביא שיוכלו עיני האדם להיות נהנות מזיו האורה, ולא יכהו העינים מרוב ההשפעה האורית. אחת מההופעות שהאורה העליונה השמימית מופיעה בהן על הארץ קשורה באורו של משיח, שהוא אור הגאולה מראשית צמיחתה של אורה זו. היא היתה לוטה מאפלים עד בלי להכיר איזה אור מתנוצץ ממנה. וכן הולכות התעלומות בכל המדרגות עד אשר ביסוד הבית השני שנבנה על ידי עזרתו של כורש הפרסי, אותו הגוי שהחמיץ גם כן, גם בו אור משיח התנוצץ במסתרים, כי הלא "כה אמר ד' למשיחו לכורש... ואקרא לך בשמך אכנך ולא ידעתני... אאזרך ולא ידעתני" (ישעיה מה, א). ובימינו אלה אין שום ספק שעוד הפעם אורו של משיח, אור של גאולה בבחינת תעלומה מופיע ומתנוצץ לפנינו, ומרוב הזוהר המעולף בעיקרו בעובי חושך, עד כדי הסתרה נוראה... וכל הקשורים בקדושת ישראל, וקדושתה של תורה, שהיא לעד ולעולם מקור הגאולה, יבינו וידעו כי מעב הענן המסתיר את האור האלקי, תצא אורה אשר תופיע על הנשמות כולן.

(מאמרי הראיה, ח"א, עמ' 170 [נדפס גם במאורות הראי"ה שבועות, עמ' צו, במהד' תשע"א])

כורש שמלך כשר היה וכו' כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ

אומרים על בלפור שהוא דומה בהצהרתו לכורש מלך פרס בשעתו, שהיה גם הוא בעל ההצהרה הקדושה של "מי בכם מכל עמו יהי ד' אלקיו עמו ויעל". אבל באמת נעלה הוא המנוח, השר, מכורש, המלך. כורש היה מלך כשר בשעה שנתן את ההצהרה, אכל לא עמד בכשרותו והחמיץ... עד אשר הפסיק את העליה... אבל בלפור לא החמיץ. הוא עמד בצדקו מתחילת ההתנוצצות של הרעיון הגדול הזה במוחו, שהבריק אליו מתוך ההשפעה הנפלאה של ספרנו הגדול, של מגילתנו החזיונית, עד סופו, עד נשימתו האחרונה. על כן יהיה זכרו ברוך לנו לעד... ההצהרה שלו [של כורש] נצחית היתה. היא באה מדבר ד', ועל כן הוא נקרא בגללה גם בשם משיח: "כה אמר ד' למשיחו לכורש". אבל כאשר החמיץ... אז היה גוי ככל הגויים והפעולה של האמרה המשיחית לא חדלה להימשך גם אחרי שנתחמץ, וסוף כל סוף היתה לנו על ידה תקופה, שגם היא מזהרת ומופיעה לנו לעולם, תקופת הבית השני. וכמו אז כן גם עתה, התוכן ההצהרתי כפי מה שנשאר בתומתו של המנוח לורד בלפור, שעמד למעלה ממדרגתו של כורש ולא נתחמץ, הוא יקום לעד.

(מאמרי הראיה, עמ' 248-251)

כורש שמלך כשר היה וכו' כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ וכו' (ד.) אמר לו רבי יצחק רבי מטונך די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי

גמרא זו מחוסרת הבנה... מנלן שכרש החמיץ? אם מזה שבקש דיצלין לחיי מלכא ובנוהי - הלא בזה לא היה שום חטא, כי גם צדיקים גמורים עושים כן; ואם נאמר שלא נתמלא מבוקשו וקרא תגר, א"כ ראיה אחרת היא ועובדא אחריתא היא ועיקר חסר מן הספר; ואם נאמר כי הראיה היא מזה שכיון שהוא עכו"ם ואם לא יתמלא מבוקשו ודאי יקרא תגר, נמצא שגם עתה בהבאת הקרבן יש בו הכח הרע הזה לקרא תגר, א"כ אמאי אמרינן שהחמיץ לאחר כן, הלא מעולם היה בו הכח הזה, כיון שהוא עכו"ם, ואעפ"כ היה נקרא מלך כשר, ובמה נשתנה עתה?...
טבע האדם הוא שכמה שיאושר וטוב יהיה לו, לא יסתפק במה שיש לו, אלא ירגיש תמיד שעוד חסר לו וישתוקק למה שיחסר לו. מי שיש לו מנה, רוצה מאתים... אם מתעוררת בקרבם איזו תשוקה ואין בידם להשיגה... יטרפו את נפשם ויעשו קרע בנשמתם לבטל את מהותה, להחרב ולהבטל לגמרי, כי חייהם אינם חיים בלי זה הדבר ששוקקים אליו... חכמינו בכחם האלקי לחדור לתוך נפש האדם... ידעו כי כורש, אחרי שנתן כל הקרבנות האלה כדי שיצלון לחיי מלכא ובנוהי, ברור הוא שנתחמץ, שהרי חפצו כמו שהוא בודאי לא נתמלא... וזה המעט שיחסר לו יהיה בעיניו כאלו הוא עיקר חפצו... ולכן בודאי יקרא תגר, כי אפילו הכשרים מאומות העולם אין להם הסגולות והמעלות המיוחדות להתגבר על זה הרגש, לתלות האשמה במה שחסר להם בעונותיהם, כי לזה מסוגל רק בן ישראל שיש לו קדושת ישראל. ולכן אמר לו ר' יצחק: רבי מטונך, ממה שאתה רוצה להביא ראיה שכשר היה, יש להביא ראיה שהחמיץ, כי מכיון שבקש שיצלון לחיי מלכא ובנוהי, והלא אי אפשר שיתמלא מבוקשו בכולו, בודאי בא לידי זה שהחמיץ. כי להתגבר על זה הרגש ולהשאר באמונתו, אי אפשר רק לבן ישראל... שראה ביציאת מצרים, וראה כמה נסים ונפלאות שהראה ה', וספג בקרבו תורת ה', לו אפשר שישאר תמיד לבו לשמים ויתלה את החסר לו בעונו.

(רבי יוסף יהודה ליב בלוך, שיעורי דעת, חלק ג, ממשלת הדעת, שיעור ז)

כורש שמלך כשר היה וכו' (ד.) והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור לא קשיא כאן בישראל כאן בנכרים

מצד אברהם הוא הבירור כאשר ישראל דומים לעמים... אבל מצד יצחק הבירור להיפך, כאשר עמים רוצים להתדמות לישראל, כמו שאמרו (בראשית רבה סה, א) בעשו: פושט טלפיו כחזיר ואומר ראו שאני טהור, כמו שהיה בצאתם מבבל בבית שני, דכורש מלך כשר היה, עד שכפשט הכתוב נקרא בלשון הכתוב "משיחו" (ישעיה מה, א). ומכל מקום אמרו ז"ל ריש ראש השנה בזה החילוק בין עכו"ם העושה שלא לשמה הוא רשע בזה, מה שאין כן ישראל הרי זה צדיק גמור. וזה ההבדל הוא מצד שורש המחשבה שלמעלה ממחשבה הגלויה לאדם, ששם שניהם במחשבתם על מנת שיחיה בני או שאהיה בן עולם הבא. רק בשורש הנעלם מהמחשבה, שם הוא החילוק דקדושת ישראל. כי ישראל עלה במחשבה ומושרשים בשורש המחשבה דה' יתברך וכל המחשבות שלהם מה' יתברך, מה שאין כן העכו"ם.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות לג)

כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ

לשון חמץ מלשון: 'כי יתחמץ לבבי' (תהלים עג, כא), כי הלב הנוטה להרשיע יקראוהו רז"ל 'החמיץ', כענין שאמרו בכורש: 'כאן קודם שהחמיץ, כאן לאחר שהחמיץ', וכן היין הנפסד נקרא 'חומץ'. וכן אמרו בפירוש (ברכות יז ע"א): 'גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך, ומי מעכב, שאור שבעיסה', כלומר יצר הרע, הרי שהמשילו יצר הרע לשאור... ועל כן היה החמץ מרוחק מן המזבח והזהירה עליו תורה שלא להקריבו כל עיקר, הוא שכתוב: 'כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה', קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח' (ויקרא ב, יא), לפי שהמזבח היה לריח ניחוח ומקום מיוחד לכפרה ולרצון, והחמץ לא לרצון... ועל זה אמרה תורה: 'ולא יראה' ו'לא ימצא' (שמות יג, ז; יב, יט), לא יראה במעשה, ולא ימצא במחשבה, אלא שיבטלנו בלב.

(רבינו בחיי בן אשר, כד הקמח, ערך פסח א)

כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ

ואפי' ח"ו ישראל מקלקל מעשיו, אינו נדחה לעולם, ואע"פ שחטא ישראל הוא, וסוף כל סוף אפי' אחר כמה סיבות וגלגולין לא ידח ממנו נדח, וכל נפש ישראל תשוב לאור באור החיים... והכל הוא בכח התורה שזכו ישראל שלא יהי' להם עוד שינוי בעצם, וכל השינוי הוא רק במקרה, והמקרה לא יתמיד. ולפי האמור יש ליתן טעם על שתי הלחם הרומזות לתורה הבאות חמץ, כי חמץ הוא שינוי מדרך הטוב כאמרם ז"ל כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ, ומורין בזה שבכח התורה שוב כל שינוי הוא רק שינוי במקרה, וכל ישראל דבקים בתורה ואין שינוי שלהם שינוי עצמי.

(שם משמואל, במדבר, שבועות שנת תרעג)

ג: הוא כורש הוא דריוש הוא ארתחשסתא

אמר בבנינו, "וסבי יהודאי בניין ומצלחין בנבואת חגי נביאה וזכריה בר עדוא ובנו ושכלילו מן טעם אלה ישראל ומטעם כורש ודריוש וארתחששתא מלך פרס" [עזרא ו, יד]... ארתחששתא... אצל מפרשים הוא דריוש, וכן כורש אצלם הוא דריוש כמאמר הוא כורש הוא דריוש הוא ארתחששתא, והוא אצלם אמרו הֵנָה "מלך פרס" על שלשתם.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש מאמר ב פרק יב)


ד ע"א

האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור
8-10

אין הפרש בין הבוטח בו שיגמלהו טוב בשביל מצוה שעשה, ובין הבוטח בו שיתן לו שאלתו בשביל תפלה שהתפלל לפניו בכל לבבו ובכל נפשו. ודבר זה מזכיר עון הוא, שכמו שאמרו רז"ל [לקמן טז ע"ב]: שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם, ואלו הן: קיר נטוי ועיון תפלה וכו', כלומר שמעיין בתפלתו ואומר שהתפלל תפלה שלמה, וראוי הוא שיתנו שאלתו מן השמים. וכבר הזכיר אנטיגנוס איש סוכו לתלמידיו: אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. כלומר כשתשמשו אותו אל יהי בטחונכם בו לקבל את השכר מיד, שאם כן אתם גורמין לנפשותיכם להזכיר לכם עונותיכם, כמו המעיין בתפלתו. אבל הנותן סלע לצדקה בשביל שיחיה בנו או בשביל שיזכה לחיי העוה"ב, אינו בכלל הזה, כי מתחלה כשעשה המצוה הזאת שיש רשות בידו למעט בה או להרבות ועשאה לשם כך, אינו דומה לאוכל מצה בערב הפסח ולקונה לולב לעצמו ולשומר שבת, וכיוצא באלו.

(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק א)

האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור
8-10

[עיין לקט ביאורי אגדות סוטה כב ע"ב]

והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור לא קשיא כאן בישראל כאן בנכרים
8-11

...מאמרם ז"ל האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, ואקשינן עלה במס' ראש השנה מדאמרינן דכורש החמיץ במה שאמר "תורין וכו' די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי", ומסיק: כאן בתוהא כאן בשאינו תוהא. זהו שאמר "וזורע צדקה שכר אמת" [משלי יא, יח] ואינה "פעולת שקר", אך לפעמים "כן צדקה לחיים" [שם, יט], ירצה, כמו שפעולת רשע היא "פעולת שקר", "כן צדקה לחיים", הנותן סלע לצדקה בשביל שיחיה בנו, "ומרדף רעה" - לתהות על הראשונות, "למותו - כשראה שמת בנו, שגם זו "פעולת שקר" היא, כיון שלא עשאה אלא לתשלום גמול, שהרי כשמת בנו תהא עליה.

(דרושי רבינו משה מאימראן ח"ב עמ' קצט)

והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור לא קשיא כאן בישראל כאן בנכרים
8-11

הלכה רווחת היא בישראל עפ"י התורה האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני וכו' הרי זה צדיק גמור. והנה רמינן מברייתא זו אהא דאמרינן בגמרא [לעיל ג ע"ב] כורש מלך כשר היה והחמיץ, דמצינו שהתנדב לבית המקדש ואמר "די להוון מהקרבין ניחוחין וכו' ומצליין לחיי מלכא ובנוהי", ומשני בגמרא כאן בישראל כאן באומות. עיין ברש"י: ישראל אינו מתרעם אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא ואפילו ח"ו לא וכו' כמו שהתנה בשעה שנתן הצדקה אינו מתרעם ומצדיק הדין ומקיים נדרו שנדר משא"כ גוי מתרעם. והנה כשישראל עם קרובו עושים כך ומקיימים זאת ההלכה, הנה הדין נותן שהשי"ת יקיים לנו ג"כ כזאת, הגם שתנאי היה דבריו ית"ש "אם בחקותי תלכו" וכו' יקיים לנו כל הטוב שייעד לנו "ואם לא תשמעו" וכו' כמבואר שם... עכ"ז הדין נותן כיון שישראל נותנין צדקה בתנאי וח"ו אינו מתקיים התנאי ואעפי"כ הם נותנים צדקה ואינם מתרעמים, הנה השי"ת ג"כ נותן הייעוד הטוב הגם שהתנה בתנאי והם לא קיימו התנאי עכ"ז הוא ית"ש נותן להם הייעוד הטוב. וזהו שהודיע משה לחותנו "כי ד' דבר טוב על ישראל", שהטוב שדיבר הוא על ישראל שמקיימים דבריהם הגם שאינם מתקיימים התנאי שהתנו עם הקדוש ברוך הוא, אם כן הדין נותן ג"כ אצל השי"ת שיקיים להם הייעודים הטובים הגם שישראל עם קרובו ח"ו אינם מקיימים התנאי שהתנה עמהם.

(בני יששכר, מאמרי השבתות, מאמר ו, אות יא)

והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור לא קשיא כאן בישראל כאן בנכרים
8-11

שכינה הוא מידת ה' יתברך שהוא שוכן בתוך לבבות בני ישראל... אפילו בלב המשוקע מכל מיני תאוות וזוהמא... אבל בגלות נאמר (משלי כא, א) "לב מלך ביד ה'", שאין להם בחירה רק ה' יתברך מנהיגם. ולא נאמר שה' יתברך שוכן בתוך לבם להנהיג, דזה לא נקרא שהוא בתוך הלב כלל, וגם בגלות אין שכינתו יתברך אלא בתוך לבבות בני ישראל... רק אצלם הוא בהיפך, דלבבם בידו... דאין לבם ברשותם לעשות כרצונם רק כרצון ה' יתברך. ואצל ישראל, רצון ה' יתברך גם מה שהוא נגד רצונם הוא נקרא באמת רצונם, כידוע דברי הרמב"ם (סוף פרק ב מהלכות גירושין הלכה כ) בטעם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. והוא גם כן טעם דברי חז"ל בריש פרק קמא דראש השנה החילוק בענין שלא לשמה ועל מנת לקבל פרס בין ישראל לעכו"ם, עיין שם, דבעכו"ם רצון ה' יתברך הוא באמת היפך רצונם האמיתי, שהוא ממש היפך מרצון ה' יתברך. רק דהמלכים אין לבם ברשותם רק בידו ורשותו וכוחו של ה' יתברך.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות יט)

והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור לא קשיא כאן בישראל כאן בנכרים
8-11

עמלק נגד יעקב אבינו ע"ה שיש לו גם כן כח זה ללכת בקו יושר ויש לו גם כן כח ללכת בשני קצוות... אבל באמת הוא "ראשית גוים" ולא "ראשית תבואתו" דה' יתברך, דתכליתו למענהו לקילוסו, אבל כוונת העכו"ם לגרמייהו. וזה עיקר החילוק בין ישראל לעמים, שאמרו ז"ל האומר סלע וכו' בשביל וכו' הרי זה צדיק גמור מה שאין כן באומות העכו"ם. כי חטאי ישראל נקראים אצל חז"ל (סנהדרין מד ע"א) אסא דקאי ביני הוצי, שהם רק סובבים אותו אבל שורשו אין כך, והוא כמו כופין עד שיאמר רוצה אני, דידוע טעם הרמב"ם (סוף פרק ב מהלכות גירושין הלכה כ). כך מה שעושה לכוונה אחרת, דמתוך שלא לשמה, היינו התוכיות ופנימיות הוא לשמה, ולכך הרי זה צדיק גמור, כמו דהגט כשר ונחשב מרצונו הגמור. מה שאין כן אומות העולם שורשם כך... ואפילו פושעי ישראל מלאים מצוות וכו' (סנהדרין לז ע"א), וכל מעשיהם אף שלא לשמה הרי זה צדיק גמור... מה שאין כן בגרים אין מקבלין המתגייר לשם איזה דבר (יבמות כד ע"ב).

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות לז)

והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור לא קשיא כאן בישראל כאן בנכרים
8-11

האומות, הגם שישמרו מצוות, הוא מצד ההכרח ואהבת שכר ויראת עונש, כמו שאמרו בריש עבודה זרה (ג ע"א): מיד מבעטין וכו', ובריש ראש השנה דבאומות העולם על מנת לקבל שכר נקרא רשע לפי שהם מבעטין כשלא יגיעם השכר, כעבד העובד את רבו ואחר כך לא יתן שכרו. אבל בני ישראל "בנים לה' אלהיכם", ואין מבקשים שכר יותר מזה שזכו לעשות רצון ה' יתברך.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות מח)

מנלן דאחמיץ דכתיב נדבכין די אבן גלל תלתא ונדבך די אע חדת וכו' סבר אי מרדו בי יהודאי איקלייה בנורא וכו' שלמה עבד מלמעלה ואיהו עבד מלמטה
12-19

ביארתי... בענין אשר בנה כורש ועל ענין שאמר חגי "עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית וארצה בו ואכבדה אמר ה'", שכיון שראו רצון כורש לבנות כותל א' של עץ כמו דכתיב "נדבכין די אבן גלל תלתא ונדבכין די עא חדת", וכמו שאמרינן בפ"ק שר"ה דאחמיץ כורש, שעשה כן דאי מרדו בי יהודאי אקלי' בנורא. והדור האחרון לא הבינו, שהיו סבורים ששלמה נמי עבי הכי, אך לא הבינו שאינו דומה, כמו דאמרינן בר"ה שלמה עבד מלמעלה ואיהו עביד מלמטה, שלמה שקעיה בבנינא וכו'. אבל הראשונים הבינו שזהו במכוון, וע"כ בכו שראו את הבית הראשון והבינו כוונתו וע"כ היו בוכים וע"כ היו מתעצלים בבניינו, וע"ז אמר להם חגי... שאעפ"כ יזרזו בנין בהמ"ק.

(רבי יהושע אייזיק שפירא, נחלת יהושע, אבל כבד, דף ב ע"ג)

סבר אי מרדו בי יהודאי איקלייה בנורא וכו' שלמה עבד מלמעלה ואיהו עבד מלמטה
15-19

"ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בכים בקול גדול" [עזרא ג, יב]... נלע"ד שיובן עם מ"ש... בפ"ק דר"ה למה ליה למעבד הכי, סבר אי מרדו בי יהודאי איקלייה בנורא אטו שלמה לא עבד הכי וכו' שלמה עבד מלמעלה ואיהו עבד מלמטה שלמה שקעיה בבניינא ואיהו לא שקעיה בבניינא וכו'. הנה כי כן משום הכי "ורבים וכו' אשר ראו את הבית הראשון ביסדו", ר"ל שראוהו ביסודות שלו, שלא היו שם נדבכין דעץ כלל, רק היה כולו אבני גזית, כמ"ש "ויצו המלך ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית"... ולכן היו בוכים בראות שינוי הגדול הזה, ואעפ"י שהיסודות לא שלטו בהם שונאים, עם כל זה שינו להוסיף בו של עץ, למען יהיו ישראל כפופים תחת ידם.

(רבי בנימין ויטאלי, גבול בנימין, חלק ג, דרוש לט)

שלמה עבד מלמעלה ואיהו עבד מלמטה
18-19

וי"ל בפשיטות שלמה עבד מלמעלה, כפי אשר גזרה החכמה עליונה, כדכתיב "הכל מיד ה' עלי השכיל", ואין להקשות על דבר ה', אבל כורש עבד מלמטה, פירוש, בגשמיות בפשיטות לפי חכמתו כדי שיוכל לכבוש אותם.

(רבי יעקב קטינא, קרבן העני, פרשת תרומה, דף לה ע"ג)

שלמה עבד מלמעלה ואיהו עבד מלמטה שלמה שקעיה בבנינא איהו לא שקעיה בבנינא שלמה סדייה בסידא איהו לא סדייה בסידא
18-21

ע"פ מליצה נוכל לאמור שלמה עבד מלמעלה - כל מעשה עבודת המקדש בתבניתו עשהו כאשר הראה לדעת, ומלמעלה ציווהו כן לבנות, כי היו עמדו ראשי הסנהדרין והכהנים והנביאים. ואיהו, כורש, עבד מלמטה - מדעתו ומשכלו ומרצון עצמו, למען יהיה בידו למשמרת וכחומר ביד היוצר. שלמה שקעיה בבנינא - היה מוטבע בבנינים לבנות בתי המלך ובתי המשפט ובתי כל ירושלים, ולכן חסרו לו החומרים של האבנים לבנות מהם בית ה', ואיהו לא היה משוקע בבנינים, והיו האבנים מספיקים לו, ומדוע בנה ארזים? רק עשה זאת למען להרעימם ולהכעיסם. שלמה סדייה בסיד - שלא יתראו העצים, ואיהו לא סדייה בסיד, למען יבושו ויכלמו שונאינו. ולכן זאת לעד כי החמיץ.

(רבי יעקב היבשר, בית יעקב, כאן = נחלת אשר, כאן)

מאי שגל וכו' כלבתא
24-25

כל הפוגם בברית אין יכול להתפלל בבחי' "כל עצמותי תאמרנה" (תהלים לה). וכשאין מתפלל בבחי' "כל עצמותי", אזי כלבא נחית ואכיל קורבנו, היינו תפלתו. וכשמתפלל וטועם מתיקות בדיבורי התפלה, זאת הבחינה נקראת "כל עצמותי תאמרנה". ואין יכול לטעום מתיקות בתפלה אלא כשתיקן פגם הברית... אבל מי שפגם בבריתו, הוא בבחי' מיין מרירין... מיין מסאבין, זרע טמא. אזי אין יכול להתפלל בבחי' "כל עצמותי תאמרנה". ואז כלבא נחית, שהוא בחי' מיין מרירין, שצווח הב הב... וזה בחי' חולאת שקורין ברעכניש ר"ל, ששובר עצמות של אדם. וזה מחמת קילקול המוח שבעצמות, בחי' מיין מסאבין, מיין מרירין, שבא החולאת הזאת מחמת תאוות ניאוף. וזה שנצטווינו בקרבן פסח (שמות יב) "ועצם לא תשברו בו"... כדי שיבחינו כל אחד מישראל את עצמו אם בריתו על תקונו. כי בפסח כתיב בו (שם) "וכל ערל לא יאכל בו", כי עיקר הפסח תלוי במצות מילה כידוע. וכשהשליכו את עצמותיו לכלבים, וראו אם שלטו בהם הכלבים ח"ו, היו יודעים שאין הברית ח"ו על תיקונו... בכן מי שפגם בבריתו ישמור את עצמו מכלבים ומחרב... ובשביל זה נקרא כלב בשם שגל, כי הוא בא על תאוות המשגל כנ"ל.

(ליקוטי מוהר"ן, תורה נ)

מאי שגל וכו' כלבתא וכו' כלבתא בת משתיא חמרא היא
24-29

מי שעובר על בעילת בת נכר, נענש במשחית דומה לכלב, כאומרם כלבא לאו בת משתא חמרא. אבל אומרם מאי שגל, כלבתא, כי הוא ממונה על תאות המשגל. ואמרו [סוטה ג ע"ב]: קשורה בו ככלב בעולם הזה. ולכך קראו לכלב שגל, היותו ממונה על המשגל. ובמצרים שהיו ישראל פרושים מן בנות מצרים, ולכך שיצאו "לא יחרץ כלב לשונו", אבל בבית שני בעוונותינו הרבים שנתערבו בבנות הארץ, היה על המזבח ככלב [יומא כא ע"ב].

(יערות דבש, חלק ב, דרוש א)

מאי שגל וכו' כלבתא וכו' ואיבעית אימא לעולם שגל מלכתא היא
24-34

"אז אהפך אל עמים שפה ברורה" - יש לפרש עפ"י מה שמבואר בכתבים בפרי עץ חיים בכוונת "הנותן שלג כצמר" בשם מהר"ן שפירא לפרש מה שאמרו בגמרא דר"ה "והשגל יושבת אצלו" - חד אמר מלכתא וחד אמר כלבתא, כי את זה לעומת זה כו', ומה שבקדושה שלג ג' אלפין דג' מילואי אהי', הוא בקליפה שגל, ומזה מקבל שפע בקדושה ספירת מלכות, והוא שם ב"ן כנודע. ולעומת זה בקליפה כלב דהוא גימטריא נ"ב. ולכן אלו ואלו דברי אלהים חיים, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ייעו"ש ודפח"ח. ואם כן אף אנו נאמר דספי' מלכות היא שכינה גימטריא שפ"ה, ולעומת זה בקליפה להבדיל סמאל במילואו סמך מם אלף למד גימטריא ג"כ שפ"ה. ולעתיד יהפך למלאך הקדוש ויתפרדו כל פועלי און. וזהו שאמר "אז אהפך כו' שפ"ה" אחת.

(רבי שמואל אהרן שמואל הכהן, וצוה הכהן, ליקוטי מילי דאגדתא, עמ' יז במהד' תשי"ג)

בנות מלכים ביקרותיך נצבה שגל לימינך בכתם אופיר וכו' הכי קאמר בשכר שחביבה תורה לישראל כשגל לגוים זכיתם לכתם אופיר
31-33

המליצה שידוע היה בפי חז"ל שהת"ח מכונה בשם "בני"... ומזה אנו מבינים דחכמת חיצונית מכונה בשם "בת" וברבים בשם "בנות", באשר אינם עיקר בנין העולם אלא מצטרפות להרחיב בנין התורה לכמה משפטי התורה. והיינו דכתיב בתהלים מה: "בנות מלכים ביקרותיך נצבה שגל לימינך", ופי' חז"ל בריש מס' ר"ה דקאי על שוקדי התורה באהבה עזה, ואלו שהגיעו לכך התורה מסייעת להם להבין ולהשכיל בחכמות אחרות כדי לעמוד על דברי תורה בענינים הנדרשים לזה. וזהו דקאמר "בנות מלכים" - המה חכמות מלכי אוה"ע, "ביקרותיך" - המה מייקרים אותך, דמי שהוא חכם בתורה וממנה משיג חכמות חיצוניות הוא והתורה מתייקר בעיני חכמי אוה"ע.

(העמק דבר, בראשית פרק מה, טז - הרחב דבר)

בנות מלכים ביקרותיך נצבה שגל לימינך בכתם אופיר וכו' הכי קאמר בשכר שחביבה תורה לישראל כשגל לגוים זכיתם לכתם אופיר
31-33

והענין, דמשונה אהבת שני הדברים הללו, שאינו מושג למי שאינו שקוע באהבה זו, ולא כמו כל אהבה שהמה מובנים לכל בני אדם, אף על גב שאין כל האדם שוין בטבען, וזה אוהב דבר זה יותר וזה אוהב דבר זה ביותר, אבל מ"מ הכל מבינין סוג אהבה של כל דבר, משא"כ אהבת התורה לישראל, מה שמתקשר ההוגה בה באהבה ושוגה בה, וכן אהבת הכלבתא לאוה"ע השוגים בה, מה שהוא משוקץ ומתועב בעיני האדם שאין לו אהבה זו, המה דברים נפלאים. ומזה יש להבין ולהשכיל כי דבר רוחני יצוק בָּהֵמָה, היינו אורייתא וישראל כולא חד, משום הכי בהגות ישראל בתורה מתקשר בה כמו בן המתקשר באמו בשעה שמדבר בה, ואינו לומד בקר רוח כמו שלומד בשאר חכמות, וכן רוח הכלב עם אוה"ע השוגים בה. וה"ק: בשכר שחביבה תורה לישראל באותו אופן נעלה שאינו מושכל לדעת אנושי כמו אהבת כלבתא כו'.

(העמק דבר, דברים פרק כג, יט - הרחב דבר)

ד. מאי קא מבשר להו נביא לישראל כו'

הגרצ"ח בהגהותיו הצריך עיון גדול איך נופל לשון מבשר נביא על מקרא זה שהוא בכתובים כו'. ויעוין תוס' שבת כד ע"א ד"ה שאלמלא שבת אין נביא במנחה, דנקטו "נביא" על כתובים שהן ההפטרות במנחה.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

בשכר שחביבה תורה לישראל כשגל לגוים
32-33

מתן תורה היא היפוך גילוי עריות, כי ג"ע הוא חיבור הנמאס, והיפוך מזה היא הדביקות בתורה שהיא "אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת", וברמב"ם (סוף הלכות איסורי ביאה): שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן התורה, כי זה היפוך מזה. ובש"ס ר"ה רמזו ענין זה, שאמרו ז"ל בשכר שחביבה תורה לישראל כשגל לאו"ה.

(שם משמואל, פרשת יתרו שנת תרעח)

מעיקרא בלא קיצותא והשתא בקיצותא
37-38

ובגוף קושית המהרש"א הנ"ל [סנהדרין נח ע"ב] מדוע דווקא שבת ותורה [נאמר בהם דגוי ששבת חייב מיתה וגוי העוסק בתורה חייב מיתה] יש לתרץ דשבת הוא נחלה בלי מצרים כמבואר בשבת (קיח ע"א) ותורה ג"כ היא בלתי בעלת גבול וכמו שנאמר "לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאוד" והיינו דאין לה קץ וגבול כלל, וע"כ בדברים שהם למעלה מענין הגבול אין לעובדי כוכבים בם מבוא, כי עניינם חומריי וענין החומר הוא הגבול, כי גדר החומר הוא היותו מוגבל ולו ג' מרחקים: אורך ורוחב וגובה, וכנודע, ועל כן דבר אשר הוא למעלה מגבול הנה עניינו רוחניי, כי הרוחניי הוא בלתי מוגבל ועל כן אין לעובדי כוכבים שעניינם חומריי מבוא בדבר כזה...
והבנתי עוד בזה גמ' ר"ה דאמר אהא דהכתוב מונה לכורש שנות מלכותו פעם כלישראל ופעם כלעכו"ם, ואמר כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ כו' מנלן דאחמיץ מהכא עד כסף ככרין מאה... מעיקרא בלא קיצותא... והשתא בקיצותא (וע"כ מכאן ראיה דאחמיץ, וע"כ מנו לו מאז שהחמיץ כמו לעכו"ם). עכ"ל הגמ'. ולפי הנ"ל הנה הדברים מובנים ביותר, דקודם שהחמיץ היה עניינו עניין הישראלי, וע"כ נתן בלא קיצותא וגבול, כי דבר כזה שייך רק לישראלי, וע"כ מנו לו אז כמו לישראל, ומשא"כ אחר שהחמיץ, לתת רק בקיצותא, הנה התבוננו מזה כי שב להיות עניינו עניין עובדי כוכבים, וע"כ לא היה יכול לתת בלי קיצותא, כי נתינה בלי קיצותא וגבול הנה הוא דבר הבלתי שייך לעובדי כוכבים.

(רבי יוסף ענגיל, בית האוצר, מערכת א-ב, כלל א, אות א [ובדומה בספרו שו"ת בן פורת ח"א סימן ג אות ה ד"ה עוד יש לחקור])

מעיקרא בלא קיצותא והשתא בקיצותא
37-38

וכל כסף וזהב שירבה לאוצר בית ה' ולהיות שם מוכן לצרכי הצבור ולמלחמותם הרי זה מצוה להרבותו, ואין אסור אלא להרבות לעצמו בבית גנזיו (רמב"ם הלכות מלכים פ"ג ה"ד). ונראה שמקור דברי הרמב"ם מבוארים בראש השנה ד, דאיתא שם דכורש החמיץ... מעיקרא בלא קיצותא והשתא בקיצותא. וא"כ הרי מבואר דעצם הדבר שלבנין בית ה' נתן בקיצותא הרי החמיץ כיון שלבנין בית ה' אין קצבה. והרי מבואר מה שכתב הרמב"ם: וכל כסף וזהב שירבה לאוצר בית ה' הרי זה מצוה להרבותו, וא"כ כל שיהיה מעט ויהי' בקיצותא הרי זה עבירה, כיון דשם נאמר הדין בלא קיצותא. ולכן כתב הרמב"ם: מצוה להרבותו, ואיכא בזה מצוה ואין זה בכלל האיסור דלא ירבה לו כסף וזהב.

(רבי אליעזר דוד פינקל, ניר לדוד, על הרמב"ם, הלכות מלכים, פ"ג ה"ד)

רגל שבו ראש השנה לרגלים
40

קדושת שבת וקדושת יו"ט היא ג"כ מכוונת לעומת קדושת תורה שבכתב וקדושת תורה שבע"פ. כי שבת, דקביעה וקיימא, קדושתה בידי שמים, כביצה י"ז א', ויו"ט דישראל קדשינהו לזמנים, כברכות מ"ט א', הוא תוכן תושבע"פ, ומשו"ה היו"ט מאחד את הכלל, וכל ישראל חברים הם ברגל, כחגיגה כ"ו א'. וע"פ האמת, אחדות הכלל נובעת משורש הקדושה העליונה, שהיא קדושת תורה שבכתב, שמשפעת על קדושת תושבע"פ. וע"פ אמתת ענין זה מוכרח קיבוץ הכלל בצורת האומה להיות קדוש בקדושת התורה, וקדושת יו"ט יונקת מקדושת שבת... וע"כ קראה תורה יום טוב ראשון של פסח, שהוא רגל ראשון ותחלה לרגלים, כר"ה ד' ע"א, בשם שבת [ויקרא כג, יא], להורות שקדושת יו"ט, המאחדת את הכלל, מקדושת שבת מיסוד התורה היא יונקת, ולא משום הקיבוץ של הפרטים יחד, אלא משום שיש קדושה עצמית בהכלל.

(משפט כהן, סי' קכד, עמ' רעג-רעד [נדפס גם בהגדה של פסח עם פירושי הראי"ה, עמ' רצח])

כיון שעברו עליו שלשה רגלים עובר בבל תאחר
42

הדברים שהאבל מוזהר מעליהם שלא לעשותם... ואם לענין נשואין אסור, ובאשה ג' רגלים. וכבר פירשו רבים על דרך צחות מפני שאמרו [שבת לב ע"ב]: בעון נדרים אשתו של אדם מתה, ואין עבירה באיסור נדרים עד ג' רגלים, כמו שהתבאר בתלמוד ראש השנה, הדין נותן להענישו עד כדי שיעבור איסורו, והוא שיעור ג' רגלים.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, שבר גאון מאמר ב פרק ה)

תוספות - והא דתנן וכו' אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס היינו באומות העולם שתוהין על הראשונות

מש"כ [ר' קאפל חריף, בחידושי יעב"ץ (תקצ"ז), חולין קמב ע"א, מובא בס' תולדות יעקב (דושינסקי), עמ' 24] על המשנה באבות בענין שלא ע"מ לקבל פרס, ע"פ היסוד דאסור לעשות מצוה ע"מ לקבל פרס ולהתחרט אם לא קבל הפרס - צריך להזכיר את יסוד הסברא שהוא מדברי התוס' דר"ה דף ד ע"א ד"ה בשביל. אע"פ שכ' התוס' שהוא דוקא בעכו"ם, כבר ביאר בתויו"ט שם במשנה דאבות שכונתם היא על כרחך שגם בישראל אם הוא מתנהג כה"ג ה"ז אסור, דלא מסתבר לומר שישנה רבי משנתו בסתם בדבר שאינו נוהג בישראל, רק בעכו"ם. אבל לתרץ עי"ז את טעם השכר האמור בתורה, משום שבאריכות ימים לא שייכת חזרה, דכל ימי חייו מצפה ע"ז - הוא דבר שא"א, שהרי כתובים בתורה ג"כ יעודים אחרים כמו "למען ירבו ימיכם וימי בניכם", ושובע ועושר וכיו"ב. וצריך לבאר כונת המחבר ז"ל, שבכל היעודים שבתורה לא קשה ליה, די"ל שמ"מ לא אמרה תורה שיעשה בשביל כך, אבל בכבוד אב ואם וב"צדק צדק תרדוף" כתוב "למען תחיה", משמע שהתירה תורה לעשות בשביל כך, ואיך יבואו חכמים ויאסרו? והיינו כהא דכי הט"ז בחו"מ סי' ב'... דכל דבר המפורש בתורה להיתר אין חכמים יכולים לאסור... על כן מתרץ הגאון ר' קאפל חריף ז"ל, שלענין הבטחת החיים לא שייכא חרטה.

(אגרות הראיה, כרך ג, איגרת תתסט, עמ' קנג-קנד)


ד ע"ב

מניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה וכו'

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה יז]


ה ע"א

מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי

[עיין עוד לקט באורי אגדות לקמן לא ע"א בשם של"ה, מסכת פסחים, תורה אור, אות קח, וחגיגה יז]


ו ע"א

מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמר זו מצות לא תעשה
10-12

בפסוק "השמר בנגע כו' זכור את אשר עשה כו' למרים" כו' - גדול כח פיהם של בני ישראל, וכל כוחן בפה, לכן צריכין מאוד לשמור פה ולשון. וכמו שיש בשבת זכור ושמור, ואמרו בזוה"ק שכל התורה כלולה בזכור ושמור, כמו כן בלשון הרע כתיב "השמר" וכתיב "זכור". וכן כתיב "מוצא שפתיך תשמור", דרשו חז"ל "מוצא שפתיך" מ"ע, "תשמור" מצות ל"ת כו', שכל התורה תלוי בפה כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת כי תצא שנת תרמז)

מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמר זו מצות לא תעשה
10-12

בפסוק "השמר בנגע הצרעת כו' זכור את אשר עשה כו' למרים" כו'... כח הפה ניתן לבני ישראל. לכן צריך להיות להם שמירת הפה, שהיא חיות הפנימיות. ובני ישראל מיוחדים לזה... והיא בחי' זכור ושמור, שזה כלל מ"ע ול"ת, ושניהם נזכרים בכאן, "השמר" ו"זכור". וכ"כ "מוצא שפתיך תשמור", דרשו חז"ל "מוצא שפתיך" מ"ע, "תשמור" זו מצות ל"ת, לרמוז שכל המצות תלוין בזה, כי השפתים עושים ב' הפעולות: להוציא הדיבור ולשמור הדיבור.

(שפת אמת, פרשת כי תצא שנת תרנא)

מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמר זו מצות לא תעשה
10-12

בפסוק מוצא שפתיך תשמור, אמרו חז"ל "מוצא שפתיך" מ"ע, "תשמור" מצות ל"ת. הרמז כי כל תרי"ג מצות תלוין בזה, כי עיקר חיות הנשמה בפה, כמ"ש "ויפח באפיו כו' לנפש חיה" - "רוח ממללא". וע"י המצות נפתח חיות הנשמה. וע"ז כתיב "אשר יעשה כו' האדם וחי בהם", שנעשה נפש חי'. ומ"ע לפתוח הפה. ומצוות ל"ת לשמור שלא יתפשט כח הנשמה לסט"א ח"ו. וזה עיקר כח איש ישראל, כמ"ש "ואשים דברי בפיך". וזה ניתן לבני ישראל במתן תורה.

(שפת אמת, פרשת כי תצא שנת תרנח)

ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך
12

באשר נדרים מצוה להעשות בעל כרחו, כדאיתא בראש השנה דף ו אזהרה לבית דין שיעשוך, אלא דשם מיירי בנדרי מצוה, וכאן מיירי בנדרי רשות, מכל מקום ודאי אם ידוע שנדר אזהרה להעשות אותו, כמו שכופין על כל המצות, אלא שיחד הכתוב בנדרים יותר מבכל המצות, היינו משום שדרך לידור בעת צרה, ואחר כך תהות מצויה ומיקל לעצמו... משום הכי הזהיר הכתוב גם שם, גם כאן הזהיר לראשי המטות שישגיחו כל כך על זה, ולכפות בכחם להקים נדרם. ומשום הכי כתיב "אשר צוה ה'", לשון זריזות, שהענין נוח להכשל ונדרש לזריזות שיקוים.

(העמק דבר, במדבר פרק ל, ב)

ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך
12

בכל עשיית מצוה, כפי העשי' לשמו ית', זוכין להמשכת הארת השכינה לאדם העושה... ובמדרש: "לא מצאנוהו שגיא כח" - כ' קרש בצפון כו', פירוש, שאין למצוא הארת קדושתו ית' ע"י רב כח, רק ע"י הביטול אליו ית' כמ"ש "ועשו לי" לשמי "מקדש". קדושה היא פרישה והבדלה, וכפי המיעוט שממעט האדם עצמו ומעשיו לשמו ית', כן זוכה להיות השראת הקדושה בתוכו. וה' יתברך עשה כן להיות נתלה הקדושה בעשי' דייקא, כדי להעלות עי"ז כל המעשים... ועשייה הוא לשון כפייה, כמ"ש חז"ל "ועשית" - אזהרה לב"ד שיעשוך, כי א"א לתקן העשי' גשמיות רק בכפייה בעל כרחו ובביטול הרצון אליו ית'.

(שפת אמת, פרשת תרומה שנת תרמג)

ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך
12

כל אדם צריך להיות לו בחי' שופט ושוטר: שופט הוא בהשגת הדעת, ושוטר לכוף עצמו אפי' שלא לרצונו... וכן הוא ימי המעשה, דכתי' "ועשית כל מלאכתך", הוא בעל כרחו, כמ"ש ז"ל בפסוק "ועשית" - אזהרה לב"ד שיעשוך. וזהו המלחמה ועבודה בימי המעשה. ובשבת קודש כתי' "למען ינוח שורך" כו' דהוא יומא דנשמתין ולאו דגופא, יום שניתנה בו התורה, והוא הדעת בחי' שופטים כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת שופטים שנת תרמז)

ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך
12

"מוצא שפתיך תשמור" אז "ועשית כאשר נדרת"... כי קבלת האדם עושה רושם, וכפי שמירת הפה כך דבריו עושין רושם. וחז"ל דרשו "ועשית" - אזהרה לב"ד שיעשוך. וכן המשפט, ע"י שמקבל האדם עליו באמת דרך הטוב, אף כי אינו יכול לגבור במעשה נגד היצה"ר, אז משמים כופין אותו. ואמת גם זה בכלל הבחירה, מי שבוחר לצאת מן הבחירה ושיכפוהו משמים, כופין אותו לטוב.

(שפת אמת, פרשת כי תצא שנת תרלח)

ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך
12

בפסוק "מוצא שפתיך תשמור כו' ועשית" כו' - אזהרה לב"ד שיעשוך, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ובוודאי לאו דווקא על הדיין מוטל דבר זה, רק שהאדם עצמו יכוף את עצמו ע"י היגיעה בתורה ותפלה, שהדברים אלו היוצאין מן הלב הם מכניעים הגוף. לכן מצוון בכל יום לקבל בפה עול מלכות שמים ועול מצות. גם הוא הבטחה: "ועשית" - שבוודאי צריך כל אדם להאמין כי כל הקבלות שמקבלין על עצמנו בכל יום, בוודאי יעשו פירות, אם מיד אם לאחר זמן, כי גם מלמעלה כופין את האדם החפץ באמת להטות הלב אליו ית', כמו שמבקשין "וכוף את יצרינו", וכמו שהי' בכלל ע"י שקבלנו בהר סיני מלכותו ית' בנעשה ונשמע. לכן אף שחטאנו, עכ"ז כתיב "ביד חזקה כו' אמלוך עליכם". כן בפרט, כפי מה שמקבלין עול מלכות שמים כראוי מתקיים אח"כ בוודאי.

(שפת אמת, פרשת כי תצא שנת תרמא)

ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך וכו' יקריב אותו מלמד שכופין אותו וכו' חד דאמר ולא אפריש וחד אפריש ולא אקריב
12-21

"ויקחו לי תרומה" - פירש רש"י לי לשמי... מיהו כאן קשה... בשעת הנדבה מתקדש לגבוה, מעתה מאי נפקא מינה במה שיקחו הגבאים ג"כ לשם ה', והרי כבר נתקדש בידי בעלים?... אי אפשר לומר דלא נאמרה מתחלה מצות המשכן אלא ע"י נדבות, ואם לא היו מנדבין לא נעשה המשכן, ואמאי, הא כופין זא"ז לבנות בית הכנסת כדתניא בתוספתא דב"ב פ"א, מכ"ש משכן דהוא מצות עשה, וגם ב"ד מחויבין לכפות על קיום מצות עשה, והכי לשון הרמב"ם הלכות בית הבחירה פ"א הלי"ב: והכל חייבים לבנות כו' כמקדש המדבר, הרי שהיה חוב ולא נדבה. ותו קשה דבפי' איתא בב"ב דף ח: מנין שאין עושין שררה על הצבור פחות משנים? אמר ר"נ שנאמר "והם יקחו את הזהב", ומפרש בגמרא מאי שררותא? ומשני: משום שממשכנין על הצדקה. הרי דמפרשי משמעות "והם יקחו בכפיה". אלא עיקר פירוש "ויקחו לי" - בעל כרחם, ישבו שמאין וגבאין ליקח מכל אחד כפי הראוי. ומעתה שפיר מתיישב לי לשמי, שבקיחת הגזברים לשם קדושת המשכן מתקדש בעל כרחם של בעלים. ואח"כ מפרש הכתוב עוד, "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" - אם יהיה נמצא נדבות בלי כפיה, גם כן "תקחו את תרומתי"... וגם האי "תקחו" אפשר לפרש בעל כרחן, והכי פירושו: מי שינדב ויפריש, כופין להביא ומעשין אותו כדאיתא במס' ר"ה דף ו'. וראיתי בתרגום יונתן פר' צו ח, טו...: "או דילמא השתכח בבני ישראל דלא הוי בלביה למיתא לעבידתא ושמע קל כרוזא ואסתפי ואייתי בלא צבא" כו'. ולכאורה הוא פלא מה זה אסתפי, הלא הכרוז היה "מאת כל איש אשר ידבנו לבו"? אלא כמו שכתבתי, דשמע שיקחו בעל כרחן אם לא יהיו נדבות, מש"ה נדב תחלה, ואח"כ שראה מנדבים לרוב, התחרט בלבו, ולא יכול לחזור.

(העמק דבר, שמות פרק כה, ב)

בפיך זו צדקה
15

עיקר ההבדל שיש בין אדם לחי הוא ע"י חיתוך הדיבור, שהוא גדר האדם שהוא מדבר, בבחי' (שמות ד) "מי שם פה לאדם", ועיקר ההבדל הוא חיתוך הדיבור, דהיינו שהאדם עושה מהציפצוף והקול חיתוך האותיות והדיבור, כי גם בהמות ועופות יש להם קול וציפצוף, רק שאין להם חיתוך האותיות והדיבור, וזהו גדר האדם שיכול לחתוך הדיבור כנ"ל. ולבא לבחי' גדר אדם, הוא ע"י צדקה, בבחי' (בראשית א) "נעשה אדם", וכתיב (רות ב) "שם האיש אשר עשיתי עמו היום" וכו', מה התם צדקה אף כאן צדקה כ"ש בזוהר (הקדמה דף יג ע"ב), היינו שע"י צדקה נעשה בחי' אדם, שהוא בחי' דיבור כנ"ל. וזהו "בפיך" זו צדקה, כי ע"י צדקה נעשה הפה דהיינו הדיבור.

(ליקוטי מוהר"ן, תורה רכה)

בפיך זו צדקה
15

דע, שהצדיק האמת הנ"ל, מקבל דיבור פיו הקדוש מבעלי צדקה. וזה בחי' (תהלים קיט) "נדבות פי רצה נא ה'", שהצדיק מקבל דיבור פיו מנדיבי לב, דהיינו בעלי צדקה... וע"י הצדקה נעשה פה קדוש של הצדיק כנ"ל. וזה בחי' "בפיך" זו צדקה.

(ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה טו)

ו. בפיך זו צדקה

15
עיקר תיקונו של המשא ומתן, שיכוין בכל הילוך והילוך ובכל דיבור ודיבור שהוא הולך ומדבר בשעת המו"מ, שכוונתו כדי שירויח כדי שיתן צדקה. וזה הוא בחי' תיקון הכללי של הדמים... וזה שאמרו חז"ל "בפיך" זו צדקה, שאז הדיבור מותר.

(ליקוטי מוהר"ן, תורה כט אות ט)

כופין אותו עד שיאמר רוצה אני
20
אמתא דבי רבי חשבה שעיקר התפלה הוא בעבור הפעולות והרבצת התורה, ע"כ כשראתה שהוא מצטער ואי אפשר לו כלל להשפיע מטובו ואין תקוה כלל כ"א לחיי שעה, אמרה: עליונים מבקשין את רבי [כתובות קד ע"א]
, פי' עליונים הם נפשות הצדיקים ומלאכי השרת שרוצים להנות מאור הצדיק. כי זהו ענין דברי חז"ל בפ"ק דבבא בתרא (י ע"ב): אנן כי היכי דחשבינן הכא חשבינן התם. ובעוה"ב ג"כ הרי ילמד תורה לרבים, והם חפצים להנות לאורו, והם מבקשים את רבי שיהי' להם רבי רב ומורה, והתחתונים ג"כ מבקשים. כיון שראתה שאין תקוה שהתחתונים ישיגו תועלת ממנו, והעליונים הלא ישיגו תועלת ע"י התחברם עמו, א"כ הוא כעין זה נהנה וזה לא חסר. ע"כ אמרה ע"י שראתה חוזק חליו וצערו: יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים. אמרה לשון כפייה, פירוש, מרצונם הטוב יסכימו התחתונים עצמם לעליונים, כענין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.

(מדבר שור, דרוש לו, עמ' שלב-שלו)

הזהירו החכמים השלמים הללו כשעמדו להתפלל על אריכות ימי חיי רבינו הקדוש, אף שידעו שדבר זה א"א כי אם על חיי שעה, אבל מידיעתם את סגולת הקדושה הנמשכת לכל העולם כולו מחיי הצדיק עלי אדמות, וראו שאם תהי' ההשקפה בהבקשה על הפעולה שפועל בדור בפועל ממש הלא יתרשלו ידי המתפללים, ע"כ גזרו בגזירת עירין שלא יאמר "נח נפשיה דרבי" [כתובות קד ע"א]. פי' שלא יושקף על ענין פעולותיו להורות שיהי' ההפסד מגיע מהעדרו מצד דנח נפשי' מטרחה ופעולותי' בענין הכלל, רק העיקר להתפלל בעד סגולת הקדושה הדבקה בנו ע"י חיותו של רבי עמנו, כי כח הסגולה גדול יותר מאד מכח הפעולות הנגלות. אך אמתא דבי רבי חשבה שעיקר התפילה הוא בעבור הפעולות והרבצת התורה. על כן כשראתה שהוא מצטער וא"א לו כלל להשפיע מטובו ואין תקוה כלל כי אם לחיי שעה, אמרה "עליונים מבקשין את רבי", פי' עליונים הם נפשות הצדיקים ומלאכי השרת שרוצים להנות מאור הצדיק... ובעוה"ב ג"כ הרי ילמד תורה לרבים והם חפצים להנות לאורו, והם מבקשים את רבי שיהי' להם רבי רב ומורה, והתחתונים ג"כ מבקשים. כיון שראתה שאין תקוה שהתחתונים ישיגו תועלת ממנו, והעליונים הלא ישיגו תועלת ע"י התחברם עמו, א"כ הוא כעין זה נהנה וזה לא חסר. על כן אמרה, ע"י שראתה חוזק חליו וצערו, "יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים", אמרה לשון כפייה, פירוש - מרצונם הטוב יסכימו התחתונים עצמם לעליונים, כענין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.

(מדבר שור, דרוש לו, עמ' שלה)

[הסביר רמב"ם, הלכות גירושין, ב, כ, שהיהודי בפנימיותו רוצה לעשות טוב, ויצר הרע מעכב, והמכות מכניעות את יצר הרע ונשאר הרצון הטוב האמיתי. נמצא שהחוטא בעצם חוטא נגד רצונו האמיתי, שהוא רוצה לעשות טוב, וכשהוא חוזר בתשובה ומביא קרבן, צריך להקריב את הקרבן "לרצונו", שחטא נגדו. וזה מה שכתוב "יקריב אותו לרצונו". וכתוב "לפני ה'" כי רק ה' רואה את רצונו הפנימי של האדם.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 82)
לטקסט


ז ע"א

חדש והבא קרבן מתרומה חדשה

למה לא נזכר בתורה בענין השקלים רק שיהי' מנין, ולא הקרבנות? הנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר דכמ"ש בזוה"ק טעם השקלים מחמת שישראל הם פנימיים ושם ברכה שורה, ואם באו במנין באה התגלות ושם אין ברכה ממילא יוכל לשלוט ההיפוך נגף ח"ו, כמו כן בבריאת העולם שהי' בר"ה בהעלם, שזהו הרת העולם, ובניסן בא מן ההעלם אל הגילוי, ובכל שנה ושנה כשבא ניסן בא ונתעורר ענין הבריאה מההעלם אל הגילוי, אם כן יוכל לשלוט ההיפוך מהברכה ח"ו, לכן אמרה תורה חדש והבא קרבן. א"כ הוא הוא ענין שקלים שבמנין וענין קרבן, עכתדה"ק. ולי נראה להוסיף בזה וקצת בענין אחר. דהנה איתא בזוה"ק (ח"ב מד ע"ב) כי בר"ה צריך אדם להיות בתוך הכלל, כי זה הוא סוד ר"ה, "בתוך עמי אנכי יושבת", ובפסח שהוא זמן גאולה אז משגיחין על כל אדם בפרט בפ"ע, כמ"ש רש"י (דברים ל, ג) דגאולה כאילו הקדוש ברוך הוא אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו... א"כ צ"ל כל אחד ראוי לעצמו. ואף שבניסן נגאלו בחסד ולא היו משגיחין אם הם ראויים... אבל עכ"פ צריכין הי' לרצות לצאת... וא"כ היה כענין מנין, לכן אמרה תורה חדש והבא קרבן.

(שם משמואל, פרשת משפטים שנת תרעא)

חדש והבא קרבן מתרומה חדשה

הפטרת שקלים מתחילה לספרדים (מלכים ב' יא, יז): "ויכרות יהוידע את הברית בין ה' ובין המלך ובין העם". והוא להורות ענין השקלים, לכרות ברית חדשה לעבוד ה' בחיות חדשה. וזה רמזו ז"ל במה שאמרו חדש והבא קרבן מתרומה חדשה... וזה שכתוב (שמות ל) "זה יתנו", וברש"י: הראה לו כמין מטבע של אש וכו' כזה יתנו... ומדאמר "זה יתנו" ולא כזה הוא להורות שהמטבע של אש שנראתה אז למשה לעולם קיימת. וכבר אמרנו שמטבע של אש רומזת לרשפי' רשפי אש שלהבתי', והיא אש האהבה שלעולם קיימת בין ישראל לקב"ה... וזה שבמדרש תנחומא (פ' תשא סי' ג):... כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשם, כך בכל שנה ושנה שקוראין אותה לפני כאילו אתה עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשם וכו'. א"כ הקריאה בפרשה היא הניצוץ שממנו נדלק ומתלהב לב בני ישראל ומתראה המטבע של אש שהיתה טמונה עד הנה, והיא שלשלת ארוכה מימות משה רבינו ע"ה עד סוף כל הדורות, אלא שבכל שנה ושנה חוזרת ומתחדשת כברית חדשה שהיא חביבה על בעלי'.

(שם משמואל, פרשת משפטים שנת תרעד)

חדש והבא קרבן מתרומה חדשה

בריאת העולם עלה במחשבה בתשרי ולא נברא עד ניסן - כן כתבו התוס' ר"ה (כז ע"א ד"ה כמאן)... והנה בריאת העולם לא היתה ע"י אתערותא דלתתא שהרי לא הי' מי שיעורר... אלא מחמת שהקב"ה צפה והביט עד סוף כל הדורות וראה שסוף כל סוף עתיד לשמוח במעשיו, זה הי' התעוררות לבריאת העולם. וכן נשאר לדורות, שבאותו זמן נפתחים אוצרות השפע של חיים ברכה ושלום בלי אתערותא דלתתא, אלא ע"י זכות העתיד. וכמו במצרים שהיו ישראל במ"ט שערי טומאה, וכאשר שאל משה רבינו ע"ה מה זכות יש לישראל שמא אינן ראויין להגאל, השיבו ה' יתברך "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"... ועל כן, כמו שבבריאת העולם באחד בניסן כתיב "ויפח באפיו נשמת חיים", כן היו ישראל במצרים שהיו במ"ט שערי טומאה, וטומאה היא מלשון טמטום, היינו שהיו הלבבות אטומים כאבן וכבשר המת שאינו מרגיש באיזמל... ובפרשה של "החודש הזה לכם" שנאמרה בר"ח ניסן נפח בהם רוח חיים חדשים, וכל זה בהלואה ובהקפה למען העתיד, כמ"ש "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה". וכן נשאר לדורות בכל שנה ושנה, בר"ח ניסן ניתנים בלב ישראל חיים חדשים על סמך העתיד ובהקפה כנ"ל, ועל כן ישראל מתאמצים ומתחילים בעבודה מחדש. וזהו הענין של חדש והבא קרבן מתרומה חדשה.

(שם משמואל, פרשת משפטים שנת תרעה, משפטים ושקלים)

חדש והבא קרבן מתרומה חדשה

דניסן הוא זמן שישראל עושין אתערותא דלתתא בעבודתם, וכמ"ש "ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה" בפסח מצה ומרור והשבתת שאור, ומהאי טעמא נמי אמרו ז"ל חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, שאז הוא זמן התחדשות עבודה לעשות אתערותא דלתתא, וכמ"ש "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", ופירש רש"י: בשביל שאקיים מצוותיו, והיינו דהמצוות צורך גבוה הן. אך כמו באלול באה אתערותא דלעילא לעורר את הלבבות להכין עצמן לתשרי, כן נמי באדר באה אתערותא דלעילא... לעורר ישנים ולהקיץ נרדמים, וכמו שבאלול תקנו כלים להארה בתקיעת שופר של אלול, כן נמי תקנו באדר ההשמעה על השקלים...
מצות השקלים לישראל, שיהי' ביד האדם לשקול בפלס ומאזני משפט צדק את כל מעשיו ותהלוכותיו, לא לפי שטחיות הענין אלא לחדור עמוק עמוק לתוך פנימיותו של דבר ולחפש בחפש מחופש אולי סופו של דבר יש בו נגיעת עצמו, ואף שבשטחיות נראה שכוונתו לשמים, מ"מ כשידקדק בפלס ומאזני משפט צדק יבחון וימצא מעט צביעות או התפארות או לתועלת עצמו... ובאמת שאין זה בטבע בשר ודם שתהי' היכולת בידו למצה עד סוף כונתו של עצמו, אלא מתת אלקים הוא זה... וזהו שרמז במצות שקלים לצמצם המשקל, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", ושתהי' תכלית הכוונה לצורך עבודת ה' יתברך לחדש מעשיו, כאמרם ז"ל חדש והביא קרבן מתרומה חדשה.

(שם משמואל, פרשת משפטים שנת תרעח)

חדש והבא קרבן מתרומה חדשה

בית הבחירה הוא מקום התדבקות ישראל באביהן שבשמים... והנה כמו שיש בעולם מקום הדיבוק, כן יש בנפש ובזמן... ובנפש היא לב האדם, שכל הרגשות של כל האברים נמשכים ללב, ולעומתם המוח משפיע ללב, באופן שהלב הוא אמצעי בין המוח לכל האברים... ובזמן נראה שהוא חודש ניסן, שהוא זמן מיוחד לדביקות ישראל באביהם שבשמים... ועל כן התחלת קרבנות מתחילין מניסן כאמרם ז"ל חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, והיינו שישראל מזמינים לאביהם שבשמים שיבוא לשכון כבוד עמהם כדכתיב (שיר השירים ד) "יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו", ולעומתו קרבן פסח הקדוש ברוך הוא מזמין את ישראל לאכול על שלחנו כאמרם ז"ל: אתכא דרחמנא קא סמיכנא.

(שם משמואל, פרשת תצוה וזכור שנת תרעב)

ז. חדש והבא קרבן מתרומה חדשה

ויש לומר שמצות שקלים בכל שנה, שהם ענין חידוש קיבוץ כל הכחות לעבודה והכנה על ניסן, כאמרם ז"ל חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, במתינות ובישוב הדעת, הוא תיקון על החטאים הנ"ל, לעומת פגם ברית וחטא התאוה המתיחסת ללב, שהוא קיבוץ ההרגש כאמרם ז"ל (נדה מג ע"א): כל שאין כל גופו מרגיש בה וכו', שהי' הפגם בצדיק יסוד עולם ובכנסת ישראל, התיקון הוא הרגש וחידוש כל הכחות יחדיו לעבודה בחיות נמרצת… וכבר אמרנו שזהו ענין מטבע של אש הראה לו, היינו שכסף מורה על תשוקה כמ"ש "כי נכסוף נכספת", והוא של אש ע"ש "רשפיה רשפי אש". ומכל אלה נתקבץ אסיפה ונעשה מהם קרבן ציבור היינו כל הציבור כאיש אחד, והנה זהו תיקון על החטא השני ממכירת יוסף שגרם פגם בצדיק יסוד עולם ובכנסת ישראל, ונמשכו מזה כחות רעים המושכין לתאוה ופגם ברית כנ"ל. ועל כן ענין השקלים, שהוא תאוות צדיקים בחיות וחידוש העבודה מדתו של יוסף הצדיק והתאחדות הציבור, הוא תיקון לזה.

(שם משמואל, פרשת משפטים שנת תרפ)

ז. חדש והבא קרבן מתרומה חדשה

והנה השקלים הם עשר גרה כנגד עשרה כחות הנפש כמו שאיתא בגור ארי' (ריש פ' תרומה), זה מורה על התאספות כל כחות הנפש, ומ"מ הוא מחצית השקל מורה שאפילו בהתאסף כל כחות נפשו כאחד עדיין עומד מבחוץ וחסר הוא והוא כמחצית שזקוק להשלמה ע"י זולתו, וחזי לאצטרופי אל הכלל. ומחמת שמתבונן האדם שכל השלמתו ע"י הכלל, נעשה כלול בתוך כלל ישראל. וזהו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, שבנתינת השקלים מתכפרים להתאחד בכלל ישראל, ועי"ז זוכין להארה גבוהה מאד. וכבר הגדנו כי ד' הפרשיות הן לעומת ד' אותיות הוי' ב"ה, ושקלים לעומת היו"ד ראשית התגלות, וכבזוה"ק (קפז ע"ב): אבנא למשקל בה דא יו"ד, והוא אתערותא דלעילא, ומעשה המצוה הוא כלי להאחז בה דרגא גבוהה כזו, וכדברי הרמב"ן בפסוק "אם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" שצריכין להניח את האהבה בחפץ של מצוה, ובזה יש להתעוררות אהבה זו קיום, וזוכין בה לקרבנות ציבור, וקרבן כשמו להתקרב למעלה, והוא אתערותא דלתתא כאמרם ז"ל חדש והבא קרבן מתרומה חדשה.

(שם משמואל, פרשת משפטים שנת תרפג)

ז. חדש והבא קרבן מתרומה חדשה

ניסן הוא זמן התחדשות העבודה בכל שנה כאמרם ז"ל חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, ופסח נקרא עבודה כמ"ש (שמות יג) "ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה", וממחרת הפסח מתחילין לספור למתן תורה. על כן צריכין מקודם להחליש את כחו של עמלק המתנגד לזה ע"י קריאת פרשת זכור, כבמדרש תנחומא (פ' תצא סי' ד): אתם מזכירין למחות את שמו מלמטן ואני מוחק שמו מלמעלן, וכן מעשה המן ופורים קודם ניסן.

(שם משמואל, פרשת תצוה וזכור שנת תרעד)

ז. חדש והבא קרבן מתרומה חדשה

ונראה שזה הי' רמז לישראל אחרי נפלם ממדרגתם מחמת חטא העגל, שלא יאמרו נואש, כי בכח החידוש שיש בישראל בכחם בכל עת להתחיל מחדש כאילו לא טעמו טעם חטא מימיהם, ורשפיה רשפי אש שלהבתיה. ועל כן נאות נמי זמן הקמתו בחודש ניסן זמן החידוש, דוגמת לידת יצחק בחודש הזה... ומזה לימוד לאדם שיבין וישכיל בדעתו מה שחודש ניסן מבקש ממנו, שיתחדש בכל עניניו מחשבה דיבור ומעשה כאילו הוא חידוש בריאה, ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב. וזהו הענין חדש והבא קרבן מתרומה חדשה.

(שם משמואל, פרשת פקודי שנת תרפא)

חדש והבא קרבן מתרומה חדשה

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה כט ע"ב]

וגמרי שנה שנה מניסן וכו' ולגמור שנה שנה מתשרי וכו' דנין שנה שיש עמה חדשים משנה שיש עמה חדשים ואין דנין שנה שיש עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים

בני ישראל מונין ללבנה כו'. הטעם, שהזמן הוא בתוך הטבע, כי התורה היא למעלה מהזמן, ובכל עת שנמשך התחדשות להזמן מלמעלה, נתקן עי"ז גם העשי' וכל הטבע ג"כ. ולאשר בני ישראל מבטלין עצמם תמיד לה' יתברך, הזמן משתנה להם בכל עת. לכן הלבנה שמתחדשת בכל חודש היא לחלק בני ישראל. ובגמרא: שנה שאין עמה חדשים ושנה שיש עמה חדשים, זה ניסן, ע"ש במס' ר"ה. והענין [כמ"ש "אני ישנה" [בגימטריא] ימות החמה שס"ה, "ולבי ער"] הוא התחלקות הי"ב חדשים, שזה מביא התחדשות תוך השנה, שהוא התלבשות הזמן והטבע. וזה שנה שיש עמה חדשים כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת פקודי שנת תרלו)

שמא (ז:) לא ימסרם לצבור יפה יפה

חצאי שקלים אלה, שהם מצטרפים לסך הכל של מספר בני ישראל לגולגלתם, הם מסמלים הויתו של עם ישראל, שכל אחד ואחד הוא עולם מלא, וכולם יחד מהוים קבוצם הלאומי, שכולו הוא גוף אחד מצורף מחלקים מרובים, ובהצטרפותם נעשים לגוף מוצק אחד ומיוחד, מלוכד ומאורגן, שאין הפרוד ניכר בו. וכן ההלכה אומרת שקרבנות הצבור התמידים והמוספים ומוסדות הצבור בתי אולפנא ובתי הדין אינם באים משל יחיד אלא משל צבור, וחובתו של היחיד אינה מתמלאה בהרמת השקלים אלא במסירתם אל הצבור יפה יפה, זאת אומרת השתתפות מלאה להקים בנין בית ישראל ביסודותיו וקומתו. למה הדבר דומה? לחומה בצורה, שהיא בנויה מצרוף אבני הבנין ואבני חצץ וגרגירי חול. כל זמן שחלקים אלה הם מפוזרים ומפורדים, הם נרמסים ברגלים ובטלי כל חשיבות שהיא, ובהתחברם יחד במדה נאותה ומזיגה שקולה והרמונית, נעשים כל אחד מהם דבר חשוב ומעמיד שאין לו בטול, כאשר בהעדרו יתמוטט כל הבנין. כך היא הוייתם הלאומית של עם ישראל בגופו הלאומי והמדיני.

(רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, מכמני עוזיאל, חלק א, עמ' רנ)

שמא (ז:) לא ימסרם לצבור יפה יפה

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא לה ע"ב]


ח ע"א

אימתי לבשו כרים הצאן וכו' באדר מתעברות באדר
9-11

חודש אדר... שהוא נגד שבט יוסף... מזלו דגים כמו שנאמר ביוסף (בראשית מח, טז) "וידגו לרוב", והוא על הפריה ורביה כמו שאמרו אימת לבשו כרים הצאן באדר, שהוא היפך משחית זרעו.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות ט)

אימתי לבשו כרים הצאן וכו' באדר מתעברות באדר
9-11

ואדר נגד יוסף דלכן יש שני אדרים כמו שיוסף נחלק לשנים. ובחודש זה כח פריה ורביה כדרך שאמרו אימת לבשו כרים הצאן מתעברות באדר וכו'. ומזלו דגים על שם (בראשית מח, טז) "וידגו לרוב". ופריה ורביה נמשך מהדעת כטעם (שם ד, א) "והאדם ידע", על כן בו נולד משה רבינו ע"ה שהוא סוד הדעת, ומת גם כן בו ונסתמו מעיינות החכמה. סתימה הוא אוטם וערלה הנמשך ממציאות ערלת הגוף בעולם הזה.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות מט)

אימתי לבשו כרים הצאן וכו' באדר מתעברות באדר
9-11

אדר מזלו דגים הרומז על (בראשית מח, טז) "וידגו לרוב", וכן שמעתי כי חודש זה מסוגל להוליד בו יותר מבשאר חודשים על פי מה שאמרו בפרק קמא דראש השנה בצאן מתעברות באדר, וכן בצאן ישראל. ועל ידי הריבוי דישראל, ממילא בא המיעוט לזרע עמלק, דכשזה קם זה נופל, ועל כן חודש זה מסוגל למחיית עמלק ולאבד כל זכר למו.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות נח)

מראשית השנה נידון מה יהא בסופה
48-49

ר"ה הוא בחי' תיקון האמונה, בבחי' (תהלים פט) "אף אמונתך בקהל קדושים", כי אז נתקבצין כל הקהילות הקדושות, ועי"ז נתלקטין ונתקבצין כל ליקוטי האמונה... ועי"ז נעשה תיקון המוחין כנ"ל... וזהו בחי' הה' חושים של המוח, שכולם נמצאים בבחי' ר"ה... חוש הראי' בר"ה, הוא בבחי' "תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", בר"ה נידון מה יהא בסופה, שבר"ה רואה ומשגיח על כל השנה, מה יהא בסופה, וזהו בחי' חוש הראייה. שמיעה - הוא בחי' מה שה' יתברך שומע קול צעקות ותפילות ותרועת עמו ישראל ברחמים. ריח - זה בחי' (ישעי' יא) "והריחו ביראת ה'", בחי' "ובכן תן פחדך ה' אלקינו על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת". טעם - זה בחי' (בראשית כז) "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי", מפיקודין דעשה (תקוני זוהר תיקון כא), היינו מה שה' יתברך טועם בר"ה כל המעשים טובים של ישראל... מישוש - הוא בידים, כמ"ש בע"ז (תהלים קטו) "ידיהם ולא ימישון"... וזהו בחי' שידו פשוטה לקבל שבים מר"ה עד יוה"כ... נמצא שבר"ה הוא תיקון המוחין כנ"ל.

(ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה ה, אות יד)

מראשית השנה נידון מה יהא בסופה
48-49

במדרש תנחומא, כי משה רבינו ע"ה ראה שלא יהי' מצות ביכורים בגלות, תיקן ג' תפלות בכל יום. ופי' מו"ז ז"ל, כי מצות ביכורים היא ליתן את הראשית מהכל לה' יתברך, וכן התפלות בשינוי הזמנים ערב ובוקר וצהרים כו', כי הכל תלוי בהראשית, כמ"ש ז"ל: טוב אחרית ד' כשהוא מראשיתו טוב. וכן מראשית השנה נידון מה יהי' בסופה אינו דווקא בר"ה, רק כל שינוי ודבר חדש נמשך הכל אחר הראשית. וכל דבר בראשיתו צריך שמירה, כי בתחילת שבא הדבר מן השורש אל האדם עומד לחסרון... והעצה היא קבלת מלכותו ית', להתדבק בו ולהחזיר אליו הראשית לזכור כי הכל שלו. לכן מיד שבאו לארץ הי' המצוה ביכורים. וכן בפרט בכל דבר, שע"ז כתוב "בראשית ברא", פירשו ז"ל בשביל תורה וחלה כו', כל דבר שנקרא ראשית, שזה קיום העולם כנ"ל... בני ישראל ע"י שנותנין הראשית לה' יתברך יש להם אחרית כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת כי תבוא שנת תרלד)

מראשית השנה ועד אחרית שנה וכו' איזהו חג (ח:) שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה
48-ח:

...כמדת קדש העליון המאיר לאה"ק המתחדש ומתרבה תמיד כדכתיב "תמיד עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", דהאי "ועד אחרית" כו' אינו מובן לכאורה, שהרי באחרית שנה זו מתחלת שנה שניה וא"כ הל"ל "לעולם ועד". אך הענין יובן ע"פ מ"ש "ה' בחכמה יסד ארץ", שיסוד הארץ... נמשך מהמשכת והארת חכמה עילאה מקור החיים העליונים... והארה והמשכה זו היא מתחדשת באור חדש ממש בכל שנה ושנה... ובכל שנה ושנה יורד ומאיר מחכמה עילאה אור חדש ומחודש שלא היה מאיר עדיין מעולם לארץ העליונה, כי אור כל שנה ושנה מסתלק לשרשו בכל ערב ר"ה כשהחדש מתכסה בו, ואח"כ ע"י תקיעת שופר והתפלות נמשך אור חדש עליון מבחי' עליונה יותר שבמדרגת חכמה עילאה להאיר לארץ עליונה ולדרים עליה, הם כל העולמות העליונים והתחתונים המקבלים חיותם ממנה, דהיינו מן האור אין סוף ב"ה... (וכנודע ליודעי חן שבכל ר"ה היא הנסירה ומקבלת מוחין חדשים עליונים יותר כו')... ודרך כלל בכללות העולם בשית אלפי שנין כן הוא בכל ר"ה ור"ה. וזה שכתוב "תמיד עיני ה' אלהיך בה", שהעינים הם כינוים להמשכת והארת אור החכמה, שלכן נקראו חכמים עיני העדה... והארה והמשכה זו, אף שהיא תמידית אעפ"כ אינה בבחי' ומדרגה אחת לבדה מימי עולם, אלא שבכל שנה ושנה הוא אור חדש עליון, כי האור שנתחדש והאיר בר"ה זה הוא מסתלק בער"ה הבאה לשרשו. וזה שכתוב "מרשית השנה ועד אחרית שנה" לבדה. ולכן כתיב "מרשית" חסר א', רומז על הסתלקות האור שמסתלק בליל ר"ה עד אחר התקיעות, שיורד אור חדש עליון יותר שלא היה מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה, והוא מתלבש ומסתתר בארץ החיים שלמעלה ושלמטה להחיות את כל העולמות כל משך שנה זו. אך גילויו מההסתר הזה תלוי במעשה התחתונים וזכותם ותשובתם בעשי"ת.

(תניא, איגרת הקודש פרק יד)

תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו איזהו חג (ח:) שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה וכתיב כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב
49-ח:

יש לדקדק למה קורא את ר"ה כאן בשם "חודש". אע"פ שהוא ראש חודש באמת, מ"מ אין עיקר עיצומו של יום ראש חודש, וכמה ראשי חדשים איכא בשתא ואין לכולם ענין של ר"ה. "בכסה" אמרו חז"ל חג שהירח מתכסה בו. צריך להבין מה ענין יחש השופר דוקא למה שהירח מתכסה בו.
צריך להבין טעם הדבר שכתבו הפוסקים ע"פ הזוהר שאין להזכיר חטא ועון בר"ה ושלא להתודות...
בכלל, ראשי חדשים הם כפרה לישראל, וצריך להבין אופן כפרת ראשי חדשים איך הוא, ואנו אומרים בתפילת מוסף ר"ח "ר"ח לעמך נתת זמן כפרה לכל תולדותם".
ישראל מונים ללבנה ונמשלים ללבנה כמבואר בברכת קידוש לבנה, "שהם עתידים להתחדש כמותה". עכ"פ יש יחס גדול לישראל אל הלבנה. ומילוי הלבנה סימן טוב הוא לישראל.
בענין התשובה יש ב' דברים: א' כלל, ב' פרט. הכלל הוא כי כל דבר חטא אם יהיה בקום ועשה או בשב ואל תעשה יש לו סיבה בהכרח, והסיבה הוא מיעוט יראת ד' ואהבתו, כי השלם באהבת ד' לא יתרשל ממצוות עשה, והשלם ביראה לא יעשה שום דבר נגד רצונו ית'. ולפ"ז השב, קודם שמתקן עצם החטא, צריך שיסיר הסיבה, שיהי' נכון שלא יוסיף לחטא. על כן, ראש לכל תשובה צריך שישוב את שבות אהבתו ויראתו ובזה יבא אל המלך לתקן עוותתו. והנה כשם שהחטא הוא סימן לדבר שיראת ד' ואהבתו רחקו מלבבו, כן הוא עצמו גורם עוד להרחיק אותו יותר, כי עבירה מטמטמת לבו של אדם (יומא לט ע"א), ואי אפשר לאור אהבה ויראה לפלש במקום אשר נסתמו חרכי אורו. ומיעוט האהבה והיראה גורם כמה מדות רעות, והמדות הרעות הן בעצם הגורמות לגופי העבירות, ע"כ צריך להגדיל האהבה והיראה, והן יהיו גורמות להסיר המדות הרעות, ואז יקרב לתיקוני העבירות עצמן.
והנה על המעשים התרופה היא לשוב בעזיבה וחרטה ככל עיקרי התשובה. אבל מיעוט האהבה והיראה חולי הוא, מוטבע בנפש. אמנם ישראל נמשלו ללבנה, וזהו ענין כפרת ראש חדש, שנפשותיהם של ישראל מתחדשות כברי' חדשה בכל ראש חודש כמו שהלבנה מתחדשת. ע"כ כיון שישוב, יוכל לקנות לנפשו שלמות חדשה כאילו לא עבר עבירה מעולם. וזו היא סגולה לתשובה שיהי' כתינוק בן יומו, וכמו שהאריך רבינו יונה ביסוד התשובה.
וה' יתברך מאהבתו לישראל קבע יום המשפט דוקא בר"ח, שאז כמו שהלבנה בחידושה, ופני' הקודמים אינם נראים בה, כמו כן נפשות ישראל התלוים בה, מתחדשות. ועל כן אין מקום לקטיגור לקטרג כי בעצם הנפש אין הכתמים נראים, וכיון שהכתמים שגרמו העונות אינם נראים, קל הוא לקבע אהבה ויראה ומדות טובות מחדש כאילו לא חטא. על כן בא השופר שאין בו דברים כי אם מעורר אהבה ויראה, כי התקיעה בחסד נגד אהבה ותרועה בגבורה נגד יראה, ומטיב את המדות, ע"י החרדה ורגשות הנפש. וזה שאמר "תקעו בחודש" - שמתחדשים מחדש, ונקל לקבוע אהבה ויראה ומדות טובות, "שופר" - שבא לשם כך, "בכסה" - שהירח מתכסה בו, הכי נמי אין כתמי הנפש נראים ואין להזכירם "ליום חגנו". ע"כ אפשר להיות בו חג, כי אם היתה הנפש נכתמת איך תשמח ותחוג? "כי חק לישראל" - כמו שחוק וזמן ניתן להלבנה בחידושה וכיסויה, כן הוא חוק לישראל שמתחדשים ונכסים ואין כתמי העונות נראים בהם. על כן הוא "משפט לאלהי יעקב" שקבע לטובת בניו ועמו. על כן אין להזכיר בר"ה עון וחטא, שהרי אנו עוסקים מקודם לחזק את האהבה והיראה והמדות הטובות כדי שיהיו לנו סיבות נכונות שלא נחטא עוד, ואח"כ, בימי התשובה הבאים עלינו לטובה, אז זמן חשבון פרטי הוא.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' קפט-קצ, במהד' תשס"ה)

תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו איזהו חג (ח:) שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה וכתיב כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב
49-ח:

ויתפרשו כתבי קודש הללו ע"פ האמור [עיין בשמו בלקט ביאורי אגדות לקמן לד ע"א], שהקב"ה צוה לתקוע בשופר, והוא מקבל קול השופר אע"פ שאין זה הגילוי לפי ערך שלנו בפועל, אבל הוא לפי ערך הסגולה שמכוסה וטמון בנו. וכיון שביום זה שם ה' יתברך חק ברחמיו שגם כח הקדושה שמכוסה בנו יפעול לזכותנו, נקרא יום הכסה, ע"ש הכיסוי, ושמ"מ פועל אע"פ שהוא בהעלם וכיסוי...
על כן אמר "תקעו בחֹדש" שמתחדשת השנה ג"כ, וכח החידוש חוזר להוסיף כח הקדושה בנבראים כעין התחלת היצירה ופועל עלינו, "בכסה" - שגם הכח המכוסה שבנפשנו יפעול לטובה ויצא לגילוי להשלים הנפש בדעות ובמעשים. אמר: אע"פ שהמכוסה מעומק הטוב שבנפשות ישראל אין אנו מכירים, אבל ה' יתברך שהוא אלוהַ כל הנפשות הוא יודע ומכיר ערך הקדושה המכוסה שבנפשותינו, על כן "כי חק" - בלא טעם - "לישראל הוא", אבל הוא "משפט" מבואר "לאלקי יעקב", שהוא יודע עד כמה ראוי להכריע לצדק מצד כח הקדושה הצפון.

(מדבר שור, דרוש ח, עמ' ע [נדפס במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' קצו, במהד' תשס"ה])

איזהו חג (ח:) שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה
50-ח:

ראש השנה הוא הזמן שהעולם נידון בו בבית דין של מטה, ואילו היה נידון בבית דין של מעלה, סוד פחד יצחק, לא היה העולם יכול לסבול תוקף הדין. כי כן היה בזמן הבריאה, שלולי ששתף עם מדת הדין מדת הרחמים, לא היה העולם עומד, כדאיתא במדרש ילמדנו [בראשית רבה פרשה יב, טו]. ועוד שהחודש הזה שביעי, והמדה שביעית, ובהתעורר הדין ביום זה, הנה הערלה חופה הברית ומכסה הלבנה, כמה דאת אמר (ישעיה ס, ב) 'כי הנה החשך יכסה ארץ', ואין כחו וממשלתו כי אם בזמן שהדין מתעורר למעלה, אז ותכהין עיני יצחק מראות ויקרא את עשו בנו הגדול, כי "האלהים עשה שייראו מלפניו (קהלת ג, יד), והעצה היעוצה לתקוע שופר להעבירו, שלא יכסה הירח ולא יפסיק בינה לבין השמש. וזהו אמרם איזהו חג שהלבנה נכסית בו הוי אומר זה ר"ה. וזה סוד בכס ה', סוד ה"א אחרונה מכוסה מכח החושך והערלה ונפשה מרה לה על בניה.

(רבי מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סתרי ראש השנה, עמ' קז במהד' תשנ"ו)

איזהו חג (ח:) שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה
50-ח:

יש הבדל בין כל המועדים לר"ה. כל המועדים התלוים בזמן, הזמן מעורר את המצוה, כמו חג המצות וחג הסוכות וחג השבועות, שאותו המאורע שאירע לפנים בזמן הזה הנה שורש ורישומו בו בהזמן ההוא, שתמיד שמגיע זמנו מעורר את המצוה שנדרשים לעשותה בזמן ההוא... לא כן ר"ה, שהמצוה-התרועה מעוררת את הזמן. לולא המצוה-התרועה לא היתה המציאות של היום. זהו "יום תרועה יהיה לכם", עלינו לעשות את היום והתרועה גם יחד...
ומתוך דברינו נעמוד על קושית התוס' שהקשו בר"ה במה שאמרו "בכסה ליום חגנו" - איזה חג שהחודש מתכסה בו, והקשו דהו"ל למימר מה שהלבנה מתכסה בו, ע"ש. ולדברינו מבואר, דאה"נ החודש עצמו, היינו הזמן, מתכסה בו, לפי שכל התגלות התהוות עצומו של יום תלוי במעשים, במה שנקיים "תקעו בחודש שופר" וכמו שאמרו ע"ז במדרש: חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק יט, עמ' קיד-קטו)

איזהו חג (ח:) שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה
50-ח:

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לקמן טז ע"א בשם העמק דבר, ויקרא פרק כג, לד, וביצה טז ע"א]


ח ע"ב

כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב מלמד שאין בית דין של מעלה נכנסין לדין אלא אם כן קידשו בית דין של מטה את החדש
3-5

ע"י משפט צדק כביכול השכינה שורה אצל הדיינים, כמ"ש "בקרב אלקים ישפוט". וכתיב "חקיו ומשפטיו לישראל". "חקיו" הם המועדות כמ"ש "חק לישראל הוא", ודרשו חז"ל על קידוש החודש, שהקב"ה מסכים עם הבית דין לקבוע ר"ח ומועדות. וכמו כן מסכים עם משפט השופטים בצדק.

(שפת אמת, פרשת שופטים שנת תרנד)

כי חק לישראל הוא אין לי אלא לישראל לאומות העולם מנין תלמוד לומר משפט לאלהי יעקב
6-8

יש לדעת דתרי דיני נידונים בר"ה, א' - כל אחד ואחד בפני עצמו על חיים ופרנסה, כדכתיב "כי חק לישראל הוא", וחק הוא מזוני... ובזה הדין גם אוה"ע בכלל, כדאיתא בר"ה... אין לי אלא ישראל, אוה"ע מנין? ת"ל "משפט לאלהי יעקב". ב' - דבימים אלו יש מלחמת שרי אוה"ע עם כלל ישראל... והקב"ה בא לשכון כבוד בישראל וממליכים אותו בתפלת מלכיות זכרונות... ובזה אנו מנצחים את כח הדין על הכלל אם מעט אם הרבה. וענין שופר בר"ה כבר כ' הרמב"ם בהל' תשובה שבא לעורר לתשובה, וזה אינו אלא לענין כל יחיד בפ"ע שאין בזה ענין מלחמה, אבל לעסק הכלל עם שרי אומות העולם, לזה העיקר הוא תפלות מלכיות זכרונות ושופרות, והרי הם כלי זיין של ישראל... ומזה הטעם משונה מצות השופר ביחיד מאותה מצוה ברבים, דביחיד אין תקיעת שופר בתוך התפלה, שאינו למלחמה אלא להתעורר לתשובה, משא"כ הצבור שהוא למלחמה.
מעתה ביחיד אין נ"מ בין תקיעה לתרועה, שהרי אין קול שופר אלא לסימן להתעורר משינה, אבל בצבור השופר בא לעורר התפלה, ולזה מועיל ביחוד התרועה. אחר שכן, יש לדעת שלא נשתוו צורך ישראל במדבר לצורך ישראל בא"י, דבמדבר הי' משה עומד בפרץ בשביל הכלל בכל שעה, ולא בא השופר אלא לעורר ישנים לכל אחד, וא"כ אינו אלא "זכרון תרועה", שיהא נזכר למה הוא מצוה לתקוע, משא"כ פ' מוספין שנאמרה סמוך לבואם לא"י, ואחרי מות משה החל עניני הכלל, ה"ז נדרש ל"יום תרועה" להעיר תפלת הצבור.
ויש להסביר עוד דמלכותא דרקיע כמלכותא דארעא, דדרך המלחמה ביום בוא המלך למחנה, אף על גב שבא לצורך המלחמה שהוא עת צרה, מכל מקום לכבודו הכל שמחים וממליכים אותו, ולמחר העסק הוא רק במלחמה. כך ביום ראשון של ר"ה אף על גב שהתחלת מלחמה הוא, מכל מקום ישראל ממליכים אותו ית', ומש"ה כתיב "תקעו בחודש שופר", הרי לשון תקיעה שהוא לשמחה... אלא שמכל מקום "זכרון תרועה" הוא, והיינו בלב, משא"כ במעשה, הזהיר עזרא הסופר "אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו' כי קדוש היום לאדונינו וגו' כי חדות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח, י). כל זה הוא ביום הראשון, אבל יום השני של ר"ה, אף על גב שהוא מדעת תורה שבכתב לנהוג בכל א"י שני ימים מספק... מכל מקום אינו ספק בראש חדש, שהרי יוה"כ אינו אלא יום א', ונמנה מיום הראשון... מעתה מדויק לשון המקרא, דבמדבר שהיו הכל יודעים יום קביעות החודש, ולא נהגו ר"ה אלא יום א', מש"ה כתיב "זכרון תרועה", דעיקרו הי' התקיעה, אבל פ' מוספין שמדבר בהיותם בא"י, נוהגין בכל המדינה שני ימים, וביום השני הוא יום תרועה ממש כמו משל המלחמה. והיינו שכ' הרא"ש שלהי ר"ה בשם רב נוטרנאי גאון לחלק בין יום א' דר"ה לשני לענין תענית...
ועוד יש חילוק בין יום ראשון של ראש השנה ליום שני אפי' ליחיד, משום דביום הראשון כתיב "כי חק לישראל הוא", היינו לישנא דמזוני, שבזה תלוי עיקר החיים של השנה הבאה, דמאן דיהיב חיי יהיב מזוני, וזה נגמר ביום הראשון לכל אדם, כדאי' בביצה פרק ב (טז ע"א): מזונותיו של אדם קצובין מראש השנה עד ראש השנה... והכי משמע לשון חוק שהוא גמר דין כדאי' רפ"ג דרה"ש. והא דנמשך דינו של אדם עד יוהכ"פ הוא לשארי מאורעות. מש"ה ביום הראשון אפי' אין האדם צדיק, מכל מקום החיים בשנה הבאה תלוי בתכלית אותו אדם בחיים, מש"ה אם ראוי הוא לתכליתו יוצא זכאי, אבל בשארי ימי תשובה ויום שני של רה"ש בכלל, נידון על כל מאורעותיו לפי מעשיו אם צדיק או רשע, ובזה יש ודאי לכל אדם לירא מפני מעשיו, מש"ה ביום השני הוא "יום תרועה" ממש.

(העמק דבר, ויקרא פרק כג, כד - הרחב דבר)

מלמד שישראל נכנסין תחילה לדין וכו' לאו אורח ארעא למיקם מלכא אבראי
9-13

והכונה דכל ישראל בני מלכים נינהו, וככל מה שבארנו כבר ביחס המלכות העליונה לישראל בכלל ובפרט.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק כט עמ' קעה)

מלך וציבור מלך נכנס תחילה לדין
10-11

ואם מצינו לפעמים שהגדולים נתפסים אף בעוון הדור הנסתר כמו שקרה בחטא של עכן, זהו לפי שקודם זה לא הטילו מוראם על הכלל והעלימו עיניהם מסוררים... עד אשר בסיבה זו כל חוטא ורב מרי נותן ברכת שלום לעצמו בחשבו כי הותרה הרצועה של מרדות, ועל כן הוא עושה עבירות חבילות חבילות לפעמים בגלוי לפעמים בסתר. אבל אם היו הגדולים תמיד מייסרים האנשים הפושעים, אז היו יראים לעשות אפילו בצנעה פן יוודע הדבר. ואם כן, דין הוא שבכל חטא ואשמה יד הסגנים במעל ראשונה, כי כל סיבה קודם למסובב... ועל כן אמרו חז"ל מלך נכנס לדין קודם לציבור וכו', כי מי יוכל ומי יחוש חוץ ממנו להטיל מורא שמים על הבריות, כי בידו שבט ומחוקק לשום משטרו בארץ. וכן אמרו חז"ל (תנחומא אמור כב): בערב ראש השנה הגדולים יצאו לקראתו תחילה ואחר כך יצאו הבינונים וכו', ואחר כך כל ישראל ביום כפורים, לפי שכל החשוב חשוב יותר מזולתו הוא נכנס לדין תחילה, והוא קודם ליתן את הדין, יען כי אשמת העם תלויה בראשיהם.

(כלי יקר דברים פרק כט, ט)

מלך וציבור מלך נכנס תחילה לדין וכו' לאו אורח ארעא למיקם מלכא אבראי
10-13

ואמר והחיים לדון, כלומר מצד שהם חיים ה' יתברך דן אותם כי החיים יש להם קירוב אצל ה' יתברך שהוא אלהים חיים ומפני כך מקבלים מאתו יתברך הדין... ודבר זה תבין מה שיום הדין הוא בר"ה, כי הימים האלו לה' יתברך קירוב אל העולם כמו שאמרו רז"ל (לקמן יח ע"א) [על] "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", כי קירבת ה' יתברך אל העולם מביא הדין. ולפיכך מלך וצבור מלך נכנס קודם לדין כדכתיב "לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל", והיינו דקאמר לאו אורח ארעא דמלכא למיקם מאבראי, כי המלך לפי מדרגתו ומעלתו הוא קרוב אל ה' יתברך והקרוב הוא קודם לדין.

(מהר"ל, דרך חיים על אבות, פרק ד משנה כב)

מלך וציבור מלך נכנס תחילה לדין וכו' מקמי דליפוש חרון אף
10-14

איך ס"ד לישעיה מבלי לילך לחזקיהו [ברכות י ע"א], הא קיי"ל [הוריות יג ע"א]: מלך קודם לכהן גדול וכהן גדול קודם לנביא, ומכ"ש דמלך קודם לנביא... ותירצו, היינו מלך על כל ישראל, אבל חזקיהו שלא מלך רק על ב' שבטים הנשארים, הלכך לא תארהו ישעיה בתואר מלך כראוי... ולכך חשב שהוא קודם לו במעלה. ובזה יובן טעם הנביא ישעיה שלא רצה למחול כבודו לילך לחזקיהו, כי ע"י כך ביקש להראות לו כי חטא לנפשו במה שלא לקח אשה, כי ודאי ח"ו על חזקיהו שביטל עשה דפריה ורביה, דהא קיי"ל [יבמות סג ע"ב] כבן עזאי, האומר נפשי חשקה בתורה, פטור מפריה ורביה, ואין לך מי שנפשו חשקה בתורה יותר ממלך חזקיהו, שדרשו עליו בחלק [סנהדרין צד ע"ב]... שאין לך תנוקות בכל גבול ישראל שלא היו יודעים בתורה, וא"כ ודאי דאין עליו משפט כעובר על מצות עשה. אבל מ"מ אף דפטור, לא קיים מצות עשה דהא לא נשא אשה, והרי זה דומה למי שאין לו טלית בת ד' כנפות... שאין חייב בציצית ולא מיקרי עובר על מצות עשה, אבל מ"מ לא קיים מצות עשה זו, דהא אינו מקיים ציצית... וגבי ציצית אמרינן בגמרא [מנחות מא ע"א]... בעידן ריתחא ענשיתו, פירוש על עשה כה"ג דפטור ממנו דסדין בציצית פטור, רק מ"מ לא קיים מצות ציצית... וא"כ אף בחזקיהו בביטול פריה ורביה כן. ואמרינן בגמרא מלך וצבור, מלך נכנס תחלה לדין מקמיה דליפוש חרון אף ויפוש ריתחא.
וא"כ בזה בטח מלך חזקיהו, כי חשב בפועל אינו עובר על מצות עשה, כי נפשו חשקה בתורה כבן עזאי, ובעידן ריתחא לא יענש, היותו מלך נכנס תחלה לדין טרם דליפוש חרון אף ויפוש ריתחא. אמנם ישעיה הנביא ברצונו להוכיח דלא יבטל מפריה ורביה ויהיה נשמר מאף וחימה של הקדוש ברוך הוא, ולמען לא יבטח היותו מלך נכנס תחלה לדין ולא יהיה בעידן ריתחא, מיאן לילך אצלו, והיינו כי הוא חשוב ממנו, מפני שלא מלך רק על ב' שבטים, ולית ליה תואר מלך, ונביא קודם כנ"ל, ובזה שהראהו דאין לו תואר מלך, וא"כ אינו נכנס תחלה לדין, א"כ אין לו לבטל מפריה ורביה, דלא יענש בעידן ריתחא.

(יערות דבש, חלק א, דרוש טו)

מלך וציבור מלך נכנס תחילה לדין וכו' מקמי דליפוש חרון אף
10-14

אמרינן בגמ' ישראל ואוה"ע - ישראל נכנסים תחילה, מלך וציבור - מלך נכנס תחילה מקמי דליפוש חרון אף. ע"ש. הרי אף שלפניו גלוי וידוע הכל והכל נסקר בסקירה אחת, וליכא נ"מ בין קודם לאחר, בכל זאת רוצה הוא יתברך להנהיג את העולם בתנאי העולם ולפי גבולותיו, וכשם שבגבולי העולם רבוי המורדים מוסיפים חרון אף, כן גם למעלה ריבוי החוטאים מוסיפים חרון אף.
ונמצא דמי שאינו מתאמץ בר"ה לעשות תשובה כפי האפשר, ומכ"ש אם מסיח דעתו לגמרי ביום זה מן התשובה, הרי בהעברתו גורם הוספת חרון אף, שגם מי שיבוא אחריו יהיה נידון לפי המדה של חרון אף. נמצא שבהתעצלותו זו חוטא לחביריו שיבואו אחריו, והוי חוטא בין אדם לחבירו שגם יוה"כ אינו מכפר. ובזה לא תועיל גם מחילה, דמחילה ל"ש רק [=אלא] בממון וכבוד דניתן למחילה, ולא כן אלו הדברים שאינם בכלל מחילה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק כא עמ' קכט)

מלך וציבור מלך נכנס תחילה לדין וכו' מקמי דליפוש חרון אף
10-14

...ואי המשפט נעשה רק אחר כך, אחר גמר כל העוברים, מה שייך מי נכנס תחילה, סוף סוף המשפט הוא בשכבר עברו אח"כ, ויש בהמשפט חרון אף? ומוכח מזה דגם גמר המשפט נעשה באותו הזמן של ההעברה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק ל עמ' קעט)

מלך וציבור מלך נכנס תחילה לדין וכו' מקמי דליפוש חרון אף
10-14

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לקמן יז ע"ב בשם ערבי נחל]

מראש השנה עד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן
28-29

חירות של תורה היא עניננו המיוחד... רבונו של עולם בחר בנו מכל העמים, ובאופן העובדתי הופענו בתור עם עבדים משוחררים. עבדים היינו ונשתחררנו... להיות עבד אין זה כל כך נעים. בודאי שכאשר עבד היה מצליח להשתחרר, מצבו היה הרבה יותר נעים ומשמח. אצלנו, שחרור עבדים הוא אחת מהמצוות המיוחדות ליובל... אמנם השנה מתחילה בראש השנה, אבל ערכה בתור דרור ושילוח עבדים מתחיל ביום הכיפורים... שאז מופיע השחרור הגמור של העבדים. ומה אירע בינתיים, בתקופה שנקראת אצלנו עשרת ימי תשובה? אז העבדים כבר אינם משועבדים לאדוניהם, ויחד עם זה עדיין אינם זוכים לחירות גמורה ועדיין אינם חוזרים לבתיהם, אלא חוגגים: מראש השנה עד יום הכיפורים לא היו עבדים נפטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם אלא אוכלין ושותין ושמחין. שמחתם היתה ניכרת בהתנהגותם החברתית ואף בתלבושתם: ועטרותיהן בראשיהן. העטרות שבראשיהם היו ביטוי לחירות, כפי שההיסטוריה הכללית מלמדת אותנו שביטוי החירות בלבושם של העבדים המשתחררים היה זרי דפנה.

(שיחות הרב צבי יהודה, בראשית, עמ' 349)

מראש השנה עד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן
28-29

בזמנים קדומים היתה באנושות מציאות של חיי עבדות... כמובן, כשאנשים אלו זכו להשתחרר, הם צהלו ושמחו. כך הוא הטבע האנושי. גם אצלנו עבד עברי היה משתחרר בשנת היובל... שחרור העבדים נעשה ביום הכיפורים על ידי תקיעת שופר והודעה בבית דין הגדול. השנה מתחילה בראש השנה, ועם זאת ערכה המיוחד מופיע ביום הכיפורים על ידי גמר המלאכה של הקדושה החירותית. בין ראש השנה ליום הכיפורים, עד אשר יופיע כל תוקפה של החירות, קיימת תקופת ביניים, המוקדשת אצלנו לתורה ולתפילה. מה היה אז מצב העבדים? בינתיים התרופף השעבוד והם כבר לא היו משועבדים לאדוניהם, אבל עדיין לא חזרו לבתיהם. עשרה ימים אלו הם ימי הכנה לחירות, והשחרור מתפתח עד החירות הגמורה של יום הכיפורים. במשך תקופה זו הם רקדו ברחובות מתוך שמחת קדושת שנת היובל, בציפיה שעוד מעט יצאו בעזרת ד' לחירות הגמורה. שמחה זו גם התגלתה בהופעתם החיצונית, בקישוטים ובתלבושות של חירות. אז היה נהוג אצל הגויים שעבדים ייעטרו בזרי דפנה, מין קישוט העשוי מפרחים.
עלינו לזכור שאנחנו עם של עבדים משוחררים, וגם לנו יש זרי דפנה משלנו: התפילין. לעומת זרי הדפנה של הגויים שהם ריקניים, לזרי הדפנה שלנו יש תוכן של קבלת עול מלכות שמים, שהיא התגלות החירות הפנימית שלנו: עבדי הם ולא עבדים לעבדים.

(שיחות הרב צבי יהודה, שמות, עמ' 37-38)

מראש השנה עד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן
28-29

בעצם, מצות תפילין היא ביטוי של ביטול העבדות על ידי יציאת מצרים. גם ביובל יש מצוה של הפסקת העבדות, אבל שילוח העבדים נעשה בהדרגה, לפי סדר מיוחד. חז"ל מסבירים ששנת היובל היתה מתחילה בראש השנה, ומראש השנה עד יום הכיפורים העבדים לא היו משתעבדין לאדוניהם, אבל עדיין לא היו אזרחים, ולא היו נפטרין לבתיהן, אלא מתרגלים לחירות, אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהן בראשיהן. העטרות שייכות להיסטוריה, לדוגמא בגמרא עבודה זרה מוזכרות עטרות. בדורות הקדמונים היו זרי דפנה.
אנחנו כולנו עבדים משוחררים. "עבדי הם ולא עבדים לעבדים". שוחררנו ממצרים ונכנסנו לעבודת ד', שהיא החירות האמיתית, החירות היותר עליונה, שמגלה את אמיתיות הטבע שלנו. כשם שהעבדים המשוחררים עטרותיהם בראשיהם, כך אנו עולים בקודש ואנו עבדים משוחררים בכל הדורות ועטרותינו בראשינו - התפילין. התפילין הן הפאר שלנו. עטרתנו בראשנו היא "שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד" ו"והיה אם שמע תשמעו אל מצותי", ומתוך כך כל התורה וכל המצוות.

(שיחות הרב צבי יהודה, שמות, עמ' 114-115 [ובדומה בעמ' 134-135])

ח: מראש השנה עד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן

אנו עם של עבדים משוחררים... פעם היו בעולם תקופות של עבדות. חלק מהאנושות... היו עבדים... ובודאי לא היה להם כל כך נעים להיות עבדים, אבל לפעמים הזדמן להם ששוחררו, ואז שמחתם היתה גדולה מאוד והם רקדו ברחובות. גם ביובל קיימת מצוה כללית של שחרור עבדים, עליה היו מכריזים בתקיעת שופר, כי אין עבד לעולם, לנצח, חס ושלום. העבדים התחילו לשמוח בראש השנה, וביום הכיפורים הופיע השכלול הסופי של חירותם. שמחה זו התגלתה גם בסדרי התלבושת שלהם: ועטרותיהן בראשיהן. אצל הגויים, העבדים גילו את שמחתם גם בסימנים חיצוניים והתקשטו בזרי דפנה, שהם מין זרי פרחים, כביטוי של חירות... התפילין הן זרי הדפנה שלנו, לא כזרי דפנה של הגויים שהם ריקים מתוכן. זרי הדפנה שלנו הם קבלת עול מלכות שמים, שזכינו להיות עבדים לד' ולא עבדים לעבדים. זאת החירות שלנו.

(שיחות הרב צבי יהודה, שמות, עמ' 134-135)

מראש השנה עד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרין לבתיהן וכו' כיון שהגיע יום הכפורים תקעו בית דין בשופר נפטרו עבדים לבתיהן
28-30

"אם אמור יאמר העבד וגו' לא אצא חפשי", הנה זה האות שהנפש האלקית והשכלית שבו נשתקעה בשינה ואינה מתעוררת אף לאחר שנות המירוק של חיצוניות, ע"ז אמרה תורה שיובל מוציאתו, והיינו שביובל באה הארה גדולה מעולם החירות והיא מעוררת את הנפש האלקית משינתה ומקיצה מתרדמתה, ואז יצא לחפשי, שאחרי יקיצת הנפש האלקית מתרדמתה שוב אין שייך בו שעבוד. והוא כענין הארת חודש אדר... וכמו שבהארת חודש אדר צריכין כלים להארה זו, והיא ההכרזה שמשמיעין על השקלים, כן נמי ביובל היא התקיעה שנעשית כלי להארת היובל, ועל כן אף שמר"ה חייל יובל, מ"מ אין עבדים נפטרים לבתיהם עד התקיעה שבעשור לחודש מטעם הנ"ל.

(שם משמואל, פרשת משפטים שנת תרעח)

מראש השנה עד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן כיון שהגיע יום הכפורים תקעו בית דין בשופר נפטרו עבדים לבתיהן ושדות חוזרות לבעליהן
28-31

ומצנור החיים של היובל, שהוא הולך במעלות שלביו ומתפשט עד בואו אל חיי האומה בצביונם הפרטי, יונקת היא השמטה ומתמלאת את זיוה השלם והרענן, המתגלה בה מתשוקתה אל הסדר האלהי שיחול במלא כל היקום ולא רק בקרבה פנימה, לבדה. והולך ומתעלה הוא הרוח, עד שנצבר כח גדול ועצום, שיש בו די אונים לא רק לגלות את הטוב שישנו במזומן באוצר חיי האומה, לשמור את צביון החיים, כמדתה של השמטה, כי אם גם לישר את המעקשים והקלקולים של העבר ולהעמיד את מצב חיי האומה ע"פ הויתה המקורית, להשיבם לימי העלומים ברעננות מטעה, ולגלות לא רק מה שגנוז בטבעה של נשמת האומה בפעל כי אם מה שמוכשר להגלות ולהאיר בקרבה, על ידי עזרת התגלות ההטבה הבחירית שלה, שהיא צריכה להעיר את ההתרוממות היובלית. האומה נותנת אות, שהכשירה את עצמה, בימי התגלות סגולתה הטבעית, אל העליוניות הרוממה הזאת, שכשרונה יוכל להגיעה לה בהכרה הנשגבה של אלהיות החיים, וההכרה מתעוררת, שיש רוח חדשה המבשרת צבא רב: "והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם" רוח אל עליון של הסליחה הכללית הפוגשת את כל יחיד בכל יום הכפורים, מתעלה כאן בקדושת היובל לצביון כללי, בהתלבש האומה ברוח סליחה ותשובה לישר את כל עוותי העבר.
"וקראתם דרור בארץ לכל יושביה": מר"ה עד יום-הכפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהם ולא משתעבדים לאדוניהם. אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן. כיון שהגיע יום הכפורים תקעו ב"ד בשופר, נפטרו עבדים לבתיהן ושדות חוזרות לבעליהן".
אין הדרור הזה פורץ כהר פרצים, כי נמשך והולך הוא מן הקדש העליון. איננו יוצא בתור יוצא דופן מתוך המעגל החברתי המסודר, כי מתוכו ומעצמותו הוא נובע, מתוך סדר החיים של התקופות הקצרות הקדומות, עד הגיעו לידי מדתו זו, שהוא מתחיל להתרומם בפעולת כשרונה של האומה בהתגלותה הבחירית, בתיקון העיוותים של העבר. אם ירדו יחידים מהאומה ממדרגת החיים, המלאים אור קודש וחופש, ויֵעשו לעבדים בשכחם את ערכם האצילי, ו"אזן ששמעה על הר סיני: כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים - והלך זה וקנה אדון לעצמו", הנה באה השבת הכבוד האישי וחרותו, מתוך זרם חיים של קדושת עליון השופע מהמקור היותר עליון, שממנו האומה יונקת את אור נשמתה, ודרור נקרא בארץ לכל יושביה. ולעומת אי שויון המשקל של מצב הרכוש הקרקעי, שהוא בא מרפיון ידים ורוח מכל חטאות האדם, המכשילות את כחו, עד שהוא יורד מנחלת אבותיו - באה השבה, המתאמת כפי ערכה של האומה בראשית מטעה, ברכוש היסודי הזה לאותם אשר הכבידה עליהם תגרת החיים ותעות את משקלם, "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו".

(שבת הארץ, הקדמה [נדפס גם באגרות חמדה, פרק א])

ועטרותיהן בראשיהן
29

וזה אמרם בפ"ק דברכות (יז ע"א)... העולם הבא... צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם... העטרה על הראש מורה שלא ישלוט על ראשם לא מלאך ולא שום נמצא זולת ה' יתברך, ולכך ראוי לעטרה, כמו המלך אשר יש לו עטרה על הראש... שמורה הקשוט והכבוד הזה שיש בראשו כי אין אחר שולט על ראשו... ולא אמר "וכתריהן על ראשיהם", שהיה ח"ו משמע שלא יהיה עליהם ה' יתברך מלך ויהיו כמו המלך לגמרי, אבל אמר ועטרותיהם בראשיהם, כי העטרה מורה שהם בני חורין ולא ישלוט בהם אחר על ראשם שאינו מלך, אבל אל המלך יש לו הכתר אבל להם יהיה העטרה. וזה אמרם בפ"ק דר"ה אמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה מר"ה ועד יום כפורים לא היו העבדים נפטרים לבתיהם ולא היו משתעבדין אלא אוכלין ושותין ועטרותיהן בראשיהן וכו'. הרי כי מי שאינו משועבד לאחר ואין אחר משתורר עליו יש לו עטרה על הראש. ועיקר העטרה הזאת, כי לא יהיה להם השעבוד המיוחד אל דבר שהוא בעל חומר שיש לאדם לעבדים שהם חמריים... ועטרה מורה שיהיו נבדלים ולא יהיו בעלי חומר שיש לו שעבוד.

(מהר"ל, דרך חיים על אבות, פרק ג משנה טז)

ועטרותיהן בראשיהן
29

"השתא עבדי", ועול בשר ודם עלינו, א"א להשתלם בעטרות, כי אין עבד לובש בגדי שרים. "לשנה הבאה בני חורין" וראויים לעטרות, כמו שפי' רש"י בפ"ק דר"ה... ועטרותיהם בראשיהם כבני חורין ע"ש.

(עולת ראיה ח"ב עמ' רסו [נדפס גם בהגדה של פסח עם פירושי הראי"ה, עמ' נו])

ועטרותיהן בראשיהן
29

הנהוג בבקשת "הרחמן" שבסוף ברכת המזון בליל פסח, ש"ינחילנו יום שבו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה ויהי חלקנו עמהם", נראה לי שהוא על פי מה דאיתא בשם שני גדולי הענקים המהר"ל והגר"א, שענין העולם הבא שבו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה (ברכות יז ע"א), הוא מעלת ההשגה העליונה ברוממות קדושת החירות האלהית, הנמשכת להם מדבקותם הנשגבה בד', שמתוכה הם נהנים מזיו השכינה, בהיות מסולקת מהם מחיצת ההבדלה שעל ידי העוונות, המבדילים בינינו לבין אלהינו (ישעיה נט ב, סנהדרין סה ע"ב), שהוא כמו עטרותיהם בראשיהם של עבדים בשנת היובל מראש השנה ועד יום הכפורים, שהוא גילוי מעלת החירות. ולפיכך בפסח שהוא זמן חרותנו, שהופיעה אז בגילוי ערך הקודש הכללי, עד שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל ושאר הנביאים (מכילתא בשלח ג)... ובליל הגדת וספור יציאת מצרים, שהננו מתרוממים וממשיכים בנו מתוך אותה החרות הנאדרה את פלא קדשה ועוזה לכל דורות עולמינו, הרינו מבטאים, בסיום סעודת החג, בהגדרת התפרטות יחוליו, את בקשת צפיתנו, לאור הנהגת הרחמן, להתנחלותנו בנעם טובו בארך היום של ערך הצדיקים במושב חירותם והנאתם הרוממה הזאת.

(רבי צבי יהודה קוק, אור לנתיבתי, אות מ, עמ' פג [נדפס גם בהגדה של פסח עם פירושי הראי"ה, עמ' קז])

ועטרותיהן בראשיהן
29

"צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה" (ברכות יז ע"א). נכון להתאים את "עטרותיהם בראשיהם" האמור כאן במובן החרות העליונה, אל "עטרותיהם בראשיהם" שהיו עבדים לובשים ביציאתם לחרות, שזהו דבר מיוחד לבני חורין. [ולביאור זה מצאתי מכוונים שני המאורות הגדולים, מהר"ל מפראג בספרו דרך חיים ג' י"ח, והגר"א בספר אמרי נועם.]

(רבי צבי יהודה קוק, אור לנתיבתי, אות מא, עמ' פה [נדפס גם בהגדה של פסח עם פירושי הראי"ה, עמ' קו])

כיון שהגיע יום הכפורים תקעו בית דין בשופר נפטרו עבדים לבתיהן
30

תימה לאחי ר' בנימין זצ"ל, מה שקבעו בקידוש ובתפלה של ראש השנה ויום הכיפורים "זכר ליציאת מצרים"... והלא לא מצינו שנכתב בהן יציאת מצרים כלל? ותירץ... וביום הכיפורים נמי מצינו יציאת מצרים גבי שילוח עבדים... במשנה תורה "כי ימכר לך אחיך העברי וגו' הענק תעניק לו וגו' וזכרת כי עבד היית" וגו', ותניא... כיון שהגיע יום הכיפורים, תקעו בית דין בשופר נפטרו העבדים לבתיהן.

(שבלי הלקט, סימן רפו [הובא בשו"ת משנה הלכות חלק יא סימן תעג])


ט ע"א

ועניתם את נפשתיכם בתשעה וכו' מלמד שמוסיפין מחול על קדש

במדרש הנעלם פ' תרומה [זוהר דף קעז ע"א]: "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא" וגו', היינו דכתיב [ויקרא כג, לב] "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב" וגו'. ונראה לפע"ד עפ"י מה דאיתא במדרש [בראשית רבה פרשה ט, יד]: "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" - אמר ר' יודן זו שעה יתירה שמוסיפין מחול על הקודש, ובה נגמרה מלאכת העולם על כן כתיב הששי. אמר רבי סימון בר מרתא: עד כאן מונין למנינו של עולם, מכאן ואילך מונין למנין אחר. וכתב ביפה תואר:... שהוסיף ה"א יתרה לרמז שבעת התוספת גמר ה' מלאכתו, ומאן דלית לי' תוספת מצי דרש לה וכו' או לדרבי סימון בסמוך עכ"ל. ובדברי ר' סימון כתב:... משום דקיימ"ל כמ"ד בתשרי נברא העולם, ויום ששי לבריאה היה ר"ה, שעל כן הוא תמיד יום הדין שבו נדון אדה"ר, כדכתב הר"ן ז"ל בפ"ק דר"ה [טז ע"א ד"ה בראש השנה], ולכן צ"ל שהחדש נתכסה בו כמו בכל ראשי שנים, ואעפ"י שהמאורות נבראו קודם, הנה כשנבראו היו על תכונת כ"ח לאלול, ואז היתה הירח קרובה להתקבץ עם השמש ונתקבץ עמה ביום ו' בסוף ב' שעות, וזה מולד תשרי נקרא מולד אדם וכו', וידוע שהחדשים והשנים נמנים למולד אדם כאילו אז נברא העולם ואין משגיחין בימים הראשונים, לכן אמר כאן: מכאן ואילך מונין למנין אחר, שעד הו' היה מונה והולך מיום ראשון לבריאה, ומו' ואילך אין מונין לבריאה אלא לששי...
והנה הך מילתא דבתשרי נברא העולם, יליף ר"א (לקמן יא ע"א) מדכתיב "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי" איזהו חדש שהארץ מליאה דשאים ואילן מלא פירות הוי אומר זה תשרי. ובר"ה ילפינן מקרא ד"ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב" וגו', שמוסיפין מחול על הקודש.... ובזה יש לפרש המדרש הנ"ל, כי לפי דברי ר' יודן דמוכח מ"יום השישי" דמוסיפין מחול על הקודש, קשה למה לי קרא ד"בתשעה לחדש בערב"?, ואולם מדכתיב "תדשא הארץ דשא" וגו' דמוכח דבתשרי נברא העולם, א"כ נוכל לדרוש הא דכתיב "הששי" כר' סימון דמכאן ואילך מונין למנין אחר, ולא מוכח מכאן דמוסיפין מחול על הקודש, ושפיר איצטריך "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב".
ולפע"ד יש לפרש דברי ר' יודן שדרש "יום הששי" - זו שעה יתירה שמוסיפין מחול על הקודש, עפ"י הא דאיתא במדרש [זוהר קורח קעט ע"ב]: לא זזה שכינה מישראל בשבתות וי"ט ואפי' בשבת של חול. וראיתי בס' משביר בר שפירש עפ"י הא דקיי"ל דצריך להוסיף מחול על הקודש מן התורה, וזהו שאמר המדרש ואפי' בשבת של חול, דהיינו מה שמוסיפין מחול, דהו"א דאינו קדוש כ"כ כמו קדושת שבת גופא, וקמ"ל דאעפ"כ לא זזה שכינה בשבת של חול עכ"ד. והנה ר"ת של "יום הששי ויכלו השמים" הוא שם הוי' ית"ש, וכיון שמרומז גם "ביום הששי", מוכח שגם אז שורה שכינה בישראל, וזו שעה יתירה שמוסיפין מחול על הקודש.

(רבי שלמה גנצפריד, אפריון, בראשית פרק א, יא)

כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב (ט:) כאלו התענה תשיעי ועשירי

ח:... אמרו רז"ל: כל הקובע סעודה בערב יום הכפורים כאילו נצטוה להתענות תשיעי ועשירי והתענה בהם, כי הראה שמחתו בהגיע זמן כפרתו, ותהיה לו לעדה על דאגתו לאשמתו, ויגונותיו לעונותיו.
ט: והשנית, כי בשאר ימים טובים אנחנו קובעים סעודה לשמחת המצוה, כי יגדל וישגא מאד שכר השמחה על המצוות, כמו שנאמר (דברי הימים א' כט, יז): "ועתה עמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך"... ומפני שהצום ביום הכפורים, נתחייבו לקבוע סעודה על שמחת המצוה בערב יום הכפורים.
י: והשלישית, למען נחזק להרבות תפלה ותחנונים ביום הכפורים ולשית עצות בנפשנו על התשובה ועיקריה.

(רבינו יונה, שערי תשובה, שער ד אותיות ח-י)

כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב (ט:) כאלו התענה תשיעי ועשירי

דרך כל ישראל לשמוח בערב יום כפורים ולתקן סעודה יפה, וכן הדין, וכן פירשו בגמרא. ואמנם טעם לזה יתבאר, במה שהקשו בזהר (ח"ג דף ח ע"ב), כי התשובה היא אחת ממצוות עשה, ובכל מצות עשה צריך השמחה, ואם כן, השב בתשובה עיקרו ההכנעה והדאגה, ואם כן שמחה בתשובה היאך? ותרצו שם. ועתה לעניננו נאמר, כי יום הכפורים אין בו שמחה מחמת דאגות העוונות, ועיני כל ישראל הם תלויים לאביהם שבשמים, לראות שיוציא לאור משפטם, ואין שמחה, לכן הקדימו השמחה אל המצוה. לכן, ראוי לתקן הבית במצע ושלחן מלא ברכת ה' בערב יום זה, לשמוח בו שמחת מצוה. וכנגד זה אמרו בגמרא כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלין עליו כאילו התענה תשיעי ועשירי. מפני שעינוי העשירי אינו נרצה לפניו, מפני שהוא בדאגה, אלא אם שמח בתשיעי, אז מתקבל תענית העשירי. אם כן, נמצא שמחת התשיעי מעין צום ותשובת העשירי, ולכן מעלה עליו כאילו התענה תשיעי ועשירי.
והנה יום הכפורים עצמו אין בו אכילה, מפני שצריך לענות הגוף, ולהחזיק הרוחני שהוא הנפש והרוח והנשמה, ומזון יום הכפורים הוא מזון העולם הבא. לכך צריך לענות הנפש הבהמית הזאת, ולהגביר הנפש הרוחנית משפע עולם הבא. ומטעם זה, מזון יום הכפורים הוא להיות נהנין מזיו השכינה. והקדוש ברוך הוא חפץ בטבע שהם הדברים התחתונים הדברים הגשמיים, שלא ברא הנמצאות אלא בסיבת התחתונים האלו, ואם ימיתם יספו כרגע, וצריך לזונם ולפרנסם, ולזה צריך להקדים אליהם המזון והקיום. ולזה, כמו שבשבת הוא מזון הנפש הרוחנית, והיו בערב שבת לוקטים לחם משנה (שמות טז, כב), כך ביום הכפורים יטלו לחם משנה בערב יום הכפורים, למזון הגשמי הזה, שלא לענותו וימותו [ברעב] ההויות התחתונות, שאינם מתפרנסות משפע העליון. ולזה לחפץ הרוחני לגשמי, שאין קיום לעליון אלא על ידי התעוררות התחתון, אמר כל האוכל בתשיעי כאילו התענה כו', שהרי האכילה הזאת צורך גבוה, לקיום הנמצאות התחתונות שהם סיבת קיום העליונות. ונודע שהתשיעי הוא סוד החכמה מימי תשובה... והוא הזנה ומקיימה בהויות התחתונות, כאמרו (תהלים קד, כד) 'מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית'. ולזה נוטל אכילה [לקיומם] מערב שביתת הלובן העליון, על דרך שית [אלפי] שנין הוה עלמא וחד חרוב (לקמן לא ע"א), וההויות התחתונות מתקיימות במה שטרחו מערב שבת, ואז קיום הרוחניות מהלובן העליון, והכל דבר אחד.

(רבי משה קורדובירו, עבודת יום הכפורים, זבחי שלמים, תקוני המתכפרים תקון ב [הובא בשל"ה, מסכת יומא, תורה אור, אותיות קלד-קלה])

כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב (ט:) כאלו התענה תשיעי ועשירי

"אך בעשור לחודש וגו' יום הכפורים הוא" - כל אכין ורקין מיעוטין המה. לפי שנאמר למטה "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב", ואמרו חז"ל: וכי בתשיעי מתענין והלא בעשירי מתענין אלא לומר לך שכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי, וכדי שלא תטעה לומר מאחר שגם יום תשיעי חשוב כאילו התענה בו, שמא גם הוא מכפר כמו יום העשירי, תלמוד לומר "אך בעשור לחודש" וגו' - לומר לך שעשירי לבד מכפר ולא תשיעי.

(כלי יקר ויקרא פרק כג, כז)

כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב (ט:) כאלו התענה תשיעי ועשירי

וחז"ל אמרו כל האוכל ושותה וכו'. ולהבין כל הענין הוא... משום דאדם הראשון נברא בערב שבת באחד בתשרי, ומבואר ברבה פרשת בראשית [בראשית רבה פרשה יב, ו] דלא שקעה אורה כל יום שבת עד מוצאי שבת, ואז חשב אדם עולם חשך, ולכך יום א' ויום ב' תשרי כיום אחד דמי, וא"כ אז בשנת הבריאה היה יום הכפור במנין החמה ט' לחדש... וזהו "ועניתם בט' לחדש". אמנם למהלך לבנה היה בעשירי, כי במהלך לבנה לב' ימים יחשב, וזהו "בעשירי לחדש"... ולכך בתשיעי יש לאכול, כי בתשיעי יש לשטן רשות בו, יש ליתן לו חלק באכילה אשר יש לשטן בו חלק כנודע, אך לא בעשירי, והוא קודש לה', ולכך הוא היום אשר יש בו ישע ועזר, כי לית לשטן רשות בו [יומא כ ע"א].

(יערות דבש, חלק א, דרוש יא)

כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב (ט:) כאלו התענה תשיעי ועשירי

נודע כי אסור ליתן חלק וכח לסטרא אחרא, אבל להעבירו מעולם א"א עד שיגיע עולם התיקון אי"ה, אבל עכשיו צריכים אנו ליתן קצת חולקא לסטרא אחרא לקיימו מבלי לבערו מעולם. ולכך ביום הכפורים שהיה ממש נבער מעולם, צריכין אנו לשלח שעיר המדברה, ליתן לס"מ כח לחזקו לשעה.... וכל כחו על ידי אכילה, כי בזה נתחזק כחו, כי אכילה לא ימלט מתאוה ומותרות וכדומה, ובזה לא ימלט שיש בו כח לס"א. ולכך ביום הכפורים שאסור אכילה ושתיה, אין כח לס"א, וליתן לו כח היא מצוה לאכול בערב יום כפור ליתן לו כח במקצת.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ז)

כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב (ט:) כאלו התענה תשיעי ועשירי

נראה לבאר בדרך רמז מה שאמרו... כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי. והוא פלא. וי"ל דשתי תעניות יש עלינו, אחד בתשיעי, תשעה באב, ואחד בעשירי, יום הכפורים. ותענית העשירי, אילו עשינו אותו כהלכתו בתשובה שלמה היה מבטל תענית התשיעי, כי אין הדבר תלוי אלא בתשובה. ולכן אמרו כל האוכל בתשיעי, דהיינו שקבל עליו מצות מעשר להפריש אחד מעשרה, מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי, ר"ל כאילו השלים חקו הנרצה בשתי תעניות אלו, שמוחלין לו על כל עוונותיו.

(כתבי הרב יהודה אלקלעי ח"א עמ' 257)

כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב (ט:) כאלו התענה תשיעי ועשירי

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא פא ע"ב]

מכאן שמוסיפין מחול על הקודש

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא פא]


ט ע"ב

אין דרור אלא לשון חירות אמר רבי יהודה מה לשון דרור כמדייר בי דיירא ומוביל סחורה בכל מדינה
19-21

בראשונים כתיב "חרות על הלוחות", דרשו חז"ל חירות, דכתיב "והלוחות מעשה אלקים המה", שהיו דבוקים באלקותו ית"ש כמו שהיו מוכנים בני ישראל בשעת מתן תורה להיות כמלאכים, כמ"ש "אמרתי אלקים אתם". וכמו שהי' אדה"ר קודם החטא הי' עולה ויורד בעולם העליון והתחתון. לכן נברא האדם להיות כלול מעליונים ותחתונים. וזה עיקר החירות, שלא יתקשר הנפש בגוף, ויוכל לעלות בכל עת, כמו אליהו הנביא ע"ה עלה שמים וירד. ולכן כ' "אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", שנעשו בני חורין שיוכלו לקבל הלוחות שהם חירות. וחירות הוא כמו דרור, שדרשו חז"ל שנק' צפור דרור, שיש לו חירות כמדייר בי דיירא ומוליך סחורה לכל מדינתא כו'. וכמו כן הנשמה נק' צפור דרור, וכן הי' הכתב שעל הלוחות עולה ויורד... וכפי החירות שנמצא בנפשות בני ישראל, כך מתקיים "חרות על הלוחות". ולכן בשבת קודש שנק' יום מנוחה וחירות, יש התגלות בתורה, וזה קריאת התורה בשבת.

(שפת אמת, פרשת כי תשא שנת תרנו)

אין דרור אלא לשון חירות אמר רבי יהודה מה לשון דרור כמדייר בי דיירא ומוביל סחורה בכל מדינה
19-21

במדרש: "אחור וקדם צרתני" - זכה אדם נוחל ב' עולמות. כי האדם כלול מעליונים ותחתונים, ונשלח נשמתו למטה, וצריך להיות רצוא ושוב תמיד כמו שהי' קודם החטא, וכמו בנשמת אליהו הנביא שעולה ויורד. ואם זכה, פירוש, להיות זך ובר לבב שלא יקבל השתנות ע"י דברי עוה"ז, אז מוציא גם מעוה"ז נקודה פנימית. ובזה האדם כחו יפה מן המלאכים שא"י לירד בעוה"ז. והאדם נשתלח בעמקי תהום ולהיות עולה ויורד... אח"כ ניתן לבני ישראל תורה ומצות... ובזה יכולים להיות זכים וטהורים שלא לקבל שינוי מעוה"ז, כמ"ש "מצות ה' ברה". ועל התורה אמרו: אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה. וזה עיקר החירות שזכו בני ישראל ביציאת מצרים, שלא להיות נאסר ונדבק בהבלי עולם. ואמרו רז"ל: צפור דרור נקרא ע"ש החירות, ואמרו לשון דרור מדייר בי דיירא ומוביל סחורה בכל מדינה. וכן הרמז בנשמת האדם, שיהי' בן חורין ויעלה וירד ולא יקבל שינוי... ו"עץ חיים היא למחזיקים בה", כי בעוה"ז מצודה פרוסה כמ"ש "וכצפרים האחוזות בפח", כשהנפש מתדבק בהבלי עולם ואינו יכול לחזור לעלות. והעוסק בתורה נקרא צפור דרור ובן חורין כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת תזריע שנת תרנו)

אין דרור אלא לשון חירות אמר רבי יהודה מה לשון דרור כמדייר בי דיירא ומוביל סחורה בכל מדינה
19-21

המסעות במדבר הכנה לדורות, כמ"ש "למוליך עמו במדבר כי לעולם חסדו", כי ה' יתברך הכין בדור הראשון עזר לבני ישראל הן בסור מרע והן בעשה טוב, כי עיקר האדם שנקרא מהלך ללכת ממדריגה למדריגה עד שיתקרב אל הבורא ית"ש, וכל זמן שאדם נאסר ומקושר בגשמיות אין הנפש יכול להתפשט ולילך ממדריגה למדריגה, ולכן הוציאנו הקדוש ברוך הוא מן המיצר, ואחר כך היינו כתועים... ואז הוליך אותנו הקדוש ברוך הוא במדבר ועשה אותנו מהלכים... וזהו עיקר החירות, כמ"ש בגמ' דרור זה חירות שמדייר בי דיירא ומוביל סחורה לכל מדינתא.

(שפת אמת, פרשת מסעי שנת תרסב)

אין דרור אלא לשון חירות אמר רבי יהודה מה לשון דרור כמדייר בי דיירא ומוביל סחורה בכל מדינה
19-21

[זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים שנאמר "ואתה קח לך בשמים ראש] מר דרור" (מגילה י ע"ב) - י"ל נקרא דרור על שם שבכל מקום שהוא, אפי' במקום טינופות, ריחו שולט. והוי כדאמרינן... דרור לשון חירות, כמדייר בי דיירא ומוביל סחורה בכל מדינה, והיינו שיכול לדור בכל מקום, וכדפירש רש"י שם, וה"נ זה הבושם יכול להיות בכ"מ, משא"כ בשמים אחרים, אינם יכולים לפעול במקום שריח רע שולט. ומרדכי שהי' בין רשעים, בבית אחשורוש, ומ"מ הי' בצדקתו, אמר מרדכי ממר דרור, מירא דכיא, שגם במקום הסרבים וסלונים לא יט מני דרך. והריח הטוב רומז למעלות עליונות מצד הנשמה.

(מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, עמ' רסב, במהד' תשנ"ז, תשס"ד)

מה לשון דרור כמדייר בי דיירא ומוביל סחורה בכל מדינה
19-21

והמושג דרור היה בהיר ופשוט בעיני העם העברי: מהו דרור? דמדייר בי דיירא ומוביל סחורה בכל המדינה. פשוט: חופש התנועה והעבודה, לדור בכל מקום שרוצים ולהתעסק בכל דבר שחפצים. דרור זה, שהיה משאת נפשו של העם העברי באלפים שנות גלותו, רק במאה האחרונה נשמע קול שופרו בארצות שונות.

(רבי יצחק ניסנבוים, היהדות הלאומית עמ' 185-186)

חכמים אומרים שלשתן מעכבות בו
22-23

ביובל שלש מצוות מעכבות בו, תקיעה, שילוח עבדים, שמיטת קרקעות שקנו זה מזה, כרש"י פ"ק דר"ה דחכמים אומרים שלשתן מעכבות בו, ורק ע"י עשיית שלש מצוות אלה מתקדשת השנה להיות נוהגת בה שביתת הארץ... יובל הוא במוח, היינו שמאירה הארה עליונה מלמעלה למטה והיא המעוררתם להתדבק כנ"ל מחמת כח השכל השופע עד שכל עניני טרדת עבודת השדה אינם תופסין מקום כלל. ובשלש המצוות שביובל הנ"ל באה הארת תלת חללין דגולגלתא והם בחי' כתר חכמה בינה, שבהתגלות בחינת הכתר נעשו כל ישראל מוכתרין בכתר מלכות שהוא היפוך השעבוד, על כן יוצאין עבדים לחירות, ובהתגלות בחי' החכמה שהיא הראשית ישובו כל השדות לראשיתם דהיינו לבעליהם הראשונים, ותקיעת שופר היא בחי' בינה כנודע מענין שופר של ר"ה...
וכדמיון שלש המצוות שביובל יש דוגמתן בשבת. השביתה ממלאכה מקבילה לעומת מצות שילוח עבדים שביובל, והוא עפ"י דברי המדרש (בראשית רבה פרשה יד): עשאו עבד מכודן לעצמו, דאי לא לעי לא נגיס, ובשבת נסתלקה העבדות ומוציאה מידי שעבוד, והוא איסור מלאכה בשבת. קידוש היום בשבת מקביל לעומת שהשדות חוזרות לבעליהן ביובל, והוא עפ"י דברי הזוה"ק (קח ע"ב ברעיא מהימנא) "ושבתם איש אל אחוזתו" לאתר דנשמתי' אחיזא מתמן, וכן בקידוש היום של שבת (פסחים קו ע"א): זכרהו בכניסתו, שהנשמות מתדבקין בשרשן... מצות יין לקידוש בשבת מקביל לעומת מצות תקיעת שופר ביובל, כידוע שיין שורשו בבינה, והוא מעורר הנקודה הפנימית שבישראל, וכענין תקיעת שופר בר"ה שברמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד) שרמז יש בדבר עורו ישנים משנתכם וכו'. וכן הוא ענין שלש הסעודות בשבת, ויש לומר בהן שהן נמי כדמיון שלש המצוות שביובל, שבהן ממשיכין הארת השבת מלמעלה למטה כמ"ש "וקראת לשבת עונג" ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כמו מי שקורא את חברו שיבוא אליו הלום, עכת"ד.

(שם משמואל, פרשת בהר שנת תרעג)

חכמים אומרים שלשתן מעכבות בו
22-23

הנה ביובל יש בו כל מצוות שמיטה... ונוספו עלי' שלש מצוות, ובש"ס ר"ה דשלשתן מעכבין בו, שמיטת קרקעות, היינו להיות השדות חוזרות לבעליהן, ושילוח עבדים, ותקיעת שופר... ויש לומר דשלשה אלה מקבילים לשלש הראשונות: חכמה בינה ודעת. שדות החוזרות לראשיתן היינו לבעלים הראשונים - זה מקביל לחכמה שהיא ראשית החכמה, ו"בראשית" תרגם ירושלמי "בחוכמתא", והיינו שביובל מופיעה בחי' זו בעולם והיא מושכת את הענפין אחר הראשית. ובזוה"ק: "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו" - לאתר דנשמתי' אחיזא מתמן, כי גם זה הוא ענין אחד עם חזרת השדות לבעליהן הראשונים. תקיעת שופר היא בבינה, כידוע מענין שופר של ר"ה. שילוח עבדים הוא מחמת הופעת דעת בעולם, על היפוך מ"ש (ישעיהו ה) "לכן גלה עמי מבלי דעת", וידוע דפגם זרע הוא בדעת, וממנו תוצאות כל השעבוד והגליות כמ"ש האר"י ז"ל בפסוק "כי גר יהי' זרעך", שכל הגליות הן מחמת פגם הזרע, וע"כ ביובל זוכין לבחי' דעת והיא המביאה לחירות.

(שם משמואל, פרשת בהר שנת תרעו)

בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בחוצה לארץ
26-27

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין לח ע"ב]

בזמן שנוהג דרור בארץ נוהג בחוצה לארץ בזמן שאינו נוהג בארץ אינו נוהג בחוצה לארץ
26-28

בודאי ובודאי שצריכים לתקוע בשופר היובל בכל ארץ וארץ, עד שיקרא דרור לכל יושבי תבל. אולם העם העברי צריך לדעת כי רק בזמן שנוהג דרור בארץ נוהג הוא בחו"ל ובזמן שאין דרור נוהג בארץ אינו נוהג בחו"ל. כל זמן שהעם העברי איננו עם חפשי בארצו החפשית, לא ינהגו בו מנהג דרור בחוץ לארץ, וגם הדרור הכללי הוא דרור לחרב ולרעב. העבדות של העם העברי יוצרת כבלי עבדות בעד כל החלשים והרפים...
גם האיש הפרטי אינו נחשב בעיני בני משפחתו לאבר שוה אליהם כל זמן שהוא נע ונד בנכר ומשועבד לזרים. רק בעת שהוא יושב באחוזתו ועומד ברשות עצמו הוא נחשב לאחד מהם... וכן הוא בנוגע גם לעם כולו. רק העם היושב בארצו ועומד ברשות עצמו הוא נחשב לבן המשפחה האנושית הגדולה. אולם העם הנודד בנכר ותלוי בדעת אחרים, הוא איננו נחשב למשפחה זו לבן, ומשפטיה, משפטי העמים, אינם מגינים עליו. רק כשישוב העם העברי לאחוזת אבותיו, רק אז אל משפחתו ישוב, אל משפחת העמים.

(רבי יצחק ניסנבוים, היהדות הלאומית עמ' 186)


י ע"א

שנה שיום אחד עולה לה בסופה

ידוע שישיבתן של ישראל במצרים היתה כדי למרק החטאים הקדומים, ע"ז מדור אנוש, ג"ע מדור המבול, שפ"ד מדור הפלגה, ומסדום שהי' כולל הכל... ולעומתם בקדושה ג' האבות ומלך המשיח שהוא דוד בעצמו. והנה ישראל היו צריכין להיות ד' מאות שנה במצרים, ואם היו יכולין להיות כל הד' מאות שנה היו מתקנין הכל, אבל לא היו יכולין לסבול אלא ר"י שנה, וכמו שבאם היו כל הד' מאות שנה היו מתקנין כל הארבעה, בר"י שנה היו מתקנין רק שלשה, והיינו שתי מאות שלימות ועשר השנים הן כמו מקצת היום ככולו, כמו ספירת זבה שתחילת היום עולה לה בסופה, וכמו שיום אחד עולה להן בסופן, וא"כ נראה שישראל תקנו רק ג' חטאים הקודמים שבהם הי' להם סיוע מג' האבות, אבל הרביעי עדיין נשאר לתקן עד בוא אורו של מלך המשיח.

(שם משמואל, פרשת מסעי שנת תרעו)


י ע"ב

רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם וכו' (יא.) רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם
29-יא.

והמחלוקת שבין רבי אליעזר ורבי יהושע, שרבי אליעזר אומר בניסן נברא, ורבי יהושע אומר בתשרי, כולם מודים כי בניסן היתה הבריאה בכח, ובתשרי יצא מכח אל הפועל. והיה סובר רבי אליעזר כי ניסן הוא העיקר, ורבי יהושע כי תשרי הוא העיקר, והלכה כרבי יהושע.

(רבינו פרץ, מערכת אלהות, שער השביעיות, דף קפט בדפוס מנטובא [הובא במקראי קדש (סמיגה), חלק ב פרק יא, דף פג ע"ב במהד' שמ"ו, סא ע"א במהד' תרמ"ד])

רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם וכו' (יא.) רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם
29-יא.

ובמסכת ראש השנה פליגי, רבי אליעזר סבירא ליה בתשרי נברא העולם, ורבי יהושע סבירא ליה בניסן נברא העולם. ודברי שניהם אמת, כי בתשרי נברא העולם ונתחדש יש מאין, אבל זה לא נודע ונתפרסם לרבים, והאומות מכחישים בו, ואומרים שהעולם כמנהגו נוהג מעולם ועד עולם. אמנם בניסן נתגלה חידושו, דהיינו לכל האותות והמופתים אשר עשה משה במצרים בשידוד המערכת והירוסו בשעה שהיתה המערכת בתכליתו המובחר, שהוא מזל טלה, שהוא ראשון לכל המזלות והוא הכבוד, והשר שלו הוא הכבוד משרים של מעלה. וראו כל העולם כי אלהי האלהים ואדון האדונים אשר חדשם יש מאין, על כן בידו היכולת להרסם ולשדדם, ועת לבנות, הכל כפי רצונו ברוך הוא. הרי שחידוש העולם שהיה בתשרי, נודע ונתפרסם ביניהן.

(של"ה, מסכת פסחים, תורה אור, אות קז)

רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם וכו' (יא.) רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם
29-יא.

מה שנחלקו רז"ל אחד אמר בתשרי נברא העולם ואחד אמר בניסן נברא העולם, ונראה לי כי אלו ואלו דברי אלהים חיים, כי יש לך לדעת שאמרו ז"ל (בראשית רבה פרשה א) שבתחילה חשב ה' לבראות העולם, ואחר כך הוציא ה' מחשבתו לפועל. וכפי זה נוכל לומר כי בניסן חשב ובתשרי יצא לפועל או להפך, ולשניהם יתיחס לשון בריאה, בין מה שעלה במחשבתו יתברך בריאה תיקרא, בין כשיצתה לפועל. ובזה יתקיימו דברי רבותינו יחד. והוא שרמז בבי"ת של תיבת "בראשית", כי ב' ראשית היו, אחת למחשבה ואחת למעשה. אלא שאין אנו יודעים אם בניסן חשב ובתשרי פעל או להפך.

(אור החיים בראשית פרק א, א, אות טז)

רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם וכו' (יא.) רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם
29-יא.

וכתב האר"י ז"ל שאלו ואלו דברי אלהים חיים, היינו שבניסן היה במחשבה. פירוש שבניסן היה צריך הסתכלות על המחשבה על מה נברא העולם, היינו בשביל ישראל שנקראו ראשית (ויקרא רבה לו, ד), ומחמת זאת הוא משפיע כביכול לכנסת ישראל תמיד כל הברכות וכל הטובות, כי בשבילם נברא העולם, והיינו שבניסן היה במחשבה.

(רבי לוי יצחק מברדיטשב, קדושת לוי, ליקוטים)

רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם וכו' (יא.) רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם
29-יא.

...בריאת העולם, דאיפלגי ר"א ור"י אי בניסן אי בתשרי, וכתבו התוס' בר"ה (כז ע"א) דאידי ואידי דברי אלקים חיים, דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן. וכבר פירשנו דכמו שיאמר "בדבר ה' שמים נעשו", דבדיבור שהוא בהתגלות נברא העולם הנגלה, כן במחשבתו יתברך נבראה פנימיות העולמות. וכן משמע בזוהר הקדוש (ח"ב כ ע"א) שכתב דבמחשבה נבראו כל העולמות, והרי כתיב "בדבר ה' שמים נעשו", אלא ודאי דאפנימיות קאי. וכתבו בשם האריז"ל דביום א' דר"ה דנין על עסקי הפנימיות להשפיע למטה, ושם אין שום ויתור על כן הוא דינא קשיא. ובזה פירשנו דהא דאמרו ז"ל בתחילה עלה במחשבה לבראות במדת הדין ראה שאין עולם מתקיים הקדים מדת הרחמים ושתפה למה"ד, היינו שתיכף בתחילה כך הי' הרצון שפנימיות העולמות שנבראו במחשבה תהי' במדה"ד, ועל כן היתה המחשבה בתשרי זמן הדין, והעולמות בפועל יהיו במדה"ר, על כן נבראו בפועל בניסן שהוא זמן הרחמים.

(שם משמואל, פרשת שמות שנת תרעב)

רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם וכו' (יא.) רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם
29-יא.

כתבו תוס' בר"ה פ"ג [כז ע"א ד"ה כמאן] דאלו ואלו דברי אלקים חיים, דבתשרי עלה במחשבה לברוא ולא נברא עד ניסן. ונראה למלאות את דבריהם, דהנה מצאנו לשון זה של מחשבה ומעשה בדברי חז"ל שדרשו במש"כ: "בראשית ברא אלקים" ואח"כ כתיב: "ביום עשות ד' אלהים" - בקש הקב"ה לברא את העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים שתף מדת הרחמים למדת הדין [רש"י בראשית א, א]. ונראה לבאר כי שני דרכי משפט אפשר לדין כל נוצר, הדרך הא' ע"פ עצמיותו הפרטית והשני מצד השתתפותו לתכלית הכללית. ודבר פשוט הוא שאף כשלא יזכה האיש את ארחו ולא יהיה ראוי לזכות מצד עצמו, מ"מ ראוי יהיה לזכות ותועלת מצד דבר מועיל היוצא ממנו מצד הצטרפו להתכלית הכללית. על כן, ישראל, שהם המאחדים את כל הבריאה כולה במעשה התורה והמצוה, יהיה דינם ג"כ באופן זה. וכל העמים כשם שהם פרטיים כל אחד מצד עצמו, כמו כן דינם וחלקם בעולמם, כי אינם מוכנים להתאחד מצד עצמם, כי מתעצמים כי אם בטבעו המיוחד לו, וכמו כן הנהגתם בבריאה ג"כ היא בטבע המיוחד לכל נברא. והנה הוכנה הבריאה לשני חלקים ושתי בחינות, ולזה מיוחסות הבריאות לניסן ותשרי. כי בתשרי נברא העולם בבחינה הפרטית שיפיק כל חלק מצד עצמו את תכליתו, על כן הוא במדת הדין, כי אם ישלים האדם עצמו כ"כ עד שיהיה ראוי לזכות גם מצד עצמו זולת ערך הצירוף, הוא ודאי ראוי לזכות במשפט גם ע"פ מדת הדין. אך מצד ניסן ניתנה הכנה לההנהגה הכוללת, על כן בא בו שינוי הטבע המורה כי כל הבריאה משותפת, ויתכן שטבע של נמצא זה יכנס בנמצא אחר. ובו יצאו ישראל ממצרים, להכין עצמם לעבודת ה' יתברך באופן שיאחדו כולם, אע"פ שלבבם של כל אחד ואחד בטבע מיוחד, מ"מ יהיו בלב אחד לאביהם שבשמים. ובזה יהיה הדין עמהם במדת הרחמים, שקרוב הדבר שרק בזכות קלה ג"כ תמצא תועלת באדם לצירוף כללות הבריאה. על כן כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב [סנהדרין צ ע"א]. אבל זה הצירוף אינו בא כי אם ע"י קיום התורה ומצותיה, והפיכת טבע עצמו, מצד הכח הכללי של רצון ה' יתברך בו, וזו היא השתדלותם של ישראל בתורה ומצות.

(מדבר שור, דרוש א, עמ' טז-יז [נדפס גם בהגדה של פסח עם פירושי הראי"ה, עמ' קעא])

רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם וכו' (יא.) רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם
29-יא.

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לקמן יב ע"א בשם יערות דבש, ולקמן כז ע"א בשם דרשת הרמב"ן]

רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם בתשרי נולדו אבות וכו' בפסח נולד יצחק וכו' (יא.) רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם בניסן נולדו אבות וכו' בפסח נולד יצחק
29-יא.

האיך שייך פלוגתא בדבר מציאות, דליכא תליא בסברא כי אם במציאות הזמן האיך שייך פלוגתא, והאיך נוכל לומר 'אלו ואלו דברי אלקים חיים'? והנני מוסיף להפליא, מה שנאמר בדברי רבי יהושע בפסח נולד יצחק כנראה שפת יתר, כי בזה אינו פליג על רבי אליעזר דקאי כוותיה... ויובן על פי מה שאמרו, שה' יתברך ברא העולם במדת הדין וגבורה, כמו שאמר הכתוב "בראשית ברא אלהים" וגו', שבתחילה עלה במחשבתו לבראתו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין (בראשית רבה פרשה יב, טו). וראשית הבריאה היה ברצונו הפשוט רק להיטיב לברואיו, היינו שבאם לא יחטא אדם - יהיה לו כל טוב, כן היתה כוונת הבריאה. אך כאשר יחטא אדם - אזי הדין והמשפט מתוחה עליו, להעניש אותו כמשפט חטאו. כי לא היתה אז המתקת הגבורות... והמתקת הגבורות הוא רק באתערותא דלתתא על ידי הצדיקים...
וראשית בריאה הקדומה שהיתה בלי אתערותא דלתתא מכונה בשם תשרי, שהיה 'הרת עולם' במחשבה קדומה והיתה בלי המתקה, והמתקת הגבורות לא היה עד שהאבות התחילו באתערותא דלתתא להמתיק הגבורות, וזה מכונה בשם ניסן, כי אז התחיל להתגלות שיש כח בצדיקים להמתיק, כי אז נגאלו ממצרים על ידי האבות ומשה ואהרן על ידי איתערותא דלתתא, והיתה אז המתקת הדינין זאת היתה בניסן. לכך קודם בדורות הראשונים, בדור המבול שהיו חוטאים - גברו הדינים עליהם עד מאד, עד שהציף ה' עליהם את מי המבול, כי לא היה המתקת הגבורות... וידוע, שכשישראל אין צריכים לשידוד מערכות - העולם נוהג על פי הטבע... רק כשישראל המה בעומקא ועקתא - אזי משדד להם המערכות ברצונו הפשוט. וידוע שהעולם נתקיים על ידי ישראל העושים רצונו, וכאשר חוטאים חלילה וסטרא דדינא גוברת שיחרב העולם, אזי כשישראל שבים בתשובה שלימה ומתקנין וממתיקין הגבורות בשרשם - העולם נתקיים תחת תקופי הזמן, והמתקת הגבורות הוא רק לקיום העולם תחת תקופי הזמן...
זאת מרמז לן הגמרא [לקמן יב ע"א]: חכמי ישראל מונין למבול כרבי אליעזר. מבול הוא כינוי לחטא, רצה לומר שירא האדם מלחטוא - מונין כרבי אליעזר, שכל אדם ישמור עצמו מלחטוא כרבי אליעזר, שאומר בתשרי נברא העולם, והוא המשפט ברצון הקדום. וראשית הבריאה היה בלי המתקה, על כן ישמור אדם עצמו מאד מאד מלחטוא. ולתקופה, רצה לומר, לקיום העולם, היינו אם היו חוטאים ח"ו וצריכים לקיום העולם שלא יחרב - מניסן מנינן לשוב בתשובה שלימה, שיהיה קיום העולם תחת תקופי הזמן על ידי המתקה. וחכמי אומות העולם שאינם רוצים לשמור עצמם מחטא - על כן מונין אף למבול כרבי יהושע. והבן.
ובסיגנון זה נבאר הפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע. כי ידוע, שאברהם כולו חסד, ויעקב כולו רחמים, ויצחק כולו משפט. ואנו ממתיקים בשופר בתש"ת נגד אברהם יצחק ויעקב, שיצחק שהוא כולו משפט יהיה נמתק בין אברהם ויעקב, כי יעקב צריך להיות בי מיצעא, כי הוא הבריח התיכון המחבר הקצוות, אך בכדי להמתיק המשפט - על כן צריך יצחק להיות בי מיצעא. וזהו הפלוגתא, שרבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם, גם בתשרי נולדו האבות, רצה לומר, שהבריאה הקדומה היה ברצונו הפשוט בלתי המתקה, לזה הוצרך בפסח נולד יצחק, רצה לומר, בניסן, כי אז היה המתקת הדינין, רצה לומר - והיה נמתק יצחק שכולל המשפט. ורבי יהושע אומר בניסן נברא העולם ובניסן נולדו האבות, רצה לומר, שבתחילת הבריאה היה ברצונו הפשוט שיהיה אחר כך המתקה, לזה אמר גם כן בפסח נולד יצחק, בפסח רצה לומר, מלשון "ופסחתי על בתי מצרים", רצה לומר שצריכים לפסוח ליצחק ממקומו, כי מקומו בשמאל שהוא כולו משפט צריכים לפסוח ולנתק אותו ממקומו שיהיה בי מיצעא בין אברהם ויעקב, שיהיה המתקת המשפט ויתמשך רחמים וחסדים גדולים על כנסת ישראל.

(מאור ושמש, דברים, רמזי ראש השנה)

רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם וכו' בפסח נולד יצחק וכו' (יא.) בתשרי עתידין ליגאל וכו' רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם וכו' בניסן עתידין ליגאל

...רש"י ישעי' (ל)... בפסוק "השיר יהי' לכם כליל התקדש חג", שבליל פסח תבא לכם שמחה זו (של מפלת סנחריב), וכמו שאמרתם שיר של הפסחים במצרים כו'... מדוע שינה רש"י בפי' הפסוק הזה בפסחים (צה ע"ב) שפירש: "השיר יהי' לכם" בגאולה העתידה כליל התקדש, כמו שרגילין לומר הלל בליל פסח?
אפשר לומר, דבישעי' פירש אליבא דר"א דבתשרי עתידין ליגאל, ולכן לא הי' אפשר לו לפרש... "השיר יהי' לכם" בגאולה העתידה "כליל התקדש חג", דסתם חג בתורה הוא חג הסוכות, וגאולה העתידה הא תהי' לר"א בתשרי, והנביא מדמה "כליל התקדש חג" שמשמעו חג הסוכות, והרי בחג הסוכות ליתא לשיר כלל, והי' צריך לפרש חג הפסח, לכן הוכרח רש"י לפרש "השיר יהי' לכם" במפלת סנחריב שתהי' בליל פסח. ולפ"ז לא הי' יכול לפרש "כליל התקדש חג" כמו שרגילין לומר הלל בליל פסח, דהא בליל פסח שבו תהי' מפלת סנחריב ועל מפלתו יאמרו שיר, אין זה ההלל שרגילין לומר אז, שאומרין אותו על יציאת מצרים. לכן פירש שבא ללמד על ליל פסח שבמצרים. משא"כ בגמ' פירש אליבא דר' יהושע דבניסן עתידין ליגאל (ולא בפסח דהא לא אמר "בפסח עתידין ליגאל" כמו שאמר בפסח נולד יצחק), ומדקאי בניסן שפיר דרשינן סמוכין "כליל התקדש חג" גם הוא קאי על חג הפסח, ושפיר הי' יכול לפרש "השיר יהי' לכם" בגאולה העתידה "כליל התקדש חג" כמו שרגילין לומר בליל פסח.
ומה ששינה כאן לפרש אליבא דר"א וכאן אליבא דר"י, אפשר לשער עפמ"ש בספרים הקדושים דר"א ור"י לא פליגי, דר"א מיירי מעולם המחשבה, דבמחשבה עלתה בריאת עולם בתשרי, ור"י מיירי מעולם המעשה, דבמעשה נברא העולם בניסן. ולפ"ז אפשר לומר דגם בגאולה העתידה אלו ואלו דברי אלקים חיים, דר"א מיירי מעולם המחשבה שתהי' הגאולה שם בתשרי, ור"י מיירי מעולם המעשה שתהי' הגאולה בניסן. ואולי גם דברי הנביאים ודברי הש"ס חלוקין בעולמם, זה במחשבה וזה במעשה, ולפיהם כתב רש"י פירושיו.

(רבי מאיר וארשאויאק, אמרי כהן, פרשת וארא, עמ' לד)

רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם וכו' (יא.) רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם וכו' איזהו חדש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות הוי אומר זה תשרי וכו' איזהו חדש שהארץ מליאה דשאים ואילן מוציא פירות הוי אומר זה ניסן
29-יא.

ב) רבי אליעזר סבירא ליה בתשרי נברא העולם, ורבי יהושע סבירא ליה דבניסן נברא העולם, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי נברא בניסן הכלול בתשרי. רצוני לומר, כי יש י"ב צירופי הוי"ה, וכל צירוף כלול מכל הצירופים בסוד אחדותם, רק שבכל צירוף בחינתו גוברת... מה שאמר בתשרי נברא העולם, הוא הצירוף של תשרי, והוא מורה ונוטה למדת הדין, ומכל מקום נשתתף עם מדת החסד, דהיינו מבחינת כללות צירוף ניסן שבו שנוטה לחסד, נמצא דברי שניהם אמת.
ג)... וכן תמצא בפועל הבריאה שעשה הקדוש ברוך הוא טבע בארץ, טבע תשרי וטבע ניסן, וצדקו יחדיו ראיות של רבי אליעזר ורבי יהושע המוזכרים בפרק קמא דראש השנה: תניא רבי אליעזר אומר מנין שבתשרי נברא העולם... איזהו חודש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות, הוי אומר זה תשרי... רבי יהושע אומר מנין שבניסן נברא העולם... איזהו חודש שהארץ מלאה דשאים ואילן מוציא פירות, הוי אומר זה ניסן, ואותו הפרק זמן בהמה וחיה ועוף שמזדווגין זה אצל זה, שנאמר 'לבשו כרים הצאן' וגו', עד כאן.

(של"ה, מסכת פסחים, תורה אור, בהגהה, אותיו ב-ג)

רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם וכו' (יא.) רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם וכו' בקומתן נבראו
29-יא.

ענין פלוגתת ר"א ור"י מתי נברא העולם, דר"א סובר שהבריאה היתה בהכנה, שכן חורף מכין לקיץ, ור"י סובר כיון דהכל בקומתן נבראו, א"כ לא היתה הבריאה בשום הכנה כלל. ובתוס' (לקמן כז ד"ה כמאן) כתבו דשניהם דברי אלקים חיים, שבתשרי עלה במחשבה ובניסן נברא. מחשבה היינו הכנה למעשה, דבמחשבה מחשבין איך לעשות, והמעשה גומר מה שחשב לעשות... ור"א לשיטתי' ס"ל דאין ישראל נגאלין עד שיעשו תשובה[סנהדרין צז ע"ב], דצריכין הכנה, ולהלכה קי"ל כר' יהושע. וכן יציאת מצרים היתה בלא הכנה, דהם היו ערומים, כמ"ש "ואת עירום ועריה", רק מחסד של הקדוש ברוך הוא.

(שם משמואל, פרשת תזריע שנת תרע, לר"ח ניסן)

י: רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם וכו' (יא.) רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם

29-יא.
תטו) ....רבי אליעזר ורבי יהושע פליגי: רבי אליעזר סבר בתשרי נברא עולם, ורבי יהושע סבר בניסן נברא העולם. כבר אמרו רבותינו ז"ל (עירובין יג ע"ב): כל מחלוקת חכמי ישראל אלו ואלו דברי אלהים חיים. קשה, היאך יכול להיות בפלוגתא זו לפי הפשט... בדבר מעשה ופעולה שעבר, מאי דעבר עבר? אמת שיש בבריאה סוד גדול ונורא ששניהם אמת, בסוד מוליד תוהו. אכן ליישב על פשוטו באתי.
תטז) ...'ואדם ביקר בל ילין' (תהלים מט, יג), בסיבת האשה אשר פיתה אותו מצד הנחש... וכאשר סרחו לעת ערב, 'ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי' (בראשית א, לא), אמרו רבותינו ז"ל (שבת פח ע"א): תנאי התנה הקדוש ברוך הוא, ומעשה בראשית תלוין ועומדין עד יום הששי בסיון, והארץ יראה ושקטה, ועד מתן תורה היה העולם רופף, כי היתה תכלית הבריאה עבור האדם, והאדם נמשל לבהמה...
תיח) ...ובמתן תורה נברא העולם, כענין בריאת שמים וארץ שנבראו בראשון, והיו רפויים עד יום שני, דכתיב (בראשית א, ז) 'ויעש אלהים את הרקיע', כן העולם היה רפוי עד מתן תורה, הנמשך מגלות מצרים אחר הזיכוך...
תכא) ...היתה הכוונה מה' יתברך בגאולת מצרים מתן תורה אם תהיה כראוי...
תכג) ...הרי מבוארים כל החקירות, בתשרי נברא העולם והיה רפוי, ובניסן נגמר. שבעת ימי הפסח, נגד שבעה ימי בראשית.

(של"ה, מסכת פסחים, מצה עשירה, דרוש ד, אותיות תטו-תכג)

י: רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם וכו' (יא.) רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם

29-יא.
נראה דהנה בריאת העולם עלה במחשבה בתשרי ולא נברא עד ניסן - כן כתבו התוס' ר"ה (כז ע"א ד"ה כמאן). והטעם פשוט, כי עלה במחשבה לבראו במדת הדין, אלא שראה שאין העולם מתקיים, הקדים למדת הרחמים ושתפה למדה"ד, ותשרי הוא זמן ששולטת מדת הדין, כבזוה"ק שאותיותיו למפרע, וברמב"ן (ויקרא כג, כד) שיש בו אות בשמים שמזלו מאזנים, רמז שפלס ומאזני משפט לה'. וניסן הוא זמן שליטת מדת הרחמים, ונקרא אביב שאותיותיו כסדרן. ועל כן המחשבה שהיתה לבראו במדה"ד היתה בתשרי, אך מעשה הבריאה שהי' במדה"ר הי' בניסן, היינו שבכ"ה באדר התחיל להבראות, ואדה"ר שהוא חותם הבריאה נברא באחד בניסן.

(שם משמואל, פרשת משפטים שנת תרעה, משפטים ושקלים)

י: רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם וכו' (יא.) בתשרי עתידין ליגאל רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם וכו' בניסן עתידין ליגאל

ונרמזו כל אלה השרשים הנכבדים במצוה זו שהיא הראשונה שנצטוו בה ישראל, ונאמרה כפי דעת רבותינו ז"ל (פסחים ו ע"ב) בראש חדש ניסן. ולמעלת זה היום הנבחר שהיה בהתחלת התורה זכה לעשר עטרות, כמו שדרשו בפרק ר' עקיבא (שבת פז ע"ב)... ובזה הזמן אנו מקוים הגאולה העתידה, שהרי נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע אם אנו עתידין להגאל בניסן או בתשרי, ונחלקו שניהם אם נברא העולם בניסן או בתשרי, אבל שניהם שוים בדבר זה, שבאותו זמן שנברא העולם אנו עתידין להגאל. וכיון שנפסקה הלכה כר' יהושע שאמר בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל, ואמר בניסן נברא העולם, כמו שאמרו שם (יב ע"א) חכמי ישראל מונין לתקופה וכו', ממילא נפסקה הלכה כר' יהושע במה שאמר שבניסן אנו עתידין ליגאל. וזהו שיסד הפייטן ואמר (בפיוט לפרשת החדש) ובו עתידין ליגאל, והוא כר' יהושע שאמר בפרק קמא דר"ה בניסן נברא העולם בניסן נולדו אבות, בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל.

(דרשות הר"ן, דרוש ג)

בתשרי נברא העולם
30

"בראשית ברא" - בגימטריא בראש השנה נברא.

(רבי יהודה החסיד, ספר גימטריאות, עניינים שונים סימן שכג)

בתשרי נברא העולם
30

"החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה"... ונקט "לכם" "לכם" שתי פעמים, לפי ש"לכם" ראשון מדבר בקידוש החודש, שאינו נמסר כי אם לבית דין, וקאי על משה ואהרן שהזכיר לפנים, ו"לכם" שני להורות שהעולם נברא בתשרי כדעת רבי אליעזר, על כן אמר "לכם" להורות שכל האומות ראוי שימנו מן תשרי ראשית השנה, אבל לכם לבד ראוי שתמנו מניסן כדי שיהיה זכרון יציאת מצרים תמיד בין עיניכם... לכך נאמר "ראשון הוא לכם" אבל לא לשאר אומות, כי אין להם בזכרון יציאת מצרים, וזה מסכים לדברי ר' אליעזר.

(כלי יקר שמות פרק ב, ב)

בתשרי נברא העולם
30

יא) בר"ה אז התפלה בבחי' דין ומשפט, כי "המשפט לאלקים הוא". ועי"ז מוציאין כל החיות של הסטרא אחרא שינק מדעת ומתפילות ישראל. וזה בחי' (תהלים פא) "כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב", חק לישנא דמזונא... (ביצה טז), היינו שמוציאין כל המזון והחיות מהסט"א... ע"י התפילה שהיא בבחי' דין ומשפט... הוא מקיא כל הקדושה שבלע מן הדעת ומתפילות ישראל כנ"ל. וזה בחי' תשרי, בחי' "אתה פוררת בעזך ים שברת ראשי תנינים על המים" (תהלים עד), "ים שברת ראשי תנינים" ר"ת הוא צירוף תשרי... וכשמוציאין מהס"א מה שבלע, אז מוציאין גם עצמות חיותו, שהוא בחינות גרים. וזהו בחי' תשרי, בחי' (שמות כג) "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם" וכו', ס"ת תשרי. ועל ידי גרים נתגלה הכבוד, ונתפשט הנבואה, ונתתקן האמונה הקדושה, ונתבטל אמונות כוזביות. וזה בחינות תקיעה תרועה שברים: תקיעה זה בחי' התגלות הכבוד, בבחי' (ישעיה כב) "ותקעתיו יתד במקום נאמן והי' לכסא כבוד". תרועה זה בחי' רוח נבואה, בבחי' (במדבר כג) "ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו", ותרגומו "ושכינת מלכיהון בהון", היינו השראת השכינה, בחי' נבואה. שברים זה בחי' ביטול אמונות כוזביות, בבחי' (שמות כג) "שבר תשבר מצבותיהם" (כמובא בתיקון יח ובתיקון כא), היינו בחי' ביטול אמונות כוזביות ותיקון האמונה הקדושה, בחי' (תהלים קמה) "עיני כל אליך ישברו". וע"י אמונה זוכין לחידוש העולם, וזה בחי' תשרי, כי בתשרי נברא העולם. וחידוש העולם יהיה בבחי' א"י, בחי' השגחה, וזה בחי' ר"ה, בבחי' "תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה" וכו'. ואז יתער שיר חדש כנ"ל, וזה בחינות תשרי, בבחינת (שיר השירים ד) "תבואי תשורי מראש אמנה"...
יב) וזה פירוש "תקעו בחדש שופר" - "תקעו" זה בחי' התגלות הכבוד... "בחודש" זה בחי' חידוש העולם, בחי' שיר חדש הנ"ל. וזהו בחי' שופר, בחי' "הרם כשופר קולך" כנ"ל. והדר מפרש איך זוכין ע"י התגלות הכבוד, שהוא בחי' "תקעו", לבחי' חידוש העולם... וזהו "בכסא ליום חגנו" - "בכסא" זה בחי' נבואה, בחי' (בראשית יח) "המכסה אני מאברהם אשר אני עושה"... "ליום חגנו" הוא ראש השנה. זה בחי' אמונה, שנתתקן ע"י תיקון כח המדמה... כי עיקר ר"ה שאז הוא חידוש העולם, כי בתשרי נברא העולם, הוא תלוי באמונה כנ"ל.

(ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה ח, אותיות יא-יב)

בתשרי נברא העולם
30

...שחודש תשרי הוא המובחר במה שנוגע לצרכי העולם, משום שבו נברא העולם, וכלל גדול הוא שבאותו יום שנברא אותו דבר מסוגל זה היום גם לדורות להתחזק יותר... ומש"ה בחודש תשרי... חג הסכות שבו עיקר ברכה לתבואה... משום שבאותו חודש נברא העולם.

(העמק דבר, שמות פרק יב, ב)

י: בתשרי נברא העולם

30
ומהפלא שלא עשה כן לפרסם ולקבוע יום מיוחד לסימן הטבע הראשון, רצוני שיהא ראש השנה לבריאת עולם, אבל כסתה אותו וכבשה זכרונו באומרו (ויקרא כ"ג) בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש וגו'. והיה זה לפי שהסימן הזה כולל הענין הראשון הטבעי, ועוד המעולה המיוחד לפי שיטת התורה האלהית והנוהג מנהגה כמו שאמרנו.

(עקידת יצחק, פרשת בא, שער לח)

י: בתשרי נברא העולם

30
כתיב (תהלים צז) "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" - "אור זרוע" הוא בראש השנה, כבמדרש (ויקרא רבה פרשה כא) "ה' אורי" בר"ה. כי כמו בתחילת הבריאה ביום בריאת האדם שהיתה באחד בתשרי, כתיב (בראשית ב) "ויפח באפיו נשמת חיים", שהיא אור הבא מלמעלה כמ"ש (משלי כ) "נר ה' נשמת אדם", כן בכל אחד בתשרי לדורות מתחדש אור הנשמה ומתעורר האדם. אך עדיין אין זה התכלית, אלא כמו זריעה כדי שיצמח ויפרה וירבה פרחים שהם צדקות ומע"ט. וזהו "אור זרוע לצדיק" - בשביל שהאדם יזכה להיות צדיק... וכמו הנזרע שצריך שמירה... והשמירה באדם היא שמירת הברית.

(שם משמואל, בראשית, חנוכה, שנת תרעז, ליל ו' מוצש"ק)

בתשרי נברא העולם בתשרי נולדו אבות
30-31

"מלך יושב [על] כסא דין" (משלי כ, ח), בראש השנה לשפוט את העולם, וסמך לי' (שם כ, ז) "אשרי בניו אחריו". בר"ה צוה לאברהם להעלות יצחק לעולה, כי אברהם ויעקב נולדו בר"ה ביום שנברא העולם, ביום שיושב על כסא דין. וכסא על האבות, "ויעל מעליו אלקים" (בראשית לה, יג), "ויעל אלקים מעל אברהם" (שם יז, כב), "והנה ה' נצב עליו" (שם כח, יג).

(רבי אלעזר מגרמייזא, סודי רזיי חלק ב הלכות הכסא)

בתשרי נולדו אבות וכו' בפסח נולד יצחק
30-31

אמרו ז"ל: האבות הן הן המרכבה [בראשית רבה פרשה מז, ח]... ולפי פשט האגדה יש לומר שלא היתה כונתם באמרם "האבות" אלא על אברהם ויעקב לבדם, כמו שהביאו ראיה משניהם, או לפי שלא מצאו ראיה מפורשת אלא בשניהם, כמו "ויעל אלהים מעל אברהם", "והנה ה' נצב עליו", "ויעל מעליו אלהים". וכן מצינו במקום אחר שקראו לאברהם ויעקב לבדם אבות. באמרם: בתשרי נולדו האבות, ופי' אברהם ויעקב. אבל יצחק בפסח נולד, כאמרם: בפסח נולד יצחק.

(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק טו)

בתשרי נולדו אבות וכו' בפסח נולד יצחק
30-31

אמר רב יהודה האי מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין... מילי דאבות... ויש מקום לומר דרמזו השלמים האלה דנקטי נזיקין ואבות לחסד, גבורה, תפארת, כי נזיקין שם רמז לגבורה... ואבות סתם הם אברהם ויעקב כמ"ש בראש השנה... בתשרי נולדו אבות בפסח נולד יצחק, ופירש רש"י: אבות - אברהם ויעקב ע"ש. וכתיב "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, כי מדתם חסד תפארת. וזה שאמרו האי מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין - לתקן מדת הגבורה, ורבא אמר מילי דאבות - שיתקן גם מדות חסד ותפארת שהם מדות האבות אברהם ויעקב.

(חיד"א, פתח עינים בבא קמא ל ע"א)

י: בתשרי נולדו אבות וכו' בפסח נולד יצחק

30-31
לפמ"ש התוס' ביבמות דף ס"א ע"ב (ד"ה וכן) בשם הר"ר שמואל חסיד שהיתה רבקה ע"כ בת י"ד שנה כשנשאה... אינן שנים שלימות, שהרי בפסח נולד יצחק ויעקב נולד בתשרי, כדאיתא בר"ה. נמצא כשנתברך [בפסח - רש"י בראשית כז, ט] הי' בן ס"ג וחצי. וכשמתה רבקה הי' בן צ"ט וחצי [שהרי י"ד שנה למד בבית עבר, ועשרים שנה בבית לבן]. נמצא שלא היתה רבקה כשנשאה אלא בת י"ג וחצי ואפשר פחות מזה, ואפי' יום א' בשנה חשוב שנה.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, הפלאה, כתובות נז ע"ב)

בתשרי נולדו אבות וכו' בפסח נולד יצחק וכו' (יא.) בניסן נגאלו
30-יא.

אברהם בן ג' שנים הכיר את בוראו, וא"כ בתחילת תולדתו עדיין הי' נחשב תולדות תרח מסטרא דרע... אלא יצחק שהי' ידיד מבטן... הי' התחלה חדשה לגמרי, ואליו יתיחסו כל ישראל... ולפי"ז יש לומר הטעם שלידת יצחק היתה בניסן ונשתנה מיתר האבות שהיתה לידתם בתשרי, משום שניסן הוא החודש המשומר ובא מששת ימי בראשית [לקמן יא ע"ב] לגאולת ישראל שהוא חידוש ישראל, כמו שבא במדרשים שגאולת מצרים הי' לישראל כמו חידוש העולם... על כן נאות חודש זה שהוא מסוגל לחידוש ללידת יצחק שהוא הי' ראש והתחלת ישראל.

(שם משמואל, פרשת פקודי, שנת תרפא)

בפסח נולד יצחק
31

"ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא" - חייבין אנו לברך לאלהינו שהוא מבטיח ועושה... שהקב"ה מחשב את הקץ לעשות לאברהם אבינו מה שאמר לו בין הבתרים... "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ד' מאות שנה" (בראשית טו, יג)... זאת היא הגזירה וההבטחה, וקיים אותה ולא איחר אותה אפי' רגע א'... וזהו "ליל שמורים הוא לה' [להוציאם מארץ מצרים]" (שמות יב, מב), כי אותה שעה נשלם הקץ... ובפסח נולד יצחק, וגזרת ד' מאות שנה של "ועבדום ועינו אותם" לא היתה אלא מעת לידת יצחק, כי מאז היו גרים האבות.

(רשב"ץ, פירוש על הגדה של פסח)

בפסח נולד יצחק
31

ואלו לחם לא אייתי וכו' אותו היום פירסה נדה [ב"מ פז ע"א] - לשון "אותו היום" מדוקדק על פי מה שכתב החידושי אגדות בנדה [ו ע"א] ליישב קושיית התוספות בראש השנה [יא ע"א], דהא בתר הכי כתיב "חדל להיות לשרה אורח כנשים". ותירץ שבאמת פירסה אחר כך, רק שטמא למפרע בטומאת מעת לעת [נדה ב ע"א]... ולזה מדוקדק לשון אותו היום. אך הנה התוספות כתבו בראש השנה שם, שאותו פעם שפירסה נדה היה באקראי בעלמא, והעיקר שנתחדש לה היה בחצי שנה אחר כך, עיין שם. אם כן עדיין קשה, דהא זקנה אינה מטמאה מעת לעת [נדה ז ע"א]. ונראה ליישב זה, דהא התוספות הוצרכו שם לזה אליבא דרבי יהושע דסבירא ליה שם דבניסן נולדו אבות, ורבי יהושע לטעמיה דסבירא ליה בנדה [ז ע"א] דבזקנה לא אמרינן דיה שעתה, עיין שם. אך הא רבי אליעזר שם גם כן סבירא ליה בפסח נולד יצחק. וצריך לומר דלדידיה בלאו הכי קשה, דהא סבירא ליה שם בנדה דכל שעברו עליה ג' עונות ולא ראתה היא כזקנה. ודוחק לומר ששרה שחזרה לנערותה שאני. ולזה לדידיה על כרחך צריך לומר כתירוצים הראשונים בתוספות שם. אבל באמת בלאו הכי לא קשיא מידי, לפי מה שכתבו התוספות דזה הוי באקראי, אם כן שפיר יש לומר שהיה בשעת מעשה, ומכל מקום אמרו אחר כך "חדל להיות לשרה", כי זה הוה באקראי.
ב) ונראה דרבי מאיר דהכא לטעמיה, דסבירא ליה בראש השנה בניסן נברא העולם, וכגירסת התוספות שם. וכתבו התוספות שם בדף יא ע"א דלדידיה שפיר יש לומר שהמעשה היה בתשרי, עיין שם. ואם כן לא היה אקראי בעלמא, ושפיר פירסה נדה באותו יום מצד שחזרה לנערותה ומטמאה למפרע. ולזה דקדק [ב"מ שם] בלשון תלמידו של רבי מאיר משום רבי מאיר.

(רבי מלכיאל צבי טננבוים, דברי מלכיאל, בבא מציעא פז ע"א)

בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה
32

"וה' פקד את שרה כאשר אמר"... ומה שנאמר וה' בוי"ו, חז"ל אמרו (בראשית רבה נא, ב): כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו. סמך מכאן לדברי חז"ל שפקידה זו היתה בראש השנה, אשר בו הקדוש ברוך הוא יושב בדין עם כל בית דינו שלמעלה. לכך קורין פרשה זו בראש השנה.

(כלי יקר בראשית פרק כא, א)

ה) והתגלות היראה הוא על ידי פקידות עקרות, כי על ידי לידה, נתגלה יראה, בחי' (תהלים מח) "רעדה אחזתם שם חיל כיולדה", כי על ידי הלידה יוצאין דמים וגבורות, שהן בחי' יראה. ובפרט כשנפקדה עקרה, שהיו הדמים והגבורות נעצרין כל כך עד עתה, על כן אחר כך כשיוצאין, נתגלה היראה ביותר. וכפי הלידה, כן התגלות היראה. כי כשנפקדה עקרה אחת, נתגלה יראה, וכשנפקדו הרבה עקרות, נתגלה היראה ביותר... ועל כן בר"ה הי' פקידת יצחק, שהוא תוקף התגלות היראה מאד, בחי' פחד יצחק, כי כשנפקדה שרה, נפקדו כמה עקרות עמה כמו שאמרו רז"ל (בראשית רבה פרשה נג)...
ט) שופר הוא בחי' התעוררות השינה, כמובא בספרים, ששופר מרמז בחי' עורו ישינים מתרדמתכם. ועי"ז הוא בחי' להתיר פה אלמים, ולהתיר פה עקרות כנ"ל. וזה בחי' תקיעה שברים תרועה: תקיעה הוא בחי' העדר הדיבור, בחי' (משלי ו) "תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך". תרועה הוא בחי' הדיבור, בחי' (משלי י) "שפתי צדיק ירעו רבים". שברים זה בחי' בטחון, בחי' (תהלים קמו) "שברו על ה' אלקיו", בחי' כלי הולדה, כמ"ש (ישעיה סו) "האני אשביר ולא אוליד". כי ע"י השופר, שהוא בחי' התעוררות השינה, עי"ז הוא בחי' להתיר פה אלמים, ולהתיר פה עקרות כנ"ל, דהיינו שכח הדיבור, היוצא בכח מאלו שנתעוררו משינתם, שמתחילה היו בבחי' העדר הדיבור, כי היו כחרשים ואלמים כנ"ל, ועכשיו כשמעוררם משינתם לה' יתברך, עד ששומעים התעוררות החכם האמת, אזי מתחילין לדבר כנ"ל. וזה הדיבור בא לתוך כלי ההולדה, שהם בחי' בטחני הדור כנ"ל, ועל ידי זה נעשה פקידות עקרות. שזהו בחי' ראש השנה, שאז נפקדה שרה וכו' כנ"ל. וכל זה הוא בחי' שופר, שתוקעין בראש השנה, בחי' תקיעה תרועה שברים כנ"ל. ועל ידי פקידות עקרות, נתגלה יראה כנ"ל. וזה בחי' שופר, כמ"ש (עמוס ג) "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" וכו'. וזה בחי' שופר, שהוא קצר מלמעלה ורחב מלמטה, שזהו בחי' (תהלים קיח) "מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה" כמובא, כי על ידי השופר, הוא התגלות היראה כנ"ל. שעל ידה זוכין לאריכות ימים, דהיינו להרחיב ולהאריך ימיו בתוספות קדושה יתירה בכל עת, שזהו בחי' קצר מלמעלה ורחב מלמטה, בחי' "יראת ה' היא אוצרו", בחי' עשאה כאוצר וכו' כנ"ל... נמצא שעל ידי השופר... עי"ז נתגלה יראה כנ"ל. ויראה מכניע את הבל היופי כנ"ל... כי שופר לשון יופי, בחי' שפרו מעשיכם (מדרש רבה אמור פרשה כט). היינו, שעל ידי ההבלים של השופר, נכנע הבל היופי.

(ליקוטי מוהר"ן, תורה ס, אות ה ואות ט)

קורין פרשת "וה' פקד" בראש השנה שהוא "יום הרת עולם", ההריון והפקידה של כלל העולם כולו, היינו ראשית המחשבה והרצון שיהיו נבראים צבאו ופקודיו, וה' יתברך יהיה פקיד עליהם ומשגיח ופוקד פקודיו. ו"מי לא נפקד כיום הזה" לפניו, כי אז הוא יום הפיקוד וההשגחה על כל נבראיו כמו שבאותו יום היה התחלת הבריאה במעשה בראשית. ועל כן בראש השנה נפקדו שרה רחל וחנה, וגבי רחל וחנה נאמר לשון זכירה, ובראש השנה (לב ע"ב) יש פלוגתא אי פקדונות כזכרונות, ואלו ואלו דברי אלהים חיים, כי הפקידה גם הוא לשון זכירה, אלא שהוא מוסיף עליו בהשגחה יתירה ובאיכות ולעומת זה לשון זכירה מוסיף עליו בכמות והמשך הזמן.

(רבי צדוק מלובלין, פוקד עקרים אות ב, בתחילתו)

[ביום זה נפקדה שרה להביא לעולם את יצחק, הראשון שהיתה הורתו ולידתו בקדושה. העולם שנברא ביום זה מקבל את ערכו ע"י שיטת החיים שהוגשמה באישיותו של יצחק. בראשית רבה פרשה נג מסביר ששמו הוא ע"ש "יצא חוק" לעולם - החוק שלפיו על האדם לחיות, שבו ימצא את חפץ נפשו. אם מטרת האדם תהיה שמחה ועונג, גם אם יאכל וישתה ככל שירצה, לא ישבע רצון. תמיד יתלונן על העולם הרע כי לא ישיג את השמחה ואת ההנאה שהוא מבקש. "אדם לעמל יולד" (איוב ה) - האדם נברא לעבוד, להקדיש את כוחותיו לקיום העולם, לא להנאתו. אמנם הוא צריך ליהנות מהעולם כדי לחיות, אבל חייב גם להביא הנאה לעולם ע"י מעשיו, וזה העיקר. זה משמעות השם "יצחק" - שמחה בעתיד. יהודי אינו חי בשביל שמחה ותענוגים, אלא עושה מעשיו באמונה ומקריב עצמו לקיום העולם המוסרי כמו שיצחק הקריב את עצמו. ומתוך כך הוא שמח בעולם. שמחה אינה מטרת החיים שלו, אלא השמחה באה ממילא מתוך מעשיו. הוא "יצחק" בעתיד, ע"י העבודה שהוא עושה. זו היתה השקפת החיים של יצחק.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 174, 176) לטקסט

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לקמן טז ע"א בשם עולת ראיה]

בראש השנה נפקדה כו' חנה

הגיעני ס' שארית נתן, ובלקוטים שבסופו [דף סה ע"ד] ראיתי שהעיר אהא דאו"ח סי' תק"פ דשמואל מת בכ"ח אייר... מהא דבר"ה נפקדה חנה... ונראה דהבין דבר"ה נתעברה ממש, וא"כ אי נולד לז' נולד בר"ח אייר, ואם לתשעה נולד ר"ח תמוז, והקב"ה ממלא שנותיו שלצדיק מיום ליום, עי' קדושין לח, א"כ ע"כ מת ביום שנולד, ולא משכחת ליה בכ"ח אייר. ולא קשה מידי, דכבר כתבו המחברי' דאז רק נפקדה, אבל שפיר י"ל דלא נתעברה אז.

(רבי חיים יששכר דוב גרוס, אור ישראל כא (תשסא) עמ' כח)

בראש השנה נפקדה כו' חנה

יש להביא סמוכין לכך מלשון הכתוב "ויהי היום ויזבח אלקנה" וגו', וראה בס' שערי זהר שהבאתי מכמה דוכתי ש"ויהי היום" היינו ראש השנה. וע' ט"ז או"ח סי' תקצז ס"ק א [דמצינו גבי אלישע שאכל אצל השונמית ואותו היום ר"ה היה כדאיתא במדרש ויהי היום ויעבור אלישע שונם אותו היום ר"ה היה], בהגהות הגרא"ל מגריידיץ לעדיות פ"ב מ"א [לפי פירוש רש"י איוב א, ו, "ויהי היום" - אותו היום שהיה ראש השנה, ועל כרחך גם "ויהי היום" בקפיטל ב, א, היה ראש השנה שני] ובס' תולדות מרן המהרש"א [תולדות אדם] פרק ז הערה י [עמ' נא-נב: מקרא מלא כתוב שגם יום הכיפורים - ראש השנה ייקרא... וראה שהתרגום לאיוב תירגם על "ויהי היום" (שאמרו ז"ל שכל מקום שנאמר הכוונה ראש השנה) הראשון: "והיה ביומא דינא שתא", ואצל "ויבא גם השטן" תרגם "יומא דינא רבא יומא שבוק סורחניא" שזהו יוה"כ].

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין
33

...אותו צדיק שנתעכב עד ששלמו ב' שנים אחר חלומו של שר המשקים, כי אז היה לו לצאת כאומרם ז"ל (בראשית רבה פרשה פט) וז"ל: בשביל שאמר "כי אם זכרתני והזכרתני", ניתוספו ב' שנים... ובזה הרווחנו גם כן תחלת זה החשבון של שנתים שהוא לחלומו של שר המשקים שהיה זמן זכירת יוסף לטובה. וטעם ב' שנים, בשביל שאמר "זכרתני והזכרתני", כנגד כל זכירה מנע ה' זכרונו בראש השנה שהוא זמן הזכרון.

(אור החיים בראשית פרק מא, א)

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין
33

הקדוש ברוך הוא כביכול עושה בחודש זה שהוא מזל מאזנים, לשקול מדה כנגד מדה ולשלם לאדם כפעלו... ולכן בראש השנה יצא יוסף ועלה לגדולה, ואמרו חז"ל (ויקרא רבה פרשה כג, ט): פה שלא נשק לדבר עבירה "על פיך ישק כל עמי", וכן הכל היה כנגד מדה, והכל בראש השנה, כי שם מאזנים לשקול מדה כנגד מדה... ולכך אמר הכתוב (תהלים פא, ד) "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב", במדה כנגד מדה, ואמר הראיה על זה, "עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים", שיהיה מדה כנגד מדה כהנ"ל.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ה)

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין
33

"עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע" [תהלים פא, ו]... בעבור שנקרא יהוסף בצאתו מבית האסורים שניתוסף לו אות ה' מקדושת היום ראש השנה, יום המלכות.

(רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, בני יששכר, תשרי, מאמר ב, אות כד)

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין
33

והנה נודע כי ירידת יוסף למצרים היתה לשבר כח הטומאה של התאוה, על כן עמד שם בניסיון ונעשה שליט על ארץ מצרים כדי שהטומאה של תאוה תהי' נכנעת ומשועבדת להקדושה, ובזה הועיל שישראל יכולים להתגבר עצמם תמיד על יצרא דתאוה, גם נותן כח לשבים לשוב באמת. והנה עיקר שבירת היצר בא ע"י שנתרבה אור החכמה. והנה כל ישראל נקראו בשם יוסף (מדרש תהילים מזמור ג), להורות שמקרים של יוסף נוגעים בפעולותיהם מאד לכלל ישראל. והנה בזה שהשליט ה' יתברך את יוסף על מצרים, הכניע את יצר התאוה, ונעשה שורש לכל ישראל להכניע אותו ביום זה. ובמה שלמד אותו גבריאל שבעים לשון (סוטה לו ע"ב), בזה האיר עליו כל אור החכמה והשכל, כי באמת כל החכמה תלוי' בדיבור, והשלם בדיבור על האמת הוא מגיע לחכמה, והראי' שהרי כשמבשרנו הנביא על שלמות השכל שתהי' בכלל העולם לימים שיפליא ה' יתברך ישועות עמו, אמר: "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ד'" (צפניה ג, ט). וחכמי אוה"ע אינם מכירים את הלשונות על בורין, אבל יוסף הצדיק כשלמדו גבריאל שבעים לשון, לימד אותן עם תכלית חכמתן והורהו כל חכמת נפש האדם, ועי"ז האדם הולך בדרך ישרה ונמנע מכל חטא. גם ע"י הבנת כל הלשונות וידיעתן איך הן נגזרות מלשון הקודש, יובן עי"ז איך כל הדעות הן רק ענפים מתוה"ק, ויודע עי"ז להנצל מכל טעות, ובזה הכח נופל ג"כ היצה"ר של דעות כוזבות, וע"י כך גם בישראל מתוסף אור דעת לשוב מכל דעה כוזבת.
על כן אמר "תקעו בחֹדש" - שמתחדשת השנה ג"כ, וכח החידוש חוזר להוסיף כח הקדושה בנבראים כעין התחלת היצירה ופועל עלינו, "בכסה" - שגם הכח המכוסה שבנפשנו יפעול לטובה ויצא לגילוי להשלים הנפש בדעות ובמעשים... ואמר כי יש יחס שיפעול השופר על הדעות והמדות ביום זה, משום שכבר הושרש זה הענין ביוסף, ששם בו הקב"ה "עדות ביהוסף", ששם י-ה מעיד על טהרת היחס כדאי' על פסוק: "שבטי י-ה עדות לישראל" (תהילים קכב, ד), ושם אותו הקב"ה לעדה "בצאתו על ארץ מצרים" שיחליש פעולות התאוות, וגילה לו רוב חכמה "שפת לא ידעתי אשמע", להורות שביום זה תתוסף גם בנו רוב דעת מהאור הצפון שבנפש עד שנבין יותר האמתיות שבדרכי התורה הישרים, ויפעל עלינו לטובה קול השופר.

(מדבר שור, דרוש ח, עמ' ע [נדפס במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' קצא-קצז, במהד' תשס"ה])

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין
33

נודעו דברי הרמב"ן ז"ל: מעשי אבות סימן לבנים (בראשית יב, ו). ועל יוסף בפרט אמרו חז"ל במדרש: "כל צרות שאירע ליוסף אירע לציון... ומה שאירע ליוסף טובות אירע לציון טובות" (תנחומא ויגש י), וכל ישראל נקראו על שם יוסף כמו שנאמר: "נהג כצאן יוסף" (תהילים פ, ב). א"כ תשועתו של יוסף שהיתה בראש השנה שהוא יום הדין, ודאי יש בה סימן לדורות לתשועתן של ישראל ביום הדין הזה וזכותן והרחקת קטרוג מהם. והנה חז"ל אמרו בסוטה (לו ע"ב) שישועת יוסף היתה ע"י שהי' חק במצרים דמאן דלא גמיר ע' לשון לא יעלה לגדולה, בא גבריאל ולמדו ע' לשון. ונלע"ד שיש כאן רמז גדול לדורות על זכיותיהם של ישראל שיעלו מבית האסורים של עונותיהם בר"ה כמש"כ: "בני אדם יושבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל", שרומז על האסורים בידי עונותיהם, שה' יתברך פודה אותם ע"י חסדו, ומקבל מהם המועט כמרובה ועושה חשבון להקל מכל צד. והנה לפמש"כ הזכות נובעת מכח זה שיש בישראל כח האחדות לענין הזכיות, שנחשב על כל אחד כל מה שגרם בכל מצוה שעשה להוסיף ג"כ קדושה לחבירו, וכח הפירוד לענין העבירות, שע"י תשובה אינו נחשב לו מה שגרם לחבירו כיון דלא ניח"ל בזה כלל. והנה בעצם כח הפירוד מיוחס לאומות העולם כמש"כ גבי עשו "נפשות" (בראשית לו, ו) וכח האחדות מיוחס לישראל (ויקרא רבה ד, ו), והקב"ה עושה חסד עם ישראל שנותן להם ג"כ זכות זו של פירוד במקום שהוא לטובתם. ובודאי כשהקב"ה נותן יפוי כח של הפירוד כדי שלא יקטרג המקטרג, הוא נותן פירוד גמור, לא רק כמו פירוד של אישי אומה אחת, שגם זה נחשב פירוד נגד אחדותם של ישראל, כי אם גם פירוד כאילו הי' כל אחד עם בפ"ע, כדי שלא יפגעו בו כלל מעשים רעים של חבירו כשעושה תשובה. והדין נותן כן בישראל, כי אוה"ע שרצונם לפעמים לרע והם רוצים ג"כ בחטאיהם של חבריהם, יש להם עכ"פ איזה יחש, אבל ישראל כשעושה תשובה, ניכרת למפרע קדושת הרצון שלא ניחא ליה כלל בחטאו ומכ"ש בחטא אחרים, ע"כ הם נחשבים לענין החטא כאילו היו מעמים מפוזרים...
ושמא תאמר, איך יתכן שימצאו שני הכוחות יחד, כח הפיזור לענין חובות, וכח האחדות לענין זכיות, ולא יהיו מכחישים זה את זה, אמר: "עדות ביהוסף שמו", כבר שם ה' יתברך עדות זו לדורות הבאים ע"י יוסף שכולל כל ישראל שנקראו על שמו, שהי' אחד שכולל כח הרבים, והי' כח האחדות גובר בו כ"כ עד שגמל חסד עם אחיו שגמלוהו רעה מפני שהכיר כח אחדותם. ומ"מ באה ישועתו בר"ה ע"י מה ש"שפת לא ידעתי אשמע", היינו כל ע' לשון שהן חותם פירוד של כל האומות, והיינו להורות שאם ח"ו יעשו ישראל מעשי אומות בחטאים, יחשב אצלם ע"י תשובה כאילו הם נפרדים ולא יעלה לחשבון מה שנגרם ע"י חטאיו של כל אחד ואחד.

(מדבר שור, דרוש יט, עמ' קפב [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' רטז-רלא, במהד' תשס"ה])

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים
33

יעוין בפי' ר"א אבן עזרא לדברים ט, יא, פסוק "ויהי מקץ ארבעים יום", שכתב: קץ הוא סוף או תחילה, וכ"כ באסתר ה, יג, "מקץ היות לה" וגו'... ובכן יש סמך שיצא יוסף בראש השנה מבית האסורים, מדכתיב "ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם" כו', שבראשית השנה חלם.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין
33

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לקמן טז ע"א בשם יערות דבש, חלק א, דרוש ה, ולקמן כה ע"א בשם אמרי אמת]


יא ע"א

בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים
1

תימה לאחי ר' בנימין זצ"ל, מה שקבעו בקידוש ובתפלה של ראש השנה ויום הכיפורים "זכר ליציאת מצרים"... והלא לא מצינו שנכתב בהן יציאת מצרים כלל? ותירץ בראש השנה נמי ראוי לומר "זכר ליציאת מצרים", לפי מה ששנינו בראש השנה בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים.

(שבלי הלקט, סימן רפו [הובא בשו"ת משנה הלכות חלק יא סימן תעג])

בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים
1

הקדוש ברוך הוא כביכול עושה בחודש זה שהוא מזל מאזנים, לשקול מדה כנגד מדה ולשלם לאדם כפעלו... פרעה אמר [שמות ט, כז] "מי ה' אשר אשמע בקולו", נענש והוצרך לומר "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים", וזהו ג"כ בראש השנה כי בטלה העבודה מן ישראל, וכן הכל מדה כנגד מדה, ולכך אמר הכתוב (תהלים פא, ד) "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב", במדה כנגד מדה, ואמר הראיה על זה... מפרעה, "שפת לא ידעתי אשמע", פירוש שאמר "לא ידעתי ה' שאשמע קולו", "הסירותי מסבל שכמו" - פירוש, שאח"כ הוצרך להודות ולבטל העבודה מישראל ולומר "ה' הצדיק", ופה שאסר הוא הפה שהתיר, ובזה יכירו וידעו כי הכל בהשגחה ומדה כנגד מדה.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ה)

בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים
1

"לכן אמור וגו' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם וגו' ולקחתי אתכם לי לעם" וגו', והם ארבע לשונות של גאולה. ויש לדקדק דהנה אמרו ז"ל דמיום שהתחילו המכות פסק השעבוד, והוא שנים עשר חודש קודם היציאה, כבמשנה עדיות (פ"ב מ"ט): משפט המצריים י"ב חודש. ובש"ס ר"ה: בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, א"כ לכל הפחות היתה מוקדמת בטילת העבודה ששה חדשים, וא"כ למה הקדים בקרא "והוצאתי" דמשמע היציאה כמ"ש "והוצאתי את עמי בני ישראל מתוכם" ואח"כ "והצלתי אתכם מעבודתם"? והרמב"ן פירש "והצלתי אתכם מעבודתם" - שלא ימשלו בהם כלל להיות להם במקומם למס עובד. ואינו מובן, דק"ו הוא, מה כשהיו בארצם לא יכלו למנוע יציאתם, וכבר פסק מהם השעבוד בעל כרחם שלא בטובתם, כשיהיו בארץ ישראל על אחת כמה וכמה! ובזוה"ק (כה ע"א): ואי תימא אף על גב דנפקו הא דלמא יזלון בתרייהו לאבאשא לון, כתיב "והצלתי אתכם מעבודתם". וגם זה איננו מובן כ"כ כי "מעבודתם" משמע עבודה ממש ולא לעשות להם רע...
והנה במדרש (סוף פ' וישב) דארבע כוסות שתקנו בליל פסח, ר' הונא בשם ר' בני' כנגד ד' גאולות שנאמרו במצרים, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי וכו', ר' לוי אמר כנגד ד' מלכיות, ובמדרש (פרשה זו) שד' הגאולות כנגד ד' הגזירות שגזר עליהם... ויש לפרש איך מקבילים אלה מול אלה.
הלשון הראשון של גאולה הוא "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים", שפירש רש"י: טורח משא מצרים... ויש לפרש עוד עפ"י מה שהגיד אדמו"ר מהרי"ם זצללה"ה מגור: "סבלות מצרים" הוא שהיו סובלין את מצרים מלשון סבלן, שהיו כ"כ מדוכאים בעיני עצמם עד שלא היו מרגישין כבשר המת שאינו מרגיש באיזמל, וההוצאה היתה מחמת שלא היו יכולין לסבול עוד, שנפקחו עיניהם לראות ולהבין כי גדול הכאב מאד ולא היו יכולין לסבול את כוחות הטומאה שלהם, עכ"ד. והנה כבר פירשנו הא ד"וימררו את חייהם" היינו החיות שלהם שנטלו המצריים את החיות שלהם, ומובן שמצד העדר וסילוק החיות באו לכלל הסבלנות. ומעתה מובן שלשון גאולה של "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" מקביל לגזירה של "וימררו את חייהם", וכן בגאולת בבל שמקבילה ללשון של גאולה כתיב נמי בישעיהו (מח, כ) בלשון "צאו מבבל וגו' גאל ה' עבדו יעקב"...
קיצור הדברים, שד' הלשונות של גאולה מקבילים ליצחק אברהם יעקב ומשה, מקבילים לד' גזירות, ומקבילים לד' מלכיות, שסדרן בבל ברישא אף שתקדים ליצחק כנ"ל מילתא בטעמא. ובזה יתבאר הטעם של סדר ארבע הלשונות של גאולה, "והוצאתי" ברישא מפני שהוא מקביל לגאולה מבבל דברישא.

(שם משמואל, פרשת וארא שנת תרעו)

בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים
1

בעבדות מצינו שיש קנין ממון וקנין הגוף. בר"ה בטלה עבודה מאבותינו. אז בטל מהם הקנין הממוני שהוא השעבוד לעבודת עבד, אבל עדיין היה עליהם שעבוד הגוף, שהיו קנויים להם קנין הגוף. וביציאת מצרים בטל מהם כל שעבוד של קנין הגוף, "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כה, נה)... והשחרור משעבוד הגוף הוא לדורות

(רבי אברהם אלקנה כהנא-שפירא, היושבת בגנים על הגדה של פסח, עמ' ריב במהד' תשעה, עמ' ריז-ריח במהד' תשעט)

בתשרי עתידין ליגאל וכו' בניסן עתידין ליגאל
2-7

הגאולה באה בסוד תשר"ק, מהרגלים אל הראש. ועל כן תחלת התגלותה היא אצל החיצונים, מהפסיעה דלבר שברגל אות התי"ו, שממנה כל היניקה של החיצונים, ועל ידי הגאולה ישובו גם הם ויתישרו באמונה טהורה - "תשורי מראש אמנה" (שיר השירים ד).
אולם הסדר הוה הוא רק מצד חיצוניות העולמות, אבל מצד פנימיות העולמות מתחילה הגאולה באמת בסדר הא"ב ביושר, מהראש אל הרגלים. וזהו ענין הפלוגתא של ר' אליעזר ור' יהושע, שר"א אומר בתשרי עתידין להגאל ור' יהושע אומר בניסן עתידין להגאל. ומבואר בשער הכונות (ענין ר"ה דרוש א) דזה מדבר בפנימיות וזה מדבר בחיצוניות, ואלו ואלו דברי אלהים חיים. והיינו שבחצוניות מתחילה הגאולה מן הסוף, בסוד תשר"ק, שהוא בתשרי, זמן הדינים, ובפנימיות מתחילה הגאולה מן הראש, שהוא בניסן, ראשון לחדשי השנה, זמן החסדים, שאז צירוף שם הוי"ה הוא ביושר.
סיבת הדבר מה שמצד חיצוניות העולמות מתחילה הגאולה מהרגלים, היא מפני ירידת העולמות ממרום הפסגה עד תחתית המדרגות, שהיא הפסיעה דלבר שברגל התי"ו, ועל כן מתגלה שם ההארה המשיחית, כדי להחזירם למרומם עד קוצו של היו"ד שבראש האל"ף. וההארה המשיחית הזאת אינה באה על ידי הירידה, אלא אדרבה, מכיון שירדו למקום היותר נמוך, מגלה הקב"ה שמה את האור המבהיק, אורו של משיח, אשר מצד גודל הבהקתו ונצחיותו לא תוכל שום חשכה שבעולם להדעיך את אורו הגדול.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ו (מעיני הישועה) פרק יג עמ' לג)

יא. רבי יהושע אומר וכו' בניסן עתידין ליגאל

2-7
[לכן אומרים בהגדה "לשנה הבאה בארעא דישראל". הלכה כר' יהושע, ולכן המילואים בבית המקדש השלישי יהיו בר"ח ניסן, כמו שאומר יחזקאל "בראשון באחד לחודש", וכן אומר הרמ"א בתורת העולה פרק פח בשם הרד"ק שיביאו קרבנות מילואים בר"ח ניסן. וזה מה שאומרים בתפלת מוסף של ר"ח "מזבח חדש בציון תכין" - בבית שלישי, "ועולת ר"ח נעלה עליו" - קרבנות מילואים בכל ימי המילואים כמו קרבן ר"ח, "ושעירי עזים נעשה ברצון" - לא שעיר חטאת כמו בר"ח רגיל אלא שעיר לשלמים, וכיון שהם לנדבה אפשר להקריב רבים, "ובעבודת בהמ"ק נשמח כולנו" - אף שזה רק קרבן של הנשיא (יחזקאל מו, ב) כולנו נשמח, "ובשירי דוד עבדך" - בחנוכת המזבח אומרים "ארוממך ה'" (שבועות טו), שזה המזמור שאמר דוד על חנוכת הבית.]

(בנין ירושלים (יעוונין) דף ז ע"ג-ח ע"ב - לטקסט)

בתשרי עתידין ליגאל וכו' בניסן עתידין ליגאל
2-7

[עיין לקט ביאורי אגדות לעיל ב ע"א בשם תורת המועדים]

בתשרי עתידין ליגאל רבי יהושע אומר וכו' בניסן עתידין ליגאל וכו' בירח האתנים התם דתקיפי במצות
2-39

שנים עשרה צירופים בחילוף סדר האותיות [של שם הוי"ה, לכל חודש]... וניסן אתוון כסידרן, שבאותו חודש הוא ההרגשה מצד ה' יתברך שהוא "המעלך מארץ מצרים", בניסן נגאלו ובניסן עתידין וכו', שנחלקו בזה ר' אליעזר ור' יהושע. ולטעמייהו אזלי בפרק חלק (סנהדרין צז ע"ב), דר' אליעזר סובר אם ישראל עושין תשובה וכו', והיינו בתשרי מצד מדת הדין שהוא רק על ידי אתערותא דלתתא. ולכך תשרי אתוון למפרע מתתא לעילא, והצירוף של אותו חודש ידוע מטעם האריז"ל שהוא צירוף והי"ה, בנים קודמין לאבות, דהיינו העיקר "שובו אלי ואשובה" וגו', והם ימי תשובה והשתדלות, ונקרא האיתנים דתקיפי במצוות. וכל תקיפות הוא מי שבא על ידי השתדלותו... מה שאין כן ניסן נקרא כן על שם הנסים שבו, וכל נס הוא חוץ לדרך הטבע שהוא ההנהגה שמצד שורת המשפט וחק הקבוע, רק הכל בצדקה וברצון ה' יתברך ואתערותא דלעילא לבד בלא השתדלות תחתונים. וזהו ר' יהושע לטעמיה בסנהדרין שם סבירא ליה בניסן עתידין להגאל.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות לט)

יא. בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים

6

[כי חודש זה מיוחד לגאולה, כפי שהגמרא לומדת מגזירה שוה. ולפי החשבון, מכת ערוב היתה בתשרי, ולכן נאמר בו "ושמתי פדות" מלשון גאולה. אבל ישראל לא רצו לצאת "מקוצר רוח ומעבודה קשה", שהיה קשה להם לפרוש מע"ז, ועוד שנראה להם מצרים כגן עדן. ורק אח"כ כשחרבה מצרים ע"י הארבה והברד, ומתו רבים בימי האפלה, הסכימו לצאת. וזה מה שאומרים "אילו לא הוציאנו וכ' הרי אנו ובנינו משועבדים היינו לפרעה" - היינו שהוציאנו ע"י יד חזקה - הדבר שבימי האפלה, והיינו רק משועבדים, לא עבדים, כי העבודה בטלה כבר בתשרי.]

(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף ז ע"א-ע"ב)
לטקסט

[ר"א ור"י מסכימים שבתשרי נהיתה גאולת הגופים, הפסקת העבודה, ובניסן גאולת הנפשות, שהזדככו כמ"ש ואשא אתכם על כנפי נשרים, וי"ל שמה שר"א אומר שבתשרי עתידין ליגאל הוא גאולת הגוף, ומודה שגאולת הנפשות תהיה בניסן, "כימי צאתך מארץ מצרים", ואילו ר"י סובר שכל הגאולה תהיה בניסן.]

(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף ח ע"ד)
לטקסט

בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל
6-7

...שהענין כאשר קיבל צורה אחת, גם כי תסתלק הצורה ההיא מן הענין ההוא, שיקבל הדבר ההוא הצורה ההיא שנית יותר בקלות במעט פעולה. וזה מבואר נגלה, כי המים כשהוחמו וקיבלו צורת החום, גם כי נתקררו, יקבלו החום שנית יותר בקלות, מפני שהחום הראשון חלחלו ודקדקו חלקיהם... גם העץ והפתילה, כשידליקו האש או הנר בהם, הם יותר מוכנים לקבלו פעם שנית אחר היכבותם, מאשר היו קודם הפעם הראשונה. ומזאת ההקדמה הוציא ר' יהושע בפרק קמא דראש השנה תולדה אחת, והוא שבניסן עתידין ישראל ליגאל, כי מאחר שכבר הוכן החדש ההוא לגאולת האבות, הדין נותן שבו יגאלו הבנים פעם אחרת. אמר: בניסן נולדו אבות, בניסן נגאלו, ובו עתידין ליגאל.

(דרשות הר"ן, דרוש ח)

בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל
6-7

רבותינו ז"ל אמרו (סוטה יא ע"ב), שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים... וכן רות המואביה סוד שממנה יצא משיח, כי גאולה דלעתיד מתייחס בגאולה דמצרים, כמו שנאמר (מיכה ז, טו) 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות', ובניסן נגאלו ועתידין להגאל.

(של"ה, מסכת פסחים, מצה עשירה, דרוש ג, אות שצח)

בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל
6-7

"החדש הזה לכם" וגו' - טעם כפל "ראש חדשים ראשון הוא" וגו', נתכוון לומר כי חדש זה הוא ראש פירוש מובחר שבחדשים, על דרך אומרו (שמות ל) "בשמים ראש". ודקדק לומר "לכם", כי אינו משובח ומעולה שבחדשים אלא לישראל. ותמצא שאמרו רבותינו ז"ל בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל, כי החודש מסויים לטובת ישראל. ועל זה, "ראשון הוא" ראוי להיות "לכם", שיהיו מונים מניסן לצד מעלתו.

(אור החיים שמות פרק יב, ב)

בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל
6-7

"לכם ראש חדשים" - "ראש" משמעו כמה פעמים מובחר, כמו "מראש פרעות אויב" [דברים לב, מב] וכן הרבה. והפירוש, לכם דוקא החדש הזה מובחר בשנה... וכלל גדול הוא שבאותו יום שנברא אותו דבר מסוגל זה היום גם לדורות להתחזק יותר... וכך בחודש ניסן נוצר בראשונה סגולת עם ה' ביציאת מצרים, ע"כ אותו החודש מסוגל להתחזק בעבודת ה' ע"י ספור יציאת מצרים שגורם אמונה ובטחון... וע"ע להלן מ"ב, שנתבאר שבזה החודש שעת הכושר לגאולת ישראל, וא"כ מש"ה ג"כ נקרא שמו "ראש".

(העמק דבר, שמות פרק יב, ב)

בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל
6-7

"ושמרתם את המצות... כי בעצם היום הזה" - נותן טעם על מצוה של טפול מרובה למצה, כי כמו "בעצם היום הזה הוצאתי" וגו' כך "ושמרתם את היום הזה" וגו', שיהא אותו יום מסוגל לגאולה מכל רע. מש"ה בא מצות הטפול כמו שהיה טפול מרובה בשמירת הפסח ד' ימים בפסח מצרים, כדי להרבות זכות לפני יום המוכשר לגאולה, כדתניא במכילתא והובא בפרש"י לעיל ו', כך צוה הקדוש ברוך הוא לדורות טיפול מרובה למצת מצוה כדי שיהא מוכשר לגאולה מכל רע.

(העמק דבר, שמות פרק יב, יז)

בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל
6-7

"שימורים לכל בני ישראל לדורותם" - אז היא שעה המוכשרת להיות נגאל מכל צרות, באשר היה אז גאולה ראשונה, ע"כ הוא שעת הכושר לעולם, כי זה היום עשה ה' להיות גורם לזה.

(העמק דבר, שמות פרק יב, מב)

בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל
6-7

בית הבחירה הוא מקום התדבקות ישראל באביהן שבשמים... והנה כמו שיש בעולם מקום הדיבוק, כן יש בנפש ובזמן... ובנפש היא לב האדם, שכל הרגשות של כל האברים נמשכים ללב, ולעומתם המוח משפיע ללב, באופן שהלב הוא אמצעי בין המוח לכל האברים... ובזמן נראה שהוא חודש ניסן, שהוא זמן מיוחד לדביקות ישראל באביהם שבשמים, וע"כ הוא זמן מיוחד לגאולה כבש"ס ר"ה בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל, ובו קיבל יעקב הברכות "מטל השמים ומשמני הארץ", שהוא חיבור שמים וארץ.

(שם משמואל, פרשת תצוה וזכור שנת תרעב)

בניסן עתידין ליגאל
7

ישראל היו במצרים במ"ט שערי טומאה, ובחסד ה' יתברך הוציאם, אך באשר ה' יתברך אוהב משפט, עצת ה' יתברך היתה להשפיע עליהם התגלות אלקות, כאמרם ז"ל: לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ב"ה וגאלם. והיינו שבאמת הם חלק אלוה ממעל, והיו צריכין תמיד להתלהב באהבה עד כלות הנפש אל חיק אביהם שבשמים, אך באשר האלקות היא בהעלם והסתר בעוה"ז, אינם מרגישין כ"כ בנקל. אבל כאשר נגלה עליהם, שוב התלהבו באהבה ועשו תשובה מאהבה, ותשובה מאהבה זדונות נעשו כזכיות, וא"כ נתהוו להם פתאום חבילות חבילות של זכיות. ותמורת שהזדונות הביאום למ"ט שע"ט, נהפוך הוא, שהחבילות שנעשו זכיות הביאום למ"ט שערי קדושה. ואחר שהיו במ"ט שערי קדושה, שוב הופיע עליהם משער החמישים... אך מה שהקדים להם התגלות אלקות זהו חסד גמור, והוא בזכותו של אברהם איש החסד...
ויש לומר נמי דהא דבניסן עתידין להגאל, ובפייט של פרשת החודש יסד הקליר דצדיקים ישיגו הגאולה בתשרי, ולא לעדרי צאן קדשים, עד קץ ששה חדשים, עד בוא ראשון לראשי חדשים, כי שאר העם שאין זכותם מגיעה לגאולה ימתין עמהם ה' יתברך עד ניסן, שמצד החסד כימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות, ותהי' התגלות אלקות עצומה מאד, ואז כולם יעשו תשובה מאהבה ויזכו לגאולה במשפט צדק כנ"ל.

(שם משמואל, ויקרא, פסח שנת תרעה, ליום א' של פסח)

יא. בניסן עתידין ליגאל

7
בחי' בראשית, בי"ת ראשית, היינו שני ראשית. והם ראש השנה וניסן, שגם ניסן הוא ר"ה... והם ימי תשובה, כי בם הוא ימי תשובה, כי בניסן עתידין לגאול, ואין הגאולה אלא ע"י תשובה, כמ"ש (ישעיהו נט) "ובא לציון גואל" וכו' (יומא פו ע"ב). ועיקר ידיעת הקבלה, היינו ידיעת סודות התורה, הוא יהיה לעתיד... וזה לשון תשרי, לשון שירה. ולשון פסח, פה סח (שער הכוונות דף פב). כמ"ש (ישעי' ל) "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג". כי יתער שיר ונגונא בעלטא, בבחי' פ"ה ס"ח... בחי' שיר שלעתיד.

(ליקוטי מוהר"ן, תורה מט אות ו)

רבי אליעזר אומר מנין שבתשרי נברא העולם שנאמר ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי איזהו חדש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות הוי אומר זה תשרי וכו' רבי יהושע אומר מנין שבניסן נברא העולם שנאמר ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עשה פרי איזהו חדש שהארץ מליאה דשאים ואילן מוציא פירות הוי אומר זה ניסן וכו' ואידך נמי הא כתיב עץ עשה פרי ההוא לברכה לדורות הוא דכתיב ואידך נמי הא כתיב עץ פרי ההוא וכו' כל מעשה בראשית [בקומתן] נבראו לדעתן נבראו לצביונן נבראו
7-19

[עמ' א] "ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא"... ועי' רש"י ז"ל שכתב... לשון דשא הוא רק לבישת הארץ בעשבים כשהיא מתמלאת בדשאים... והנכון הוא לומר דמה שאמר "תדשא" היינו שיתילד בארץ כח הדשא. גם הרמב"ן כתב דהכוונה הוא שתצמח, גזר שיהי' בארץ כח הצמיחה... [עמ' ב] והנה בר"ה איתא: תניא ר' אליעזר אומר מנין שבתשרי נברא העולם שנאמר "ויאמר אלקים תדשא"... איזהו חודש שהארץ מלאה דשאים ואילן מלא פירות הוי אומר זהו תשרי וכו', ר' יהושע אומר מנין שבניסן נברא העולם שנאמר "ותוצא הארץ דשא"... איזהו חודש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מוציא פירות הוי אומר זהו ניסן וכו'. משמע לכאורה מסוגיא זו כדברי רש"י ז"ל, שהכונה "תדשא" היינו שתהי' מלאה דשאים... אבל לפי"ז נהי' מוכרחין לומר דהעשבים עברו על ציווי ד'... כי ד' אמר "תדשא הארץ", היינו שתתמלא ותתכסה לבוש עשבים, והם לא עשו כן אלא "ותוצא הארץ", היינו יציאת העשבים בתחלת צמיחתן כמו שר"י מדייק איזהו חדש שהארץ מוציאה עשבים זהו ניסן, שאז תחלת צמיחתן... [עמ' ג] אבל באמת מוכרחין אנו לומר בלאו הכי, דאין כונת ר"א ור"י לדקדק ממה שנאמר "תדשא" או "ותוצא" אצל העשבים, אלא מ"עץ פרי" קמדייקי, דמתחלה נאמר "עץ פרי" ואח"כ נאמר... "ועץ עושה פרי", ד"עץ פרי" משמע להו לחז"ל שיהי' עץ מלא פירות גמורים, ו"עץ עושה פרי" משמע אינם פירות גמורים אלא שהיא מוציאה עתה ואינה מלא פירות. ומזה דקדקו ר"א ור' יהושע, ולא מהשינוי הנאמר אצל העשבים. וראי' לזה... דאח"ז פריך הגמ' ואידך נמי הכתיב "עץ עושה פרי", ומשני ההוא לברכה לדורות הוא דכתיב, ופריך ואידך נמי הא כתיב "עץ פרי"? ההוא כדר' יהושע בן לוי... לא פריך הגמ' נמי ממה דכתיב גבי דשאים... דאין כונת התנאים ללמוד ממה דכתיב "תדשא", דבע"כ הכונה הוא כמו שכתבנו, דמה שאמר "תדשא" הכונה הוא שתתילד בארץ הכח, וכן מה שאמר "תוצא הארץ" הוא ג"כ הכונה בארץ ולא למעלה מן הארץ, ולא הי' שום שינוי בדשאים...
[עמ' ד] הענין הוא כך: דכשברא ד' את הארץ, הי' נמצא בה כל חלקי הבריאה הנחוצה להעולם... מעורב כל היסודות בכל הארץ. וכשאמר ד' "תדשא הארץ" וגו', הכוונה היתה שכל היסודות השייכים להדשאים יתקבצו יחד ויתילד מין הדשא, וכן של עשב וכן של עץ פרי... והנה בעץ פרי נמצאים עתה הרבה אילני מאכל, וכל פרי יש לו טעם משונה ותועלת בעולם משונה מחבירו. ובתחלת הבריאה הי' יכול לברוא מין א' ושיכלול כל היסודות וכל התועלות שישנן עתה בכל המינים יהי' נמצא במין הזה. אבל בורא עולם לא רצה בזה, אלא אמר "עץ פרי למינהו", שיהי' כל מין ומין בפני עצמו, ואיזהו צורת המינים? על זה אמרו בגמרא שכל מעשי בראשית לדעתן נבראו ובצביונן נבראו. הכונה בזה, שהרי כבר אמרו שאין לך עשב מלמטה שאין לו כוכב מלמעלה מכה בו ואומר לו גדל, שעל כל מין ומין יש מלאכים ממונים על גידולן. וקודם שברא ד' כל מין, הראה למלאך הממונה שמין זה יסודותיו כך וכך, ותועלתו כך וכך, ונאה שיהיה בתמונה כזאת. והמלאך הסכים לדברי ד'. וזהו כונת הגמרא בצביונן נבראו ולדעתן נבראו, בשאלת פיהם ואמרו הן, היינו שהמלאך הממונה הסכים ע"ז.

(רבי אריה נחום לובצקי, נחל קדומים, בראשית פרק א, עמ' א-ד)

כל מעשה בראשית [בקומתן] נבראו לדעתן נבראו לצביונן נבראו
23-24

אמרם כל מעשה בראשית בקומתן נבראו בדעתן נבראו בצביונם נבראו, יאמר כי כל מה שברא אמנם נברא על שלמות כמותו ועל שלמות צורתו ובנָאֶה שבמקריו, והוא אמרו בצביונן נבראו, מן "צבי היא לכל הארצות".

(מורה הנבוכים, חלק ב פרק ל)

כל מעשה בראשית [בקומתן] נבראו לדעתן נבראו לצביונן נבראו
23-24

רצה לומר שכל הנבראים נבראו בשלימות קומתן, ולא שתאמר כי מתחילה היו קטנים ואח"כ היו גדולים, כמו עגל ונעשה שור, רק מתחלה נברא שור. ופי' בדעתן, כי כאשר נברא האדם תיכף נברא בשכלו, ולא כמו תינוק שאין בו דעת ואח"כ מקבל הדעת, ואף עגל וכבש אין בו הדעת מתחלת בריאתו כמו שיש להם כאשר נעשה שור ואיל... אבל במעשה בראשית מה שיש להם בסוף היה להם מתחלת בריאתן. ופירוש בצביונם ביופי שלהם, כי כל בעל חיים יש לו התפארת, ואין ספק כי אח"כ כאשר כבר גדל יש לו הפאר יותר ממה שהיה לו מתחלת בריאתו, ואמר כי הצבי והפאר שהיה ראוי לכל אחד אח"כ היה לו מתחלה כאשר נבראו כל אחד ואחד ומיד היה להם כל זה, ובאדם נקרא דבר זה צלם אלהים כמו שהתבאר.
ואלו ג' דברים זכר נגד החומר והצורה, וכנגד ענין האלהי שדבק בנבראים, שאין לדבר זה עירוב עם החומר שיש בכל הנבראים. לפיכך אמר בקומתן נבראו, וזה כנגד הגוף שמקבל הקומה הגשמית, כי הרחקים שייכים לגשם. ואמר בדעתן נגד הצורה, כי מצד הצורה הזאת נמצא הדעת לכל בעל חיים, ואין ספק כי הדעת היא שלימות הנפש שהיא הצורה לכל נמצא. כמו שהקומה היא שלימות הגוף כך הדעת היא שלימות הנפש, גם נפש בלא דעת לא טוב, ולפיכך אמר בדעתן נבראו. והפאר והיופי דבר זה הוא מצד ענין אלהי שיש בנבראים, שאין היופי מתיחס אל הגשמי כלל... ואמר שהיו נבראים בשלמותן, הן מצד גופן, הן מצד צורתן שהוא הנפש, הן מצד ענין האלהי הדבק בנבראים והוא היופי שלהם. ולפיכך לא הביא ראיה רק שנבראו בצביונן שהוא הפאר, כי מאחר שנבראו בפאר שלהם שהיא המדרגה האחרונה והעליונה לנמצאים ואף בשלימות אותה מדריגה עליונה נבראו, וכ"ש שנבראו בדעתן שהיא קודם זה, ומכ"ש שנבראו בקומתן שהוא קודם הכל. ואלו דברים הם הבריאה והיצירה והעשיה שנזכרו כאן כנגד שלשה דברים אלו... והם כנגד ג' פעמים "מלאכתו" שנזכרים בויכולו.

(מהר"ל, דרך חיים על אבות, פרק ו משנה יא)

כל מעשה בראשית [בקומתן] נבראו לדעתן נבראו לצביונן נבראו
23-24

הכוונה הנכונה בקריאת שמע, שנייחד הספירות כולן אחת אל אחת, וכולן במאציל, ונמליכהו בכל הנמצאים... אבל לא להוסיף ולהעדיף שפע, יותר על המתנהג בעת אצילותן לקיום העולם והעמדתן, כי כל הנבראים על צד היותר שלם נבראו, כאמרם רבותינו ז"ל כל הנבראים בצביונן ובקומתן ובדעתן נבראו, רצה לומר, ככל השלמות היותר שלם. ועל כן עליו אין להוסיף ואין לגרוע.

(רבי שפטיל סג"ל, שפע טל, שער ו, פרק א [הובא בשל"ה, תולדות אדם, השער הגדול, אות שמא])

כל מעשה בראשית [בקומתן] נבראו לדעתן נבראו לצביונן נבראו
23-24

כל נמצא יש לו תכלית ידועה, וכשמוציא התכלית ההוא ישיש וישמח, ולהיפוך, כשאיננו מוציא תכליתי יתעצב ויוריד דמעה. וזו היא כונת המאמר במדרש רבה (בראשית רבה פרשה ט): אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל... אחרי שרק מהוצאת התכלית יש להנמצאים התמלאות רצון, ממילא מובן דמהצמיחה והגידול אינם מלאים רצון, כי אז אינם מוציאים עוד תכליתם ולוא היה הדבר תלוי ברצונם כי אז היו רוצים להוציא מיד את התכלית, אבל על הצמיחה והגידול שאז אין מוציאים עוד את התכלית מביאים ע"ז כל מפעל שלא לצורך, ורק שלמרות רצונם הם מוכרחים לבלות עתם גם ע"ז על אפם וחמתם, ועל כן אמרו שכל עשב ועשב מתגדל בעל כרחו ומציירים כמו שמכים אותו ומכריחים אותו לזה. ולזאת מצינו שעל מעשה בראשית אמרו... בקומתן נבראו בדעתן נבראו בצביונן נבראו, דאחרי שנבראו בקומתן ובצביונן והגיעו מיד לתכליתם, ע"כ יש להמליץ אשר גם בדעתן נבראו, שלא היה שם שום כפיה.

(רבי יצחק יעקב ריינס, אור חדש על ציון, דורש לציון, אות טו, דף ח ע"א

כל מעשה בראשית [בקומתן] נבראו לדעתן נבראו לצביונן נבראו
23-24

מלבד הבחירה שביד האדם בכל רגע ורגע, היתה בחירה מיוחדת בתחילת היצירה, וכל דבר ודבר שנוצר אז בחר לעצמו צורת יצירתו ונתרצה בכל אופן שהוא להיות הוראה לגלוי יכלתו יתברך. כל מעשה בראשית בקומתן נבראו לדעתן נבראו לצביונן נבראו. ישראל עם קדושו בחרו אז לעצמם להיות עם ד', ובשביל זה נוצרו בתכונת עבדים, שיסוד המכוון בזה הוא להיות עבדי ד', ובזה יהיו משוחררים מכל עבדות אחרת.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ד (על הגדה של פסח), עמ' נ)

כל מעשה בראשית [בקומתן] נבראו וכו' לצביונן נבראו
23-24

אין בכל מין כמעט אשר לא נכללו בו כמה פרטי מינים... ובשעת הבריאה לא יצא כי אם חטה אחת המובחר שבזה הזרע, והיה בו כח כמה מינים. ועל זה אמרו חז"ל במס' ר"ה דף י"א כל הבריות בצביונן נבראו, ועיקר הפי' הוא כמ"ש התוס' שהוא מלשון "צבי הארץ", היינו בהידור היותר אפשר, אבל לא כמ"ש התוס' שנגמרו כל צרכן, דזה משמעות הא דאיתא שם בקומתן נבראו, אלא כמ"ש באופן היותר משובח באותו הזרע. עוד נכלל במשמעות בצביונן, דכל פרי יש בו עתים משתנים מתי נראה גדל בהידור, ובפרי האדמה עיקר ההידור בשעה שלא נגמר כל צרכו והעלה נראה ירוק, משא"כ כשגדל כל צרכו הרי העשב נבל ואינו בהידורו, אבל אילן אינו כן, אפי' כשהפרי נגמר כל צרכו, עומד העלה בהידורו, ונכלל במשמעות צביונן - בשעה שהמה נראים מהודרים ביותר. מעתה הזרעים שיצאו בראשונה לא שייך לומר אז למינהו, שהרי ביציאה הראשונה לא הי' אלא עלים, ואז כל המינים שוים באותו זרע, מש"ה לא כתיב במאמר "למינהו", משא"כ באילנות כתיב במאמר "למינהו", דבשעה שיצא מראש נכלל בהם הרבה מינים, וכלם מין אחד, ומש"ה אין בהם כלאים כידוע בפ' אלו טרפות [חולין ס].

(העמק דבר, בראשית פרק א, יא)

כל מעשה בראשית וכו' לדעתן נבראו
23-24

במדרש לקמן "ויכל אלקים ביום השביעי"... משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה, ומה היתה חסרה? כלה שתכנס לחופה, כך מה הי' העולם חסר? שבת. ונראה לפרש עפ"י מאמר הש"ס ר"ה כל מעשה בראשית לדעתן נבראו, פירש רש"י: שאלן אם רוצים להבראות ואמרו הן. ואף שקודם שנבראו לא הי' למי לשאול, צ"ל הפירוש דהנה אמרו ז"ל (בראשית רבה פרשה ה) שהיו שמים וארץ נמתחין והולכין עד שגער בהם הקדוש ברוך הוא, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהיו מתרחקין מהשורש ומתגשמין והולכין. ומשמע שהיו מעצמן מתגשמים והולכים עד שהוצרכו לגערה, והיינו שניתן בהם רצון להיות מתרחקים והולכים. וזהו הפירוש לדעתן נבראו, שהרי בהם הי' תלוי אם להתרחק אם לא. וזוהי הכוונה דרך מליצה ששאלן ואמרו הן. והנה כשהגיע יום השבת, זמן עליית העולמות, נשתנה מהותם והשיגו רצון לחזור לשורשם והיו מתאוים ומשתוקקים לזה, וזהו לשון כלה, מלשון "כלתה נפשי אל ה'". וזהו:... מה היתה חסרה כלה שתכנס לחופה, כי קודם השבת הי' חסר ענין זה שתהי' הבריאה כלתה נפשה לשוב ולהתדבק בשורשה. וזהו הפירוש "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", שלשון "ויכל" הוא נמי מלשון "כלתה נפשי" וגו', היינו שנתן האלקים ביום השביעי במלאכתו אשר עשה בכל ששת הימים בחי' זו שיהיו משתוקקין ומתאוין לחזור לשורשם.

(שם משמואל, פרשת בראשית שנת תרפא [ובקיצור שם שנת תרעד])

כל מעשה בראשית וכו' לדעתן נבראו
23-24

בש"ס ר"ה כל מעשה בראשית לדעתן נבראו לצביונן נבראו. פירש רש"י: לדעתן -שאלום אם חפצים להבראות ואמרו הן. ובוודאי הפירוש מלאך הממונה על כל דבר ודבר. ואף שהבריאה לכאורה היתה השפלה מדבר רוחני לגשמי ליעשות כגולם כנ"ל, מ"מ בוודאי ניתן בהם הרגש שאח"כ ביום השבת יאיר בהם האור האלקי כנפש בגוף.

(שם משמואל, פרשת בראשית שנת תרפג)

כל מעשה בראשית וכו' לדעתן נבראו
23-24

ידוע דבריהם ז"ל (בראשית רבה פ"ה) שהיו שמים וארץ נמתחין עד שאמר להם הקדוש ברוך הוא די, והיינו משום שרצונו של הקדוש ברוך הוא בבריאה, הי' נותן גם בבריאה רצון להבראות, והיו נמתחין והולכין, והיינו שהיו מתגשמים ומתרחקים מהשורש. וכן אמרו ז"ל בש"ס ר"ה כל מעשה בראשית לדעתן נבראו, פירש רש"י: שאלם אם חפצים להבראות ואמרו הן. ואף שעדיין לא נבראו ולא הי' למי לשאול, הפירוש הוא שנתן בהם ה' יתברך כח הרצון ממה שרצה הקדוש ברוך הוא בבריאה, אף שזה היפוך הטבע כאמרם ז"ל (תקוני זוהר יט ע"ב): שמים התחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא, מ"מ הי' בהם הרצון לזה. ואמרו ז"ל (בראשית רבה פרשה ה): למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה. ועל כן כשהפסיק ה' יתברך הרצון להיות נמתחין עוד, והי' הרצון לפניו ית"ש שיהי' שבת, כתיב "ויכולו", כבמדרש הנ"ל: אין "ויכולו" אלא לשון תאוה, היינו שהשיגו תאוה לשוב וליכלל בשרשם... וכך שיעור דברי המדרש [במדבר רבה פרשה י]: "שוקיו" זה העולם, היינו שמאחר שנשתוקק הקדוש ברוך הוא לבראותו... בשביל זה עצמו נתהותה מדת התשוקה בנבראים מתחילה למתוח ואח"כ לשוב וליכלל בשרשו כנ"ל, על כן נקרא העולם בשם שוקיו.

(שם משמואל, פרשת נשא שנת תרעד)

כל מעשה בראשית וכו' לצביונן נבראו
23-24

"ויכלו" - תירגם אונקלוס "ואשתכללו", שהיה הבריאה ביפיה ובהידורה מה שאין למעלה ממנו... והיינו דכתיב "וכל צבאם", ודרשו במס' ר"ה דף יא - וכל צביונם, דבאותה שעה היה כל המינים באופן היותר משובח שאפשר.

(העמק דבר, בראשית פרק ב, א)

יא. כל מעשה בראשית [בקומתן] נבראו לדעתן נבראו לצביונן נבראו

23-24
כל הדברים אשר בראם ה' יתברך הכל הוא בשלמות, ולא נמצא דבר חסר בעולם. ודבר זה העיד עליו החוש כאשר אנו חוקרין על כל נמצאים, שהם שלמים לפי שהם. וכמו שאמרו רז"ל גם כן כל מעשה בראשית בצביונם נבראו, בדעתם נבראו, בקומתן נבראו.

(מהר"ל, תפארת ישראל, פרק טז)

יא. כל מעשה בראשית [בקומתן] נבראו לדעתן נבראו לצביונן נבראו

23-24
[ה' נמלך עם מעשי בראשית (מדרש תהלים ח), וכל אחד בחר לו תפקיד.]

(מי מרום חלק יז עמ' ט)

יא. כל מעשה בראשית וכו' לדעתן נבראו

במדרש ([בראשית רבה] פרשה י): "ויכל אלקים ביום השביעי"... משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה, ומה היתה חסרה? כלה שתכנס לתוכה, כך מה הי' העולם חסר? שבת. נראה לפרש, דהנה בכל ששת ימי המעשה היתה הבריאה נמתחת והולכת כבמדרש ([בראשית רבה] פרשה ה). והנה בש"ס ר"ה: כל מעשי בראשית לדעתן נבראו, ועל כרחך שניתן לה הכח והרצון להתפשט ולהתרחק ולהתגשם. והנה לשון כלה פי' המפרשים מלשון "כלתה נפשי אל ה'", והיא השתוקקות מלמטה למעלה, והיינו שניתן בשבת כח הרצון בהבריאה לשוב להמקור, היפוך הרצון שהי' לה בכל ששת ימי המעשה להתרחק מן המקור ולרדת מלמעלה למטה. נמצא כך היא הפירוש "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", היינו שמלאכתו אשר עשה השיג כח השתוקקות מלמטה למעלה הנקרא כלה, ולשון "ויכל" הוא שעשאה כלה.

(שם משמואל, פרשת בראשית שנת תרעד)

ירח שנולדו בו איתני עולם
28-29

באים אורות הקודש, על ידי לימוד התורה, על ידי הגיון חכמה, על ידי קיום המצות, על ידי הדרכות המוסר והמדות הטובות, כל אחד מסוג מיוחד, מגוון מיוחד, והם מתרכבים בתוך הנשמה העסוקה בהם, מרוממים הם את ערכה, מוסיפים לה חיים עצמיים מקוריים. והוספה זו ספוגה היא מכל היש הרוחני, שהיש הגשמי והמעשי כלול כבר בתוכו, כלול הוא מכל המצוי, ומשביע ומרוה את הנשמה ומטעימה מכל, והיא באיתניותה חוזרת היא ומשפיעה ממקור חילה הפנימי אל הכל. והאורות הרוחניים בעצמם, שמהם באו תוספות החיים הללו אליה, חוזרים ומאירים באור יקר, באור נהדר ונערב, מלא נגוהות, מלא תעצומה, וברכת שדי מתגדלת ועולה כפורחת. אשרי האיש הגורם ברכת עולמים זאת בכל מעשיו ודרכיו, זהו איתן העולם.

(אורות הקודש כרך ב אות ו עמ' רצד = שמונה קבצים, קובץ ג, אות רנד)

בירח האתנים וכו' איתן לישנא דתקיפי
28-30

ועזות דקדושה הוא בחי' תשרי, וע"כ נקרא ירח האיתנים, מלשון תקיפות ועזות, כי אז צועקין ישראל קולות, וקול שופר, שהקולות כולם הן בחי' עזות כנ"ל... ועל כן בתשרי שמחת ישראל, כי עזות הוא ע"י השמחה כנ"ל "כי חדות ה' היא מעוזכם", וגם המקרא הזה נאמר על ר"ה.

(ליקוטי מוהר"ן, תורה כב אות יא, בסופו)

בירח האתנים וכו' איתן לישנא דתקיפי
28-30

ענין ר"ה, שהוא ראשית השנה שישראל ממליכים את ה' יתברך, אחר הראשית נגרר הכל, ומשם מופיעה מלכות שמים על כל העולם, וישראל מקבלין עליהם עול מלכות שמים, ומועיל לכל השנה, וישראל יוצאין ממנו טעוני ברכות, כענין ביכורים. וזהו שבזוה"ק (ח"ב קפד ע"א) שכל ענין ירחא שביעאה הוא השפעות כל קדושין וכל ברכאן, וכבר אמרנו שכל ענין עבודת ירחא שביעאה להתחיל מחדש כקטן שנולד, ומה דהוה הוה, ואין חוזק כחסידות בתחילתה, ועל כן נקרא החודש "ירח האיתנים" לישנא דתקיפי.

(שם משמואל, פרשת כי תבוא שנת תרעו)

ירח שנולדו בו איתני עולם מאי משמע דהאי איתן לישנא דתקיפי הוא
28-30

ברמב"ם (ריש הלכות ע"ז): כיון שנגמל איתן זה וכו'. הנה קרא לאברהם אבינו ע"ה איתן עפ"י לשון הכתוב (תהלים פט) "משכיל לאיתן האזרחי". אף שכל ג' האבות נקראים איתנים כבש"ס ר"ה: מניין שבתשרי נולדו אבות שנאמר וכו' "בירח האיתנים בחג", ירח שנולדו בו איתני עולם, מ"מ לא מצינו בפרטות שיקרא אחד מהאבות איתן כמו אברהם אבינו, כאמרם ז"ל איתן לישנא דתקיפי הוא. והיינו כי יצחק ויעקב אף שהיו יחידים בדור שעמדו לבדם נגד כל אנשי הדור, ולזה צריך אומץ לב ושיהי' תקיף מאד, אבל הנה הם היתה להם ידיעת האלקות במראה הנבואה וקבלתם מאברהם שראה במראה הנבואה. אבל אברהם כשהי' חולק על אנשי דורו עדיין לא היתה לו שום הארה אלקית אלא הכל מפרי חכמתו, וכל כך הי' לבו ברור עליו והי' תקיף באמיתת חכמתו עד שמסר עצמו לכבשן האש עוד טרם באה אליו הנבואה, זה הוא הפלא ופלא, ונאה לקרותו איתן בפרטות.

(שם משמואל, פרשת לך לך שנת תרעג)

ירח שנולדו בו איתני עולם מאי משמע דהאי איתן לישנא דתקיפי הוא
28-30

...דברי הש"ס נדה (לא ע"א): אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו... ולפי"ז י"ל האבות שמהם בא המוח שבראשם, נתנו בבניהם מוח קדוש... וזהו שאמר המכילתא: "מראש צורים" וכן "ויקחו אבן" רומז להאבות, שצור ואבן הם קשים בלתי מתפרדים כ"כ בנקל, הוא משל לכח השכלי, שהכח השכלי הוא חזק ואיננו משתנה כ"כ בנקל, ועל כן נקראו האבות איתנים כבש"ס ר"ה דאיתן לישנא דתקיפי הוא, וזה הורישו לבניהם אחריהם, שיהי' בהם כח לעמוד בפני הכחות הרעים המתאמצים לבלבל את השכל ולהכניס בו כחות הטומאה.

(שם משמואל, פרשת תצוה וזכור שנת תרעח)

ירח שנולדו בו איתני עולם וכו' מדלג על ההרים בזכות אבות
28-34

ענין הר הוא מרומם ונשא וחזק כמ"ש (ישעיהו ב): "ועל כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאות"... ודוגמתו באדם להיות לבבו מוגבה ומרומם בדרכי ה' יתברך ויהי' חזק ואיתן שאפי' כל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו, וכל המלעיגים עליו יהיו שפלים בעיניו ויבטלם בלבו. וזו היתה מדתו של אברהם אבינו ע"ה, שעם כל השפלתו בעיני עצמו נגד ה' יתברך... הי' נגד כל המתנגדים עליו כהר גבוה וחזק ואיתן, ועל כן נקרא איתן, כמ"ש (תהלים פט) "משכיל לאיתן האזרחי"... ואף שכל האבות נקראו איתנים כבש"ס ר"ה ירח האיתנים בחג ירח שנולדו בו איתני עולם, ומטעם זה נקראו נמי הרים, כמ"ש (מיכה ו) "שמעו הרים את ריב ה'", ואמרו ז"ל (שמות רבה פרשה טו): אין הרים אלא אבות, מ"מ אברהם אבינו ע"ה מצטיין במדה זו ביותר, שהי' איש אחד בעולם בעוד החושך גבר בעולם, והוא ע"ה התאמץ וקרא בקול גדול בשם ה' בתוך הגויים... ושיבר את הצלמים למרות רוח נמרוד שהפילו לתוך כבשן האש.

(שם משמואל, פרשת וישלח שנת תרעז)

מאי משמע דהאי איתן לישנא דתקיפי הוא
29-30

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מו]

יא. מדלג על ההרים בזכות אבות

ואמר כי המים עומדים על ההרים (חגיגה יב ע"ב). ההרים הם החכמים הגדולים... והם היחידים בדורם. כי ההר הוא מסוים וניכר בעולם, כך החכמים הגדולים ניכרים ומסוימים כהרים הללו. ובפרק קמא דראש השנה... מדלג על ההרים בזכות אבות... הרי כי נקראו אבות העולם 'הרים'. ולפיכך נקראו החכמים הגדולים, והם אבות העולם גם כן, נקראו 'הרים'... וזה שאמר 'והמים עומדים על ההרים', ורוצה לומר כי החכמים הגדולים, שהם אבות העולם, הם יותר קרובים אל ה', בעבור חכמתם העליונה ומעשיהם הגדולים. ולפיכך המים עומדים על ההרים, שהם המתחברים ומתקשרים אליהם וכו'.

(מהר"ל, באר הגולה, באר ו, פרק ח)

מדלג על ההרים בזכות אבות מקפץ על הגבעות בזכות אמהות
33-35

עי' סנהדרין פא, א: "אל ההרים לא אכל" - שלא אכל בזכות אבותיו... ובויקרא רבה פרשה לו: "כי ההרים ימושו" - אלו אבות, "והגבעות תמוטינה" - אלו אמהות. ועי' זהר בראשית נ ע"א דגבעות עולם ביה נוקבא עלאה כו'.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

[הגאולה תבוא בזכות האבות והאמהות, היינו בתנאי שישראל יישארו קשורים לאבות ולאמהות בחוטי התורה והמוסר, ויכבדו את האבות, משא"כ אם ישראל יתרחקו ממעשי האבות, שאז אין תקוה שיחזרו לבנות את א"י. בלי נחלת הקדושה של האבות והאמהות, אין יהדות, אין ציון ואין ירושלים.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 154) לטקסט

מנין שבניסן נולדו אבות שנאמר ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זיו בירח שנולדו בו זיותני עולם
35-38

שאל השואל: בפ' ד' ראשי שנים [לעיל ב ע"ב-ג ע"א] אמרי'... "בחדש זיו הוא החדש השני למלך שלמה על ישראל"... "ויחל לבנות בחדש השני בשנת ארבע למלכותו", מאי שני לאו שני שמונין בו למלכותו, אלמא מניסן מנינן ליה, ושני לניסן אייר, והוא חדש זיו שבו התחיל שלמה בנין בית המקדש. וקשיא לן ההיא מימרא האי דאמרינן לקמן מנין שבניסן נולדו אבות דכתיב בשנה הרביעית בחדש זיו ירח שבו נולדו זיותני עולם, אלמא ניסן הוא חדש זיו.
תשובה:... דאית לך למימר אטו מי קאמרינן בתחלת ניסן נולדו או בסופו נולדו, שמא בסופו נולדו וסמוך ללידתן נכנס אייר והוה ליה כמי שנולדו באייר עצמו. א"נ איכא למימר דכיון שנולד בסוף חדש ניסן, הדבר ידוע דבאייר מתפתחין עיניו ורואה את העולם, משום הכי קרי ליה חדש שנולדו בו זיותני עולם. [וכתב על כך גליוני הש"ס לעיל ב ע"ב: וע' ביצה ו' ב' דאפרוח שלא נתפתחו עיניו מיקרי עדיין שורץ על הארץ].

(שו"ת הר"י מיגאש סימן קעה)

מנין שבניסן נולדו אבות שנאמר וכו' בחדש זיו בירח שנולדו בו זיותני עולם וכו' ואידך נמי הכתיב בחדש זו ההוא דאית ביה זיוא לאילני דאמר רב יהודה האי מאן דנפק ביומי ניסן וחזי אילני דמלבלבי אומר ברוך שלא חיסר מעולמו כלום
35-41

נשאלתי... בענין ברכת אילני דמלבללי, אי דוקא בחדש ניסן חייב לברך כלשון הש"ס האי מאן דנפיק ביומי ניסן וכו', או אפילו אח"כ... ונראה לי ראיה ברורה לפירושי דלאו דוקא ניסן קאמרי, אלא ה"ה הזמן שאח"כ, מהש"ס במקומו... מנין שבניסן נולדו אבות שנאמר "ויהי בשמונים שנה וגו' בחדש זיו" - בירח שנולדו בו זיותני עולם, ופירש רש"י ז"ל וז"ל: זיו הוא אייר שנולדו בו וכו' כשנתחדש אייר נולדו כבר בניסן... ואידך הא כתיב בחדש זיו, ומשני ההוא דאית ביה זיוא לאילני דאר"י האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני וכו' אומר ברוך... הרי להדיא דהא דקאמר ביומי ניסן לאו דוקא ניסן קאמר אלא ה"ה אייר, ומייתי סייעתא שבאותו זמן הוא לבלוב האילנות, דלא נלמד מלשון זיו שהוא משום שכבר נולדו אז זיותני עולם בחדש שלפניו. ואי לא תימא הכי, דיומי ניסן קאי נמי אחודש זיו, מאי סייעתא מייתי מר"י?

(רבי יעקב חיים זליג גולדשלאג, שו"ת ויחי יעקב, או"ח סי' ח [הובא בשו"ת יחוה דעת חלק א סימן א])

בחדש זיו בירח שנולדו בו זיותני עולם
38

והתרגום מפרש "רובע ישראל" - מארבע משרייתא דישראל, והם הדגלים. יש לפרש ענינו דכתיב [תהלים עה, יא] "וכל קרני רשעים אגדע", ענינו שהרשעים נמשלים כים נגרש שהוא מסבב עולם ואין לו קרנות, וכתיב [שם יב, ט] "סביב רשעים יתהלכון", לכך אמר "וכל קרני רשעים אגדע", שדבר עגול אין לו קרנות. לכך אמרו בר"ה "חודש זיו" שנולדו בו זיותני עולם, פירוש זויות העולם, שכל דבר מרובע יש לו קרנות. והוא ענין ארבע דגלים, הוא כעין המרכבה העליונה. וזה שאמרו חז"ל [תענית ג ע"ב]: "בארבע רוחות השמים" - כשם שא"א לעולם בלא רוחות, כך א"א לעולם בלי ישראל... וזה שכתוב "מראש צורים אראנו", שהם ענינו רבוע עולם.

(רבי פינחס הלוי הורוויץ, פנים יפות במדבר פרק כג פסוק י)

בחדש זיו בירח שנולדו בו זיותני עולם וכו' דאית ביה זיוא לאילני
38-40

כתיב "בחודש זיו הוא החודש השני", ואיתא שנולדו בו זיותני עולם, ואיתא ברש"י ובתוס'... דכשנתחדש אייר נולדו כבר בניסן. ואיתא בספר הזכות (לחדש אייר) שמכל אור כשהוא מסתלק, נשאר אור חוזר. וניסן הוא נסים ונפלאות למעלה מן הטבע, ואחר כך בחודש השני חוזרת הנהגת הטבע, ויש בחודש זה זיו של ההארה של ניסן, דכתיב (ישעיה ו, ג) "מלא כל הארץ כבודו", ובתרגום "מליא כל ארעא זיו יקריה", היינו שנשאר אור. כשחוזרת הנהגת הטבע, צריך שתשאר קיסטא דחיותא. וזהו שאיתא "בחדש זיו" וכו' דאית ביה זיוא לאילני, היינו עץ החיים. כשנשארת נקודה זה הוא הסימן שההארה היתה הארת אמת.

(רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, אמרי אמת, ויקרא, שבת הגדול שנת תרצא [ובדומה שם פרשת במדבר שנת תרצ, תרצא, תרצב])

האי מאן דנפק ביומי ניסן וחזי אילני דמלבלבי אומר ברוך שלא חיסר מעולמו כלום וכו'
40-41

ומה שאמר (שמות יד, ל) "וירא ישראל את מצרים מת", לא מת ממש אלא שירד מגדולתו... והואיל ויש לו השארות והוא קיים והוא בכור, ובזה החודש הוא שולט והאילנות מוציאים פירות והתבואה גם כן עיקר גידולה הוא בחודש זה, לזה אמרה תורה "שבעת ימים מצות תאכלו", מצות מלשון מריבה, שיריבו עמו ויחלישו כוחו שלא יתגבר... ולזה מברכין על האילנות כשמוציאים פרח בחודש זה ברוך שלא חסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות וגו', ואין מברכים בשעת בישול הפירות אלא בזמן הפרח שהוא עיקר הפרי... ולפי שהיה מתגאה בהם שבאים כולם על ידו שכולם מוציאים פרח ומלבלבין בחודש זה, לזה אנו קורין שיר השירים לומר שכל הפירות הם מאתו יתברך ולא החודש גורם.

(רבי מרדכי כהן, שפתי כהן, שמות פרק יב, ח)

האי מאן דנפק ביומי ניסן וחזי אילני דמלבלבי אומר ברוך שלא חיסר מעולמו כלום וכו'
40-41

מט)... העידו תלמידי האר"י זלה"ה על רבם שהיה אומר להם: דעו כי אויר וחלל העולם הם מלאים נשמות הנדחים שאינן יכולין לבא עדיין למנוחתם. ופעם אחת הלך הרב ז"ל ללמוד תורה אל השדה, וישא עיניו וירא כל עצי השדה מלאים נפשות אין מספר... ושאל אותן הרב זלה"ה מה טיבם שמה, וישיבו המה כי נדחו מחוץ לפרגוד על כי לא שבו בתשובה בחייהן על פשעיהם, והיו נעים ונדים בארץ ובאויר העולם זה בכה וזה בכה, ושעכשיו היו שומעים בת קול בשמים על הרב ז"ל אשר יש כח בו לתקן הנשמות הנידחות, ושעל כן היו נאספות שם אצל הרב לבא אל המלך להתחנן יחוס ויחמול עליהן לתקן אותם כדי שיוכלו לבא למקום מנוחתם, והיה מבטיח עליהם הרב עליו השלום לעשות תקונם מכל הבא בידו...
והגיד הרב שאלו הנשמות הם למטה סגורים ומסוגרים בקרקע העולם והם נטושים על פני האדמה, ובימי ניסן, שמתחילים הדשאים להצמיח, אז נפשות הרשעים מתאחזין ומתדבקים בדשאים ובעשבים כדי שיאכלום בעלי חיים, וכשיאכלום על ידי אדם כשר את הבשר ההוא או הירקות ההמה, אז המה נתקנים על ידי הברכה ויוצאין מאפלה לאור גדול...
נא) ומתוך כל זה אתה למד טוב טעם על מה שאמרו:... האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם. ע"כ. ומנהג חסידים הוא לצאת אל הגינות בימי ניסן ולברך ברכה זו, וטעמו של דבר יען כי הנפשות הנידחות המה יציצו כעשב הארץ בקרב הימים האלה ומתלבשות בענפי האילנות ודשאים, ובברכה זו, אם יכוונו לתקן אותם, המה יעלו בהר ה' ותמצאן מנוחה בכח הברכה.

(חמדת ימים, פסח, פרק א)

האי מאן דנפק ביומי ניסן וחזי אילני דמלבלבי אומר ברוך שלא חיסר מעולמו כלום וכו'
40-41

היוצא בימי ניסן ורואה אילנות המוציאין פרחים אומר ברוך אתה יי אלקינו מלך העולם שלא חסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם... הזהיר בזה עליו נאמר "ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ה' ויתן לך" וגו'.

(רבי יחיאל מיכל מורפטשיק, סדר ברכות, ברכת הגשמים)

האי מאן דנפק ביומי ניסן וחזי אילני דמלבלבי אומר ברוך שלא חיסר מעולמו כלום וכו'
40-41

מה טיבה של ברכה זו? אם היא בכלל ברכת הנהנים, כלומר על הנאת ראיה של אילנות פורחים בהדורם, או שהוא ברכת הודאה שאין בה הנאה אלא הערצה והודאה ליוצר עולמו בחכמה... ונראה ברור שברכה זו היא ברכת הודאה שהרי אמרו (ברכות נח ע"ב): הרואה בריות טובות ואילנות טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו. הרי על עצם אילנות טובות שהעין והנפש נהנים מיופים והדרם קבעו ברכה מיוחדות לאומרה בכל שעה שהוא נהנה בראייתם להודות את בוראם שברא עולמו בחכמה נפלאה... שברכה זו אינה על הנאת העין, אלא הודאה ותהלה לבורא עולמו בשלימות היופי וחכמה נפלאה... שברכת האילנות במטבע שלא חסר בעולמו כלום וכו' היא הודאה על עצם הפריחה והרעננות שאילנות נובלים אלה, שנדמו לעץ יבש, שבו לפריחה והפראה... שברכה זו נתקנה על עצם כח הפריחה והצמיחה שנתן ה' בחסדו בטבעם של מעשה בראשית המתחדשים בטובו בכל יום ובכל תקופה בצורה רעננה נהדרה ומועילה ליהנות בהם בני אדם.

(שו"ת משפטי עוזיאל, כרך א, אורח חיים, סימן ו)

וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם
41-42

...דהשי"ת רוצה שכל אחד יקח בעצמו מכל מה שבא ליהנות בהן, דלצורך זה בראם, כמפורש בנוסח הברכה דמעין שבע "והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה", ובברכת בורא נפשות שבראת להחיות בהם נפש כל חי, ובברכת אילני דמלבלבי... וברא אילנות טובות להתנאות בהן בנ"א, אך רוצה שיקנה לעצמו בזה שיברך על זה.

(שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ו סימן יח אות יב)

בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וכו' היום מלאו ימי ושנותי
43-44

"אנכי היום" - לפי הפשט איננו היום ממש שמת בו, שהרי עוד בסמוך אמר לו ה' "הן קרבו ימיך למות", דמשמע הימים קרובים לבא, אבל לא באותו יום שמת. אלא פי' "היום" - העת שאני מדבר, [ולפי הדרש בר"ה דף י"א שבו ביום כלה שנה שלמה, עך כרחך פירוש "היום" - שאמות בעוד איזה ימים משעת הדבור].

(העמק דבר, דברים פרק לא, ב)

בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וכו' ללמדך שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום מחדש לחדש שנאמר את מספר ימיך אמלא
43-46

שנאמר "את מספר ימיך אמלא" וכו' - לכאורה האי קרא יתירא הוא דהא נפקא מ"היום"... ונראה לפרש משום דנרמז על השלמות השנים, היינו דלא נחשוב בהו מקצת שנה ככולה אלא שנים תמימות, אבל עדיין צריך לימוד דלא נחשוב להו מקצת יום ככולו, דהא אף אם הי' מת בששי באדר כבר נשלמו השנים, כדקיי"ל לענין בן י"ג דבעינן י"ג שנים שלימות, ואפ"ה נולד בשבעה לחודש כשנשלם יום ו' בחודש כבר הוא גדול... ולפ"ז לא הי' מוכח... דבניסן נולדו ובניסן מתו, דאם נולדו בר"ח ניסן ומתו בסוף אדר הוי נמי השלמת השנה. והיינו דקאמר מחודש לחודש ומיום ליום, דהיינו השלמת השנה והשלמת היום, ונפקא מ"היום" השלמת השנה, ומ"את מספר ימיך אמלא" השלמת היום.

(רבי פנחס הלוי הורוביץ, המקנה, קידושין לח ע"א [ובקיצור בפנים יפות, שמות פרק כג, כה, ודברים פרק לא, ב])

שאין תלמוד לומר היום ומה תלמוד לומר היום היום מלאו ימי ושנותי ללמדך שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום מחדש לחדש
44-45

"ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו" - אפשר דבא לאשמועינן דלא זו בלבד שאותו היום נולד, אלא שהשלים השעות והרגעים. וזהו "במותו" - שבאותו הרגע השלים ק"ך שנה בדקדוק גמור. וזהו מ"ש במדרש: חסר לו שעה וכו' חסר לו רגע וכו'. ובזה אפשר לפרש מ"ש פ"ק דר"ה: "בן מאה ועשרים אנכי היום" שאין ת"ל "היום" ומה תלמוד לומר "היום"? היום מלאו ימי ושנותי ללמדך שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש וכו'. וצריך להבין אומרו ומה תלמוד לומר היום יתר, והיה די שיאמר שאין ת"ל היום אלא היום מלאו וכו'. וע"פ האמור יתפרש בסגנון זה הכונה שאין ת"ל היום שהוא יות"ר... וכי תימא שבא לומר שהיום מלאו ימיו, לזה אמר ומה תלמוד לומר היום, והלא גדולה מזו למדנו מדכתיב "במותו", שאפי' הרגע משלים. ותירץ היום מלאו וכו' ללמדך שיושב וממלא שנותיהם של צדיקים, כלומר האי קרא אתא ללמד לשאר צדיקים שמשלימין היום. אבל למשה עצמו יתר על כן, דאפי' הרגע.

(חיד"א, פני דוד, פרשת וזאת הברכה, אות ט)

היום מלאו ימי ושנותי
44

"בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וגו' לא תירא ולא תחת" - נראה לפרש, כי הרי המן אחר אלף שנים ממיתת משה רבינו ע"ה שמח שנפל גורל בחדש שמת בו משה רבן (מגילה יג ע"ב), א"כ איך לא יראו ויחתו ישראל ללחום עם ל"א מלכים בתוך אותו שנה שמת בו? על כן הקדים היום מלאו ימי, שנולד בו ביום, והלידה מכפר על המיתה (כרש"י מגילה שם), ע"כ "אל תירא ואל תחת".

(רבי משה סופר, תורת משה דברים פרק לא פסוק ב)

יא. היום מלאו ימי ושנותי

והודיע הכתוב במה שאמר "וידבר את" וגו' שהרגיש... והכיר שהגיע קצו ביום ההוא, כאומרו "בן מאה וגו' אנכי היום", ואמרו ז"ל היום מלאו ימי ושנותי. ואם תאמר, מנין ידע משה בדיוק יום המיתה? הלא אמרו ז"ל (זוהר ח"א ריז ע"ב) כי מיום שינוסו הצללים עד יום המיתה הם ארבעים יום, ומי יודע הדברים יותר ממשה והשכיל וידע יום קצו, והכרה כזו מושגת היא לגדולי עולם.

(אור החיים דברים פרק לא, א)

יא. היום מלאו ימי ושנותי

"הן קרבו ימיך וגו'" - טעם אומרו "הן", להצדיק מאמר משה שאמר "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום", ודרשו רבותינו ז"ל היום מלאו ימי וכו', ע"כ, ובא דבר ה' אליו ואמר: הן, כדבריך, קרבו ימיך.

(אור החיים דברים פרק לא, יד)

היום מלאו ימי ושנותי ללמדך שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום מחדש לחדש
44-45

המהר"ם א"ש זצ"ל הקשה איך אמר משה "היום מלאו ימי", הלא כיון שנולד בז' באדר היה שייך יום זה (ז' באדר שנפטר בו) לשנה האחרת? ותירץ דהקב"ה מתנהג עם הצדיקים כמו בקדשים דקיי"ל (זבחים כ"ה ע"ב) דמונין שעות לקדשים, ולא נשלם שנתו בערב כניסת השנה כידוע.

(רבי משה סופר, תורת משה בראשית פרק כג פסוק א)

ללמדך שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים
44-45

מ"ש [מגילה יג ע"ב] בהמן, כיון שנפל הגורל בירח אדר שמח שמחה גדולה, אמר הוא ירח שמת בו משה רבן, והוא לא ידע כי בז' באדר מת משה, ובז' באדר נולד משה... לשמחה של המן מה זו עושה? הלא על כרחך בירח אחד מירחי שנה הוצרך למות, ולא סגי בלאו הכי, ואין לשפוט מזה כי חודש זה רוע מזל לישראל... הקדוש ברוך הוא אמר למשה, דלכך ימות, שלא יעבור הירדן ולא יזכה לבוא לארץ הקדושה... וא"כ קשה, הא לא עברו הירדן עד יום יו"ד ניסן, ולמה הקדים למות בז' באדר?... ומזה שפט דעל כרחך מערכת מזל אדר רוע לישראל, ולכך מת באדר כי רעה נגד פניהם במזל ירח ההוא... אבל באמת הטעם היה, כי משה היה מוכרח למות באדר היותו נולד בו, וכך טיב צדיקים שמתים ביום הולדם, וכמו שאמרו באבות עולם, בניסן נולדו בניסן מתו.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)

ללמדך שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים
44-45

ואמרו חז"ל (זבחים קט"ו ע"ב)... ואמר משה רבינו ע"ה לאהרן ידעתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום וקסבור הייתי או בי או בך... ויש לדקדק... איך אפשר שיתקדש הבית בהם, הלא הקדוש ברוך הוא ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום, והוא ואהרן לא נולדו בר"ח ניסן, והקב"ה כבר אמר לו ביום אחד לחודש הראשון תקים את המשכן?... נ"ל... דלפענ"ד לאו כללא הוא שימות ביום הלידה ממש, ומטעם שפירש רש"י [מגילה יג ע"ב] כדאי הלידה שתכפר על המיתה - כי באמת מה מעלה לאדם ביום הולדו, ועדיין הבחירה לפניו, ואפשר שיהי' רשע? אך יום הלידה היינו ביום שנעשה בו צדיק ונתקרב אל ה', הוא מכונה יום לידתו באמת. והא דמת מרע"ה ביום ז' אדר שהוא יום הלידה ממש, משה שאני, שנולד ותמימותו עמו, ונתמלא מיד הבית אורה (סוטה יב ע"א)... אבל לאו כל אדם זוכה...
והנה משה רבינו ע"ה לא חשב עצמו לצדיק כ"כ שיהי' יום לידתו וגיחו מרחם בקדושה, על כן חשב כי ביום ר"ח ניסן שבו ניתן מצוה ראשונה שבתורה, "החדש הזה לכם", ונאמרה הפרשה לו ולאהרן, והיום ההוא נתגדלו ונתקרבו לה', והוא בעיניהם כיום לידתם, וכיון שבעיני משה נראה כי אהרן גדול ממנו, א"כ יתקדש הבית באהרן היותר גדול. אך אם אולי י"ל שיום ראשון שזכה לנבואה הוא במקום יום הלידה, א"כ הרי בר"ח ניסן שלפני זאת השנה נתגלה לו הקדוש ברוך הוא בסנה... א"כ יתקדש הבית בו במשה רבינו ע"ה, וזה הי' ספיקו, או בי או בך.

(רבי משה סופר, תורת משה, שמות פרק כט פסוק מג [ובקיצור שם פרק ז פסוק א, והובא בשיר מעון, תצוה, דרשה לז' אדר])

ללמדך שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים
44-45

"יאסף אהרן אל עמיו כי לא יבוא" כו' - ויש להקשות ממה נפשך, אי לא הגיע זמנו להסתלק מן העולם, וכי בעבור שלא יבוא חיסר ה' יתברך משנותיו? והלא אמרו חז"ל שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום כו'. ואי הגיע זמנו, אין צריך לטעם "כי לא יבוא". אבל באמת זמנו של אדם הוא כשכבר פעל בעולם העבודה שנצרך לו לתקן ולקיים המצות השייכים אליו. ולכן ביקשו משה ואהרן לכנוס לא"י לקיים מצות התלוין שם. ולכן אם הי' מוכן לכנוס, לא היה זמנו להסתלק עדיין, רק "כי לא יבוא", וממילא כבר שילם עבודתו כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת חקת שנת תרלט)

ללמדך שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים
44-45

נשאלתי באחד שאביו נהרג על קדה"ש בידי הנאצים הרוצחים ימ"ש ואינו יודע מתחי לקבוע זמן היאצ"ט. ואמרתי לו, היות שאלו הנהרגים על קדה"ש צדיקים הם... וגם כל אחד מחויב ממילא להחזיק את אביו לצדיק... וע"פ הגמרא שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש... לכן יעצתיו לקבוע יום היאצ"ט ביום הולדת שלו.

(רבי הלל פוסק, הפוסק שנה ח, חוב' פד, סי' תתקעא, אות ב, עמ' תתתקלג)

ללמדך שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים
44-45

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה יג ע"ב וקידושין לח]

מיום ליום מחדש לחדש
45

הו"ל להש"ס לומר תחלה מחודש לחודש, כגון אם נולד בחודש ניסן ימות בחודש ניסן, ומיום ליום - שבאותו יום שנולד באותו יום ימות כגון מז' לז'. וי"ל דידוע פלוגתת המגן אברהם ואחרונים באו"ח סי' נ"ה סק"י, דמי שנולד בשנה מעוברת באדר ראשון ושנת י"ג ג"כ מעוברת נעשה בר מצוה באדר ראשון סוף דינו כתחלת דינו, והמג"א חולק דנעשה בר מצוה באדר שני דשנת י"ג יש לו י"ג חדשים. ולפ"ז מי שנולד בז' באדר ראשון וימות באותו יום בז' באדר ראשון, מלאו ימיו מיום ליום אבל לא מחודש לחודש, כי אדר שני הוא אדר האמיתי, והקב"ה ממלא אותו שנה שיש לו י"ג חדשים ומת באדר שני, וזה שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש אם הי' מעובר השנה... וי"ל שהאי תנא... סבר שאותה שנה מעוברת היתה ומת באדר ב' ושנת לידתו הי' ג"כ מעוברת ונולד באדר ראשון כהאי' מ"ד בסוטה י"ג ע"ב.

(רבי שמעון סופר, שיר מעון, פרשת תצוה, על מגילת אסתר, פרק ג, ז)

מיום ליום מחדש לחדש
45

ולכאורה מ"ש מחודש לחודש הוא מיותר, דכיון דאמר מיום ליום, ממילא מתמלא מחודש לחודש. אך אמנם לפעמים יצוייר שהיום והחודש לא יתכונו, וכגון דבשעה שנולד היה זה החודש מלא ונולד ביום שלשים, ובשנה שמת היה חסר ואז הוי יום השלשים יום הראשון לחודש הבא, קמ"ל דממלא מחודש לחודש, והיינו שמת ביום האחרון מאותו החודש אף שהוא יום הכ"ט לחודש.

(תורה תמימה, דברים פרק לא הערה א)

בפסח נולד יצחק מנלן כדכתיב למועד אשוב אליך
46-47

פירש רש"י: כשאמר לו "למועד אשוב אליך כעת חיה" שרט לו שריטה בכותל [ואמר לו כשתגיע חמה לשריטה זו בשנה אחרת תלד]. וא"ת הא אמרינן לעיל דהוה קאי בתשרי, כדאמרינן "למועד אשוב אליך", וקים לן דבפסח נולד יצחק? אלא י"ל דבניסן ובתשרי לילות וימים שוים וזורחת בהן החמה בחלון אחד.

(חזקוני, בראשית פרק כא פסוק ב [הובא בפירוש הריב"א, בראשית שם])

בפסח נולד יצחק מנלן כדכתיב למועד אשוב אליך וכו' דקאי בחג וקאמר לה בניסן וכו' כי מדלי מר יומי טומאה בצרי להו
46-51

"כעת חיה"... פירש רש"י כאן: פסח היה. [וקשה], דאמרי' פ"ק דר"ה בפסח נולד יצחק מנלן דכת' "למועד" וגו' דקאי אימת... בחג וקאמ' בפסח... דמשמע שכל ענין הפרשה היה בתשרי. ותירץ רבי' שמשון בר אברהם דודאי המלאכים באו בפסח כדפירש רש"י כאן, וכדאמ' בסדר עולם, ומה שאמ' לו הקדוש ברוך הוא "למועד" היה בתשרי, ומאותו "למועד" דריש התם דהוה קאי בסכות וקאמר בפסח. וא"ת מאי קא פריך התם כי מדלית ימי טומאה בצרי להו, הא לא משכחינן שפרסה נדה בסכות אלא בפסח שעבר שבאו המלאכים, שהרי לכך לא הביאה עוגות. וי"ל שמה שפרסה נדה בפסח כשבאו המלאכים לא היו לה אלא אקראי בעלמא, אבל בתשרי חזר לה וסת גמור ונתעברה מדכתיב "ותצחק שרה בקרבה" וגו'.

(ריב"א, בראשית פרק יח פסוק י)

בפסח נולד יצחק מנלן כדכתיב למועד אשוב אליך וכו' דקאי בחג וקאמר לה בניסן וכו' בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה
46-53

"למועד אשוב אליך" - מכאן רמז למה שאחז"ל כי בפסח נולד יצחק. "למועד" בגימטריה בפסח.
"כעת חיה" - פירש רש"י: [כעת הזאת לשנה הבאה, ופסח היה, ולפסח הבא נולד יצחק]... כעת הזאת, שתהיו חיים לשנה הבאה... ונ"ל דשיטת רש"י כשטת סדר העולם ומכילתא, דהכי אתמר התם: בט"ו בניסן דבר הקדוש ברוך הוא עם אברהם, בט"ו בניסן באו מלאכי השרת לבשר שרה, בט"ו בניסן נולד יצחק. ואמרינן נמי בבראשית רבה: "לושי ועשי " -עוגות הדא אמרה שפסח היה. וכן משמע בפרשת מילה לעיל, דכתיב "אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת". אמנם כל זה פליג אדפרק קמא דר"ה דמסיק "למועד אשוב אליך" דקאי בחג הסוכות, וקאמר למועד ראשון שיהיה דהיינו פסח. וגם לפרקי ר' אליעזר דביום הכפורים נמול אברהם אבינו. ובפרק השוכר את הפועלים אמרי' דביום השלישי למילתו באו המלאכים אצלו, ואז נתבשרה שרה. והא דאמרינן בר"ה דקאי בחג ר"ל שני ימים לפני החג. ועוד דבר"ה מסיק נמי בר"ה נפקדה שרה רחל וחנה, וזה כשיטת רש"י ז"ל דהכא. ואי קשיא, לשיטה דהתם, מאי "למועד הזה בשנה האחרת", כיון דבסוכות קאי, וקא"ל לפסח, א"כ באותה שנה היתה? י"ל דסבירא ליה כר' יהושע דאמר בניסן נברא העולם, ולהכי קרי פסח "שנה אחרת".

(דעת זקנים מבעלי התוספות, בראשית פרק יח פסוק יד)

בפסח נולד יצחק מנלן כדכתיב למועד אשוב אליך וכו' דקאי בחג וקאמר לה בניסן וכו' אותה שנה מעוברת היתה סוף סוף כי מדלי מר יומי טומאה בצרי להו וכו' יולדת לשבעה יולדת למקוטעין וכו' בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה
46-53

ואם תאמר כיון דמסקינן בגמ' דילדה למקוטעין, דאם לא כן לא משכחת ז' ירחים אפילו שהשנה מעוברת, כי מדלת ימי טומאה, פירשה נדה כשנתבשרה מהמלאך, אם כן מה צריך לומר שהשנה מעוברת, הא אפשר דטבלה בליל ה' לחג וילדה ביום אחרון של פסח? והתוס' תירצו דאמר בסדר עולם [פ"ה] ובמכילתא [בא פסחא טו] דבט"ו בניסן נולד יצחק. ואין זה מספיק, דמנלן דבט"ו בו נולד? ואי גמרא גמר לה, לא הוה צריך הגמרא בפ"ק דראש השנה למילף דבפסח נולד יצחק, משום דע"כ "למועד אשוב" היינו פסח ולא חג או עצרת, דלא משכחת ימי עיבור בין הבשורה ללידה. ויש לומר דכיון דקיים אברהם אפילו ערובי תבשילין [יומא כח ע"ב], הכא נמי קיים ז' נקיים שהיא הסכמה נתפשטה בכל ישראל [נדה סו ע"א], הילכך אפילו תימא דלא ראתה אלא יום אחד, לא מציא טבלה עד ליל ז' לחג, ולא ילדה אלא במוצאי הפסח. אבל קשה כיון דהשנה מעוברת היתה, אפילו לא ילדה למקוטעין, ואפילו מדלת ימי טומאה, משכחת ז' חדשים מי"ב לתשרי עד כ' לניסן? ושמא "למועד" משמע ליה בתחלת המועד ולא בתוכו... דאף על גב דבסדר עולם ובמכילתא איתא בט"ו לניסן נולד יצחק, נראה שאין הכל מודים בזה, דבראש השנה לא אמרו ר' אליעזר ור' יהושע אלא בפסח נולד יצחק, נראה דמצו סברי בתוך הפסח נולד, ו"למועד" לאו דוקא בתחלתו. אך תימא דהא ר' אליעזר ורבי יהושע ס"ל שבראש השנה נפקדה שרה... ומכיון דבשורת ה' והמלאך מיום הכיפורים ואילך הוו, היאך נפקדה בראש השנה, דאע"ג דנפקדה לאו הריון ממש, אלא גזירתו כדפרש"י, מ"מ מדכתיב [בראשית כא, א] "וה' פקד את שרה כאשר אמר", משמע שבשורת ה' קדמה לפקידה... ובדוחק י"ל דהשתא מודיענו הכתוב שה' פקדה בראש השנה כמו שבישרה אחר כך.

(רבי שמואל יפה, יפה תואר, על בראשית רבה, פרשה מז, סימן ה)

אותה שנה מעוברת היתה וכו' יולדת לשבעה יולדת למקוטעין
50-52

בתשו' מהר"י מינץ סי' ו... כתב... ביולדת לז' דלכ"ע יולדת למקוטעין דאמר נמי כה"ג דאם נתעברה בסוף ניסן ויולדת א' תשרי דאין ביניהם כ"א ה' חדשים שלימים אמרינן שפורא דשבעה חדשים גרים... תמיה לי מסוגי' דפ"ק דר"ה דקאמרינן התם בפסח נולד יצחק מנלן... תנא אותה שנה מעוברת היתה... יולדת לז' יולדת למקוטעין כו'. הרי להדי' דאף אם נתעברה באמצע ניסן, אי אפשר שתלד באמצע תשרי, ואף לפי האמת... דלכ"ע יולדת לז' יולדת למקוטעין, אכתי אנו צריכים להברייתא דאותה שנה מעוברת היתה. וכן משמע להדי' בתוס' שם (ד"ה אלא):... והשתא הא דאמר בחג לאו דוקא, דשני ימים לפני החג הוה כו' עד ולמאי דמסקינן דיולדת [לז'] יולדת למקוטעין לא הוי צריך לשנויי שנה מעוברת היתה דכי מדלית נמי ימי טומאה טבלה נמי בליל חמישי לחג, ואיפשר דילדה ביום אחרון של פסח, אלא משום דאמרינן בסדר עולם ובמכילתא כו' דבט"ו בניסן נולד יצחק עכ"ל. הרי להדיא דאף לפי המסקנא, אם טבלה בליל חמישי לחג אי אפשר שתלד בט"ו בניסן אף דאיכא ה' חדשים שלימים וכמה ימים מהראשון והשביעי. וצע"ג.

(רבי יקותיאל זאב זלמן, עמק המלך, הלכות יבום וחליצה פרק ג הלכה א [וכן הקשה שו"ת מהר"י לבית לוי, סימן יד [ט]])


יא ע"ב

בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים כתיב הכא והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים וכתיב התם והסירותי מסבל שכמו
1-4

"גם בפעם הזאת" - אף על גב שלא היה כאן מקום להקל ולתעות כמו במכות שעברו, שהרי ע"כ כתיב שם "ולא שמע אליהם" וכמו שכתבתי שם, אבל כאן לא היה מקום כלל לזה, מ"מ הכביד את לבו במה שהקל מהם סבלות העבודה, כמו שמסיים "ולא שלח את העם", ללמדנו כי השכיל פרעה שהוא נענש עבורם, וא"א להתקשות כל כך, אבל חשב שדי במה שיסיר מהם הסבלות. והכי מבואר במס' ר"ה דף י"א דשעבוד הקשה סר מישראל בחודש תשרי, ואף על גב דהמכות התחילו בניסן כדתנן במס' עדיות משפט מצרים י"ב חודש, היינו מניסן עד ניסן, אבל קושי השעבוד סר ממכת הערוב שהיה בתשרי, וכ"כ הראב"ע במקרא יח מצד הסברא. והוא מדויק במקרא יפה כאן. וכאן נתקיים לשון הראשון "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים", ומש"ה ניתן הסימן דצ"ך בפ"ע ועד"ש בפ"ע, כי מעד"ש נשתנה הענין.

(העמק דבר, שמות פרק ח, כח)

יא: בתשרי עתידין ליגאל אתיא שופר שופר וכו' רבי יהושע אומר וכו' בניסן עתידין ליגאל מנלן אמר קרא ליל שמרים ליל המשומר ובא מששת ימי בראשית

5-10
נבאר מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע… רבי אליעזר אומר… ובתשרי עתידין לגאל דאתיא שופר שופר… ורבי יהושע אומר בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל, דכתיב "ליל שמורים הוא לה'", לילה המשומר ובא מששת ימי בראשית לילה המשומר לעתיד. ואפשר לומר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. דהנה שני עתים וקצים לגאולה, אחד על ידי מעשינו, ואחד מועד ועת לכל חפץ שקבע בוראנו יתברך, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צח ע"א)" זכו - אחישנה, לא זכו - בעתה. נמצא רבי אליעזר איירי כשנזכה על ידי מעשינו הקדושים ויתיחדו העולמות כמו שאנו ממשיכין הנביעו בראש השנה כנ"ל, ולכן בתשרי עתידין ליגאל, היינו על ידי תשרי. ורבי יהושע מיירי אפילו חס ושלום לא יזכו במעשיהם, מכל מקום דבר בעתו מה טוב שהוא ליל שמורים מששת ימי בראשית, ונעשה הכנה בגאולת מצרים לגאולה העתידה ובניסן עתידין ליגאל.

(רבי ישראל מקוזניץ, עבודת ישראל, דברים, לראש השנה)

בניסן עתידין ליגאל מנלן אמר קרא ליל שמרים ליל המשומר ובא מששת ימי בראשית
8-10

ובסנהדרין דף צד:... "שומר מה מלילה שומר מה מליל"... ופירש רש"י:... קורין הרוחות על עסקי שעיר, עשיו, ואומרים לי... הקב"ה שהוא שומר, מה אומר מן הגלות שהוא כלילה... מתי קץ הגאולה... "אמר שומר", הקב"ה, "אתא בקר" - גאולה תבא... ונראה הכוונה על דרך מאמרם ז"ל "הוא הלילה הזה לה' שימורים לכל בני ישראל לדורותם" שבליל ט"ו בניסן נגאלו ובאותה הלילה היא שמורה ועתידים להגאל בה בגאולה העתידה. ולזה היו שואלים ישראל: "שומר" שהוא הקב"ה, שהוא שומר אותה הלילה לגאולה העתידה, "מה מלילה", מה היה מאותה לילה של יציאת מצרים השמורה לגאולה, שעד מתי תהיה שמורה אותה לילה? ולזה השיבם: "אמר שומר אתא בוקר" - גאולה לישראל, רצה לומר, אותה הלילה השמורה באה ונהייתה, שיעשה להם הנס באותה לילה כמו שהבטיח, והבטחת הקב"ה כאילו נתקיימה, לא יצא מפיו מידה טובה וחזרה בה. ולכן אמר "אתא בוקר" - הרי הוא כאילו בא, ואין העיכוב אלא מצדכם שאתם צריכים לתשובה ולתפילה, וזה "אם תבעיון" וכו'.

(דרושי רבינו משה מאימראן ח"ב עמ' ל)

בניסן עתידין ליגאל מנלן אמר קרא ליל שמרים ליל המשומר ובא מששת ימי בראשית
8-10

אפשר לומר דהטעם כמ"ש רעיא מהימנא, והביאו הגאון החסיד מהר"ר אלעזר מקראקא זלה"ה בספרו הנחמד מעשה רקח, דעמלק ימחה במהרה בימינו ביום י"ד בניסן. ולזה בניסן עתידין ליגאל, כי הוא זמן נועד להשבית החמץ בבל יראה זכר עמלק, וכשימחה זכר עמלק אז שמו וכסאו שלם. והיינו דקאמר מנא לן אמר קרא "ליל שמורים הוא" - הכונה ליל שמורים לעתיד, ונתן טעם "הוא" - דהם אותיות שמו וכסאו... אלף מכס"א ואותיות ו-ה משמו. וזה שאמר "הוא" - שיושלמו במחיית זכר עמלק ויהיה בי"ד בניסן, ולזה ליל שמורים לעת"ל.
אי נמי, הטעם דבלילה הזו יגדל נא גדולי גדולין, והרשעה שבה והיתה לבער, והוא עידן חדותא. ומהאי טעמא ליל יצ"מ היתה מאירה כתקופת תמוז. וזהו הטעם דכתיב "ליל שמורים הוא לה'" הוא הלילה הזה לה', ואין הקדוש ברוך הוא מיחד שמו על הרעה, כדכתיב "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה"... וה"ט דבניסן עתידין ליגאל, זמן מוכשר לגאולה. והיינו דקאמר מנ"ל אמר קרא ליל שמורים לעת"ל, ונותן טעם: "הוא הלילה הזה לה'", ואיך אני אומר לילה לה'? אלא שהיתה מאירה, והטעם, כתוקף גילוי המאורות הגדולים. ומשו"ה זמניה הוא ליגאל.
ויתכן כי טעם בניסן עתידין ליגאל כי במצרים היתה הגאולה מסטרא דיובלא, נ' שערי בינה, וכן "הגאולה" גימטריא נ'. ולעת"ל תהיה הגאולה משער הנ' עצמו, כמ"ש הגאון החסיד מהר"א מקראקא זלה"ה בס' מעשה רקח... ולכך בניסן עתידין ליגאל, זמן זמנם של נ' שערי בינה שנתגלו ביצ"מ, וכן בתוספת טובה בגאולה העתידה במהרה בימינו.
ועוד אפשר לומר דהטעם כי בניסן עתידין ליגאל, במ"ש בזהר הקדוש דיציאת מצרים היתה הכנה... לגאולה העתידה במהרה בימינו... ומאחר שההתחלה היתה בניסן, דין הוא הא למגמר גאולתנו בניסן, נעוץ סופה בתחילתה, גאולה אריכתא.
ויגע ע"פ הבא"ר, במ"ש רבינו האר"י זצ"ל דניסן התחלת חדשי הנקבה. וכיון דעיקר הגאולה להקים סוכת דוד, נאה ויאה... בחדשי הנוקבא ותחילתם ניסן.
...במ"ש הרב תורת חיים ז"ל דד' גליות הם סיום שעבוד גלות ת' שנה, אשר קושי השעבוד במצרים היו פ"ו שנה, והיה הנשאר מת"ל שנה שמ"ד... ומאחר דכל אלו הגליות הם להשלים הת"ל שנה גזרת בין הבתרים, אם כן אפה בניסן אשר בו ניתנה תוקף יציאת מצרים, גם התשלום יגיע יראה בניסן תהיה הגאולה שלימה שאין אחריה שעבוד...
וישב על הבא"ר במ"ש הרב הקדוש מהר"ש מאסטרפולי זלה"ה כי "החדש הזה לכם" גימטריא "משיח בן דוד"... אלמא בניסן עתידין ליגאל.

(חיד"א, מדבר קדמות, מערכת נ אות כט)

ליל שמרים ליל המשומר ובא מששת ימי בראשית
9-10

וכתיב "ליל שמורים הוא לה'", לילה המשומר ובא מששת ימי בראשית. אין לי אלא לשעבר, להבא מניין? ת"ל "הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורתם".

(ספר הרוקח, סימן רצא)

ליל שמרים ליל המשומר ובא מששת ימי בראשית
9-10

על חג הפסח נזכר ברמז שם "ממחרת השבת", והיינו כי יום יציאת מצרים מופיע בו בעצם קדושת שבת מלעילא דקביעא וקיימא, כאומרם על "ליל שימורים" - המשומר ובא מששת ימי בראשית. אמנם הארה זו מיד חולפת ועוברת, מה שאין כן בשבת, שנשאר הארה על ימי השבוע הבאה כידוע.

(ר' צדוק מלובלין, פרי צדיק, במדבר, לחג השבועות, אות ד)

ליל שמרים ליל המשומר ובא מששת ימי בראשית ואידך לילה המשומר ובא מן המזיקין
9-11

"ליל שמורים לה'" - במס' ר"ה פרשו רבותינו ז"ל כך: הלילה הזה ליל שמורים שהוא מוכן ועומד הלילה הזה מצד עצמו להוציא ה' יתברך את ישראל ממצרים, והכנת הלילה שיש לו מצד עצמו לפי שמשומר הלילה ובא מן המזיקים, כלומר מששת ימי בראשית, שאין מזיקים שולטים בלילה הזה, ולפיכך ראוי לגאול את ישראל מן המזיקים שהם צריהם בזה הלילה. וזהו לדעת רבי יהושע. ולדעת רבי אליעזר פירוש הכתוב כך: "ליל שמורים לה' להוציאם ממצרים", ומה הוא הכנת הלילה? "הוא הלילה הזה לה'", כלומר שלעתיד ג"כ יגאל ישראל בלילה הזה, ולכך הוא ליל שמורים לה'. ומה שאמר הלילה הזה משומר ובא מן המזיקין... נתבאר במה שיום פסח נקרא ראשון... כי הוא ראוי להקרא ראשון מצד שהוא בחדש ראשון ג"כ, ואין המזיקים שולטים בזה, כי אין מזיקים שולטים רק בשניות, כמו שידוע במה שאמרו חכמים (פסחים קט ע"ב) שלא לאכול זוגות ולשתות זוגות כי המזיקים שולטים על זה ואינם שולטים על אחדות... והלילה הזה אין בו שניות כלל שהרי הוא ליל חג ראשון בחדש הראשון. ולפיכך הקשו בפרק ערבי פסחים (שם) מהא דתקנו חכמים ארבע כוסות שהם זוגות, וכי תקנו רבנן דבר דאתו לידי סכנה? ומתרץ ליל שמורים כתיב, ליל המשומר ובא מן המזיקים... ועיקר זה כי הדבר שהוא בעצם הוא ראשון, והדבר שאינו בעצם הוא בשניות, והמזיקים אין בריאותם בעצם, רק נבראים מפני שהם נמשכים אחר העולם, כמו דבר המקרה שהוא נמשך אחר מה שהוא בעצם, ולפיכך אינם שולטים רק על שניות לא על ראשון.

(מהר"ל, גבורות ה', פרק לח)

ליל שמרים ליל המשומר ובא מששת ימי בראשית ואידך לילה המשומר ובא מן המזיקין
9-11

א)... דבר"ה י"א ע"ב לר' יהושע "ליל שמורים" ליל המשומר ובא מששת ימי בראשית, ולר"א לילה המשומר ובא מן המזיקין. ובתוס' שם דלר' יהושע תרתי שמעית מינה, דכלהו מודו דמשומר ובא מן המזיקין... ובמהרש"א בחידושי אגדות כאן ובפסחים שם [קט ע"ב], דמסיפא "שמורים לכל בני ישראל" [דריש], דרישא "שמורים הוא לה'" ופירש"י בחומש שהיה הקדוש ברוך הוא שומר ומצפה לקיים הבטחתו. עיין שם.
והנה להתוס' יומתק... שהש"ס בר"ה נקט בר' יהושע ליל ובר"א לילה. אבל להתוס' שפיר, דבר' יהושע נפקא ליה מרישא, "ליל שמרים" - משומר ובא לגאולה, "הוא הלילה הזה לה' שמרים לכל בנ"י" - לשמירה מן המזיקין לדורות, וכן הרישא דשמירה לגאולה לדורות, ולר"א נקט רק הסיפא, לילה המשומר ובא מן המזיקין שזה לדורות, ורישא שהיה הקדוש ברוך הוא מצפה לקיים הבטחתו, כפירוש רש"י ובמהרש"א. ודו"ק היטב.
ב) ומצאתי כזה בערוך לנר בר"ה שם. והוא העיר על התוס'... והעלה דרב יוסף אמר התם בפסחים קי ע"א: אמר לי יוסף שידא וכו' ומלכא לא איקרי מזיק... וכתב דאלא הפירוש דמשומר מן המזיקין לא סגי להתיר [זוגות בארבע כוסות], שרק משומר מן המזיקין ומלכא לא איקרי מזיק... ואני נפלאתי, דקרא סתמא "ליל שמורים", שמשומר, ומה לי אם מלכא איקרי מזיק או לא, כיון שאזוקי אזיק ר"ל, השי"ת ישמרנו ממנו ומהמונם, וקרא קמ"ל שיהיו משומרים מכל רע...
כבר חקרו חכמי המחקר הקדושים דקוב"ה לא עביד בלא דינא והיאך אפשר להמזיק לאזוקי... והנראה דמזיקין המה המחטיאין ומטמאין, ועי"ז להם כח ח"ו להזיק גם בגוף ואברים... ולכך שברמ"א או"ח סי' תפ"א סעיף ב' שנוהגים שלא לקרות על מטתו ק"ש כדי להגן, משום שמשומר ובא, וע"כ מוכרח שלא אית להו רשות לאחטואי ולגרום ח"ו לעבירה... ואולי היה אפשר דזה הענין של ר' יוסף, שכל השידין ח"ו מזיקין כענין שכיון שנתנה רשות למשחית שאינו מבחין [ב"ק דף ס' ע"א], אבל אשמדאי מלכא אמר רב יוסף דלא אקרי מזיק, שהוא לא יזיק רק כשח"ו גורם לחטא והחטא הממית והבן. ולכך א"ש מאוד שבליל פסח שמשומר ובא מרוב קדושה שלא יבואו ח"ו לידי חטא, שוב אין שייך זוגות דליכא סכנתא כלל ודו"ק. וזה "ליל שמורים הוא לה'", שמשומרים מכל חטא ועון וקדושים להשם ברוך הוא וברוך שמו, וממילא שמרים לכל היינו משומר ובא מן המזיקין ודו"ק.
ובזה היה אפשר לומר ולהחזיק מה שפסקינן באו"ח סי' רע"ה סעיף ט' דמותר לקרות ההגדה לאור הנר בחל בשבת... דבפסח דנשמרים מן המזיקין לא גזרו ודו"ק.
ג) וא"כ יש לפרש זה בזבחים הנ"ל [נז ע"ב]: ואינו נאכל אלא עד חצות, שאי אפשר שיאכל אחר חצות, דמן השמים משומר דלא יבוא ח"ו לידי עבירה ולאכלו אח"כ, שלא ניתן מקום להחיצונים להחטיאו ח"ו. אבל כיון שכן אי אפשר לומר דמה"ת שרי עד עה"ש ורבנן גזרו עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה שלא יטעה ויאכל אחר עה"ש, דליל שמרים הוא להשמר מן החטא ומן המזיקין ומה מקום לגזור עד חצות? ומוכרח דכראב"ע הוא ובחצות פסול מן התורה, ובאמת משומר ובא ואי אפשר שיאכל אחר חצות...
אך התינח למ"ד דמשומר ובא מן המזיקין, וזה ר' יוסף דאליביה קאי דאמר מיוסף שידא, אבל לר' יהושע בר"ה שם לפי קושיית הערוך לנר הנ"ל, לא ס"ל כך אליבא דרבא ורבינא, וי"ל שפיר שהמה פסקו כר' יהושע... ואולי לר"א בר"ה שם, דרישא דקרא "שמרים לה'" היינו דלית להו רשות לאחטואי, וסיפא הוא הלילה היינו דלית להו רשות לאזוקי, אבל לר' יהושע דמחד קרא נפקי תרווייהו וכמ"ש התוס' שם, ליכא קרא רק לאזוקי אבל לענין אחטואי לא.

(שו"ת דברי יציב אורח חיים סימן רו)

יא: ליל שמרים וכו' לילה המשומר ובא מן המזיקין

9-11
סוד ביעור חמץ בליל ארבעה עשר בניסן, כי חכמים הראשונים היו חכמי אמת, לוקחין עשר חתיכות לחם, והיו מניחים אותם בעשר זויות הבית, והיו חוזרים לזויות הראשונות, ולוקחין מהחתיכות שהכניסו שם, ומברכין עליה 'על ביעור חמץ', ומקבץ אותן בקערה, וישמור אותם עד למחר בשעת שריפה, וישרפם כדרך העולם. אבל סוד הענין, למה עשר חתיכות ולא פחות ולא יותר, אלא לרמוז לך, כנגד עשר טומאות כדי לבטל אותם ולבערם מן העולם, שלא ישאר שום קטיגור בעולם על ישראל, אלא ישראל צריכין להם רחמים בפסח, הדא הוא דכתיב 'ליל שמרים הוא לה'', שהוא שמור מן המזיקין ופורעניות ומקטריגין של העולם, והם יושבין שמורים כבני חורין, כיין הטוב שעומד על שמריו ובבטחה בלי פגע רע ובלי שטן רע ובלי שום קטרוג. ולפיכך צונו ה' יתברך ויתעלה שמו להשבית חמץ בפסח.

(רבי יהודה כאלאץ, ספר המוסר, פ"ד, עמ' קכג במהד' תשל"ג [הובא בשל"ה, מסכת פסחים, תורה אור, אות קיח])

לילה המשומר ובא מן המזיקין
10-11

"ליל שמורים הוא" - דרשו חז"ל ליל המשומר מן המזיקים. ובמכילתא שם איתא: מלמד שצריכים ישראל להשתמר בו. וי"ל דאיננו נגד המכוון הפשוט, כי אי' בספרים שבכל ליל פסח נתגלה למעלה כל האורות וכל ניסי יציאת מצרים, וחייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. וא"כ בלי ספק מדת הדין שטען מה נשתנו אלו מאלו (ילקוט ראובני פ' בשלח ד"ה במלחמת), עד שדן הקדוש ברוך הוא אם לגאלם, מקטרג על ישראל, כי בלי ספק כיון שנתעורר הענין נתעורר הכל, וצריכים להשתמר בו כאשר הי' צריכים להשתמר במצרים מהמשחית, כדכתיב (שמות יב, כב) "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר, ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף", וזה באמת צריכים ישראל להשתמר. אבל הקדוש ברוך הוא הבטיחנו שישמור אותנו כדכתיב "ליל שמורים" - משומר ובא מן המזיקים, ושניהם אמת...
טעם למנהג אחב"י האשכנזים שלובשין בגד עליון לבן הסובב כל הבגדים בליל פסח על הסדר... בליל פסח אשר קדושת הלילה גדולה עד מאוד... מתגברים ומתקנאים בו החיצונים, וצריכין שימור יתירה מהם... ולכן נ"ל לובשין בגד עליון הזה שהוא בבחינת אור מקיף שמגין מן החיצונים.

(רבי שמעון סופר, שיר מעון, פרשת צו, ליל התקדש חג)

ואזדו לטעמייהו דתניא בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש רבי יהושע אומר אותו היום שבעה עשר באייר היה וכו' רבי אליעזר אומר אותו היום שבעה עשר במרחשון היה וכו' (יב.) חכמי ישראל מונין למבול כרבי אליעזר ולתקופה כרבי יהושע
11-יב.

פירוש, טעמיה דרבי אליעזר שסובר בתשרי נברא העולם, ואחר שבתשרי נברא העולם יש לומר האי "אחד בחודש" (בראשית ח, יג) תשרי הוא, לפי שבאותו חודש שנברא העולם - עתה אחר המבול גם כן חוזר העולם להתחדש ולהתישב, כי מיום א' בתשרי שחרבו המים התחיל העולם להתישב. ורבי יהושע סובר שבניסן נברא העולם, לפיכך יש לומר ש"באחד בחודש" הכתוב הוא אחד בניסן שהתחיל העולם להתישב כבראשונה. אין לומר שטעמיה דר' אליעזר שהוא תשרי לפי שבתשרי נברא העולם, לפיכך "חדש השני" הוא שני לתשרי שבו נברא העולם ובו מתחילין למנות, דזה אינו, דאף על גב דרבי אליעזר סבירא ליה שבתשרי נברא העולם - מספר החדשים הוא מניסן. כך נראה לפרש פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע. וסוגיא דפרק קמא דראש השנה דמייתי התם פלוגתא דר"א ור"י, ר"א אומר בתשרי נברא העולם, ור"י אומר בניסן, וקאמר ואזדא לטעמייהו ומייתי פלוגתא דר"א ור"י "בחדש השני", ר"א אומר זה מרחשון ור"י אומר זה אייר, ולפי זה ניחא ואזדא לטעמייהו, דכיון דסבירא לר"א בתשרי נברא העולם, סבירא ליה שהמבול היה במרחשון, והשתא "חרבו פני האדמה" באחד בתשרי, ולרבי יהושע חרבו באחד בניסן שבו נברא העולם.. כן נראה לי.
אמנם יש עוד לפרש טעמיה דרבי אליעזר, שמספר השנים על כרחך לבריאת עולם מנינן, דדוקא חדשים מנינן מניסן, אבל לא השנים, שאי אפשר למנות השנים אלא משעה שנברא העולם, שהרי החשבון הוא לבריאה, וכיון שסובר שבתשרי נברא העולם, אילו היה מנין חדשים מניסן, אם כן נחה התיבה בחדש תשרי על הרי אררט, והיה לכתוב עוד שנה במספר השנים, כמו שכתוב כאשר יצאו מן התיבה (בראשית ח, יג) "ויהי באחת ושש מאות שנה" לחיי נח. ולפיכך הוצרך ר"א לומר דהאי "שני" הוא שני לתשרי, והכתוב מונה כאן לתשרי. אף על גב שדרך הכתוב למנות החדשים מניסן, מפני שהכתוב מונה למבול לדין שנתחייבו בדין בתשרי, שהקב"ה גזר עליהם המבול, וכך מתרץ בגמרא, וכך פירש"י התם בפירוש.
וכתב הרא"ם: יש מפרשים דטעמיה דר"א שאומר "שני" זה מרחשון, שאחר שסובר שבתשרי נברא העולם אם כן מונים השנים לתשרי, שכן מונין הדורות וחיי נח, ואם היה מספר החדשים מניסן - תהיה נחה התיבה בחדש תשרי באחת ות"ר שנה לחיי נח, היה לכתוב באחת ות"ר, כדלעיל. וכתב הרא"ם שהוא שבוש בידם, שהרי חכמי ישראל מונין לתשרי, ולא שהם אומרים שבתשרי נברא העולם, שהרי לתקופה מונין מניסן, שכך סוברים שמנין תחלת השנים הוא מתשרי, שהוא ראש השנה לשנים. ולפיכך פירש הוא שטעמיה דר' אליעזר הוא שסובר שתשרי הוא ראש השנה לשנים, לפיכך המספר הוא לראש השנה.
ולפי זה יהיה מחלוקת ר"י ור"א לא תליא מידי במה שחולקין ר"א ור"י - לר"י בניסן נברא העולם, ולר"א בתשרי נברא העולם, כדאיתא בברייתא דר"ה, אלא שמחלוקת שלהם בפלוגתא הזאת - אם יש למנות השנים מראש השנה אם לאו. ואם כן לפי דבריו לא הוי כלל ואזדא לטעמייהו... ומה שהקשה מחכמי ישראל דסבירא להו שמונין למבול מתשרי אף על גב שבניסן נברא העולם, לאו קושיא הוא, שבודאי חכמי ישראל כך הכריעו - למנות מנין השנים מתשרי, לפי שהוא ראש השנה לשנים, ומכל מקום ר"א לאו טעמא דידיה הכי, אלא טעמא הוא לפי שסובר שבתשרי נברא העולם, לכך יש למנות מתשרי, דאי לאו הכי אם כן ר"י שמונה מניסן שנות הדורות - וכי לא סבירא ליה שתשרי ראש השנה הוא? אלא על כרחך אף על גב דתשרי הוא ראש השנה, היינו שראש השנה הוא בתשרי וסופו הוא בתשרי, אבל למנות בו מנין השנים ודורות אין מונין רק מניסן שבו נברא העולם, ור"א סובר שבתשרי נברא העולם ולפיכך יש למנות מתשרי, ולאו טעמיה דידיה מפני שהוא ראש השנה.
ואין להקשות דמנא ליה לתלמודא לומר ואזדא לטעמייהו, שמא טעמיה דר"א הוא כחכמים שמונין למבול כר"א, שהוא ראש השנה לשנים? דודאי כיון דר"י טעמיה דידיה דמונה שנות הדורות מניסן לפי שבניסן נברא העולם, ומצאנו דר"א סבירא ליה שבתשרי נברא העולם, אם כן בודאי טעמיה דידיה גם כן שמונה מתשרי שנות הדורות לפי שסובר שהעולם נברא בתשרי, דלית לן לאוקמי טעמייהו בסברת הפוכות, שנאמר דטעמא דר"י דמונין מניסן - אף על גב דתשרי ר"ה לשנים - מונין מניסן שבו נברא העולם, וטעמיה דר' אליעזר אינו כן, דאף על גב שהעולם נברא בתשרי עדיף ליה טעמא דבתשרי ראש השנה לשנים, וסברא כזאת לא מצאנו, שהרי לדעת ר"י לא עדיף טעמא שבו ראש השנה, דאף על גב שתשרי הוא ראש השנה לא מנינן רק מניסן לפי שבו נברא העולם, ולר"א הוי איפכא דטעמא 'שבו נברא העולם' גרע טפי, שהרי סובר כי לכך מנינן מתשרי לפי שהוא ראש השנה ולא משום שבו נברא העולם, אף על גב דסבירא ליה שבו נברא העולם.

(מהר"ל, גור אריה, בראשית פרק ז פסוק יא)

רבי יהושע אומר אותו היום שבעה עשר באייר היה יום שמזל כימה שוקע ביום וכו' שינה הקדוש ברוך הוא עליהם מעשה בראשית והעלה מזל כימה ביום
13-17

נשאלתי... להצדיק דברי רש"י... שגרס ע"פ סדר עולם לר' יהושע י"ז באייר הוי, מה שאין הסדר כן לעלות כימה ביום כמו שהקשה בתוס' עיין שם. ואחר העיון... דרש"י דייק לשון הגמרא דקאמר לר' יהושע יום שמזל כימה שוקע, והקב"ה שינה עליהן מעשה בראשית והעלה כימה ביום, ר"ל שהשינוי היה שבימי המבול סבבו המזלות אחורנית כמו שאמרו בגמרא דחלק [סנהדרין קח ע"ב]: "ויהי לשבעת הימים" וגו' - מלמד ששינה הקדוש ברוך הוא עליהן מעשה בראשית, וזרחה החמה במערב ושקעה במזרח וכו'. א"כ צדקו דברי רש"י, שפירש תחלה דרך סדר עולם: בחדש אייר מזל טלה עולה כולו שתי שעות אחרונות בלילה, ואחריו תחלת היום שור, וככלות היום מזל טלה כולו שקע כבר ומתחיל שור לשקוע. א"כ לפי זה לא נמצא בחודש אייר שיהא זנב טלה משמש כלום בתחלת היום, ועיקר השימוש הוא העליה, כמ"ש רש"י בפירושו, אשר אז יש בכחו לפעול... וזהו שאמר ר' יהושע יום שמזל כימה שוקע, ר"ל לא תמצא כל חודש אייר ביום אלא השקיעה אבל לא הזריחה. וכן לר' אליעזר לא תמצא שיהיה למזל כימה ביום כי אם העליה. על כן מה עשה ה' יתברך? סיבב את המזלות אחורנית, נמצא עלה זנב טלה ממערב למזרח קודם ראשו בתחלת היום של י"ז אייר, ואז היה בכחו להביא מבול. ויש לגרוס ברש"י תיבת "וכל יום". ר"ל כל יום מימי חודש אייר הוא שוקע ביום.

(רבי יהונתן מראזינאי, ישועה בישראל, הלכות קידוש החודש פרק יז הלכה ו)

רבי יהושע אומר אותו היום שבעה עשר באייר היה יום שמזל כימה שוקע ביום וכו' שינה הקדוש ברוך הוא עליהם מעשה בראשית והעלה מזל כימה ביום וכו' רבי אליעזר אומר אותו היום שבעה עשר במרחשון היה יום שמזל כימה עולה ביום וכו'
13-20

הפירוש: י"ב מזלות יש ברקיע... ואלו המזלות הם קבועים בגלגל ט'. ובגלגל ח' יש כוכבים אחרים מלבד ז' כוכבי לכת שיש לכל אחד גלגל בפני עצמו... וכוכב כימה הוא בגלגל ח', למטה מגלגל המזלות. והוא זנב טלה כמו שנזכר במס' ברכות בפ' הרואה (נח ע"ב)... ויש בו הרב' כוכבים כמ"ש ז"ל: מאי כימה? כמאה כוכבי. ורובם הם במזל שור בתחלתו. והחמה היא מהלכת בגלגלה... ומהלכה הוא חדש אחד בכל מזלות. ובחדש ניסן היא כנגד מזלות טלה ובחדש אייר היא כנגד מזל שור... וכשהחמ' נכנסת בראש טלה בתחל' ניסן, כשיאיר היום מתחיל ראש טלה לעלות. וכל אותה הליל' היא על הארץ... ובחדש מרחשון חוזר עקרב להתחיל לזרוח ושור לשקוע... ובחצי החדש מתחיל חצי עקרב לזרוח וחצי שור לשקוע... ובחצי היום יהי' חצי עקרב באמצע השמים וחצי שור תחת הארץ באמצע התהום... והמבול ירד בי"ז לחדש מרחשון בחצי היום, דבאותה שעה נכנס נח בתיבה, כמו שאמרו בספרי שאמר הקדוש ברוך הוא: אני מכניסו בחצי היום וכל מי שאפשר בידו למחות יבא וימחה... א"כ בחצי מרחשון בחצי היום התחיל המבול, ואותה שעה הי' חצי עקרב בחצי השמים וחצי שור שכנגדו שוקע באמצע הארץ למטה בתהום. ושינה הקדוש ברוך הוא מעשיה' והעלה מזל כימה שהי' שוקע והביא מבול לעולם. ור' יהושע שאמר בשבעה עשר באייר הי' המבול, ולפי דבריו מזל כימה הי' עולה ביום ומעיינות מתגברין יקשה לדבריו מאי שינה, על כן תירץ שאין השינוי בעליית כימה אלא ברתיחת המים... אבל רש"י ז"ל גורס בהפך... ואין דבריו ברורים, כי אם כימה הוא בזנב טלה, אינו עולה בחצי מרחשון בסוף היום, כי בסוף היום עדין כל מזל טלה הוא למטה מהארץ.

(תשב"ץ חלק ג סימן ריד)

רבי יהושע אומר אותו היום וכו' יום שמזל כימה שוקע ביום וכו' שינה הקדוש ברוך הוא עליהם מעשה בראשית והעלה מזל כימה ביום ונטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם רבי אליעזר אומר אותו היום וכו' יום שמזל כימה עולה ביום
13-20

הגרסא האמתית... שדעת ר' יהושע שביטל הקדוש ברוך הוא כח שקיעת מזל כימה לגמרי המורה על היובש, והביא המבול שהוא הפכי, להפרע מן הרשעים. וזהו ענין והעלה מזל כימה, ר"ל שגברו המים כאלו היה עולה. ור' אליעזר סבר שהיתה ההוראה השמימיית על המים לפי שכימה היה עולה, ושהקב"ה הוסיף עליו כפלי כפלים למעלה מהמנהג הטבעי להביא מבול לעולם. וזה כפי מה שפירש בגמ' מדעת רב חסדא, שבהיות מזל כימה קר ולח בטבעו, אולי יבא קפאון בקצת האידין העולים מן הארץ ולא יגברו המים, והקב"ה, כדי להוסיף בתגבורת גשמים, נטל ב' כוכבים מכימה. וענין זה שביטל כח הקור כדי שלא יקפיא האידים ונשאר הלחות בגבורתו, ובזה הביא מבול לעולם... ובין למר ובין למר נשתנו סדרי בראשית והוראות שמימיות להעניש התועים.

(רבי יצחק אברבנאל, מעייני הישועה, מעיין יב, שער ב, תמר ח)

רבי יהושע אומר אותו היום שבעה עשר באייר היה וכו' רבי אליעזר אומר אותו היום שבעה עשר במרחשון היה וכו' (יב.) חכמי ישראל מונין למבול כרבי אליעזר ולתקופה כרבי יהושע
13-יב.

...דאיתא בגמרא לר' יהושע שבעה עשר באייר היה המבול ולר' אליעזר דבתשרי נברא העולם אותו היום שבעה עשר במרחשון היה. ואיתא תנו רבנן חכמי ישראל מונין למבול כר' אליעזר ולתקופה כר' יהושע, ופירשו רש"י ותוס' למבול - לשנות העולם מונין מתשרי כר' אליעזר. ויש להבין לפי זה לשון למבול, והוה ליה לומר לשנים או לשנות עולם, ולמה תפיס לשון למבול שכבר עבר? אבל נראה... דדור המבול היו ראוים לקבלת התורה.... וכן כתוב מפורש בזוה"ק (ח"ג רטז ע"ב) דעתיד הוה משה לקבלא אורייתא בדרא דטופנא... וכתיב (בראשית ז', יב) "ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום", שהורידן ברחמים שאם ישובו יהיה גשמי ברכה כפירוש רש"י (שם), והיינו תורה כמו שאמרו בגמרא (בבא קמא יז ע"א): אין מים אלא תורה. אך כיון שלא שבו וקלקלו נעשו מים הזידונים ונשטפו, וכמו שכתוב אחר כך (בראשית ז, יז) "ויהי המבול ארבעים יום".
והיינו שבתשרי "ויהי אור", דא ראש השנה כמו שמובא בתיקונים (תיקון לו)... שאז מתחיל התחדשות בדברי תורה תורה אור עד שמיני עצרת שהוא נביעו דאורייתא כמו שמובא בתיקונים (תיקון יג), שאז נקבע אור תורה שבעל פה התחדשות בדברי תורה, ומאז הזמן ארבעים יום לקבל ההשפעה והתחדשות בדברי תורה בקביעות... וזה שאמרו חכמי ישראל מונין למבול כר' אליעזר, שאף שהעולם נברא בניסן, מכל מקום זמן השפעת דברי תורה, שהם מי המבול כשזוכין ונעשים גשמי ברכה השפעה בנביעו דאורייתא, ועל זה הזמן בחשון כר' אליעזר.

(רבי צדוק מלובלין, פרי צדיק, בראשית, לראש חודש מרחשון)

שינה הקדוש ברוך הוא עליהם מעשה בראשית
16-17

ענין המבול... ושנשתנו בו סדרי מערכות השמים, כמו שנראה מפשט הכתוב באומרו "עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחרף" כו' (בראשית ח), מכלל ששבתו כל הסדרים ההם... ובמסכת ר"ה: רבי אליעזר אומר אותו יום י"ז במרחשון היה שמזל כימה עולה ביום ומעינות מתמעטות ולפי ששנו מעשיהם שנה הקדוש ברוך הוא עליהם סדרי בראשית ונטל שני ככבים מכימה והביא מבול לעולם. רבי יהושע אומר אותו היום י"ז באייר היה שמזל כימה שוקע ביום ומעיינות מתגברים ומתוך ששנו מעשיהם כו'. הנה שלדעת שניהם נשתנו להם סדרי מערכת השמים ובטל מצבם להביא את המבול. והנה שנמשכו מהספור לפי זה שני תועלות גדולות... האחד, כדי שתתאמת אצל באי עולם פנות החדוש... כשהיה הענין הנפלא הזה לעיני נח ובניו ואשתו ונשי בניו אשר כלם כא' ראו עולם בנוי חרב ובנוי, כבר יקיימו אמת חדושו למפרע בלי שום ספק, כי אי אפשר שיביא עליו זה ההפסד הכולל רק מי שהמציאו מן האפס... והשני, להשלמת המופת משני קצותיו, כי ספור מעשה בראשית יאמתהו מצד מה שתכלול הבריאה מהמציאות והקיום אשר לכלל הנמצאות... וזה הספור יאמתהו מצד ההעדר והאפיסה אשר ישיגם, וכבר נתבאר החדוש מצד האפיסה כמו שתתבאר האפיסה מצד החדוש מלבד מה שנתברר כל אחד בפני עצמו.

(עקידת יצחק, פרשת נח, שער יג)

ונטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם
17-18

כמו שלא יצוייר שלימות כל הנמצאות בפרטיהם וכלליהם רק במציאות וקיום אלו הנמצאים העליונים כולם, שהם עיקרי העולם ויסודותיו, ואם ישוער שיפסד או יבטל אחד מהם א"א שיתקיימו... הכל הוא מקושר זה בזה ומתקיים זה עם זה... ואצל המבול אמר נטל שני ככבים מכימה והביא מבול לעולם... ככה ועל הענין הזה עצמו לא ישוער שימצא הטוב והשלימות לכל חלקי ופרטי האומה הזאת... אם לא בהיות הדברים הכוללים והעקריים אשר הם עמודי הבית... עומדים על תלם ועל קיום מציאותם, כענין האבות הראשונים והצדיקים והחסידים... ומה גם עתה בנפול מהם בתחלה אחד מהעניינים היותר עצמיים והכרחיים לשלמות צורתם ומצבם, והוא היות ראשי שבטיהם ועקר מספרם על מספר הי"ב מזלות... שבהפקד השבט יפקד זה השם המורה על הכלל... ועתה כמו כן יודיע איפה טעם רוב צערו של אבינו יעקב כל הימים אשר היה נדח נדחו ממנו... בהפקד שבט משבטיו אבל כבד הוא לו... כי ראה שבהבטל אחד מהם יתקעקע כל הבנין.

(עקידת יצחק, פרשת ויגש, שער לא)

יא: שבעה עשר במרחשון היה יום שמזל כימה עולה ביום

19-20
ובספר יצירה שמפרש ברייתא דשמואל, הרקיע הזה עשוי ככיפה דומה לאוהל הפרוסה על הארץ... ומדרום סתומה פינתו כחדר עגולה ככבשן, כדכתיב (איוב ט, ט-י) "עושה עש כסיל וכימה וחדרי תימן, עושה גדולות עד אין חקר" וגו'... וכימה וחדרי תימן שהרוחות טמונים בתוכה ומשמשין בימות הגשמים, וכן הקדוש ברוך הוא אמר לאיוב (לט, כו) "המבינתך יאבר נץ יפרוש כנפיו לתימן", כדי שתכנס הרוח הבא מן הדרום תחת כנפיו ויעמידנו ויהיה בו כח לעוף... וכן שנינו בראש השנה שכימה משמשת בימות הגשמים.

(רבי אלעזר מגרמייזא, סודי רזיי חלק א אות י)

שבעה עשר במרחשון היה יום שמזל כימה עולה ביום וכו' (יב.) והעלה מזל כימה ביום ונטל שני כוכבים והביא מבול לעולם
19-יב.

תחלת גשמי שנה מכ"א בתשרי הוא, והוא זמן ממשלתה של כימה, שכימה וכסיל הם שני ממונים המנהיגים את העולם, כסיל בימות החמה וכימה בימות הגשמים... ומנא לן דכימה מושלת בימות הגשמים? כדתניא: בשנת שש מאות שנה... אותו היום י"ז במרחשון היה יום שמזל כימה שוקע ביום ומעיינות מתמעטים, ומתוך ששינו מעשיהם שינה הקדוש ברוך הוא עליהם מעשה בראשית ונטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם. מכאן אתה למד שמזל כימה ממונה על הגשמים, ושני כוכבים הוא. והוא שכתוב "וארובות השמים נפתחו". ומהו יום שמזל כימה שוקע? כימה שוקע ביום... שכשסידר המקום ירידת גשמים לחיים על בריותיו, סדרן שיהא אדם עמל ביום וחורש וזורע ביום, לא ישטפו עליו גשמים, ובלילה הולך ונופש והגשמים באין ומשקין זריעתו, שכן מצינו בימי הורדוס בזמן שעוסקים בבנין בית המקדש ירדו להן גשמים בלילות ולמחר נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה חמה ומשכימין למלאכתן להודיע שמלאכת שמים בידיהן [תענית כג ע"א]. וכן ראוי להיות כל עת ועת, אלא מתוך שמקלקלין... דרכו של עולם שיהא מזל כימה שוקע ביום ועולה בלילה במרחשון וכסלו שהן קרויין זרע, כדי שיוכלו לחרוש ולזרוע ביום וגשמים בלילה.

(ר' יוסף טוב עלם, מובא בשיטה מקובצת, בבא מציעא קו ע"ב)


יב ע"א

ומתוך ששינו מעשיהם שינה הקדוש ברוך הוא עליהם מעשה בראשית וכו' בשלמא לרבי יהושע היינו דשינה אלא לרבי אליעזר מאי שינה כדרב חסדא דאמר רב חסדא ברותחין קלקלו וברותחין נידונו ברותחין קלקלו בעבירה

ג) ושם במהרש"ם [ח"א סי' נח] בסוף הסימן הביא מהנועם מגדים פרשת ויגש, שהוכיח דעריות חמור מהוצאת זרע לבטלה, מהך דקידושין דף י"ג ע"א דקאמר ר' יוחנן וקשין לעולם יותר מדור המבול, והרי חטא דור המבול היה בהוז"ל עיין שם. ויש לעיין בזה דנקט בפשיטות שעון דור המבול היה השחתה דהוצאת ז"ל ועל זה נענשו... ואמנם גם הלבוש שם בסי' כ"ג ס"א נקט כן לפשיטות וז"ל: וזו היא ההשחתה שעשו דור המבול... שהשחיתו את זרעם נדונו ברותחין במי המבול כי ברותחין חטאו וברותחין נדונו עיין שם. ומ"מ הך גופא דברותחין קלקלו בעבירה... תליא בפלוגתא דר"א ור"י... ורק לר"א או לר"י (כפי חילוקי הגירסאות לרש"י ולתוס' שם) קאמר כהא דרב חסדא דברותחין קלקלו וברותחין נדונו, אבל לאידך מ"ד לא.
ועיין מעשה רוקח ריש פרשת נח, שהאריך לבאר מחלוקתם דפליגי על איזה חטא נחתם גזר דינם, על זנות או על גזל, ולר"א לא נחתם גז"ד אלא על הגזל ולא היה שלום ביניהם ומתוך ששינו מעשיהם שינה הקדוש ברוך הוא מעשה בראשית וסיבב גלגל המזלות ונתבטל השלום גם למעלה בין המזלות וכו', ולר"י עיקר גז"ד על הזנות, לכך ס"ל דהשינוי היה דברותחין קלקלו וברותחין נדונו... ועכ"פ מבואר גם מדבריו דהך דר"ח לאו לכו"ע הוא.
וגם מבואר בדברי המעשה רוקח שהך דברותחין קלקלו היינו זנות, ולאו בהוז"ל, ואפשר דהיינו בעריות דידהו. ור' יוחנן קאמר להדיא בסנהדרין קח ע"א "כי השחית כל בשר דרכו על הארץ" - מלמד שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה והכל על אדם ואדם על הכל עיין שם, הרי דלא מפרש "השחית כל בשר" שהשחיתו זרעם...
אמנם ברש"י שבת דף מא ע"א (בד"ה כאילו מביא מבול לעולם): וזה קלקולו של דור המבול מוציאים ש"ז לבטלה דכתיב "כי השחית כל בשר"... ומבואר שפי' הך דברותחין קלקלו על הוז"ל. ובאדר"נ פל"ב ה"א: דבר אחר מלמד שהעריך להם הקדוש ברוך הוא וכו' כדי שידקדקו הן בעצמן ויאמרו אוי לנו וכו' וששיחתנו זרענו (מן הארץ) שנאמר "וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה" עיין שם...
ועכ"פ אין ראיה מדברי ר' יוחנן בש"ס דקידושין דעריות חמור מהוז"ל, די"ל שלדידיה לא היה שם השחתה...
ד) וביותר י"ל, דהנה במשנה למלך פ"י ממלכים ה"ז [בד"ה נחזור לענינינו] הביא מהתוס' סנהדרין דף נ"ט ע"ב בד"ה והא, דב"נ שאינו מצווה על פ"ו אינו מצווה על השחתת זרע... ומהרשב"א שם שהרמב"ן הקשה עליו... והכל לקו ע"ז במבול וכו'....
ויש לומר להתוס' דהא דלקו במבול אינו משום השחתה, דאין מוזהרין עליה, אלא כנ"ל משום עריות דידהו, או כר"י משום הרבעת בהמה וחיה, וגם רב חסדא דקאמר ברותחין קלקלו אין זה השחתה אלא עריות כנ"ל.

(שו"ת דברי יציב אבן העזר סימן לב)

והעלה מזל כימה ביום וכו' ברותחין קלקלו וברותחין נידונו

יש לפרש ע"פ מ"ש פרק הרואה: אלמלא חמה של כסיל לא נתקיים עולם מפני צינה של כימה כו'. וזה שאמרו ששינה מעשה בראשית לדונם ברותחין ע"י מזל כימה שטבעו קר.

(מהרש"א, חידושי אגדות, סנהדרין קח ע"א)

ברותחין קלקלו וברותחין נידונו

[כל האוחז באמתו ומשתין] כאילו מביא מבול - שעבירה זו היתה בידם, דכתיב (בראשית ו) "כי השחית כל בשר", ואמרו: ברותחין קלקלו.

(רש"י, נדה יג ע"א)

ברותחין קלקלו וברותחין נידונו

ויונתן תרגם פסוק זה על דור המבול ועל דור הפלגה, רוצה לומר אלה הדורות שלא היו מכירים בו והיו מדמים שאין אלוה בעולם, "עמד" והראה להם כי הוא אדון הכל ומשגיח בכל. ור"ל במלת "וימודד" - שמדד להם מדה כנגד מדה, כמו שאמרו רז"ל ברותחים קלקלו וברותחים נדונו.

(רד"ק חבקוק פרק ג פסוק ו)

ברותחין קלקלו וברותחין נידונו

יש לשאול, מאי שנא שהביא הקדוש ברוך הוא מבול יותר משאר מכות? רז"ל אמרו: ברותחין קלקלו וברותחין נדונו.

(דעת זקנים מבעלי התוספות, בראשית פרק ז פסוק ו)

ברותחין קלקלו וברותחין נידונו

"וכפרת אותה מבית ומחוץ בכפר" - וקשה הא אמרי' בחלק ברותחין קלקלו וברותחין נדונו, וא"כ היאך מתקיים הזפת, הרי היה נמוח במים רותחים? ותי' הר"ר אליקים שלא היו רותחין כל כך. וי"א שהיו המים צוננין סמוך לתיבה, דאם לא כן [למה] לא מת עוג [זבחים קיג ע"ב]... וקשיא, כי איך היו המים קרים במקום אחד ורותחין במקום אחר? ומ"מ יש להקשות למה לא מת עוג מלך הבשן? וי"ל שלפי גדלו היה רב נצחו והיה לו כח לסבול המים.

(ריב"א, בראשית פרק ו פסוק יד)

ברותחין קלקלו וברותחין נידונו

על ש"ז שאדם מוציא בעבירה, כששב יש לו להורות שישב בקרח במים, לפי שאמרו: כל האוחז באמה ומשתין כאלו מביא מבול לעולם [נדה יג ע"א]... שהרי דור המבול חטאו בש"ז לכך נידונו ברותחין. ואין לומר כיון שברותחין קלקלו וברותחין נדונו א"כ השב מאותו עון כן יעשה לו [שיש במים רותחים], שכיון שמעצמו משים על לב ושואל תשובה, אין להורות לו שימית עצמו, וכתיב (עמוס ה, ד): "דרשוני וחיו". אלא ישב במים קרים.

(ספר חסידים, סימן קסז)

ברותחין קלקלו וברותחין נידונו

["עצי גפר"] ולמה ממין זה, על שם גפרית [רש"י]. שכבר דרשו רבותינו ז"ל... ברותחין קלקלו וברותחין נדונו... ורתיחתן זו אינה אלא מן הגפרית.

(רבי אליהו מזרחי, בראשית פרק ו פסוק יד)

ברותחין קלקלו וברותחין נידונו

"ויבא הפליט" - זה עוג שפלט מן המבול [רש"י]. קשה, איך נמלט, שאעפ"י שהיה גדול הקומה הנה כתוב "חמש עשרה אמה גברו המים על ראשי ההרים", והיו רותחין, כדאמר בגמ' ברותחין קלקלו וברותחים נדונו, ואיך לא נכוה בחמימותן? וי"ל שלפי גדלו היה גם כחו עצום והיה בו כח וטבע חזק לסבול חמימות המים ורתיחתן, וגם כי היה מזרע הנפילים דהיינו מלאכים שנפלו מן השמים, והיה חזק ותקיף.

(רבי עובדיה מברטנורא, עמר נקא, בראשית פרק יד, פסוק יג)

ברותחין קלקלו וברותחין נידונו

האיש הזה, שלש שנים שנה אחר שנה הכעיס תמרורים. יגלה ג' גליות לג' מקומות שנה אחר שנה, גלות על ש"ד, גלות על ע"ז, גלות על ג"ע... שנה ראשונה יתמרר על דמי' אשר שפך... שנייה יתמרר על ג"ע, ויסגף עצמו בשק שעל בשרו וחרולים, תחת כבודו יקוד כיקוד אש, לפי שאמרו בדור המבול ברותחין קלקלו וברותחין נידונו, ועברות אלו קשין לעולם מדור המבול.

(שו"ת מהרי"ט חלק ב אורח חיים סימן ח)

ברותחין קלקלו וברותחין נידונו

...שעיקר התחלת מי המבול היה בעבור הזנות, כמו שאמר "ויראו בני האלהים את בנות האדם" וגו'... וטעמו של דבר, לפי שעל ידי הזנות חיללו קדושת שם של י-ה המתווך בין איש לאשה, ובהתחלק מהם יו"ד ה"א, נשאר אש ואש, כמו שנאמר (איוב לא, יב) "כי אש היא עד אבדון תאכל". וזה שאמרו חז"ל ברותחין קלקלו וברותחין נדונו, כי הם הציתו את האש בעצמם.

(כלי יקר, בראשית פרק ו פסוק טו)

ברותחין קלקלו וברותחין נידונו

...דכל חטאי האדם יש להן ד' סבות (א) ע"י תאות הארציות, כדור המבול, דאף שלא נחתם גז"ד רק על הגזל, זה היה רק ממלא סאתן, אבל עיקר חטאתם היה מפני שנבלעו בבולמס התאוה, כמ"ש הכתוב "ויראו בני אלהים את בנות האדם", ר"ל בני שת שנולד בדמות וצלם אלהים ראו והזדווגו לבנות קין זרע ארור, שהיו יושבי ארץ נוד במדברות וגוזלים לעוברים ושבים, וע"י הזדווגם להם למדו בני שת מהן לעשות כמעשיהן [כבמעשה פעור], נמצא כי סבת השחתתם היה תאות המשגל. וכן כתוב "כי השחית כל בשר דרכו", דהיינו דבר ערוה. וגם החמס שבכפיהם היה למען התאוה, למען אכול ושתות, והיינו דאמרי' ברותחין קלקלו, היינו רתיחות הדם, ברותחין נדונו.

(תפארת ישראל, בבא מציעא, פרק ד, בועז, אות א)

ברותחין קלקלו וברותחין נידונו

...שזה האיש יש לו טענה... מפני מה אסור להוציא זרע לבטלה? שמא באותה טיפה נולד ילד, והנה זה האיש אינו ראוי להוליד מטיפות זרעו ילדים, מפני שאינו יכול לשמש מחמת עקימת הגיד שלו, ונמצא זרע שלו אינו חשוב לכלום. עכ"ד. הנה דברים אלו הם אינם טענה... ומקרא מלא דבר הכתוב בדור המבול בפרשת נח, דכתיב "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ", ובודאי בכל בשר איכא כמה וכמה בבני אדם ובשאר בריות שאין ראוים להוליד, ומפרש הכתוב כי האלהים השחית העולם ואת כל בריות שבו בעבור עון השחתת זרע, וכך קבלו חז"ל דהמבול היה בעבור עון זה של השחתת זרע לבטלה, ולכן ברותחין קלקלו וברותחין נדונו.

(שו"ת רב פעלים חלק ג אבן העזר סימן ב)

ברותחין קלקלו וברותחין נידונו

ג)... כתבו [תוס'] מפורש בסנהדרין (נט ע"ב) (ד"ה והא) דבן נח שאינו מצווה על מצות פו"ר אינו מצווה ג"כ על השחתת זרע. ולכאורה דברי התוס' מרפסין איגרי, איך יתכן לומר דב"נ אינו מצווה על השח"ז, הלא דור המבול יוכיח, שהשחיתו התעיבו עלילה בזה ונענשו ע"ז, כמו דאיתא בכמה דוכתין ברותחין קלקלו וברותחין נדונו, ואם לא היו מצווין ע"ז איך נענשו?... ולפי הנראה מדברי הרמב"ן בחדושי רשב"א נדה [יג ע"ב] שהבאתי הרגיש בזה בקושיתו על ר"ת ז"ל דס"ל דאין הנשים מצווין על השחתת זרע, שהרי הכל לקו ע"ז בדור המבול...
ד) אולם לענ"ד... הקושיא מהנשים שלקו בדור המבול - לא ידעתי מנא לן שהנשים לקו על חטא זה דוקא? הלא חז"ל אמרו בסנהדרין (קח ע"א) דלא נחתם גז"ד של דור המבול רק על החמס, א"כ מאן מפיס ומי יאמר לנו שהנשים נענשו על עון זה דוקא, דילמא משום מעשי שוד חמס ורצח שפלסו בארץ וע"ז נדונו.
ואם מפאת הקושיא דהא ב"נ לא נצטוו על פו"ר... כבר האריך המל"מ שם [הלכות מלכים פ"י ה"ז] להוכיח... דמאי דאמרינן דפו"ר לא ניתנה לב"נ הוא דוקא אחר מתן תורה, דאז ניטלה מצוה זו מב"נ וניתנה לישראל הואיל ולא נשנית בסיני, אבל קודם מתן תורה ודאי נצטוו גם ב"נ ע"ז ומחוייבים היו במצוה זו מימות אדם הראשון שהוא הוא שנצטווה ע"ז... מעתה נכונים דברי התוס' דדור המבול וער ואונן שפיר נענשו על השחתת זרע, משום דקודם מתן תורה גם ב"נ נצטוו על פו"ר וממילא היו מצווין על השחתת זרע דהא בהא תליא.

(רבי חנוך הניך אייגש, מרחשת חלק ב, סימן ט, ענף ז, אותיות ג-ד)

ברותחין קלקלו וברותחין נידונו

ובירושלמי פ' חלק ובמדרש רבה ילפי שהיו המים רותחים מפסוק דאיוב ו "בעת יזרבו נצמתו בחמו נדעכו ממקומם", אל תקרא "בחומו" אלא בחמימו [וכל הפרשה ההיא נדרשת על ענין המבול יעו"ש]. ומה דלא ניחא להו לילף... כמו בבבלי, י"ל שלשיטתם אזלי, דס"ל דהמים היורדין מלמעלה היו רותחין ולא מי התהום, וזה מוכח רק מפסוק דאיוב דכתיב בי' "ידעכו ממקומם", אבל בבבלי ס"ל דהמים התחתונים נעשו רותחין, וזה נלמד מפסוק שלפנינו.

(תורה תמימה, בראשית פרק ח, הערה א)

יב. ברותחין קלקלו וברותחין נידונו

ומה שהקשו הראשונים לשיטת ר"ת [שאשה מותרת בהשחתת זרע], דעל כרחך איכא עונש, מדנענשו הנשים בדור המבול בזה - לענ"ד גם בזה י"ל דודאי בדור המבול לא הי' חטא זה דהשחתת זרע לבד, שהרי דרשינן מקראי שחטאו בע"ז וגזל ובעריות, רק שילפינן שבחטא זה ג"כ חטאו מדרשה ברותחין קלקלו וברותחין נדונו, ודלמא באמת דין זה ברותחין לא הי' רק באנשים שחטאו גם בהשחתת זרע, ונשים נענשו על שאר עבירות שנמחו מן הארץ אבל ברותחין באמת לא נדונו.

(ערוך לנר נדה יג ע"א)

יב. ברותחין קלקלו וברותחין נידונו

אמאי הביא הקדוש ברוך הוא מבול לעולם ולא דן אותם בדבר אחר? אלא כמו שמבואר בדברי רז"ל דברותחין קלקלו וברותחין נידונו, משו' דכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה.

(רבי אברהם ענתיבי, שו"ת מר ואהלות יורה דעה סימן ט)

יב. ברותחין קלקלו וברותחין נידונו

ו)... היתר ר"ת דכיון דאיהי לא מיפקדא אפו"ר אינה מוזהרת שלא להשחית זרע...
ז) אך רש"י ע"כ לית לי' האי כללא, שהרי בנדה (י"ג ע"א) בהא דכל האוחז באמה ומשתין כאלו מביא מבול לעולם, פירש רש"י שעבירה זו היתה בידם דכתיב "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" ואמרו ברותחין קלקלו, והא קודם המבול עוד לא הי' מצווין בפו"ר, דפו"ר דכתיב גבי אדם היא לברכה... ואעפ"כ נענשו על הוצאת זרע לבטלה. ולתוס' צריך לפרש ברותחין קלקלו - בעריות הנאסרות לב"נ, והיינו דקאמר בעבירה, כהא דש"ס ר"ה (י"ז ע"א) פושעי או"ה בגופן בעבירה, ופירשו תוס' בעריות שב"נ מוזהר בהם...
ח) אך במל"מ פרק י מהלכות מלכים הלכה ז' תפס בפשיטות דאדה"ר נצטוה על פו"ר... וא"כ אין ראי' מדהי' נענשו קודם המבול על השחתת זרע דאיסור השחתת זרע אף למי שאינו מצווה על פו"ר.

(שו"ת אבני נזר אבן העזר סימן עט)

חכמי ישראל מונין למבול כרבי אליעזר ולתקופה כרבי יהושע

אמרו בראש השנה דף יב דחכמי ישראל מונין למבול כרבי אליעזר ולתקופה כרבי יהושע, וביאר רש"י... מונין שנות נח ובריאת עולם ושנות הדורות כרבי אליעזר [וכו']. על כרחך דבאמת אנן קיימא לן כרבי יהושע, אלא אפילו הכי מונין למבול ולבריאת העולם ולשנות הדורות כרבי אליעזר משום דתשרי ראש השנה לשנים, עיין שם ברש"י.
וזה גופיה תימה וטעמא בעי, למה תשרי ראש השנה לשנים, כיון דבניסן נברא העולם. ותוס' כתבו הטעם משום דאז עלה במחשבה, כן כתבו בראש השנה... [כז ע"א ד"ה כמאן]. ונראה לפענ"ד הביאור, שיש שתי הנהגות, הנהגות הטבעיית והנהגה ההשגחיית, כמו שכתב הבעל עקידה [בראשית שער טו]. והנהגה הטבעיית היא על ידי הבריאה, והנהגה ההשגחיית היא על ידי התורה ועל ידי ישראל המקיימים התורה. ועיקר קיום התורה הוא בגוף ובנפש דהיינו במחשבה ובשכל, שהרבה מצות אי אפשר לקיים אלא במחשבה, והיינו דאמר קרא 'בראשית ברא אלקים', ומפרש התרגום [ירושלמי] 'בחכמתא', וזה הוא כדי שלא יטעו דהעולם כמנהגו נוהג. ולכך הסכימו חכמי ישראל שלא למנות השנים מניסן שבו נברא העולם, שעל ידי זה יטעו לומר דהעולם כמנהגו נוהג, ובאמת כי העולם נוהג בהנהגה השגחיית. ולכך קבע הקדוש ברוך הוא ראש השנה ליום הדין על כל השנה. ומרומז גם כן בתורה בפסוק 'עיני ה' אלקיך בה מ'רשית בלא א' השנה עד אחרית השנה' [דברים יא, יב], דמרומז שם 'תשרי', כמובא בספרים שאז הוא עת רצון לסליחה ומחילה, וכמו שדרשו [לקמן יח ע"א] על פסוק 'דרשו ה' בהמצאו'. על כל פנים השי"ת קבע מנין השנים על פי הנהגה השגחיית לדעת חכמי ישראל המאמינים בזה, והחדשים והתקופה שהם מעת הבריאה והנהגה הטבעיית, וכאילו אנו בני ישראל נבראנו אז מחדש על ידי הנהגה ההשגחיית מיציאת מצרים. ועל כל פנים מבואר דהשנים אנו מונין מתשרי, ואז נגמר גזר הדין על כל השנה, וביום ההוא תלויים כל הענינים של כל השנה, והוא ענין המעמיד של כל השנה והכל הולך בתר המעמיד.

(שו"ת מהר"ם שיק אורח חיים סימן קפד)

יב. חכמי ישראל מונין למבול כרבי אליעזר ולתקופה כרבי יהושע

החודש הזה מצד עצמו איננו ראש חדשים, כי מאשר הגלגל עגול מתנועע בתנועה סיבובית, לא יתכן שיהיה נאמר לחלק ממנו ראש ולא סוף... לכן אמר "החדש הזה לכם", עם היותו שאיננו ראוי מצד עצמו שיהיה ראש חדשים, לכם ראוי שיהיה ראש, אחר שנגאלתם בו ושהתחילה לכם בו התורה. כי כל מניננו ראוי שיהיו נוסדים על שרשי התורה לא כפי המנהג הטבעי, כי אין עניננו נוהג כפי הענין הטבעי, אבל כולו כפי הגמול והעונש.
ומזה הטעם בעצמו הוא מה שאנחנו מונין לבריאת העולם מתשרי, אם היות ההלכה כר' יהושע שבניסן נברא העולם, אמרו בפרק קמא דראש השנה חכמי ישראל מונין למבול כר' אליעזר ולתקופה כר' יהושע. [והטעם שמונין לתקופה כר' יהושע], לפי שבניסן נברא העולם, ועם כל זה מונין למבול כר' אליעזר, כלומר [מונין] לשנות הדורות [מתשרי], וצריך טעם למה. והתשובה בזה, כי מאשר העולם נידון בתשרי, אין ראוי שיהיה מנין שניו כפי ההיקפים שהקיף ושב אל נקודה אחת כפי מנין השנים, כי זה המנין אמנם יהיה כפי טבעו שיתחייב שובו לנקודתו הראשונה בסוף השנה, וקיומו אינו כפי טבעו רק כפי משפטו, לכן ראוי שיהיה מתשרי לתשרי, כי כאשר נשלם ההיקף מתשרי לתשרי, ידענו כי מתשרי שעבר חויב כפי המשפט שימשך עד תשרי אחר, ונמצא מנינו לשנים כפי שרש האמונה המקובל, לא כמו שהוא מניננו לחדשים.

(דרשות הר"ן דרוש ג)

יב. חכמי ישראל מונין למבול כרבי אליעזר ולתקופה כרבי יהושע

תדע שהתוס' [לקמן כז ע"א] הקשו ר"א הקליר יסד בפיוט ר"ה "אופד מאז לשפט היום", משמע דאדם נברא בר"ה שהוא ר"ח תשרי, ובפיוט של חג הפסח יסד "עתותי קיץ וחורף בניסן נברא", והיינו כר"י דבניסן נברא העולם... אבל צריך להבין ג"כ מ"ש בגמ' דמונין לשנים ושנות אדם מתשרי כר"א, אבל לתקופה מונין מניסן. ויש להבין בממה נפשך, אי בתשרי נברא, ימנו הכל מתשרי, ואי בניסן, ימנו הכל מניסן?
אבל הענין כך, כי בודאי הענין מה שאמרו דבתחילת הבריאה בניסן או בתשרי, הכוונה אי תליית המאורות היתה בראש מזל טלה או בראש מזל מאזנים. ומבואר במדרש רבה פ' בראשית [פרשה י, ד] כי קודם חטא אדה"ר היו המאורות גלגלים הולכים במהירות למאוד, ואח"כ הולכים במתינות למאוד בקלקול החטא. ובזה יובן, כי המאורות נתלו בתחלת ליל ד' במזל טלה, כי הוא ראש למזלות, ולכן ניסן ראשון לחדשים, וגם ראוי שבו יתחילו המאורות להלך ומשם יקחו דרכם, אך מיהרו לסבב גלגל המזלות בהלוכן ממערב למזרח, עד שכאשר הגיע יום הששי אחר חצות הגיעו המאורות למזל מאזנים שהוא תשרי. ובזה יובן כי לתקופה, שהוא תחלת מנין תליית המאורות, מונין מניסן, וכן יסד הקליר "עתותי קיץ וחורף", שהוא תלוי בסיבוב מזלות בניסן נעשו, כי שם תליית המאורות, אבל אדם שהיה ביום ו' היה בתשרי, כי כבר הגיעה בו ביום החמה למאזנים וכן לבנה, ולכך לשנות אדם מונין מתשרי, כי באמת היה ביום ו' תשרי, כי החמה והלבנה הגיעו למאזנים, וכן יסד הקליר (פייט לר"ה) "אופד מאז לשפט היום", כי זה נעשה בתשרי ביום ו'.

(יערות דבש, חלק א, דרוש א)

יב. חכמי ישראל מונין למבול כרבי אליעזר ולתקופה כרבי יהושע

...דברי המדרש בראשית [רבה פרשה כב, ד]... למ"ד בניסן נברא העולם, נולד הבל בפסח ועשה עד עצרת, למ"ד בתשרי, נולד בחג ועשה עד חנוכה, ולדברי הכל לא היה להבל בעולם רק חמשים יום. ותמה היפה תואר וכל המפרשים, למ"ד בתשרי נברא העולם שעשה הבל קיום עד חנוכה, הרי חי קרוב לנ"ד יום, ואפילו נימא שבחג עצמו נולד... אבל הדברים מובנים בשנבין... מ"ש תוספות [לקמן כז ע"א ד"ה כמאן] מר"ת על הפייט הקלירי שיסד במוסף יום א' דפסח בפייט הטל: "עתותי קיץ וחורף בניסן נבראו", וא"כ ס"ל כר' יהושע דבניסן נברא העולם, ובפיוט מוסף ר"ה יסד דאדם הראשון נברא בראש השנה ונידון בו, כמ"ש "אופד מאז לשפט היום"... ונראה דגם יש לדקדק, למה מונין התקופה מניסן, וגם ניסן ראשון לחדשים, ולבריאת אדם מתשרי, כדאמרינן לשנים כר' אליעזר מתשרי, ממה נפשך, אם תשרי ראשון לשנים, יהיה גם ראשון לחדשים?
אבל יובן, כי מה שאומרים הבריאה בניסן או בתשרי, הכונה תליית המאורות חמה ולבנה, אם היתה תלייתן מכוונת נגד מזל טלה, ומאז התחילו להלך משם למזלות צפוניות שור וכו', והוא התחלת הקיץ, או שנתלו מכוון נגד מזל מאזנים, ומשם התחילו להלך נגד מזלות דרומיות, שהוא התחלת חדשי חורף, וזהו פשוט. והנה הא שיש מן מהלך מזל טלה עד מזל מאזנים קפ"ג יום במהלך החמה הוא לפי מתינות מהלך החמה, שאינה הולכת ביום רק מעלה אחת, וכל מזל ל' מעלות, וששה מזלות ק"פ מעלות, ואילו הלכו במהירות, לא היה צריך זמן כ"כ.
ומבואר ברבה בראשית [בראשית רבה פרשה י, ד]... עד שלא חטא אדם הראשון, היו המזלות מהלכין דרך קצרה במהירות, משחטא, היו מהלכין דרך ארוכה ובמתינות וכו' ע"ש. וא"כ כשתלה ה' המאורות במזל טלה, בתחילת ליל ד' תלאן ה' יתברך, כי כך ראוי לתלותן במזל טלה, היותו ראשון לכל מזלות... רק אז קודם החטא הלכו במהירות למאוד, ולכך מתחילת ליל דלי"ת - שנתלו בליל ד' נגד מזל טלה - מיהרו להלך ממזל למזל, עד שביום ו' בבקר כבר היתה החמה במזל מאזנים, ואז היתה תקופה ומולד תשרי, כי עמדו חמה ולבנה נגד מזל מאזנים, כי בזמן מועט כזה מיהרו להלך מן טלה עד מאזנים, ובו ביום נברא אדם, ולכך במזל ניסן, שהוא טלה, נתלו המאורות, שהוא ראשון לחדשים. אבל אדם שנברא ביום ו', היה בתשרי, כי אז היו המאורות במזל מאזנים שהוא תשרי. וכן יסד הקלירי "עתותי קיץ וחורף בניסן נבראו", כי העתים וזמנים מתחלפים תלוים במהלך המאורות בהילוך המזלות, והיה במזל טלה התחלתם, ולכך אמר בניסן נבראו. אבל בריאת אדם היתה בתשרי, ולכך במוסף ראש השנה שדיבר מענין בריאת אדם הראשון, דיבר הכל מתשרי, כי בריאתו היתה בתשרי, וכבר הלכו אלו מאורות מניסן לתשרי...
ובזו תבין המדרש הנ"ל, כי כבר אמרו המפרשים כי לכך אמר המדרש כי נולד הבל בפסח או בחג, כי הבל נולד אח"כ, ובלידת קין ותאומתו צריך להמתין אדם שבועיים כלדת נקבה, כי שמרו אף קודם מתן תורה שמירות כאלו... לכך נולדו הבל ותאומתו אח"כ, בכלות י"ד ימים, שהם פסח או חג. והנה אם מתחלת ליל ד' עד יום ו' בבוקר ב' שעות ביום, הלכה חמה מתחלת טלה עד מאזנים, א"כ הלכה בס"ב שעות ששה מעלות, וא"כ הלכה קרוב לעשר שעות מזל אחד, א"כ ביום ו' בבוקר שעה ב' ביום, שהיתה החמה במזל תשרי, ומאורות לא נשתנו מהלכן המהיר עד בכלות יום הששי... א"כ עוד יום גדול עשר שעות שהלכו במהירות כמקדם, א"כ הלכו כל מזל שלם, ובעת ערב כבר היתה החמה במזל חשוון, שהוא עקרב, וא"כ ט"ו ימים אח"כ שנולד הבל, כבר היה ט"ו חשוון, והיה אז חג בט"ו חשוון, כי חמה היתה במזל עקרב... וא"כ, דבט"ו בחשון נולד הבל, א"כ עד כ"ד כסליו עד בכלל מ' יום, ומקץ ימים דהיינו ימי חנוכה שהוא ח' יום, והיינו מ"ח יום, וביום שלאחריו נהרג, היינו מ"ט יום, ולכך אמרו שלא עשה הבל קיום בעולם יותר מחמשים יום.

(יערות דבש, חלק א, דרוש טו)

חכמי ישראל מונין למבול כרבי אליעזר ולתקופה כרבי יהושע חכמי אומות העולם מונין אף למבול כרבי יהושע

ידוע הוא מדברי האריז"ל שבניסן נברא העולם ובתשרי עלה במחשבה להבראות. וה' יתברך האציל בעצמו המדות שיהיה לו תענוג ושעשועים ממעשה ישראל, כדי שעל ידי זה יהיה בריאת עולם, וזה נקרא 'אצילות'... לשון 'אצילות' הוא לשון אצלו, כלומר שהאציל אצלו אלו המדות שיהיה לו שעשועים מישראל. וזה היה בתשרי, ואחר כך היה בריאת עולם וזה היה בניסן. והנה ה' יתברך האציל בעצמו שיהיה מעשה התחתונים עולים למעלה לעשות רשימה, כאשר יעשו למטה כן יהיה הרשימה למעלה, הן לטוב במעשים הטובים שעושים למטה להתעורר הטוב עליהם מלמעלה, הן להיפך חס ושלום לרעה, במעשים הרעים שעושים להתעורר מלמעלה ולשלם להם כגמולם כרוע מעלליהם.
ובאמת זה המדה אשר מעשה התחתונים יעשו רושם למעלה במעשיהם זה היה גם כן בתשרי. והנה אימתי נראה זה בעולם התחתון לטוב? נראה בשעת יציאת מצרים, שמעשה התחתונים בטוב עשה רושם למעלה. וכן נראה זה המדה במבול, ממעשיהם הרעים התעוררו עליהם מלמעלה לשלם להם כרוע מעלליהם, ומן המדה הרעה הוא קל וחומר לטוב שעושה הרושם למעלה, כי מדה טובה היא מרובה כו' (יומא עו ע"א), וכאשר מבואר לעיל, כי זה המדה אשר מעשה התחתונים יעשו רושם למעלה נאצל אצל הבורא יתברך בתשרי. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל ישראל מונין למבול, דהיינו עולם אצילות אשר האציל ה' יתברך בעצמו שמעשה התחתונים יעשו כו', זה היה בתשרי, ולתקופה, היינו בריאת עולם עצמו, מניסן. והאפיקורסין ימח שמם, אשר אינם מאמינים בזה שהאציל הבורא יתברך שמו זה המדה אצלו שמעשה התחתונים יעשו כו', כדי להפרע להם כמעשיהם, מונין אף למבול כרבי יהושע מניסן.

(רבי לוי יצחק מברדיטשב, קדושת לוי, ליקוטים)

חכמי ישראל מונין למבול כרבי אליעזר ולתקופה כרבי יהושע חכמי אומות העולם מונין אף למבול כרבי יהושע

ואמרו בגמרא דחכמי ישראל מונין למבול מתשרי ולתקופות מניסן וחכמי אומות העולם מונין גם למבול מניסן. ומה חכמה שייך בענין זה? וגם מה שאמרו למבול ולא "לשנים". אבל הכוונה דשורש חכמת אומות העולם דמברכין גם כן מחכמתו לבריותיו [ברכות נח ע"א] שהוא נמשך מחכמתו יתברך, כמו שאמרו (מגילה טז ע"א): כל האומר דבר חכמה אפילו באומות העולם וכו'... וחכמה הוא הכרת האמת. ובלעם ראש לחכמי אומות העולם הכיר האמת במעלת ישראל כמפורש בנבואותיו, ועם כל זה אמר "הנני הולך לעמי" ולא נמשך אחריהם להתגייר, כי עצמותו אין כן. ועל כן אמרו "מחכמתו לבריותיו"... מה שאין כן בחכמי ישראל נאמר "ליראיו", כי ראשית חכמה דישראל הוא יראת ה', דעל ידי החכמה שמכיר מציאות ה' יתברך הוא בא ליראה, כמו שכתב רמב"ם (ריש פרק ב' מיסודי התורה הלכה ב)...
וזהו מונין למבול מניסן, כי המבול הוא השחתת העולם בעבור החטאים. ומצד חכמת ישראל הוא נמנה מתשרי, דרצה לומר שהיה מצד מדת הדין, כי אז לא היה עדיין ישראל שעלו במחשבה שהם יכולין לעלות למחשבה דמדת הדין להמתיקה לרחמים, וכאמרם ז"ל (זוהר ח"א סז ע"ב) דנקראו "מי נח" שלא התפלל, כי אילו התפלל, נענה, דהתפילה הוא שורש כנסת ישראל כנזכר, והיה מתעורר שורש ישראל דיכולים להפך הרע לטוב ומבררים דאין רע.
וזהו ענין מנין שנות הבריאה מתשרי שהוא המחשבה, דהם מקדשי לזמנים כפי המחשבה, ועל כן המולדות שהוא קביעות חודשי הלבנה מונין לבהר"ד (רמב"ם הלכות קידוש החודש פרק ו הלכה ח) שהוא כמאן דאמר בתשרי נברא העולם כנודע בחשבון העיבור. ותקופות דחמה מונין מניסן, שאז היה התגלות הבריאה דלבנה מקבלת מחמה, ואז הוא כח החמה. וישראל ניתן להם אותו חודש לקידוש הלבנה, שגם היא בתחילת המחשבה אור גדול וכן לעתיד, דמצד המחשבה שניהם מאורות גדולים, רק מצד המעשה נתקטנה כי בעולם הזה מאן דאכיל דלאו דיליה בהית וכו' (ירושלמי ערלה פרק א הלכה ג), והיראה הוא הבושה כמו שאמרו בנדרים (כ ע"א), וזהו מדת ישראל ביישנים שלא נמצא באומות העולם. ועל ידי ההתקטנות, ישראל מקדשי לזמנים, דבתורה שבעל פה עיקר הקידוש נקבע על תשרי בראש השנה, כי זהו עיקר כוחם, דמגיעים בקדושתם עד שורש המחשבה להיות מונין שנת לבנה מתשרי, דהוא שורש המחשבה דשניהם מאורות גדולים.
וזה כל חכמת חכמי ישראל בתורה שבעל פה, לידבק בחכמתו ומחשבתו יתברך, דעל ידי זה נעשה גם חכמתם תורה. וזה אינו בחכמי אומות העולם, דכל חכמתם שמכירים שזה רע וזה טוב, אבל חושבים דלרע אין תקנה, דכן הוא מצד החכמה לבד, כמאמרם ז"ל בירושלמי (מכות פרק ב הלכה ו)... שאלו לחכמה וכו' אמר חטאים תרדף רעה וכו'. ועל כן מונין למבול מניסן, שזהו השגת חכמתם, דגם מצד מדת הדין לא היה אפשר בלא מבול חס ושלום, כי החטא מושך בהכרח אחריו העונש. וסוברים דאי אפשר להשתנות כלל ממה שהוא, דעל כן לא נשתנה בלעם אף דידע שזה תכלית הרע... וזה חכמת אומות העולם, להפריד הידיעה מבחירה, שהוא חמה מלבנה שהוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, דנעשה רק על ידי ישראל, "ולא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום". כי עיקר המשפט דה' יתברך הוא להמציא עצות לתקן כל דבר, כי הוא חפץ לצדק בריותיו.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות נא)

יב. חכמי ישראל מונין למבול כרבי אליעזר ולתקופה כרבי יהושע חכמי אומות העולם מונין אף למבול כרבי יהושע

ונראה דזה טעם תשרי ר"ה לשנים, אף למ"ד בניסן נברא העולם, והי' לכאורה יותר נאות שיהי' ניסן ר"ה, מה גם שבניסן הוא זמן הפרחת הטבע. אבל בא להורות על העיקר הזה, שאף שהוא זמן השלמת גידול הפירות ושמעתה מתחילים ימות הגשמים שהם זמן שביתת הטבע, והם אחרית השנה, אחרית זו איננה אחרית בהחלט, אלא מאז מתחילים הגשמים והכנה על הפרחת הטבע להבא, ואין זה אחרית אלא ראשית, כי האחרית היא שבה אל ה' יתברך, ואז הוא זמן עבודת ירחא שביעאה שופר, כיפור, סוכה, לולב, ערבה, ניסוך המים.
ולפי האמור יתבארו דברי הש"ס ר"ה חכמי ישראל מונין למבול כר"א ולתקופה כר"י, חכמי אומה"ע מונין אף למבול כר"י. וברש"י: כר"א - מונין שנות נח ובריאת העולם ושנות הדורות כר"א מונין מתשרי תחילת השנים, ולא משום דס"ל בתשרי נברא העולם אלא דתשרי ר"ה לשנים וכו' ואומה"ע מונין אף למבול כר"י כלומר למנין שנות הדורות מתחילין מניסן למנות. ולכאורה אינו מובן טעם חכמי ישראל, דמאחר דלא סבירא להו בתשרי נברא העולם אלא בניסן, למה לא נמנה שנות הדורות מניסן? אך לפי דרכנו יובנו הדברים, כי אומה"ע, שהאחרית שלהם היא אחרית בהחלט, על כן אין להתחיל ר"ה אלא מניסן, זמן התחלת פריחת הטבע, שבתשרי אין בו התחלה לדידהו. אבל ישראל, שהאחרית שלהם הוא ה' יתברך, א"כ היא התחלה יותר נכבדת מהתחלת ניסן שהוא רק פריחת הטבע.

(שם משמואל, פרשת כי תבוא שנת תרעו)

חכמי ישראל מונין למבול כרבי אליעזר ולתקופה כרבי יהושע חכמי אומות העולם מונין אף למבול כרבי יהושע

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לעיל י ע"ב בשם מאור ושמש]


יב ע"ב

מה נחלה אין לה הפסק
14-15

"ונחלתנו" - ביקש עוד אשר מדה זו של שידוד המדות יהיה בנחלה אשר אין לה הפסק לעולם, כדאיתא בר"ה דף יב: מה נחלה שאין לה הפסק לעולם, וכן בב"ב דף קכט ירושה אין לה הפסק... ומדה זו של נחלה אינה מתבקשת אלא בעת שאין הדור ראוי מצד עצמם, מכ"מ מצד ירושה ונחלה היא אתם, כך ביקש שגם לדורות הבאים שלא יזכו באמת למדה זו בתמידות כמו בימי אותו הדור, מכ"מ בעת הצורך הגדול, שהוא בשעה שיש לחוש לכיליון ח"ו, יגיעו לירושה זו של שידוד המדת הדין.
עוד נכלל בבקשת "ונחלתנו", שאתה תקח אותנו לנחלה, מש"ה אי אפשר לכלות אותנו, כמו שאדם שיש לו נחלה, אפילו אינו מוצאה יפה, עושה כל השתדלות להשביחה כל האפשר רק שתהיה נחלתו קיימת, כך יהיה ישראל נחשב נחלת ה' שאין לה הפסק לעולם.

(העמק דבר, שמות פרק לד, ט)

מה נחלה אין לה הפסק
14-15

במדרש: "אחור וקדם צרתני" - זכה אדם נוחל ב' עולמות... ולפי חוזק הדעת שבאדם למאס בעוה"ז ולהיות מעשי העוה"ז נמאסים אצלו לעשותן רק כלאחר יד, זה פי' "אחור וקדם", שיהי' האדם ישר, ובזה מבדיל בין טוב לרע ועושה תורתו קבע ומלאכתו בעוה"ז עראי... שצריך להיות שונא בעצם כל הדברים המעבירים את האדם מרצון קונו, ובזה נשאר זך ומוציא יקר מזולל ונוחל ב' עולמות, כי נחלה היא שאין לה הפסק, והבלי עולם הם רק לפי שעה, אבל מי שנוהג בהם בקדושה מעלה הנצוצות מהם להיות בכלל נחלה.

(שפת אמת, פרשת תזריע שנת תרנו)

מה נחלה אין לה הפסק
14-15

מצות ביכורים הוא להתדבק בכח הראשית, כמ"ש "ראשית בכורי אדמתך תביא" כו'... וע"י הבאת הביכורים לבהמ"ק מתעורר גם בשמים ראשיתן של ישראל, כדאי' בשביל בני ישראל שנקראו ראשית... ובמד' תנחומא: ראה משה רבינו ע"ה שבהמ"ק עתיד לחרוב וביכורים עתידין ליפסק ותיקן שלש תפלות כו'... ובכל עת הבאת הביכורים התדבקו בשורש הראשית ממדרגה למדרגה עד שורש התורה שהיא יום הביכורים... ועתה תפלות במקום תמידין איתקון, וע"י ג' תפלות זוכין לעורר התחדשות מהארת החיות של התורה שבכל יום. וכנראה שבהבאת ביכורים פעם א' בשנה ניתקן מה שצריכין עתה ג' פעמים בכל יום. וזה שכתוב שעתידין ביכורים לפסוק, שאז הי' התחברות עד שורש הראשית בלי הפסק בעבודת בהמ"ק שנקרא נחלה, ואמרו חז"ל נחלה אין לה הפסק.

(שפת אמת, פרשת כי תבוא שנת תרמג)

מה נחלה אין לה הפסק
14-15

הנהגת ה' יתברך בשכינתו יתברך בלבבות בני ישראל, דאין מניחם לנתק ממנו כלל, כמו שנאמר (יחזקאל כ, לג) "ובחימה שפוכה אמלוך עליכם", כי זה שאמרו (תנא דבי אליהו זוטא פרק ט): אם יגדיל אדם עבירות זו למעלה מזו וכו', היינו מצד מה שה' יתברך אין מניחו לעשות כל כך עבירות שלא יוכל לשוב עוד, "כי חלק ה' עמו", חלקו ונחלתו כנחלה שאין לה הפסק, ואי אפשר לנתק.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות יט)

מה נחלה אין לה הפסק
14-15

שבת היא מנוחה כאמרם ז"ל (רש"י בראשית ב, ב): באה שבת באה מנוחה... מועדים הם נחלה, שאין לה הפסק. וידוע טעם הרמב"ן דבשָׂמִים למוצאי שבת ולא למוצאי יום טוב, כי במוצאי שבת הנשמה יתירה מסתלקת, ורוח יתירה של יום טוב אינה מסתלקת במוצאי יום טוב. וכן דוגמא דידהו בנפש. מוח ולב האדם נקראים נמי מנוחה ונחלה. שלימות המוח והשכל נקראת מנוחה, כי בהתגברות הכח השכלי באדם יש לו מנוחה מכחות החומר והתאוה... ושלמות הלב נקראת נחלה, והיינו כי נחלה היא דבר הקיים לעולם כאמרם ז"ל מה נחלה אין לה הפסק, והיינו כי השכל בלתי אפשר שיאיר בבשר ודם בלי שינוי והפסק, וכענין שאמרו ז"ל הרבה פעמים בש"ס: כד ניים ושכיב אמר להא שמעתתא, כי השכל לפעמים הוא בהיר ולפעמים בלתי בהיר... אבל הלב לעולם צריך להיות משתוקק לאביו שבשמים, וכענין שכתוב... "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך"... הרי כי עולם שנה ונפש הם בבחי' אחת, שבכל אחד מהם יש בחי' מנוחה ובחי' נחלה. שילה ובהמ"ק או ציון וירושלים הם בעולם, שבת ויו"ט בשנה, מוח ולב בנפש.

(שם משמואל, פרשת ראה שנת תרעה)

מה נחלה אין לה הפסק
14-15

יש לדקדק בכתוב "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה", למה הוסיף בכאן מלת נחלה? ונראה שרמז בזה טעם על מצות ביכורים בכללה, והיינו עפ"י דברי הש"ס ר"ה מה נחלה אין לה הפסק. והנה במכילתא (פ' בשלח פ"י): ארבעה קרויים נחלה, תורה וא"י ובהמ"ק וישראל. וכל אלו אין להם הפסק עולמית, ואף בגלות ישראל וחורבן בהמ"ק הוא רק כמחוסר זמן וזמן ממילא קאתי, כי סוף כל סוף אם ח"ו לא יזכו יחזירם עכ"פ "בעתה"... ישראל ששרשם מה' יתברך, אף שבגלות הם כגלגל השוקע, מ"מ סופן לשוב לשרשם שהוא ה' יתברך מקור החיים ולהתחדש אורם כבראשונה... ועל כן אין להם הפסק, ומש"ה נקראים נחלה שאין להם הפסק, וכמו התורה שהיא נצחית... כן ישראל וא"י ובהמ"ק, שכל עוד שנתישנו בגלות הם קרובים יותר אל ההצלחה להתחדש אורם כבראשונה...
ונראה שעל עיקר זה באה מצות ביכורים, שכל ימות השנה אדם עובד את שדהו ואת כרמו, שנראה לכאורה השתקעות בגשמיות והתרחקות מהשורש, וכאשר ביכרו הפירות והוא מביא ביכורים לבהמ"ק בגודל אהבה ודביקות בשירות ובהשתחואה, מורה שאחרית המעשים של ישראל היא לדבקה בו ית"ש, ומורה על ענין ישראל שהאחרית שלהם הוא ה' יתברך מקור החיים כנ"ל, ומזה באה התחדשות החיים וזוכין מחדש לא"י בגשמיות וברוחניות וחוזר חלילה, ושעל כן היא נחלה שאין לה הפסק כנ"ל. א"כ במה שאמר הכתוב כאן "אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה", בזה האיר את טעם המצוה. וי"ל שזהו מה שאמרו ז"ל שבת קול מברכתו תזכה ותשנה לשנה הבאה, והיינו משום שמעתה מתחלת מחדש שלשלתם של חיים, ושחוזר חלילה נחלה שאין לה הפסק.

(שם משמואל, פרשת כי תבוא שנת תרעו)

מה נחלה אין לה הפסק
14-15

ונחלה היא מצד החומר, הארץ, על כן דרשינן (קידושין כב) "דעבדים הוקשו לקרקעות מדכתיב (ויקרא כה, מו) "והתנחלתם אותם", ונחלה אין לה הפסק. שהוא מתבאר על פי המובא בשל"ה בסידורו "שער השמים" [על "יגדל אלקים חי"], דברי יונת אלם [פרק ג], "שהחומר מתעלה מצד שהוא יותר נצחי מהצורה, כי הצורה נעדרת ואחר כך תבא אחרת וחוית החומר עומדת הכן לקבל צורה תמיד. על-כן "נחלה אין לה הפסק".

(חבש פאר, דרוש ב, עמ' נו במהד' תשמ"ה = מציאות קטן, עמ' תקמה)

מה נחלה אין לה הפסק
14-15

"לאמר: לך אתן ארץ כנען, חבל נחלתכם". ארץ ישראל מתאימה לכנסת ישראל בכללותה לדורותיה לעד ולעולמי עולמים, ועם זה, היא מתאימה גם כן לחייהם של כל הפרטים, של כל יחיד ויחיד מישראל, לפי ערכו, לפי מדתו ומהותו בעצמיותו. וההתאמה היא גם כן מדויקת, עד שאפילו המדה והשיעור של ארץ ישראל, בין בכללותה, בין היחס למגיע ממנה לכל אחד ואחד מישראל לכל הדורות ולכל הזמנים, הכל מתאים בכיוון העליון מיד ד' נותן ארץ חמדתו לעם קדשו.
וזאת היא "האמירה" הקדושה האמורה כאן: "לאמר", המתחילה בלשון יחיד ופרטי: "לך אתן ארץ כנען", ומסיימת בלשון רבים. כי היא כוללת בתוכה את הקישור הנצחי - מצד אחד, ואת התכונה המדודה, ביחס להשיעור המפורט והכללי - מצד השני. "חבל נחלתכם", שיעור מדוד, "חבלים נפלו לי בנעימים", וקשר נצחי לעדי עד, נחלה שאין לה הפסק, "אף נחלת שפרה עלי", "חבל נחלתכם".

(עולת ראיה חלק א, עמ' רג [נדפס גם בארץ חפץ, פרק א, אות ד])

מה נחלה אין לה הפסק
14-15

הטוב יוצא לפעלו דוקא כשהוא מרוכז בנקודת אורה, שבצורת מקום היא עיר ד', ירושלים עיר הקודש. וכשחרון האף סר מהעם על ידי הופעת הטוב הגדול הכללי, יוכל הריכוז של הקדושה להיות מואר במילוי אורו. אמנם מילוי אור זה אין לו השלמה, רק אם יופיע בכל התפשטותו, וכח ההתפשטות של הטוב האלהי בתכונה מקומית, הלא הוא כל גבול ארץ הקדש. על כן יוסר החרון אף "מארצך" - מצד הטוב הגדול הכללי שנותן מקום לקדושה הריכוזית של העיר ומילוי מפעלו של ריכוז בכללות הארץ. אבל כל הקיבוץ של העם, יחד עם המרכז של קדושת אורו בתוך העיר, ושל התפשטותו בתור ארץ, אין לו תעודה כי אם כשכל אלה קונים את התכונה של הנצח הבלתי פוסק עד כדי להיקרא נחלה, "מה נחלה אין לה הפסק", אף הם בקדושתם העליונה - אין להם הפסק.
ואלה המעלות העליונות העוטרות את העם, ואת העיר, ואת הארץ, ואת תכונת הנחלה הכוללתם, ראויות הן לבוא אליהם מצד הטוב הכללי הנובע מקדושת החפץ הטהור בעוז קדושתו המיוחד לישראל, מכוחה של קדושת המחשבה והרצון להדבק עדי עד באלהי עולם ד', ומכח הרושם הנצחי של קדושת נסיון העקדה שבגללה בא תוכן הברית והשבועה לזכור חסדי אבות לבני בנים עדי עד.

(עולת ראיה חלק א, עמ' צט [נדפס גם בארץ חפץ, פרק א])

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמה | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | צרו קשר

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | השיטה | EXAMPLE |
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US