Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת ערכין

בעריכת המכון לחקר האגדה



ב ע"ב

וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי

הטעם שהצריכום לכתוב דעת איש אחד, ואחר כן חוזר מן הדעת ההיא, כגון שאמרו, בש"א כך ובה"א כך וכך, וחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש, כדי להודיעך אהבת האמת והגברת הצדק והאמונה. שהרי אלו אנשים הנכבדים, החסידים, הנדיבים, המופלגים בחכמה, כשראו דברי החוק עליהם טובים מדבריהם, ועיונו נכון, הודו לו וחזרו לדעתו. כל שכן שאר האנשים, בראותם האמת נוטה עם בעל דינו, יהיה כמו כן נוטה לאמת, ולא יקשה עורף. וזהו דברי הכתוב (דברים יד), צדק צדק תרדוף. ועל זה אמרו חכמים (אבות פ"ה), הוי מודה על האמת. רצו לומר, אף על פי שתוכל להציל נפשך בטענות תוכחיות, כשתדע שהם אמת דברי חבירך, אשר טענתך עליו גלויה מפני חולשתו, או מפני יכולתך להטעות האמת, חזור לדבריו והריב נטוש [שואל הרמב"ם, מדוע טרח רבי להשאיר במשנה דברי חכמים שחזרו בהם שהרי אין הם להלכה?]

(הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות)



י ע"ב

פורים, דאיכא ניסא, לימא... רבא אמר: בשלמא התם 'הללו עבדי ה'' ולא עבדי פרעה. הכא 'הללו עבדי ה'' ולא עבדי אחשורוש? אכתי עבדי אחשורוש אנן

...כאשר אנו למעלה מהמזל נקראים עבדי ה', וכן היה ביציאת מצרים, שהיה הכל נס מוחלט ומופלג, בלתי ישועה בשום חלק ממערכות המזלות, ולכך אומרים הללו עבדי ה'. משא"כ באחשורוש, שהיו נשארים תחת המזל, כי נס המן היה מפאת הטבע, ובעל הרחמים סבב סבובים שיהיה ישועה לישראל בטבע מאשת המלך, ומרדכי שהצילו לאחשורוש ממות של בגתן ותרש, ולכך לא נקראים עבדי ה' רק עבדי אחשורוש כנודע.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ב)


דאמר רבי אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביום הכפורים? אמר להן: אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, וישראל אומרים שירה לפני?

להבין השאלה והתשובה הוא כך, דהנה ידוע על כל הנסים אומרים הלל ושירה, ואין לך נס גדול מה שקרה לנו בראש השנה ויום הכפורים, וכמבואר במדרש [ירושלמי רה"ש פ"א ה"ג] מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו, כי אנו לובשים לבנים ושמחים ובוטחים לה', כי הוא נושא עון ומטריד לשטן בשופר עד שיוציא לצדק דיננו, ואין לך נס גדול מזה. וא"כ ראוי לומר שירה יותר מכל הנסים, ולכך שאלו כן, אבל תשובת השם היתה לא כן, בשלמא בנס יציאת מצרים היו אומרים שירה מפני שכבר יצאו, שוב לא יבואו שמה כהבטחת ה', וכן בכל הנסים, אבל בזה אף דבראש השנה יצאנו זכאים, מ"מ חלילה מחטוא אח"כ, כי בקל יכשל, כמאמר הש"ס [תענית ח ע"ב] אם נגזר לגשמים והם חוזרים לרעה, הגשמים יורדים למקום בלי נוצר לזריעה, וכן הכל, א"כ תמיד לא נגמר הנס, ואנו צריכים תמיד רחמים. שימרו ועיזרו לבל נכשל בעבירה, ולבל יגבר עלינו אויב צר פנימי וחיצון ח"ו, ולכך אין כאן גמר הנס לומר הלל, וזה שאמר ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני, כי ח"ו לא ישובו, והם תמיד פתוחים בלתי סוגר, וא"כ איך אפשר לשיר, וכבר אמרו [אבות פ"ב-מ"ה] אל תאמין בעצמך עד יום מותך, ולכן כבר אמרתי אל תאמרו בעבור ימים האלו הותרה הרצועה, כבר היה יום הכפור ימי הכפרה, ואח"כ נשכימה לכרמים כדרך העולם לילך בקרי עם השם מבלי משים ללב מצוה תמה וברה.
ואמת אמרו תוספות בשם ר"ה גאון [ערכין י' ע"ב ד"ה אמרו] כי גם מלאכי השרת אין אומרים שירה בראש השנה ויום הכפורים, ולכך ממאן לומר ביוצר והחיות ישוררו, והקשו התוספות א"כ למה אמרו מלאכי השרת מ"ט אין ישראל אומרים שירה, ולא שאלו על עצמם. ונראה כי הטעם שעלה ברוחם שישראל יאמרו שירה, הלא דוודאי המלאכי השרת אין אומרים הואיל והקב"ה דן, ואם בים לא שררו הואיל ומעשי ידי ה' טבעו בים, איך ישוררו ביום אשר רבים רשעים נגזרו למיתה, רק ידוע דבים נאמר ביהושע [י'-י"ב] שמש בגבעון דום, שלא אמרה שירה הוצרך יהושע לומר שירה במקומה כנודע במדרש [ילק"ש שם רמז כ"ב], וא"כ כאן שאין מלאכי השרת אומרים שירה, לדעתם היה הואיל שדן ישראל, א"כ יש לישראל לומר שירה עבורה כמו בים, וזוהיא היתה שאלתם, אבל יפה שאלו אילו הטעם בשביל דין ישראל, אבל באמת גם המלאכים בעצמם נידונים בראש השנה, כמאמר ר"א בחרוז ונתנה תוקף, הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום, ואין לישראל לומר שירה תמורתם, כי לא היתה המניעה בשביל ישראל, וכבר נודע במאמרם [שמות ל"ג] כי לא יראני האדם וחי, דדרש המדרש אפילו מלאך שנקרא חי, כי מלאכים הם נצחים ונקראים חיים, ובני אדם נקראים מתים כי סוף האדם למות, וזוהיא תשובת השם, ספרי חיים וספרי מתים פתוחים פירוש הן ספרי מלאכי השרת, והן ספרי בני אדם, וא"כ אין להם לומר שירה [הסבר א': אין לך נס גדול מכך שה' מטריד לשטן בשופר ומוציא לצדק דיננו בכל שנה ושנה ברה"ש וביוה"כ. לכן שואלים המלאכים מדוע אין ישראל אומרים שירה. והקב"ה משיבם שבעצם ספרי חיים וספרי מתים מונחים לפניו, כי יתכן שאחרי תשובתם בעשי"ת יחזרו, ח"ו, לחטאם, ולכן אין לומר כאן שירה. הסבר ב': החיים הם המאכים, בהיותם נצחיים, והמתים הם ישראל, שסופם למות. לדעת המלאכים צריכים ישראל לומר שירה כמו בים, כי הם ניצולים. ואולם הקב"ה משיבם שלא רק ישראל, עומדים לדין, אלא גם הם, המלאכים, עומדים לדין, 'ולא יזכו בעיניך בדין', ועל כן אין ראוי שיאמרו ישראל שירה.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יד)



דף יא ע"ב

אמרו: כשחרב הבית בראשונה, אותו היום תשעה באב היה, ומוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היתה, ומשמרתו של יהויריב היתה, והיו כהנים ולוים עומדים על דוכנן ואומרים שירה, ומה שירה אמרו? וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם, ולא הספיקו לומר יצמיתם ה' אלהינו עד שבאו אויבים וכבשום, וכן בשניה.

יראה שעל פושעי ישראל ועריציהם נאמר. ואמר שכבר קמה בהם קללת המזמור מפני רשעתם. וקרא נמי דוקא באומרם לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב, כי עם שאינם יכולים להכחיש מציאות הש"י הבורא עולם, מפני עדות התורה שנתנה להם... וגם כי לא יוכלו להכזיב כי הוא אלהי יעקב, מצד מה שהתפרסמו המעשים הנוראים אשר עשה משה לעיני כל ישראל, אבל יחשבו שזה אלהים הנקרא יה, הנה הוא לא יראה וגם אלהי יעקב לא יבין, כי המה חושבים שיש לו הקפה כללית באלו הענינים הכוללים שהם לצורך אומה בכללה, אבל שלא יתבונן וישגיח במה שיהיה בפרטי כתות האדם מעניניהם, ולא יחוש אם ירצח איש את רעהו או אם יגזול ממנו כסף או כלים או שיקניטהו בדברים זולת זה... [מבאר שהמזמור הזה נאמר על פושעי ישראל שאינם מאמינים בהשגחה פרטית, ולכן נענשו ולכן חרב הבית בעוד הלויים אומרים בינו בערים בעם, כלומר: זה הרשע שלכם ובו תענשו ותראו שיש השגחה.]

(עקדת יצחק, שער עט)




יג ע"ב

תניא, רבי יהודה אומר, כנור של מקדש של שבעת נימין היה, שנאמר שובע שמחות [את] פניך, אל תיקרי שובע, אלא שבע, ושל ימות המשיח שמונה, שנאמר למנצח על השמינית, על נימא שמינית, של עולם הבא עשר, שנאמר עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור, ואומר הודו לה' בכנור בנבל עשור זמרו לו שירו לו שיר חדש

פירוש הענין הזה כי עניין הכינור וכלי הזמר במקדש רמז להשגת המחשבה שהיא נתלית ברוח, ואין בגשמיות דק כמוסיקא, כעניין שאמרו קול ודבר ורוח וזהו רוח הקדש, והנה בעולם הזה ישיגו החכמים ברוח הקדש שבע ספירות וידבק אורן במשכן ובמקדש, ונרמזות בשבע הנרות של מנורה ובקצת הקרבנות, גם בלעם אמר את שבעת המזבחות ערכתי הזכיר אותן בה"א הידיעה, לפיכך נרמזו בכינור שבע כלי הקול בעוה"ז, ולימות המשיח תושג ספירה שמינית וירמזו אותה, ולעולם הבא תהיה ההשגה שלימה לעשר ספירות וירמוזו אותן, וזה עניין מופלא ונכבד ומכל פנים נלמד בפי' העוה"ב שהוא עולם שיש בו גוף ומקדש וכליו, ואינו עולם הנשמות שכל אדם בו בחלק הראוי לו אחרי מיתתו מיד. [מבאר שנימי הכינור הוא משל לדרגת השגות החכמה, ומדייק ממדרש זה שעולם הבא אינו עולם הנשמות של אחר המוות אלא עולם התחיה העתידי שיש בו גופים.]

(רמב"ן, תורת האדם, אות קכד שער הגמול)


מבאר, שבימות המשיח, ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר, כי ה' אחד רוכב על ז' כוכבי לכת מנהיגי העה"ז, וכן יום שמיני למילואים נטל את העטרות ובו שרתה שכינה, לרמז על שלטון ה' על כך החומר,אבל לעה"ב שיהיו מופשטים מן החומר לגמרי יתוסף בהם השגה שיכירו כח מלכותו ית' על כל נבדלים העליונים הכלולים במספר ט' בסוד ארון ט' וכפורת טפח ואז השמיני יעלה למספר י'.

(כלי יקר, ויקרא פרק ט פסוק א)


טו ע"א

כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו... אמר ריש לקיש: מאי דכתיב זאת תהיה תורת המצורע - זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע

ולמה שאמרו ז"ל (ערכין טו:) שהצרעת באה על לשון הרע, ירמוז הכתוב בב' מראות נגעים על פי מה שכתב רמב"ם בפ"ז מהלכות דעות (ה"ב) וז"ל: לשון הרע הוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת, אבל האומר שקר הוא נקרא מוציא שם רע על חברו עד כאן. הנה האומר דבר גנאי על חברו, הגם שאומר אמת, נקרא בעל לשון הרע, והאומר שקר נקרא מוציא שם רע, וכנגד ב' אלו אמר שאת או בהרת; שאת כנגד מוציא שם רע, ואמר שאת על דרך לא תשא שמע שוא (שמות כג א), בהרת כנגד לשון הרע, ואמר לשון בהרת, בהירות שיורה הצדקת הדברים הנאמרים כי כנים הם, ואף על פי כן מאוסים הם ויסובבו הצרעת. ולצד שיש הדרגות בב' הבחינות, לזה עשה ה' ברוך הוא ספחת לשאת ולבהרת כבחינת הדיבור אשר יסובב אותה. [מבאר ששתי הדרגות שבנגעי הצרעת - השאת והבהרת - הן כנגד שני סוגי הדיבורים האסורים - הוצאת שם רע ולשון הרע.]

(אור החיים ויקרא יג, ב)



דאמר רבי חנינא בר פפא: דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה. דכתיב "כי חזק הוא ממנו", אל תיקרי "כי חזק הוא ממנו", אלא "ממנו". כביכול: בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם

ואין הכונה שלא יכול בשום אופן. והלא ראו גבורות ה' במצרים! אלא עפ"י דרך הטבע והליכות מלחמה...
ועדיין יש להעיר: מה זה העלו חז"ל בדרשה זו? הלא גם לפי הפשט, "כי חזק הוא" מישראל, כך הכונה. כי ידוע שרצונו ית"ש להכניסם לארץ. ואחר שאומרים שלא יוכל ישראל לכבוש - הרי הוא המאמר, כי אין ביד ה' להושיעם ולעזרם במלחמתם.
אבל באמת היה עיקר התלונה הגלויה של ישראל היא "בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמרי להשמידנו", כמבואר בפ' דברים. ... וא"כ היה מקום לומר, שלא נמצא אז כלל אנשים קטני אמנה לחשוב שאין ביכולת כלל ח"ו. ע"כ פירשו חז"ל כי היו במרגלים עצמן גם קטני אמנה כאלה. [ראשית יש להעיר שאין לומר שחשבו שבשום אופן אין ביכולת ה', ח"ו, להושיעם ולעזרם במלחמה. שהרי ראו כולם בניסי יציאת מצרים. אלא כוונתם שבדרך הטבע נראה שאין יכולת להושיעם. שנית: מה חידשו חז"ל בדרשה זו? הלוא לכאורה היא היא טענת המרגלים! הרי באומרם "כי חזק הוא ממנו", מעם ישראל, אומרים הם שאין ביכולת ה', ח"ו, להושיעם?! החידוש הוא שאכן היתה מחשבה כזו בלב המרגלים. כי בפשט, על פי המבואר בספר דברים, חשבו המרגלים שבגלל כעס ה' עליהם יתנם ביד האמורי. ואולם כאן רואים שגם כזאת עלתה על דעתם: שאין ביכולת בעל הבית להוציא כליו משם.]

(העמק דבר על במדבר פרק יג פסוק לא)



טו ע"ב

כל המספר לשון הרע אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור יחד שנאמר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל אל תקרי אותו אלא אתו

שואל על הפסוק "כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה'" הנאמר במכת ברד, פירש"י לפי שהיתה העיר מלאה גלולים ומקשים כאן למה הקפיד דווקא במכה זו? והוא מבאר,לפי שפרעה חטא בחטא הלשון, שדבר גידופים על ה', וזה גרם לפרעה כי סר ה' מעליו, ואינו רוצה להתראות אפילו למשה כל זמן שהוא במחיצה אחת עם פרעה, על דרך שאמרו כל המספר לשון הרע אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור, ויש אומרים, שהוצרך להתפלל בשדה מקום שהמכה משמשת ביותר. ונראה עוד לומר שהוצרך לומר כצאתי את העיר שלא יחשדו פרעה שמיראת הקולות והברד ילך לאיזה בית להתפלל, ע"כ אמר לו כצאתי את העיר להראות לו גודל הנס שבכל מקום אשר תדרוך כף רגלו שם לא יהיה ברד.

(כלי יקר, שמות פרק ט פסוק יד)



מאי דכתיב מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה אמר לו הקדוש ברוך הוא ללשון כל אבריו של אדם זקופים ואתה מוטל כל אבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים ולא עוד אלא שהקפתי לך שתי חומות אחת של עצם ואחת של בשר מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה

מוצא רמז לכך בפסוקי מעשה כלי המשכן.

(כלי יקר שמות כח, לא)


מה תקנתו של מספרי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה שנא' מרפא לשון עץ חיים, ואין לשון אלא לשון הרע שנאמר חץ שחוט לשונם ואין עץ אלא תורה שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה...

ובמשנה דמ' מעשר שני פ"ה תנן לא שכחתי מלברך על הפרשת מעשרות כפרש"י, ויש להבין הלא הכל בכלל לא עברתי ממצוותיך, ואמאי נפרש זה העניין של ברכה בפני עצמו. אלא התנא מפרש לא עברתי ממצוותיך, היינו במעשה נזהרתי בכל המצוות בין בקום עשה ובין באיסור ל"ת, אבל השייך לדיבור פה, רק ולא שכחתי, היינו ברכתי כד"ת, אבל באיסור דיבור זהו לשה"ר לא אוכל לומר שנזהרתי, משום דכל אדם נכשלים בזה כדאיתא בב"ב ד' קס"ה והכל בלשה"ר.
והיינו דקרינן במשנה סוטה פ"ז פרשה זו וידוי מעשר, אשר אינו מובן לפי הנראה איזה וידוי יש כאן, אלא שהבינו חז"ל מלשון ולא שכחתי, דהפי' דזה אין אנו יכולים, לא עברתי ממצוותיך באיסור דיבור פה. ובזה מיושב סדר הפרשה דעניין מצוות מע"ש באחרונה וסמוך לתפילה השקיפה, היינו משום דאיתא בערכין ד' ט"ו ב' מרפא לשון עץ חיים, דרפואה על חטא לשה"ר הוא תורה, ומע"ש ניתן בשביל תלמוד כמו שביארנו לעיל י"ד כ"ג עה"פ למען תלמד וגו', א"כ הננו מתוודים על חטא הלשון במה שאומרים ולא שכחתי, ואח"כ אנו אומרים דיני מע"ש כי עשינו הכל כדת, וא"כ בא לכלל תלמוד, ומשום זה אנו מתפללים השקיפה כאשר יבואר עוד. [מבאר כי בפרשת וידוי מעשרות רומז המתוודה שלא נזהר לגמרי מאיסור לשה"ר, ולכן מיד אח"כ אומר הוא שהפריש מעשר שני כדינו, שעניינו הוא חיזוק לימוד התורה.]

(העמק דבר דברים כו, יג)



סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוח הקדש שנאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות אלא מה תקנתו שלא יבא לידי לשון הרע אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה ואם ע"ה הוא ישפיל דעתו שנאמר וסלף בה שבר רוח

מבאר,שתשובת האדם דומה להכשרת כלים שיש להם דמיון לטהרת החוטא המקריב חטאת, כי כמו שהכלים יש מהם שבולעים הרבה מן האיסור ולא יוכל לצאת ע"י שטיפה ואין להם תקנה כ"א בשבירה, ויש מהם שאינן בולעים הרבה מן האיסור ויש להם תקנה בשטיפה, זהו תלמיד חכם,שתקנתו במים היינו בלימוד תורה, ויש לך אדם חוטא שבולע הרבה מן האיסור וקשה לו לעזוב ההרגל ואין לו תקנה כ"א בשבירת לבו כי הוא הכלי שנתבשל בו האיסור, וזהו עם הארץ, שתקנתו שישפיל עצמו והיינו שבירת לב.

(כלי יקר, ויקרא פרק ו פסוק כא)



טז ע"א

ועל צרות העין, דכתיב ובא אשר לו הבית [וגו'],ותנא דבי ר' ישמעאל, מי שמיוחד ביתו לו

מבאר שלכך נאמר דווקא בנגעי בתים "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" להדגיש שנתן ה' לו לאחזה, בית מלא כל טוב, לנסותו אם ייטיב מביתו גם לאחרים, כי לי הכסף והזהב אמר ה' (חגי ב ח), וכל מה שהאדם נותן לאחרים, לא משלו הוא נותן, כ"א משלחן גבוה קא זכי ליה, לכך נאמר כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה (תהלים מד ד) כ"א ימין ה' רוממה, לתת להם נחלת גוים. ואין מקום לצרי עין לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. שהרי ה' הוא הנותן לך כח ואחזה, וא"כ דין הוא שתתנו משלו לעניי עמו, ואם לא תשמעו בקול דברו, ותהיו מן צרי העין המיחסים האחוזה אל עצמם, אז ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם. ר"ל במקום שאתם מיחסים האחזה לכם כאילו אתם האוחזים בה בכח ידכם, לכך נאמר מיד ובא אשר לו הבית. זהו שייחד ביתו לו לעצמו לומר שבכחו ועוצם ידו בנה ביתו.

(כלי יקר, ויקרא פרק יד פסוק לד)


למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין כתונת מכפרת על שפיכות דמים דכתיב ויטבלו את הכתנת בדם מכנסים מכפרים על גילוי עריות דכתיב ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה מצנפת מכפרת על גסי הרוח כדרבי חנינא דא"ר חנינא יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה אבנט מכפרת על הרהור הלב אהיכא דאיתיה (דכתיב והיה על לב אהרן) חושן מכפר על הדינין דכתיב ועשית חושן משפט אפוד מכפר על עבודה זרה דכתיב אין אפוד ותרפים מעיל מכפר על לשון הרע אמר הקדוש ברוך הוא יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול ציץ מכפר על מעשה עזי פנים כתיב הכא והיה על מצח אהרן וכתיב התם ומצח אשה זונה היה לך

על פי גמרא זו יש ליישב,מה שהקדים הקב"ה ציווי חשן לאפוד [ שמות כח, ד] כי יותר הקב"ה מקפיד על קלקול הדינין ממה שמקפיד על ע"ז, וראיה מן דור הפלגה שפשטו ידיהם בעיקר ולא נאבדו ודור המבול ע"י שהיה חמס וגזל ביניהם נאבדו. אמנם מדוע בביצוע הסדר הפוך ועשו קודם את האפוד ואחר כך את החושן?
כי ישראל, לכבודו של מקום ב"ה, הקדימו עשיית האפוד, כי חטא ע"ז חמור עליהם יותר מן קלקול הדינין, לכך נאמר ועשו את האפוד, ועוד כי הקב"ה בידו למחול ולוותר על ע"ז אבל לא על קלקול הדינין בדברים שבין אדם לחבירו כי אין הקב"ה מוחל כי אם בדברים שבינו לבין הבריות, ולכן צווה קודם על החושן, אבל ישראל אמרו בידינו למחול ולוותר על מה שקרה לנו עוות על ידי קלקול הדינין, אבל חלק גבוה, מי יתיר לכך הקדימו מעשה האפוד.
ומה שאמרו שהציץ מכפר על עזי פנים היינו על עריות, בדומה למכנסיים, אלא הא בצנעא והא בגלוי, כי המכנסים שבמקום צנעא, מכפר על דברים שבצנעא, הוא ההולך אחרי העריות בצנעא וכיסוי, כמ"ש לכסות בשר ערוה. והציץ בכך שמונח על מצח אהרן,מכפר, על עזות מצח, הוא העובר בגלוי בלא בושה וזהו שמביא בגמרא (שם טז.) פסוק ומצח אשה זונה היה לך (ירמיה ג ג) ולכך כתוב על הציץ קודש לה'.

(כלי יקר, שמות פרק כח פסוק ד)

והנה יש כאן ג' דברים המצילין מן הזנות. האחת, הציץ עצמו שהיה כתוב עליו קודש לה'. השני הוא, הפתיל תכלת, דומה לפתיל תכלת של ציצית, שנאמר בו "אשר אתם זונים אחריהם", הג' הוא המצנפת, המכפר על גסות הרוח, וארז"ל (סוטה ד ע"ב) כל המתגאה כאילו בא על כל העריות כו' ואמרו עוד (שם ד ע"ב) כל מי שיש בו גסות הרוח לסוף נכשל בא"א כו'.

(כלי יקר, שמות פרק כח פסוק לו)

הכתונת בא לכפר על שפיכות דמים, ומה ענין זה לזה? ואם בעבור שהשבטים אחי יוסף טבלו כתונת יוסף בדם, מ"מ כל שפיכות דמים הנעשה בכל דור ודור, מה ענינו על הכתונת?, כי בלי ספק שכפרה זו היא בכל דור ודור ולא על ש"ד של השבטים לבד. ואולם מצאתי ישוב לזה, ממה שכתב רבינו בחיי פרשת וישב וז"ל "על הכתונת נתגלגלו הדברים בשעבוד גופותם במצרים,וכן לאחר זמן היו עשרה הרוגי מלכות, כי כן הגוף כתונת הנפש". עכ"ל. הנך רואה דעת רבנו בחיי, שהגוף הוא כתונת של הנפש, ומלבושו, ואם כן יש דמיון ויחס לכתונת זה עם גוף הנרצח. והיה כולו שש דהיינו פשתן, כי קין היה ראש לכל הרוצחים, ונתגלגל הדבר על ידי שהקריב זרע פשתן, ולא נתקבל קרבנו, ונתקבל קרבן אחיו הבל, על כן נתקנא בו והרגו, ועל כן היו שש ערי מקלט, כי שש נופל על לשון ששה.
מצנפת שש, הוא מכפר על גסות הרוח, לפי שהמצנפת היתה, כמו עטרה, המורה על השררה כמ"ש (יחזקאל כא לא) הסר המצנפת והרם העטרה. וכתיב (ישעיה סב ג) וצניף מלוכה בכף אלהיך. והיה עשוי משש כי השש ראוי למי שעולה לגדולה כמ"ש ביוסף (בראשית מא מב) וילבש אותו בגדי שש.
האבנט מכפר על הרהור הלב, לפיכך היה האבנט ל"ב אמה ארכו, והרהור עבירה קשה מן העבירה, לפי שהמעשה עצמו אחר אשר כבר עשהו, ישבע מעמל נפשו, ונפשו קצה בו, אבל ההרהור, דבק בו לעולם, כאשר ידבק האזור אל מתני איש, על כן בא לכפרה האבנט, שהיה דבק בו כחגור.
ועשה להם מכנסי בד, לכפר על ג"ע דבר שבצנעא נוהג כשמתיחדים בד בבד, כי בד יש במשמעותו גם לשון בדידות, והיו בגדי כהונה מכפרים על ח' עבירות אלו כי ד' מהם החמורים שבכל העבירות התלויות במעשה ובדבור והם ע"ז ג"ע וש"ד ולשון הרע כנגד כולם, וד' מהם כללים, כי קלקול הדינין גורם השחתת העולם וגסות הרוח והרהור עבירה ועזות מצח כוללים כל העבירות והם מצויין ביותר

(כלי יקר, שמות פרק כח פסוק לט)

מה שהאפוד מכפר על ע"ז, מתורץ בזה מדוע נאמר בכל הכלים "ועשית" ואילו באפוד "ועשו"
כי הואיל ועברו ישראל ועשו את העגל, ע"כ יתעסקו כולם באפוד להיות לכולם לכפרה.

(כלי יקר, שמות פרק כח פסוק ו)

המעיל מכפר על לשון הרע, לכן היה המעיל עשוי תכלת המרמזת לים, ואף בציצית היתה התכלת, להזכיר מצוות ה'.כי כמו שהים, אינו פורץ גדרו, ועומד בגזירת הש"י, כך יעשה גם הוא, וע"י שיסתכל בים הדומה לרקיע, יהיה נזכר גם למעשה הרקיע, שאינו משנה מדתו, וממנו יראה וכן יעשה בק"ו, וע"י שיסתכל ברקיע הדומה לכסא כבוד, בעיניו יראה מקום חוצבו, ויהיה נכסף לחזור ולהתדבק שם, כי הנשמה נכספה אל המקום, אשר היה שם אהלה בתחילה .

(כלי יקר, שמות פרק כח פסוק לא)



ויש לשאול, מה עניין בגדי הכהונה אצל הקרבנות לעניין כפרה, כי הנה הקרבנות באו על החטאים אמנם הבגדים היו לכבוד ולתפארת. אלא הגיד כי כמו שהשתדלות בענייני הקרבנות ותועלותיהם יועיל מאוד לאנשים אפילו בשעה שאין לנו מזבח ולא קרבן כמו שאמרנו, וזה אם לכפר על החטאים ואם להרחיק האנשים מהחטא, כן הוא בעצמו עניין בגדי כהונה, שהלומד בתורתן ומעיין בתכונתם ותכליתן יועיל לו בכל עת וזמן להסיר הבגדי הצואים מעליו ולהלבישו מחלצות טהורות ונקיות, והנה אין לך כפרה וקינוח גדול מזה.

(עקדת יצחק שער נא)


על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין. על לשון הרע, דכתיב: מלשני בסתר רעהו אותו אצמית. על שפיכות דמים, דכתיב: ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע וגו'. ועל שבועת שוא, דכתיב: ויאמר נעמן הואל קח ככרים, וכתי': וצרעת נעמן תדבק בך וגו'. ועל גילוי עריות, דכתיב: וינגע ה' את פרעה נגעים וגו'. ועל גסות הרוח, דכתיב: ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעול בה' אלהיו, והצרעת זרחה במצחו. ועל הגזל, דכתיב: וצוה הכהן ופנו את הבית, תנא: הוא כונס ממון שאינו שלו, יבא הכהן ויפזר ממונו. ועל צרות העין, דכתיב: ובא אשר לו הבית

מצינו שבא על החמדה היתרה (שם ט"ז ע"א), הבאה מטבע העפר, כי רוב השחורים יתדמו לזוחלי עפר, כל היום יתאוו תאוה, וכל טוב העולם לא ימלא את חוקם, וכמו שאמרו (סנהדרין כ"ט ע"ב) עכברא דשכיב אדינרי, והוא עפריי מאד. והטבע הזה מפסיד הנפש מאד, ומפריח בה פרחי ההפקר והעזות, כמו שאמר (משלי ל') ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי. ומזה המין היתה צרעת גיחזי אשר חמד לקחת מנעמן מה שלקח צרעתו עמו (מלכים שם). ומזה אמרו (ויקרא רבות פ' י"ז) כל הגוזל את הרבים נלקה בצרעת, דכתיב (ישעיה כ"ב) הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר ועטך עטה, ונאמר ועל שפם יעטה. ואמרו (ויקרא רבות שם) כי זה שבנא הסוכן שלח ידו בהקדשות.
מצינו (ערכין שם ור"ל מיואב) שבא על הזדון והכעס, הבא מכח האש, כי באש עברתו מכה ורוצח ואומר בלבו לית דין ולית דיין. ולזה אמרו חז"ל במדרש (ב"ר פ' כ"ב) וישם ה' לקין אות, ר' יהודה אומר הזריח עליו גלגל, אמר לו רבי נחמיה לאותו רשע הזריח גלגל חמה, אלא הזריח עליו את הצרעת, שנאמר (שמות ג') והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון. ומזה הענין נתקלל יואב בצרעת כמו שאמר (ש"ב ג') אל יכרת מבית יואב זב ומצורע וגו'. וזה תחת מה שעשה לשני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם.
והנה שנתבארו היטב אלו הארבעה מינים, הנכללים בסוג צרעת הבשר, כשינטו על תגבורת כל אחת מן הליחות הפשוטות. ואחשוב כי מה שאמרו חז"ל (ויקרא רבות פ' י"ז) על עשרה דברים נגעים באים, כלם הם נכללים תחת ארבע אלו הפשוטות, עם המורכבות מהם, וגם מהפועל הנזכר שיבא אחרי זה. [מבאר שכל הדברים שנגעים באים עליהם באים מחסר אזון בין לחות האדם, האש האויר המים והעפר, וכל אחד מהחטאים המנויים שנגעים באים עליהם בא מאחד מהם.]

(עקדת יצחק, שער סא)


מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי ציפרים לטהרתו אמר הקדוש ברוך הוא הוא עושה מעשה פטיט לפיכך אמרה תורה יביא קרבן פטיט

שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטיט לפיכך הוצרכו בטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול, לשון רש"י... אבל הוא שם כולל כל העופות, אם כן מהו הפטפוט הזה שמצאו להם, כי עופות רבים אין בהם פוצה פה ומצפצף... והנכון בעיני, ששם צפור כלל לעופות הקטנים המשכימים בבקר לצפצף ולשורר, מלשון ארמית צפרא, וכן ישוב ויצפור (שופטים ז ג), ישכים בבקר אמר "צפור שמים" עליהם, כי הם לרובם יגביהו לעוף בשמים ו"כל צפור כל כנף", שני מינין, כל הקטנים וכל הגדולים כי יקרא קן צפור לפניך (דברים כב ו), הם הקטנים שהן רבים.
[מבאר שאף שיש צפרים שאינן מצייצות אך דבר על הכללות של הצפרים ובפרט הקטנות. אמנם אחר כך הוא מביא מהספרי שיתכן וצריך דווקא ציפור דרור שמפטפטת בפרט יותר מאחרות.]

(רמב"ן, ויקרא פרק יד פסוק ד)


כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין קיבל עולמו במערבא אמרי פורענות מזדמנת לו

פירוש הענין הזה הוא מן המקרים ההוים בנוהג של עולם והבאין על כל אדם, כגון שימצא טורח במעשיו לפעמים, ויכאב גופו כשיאכל מאכלים רעים שאינן הגונין לו לפי טבע שלו, ויחוש בראשו כשיעמוד בשמש, ויהיו לו מן המאורעות שבאות אפילו על המלכים, שכגון אלו אין ניצל מהן אלא הרשע הגמור לגיהנם, שמקבל עולמו ושומרין אותו מן השמים לעשות לו כל רצונו בעולם הזה, שנאמר (תהלים י') יחילו דרכיו בכל עת, אבל שאר בני אדם בין צדיקים בין רשעים כולם בכלל מנהגו של עולם הם. וזהו שפירשו בגמרא שם בערכין עד היכן תכלית יסורין כל שארגו לו בגד ללבוש ואינו מתקבל עליו, ואתקיפו עלה והעלו אפילו נהפך לו חלוקו ואפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים, וכל כך למה דתני דבי ר' ישמעאל כל שעברו עליו וכו', וזה ענין אחר הוא, אינו מן היסורין שמשתנין בהן בני אדם זה מזה ברוב, אבל ביסורין ממש לא למדנו בהם יסורים אלא לכפרה. [מבאר שיסורין אפילו קלים הם כפרה ורק רשע גמור יתכן ויהיה ניצול מהם כדי לשלם שכרו בעולם הזה ולעונשו בעולם הבא.]

(רמב"ן, תורת האדם, אות קיז שער הגמול)

עד היכן תכלית יסורין? אמר רבי אלעזר. כל שארגו לו בגד ללבוש ואין מתקבל עליו. מתקיף לה רבא זעירא. ואיתימא רבי שמואל בר נחמני. גדולה מזו אמרו. אפילו נתכוונו למזוג בחמין ומזגו לו בצונן. בצונן ומזגו לו בחמין. ואת אמרת כולי האי? מר בריה דרבינא אמר. אפילו נהפך לו חלוקו. רבא ואיתימא רב חסדא ואיתימא רבי יצחק ואמרי לה במתניתא תנא. אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים

מכלל פנות תורת 'משה רבנו' - שהוא ית' לא יתכן עליו העול בשום צד מן הצדדים ושכל מה שיבוא לבני אדם מן הרעות והמכות או ישיגם מן הטובות, לאיש אחד או לקהל, הכל הוא על צד הראוי במשפט הישר אשר אין עול בו כלל; ואפילו אם נכנס קוץ ביד אדם והוציאו מיד לא היה זה רק על צד העונש לו, ואילו השיג למעט הנאה היה זה גמול לו - וכל זה בדין, והוא אמרו עליו ית', "כי כל דרכיו משפט וגו'"; אלא שאנחנו נסכול אפני הדין ההוא.

(מורה נבוכים - חלק ג פרק יז)




טז ע"ב

לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה

והכוונה, כי העושים שלא לשמה, יכוונו אל האות הראשון, שהם הטובות ההוות והנפסדות, שהם עד שמים לבד, כלומר, שהם תחת ממשלת השמים בהוייתן והפסדם. אמנם העושין לשמה, הם מכוונים אל האות העליון הנסתר, והוא הטוב אשר למעלה מהשמים במעלה ובקיום. והוא התאר שתאר שתי מיני אלו ההצלחות אבינו הזקן, באומרו (בראשית מ"ט) ברכות שמים מעל ברכת תהום רובצת תחת. ובשער נ"ט נתבאר זה המאמר עם חביריו כהוגן מסכים לכל הנזכר הנה, עיין עליו. [מבאר שיש במצוות שכר נגלה לכל ושכר נסתר. הנגלה הוא השכר הגשמי שבעולם הזה, והנסתר הוא השכר הרוחני של העולם הבא שאין אנו יכולים להבינו. והוא מעל השמים, כלומר מחוץ לעולם הזה, לכן רבא קושר אותו לפסוק "כי גדול מעל שמים חסדך"]

(עקדת יצחק, שער ע)



א"ר טרפון תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך אמר לו טול קורה מבין עיניך, אמר רבי אלעזר בן עזריה תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח

ויש להבין, וכי בשביל שאינם מקבלים תוכחה לא יוכל לומר אם יש מי שיודע להוכיח? אדרבה בדור שאינם מצייתים למוכיח, צריך התבוננות רבה למוכיח, איך יתחכם בלשונו ומליצתו להטות אוזן אנשים לשמוע בקול דברו.
אבל הענין כבר אמרו חז"ל [יבמות סה ע"ב] כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך אין לומר דבר שלא נשמע, והטעם, הנח לישראל מוטב שיהיו שוגגים [ביצה ל.], אבל כבר כתבו הפוסקים [עיי"ש בתוספות] כי לא בכל דברים אמרינן כן. בדברים שיש עיקר בתורה, לא אמרינן הנה וכו', וא"כ המוכיח לרבים צריך דעת וחכמה מה שסופו להשמע יש לו לומר, ודברים שאין להשמע, יפה שתיקתו לבל יהיו מזידין, וגם איזה שישנו בגדר הנח לישראל או לא, זו הידיעה שצריך להמוכיח, ועל זה אמר, תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח, ובודאי מי לא יכול להוכיח סור מרע ועשה טוב, ואין בי רוח יתירה מה שאני מוכיח, וידעתי כי כולם כדאים לכך, אמנם הבחנתו הוא להבדיל בין דברים הנשמעים לבלתי נשמעים, וע"ז השיב שפיר, מה צורך בדור הזה מי שיודע להוכיח, הלא בדור הזה אין מי שיקבל תוכחה, הן דברים נשמעים הן אינם נשמעים אין שייך כאן להבחין, כי הכל חדא בעו"ה בלתי נשמע.
כללו של דבר, תקנתו של מוכיח קלקלתו של הדור, כי על ידי כך נעשו מזידין, וזו היא טענת האשה הצרפית לאליהו [מ"א יז, יח] כי באת אלי לפקוד עוני, והוא הטעם, כי ע"י רוב תוכחות אליהו הכל נעשו מזידין, אמנם אמת אם המוכיח יוכיח רק פעם אחת וכדומה, ודאי שהפסדו מרובה משכרו, אבל אם יוכיח כפעם בפעם מבלי הרף, ודאי דבריו יעשו פירות בשקידה תמידית, וכאשר יפעלו מים בזולפם תמיד עלי חלמיש צור אשר יעשו בו חריטה, איך לא יפעל בלבות שלומי אמוני ישראל אשר מצבתם ויסודתם בקודש.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יא)



מנין שלא ישנה אדם מאומנותו ומאומנות אבותיו? שנאמר וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצר בן אשה אלמנה, הוא ממטה נפתלי, ואביו איש צרי חרש נחושת

..הטובים ילכו לעולם בדרך אבותיהם הטובים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: לעולם אל יניח אדם אומנות אבותיו. וכל זה שיהיה נקרא שם אבותיו עליו, ומטבע ההולך שלא בדרך אבותיו [יהיה] ענינו בהפך שישכיח את שמם עד כמעט יאביד זכרם. [מבאר שמשמעות הדברים לא רק המשך של המקצוע אלא המשך רוחני של מורשת האבות ודרכם המוסרית]

(דרשות הר"ן, דרוש ב)



עד היכן תוכחה רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה ורבי יוחנן אמר עד נזיפה כתנאי רבי אליעזר אומר עד הכאה רבי יהושע אומר עד קללה בן עזאי אומר עד נזיפה

מוכח מרב ושמואל דאפילו יודע שלא יקבל מחויב להוכיח. דהא שמואל דמיקל יותר מרב, מכל מקום סבירא ליה אף לאחר נזיפה שיודע בודאי שלא יקבל מחויב להוכיח, ובסברא זו לא פליג רבי יוחנן ארב ושמואל. ונהי דסבירא ליה דאין צריך המוכיח לסבול ביותר ולהוכיח אחר הנזיפה, מכל מקום בהא לא פליג דהיה מחויב להוכיח קודם נזיפה אף שהיה קים ליה בגויה שלא יקבל התוכחה. ואף אם נאמר דרבי יוחנן פליג עלייהו וזהו בעצמו טעמא דידיה שסובר עד נזיפה ולא יותר, משום דאז נתגלה לו שלא יקבל התוכחת מוסר, אם כן לא היה ראוי לפסוק כרבי יוחנן, שהוא יחידאה בסברא זו נגד רב ושמואל שסבירא להם מצות הוכחה אף לאחר נזיפה, שאז ידעינן בודאי שלא יקבל. ומאחר שדברי רבי יוחנן בטלין נגד תרווייהו, על כן מן הראוי לפסוק כרב, כי רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי.
...אמנם אם צוחק לדברי המוכיח ומתלוצץ עליו, אז חובה על המוכיח שלא יאמר. [מבאר שהלכה כרב אמנם אם המוכח יתלוצץ על המוןכיח אז עדיף שלא יוכיחנו]

(של"ה, הקדמה - (ה))




ל ע"ב

דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה - הותרה לו. הותרה לו ס"ד אלא אימא: נעשית לו כהיתר

השנית, כי השונה בחטאו, תשובתו קשה, כי נעשה לו החטא כהתר, ובזה כבדה מאד חטאתו. [מציין זאת כסיבה לצורך להזדרז בעשיית תשובה.]

(שערי תשובה, שער א, אות ה)

מדוע לא אמר רב הונא מתחילה 'נעשית לו כהיתר'? - כדי השומע, כשישמע את הדברים, ישאל בתמיהה - הותרה לו ס"ד? ואז יקשיב וישמע היטב את התשובה, וייכנסו הדברים בלבו.

(שיחות מוסר תשל"א פרשת נצבים מאמר צז עמ' תיג)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 02-6521259
פקס 02-6537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US