לקט באורי אגדות ממסכת שבועות

בעריכת המכון לחקר האגדה

ב ע"ב

...אמר להם: כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפרין, על שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה כריתות ומיתות בית דין, שעיר המשתלח מכפר.

ולקח את שני השעירים וגו' - פרשה זו צריכה למודעי, כי למה יצוה ה' דבר כזה, ואם היא מהמצות אשר לא עשה ה' בהם טעם, היה לו לומר חוקה, ומה גם תגדל הקושיא לדבריהם ז"ל (עי' זוה"ק ח"ג סג.) כי עזאזל היא בחינת צד הרע, הנה זה כמעט חס ושלום שידמה הדבר לעכו"ם, ומה גם שמצוה ה' להשוות שעיר של שם לשעיר זה של דבר אחר (יומא פ"ו מ"א) הדברים מבהילים.
ונראה לומר על פי הקדמות שהודיעונו רבותינו ז"ל, וזה יצא ראשונה תנן במשנת חסידים (אבות פ"ד מי"א) וז"ל: העושה מצוה אחת קונה לו סניגור אחד והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד עד כאן, ומפורשים הדברים באר היטב על פי דברי הזוהר הקדוש (ח"ג ריד.) ובהשכלת מושכל עליון על פי האריז"ל לבאי בהיכלי מלך, כי מהעבירה עצמה יולד דבר רע שהוא עצמו העון שעשה, ובידו נמסר עושהו, כאומרו (ירמיה ב יט) תיסרך רעתך, (ישעיה סד ו) ותמוגנו ביד עונינו, לזה כשמחל ה' לדוד הודיעו שאבד הכח הרע שנולד מהמעשה הבלתי הגון, כאומרו (ש"א יב יג) גם ה' העביר חטאתך לא תמות, הכוונה בזה כיון שהחטא שעושה האדם נברא ממנו הנפרע מעושהו, ממילא באבוד המשחית אין משחית, וזה שאמר לו ה' שאחר שהעביר חטאתו לא ימות, כי אין ממית.
מעתה כיון שעל ידי המעשים נוצרים דברים הרעים המזיקים והמצערים את האדם, צוה ה' המעדיף טובו עלינו, ואמר כי כל שעושה דבר בלתי הגון בלא ידיעה מחטאות האדם יביא קרבן, וצוה שיסמוך עליו בעל הקרבן, והטעם, כי בזה יורקו החיצונים ההם שנתהוו ממעשיו הרעים על הקרבן ההוא, ופעולה זו הודיע ה' שתעשה בסגולת הבאת האדם קרבנו לבית אלהינו, וסומך עליו, שם יעשה הדבר בכח השלם של אלהי הרוחות לכל בשר, וזה הוא טעם שצוה ה' הסמיכה בחטאות, והנה כל המעשה אשר יעשה בחטאת זבח והקטרה יפעיל בבחינה ההיא הנמשכת מהאדם בקרבן ההוא על ידי סמיכתו כנזכר, ובזה היא נעקרת בחינת הרע ההוא.
וכבר ידעת כי אין חטאת באה אלא על החטאות שהוא הדבר שעושה האדם בשוגג, משום דלא נפיש זוהמיה, מה שאין כן על עון שעושה האדם במזיד, דנפיש זוהמיה, אין מביאין קרבן, וזה אומרו (משלי כא כז) זבח רשעים תועבה, כי יתעבהו ה' ברוך הוא להקריב על מזבחו תיעוב כזה, שאין לך מיאוס בעולם כמיאוס וזיהום העון רחמנא ליצלן.
ולפי הקדמה זו יתבאר הענין על נכון בהקדים מה שאמרו רבותינו ז"ל בתורת כהנים וז"ל וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם וגו' על זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפר, ועל שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה כריתות ומיתות בית דין שעיר המשתלח מכפר עכ"ל, ובש"ס (שבועות ב:) וז"ל ושעיר של עזאזל נושא עליו כל הזדונות קלות וחמורות ושגגות וכו', וגם הכהנים כפרתן בשעיר המשתלח כאומרם ז"ל (במס' זבחים פ"א) [שם יג:] וז"ל רב יהודה אומר גם הכהנים מתכפרין בשעיר המשתלח.
ואחר שהודיענו ה' את כל זאת הנה שלך לפניך טעם מספיק, כי הב' שעירים נושאים כל זוהמי תחלואי הנפש, השעיר שנושא עליו זדון טומאת מקדש וקדשיו קבלו ה' ולא תעבו, אבל שעיר הנושא זוהמות כל העבירות קלות וחמורות צוה ה' שיאבדם ויכלם חוץ ממקום הקודש, וצוה שיסמוך אהרן עליו את ידיו שהוא שלוחם של ישראל, וכל אשר עושים שם הוא היה עושה, ששלוחו של אדם כמותו (קידושין מא:), ואמר ונתן אותם על ראש השעיר החי ביאר הכתוב היטב הדבר שבסמיכתו הוא נותן כל הטומאות המזוהמות ההם על ראשו, ואמר ונשא השעיר, מודיע כי ימצא בו בחינת המקבל לישא את הרע ההוא אל ארץ וגו'.
ולהבין הענין, משל למלך שבקר בגדי בניו, וראה בהם בגדים נקיים וכתם בו, משפשפו בידו ונותנו לבנו, וכשראה בגד מלוכלך הרבה נותנו לעבד אחד מעבדיו אשר לא ימאס הדבר המאוס, כן הדבר הזה המלך הוא מלכנו יתרומם שמו, כשמביא לפניו קרבן אם הוא בפרט וטהרת כתם כל שהוא שהם כתמי השגגה, או פרט אחד של טומאת מקדש וקדשיו כנזכר לא יתועב הקרבן אליו, אבל כל הזוהמא של כל העבירות שעשו ישראל קלות וחמורות הוא מיאוס גדול, ואמר שיוליכוהו לעבד אחד מהרחוקים מהמלוכה לצד היותו מהפחותים וקלי הערך, והוא ישבר ויאבד וימחה אותם, ואין זה אלא כנותן לו שירות מבוזה לעשות, ואף על פי כן למעלה הוא לו שחשבו האדון לעשות לו דבר ממה שהיה לפני אל בבית המקדש, ונעשה השעיר ההוא בהשואה עם השעיר המתקרב לפני אל.
וטעם שצוה ה' עשות ככה, ולא אמר שיקחו שעיר מהשוק וישלחהו לעזאזל אחר שהתודה עליו, הוא לצד כי מן הנמנע שיתקבצו כל הטומאות שעשו ישראל במעשיהם הרעים, ויבואו על ראש השעיר, כי אם בהביאו השעיר לפני ה', ואחר שהובא לפני ה' מאז מוכח כי הוא זה השעיר שישא כל התיעוב וילך לו אל ארץ גזירה, לזה צוה ה' להגריל, והוא הבוחר יבחר את השעיר אשר יבחר בתבונתו יתברך בבעלי חיים, ומה גם למה שאמרו המקובלים כי כמה נפשות וניצוצות בבעלי חיים בלתי מדבר, ומי ידע בלתי יתברך שמו, גם יש סוד בגורל, והבן. [שואל על הקושי הרב שבהקרבת השעיר המשתלח לצד הרע כביכול, ומבאר שמכיוון שהוא נושא עליו את כל זוהמת חטאי המזיד של ישראל, הוא לא ראוי להיקרב במקדש לה', והוא משתלח לעזאזל.]

(אור החיים, ויקרא טז, ז)

ט ע"ב

דאמר ר"ל מה נשתנה שעיר של ר"ח, שנאמר בו 'לה''? - אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.

לקטרוגם (של פמליא של מעלה) נתמעטה הלבנה וחשך אורה למאוד, ולכך בכל ראש חדש מחמת קטרוג... הוא יום דין על צבא מרום, ולכך חייבים אנו להביא חטאת לה', היינו לכפרת פמליא של מעלה, ואמרו (שם: שבועות ט,) הביאו עלי, הרצון פמליא שלו שהם בכלל, שהם שוכנים אתו ושם ה' בקרבם ועל שמו יקראו כנודע, ואם כן הם י"א ראשי חדשים מלבד ראש השנה שהוא יום הדין הכולל, ולכן לא נזכר בראש השנה חטאת...

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ו)

יג ע"א

דתניא כי דבר ה' בזה זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה

למדו רז"ל בכאן כי תלמיד חכם הוא דבר ה', מפני שהוא מגיד דבר ה' והמצדיק את הרבים, וכענין שכתוב (תהלים קג) "גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו", והאפיקורס המבזה אותו - הוא בוזה את דבר ה'.

(רבינו בחיי, במדבר פרק טו פסוק לא)

תניא, יכול יהא יום הכפורים מכפר על שבים, ועל שאינן שבים, ודין הוא, הואיל וחטאת ואשם מכפרין, ויום הכפורים מכפר, מה חטאת ואשם אין מכפרין, אלא על השבים, אף יום הכפורים אין מכפר אלא על השבים

מבאר שהמקור לכך שנאמר "לפני ה' תטהרו" שקודם שיכפר עליהם ה', חייב כל אדם, לטהר עצמו מכף רגל ועד ראש, מכל טומאת העון, לכך נאמר לפני ה' תטהרו, ולפני משמש לשון קודם. וגדולה מזו מצאתי בספר הזוהר על פסוק מפני שיבה תקום (ויקרא יט לב) שקודם זמן השיבה יקום האדם משנת תרדימתו לשוב אל ה' ק"ו לשון לפני, והיינו לפני בא יום ה', הגדול והנורא, תטהרו ע"י התשובה, ואח"כ יטהר ה' אתכם, ע"י הכפרה.

(כלי יקר, ויקרא פרק טז פסוק ל)

יד ע"א

נעלמו ממנו זה וזה ונכנס למקדש ולא ידע ומשיצא ידע, הרי זה בעולה ויורד :אחד הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספת העזרה

ומפני שאי אפשר שלא ישגה אדם מישראל ויכנס למקדש טמא או יאכל קדשים והוא טמא, או אפשר שיעשה זה במזיד, כמו שיעשו הרשעים והעברות הגדולות והם מזידים, צוה מפני זה להקריב קרבנות שיכפרו על טומאת מקדש וקדשיו - קצתם לזדון וקצתם לשגגה, לפי מיניהם - והם שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים ושעיר המשתלח' (כמו שהתבאר במקומו), כדי שלא יעלה בלב המזיד שלא עשה רעה גדולה כשטימא מקדש יי, רק ידע שנתכפר לו בשעיר, אמר, "ולא ימותו בטומאתם", ואמר, "ונשא אהרן את עון הקדשים וגו'". ונכפל זה הענין הרבה.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק מז)

טו ע"ב

תנו רבנן שיר של תודה בכנורות ובנבלים ובצלצלים על כל פינה ופינה ועל כל אבן גדולה שבירושלים ואומר ארוממך ה' כי דליתני וגו' ושיר של פגעים ויש אומרין שיר של נגעים מאן דאמר דנגעים דכתיב ונגע לא יקרב באהלך ומאן דאמר פגעים דכתיב יפול מצדך אלף ואומר יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן עד כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך וחוזר ואומר מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו ה' מה רבו צרי עד לה' הישועה על עמך ברכתך סלה.

התאמתה אצלי זאת האמונה גם כן מדברי התורה - אמר ית', "והסתרתי פני מהם, והיה לאכול, ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא, הלא על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה". ומבואר הוא ש'הסתרת הפנים' הזאת אנחנו סיבתה ואנחנו עושים זה המסך המבדיל בינינו ובינו - והוא אמרו, "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה" - ואין ספק כי, דין היחיד כדין הציבור. הנה התבאר לך כי הסיבה בהיות איש מבני אדם מופקר למקרה ויהיה מזומן לאכל כבהמות הוא היותו נבדל מהאלוה; אבל מי שאלוהיו בקרבו לא יגע בו רע כל עיקר - אמר ית', "אל תירא, כי אתך אני אל תשתע, כי אני אלוהיך וגו'", ואמר, "כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך וגו'" [ופרושו, 'כי תעבור במים ואני אתך - הנהרות לא ישטפוך']. כי כל מי שהכין עצמו עד ששפע עליו השכל ההוא תדבק בו ההשגחה וימנעו ממנו הרעות כולם - אמר, "יי לי - לא אירא מה יעשה לי אדם", ואמר, "הסכן נא עמו ושלם" - יאמר, פנה אליו ותשלם מכל רע.
התבונן ב'שיר של פגעים' - ותראה שהוא מספר ההשגחה ההיא הגדולה והמחסה והשמירה מכל הרעות הגופניות, הכוללות והמיוחדות באיש אחד זולתי שאר בני אדם, לא מה שהוא נמשך מהם אחר טבע המציאות ולא מה שהוא מהם מצער בני אדם - אמר, "כי הוא יצילך מפח יקוש, מדבר הוות; באברתו יחך לך ותחת כנפיו תחסה - צינה וסוחרה אמיתו; לא תירא מפחד לילה, מחץ יעוף יומם, מדבר באופל יהלוך, מקטב ישוד צהרים". והגיע לסיפור השמירה מצער בני אדם, שאמר, שאתה, אילו יקרה שתעבור במלחמת חרב פושטת - ואתה על דרכך, עד שיהרגו אלף הרוגים משמאלך ועשרת אלפים מימינך, לא יגע בך רע בשום פנים, אלא שתראה ותביט משפט האלוה ושילומתו לרשעים ההם שנהרגו - ואתה בשלום - והוא אמרו, "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך - אליך לא יגש; רק בעיניך תביט ושילמת רשעים תראה" - וסמך לו מה שסמך מן ההגנה והמחסה. ואחר כן נתן טעם לזאת השמירה הגדולה, ואמר כי הסיבה בזאת השמירה הגדולה באיש הזה, "כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי" וכבר בארנו בפרקים הקודמים שענין ידיעת השם הוא השגתו - וכאילו אמר, זאת השמירה באיש הזה היא בעבור שידעני וחשק בי אחר כן. וכבר ידעת ההפרש שבין 'אוהב' ו'חושק', כי הפלגת האהבה עד שלא תשאר מחשבה בדבר אחר אלא באהוב ההוא - היא החשק. [מבאר איך ניכר מפרק צ"א בתהלים המכונה שירשל פגגעים איך מושגח האדם הדבק בה'.]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק נא)

יח ע"ב

אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר כל המקדש את עצמו בשעת תשמיש הויין לו בנים זכרים שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים וסמיך ליה אשה כי תזריע.

מבאר שבכלל קידוש זה, הוא לאכול מאכלים שאינם קרים ואינם חמים, אלא הגונים וממוצעים כדי שיולידו דם נקי כיון שהדם עתיד להיות אחר כך טיפת זרע, והיא תהיה יסוד הבניין של הוולד הנולד מאותו חיבור.
אך אם המזון יהיה עב ועכור ורע תהיה גם הטיפה עבה ועכורה . אם כן המזון משפיע על הוולד אם יהיה חכם או טיפש. זו הסיבה שסמוכה פרשת תזריע לפרשת מאכלות אסורות [סוף שמיני] להודיע שצריך אדם לקדש עצמו לקראת תשמיש במאכלות הראויים כדי שהוולד יהיה טוב.

(רמב"ן, אגרת הקודש פרק חמישי)

כ ע"ב

כדתניא: 'זכור' ו'שמור' בדיבור אחד נאמרו. מה שאין יכול הפה לדבר ומה שאין האוזן יכול לשמוע.

כולם יודעים "זכור", והוא יודיעם כי "שמור" נאמר עמו. וכן על דרך האמת, בדבור אחד נאמרו, כי היה הקול ב'זכור' ו'שמור', כי התורה ברית עולם, ערוכה בכל ושמורה, והוא (משה) השומע 'זכור' והם (שמעו) 'שמור'.

(רמב"ן, דברים ה, ו)

כט ע"א

דאמר מר: שקולה מצות ציצית כנגד כל המצות כולן.

מצוה זו שקולה ככל המצות שבתורה לפי שהיא האבן הראשה הכוללת תרי"ג אבנים יקרות, ושלשים ושתים נתיבות, וכל נתיב ונתיב מתחלק לשנים, טוב ורע, בזכור ושמור, מצות עשה ומצות ל"ת, והנה הם ס"ד, וכל אחד כלול מעשר ספירות, הרי תר"ם, הוצא מהן כ"ז אותיות התורה - הם תרי"ג מצות... כן כתב החכם רבי עזריאל ז"ל בפירוש שיר השירים שחבר.

(רבינו בחיי, במדבר פרק טו פסוק לח)

לה ע"ב

הא דאמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחין יותר מהקבלת פני שכינה

ולא כוונו חז"ל שהמכניס אורח גדול במעלה ממי שזכה להקבלת פני שכינה. שזה אינו מוכח מזה המקרא כלל. אלא גדול לפני ה' לעשות זה המצוה של הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה. ומי שהגיע לאהבת ה' והקבלת פני שכינה, והגיע לפני מצוה של הכנסת אורחים, עליו להפסיק דביקותו, ולהזקק למצוה שבאה לידו. כמו שעשה אברהם אבינו.

(העמק דבר, במדבר פרק טו פסוק לט)

לט ע"א

שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא בסיני לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא וכל עבירות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן נאמר לא ינקה וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו וממשפחתו שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואין בשרו אלא קרובו שנאמר ומבשרך לא תתעלם וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו ומכל העולם כולו

מבאר שחומר העניין מבואר בלשון "לא תשא" שהוא לשון הגבהה, כי דבר זה דומה, לנושא האילן ומגביהו, שודאי כל הענפים מזדעזעים עם האילן, כך הנשבע בשמו ית', יען כי כל הנמצאים תלוין בשמו יתברך, והנושא את שמו ית' כאילו נשא והגביה כל הענפים הנשואים עמו, ודבוקים בו, דהיינו כל נמצאי מעלה ומטה, וא"כ דין הוא שכולם מזדעזעים, ושיהיה הפורענות נוגע בכולם, ולפיכך נאמר כאן "כי לא ינקה ה'" לשון "כי", הוא כמו נתינת טעם וכאילו הוא מילתא דפסיקא שא"א לנקותו כי לא ניתן למחילה כלל, כי אין הקב"ה מוחל כי אם בדברים שבינו לבין הבריות אבל לא בדברים שבין אדם לחבירו. ולפיכך זה שנגע בגוף האילן הקדוש וגרם פורענות לכל הענפים דרי מעלה עם דרי מטה איך ימחול לו הקב"ה, והנמצאים שקבלו הפורענות בעבורו איפה הם שיכול לפייסם וכי יוכל לילך מקצה השמים ועד קצהו ומתהום ארעא עד רום רקיע לפייס את כל הנמצאים שבעליונים ובתחתונים שהרי נגע בכולם.

(כלי יקר, שמות פרק כ פסוק ז)

כל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני "לא תשא את שם ה' אלקיך לשווא".

הסיבה היא, שהשבועה בשם ה' היא אמצעי ליצירת מחוייבות בין בני אדם ובין ה' לעמו, ואילו ע"י השבועה בשם ה' לשווא מזדלדל אמצעי זה, וממילא נחלש התוקף של השבועה שנשבע ה': "אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ" - והעולם עומד בסכנת כליון.

(עקידת יצחק שער מה)

רבי אלעזר אומר אי אפשר לומר ונקה שכבר נאמר לא ינקה א"א לומר לא ינקה שכבר נאמר ונקה הא כיצד מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים

ודבר זה צריך ביאור, דפשיטא דלא ינקה לשאינם שבים, וכל האומר הקב"ה ותרן יוותרו חייו [ב"ק נ.]?
אמנם הענין נודע, כי כל ישראל ערבים ואיש בעון חבירו נתפס, ובפרט מי שיש בידו למחות ולא מוחה, ואין פירושו של למחות כמו שחושבים העולם שהוא ידו תקיפה לגעור בעושי עול ולכוף כאגמון ראשם, לא כן הוא, רק כל אדם שרואה שחבירו עושה דבר שלא כהוגן, יש בידו למחות, דהיינו לומר אל בני, לא טוב הדבר, כלך מדרך זו, ואם הוא לא ישמע לו, הרי הוא מנוקה מעון ואפי' מערבותו, אבל אם כובש פנים בקרקע, גם הוא עונו ישא וחטאת הקהל הוא.
דרך משל, אחד גוזל וחבירו גם כן גוזל, א"כ כל אחד נענש בעבור גזלתו ועבור גזילת חבירו ג"כ, היותם שניהם בעבירה, וע"ז נאמר [ויקרא כו, לז] וכשלו איש באחיו, ואם אח"כ אחד חוזר בתשובה, ושני עומד במרדו וברשעתו, זה השני לא זו בלבד שנענש בעבור עצמו, אף גם נענש בעון גזל חברו ג"כ היותו ערב, ואף שחבירו שב, מ"מ הואיל והוא לא שב, אם כן לא נתרצה למעשה חבירו, הרי למולו לא נסלח העון, וחטא הגזל במקומו עומד להעניש אותו, כי לזה שנמחל החטא בתשובה, הוא חמלה מה' מרצון מוחלט בלי טעם, ורחמים גדולים לה' שיסלח לעון כאשר יתחרט, והרי זה נמחל בחמלת ה', אבל להעומדים במרדם, אין כאן חמלה, וחטא חברו במקומו עומד שנענש בעון חבירו. וזהו אמרו, מנקה לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים, הרצון, אותו עון עצמו ששב עליו, הוא מנוקה לאותו איש ששב עליו, אבל מ"מ הוא עומד להפרע לגבי חבירו בשביל ערבות, הואיל ואינו שב, ודברי הגמ' מדוקדקים היטב. [מבאר שאף שאדם מקיים מצווה מסויימת ונזהר מעבירה, אך כיון שאינו מוכיח את חברו עליה, הרי על אותה עבירה הוא נענש בגין הערבות שיש לו עם חברו.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יא)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275