Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת ראש השנה

לדף הראשי על אגדות ראש השנה


כד ע"א

ראש בית דין אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש
20-22

כי יש שפע נגלה ויש שפע נסתר אשר הוא למעלה מן העולמות, ומן הנסתר בא אל הנגלה, וכאשר נפתח המקור העליון הנסתר אז ניתוסף השפע אל העולמות. והנה בעולמות הם שני בחינות, דהיינו השפע מאת הבורא ברוך הוא והדביקות להבורא יתברך, ולמעלה הנסתר הוא רק אחדות הפשוט. וזהו 'פותח את ידך' (תהלים קמה, טז), מן הנסתר נפתח ידך הנגלה. וזה ראש בית דין, היינו השפע הנסתר, מקודש פעם אחד, כי שם אחדות הפשוט, וכל העם, היינו העולמות, מקודש מקודש שני בחינות, היינו השפע והדביקות.
[דרך אחרת] ולהבין הטעם למה הראש בית דין די לו בפעם אחד מקודש, וכל העם צריכים לומר ב' פעמים מקודש. אך הנה מבואר בתקונים (עי' תיקוני זוהר תיקון כא) בענין שברים תרועה, שהם תלישה קטנה ותלישה גדולה. והענין הוא, כי הנה ידוע שיש בעבודת האדם ב' בחינות, היינו מתחלה צריך לשבר כל התאוות הגשמיות ולהיות מובדל ומופרש מתענוגים החומריים, ועל ידי זה יכול לבא לבחינה הב', היינו לעלות לפני ה' ולהיות מקושר מחובר ודבוק תמיד בה'. וזהו ענין תלישה קטנה ובחינת שברים, היינו מקודם לתלוש ולעקור לשבר את עצמו מכל התאות הגשמיים והחומריים, ואחר כך יכול לבוא לבחינת תלישה גדולה ובחינת תרועה, היינו לתלוש את עצמו מכל עיקר ענין עולם הזה, ולעלות ולהגיע להיות תמיד מקושר ומחובר ודבוק בה' שהוא בחינת תרועה, שהוא מלשון ריעות והתחברות.
וזהו כונת חכמינו ז"ל ראש בית דין אומר מקודש, היינו הצדיק שהוא מובדל ומופרש מכל התאות ותענוגים הגשמים, די לו מקודש פעם אחד, כי אינו צריך להגיע רק לבחינה הב' להתחבר לה' שהוא בחינת תלישה גדולה ותרועה, אבל כל העם צריכים לב' פעמים מקודש מקודש, היינו מתחילה בחינת תלישה קטנה ושברים שהוא לשבר כל התאות, ואחר כך תלישה גדולה ותרועה שהוא בחינת התקשרות והתחברות.

(רבי לוי יצחק מברדיטשב, קדושת לוי, ליקוטים)

ראש בית דין אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש וכו' אשר תקראו אתם קרי ביה אתם
20-31

ד' מקדש את ישראל, ומתוך כך ישראל מקדשים את הזמנים. קדושת הזמנים אינה מאת ד' אלא מישראל. מתוך שד' מקדש את ישראל, יש להם כח לקדש את הזמנים... ומכח הקדושה שביצירת ישראל, נמשך באופן טבעי שישראל מקדשים את הזמנים. קדושת ראש חודש, חגים ומועדים, היא קדושה שלנו, קדושה שמתגלית ומסתדרת על ידינו ומתוכנו, על ידי בית דין של ישראל, וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש. הקדושה הכלל ישראלית שלנו מתגלה בזה שאנו מקדשים את הזמנים. אתם "תקראו אותם במועדם".

(שיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 565)

ראש בית דין אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש וכו' דמות צורות לבנה היו לו לרבן גמליאל בטבלא ובכותל בעלייתו שבהן מראה את ההדיוטות
20-44

ידוע כי מעיקר הדין... עדי החודש נתקבלו על ידי האב בית דין ועל פיו גם נתקדש החודש... והנשיא לא התערב בזה כל עיקר... רק בהתישב רבן יוחנן בן זכאי הראש בית דין אז בעיר ברור חיל, תיקן התקון המבואר במשנה [לקמן לא ע"ב]... התקין רבן יוחנן בן זכאי שאפילו ראש בית דין בכל מקום שלא יהו העדים הולכין אלא למקום הוועד... כל ימי רבן יוחנן בן זכאי... נתקבלו העדים בהכרח במקום הוועד על ידי הנשיא רבן גמליאל...
ועל פי כל הדברים האלה... נראה אור להבין את סדר המשניות... בפרק ב משנה ו [כג ע"ב] בא כיצד בודקין את העדים... כיצד ראית את הלבנה... אם נמצאו דבריהם מכוונים עדותן קימת וכו'. והלא במקום הזה היה צריך להיות מקום משנה ח דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בטבלא ובכותל בעליתו שבהן מראה את הדיוטות ואומר הכזה ראית וכו'. שהרי זה הוא ענין אחד עם משנה ו' כיצד בודקין וכו' כיצד ראית וכו'. אבל הנה לפנינו נסדר אחר משנה ו משנה ז: ראש בית דין אומר מקודש וכל העם עונין וכו'.... ואחר זה משנה ח: דמות צורות לבנות וכו'... אבל כן הדבר... וסדר המשנה ביסודה אשר נסדר לפני ימי רבן גמליאל נגמר לגמרי עם משנה ז. רק שאחר זה, בימי רבי, נתוסף בסוף הפרק כל מה שהיה ונתחדש מימי רבן גמליאל ואילך. ויותחל מדמות צורות לבנות, ויבוא כל דבר המעשים אשר באו אז על ידי מה שלקח הנשיא חלק בדבר.

(רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים חלק א כרך ה פרק כו דף קנב ע"ב-קנג ע"ב)

אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו
24-25

[עי' לקט ביאורי אגדות לקמן כה ע"א בשם רש"ר הירש]

אשר תקראו אתם קרי ביה אתם
30-31

יש להבין מה שהצדיק מתפלל ונענה בתפילתו, הלא נראה כהשתנות? וחלילה להיחיד האמיתי מהשתנות. אך הענין הוא כך, דהצדיק המתפלל על איזה אדם בשעה שהוא מתפלל, הוא מתפלל בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו בלי שום מחשבה זרה והוא מקשר אותו אדם שמתפלל בעדו ברמ"ח אבריו שלו והוא מקדשו. לזה הוא נענה, כי מהיכא תיתי יחסר לאדם? בוודאי מחמת עונש על חטא שעשה באחד מאברי גופו, ובעת שהצדיק מעטהו ומכסהו עמו אז נעשה אברי אותו אדם עם אברי הצדיק אחד וממילא נתתקן האדם. וכיון שנתקן החטא חלף עבר העונש ממנו... וזהו "אלה מועדי ה'" כו', דהקב"ה הוא למעלה מן הזמן ואין בו שום השתנות. ואמר הכתוב "אלה מועדי ה'", שלפעמים יכול אתה למצוא אצל הבורא גם כן זמן והשתנות, דהיינו אם אתמול היה איזה גזירה כנ"ל והיום נשתנה לטובה. ומפרש הכתוב מהיכן בא זה באמת אל הבורא האמיתי? ומפרש "אשר תקראו אותם", ואיתא בגמרא אל תיקרי אותם אלא אתם, רצה לומר על ידי תפלת הצדיקים המתפללים בכל אבריהם, אתם דייקא, פירוש בכל גופכם שלם בלי עירוב מחשבה זרה חלילה.

(נועם אלימלך ויקרא פרק כג, ב)

אשר תקראו אתם קרי ביה אתם
30-31

"אשרי משכיל אל דל" ובפרט ביום משתה ושמחה ויו"ט, כמבואר בזוהר וז"ל (פר' אמור): תא חזי, דכולהו שאר זמנין וחגין בעי בר נש לחדי ולמחדי למסכני ואי חדי בלחודואי ולא יהיב למסכני עונשיה סגי... ואי איהו בשבתא חדי, אף על גב דלא יהיב לאחר, לא יהיב ליה עונשא כשאר זמנין וחגין, דכתיב "פרש חגיכם" ולא פרש שבתכם, וכתיב "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי" ואילו שבת לא קאמר... ובטעם הדבר דבחגין צריך יותר למחדי למסכני מבשבת... נ"ל דמקראי קודש אינון אושפיזין עילאין קדישין, וצריך למחדי לאושפיזי, וזו היא שמחתם - לשמח נפש העניים האומללים... משל למלך שלטון שנתארח לבית כפרי אחד אשר תחת ממשלתו, ויכירהו, ולא שת לבו אליו לכבדו כראוי, ויחר אף המלך בו... והנה איש בא אליו, והוא ציר שלוח מכפרי אחר לאמר: אם על המלך טוב, יבא אל המשתה אשר אעשה לו. ויבא המלך אל בית האיש ההוא, והנה גם זה האיש לא שת לבו אל המלך ולא כבדו גם הוא. אדין מלכא בנס וקצף סגי ברגז וחמה... כי יותר רעה מעשה זה האיש מהראשון, כי אל הראשון מעצמו בא אליו המלך, וזה שלח אחריו. גם על השליח קצף, כי הוא היה הסבה לבושתו. והנה בשבת דקביעי וקיימי ומעצמם באו האושפיזין, לאו עונשיה סגי. אבל בחגים ומועדים שהם ע"י ישראל, כמאמרם ז"ל "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם" אל תקרא אותם אלא אתם, ואם אז אינו מכבד האושפיזין, עונשיה סגי. לזה אמר "חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי", כיון דהזמנים נקראים ע"י החדשים, וגם על השליח כועס, שהם החדשים.

(שב שמעתתא, הקדמה אות ס)

אשר תקראו אתם קרי ביה אתם
30-31

ועיקר כח קדושת יום טוב הוא תלוי בצדיקים, כמ"ש (ויקרא כג) "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם במועדם", ודרשו רז"ל: אל תקרי אותם אלא אתם. נמצא שהימים טובים תלוים בצדיקים, וע"כ כשמקבל ומכבד את הימים טובים, ומקבל אור הגדול של יום טוב, שהוא בחי' צדיק כנ"ל, נתבטל הגדלות שלו, כי הקטנות בטל לגבי גדלות... וביו"ט צריך להעלות המלכות דקדושה מהד' מלכיות דסט"א... והת"ח הם בחי' מלכות, כמ"ש רז"ל (גיטין סב): מאן מלכי רבנן, כי הם מעלים את המלכות, על כן עיקר קדושת יום טוב נעשה על ידם.

(ליקוטי מוהר"ן, תורה קלה)

אשר תקראו אתם קרי ביה אתם
30-31

יסוד משתה ושמחה בחגים הוא מצד הנס הגלוי, וכך אנו מזכירים בכל חג "זכר ליציאת מצרים", יסוד הנס הגלוי... ודרשו "החדש הזה לכם", כי ישראל מקדשינן לזמנא, דכתיב "אלה מועדי ד' אשר תקראו אותם במועדם" דרשו חז"ל אל תקרא אותם אלא אתם. ולכן אנו עושים משתה ושמחה בחגים, מצד גודל פעולתו של ישראל שניתן להם הכח מאת ד' ב"ה לקרוא למועדים ולעשותם ימים טובים. ולא עוד אלא שחיובא הוא המשתה ושמחה בחג, כי חובת ישראל הוא לדעת את תפקידו הגדול בעולם שבשבילו נבראה הארץ, בשבילו ניתנה התורה. "בראשית ברא" - אין ראשית אלא ישראל.

(שמועות הראיה, עמ' קט במהד' תרצ"ט)

אשר תקראו אתם קרי ביה אתם
30-31

קדושת המועדים אינה ישירות מד' אלא מופיעה דרכנו. מזה נובע החילוק שבין שבת ליום טוב. קדושת השבת היא קדושה אלוהית, היא "שבת לד'", מעין עולם הבא. לעומתה, קדושת המועדים נמשכת מתוך קדושתנו ומתוך כח התורה בישראל. בכך שד' מקדש את ישראל, יש לישראל כח לקדש את הזמנים, כפי שנאמר בפרשתנו "אלה מועדי ד' מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם" - אתם תקראו אותם.

(שיחות הרב צבי יהודה, ויקרא, עמ' 222)

אשר תקראו אתם קרי ביה אתם
30-31

מפני שקשה, שהתיבה אתם מיותר, כי הי' צ"ל "מועדי ד' אשר תקראו מקראי קדש". לפיכר דרש קרי ביה אתם, דמפני זה כתבה התורה תיבת אתם לדרוש אתם (בא' פתוחה).

(רבי משה שמעון סובול, תאיר נרי כאן, עמ' כו)

דמות צורות לבנות היו לר"ג
43

ר"ג הוא שהיה במדריגה העליונה מופשט מתאוות עוה"ז, והי' נשיא ומנהיג הדור לתקן אך נשמות ישראל למעלה, וכמ"ש דמות צורות לבנות היה לו לר"ג בעלייתו, ובחי' לבנה היא השכינה כנודע, ובה היה מסתכל להיות כל ישראל בני עליה.

(רבי שלמה רבינוביץ מרדומסק, תפארת שלמה בראשית פרק לט, ו)

דמות צורות לבנות היו לר"ג
43

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לקמן כה ע"א בשם רבינו בחיי]

לא יעשה אדם בית תבנית היכל וכו' מנורה כנגד מנורה
47-48

"איש אשר יעשה כמוה [ונכרת מעמיו]" - וכן אמר גבי שמן המשחה, שאין דרך [כבוד] להשתמש בשרביטו של מלך. וכן אמרו רבותינו שלא יעשה אדם בית תבנית היכל, ולא מנורה של שבעה [קנים]... ולכך נאסר לבישת שעטנז, לפי שבגדי כהונה היו של כלאים: שש כיתנא, תכלת, עמרא, כמו שאמרו רבותינו, ואין ראוי לזרים שילבשו מעין שלובשים משרתי הקדוש ברוך הוא.

(בכור שור שמות פרק ל פסוק לח)

לא יעשה אדם בית תבנית היכל אכסדרה תבנית אולם חצר כנגד עזרה שלחן כנגד שלחן מנורה כנגד מנורה
47-48

יש הלכה אחת והיא בנויה בעיקרה על הרעיון, שכל ישראל צריכים להיות מרושמים מזה, שבעולם החיים ישנם שני סוגים, ישנו סוג אחד של קודש וישנו סוג אחד של חול. החיים בכללם אינם מתקיימים באומה כי אם דוקא באופן ששני היסודות הללו יתמלאו ויהיו בריאים ויהיו משמשים לתקומתה של האומה. באופן כזה צריכים אנו לדעת, שכשם שאנחנו צריכים להשתמש ברכוש של הקודש וגם ברכוש של החול, ככה צריכים אנחנו לראות שתהיה מצד אחד הבדלה בין הקודש ובין החול, שאנחנו לא ניכשל בפח של החכמה היוונית, שמצדה אין קודש בכלל בעולם. כל מה שהמוח היווני יכול להכיל בקרבו, מתהום קרקע עד רום שמים, אינו אלא חול. אבל לא כן כנסת ישראל! "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". אנחנו יודעים לעשות רתוקות, איך לחבר את השמים ואת הארץ - ודוקא על ידי חוש ההבדלה, שאחנו יודעים להבדיל. ואנחנו אומרים: הקודש הוא קודש בתכלית השלמות. זהו דבר נעלה ונשגב. ואנחנו שואבים כל מה שדרוש לנו מכל המהות שלו ומכל התוכן שלו ומכל אוצר החיים שלו. ואת העולם נתן בלבנו. ואנחנו מבדילים שלעולם לא יבואו זהרורים של חול ויטשטשו את העשירות של הקודש. על כן יש לנו הלכה:... לא יעשה אדם בית תבנית היכל, אכסדרה תבנית אולם, חצר כנגד עזרה, שולחן כנגד שולחן, מנורה כנגד מנורה. אסור לעשות ככלים שהיו בבית המקדש. הקודש שומר את גבולותיו, הוא מגן על עצמו, שלא יבוא כל זרם של חול למעט את שויו. ודוקא על ידי השמירה הזאת, נותן הקודש חיים וגם מקום לחול ולמערכת החול.
חששו אנשי בית החשמונאים, שאם יתקנו רק שבעה נרות, יעשו מנורות חילוניים כמו של בית המקדש, של שבעה נרות. אנחנו יודעים, שנצח ישראל בנוי על ידי ההבדלה בין קודש לחול ועל צרופם בחיים. הדין הוא, שבזמן שהמנורה היא של זהב, היא צריכה גביעים, כפתורים ופרחים והשיעור שהתורה מסמנת. אבל אם יש עניות בעולם ואם אי אפשר לעשות מנורת זהב, הדין הוא ששבעה נרות מעכבים - אבל גביעים, כפתורים ופרחים לא מעכבים. כתוב במגילת תענית ומסופר בגמרא, שאחרי המלחמה היוונית היה העם היהודי מדולדל כל כך בנכסים, שלא היה באפשרותו של כל העם כולו לעשות לו מנורה של זהב בבית המקדש לאחר שהיוונים קלקלו את מנורת המקדש. מה עשו אנשי בית חשמונאים? נכנסו בשפודין של ברזל וחיפום בבעץ, בעניות חמרית כזאת עמדנו, בעת העשירות הרוחנית הגדולה. ומזה התחילה הישועה.

(ראי"ה קוק, בשיפולי גלימתו, עמ' 76-78 = מאמרי הראיה, ח"ב, עמ' 476-479 [בשינויים קלים])

לא יעשה אדם בית תבנית היכל אכסדרה תבנית אולם חצר כנגד עזרה שלחן כנגד שלחן מנורה כנגד מנורה
47-48

ובשיחה בישיבה בזאת חנוכה תרפ"ה, הרחיב מרן הרב זצ"ל את הדיבור בענין זה... שלכאורה יש מקום לתמוה על עיקרה של הלכה זו, מאי טעמא נאסר עלינו לעשות תבנית כלי המקדש? והרי אמרו חז"ל שיש לעשות זכר למקדש (לעיל ל ע"א), ואילו היו אלו מצויים בבתי ישראל, היו הם משמשים זכר קבוע למקדש? והתשובה היא: כשם שאסרו להזכיר שם שמים לבטלה, ולא אמרו אדרבה יהא שם שמים שגור בפי הבריות, ואסמכוהו אקרא ד"את ד' אלקיך תירא" (עי' תמורה ד ע"א), הוא הדין כאן, הואיל ונצטוינו על מורא מקדש שנאמר "ומקדשי תיראו" (ויקרא יט, ל), נאסר עלינו לעשות בתים דמויי היכל ועזרה, וכלים דמויי שולחן ומנורה, משום מורא מקדש. וטעם זה למדנו מהרמב"ם ז"ל, שהכניס הלכה זו בפרק ד' מהלכות בית הבחירה, העוסק במצות עשה ליראה מן המקדש, ובהלכה י' שם: לא יעשה אדם בית תבנית היכל וכו' ומנורה כנגד מנורה. והיינו שע"י שתשמרנה התבניות האלה בקדושתן בקדושת בית המקדש, תלווה אותנו הרגשת מורא מקדש כל אימת שנצייר לעינינו את תכנית המקדש ואת תבנית כליו.

(רבי משה צבי נריה, מועדי הראי"ה, עמ' קסד במהד' תשעה)

מנורה כנגד מנורה
48

בענין הערת הפוסקים ליתן טעם על תיקון שמונת ימי חנוכה, והנס לא היה כי אם יום א' שהרי הי' בו להדליק יום א' - לענ"ד עיקר הטעם כדי שלא יבאו לעשות מנורה בת שבעה קנים, שהוא איסור דאורייתא... לא יעשה אדם מנורה תבנית מנורה. והנה במגילת תענית, אחר שהודיע ענין הנס, חזר לומר: ומפני מה קבעוה שמונה ימים? מפני שכשנכנסו בית חשמונאי להיכל, שפודין של ברזל בידם. והוא תמוה, שכבר ביאר לפני זה ענין הנס... ולע"ד הוא הדבר אשר דיברנו ,שעיקר הטעם מפני שלא יבוא עי"ז מכשול באיסור דאורייתא של מנורה תבנית מנורה, רק אם נאמר שכפתורי' ופרחי' מעכב, ודאי לא שייך לגזור, אך כיון דקיי"ל כשאינה באה זהב אינה באה כפתורים ופרחים, וכשרה היא מכל מיני מתכות, א"כ קאי האיסור ע"כ מ"מ בכל גווני, ושייך למגזר. ומייתי ראי' מבית חשמונאי שעשו של שאר מתכות ולא של זהב ושפודין חלקים בלא כפתורים ופרחים.

(מצות ראיה, סי' תרע, סעיף א)

מנורה כנגד מנורה
48

באור על הקושיא הידועה למה תקנו ח' ימי חנוכה הלא הנס לא הוי אלא ז' ימים דהא היה בפך השמן להדליק יום אחד... והנה בענין המנורה יש איסור לאו שלא תעשו כתבניתם בכלי המשכן וכלי בית המקדש. ואנן פסקינן הלבתא כמהדרין מן המהדרין, כי עיקר הנס היה בהידור, לכן צריכים אנו לעשות מנורה בח' נרות, כי אם תקנו בז' נרות, כי אז היינו צריכים לעשות מנורת חנוכה בז' קנים, ויש חשש של איסור לאו של לא תעשו כתבניתם. אבל זה תליא במחלוקת אם זהב מעכב או כפתורים ופרחים מעכבים. אם נגיד דבמקדש מעכבי, נמצא דלא תעשו קאי רק על תבניתה השלמה. ועל זה בודאי ליכא למיחש, דמי לנו גדול ממשה רבנו שנתקשה בעשית המנורה... ולפי זה אין שום חשש גם במנורה בעלת ו' קנים, והדרא קושיא לדוכתא, למה לא תקנו ז' ימים כיון דליכא חשש יותר של איסור לאו של כתבניתם לא תעשו? אבל מצינו דבי"ד של חשמונאים חדשו דין דזהב לא מעכב במנורה, דאמרינן מתחלה עשו של עץ וכו', ואם זהב אינו מעכב אפשר שגם כפתורים ופרחים לא מעכבים, א"כ שוב יש חשש של איסור לאו של כתבניתם לא תעשו, וזהו שאמרו שפודין של ברזל, ולכן אתי שפיר דתקנו ח' נרות ולא ז'. ומצינו במגילת תענית דשואלין התם למה לא תקנו שבעה כחנוכת המשכן שעשה משה, ומתרץ דנכנסו להיכל ולא מצאו אלא שפודין של ברזל אשר לכאורה אין שום המשך בין השאלה להתשובה. אבל לפי דברינו לעיל יובן לנו, כי לא מצאו רק שפודין של ברזל ר"ל שפודין חלקים, וא"כ איפסקא הילכתא דזהב אינו מעכב וגם כפתורים ופרחים אינם מעכבים, ואז אם תקנו ז' נרות היה חשש של איסור לאו של כתבניתם לא תעשו, ומשום הכי תקנו ח' ימים.

(שמועות ראיה, עמ' קיא-קיב במהד' תרצט)

מנורה כנגד מנורה אבל עושה (כד:) של חמשה ושל ששה ושל שמונה ושל שבעה לא יעשה
48-כד:

משוררנו החביב והנערץ, מר ח"נ ביאליק, מתוך חיבה פנימית הנני בזה להעיר את תשומת לבו העדין בדבר המנורה אשר שמעתי שהיא מוכנה מטעם כבודו... שתהיה המנורה הזאת עשויה לא של שבעה קנים כתבנית מנורת הקודש של בית המקדש, אלא של שמונה קנים כמנורת חנוכה. כבודו היודע את ערכה של ההלכה... ודאי יקיים את ההלכה הפסוקה באין חולק "לא יעשה אדם מנורה כנגד מנורה, אבל עושה של חמשה קנים ושל ששה ושל שמונה. ושל שבעה לא יעשה אפילו של שאר מיני מתכות"... ואחד מהטעמים שתקנו של בית חשמונאי שמונה נרות בחנוכה ולא שבעה, היה כדי לעצור מלעשות תבנית מנורת הקודש מחוץ למקדש, אפילו רק בדוגמת מספר נרותיה. זאת היא הערצת הקודש והמקדש הנותנת עוז לישראל לנצח. [תשובת ביאליק, אגרות ח"נ ביאליק, כרך ד, עמ' רנד (מובא בס' אוהב ישראל בקדושה", ח"ד עמ' 135): למנוחת נפשו ולקורת דוחו יכול אני להודיעו, כי אם תעשה מנורה... לא תעשה כתבנית המנורה המסורתית אלא בשנוי דמינכר.]

(אוצרות הראי"ה, חלק ד, עמ' 133, במהד' תשס"ב)


כד ע"ב

אף של עץ לא יעשה כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי
3-4

בגלות מלכות יון בימי חשמונאי שנתענו מאוד ע"י מלכי יון, כמו שאמרו חז"ל... שעשו מנורה של עץ, כל זה היה כדי שיתפללו ויושיעם מיד שונא.

(פנים יפות שמות פרק ב פסוק כג)

אף של עץ לא יעשה כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי אמרו לו משם ראייה שפודין של ברזל היו וחיפום בבעץ העשירו עשאום של כסף חזרו העשירו עשאום של זהב
3-7

והוקשה לך איך תקנו חז"ל דבר מועט כזה לכתובת אשה, והם אמרו כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והלא אפי' עני שבישראל כשיהיה לו קטטה עם אשתו תהא קלה בעיניו להוציאה בדבר מועט כזה. תשובתך: אתה שערת באנשי מיורקה שעשיריה היו להם בתים מלאים כל טוב... ואשר אין לו כל אלה, אף אם יהיו לו חפצים ותכשיטים ואלפי זהב... נקרא עני. אבל תשער בתושבי הארץ הזאת שאינם מספיקים ללחם צר ומים במשורה... ובימי חז"ל כך היו... ואנשי כנסת הגדולה המתקנים התקנות בישראל, כשעלו מן הגולה כבר היו עניים עד מאד, כמו שמוזכר בספר עזרא שבימי נחמיה היו נושים איש באיש וכובשים בניהם ובנותיהם לעבדים... וגם מנורת בית המקדש... יש מן החכמים ז"ל אומרים שמלכי בית חשמונאי עשאוה מעץ, ויש מן החכמים אומרי' ששפודין של ברזל היו וחפום בבעץ, העשירו עשאו' של כסף חזרו והעשירו עשאום של זהב.

(שו"ת הריב"ש סימן קנג)

אף של עץ לא יעשה כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי אמרו לו משם ראייה שפודין של ברזל היו וחיפום בבעץ העשירו עשאום של כסף חזרו העשירו עשאום של זהב
3-7

מה שהשיב זכריה הנביא למלאך "לא אדוני" [זכריה ד, ה], כאילו אינו מבין שרמזו לו במראה המנורה, יובן על פי הידוע שכאשר בנו את בית המקדש השני היו עניים מרודים (עי' קידושין סו ע"א רש"י ד"ה כשהיו עסוקים בבנין: בית שני שבאו מן הגולה והיו עניים והיו מוציאין הוצאות במלאכה וכו'), וכן בימי החשמונאים כשטיהרו את המקדש וכליו, בתחילה עשו את המנורה לחד מ"ד מעץ ולחד מ"ד משפודים של ברזל וחיפום בבעץ (בדיל), העשירו עשאום של כסף, חזרו והעשירו עשאום של זהב. וזכריה הנביא... התפלא על שהמלאך מראה לו מנורה שכולה זהב, ובפרט שמנורה זו באה לרמז על תקופת החשמונאים, ובימיהם המנורה לא היתה של זהב. וע"ז אמר לו המלאך: דע לך כי לבסוף יהיה לישראל שפע ברכה והצלחה ויהיו עשירים בזכות התחזקותם ואחיזתם בעמוד התורה.

(רבי שמואל ואזנר, דרשות ושיחות שבט הלוי - תשנט, עמ' קלא)

שפודין של ברזל היו וחיפום בבעץ העשירו עשאום של כסף חזרו העשירו עשאום של זהב
5-7

פירשו קצת המפרשים שכל נבואותיו של ישעיה נתקיימו בבית שני שצוה כורש לבנות הבית... ועליו ועל מלכי מדי ופרס נאמר והיו מלכים אומניך וגו' (ישעיה מט, כג), וכל אותה פרשה. ולפי שבתחלת בית שני היו עניים ואחר כך בימי החשמונים נתעשרו עושר גדול, נתקיים "תחת הנחשת אביא זהב" (ישעיה ס, יז), כי בתחלת בית שני היו עניים עד שעשו מנורות של בעץ וחפום בנחשת ועשו שאר כלים של נחשת, וכשהעשירו עשאום של זהב... אלא שהאמת הוא שיש בתורה ובדברי הנביאים כתובים מוכיחים בהכרח על צמיחת ישראל ומעלתם שלא נתקיימו לעולם לא כלם ולא מקצתם, וזה כמו מה שנאמר בתורה "דרך כוכב מיעקב וקם שבט בישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת" (במדבר כד, יז)... כי לא משל דוד בכל בני שת, וגם לא נמצא בישראל מלך לעולם שימשול בכל העולם שהם בני שת.

(ספר העיקרים מאמר ד פרק מב)

שפודין של ברזל היו וחיפום בבעץ העשירו עשאום של כסף חזרו העשירו עשאום של זהב
5-7

ועיין שם בפסיקתא [רבתי, פיסקא ב] ובמגילת תענית ובפירוש זרע אפרים על הפסיקתא שמבואר דעיקר מה שתקנו מצות הדלקת נר חנוכה היה על שמצאו שבעה שפודין של ברזל וחיפום בעץ וכדאיתא, וכן במה שהיו יכולין להדליק בתוכם. והיינו שבהדלקתנו אנו עושים זכר למה שמצאו כלים ושפודין שלא נטמאו להדלקה... ויש לומר שמעשה הכסף היה תיכף אחרי שמונה ימים, שהכסף אינו ביוקר כל כך, ונמצא ממנו גם כן בישראל, והיו מתנדבים בני ישראל כלי כסף לעשיית המנורה. ולכן לזכר הדחק שהדליקוה בשפודין, שמחו בו מכיון שהמציאה היה בדרך נסיי, לכן תקנו הדלקה שמונה ימים.

(רבי נפתלי יעקב הכהן, סבר נפתלי, חנוכה, עמ' תקכד)

שפודין של ברזל היו וחיפום בבעץ העשירו עשאום של כסף חזרו העשירו עשאום של זהב
5-7

ולהעיר משיחת ש"פ האזינו תשמ"ג סי"ט... שמצינו בגמרא שבזמן בית שני הי' מצב של עניות, ורק אח"כ חזרו והעשירו עשאום של זהב, ומובן שעניות ועשירות גשמית היא כתוצאה מעניות ועשירות רוחנית.

(רבי מנחם מנדל שניאורסון, לקט חידושים וביאורים במסכת בבא בתרא, עמ' 210, הערה 14)

כד: שפודין של ברזל היו וחיפום בבעץ העשירו עשאום של כסף חזרו העשירו עשאום של זהב

5-7
תוס' ד"ה בבלה יובאו וכו' - דבגלות שני נמי קפיד קרא... ולר' זירא דמוקי הקרא בכלי שרת אתיא בפשיטת שפיר, דמצינו באמת שלא העלה עזרא הכלי שרת עמו, כדאיתא... שלא היה להם מנורה: העשירו עשאה של בעץ חזרו והעשירו עשאם של כסף וכו'.

(רבי שמחה בונם רפאפורט, חידושי רשב"ץ, כתובות קיא ע"א)

העשירו עשאום של כסף חזרו העשירו עשאום של זהב
6-7

ישראל ודאי נתנו הכל [מחצית השקל, בזמן גזירת המן] בלב טוב מאד, כי אין בלב ישראל תרעומת על ה' יתברך, כי עצם לבן דבוק בו יתברך, ועל ידי כך זכו אחר כך לעושר רב במה שאמרו ז"ל (סוכה נא ע"ב) דבית הורדוס היה יפה משל שלמה המלך ע"ה, וכן אמרו על המנורה העשירו עשאוה וכו' חזרו והעשירו וכו'. וזה על דרך המקיים תורה מעוני סופו לקיימה מעושר (אבות פ"ד מ"ט), וזה נקרא סופו, שהוא נמשך על ידו. ועל דרך שמתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים נ ע"ב), וההתחלה הוא שלא לשמה, וכמו שאמרו (שם סח ע"ב): מתחילה כי עביד אינש אדעתא דנפשיה, ומזה נמשך העושר למשמאילים [שבת סג ע"א]. ועל כן באמת מגיע לישראל עשירות מיד. רק לפי שישראל שבאותו דור קיבלוה מאהבה, והתחילו במדריגת ימין המנוגב מכל טוב, רק אחר כך בתורת כל שכן מגיע העושר, על כן היה להיפך.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים, אות טז, ס"ק נו-נז, עמ' 127 במהד' הר ברכה)

שפודין של ברזל היו וחיפום בבעץ העשירו עשאום של כסף חזרו העשירו עשאום של זהב
5-7

בחנוכה עיקר הגזירה היתה על שהתרשלו בעבודה ועל כן היתה הגזירה לבטל מהם העבודה... וכשחזרו בתשובה למסור נפשם על העבודה הושיעם ה' על ידי כהנים עובדי העבודה בבית ה' (ב"ח אורח חיים סימן תרע)... יש לעיין במה שכתב: וכשחזרו בתשובה למסור נפשם על העבודה... ובפשטות נראה שהכוונה שמסרו את עצמם למיתה ממש. ותמוה לומר כן שהלא נאמר (סנהדרין עד ע"א) "וחי בהם" ולא שימות בהם, ואין ליהרג על מצוות התורה חוץ מג' עבירות חמורות, ובזה לא היה משלוש עבירות חמורות שנצטוו עליהם "יהרג ואל יעבור"...
ונראה לבאר שאין הכוונה... שמסרו את עצמם למיתה עבור זאת, אלא הכוונה שמסרו נפשם באופן שהיו מוכנים לתת את כל מה שיש להם עבור קיום העבודה... וזו היתה מסירות נפשם של בני חשמונאי, שעשו כל אשר ביכולתם, ומסרו כל מה שיש להם, בין בממון ובין בכח, לעבודת ד' ולעבודת בית המקדש, וכמו שמבואר בגמרא: כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי, שפודין של ברזל היו וחיפום בעץ העשירו עשאום של כסף חזרו העשירו עשאום של זהב. וביאר רש"י, שמלכי בית חשמונאי כשגברה ידם... וטיהרו את המקדש והיו עניים ולא יכלו לעשותה של זהב. ומתבאר שהיו עניים... ולא אמרו לעצמם שכיון שמחוסרי ממון אנו לא נעשה מנורה, אלא נתנו את כל ממון שהיה להם ועשו משפודין של ברזל מחופים בעץ, ולאחר שהעשירו עשאום של כסף, ורק אחר שחזרו והעשירו לגמרי עשאום של זהב. ומבואר שמסרו את כל ממון שהיה בידם לחדש העבודה כתיקונה. וכמו כן היה בענין השמן הטהור, שלא היה להם אלא ליום אחד, ולא אמרו לעצמם שכיון שאין לנו מספיק שמן לשאר הימים לא נדליק כלל, אלא הם עשו כל שביכולתם והדליקו ביום הראשון עם מעט השמן שהיה להם במנורה של עץ. וכיון שנשתדלו בכל היכולת והממון שהיה להם, הרי הם תיקנו את מידת ההתרשלות שהיתה קודם לכן, אלא הם הרבו זריזות והשתדלות עצומה לקיום העבודה. לכך זכו והשיב להם הקב"ה את עבודת בית המקדש בשלימותה.

(רבי אריה לייב באקשט, משנת קול אריה, מאמר יא, עמ' עט-פב)

כל הפרצופות מותרין חוץ מפרצוף אדם
13-14

כל המרחב הגדול של הנוי וההידור, היופי והציור, מותר לישראל. רק קו אחד, שרטוט אחד, הנראה לכאורה ארוך הרבה, אבל באמת הוא גדול רק באיכותו, ולא בכמותו. הוא אומר הרבה ברוחו, אבל רק מעט הוא פוגם את החרשת והאמנות, למרות כל המגמות האדירות שלו: כל הפרצופים מותרים חוץ מפרצוף אדם. אמנם רק פרצוף אדם בתמונה בולטת ושלמה, וגם על זה ישנם דרכי בינה, להעזר על ידי חברת אומן עוזר שאינו בן ברית, לעת השכלול האחרון של התמונה המיוחדת, שבה נמצאים תנאי האיסור, אמנם רק נקודה קטנה תשאר מכל הקו הארוך, אבל מה רבו מחשבותיה: התמונות המיוחדות לאליליים, בין בעולם האלילי העבר וההוה, ובין בעולם הנוצרי, תתעב כנסת ישראל ולא תוכל שאתם.

(אגרות הראיה ח"א אגרת קנח עמ' רו)

ממעל לרבות מלאכי השרת כי תניא ההיא לעבדם
23

...שמצינו יהושע שהשתחוה למלאך, כמו שאמר הכתוב (יהושע ה, יד) "ויאמר לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי ויפול יהושע אל פניו ארצה" וגו'. והוא מן התימה, איך היה מותר זה ליהושע, שהרי כתיב "אשר בשמים ממעל" - לרבות מלאכי השרת. ואין ספק שכמו שאסור לזבוח ולקטר בלתי לה' לבדו, כן אסור להשתחוות...
אבל התשובה בזה כי אותו המלאך שנראה ליהושע הוא המלאך שהובטחו בכאן באמרו "הנה אנכי שולח מלאך" וגו', אלא שמשה רבנו ע"ה ביטל זה כל ימי חייו, שלא יהיו מונהגים כי אם על ידי ה' יתברך לבדו. לפיכך אחרי מות משה רבנו ע"ה נראה זה המלאך בעצמו אל יהושע. וכך אמר בתנחומא (משפטים סימן יח): אני הוא שבאתי בימי משה רבך ודחה אותי ולא רצה שאלך עמו... ומפני שידע יהושע שזה המלאך שנאמר עליו "כי שמי בקרבו", ראה שהוא מן הראוי להשתחוות לו כמשתחוה אל ה' יתברך ועשה כן.
וזהו טעם מה שכתוב בפרשה זו (שמות כג, כד) "לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם"... מפני שאמר על זה המלאך ששלח לישראל, שנקבל אותו ושנתנהג בו קרוב למה שנתנהג עם ה' יתברך כאמרו "השמר מפניו ושמע בקולו" וגו' כמו שפירשתי, עד שמזה למד יהושע שהיה מותר וראוי להשתחוות אליו, חזר והזהיר "לא תשתחוה לאלהיהם" וגו', כאומר, אף על פי שהרשיתיך לכבד ולהשתחוות לפני זה המלאך, לא תרשה עצמך מזה להשתחוות לאלהי העמים שהם עובדים גם כן למלאכים או לצבא השמים, כי זה בלבד הותר מצד ששמי בקרבו.

(דרשות הר"ן, דרוש ד)

לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות
40-41

אחד מאנ"ש... שהיה מדבר עם רבינו ז"ל בעבודת ה' כדרכו. והבין רבינו ז"ל שהוא עוסק קצת לכוון כוונות בתפילתו. והקפיד עליו רבינו ז"ל מאוד ואמר לו שלא יעסוק עוד בזה, ולא יתפלל עם כוונות, רק יכוין פירוש המלות כפשוטו... ואמר לו רבינו ז"ל שמי שאינו ראוי לזה, כשמתפלל עם כוונות הוא כמו כישוף. כי בכישוף נאמר "לא תלמד לעשות", ודרשו רז"ל "לא תלמד לעשות" אבל אתה למד להבין ולהורות. כך הוא בענין הכוונות להבדיל, שאין צריכין ללמוד אותם כי אם להבין ולהורות אבל לא לעשות עמהם, דהיינו לכוונם בתפילה מי שאינו ראוי לזה... ואצל הצדיקים האמתיים הגדולים במעלה, אצלם כל הכוונות של האריז"ל וכו' הם פירוש המלות, שבפירוש המלות שלהם כלולים כל הכוונות.

(ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה קכ)

לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות
40-41

"תמים תהיה"... "מה רב טובך כו' צפנת כו' לחוסים בך נגד בני אדם", פירוש, שהקב"ה ברא עוה"ז בבחינות הטבעיות, וזה חלק האומות שיש בטבע ג"כ כמה מיני חכמות וכישופים. אבל תכלית בריאת כל אלה הענינים הי' שבני ישראל ילכו בתמימות, כמ"ש "לא כן נתן לך ה' אלקיך", פירוש, שגם שרואין ומבינים כל עצות האומות, כמ"ש "לא תלמד לעשות" אבל אתה למד להבין ולהורות כו', להניח כל אלה החכמות ולהיות תמים עם ה', ועי"ז זוכין להתגלות טוב הגנוז שהוא הפנימיות.

(שפת אמת, פרשת שופטים שנת תרמד)

לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות
40-41

בפסוק "תמים תהיה עם ה' אלקיך כי הגוים" כו', ובמדרש תנחומא: "ונתנך ה' לראש כו' והיית רק למעלה" - כשאתה צריך לשאול שאל מלמעלה ולא מלמטה כאוב מארץ כו'. הענין הוא, כי לכל הדברים יש שורש למעלה, וכל מעשה בראשית בטבע היסודות כל זה נמשך אחר שורש עליון... אבל בני ישראל, שניתן להם התורה שבה נברא העולם ולכן נק' ראשית, לכן יש להם דביקות למעלה ממעשה בראשית... ואיש ישראל כולל כל העולמות, ונשמתו חלק אלקי ממעל, והגוף יש בו מהטבע וד' יסודות. והרשעים כל חכמתם במעונן ומנחש, הכל בחכמות הטבעיות, ובזה מחזקים כחות הגוף ומתמעט בהם כחות הנשמה. ואנחנו צריכים להתחזק רק בתורה ולהעלות הנפש אל השורש, ובזה מתחלש כח הגוף... ואמרו חז"ל "לא תלמד לעשות" אבל אתה למד להבין ולהורות. פי' בינה מבין דבר מתוך דבר, כי מכל אלה הדברים יודעים החכמים שורש הדברים למעלה בתורה. ולכן היו חז"ל יודעים בכשפים. וזה ג"כ פירוש "והיית רק למעלה", פירוש, אפי' כשתעסוק בדברים שלמטה, תהי' רק למעלה ולא למטה, להתדבק תמיד בשורש הדברים שלמעלה. זה פירוש "תמים תהיה", שלא להיות נפרד מן השורש, כי כל התועבות האלה נכרתין מן השורש.

(שפת אמת, פרשת שופטים שנת תרנו)

לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות
40-41

וזה שפירש רש"י (דברים א, א): סתם הדברים והזכירן ברמז. כשהוכיח משה רבינו את ישראל והזהירן מדרכי יצר מחשבות און, איך קושר קשרים אחת אל אחת עד שיגמר המחשבת און ופועלי און, כמאמר חז"ל אבל אתה לומד להבין מעשיהם, ואז תזהר כשהוא מתגרה בך בדקה מן הדקה מדרכי און.

(רבי אברהם אלחנן מפלאנטש, ברכת אברהם, ויקרא פ"א פסוק א עמ' עט)

מעשה שבאו שנים ואמרו ראינוהו שחרית במזרח (כה.) וערבית במערב אמר רבי יוחנן בן נורי עדי שקר הם כשבאו ליבנה קיבלן רבן גמליאל וכו' אמר להם רבן גמליאל לחכמים כך מקובלני מבית אבי אבא פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה אמר רבי יוחנן מאי טעמא דבי רבי דכתיב עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו שמש הוא דידע מבואו ירח לא ידע מבואו
41-כה.

דצריכין להבין מה שאמרו בגמרא כך מקובלני מבית אבא פעמים בא בארוכה ופעמים בא בקצרה, ומביא ראיה מפסוק 'עשה ירח למועדים' וכו', ולפי דעת הרמב"ם הנ"ל [בפירוש המשנה] שהוא אחד מן החכמים של חכמי התוכנים, למה לי קרא? הלא הדבר שהוא בחכמת התכונה אין צריך קרא לזה...
ונראה מדוע, שפעמים היה הבית דין הגדול צריכין לעבר לחודש או לחסרו כפי שהיו רוצין הבית דין... ועתה נראה, שהמעשה של רבן גמליאל שהעידו לפניו עדות שראו אותה שחרית במזרח וערבית במערב, היינו שרבן גמליאל היה רוצה לחסר את החודש, וצוה רבן גמליאל על הלבנה שתראה שלא בזמנה, ועשתה הלבנה רצון בית דין ונראית שלא בזמנה... שהמאורות צריכין לציית את ישראל לכסות את עצמה או להראות כפי צורך הבית דין...
נמצא יתורץ קושית... תוספות (ד"ה ראינוהו במזרח), וזה לשונו: ותימא מי פליג המסורת מאבותיו דרבן גמליאל, אהא דאמר לעיל [כ ע"ב] כ"ד שעות מיכסי סיהרא כו'. ולפי מה שכתבנו ניחא... הא דאיתא לעיל כ"ד שעות מיכסי סיהרא, היינו מנהג העולם באם אין צורך לבית דין לחסרו או לעברו, בודאי העדים מוכחשין כשמכחישין הכלל כ"ד שעות מיכסי סיהרא, אבל אם הבית דין שבירושלים צריכין לחסר או לעבר ומצוין על הלבנה לכסות או להראות, אזי הלבנה עושה רצון בית דין הגדול ומכסית את עצמה שלא בזמנה כמו שעשתה רצון רבי ור' חייא.
והנה קידוש החודש בראש בית דין תליא מילתא, ורבן גמליאל היה נשיא ועיקר קידוש החודש תלוי בו, וידע שצריכין לחסר החודש, וידע שצוה על הלבנה שתראה שלא בזמנה, לכן קבלן רבן גמליאל. אבל ר' יוחנן בן נורי לא ידע שצוה רבן גמליאל על הלבנה שתראה שלא בזמנה, ולכן אמר עדי שקר הם, דכ"ד שעות מיכסי סיהרא...
ולכן היה צריך רבן גמליאל להביא ראיה מקרא דפעמים בא בארוכה ופעמים בא בקצרה, דמביא ראיה דהלבנה עושה רצון הבית דין. ועל פי זה נראה פירוש הפסוק "עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו", דלכאורה היה לומר 'עשה ירח למאורות ולמועדים'... כך הוא הפירוש: 'עשה ירח למועדים', לכן 'שמש ידע מבואו' ולא הירח, דכיון דעשה למועדים הירח, ולפעמים צריכין בית דין הגדול לצורך המועדים לחסרו או לעברו, גלל כן הירח לא ידע מבואו.

(קדושת לוי, כללות ימים טובים)

תוספות - הא דקרי ליה שפודים משום שלא היו גביעים כפתורים ופרחים אלא א"כ באה זהב

בעמ' 77 שם [מחניים גל' לא, חנוכה תשי"ז] מתעורר הקושי על מה שבציור המנורה, שעל מטבעות מתתיהו המלך האחרון לבית החשמונאים, ובתיאור המנורה שבדברי יוסיפוס ב"מלחמות היהודים", אין כל זכר לגביעיה וכפתוריה ופרחיה של המנורה. אמנם קושי זה מתבאר ברור ופשוט על פי יסוד ההלכה במנחות כח, א, ובהלכות בית הבחירה פ"ג ה"ד... שכשהיא זהב עושים בה גביעים וכפתורים ופרחים, וכשהיא אינה זהב אין עושים בה גביעים וכפתורים ופרחים. לפיכך בימי מלכי בית חשמונאי, כאשר מתוך עניות עשו את המנורה לא של זהב, אלא של ברזל ומחופה בבעץ (בדיל), ואח"כ של כסף, אז באותו פרק לא עשו בה גביעים וכפתורים ופרחים, (ראש השנה כד:, תוספות שם ד"ה שפודים). ואין סתירה וניגוד בין מצות המנורה כפי מה שהיא מצווה ומסודרת בתורה, לבין מה שהיתה מקוימת ונעשית בפועל גם בימי החשמונאים.

(רבי צבי יהודה הכהן קוק, מחניים, ז' אדר א' תשי"ז = לנתיבות ישראל, ח"ב, עמ' רו [נדפס גם במאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, עמ' קלח, במהד' תשנ"ז, תשס"ד])


כה ע"א

אמר רבי יוחנן בן נורי עדי שקר הם
1-2

הרי דר' יוחנן בן נורי ושאר חכמי ישראל, לפי שלא היה בידם קבלה זו דר"ג, החליטו הדבר לפוסלם ואמרו עדי שקר הן. ואמאי, הואיל ולא מצאו שום הזמה ולא הכחש' בדבריהם, ומסתמא אנשים כשרים הוו, דאל"כ מעיקרא לא היו נזקקין להם, וא"כ אמאי פסלום, הרי אמרה תורה "ע"פ שני' עדים יקום דבר"? ואף על גב דאינהו ידעי לפי חשבונם וכלליה' בהילוך הירח דא"א להיות כן, מ"מ הואיל וב' עדים כשרי' מעידים כן ניחוש שמא אך הפעם דרך נס אירע דהכי הוה, שהרי כבר היה פעמים במספר הדורות אותות בשמים ומופתי' בארץ... הו"ל למיחש לחומר' דילמא אתרחיש ניסא, דמי יודע אולי ההיא שעתא הוה בעלמא איזה צדיק מושל כו' דאצטריך להכי לשום צורך בעולם, והו"ל לקבולי מהנהו סהדי. אלא ודאי דלא משגחי' בסהדי כל היכא דהוי נגד הכלל המסור לנו, כי לא בשמים היא, ולניסא לא חיישינן.

(רבי דוד פרדו, שו"ת מכתם לדוד יורה דעה סימן י)

באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה וכו' היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה
3-6

ומה שנרמז בקרבן ר"ח במלת "לה'" כאשר בארנו הוא בעבור זה, כי אז הוא זמן התיחד הלבנה בקו האמצעי להיות נזונית משל בעלה בכח אור להנהיג עולם השפל ברחמים ותתן טרף לביתה. ולרמזו עוד אל סוד הקרבנות, כי בו תתקרב האשה לה' ויהיה כופר מן הפגיעה. וזהו ענין סוד העיבור המשתלשל למטה עד הירח התחתון בסוד חסידי ישראל היודעים זמן התחדש עטרת תפאר"ת לעמוסי בטן, כי בהכנסת החת"ן וכ"לה לחופה, אז החודש מקודש ומעובר בתפארת"ו ומוליד העובר. וזהו הענין שהמשילו חכמים לאשה מעוברת, בעדים שאמרו שראו הלבנה ולאור עבורו לא ראו, ואמרו שעדי שקר הם ואמרו היאך מעידים על האשה שילדה וכריסה בין שיניה.

(רבי מנחם ציוני, ציוני על התורה, פרשת פנחס)

כה. באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה וקיבלן רבן גמליאל אמר רבי דוסא בן הורכינס עדי שקר הן היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה אמר לו רבי יהושע רואה אני את דבריך

איפשר לסור מני דרך בעניינים הדקים האלו לאחת מג' סבות. הראשונה שיחשוב החושב שירד לסוף אמתת החשבון... כי כבר טעה באחד מעיוניו ועלה חשבונו פחות או יתר, כענין רבי יהושע שטעה בחשבונו והסכים עם העדים שאמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה, ולא שמע לדברי רבי דוסא שא"ל עדי שקר הם איך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה. יראה שעל החשבון סמך, לא על העדים, וטעה בו. ולפיכך גזר עליו ר"ג שיבא אצלו במקלו ובתרמילו ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו.

(עקידת יצחק, פרשת אמור, שער סז, פרק א)

באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה וקיבלן רבן גמליאל אמר רבי דוסא בן הורכינס עדי שקר הן היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה וכו' אמר להם רבן גמליאל לחכמים כך מקובלני מבית אבי אבא פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה וכו' דכתיב עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו וכו' ירח לא ידע מבואו
3-25

...הלבנה שנראה ביום שלשים וליל עבורו לא נראה, שתמה ר' דוסא בן הרכינס האיך מעידין על האשה שילדה ולמחר כרסה בין שיניה, ור' יהושע הסכים מטעם זה שלא לקבוע בו ראש השנה, אבל רבן גמליאל קיבלן מטעם דאיתא התם שכך היה מקובל מאבי אבותיו, פעמים שבא בארוכה פעם בקצרה (שהיא היתה תשובה לשני המעשים הנזכרים שם, וקל להבין). ולמה הוצרך שם להזכיר שכך היה מקובל מאבותיו, די שכך מקובל?
אלא... שדבר זה קבלה הוא ביד בית דוד, שהן סימן לישראל שעתידים הן להתחדש כמותה [סנהדרין מב ע"א], וכמו שאמרו "שמש ידע מבואו והירח לא ידע מבואו", כן הוא בחזרת עטרת בית דוד, שאף על פי שמונין דורות ללבנה, מכל מקום פעם בא בארוכה פעם בקצרה, וכן חשב הוא שאף על פי שבימי אביו רבן שמעון בן גמליאל עדיין לא בא העונה, אף על פי כן תשוב אליו, כי פעמים בא בארוכה... ולזה טענו העם [במעשה בברכות כז ע"ב]... בטעות היה, אף על פי שהחודש מכל מקום מקודש אפילו מוטעין, אבל באמת היה שלא כדין, שהיאך מעידין על האשה שילדה וכו', שהוא דבר נגד המושכל, ואם מפני שהוא אומר כך מקובלני, אחר מעשה אין שומעין לו, שלהנאתו וטובתו הוא אומר, שאם לא כן יקשה איך יוכל להיות במילוי הלבנה למלכות בית דוד, והלא אביו היה דור ט"ו [לפני כן כתב את חשבונם: מזרובבל בן שאלתיאל, י"ב דורות שנזכרו בספר דברי הימים א' פרק ג עד נעריה, שהוא הלל הזקן לפי הראב"ד בספר דורות עולם, אחריו בנו שמעון, ורבן גמליאל הזקן, ורבן שמעון בן גמליאל הנהרג, אביו של רבן גמליאל דיבנה] שהיה ראוי שתהא סיהרא באשלמותא, ולא נראה בזמנו, אדרבה נחרב הבית בימיו ונהרג אביו, ולא נבנה עדיין גם בימיו. אלא שיש להשיב על זה פעם בא בארוכה, שירח לא ידע מבואו כדברי רבן גמליאל.

(רבי יעקב עמדין, הקשורים ליעקב, דרוש תפלת ישרים)

באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה וקיבלן רבן גמליאל אמר רבי דוסא בן הורכינס עדי שקר הן היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה אמר לו רבי יהושע רואה אני את דבריך וכו' הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר אמר לו יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי שנאמר אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם בין בזמנן בין שלא בזמנן וכו' בא לו אצל רבי דוסא בן הורכינס אמר לו אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו וכו' אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין
3-39

וקשה על רבן גמליאל למה קבלן? והנה הרב ר' עובדיה מברטנורא פירש: אולי נתכסה בעבים. והנה אם היה באפשרי שנתכסה בעבים, מאי טעמייהו דרבי דוסא בן הרכינס ור' יהושע? אלא על כרחך שלא היה ספק אם נתכסה בעבים, והדרא קושיא לדוכתא מאי טעמיה דרבן גמליאל. ולפי מה שכתבתי ניחא, דרבן גמליאל היה נשיא ובדידיה תליא מילתא, וידע שצריכין החודש לחסרו, וצוה על הלבנה שתראה לעדות בזמנו כמו שכתבתי [עיין לקט ביאורי אגדות לעיל כד ע"ב בשמו], ואפילו [ש]על פי חשבון לא היתה ראויה לראות, ורבן גמליאל צוה עליה שתראה בזמנו, ועשה הלבנה רצון רבן גמליאל ונראית לעדים, ושוב כיון שראו העדות הלבנה וראויה לקדש את החודש עשתה הלבנה מנהגה אשר הוטבע בה, דהיינו שלא נראית עד זמן שראויה לראות על פי החשבון, ולכן לא ראה בליל העבור, כי המעשה היה שעל פי החשבון לא תראה בליל עבורה, רק מה שנראית בזמנה - שעשתה רצון רבן גמליאל.
ומה שאמר ר' יהושע רואה אני את דבריך, שר' יהושע לא ידע מזה שהבית דין יש להם כח על החודש, שהרי היה מיצר, אם כן לא ידע 'אתם' אפילו שוגגין 'אתם' אפילו מזידים. וזה בזה תליא, אם עדות החודש וקביעות מועדים מסורת לנו אפילו בשוגג אפילו במזיד, יש לנו כח על הלבנה שהיא תעשה כרצון בית דין, שקביעות מועדים בבית דין תליא מילתא. ור' דוסא בן הרכינס שידע מזה, אפשר דלא פליג רבי דוסא בן הרכינס ארבן גמליאל, רק שאמר דרך חידוש ונפלא האיך מעידין על אשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה, כלומר שרבן גמליאל עשה דבר נפלא שבכחו נראית הלבנה שלא בזמנה, רק ר' יהושע הוא דפליג, שאמר רואה אני את דבריך, משמע דפליג, לכן שלח רבן גמליאל לר' יהושע ולא לר' דוסא בן הרכינס. ואפילו אם תאמר דפליג ר' דוסא בן הרכינס אף על פי שהוא ידע מדרש 'אתם' אפילו שוגגין, אפשר שלא ידע שרבן גמליאל גזר על הלבנה שתראה את עצמה, דלאו בדידיה תליא מילתא, רק ברבן גמליאל שהוא נשיא תליא מילתא.

(קדושת לוי, כללות ימים טובים)

באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה וקיבלן רבן גמליאל וכו' כך מקובלני מבית אבי אבא אין חדושה של לבנה פחותה מעשרים ותשעה יום ומחצה ושני שלישי שעה ושבעים ושלשה חלקים וכו' (כה:) ראוהו בית דין וכל ישראל נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה הרי זה מעובר
3-כה:

וכתב רבינו חננאל ז"ל: קביעות החדשים אינו אלא על פי החשבון, לא על פי ראיית הלבנה... כך היו נוהגים כל ישראל לקבוע חדשים על פי החשבון אלף ומאה שנים, מימות משה רבנו ועד אנטיגנוס ראש גולה וראש סנהדרין. והיו בכלל תלמידיו שנים, והם צדוק ובייתוס. וכשדרש להם (אבות פ"א מ"ג): אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, נכנס ספק בלבם וחשבו שאין עונש ושכר, ויצאו לתרבות רעה והתחילו לעורר בזה בקביעות הירח, ואמרו כי אין עיקר המצוה לקבוע חדשים על פי החשבון כי אם בראיית הלבנה... והוצרכו חכמי הדור להכחיש דבריהם ולהודיע להם בראיות גמורות, וכן אמרו ז"ל: כך אמר רבן גמליאל אל תחושו לראית הירח, החשבון הוא העיקר, כך מקובלני מבית אבי אבא שאין חדשה של לבנה פחותה מכ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים. והנה דבריו הללו מוכיחין שלא היה רבן גמליאל סומך על ראית הלבנה כי אם על פי החשבון. ועוד משנה שלמה היא: ראוהו ב"ד וכל ישראל נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה הרי זה מעובר. זו ראיה גדולה שלא היתה בידם עיקר ראית הלבנה, שאילו היתה בידם עיקר ובראייה היו מקדשין איך אחרי ראייתה מעברים אותו? ועוד גדולה מזו: באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנה והוא אור שלשים ובליל עבורו שהוא מוצאי יום שלשים לא נראה וקבלם ר"ג, ואלו היה ר"ג סומך על ראית הלבנה ולא על החשבון, בודאי שנתברר שכיון שלא נראה בליל עבורו שהם עדי שקר. אלא ודאי ר"ג על החשבון סמך ולא על העדאת העדים. ומה שתמצא לרז"ל (לעיל כד ע"א): דמות צורות לבנות היו לר"ג בעליתו על הטבלא בכותל שבהן היה מראה את ההדיוטות, הכונה בזה: כי ר"ג עשה צורות הללו לבאר לתלמידי צדוק וביתוס ידיעתו במהלך הלבנה בכל חדש וחדש, וכי הוא יודע בכל חדש וחדש באיזו צורה תולד אם ארוכה אם קצרה וכמה תהיה גבוה בגלגל ולאיזה צד תהיה נוטה, והיה בכל חדש וחדש מבאר לתלמידים ואמר להם: הלבנה בזה החדש צורתה כך וכך ונטיתה לצד כך וכך, וכאותה צורה שהיה מראה לתלמידיו בה היו מעידים העדים בכל חדש וחדש, וכיון שראו כך חדש אחר חדש, שנה אחר שנה, נתברר להם שאין העקר אלא החשבון, ובטלו דברי החולקים. ואף על פי שהיו מקבלים העדים זכר לדבר, לא היתה סמיכת בית דין כי אם על החשבון. ולדברי הכל דת חק העבור הלכה למשה מסיני, שהרשות ביד ב"ד הגדול כשהוא גדול שאין למעלה ממנו בחכמה וביראת חטא ובקי בחדרי תורה ובקביעות השנים, הרשות בידו לקבוע ולעבר כפי מה שיראה לו מחוקי סוד העבור, וזו היא הדת שצוה הקדוש ברוך הוא למשה "החדש הזה לכם". ע"כ בפירוש רבינו חננאל ז"ל.

(רבינו בחיי שמות פרק יב פסוק ב)

אמר רבי דוסא בן הורכינס עדי שקר הן וכו' אמר לו רבי יהושע רואה אני את דבריך שלח לו רבן גמליאל גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך
4-9

וכבר העירו רבים להבין מדוע באו דברי רבן גמליאל לר' יהושע ולא לר' דוסא. והחוקרים האחרונים... כתבו... כי לר' דוסא העשיר נשא רבן גמליאל פנים ורק על ר' יהושע העני שפך כל חמתו. וכל דבריהם ישא רוח... ידוע כי מעיקר הדין... עדי החודש נתקבלו על ידי האב בית דין ועל פיו גם נתקדש החודש... והנשיא לא התערב בזה כל עיקר... רק בהתישב רבן יוחנן בן זכאי הראש בית דין אז בעיר ברור חיל, תיקן התקון המבואר במשנה [לקמן לא ע"ב]... התקין רבן יוחנן בן זכאי שאפילו ראש בית דין בכל מקום שלא יהו העדים הולכין אלא למקום הוועד... כל ימי רבן יוחנן בן זכאי... נתקבלו העדים בהכרח במקום הוועד על ידי הנשיא רבן גמליאל. והן דברי המשנה בראש השנה [לעיל כד ע"א]... דמות צורות לבנה היו לו לרבן גמליאל בטבלא ובכותל בעלייתו שבהן מראה את ההדיוטות (העדים ההדיוטים) ואומר הכזה ראית או כזה...
אף אחרי מות רבן יוחנן בן זכאי ור' יהושע היה תחתיו לראש בית דין, ישב גם רבן גמליאל אצל קבלת עדי החדש. אבל בכל זה לא נתבטל אז הדין המפורש במשנה [לעיל כד ע"א]: ראש בית דין אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש, אחרי אשר עתה כבר הי' שם הראש בית דין עמהם... אחר אשר ר' יהושע גילה דעתו עדי שקר הם, הנה עשה רבן גמליאל הכל בעצמו ומפורש נגד ר' יהושע לעיני כל העם. [ולכן לא פנה רבי דוסא, כי הוא לא היה אב בית דין].

(רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים חלק א כרך ה פרק כו דף קנב ע"ב-קנג ע"ב)

כה. שלח לו רבן גמליאל גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך וכו' אשר תקראו אתם בין בזמנן בין שלא בזמנן

"החדש הזה לכם"... על דרך רבותינו ז"ל [לעיל כב ע"א] ירמוז כי מצוה זו מסורה לבית דין, וכי המועדות כולם תלוים בקידוש בית דין, ושהמערער עליהם בדבר מן הדברים שהסכימו, גם כי יטעו בהסכמתם, חולק על התורה, כמו שראינו ששלח רבן גמליאל לרבי יהושע שיבא אליו במקלו ובתרמילו ובמעותיו ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו, וכן עשה, לפי שהתורה צותה ללכת אחרי מה שיסכימו חכמי הדור, גם אם יסכימו הפך האמת, אחרי אשר כן הוא הסכמתם ודעתם.

(דרשות הר"ן דרוש ג)

כה. שלח לו רבן גמליאל גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך וכו' (כה:) יפתח בדורו כשמואל בדורו

יפתח מוגדר כ"גבור חיל"... יפתח לא היה בעל יחוס חשוב אלא "בן אשה זונה", ולא בעל מוסריות גדולה. והנה אדם מנודה זה... נעשה פתאום קצין ממלכתי. למרות שהוא לא היה "גלאט כשר", בחרה בו ההנהגה האלוהית כדי להושיע את ישראל מעמון. עד כדי כך שחז"ל אמרו "יפתח בדורו כשמואל בדורו, במובן של ההנהגה המדינית. כשמואל! שמואל שקול כנגד משה ואהרן, שנאמר "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו"... שמואל הנביא היה אדם עילאי ובמשך תקופה מסויימת הוא עמד בראש הנהגת האומה והיה לו דין מלך. ועם כל זה, קובעים חז"ל שהיתה חשיבות ליפתח בדורו כשמואל בדורו. באופן אישי לא היתה דמותו של יפתח כל כך מהודרת, אבל בתור מנהיג מדיני פוליטי הוא עלה לדרגת שמואל בדורו, כיון שנתמנה על פי מינוי אלוהי. אם ההנהגה האלוהית בחרה בו, יש להתחשב בו כמו בשמואל. נכון שבאופן אישי פרטי רבו הדברים לגנאי, אבל בענין הנהגת האומה היה ליפתח ערך עצום.
הגמרא מביאה דוגמא מאימרה זו לגבי הנהגת בתי דינים בישראל. היתה מחלוקת בין רבי יהושע לבין רבן גמליאל על זמן חלות יום הכיפורים. בית הדין הגדול פסק בניגוד לדעת רבי יהושע. על כן הנשיא גזר על רבי יהושע גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך. רבי יהושע נשמע לגזירה וקיבלהּ אף על פי שהוא עלה בגדלותו ובחכמתו על רבן גמליאל, כיון שרבן גמליאל הוא הנשיא והוא הקובע. והגמרא מסמיכה זאת לאימרה יפתח בדורו כשמואל בדורו.
זהו לימוד חשוב לכל הדורות כמבואר בגמרא מגילה שנבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה... כיון שתקומת ההנהגה האלוהית כלפי חוץ סודרה על ידי יפתח, הרי הוא חשוב כשמואל בדורו. ומכאן לכל הדורות, לגבי ערך המנהיג במובן ציבורי כללי חברתי.

(שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 259-261)

גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך וכו'
8-9

"ימין ושמאל" - אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין, לשון רש"י. וענינו, אפילו תחשוב בלבך שהם טועים, והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך, תעשה כמצותם, ואל תאמר: איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה? אבל תאמר: כך צוה אותי האדון, המצַוה על המצות, שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר, ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו. וזה כענין רבי יהושע עם ר"ג ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו.
והצורך במצוה הזאת גדול מאד, כי התורה ניתנה לנו בכתב, וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים, והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות. וחתך לנו הכתוב הדין, שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני ה' במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה, בין שקבלו פירושו עד מפי עד ומשה מפי הגבורה, או שיאמרו כן לפי משמעות המקרא או כוונתה, כי על הדעת שלהם הוא נותן [לנו] התורה, אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל, וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח ה' על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול.

(רמב"ן דברים פרק יז פסוק יא)

גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך
8-9

למה פרט מקלך ומעותיך ויה"כ?... אפשר לתרץ, דחשב רבן גמליאל כי רבי יהושע מקנא על נשיאותו, לכך הוא מנגד לו בדין הוראותיו, והוא על ידי א' מג' סבות, או להיות לו שבט המושל שיטול מקל ולהך על קדקד בני ישראל... אם כן כוונתו להשתרר. או להרויח מעות... או שכוונתו שיש מחילות עונות כמו ביום הכיפורים כשנתמנה ראש ופרנס, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין יד ע"א) שנתמנה לראש עבור זה יעו"ש. וזה שאמר גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביה"כ שחל להיות בחשבונך.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף פרשת חקת)

גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך וכו' שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה
8-19

...התחיל לבאר אל השופטים אם יקרה להם ספק בדבר מה, איך יתנהגו. וצוה אליהם שיתנהגו בדבר ההוא על פי מה שיבררו בית דין הגדול... ובא בקבלה, זה לשונם (ספרי דברים פיסקא קנד): אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, כלומר אפילו ברור לך שאין האמת כדברי הוראת הסנהדרין, אף על פי כן שמע אליהם, כי כן צוה ה' יתברך שננהוג בדיני התורה ומצותיה, כפי מה שיכריעו הם, יסכימו לאמת או לא יסכימו. וזה ענין ר' יהושע עם רבן גמליאל, שצוהו רבן גמליאל שיבא במעותיו ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו, וכן עשה. שאחר שה' יתברך מסר ההכרעה אליהם, מה שיסכימו הם הוא מה שצוה ה' בדבר ההוא. ועל זה אנו בטוחים במצות התורה ובמשפטיה, שהם מקיימים רצון ה' יתברך בהם, כל זמן שנסמוך על מה שהסכימו גדולי הדור.
והוא אמרם בריש חגיגה (ג ע"ב): שמא תאמר הואיל והללו מטמאין והללו מטהרין וכו' היאך אני לומד תורה מעתה? תלמוד לומר "כולם ניתנו מרועה אחד", כולן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא... הנה ביאר שהמטהרין והמטמאין, הפוסלים והמכשירים, כולן אמרם משה מפי הגבורה... שה' יתברך מסר הכרעת אלה כולם לחכמי הדור, וצונו שנמשך אחריהם, ונמצא שמה שיסכימו הם בדבר מהדברים הוא מה שנצטוה משה מפי הגבורה.

(דרשות הר"ן, דרוש יא)

גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך וכו' עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו אמר לו וכו' רבי בחכמה
8-22

מצינו (ברכות כז)... בו ביום שהורידו את רבן גמליאל מכסאו ומנו אחר תחתיו... שלא מנע עצמו מביה"מ אפילו שעה אחת... ולא התפעל כלל מזה שהורידוהו מכסא הנשיאות... ולמרות מה שלפי כחות טבע האדם הי' לו באותו יום להרגיש עצמו מדוכא... ראה בעיניו כל מה שנעשה באותו יום וקבל עליו נשיאותו של הבא במקומו, והי' כפוף לפניו ונשא ונתן בהלכות שנשאלו בבית המדרש בדעת צלולה ומנוחת נפש. הלא רואים אנו, עד כמה הי' נר שכלו העצום מאיר בנפשו, עד שכמעט בטלו אצלו כל כחות הטבע. ועוד יותר מפליא הדבר, שאיש גבור ומנהיג כביר, שנהג נשיאותו ברמה באופן כזה, שגזר על ר' יהושע, שהי' גדול ממנו בתורה - שקראו רבו בחכמה - שיבא לפניו במקלו ומעותיו ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו, וצוה לו: עמוד על רגליך, והוא עמד על רגליו כל העת, משמעת חזקה כזו שררה בבית מדרשו, ובכ"ז כאשר הורידוהו מכסאו... קיבל על עצמו נשיאות של אחר והי' יושב ועוסק בתורה כאלו לא נעשה דבר. אות הוא, כי כל מה שעשה קודם לכן הי' רק ממקור החכמה ודעת תורה, בהכירו כי ראוי ויאות לנהוג הנשיאות באופן כזה לתכלית האמת. וגם בזה רואים אנו בו כח האמת, במה שהכיר והודה כי ר"י גדול ממנו בתורה ונשקו על ראשו כשקיבל דבריו, ומפני שהכל הי' אצלו בכח האמת. לכן גם אח"כ כשהורידוהו מנשיאותו, לפי שקול דעתם... לא נתפעל ברדתו מכסא הנשיאות ולא מנע עצמו מביה"מ כל היום. מזה רואים אנו כי האדם העושה כל דבר בכח הדעת השולט בכחותיו ומדותיו, צריך ואפשר לו לשנות מדותיו באופנים שונים הפכיים מן הקצה אל הקצה, ולהשתמש בכל הכחות השונים, בכל אחד בזמנו ומקומו הראוי.

(רבי יוסף יהודה ליב בלוך, שיעורי דעת, חלק ג, ממשלת הדעת, שיעור ט)

גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך וכו' אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם בין בזמנן בין שלא בזמנן וכו' דוד מלך ישראל חי וקים
8-28

ובשנת החמשים, במלאת שבע שבתות השנים, מתקיימת קריאת הדרור הצבורית בהחלטיות שלוח העבדים ביום הכפורים [לעיל ח ע"ב], הכולל יום טוב ושבת כאחד, שדוקא בו הוא שנתבלט ונתפרש ביותר כח קידושנו אנו שלמטה, ומתוכו חלה עליו על אותו היום כל חומר קדושת השבת, ככל חוקתו ומשפטו, בעיקר חיובו, ובו אנחנו עושים וקובעים לנו את השבת בעצמה, שהיא נקראת ונעשית שלנו, בטהרת הקדש הממשכת את שרש הזמן העליון בתוך סדורו של הזמן המעשי בעצמו...
והנה כל היסוד והשורש של חלות יחוד הברכה והקדושה העליונה, והשמירה שמתוך עצמיותה, שהוא אור החירות הרוממה, על הזמן וכל סבוכי פירוטיו ושעבודיו, במערכת חיי האדם, על ידי תופעת כחם של ישראל, על ידי השבת והמשך תחלתו לכל מקראי הקדש, שהוא מיוחד וקבוע אך לישראל ואחרים לא ישבותו (עי' סנהדרין נח ע"ב) - כל היסוד והשורש הזה מתגלה ובא הוא מיציאתנו ממצרים לחירות עולם... על ידי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, בחשבונו הקץ במקרא הדורות מראש (עדיות פ"ב מ"ט). אז באותה שעת חפזון, כאשר... מלך כל עולמים דמה לצבי מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, "על החשבונות והקיצים" (שיר השירים רבה ב פי"ט); ובפליאת הנהגתו אתנו, הנמשכת מתוך הודעת שמירתו, כריתות בריתו וסדר נסיותו, את צור מחצבתנו, רוממנו ד' נסנו ונשאנו מעל למערכות הטבע הפרטיות ושעבודי זמניותן... אז הוא שהוקבעה והוטבעה בתוכנו בעצם מהותיותנו תכונה נשגבה זו של הזמן, שהיא גופה החירות השלמה והמוחלטת...
אז התברר, מתוך המשך הוצאת קדמונו של עולם, באור צדקת אמונתו, את אברהם אבינו למעלה ממספר הכוכבים ואצטגניניותם, כי אין מזל לישראל (נדרים לב ע"א) עם קרובו, וירם קרננו וידריכנו על במותינו, בצאת בית יעקב, אשר פדה את אברהם (עפ"י ישעיה כט, כב)... וההרים ימושו ותמוטינה הגבעות (עפ"י ישעיה נד, י)... ויעקב אבינו לא מת, ומקיש הוא לזרעו (תענית ה ע"ב), ומלך ישראל נעים זמירותיו ומשיח אלהי יעקב חי וקים, ותפארתו עבור לפשע, בבא לשביו גואל למען השם ודבר בריתו... אז הלילה הזה, בהחלקו ביד הקב"ה, היודע עתיו ורגעיו (רש"י שמות יא ד), ומשביע בהם את רצונו, ואת פאר ישועתו, ליל שמורים הוא לכל בני ישראל וכל דורותם...
חרות הזמן, בעצם יחס האדם והעולם, מופיעה מתוך שרשיות התהוות העם, עִם מהלך חרות המקום, ומסתיימת בכל שכלול עוזה, בתפיסת עמדתו בו ואִמות שלטונו, בנעם מרחב מקומו של עולם ופאר עבדות מלכו של עולם, ועושות הן כאחת את חטיביות סגולת קדושתנו האלהית, ביסוד מועדי ד' אשר נקרא אותם, ונדרשם לשכנו של מקום ובחירתו במוצא תורתו מציון ודברו מירושלים (ברכות סג ע"ב).

(רבי צבי יהודה קוק, אור לנתיבתי, שלמות סדר הזמנים, עמ' רמט [נדפס גם בהגדה של פסח עם פירושי הראי"ה, עמ' רפ-רפג])

גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך וכו' (כה:) שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם לומר לך וכו' יפתח בדורו כשמואל בדורו ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים
8-כה:

יפתח היה אדם פשוט ועם זה "גבור חיל". הוא לא היה ברום המעלה... הוא לא היה מיוחס אלא "בן אשה זונה"... גם בצד האישי הוא לא היה אדם מכובד, ואפילו גרוע מזה: אחד מקלי עולם... באותה תקופה היה מצב מאוד מסובך, ומרוב צרות פנו אל יפתח לעזרה... אצל חז"ל יש ביטוי חריף מאוד: שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם לומר לך... יפתח בדורו כשמואל בדורו. אמנם אדם זה מקלי עולם... אבל כיון שבמצבים האלה סדר המציאות הוא שהוא נתמנה ראש וקצין, ראש ממשלה וראש ההנהגה הפוליטית והצבאית, מצד ערכו הכלל ישראלי הרי הוא חשוב ושקול כשמואל בדורו. כך הוא סדר ההנהגה האלוהית שבזמן זה וזה, אדם זה וזה צריך להופיע. זהו חיוב והכרח.
אגב, בענין זה של יפתח בדורו כשמואל בדורו, פעם התקבל אצל אבא הרב זצ"ל מכתב של לילינבלום... בצעירותו היה בן תורה ותלמיד חכם, אחר כך התקלקל... הגיע ממנו מכתב בו הוא תובע מאבא הרב על שמחמיר בענין שמיטה... אבא הרב רצה שגם אחרי היתר המכירה יהיה חילוק בין מלאכות מדאורייתא למלאכות מדרבנן, שיהודים לא יעשו מלאכות מדאורייתא אלא רק מדרבנן. לילינבלום טען במכתבו שבדור הקודם, הרב שמואל מוהליבר הקל גם בזה... אבא הרב ענה לו [אגרות הראיה ח"א עמ' רנב]: הכרתי את ר' שמואל. נכון שהיה גאון, אבל עכשיו אני מטפל בעניני הנהגת הישוב, ויפתח בדורו כשמואל בדורו.
בגמרא מסופר על ויכוח שהיה בין רבי יהושע לרבן גמליאל על סדר העיבור. רבי יהושע לא הסכים לקביעת תאריך של ראש חודש על ידי רבן גמליאל. "שלח לו רבן גמליאל גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך". זה היה חילול יום טוב לפי דעתו. מכל מקום רבי יהושע קיים את הפקודה שקיבל מנשיא ישראל, ובא באותו יום שהיה יום הכיפורים לפי חשבונו. בהמשך לזה מובאת ברייתא חריפה מאוד. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים.
כך הוא לגבי יפתח. אם הוא נתמנה על הצבור, יש חיוב לקבל את זה ולהתייחס אליו במלוא הכבוד. אם הקדוש ברוך הוא סיבב את הסיבות וגילגל את המאורעות כך שהוא יהיה ראש ישראל במובן הממלכתי והמשטרתי, יש חיוב מתוך אמונה, מתוך אמונה בהנהגה האלוהית של רבונו של עולם, להתייחס אליו בכבוד הראוי למלכות ישראל. פעמים רבות המהר"ל חוזר ומדגיש שאין מקרה, ובמיוחד לגבי דברים קדושים גדולים וכלל ישראליים. אם יש מצב שפלוני נתמנה לראש וקצין, יש להבין שאין זו מקריות אלא סדר אלוהי, ומתוך כך יש להתייחס אליו בכבוד ובמשמעת הראויים לראש של הגוף הצבורי הכלל ישראלי. לפעמים נמשכים מזה מצבים מאוד מסובכים, אבל כך היא דרכה של תורה וכך הם סדרי הצבור על פי ההלכה.
לימוד זה מפיץ אור גם על המצבים הפוליטיים והחברתיים הלא נעימים שלנו. כל מי שנתמנה לראש, נתמנה לכך על פי סדר אלוהי. כך הוא לגבי ההנהגה הפוליטית, וכך הוא לגבי הנהגת התורה של הרבנות בישראל. ככל שנתייחס אליהן מתוך אמיתיות ושלמות של אמונה, נזכה יותר לקיים את "ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" בתוכנו ומתוכנו אל כל מלוא רוחב הארץ.

(שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 251-254)

אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם
11-12

[עיין לקט ביאורי אגדות לעיל כד ע"א]

כה. אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם וכו' אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין

11-39
בסוף ספר ויקרא נמצאת פרשת המועדות, שם מודגש שישראל מקדשים את הזמנים, וזה כוחם המיוחד של ישראל. "אלה מועדי ד' אשר תקראו אתם" - אתם קוראים אותם, אתם אפילו שוגגים ואפילו מזידים.

(שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 337)

אשר תקראו אתם וכו' רבי חייא חזייא לסיהרא דהוה קאי בצפרא דעשרים ותשעה שקל קלא פתק ביה אמר לאורתא בעינן לקדושי בך ואת קיימת הכא זיל איכסי וכו' דוד מלך ישראל חי וקים
12-28

ובענין קדוש החדשי' יש עניין במה שאמרו ז"ל הראהו הקדוש ברוך הוא למשה ואמר לו כזה ראה וקדש [לעיל כ ע"א]... וזהו מאמרם בקידוש החדש דוד מלך ישראל חי וקים... אמרו במדרש... עד שלא הוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים, ברמז הודיעם שאין המלכות בא להם אלא עד ל' דור. הלבנה יום ראשון של חדש מתחיל ומאיר ונוספת עד ט"ו יום, ודיוסקוס שלה מתמלאת מט"ו והלאה הולך וחסר עד ל' יום וביום הל' אינה נראית, כך ישראל, מאברהם עד שלמה ט"ו דורות... כיון שבא שלמה נתמלא דיוסקוס של לבנה, "וישב שלמה על כסא ה' למלך"... ומשם והלאה התחילו המלכים לפחות... וענין זה רמזו כי הלבנה רמז לישראל, ולכן נמסר קדוש החדש לישראל דכתיב "החדש הזה לכם ראש חדשים". וכמו "אשר תקראו אותם במועדם"... מעשה בר' יוחנן שראה ערב ראש השנה הלבנה, אמר למחר אנו מקדשין יתך ואת מיתחזית? גער בה ואיכסים. וזהו סוד העיבור שזוכרין חז"ל בכל מקום.

(דרשות ר"י אבן שועיב, פרשת בא)

אשר תקראו אתם בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו וכו' פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה וכו' רבי חייא חזייא לסיהרא דהוה קאי בצפרא דעשרים ותשעה שקל קלא פתק ביה אמר לאורתא בעינן לקדושי בך ואת קיימת הכא זיל איכסי וכו' אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין
12-39

יש תמיהה נפלאה למצוה ראשונה זו שנצטוו בה ישראל באומרו "החדש הזה לכם", והוא קידוש החודש על ידי חידוש הלבנה כמ"ש ז"ל [לעיל כ ע"א]: "החדש הזה" מלמד שהראה לו לבנה בחדושה ואמר לו כזה ראה וקדש... יש מקום לטעות בענין עבודת אליל או בדומה לה אשר הרחיקה התורה דברים יותר רחוקים מהנה... זה הענין מהחידוש או קידוש הלבנה נראה הפך המכוון מהודעת הכתוב כי בריאה יברא ה' את השמים ואת הארץ... והנה באמת כל בני עולם הם משתוקקים ונכספים למלאת צרכיהם במה שיצטרך אליהם מכל מיני חפציהם, והנה הם נושאים עיניהם השמימה אל הכוכבים והמזלות כי הם מוחזקים בהם כי משם רועה המציאות בכללו, כי על כן קדמו פניהם הדורות הראשונים בכל מיני עבודות צורות והיכלות להפיק מהם רצונם... והנה כאשר ימנעו אותם מעשות זאת ויחדלום מבקש צורכיהם מהם, יהי' הענין כמפרישים אותם מן החיים ויהיו כמתאוננים ומתלוננים ולא יאבו שמוע. והנה העצה הנכונה בזה הוא לקחת שנים שלשה ראשים מזקני העם וחכמיו... להודיעם כי האוצר ההוא נעור וריק מכל הטובות ההנה אשר חשבו המוניהם, ושכבר טעו ברעיוניהם. ואחרי כן הם יעצרו בעמם וימנעום מסכלותם. ועתה כמו כן זאת העצה היעוצה מאת ה' להעביר טומאת העבודה השמימיית הנכספת לכל מן האומה הזאת הנבחרת על ידי המצוה הנפלאה הזאת כשיעויין בה כראוי.
וזה, כי העבודה אל צבא השמים תהיה על אחת משלשה פנים: האחד, שיחשבום שהם עצמם אלוהות ותהיה העבודה להם עבודה ויראת אלהות. או שיחשבום כשרים קרובים למלכות להפיק רצון ממנו לזולתם ולכן ראוי שיעבדום. או שיחשבום ככלים טבעיים מחוייבים להמצע ביניהם ובין צרכיהם כענין האש שהוא אמצעי בינך ובין כל אוכל אשר יבושל... ועתה ראה, כי להרחיק אותם מהעבודה הזאת הזרה בכללה וחלקיה, הנה הוא יתברך ראה לקרוא חסידיו... ונפתחו להם שער שמיו ומסר להם סוד קידוש החדש, להיות הלבנה היא היושבת ראשונה פתח השער, ועל פיה ייוודע כל אשר אתה בבית, כי בהיוודע להם חוקיה ומשפטיה על פי תהלוכותיה וסיבוביה... יבואו להכיר מבלי שום ספק שאין ראוי שיעבדו כל צבא השמים בשום עבודת עבודה מהשלשה מינים שזכרנו. וזהו, כי כשיעויין בענייני הלבנה כפי מה שיאות ממנה למלאכת הקידוש והעיבור, ימצאו בה שלשה עניינים. האחד מצד גופה עצמה, והשני מצד תנועותיה, והשלישי מצד המעשה ההוא המיוחד הנעשה בה... מצד עצמה - הוא ענין תוספת אורה וחסרונה מיום ליום, שבזמן החסרון ההוא הוא שעת חידושה וקידושה, וזה מה שיהא מופת חותך שהיא אין לה אור מעצמה ושאינה מאירה רק פניה אשר נוכח השמש... עת המולד יעיד עדות נאמנה, כיון שהיא עלולה באורה ומושפעת מזולתה, כי היא אינה אלוה בעצמה... והנה העדות הזה לא על עצמה בלבד יועיל כי אם על כל צבא השמים... כמו השמש... שילקה פעמים רבות בשעה ההיא ממש...
מצד תנועותיה... בשעת עיון המולד עצמו שהוא נראה אל פאת המערב סמוך לשקיעת החמה, כבר נדבק' הלבנה עם השמש ועברה ממנו אל פאת המזרח... מבואר לעיני הרואים כי הם מוכרחים בתנועה ההיא המערביית על ידי גלגל עליון עליהם וחזק מהם... והוא מה שיורה עליהם דרך כלל שאינם ראויין ליעבד מצד שהם כשרים קרובים למלכות להפיק רצון ממנו לזולתם, כי מי שלא יכול להפיק רצון להציל עצמו מחזק ממנו המכריחו ללכת אחורנית מטבעו ומהלכו, איך יועיל לזולתו?....
מצד המעשה ההוא המיוחד - מה שהוא מבואר שמצות הקדוש הזה אינה לצורך הירח... רק לעשות אותה סימן נאות קבוע מיוחד לקבוע ממנו כל מועדי השנה... לקבוע בלבינו אמתת היכולת האלהי על המנהג הטבעי ועל שדוד כל המערכות עליות ותחתיות, כי הוא שורש מונח לתורה האלהית ולכל מצותיה, כי על כן אמר "ראשון הוא לכם לחדשי השנה", כי ניסן הוא אב לכל החדשים בענין הזה הנפלא... והסימן הגדול לזה מה שאמרו בעיקר מצותיה "כזה ראה וקדש". והנה באמת לא תיתכן ראייתה עד שיעברו י"ח שעות לחדושה לפחות כמו ששנינו [לעיל כ ע"ב] תלתין ושתא שעי מכסי סיהרא וכו'...
והנה הוא מבואר כמה הוא רחוק לפי זה להודות ולהאמין כי טבע שום כוכב שולט על שום פועל מפעולות האומה הזאת הנבחרת, עד שיצטרכו לכוין עבוד' מלאכתם לפי עניינם. אדרבא, המצוה הזאת אשר בידם תישירם אל הפך זה הישרה גמורה. וכ"ש לפי דעת רבינו סעדיה גאון והנמשכים אחריו ז"ל האומרים כי מעולם לא נשתמשו ע"פ ראיית הלבנה לבדה לקדש החדשים (גם ר"ח כתב כן) כי הנה הוא מצד יציאת גלגליה אשר בעבורם ינטו מעגליה עם שיבוש מהלכיה אחור וקדם בגלגל הקפתה, הנה היא משרכת דרכיה ומשבשת נתיבותיה, פעמים ממהרת פעמים מתאחרת, עד שאפי' בשעת המולדות שאז נתמעטו חלופיה, פעם מקדמת ותעשה חדש קצר ופעם מתעכבת ותעשה חדש ארוך, וכמו שאמרו פעמים בא בארוכה פעמים בא בקצרה. ומלבד זה היו להם טעמי' הכרחיים לפי צורך הקביעות הנזכרים, בעבורם חוייב להם שתדחה ראיית הלבנה לפעמים יום או יומים כפי מה שיחוברו הסבות כמו שנודע מדבריהם ז"ל במלאכה הזאת, עד שלזה הוכרחו לצרף עם ראיית הלבנה חשבונות וכוונות אחרות, יש בהם תלי הלכות בעבורם ישתקו העדים לפעמים לנהוג על פי הקבלה המסורה בידם. וגדולה מזו אמרו שם: ר' חייא חזייה לסיהרה דקאים בצפרא בעשרי' ותשעה באלול שקלקלה שדא ביה קלא אמר לאורתא מקדשנא בך ואת קיימת הכא זיל ואיכסי אזל ואיכסי. ראה כמה כחן גדול כי הדבר נמסר לבית דין ולא על פיה הם חיין. וכמו שאמר הכתוב "אשר תקראו אתם" וגו', ואמרו רבותינו ז"ל: אתם אפילו מוטעין אתם אפילו שוגגין אתם אפי' מזידין אין לי מועדין אלא אלו.
והכלל, כי סוד המצוה הזאת כולו הוא להעמיד שם אנשים חכמים ויושבים בישיבה ומסורת החכמה בידם לתקן בה אשר יעוותהו המהלך הירחי על שני מיני ההשתבשות שאמרנו... על פי העיונים האלה הוא מבואר כי היושבים לפני ה' המצויים אצל המצוה הזאת הנפלאה הם אשר יתרחקו ראשונה משבושי הדעות האלו שלשתן, כי הם יראו אמתתן, והם אשר יזהירו את העם ויביאום להוסיף כח דעת ויראת ה' להכין לפניו כל עבודתם, כי הוא ית' הפועל כל והמושל בכל.

(עקידת יצחק, פרשת בא, שער לז)

אשר תקראו אתם בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו וכו' הרי הוא אומר אתם וכו' אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין בלשון הזה אמר לו עקיבא נחמתני נחמתני
12-40

במדרש שוחר טוב (תהלים ד)... הקדוש ברוך הוא... מה שסנהדרין גוזרים הוא מקיים. אימתי בר"ה שהסנהדרין יושבין ואומרי' נעשה ר"ה יום פלוני מיד הקדוש ברוך הוא מושיב סנהדרין של מלאכים ואומר להם לכו וראו אם גזרו התחתונים וגמרו משיבין לו רבש"ע כך גזרו שיהיה ר"ה יום פלוני מיד הקדוש ברוך הוא יושב באותו היום לדון עולמו... שהוא מקיים גזרותיהם ומסכים עמהם...
איך נקבל שהקב"ה וסנהדראות של מעלה נמשכים במעשיהם אחר מעשה ב"ד של מטה בזה הענין המופלא מסדור הזמנים, אף כי לא ישערו בהם רק האמת, כ"ש שאמרו בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדים אלא אלו, וכמו שהוסיפו חז"ל ביאור "אשר תקראו אותם" - אתם כתיב אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מוטעין אפילו מזידים. חלילה לא-ל מהסכים עם השוגגין והמוטעין, כ"ש עם המזידים. וכי מפני התועים ישתבשו סדרי עולם? ועוד כי מה לו יתעלה ואל סנהדראות של מעלה אל סדר השנים וקבועי החדשים ומועדים שאמר אין לי מועדים אלא אלו הכימי אנוש ימיו ושנותיו כימי גבר.
אמנם כוונתם הנכונה תתבאר בזה הענין כשיקדמו לה ד' הקדמות. הראשונה... כי אחר שגזרה חכמתו יתעלה להמציא המין האנושי שאמתת מהותו הוא היותו בעל בחירה, הנה מזה יתחייב שתימצא הנהגה בעולם מסכמת ומתיחסת לפי מעשיו אם לטוב אם למוטב... וזה מה שחייב... שני מיני הנהגות, א' לפי סדרי הטבע ואחד לפי מעשי האדם...
השנית, שכבר ראוי שיהיו שם הישרות אלהיות ועניינים נרצים לפניו, תסובב מהם אותה ההנהגה ההשגחיית... כמו שזה הענין נתבאר יפה בתורתנו האלהית באומרה (ויקרא כו) "אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם" וכל הפרשה ההיא... ימשך מזה, שכמו שסודרו מהחכמה האלהית זמנים מתחלפים נאותים לסדור הטבעי ההכרחי דכתיב... (בראשית ח) "עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וגו' לא ישבותו", שכן יתחדשו זמנים נכונים לפי הרצון אשר בהם יושלמו העניינים לפי ההשגחה, והמה אלה המועדים הנרשמים והנזכרים בתורה האלהית. וזה ששנינו בגמרא ר"ה [טז ע"א]: בארבעה פרקים העולם נדון בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון... ובחג נדונין על המים... הקריבו לפני עומר בפסח כדי שתתברך עליכם תבואה שבשדות... הקריבו לפני שתי הלחם כדי שיתברכו לכם פירות האילן... נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. נראה שאלו המועדים כולם מיוחדים הם ע"י הקרבנות והעבודות הנעשים בהם לפקוד בהם צרכי העולם ע"ד ההשגחה, כמו שד' תקופות השנה ושנוייהם ושאר ענייניהם נתיחדו לפי המנהג הטבעי והסדר הקדום מעת הבריאה...
השלישית, כי הנה הוא מבואר שלא הוכשרו כל משפחות האדמה לקבל זה הטוב האלהי מאת האלהים, כי כל הדורות הראשונים היו מכעיסים לפניו עד שבא אברהם אבינו שמצא נחת רוח בו ובבניו ובנכדו ובזרעו אחריו... וזה מה שחייב שיושם בידה סדר הזמנים הנפלא שזכרנו... כי הוא המיוחד אליה לפי מעשי הבחירה אשר על דרך הישרות התורה מצותיה ומשפטיה, כי עיקר הבחירה לא נמצאה כי אם בעבורה... וכן עשה בפועל, כי היא היתה המתנה ראשונה שמסר להם בין אירוסין לנישואין כשאמר (שמות יב) "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם" וגו'. ביאר שייחד להם זמנים חדשים ושנים חדשים שלא כטבע העולם, והוא האמת הכשר, כי הסדור אשר לפי הטבע הוא התחלתו מתשרי. אמנם הסדור אשר לפי ההשגחה והוראת היכולת העליון הוא מניסן... מכל זה יתבאר כי מפתחות אלו הסדרים נמסרו להם ולא לזולתם וכמו שאמר (תהלים קמז) "מגיד דבריו וגו' לא עשה כן" וגו'.
הרביעית... מהיות האנשים היותר שלמים, להיותם משיגים בכחות היולאניות מעותדים להעמדת השגגה והטעות בעיונים אשר לא יוכלו להמלט בשום צד. ומאחר שיש במסורת זה הקביעות שרצה בו הא-ל יתעלה מקידוש החדש וקיבוע המועדים דקדוקים רבים וחישובים קשים... היה ראוי שיסכים ה' יתברך אל מה שיעלה מעיוניהם ומדיוק חשוביהם לא אל הזולת, כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת. וכמו שהוא יתעלה העביר על מדותיו להסכים אל טבע ברואיו וענין מציאותם, כן חוייב שיהיה בזה הענין הנפלא.
והנה הוא מבואר שכבר איפשר לסור מני דרך בעניינים הדקים האלו לאחת מג' סבות. הראשונה שיחשוב החושב שירד לסוף אמתת החשבון... כי כבר טעה באחד מעיוניו ועלה חשבונו פחות או יתר... והשנית, בשכבר יקבל ההטעאה מזולתו... והשלישית שכבר ירגיש החושב שיצא מחשבון האמתי והמדוייק, אמנם גזר בדעתו שהיה ראוי לשנות את החשבון ולדחות אותו מפני שום אחד מהדברים שאמרו חז"ל (סנהדרין יא ע"א), אם מפני האביב או התקופה או הגדיים והגשמים וגליות ישראל שנעקרו ממקומם וכו'. ולא הסכימה דעתו אל האמת, כי לא היו הטעמים אשר חשבום מספיקים לדחיה זו.
והנה אחר הנחת אפשרות היציאה מהאמת לכל אחת מהג' סיבות הנזכרות... יחוייב מזה שהקיבוע האמתי לא יהיה בשום זמן זולתי אותו אשר יוכל להסכים עליו דעת החכמים שבכל דור ודור כמות שהם, בין שיסכימו אל האמת הברור בין שיימינו או ישמאילו לסבה מהסיבות הג' שזכרנו, כי הם אשר כיוונו חז"ל באומרם אפילו שוגגין אפילו מוטעין אפילו מזידין. כי הטעות בחשבון שהנחנו ראשונה הוא שוגג ודאי. והענין הב' הם ודאי מוטעין בו מהזולת... אמנם הג' הוא המזיד, לא שזדו לעשות שלא כראוי ח"ו, אלא שהטעות הזה כבר עשאוהו מדעתן, כסבורין שהיו צריכין לטעות כדי לתקן... ובכולן אמרו שתסכים בהם דעת עליון אחר שסדר זמנים אלו אינם אלא לצרכם. ובדבר הזה התנחם ר' יהושע כשאמר לו רבי עקיבא דרשה זו והשיב עקיבא נחמתני, והכוונה כי אף על פי שיחשב לו לטעות מעשה ר"ג, כבר הסכימו בו מן השמים.
ועל פי הדברים האלה אמרו חז"ל תינוקת פחותה מבת שלשה שנים ויום אחד בתוליה חוזרין, בת שלשה שנים ויום אחד אין בתוליה חוזרין, ואם עברו ב"ד את השנה בתוליה חוזרין, דכתיב "לאל גומר עלי" (ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב). הנה שבארו שהפעולות הטבעיות הנמשכות אחר תקופות השנה ימשכו אחר סדר הסכמת ב"ד שבכל דור ודור, בין שוגגין בין מוטעין בין מזידין. והוא דבר נפלא, נמשך לסגולת המצות האלהיות ככל שאר הדברים הטבעיים הנסתרים ומפורסמים הנכנעים אליהם בלי ספק.

(עקידת יצחק, פרשת אמור, שער סז, פרק א)

אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו וכו' (כה:) יפתח בדורו כשמואל בדורו וכו' אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו
15-כה:

...נפלה מחלוקת ביניהם בשעת המשא ומתן בהרבה ענינים, לפי שכל אחד מהם דן לפי כח שכלו ולפי הכללים הידועים לו. ואין להאשימם בכך, כי לא נוכל אנחנו להכריח שני בני אדם המתוכחים שיתוכחו לפי [רמת] שכלם של יהושע ופינחס, וגם אין אנחנו רשאים לפקפק במה שנחלקו בו מפני שאינם כשמאי והלל או למעלה מהם, כי לא חייב אותנו בכך ה' יתעלה, אלא חייב אותנו לשמוע מן החכמים חכמי איזה דור שיהיה, כמו שאמר "או אל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת"...
וכאשר השלים כל מה שהדיינים צריכים לו התחיל [מסכת] אבות. ועשה כן לשתי סבות, האחת, כדי להודיעך אמתות המסורת והקבלה שהיא אמת, חבורה מפני חבורה, ולפיכך צריך לכבד את האיש החכם ולהחשיבו במעלה רמה מפני שהוא נושא הקבלה, והרי הוא בדורו כמו אלו בדורותם. וכך אמרו: אם באנו לחקור אחר בית דינו של רבן גמליאל וכו', ואמרו שמשון בדורו כשמואל בדורו. ויש בזה מוסר לבני אדם, שלא יאמר אדם היאך נקבל דינו של פלוני? או היאך נקיים תקנתו של פלוני? ואין הדבר כן, שאין הדין של פלוני הדיין אלא הוא של ה' שצונו בו, כמו שאמר "כי המשפט לאלקים הוא", ומשפט אחד הוא שנמסר מאיש לאיש במשך הדורות.

(הקדמת הרמב"ם למשנה)

אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו וכו' נטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו וכו' (כה:) אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו ואומר אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה
15-כה:

מדין תורה היה ראוי לדון בכל הלכה המסופקת שהוציאוה בית דין ע"פ שיקול הדעת, ממדות שהתורה נדרשת בהם בכל ב"ד שבכל דור, ואין לך אלא שופט שבימיך. אלא שעיקר דברי תורה לפנות בכל דבר המסתפק אל ב"ד הגדול שבירושלים שזהו המקום אשר יבחר ד' (דברים יז י) האמור בתורה, והם עיקר תורה שבע"פ כמו שביאר הרמב"ם בראש הלכות ממרים (פ"א ה"א) באין חולק...
כשישיב ד' שבותינו ויועצינו כבתחילה, וסנהדרין יהיו יושבים בירושלים, אז ע"פ דין תורה יהיו הם עיקר תורה שבע"פ... ודיני התורה יהיו נחתכים על פיהם בכל הלכה מסופקת... עלינו להאמין כי לאין ספק יהיו היושבים בב"ד הגדול גדולים מאד בתורה וצדיקים אמתיים... ומפורסם הוא אצל כל בן תורה שאין חילוק כלל אם יהיה הב"ד "גדול" בתורה או "קטן", לעומת דורות הראשונים. אין לך אלא ב"ד שבימיך. וע"ז אמר קהלת "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה". ונודע דבר חז"ל אם באים אנו לדון אחר ב"ד של רבן גמליאל צריכין אנו לדון אחר כל ב"ד וב"ד שעמד לישראל מימות משה עד עכשיו.
כל מי שאומר שכל הדינים והחומרות שאנו נוהגים מסיבות רבות, מהם מפני ספיקות של גרסאות בתלמוד, ומהם מפני רפיון הכוחות שנתדלדלו בהמשך זמן הגלות הארוך, כמו כל הדברים שאין אנו בקיאים בבדיקה [שו"ע יו"ד סי' מח סעיף יד] וכיו"ב, המה קבועים בישראל לעד לעולם, כמו שגוף עיקר תוה"ק היא מצוה עומדת לעד, אינו אלא טועה... קדושת הב"ד הגדול היושב במקום אשר יבחר ד' בנוגע לבני דורם, הוא עולה על כולם; והממרא [דבריהם] ענוש ייענש ע"פ הפרטים של זקן ממרא...
אנו יודעים כמה מרה עליו לב רבי יהושע בהיותו מוכרח לבא במקלו ובמעותיו ביום שחל יוה"כ להיות בחשבונו, ואעפ"כ עשה מעשהו, וזכור הוא לטוב, כי בנה בית ישראל בתיתו אומץ ועז לדין ב"ד הגדול, שהוא לבן של ישראל ומהם תצא תורה.

(ראי"ה קוק, הדביר תר"פ, קובץ ז-ט = אוצרות הראי"ה, כרך ב, עמ' 236-239, במהד' תשס"ב)

ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה
18-19

...שאמרו בסוף פ"ג דר"ה: ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים, אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו ב"ד על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה. ופי' הר"ב ז"ל: שאם יבא אדם לדון אחר ב"ד שבימיו, לומר וכי ב"ד זה כמשה ואהרן או כאלדד ומידד, אומרים לו: שמא חשוב הוא כאותן שנשארו שלא נתפרשו שמותן. ע"כ. מכאן מבואר שכל שידענו מי היו אנשי ב"ד שקדמו, נוכל לבוא לידי ידיעה אם היו גדולים או קטנים מהב"ד שאחריו, אבל כי לא ידענו מי היו, א"א לבוא לעולם לידי ידיעה זו. ועל פי זה יתפרשו המשניות האלו, והוא שבתחילה שאלה ולמה מזכירין [דברי היחיד בין המרובין... שאם יראה בית דין את דברי היחיד, ויסמוך עליו, שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה] ובמנין, והדר אמר ר' יהודה דא"כ הוא, דמטעם זה מזכירין דברי היחיד... למה מזכירין אותם כשהם לבטלה, והוא בהיות המרובים נזכרים בשם חכמים סתם, דטעם זה לא שייך אלא כשהמרובים מפורשים מי הם, שהם רבי פלוני ורבי פלוני החולקים על רבי פלוני יחיד, שיכול להיות שיבא ב"ד אחריהם שידעו שהם גדולים מאלו רבי פלוני ורבי פלוני החולקים על היחיד, ולכן הרשות בידם לגזור כנגדם כדברי אותו היחיד, אבל כשהמרובים הם בשם חכמים סתם, א"א לשום ב"ד שאחריהם לבטל דבריהם, דמאן אתא ואמר להו דאותם חכמים היו פחותים מהם בחכמה ובמנין? וא"כ למה נזכרו אז דברי יחיד בין המרובים שלא נתפרשו שמותם, ומשני וכו'.
[וכתב על כך שושנים לדוד שם: פירושו קשה משלהם, דהא כיון דפירש התנא היחיד מאן איהו, ממילא ידעינן דחכמים בני פלוגתיה הם כל שאר חכמי דורו, ואמאי א"א לידע אם היו גדולים מהם או לאו? ואין זה דומה לאותה שהביא הרב לראיה דלמה לא נתפרשו שמותן של זקנים וכו', דשאני התם דמנא ידעינן השתא מאן הוו באותו הזמן? משא"כ האידנא מדור לדור דהדבר ידוע מאן נינהו רבנן. ותו, אעיקרא דמלתא פרכא, שאם כדבריו ז"ל אדרבא אינם לבטלה וטפי צריכי אז דברי היחיד, דהא כיון שלא הוזכרו דברי המרובים אלא בשם חכמים, ולא ידעינן מאן נינהו, א"א לאחרונים לחלוק עליהם דדילמא אותם חכמים גדולים מאלו, וא"א לבטל דברי ב"ד אחר אא"כ גדול ממנו וכו', ולפיכך הוצרכו ליכתב דברי היחיד, שבזה יש לאחרונים במה לתלות ולסמוך על היחיד].

(רבי רפאל עמנואל חי ריקי, הון עשיר, עדויות פרק א משנה ו)

שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה
18-19

"דור הולך ודור בא", ופירש בזוהר (עקב רעג ע"א) הדור שהולך הוא שבא... דכנסת ישראל בכלל נחשב הכל אחד בכל דור... דכמו דכלל הדור נחשב אותו דור וציבור לא מייתי, הכי נמי הבית דין שהם עיני הדור לא מייתי וכאילו הוא אותו הבית דין... וכן מה שהרג בחורבן סנהדרין כדדרשו בירושלמי (סנהדרין פ"א ה"ב)... לפי שאמרו (גיטין פח ע"א) דשבעה בתי דינין עבדו עבודה זרה, דיוחס העבודה זרה לבית דין שהם הסנהדרין, על כן נידונו גם כן הסנהדרין שבדור אחר אף על פי שאותם לא חטאו ולא היו מזרעם גם כן, רק לפי שהם עיני העדה מהכנסת ישראל... עיני הכנסת ישראל דדור זה סובלין חטא עיניהם דדור אחר, דהכל אחד.
וכן לענין השבח תנן בראש השנה: כל שלושה שעמדו בית דין על ישראל הרי הם כבית דינו של משה. וכן ידוע דברי האר"י על מה שאמרו בשבת (קא ע"ב) ובכמה דוכתי: משה שפיר קאמרת דכל חכם הדור נקרא משה, ופשוטו כי הוא כמשה רבינו ע"ה בדורו ועומד במקומו, ובזוהר עקב שם דמשה רבינו ע"ה נהיר בכל דרא ודרא, והיינו בחכם הדור שהוא ראש הכנסת ישראל באותו דור כמשה רבינו ע"ה והוא הוא שמאיר בו אורו, וכן אור כל ראשי הדורות שלפניו כמו שבכלל הדור יש אור דור המדבר.

(רבי צדוק מלובלין, דברי סופרים אות י)

כה. ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה

18-19
[ומנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד שנאמ' (במדבר יא) "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" ומשה על גביהן הרי שבעים ואחד] ונ"ל דמש"ה מייתי קרא "אספה לי" וכו', על דרך מה שכתוב בסוף פ"ב דר"ה למה לא נתפרשו שמותן של זקנים לומר לך שכל שלשה וכו', ה"נ מש"ה מייתי קרא דכתיב סתם "שבעים איש", ללמד דכי היכי דבשבעים איש, אף על גב דאינם שקולים כמותם סגי, דהא מש"ה לא הוזכר שמותם בתורה, ה"נ במשה לא בעינן כמותו, כלומר ע"י אחרים, אלא אוקי גברא כלפי גברא ואף על פי שאינם שוין כשרים,

(רבי דוד פרדו, שושנים לדוד, סנהדרין פרק א משנה ו)

ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה וכו' (כה:) שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם לומר לך וכו' יפתח בדורו כשמואל בדורו
18-כה:

בגמ' (ב"ב ע"ה ע"א)... זקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה. עכ"ל. ונראה לענ"ד לפרש כן, הנה הדור מחשיבים לדייניהם לפי גדולתם בתורה ובחכמה ומדותיהם כן יראתם ואימתם ומרותם עליהם. אבל באמת לא כן הדבר, לא מפניהם אנו יראים אלא מפני הקדוש ברוך הוא אשר צוה עלינו על ככה שתהא אימת הדיינים עלינו ויחשיבום ויכבדום ויגדילום ויקבלו דבריהם... כל דיין ובית דין שיעמדו על ישראל, אם יאמרו עליהם וכי המה כב"ד של משה? ישיבם: הלא לא נתפרשו שמותן של זקנים שבימי משה, אולי המה גדולים וחשובים כב"ד של משה, כמבואר להדיא במתניתין, ובגמרא שם: כל דיין שנתמנה על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים... יפתח בדורו כשמואל בדורו... לפ"ז אין לנו לחשוב ולהגדיל עלינו הב"ד לפי גדולתם בתורה ובחכמה... מוראם וכבודם עלינו רק לעשות רצון אבינו שבשמים אשר צוה על כך, ואין חילוק לענין זה בין קלי עולם לחמורי עולם, כי הקדוש ברוך הוא צוה עליהם כמו שצוה על ב"ד של משה רבינו ע"ה. נמצא לפ"ז מה שמחשיבים הב"ד רק לפי גדולתם היא בושה וכלימה לדור, שבזה מראים שאין כוונתם לעשות רצון הקדוש ברוך הוא אשר צונו ורצונו שיהי' כל ב"ד שבכל דור ודור חשובים בעינינו כב"ד של משה, רק מחשיבים ומכבדים לפי דעתם. וקאי לפ"ז מימרא אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה, על האומרים כן.

(רבי שמעון סופר, שיר מעון, במדבר פרק כז פסוק כ)

שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה נטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו וכו' (כה:) אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים קל וחומר קטנים לגדולים
18-כה:

אמרו גם כן: תלמיד חכם שבזוהו בפרהסיא אסור למחול לו, וכל זה לא ישלול ממנו מדת הענוה כמו שבארנו. וכלל הדברים, שכל התגברות והתנשאות כשהוא על צד כונה רצויה נקרא גם כן ענוה... וכן ראיה במה שבארתי ברבינו הקדוש שאמרו עליו משמת רבי בטלה ענוה [סוטה מט ע"א], וצוה לבנו נהוג נשיאותך ברמים וזרוק מרה בתלמידים [כתובות קג ע"ב], כל זה לכונת היות מוראו מוטלת על הבריות כדי להיותם נשמעים אליו... שלא יקל כבודו בעיניהם, ובזה יכון כסא האמת לעמוד על מתכונתו תמיד. ולזה אמר בשעת פטירתו ענינים קצתם יורו שפלות הרוח וענוה יתרה וקצתם יורו רצונו בהמשכת הכבוד אליו. וכבר הורה רבן גמליאל ע"ה היות מצות אביו על זה הטעם, ר"ל לכונת היות בני הדור נשמעים אליו, כשענה לר' יהושע, לאחר שהטריחו לבא לפניו במקלו ובמעותיו ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו, ועמד ר' יהושע וקבל את גזרתו אף על פי שהיה חולק עליו בקבוע אותו היום... וכשבא ר' יהושע לפניו כמו שגזר עליו עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים כל שכן קטנים לגדולים, הורה שכונת ענינו היתה להיות דבריו נשמעים לבל ירבו המחלוקות בישראל, כמו שהורה שם באמרו כל בית דין ובית דין שנתמנה על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש מאמר א פרק ה)

בוא בשלום רבי ותלמידי

[מדוע לא נידו את ר' יהושע כמו שנידו את ר"א על שחלק על החכמים בתנורו של עכנאי? דרך אמונה (ביבאני) מתרץ, שטעות ר"י היתה בחכמת התקופות ומזלות שאין האמונה נשענת עליהן, מחלוקת במציאות, וראוי שהטועה בהם ישתכנע אם יביאו לו הוכחה ויודה על האמת. וכיון שר"י לא בא נגד התורה, לא נענש.]

אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' קא-קב - (לטקסט)

כה. כך מקובלני מבית אבי אבא

[ערוגת הבושם ח"ב עמ' 282 מסביר שהכוונה לדוד המלך, ששמע מבני יששכר "יודעי בינה לעיתים".]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' ע - לטקסט)

פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה
23

...שפעמים יהיה בין מולד העבור למולד האמתי, פעם להוסיף ופעם לגרוע קרוב מי"ד שעות, ובעבור זה אמרו אבותינו הקדושים פעמים בא בארוכה, ופעמים בא בקצרה.

(אבן עזרא שמות פרק יב פסוק ב)

פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה
23

וחכמים שבישראל יש להם ידיעה בפסוקים האלו לכל מעשה בראשית, ולמידת השמים והארץ והשמש והירח והכוכבים לגבהותם ושפלותם ולקדרות המאורות... וכל מה שאמרו פעמים בא בארוכה פעמים בא בקצרה, נולד קודם חצות [לעיל כ ע"ב]... בכל יש רמז בפסוקים האלו, וכן תקון סוד העבור והתקופות נודעים מפסוק "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים" במנין אותיות וגימטריאות וג"ש נרמזים בפרשה.

(רמב"ן, דרשת תורת ה' תמימה, בתוך: כתבי הרמב"ן, מהד' שעוועל, כרך א, עמ' קנח-קנט)

פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה
23

...שהלבנה פעמים בא בקצרה ופעמים בא בארוכה, כשהשמש קרוב לה לפניה ממתינה והולכת בארוכה מפני חום השמש שישרפנה, ופעמים שבא בקצרה, כשהשמש אחריה ממהרת לרוץ מפני חום השמש שלא יתקרב לה וישרפנה.
[וכתב על כך שו"ת תשב"ץ חלק א סימן קד: זה הפירוש אינו כלום, ודברי הבאי הם מכמה פנים. האחד, שאין לשמש חום שיגיע ממנו שריפה ללבנה לפי שהחום הוא ממקרי היסודות שהם למטה מגלגליהם... וזה החום המגיע אלינו אינו מעצם השמש אלא שבתנועתו הוא מניע יסוד האש ומגיע אלינו חמימות מזה, אבל הלבנה שהיא למעלה מכל היסודות אין מגיע אליה חום ולא שריפה מזה כי החומר ההוא אינו מקבל הפעולות ממקרי היסודות שהם יותר פחותים מהחומר ההוא... והשני, שאין הלבנה בגלגלה ממהרת פעם ומאחרת פעם לא מפני פחד שריפה ולא מפני זולת זה, אבל מהלכה בגלגלה לעולם הוא שוה].

(רבי אשר מלוניל, ספר המנהגות, בתוך ספרן של ראשונים (תרצה), דף לו ע"א [הובא בארחות חיים, הלכות ר"ח, אות יד])

פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה
23

גלגל הירח אין אמצעו מרכז הארץ אבל הוא יוצא ממרכז הארץ. וגם אין הירח קבוע בגלגלו. אבל יש גלגל קטן בעובי גלגל הירח. ובאותו גלגל קטן שקורין אותו גלגל היקף הוא קבוע גלגל הירח, ומתנועע עליו. וכן יש לו גלגלים אחרים וגלגל המזלות אמצעו הוא מרכז הארץ אינו יוצא כלל ממנו ומפני זה אנו רואים הירח לפעמים גדול ולפעמים קטן, לפעמים ממהר בהליכתו ולפעמים מאחר, כי כשהירח הוא בגלגלו באותו צד היותר רחוק מן הארץ, ובגלגל היקף שלו ג"כ ביותר גבוה ממנו, אז הוא רחוק ממרכז הארץ תכלית מרחקו, ויראה לנו שהוא מאחר במהלכו ויראה בתכלית קטנותו, וכשהוא בהפך שהוא ביותר קרוב מגלגלו אל הארץ, וגם בגלגל היקף שלו ביותר שפל ממנו, אז הוא קרוב קרוב אל הארץ תכלית קורבתו, וירא' לנו אז ממהר במהלכו ונראה אותו גדול יותר בתכלית גדולתו. ואף על פי שלפי האמת גופו ומהלכו אינם משתנים אלא לפי ראות העין בסיבת יציאת מרכזו וגלגל הקיפו. וזהו פעמים בא בארוכה, כשהוא בגובה רומו וגבה רום גלגל היקפו הוא בא בארוכה. וכשהוא בשפל רומו ושפל רום גלגל היקפו הוא בא בקצרה... וזהו סבת המולד האמתי והמולד האמצעי, כי המולד האמצעי הוא לפי תנועתה בגלגלו ולעולם הוא שוה לא יוסיף ולא יגרע. והמולד האמתי הוא כשנערך מהלכו לגלגל המזלות, ולפעמים הוא מקדים ולפעמים הוא מאחר, לא יקדים יותר מי"ד שעות ולא יאחר יותר מהם, אבל במה שבין אלו המספרים ישתנה המולד האמתי מהאמצעי עד שלפעמים ישתוו וישתנו הן מעט הן הרבה עד י"ד שעות בקדימה וכן עד י"ד שעות באיחור.

(שו"ת תשב"ץ חלק א סימן קד)

פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה
23

קידוש הלבנה בזמן הזה יש בזה נפקותא להלבנה, מפני שהיא משתנית, כמאמר חז"ל פעמים שהיא באה בארוכה ופעמים שהיא באה בקצרה. היינו לפעמים בא מולד הלבנה מרוב רחמין, וזה בארוכה, ולפעמים מולד הלבנה היא מזעיר אנפין, וזהו בקצרה, היינו ברוב דינים. והכל תלוי רק בנו, שרק אנו יודעים ממנה ומקדשין אותה. כי בין שבאה בארוכה ובין בקצרה אינו ראוי לגלות להחיצונים: כשהיא באה בארוכה, - כדי שלא יתקנאו בה, וכשהיא באה בקצרה - כדי שלא יתאחזו בה. וזהו ענין פירוש הכתוב (אסתר ב, כ) "אין אסתר מגדת את עמה ואת מולדתה". כי הלבנה נקראת בלשון יון אסתהר, כמו שכתוב בגמרא (מגילה יג ע"א). וזהו "אין אסתר מגדת", היינו אין הלבנה מגדת ואומרת המולד שלה להחיצונים, "כי מרדכי", הוא צדיק יסוד עולם, "צוה עליה אשר לא תגיד".

(אוהב ישראל שמות פרק יב, ב)

פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה
23

בתלמידי רבינו יונה, ברכות ס"פ תפלת השחר, כתב אהא דא"ר יוחנן (סנהדרין מב א) כל המברך על החדש בזמנו כאלו מקבל פני שכינה: מפני שהקב"ה אף על פי שאינו נראה לעין נראה הוא ע"י גבורותיו ונפלאותיו... וג"כ בכאן ע"י מה שמחדש החדשים הוא מתגלה לבני אדם והוא כאילו מקבילין פניו... ואף שגם החמה מסתתרת בלילה ואינה נראית רק ביום, בכל זאת כיון שהחמה מהלכה ידוע לכל, "שמש ידע מבואו", לפיכך אינה גורמת שיכירו בזה שם ה', אבל הלבנה שאין אופן מהלכה בשוה תמיד, פעמים בא בארוכה פעמים בא בקצרה, מזה שהיא מסתתרת יום או יומים ושוב יוצאת - רואים השגחתו ית'. ואף על פי שכל ענין זה בא מהנחה מוטעית, שהרי חכם ובעל חשבון יודע גם מהלך הלבנה ויודע שגם לה יש מהלך תמידי ואינה משנה מהלכה אף רגע, בכל זאת ממה שנדמה לאדם בהבטה השטחית יוצאת הכרת השי"ת. והגדילו חז"ל ערך הכרה זו הנולדת רק משטחיות המחשבה ומאי-התבוננות, עד שאמרו שהוא כאלו מקבל פני שכינה...
נראה שבאמת דרך החינוך וההכרה לא על אדני החכמה יסודו, ורק באופן זה של התפעלות והרגשת הגוף הוא הדרך האמיתי. וא"כ כיון שע"י טעות זו האדם מכיר את השי"ת, מה איכפת לן שזה טעות, הואיל והכרתו שיצאה ממנה הכרת אמת היא... וזהו יסוד גדול בחינוך האדם, שאינו כפי שהיינו אומרים לכאורה שהוא ע"י חכמה, שכל והתפלספות, כי הנפש אינה מתפעלת כלל מזה עד כדי שתגיע להכרה, ודוקא ע"י הבטה שטחית של האדם, ע"י טעותו, הוא מכיר את ה'. וכשיחפוץ האדם להכיר שמו ית', זקוק הוא לתלות לבנה ולהחביאה לפעמים ומזה תצא הכרתו, שאף שלכאורה הר"ז טעות ושגיאה בכ"ז רק זהו הדרך הנכון. והרי הבורא ית' הטביע טבע הלבנה שתתחבא לפעמים בכדי שבריותיו יוכלו להכירו ע"י שגיאתם והבטתם השטחית.

(רבי ירוחם ליבוביץ', דעת חכמה ומוסר חלק א מאמר לח [ובקיצור במאמר מ ומאמר קח])

רבי חייא חזייא לסיהרא דהוה קאי בצפרא דעשרים ותשעה וכו' אמר לאורתא בעינן לקדושי בך ואת קיימת הכא זיל איכסי אמר ליה רבי לרבי חייא זיל לעין טב וקדשיה לירחא
25-27

ונראה מדוע, שפעמים היה הבית דין הגדול צריכין לעבר לחודש או לחסרו כפי שהיו רוצין הבית דין, כמו שאמרו חז"ל לעיל (כ ע"א): בית דין מאיימין על עדות החודש שיאמרו ראינוהו אף על פי שלא ראו אותו, ובלבד שלא יהיה מחזי כשיקרא. שזה הדבר תלוי בבית דין, כשהיה רצון לחסרו או לעברו. ולכן אמרו רבי חייא הוה קא חזי לסיהרא דקאי בצפרא בעשרים ותשעה, אמר לאורתא בעינא לקדושי ואת קאי הכא, זיל איכסייא. אמר רבי לר' חייא זיל לעין טב וקדשיה לירחא וכו', ויש נוסח 'ואזלא ואיכסייא', ועיין רש"י (ד"ה זיל): זיל לעין טב וקדשיה - דואג היה שלא ירננו עליו בני עירו כשיקדשנו למחר לפי שראו הישנה כל יום עשרים ותשעה כו'. והנה עבור שר' חייא היה רוצה לקדש את החודש, היה מצוה את הלבנה לכסות, וכן עשתה הלבנה ואיכסייא. שבני ישראל יש להם כח על מאור הלבנה ועל מאור החמה לעשות כרצונם... לכן אם צריכין בית דין לחסר החודש או לעברו, אזי נראית הלבנה שלא בזמנה או נתכסה הלבנה שלא בזמנה... ר' חייא שצוה על הלבנה לכסות את עצמה וכסתה את עצמה ונראית בלילה, על כרחה הלבנה עשתה רצון רבי ור' חייא.

(קדושת לוי, כללות ימים טובים)

רבי חייא חזייא לסיהרא וכו' לאורתא בעינן לקדושי בך ואת קיימת הכא זיל איכסי אמר ליה רבי לרבי חייא זיל לעין טב וקדשיה לירחא
25-27

רב הוה כתיב לרבי עברון על דעתיה דרבי חייא רבה והוה כתיב בין שיטייא... אולי הפרוש, חשבון עיבור... והוא ע"ד שאמרו בחולין צה: שמואל כתב שדר ליה לר"י עיבורא דשיתין שני, ואף כאן ר"ל רב הוה כתיב לרבי עברון ע"ד דר"ח רבא, כלומר שחשבון עיבור נעשה בהסכמתו של ר"ח. ועיין בר"ה כה: ר"ח חזיא לסיהרא... אמר לאורתא בעינין לקדושי ואת קיימת הכא. עוד שם: א"ל רבי לר"ח זיל לעין טב וקדשיה לירחא וכו', מזה משמע שרבי חייא היה בקי בחשבון העיבור.

(רבי יששכר תמר, עלי תמר, גיטין פרק ה הלכה ג)

רבי חייא חזייא לסיהרא דהוה קאי בצפרא דעשרים ותשעה וכו' זיל איכסי אמר ליה רבי לרבי חייא זיל לעין טב וקדשיה לירחא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים
25-28

והכונה בסוד העבור שדומה לו מלכות בית דוד, כמ"ש במדרשות, שכמו שהלבנה אחר ט"ו יום שנתמלאה תתחיל לחסר, כן היה מלכות בית דוד אחר שהיו מזרעו ט"ו מלכים, נחסר המלכות בימי צדקיהו, ולא נשאר לו רק ממשלה קצת, ריש גלותא בבבל ונשיא בא"י, וכמו שהלבנה הולכת ומתחסרת ט"ו יום עד שתתחסר לגמרי ואחר כך מתחדשת באורה, כן אחר שתכלה ממשלת מלכות בית דוד לגמרי, דאף ריש גלותא בבבל ונשיא בא"י יכלו, שוב יתחדש מלכותו. ולזה כיון שכיסוי הלבנה הוא סימן לרבי שהיה נשיא שיכלה נשיאותו, לא רצה הוא לומר כן זיל איכסי רק על ידי רבי חייא, גם לא רצה הוא לקדשה ביום ל' כאלו היא מכוסה אז, שזה סימן רע לנשיא, דאדרבה, שכל עוד שאינו מתכסה הוא סימן טוב על הנשיאות שימשך. ועל כן אמר לרבי חייא דלקדשיה אז ע"פ אותו הכיסוי שא"ל זיל איכסי. ולזה אמר ליה רבי שלח לי סימנא דוד מלך ישראל, כו' ר"ל דאף שהכיסוי של הלבנה הוא סימן רע לנשיאות שיכלה, הנה מצד אחר הוא סימנא טבא דדוד מלך ישראל חי וקים, שאחר שיכלה הנשיאות יתחדש מלכותו ויצמח קרן דוד. ועל כן אמר זיל לעין טב וקדשיה על שם סימן טב.

(מהרש"א חידושי אגדות סנהדרין לח ע"א)

זיל איכסי
27

...שלענין שמירת התכלית הכללית שלא תמוט לעולם, ועצת ה' יתברך תעמוד לעד, היתה עין ה' יתברך צופי' לשמור את העולם שלא יתקלקל כ"כ ע"י הבחירה, עד שלא יהי' התיקון אפשרי. וכיון שבאו ישראל לעולם, הרי הדבר נמסר להם, שע"י שמירת ברית התורה שמוטלת עליהם, הדבר מובטח שיבא העולם לתכליתו, עם כל המון שינויי הזמנים שפועלים עליו במרוצתם. על כן לענין זה מסר באמת הכל לישראל, שכבר התכלית נגמרה בידם, שע"י התורה כבר הוכנה התכלית האמיתית הנצחית לבא, והיא ברית עולם, שיהי' הכל מתוקן לסעודה. אבל למען דעת והשיג את תכלית כל המעשים, נראה שזהו הנרמז ב"החדש הזה לכם", שהקב"ה מסר למשה רבינו ע"ה בסוד כל תכלית יצירת הלבנה, והמרכז שעליו סובב כל ענין היותה, והוא מסר הדבר לחכמי הדורות בסוד העיבור. על כן היתה מסורה מאד לדיבורם, ורבי חייא א"ל זיל איכסי, וכיו"ב. אבל התכלית הנשגבה היוצאת מכל תכנית הבריאה עוד לא הגיע הזמן להגלות, ועוד הדברים חתומים וסתומים, כי הדבר תלוי בהרחבת ידיעת הנהגת ה' יתברך בעולמו, לדעת מכל דבר ומעשה, התכלית הטובה והנשגבה שכיון בו.

(מדבר שור, דרוש לז, עמ' שנא [נדפס גם בהגדה של פסח עם פירושי הראי"ה, עמ' קעז])

זיל לעין טב וקדשיה לירחא
27

[אלא בעין טב על ידי דאינון ידעין דהוא ריש ירחא קורין בר"ח] - אבא לא היה אומר שקורין בשל ר"ח אלא בעין טב דוקא, ששם היו יודעין בודאי שהוא ר"ח, ולפרסם הדבר שכבר קדשוהו היו קורין בשל ר"ח, לפי ששם בית הועד היה שב"ד מקדשין החדש כדאמרינן פ' ראוהו ב"ד א"ל ר' לר"ח זיל לעין טב וקדשיה.

(פני משה, על ירושלמי ברכות פרק ד הלכה א [ובדומה בפני משה, תענית פ"ב ה"ז, ובמור וקציעה, סי' תקעט])

זיל לעין טב וקדשיה לירחא
27-28

ואדוני אבי זקני מו"ר ז"ל אמר כי בר"ה צריכין להיות טוב עין אפילו לאומות. ואמר רמז לזה בגמ' זיל לעין טב ולקדשי' לירחא, שקידוש החודש ושנה תלוי' בטוב עין.

(שפת אמת, דברים, ראש השנה, שנת תרנד)

זיל לעין טב וקדשיה לירחא ושלח לי סימנא
27-28

רב הונא אזיל לעייני טב לסימנא - הלך לקידוש החדש לעין טב, לפי ששם היו קבועין לקדש את החדש ולהביא סימן שקדשו אותו הב"ד, כדאמרינן בפ"ב דר"ה א"ל רבי לר' חייא זיל לעין טב וקדשיה לירחא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים.

(פני משה על ירושלמי סוכה פרק ב הלכה ה)

זיל לעין טב וקדשיה לירחא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים
27-28

...דהשינה דרגא דמותא, ומשום הכי דוד המלך ע"ה לא היה ישן שיתין נשמי [סוכה כו ע"ב] כדי שלא יטעום טעם מיתה. ולכן אנו אומרים דוד מלך ישראל חי וקיים. והיינו רבותיה דדוד המלך ע"ה דהוא מבחינת סיהרא דלית לה מגרמא כלום, ורגליה יורדות מות, ובכח מעשיו השתדל דלא למטעם טעמא דמותא להמשיך החיים לבחינתו. ואפשר זה רמז דוד מלך ישראל, שהיה ממשיך למלכות מבחינת ישראל שהוא החיים וע"ז חי וקיים. ואפשר דהיינו דאמרינן בר"ה דף כה א"ל רבי לרבי חייא זיל לעין טב וקדשי לירחא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, ופירש רש"י: נמשל כלבנה שנאמר בו "כסאו כשמש נגדי כירח יכון עולם". ולדרכנו א"ש דסיהרא בחינת דוד המלך ע"ה לית לה מגרמה כי אם מקבלת מאור השמש, ודוד המלך ע"ה היה מכוין תמיד להמשיך לה מאור השמש, ולכן היה ער דהוא מבחינת חיים. ולזה אמר "כסאו כשמש נגדי". והיה שכרו שהשתדל תמיד להשפיע מהשמש "כירח יכון עולם", דהשמש משפיע בה תמיד. ולכן כי קדשיה לירחא להמשיך לה מהשמש סוד החיים, שלח ליה דוד מלך ישראל חי וקיים שהוא כוונת דוד המלך ע"ה המדובר.

(חיד"א, אהבת דוד דרוש ד)

זיל לעין טב וקדשיה לירחא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים
27-28

יוסף הוא בחינת עין טובה כדאיתא (זבחים קיב ע"ב) שבשילה קדשים קלים ומעשר שני נאכלין בכל הרואה, ואיתא (שם קיח ע"ב): עין שלא רצתה לזון וליהנות מדבר שאינו שלו תזכה ותאכל כמלא עיניה. ויהודה הוא בבחינת לב טוב, שהוא היה מלך ואיתא (רמב"ם מלכים ג, ו) שהמלך הוא הלב. יוסף הוא בחינת ראש השנה כדאיתא (לעיל יא ע"א): בר"ה יצא יוסף מבית האסורין. ובר"ה בחינת עין טובה היא המכרעת, כדאיתא בשפת אמת (ר"ה תרנ"ד) שבר"ה צריכין להיות טוב עין אפילו לאומות. והרמז לזה במה שאיתא זיל לעין טב וקדשיה לירחא... ובאמת הא בהא תליא כדאיתא (ע"ז כח ע"ב) דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו, וזהו שאמרו זיל לעין טב וקדשיה לירחא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים.

(רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, אמרי אמת, פרשת מקץ, שנה לא ידועה)

ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים
28

ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר קצו) יזכיר סוד בשם אלה הילודים: אמרו איקרי זרח על שם החמה שהיא זורחת תמיד, ופרץ על שם הלבנה הנפרצת לעתים ונבנית לעתים. והרי פרץ הוא הבכור וחמה גדולה מן הלבנה? לא קשיא, דהא כתיב "ויתן יד" וכתיב "ואחר יצא אחיו". והנה לדעתם היה שם הלבנה לפרץ מפני מלכות בית דוד, והיו תאומים כי הלבנה מותאמת בחמה. והנה פרץ תאום לזרח הנותן יד, והוא בכור בכח עליון, כמו שאמר (תהלים פט, כח) "אף אני בכור אתנהו". וזהו מאמרם בקדוש החודש דוד מלך ישראל חי וקיים.

(רמב"ן בראשית פרק לח פסוק כט)

ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים
28

זרח על שם החמה, פרץ על שם הלבנה, ומלכות בית דוד בא מפרץ שהוא כנגד הלבנה. וידוע כי ימות הלבנה כ"ט יום, וע"כ תמצא מפרץ בן יהודה עד צדקיהו כ"ט איש, כיצד: פרץ, חצרון, רם, עמינדב, נחשון, שלמון, בועז, עובד, ישי, דוד, נמצא דוד עשירי לפרץ. מדוד עד יהויכין תמצא י"ט מלכים, כולם מלך בן מלך, ואלו הן: שלמה, רחבעם, אביה, אסא, יהושפט, יהורם, אחזיהו, יואש, אמציה, עזיהו, יותם, אחז, יחזקיה, מנשה, אמון, יאשיהו, יהואחז, יהויקים, יהויכין, צדקיהו. הם כ"ט איש כנגד ימות הלבנה, וכשם שהלבנה שוקעת אחר כ"ט יום, כן מלכות בית דוד נפסקה וחרב המקדש בימי צדקיהו שהוא כ"ט לפרץ.
אבל במדרש ואלה שמות רבה (פרשה טו, כה) סדרו חשבון זה בענין אחר, והוא שכינו ימות הלבנה בתוספת ופחת כנגד מלכי יהודה שהיו בהם מי שגברה מלכותם כנגד ימי התוספת, ומי שחלשה כנגד ימי הפחת עד שפסקה המלכות לגמרי, כמו שיארע ללבנה שהיא מוספת והולכת ואח"כ פוחתת עד ששוקעת לגמרי. והוא שדרשו... הודיע להם שאין המלכות עומדת להם אלא שלשים דור, שנאמר: "החדש הזה לכם", הלבנה שלשים יום ומלכות שלהם שלשים דור, הלבנה מתחלת להאיר יום ראשון של חדש וכל שהיא הולכת ומאירה עד ט"ו יום דסקוס שלה מתמלא ומט"ו ואילך מתחסר ובשלשים אינה נראית, כך ישראל מאברהם עד שלמה ט"ו דור, אברהם התחיל להאיר... יצחק אף הוא האיר... בא יעקב והוסיף אור... ואח"כ יהודה, פרץ, חצרון, רם, עמינדב, נחשון, שלמון, בועז, עובד, ישי, דוד. כיון שבא שלמה נתמלא דיסקוס של לבנה, שנאמר (דברי הימים א' כט, כג) "וישב שלמה על כסא ה' למלך"... ומשלמה ואילך התחילו המלכים פוחתים והולכים: רחבעם, אביה, וכן כולם עד צדקיה, כיון שבא צדקיהו: (מלכים ב' כה, ז) "ואת עיני צדקיהו עור", חסר אורה של לבנה... עד ששקעה הלבנה וחרב בהמ"ק לשלשים דור, ע"כ. נמצאת למד, מאברהם עד שלמה ט"ו דור, כי המלך דוד היה י"ד לאברהם וכן "דוד" עולה י"ד, ושלמה בנו היה ט"ו לאברהם כנגד גמר המלוי מהלבנה...
ולפי שמלכות בית דוד בא מפרץ ופרץ כנגד הלבנה, הזכירו חכמי האמת בחדוש הלבנה: ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים. והמאמר הזה ע"ד פשוטו כי קרא הלבנה בשם דוד, לפי שדוד בא מפרץ שהוא כנגד הלבנה, ועוד שהלבנה נקראת: המאור הקטן. וכתיב בדוד (שמואל א' יז, יד) "ודוד הוא הקטן". ובאמרו חי וקיים, כונתו לומר: נראית הלבנה. וע"ד הסוד שאנו בו ירמוז המאמר הזה לכח הלבנה שקראו דוד מלך ישראל בלשון כנסת ישראל, וע"כ הזכיר חי וקיים... וזהו שכתוב: (הושע ג, ה) "ובקשו את ה' אלהיהם ואת דויד מלכם", הוא כנסת ישראל.

(רבינו בחיי בראשית פרק לח פסוק ל)

ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים
28

וזה ענין קדושת ראש חודש שלא נזכר בתורה כלל, כי לא היה בו התגלות שכינה בעבר, רק לעתיד נאמר (ישעיהו סו, כג) "והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו יבוא" וגו', שיהיה גלוי הנוכח גם בראש חודש, כי לעתיד נאמר שיהיה שיר חדש... כי לעתיד לבוא יהיו משוררים בכל שעה שיר חדש... ובכל רגע ישיגו הכרת הנוכח במדריגה מחודשת... לעתיד יהיה נקרא שיר חדש כי תדיר יהיה חדש, כי השיר מצד ההכרה, ובכל רגע יהיה הכרה מחודשת ושיר חדש... זהו ענין ראש חודש...
והוא רומז לישראל שעתידים להתחדש כמותה, ודוד המלך ע"ה ביחוד, כמו שאמרו ז"ל שלח לי סימנא דוד מלך ישראל וכו' שהוא סימן לקביעות החודש. ולכן נזכר ענין קדושת החודש בכתוב רק בענין דוד המלך ע"ה עם שאול, ומשם למידין סעודת ראש חודש, דאז נתחדש התגלות אור זה בעת התחלת בנין המלכות לישראל בכלל ומלכות בית דוד בפרט, שזהו התחלת התגלות רשימת אור דלעתיד.
ונקבע בראש חודש ולא בשבת... לפי שקדושת שבת קביעא וקיימא והוא מצד ה' יתברך, וכל זמן שאינו מאיר אין שייך השגת בני ישראל הרשימו מקודם, רק קדושת ראש חודש דישראל מקדשי, שזה יקבע להם ה' יתברך מצד השתדלותם כאילו הם קבעו קדושה זו, שייך שפיר גם כן רושם מקודם. והכתוב הקדים גם כן "מדי חודש" וגו' לשבת כדרך שאמרו בכמה מקומות איידי דאתיא מדרשא חביבא... חודש נתחדש על ידי סיגול בני ישראל.

(רבי צדוק מלובלין, רסיסי לילה, אות ח)

ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים
28

יש לפרש מאמר הש"ס (זבחים צא ע"א) דר"ח מיקרי מקודש משבת, וכן הא דאברי מוסף שבת ניתנים מחצי הכבש ולמטה ואברי מוסף ר"ח מחצי הכבש ולמעלה. דהנה בזוהר הקדוש: שבת היא ש' בת, שי"ן הוא ג' אבות. ומבואר דבת דהיינו כנסת ישראל זוכין לשבת בזכות ג' אבות. ור"ח הוא יום טוב של דוד המלך ע"ה כבש"ס ר"ה ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים. והנה מדתו של דוד שהפקיר את עצמו עבור כלל ישראל, ואמר (שמואל ב' כד) "ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי", על כן עורר רחמים רבים על ישראל ממקור הרחמים כנ"ל במשה. ומטעם זה יש לומר שזכה להקרא "ראש השלישים", כאמרם ז"ל (מו"ק טז ע"ב): ראש לשלשת אבות. על כן זכה להמשיך קדושה עליונה מאד, למעלה מקדושת שלשת האבות. וזה שר"ח קדוש משבת באותו פרט אף שמותרים בו במלאכה, ולהורות זה ניתנין האברים מחצי הכבש ולמעלה.

(שם משמואל, פרשת וארא שנת תרעה)

ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים
28

האריז"ל כתב דר"ח עולה עד נצח, והיינו שבהשתוקקות מעוררין למעלה העלי' עד נצח שהיא מדת הניצוח והחיזוק, ועי"ז מתקיים לנצח. וזהו ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים. וידוע ששמואל הנביא תיקן מדת נצח ושאול פגם בה ולכך לא נתקיימה מלכותו. ובזה נוכל להבין למה חשב שאול את דוד למורד במלכות כשלא בא לסעודת ר"ח, דאחר דר"ח הוא נצח לכן חשב דדוד חושבו שאינו ראוי לסעודת ר"ח ע"י שפגם בנצח ואיבד מעלת ר"ח.

(שם משמואל, פרשת משפטים שנת תרעא, לר"ח אדר שנת תרעא)

ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים
28

יש לומר דמה שכתב הרמב"ן דבני אהרן מחמת שנמשחו בשמן המשחה דינם בקצת ענינים ככהנים גדולים, הוא משום דשמן המשחה אמרו ז"ל (הוריות יא ע"ב) דכולו קיים לעת"ל, והרי שיש בו ענין זה של התחדשות בכל עת כשעה ראשונה, דאל"ה הי' מתחסר והולך, ובאשר יש בו בחינה זו מביא תועלת זו נמי בנמשח, והוא ענין כה"ג כנ"ל. ויש לומר דמהאי טעמא מלכי ישראל אינם נמשחים בשמן המשחה אלא מלכי בית דוד לבד, כי זוהי בחינתו של דוד המלך ע"ה, שהוא בהתחדשות תמיד ונמשל לירח המתחדש בכל חודש, ועל כן בקידוש החודש שלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, ובפרקי היכלות שדוד המלך ע"ה עדיין אומר בכל יום שירות ותשבחות שלא שמעתן אוזן מעולם, כי בבחי' שאדם הוא בזה העולם כן הוא בעולם העליון.

(שם משמואל, פרשת תצוה וזכור שנת תרעה)

ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים
28

...וראשי חדשים הם שנים עשר כנגד י"ב שבטים, ומפני שאין דעתם של בנ"א שוות, צריכין לדבר המאחדם, והוא כנסת ישראל ודוד המלך ע"ה שהוא בדוגמתה. ור"ח הוא יום טוב של דוד המלך ע"ה, כאמרם ז"ל ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, על כן הוא המאחד אותם ונעשו כולם כאיש אחד... ולכן סעודת ר"ח לא מצינו רק במלך שהוא לב העם המאחד את העם, ולכך חרה אפו של שאול שלא בא דוד אל סעודת ר"ח אליו וחשבו למורד, ודוד באמת כבר נמשח אז, וגם לו היתה שייכת סעודת ר"ח, ולכן מצינו אצל דוד (שמואל א' כ, כט) "זבח משפחה לנו".

(שם משמואל, פרשת תזריע שנת תרע, לר"ח ניסן)

ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים
28

ואיתא בכתבי האר"י שבשבת משה מחזיר את הכתרים שנטלו מהם מחמת חטא העגל... וכן בר"ח שהוא יום טוב של דוד, ואיתא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, והוא מענין אורו של מלך המשיח, אך מחמת חטא העגל אבדו את היו"ט של ר"ח כדאיתא בספרים, ובשבת ור"ח שמסולק קצת חטא העגל מפאת שבת, שוב מאירה גם בחי' הר"ח, ויכול כל איש לבוא קצת למדה זו יותר מבימי החול.

(שם משמואל, פרשת קרח שנת תרעב)

ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים
28

עיקר מלכות ישראל ע"י דוד וזרעו דומין לחודש הלבנה ל' יום שמתמלאה והולכת עד ט"ו לחודש, ומט"ו והלאה פוחתת והולכת. כן עם עם בני ישראל בט"ו דורות עד שלמה, שנתמלאה דסקיס של הלבנה, ומשלמה עד צדקיהו ט"ו דור שפוחתת והולכת ונאסף אורה לגמרי, ותיכף מתחדשת ונולדה לבנה חדשה. כן תיכף ביום החורבן נולד משיח אם הדור יהיה זכאי.. ואומרים... דוד מלך ישראל חי וקיים, כי נשמתו חופפת ונוצצת בכל אחד מזרעו המלכים וכולם היו ראויים להיות משיח בן דוד אם היו זכאים ודור זכאי... כי "אדם" ראשי תיבות אדם דוד משיח. וכולם ניצוץ אחד. והוא האמור בספרים כי דוד מלך ישראל חי וקים גימטריא ראש חודש... והוא לשון הזהב רבינו הקדוש שאמר לר' חייא זיל לעין טב וקדשיה ושדר לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים. המכוון כנ"ל דהוא גימטריא ראש חודש. וה"ז סימן טוב כי מקודש החודש.

(רבי צבי הירש ברלס, אור הצבי, דרוש לבין המצרים, אות מט, דף לב ע"ד [ובקיצור בדרוש האותיות, אות קכב, קיז ע"ג-ע"ד])

ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים
28

כשנפגמה העצמיות הפנימית בנפש ובעולם, אי אפשר להחזירה לידי תיקון כי אם על ידי התעמקות פנימית ברזי תורה, מעלמא דחירו, ובקדושה גדולה, שתוצאותיה היא הדבקות התדירית, כתרין ריעין דלא מתפרשין, לא ההזדמנות הארעאית, הבאה מזמן לזמן, שזה מספיק רק לטהרה חיצונית, בשעה שהפנימיות לא נפגמה. ונמצא שפגמי הברית, וכל יסוד הגאולה, התלויה בגילוי רזי תורה, הכל מתתקן ברז העצמיות הפנימית, שמתעורר רצון הנעלם, שבא בסימן טוב, בכנסת ישראל, דוד מלך ישראל חי וקים, "רוח אפינו משיח ד'".

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ו, אות רכה)

ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים
28

מהו המסתורין של ראש חודש? המסתורין מתגלה מתוך המלה עצמה: ראש חודש. היהדות מאמינה ביכולת החידוש וההתחדשות. לבנה, שאורה החוויר והלך עד שנעלמה מעין רואים, חוזרת ומופיעה באופק. האדם מחכה ללבנה. הוא יודע כי היא תשוב... אורה יגבר וילך עד שתגיע למילואה. כשהאדם רואה את הלבנה החדשה, הריהו מכריז: מקודש מקודש [לעיל כד ע"א], והוא חוגג את ראש חודש. ראש חודש מסמל את האמונה בנחמה הקרובה לבוא, בהתחדשות מתוך ההתנוונות... כנסת ישראל לפעמים מתבוססת בדמה ומפרפרת מתוך יסורים על אנושיים... האדם יושב ופניו כבושות במציאות אכזרית. עתיד עכור וקודר מהלך עליו פחדים. בא ראש חודש ומנחמו... הישועה קרובה לבוא. פגימת הישות ההיסטורית תתמלא, כמו שמתמלאת פגימתה של הלבנה... לוחש לנו ראש חודש בשורת גאולה וישועה מתוך חורבן... ראש חודש מסמל את המילוי מתוך הפגימה... קדשיה לירחא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים. חידוש הישן וזריחתו עוד הפעם הוא המוטיב של ראש חודש.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, דברי הגות והערכה, עמ' 185-186)

כה. ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים
28

ומאי שנא האי סימנא? כדאמרינן [חולין ס ע"א]: זיל וליקרו צדיקי על שמך יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן, כמו מאור הקטן.

(ספר האשכול, מהד' אלבק, הלכות ראשי חדשים דף נו ע"ב)

כה. ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים

28
ידועה מדת דוד המלך ע"ה שהי' תמיד בהשתוקקות עצומה לה' יתברך... מדה זו נמצאת בשני השבטים... שבט בנימין עם שבט יהודה... והנה ידוע שמלכות ישראל היא דוגמא למלכות שמים שהיא בהשתוקקות תמיד... וע"כ מלכות ישראל מה' יתברך היתה משני שבטים אלו, שהמלך הראשון, באשר לא היתה אז שעת הופעת מלכות בית דוד כמ"ש המפרשים, נבחר מבנימין. וידוע שר"ח הוא התדבקות הירח בשמש, והוא דוגמא דלעילא מתיחס למלכות ישראל, ובגמרא: זיל לעין טב וקדשי' ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים. ועל כן מצינו סעודת ר"ח רק בשאול ודוד.

(שם משמואל, פרשת חיי שרה שנת תרעב)

כה. ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים

28
חודש... מתיחס לדוד כאמרם ז"ל שלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים.

(שם משמואל, בראשית, חנוכה, שנת תרעט, ליל ו)

כה. ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים

28
היונים גזרו על חודש מילה ושבת... כי ג' אלה מקבילים לכל ג' חלקי האדם גוף ונפש ושכל או נפש רוח ונשמה בלשון הזוהר. כי חודש מתיחס לדוד המלך, שהוא יום טוב של דוד המלך ע"ה, כמו שרמזו ז"ל שלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, וידוע שמדתו של דוד מתיחסת לנפש, וכמ"ש הרבה פעמים בספר שמואל "נפש דוד", וידוע עוד כי בר"ח יש נפש יתירה... והיונים הארורים כוונו לבטל מהם ג' אלה.

(שם משמואל, פרשת מקץ שנת תרעד)

כה. ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים

28
ונראה שחודש הוא מדתו של דוד המלך ע"ה, וכאמרם ז"ל: שלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים.

(שם משמואל, פרשת מקץ שנת תרעח)

כה. ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים

28
מה שהיונים גזרו שלש גזירות על ישראל לבטל מהם חודש מילה ושבת - חודש מתיחס לדוד המלך ע"ה, כאמרם ז"ל ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים... והיונים שהיו בהם שלש הקליפות הנ"ל שהן היפוך מדתם של יעקב ויוסף ודוד ע"כ הי' בכחם לגזור שלש הגזירות הנ"ל. ובזה יש לפרש הענין שתקנו החכמים שלש מצוות, נרות הלל והודאה, שכשגברו ישראל ונצחו את היונים שנכללו בהם שלש הקליפות הנ"ל, א"כ חזרו להאיר בישראל אורות של שלושת הצדיקים הנ"ל יעקב ויוסף ודוד... ולעומת דוד המלך ע"ה שהיתה מדתו הודאה והכנעה, שבא מיהודה שנקרא על שם הודאה כמ"ש (בראשית כט) "הפעם אודה את ה'"... הודאה.

(שם משמואל, בראשית, חנוכה, שנת תרפג)

כה. ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקים

28
ובזכות יגיעת התורה זוכין להדחות כל מעיק ומונע, כמ"ש האריז"ל שביגיעת לימוד התורה מגרשים ומשברים את כחות החיצונים, וידוע דכל מעיק ומונע הן בגשמיות מנייהו הוא, ובזכות ידיעת התורה שהוא להיות התורה עם האדם כמ"ש מהר"ל בספר דרך חיים, ואורייתא וקב"ה כולא חד, א"כ הוא עצמו דיבוק שכינה בהתגלות... ר"ח הוא הסרת המונע וידוע בזוה"ק מענין שעיר ר"ח. וכן נמי יש לומר בפשיטות שר"ח הוא יום טוב של דוד המלך ע"ה כמו שאמרו ז"ל שלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, וברמב"ם (ספ"ד מה' מלכים) שאין ממליכין מלך תחילה אלא לעשות משפט ומלחמות, והוא הסרת המונע.

(שם משמואל, פרשת בחקותי שנת תרעא)

דוד מלך ישראל חי וקיים
28

בתחלה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין, פירוש, להלביש האור בתחתון תחלה כסדר ירידת הכלים, כי כיון שמלכות ירדה בראשונה, למה תהא אחרונה לקבל חלקה מהאור? ומה תהא עליה ביני ביני? אך לפי האמת אין כאן קדימה זמנית. אמנם כל היכא שהאור משלים חפצו ממטה למעלה הרי זו הנהגת דין. ראה שאינו מתקיים אם תשבר מלכות ח"ו בהיות האור מתרבה עליה, כי צרה קרובה כי אין עוזר, הקדים ושיתף לה מדת רחמים, כי גם קודם צאת הכלים ממעי אימא הנה שם בחדרי בטנה נתלבש האור תחלה במדת החסד וימשך שפעו בכלם, הן בהיותם שם בסוד עבור הן בצאתם לאויר העולם, זה וזה באור ישר, כי אע"פ שנשברו הנקודות ההן, מ"מ יש להן תקנה לפי מקומן ושעתן, כי מיתתם היא בית חייהם כמו שנפרש לקמן יפה יפה. ודרך כל א' מהם האור הולך וקרב אל הנקודה התחתונה בסוד דוד מלך ישראל חי וקיים, פירוש "חי" מעיקרא, שלא היתה נקודתה רגע א' משוללת חיות פנימי כדי ספקה באותו המציאות הנדרש כאן. "וקיים" - כי גם אחרי כן נאמר עליה "אחת מהנה לא נשברה".

(רבי מנחם עזריה מפאנו, יונת אלם, פרק יב)

דוד מלך ישראל חי וקים
28

ע"י התגלות מלכות דקדושה, יתבטל מלכות דסט"א, אבל ישראל הדבוקים בה, יקבלו חיותם. כמ"ש בזוהר (בראשית דף נא ע"א): "ואתם הדבקים בה' אלקיכם", שהוא בחי' תכלת, "דאכלי כלא ושצי כלא", אעפ"כ "חיים כולכם היום", כי עיקר החיות בא משם, בבחי' דוד מלך ישראל חי וקיים... וזה (שמואל ב' יג) "ותכל [נפש] דוד" - נפש דוד היא בחי' תכלת, דאכלי כלא ושצי כלא. וזה בחי' (ברכות ג ע"ב) רוח צפון הי' מנשבת בכנור של דוד והי' מנגן. רוח צפון זה בחי' דינים גבורות, בחי' תכלת. משם הנגינה, בבחי' (ישעי' כד) "מכנף הארץ זמירות שמענו". מכנף דייקא, שהוא בחי' תכלת, ושם בחי' "נעים זמירות ישראל".
וזה פירוש (במדבר כח) "ועשירית האיפה סלת למנחה"... כשרוצין להמשיך קדושה לתוך מלכות, כדי להעלות אותה בבחי' אי פה, "סלת למנחה בלולה בשמן", צריך לחבר שני בתים להיות אחד. ביתא עילאה נקרא סלת למנחה. מנחה, זה בחי' דינים, בחי' (ברכות כו ע"ב) יצחק תיקן תפלת מנחה. סלת, לשון (תהלים קיט) "סלית כל שוגים מחוקיך", שביתא עלאה ממתיק ומשבר הדינים כנ"ל... וצריך שיובלל ביתא עילאה עם ביתא תתאה, הנקרא שמן, בחי' מלכות דוד, כמ"ש (תהלים מה) "על כן משחך אלקים אלקיך שמן ששון".

(ליקוטי מוהר"ן, תורה מט אות ז)

דוד מלך ישראל חי וקים
28

שני משיחי הדורות הם הכוחות הנסיים המחזיקים את קיום ישראל וחיזוקם בכל ימי הגלות והמסייעים הנסיים בעקבות משיחא. משיח בן יוסף הוא הכח הנסי לקיום וחזוק הגשמי ומשיח בן דוד הוא כח הנסי לקיום הרוחני של ישראל בכלל ובפרט. תפקידי שני משיחי הדורות הם בהרבה בחינות כמבואר בחיבורי רבינו ז"ל... שני המשיחים משתתפים ומסייעים זה לזה, משיח בן יוסף בסוד 'עוד יוסף חי' (בראשית מה, כו) ומשיח בן דוד בסוד 'דוד מלך ישראל חי וקיים', הם חיים וקיימים בכל דור ודור ופועלים בתפקידיהם ומשפיעים זה לזה כל אחד מכוח וסגולת תכונתו וזקוקים זה לזה. בלעדי שפע כוחם וגבורתם והגנתם לא יוכלו ישראל להתקיים אף רגע אחד ח"ו, רק שהם נסתרים בכוחותיהם ובדמותם בתחנונים כל זמן שבעוה"ר ישראל ושכינתא בגלותא.

(קול התור, פרק ב חלק ב, אות א [הובא באור הרעיון, עמ' שצז])

דוד מלך ישראל חי וקים
28

בשבת יש נשמה יתירה, וביו"ט רוח יתירה, ובר"ח נפש יתירה כידוע. והנה לשון נפש הוא חפץ ורצון כמ"ש (בראשית כג) "אם יש את נפשכם", שפירושו רצונכם. ועל כן הוא יום טוב של דוד המלך, ומרומז בגמ' שלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, כי זה ענין דוד המלך ע"ה (תהלים מ): "קוה קויתי ה'", וכל ספר תהלים מלא מזה, והוא באר מים חיים הנובעת ממטה למעלה מתרפקת על דודה... ובר"ח שמתוספת בהאדם נפש יתירה שהיא חפץ ותשוקה להש"י, הנה היא לו לעזר מעט עכ"פ לחפוץ שתהי' תשוקתו בלתי לה' לבדו.

(שם משמואל, בראשית פרשת בראשית שנת תרעב)

דוד מלך ישראל חי וקים
28

בזוה"ק דנח הוא שבת... אמרו ז"ל ג' המועדים הם כנגד ג' האבות ור"ח כנגד דוד, כמו שרמזו בש"ס ושלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים.

(שם משמואל, פרשת נח שנת תרעד)

דוד מלך ישראל חי וקים
28

ענין זה שהקב"ה צופה ומביט אל העתיד ועושה חסד בשביל העתיד מצינו בו ג"כ הלשון "ריח" כמאן דארח מרחוק... ויש לומר דהא דהלבנה נקראת ירח הוא אותיות ריח, והיינו ע"ש העתיד שתתמלא פגימת הלבנה ולא יהי' בה שום מיעוט, והוא דוגמא לכנסת ישראל שהם עתידים להתחדש כמותה... ולפי האמור, דמלכות בית דוד היתה מוקדמת ובכח העתיד... יובן ג"כ מה שמלכות בית דוד נמשלה לירח כבש"ס ר"ה ושלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים, דפירש רש"י דמלכות בית דוד נמשלה כירח כמ"ש "כירח יכון לעולם", והוא ע"ש הריח כנ"ל. ויש לומר נמי דמלכי ב"ד, אף שהיו בהם שלא היו נרצים, מ"מ ריח העתיד של מלך המשיח הי' נודף מהם, וע"כ נמשלה לירח. ויש לומר שהם דוגמא לכלל ישראל שיהי' ריח העתיד נודף מהם. ובזה יש ליתן טעם למה שנתיסדה מלכות ב"ד קודם הזמן כנ"ל ובשביל העתיד כנ"ל... כדי שתהי' דוגמא לכלל ישראל שיהי' ריח העתיד נודף מהם ובשביל העתיד יהיו נרצים בכל מצב שיהי'.

(שם משמואל, פרשת נח שנת תרעה)

דוד מלך ישראל חי וקים
28

יום שבת ור"ח יחד, הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שיש בו הארה מעין לעתיד. כי שבת הוא יוסף, "וטבוח טבח והכן" זה שבת ושמר אותו אפי' בחו"ל... ור"ח הוא יום טוב של דוד כאמרם ז"ל שלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים. ולעתיד יהיו שניהם יחד כביחזקאל (לז): "הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתים לעץ אחד והיו אחד בידי" וגו'.

(שם משמואל, פרשת נח שנת תרעט)

דוד מלך ישראל חי וקים
28

בהשתלמות ההשפעה של השאיפה הכללית לקרבת אלהים הכוללת את האומה כולה, אותה האומה שהנפש הלאומית שלה היא המסוגלת ביותר שתתגלה זו בקרבה, הננו מוצאים שוב שהיא חוזרת ומוצאת לה מרכז אישי בתוכה פנימה, בנפש משוכללת המשוקה מהלח התמציתי של חיי האומה כולה. בכח התרכזות התמציתיות הלאומית הגדולה שבה, נעשית היא ראויה, אישיות זו, להתנחלות נקודת השאיפה האלהית בקרבה ביסוד של נצח ושל הוד, בתגברת עז ותעצומות על כל אותם נגודי החיים הנראים כמפרידים בין שני היסודות, של עצמות השאיפה של קרבת אלהים בתור יסוד החיים, והתגברות ההויה לשאיפת השכלול וההתעלות שלה למרומי האור והחפש העליון, ששם עטרת המלוכה צפונה בעצם, ושם הוא מקום ההפך הגמור של העבדות וההכרח. זאת היא מקור מלכות ישראל; קביעת חותמה של השאיפה הכללית שבאומה כולה באה כאן באופן בולט וקיים לעד. דוד מלך ישראל חי וקים.
בנפש דוד אין אנו מוצאים חיים פרטיים מופרדים בפני עצמם. החוט ההולך ונמשך כל כך יורנו להכיר בה רק המשך מרכזי מהחיים הכלליים, מאור אמת ליעקב ותפארת ישראל - "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון" (בבא מציעא פד ע"א). כלומר: מצד האורה הכללית בעצמה, המשך החיים הנובע מהתשוקה העליונה והכללית של קרבת אלהים, בעדן ציורה הפנימי המקורי והתגלות יושר תולדותיה בחיי המעשה, כשכבר נגמרה בתמותה באדם בכללו, לא היה ראוי ליתן מקום להבדיל בין עם לעם, אלא למען שאיפת מטרתה העליונה בעצמה, שלמענה צריכים ההפכים להיפגש במרכזם כדי שישובו אח"כ להתגבר עד מרומי האורה המקפת. "והיה ביום ההוא שרש ישי אשר למד לנס עמים אליו גוים ידרשו, והיתה מנחתו כבוד" (ישעיה יא י). "אדם קדמאה יהיב חיין לדוד מדיליה, ואבהן דעלמא יהבו ליה מדילהון" (זוהר ח"א לך לך צא ע"ב).

(ראי"ה קוק, תחכמוני, ספר ב (תרע"א), עמ' 7 = מאמרי הראיה, ח"א, עמ' 37 [נדפס גם במאורות הראי"ה שבועות, עמ' שכ במהד' תשע"א = עמ' רפח במהד' תשנ"ד])

דוד מלך ישראל חי וקים
28

כמה העבר כשהוא נשגב וקדוש פועל על המרוץ של הזמן ההווה והעתיד, מה שההווה עצמו לא יוכל בשום אופן להתרומם ככה לולא שאיבתו ממקור עבר רם הערך. וכל שיותר ילך הזמן וישטפו החיים, יתגלו ויצאו אל הפועל הטובות הגנוזות שהכין העבר הנשגב, ע"י האנשים הגדולים שלוחי ההשגחה העליונה להיות עומדים למשוש דורים. כאשר עינינו הרואות כי התקופה הקצרה של מלוכת דוד המלך ע"ה פעלה כ"כ בפעולתה הרמה ע"י קדושת משיח אלהי יעקב דוד המלך ע"ה, עד שדוקא אחרי שכבר עבר זמנה, הראתה ועתידה היא להראות את פעולותיה הכלליות הנצחיות, דוד מלך ישראל חי וקיים... שכ"כ רב היה והווה וגם יהיה הרושם העמוק של קשר מלכות בית דוד בעומק נפש האומה, גם אחרי שכבר מת ואחרי שכבר עברה הפעולה המורגשת, רק אז תחל הפעולה הרוחנית להיות ניכרת ומתגלה... עיקר הכרת שבחם וערכם בא דוקא בעבור שטף זמן הגון, עד שיאמר עליהם שכבר מתו, רק אז יוכר שהם משובחים, שלא מתו לפי האמת, כי חיים הם לעולם.

(עין איה, שבת ל ע"א [נדפס גם במאורות הראי"ה שבועות, עמ' רצט במהד' תשנ"ד = עמ' שלב במהד' תשע"א])

דוד מלך ישראל חי וקים
28

[ארבעה מתו בעטיו של נחש ואלו הן בנימין בן יעקב ועמרם אבי משה וישי אבי דוד וכלאב בן דוד], וכולהו גמרא, לבר מישי אבי דוד דמפרש ביה קרא... הטוב העליון השלם, הנמצא בתכונת האומה בשלמותה מצד גזעה שנסתמן בבנימין, וכן הטוב המשלים שבמקור התורה בהתגלותה בעמרם אבי משה, וכן תעודת המלוכה בצורתה העתידה השלמה הכוללת בכלאב בן דוד, כל אלה ראויים להיות גנוזים, והנם עתידים להיגלות ביום יגלה כל הטוב אשר דיבר ד' על עמו ונחלתו. אבל שורש הטוב, השלם מאין פגם וחסרון, הנמצא ביסוד הממלכה בצורתה המקורית, שמצידה היא ראויה להתקיים עדי עד, "דוד מלך ישראל חי וקיים", "כירח יכון עולם", זה ראוי להתגלות באיזה אופן ג"כ בזמן ההווה. על כן, לא רק בגמרא ומסורת גנוזה, ככולהו, ראוי להיות הענין של יחש אוצר הטוב שבישי אבי דוד, מקור ממלכת ישראל, והוראת תעודתה מצד הכנתה ויסודה. על כן מפרש בו קרא.
ובדרכנו למדנו, שגם ההתמוטטות שבעולם המעשה אשר באה למלכות בית דוד, שהיה החטא הראשי, הגורם היותר גדול לה, גם הוא ביסודו מוכן להגבלת הצדק, כענין עטיו של נחש, שמובן שההגבלה היא דוקא מחזקת אותו ומסמנתו, לא היה דוד ראוי לאותו מעשה כי אם כדי להורות תשובה. ולעת הכשלון, של עמידת הרעה מביתו, נתגלה במשטר הצבא ענף מחוטר ישי, שהגביל לשעה ודחה את המלוכה מדוד, כמו שהיה פועל יואב, שהיה ג"כ מזה הגזע, בעת האורה והזריחה. וכל אלה נערכו מראש, מעצת תמים דעים, "וכסאו כשמש נגדי", "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, וחסדי לא אפיר מעימו, ולא אשקר באמונתי", "אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב", "כירח יכון עולם ועד בשחק נאמן סלה" (תהלים פט, לג-לח).

(עין איה, שבת נה ע"ב, אות מב)

דוד מלך ישראל חי וקים
28

אלא שקודם שנצרף לגמרי כסא דוד ע"י תלאותיו, ורוממות נעימת זמירות בהתעלות הנפש אל מרומי קדש, מוכרח הוא הדבר לשלימות המלכות שיהיו נמצאים כל הכחות הנפשיים באוצר הגדול של נפש המלך, וגם כחות רעים לא יתכנו להיות חסרים. מוסד[ם] של הכחות הרעים ועיקרם, הוא קבלת לה"ר. ההכשר להיות מושפע ע"י הערה רעה מרעי אדם, והנטיה להביט על העולם בעין סוקרת את הרע שבו, זה הוא היסוד לכוחות של אבירות וקשיות לב, שרק כשהם נצרפים ונמתקים הם מוצאים מקום הגון ומסודר בהנהגה, אבל טרם צירופם הם לרועץ. אבל כ"כ היא כוללת עטרה של מלכות בית דוד, עד שהיא נמשלת להבריאה בכללה, שלא יתכן שיחסר בה כללות הכחות להרע, כשם שלא יחסר לה שום כח טוב, ומכללות הכל תעמוד במילואה אח"כ על האושר והטוב, כי העין החודרת שההשקפות המרות שלה יהפכו לטובה, תהיה אח"כ הכרתה את טוב המציאות ואת אור האהבה והחסד במעלה היותר ברורה רוממה ועליונה. המיעוטים מתרבים והפגימות מתמלאות, "כירח יכון עולם ועד בשחק נאמן סלה", "עטרת תפארת לעמוסי בטן", "דוד מלך ישראל חי וקיים".

(עין איה שבת נו ע"א, אות סו)

דוד מלך ישראל חי וקים
28

עבודה קשה היא ביחוד שמירת התורה הכללית הממלכתית, עבודה הרבה יותר קשה מהשמירה של התורה היחידית... עינינו הרואות שגם המוסר האנושי הפשוט, בדברים שחוש הצדק הטבעי הוא מסייע אותו, עד כמה שאצל הפרטים יש לו על כל פנים איזו אחיזה בחיים, לא זכתה האנושיות בכללותה עדיין, שיהיה מוסכם בתור חובת מוסר ביחש להמדיניות הצבוריות, ואפילו המפלגתית כולה. ובשביל כך אנו יודעים שאותו היצר הרע שבאדם הפרטי - הרי הוא מתגבר בכפלי כפלים בהאדם המדיני הכללי... ובשביל כך נטע יוצר העולמים מראש ומקדם את שמו של משיח לפני בריאת העולם (פסחים נד ע"א)... כח ממלכתי נגזר מעצם היסוד שבקדושה מוכן הוא בעומק נשמת ישראל הכללית, לפני שמהומת החיים של העולם כולו תוכל לרשום עליו את הרשמים של מחיקת הצדק ואבדן המוסר, הבא במדה הרגילה מתוך הזרם הנורא שבהשתערות גלי החיים החברותיים... חובתנו היא לא רק להיות אנשי קודש בתור אנשים פרטיים, כי אם גם וביחוד להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו) ולשאוף ליסוד ממלכתי מקודש, שהוא כדאי להיות נקרא בשמו עוד מלפני ההתהוות של העולם המעשי וכל סאונו, מיסוד התורה שקדמה לעולם (פסחים נד ע"א), ומיסודו של דוד מלך ישראל החי וקיים.

(מאמרי הראיה, ח"א, עמ' 173)

דוד מלך ישראל חי וקים
28

דעות החיצוניות נבעו מחסרון ידיעה במעלתן של ישראל, שעי"ז נכנס יאוש בלב הרפויים בדעת למראה הגלות. ובאמת רוב המצוות, שבין אדם למקום ביחוד, תכליתן מכוונת בהעמדת ישראל לעם, עושה פעולתו בעולם בין עמים רבים... על כן, מי שנאבד מלבו כח גאולתן של ישראל, נהפכו לו כל מצות תוה"ק לרועץ. ומי שהיה רפוי בציור ישועת ד' לעמו, אבד עכ"פ הדרך איך שגם בגלותנו הננו עומדים הכן למצב הגאולה, ושעל כן יש לכל דבר הקיים בתור תשמיש לאומה חיה ג"כ כל ערכו בכל עת וזמן, וחשב שעכ"פ אותו הכח המדיני הרודה כופה ומעניש, צריך להנטל בגלות, ושלילת המשפט וכח החיוב המוחלט גרמו בהכרח לביטול גמור. והציור האמיתי הוא לדעת שדוד מלך ישראל חי וקיים, וכל הענינים הנועדים לכללות האומה, לחזקה וקיומה הרוחני והחמרי, הנהו עומד בנו הכן ולא נתבטל כלל מפני הגלות, הנחשבת רק לשצף קצף ולרגע קטן מול ימי העץ ימי עמי, שיבאו לטובה בחסדי ד', כשיתן עז למלכו וירום קרן משיחו.

(ראי"ה קוק, פנקס יג, אות פז)

דוד מלך ישראל חי וקים
28

התכונה המיוחדת ברוממות קדשה לאישיות העליונה, אשר נועדה להקים ולהכין כסא כבוד, מלא הוד ד', הקים עדי עד, "כירח יכון עולם" (תהילים פט, לח), דוד מלך ישראל חי וקים.

(עולת ראיה, ח"א, עמ' קפו [נדפס גם במאורות הראי"ה שבועות, עמ' שיז, במהד' תשע"א])

דוד מלך ישראל חי וקים
28

ענין של "יושב" הוא ההשלמה והקביעות - "ד' למבול ישב וישב ד' מלך לעולם" (תהלים כט)... (וזהו הענין של ישיבת מלכי בית דוד בעזרה (יומא כה), להראות על נצחיותם, דוד מלך ישראל חי וקים).

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק כט עמ' קעה)

דוד מלך ישראל חי וקים
28

ומרגלא בפומי: אחרי אברהם אבינו, שהוא הגרעין היסודי ("אעשך לגוי גדול") של עם ישראל, ומשה רבינו, שהוא היוצר ובונה את עם ישראל, הנה דוד מלך ישראל החי וקיים הוא השיא של כלל ישראל.

(רבי צבי יהודה קוק, אור לנתיבתי עמ' של)

דוד מלך ישראל חי וקים
28

המלכות האמיתית היא הנמשכת מכח הנבואה והמתגלה בחכמה, והיא היא מלכות ישראל הקבועה. דוד מלך ישראל חי וקיים. היא אינה עוברת מן העולם כשם שישראל אינו עובר מן העולם: "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם".

(שיחות הרב צבי יהודה, בראשית, עמ' 213)

דוד מלך ישראל חי וקים
28

בניגוד לגויים שגרסו בטומאתם שמלכות דוד פסקה, אנו יודעים שמלכות בית דוד נצחית. "כירח יכון עולם ועד בשחק נאמן סלה". כנסת ישראל נמשלה לירח. דוד מלך ישראל חי וקיים. "כימי השמים על הארץ". בינתיים ישנם עיכובים אבל אין הם משנים את הקביעות האלוהית.

(שיחות הרב צבי יהודה, בראשית, עמ' 322-323)

דוד מלך ישראל חי וקים
28

המלך הוא מין אישיות שמגבש בעצמו את עם ישראל. כלל ישראל מתגלה באופן מיוחד בדוד מלך ישראל חי וקיים. לכן קמים ב"ויברך דוד". בגמרא חולין [פט ע"א] מבואר שמידת הענוה של ישראל - המתגלה אצל אברהם אבינו, היסוד הגרעיני, והמשתכללת אצל משה רבינו, השייך להופעת עם ישראל - מופיעה מעל הכל אצל דוד המלך, שהוא הביטוי הממלכתי, הלאומי והצבורי, הממשי והעובדתי של כלל ישראל.

(שיחות הרב צבי יהודה, בראשית, עמ' 366)

דוד מלך ישראל חי וקים
28

החליטו עלינו "אבדה תקותנו נגזרנו לנו". אבל הם אינם בעלי בית עלינו. מספרים על פרופסורים שהחליטו על פי תאוריות שאדם מסויים כבר אינו בחיים, אבל הוא נמצא בחיים. על פי המדע הוא אינו חי, אבל במציאות הוא חי. כך ביחס אלינו, יש מצבים כאלה - "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". אותה קביעות, קיימות, חיוניות נצחית מתבטאת עכשיו כשאנו באים לארץ. אבל אותה רשעות, טומאה ושטות של עבודה זרה חושבת שאנחנו לא חיים. אך אנו יודעים שאנו חיים וקיימים: דוד מלך ישראל חי וקיים. אפילו בצורות הקטנטנות שעד קום מדינת ישראל, אנחנו קיימים.

(שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 361)

דוד מלך ישראל חי וקים
28

הקביעות היא דוד מלך ישראל חי וקיים. הקביעות, הנורמטיביות, הבסיסיות בסדר ההנהגה האלוהית - דוד מלך ישראל חי וקיים. שאול הוא הפרוזדור שלפני הטרקלין, או נאמר: הארעיות לפני הקביעות. דוד מלך ישראל חי וקיים, הממלכתיות הישראלית, הכלל ישראליות, הקבוע והקיים, הנצח נצחי, החי וקיים של מלכות ישראל. כך דרכו של עולם, כך דרכה של ההנהגה האלוהית... בסדר הדורות נזדמן והסתדר מצב כזה של הדרגתיות. הפרוזדוריות, הארעיות הקודמת לקביעות - זה פרק מלכות שאול.

(שיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 576)

דוד מלך ישראל חי וקים
28

היחידים המעולים שבעם, תלמידי החכמים, משליטים עליהם את השכל, ובשכל אין להתרשל בהשמחה אם עומדים אפילו בפרק של "וימת שם משה". כלומר שהתורה היא מקיימתנו והיא חיינו אפילו בהעדר, ההכרחי בעולם ההעדר וההויה כל זמן שלא באנו לכל התיקון שדוד מלך ישראל יהיה לפנינו חי וקיים בכל השלמות.

(רבי שלום נתן רענן, בשמן רענן ח"א עמ' רכא-רכג [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' תנד, במהד' תשס"ה])

כה. דוד מלך ישראל חי וקיים

28

[את זה שלח רבי לר' חייא, כי שניהם היו מבני בניו של דוד (הוריות יא), שעליו נאמר "כסאו כשמש נגדי וירח וכו'". מלכות בית דוד עובדת את ה' על אף כל המפריעים, כמו שהירח עובדת את ה' על אף כל המפריעים. מזה נתחזקו רבי ור"ח, שחיו בזמן הגזירות, בהזכרת דוד המלך, להמשיך פעולתם למרות הסכנה, כמו דוד המלך שבא מעשר דורות של מוסרי נפש - תמר, שהיתה מוכנה לישרף; נחשון שקפץ לים; שַלמה, שלפי תרגום יונתן מסר נפשו לעלות לרגל; בועז שמסר נפשו לשאת את רות ולא התייאש אחרי שמתו לו שלשים בנים ושלשים בנות.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' קז - לטקסט)


דוד מלך ישראל חי וקים


[אמנם דוד הקטן, היינו כוחותיו הקטנים שנולד עמהם, מת, אבל דוד הגדול, היינו כשגדל ונעשה מלך ישראל ועשה מעשים טובים בין אדם למקום ולכלל ישראל, לא מת אלא נשאר לנצח].

(רבי יהודה זילברט, תושע יהודה דף יג ע"ג)

לטקסט



אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין
38-39

דידוע שעיקר כפרת תשובה היא עם יוה"כ... הוצרכנו בתחילה לידע מערכת כוכבים ומזלות בכל שנה ושנה מתי הוא הזמן שיגיע נקודה זו שהי' אז בשעת קביעת יום זה לסליחה, וזה אי אפשר שיהי' הגלגל שוה שנה זו לשנה שהיה אם לא בעתים רחוקים... וא"כ לא אפשר להתכפר כפרה גמורה. ובאמת נאמר אתם אפילו שוגגין אפילו מוטעין אפילו מזידין, שהקב"ה נתן לנו רשות כ"ז שיאמרו ב"ד מקודש החודש ויקבעו ר"ה אז יום העשירי הוא יום כפרה גמורה, ולא בלבד לב"ד הגדול שישבו בירושלים, אלא אפילו עיר אחת שטעו בחשבון ולא ידעו שעיברו ב"ד אלול ועשו יוה"כ קודם זמן ב"ד אפ"ה הוא להם יוה"כ, אך בב"ד הגדול נאמר אפילו מזידין, וביחידים לא כתיב אלא ע"י טעות חשבון, כדאיתא במס' ר"ה כא ע"א (בתוס' ד"ה לוי). וע"ז אמר כי מצות התשובה "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמים היא", שלא תוכל לומר: האיך נשוב אם לא נדע עיקר זמן של עיצומו של יום הכיפורים, דכבר נאמר אתם אפילו מזידין. "ולא מעבר לים היא" שיוכלו נחותי ימא לומר האיך נשוב אם לא נדע איזה יום שקבעו ב"ד ליוה"כ, כי אפילו אם טעיתם בחשבון מ"מ אפ"ה יוה"כ שלכם הוא יוה"כ גמור. ועל שניהם נאמר "כי קרוב הדבר מאוד בפיך" - זהו ב"ד הגדול שתלוי בפיהם שיאמרו מקודש החודש אפילו מזידין, "ובלבבך לעשותו" - זהו קאי על נחותי ימא שתלוי בלבבכם אם לא הזידו, אך בכונת לבם עשו וטעו בחשבון, אז תועיל לך תשובה עם יוה"כ שעשית בטעות.

(רבי משה סופר, תורת משה דברים פרק ל פסוק יא)

אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין
38-39

ד)... הלבנה מתנהגת ע"י פה ישראל - אתם אפילו שוגגין אפילו מזידין. זה יורה לנו כי כל פעולת העליונים הם ע"י ישראל, ואמרו ז"ל [ירושלמי נדרים פ"ו ה"ח]... פחותה מבת ג' בתוליה חוזרין, היתה בת ג' ונמלכו ב"ד לעבר השנה בתוליה חוזרין, הרי ההנהגה בעליונים ע"י ישראל.
ה) כשיתבונן האדם בענין הזה, יבין וישכיל... שלא לקלקל פיו בדברים האסורים ודברים בטלים כיון שרואה כמה גדולה קדושת פה ישראל, שע"י פיהם פועלים בגלגלים וטבעיים שינויים כרצונם...
ו) וגם כן ע"י המצוה הזאת יזכור האדם יחוסו שהוא מזרע ישראל אשר הם עיקר העולם והנהגת כל העולמות על ידם כי בשבילם נבראו... יזהר שלא ללכת בחקות העמים ולא ילך בנימוסיהם ויהיה נבדל מהם במלבושים ולשונות והנהגות.
ז) עוד יתבונן האדם ע"י זאת המצוה אשר ישראל הם למעלה מן הטבע בכל ענייניהם ואין להם להתבונן בטבע, כי מדריגתם מדריגת התורה למעלה מן הטבע, על כן כפוף אצלם כאשר אתה רואה מענין הלבנה. על כן ישליך מגמתו עליו ית' ויתנהג כתורה והש"י יעזרהו בכל ענייניו מבלי השתדלות העולמית, ובזכירה זו יתרחק האדם מחקירות הפלסופיות בטבעיות ומחכמות החיצוניות...
ח) עוד כאשר יתבונן בעיקר המצוה אשר היא נעשית עפ"י בית דין הגדול, יזכור האדם לשמוע לקול מוריו.

(רבי צבי אלימלך שפירא, דרך פקודיך, מצות עשה ד, חלק המחשבה אותיות ד-ח)

אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין
38-39

פירושו של "מועדים" כאן: זמנים שנקבעו, כדי שניוועד בהם אנחנו עם ה'. התוועדות זו צריכה להיות... חופשית משני הצדדים. לא כאדון, המצווה אליו את עבדיו, אלא ה' הוא המבקש אליו את עמו, ועל כן יקבע את הזמן בו יבוא אליו בקווים כלליים בלבד... ועל עמו יטיל את הקביעה המפורטת יותר... למען יהיה מועד ההתוועדות תוצאה של בחירה הדדית... לוּ היו התחלות חדשינו, והחגים התלויים בהן, קשורים בדיוק לפרקי זמן פלנטאריים-אסטרונומיים... הרי היינו אנו ואלוהותנו, כביכול, כפופים לכורח העיוור השליט בתהליכי הטבע, ומועד ראש החודש היה מעניק סיוע רציני לאליליות שבפולחן הטבע. אולם הן כזאת לא יהיה... לא התמזגות הירח עם השמש ושפיעת אור חמה עליו מחדש, הם הגורמים להתחלת חודש... אלא כל אימת שיתמזג ירח עם שמש... שואל ה' כי שוב יימצא אליו עמו... התקרבות הירח אל השמש אך סמל הוא ועילה לחידוש התוועדותנו עם ה'...
לא התופעה האסטרונומית... כי אם אנו, נציגות כלל ציבורנו, יוצרים את ה"חודש" שלנו, וקובעים את יום ה"מועד" שלנו, יום בו אנו מתוועדים עם ה'. מכאן ההלכה: מצוה לקדש על הראייה (לעיל כ ע"א); לא די בוודאות אובייקטיבית אסטרונומית, אלא דרושה הבחנה סובייקטיבית. מכאן גם ההלכה, שאין חייבים באמירת "מקודש", אלא אם "נראה בזמנו"... כי במקרה זה צריך היה במיוחד לסייג את חגיגת החודש מדימוי לפולחן הטבע. לא כן בהיות החודש מעובר, ויום ההופעה האמיתי של הירח כבר עבר (לעיל כד ע"א). מכאן מאמר ההלכה, ומכאן אף משמעותו העמוקה: מעברין את החודש לצורך (לעיל כ ע"א) - כי מתוך התחשבויות שונות בצרכי הכלל - כגון שלא יחולו יום כיפור ושבת זה אחרי זה - יכולה נציגות הכלל לקבוע את ראש החודש ליום השלושים ואחד, למרות שהירח נראה כבר ביום השלושים. ומעל הכל מתחוורים מאמרי ההלכה: אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין, אתם אפילו מוטעין (על ידי עדי שקר), דהיינו, ראש החודש נקבע ביום אחר מזה שהיה מתקבל לפי ראיית הלבנה, משום שאין לי מועדות אלא אלו, הווה אומר: אלו שנקבעו על ידי נציגות הכלל ותוקפם המוחלט שמור להם. כי חידוש הלבנה אינו אלא עילה לחדשים שלנו.

(רש"ר הירש שמות פרק יב פסוק א [ובקיצור, ויקרא כג, ב])

אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין
38-39

רב ורב חנינא רבי יוחנן ורבי חביבא מתנו, בכוליה סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעייל רבי יונתן [שבת נד ע"ב]. גדול ערך הוא הענין של שמירת האומרים בכל מאמר, כי רוח הכללי של האומר צפונה היא במאמרו... כי המגמה הכללית, שהיא הניעה את בעל המאמר לאומרו, היא לעולם יותר גבוהה מעצם פרטיות הדבר שמתראה באותו המאמר הפרטי... כשם שרושם של ודאי פועל את פעולתו לפי ערכו, כך פועל ג"כ רושם של ספק לפי ערכו.. על כן נכבד לנו ג"כ הדיוק של איזה יחש מסופק שיש לאחד מן המאירים לנו את דרך החיים לאיזה לימוד ומאמר.
בסדר מועד ניכר יותר רושם של הספיקות כמה הם פועלים. ספק של יו"ט פועל פעולתו על פזורי ישראל מצד יו"ט שני של גליות במדה גדולה. עצם רישומי הספיקות בקביעות המועדים, אתם אפילו שוגגים ומזידים, הוא ג"כ ערך מצורף להראות את מקום הרשמים של הדברים המסופקים, שמ"מ גם הם נכנסים בחשבון, ויש להם שעה ומקום, והם עושים את תפקידם דוקא בצביונם... על כן נכבד לנו לדעת פרטי האומרים כולם, ויחש הספק שבאחד מהם מצורף למה שבכוליה סדר מועד חל החילוף, בכל כי האי זוגא חילופי רבי יוחנן ומעייל ר' יונתן. ואין לנו דבר בעולם שכ"כ ניכרת בו ההשפעה הסוביקטיבית, דוקא לפי הנושא, כקביעות המועדות וקדושתן האלהית, הנקראת עליהם ממרומם על כל זמן.

(עין איה, שבת נד ע"ב)

אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין
38-39

השגת התורה וההתקשרות בה באה ג"כ ע"י הידיעה שניתן לנו כלי חמדה, וידיעה זו כוללת שתי ידיעות. האחת, שהתורה נתונה לנו במתנה גמורה לחלוטין, ואנו המכריעים בהלכותיה, ולא עוד אלא שלפעמים אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין. והשני, לידע שהתורה היא כלי חמדתו של הקב"ה.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ב, אבות פרק ג משנה יד, עמ' קעט)

אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין
38-39

"מועדי ד' אשר תקראו אתם מקראי קודש". זה שייך לאותו ענין של "ושכנתי בתוכם": השראת השכינה בתחתונים, בבית דין של מטה שמקדשים את החודש. "אשר תקראו אותם" - אתם. אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין, אתם אפילו מוטעין. בני אדם מסדרים מועדים, ו"אלה הם מועדי"!

(שיחות הרב צבי יהודה, שמות, עמ' 321)

אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין
38-39

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות תענית ל ע"א בשם יערות דבש, חלק ב, דרוש ד]

אתם אפילו מזידין
39

והמזיד, לא שזדו לעשות שלא כראוי חס ושלום, אלא שהטעות הוא כבר עשאוהו מדעתן כסבורים שהיו צריכות לטעות כדי לתקן. וכן אמר "וכי יזיד איש על רעהו להורגו בערמה", להוציא האב הרודה את בנו והרב בתלמידו שאף על פי שהן מזידין אין מערימין. והכוונה כי אם שהיו יודעים בהכאה ומכוונים בה לא כיוונו להרוג כי אם לייסר. וכן אלו כיוונו לטעות מהחשבון אבל לא כיוונו לקלקל כי אם לתקן. ובכולן אמר שהסכים בהם דעת עליון, אחר שסדר זמנים אלו אינם אלא לצורכם....כבר הסכימו בו מן השמיים.

(רבי יעקב לוצטו, כפתור ופרח - כוונת האגדות, ראש השנה כד ע"ב, דף ע במהד' שמא)

אתם אפילו מזידין
39

ששת ימי בראשית הם בחינת זכר, שבהם ברא הקדוש ברוך הוא כל הנמצאים, וכל שאר הימים הם בחי' נוקבא שמקבל מהם, למשל כל יום א' מיום א' של ימי בראשית, וכן יום ב' מיום ב' דבראשית. וכן בכל מועדות, למשל חג הפסח של עכשיו הוא בחי' נוקבא אצל חג הפסח הראשון שהיה בו יציאת מצרים, שהוא בחינת זכר אצל כולם. וכן בכל המועדים... והנה זה בידינו לעשות, כמו שאמרו "אתם" אפילו מזידין, לפי שהכל נעשה בדיבור כמו שנאמר (תהלים לג, ו) "בדבר ה' שמים נעשו", על כן גם היום נתגלתה אותה ההארה ע"י ישראל שעולם הדיבור אצלהם, וגם בשביל ישראל שהם קודם לזמן, על כן בידם לעשות בזמן מה שירצו.

(רבי דוב בער ממזריטש, תורת המגיד שמות פרק יג, י = מגיד דבריו ליעקב, לקוטי אמרים סי' צו = אור תורה פרשת בא סי' פו = אור האמת ל ע"א)

אתם אפילו מזידין
39

"והיה מדי חודש בחדשו" ואח"כ "שבת בשבתו", אף על גב שבת תדיר, מקדים חדש דב"ד קבעי' לי', ואנו מאמינים "אתם" אפילו מזידים, וחביבים עלי דברי סופרים יותר מדברי תורה (ע"ז לה ע"א).

(רבי משה סופר, תורת משה, פרשת ראה, הפטרת ר"ח)

אתם אפילו מזידין וכו' (כה:) אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו
39-כה:

בסוף פרק שני דר"ה מייתי אהא ד"אתם" אפילו מזידין מייתי עלה אין לך אלא שופט שבימיך, שיהיה קביעות ועיבור החדש שלו קיים. והיינו לפעמים לפי חשבונו של מביא ביכורים כבר היה ראוי שלא לקרות, כי אחר סוכות מביא ואינו קורא (בכורים פ"א מ"ו), ולפי קבלת עדות החודש של הכהן הזה ובית דינו עדיין זמן קריאה, על כן כתיב "אל הכהן אשר יהיה בימים ההם" [בפרשת ביכורים], אפילו יפתח בדורו, מ"מ תאמר "הגדתי היום" דייקא, לפי חשבונך שהיום עדיין ראוי להגדה.

(רבי משה סופר, תורת משה דברים פרק כו פסוק ג)

למה לא נתפרשו שמותם של זקנים הללו שלא יאמר אדם פלוני כמשה ואהרן וכו' ואומר ויאמר שמואל אל העם ה' אשר עשה את משה ואת אהרן ואומר וישלח ה' את ירבעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל וכו' (כה:) ואומר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם לומר לך ירובעל בדורו כמשה בדורו בדן בדורו כאהרן בדורו יפתח בדורו כשמואל בדורו ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים ואומר ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם וכו' אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו ואומר אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה
40-כה:

ונראה כי ממה שלא נתפרשו שמותם ילפינן דאעפ"י שפלוני זה אינו כמשה ואהרן, שמא הרי הוא כאחד מן שאר זקנים שאינך יודע מי הם. אמנם מענין שמואל בעי למילף עדיפא מיניה, שאפילו שיודע לך גריעות זה הדיין שבודאי אינו כאחד מן הזקנים, עם כל זה ראה להחשיבו כאותם הראשונים, שהרי שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם. ודקדקה ברייתא זו שני עניינים בפסוקים, האחד לשון עשייה, שאומר "ה' אשר עשה את משה ואת אהרן", והשני למה נזכר שמואל באחרונה, והוא מן החמורים בשקול משה ואהרן, כדיליף מקרא "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו" [ברכות לא ע"ב]. אשר מכח שני דקדוקים אלו מוכיח שכוונת הכתוב באומרו "ה' אשר עשה את משה ואת אהרן" ר"ל שעשאן כשקול עם הקלים שבקלי עולם, כדכתיב בתר הכי "וישלח ה' את ירובעל" וכו' - עשה ה' דבר פלא, יהיו הקלים בשיקול החמורים. אמנם כוונת השיקול יהיה בשקול דעת, דהיינו ירובעל היותר חשוב שבקלים האלו היה כמשה, וזהו שאמר בעל המאמר ירובעל בדורו כמשה בדורו. בדן הבינוני בדורו כאהרן בדורו, יפתח בדורו - היותר קל מכולם - כשמואל בדורו, היותר קטן שבשלשה החמורים. וילפותא זו עדיפא מהראשונה, כי הראשונה לא נתפרשו כדי שנאמר אולי זה שבדור זה כאחד מן הזקנים שלא נתפרשו, אבל מפסוק זה של "ה' אשר עשה כו' את משה" ילפינן טפי, שאפילו הקל כירובעל שקול כמשה. ולפי שלא למדנו מכאן אלא שירובעל יהיה כמשה, אבל יפתח הקל שבשלשה לא יהיה כמשה אלא כשמואל דוקא, לכך אמרה הברייתא ללמדך שאפילו קל שבקלים ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאדיר שבאדירים, באופן שאפילו הקל כיפתח בדורו הרי הוא כמשה בדורו. ולכך הביאה הברייתא ואומר "ובאת אל הכהנים" כו', אשר מינה דייקינן אין לך אלא שופט שבימיך, ואפילו קל שבקלים. וקרא ד"אל תאמר"... ללמד שאי אפשר שיהיו אחרונים כראשונים, דאי מאידך קראי הייתי אומר דלעולם ירובעל ובדן ויפתח קלי עולם הם אבל יהיו כעין הזקנים, וכן מפסוק הא אין לך אלא שופט שבימיך, כי אולי הוא כא' מן הזקנים. אמנם מפסוק זה מוכיח שאי אפשר שיהיו אחרונים כראשונים, א"כ למדנו שאפילו קל שבקלים הרי הוא כאדיר באדירים. ואפשר דמהאי קרא יליף נמי שקל שבקלים הרי הוא כאדיר אדירים, דמדקאמר אל תאמר "מה היה שהימים הראשונים היו טובים" וכו', פירושו שהנמצאים בימים הראשונים היו טובים וחשובים וחמורים מאלו האחרונים, "כי לא מחכמה שאלת על זה", שאילו היית חכם היית יודע שאין לבזות לאחרונים, ושאחרונים חשובים וטובים כראשונים עם היותם קלים וגרועים לפי האמת...
עלה בידינו הבנת אומרו "ה' אשר עשה" כו', שהיא תוכחת שמואל על שאלם מלך, שמא תאמרו לפי שנתמעטו הלבבות מהשופטים בחרנו במלך? זו אינה טענה, שהשי"ת "עשה את משה ואת אהרן", רוצה לומר שעשה שירובעל ובדן ויפתח קלי עולם חשובים כחמורי עולם. ומובן גם כן על פי דרכינו סדר ירובעל ובדן ויפתח, שאינו סדר זמניי אלא סדר מעלה, שירובעל שקול כמשה ובדן כאהרן ויפתח כשמואל. והסדר הוא משה ואהרן ושמואל, לכך סדר ירובעל ובדן ויפתח מקביל אליהם.

(רבי שמואל לניאדו, כלי יקר, שמואל א' יב, יא, עמ' 288-289 במהד' מכון הכתב)

למה לא נתפרשו שמותם של זקנים הללו שלא יאמר אדם פלוני כמשה ואהרן וכו' אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו
40-כה:

והנראה בזה... שעיקר ענין הסמיכה לבדוק אותו אם בקי הוא, ולכן בדליכא סמוכין הגדול שבדור יכול לדון לעשות צדקה ומשפט בארץ... ומוסבר בזה מ"ש בר"ה... למה לא נתפרשו שמותם של זקנים הללו שלא יאמר אדם פלוני כמשה ואהרן... אין לך אלא לילך אלא אצל השופט שבימיו... דמזה נשמע ענין שליחותייהו דקמאי, דגלי לן קרא שבכל דור ודור ישפוט שופט... ולהאמור מובן ביותר מה שהתחיל מזקנים שלא נתפרשו שמותם, דהא גם הם לא נסמכו ובחר בהם משה מחמת שהיו נבונים וחכמים ביותר מכל הדור, וה"נ תלך לשופט שבימיך אף דליכא סמוכין כדי שלא יתבטל המשפט והיושר.

(רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, שו"ת דברי יציב חושן משפט סימן ב אות ט)

למה לא נתפרשו שמותם של זקנים הללו שלא יאמר אדם פלוני כמשה ואהרן וכו' (כה:) אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו וכו' אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה
40-כה:

"מקום להתגדר" - פירש רש"י: שיגדל שמם. ונראה לפי דברי הש"ס ומתני' בר"ה מפני מה לא נתפרשו שמותם של זקנים שלא יאמר אדם פלוני כאלדד ומידד פלוני כנדב ואביהו וכו', הרי זה כלל גדול לחיזוק התורה, שיהי' בעיני הדור ב"ד שבימיו חביב ונכבד. על כן מסבב ה' יתברך שיחדש ב"ד אחרון הנעלם מב"ד ראשון, כדי להורות שגם ב"ד אחרון כחו יפה להורות ולדון כהלכה...
בפירוש רש"י: מקום הניחו אבותיו להתגדר כשיבאו בנינו אחרינו במה יגדל שמם. ומשמע דבכונה הניחו כדי להגדיל שמם של אחרונים. והקשה בראש יוסף, דקשה איך יניחו מכשול בשביל הגדלת שם בניהם? ולפי מה שכתבתי לעיל, דעצם הגדול שם האחרונים הוא יסוד לקיום התורה, כמ"ש אל תאמר שהראשונים היו טובים, וכדי להשריש שאין לך אלא שופט שבימיך, אתי שפיר קצת.

(ראי"ה קוק, זבחי ראיה, חולין ז ע"א, עמ' לג במהד' תשמ"ה)

ולמה נקרא שמו ירובעל שעשה מריבה עם הבעל
44-45

ירובעל זה גדעון דכתיב (שופטים ו, לב) "ויקרא לו ביום ההוא ירובעל לאמר יריב בו הבעל"... ובפ' אין מכירין תניא ולמה נקרא שמו ירובעל שעשה מריבה עם הבעל. וקשה, אמאי לא קאמר כדכתיב בקרא? וי"ל משום דק"ל כיון דיואש לא היה מאמין בבעל, מדקאמר (שופטים ו, לא) "אם אלהים הוא יריב בו", היאך קרא שמו על שם יריב בו הבעל, דמשמע שיש בו תקוה שיתבע עלבונו? להכי ס"ל דזה דרך לעג אמר אותו יואש, או לרמותם כי הוא מצפה לזה, אבל עיקר כוונתו בשם זה להזכיר שבח בנו, שעשה מריבה עם הבעל.

(רבי שמואל יפה, יפה נוף, על מדרש שמואל, פרשה טו, ב, עמ' קעד)

ולמה נקרא שמו ירובעל שעשה מריבה עם הבעל
44-45

"ויקרא לו [ביום ההוא ירבעל לאמר ירב בו הבעל]" - למען ידעו מזה שהבעל הבל, קרא לו בשם זה שיש לו מריבה עם הבעל והוא כופר בו ועובד את ה', ובזה נתקיים הכוונה העליונה להרחיקם ע"י מעשה הזאת מע"ז, וזה היה הכנה אל התשועה אשר הבטיח, שא"א שיושעו בעודם מאמינים בבעל.

(מלבי"ם שופטים פרק ו פסוק לב)

ולמה נקרא שמו ירובעל שעשה מריבה עם הבעל
44-45

בספר שופטים (ו, לב) נאמר כי גדעון בן יואש נקרא בשם ירובעל משום שבשעה שנתץ את מזבח הבעל אשר לאביו וכרת את האשרה אשר עליו, אמר עליו אביו "ירב בו הבעל כי נתץ את מזבחו". בשם ירבעל הובעה אפוא קללתו של עובד הבעל למנתץ מזבח אלילו... אבל חכמים דרשו למה קרא שמו ירבעל? שעשה מריבה עם הבעל. לפי מדרש זה, לא קללה מובעת באותו שם, אלא ציון העובדה שנושא השם רב עם הבעל. אפשר שחכמינו באו לידי מדרש שם זה משום שלאחר שמסופר בכתוב על קריאת השם "ירובעל" לגדעון ע"י אביו, קורא הכתוב עצמו... לגדעון בשם ירובעל ("וישכם ירבעל הוא גדעון" - שופטים ז, א; "וילך ירבעל בן יואש וישב בביתו" - שם ח, כט), וכיצד יתכן שיקרא גדעון בשם כזה המביע את קללתו של עובד הבעל על שנתץ את מזבחו? על כן דרשו חכמים שיש משמעות נוספת בשם ירובעל - שעשה מריבה עם הבעל, והרי זה שבח לגדעון.

(רבי צבי קפלן, בהלכה ובאגדה, עמ' עו)

ולמה נקרא שמו ירובעל שעשה מריבה עם הבעל וכו' (כה:) ירובעל בדורו כמשה בדורו
44-כה:

קשה אומרו ולמה נקרא שמו ירובעל, ומקרא מלא הוא על שם "ירב בו בעל", ולא שעשה הוא מריבה עם הבעל כדדריש... הכי קאמר: למה נקרא שמו כאן על פי שמואל, דלא היל"ל אלא גדעון, וקראו ירובעל. לזה אמר שקרא כן שמו על שעשה מריבה בבעל, שבשכר זה בלבד שוקל אותו הכתוב עם היותר חמור, שהוא משה, וכדמסיק ירובעל בדורו כמשה בדורו.

(רבי שמואל לניאדו, כלי יקר, שמואל א' יב, יא, עמ' 288-289 במהד' מכון הכתב)

ירובעל זה גדעון וכו' בדן זה שמשון וכו' (כה:) שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם לומר לך ירובעל בדורו כמשה בדורו בדן בדורו כאהרן בדורו יפתח בדורו כשמואל בדורו
44-כה:

ויש לדקדק שם למה כינה אותם הכתוב שם בשמות ירבעל בדן, ולמה לא נכתב שמות שלהם גדעון, שמשון. גם מקשה שם מהרש"א הא יפתח קדים לשמשון, ולמה מהפכן הכתוב... והנה מצאתי בס' כוונת האר"י זלה"ה דשמשון היה גלגול נדב. וזהו כונת הגמרא בדן זה שמשון אותיות בדן המה אותיות נדב. ובזה מבואר ממילא הדקדוקים הנ"ל. שהכתוב העמידן במכוון שלשה נגד שלשה: ירבעל שעשה מריבה עם הבעל ושרף אותו, נגד משה רבינו ששרף את עגל. ובדן זהו גלגול נדב, נגד אביו אהרן... יפתח נגד שמואל, ששניהן נדרו. דכבר הקשה הרד"ק על דברי רבותינו שאמרו נזיר היה שמואל [נזיר סו ע"א], והלא אין אשה מדרת את בנה בנזיר? ומתרץ הרמ"ז שאמו הרגילה אותו בקדושת נזיר ושמואל באמת קיבל על עצמו הנזירות. נמצא ששניהן נדרו, ויפתח נדר והפסיד וחנה ושמואל נדרו ונשתכרו. נמצא המה מכוונים ממש, שלשה קלי עולם כנגד שלשה חמורי עולם.

(רבי אלעזר רוקח, מעשה רוקח, על המשנה, נזיר, אות ח, עמ' רטו-רטז במהד' ר' יוסף שק)


כה ע"ב

כה: שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם וכו' יפתח בדורו כשמואל בדורו

יפתח הוא אחד מקלי עולם מצד מעלתו הפרטית, אמנם מצד ערכו המלכותי הכלל ישראלי הוא חשוב בדורו כשמואל בדורו. לכן מלחמתו מופיעה בהפטרה, לעומת מלחמת משה רבינו, גדול הענקים.

(שיחות הרב צבי יהודה, במדבר, עמ' 232)

שלשה קלי עולם וכו' ירובעל
2-3

יראה לי שענין גדעון בגיזה וזולתה אמנם היה במראה, ולא אקראהו מראה נבואה גמור, שגדעון לא הגיע למדרגת הנביאים כל שכן למדרגת המופתים, ותכליתו שישיג כשופטי ישראל וכבר מנוהו מקלי עולם כמו שבארנו, ואמנם הכל בחלום כחלום לבן ואבימלך.

(מורה הנבוכים, חלק ב פרק מו)

שלשה קלי עולם וכו' ירובעל
2-3

כך הענין, דגדעון הבא ממנשה לא היה גדול בתורה, כידוע שחשבוהו בגמ' רה"ש דף כ"ה ב' מקלי עולם, אך באשר היה לעם וקיבץ על ידו שלש מאות איש עם ה' המלקקים וראוים לנס, אח"כ נתגדל גדעון על ידם והלכה הצלחת המלחמה על שמו. משא"כ יהושע, עד שלא הנהיג את הדור היה גדול מאד בתורה, אבי תורה שבעל פה בזמנו, וממילא היה גדול על כל ישראל, ונדרש לשפע יתירה לכלכל כל ישראל בבוא עת הנהגת הדור על ידו, וזהו פי' "יגדל מאד".

(העמק דבר, בראשית פרק מח, יט)

שלשה קלי עולם וכו' ירובעל
2-3

בגדעון מצינו שעשה הקדוש ברוך הוא נס על ידו אף על פי שישראל לא היו אז זכאים, כמ"ש (שופטים ו) "ויעשו בני ישראל הרע בעיני ה'", והוא לימד סניגוריא על ישראל כבפירוש רש"י שם... אם צדיקים היו אבותינו עשה לנו בזכותם, ואם רשעים היו כשם שעשה להם נפלאותיו חנם כן יעשה לנו... ויאמר "לך בכחך זה" - בכח הזכות הזה שלמדת סניגוריא על בני... וביהושע מצינו שבשביל חטא עכן הפנו ישראל עורף לפני אויביהם. ויש לומר שיוסף צפה וראה את כל אלה והי' נראה לו מעשה גדעון רבותא יותר... אך באמת אין דמיון לגדעון עם יהושע. ובש"ס ר"ה שקל הכתוב שלשה קלי עולם וכו', הרי שנחשב בין קלי עולם. אך הענין... דהנה בעיקר סניגוריא של גדעון שאמר: אם צדיקים היו אבותינו עשה לנו בזכותם ואם רשעים היו כשם שעשית להם נפלאות כן עשה לנו, יש להבין דא"כ בטלת כל יעודי התורה שכר לצדיקים ועונש לרשעים?... ונראה לפרש עפ"י מאמרם ז"ל (יבמות עט ע"א): מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא, והוא ענין הוראת שעה כשהשעה צריכה לכך... ועל כן אף אם מצד דיני התורה מגיע ח"ו עונש, מ"מ אם נוגע הדבר לחילול שם שמים ח"ו יש לדון ולומר מוטב שתעקר אות אחת מן התורה כדי לקדש שם שמים, וכל העונשין המפורשים בתורה לעוברי רצונו ית"ש יש להתקיים באם לא יהי' בזה חילול שם שמים.

(שם משמואל, פרשת ויחי שנת תרעה)

שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם לומר לך ירובעל בדורו כמשה בדורו בדן בדורו כאהרן בדורו יפתח בדורו כשמואל בדורו
2-5

קשה מנ"ל דהקישן, הא קרא משתעי ואזיל צדקת ה' שהושיעם ע"י אלו, ולזה צריך להזכיר קלים ותמורים יחד? וי"ל משום דקשה ליה אמאי לא הזכיר מושיעים אחרים שהעמיד להם: יהושע וברק ודבורה ואהוד ושמגר בן ענת, וכ"ש, אחר שזכר משה ואהרן, היה לו להזכיר יהושע דסמיך ליה, ותשועתו גדלה על של ג' אלו, וכ"ש אחר שזכר שה' הושיעם מסיסרא היה לו להזכיר ברק ודבורה שעל ידם נושעו ממנו. להכי קאמר דנקט הני בדוקא לפי שהיו קלי עולם, דגדעון עשה אפוד ויזנו ישראל אחריו, ושמשון הלך אחר עיניו, ויפתח נתחייב בדמי בתו, כדי להקישם לג' אבירי עולם. והיינו דנקטינהו בסדר זה... משום דגדעון היה גרמא דע"ז, הקישו למשה שהבדיל את ישראל מע"ז, והפליג באזהרתה, לומר שעם כל זה שקול לו בדורו. ושמשון שהלך אחר עיניו הקישו לאהרן קדוש ה'. ויפתח שנתחייב בדמי בתו מפני גאותו שלא רצה ללכת אצל פנחס שיתיר לו נדרו כמ"ש בויקרא רבה פל"ז [הקישו לשמואל שהיה מסבב בכל גבול ישראל לשפטם במקומותיהם].

(רבי שמואל יפה, יפה נוף, על מדרש שמואל, פרשה טו, ב, עמ' קעה)

שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם לומר לך ירובעל בדורו כמשה בדורו וכו' הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו ואומר אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה
2-13

בכל דור ודור חייב אדם לשמש תלמידי חכמים ולקבל עליו רב, ואל יאמר לנפשו "אילו היו רבותינו שמדורות עברו חיים עמנו כיום הזה, הייתי הולך אצלם בלבב שלם, אבל בדור זה דור יתום, אל מי אפנה, ומי יורה דעה לי?" חס מלומר כן שהרי הכתוב מכחישו, דכתיב "ובאת אל וגו' ואל השופט אשר יהיה בימים ההם", ובספרי הובא ברש"י שם: אפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו, אתה צריך לשמוע לו, אין לך אלא שופט שבימיך. ואמרינן תנו רבנן למה לא נתפרשו שמותיהם של 70 זקנים, שלא יאמר אדם פלוני כמשה ואהרן... שקל הכתוב שלושה קלי עולם כשלושה חמורי העולם לומר לך ירובעל בדורו כמשה בדורו יפתח בדורו כשמואל בדורו. ואין הכוונה בזה שצריך להישמע לגדולי דורו בלית ברירה, שהרי גדולי הדורות הקודמים אינם, אלא למדנו מדברי חז"ל שאת כל ההשפעה יכול אדם לקבל אף ורק מרבותיו שלו, מגדולי דורו דווקא. וכמו שאמרו בראש השנה ובאת אל הכהן ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, וכי תעלה על דעתך... הא אין לך ללכת אלא אצל שופט שבימיו... ואומר "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה". ופירשו התוספות שם: שהימים הראשונים היו טובים מאלה ולכך יש לשמוע לראשונים יותר מהאחרונים, אל תאמר כך דאין לך אלא שופט שהיה בימיו. כלומר אין לך, בשבילך אין שופט חוץ מהשופט בימיך. ומבואר בפירוש בדברי חז"ל: אל תאמר אילו היה ר"ע קיים, הייתי יושב ושונה לפניו, כי לכל דור ניתנו המנהיגים והמשפיעים הראויים לדורם.

(רבי חיים שמואלביץ, שיחות מוסר, תשל"א, מאמר יט, עמ' סה-סו במהד' תש"מ)

יפתח בדורו כשמואל בדורו
4-5

ידע כבודו, כי האיכרים ב"ה מלאים רצון מסדרי ההיתר, והם יודעים את מצבם יותר מהדואגים עבורם ממרחק. ובכלל איזה יחש יש לחתימת ההרשאה עם תנאי ההיתר? איך שיהיו תנאי ההיתר ההרשאה צריכה להחתם.... ומה שכ' הגר' שמואל מוהליבר ז"ל, שבשביל היתר העבודות שמדרבנן לא היה צורך למכירה, איני מסכים לזה כלל וכלל, ויפתח בדורו כשמואל בדורו.

(אגרות הראיה, אגרת קצח [נדפס גם באגרות חמדה, פרק יא])

יפתח בדורו כשמואל בדורו
4-5

אנו רואים את הכלל של נצחון על הגוי כקידוש השם, כאשר תבוסת היהודי על ידו היא בטוי מחריד של חילול השם, אצל השופט יפתח הגלעדי שהיה השופט בזמנו, כמו שאמרו: יפתח בדורו כשמואל בדורו (וכן מצאנו שם את הכלל שקידוש השם לאומי דוחה פיקוח נפש). בימי יפתח עלו עמון על ישראל... ויפתח... אמר (שופטים יא, כג-כד): "ועתה, ה' אלקי ישראל הוריש את האמורי מפני עמו ישראל - ואתה תירשנו! הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש, ואת כל אשר הוריש ה' אלקינו מפנינו - אותו נירש". שוב, מדובר במלחמת מצוה שבה משתקפים קידוש השם וחילול השם, וברור שעל אף נכונותו של מלך בני עמון לשלום תמורת השטחים, ידע יפתח שמאחר שכאן מדובר בעימות של ה' אלקי ישראל מול כמוש האליל של עמון, כל נסיגה ונפילה לפני הגוי - חילול השם היא. ולכן יצא יפתח למלחמה על אף הסכנה.

(רבי מאיר דוד כהנא, אור הרעיון, עמ' קסה)

כה: יפתח בדורו כשמואל בדורו

[כי העיקר הוא העמדת בתי דין, כי העולם קיים על הדין, ושניהם הקימו בתי דין.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' קיא - לטקסט)

אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו
10-11

בחטא המרגלים... שמשה רבינו ע"ה טען אתם: הלוא כבר אתם רואים נסים נגלים מאז ממצרים עד הנה שכל ההנהגה היא נסית יוצאת מהיקש הטבע, "ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלקיכם"... ואמרנו שהם ידעו היטב שהנהגה שע"י משה רבינו ע"ה נתעלה מאד מהנהגה שע"י זולתה, והם הרי שמעו מנבואת אלדד ומידד: משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ, וא"כ אין ראי' מהנסים שבימי משה להנהגה שע"י זולתו... ומ"מ נחשב להם לחטא, שהי' להם להשיב אל לבם: אין לנו אלא דברי בן עמרם, וכמו שנצטוינו "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל", וברש"י: אפי' יאמרו לך על שמאל שבעיניך שהוא ימין אליו תשמעון בלי התחכמות... והנה הוא פגם בתורה שבע"פ...
י"ל שמחמת חטא המרגלים שהי' פגם בתורה שבע"פ כנ"ל, נסתעף מזה בזמן בית שני שצצו האפיקורסים ומינים וצדוקין ובייתוסין שכפרו לגמרי בתורה שבע"פ, היינו שכחות הרע שנשארו בקרב ישראל עוד מימי המרגלים שחטאם לא נסלח לגמרי, זהו שהטעה את לבם אחורנית בזמן בית שני לכפור בתורה שבע"פ... ופגם תורה שבע"פ זה עצמו הוא שסיבב חורבן הבית, כידוע מענין בריוני שהיו שם שלא הטו אוזן לדברי חכמים שאמרו נעביד שלמא בהדייהו כבש"ס גיטין (נו ע"א), ואף שגם הבריונים לפי הלך רוחם וכוונתם חשבו לטובה, לחוס על קדושת המקדש ועל כבוד שמו ית"ש ועל ישראל שלא ימשלו עליהם הרומיים הרשעים והמזוהמים, מ"מ הי' להם לשמוע לדברי חכמים... וכל אלה נסתעפו מחטא המרגלים שפגמו בענין זה. וכנראה שמה' היתה זאת להביאם לידי נסיון זה, ואם היו עומדים בנסיונם וקיימו בעצמם כוף אזנך לשמוע דברי חכמים, הי' זה תיקון על חטא הקדום, והי' נעשה גמר התיקון. ונראה דגם בדורות האחרונים כן הוא כנראה בימינו אלה, שקודם גמר התיקון צריכין ישראל לעמוד בנסיון כמו אלה, להשליך מנגד כל רעיונות ומחשבת האדם אף שנראה לו שזה דרכו מתאים להצלחה בזה ובבא, מ"מ יכוף אזנו לשמוע דברי חכמים, ואף כי בעוה"ר ירדנו פלאים, מ"מ כיוצא בזה אמרו ז"ל אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיך.

(שם משמואל, פרשת שלח שנת תרעח)

אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו
10-11

אשר על כן הסכימה דעת רבנן קשישאי, אשר ראו בעני עמם, למצא עצה ותרופה בתור הוראת שעה, אשר בכל שמיטה אשר יראה הדבר בעיני ב"ד יפה, שעוד הזמן גרמא להשתמש בכחא דהתירא זה, יסמכו על כחם של זקנים ללמד את בני ישראל היושבים על אדמת הקודש לעשות כדת של תורה, שיוכלו לעמוד על אדמתם, ושלא להיות בכלל עוברי עבירה, המחללים את קדושת השביעית לעבור על דברי תורה חלילה.
והנה בעצם העצה, לבד מה שהיא מועלת לתקן את האיסור, עוד יש בה משום "מצוה לשמוע דברי חכמים", שנוהגת בכל דור ודור, ואין לך אלא שופט שבימיך. וגם יש בה זכר לשביעית, שלא תשתכח מאתנו תורת שביעית, למען יהיה זכרונה חי עמנו, לעת אשר יטיב ד' לעמו, וירים את קרנו על אדמת קדשו, באופן שנוכל לקיים באהבה את כל חקת התורה לקדושת השביעית, שתהיה ערוכה ושמורה עמנו ואב לבנים יודיע, על ידי זכר לשביעית הנעשה כפי היכולת בכל שמיטה, בעת המצוק והדחק שאנו שרויים בו עכשו.
העצה הניתנה היא: באשר כבר פסקו רובא דרבוותא שאין דיני שביעית נוהגים כ"א בקרקע של ישראל ולא בקרקע של אינו יהודי, ע"כ גמרו לעשות מכירה כדת של תורה למכור את כל הקרקעות והנטיעות שעליהם, שאנו מוכרחים לעבוד אותם ולהנות מפירותיהם בדרך של חול, לאינו ישראל על משך זמן כזה שתהיה שנת השמיטה נכללת בתוכו.

(אגרות הראיה, אגרת קעז [נדפס גם באגרות חמדה, פרק ט])

אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו
10-11

רק בבא המועד המאושר, אז יוכר ויוחש בעין, כמה גדולה היא מדת התועלת שקנו להם בני האומה הנפלאה הזאת, שאין דומה לה בכל העמים תחת כל השמים, לשום לפני כל באי עולם שערים ערוכים בכל ושמורים, פתוחים אל היכל ההשלמה האנושית היותר קדושה ורוממה. שופטינו ויועצינו שישובו אלינו כבתחילה, מציון מכלל יופי, ממקום אשר יבחר ד', בדרשם את התורה בטעמיה, וימצאו את עמנו מוכשר כבר להוציא את הניצנים הקדושים הללו אל הפועל, אז בתור חובת תורה שבעל פה, שכללה הוא השמיעה לדברי סופרים וכל בית דין גדול מרכזי שיעמוד לישראל, אין לך אלא שופט שבימיך, בין בדרשותיהם בין בתקנותיהם, על ידם תצא האורה לכל העולם לגוי כולו בתור מצות ותקנות של דברי סופרים, שיעשו רושם מלא על ההערות השכליות ויתמלאו מהם. אז יובן במילואו מאמר כנסת ישראל "כי טובים דודיך מיין" - ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה (ע"ז לה).

(ראי"ה קוק, אפיקים בנגב, הפלס תרסג עמ' 716 [נדפס בחזון הצמחונות והשלום, ובאוצרות הראי"ה, כרך ב עמ' 99, במהד' תשס"ב])

אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו
10-11

המצות כולן הן מיועדות לתכלית האלהית הנשגבה שהיא כוללת את כל הטוב העתיד... מצות דרבנן ודאי הן הולכות בנתיב הסלול למצות התורה. אבל להגיע בשכל אנושי, ואפילו היותר שלם, עד סוף כל התכלית הנהדרה של העתיד, באופן שיהי' אפשר על פיהו לקבע מצוות, דוגמתן של מצות התורה, זהו אי אפשר. א"כ עלינו להשכיל מה הוא המקור של מצות דרבנן. אמנם המעבר אל העתיד היותר נהדר הכללי, ידענו שהוא העמדת האומה בשלמותה החומרית והרוחנית. על כן מצות דרבנן נשאבות הן מבאר מים חיים של האומה עצמה, של כנסת ישראל, יסוד תורה שבע"פ. בזה יש כבר הסתכלות לשכל האנושי, ובהתחבר אליו רוה"ק, צופה הוא ג"כ העתיד עם פרטיו, ועל פיהם יהיו נקבעות מצות דרבנן. אמנם החזקת האומה יש לה שני ענינים, האחד הוא החזקת האומה לשעתה ברוחניותה וגשמיותה... נגד התכלית של קיום האומה בהוה, שכפי מה שראו חכמים שהשעה צריכה לכך, לשעה או גם לדורות, כן תקנו והעמידו מצות. על זה מורה "לא תסור", שנאמר ג"כ על כל ב"ד שבימיך, שיהי' עיקרי ומרכזי לכלל האומה.

(עין איה, שבת כג ע"א [נדפס גם במאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים, עמ' נד, במהד' תשנ"ז, תשס"ד])

כה: אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו

10-11
וכבר ידעת ענין הכתוב שנאמר "ובאת אל הכהנים" - הלוים למטה מן הכהנים, השופט למטה מן הלוים. "אשר יהיה בימים ההם" - אין לך אלא שופט שיהיה בימיך. כלומר אל תחשוב בקראי אותו שופט שיהיה מבית דין שלי, שאיננו אלא שיהיה בימיך.

(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק כד)

הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו ואומר אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה
10-13

והקשה הרי"ף, למה לי ואומר... ועוד, דאמרינן בש"ס (ב"ק נב ע"א): כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא, כדי שיפלו אחריו וכו', וא"כ יש לתמוה, אם יש אחד שאינו רוצה ליפול בבור כשילך אחר עצת המנהיג שהוא סומא, וכי לחוב יחשב לו?... שמא הוא פרנס מצד דרגיז רעיא על ענא, וא"כ אם יש ישמע לו יפיל אחריו, ומוטב שינצל, וא"כ איך בא הציווי אין לך אלא שופט שבימיך? ונ"ל... כד רגיז רעיא על ענא, מצד שהם אינן רוצין להתנהג על פי הרועה כי אם כל אחד הישר בעיניו יעשה, להיות רועה במרעה טוב ושמן, גם שהוא סכנה לזאבים הטורפים שה מהעדר במקום ההוא. לכך עביד לנגדא סמותא, שהם גורמים לעביד לנגדא סמותא כאלו הוא סומא ואינו רואה ומשגיח בהם, רק שיעשה כל אחד כאוות נפשו ורצונו... שהם חפצים בכך - דור ודור ודורשיו, לפי מה שדורש ומבקש, כך נמצא צופה ומנהיג לו לרצונו. א"כ שפיר אמרו בש"ס אין לך אלא שופט שבימיך, כי ימיך גורמין לשופט שיהי' לפי בחינתך.
וזה שכתוב ואומר "אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת זאת. דאיתא בסוף מסכת קנים (פ"ג מ"ו):... זקני ע"ה כל זמן שמזקינין מטפשין, וזקני תורה אינן כן... א"כ מעיד על עצמו שהוא מזקני ע"ה שהימים הראשונים טובים מאלה, אם כן ראוי לפי מדריגתו שיהי' פרנס לפי הדור, והכל נמשך ממנו.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף פרשת חקת)

שלום עליך רבי ותלמידי וכו' שאני גוזר עליך גזירה ואתה מקיימה כתלמיד
15-17

המנהג בישראל מי שבא בשבת חוץ לתחום שאין נותנין לו שלום. נשאלתי מאין יצא להם יסוד מנהג זה... שלום עליך רבי ותלמידי, למאי נפקא מינה דקאמר הכי? אלא ללמוד מזה דין חדש, מי שבא בשבת או ביום טוב ביום כיפור, ביום שיש איסור תחומים, אין ליתן לו שלום, לכך אמר שלום עליך רבי ותלמידי שקיימת את דבריי שבאת ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך, שאלמלא לא קיימת את דברי לא נתתי לך שלום כיוון שבאת ביום הכיפורים לפי חשבונך ויש איסור תחומין, אבל לפי שקיימת את דברי ושוויתיה חול כדברי, לכך נתתי לך שלום.

(רבי דוד אופנהיים, שו"ת נשאל דוד, או"ח סי' ח)

אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים
17-18

למוד ממשה רבנו ע"ה, כי הוא גדול מכולם, ומלך על כולם, ועכ"ז לא עיוור עיני השוחד הזה מבלי להודות ליתרו, כנאמר (שמות יח, כד) "וישמע משה לקול חותנו". זה למוד נפלא איך לקבל האמת גם מקטן, וגם דבר קל, ואיך לא עלה זאת על לבו של משה בעצמו בלי עצת יתרו, ועכ"ז לא חס משה רבנו ע"ה על כבודו, ושמע לעצתו. אשרי הדור שהגדולים נשמעין לקטנים לעת מצוא.

(רבי שמחה מרדכי זיסל זיו, חכמה ומוסר חלק ב סימן רמא)

מתוך שהגדולים נשמעים לקטנים נושאין קטנים קל וחומר בעצמן
20-21

דברי המדרש ויקרא רבה (פרשה כ, א) וז"ל: "והוא טוב ראי" [שמואל א' טז, יב] - אמר ר' יצחק טוב ראי בהלכה, כל הרואהו נזכר לתלמודו. עכ"ל... נראה לי לפרש, על-פי מה שאמרו חז"ל בסוטה (י ע"ב): ד"א, "לדוד מכתם" - כשם שבקטנותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו ללמוד תורה, כך בגדולתו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בחכמה. והנה בתענית (ז ע"א) אמרינן: למה נמשלו דברי תורה למים, מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. ועל פי זה יש לומר מילתא בטעמא לשבח, הא דאמרינן בסנהדרין (צג ע"ב) על דוד: "וה' עמו" (שמואל א' טז) - הלכה כמותו בכל מקום. על פי מה דאמרינן בסוטה (ה' ע"א) על הפסוק: "ואת דכא ושפל רוח", "אני את דכא". ופירש רש"י: אני מרכין שכינתי אצלו. עכ"ל. דכיון שדוד הקטין והשפיל את עצמו, הרכין הקדוש ברוך הוא שכינתו אצלו, ועל כן שפיר דרשו חז"ל: "וה' עמו" - הלכה כמותו בכל מקום, כיון שדעתו שפלה, דברי תורה מתקיימין בו... הנה במסכת רה"ש אמרינן: אשרי הדור... מתוך שהגדולים נשמעין לקטנים, נושאין קטנים קל וחומר בעצמן. ע"כ. ועל פי זה אתי שפיר מה שאמר ר' יצחק "והוא טוב ראי" - בהלכה, כל הרואהו נזכר לתלמודו, כלומר: כל הרואהו לדוד שהקטין והשפיל את עצמו בגדולתו, עין בעין יראה, כי מטעם זה תלמודו מתקיים בידו, וה' עמו, הלכה כמותו בכל מקום, נשא קל וחומר בעצמו, אם הגדול כדוד נשמע לקטנים ממנו, קל וחומר קטנים לגדולים. ומטעם זה כל הרואהו לדוד שהשפיל את עצמו, גם הוא משפיל דעתו לפני מי שגדול ממנו, ועל ידי זה נזכר לתלמודו, כלומר, שתלמודו מתקיים בידו.

(שו"ת הרב"ז חלק ג (חושן משפט) סימן קלז)

וקא קרי ליה רחמנא משפט
36-37

שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם דקידוש החודש משפט קריא רחמנא, עפ"י דברי הזוה"ק דשעיר של ר"ח היא מעין שעיר המשתלח שבזה מרחיקין את הסט"א דלא לסאבא מקדשא, דהנה בזמן מיעוט הירח יש שליטה מכחות חיצונים, ובקה"ח נעשה משפט ודין על החיצונים שמעתה לא תהי' להם עוד שליטה, ואח"כ בשעיר דוחין אותן בפועל, עכ"ד.

(שם משמואל, פרשת תצוה וזכור שנת תרפ)

כה: וקא קרי ליה רחמנא משפט

36-37
...שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין קידוש החודש, דבש"ס ר"ה דצריך שלשה משום דקרי לי' רחמנא משפט, משום דבמיעוט הירח יש שליטה לכחות החיצונים ובקידוש החודש מסתלקין, א"כ זהו המשפט שבקידוש החודש, שמתברר שאין להם עוד שליטה.

(שם משמואל, פרשת יתרו שנת תרעח)

כה: וקא קרי ליה רחמנא משפט

36-37
כל המועדים תלויים בקידוש ב"ד שבדעתם מבדילים זמני החודש, וכאמרם ז"ל קא קרי לי' רחמנא משפט, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אשר בכל זמן מיעוט הירח יש שליטה לכחות חיצונים, והב"ד מבררין בכח המשפט שמעתה אין להם עוד שליטה.

(שם משמואל, במדבר, שבועות שנת תרעח)

לא תהא שמיעה גדולה מראייה
38

"ראה!" בפרשה של היום נפגשים בדבר ד' המגיע אלינו במראה. יש מה לשמוע - מה שדבר ד' משמיענו, ויש מה לראות - מה שדבר ד' מראה לנו. הראייה נמשכת מאז ועד הנה לכל ישראל ועד דורנו זה: עולת ראיה, אגרות הראיה וכל ה"אורות" שלנו למיניהם גם הן שייכות ל"ראה" של התורה. "יום ליום יביע אומר", וה"אומר" של היום הוא המדרגה המיוחדת והעילאית של ראייה, כפי שאומרים חז"ל... לא תהא שמיעה גדולה מראייה.

(שיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 236)

לא תהא שמיעה גדולה מראייה וכו' כגון שראוהו בלילה וכו' סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש (כו.) מקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינין דברי רבי טרפון רבי עקיבא אומר כולן נעשים עדים ואין עד נעשה דיין
38-כו.

יש לך לדעת ענין העדות. שאל תאמר כי ענין העדות שצריך שידע הדיין המעשה, ואם אין עד לא ידע המעשה, שאם כן למה אין עד נעשה דיין, הרי הדיין יודע? ואם אתה אומר שהטעם שאין עד נעשה דיין דבעינן לקיים הזמה ואם העד נעשה דיין לא ירצה הדיין לקבל הזמה, על עצמו, א"כ יקשה לך הא דקיימא לן דיינים שראו באחד שהרג את הנפש שנעשים דיינים דלא תהא שמיעה גדולה מראיה, והרי לא יהיו מקבלים הזמה על עצמם? ואם ראו בשעה שפסולין לדין כגון שראו בלילה דאין נעשים דיינים, ומאי שנא, שהרי אף אם ראו בלילה הדיינים יודעים הדבר כמו שראו ביום. אלא אין הדין חל רק כאשר הדבר הוא נגלה בפועל לפני הדיין, ואז אפשר לו לדון, והעד הוא שמוציא הדבר לפועל לפני הדיין... ולפיכך אין עד נעשה דיין, שהרי צריך שיוציא הדבר אל הפועל לפני הדיין, ואם העד נעשה דיין, לא הוציא אחר העדות לפועל לפני הדיין שיהיה הדין חל, ולכך אף אם ידע הדבר, כיון שלא הוציא העד העדות לפועל לפני הדיין אין כאן דין. ואם ראו ביום, אז הדבר יוצא לפועל לפני הדיין ויכול לדון על המעשה עצמו שיצא אל הפועל... ואמר כי הוא יתעלה ויתברך מוציא הדבר אל הפועל, לכך "הוא עד".

(מהר"ל, דרך חיים על אבות, פרק ד משנה כב)


כו ע"א

ואין עד נעשה דיין
3

אמרו במדרש [ילקוט שמעוני תהלים רמז תשיח] שהשטן אומר לה' ביום הכפורים ישראל גנבים הם, והקב"ה נוטל עונות ישראל ומטמינם תחת פורפירא שלו, והשטן בא ורואה כי הקדוש ברוך הוא הטמין, אמר [תהלים פה, ג] "נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה"... כל התשובה שאנו עושים בימים האלו, הוא הכל משפה ולחוץ, אין הלב עמו... ביום הכפור קמים כל העם כאיש אחד באהבה וחיבה עד שכל הרואה יאמר איש אחד ואחים הם, אבל בוחן לבבות יודע כי בקרבו ישים ארבו ולא זזה השנאה מלבו... אמרו [ב"ק עט ב] החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן, שלזה יש מורא לבשר ודם ואין לו מורא שמים, הרי עשה ח"ו עין שלמעלה כאילו אינה רואה, וזהו הרהור עבירה, שימנע לעשות עבירה בפרהסיא מחמת פחד בני אדם, ומהרהר בעבירה... וזהו מאמר השטן, ישראל גנבים הם, הרצון, במראית העין הם צדיקים כמאמר מדרש השני, אין להם שנאה וקפיצות כנ"ל, וכללו של דבר, במראית העין ובמעשה הם כמלאכי השרת מנוקים מעון, אבל זה מהמרי, כי לבבם בלתי שלם, ובקירבם ישימו ארבם, וא"כ הרי הם גנבים שעושים עין מעלה כאילו אינה רואה ח"ו, וענשם יותר חמור כגנב כנ"ל, ובזה מקטרג לישראל...
ומה עשה הקדוש ברוך הוא, שהבחין לבבות בני אדם, ה' הוא יודע כנודע, כי אין מלאכי השרת בוחנים לבבות, ולכך נוטל עונות ומסתירם תחת פורפירא שלו שלא יהיו גלוים לפני ב"ד של מעלה לדון בם, רק ה' לבדו הוא הרואה אותם, והוא צריך לדון, וא"כ שהקב"ה הוא בגדר הדיין, וקיי"ל אין עד נעשה דיין, ואין הקדוש ברוך הוא יכול להעיד על לבם שהוא בלתי שלם, וא"כ חזר הדין למראה עינים ישפוט, ובזה הודאת השטן בעצמו שאנחנו זכאים, ולכך אמר השטן: רבש"ע "נשאת עון עמך" - הרצון, אם תעשה כך מבלי להניחו בגלוי ולהעיד על עונות שבלב שלפניו נגלה, רק תסתיר אותם למען תדין אתה לבדך, א"כ "נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה", ואתה אין עד נעשה דיין, ויצאו זכאים בדין ע"פ דברי השטן בעצמו... וזהו כשהקב"ה שופט ולא ב"ד פמליא של מעלה, ולכך באיוב כתיב [איוב א, ו] "ויבואו בני אלהים להתיצב על ה'", היינו ב"ד של מעלה, ואז יש לשטן פתחון פה לערער, כי אז יכול ה' להעיד, ולכך "ויבא גם השטן בתוכם" לקטרג.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יד)

כל השופרות כשרים
8-9

על שופר גדול של גאולה נבא הנביא ולתקיעת שופר גדול אנו מתפללים, גדול דוקא. כי מדרגות שונות יש בשופר של גאולה: יש שופר גדול, שופר בינוני רגיל ויש שופר קטן. ושופרו של משיח נמשל אל השופר כפשוטו, אל השופר של ראש השנה.
ההלכה קובעת בשופר של ראש השנה שלש דרגות: א) שופר של ר"ה מצוותו בשל איל (שלחן ערוך או"ח תקפו א). ב) בדיעבד כל השופרות כשרים (שם). ג) שופר מבהמה טמאה וכן שופר מבהמות עבודה זרה של גוי פסול, אבל אם תקע בו יצא ידי חובתו. ומותר לתקוע בכל שופר שהוא אם אין שופר כשר, ובלבד שלא יברך עליו (עי' משנ"ב שם).
ודרגות אלה המנויות בהלכה בשופר של ראש השנה מקבילות הן לדרגות בשופר של גאולה. מהו לאמיתו של דבר שופר של גאולה? בשם "שופר של משיח" אנו מתכוונים להתעוררות ולדחיפה הגורמת לתחיתו ולגאולתו של עם ישראל. התעוררות זו - היא התקיעה המקבצת את האובדים והנדחים והמביאתם להר הקודש בירושלים.
היה היתה בישראל בזמנים שונים וישנה גם כיום בחלקים וביחידים מישראל התעוררות ורצון שמקורם בקדושה - באמונה החזקה בה' ובתורה, בקדושת ישראל ותעודתו, וברצון לקיים את רצון ה' שהיא גאולת ישראל השלמה. זהו השופר הגדול והמעולה - רצון עם להגאל מתוך הרצון הנעלה למלא את תעודתו הגדולה שאינה נתנת להתמלא בהיותו גולה ועלוב.
ויש שהרצון הקדוש נחלש, אין ההתלהבות הגדולה לרעיונות עליונים שבקדושה. אבל נשאר לפחות הטבע האנושי הבריא, שגם הוא מקורו בקדושה. וטבע אנושי בריא זה מחולל רצון טבעי פשוט באומה להקים את שלטונה בארצה, לקום ולהשתחרר, לחיות חיי חופש פשוטים ככל העמים. רצון טבעי זה מתוך הרגשה לאומית- טבעית, - זהו השופר הבינוני הרגיל, המצוי בכל מקום. אף הוא שופר כשר, אעפ"י שמצוה בראשון יותר מאשר בו. "בדיעבד כל השופרות כשרים".
אולם יש גם דרגה שלישית בשופר של משיח ואף היא מקבילה לשופר של ראש השנה: שופר קטן, פסול, שתוקעים בו בהכרח, אם אין שופר כשר בנמצא. אם אפסה התלהבות הקודש ורצון הגאולה הנעלה הנובע ממנה, ואם גם הרגשה אנושית לאומית וטבעית ורצון של חיי לאום בכבוד גם הם אפסו, - אם אי אפשר לתקוע בשופר כשר לגאולה - באים אויבי ישראל ותוקעים באזנינו לגאולה. הם מכריחים אותנו לשמוע קול שופר, הם מתריעים ומרעישים באזנינו ואינם נותנים לנו מנוח בגולה. שופר של חיה טמאה נהפך לשופרו של משיח. עמלק, פיטלורה, היטלר וכו' מעוררים לגאולה. ומי שלא שמע קול השופר הראשון, ואף לקול השופר השני הרגיל לא רצה לשמוע כי אזניו נאטמו - הוא ישמע לקול השופר הטמא, הפסול, בעל כרחו ישמע. ואף הוא יוצא ידי חובה, גם לאומיות זו של השוט, של "צרת היהודים", גם בה יש מן הגאולה. אולם, על שופר זה אין לברך, - "כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו" (משנה ברכות ו, ד).
אנו מתפללים, שלא יביאנו הקב"ה עוד לידי שמיעת השופר הפסול והטמא בעל כרחנו. ואף לשופר הפשוט, הבינוני, החילוני כמעט, אין אנו מתגעגעים ביותר. אנו תפלה: תקע בשופר גדול לחירותינו, שופר שבא מתוך עומק קדושתה של נשמת ישראל, מתוך קדש-קדשינו, ואז תהא הגאולה שלמה.

(החשמונאי, ר"ה תש"ה = מאמרי הראיה עמ' 268-269 [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' רמז, במהד' תשס"ה])

כו. כל השופרות כשרים

8-9
...מה שאיתא בספרים בענין שופר של ר"ה, שקול השופר שהוא הבל היוצא מן הלב, הוא מורכב מאש ומים ורוח, והם שלשה יסודות אר"מ, ויסוד עפר אין בו, אלא שגוף השופר הוא גשם נרגש מיסוד העפר, ונשלמו בו כל ארבעת היסודות ארמ"ע, והם לעומת ארבע אותיות הוי' ב"ה.

(שם משמואל, במדבר, שבועות שנת תרעז)

כל השופרות כשרים חוץ משל פרה
8-9

יש בארבע פרשיות של ד' שבתות אלו הכנות לארבעה... פרקים שבהם העולם נדון, ארבעה מועדים: פסח שבועות ר"ה סוכות... ר"ה היא בחי' ה' עילאה, ואז הוא המתקת הדינים בשרשם ע"י תקיעת שופר, אותיות שורף, כמאמר הכתוב "והשורף את הפרה" כנ"ל. ולכן כל השופרות כשרין חוץ משל פרה, כי צריך להמתיק דיני הפרה ע"י השופר, סוד שריפת הפרה לעשותה אפר, אותיות פאר, שפירי דגוונין משופרא עילאה.

(רבי ישראל מבוהופול, עטרת ישראל, הדרכה שניה לארבע פרשיות, עמ' עה במהד' תשלה)

כל השופרות כשרים חוץ משל פרה וכו' היינו טעמא דרבנן וכו' מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור ולא והא איכא דם פר הואיל ואשתני אשתני וכו' שופר נמי מבחוץ הוא כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי
8-29

במדרש: "תקעו בחודש שופר" (תהלים פא) - חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם. שיפור המעשים הוא תוספת הגדלה על המעשים הקודמים בנוגע למעשה. אולם "חדשו מעשיכם" הוא החידוש של כל המעשים בנוגע להכונה ואופן קיומם... שינוי של התחדשות ביחס מהותי, להתחלף למהות אחרת לגמרי.
כי הנה אמרינן בר"ה בטעמא דרבנן דשופר של פרה פסול כדר"ה דאמר רב חסדא מפני מה אין כה"ג נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור, ופרכינן והאיכא דם פר, ומשנינן הואיל ואישתני אישתני וכו'... למידים אנו דאין קטיגור נעשה סניגור בפנים, אולם לא כן היכי דאשתני. ולפ"ז קשה מדוע שופר פרה פסול? בשלמא שופר של עגל ניחא, דאין קטיגור נעשה סניגור, אבל שופר פרה מאי איכא למימר, הא עגל ונעשה שור אמרינן בב"ק (סה ע"ב) דנעשה שינוי בידו וקנאו? אלא מוכרח, דאם אמנם לענינים קניניים הוי זה שינוי, לענין קטיגור וסניגור בעינן שינוי יותר עמוק, כשינוי [הדם], דמתחילה היה בלוע בהאיברים, וצורה חדשה באה לו... ומכש"כ וק"ו שהאדם אשר הוא נזכר למעלה ע"י השופר הוא נכנס בפנים. וכמה עליו להזהר שלא יהיה ח"ו בכלל קטיגור וסניגור, וצריך להשתנות שינוי מהותי. זהו "חדשו מעשיכם".

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק כט עמ' קעא-קעב)

כל השופרות כשרים חוץ משל פרה וכו' לפי שאין קטיגור נעשה סניגור וכו' שופר אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות
8-37

...שאין לשופר טעם כל עיקר. רחמנא אמר תקעו [לעיל טז ע"א]... "כי חוק לישראל הוא" - חוק הוא ולא יותר... השופר... בא לצוות על משמעת בלתי מותנית בשום טעמים והסברים... עקדת יצחק הייתה המצווה הראשונה הבלתי מוסברת שקוימה על ידי יהודי הלכה למעשה, ולא סתם קיום אלא קיום הכרוך במסירות נפש....
שופר של פרה פסול מפני שאין קטיגור נעשה סניגור. השופר שבא בעיקר להפגין את המשמעת היהודית שהגיעה אצל אברהם אבינו עליו השלום עד למסירות נפש, אסור שיזכיר את חוסר המשמעת של ישראל בזמן מן הזמנים. כי מה היה בעצם חטא העגל? חוסר משמעת. כשראו כי "בושש משה", התחילה תולעת הספק לכרסם בליבם, והם היססו באמיתת דבריו של אדון הנביאים. דבר שלא היה מובן להם לא נתקבל על דעתם. הם לא כפרו במשה מתוך נימוק זה או אחר, אלא מתוך היותם בלתי ממושמעים די הצורך, ולא היו מוכנים להישמע לדבר שראו בו כאילו סתירה...
שופר אחד אמר רחמנא ולא שניים ושלושה שופרות - שופר שהוא סמל המשמעת יש לו ערך אם הוא אחד, שכל הפקודות הבאות ממקור אחד ויחיד. מי שנשמע לכמה שופרות הרי הוא חוטא נגד המשמעת. כי משמעת לשתי רשויות כמוה כאליליות. תרי קלי לא משתמעי, בזמן שאין שני הקולות אומרים דבר אחד. מי שנשמע לשני קולות בבת אחת כאילו לא שמע כלום. אין זאת משמעת כלל ועיקר אלא הססנות מסוכנת. קבלת מרות בלתי מסוייגת וכפיפות בלתי מותנית זהו סוד השופר.

(רבי בן ציון פירר, ישראל והזמנים, ח"ב עמ' 7-9)

דפרה קרן אקרי שופר לא אקרי וכו' היינו טעמייהו דרבנן שופר אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות והא דפרה כיון דקאי גילדי גילדי מיתחזי כשנים ושלשה שופרות והא תנא מפני שהוא קרן קאמר
13-39

...הקשו על טעם אביי... הלא רבנן אמרו בפירוש במשנה שלכך פסול שופר של פרה מפני שהוא קרן?... אפשר לאמר שאביי אינו בא לתת טעם חדש אלא נותן טעם על דברי רבנן במשנה שפסלו שופר של פרה מפני שהוא קרן, ואמרו על זה בגמרא קרן דפרה קרן איקרי שופר לא איקרי. ועל זה בא אביי לתת טעם, היינו טעמא דשל פרה לא איקרי שופר, משום דשופר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות. והוא על פי המדרש שאמר: כשופר - שפרו מעשיכם... היינו שכל האומה תתאחד להתדבק בה. וע"ז רמזו חז"ל שופר אחד אמר רחמנא, רמז השופר הוא שכל ישראל יתאחדו ויהיו אחד ולא שנים ושלשה שופרות, ולא שישמעו הרבה קולות, שאחד ישמיע קולו נגד קול חבירו. ולרמז על זה פסלו שופר של פרה שהוא בעצמו קיימי גילדא גילדא, יש בו הרבה חלקים וכל חלק ניכר בפני עצמו ואין בו סימן המורה על אחדות.

(רבי יעקב לוינזון, הדרש וההלכה, עמ' 112-113)

מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור
21-23

בפרשת שמיני, 'קח לך עגל' (ויקרא ט, ב) לכפר על מעשה עגל (תורת כהנים ריש הפרשה ה"ג). ומקשינן, הלא אין קטיגור נעשה סניגור? אלא שאני, דבא לכפר על מעשה עגל עצמו, ומתודה על אותו החטא, ואז אין שייך אין קטיגור כו', רק כשנכנס בבגדי זהב לפני ולפנים, דאז עוסק בעבודה אחרת.

(של"ה, מסכת פסחים, מצה עשירה, דרוש ב, אות שטז)

מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור
21-23

להיות שיצוה ה' לבל יכנס אהרן לקדשי קדשים בבגדי זהב מטעם אין קטיגור נעשה סניגור, חש הכתוב לבעל דין שיחלוק ויאמר כי לא הקפיד ה' על הכנסת אהרן בבגדי זהב אלא כל עוד שעדיין לא נמחה רישומו של עון העגל, מה שאין כן אחר שמתו בניו ואין רישומו של עגל ניכר לחלוטין, נמחה קטיגורו של זהב ויכול ליכנס בבגדי זהב בכבוד ובתפארת - לזה אמר "אחרי מות" וגו' - שגם אחרי מותם צוה ה' לבל יכנס בבגדי זהב לקודש הקדשים אלא "כתונת בד קודש" וגו'. והגם שאמרו ז"ל (ערכין טז ע"א) שבגדי זהב מכפרים, אף על פי כן לא יעשה קטיגור סניגור ללבן עונם של ישראל כשלג.

(אור החיים ויקרא פרק טז, א)

מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור
21-23

אמרו ז"ל מפני מה אין כ"ג נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה? לפי שאין קטיגור [זהב העגל] נעשה סניגור. והנה כבר אמרנו דהא דאין קטיגור נעשה סניגור הוא דוקא בחטא שעדיין לא נמחק לגמרי ונשאר רושם ממנו, שייך לומר שלא יהי' למזכיר עון, אבל חטא שנמחל לגמרי ולא נשאר ממנו רושם לא שייך לומר כן, ועל כן מצינו זה רק בחטא העגל ששמור לדורות, כמ"ש (שמות לב, לד) "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם". והנה זה שחטא העגל איננו נמחל לגמרי, אף שעשו תשובה שלימה וגדולה שאין כמוה וקבלו על עצמם להיות דייש למלכיות ומרמס למלאך המוות, הטעם מפני שתשובה היא בלב כמ"ש (ישעיהו ו'): "ולבבו יבין ושב" וגו', אבל חטא העגל הי' בשכל, וברצון שהוא עוד למעלה מן השכל, על כן אף משה רבינו ע"ה שזכה לבחינת חיה לא הי' בכחו למחוק את החטא לגמרי, אלא נמסר זה למשיח בן דוד במהרה בימינו שהוא יזכה לבחי' יחידה. אך כ"ז הוא בישראל, שאצלם הי' החטא בשכל וברצון, אבל אהרן שהיתה הכוונה שלו לטובה... וכל החטא הי' טעות במעשה, כמ"ש (שמות לב, כד): "ואשליכהו באש ויצא העגל הזה", מה גם אחר שנפרע ממנו במיתת שני בניו, ולא נשאר עוד שום רושם חטא כלל, לא שייך אצלו אין קטיגור נעשה סניגור, אלא מ"מ באשר כפרת העם תלויה בו, ואמרו ז"ל (יומא מג ע"ב): מוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב, על כן נצרך שלא יהי' על ישראל למזכיר עון, שגם בקרבנו לא יכנס לפני ולפנים בבגדי זהב. ולפי האמור בדקדוק גדול נאמר ענין בגדי לבן בין קרבנו לקרבן העם, להורות שמצד קרבנו לבד איננו נזקק לבגדי לבן אלא מחמת קרבן העם.

(שם משמואל, פרשת אחרי מות שנת תרעז)

כו. מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור

21-23
לבל יראה הדבר שהוא חוץ מהמוסר כי עבד מלך, שהוא הכהן אשר פארו ה' וכבדו במלבושי כבוד, דכתיב (תצוה כח, ב) "לכבוד ולתפארת", ובעת אשר יתעלה לשירות גדול כזה יאמר אליו הורד עדיך מעליך, לזה אמר "בגדי קודש הם" - פירוש בגדים הראוים לקודש הם ולא אחרים, והטעם כי הבגדים המפוארים ההם יש בהם דברים בגו, כמאמרם ז"ל אין קטיגור נעשה סניגור.

(אור החיים ויקרא פרק טז, ד)

מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור וכו' והא איכא בגדי זהב מבחוץ מבפנים קא אמרינן
21-28

"קח לך עגל"... אומרו "לך" כי זה יהיה לו לאות עולם כי לא עשה הוא העגל בכוונה ח"ו ולא טעה אחריו אלא שבא על ידו בלא כוונה ובלא מחשבה רעה, ולצד זה יועיל לכפר בעגל, מה שאין כן ישראל, לצד שמעשיהם בעגל הוא בחינת המזיד, ולא יבוא העגל לחטאת להם, והוא אדרבה קטיגור. ותמצא (ויקרא רבה פרשה כא) שהקפיד ה' על אהרן לבל יכנס לבית ה' פנימה ביום הכיפורים בבגדי זהב לצד שעשה זהב העגל. ויש להעיר בזה למה צוה ה' שיביא עגל בן בקר לחטאת, והלא החטאת באה לכפרה ואין לך סניגור בעולם כזה? ונראה כי האדון ב"ה שפט בצדק הדבר, לצד כי אהרן לא עשה שום פעולה בבחינת מעשה העגל, כי לא ציירו ולא הכינו ואין צריך לומר שלא האמין בו... ומעתה המעשה שעשה הוא בבחינת הזהב שאמר להם (שם) "למי זהב התפרקו" ולקח מידם ויצר אותו בחרט, ומעשה זה עשהו בידיעה שלימה... על כן אמר ה' שיביא העגל לכפר על הדבר שיצא על ידו שלא בכוונה, אבל הזהב, שמעשה שעשה בו היה בכוונת המכוון, אמר ה' לא יראה בו לפני ולפנים, שלא יעשה קטיגור סניגור, מה שאין כן ישראל שחטאו בעגל, אינם יכולין להביא עגל לכפרה, לזה צוה ה' שיביאו שעיר עזים.
עוד נראה לומר בהעיר איך אנו אומרים אין קטיגור נעשה סניגור בענין הזהב, והלא אמרו (ערכין טז ע"א): ארבעה בגדי זהב של כהן גדול מכפרים על ארבעה מיני עבירות וכו', אם כן קטיגור נעשה סניגור? ובהכרח ליישב כי ישתנה כפרת חוץ מכפרת פנים, שכפרת פנים מלבנת החטאים כשלג, וזה לך האות: לשון של זהורית (יומא סז ע"א), ודבר זה הוא מופלא, וצריך שלא ימצא בו רושם העון כלל. ואשר על כן, הבגדים להיותם בחוץ מכפרים הגם היותם מין זהב, מה שאין כן כפרת פנים. וגם לפי חילוק זה ישתנה חטא של אהרן בזהב מחטאם של ישראל בעגל, כי אהרן מכפר בחוץ בבגדי זהב, וישראל אינם מתכפרים בעגל, כי חטא אהרן בזהב שוגג גמור היה בלקיחתו ובנתינתו בחרט, מה שאין כן ישראל, ולזה לא יתכפרו בעגל אפילו בחוץ.

(אור החיים ויקרא פרק ט, ב)

מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור ולא והא איכא דם פר הואיל ואשתני אשתני וכו' שופר נמי מבחוץ הוא כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי
21-29

מזה אנו למדים דמה שהכהן גדול הוא ביוה"כ, שנכנס לפני ולפנים, הוא בר"ה לכל אחד ואחד מישראל, שע"י השופר עולה זכרונם לפני ולפנים. והזכרון הלזה איננו בחינת זכרון מה שהיה בזמן אחר ומה שהוא במקום אחר, אלא זו היא הכנסה ממש לפני ולפנים, ברום פסגת מחשבתו ית"ש כביכול, שכל אחד מישראל עולה לשם ביום הזכרון ע"י תקיעת שופר, ולכן אסור שיהיה שם איזה דבר של קטיגוריא, שאין קטיגור נעשה סניגור...
אמר הקב"ה: תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידתו של יצחק בן אברהם שנחשב כאילו עקדתם עצמכם לפני [לעיל טז ע"א]. היינו ע"י העקידה יהיה לכם דין דם הפר, דכיון דאישתני אשתני. ולכן מתיחס זכרון העקידה בר"ה ליצחק, שהוא היה צריך להשחט ונחשב כאילו נשחט ונעשה בריה חדשה, כמו שאמרו במדרש (פרקי דר"א פרק לא)... שפרחה נשמתו והוחזרה לו. וכן נחשב כאילו כל אחד מישראל נעקד ונשחט, ואין בכניסתו לפנים ע"י השופר משום קטיגור ונעשה סניגור.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק כח עמ' קסט-קע)

שאין קטיגור נעשה סניגור
23

הציץ מסמל את הכח הבלתי מוגבל של הקב"ה. לדוגמה, אחרי המלחמה עם מדין, שרצו להרוס את ישראל בפריקת עול שמים, בע"ז שהיא מבוססת על עריות, הקב"ה ציווה להשמיד מתחת השמים לא רק את הזכרים אלא גם את כל הנשים הבעולות, וגם את אלה שהיו ראויות ומוכנות ליבעל לישראל. ואמרו על זה חז"ל (יבמות ס ע"ב): "מנא ידעי [מי ראויה ליבעל ומי לא]?... העבירום לפני הציץ, כל שפניה מוריקות, בידוע שהיא ראויה ליבעל... [ומקשה הגמרא, מדוע אחרי פילגש בגבעה, כאשר רצו להשאיר בחיים את כל נשות יבש גלעד הבתולות, הושיבו אותן על חבית של יין וכל בעולה ריחה נודף, ומדוע לא השתמשו בציץ?]... ונעברינהו לפני ציץ? [ועונים]:... 'לרצון להם' (שמות כח, לח) כתיב - לרצון ולא לפורענות. אי הכי, במדין נמי [לא היו צריכים להשתמש בציץ]? אמר רב אשי: 'להם' כתיב, להם [לבני ישראל] לרצון ולא לפורענות, ולגוים אפילו לפורענות"...
כוחו של הציץ גדול גם להפוך טומאה לרצון. אמרו חז"ל (יומא ז ע"א-ע"ב): "'ונשא אהרן את עווֹן הקדשים' (שמות כח, לח) - וכי איזה עוון הוא נושא?... הא אינו נושא אלא עוון טומאה, שהותרה מכללה בציבור"... ואע"פ שהקב"ה יעניש את ישראל, ובחומרה, מ"מ אינו משתמש בציץ לפורענות על עמו אלא על הגוים. הציץ בא רק לרצות לישראל, ולא להענישם; והוא אינו בא לרצות לגוים אלא להענישם, ולכן אמרו חז"ל (זבחים מה ע"ב): "ובגוי [ששלח קרבן עולה ונטמא] בין בשוגג ובין במזיד לא הורצה". כי הציץ מסמל את הגאולה הסופית שתבוא באחרית הימים, כמו שנאמר (ישעיהו מ, ח): "יבש חציר נבל ציץ, ודבר אלקינו יקום לעולם!", ואין קטיגור נעשה סניגור.

(רבי מאיר דוד כהנא, פירוש המכבי, ישעיהו א, ל, עמ' קמב-קמג)

שאין קטיגור נעשה סניגור ולא והא איכא דם פר הואיל ואשתני אשתני
23-24

יש ליתן טעם דאשתני חטאת שמיני מפר לעגל. דהנה במדרש רבה (פרשה כז): "שור או כשב או עז - וכי שור נולד והלוא עגל נולד? אלא משום עשו להם עגל מסכה לפיכך קראו הכתוב שור ולא עגל... והוא ע"ש המקרא (יחזקאל כט)... "ולא יהי' עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון". ויש לומר דמה"ט נמי כל שבעת ימי המלואים היתה חטאתו פר ולא עגל, על שום "ולא יהיה לבית ישראל למבטח מזכיר עון". ובש"ס ר"ה: מפני מה אין כ"ג נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה? לפי שאין קטיגור נעשה סניגור, ולא, האיכא דם פר? הואיל ואשתני אשתני. וברש"י: להיות דם, ואין מראית הפר ניכר. ומצד הסברא יש לומר דכמו דהיכא דאשתני דבר הנקרב לא אמרינן ביה אין קטיגור נעשה סניגור, וה"ה נמי דלית בי' עוד משום "ולא יהי' לבית ישראל למבטח מזכיר עון", כן נמי היכי דאשתני מקריב נמי לית בי' עוד משום מזכיר עון, דהאי כגברא אחרינא הוא. ועל כן בשמיני למלואים, דכל עצמו דנצרך עוד לחטאת אחרת שכבר נתכפר בשבעת ימי המלואים הוא משום דכעולם אחר דמי, מה"ט גופי' לית בי' נמי משום מזכיר עון, דזה שנתעלה כמעולם לעולם כגברא אחרינא הוא, וע"כ חטאת שמיני יכולה להיות עגל ולא נצרך להחליפו בפר.

(שם משמואל, פרשת שמיני שנת תרעז)

שופר נמי מבחוץ הוא כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי
28-29

הנהגת הבחירה, שהיא הנהגת הנגלית, הם מאחרי ההתהוות ההוויה, שאז נגלה גם הסתעפות הרע ומציאותו של השטן והיצה"ר. וההנהגה הנסתרת, הנהגת הידיעה, היא נובעת מהתחדשות ההוויה. ובכן, כל החזרה לתשובה שלמה, שהוא להתעלות למקור הידיעה ולהתיצב להיות נגדרים בגדרי הידיעה, שהיא למעלה מכל בחירה, יונקים גדלות זה רק מיום ראש השנה, שאז הננו מחדשים את היום הלזה, והוא כולו מסוד התחדשות ההוי' והנהגת הבחירה משאר השנה...
וזהו מה שאמרו בר"ה דשופר אעפ"י שמבחוץ הוא, כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי. היינו שכמו ענין עבודת הכה"ג לפני ולפנים פועל להמשיך כפרה ביוה"כ מסוד ההנהגה הנסתרת, הנהגת הידיעה, שבשביל זה נאמר ד"כל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש" (ויקרא טז), ואמרו חז"ל (ירושלמי דיומא פ"ה ה"ב) אפי' מלאכים, והיינו לפי שסוד הכפרה נמשכת דוקא מההנהגה הכמוסה הנעלמת מכל ההויה כולה, ונגלית רק אליו ית"ש בלבד, ככה גם התרועה השופר מכניס את כל ישראל לפני ולפנים, למקור הנעלם, למקור הידיעה, "אשרי העם יודעי תרועה"... שהם מתעלים להיות נידון עפ"י הידיעה הנעלמת.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק יט עמ' קיז)

שופר נמי מבחוץ הוא כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי
28-29

בדבריו בראש השנה לאחר פטירת אחינו, לפני התקיעות הסביר את דברי הגמרא... כיון דלזיכרון קאתי כלפנים דמי... וביאר לפי זה, שבזמן תקיעת שופר כשזוכים להיות "יודעי תרועה", בזמן זה מגיע אדם מישראל למקום שבאף זמן אחר לא יכול להגיע. בימים רגילים מותרת הכניסה לישראלים עד סוף העזרה... בתקיעת שופר נכנסים לפני ולפנים... כהן גדול שנכנס לפני ולפנים נדרש שלא ליטמא למתים ואין אבילות בדרגתו. כן נדרש עכשיו מאתנו.

(רבי משה צבי נריה, מאורות נריה אלול ותשרי עמ' 204)

כיון דלזכרון הוא כלפנים דמי

[ר' ישראל מסלנט למד מכאן שבזמן תקיעת שופר, כל אחד נכנס לפנים וזכרונו עולה לפני ה', ולכן צריך להרגיש אז את אימת הדין כי באותו זמן בודקים את מעשיו.]

(רבי אברהם עבר הירשוביץ, בית מדרש שמואל, עמ' ט) לטקסט

כיון דלזכרון הוא
29

יש לגעת במעט טעם מצות השופר בר"ה דלזכרון קאתי, ולמה לא תספיק הזכרה בפה? והיינו דהנה אמרו ז"ל דאוה"ע באים ומקטרגין לפני הקדוש ברוך הוא בר"ה, וע"ז באה מצות השופר, דקול השופר יוצא מפנימיות הלב טרם שמתחלק בה' מוצאות הפה, והוא רומז על הנקודה הפנימית שבלב, שבזה עצם ההבדל שבין ישראל לאומה"ע, ושם אין להם שום אחיזה כלל, ושוב אין להם עוד שום פתחון פה לקטרג על ישראל לומר כי הם ראויים יותר מישראל או לכל הפחות כישראל, כי הנקודה הפנימית מוכחת כנ"ל.

(שם משמואל, פרשת כי תבוא שנת תרעא)

שופר אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות
36-37

דין זה מרמז על סגולת התשובה, שאימתי מועילה למרק חטאים ולהתם פשעים? בזמן שכולם באחדות ובשלום, אכן בשעה שמחלוקת ופירוד הלבבות והדעות ביניהם אין מועיל שום תשובה, וכמו שפי' השל"ה הקדוש פסוק "חלק לבם עתה יאשמו" עפ"י מאמר רז"ל אין "עתה" אלא לשון תשובה כמ"ש "ועתה ישראל", והיינו פירוש הכתוב: "חלק לבם" - פירוש, בשעה שיש מחלוקת ופירוד לבבות, אז אפי' "עתה", פירוש, אפי' בשעה שהם "עתה", דהיינו עושים תשובה, אפ"ה "יאשמו" ואין תשובתם מועיל כלום. והיינו שמרמז דין זה, שופר אחד אמר רחמנא, פירוש, שסגולת השופר, דהיינו התשובה, הוי דוקא כשהוא אחד, וכולנו כאיש אחד בדעה והסכמה אחת, אבל של פרה כיון דמתחזי כב' וג', שנתחלקו לכמה כתות ואגודות, פסול, ותשובה כזאת אינה מקובלת לרצון. וכדבר בעתו אמרתי פעם אחד לאנשי עיר אחת, שלקחו למו רב אחר על הרב שיושב כבר בעירם, וכמובן שדבר כזה לא נעשה בלי מחלוקת גדולה. וכאשר העירותי למוסר אזנם על הנבלה הזאת שעשו, וכן הרעה הגדולה שיגרמו עי"ז להעיר גופא, שהעיר תתחלק לשני בתי דינים, ענו לי: וכי מה הפסד הוא להעיר אם יש שם שני רבנים? בואו אצלנו לביהמ"ד, שבת שובה היום, ותראו בעיניכם כי אדרבה נתרבתה תורה עי"ז, רב זה ידרוש בביהמ"ד זה, והשני בביהמ"ד אחר. כן ירבו הרבנים ותתרבה גם התורה. אמרתי להם, לא כן אחיי! שופר אחד אמר רחמנא, בזמן ששופר אחד משמיע על התשובה, ודַבָּר אחד לדור, אז יכנסו הדברים ללב השומעים, ויגיעו למטרתם. ולא שנים ושלשה שופרות, בזמן ששני שופרות משמיעים על התשובה, זה משמיע כדרכו, ובא השני ומשמיע בדרך אחר, זה אוסר וזה מתיר. קול שופר כזה לא יחריד את שומעיו לתשובה, ולואי שלא יקלקל יותר מאשר יתקן.

(רבי אהרן וולקין, מצח אהרן, ח"ב, דרוש טו, דף מד ע"ד-מה ע"א)

שופר אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות
36-37

הטעם דשופר של פרה פסול... משום דשופר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות... י"ל דהיינו טעמא, כיון דשופר הוא לעורר רחמים, וידוע דרחמים לא שייכים אלא מאב על בניו... ולפי האמור אין נקראים בנים למקום רק אם הם באחדות, כמ"ש "בנים אתם לה' אלקיכם" כש"לא תתגודדו", ולכן בא הרמז דשופר יהא מחתיכה אחת, ואם דיבק שברי שופרות פסול [לקמן כז ע"א] לרמז דישראל צריכין להיות אחד.

(רבי לוי יצחק גרינוולד, מגדלות מרקחים, סליחות, אות ו, עמ' יד)

שופר אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות
36-37

התקיעות בראש השנה באו גם לעורר אותנו שלא לטעות להפריד בין הדבקים, הקול שופר העבר מסיני והקול העתיד של הגאולה, ושלא לחלק השתי מתנות שניתנו מהבורא אשר נעשו גם לשומרים את האומה הישראלית, תורה וארץ ישראל... ויש להעמיס כוונה זו בדברי אביי... שופר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות. קול השופר המעורר אותנו להיות צדיקים גמורים ומאהבה, יבא משופר אחד לקיים "וישמחו כל חוסי בך", בתורה, וגם לראות את רוב הטוב של העתיד אשר יבא עם הגאולה השלמה.

(רבי מאיר בלומנפלד, שמחת עולם, ראש השנה, דרשה ב, דף כו ע"ב)

שופר אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות והא דפרה כיון דקאי גילדי גילדי מיתחזי כשנים ושלשה שופרות
36-38

...שור בקליפה, שלעומתו בקדושה יצחק, מדת הדין, להרחיק מה שראוי להרחיק. וזה נרמז נמי במהות השור ששרשו מפני שור מהשמאל, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מש"ס ר"ה בטעם פסול שופר של פרה כיון דקיימי גילדי גילדי מתחזי כשנים ושלשה שופרות, וזה מדת שור בין בטומאה לעשות פירוד בין הדבקים, ובין בקדושה לרחק מה שראוי לרחק.

(שם משמואל, בראשית, חנוכה, שנת תרפ)

שופר אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות והא דפרה כיון דקאי גילדי גילדי מיתחזי כשנים ושלשה שופרות
36-38

...דשור יש בו דעת להכיר אדונו, כמ"ש "ידע שור קונהו", ואתיא כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בחודש אייר שמזלו שור, ועל כן אז הוא התקרבות היחידים והפרטים, והם היחידים שנדחו לפסח שני, ושור שמדתו פני שור מהשמאל ענינו בריבוי והתחלקות, ונרמז בש"ס ר"ה דקרן פרה פסול לשופרות משום דקאי גילדי גילדי... והי' בשר שור זה לפועל דמיוני להכניס בהם דעת דקדושה, וכלישנא דהש"ס [ב"ק עב ע"א] עד לא אכילנא בשרא דתורא, ואז נעשו כלי להבין באורח פרט.

(שם משמואל, פרשת כי תשא שנת תרעח)

שופר אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות והא דפרה כיון דקאי גילדי גילדי מיתחזי כשנים ושלשה שופרות
36-38

בפייט "אז על כל חיתו יער נשאת שור" וכו' - הנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דייק לה מדברי הש"ס ר"ה דפסול שופר של פרה משום דקאי גילדי גילדי, היינו שאין בו כח התכללות והוא פרטי, עכת"ד. ויש לומר דענין קרבן שור הוא להיות נרצה גם מצד הפרט כמו שהוא בפני עצמו אף בלתי סיוע מצד הכלל. ובאמת זו מדרגה גבוהה מאד. וזה (רש"י במדבר כה, יט): פרים כנגד אברהם דכתיב בו (יחזקאל לג) "אחד היה אברהם", שלא הי' לו אלא זכות עצמו בלבד, וכן שור שהקריב אדה"ר שהי' יחידי בעולם, ואדה"ר חסיד גדול הי' כבש"ס עירובין (יח ע"ב).

(שם משמואל, ויקרא, פסח שנת תרעג, יום ב' של פסח)

שופר אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות והא דפרה כיון דקאי גילדי גילדי מיתחזי כשנים ושלשה שופרות
36-38

ויש לפרש עוד מה שבעת מתן תורה זבחו "שלמים לה' פרים", ובכל עצרת מקריבין כבשי עצרת, ולמה לא פרים כמו אז? גם למה לא סגי שלמי החגיגה שכל יחיד מקריב. דהנה במדרש (בראשית רבה פרשה ע) שאם הי' חסר איש אחד לא היתה התורה ניתנת, הרי שניתנה לכל פרט ופרט בפ"ע... אבל הנה מפורש במשנה תורה (דברים ט) שיום מתן תורה נקרא "יום הקהל", ומשמע שניתנה מצד כללות קהל ישראל. אך באמת יש בה בתורה שני הענינים, שהיא ניתנה מצד הכלל ומצד הפרט, היינו שכלל ישראל נקשרו יחד בשורש כנסת ישראל למעלה, וכן כל פרט ופרט נקשר בשרשו. והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שניסן מזל טלה הוא התאחדות כללות ישראל... אייר מזלו שור מורה על כל פרט ופרט, ורמזו בש"ס ר"ה קרן פרה כיון דקאי גילדי גילדי מתחזי כשנים ושלשה שופרות, והוא רמז להיות ישראל נרצים מצד הפרט, ובו פסח שני ליחיד, כי הציבור שלא עבדו בראשון אין עושין בשני וכתיב איש איש. סיון מזלו תאומים, היינו שיש בו שני הענינים וישראל נרצים מצד הכלל ומצד הפרט, עכת"ד. ומעתה מובן שיש בה שני הענינים, שנתינת התורה היא מצד הכלל ומצד הפרט. והנה מה שהקריבו הציבור אז שלמים זה מורה על התקשרות נפש הכלל, אבל מה שהקריבו פרים דוקא שאמרנו לעיל בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ששור מורה על פרטים, א"כ מורה נמי על התקשרות הפרטים מצד הפרט. אך לדידן להתקשרות הפרטים מקריב כל אחד את חגיגתו, ואין כאן התחדשות נגד כל היו"ט, אינו נצרך רק להתקשרות הכלל, על כן מקריבים כבשים דוקא המורה על הכלל כנ"ל.

(שם משמואל, במדבר, שבועות שנת תרעד)

כו. שופר אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות והא דפרה כיון דקאי גילדי גילדי מיתחזי כשנים ושלשה שופרות

36-38
כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר כי ניסן הוא מצד הכלל, ולזה מורה טלה שאין להם אלא קול אחד, ואייר הוא מצד הפרט וזה שמזלו שור, וכמו שרמזו ז"ל בשופר של פרה כיון דקאי גילדי גילדי... בחודש ניסן היתה התגלות אלקות עד שכל הכחות החומריים נכנעו לקדושה... וע"ז מורה טלה הכנעה כאמרם ז"ל מה טלה ראשו של זה בצד זנבו של זה, וע"כ הי' האור האלקי מאיר לכולם בשוה כי האור לא הי' כפי התעוררות התחתונים, והמסך המבדיל נתבטל א"כ הי' לכולם בשוה, והנה הוא בכלל. אבל אייר שלא היתה בו התגלות אלקות, והכחות החומריים לא נתבטלו מעצמם, והם חוצצים ומבדילין בפני האור האלקי, ואינו מאיר ללבות בני ישראל אלא לפי ערך הזיכוך של כל אחד ואחד שסילק ממנו הפחיתות וכח ההסתר, וא"כ הרי הוא לכל פרט ופרט רק לפי ערכו, וזהו שמזלו שור כמ"ש (ישעיהו א) "ידע שור קונהו", ומורה שהכל הוא לפי ערך הכרתו... ועל כן יובן שנקרא חודש אייר זיו, היינו שאין בו אלא זיו של האור המתגלה בניסן, והזיו אינו יכול להאיר דרך מחיצה עכורה אלא דרך זכוכית, שלכן אין יד כולם שוה בו. וע"כ בחודש זה באו אילימה ושם שתים עשרה עינות מים כנגד י"ב שבטים ואין מים אלא תורה, היינו שכל שבט ושבט יש לו מעין מיוחד בתורה לפי ערכו. ובזה יש לפרש לשון ספר יצירה. בניסן כתיב: המליך אות ה' בשיחה, שאות ה' מורה על כנס"י והוא מצד הכלל כנ"ל, ובאייר כתיב: המליך אות וא"ו בהרהור, כי וא"ו היא אות המשכה כנודע, והיא אות אמת כמ"ש בזוה"ק (ח"ג ב ע"א), ובהרהור היינו כל חד וחד לפום מה דמשער בלבי'.

(שם משמואל, פרשת שמיני שנת תרעב, על ר"ח אייר)

כו. שופר אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות והא דפרה כיון דקאי גילדי גילדי מיתחזי כשנים ושלשה שופרות

36-38
וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד כי ניסן מזלו טלה, רומז אל הכלל, כאמרם ז"ל: מה צאן אין להם אלא קול אחד [קנים פ"ג מ"ו], ובו פסח ראשון עבודת הכלל, אייר רומז על כל פרט בפ"ע ומזלו שור דקאי גילדי גילדי כבש"ס ר"ה, שזה מורה על חילוק הפרטים, ובו פסח שני שהוא עבודת יחידים... והיינו כי בניסן שנותנין הארות גדולות מן השמים אף למי שאינו ראוי ומושכין בעבותות אהבה כנ"ל, ומובן שאין זה רק מצד הכלל שכנסת ישראל אהובה לפני המקום, וע"כ אז נרצין מצד הכלל. אבל באייר הוא זמן עבודה אפי' בהסתלקות ההארות הגדולות, וזהו לכל פרט ופרט כמו שהוא, ועל כן צריכין לראות ולהשגיח שיהיו נרצין גם מצד הפרט, כי אחר שכבר התאחדו כל ישראל בעבודת חודש ניסן וחדש והבא קרבן מתרומה חדשה, שהיא התאחדות ישראל על ידי השקלים, הגיע הזמן באייר לפשט העקמומיות שבלב בפרטות כל איש ואיש לפי מהותו, וע"כ באה בו מצות פסח שני לטמא ושהי' בדרך רחוקה מאחר שאז הוא זמן ריצוי הפרטים.

(שם משמואל, פרשת קדושים שנת תרעג)

כו. שופר אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות והא דפרה כיון דקאי גילדי גילדי מיתחזי כשנים ושלשה שופרות

36-38
הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שניסן מזלו טלה שאין להם אלא קול אחד אז הוא זמן הריצוי מצד כלל ישראל, וזה מורה נמי מצות פסח שה לבית אבות, אייר מזלו שור הוא זמן ריצוי כל פרט ופרט לעצמו, ורמזו ז"ל בש"ס ר"ה בקרן פרה דקאי גילדא גילדא מתחזי כשנים ושלשה שופרות, מורה על התחלקות הפרטים.

(שם משמואל, פרשת אמור שנת תרעב, על ל"ג בעומר)

כו. שופר אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות והא דפרה כיון דקאי גילדי גילדי מיתחזי כשנים ושלשה שופרות

36-38
והקליפה מצד שמאל מושכת לגסות הרוח וע"ז ורציחה ושפ"ד, והיא קליפת שור ששרשו מהשמאל, פני שור מהשמאל, ובהשתלשל למטה נעשה שור המזיק, וקרן השור מורה על גסות הרוח והוא שורש ע"ז ושניות לאמור אני ואפסי עוד, וממנו נמשך שלא להחשיב בעיניו שום דבר ולדכא תחת רגליו כל אסירי ארץ, כאילו אין שום דבר במציאות זולתו... וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה רמז לדבר מש"ס ר"ה פרה כיון דקאי גילדי גילדי.

(שם משמואל, פרשת וישלח שנת תרעד)

כו. שופר אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות והא דפרה כיון דקאי גילדי גילדי מיתחזי כשנים ושלשה שופרות

36-38
...מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה... אייר מזלו שור, הוא ריצוי ישראל מצד הפרטים כל אחד ואחד לבדו, והוא רמוז בש"ס ר"ה קרן הפרה כיון דקאי גילדי גילדי מיתחזי כשנים ושלשה שופרות.

(שם משמואל, פרשת במדבר שנת תרעד)

כו. שופר אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות והא דפרה כיון דקאי גילדי גילדי מיתחזי כשנים ושלשה שופרות

36-38
...שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה... אייר הוא מצד הפרט ומזלו שור שמורה על התחלקות הפרטים, כי פני שור מהשמאל כידוע למבינים, ונרמז זה בדברי הש"ס ר"ה קרן פרה דקאי גילדי גילדי.

(שם משמואל, פרשת במדבר שנת תרעה)

כו. שופר אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות והא דפרה כיון דקאי גילדי גילדי מיתחזי כשנים ושלשה שופרות

36-38
בזמן שישראל כולם באחדות אינן מתיראין משום דבר, ועל כן עם עונש הגלות, נספח אליו פירוד הלבבות ושנאת חנם, כי בלא"ה לא הי' אפשר להיות גלות כלל. ועל כן ראשית הצרות היתה בשבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר, וכענין שפירש"י מגילה (ב ע"ב) שבאין חומה הם מופרדים, והוא ביום שבירת הלוחות ועבודת העגל, כי עבודת העגל ששמטו אחד מטטרמולין שהוא פני שור, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ששור מורה על פירוד מש"ס ר"ה בשופר של פרה משום דקיימי גילדי גילדי מחזי כשנים ושלשה שופרות, ומצד זה נמשך שאלוהות הרבה איוו להם, וזה גרם שבירת הלוחות שהיו חיבור כתיבת יד קב"ה בחומר אבן, והיו חמשה מול חמשה נגד עשר כתות ישראל כבפ' נצבים להורות התאחדות כל כתות ישראל, ומחמת העגל נשתברו הלוחות וממנו נסתעף שנבקעה העיר.

(שם משמואל, פרשת בלק שנת תרעד)

שופר אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות והא דפרה כיון דקאי גילדי גילדי מיתחזי כשנים ושלשה שופרות
36-38

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לעיל יח ע"א בשם שם משמואל]

מאי משמע דהאי יובלא לישנא דדכרא הוא דתניא אמר רבי עקיבא כשהלכתי לערביא היו קורין לדכרא יובלא
44-45

וראיתי רבותינו ז"ל, והם העיקר בכל דבר, מביאים עדים על פירוש המלה הזרה בלשוננו מן הדומה לה מזולתה מן הלשונות... מאי משמע דהאי יובל לישנא דדכרא הוא דתניא אמר ר' עקיבא כשהלכתי לערביא היו קורין לדכרא יובלא... וכאשר ראינו זה מהם, לא נמנענו מהביא עֵד על מה שאין עליו עֵד מן העברי ממה שמצאנוה ודומה לו ונאות מן הלשון הערבי.

(רבי יונה אבן גנאח, ספר הרקמה, הקדמה, עמ' 7-8)

מאי משמע דהאי יובלא לישנא דדכרא הוא דתניא אמר רבי עקיבא כשהלכתי לערביא היו קורין לדכרא יובלא
44-45

ואולי יטען עלי טוען שהוא רך בחכמה, גרוע בכח ההבחנה, קל הדעת, ויוציא עלי לעז בשל דברי הפילוסופיה והלשון הערבית ובתי השירה שהבאתי בספר הזה החשוב, ויצטער על כך ויתרחק ממנו... ידע אפוא הבור והצבוע והרשלן שהחכמים ז"ל כבר קדמוני במעשה זה... אמרו בבאור הפסוק "במשוך בקרן היובל", מאי משמע דהאי לישנא דדוכרא הוא דתניא אמר ר' עקיבא כשהלכתי לערביא היו קורין לדכרא יובלא ואמר ר' עקיבא כשהלכתי לגליא היו קורין לנדה גלמודה כלומר גלודה דא מבעלה, ואמר ר' עקיבא כשהלכתי לאפריקיה היו קורין למעה קשיטה לפרושי במאה קשיטה דאורייתא.... הלא תראה שהם מפרשים את הספר הנכבד מלשונות יון וערב וזולתן.

(רבי יוסף בן יהודה אבן עקנין, התגלות הסודות והופעת המאורות, חתימה, עמ' 491-493)

מאי משמע דהאי יובלא לישנא דדכרא הוא דתניא אמר רבי עקיבא כשהלכתי לערביא היו קורין לדכרא יובלא
44-45

דור הפלגה הכל היה שפה אחת ודברים אחדים, והוא לשון הקדש, כי כולם היו מדברים בו, וכשנתפרדו בעונם נתקלקל הלשון ונתפרדו לע' אומות ולשבעים לשון, ונשאר לשון הקדש בישראל ובזרעם, ואבדנו ממנו הרבה, ונשאר ממנו קצת בפי האומות, וזהו אמרם ז"ל ריש פרקין דסנהדרין: טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים, כי הוא לשון הקדש. וכן בראש השנה: שכן בערביא קורין לדכרא יובלא, כי חלילה שנלמוד מצותינו הקדושות מלשונות הגוים, ושנביא ראיה מלשונם הגרוע, אבל הוא לשון קדש נשאר בידם, והיתה הקבלה ביד חכמי ישראל כי אותו לשון הוא לשון קדש.

(דרשות ר"י אבן שועיב פרשת נח)

מאי משמע דהאי יובלא לישנא דדכרא הוא דתניא אמר רבי עקיבא כשהלכתי לערביא היו קורין לדכרא יובלא
44-45

במסכת ר"ה כו, א, הזכירו כמה תיבות שלמדו פירושם מלשון ארמי וערבי... ואין מכוונתם שהעברית לוקחה מלשון ארמי או ערבי, שהרי היא הקדומה שבלשונות, כדכתיב "ויהי כל הארץ שפה אחת", ואמרו ז"ל לשון הקדש, והיא היתה לשון עבר, ובעבורו נקראת עברית, מפני שנשאר עליה עת הפלגה ובלבול הלשונות. וכבר היה אברהם מדבר בארמית באור כשדים, שהארמית היא לשון כשדים, והיתה לו העברית לשון הקדש והארמית לשון חול. וכבר נשא אותה ישמעאל אל הערב. והיו אלו שלש לשונות משותפות מתדמות, הארמית והערבית והעברית בשמותיהם ובהלכותיהם ובשמושיהם, והיתה לשון עברית לבדה המעולה בהם, ולא היתה חסירה שום מליצה בעת שהיו צריכים לדבר, כאשר תחסר לנו היום בעבור שאבד הלשון ממנו ולא נשאר בידינו כי אם הנמצא במקרא קדש, כמבואר כל זה בארוכה במאמר החבר לכוזרי מאמר ב סי' סח, ואחריו החזיק החכם הראב"ע בפירושו לשיר השירים ח, יא:... בעבור קוצר דעתנו, כי לא נדע מלשון הקדש כי אם הכתוב במקרא... ובעבור היות לשון ישמעאל קרוב מאד ללשון הקדש... כל מלה שלא נמצא לה חבר במקרא ויש דומה בלשון ישמעאל נאמר אולי פירושה כן אף על פי שהדבר בספק.

(רבי וולף היידנהיים, הבנת המקרא, שמות פרק כח, פסוק כח)

כו. מאי משמע דהאי יובלא לישנא דדכרא הוא דתניא אמר רבי עקיבא כשהלכתי לערביא היו קורין לדכרא יובלא וכו'

44-45
הידוע בתלמוד ומדרשים שישנן מלות רבות במקרא שמקורן אינו בשפת עברית רק מושאלין הן מלשונות אחרות... ובר"ה כ"ו א' מפרש הפסוק "במשוך בקרן היובל"... שכן בערביא קורין לדוכרא יובלא, ואמר ר' עקיבא, כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למכירה כירה, למאי נ"מ לפרושי הפסוק אשר "כריתי לי", כשהלכתי לאפריקי היו קורים למעה - קשיטה, למאי נ"מ לפרושי מאה קשיטה דאורייתא, ובתחום קן נשריא [שם מקום] קורין לתרנגול שכוי, למאי נ"מ לפרושי הפסוק "מי נתן לשכוי בינה".

(תורה תמימה בראשית פרק טו הערה א)

מאי משמע דהאי יובלא לישנא דדכרא הוא וכו' כשהלכתי לערביא היו קורין לדכרא יובלא וכו' כשהלכתי לגליא היו קורין לנדה גלמודה מאי גלמודה גמולה דא מבעלה
44-46

וי"ל דהנך כולם בחדא מחתא, כונה אחת להם ברוח קדשם לחז"ל, מה שראו מה שיהי' בסוף יומיא אלין קודם ביאת המשיח במהרה בימינו, גודל הצרות אחינו בני ישראל מכל צד ופינה, והגזירות וחסרון הפרנסה בכל מדינה ומדינה, ועתה נוסף למרירות לבנו הצרות בירושלים עיה"ק תובב"א מהריגות אחב"י ע"י הערביים הפראים בכל העיר ובעה"ק חברון וצפת"ו ובפרט לפני כותל המערבי...
וזה שכתוב מה משמע דהאי יובלא כמ"ש בתורה "יובל הוא תעבירו שופר", וצ"ל היובל בחי' תשובה עילאה כנודע במקובלים הראשונים והאחרונים ז"ל, אבל מאי משמע דהא יובלא (דהתשובה אצל השופר, צ"ל) לישנא דדיכרא (היינו בחי' זכר המשפיע לכבודו ית"ש ושלא לצרכי גופנו כנ"ל, ודילמא מהני ג"כ התשובה בבחי' נוקבא מקבלת השפע בבחי' ע"מ לקבל פרס, וע"ז מבאר ברמז) אמר רע"ק כשהלכתי לערביא (כשראה בעיניו עיני רוה"ק וחומרתא מה שיהי' באחרית הימים ע"י ערביא, הערביים הפראים רחמנא ליצלן) היו קורין לדיכרא יובלא (היינו שצ"ל כונתנו בתק"ש ותשובתנו רק באופן בבחי' דיכרא, בבחי' דכר המשפיע כנ"ל, ואז עי"ז יהי' יובלא, יובל העליון דתמן נפקין עבדין לחירון, היינו יובל העליון התגלות וביאת גואל צדק במהרה בימינו, ועל זה קאמר מיני' וביה) אמר רע"ק כשהלכתי לערביא היו קורין לנדה (הוא כנס"י כביכול שנק' על שם השכינה הקדושה ושאנחנו גלינו מארננו ונתרחקנו מאדמתנו של מעלה ושל מטה כמ"ש [בומפני חטאינו וכו'] הכונה בסידור, ואיתא בתיקוני זוה"ק: קם ר"ש אשר אומרים בפינו בליל כל נדרי [בעוה"ר אוי לנו] ושכינתא לגבי בעלה כנדה) גלמודה (ומפרש עוד רע"ק בגמרא) מאי גלמודה גמולה (מובדלת וכפירוש רש"י הנזכר, אמנם יש עוד פירוש, גמולה היינו לשון גומל חסדים) היא דא מבעלה (היינו שע"י התשובה באם לא תהי' בבחי' דיכרא זכר המשפיע, לא תהי' יובלא הגאולה במהרה בימינו, כי כשתהי' בבחי' מקבל נוקבא רק לצורך עצמנו, אז תהי' עדיין כביכול השכינה הקדושה כנס"י גמולה מובדלת מבעלה כנ"ל, וגם כפירוש הב' שתהי' מקבלת מבעלה מבחי' גמולהף שמקבלת מבעלה כביכול החסדים, רק בבחי' גמולה, שגומל לה). ועי"ז שנעשה רק בבחי' מקבל לצורך עצמנו ולא שנזכה במעשינו ותשובתנו, עדיין לא זכינו בעוונותינו הרבים שתשוב שכינה למקומה פנים בפנים לגבי בעלה כביכול בביאת גואל צדק במהרה בימינו. ובזה מתורץ מה שהערו התוס' שם בר"ה, מ"ש שקורין לנדה גלמודה, ותירצו בדוחק... ולפי דרכנו תרי המימרות דרע"ק דסמיכין חד המה, והכל א' לענין מ"ש לדיכרא יובלא, התשובה בשעת תקיעת שופר ומטרת תכליתה.

(רבי חיים אלעזר שפירא, שער יששכר, מאמרי תשרי, מאמר תקע בשופר, אות ל, עמ' רסח-רסט)

אמר רבי עקיבא כשהלכתי לערביא וכו' כשהלכתי לגליא וכו' כשהלכתי לאפריקי
44-46

מצאנו כמה פעמים בש"ס שר' עקיבא הלך לחוץ לארץ, מהם במס' ר"ה כו: תניא א"ר עקיבא כשהלכתי לערביא היו קורין לדיכרא יוכלא כשהלכתי לגליא היו קורין לנדה גלמודא כשהלכתי לאפריקא היה קורין למעה קשיטא... ולא נוכל לדעת דבר ברור מה היתה מטרת נסיעהו, אם לסחורה, כי אחרי שהיה עשיר גדול כנזכר בנדרים נ... יוכל היות כי נסע בשביל איזה מסחר, או שהלך שמה ללמוד תורה לאחינו שבגולה.

(רבי פנחס מנחם ישעיה מינצברג, אוצר בלום, דף ד ע"א)

אמר רבי עקיבא כשהלכתי לערביא וכו' כשהלכתי לגליא וכו' כשהלכתי לאפריקי
44-46

מקום קביעתו וישיבתו של ר"ע הי' בבני ברק כדאיתא בסנהדרי לב, אבל מצינו אותו מסבב בהרבת ארצות, בר"ה כו, אר"ע כשהלכתי לערביא וכו' כשהלכתי לגליא וכו' כשהלכתי לאפריקי... ונראה שכל הליכותיו היו להרביץ תורה בישראל, כנראה מלשון הגמרא ביבמות סב: י"ב אלף זוגים תלמידים היו לו לר"ע מגבת עד אנטיפרס.

(רבי ישעיה הורביץ, עדן ציון, עמ' קפו)

אמר רבי עקיבא כשהלכתי לערביא וכו' כשהלכתי לגליא וכו' כשהלכתי לאפריקי
44-46

ומה שנאמר על ר"ע ששמו הולך מסוף העולם ועד סופו [יבמות טז ע"א] היה זה שכן ר"ע סבב העולם לעורר אנשי המדינות הרחוקים לבא לעזרת ישראל בארץ ישראל ולחכמי הישיבות, וגם לבא לעזרת גיבורי ישראל במלחמתם עם הרומיים בתקופת ביתר, כמו שהוא בר"ה כו שאמר ר"ע כשהלכתי לערביא, כשהלכתי לגליא, היא צרפת, כשהלכתי לאפריקי... וע"י מסעיו מסוף העולם ועד סופו נתפרסם שמו הגדול וגדולתו ומעשיו המופלאים מסוף העולם ועד סופו.

(רבי יששכר תמר, עלי תמר מסכת יבמות פרק א הלכה ו)

כו. אמר רבי עקיבא כשהלכתי לערביא וכו' כשהלכתי לגליא וכו' כשהלכתי לאפריקי

44-46
ידוע לנו מהירושלמי ומדברי רבנו הרמב"ם שמלבד גדולתו של רבי עקיבא בתורה.... התמסר להסיר עול רומא מעל ישראל והיה נושא כליו של בר כוכבא. הוא הרבה לנסוע ולבקר בכל מקום שנמצאים יהודים, לעוררם, להלהיבם להשתתף במרד ובהתקוממות נגד משעבדיו הרומאים. ולא פעם נמצא בתלמוד א"ר עקיבא כשהייתי בגלייא שמעתי, כשהלכתי לערביא, כשהלכתי לאפריקי.

(רבי ברוך ישר, בין השיטין של תורה, עמ' 36)

כו. אמר רבי עקיבא כשהלכתי לערביא וכו' כשהלכתי לגליא וכו' כשהלכתי לאפריקי

44-46
האמין ר' עקיבא בכל לבו שבר כוכבא היה משיח שבא לגאול את ישראל גאולה שלימה של אחרית הימים... ובתור נושא כליו הפיץ את האמונה במשיחיותו של בר כוכבא בכל תפוצות ישראל, כמבואר בירושלמי תענית (פ"ד ה"ה):... ר' עקיבא כד חמי בר כוזיבא הוא אמר דין הוא מלכא משיחא. בתפקידו זה נסע ר' עקיבא לארצות רחוקות, וזה שאמר ר' עקיבא כשהלכתי לערביא וכו' כשהלכתי לגליא, כשהלכתי לאפריקה.

(שו"ת עשה לך רב חלק ד סימן ח)

כו. אמר רבי עקיבא כשהלכתי לערביא היו קורין לדכרא יובלא ואמר רבי עקיבא כשהלכתי לגליא היו קורין לנדה גלמודה מאי גלמודה גמולה דא מבעלה ואמר רבי עקיבא כשהלכתי לאפריקי היו קורין למעה קשיטה

44-47
א)… לפענ"ד בהקדם שם בדף טז ע"א: אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל וכו' כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן [עמ' שיד] אברהם. ותמוה, למה הזכיר היחוס יצחק בן אברהם?... ועיין במג"א [סי' תקצא] ס"ק ז, שיש לומר שעשו לא נקרא על שם אברהם אבל נקרא על שם יצחק... ולזה אמרינן שאזכור לכם דוקא עקידת יצחק, שרק הוא בן אברהם, וכיון שעשו לא נקרא זרע אברהם לא הוה זרע יצחק. והבן. ובזה אפשר לי להבין דתוקעין בשופר של איל, משום שאיל אחר נאחז בסבך, ולא עושין רמז לעיקר העקידה והעלאה לעולה של יצחק. אך כי הקרבת הקרבן של האיל היה רק ביד אברהם ולא בהשתתפות יצחק, ואנו צריכין לעורר ולרמז בזה שעקידת יצחק רק לזרעו היום יזכור, לזרע אברהם... ו"ביצחק יקרא לך זרע", לזה תוקעין בשופר של איל דייקא כדי שאזכור לכם דייקא וכנ"ל...
והנה... המהרש"א [כתב: וע"פ המדרש... שופר של איל שכן בערבי קורין לדכרא יובלא] כיוון לדברי ר' עקיבא שקורין לדכרא יובלא... ואם כן מהך דיובלא דוכרא מוכח דטעמא דשופר שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם דייקא, שעשו לא נקרא זרע יצחק.
ב) והנה להאומרים "לזרע אברהם תזכור", לכאורה צריך ביאור דמה נשתנה, ולמה יצאו [בני עשו] מכלל זרע אברהם ויתכנו על שם יצחק… אפשר לומר לפי המדרש רבה בראשית פרשה סה סימן ה: "ויהי כי זקן יצחק" (בראשית כז, א) - ר' יצחק פתח, "מצדיקי רשע עקב שוחד" [ישעיהו ה, כג] וכו' - על ידי שהצדיק את הרשע כהו עיניו וכו'. עיי"ש. ולזה נגרם שנקרא בן יצחק. והבן. והיפה תואר שמה (סימן ג) כתב: דוקא המצדיק רשע עקב שוחד, אבל המצדיקו מפני שהוא אלם על דרך מחניפין את הרשעים וכו' לא ילקה. עיי"ש. אמנם שכן שיטת התוס' סוטה מ ע"ב (ד"ה כל המחניף)… אבל התוס' כתבו רק "יש לפרש", ונראה שלא ברירא להו כל כך. ואולי למה דקאמר הש"ס שמה: ופליגא דר' לוי דאמר ר' לוי משל של יעקב ועשו וכו', דפליגי בגוף הלכה, ולר' לוי אף במקום סכנה אסור להחניף לרשעים.
[עמ' שטו] ואולי אפשר לשיטת המנחת חינוך מצוה רצו (אות כא) שנדה בכלל גילוי עריות דיהרג ואל יעבור… וכיון שאמר ר' אלעזר (שם מב ע"א): כל עדה שיש בה חנופה מאוסה כנדה, הרי הוא מכלל יהרג ואל יעבור. וזה טעמא דר' לוי. ודו"ק. ואתי שפיר שר' עקיבא אמר שבערביא קורין לדכרא יובלא, וכנ"ל דעל כן תוקעין ביובל, שאזכור לכם דייקא זכות יצחק בן אברהם, דלא מקרי עשו זרע יצחק, דלא קאי הקרא "מצדיקי רשע עקב שוחד" על יצחק, דאי אפשר לפרש כיפה תואר דוקא שוחד אבל מפני שהוא אלם שרי, לפי שבגליא שמע שקורין לנדה גלמודה, ובתוס' (ד"ה לנדה): ונפקא מינה להא דסוטה דדרשינן "כי עדת חנף גלמוד", עיי"ש, והיינו שמאוסה כנדה, ואם כן הרי אף לאלם אסור. ואי אפשר לפרש על יצחק שהצדיק רשע, וליכא לחלק בין יצחק לאברהם דרק לא מקרי זרע אברהם, ושפיר דכרא יובלא, שיזכור לזרע אברהם ויצחק ולא לעשו. ודו"ק.
ג) ולזה הביא עוד ראיה לדבריו דבאפריקי היו קורין למעה קשיטה, ובמהרש"א שמה דהיינו דכתיב (בראשית לג, יח) "ויחן את פני העיר" ודרשו בשבת לג ע"ב: מטבע תיקן להם, דהיינו מטבע קטנה. עיי"ש. ולמה לא נפרש כהמדרש (בראשית רבה פרשה עט, ו) חנן את הפנים שבעיר, התחיל משלח להם דורונות, וביפה תואר דקאי על העשירים ששלח להם מתנות. אך המדרש רבה סבר דמותר להחניף אלם רשע בפיקוח נפש, ושלח להם דורונות, אבל ר' עקיבא לשיטתו דמאוסה כנדה, ויהרג ואל יעבור, על כן הוכרח לומר דבאפריקי קשיטא מעה ומטבע תיקן להם, והפירוש "ויחן את פני העיר" כהש"ס דילן ולא כהמדרש. ודו"ק.
ד) ואפשר להוסיף, דתמהו למה באמת אמרינן רק "עקידה שעקד אברהם אבינו את בנו" ולא עקידת יצחק עצמו. והוה אפשר לומר דתליא בהדא דראב"ן סימן לז, שפירש המדרש (בראשית רבה פרשה כד סימן ז): "זה ספר תולדות אדם" - אמר בן עזאי זה כלל גדול בתורה, ר' עקיבא אומר "ואהבת לרעך כמוך" גדול מזה… ופירש הראב"ן בפלוגתתם דלבן עזאי יאהב חברו כאילו הוא בנו, דסבר שאוהב את בנו יותר מגופו, ולר' עקיבא כאוהב עצמו, שסובר דאוהב עצמו יותר מבנו. עיי"ש ודו"ק. ואם כן ר' עקיבא לשיטתו זכות יצחק גדול משל אברהם, ועל כרחך רק דלהכי תולין באברהם, להוציא זרע עשו הרשע. ודו"ק.
ה) אולם בעיקרן של דברים מה עמקו דברי ר' עקיבא, שנדע ללמוד ממנו שבכל מקום שהוא שמה ילמוד דרכי התורה ולא יסיח דעתו כרגע מתוה"ק. ודרך הבעש"ט [עמ' שטז] שכל דיבור שאדם שומע, אפילו מנכרי בשוק, ילמוד ממנו דרכי עבודת השי"ת.

(רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, שפע חיים, מועדים, ראש השנה, עמ' שיג-שטז במהד' תשעד = מכתבי תורה, ח"א, מכתב טז, עמ' מ-מב, במהד' תשסח)

כשהלכתי לערביא היו קורין לדכרא יובלא
45

ובל הלא היא ע"ז של בבל... היו מעמידים הע"ז על הפתחים, ולכן בעד זה מצות מזוזה, והבל עמד בסף... וכבר אמר ר"ע בר"ה כו כשהלכתי לערביא היו קורים לדכרא יובלא, והיינו איל שבסף השער, כמ"ש "וימד איל הפתח" (יחזקאל מא, ג)... גם הוא ע"ש "אל" שבאליל, כי עבדו את הסף.

(רבי יוסף גולומב, חקרי קדמוניות, עמ' קפז)

כשהלכתי לערביא היו קורין לדכרא יובלא וכו' כשהלכתי לגליא היו קורין לנדה גלמודה מאי גלמודה גמולה דא מבעלה וכו' כשהלכתי לאפריקי היו קורין למעה קשיטה למאי נפקא מינה לפרושי מאה קשיטה דאורייתא מאה דנקי
45-47

ידוע אשר על ידי תקיעת שופר נמשכים המוחין לזעיר אנפין ונתגדל כלי חסד גבורה תפארת ונעשים חכמה בינה דעת, והמשכת המוחין הוא ע"י הבינה הנקראת יובלא. והנה ידוע מהזוהר על פסוק (תהלים סח, ה): "סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו", בערבות הוא בינה, כלל המוחין. נמצא לזה פירוש הגמרא: כשהלכתי לערביא, דייקא לערביא, לשון "בערבות" הנ"ל, היו קורין לדיכרא יובלא, דיכרא הוא איל, ונודע מהסידור בפרשת העקידה אשר איל הוא בבינה, עיי"ש. וזהו שרומז במ"ש כשהלכתי לערביא היו קורין לדיכרא יובלא, יובלא הוא בינה וגס דיכרא רומז על ז"א המקבל המוחין. והנה ידוע, כאשר נכנסין המוחין אז גם הכנסת ישראל נבנית קומה שלימה, משא"כ כשמתמעטים המוחין, אז גם הכנסת ישראל נתמעט קומתה. וזהו שרומז במה שכתוב עוד אח"ז ואמר ר"ע כשהלכתי לגליא, לשון גלות, ורומז על המעטת המוחין, היו קורין וכו' גמולה דא מבעלה, כי נתמעט קומתה, על כן גמולה מבעלה.
והנה נודע אשר על ידי שאין נמשכים המוחין, אזי יוכל ח"ו להיות שליטת הדינים רחמנא ליצלן. וזה שרומזת הגמרא להמתיק הינים במה שכתוב ואמר ר' עקיבא כשהלכתי לאפריקי, דייקא לאפריקי, כי ידוע מרבינו בעטרת צבי בדרוש לתפילין על הגמרא פת באפריקי שתים (מנחות לד ע"ב) ומפרש שם אשר באפריקי הוא מלשון "ויפרקנו מצרינו", עיי"ש. וזהו כוונת הגמרא כשהלכתי לאפריקי, ר"ל אם רוצה שלא יהא שליטת הדינים ע"ז רומז היו קורין למעה קשיטה למאי נפקא מינה לפרושי "מאה קשיטה" מאה דנקי, כי ידוע אשר הפסוק שם בפרשת וישלח "ויקן את חלקת השדה וגו' במאה קשיטה" רומז על כנ"י שתקן אותה יעקב אבינו וקרא למעה קשיטה, לשון "קשוט עצמך", ר"ל שיתקן עצמו, גם רומז קשיטה לשון אמת, שיתנהג בכל דרכיו באמת להשי"ת, ועל ידי זה הוא קונה "את חלקת השדה", היא הכנסת ישראל ונפרק מהצרות וממשיך רחמים בעולם. וזהו שמסיימה הגמרא מאה קשיטה מאה דנקי, לשון מנקה לשבים [שבועות לט ע"א] מן מזל ונקה.

(רבי ישכר בעריש איכנשטיין מזידיטשוב, מלבוש לשבת ויו"ט, עמ' תקכג-תקכד)

כשהלכתי לגליא היו קורין לנדה גלמודה מאי גלמודה גמולה דא מבעלה וכו' כשהלכתי לאפריקי היו קורין למעה קשיטה למאי נפקא מינה לפרושי מאה קשיטה דאורייתא מאה דנקי אמר רבי כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למכירה כירה למאי נפקא מינה לפרושי אשר כריתי לי
45-48

"גרגשי פינה והלך לו לאפריקי" - בר"ה כו: אמר ר"ע כשהלכתי לאפריקי היו קורין למעה קשיטה למאי נ"מ לפרושי מאה קשיטה דאורייתא. ותמוה ומה לה ללשון אפריקי עם לשון התורה?... לפי המבואר כאן יתכן לומר שהרי ארץ שבעה עממים היתה נקראת ארץ העברים כמו שאמר יוסף "גונוב גונבתי מארץ העברים", וא"כ דברו בעברית, ועפי"ז יתכן שגרגשי שהלך לאפריקא והתבולל באומה של אפריקי, אעפ"כ נשארו בשפה שלהם כמה מילים עבריות שהביא עמו הגרגשי לאפריקי, ובלשון ישראל המילים האלו נשתקעו אבל הם בלשון התורה... ויתכן שגם כיתות ידועות משאר שבע האומות פנו והלכו לארצות אחרות והתבוללו ביניהם, אבל בתוך השפה שלהם נשארו כמה מילים עבריות משבעת העממים שבארץ העברים. ובזה ניחא מה דקאמר רבי בר"ה שם כשהלכתי לכרכי הים היו קורים למכירה כירה למאי נ"מ לפרושי אשר כריתי לי, וכן אמר ר"ע כשהלכתי לגליא היו קורין לנדה גלמודה מאי גלמודא גמולא דא מבעלה, וכל הביטוים הללו הם שמות עברים עתיקים משבעה עממים שהגרו לארצות שונות והתבוללו ביניהם אבל נקלט ביניהם ביטוים עבריים קדמונים שנשתקעו בלשון ישראל... אבל דווקא בתנ"ך, אבל במשנה ותלמוד לא מצינו כירה במובן של קנין. וכן "מאה קשיטה" קאמר ר"ע לפרושי מה דכתיב באוריתא, אבל בתקופת המשנה שמות אלו כבר נשתקעו בא"י, ולפיכך לא ידעו פרושם עד שלמדו מכרכי הים שמות אלו מלשון עברי הקדמון שהביאו עמם העברים משבעים אומות והתבוללו בין הגויים ונשארו בפיהם מילים עבריות אחדות ועוד כמה מילים כמ"ש שם בגמרא.

(רבי יששכר תמר, עלי תמר שביעית פרק ו הלכה א)

מאי גלמודה גמולה מבעלה
46

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מב]

כשהלכתי לאפריקי היו קורין למעה קשיטה למאי נפקא מינה לפרושי מאה קשיטה דאורייתא מאה דנקי
46-47

אר"ע כשהלכתי לאפריקי כו', דהנה במאו"א מערכת הט' אות ז כתב ז"ל: טטפת נק' המוחין, טט בכתפי שתים [זבחים לז ע"ב] ב' כתפין דא"א חו"ג, פת באפריקי שתים ב' פרקי הידים דא"א שהם חו"ב וחו"ב וחו"ג הם ד' פרשיות, ולכן נק' טטפת עכ"ל. ודבריו מבוארין בשער הנסירה פ"ו ז"ל כי מב' הידים דא"א אשר נעשה ממנו חכמה דאו"א נמשכו ב' מוחין לז"א ונעשה בו חו"ב ונק' אחסנתי' דאו"א ומב' כתפין נעשו ב' חצאי דדעת שבו הנק' חו"ג ואלו נק' תרין עטרין כו'... וזה שכתוב בגמ' כשהלכתי לאפריקי דייקא שהוא סוד פירקי הידים דא"א שמהם נעשין המוחין חו"ב וכנ"ל, היו קורין למעה קשיטה, ר"ל שרומז ג"כ לסוד המוחין כי קשיטה רומז למוחין, ק' רומז לכתר כמ"ש בקהלת יעקב בשם הזוה"ק עיי"ש, ובזוה"ק פ' חיי קכג ע"א דורש "מאה שנה" על הכתר עיי"ש. ש' רומז לבינה שרשא דאילנא. ט' רומז לחכמה ספי' ט' מלמטה למעלה כנודע. י"ה רומז לאו"א שמהם נמשכין המוחין לזו"ן כנודע. וכן בתיבת מעה עצמה נרמזין ג"כ המוחין: מ' רומז לחכמה סוד ד' יודין של שם ע"ב. ע' רומז לבינה בסוד ע' רברבא דשמע. ה' רומז לדעת כמ"ש בשער הפורים עיי"ש. וכן דנקי רומז ג"כ לסוד המוחין: ד' רומז לחכמה ד' יודי"ן של שם ע"ב. נ' רומז לבינה. ק' רומז לכתר כנ"ל. י' רומז לדעת נגד ה"ח וה"ג. ויש לרמז כי ד' רומז אל הדעת. נ' לבינה בסוד נ' שערי בינה. ק' רומז לכתר. י' רומז לחכמה י' שבשם הוי"ה ב"ה. ור"ל כי יעקב אבינו ע"ה קנה את קבורתו של יוסף שהוא סוד רחל והעלה אותה מן הקליפה שהוא סוד בני חמור וכנ"ל, כי חמור הוא סוד נוק' דקליפה היונקת מסוד המל' והעלה אותה בכח המוחין שהמשיך מסוד או"א כנ"ל. ולכן הי' קונה אותה במאה קשיטה וכנ"ל כי בתיבת קשיטה נרמזין המוחין. וכן מאה רומז אל המוחין כי מאה רומז לכתר כמ"ש בלקוטי תורה פ' חיי שרה, וכן מאה רומז לחכמה כי גימטריא מ"ו מלוי שם ע"ב בחכמה. וכן רומז לבינה בסוד ס"ג ול"ז גימטריא מאה.

(רבי יוסף מאיר וייס מספינקא, אמרי יוסף בראשית פרק לג, יט, דף קעז ע"א-ע"ב)

כשהלכתי לאפריקי היו קורין למעה קשיטה למאי נפקא מינה לפרושי מאה קשיטה דאורייתא מאה דנקי
46-47

נראה שמכוין ר' עקיבא בפשיטות לפרש עיקר הוראת השם קשיטה, דהוי מין מטבע, יען כי במדרש רבה איתא דעת חד מ"ד שהוא מלשון קישוטין ונזמים כמש"ש אלו חליות ודייקניתא שדרכן להנתן בנזמים, ובא ר"ע להוציא מפי' זה, אלא דהוא שם מטבע.

(תורה תמימה בראשית פרק לג הערה טז)

אמר רבי שמעון בן לקיש כשהלכתי לתחום קן נשרייא היו קורין לכלה נינפי ולתרנגול שכוי וכו' ולתרנגול שכוי וכו' מי שת בטחות חכמה אלו כליות או מי נתן לשכוי בינה זה תרנגול
48-51

"או מי נתן לשכוי בינה" - הוא הלב, כי הוא המבין, מלשון "עברו משכיות לבב". ונקרא שכוי כי הוא הצופה והמשקיף על הדברים והיודעם, כתרגום "השקיפה" - "איסתכי". ור' אברהם ז"ל אמר כי הוא מלשון "במשכיות כסף", "ואבן משכית", והענין צורות חקוקות, כי בלב הם המחשבות. ויתכן כי "במשכיות כסף" ו"שכיות החמדה" וכולם הם הצורות שאדם מביט ומסתכל בהם. וכן אמר התרגום: מאן שוי בכוליין חכמתא או מאן יהיב ללבא בינתא. ולשון חז"ל שאמרו ר' שמעון בן לקיש אמר כשהלכתי לכרכי הים קורין לתרנגול שכוי שנאמר מי נתן לשכוי בינה, איני יודע היאך יקשר בענין. אולי יקראו התרנגול כן כי הוא בעל לב, כמו שאמרו (ביצה כה ע"ב): עז בעופות תרנגול. ועיקר הכתוב על הלב ידבר. וראיתי בתרגום הירושלמי תרגום אחר: מאן שוי בכוליתא חכמתא או מאן יהיב לתרנגולתא ברא בינתא למקלסא למריה. והנה הכתוב מייחס החכמה אל הכליות להיותם מחשבות בלילה לדעת את בוראן, כדרך "אף לילות יסרוני כליותי", על כן חיבר להם התרנגול המתבונן בשעות הלילה לקלס לבוראו, כדרך "הללו את ה' מן הארץ", "רמש וצפור כנף", או כסוד פרק שירה. והוא ידוע. והנה הכליות ייסרו את האדם לדעת בוראו בלילה, והתרנגול ילמד דעת, כי ממנו ילמד האדם לקום חצות לילה להודות לו יתברך.

(רמב"ן, ביאור לס' איוב, פרק לח פסוק לו, בתוך: כתבי הרמב"ן, מהד' שעוועל, כרך א, עמ' קיט-קכ)

כו. כשהלכתי לתחום קן נשרייא היו קורין לכלה נינפי ולתרנגול שכוי וכו' או מי נתן לשכוי בינה זה תרנגול

48-51
וזה שאמר ברבה (פרשת אחרי פרשה כה)... "או מי נתן לשכוי בינה"... בערביא צווחין לתרנגולתא שכוי, הדא תרנגולתא כד אפרוחיה דקיקין היא מכנשא להון ויהבת להון תחות אגפיא ומשחנה להון ומעדרנה קדמיהון... הרי שפירשו הבינה של התרנגולת במה שאהבתה לאפרוחים היא רק בקטנותם, אבל כשיגדלו התרנגולים שונאים זה לזה כנ"ל [פסחים קיג ע"ב]... וזהו גם כן המכוון בגמרא דר"ה הנ"ל... כשהלכתי לתחום קן נשריא, עפמ"ש בפ"ק דע"ז (יא ע"ב) כדחשיב ימי אידם דבבלאי נשרא דערביא, ופירש בערוך ערך נשר בשם גאון, כי בערביא יש להם ע"ז בתמונת נשר שעובדים אותו פעם אחת בשנה, והיינו כי... עבדו לתמונת נשר שטבעו יותר רחמני מכל העופות והברואים כמ"ש רש"י (משלי ל)... וגם "על גוזליו ירחף" אחר שגדלו קצת, לא כהתרנגולת הנ"ל... אבל אנשי בבל בימי סנחריב עשו תמונת תרנגולת ואפרוחיה להשפעת הרחמים כנ"ל וקראוהו סיכות בנות.

(רבי צבי הירש ברלס, אור הצבי, דרוש לבין המצרים, אות פה, דף לז ע"ב)

כו. כשהלכתי לתחום קן נשרייא היו קורין לכלה נינפי ולתרנגול שכוי וכו' או מי נתן לשכוי בינה זה תרנגול

48-51
ותרנגול לכפרה, כי עולם הבינה הוא י"ה, והוא היא עולם הבינה. היא בחינת ו"ה. והוא בחינת יום ובחינת חכמה - "מי שת בטחות חכמה".

(ר' חיים מקאסוב, תורת חיים, ליקוטים, עמ' רמז במהד' מקור ברכה)

כו. כשהלכתי לתחום קן נשרייא היו קורין לכלה נינפי ולתרנגול שכוי וכו' אמר רב יהודה אמר רב ואיבעית אימא רבי יהושע בן לוי מאי קרא וכו' או מי נתן לשכוי בינה זה תרנגול

48-51
משמע דאף רב הבבלי לא היה אומר "ברוך אשר נתן לשכוי בינה" [ברכות ס ע"ב], דלא ידע אפילו את פרוש המלה שכוי עד שמצא את הביטוי הזה באיוב, ואלו היה אומרה בכל יום לא היה מסופק בפרוש המלה הזו.

(רבי יששכר תמר, עלי תמר ברכות פרק ט הלכה א)

לוי איקלע לההוא אתרא אתא גברא לקמיה אמר ליה (כו:) קבען פלניא לא הוה ידע מאי קאמר ליה אתא שאיל בי מדרשא [אמרו] ליה גזלן אמר לך וכו' אי הואי התם הוה אמינא ליה היכי קבעך במאי קבעך ואמאי קבעך וממילא הוה ידעינא ואיהו סבר מילתא דאיסורא קאמר ליה
51-כו:

מה ראה אותו האיש לדבר במליצה חידות? והלא מאן דכאיב ליה כאיבא והוא בא אל השופט לקבול על גוזל משפטו, בוודאי ישתדל לברר דבריו בתכלית הבירור... על דרך צחות אמרתי... הפועל "קבע" איננו יוצא כאן מידי פשוטו ומשמעותו הרגילה, שהיא קצבת דבר מן הדברים והכנסתו תחת גבולות ידועים. ואפשר שגם בדורות הקודמים כבר נהגו פריצי עמנו... שלא לקרוא לתועבותיהם בשמותיהם הראוים להם, רק לייפות כל תועבה... בשמות נאים... וכמו שייאמר היום, למשל, על גזלת הרבים ופשיטת הרגל לנושים "העמדת הפרעונות"... במובן זה אולי היו מכנים בדורות הקודמים ובחוגים ידועים לכל גזלנא עתיקא בשם קבען, שבבחינה ידועה, כל גזלן הוא "קובע", כלומר מגביל ומצמצם לחברו את הקנין שיש לו.
והנה בדור שרבו בו בעלי זרוע... גם העשוקים בעצמם, בבואם לקבול על עושקיהם, מוכרחים להזהר מאד בסגנונם, ולהשתמש גם הם באותן "הלשונות הנקיות" שבדו להם התקיפים והחומסים, פן לא יצלח בידם לברר משפטם בעדים וראיה, אז לא זו בלבד כי הצל לא יצילו מאומה, אלא שעוד יבא איש ריבו ויהפך עליהם מדת הדין, לתבוע "עלבונו" מן הנגזלים, על חטא שחטאו לו "בהוצאת שם רע"... אפשר כי זהירות זו היא שגרמה גם לאותו העשוק... לעקם כמה אותיות כדי שלא להוציא שם "גזל" מפיו... ולהשתמש בסגנון המנומס של קבען פלניא.
ואמנם אין זה אלא דרך צחות. וסו"ס קשה להבין מדוע לא פנה ההוא גברא בצעקת חמס שלו אל הדיין הקבוע בעירו, רק הלך לנוע אל לוי, שלא בא שמה אלא במקרה, וכאמרם ז"ל לוי איקלע לההוא אתרא... קרוב לשער כי באמת לא כעובר ארח הגיע לוי לאותו המקום, וכי יש קשר בין הספור... ובין סיפור אחר המובא... ביבמות קה... מפורש בירושלמי [יבמות פרק יב הלכה ו] בסגנון אחר יותר מבואר דאיתא התם: בני סימונייא אתון לגבי ר' אמרין ליה בעא תתן לן חד בר נש דריש דיין וחזן ספר מתניין ועבד לן כל צורכינן. ויהב לון לוי בר סיסי... אתון ושאלון ליה הגידמת במה היא חולצת, ולא אגיבון, רקה דם... מדברי הירושלמי מבואר כי בכפר סימונייא הוי מעשה וכי... בא שמה... להיות להם לשר ושופט (אלא שלא הצליח על דרכו)... ברור... שגם זה המסופר בבבלי על לוי דאיקלע לההוא אתרא מתיחש ג"כ אל אותו המקום ואותו המאורע... ולא יפלא עוד מה שאותו העשוק (שלא היה יכול עד עכשיו לדון עם שהתקיף ממנו) לא אֵחר להשתמש במקרה בוא שר ושופט חדש לגבולו לגשת לפניו בקובלנא, בתקותו שהוא... יצילנו מיד גוזלו. אבל מאת ד' היתה, שגם בזה לא הצליח הפעם לוי, כי בחר לו הקובל לשון ערומים והיתה לו כספר החתום...
בשאלות האחרות שהוצעו לפני לוי באותו הפרק... ובכוונה שאלו, כי הנה הלוך הלכו אנשי כפר סימונייא להמליך עליהם רב אב"ד... כור הבחינה הכינו לו ובשאלות הקיפוהו... לבד הבחינות הגלויות ההן, הכינו לו גם בחינות נסתרות... אתא לקמיה ההוא גברא ואמר קבען פלניא. אלמלי היה נגזל באמת... בודאי שלא היה מדבר בחידות... אפשר שלא היתה זאת אלא מעין בחינה נסתרה, ספור בדוי של אחד הקנתרנין שבכפר, למען נסותו לר' לוי, אם יבין חידתו בהוראת השם קבען. ואם כי לא הצליח לוי גם בשאלה זו (כמי שקרה לו בהשאלות הגלויות...) עכ"פ זאת הבין לוי היטב כי באמת לא איש עשוק לפניו אלא קנתרן שבא לנסות. ובזה יתבאר מה... דקאמר אביי התם אילו הואי התם הוי שאילנא לי מאי קבעך ובמאי קבעך וממילא הוי ידעינא, ואיהו קאסבר מילתא דאיסורא קאמר ליה. ולמסקנא זו אין מובן לכאורה, דסו"ס מדוע לא חקר ר' לוי את השואל גופיה... אך לדברינו ניחא שפיר, שמשראה ר' לוי באיש הדובר בו את אחד הקנטרנין... לא יפלא שחשדו כי מילתא דזילותא קאמר ליה, לפגוע בכבודו... שאם קטן מבייש את הגדול ברמזים וחידות, אין זה לפי כבודו של גדול להיות שואל ודורש לפירושן של דבריו... וזהו מה שאמר ואיהו קאסבר מילתא דאיסורא קאמר ליה, כלומר ר' לוי היה סבור דאיזו זילותא דצורבא מרבנן צפונה ברמיזותיו של זה, ולפיכך התמלט בחכמתו מדרוש ומחקור אחר פירושן של דברים.

(רבי יחזקאל ליבשיץ, המדרש והמעשה, פנחס, דרוש ב, דפים צד-צו)


כו ע"ב

קבען פלניא
1

"אשר שתית מיד ה' את כוס חמתו את קובעת כוס התרעלה שתית מצית"... עדיין לא טוהרת ללמוד מתועבת הגוים וחוקותיהם... והם מדקדקים במלבושי הנכרים יותר מהם. וזהו "אשר שתית מיד ה' את כוס חמתו", היינו טעמא, משום "קובעת כוס התרעלה שתית מצית", פירוש "קובעת" מלשון קבען פלניא, שגזלת כוס התרעלה מן הערלים לשתות ממי חוקותיהם... ואותן "שתית מצית", פירוש, דקדקת בהן הרבה.

(חתם סופר על התורה, ליקוטים, הפטרת שופטים)

קבען פלניא
1

המליך אות ה' בשיחה.... וצר בהם טלה בעולם וניסן בשנה... (ספר יצירה).... וענין אות ה' הוא כדאיתא בזוה"ק (משפטים קכג ע"ב) ה' ד' הות כי בתחלה הי' יראים כל ההשפעות להשפיע להאדם, אולי יתקללו על ידו, וזה הוא ד', לית לה מגרמה כלום, ואחר שהאיר בה אור פני מלך היינו אות י' שמורה על חכמה ותקופות, נעשה ה', מלא ברכת ה', ומתרצת להשפיע שיהי' לה התכללות וחיבור להצורת אדם. ואיתא במי השלוח על מסכת ר"ה שהחודש ניסן הוא נגד קבען פלניא, שאז צריך האדם להתברר בקנין שאינו שלו. קבען פלניא מורה שמעצרת ההשפעה שלא תזל במקום זר. ואחר ההארה נעשה מד' ה', שמורה על השפעה בהפלגה מאד למי ששייכת אליו. וצר בהם טלה בעולם, שבזה המין יש בהם טובת עין להשפיע.

(רבי יעקב ליינר, בית יעקב, פרשת בא, אות לט, דף נו ע"א)

קבען פלניא וכו' [אמרו] ליה גזלן אמר לך
1-3

ויש לפרש מה שאמרו בלשון קבעת עיתים לתורה [שבת לא ע"א], שהענין הוא כשאדם שהוא בעל משא ומתן והוא פונה עת שבו ילמוד שיעורו, דרכו של יצר הרע באותה שעה להזמין לו איזה משא ומתן ואומר לו למה תניח את הריוח המזדמן לך בשעה זו, תלמוד אח"כ לכשתפנה. וע"ז הזהירו חז"ל אל תאמר לכשאפנה אשנה, והוא שדומה לו שגוזל את עצמו, ולשון קבעת הוא לשון גזל כמו שכתוב "היקבע אדם" וגו' ואמרו חז"ל שהוא לשון קבען פלניא, וצריך לקבוע ולגזול עת לתורה.

(הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אות לה [הובא בשערי תשובה סימן קנו ס"ק ב])

קבען פלניא וכו' [אמרו] ליה גזלן אמר לך
1-3

איתא בגמרא (שבת כא:): לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים. ויש לרמז בלשון "קבעום" שהוא מלשון גזל, קבען פלניא... והיינו שחנוכה הוא בחינה שמעל הטבע, חכמים גזלו וחטפו מבחינת עולם הבא ועשאום ימים טובים.

(רבי פנחס מנחם אלתר, אוצר דרשות ומאמרים, עמ' רט)

כו: קבען פלניא לא הוה ידע מאי קאמר ליה וכו' אי הואי התם הוה אמינא ליה היכי קבעך במאי קבעך ואמאי קבעך וממילא הוה ידעינא

1-6
הך דלא ישמע הדיין [דברי בעל דין האחד שלא בפני בעל דין חבירו] [שו"ע, חו"מ, סי' יז, ה]... מותר לשמוע להדיין בדרך קובלנא היולי וחומר אופן התביעה, אמנם לא צורתה ואיכותה ומהותה על גדר מרכז הויתה. על דרך משל, אם קובל אחד לפני מי שיודע שיהי' דיין בדבר קבען פלניא, אסור לחקור ולומר לו איך קבעך ובמה קבעך ומתי קבעך ובפני מי קבעך וכדומה לזה.

(רבי יוסף שטיינהרט, שו"ת זכרון יוסף חושן משפט סימן ב)

קבען פלניא לא הוה ידע מאי קאמר ליה אתא שאיל בי מדרשא וכו' לא הוו ידעי רבנן מאי סירוגין וכו' עד מתי אתם נכנסין סירוגין סירוגין
1-10

...מובן בגליות ישראל תחת השרים שר של אדום ועשו, שאין לנו ארץ ישראל לקיים מצות מעשר ותרומה כראוי ביחוד זו"נ כנ"ל. וזהו רומז קבען פלניא ומובן בכח התורה אתא שאיל בי מדרשא כו' ולא צריך לארכא. ועוד רומז שם בגמרא בירור הטוב והקדושה מעולמות בריאה יצירה עשייה להעלות מ"ן לסוד אצילות לעילא לעילא כנודע. וזה דורש שם לא הוו ידעו רבנן מאי סירוגין, שמעוה לאמתא דבי רבי... עד מתי אתם נכנסין סירוגין סירוגין רומז בירור הטוב אינו בפעם אחת מן הגליות אלא כמה פעמים ע"י התורה.

(רבי יצחק אייזיק אייכנשטיין, ליקוטי מהרי"א, דף נד)

אתא שאיל בי מדרשא
2

זוהו גדולתו של אדם גדול, שאינו בוש לומר: לא שמעתי, ואזל לבית המדרש לשאול.

(רבי משה לייטר, בשולי גליוני, כאן)

אי הואי התם הוה אמינא ליה היכי קבעך במאי קבעך ואמאי קבעך וממילא הוה ידעינא
4-6

כמו שאסור ליקח פזרון כסף של אחרים אם יש לו משלו, כמו כן אין לו לאדם להשתמש שכלם של אחרים אם יש לו די סיפוקו בשלו... ודבר זה מפורש במסכתא ראש השנה... אי הואי התם הוה אמינא לי היכי קבעך, במאי קבעך ואמאי קבעך וממילא הוה ידענא. ולכאורה קשה מאי קמ"ל רבא בזה? אמנם לפי דברינו ניחא, דבר גדול השמיענו, שכל זמן שאפשר לו לאדם להסתפק בשכל של עצמו, אל ישתמש שכלם של אחרים.

(רבי משה שמעון זיוויץ, חקר דעת, פרשת ויצא, דרוש א, עמ' קיד)

ואיהו סבר מילתא דאיסורא קאמר ליה
6-7

והנה בתשובת הרי"ף סימן שב כתב: עד אחד לא יעיד בלא תועלת משום לישנא בישא... ובזה מבואר הא דאיתא בר"ה... ואיהו סבר מילתא דאיסורא קאמר ליה... דסבר דמילתא דאיסורא קאמר, א"כ עד אחד הוא ואסור לו להעיד יחידי, ומשו"ה לא רצה לחקור בכונתו דהאי גברא, כיון דמוציא שם רע, וא"כ עדיף שלא ישמע לו, ולא יהי' גם זה מוציא שם רע.

(רבי רפאל קוק, כהונת רפאל, חו"מ, סי' ב, עמ' רצה)

לא הוו ידעי רבנן מאי סירוגין שמעוה לאמתא דבי רבי וכו'
7-9

והעיר המסביר [רי"ד סולובייצ'יק] למה לא שאלו את רבי גופא פירוש מלה זו דסירוגין (שנקט רבי במשנתו לעיל יז.)? אלא מכאן שכשיש דבר קשה לתלמיד, לא ישאל תכף ומיד לרבו, דבעינן עמלות של תורה בגופו ובעצמו, כדאיתא בתורת כהנים ריש פ' בחוקותי: שתהיו עמלים בתורה, דפירוש "עמל" - מלאכה מרובה, אף כשהרבה פעמים אינו מצליח... על עצם שאלת המסביר למה לא שאלו את רבי גופא פירוש מלה זו, י"ל דאה"נ כוונו לשואלו אלא שה' אינה לידם פשר המלה ע"י האמתא, וזהו הסייעתא דשמיא שה' מגלה ליראיו הידיעות החסרות להם במבוקשם אחר האמת.

(רבי חיים דב אלטוסקי, חידושי בתרא, מגילה יח ע"ב, אות קיח)

לא הוו ידעי רבנן מאי סירוגין שמעוה לאמתא דבי רבי דחזתנהו רבנן דהוו עיילי פסקי פסקי אמרה להו עד מתי אתם נכנסין סירוגין סירוגין
7-10

ואפשר לומר הפשט לא הוו ידעו רבנן עד כמה מפסיד הפסקת לימוד תורה הקדושה, ועד כמה מפסיד התאוות. וזה לא הוו ידעי רבנן מאי סירוגין, עד כמה מפסיד אם פוסק מדברי תורה, עד ששמעו מאמתא דבי רבי שאמרה להו עד מתי אתם נכנסין סירוגין סירוגין, דהיינו שאתם מפסיקין מדברי תורה לדברים אחרים, כי אתם חושבין שלעולם תחיו, ואומרים למחר אשנה.

(רבי דוד צבי שנבלג, לדוד ולזרעו, מגילה יח ע"ב, עמ' פח-פט)

לא הוו ידעי רבנן מאי סירוגין שמעוה לאמתא דבי רבי דחזתנהו רבנן דהוו עיילי פסקי פסקי אמרה להו עד מתי אתם נכנסין סירוגין סירוגין
7-10

ונראה הביאור דהנה מדויק במשנה [מגילה יז ע"א] דקראה סירוגין יצא רק בדיעבד, אבל לכתחילה אין לקרוא את המגילה סירוגין סירוגין. וזהו דלא ידעי רבנן למה אי אפשר לקוראה לכתחילה בסירוגין, עד ששמעו מאמתא דבי רבי שצעקה על התלמידים שנכנסו פסקי פסקי, דזהו בזיון התורה להכנס לאט לאט ובהפסקות. אזי הם למדו פרק בהלכות כבוד התורה, ומשום הכי גם אסור לקרות את המגילה בסירוגין, דזהו בזיון התורה. ולמדנו דהאמתא דבי רבי שגדלה בבית רבי ידעה פרק בהלכות כבוד התורה יותר מהתלמידים.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, מובא במגד גבעות עולם (שורקין), עמ' מ-מא)

לא הוו ידעי רבנן מאי סירוגין וכו' מאי חלוגלוגות וכו' מאי סלסלה וכו' מאי וטאטאתיה במטאטא השמד
7-19

במגילה יח, א, מבואר הנ"מ להלכה בתרגום מדויק של מלת סרוגין, וכן בתיבת חלוגלגות עיין שביעית רפ"ט וסוכה לט, בץ וגם בתיבת סלסלה עי' נזיר ג כשאמר "הריני מסלסל". וצ"ע בתיבת מטאטא, ואולי למסבר קראי.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

לא הוו ידעי רבנן מאי סירוגין שמעוה לאמתא דבי רבי וכו' מאי חלוגלוגות וכו' מאי סלסלה וכו' לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך אמר רבה בר בר חנה יומא חד הוה אזלינא בהדי ההוא טייעא וכו'
7-25

מדוע לא חיפשו בלקסיקון לידע את פירוש המלות הקשות?... משמע... דבעינן מסורה אף לזה, לפירוש המלות, בכדי לקבוע את זיהוי הצמח של החלוגלוגות וכו', וחיפוש במילון אין זה מסורה. ורק כששמעו מאמתא דבי רבי, ששימשה את רבי ושאר חכמי הדור, ומהם הוא שלמדה את פירוש המלות של לשונות אלו, רק אז נכנסה ידיעה זו (של פירוש המלות) בכלל המסורה אף אצל התלמידים.
[הערה 27:... הקשו... מהמשך הגמרא שמה: דלא הוו ידעי רבנן מאי "השלך על ד' יהבך", אמר רבב"ח זימנא חדא הוה אזילנא בהדי ההוא טייעא... שקיל יהביך ושדי אגמלאי. והלא הטייעא נכרי היה, והיאך שייך לומר שיש כאן מסורה מת"ח?... השיב רבנו... דאיתא בזוהר (לפ' ויקהל) בקשר לפסוק "את שבתותי תשמורו"... שסח להם ההוא טייעא דהך לשון רבים מרמז לשבת דלעילא ולשבת דלתתא וכו'. הרי שהטייעא לא ר"ל איזה סוחר ישמעאלי, אלא כינוי הוא לת"ח. וה"נ י"ל בהך גמ' דהכא.]

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, נפש הרב, עמ' נד)

שמעוה לאמתא דבי רבי
8-9

ההיא שפחה דרבי היתה מסוד גלגול אותם השפחות שהיו על הים, דאתמר עלייהו ראתה שפחה על הים וגו' [מכילתא בשלח], ומעלתן גדולה מן החכמים, לכן נהגו רבנן נידוי בההוא גברא בשבילה [מו"ק יז ע"א], וכמה דברים שלמדו ממנה כנזכר במדרש.

(רבי אברהם אזולאי, חסד לאברהם, מעין ה, נהר כה, בסופו)

שמעוה לאמתא דבי רבי
8-9

וכתבו המפרשים דקמ"ל הש"ס דקדושת רבינו הקדוש היתה כי רק באו רבנן לביתו, שוב נתפרש להם פשט ממילא קודם ששאלוהו, מה שלא ידעו עד עתה.

(רבי אברהם שמואל צבי הירש זילברשטיין, תורה והלכה, בראשית, דף טו ע"א)

לא הוו ידעי רבנן מאי חלוגלוגות יומא חד שמעוה לאמתא דבי רבי דחזית לההוא גברא דקא מבדר פרפחיניה אמרה ליה עד מתי אתה מפזר חלוגלוגך
11-14

לא הוו ידעי רבנן כמה מפסיד חלוגלוגות, היינו דברים המביאים לידי טומאה, עיין בגמרא (יומא יח ע"ב)... עד דהוו שמעוה לאמתא דבי רבי דאמרה עד מתי אתה מפזר, פירוש שצריך לחשוב על ימי הזקנה, כי אמרו חז"ל (שבת קנב ע"א): דברים שאדם עושה בילדותו משחירין פניו לעת זקנותו. ועל זה אמרה שאם עושה בילדותו, הגם שנראה לו לעונג, אך צריך לו להתבונן מה יהיה מזה בזקנותו. ויש לומר באופן זה, כי בודאי צריך לשמור את עצמו מילדותו מכל דבר המביא טומאה רחמנא ליצלן, אך אם בפעם או פעמיים יכשל חס ושלום, צריך להתבונן ולשוב ולא לשרש בחטא חס ושלום. וזהו עד מתי אתה מפזר החלוגלוגות.

(רבי דוד צבי שנבלג, לדוד ולזרעו, מגילה יח ע"ב, עמ' פח-פט)

לא הוו ידעי רבנן מאי סלסלה ותרוממך יומא חד שמעוה לאמתא דבי רבי דהוות אמרה לההוא גברא דהוה קא מהפך בשעריה אמרה ליה עד מתי אתה מסלסל בשערך
14-18

"סלסלה" הגדול מכולם, ואז "תרוממך" במעלה רמה, וכן "תכבדך כי תחבקנה". והוא כי אמרו רז"ל לא הוו ידעי רבנן מאי "סלסלה" עד דשמעו לאמתיה דרבי דהות קאמרה לההוא גברא עד מתי אתה מסלסל בשערך, ולמדו שהוא יפוי וסלסול כמיפה ומסדר שערותיו, בל יהיו קצתם ארוכים וקצתם קצרים, רק כעדר הקצובות מעשה מקשה ערוכות תלתלים. ונמשל בתורה הוא כי החפץ לזכור תמיד כל התורה, בל תמוט מזכירתו אחר למוד כל קבלתו, ושיוכל לחזור הכל א' לשלשים יום, או פעמים, יסלסל אותה בכללים נאים וקצרים וסדרים נאותים וסימנים מתקבלים, באופן תהיה תורת ה' ככלה נאה וחסודה נגד עיניו, כאשר הזהירו רז"ל להסדיר סימנים לתורה, בפ' כיצד מעברין... אמר "סלסלה" כענין הנז', ואז היא "תרוממך", שלא בלבד תנצרכה מהיזק, כי אם גם תרוממך אחרי אשר תחשיבנה לנאותה, וזה יהיה לך בסדרך הכללים והסלסולים הנזכרים. אך אם אחר הסלסול "תחבקנה", והוא כדרך המחבק לבנו אשר יכניסנו מסובב מזרועותיו, כן אחר הכללים אשר סידרת נאים וקצרים תתמיד חזרה, עד גדר תסבב את כל התורה ותקיפנה נגד פניך ועיניך, כמחבק הזה המסבב את אשר יחבק בין זרועיו ונגד עיניו, אז אין צריך לומר שתרוממך, כי אם אז גם "תכבדך", יותר על הרוממות...
או יאמר "סלסלה" וכו', כלומר הנה התורה לא דרך נשים לה, כי כל כמה אשר ישית עליו בעל האשה, כל ישעו וכל חפץ ליפותה ולסלסלה, תמעט בחשיבותו וכעובדא דתתיפי חנה, אך התורה סלסלה ותרוממך. ושמא תאמר הלא כמה עשו כן ולא נתרוממו בעולם, לזה אמר "תכבדך", לומר, הן אמת שהרוממות ישנו בו מכח איכות עליון, ומה שלא תראה יכובד פה הנה עיקר הכבוד בעוה"ב.

(אלשיך משלי פרק ד, ח)

לא הוו ידעי רבנן מאי סלסלה ותרוממך יומא חד שמעוה לאמתא דבי רבי דהוות אמרה לההוא גברא דהוה קא מהפך בשעריה אמרה ליה עד מתי אתה מסלסל בשערך
14-18

אפשר הענין שלא ידעו מאי סלסלה, כמו שפירש רש"י ז"ל במשלי: חפשה, הֱיֵה חוזר עליה לדקדק בה וכו'... וזה שלא ידעו כמה צריך לייגע על התורה, עד ששמעו לאמתא דבי רבי דהוות אמרה להאי דקא מהפך בשעריה עד מתי אתה מסלסל בשערך, פירוש, כי שערות רומז למותרות, ואם במותרות הגוף מייגעין כל כך, קל וחומר להתורה הקדושה שצריכים לייגע בה הרבה.

(רבי דוד צבי שנבלג, לדוד ולזרעו, מגילה יח ע"ב, עמ' פח-פט)

שמעוה לאמתא דבי רבי דהוות אמרה וכו' עד מתי אתה מסלסל בשערך
16-18

מנין לשפחה פירושי מונחים שאפילו חכמים לא ידעו?... יש לפיכך להניח שאף שפחה זו היתה מערביה, כלומר מארץ הנבטים, שכן בערביה קורין למסרק מסלסלה (איכ"ר לפסוק סלה, חורב נה ד), ומכאן הפועל מסלסל לסריקת השער.
[הערה 17: דבריהם של חנוך ילון (לשוננו כרך כד עמ' 34) שהיא היתה כפרית ובכפרים המשיכו לדבר עברית, וכן דברי אליעזר מרגליות (שם שם עמ' 238) ששפחה זו למדה עברית בבית רבי, אינם נראים].

(יהושע ברנד, כלי זכוכית בספרות התלמוד, עמ' 238)

לא הוו ידעי רבנן מאי וטאטאתיה במטאטא השמד
19-20

כלומר, שלא הבינו התלמידים היאך נזכר כאן השם הוי"ה, אשר הוא השם של מדת הרחמים, בקשר לנבואה זו של אבדון והשמדה גמורים, האומרת להדיא שאין רחמנות כלל לבבל, עד שלבסוף הבינו שלפעמים תלויה טהרת האנושיות בעשיית דין ברשעים.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, נפש הרב, עמ' רעט)

לא הוו ידעי רבנן מאי וטאטאתיה במטאטא השמד יומא חד שמעוה לאמתא דבי רבי דהוות אמרה לחבירתה שקולי טאטיתא וטאטי ביתא
19-22

ועוד לא הוו ידעי רבנן מהו מטאטא, כי ידוע שעיקר קניית התורה הקדושה הוא על ידי ענוה, כי התורה הקדושה מניחה ההרים הגבוהים. אך לא ידעו כמה ענוה צריכים שהתורה הקדושה תכנס בו. וזהו "וטאטאתיה במטאטא השמד", כי ענוה רומז לעפר, ולא ידעו עד כמה צריכים לזה, עד ששמעו לאמתא דבי רבי דאמרה לחברתה שקולי טאטיתא וטאטי ביתא, היינו שצריך לבער לא רק ממנו, אלא שצריך להעביר הגאוה מכל הבית.

(רבי דוד צבי שנבלג, לדוד ולזרעו, מגילה יח ע"ב, עמ' פח-פט)

לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך
22-23

ואיזה עצה ולימוד יש לזה לדעת ולהכיר איזה אמונה טובה ובאיזה הוא פתי יאמין לכל דבר? רק על ידי ה"ועשה טוב" שמקודם דבר זה בכל רעותך, כי האמונה היא ברצון לבד בלי טעם, ועל ידי הבטוחות בה' אז גם בזה בוטח, שהאמונה והבטחון שלא כראוי. [וכמו ששמעתי על "השלך על ה' יהבך" לא הוי ידעי רבנן מאי יהבך - והעצה גם על זה "השלך על ה' יהבך"].

(רבי צדוק הכהן מלובלין, דובר צדק דף מג ע"א-ע"ב במהד' תרעא, עמ' 119 במהד' הר ברכה)

לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך וכו' שקול יהביך ושדי אגמלאי
22-26

כוונת המשורר הנ"ל "אחת שאלתי" והוא לשבת בבית ה' ולחזות בנועמו... "אותה אבקש", להשתדל בכל כוחו, רק מבקש עזר מאתו יתברך להוציא אל הפועל. וזה כוונת הכתוב "השלך על ה' יהבך" וגו', ואמרו רז"ל לא הוה ידעי רבנן מאי "השלך על ה' יהבך" וכו' שקול יהבך ושדי אגמלאי, שיטול המשא ויתנו אגמלאי, והיינו שיטול המשא על הבורא ב"ה, כי מבקשו רק להיות יוכל לעבדו, והדין עליו לפרנסו.

(רבי אברהם צובנר, דרשות הרא"ש, דרוש לח)

לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך וכו' שקול יהביך ושדי אגמלאי
22-26

ולענ"ד המכוון כך, כי לא ידעו אם הכוונה שלא יעשה שום השתדלות ויבטח בה', או באופן השני. ולזה אמר שקול ושדי, כי צריך לעשות השתדלות, שלא אמר "אקח" רק שקול.

(רבי אברהם צובנר, דרשות הרא"ש, דרוש ס במהד' תרסד = דרוש סד ח"א עמ' קפו במהד' תשסו)

לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך וכו' שקול יהביך ושדי אגמלאי
22-26

וזה כוונת רז"ל לא הוה ידעי רבנן מה "השלך על ה' יהבך"... שקול יהביך ושדי אגמלאי... כי אפשר לפרש המקרא על שני אופנים, או כפשוטו, ש"יהבך" הוא הנצרך לי, הוא פרנסתי שצריך להשליך על ה', וא"כ "הוא יכלכלך" הוא למותר. אך יש לפרש כפי מאמרנו, שישליך יהבו הוא העול על ה', שיהיה עיקר העול עבודת ה', לקבל עליו עול תורה ועבודה, וממילא פטור מעול דרך ארץ, כי האדון מחוייב לפרנס עבדו. וא"כ הפירוש שישליך עולו על ה', שיקבל עליו עול תורה, ואז יהיה בטוח שהוא יכלכלך. וזה הוה רבנן גמרי מהאי טייעא, שיהבו היא העול.

(רבי אברהם צובנר, דרשות הרא"ש, דרוש סט במהד' תרסד = דרוש רפא ח"ב עמ' תקכב במהד' תשסו)

לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך וכו' שקול יהביך ושדי אגמלאי
22-26

הכוונה כך, שהיו תמהים על הדבר, כי כבר הסכימו כר' ישמעאל להנהיג בהן מנהג דרך ארץ [ברכות לה ע"ב], ומהפסוק משמע שינהוג כרשב"י, רק הפירוש שקול יהבך על ה', שהעול שאתה נושא שדי על ה', לאמור שאל יאמר כוחי ועוצם ידי, ודוק, שגם מי שנותן המשא על הגמל צריך להנהיגו, כי לא ילך מעצמו למקום אשר ירצה ללכת.

(רבי אברהם צובנר, דרשות הרא"ש, דרוש עג ח"א עמ' רכח במהד' תשסו)

לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך וכו' שקול יהביך ושדי אגמלאי
22-26

אמרו רז"ל (ברכות לה ע"ב) אם אדם חורש בשעת חרישה וכו' תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשה על ידי אחרים. ויש לפרש בזה דברי רז"ל לא הוה ידעי רבנן מאי "השלך על ה' יהבך" וכו' עד דאמר ליה ההוא טייעא לרבב"ח שקול יהביך מטונך ושדי אגמלאי. והוא דודאי אין הקב"ה בורא לכל אדם מקום פרנסתו חוץ לטבע, ואיה יהיה מקום פרנסתו, רק שיהיה על ידי אחרים, ואם כן הם במדריגת בהמה הנבראת לשמש האדם, וכמאמר בן זומא (ברכות נח ע"א) שכל הברואים נבראו לשמשו. וזה כוונת רז"ל הנ"ל, דלא הוה ידעי היאך הפירוש של "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך", האם נברא לכל אדם בפני עצמו פרנסה חוץ לטבע? לזה אמר שקול יהביך ושדי אגמלאי, כי האומות המה במדריגת החמור ונבראו לשמש את עם ישראל.

(רבי אברהם צובנר, דרשות הרא"ש, דרוש סה במהד' תרסד = דרוש קעה ח"ב עמ' עד במהד' תשסו)

לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך אמר רבה בר בר חנה יומא חד הוה אזלינא בהדי ההוא טייעא הוה דרינא טונא ואמר לי שקול יהביך ושדי אגמלאי
22-26

והוא ג"כ חידוש שרבנן לא הוו ידעי פירוש הפסוק ד"השלך על ה' יהבך" עד שלמדו מההוא טייעא. ושמעתי בשם הצדיק מראזדיל זצוקללה"ה דהנה יש שני גווני בטחון. יש שבטוח בהשי"ת ומ"מ עושה ג"כ פעולה גשמיות כגון שחורש וזורע ובוטח בחסדי השי"ת שישלח לו ברכה בתבואתו או שעושה סחורה ובוטח בחסדי השי"ת שירויח בהסחורה. וזה מדרגה א'. ויש מדרגה ב' יותר גדול שאין עושה שום דבר כלל, רק בוטח בחסדי השי"ת. וזהו לא הוו ידעי רבנן מאי "השלך על ה' יהבך" ר"ל אם לעשות עכ"פ מעשה ולבטוח בד' או אינו צריך לעשות שום פעולה. אמר רבב"ח זמנא חדא הוינא אזיל בהדי ההוא טייעא - רומז אל אליהו הנביא, והוא לא ידע שהוא אליהו. והוי דרינא טונא, והי' מסופק אם יבקש מן הטעייא שיניח אותו להניח המשאי על גמלו ויבטח בד' שימלא בקשתו, או אין צריך לעשות שום פעולה, רק לבטוח בהשי"ת, שבוודאי הטעייא מעצמו יאמר לו שינוח המשאי על הגמל שלו. וכן היה, שאמר שקול יהבך ושדי אגמלאי, ולימד לו אליהו שאין צריך לעשות שום פעולה, רק לבטוח בחסדי הש"י. עד כאן שמעתי, ואני הרחבתי הביאור.
ואמנם במס' ברכות לה ע"ב אמרינן: אמר אביי הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידן, כרשב"י ולא עלתה בידן. ולכאורה סותר הנ"ל. ונראה לתרץ... יש שני גווני עבודת השי"ת, יש מי שעובד ה' בדרך הטבע, נותן צדקה ולומד ומתפלל הכל בדרך הטבע, כמו כן השי"ת מתנהג עמו בדרך הטבע, ומזמין לו פרנסתו ג"כ בדרך הטבע - אם לוקח סחורה, השי"ת עוזר לו שמצליח וכדומה. אמנם יש מי שעובד השי"ת במסירות נפש שלא בדרך הטבע ויותר לפי כחו, ומפקיר עצמו וכל הונו ורכושו בעבור כבוד השי"ת, אזי מדה כנגד מדה עוזר לו השי"ת שלא עפ"י הטבע. וזה האדם אין צריך לעשות שום פעולה אל הפרנסה, כי בוודאי השי"ת יזמין לו פרנסתו... וכן בענין הבטחון, מי שעובד ה' במס"נ ממש ומאמין בהשי"ת שוודאי יכול לעזור לו בלא שום פעולה גשמיות, זה צריך להיות לו בטחון גמור ולא יעשה שום פעולה כלל, משא"כ מי שאינו במדרגה זו מותר לו לעשות פעולה, אבל מ"מ צריך לבטוח בהשי"ת ולא בהפעולה, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, רק הבטחון יהיה שהשי"ת יעזור לו ע"י הפעולה ההוא. ולזה רבה בב"ח שהי' צדיק גמור לא עשה שום פעולה עד שהטעייא אמר לו שקול יהבך ושדי אגמלאי.
וכן הי' הענין כאן ביוסף הצדיק, שבוודאי כשאמר לשר המשקין "כי אם זכרתני והזכרתני" לא בטח ח"ו על שר המשקין כי אם על השית, רק שחשב שהשר המשקין יהי' השליח והשי"ת יעזור לו ע"י שר המשקין. ואם אדם אחר הי' עושה כזה לא היה נחשב לו לעון כלל, כיון שעושה פעולה ובוטח בחסדי השי"ת יעזור לו ע"י הפעולה ההוא. ואמנם יוסף שהי' צדיק גמור ועבד יוסף ה' במס"נ שלא עפ"י הטבע, ומעשה דאשת אדוניו יוכיח, שמסר נפשו ממש, הוא לא היה צריך לעשות שום פעולה, שהי' לו לבטוח שבוודאי יעזור לו ה' בלי שום פעולה. וזה פי' המדרש: "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו" - זה יוסף שבוודאי שם ה' מבטחו, ואעפ"י שבקש משר המשקין להזכירו, שם את מבטחו ובטחונו בהשי"ת, אלא שחשב שהשר המשקין יהיה שליח שעל ידו יעזור לו השי"ת, "ולא פנה אל רהבים" - ע"י שאמר וכו' נתוסף לו שתי שנים. ומזה נלמוד מדרגת יוסף, כי הוא לפי מדרגתו בעבודת ה' ואמונתו בהשי"ת, לא הי' צריך לעשות שום פעולה לבקש משר המשקין להזכירו, ולכן נענש. אבל לאדם אחר לא הי' עבירה כלל...
עוד יש לפרש הגמרא הנ"ל לא הוו ידעי רבנן מאי "השלך על ה' יהבך" וכו' בהקדם דברי הזוה"ק פ' אחרי עט, ב: ר"י אשכחיה לר' אבא דהוה יתיב וקארי האי קרא דכתיב "השלך על ה' יהבך", "על" דייקא, דהא מזוני במזלא תליין. ועיי"ש במקדש מלך: "על ה'" - ר"ל אריך שהוא ע"ג זעיר. עיי"ש. והנה שם הוי"ה הוא בזעיר, כמ"ש בלקוטי תורה פ' ויצא ובפ"ו משער השמות. והנה "השלך על ה'" ר"ל למעלה מזעיר אנפין, ואיני יודע אם באמא אם באבא אם בא"א, שכולם למעלה מזעיר אנפין. וזהו לא הוו ידעי רבנן, עד שאמר הטעייא, הוא אליהו, שקול יהבך ושדי אגמלאי, הוא גמל, רומז לחכמה - עיין בבית ישראל פ' חיי שרה. ואגמלאי רומז לחכמה דקדושה, ור"ל למעלה מן החכמה שהוא פרצוף אריך ששם המזלא.

(רבי יוסף מאיר וייס מספינקא, אמרי יוסף פ' מקץ דף רג ע"ג-רד ע"ב)

לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך אמר רבה בר בר חנה יומא חד הוה אזלינא בהדי ההוא טייעא הוה דרינא טונא ואמר לי שקול יהביך ושדי אגמלאי
22-26

הכוונה שלא ידעו עד כמה מדת הבטחון, אם מחויב האדם להשתדל בפרנסתו. וזה שהראה לו האי טעיא כי יסחור בארץ ובטחונו יחזקנו לבלתי התרשל.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך אמר רבה בר בר חנה יומא חד הוה אזלינא בהדי ההוא טייעא הוה דרינא טונא ואמר לי שקול יהביך ושדי אגמלאי
22-26

ונראה לי לבאר... על פי התורה בליקוטי מוהר"ן סימן ט... שכמו שיש י"ב שבטים כן יש גם י"ב נוסחאות התפלה, וצריך האדם זכות גדול בכדי שיזכה להעלות תפלתו דרך השער השייך לשבטו, ומסיק שם שצריך לקשר עצמו לצדיק הדור... ורק הוא יודע לכוון השערים ולהעלות כל תפלה ותפלה לשער השייך לשבטו. לפי זה אפשר לפרש דלא הוו ידעי רבנן, שחיפשו את הדרך להעלות את התפילות כל תפילה דרך השער המיוחד לה. על זה אמר רבה בר בר חנה כשהלכתי עם ההוא טייעא... וביאר שם רבינו ז"ל שסוחר ישמעאל זה בחינת צדיק הדור... ויודע להעלות את התפלות בשער השייך להם. ואמר לי שקול יהביך ושדי אגמלאי, היינו שרמז לו שיקשר עצמו אליו בתפלתו, כי רק כשמקשר עצמו לצדיק הדור יעלו התפלות כל אחד בשער המיוחד לו... וגם האמוראים היו צריכים לקשר עצמם לצדיק הדור, שבכל דור צריך לחפש אחריו, שאינו מצוי כל כך... ומעתה יתבאר גם המשך הפסוק שלאחר "השלך על ה' יהבך" וכו' "לא יתן לעולם מוט לצדיק", כלומר צדיק הדור... הקב"ה לא יתן לו שימוט ח"ו בתפלתו, אלא יתקיים בו "ותגזר אומר ויקם לך".

(רבי יוסף ארליך, חלקת יוסף, כאן, עמ' כד-כה)

כו: לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך אמר רבה בר בר חנה יומא חד הוה אזלינא בהדי ההוא טייעא הוה דרינא טונא ואמר לי שקול יהביך ושדי אגמלאי

22-26
כשהאדם רואה שכל המחשבות טובות ורצונות טובות שנופלים בלבו ומוחו הוא רק לרגע, ומיד מתעלמים ממנו, ודואג שמא הוא חס ושלום כענין פושעים מלאים חרטות - העצה לזה "השלך על ה'" וגו' - "לא יתן לעולם מוט לצדיק", "ועמך כולם צדיקים" רק שנראה כמתמוטט חס ושלום בעת ההעלם. "והשלך" וכו' היינו שגם זה מה' יתברך, ונמצא כאילו המשא מוטלת עליו, שמאחר שאתה עושה כן וממילא המשפט על זה ד"הוא יכלכלך", הכלכול הוא בלחם ומים, היינו דברי תורה שבהם מאיר לו ה' יתברך איך הכל לטובה, ואין זה התמוטטות.
ואמרו דלא הוו ידעי רבנן מאי "יהבך", פירוש, דהוא לשון יהיבא. ויש לפרש מה שניתן לאדם, דהיינו האור והטובה, יכיר שהוא מהשם יתברך ולא מכוחו; או מה שהאדם נותן, והיינו ההעלם כנ"ל. עד שנודע להם מטייעא, כי כן נקרא ה' יתברך (ישעיה מח, יז) "מדריכך בדרך תלך", והיינו שדבר זה עצמו של "השלך" וגו' אי אפשר לאדם, רק מהשם יתברך, כאשר השם יתברך מאיר לו להשליך. ואם כן אין צריך עוד לדעת מאי יהבך, דכל זמן שאין השם יתברך מאיר לו להשליך, אי אפשר להשליך כלל. ולכך מתחילה לא הוו ידעי, עד שהאיר להם השם יתברך וידעו דהוא המשא רצה לומר דבר המכביד על האדם ומציק לו. וזה כענין כל המשתף שם שמים [ושם שמים נקרא אגמלאי, גמל של השם יתברך] בצערו כופלין וכו' (ברכות סג ע"א). והשיתוף היינו שיודע שהכל מהשם יתברך ומכניס את השם יתברך באותו דבר, וממילא היקל ממנו.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק אות קלז)

כו: לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך אמר רבה בר בר חנה יומא חד הוה אזלינא בהדי ההוא טייעא הוה דרינא טונא ואמר לי שקול יהביך ושדי אגמלאי

22-26
ועיין עוד שם בגמרא עד לא הוו ידעו רבנן מאי "השלך על ד' יהבך"... שקול יהביך ושדי אגמלאי. ושמעתי בשם הבעש"ט... אשר יש ב' בחינות בטחון של אדם, היינו שיעשה איזו עובדא כטעם "בטח בד' ועשה טוב" כמבואר בזהר בהר דף קי, ב: מהו "ועשה טוב"? אלא הכי תנינן בעובדא דלתתא יתער עובדא דלעילא... אמנם כביכול בגלות ישראל אי אפשר לתקן כראוי של "ועשה טוב" בעובדא, יש עוד בטחון ברזא דרצון עליון דייקא, "השלך על ד' יהבך והוא יכלכלך" וגו', וכמבואר בזהר יתרו דף פג: אמר ר"ש תנינן בהאי קרא "אז תתענג על ד' והרכבתיך על במתי ארץ וכו' אתר דאיהו לעילא, וכתיב "ועד עתיק יומא עטא" וגו'. נמצא למד סוד "השלך על ה' יהבך" כו'. אמנם רבנן לא הוו ידעו אם מותר לאדם בטחון הזה עד שרבב"ח אזיל בהדי ההוא טייעא ואמר לו שקול יהביך ושדי אגמלאי, רצה לומר שרבב"ח המתין עד שיאמר לו הטייעא מעצמו, משמע שמותר לחיות הבטחון כ"כ. ע"כ שמעתי בשם הבעש"ט. ומובן רומז התיבות ומלת טייעא כעין שמבואר בזהר בראשית בהקדמה דף ה-ו ברזא דגילגולא של נפש הצדיק לרזי תורה, וכן אליהו מכונה טייעא בגמרא ברכות דף ו לחורה שאליהו מכונה טייעא טעון חמרי... ובזה מובן כאן ההוא טייעא וכו' שקול יהבך ושדי, שם שדי מכניע הס"א רומז אגמלאי כידוע.

(רבי יצחק אייזיק אייכנשטיין, ליקוטי מהרי"א, דף נד)

כו: לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך וכו' שקול יהביך ושדי אגמלאי

22-26
ר' חייא רבה ור' שמעון בר ר' ור' שמעון בר חלפתא שכחון מילין מן התרגום ואתון להדא תגרא דערביא למלפיניה מן תמן, שמע קליה דאמר לחבריה תלי הדין יהבא עלי, שמעון מיניה יהבא משוי, שנא' "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" [בראשית רבה פרשה עט סימן ז] - תדע שבוודאי חכמים כאלו היו יודעים לשון הקודש על מתכונתה, ולא יתכן שלא ידעו פירוש המילה מן משמעות העניין. רק שחקרו על השורשים אם מוצאן בלשון הקודש או בלשון ערבי או שמה הוא שם נגזר. לכן על ידי ששמעו הלשונות האלו הבינו כי מקורן בעברי. כי החכמים היו חוקרים על לשון הקודש הרבה כי הוא על צד החיוב לדעת מקור הלשון.

(רבי אברהם שיק, אשד הנחלים, על בראשית רבה, פרשה עט, דף תיז ע"א)

כו: לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך וכו' שקול יהביך ושדי אגמלאי

22-26
וזה כוונת רז"ל... לא הוי ידעי רבנן מה "השלך על ה' יהבך", דבאמת צריך אדם לעשות השתדלות, וזה מבואר בפסוק "יהבך", שהוא המשא, שצריך לישא עליו עול דרך ארץ, רק יהיה כוונת השתדלות בזה להוציא אשר נגזר מאת הבורא ב"ה.

(רבי אברהם צובנר, דרשות הרא"ש, דרוש קכב, בתחילתו)

שופר של ראש השנה של יעל פשוט וכו' רבי יהודה אומר בראש השנה היו תוקעין בשל זכרים כפופין וכו' מר סבר בראש השנה כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי וכו' ומר סבר בראש השנה כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי
26-47

יום הדין המקובל בעמנו ביום הזכרון, בראש השנה, יום דין הוא לכל באי עולם, לכל איש ואיש ולכל עם ועם, "ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום איזו לרעב ואיזו לשובע". ובמרכז כל המשפטים האישיים והעמיים האלה עומד... משפט העם העברי עם כל תלאותיו ופגעיו בשנה שעברה ועם משאלותיו ותקוותיו לשנה הבאה, ואל המשפט הזה מכוונים כל לבות בני ישראל בתפלותיהם פיוטיהם וסליחותיהם ביום הזכרון הזה. כה נושא עליו יום הזכרון שלנו חותם דתי ולאומי כאחד. אולם לפעמים הכריעה תכונתו הדתית על תכונתו הלאומית, ופעמים להפך. דבר זה ניכר היה בשופר. נחלקו חכמים בשופר של ראש השנה אם כפוף יהיה אם פשוט. המשנה סתמה: פשוט. והאחרונים הכריעו: כפוף. מר סבר כמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי, ומר סבר כמה דפשוט אינש דעתיה טפי מעלי. היסוד הדתי שביום זה, היחס כלפי אלהים, דורש כפיפת הדעת, הכנעה ורוח נשברה. אולם היסוד הלאומי שבו, היחס כלפי עמים אחרים, דורש פשטות הדעת, קומה זקופה ורוח אמיצה. והנה בזמנו של רבי יהודה הנשיא גברה הדעה הלאומית, וסתם במשנתו: שופר של ראש השנה של יעל פשוט. ומשמת רבי והוכפלו הצרות, גברה הדעה הדתית והכריעו: שופר של ראש השנה של איל כפוף. אולם אם גופו של שופר, כגופו של ישראל, נשאר כפוף הנה קולו, רוחו, היתה והווה תמיד פשוטה מלפניה ופשוטה מלאחריה, ומזכרת לא רק את קבלת התורה, כי אם גם שופרו של משיח, את קבוץ גליותיה של האומה הישראלית ואת בטול ממשלת זדון מן הארץ.
התמזגות זו של הדעה הדתית והדעה הלאומית מצאה מקומה גם בהשקפת היהדות המסורה על בריאת העולם, שנגמרה בראש השנה: "הקב"ה היה מביט בתורה ובורא את העולם" (בראשית רבה פרשה א), "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" - זה רוחו של מלך המשיח (שם), והעולם מציון נברא (יומא נד). תוקע השופר העברי הכפוף ביום הדין, ומבשר לאנושיות הטובעת בדמיה כי רוהו של מלך המשיח מרחפת על פני הדמים הנשפכים כמים, ציון תבנה ומציון עולם חדש, עולם חסד, יברֵא.

(רבי יצחק ניסנבוים, היהדות הלאומית עמ' 215-216)

שופר של ראש השנה וכו' שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר ובתעניות וכו' שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות וכו' (כז.) במה דברים אמורים במקדש אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר מקום שיש שופר אין חצוצרות
26-כז.

בתורה אנו מוצאים:... "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם וכו' ונזכרתם וכו' ונושעתם מאיביכם" (במדבר י, ט). כאן יש בתרועה משום קריאה מאת ישראל אל ה'... באשר למצוות שופר... נוסח הברכה "לשמוע קול שופר" - חייבים אנו לשמוע לא לתקוע. וגם הכלי... שהוא מעשה ידי ה', מעשה הטבע, הקרן החלולה של האיל נוצרה... לשם קריאה בשמו אלינו. לא כן החצוצרה... שהיא עשויה כסף בידי אדם, ולכן עומד כלי זה רק לשרות האדם... בשעת מלחמה או ליד המזבח קורא האדם אל ה' בקול החצוצרות...
בבית המקדש מוצאים אנו שופר וחצוצרות ביחד: שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר, ובתעניות שופר מקצר וחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות. בתענית היה קול החצוצרות מעלה את צרת ישראל לפני אביהם שבשמים... וישראל מוסיף מצדו את קול השופר, שכן יודע הוא כי ה' יקבל את תפילתנו ותרועתנו במידה שאנחנו שומעים בקולו ושומרים את מצוותיו. וכאשר תוקעים בראש השנה בשופר, מצרפים גם את קול החצוצרה, שכן סמוכים ובמוחים אנו כי ה' ישוב אלינו כפי שאנו שבים אליו, וכשם שקול השופר מעלה אותנו כך ישוב ה' אלינו ברחמיו וברוב חסדיו...
אמנם מחוץ לבית המקדש אין שופר וחצוצרות באים יחד: מקום שיש חצוצרות אין שופר, מקום שיש שופר אין חצוצרות. רק בבית המקדש ממלאים ישראל שני תפקידים כאחד: שמירת התורה ונשיאת כבוד ה' בסמל הכרובים. שם נקשר הקשר ההדדי הזה, אשר בו נקבעת הברית בין ה' וישראל. שם משתלבים יחד קול ישראל אל ה' וקול ה' אל ישראל. על כן לא ישמע שם קול חצוצרה בלי קול שופר או קול שופר בלי קול חצוצרה.

(רבי שמשון רפאל הירש, במעגלי שנה, עמ' עב-עד במהד' תשכו)

שופר של ראש השנה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב ושתי חצוצרות מן הצדדין שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר וכו' (כז.) לא אמרו אלא במקדש
26-כז.

משתוקקים אנחנו גם כן לשמוע עם השופר את קולן של החצוצרות. מקסים אותנו הציור הקדוש של השופר "האידיאלי", המפואר בהידורו, שפיו מצופה זהב ושתי חצוצרות מן הצדדין, שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר. אמנם, אין אנו ראויים עכשיו בדלדולנו למדה זו להגשימה בפועל, ורב פפא בר שמואל סבר למיעבד עובדא כמתניתין, אמר ליה רבא: לא אמרו אלא במקדש ולא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית בלבד, ואמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי: מאי קרא? דכתיב "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ד'", לפני המלך ד' הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר אבל בעלמא לא. ואם כן הננו כעת שומעים בבתי כנסיות במקדשינו המעטים רק את קול השופר לבדו. אבל הלא קשורים אנחנו לצפיתינו הבטוחה, שעוד "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה" (תהילים מז, ה), ונשמע בבית חיינו את הקול המורכב, של החצוצרות וקול השופר ביחד. אמנם גם אז לא נשכח שחצוצרות מקצרות, ושופר מאריך, שמצות היום בשופר.
יום הזכרון יום התרועה, הלא הוא היום הגדול הקדוש לאדונינו, שהננו מבליטים על ידי שופרותינו את החגיגיות הנצחית של נצח ישראל. קול השופר קורא באזנינו את ההכרזה האדירה של "אל תירא עבדי יעקב... ואל תחת ישראל" (ירמיה ל, י)... אמנם ההפגנה הנשמתית הרי כפולה היא, שהרי אנחנו חיים בתוך הטבע המקיף אותנו בחוקיו, והננו מצווים להתהלך עמהם, בקשר קדושת התורה והמצוה (שמות כד, יב) "את חוקותיו תשמרו" - חוקים שחקקתי בהם שמים וארץ (ויקרא רבה לה, ד). אמנם הננו גם כן מאוגדים עם כל המעשים אשר רוח האדם הולך ומחדש אותם, עם כל הטכניקה כולה וכל הסתעפויותיה. וכשם שאנו מתהלכים עם חוקי הטבע בהתאמה לדבר ה' ואור תורתו, כן אנו מתהלכים עם חוקי הטכניקה, וחייבים אנו ללכת בהם גם כן בהתאמה עם חוקי התורה ויפעת אורה. ונמצא שיש לנו יהדות טבעית ויהדות טכנית. היהדות הטבעית מובעת היא בתקיעת השופר, הכלי הטבעי, אמנם היהדות הטכנית היא מובעת בתקיעת החצוצרות, כלי המעשה המתוקן במפעלו של האדם, באומנתו הטכנית.
השאיפה האמיצה שלנו היא להרים קרן בשני חלקי היהדות הללו, הטבעית והטכנית. אבל כדי להתאים התאמה גמורה לחיינו את כל המשאלים הטבעיים והטכניים יחד, על פי התורה והמצוה, הננו יכולים להוציא אל הפועל דוקא כשנבוא לחיינו הכלליים השלמים, שהסימן לזה הוא כשנזכה לשוב אל נוה קדשנו, בכל הודו והדרו... אמנם גם כאשר היד השלוחה במקדשנו שברה את חסננו, אל תשמח אויבתנו לנו. אמת הדבר, שהיד הרשעה יכולה היא להשתלח בהיהדות הטכנית, והוד החצוצרות נלקח ממנו לשעה, אבל הכל יודעים שהטכניקה כולה רק על הטבע האיתן היא מיוסדת, והיהדות הטבעית שלנו אין שום יד של צר יכולה לשברה. בזה הננו החסינים והעזים שבאומות (ביצה כה ע"ב), ולעולמים נשאר בידינו השופר. ולקולו הננו מתעודדים ובטוחים בשאיפתנו המנצחת שבמהרה ישובו לנו גם החצוצרות, והיהדות הטכנית תופיע עלינו בקרוב בכליל תפארתה, והיא תפאר גם כן את היהדות הטבעית שלנו, שנוטלו ממנה הודה והדרה בתגרת יד האויב אשר הרע בקודש.
"ובחצוצרות וקול שופר נריע לפני המלך ד'" בבית נכון ונישא, ונלמד את עצמנו ואת כל עמי הארץ אשר יראו כי שם ד' נקרא עלינו, כי הטכניקה האנושית נוצרה כדי לשמש את העולם ואת החיים הנועדים על-פי דבר ה' להיות חיים תמימים וטהורים כאשר עשה אלקים את האדם ישר, והיא צריכה לא לבלע ולהשחית אלא להעשות טפל לקיומו של העולם בטהרת טבעו הבריא והרענן על-פי מהלך חוקי הטבע אשר ברא אלקים חיים ומלך עולם להחיות בהם את בריותיו. ונזכור גם וביחוד אז בימי גדולתנו ופארנו כי השופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר.

(מאמרי הראיה עמ' 146-147 [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' רנ, במהד' תשס"ה])

שופר של ראש השנה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב ושתי חצוצרות מן הצדדין וכו' ובתעניות וכו' שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות וכו' (כז.) לא אמרו אלא במקדש
26-כז.

יש תשובה טבעית ותשובה מלאכותית. הטבעית היא שלא להכנס בנסיונות, כשם שעשו אבותינו, להתרחק מלימודים זרים ונימוסים הדורשים לתור אחר היופי החיצוני, וממילא נשאר הלב פנוי לשמים. אמנם בדברים שמתגבר ההכרח שצריך להתערב עם הבריות, על זה צריך תשובה מלאכותית. על כן בבהמ"ק היו חצוצרות ג"כ, להורות על הענין המלאכותי, ובמדינה בחסרון ביהמ"ק קשה לבא לשלימות בתשובה מלאכותית, על כן העיקר היא התשובה הטבעית. והנה כשצרכי הזמן מתגברים, וההכרח לסור מהרגל ההתרחקות מנסיונות מתגבר, ע"י זה באות פרצות ומזדמנות צרות כדי לתקן, דהיינו תשובה מלאכותית, שיהיו למשל היופי וההשכלה החיצונית המוכרחת, קבועים באופן מחובר לתורה וליראת ד'. על כן בתעניות שבאות על הצרות והרעשים, המצוה בחצוצרות... והנה בזמן שביהמ"ק קיים היתה ההתאמה אל החיים בהרחבה - התשובה הטבעית, וההתרחקות מהם - הדבר המלאכותי, אבל בגלות, שרבו המכשולים, הוי להיפך - שההתאמה עם צרכי החיים היא מלאכותית וההרחקה טבעית. על כן אשתני שמייהו בחצוצרתא ושיפורא מכי חרוב ביהמ"ק [שבת לו ע"א].

(ראי"ה קוק, ניצני ארץ גל' ג עמ' 16 [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' שט, במהד' תשס"ה])

שופר מאריך

[עיין לקט ביאורי אגדות לקמן לג ע"ב בשם יערות דבש]

כו: מצוה של ראש השנה ושל יום הכפורים בכפופין

35-36
וכשרצה משה רבינו ע"ה שתחול הברכה על ישראל, התעורר אלו הששה עמודים... אמת שלום דין תורה וחסד ועבודה... ורמז אחר כך (דברים לג, כה) 'וכימיך דבאך'... ששה אלו נרמזים בתיבת 'וכימיך'. 'ו' נגד 'שלום'... 'כ' כפופה היא עבודה, רומז על עבדות עבד נאמן הכפוף לרבו, כענין שאמרו בשופר שיהיה כפוף. 'י' נגד תורה, ששרשה י' דברות. 'מ' מרכז אמת... אות ראשון ואות אחרון ואות אמצעי מאלפ"א בית"א. 'י' דין, עשרה דברים הם בין דיני נפשות לדיני ממונות (סנהדרין לו ע"ב).... כ"ף פשוטה נגד חסד, שיהיה ידו של אדם פשוטה.

(של"ה, פרשת שופטים, תורה אור, אות כא)

בראש השנה כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי
44-45

...שאין לשופר טעם כל עיקר. רחמנא אמר תקעו [לעיל טז ע"א]... "כי חוק לישראל הוא" - חוק הוא ולא יותר... השופר... בא לצוות על משמעת בלתי מותנית בשום טעמים והסברים...
בראש השנה כמה דכייף דעתיה טפי מעלי, כי שופרו של ראש השנה מורה על קבלת מרות בלתי מסוייגת. להיות "כפוף" למצוות התורה בלי לשאול למה. כל הכפוף יותר הרי זה משובח. כי את המשמעת הבלתי מסוייגת הזאת יש לחשלה עד שתהיה קשה מברזל.

(רבי בן ציון פירר, ישראל והזמנים, ח"ב עמ' 7-9)

בראש השנה כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי
44-45

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לקמן לד ע"א בשם עקידת יצחק]

כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי וכו' כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי
44-46

פירשו בפרק הבונה (שבת קד ע"א): נו"ן כפופה נו"ן פשוטה נאמן כפוף נאמן פשוט... נראה שהנאמנים הם שנים, יש נאמן שהוא כפוף, שלבו נשבר בקרבו, ויש נאמן פשוט ר"ל שלבו פשוט. ונאמן כפוף הוא העובד מיראה ופחד אלהים נגד עיניו, ויש נאמן שלבו פשוט והוא עובד מאהבה. ודבר זה דומה למה שאמרו בר"ה גבי שופר כפוף דכל דכייף לביה עדיף, שופר פשוט דכל דפשיט לביה בתפלה יותר עדיף, ושם בודאי פי' כפוף שהוא בעל יראה והפשוט הוא שעובד מאהבה.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב העבודה פרק יא)

כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי וכו' כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי
44-46

במדרש תנחומא: ראה משה רבינו ע"ה שבהמ"ק עתיד לחרב וביכורים עתידין לפסוק, תיקן ג' תפלות "נשתחוה ונכרעה נברכה" כו' ע"ש. דאיתא בזוה"ק: כתיב "עבדו את ה' בשמחה" וכתיב "ביראה", כאן כד שראן בארעא קדישא כו', דכתיב "והי' כי תבא", אז השמחה למעלה ולמטה... והכל בעבור בני ישראל עשה הקדוש ברוך הוא כן, שבכח עבודת בני ישראל השמחה מתגדלת, ובני ישראל משתתפין בשמחה זו בבהמ"ק. וכמו כן בגלות משתתפין בירידתה. ולכן עתה עיקר פולחנא ביראה, "נשתחוה נכרעה". דלפעמים כד כייף אינש דעתי' טפי מעלי, ולפעמים כד פשיט דעתי' טפי מעלי, כדאיתא בגמרא, ופירש רש"י משום "נישא לבבנו אל כפים". והוא עצמו בחי' "תרומת ידך" אלו הביכורים, שהיא כח התרוממות בני ישראל. וכמו כן בשבת קודש זמן השמחה... ובימי המעשה ומכ"ש בגלות כד כייף אינש דעתי' טפי מעלי, "נשתחוה נכרעה נברכה". וב' הבחי' הם עדות על בני ישראל, דכתיב גם בתוכחה "והיו בך לאות ולמופת" כו', שגם הגלות הוא אות. וכמו בביכורים הי' מצות מקרא פרשה להתודות לפני הקדוש ברוך הוא ולהעיד כי קיים הבטחתו שנשבע לאבותינו והכניסנו לא"י ובהמ"ק, כמו כן בגלות צריך להעיד ולהתודות כי קיים בנו כל התראות שהתרה בנו ולקבל העונש באהבה ולהשתוקק לחזור לבית מקדשו.

(שפת אמת, פרשת כי תבוא שנת תרסא)

כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי
45-46

הטוב הכללי אמנם יסוב דרכו עוד יותר רחוק מגבול האנושות ויקיף גם את כל החי. והנושאים בידם את חכמת ישראל המקורית והאמיתית, המקובלים, השקיפו ברוח הקודש על עמקי האמת והיושר הטהור, וירחיבו את ההשקפה עד היכן שיהא יכולה להתרחב, רוממוה עד כמה שהיא יכולה להתרומם, וכללו בסקירה אחת את כל המצוי, באשר הדעה היותר נשגבה תשכיל שיש יחש בין חלק אחד מכלל המציאות אל כולו. וע"כ נעצו את יסוד המטרה בקץ גבול האמת והיושר, מצד שאיפת הרוח היותר עדינה ועליונה, הטבת המציאות כולה, שמצטרפת מהטבת חלקיו, הם "תיקוני העולמות". אבל אל תחרד, קורא נכבד! אל תבהל ברוחך מרגשת אותם שדברו רתת על אלה הביטויים, ואולי הם ג"כ מתפארים ברוממות האידיאלים וטהרת המושגים, לא! אל לנו להתירא ממרחק מקום וזמן, רחבים הם מרחבי יה. ומאד מאד צריך להרחיב דעתו והשקפתו, מי שרוצה לבטא את המלה האחרונה של הקולתורה, הנכספת מבעלי הרגש היותר עליונים ובעלי בינה היותר ברורים שבאנושות. כמה דפשיט אינש דעתיה טפי מעלי.

(ראי"ה קוק, אפיקים בנגב, הפלס תרס"ג, עמ' 656 [נדפס גם באוצרות הראי"ה, כרך ב עמ' 87, במהד' תשס"ב])

כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי
45-46

טובה טפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים [בחמין] ערבית מכל קילורין שבעולם [שבת קח ע"ב]. החכמה היא מחדשת תמיד דרכים חדשים, אמצעיים רבים, להיטיב מצב האדם, לרפאו ממחלותיו, להצילו מכל הדברים שיכולים לפגוע בו. אבל ברבות המדע וכפי אותה המדה שההמצאות החדשות הולכות ומתפרסמות בעולם, ככה הולך הוא ונשכח המעמד הפשוט הטבעי של האדם, שהוא משמש הרבה פעמים בסיס יותר איתן לכל עמדת הצלתו, מכל הפעולות, מכל החשבונות היותר רחוקים שחדשה המדעיוּת. הדבר הזה נוהג לא רק בעניני הבריאות והדברים החומריים, כי גם בהדברים הרוחניים, במעלות הנפש, בהשגות עליונות ובמדריגות גבוהות, גם כן אחרי כל העליוניות שבחכמה ובחסידות. כל מה דפשיט טפי מעלי. והפשיטות המוסרית והעבודה הטהורה שבפשטות, היא מאירה את העינים הרבה יותר מכל ההתחכמויות הרחוקות, שהנן רק טפלות, לחזק ולפאר על ידיהן את היסוד הפשוט, אבל עיקר הכל היא ההדרכה של התמימות הפשוטה, "תמים תהיה עם ד' אלהיך". אמנם היכולת העליונה, רכישת השכל בכל דרכיו, והדעת העליון הבהיר עם כל הרחבות, זה צריך להיות נמצא בכחו של האדם, כל אחד כפי מדריגותיו, כאשר תוכל נפשו שאת, אבל הדרך הכבושה שצריכה להיות הקבועה והתדירית, היא התכונה הפשטנית הבריאה, היתירה בערכה מכל התולדות המחוכמות.

(עין איה, שבת קח ע"ב)

כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי
45-46

כל דבר מושכל צריך לצאת אל הפועל, והכל הוא מעלה שלמות, והם פרטי גילוי רצון העליון לפי הכרת בני אדם, ובודאי הם כלולים במחשבה העליונה. ע"כ צריך אדם לפשוטיה דעתיה כמה דאפשר, ואין לך רמז היותר רחוק שלא ניתן להאמר. ואין ראוי להעיק כלל לכח היצירה שלא יוציא אל הפועל מה שיוכל, כי אם כשהוא דבר של תוהו או של הפסד. אבל כל שיש בו ערך, בין ערך של חידוש בין ערך של הוספת רושם בדבר ידוע, כבר ראוי להחזיק בו, לרשמו, לחזקו ולקיימו.

(ראי"ה קוק, פנקס יג, אות כח)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמה | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | צרו קשר

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | השיטה | EXAMPLE |
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US