Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת ראש השנה

לדף הראשי על אגדות ראש השנה


יז ע"א

ומצפצפין ועולין וכו' ונידונין בה שנים עשר חדש וכו' ונידונין בה לדורי דורות
1-19

היוצא מכל דברינו בזה הפרק, שאין להתיאש מן התשובה בשום צד, ושלא יסופק החוטא בתועלת התשובה, אם להתבטל העונש כולו אם להקל מעליו, אף כי תועילנו תועלת בלתי מסופקת על מה שראוי להשתדל בו יותר, והוא ענין החיים הנצחיים, שבתשובתו ינצל מן העונש הידוע, ויזכה בו לאור באור החיים, שזה ממה שלא יפול בו ספק או חלוקה, אף על פי שנפלה החלוקה בבטול העונש בעולם הזה... והוא מה שכתב הגאון פאסי ז"ל בהלכותיו [רי"ף כאן]: קימא לן דהני כולהו, ר"ל כל אותן הכתות שנזכרו עונשיהם לעולם הבא מהם בעונש מצפצפים ועולים, ומהם בעונש שנים עשר חדש, ומהם בעונש דורי דורות - כולהו כשמת בלא תשובה, אבל אם מת בתשובה אין מזכירין לו שום עון אלא הקדוש ברוך הוא מוחל לו וכו' וכמו שאמר הנביא ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש מאמר א פרק א)

ומצפצפין ועולין וכו' פושעי ישראל וכו' יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים וכו' אבל המינין והמסורות והמשומדים והאפיקורסים שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפירשו מדרכי צבור ושנתנו חיתיתם בארץ חיים וכו' יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות וכו' פושעי ישראל בגופן וכו' כי לית להו תקנה ברוב עונות
1-33

ועכשיו יש לנו לפרש העונש הגדול שהוא הכרת, והוא באמת אבדון הנפש... אלא שהאבדן הזה אינו בלא עונש וצער שימות הרשע ותאבד נפשו ותשוב כנפש בהמה או תתבטל לגמרי... שזאת הנפש שהיא עליונה אי אפשר שתהיה בטלה ואובדת, ולא שתשוב בהמית ותצטרף אל היסודות הארבע שאינן ממינה... אבל הענין... שחייבי העונש הזה נדונין בגיהנם י"ב חדש לפי הראוי להם. לאחר גמר דינם נשמתן נשרפת והם נעשים אפר, כלומר שנתבטלה יצירתן ממה שהיתה כבר, כדבר הנשרף המושב לאפר, ורוח האלהים יתברך שמו, והוא רוח הנחה ורצון, מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים, כלומר במדרגה שהיא למטה מעונג הצדיקים ומנוחתן, והיא מדרגה שאין לה בה עונש וצער כבתחלה ולא נועם ועונג כצדיקים. והמצפצפים ועולים שהזכירו רבותינו ז"ל עולין לאחר דינם למדרגה שיש בה מנוחה ועונג, ולא כענין הצדיקים. אמרו במסכת שבת (קנב ע"ב): אלו ואלו, בין של רשעים בין של בינונים, נמסרים לדומה, הללו יש להם מנוחה והללו אין להם מנוחה... והרשעים הגמורים החמורים שנדונין לדורי דורות, רצון האדון יתברך מקיים אותן, ודן הנפשות ההם בעונש וצער שאינו מכלה הנפש החוטאת ההיא, כדכתיב "כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה"...
ויש במחוייבי כרת מי שעונותיו מרובין מזכיותיו, ועונש כרת שלו מגיע לנפש החוטאת לאחר שתפרד מן הגוף שהיא נכרתת מחיי גן עדן, והם הרשעים שהזכרנו שעונותיהן מרובין, ויש בכללן עון פושעי ישראל בגופן, ששנו חכמים שיורדין לגיהנם ונדונין בה י"ב חדש, לאחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים. ומחוייבי כריתות הללו הם שרומז בהם הכתוב "ונכרתה הנפש ההיא מלפני"...
ויש עוד במחוייבי הכרת שגופו נכרת מחיי העולם הזה ונפשו נכרתת אפילו מחיי העולם הבא ואין צריך לומר מחיי גן עדן, לפי שהוא נידון בגיהנם לעולם, והם עובדי ע"ז והכופרים כגון אלו שמנו חכמים במשנת ואלו שאין להם חלק לעולם הבא... והני דקתני באידך ברייתא התם המינין והמשומדין והמסורות ושפרשו מדרכי צבור ושחטאו ושהחטיאו את הרבים ושנתנו חתיתם בארץ חיים יורדין לגיהנם ונדונין לדורי דורות וכו', ורשעים הללו הם שכתוב בהם הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה ודרשו רבותינו (ספרי פ' שלח) "הכרת" - בעולם הזה, "תכרת" - לעולם הבא... ודרשו במסכת שבועות (יג ע"א) "כי דבר ה' בזה" - זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה, "ואת מצותו הפר" - זה המפר ברית בשר... וריבה הכתוב את אלו והוא הדין לכל הכופרים בעיקר וכן בשאר רשעים המוחלטין, לפי שמצאו בהן בקבלה "כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה".

(רמב"ן, תורת האדם, שער הגמול, סי' קכב, עמ' רפח-רצ במהד' שעוועל)

ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל וכו' פושעי ישראל בגופן ופושעי אומות העולם בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים וכו' אבל המינין והמסורות והמשומדים והאפיקורסים שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפירשו מדרכי צבור ושנתנו חיתיתם בארץ חיים ושחטאו והחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט וחביריו יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות וכו' פושעי ישראל בגופן מאי ניהו אמר רב קרקפתא דלא מנח תפילין וכו' ושנתנו חיתיתם בארץ חיים אמר רב חסדא זה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים
4-43

בגמרא דר"ה:... שנאמר וכו' "ה' ממית ומחיה" רצה לומר, ממית כדי שיחיו לעולם הבא, "מוריד שאול ויעל", רצה לומר שמוריד כדי להעלותו אחר כך. וסיים שם אבל פושעי ישראל בגופן והוא קרקפתא דלא מנח תפילין. ויש לבאר שמה שאמר קרקפתא רצה לומר שאינו מניח כדין הגמרא, שהוא במקום שמוחו של תינוק רופס [והיינו קרקפתא דלא מנח, דבאמת מנח, רק לא על הראש ועל המוח כדינו]. ומשפטם שנידונים י"ב חודש ואחר י"ב חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ונעשית אפר תחת רגלי הצדיקים. והנה אלו יש להם עכ"פ אחיזה מעט בצדיקים. אך סיימו שם אבל המינין והמסורות והאפיקורסים שכפרו בתורה ושכפרו בתחית המתים ושפירשו מדרכי ציבור ושנתנו חיתיתם בארץ חיים והוא פרנס המתגאה על הציבור שלא לשם שמים יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות וכו' גיהנם כלה והן אינן כלין. על כן יש לכל אדם לחפש בדרכיו ולחקור במעשיו, אולי הוא מאותן שאין להם חלק לעוה"ב ח"ו. כי אף העוסקים בתורה תמיד אולי היה שעה אחת אשר היו יכולים לעסוק בתורה ולא עסקו, והוא ח"ו בכלל "דבר ה' בזה". ואולי הניח תפילין שלא במקום שמוחו של תינוק רופס. וביותר הראשים והמנהיגים צריכין להתבונן על עצמם, אולי ח"ו מתגאים על הציבור שלא לשם שמים, כי אפילו אם היו עוסקים בדבר מצוה, אם לא היתה כוונתם רק כדי להרבות כבודם ולא לשם שמים, הרי הוא בכלל הנותנים חיתיתם בארץ חיים ח"ו. וגם אולי ביזה ת"ח, וגם אולי אמר "הני רבנן", וגם אולי אמר "מאי הנו לן רבנן".
ושאר העם צריכין להתבונן אולי הם בכלל המסורות, כי בעוונותינו הרבים הוא מצוי מאוד בזמננו, בצאתם לשוק לשבור בר מיד האינו יהודי, ובא חבירו ורוצה גם כן ליקח אותה התבואה, מה שהראשון התווכח עדיין בסך המקח עם האינו יהודי, ואינו רוצה להניחו שיקחהו השני, כי הוא עומד מכבר על המקח עם האינו יהודי. והשני, כשרואה זאת, מקנאתו מרעהו על שהוא קונה במקח מועט, ואף שיודע שישאר התבואה להראשון, הוא מוסיף בכיון על המקח יותר גם ממה שביקש האינו יהודי בעצמו, ומחמת זה מוכרח הראשון ליתן לאינו יהודי המקח הזה. זה וודאי נקרא מוסר ממון חבירו ביד עכו"ם, כי אין במעשהו כוונה אחרת זולת המסירה. וכן בענין ההוספות על הארענדעס [חכירה], הדבר נעשה כהיתר בעיני המון עם.

(דרשת רבי חיים מוולוזין, עמ' ג-ד במהד' תשעז)

יז. ורב חסד
5

והנה הוא חוזר ומקשה, שהרי בעון שמיטה גלו ישראל. כבר אמרתי כמה פעמים לכ"ג, שאני רואה שדרך שיש בה הטיה כלפי חסד דוקא היא תביא את קדושת השמיטה לא"י, וממילא תגרום שיהיו אחב"י האהובים נטועים באה"ק. ובכלל בשביל הוראת קולא של אותם שא"א להם לחיות באופן אחר, בפרטים של דרבנן, בשביעית דרבנן, ועם זה ע"י הפקעה, חלילה להקב"ה שיגרש בשביל כך את ישראל מא"י... שאין חשש בשביל איזה הקלה בדרבנן לגלות ישראל ח"ו, וק"ו שאין מקילין חלילה בשאט נפש כי אם בהוראת שעה וביראה גדולה, בודאי יתר מרעהו צדיק, והקב"ה רב חסד הוא, ויש די כח בכל ההתנצלות להעמיד סניגורים טובים על ישראל, כשהיו מוכרחים להשתמש בהוראת היתר זה. וק"ו כשעשו אותו ע"פ הוראת חכמי הדור, אף אם היו מועטים.

(אגרות הראיה, אגרת תקנה [נדפס גם באגרות חמדה, פרק יט])

ורב חסד מטה כלפי חסד
5-6

יש דוגמא לזה בדין תורה במזיק שנותן שבת קטנה כשומר קשואין, אע"ג דאילו מיתפח האי גברא הוה אזיל בשליחא (בבא קמא פה ע"ב), ואם היה נוקב מרגליות היה שכרו מרובה, מכל מקום כיון שכבר נותן לו לפני זה דמי ידו ודמי רגלו אין עליו חיוב יותר מאילו השבית ממלאכה אדם בעל חסרון שאינו יכול להרויח הרבה. נמצא שנתינת דמי ידו בתחילה, שהיא חומר לו, מזה נצמחת טובתו אח"כ. והכי נמי אם לא היו דנים תחילה על ביטול תורה, היתה מדת הדין לעולם מקטרגת שאין די בעונש של אנשים פשוטים, כי אם צריך לדון לפי ערך שהיה ראוי להיות. אבל כיון שכבר דנוהו על ביטול תורה, שוב אין למידת הדין טענה על ביטול תורה. נמצא שאח"כ נדון כפי מדרגתו, "ורב חסד" מטה כלפי חסד.

(ראי"ה קוק, ניצני ארץ גל' ג עמ' 12 [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' שט, במהד' תשס"ה])

יז. ורב חסד מטה כלפי חסד

5-6
"ורב חסד" - פירוש, כאשר הוא יתברך משלם הטוב לאדם ומשלם ברוב טוב, אף כי יש כאן דבר שלא יעשה עמו חסד, מ"מ מצד רבוי החסד שהוא עם ה' יתברך, גובר החסד שהוא אצל ה' יתברך. ומפני זה דרשו "רב חסד" מטה ידו כלפי חסד, כי כאשר הזכיות והעונות שוים, ה' יתברך מכריע לכף זכות מפני רבוי הטוב שנמצא אצלו ית'.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התשובה פרק ו)

ורב חסד מטה כלפי חסד
5-6

[עיין גם לקט ביאורי אגדות לקמן יז ע"ב בשם האמונה והבטחון]

ורב חסד מטה כלפי חסד ועליהם אמר דוד אהבתי כי ישמע ה' את קולי ועליהם אמר דוד כל הפרשה כולה
5-8

האיך נשמע מכאן דקאי על בינונים? ונראה דמשום הכי מסיים ועליהם אמר דוד כל הפרשה כולה. והכונה, דמהראוי לדקדק בפסוק, מהו זה שאמר "קולי תחנוני", "קול תחנוני" מיבעי ליה. אבל יתפרש קולי לשון קל, ותחנוני לשון נח (אל תתמה על זה, כי כן הוא דרכם ז"ל במדרשות להבקי בשותא דרבנן), והיינו, "אהבתי כי ישמע" (ויבין כביכול) "ה' את קולי תחנוני" (אשר הזכיות הם קלים ונחים ואינם יכולים להכריע בכובדם את הכף השניה), כ"י הטה אזנו" ("אזנו" לשון מאזנים, מטה את הכף מאזנים) "לי" (לטובתי, שיכריעו הזכיות).

(רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, בני יששכר, תשרי, מאמר ב, אות יז)

ורב חסד מטה כלפי חסד וכו' המינין והמסורות והמשומדים והאפיקורסים שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים וכו' יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות
5-19

[פרק לו] העונש ראוי שיהיה נערך כפי ערך מי שהמרו את רוחו, וזה כי אף אם אין מגיע מהמרי אל ה' שום היפעלות, מכל מקום אחר שכונת החוטא לעשות הפך מצות ה' שהוא בלתי בעל תכלית במעלה ולמרות עיני כבודו, ראוי שיחשב אל החוטא למרי עצום כפי כונתו... ולזה ראוי שיהיה העונש המגיע לרשע נצחי כמו שה' יתברך נצחי ובלתי בעל תכלית. וכן יראה שהוא דעת רז"ל, שיש עונש נצחי מגיע לרשעים על פעל זמני. אמרו במסכת ראש השנה על קצת הרשעים שיורדים לגיהנם ונדונים בה לדורי דורות, שיראה מזה שיש עונש נצחי ונערך אל הנעבד ולא אל העובד. ולזה יראה שאף על פי שאין ראוי בשכר שיהיה נצחי ונערך אל הנעבד לפי שורת הדין... כי השכר ראוי שיהיה משתלם כפי התועלת המקובל בלבד, ואחר שהעובד עצמו יודע שאין שום תועלת מגיע מזה אל הנעבד, ראוי שיהיה שכרו זמניי כפי הפעל הזמניי שעשה או כפי הטורח שסבל בלבד, אבל העונש ראוי שיהיה נצחי... אף אם שורת הדין מחייבת שיהיה השכר זמני, הנה ה' יתברך להיותו רב חסד ומטה כלפי חסד, הוא נותן ומשלם השכר לעושי רצונו נצחי ובלתי בעל תכלית, כמו שהוא יתברך נצחי ובלתי בעל תכלית במעלה...
[פרק לח] כמו שבשכר אף אם הדין נותן שיהיה זמני, ישוב נצחי על צד החסד, כמו שבארנו, כן בעונש, אף על פי שהדין נותן להיות נצחי, הנה הוא ישוב זמני על צד החסד. וזהו שאמר הכתוב... "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" (תהלים סב, יג)... כלומר כי במה שאתה משלם לרשע עונש זמני כמעשה העבירה שעשה שהיה זמני, נראה שאתה מתנהג עם האדם במדת החסד בזה, שמן הדין היה ראוי שיענש עונש נצחי על העבירות שבידו בערך אל ה' יתברך שהמרה את רוחו שהוא בלתי בעל תכלית...
וראוי שתדע שהחסד הזה שאמרנו מהעונש שהיה ראוי להיות נצחיי ונערך אל הנעבד ושב זמניי ונערך אל העובד, אינו רק [=אלא] לאוהביו ולשומרי מצותיו. אמר הכתוב "כי אנכי ה' אלהיך אל קנא פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי" (שמות כ, ה-ו), רוצה לומר כי לשונאיו הוא פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים, כדי שיכלו כליון חרוץ ואבדון נצחי כמו שהדין נותן, אבל לאוהביו ולשומרי מצותיו הוא עושה חסד, שלא יפקוד העון בבת אחת אלא באלף דור כדי שלא יכלו כליון חרוץ, אבל יגיע להם עונש מועט בזמן ארוך כדי שיתקיימו קיום נצחי...
ומזה יתבאר כי לשונאי ה' והבלתי שומרים מצותיו יהיה עונשם נצחי, וזהו שאמרו רבותינו ז"ל כי המינים והאפיקורוסים ושכפרו בתורה בתחית המתים ושאר מה שמנו החכמים במשנה ובברייתא שהם הכופרים בעקרים או בקצתם או בשרשים היוצאים מהם, לפי שהם יוצאים מכלל ישראל ומכלל זרע אוהבי ה' ושומרי מצותיו, ראוי שישארו במה ששורת הדין מחייבת, והוא שיהיה ענשם נצחיי, ועל כן אמרו בהן שהם יורדין לגיהנם ונדונין בה לדורי דורות, אבל המודים בעקרי התורה אלא שחטאו בקצת עבירות, ראוי שימשך עליהם החסד הנמשך לשומרי ברית ה' ולזרע אוהביו, וזה כי... העונש ישוב זמניי על צד החסד כמו שאמרנו.

(ספר העיקרים מאמר ד פרק לו ופרק לח)

יז. מטה כלפי חסד

6
השם המיוחד כולל עשר ספירות שהם עשרת שמות הקדש, והם כלים לידיעות הנבדלות שאינן נתפסות במחשבה, שהן סוד השם הנעלם, ואלה נשמה לאלה, ולכל שם ושם מאלה יש כנוים, והכנפים נאחזים בכינוים והשרים בכנפים, וכל השרים יש להם מרכבות וחיילות. נמצא שהכל תלוי ועומד בשם המיוחד, והוא שמנהג עולמו בחסד, סוד שם המפורש, שבו מתלבש השם המיוחד, וחקוק על המטה שהוא מטה כלפי חסד, בסוד היכלות המלכות, שהם כמו גויה רוחנית לקבל הידיעות הפנימיות, שהן כמו צורות להן, והקליפות נרתק להם, והם כמו צורה להם. ולפיכך 'נעשה אדם בצלמנו' וגו' (בראשית א, כו), שהם אחיזת חומרו וחילוק אבריו, הם בשם המפורש החקוק על המטה סוד [ההיכלות, ולפעמים מתהפך לנחש כפי אחוזתו ודבקותו ופעמים] מטה כלפי חסד.

(של"ה, תולדות אדם, בית ישראל (מהדו' קמא), אות קטז)

פושעי ישראל בגופן ופושעי אומות העולם בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים וכו' כי לית להו תקנה ברוב עונות
8-33

האוכל חלב או דם... ואשר עם החטא החמור ההוא יהיו עונותיו מרובין מזכיותיו, עונש הכרת שבעבירה החמורה מגיע לנפש החוטאת לאחר שתפרד מן הגוף, והיא נכרתת מחיי עולם הנשמות, ובמחויבי הכרת הזה רומז הכתוב "ונכרתה הנפש ההיא מלפני"...ואלו אין להם כרת בגופם, אלא פעמים שיחיו ויגיעו לימים רבים וגם עד זקנה ושיבה, כענין שכתוב (קהלת ז, טו) "ויש רשע מאריך ברעתו". וזהו מה שאמרו רבותינו: אבל מי שעונותיו מרובין מזכיותיו ובכללן עון פושעי אומות העולם בגופן ואמר רב פפא בעבירה, כלומר בערוה מן העריות, יורדים לגיהנם ונדונין שנים עשר חודש, לאחר שנים עשר חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים וכו'.

(רמב"ן ויקרא פרק יח פסוק כט)

פושעי ישראל בגופן וכו' יורדין לגיהנם וכו' ונשמתן נשרפת וכו' פושעי ישראל בגופן מאי ניהו אמר רב קרקפתא דלא מנח תפילין
8-41

והנה הסמ"ג בתוכחתו על "בטול מצות תפלין", אמר שכל איש מישראל צריך שיהיו לו שני עדים שהוא יהודי דבק בד' אלהים חיים, והמה אות ברית החתום בבשרנו, ותפלין שהם עדינו ועדנו, ו"על פי שנים עדים יקום דבר". ואם ח"ו פחת אחד מהעדים - הרי הוא כאילו הוציא עצמו מהכלל. ואם כן הדבר במי שאינו מניח כלל, הלא עוד רע ומר מאד מזה, רחמנא ליצלן, יהיה חלק מי שמניחם במקום אשר ד' לא צוה. שהרי אינו דומה מי שאינו מביא עד שהוא עבד המלך, אבל ג"כ אינו מעיד על מרדו, לאיש שוגה ופתי אשר יכוף "עד נאמן" להעיד על עצמו שהוא מורד ח"ו במלכו של עולם. והרי הקב"ה צוה עלינו (דברים יז) לשמוע בדברי תוה"ק לכל אשר יגידו לנו חז"ל - מעתיקי השמועה, והם פרשו לנו (מנחות לז) "בין עיניך, במקום קרחה דוקא". והוא יקח את האות הנחמד והמקודש, ויניחו במקום אשר ד' לא רצה. ויהיה כ"הדא עורבא דמייתי נורא לקיניה ח"ו" (בראשית רבה סה), ותחת כבודו ח"ו יקד יקוד אש, עד אבדון תאכל ח"ו כדברי חז"ל.

(חבש פאר, פרק ג, עמ' יג במהד' תשמה)

יז. פושעי ישראל בגופן ופושעי אומות העולם בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים וכו' כי לית להו תקנה ברוב עונות וכו' פושעי ישראל בגופן מאי ניהו אמר רב קרקפתא דלא מנח תפילין

8-41
ועתה נדבר בענין עונש ביטול מצות עשה. אמרו רז"ל... כי האנשים אשר לא הניחו על ראשם תפלין מעולם הם הנקראים פושעי ישראל בגופם, וענשם חמור מן העובר פעם אחת על חייבי כריתות ומיתות בית דין, ואמרו: כל שעונותיו מרובים מזכיותיו, ובכללם עון פושעי ישראל בגופם, כגון שלא הניח תפלין מעולם או עון פשעי אומות העולם בגופן והם עוברי עבירה כגון עריות, ליום הדין יורדים לגיהנם ונידונים שם שנים עשר חדש, ולאחר שנים עשר חדש גופם כלה ונשמתם נשרפת ורוח מפזרתם תחת כפות רגלי הצדיקים, שנאמר: "ועסותם רשעים כי יהיו אפר וגו'".

(רבינו יונה, שערי תשובה, שער ג אות יא)

יז. פושעי ישראל בגופן וכו' יורדין לגיהנם וכו' ונידונין בה לדורי דורות שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי וכו' פושעי ישראל בגופן מאי ניהו אמר רב קרקפתא דלא מנח תפילין

8-41
ועל זה נאמר "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי" וגו', אלו הצדיקים שקיימו מצות תפילין, אותה מצוה שנא' בה "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", "בפגרי האנשים הפושעים בי", אלו הרשעים הגמורים שפשעו ומרדו בשם והכחישו עדותם ולא הניחו תפילין מעולם, וכמו שאמרו רז"ל קרקפתא דלא מנחא תפילי מעולם יורדין לגיהנם ונדונין שם לדורי דורות, וקוראים אותם ז"ל פושעי ישראל בגופן. נמצא שמצות תפילין מצלת מדינה של גיהנם.

(רבי יעקב סקילי, תורת המנחה, פרשת בא, דרשה כב, עמ' 222-223)

יז. לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת

10-11
"אם אתה שומר את הנשמה בטהרה מוטב ואם לאו שורפה [גירסתנו: נוטלה] אני לעיניך" [נדה לא ע"א]... ויש שהיו שואלים, מאחר שהנשמה היא עצם רוחני איך שייך בדבר זה שריפה? וקושיא של הבל הוא, כי כמו שנבראת כן שייך בה שריפה ותהיה לאין, וכמו שאמרו במס' ר"ה: לאחר י"ב חודש הנשמה של פושעי ישראל נשרפת ונעשה אפר תחת רגלי הצדיקים.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הצדק פרק ג)

לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים
10-12

וכך הוא בעיני... שכל חייבי כריתות יורדין לגיהנם ונידונין בה שנים עשר חדש, נפשם כלה מתוך דין שלה, ומתבטלה והולכת לה. וזה שאמרו ז"ל לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפה ורות מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים, כלומר שמאותה שעה ואילך אינה במקום דין ולא במקום תענוג אלא בטלה ואובדת. וזהו שאמרו ז"ל: אין כרת אלא אבדן...
וכן פירש הרב ז"ל [רמב"ם הלכות תשובה פ"ג ה"ו] באחרים: ונידונין כפי גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים, כגון המינין והאפיקורסין. הרי שהפריש הרב ז"ל בין חייבי כריתות ובין הנדונין לעולמים, לפי שאלו אובדים ואלו נידונין לעולמים, כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה. ואמת שלא ראיתי בכל דברי הרב זכר לשנים עשר חדש שהזכירו במסכת ראש השנה ובמקומות אחרים. ונראה לי שהוא ז"ל סבור דלאו דווקא קצבה נקט, שאין דין החייב כרת אחד שווה לחייב שלשים ושש כריתות, אלא סימנא בעלמא הוא. ומאן דסליק לעילא ואמר דדווקא הוא? זהו דעת הרב ז"ל.

(רמב"ן, אגרת ב, בתוך: כתבי הרמב"ן, מהד' שעוועל, כרך א, עמ' שמד-שמה = תעלומות חכמה - מצרף לחכמה (באזל שפ"ט), דף פה)

לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים
10-12

...שנאמר (תהלים מט, טו): "כצאן לשאול שתו מות ירעם וירדו בם ישרים לבקר וצורם לבלות שאול מזבול לו", פירוש: כצאן שתו נפשם לשאול, כי לא ירגישו בענין מותם עד בואו פתאום. "מות ירעם" - אין מות הרשעים כמות הבהמות, מות הבהמות פעם אחת, והרשעים מות ירעה בהם בכל יום... כי נפש הרשעים ההשחתה וההפסד ידבקו בה בכל עת עד אשר תשחת ותבלה ותאבד. "וירדו בם ישרים לבקר" - המשיל זמן תחיית המתים לבקר אשר יעור בו האדם משנתו... כי אז יִרדו הישרים ברשעים, כמו שכתוב: "ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם", ואמרו רז"ל בענין יום הדין לתחיית המתים: לאחר שנים עשר חדש גופם כלה ונשמתם נשרפת ונעשים אפר תחת כפות רגלי הצדיקים, שנאמר "ועסותם רשעים וגו'". "וצורם לבלות שאול" - "צורם" כמו צורתם... ותיקָרא הנפש צורת האדם... ובאור הענין, כי נפש הרשע יבלה שאול אותה, והיא "מזבול לו", כי הנפש מן העליונים, מלשון (ישעיה סג, טו): "מזבול קדשך". והרשע סיבב בחטאותיו ועולל לנפשו, נפש היקרה והעליונה שהיא מזבול לו, ולבלות אותה שאול מטה.

(רבינו יונה, שערי תשובה, שער ב אות יז)

לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים
10-12

קליפת עמלק, שהיא קליפה רעה מאד, והיא קליפה מושכת לקרירות ומרה שחורה... אין דוגמתה בקדושה... ואין לו תקנה אלא "מחה אמחה את שמו מתחת השמים", ואז הניצוץ הקדוש שבו ע"י סיבות מסיבות שונות יהי' לו תיקון לשוב אל הקדושה. והוא בדוגמת תרומת הדשן שאיננו מתקבל בפנים רק ע"י ביטול שנבלע במקומו וכנ"ל. וכענין שאמרו ז"ל בקצת רשעים שנעשו אפר והרוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים, ובעשרה מאמרות שעי"ז יש להם תיקון ועלייה, ואינו דומה לשאר האומות שבהפרד מהם הרע תשאר המדה כמו שהיא בקדושה, אבל קליפת עמלק שאין דוגמתה בקדושה וניצוץ הקדוש שהי' בו נתהפך בעמלק לרע... אי אפשר לו לחזור ולשוב לקדושה כמו שהוא אלא ע"י תיקונים מתיקונים שונים.

(שם משמואל, פרשת צו שנת תרעב)

לאחר שנים עשר חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים
10-12

באשר אי אפשר שיהי' דבר בעולם שלא יהי' בו ניצוץ קדוש המחי' אותו, חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, והוא מצות תרומת הדשן, שאפר, עם כל ענינו שהוא בלי חיות ובא מצד ההשחתה כנ"ל, נמצא בו עוד ניצוץ טוב, והיינו שנמשל בו ענין הכנעה כמ"ש "ואנכי עפר ואפר"... והיינו כשיתבונן האדם שהוא נשחת לגמרי כאפר בלי חיות ואין לו שום מציאות בפ"ע, והוא מבטל עצמו לכלל ישראל, אז באמצעות כלל ישראל אפשר שישיג חיים חדשים. ולזה בא הרמז שבתרומת הדשן שלוקח קומץ דשן במחתה "ושמו אצל המזבח", כי מזבח הוא כנס"י, ונבלע בצדו, הרמז שיהי' כ"כ בתכלית הביטול עד שישוב כמו בלוע, וזה תיקונו. והוא כעין מ"ש הרמ"ע בהא דאמרו ז"ל נשמתן נשרפת ונעשו אפר תחת רגלי הצדיקים.

(שם משמואל, פרשת צו שנת תרעה)

גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים שנאמר ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם
11-13

אלו ואלו נשרפין בבית הדשן [זבחים מז ע"ב] - אמנם יש חלוק בין קרבנות של יוה"כ לקרבנות הדומין להם... אבל סוף כל סוף, הביעור של ההתפשטות הגסה הוא שוה בכל המדות, שהן באות בצורה מקולקלת באופן חמור. ומההשויה הזאת שהושוו פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים לפר ושעיר של יום הכפורים, לענין שריפה בבית הדשן, אנו למדין, ששרפה זו, אע"פ שביעור יש בה, אין הכליון בה כליון של נקמה והעברה מן המציאות, אלא ריחוק של צירוף ולבון כעין האפר שתחת רגלי הצדיקים, שהיא מעלה רוחנית, אשר אחרי כל הסבובים הכל חוזר לחסד א-ל כל היום, ו"לא לנצח יריב ולא לעולם יטור" (תהילים קג, ט), "כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף" (עפ"י ישעיה נז, טז), "כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי" (שם). אלו ואלו נשרפין בבית הדשן. וסוף כל סוף "ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם" (תהלים לו, ט), כי "אחרי נמכר גאולה תהיה לו" (ויקרא כה, מח). "ויסרו למשפט אלהיו יורנו" (ישעיה כח, כו). הערת הרצי"ה: זהר תרומה קנא: "ומאן דאצטריך למהוי קטמא ועפרא תחות רגלי דצדיקיא כל חד וחד כדקא חזי ליה אתעביד ליה" וכו'. תנא דבי אליהו רבא פ"ג: "הולכים הצדיקים ועומדים על עפרם (בילקוט: אפרם) של רשעים ומבקשים עליהם רחמים והקב"ה מעמידם מעפר רגליהם (בילקוט: מעמידם על רגליהם מאפרן מתחת כפות רגליהם של צדיקים ומביאן לחיי העולם הבא), שנאמר ועסותם" וגו'. עשרה מאמרות מאמר חקור דין חלק ה פרק ז: "הרי זה יעוד נפלא אשר יש בו חסד ואמת וכו', והנה האפר הזה לא ידרכוהו בנעלים כי סופו להיות אדמת קדש ובר גביל הוא" וכו'.

(עולת ראיה ח"א עמ' קסט-קע [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' שמג, במהד' תשס"ה])

ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים
12-13

חז"ל אמרו (בבא בתרא טז ע"ב) שלא נאמרה גויעה ואסיפה כי אם בצדיקים. וענין אסיפה זו נראה לפרש לפי שאמרו חז"ל שהרשעים נדונים בגיהנום שנים עשר חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן ונעשין אפר וכו', והאסיפה ענינה היפך הפיזור, שאין הרוח מפזרתן. ומצינו לשון אסיפה אל תוך הבית כמו "ואספתו אל תוך ביתך" (דברים כב, ב)... וזה שכבוד ה' יאספם אליו יתברך, לאפוקי הרשעים נדחים ממחיצת השכינה.

(כלי יקר בראשית פרק כה, ח)

ורוח מפזרתן תחת רגלי צדיקים
11-12

יעוין באור החיים על התורה פ' פנחס פסוק המוכה אשר הכה כו', שכתב: יתבאר עז"ה ע"פ מה שקדם לנו מדברי המקובלים שלא ידח נידח מכל ניצוצי הקדושה, וכולן לבסוף יזכו למקום שממנו באו, והגם שיריע איש ישראל אף יצריח, נפשו סוף כל סוף תחזור לשרשה. ובפתיחה כוללת להפמ"ג ח"ג אות י"ח כתב: הכלל בזה כי נפש האדם חלק ה' אי אפשר להתבטל כו' וכן מורים דברי רז"ל בר"ה שרוח מפזרתן תחת רגלי הצדיקים, שאין זה ביטול המציאות אך פשיטת ולבישת צורה.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

יז. אבל המינין והמסורות והמשומדים והאפיקורסים שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפירשו מדרכי צבור ושנתנו חיתיתם בארץ חיים ושחטאו והחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט וחביריו יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות

14-19
ויש שהעידו עליהם שאין להם חלק לעולם הבא אלא שנדונין לדורי דורות... ומהם המינין והאפיקורוסין והכופרים בתורה ובתחיית המתים ובביאת המשיח. ומלת מינין ביאר הר"ם ז"ל: כפירת מציאות הבורא, או הכחשת אחדות, או אמונת הגשמה, או הכחשת חדוש העולם ובריאת יש מאין, או עבודות שאר אלוהות ובכללם המכניס אמצעי בינו ובין ה' ית'. ובמלת אפיקורוסין ביאר: הכחשת הנבואה דרך כלל, או הכחשת יתרון נבואת משה רבינו על שאר נביאים, או כפירת השגחה. וכבר הביא הר"ם ז"ל שלש עשרה עקרים שהם יסוד האמונה ופנות התורה, והם: מציאות ה', ואחדותו, והרחקת הגשמה, והיותו ית' קדמון, והרחקת השניות, והנבואה דרך כלל, ונבואת משה רבינו דרך פרט, והיות תורה מן השמים, והיותה בלתי מתחלפת באחרת לעולם, וידיעת ה' במעשי האדם והשגחתו בהם, וענין גמול ועונש, וענין ביאת המשיח, וענין תחית המתים. והמאמין באלו הוא בכלל ישראל, ואם יעבור לתקף יצרו ולתגבורת טבעיו יענש כפי חטאתו אלא שיש לו חלק לעולם הבא כהָתֵּם העונש, ושהוא מפושעי ישראל, וכשיאבד לו עקר מאלו העקרים כבר יצא מן הכלל ואין לו חלק לעולם הבא.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש מאמר א פרק ו)

יז. המינין והמסורות והמשומדים והאפיקורסים וכו' גיהנם כלה והן אינן כלין

14-21
"כל היורדין לגיהנם עולים חוץ משלשה שיורדין ואין עולין"... ומה שהקשו בתוספות דמשמע כאן ד[הבא על] אשת איש אינו עולה, ולקמן משמע דאשת איש יש לו חלק לעולם הבא - אין זה קשיא, דההיא דהכא איירי שאינו עולה קודם עוה"ב, אבל הך דלקמן עולה בעולם הבא שכבר בטל הגיהנם, כי אין הגיהנם לעתיד לבא. לכך יכול להיות שיש לו חלק בעולם הבא. והשתא יתורץ דלא חשב כאן הך דר"ה המינים והאפיקורסים, משום דהך דהתם איירי שאין להם חלק לעוה"ב, ולכך אמר שם גיהנם כלה והם אינם כלים.

(מהר"ל, חידושי אגדות, בבא מציעא נח ע"ב = נתיבות עולם, נתיב אהבת ריע פרק א)

ושפירשו מדרכי צבור

אמר: אל תפרוש מן הצבור, כי הצבור שהם הכלל הם עומדים... כי אל הצבור יש קיום יותר, ולפיכך הפורש מן הצבור פורש מן הדבר שיש לו קיום ביותר. ועוד כי הכלל הוא הכל, ויש בהם כח הכל, ולפיכך הפורש מן הצבור פורש מהכל והוא מבחוץ, ואם הוא מבחוץ להכל נחשב דבר זה שיצא מן הכלל. ודבר זה מבואר בדברי חכמים שמנו הפורשים מדרכי הצבור בכלל מינים ואפיקורסים שכופרים בתורה ובתחיית המתים כדאיתא במסכת ראש השנה, שאמר שם: אבל המינים והמוסרי' והמשומדים והאפיקורסים שכפרו בתורה ובתחיית המתים ושפרשו מדרכי צבור, שכל אלו הם יוצאים מן הכלל ואין להם חלק בכלל. וכן מי שפורש מן דרכי צבור הוא יוצא מן הכלל. ואמר כי הכלל הוא עיקר לא היחיד הפרטי, שהיחיד הוא בעל שינוי ואלו הכללים עומדים, כמו שהתבאר כי כח הכללי עומד בלא שינוי.

(מהר"ל, דרך חיים על אבות, פרק ב משנה ד)

ושפירשו מדרכי צבור

ומיום שגלו ישראל מעל אדמתם, לא הגיע דבר זה לישראל שיהיה נמצא בנו כמו זה... בני אדם שהם פורשים מהם במצוה אחת, שהיתה מצוה תקוע וקבוע בישראל... איסור יין נסך... והייתי תמה, איך נהיה דבר זה בדורותינו... שיהיו אנשים שהם מזרע קדושים, יהיו פורשים עצמם מכלל אשר הם שומרים ומקיימים האיסור הזה, ואיך לא יהיו נמשכים אחר כל ישראל. וכי אין זה נחשב פורש מדרכי הצבור, אשר דבר זה, הפורש מן הצבור הוא נחשב כמו מין ואפיקורס, וכדאמרינן בפרק קמא דראש השנה המינין והמסורות והמשומדים, והאפיקורסים, שכפרו בתורה, ושכפרו בתחיית המתים, ושפירשו מדרכי צבור וכו'. והיה נראה הטעם שנחשב עם המינים, מפני כי הוא יתברך הוא עם הכלל, שהם הצבור, וכאשר פורש מן הכלל, ואין הצבור נחשב בעיניהם להיות נמשך אחריהם, הנה בזה הוא פורש מן ה' יתברך עצמו, כמו שהם המינים ושאר כופרים דחשיב שם.
ורש"י ז"ל לא רצה לגרוס בהך ברייתא ושפרשו מדרכי צבור, וכתב רש"י ז"ל; והך מתניתא בסדר עולם (רבה, פ"ג) מתניא, והכי גרסינן ליה התם: שפרשו מדרכי צבור, כגון המינים והמסורות וכו'. ונראה בשביל כך גרס כך, מפני שהוקשה לו שאין סברא שיהיה נחשב הפורש מדרכי הצבור בכלל המינים. אבל נראה שלא יקשה, כי הטעם הוא כמו שאמרנו, כי הפורש מדרכי צבור, אשר ה' יתברך עם הצבור, הפורש מן דרכי הצבור, דהיינו ממה שתקנו ונוהגים, כאילו פורש מן ה' יתברך. אף על גב דמלשון 'מן דרכי הצבור' משמע היינו היכי שפורשים מכל דרכיהם, כאשר יש להם דרכים הרבה, והוא אינו רוצה לכנוס בדרכיהם, זה נקרא שפורש מדרכי הצבור. מכל מקום נראה, כאשר יש דבר שהוא גדר וסייג גדול, כמו דבר זה, שהוא גדר גדול לכמה דברים, נקרא דבר זה שפורש מדרכי הצבור.

(מהר"ל, נר מצוה, עמ' לא במהד' יהדות)

ושפירשו מדרכי צבור וכו' יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות
15-19

כי תראה אנשים זוללים מזלזלים בנטילת ידים... גם הכת אשר אינם נזהרים מגבינה של עובדי עבודה זרה ובשולי עובדי עבודה זרה, כי יקלו דברי חכמים בעינם... גם עליהם אמרו: העובר על דברי חכמים חייב מיתה... והשנית, כי אחרי שידעו כי עם הקודש נשמרים בכל אלה, הבדל הבדילו עצמם מעל עמנו ופרשו מדרכי צבור, ואמרו רז"ל כי הפורשים מדרכי צבור יורדים לגיהנם ונדונים שם לדורי דורות.

(רבינו יונה, שערי תשובה, שער ג אות ח)

ושפירשו מדרכי צבור וכו' יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות
15-19

ועתה נפרש ענין עונש הפורשים מדרכי צבור:... בהתאסף ראשי עם וקהלות הקדש לעבוד את ה' יתברך, ומסכימים הסכמות להעמיד להם מצוות, הנה הם מקדישים את ה' יתגדל ויתקדש... שהקדוש ברוך הוא מתעלה ומתהלל באסיפתם ועבודתם. והאיש הפורש מדרכי הצבור הנה הוא כמקטרג על הסכמת עבודת ה', וכיוצא מכלל המקדשים את ה', ומראה עצמו כי לא יחפוץ להיות בסודם ולהיכתב בכתבם. הנה הוא מחלל את העבודה, והוא בכלל הכתות שזכרנו שהן בוזים את דבר ה' ואין להם חלק לעולם הבא. והשנית - כי הן מניאים לב חלושי הדעות בפרישתם מדרכי הצבור, והנם מן המחטיאים את הרבים.

(רבינו יונה, שערי תשובה, שער ג אות קסח)

ושפירשו מדרכי צבור ושנתנו חיתיתם בארץ חיים וכו' ושנתנו חיתיתם בארץ חיים אמר רב חסדא זה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים וכו' כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אינו רואה בן תלמיד חכם
15-44

והנה הפרנס המטיל אימה יתירה על הצבור הוא ככל המינים והפורשים מדרכי הצבור, כי גם פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור הוא פורש מן הצבור ואינו נכלל בצבור. בודאי כאשר עושה לשם שמים ובשביל הצבור, לא נקרא זה פרישה מן הצבור, אבל שלא לשם שמים ראוי שיהיה נחשב כמו מין ופורש מדרכי הצבור... וכבר התבאר ענין הפרישה מדרכי הצבור, שהוא פרישה מן ה' יתברך, כי הוא יתב' נקרא "אלהי ישראל"... ומה שאמר שלא יראה בן ת"ח, פי' כי דברי חכמים בנחת ישמעון... כי כל ענין השכל הוא בנחת, והוא מסודר, ואין יוצא מן הסדר כמו שאר הכחות שהם באדם שהם פועלים בכח שלהם... ולפיכך אמר מי שהוא מטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אין רואה בן ת"ח, כי השכל ג"כ פרנס ומנהיג כל איברי האדם, והוא מנהיג בנחת, וכך ראוי שיהיה האדם מנהיג את הציבור מבלי שיתפעלו אשר תחתיו, כמו שהוא השכל באדם אשר מנהיג כל העיר אשר הם איברים של האדם כולם, שנקרא האדם "עיר" כמו שאמר (קהלת ט) "עיר קטנה ואנשים בה מעט" וגו'... וכמו שהוא כך באדם, כך ראוי שיהיה מנהיג הצבור, ואם אין מנהיג הצבור כן רק משתרר ומושל בכח על הצבור ומטיל אימה יתירה על הצבור אין יוצא ממנו בן ת"ח לעולם, כי איך יצא ממנו בן תלמיד חכם, כיון שאין הנהגתו דומה לכח השכלי שהוא פרנס ומנהיג ג"כ את הצבור בסדר ובנחת.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הכעס פרק ב)

ושנתנו חיתיתם בארץ חיים וכו' יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות וכו' גיהנם כלה והן אינן כלין וכו' וכל כך למה מפני שפשטו ידיהם בזבול שנאמר מזבל לו ואין זבול אלא בית המקדש וכו' ושנתנו חיתיתם בארץ חיים אמר רב חסדא זה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור
16-42

"ויבדל אלקים בין האור" דאיהו משה "ובין החשך" אינון בלועי קרח חייבי דגהנם. ותו רמיז "לעיני כל ישראל" - אתר ביש [אותיות "בראשית", לחבר סוף התורה לתחילתה], כמד"ר כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לש"ש עליו הכתוב אומר אשר נתנו חתיתם בארץ חיים, דגיהנם כלה והם אינם כלים. ודא איהו "לעיני כל ישראל" - אינון פרנסי הדור. הא קמייהו אתר ביש דאיהו גיהנם, דברא אלהים את השמים עם שמיא וארעא, וכמה דשמיא וארעא אינון קיימין ה"נ אינון קיימין בגיהנם לדרי דרין. ואי תימא אמאי יתיר חובא דא משאר חובי דעלמא דאמרת ביה דגיהנם כלה והם אינם כלים? הא פריך ליה בתלמודין בר"ה וקאמר: וכל כך למה לפי שפשטו ידיהם בזבול ואין זבול אלא בית המקדש שנאמר "בנה בניתי בית זבול לך". ואית בהא טעמא רבה, דאינון גרמי דיחרוב ביהמ"ק וישראל ישתארון בגלותא עד דייתי מלכא משיחא, וכל זמנא דגלותא יחובון לאונסייהו משום דשרו בין עממיא וגזרי עלייהו כמה גזירות וחובייהו תלי באינון דגרמו חרבנא. וכל זמנא דיחובון אינון יתענשו בגינהון. ואהכי קאמר דנידונין בה לדרי דרין. והשתא אוליפנא דלאו לכל פרנס המטיל אימה יתירה עונשיה הכי, דההוא חוביה לית ביה יתיר משאר חובין דליעניש עליה בהכי, אלא אאינהו דגרמי חורבן בי מקדשא קאמר דגיהנם כלה, וטעמא כדאמרן. היינו דרמיז קרא בתר הכי "והארץ היתה תהו ובהו", דהאי דאמרינן "לעיני כל ישראל" אתר ביש, משום דאטילו אימה יתירה, לאו לכלהו, אלא להנהו דבגינייהו "הארץ היתה תהו ובהו", דארץ ישראל אשתארת בגלותא צדיא וריקניא מיתבהא, "וחשך על פני" - דגלותא אחשיך אנפיהון, ובגין דלא אתברי גיהנם אלא לרשיעיא לאוקדא להו, ובזמנא דת"ה דיתבטל יצה"ר וייתי ליה קב"ה ושחיט ליה תו לא אצטריך גיהנם ויתבטל מעלמא. אהכי רמיז "ורוח אלהים מרחפת" - דא רוחו דמשיח, דבההוא זמנא "ויאמר אלהים יהי אור" לצדיקיא דאיהו ג"ע. וביה זמנא "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך", דיתבטל גיהנם דאיהו חשך. ובהא תריצנא מאי דפריך רבינו שמואל הלוי ז"ל דהיכי קאמר דנידונין בה לדורי דורות, הא גיהנם כלה, דהא קאמר דנידון לדורי דורות בזמן דאיכא דרין, ובההוא זמנא דת"ה תו ליכא דרין, דבלע המות לנצח. ובההוא זמנא גיהנום כלה. ועכ"ד והם אינם כלים, דאית להו עונשא אחרינא. וא"נ לטיבותא קאמר, דאינם כלים למהוי אפר כפושעי ישראל בגופן כדקאמר התם.

(רבי מרדכי עבאדי, מעין מים, פרשת מטות)

ושנתנו חיתיתם בארץ חיים וכו' יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות וכו' זה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים
16-43

קסב: וכת הנותנים חתיתם בארץ חיים, דיבר עליהם יחזקאל ע"ה (יחזקאל לב, כד-כז): "אשר נתנו חתיתם בארץ חיים - ותהי עונותם על עצמותם". למדנו מזה כי לא יכפר עליהם המות, אכן עד עולם עונותם על עצמותם. ואמרו רז"ל... ושנתנו חתיתם בארץ חיים, כגון הפרנסים המטילים אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים... יורדים לגיהנם ונידונים בה לדורי דורות, שנאמר: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות וגו'".
קסג: ועונש הנותנים חתיתם בארץ חיים מחמשה פנים; השנים מצד עצמו, והשלשה מצד העם. השנים שהם מצד עצמו: האחד - כי האנוש רמה ותולעה... ולא דיו שלא ישח ולא ישפל, כי ישתרר גם השתרר שלא לשם שמים...
קסד: והשני - כי האדם חייב להכין מערכי לבו בכל עת ולהשכין בלבו אימה ויראה מעל פני ה' יתברך... והאיש הנותן חתיתו בארץ חיים שלא לשם שמים, אין בלבו אימה מלפני ה' ורוצה להטיל אימתו על בריותיו. ותחת שיש לו לערוך מחשבות להשכין אימת ה' בלבו, הוא עורך אותן להטיל אימת עצמו על עם ה' יתברך. ונאמר (שמואל ב' כג, ג): "מושל באדם צדיק מושל יראת אלקים", פירוש: ראוי להיות מושל באדם - צדיק שהוא מושל יראת אלקים, כי אחר שהוא ירא את ה' יתברך, ראוי לעמו שייראו מלפניו.
קסה: והשלשה פנים שהם מצד העם: האחד - כי הוא מצער את הצבור בהטלת אימתו, ונאמר (ויקרא כה, יז): "ולא תונו איש את עמיתו"...
קסו: והשני - כי כמה מכשולים באים בסיבת הטלת אימה, כמו שאמרו רז"ל (גיטין ו ע"ב): לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה והפילה כמה רבבות מישראל.
קסז: והשלישי - כי עם הקדוש, שהם עובדי ה' יתברך, אין להם להכנע לבשר ודם, ואינו מן הראוי להיות מורא בשר ודם עליהם אלא לשם שמים, שנאמר (ויקרא כה, נה): "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים, ונאמר (שמות יט, ו): "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", לשון "כהנים" - אדונים ושרים, וכמוהו (שמואל ב ח, יח): "ובני דוד כהנים היו". וכל העם נקראו ממלכה... פירוש: אתם תהיו לי ממלכה שכולה שרים, שלא יהיה עליכם עול בשר ודם..

(רבינו יונה, שערי תשובה, שער ג אותיות קסב-קסז)

יז. ושנתנו חיתיתם בארץ חיים וכו' יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות וכו' זה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים וכו' כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אינו רואה בן תלמיד חכם

16-44
ברמב"ם הלכות תשובה (פ"ג הלכה יג): מטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים זה הרודה צבור בחזקה והם יראים ומפחדים ממנו וכוונתו לכבוד עצמו וכל חפציו שלא לכבוד שמים כגון מלכי העכו"ם. לכאורה קשה... האם לאדם שכזה מספיק העונש הקל שאינו רואה בן תלמיד חכם? אבל כנראה כונתו על דברי הברייתא שם ושנתנו חיתתם בארץ חיים ושחטאו ושהחטיאו את הרבים יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות וכו' ושנתנו חיתתם בארץ החיים אמר רב חסדא זה יתירה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים. לפי"ז יש שני מיני מטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים.

(רבי אשר רוזנבוים, מכמני אשר, עמ' קא)

ושחטאו והחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט וחביריו יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות
17-19

קנט: עוד יש כתות שאין להן חלק לעולם הבא, והן: כת אויבי ה' יתברך... כת אויבי השם יאבדו מן העולם הבא, שנאמר (דברים ז, י): "ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשנאו אל פניו ישלם לו", פירוש: משלם לשונאיו שכר המצות שהם עושים בעולם הזה להאבידם מן העולם הבא... ואמר דוד (תהלים לז, כ): "כי רשעים יאבדו ואויבי ה' כיקר כרים כלו בעשן כלו" - הזכיר על הרשעים לשון אבידה, כי יאמר על הצער והגלות, כענין שנאמר (ישעיה כז, יג): "האובדים בארץ אשור וגו'", (ירמיה נ, ו)... ויאמר על המות, כענין שנאמר (שם פסוק צב): "אז אבדתי בעניי"... כי הרשעים יענשו בצרות ויסורים או במות, וכן יענשו במשפט על מעשיהם בעולם הבא לקץ וזמן, אבל אויבי ה' המשילם לחלבי הכבשים ושמנם שהוא נתך באש וכלו בעשן... על כן אמר "כלו בעשן כלו", כאשר חלבי הכרים כלים בעשן - כך יכלו אויבי השם, כי תכלה נפשם ותאבד מן העולם הבא...
קס: וענין שונאי ה' נמצא לפעמים גם באנשים שהם עושים המצוה... אם נפשם רעה ובקרב לבם יקשה להם כאשר חבריהם עוסקים בתורה... כל שכן אם הוציאו מחשבתם אל הפועל, שהם מניאים את לב בני אדם מעסק התורה ומן המצות, כי הם שונאי ה'...
קסא: כת המחבלים כרם ה' כמו המסורות ומחטיאי הרבים, הנה הם שונאי ה', כאשר תאמר כי האנשים המשחיתים ערי המלך או כרמיו ופרדסיו כי הם שונאי המלך... על כן אמרו רז"ל כי אותם שחטאו והחטיאו את הרבים יורדים לגיהנם ונידונים שם לדורי דורות.

(רבינו יונה, שערי תשובה, שער ג אותיות קנט-קסא)

יז. יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות

18-19
הרשעים הממאנים ללכת בדרך טובה... "אין שלום אמר ה' לרשעים"... והוא עצמו המאמר שאמרו ז"ל (כתובות קד ע"א) שמלאכי חבלה מסבירין פניהם בו בבואן לעולם עונשן אשר נדונין שם לדורי דורות... וזה, כי כמו שהמעשים הטובים לפי השכל והדת מעצמין נפש האדם התעצמות נכבד, להיות לה מהלכים בין העומדים הקיימים כאשר אמרנו, כן המעשים הרעים המפירים חק השכל והתורה, נותן לה מציאות והתעצמות רע ומקולקל נכון ומעותד לקבל העונש והצער המזומן לרשעים במקום דינם... כי כמו שהמיישר דרכיו נברא ונתחדש בקרבו לב טהור ורוח נקייה, להיות לו בה עצמיות נבדל וקדוש נשאר לעד, כן כאשר יהיה ענינו בהפך, נברא בו לב טמא ורוח רעה מזוהמת, בו יקבל עונש גיהנם המר הערוך מאתמול לו.

(עקידת יצחק פרשת בראשית, שער ו)

ונידונין בה לדורי דורות
18-19

"עונה בה"... ולפי הפשט הוא על פי דאיתא בראש השנה דף יז: אבל המינין כו' נידונין לדורי דורות גיהנם כלה והם אינם כלין, מבואר מזה דשאר חייבי כריתות אינן לעולם אלא לעת כפי חומר העבירה, וגם אינו דומה חייב כרת אחד למי שעבר כמה עבירות של חייבי כריתות, והכל במשפט צדק של שופט צדק סלה. אמנם לא ידח נדח לעולם, אבל המינין וכו' כריתותם לעולם. וזהו פשטא דקרא: "הכרת תכרת", ומכל מקום "עונה בה", אין חלאת העון יוצאת מנפש החוטאת.

(העמק דבר, במדבר פרק טו, לא)

גיהנם כלה והן אינן כלין
20-21

ואפי' ח"ו ישראל מקלקל מעשיו, אינו נדחה לעולם, ואע"פ שחטא ישראל הוא, וסוף כל סוף אפי' אחר כמה סיבות וגלגולין לא ידח ממנו נדח, וכל נפש ישראל תשוב לאור באור החיים. וכמ"ש הרמ"ע בעשרה מאמרות (מאמר חיקור דין) שאפי' הגרוע מישראל, כאיש הידוע שחטא והחטיא את הרבים ועשה עצמו ע"ז, נמי יהי' לו תיקון אחר רב דורות, ופירש בפשיטות דברי הש"ס גיהנם כלה והם אינם כלים - אלא יתוקנו. וזה גורם חיזוק גדול לכל איש לבל יתיאש ח"ו, שהרי סוף כל סוף יהי' לו תיקון, ומה שיעשה הזמן אחר רב מירוק, יעשה השכל שלא יצטרך למירוק, והכל הוא בכח התורה שזכו ישראל שלא יהי' להם עוד שינוי בעצם, וכל השינוי הוא רק במקרה, והמקרה לא יתמיד.

(שם משמואל, במדבר, שבועות שנת תרעג)

גיהנם כלה והן אינן כלין
20-21

מוכרח הוא הגיהינם להמצא. המירוק של הנשמות מזוהמתן אי אפשר לבוא ע"י אותו המירוק החלש, שהכחות החלשים שבמערכי הגופניות יכולים להראות בו את פעלם. רק הגלות וצערו הנורא, הוא וכל סעיפיו, רק הוא שקול הוא כאותו הצער העמוק הנחשולי של הגיהינם. ואברהם בירר לו אותו הצער כדי למרק נפשותיהם של בניו מאשו של גיהינם. אמנם אינם מסוגלים למירוק הגלות כי אם בני ישראל, שכ"כ איתן וחזק הוא הטופס הנפשי שלהם, עד שלא יכחד בשום מהפכה גלותית. "והניעותי בכל הגויים את בית ישראל כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארץ". רק העזין שבאומות, שהם ראויים לדת אש, הם יכולים להיות מתמרקים בגויותיהם במירוק הגלויות, שיוצאים טהורים כעצם השמיים לטוהר. לא כן הוא חלק כל בני האדם. הנפשות החלשות הללו, נכנעות הן אל הבשר הרודה בהן ביד חזקה, ואם יתמרקו בעודן בגויתן, לא ישאר מאומה מצורתן המהותית. רק בהפרד הנפש מעל הגויה, בהיותה אז מתגדלת בעזה, בהיותה במצב החופש, אז תסתגל להימרק במירוק הגיהינם, שיוציאם אחר כך מרוקים ואיתנים. "ישובו רשעים לשאולה כל גויים שכחי אלהים". וכשאמרה גהינם ז"ץ ח"ק, זנינו מזרעו של יצחק, אמר לה הקב"ה: ט"ר י"ש כ"ת, טר, המתן, יש לי כתות כתות של אוה"ע לתן לך [שבת קד ע"א]. ואז ימלא הגיהינם את תפקידו, עד אשר רוח הטומאה יעבור מן הארץ והאלילים כליל יחלוף. גיהינם כלה והם אינם כלים.

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ח, אות ק)

גיהנם כלה והן אינן כלין
20-21

בחינת הגיהנם היא שהוא מצד עצמו אין לו כלום, והוא צועק רק הב הב, "לעלוקה שתי בנות הב הב" (עיין ע"ז יז ע"א), ואין במה למלאות אותו, עד כי לעתיד גהינם כלה והם אינם כלין.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ב, אבות פרק א משנה ה, עמ' מא)

גיהנם כלה והן אינן כלין
20-21

המזכה את הרבים דאין חטא בא על ידו, לא אמר איזה חטא, ומשמע שאפי' חטא בחטא שאיננו מהיורדין לגיהנם ואינם עולים, [שאיננו] מאותם שנאמר עליהם גהינם כלה והם אינם כלים, אלא שנידון לגיהנם לזמן מסויים, גם כן אי אפשר שיהי' הוא בגהינם ותלמידיו בג"ע.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ב, אבות פ"ה מי"ח, עמ' ריז)

מפני שפשטו ידיהם בזבול שנאמר מזבל לו ואין זבול אלא בית המקדש שנאמר בנה בניתי בית זבל לך וכו' ופניהם דומין לשולי קדירה
22-27

וידוע דתאות אדם חסדו ואצלו היה הכל מצד החסד דקדושה. ואז נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה [שבת ל ע"א], היינו כמו שאמרו על אותן שפשטו ידיהם בזבול דפניהם דומין לשולי קדירה, ושונאי דוד הן הם שפשטו וכו', כי כל חשק דוד לבנות בית המקדש הקבוע וקיים לעד, וזהו הנקרא זבול, וכמו "הפעם יזבלני אישי" (בראשית ל, כ) שעיקר קביעות דירתו אצלה לעד, דגם בקבורה נקבר עמה במערת המכפלה. וכן לשון הכתוב (מלכים א' ח, יג) "בית זבול לך מכון לשבתך עולמים". ואף על פי שנחרב, מכל מקום נכתב דברי שלמה המלך ע"ה שאמר על עצמו "בניתי בית" וגו' משום דקדושה ראשונה לעתיד לבוא וסופו לחזור וליבנות והביטול היה רק לשעה, ואילו בנאו דוד המלך ע"ה לא היה נחרב באמת, אלא ששונאיו שיאמרו רע לו, גרמו דלא נתגלית קדושתו בפועל בעולם הזה בימיו, ועל ידי זה לא זכה לבנותה. ולפיכך הם פשטו ידיהם בזבול ועל כן נקרא אויבי ה' וכמו שנאמר (שמואל ב' יב, יד) "ניאץ נאצת אויבי ה'". ועל כן פניהם כשולי קדירה, היינו תכלית השחרות והחושך, על ידי תכלית ריחוקם מה' יתברך, דנהורא עמיה שרי, ובאורו נראה אור, הוא אור תורה שבעל פה.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין סי' י, דף מז ע"א במהד' תרפ"ו, עמ' קיח במהד' תשיד, עמ' 126 במהד' תשנד)

ופניהם דומין לשולי קדירה
26-27

אמרינן בבבלי פרק כל היד [נדה כ ע"א]: א"ל ר' ינאי לבניו אל תקברוני לא בכלים שחורים שמא אזכה ואהיה כאבל בין החתנים... ופירש רש"י: שמא אזכה לגן עדן והצדיקים מלובשים לבנים... והרשעים אף על פי שנקברים בלבנים, מ"מ אחר מותם בבואם לגיהנם, אז חשוך משחור תארם ולבושם מפני עשן גיהנם, וכהא דאמרינן פ"ק דר"ה שפניהם דומים לשולי קדרה. והא דקאמר שמא לא אזכה ואהיה כחתן בין האבילים, היינו בתחלת בואו שמה.

(רבי אברהם יחיאל מיכל מגלוגא, נזר הקודש, בראשית רבה, פרשה צו סימן ה)

ופניהם דומין לשולי קדירה ואמר רבא ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנם
26-27

מהו הנ"מ אם אינון דשופרי שופרי דמחוזא כנ"ל, היינו אם היו בחייהם עשירים ומעונגים או עניים, כיון שהם סובלים שם עונשים מרים וקשים רחמנא ליצלן, אשר כל צרות עוה"ז הם כגרגר חרדל לפני היסורים האלו?... וגם מה שכתוב אח"כ שכך נקראו להם יורדי גיהנם, הלא פשיטא ופשיטא שבעולם האמת בודאי כך יקראו להם על שם מקומם יורדי גיהנם... נראה עפ"י מעשה רב... הה"ק מראזדל... הי' פעם אחת משובתי שבת בעיר א' אשר כבדוהו מאוד... והה"ק (מרוב ענוותנותו הגדולה) הגיד אז והתחיל לבכות ולומר: הוי אחיי וידידיי, הן עתה תכבדוני באשר תחשבו כי צדיק וקדוש אמיתי הנני, מה תעשו ומה אעשה אם תראו בעולם הקיום כי הנני אוד בוער באש... בגיהנם רחמנא ליצלן (ומה גדלה הבושה אז) עכד"ק ברוב ענוותנותו זי"ע. וזהו י"ל בכונת דברי הש"ס כפשוטן, ופניהם דומין כשולי קדירה (היינו הושחרו פניהם מכבשן אש הגיהנם), ואינון משפר שופרי דמחוזא (שהיו היותר חשובים משפר כמנהיגים ומושלים דמחוזא, והבושה גדולה מאוד בראותם אותם מכיריהם במעמד ותמונה כזו אוד נעשן ושחור ביקוד אש כנ"ל), ומקריין בני גיהנם (היינו ג"כ הבושה על שקורין אותן כן בני גיהנם כנ"ל, כי זהו עיקר העונש גיהנם של בושה בעוה"ב כמבואר בסה"ק.

(רבי חיים אליעזר שפירא, דברי תורה, מהדורא ד, אות כז, עמ' שעח)

ופניהם דומין לשולי קדירה ואמר רבא ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנם
26-27

נ"ל לפרש עפ"י מה שעינינו רואות בעו"ה בני אדם שהם שפירא שפירא, משופרי ב"ב מיקירי משפחה, משופרים בידיעת התורה, משופרים בידיעות זמניות ואינם פורשים מדרכי הציבור, מתחברים עם יראי ה' בבתי כנסיות וב"מ, ונראים כאוהבי תורה ומצוות, והם לצור מכשול ואבן נגף, באמרם שהמה אוהבי שלום... ומביאים ראיה מדברי חז"ל [בראשית רבה פרשה לח], שדרשו "חבור עצבים אפרים הנח לו" וכדומה, על כן אין טוב לחרחר ריב נגד הפושעים. והנה פניהם דומין בעוה"ב כשולי הקדרה. והוא עפ"י מאמר חז"ל [ברכות נו ע"ב]: הרואה קדרה בחלום יצפה לשלום. וידוע בשם הגאון מהר"ם בנעט זצ"ל כי הקדרה היא מתווכת השלום בין המתנגדים, האש והמים. על כן אמר הני שפירי שפירי דמחוזא, החוטאים ומחטיאים את הרבים במה שמבקשים לתווך שלום בין הצדיקים עבדי ה' ובין המינים והאפיקורמים שונאי ה', פניהם דומין כשולי קדרה מפוחמת מפיח ועשן. ונקראים בני גיהנם... בשפירא שפירא דמחוזא, כל מעשיהם הטובים ומנהגי יהדות תורתם ותפילתם עם הציבור שהם נוהגים בהם הכל הולך לאבוד, בגלל כחם להחטיא את הרבים הנמשכים אחריהם, באמרם: הלא פלוני, גבר שפירא במעשים טובים, משכים ומעריב לביהמ"ד, מעוטף בטלית ומוכתר בתפילין של רש"י ור"ת, ועם כל זה אוהב שלום עם הרשעים, וגרם ע"י כך שרבים נמשכים אחריו מבני עמו הטובים, נמצא כלו בן גיהנם ואין לו חלק בעוה"ב כלל. והבן זה מאוד: כל מי שכל מעשיו הטובים גורמים בנזקיו להכשיל את הרבים נקרא בן גיהנם.

(רבי שמעון סופר, שו"ת מכתב סופר, חו"מ סי' א)

ופניהם דומין לשולי קדירה ואמר רבא ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנם
26-27

כי לא כאשר יראה האדם יראה האלהים, כי האדם יראה לעינים, ואם לפנינו משים מסוה היראה על פניו ובני אדם מחזיקים אותו לירא שמים, אבל ה' יראה ללבב והוא רואה את הכזבי מתלוצץ... הקב"ה משלם להם מדה כנגד מדה, ויען כי המה שמו מסוה היראה על פניהם, על כן ופניהם דומין לשולי קדרה, וכמדתם משלם להם, כי אז כלימה תכסה פניהם. וכמה אנשים אשר נחשבים בעינינו לבני עולם הבא, וכן גם המה בעיני עצמם, והמה משפירי שפירי קרתא ומלובשים בחלוקי דרבנן, אבל באמת מבני גיהנם.

(רבי מנחם צבי טאקסין, אורח ישרים, פסחים נ ע"א)

ופניהם דומין לשולי קדירה ואמר רבא ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנם
26-27

וכתב המהרש"א:... בעת שעולין מגיהנם כצרף הכסף פניהם הושחרו כשולי קדרה ע"י שאש של גיהנם היה שולטת בהם. ואפשר להוסיף שר' יצחק בר אבין ר"ל שכמו ששולי הקדרה הושחרו ע"י האש שבישלה את מה שבקדרה, כן לגבי אלה שהיו בגיהנם, אש הגיהנם צרפה והכשירה אותם שיהיו ראויים לעלות, ושיקרא עליהם שם ה', שה' מחיה אותם.
ורבא מסיים בגמרא: ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנם. וכתב המהרש"א:.. שהם שמענגים עצמם ביותר מתאוות עוה"ז, ותחת יופי פניהם שהיה להם בעוה"ז, הושחרו לעוה"ב בגיהנם. ויש עוד להוסיף שר"ל שהאש שתחת הקדרה יש לה מעלה, שמבשלת המאכל שבקדרה. לעומת זה, האש גם משחירה את השולי קדרה. וגם אלה, שפירי שפירי דמחוזא, שהיו מתענגים בתאוות העוה"ז, היו יכולים להתעלות ולנצל את מדתם לטובה, שיתאוו לדברים עילאיים ולהתענג מזיו השכינה, וע"י כך היו מכשירים את עצמם להיות ראויים לקבל הארה גדולה וקדושה. וזה כמו שהמאכל שבקדרה מתבשל ונהיה ראוי לאכילה ע"י האש שמתחת לקדרה. אבל הם לא עשו כן, ויצרו מחיצה בינם לבין קונם, כמו ששולי הקדרה חוצצים בין המאכל לאש. וכמו ששולי הקדרה הושחרו, כן בעלי התאוות הושחרו פניהם, מבלתי לקבל הארה עילאית מבעל הקדירה, דהיינו רבון כל העולמים.

(רבי ברוך מרדכי רקובר, ברכת השבח עמ' פג-פד)

ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנם
27-28

וזהו הורמיז בר ליליתא דהוה קא רהיט אקופא דשורא דמחוזא, ע"ד שאמרו... ופניהם דומין לשולי הקדירה אמר רבא ואינון משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנם, פירוש שפירי - כל מעשיהן אינן אלא להתנאות בהן וקורדום לחפור בהם. ואמרו (ב"ב דף ח) "אני חומה" - זו תורה... וזהו אומרו דרהיט אקופא דשורא דמחוזא, ר"ל בני ת"ח של מחוזא, בני גיהנם, העוסקים בתורה להתנאות בהם.

(ביאור הגר"א על מאמרי רבה בר בר חנה, ב"ב עג ע"א)

ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנם
27-28

"ואם בריאה יברא" וגו' - ואיתא במסורה: בריאה ב', "ואם בריאה", "ומאכלו בריאה" (חבקוק א, טז). וראוי לחבר שני פסוקים אלו, על פי מה דאיתא גבי הא דיורדי לגהנם ונידונים וכו', ופניהם נהפך כשולי קדירה, ואינהו שפירי דמחוזא (פירש רש"י: מעונגים ושמנים ובריאים), וקרו להו בני גהנם. וזהו שאמר "ואם בריאה", רצה לומר, מי שהוא בריא ומעונג, ועושה כל ימיו כחגים, ואוכל ושותה ומבריא נפשו, "יברא ה'", הכוונה בזה, לזה יברא הגהנם. ועל זה בא בעל המסורה לפרש ומביא הכתוב "ומאכלו בריאה", שמתענג נפשו במאכלו, והיינו ממש כמו שאמרו חז"ל... ואינהו שפירי דמחוזא וקרי להו בני גהנם.

(רבי פנחס פילטא, ברית שלום, במדבר פרק טז, ל)

ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנם
27-28

איזה מהקדמונים... הראו שהשמות שהונחו על בעלי הכסף והאנשים הנעדרים ומשוללים ממנו מוכיחים ע"ז כי השם עושר משתתף עם רשע... ויש עוד כמה כתובים המורים ע"ז כמו "ויתן את רשעים קברו ואת עשיר במותיו" (ישעיה נג, ט). ולהפך, השם "עני" משתתף עם "ענוה"... וכן החליטו קדמונים ז"ל למעשה כי העניות מצרפת דעתו של אדם ומכשירתו אל הטוב המוסרי, והעשר משמית כל חלקה טובה באדם, וכמו שאמרו בר"ה ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנם, כי בני מחוזא היו עתירי נכסין, והוא על דרך שאמרו בביצה (לב ע"ב): עתירי בבל יורדי גיהנם הן.

(רבי יצחק יעקב ריינס, אור חדש על ציון, אור חדש על ציון שער ב פרק ג אות ט דף ח ע"ב)

ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנם
27-28

...כח הרע הבא מתשוקת ההמונים לשום זהב כסלם, וכל תשוקתם אינה כי אם לבנות בתי חומה, ולקמץ בממונם שלא ליתן לכל דבר צדקה, והם מחשבים שהמה בוטחים במה שישימו על עפר בצר, ויבצרו העיר אשר דרים בה בחומות גדולות. ובאמת זהו עיקר חורבנם, ולא תועיל להם שום הצלה לעת פגע, כי כח המשחית מוכן בזה גופיה שהם מסירים בטחונם מה', ושמים מבטחם בכח ידם. ונודע כי מיושבי מחוזא העשירים היו אנשים כאלה נמצאים, כדאמרי' בר"ה ופניהם דומין לשולי קדרה, אמר רבא: ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנום... שאף שהלילית עצמה עיקר משכנה במקום חורבן ושממון, כדכתיב 'שם הרגיעה לילית' (ישעיה לד, יד), ואין רצונה בישוב העולם, אך ישוב המביא לידי חורבן כחורבן דמי, ועל ישוב כזה היא שמחה. אמר [ב"ב עג ע"א] כי הורמין בר לילית, דהיינו מורשה אחד מכוחותיה, לשון הורמנא ורשות, הוה רהיט אקופי דשורא דמחוזא, כי משכנו על ראשי החומות הגבוהות, אשר בני מחוזא הטפשים הרימו מגדליהם לתלפיות, וסוברים כי הם מישבי עולם ואינם כי אם חרובי קרתא, כי עי"ז השגחת ה' ית' והצלתו נמנעת מהם, ולא די שלא יועילו להם מבצריהם, עד שלא יצטרכו לשום עזר בבא עליהם אויב, אלא שגם חילים ורוכבי סוסים ג"כ לא יוכלו למלט נפשם, תחת אשר אם לא שמו מבטחם בארמונות ומבצרים היו נשמרים ע"י ההשגחה האלהית, ועתה גם כי רהיט פרשא מתתאי ורכיב סוסיא לא יכול לו לגרש כח המבחיל השורה דוקא במבצריהם.

(מאמרי הראיה, עמ' 425-426)

יז. ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנם

27-28
עתירי בבל יורדי גיהנם הם (ביצה לב), אינהו משפרי שפירי בני מחוזא מקריין בני גיהנם, כי לא די שהם בעצמם מחללים שבת, אלא עוד מכריחים את פועליהם הישראלים לחלל את השבת.

(רבי חיים זאב חרש, שמחת חיים דף נג ע"ב)

הכא מחצה עונות ומחצה זכיות וכו' ורב חסד מטה כלפי חסד
33-36

במחצה זכיות ומחצה עונות אז "רב חסד" מטה כלפי חסד. אמנם הזכיות והעונות כבר כ' הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ב) שאינם נשקלים כי אם בדעתו של א-ל דעות, שיש מצוה אחת שמכרעת נגד כמה עונות. והנה כשהקב"ה רוצה לעשות חסד עם ישראל, אז הוא עושה חשבון שהעונות הם קלים מצד עצמם, דהיינו מפני האהבה שהקב"ה אוהב את ישראל, ודרך האוהב שחטא של אהובו הוא קל בעיניו. והנה האהבה היא בלא טעם אצלנו, שאין אנו משיגים טעם אהבתו ית' לישראל, ומ"מ אחרי שמצד האהבה נחשב כל חטא לדבר קל, נמצא שאח"כ הזכיות מכריעות, ונמצא שהזכות באה על פי דין ומשפט. וזה שכתוב: "באין מליץ יושר" שישקול בערך "מול מגיד פשע", באופן שיהי' אפשר להיות רב חסד מטה כלפי חסד מצד עצמו, על כן "תגיד ליעקב דבר חק" דהיינו אהבה בלא טעם, וממילא יקל משקל העונות ויהי' אח"כ "משפט", ועי"ז תצדקנו במשפט. וזה שכתוב: "האוחז ביד מדת משפט", כי המדה איך ימוד המשפט, דהיינו ערכו של כל חטא, היא בידו ית', וכשהוא מראה האהבה, נעשה קל, והזכיות מכריעות.

(מדבר שור, דרוש ט, עמ' פה [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' שעה, במהד' תשס"ה])

יז. מחצה עונות ומחצה זכיות וכו' ורב חסד מטה כלפי חסד

33-36
...מאמר במדרש רבה (בראשית רבה פרה ח אות ה): 'חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו' (תהלים פה, יא) - חסד אמר יברא, שהוא גומל חסדים. ואמת אמר אל יברא, שכולו שקרים. צדק אמר יברא, שהוא עושה צדקות. שלום אמר אל יברא, דכולה קטטה. מה עשה הקדוש ברוך הוא, נטל אמת והשליכו לארץ, הדא הוא דכתיב (דניאל ח, יב) 'ותשלך אמת ארצה'. וקשה, למה הוצרך ה' יתברך להשליך אמת ארצה, הלא מדותיו של הקדוש ברוך הוא שהוא מטה כלפי חסד כשזכיות ועוונות שוות, וגם בכאן היו שקולים: חסד וצדקה אמרו יברא, ואמת ושלום אמרו אל יברא? הענין הוא, דלבריאת האדם היה בהכרח להיות בו איזה זכות, והמתנגדים השיבו שלא יהיה לו שום זכות. כי חסד אמר יברא בזכות החסד, ואמת אמר אל יברא, כי חסד של בני אדם אינו חסד של אמת רק לתשלום גמול, ואם כן מה זכות יש בחסד שלו? צדק אמר יברא בזכות הצדקה, שלום אמר אל יברא, כי עיקר הצדקה היא להיותה ניתנת בסבר פנים יפות בשלום ואהבה, ולא בעוונותינו הרבים כנהוג הרבה פעמים שנותן הצדקה בריבות וקטטות, ועל ידי כפיית הבית דין ודברי ריבות. מה עשה הקדוש ברוך הוא, השליך האמת ארצה, כלומר, עולם יבנה בחסד. ומה טוען אמת, כי החסד של בני אדם אינו חסד של אמת, אמר, שיש גם כן חסד של אמת בהכרח, דהיינו מה שעושים עם המתים לקברם בארץ החיים, זהו 'אמת מארץ תצמח' (תהלים פה, יב).

(של"ה, מסכת פסחים, נר מצוה, אות עד)

מחצה עונות ומחצה זכיות ואית בהו נמי עון דפושעי ישראל בגופן לא סגיא ליה דלאו והבאתי את השלישית באש ואם לאו ורב חסד מטה כלפי חסד וכו' פושעי ישראל בגופן מאי ניהו אמר רב קרקפתא דלא מנח תפילין
33-41

עוד נביא לך ראיה אחת ומאמר אחד, המורה ממנו גודל מעלת השכר ביטול מצות עשה. וזה, שהפושע בגופו לבטל מצות עשה, ענשו חמור יותר מן העובר על לא תעשה. שאם עבר אדם על לא תעשה, וכששקלו זכיותיו ועוונותיו והם שוים אלו כנגד אלו, על זה אמר 'ורב חסד' מטה כלפי חסד. אבל אם בכלל מחצה עוונותיו עון ביטול מצות עשה, והוא מכלל פושעי ישראל בגופן, כגון קרקפתא דלא מנח תפילין מעולם, אפילו שזכיותיו ועוונותיו שקולים זה כנגד זה, אין בזה 'ורב חסד' מטה כלפי חסד, ואי אפשר לו שלא ירד לגיהנם, כדאיתא בפרק קמא דראש השנה. ראה והפלא על כח מצות עשה ומעלתה, שהפסידה ממנו מדת 'ורב חסד'.

(של"ה, מסכת יומא, דרך חיים תוכחת מוסר, אות קעג)

מאי דכתיב אהבתי כי ישמע ה' אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אימתי אני אהובה לפניך בזמן שאתה שומע קול תחנוני
37-39

אף על גב דלשון הכתוב משמע שישראל הם אוהבים להקדוש ברוך הוא כששומע קול תפלתם, מכל מקום מדכתיב "אהבתי כי ישמע ה' את קולי", וקשיא פשיטא שאוהבים שהקדוש ברוך הוא ישמע את קולם, אלא הכי קאמר: "אהבתי כי ישמע ה' את קולי", וכמו שאני אוהב שהקדוש ברוך הוא ישמע את קולי, כך הקדוש ברוך הוא אוהב אותי כאשר ישמע קול תחנוני, כי מי שהוא אוהב את אחד אין ספק שגם הנאהב אוהב אותו. ובמדרש (ילקוט שמעוני רמז תתעד): אין האזנים של מעלה כרויות אלא לי בלבד, שנאמר "חטאת ועולה לא חפצת אזנים כרית לי"... פירוש, שהנמצאים הם מושפעים מאתו, וכמו שהם מושפעים מאתו, מזה הצד ראוי שיקבל תפלתם להשלים חסרונם, שהרי המציא אותם... לפיכך אמר: אין אזנים של מעלה כרויות כי אם אל ישראל, כי הם נמצאים ממנו בעצם ובראשונה, ושאר הברואים אין מציאותם בעצם ובראשונה רק שהם טפלים לישראל ולא ברא כל העולם אלא לשמש את ישראל, ומאחר שישראל נבראים מאתו יתברך בראשונה ובעצם, ראוי שיהיה משלים חסרונם בראשונה ובעצם, ולפיכך אין האזנים כרויות אלא לישראל, שומע תפלתם להשלים מה שיחסר להן... וזה שאמר אימת אני אהוב לפני הקדוש ברוך הוא כשישמע הקדוש ברוך הוא את תפלתי, כי שמיעת התפלה בשביל שישראל קרובים אל השם יתברך מכל הנמצאים, וכמו שאמר הכתוב (דברים ד) "אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו".

(מהר"ל, גבורות ה', פרק סד)

מאי דכתיב אהבתי כי ישמע ה' אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אימתי אני אהובה לפניך בזמן שאתה שומע קול תחנוני
37-39

נלע"ד לפרש דרבא קשיא ליה בפסוק שאמרה כנסת ישראל "אהבתי כי ישמע ה'", דמאי רבותא בזה כ"י שאומרת שאהבתה ותשוקתה כי ישמע ה' קולה... לכן פירש דה"ק אימתי אני אהובה כשישמע וכו' ר"ל אימתי אני ניכרת אהובה וידעו כל הגוים שאני אהובה לפניו יתברך? כשישמע וכו' אע"פ שאין בי מצות או מצוה ועכ"ז יערב עליו שיחי וישמע מהיכל קולי.

(רבי שמואל די אבילה, אוזן שמואל דרוש ב דף ב ע"ד)

מאי דכתיב אהבתי כי ישמע ה' אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אימתי אני אהובה לפניך בזמן שאתה שומע קול תחנוני
37-39

אימתי אני אהובה לפניך בזמן שאתה שומע קול תחנוני, רוצה לומר בראש השנה, שאז השפע בא לעולם, שעדיין היא כמוסה בבחינת קול, ועדיין לא נעתקת בבחינת הדיבור, רק שבכל יום היא נמשכת לפי רצון הצדיקים לאיזה דבר שירצו. וקשה, למה ה' יתברך אינו משפיע השפע בראש השנה מיד בבחינת הדיבור? אך התירוץ, ה' יתברך רוצה שיבקשו מאתו מידי יום ביומו מה שצריכין אליו, והוא בשביל אהבת ישראל שרוצה לשמוע קולנו תמיד, לכן אינו משפיע השפע בראש השנה מיד בבחינת הדיבור רק בבחינת קול, ובכל יום מתפשטת לאיזה דבר שירצה הצדיק, כדי להתפלל אליו בכל יום. וזהו כוונתם אימתי אני אהובה לפניך, כלומר בזמן שאתה רוצה לשמוע קול תחנוני, אז אני יודע בוודאי שיש לך אהבה עלי. וזהו כוונת הכתוב בעצמו: "אהבתי", כלומר שבשביל שאני אהובה לפניך, "כי ישמע ה' את קול תחנוני", ואתה רוצה לשמוע קול תחנוני תמיד. "כי הטה אזנו לי" (שם פסוק ב), שאתה רוצה להטות לתפלתי תמיד, ומשום הכי אתה נותן לי השפע בכל יום, כדי "ובימי אקרא", שאצטרך לקרוא אליך כל ימי, כי אתה רוצה לשמוע תמיד בשביל שאני אהובה לפניך.

(קדושת לוי, דברים, לראש השנה)

מאי דכתיב אהבתי כי ישמע ה' אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אימתי אני אהובה לפניך בזמן שאתה שומע קול תחנוני
37-39

דוד המלך ע"ה בא כמתנצל על זעקתו בקול מתוך שיחו וצערו, וכלפי מאי דאמרי' בפרק מי שמתו (כד ע"ב): המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה, ואמנם כ"ז בתפלות הסדורות ובשעה שאין צרה, אבל בעת צרה אדרבה ראוי לזעוק בקול. וזהו שאמר "אהבתי כי ישמע ד' את קולי תחנוני", אע"פ שאני מתפלל בקול, אינני חלילה בכלל קטני אמנה, וכדדרש רבא בפ"ק דר"ה: אמרה כנס"י אימתי אני אהובה לפניך בשעה שאתה שומע קול תחנוני, כלומר אע"פ שאני מתפלל בקול אתה שומע תפלתי ועונה אות ביום צרתי, הגם כי ידעתי "כי הטה אזנו" כבר וא"כ אין טעם בצעקה, "ובימי אקרא", שכן באמת אני נוהג בימי, בתפלות הסדורות דבר יום ביומו "ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה", שהוא בלא השמעת קול רק כמי שהומה על הדבר בלחש אך עתה מה אעשה "כי אפפוני חבלי מות", "צרה ויגון אמצא", לכן כך הוא טבעו של אדם לבל יחריש ויתאפק מלצעוק בקול מתוך שיחו וצערו, ובזה אדע כי אהוב אני לפניך לשמוע בקול תפלתי.
או כלך לדרך זו, דכל לשון קריאה הוא בקול, וכמו שדרשו רז"ל גבי "ויקרא אל משה"... וזה שאמר "אהבתי כי ישמע ד' את קולי תחנוני" כמו שפירשנו, שהוא שומע ועונה אף ע"י תפלה בקול, אף כי ידעתי "כי הטה אזנו לי" ושומע לחש עמו כמו מי שמטה אזנו ללחוש לו, מ"מ "בימי אקרא" בקול, לפי הימים של צער, כי... "אפפוני חבלי מות וצרה ויגון", לכן "בשם ד' אקרא" בקול למלט נפשי מיד שאול סלה.

(רבי בנימין אליהו קנטור, חלק יעקב, דרוש טו, דף לו ע"א)

מאי דכתיב אהבתי כי ישמע ה' אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אימתי אני אהובה לפניך בזמן שאתה שומע קול תחנוני דלתי ולי יהושיע אף על פי שדלה אני מן המצות לי נאה להושיע
37-40

ידוע מגדר האהבה והחשק, שהם שני שמות, יורה כל אחד מהם הוראה מתחלפת מחבירו, כי החשק יצדק על אשר יתאווה וישתוקק מה שאינו מושג עדיין אצלו, והוא מחוסר הקניין; ואחר שישיג מה שחשק, הלך לו החשק ונכנסה האהבה - שיאהב אותו הדבר המושג, ויהיה חביב בעיניו. אבל לא יפול שם "אהבה" על מה שנעדרה אצלו השגחתו, ועדיין לא בא לידו, אלא הנכון לומר עליו שהוא חושק ושוקק אותו הדבר...
וכיון שכן הוא, איך אמר דוד ע"ה: "אהבתי כי ישמע ה' את קולי"? כי מאמרו: "ישמע ה' את קולי" יראה שעדיין הוא מחוסר שמיעה, ולא ייתכן לומר היותו אוהב שהוא יתברך ישמע את קולו, אלא היה צודק בזה לשון מורה על התאוה או החשק או התקוה ותוחלת וכיוצא. לכן שאל רבא: מאי דכתיב "אהבתי כי ישמע ה'"?...
לתת יישוב לזה... הביאהו ההכרח לומר על פסוק זה בדרך הדרש... שעם היות מלת "אהבתי" מהקל, והוראתה על הפועל האוהב, נדרשהו עתה כאילו באה מהנפעל, ותורה על הפעול - כדרכם ז"ל בדרשותיהם, על צד ההכרח יחליפו הבניינים... מה שאמר: "אהבתי"... אין מובנה אלא נאהבתי; והכוונה: אימתי אני בגדר אהובה אצלו יתברך, שכבר אני שלו, ואז הוא אוהב אותי, כמי שמחזיק בדבר שחפץ בו תחילה, כפי טבע האהבה? הלוא הוא כשאתה שומע בקול תחנוני. כי, אין ספק, אחר שהטה אזנו לי ושמע תפילתי, בהכרח התפללתי באופן שלם ובכוונה רצויה עם כל התנאים הצריכים, עד שקרעתי כל המסכים המבדילים וסילקתי כל המונעים ומעכבים מלקבל התפילה; ומאחר שנתקבלתי, ודאי ממילא אני אהובה לפניך, כי קניתני ונעשיתי שלך, וזכיתי לשתגיע אהבתך לי. וסיימה להפיל תחינתה: שאף אם לא יהיה הדבר כן, חלילה, אלא אני דלה מן המצוות - מכל מקום, לי נאה להושיע, כפי מידת טובך, בהיותך מטה כלפי חסד.

(רבי עזריה פיג'ו, בינה לעיתים דרוש סג)

אימתי אני אהובה לפניך בזמן שאתה שומע קול תחנוני
38-39

ויש לפרש עפ"י מה דאיתא בש"ס דתענית כה ע"ב: שמואל הקטן גזר תעניתא, ירדו גשמים קודם הנץ החמה, כסבורים העם לומר שבחו של ציבור הוא, אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אמר להם תנו לו ואל אשמע קולו... ולפ"ז יש לומר שזהו שאמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה אימתי אני אהובה לפניך בזמן שאתה שומע בקול תחנוני, הכוונה הוא אם נותן לנו קודם, אז נראה שה' ב"ה אינו רוצה לשמוע בקולנו, כעובדא דשמואל הקטן, אבל אם שומע בקולנו אז נראה שאנחנו אהובים לפניו ב"ה ורוצה בתפלתנו.

(רבי רפאל כץ, מרפא לשון, עמוד העבודה, עמ' קס במהד' תשסה)

יז. אהבתי כי ישמע ה' אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אימתי אני אהובה לפניך בזמן שאתה שומע קול תחנוני

38-39
הסובל הצרה והצער, גם כי יזעק וישוע כי גדל כאבו, לא יסור ממנו נגע לבבו אם לא שיכוון על דרך התחנה והבקשה לזעוק אל ה' ויענהו וממצוקותיו יוציאהו. והוא מה שאמרו דוד "אהבתי כי ישמע ה' וגו' כי הטה אזנו לי וגו' אפפוני חבלי מות וגו' ובשם ה' אקרא חנון ה' וצדיק" וגו'. ירצה: אהבתי את תחנוני לאשר ישמע ה' את קולי בעבורם. וכן פירשו חז"ל זה הפסוק במסכת ראש השנה, כי אף על פי שיטה אזנו לי וישמע צעקתי ובכיי, ובכל ימי לא אחשוך פי מזעוק, "אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני" כל עוד שלא אבקש מלפניו על ההצלה מהם, "צרה ויגון אמצא" ולא תועילני הצעקה. ואם אמנם "בשם ה' אקרא" להתחנן לפניו לומר "אנה ה' מלטה נפשי, חנון ה' וצדיק" וגו'.
וע"ז הענין כל עוד שישראל היו נואקים נאקת חלל מן העבודה ולא היו מכוונים לזעוק לפניו על בקשת הצלתם לא נזקק אליהם. אמנם בשכוונו אליו בתפלותיהם, כענין שנא' "ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה", מיד "וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו" וגו'. וזהו "וירא אלהים את בני ישראל" וגו', כי ראה שנתחדש בהם ענין התשובה ותוכן התפלה והצעקה לפניו ית', מה שלא עשו כן בימים הראשונים, רק שנאנחו מן העבודה.

(עקידת יצחק, פרשת שמות, שער לד, בסופו)

יז. רבונו של עולם אימתי אני אהובה לפניך בזמן שאתה שומע קול תחנוני

38-39

[אני אהובה אם אני יודע את שפלותי ויודע שלא מגיע לי שתיענה תפילתי, אלא "כי ישמע ה'" - במתנת חינם. ועוד: אני אהובה אם אני מתפלל בלי להשמיע קול (כמ"ש בברכות כד ע"ב), ש"כי הטה אזנו לי" - צריך להטות אוזן כביכול כדי לשמוע. ועוד: אני אהובה אם תפילתי אינה בענייני הגוף אלא "אנא ה' מלטה נפשי"].

(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף יג ע"א-ע"ב)
לטקסט

יז. רבונו של עולם אימתי אני אהובה לפניך בזמן שאתה שומע קול תחנוני

38-39

[כשהיו במצרים וזעקו לה' נענו רק אחרי זמן ארוך, ואילו על ים סוף "ויצעקו אל ה'" ואז ה' ענה מיד - אז היו אהובים.]

(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף כב ע"ג)
לטקסט

אף על פי שדלה אני מן המצות לי נאה להושיע
39-40

אפשר, במה שנודע שבקיום המצות צריך לכוין כונות פשוטות, ועל דרך האמת ליחד הדודים, וגם לקיימן כהלכתן ביראה ואהבה ושמחה רבה וכיוצא... ולא אתנו יודע רמזי המצות וסודותיהן. וזה שאמר אף על פי שדלה אני במצות, כלומר במצות שאני מקיים דלותי עניות דתורה, מ"מ לך אני, כלומר אני מכוונת לקיים מצותיך גם שאיני עושה המצות בכונה ובשלמות, לי נאה להושיע מאחר שאני עושה לשמך. א"נ אפשר: אף על פי שדלה אני במצות, שנשתלחה... הסט"א ועושקת המצות בחטאתי, מ"מ לך אני סובלת גלות מר וארוך, ולי נאה להושיע ולהציל עשוק, ויאירו המצות אל הקדש פנימה, כי "רבת שבעה לה נפשי" בצרות הגלות. א"נ, במ"ש בזהר הקדוש דשאר אומות הם תחת השרים, אבל אנחנו תחת רשותו יתברך... והאומות, כשנופל שר האומה למעלה, גם האומה מתבטלת. אבל אנחנו תחת רשותו יתברך, וכשם שהוא יתברך חי וקים לעד, כן ישראל כביכול. וזה שאמר לך אני, שאני תחת רשותך, ולי נאה להושיע לכבוד שמך.

(חיד"א, פתח עינים פסחים קיח ע"ב)

אף על פי שדלה אני מן המצות לי נאה להושיע
39-40

ונראה דהנה בנערה המאורסה, הרודף אחריה ניתן להצילה בנפשו ולהושיעה, כמה דאת אמרת [דברים כב, כז] "צעקה הנערה המאורסה ואין מושיע לה", ועיין בגמרא סנהדרין דקפיד רחמנא אפגם דקא פגים לה (עיין שם ברש"י דף עג [ע"ב]: ארוסה חביבה על בעלה ויעלת חן ועכשיו מתגנה עליו, אבל שאר עריות פנויות בתולות לא מיפגמן כולי האי, וכן נשואות בעולות לא מיפגמי כולי האי כמו ארוסה). והנה כבר קדם מאמרנו כמה פעמים, שעד היום כנסת ישראל היא כמו ארוסה, כי אירוסין נקראים כמ"ש השי"ת במתן תורה [שמות יט, ו] "ואתם תהיו לי ממלכת" וכו', לי הן המה הקידושין, כמו הרי את מקודשת לי...
ומעתה תבין מאמר רז"ל, שאמרה כנסת ישראל אע"פ שדלה אני מן המצות (כי עדיין ארוסה אני, ועיקר המצוה היא הנשואין) עם כל זה, לי נאה להושיע, לבחינת לי (היינו האירוסיןף שיהיה נאה ולא יפגמני, החיוב הוא מן התורה) להושיע, כי כן הוא הדין של נערה המאורסה, להושיעה, שלא יפגמוה וישאר הלי נאה, ותהיה אילת אהבים ויעלת חן.

(רבי צבי אלימלך שפירא, אגרא דפרקא אות רלב)

אף על פי שדלה אני מן המצות לי נאה להושיע
39-40

אף על פי שדלותי לי נאה להושיע, כי ה' יתברך אוהב עניים, ואני ה' את דכא ושפל רוח, דמי שמכיר דלותו פונה אל ה' יתברך ומיד ה' יתברך מושיעו, כמו שנאמר (ישעיה מה, כב) "פנו אלי והושעו", ובני ישראל לעולם הם בתכלית הדלות ומכירים דלותם במעמקי לבם, ועל כן הגם שהם דלים מן המצוות, ה' יתברך נקרא עוזר דלים. וזהו האוצר של מתנם חנם שנותן ממנו לכנסת ישראל שהם דלים, דלית להו מגרמייהו כלום, וכך משפט מדת החסד, דכך דרכו דגומל חסדים דרדיף בתר דלים (שבת קד ע"א) ונותן רק למי שהוא חסר ולא למי שיש לו שאין צריך.

(רבי צדוק מלובלין, מחשבות חרוץ אות יד)

אף על פי שדלה אני מן המצות לי נאה להושיע
39-40

ולכאורה קשה, דמפני מה לי נאה להושיע אם דלה אני במצות? אך הענין כך הוא, דהנה מצפים אנחנו לביאת משיח שיתגלה לנו במרה בימינו, אבל אמרו חז"ל (סנהדרין צח ע"א): אין משיח בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כלו חייב, והנה אנחנו אינם מצפים שיהיה הדור כולו חייב ח"ו, אלא אנחנו מצפים שיהיה הדור כולו זכאי. ולכאורה איך אנחנו יכולים לחשוב שאנחנו נהיה הדור זכאי? וכבר עברו ימים ושנים ובתוכם היו תנאים ואמוראים ורבנן סבי' גאונים וצדיקים וקדושים והם לא היו הדור זכאי, ואנחנו נהיה הדור זכאי? אך י"ל דהיא הנותנת, דהנה בדורות הראשונים היתה התורה והיראה במעלה העליונה ובחשיבות גדולה, ודבר ה' היה יקר בימים ההם, ואיש שעסק בתורת ה' ועבודתו היו מחשיבים ומחזיקים אותו, ומתוך שלא לשמה בא לשמה - אין חידוש כל כך שהיו גדולים בתורה ויראה. אבל עתה בעוונותינו הרבים בעקבא דמשיחא, שנתקיים בנו מאמר חז"ל (סוטה מח ע"ב): חכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו בעיני המון עם, ואין משען ומשענה, ועכ"ז אם יתייגע בתורה ועבודה ולא ישגיח על המלעיגים עליו, חשוב ויקר בעיני הקב"ה התורה והתפלה שלו יותר מבדורות הראשונים. וזה שאמר "דלותי" - כיון שאני בשפלות אע"פ שדלה אני במצות, היינו שהמצות שלי הם בדלות ובשפל המדרגה נגד הראשונים, לי נאה להושיע, כיון שאצל העולם אינו בחשיבות העוסק בתורה ומצות, צריך להיות חשוב אצלך.

(רבי יחזקאל שרגא הלברשטם, דברי יחזקאל, על אגדות הש"ס, עמ' קנח-קנט במהד' תשנט [הובא בשו"ת משנה שכיר, אורח חיים, הקדמה שניה, אות ו])

אף על פי שדלה אני מן המצות לי נאה להושיע
39-40

ונראה לפרש בס"ד עם הגמרא דשבת [מט ע"א]: למה נמשלה ישראל ליונה? מה יונה כנפיה מגינות עליה, כך ישראל מצות מגינות עליהם. וראיתי בהנותן אמרי שפר להמהראנ"ח [רבי אליהו ן' חיים] בפ' נח, דפירש דמה יונה מעשיה לחצאים כדפירשו התוס' שם [והיונה בשעה שהיא יגיעה פורחת באחת ונינוחת באחת], אף כן ישראל כשאין שלימים במצות מכל הצדדים, מ"מ מצות מגינות עליהם.... והעולה מן סוגיא זאת, אף דהמצות שעושין ישראל אינם בשלימות, מ"מ מגינות על ישראל. וזה המכוון בקרא ובדרשת חז"ל הנ"ל "שומר פתאים ה'", היינו אנו כעת מחמת כובד הגלות אנו פתאים וריק, כי פתי הוא ריק מכל מדע כמבואר במשלי [ט, ד], ואנו כעת ריקים ודלים מהשגת התורה באמת, מ"מ אעפ"י שדלה אני מן המצות, היינו שהמצות שאנו עושים אינם בשלמות ורק המה חצאים, אעפ"כ לי נאה להושיע כדמוכח מהאי דישראל נמשלים ליונה.

(רבי יששכר דוב טייכטאל, משנה שכיר, תהלים קטז, ו)

פושעי ישראל בגופן מאי ניהו אמר רב קרקפתא דלא מנח תפילין
40-41

עון פושעי ישראל בגופן, והוא הראש שלא הניח תפילין מעולם, והוא הדין לשאר מצות עשה שבגופן שלא קיימן מעולם, כגון שלא קרא קריאת שמע ולא ברך על המזון לאחריו מעולם, כולן יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולין הימנה ומתרפאין.

(רמב"ן, תורת האדם, שער הגמול, סי' קטז, עמ' רסה במהד' שעוועל)

פושעי ישראל בגופן מאי ניהו אמר רב קרקפתא דלא מנח תפילין
40-41

קצא) וכתב בעל ראשית חכמה בשער הקדושה (פרק ט"ו, אות ל-לג) בשם [הרמב"ן] ז"ל: לעולם יפחות אדם משליש מאכלו... ראוי שלא ימלא נפשו ממאכלים גסים, ואפילו מדברים טובים לא ישלים תאותו, ואפילו בשבת, כי אכילה רבה גורם להרבות שינה... וכאשר יתלמד להסתפק במועט, ימצא מרגוע לנפשו, ויתקדש בתורה, ולא יבוא להפיח בהיותו לומד, עכ"ל.
קצב) ונראה לע"ד, דאל זה כיוונו רבותינו ז"ל במה שאמרו פרק קמא דראש השנה פושעי ישראל בגופם מאי ניהו? אמר רב, קרקפתא דלא מנח תפילין. וקשה לי לפום ריהטא, מנא ליה לומר פושעי ישראל בגופם שהוא מי שאינו מניח תפילין, דלמא מי שעשה שאר עבירה בגופו במרד ובמעל, הרוצח או גנב או נאף וכדומה, שעושה האדם בידים או בגופו, נקרא כן? אלא נראה לי, [דעל] איזה עבירה שבעולם שהיה אומר שהיא פירוש של פושעי ישראל בגופן הוה קשה מנא ליה הא, דילמא אחרת? ועוד למה אמר התנא 'בגופן', לימא 'פושעי ישראל' סתם? ומפני זה הוצרך לפרש פושעי ישראל בגופן, קרקפתא דלא מנח תפילין. וזה הפירוש הוא פירוש מבורר על מלת 'בגופן', כי כשימלא כריסו באכילה גסה, הרי הוא פושע בגופו, רצוני לומר פשיעתו היתה עם גופו, שהכניס לתוך גופו יותר מן הראוי. ומן הידוע, כי מילוי כרס גורם להרבות שינה, או מביא גם כן לידי הפחה, כנזכר בסמוך, ומתוך כך לא יוכל להניח תפילין, כדאמרינן (שבת קל ע"א): תפילין צריכין גוף נקי כו', ופירשו אביי ורבא שלא יפיח בהם ושלא יישן בהם. על כן קראו לאותן האנשים החוטאים בנפשותם פושעי ישראל בגופם, כי מכח שפשעו בגופן במאכל ובמשתה המותריים שהכניסו לתוך גופם... ומתוך כך בא להם השינה או הפחה, וזה גורם להם שאינם יכולים להניח תפילין, כדלעיל, אף על פי שהם נאנסים אחר כך בשינה או בהפחה, נקראו פושעי ישראל, כי בדבר אשר זדו עליו בתחילה נענשים עליו בסוף.

(של"ה, שער האותיות אות הקו"ף - קדושת האכילה, אותיות קצא-קצב)

פושעי ישראל בגופן מאי ניהו אמר רב קרקפתא דלא מנח תפילין
40-41

התפילין עז הם לישראל, מקדשים אפילו את הגופניות הבשרית, היפך מדת פושעי ישראל בגופן, קרקפתא דלא מנח תפילין, ומתוך כך הם מוחקים את היסוד העצבוני, והשמחה המרוממה מתגברת על ידם. "חזייה דהוה בדח טובא, א"ל בכל עצב יהיה מותר, א"ל אנא תפילין קא מנחנא" (ברכות ל ע"ב).

(ראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ז, אות יט [נדפס גם באורות המצוות, בשמן רענן ח"א עמ' שלו, ובאוצרות הראי"ה, כרך ב, מהד' תשס"ב, עמ' 512])

פושעי ישראל בגופן מאי ניהו אמר רב קרקפתא דלא מנח תפילין
40-41

תכלית התפילין, הקדושה החיצונה הנקנית ע"י זכרונות של מעשים העומדים מחוץ לנפש, לבוא על ידם לקדושת השבת, הקדושה העצמית הנותנת נפש יתירה. על כן לא תעיק לעולם הקדושה החיצונה את הפנימית, כי אם תסעד אותה, ובבוא זמנה תזכיר היא עצמה לקבל אותה כראוי. אמנם הנסוגים מדרכי תורת ד', שבעטו בקדושה החיצונית, בגופה של תורה, ורצו לקנות את הרוח, פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין, הם ישכחו גם את הקדושה הפנימית כי לא הוכשרו לקבלה. והתואנה אשר יבקשו, כי הקדושה החיצונה תשקע דעתו של אדם במעשים וישכח את המושג הפנימי העיוני - לא כן הוא, שמתוך שמתעסק במצות המעשיות, הדברים הכמוסים וגנוזים בעומק יסוד המצוה מתחקקים בגופו ונפשו, והזכירה תגדל ביותר למשכהו אל מעלת הקדושה של הדיעות והתכונות הרמות.

(עין איה, שבת יב ע"א, אות מא [נדפס גם בחבש פאר, עמ' פו במהד' תשמ"ה])

פושעי ישראל בגופן מאי ניהו אמר רב קרקפתא דלא מנח תפילין
40-41

וד' העיר את רוח רבנו משה בעל הסמ"ג ז"ל, והוכיח את גלות החל הזה, להחזיק במצות תפלין... ובודאי, גברא רבא כרבינו משה... השגיח גם שתהיה תקנתו שלימה, ויניחו על מקום הראוי להם... אבל... יד הזמן הרס את רוב בנינו אשר כונן בקודש, ועדינו הורד מעלינו אל מקום אשר לא לכבוד הוא לנו - כי אם לבושת וגם לכלימה... יראה ורעד הלא תבא בנו, אם לא נחיש מפלט לנו... להזכיר ולהעיר את הנכשלים בבטול מצות תפלין של ראש, ומכניסים עצמם להיות בכלל "פושעי ישראל בגופן" - על לא דבר...
דבר פשוט שאין בו שום מחלוקת, שכל המניח תפלין של ראש למטה ממקום שער לא יצא. וצריך שיהיה הקצה התחתון למעלה מעט מעקרי השער, שהרי ודאי אי אפשר לצמצם שוה ממש לעקרי השער. ומאי שנא מכל התורה כולה דאמרינן (חולין כח ועוד) "אי אפשר לצמצם" אע"פ שיש אומרים (ע"ש ובתוס') "שבידי אדם אפשר לצמצם", מ"מ מי מכניסנו בזה להכניס עצמנו במצוה כזאת, שח"ו האינו זהיר בה כל ימיו, הוא בכלל "פושעי ישראל בגופן". ודעת הסמ"ג ז"ל, שעוד אין הדבר ברור, דגם מי שבטלה פעם א', ג"כ, יחוש לעצמו לשוב אל ד' וירחמהו שלא יהיה ח"ו בכלל "פושעי ישראל בגופן".

(חבש פאר, פרק ב, עמ' יא-יב במהד' תשמ"ה)

פושעי ישראל בגופן מאי ניהו אמר רב קרקפתא דלא מנח תפילין
40-41

וראוי לייסד בכל מקום מגורכם חברים נעימים מקשיבים חרדים לדבר ד', שיקבלו על עצמם פקוח המצוה הרבה המפוארה הזאת, ויקנאו לשם ד' ית', ושם כבודו וכבודן של ישראל עטרתם ותפארתם, וזכות הרבים תעמוד להם. וכדאה היא מצות תפלין להיות מגינה על כל העוסקים בה מכל פגע ואסון, ולהאריך ימים רבים ברב כבוד עושר ואושר אוצר נחמד ושמן בנוה חכם, שם יהיה אשר יטה אזנו לתוכחת חיים. וכמ"ש חז"ל (מנחות מד): "כל המניח תפלין מאריך ימים". ואם קרקפתא דלא מנח תפלין יורד ח"ו לבאר שחת יותר מכל העבירות שבתורה, כדברי חז"ל, הלא מדה טובה מרובה ממדת פורענות, א"כ על אחת כמה וכמה שיגיע זכות העוסקים בזכות הרבים בהנחת תפלין להצילם מבאר צרה נכריה, ולשים חלקם בין הצדיקים באור פני מלך חיים למעלה למעלה.

(חבש פאר, פרק טז, עמ' לד במהד' תשמ"ה)

פושעי ישראל בגופן מאי ניהו אמר רב קרקפתא דלא מנח תפילין
40-41

הבועט ח"ו בתפילין של ראש, דהיינו המתיאש ממנו ואינו חש עליו, לבד שכיון שהוא מורד במלכות שמים טורפים לו בפניו המצות שעושה, כדברי הרמב"ם (בה' תשובה), עוד אינו דומה קלקול דבר מעולה - לקלקול דבר ירוד. והנה היצר הרע "מניח את כל האומות ומתגרה בשונאיהם של ישראל" ובישראל עצמם "כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו" (סוכה נב ע"א), מפני שכל מה שיחובר יותר אל החיים האמתיים מוכן לפעולות יותר גדולות, על-כן נותנים לו כחות גדולים בתשוקה, למען ישתוקק לה' יתברך וממשלתו לחזק בדק בית-ד' וכה"ג, ונמצאים אלו הכחות בו מונחים וחסרים הכשר. והנה אם יבא השל ראש, שעל ידו תושפע קדושת השכל, ויסדר הכל, אז אשריו וטוב לו, אבל בלא זה יהיו כחות גופו לו לרעה ח"ו, ומצד שהוא איש ישראל יש לו כחות יותר עצומים ונמצא הוא פושע ישראל בגופו, דוקא בגופו המיוחד לו שהכינו והניח בלא הכנסת קדושת של ראש. ממילא נכנסו בכוחותיו - החיצונים, כי דבר המוכן לקבל אינו בטל.

(חבש פאר, דרוש ז, עמ' סח-סט במהד' תשמ"ה)

פושעי ישראל בגופן מאי ניהו אמר רב קרקפתא דלא מנח תפלין
40-41

בפירוש רבינו חננאל כתב: קרקפתא דלא מנח תפלין מעולם ואפילו פעם אחת. וכן היא ברי"ף כאן ובס' חסידים סי' תרו. וכן מבואר בזהר חדש פ' אחרי מט, א, ובילקוט זכריה רמז תקפד. וראה בשו"ת מן השמים לר"י ממרויש סי' נ: נסתפקנו על הא דאמרינן פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפלין, ופירשו לנו רבותינו דלא מנח תפלין מעולם כו'. ובהגהותי שם ציינתי שכן היא בס' האשכול להראב"ד ח"ב הל' תפלין סי' ל (וראה נחל אשכול שם אות לה), בתשובות מהר"מ בר ברוך סי' תרמט, בסמ"ק מ"ע ג. ויעוין בר"ן שעל הרי"ף הכא שכתב דהוא הדין לשאר מצות עשה שבגופו שלא קיימן מעולם, כגון שלא קרא ק"ש מימיו.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

פושעי ישראל בגופן מאי ניהו אמר רב קרקפתא דלא מנח תפילין
40-41

לצערנו, יש גם פושעים בעם ישראל. למשל, בגמרא ראש השנה יש הגדרה מיוחדת של פושעי ישראל: פושעי ישראל בגופן - קרקפתא דלא מנח תפילין. אבל פושעים אלה שייכים לכלל ישראל. הם פושעי ישראל, פושעים של ישראל. זאת הגדרה של צבור: צבור כולל צדיקים בינונים ורשעים. כולם שייכים לכלל ישראל, כל אחד לפי ענינו ולפי מדרגתו המיוחדת... יש רמז קדמון שמיוחס לאר"י ז"ל: "צבור" - ראשי תיבות: צדיקים בינונים ורשעים.

(שיחות הרב צבי יהודה, בראשית, עמ' 269-270)

יז. פושעי ישראל בגופן מאי ניהו אמר רב קרקפתא דלא מנח תפילין

40-41
ולמדנו סוד הארבעה קשירות הבאות בד' פרשיות של תפלין שזכרנו, כי הם באמת הטלת חבלי היראה ועבותות האהבה על ידינו ועל חלקת צוארינו באלו הד' ענינים, שבהם יושלם עול מלכות שמים, להעתיק אותנו מהפסד הדעות וקלקול המעשים ולהמשיכנו בהם אל הטוב והיושר האלהי. ומן הידוע כי אשר לא יביא צוארו תחת העול המעולה הזה, הוא האיש אשר לא יצלח, ואשר תארוהו חז"ל קרקפתא דלא מנח תפלי, ומנו אותו בכלל פושעי ישראל בגופן שגופן כלה ונשמתן נשרפת וכו'.

(עקידת יצחק, פרשת כי תבא, שער צח)

פושעי ישראל בגופן וכו' קרקפתא דלא מנח תפילין פושעי אומות העולם בגופן אמר רב בעבירה
40-41

כל איש ישראל בעצמותו הוא עד על הבורא ית', דכתיב "עם זו יצרתי לי", שיש לבני ישראל ציור מיוחד, צלם אלקים, שהוא עדות על הבורא ית'... וזה הציור מתגלה ע"י התפילין, כמ"ש חז"ל בפסוק "וראו כל עמי הארץ כו' שם ה' נקרא עליך" - זה תפילין של ראש... שע"י התפילין חל ש"ש על האדם ומתגלה בו צלם הפנימי... ונעשה עד אמת על הבורא ית'... ולכן בשבת קודש א"צ תפילין, שהן עצמן אות, שבשבת נגלה זה הצלם, כמ"ש חז"ל אין דומה מאור פניו של אדם בשבת כו'. ואלה המצות שנק' אות עושין רשימה וציור בגוף האדם... ואיתא בגמ' פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין. והוא כמו שכתבתי, שע"י התפילין נשלם גופן של בני ישראל. ופושעי או"ה בעבירה, כי אין להם רק זה הגוף הנגלה, וע"י עבירה בעריות מאבדין זה הסדר שלהם. אבל איש ישראל ניתן לו תורה ומצות שבזה יהי' נשלם גופו, וקרקפתא דלא מנח תפילין נקרא פושע בגופו כמו שכתבתי.

(שפת אמת, פרשת בא שנת תרנא)

קרקפתא דלא מנח תפלין
40-41

וקין שהיה מזוהמת הנחש [תיקוני זוהר תיקון סט], כתיב ביה (בראשית ד) "למה נפלו פניך", שהוא בחי' אור התפילין, שהוא קירון עור הפנים... וזה שכתוב בקין (שם) "וישב בארץ נוד קדמת עדן", פי' שלא זכה לעדן, ע"י שפגם באור התפילין. וזה קדמת ר"ת קרקפתא דלא מנח תפילין.

(ליקוטי מוהר"ן, תורה לח, אות ו)

קרקפתא דלא מנח תפלין
40-41

לא נקטו "ומאן דלא מנח תפלין", שכנראה דבזמן הגזירות התרשלו ביותר בתפלין של ראש המגולים.

(רבי ראובן מרגליות, ניצוצי אור, כאן)

זה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים
42-43

...והם הפרנסים המטילים אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים כגון מלכי הגוים, אף על פי שאינו מחטיא אותם אלא מוליכן בדרך ישרה, אלא שעי"ז הצבור מכוונין דעותיהם ומעשיהם הטובים לעבודתו לא לעבודת אדון הכל.

(רמב"ן, תורת האדם, שער הגמול, סי' קטז, עמ' רסו במהד' שעוועל)

זה פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים
42-43

ואמרו ז"ל שאע"פ שהאב והרב והנשיא שמחל בכבוד עצמם כבודם מחול, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול... ועם היות המדה הזאת נתונה מכל וכל למלכים ולמושלים, יתפשטו חלקים ממנה לכל מנהיג אשר תמסר אליו איזו הנהגה, הכל כפי ההנהגה אשר תחתיו איש כפי עבודתו וכפי משאו. ועל זה הצד הותר חלק ממנה למנהיגי הצבור להטיל אימה עליהם כדי להיות דבריהם נשמעים על צד האמת, כמו שתראה שלא האריכו בגנות פרנס המטיל אימה אלא במטילה שלא לשם שמים.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש מאמר א פרק ה)

המטיל אימה יתירה על הצבור
42

[228] המטיל אימה יתרה על הציבור חטאיו רבו: חוטא הוא בזה שהוא מתגאה ומשתרר, ובזה ש"אין בלבו אימה מלפני ד' ורוצה להטיל אימתו על בריותיו" - אלה הם חטאים לשמים; חוטא הוא גם בזה שאימתו המוטלת על הבריות תכשילם למלא את רצונו אפילו בדרך איסור, חוטא הוא גם בזה ש"עם הקדוש שהם עובדי ד' ית' אין להם להכנע לבשר ודם כו' אלא לשם שמים", והוא באימתו המוטלת עליהם משעבדם לעולו של בשר ודם - ואלה הם לגבי הבריות (הלשונות הם משערי תשובה, שער ג, אותיות קסג-קסז...).
...שבהטלת אימה על הציבור יש גם חטא נוסף, והוא לתא דאונאת דברים, בזה ש"הוא מצער את הציבור בהטלת אימתו, ונאמר 'ולא תונו איש את עמיתו' והוא על ענין הצער בדברים" (שערי תשובה שם). ומשמעות הדברים היא שגם ללא צער מיוחד הוא מה שעובר על "ולא תונו", כי עצם האימה, שמפחדים ומתיראים מחמתו, זה גופא הוא הצער, שהוא מכלל אונאת דברים (כלשון השערי תשובה שם "מצער את הציבור בהטלת אימתו")...
ושוב יש להדגיש כי האיסור הוא לא על הצער גרידא, אלא על הצער שהוא משום הכנעה והשפלה, כי זה הוא סוג הצער של המוטלים תחת האימה, שהם מצטערים על הרגשת ההכנעה והשפלות... ולכן אפילו בשעה שאין המטיל אימה גורם להם צער מיוחד על ידי איזו סיבה שהיא בגופם או בממונם, הרי הוא ג"כ באותו איסור, דהרגשת ההכנעה והשפלות אינה מוגבלת לשעה מיוחדה של סבל וצער, אלא תדירה היא כל משך השעבוד והאימה.
[229] ויתכן דלא בעינן מעשה הגורם את האימה, וסגי במעשה הגורם להזכר על האימה שהיא מוטלת על הבריות מכבר. דוגמא לדבר: אמרו ראשונים: "לא ישתעבד אדם בחבריו, ואם אימתו עליהם וכו' לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה, אלא לרצונם ותועלתם, ואפילו להחם צפחת מים, או לצאת בשליחותו אל רחוב העיר לקנות עד ככר לחם" (שערי תשובה, שער ג, אות ס)...
[231] יש גם לעיין בהא דמטיל אימה על הציבור, שהוא מלתא דאונאת דברים, אם הוא מחמת צער הכניעה והשפלות שהוא גורם לכל יחיד ויחיד, והחטא שלו הוא מפני היחיד גרידא, או שהוא איסור נוסף ומיוחד לאונאת דברים של ציבור תור ציבור, וכמבואר בכ"מ שציבור הוא לא רק קיבוץ של יחידים אלא גם מציאות מיוחדה כשלעצמה... ויש איפוא איסור אונאת דברים על הכנעת והשפלת הרוח הציבורי (ואפילו לגבי היחידים שאין להם צער מאימתו). ואם צדקנו, דהוא גם איסור נוסף על הכנעת והשפלת הרוח הציבור, תור ציבור, וכאיסור אונאת דברים הוא איפוא איסור של עלבון הציבור, יתכן שהוא גם בבחינת המבזה את החכם ואת הגדול, שכן מצינו ש"כל ציבור וציבור במקומן כגאונים לכל ישראל שתיקנו כמה תקנות וכו'" (שו"ת הרשב"א חלק א סי' תשכט).

(רבי יוסף דוד אפשטיין, מצוות השלום, פרק ג אות יא, עמ' 228-231)

כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אינו רואה בן תלמיד חכם
43-44

וזהו 'לא יהיה בך עקר' (דברים ז, יד), ועיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים.

(של"ה, פרשת עקב, תורה אור, אות כז)

כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אינו רואה בן תלמיד חכם
43-44

פעם אחת... נתגלגל מאמר חז"ל לפני... מרן חיים זצוק"ל מוולאזין... פרנס המתגאה על הצבור שלא לשם שמים אינו רואה בן תלמיד חכם. ואמר הגר"ח ז"ל בזה הלשון: ומינה, אם הפרנס מתגאה על הציבור לשם שמים, זוכה ורואה בן תלמיד חכם. והעד נאמן על זה הוא כבוד מארי אבא ז"ל, אשר היה פרנס העיר, והעם הקשיבו לקולו ונהג פרנסותו ברמה כמשפט אחב"י בעת ההיא, אשר אלופי הקהל והפרנס בראשם הנהיגו את העיר עפ"י התורה והמצווה ולפי חוקי המדינה. אבל גם ידענו כי הקהל ומשרתיהם הביטו תמיד מבלי לנגוע אך בכבוד הגדולים, אבל לבעה"ב נמוכים ועניי העיר אינם משימים לב, בידעם כי לא יעיזו פניהם לפני הפרנס עליהם. וכבוד מארי אבא ז"ל השגיח בזה מאוד מאוד שלא להכביד עליהם בהטלת המס וכדומה, ואף שחרדו עמו מפניו, אבל הוא התגאה עליהם לשם שמים. וזכה בזה שיצא ממנו בן תלמיד חכם אשר היה נחשב לתח בימי התנאים והאמוראים, והוא אחי רבי זעלמלע.

(רבי יהודה הלוי עפשטיין, מכתב יקר, בס' סערת אליהו, יט ע"ב)

כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אינו רואה בן תלמיד חכם
43-44

ברש"י:.... וקרח שפיקח היה מה ראה לשטות זה? עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה שיוצאה הימנו שמואל ששקול כנגד משה ואהרן וכו'. ותמוה מאוד... אי ראה בנבואה זה, האיך חלק על משה?
ונ"ל דאיתא בגמרא (ב"ב קט ע"ב) וברש"י בשופטים (יח, כט): "ויהונתן בן גרשום בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני", ופירש רש"י שם: מפני כבודו של משה כתב נ' לשנות השם, ונכתב תלויה לומר שלא היה מנשה אלא משה. ואיתא בגמרא... כל פרנס המטיל אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים אינו רואה בן תלמיד חכם... וזה פירש רש"י ז"ל, עינו הטעתו ראה שמואל שיצא ממנו, אבל ממשה יצא גרשום וכו', שמע מינה שהוא מטיל אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים, ועל עצמו ראה שיצא שמואל. ולא רצה לפרש בהדיא שיצא ממשה גרשום מפני כבודו של משה רבינו.

(רבי צבי הירש מקאמינקא ורבי שמואל קאמינקער, שני המאורות, פ' קורח עמ' עח-עט במהד' תשסח)

כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אינו רואה בן תלמיד חכם
43-44

לכאורה תמוה, אם האב שהוא הפרנס חטא, הבן מה חטא שלא יהיה ת"ח? ועוד מאי פסקא לעונש זה על חטא זה, כי רב המרחק ביניהם... וכתב בס' כרוב ממשח במערכת דיין: סתם פרנס היינו דיין ומורה הוראות, כדאמרינן בשבת דף קיד ע"א: א"ר יוחנן איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הציבור... זהו דקאמר ר' יהודה אמר רב כל פרנס המטיל וכו', כלומר כל פרנס דהיינו ת"ח דיין לרבים, המטיל אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים, דעי"ז ניכר ונודע שאין הקב"ה הכריז עליו בעצמו להיות פרנס, שהרי אין הקב"ה מכריז אלא על פרנס טוב כדאמרינן: ג' דברים מכריז עליהם הקב"ה בעצמו וכו' פרנס טוב וכו' [ברכות נה ע"א] כנ"ל, וכדי להודיע לבני אדם שלא מאת ה' היה זה פרנס על הציבור, אלא מאיליו ומעצמו בחוזק יד וכיוצא, לכן אינו רואה בן ת"ח שיהא ממלא מקומו להיות פרנס על הציבור אחריו, דאילו מאת ה' היה זה פרנס, א"כ ודאי יהא רואה בן ת"ח שיהא ממלא מקומו אחריו, כדאמרינן: כשהקב"ה פוסק גדולה לאדם פוסק לבניו ולבני בניו [מגילה יג ע"ב].

(רבי שלום אביחצירא, כף אחת, כאן)

כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אינו רואה בן תלמיד חכם
43-44

י"ל שמדה כנגד מדה הוא, דהנה אמרי' במס' יומא דף כב ע"ב שאין ממנים פרנס על הציבור אא"כ קופה של שרצים תלויים לו מאחוריו, שלא תזוח דעתו עליו. עיי"ש. והאי פרנס המטיל אימה יתירה על הציבור שלא לש"ש הא באה לו מחמת גאות לבו, ולא בדקו אחריו שתהיה קופה של שרצים תלויים לו מאחוריו, ומתגאה על יחוסו. ועל כן עונשין אותו מדה כנגד מדה בבן שאינו ת"ח כדי שיסיר גאוה מלבו על יחוס משפחתו.

(רבי אברהם מאיר איזראעל, ילקוט המאירי, כאן)

ורב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד רבי אליעזר אומר כובשו שנאמר ישוב ירחמנו יכבש עונתינו רבי יוסי בר חנינא אמר נושא שנאמר נשא עון ועבר על פשע
45-47

"ורב חסד" - מדה שביעי' ראויה ונאותה לאותם שענינם שקול כלומר שחציין זכאין וחצי' חייבין, כי הוא יתברך מטה כלפי חסד להכריען לכף זכות כי מדת החסד מרובה. ובמדרש שוחר טוב במזמור סב: "ולך ה' חסד כי אתה" וגו' - רבי נהוראי ורבי נחמיה אמרי מדת פורענות עקרה ואינה עושה פירות מדה טובה עושה פירות.... מה הקדוש ברוך הוא עושה גובה מהאדם עונותיו ונותן לו שכרו. ורבנן אמרי אפי' עונותיו אינו גובה ממנו בבת אחת... רבי אליעזר ור' יוסי בר חנינא אמרי כף מאזנים מעויין הוא כאן עונות וכאן זכיות, ומה הקדוש ברוך הוא עושה? מטה כלפי חסד. רבי יוסי בר חנינא אומר מה הקדוש ברוך הוא עושה? חוטף שטר אחת מעוונות שהם בכף ומיד הזכיות מכריעות... ורבנן אמרי מסייע לכף עונות ומעליהו ומיד הזכיות מכריעות, וכן הוא אומר "נושא עוון ועובר על פשע"...
שני החכמים הראשוני' אמרו שהיא עושה פירות להכריע על הזכות יותר משיעורו. ורבנן אמרי אף לבטל העונות. אמנם השלשה האחרים ביארו ענינים נפלאים באופני ההכרעה הזאת, נמצא צדדים צחים ונעימים בהם יחשב המשקל המעוין למוכרע. כי הנה רבי אליעזר בא מטעם יוקר הדבר הנשקל וחשיבותו, כי הוא ידוע כי הזהב והשוהם וכיוצא כשהוא מעוין במשקלו מיד יחשב למוכרע ולא יבוקש מהם הכרעת השקל כמו שהוא בשאר הדברים הנשקלים... ומזה הטעם הוא מבואר כי כשיהיו הזכיות מעוינים עם העונות, שהוא ראוי שכף של זכיות יחשב למוכרע לפי יוקר הדבר הנשקל, וכל שכן שהכוונות אשר לעומתם אינם כמוכרעים לפי פחיתותם. ולזה אמר: כף מאזנים מעוין הוא, מטה כלפי חסד, לומר שהוא מהראוי כי מצד חשיבות הזכיות ופחיתות העוונות, כשיהיה המשקל מעויין יהיה מטה כלפי חסד. אמנם רבי יוסי בר חנינא בא מטעם השווי בהחלט, וזה כי הדבר הנשקל בכלי, אם שהוא מעויין עם מה שנשקל בלא כלי, הנה כשתוציא משקל הכלי יהיה שכנגדו מכריע כל משקל הכלי ההוא ודאי. והנה העונות בלי ספק יראה כאילו הם נשקלים בכלי כבד, והוא החומר הגופי ששם בקרבו, וכשתוציא ממשקלם קצת כוונות שאין ראוי לחשבם מצד הכרחיות חמרם ועוצם נטייתם אליו, הנה ישאר כף של זכיות מכריע מאד, כי הם נשקלים בלי כלי כבד, לפי שנושאם ותחילתם היא הנפש השכלית שאין לה שום כבדות. והוא מה שאמר: מה הקדוש ברוך הוא עושה? חוטף שטר אחת של עוונות ומיד כף של זכיות מכרעת שנאמר "ויט אליו חסד", כי החסד מאליו הוא נוטה להכרעה הזאת בלי ספק. והיא השקפה נכונה ועמוקה לזכות.
אמנם רבנן באו מצד חסד השוקל ודקות תחבולתו לסייע לטובה מבלי הרגשת המנגד, כי כשראה שכף מאזנים הוא מעויין, הוא מסייע כדרך התגרים הבקיאים בזה שעושים זה בנקל ובתחבולה מועטת. וזה אומרם מסייע לכף עונות ומעליהו. ומאמר "נושא עון ועובר על פשע" הוא מליצה נפלאה בזה, כי במה שנושא כף העוון על דרך הסיוע היו הזכיות מכריעות והפשעים כלם בטלים. וכל זה הם ענינים נפלאים במדה זו לאשר הם מוכרעים במעשיהם, כי לאשר כבדי עון, לא יועילו למו אלו האופנים... אמנם במדה הזאת נתחסד עם ישראל להכריע לכף זכות לספק צרכיהם במדבר ולהצילם מכל התלאות עם היותם מכעיסים לפניו, וכמו שאמר הנביא עליהם (ישעיהו סג) "חסדי ה' אזכיר וגו' ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם" וגו'.

(עקידת יצחק, פרשת כי תשא, שער נד)

ורב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד וכו' מעביר ראשון ראשון וכן הוא המדה
45-47

בית הלל קאמרו ורב חסד מטה כלפי חסד, הנה אמרו שזה החסד בא ממדת ורב חסד, מדה הששית שבי"ג מדות. אם כן בית הלל קאמרו שכך הוא מדת ורב חסד להטות כלפי חסד. ור' ישמעאל סבר "ורב" הוא לשון ריבוי, ואין ריבוי פחות משלשה, כמה דאת אמרת "ימים" - שנים, "רבים" - שלשה [כתובות עה ע"א], ואם כן מדת ורב חסד הוא כך, שהחסד הוא שאינו מחשיב את העונות רק כשהם בבחינת ריבוי היינו משלישי ואילך, אבל ראשון ראשון מעביר. וזהו שאמר וכן הוא המדה, רצה לומר, מדת ורב חסד זאת הוא פעולתו, נ"ל.
והנה אכתוב לך פרפרת: בברכת "ברוך שאמר" יש י"ג ברוך נגד י"ג מדות כמ"ש בכונות [פרי עץ חיים שער הזמירות פ"ד]. והנה "ברוך מרחם על הארץ" הוא נגד מדת ורב חסד. הנה מרח"ם ראשי תיבות מ'דת ר'ב ח'סד מ'עביר, סייעתא למה שאמר ר' ישמעאל כן הוא המדה. והנה מה שדרשו פירוש מדת רב חסד ולא פירשו שארי המדות, נ"ל, להיות רב חסד ממתיק הב' בתי דינים קשיא ורפיא כידוע, על כן ר"ב חס"ד בגימ' לא"ה רח"ל.

(רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב, בני יששכר, תשרי, מאמר ב, אות יח)

רבי אליעזר אומר כובשו שנאמר ישוב ירחמנו יכבש עונתינו רבי יוסי בר חנינא אמר נושא שנאמר נשא עון ועבר על פשע
46-47

קנח) צריך בעל תשובה תמיד לכבוש זכיותיו, ולהנשא חובותיו. רצוני לומר, שאף שיש לו זכיות הרבה, יכבשם ויקטינם בעיניו. ויחשוב במה הוא נחשב... מה הם זכיותי, וכמעט בטלים במעוטם, ואינם כדאי אפילו לחיי שעה שנותן לי ה' יתברך, וזן ומפרנס אותי. ולענין חובותיו, יגדילם וינשאם, ויאמר: מה רבו חטאי בעוונותי הרבים. ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, ה) 'וחטאתי נגדי תמיד'... וה' יתברך משלם מדה כנגד מדה, והקדוש ברוך הוא גם כן יכבוש זכיותיו, וישא עוונותיו לטובתו, באם הוא מחצה על מחצה. וכדאיתא בפרק קמא דראש השנה דבבינונים, בית הלל אומרים 'ורב חסד', מטה כלפי חסד. ואמרו בגמרא, היכי עביד. רבי אליעזר אומר כובשו, שנאמר 'ישוב ירחמנו יכבש עונתינו'. רבי יוסי בר חנינא אומר נושא, שנאמר 'נשא עון ועבר על פשע'. פירש רש"י: 'כובש', את כף המאזנים של זכות ומכריעין את העוונות. 'יכבש עונתינו', יכרעו בו. 'נושא', מגביה כף מאזנים של עון, עכ"ל. אך לפי מה שכתבתי, שהאדם צריך להיות נושא וכובש, דהיינו כובש הזכיות, ונושא עון. אבל בהקדוש ברוך הוא, אינן תרווייהו, רק לרבי אליעזר כובש הזכיות, ולרבי יוסי בר חנינא נושא העון, ותרווייהו בהדי הדדי לא אצטריכו.
קנט) ונראה לעניות דעתי לפרש בענין אחר דברי רבי אליעזר שאמר כובש, ממה שפירש רש"י. כי רש"י שפירש כובש הזכיות, צריך לדחוק בפירושא דקרא, דאמר להיפך, 'יכבוש עונותינו', ופירש 'יכבוש' יכרעו. על כן נראה לעניות דעתי, דגם רבי אליעזר דאמר 'כובש' קאי אעוונות, ורבי אליעזר ורבי יוסי בר חנינא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. והענין הוא, על דרך דאיתא במסכת [בבא] מציעא פרק האומנין (פ ע"א) נפח קשה כמשאוי. נמצא, כשיש שני דברים ששוים במשקל, ולאחד יש יותר נפח מלהאחר, הוא קשה לבהמה כתוספת משוי. ולפעמים דבר אחד אינו שוקל כמו האחר, אבל הנפח שלו יותר גדול, נחשב כאילו היה שוה במשוי. והקדוש ברוך הוא רב חסד, רוצה להכריע כף זכות, שתהיה יותר במשקל מכף חובה, וגם רוצה שכף חובה לא תהיה יותר בנפח. מה עושה הקדוש ברוך הוא? לוקח העוונות וכובשם ביחד. לא שכובש הכף, רק העוונות בעצמם כובשם ודוחקם זה על זה, למעוטי נפחם, ושתי כפות עדיין שוות, ואז נושא כף חובה, נמצא כף זכות מכריע. וגם הנפח של כף חובה כבר נתמעט, שלא יהיה יותר מנפח דכף זכות. ואז כפשוטו, כובש עון ונושא עון. וכשהאדם כובש ונושא, אז מתעורר שגם הקדוש ברוך הוא כובש ונושא. ואף שכשהאדם כובש, הוא כובש זכיות, והקדוש ברוך הוא כובש עוונות, מכל מקום, יש דמיון בבעלי תשובה, שהזדונות מתהפכים לזכיות.

(של"ה, מסכת יומא, דרך חיים תוכחת מוסר, אותיות קנח-קנט)

רבי אליעזר אומר כובשו שנאמר ישוב ירחמנו יכבש עונתינו רבי יוסי בר חנינא אמר נושא שנאמר נשא עון ועבר על פשע
46-47

ופירשנו דהחילוק ביניהם, דכובש הכוונה שנדחות העבירות למצולות ים, ונושא הוא שמגביהין את העבירות למעלה לעשותן זכיות ע"י תשובה מאהבה כאמרם ז"ל (יומא פו ע"א): תשובה מאהבה זדונות נעשו כזכיות. ואמרנו ששניהם אמת, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, שתחילה בעוד משא העונות יכבדו, קשה מאד לעשות תשובה מאהבה, ומ"מ ע"י תשובה כל דהו העבירות נדחות ונשלכות במצולות ים, וע"י כן שוב נקל לעשות תשובה מאהבה אחרי שנסתלקה האבן מן הלב ונפקחו העינים העורות, ואז מגביהין העונות שעשה עליהם תשובה מאהבה ממצולות ים ונעשות מהם זכיות. וזה הפירוש: נושא העונות ונותנם על כף הזכיות, וממילא מכריעה כף הזכיות על קצת העבירות שעדיין לא עשה עליהן תשובה מאהבה כראוי. א"כ מר אזיל בתר תחילת הכפרה ומר אזיל בתר סופה.
ויש לומר עוד דנושא לאו דווקא מכח תשובה מאהבה, אלא נמי ע"י זה שמחמת העונות והתגברות היצה"ר לא די שדוחה אותם ומסלקם ממנו, אלא גם שבכח זה עושה ועובד את ה' עוד יותר... כי ידוע שכל הנמצאים כולם נמצאים מאמיתת המצאו ית"ש, ואפי' כל הכחות הרעים והסט"א, כי אין עוד מלבדו, וכל הנברא לכבודו בראו, על הגם שבדחיית כחות החומר וסילוקם נחשב צדיק, מ"מ עוד יש מעלה גבוהה מזו: להכניס גם את היצה"ר לקדושה... י"ל שהמכניס את היצה"ר לקדושה גורם לעומתו שגם את העוונות שלו שהיו נכבשים ונשלכים במצולות ים, חוזרים ונישאים, ואת הכוחות שהיו בהם ענינים שהיו ראויים לקדושה, נתברר מהם ועולים למעלה ומתקבלים, וכמו שהוא מכניס את היצה"ר לקדושה, כן נעשה מהעוונות שהיו נדחים ונשלכים במצולות ים - חוזרים ונראים.

(שם משמואל, פרשת תולדות שנת תרפא)

רבי אליעזר אומר כובשו שנאמר ישוב ירחמנו יכבש עונתינו רבי יוסי בר חנינא אמר נושא שנאמר נשא עון ועבר על פשע
46-47

ויש להבין תוכן מחלוקתם, כי לא בענין המשל לבד יחלקו רק בענין של מציאות, והנהגה של משפטו העליון ית'. והנה רש"י פי' כובש את כף הזכיות. אבל יקשה דבקרא כתיב: "יכבוש עונותינו". ור"ח פי' דקאי ג"כ אעונות...
הכוונה היא ע"ד שנאמר בעונות: "כמשא כבד יכבדו ממני" (תהלים לח, ה), א"כ העבירות מכבידות על קדושת הנשמה ומכשילות כחה, וצריך עזרת ה' יתברך שתוכל לעמוד ולא תאבד ח"ו. והנה כובד המשא נבחן בב' פנים, במשא ובנפח, כדאמרי' בפ' השוכר את האומנין: "מפני שהנפח קשה למשאוי" (בבא מציעא פ ע"א), על כן חייב כשהתנה על משקל ידוע מתבואה והביא תבן, כדאי' בחו"מ סי' ש"ח. והנה כובד העצם הוא דבר שאינו ניכר למראית עין, וכובד הנפח ניכר למראית עין, על כן דומה מי שפוגם בפ"ע לנושא משא כבד שקטן בכמותו, והפוגם לזולתו כנושא משא גדול של דבר שיש בו נפח. והנה להקל המשא מהנושא, אם הוא דבר מוצק וכבד בעצם, אין דרך אחר כי אם ליתן ידו ג"כ לישא עמו משאו, ובזה נעשה המשא קל עליו. ואם המשא הוא בעל נפח, שהנפח מכביד הרבה, יש תרופה לדחוק הרבה עד שיקטן הנפח, כמו מי שנושא אגודה גדולה של תבן, שע"י דחיקה גדולה בכח גדול אפשר להקטין הנפח ולא יהי' משאו מיגע אותו כ"כ... אבל ע"י תשובה וסגולת השופר ה' יתברך עושה ב' הסגולות. כי ע"י התשובה שבאה מעומק הלב ונתגלה שהכל בשוגג, נעשה עצם החטא קל, וכביכול הקב"ה נושא עם האדם את החטא, שממליץ יושר עליו שבא מכח תגבורת היצר, וכמש"כ: "ואשר הרֵעותי וגו'" (מיכה ד, ו). וע"י שרצון האמיתי הוא לזכות את זולתו ולא לחייב, ע"י כך נקטן הנפח שהוא מה שפעל זולתו, כיון שרצונו רק בטובת זולתו, א"כ אין רצונו כלל לחייבו... וזהו דפליגי ב"רב חסד", מטה כלפי חסד, באיזה אופן תהי' ההטי' כשהכף שקולה, חד אמר כובש, שנוטל הנפח ואינו מעלה לחשבון הקלקול שגורם באחרים, וחד אמר נושא, שמקיל העונות ע"י מה שמורה שהכל בא מאונס היצה"ר ולא מרצון האמיתי, על כן נעשים קלים והזכיות מכריעות.

(מדבר שור, דרוש יט, עמ' קעה, קפה [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' רטז-רלא, במהד' תשס"ה])

רבי אליעזר אומר כובשו שנאמר ישוב ירחמנו יכבש עונתינו רבי יוסי בר חנינא אמר נושא שנאמר נשא עון ועבר על פשע
46-47

ביארתי בעה"י שהעונש על כל חטא הוא כפלים, חדא [מצד] עצם החטא, ועוד שגורם להחטיא את חבירו ע"י מה שלומד ממעשיו. ואפילו בחטא שבסתר, הגברת כח הטומאה שבא על ידי החטאים גורם שאחרים נכשלים יותר בחטאים. א"כ הסליחה צריכה ג"כ להיות בב' הענינים: האחד, שה' יתברך ברחמיו מוחל על מה שחטא כנגדו ע"י התשובה, שמחשבו לשוגג, כדברי רז"ל [יומא פו ע"ב] שנהפכו לשגגות. ומה שגורם להחטיא את חבירו, הקב"ה מעביר מחשבון דבר זה, כיון שהוא שב והוא לא כיון להחטיאו, רק מכובד התאוה שתקפו היצר.
והנה העונות נמשלים למשא כמש"כ (תהילים לח, ה) "כי עונותי עברו ראשי כמשא כבד יכבדו ממני". ובמשא יש ב' מיני כבדות, עצם המשקל ועוז הנפח קשה כמשאוי. והנה להקל עצם הכובד העיקרי, צריך להיות נושא ומסייע למי שהמשא עליו, "והקל מעליך ונשאו אתך" (שמות יח, כב), ולהמעיט הנפח צריך לכבוש הדבר שיש בו נפח עד שיתמעט. והנה, ההחטאה של זולתו נמשלת להנפח של משא העונות, שהוא מה שנראה בחוץ, ועצם העונות, לגבי העובר דומה לעצם המשא. ובזה פליגי, חד אמר כובש, פירוש, ממעט הנפח שנמחל מה שגרם לחטא לזולתו, וחד אמר נושא, היינו עצם המשא הוא מיקל, שפותח יד בתשובה.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' טו, במהד' תשס"ה)

יז. רבי אליעזר אומר כובשו שנאמר ישוב ירחמנו יכבש עונתינו רבי יוסי בר חנינא אמר נושא שנאמר נשא עון ועבר על פשע

46-47
"ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה" [ויקרא י, יז] - ברש"י: מכאן למדנו ששעיר ר"ח היה, שהוא מכפר על עון טומאת מקדש וקדשיו, שחטאת שמיני וחטאת נחשון לא לכפרה באו. ויש להבין... חטאת שמיני הרי מפורש לעיל "ועשה את קרבן העם וכפר בעדם"... ועוד דמפורש בתורת כהנים, הובא ברמב"ן, שאותו שעיר החטאת בא לכפר על מכירת יוסף, שכתוב "וישחטו שעיר עזים".
ונראה לפרש דהנה בש"ס ר"ה [בענין הדין שלעתיד]... ר"א אמר כובשו שנאמר ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו, ריב"ח אמר נושא שנאמר נושא עון ועובר על פשע. ופירשנו דאלו ואלו דברי אלקים חיים, והיינו דיש לפרש ההפרש בין כובש לנושא, דכובש היינו שמשליך את העוונות למטה במקום אשר לא יזכרו... כסיומא דקרא של "יכבוש עוונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם", ונושא הוא שמגביה העוונות למעלה לגרום רחמנות ביותר על איש נדכה זה, וכמשל תינוק שנפל לארץ ונחבט ראשו שאביו מגביהו ולוחך מקום החבטה להקל על צער התינוק אף שהתינוק בעצמו עשה לו החבטה, כן הוא בענין העוונות שלעתיד תתעלה מדת הרחמים כ"כ עד שהעוונות עצמם ינשאו למעלה להביט בהם ולגרום רחמנות על עושיהם שנואלו כ"כ ונתטפשו לעשותם... ובודאי כמה מדרגות יש בזה, וכענין העושה תשובה מאהבה זדונות נעשו לו כזכיות, כן נמי לפי מסת החוטא והחטא והזמן והמקום, יש חטאים שברב חסד די להיות כובשם ולהשליכם במצולות ים, ויש שרב חסד גורם להיות נושא ומגביה אותם עד שגורמים רחמנות ביותר, ויש שנעשו כזכיות. א"כ מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי שניהם מפורשים בכתוב.
והנה מדה זאת כמו לעתיד כך מצינו תמיד. יש חטאים שמתכפרים לגמרי עד שלא נשאר מהם שום רושם, ואולי עוד נעשה מהם זכיות ורחמנות למעלה, ויש אשר אינם מתכפרים לגמרי אבל נדחים מאת פני הקודש באופן שלא יכלו עוד לעמוד ולקטרג... וכענין זה מצינו במדרש רבה (ריש פ' צו) בפסוק "שנאה תעורר מדנים" וגו': קרוב לתשע מאות שנה היתה השנאה כבושה בין ישראל לאביהם שבשמים וכו'. ואף שבינתים היו ימי אהבה ורצון עד התכלית, מתן תורה והקמת המשכן ובנין בהמ"ק, מ"מ השנאה היתה בבחי' נכבש ולא בבחי' נושא.
ומעתה שפיר דייק רש"י דשעיר של ר"ח הי' שמכפר על טומאת מקדש וקדשיו מדכתיב "ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה", ולשון "לשאת" הוא בחי' נושא שאינו נשאר ממנו שום רושם, ואולי עוד להיפוך, שהרי שעיר של ר"ח מכפר על שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ובזה יתכן שעורר עוד רחמים על ישראל הנרדפין מכחות הטומאה שעושין כל טצדקי לחדור אל תוך המחנה לטומאת מקדש וקדשיו, אבל אי אפשר לומר על חטאת שמיני, אף שמכפר על מכירת יוסף, מ"מ אינו בחי' נושא אלא כובש, שהרי נשאר ממנו רושם לעתיד ונהרגו עשרה הרוגי מלכות מחמתו, ועדיין גורם שנאה ותחרות עד לעתיד: "אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יקנא את אפרים".

(שם משמואל, פרשת שמיני שנת תרעט)

יז. רבי אליעזר אומר כובשו שנאמר ישוב ירחמנו יכבש עונתינו רבי יוסי בר חנינא אמר נושא שנאמר נשא עון ועבר על פשע תנא דבי רבי ישמעאל מעביר ראשון ראשון וכן היא המדה

46-47

[ר' אליעזר ור' יוסי ב"ח סוברים שכשהכפות שקולים, מכריעים לזכות. ור' ישמעאל מוסיף שגם לא מניח את העוונות הראשונים בכף המאזנים, וגם מכריע לזכות אם המאזנים שקולים (בשם מקוה המים, דרוש א לשבת תשובה). ה' מסתיר חלק מכל עוון, ולא שמטמין עוון אחד, שהרי כתוב "יכבוש עוונותינו" לשון רבים, אלא ע"י התשובה הזדונות נעשים כשגגות, והוא מסתיר את חלק המזיד ונשאר רק חלק השוגג (בשם רמ"ע מפאנו, מאמר חיקור דין ח"א פ"ג). (עמ' מד) וזה מה שכתוב (תהלים עט, ח-ט): "אל תזכר לנו עונת ראשונים" - שה' מעביר את החטאים הראשונים, "והצילנו וכפר על חטאתינו" - שהם נמחקים לגמרי, גם חלק השוגג שבהם.]

(דברי יחזקיהו ח"א, עמ' מב-מד)
לטקסט

רבי אליעזר אומר כובשו וכו' רבי יוסי בר חנינא אמר נושא וכו' למי נושא עון למי שעובר על פשע וכו' (יז:) למי שמשים עצמו כשירים
46-יז:

הענין, כי הלא ברור שמעשה בלי מחשבה כלל, אף לא מחשבת שוגג ולא מחשבת אונס, אין לה ערך להתחייב עליה, וכל עיוות הלא נמשך הוא מאיזה מחשבה, והמחשבה מהיכן נתהוית לעבירה? פשוט הדבר כי כל החושים של האדם הלא נבראו למגמת תכלית קדוש אשר אליו כיוונה החכמה העליונה ב"ה, רק עלולים המה החושים שישתנו לכמה גוונין מקודש לחול ומטהור לטמא... ואם האדם היה יודע לשמור את חושיו, לא היה נכשל בשום פגם. ובמה שומר האדם את חושיו? הוי אומר ע"י זכירה, כי כל החושים נוצרו שיהיו למעלה ושיביטו רק שיעלו ויתעלו, ובזה כל החושים נשמרים בשימורי קדושה וטהרה. אבל אם האדם אך שוכח ומתעלם מדרכו העליונה, כבר עלולים מאד להטות את הדרד ויורדים למטה... וכל חוש אך הוא יורד למטה הנהו נפגם ונחשך ונופל בבוץ החלאה והטומאה.
לזאת יסוד התשובה להשיב את כל החושים למקומם העליון ולהגביהם מירידתם, ואז ממילא מסלקים כל כח החיים ממעשה העבירה, וממילא היא מתאבדת ומסתלקת. כי אמנם כאמור יש מציאות להעבירה, אבל מי הוא כח החיים שלה? הוי אומר - החוש, אותו החוש שירד מלמעלה למטה ונתגשם בחומר של העבירה. ולכן אם משיבים לגמרי את כל החושים אל מקום קדושתם, נוטלים בזה את מקור חייהם, ומתאבדת ומתאפסת העבירה לגמרי.
וזהו "נושא עון", היינו על החטאים של החושים מה שהורידום למטה, נושאים אותם למעלה. אלא שאין נושאים עון בלתי למי שעובר על פשע למי שעשה א"ע כשיריים, זהו היסוד של ההתעוררות בסדרי התשובה, לעשות עצמו כשיריים, וממילא יזכו לנשיאת עון, להרים כל החושים ולהשיבם לעליונותם, וקופדים בזה פתיל מציאותם של כל ההכשלות והעבירות.
בזה אנו עומדים על ענין התוכן ההבדל שבין נשיאת עון לכבישת עון. כובש עון הוא רק על המעשה, ונשיאת עון הוא תיקוני החושים, התרוממותם וחזירתם אל מעמדם הרם והנישא. ואין ספק שזהו ההבדל בין התשובה של עשי"ת, עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ, ושהקב"ה ממציא עצמו לפני כל אחד ואחד [לקמן יח ע"א], שהתשובה בכל השנה ביחיד היא רק בבחינת כובש עון, בזיכוכי המעשים בלבד, ובעשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ הוא גם בזיכוכי החושים, שורשם של כל העבירות כולן, שאז מוצאים תיכף את מרום הגובה, הוא הקב"ה כביכול. ואולם אין זוכים לזה זולת ע"י שימת עצמו כשיריים, שענינו הוא ההכרה האמיתית של "אין עוד מלבדו".

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק יח, עמ' קט-קיא)

[עיין עוד לקט ביאורי אגדות לקמן כג ע"א בשם שמעו אמירה, וערכין ח ע"ב]

מעביר ראשון ראשון
47

ולא אמר "ראשון ושני" לפי שגם השני הוא ראשון לחשבון, כי הראשון נמחה ונמחול לגמרי.

(ספר החיים, ר' חיים פרידברג, ספר סליחה ומחילה פרק ו, עמ' קלב במהד' תשנ"ג)

מעביר ראשון ראשון
47

אי נמי אומרו "תנה עון" [תהלים סט, כח] משום דאמרינן בממכת ראש השנה... מעביר ראשון ראשון ואינם נחשבים בכלל העבירות... ולכן אמר "תנה עון על עונם" - אותו עון שאתה מוחלו לשאר בני אדם, הוסיפהו על עונם להיות גם הוא מהמנין, "ואל יבואו בצדקתך" - שלא יזכו לאותה הצדקה שאתה עושה לשאר בני אדם להעביר ראשון ראשון - הם לא יבואו בה, וכשתוסיף להם אותם עבירות יכריעו המשקל ויהיו רובם עבירות, ואז "ימחו מספר חיים" כרשעים גמורים דרובם עבירות.

(דרושי רבינו משה מאימראן ח"ב עמ' קנז)

מעביר ראשון ראשון
47

יש לבאר ענין מעביר ראשון ראשון, דהנה לפי עומק הדין אין לנו זכות בשכר של המצות, שהרי המצוה הראשונה ניתנה לנו מיד ד', ושוב מצוה גוררת מצוה. וכן לענין העבירות, הרי כולם זקופים על חשבוננו, דהן אמנם העבירה הראשונה היא שגרמה לכל שאר העבירות, ושוב הננו כאנוסים להם, מ"מ הלא ההתרשלות במ"ע היא שגרמה והביאה לזה. לכן אומר מעביר ראשון ראשון, שמעביר את הראשון של העבירות, וממילא הננו כאנוסים מצד עבירה גוררת עבירה. וכמו כן מעביר את הראשון של המצות, וממילא הזכות של שאר המצות נשארת לנו, והוא החסד הגדול של ה' יתברך שמשלם "לאיש כמעשהו", כאילו הוא עשה את המצות רק מצד עצמו.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, ח"ב, אבות פ"ד מ"ב, עמ' קצד [ובדומה בחלק יג עמ' רנח-רס])

מעביר ראשון ראשון וכן היא המדה
47

יש להקב"ה תענוג גדול ואומר: ראו אדם מלא עון כזה ימלא לבו לדבר גדול כזה לעבדני ושמח בעבודתי כל כך...
והנה התפארות הוא לבוש, שהשם יתברך מתלבש בתפארת, ונתכנה התפארת בשם לבוש, כמו שנאמר (שמות כח, ב) 'ועשית בגדי קודש כו' לשם ולתפארת'. וזהו 'יכבוש עונותינו' (מיכה ז, יט), רצה לומר [מלשון] 'כבשים ללבושיך' (משלי כז, כו), דהיינו תפארת, פירוש, מתפאר עם עונות, לאמר: איש עון כזה יעבוד אותי. נמצא מתפאר הקדוש ברוך הוא עם העונות. וזהו 'יכבוש עונותינו', שהתפארת מכונה בשם לבוש, שהקב"ה מתלבש בתפארת ההוא. וזהו מעביר ראשון ראשון, פירוש, של חוטא הזה, הקדוש ברוך הוא מעביר ראשון ראשון העונות, והטעם דכך הוא המדה, פירוש לבוש (עי' ויקרא ו, ג), דהיינו התפארות, שמתפאר הקדוש ברוך הוא עם עונותינו, רצה לומר וכן הוא המדה - תפארת, שהקב"ה מתפאר עם עונותינו, ולכן מעביר ראשון ראשון.

(קדושת לוי, פרשת כי תבוא)

מעביר ראשון ראשון וכן היא המדה
47

ידוע בכתבי האריז"ל (עי' עץ חיים שער א פ"ב)... בענין בריאת העולמות שהיה על ידי בחינת הצמצום, כי אם לא היה בחינת הצמצום, לא היו העולמות יכולים להיות בבחינת גבול ומדה, כי כמו שהבורא ברוך הוא הוא אין סוף ובלי גבול, כן היה העולמות גם כן בלי גבול ותכלית, לכן הוכרח להיות בחינת הצמצום וכו', כדי שיוכל להיות התהוות העולמות בבחינת גבול ותכלית...
והנה בהשתלשלות העולמות ריבוי רבבות מדריגות, מדריגה אחר מדריגה, כל מה שנשתלשל יותר למטה יותר בא בבחינת גבול וצמצום, עד שבעולם העשיה יש להם בחינת נפרד מאלקות, ויניקות החיצונים, כמו ע' שרים וכו', ומזה נשתלשל גם בבריאת האדם בחינת נפש הבהמית יצר הרע, שהוא התנגדות לנפש אלקית - יצר הטוב. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צא, ב) על פסוק (בראשית ד, ז) 'לפתח חטאת רובץ', שמיד ביצירת האדם נתאכסן היצר הרע עמו, לכן נעשה כמו טבע אצלו להתאוה תאות גשמיות לדברים חיצונים שהוא נגד רצון ה', עד אחר י"ג שנה אז נתגלה אצלו יצר הטוב (קהלת רבה ד, ט), ואז יוכל בחינת נפש אלקית להתגבר על יצר הרע... ומקור לזה הוא בחינת הצמצום והאור, והצמצום הוא קודם להמשכת האור... לכן נשתלשל גם בבריאת האדם להיות גם כן באופן הזה, בתחלה נברא עמו היצר הרע, ואחר כך היצר טוב...
וזהו כונת תנא דבי ר' ישמעאל מעביר ראשון ראשון, רוצה לומר כי שורש ומקור לזה הוא בחינת הצמצום, שהוא לצורך בריאת העולמות שיהיו בבחינת גבול ומדה. והבן.
או יבואר... ידוע מאמר חז"ל (יומא פו ע"ב): כיון שעבר אדם עבירה ושנה נעשה לו כהיתר. ואם כן לפי זה יכול האדם להתנצל על פי הדין על העונות שעבר פעם שנית ושלישית שעליהם לא יהיה חייב, מחמת שהיה נדמה לו כהיתר, כי אם היה נדמה לו כאיסור לא היה עובר כלל. רק על פעם ראשון אין לו התנצלות, כי בפעם הראשון היה נדמה לו כאיסור ואף על פי כן עבר וחייב מצד הדין. אמנם הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו הוא מוחל עונות הראשונים. וזהו כונת תנא דבי ר' ישמעאל מעביר ראשון ראשון, רוצה לומר העון הראשון צריך הקדוש ברוך הוא למחול, ונמצא על העונות שעברו פעם שנית שלישית הם פטורים ממילא, כי כך היא המדה, רוצה לומר שהדין נותן שיהיה פטורים, כי נדמה כהיתר כנ"ל.

(קדושת לוי, דברים, לראש השנה)

מעביר ראשון ראשון וכו' ועון עצמו אינו נמחק דאי איכא רובא עונות מחשיב בהדייהו
47-48

...דמה שאמרו חז"ל במסכת ר"ה שהקב"ה מעביר ראשון ראשון היינו משום שהשי"ת ברחמיו מתחיל תחלת דינו של אדם על דברי תורה כמו שאמרו חז"ל [קדושין מ ע"ב]... וזה אין ב"ד של מעלה יודעים, כי אולי אף בשעה שלא למד הי' דעתו על למודו, דאין הב"ד יודעים מחשבה שבלב [ובהפלאה כתובות קיא ע"א הוסיף: שהתורה מתקיימת במחשבה כמ"ש [יהושע א, ח] "והגית בו יומם ולילה"], על כן מעבירו מבית דין שלמעלה.
ובזה מתורץ מה שהקשו התוס' בסנהדרין דף ז ע"א (ד"ה אלא) דהא אמרינן בשבת [לא ע"א] שתחלה שואלים אותו נשאת ונתת באמונה ואח"כ קבעת עתים לתורה. וי"ל משום דאמרינן שם בראש השנה ועון עצמו אינו נמחק דאי איכא רובא עוונות מחשיב בהדיה. קשה, כיון שהעבירו השי"ת למה חוזר וחושבו? ותו דכיון דהשי"ת יודע שיהי' רובא עוונות, למה יעבירו תחלה, והכל גלוי לפניו שיחזור ויחשב אותו? אך הענין הוא שהשי"ת מעביר עבירה ראשונה שהוא ביטול תורה, ואין הב"ד דנין עליו שום עונש, ודנין אותו לזכות שבודאי הי' מקיים והי' לומד במחשבה. אבל אחר שרואין כבר דאיכא רובא עוונות, יודעים הב"ד שלא הי' מחשבתו בדברי תורה, שאמרו חז"ל תורה בעידנא דעסיק בה מצלת מן החטא [סוטה כא ע"א], ואם הי' תורתו בלבו לא הי' מרבה עוונות. נמצא מתורץ קושיא הנ"ל: דבתחלת דינו באמת הי' על דברי תורה, אלא שלא הי' יכולים לדון על זה, ודנוהו לזכות ושואלין נשאת ונתת באמונה. אבל כשרואין שלא נשא ונתן באמונה, והרבה עוונות במעשיו, מוכח שלא הי' דעתו בלמודו, שואלים אותו אם עכ"פ קבע עתים לתורה...
דכבר כתבנו דצריך להבין, הלא השי"ת יודע שהי' רובא עוונות ולמה מעבירו? אלא הענין, דאיתא בסנהדרין דף צב: בדיני נפשות אין מחזירים לחובה ובדיני ממונות מחזירים בין לזכות בין לחובה. ומצינו במשנה [אבות ד, ט]: כל המבטל תורה מעושר סופו לבטלה מעוני. וצריך להבין מה זה ענין שנענש בביטול תורה בממונו? וי"ל על דרך שכתבנו, דאי אפשר לדון אותו בדיני נפשות הואיל וכבר נידון לזכות בתחלת דינו, אף שנתגלה עוונו אח"כ אין מחזירים לחוב, ודנין אותו בדיני ממונות שמחזירים לחובה ונידון בעונו. נמצא מתורץ קושיא הנ"ל, דכוונת הקדוש ברוך הוא במה שמעבירו, להצילו מדיני נפשות שיצא לזכות, ונידון בדיני ממונות.

(הפלאה, כתובות, פתחא זעירא אות לו [ובקיצור בהפלאה, כתובות קיא ע"א])

מעביר ראשון ראשון וכו' דאי איכא רובא עונות מחשיב בהדייהו
47-48

במדרש רבה (פרשה לא)... אדון העולם, הבריות חוטאין לפניו, והוא מסתכל שאינם עושים תשובה והוא מניח להם ראשון ראשון וכו'... ידוע דמכל חטא נברא מלאך משחית, והוא משחית את נפשו ומסמא את עיניו ומחליק דרכו בעיניו לאמור לרע טוב ולטוב רע, נוסף על היצה"ר שמכבר שנתחזק מכח החטא, וע"כ עבירה גוררת עבירה, וא"כ לפי שכל אנושי אין להבין איך יכול לעשות תשובה. אך באשר הקדוש ברוך הוא רחמיו על כל מעשיו וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, הוא מניח להם ראשון ראשון, אינו אומר שמוחל להם אלא מניח להם, והיינו כענין שאמר הש"ס ר"ה הקדוש ברוך הוא מעביר ראשון ראשון ואי איכא רובא עוונות מחשיב בהדייהו, היינו שמעביר את מלאך המשחית או מניחו לארץ לבל יהי' לו כח להשחית את נפשו כנ"ל ולסמא את עיניו. ובזוה"ק (ח"א רכט ע"ב): פתח ר' יהודה "אל תזכור לנו עוונות ראשונים מהר יקדמונו רחמיך" וגו', תא חזי, קב"ה ברחימותא דישראל וכו' וכיון דאשכח לון חובין מעביר לון ראשון ראשון עד דאעבר לון לכלהו מקמיה, וכיון דאעבר לון מקמי' לא אשתאר עלייהו חובין למיהב שלטנו לסט"א דדינא עלייהו וכו'... מעתה שוב אין לו מונע להתחיל מחדש בתשובה בחילא יתיר... וזהו הפירוש שמסתכל שאין עושין תשובה, היינו שמסתכל ומבין במהותו של החוטא, שלולא שיעביר ראשון ראשון בלתי אפשר שיעשה תשובה, על כן מניח להם כנ"ל, וכשהם עושין אח"כ תשובה ממילא העוונות הראשונים כלא היו כלל, דמאחר ששוב אין לו רוב עוונות, לא מחשבו כלל ואינו צריך להזכירם.

(שם משמואל, פרשת משפטים שנת תרעג)

כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו
48-49

אמרו שם [יומא פז ע"א]: רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא, נטר תריסר ירחי שתא ולא אתא, כי מטא מעלי יומא דכפורי אמר איזיל אנא אפיק ליה מדעתיה... פלט נגרא ומחייה ארישיה וקטליה. למדנו מזה מעלתו של רב העצומה, דבמקום גדולתו שם נראית גבורת ענותנותו, ללכת אחרי האיש הטבח ההוא להוציא הדברים שיש לו עליו מלבו... ועונש הטבח שנפל חלל רשע ביד גבורת עזותו במה שעבר על דברי חכמים שאמרו כל המעביר על מדותיו מעבירין על כל פשעיו, והיה לו ליטול קל וחומר מפרנס הדור שהיה מוחל על כבודו והולך אליו.
וכבר תלו חז"ל הכרת היחס בענין זה. אמרו (קידושין עא ע"ב): כי מינצו בי תרי, האי דשתיק ברישא מיחס טפי. והכתוב עצמו מעיד (בראשית יג) "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט", וסמיך ליה "ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני וביניך ובין רועי ובין רועיך כי אנשים אחים אנחנו הלא כל הארץ לפניך" וגו'. הנה שהמיוחס בהם פתח בדברי שלום ונתן לו הבחירה במה שרצהו מהתועלת. וזה באמת מצד שהמעלה אשר במעולה היא רשאה ושלטת לעשות כרצונה והגדיל, מה שאינו כן באנשים הפחותים מחוסרי המעלות.
והנה היחס הזה יש ללמוד אותו מטבע היסודות אשר מהם הורכבנו, כי מהידוע... כי הטבע האשיי הכי נכבד ומקומו המיוחד הוא העליון שבמקומות שתחת הגלגל, והאויר שני לו, והמים הוא היסוד השלישי במדרגה, ויסוד הארץ הוא השפל בהחלט. וכבר ניתן בטבעם מתחלת היצירה ליהשמע הנכבד מהם אל אשר למטה ממנו לענין הפנאת זה מפני זה במקומות הכליים אשר הם אצלנו. וזה, שאם יהיה להב אש בכלי מה, ותבא בו הרוח הנה האש יפנה מקומו ויבא האויר תחתיו. ואם היה בו אויר ותתן בו מים, הנה מהר הולך הרוח ויבאו בו המים במקומו. ואם בכלי מלא מים תשליך אבן או צרור, הנה יצאו המים וישאר האבן או הצרור במקומן.
ואם תתחכם על הלצת זאת הראיה, ותאמר כי זה חוייב ביסודות מטבע הכבדות והקלות, כי הכבד ישקע במקומו השפל ויקום משם הקל... הנה אז תבין עיקר הכוונה במה שנרצהו בו מהיחס. וזה, כי כן באמת לא יבקשו האנשים להתישב במקום או להתחזק למלא נפשם במה שיאוו כנגד זולתם, רק מצד הכבדות והחמריות היותר אשר בם, כי מי שיגבר עליו הכח השכלי יגביה עוף במעלות הנכבדות כמו היסודות הקלים אשר בו, כמו שעשה אברהם אבינו כנזכר.

(עקידת יצחק, פרשת אחרי מות, שער סג)

כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו
48-49

בביקור חולים... כשמבחינין בו שהוא מסוכן, יאמרו לו...שימחול לכל מי שחטא כנגדו, בין באומר בין בפועל בין בגזילה בין בכבודו, כי אלמלא כן, לא ימחול לו ה' יתברך על עוונותיו שישאל עתה מחילה מהם. שכן אמרו רבותינו ז"ל: 'נושא עון ועובר על פשע' - למי נושא עון, למי שעובר על פשע.

(של"ה, מסכת פסחים, נר מצוה, אות עט-פ)

כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו
48-49

ברש"י: עץ ארז ואזוב - שנתגאה וחטא ישפיל עצמו כאזוב כו'. ולמה לי ארז? רק ע"י הגיאות צריך לבוא לשפלות ביותר כשבא לתשובה, וע"י שבא לו הכנעה ע"י הגיאות ניתקן החטא, וע"י שמשפיל עצמו מתכפר לו. א"כ כל אחד יחטא ואח"כ ישפיל עצמו! אך באמת אין החוטא יכול להשפיל עצמו, ובוודאי מי שיכול להשפיל עצמו כאזוב ותולעת, בלי ספק ניתקן החטא מקודם, והוא צדיק גמור ובעל תשובה. וכן כל עניני התורה סימנים, כענין שאמרו המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו. א"כ כל פושע יהי' מעביר על מדותיו! אבל לא יוכל לבוא לזה כל זמן שלא תיקן החטא.

(שפת אמת, פרשת מצורע שנת תרלט)

כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו
48-49

ובזה נראה לבאר דברי חז"ל כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו... ופירש רש"י שם: המעביר על מידותיו שאינו מדקדק למדוד מידה למצערים אותו ומניח מידותיו והולך לו, אין מידת הדין מדקדקת אחריו אלא מנחתו והולכת. עד כאן לשונו. ונראה לבאר כי מי שאינו מדקדק על המצערים אותו מצד הרע שבמעשה, אלה תולה הוא את הדבר בטוב... ומניח את חלק הרע מלדקדק אחריו, ומיחס לכל אדם רק את הטוב אשר בו, הרי במידה שאדם מודד מודדין לו, שכך הוא דרכם של דיני שמיים, שמידת הדין מדקדקת בו באופן שהוא מדקדק בבני אדם, אם הוא מעביר על מידותיו כן מידת הדין מתנהגת עמו, וכיון שהוא מעביר על מידותיו ודן הוא כל אדם לכף זכות, כן מידת הדין מעבירה עליו והוא נידון לכף זכות.

(רבי חיים שמואלביץ, שיחות מוסר, תשל"ג, מאמר כח, עמ' צא במהד' תש"מ)

יז. כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו

48-49
יש לנו לחקור ולבקש רפואה בדמים קלים, אחר שנמשלו חולי הנפש לחולי הגוף... ולפעמים ימצאו מיני רפואות בכסף אחד או בחצי כסף של מיני עשבים מרפאים בדרך סגולה... וסגולה רביעית, אמרו ז"ל: כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנ' "נושא עון ועובר על פשע" - למי נושא עון למי שעובר על פשע. לכן יוכיח האדם את נפשו, ויאמר: למה תסבול יסורים בעה"ז ובגיהנם על עונותיך? הלא טוב לך לסבול חרפת אנוש וגידופיו, ולא תענה, ותשמח ביסורים אלו כי תעלת רפואה הם לנפשך.

(ספר חרדים, מצות התשובה, פרק ז [הובא בשל"ה, מסכת יומא, דרך חיים תוכחת מוסר, אות קצט])

יז. כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו

48-49
אם ריב ומצה יפול בין אנשים, ונגשו אל השופט ושפטום, וריב יריבו יחד באותו הדבר אשר יפול הריב, והאמת יעשה דרכו, ולמה ישנאו זה את זה אחר כך? כי כל העדה כולם כגוף אחד נבדל באבריו. וכמו שאם ידו של אדם תכה את רגלו או שום אבר אחד מאבריו, לא ישוב להכות לידו לנקום נקמת רגלו (ירושלמי נדרים פ"ט ה"ד), כן אם יחטא איש לאיש, מצוה שלא לנקום ולנטור, אבל למחול לו מיד, ולהתפלל אל ה' עליו שימחול לו, כמו שעשה הזקן אבינו, שנאמר (בראשית כ, יז) 'ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך'. ויחשוב גם כן בלבו, כמה אנחנו מוסיפים לחטוא בכל יום ויום לפני[ו] יתברך, והוא מוחל לנו על העונות והפשעים, ואם אנו בניו כמה דאת אמר (דברים יד, א) 'בנים אתם לה' אלהיכם', ומצווים ללכת בדרכיו, מחויבים אנו גם כן למחול כמוהו, ולהעביר על מדותינו, כי כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על [כל] פשעיו מדה כנגד מדה, והוכח נוכיח את עמיתנו בדברים המתיישבים על הלב, ולא נשא עליו חטא, לא במחשבה, ולא בדיבור, ולא במעשה, אבל בשלשת אלה נועילהו.

(רבי אברהם יגל ממונסליצ'ה, לקח טוב, דף י במהד' שנ"ה [הובא בשל"ה, שער האותיות אות בי"ת - בריות, אות ה])

יז. כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו

48-49
ובודאי הגרוע שבישראל היה סובל ארבע מיתות קודם שיעבוד עבודת כוכבים, ואיך לא יכבוש את עצמו מלעשות מחלוקת שהוא קשה מעבודת כוכבים? ואמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו. על כן, לא זו שלא יצטער על דבר הנעשה לו, להחזיק במחלוקת, אדרבה ישיש וישמח שבא לידו דבר זה לקיים להעביר על מדותיו. וההוא חסידא כל אימת דהוה סליק לפוריא, הוה אמר, שרי ליה, מחול ליה, כל מאן דצער לי (מגילה כח ע"א).

(של"ה, שער האותיות אות בי"ת - בריות, אות טז)

יז. כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו

48-49
עסק התורה ומצוות ה' שיהיה באופן הנאות לפני אלהינו יתברך מכל וכל עד שלא ימצא מדת דינו כביכול ברוך הוא לקטרג דבר על עסקיו, זה הוא דבר כמעט שאינו בנמצא... שעל כן הצדיקים הגמורים שהקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה (בבא קמא נ ע"א) לך ראה מה עבר עליהם מהיסורים והעונשים... אשר על כן זה הוא תקנות כל האדם: להיות מיישר מדותיו להלך תמיד לפנים משורת הדין הן בדרכי ה' והן עם חבריו וריעיו. וידוע מאמרם ז"ל: כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו וכו', עד הואיל ולא מוקים במיליה לא תקימו בהדיה וכו'.

(רבי חיים טירר, באר מים חיים, שמות פרק כה, ב)

כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו שנאמר נשא עון ועבר על פשע למי נושא עון למי שעובר על פשע
48-50

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא כג ע"א]

כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו וכו' הואיל ולא מוקים במיליה לא תקומו בהדיה
48-52

"ארח לצדיק משרים ישר מעגל צדיק תפלס" - אפשר במ"ש פ' כסוי הדם [חולין פט ע"א]: יכול יגיס דעתו? ת"ל "משרים תשפטו בני אדם". למדנו ד"משרים" הוא כינוי לענוה. ואמרו כל המעביר על מדותיו מעבירי' לו על פשעיו, ואמרו הואיל ולא מוקים במיליה וכו'. וזה שכתוב "ארח לצדיק" - הדרך למי שהוא צדיק להתנהג בענוה, וזה שכתוב "משרים", ואז "ישר" - הקדוש ברוך הוא, "מעגל צדיק תפלס" - תשקול דרכיו דלא מוקים אמיליה, וכן יעשה לו, להעביר על חטאתיו.

(חיד"א, חומת אנך ישעיהו פרק כו)

כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו שנאמר נשא עון ועבר על פשע למי נושא עון למי שעובר על פשע וכו' הואיל ולא מוקים במיליה לא תקומו בהדיה
48-52

כשיתבונן האדם במעשיו תמיד, וידע כי הוא ג"כ לא ינקה ביום הדין מהעונש הנורא, בודאי יהיה מקבל על עצמו ברוב שמחה המדה הזו להיות סבלן ומעביר על מדותיו תמיד, תמורת עונשין הקשים הנ"ל... דהלא אנו רואין בחוש שנקל לו לאדם לקבל על עצמו כל הבזיונות אם עי"ז ימנע ממנו הפסד נכסיו, כגון בעת השריפה ושארי צרות ר"ל, ועל אחת כמה וכמה אם יודע שבזה יסולק מעליו עונשי הגוף החמורין...
כי אפילו אם לא היו מוחלין לו בשביל זה אפילו על עבירה אחת בשלמות, ורק להקל עונשו, ג"כ כדאי הוא לו וכנ"ל. וכל שכן אם מוחלין לו בשלמות עבור עבירה אחת, ועל אחת כמה וכמה בזה שידוע לנו שמוחלין לו עבור זה על כל עברות שיש לו אפילו לאותן הנקראים בשם פשע, רק שיזהר מכאן ולהבא שלא לעשותם. כמו שאמרו חז"ל: כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו שנאמר "נושא עון ועובר על פשע" - למי נושא עון? למי שעובר על פשע.
אך מי שהוא רוצה שהקב"ה ימחול לו אפילו על פשעיו, יזהר ג"כ שהוא לא יקפיד כלל אפילו יודע בודאי שעשה חברו נגדו במרד ובמעל שזה נקרא פשע, כמאמרם (יומא לו): פשעים אלו המרדים, וזהו שדייקו למי נושא עון למי שעובר על פשע (דבאמת הקדוש ברוך הוא מוחל לו אפילו על פשעיו, כמ"ש מעבירין לו על כל פשעיו, ונקט הכתוב "נושא עון" משום סדר מדותיו של הקדוש ברוך הוא דקחשיב, שהוא נושא עון וגם עובר על פשע וכמ"ש בתורה "נושא עון ופשע").
ומדה זו מועלת לאדם ג"כ לפעמים להוסיף לו ימים, אפילו אם כבר נגזר עליו שימות. כדאיתא במעשה דרב הונא בריה דרב יהושע דחלש... אין הכי הוה (מיתה נקנסה עלי), ואמר להו הקדוש ברוך הוא הואיל ולא מוקים במיליה לא תוקמו בהדיה. על כך צריך האדם להתדבק תמיד במדה הקדושה הזו, ויהיה טוב לו בזה ובבא.

(רבי ישראל מאיר הכהן, שמירת הלשון חלק א שער התבונה פרק ח)

כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו וכו' הואיל ולא מוקים במיליה לא תקומו בהדיה וכו' אליה וקוץ בה לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו (יז:) למי שמשים עצמו כשירים
48-יז:

כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו... למי שעובר על פשע. ופירש רש"י: אין מידת הדין מדקדקת אחריהן אלא מנחתן והולכת. ונראה שרוצה לומר שאף על פי שלא נתכפרו לו פשעיו ועדיין חוטא הוא, מכל מקום מידת הדין מנחת לו. ובגמרא שם: רב הונא בריה דר"י חלש... לא תקומו בהדיה. הרי שאף לאחר שכבר נקנסה עליו מיתה והיה כגוסס, הרי זו מועילה להניח לו ולהשיבו לתחייה... אכן תנאי יש בדבר, וכדאיתא בראש השנה שם... "לשארית נחלתו" ולא לכל נחלתו... למי שמשים עצמו כשיריים... ונראה דכוונת רבי אחא בר חנינא שהוא מוסב על דברי רבא, למי נושא עון, למי שעובר על פשע, אלא שהוסיף תנאי בדבר, שעובר על פשע מפני שמשים עצמו כשיריים, רוצה לומר שמחמת מידת הענווה שלו הוא מעביר על מידותיו, ואז זוכה לך שהקדוש ברוך הוא נושא עוון, אבל אם הוא מעביר על מידותיו מטעם אחר, אין בו סגולה זו שיעבירו לו על כל פשעיו.

(רבי חיים שמואלביץ, שיחות מוסר, תשל"ב, מאמר לח, עמ' קמ במהד' תש"מ)

למי נושא עון למי שעובר על פשע
49-50

"וידבר אלהים אל משה" - ישב עליו בדין, "ויאמר אליו אני ה'" - פירוש, הגם שצריך לדון אותך, אליך אני נוהג מדת הרחמים. והוא שדייק לומר "אליו אני ה'". והטעם על דרך אומרם ז"ל למי נושא עון למי שעובר על פשע. וידוע הוא כי משה עניו מאוד ומעביר על מדותיו יותר מכל הנבראים. לזה נהג ה' עמו במדה זו ונשא עונו שהיה ראוי לבא עמו במשפט עליו.

(אור החיים שמות פרק ו, ב)

רב הונא בריה דרב יהושע חלש וכו' הואיל ולא מוקים במיליה לא תקומו בהדיה
50-52

הענין, דאם האדם מוותר על הדין ומרחם יותר מכפי הדין, כן הקדוש ברוך הוא מרחם עליו נגד הדין. והנה פליגי אמוראי בריש סוטה (ה ע"א) אם תלמיד חכם צריך שיהיה בו שמונה בשמינית, וזהו קורטוב גאוה. רב הונא בריה דר' יהושע אמר: ומעטר ליה כסאסה לשבילתא. הנה לשיטתו הדין בתלמיד חכם צריך להתגאות קצת, ובכל זאת מוותר על דינו. לכן הואיל ולא מוקים במילי בדבריו - לשיטתו - לכן לא תקומו בהדיה. וכן בכל מדות שאמרו בתלמיד חכם, אם מוותר על זה, אז נחשב לחסד בעת שצריך חסד.

(משך חכמה במדבר פרק יד פסוק יח)

הואיל ולא מוקים במיליה לא תקומו בהדיה
52

יש לי צער גדול אמרתי אשיחה וירוח לי, והוא מענין המחלוקת שנתהוה בא"י... ואין מן הצורך להאריך בדבר העון הגדול הזה... ואפי' אנשים קדושי עליון שמתברר אצלם שהדין עמהם וגם הקב"ה תובע עבור עלבונם מהצד שכנגדם אפ"ה לבסוף נתבעים גם מאתם... ועל כן, ידיד נפשי מאז ומקדם, התחזקו והתחזקו לרדוף אחרי השלום למען כבוד ד' ותורתו, ולמען כבוד א"י, שלא תתבזה בעיני כל העולם. ובזכות זה יאריך הקב"ה ימיכם כדאיתא בר"ה... שאמר הקב"ה לפמליא של מעלה אודות רב הונה בריה דרב יהושע הואיל ולא מוקים במיליה לא תוקמו בהדיה. ותזכו לכל טוב בזה ובבא כחפצכם וכחפץ ידידכם מאז, הצעיר שבכהונה, ישראל מאיר הכהן.

(רבי ישראל מאיר הכהן, אגרות הראיה, כרך ד (מהד' תשמ"ד), נספחות, עמ' רסה)

לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו (יז:) למי שמשים עצמו כשירים
53-יז.

וזה פירוש (משלי טז) "חמת מלך מלאכי מות", כי חמתו של הקדוש ברוך הוא בשביל המלכות שהשפיל על ידי עוונותיו, "ואיש חכם יכפרנה", היינו בחי' ת"ח, בחי' משה, הוא יכפר לו. כמו שכתוב "ועובר על פשע לשארית" - למי שמשים עצמו כשיריים... והת"ח הוא בחי' משה שמשים עצמו כשיריים, כמ"ש (במדבר יב) "והאיש משה עניו מאד", ועל ידי זה נקרא איש חכם, כמ"ש (איוב כח) "והחכמה מאין תמצא" (עי' סוטה כא ע"ב). ובזה יש כח לת"ח לכפר, כמו שנאמר "ואיש חכם יכפרנה".
ובשביל זה, כשהתפלל משה על חטא העגל, אמר (שמות לב) "אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא"... שטען משה, "ואם אין", היינו אם לא תשא חטאתם, בזה אתה מראה שאין לי כ"כ עניוות שאוכל לכפר להם עון העגל, בכן בקשתי "מחני נא", כדי שלא אכשל בגדלות, שאני רואה ושומע בכל עת סיפור שמי ושבחי בתורה, כי מי יוכל לעמוד בזה, שישמע סיפור שבחו ולא יתגאה, אם לא עניו גדול, ואם אני עניו, צריך לך שתשא חטאתם, כמ"ש "ועובר על פשע לשארית" וכו'.

(ליקוטי מוהר"ן, תורה ד אות ז)

לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו (יז:) למי שמשים עצמו כשירים
53-יז:

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד על שם יתרו, עפמ"ש "לשארית נחלתו" - דרשו חז"ל מי שמשים עצמו כשיריים. ויתרו הי' בעיניו כשיריים, ועל שם זה נקרא יתרו. רק מקודם שנתגייר לא הי' זה חשיבות, כי הי' באמת מיותר, ורק "נחלתו" כתיב. ואח"כ ניתוסף לו וא"ו לשון המשכה.

(שפת אמת, פרשת יתרו שנת תרלב)

לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו (יז:) למי שמשים עצמו כשירים
53-יז:

במדרש: משנתגייר הוסיף לו ו' וכו'. אמו"ז ז"ל אמר כי יתר ע"ש שהי' כמיותר בעיני עצמו, שהבין שאין לו מציאות מול קדושת בני ישראל. אכן כתיב "לשארית נחלתו", ודרשו חז"ל מי שמשים עצמו כשיריים, ולכן כשנתגייר הי' בכלל לשארית נחלתו. אבל הביטול שהי' לו מקודם שנתגייר אינו חשוב, כי באמת לא הי' כלום, רק כשנתגייר נחשב הביטול שלו עכ"ד ז"ל.

(שפת אמת, פרשת יתרו שנת תרמו)


יז ע"ב

למי שמשים עצמו כשירים
1

ור"ל ה' יתברך עובר על פשע אל מי שאינו עושה עצמו עיקר בעולם, רק עושה עצמו כאלו אינו דבר עיקר כלל, ומי שהוא נעשה כן ראוי לעבור אליו על פשע... כי כמו מדה זאת שעושה עצמו כשיריים יש לו מדת הפשיטות מן הגשמית כמו שהתבאר, ומצד הפשיטות יש כאן הסתלקות החטא... ויש לך להבין זה גם כן מסוד התענית ביום הכפורים שהוא התמעטות הגוף, ומפני כך יש כאן כפרה וסליחה, שהוא מסולק מן החטא, וכל התמעטות בכלל הוא כפרה באדם, שאפי' הקרבן שהוא מכפר יש כאן התמעטות הממון אשר הביא אל ה' יתברך ומפני זה כפרה אל נפשו, ומי שעושה עצמו כשיריים, כלומר שממעט עצמו לגמרי אליו, הוא נושא עון מצד הפשיטות שבו.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב הענוה פרק ב)

למי שמשים עצמו כשירים
1

"והותירך" - כי ע"י רוב חסדי ה' צריך האדם לקבל הכנעה רבה מזה החסד עליון, שיהי' בעיני עצמו כמוֹתר, כמ"ש "לשארית נחלתו" - מי שמשים עצמו כשיריים. אך לפעמים ע"י שפלות בעיניו מגרע בעבודת הבורא. לכן נאמר "והותירך" רק לטובה.

(שפת אמת, פרשת כי תבוא שנת תרלו)

למי שמשים עצמו כשירים
1

למוסר נמרץ וגדול צריכים חכמי ארץ ישראל. תוכחה גדולה אנחנו חייבים להוכיח אותם. אבל תוכן המוסר הזה הפכי הוא מכל מוסר נהוג שבעולם. המדות הקשות, המביאות לאדם להעמיד את ערכו הפרטי ולהגביר את כח פעולתו, כל העולם כולו הוא לקוי מריבוי השפעתן... על כן שוקדים חכמי המוסר אשר מעולם בישראל ובאדם לרכך את קושי הלב, להחליש את האבירות, להכניע את הגאוה, וכל הסעיפים היוצאים מאלה הסוגים. לעומת זה, הנה המוסר המצטרך אל המעולים, אל הנתבעים מאור נשמתם להיות גדולים ואדירים, הוא ההפך מזה. הנדיבות העדינה מרחבת את הלב כל כך ומעדנת את הרגש, עד אשר את הכל הוא מרגיש, את כל הצער שבעולם הוא חש, וחפץ לעזור ולהושיע, ורק על עצמו הוא שוכח. מהלכי הנטיות של בעלי הנשמה העדינה, שהיא כוללת באמת עולם מלא, ובאהבתה את עצמה היא אוהבת את הכל והיא מוכנה לשכוח את עצמה כליל, הולכים הם הפוכים מנטיותיהם של רוב הבריות: הם נזרמים מהכלל אל הפרט. השיריים בעולם הינם בעיניהם הם עצמם, הליקויים כולם שבנפשם מתגלים בהם באספקלריא צחה, והאור והיתרון כבוש ומכוסה מהם. אלה הינם ענוי ארץ, שאחר שהם מתרוממים בחשבון ובדעה, באור ובקדושה, ממלאים את העולם כולו אור וחיים. ממין זה הינם תלמידי חכמים שבארץ ישראל... חייבים הם בני ארץ ישראל, בייחוד חכמיה, לחפש ולמצוא בקרבם את יתרונם, היונק מטל ארץ חמדה.

(אורות התורה, פרק יג, אות ח)

יז: למי שמשים עצמו כשירים

1
אם האיש האלהיי הנו מתגורר בארץ הלזו. ראוי ונאות לו כי כמקרה הגר גם הוא יקרהו... שיש עליו לסבול קצת מקרי הגר ותלאותיו... האחד, כי הגר הגר בארץ רחוקה מאד מארץ מולדתו הנה הוא בלתי חושש על כבודו... וכבר יסבול שם חרפת העוני וכל המלאכה נמבזה ונמס על שכמו ישאנה... והענין הב' הוא מה שסובל הגר אשר כזה צער חלוף הטבעים ושנוי המזגים אשר ליושבי הארצות ההם, אשר המיוחד אל ההתחלפות ההוא הוא חלוף הלשון והדבור כי הוא לא ישמע שפת הארץ ההוא... בגרות האנשים האלהיים... אשר מאסו הכבודות המדומות... וכמו שאמרו ז"ל "לשארית נחלתו" - שעשה עצמו כשירים וכו'.

(עקידת יצחק, פרשת מקץ-ויגש, שער ל)

למי שמשים עצמו כשירים
1

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה טו ע"ב]

רב הונא רמי כתיב צדיק ה' בכל דרכיו וכתיב וחסיד בכל מעשיו בתחלה צדיק ולבסוף חסיד רבי אלעזר רמי כתיב ולך ה' חסד וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו בתחלה כי אתה תשלם כמעשהו ולבסוף ולך ה' חסד אילפי ואמרי לה אילפא רמי כתיב ורב חסד וכתיב ואמת בתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד וכו' כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה
1-15

רב הונא רמי, כתיב "צדיק ה'", שנוהג עם אדם בצדק ולא לפנים משורת הדין, וכתיב "וחסיד בכל מעשיו", דמשמע שנכנס עם האדם לפנים משורת הדין, וכפירוש רש"י (ד"ה חסיד): חסיד הוא לפנים משורת הדין. ומשני שפיר, בתחלה צדיק ולבסוף חסיד, כי אדם נידון לפי בחירתו כנ"ל, וצדיק הוא על פי הטבע, וחסיד הוא למעלה מהטבע. וזכרנו לעיל, שהאדם צריך לעלות דרך ב' מדריגות אלו כסדר, בתחלה על פי הטבע ואח"כ למעלה מהטבע וכנ"ל, והאדם נידון מדה כנגד מדה, ולכך בתחלה כשהוא צדיק, שמתנהג על פי הטבע, אז מלמעלה גם כן נוהגין עמו במדת צדק, ובסוף שנכנס במדרגות חסיד, שהוא למעלה מהטבע, אז נוהגין עמו במדת חסיד לפנים משורת הדין...
בא רבי אליעזר וביאר דברי רב הונא יותר, והוא, רבי אליעזר רמי כתיב "ולך ה'" יורה חסד, וכתיב "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו". ומשני, בתחלה כמעשהו ולבסוף חסד, ר"ל שזה החסד, שעושה עם האדם כמעשהו מדה כנגד מדה, וכמו שהאדם בתחלה צדיק ואח"כ חסיד כנ"ל, כך הקדוש ברוך הוא מתנהג עמו בתחלה בצדק ואח"כ בחסד.
אמנם התוספת הקשו, מכל מקום איפכא כתיב, ומשני התוספת וכו', שרצו לבאר דבר חדש, דדוקא לרעה הוא דן באשר הוא שם ולא לפי העתיד [לעיל טז ע"ב], אבל לטובה הוא דן את האדם כפי מה שעתיד להיות... וזהו דמשני התוספות דהכי קאמר קרא: ולך ה' החסד, לכנוס לפנים משורת הדין, כשאתה רואה שאין העולם מתקיים אם כשתשלם לאיש כמעשהו, ר"ל גם בתחלה כשהאדם בבחינת צדיק, אם אינו מתקיים כשידון אותו בצדק, מכל מקום מתחסד עמו על שם העתיד שיהי' בבחינת חסיד. והבן.
וזהו ביאר אילפא יותר, דרמי, כתיב ורב חסד וכתיב ואמת, בתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד, ר"ל כשרואה שאינו מתקיים אם ידון במדת אמת על פי מדת האדם עכשיו, מכל מקום כשרואה שלבסוף יתנהג האדם במדת חסד, אז מתנהגין עמו עכשיו במדת ורב חסד על שם העתיד. וזה מה שאמר ולבסוף ורב חסד...
בא רבי יוחנן ופירש כל הנ"ל על הנכון, שנאמר "ויעבור ה' על פניו", מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא למשה כל זמן שיעשו לפניו כסדר הזה וכו', אם כן מוכח, לפי מעשה האדם כך הסדר להתנהג עמו גם כן. והבן.
עוד יש להבין כוונת התוספות הנ"ל, [ו]יבואר המימרות הנ"ל באופן אחר. דהקשה הרא"ש (ר"ה פ"א סי' ה) אני ה' קודם שיחטא - מה צריך למדת רחמים? ומתרץ אף על פי שגלוי לפניו שעתיד לחטוא וכו', יעו"ש. ויש לתמוה, אם כן קשה מה שהקשה הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ה) מאחר שגלוי לפניו שעתיד האדם לחטוא, אם כן מוכרח אדם לחטוא כפי ידיעתו יתברך, ואם כן עונש למה וכו', יעו"ש. לכך נראה לי לפרש דהכי קאמר: אני ה' קודם שיחטא, ר"ל שחסד ה' הוא שלרעה אין דן על שם העתיד, וקודם שיחטא האדם אין לו עונש, ומכל מקום לטובה דן על שם העתיד ומשלם לו כגמולו הטוב. וזהו "אני ה' החסד", שקודם החטא אינו נידון על העתיד, וקודם הטוב נידון על העתיד.
עוד מצינו בש"ס דשבת (סג ע"א):... אפילו חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה, נותנין לו שכר כעושה וכו'... הרי יש בזה ג' בחינות: הא' - בחינת מעשה הטוב שעשה האדם בפועל. ב' - שידוע להשם יתברך שעתיד לעשות הטוב, וכעת אין מחשבה טובה ולא מעשה טוב, מכל מקום נידון האדם על שם העתיד שיעשה טוב. ג' - שיש מחשבה ולא מעשה, כגון שחישב לעשות ונאנס ולא עשה, מכל מקום נחשב כאילו עשה...
וזהו צחות לשון התוספות הנ"ל, "ולך ה' החסד" כשאתה רואה שאין העולם מתקיים כשתשלם לאיש כמעשהו, ר"ל ג' בחינות הנ"ל רמזו התוספות בצחות לשונם, כי בחינה א' שעתיד לעשות הטוב, נידון עליו עתה כאלו עשה עכשיו הטוב ההוא וכנ"ל. בחינה ב' שחישב לעשות ולא עשה, חסד ה' הוא לחשוב כאילו עשאה, וזהו שאמר "כמעשהו". ג' - שזימן לו החסד כדי שידון כמעשהו על פי חסד, והבן.
ובזה יובן ג' מימרות הנ"ל, שרמזו בג' מימרות ג' בחינות הנ"ל: רב הונא רמי, "צדיק" וכו' בתחילה צדיק ולבסוף חסיד, ר"ל אם הוא צדיק עכשיו, שעשה הטוב בפועל, וכשרואה יתברך שאינו מתקיים בזה, מתחסד לדון אותו על שעושה לבסוף, וז"ש ולבסוף חסיד. רבי אליעזר רמי כו' כשתשלם לאיש כמעשהו, שזימן לו חסד כדי שיגמול עמו חסד כמעשיהו. אילפא רמי, "ורב חסד ואמת", בתחלה ואמת, כשרואה שאינו מתקיים אז מתנהג עמו ורב חסד, דהיינו שלא עשה כלל מעשה הטוב, רק חישב לעשות הטוב ולא עשאה נחשב, לו כאילו עשאה, שהוא מדת רב חסד.

(רבי יעקב יוסף מפולנאה, צפנת פענח פרשת תרומה)

כתיב צדיק ה' בכל דרכיו וכתיב וחסיד בכל מעשיו בתחלה צדיק ולבסוף חסיד
2-3

במדרש: "יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו", דכתיב "צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו". ואיתא בגמרא: מתחילה צדיק ולבסוף חסיד. דאיתא "בראשית ברא אלקים", שעלה במחשבה לבראות במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושיתף מדת הרחמים. ובוודאי לא הי' בזה השתנות, רק שבאופן זה הי' בריאת העולם, להיות תחילתו דין וסופו רחמים. צדיק בדרכיו בכלל, ובמעשה בפרט חסיד. והנה בחי' משה רבינו ע"ה הוא כמו שהי' בראשית, שהוא נקרא ראשית כמ"ש חז"ל "וירא ראשית לו". ולכן הודיע לו הקדוש ברוך הוא דרכיו שהוא הגאולה בבחי' מדה"ד. ולכן סירב משה רבינו ע"ה, ורצה שישלח ע"י אהרן במדת החסד. אבל הקדוש ברוך הוא השיב "ידעתי כי ידבר הוא" כו', כי גם מתחילה הי' רצונו ית' לשתף אח"כ במעשה את אהרן. וזה "לבני ישראל עלילותיו", כי סוף המעשה הגאולה יהי' בבחי' וחסיד כנ"ל. ולכן אהרן הכהן שהוא בחי' עובדא הוא בחסד, ומשה רבינו ע"ה הוא בחי' מחשבה ומלולא הוא בדין ורחמים.

(שפת אמת, פרשת שמות שנת תרנז)

כתיב צדיק ה' בכל דרכיו וכתיב וחסיד בכל מעשיו בתחלה צדיק ולבסוף חסיד
2-3

וזהו "צדיק ה' בכל דרכיו", כי צדיק נקרא מה שעושה עפ"י הדין והיושר, אבל חסיד הוא לפנים משורת הדין. וזהו "צדיק ה' בכל דרכיו", כלומר בשעת ההליכה לדין הוא צדיק, אבל אח"כ בשעת מעשה הדין הוא מתנהג בחסידות, כי באמת על דרך כן ברא העולם לשתף מדת הרחמים, ולולי כן לא היה צריך לבריאת העולם כי לא היה יכול להתקיים, רק כל כוונת הבריאה היה להטיב לברואיו ולרחם על הארץ ועל הבריות.

(רבי יחזקאל פאנעט, מראה יחזקאל, מועדים, ראש השנה)

כתיב צדיק ה' בכל דרכיו וכתיב וחסיד בכל מעשיו בתחלה צדיק ולבסוף חסיד
2-3

ידוע כי בריאת האדם בעוה"ז הוא רק שלא יהי' נהמא דכיסופא. והנה ויתור הוא נהמא דכיסופא. ולכן אם נאמר שהקב"ה מוותר, למה נברא בעוה"ז השפל? הלא כבר התענג בעולם שכולו טוב? אלא על כרחך משום נהמא דכסופא. הרי שא"א לוותר לצדיק, כי הקדוש ברוך הוא יודע עונג נצחי מה הוא, ולמי שהוא אוהב א"א לוותר, כי צער הפסד חלק מנצחי אין ערוך ודמיון לצער היותר גדול בעוה"ז, ולכן אינו אלא לטובתו, והמשפט צדקה גדולה היא באין ערוך לה.
וראי' מפורשת לזה בר"ה:... כתיב "צדיק ד' בכל דרכיו", והדר כתיב "וחסיד בכל מעשיו", ופירש רש"י: צדיק - משפט אמת, וחסיד - נכנס לפנים משורת הדין, ומשני: מתחלה צדיק ולבסוף חסיד. ופירש רש"י: ולבסוף - כשרואה שאין העולם מתקים בדין - וחסיד. וקשה, אטו חוטא נשכר? הרי כי הוויתור עונש גדול הוא מאד מאד בעלמא דאתי, הוא עולם הנצחי.

(רבי שמחה מרדכי זיו, חכמה ומוסר חלק א סימן קסב)

כתיב צדיק ה' בכל דרכיו וכתיב וחסיד בכל מעשיו בתחלה צדיק ולבסוף חסיד רבי אלעזר רמי כתיב ולך ה' חסד וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו בתחלה כי אתה תשלם כמעשהו ולבסוף ולך ה' חסד
2-6

ובזה יובן פסוק האזינו (דברים לב, ד) "צדיק וישר הוא" וכו'. ויש לדקדק, דאיתא בפרק קמא דראש השנה: רב הונא רמי, כתיב "כי צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו", בתחילה צדיק ולבסוף חסיד. וא"כ ה"נ תיקשי: כתיב צדיק, וכתיב ישר שהוא לפנים משורת הדין. וכי תימא דהכי נמי מפרש כך, א"כ מאי טעמא רמי בכתובים ולא בתורה?
ונ"ל דאח"ז רבי אליעזר רמי, כתיב "ולך ה' החסד", וכתיב "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", ומשני בתחלה תשלם כמעשהו וכו'. וכבר הקשו בזה דא"כ איפכא הל"ל. והתוספות (ד"ה בתחלה) הרגישו, ומפרשי דהכי קאמר, שנכנס לפנים כשאתה רואה וכו'...
ולי נראה... דבספר מעין גנים הקשה למה תמה אברהם בסדום (בראשית יח, כג) "האף תספה צדיק עם רשע", הא לפי מ"ש הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"א-ה"ב) בדין הכללי עיר או מדינה וכו'. ומשני, דיש דין פרטי אחר דין הכללי... ובזה יובן, כי זה מצד החסד שאחר דין הכללי שיצא חוב, מ"מ מציל בדין פרטי הצדיק בצדקתו. וזה שכתוב "כי אתה תשלם לאיש", מי שנקרא איש שהוא צדיק, או איש יחיד, "כמעשהו", ולא כמעשה רוב העולם שהם חייבין. וזה שכתוב "צדיק" בדין הכללי, לשפוט באמת. וגם כשהרוב חייבים, מכל מקום "וישר הוא", להציל בדין פרטי הצדיק בצדקתו.

(ר' יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, פרשת כי תצא)

כתיב ולך ה' חסד וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו
4-5

מדרך הטבע להיות נמשך כל דבר אחר ה' יתברך וציויו. א"כ וודאי לא נגרע האדם מזה, רק שניתן לו בחירה יצ"ט ויצה"ר. ואם לא יגבור הרע על הטוב, ממילא מצד עצמו ימשך אחר הטוב ככל הנבראים. ומזה מובן "ולך ה' החסד כו' תשלם לאיש כמעשהו". וקשה מה החסד, כדכתיב בגמרא. אך גם מי שעושה טוב הוא מה' יתברך, ורק שהוא נקי ולא נמשך אחר היצה"ר, ממילא נתעורר הפנימיות שנתן ה' יתברך באדם לטוב כנ"ל. וא"כ הכל רק חסד ה' יתברך.

(שפת אמת, פרשת נצבים שנת תרלא)

כתיב ולך ה' חסד וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו בתחלה כי אתה תשלם כמעשהו ולבסוף ולך ה' חסד וכו' כתיב ורב חסד וכתיב ואמת בתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד
4-9

נקדים מאמר במס' ראש השנה: אילפא רמי, כתיב "ורב חסד" (דמשמע שהקב"ה דן את העולם בחסד) וכתיב "ואמת" (דמשמע שדן על פי הדין), אלא בתחלה אמת ולבסוף חסד (בתחלה דן על פי הדין ואח"כ כשרואה שאי אפשר לעמוד בדין דן על פי חסד). רבי אלעזר רמי כתיב "ולך ה' החסד" וכתיב "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", אלא בתחלה כמעשהו ואחר כך ולך ה' החסד. ע"כ. ויש לדקדק, מאחר שבודאי מי יוכל להצטדק לפניו בדין, א"כ למה זה יתחיל כלל לדון על פי הדין? טוב טוב היה להתחיל מיד במדת החסד. ותו יש לדקדק, דאילפא ורבי אלעזר שניהם דבר אחד אמרו, ותרתי למה לי? בחדא סגי. ונבאר דרבי אלעזר לפרושי מילתא דאילפא קאתי.
ונ"ל בהקדם מה שאמרו רז"ל (לעיל ח ע"ב): מלך נכנס תחלה לדין (פירשו המפרשים, מלך היינו צדיק ותלמיד חכם)... מקמי דליפוש חרון אף. והקשו המפרשים מה טעם הוא זה, דאטו בשעת חרון אף יעניש הקדוש ברוך הוא לצדיק בחנם ח"ו? ותירצו על פי מה שאמרו רז"ל בהתכלת (מנחות מא ע"א)... בעידן ריתחא ענשינן אעשה. ופירש מהרש"א, דבעידן דאיכא ריתחא, היה להם להצדיקים להרבות במצות כדי להגין על הדור, ולא לעשות טצדקי למיפטר נפשייהו ממצות. וזהו הפירוש שהקב"ה דן את הצדיק קודם דליפוש חרון אף, משום דאח"כ בעידן ריתחא יש מקום למדת הדין לקטרג גם על הצדיק עבור שלא הרבה במצות, לכן דנין אותו תחלה בכדי שיצא זכאי ולא יקטרג מדת הדין עליו כלל. עכ"ד.
והנה אמרו רז"ל (ב"ק נ ע"א): כל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן יוותרו מעוהי, שאין הקדוש ברוך הוא מוותר כלל בדין, רק החסד שהקדוש ברוך הוא עושה בדין הוא מה שכתוב בזוהר הקדוש: אפילו אי בי כנישתא חדא יתובון בתיובתא שלימא או אפילו בר נש חד יתוב אזי יוכל לזכות את כל בני דורו.
ומבואר בכל הספרים הענין שהצדיק מגין על כל הדור, היינו משום דכל שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע (ב"ק ס ע"ב), שמקטרג מדת הדין גם על הצדיק, והקב"ה לא יתן מוט לצדיק (תהלים נה, כג), לכן מוכרח שיציל אף הרשעים ולא יתן רשות כלל לשום פורעניות, דאם לא כן גם הצדיק יותפס חס ושלום, מה שאין כן אם אין מקום למדת הדין לקטרג על הצדיק, אין מקום שיגין הצדיק על הרשע אלא כל אחד נידון בפני עצמו.
והנה אמרו חז"ל בשבת (נה ע"א) שאמרה מדת הדין מה נשתנו אלו מאלו, אמרה מדת הרחמים הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים, אמרה מדת הדין היה להם למחות ולא מיחו. והנה "הוכח תוכיח" (ויקרא יט, יז) הוא רק מצות עשה, ואעשה לא ענשי אלא בעידן ריתחא, ובהא גופיה נמי יש לומר מקמי דליפוש כו' כדי שלא יקטרגו על הצדיק על שלא מיחה, נמצא בעידן ריתחא נמשך טובה מחמת הריתחא, כי על ידי הריתחא מקטרג מדת הדין גם על הצדיקים, ועי"ז הצדיק מגין...
ועתה יבואר המאמר אילפא ורבי אלעזר, דאילפא אמר בתחלה באמת והדר חסד, ובא רבי אלעזר וביאר הענין היטב ואמר כתיב "לך ה' החסד" - שמתנהג בדינו בחסד, וענין החסד הוא כמו שביארנו שהצדיק מגין על כל הדור, וזה אי אפשר אלא א"כ שמדת הדין מקטרג שיענש גם הצדיק עבור שלא מיחה בבני דורו ושיותפס הצדיק עבור מעשי הדור, אז יש מקום שיגין הצדיק, והדר קאמר "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" דייקא - שכל אדם נידון על פי מעשיו ואין הצדיק נתפס כלל על מעשי הדור, וא"כ איך יוכל הצדיק להגין, וסתרי אהדדי. ומשני בתחלה "כמעשהו", שכאשר דן הצדיק מתחלה מקמי דליפוש חרון אף, דאז לא ענשי אעשה דהוכח תוכיח, ונידון הצדיק רק לפי מעשיו, ואח"כ "לך ה' החסד" - כשדן את הצבור, דאז נפיש חרון אף, ואז מדת הדין מקטרג גם על הצדיק בעידן ריתחא על שלא מיחה, ואז הצדיק מגין שפיר כנ"ל.

(רבי דוד שלמה אייבשיץ, ערבי נחל, דברים, לראש השנה, דרוש ב)

כתיב ורב חסד וכתיב ואמת בתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד
7-9

אלפא רמי כתיב ורב חסד וכתיב ואמת, בתחלה באמת ולסוף ורב חסד. יראה שירצה שבתחלה יבא לקיים מה שנגזר על האדם מהרע ואח"כ קדמוהו חסדיו.

(עקידת יצחק, פרשת כי תשא, שער נד)

כתיב ורב חסד וכתיב ואמת בתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד
7-9

והשתא אתי שפיר מה שהזכיר בפרשת בחוקתי (ויקרא כו, מב) האבות אחורנית, כי גילה לנו להקל לישראל בתוכחות, דהיינו בתחלה אמת ולבסוף להתנהג עמנו בחסידות ברב חסד, כי מקרא מלא הוא (מיכה ז, כ) 'תתן אמת ליעקב חסד לאברהם'. ובאם היו האבות נזכרים כסדרן, היה חסד בתחלה כמדתו של אברהם, ואמת לבסוף כמדתו של יעקב. ובזה אי אפשר לעולם להתקיים ולעמוד. לכן, מהפך המקרא הסדר, ומזכיר אותם אחורנית, כדי שיהיה יעקב ברישא ואברהם בסוף, להודיע לנו, שאמת הוא בתחלה ולבסוף חסד...
כא. וזהו כוונת הפסוק שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים לג, ד)... 'כי ישר דבר ה' וכל מעשהו באמונה' - קשה ליה לעצמו, איך יצדק לומר 'וכל מעשהו באמונה', רצה לומר, באמת כל מעשיו, הלא כתיב שהוא 'רב חסד', ובמקום אמת לא יכול להיות חסד? ובא בעצמו כמתרץ קושייתו, ו'אוהב צדקה' על שם 'צדיק ה'', בתחלה נקרא 'צדיק במשפט' ו'אוהב משפט', ואחר כך 'חסד ה' מלאה הארץ', ובזה 'כל מעשהו באמונה', בפלס ובמשקל לקיים העולם.
כב. ולדרך זה יובן הפסוק (שם קיט, קס) 'ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך', רמז המקרא בהדיא ענין זה. והכי קאמר, הגם שבי"ג מדות הזכיר תחלה 'חסד' ואחר כך 'אמת', וזהו נגד אוקימתא דגמרא... לכן, אמר הפסוק 'ראש דברך אמת', הגם ש'ראש' ותחלת 'דברך' ב'אמת', 'ולעולם כל משפט צדקך', בצדקות אתה עושה משפט, כי לבסוף רב חסד אתה, ומלת 'ולעולם' כמו בלישנא דגמרא "ולעולם", כלומר, שלא קשה אהדדי.

(רבי שבתי הורוביץ, ווי העמודים, עמוד גמילות חסדים פרק יא, אותיות כ-כב)

כתיב ורב חסד וכתיב ואמת בתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד
7-9

ועי' מהרש"א שהקשה דהי' לו לכתוב בהיפוך: "ואמת ורב חסד". ולתרץ נראה, דבמדרש (שוחר טוב תהלים ו) אמרו: משל למלך שנשבע בכעסו להשליך אבן על בנו, ואח"כ ניחם, ויעץ עם יועציו איך יעשה: אם ישליך האבן בראשו, ימיתיהו; ואם לא ישליך, יעבור על שבועתו. ויעצוהו יועציו שיפוצץ האבן לחתיכות קטנות, וישליח אחד אחד בראש בנו, ויקיים שבועתו והבן ישאר בחיים... ולפ"ז א"ש: מעיקרא ואמת, דהיינו שחותכין הדין - הצרה המגיע לו באמת. אך העונש המגיע לו כפי האמת, נוהג אותו ברב חסד - שנפרע במעט מעט כפיד של תרנגולת [ע"ז ד ע"א]. ולזה בש"ס אמרו מעיקרא באמת ולבסוף ורב חסד, ובקרא כתיב להיפך, דבדין של מעלה ודאי נחרץ מעיקרא כפי האמת, ואח"כ עושין האמת על פי רב חסד, משא"כ לדידן, ניכר הרב חסד מעיקרא, ולבסוף כשנעשה העונש במעט מעט, נגמר האמת.

(ר' יעקב מליסא, נחלת יעקב דברים פרק כב פסוק ח)

כתיב ורב חסד וכתיב ואמת בתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד
7-9

"קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך"... יש להבין איך שייך לומר חסד ואמת שניהם יחד, דאם חסד איננו אמת ואם אמת איננו חסד... ובש"ס ר"ה: ר"א רמי כתיב "ולך ה' חסד" וכתיב "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", ועוד שם: אילפי ואמרי לה אילפא רמי, כתיב "ורב חסד" וכתיב "ואמת", ותירץ דזה בתחילה וזה בסוף, פירש רש"י: כשרואה שאין העולם מתקיים בדין. וכאן לא שייך תירוץ זה...
ונראה לפרש... שבצדקה מעוררין למעלה מדה במדה, כמו שישראל עושין צדקה עם מי שאין לו עליהם חוב של כלום, כן יתן להם ה' יתברך את החיים ואת הטוב אף שאין מגיע להם בשכר זכיותיהם כלום אלא בחסד גמור. אבל יש חשש שא"כ גם עשו וכדומה יבואו בטענת חסד ובקטרוג מה נשתנו אלו מאלו, לזה באה זכות ישראל שעושין את המשפט ומעוררין בזה בשמים מדת המשפט, היינו שע"ז עצמו יהי' משפט מי הוא הראוי לעשות עמו חסד חנם, ועל כן שתי המדות צדקה ומשפט צריכות זו לזו, דבצדקה לבד היו מעוררים חסד לבד והיו כל אפין שוין, ובמשפט לבד היו מעוררים רק דינים... ולפי"ז יש לפרש נמי ביעקב דאמר "מכל החסדים ומכל האמת", שהכל הי' במדת חסד, אבל מ"מ הי' נמי במדת האמת לעמוד על קו הדין מי הוא הראוי לעשות עמו חסד, דבלי מדת אמת הי' גם עשו בא בטענתו להיות כל אפין שוין... ועל כן הבין יעקב שכל מה שנעשה לו הי' בשתי מדות האלו יחד.

(שם משמואל, פרשת וישלח שנת תרעח)

כתיב ורב חסד וכתיב ואמת בתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד
7-9

קודם החטא, שרצה הקב"ה כביכול לברא העולם במדת הדין (רש"י בראשית א, א), היינו שרצה שהאדם לא ילך אחר תאותו כלל, וזהו עיקר התשובה שמזניח התאוה ויגבר השכל. וזה שאמרו חז"ל "ורב חסד ואמת", בתחילה 'ואמת' ולבסוף 'ורב חסד', ולכאורה תמוה מה הוא ענין תחילה וסוף? ועוד, בגמ' אמר, "ורב חסד", בתחילה 'אמת' ולבסוף 'ורב חסד', ובתורה אמר תחילה חסד ואח"כ אמת. אך הוא הדבר אשר אמרנו, כי באמת אמרו חז"ל, שרצה הקב"ה לברא העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים שיתף מדת הרחמים למדת הדין, והכונה כי אם לא ילך האדם אחר תאותו ראוי לו בדין כל טוב, וקיום העולם ראוי על פי דין, אבל כשראה הקב"ה שהאדם ילך אחר תאותו, אע"פ שהולך רק בדברים המותרים, מ"מ בדין גמור לא היה ראוי לקיום, דהא עכ"פ אין להקב"ה שבח בו. רק על ידי שיתוף מדת הרחמים במדת הדין ראוי להתקיים, א"כ הוא רק בחסד שעל ידי שיתוף מדת הרחמים מתקיים. אבל אחר כך כשנעשה בעל תשובה, ומעיקרי התשובה הוא שלא ילך אחר תאותו, א"כ חוזר הוא כמו שעלה לפני הקב"ה במחשבה כביכול, א"כ אח"כ הוא באמת, דהיינו מדת הדין כמו שהיה קודם בריאת העולם. א"כ ניחא גם שינוי הסדרים, שהרי באמת מדת הדין קודמת למדת הרחמים, א"כ בתחילה אמת, קודם שנברא העולם, ואח"כ חסד, אחר שנברא העולם, שאע"פ שהולך אחר תאותו בדברי הרשות, מתקיים. אך מי שנכשל בחטא ועושה תשובה צריך שלא לילך אחר תאותו בעניני הרשות ג"כ, אצלו מתחילה קודם שחטא חסד, ואחר כך אמת. רק הגמ' מלמדתנו ענין דבר זה, שהוא מתחילה אמת קודם הבריאה, ואח"כ הוא מחזיר את האמת אחר החסד.

(מאורות הראי"ה לירח האיתנים, עמ' רלט, במהד' תשס"ה)

כתיב ורב חסד וכתיב ואמת בתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד
7-9

וכבר הקשו למה מהפך סדר הפסוק דמקדים חסד לאמת. ולפי דברינו יובן, שהנהגת הרחמים היא בעת רצון כעשרת יחמי תשובה, או בכל עת שהרבים שבים יחד, שברבים תמיד כעשי"ת דמי כדכתיב "בכל קראנו אליו" [לקמן יח ע"א]. א"כ יש בזה מעלת החסד שה' יתברך פותח דלתי תשובה ומיקל כובד היצה"ר, אבל מזה נמשך שהדין חמור אם אינו שב, ח"ו, שהרי סר האונס. והנה ה' יתברך אצלו העיקר הוא "רב חסד", שקבע שתהי' התשובה קלה בעת רצון, ועי"ז מסובבת מדת האמת, שיהי' הדין בלא צדקה למי שאינו שב, שהרי בידו לשוב בנקל. אבל אנו מרגישים תחילה מדת האמת, שאנו יודעים שהימים ימי משפט ועל כן אנו חרדים מאימת הדין, ועי"ז אנו מתחילים לשוב. וכשאנו שבים, מרגישים אז אנחנו חסד ה' יתברך שהתשובה קלה, והלב נכנע בנקל.

(אוצרות הראי"ה, מהד' תשס"ב, כרך ב, עמ' 152)

כתיב ורב חסד וכתיב ואמת בתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד
7-9

בעשרת ימי תשובה, כיון שקבע אותם ה' יתברך שיהיו זמן תשובה, הרי הוא משפיע הרהורי תשובה בטבע על לב כל איש מישראל, זולת אם בחזקת היד יגרש מלבבו ח"ו הרהורים ההם. והנה בזה הצד הם ודאי ימי רצון. וכי יש רצון גדול מזה שהקב"ה מושך את האדם לתשובה? אך לעומת זה, אם לא יקבל אדם את ההרהורי תשובה, ולא יתן להם מקום בלב, הרי הא מגביר עליו מדת הדין ח"ו, כענין הכתוב "יען קראתי ותמאנו, נטיתי ידי ואין מקשיב וגו'" (משלי א, כד). ויובן בזה דברי חז"ל בפ"ק דר"ה, "ורב חסד ואמת" כתיב "ורב חסד", וכתיב "ואמת", בתחלה "ואמת" ולבסוף "ורב חסד'", דקשה למה החליפו התיבות למדרש ואמת תחילה ואח"כ חסד? אלא שתרוייהו איתנייהו בבת אחת, שכיון שהוא רב חסד ומשפיע הרהורי תשובה, על כן מי שאינו שב הוא מתנהג עמו במדת אמת. אבל אצלנו, ע"י שאנו יודעים דבר זה גופא שהוא ית' מתנהג באמת ומדת הדין למי שלא שב אחרי שהוא ית' מעוררו לזה, על כן אנו מתחזקים בתשובה והתשובה קלה כיון ששערי תשובה פתוחים, על כן אנו מכירים שהוא רב חסד.

(אוצרות הראי"ה, מהד' תשס"ב, כרך ב, עמ' 153)

יז: כתיב ורב חסד וכתיב ואמת בתחלה ואמת ולבסוף ורב חסד

7-9
פירוש, בודאי רצון ה' יתברך שיהי' נוהג על פי האמת ועל פי הדין, ואם אינו יכול לעמוד מצד האמת, אז ה' יתברך עושה עמו חסד.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התשובה פרק ו)

יז: ויעבר ה' על פניו ויקרא וכו' מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם

פי' הא דכתיב "ויעבור" על כרחך בא ללמד איך יתפלל, שאם בא ללמד אותו מה שיתפלל בלבד, הוי ליה ללמדו "כך וכך תקרא" כמו שלמדו כל התורה כולה, ולא היה צריך לומר "ויעבור ה' על פניו ויקרא", אלא מלמד שהראה לו ג"כ איך יהיה נוהג בתפלתו. ולפיכך לא היה די במה שילמד אותו התפלה אלא שהראה לו סדר תפלה, כי מפני... שמבקש משה רבינו ע"ה לראות, אי אפשר להראות לו רק [=אלא] במעשה שהיה מראה לו, והראה לו כי כאשר עושין כסדר הזה יפתחו להם מדת טובו.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התשובה פרק ו)

מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה וכו' ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם
11-17

ולשון קריאה משמש ב' או ג' ענינים ואתה בחר לך הטוב. וקח ענין אחד לזה ולאשר שלמעלה, שנאמר "וקראתי בשם ה' לפניך", שהוא הודעת דרכיו והיחוד השלם והגדול הזה עד אין סוף, ונמשך מאין סוף אל הלוחות. הוא הברית אשר עם י"ג מדות שלא יחזרו ריקם, הוא היה ידיעת דרכיו. וזה שאמרו: נתעטף הקדוש ברוך הוא כש"ץ והראה לו למשה וכו'. י"ג מדות הללו י' כנגד עשר מושכלים וג' נפשות. ענין אחר: הנפש הם ג' כחות זה למעלה מזה, והחומר ההיולי וט' גלגלים, הרי י"ג, וכנגדן י"ג מדות. ענין אחר: ט' גלגלים וד' יסודות הם י"ג...
וי"ג מדות אלו שבע ראשונות מדות רחמים, שש אחרונות מדות הדין, לכך אמר "ורב חסד". זהו לפי פשט המנהג שאנו מתחילין למנותן מהשם הראשון. אך יש מקומות שאין מונין אותו. וכן ג"כ דעת רבינו משה כי "ורב חסד" היא מדה ששית, כמו שנראה מהעתקת ספר המורה... כתב הרב ר' עזרא: צריך אתה לדעת כי כל הי"ג מדות הם רחמניות... ואעפ"כ כולם מן התשובה, כמו שיש בסודם דברים רוחניים וגופנים. והשם הא' התשובה, והב' מדת רחמים, ואחר כך רחמניות, עד כאן. ולא הבנתי דעתו במדת "רב חסד", אם קורא אותה ששית או שביעית...
וכשאנו קוראים אותם מדות לא קראנו אותם כלים או מקבלים. ועתה תן לבך להבין ההפרש שיש בי"ג מדות, אם נאמר כי "ורב חסד" הוא שביעי, יהיו מדות להמשכות הנמשכות ממה שאין המחשבה משגת, ושם ראשון מדה אחת, וכן השני, והשאר שתים לכל אחת ואחת זולתי היסוד שאין לו בהן אלא אחת. ואם נאמר כי היא מדה ששית, יהו מדות של חכמה, והשם הראשון, מכאן ואילך שתים לכל אחת. נמצא ורב חסד מטה כלפי חסד, ר"ל אמצעי בין שהוא מדה ששית בין שהוא מדה שביעית לפי דברי האומר אמת ראה, רוצה לומר שמסדר המדות מלמעלה למטה... ואם נאמר כי ורב חסד היא מדה שביעית, הראשון מדה והוא היסוד, ואם נאמר שהיא ששית, הראשון שם, שנאמר עליו "ה' עוז לעמו יתן", הב' מדה והוא היסוד. נמצא ורב חסד אמצעי לדברי הכל, בין מלמעלה למטה או ממטה למעלה, בין שיהיה ורב חסד מדה ז' או ו'. ולא פירשתי כל זה אלא כדי שיהא ורב חסד מטה כלפי חסד על הנכון כענין אחד לכולם...
והנראה לי שמקובל בידי הה"א הראשון עצם, והשאר הששה מז' כפולות. אך יש הפרש אחד ידוע לכל, כי "פוקד עון אבות" אינו מן המנין לדברי האומר כי ורב חסד היא מדה שביעית, והיא מדה י"ג לדברי הרב בעל המורה ודברי גאון שכתב הרב אלפסי ז"ל.

(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק כג)

מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה וכו' ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם
11-17

והכוונה במאמר הזה שבא ללמדנו סדר תפלה ובקשה איך נתחנן לפניו, ושנתעטף בטלית ושנזכור לפניו שלש עשרה מדות בכוונה וימחול לנו בזה. ובאמרו נתעטף פירוש בטלית לבנה שהוא סימן סליחה וכפרה, כשם שהדבר האדום סימן החטא, כך הלובן סימן המחילה. הוא שכתוב (ישעיה א, יח): "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו".

(רבינו בחיי במדבר פרק טו פסוק לח)

מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה וכו' ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם
11-17

נהגו בימים אלו, ר"ל עשרת ימי תשובה, לקום בלילות ולהוסיף בתפלות ובתחנונים בבתי כנסיות קודם שיעלה עמוד השחר, ולהתעורר בסליחות ובפסוקי דרחמי ולהזכיר תמיד י"ג מדות בטוב כוונה ובזכות תפלה. ונהגו גם כן להיות שליח צבור מתעטף בציצית, ואף על פי שאין לילה זמן ציצית, נהגו בזה על צד פשוטי ההגדות בזכירת שלש עשרה מדות, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור ואמר לו למשה כל זמן ישראל חוטאין לפני עשה לפני כסדר הזה.

(רבי מנחם המאירי, חיבור התשובה, משיב נפש מאמר ב פרק ח)

מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה וכו' כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם וכו' ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם
11-17

ושמעתי בשם הגאונים, כי על כוונה זו אמרו במסכת ראש השנה... מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור והראהו למשה [סדר תפלה] ואמר לו, כל זמן שישראל יעשו לפני כסדר הזה אני מוחל להם, עכ"ל. והדבר קשה, שהרי אנו רואים שכמה פעמים אנו מזכירין י"ג מדות ואינם נענים. אלא אומרים הגאונים, כי כוונת 'יעשו לפני כסדר הזה', אין הכוונה לבד על עטיפת טלית, אלא שיעשו סדר המדות שלמד הקדוש ברוך הוא למשה, שהוא 'אל רחום וחנון', דהיינו מה הוא רחום אף אתה תהיה רחום וכו', וכן לכל הי"ג מדות.

(ראשית חכמה, שער הענוה, פרק א, אות יד [הובא בשל"ה, עשרה מאמרות, מאמר ז, אות קצג])

מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה וכו' כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם וכו' ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם
11-17

ודבר זה קשה בעיניהם, שישתתף הוא יתברך עם מעשה בני אדם, שאמרו 'שנתעטף כשליח צבור', שדבר זה הוא מעשה בני אדם. אמנם תחלה יש לך לעיין מה שהביאו רז"ל לפרש כך. וזה מפני שכתוב (שמות לג, יט) "וקראתי בשם ה' לפניך", וכן "ויעבור ה' על פניו ויקרא", והוי ליה לומר 'וכך תקראו לפני', ועל זה אמר שהקריאה כדי ללמוד למשה לעשות מעשה איך יעשה. וזה שאמרו ז"ל שהיה מלמד לו איך יהיו עושים ישראל כאשר יהיו צריכים לרחמים. ולא היה זה ללמוד התפילה עצמה בלבד, רק איך יעשו כאשר יתפללו. ואולי יקשה לך, כי למה היה צריך להראות המעשה אשר יעשה, וכי כל כך חמור הוא עד שיהיה צריך להראות לו?... אין זה קשיא, כי משה אמר (שמות לג, יח) "הראני נא את כבודך"... והשיב לו ה' יתברך... כי לראות הכבוד בעצמו אי אפשר, רק שיהיה למשה דביקות במדותיו, וכאשר יהיה לאדם דביקות במדותיו, אז יתדבק בו יתברך מה שאפשר...
ומפני כי ה' יתברך נמצא אל האדם כמו שהאדם נמצא אצל ה' יתברך, ואם האדם מעיין בתפלתו ואינו פונה מן ה' יתברך, כך ה' יתברך נמצא אליו גם כן לגמרי. ומה שאמר 'שנתעטף כשליח צבור', מפני כי העטוף של שליח צבור הוא שלא יהיה לו נטיה ימין ושמאל... ואז הקריאה בכוונה לגמרי מתוך עומק הלב ואמתתו... אמנם אין הדבר תולה בעטוף הטלית, רק כאשר הקריאה מאמתתו בכונה - דבר זה נקרא 'עטוף'... ולפיכך נאמר בכתוב לשון זה כאשר הוא קורא אל ה' מאמתות מחשבתו, שכך כתיב (תהלים קב, א) "תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו"... כי העני שהוא חסר הפרנסה... מסלק עצמו מכל דבר, עד שאין לו שתוף לשום דבר, ואז קורא מאמתתו... וקרא לפניו שלש עשרה מדות, כי כאשר האדם מכוין לגמרי מבלי פנות ימין ושמאל, גם כן ה' יתברך נמצא אליו, ואז האדם דבוק בו יתברך במדת טובו... זהו דרך חכמים שהם מדברים מן המהות בלבד, והוא עצם הדבר... ומפני הרגל בני אדם בגשמיות, לא יבינו דבריהם שהם במהות בלי גשמי.

(מהר"ל, באר הגולה, באר ד פרק יב [ובדומה בנתיבות עולם, נתיב התשובה פרק ו])

מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור וכו' ברית כרותה לשלש עשרה מדות
11-17

ארבע ציצית הם בחי' הרוח חיים, וכמ"ש (יחזקאל לז) "כה אמר ה' מארבע רוחות באי הרוח", שעי"ז מכניעין הרוח סערה, שהוא הרוח של המתנגדים החולקים על הצדיקים אמתיים, שממשיכין אריכת הרוח שלהם מהרב דקליפה שהוא בחי' עשו איש שעיר כנ"ל... וזה בחי' טלית לבן שנתעטף הקדוש ברוך הוא וסידר י"ג מדות, כי הי"ג מדות הן בחינות הרוח חיים דקדושה כנ"ל... והיינו טלית לבן, היפך בחינות רוח דקליפה, בחי' עשו שהוא אדמוני כלו כאדרת שער (בראשית כה), ופי' רש"י כטלית כטלית דייקא, בחי' טלית דקליפה שהוא בחי' טלית אדום, שמשם נמשך הרוח של הרשעים כנ"ל, וע"י טלית דקדושה שהוא בחי' טלית לבן מכניעין אותו כי משם נמשך הרוח חיים דקדושה שהוא בחי' שלש עשרה מדות של רחמים כנ"ל. וע"כ נתעטף הקדוש ברוך הוא בטלית לבן דייקא, וסידר לפני משה י"ג מדות של רחמים.

(ליקוטי מוהר"ן, תורה ח אות ח)

כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם
12-14

כבר ידעת שאין הקדוש ברוך הוא חפץ שילמדו על בניו קטיגוריא ולא דלטוריא אלא סנגוריא וזכות ורוצה שהצדיק יתפלל על הדור... ואליהו זכור לטוב לעולם היה מקנא... וכשראה הקדוש ברוך הוא שלעולם היה מקנא ולא היה מלמד על ישראל זכות ולא התפלל עליהם... והיה הקדוש ברוך הוא מתאוה שיתפלל על בניו, ואמר: וכי לא למד זה ממשה רבו שהתפלל לפני כמה פעמים על ישראל ומסר נפשו עליהם? אמר: אעשה לו רמזים ודברים אשר נעשה למשה רבו, ויזכור מעשיו וילמוד לבטל הקטגוריא וילמד עליהם זכות כאשר עשה משה... אמר לו הקדוש ברוך הוא: עדיין אתה מקנא? צא ועמדת בהר לפני ה', כאשר אמר למשה "הנה מקום אתי ונצבת על הצור ושמתיך בנקרת הצור" וגו', והיא המערה, והראהו ולימדו י"ג מדות רחמים, ואמר לו אם יעשו לפני כסדר הזה מיד אני מרחם עליהם, כדי שיתן אליהו אל לבו ויזכור י"ג מדות של רחמים.

(שו"ת הרדב"ז, חלק ו, סימן ב אלפים רצד)

כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם
12-14

המצוה הכוללת כל המצות הנזכרות בפרשה זו, היא 'והלכת בדרכיו' (דברים כח, ט), כי מאחר שהאדם נעשה בצלם קונו יתברך, על כן מחויב להדמות לו בכל מה דאפשר וללכת בדרכיו... מה הוא רחום אף אתה כו' (ספרי, עקב מט). זהו פירוש כל זמן שבני עושין כסדר הזה, מדלא קאמר "יאמרו כסדר הזה", שכמה פעמים אנו אומרים הסדר והעון אינו נמחק, אלא צריך לעשות כמעשיו, 'והלכת בדרכיו'.

(של"ה, פרשת כי תבוא, תורה אור, אות ב)

כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם וכו' ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם
12-17

וזהו שנרמז למשה רבינו ע"ה כשאמר "הודיעני נא את דרכיך" (שמות לג, יג), ששאל ממנו איך אפשר שיבקש האדם מלפני ה' לעשות פעולות הפכיות, עם היותו אחד פשוט פשיטות גמורה ורחוק מן ההתפעליות הגשמיים? והראהו ה' יתברך כי בי"ג מדות הוא מנהיג בריותיו ובהן ראוי לבקש מלפניו, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל "ויעבור ה' על פניו" וגו' - אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראה לו למשה ואמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. רוצה לומר שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה במראות הנבואה כי באלו הי"ג מדות ראוי להתפלל לפניו, שהם תארים מתיחסים אליו מצד הדרכים שהוא מנהיג בהן בריותיו, והתארים שהם מצד פעולותיו כגון אלו לפי דעת הרמב"ם רשאי להללו בהם ולבקש מלפניו בהם. אבל התארים שהם מצד עצמו לא הותר להללו ולא להתפלל לפניו בהן.

(ספר העיקרים מאמר ב פרק כב)

כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם וכו' ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם שנאמר הנה אנכי כרת ברית
12-18

חזר משה... כאומר נבאר ביאור בקשתנו... שנהיה בטוחים שכאשר נמרה ונתפלל לפניך לעוננו ולחטאתנו, [תמחול] עון כולנו וחטאתנו... וה' יתברך הודה לו גם לזה ואמר "הנה אנכי כורת ברית", כלומר שתהיה ברית כרותה ביני וביניכם שלא תחזור ריקם לעולם. זהו דעת רבותינו ז"ל שאמרו ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם שנאמר "הנה אנכי כורת ברית".
ואמר (שמות לד, י) "נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר" וגו', כי אף על פי שנעשו להם נפלאות גדולות בארץ מצרים ועל הים, אמנם הנפלאות ההם היו כאשר רצה ה' יתברך בהם, לא כאשר ירצו ישראל בם, אבל פליאת זה הברית יותר גדולה מהם, שיהיה הדבר נתלה ברצון ישראל, שכל זמן שיעשו כסדר הזה לא יחזרו ריקם לעולם.

(דרשות הר"ן, דרוש ד)

ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה
14-15

...שאין מטבע האדם שלא יחטא כלל, עד שאם יחטא נגזור עליו שכבר יצא מטבע אנושותו ושוב אין מקבלין אותו ולא תהיה לו עוד תקנה, כי האמת הוא שאין מתכונת האדם לעמוד על מדה זו אפי' יום אחד, ולזה לא יבוקש ממנו זה, אבל מה שיבוקש ממנו, שאם הביאהו רוע תכונתו לחטוא חטא גדול או קטן, שישוב בו בתשובה שלמה ויקובל, וכמו שאמרו "ה' ה'" - אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא וישוב. ירצה שהענין בהם כמעט שוה.

(עקידת יצחק, פרשת כי תשא, שער נג [ובדומה בשער סז, פרק ו])

ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה
14-15

הקשה הרא"ש ז"ל, והלא קודם שיחטא אין צריך למדת הרחמים שלא חטא עדיין... הדברים פשוטים הם, כי אלו י"ג מדות הם דרכי ה' במציאות, והם מדת טובו, מה שעושה טוב לאדם, ואדם שלא חטא ג"כ צריך למדת טובו, כי אין לבריות על בוראם יתב' רק חסד ורחמים, ואין כאן חוב, לכך קאמר שהוא נוהג עם האדם במדת הרחמים קודם שיחטא, ואחר שיחטא ועשה תשובה ג"כ נוהג עם האדם במדת הרחמים, ומי שלא חטא ג"כ הוא בכלל הזה שהוא צריך למדת טובו, אלא שהוא ראשון קודם לכל מדת טובו.
אני ה' קודם שיחטא כו' יראה לי פירושו כי הרשע ששב בתשובה והרי הוא צדיק הוא בצדקתו שוה למי שלא חטא...
ואח"כ אמר "ונקה", דהיינו שמנקה לשבים לגמרי מן החטא... וקשה, הרי כבר מנה במדות אני ה' קודם שיחטא אני ה' לאחר שיחטא ויעשה תשובה? ויש לתרץ, דמה שכתוב אחר שיחטא ויעשה תשובה דהיינו שעשה תשובה על כל חטאיו עד שהוא כמו צדיק גמור, ועם זה ה' יתברך נוהג במדת הרחמים לגמרי... אבל כאן מדבר שעשה תשובה על קצת עבירות, ואותם מנקה, ועל קצת לא עשה תשובה, ואותם אינו מנקה.
ובפרק שבועת הדיינין (שבועות לט ע"א): "ונקה לא ינקה"... מנקה לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים... וקשה, פשיטא, כי למה ינקה לאינם שבים? אבל מדבר הכתוב בחוטא ששב על מקצת חטאיו, ועל מקצת חטאיו לא שב, והיה ראוי כי מאחר שלא שב על הכל לא ינקה לו. לכך אמר "ונקה". ושלא תאמר ששב על מקצת מנקה לו אף אותם שלא שב, ולכך אמר "לא ינקה".

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התשובה פרק ו)

ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה
14-15

ומה שלא הזכיר שם ה' רק פעם אחת [בבמדבר יד, יח], זהו מבואר מעצמו, כי "ה' ה'" (שמות לד, ו) פירשו רבותינו ז"ל אחד קודם ש[י]חטא ואחד לאחר ש[י]חטא, וכאן היה לאחר החטא.

(של"ה, עשרה מאמרות, מאמר ז, אות קצז)

ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה
14-15

כ) ומצאתי בהדרת קודש (לרבי שמעון ב"ר שמואל [ואינו לפנינו]): "ה' ה'" - יש מפרשים שהשם הראשון אינו מחשבון השלש עשרה מדות, אלא סמוך הוא ל'ויקרא', כאומר ה' קורא, 'ה' אל רחום' כו'. ואינו כן, שהרי הטעם מפסיק בין 'ויקרא' להשם ראשון, אלא שניהם מדת רחמים הם, אחת קודם שיחטא האדם ואחת לאחר שיחטא וישוב. כן נראה דעת רש"י... וביאור היאך מובן משם ה' שהוא מדת רחמים, לפי ששם בן ד' הוא שם ההוי"ה, היה הווה ויהיה, ממציא ומהוה כל הנמצאים, ואם כן הוא אביהם, כדכתיב (דברים לב, ו) 'הלוא הוא אביך קנך' וגו', ורחמיו עליהם כרחם אב על בניו ההולכים בדרכיו, וזה ה' קודם שיחטא. אבל כשיחטא והוא בן סורר ומורה, ויסרו אותו ולא ישמע אליהם, נאמר (דברים כא, יט) 'ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אתו' וגו', ונהפך עליו לאכזר. ואם ישמע להוריו ביסרם אותו, ישוב וירחמהו וינצל. וזהו ה' לאחר שיחטא וישוב. אם כן השני שמות הם שתי מדות הרחמים.
לב) ...מקשים העולם, ה' מדת רחמים קודם [שיחטא], למה צריך למדת רחמים? פשיטא. והמובן מדבריו של מעלה הוא, כי הוא מרחם מאד כרחמי האב לבן. עוד יש לפרש קודם [שיחטא], רצה לומר אף שחשב לחטוא אין הקדוש ברוך מצרף המחשבה [ה]רעה, וזהו מצד מדת הרחמים.
לג) אבל יש לי עוד בזה סוד... מאמר רבי אליעזר הגדול (פרקי דרבי אליעזר פ"ג): קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד. על כן אלו שני שמות "ה' ה'" יש פסיק ביניהם, שם הראשון מורה א'מחויב המציאות', בסוד ההעלמו והסתרו של זה השם, המורה על אמיתת הווייתו ומחויב מציאותו... ושם השני מורה על עיקר השני, סוד 'ה' אחד', כולל באחדותו התייחדות השמות, כמבואר הכל לעיל בהקדמה. וזהו סוד שאמרו רבותינו ז"ל ה' קודם [שיחטא], ה' לאחר [שיחטא], רצה לומר קודם למציאות החטא, דהיינו קודם שנברא העולם, ולאחר שחטא, רצה לומר לאחר שהמציא את העולם. ואין כוונתי לומר קודם שהמציא העולם כפשוטו, דאז אין שייך לומר מדה... אלא כוונתי, קודם שחטא, פירוש כפשוטו כדלעיל, עתה במציאות העולם, הוא מתנהג כרחם אב על בנים אם הולך בדרכיו, אבל שרש המדה זו וגילויה, נתגלה מצד עצם מציאות ההויה, בסוד קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד, ומזה הנעלם נתגלה ברצונו הטוב כשנברא העולם, להיות רחמיו כרחם אב לבן.

(של"ה, שער האותיות, אות אל"ף - אמת ואמונה, אותיות כ, לב-לג)

ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה
14-15

"ה' ה' אל רחום" - רבותינו ז"ל אמרו כי ב' מדות אלו של רחמים אחת קודם שיחטא אדם ואחת אחר שיחטא. והרא"ש ז"ל הקשה, קודם שיחטא למה צריך רחמים? ותירץ כי צריך רחמים לצד כי ה' יודע שעתיד לחטוא, או מדבר הכתוב בחושב בעבודה זרה ואליו יקרא קודם שיחטא פירוש קודם שיעבור. ואין דבריו ראשונים ואחרונים מובנים לי, כי אם יבוא ה' להעניש על מה שעתיד, נאמר לפניו גם כן: למה בראת אותו, כיון שאתה יודע שיחטא וידין אותו על העתיד? כי קודם לידתו וקודם חטאו ישוה בהם המשפט, ואפילו סמוך למעשה החטא, והבן. ומה שכתב בחושב בעבודה זרה ועדיין לא עשה - קשה, כי זה ייקרא אחר מעשה, כי הגם שלא עבד, חטא המחשבה נתפס עליו. ואני אומר שיצטרך לרחמים אפילו קודם שיחטא, אם אין לו זכות שהוא קיום מצות עשה ליהנות מהם, הוא האדון יחון אותו ברחמים... ואם היה אדם אנוס ולא למד וכו', אין לו לא שכר ולא עונש, ובמה ירוחם? לזה אמר ה' קודם שיחטא, והוא חידוש. ועוד אפילו התעיב מעשיו ועבר על מצות לא תעשה, יתנהג עמו ברחמים.
עוד ירצה להודיע כי כשיטיב ה' ברחמיו לאיש, הגם שיחטא, לא יפחות מטובו דבר, ותהיה המדה שהיה בה קודם מתנהגת גם אחר שחטא. לזה אמר רחמים שקודם שיחטא להשוות להם רחמים שיהיו אחר שיחטא. ובזה נחה דעתי בראות כי לא ישתנה טוּב הרשעים ולא כלום, כי כן היא המדה.

(אור החיים שמות פרק לד, ו)

ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה
14-15

ואמרו אני ה' קודם שיחטא, אני ה' לאחר שיחטא, ופירש הרא"ש, דקודם חטא צריך רחמים, מבלי לדון על המחשבה לדבר עבירה. ועדיין קשה, אם הוא ה' לאחר שיחטא בפועל, מכ"ש הוא ה' על המחשבה לבד, והראשון מיותר? אבל באמת הבדל יש, כי על המחשבה מוחל בשם הוי"ה פשוט, כי הוא רק נתפס במחשבה ורעיון, כאמרם (פסחים נז ע"א) "זה שמי לעלם", שאינו קורא במבטא שם הוי"ה, רק מחשבת לבב צריך להיות על שמו הפשוט והנעלם, ולכך אף הוא מכפר על המחשבה, ואין צריך לקבל דין ויסורין כלל, רק חרטה גמורה מעומק הלב, ויגמור בלבבו יחוד ה' וגודל קדושתו ורוממתו ואהבתו ויראתו האמיתית, ואז ירפא לו. אבל העושה עבירה בביטוי פה, שהוא כלי מעשה, וכן שאר מעשים, בזה שם של אדנ"י, שהוא כינוי לשם הוי"ה, כי בו נקרא מכפר, אבל היותו בתואר אדון כל ארץ, שהוא אדנ"י, צריך לעשות דין, כי "מלך במשפט יעמיד ארץ", כן הוא מחוק האדנות לכלכל דבר במשפט, ואז האדם השב צריך לקרות בפה מלא בבכי ובבקשה, ולא סגי בחרטת הלב, ויבא דבר שבמעשה ויכפר על דבר שבמעשה, וגם צריך לקבל יסורים ועונש, כפי הדין וחוק משפט ה'.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ו)

יז: ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה

14-15
ואמרו ז"ל אני ה' קודם שיחטא האדם אני ה' אחר שיחטא וישוב. וכמו שאמר המשורר (תהלים קג, יג-יד) "רחם ה' על יראיו כי הוא ידע יצרנו" וגו'. והכונה שאע"פ שחטא, אם שב כראוי הנה לא יצא מכללו להתנהג עמו במדת רחמים. ולזה נאמר בדוד כששב בתשובה שלמה (שמואל ב' יב) "גם ה' העביר חטאתך" וגו'.

(עקידת יצחק, פרשת כי תשא, שער נד)

יז: ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה

14-15
ענין הכפרה הוא הכרחי להשיב האדם אל עבודת קונו, כי ידע כי "חנון ורחום הוא ונחם על הרעה", וכמו שאמרו חז"ל "ה' קודם שיחטא האדם, ה' לאחר שיחטא וישוב. כלומר שענינו שוה עם האדם אשר לא יחטא ועם אשר יחטא וישוב.

(עקידת יצחק, פרשת אמור, שער סז, פרק ו)

יז: ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה

14-15

[זה מש"כ (דברים לב, לט): "ראו עתה" - "עתה" כינוי לתשובה כמו בפסוק "ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך", וה' אומר: ראו עתה לחזור בתשובה, "כי אני אני הוא" - זה מדת רחמים, אני לפני שיחטא ואני לאחר שיחטא, "ואין אלהים עמדי" - אין מידת הדין, "אני אמית ואחיה" - תחיית המתים היא ראיה שמועילה תשובה, שאנחנו לא נדחים.]

(דברי יחזקיהו ח"א, עמ' מו)
לטקסט

ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה וכו' ברית כרותה לשלש עשרה מדות
14-17

"ה' ארך אפים" - צריך לדעת למה לא אמר לפניו כל הי"ג מדות הנאמרים בפרשת כי תשא? ויתבאר על פי דבריהם... "ה' ה'" - אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה... לזה כאן, שהיה צריך משה למדה שאחר החטא, לזה לא אמר אלא "ה'" פעם אחת. ולהר"ן גאון, שהביאו דבריו התוספות והרא"ש, ש"ה'" ראשון אינו מחשבון המדות אלא מודיע מי הוא הקורא, כפי זה יש טעם נכון למה לא אמר משה כאן אלא פעם אחת "ה'". אלא דקשה איך יחלוק הר"ן על דברי רבותינו. ואפשר לפרש הדברים לפי דברי הר"ן, כי מה שאמרו קודם שיחטא ואחר שיחטא פירוש שה' רחמן אפילו אחר שיחטא האדם כמו שהיה רחמן קודם שיחטא, ואין חידוש לרחמים אלא אחר החטא. וכפי זה אין קושית הרא"ש שהקשה קודם החטא למה צריך לרחמים, כי כפי האמת כן הוא.
גם דילג ג' מדות אל, רחום, וחנון, לצד שג' מדות אלו צריכין להם מי שחסר הצלה מצרה או מי שחסר טוב או מי שנתון במכאובים, ועתה לא הוצרך בתפלה למדות אלו. והתחיל מ"ארך אפים" להאריך אפו גם לרשעים, וכדבריהם ז"ל שאמרו (סנהדרין קיא ע"א): כשעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שהיה כותב ארך אפים וגו' יעויין שם דבריהם, הרי כי לארך אפים קרא. גם אמר "רב חסד" להטות משפטם, כאומרם ז"ל "רב חסד" מטה כלפי חסד. ולא הזכיר אמת ולא נוצר חסד לאלפים כי אינו צריך למדות אלו על מה שלפנינו. והזכיר "נושא עון ופשע" כי להם צריך. ולא הזכיר "וחטאה", שלא היו אז שוגגין אלא מזידין. והזכיר כל שאר המדות לצד שהם מדות שנוגעות למה שלפניו.

(אור החיים במדבר פרק יד, יח)

אל רחום וחנון אמר רב יהודה ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם
16-17

למה מפרש דבר זה על "אל רחום וחנון" ולא על "ה' ה'", כי הוא התחלת י"ג מדות? ויש לתרץ, כי מה שכתוב "רחום וחנון" מורה כי נזכרים כאן מדות הקדוש ברוך הוא, וממילא כולם הם מדותיו יתברך, ולפיכך קבע על זה "רחום וחנון". אבל אומר אני כי משמעות הגמרא הוא כי התחלת י"ג מדות הוא "אל רחום וחנון", וכך פירושו: "ויקרא ה'", ומה היה קורא? "אל רחום וחנון" וגו'... ומעתה חסרים ג' מדות. אבל "פוקד עון אבות על בנים" הוא מדה אחת, "ועל בני בנים" עוד מדה אחת, "על שלשים" היינו בני בנים רק הוא מפרש מאי "בני בנים" וקאמר "על שלשים", וגם "על רבעים" הוא מדה אחת, הרי י"ג מדות.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התשובה פרק ו)

ברית כרותה לשלש עשרה מדות
16-17

משה רבינו... ביקש... שיודיעהו תאריו... בקשתו ידיעת תאריו הוא אומרו, "הודיעני נא את דרכיך ואדעך למען אמצא חן בעיניך"... אומרו "הודיעני נא את דרכיך ואדעך" מורה על היותו יתעלה נודע בתאריו, כי כשידע הדרכים ידעהו... וכאשר ביקש ידיעות התארים... נענה... ונאמר לו "אני אעביר כל טובי על פניך"... אם כן, השגת הפעולות ההם הם תאריו יתעלה אשר ייוודע מצדם. והראיה על זה, שהדבר אשר יעדו בהשיגו אותו הם פעליו יתעלה, היות הדבר אשר הודיעו תארי פעולות גמורים: "רחום וחנון ארך אפים ורב חסד" וכו'. הנה כבר התבאר כי הדרכים אשר ביקש ידיעתם והודיעו אותם, הם הם הפעולות הבאות ממנו יתעלה. והחכמים יקראום "מדות", ויאמרו שלש עשרה מדות. וזה השם נופל בשמושם על מדות האדם: ארבע מדות בהולכי לבית המדרש, ארבע מדות בנותני צדקה [אבות פ"ה מי"ג-מי"ד], וזה הרבה. והענין הנה אינו שהוא בעל מדות, אבל פועל פעולות דומות לפעולות הבאות מאתנו ממדות, ר"ל מתכונות נפשיות, לא שהוא יתעלה בעל תכונות נפשיות. ואמנם הספיק לו זכרון אלו שלש עשרה מדות, ואף על פי שכבר השיג כל טובו, ר"ל כל פעולותיו, כי אלה הם הפעולות הבאות ממנו יתעלה בחק המצאת בני אדם והנהגתם, וזאת היתה אחרית כוונת שאלתו.

(מורה הנבוכים, חלק א פרק נד)

יז: ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם

16-17
והחכם רבי עזרא ז"ל כתב... מפני מה ישראל אינם נענים? לפי שאינם יודעים להתפלל בשם, כלומר הראוי לאותו ענין ושל אותה המחשבה, וזה מיחוד הכל, עכ"ל. ולא נ"ל פירושו כלל. כי מה שאמרו לפי שאינם יודעים להתפלל בשם, לא אמרוהו אלא לפי שישראל בגלות ושכינה עמהם ואינם יודעים לעורר האהבה, כי נסתמו מישראל המעינות העוררים, בהשביעם שלא יעוררו את הקץ כמ"ש השבעתי אתכם בנות ירושלים, אבל בשאר ענינים אין ספק כי הם נענים. והתפלה היא שעמדה לאבותינו ולנו מיום גלות ירושלים, וברית כרותה לי"ג מדות שלא יחזרו ריקם, וכפי רב המעשה הטוב תועיל התפלה בכל ענין וענין כפי הראוי לגלות.

(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק ה)

ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם
16-17

[עיין עוד לקמן ביאורי אגדות לקמן יח ע"א בשם העמק דבר שמות לד]

גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם
18

בזכות התשובה העליונה שקדמה לברייתו של עולם היא מקרעת גזר דינו של אדם, שהיא היא ב"ד הגדול לכל מעשה בראשית, עליה נאמר "צדק צדק" תרי זימני.

(רבי טודרוס אבולפיה, אוצר הכבוד, כאן)

גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם וכו' הא ביחיד הא בצבור
18-23

כבר בארנו ענין גזר דין אשר הכונה בו כי כאשר נשתרש האדם לחטא ונסתבך בו עד ששב לו קנין, הוא הגזר דין. ואמרם על גזר דין דיחיד שאין מוחלין לו, כי היחיד שנשתרש בחטא עד שנגזר דינו הוא רחוק... ומלשוב אל ה'. אמנם גזר דין דצבור מקרע לפי שהם רבים והאחד מעורר את חברו. וכבר ידעת אמרם [ברכות ח ע"א]: אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין.

(רבי דוד כוכבי, מגדל דוד, ספר מצוה, עשין, מצות עשה עא)

גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם וכו' הא ביחיד הא בצבור
18-23

כבר התבאר כי התשובה של רבים מגיע עד ה' יתברך, ולפיכך מקרעת גזר דינו. ולעיל התבאר כי אפי' דוחה ל"ת שבתורה, כ"ש וכ"ש שדוחה ומבטלת הגזירה.

(מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התשובה פרק ו)

גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם וכו' הא ביחיד הא בצבור
18-23

...הגם דגזר דין דיחיד אין נקרע כמו שאמרו בראש השנה, רק ענין גזר דין הנכתב כמו שכתב הראב"ד בספר יצירה שם [סוף פ"ג] בפירוש שלושה ספרים וכו' [לעיל טז ע"ב] דהם אותיות דנשמתם עצמן שנעשים הצירופים על ידי מעשיהם באלו לחיים ואלו להיפך... כי אותיות המצוה נחקקו בצירוף חיות נשמתן... והקריעה הוא שינוי צירוף זה. ודבר זה אי אפשר, מאחר שהגיע החטא לקלקל מקור החיות דה' יתברך הנשפע תוך הגוף, שישתנה שם הצירוף, שזה רק על ידי עובר עבירות ביד רמה שנתחלל שם שמים על ידו, ועל ידי חילול שם שמים נתחלל גם כן החלק דשם שמים המחיה לגופו ונשתנה הצירוף. והרי אמרו בפרק יום הכפורים (יומא פו ע"א) דבחילול ה' אין כח בתשובה וכו' ומיתה ממרקת... ומצד חילול ה' הגיע הקלקול לשורש חיות אלקות שבו ונעשה הצירוף להיפך, וזה אין נקרע.

(רבי צדוק מלובלין, ליקוטי מאמרים אות יא, עמ' 74-75 במהד' הר ברכה)

גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם וכו' הא ביחיד הא בצבור
18-23

ויש להבין ההבדל שבין יחיד לציבור... ענין הדברים נראים עפ"י מה דאמרינן ביומא (פו ע"א): ר' חמא בר' חנינא רמי, כתיב "שובו בנים שובבים", דמעיקרא שובבים אתם, וכתיב "ארפא משובתם"? לא קשיא, כאן מאהבה כאן מיראה. וע"ש ברש"י ז"ל, דתשובה מיראה מרפא רק מכאן ולהבא כבעל מום שנתרפא, והשב מאהבה נעקר עונו מתחילתו.
והנה ציבור ישראל, אם הוא עושה תשובה, אין ספק שהתשובה היא תשובה מאהבה, כי ישראל הם עם קשה עורף אשר אינם מזדעזעים מהעונשים, ומפני זה הגויים יותר קרובים אל התשובה מישראל כמו דאמרינן במכילתא פ' כא... מפני שישראל אינם מתפעלים כי אם מאהבת ד', וכל זמן שאינם מגיעים למדרגת האהבה, אינם שבים כ"כ במהרה. ולכן אם ציבור של ישראל שבו, אין זה כי אם מאהבה.
מעתה ניחא מאד ההבדל שבין יחיד לציבור לעקור גם את הגזר דין שנחתם, כי מאחר שתשובה מאהבה עוקרת את העונות גם מתחילתם, נמצא שלא היה כל גזר דין ולא נחתם כלל... משא"כ תשובה מיראה שמועלת רק מכאן ולהבא, גז"ד שנחתם נחתם. והגם דבר"ה יליף זה מקרא ד"שב ורפא לו", ומדברי הגמ' ביומא הנ"ל משמע דרפואה היא רק מכאן ולהבא, וא"כ על כרחך דסוגיא דר"ה דבציבור נקרע הגז"ד הוא אפי' בתשובה מיראה - זה אינו קשה כלל, ד"שב ורפא לו" אמר במגילה (יז ע"ב) דהיינו רפואה דסליחה, וזה אפילו אם מרפא למפרע, ו"ארפא משובתם" דהיינו רפואת החטאים הוא רק למכאן ולהבא.

(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום ח"ז, אורי וישעי, עמ' שפא-שפב)

גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם וכו' הא ביחיד הא בצבור
18-23

יש להבין החילוק בענין כה רציני ונורא, כמו קריעת גזר דין, בין היחיד והציבור... העיקר הגדול בתקון האנושיות... ה"עולם חסד ייבנה", שזה עיקר תכלית הבריאה, וחובת האדם לעשות טוב לזולתו... ומפני זה "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה"...
ומעתה יתבאר לנו הענין של היחיד והצבור. כי הן אמת שהאדם מצד עצמו הנהו תכלית הבריאה, והוא גדול גם מהמלאכים, אבל באופן מהלך עבודתו בחייו, כשהנהו עולה ויורד במעלותיו וחסרונותיו ועומד לדין שמים, תשועה גדולה נשקפת לו רק כשהוא חי בעד הצבור, שעושה חסד עם הבריות בגשמיות ורוחניות, ומשום כך כשנגזר על האדם בתור יחידי עונש כלשהו, קשה מאוד לבטלה. לא כן כשהענין נוגע לצבור וזכות הרבים תלוי בו, כי רבים צריכים לו, אז יש כח בתשובתו אל ה' לקרוע גזר דינו.

(רבי יעקב משה לסין, המאור שבתורה כאן, עמ' מב-מה)

גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם וכו' הא ביחיד הא בצבור
18-23

...למ"ש בירושלמי (פ"ב דסנהדרין ה"ג), מלך וציבור נידונין בכל יום, שנא' "לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו"... ונראה להסביר הטעם של הירוש' דמלך נידון בכל יום, ע"פ מ"ש בתשו' הרשב"א לאלפים (סי' קמח), דהא דאמרינן בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא (מו"ק כח), היינו במקרה היחידים, אבל בצבור גדול כחם לידון ע"פ מעשיהם בין לטוב בין למוטב... ואף על פי שנאמר בחזקיה "שמעתי את תפלתך הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה", המלך כצבור, שהצבור וכל ישראל תלויים בו. ע"כ. וה"נ כיון שהצבור נידון בכל יום, ה"נ המלך שכל ישראל תלויים בו נידון בכל יום... וכיו"ב כ' הגאון טורי אבן (ר"ה יז:), אהא דמותבינן... הא ביחיד הא בצבור. והקשה הטו"א, מדאשכחן בחזקיה שקרעו לו גז"ד... ואיכא למימר דשאני חזקיה דרב גובריה במעשיו ובתורתו ושקול כצבור. א"נ מלך שאני דדמי ושקול כנגד צבור... והירושלמי ותשו' הרשב"א הנ"ל מסייעי לתירוצא בתרא של הטו"א.

(שו"ת יביע אומר חלק ג, אבן העזר סימן ט, אות א)

גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם שנאמר וכו' ולבבו יבין ושב ורפא לו וכו' הא ביחיד הא בצבור
18-23

בראש השנה איתא גדולה תשובה שמקרעת גזר דין של אדם ודייק מ"לבבו יבין ושב ורפא"... "ורפא" משמע מעצמו, וזה דבר מופלא שיהיה נרפא מעצמו על ידי התשובה, והרי ה' יתברך ידו פתוחה לקבל שבים משמע דצריך לקבלתו... ו"לבבו יבין" הוא שורש התשובה בהיותו עדיין בכח בבינה שבלב לבד, ועשרת ימי תשובה הם עשר מדות הקומה, ובראש השנה הוא ההתחילה... ועל כן במסכת ראש השנה ביארו מעלה זו של תשובה שמצד עצם מדתה שהיא מדה השמינית מתתא לעילא כנודע דבינה תמן שורש התשובה שאינה אלא בלב, והיציאה לפועל הוא מה שה' יתברך גומר בעדו ומקבלה...
ואמרו בראש השנה (שם) גזר דין דיחיד אינו נקרע, והיינו כמו שנאמר (מלאכי ג, ו) "אני ה' לא שניתי", כי הנה לשון נקרע וכן תשובה שמקרעת וכן לשון הכתוב "ורפא" מעצמו היינו דהתשובה מעצמה היא הקורעת ומרפאת, כמו דרך משל שנפל מים על נייר כתוב ונמחקו האותיות, כי אותיות הגזר דין הוא ממעשה העבירה עצמה, כי "חטאים תרדף רעה", ומזה נעשה נייר של הגזר דין דהיינו ספרן של רשעים [לעיל טז ע"ב], דידוע שהספר של צדיקים ושל רשעים ושל בינונים הוא לב האדם עצמו, וכששובר לבו ועשה תשובה ונשבר לבו בקרבו הרי נקרע הספר של גזר דין...
ומטעם זה אין תשובה מועלת לפטור מעונשי בית דין... כל תיקוני התשובה הכל בלב... ומאחר דגזר דין כתוב בתורה, אי אפשר לשנותו דתורה נקרא אמת, כמו שאמרו בברכות (ה ע"ב), ואמת הוא מה שיכון לעד ולא ישתנה לעולם... ועל כן גזר דין דהיינו כשנחתם כדמשמע בראש השנה אי אפשר להשתנות...
ובציבור נקרא דאז הוא עת רצון וכמו שאמרו (ברכות ח ע"א) אימתי עת רצון וכו', וכמו שאמרו (לקמן יח ע"א) דביחיד נקרא "בהמצאו" בעשרת ימי תשובה ובציבור "בכל קראנו" ואפילו לאחר גזר דין - עיין שם, והיינו דרצון הוא ההיפך מרוגז ודין, וכיון דהציבור מעוררים עת רצון, ממילא אין מקום לדין ואין כאן שינוי, שהדין לא נשתנה, רק שנתגלה אור חדש בעולם שהוא אור רצונו יתברך שהוא לעולם להיטיב, ובהתגלות עת רצון זה שהקב"ה מרוצה בעולמו ומוצא נייחא מבריותיו על ידי התשובה שבלב ואובנתא דליבא, אף על פי שעדיין לא נגמר היציאה לפועל על ידי עזר ה' יתברך עד עת קץ, מכל מקום כבר "ורפא" מעצמו וממילא נקרע גזר דין על ידי גילוי מדת רצונו וטובו יתברך.
ועיין שם (יח ע"א) פליגי תנאי גם בגזר דין דיחיד, ולאיבעית אימא (לעיל טז ע"א) הא דמצלינן אקצירי ומריעי דקיימא לן כר' יצחק דגם לאחר גזר דין יפה צעקה ודיקרע, אך מכל מקום אמרו דמועיל תפילה וצעקה, אבל התשובה לבדה לדברי הכל אין מועילה. ועל כן לא מוקי הא דר' יצחק גם בגזר דין דיחיד כסתימות הלשון וכמאן דאמר הכי כיון דקיימא לן כוותיה, ועל כרחך משום דר' יוחנן בתשובה לבד דיבר ובזה ליכא למאן דאמר.

(רבי צדוק מלובלין, תקנת השבין, סי' ח, בתחילתו)

יז: גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם שנאמר וכו' ושב ורפא לו וכו' שאלה בלוריא הגיורת את רבן גמליאל כתיב בתורתכם אשר לא ישא פנים וכתיב ישא ה' פניו אליך וכו' כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו עד שבא רבי עקיבא ולימד כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין

[זה מה שכתוב (ישעיהו נז, יז-יח): "בעון בצעו" - עבירות שבין אדם לחבירו, "קצפתי ואכהו הסתר ואקצף", שהרי נאמר על זה "לא ישא פנים", ובכל זאת, גם אחרי גזר דין, "דרכיו ראיתי וארפאהו" כי מועילה תשובה אחרי גזר דין.]

(דברי יחזקיהו ח"א, עמ' מד)
לטקסט

גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם וכו' הא ביחיד הא בצבור וכו' (יח.) רבי יצחק אמר יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין
18-יח.

כל ישראל בשורשן אחוזים ודבוקים יחד, וכמו שדרשו חז"ל על הפסוק "ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש" ולא כתיב נפשות, וכל אחד ואחד מישראל דומה כענף מן האילן... ועפי"ז אמרתי להסביר לשון הגמרא... יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין... דהנה אמרינן שם גזר דין דיחיד לאחר שנחתם אינו נקרע, רחמנא לצלן, משא"כ גזר דין דצבור אעפ"י שנחתם נקרע. וע"ז אמר ר' יצחק דכל אחד מישראל לא מיקרי יחיד רק דינו כרבים כיון שהוא חלק מרבים וכנ"ל. ולכן אף ביחיד לאחר גז"ד נקרע. לכן אמר יפה צעקה לאדם, דלשון אדם הוא רק על ישראל וכמ"ש אתם קרוים אדם [יבמות סא ע"א], ודוקא בעכו"ם לאחר גזר דין אינו נקרע משום דהם נקראים יחידים... דר' יצחק נמי ס"ל כת"ק דליחיד לאחר גזר דין לא מהני תשובה, רק דס"ל דיחיד לא מיקרי רק עכו"ם, משא"כ ישראל, כל יחיד דינו כרבים כיון דהוא חלק מרבים.

(רבי בנימין ישראל איסר קנצלנבוגן, אבן ישפה, דרוש ג, בסופו)

ודלמא לפני גזר דין וכו' הא ביחיד הא בצבור
20-23

רצה הקב"ה שע"י ריבוי הדרכים ושינוי הדעות וכל אחד יתנהג בתורה ועבודה כפי ענינו וכולם יתכוונו לשם שמים, בזה יתגדל ויתקדש שמו הגדול ב"ה. על כן רצונו דוקא במזבח של הרבה אבנים שכולן מתחברות יחד... "ונקומה ונעלה בית אל, ואעשה שם מזבח", להורות על הנראים כנפרדים שהם באמת כולם באחדות אחת, שכם א' לעבודת ה' יתברך. ואמר שהוא יש בידו כח של רבים, על כן הוא צריך לתקן תיקון הצריך לרבים דהיינו התאחדות הכלל. "לאל העונה אותי ביום צרתי", דחז"ל אמרו: "לעולם יקדים אדם תפילה לצרה" (סנהדרין מד ע"ב), א"כ נראה שהתפילה שביום צרה עצמה אינה מתקבלת, אבל נראה שכל זה הוא ביחיד, אבל רבים כיון שאפי' לאחר גזר דין נענים, מכש"כ ביום צרה עצמה אע"פ שלא הקדימו לה תפילה. ואמר שהוא ענה אותו ה' יתברך ביום צרתו עצמו, א"כ יש לו זכות רבים...
ומה שסמך יעקב אבינו ע"ה לטעם בנין המזבח שהוא מורה על האחדות וההתכללות בתוך הכלל, ל"ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי" (בראשית לה, ג)... ונראה שהוא ע"ד שהעיר הגאון מהר"ל מפראג ז"ל (נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק א) על ענין דרכים בחזקת סכנה שהוא מפני שבהיותו בדרך הוא נפרד מהכלל ויוצא מהסדר הכללי, ועפ"ז נראה שמשו"ה חשו חז"ל שיאגד את עצמו עכ"פ במחשבתו ודיבור תפילתו אל הכלל, ויהי' הקשר אמיץ עוד יותר מאילו ישב ביניהם לבד... וכיון שהוא מתאגד אל הכלל קונה תפילתו מעלת תפילת הציבור, ובציבור כבר אמרנו שאפי' ביום צרה עצמו שלא הוקדמה תפילה לצרה ג"כ מתקבלת דלא גרע מאחר גזר דין... ע"כ אמר יעקב אבינו ע"ה - להורות שהוא משותף עם הכלל כולו וכרבים דמי ואינו נחשב כיחיד ונפרד, מצד שהוא עונה ביום צרתי אע"פ שלא הקדים תפילה לצרה, - גם "ויהי עמדי בדרך", נפרד מאביו יצחק ואמו ומהנפשות שהיו נלוים עליהם לעבודת ה' יתברך... ועתה בדרך הי' ד' עמו מפני התאגדותו אל הכלל תמיד, ע"כ בנה מזבח להשלים זה הרמז.

(מדבר שור, דרוש ט, עמ' עה-עט [נדפס גם במאורות הראי"ה לירח האיתנים עמ' ר-רא, רד-רה, במהד' תשס"ה])

עיני ה' אלהיך בה עתים לטובה עתים לרעה
23-24

העולם הזה הגשמי הוא כמו מלבוש אל עולם הנבדל, וכמו שהמלבוש מתואר בו הלובש לא באמתתו של הלובש רק כפי המלבוש... וכן יתואר ה' יתברך בעולם הגשמי מצד עולם הגשמי... וכן מה שה' יתברך רואה ומשגיח בעולם רואה הטוב ואת הרע, הנה מצייר אותו כאלו היה לו שתי עינים הא' לטוב והא' לרע, וכמו אמרו ז"ל "עיני ד' אלקיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה", ודרשו ז"ל "עיני ד' אלקיך" בלשון רבים, עתים לטובה ועתים לרעה, וזה מפני שכתוב עיני לשון רבים.

(מהר"ל, דרך חיים על אבות, פרק ג משנה יד)

עתים לטובה עתים לרעה וכו' הרי שהיו ישראל רשעים גמורין בראש השנה ופסקו להם גשמים מועטים לסוף חזרו בהן וכו' הקדוש ברוך הוא מורידן בזמנן על הארץ הצריכה להן וכו' הרי שהיו ישראל צדיקים גמורין בראש השנה ופסקו עליהן גשמים מרובין לסוף חזרו בהן וכו' הקדוש ברוך הוא מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה להן
23-29

וכתיב "תורת ה' תמימה"... ופי' "תמימה" שיש בה כל הבחינות. והתורה נקראת "אש דת" ו"תורת חסד" ו"תורת אמת" וכל המדות. ולכן כמו דאיתא בגמ' כי המים שנפסק בר"ה, אם משתנים [בני ישראל] לטובה או לרעה ח"ו, כך יורד אח"כ המים לטוב ובמקום הראוי ובשעה הראויה, וכמו כן ח"ו להיפוך. כמו כן התורה נקראת מים, וכפי הכנת המקבלים כך מתפרש להם התורה. ויש בה בחי' "עם חסיד תתחסד עם עקש תתפתל", שזה בחי' תמימות. ולכן נאמר ג"כ "יערף", "תזל" - כל הלשונות.

(שפת אמת, פרשת האזינו שנת תרנז)

עתים לטובה עתים לרעה וכו' הרי שהיו ישראל רשעים גמורין בראש השנה ופסקו להם גשמים מועטים לסוף חזרו בהן וכו' הקדוש ברוך הוא מורידן בזמנן על הארץ הצריכה להן וכו' הרי שהיו ישראל צדיקים גמורין בראש השנה ופסקו עליהן גשמים מרובין לסוף חזרו בהן וכו' הקדוש ברוך הוא מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה להן
23-29

כמו גשמים המצמיחים את הפירות, כן הארה אלקית שניתנת בלב אנשים היא המעוררת את האדם שיעשה פירותיו, וזהו שדימה דבר ה' ע"י הנביא נמי לגשם ושלג (ישעיהו נה). ובכן כמו שאמרו ז"ל בענין גשמים הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בר"ה ופסקו להם גשמים מועטים לסוף חזרו בהם להוסיף עליהם אי אפשר שכבר נגזרה גזירה אלא הקדוש ברוך הוא מורידן בזמנן וכו', הרי שהיו ישראל צדיקים גמורים בר"ה ופסקו עליהם גשמים מרובין לסוף חזרו בהם לפחות מהם א"א שכבר נגזרה גזירה אלא הקדוש ברוך הוא מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה להן, כן נמי הוא בענין הארה אלקית בלב האדם שהיא כדמיון הגשמים, ובר"ה פוסקין לכל איש כמה הארה אלקית תינתן בו, שייך נמי אם חזר בו, להוסיף או לפחות אי אפשר, אלא אי זכה ניתנות לו ההארות בזמן שצריכות לו בעת תורה ותפלה או בעת שהוא נצרך לשמירה שלא יפול לחומריות, ולהיפוך ח"ו הוא להיפוך, שניתנות בו במקום שאינן צריכות לו ובעת בלבול וטירוד הדעת שהולכות לאיבוד.

(שם משמואל, פרשת בשלח שנת תרעד, לחמשה עשר בשבט)

יז: הרי שהיו ישראל רשעים גמורין בראש השנה ופסקו להם גשמים מועטים לסוף חזרו בהן וכו' הקדוש ברוך הוא מורידן בזמנן על הארץ הצריכה להן

24-26
כשאדם עושה עבירה כענין "עת לעשות" וגו' ו"בכל דרכיך" וגו', מכל מקום צריך כפרה על העבירה שעשה... אלא שיש לזה עצות רבות ברחמי שמים, על דרך שאמרו ז"ל בגזר דין דראש השנה בירידת גשמים הרי שהיו וכו'. וכן כאן, לפעמים נותן לו היסורין באותו עת שהוא טובה לו.

(רבי צדוק מלובלין, צדקת הצדיק אות קכח)

יז: הרי שהיו ישראל רשעים גמורין בראש השנה ופסקו להם גשמים מועטים לסוף חזרו בהן וכו' הקדוש ברוך הוא מורידן בזמנן על הארץ הצריכה להן הכל לפי הארץ

24-27

[זה מש"כ "לעושה השמים בתבונה" - יש לשמים תבונה להוריד את הגשמים במקום שצריך ובעונה שצריכה].

(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף כד ע"א)
לטקסט

הרי שהיו ישראל צדיקים גמורין בראש השנה ופסקו עליהן גשמים מרובין לסוף חזרו בהן
27-28

"אסתירה פני מהם" - לא להשגיח ולא לגזור, כי עוד לא הגיעו לעונש עובדי עבודה זרה, אמנם גם השגחה לטובה אי אפשר, "כי דור תהפוכות המה" - שהם מהפכים את הטובה לרעה כדאיתא בר"ה דף יז.

(העמק דבר, דברים פרק לב, כ)

יז: הקדוש ברוך הוא מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה להן

29
ידוע דכל סדר העולמות הוא בדרך משפיע ומקבל, וכן בכל עולם ועולם עד העולם התחתון, השמים הם משפיעים והארץ היא מקבלת, כמ"ש (הושע ב, כג) "והם [השמים] יענו את הארץ". ואמרו ז"ל (תענית ו ע"ב): מטרא בעלה דארעא הוא, שנאמר "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים וגו' והולידה והצמיחה" וגו'. ודוגמתם באדם הם איש ואשה, וכפי מעשה האדם למטה מתעוררין כל העולמות, ואם האדם מתנהג בענין הזיווג בסדר הנכון מתנהג לעומתו כן כל סדר העולמות, אך בחטא עריות, שבני אדם מעוותים נתיב היושר, גורם לעומתו שהמשפיע איננו משפיע במקום שצריך להשפיע, והמקבל איננו מקבל ממי שצריך לקבל. וכן הוא גם בעולם הגשם, השמים לא יענו את הארץ, כאמרם ז"ל הקדוש ברוך הוא מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה להן, וכמ"ש (דברים כח, כד) "יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר" וגו'. ובפנימיות, במקום שהיתה צריכה לקבל גשמים שיש בהם מן המים העליונים, נפקדת מכחות רעים ונשחת יבול הארץ ומוליד חלאים רעים ונאמנים רח"ל, ולעומתם נתעוותו אנשי החיל לעילא, ובמקום השפעה נכונה, נשפעים במקבלים כחות משחיתים.

(שם משמואל, פרשת אחרי מות שנת תרעז)

תא שמע יורדי הים באניות וכו' צעקו קודם גזר דין נענין צעקו לאחר גזר דין אינן נענין הני נמי כיחידין דמו
31-35

ואף דמי לא עסקינן דיש רבים בספינה, הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דציבור מקרי שכל אחד מיצר בצער הכלל כולו ולא מפני צערו לבד, אבל יורדי הים שמתקבצין אנשים שונים שאין מכירין זה את זה וכל אחד מיצר בצרתו הפרטית ולא אכפת לי' בזולתו, על כן כיחידים דמו, עכ"ד. ומדבריו זצללה"ה למדנו ק"ו דלא מיקרי גוי אחד רק כשיש לכולם כוונה אחת ותכלית אחת, שהרי אף ציבור לא מיקרי רק כשיש לכולם כוונה אחת, היינו שכל אחד מכוון בעבור הכלל כולו, ק"ו דלא מיקרי גוי אחד רק כשיש לכולם כוונה אחת ותכלית אחת. ולפי"ז מוכרח לומר דהא דישראל מיקרי גוי אחד בארץ היינו מפני שלכולם כוונה אחת ותכלית אחת לעשות רצון אבינו שבשמים ותכלית הכוונה היא צורך גבוה, דאם הכוונה היא לצורך עצמו אפילו לירש עוה"ב עדיין כיחידים דמו דכל אחד מבקש תועלתו לבד.

(שם משמואל, במדבר, שבועות שנת תרעו)

תא שמע יורדי הים באניות וכו' צעקו קודם גזר דין נענין צעקו לאחר גזר דין אינן נענין הני נמי כיחידין דמו
31-35

יש לפרש כוונת בלעם בשבעת המזבחות, שטענתו היתה שמוטב שיהי' ה' יתברך נעבד מכל שבעים אומות ולא מאומה יחידה דוקא, ועל כן עשה עבודה כללית, שבעה מזבחות. אך זה שקר, שהן ענפין מתפרדין ולא מתאחדין ואיך יעשה מהן ענין כללי? ואין בכלל אלא מה שבפרט, וכמו שבפרט כל אחד תשוקתו לתאוות עצמו, על כן אפי' רבים כיחידים דמיא, וכמ"ש הריטב"א ר"ה ביורדי הים הני נמי כיחידים דמיא, שפירש הריטב"א משום שכל אחד רק טובת עצמו הוא דורש. אבל ישראל אינם כן, כי כולם מתכוונים לתכלית אחת, לעשות רצון אביהן שבשמים, וע"כ נעשה מהרבים כלל אחד, ושבעים נפש היו והכתוב קורא אותן נפש (ויקרא רבה פרשה ד סי' ו).

(שם משמואל, פרשת קרח שנת תרעג)

תא שמע יורדי הים באניות וכו' צעקו קודם גזר דין נענין צעקו לאחר גזר דין אינן נענין הני נמי כיחידין דמו
31-35

והדבר תמוה מאוד, מפני מה יורדי הים נחשבים כיחידים... ונראה שהביאור הוא לפי דברי התוספתא במסכת תענית פ"ב הי"א: "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ" וגו' - רבי יהודה אומר מבול של כל בשר אין מביא אבל מבול של יחידים יש, כיצד? נפל לים, טבעה ספינתו בים ומת הרי הוא מבולו. והיינו שהברית שלא יהיה מבול עוד כוללת בדרכה שלא יטבעו בני האדם במים, אלא שברית זו היא לציבור ולא ליחידים, וכל טביעות במים הם לעולם מצד גזירה על כל יחיד ויחיד שדנים אותו בפני עצמו, ואין גזירה על ציבור שיטבע. וזהו ביאור דברי הגמ' בר"ה הנ"ל שיורדי הים כיחידים דמו, כי ההפרש בין יחיד לרבים לענין קריעת גז"ד ע"י תשובה הוא תלוי במהות הגז"ד, אם דנו את האדם בתור יחיד או כחלק מהציבור, וכלשון הגמרא להלן: וגזר דין דציבור מי מקרע וכו', וכמפורש בריטב"א שם.
ומש"כ בתוס' שם טז ע"א (ד"ה כמאן), דתפילה דרבים שאני דגזר דינם נקרע כדלקמן, וההיא דשבת דהנכנס לבקר את החולה אומר המקום ירחם עליך ועל חולי עמו ישראל, יש לישב כה"ג דדמיא לרבים, דהוה מצלי בהדיה על כל חולים. עכ"ד. ביאור דבריהם הוא דבזכות התפילה דנים אותו עתה בתוך הרבים. וזה בסתם יחיד, אבל ביורדי הים לעולם אין דנים אותם אלא כיחידים, וכפי שמצינו להיפך במלך, שגז"ד נקרע אעפ"י שהוא יחיד וכמ"ש בברכות דף י בחזקיה המלך, וביאר הטורי אבן בר"ה שם דמלך שאני, דדמי ושקול כנגד הציבור, וה"ה להיפך ביורדי הים שנגזר עליהם להיטבע, מאחר שעל כרחך דנים אותם ע"ז בתור יחידים, לכן אין להם מעלה זו.
תגובת ר' דוב בעריש ויידנפלד: י"ל ע"פ דברי המנחת חינוך בקומץ המנחה סי' רפד, שהעלה ע"פ דברי הש"ס תענית דף טו ובדף ט וע"פ שו"ע סי' קיז, דבני חו"ל דינם כיחידים, ולפי מה דמבואר בש"ס גיטין דף ח דר' יהודא ס"ל דספינה בזמן שאינה גוששת דינה כחו"ל, וכן פסק הרמב"ם ז"ל כר"י משום דס"ל דאתי לפרש, א"כ י"ל משו"ה הוי דינם כיחידים, משום דדינה כחו"ל. אולם לא ניחא לומר כן, בפרט דקי"ל כר"מ דס"ל [לקמן יח ע"א] דאפי' ביחיד ג"כ נקרע גז"ד אחרי תשובה. ולפי"ו י"ל מה שמתפללים באמרנו "אלהא דמאיר ענני", דמקור התפילה הוא מש"ס ע"ז דף יח... אפ"ל שזהו לשיטתו דס"ל דאפי' ביחיד אתהפיך לטב אפי' ח"ו לאחר גז"ד.

(רבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, מוריה רכט עמ' צד, ותגובה בעמ' צה)

עשה להן סימניות כאכין ורקין שבתורה לומר לך צעקו קודם גזר דין נענין צעקו לאחר גזר דין אינן נענין הני נמי כיחידין דמו
33-35

הענין כמ"ש הרא"ש [תענית פ"א סימן כ] גבי נינוה, אף דלא ירדו גשמים בחוץ לארץ אפילו בכל חוץ לארץ, אין לומר משיב הרוח בקיץ רק בשומע תפילה, דדינם כיחידים. ע"ש. הרי דחוץ לארץ דינו כיחידים...
ובזה תבין במ"ש בגמרא דר"ה דבמזמור ק"ז בתהלים אצל ארבעה דצריכין להודות, דיש שם סימנין נו"ן הפוכים, דצעקו קודם גזר דין נענים, ואחר כך אינם נענים. ויש להבין המעיין במזמור הסימנים הם גבי יורדי הים, ולא בשאר ג', ולמה? אבל הענין, דתפילת ציבור לעולם נשמעת, אפילו לאחר גזר דין, וא"כ איך אפשר ליתן כלל לסימן דצעקו לאחר גזר דין אינם נענים, דהא בתפילת ציבור אפילו אחר כך נענים? וכל הנך ג', חולה וחבוש בבית אסורים והולך במדבר, שייכים גם כן בארץ ישראל, דגם בא"י איכא מדבר, וא"כ דבמדבר שהיו בו אבותינו מעבר לירדן דינו כא"י, כנודע מטורי אמנון לפנים דאיהו הר ההר, ומשם א"י [גיטין ו ע"א]. אבל ים הכל חוץ לארץ, כדאמרינן [גיטין ב ע"א] המביא גט ממדינת הים וכו', וא"כ הכל כיחידים, שייך שפיר ביה הבדל בין קודם גזר דין לאחר גזר דין, ולכך יש בו סימנים.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש י)

עשה להן סימניות כאכין ורקין שבתורה לומר לך צעקו קודם גזר דין נענין צעקו לאחר גזר דין אינן נענין הני נמי כיחידין דמו
33-35

בספר שו"ת שתי הלחם למהר"מ חאגיז ז"ל בהקדמת הספר שכותב... כי כבר נודע גודל חסדיו ית' שתמיד הוא מטה כלפי החסד, וקודם שיגמר דינו של אדם אחד להתחייב בו, דן אותו לא לפי מעשיו לבד אלא לפי הצער שיגיע תחלה לבניו ובני ביתו, ואח"כ עם כל שכניו, ואח"כ עם כל בני המדינה, ואח"כ בכללות כל העולם... אם איזה פרט מהנזכרים אינו ראוי לקבל אותו צער, בזכותו של אותו פרטי ניצול אף על פי שהוא מצד עצמו נתחייב בדין...
ועפ"י האמור חשבתי עם לבי, עפ"י מעשה שראיתי באחד שבאמצע הפליגו בים הוזקק לניתוח וניתחו אותו בים ולא הצליח הניתוח, ואח"כ ניתחו אותו שוב בעלותו ביבשה ועלה בהצלחה, שיתכן שבעמוד שאלה כזאת למעשה אם לבצע הניתוח בהיותו בים או לחכות (אם רק אפשרי הדבר) עד עלותו ליבשה, שיש מקום לפסוק לחכות עד שיעלוהו ליבשה. וחילי דידי מדברי הגמרא... עשה להן סימניות כאכין ורקין שבתורה לומר לך צעקו קודם גזר דין נענין לאחר גזר דין אינן נענין. ומשני, הני נמי כיחידין דמו. ויעוין במהרש"א בח"א שמקשה דהא לעיל מיניה גבי הולכי מדבריות וביוצאי מבית האסורין ובחולה שנתרפא כתיב נמי "ויצעקו אל ה'" וגו', ואמאי לא נעשה גם בהם סימניות? ומתרץ דאפשר דהנך דלעיל לא כיחידין דמו אלא כרבים, ולהכי לא בא בהו סימניות למעט משום דלאחר גזר דין נמי נענין בצעקה. ע"ש. ולכאורה דברי המהרש"א בלתי מובנין, דבמה נחשבו הני דלעיל כרבים יותר מיורדי הים באניות? אבל לפי השתי הלחם הנ"ל, ובהנחה נוספת, שנאמר דיורדי הים, מכיון שאינם נמצאים על השטח היבשתי אלא על הים שהוא מקום ממשל מיוחד, וכדמצינו בכמה מקומות בחז"ל שהקב"ה פקד על שרו של ים כך וכך, אין להם אז זיקה וחישוב עם הנמצאים ביבשה - יובנו שפיר דברי המהרש"א, והיינו מפני דהנהו דלעיל שכולם נמצאים על השטח היבשתי וסדנא דארעא חד הוא, לכן כשנידונים נידונים עמם גם בני ביתם ומשפחתם ואנשי המדינה והעולם בכללו... ועל כן נחשבים שפיר כרבים ונענים אפילו לאחר גזר דין, אבל משא"כ יורדי הים באניות שמנותקים אז מהשטח היבשתי, המה כשנידונים לא נידונים עמם הנ"ל וכנ"ל, ולכן דינם כיחידים. ועפי"ז מובן גם שפיר ההו"א של הגמרא שנחשבים כציבור, והיינו דהווה אמינא היתה שגם בהיותם בים יש להם זיקה עם העולם, ובא התרצן וחידש דלא כן הדבר, אלא דהני נמי כיחידין דמו מכיון שמנותקין מהשטח היבשתי.
כן אפשר לפרש עי"כ גם כוונת השאילתות בפ' ויקהל שאילתא ס"ו שכתוב בזה בלשון: הכא נמי אינון יחידין נינהו לגבי כולי עלמא. ולא מובן ההדגשה של "לגבי כולי עלמא"... יש לומר דכוונתו דלהכי נחשבין יורדי הים כיחידים לגבי כולי עלמא, ויותר מהנהו ג' דלעיל, מפני שלא נמצאים המה ע"ג השטח היבשתי ולכן לא מצטרפין עמהם.

(שו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן יח)

עשה להן סימניות כאכין ורקין שבתורה לומר לך צעקו קודם גזר דין נענין צעקו לאחר גזר דין אינן נענין וכו' (יח.) בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה
33-יח.

והטעם שבחרו לסימן זה רק באות נו"ן ולא באות אחרת... נראה לומר בדרך רמז, כי אות נו"ן רומזת טוב ורע, נו"ן שערי בינה, ונו"ן שערי טומאה, שמתהוה מהם כל דין קשה כידוע, ולכן פעמים שהצעקה מבטלת אותם אם היא קודם גזר דין, ומוסיפה כח בחמשים שערי בינה שהם שערי קדושה, ופעמים שאין הצעקה מועלת כלום אם יהא אחר גז"ד, ונשארים בתוקפם, רח"ל.
עוד אמרתי בדרך רמז, כי אות נו"ן היא אמצעית למספר העשרות, וקודם לה אותיות יכל"מ ואחריה אותיות סעפ"צ, ונו"ן היא תרגום של "דג" שהוא ר"ת דין גזור, ורז"ל אמרו שם בגמרא, שאפילו אחר גזר דין יוכל לבטלו על ידי עסק התורה, כמ"ש רבא בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בד"ת, ע"ש. וזה שרמזו כאן: אם צעק קודם גזר דין, אזי יכל"ם המקטרג וילך לו, ואם לאו, צריך סמ"ך גדול בהבטת עי"ן וקריאת פ"ה בדברי תורה, ואז יוצא צדי"ק בדינו.
והטעם שהוצרכו לרמוז זה בשבעה נוני"ן ולא היה די באחת, נר' עוד לע"ד לומר ע"פ מש"ל משם הגמרא שע"י עסק התורה, מבטל גז"ד, והתורה יש בה שבעה ספרים, כמ"ש בשבת דף קטז ע"א: "חצבה עמודיה שבעה" - אלו שבעה ספרי תורה... ועוד אמרו בעלי המוסר ששמירת שבתות מבטלת גז"ד, והביאו ראיה לדבר ממ"ש בשבת קיח ע"ב: א"ר יוחנן כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו וכו', ע"ש. ולכן עשו שבעה נוני"ן, להורות שאף שאין הצעקה מועלת לאחר גז"ד לבטלו, מ"מ יכול לבטלו על ידי שמירת השבעיות, שהם התורה והשבתות.
והטעם שרמזו זה רק ביורדי הים, ולא בהולכי מדברות וכו'... נראה פשוט שרז"ל רמזו זה באחרונה שהיא מאספת לכולם, להורות שכל הצעקות הנזכרות כך היא מדתן. ועוד שיש בזה עדיפות טפי, שאף שאמרו רז"ל הספנים רובן חסידים [קדושין פב], אפילו הכי אין צעקתם מועלת אחר גז"ד, ומינה נלמוד במכ"ש לכתות הראשונות.

(רבי יוסף משאש, שו"ת מים חיים, אורח חיים ח"א, סימן קסז)

כתיב בתורתכם אשר לא ישא פנים וכתיב ישא ה' פניו אליך
35-36

וכתבו התוספות שאין זה קושיא, כי כאן מדבר בפנים של הקדוש ברוך הוא, ולהלן מדבר בפנים של אדם, שלא ישא ה' פני גדול. ונראה שדעת המקשה שכל נשיאות פנים מורה על פנים הראוין ליפול או להיות כבושים והמה מנושאים דרך ויתור, כמו שנאמר (בראשית ד, ז-ח) "למה נפלו פניך, הלא אם תיטיב שאת", יהיו מנושאים. וכשאמר להלן "אשר לא ישא פנים", היינו שפני החוטא הראוין ליפול כפני קין וחביריו לא ישא אותם ה' להגביהם מנפילתם... כי אין הקדוש ברוך הוא מוותר כלום. וכאן אמר "ישא ה' פניו אליך", מדקאמר "ישא" שמע מינה שאפילו בשעת הכעס, שישראל ראוין להיות בהסתרת פנים, וכל המסתיר פניו דומה כאילו הם כבושים למטה כביכול, מכל מקום אומר הקדוש ברוך הוא שדרך ויתור אשא לך פני שיהיו מכוונין נגד פניך, כי אין אומרים "ישא" כי אם בראוי ליפול או ראוי להיות כבוש. קשיא ויתור אויתור.

(כלי יקר במדבר פרק ו, כו)

כתיב בתורתכם אשר לא ישא פנים וכתיב ישא ה' פניו אליך וכו' (יח.) כאן בגזר דין שיש עמו שבועה כאן בגזר דין שאין עמו שבועה
35-יח.

...דאמרינן במסכת ר"ה כתיב "אשר לא ישא פנים", וכתיב "ישא ה' פניו אליך", ומשני בגזר דין שיש עמו שבועה לא ישא פנים שאינו חוזר, וגזר דין שאין עמו שבועה חוזר ונושא פנים. והקשו איך אמרינן גזר דין בשבועה אינו חוזר, הא אמרינן "באפי נשבעתי" והדרינהו בי [חגיגה י ע"א], הרי שהיה על דור המדבר לבל יבואו למנוחתם בשבועה גזר דין, ומכל מקום חוזר? תירצו כי התם בדור המדבר מהדין זכו לעולם הבא, כדאיתא בפרק חלק [סנהדרין קח ע"א]: הכתוב קוראן "חסידי כורתי בריתי", והיו צדיקים, רק בשביל חטא מרגלים לא מהראוי היה לשלם להם עולם הבא, ואין קב"ה מחליף זכות בחובה, ולכך אף דנשבע באפו, אחר כך הדר ביה. אבל כאן בר"ה מיירי דעל פי הדין נגמר הדין, רק לפנים משורת הדין על ידי נשיאות פנים יחזור הקדוש ברוך הוא, ובזה אינו חוזר רק קודם שבועה, ולא אחר כך... אך זהו אם מגיע לצדיקים עולם הבא על פי הדין, אבל לפי המדרש... כל מה שהקב"ה נותן לצדיקים לעולם הבא, אינו נותן להם בדין רק במתנת חנם, כדכתיב "וחנותי את אשר אחון", א"כ עדיין קושיא הנ"ל במקומה.
ובזה יובן [דברים ג, כג] "ואתחנן אל ה'", ופירש רש"י במתנת חנם, "ויאמר ה' אלי וכו' לא תעבור", ודרשינן במדרש [דברים רבה פרשה ב, ה]: כבר נשבעתי. והיינו כמו שכתבתי, כי היותו מבקש במתנת חנם, אמר לו הקדוש ברוך הוא כבר נשבעתי, כי בנשיאות פנים אין הקדוש ברוך הוא חוזר בשבועה, מה שאין כן אילו היה מגיע לו בדין, היה הקדוש ברוך הוא חוזר בשבועה...
ונראה כי זה שאמר ריב"ל [עוקצין פ"ג מי"ב]: עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות, פירושו כך, כי העולמות שינחיל הקדוש ברוך הוא לצדיק לעולם הבא אינו בדין... רק במתנות חנם, ו"שי" ידוע פירושו מתנה... לפי זה דקיימינן דאפילו במתנת חנם נתחרט על שבועתו [בדור המדבר], קשה קושית הגמרא, כתיב אשר לא ישא פנים, וכתיב ישא ה' פניו, וליכא למימר בגזר דין שיש עמו שבועה, דהא אף על שבועה מתנחם ומבטל גזר דין.
אמנם י"ל על קושית הגמ' תירוץ אחר... ידוע במדרש [ילק"ש ח"א רמז סב] בפסוק "חבור עצבים אפרים" וכו' - אם ישראל בלב אחד אפילו עובדי ע"ז הונח להם. ולכך בשעת מתן תורה דכתיב "ויחן ישראל נגד ההר", ודרשינן [מכילתא יתרו יט, ב] כאיש אחד... לא הקפיד ה' על הרהור ע"ז שבלבם... ולכך "ישא ה' פניו" - והיש לך נשיאות פנים גדול מזה שהנח להם עצבי אפרים? אבל כשנחלקו תומת ישרים אז מדקדק עמהם. וזהו "ישא ה' פניו אליך", וקשה הכתיב "אשר לא ישא פנים", ולזה קאמר "וישם לך שלום", וכיון שיתן לכם שלום, על הכל מוותר כנ"ל.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ד)

נטפל לה רבי יוסי הכהן אמר לה וכו' עלבוני מחול לך לך ופייס את חבירך הכא נמי כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו עד שבא רבי עקיבא ולימד (יח.) כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין
36-יח.

מה שר"ע לא ניחא לי' בתירוץ של ר' יוסי הכהן, יש לומר דלשיטתו אזיל, ע"פ מה דאמרינן סוף יומא [פו ע"ב]: את זו דרש ראב"ע: "מכל חטאתיכם לפני ד' תטהרו" - עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו. אמר ר"ע: אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים, ונאמר "מקוה ישראל ד'", מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל. דנראה דראב"ע דרש "לפני ד'" למעט עבירות שבין אדם לחבירו, ור"ע דרש "לפני ד'" שהקב"ה מטהר אותם. ויש נפקותא רבתא בין ב' הדרשות, דלראב"ע מי שחטא נגד הקדוש ברוך הוא ונגד בני אדם ושב על של הקדוש ברוך הוא לבד, הקדוש ברוך הוא מוחל לו, ורק מה שחטא נגד חבירו אינו מחול. אבל דעת ר"ע אינו כן, אלא שאם לא שב ממה שחטא נגד חבירו, גם מה שחטא לד' אינו מחול, שדרש "מכל חטאתיכם לפני ד' תטהרו", שלא תועיל תשובה לחצאין... וזהו שהוסיף: מה מקוה מטהר את הטמאים וכו', פירוש, כמו שמקוה אינו מטהר לחצאין, שלא יאמר אדם עתה אטבול ראשי ואח"כ זרועי ורגלי... כן הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל דוקא אם שבו מכל חטאתיהם. והנה נראה שדעת ר' יוסי הכהן היא כדעת ראב"ע... ושאומר הקדוש ברוך הוא "חלקי מחול לך, לך ופייס חבירך", ומשמע שחלק הקדוש ברוך הוא כבר מחול מעת ששב גם קודם שפייס חבירו... שעפ"ז מפרש "ישא ד' פניו אליך". ולכן ר"ע לשיטתו, דלא ס"ל כן, לא ניחא לי' בתירוץ זה, ומיישב כאן קודם גז"ד כאן לאחר גז"ד.

(ערוך לנר נדה ע ע"ב)

ונשבע לו בחיי המלך
38

בספרי [מטות, פסקא קנג]: נדרים כנשבע בחיי המלך, שבועות כנשבע למלך עצמו... כנראה היה נהוג בזמן התלמוד שהאנשים שרוצים לחזק את דבריהם במשא ומתן היו נוהגים להישבע או לנדור בהתייחסם למלך. התועלת לקיום הדברים שהכניסו את המלך ביחסים שבין אדם לחברו. לדוגמא, מוזכר במסכת ראש השנה: אמשול לך משל למה הדבר דומה לאדם שנושה בחברו מנה וקבע לו זמן לפני המלך ונשבע לו בחיי המלך, הגיע זמן ולא פרעו, בא לפייס את המלך.

(רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, בשם אמרם, עמ' 118)

ונשבע לו בחיי המלך וכו' בא לפייס את המלך וכו' הכא נמי כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו
38-40

[וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם (רמב"ם)] - וכדמדומי ראיה נ"ל לזה מהא דאמרינן פ"ק דראש השנה: שאלה בלוריא הגיורת לרבן גמליאל כתיב אשר לא ישא פנים וכו' וכתיב ישא ה' פניו אליך וכו' נטפל לה ר' יוסי הכהן א"ל כאן בעבירות שבין אדם לחבירו כאן בעבירות שבין אדם למקום למה הדבר דומה וכו'. הרי לנו שבשביל שנשבע בחיי המלך, בא לפייס את המלך. נמצא דעבירות שבין אדם לחברו דהתם היינו במלתא דהקב"ה א"ל לא תעביד, דהיינו החובל בחברו או מזיק ממונו וכיוצא, דאזי חטא לחברו ולהקב"ה ומשו"ה בעי תשובה ג"כ... ואף שבההיא רומיא דקראי פליג ר' עקיבא ושנינהו באנפא אחרינא, לענין דינא מאן לימא לן דפליג?
[וכתב על כך רבי אברהם חיים גאגין, חוקי חיים, על הרמב"ם שם: לא חזינא אפילו דמות ראיה לדברי רבינו ז"ל, דנקט חובל ומזיק, דליכא שום צד להקב"ה, דלא אמר הקדוש ברוך הוא לא תעשה דהיינו שלא יזיק ולא תחבול לחבירו, אלא כה אמר ה', דאם הזיקו או חבל בחבירו דחייב לשלם ד' דברים בושת ופגם וכו'. ולא אמרי' התם בש"ס כי אם בעבירות שבין אדם לחבירו דאמר הקדוש ברוך הוא לא תעשה, כגון גזילות וחמסים דאית בהו ל"ת, אבל להנהו דברים דהיינו נזקים וחבלות ליכא שום ראיה מהכא].

(רבי יוסף אלמושנינו, עדות ביהוסף, חלק ב, דף קיג ע"א, על הלכות תשובה פרק א הלכה א)

ונשבע לו בחיי המלך וכו' ואמר לו עלבוני מחול לך לך ופייס את חבירך הכא נמי כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו
38-40

מה דהקשה כת"ה בהא דפי' המפרשים ז"ל [רי"ף בעין יעקב, יומא פו ע"ב] במשנה בסוף יומא מה דתנינן את זו דרש ראב"ע כו'... דאם יש בידו עבירות שבין אדם לחבירו, אין יו"כ מכפר אפי' על שבין אדם לחבירו.
וקשיא לי' למר מהא דר"ה דף י"ז דאיתא התם: משל למה"ד לאדם שנושה כו' ונשבע לו בחיי המלך כו' בא לפייס את המלך. א"ל עלבוני מחול לך, לך ופייס את חבירך, אף ה"נ כאן בעבירות שבין אדם לחבירו כו'. הרי דעכ"פ מה שבין אדם לחבירו מחול לו. וניחא לי' עפ"ד הרי"ף בעין יעקב סוף יומא, אליבי' דרבי עקיבא שם...
אבל לענ"ד יש לפרש שפיר את המשל וגם הנמשל בר"ה שם אליבי' דראב"ע כפי דברי המפרשים ז"ל. ובהקדם הא דאיתא בביצה דף כ ע"א: ההוא גברא דא"ל הבו לי' ד' מאה זוזי לפלוני ולנסיב ברתי. אמר ר"פ ד' מאה זוזי שקיל וברתי' אי בעי נסיב כו'. טעמא דאמר הבו לי' ולנסיב. אבל אי אמר לנסיב והבו לי' אי נסיב שקול כו'...
ועי' תרומת הדשן סי' שנ... והביא מדברי הסמ"ג דכתב הטעם דבאופן הא' הו"ל ב' צואות, ובאופן הב' הו"ל צואה אחת וכתנאי... ובאמת צריך הדבר תבלין מ"ש רישא דהוי ב' צואות ומ"ש סיפא דהוי צואה אחת. וי"ל דהיכא דלא היה בלשון תנאי, ואנן מספקינן בי' אם כונתו על תנאי או לב' צואות, אז אמרינן דהמבחן הוא בסדר לשונו, דמה דהוא עיקר מגמתו קאמר ברישא... ושאר דברים טפלים ולאו בדוקא קאמר להו. לכן אם אמר הבו לי' ד' מאה זוזי ולינסיב ברתי, עיקר כונתו על הבו לי' ד' מאה זוזי משום דרחים לי' וכיו"ב, ומה דאמר בתר הכי ולינסיב כו', הוא רק גילוי רצון בעלמא... לזה אמר דהוי ב' צואות. משא"כ באמר לינסיב והבו לי', לינסיב הוא העיקר...
ונלע"ד פשוט דהא דמחלקינן בין אמר הבו קודם לאמר לניסב קודם הוא דוקא באמר הב' בבית בוא"ו: הבו ולנסיב. אבל באמר הבו לי' ד' מאה זוזי לנסיב ברתי בלא וא"ו קודם הלמ"ד דלנסיב, ודאי כונתו על צואה אחת דהא תליא בהא, ור"ל הבו לי' כי היכי דלנסיב ברתי... והשתא י"ל נמי הכי בכונת המשל דר"ה הנ"ל, דהמלך אמר עלבוני מחול לך לך פייס כו', ולא קאמר "ולך" כו' דהוי משמע ב' מילי, אלא "לך" בלא וא"ו, ור"ל דמחילת עלבונו תלוי בלך פייס כו', וכאילו אמר: על מחילתי אבטיחך אם רק תלך ותפייס חבירך. ובר מן דין מוכרח לומר כך, דאל"ה למה לי לך ופייס, הכי הוי ס"ד שא"צ שוב לשלם או לפייס שימחול לו חובו? אלא ודאי דתלי מחילתו בפיוס חברו.

(שו"ת אפרקסתא דעניא חלק ב אורח חיים סימן צא)

ונשבע לו בחיי המלך וכו' ואמר לו עלבוני מחול לך לך ופייס את חבירך הכא נמי כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו
38-40

הפרי חדש (סימן תרו סעיף א) כתב בשם הגאון רבי שמואל גרמיזאן, שבעבירה שבין אדם לחבירו יש בה גם כן חלק בין אדם למקום, כגון אם ביזה אותו בדברים שעבר על מצות ואהבת לרעך כמוך, וכיוצא בזה, כל זמן שלא ריצה ופייס את חבירו, אפילו החלק שבין אדם למקום לא נמחל... ולכאורה יש להעיר בזה מהגמרא: שאלה בלוריא הגיורת את רבן גמליאל... נטפל לה רבי יוסי הכהן, אמר לה, אמשול לך משל למה הדבר דומה, לאדם שהיה נושה בחבירו מנה וקבע לו זמן בפני המלך, ונשבע לו בחיי המלך, הגיע זמן ולא פרעו, בא לפייס את המלך, אמר לו המלך, עלבוני מחול לך, לך ופייס את חבירך. הכא נמי, כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו. ולכאורה משמע שאפילו בחלק העבירה שבין אדם למקום, אף על פי שעדיין לא פייס את חבירו, מיד שבא בתשובה לפני הקדוש ברוך הוא נמחל לו, כמו שאומר במשל עלבוני מחול לך. ומיהו יש לומר שמה שנשבע בחיי המלך הוא דבר בפני עצמו, ואינו קשור ממש עם הממון, ודומה לשאר עבירות שבינו לבין המקום שנמחלים לו... שוב ראיתי למרן החיד"א בספר דברים אחדים (דף ה ע"ב), שהעיר מזה על המהר"ש גרמיזאן הנ"ל, וכתב, שלדבריו צריך לומר עלבוני מחול לך כשתפייס את חבירך [וכן תירץ דעת קדושים (כץ), דרוש ד, עמ' מו במהד' תשנ]... גם הלום ראיתי להגאון רבי יצחק עטייה בספר רוב דגן בחידושיו לראש השנה (יז ע"ב) שהעיר על דברי הרי"ף שבעין יעקב (יומא פה ע"ב)... שעבירות שבין אדם למקום תלויים בעבירות שבין אדם לחבירו, ואם לא ריצה את חבירו גם העבירות שבין אדם למקום אין יום הכפורים מכפר. והרי כאן אמר רבי יוסי הכהן במשל עלבוני מחול לך. וכתב לתרץ גם כן כדברי החיד"א הנ"ל, שצריך לומר הכוונה עלבוני מחול לך אך בתנאי שתלך ותרצה את חבירך.

(רבי עובדיה יוסף, שו"ת יחוה דעת חלק ה סימן מד)

בא לפייס את המלך ואמר לו עלבוני מחול לך לך ופייס את חבירך הכא נמי וכו' בעבירות שבין אדם לחבירו
38-40

וששאלת המכה את חבירו ושוב פייס אותו, אם הוא פטור מדיני הקהל.
דבר זה אינו תלוי בראיות, דהיא גופא שקונסין אותו כל עיקר לא מפני הדין, דהא אין דנין דיני קנסות גזילות וחבלות בבבל, אלא משום דב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה, ורשאין בני העיר להסיע על קיצתן [ב"ב ח ע"ב], והכל לפי צורך השעה ולפי מה שהוא אדם... ואשכחן בפ"ק דראש השנה דאפילו דברים שבין אדם לחבירו צריך [לפייס] את המלך ואת חבירו, שלאחר שיפייס את המלך אומר לו: עלבוני מחול לך צא ופייס את חבירך.

(תשובות ופסקים לחכמי אשכנז וצרפת סי' צד = שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, ספר סיני וליקוטים, סי' תרנג)

כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו
39-40

והטעם מבואר, דלא שייך נשיאת פנים בדברים שבין אדם למקום, דהקב"ה מוותר מדיליה, ובכה"ג לא מקרי נשיאת פנים אלא דומיא דקרא "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד", ולשון שוחד ודאי לא שייך אלא בדיין שדן בין אדם לחבירו. ולפי"ז, כיון דהאי קרא ד"ישא ה' פניו אליך" בברכת כהנים כתיב, שמברכין לכל ישראל כאחד, תו לא שייך לפרש הך ברכה שישא ה' פניו לאדם אחד מישראל יותר מלחבירו בדברים שבין זה לזה. אלא אי איכא לפרש האי נשיאת פנים בין אדם לחבירו, על כרחך היינו בין ישראל להאומות, כדכתיב בתריה "וישם לך שלום", והיינו מן האומות. ומש"ה לא נתיישבה דעתן של מלאכי השרת [שהקשו אותה קושיה בברכות כ ע"ב] בתשובת רבי יוסי הכהן לבלוריא, כיון שרואין לפעמים שהקב"ה נושא פנים לישראל נגד האומות.

(פני יהושע ברכות כ ע"ב)

כאן בעבירות שבין אדם למקום כאן בעבירות שבין אדם לחבירו
39-40

ולפי"ז יש לפרש שמפרש הלשון "אשר לא ישא פנים" היינו שאינו מתרצה - היינו בעבירות שבין אדם לאדם, ו"ישא פניו", ר"ל שיתרצה ומוותר, בעבירות שחטאו לו.

(תורה תמימה במדבר פרק ו הערה קמט)

עד שבא רבי עקיבא ולימד (יח.) כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין וכו' רבי יצחק אמר יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין
40-יח.

[ר"ע אומר חייבי כריתות ישנו בכלל מלקות ארבעים, שאם עשו תשובה ב"ד של מעלה מוחלין להן וכו' ר' יצחק אומר חייבי כריתות בכלל היו ולמה יצאת כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות] ונלע"ד דר"ע ורבי יצחק לשיטתייהו אזלי, דפליגי בפ"ק דר"ה, ר"ע ס"ל דאחר גזר דין אין מועיל תשובה, ורבי יצחק ס"ל התם יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין ובין אחר גזר דין. ולכן פריך שפיר אליבא דר"ע: מאי אמרת שאם עשה תשובה, השתא מיהא לא עביד, ואם יהיה נגזר עליו כרת אין אחר גז"ד כלום, ודלמא כבר נגזר עליו, והו"ל שני רשעיות ואיך נלקה אותו?... וזה הקושיא דווקא לר"ע, אבל לרבי יצחק לא קשה מידי, דלעולם בידו לעשות תשובה, אפי' לאחר הגז"ד, ולעולם הכרת בספק עומד וליכא ב' רשעיות.

(רבי אלכסנדר שור, בכור שור מכות יג ע"ב)

רש"י - צדיק - במשפט אמת, חסיד - נכנס לפנים מן השורה

והנה רש"י ז"ל פירש במלת "חסיד" שעושה לפנים משורת הדין. ונראה שעל כן נקרא חסיד, כי התורה והמצוות בכלל נקראים על שם היו"ד (שהוא בחינת החכמה ואורייתא מחכמה נפקת כידוע) (זוהר ח"א פה ע"א), וכשהם נעשים באופן שישפיעו כל בחינת החסדים והטובות לעולם, אז מתחבר יוד בחסד ונעשה חסיד, אבל כשהוא בדין אז מתחבר יו"ד בצדק, כי צדק הוא בחינת הדין כידוע וכמאמר אליהו ז"ל (בתיקוני זוהר טז ע"ב) צדק ידיעא דאיהו דין, ונעשה "צדיק".

(רבי חיים טירר, באר מים חיים, שמות פרק כה, ב)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמה | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | צרו קשר

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | השיטה | EXAMPLE |
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US