באורי אגדות ראש השנה

Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת ראש השנה

יז ע"א

ומצפצפין ועולין וכו' ונידונין בה שנים עשר חדש וכו' ונידונין בה לדורי דורות
1-19

היוצא מכל דברינו בזה הפרק, שאין להתיאש מן התשובה בשום צד, ושלא יסופק החוטא בתועלת התשובה, אם להתבטל העונש כולו אם להקל מעליו, אף כי תועילנו תועלת בלתי מסופקת על מה שראוי להשתדל בו יותר, והוא ענין החיים הנצחיים, שבתשובתו ינצל מן העונש הידוע, ויזכה בו לאור באור החיים, שזה ממה שלא יפול בו ספק או חלוקה, אף על פי שנפלה החלוקה בבטול העונש בעולם הזה... והוא מה שכתב הגאון פאסי ז"ל בהלכותיו [רי"ף כאן]: קימא לן דהני כולהו, ר"ל כל אותן הכתות שנזכרו עונשיהם לעולם הבא מהם בעונש מצפצפים ועולים, ומהם בעונש שנים עשר חדש, ומהם בעונש דורי דורות - כולהו כשמת בלא תשובה, אבל אם מת בתשובה אין מזכירין לו שום עון אלא הקדוש ברוך הוא מוחל לו וכו' וכמו שאמר הנביא ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש מאמר א פרק א)

ומצפצפין ועולין וכו' פושעי ישראל וכו' יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים וכו' אבל המינין והמסורות והמשומדים והאפיקורסים שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפירשו מדרכי צבור ושנתנו חיתיתם בארץ חיים וכו' יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות וכו' פושעי ישראל בגופן וכו' כי לית להו תקנה ברוב עונות
1-33

ועכשיו יש לנו לפרש העונש הגדול שהוא הכרת, והוא באמת אבדון הנפש... אלא שהאבדן הזה אינו בלא עונש וצער שימות הרשע ותאבד נפשו ותשוב כנפש בהמה או תתבטל לגמרי... שזאת הנפש שהיא עליונה אי אפשר שתהיה בטלה ואובדת, ולא שתשוב בהמית ותצטרף אל היסודות הארבע שאינן ממינה... אבל הענין... שחייבי העונש הזה נדונין בגיהנם י"ב חדש לפי הראוי להם. לאחר גמר דינם נשמתן נשרפת והם נעשים אפר, כלומר שנתבטלה יצירתן ממה שהיתה כבר, כדבר הנשרף המושב לאפר, ורוח האלהים יתברך שמו, והוא רוח הנחה ורצון, מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים, כלומר במדרגה שהיא למטה מעונג הצדיקים ומנוחתן, והיא מדרגה שאין לה בה עונש וצער כבתחלה ולא נועם ועונג כצדיקים. והמצפצפים ועולים שהזכירו רבותינו ז"ל עולין לאחר דינם למדרגה שיש בה מנוחה ועונג, ולא כענין הצדיקים. אמרו במסכת שבת (קנב ע"ב): אלו ואלו, בין של רשעים בין של בינונים, נמסרים לדומה, הללו יש להם מנוחה והללו אין להם מנוחה... והרשעים הגמורים החמורים שנדונין לדורי דורות, רצון האדון יתברך מקיים אותן, ודן הנפשות ההם בעונש וצער שאינו מכלה הנפש החוטאת ההיא, כדכתיב "כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה"...
ויש במחוייבי כרת מי שעונותיו מרובין מזכיותיו, ועונש כרת שלו מגיע לנפש החוטאת לאחר שתפרד מן הגוף שהיא נכרתת מחיי גן עדן, והם הרשעים שהזכרנו שעונותיהן מרובין, ויש בכללן עון פושעי ישראל בגופן, ששנו חכמים שיורדין לגיהנם ונדונין בה י"ב חדש, לאחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים. ומחוייבי כריתות הללו הם שרומז בהם הכתוב "ונכרתה הנפש ההיא מלפני"...
ויש עוד במחוייבי הכרת שגופו נכרת מחיי העולם הזה ונפשו נכרתת אפילו מחיי העולם הבא ואין צריך לומר מחיי גן עדן, לפי שהוא נידון בגיהנם לעולם, והם עובדי ע"ז והכופרים כגון אלו שמנו חכמים במשנת ואלו שאין להם חלק לעולם הבא... והני דקתני באידך ברייתא התם המינין והמשומדין והמסורות ושפרשו מדרכי צבור ושחטאו ושהחטיאו את הרבים ושנתנו חתיתם בארץ חיים יורדין לגיהנם ונדונין לדורי דורות וכו', ורשעים הללו הם שכתוב בהם הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה ודרשו רבותינו (ספרי פ' שלח) "הכרת" - בעולם הזה, "תכרת" - לעולם הבא... ודרשו במסכת שבועות (יג ע"א) "כי דבר ה' בזה" - זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה, "ואת מצותו הפר" - זה המפר ברית בשר... וריבה הכתוב את אלו והוא הדין לכל הכופרים בעיקר וכן בשאר רשעים המוחלטין, לפי שמצאו בהן בקבלה "כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה".

(רמב"ן, תורת האדם, שער הגמול, סי' קכב, עמ' רפח-רצ במהד' שעוועל)

ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל וכו' פושעי ישראל בגופן ופושעי אומות העולם בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים וכו' אבל המינין והמסורות והמשומדים והאפיקורסים שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפירשו מדרכי צבור ושנתנו חיתיתם בארץ חיים ושחטאו והחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט וחביריו יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות וכו' פושעי ישראל בגופן מאי ניהו אמר רב קרקפתא דלא מנח תפילין וכו' ושנתנו חיתיתם בארץ חיים אמר רב חסדא זה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים
4-43

בגמרא דר"ה:... שנאמר וכו' "ה' ממית ומחיה" רצה לומר, ממית כדי שיחיו לעולם הבא, "מוריד שאול ויעל", רצה לומר שמוריד כדי להעלותו אחר כך. וסיים שם אבל פושעי ישראל בגופן והוא קרקפתא דלא מנח תפילין. ויש לבאר שמה שאמר קרקפתא רצה לומר שאינו מניח כדין הגמרא, שהוא במקום שמוחו של תינוק רופס [והיינו קרקפתא דלא מנח, דבאמת מנח, רק לא על הראש ועל המוח כדינו]. ומשפטם שנידונים י"ב חודש ואחר י"ב חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ונעשית אפר תחת רגלי הצדיקים. והנה אלו יש להם עכ"פ אחיזה מעט בצדיקים. אך סיימו שם אבל המינין והמסורות והאפיקורסים שכפרו בתורה ושכפרו בתחית המתים ושפירשו מדרכי ציבור ושנתנו חיתיתם בארץ חיים והוא פרנס המתגאה על הציבור שלא לשם שמים יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות וכו' גיהנם כלה והן אינן כלין. על כן יש לכל אדם לחפש בדרכיו ולחקור במעשיו, אולי הוא מאותן שאין להם חלק לעוה"ב ח"ו. כי אף העוסקים בתורה תמיד אולי היה שעה אחת אשר היו יכולים לעסוק בתורה ולא עסקו, והוא ח"ו בכלל "דבר ה' בזה". ואולי הניח תפילין שלא במקום שמוחו של תינוק רופס. וביותר הראשים והמנהיגים צריכין להתבונן על עצמם, אולי ח"ו מתגאים על הציבור שלא לשם שמים, כי אפילו אם היו עוסקים בדבר מצוה, אם לא היתה כוונתם רק כדי להרבות כבודם ולא לשם שמים, הרי הוא בכלל הנותנים חיתיתם בארץ חיים ח"ו. וגם אולי ביזה ת"ח, וגם אולי אמר "הני רבנן", וגם אולי אמר "מאי הנו לן רבנן".
ושאר העם צריכין להתבונן אולי הם בכלל המסורות, כי בעוונותינו הרבים הוא מצוי מאוד בזמננו, בצאתם לשוק לשבור בר מיד האינו יהודי, ובא חבירו ורוצה גם כן ליקח אותה התבואה, מה שהראשון התווכח עדיין בסך המקח עם האינו יהודי, ואינו רוצה להניחו שיקחהו השני, כי הוא עומד מכבר על המקח עם האינו יהודי. והשני, כשרואה זאת, מקנאתו מרעהו על שהוא קונה במקח מועט, ואף שיודע שישאר התבואה להראשון, הוא מוסיף בכיון על המקח יותר גם ממה שביקש האינו יהודי בעצמו, ומחמת זה מוכרח הראשון ליתן לאינו יהודי המקח הזה. זה וודאי נקרא מוסר ממון חבירו ביד עכו"ם, כי אין במעשהו כוונה אחרת זולת המסירה. וכן בענין ההוספות על הארענדעס [חכירה], הדבר נעשה כהיתר בעיני המון עם.

(דרשת רבי חיים מוולוזין, עמ' ג-ד במהד' תשעז)

יז. ורב חסד
5

והנה הוא חוזר ומקשה, שהרי בעון שמיטה גלו ישראל. כבר אמרתי כמה פעמים לכ"ג, שאני רואה שדרך שיש בה הטיה כלפי חסד דוקא היא תביא את קדושת השמיטה לא"י, וממילא תגרום שיהיו אחב"י האהובים נטועים באה"ק. ובכלל בשביל הוראת קולא של אותם שא"א להם לחיות באופן אחר, בפרטים של דרבנן, בשביעית דרבנן, ועם זה ע"י הפקעה, חלילה להקב"ה שיגרש בשביל כך את ישראל מא"י... שאין חשש בשביל איזה הקלה בדרבנן לגלות ישראל ח"ו, וק"ו שאין מקילין חלילה בשאט נפש כי אם בהוראת שעה וביראה גדולה, בודאי יתר מרעהו צדיק, והקב"ה רב חסד הוא, ויש די כח בכל ההתנצלות להעמיד סניגורים טובים על ישראל, כשהיו מוכרחים להשתמש בהוראת היתר זה. וק"ו כשעשו אותו ע"פ הוראת חכמי הדור, אף אם היו מועטים.

(אגרות הראיה, אגרת תקנה [נדפס גם באגרות חמדה, פרק יט])

ורב חסד מטה כלפי חסד
5-6

מַטֵּה כְּלַפֵּי חֶסֶד. לְהַטּוֹת אִישׁ לִתְחִיָּה. עַמְּךָ הַטֵּה לְחֶסֶד. גְּמֹל נָא עָלָיו וְחָיָה. כְּתוֹב תַּו חַיִּים. וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד.

(סליחות לערב ראש השנה, מנהג פולין, סליחה לח)

מַטֵּה כְּלַפֵּי חֶסֶד זוֹ הִיא אֻמָּנוּתֶךָ. מִדָּה וּמִדָּה הִיא לְשַׁבֵּחַ צְפִירוֹתֶיךָ.

(סליחות ליום חמישי של עשרת ימי תשובה, מנהג פולין, סליחה עז)

נַחֵם עַל הָרָעָה לְאֻמָּתֶךָ. מַטֵּה כְּלַפֵּי חֶסֶד אֻמָּנוּתֶךָ.

(סליחות ליום חמישי של עשרת ימי תשובה, מנהג פולין, סליחה עח)

לְרָעָה עָזְרוּ גּוֹי עַז חָפַצְתָּ. כַּף עַיִן בְּעַיִן מִפְּרֹעַ אָסַפְתָּ. כְּלַפֵּי חֶסֶד זְרוֹעַ גָּבוּי חָשַֹפְתָּ.

(סליחות ליום חמישי של עשרת ימי תשובה, מנהג פולין, סליחה פ)

יש דוגמא לזה בדין תורה במזיק שנותן שבת קטנה כשומר קשואין, אע"ג דאילו מיתפח האי גברא הוה אזיל בשליחא (בבא קמא פה ע"ב), ואם היה נוקב מרגליות היה שכרו מרובה, מכל מקום כיון שכבר נותן לו לפני זה דמי ידו ודמי רגלו אין עליו חיוב יותר מאילו השבית ממלאכה אדם בעל חסרון שאינו יכול להרויח הרבה. נמצא שנתינת דמי ידו בתחילה, שהיא חומר לו, מזה נצמחת טובתו אח"כ. והכי נמי אם לא היו דנים תחילה על ביטול תורה, היתה מדת הדין לעולם מקטרגת שאין די בעונש של אנשים פשוטים, כי אם צריך לדון לפי ערך שהיה ראוי להיות. אבל כיון שכבר דנוהו על ביטול תורה, שוב אין למידת הדין טענה על ביטול תורה. נמצא שאח"כ נדון כפי מדרגתו, "ורב חסד" מטה כלפי חסד.

(ראי"ה קוק, ניצני ארץ גל' ג עמ' 12 [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' שט, במהד' תשס"ה])

"ורב חסד" - פירוש, כאשר הוא יתברך משלם הטוב לאדם ומשלם ברוב טוב, אף כי יש כאן דבר שלא יעשה עמו חסד, מ"מ מצד רבוי החסד שהוא עם ה' יתברך, גובר החסד שהוא אצל ה' יתברך. ומפני זה דרשו "רב חסד" מטה ידו כלפי חסד, כי כאשר הזכיות והעונות שוים, ה' יתברך מכריע לכף זכות מפני רבוי הטוב שנמצא אצלו ית'.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התשובה פרק ו)

[עיין גם לקט ביאורי אגדות לקמן יז ע"ב בשם האמונה והבטחון]

ורב חסד מטה כלפי חסד ועליהם אמר דוד אהבתי כי ישמע ה' את קולי ועליהם אמר דוד כל הפרשה כולה
5-8

האיך נשמע מכאן דקאי על בינונים? ונראה דמשום הכי מסיים ועליהם אמר דוד כל הפרשה כולה. והכונה, דמהראוי לדקדק בפסוק, מהו זה שאמר "קולי תחנוני", "קול תחנוני" מיבעי ליה. אבל יתפרש קולי לשון קל, ותחנוני לשון נח (אל תתמה על זה, כי כן הוא דרכם ז"ל במדרשות להבקי בשותא דרבנן), והיינו, "אהבתי כי ישמע" (ויבין כביכול) "ה' את קולי תחנוני" (אשר הזכיות הם קלים ונחים ואינם יכולים להכריע בכובדם את הכף השניה), כ"י הטה אזנו" ("אזנו" לשון מאזנים, מטה את הכף מאזנים) "לי" (לטובתי, שיכריעו הזכיות).

(רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, בני יששכר, תשרי, מאמר ב, אות יז)

ורב חסד מטה כלפי חסד וכו' המינין והמסורות והמשומדים והאפיקורסים שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים וכו' יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות
5-19

[פרק לו] העונש ראוי שיהיה נערך כפי ערך מי שהמרו את רוחו, וזה כי אף אם אין מגיע מהמרי אל ה' שום היפעלות, מכל מקום אחר שכונת החוטא לעשות הפך מצות ה' שהוא בלתי בעל תכלית במעלה ולמרות עיני כבודו, ראוי שיחשב אל החוטא למרי עצום כפי כונתו... ולזה ראוי שיהיה העונש המגיע לרשע נצחי כמו שה' יתברך נצחי ובלתי בעל תכלית. וכן יראה שהוא דעת רז"ל, שיש עונש נצחי מגיע לרשעים על פעל זמני. אמרו במסכת ראש השנה על קצת הרשעים שיורדים לגיהנם ונדונים בה לדורי דורות, שיראה מזה שיש עונש נצחי ונערך אל הנעבד ולא אל העובד. ולזה יראה שאף על פי שאין ראוי בשכר שיהיה נצחי ונערך אל הנעבד לפי שורת הדין... כי השכר ראוי שיהיה משתלם כפי התועלת המקובל בלבד, ואחר שהעובד עצמו יודע שאין שום תועלת מגיע מזה אל הנעבד, ראוי שיהיה שכרו זמניי כפי הפעל הזמניי שעשה או כפי הטורח שסבל בלבד, אבל העונש ראוי שיהיה נצחי... אף אם שורת הדין מחייבת שיהיה השכר זמני, הנה ה' יתברך להיותו רב חסד ומטה כלפי חסד, הוא נותן ומשלם השכר לעושי רצונו נצחי ובלתי בעל תכלית, כמו שהוא יתברך נצחי ובלתי בעל תכלית במעלה...
[פרק לח] כמו שבשכר אף אם הדין נותן שיהיה זמני, ישוב נצחי על צד החסד, כמו שבארנו, כן בעונש, אף על פי שהדין נותן להיות נצחי, הנה הוא ישוב זמני על צד החסד. וזהו שאמר הכתוב... "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" (תהלים סב, יג)... כלומר כי במה שאתה משלם לרשע עונש זמני כמעשה העבירה שעשה שהיה זמני, נראה שאתה מתנהג עם האדם במדת החסד בזה, שמן הדין היה ראוי שיענש עונש נצחי על העבירות שבידו בערך אל ה' יתברך שהמרה את רוחו שהוא בלתי בעל תכלית...
וראוי שתדע שהחסד הזה שאמרנו מהעונש שהיה ראוי להיות נצחיי ונערך אל הנעבד ושב זמניי ונערך אל העובד, אינו רק [=אלא] לאוהביו ולשומרי מצותיו. אמר הכתוב "כי אנכי ה' אלהיך אל קנא פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי" (שמות כ, ה-ו), רוצה לומר כי לשונאיו הוא פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים, כדי שיכלו כליון חרוץ ואבדון נצחי כמו שהדין נותן, אבל לאוהביו ולשומרי מצותיו הוא עושה חסד, שלא יפקוד העון בבת אחת אלא באלף דור כדי שלא יכלו כליון חרוץ, אבל יגיע להם עונש מועט בזמן ארוך כדי שיתקיימו קיום נצחי...
ומזה יתבאר כי לשונאי ה' והבלתי שומרים מצותיו יהיה עונשם נצחי, וזהו שאמרו רבותינו ז"ל כי המינים והאפיקורוסים ושכפרו בתורה בתחית המתים ושאר מה שמנו החכמים במשנה ובברייתא שהם הכופרים בעקרים או בקצתם או בשרשים היוצאים מהם, לפי שהם יוצאים מכלל ישראל ומכלל זרע אוהבי ה' ושומרי מצותיו, ראוי שישארו במה ששורת הדין מחייבת, והוא שיהיה ענשם נצחיי, ועל כן אמרו בהן שהם יורדין לגיהנם ונדונין בה לדורי דורות, אבל המודים בעקרי התורה אלא שחטאו בקצת עבירות, ראוי שימשך עליהם החסד הנמשך לשומרי ברית ה' ולזרע אוהביו, וזה כי... העונש ישוב זמניי על צד החסד כמו שאמרנו.

(ספר העיקרים מאמר ד פרק לו ופרק לח)

יז. מטה כלפי חסד

6
השם המיוחד כולל עשר ספירות שהם עשרת שמות הקדש, והם כלים לידיעות הנבדלות שאינן נתפסות במחשבה, שהן סוד השם הנעלם, ואלה נשמה לאלה, ולכל שם ושם מאלה יש כנוים, והכנפים נאחזים בכינוים והשרים בכנפים, וכל השרים יש להם מרכבות וחיילות. נמצא שהכל תלוי ועומד בשם המיוחד, והוא שמנהג עולמו בחסד, סוד שם המפורש, שבו מתלבש השם המיוחד, וחקוק על המטה שהוא מטה כלפי חסד, בסוד היכלות המלכות, שהם כמו גויה רוחנית לקבל הידיעות הפנימיות, שהן כמו צורות להן, והקליפות נרתק להם, והם כמו צורה להם. ולפיכך 'נעשה אדם בצלמנו' וגו' (בראשית א, כו), שהם אחיזת חומרו וחילוק אבריו, הם בשם המפורש החקוק על המטה סוד [ההיכלות, ולפעמים מתהפך לנחש כפי אחוזתו ודבקותו ופעמים] מטה כלפי חסד.

(של"ה, תולדות אדם, בית ישראל (מהדו' קמא), אות קטז)

פושעי ישראל בגופן ופושעי אומות העולם בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים וכו' כי לית להו תקנה ברוב עונות
8-33

האוכל חלב או דם... ואשר עם החטא החמור ההוא יהיו עונותיו מרובין מזכיותיו, עונש הכרת שבעבירה החמורה מגיע לנפש החוטאת לאחר שתפרד מן הגוף, והיא נכרתת מחיי עולם הנשמות, ובמחויבי הכרת הזה רומז הכתוב "ונכרתה הנפש ההיא מלפני"...ואלו אין להם כרת בגופם, אלא פעמים שיחיו ויגיעו לימים רבים וגם עד זקנה ושיבה, כענין שכתוב (קהלת ז, טו) "ויש רשע מאריך ברעתו". וזהו מה שאמרו רבותינו: אבל מי שעונותיו מרובין מזכיותיו ובכללן עון פושעי אומות העולם בגופן ואמר רב פפא בעבירה, כלומר בערוה מן העריות, יורדים לגיהנם ונדונין שנים עשר חודש, לאחר שנים עשר חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים וכו'.

(רמב"ן ויקרא פרק יח פסוק כט)

פושעי ישראל בגופן וכו' יורדין לגיהנם וכו' ונשמתן נשרפת וכו' פושעי ישראל בגופן מאי ניהו אמר רב קרקפתא דלא מנח תפילין
8-41

והנה הסמ"ג בתוכחתו על "בטול מצות תפלין", אמר שכל איש מישראל צריך שיהיו לו שני עדים שהוא יהודי דבק בד' אלהים חיים, והמה אות ברית החתום בבשרנו, ותפלין שהם עדינו ועדנו, ו"על פי שנים עדים יקום דבר". ואם ח"ו פחת אחד מהעדים - הרי הוא כאילו הוציא עצמו מהכלל. ואם כן הדבר במי שאינו מניח כלל, הלא עוד רע ומר מאד מזה, רחמנא ליצלן, יהיה חלק מי שמניחם במקום אשר ד' לא צוה. שהרי אינו דומה מי שאינו מביא עד שהוא עבד המלך, אבל ג"כ אינו מעיד על מרדו, לאיש שוגה ופתי אשר יכוף "עד נאמן" להעיד על עצמו שהוא מורד ח"ו במלכו של עולם. והרי הקב"ה צוה עלינו (דברים יז) לשמוע בדברי תוה"ק לכל אשר יגידו לנו חז"ל - מעתיקי השמועה, והם פרשו לנו (מנחות לז) "בין עיניך, במקום קרחה דוקא". והוא יקח את האות הנחמד והמקודש, ויניחו במקום אשר ד' לא רצה. ויהיה כ"הדא עורבא דמייתי נורא לקיניה ח"ו" (בראשית רבה סה), ותחת כבודו ח"ו יקד יקוד אש, עד אבדון תאכל ח"ו כדברי חז"ל.

(חבש פאר, פרק ג, עמ' יג במהד' תשמה)

יז. פושעי ישראל בגופן ופושעי אומות העולם בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים וכו' כי לית להו תקנה ברוב עונות וכו' פושעי ישראל בגופן מאי ניהו אמר רב קרקפתא דלא מנח תפילין

8-41
ועתה נדבר בענין עונש ביטול מצות עשה. אמרו רז"ל... כי האנשים אשר לא הניחו על ראשם תפלין מעולם הם הנקראים פושעי ישראל בגופם, וענשם חמור מן העובר פעם אחת על חייבי כריתות ומיתות בית דין, ואמרו: כל שעונותיו מרובים מזכיותיו, ובכללם עון פושעי ישראל בגופם, כגון שלא הניח תפלין מעולם או עון פשעי אומות העולם בגופן והם עוברי עבירה כגון עריות, ליום הדין יורדים לגיהנם ונידונים שם שנים עשר חדש, ולאחר שנים עשר חדש גופם כלה ונשמתם נשרפת ורוח מפזרתם תחת כפות רגלי הצדיקים, שנאמר: "ועסותם רשעים כי יהיו אפר וגו'".

(רבינו יונה, שערי תשובה, שער ג אות יא)

יז. פושעי ישראל בגופן וכו' יורדין לגיהנם וכו' ונידונין בה לדורי דורות שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי וכו' פושעי ישראל בגופן מאי ניהו אמר רב קרקפתא דלא מנח תפילין

8-41
ועל זה נאמר "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי" וגו', אלו הצדיקים שקיימו מצות תפילין, אותה מצוה שנא' בה "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", "בפגרי האנשים הפושעים בי", אלו הרשעים הגמורים שפשעו ומרדו בשם והכחישו עדותם ולא הניחו תפילין מעולם, וכמו שאמרו רז"ל קרקפתא דלא מנחא תפילי מעולם יורדין לגיהנם ונדונין שם לדורי דורות, וקוראים אותם ז"ל פושעי ישראל בגופן. נמצא שמצות תפילין מצלת מדינה של גיהנם.

(רבי יעקב סקילי, תורת המנחה, פרשת בא, דרשה כב, עמ' 222-223)

יז. לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת

10-11
"אם אתה שומר את הנשמה בטהרה מוטב ואם לאו שורפה [גירסתנו: נוטלה] אני לעיניך" [נדה לא ע"א]... ויש שהיו שואלים, מאחר שהנשמה היא עצם רוחני איך שייך בדבר זה שריפה? וקושיא של הבל הוא, כי כמו שנבראת כן שייך בה שריפה ותהיה לאין, וכמו שאמרו במס' ר"ה: לאחר י"ב חודש הנשמה של פושעי ישראל נשרפת ונעשה אפר תחת רגלי הצדיקים.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הצדק פרק ג)

לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים
10-12

וכך הוא בעיני... שכל חייבי כריתות יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש, נפשם כלה מתוך דין שלה, ומתבטלה והולכת לה. וזה שאמרו ז"ל לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפה ורות מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים, כלומר שמאותה שעה ואילך אינה במקום דין ולא במקום תענוג אלא בטלה ואובדת. וזהו שאמרו ז"ל: אין כרת אלא אבדן...
וכן פירש הרב ז"ל [רמב"ם הלכות תשובה פ"ג ה"ו] באחרים: ונידונין כפי גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים, כגון המינין והאפיקורסין. הרי שהפריש הרב ז"ל בין חייבי כריתות ובין הנדונין לעולמים, לפי שאלו אובדים ואלו נידונין לעולמים, כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה. ואמת שלא ראיתי בכל דברי הרב זכר לשנים עשר חדש שהזכירו במסכת ראש השנה ובמקומות אחרים. ונראה לי שהוא ז"ל סבור דלאו דווקא קצבה נקט, שאין דין החייב כרת אחד שווה לחייב שלשים ושש כריתות, אלא סימנא בעלמא הוא. ומאן דסליק לעילא ואמר דדווקא הוא? זהו דעת הרב ז"ל.

(רמב"ן, אגרת ב, בתוך: כתבי הרמב"ן, מהד' שעוועל, כרך א, עמ' שמד-שמה = תעלומות חכמה - מצרף לחכמה (באזל שפ"ט), דף פה)

...שנאמר (תהלים מט, טו): "כצאן לשאול שתו מות ירעם וירדו בם ישרים לבקר וצורם לבלות שאול מזבול לו", פירוש: כצאן שתו נפשם לשאול, כי לא ירגישו בענין מותם עד בואו פתאום. "מות ירעם" - אין מות הרשעים כמות הבהמות, מות הבהמות פעם אחת, והרשעים מות ירעה בהם בכל יום... כי נפש הרשעים ההשחתה וההפסד ידבקו בה בכל עת עד אשר תשחת ותבלה ותאבד. "וירדו בם ישרים לבקר" - המשיל זמן תחיית המתים לבקר אשר יעור בו האדם משנתו... כי אז יִרדו הישרים ברשעים, כמו שכתוב: "ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם", ואמרו רז"ל בענין יום הדין לתחיית המתים: לאחר שנים עשר חדש גופם כלה ונשמתם נשרפת ונעשים אפר תחת כפות רגלי הצדיקים, שנאמר "ועסותם רשעים וגו'". "וצורם לבלות שאול" - "צורם" כמו צורתם... ותיקָרא הנפש צורת האדם... ובאור הענין, כי נפש הרשע יבלה שאול אותה, והיא "מזבול לו", כי הנפש מן העליונים, מלשון (ישעיה סג, טו): "מזבול קדשך". והרשע סיבב בחטאותיו ועולל לנפשו, נפש היקרה והעליונה שהיא מזבול לו, ולבלות אותה שאול מטה.

(רבינו יונה, שערי תשובה, שער ב אות יז)

קליפת עמלק, שהיא קליפה רעה מאד, והיא קליפה מושכת לקרירות ומרה שחורה... אין דוגמתה בקדושה... ואין לו תקנה אלא "מחה אמחה את שמו מתחת השמים", ואז הניצוץ הקדוש שבו ע"י סיבות מסיבות שונות יהי' לו תיקון לשוב אל הקדושה. והוא בדוגמת תרומת הדשן שאיננו מתקבל בפנים רק ע"י ביטול שנבלע במקומו וכנ"ל. וכענין שאמרו ז"ל בקצת רשעים שנעשו אפר והרוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים, ובעשרה מאמרות שעי"ז יש להם תיקון ועלייה, ואינו דומה לשאר האומות שבהפרד מהם הרע תשאר המדה כמו שהיא בקדושה, אבל קליפת עמלק שאין דוגמתה בקדושה וניצוץ הקדוש שהי' בו נתהפך בעמלק לרע... אי אפשר לו לחזור ולשוב לקדושה כמו שהוא אלא ע"י תיקונים מתיקונים שונים.

(שם משמואל, פרשת צו שנת תרעב)

באשר אי אפשר שיהי' דבר בעולם שלא יהי' בו ניצוץ קדוש המחי' אותו, חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, והוא מצות תרומת הדשן, שאפר, עם כל ענינו שהוא בלי חיות ובא מצד ההשחתה כנ"ל, נמצא בו עוד ניצוץ טוב, והיינו שנמשל בו ענין הכנעה כמ"ש "ואנכי עפר ואפר"... והיינו כשיתבונן האדם שהוא נשחת לגמרי כאפר בלי חיות ואין לו שום מציאות בפ"ע, והוא מבטל עצמו לכלל ישראל, אז באמצעות כלל ישראל אפשר שישיג חיים חדשים. ולזה בא הרמז שבתרומת הדשן שלוקח קומץ דשן במחתה "ושמו אצל המזבח", כי מזבח הוא כנס"י, ונבלע בצדו, הרמז שיהי' כ"כ בתכלית הביטול עד שישוב כמו בלוע, וזה תיקונו. והוא כעין מ"ש הרמ"ע בהא דאמרו ז"ל נשמתן נשרפת ונעשו אפר תחת רגלי הצדיקים.

(שם משמואל, פרשת צו שנת תרעה)

גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים שנאמר ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם
11-13

אלו ואלו נשרפין בבית הדשן [זבחים מז ע"ב] - אמנם יש חלוק בין קרבנות של יוה"כ לקרבנות הדומין להם... אבל סוף כל סוף, הביעור של ההתפשטות הגסה הוא שוה בכל המדות, שהן באות בצורה מקולקלת באופן חמור. ומההשויה הזאת שהושוו פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים לפר ושעיר של יום הכפורים, לענין שריפה בבית הדשן, אנו למדין, ששרפה זו, אע"פ שביעור יש בה, אין הכליון בה כליון של נקמה והעברה מן המציאות, אלא ריחוק של צירוף ולבון כעין האפר שתחת רגלי הצדיקים, שהיא מעלה רוחנית, אשר אחרי כל הסבובים הכל חוזר לחסד א-ל כל היום, ו"לא לנצח יריב ולא לעולם יטור" (תהילים קג, ט), "כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף" (עפ"י ישעיה נז, טז), "כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי" (שם). אלו ואלו נשרפין בבית הדשן. וסוף כל סוף "ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם" (תהלים לו, ט), כי "אחרי נמכר גאולה תהיה לו" (ויקרא כה, מח). "ויסרו למשפט אלהיו יורנו" (ישעיה כח, כו). הערת הרצי"ה: זהר תרומה קנא: "ומאן דאצטריך למהוי קטמא ועפרא תחות רגלי דצדיקיא כל חד וחד כדקא חזי ליה אתעביד ליה" וכו'. תנא דבי אליהו רבא פ"ג: "הולכים הצדיקים ועומדים על עפרם (בילקוט: אפרם) של רשעים ומבקשים עליהם רחמים והקב"ה מעמידם מעפר רגליהם (בילקוט: מעמידם על רגליהם מאפרן מתחת כפות רגליהם של צדיקים ומביאן לחיי העולם הבא), שנאמר ועסותם" וגו'. עשרה מאמרות מאמר חקור דין חלק ה פרק ז: "הרי זה יעוד נפלא אשר יש בו חסד ואמת וכו', והנה האפר הזה לא ידרכוהו בנעלים כי סופו להיות אדמת קדש ובר גביל הוא" וכו'.

(עולת ראיה ח"א עמ' קסט-קע [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' שמג, במהד' תשס"ה])

ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים
12-13

חז"ל אמרו (בבא בתרא טז ע"ב) שלא נאמרה גויעה ואסיפה כי אם בצדיקים. וענין אסיפה זו נראה לפרש לפי שאמרו חז"ל שהרשעים נדונים בגיהנום שנים עשר חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן ונעשין אפר וכו', והאסיפה ענינה היפך הפיזור, שאין הרוח מפזרתן. ומצינו לשון אסיפה אל תוך הבית כמו "ואספתו אל תוך ביתך" (דברים כב, ב)... וזה שכבוד ה' יאספם אליו יתברך, לאפוקי הרשעים נדחים ממחיצת השכינה.

(כלי יקר בראשית פרק כה, ח)

ורוח מפזרתן תחת רגלי צדיקים
11-12

יעוין באור החיים על התורה פ' פנחס פסוק המוכה אשר הכה כו', שכתב: יתבאר עז"ה ע"פ מה שקדם לנו מדברי המקובלים שלא ידח נידח מכל ניצוצי הקדושה, וכולן לבסוף יזכו למקום שממנו באו, והגם שיריע איש ישראל אף יצריח, נפשו סוף כל סוף תחזור לשרשה. ובפתיחה כוללת להפמ"ג ח"ג אות י"ח כתב: הכלל בזה כי נפש האדם חלק ה' אי אפשר להתבטל כו' וכן מורים דברי רז"ל בר"ה שרוח מפזרתן תחת רגלי הצדיקים, שאין זה ביטול המציאות אך פשיטת ולבישת צורה.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

נעשים אפר תחת כפות רגלי הצדיקים

[ה' ברא טיפשים, כדי שהצדיקים יכירו איזו טובה עשה להם הקב"ה שברא אותם חכמים וגיבורים, כיון שהם רואים איך הטיפשים נמצאים במצב של שיפלות וקבלה, ואילו אותם קירב הקב"ה לדרך של אמונה והשפעה. וזה עניין "אפר תחת רגלי הצדיקים".]

(רבי ברוך שלום אשלג, ה' שמעתי שמעך (תשסז), כרך א, מאמר נ, עמ' צח-קג)

יז. אבל המינין והמסורות והמשומדים והאפיקורסים שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפירשו מדרכי צבור ושנתנו חיתיתם בארץ חיים ושחטאו והחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט וחביריו יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות

14-19
ויש שהעידו עליהם שאין להם חלק לעולם הבא אלא שנדונין לדורי דורות... ומהם המינין והאפיקורוסין והכופרים בתורה ובתחיית המתים ובביאת המשיח. ומלת מינין ביאר הר"ם ז"ל: כפירת מציאות הבורא, או הכחשת אחדות, או אמונת הגשמה, או הכחשת חדוש העולם ובריאת יש מאין, או עבודות שאר אלוהות ובכללם המכניס אמצעי בינו ובין ה' ית'. ובמלת אפיקורוסין ביאר: הכחשת הנבואה דרך כלל, או הכחשת יתרון נבואת משה רבינו על שאר נביאים, או כפירת השגחה. וכבר הביא הר"ם ז"ל שלש עשרה עקרים שהם יסוד האמונה ופנות התורה, והם: מציאות ה', ואחדותו, והרחקת הגשמה, והיותו ית' קדמון, והרחקת השניות, והנבואה דרך כלל, ונבואת משה רבינו דרך פרט, והיות תורה מן השמים, והיותה בלתי מתחלפת באחרת לעולם, וידיעת ה' במעשי האדם והשגחתו בהם, וענין גמול ועונש, וענין ביאת המשיח, וענין תחית המתים. והמאמין באלו הוא בכלל ישראל, ואם יעבור לתקף יצרו ולתגבורת טבעיו יענש כפי חטאתו אלא שיש לו חלק לעולם הבא כהָתֵּם העונש, ושהוא מפושעי ישראל, וכשיאבד לו עקר מאלו העקרים כבר יצא מן הכלל ואין לו חלק לעולם הבא.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש מאמר א פרק ו)

יז. המינין והמסורות והמשומדים והאפיקורסים וכו' גיהנם כלה והן אינן כלין

14-21
"כל היורדין לגיהנם עולים חוץ משלשה שיורדין ואין עולין"... ומה שהקשו בתוספות דמשמע כאן ד[הבא על] אשת איש אינו עולה, ולקמן משמע דאשת איש יש לו חלק לעולם הבא - אין זה קשיא, דההיא דהכא איירי שאינו עולה קודם עוה"ב, אבל הך דלקמן עולה בעולם הבא שכבר בטל הגיהנם, כי אין הגיהנם לעתיד לבא. לכך יכול להיות שיש לו חלק בעולם הבא. והשתא יתורץ דלא חשב כאן הך דר"ה המינים והאפיקורסים, משום דהך דהתם איירי שאין להם חלק לעוה"ב, ולכך אמר שם גיהנם כלה והם אינם כלים.

(מהר"ל, חידושי אגדות, בבא מציעא נח ע"ב = נתיבות עולם, נתיב אהבת ריע פרק א)

ושפירשו מדרכי צבור

אמר: אל תפרוש מן הצבור, כי הצבור שהם הכלל הם עומדים... כי אל הצבור יש קיום יותר, ולפיכך הפורש מן הצבור פורש מן הדבר שיש לו קיום ביותר. ועוד כי הכלל הוא הכל, ויש בהם כח הכל, ולפיכך הפורש מן הצבור פורש מהכל והוא מבחוץ, ואם הוא מבחוץ להכל נחשב דבר זה שיצא מן הכלל. ודבר זה מבואר בדברי חכמים שמנו הפורשים מדרכי הצבור בכלל מינים ואפיקורסים שכופרים בתורה ובתחיית המתים כדאיתא במסכת ראש השנה, שאמר שם: אבל המינים והמוסרי' והמשומדים והאפיקורסים שכפרו בתורה ובתחיית המתים ושפרשו מדרכי צבור, שכל אלו הם יוצאים מן הכלל ואין להם חלק בכלל. וכן מי שפורש מן דרכי צבור הוא יוצא מן הכלל. ואמר כי הכלל הוא עיקר לא היחיד הפרטי, שהיחיד הוא בעל שינוי ואלו הכללים עומדים, כמו שהתבאר כי כח הכללי עומד בלא שינוי.

(מהר"ל, דרך חיים על אבות, פרק ב משנה ד)

ומיום שגלו ישראל מעל אדמתם, לא הגיע דבר זה לישראל שיהיה נמצא בנו כמו זה... בני אדם שהם פורשים מהם במצוה אחת, שהיתה מצוה תקוע וקבוע בישראל... איסור יין נסך... והייתי תמה, איך נהיה דבר זה בדורותינו... שיהיו אנשים שהם מזרע קדושים, יהיו פורשים עצמם מכלל אשר הם שומרים ומקיימים האיסור הזה, ואיך לא יהיו נמשכים אחר כל ישראל. וכי אין זה נחשב פורש מדרכי הצבור, אשר דבר זה, הפורש מן הצבור הוא נחשב כמו מין ואפיקורס, וכדאמרינן בפרק קמא דראש השנה המינין והמסורות והמשומדים, והאפיקורסים, שכפרו בתורה, ושכפרו בתחיית המתים, ושפירשו מדרכי צבור וכו'. והיה נראה הטעם שנחשב עם המינים, מפני כי הוא יתברך הוא עם הכלל, שהם הצבור, וכאשר פורש מן הכלל, ואין הצבור נחשב בעיניהם להיות נמשך אחריהם, הנה בזה הוא פורש מן ה' יתברך עצמו, כמו שהם המינים ושאר כופרים דחשיב שם.
ורש"י ז"ל לא רצה לגרוס בהך ברייתא ושפרשו מדרכי צבור, וכתב רש"י ז"ל; והך מתניתא בסדר עולם (רבה, פ"ג) מתניא, והכי גרסינן ליה התם: שפרשו מדרכי צבור, כגון המינים והמסורות וכו'. ונראה בשביל כך גרס כך, מפני שהוקשה לו שאין סברא שיהיה נחשב הפורש מדרכי הצבור בכלל המינים. אבל נראה שלא יקשה, כי הטעם הוא כמו שאמרנו, כי הפורש מדרכי צבור, אשר ה' יתברך עם הצבור, הפורש מן דרכי הצבור, דהיינו ממה שתקנו ונוהגים, כאילו פורש מן ה' יתברך. אף על גב דמלשון 'מן דרכי הצבור' משמע היינו היכי שפורשים מכל דרכיהם, כאשר יש להם דרכים הרבה, והוא אינו רוצה לכנוס בדרכיהם, זה נקרא שפורש מדרכי הצבור. מכל מקום נראה, כאשר יש דבר שהוא גדר וסייג גדול, כמו דבר זה, שהוא גדר גדול לכמה דברים, נקרא דבר זה שפורש מדרכי הצבור.

(מהר"ל, נר מצוה, עמ' לא במהד' יהדות)

[זה כולל מי שלועז בלעז והמשנה שום דבר מדרכי ישראל.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף כו ע"א) לטקסט

ושפירשו מדרכי צבור וכו' יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות
15-19

כי תראה אנשים זוללים מזלזלים בנטילת ידים... גם הכת אשר אינם נזהרים מגבינה של עובדי עבודה זרה ובשולי עובדי עבודה זרה, כי יקלו דברי חכמים בעינם... גם עליהם אמרו: העובר על דברי חכמים חייב מיתה... והשנית, כי אחרי שידעו כי עם הקודש נשמרים בכל אלה, הבדל הבדילו עצמם מעל עמנו ופרשו מדרכי צבור, ואמרו רז"ל כי הפורשים מדרכי צבור יורדים לגיהנם ונדונים שם לדורי דורות.

(רבינו יונה, שערי תשובה, שער ג אות ח)

ושפירשו מדרכי צבור וכו' יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות
15-19

ועתה נפרש ענין עונש הפורשים מדרכי צבור:... בהתאסף ראשי עם וקהלות הקדש לעבוד את ה' יתברך, ומסכימים הסכמות להעמיד להם מצוות, הנה הם מקדישים את ה' יתגדל ויתקדש... שהקדוש ברוך הוא מתעלה ומתהלל באסיפתם ועבודתם. והאיש הפורש מדרכי הצבור הנה הוא כמקטרג על הסכמת עבודת ה', וכיוצא מכלל המקדשים את ה', ומראה עצמו כי לא יחפוץ להיות בסודם ולהיכתב בכתבם. הנה הוא מחלל את העבודה, והוא בכלל הכתות שזכרנו שהן בוזים את דבר ה' ואין להם חלק לעולם הבא. והשנית - כי הן מניאים לב חלושי הדעות בפרישתם מדרכי הצבור, והנם מן המחטיאים את הרבים.

(רבינו יונה, שערי תשובה, שער ג אות קסח)

ושפירשו מדרכי צבור ושנתנו חיתיתם בארץ חיים וכו' ושנתנו חיתיתם בארץ חיים אמר רב חסדא זה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים וכו' כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אינו רואה בן תלמיד חכם
15-44

והנה הפרנס המטיל אימה יתירה על הצבור הוא ככל המינים והפורשים מדרכי הצבור, כי גם פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור הוא פורש מן הצבור ואינו נכלל בצבור. בודאי כאשר עושה לשם שמים ובשביל הצבור, לא נקרא זה פרישה מן הצבור, אבל שלא לשם שמים ראוי שיהיה נחשב כמו מין ופורש מדרכי הצבור... וכבר התבאר ענין הפרישה מדרכי הצבור, שהוא פרישה מן ה' יתברך, כי הוא יתב' נקרא "אלהי ישראל"... ומה שאמר שלא יראה בן ת"ח, פי' כי דברי חכמים בנחת ישמעון... כי כל ענין השכל הוא בנחת, והוא מסודר, ואין יוצא מן הסדר כמו שאר הכחות שהם באדם שהם פועלים בכח שלהם... ולפיכך אמר מי שהוא מטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אין רואה בן ת"ח, כי השכל ג"כ פרנס ומנהיג כל איברי האדם, והוא מנהיג בנחת, וכך ראוי שיהיה האדם מנהיג את הציבור מבלי שיתפעלו אשר תחתיו, כמו שהוא השכל באדם אשר מנהיג כל העיר אשר הם איברים של האדם כולם, שנקרא האדם "עיר" כמו שאמר (קהלת ט) "עיר קטנה ואנשים בה מעט" וגו'... וכמו שהוא כך באדם, כך ראוי שיהיה מנהיג הצבור, ואם אין מנהיג הצבור כן רק משתרר ומושל בכח על הצבור ומטיל אימה יתירה על הצבור אין יוצא ממנו בן ת"ח לעולם, כי איך יצא ממנו בן תלמיד חכם, כיון שאין הנהגתו דומה לכח השכלי שהוא פרנס ומנהיג ג"כ את הצבור בסדר ובנחת.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הכעס פרק ב)

ושנתנו חיתיתם בארץ חיים וכו' יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות וכו' גיהנם כלה והן אינן כלין וכו' וכל כך למה מפני שפשטו ידיהם בזבול שנאמר מזבל לו ואין זבול אלא בית המקדש וכו' ושנתנו חיתיתם בארץ חיים אמר רב חסדא זה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור
16-42

"ויבדל אלקים בין האור" דאיהו משה "ובין החשך" אינון בלועי קרח חייבי דגהנם. ותו רמיז "לעיני כל ישראל" - אתר ביש [אותיות "בראשית", לחבר סוף התורה לתחילתה], כמד"ר כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לש"ש עליו הכתוב אומר אשר נתנו חתיתם בארץ חיים, דגיהנם כלה והם אינם כלים. ודא איהו "לעיני כל ישראל" - אינון פרנסי הדור. הא קמייהו אתר ביש דאיהו גיהנם, דברא אלהים את השמים עם שמיא וארעא, וכמה דשמיא וארעא אינון קיימין ה"נ אינון קיימין בגיהנם לדרי דרין. ואי תימא אמאי יתיר חובא דא משאר חובי דעלמא דאמרת ביה דגיהנם כלה והם אינם כלים? הא פריך ליה בתלמודין בר"ה וקאמר: וכל כך למה לפי שפשטו ידיהם בזבול ואין זבול אלא בית המקדש שנאמר "בנה בניתי בית זבול לך". ואית בהא טעמא רבה, דאינון גרמי דיחרוב ביהמ"ק וישראל ישתארון בגלותא עד דייתי מלכא משיחא, וכל זמנא דגלותא יחובון לאונסייהו משום דשרו בין עממיא וגזרי עלייהו כמה גזירות וחובייהו תלי באינון דגרמו חרבנא. וכל זמנא דיחובון אינון יתענשו בגינהון. ואהכי קאמר דנידונין בה לדרי דרין. והשתא אוליפנא דלאו לכל פרנס המטיל אימה יתירה עונשיה הכי, דההוא חוביה לית ביה יתיר משאר חובין דליעניש עליה בהכי, אלא אאינהו דגרמי חורבן בי מקדשא קאמר דגיהנם כלה, וטעמא כדאמרן. היינו דרמיז קרא בתר הכי "והארץ היתה תהו ובהו", דהאי דאמרינן "לעיני כל ישראל" אתר ביש, משום דאטילו אימה יתירה, לאו לכלהו, אלא להנהו דבגינייהו "הארץ היתה תהו ובהו", דארץ ישראל אשתארת בגלותא צדיא וריקניא מיתבהא, "וחשך על פני" - דגלותא אחשיך אנפיהון, ובגין דלא אתברי גיהנם אלא לרשיעיא לאוקדא להו, ובזמנא דת"ה דיתבטל יצה"ר וייתי ליה קב"ה ושחיט ליה תו לא אצטריך גיהנם ויתבטל מעלמא. אהכי רמיז "ורוח אלהים מרחפת" - דא רוחו דמשיח, דבההוא זמנא "ויאמר אלהים יהי אור" לצדיקיא דאיהו ג"ע. וביה זמנא "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך", דיתבטל גיהנם דאיהו חשך. ובהא תריצנא מאי דפריך רבינו שמואל הלוי ז"ל דהיכי קאמר דנידונין בה לדורי דורות, הא גיהנם כלה, דהא קאמר דנידון לדורי דורות בזמן דאיכא דרין, ובההוא זמנא דת"ה תו ליכא דרין, דבלע המות לנצח. ובההוא זמנא גיהנום כלה. ועכ"ד והם אינם כלים, דאית להו עונשא אחרינא. וא"נ לטיבותא קאמר, דאינם כלים למהוי אפר כפושעי ישראל בגופן כדקאמר התם.

(רבי מרדכי עבאדי, מעין מים, פרשת מטות)

ושנתנו חיתיתם בארץ חיים וכו' יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות וכו' זה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים
16-43

קסב: וכת הנותנים חתיתם בארץ חיים, דיבר עליהם יחזקאל ע"ה (יחזקאל לב, כד-כז): "אשר נתנו חתיתם בארץ חיים - ותהי עונותם על עצמותם". למדנו מזה כי לא יכפר עליהם המות, אכן עד עולם עונותם על עצמותם. ואמרו רז"ל... ושנתנו חתיתם בארץ חיים, כגון הפרנסים המטילים אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים... יורדים לגיהנם ונידונים בה לדורי דורות, שנאמר: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות וגו'".
קסג: ועונש הנותנים חתיתם בארץ חיים מחמשה פנים; השנים מצד עצמו, והשלשה מצד העם. השנים שהם מצד עצמו: האחד - כי האנוש רמה ותולעה... ולא דיו שלא ישח ולא ישפל, כי ישתרר גם השתרר שלא לשם שמים...
קסד: והשני - כי האדם חייב להכין מערכי לבו בכל עת ולהשכין בלבו אימה ויראה מעל פני ה' יתברך... והאיש הנותן חתיתו בארץ חיים שלא לשם שמים, אין בלבו אימה מלפני ה' ורוצה להטיל אימתו על בריותיו. ותחת שיש לו לערוך מחשבות להשכין אימת ה' בלבו, הוא עורך אותן להטיל אימת עצמו על עם ה' יתברך. ונאמר (שמואל ב' כג, ג): "מושל באדם צדיק מושל יראת אלקים", פירוש: ראוי להיות מושל באדם - צדיק שהוא מושל יראת אלקים, כי אחר שהוא ירא את ה' יתברך, ראוי לעמו שייראו מלפניו.
קסה: והשלשה פנים שהם מצד העם: האחד - כי הוא מצער את הצבור בהטלת אימתו, ונאמר (ויקרא כה, יז): "ולא תונו איש את עמיתו"...
קסו: והשני - כי כמה מכשולים באים בסיבת הטלת אימה, כמו שאמרו רז"ל (גיטין ו ע"ב): לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה והפילה כמה רבבות מישראל.
קסז: והשלישי - כי עם הקדוש, שהם עובדי ה' יתברך, אין להם להכנע לבשר ודם, ואינו מן הראוי להיות מורא בשר ודם עליהם אלא לשם שמים, שנאמר (ויקרא כה, נה): "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים, ונאמר (שמות יט, ו): "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", לשון "כהנים" - אדונים ושרים, וכמוהו (שמואל ב ח, יח): "ובני דוד כהנים היו". וכל העם נקראו ממלכה... פירוש: אתם תהיו לי ממלכה שכולה שרים, שלא יהיה עליכם עול בשר ודם..

(רבינו יונה, שערי תשובה, שער ג אותיות קסב-קסז)

יז. ושנתנו חיתיתם בארץ חיים וכו' יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות וכו' זה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים וכו' כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אינו רואה בן תלמיד חכם

16-44
ברמב"ם הלכות תשובה (פ"ג הלכה יג): מטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים זה הרודה צבור בחזקה והם יראים ומפחדים ממנו וכוונתו לכבוד עצמו וכל חפציו שלא לכבוד שמים כגון מלכי העכו"ם. לכאורה קשה... האם לאדם שכזה מספיק העונש הקל שאינו רואה בן תלמיד חכם? אבל כנראה כונתו על דברי הברייתא שם ושנתנו חיתתם בארץ חיים ושחטאו ושהחטיאו את הרבים יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות וכו' ושנתנו חיתתם בארץ החיים אמר רב חסדא זה יתירה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים. לפי"ז יש שני מיני מטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים.

(רבי אשר רוזנבוים, מכמני אשר, עמ' קא)

ושחטאו והחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט וחביריו יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות
17-19

קנט: עוד יש כתות שאין להן חלק לעולם הבא, והן: כת אויבי ה' יתברך... כת אויבי השם יאבדו מן העולם הבא, שנאמר (דברים ז, י): "ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשנאו אל פניו ישלם לו", פירוש: משלם לשונאיו שכר המצות שהם עושים בעולם הזה להאבידם מן העולם הבא... ואמר דוד (תהלים לז, כ): "כי רשעים יאבדו ואויבי ה' כיקר כרים כלו בעשן כלו" - הזכיר על הרשעים לשון אבידה, כי יאמר על הצער והגלות, כענין שנאמר (ישעיה כז, יג): "האובדים בארץ אשור וגו'", (ירמיה נ, ו)... ויאמר על המות, כענין שנאמר (שם פסוק צב): "אז אבדתי בעניי"... כי הרשעים יענשו בצרות ויסורים או במות, וכן יענשו במשפט על מעשיהם בעולם הבא לקץ וזמן, אבל אויבי ה' המשילם לחלבי הכבשים ושמנם שהוא נתך באש וכלו בעשן... על כן אמר "כלו בעשן כלו", כאשר חלבי הכרים כלים בעשן - כך יכלו אויבי השם, כי תכלה נפשם ותאבד מן העולם הבא...
קס: וענין שונאי ה' נמצא לפעמים גם באנשים שהם עושים המצוה... אם נפשם רעה ובקרב לבם יקשה להם כאשר חבריהם עוסקים בתורה... כל שכן אם הוציאו מחשבתם אל הפועל, שהם מניאים את לב בני אדם מעסק התורה ומן המצות, כי הם שונאי ה'...
קסא: כת המחבלים כרם ה' כמו המסורות ומחטיאי הרבים, הנה הם שונאי ה', כאשר תאמר כי האנשים המשחיתים ערי המלך או כרמיו ופרדסיו כי הם שונאי המלך... על כן אמרו רז"ל כי אותם שחטאו והחטיאו את הרבים יורדים לגיהנם ונידונים שם לדורי דורות.

(רבינו יונה, שערי תשובה, שער ג אותיות קנט-קסא)

יז. יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות

18-19
הרשעים הממאנים ללכת בדרך טובה... "אין שלום אמר ה' לרשעים"... והוא עצמו המאמר שאמרו ז"ל (כתובות קד ע"א) שמלאכי חבלה מסבירין פניהם בו בבואן לעולם עונשן אשר נדונין שם לדורי דורות... וזה, כי כמו שהמעשים הטובים לפי השכל והדת מעצמין נפש האדם התעצמות נכבד, להיות לה מהלכים בין העומדים הקיימים כאשר אמרנו, כן המעשים הרעים המפירים חק השכל והתורה, נותן לה מציאות והתעצמות רע ומקולקל נכון ומעותד לקבל העונש והצער המזומן לרשעים במקום דינם... כי כמו שהמיישר דרכיו נברא ונתחדש בקרבו לב טהור ורוח נקייה, להיות לו בה עצמיות נבדל וקדוש נשאר לעד, כן כאשר יהיה ענינו בהפך, נברא בו לב טמא ורוח רעה מזוהמת, בו יקבל עונש גיהנם המר הערוך מאתמול לו.

(עקידת יצחק פרשת בראשית, שער ו)

ונידונין בה לדורי דורות
18-19

"עונה בה"... ולפי הפשט הוא על פי דאיתא בראש השנה דף יז: אבל המינין כו' נידונין לדורי דורות גיהנם כלה והם אינם כלין, מבואר מזה דשאר חייבי כריתות אינן לעולם אלא לעת כפי חומר העבירה, וגם אינו דומה חייב כרת אחד למי שעבר כמה עבירות של חייבי כריתות, והכל במשפט צדק של שופט צדק סלה. אמנם לא ידח נדח לעולם, אבל המינין וכו' כריתותם לעולם. וזהו פשטא דקרא: "הכרת תכרת", ומכל מקום "עונה בה", אין חלאת העון יוצאת מנפש החוטאת.

(העמק דבר, במדבר פרק טו, לא)

גיהנם כלה והן אינן כלין
20-21

ואפי' ח"ו ישראל מקלקל מעשיו, אינו נדחה לעולם, ואע"פ שחטא ישראל הוא, וסוף כל סוף אפי' אחר כמה סיבות וגלגולין לא ידח ממנו נדח, וכל נפש ישראל תשוב לאור באור החיים. וכמ"ש הרמ"ע בעשרה מאמרות (מאמר חיקור דין) שאפי' הגרוע מישראל, כאיש הידוע שחטא והחטיא את הרבים ועשה עצמו ע"ז, נמי יהי' לו תיקון אחר רב דורות, ופירש בפשיטות דברי הש"ס גיהנם כלה והם אינם כלים - אלא יתוקנו. וזה גורם חיזוק גדול לכל איש לבל יתיאש ח"ו, שהרי סוף כל סוף יהי' לו תיקון, ומה שיעשה הזמן אחר רב מירוק, יעשה השכל שלא יצטרך למירוק, והכל הוא בכח התורה שזכו ישראל שלא יהי' להם עוד שינוי בעצם, וכל השינוי הוא רק במקרה, והמקרה לא יתמיד.

(שם משמואל, במדבר, שבועות שנת תרעג)

גיהנם כלה והן אינן כלין
20-21

מוכרח הוא הגיהינם להמצא. המירוק של הנשמות מזוהמתן אי אפשר לבוא ע"י אותו המירוק החלש, שהכחות החלשים שבמערכי הגופניות יכולים להראות בו את פעלם. רק הגלות וצערו הנורא, הוא וכל סעיפיו, רק הוא שקול הוא כאותו הצער העמוק הנחשולי של הגיהינם. ואברהם בירר לו אותו הצער כדי למרק נפשותיהם של בניו מאשו של גיהינם. אמנם אינם מסוגלים למירוק הגלות כי אם בני ישראל, שכ"כ איתן וחזק הוא הטופס הנפשי שלהם, עד שלא יכחד בשום מהפכה גלותית. "והניעותי בכל הגויים את בית ישראל כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארץ". רק העזין שבאומות, שהם ראויים לדת אש, הם יכולים להיות מתמרקים בגויותיהם במירוק הגלויות, שיוצאים טהורים כעצם השמיים לטוהר. לא כן הוא חלק כל בני האדם. הנפשות החלשות הללו, נכנעות הן אל הבשר הרודה בהן ביד חזקה, ואם יתמרקו בעודן בגויתן, לא ישאר מאומה מצורתן המהותית. רק בהפרד הנפש מעל הגויה, בהיותה אז מתגדלת בעזה, בהיותה במצב החופש, אז תסתגל להימרק במירוק הגיהינם, שיוציאם אחר כך מרוקים ואיתנים. "ישובו רשעים לשאולה כל גויים שכחי אלהים". וכשאמרה גהינם ז"ץ ח"ק, זנינו מזרעו של יצחק, אמר לה הקב"ה: ט"ר י"ש כ"ת, טר, המתן, יש לי כתות כתות של אוה"ע לתן לך [שבת קד ע"א]. ואז ימלא הגיהינם את תפקידו, עד אשר רוח הטומאה יעבור מן הארץ והאלילים כליל יחלוף. גיהינם כלה והם אינם כלים.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ח, אות ק)

גיהנם כלה והן אינן כלין
20-21

בחינת הגיהנם היא שהוא מצד עצמו אין לו כלום, והוא צועק רק הב הב, "לעלוקה שתי בנות הב הב" (עיין ע"ז יז ע"א), ואין במה למלאות אותו, עד כי לעתיד גהינם כלה והם אינם כלין.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ב, אבות פרק א משנה ה, עמ' מא)

גיהנם כלה והן אינן כלין
20-21

המזכה את הרבים דאין חטא בא על ידו, לא אמר איזה חטא, ומשמע שאפי' חטא בחטא שאיננו מהיורדין לגיהנם ואינם עולים, [שאיננו] מאותם שנאמר עליהם גהינם כלה והם אינם כלים, אלא שנידון לגיהנם לזמן מסויים, גם כן אי אפשר שיהי' הוא בגהינם ותלמידיו בג"ע.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ב, אבות פ"ה מי"ח, עמ' ריז)

מפני שפשטו ידיהם בזבול שנאמר מזבל לו ואין זבול אלא בית המקדש שנאמר בנה בניתי בית זבל לך וכו' ופניהם דומין לשולי קדירה
22-27

וידוע דתאות אדם חסדו ואצלו היה הכל מצד החסד דקדושה. ואז נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה [שבת ל ע"א], היינו כמו שאמרו על אותן שפשטו ידיהם בזבול דפניהם דומין לשולי קדירה, ושונאי דוד הן הם שפשטו וכו', כי כל חשק דוד לבנות בית המקדש הקבוע וקיים לעד, וזהו הנקרא זבול, וכמו "הפעם יזבלני אישי" (בראשית ל, כ) שעיקר קביעות דירתו אצלה לעד, דגם בקבורה נקבר עמה במערת המכפלה. וכן לשון הכתוב (מלכים א' ח, יג) "בית זבול לך מכון לשבתך עולמים". ואף על פי שנחרב, מכל מקום נכתב דברי שלמה המלך ע"ה שאמר על עצמו "בניתי בית" וגו' משום דקדושה ראשונה לעתיד לבוא וסופו לחזור וליבנות והביטול היה רק לשעה, ואילו בנאו דוד המלך ע"ה לא היה נחרב באמת, אלא ששונאיו שיאמרו רע לו, גרמו דלא נתגלית קדושתו בפועל בעולם הזה בימיו, ועל ידי זה לא זכה לבנותה. ולפיכך הם פשטו ידיהם בזבול ועל כן נקרא אויבי ה' וכמו שנאמר (שמואל ב' יב, יד) "ניאץ נאצת אויבי ה'". ועל כן פניהם כשולי קדירה, היינו תכלית השחרות והחושך, על ידי תכלית ריחוקם מה' יתברך, דנהורא עמיה שרי, ובאורו נראה אור, הוא אור תורה שבעל פה.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין סי' י, דף מז ע"א במהד' תרפ"ו, עמ' קיח במהד' תשיד, עמ' 126 במהד' תשנד)

ופניהם דומין לשולי קדירה
26-27

אמרינן בבבלי פרק כל היד [נדה כ ע"א]: א"ל ר' ינאי לבניו אל תקברוני לא בכלים שחורים שמא אזכה ואהיה כאבל בין החתנים... ופירש רש"י: שמא אזכה לגן עדן והצדיקים מלובשים לבנים... והרשעים אף על פי שנקברים בלבנים, מ"מ אחר מותם בבואם לגיהנם, אז חשוך משחור תארם ולבושם מפני עשן גיהנם, וכהא דאמרינן פ"ק דר"ה שפניהם דומים לשולי קדרה. והא דקאמר שמא לא אזכה ואהיה כחתן בין האבילים, היינו בתחלת בואו שמה.

(רבי אברהם יחיאל מיכל מגלוגא, נזר הקודש, בראשית רבה, פרשה צו סימן ה)

ופניהם דומין לשולי קדירה ואמר רבא ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנם
26-27

מהו הנ"מ אם אינון דשופרי שופרי דמחוזא כנ"ל, היינו אם היו בחייהם עשירים ומעונגים או עניים, כיון שהם סובלים שם עונשים מרים וקשים רחמנא ליצלן, אשר כל צרות עוה"ז הם כגרגר חרדל לפני היסורים האלו?... וגם מה שכתוב אח"כ שכך נקראו להם יורדי גיהנם, הלא פשיטא ופשיטא שבעולם האמת בודאי כך יקראו להם על שם מקומם יורדי גיהנם... נראה עפ"י מעשה רב... הה"ק מראזדל... הי' פעם אחת משובתי שבת בעיר א' אשר כבדוהו מאוד... והה"ק (מרוב ענוותנותו הגדולה) הגיד אז והתחיל לבכות ולומר: הוי אחיי וידידיי, הן עתה תכבדוני באשר תחשבו כי צדיק וקדוש אמיתי הנני, מה תעשו ומה אעשה אם תראו בעולם הקיום כי הנני אוד בוער באש... בגיהנם רחמנא ליצלן (ומה גדלה הבושה אז) עכד"ק ברוב ענוותנותו זי"ע. וזהו י"ל בכונת דברי הש"ס כפשוטן, ופניהם דומין כשולי קדירה (היינו הושחרו פניהם מכבשן אש הגיהנם), ואינון משפר שופרי דמחוזא (שהיו היותר חשובים משפר כמנהיגים ומושלים דמחוזא, והבושה גדולה מאוד בראותם אותם מכיריהם במעמד ותמונה כזו אוד נעשן ושחור ביקוד אש כנ"ל), ומקריין בני גיהנם (היינו ג"כ הבושה על שקורין אותן כן בני גיהנם כנ"ל, כי זהו עיקר העונש גיהנם של בושה בעוה"ב כמבואר בסה"ק.

(רבי חיים אליעזר שפירא, דברי תורה, מהדורא ד, אות כז, עמ' שעח)

ופניהם דומין לשולי קדירה ואמר רבא ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנם
26-27

נ"ל לפרש עפ"י מה שעינינו רואות בעו"ה בני אדם שהם שפירא שפירא, משופרי ב"ב מיקירי משפחה, משופרים בידיעת התורה, משופרים בידיעות זמניות ואינם פורשים מדרכי הציבור, מתחברים עם יראי ה' בבתי כנסיות וב"מ, ונראים כאוהבי תורה ומצוות, והם לצור מכשול ואבן נגף, באמרם שהמה אוהבי שלום... ומביאים ראיה מדברי חז"ל [בראשית רבה פרשה לח], שדרשו "חבור עצבים אפרים הנח לו" וכדומה, על כן אין טוב לחרחר ריב נגד הפושעים. והנה פניהם דומין בעוה"ב כשולי הקדרה. והוא עפ"י מאמר חז"ל [ברכות נו ע"ב]: הרואה קדרה בחלום יצפה לשלום. וידוע בשם הגאון מהר"ם בנעט זצ"ל כי הקדרה היא מתווכת השלום בין המתנגדים, האש והמים. על כן אמר הני שפירי שפירי דמחוזא, החוטאים ומחטיאים את הרבים במה שמבקשים לתווך שלום בין הצדיקים עבדי ה' ובין המינים והאפיקורמים שונאי ה', פניהם דומין כשולי קדרה מפוחמת מפיח ועשן. ונקראים בני גיהנם... בשפירא שפירא דמחוזא, כל מעשיהם הטובים ומנהגי יהדות תורתם ותפילתם עם הציבור שהם נוהגים בהם הכל הולך לאבוד, בגלל כחם להחטיא את הרבים הנמשכים אחריהם, באמרם: הלא פלוני, גבר שפירא במעשים טובים, משכים ומעריב לביהמ"ד, מעוטף בטלית ומוכתר בתפילין של רש"י ור"ת, ועם כל זה אוהב שלום עם הרשעים, וגרם ע"י כך שרבים נמשכים אחריו מבני עמו הטובים, נמצא כלו בן גיהנם ואין לו חלק בעוה"ב כלל. והבן זה מאוד: כל מי שכל מעשיו הטובים גורמים בנזקיו להכשיל את הרבים נקרא בן גיהנם.

(רבי שמעון סופר, שו"ת מכתב סופר, חו"מ סי' א)

ופניהם דומין לשולי קדירה ואמר רבא ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנם
26-27

כי לא כאשר יראה האדם יראה האלהים, כי האדם יראה לעינים, ואם לפנינו משים מסוה היראה על פניו ובני אדם מחזיקים אותו לירא שמים, אבל ה' יראה ללבב והוא רואה את הכזבי מתלוצץ... הקב"ה משלם להם מדה כנגד מדה, ויען כי המה שמו מסוה היראה על פניהם, על כן ופניהם דומין לשולי קדרה, וכמדתם משלם להם, כי אז כלימה תכסה פניהם. וכמה אנשים אשר נחשבים בעינינו לבני עולם הבא, וכן גם המה בעיני עצמם, והמה משפירי שפירי קרתא ומלובשים בחלוקי דרבנן, אבל באמת מבני גיהנם.

(רבי מנחם צבי טאקסין, אורח ישרים, פסחים נ ע"א)

ופניהם דומין לשולי קדירה ואמר רבא ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנם
26-27

וכתב המהרש"א:... בעת שעולין מגיהנם כצרף הכסף פניהם הושחרו כשולי קדרה ע"י שאש של גיהנם היה שולטת בהם. ואפשר להוסיף שר' יצחק בר אבין ר"ל שכמו ששולי הקדרה הושחרו ע"י האש שבישלה את מה שבקדרה, כן לגבי אלה שהיו בגיהנם, אש הגיהנם צרפה והכשירה אותם שיהיו ראויים לעלות, ושיקרא עליהם שם ה', שה' מחיה אותם.
ורבא מסיים בגמרא: ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנם. וכתב המהרש"א:.. שהם שמענגים עצמם ביותר מתאוות עוה"ז, ותחת יופי פניהם שהיה להם בעוה"ז, הושחרו לעוה"ב בגיהנם. ויש עוד להוסיף שר"ל שהאש שתחת הקדרה יש לה מעלה, שמבשלת המאכל שבקדרה. לעומת זה, האש גם משחירה את השולי קדרה. וגם אלה, שפירי שפירי דמחוזא, שהיו מתענגים בתאוות העוה"ז, היו יכולים להתעלות ולנצל את מדתם לטובה, שיתאוו לדברים עילאיים ולהתענג מזיו השכינה, וע"י כך היו מכשירים את עצמם להיות ראויים לקבל הארה גדולה וקדושה. וזה כמו שהמאכל שבקדרה מתבשל ונהיה ראוי לאכילה ע"י האש שמתחת לקדרה. אבל הם לא עשו כן, ויצרו מחיצה בינם לבין קונם, כמו ששולי הקדרה חוצצים בין המאכל לאש. וכמו ששולי הקדרה הושחרו, כן בעלי התאוות הושחרו פניהם, מבלתי לקבל הארה עילאית מבעל הקדירה, דהיינו רבון כל העולמים.

(רבי ברוך מרדכי רקובר, ברכת השבח עמ' פג-פד)

ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנם
27-28

וזהו הורמיז בר ליליתא דהוה קא רהיט אקופא דשורא דמחוזא, ע"ד שאמרו... ופניהם דומין לשולי הקדירה אמר רבא ואינון משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנם, פירוש שפירי - כל מעשיהן אינן אלא להתנאות בהן וקורדום לחפור בהם. ואמרו (ב"ב דף ח) "אני חומה" - זו תורה... וזהו אומרו דרהיט אקופא דשורא דמחוזא, ר"ל בני ת"ח של מחוזא, בני גיהנם, העוסקים בתורה להתנאות בהם.

(ביאור הגר"א על מאמרי רבה בר בר חנה, ב"ב עג ע"א)

ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנם
27-28

"ואם בריאה יברא" וגו' - ואיתא במסורה: בריאה ב', "ואם בריאה", "ומאכלו בריאה" (חבקוק א, טז). וראוי לחבר שני פסוקים אלו, על פי מה דאיתא גבי הא דיורדי לגהנם ונידונים וכו', ופניהם נהפך כשולי קדירה, ואינהו שפירי דמחוזא (פירש רש"י: מעונגים ושמנים ובריאים), וקרו להו בני גהנם. וזהו שאמר "ואם בריאה", רצה לומר, מי שהוא בריא ומעונג, ועושה כל ימיו כחגים, ואוכל ושותה ומבריא נפשו, "יברא ה'", הכוונה בזה, לזה יברא הגהנם. ועל זה בא בעל המסורה לפרש ומביא הכתוב "ומאכלו בריאה", שמתענג נפשו במאכלו, והיינו ממש כמו שאמרו חז"ל... ואינהו שפירי דמחוזא וקרי להו בני גהנם.

(רבי פנחס פילטא, ברית שלום, במדבר פרק טז, ל)

ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנם
27-28

איזה מהקדמונים... הראו שהשמות שהונחו על בעלי הכסף והאנשים הנעדרים ומשוללים ממנו מוכיחים ע"ז כי השם עושר משתתף עם רשע... ויש עוד כמה כתובים המורים ע"ז כמו "ויתן את רשעים קברו ואת עשיר במותיו" (ישעיה נג, ט). ולהפך, השם "עני" משתתף עם "ענוה"... וכן החליטו קדמונים ז"ל למעשה כי העניות מצרפת דעתו של אדם ומכשירתו אל הטוב המוסרי, והעשר משמית כל חלקה טובה באדם, וכמו שאמרו בר"ה ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנם, כי בני מחוזא היו עתירי נכסין, והוא על דרך שאמרו בביצה (לב ע"ב): עתירי בבל יורדי גיהנם הן.

(רבי יצחק יעקב ריינס, אור חדש על ציון, אור חדש על ציון שער ב פרק ג אות ט דף ח ע"ב)

ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנם
27-28

...כח הרע הבא מתשוקת ההמונים לשום זהב כסלם, וכל תשוקתם אינה כי אם לבנות בתי חומה, ולקמץ בממונם שלא ליתן לכל דבר צדקה, והם מחשבים שהמה בוטחים במה שישימו על עפר בצר, ויבצרו העיר אשר דרים בה בחומות גדולות. ובאמת זהו עיקר חורבנם, ולא תועיל להם שום הצלה לעת פגע, כי כח המשחית מוכן בזה גופיה שהם מסירים בטחונם מה', ושמים מבטחם בכח ידם. ונודע כי מיושבי מחוזא העשירים היו אנשים כאלה נמצאים, כדאמרי' בר"ה ופניהם דומין לשולי קדרה, אמר רבא: ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנום... שאף שהלילית עצמה עיקר משכנה במקום חורבן ושממון, כדכתיב 'שם הרגיעה לילית' (ישעיה לד, יד), ואין רצונה בישוב העולם, אך ישוב המביא לידי חורבן כחורבן דמי, ועל ישוב כזה היא שמחה. אמר [ב"ב עג ע"א] כי הורמין בר לילית, דהיינו מורשה אחד מכוחותיה, לשון הורמנא ורשות, הוה רהיט אקופי דשורא דמחוזא, כי משכנו על ראשי החומות הגבוהות, אשר בני מחוזא הטפשים הרימו מגדליהם לתלפיות, וסוברים כי הם מישבי עולם ואינם כי אם חרובי קרתא, כי עי"ז השגחת ה' ית' והצלתו נמנעת מהם, ולא די שלא יועילו להם מבצריהם, עד שלא יצטרכו לשום עזר בבא עליהם אויב, אלא שגם חילים ורוכבי סוסים ג"כ לא יוכלו למלט נפשם, תחת אשר אם לא שמו מבטחם בארמונות ומבצרים היו נשמרים ע"י ההשגחה האלהית, ועתה גם כי רהיט פרשא מתתאי ורכיב סוסיא לא יכול לו לגרש כח המבחיל השורה דוקא במבצריהם.

(מאמרי הראיה, עמ' 425-426)

יז. ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנם

27-28
עתירי בבל יורדי גיהנם הם (ביצה לב), אינהו משפרי שפירי בני מחוזא מקריין בני גיהנם, כי לא די שהם בעצמם מחללים שבת, אלא עוד מכריחים את פועליהם הישראלים לחלל את השבת.

(רבי חיים זאב חרש, שמחת חיים דף נג ע"ב)

הכא מחצה עונות ומחצה זכיות וכו' ורב חסד מטה כלפי חסד
33-36

במחצה זכיות ומחצה עונות אז "רב חסד" מטה כלפי חסד. אמנם הזכיות והעונות כבר כ' הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ב) שאינם נשקלים כי אם בדעתו של א-ל דעות, שיש מצוה אחת שמכרעת נגד כמה עונות. והנה כשהקב"ה רוצה לעשות חסד עם ישראל, אז הוא עושה חשבון שהעונות הם קלים מצד עצמם, דהיינו מפני האהבה שהקב"ה אוהב את ישראל, ודרך האוהב שחטא של אהובו הוא קל בעיניו. והנה האהבה היא בלא טעם אצלנו, שאין אנו משיגים טעם אהבתו ית' לישראל, ומ"מ אחרי שמצד האהבה נחשב כל חטא לדבר קל, נמצא שאח"כ הזכיות מכריעות, ונמצא שהזכות באה על פי דין ומשפט. וזה שכתוב: "באין מליץ יושר" שישקול בערך "מול מגיד פשע", באופן שיהי' אפשר להיות רב חסד מטה כלפי חסד מצד עצמו, על כן "תגיד ליעקב דבר חק" דהיינו אהבה בלא טעם, וממילא יקל משקל העונות ויהי' אח"כ "משפט", ועי"ז תצדקנו במשפט. וזה שכתוב: "האוחז ביד מדת משפט", כי המדה איך ימוד המשפט, דהיינו ערכו של כל חטא, היא בידו ית', וכשהוא מראה האהבה, נעשה קל, והזכיות מכריעות.

(מדבר שור, דרוש ט, עמ' פה [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' שעה, במהד' תשס"ה])

יז. מחצה עונות ומחצה זכיות וכו' ורב חסד מטה כלפי חסד

33-36
...מאמר במדרש רבה (בראשית רבה פרה ח אות ה): 'חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו' (תהלים פה, יא) - חסד אמר יברא, שהוא גומל חסדים. ואמת אמר אל יברא, שכולו שקרים. צדק אמר יברא, שהוא עושה צדקות. שלום אמר אל יברא, דכולה קטטה. מה עשה הקדוש ברוך הוא, נטל אמת והשליכו לארץ, הדא הוא דכתיב (דניאל ח, יב) 'ותשלך אמת ארצה'. וקשה, למה הוצרך ה' יתברך להשליך אמת ארצה, הלא מדותיו של הקדוש ברוך הוא שהוא מטה כלפי חסד כשזכיות ועוונות שוות, וגם בכאן היו שקולים: חסד וצדקה אמרו יברא, ואמת ושלום אמרו אל יברא? הענין הוא, דלבריאת האדם היה בהכרח להיות בו איזה זכות, והמתנגדים השיבו שלא יהיה לו שום זכות. כי חסד אמר יברא בזכות החסד, ואמת אמר אל יברא, כי חסד של בני אדם אינו חסד של אמת רק לתשלום גמול, ואם כן מה זכות יש בחסד שלו? צדק אמר יברא בזכות הצדקה, שלום אמר אל יברא, כי עיקר הצדקה היא להיותה ניתנת בסבר פנים יפות בשלום ואהבה, ולא בעוונותינו הרבים כנהוג הרבה פעמים שנותן הצדקה בריבות וקטטות, ועל ידי כפיית הבית דין ודברי ריבות. מה עשה הקדוש ברוך הוא, השליך האמת ארצה, כלומר, עולם יבנה בחסד. ומה טוען אמת, כי החסד של בני אדם אינו חסד של אמת, אמר, שיש גם כן חסד של אמת בהכרח, דהיינו מה שעושים עם המתים לקברם בארץ החיים, זהו 'אמת מארץ תצמח' (תהלים פה, יב).

(של"ה, מסכת פסחים, נר מצוה, אות עד)

מחצה עונות ומחצה זכיות ואית בהו נמי עון דפושעי ישראל בגופן לא סגיא ליה דלאו והבאתי את השלישית באש ואם לאו ורב חסד מטה כלפי חסד וכו' פושעי ישראל בגופן מאי ניהו אמר רב קרקפתא דלא מנח תפילין
33-41

עוד נביא לך ראיה אחת ומאמר אחד, המורה ממנו גודל מעלת השכר ביטול מצות עשה. וזה, שהפושע בגופו לבטל מצות עשה, ענשו חמור יותר מן העובר על לא תעשה. שאם עבר אדם על לא תעשה, וכששקלו זכיותיו ועוונותיו והם שוים אלו כנגד אלו, על זה אמר 'ורב חסד' מטה כלפי חסד. אבל אם בכלל מחצה עוונותיו עון ביטול מצות עשה, והוא מכלל פושעי ישראל בגופן, כגון קרקפתא דלא מנח תפילין מעולם, אפילו שזכיותיו ועוונותיו שקולים זה כנגד זה, אין בזה 'ורב חסד' מטה כלפי חסד, ואי אפשר לו שלא ירד לגיהנם, כדאיתא בפרק קמא דראש השנה. ראה והפלא על כח מצות עשה ומעלתה, שהפסידה ממנו מדת 'ורב חסד'.

(של"ה, מסכת יומא, דרך חיים תוכחת מוסר, אות קעג)

מאי דכתיב אהבתי כי ישמע ה' אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אימתי אני אהובה לפניך בזמן שאתה שומע קול תחנוני
37-39

אף על גב דלשון הכתוב משמע שישראל הם אוהבים להקדוש ברוך הוא כששומע קול תפלתם, מכל מקום מדכתיב "אהבתי כי ישמע ה' את קולי", וקשיא פשיטא שאוהבים שהקדוש ברוך הוא ישמע את קולם, אלא הכי קאמר: "אהבתי כי ישמע ה' את קולי", וכמו שאני אוהב שהקדוש ברוך הוא ישמע את קולי, כך הקדוש ברוך הוא אוהב אותי כאשר ישמע קול תחנוני, כי מי שהוא אוהב את אחד אין ספק שגם הנאהב אוהב אותו. ובמדרש (ילקוט שמעוני רמז תתעד): אין האזנים של מעלה כרויות אלא לי בלבד, שנאמר "חטאת ועולה לא חפצת אזנים כרית לי"... פירוש, שהנמצאים הם מושפעים מאתו, וכמו שהם מושפעים מאתו, מזה הצד ראוי שיקבל תפלתם להשלים חסרונם, שהרי המציא אותם... לפיכך אמר: אין אזנים של מעלה כרויות כי אם אל ישראל, כי הם נמצאים ממנו בעצם ובראשונה, ושאר הברואים אין מציאותם בעצם ובראשונה רק שהם טפלים לישראל ולא ברא כל העולם אלא לשמש את ישראל, ומאחר שישראל נבראים מאתו יתברך בראשונה ובעצם, ראוי שיהיה משלים חסרונם בראשונה ובעצם, ולפיכך אין האזנים כרויות אלא לישראל, שומע תפלתם להשלים מה שיחסר להן... וזה שאמר אימת אני אהוב לפני הקדוש ברוך הוא כשישמע הקדוש ברוך הוא את תפלתי, כי שמיעת התפלה בשביל שישראל קרובים אל השם יתברך מכל הנמצאים, וכמו שאמר הכתוב (דברים ד) "אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו".

(מהר"ל, גבורות ה', פרק סד)

נלע"ד לפרש דרבא קשיא ליה בפסוק שאמרה כנסת ישראל "אהבתי כי ישמע ה'", דמאי רבותא בזה כ"י שאומרת שאהבתה ותשוקתה כי ישמע ה' קולה... לכן פירש דה"ק אימתי אני אהובה כשישמע וכו' ר"ל אימתי אני ניכרת אהובה וידעו כל הגוים שאני אהובה לפניו יתברך? כשישמע וכו' אע"פ שאין בי מצות או מצוה ועכ"ז יערב עליו שיחי וישמע מהיכל קולי.

(רבי שמואל די אבילה, אוזן שמואל דרוש ב דף ב ע"ד)

אימתי אני אהובה לפניך בזמן שאתה שומע קול תחנוני, רוצה לומר בראש השנה, שאז השפע בא לעולם, שעדיין היא כמוסה בבחינת קול, ועדיין לא נעתקת בבחינת הדיבור, רק שבכל יום היא נמשכת לפי רצון הצדיקים לאיזה דבר שירצו. וקשה, למה ה' יתברך אינו משפיע השפע בראש השנה מיד בבחינת הדיבור? אך התירוץ, ה' יתברך רוצה שיבקשו מאתו מידי יום ביומו מה שצריכין אליו, והוא בשביל אהבת ישראל שרוצה לשמוע קולנו תמיד, לכן אינו משפיע השפע בראש השנה מיד בבחינת הדיבור רק בבחינת קול, ובכל יום מתפשטת לאיזה דבר שירצה הצדיק, כדי להתפלל אליו בכל יום. וזהו כוונתם אימתי אני אהובה לפניך, כלומר בזמן שאתה רוצה לשמוע קול תחנוני, אז אני יודע בוודאי שיש לך אהבה עלי. וזהו כוונת הכתוב בעצמו: "אהבתי", כלומר שבשביל שאני אהובה לפניך, "כי ישמע ה' את קול תחנוני", ואתה רוצה לשמוע קול תחנוני תמיד. "כי הטה אזנו לי" (שם פסוק ב), שאתה רוצה להטות לתפלתי תמיד, ומשום הכי אתה נותן לי השפע בכל יום, כדי "ובימי אקרא", שאצטרך לקרוא אליך כל ימי, כי אתה רוצה לשמוע תמיד בשביל שאני אהובה לפניך.

(קדושת לוי, דברים, לראש השנה)

דוד המלך ע"ה בא כמתנצל על זעקתו בקול מתוך שיחו וצערו, וכלפי מאי דאמרי' בפרק מי שמתו (כד ע"ב): המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה, ואמנם כ"ז בתפלות הסדורות ובשעה שאין צרה, אבל בעת צרה אדרבה ראוי לזעוק בקול. וזהו שאמר "אהבתי כי ישמע ד' את קולי תחנוני", אע"פ שאני מתפלל בקול, אינני חלילה בכלל קטני אמנה, וכדדרש רבא בפ"ק דר"ה: אמרה כנס"י אימתי אני אהובה לפניך בשעה שאתה שומע קול תחנוני, כלומר אע"פ שאני מתפלל בקול אתה שומע תפלתי ועונה אות ביום צרתי, הגם כי ידעתי "כי הטה אזנו" כבר וא"כ אין טעם בצעקה, "ובימי אקרא", שכן באמת אני נוהג בימי, בתפלות הסדורות דבר יום ביומו "ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה", שהוא בלא השמעת קול רק כמי שהומה על הדבר בלחש אך עתה מה אעשה "כי אפפוני חבלי מות", "צרה ויגון אמצא", לכן כך הוא טבעו של אדם לבל יחריש ויתאפק מלצעוק בקול מתוך שיחו וצערו, ובזה אדע כי אהוב אני לפניך לשמוע בקול תפלתי.
או כלך לדרך זו, דכל לשון קריאה הוא בקול, וכמו שדרשו רז"ל גבי "ויקרא אל משה"... וזה שאמר "אהבתי כי ישמע ד' את קולי תחנוני" כמו שפירשנו, שהוא שומע ועונה אף ע"י תפלה בקול, אף כי ידעתי "כי הטה אזנו לי" ושומע לחש עמו כמו מי שמטה אזנו ללחוש לו, מ"מ "בימי אקרא" בקול, לפי הימים של צער, כי... "אפפוני חבלי מות וצרה ויגון", לכן "בשם ד' אקרא" בקול למלט נפשי מיד שאול סלה.

(רבי בנימין אליהו קנטור, חלק יעקב, דרוש טו, דף לו ע"א)

מאי דכתיב אהבתי כי ישמע ה' אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אימתי אני אהובה לפניך בזמן שאתה שומע קול תחנוני דלתי ולי יהושיע אף על פי שדלה אני מן המצות לי נאה להושיע
37-40

ידוע מגדר האהבה והחשק, שהם שני שמות, יורה כל אחד מהם הוראה מתחלפת מחבירו, כי החשק יצדק על אשר יתאווה וישתוקק מה שאינו מושג עדיין אצלו, והוא מחוסר הקניין; ואחר שישיג מה שחשק, הלך לו החשק ונכנסה האהבה - שיאהב אותו הדבר המושג, ויהיה חביב בעיניו. אבל לא יפול שם "אהבה" על מה שנעדרה אצלו השגחתו, ועדיין לא בא לידו, אלא הנכון לומר עליו שהוא חושק ושוקק אותו הדבר...
וכיון שכן הוא, איך אמר דוד ע"ה: "אהבתי כי ישמע ה' את קולי"? כי מאמרו: "ישמע ה' את קולי" יראה שעדיין הוא מחוסר שמיעה, ולא ייתכן לומר היותו אוהב שהוא יתברך ישמע את קולו, אלא היה צודק בזה לשון מורה על התאוה או החשק או התקוה ותוחלת וכיוצא. לכן שאל רבא: מאי דכתיב "אהבתי כי ישמע ה'"?...
לתת יישוב לזה... הביאהו ההכרח לומר על פסוק זה בדרך הדרש... שעם היות מלת "אהבתי" מהקל, והוראתה על הפועל האוהב, נדרשהו עתה כאילו באה מהנפעל, ותורה על הפעול - כדרכם ז"ל בדרשותיהם, על צד ההכרח יחליפו הבניינים... מה שאמר: "אהבתי"... אין מובנה אלא נאהבתי; והכוונה: אימתי אני בגדר אהובה אצלו יתברך, שכבר אני שלו, ואז הוא אוהב אותי, כמי שמחזיק בדבר שחפץ בו תחילה, כפי טבע האהבה? הלוא הוא כשאתה שומע בקול תחנוני. כי, אין ספק, אחר שהטה אזנו לי ושמע תפילתי, בהכרח התפללתי באופן שלם ובכוונה רצויה עם כל התנאים הצריכים, עד שקרעתי כל המסכים המבדילים וסילקתי כל המונעים ומעכבים מלקבל התפילה; ומאחר שנתקבלתי, ודאי ממילא אני אהובה לפניך, כי קניתני ונעשיתי שלך, וזכיתי לשתגיע אהבתך לי. וסיימה להפיל תחינתה: שאף אם לא יהיה הדבר כן, חלילה, אלא אני דלה מן המצוות - מכל מקום, לי נאה להושיע, כפי מידת טובך, בהיותך מטה כלפי חסד.

(רבי עזריה פיג'ו, בינה לעיתים דרוש סג)

אימתי אני אהובה לפניך בזמן שאתה שומע קול תחנוני
38-39

ויש לפרש עפ"י מה דאיתא בש"ס דתענית כה ע"ב: שמואל הקטן גזר תעניתא, ירדו גשמים קודם הנץ החמה, כסבורים העם לומר שבחו של ציבור הוא, אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אמר להם תנו לו ואל אשמע קולו... ולפ"ז יש לומר שזהו שאמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה אימתי אני אהובה לפניך בזמן שאתה שומע בקול תחנוני, הכוונה הוא אם נותן לנו קודם, אז נראה שה' ב"ה אינו רוצה לשמוע בקולנו, כעובדא דשמואל הקטן, אבל אם שומע בקולנו אז נראה שאנחנו אהובים לפניו ב"ה ורוצה בתפלתנו.

(רבי רפאל כץ, מרפא לשון, עמוד העבודה, עמ' קס במהד' תשסה)

יז. אהבתי כי ישמע ה' אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אימתי אני אהובה לפניך בזמן שאתה שומע קול תחנוני

38-39
הסובל הצרה והצער, גם כי יזעק וישוע כי גדל כאבו, לא יסור ממנו נגע לבבו אם לא שיכוון על דרך התחנה והבקשה לזעוק אל ה' ויענהו וממצוקותיו יוציאהו. והוא מה שאמרו דוד "אהבתי כי ישמע ה' וגו' כי הטה אזנו לי וגו' אפפוני חבלי מות וגו' ובשם ה' אקרא חנון ה' וצדיק" וגו'. ירצה: אהבתי את תחנוני לאשר ישמע ה' את קולי בעבורם. וכן פירשו חז"ל זה הפסוק במסכת ראש השנה, כי אף על פי שיטה אזנו לי וישמע צעקתי ובכיי, ובכל ימי לא אחשוך פי מזעוק, "אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני" כל עוד שלא אבקש מלפניו על ההצלה מהם, "צרה ויגון אמצא" ולא תועילני הצעקה. ואם אמנם "בשם ה' אקרא" להתחנן לפניו לומר "אנה ה' מלטה נפשי, חנון ה' וצדיק" וגו'.
וע"ז הענין כל עוד שישראל היו נואקים נאקת חלל מן העבודה ולא היו מכוונים לזעוק לפניו על בקשת הצלתם לא נזקק אליהם. אמנם בשכוונו אליו בתפלותיהם, כענין שנא' "ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה", מיד "וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו" וגו'. וזהו "וירא אלהים את בני ישראל" וגו', כי ראה שנתחדש בהם ענין התשובה ותוכן התפלה והצעקה לפניו ית', מה שלא עשו כן בימים הראשונים, רק שנאנחו מן העבודה.

(עקידת יצחק, פרשת שמות, שער לד, בסופו)

יז. רבונו של עולם אימתי אני אהובה לפניך בזמן שאתה שומע קול תחנוני

38-39

[אני אהובה אם אני יודע את שפלותי ויודע שלא מגיע לי שתיענה תפילתי, אלא "כי ישמע ה'" - במתנת חינם. ועוד: אני אהובה אם אני מתפלל בלי להשמיע קול (כמ"ש בברכות כד ע"ב), ש"כי הטה אזנו לי" - צריך להטות אוזן כביכול כדי לשמוע. ועוד: אני אהובה אם תפילתי אינה בענייני הגוף אלא "אנא ה' מלטה נפשי"].

(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף יג ע"א-ע"ב)
לטקסט

יז. רבונו של עולם אימתי אני אהובה לפניך בזמן שאתה שומע קול תחנוני

38-39

[כשהיו במצרים וזעקו לה' נענו רק אחרי זמן ארוך, ואילו על ים סוף "ויצעקו אל ה'" ואז ה' ענה מיד - אז היו אהובים.]

(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף כב ע"ג)
לטקסט

אף על פי שדלה אני מן המצות לי נאה להושיע
39-40

אפשר, במה שנודע שבקיום המצות צריך לכוין כונות פשוטות, ועל דרך האמת ליחד הדודים, וגם לקיימן כהלכתן ביראה ואהבה ושמחה רבה וכיוצא... ולא אתנו יודע רמזי המצות וסודותיהן. וזה שאמר אף על פי שדלה אני במצות, כלומר במצות שאני מקיים דלותי עניות דתורה, מ"מ לך אני, כלומר אני מכוונת לקיים מצותיך גם שאיני עושה המצות בכונה ובשלמות, לי נאה להושיע מאחר שאני עושה לשמך. א"נ אפשר: אף על פי שדלה אני במצות, שנשתלחה... הסט"א ועושקת המצות בחטאתי, מ"מ לך אני סובלת גלות מר וארוך, ולי נאה להושיע ולהציל עשוק, ויאירו המצות אל הקדש פנימה, כי "רבת שבעה לה נפשי" בצרות הגלות. א"נ, במ"ש בזהר הקדוש דשאר אומות הם תחת השרים, אבל אנחנו תחת רשותו יתברך... והאומות, כשנופל שר האומה למעלה, גם האומה מתבטלת. אבל אנחנו תחת רשותו יתברך, וכשם שהוא יתברך חי וקים לעד, כן ישראל כביכול. וזה שאמר לך אני, שאני תחת רשותך, ולי נאה להושיע לכבוד שמך.

(חיד"א, פתח עינים פסחים קיח ע"ב)

אף על פי שדלה אני מן המצות לי נאה להושיע
39-40

ונראה דהנה בנערה המאורסה, הרודף אחריה ניתן להצילה בנפשו ולהושיעה, כמה דאת אמרת [דברים כב, כז] "צעקה הנערה המאורסה ואין מושיע לה", ועיין בגמרא סנהדרין דקפיד רחמנא אפגם דקא פגים לה (עיין שם ברש"י דף עג [ע"ב]: ארוסה חביבה על בעלה ויעלת חן ועכשיו מתגנה עליו, אבל שאר עריות פנויות בתולות לא מיפגמן כולי האי, וכן נשואות בעולות לא מיפגמי כולי האי כמו ארוסה). והנה כבר קדם מאמרנו כמה פעמים, שעד היום כנסת ישראל היא כמו ארוסה, כי אירוסין נקראים כמ"ש השי"ת במתן תורה [שמות יט, ו] "ואתם תהיו לי ממלכת" וכו', לי הן המה הקידושין, כמו הרי את מקודשת לי...
ומעתה תבין מאמר רז"ל, שאמרה כנסת ישראל אע"פ שדלה אני מן המצות (כי עדיין ארוסה אני, ועיקר המצוה היא הנשואין) עם כל זה, לי נאה להושיע, לבחינת לי (היינו האירוסיןף שיהיה נאה ולא יפגמני, החיוב הוא מן התורה) להושיע, כי כן הוא הדין של נערה המאורסה, להושיעה, שלא יפגמוה וישאר הלי נאה, ותהיה אילת אהבים ויעלת חן.

(רבי צבי אלימלך שפירא, אגרא דפרקא אות רלב)

אף על פי שדלה אני מן המצות לי נאה להושיע
39-40

אף על פי שדלותי לי נאה להושיע, כי ה' יתברך אוהב עניים, ואני ה' את דכא ושפל רוח, דמי שמכיר דלותו פונה אל ה' יתברך ומיד ה' יתברך מושיעו, כמו שנאמר (ישעיה מה, כב) "פנו אלי והושעו", ובני ישראל לעולם הם בתכלית הדלות ומכירים דלותם במעמקי לבם, ועל כן הגם שהם דלים מן המצוות, ה' יתברך נקרא עוזר דלים. וזהו האוצר של מתנם חנם שנותן ממנו לכנסת ישראל שהם דלים, דלית להו מגרמייהו כלום, וכך משפט מדת החסד, דכך דרכו דגומל חסדים דרדיף בתר דלים (שבת קד ע"א) ונותן רק למי שהוא חסר ולא למי שיש לו שאין צריך.

(רבי צדוק מלובלין, מחשבות חרוץ אות יד)

אף על פי שדלה אני מן המצות לי נאה להושיע
39-40

ולכאורה קשה, דמפני מה לי נאה להושיע אם דלה אני במצות? אך הענין כך הוא, דהנה מצפים אנחנו לביאת משיח שיתגלה לנו במרה בימינו, אבל אמרו חז"ל (סנהדרין צח ע"א): אין משיח בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כלו חייב, והנה אנחנו אינם מצפים שיהיה הדור כולו חייב ח"ו, אלא אנחנו מצפים שיהיה הדור כולו זכאי. ולכאורה איך אנחנו יכולים לחשוב שאנחנו נהיה הדור זכאי? וכבר עברו ימים ושנים ובתוכם היו תנאים ואמוראים ורבנן סבי' גאונים וצדיקים וקדושים והם לא היו הדור זכאי, ואנחנו נהיה הדור זכאי? אך י"ל דהיא הנותנת, דהנה בדורות הראשונים היתה התורה והיראה במעלה העליונה ובחשיבות גדולה, ודבר ה' היה יקר בימים ההם, ואיש שעסק בתורת ה' ועבודתו היו מחשיבים ומחזיקים אותו, ומתוך שלא לשמה בא לשמה - אין חידוש כל כך שהיו גדולים בתורה ויראה. אבל עתה בעוונותינו הרבים בעקבא דמשיחא, שנתקיים בנו מאמר חז"ל (סוטה מח ע"ב): חכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו בעיני המון עם, ואין משען ומשענה, ועכ"ז אם יתייגע בתורה ועבודה ולא ישגיח על המלעיגים עליו, חשוב ויקר בעיני הקב"ה התורה והתפלה שלו יותר מבדורות הראשונים. וזה שאמר "דלותי" - כיון שאני בשפלות אע"פ שדלה אני במצות, היינו שהמצות שלי הם בדלות ובשפל המדרגה נגד הראשונים, לי נאה להושיע, כיון שאצל העולם אינו בחשיבות העוסק בתורה ומצות, צריך להיות חשוב אצלך.

(רבי יחזקאל שרגא הלברשטם, דברי יחזקאל, על אגדות הש"ס, עמ' קנח-קנט במהד' תשנט [הובא בשו"ת משנה שכיר, אורח חיים, הקדמה שניה, אות ו])

אף על פי שדלה אני מן המצות לי נאה להושיע
39-40

ונראה לפרש בס"ד עם הגמרא דשבת [מט ע"א]: למה נמשלה ישראל ליונה? מה יונה כנפיה מגינות עליה, כך ישראל מצות מגינות עליהם. וראיתי בהנותן אמרי שפר להמהראנ"ח [רבי אליהו ן' חיים] בפ' נח, דפירש דמה יונה מעשיה לחצאים כדפירשו התוס' שם [והיונה בשעה שהיא יגיעה פורחת באחת ונינוחת באחת], אף כן ישראל כשאין שלימים במצות מכל הצדדים, מ"מ מצות מגינות עליהם.... והעולה מן סוגיא זאת, אף דהמצות שעושין ישראל אינם בשלימות, מ"מ מגינות על ישראל. וזה המכוון בקרא ובדרשת חז"ל הנ"ל "שומר פתאים ה'", היינו אנו כעת מחמת כובד הגלות אנו פתאים וריק, כי פתי הוא ריק מכל מדע כמבואר במשלי [ט, ד], ואנו כעת ריקים ודלים מהשגת התורה באמת, מ"מ אעפ"י שדלה אני מן המצות, היינו שהמצות שאנו עושים אינם בשלמות ורק המה חצאים, אעפ"כ לי נאה להושיע כדמוכח מהאי דישראל נמשלים ליונה.

(רבי יששכר דוב טייכטאל, משנה שכיר, תהלים קטז, ו)