לקט באורי אגדות ממסכת מגילה

בעריכת המכון לחקר האגדה

ב ע"ב

כרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר וכו': מנהני מילי? אמר רבא: דאמר קרא "על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות וגו'". מדפרזים בארבעה עשר, מוקפין בחמשה עשר. ואימא פרזים בארבעה עשר מוקפין כלל כלל לא?! ולאו ישראל נינהו? ועוד "מהודו ועד כוש" כתיב

ופירש"י דכתיב "ונכתב בכל מדינות המלך". והדבר צריך ביאור. חדא איך סלקא דעתך העם הדרים במוקפים חומה, לא ישמחו בנס שעשה להם ה', והציל נפשם ממות ומפח אשר טמן להם המן ימ"ש, ומה יהיה המקום גורם להם בזה, ועוד למה תירץ לאו מבני ישראל המה, הוה ליה לשנויי וכי לא היו באותו נס, והתירוץ השני דכתיב ונכתב בכל מדינות המלך קשה להבין, דכפי הסלקא דעתיה דאין חייבים בפורים רק הפרזים, אם כן עדיין היה צריך לכל המדינות לכתוב בשביל הפרזים, כי רבים המה בכל המדינות ערי הפרזות כנודע, כי מעט המה המוקפים חומה מימות יהושע בן נון ובשביל כך כתבו, אבל לא יחויב מזה שתהיה הכתיבה בשביל מוקפים.
...כל המגילה ... הגזירה על שבט יהודה לבד, כי באמת כל שנאת המלכים היה עיקרה לעקור שבט יהודה, כי הוא שרש חטר מלוכה, והוא אשר יכניע עמים וירים קרן ישראל, וכבר נאמר בעזרא, כי בימי כורש עלו כל ראשי אבות ליהודה ובנימין לארץ ישראל וישבו שם בעריהם, זולת מרדכי נשאר, ולכך נאמר, איש יהודי היה בשושן, כי הוא לבדו אשר נשאר מגולי יהודה, כי כולם עלו בימי כורש, וא"כ בזמן גזרת המן, אם היתה על שבט יהודה לבד, לא היתה הגזירה רק על יושבי ארץ יהודה, כי אז היו כולם שם ולא זולתו, וכבר ידוע מ"ש הפוסקים וב"י באו"ח הלכות מגילה [תרפ"ה סעיף א'] דלכך קבעו מוקפין חומה מימות יהושע בן נון, דאז היתה ארץ ישראל בכלל פרוץ מחומה, ובכלל בלתי מוקף, דאפילו ירושלים, ראש לארץ ישראל, היו החומות פרוצות ויאבל חיל וחומה, מכל שכן שאר ערים מן ארץ ישראל.
ובזה אתי שפיר קושית המקשן, דכיון דהגזירה היתה רק על שבט יהודה, והם היו בארץ ישראל, ולהם לבדם היה החיוב לשמוח בפורים, והם היו יושבים בערי הפרזות, כי בארץ ישראל לא היה מוקף כלל, לכך אמר הכתוב, היהודים היושבים בערי הפרזות, כי הם היו יושבים כך, אבל מוקפים שהם משארי שבטים, כי מבני יהודה לא היו יושבים בערי מוקף, כלל וכלל לא, כי לא עליהם נגזרה גזירה, כי לא היה רק שבט יהודה, וע"ז משני הגמרא, וכי לא מבני ישראל המה, אף שהאמת אתך כי לא היה הגזירה רק על שבט יהודה, מ"מ חייבים כל ישראל לשמוח ולעשות ימי פורים ויום טוב, כי היותם מבני ישראל א"כ כולנו כנפש אחת, וחייבים אנו לשמוח בשמחתם ולהצטער בצערם מבלי הבדל, אלו תגיע לנו השמחה או הצער, או לאחינו בני יהודה, כי אנחנו נחשבים כאיש אחד כגוף אחד, וכל הגוף מחויב בשמחה, אם תגיע סכנה לאבר אחד מאיברי הגוף מראש ועד רגל וינצל ממנה, וא"כ מכל מקום כל היהודים אף משארי שבטים היושבים בערי מוקפים חייבים, ועוד דאי לא תימא הכי דאינם חייבים, רק בני יהודה היושבים בארץ ישראל אשר עליהם היתה גזירת המן ולא שאר ישראלים משאר ארצות, א"כ למה לי ונשלוח ספרים בכל מדינות המלך, דהיינו מהודו ועד כוש, הלא אין צריך לשום מדינה רק ארץ ישראל, אלא דכל ישראל בכל מקומות מושבותיהם חייבים לשמוח, אף דשם לא היה רק ליהודה, מ"מ בני איש אחד אנחנו. [גזירתו של המן כוונה כלפי שבט יהודה בלבד, שהם שיכניעו את העמים. ובזמן כורש כבר עלה כל שבט יהודה לא"י. ובא"י היו כל הערים מבלי חומה. לכן מובנת ההוא אמינא של המקשן 'מוקפין כלל כלל לא', כי לא היו כלל בגזירה. והתשובה היא שהם (שבשאר מדינות המלך ועריהם מוקפות חומה) בכלל ישראל, מצטערים בצערם ושמחים בשמחתם של אחיהם. וזהו התירוץ השני 'מהודו ועד כוש', לשם 'ונשלוח ספרים בכל מדינות המלך' כנ"ל, להשתתף בצערם ובשמחתם של אחינו בני יהודה.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ח)

ג ע"א

...ועבודה חמורה מתלמוד תורה. והכתיב: ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו [וגו'] וישתחו (לאפיו). והיכי עביד הכי והאמר רבי יהושע בן לוי: אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה חיישינן שמא שד הוא שאני התם, דאמר ליה כי אני שר צבא ה', ודלמא משקרי גמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה. אמר לו: אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה. אמר לו: על איזה מהן באת? אמר לו: עתה באתי. מיד: וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק, מלמד שלן בעומקה של הלכה.

זהו דאי' במגילה דף ג': מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק, ואר"י מלמד שלן בעומקה של הלכה. וכבר עמדו התוס' דכל העסק עם המלאך היה ביריחו וזה המקרא כתיב במלחמת העי. אבל הענין דאחר ששמע יהושע מדברי המלאך שעסק תורה הוא שייך למלחמה, מיד בשעה שהגיע למלחמת עי שהבין כי הדין מתוח עדיין, שהרי הקב"ה אמר שים לך אורב וגו', ע"כ העמיק יותר במלחמתה של תורה.

(העמק דבר, בראשית פרק יד פסוק יד (הרחב דבר))

...כבר נדחקו רש"י בסנהדרין דמ"ד והתוס' כאן להראות רמז לזה הדרוש. ויותר תמוה דלפי שטת המאמר משמע שהמלאך בא נגד ישראל בשביל החטא, והרי בפשטא דקרא אינו כן... אלא כך הענין - יהושע ידע ודאי שהמלאך בא לעזור את ישראל, אלא שהיה קשה לו ביאת המלאך, שהרי במדבר היה מתנהג הכל ע"י הקב"ה בכבודו ית', הן בעניני פרנסת ישראל הן בהנהגה מכל דבר רע, כמש"כ ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב. ובשעת העגל עלה בדעת שיהי' ע"י מלאך, ולא הניח משה גם על שני הדברים כמבואר יפה בפ' תשא. ועתה כשבא המלאך והיה מוקשה הדבר ליהושע, א"ל המלאך שזה בא על החטא: אתמול ביטלתם וכו' ועכשיו כו', ע"כ באתי אני בשליחות הקב"ה למענכם ולא הוא ית' בכבודו. והנה ידוע שאין מלאך א' עושה שני שליחות, הבין יהושע שלא בא המלאך אלא לדבר אחד, והשנית תהי' עוד ע"י הקב"ה בכבודו ית', והיינו ששאל: הלנו אתה - אם בשבילנו באת, להספיק צרכינו או לצרינו פי' - על דבר צרינו, היינו למלחמה עליהם. והשיב המלאך כי אני שר צבא ה' הלא חרב שלופה בידי כשר הצבא, ולא באתי במגל וכדומה כלי הפרנסה, מזה תבין אשר עתה באתי לצורך השעה שהוא עת המלחמה ולא על פרנסה שהוא ענין תמידי. והנה כבר נתבאר כ"פ שעסק התורה הוא חרב ומגן של ישראל, ועסק העבודה הוא מקור חקם של ישראל. נמצא אם היה המלאך בא בשביל מלחמתם ש"י, ידוע שבשביל עון ביטול ת"ת בא להקטין מעלתם. ואם בשביל פרנסה בא, ידוע שבשביל ביטול התמיד בא להקטין מעלתם.

(העמק דבר, בראשית פרק מח פסוק טז)

ועדותיו וחקיו אשר צוך - גם חובה לקבוע אנשים ללמוד תורה שהוא סגולה מיוחדת למלחמה כמש"כ כ"פ. ועל דבר זה נענש יהושע שביטל בהמ"ד כדאי' ריש מגילה. אמנם לא כתיב כאן משפטים שאין השעה לפלפולה של תלמוד כ"א להלכות קבועות וזה נכלל בחקיו. [מבאר שבעת מלחמה ישנה סגולה מיוחדת לקבוע אנשים שילמדו תורה, ומביא שיותר ראוי לעסוק בעת כזו בהלכות פסוקות.]

(העמק דבר, דברים ו, יז)

וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא מאן נינהו אנשים אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא זה חגי זכריה ומלאכי אינהו עדיפי מיניה ואיהו עדיף מינייהו אינהו עדיפי מיניה דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא איהו עדיף מינייהו דאיהו חזא ואינהו לא חזו וכי מאחר דלא חזו מאי טעמא איבעיתו אף על גב דאינהו לא חזו מזלייהו חזו

ומה שאמרתי או על ידי מלאך, כונתי לומר שאין הנדבר להם על ידי מלאך נביאים, שאני רואה דניאל שהיה מדבר עם גדול המלאכים, מיכאל, שנאמר בו השר הגדול העומד על בני עמך, ואמרו במסכת מגילה אינהו עדיפי מניה דאינהו נביאי והוא לאו נביא, ובזה אין אנו מודים לספר המדע שאמר שהבורא מנבא בני האדם ואמרו כל הנביאים על ידי מלאך חוץ ממשה רבינו ע"ה, והוא מיחד להם מלאך העשירי הנקרא אישים. [מבאר שגילוי מלאך לאדם אין בו הוראה ברורה שנביא הוא, ויתכן שלא, ונביא יכול לקבל נבואה גם ללא מלאך.]

(רמב"ן, דרשת תורת ה' תמימה)

כל שבידו מבחינת הרע - אינו ראוי לנס, ומזלו יפחידו.

(אור החיים, דברים פרק כ פסוק ח)

ויש להבין, ממאי דהיו אנשי נביאים, דלמא היו שאר אנשים ממשמשי דניאל, ואם קבלה נקבל, וגם מאי קמ"ל בזה דאיהו עדיף מיניה, וכי אחותם אנו מבקשים להכיר במעלות של כל אחד ואחד, ואף גם האיך יתכן לומר שהם עדיפי והוא עדיף, זה אי אפשר לומר בממה נפשך, או שמעלתם עדיפה או שמעלתו עדיפה, וגם מה שייך הקושיא וכי מאחר דלא חזי מ"ט איבעת לכאן, בלא זה הוי ליה להקשות על המקרא, ובאמת אין זו קושיא, וכי פליאת זמן הזה לבד מצינו בנביאים, הלא כהנה מצינו הרבה שהיה כן בקרא:אמנם שקשיא ליה להגמ' מאי קמ"ל והאנשים אשר היו אתו לא ראו המראה, פשיטא שכל הנביאים ובעלי רוח הקדש, הם רואים ומשיגים במראה הנבואה עומד או נופל כמ"ש הרמב"ן, והעם אשר אתו אינם מרגישים דבר, והוא לבדו משיג השפעת רוח הקדש ואין איש אתו, וזה שאלה הגמ' מאן נינהו אנשים שנא' במקרא, והוצרך להודיעם שלא ראו, מה חידוש הוא כנ"ל, ומשני הש"ס חגי זכריה ומלאכי, וטובא קמ"ל, כי מקדם אינהו עדיפי דהיו נביאים, עכשיו איהו עדיף מדחזי והם לא חזו, ועל זה פריך הגמ' דלמא לא בא הכתוב להודיע פלא שהם לא ראו, רק להודיע שאע"ג שלא ראו מ"מ איבעיתו, וזה אינו מגדר הטבע, כי מאחר דלא ראו מ"ט איבעיתו, ומשני הגמרא זה הוא מגדר הטבע, אעפ"י שאינהו לא ראו מזלייהו חזי, וע"כ כוונת הכתוב להודיע מעלת דניאל כנ"ל זה מהשכל.
אבל באמת למה השיג דניאל והם לא ראו, הענין כך, מה שידוע בענין קץ, לבי לפומי לא גלי, מה שייך בשם ב"ה הלשון לפומי, אבל לשון פה הוא כך, הנביאים המה בסוד פה, כי הם שלוחים מעם ה' לפרסם ברבים, לכך נקראים נביאים לשון ניב שפתים, ולנביאים לא נגלה, אבל לחכמים שמשיגים בחכמת עליון היו משיגים הקץ, וזה לבי לפומי לא גלי, ולהיות כי הקץ נגלה אצל דניאל שהי' בסוד חכם ומשיג בחכמת עליון, אבל הם שהיו בסוד פה, לא נגלה להם הקץ להיותם נביאים ולבי לפומי לא גלי, וזהו הואיל והוא עדיף מינייהו שהם רק נביאים, ולכך היה דניאל עדיף שהשיג הקץ ולא הם להיותם נביאים. אמנם למה הסתיר ה' הקץ. והטעם היותו לזמן ארוך ויתייאש ח"ו בגולה ברוב שעבוד ושמדות, אמנם כאשר נסתר, בכל עת שתהיה צרה לישראל המה ינחמוני לומר הוא חבלי משיח, והגיע ימי פקידה כי פקד ה' את עמו, עבור זה עומדים בנסיון, ולכך נאמר כי המה לא ראו בנבואה את הקץ, שהרגישו שהוא לזמן ארוך ובין כך יסבלו ישראל בעו"ה צרות רבות ורעות, ולזאת נאמר אבל חרדה גדולה נפלה עליהם לאריכות הגלות וצרות ישראל, גלל כן בכל שמחתינו ראוי לזכור חורבן בית תפארתינו. [שאלות: מנין שאותם 'אנשים' היו נביאים?
מדוע משמיעה לנו הגמ' שהוא עדיף מהם? כיצד ייתכן שהוא עדיף מהם, ויחד עם זאת הם עדיפים ממנו? השאלה 'וכי מאחר דלא חזו, מ"ט איבעיתו' קשה על המקרא עצמו ולא על תשובת הגמ'. למה השיג דניאל והם לא ראו? תשובות: מתוך שנאמר שאותם אנשים לא ראו את המראה, יש להבין שהייתה ציפייה שהם כן יראו. ועל כן יש להניח שאלה נביאים. דניאל היה חכם, והם נביאים. מבחינות מסויימות עדיף החכם, ומהיבטים אחרים עדיף הנביא. הנביא מביא את הדברים בפיו אל העם. ואילו החכם משיג בחכמתו גם דברים נסתרים, אשר הם דברים שבלב. בנוגע לקץ - ליבא לפומא לא גליא, ובזה עדיף החכם. הגמרא מלמדת אותנו שהעובדה שמזלו של אדם מרגיש או רואה דברים שהאדם עצמו אינו חש בהם, אין זה נס. זוהי דרך הטבע. דניאל היה חכם, על כן השיג דברים שחביריו הנביאים לא השיגו.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ג)

ה ע"א

אי זו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין פחות מכאן הרי זה כפר

שיהיו באותו מקום עשרה אנשים מוכנים לצרכי צבור כאשר יהיה שם דבר מצוה או ענין מעניני הצבור, דהיינו צורך מצרכי הציבור, יבטלו ממלאכתם ויבואו לבית הכנסת. ולכן אמרו עשרה בטלנין ממלאכתן ולא אמרו עשרה בטלנין שאין להם מלאכה. ומה שאמר בבית הכנסת, להיותם ברוב הזמנים, כאשר מתאסף הצבור שם, בבית הכנסת. רב יהודה אמר כגון אנו שאין אנו צריכין לתלמודנו כך היא הגירסה ולא כמו שבא בשאלה, שאמר שאנו צריכין לתלמודנו וזה או טעות בנוסחא או שגגה בעת הכתיבה. ועניין דברי ר' יהודה (הוא) שאם תלמיד החכם עדיין מתלמד ומוסיף ולא הגיע לידי שלימות ואין תלמודו ערוך בפיו, אזי לא יימנה מכלל אלו העשרה בטלנין, לפי שאינו בטל לצרכי צבור, כאשר הוא לומד ושוקד, לפי שהוא עסוק בלמודו ובקריאתו. אבל (תלמיד חכם) כמו ר' יהודה, שאינו צריך להתלמד, ר"ל אינו צריך לעיין בספר ולהתעסק עסק גדול, הריהו יימנה מכלל העשרה בטלנין, אשר הם בטלנין לצרכי צבור, הואיל ואינו צריך לתלמודו לעסוק בו בכל עת. וכל מי שצריך לתלמודו, אין ראוי לו לבטל תלמודו לצרכי צבור, אלא אם יהיה ענין עצום או אין שם מי שימלא מקומו.

(שו"ת הרמב"ם סימן קכג ד"ה התשובה ירצו)

ה ע"ב

רבה בריה דרבא אמר:.. דעיקרא כתיב "שמחה ומשתה ויום טוב" ולבסוף כתיב "לעשות אותם ימי משתה ושמחה" ואילו יום טוב לא כתיב.

מרדכי ...היה עוסק בהלכות עומר והלכות קמיצה, ויש להבין מה זה שעסק בהלכות קמיצה, מה נשתנה זה מכל קרבנות...
והנה מרדכי נסתפק אי גם עליו נגזרה גזירה משמים וא"כ תפלתו קשה או לא, והיה הענין לחקור סיבת גזירת המן, כי במדרש [אס"ר פ"ז כה] מבואר כי גזירת המן בשביל מכירת יוסף, אתם מכרתם אחיכם מתוך מאכל, אף המלך והמן ישבו לשתות וכו', וא"כ יש כאן ספק, בנימין דלא היה בהסכמה ההוא וחף מפשע, אם גם בניו בכלל העון או לא.
ודבר זה יובחן מן שקלים, דמבואר ג"כ במדרש [ב"ר פ"ד י"ז] דהיה (מצות מחצית השקל) בשביל מכירת יוסף דמכרו בה' שקלים, לכל אחד מחצית שקל, ומכל מקום חייב יוסף ובנימין ליתן שקלים, אך אם אמרינן דכהנים ולוים פטורים משקלים, שמע מינה דאין הטעם משום מכירת יוסף, דא"כ לוי היה בראש כנודע.
ומבואר במשנה דשקלים [פ"א מ"ד] כי טענת כהנים אם הם מביאים שקלים א"כ עומר שלהם, ואיך תהיה נקמצת כל מנחת כהן כליל תהיה וכו', וא"ש, כי מרדכי עסק בקמיצת עומר, שמע מינה דכהנים פטורים, ועל כרחך דשקלים לא היו בשביל מכירת יוסף, אם כן שפיר י"ל דבנימין לא יענש כי לא היה בכלל מכירה כנ"ל, ולכך הוא ואסתר דבאים מבנימין חופשים מגזירה, ושפיר שלח לאסתר לבקש, וגם הוא שב לשקו ותעניתו להתפלל, כי לא עליהם הגזירה משמים. [מרדכי שלח לקבל ימי פורים ימי משתה ושמחה ויום טוב, והם יום טוב לא קבלו עליהם [מגילה ה ע"ב], ויש להבין איך מלאו לבם לחלוק על מרדכי ומבלי לקבל דבריו אשר מסר נפשו עליהם וכל דבריו בלי ספק ישרים, וכי כך המדה מבלי לשמוע בקול נביא ועומד לנס עמים. ...והנה באמת בהצלת מרדכי הצדיק היתה הצלת ישראל בקל, כי מרדכי שקול בדורו כמשה, כמבואר במדרש [אס"ר ו ב] עמד בפרץ, ואיך תשלח מדת הדין ידה בעם ישראל כשצדיק הזה בעולם מליץ ומפגיע, ואיך יביא ה' רעה בימיו, הלא בכל חיי הצדיקים חס הקב"ה להביא רעה בימיהם, ואפילו במבול המתין הקב"ה עד מות מתושלח כנודע, וכן בכל צדיקים, ולכך לא רצו ישראל לקבוע ימי פורים יום טוב שניצולו, כי הם הבינו ותלו שעיקר הצלתם היא בהצלת מרדכי כמ"ש לעיל (שבזכות שנעשה לו נס ונמצאה הטובה אשר עשה למלך כתובה בספר דברי הימים ולקחוהו על סוס אשר רכב עליו המלך כבר יצא מכלל גזירת המן, ורק אז יכולה הייתה תפילתו להתקבל, כי לפני כן הי ה בגדר חבוש שאינו יכול להוציא עצמו מבית האסורים), והצלתו היתה ביומא דפסחא, דבלאו הכי הוא יום טוב לישראל, ולכך לא רצו לקבל יו"ט מחדש, אבל מרדכי ברוב ענותנותו לא ביקש לתלות הצלת ישראל בהצלתו, רק הם בעצם נצולו, והחודש נהפך מאבל ליו"ט, ולכך ביקש לקבוע להם יום טוב בפני עצמו, זולת יום טוב של פסח והבן.]

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ט)

ו ע"א

קסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם, חרבו שתיהן, אל תאמן, ישבו שתיהן, אל תאמן, חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי, תאמן, שנאמר אמלאה החרבה, אם מליאה זו חרבה זו, אם מליאה זו חרבה זו, רב נחמן בר יצחק אמר מהכא, ולאום מלאום יאמץ.

בכל עמים רבים לא ימצא ראוי לנטור עברה וצרת עין בממשלת ישראל כעשו, כי שארית הגוים אשר קדמו לאברהם כבר ראו כי בו בחר השם יתברך, וזרעו ראוי יהיות יורש ארץ עצר, ולזה לא תרע עינם בממשלתו כלל. וכן ראוי להיות דבר האומות המסתעפות ממשפחת אברהם לבל יקנאו בזרע יצחק, אבל יחלקו כבוד לבני הגבירה, כי כן למדום אבותם, ולזה מונחים לטבעם לא ירעו ולא ישחיתו קדש ה' אשר אהב, ולא תרע עינם ולא יקנאו בממשית ישראל, אבל עשו להיותו אח ליעקב בן כבודה כמוהו, תרע עינו באחיו ובבן אמו מתנשא עליו ויתן דופי, אם לא ישיב השם יתברך אחור ימינו של עשו באהבתו את יעקב. ולזה אמרו כי משלות ארמנות יעקב והיות ערי עשו שממה, וכי לא נתנו השם יתברך להרע עמו, יוכל יעקב לבחון גו כי ה' אהבו, כי לא מצא ביעקב און ולא יעמיק להשחית ביעקב בקנאו קנאתו.
ועל זה הצד יובן מה שדרשו רבותינו ז"ל במגילה באמרו: ולאם מלאם יאמץ, ובאמרו, אמלאה החרבה,דרשו בו שאי אפשר להיות שניהם שוים בגדולה אבל אם מלאה זו נחרבה זו. ויש לשאול למה יחוייב זה באדום מכל הגוים. אבל זה על הצד שכתבתי עם תוספת ביאור, והוא כי מצד שאין גוי ראוי שיקנא ביעקב, יהיה אפשר שימשול ממשל רב גם בהיות מושל בישראל, כי ממשלת הגוים בארצותם ללשונותם לא תעיק לישראל כלל כי דבר אין להם עמו. אך עשו הבכור ובנחלתו יתעבר לאמר גם אני יורש עצר, כי אב אחד לכלנו, ומזה יחוייב מוט עשו, כי ירים יעקב את ידו וגבר. ואמנם, מוט יעקב לא ימשך מהתנשאות עשו, אבל התנשאות עשו יחוייב למוט יעקב, ולא בעצם על דרך מה שימשך מוט עשו להתנשאות יעקב חלילה, אבל במקרה. והוא כי אם לא צדקת השם יתברך אשר יעשה ביעקב ואויביו יכניע, כי יחלק השם יתברך לכל העמים ולאמים ישית בחלקות, למי יחפוץ מבין כל עמים רבים להנחיל כסא כבוד יותר מעשו בן האהובה אשר התהלכו אבותיו לפניו אברהם ויצחק, ולזה יחוייב שינשא עשו בגוים, אם לא בעת אשר יעקב זורעו יצליחו למלוכה.
זה מה שימשכוהו אלה הטעמים הצודקים, וענתה בם צדקתם מה שראינוהו נמשך מהמציאות, ומה שיעדוהו הנביאים בהמשכתו. וזה שאמר הכתוב ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל. ולמה הוצרך לכתוב לפני מלוך מלך, אם לא להודיע כי מצד שבימים ההם אין מלך בישראל, מלך מלך באדום. כי לו צלחה המלוכה לישראל לא מלך מלך באדום, כאשר נראה אשר סרה מלכותם בקום מלך בישראל. כי דוד המלך הקים עליהם נציבים ולא הניח להם מלכים, ונמשך כן עד זמן יהושפט, כמו שכתוב: בימיו ומלך אין באדום נצב מלך, ונמשך זה עד ימי יהורם אשר לחטאיו ולכתו אחרי בית אחאב כתוב בו: בימיו פשע אדום מתחת יד יהודה וימליכו עליהם מלך. והיו גם כן מלכים עד גלות הארץ, כי כן כתוב: ויפשע אדום מתחת יד יהודה עד היום הזה, כי לא ענתה צדקתם להכרית מאדום מלך. אמנם בזמן בית שני היה אדום תחת [יד] ישראל, כי הורקנוס הזקן שמם שומרי ירושלים והכניסם בברית מילה, ובימי אגריפס כאשר נלכדה ירושלים באו גדודי אדום לעזור את יהודה כבר נראה מזה כי כל הימים אשר הצמיח השם יתברך קרננו נתן אומות אדום תחתינו, וכאשר נפשענו מקרית עון בפשע שומם, חגר אדום בעוז מתניו, כי כבר הודיעונו רבותינו היותנו בגלות אדום, כי עם היות אשר רומי המחצבת רהבנו, והיא מכלל ארץ יון, כמו שתרגם אנקלוס וצים מיד כתים וסיען דאיסתחראן מרומאי, וכתים הוא אחד מבני יון עם כל זה מלכיה אשר מלכו בה היו אדומים והיו בתוכה מאדום עם רב, כמו שמתורגם פקד עונך בת אדום וגו' אסער עוויתך רומי רשיעא דמתבנייא באטליא ומליא אוכלוסין מן בני אדום. הנה זה מה שנראהו במה שעבר עלינו מן הזמן בענין אדום, כי בהציב השם יתברך מטה עוזנו מטה ידו. ובשפלנו ובדברנו רתת גבר עד להשחית. [מבאר שבכל העמים אף שהיתה שנאה לישראל אך היתה השלמה עם מציאותם וכבודם אמנם עשו דווקא בגלל שהוא מזרע האבות "הקדושים איבתו נצחית ורק בעת עליית קרנם של ישראל ה' משפילו.]

(דרשות הר"ן, הדרוש השני)

כי זה כלל ענין עבודת האדם, כי עשה האלקים את הטוב ואת הרע, והשפלת הרע אינה תלויה אלא בהגברת הטוב, וההפך להפך ח"ו. והקב"ה הודיענו המעשים המצטרכים להגביר הטוב בסדריו, שממילא נמשך השפלת הרע וכל סדריו, ונמצא העולם מתתקן בתיקון שלם. [מבאר שהקב"ה יצר חוקיות בעולם, שבהתגבר הטוב מושפל הרע ולהפך, ושניהם יחד לא יכונו, ותיקונו של עולם היא הגברת הקדושה ע"י מעשה המצוות.]

(רמח"ל, דעת תבונות סי' קלב)

...והודיעה סיבת הדוחק אשר ידחקו זה את זה ויתעצמו זה על זה, כי משונה הריון זה מכל הריון שבעולם, כי כל הריון שיהיה מב' יהיו הב' נוחים וטבעם שוה כאומרו (שה"ש ד ה) תאומי צביה, וידורו יחד בבטן, מה שאין כן הריונך, והטעם הוא כי "ב' גוים בבטנך" כל אחד מהם הוא בחינת גוי אחד, ועוד להם שהם עצמם הם מלכים ומלכותם נמשכת לעולם, והוא אומרו וב' לאומים, וכל זה לא יסובב להתרוצץ בבטן אם היו במזג אחד כטבע התאומים, אלא שהם משונים מטבע התאומים כי מהבטן עצמו אינם נוחים זה לזה ומשונה מזגם וטבעם, והוא אומרו ממעיך יפרדו...
ואומרו ולאום מלאום וגו', פירוש עוד יש להם דבר שיגרום הרחקת הכנת ההתגוררות יחד כי כל אחד מהב' מלכים חזקו ואמצו הוא מלאום שכנגדו, על דרך אומרם ז"ל (מגילה ו,) לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים, וכיון שכל אחד מהם רוצה במפלת חבירו כדי שיגדל ממנו זה ירחיק האחוה והתיאום יחד. [מביא כי כבר בבטנה של רבקה התרוצצו הבנים בקרבה, כיוון שכל אח יונק כוחו מחולשתו של אחיו.]

(אור החיים, בראשית כה, כג)

ו ע"ב

...דאמר רב הונא: מאי דכתיב למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו - צדיק ממנו בולע; צדיק גמור אינו בולע.

...אכן כוונת ה' היא על דרך אומרם ז"ל במסכת ברכות פרק ראשון (ז:) בפסוק כבלע רשע צדיק ממנו, (חבקוק א יג) צדיק ממנו בולע, צדיק גמור אינו בולע ע"כ, פירוש כי אם יהיה הרשע עדיין יש בידו קצת זכות ויבא צדיק שרובו זכיות להתגרות בו, אין כח בצדיק לאבדו כי עדיין יש לרשע להשתלם זכות הנשאר לו בעולם הזה, והרשע יתנקם מהצדיק להיות שיש ביד הצדיק מהתיעוב שאינו צדיק גמור, אבל כשיהיה [צדיק] גמור הגם שיישאר לרשע חלק מהטוב יופקע כלילתו, וכן אם יהיה הרשע מוחלט ונגמר דינו למות, בכל עושה ה' שליחותו לאבדו וכל הקודם בו זכה, ואפילו אינו צדיק גמור יכול לאבדו מן העולם. [מסביר כי כיוון שלרשע נותרו מעט זכויות, בכוחו לגבור על צדיק שיש עדיין חיסרון במעשיו.]

(אור החיים, בראשית טו, טז)

ואמר רבי יצחק, אם יאמר לך אדם: יגעתי ולא מצאתי - אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי - אל תאמן, יגעתי ומצאתי - תאמן.

לא אמרו 'יגעת והשתכרת', אלא 'יגעת ומצאת', כי גם לאחר היגיעה - הרי תורתו שזכה לה היא בגדר מציאה, הבאה בהיסח הדעת... שאנו עמלים כאן ומוצאים את החידוש במקום אחר...
וזהו מה שאמר ר' יהושע בן חנניה לאנשי אלכסנדריה (נדה ע, ב): מה יעשה אדם ויחכם? אמר להן: ירבה בישיבה, וימעט בסחורה. אמרו: הרבה עשו כן ולא הועיל להם! אלא: יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר: כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. תני ר' חייא: משל למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו, ומשגר לאוהביו ממה שלפניו. מאי קמ"ל? דהא בלא הא לא סגיא.
שהיגיעה מצד עצמה איננה מספיקה, אלא יש לבקש רחמים על השגת החכמה. יוצא, כאמור, שהחכמה שהוא משיג אינה אלא בגדר 'מציאה', ואיננה תוצאה ישירה של היגיעה.

(שיחות מוסר, שערי חיים מאמר א עמ' ב-ג פרשת בראשית תשלג)

...יגעתי ומצאתי - תאמן.

על ידי היגיעה זוכה להשיג יותר מכפי שיעור היגיעה. ולכן הוא בבחינת מציאה.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת בא מאמר לב' עמ' קלה)

...לא יגעתי ומצאתי - אל תאמן...

מי שלמד תורה ומצא, כיוון שלא יגע בה - אין התורה שלו. כמו שאמרו בגמ' (קידושין לב ע"א) אמר רבא: הכי השתא, התם הקדוש ב"ה עלמא דיליה הוא ותורה דיליה היא - מחיל ליה ליקריה, הכא תורה דיליה היא? הדר אמר רבא: אין, תורה דיליה היא, דכתיב: ובתורתו יהגה יומם ולילה. בתחילה היא נראת תורת ה', ורק משעמל בה הריהי תורתו.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת תרומה מאמר נ' עמ' ריג')

אם לא על ידי יגיעה באה לו מעלתו - אל תאמין. אין לזה ערך, ואין בידו כלום.
עבודת האדם היא לתקן את עצמו, לסלק ולשרש את הרע מקרבו, ולהתעלות ממדרגה למדרגה. והרי זה דומה לשדה מלאה מכשולים. אם עמל ויגע וסיקל - הרי הדרך נקיה ומתוקנת. אך אם הגביהוהו והעבירוהו מהכא להתם - כל הדרך זרועה מכשולים כשהייתה.

(שיחות מוסר, תשל"ג כי תשא מאמר נו' עמ' רמ)

ו ע"ב-ז ע"א

אמר רבי טבי: טעמא דרבי שמעון בן גמליאל: מסמך גאולה לגאולה עדיף. רבי אלעזר אמר: טעמא דר' שמעון ב"ג מהכא דכתיב "לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית". ואיצטריך למיכתב 'השנית' ואיצטריך למיכתב 'בכל שנה ושנה', דאי מבכל שנה ושנה הוה אמינא כי קושין, קא משמע לן 'השנית'. ואי אשמועינן 'השנית' - הוה אמינא בתחילה בראשון ובשני, קמ"ל בכל שנה ושנה.

והנה אף כי מחשבת המן היתה באדר ראשון, אבל אחר כך כשביטל מרדכי דתו ונהפך להרוג יהודים בשונאיהם, ציוה מרדכי על אדר שני, דדרשינן [מגילה ז ע"א] השנית - אדר שני, והיה טעמו להסמיך גאולה לגאולת ניסן, כי הוא הדבר שכתבתי, כי ימי מועדים קדושים מגינים למאוד, וזכות ניסן ומועדי ה' הם שהגינו, ולכך הסמיך גאולה לגאולה...

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)

ז ע"א

אמר רב שמואל בר יהודה: שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות! שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות. שלחה להם: כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס.

לולי אזהרת התורה, אף שעמלק הרע לישראל, היה מן מידה טובה מבלי לזכור לו איבה ישנה רק לגומלו טוב, ולכך הזהירה תורה לא כן בעמלק, בזה לא תחמול, כי אין הכסא שלם ברוך הוא שלו נתכנו עלילות. ולכן מאנו חכמי ישראל לכתוב מגילה, כאמרם [מגילה ז ע"א] קנאה אתה מטיל עלינו בין האומות שיחשבו אותנו לבעלי מדות רעות נוקמי ונוטרי איבה, כי אינה ממדה טובה להנקם מאויביהם, ואדרבה לפי מדה והשכל היה ראוי לרחמם ולקרבם ולחומלם, ולהראות ההבדל שיש בין מרדכי להמן ימ"ש, רק מרוח הקדש היה להנקם מהם, כי אין חמלה בזרע עמלק, וזה לא יבינו עכו"ם, ויאמרו הנה עם ישראל עם אכזרי בעלי מדות רעות ח"ו, ולכך כתבו שהלא כתובה בספר דברי הימים וכו', כי כך היה רצון המלך אחשורוש והוא ביקש זאת מבלי לחמול, ורצון המלך עשו.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ט)

והאמר שמואל אסתר ברוח הקודש נאמרה

המדרגה השניה היא - שימצא האדם כאילו ענין אחד חל עליו וכח אחר התחדש, וישימהו לדבר, וידבר בחכמות או בתשבחות או בדברי הזהרה מועילים, או בענינים הנהגיים או אלוהיים, וזה כולו בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם - וזהו אשר יאמר עליו שהוא מדבר ברוח הקודש. ובזה המין מרוח הקודש חיבר דוד תלים וחיבר שלמה משלי וקוהלת ושיר השירים; וכן דניאל ואיוב ודברי הימים ושאר ה'כתובים' בזה המין מרוח הקודש חוברו - ולזה יקראום 'כתובים' - רוצים לומר, שהם כתובים ברוח הקודש; ובבאור אמרו, "מגילת אסתר ברוח הקודש נאמרה" ועל כיוצא ברוח הקודש הזה אמר דוד, "רוח יי דיבר בי ומלתו על לשוני" - רצונו לומר, שהיא הביאתהו לדבר באלו הדברים. ומזה הכת היו 'שבעים זקנים' הנאמר עליהם, "ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו"; וכן אלדד ומידד, וכן כל כהן גדול הנשאל באורים ותומים הוא מזה הכת - רצוני לומר, שהוא, כמו שזכרו 'שכינה שורה עליו ומדבר ברוח הקודש'. וכן יחזיאל בן זכריהו - מזה הכת, והוא הנאמר עליו בדברי הימים, "היתה עליו רוח יי בתוך הקהל ויאמר, הקשיבו, כל יהודה ויושבי ירושלם והמלך יהושפט כה אמר יי לכם וגו'". וכן זכריהו בן יהוידע הכהן - מזה הכת, שהנה נאמר בו, "ורוח אלוהים לבשה את זכריה בן יהוידע הכהן, ויעמוד מעל לעם ויאמר להם, כה אמר האלוהים". וכן עזריהו בן עודד אשר נאמר בו, "ועזריהו בן עודד היתה עליו רוח אלוהים, ויצא לפני אסא וגו'". וכן כל מי שבאהו כמו זה. ודע שבלעם גם כן מזה הכת היה בעת שהיה טוב - וזה הענין רוצה באמרו, "וישם יי דבר בפי בלעם" - כאילו הוא אומר ש'ברוח יי ידבר'; ומזה הענין יאמר הוא על עצמו, "שומע אמרי אל". [מבאר שרוח הקודש אינה נבואה אלא מדרגה גבוהה הקרובה אל הנבואה והיא הכנה אליה ומדרגת הכתובים היתה ברוח הקודש ומה שקראו את הכתובים נביאים זה על דרך ההכללה.]

(מורה נבוכים, חלק ב פרק מה)

ר' עקיבא אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה. שנאמר "ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל רואיה" ...אמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל דלית ליה ... דר"ע - דלמא כר' אלעזר, דאמר: מלמד שכל אחד ואחד נדמתה לו כאומתו.

ואמרו בגמרא [מגילה ז ע"ב] מגילת אסתר ברוח הקדש נאמרה, שנאמר ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה, מנא ידעי, ודחה הגמרא דלמא לכל אחד נדמה לה כאומתו, ופירש"י שמעו שבפיהם אמרו כן, ויש להקשות בממה נפשך, מה זו שאלה, מנא ידעי, דלמא שמעו, שכל הרואים אמרו על אסתר שהיא נעימה ויעלת חן, ועל כרחך צריך לומר, דזה אי אפשר להטות אוזן לשמוע כל דברי העם בשושן, והנכנסים ויוצאים משאר מדינות, הרואים לאסתר ולדעת כי אמרו כן, וא"כ עדיין אין מקום לדחות, דלכל אחד נדמה כאומתו דמנא ידעיה, ואי דאמרו כן בפיהם כפירש"י, עדיין קשה, מנא שמעו כל דברי הרואים כנ"ל. ונראה ליישב, דהא דאמרינן לכל אחד נדמה כאומתו, הוא דדייק במה שנכתב דמלת רואיה מיותר, הוה ליה לומר רק נושאת חן בעיני כל, ולזה דריש כי א' וע' מתחלפים והוא רעיה, דהיינו דנדמה לכל אחד כאלו היא ממדינתו וריע לו בני ארץ אחת.
...אבל עדיין צ"ל בגוף הדבר, וכי בשביל שהיא מבני אומתו נשאת חן, הלא בעו"ה רבים מבני אומתנו ומ"מ אין להם חן, וכן בכל האומות, ובשביל שהיא מבני אומתו לא יחויב שיהיה אצל רואיה חן, אבל להיפוך, החן היה בשביל כך כי היתה מלכה אין כמוה בכל הארץ, ומכל מקום כל מי שהיה רואה היתה משתוה לו, כאלו היא מבני קומתו ונתגדל עמה בבית, כך היתה מקרבת עצמה עמו, וזהו גרם חן בעיני כל, כאשר הרגישו טיב מדתה וענותנותה ושהיא שוה לכל נפש, ובזו ידעו כי אסתר נושאת חן בעיני כל, הואיל וידעו מדת אסתר הצדקת, שהיא טובה לכל ומשתוה לכל בשר, ידעו כי מצאה חן בעיני הרואים כי ברור מי שהוא עניו ושפל ברך שמוצא חן בעיני כל, וא"ש דברי הגמרא דבזו ידעו כי נשאה חן בעיני כל והבן, ולכך זימנה להמן, להורות דאפילו לרשע וגבה רוח יש להשתוות, ולכך יש בפורים לשלוח מנות איש לרעהו, להורות על מעלת אסתר המלכה, כי היו לה הכל לרעים אוהבים, והכל לרב ענותנותה, וכן יש לכל אדם להיות מבלי להיות מתנשא במעלתו, רק להיות אהוב לכל, ויותר שיהיה מעלה לאיש, יותר יש לו להיות שפל ברך ונרצה לכל, ובפרטות עם אנשים נאנחים כושלי כח, להשתתף עמם בצערם ולחמול עמם, זהו תכלית הנרצה מאדם, ובזו ימצא חן למטה ולמעלה בעיני מלאכי השרת כמ"ש על אסתר שנשאה חן בעיני מלאכים, והכל בשביל שהיתה לכל אחד ריע ואח, זהו הגורם חן וחסד ויפיק רצון מן ה'. ולכך בפורים כל אפין שוין, וזהו הכל מטוב אסתר, וממנה יש ללמוד מידת הטובה והמועלת לאדם. [דרשו מילת 'רואיה' כ'רעיה'. ויש להקשות: וכי בשביל שהיא מבני אומתו נשאת חן בעיניו? אלא שכל מי שהיה רואה היתה משתוה לו, כאלו היא מבני קומתו ונתגדל עמה בבית, כך היתה מקרבת עצמה עמו, וזהו גרם חן בעיני כל, כאשר הרגישו טיב מדתה וענותנותה ושהיא שוה לכל נפש.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ח)

ופירש"י שאמרו כן בפיהם. ולכאורה הדבר תמוה בממה נפשך, אם אפשר שיהיה נשמע מכל אחד, א"כ מה צורך לומר שלכל אחד נדמתה כאומתו, הלא יכול לומר בפשוט דשמע שאמרו שהיא יעלת חן, ואם אי אפשר לשמוע מכל אחד ואחד, א"כ עדיין אינו מיושב איך שמע מכל אחד שהיא נדמתה לו כאומתו, עד שהעידו כן, ועוד מנא לן דנשאה חן בעיני ישראלים, ואי דנדמתה להם כאומתם, הא ידעו האמת דהיא מבנות ישראל. כמו שאמרו אחות לנו בבית המלך.
אבל הענין כך, כי יש להבין במ"ש כל אחד נדמתה לו כאומתו, מנלן זה, וצ"ל דדייקי מהא דכתב רואיה, רואיה מיותר, דהוי ליה למימר רק בעיני כל, אלא רואיה באותיות א' ה' ח' ע', א' וע' מתחלפים כנודע, וא"כ צ"ל רועיה, והיינו ריע כאח לה, שהיא מבני אומתה לריעותה, אמנם במדרש [אס"ר פו ט] אמרינן דאסתר נשאה חן אפילו בעיני מלאכי מעלה, וצ"ל ג"כ דדרשו ממילת רואיה דמיותר, אלא להורות רואי י"ה, דהיינו מלאכים, בעיניהם נשאה חן.
וזוהיא כוונת הגמרא, דודאי זה לא קשה מנא ידעו, דשמעו מפי כל הבריות, ודיבר הכתוב בהווה אחרי הרוב, ואם יהיה אחד מאלף שלא תמצא חן, אין זה מעכב, שלא נאמר בעיני כל כדרך המקראות לתפוש רוב המצוי במקום כללות, וכמ"ש המפרשים, רק לגמרא מיותר מלת רואיה, וצ"ל כמ"ש המדרש, דמצאה חן בעיני מלאכים רואי י"ה, וקשה מנא ידעו דמצאה חן בעיני מלאכים, ש"מ ברוח הקדש נאמרה, וחקר אלוה הוא, ועל זה דחה הגמרא, דלמא באמת אין כוונת הפסוק על המלאכים, ורואיה היינו להורות כנ"ל, דכל אחד נדמתה לו כאומתו כנ"ל, ולא על המלאכים קאתי, וא"כ אין כאן ראיה כלל וא"ש.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)

ודחק הגמרא דלמא שלכל אחד נדמתה לו כאומתו, ופירש"י [ד"ה נדמתה] שמעו שבפיהם אמרו כן, והדבר קשה בממה נפשך, אם אפשר לשמוע מכולם, הוי ליה לשנויה בקיצור ששמעו מכולם כי היא יעלת חן למאוד, ואם אי אפשר לשמוע מכולם, דלמא אחד בעלמא ראה אותה ולא מצאה חן בעיניו, עדיין אינו מיושב שנדמתה לכל אחד כאומתו, דלמא היה אחד שלא נדמתה לו כאומתו, וכבר דרשתי בזה בכמה פנים.
אבל כעת אמרתי בדרך אמת כך, כי מה שאמר רואיה מיותר, הוי ליה למימר סתם נושאת חן בעיני כל, אלא ודאי לשלול ישראל, דבלאו הכי קשה איך ילפינן דנשאה חן הואיל ואמרו מאומה שלו היא, עדיין קשה מנלן דנשאה חן בעיני ישראל, דהם בלאו הכי ידעו שהיא יהודית כדאמרינן [מגילה טו ע"ב] שאמרו אחות לנו בבית המלך. אלא באמת התורה הורתה לנו לא בישראל נעשה נס למשוך עליה חוט של חסד, כי מה נ"מ בישראל, רק היה בגוים, וישראל ח"ו שהיו מסתכלין בה. איוב צעק [איוב ל"א א'] ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה, ומכ"ש אסתר שהיא בחזקת אשת איש למרדכי, מי יסתכל בה ח"ו, ולכך נאמר רואיה, הגוים שראו אותה ולא ישראל, ומזה דייק הגמרא דברוח הקדש נאמרה דאי לא תימא הכי דלמא אחד או שנים מישראל ראו אותה במקרה ומצאה חן, אלא שמע מינה דברוח הקדש נאמרה, ולכך דחה הגמרא שנדמתה לאומתו, וזהו דוקא בגוים רואיה, אבל בישראל באמת היא מבני אומתן ומה צורך לחן ודו"ק.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ח)

ר"מ אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה שנאמר "ויודע הדבר למרדכי"

מנא ידע, אלא ברוח הקדש. וקשה, וכי הספק אי מרדכי היה נביא או לא, פשיטא דהיה נביא, וכבר אמרו [מגילה יד ע"א] כי מן מ"ח נביאים היה מרדכי, ומז' נביאות היתה אסתר, רק כל הספק היה, אי מגילה זו נכתבה ברוח הקדש, או מעצמה כדרך ספורי מעשים, וא"כ אף דהיה נביא, בשביל זה אין מוכרח דהמגילה נכתבה ברוה"ק.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)

הדבר זה תמוה לכאורה, וכי אנו דנין אם מרדכי ואסתר נשתמשו ברוח הקדש, פשיטא, הלא נמנים במ"ח נביאים וז' נביאות שהיו בישראל, כמבואר בגמ' ורש"י. רק הספק הוא במגילה עצמה, אם היא נכתבה ברוח הקדש בזה הלשון אשר היא לפנינו, או לאו, כי מה שהמחבר היה בעל רוח הקדש, לא יחויב שנכתבה ברוח הקדש כמו שהיא לפנינו, ושלמה היה ודאי בעל רוח הקדש כי שיר השירים ברוח הקדש נאמרה, ומ"מ נסתפקו בקהלת אם נאמרה ברוח הקדש, וכן במגילה, אך לפמ"ש ניחא, דידוע [ילקוט ראובני ע"פ ויקרא] מ"ש בתורה, ויקרא, א' זעירא, לרוב ענוה למשה מבלי לכתוב שקב"ה קרא לו ובא לאהל, ואם כן אף דכתב במגילה ומרדכי ידע, קשה מנא ידע, וע"כ ברוח הקדש, וא"כ איך כתבו מרדכי במגילה, שזה מפרסם היותו בעל רוח הקדש, ואין זה מגדר הענוה לכתוב בספר כן, אלא גלוי לכל העם דברוח הקדש נאמרה כל המגילה, ולא עינה מלבו לכתוב, רק כאשר ישים ה' בפיו אותו הוצרך לכתוב מבלי שינוי ח"ו בשום צד וא"ש. [מרדכי ואסתר בעלי רוח הקדש היו. השאלה היא אם המגילה נכתבה ברוח הקדש, ומוכח שכן. וכיצד זה רמז מרדכי במגילה שבעל רוח הקודש הוא? - אלא שהיה הדבר ידוע לכל, ומרדכי כתב כפי ששם ה' בפיו.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ג)

תניא: ר' אליעזר אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה... אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא מלתא דעדיפא מכולהו. שנאמר "קימו וקבלו". קימו למעלה מה שקיבלו למטה.

אמנם להבין מה שאמרו במגילה: מגילת אסתר ברוח הקדש נאמרה, שנא' קימו וקבלו, קיימו למעלה מה שקבלו למטה, והקשו תוס': הא דרשינן בשבת (פ"ח) מודעה רבה לאורייתא, ואמרינן הדר קבלוהו בימי אחשורוש, שנאמר קימו וקבלו, קיימו מה שקבלו כבר ע"ש.
ונראה לישב, דיש להבין למה בימי אחשורוש הדר קבלו תורה ולא מקודם, ונראה כי כתבו המפרשים הא דאמרינן מודעה רבה לאורייתא, הא אמרו נעשה ונשמע, ותירצו זהו בפה ליראת אש הגדולה, אבל לא בלב, כדכתיב [תהילים עה, לו] ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, וא"כ כל קבלת התורה היה בפה ולבם בל נכון. אבל גם לזה יש מקום לומר, הכל הולך אחר הפה, ודברים שבלב אינם דברים [קידושין מט.], אך כל ענין עמלק הוא מזכות עשו, שהיה נוהג כבוד ביצחק, כדכתיב [בראשית כב, כח] ויאהב יצחק את עשו, אך היה ציד בפיו, כי לא מלבו כיבד את יצחק, שלא עשה שום דבר מלבו רק מפיו, ולבו בל עמו, ואי נלך בתר פה ולא בתר לב, יש לעשו טענה בזכות אביו, ולכך עד היום היו סומכים, כי אף שקבלה היתה בסיני בפה ולא בלב מה בכך, עיקר ברית כרותה לשפתים ומה נפקא מיניה בהרהור הלב. אמנם עכשיו בימי מרדכי אשר גבר אויב עמלק בזכות אבותיו עשו, אם באנו לילך אחר הפה, אף הוא ציד בפיו, ושפתינו אתנו מי אדון לנו, ולכך הוצרכו ישראל לקבל שנית התורה ברצון ובלב שלם, כי הכל הולך אחר כוונת הלב, ודבר שפתים בלי לב רק למחסור, וא"כ אין לעשו זכות בציד בפיו ולבבו מלא עון, ולכך נפלו זרעו ועם ישראל הרימו קרן. [יש להבין מדוע היה צורך לקבל שנית את התורה, וכן מדוע דווקא בימי אחשוורוש. ויש לומר שבמתן תורה מה שאמרו ישראל 'נעשה ונשמע' היה מתוך כפייה, שכפה עליהם הר כגיגית (שבת פח), והיה בעצם רק בפה אך לא בלב. ואם כך אין לנו עדיפות על עשו אשר ציד בפיו. ורק עתה בימי אחשוורוש, במערכה נגד עמלק שהוא מזרע עשו, קבלנו קבלה שבלב, ועתה אין להם פתחון פה כנגדנו.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ג)

והקשו תוספות [ד"ה לכולהו] הא דרשינן מהך דהדר קיבלו לתורה בימי אחשורוש, שנאמר קיימו וקבלו, קיימו מה שקבלו כבר. ותירץ, תרתי שמעינן מיניה. ולהבין איך יובנו תרתי, ונראה דיש להבין מה צורך לפסוק דקיימו למעלה מה שקבלו למטה, פשיטא כל מה שבית דין למטה גוזרין ה' עמהם, עד שאמרו [סנהדרין פח ע"ב ירושלמי ברכות א ד] חמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה, וכל מה שבית דין של מטה גוזרין לשם שמים הקב"ה מסכים, ולכן בעו"ה אשר פורצים לפעמים תקנת ז' טובי עיר בהסכמת חבר עיר - ועושים עול - כי הקב"ה מסכים, וח"ו לערער עליהם בנכרים, כי חרם ר"ת ורשב"ם וראב"ן וק"ן רבנים הסכימו על זה בחרם גמור, כמבואר בתשובת מהר"ם ב"ב דפוס פראג, ואלהים נצב בעדת אל להסכים כל מה שבית דין של ישראל עושים, וכשהחרימו לר"א אמר הקב"ה נצחוני בני [ב"מ נט ע"ב].
אבל באמת אילו קבעו למגילה ופורים למצוות דרבנן פשיטא דהוא נכון, רק הם קבעו למצות קבלה כאילו היא מצוה דאורייתא ונאמרה מפי נביאים, ולא מגזרת חכמים, וזהו בגדר בל תוסיף, ואלה המצות שאין נביא רשאי לחדש וכו', דא צריך ישוב, ולכך צריך הסכמה משמים, ולכך לא קשיא מעירובין ונטילת ידים דתיקן שלמה נשבת יד ע"ב], כי בתורת גזירה רשאים, והוא בכלל בל תסור כמבואר בגמרא, אבל הם עשו בתורת מצוה חדשה. וצריך להבין באמת איך רשאי להוסיף, אבל הוא הדבר, כי אז להנצל מעונש אמרו מודעה רבה לאורייתא, רק הדר קבלוהו, ואם כן בטענת מודעה וכו' ופסק לאו דלא תוסיף, דטענו על כולם בכלל אונסין, רק אז קבלוהו ברצון, וכשקבלו הלאו דלא תוסיף ברצון מחדש, היה זה בתנאי לבל יהיה מקרא מגילה בל תוסיף, וכל התנאי קיים, ולכך הרשוהו למקרא מגילה להוסיף כי היה בכלל תנאי קבלת התורה, וזה קיימו למעלה מה שקבלו למטה להיות בכלל מצוה, רק קשה הא אלה מצות וכו' ולא בשמים היא, ועל זה אמרינן קיימו מה שקבלו כבר, וא"כ היה זה בכלל התנאי קבלת התורה.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ח)

ד ע"ב

חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי

וכבר כתבו כי השתיה בפורים היא להבדיל בין שתיה לשתיה שהיתה באיסור בסעודת אחשורוש, וזהו אומרם (מגילה ז ע"ב) חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו', דכל זמן שדעתו צלולה דמשיג הטעם למה הנכון באומרם לזה ארור ולזה ברוך...והוא משום סעודה ראשונה של אחשורוש כנ"ל, אם כן יש לו לשתות כנ"ל להבדיל וגם להבחין, אמנם כאשר שתה עד שדעתו בלתי צלולה להשיג הטעם מענין הסעודה, רק חשב שפורים בשביל הצלה כפשוטה וביטול דת המלך, וא"כ לא נדע ארור המן ברוך מרדכי... ואם כן שהגיע למדה זו, לשוא שותה יין, כי אין מבחין הבדל כלל כי הוא מאותו ענין הסעודה וכי זהו עיקר הנס, ולמה זה ישתה לבטלה, ולכך אין לו לשתות עוד כי אין מבחין, וזהו פירוש עד דלא ירע, ויותר אין לשתות, כי נעלם מאתו הטעם שהוא להבדיל ולהבחין...
והנה בזוהר [ח"ב קנ"ג ע"ב] איתא שיכור אסור להתפלל אבל מותר לברך ברכת המזון, והטעם כי ענין ברכת המזון לצורך עולם הזה ולפרנסת הגוף, בזה אף שהוא שיכור ואין רעיונו שלם מהני, אבל תפלה שהיא לצורך הנפש חיי עולם הבא, צריך להיות רעיונו שלם וזה ליתא בשיכור, ואם כן אילו היה מרדכי והמן חיים, היה נפקא מיניה לזה בברוך ולזה בארור, אבל כאשר ספו תמו מה איכפת להם בברוך וארור, רק הוא לענין עולם הבא כנ"ל, והוא כענין תפלה שמתפללים להשם, שזה יהיה ברוך בעולם הבא וזה יהיה ארור, וצריך כונה ורעיונו שלם, וזה לא שייך בשיכור, ולכך אמרו חייב לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן וכו', כי בעולם הזה אין נפקא מיניה, ובעולם הבא כבר תפתה ביינו והוא בגדר שיכור ואין תפלתו תפלה, ואין הפרש בין ארור לברוך.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ג)

המשל בזה כי השמחה והשכרות היא, כי הנס היה על ידי אף חובב עמים (הרצון "אף" שהוא מאריך אף לרשעים וחובב עמים שהן גוים, כי לולי כן לא היה להם קיום), וא"כ אין הבדל בין צדיק לרשע, כי נשיב חיים לכל חי, ואף חובב עמים דייקא, ומקרה אחד הוא, בחמלת ה', להדומה להמן או למרדכי, והבן, וזה ברור ואמת
...והנה כבר נודע הקושיא, איך נאמר ארור המן, כי מלת ארור נופל גם כן על זרעו, כמו שנאמר ארור כנען וכל זרעו בכלל ארור, והא מהמן יצאו גרים גמורים [גיטין נז ע"ב], ולכך אפשר לא אמרינן ארורים בניו כמו שכתב התוספות הנוסחא [מגילה ז ע"ב ר"ה דלא] דהא בניו היו גרים, אבל עדיין על המן קשה. אבל כבר הדבר מבואר דאנו מאררים להמן, דטוב היה שלא בא לעולם, והגרים היו באים על ידי תולדות ישראל כנ"ל, וזהו מה שאמרו (מגילה ז ע"ב) חייב אינש לבסומי בפוריא, היינו משום תוספת גרים דבאים בפורים, והם היו סבה לבנין בית המקדש, וזהו עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כי עיקר השמחה הוא כעת בפורים על קבלת גרים, ומהמן יצאו גרים ואיך שייך לומר ארור המן, כי זהו שמחה שלנו בפורים, וצריך לומר עד דלא ידע וכו' וא"ש.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ח)

והדבר תמוה, וכבר אמרתי עליו באופנים שונים. אבל אופן אחר הצריך לענינינו הוא, דמבואר בירושלמי [עיין במגילה פ"ג ה"ז] ומדרש [עיין ב"ר מ"ט, א], רב כד מטי למגילה למרדכי ראשון הנזכר במגילה, אמר ברוך מרדכי על שם זכר צדיק לברכה, וכד מטי להמן הראשון הנזכר במגילה, אמר ארור המן על שם שם רשעים ירקב. והנה בין פסוק איש יהודי היה בשושן ושמו מרדכי, לפסוק אחר הדברים גדל המלך את המן, ענין כל הפרשה כי אסתר אין מגדת עמה ומולדתה, ואחשורוש עשה פעולות רבות, כמבואר בגמרא ומדרש, שקיבץ בתולות רבות, והנחה למדינות עשה, וכהנה פעולות רבות. ועם כל זה אין אסתר מגדת, ובאמונה שמרה מאמר מרדכי לבלי הגיד. ואמרו במדרש [אס"ר פ"ו, טז] כי תפסה פלך שתיקה, אין לך טוב יותר לגוף אלא שתיקה, והחיים והמות ביד הלשון, וברוב דברים לא יחדל פשע. וכבר אמרו [ירושלמי סוף ברכות] כל פטפוטים אסורים בר מפטפוטי דאורייתא, כי אין לך דבר מזיק לגוף ונפש רק הדיבור, ולכך אמרו תפסה פלך שתיקה, שהיא מזרעו של שאול, שדבר מלוכה לא הגיד, ומזרעה של רחל, ששתקה ולא אמרה רמיות אביה בלאה, וידוע מ"ש [עירובין סה.] נכנס יין יצא סוד, כי ברוב דברים לא יחדל פשע, ולמי שיח ורבות דברים, כי אם לאנשים השותים במזרקי יין. וזהו מאמרם, חייב איניש לבסומי וכו' עד דלא ידע להבין מה בין ארור המן לברוך, שהוא הסיפור שביניהם, שהוא מענין שתיקת אסתר בכל החקירות, כי המבסם ומשכר אין מבין זה, כי הוא מהמרבה דברים ואין מעצר ברוחו כלל. [מבאר שבין ארור המן לברוך מרדכי היינו הפרשיה שביניה העוסקת בשתיקת אסתר, למרות כל הפיתויים, והמשתכר אין הוא מבין איך יכלה לשתוק שהוא המשתכר מרבה בפטפוטים.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יז)

הרצון שלא יהיה לו בזה פניה בשביל הצלה מפח המן, רק כאילו אין המן ומרדכי בעולם, רק מעצמנו קבלנו התורה לרב אמיתיות ושלימות הדבר וכשרון המעשה.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)

והיינו דישכח לרוב שתייתו מה שצותה התורה ויהיה כפי מדת הטבע, ואז לא ידע מה בין ארור המן וכו', כי כפי הטבע אין לנקום ולקלל מבקש רעתו בשום אופן כלל.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ט)

והיינו שיבטל האדם את כל שיקול דעתו ורצונו העצמי, וישעבד את כולחו לרצון קונו, ויקבל עליו "רור המן וברוך מרדכי" על פי רצון בוראו בלבד, ולא מצד הכרתו שלו. ועל ידי כך הוא ממשיך את קבלת התורה באופן של "נעשה ונשמע".

(שיחות מוסר, מאמר יט עמ' פב)

רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא, למחר בעי רחמי ואחייה.

החלק השלישי מעשיות שאירעו בעולם כמו שנכתבו, אלא שדברו בהם לשון הבאי לדעתם כי לא יטעה בעל שכל שהם דברי הבאי. והם היו מתירים חלק זה שהוא לשון הבאי כענין שאמרו בגמ' תמיד דברה תורה לשון הבאי. דברו נביאים בלשון הבאי. דברו חכמים בלשון הבאי. דברה תורה בלשון הבאי. ערים גדולות ובצורות בשמים. דברו נביאים בלשון הבאי ותבקע הארץ לקולם. דברו חכמים בלשון הבאי תפוח וגפן ופרוכת
ודמיון החלק הזה מה שאמרו בגמרא דמגלה. רבה ור' זירא עבדי סעודתא בהדי הדדי קם [רבה] שחטי' לר' זירא בעי רחמים עליה ואחייה. פי' שהכהו ופצע בו חבורה גדולה שקרוב למיתה ולגודל המכה הביא שחטיה, ואולי היתה המכה ההיא בצוואר, ופי' ואחייה מלשון ויחי מחליו, ובלשון חכמים ז"ל עד שתחיה המכה.

(רבי אברהם בן הרמב"ם, מאמר על דרשות חז"ל)

...אמר ליה אביי: השתא אמר מרי: אי חקלאה מלכא ליהוי - דיקולא מצואריה לא נחית...

האדם אינו מרגיש בשינויים החלים בו מזמן לזמן, לכן הוא נשאר במצבו הקודם, דיקולא מצואריה לא נחית, והריהו חקלאי כפי שהיה.
וכל אדם היכולת בידו להתעלות ולהתנשא בכל עת ובכל שעה. וזוהי גדלותו של האדם. בחיר היצירה. כי מלבדו אין שום נברא אחר בעולם שבידו להשתנות ממצבו שנברא בו, והדרך לכך היא ע"י התבוננות ושימת הלב.
במאמר זה נרמזת, איפוא, חובת שימת הלב למצב בו נמצא האדם, ולמתבקש מכך.

(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת כי תצא מאמר צה' עמ' תח')

ט ע"א

מעשה בתלמי המלך, שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם, כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעתו אחת, וכתבו לו: "אלקים ברא בראשית".

הזקנים שינו את הלשון בפסוק זה, כדי להתאימו לאופן הביטוי הטבעי וההגיוני, שבו מקדימים לציין את האדם עצמו, ואחר כך את מפעליו. אולם התורה שינתה בכוונה את הסדר, כדי להורות שעל מציאותו של הקב"ה לא ניתן לעמוד מעצמה, אלא מתוך הבריאה, ועל כן יש להקדים ולציין את הבריאה, ואחר כך את שם בוראה, אלקים.

(עקידת יצחק, שער א)

... מה ששינו אלהים ברא בראשית שלא יאמרו שתי רשויות הן, הקשו התוס' [מגילה ט', ד"ה אלוקים ברא], הא כתבו בלשון יונית תחלה, ותי' דיונים ידעו שלעולם יש להזכיר הבורא בתחלה, ואם כן אילו כתבו בראשית קודם, היו אומרים דב' רשויות הן, ותיבה ראשונה בורא, ואלהים הוי בורא שני עכ"ל. ותמהו המפרשים, דכי יאמרו תדע מהקושיא, הא יהיה נכתב באר היטב, בתחלת ברא אלהים שמים וארץ, ואיך יוכיחו מכח קושיא דיש להזכיר שם בורא בתחלה, דהוי תיבה ראשונה שם של בורא, להכחיש העתקתן, ועיין מ"ש המפרשים.
אבל באמת דברי התוספות נכונים. כי יונים הם חכמי פילוסופים, אריסטו וחביריו וכנודע, והם אמרו שאין שם לבורא בשום תואר, כי הוא נשגב מכל תוארים, אבל שם הנאות לו לקרא אותו קדמון, היותו עילה וסיבה ראשונה, ולפ"ז, אילו היו הם כותבים בתחלה ברא אלהים שמים וארץ, היו אומרים כי בתחלה היא סבה ראשונה, כי כך שמו הנאות לו, היותו ראשון וקדמון לכל, והוא ברא אלהים סיבה ועלול שניה, ובזה היו מוצאים מקום לטעותם אילו פתחו בו בלשון יונית בתחלה, או בראשון ברא ה' שמים, שהיו אומרים בתחלה הוא שם הנכון לסבה ראשונה, וזה כוונת התוס', יונים יודעים שלעולם יש להזכירו ולתארו בשם בתחלה, כי זולתו אין לו שם כלל לדעתם, ולכך כתבו אלהים ברא בתחלה, וליכא למטעי דבתחלה הוא שם, דהא אם הוא נברא מן אלהים, אינו קדמון ואינו סיבה ראשונה, ולא שייך לו שם בתחלה, ודברים אלו אמתים ונכונים, ולענ"ד כוונו עליהם התוס', ואם לאו, מ"מ האמת עד לעצמו שכך הוא.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ב)

וכתבו לו... ותצחק שרה בקרוביה...

ורש"י נתן טעם דלא יקשה, א"כ אף על אברהם היה לו לכעוס, ולכך חילק, דזה היה בלבו וזה היה פומבי.
וקשה, חדא, מה איכפת לן אם יהיו יונים שואלים טעם בתורה, והחקר אלוה ימצאו, וכהנה יהיו אלף אלפים שאלות וספיקות בתורה, וילאה שכל אדם להשיגו. ועוד, דעדיין קשה, וכי בשביל שהיה בלב לא יקפיד ה', הלא הוא חוקר לבב. ואפשר, לפי מה שכתב הרמב"ן בתורה [בראשית יח, טו], כי צחוק שהוא בקרב איש, הוא משמש לשון לעג, אבל צחוק הנאמר לאחרים, הוא לשון שמחה, כדכתיב כל השומע יצחק לי ע"ש. ולכך הם חסו על אמנו שרה, ראש מחצבתנו שלא ידברו על שרה שצחקה ולעגה בבשורת המלאכים, וכתבו בקרוביה, ואם כן מה שהוא לאחרים, הוא בגדר השמחה, אבל זהו דוחק...
והנה כל גויים כל ע"ז שלהם, שעובדים לצבאי מעלה ושרים, ואומרים שה' חלק להם לעבדם, כמ"ש הרמב"ם בהל' מדע [הל' ע"ז פ"א ה"א] מטעות שהיתה בימי אנוש, אבל אילו היו העמים מודים כי אין המלאכים בוחנים חקר לבבות, לא היו אומרים שלהם העבודה, כי עיקר עבודה בלב וכונה רצויה, והוא לאל לא יושיע היותם בלתי משיגים ממנו דבר, רק הם מכחישים זה ואומרים, שיודעים מה שבלב, והנה מזה ותצחק שרה בקרבה, יש פתחון פה לטעותם, כי שרה צחקה בלבה, והמלאך ידע ואמר למה זה צחקה שרה וכו', ואם כן מצאו מקום לכפור, ולכך שינו וכתבו בקרוביה, ואם הדבר יוצא משפה ולחוץ, אין עוד תימה אם מלאכים השיגו מה שעשו.
וזה היה טעמם ששינו, מבלי ליתן פתחון פה לטועים, ובאמת איך ידעו מלאכים מה שבקרבה, י"ל או שהשכינה היתה שם, כמו שאמרו במדרש ובגמרא [ב"מ פו ע"ב] דהיתה שכינה שם, או כמ"ש בכמה פעמים, כי גבריאל יודע מה שבלבו של אדם, והקב"ה נתן לו זאת הבחינה, כי הוא ממונה על חלומות [זוהר ח"א קפג.], ואין מראין לאדם אלא מהרהור הלב [ברכות נה ע"ב], וע"כ צריך לדעת מה הרהר ומה חשב, ואצל אותם ג' מלאכים היה גבריאל כנודע [ב"מ פו ע"ב], ודברים אלו אינם האומות מאמינים, ולכך שינו כנ"ל, ונכון הוא. [לפי רש"י, נועד השינוי לסלק קושיה שעלולה הייתה להתעורר כלפי שמיא: מדוע על שרה כעס ה' ואילו על אברהם, שאף הוא צחק, לא כעס? והחילוק הוא, שאברהם צחק בסתר ואילו שרה - בגלוי. בעל יערות הדבש מקשה על כך: מה בכך אם ישאלו היוונים שאלה בתורה? האם בגלל שצחוקו של אברהם היה בסתר אין להקב"ה להקפיד על כך? ועונה על פי הרמב"ן: צחוק בקרב איש משמש ללעג, ואילו צחוק הנאמר לאחרים משמש לשמחה. ועמיר על כך "והוא דוחק" (כי אין זה מתרץ את הקושי מדוע לא הקפיד על אברהם, וגם לא עונה על השאלה הראשונה, מה בכך אם ישאלו היוונים שאלה בתורה). ולבסוף הוא מתרץ את כל הקושיות בכך שעל פי אמונת הגויים, אין מלאך מסוגל לדעת מה שבלב האדם. והנה כאן ידעו המלאכים את שבלב שרה?! וכדי להחלץ מקושי זה שינו כך שצחוקה של שרה יהיה פומבי ולא נסתר.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ב)

וכתבו לו... "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא בני אדם"

והנה לזה כשכבש אברהם אבינו רצונו ושעבד תשוקותיו... בהסכים על הריגת בנו יחידו לקיים מצוות השכל המחייב לשמוע מצוות בוראו - ההוא ייקרא באמת חובש חמורו ורוכב עליו בלי ספק. ועל זה האופן היה הוא עצמו חמורו של משה, כשראה להביא את אשתו ואת בניו אל מקום הגלות במצוות קונו, והוא עצמו מבוקש שם ליהרג. וכמה צדקו הזקנים שאמרו: וירכיבם על נושא אדם - כי החומר הזה הוא הנושא אל הכוח השכלי, שהוא צורתו [השינוי מ"חמור" ל"נושא בני אדם" בא להורות על המשמעות הפנימית שבפסוק, שהרכיבה על החמור מתייחסת לכבישת החומר].

(עקידת יצחק, שער כא)

ופירש"י: שלא יאמרו משה רבכם לא היו לו סוסים.
ויש להבין, מה איכפת לן בזה, אשר בשביל זה ישנו בתורה אם יאמרו כי עני היה? בזאת יתהלל המתהלל שהיה עני ומ"מ בצע כסף לא לקח? כדכתיב [במדבר טז, טו] "לא חמור אחד מהם נשאתי", ואין זו בושה לאדון הנביאים כלל!
אבל הענין, למה שאמרו [סוטה יג.] "חכם לבב יקח מצות", שהכל הולכים אחר ביזה, ומשה לא הלך רק עסק בעצמות יוסף. ויש להבין, הלא הליכה זו אחרי ביזה היתה הליכה של מצוה וקיום דברי ה', שאמר דבר נא באזני העם וישאלו וכו', וישראל קבלו שכר במצוה זו! אבל טעם הדבר, שהלא טענו על ישראל לפני אלכסנדר להשיב השאלה אשר בידם, והשיבו תן לנו שכר עבודה [סנהדרין צה.], וזה היה הטעם באמת מה', ליתן חלף שכר עבודה. ומשה מעולם לא נשתעבד במצרים ולא קבל שכר עבודה. ולכך לא הלך לקראת ביזה. וא"כ, אילו היו כותבים 'על חמור', יטענו מצרים: א"כ ע"כ גם משה לקח מביזה שלנו! דאל"כ מנין לו? במדין היה עני, ואין שכינה שורה אלא על עשיר, וע"כ דלקח מביזה שלנו, ובו לא נשתעבדנו, ואם כן גזילה הוא ביד משה רבכם! וכדי בזיון וקצף לומר כן על משה, ולכך כתבו נושאי בני אדם, וי"ל דהיה עשיר ממדין כנודע, כי היה שלל רב בידו ממלכותו אשר כבש.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ב)

וכתבו... באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס

ועוד עלינו לבאר, במה ששינו וכתבו, באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס, וטעם רש"י דחוק, כי הלא יקראו על כל פנים בתורה שהרגו אנשי שכם, ומה נפקא מיניה אם כתב כאן איש או שור. אבל תדע כי כבר החלונו לעיל להבין, למה חרדו כל כך בהעתקת התורה לתלמי, ממה שהיתה התורה כתובה בע' לשון. אבל הענין להבין, למה יוכבד שהשלימה מנין הע', נולדה במצרים דוקא, ובכל יוצאי חלציו של יעקב, לא היתה נקבה רק יוכבד, ודינה באמת היתה גבר שנתחלף ביוסף כנודע [ברכות ס.], אבל דע, כי ע' נפש הן נגד שבעים שרים שבמרכבה, שהן ע' לשון של ע' אומות, ונגדם הן שבעים נפש לבית יעקב, ודע כי יש מלאכים דוכרים ויש מלאכים נוקבים עלמות תופפות, כנודע, ועיין ברית מנוחה שהאריך בזה.
וכל ע' שרים כולם דוכרין, חוץ משרו של מצרים שהוא נקבה, ולכך כתיב ביה ערות הארץ, ומצרים מלא זימה וגם מלא כשפים, כי זהו הכל בנוקבא כנודע, כי מכשפה לא תחיה, דרוב כשפים בנוקבא [זוה"ק בראשית קכ"ו], וזהו שאמרו במדרש [ילק"ש ח"ב רמז תקס"ה], לסוסתי ברכבי פרעה, שנדמה לפרעה השר כסוס א' נקבה, כי שר שלו היה נקבה, כי כך ענין שר שלו שהוא נקבה, וקב"ה נלחם בים בשר שלו, ולכך ראה כמין סוס נקבה נלחם וזה לסוסתי ברכבי פרעה, ונגד שר הלזה היו ביוצאי חלציו של יעקב במנין ע' ג"כ נקבה, והיא יוכבד, ולכן ממנה יצא משה שנתגדל בבית פרעה, שהוא שני לשר כמש"ל, כי המלך מרכבה לשר, הוא הכניע למצרים ושר שלהם, בן יוכבד שהיה מול שר שלהם, ולכך לידתה במצרים להכניע שר שלהם, לכך כל גזירת פרעה היה על הזכרים, והבת תחיון, כי שר שלהם מגן בעד נקבות, ולכך אמרו ג"כ במכת בכורות שאפי' נקבות נלקו, היות השר נקרא בשם בכור נלקה, והוא עיקרו נקבה, וזהו כוונת הגמרא (ברכות לב,) מבלתי יכולת, למה יאמרו שתשש כחו כנקבה, והיינו כנ"ל, שיאמרו כמו ששר מצרים היה חזק ונחלש כחו, כן שר ישראל מתחלה היה חזק ולבסוף נחלש, וזהו כנקבה כמו שרו של מצרים.
ולכך נתחבטו למאוד למסור התורה למצרים, להיות נקבה סטרא דמסאבא למאוד ערות ארץ, ואיך ימסרו התורה להם, וכשנכנסו ישראל לארץ, אז היו מוכנעים המצרים ולא היה להם תקומה כלל ובגוים לא יתחשב, אבל אח"כ בעו"ה בחטא שלמה, חזר שרם הנוקבא למקומו בלקחו סוסים, ולבסוף בת פרעה משם, כאשר הארכתי במקום אחר בזה, ובטעם ישיבת הרמב"ם והאר"י ז"ל קדושי ישראל במצרים, והכתוב הזהיר לא תוסיף לשוב מצרימה, ואין כאן מקומו. וזהו שדייק רש"י במגילה, תלמי מלך מצרים היה, כי זהו משרש הצרה שהיה מלך מצרים...
וכבר נודע כי מזל יון הוא שור, ולכך גזרו על ישראל כתבו על קרן שור שאין לכם חלק באלהי ישראל, ולכך מפלת יונים התחילה בחשוון, כמבואר ביוסף בן גוריון, והגמר היה בכסליו, כי שמעון ולוי עקרו שור, וזה נגד שמעון ולוי, ולכך נצחו כהנים כהנ"ל, כי הם העוקרים שור.
ולכך מפחד המלך תלמי, לא כתבו ברצונם עקרו שור, דאם כן יהיה רצונם תמיד למרוד בהם ולעקרם, וכתבו באפם, ואין אדם נתפס על כעסו [ב"ב טז.] וחמת המציק, וברצונם עקרו אבוס, דהוא חמור, דכתיב [ישעי' א, ג] וחמור אבוס בעליו, וחמור אין ענין כלל ליונים. [הפסוק במקורו הוא "כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור", ויש לברר: מדוע שינו מ"איש" ל"שור"? מדוע שינו מ"שור" ל"אבוס"? תשובותיו: נראה שבעל יערות הדבש רומז שהשינוי הראשון נבע מחשש שירגיז את תלמי מלך מצרים, שכן מצרים היא ארץ טומאה וכשפים, היחידה מהאומות ששרה הוא נקבה, ויש לחשוש מכך. היוונים, מזלם הוא שור. ולא רצו חכמים להרגיז את היוונים, שיחשדו שרוצים למרוד בהם, ולכן כתבו 'באפם הרגו שור' ואין אדם נידון על כעסו. ואת הפעולה שעשו ברצונם, שעקרו שור, שינו לחמור, שהאבוס רומז לחמור, וכנגד חמור אין ליוונים דבר.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ב)

י ע"ב

אמר רבי לוי ואיתימא רבי יונתן: דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה - כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער... והכתיב ויהי ביום השמיני, ותניא: אותו היום היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ; כתיב הכא ויהי ביום השמיני וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד? הא שכיב נדב ואביהוא. והכתיב ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה? והכתיב ויהי כאשר ראה יעקב את רחל? והכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, והאיכא שני והאיכא שלישי והאיכא טובא? אמר רב אשי כל ויהי איכא הכי ואיכא הכי, ויהי בימי אינו אלא לשון צער.

ויהי ביום השמיני - צריך לדעת מה טעם אמר ויהי, ובמסכת מגילה (י:) אמר רבי לוי: דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער, ומקשה והכתיב ויהי ביום השמיני ותניא אותו היום היתה שמחה לפני הקב"ה כיום בריאת שמים וארץ, כתיב הכא ויהי וגו' וכתיב התם (בראשית א ה) ויהי ערב ויהי בוקר וגו', ומתרץ הא מתו נדב ואביהוא, ומקשה עוד ויהי בשמונים שנה (מ"א ו א) ויהי כאשר ראה יעקב וגו' (בראשית כט י) ויהי ערב ויהי בקר וגו', ומתרץ רב אשי כל ויהי איכא הכי ואיכא הכי, ויהי בימי, אינו אלא לשון צער, עד כאן.
החי יתן לבו למקשה מפסוק ויהי ביום השמיני, והעלים עין ממה שלפניו ויהי ערב ויהי בוקר שממנו למד ויהי ביום השמיני? ולזה יכולני לומר שמקשה משניהם יחד, ולהגדיל קושייתו הוסיף גם פסוק ויהי ביום השמיני, לומר כי רבים ויהי שהם לשון שמחה, או אפשר שנתכוין לומר לו שאדרבה להיפך, כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון שמחה, כדרך שלמד התנא ויהי ביום השמיני מויהי ערב, אם כן כל ויהי לא יגרע עינה מזה.
גם בזה לא יוכל לדחות, כי דבריו הם במן הסתם ולא במקומות שגילה הכתוב בפירוש, כי הרי התנא למד מויהי ערב וגו', אלא תגדל התמיה על המתרץ, כי מה מתרץ הרי מתו נדב ואביהוא, תירוץ זה מועיל לויהי ביום השמיני, ולא לויהי ערב ויהי בוקר, שממנו למד ויהי ביום השמיני, ואין לומר שהיה לו איזה ענין לומר שגם בו ביום היה איזה צער, שהרי מצינו כשחזר המקשה והקשה ממנו חזר לאחוריו והודה חצי הודאה, ועוד מעיקרא למה לא נתן לב רבי לוי מעצמו לכתובים שמוכיחים שיש ויהי שהוא שמחה, והיה לו לחלק מעצמו.
אכן נראה כי כוונת רבי לוי גם כן לא היתה אלא כדברי רב אשי, ולזה לא אמר אלא אמר רב אשי, שיהיה נשמע שסותר דברים הראשונים, שגם יוסבלו דברי רב אשי בדברי רבי לוי שהרי מקראות ויהי רבים ונכבדים, אלא שהמקשה סבר כי לכל ויהי הוא אומר, ונתחכם להקשות מויהי ביום השמיני, כי אין הפרש בין ויהי בימי לויהי ביום, ורצה לסתור הכלל, אפילו במקום שיאמר ויהי בימי, והמתרץ תירץ כי שם מתו נדב ואביהוא, כי לא רצה לחלק בין ויהי בימי לויהי ביום, כי אין הפרש, ואין הוכחה מתשובה זו שסובר אפילו ויהי לבד הוא לשון צער, כי לא הוכרח לתרץ זה אלא לצד שהקשה מויהי ביום.
ואחרי כן חזר להקשות אפילו מויהי לבד, ונתחכם המקשה להקדים פסוק ויהי בשמונים שנה לגלות על ויהי ערב, שמלבד שלא היה שם צער, היה בו שמחה, והגם שמדברי הברייתא שהביא למעלה מוכח שהיה שמחה לפניו, אינו אלא דברי התנא, אבל אין הוכחה מהכתוב אלא שלא היה צער, אבל שמחה מנין, לזה הקדים פסוק ויהי בשמונים שנה, שזה ודאי שמחה יגיד, בבנין בית המקדש, דכתיב (שה"ש ג יא) וביום שמחת לבו, וזה יגיד על ויהי כאשר ראה יעקב, ויהי ערב וגו', שאינם אלא שמחה, ואמר רב אשי ויהי איכא הכי ואיכא כו', וכן היתה דעת המתרץ ראשון, אלא שקדם רב אשי ותירץ.
ואולי גם מתרץ ראשון, רב אשי הוא, והזכיר שמו במסקנא, או ב' סתמי דתלמוד הם, וג' דרכים אלו הם שאנו הולכים בהם בשבילי התלמוד. נמצאת אומר כי אפילו לרב אשי, ויהי ביום הוא כויהי בימי, והצער הוא שמתו נדב ואביהוא, שאין כמותם בכל ישראל, וזולת זה לא היה אומר הכתוב ויהי, וגם אומרו ויהי ביום השלישי, גם שם הרי פרחה נשמתם של כל ישראל, כאומרם ז"ל (שבת פח:), וזולת זה לא היה אומר ויהי ביום.
ואולי נראה עוד כי הצער שיגיד הכתוב הוא של משה, המוזכר בכתוב, כי ראה גדולתו וגדולת זרעו ביד אהרן ובניו, וצא ולמד צער הקנאה מדבר טוב מה עושה, ממעשה בניו של שמעון הצדיק (מנחות קט:), וישתנה מה שלפנינו שהיתה לו ולזרעו אחריו, ולצד שהפציר בשליחות פרעה חרה אפו בו ביום ההוא, ועזבו מהיות כהן לעולם, וכשהגיע יום הפקידה נצטער על אשר פרח ממנו עוז תפארת כהונת עולם, והגם כי עצם מאד בצדקות ובענוה, הלא כל לב חי מרגיש, ובפרט בדבר מצוה יקרת הערך ומופלאת כזאת. ואולי כי צער זה רמזו הכתוב בפסוק (במדבר ז א) ויהי ביום כלות משה, שהוא עצמו יום זה, ומיתת נדב ואביהוא רמז כאן בפסוק ויהי ביום השמיני. [מבאר את סדר הקושיות שבגמרא, ומסיק שלמסקנה 'ויהי ביום' הוא כמו 'ויהי בימי' לשון צער, וכאן הצער הוא על שמתו נדב ואביהוא, שלא היו כמותם בכל ישראל, או שרמוז כאן צערו האישי של משה, על שניטלה ממנו מצוות הכהונה.]

(אור החיים, ויקרא ט, א)

טעמו של דבר, לפי שכל דבר התלוי בימים, דהיינו הזמן, יש לו צער, אבל כל הנמצאים העליונים שהם למעלה מן הזמן, ואין הזמן שולט בהם, אין בהם שום צער כי הזמן מבלה הכל..
ויש לומר שלכך נאמר יהי מארת ברקיע השמים. מארת חסר כתיב, פירש"י שהוא לשון מארה, אומר אני שלכך הזכיר לשון המורה על הארירה, אצל המאורות דווקא, לפי שהמאורות הם סבת הזמן, וכל הדברים הנופלים תחת הזמן יש בהם צער.

(כלי יקר, בראשית פרק א פסוק יד)

ויהי כאשר כלה - טעם אומרו ויהי לשון צער, כי התורה מצטערת על אשר כלה ולא בירך כל הברכות, שהרי מצינו שבירך לעשו אח"כ, ואם היה מברך אותם הברכות הנשארות ליעקב כבר אבדה תקות אדום (מגילה י:). [מסביר כי נאמר 'ויהי' - לשון צער - בברכת יצחק ליעקב, כיוון שלא מסר לו יצחק את כל הברכות, ונשאר חלקן לעשו.]

(אור החיים, בראשית כז, ל)

"והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם כן ישיש להרע אתכם". ומי חדי הקב"ה במפלתן של רשעים? והא כתיב "בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו", וא"ר יוחנן: מפני מה לא נאמר 'כי טוב' בהודאה זו? לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים. ואמר רבי יוחנן מאי דכתיב "ולא קרב זה אל זה כל הלילה"? בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקב"ה: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?! אמר רבי אלעזר: הוא אינו שש אבל אחרים משיש. ודיקא נמי דכתיב "כן ישיש" ולא כתיב 'ישוש' ש"מ.

ויש להבין, אם הוא אינו שש למה משיש לאחרים, בפרט איך יתכן שום שמחה בהצר לישראל. אבל אמרו חז"ל [מכות כד.] ר"ע כשהיה רואה רומי בתכלית הגדולה ורוממות שהיתה מושלת בכל העולם, ושפלות ירושלים בעו"ה שהלכו שועלים בה, היה שוחק, ונתן הטעם, אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכ"ו, אם בעולם הזה כך, בעולם הבא עאכ"ו, וזהו מאמר דוד [תהלים ד', ה] נתתה שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו, כי בזה נלמד ק"ו, א"כ בהרע לישראל והטיב לעכו"ם יש לשמוח, כי מזה ראיה כמה טובה כפולה ומכופלת יהיה לישראל באחרית הימים אי"ה.
אך זהו לבני אדם שאינם יודעים עד כמה מגיעה טובה אשר ייעד ה' לעמו, ולכך בראותם הטובה והצלחה לרשעים ישמחו, כי ממנה ישערו עד היכן תגיעה טובה לישראל מכח ק"ו הנ"ל, אבל לה' אשר אליו נגלו כל תעלומות לא שייך זה, כי מה צורך לק"ו אם לעוברי רצונו כך, הלא הוא בלא"ה יודע מה רוב טוב אשר צפון ליראיו, וזוהיא קושית הגמרא, כאשר שש וכו' מי איכא שמחה קמי קב"ה במפלת רשעים, וצ"ל דהשמחה היא מחמת הק"ו לעושי רצונו עאכ"ו, ע"ז מקשה הגמרא הלא הוא אין צריך לק"ו הנ"ל, ומשני באמת הוא אינו שש עבור הק"ו, כי הוא אינו צריך, אבל אחרים ישיש, ולכך כתיב ישיש, כי אחרים יודעים להעריך הטובה, ובראותם הטוב מעכו"ם ילמדו ממנו הק"ו, ויש להם שמחה, לכך נאמר ישיש וא"ש.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יד)

רבי שמואל בר נחמני פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא ... "והיה לה' לשם", זו מקרא מגילה. "לאות עולם לא יכרת", אלו ימי פורים.

והיינו [שמות י"ז ט"ז] "כי יד על כס י-ה מלחמה וכו'", ופירש"י שאין השם שלם עד שתהיה נקמה בעמלק. והיינו כי מתחילה שם של י"ה רק יד, כי ה' הוא יד, כי צריך יד להלחם בו (=באמצעותו) ולהכרית יד פושעים. אבל כשכבר נעשתה נקמה, נעשה מן יד ה' והוא שם י"ה, והוא השם העיקרי, וזה "כי יד על כס י-ה מלחמה", קודם גמר מלחמה - יד, ואח"כ - י"ה, ואז השם מלא.
וכן ימי פורים הוא יד, כי אז מלחמה בעמלק להכניע כאשר בשושן בי"ד הרגו עדיין בעמלק, השם שלם ונעשה י"ה והוא ט"ו. והוא והיה לה' לשם, שהיינו שהשם מלא, ולכך מוקפין מימות יהושע בן נון, כי ביהושע היה שם י"ה שהושיעו, כדדרשינן יה יושיעך וכו'.
והנה אמרינן [פסחים נ ע"א] "זה שמי לעולם", לא כשאני נכתב אני נקרא וכו', הרי שם הויה לעולם ושם א-דני לעולם, כי זהו נקרא לעולם, והנה א-דני מספרו ס"ה, ומגילה נקראת בי"א י"ב י"ג י"ד ט"ו, יחד ס"ה, וזה '"לאות עולם לא יכרת", זה מקרא מגילה', כי ימים שנקראת מגילה הם יחד ס"ה, כמנין א-דני, שהוא אות עולם.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש יג)

יא ע"א

"המולך" - אמר רב: שמלך מעצמו

אמרינן (סנהדרין קד ע"ב גיטין נו ע"ב) כל המיצר לישראל נעשה ראש, ופירוש במדרש הנעלם, הקב"ה לוחם בו בשביל ישראל, ואין כבוד של הקב"ה ללחום עם מלך שפל, ולכך מגביה ועולה, כמו שהיה בפרעה וסנחריב וכו', ונראה דזה פירוש הפסוק [עובדיה א. ה] אם בין כוכבים שים קנך משם אורידך, והיינו כי הגובה שלך היה כדי להורידך משם, כי אין כבודי ללחום רק עם מלך גדול גבוה, ולפ"ז כי אמרינן כל המיצר לישראל נעשה ראש, כשרצון של הקב"ה ללחום עמו, אבל כשאין קב"ה רוצה לפדות בניו אזי אין מגביהו, וזהו עבדים משלו בנו, וקשה הא סופם להיות חורים וסגנים, כי המיצר לישראל נעשה ראש, וע"ז אמר הפסוק פורק אין מידם, וא"כ אין הקב"ה מגביהם והרי הן עבדים לעולם, ומ"מ מושל בנו, וזהו ענין כי אחשורוש לא היה ראוי למלוכה כמבואר בגמרא (מגילה יא.), רק להיותו צורר לישראל נעשה ראש לכל המלכות, אך זה מורה כי יהיה בזמנו פורק ופדות לעמו, כי לולי כן אין הקב"ה מגביהו, וזהו ויהי בימי אחשורוש, כי הדיוט היה אינו ראוי למלוכה, רק היה צורר, ובכל מקום שנאמר ויהי, אינו אלא וי [מגילה י ע"ב]. כי צער היה לישראל בימיו, לכך המולך מהודו ועד כוש, כי המיצר לישראל וכו'. וזהו אומרם (דף יא,) הוא אחשרורוש המולך, כי חז"ל דרשו [ילק"ש ח"ב רמז ת"ח-רמ"ה] מלת אחשורוש, שנעשו ישראל רשים בימיו, וא"כ הוא שם זה שהרע לישראל גרם שמלך וכו', אך זה הוא לאות כי יהיה בימיו פורקנא, על זה אמר במדרש דא רווחא והצלה. [נעשה ראש מפני שהוא מיצר לישראל, וזאת כדי להורידו ולהביא גאולה לישראל בימיו.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ג)

יא ע"ב

בשנת שלש למלכו אמר רבא מאי כשבת לאחר שנתיישבה דעתו אמר בלשצר חשב וטעה אנא חשיבנא ולא טעינא

והנה כבר מבואר [מגילה י"א] כי בלשאצר ואחשורוש כל ענינם היה שחשבו כי מגלות יהויקים התחיל החורבן, ומאז יש למנות השבעים שנים, ונראה כי הם חשבו כי מה שנאמר על רבעים, היינו נפש החוטאת בכלל מנין, וא"כ כשתחשוב מנשה אמון יאשיהו יהויקים, נשלמו ד' דורות, וא"כ חשבו, הקב"ה אין מאריך אף יותר, מבלי ספק שאז מתחיל החורבן והגלות, ואם כן אף מנין שבעים יתחיל ממנו, ולכך כשראה שעברו, עשה משתה. והנה לפי זה דהחוטא בכלל, חשיב נבוכדנצר, אויל מרודך, בלשאצר, ושתי, הרי כאן ארבעה דורות, וראוי להעביר עליה כוס פורענות, וזה מאמר המדרש, בית המקדש חרב, ואתה עושה מרזיחין, וגם ושתי מלכה, והיינו משום דתשמח שעברו שבעים שנה, וא"כ על כרחך דהחוטא בכלל, א"כ אף ושתי בכלל עונש, ולכך יצא הקצף והדין על ושתי, כי מידה זו שלשים ורבעים נוהגת אף בגוים, כי ארך אפים לצדיקים ולרשעים, כדכתיב [בראשית ט"ו, טז] ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון אמורי, וא"ש. [מבאר שטעו המלכים הרשעים הללו לא רק בחשבון אלא גם במה שחשבו שהעונש האלוקי ניתך אחר 4 דורות כולל החוטא והאמת שזה חוץ מהחוטא.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יז)

יב ע"א

"גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות" 'בית הנשים' מיבעי ליה?! אמר רבא: שניהן לדבר עבירה נתכוונו.

ובאמת רבים תמהו - וכן חז"ל [אס"ר ג' י"ד] - בושתי שנתכוונה לדבר עבירה למה סירבה לבוא, אבל הענין כי אמרו בגמרא [מגילה יב ע"ב] ביום השביעי כטוב לב המלך ביין, אטו עד האידנא לאו טוב וכו' אלא שבת היה, ועדיין הקושיא אינה מיושבת, אלא דיש לדקדק במשמעות הפסוק דלכך צוה להביא ושתי ערומה היותו נפתה ביינו, והרבה קלות ראש וזנות יין ותירוש גורם טוב לב ביין, אבל זהו באמת אינו, דאף דלא היה נפתה ביין צוה כן, דהא לדבר עבירה נתכוונו כמ"ש חז"ל [שם יב ע"א], ועל זה היה כל קוטר כוונת המשתה, אבל כל כוונתו היה בזה להכשיל לישראל כי אלהינו שונא זימה, וכתב בספר מנות הלוי בשם סודי רזיא, דבשבת לא היו ישראל הולכים לסעודה היותו בגינה פן יתלשו עשבים או יחללו שבת בכיוצא בזה, וא"כ נכזבה תוחלתו להכשיל לישראל, ולכך לולי דנשתכר לא היה מצוה.
וזהו תירוץ הגמרא דהפסוק אומר שנעשה כטוב לבו ביין שיין גרמו, היינו אותו יום שביעי שבת ולא היו ישראל שם, אבל לולי שביעי היה מצוה אף בלי שכרות, ולכך מאנה ושתי לבוא, היותה תוחלתה נכזבה אין שם איש ישראלי, אשריכם ישראל, אפילו בשעת קלקלכם אתם משמרים שבת, וזהו שעמדה שנהרגה ושתי, כי אילו הלכו, גם ושתי באה ולא היתה גאולה ח"ו. [יש דעות בחז"ל מדוע סירבה ושתי לבוא. וקשה, שהרי שניהם לדבר עבירה נתכוונו. אלא שהמלך ציווה לעשות כן ביום השבת. ובשבת לא רצו ישראל לבוא, כדי לא לחלל שבת. ועל כן לא רצתה ושתי לבוא, כי ידעה שישראל לא יהיו שם, והלוא זאת היתה תכלית ביאתה, להכשיל את ישראל בעבירה.]

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ח)

בהראותו את עושר כבוד מלכותו, אמר רבי יוסי בר חנינא, מלמד שלבש בגדי כהונה, כתיב הכא יקר תפארת גדולתו, וכתיב התם לכבוד ולתפארת.

כוונת הגר, שהיה אומר להלל, אתגייר על מנת שיעשוני כ"ג, כדי שילבש בגדים, [שבת (לא.)]תמוהה, וכי היה כל כך שוטה שרצה להתגייר בעבור לבישת בגדים אלו?, אלא ודאי ששמע קול סופרים מקרין ואלה הבגדים אשר יעשו עם פירוש כוונתם על מה הם מכפרים, וידע הגר בעצמו, שהוא עבר על כל אלו בגיותו, והוא צריך לכל הכפרות האלו. ונראה שזה היתה גם כוונת אחשורוש שנתלבש בבגדי כהונה כי גם הוא טעה בזה, לומר, שלבישתם יהיה לו לכפרה, על כל שמנה ראשי עבירות אלו.

(כלי יקר, שמות פרק כח פסוק לט)

שאלו תלמידיו את רשב"י: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם! אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע! אם כן שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו אל יהרגו?! אמרו לו: אמור אתה! אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם. אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר? אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים, אף הקב"ה לא עשה עמהן אלא לפנים. והיינו דכתיב "כי לא ענה מלבו".

ישראל בימי נבוכדנאצר הרשע ושכל מי שהיה בבבל סגד לצלם, מלבד חנניה מישאל ועזריה כמו שאמר האל ית' עליהם (ישעיה כ"ט כ"ב) לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו, ואולי החרש והמסגר היו בכלל מי שסגד אם היו אז בבבל ואולי לא ראינו מעולם מי שקראם לא רשעים ולא גוים ולא פסולי עדות ולא חשב ה' יתברך עליהם עון עובדי ע"ז מפני שהיו אנוסים [מבאר שה' דן את שאל לכף זכות שעשו לפנים אף שהמצב הרוחני היה קשה].

(רמב"ם, מאמר קידוש השם)

אמנם באמת מרדכי מסר נפשו בשביל לתקן חטא אבותינו שהשתחוו לצלם נבוכדנצר ולא עשו כמעשה חנניה מישאל ועזריה, כמבואר בגמרא דמגילה [יב.] דלכך נתחייבו כליון ח"ו בשביל כך. ויש לדקדק במה דאמרינן [פסחים נג ע"ב] מה ראו חנניה מישאל ועזריה למסור עצמם לכבשן האש, ואמרו שדרשו ק"ו מצפרדעים. ועיין בתוס' שנתחבטו הלא הוא בכלל יהרג ואל יעבור. יהיה הפירוש איך שיהיה, מעולם לא היו חנניה מישאל ועזריה משליכים עצמם לכבשן אש לולא ק"ו מצפרדעים, וא"כ קשה המוני עם שלא ידעו הק"ו ההוא, ולא למדו היטב כמו הצדיקים גבורי חיל, למה יענשו.
אמנם הענין נראה ליישב קושית התוספות דפירשו בגמרא כך, דאמרינן (ע"ז יח.) בר' חנניה בן תרדיון שאמרו לו אף אתה פתח פיך שתכנס בך האש, אמר מוטב שיטלנו מי שנתנו בי ואל אחבול בעצמי, וכתבו תוספות, בשעת שמד נהגו להקל לשחוט בניהם ובנותיהם מפחד שח"ו יעבירו אותם על דת, ואמרינן במדרש [ב"ר פל"ד-יט] אך דמכם לנפשותיכם אדרוש, יכול כחנניה מישאל ועזריה וכו', וצ"ל דגם הם היה להם פחד אולי יכו אותם ויעבירו אותם על דת, כמאמרם [כתובות לג ע"ב] אילו הוו נגדי לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחא לצלמא, כי היו מפונקים מנוער מזרע מלוכה, ואין להם כח לסבול יסורין, לכך בהגיעם לכבשן אש, מהרו והשליכו עצמם לכבשן אש, ולא המתינו עד שהשליכו אותם הגוים לכבשן אש, כדי ליפטר מידי נבוכדנצר לבל יתעולל בהם בהכאות, ולא עשו כמו רחב"ת הנ"ל, וכן מורים פסוקי דניאל [דניאל ג'] כי אנשים ההמה אשר קרבו לכבשן להפילם נשרפים מחום, השליכו עצמם לכבשן אש לקידוש השם.
וזהו מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהשליכו עצמם לכבשן אש, ולמה לא המתינו עד שהשליכו אותם, ע"ז קאמר דלמדו קל וחומר מצפרדעים שעלו מעצמן בתנור. אף כי המה בעלי דת ומדעת עשו כן, אבל אילו השליכו אותם, אין כאן שאלה. פשיטא יהרג ואל יעבור, ולכך נענשו ישראל שהשתחוו ולא עמדו בנסיון. הביטו וראו, על שלא עמדו בנסיון מה הגיע אליהם אח"כ, שכלתה ונחרצה הדת ח"ו להשמידם, לולי מרדכי בחיר ה' אשר עמד בפרץ. רק להבין מה ענין השתחוות לצלם, שנענשו בימי אחשורוש, ולא בימי נבוכדנצר תיכף או דור אחריו בימי בלשאצר וכורש, ומדרש אמר מפני מה נתחייבו ישראל כליון, שנהנו מסעודת אחשורוש, ועוד מפני שהשתחוו לצלם של נבוכדנצר, וכן איתא בגמרא (מגילה יב.).
והענין באמת כך, כי בזוהר [ח"א קעא ע"ב] הקשה איך השתחוה יעקב לעשו שהיה אדם בליעל דמרכבה טמאה, ותירץ והוא עבר לפניהם - השכינה עברה לפניו והשתחוה יעקב לשכינה, ועשו טעה וחשב דהשתחוה לו, ומבואר במדרש - והובא בספר מנות הלוי - כי בצלם אשר הקים נבוכדנצר היה ציץ הקודש עליו מבית המקדש פתוחי חותם שם הוי'ה ברוך הוא וברוך שמו, ולפי זה היה ענין ישראל כי תפסו ענין יעקב אביהם, כי השתחוו לציץ הקודש אשר עליו שם ה', ולא לצלם ח"ו, אבל נבוכדנצר טעה וחשב שהשתחוו לצלם, אך באמת מאז שנפל הציץ לבין האומות וליד נבוכדנצר, גם קדושתו חלפה והלכה לו, ודרשינן בגמרא [ע"ז נב ע"ב] ובאו פריצים וחללוהו, כיון שנפל ליד פריצים נתחלל, וא"כ אזלה קדושת הציץ ושם שעליו, ולא היה להם להשתחוות לו.
והנה כולם תמהו, בשביל שנהנו מסעודת אחשורוש יתחייבו כליה, מה עון מיתה יש בזה, דעון לאו הוא. ותירצו משום דשתו מכלי קודש, וקיי"ל הזיד במעילה במיתה, והם מעלו בכלי קודש, אך הא ניחא אי אמרת דליכא תו עון מעילה, כי באו פריצים וחללוהו כיון שנפל ליד בבל ופרס, ובזה אתי שפיר דבממה נפשך נענשו עכשיו, דמקדם בימי נבוכדנצר לא היה לעונשם, כי יטענו שהשתחוו לציץ כנ"ל, ולא ס"ל הך דרשה דבאו פריצים וחללוהו, אבל עכשיו שנהנו מסעודת אחשורוש ושתו מכלי קודש דבית המקדש, ממה נפשך אם אתם דורשים באו פריצים, א"כ יש כאן עונש שהשתחוו לצלם, ואם אין אתם דורשים באו פריצים, א"כ עליהם העונש ששתו מכלי בית המקדש, לכך בממה נפשך נגזר עליהם העונש, כך י"ל.
אבל יש עוד פנים בזה, כי ישראל שאכלו בסעודת אחשורוש, ח"ו לומר שעברו על לאו דאורייתא באכילת טריפות, אבל עברו אסורא דרבנן שתיית יין נסך, בישול עכו"ם, בשר שנתעלם מן העין, כי איך אפשר לראות ולהשגיח ברוב משתה לרוב העם הזה, וכהנה יתר מאסורא דרבנן, מבלי לאכול עם העכו"ם ולהתערב עמו, ולכך היה עונשם חמור, כי החמיר הקב"ה בשל סופרים יותר מדברי תורה, והוא בכלל חוויא דרבנן דלית ביה אסותא, ולכאורה נ"ל במה שאמר רשב"י [מגילה יב.] דלכך נתחייבו כליה שהשתחוו לצלם, ושאלו תלמידיו וכי משוא פנים יש בדבר, דמה קושיא, הלא אין לך דבר שעומד בפני תשובה [ירושלמי פאה א-א], והלא בימי מרדכי הרבו לשוב בכי צום ושק ליהודים, והוא תכלית התשובה.
אמנם אמרו בגמרא [ברכות כ ע"ב] אמרו מלאכי השרת לפני קב"ה, כתבת בתורה אשר לא ישא פנים, ואתה נושא פנים לישראל, כדכתיב ישא ה' פניו אליך, והשיב כתבתי בתורה ואכלת ושבעת וברכת, והם מדקדקין עד כזית וכביצה. הרצון הואיל שהם מדקדקין ומוסיפין להחמיר על דברי תורה בתוספת קדושה, והולכים לפנים משורת הדין, אף אני נושא פנים, ונשיאת פנים היא בתשובה, כמ"ש המתרגם ישא ה' פניו, בתיובתא, וכן אמרינן בגמרא דנדה (דף ע ע"ב) ע"ש, ולפ"ז כשישראל מקיימין גזירות וגדרן של סופרים יותר ממה שכתוב בתורת משה, אז אף הקב"ה נושא פנים להם בתשובה, והגמרא בואכלת ושבעת וכו', חדא מנייהו נקט, שהחמירו בדברי סופרים יותר מדברי תורה, אבל לולא כן, אין נשיאת פנים בתשובה.
ועיקר תשובה בחרטה ובתום לבב, ובלי ספק מאז והלאה תיכף שהשתחוו לצלם נתחרטו ישראל, ובפרטות כראות הנס דחנניה מישאל ועזריה, ובאו עכו"ם וטפחו על פניהם כמבואר בגמרא (סנהדרין צג.), וא"כ היה מקום לחול התשובה, אבל כאן בימי אחשורוש, שנהנו מסעודות אחשורוש ולא שמרו דברי סופרים וחז"ל - רק כפי תורת משה, א"כ ננעל דלת התשובה בפניהם, כי אז אין הקב"ה נושא פנים, ולכך נענשו שהשתחוו לצלם כי התשובה לא היה מהני אותן, על דבר שלא שמרו דברי סופרים וחזותא מוכיח וא"ש. וזוהיא נמי שאלת תלמידים, וכי משוא פנים יש בדבר, דהרי אין כאן נשיאות פנים מה', ולמה באמת התשובה ביטלה הגזירה, והשיב כי העון לא היה אלא לפנים וכו' ע"ש...
ועוד היה המרי באוכלם מסעודת אחשורוש, כי מרדכי אשר היה אב לסנהדרין וראש למקבלי תורה שבע"פ, מיחה בעם שלא יאכלו ושלא ישתו, כמבואר בתרגום המגילה, וישראל מאנו לשמוע בקולו, ואין ספק כי גם הסנהדרין הסכימו למרדכי באזהרתו, ומרדכי היה ראש ומופלא שבב"ד, והם מאנו לשמוע בקולם, ונעשו זקנים ממרים ע"פ ב"ד גדול, ואיש אשר ימרה את פיהם יומת כמאמר פי ה', ולכך נענשו ונתחייבו כליון כדין ממרא, ולא קשה מה טיבו של כליון, כי המה זקנים ממרים... [מפני מה ראויים ישראל שבדורם של חנניה מישאל ועזריה לעונש? הרי חנניה מישאל ועזריה הפילו עצמם לכבשן האש מפני קל וחומר שדנו מצפרדעים (פסחים נג ע"ב), ומדוע כל מי שלא דן ק"ו זה ראוי למיתה? וכתבו תוספות (ע"ז יח.), בשעת שמד נהגו להקל לשחוט בניהם ובנותיהם מפחד שח"ו יעבירו אותם על דת. וחנניה מישאל ועזריה העריכו שלא יוכלו לעמוד בנסיון, לכן השליכו עצמם לכבשן האש. אך כל ישראל, ודאי שמחוייבים היו למסור עצמם למיתה מדין ייהרג ואל יעבור. ועוד יש להבין מה ענין השתחוות לצלם, שנענשו בימי אחשורוש, ולא בימי נבוכדנצר תיכף? ויש לומר ע"פ הזוה"ק (ח"א קעא ע"ב) שלמדו מיעקב שהשתחווה לעשו, לא לעשו השתחווה כי אם לשכינה שכנגדו, אף ישראל לא לצלם השתחוו כי אם לציץ הקודש שהיה בו. אך טעו בכך שקדושתו כבר פקעה כי חללוהו פריצים, ולא היה להם להשתחוות. אלא שסברו שלא פקעה קדושתו. ואם כן קשה עליהם, כיצד זה נהנו מסעודתו של אותו רשע, הרי השתמשו בכלי המקדש, ולדבריכם לא פקעה קדושתם?! ולכן כעת, שנהנו מסעודתו של אותו רשע, נתחייבו כליה. ועוד יש לתרץ מדוע כה חמורה ההשתתפות בסעודה. ויש לומר שעברו על דברי סופרים כגון יין נסך וכד', והקב"ה מחמיר בשל סופרים יתר משל תורה, ועל כן לא הועילה להם התשובה שעשו מימי נבוכדנצר, לאחר שראו את מעשה חנניה מישאל ועזריה. ועוד יש לומר שידוע שמרדכי היה המופלא שבבית דין ומיחה בהם שלא לאכול ולא שמעו לו, על כן נתחייבו כליה כדין זקן ממרא.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ג)

ויש להבין, למה מתחילה שאמרו שנהנו מסעודה ונתחייבה שושן, למה לא שאל 'וכי משוא פנים יש בדבר', הלא גם שושן ניצלה?! ...
כי אמרו [נדה ע ע"ב] כתיב ישא ה' פניו, וכתיב אשר לא ישא פנים, ומשני כאן קודם גזר דין, ולאחר גזר דין אז אין נושא פנים, והתוספות [ד"ה כתוב אחד] כתבו דגם יש הבדל בין ישראל לעכו"ם, דלישראל אפילו לאחר גזר דין נושא פנים, וכבר כתבו הטעם דעכו"ם מחשבה רעה מצרף למעשה, ולא לישראל חוץ מעבודה זרה [תוס' קידושין לט ע"ב], והטעם דישראל שעבד עכו"ם יצא מכלל ישראל ודינו כעכו"ם, וא"כ א"ש דאז נתחייבו כליה וכבר היה גזר דין, ומ"מ לא היה יכול להקשות וכי משוא פנים, דלישראל נושא פנים אפילו לאחר גזר דין.
אבל באמרו שהשתחוו לצלם שהוא עבודה זרה, א"כ דינם כעכו"ם, ואין נושא פנים לאחר גזר דין, ושאלו וכי משוא פנים יש, ועל זה השיב אמת דינם כעכו"ם אילו עבדו בלב, אבל הם לבם היה לשמים, ורחמנא ליבא בעי, ולכך נדונים כישראל, וביטל הקב"ה גזר דין, ועיין מהרש"א שלכך אינו נושא פנים, כי לאחר גזר דין מסתיר פנים. ולכך אמרו [חולין קלט ע"ב] אסתר מנין, שנאמר ואנכי הסתר אסתיר וכו', אבל באמת לא היתה הסתרת פנים, ולכך אין שם בגלוי במגילה רק ברמז בראשי תיבות וסופי תיבות, להורות כי בגלוי היתה הסתרת פנים, אבל "דודי חמק ומציץ מחרכים".

(יערות דבש, חלק שני - דרוש טו)

ישראל שהיו משתחוים לצלם, שנו בו בעונות הרבים בימי נבוכדנצר והמן שהיה צלם על לבו.
וזוהיא שאלתם 'וכי משוא פנים יש בדבר', דודאי ידעו כי אין לך דבר שעומד בפני תשובה, אבל תשובה זו היא מיראה, כי ראו כי כלתה הרעה ח"ו להשמיד, וכאמרם [מגילה יד] גדולה הסרת טבעת וכו'. א"כ דהיה מיראה אינה מגעת לשם, ואיך תועיל?
והשיב, אמת אם גוף עבירה בכוונה, אז בשונה באולתו אין מקבלה אלא ה', אבל זהו גוף עבירה נעשתה רק מיראה, וכהחטא כן התשובה, וזוהיא תשובתו הם לא עשו רק לפנים וכו', והועילה התשובה, ולכך לא קשה מן אכילת סעודה, דזה היה רק פעם אחת, ולא קשה וכי משוא פנים, דהועילה התשובה אף דהיתה מיראה ודוק. [יש להבין מה היה החטא בגללו נתחייבו כליה, וכיצד הועילה התשובה לקרוע את רוע הגזירה. אם החטא היה ההשתחוות לצלם, קשה: כיצד הועילה התשובה? הרי הם שנו בחטאם גם בימי המן?! ועוד: התשובה הייתה תשובה מיראה, גדולה הסרת טבעת וכו', ותשובה מיראה מגעת רק עד כסא הכבוד, ולא למעלה ממנו, עד ה'?! וזוהי הכוונה במילים 'וכי משוא פנים יש בדבר', כלומר: האם יש משוא פנים בדבר, ולפעמים תשובה מיראה כן מגעת למעלה מכסא הכבוד? על כך עונה רשב"י שבמקרה כזה תשובה מיראה כן מועילה, מפני שכל החטא נבע מיראה. ואם החטא היה שנהנו מהסעודה, על כך מועילה התשובה, כי לא שנו בחטא.]

(יערות דבש, חלק שני - דרוש יג)

יב ע"ב

"ויאמר המלך לחכמים". מאן חכמים? רבנן. "יודעי העתים" - שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים. אמר להו: דיינוה לי! אמרו: היכי נעביד? נימא ליה 'קטלה', למחר פסיק ליה חמריה ובעי לה מינן. נימא ליה 'שבקה', קא מזלזלה במלכותא. אמרו לו: מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו, ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות. זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו כחמרא דיתיב על דורדייה. וטעמא אמרו ליה דכתיב "שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא אל שמריו ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר".

ובגמרא אמרו [מגילה יב ע"ב] דשאל לבני יששכר הבקיאים בעיבור שנים, והם השיבו דילך לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתא דכתיב שאנן מואב וכו', ולהבין הענין, מה טוב בבקיאות בעיבור שנים לדון דינה של ושתי, ומה השיבו דילך לבני עמון ומואב, מי ביקש זאת מידם, והליועצים למלך נתנם, אם לא רצו לדון ושתי היה די בזה, ולמה להם ליעץ למלך ממי תקום העצה ודבר משפט.
אבל באמת אחשורוש הלך הכל בדין ובמשפט עם ושתי, וכבר נודע כי בן נח הוא בר עונשין כשהוא בן כ' כמו למעלה, דבמתן תורה נתחדש הלכה, דיהיה הזכר בן י"ג ובת י"ב שנה לעונש בגדלות, אבל בבן נח עונש שלמטה ושלמעלה שוים, ומבואר בילקוט [ילק"ש אסתר א' רמז תתרמ"ט] כשכבש כורש לבלשאצר היתה ושתי נערה ובא אחשורוש ולקחה, וידוע כי נערה שנותיה בת י"ב שנים ו' חדשים, ומבואר במגילה [מגילה יא ע"ב] כי כורש מלך ב' דריוש ג', וא"כ בשנת שלש למלכו שעשה משתה, הרי עברו שבע שנים, וא"כ כאשר החל לעשות משתה, שהיה בתחילת שלש למלכו, היתה ושתי בת י"ט שנים וששה חדשים, ותחלת סעודתו היתה בתחלת שנה שלישית, שהוא תשרי, כי למלכי אומות העולם מתשרי מנינן, וא"כ משך הסעודה שהיה ק"פ ימים שהוא חצי שנה, א"כ כבר היתה בת עשרים והיתה בת עונשין, אך אם היה בחורף הלזה חודש עיבור, א"כ עדיין לא נשלמו העשרים שנה, כי נשלמו הק"פ ימים טרם שישלם חצי שנה, א"כ עדיין אינה בת עונשין, ולכך חקר לדעת אצלם אם נתעברה השנה.
והנה הם ידעו כי לא נתעברה השנה, וא"כ היא בת עונשים, ומכל מקום פתחו בהצלה תחלה, דנודע [יבמות עו ע"ב] דלכך עמוני ולא עמונית דאין דרכה של אשה לקדם, ואמרו [שם] היה להם לקדם, נשים לקראת נשים, ואמרו [תהלים מה. יד] כל כבודה בת מלך פנימה, וא"כ אם אפי' נשים לקראת נשים אין להם לקדם, איך תלך ושתי ערומה לפני אנשים, ואמרו במדרש, בשביל צניעות נשי מואב ועמון - כאשר יעץ בלעם להפקיר בנותיהם לבני ישראל, מיאנו בנות מואב, ולכך הוצרכו להפקיר בנות מדין - זכו, ולא גלו בראש גולים, דכתיב שאנן מואב וכו', וזה כונתם, דהם ביקשו להליץ בעד ושתי, ואמרו זיל לגבי עמון ומואב דיושבים שקט ושאנן, והכל בזכות צניעות נשים, א"כ הדין עם ושתי שלא ביקשה לעשות פריצות כזו, ולבוא ערומה בפני כל השרים והעמים.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ח)

והדבר תמוה בעצמותו, מה ענין חושבי קביעת ירחים לדעת דבר חוק ומשפט האשה המסרבת לקיים צווי המלך, וכי זה מיטיב לימודם וחכמתם. וכבר דרשתי בזה כה וכה. אבל כעת יובן הדבר כך, כי בתחלת שלש למלכותו עשה משתה, ומלכי אומות העולם מתשרי מנינן, וא"כ החל המשתה בתשרי, ובמנות הלוי שחיבר ר' שלמה אלקבץ הביא מדרש, ימים רבים, ימים שנים, רבים שלשה, כי חמשה ימים היתה תחלת הסעודה קודם ק"פ ימים הנאמר בפסוק, וא"כ מתחילת תשרי קפ"ה, וששה חדשים ג' מלאים וג' חסרים כדרך הקביעות, נשלמו לפ"ז, הקפ"ה ימים בח' ניסן, ואח"כ עשה סעודה שבעת ימים להעם הנמצאים בשושן, א"כ יום השביעי היה ט"ו בניסן, שאמר להביא ושתי לפניו מקושטת בכתר מלכות וערומה להראות יפיה.
והנה ידוע דושתי בת בלשאצר היתה, והוא נהרג בט"ו בניסן כנודע בפיוט ליל פסח, א"כ אין אשמה ופשע גדול על ושתי שסירבה לבא, כי יום ההוא הוא לה לאבילות גדולה מיתת אביה המלך הגדול, ונימוסם היה להתאבל ולהקריב קרבן לעבודת כו"ם, כמבואר בגמרא ובספר זכרונות הנ"ל, אמנם זהו אם לא היתה אז שנה מעוברת, אבל לפי מ"ש בספר הנ"ל כי אותה שנה היתה מעוברת, א"כ כלו ימים הנ"ל בט"ו לאדר השני ולא לניסן, וא"כ אין התנצלות לושתי כלל, וזהו מאמר אחשורוש, כי ביקש לידע אם יש למלכה ושתי התנצלות או לא, ולכך ראשון שאל ליודעי העתים הקובעים חדשים ועיבורים אם הוא אדר שני או ניסן, וזהו להיודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים, וגם אם היה הקביעות כך כמ"ש שהיו ג' חסרים וג' מלאים, כל אחד היה אחד יותר חסר או מלא ולא איקלע יום ההוא לט"ו ניסן, אין לה התנצלות וחייבת מיתה, ולכך שאל, והבן [מבאר שהצורך בחכמי העיבורלצורך משפטה של ושתי משום שאם השנה לאמעוברת הרי היום בו סרבה לבואהוא יום מות אביה בלשצר ולכן יש לה צידוק לסרובה ולא ניתן להורגה, אך אם השנה מעוברת אין לה צידוק זה.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יז)

הענין הוא כך, בכל דת טרם ישפטו האיש על מעלו אשר מעל, צריכים לדעת תחילה כמה שני חייו, לדעת אם הגיע לבר עונשים, ולכך כל חוקרי אנשים העולים לגרדום, לידון זה מחקירות ראשונות שישאלו אותו כמה ימי שני חייך, וידוע במדרש [שו"ט א יב] כי בן נח, אין בר עונשין פחות מכ' שנה, כמו כן עונשים למעלה (חד אמר בן ק') חד אמר בן עשרים [עיין שבת פט ע"ב], והנה ושתי, מבואר בילקוט [ילק"ש ח"ב רמז תתרמ"ט] כשנהרג בלשצר אביה, היתה נערה, ונשאת לאחשורוש, ואין נערה יותר מי"ב שנים וששה חדשים, ומבואר שם בגמרא דמגילה [דף יב] בחשבון שטעה אחשורוש, כי מן מות בלשצר עד שלש למלכות אחשורוש היו שבע שנים, א"כ בתחלת שנת שלש היתה ושתי בת י"ט שנים וחצי. ודעת הרבה מפרשים, כי תיכף בתחילת שנת שלש התחילה סעודתו ק"פ יום, וא"כ הן ששה חדשים, ובמלאותם כבר נעשתה ושתי בת עשרים, והרי היא בת עונשין. אבל זהו אם לא נתעברה אז השנה, אבל אם נתעברה, א"כ כלו כל ימי משתה באדר שני, ולענין שנים אין עיבור נחשב, ועדיין לא נעשית בת עשרים עד הגיע ניסן, ובצרי ליה שנת גדלות לעונשין, וזהו ששאל ליודעי עתים, אם נתעברה שנה או לא, וזהו מאמר הפסוק [מג"א א' יג] כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין, לדעת אם הגיעה לשנת עונשים וגדלות, או לא, וא"ש.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)

קרי ליה "יהודי" אלמא מיהודה קאתי, וקרי ליה "ימיני" אלמא מבנימין קאתי... אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יהושע בן לוי: אביו מבנימין ואמו מיהודה...רבי יוחנן אמר: לעולם מבנימן קאתי. ואמאי קרי ליה יהודי? על שום שכפר בע"ז. שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי. כדכתיב "איתי גוברין יהודאין וגו'"

ויש להבין במה שאמר, אביו מבנימין ואמו מיהודה, דמה ביקש הכתוב בזה לייחס מרדכי גם כן על משפחת אמו, הלא בכל הצדיקים שנתייחסו בתורה, מעולם לא נזכרו ונתייחסו אחר משפחת אמם כלל, והעיקר דהזכיר הטפל תחלה, שהוא משפחת אם כדכתיב איש יהודי, והעיקר - דהיא משפחת אב - הזכיר לבסוף. אבל נראה דידוע [ב"ב קכג ע"ב] דאין בני עשו ועמלק נופלים אלא ביד זרעה של רחל, אבל הנצחון במלחמה הוא ליהודה כדכתיב [בראשית מט, ח] ידך בעורף אויביך, וכדכתיב בראש ספר שופטים [א, כ] מי יעלה, יהודה, ודרשינן כי אין נצחון במלחמה, רק זרעו של יהודה שברכו יעקב, ידך בעורף אויביך.
ולהבין הענין הוא כך, כי זרעו של עשו אינם נופלים אלא ביד בניה של רחל [ב"ר צט, ב] ולכך כשהיתה המלחמה עם בני עשו היתה תמיד המלחמה ע"י זרעה של רחל, ומלחמה עם שאר אומות היא תמיד ע"י יהודה כי הוא הלוחם, ולו ניתן העוז להיות ידו בעורף אויביו, ולכך בא שאול תחלה, ואח"כ דוד, כי שאול נלחם בעמלק, ואח"כ בא דוד להלחם בכל האומות, וכן יהיה לעתיד לבא יבוא משיח בן יוסף תחלה, להכרית זרעו של עמלק וצריך בני רחל, ואז יהיה כסא השם שלם, ויבוא משיח בן דוד להכרית שאר אומות, היותו מבני יהודה, ולכך יהיו תרין משיחין.
והנה שאול הכרית כל זרע עמלק, מאיש ועד אשה, ולא נשאר רק אגג, והוא בלילה בא על אשה, והקים זרע, אשר משורש נחש יצא צפע המן האגגי, וא"כ המן מצד אביו היה מזרע עמלק ועשו, ומצד אמו היה משארי עמים, ובן נח יש לו שאר אם ג"כ, דעל כרחך אשה זאת היתה משארי עמים, דלא היה שריד לבית עמלק, רק אגג, ובן בנו של אגג על כרחך לקח אשה משארי אומות, וא"כ להמן היו שתי הבטחות, מצד אב לא יכול להכניע כי אם זרע יוסף ובנימין, ומצד אם צריך להיות דוקא יהודה כי הוא המנצח, וא"כ מי הוא שיבא עליו מב' צדדים, ולכך זימן הקב"ה מרדכי הצדיק שהיה בקדושה וזרע טהור - כמו המן מזרע טומאה, כי מצד אביו היה מבנימין, כמו המן מזרע עמלק, ומצד אם היה מיהודה, כמו המן משאר עמים, ואם כן הוא אשר גבר עליו והפיל אותו, כי היה מכוון זה לעומת זה, בכל אופנים, ולכך נאמר במגילה איש יהודי וכו' איש ימיני, להורות כי לכך היה גובר על המן הואיל והיה משתי משפחות הללו כנ"ל והבן.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ח)

"איש יהודי היה בשושן הבירה וגו'" ... קרי ליה 'יהודי', אלמא מיהודה קאתי. וקרי ליה 'ימיני' אלמא מבנימין קאתי! ...אמר רב נחמן: מרדכי מוכתר בנימוסו היה. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יהושע בן לוי: אביו מבנימין ואמו מיהודה.

והקשו תוספות, דמה ענין זו התשובה להך קושיא, וע"ש דדחקו דהיו לו שמות נאים, וכל זה בתכלית הדוחק, מה ענין זה לזה לייחסו בתר שתי משפחות.
אמנם נראה כך, כי במדרש [אס"ר פ"ו] דרשו, יהודי, יחודי, כי ה' וח' מתחלפים כנודע, והיינו מרדכי, כי הוא מפרסם יחודו של מקום. והענין כי ה' נתן לנו אות תפילין וציצית, והם לאות ברית על יחודו של מקום, וקשר האחדות ואהבה בינינו ובין הקב"ה, והם אות ברית, ובזה נשתנו ישראל מהעמים, והלובש תפילין כראוי וכן ציצית, כל רואיו יאמרו כי הוא ישראלי, והכתוב אומר [דברים כח י] וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, כי תפילין שבראש הם מעידים בעצם יחוד הקב"ה, וראוי להיותם גלוים לכל, וכ"ש בציצית שהיא לזכרון למצות ה', וראויה להיות בגלוי לכל.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)

ופירשו כי מרדכי היה מוכתר לראש הדיינים, וכל נימוסים ממנו היו יוצאים, והיה ראש גולה בבבל, וזהו מוכתר בנימוסו, היינו ראש לבעלי נימוס ודת, וזהו יושב בשער, כי הוא מקום משפט כנודע.
וכבר אמרנו שאין לראש גולה כח אם לא בבאים משבט יהודה, דכתיב לא יסור שבט וכו', ועיין ברמב"ן פרשת ויחי [מ"ט י', ד"ה לא יסור] כי חשמונאים נענשו שעברו על זה, וגם מרדכי לא היה לוקח זה לעבור על צואת יעקב, רק אמרו [ב"ר צ"ח יג] כל שלשלת הלל היתה מנוקבא מן משפחת יהודה, הרי אפילו מצד אם יכול להיות נשיא וריש גלותא, ולכך אמו שהיתה מיהודה, יכול להיות מוכתר בנימוסו.
וזוהיא כוונת הגמרא דביקש ליישב, מה דקרו ליה יהודה, ואם כי אמו היתה מיהודה, מה ראה הפסוק לייחסו אחר אמו, ועל זה השיב מוכתר בנימוסו היה, ולא היה רשאי זולת כי אמו מיהודה, וזהו היה אצל אומות העולם, כי יש להם שאר אם, ולכך אצל או"ה היה מיוחס לשבט יהודה, ולכך הקימו לראש גולה וראש הדיינים לישב בשער.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש טו)

יש להבין למה לא מצינו כן בשום מקום שיהיה אחד מתייחס גם כן למשפחת אם, ומעולם לא מתייחס לשבטו של אם.
...והנה אמרו [ב"ר צט. ב] אין זרעו של עשו נופל אלא ביד זרעה של רחל... כי עשו יש לו שכר כיבוד, אבל איך יתכן כיבוד ששלח אליפז אחרי יעקב להורגו, והלא היה צער גדול ויגון ... אבל בעו"ה גם שבטי יה לא עמדו בזה, ומכרו יוסף ... ולא חסו על צערו ואבלו (של אביהם), אך יוסף ובנימין לא היתה ידיהם במעל הזה, ולכך אין עשו נופל אלא ביד זרעה של רחל.
אמנם עוד זכות יש לעמלק, ... הוא מצד אמו, כי אמרו [סנהדרין צט ע"ב] כי תמנע היתה בת מלכים, וביקשה להתגייר, ולא קבלה יעקב, ונעשתה פלגש לעשו, ומזה העון צץ עמלק, ... אך ידוע מ"ש במדרש על יהודה, למוד אותו שבט לקבל ... וא"כ יהודה תיקן חטא תמנע, כי הוא מקבל גרים וקירבן לכנפי שכינה, וא"כ נגד המן שבא מכח אב עשו זכות כיבוד, ומכח אם תמנע, ולעומת זה במכוון בא מרדכי מצד אב בנימין, שמכניע כבודו של אב כנ"ל, ומחמת אמו אף אמו מיהודה שמקרבת גרים, ולכך במכוון אמרו אמו מיהודה ואביו מבנימין.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)

ויש להבין למה מיחס הכתוב במגילת מרדכי משפחת אמו, אנה מצינו בכל תנ"ך שיהיה אחד מיוחס למשפחת אמו, ולמה נשתנה יחוס זה הצדיק.
...והנה נאמר בברכת יצחק [בראשית כז, כט] הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך, וצ"ל הא דהזכיר בני אמך, משום דגוים אין להם יחוס מצד אב כלל, כמחז"ל (יבמות צז וצח) גר יש לו שאר אם ואין לו שאר אב, ולכך: (עשו) לעצמו דנקרא ישראל מומר, כדאמרינן במסכת קדושין (דף יח,) - קראו סתם 'אחיך', אבל על זרעו שהם גוים ואין להם רק יחוס אם, אמר 'בני אמך', ולפי זה השאר אומות נופלין דוקא ביד יהודה, וזרעו של עמלק דוקא בבנים של רחל כנ"ל, אם כן המן וזרעו המתיחסים מצד אב עד עמלק, כמבואר בתרגום למגילה [ג, א] ע"ש, א"כ אי אזלינן בתר משפחת אב, א"כ הן עמלקים ואינם נופלים רק בבניה של רחל, אבל אי אמרת דגוים אין להם יחוס כלל מצד אב, ואם כן המן וזרעו לא יחשב לעמלק, כי מצד אם אינם עמלקים, כי נתערבו בגויי הארצות ומשפחות האדמה, אם כן אין נופלים ביד בניה של רחל, רק ביד יהודה.
וכדי לבוא עליהם בכל צד, זימן עליהם הקב"ה מרדכי היהודי, שהיה מוכתר בנימוסי אביו מבנימין ואמו מיהודה, וא"כ בממה נפשך ימשול בם, ולכך נאמר במגילה [אסתר ב, ה] איש יהודי כו' איש ימיני, כי שניהם לצורך... [היכן מצינו בתנ"ך יחוס למשפחת האם? יש לומר שזרע עשו נמסר ביד בני רחל, בעוד שאר האומות נמסרות בידי יהודה. המן, מצד אביו מיוחס לעמלק, ומצד אמו לשאר אומות. וכדי לבוא עליו בכל צד, זימן עליו הקב"ה את מרדכי היהודי, שאביו מבנימין ואמו מיהודה.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ג)

"ביום השביעי כטוב לב המלך ביין" אטו עד השתא לא טב לביה בחמרא?! אמר רבא: יום השביעי שבת היה...

והיינו כי ידוע כי יין המטיב לבב, הוא למי שלבו רע מדאגות וצער ועצבון, אם ישתה יין ישכח צערו וכאמרם [עירובין סה ע"א] לא נברא יין אלא לנחם אבלים, ותנו שכר לאובד ויין למרי נפש [משלי ל"א ו] והם המיטיבים, אבל מי שלבבו בלאו הכי טוב ואין לו שום צער ודאגה, אין היין מטיב לבב, אדרבה מוסיף חום ושמחה עד שידמה למבושם ושיכור קצת, כי כל מה שיוצא מגדר הממוצע הוא בלתי נאות, ולכך מי שטוב לבו וישתה יין שמרבה שמחה הרי יוצא מגדר הממוצע, והנה המלך אחשורוש הלא לא יבצר מאתו כל טוב עושר וכבוד וסגולות מלכים, וכל די שאלו עיניו לא נאצל ממנו ברכה, א"כ היה טוב לבב בלתי יין, וא"כ קשה איך אמר כטוב לבו ביין, דמשמע דהטבת לבב היתה על ידי יין, הא הטבת לבבו היה זולת יין.
אמנם בשבת ידוע - זולת עם ישראל דהם נשגבים למעלה מהמזל - כל העכו"ם הם יושבים תחת מזל שבתאי, שמורה על ביטול וחורבן ושממה ועצבות כנודע, ולכך רוב עכו"ם על פני אדמה מתעצבים ומקוננים ביום השבת, כי המזל מוליד עצבון בטבע והירוס בכל ענינים, ולכך נוסח התפלה, ולא נתתו לגויי הארצות, כי להם השבת לעצבון גדול, ולכך ביום השביעי לא היה למלך אחשורוש טוב לבב, כי מזל משמים הסיב ללבו לעצבון, כטיב משטרי שבתאי, ולכך הוצרך להטיב לבבו ביין כי היה מלא עצבות.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)

"ותמאן המלכה ושתי"... מ"ט לא אתאי?... במתניתא תנא: בא גבריאל ועשה לה זנב.

הרצון כי נתן בקרבה להיות צנועה, כי אמרו במדרש [ב"ר פי"ח, ג] דלכך נבראת מן הצלע, מה צלע מכוסה וטמון, אף האשה צריכה להיות צנועה ויושבה בביתה, מבלי תראה ותמצא בחוץ, אך זהו אם נבראת מן הצלע, אבל למאן דאמר דו פרצופין נבראו, א"כ אין הבדל בין זכר ונקבה כלל, וחז"ל כינו לצלע - שנבראה אשה ממנה - זנב, כדאמרינן בברכות [ברכות סא.] חד אמר פרצוף וחד אמר זנב, וזהו כי גבריאל נתן בלבה זנב, הוא הצלע ולא פרצוף, וא"כ צריכה להיות צנועה מבלי ללכת ערום לעין כל.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ח)

ודאי כשאמר להביא ושתי ערומה לא אמר דרך חוצפה כ"כ שתבא מלכה בעצמה ערומה, רק כלומר להביא כאלו כפאו השרים הסריסים ומביאים אותה בעל כרחו, וזהו להביא ושתי, ועם כל זה לא רצתה ושתי וכונתה היה גם כן לזנות ולהחטיא לישראל כמאמר חז"ל [שם] רק חשבה דאם תבוא בית המלך ושרי' מה יועיל זה אם יזונו עיניהם מעבירה מכל מקום לא יהיה מצוי להם שם לחטוא בפועל, רק בקשה שהמלך ושרים יבואו כולם שם בית נשים ושם תעמודנה היא וכל הנשים ערומות להבחין מי הוא היפה בנשים ושם יהיה שכיח הזנות ובלי ספק שלא ילכו משם בלי חטא ואש בנעורת ולא יבער, ברוך שהפיר עצתם, וזהו היה מחשבה באמת אף כי תפתה בפי' מדרך צניעות כמבואר בתרגום שלא נאות לבת ואשת מלך לילך כאחת נבלות, וכבר נודע מ"ש בזוהר [זוהר ח"א קא ע"ב] כי אין מלאכי השרת יודעים מה שבלבבו של אדם. אמנם במדרש מקץ [זוהר א' קצו. ועיין שם קפג] מבואר כי גבריאל ממונה על החלומות ואין מראין לאדם אלא מהרהורי דלבא וא"כ ע"כ צריך גבריאל לידע מה בלבבו כדי להראות להחולם לפי דמיונו כאשר דרשתי זה כמה פעמים, ואם כן שפיר בא גבריאל לעשות לה זנב כי הוא יודע מחשבות לבבה לרוע.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)

"להיות כל איש שורר בביתו". אמר רבא: אלמלא אגרות הראשונות, לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט. אמרי: מאי האי דשדיר לן 'להיות כל איש שורר בביתו'? פשיטא! אפילו קרחה בביתיה פרדשכא ליהוי! [רש"י: אלמלא אגרות ראשונות. שהוחזק בהן שוטה בעיני האומות: לא נשתייר משונאי ישראל שריד ופליט. שהיו ממהרין להורגן במצות המלך באגרות האמצעיות ולא היו ממתינים ליום המועד]

הדבר תמוה וכי בשביל שהוא שוטה לא תתקיים דתו, הלא דת המלך אין להשיב אם פקח אם סכל, ואיך קיימו אגרות אחרונות להושיע ליהודים, כיון שהוא מלך שוטה הפכפך.
אבל נראה, כי באמת מ"ש להיות כל איש שורר בביתו, היינו לכופו לקיים דתו בכל אופן, כי ושתי מאנה, כי כפי דת כשדים אין למלכה לילך לפני אנשים ודרכן להסתתר, כמ"ש הראב"ע ע"ש, והיה הצווי לקיים דת בעל, והראב"ע כתב דלכך לא גילתה אסתר מולדתה ועמה, לבל יכריחה המלך לעבור על דת ויאכילנה נבלות בעל כרחה.
וזהו מ"ש, כי ודאי מהיכי תיתי יקדימו מזמן שגבל י"ג באדר, רק מפורסם היה בעמים כי אסתר היא יהודית ומבית מרדכי לקחה, ולכך חשבו למהר טרם תגלה אסתר מולדתה וינחם אחשורוש, רק בטחו כי אסתר לא תגלה עמה מטעם שכתב ראב"ע, רק מהיכי תיתי יכריח המלך למלכה אשר אהב לעבור על דתה בעל כרחך.
אמנם באגרות ראשונות שכתב להיות כל איש וכו', וע"כ שתהיה מוכרחת לקיים דתו, וכתב בחוק פרס ומדי ולא יעבור, וא"כ על כרחך יכריח אותה לדתו, בגין זה בטחו כי אסתר לא תגיד עמה, ולכך לא מהרו לעשות קודם זמן מוגבל. [לאחר דחיית דברי רש"י מפרש בעל יערות הדבש את הגמרא: אם הייתה אסתר מגלה לאחשורוש את דתה, קרוב לודאי שהיה מבטל את גזירת המן. כי לא היה רוצה לפגוע באישה שאהב. ואויבי ישראל היו מעוניינים לזרז את ביצוע גזירת המן, לפני שתגלה אסתר את עמה למלך. אולם בזכות האגרות הראשונות, המחייבות כל אישה להישמע לדת בעלה, לא חששו שאסתר שתגלה את עמה, כי אז יכריחה המלך לעבור על דת ויאכילנה נבלות בעל כרחה. (ראב"ע), לכן לא הזדרזו לקיים את גזירת המן לפני המועד שנקבע.]

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ט)

ויש להבין (ברש"י): איך יקדימו? כיון שהוטב בעיני המלך לתת גבול - שמע מינה שאין רצונו להקדים ההריגה!
אבל חשבו: באמת אין המלך מקפיד אם יהיו נהרגים תיכף, והא דהאריך עד י"ג אדר, כי אין דרך המלך לצוות לעשות דבר בלי נתינת טעם. ואמרו בגמרא דע"ז [דף לה ע"א] גזירה חדשה אין מגלין טעמה אלא לאחר י"ב חודש, ולכך האריך הדת מי"ג ניסן לי"ג אדר שני שהוא י"ב חודש, ואז יגלה טעמה.
אך זהו אם המלך אין מצווה בלי טעם, אבל באגרת ראשונה שצוה להיות כל איש וכו', אין כוונה כפשוטה כי פשיטא וכו', ועל כרחך שמוכרח לדבר בלשון עמו, ואין בידו למחול, וזוהיא גזירה שאין בה טעם, הרי שמצוה בלי טעם, וא"כ על כרחך הא דנתן זמן י"ב חודש הוא שאין רצונו מקדם, ולכך לא הרגו מקדם, ואתי שפיר.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש טו)

אבל יובן במה שאמרו [ויק"ר לב, ה] בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל שלא שינו שמם ולא לשונם ולא דיברו לשון הרע ולא היו פרוצים בעריות, וידוע [קידושין מ ע"ב] דהכל נידון בתר רובו, ואם ישראל שומרים שנים מהם, יש להם מכל מקום פתח תקוה אף שאינו כ"כ מעולה כמו ששומרים כל שלשה, אבל אם ח"ו עוברים ואינם שומרים רק אחד מהם, מעמדם בעו"ה גרוע וקצף ה' שם, והנה בגלות בבל לא שינו את שמם אבל נתערבו בבנות ארץ בעו"ה, כמבואר בעזרא ונחמיה ותרגום מגילה, שבעונות הרבים על ידי שתיית יין המרים הוא יין מגע עכו"ם, השחיתו ברית קודש וזנו אחר בנות ארץ, וא"כ בזה, אם ישנו לשונם או לא ויהיה הרוב לרוע או לטובה, וא"כ הם דבעונות הרבים נשאו נשים נכריות ולשונם לשון נכר, אם ידי נשים על עליונה להיות הבעל מדבר בלשון אשתו, א"כ אף לשונם ישנו, וא"כ הרי שניהם לרוע ויהיה ח"ו מבלי שריד לבית יעקב, ולכך באגרות ראשונות דנעשה פתגם המלך דאשה צריך לדבר בלשון בעלה, א"כ אף דנשאו נשים נכריות הם צריכים לדבר לשון עברי, וא"כ נעשה תקומה לישראל כי היו שומרים שנים שלא שינו שמם ולשונם, ואילו היו שומרים כל שלשה היה גאולה שלימה כאומרו [ברכות ד ע"א] ראויים היו ישראל שיעשה נס בימי עזרא כמו בימי יהושע אלא שגרם חטא, והיינו דנשאו נשים נכריות. [כידוע בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל: שלא שינו שמם ולא לשונם ולא דיברו לשון הרע ולא היו פרוצים בעריות. ואם היו ישראל שומרים שנים מהם, היתה להם תקוה, שכן [קידושין מ ע"ב] דהכל נידון בתר רובו. והנה בפרס לא נשמרו מן הפריצות ונשאו נשים נכריות, ואף דיברו בלשונן. ובזכות האיגרת 'להיות כל איש שורר ביתו ומדבר כלשון עמו' ניצלו מחטא הדיבור בשפת הנכרים, והיה להם פתח לתקוה.]

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)

אבל הענין בזה בשני ענינים, והכל הולך למקום אחד. כי בדתי המלך היה נכתב להרוג יהודים, אבל בפתשגן הכתב שנתן להראות לכל, שהוא פירוש הדת, לא היה כתוב רק להיות עתידים ליום י"ג אדר, ולא נתפרש מי למי יהרגו. והענין הבדל בין גוף הדת ופתשגן שפירושו פירוש הדת, היינו שגוף הדת היה בלשון פרסי לשון המלך, כי אינו כבוד למלך לכתוב דתו בלשון אחרת, אבל פתשגן הכתב היה נכתב כל עם ועם כלשונו למען הבן טיב הדת, ולכך בספרים שכתב מרדכי לא נעשה פתשגן, אבל נאמר שנכתב גוף הדת לכל עם ועם כלשונו.
והנה באגרת ראשונה נאמר [אסתר א כ"ב] "להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו", ופירש ראב"ע [ד"ה שורר] כי זהו שדיבר כלשון עמו ענין נפרד, אינו מוסב על להיות איש וכו', והוסיפו ליתן קיום, לבל יאמרו בשביל הראשון נכתב הדת. ולפי זה דאינו מוסב על לעיל, צריך לומר פירושו כמו שכתבו המפרשים, שיהיה כל עם ועם מדינה ומדינה מדברים בלשונם, ולא יאותו לדבר בלשון פרסי ולשון ארצות אחרות, כדרך השרים שמדברים בלשון שמדברים בו בחצר המלך, וא"כ א"ש, כי רש"י פירש [שם יב ע"ב ד"ה לא נשתייר] לא נתקיימו אגרות אחרונות, שלא היו ממתינים עד זמן מוגבל, רק הא לא ידעו, כי הלא היה כתוב סתם, אמנם אילו לא אגרות ראשונות, היו לומדים לשון פרסי, והיו מבינים גוף דת המלך שכתב בו להרוג יהודים, אבל באגרות ראשונות ששחקו עליהם ותפסום לעיקר סוף הדבר מבלי ללמוד ולדבר בלשון פרסי, ולכך לא ידעו כי אם הנאמר בפתשגן, ולכך נתקיימו אגרות אחרונות, כי הוצרכו להמתין עד שיתברר מי הם הנהרגים, כי לא ידעו ולא קראו לשון פרסי.
אבל יש עוד ענין, כי ידוע מ"ש חז"ל [מגילה טז ע"א] כי מתחילה דיבר אחשורוש עם אסתר על ידי מתורגמן, ויש מקום לומר כי מ"ש אחשורוש מדבר בלשון עמו, כי אחשורוש היה תמיד עם ושתי בסכסוך, כי ושתי דיברה לשון כשדים והוא לשון פרסי, וכל אחד לא רצה להיות נע מלשון עמו. וא"כ י"ל גם באסתר היא אינה רוצה לזוז מלשונה והוא מלשונו, ולכן המליץ בינותם, אך זהו שקר, כי כבר ניתן הדת להיותה מדברת בלשון בעלה, ועל כרחך הטעם להיות כי חשבה לשפחה כי לא ידע עמה ומולדתה, גלל כן לא יקרה בעיניו לדבר עמה.
והנה פירש"י [שם] כי לא נתקיימו, כי לא היו ממתינים עד י"ג אדר, היינו הטעם כי ידעו כי אסתר נתגדלה בבית מרדכי ושפט היותה יהודית, ואם כן פן ישוב לבב המלך להנחם, ולכך לשנאתם ליהודים היו ממהרים להרגם, אבל בשמעם כי המלך בעצמו אינו מדבר עמה רק על ידי מתורגמן, דמזה שפטו כי ודאי אינה יהודיה רק עם בזוי ושסוי כנ"ל, דזהו לא חשבו כי הטעם מחמת חילוק לשונות, כי ניתן הדת לדבר בלשון עמו ולכך לא מיהרו, אבל לולי כן היו נשפטים כנ"ל והיו מהירים להרוג וא"ש. [באיגרות הראשונות נאמר "להיות כל איש... ומדבר כלשון עמו" דהיינו שכל איש ידבר בשפתו שלו, ולא פרסית. האיגרות הבאות היו מחולקות לשנים: הדת והפתשגן. הדת היא עיקר הפקודה שבאיגרת, והפתשגן הוא ביאור הדברים. באיגרת שכתב המן נכתבה הדת בפרסית, והפתשגן הייתה כתובה כל עם ועם כלשונו. הדת הייתה להרוג את את היהודים ביג' באדר, והפתשגן הייתה להיות מוכנים לאותו יום, אך לא נתפרש בפתשגן במי יפגעו. וכך בזכות האיגרות הראשונות, אשר נכתב בהן שלא לדבר פרסית, ניצלו. וישנו כיוון נוסף לפירוש. הרי ידוע שאחשורוש דיבר עם אסתר באמצעות מתורגמן. אם לא היו האיגרות הראשונות נכתבות, היו מפרשים שהסיבה לכך היא שאסתר היא יהודיה, ולכן הם זקוקים למתורגמן. ובשנאתם את היהודים היו ממהרים לכלות זעמם בעם המלכה. אך משנכתבו האיגרות הייתה כל אישה מחויבת לדבר בלשון בעלה, ואיך תוסבר העובדה שהמלך מדבר עם אסתר ע"י מתורגמן? אין זאת אלא מפני שהיא שפחה, ואין נאה למלך לדבר אתה ללא מליץ בינותם. ואם המלכה היא שפחה, ואינה מזרע היהודים, אין מה למהר לאבדם.]

(יערות דבש, חלק שני - דרוש יג)

והקרוב אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש, אמר רבי לוי, כל פסוק זה, על שום קרבנות נאמר, כרשנא, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, כלום הקריבו לפניך כרים בני שנה, כדרך שהקריבו ישראל לפניך, שתר, כלום הקריבו לפניך שתי תורין, אדמתא, כלום בנו לפניך מזבח אדמה, תרשיש, כלום שימשו לפניך בבגדי כהונה, דכתיב בהו תרשיש ושהם וישפה, מרס, כלום מירסו בדם לפניך, מרסנא, כלום מירסו במנחות לפניך, ממוכן, כלום הכינו שלחן לפניך.

הנה מדרש זה, מחוסר ביאור, כי יש להקשות, למה לא קטרגו לאמר כלום קבלו התורה, כלום הם מניחין תפילין וכדומה להם, אלא ודאי לפי שלא נצטוו עליהם ע"כ אין להאשימם בזה וא"כ הרי גם על הקרבנות לא נצטוו, ואיך קטרגו עליהם על שלא הקריבו פרים כו', ועוד יש לדקדק בלשון, למה אמרו המלאכים בלשון שלילה, כלום הקריבו לפניך, ולמה לא אמרו סתם, הלא אין מקריבין לפניך קרבנות?, אלא ודאי שעיקר הקטרוג היה, על שראו המלאכים את אחשורוש, שנתעטף בטלית שאינו שלו, ונתלבש בבגדי כהונה, ועוד שתה מן כלי המקדש כמו שלמדו רז"ל מן פסוק "וכלים מכלים שונים", שרשע זה היה משתמש בכלי מקדש, ע"כ מצאו המלאכים מקום לבלבל סעודתו, ולקטרג עליו, לומר לפני הקב"ה, רבונו של עולם, ראה איך זה הרשע נתלבש בבגדי כהונה, כאילו היה כהן ומקריב קרבנות, וכי הקריב לפניך פרים ותורים?, וראה איך נתלבש בתרשיש, תרי שש קודש קדשים הוא לה', וכי עבד בהם עבודת השי"ת?, ובאמרם מרס מרסנא,קראו תגר עליו, על שנשתכר בכלי קודש, וכי מרס בהם דם ומנחות כמשפט כלים קדושים אלו? אלא נשתמש בכולם לצרכו, וא"כ ראוי הוא לעונש גדול, כי הזר הקרב יומת, ובזה מדוקדק הלשון כלום הקריבו כמבואר לכל משכיל.
אך עדיין יש לנו מקום ללון, על בעל מדרש זה, כי איך דרש כרשנא שתר אדמתא, שכל זה דברי המלאכים, ולשון הפסוק אינו משמע כן, שהרי נאמר שבעת הסריסים רואי פני המלך, ש"מ שכל אלו שמות הם, כי איך יהיה נקשר תחילת המקרא עם סופו?, ועו"ק, למה באמת לא נענש אחשורוש, כמו שנענש בלשצר על שנשתמש בכלי קודש?, ועוד מה ראה אחשורוש על ככה להשתמש בכלי קודש וכי לא ראה או ידע, מה שקרה לבלשצר?, ועו"ק כי רז"ל (מגילה יב.) אמרו והשתיה כדת היינו כדת של תורה אכילה מרובה משתיה, כמו אכילה ושתיה של מזבח פר ושלשה עשרונים סולת לאכילת המזבח וחצי ההין יין לשתיה, ומה ראה אחשורוש על ככה, והלא בנוהג שבעולם שבכל סעודה, השתיה מרובה משל אכילה, ופוק חזי מאי עמא דבר, ולמה היה אחשורוש משנה ממנהג העולם לעשות סעודתו דוגמת אכילת המזבח?
והקרוב אלי לומר בזה, שאחשורוש רצה לתקן בזה שני דברים. האחת הוא, שמצינו בכל מקום שיש סעודה גדולה ששלחנו מלא ושלחן רבו ריקם, ניתן פתחון פה למקטריגים לומר, רבונו של עולם ראה מכל הסעודות הללו כלום הקריב לגבוה פר ואיל, כדמסיק בילקוט פרשת וירא (כב א-צה) אחר הדברים האלה. שהיו המלאכים מקטרגים ואומרים מכל הסעודות הללו שעשה אברהם כלום הקריב לפניך פר ואיל כו', כך היה אחשורוש מתירא, שמא יקטרגו על סעודתו במרום, כלום הקריב מכל הסעודה לגבוה פרים או תורים, על כן טעה בדמיונו לומר שיהיה מתוקן הכל כשיעשה סעודתו מעין סעודות המזבח, ונרצה לו לכפר עליו, כאלו הקריב ממש על המזבח, וע"כ לקח כלי הקדש, ונתלבש בבגדי כהונה, ועשה אכילה מרובה משתיה, וקרא לסריסיו שמות על שם הקרבנות, כי חשב שכל זה יעלה לו לרצון כאילו נעשה הכל על המזבח ממש.
השניה הוא, בהפך זה שעיקר כוונתו היתה ללבוש בגדי כהונה, להיות לו לכפרה, כי הוגד לו מן חכמי ישראל כי ח' בגדים אלו מכפרים על עונות ידועות, אז רצה להתפאר בהם לכבוד ולתפארת, וגם בכלי קודש רצה להתפאר, כי לא נמצא כמותם, ומכל מקום הוגד לרשע זה, שאסור ללבוש בגדים אלו לזרים, כי אם לכהן בשעת עבודה, וגם מצד כלי הקודש היה מתירא מן העונש שקרה לבלשצר. על כן חשב לתקן זה ואמר, בשלמא בלשצר חשב וטעה כי הוא נשתמש בכלים אלו, שלא כדרכן, שהרי דרך תשמישם הוא שתהיה אכילה מרובה משתיה לא כמו אצל בלשצר .
אמנם אחשורוש חשב להיות נקי מכל אלה, כי אמר אני אשתמש בכלים אלו כדרכן אכילה מרובה משתיה, ואז לא אחלל אותם מן קדושתם, גם בזה נקי אנכי וממלכתי מן הלבשת בגדי כהונה, כי דומה כאילו אני עומד ומקריב קרבנות, ובזה יהיה נקי גם מן קטרוג, כלום הקריב לפניך פר ואיל, וכדי לחזק טעותו קרא שמות לסריסיו שהיו משרתים לו בסעודה היושבים ראשונה במלכותו, על שם הכהנים משרתי אלהינו בבהמ"ק, כי המה ראשונים במלכות שמים רואי פני מלך עליון, על כן קרא לשמות רואי פניו הקרובים אליו, כרשנא שתר על שם פרים בני שנה ושתי תורים, וכן כולם, וכל זה עשה להשוות סעודתו ומשרתיה מכל וכל, לסעודות המזבח ולעבודת הכהנים משרתי המזבח וחשב להיות פטור עי"ז, הן מן קטרוג כלום הקריב לפניך פר ואיל, הן מן עונש של בלשצר, הן מעונש של לבישת הבגדים לאיש זר.
ולפי שכל זה היה דמיון לבד ולא היה שם עבודה ממש, ע"כ מצאו המלאכים מקום לקטרג ולומר, רבש"ע אל תפן אל מנחתם מנחת שוא היא, כי אין בכל מעשיו, כ"א הדמיון לבד, שהרי לא היתה שם שום הקרבה ממש, על כן אמרו בלשון שלילה, כלום הקריבו לפניך פרים בני שנה או תורים כו' וכי בעבור שנקראו משרתיו על שם זה, יהיה דומה כאילו הקריב ממש, ובדרך זה יהיה כל פירוש הפסוק והקרוב אליו כרשנא שתר כפשוטו ממש.

(כלי יקר, שמות פרק כח פסוק לט)

שניהם (אחשורוש וושתי) לדבר עבירה נתכוונו

כי כך היתה כוונתה כאשר שתו יי"נ וטוב לבם,ואמר שתפשוט ושתי מעצמה ערומה להראות היופי, ותהי בבית הנשים עם שאר נשים, וילכו המלך וכל העם אשר על המשתה לראותה, וכאשר יראו תואר יופיה, יאמרו שרים אחרים, גם נשים אחרות יסירו לבושך, ויהיה כאן תערובות נשים ואנשים ושותים יין הולכים ערומים מקושטים בזנות, ויבא גם השטן בתוכם כתנור אש לדבר עבירה, ומי גבר ינצל מידי עבירה ולא יחטא, ותקפו של יוסף ח"ו לא יועיל ביום ההוא, כן היתה כוונתה.
אמנם אחשורוש פקד שושתי תבוא לבית המלכות לבדה ערומה לפני האנשים, ובזה נכזבה תוחלתה כי אם יוסיפו להביט בה, מה דבר עבירה יקרה לעם הזה, והסתכלות לא חשיב הנכרי לעון, וכי תזנה ושתי עם כל העם היושבים בסעודה, ולכך נאמר [אסתר א, יב] ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך אשר ביד הסריסים, והיא לא ביקשה ליתן טעם זה, ותפסה בלשונה דבר מוסר ונימוס, שלא יתכן לאשת המלך לגלות גופה וערותה בקהל עם, אמנם בעל המחשבות יודע מחשבתה לרוע, כי כל חפצה היה כנ"ל, להכשיל לישראל בדבר עבירה כעצת בלעם בן בעור לבלק, ולהיות כי נודע כי מלאכי השרת אינם יודעים מה בלבו של אדם, כי הוא יודע מחשבות בני אדם כמבואר בזוהר, אמנם הוכחתי כבר דלגבריאל נמסר מהשם הכח להבין מחשבות בני אדם, דבמדרש מקץ מבואר [בזוהר שם דף קצו.] דגבריאל ממונה על החלומות ואין מראין לו לאדם אלא מהרהורי דלבו, וא"כ ע"כ צריך לדעת מה מהרהר אדם ומה מחשבתו להראות לו מענין זה חלומו, ולכך אמרו (סוטה לג.) גבריאל מכיר בע' לשון, כי הוא יודע מה הרהורי איש, מכ"ש דמכיר בלשון, כקושית התוספות שם, השתא מה שבלבו של אדם יודע וכו', ולכך אמרו פה (מגילה יב ע"ב) בא גבריאל ועשה לה זנב, כי הוא ידע מצפון לבה לרוע, והוא עשה לה כליון הזה.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ג)

תנא. ממוכן זה המן. ולמה נקרא שמו ממוכן? שמוכן לפורענות. אמר רב כהנא: מכאן שההדיוט קופץ בראש.

והנה במדרש איתא על "ויאמר ממוכן" לא שדיבר תחילה, רק הואיל ודעתו שאמר עלתה במוסכם, ולא כן דעתם, ולכך לא נכתב בתורה רק דבריו ולא דבריהם שלא היה בהם מועיל, רק אם אמרינן דזהו המן וקיימא לן [שבת לא ע"א] מגלגלים זכות ע"י זכאי, וקשה הא ע"י הך אגרת נתגולל טובה לישראל כהנ"ל, וא"כ איך נתגולל על ידי המן חייבא, אבל זו קושיא, אם אמרינן דדעת אחרים לא היה כך, רק הוא אמר כך, וא"כ שפיר קשה, אבל אי אמרינן באמת כך היתה דעת כולם לומר, רק הוא קפץ בראש לומר דעה ראש לכולם, וא"כ אף זולתו היה דיעה זו במוסכם, א"כ לא נתגולל זכות כלל על ידו כי זולתו היה ג"כ זה בהסכמה וא"ש, דבלי זה לא היה יכול לומר הדיוט קופץ וכו' די"ל כנ"ל דדעתו היתה במוסכם אבל באמת אמר לבסוף, אבל עכשיו אמר דהוא המן ואיך נתגולל ע"י דבר טוב, ועל כן צריך לומר דהיה קופץ בראש כדרך הדיוט ובאמת דעתם היתה לומר ג"כ זה, לולי שקדם הוא להם וא"ש.
...אבל הענין כך, כי אמרו [תרגום שני] כי שבעה שרי פרס ומדי היו מחולקים לשבעה ימי השבוע, ובכל יום היה אחד דן, וביום השביעי היה יומו של ממוכן, רק הואיל והיה דבר גדול, דבר בין המלך והמלכה נתקבצו כולם יחד לדין, וכבר אמרנו כי יום שבת מושל בו שבתאי וכל הדברים בו לא יצליחו, והכל הריסה ושממה וחורבן ואובדן, וא"כ מה שממוכן פועל בשבת, הכל לא יצליח וכל עסקו ודינו היה לרוע, ולכך אמרו מוכן לפורענות כי היה מוכן שדינו יהיה לפורענות הואיל והיה בשבת, אך לפי פירוש זה מוכח שבשאר דינים היה תמיד דן יחידי, א"כ מתחיל מהגדול, ושפיר מוכח דהדיוט קופץ בראש וא"ש, ולכך כשעלה המן יותר לגדולה ולא היה ממונה לדון בשבת לא נקרא שוב ממוכן, ודבר זה אמת.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)

כתבו התוספות [ד"ה ממוכן] במדרש יש שהיה דניאל וכו', ויש להבין מה כוונת התוספות בזה להעתיק מדרש הסותר הגמרא, וגם מה ענין לממוכן הדיוט, עיין בסנהדרין [דף מט ע"א] דעמשא נחלק עם יואב אם מחויב לשמוע למלך באמרו לעבור על מצוה ע"ש. והנה כל שרי פרס ומדי חשבו כי דת המלך לבטל דת תורה חייבים לשמוע בקול מלך, ולכך השליכו לדניאל לגוב אריות הואיל והתפלל לה' נגד דת המלך, אף שדת המלך היה נגד דת ה', אמנם דניאל חשב כי אין רשות לדת המלך לבטל דת ה' ולכך התפלל. והנה לדעתם ושתי חייבת מיתה שעברה ציווי המלך, ואם הוא לדבר עבירה לילך ערום, וכבר גדרו אומות העולם בעריות מימי מבול, מ"מ דת המלך קודמת, אבל על דניאל איך שפט הוא למיתה, דהוא בעצמו ס"ל כי אין דת המלך יכולה לבטל דת הבורא, וצריך לומר דלכך אמר לא על המלך לבדו וכו' והוא מגדר מילתא לבל יבואו כל השרים לבזיון ורשאים לעשות חוץ לדין.
ובזה יש להבין שתיקן להיות מדבר בלשון עמו, ועיין תוספות הנ"ל שכוונתו שהיא תדבר כלשון בעלה, מה שייך להך דושתי, אבל באמת מה זו טענה דיבזו הנשים בעליהן, כל כי האי דבעל מבקש מאשתו דבר פריצות וחוצפה, כזה יהיה דנשים ימרדו בם ויבוזו אותן ותבוא עליהן ברכה, אבל היא ושתי לא דברה רק לשון עמה כשדית, והנשים אשר שם מפרס ומדי לא הבינו הלשון, רק הרגישו מתנועת הדברים וענין האמירה ותשובה כי היא מסרבת לשמוע בקול הסריסים בדבר המלך, והם לא יחשבו כי דבר המלך היה לדבר מגונה כזה, רק יחשבו שמרדה בדבר המלך בשאר דברים, וממנה ילמדו שאר נשים למרוד ולבזות בעליהן, וזהו הואיל ודיברו לשון כשדי, אבל אילו היתה מדברת כלשון עם בעלה המלך לשון פרסי ומדי, היו יודעים הנשים טיב השאלה ותשובה ולא באה לבוז, לכן היתה תקנה שמכאן והלאה תדבר האשה כלשון בעלה וליכא חשש הנ"ל. על כל פנים מכל הנ"ל נשמע דדניאל ששפט היה למגדר מילתא.
והנה במדרש מגילה [אס"ר פ"ד ה'] פלפל אי גם בבן נח בדיני נפשות מתחילין מהצד או לא, כאשר דרשתי בזה כבר, ונראה דלפמ"ש התוספות בריש פרק כה"ג [סנהדרין לו. תוד"ה דיני נפשות] דבדיני ממונות לא שייך לא תענה על רב ומתחיל מגדול, וכבר אמרתי הטעם דבדיני ממונות מדין תורה חד דיין כשר כמ"ש הרמב"ם בהלכות סנהדרין [פ"ה ה"ה], וא"כ איך שייך לא תענה על רב, ועל כרחך דיינים אחרים לא ימרו פי הגדול, דל דיינים אחרים, מפי גדול לבד נחתך הדין דחד נמי כשר, מה שאין כן בדיני נפשות דבעי מנין, וא"כ אף בזה בן נח קיימ"ל [סנהדרין נז ע"א] נהרג בדיין אחד, א"כ לא שייך לא תענה על רב, רק הני מילי אם נתחייב במשפט הדין, אבל למגדר מילתא ודאי צריך רוב מנין להסכים, וא"ש דקשיא לתוספות קושיא הנ"ל מה איריא דדייק הדיוט קופץ בראש דהוא המן, יהיה מי שיהיה על כל פנים הוא השר השביעי. ולזה כתבו תוספות די"ל כמדרש דהוא דניאל, וא"כ על כרחך דלא דנה על פי הדין רק למגדר, וא"כ מתחילין מן הצד, אבל השתא דקאמר זה המן, ולדעת שרי פרס דת המלך מכריעה נגד דת התורה, והיא חייבת מיתה מהדין, ואין להתחיל מצד, ומ"מ פתח ממוכן, ש"מ דהדיוט קופץ בראש, וכן הענין כי כל ענינו של אחשורוש היה הכל לפי דת, ולבל יקלקל הדין. [שאלות: מדוע מכונה ממוכן 'הדיוט קופץ בראש'? בתוספות הובא מדרש שממוכן הוא דניאל. מדוע הביאו מדרש הסותר את הגמרא? תשובה אחת לשתי השאלות: התוספות הביאו את המדרש על מנת להסביר מדוע שייך לומר על ממוכן שהיה הדיוט קופץ בראש. שהרי לכאורה פשיטא שהוא הדיוט קופץ בראש, שהרי ידוע שהוא השביעי שבשרים?! ובכן, מתי שייך לומר 'הדיוט קופץ בראש'? רק כאשר יש להתחיל מן הגדול. אולם כאשר מתחילים צן הצד (ר' אסתר רבה פרשה ד, ה) ודאי שיש להתחיל מן השביעי.
בדיני ממונות כתב בעל יערות הדבש במקום אחר שהטעם לכך שאין מתחילין מן הצד הוא שאם דן דיין אחד הדין כשר. והנה בדיני נפשות בבני נח קיימא לן שנהרג בדיין אחד (סנהדרין נז ע"א), לפיכך אם דנים בשלושה אין מתחילין מן הצד, אלא מן הגדול. בשלמא אם נאמר שזהו המן, הרי שהדין שלפניהם היה דיני נפשות בב"נ, ויש להתחיל מן הגדול, וא"כ מובן מדוע קראוהו 'הדיוט קופץ בראש'. אך אם זהו דניאל, הרי שלא היה זה דין בדיני נפשות, אלא דין מדיני תקנות וגזרות שעושים למיגדר מילתא. שהרי לדעת דניאל כאשר פקודת המלך נוגדת את הדת, אין לשמוע לפקודת המלך. שכידוע כשציווה המלך שלא להתפלל לא שמע דניאל בקולו, ותפס על תפילתו. והנה בעניינינו גם ושתי נהגה לפי הדת ובניגוד לצו המלך, שלא באה עירומה, שהרי דיני עריות נוהגים גם בב"נ. וכיצד ייתכן שדניאל יפסוק נגדה? אלא יש לומר כפשט הפסוקים, שחשש שמא כתוצאה ממעשה זה יבזו הנשים את בעליהן, וכפי שכתבו שם בתוס' שהואיל ולא הכירו בשפתה של ושתי לא הבינו שהיא מסרבת לדבר כה מגונה, אלא רק הבינו שהיא מסרבת לדבר המלך, ולכן, כדי לגדור שלא תצא תקלה שכזו, אמר מה שאמר. אם כן, זוהי פסיקה למיגדר מילתא, ובה מתחילין מן הצד, וא"כ אם זהו דניאל לא שייך 'הדיוט קופץ בראש'.]

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ח)

יג ע"א

"בערב היא באה ובבקר היא שבה". אמר רבי יוחנן: מגנותו של אותו רשע למדנו שבחו, שלא היה משמש מטתו ביום.

ויש להבין: איה גנותו, ובמה הוא גנותו בכל זה ענין?
אבל יובן כי בזוהר [ח"ג רעו ע"א] תמה: איך זכה אחשורוש הערל טמא להתדבק בגוף קדוש כזה? ותירץ: שדית נכנסה במקומה וכדמותה וצלמה.
ואמרינן בגמרא [סנהדרין מד ע"א] אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה שמא שד הוא, ופירוש התוספות דביום יש אפשר לראות בבואה, אם כן אילו היה אחשורוש משמש ביום, לא היה אפשר לשדית להכנס, כי היתה ניכרת בבואה. אבל מתוך צניעותו שלא היה משמש רק בלילה היתה נכנסת שדית. וזהו היה גנותו שלא שימש כלל עם אסתר רק עם שד חלק אדם רע, ולא זכה להתדבק בטוב.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש יג)

"הפיל פור הוא הגורל". תנא: כיון שנפל פור בחודש אדר, שמח שמחה גדולה. אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה! ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד.

מה בכך שנולד בז' באדר, הלא תמיד אחר אחרון אנו הולכים, והמתענה יום שמת בו אביו משום ריע מזל, אף שבו ביום היה אביו נולד, מכל מקום מתענה בו, דמכל מקום דסוף הדבר שנתרע המזל, וגם יש לדייק באמרם ראשון בז' באדר מת ואחר כך בז' באדר נולד, איפכא הוה ליה לומר, בז' באדר נולד ובז' באדר מת, אבל הענין כך כי משה לא מת, ותיכף שמת תיכף נולד, בהדבקו בנשמת יהושע, וכן בכל דור ודור, ולכך אמרו, כי המן שמח כי חשב, בירח אדר נסתלק משה ואין כאן הגנה, ולא ידע שלא כהתה עינו כלל, כי תיכף שמת תיכף נולד, ונתעבר בנשמת יהושע ועדיין אורו קיים ומאיר לישראל, ולכך הקדים מיתתו ללידתו כסדר וא"ש....
אבל יש עוד פי' בזה, כי יש לדייק מה ביקש בגמרא, בז' באדר מת וכו' מה נפקה מינה, הלא המן לא דקדק על יום בחודש, רק על חודש, כי באדר מת משה, והוה ליה לומר סתמא, והוא לא ידע כי באדר מת ובאדר נולד, ואף שנולד איזה ימים מקודם או לאחר מכן?!
...המן שפט, היות שירח אדר הניח שמת בו משה ולא ערער, שמע מיניה שמאוד ריע מזלא, וא"כ ודאי היה יכול לאבד בו ישראל, כי לא יהיה החודש מערער לבל יקרה בו כליון לישראל, כאשר עשו שארי חדשים כמבואר במדרש [שם], דאם יהיה מערער, היה מערער על מיתת משה שהוא שקול כנגד כל ישראל, אמנם באמת טעה, כי באמת חודש אדר ערער על מיתת משה, רק כל החדשים והימים ערערו לבל יקרה בם תוגה כזה למות משה, והיה משפט ה' בכך יום שנולד בו והיה שמחה ליום וירח ההוא, בו ביום ימות כדי שיקבל בו תוגה, כי את הטוב יקבל ואת הרע לא יקבל, אבל שארי ימים וירחים שלא קרה בהם שמחה בלידתו, גם במיתתו לא יקבלו תוגה, ולכך בז' באדר נולד ובז' באדר מת, ובאמת גם החודש והיום ערערו לבל יקרה בהם מיתת משה, אבל לא הועיל כמ"ש, אבל על כליון ישראל ח"ו, יערערו כמו שאר חדשים ויועיל לו כמו שאר חדשים, ונכזבה תוחלת המן בזה...
אבל יש עוד פי' בזה, כי יש לדייק מה ביקש בגמרא, בז' באדר מת וכו' מה נפקה מינה, הלא המן לא דקדק על יום בחודש, רק על חודש, כי באדר מת משה, והוה ליה לומר סתמא, והוא לא ידע כי באדר מת ובאדר נולד, ואף שנולד איזה ימים מקודם או לאחר מכן?!
...המן שפט, היות שירח אדר הניח שמת בו משה ולא ערער, שמע מיניה שמאוד ריע מזלא, וא"כ ודאי היה יכול לאבד בו ישראל, כי לא יהיה החודש מערער לבל יקרה בו כליון לישראל, כאשר עשו שארי חדשים כמבואר במדרש [שם], דאם יהיה מערער, היה מערער על מיתת משה שהוא שקול כנגד כל ישראל, אמנם באמת טעה, כי באמת חודש אדר ערער על מיתת משה, רק כל החדשים והימים ערערו לבל יקרה בם תוגה כזה למות משה, והיה משפט ה' בכך יום שנולד בו והיה שמחה ליום וירח ההוא, בו ביום ימות כדי שיקבל בו תוגה, כי את הטוב יקבל ואת הרע לא יקבל, אבל שארי ימים וירחים שלא קרה בהם שמחה בלידתו, גם במיתתו לא יקבלו תוגה, ולכך בז' באדר נולד ובז' באדר מת, ובאמת גם החודש והיום ערערו לבל יקרה בהם מיתת משה, אבל לא הועיל כמ"ש, אבל על כליון ישראל ח"ו, יערערו כמו שאר חדשים ויועיל לו כמו שאר חדשים, ונכזבה תוחלת המן בזה.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ח)

כמאמר חז"ל [תמורה טו ע"ב] כי שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה שהוא בחודש זה, ולכך שמח, כי ידע כל זמן שיש בישראל תורה, לא תהיה ידו עושה תושיה, ותורתינו היא חיינו ושלימות נפשינו.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ח)

ויש להבין מה זו שמחה והלא בכמה חדשים אמר, הואיל הגיעה בו צרה, חשש שלא יצליח, כי לא תקום בהם צרה פעמיים, גם למה ידע ממיתת משה ולא מלידתו, ועיקר קשה, מה בכך שנולד בז' אדר, כיון שמת בו איתרע מזלא, אם יזדמן שימות אביו ביום שנולד אביו לא יתענה, וזה אינו, כי הכל הולך אחר אחרון. אמנם נראה דגזר בניסן על אדר, והוא כי דעת רוב חכמי אצטגנינות כי מזל צומח כאשר ישלים הקפתו בעולם אזי תשקע צמיחתו, דרך משל, מי שמזלו צומח בתשרי, באלול הבא הוא סוף הקפתו, כי היקף בעולם לפי מהלך השמש שנה, אז ישקע, וחכמי תולדות אחרונים חולקים בזה, והמן היה מדעת הראשונים בתולדות, וישראל היה מזלם צומח בניסן כי אז נגאלו מיד צר, והלכו בנתיבה במים עזים, חשב ששקעה בירח אדר הבא, ולכך גזר על אדר, שהוא מזל שוקע מה שבניסן צומח, רק מי יאמר שהנכון עם דעת חכמים אלו, רק כי זה שהמן ידע שמשה מת בז' אדר, לא ידעו ממספר ישראל, רק היה מפורסם באמת יום מיתתו, כי זה איש משה היה שמו יוצא לסוף העולם, כי עשה פלאות וניסים אשר יבהלו כל הגוים מלפניו, מיתתו היתה ידועה לכל העמים, היה חרות על הלוחות יום ששקעה שמשו של ראש יהודים המשנה סדרי בראשית, ועוד היום, האומות שמכחישים בתורת משה ועובדי עכו"ם, מ"מ הפליגו בשבח משה, ואמרו שהיה חכם ומלומד בפלאות הטבע, לא קם איש לנגדו בגבורתו, מזה היה יודע המן ממיתתו.
אמנם יום לידתו היה טעות אצל גוים. כמבואר בקרא [שמות ב. ב] ותצפנהו ג' ירחים, ואחר כך שמתהו ביאור, ובאה בתי' בת פרעה ומצאתהו, ואמרה מילדי העברים זה ותחמול עליו, ואם כן בתיה וכל מצרים שמצאוהו לא חשבו שהיה הילד כבר עומד ג' ירחים, כי איך היה צפון זמן זה ולא ירגישו בו המצרים, וגם יהיה מת רק חשבו שזה יום או יומים נולד, ואם כן שפטו לידתו מיום מציאתו, וחשבו שסמוך למציאה נולד, וזה נתפרסם בין האומות, אבל אנחנו מתורת משה למדנו, שנולד ג' חדשים קודם מציאתו על שפת היאור, ואמרינן בגמרא דסוטה (דף יב ע"ב) כי מציאתו היה בכ"ח בניסן, כי בז' אדר נולד ואותו שנה מעוברת היתה, ולפ"ז הגוים שפטו כי משה נולד בניסן ומת באדר, וזה לראיה כחכמת התולדות הראשונים כנ"ל, שמזל הצומח בניסן שוקע באדר, כי בניסן נולד ובאדר מת, ולכך שמח שמחה גדולה, כי גם לישראל יקרה כזה, אבל באמת שקר הוא, כי בז' באדר נולד משה, כפי שכתוב בתורה, ולא מזל ניסן שוקע באדר, כדעת המן.
והנה עוד הטעם, כי בעל מנות הלוי הביא בשם רוקח ומדרש, כי משה אמר ליהושע בחר לנו אנשים [שמות יז, ט] שנולדו באדר שני, כי אז אין להם מזל ולא יחול עליהם כישוף, והנה ידוע כי גזירת המן היה על אדר שני, כמבואר בירושלמי מגילה [פ"א ה"ה] אותה שנה מעוברת היתה, ולכך קוראים המגילה באדר, ואם נתעברה קורין באדר שני. והנה כשתעיין במדרש ותרגום שני למגילה, תראה כי המן ימ"ש - תוצק צואה רותחת לתוך פיו - אמר שכל מעשה משה היה ע"י כישוף, וכן יהושע וכל מנהיגי ישראל דור ודור כולם היו מכשפים, וע"י כישוף הצליחו ולחמו נגד העמים, ואם כן היה המן ירא לנפשו מאי אהני ליה, בבוא היום יעשו כשפים ע"י מזלות ולא יהיה יכול להם שום אדם, אמנם בנפול הפור באדר שני, הוא הירח שאין בו מזל ולא יחול בו כישוף, שמח שמחה גדולה ואמר לריק יקומו וינחשו, והביא ראיה ממיתת משה, שהיה - לדעתו ימ"ש - גדול שבמכשפים, איך מת ולא עשה בכשפים לחיות, כאשר יאמינו הטפשים שיש ביד המכשפים לפעול להאריך ימים קרוב כימי אדם, אלא ודאי שמת באדר שני כנודע, כי משה מת באדר שני ושם לא הועיל כישוף, והוא לא ידע דלכך מת ביום שנולד, דהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים וכו'.
או יאמר כי הוכיח שבאדר שני אין מזל כלל, ולכך גם הכשפים לא יצליחו, כי לולי כן, איך ימות בירח שנולד כי אז מזלו גבוה ואיך יתכן שימות בו, ואמר במדרש, עמלק בלחמו עם ישראל לקח כל מי שנולד באותו חודש, כי אז מזלו בגרם המעלות, ואם כן איך יתכן שימות בו, ולזה הוכיח בהכרח כי אין מזל כלל באדר שני, אבל באמת שקר הוא, כי באדר ראשון נולד משה, כמבואר בגמ' דסוטה, (יג) וצ"ל דהיו ג' חדשים מאדר ועד ניסן, כי נולד באדר ראשון ומת באדר שני, וזה שדייק והוא לא ידע שבז' באדר מת ובז' אדר נולד, כי ז' אדר של המן אינו ז' אדר של הלידה, כי היה בשני ירחים, והבן.
ודע כי מלבד זה יש עוד פי', והוא כי וזרח השמש ובא השמש, עד שלא שקעה שמשו של צדיק זה באה שמשו של צדיק אחר (קידושין עב,), וכן אור נשמתו ושפעו בכל דור ודור בכל צדיק, ולכך קאמר הגמ' (שבת קא ע"ב ביצה לח ע"ב סוכה לט, חולין צג. ועי' פירש"י בכל מקומות הללו) משה שפיר קאמרת, ופירש"י לכל תלמיד חכם קרא משה, ופי' האר"י ז"ל, כי נשמת משה ניצוץ בו, וזוהיא הכונה, כי המן שמח שמת בו משה ואפס מגינם, והוא לא ידע שבז' באדר מת אבל תיכף נולד משה, כי זרח השמש וכו', ותמיד לישראל עזר ומגן, ולכך נאמר נולד משה לאחר שאמר מת משה, להורות כי אחר מותו תיכף נולד משה אחר, כי לא אלמן ישראל מאלהים, ותמיד משפיע וישלח לנו עזר וקדוש משמים להיות לנו למגן כמשה רבינו ע"ה. [מדוע שמח המן על שהפור נפל בחודש מיתת משה? כיצד זה ידע המן רק את יום מיתת משה ולא ידע את יום הולדתו? מה העניין בעובדה שמשה נולד בז' באדר? הלא אם ארע עוד דבר בתאריך זה הולכים בתר האחרון, ואכן משה מת בתאריך זה?! לשאלה זו נותן בעל יערות הדבש שתי תשובות: סברתו של המן היתה, שמזל הצומח בראשונה שוקע באחרונה. ואמרינן בגמרא דסוטה (דף יב ע"ב) כי מציאתו היה בכ"ח בניסן, ולפ"ז הגוים שפטו כי משה נולד בניסן ומת באדר, וזה לראיה כחכמת התולדות הראשונים, שמזל הצומח בניסן שוקע באדר, כי בניסן נולד ובאדר מת, ולכך שמח שמחה גדולה, כי חשב שגם לישראל יקרה כך, שגאולתם בניסן ושקיעתם באדר, ח"ו. הפור נפל על אדר שני, חודש אשר אין בו מזל וכישוף. וחשב המן שעל כן מת משה בחודש זה, שאם לא כן יכול היה לעשות כישוף ולא למות. ומשנפל על חודש זה, שמח, על שלא יוכלו ישראל להינצל ע"י כישוף. יום מיתת משה היה מפורסם בכל העמים, כי זה איש משה היה שמו יוצא לסוף העולם. אך יום לידתו לא נודע לעמים, כי חשבו שנולד מספר ימים לפני שמצאתו בת פרעה, ולא ידעו את שכתוב בתורה "ותצפנו שלושה ירחים. איצטגנינים הראשונים סברו שהולכים בתר האירוע האחרון המתרחש באותו חודש, וכך סבר גם המן, אך איצטגנינים אחרונים יודעים שלא כך הדבר.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ג)

והדבר תמוה מה בכך שנולד, סוף כל סוף מת ואיתרע מזלא, .., אבל מה שצריך לענינינו כן הוא, מ"ש [שבת ל.] במה שביקש דוד מה' להודיע לו יום שימות בו, מה ביקש בזה, מה איכפת ליה אם יודע באיזה יום מהשבוע שימות או לא. אבל הענין דכמה פעמים מצינו כי המיתה דבר רע, ובמדרש [ב"ר ט', ה] דרשינן, והנה טוב מאד, זה המות. וחילקו המפרשים, כי המת בצדקתו מתוך תשובה שלימה, הוא טוב מאד, שעולה בצרור החיים ונועם עליון מחזה שדי יחזה אשר לא יראהו אדם וחי, ולא מעותד לדאגה בכל יום אולי יחטא ואשם. אבל המת ח"ו בלי תשובה שלימה, המיתה רעה בתכלית, כי ווי להאי כיסופא בעלמא דאתי, ואפשר אם היה חי, היה מרבה בתשובה, או היה מוסיף לסגל מצוות ומעשים טובים, ויפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא.
...ולכך במיתת רשעים וכדומה, שהמיתה היא לרוע, אין ביום הלידה שיתרע מזלו, כי מזלו במערכה טובה, אבל צדיקים השלמים, שמיתתם לטובה ולקנין שלימות, אדרבה יקרה ביום שמזלם לטוב כי טבא הוא, ולכך ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום בכוונה מהבורא, לפרסם טוב ענינם ושלימות כשרון מעשיהם, וכי המלך מלכי המלכים הקב"ה חפץ ביקרם. והראיה כי מתו ביום הולדם, וזהו לאות אמת כי לא איתרע מזלם ונגד זקיניו כבוד. והמן ימח שמו, טעה וחשב כי משה שמת בחטא והיתה מיתתו לרוע, וא"כ איתרע מזלו, ולכך שמח שהגיע הפור בירח הלזה, אבל טעה, כי ביום שנולד משה בו ביום מת ואילו איתרע מזלא לא היה קורה ביום הלידה, ועל כרחך דהיה לטובתו, ותוחלתו נכזבה, כן יאבדו כל הבוגדים בה' אשר שקר נחלו.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יז)

ובזה תבין מ"ש [מגילה יג ע"ב] בהמן, כיון שנפל הגורל בירח אדר שמח שמחה גדולה, אמר הוא ירח שמת בו משה רבן, והוא לא ידע כי בז' באדר מת משה, ובז' באדר נולד משה, וכבר דרשתי בזה בכמה אופנים, כי יש להבין מה בכך שנולד בו הלא אחר אחרון אני בא. והבית שהיה בט' באב בזמן בניינו לששון ולשמחה, בחורבנו נהפך בעונותינו הרבים וכל המתענים יום שמת אביו ואמו לרוע מזלו, וכי יחדלו להתענות אם גם בו ביום היה נולד, הלא זה מהנמנע, ואדרבה נהפך יום משוש לאבל.
אבל הענין כך, כי לשמחה של המן מה זו עושה, הלא על כרחך בירח אחד מירחי שנה הוצרך למות, ולא סגי בלאו הכי, ואין לשפוט מזה כי חודש זה רוע מזל לישראל, אבל בשנראה בקרא, כי הקב"ה אמר למשה, דלכך ימות שלא יעבור הירדן ולא יזכה לבוא לארץ הקדושה, ולא אמר שבלא"ה ימות כי הגיע זמנו למות, ועל כרחך צריך לומר דלא היה זה קפידא, ואילו לא עברו ישראל הירדן עוד שנים רבות לא היה מת, רק סיבת מיתתו היה בשביל שלא הורשה לעבור הירדן כמשמעות כל המקראות, וא"כ קשה, הא לא עברו הירדן עד יום יו"ד ניסן, ולמה הקדים למות בז' באדר, דיה לצרה בשעתה שהיה מת בז' או בח' בניסן רצוף לעבירת הירדן, ומזה שפט דעל כרחך מערכת מזל אדר רוע לישראל, ולכך מת באדר כי רעה נגד פניהם במזל ירח ההוא, ולכך הקדים למות באדר ומגלגלים חובה ביום חובה ולכך שמח, אבל באמת הטעם היה, כי משה היה מוכרח למות באדר היותו נולד בו, וכך טיב צדיקים שמתים ביום הולדם, וכמו שאמרו [ר"ה יא ע"א] באבות עולם, בניסן נולדו בניסן מתו. ובאמת אילו היו ישראל עוד שנה אחת בערבות מואב היה חי עד אדר בשנה הבאה, אבל הואיל וניסן שלאחריו עברו הירדן הוצרך למות בחודש אדר יום המות כיום הולדו, וזהו מאמרם כי המן שפט, הואיל ומת באדר ולא חי עד ניסן שמע מינה שמערכת מזל אדר רעה, וטעה כי הטעם היה שנולד בו ולכך מת בו, זה מה שיש לפרש.
אבל יש עוד דרך אחרת מה שאמרתי כבר, בשנדייק נמי כפל הדברים, והוא לא ידע שבז' באדר מת משה, דהא באמת ידע זה, רק הוה ליה לומר ולא ידע בז' באדר נולד משה.
אבל הענין כך. כי שאלו במ"ש במדרש [ילק"ש אסתר רמז תתרנ"ד] בהפילו גורל על אב אמר הנה נחרב בו הבית ולא תקום צרה פעמיים, א"כ גם באדר, איך אומר שמת בו משה, הלא לא תקום צרה פעמיים, ושקולה מיתת צדיקים וכו' [ר"ה יח ע"ב] ומכל שכן משה אדון נביאים ומבחר יצורים, אבל ידוע בירושלמי מסכת מגילה [פ"א ה"ה] שאותה שנה - שגזר בו המן ימ"ש להשמיד ולהרוג עם יהודים - היתה מעוברת, והמן בדתו בי"ג בניסן מיום ליום ומחודש לחודש שנים עשר הוא חודש אדר, אם תמנה מחודש לחודש הרי הוא באדר ראשון וגזירתו היתה על אדר ראשון, וידוע דמזל דגים משותף לשני אדרים. ולכך שמח כי מחמת שלא תקום צרה פעמיים, הא משה מת בירח אדר שני, כמבואר בגמרא דקדושין [דף לה ע"א] בחשבון שלשים יום (עי"ש בתוספות) וכמ"ש במדרש [מכילתא שמות טז לה] כי מת באדר שני, (ועי"ש שלמ"ד שנה מעוברת היתה מת באדר ראשון דוקא). וא"כ הגזירה שהיתה ר"ל באדר ראשון, לא שייך לא תקום צרה וכו' ומכל מקום רוע מזלה, כי מזל אחד משותף לשני אדרים, ולכך שמח שמחה גדולה.
אבל באמת נכזבה תוחלתו, כי ידוע בגמרא בסוטה [דף יב ע"ב] דאמרינן ביום שהושלך משה ביאור הי' בכ"א ניסן, ופריך הגמרא והא כתיב ותצפנהו ג' ירחים ובז' באדר נולד, ומשני מעוברת היתה ובאדר ראשון נולד, ואם כן בממה נפשך א"א להרוג לישראל, באדר ראשון מגין לידת משה, ואדר שני מת משה לא תקום צרה פעמיים, וזהו כפל מאמר חז"ל ז' באדר מת משה היינו אדר שני וז' אדר נולד היינו אדר ראשון וא"ש. [סיבת מיתתו של משה היתה שלא הורשה לעבור הירדן. וא"כ קשה: למה הקדים למות בז' באדר, שהיה מת בז' או בח' בניסן רצוף לעבירת הירדן?! ומזה שפט המן שמערכת מזל אדר רעה לישראל, ולכך שמח. אבל באמת הטעם היה, כי משה היה מוכרח למות באדר מפני שבו נולד, שזו דרך צדיקים, שמתים ביום הולדם. ויש להקשות, וכי לא ידע המן את יום מיתתו של משה? אלא יש לומר שידע שמשה מת באדר שני, והפור נפל על אדר הראשון, ולכן שמח, כי מצד אחד אם היה נופל על חודש שאירעה בו פורענות - לא תקום צרה פעמיים. ומאידך לשני האדרים מזל דגים, וחשב המן שזהו מזל רע להם. ולא ידע המן שבאדר הראשון לא תחול הפורענות מפני לידת משה המגינה.]

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)

המן חשב כי משה נולד בסיון (כפי שחשבו המצרים, שתלד אמו לתשעה ירחים, אך היא ילדה לשבעה.) ומת באדר, וידע כי ענין צדיקים למות ביום שנולדו, וזהו לא היה במשה, א"כ אין זה טבעית! ועל כרחך דמזל רע בחודש הסיב לו המיתה, דאילו טבעית היה מת בסיון, ולכך שמח, אבל באמת טעה, כי באמת נולד משה בז' באדר ומת ביום שנולד, והרי זו מיתת טבעית ולא גרם המזל כלל, וזהו פשוט.
אבל עוד ענין מה שאמרתי כבר, כי מה ששפט המן כי מזל וירח אדר רע לישראל הוא, כי ידוע [ברכות נג ע"ב] כי כנסת ישראל ליונה נמשלה, ועיין ב"ב [דף פ ע"א] שכתב רשב"ם כי כל חודש מולידים יונים זוג זכר ונקבה, חוץ בחדש אדר אינם מולידים כלל, הרי שטבע אדר למעט היונה לבל יפרה, ומזה שפט שאדר מזל רע לישראל, שהם נמשלים ליונה.
ולא היה יודע המן שבשבעה באדר נולד משה. ואשר בלידתו אמרו שילדה אשה ס' רבוא [שהש"ר א' סד], כי הוא כלול מכולם. וא"כ איך אפשר לדמות ליונה שאינו מוליד באדר? הא ס' רבוא נולדו באדר, וא"כ לשוא לימוד שלך!

(יערות דבש, חלק שני - דרוש יג)

"ואת שבע הנערות וגו'". אמר רבא: שהיתה מונה בהן ימי שבת.

ותמהו כל המפרשים: אסתר הנביאה לא היתה יודעת איזה יום שבת עד שהוצרכה לסימן הנערות? ועיין מנות הלוי. אבל הוא הטעם כי אסתר היה מסתרת עמה ומולדתה לבל ידעו שהיא יהודית, ואמרו חז"ל בטלה בנשים מביא לידי זימה [כתובות נט ע"ב], וא"כ בלי ספק שכל ימי המעשה היתה אסתר עוסקת במלאכה כאשה חכמת לבב, ובשבת שמרה שבת ח"ו מחללו במלאכה, וא"כ היו הנערות מרגישות שהיא שומרת שבת וידעו כי היא מבנות ישראל, ולכך הערימה וחלקה הנערות כל אחת ליום מיוחד בימי שבוע, וא"כ הנערות המשרתות בחול, הן לא היו אצלה בשבת, וחשבו כמו שעוסקת כל ימי שבוע במלאכה כמו כן עוסקת בשבת, ולהיפוך הנערה המשרתת בשבת ורואה שהיא אינה עוסקת במלאכה, אף היא תחשוב שגם בימי חול אינה עוסקת, וא"כ היה זה שהיא יהודית נעלם מכל הנערות המשרתות את המלכה.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)

"ויהי אומן את הדסה". קרי לה 'הדסה' וקרי לה 'אסתר'?! תניא. ר"מ אומר: אסתר שמה. ולמה נקרא שמה הדסה? על שם הצדיקים שנקראו הדסים. וכן הוא אומר "והוא עומד בין ההדסים"... ר' נחמיה אומר: הדסה שמה. ולמה נקראת אסתר? שהיו אומות העולם קורין אותה על שום אסתהר.

כי או"ה חשבו: יש כאן הסתרת פנים, אבל צדיקי ישראל לא חשבוהו להסתרת פנים (כי באמת לא היתה הסתרת פנים, אלא רק בגלוי, כלפי חוץ, היתה הסתרת פנים). ולכך לא קראו אסתר רק הדסה. וכן נקראים צדיקים "הדסים אשר במצולה", והיינו כאמרם [ברכות י ע"א] "רני עקרה", דלא אולידת רשעים כמותם. והיינו כי לפי ענין הדור כך לידת צדיקים ורשעים. אם הדור זכאי, נולדים זכאים בעולם, ואם אינם הגונים, נולדים רשעים. ולכך יותר טוב שהם עקרים מבלי להוליד, ולכך נאמר בגולה שאין הדור זכאי רני עקרה, ואמרו דלא אולידת רשעים, כי לולי דהיה עקרה, היה מוליד רשעים, ולכך בגולה צדיקים דומים להדס שאין עושה פרי רק מריח, כי בגולה הם עקרה ולא ילדה, וזהו הדסה אשר במצולה, בגולה עמוק במצולה נקראים הדסים, אין להם פרי ואינם מולידים, וכן אסתר היתה עקרה ולא הולידה עד לבסוף אשר יש אומרים שהולידה לדריוש [אס"ר ח ג].

(יערות דבש, חלק שני - דרוש טו)

"וישנה ואת נערותיה וגו'" ... ושמואל אמר: שהאכילה קדלי דחזירי.

פירש התוספות: היא לא היתה אוכלת. ויש להבין, הא בקרא כתיב "וישנה אסתר ונערותיה לטוב"?! ובדרך רמז אמרו: קדלי הוא עורף, וגם הדבר כי עורף בתרגום קדל, וחזיר בשורש לשון חזר, ואותיות אחר ח' ט', ואחר ז' ח', אחר ר' ש', הרי שחט, היינו שהאכילה שחוטה.
וכן יש לומר כי קדלי דחזירי, היינו מובחר שבחזירי. ודרך פשט הפסוק, שנתן לה יותר מאכלים טובים משאר פלגשי מלך.
אמרינן במדרש מגילה [אס"ר פ"ד ה'] לעשות כדת, לחזירתא כדת ולעמא קדישא שלא כדת, הרי שקורא לושתי חזירתא ע"ש. והנה לושתי היו מביאים סעודות רבות ומאכלים רבים לאכול, יש בהם בינונים ויש בהם מובחרים, אבל לאסתר היו מביאים כל מעדנים המובחרים שבמובחרים שהביאו מקדם לושתי. וזהו ששינה אותה לטוב, ודרשו שהאכילה המובחרת של ושתי החזירתא היה מאכילה לאסתר, וזהו קדלי דחזירתא, המובחר של מעדני ושתי הנקרא חזירתא.
גם י"ל כי הוא נתן לכל הנשים מבחר המאכל לשמן הבשר קדלי של חזירתא, אבל לבל ירגישו באסתר שהיא מונעת מלאכול חזיר גם לה נתן, אבל שינה אותה לטוב. והיינו כי ידוע [חולין קכז ע"א] כל מה שיש בים יש ביבשה, ומה שביבשה מטמא בים טהור, האכיל אותה חזיר הים והוא טהור. וזהו לטוב, כי נתן לה ממאכל הטהור שהוא הטוב האמיתי. [חמישה פירושים: בדרך רמז: 'קדלי' הוא עורף, היינו הנמצא מאחורי. וחזיר בשורש לשון ח.ז.ר. ואחר ח' באה ט', ואחר האות ז' באה ח', ואחר ר' ש', הרי ש.ח.ט., היינו שהאכילה שחוטה. קדלי = המובחר. קדלי דחזירי היינו המובחר שבחזירים. פשט הפסוק : שנתן לה יותר מאכלים טובים מלשאר הפילגשים. 'חזירי' הוא רמז לושתי, שנקראה במדרש 'חזירתא'. 'קדלי דחזירי' היינו המשובח שבמאכלים שהביאו לפני ושתי. כל מה שיש בים יש ביבשה, ומה שביבשה טמא - בים טהור. והוא האכיל אותה חזיר הים, והוא טהור. וזהו "לטוב", כי נתן לה ממאכל הטהור שהוא הטוב האמיתי, וזהו 'קדלי דחזירי'.]

(יערות דבש, חלק שני - דרוש יג)

היינו המובחר, והוא כי כתבו הטבעים כי המובחר שבתפוחים שהוא אתרוג, הוא להמשיך חן ולהרבות תאוה. ולכך עץ הדעת אתרוג היה [ב"ר ט"ו ח']. וזו היתה כוונת השומר נשים ליתן לאסתר הנ"ל, כדי להמשיך חן ותאוה. וזהו מעין עבודת כל נשי ופלגשי המלך, להצהיל פנים בחן ותאוה. וידוע בתרגום "רפדוני בתפוחים", בחזרי, הרי בתרגום נקרא תפוח 'חזרי', וזהו 'קדלי' המובחר שבאתרוגים, שהוא חזרי, האכיל לאסתר. וזהו "לטוב" להמשיך לה חן והצהלת פנים. וזהו אמת, כי אין דרך בנות ונשי מלכים לאכול חזרי, שהוא מוליד עפוש וריח רע וכדומה. ובאמת קודם חטא היה אתרוג והיה טוב, וע"י חטא נתקלקל, ואדם הראשון אחר כך בלשון ארמאי סיפר [סנהדרין לה ע"ב], ונעשה מן תפוח חזירי, ואז גבר כח סטרא אחרא חזיר מיער תמורת תפוח ביער והבן, והוא הוא ענין חזיר, וזהו האכיל לאסתר.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש טו)

אבי אבי אבי אב בתורה אב בחכמה

שם 'חכמה' נופל בלשון העברי על ארבעה דברים. הוא נופל על השגת האמיתות אשר תכלית כונתם - השגתו ית' - אמר, "והחכמה מאין תמצא וגו'", ואמר, "אם תבקשנה ככסף וגו'" - וזה הרבה. ונופל על ידיעת המלאכות, איזו מלאכה שתהיה, "וכל חכם לב בכם", "וכל אשה חכמת לב". ונופל על קנות מעלות המדות, "וזקניו יחכם", "בישישים חכמה" - כי הדבר שיקנה האדם בזקנה לבד הוא ההכנה לקבל מעלות המדות. ונופל על הערמה והתחבולה, "הבה נתחכמה לו"; ולפי זה הענין אמר, "ויקח משם אשה חכמה"; - רצונו לומר, בעלת ערמה ותחבולה; ומזה הענין - "חכמים המה להרע"; ואפשר שיהיה ענין 'חכמה' בלשון העברי מורה על הערמהב ושימוש המחשבה. ופעמים תהיה הערמה ההיא וההתחכמות - לקנות מעלות שכליות, או לקנות מעלות מדות, או ללמוד מלאכת מעשה, או תהיה ברעות ובמדות מגונות. הנה התבאר שחכם יאמר לבעל המעלות השכליות, ולבעל מעלות המידות, ולכל בעל מלאכת מעשה, ולבעל תחבולות במעשים מגונים וברעות.
ולפי זה הבאור יהיה החכם בכל התורה על אמיתתה נקרא 'חכם' משני פנים, מצד מה שכללה התורה מהמעלות השכליות, ומצד מה שכללה ממעלות המדות. אלא מפני היות השכליות אשר בתורה מקובלות, בלתי מבוארות בדרכי העיון, נמצא בספרי הנביאים ודברי החכמים שמשימים ידיעת התורה מין אחד, והחכמה הגמורה מין אחר - החכמה ההיא הגמורה היא אשר התבאר בה במופת מה שלמדנוהו מן התורה על דרך הקבלה מן השכליות ההם. וכל מה שתמצא בספרים מהגדלת החכמה וחשיבותה ומיעוט קוניה, "לא רבים יחכמו", "והחכמה מאין תמצא וגו'?" וכיוצא באלו הפסוקים הרבה - כולם יורו על החכמה ההיא אשר תלמדנו המופת על דעות התורה. אמנם בדברי החכמים ז"ל הוא גם כן הרבה מאד - רצוני לומר, שגם הם משימים ידיעת התורה מין אחד וישימו החכמה מין אחר - אמרו ז"ל על משה רבנו, "אב בחכמה אב בתורה, אב בנביאים". [מבאר את ארבעת חלקי החכמה ושמשה רבנו היה חכם בכולן.]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק נד)

יג ע"ב

"אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף וגו'". אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל. לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. והיינו דתנן 'באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים'.

והקשה מהרש"א הא גזרת המן היתה בי"ג בניסן, כדכתיב במגילה, וא"כ לאיזה צורך נקט בא' באדר שהוא רק הכרזה בעלמא, הוי ליה לומר בא' בניסן כבר ניתנו כל השקלים ותורמים לשכה והוא קודם לי"ג בו, וגם מקשים הא בשנה אחת לא יספיקו חצאי שקלי ישראל ליו"ד אלפים ככרים, ועל כרחך צריך לומר מה שנתנו ישראל מכבר משנים קדמונים, א"כ קדמו ליה טובא, ומה נפקא מינה בא' באדר, ובפרט הא בימי אחשורוש לא עמד הבית ואין מפרישין שקלים, כמבואר [שקלים פ"ה מ"ח] בזמן שאין בית אין חייבים בשקלים, וע"כ דחשבינן מה שהפרישו בזמן הבית, וא"כ קדמו טובא, וא"צ לא' באדר דמשמיעין וכו'.
אבל להבין למה הגינה הפרשת שקלים, הוא כי ישראל נענשו שנהנו מסעודות אחשורוש, והיינו אף כי לא אכלו דבר אסור ח"ו, רק הסעודה היתה והשמחה שישראל לא יגאלו עוד כמבואר, והם נהנו מזה ונתייאשו גם כן מגאולה, בשביל זה חרה אף ה' בם, ולעומת זה, כאשר התחיל כורש לבנות הבית והיו מעלים קרבנות, דתנן [מגילה י ע"א] מקריבין אף שאין בית, היו ישראל מקדישין שקלים, וכאשר אחשורוש בתחילת מלכותו ביטל הבנין, היו רשאים להפסיק מלפרוש שקלים, אבל הם הביאו שקליהם, כדמשמע זה מהגמרא, כי חיכו כל יום שתתבטל הגזירה ויהיו שקלים מוכנים לעבודת בית ה', והיה זה לכפרה, כי מזה נראה שמחכים לישועת ה' כי תבוא וכל שנה זמנה הוא, והנה ידוע בפרשת פקודי, כי ס' רבוא חצי שקלים עולים מאת ככר של הקדש, שהוא ככר כפול כמבואר ברש"י ובגמרא, א"כ סתם ככרים עולה מאתים ככרים.
ואמרינן במשנה דשקלים [פ"ב מ"ד] כשעלו בני ישראל מהגולה שקלו במקום חצי שקל אדרכונים שהוא שני שקלים ועיין רמב"ם וראב"ד, וא"כ אם ס' רבוא חצי שקלים עולים מאתים ככר, עולה ס' רבוא אדרכונים שמונה מאות ככר, כי כל אדרכן הוא ד' חצאי שקלים, והתמידו ישראל זה מתחילת מלכות אחשורוש עד שנת י"ג למלכותו שאז גזר המן, וא"כ י"ב פעמים שמונה מאות ככר עולה תשעים וששה מאות ככר, וא"כ חסרו עוד ד' מאות ככר לתשלום עשרת אלפים ככר של המן, אבל המן גזר הגזרה על י"ג אדר שנת שלשה עשרה למלכות אחשורוש, ובהגיע אחד באדר בשנה ההיא היו משמיעין ישראל על השקלים, כי היו מחכים על ישועה בכל יום, והקב"ה ברוב רחמיו חשב הכרזה זו למעשה, וא"כ הרי עוד ח' מאות ככר כסף, ונפישי ליה שקלי ישראל מעשרת אלפים ככרי כסף דהמן.
וזהו דלכך הקדים דתנן בא' באדר משמיעין וכו', והסכים הקב"ה לחשוב מחשבה למעשה כאילו כבר הופרש ועדפו שקליהם משקליו, והבן הדברים כי הם ברורים. [שאלות: הרי גזירת המן הייתה ביג' בניסן, א"כ צריך היה לומר א' בניסן, שהוא יום מתן השקלים, ולמה נקט א' באדר? (קושיית המהרש"א) בשנה אחת לא תספיק מחצית השקל הנגבית מהעם להגיע לכדי 10,000 כיכר כסף?! בזמן אחשורוש לא עמד בית המקדש, ואין מפרישים שקלים, ואם נחשב את כל השקלים שתרמו ישראל בכל הדורות נגיע להרבה יותר מ-10,000 כיכר?! תשובות: ראשית יש להבין מהו החטא וכיצד הגנה מצוות מחצית השקל על ישראל. ובכן, החטא הוא שנהנו מסעודתו של אותו רשע. כי השמחה באותה סעודה הייתה על כך שישראל לא יגאלו עוד. ואולם השקלים שתרמו מזמן שהתחיל כורש לבנות את הבית, והיו מקריבים קרבנות, היו להם לכפרה, מפני שמזה מוכח שמצפים הם לישועת ה'. ואף כשביטל אחשורוש בתחילת מלכותו את בניין הבית, והיו רשאים, לפי ההלכה, להפסיק את תרומת השקלים, לא הפסיקו, אלא תרמו וחיכו שתבוטל הגזירה. כעת נחשב כמה תרמו מתחילת מלכות אחשורוש ועד יג' בניסן למלכותו, היום בו נגזרה גזירת המן. בכל שנה מספר התורמים הוא 600,000. כאשר 600,000 איש העלו שקליהם למשכן, מחצית השקל כל אחד, היה הסכום עולה למניין 100 כיכרות של הקדש. (רש"י בתחילת פ' פקודי וגמ').שהם 200 כיכרות. ואיתא במשנה בשקלים (פ"ב מ"ד) שכשעלו מהגולה שקלו אדרכמונים, שכל אדרכמון הוא שני שקלים. אם כן 600,000 התורמים 2שקל כ"א עולה לסכום של 800 כיכר. יוצא שבשתים עשרה השנים הראשונות למלוך אחשורוש תרמו ישראל 9600 שקלים. (12*800=9600). אם כן חסרו עוד 400 שקלים למניין 10,000 הכיכר ששקל המן. המן גזר ביג' בניסן על יג' באדר. וכשהגיע א' באדר של אותה שנה השמיעו ישראל על שקליהם, והקב"ה ברוב רחמיו החשיב להם הכרזה זו כאילו תרמו, וא"כ הרי עוד 800 כיכר, ורבו שקלי ישראל משקלי המן!]

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ח)

"כאשר היתה באמנה אתו" אמר רבה בר לימא (משמיה דרב): שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי.

הקשו תוספות [ד"ה וטובלת] הא בעי הבחנה, וצריך לומר דקושיא למ"ד הבחנה דאורייתא, דאי דרבנן מה קושיא, בימי מרדכי לא גזר, ותירץ בדוחק דהיתה משמשת במוך. ועיין מהרש"א דחוכך לומר דשמשה עם מרדכי במוך לאבד זרע קודש, ודעתו דעם אחשורוש [שימשה במוך], אך זה אינו, דא"כ לא התעברה מאחשורוש רק בשנת י"ב, דנכנסה ברצון והיתה משמשת בלי מוך, ואז נולד דריוש אחרון בנה של אסתר בשנת י"ג למלכותו, א"כ היה דריוש בן שתים כשבנה בית המקדש לאחר מיתת אחשורוש, וזהו מהנמנע, ומהרש"א לא דק בכאן.
אמנם בגוף קושית התוספות, נראה דבלאו הכי יש לדייק מה דקאמר וטובלת. אבל הענין כי מרדכי ידע את כל אשר נעשה ברוח הקדש ומלאך, ולכך אמרו [אס"ר ו, י] הניח לאסתר להלקח לבית אחשורוש כדי שעל ידה תבוטל הגזרה, ואסור לשמש בעת צרה, כמבואר [איוב ל ג] בחסר ובכפן גלמוד, ונלמד מנח [ירושלמי תענית פ"א ה"ו], וא"כ איך שימש מרדכי מטתו עם אסתר, אבל השל"ה התיר בימי רעבון בעת טבילה ע"ש, ולזה קאמר הגמרא טובלת, היינו כשהיתה טובלת מנידתה, אז יושבת בחיקו של מרדכי - ולא בפעם אחרת - כי אז מותר לשמש, ולפי זה לא קשיא מידי, כיון דפירסה נדה, ראיה שלא נתעברה, כרוב נשים הפורסות נדה אינן מעוברות, ומותרת לשמש, ולית ביה משום הבחנה בדין תורה, וחז"ל גזרו הכל משום לא פלוג, אבל בימי מרדכי לא גזור, ובדין תורה כיון דפירסה נדה ליכא חשש הבחנה, כי הולך אחר הרוב כדין תורה, ורוב נשים הפורסות נדה אינן מעוברות כנ"ל. וזהו יושבת בחיקו של אחשורוש, ולא נבעלת למרדכי, רק כשפירסה נדה וטובלת, אז בליל טבילה יושבת בחיקו של מרדכי והבן וא"ש. [השל"ה התיר לשמש מיטתו בשני רעבון בליל טבילה. ובלילה זה רוב נשים אינן מתעברות, על כן אין חשש הבחנה בין זרע מרדכי לזרע אחשורוש, כי בחיק מרדכי ישבה רק בלילות טבילה. וכך אין להידחק בתירוץ התוספות (ד"ה וטובלת) ששימשה במוך. והמהרש"א שכתב שעם אחשורוש שימשה במוך לא דק, כי אז יוצא שנתעברה מאחשורוש רק בשנת יב' למלכותו, ואם כן בן שנתים היה דריוש בנה בשעה שבנה את ביהמ"ק, וזה מן הנמנעות.]

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ט)

לא יגרע מצדיק עיניו - בשכר צניעות שהיתה' בה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול, ובשכר צניעות שהיה בו בשאול זכה ויצאת ממנו אסתר.

וזהו ג"כ כונת מאמרם ז"ל במגילה די"ג: לא יגרע מצדיק עיניו, בשכר צניעות שהיתה ברחל - זכתה ויצא ממנה שאול. פי' - תשוקתו של הצדיק לא תגרע מבניו.

(העמק דבר, בראשית פרק מו פסוק ד)

וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב - ... ופי' בטח היא במנוחת הנפש באהבה בין אדם חבירו ובלי התחרות עם שאר אומות העולם, ובדד הוא בלי התערבות יתירה עם אוה"ע בריעות והתחתנות אלא בדד מובדלים ומצוינים בפני עצמם.
ושתי מדות הללו המה עין יעקב, היינו מדתו ומבוקשו של יעקב שבניו יהיו כן. ופי' עין כמו לא יגרע מצדיק עינו דמשמעו מבוקשו של צדיק ונותן עין ע"ז [וזהו כוונת הגמ' מגילה די"ג ב' לא יגרע מצדיק עיניו בשכר צניעות שהיה ברחל זכתה ויצתה ממנה אסתר. הפי' מה שהי' תשוקתה של רחל נתקיימה בבניה. ופירש"י עיניו של הקב"ה דוחק. [מבאר שרחל נתנה עינה על הצניעות ורצתה בה, ולפיכך נתקיימה בזרעה.]

(העמק דבר, דברים לג, כח)

יג ע"ב - יד ע"א

"ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך". אמר רבי אבא: משל דאחשורוש והמן, למה הדבר דומה? לשני בני אדם, לאחד היה לו תל בתוך שדהו, ולאחד היה לו חריץ בתוך שדהו. בעל חריץ אמר: מי יתן לי תל זה בדמים? בעל התל אמר: מי יתן לי חריץ זה בדמים? לימים נזדווגו זה אצל זה. אמר לו בעל חריץ לבעל התל: מכור לי תילך! אמר לו: טול אותה בחנם והלואי.

וכן מוכרח, כי איך לא הרגיש אחשורוש בהמן שהוא משנהו ומשגיח בטובת המלך ומדינה כחוק המשנה למלך, ואומר למלך כי יהודים במלכותו הם לנזק וכדומה, איך יתכן שיאמר שיתן מכיסו למלך בגין כך? אדרבה, לו יחויב ליתן מוהר שמשגיח בטובת הכלל, וכי כל משנה למלך שיתן עצה מה לעשות במדינה אם לעקור או לנטוע, יאמר שיתן משלו אם תקום עצתו? דבר זר הוא. והלא היה למלך להרגיש כי עצתו אינה לטובת מדינה, רק יש לו שנאה וטינא.
ואמת אמרתי כי המן לא אמר שיתן משלו כך וכך, רק אמר שיכתב לאבדם שיעשה אותם מכר, מי שרוצה להמית יהודי יתן כך לגנזי המלך, ואמר המן שערב לו למלך שיעלה דמי מחירן יו"ד אלפים ככרי כסף, ולכך יתכן שאמר המלך הכסף נתון לך, ולא אמר מחול כנודע, כי מה שהוא של אדם ולא יצא עדיין מרשותו לא שייך ביה לשון נתינה, אבל לפי מה שכתבתי ניחא, נתון מה שתקבל מאחרים, אבל חז"ל לא פירשו כך, ולכך דרשו כי באמת היה לאחשורוש להרגיש שהמן שונא ישראל כנ"ל, רק הוא היה ג"כ שונא לישראל, על זה אמרו משל לבעל תל וחריץ וכו' והבן.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש טו)

יד ע"א

..."ובני קרח לא מתו". תנא משום רבינו: מקום נתבצר להם בגיהנם ועמדו עליו.

מקום הבליעה, שהוא מקום המשפט, נקרא גיהנם. או יהיה גיהנם ממש, שנתקרב שם פתחה של גיהנם הקבוע בארץ, כדעת רז"ל.

(רבינו בחיי, במדבר פרק כו פסוק יא)

אי הכי הלל נמי נימא (בפורים)?! ... רבא אמר: בשלמא התם (ביציאת מצרים) 'הללו עבדי ה'' ולא עבדי פרעה. אלא הכא 'הללו עבדי ה'' ולא עבדי אחשורוש? אכתי עבדי אחשורוש אנן!

כי כאשר אנו למעלה מהמזל נקראים עבדי ה', וכן היה ביציאת מצרים, שהיה הכל נס מוחלט ומופלג, בלתי ישועה בשום חלק ממערכות המזלות, ולכך אומרים הללו עבדי ה'. משא"כ באחשורוש, שהיו נשארים תחת המזל. כי נס המן היה מפאת הטבע, ובעל הרחמים סבב סבובים שיהיה ישועה לישראל בטבע מאשת המלך, ומרדכי שהצילו לאחשורוש ממות של בגתן ותרש, ולכך לא נקראים עבדי ה' רק עבדי אחשורוש כנודע.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ב)

"ויסר המלך את טבעתו". אמר רבי אבא בר כהנא: גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב.

אמרו חז"ל [מגילה יד ע"א] גדולה הסרת טבעת וכו', וכבר דרשנו כמה פעמים כי ישראל הדר קבלוה לתורה בימי אחשורוש, והיינו כי אז טענו מה שהשתחוו לצלם נבוכדנצר היה לבם בל עמם, כאמרם [שם יב ע"א] שלא נעשה אלא לפנים, וא"כ גם מתן תורה יש לפקפק, כדכתיב [תהילים ע"ז ל"ו] ויפתוהו בפיהם ולבם בל נכון עמם, ולכך הוצרכו לקבל בלב תמים בימי אחשורוש.
אבל אמרו בגמרא [תענית ד ע"א] כנסת ישראל אמרה שימני כחותם על לבך, אמר הקב"ה בתי את מבקשת דבר פעם נראה ופעם אינו נראה, אני אעשה לך דבר הנראה לעולם, שנאמר על כפים חקותיך וכו'. ולהבין מה ענין כנסת ישראל עם הקב"ה, ואיך שייך בהקב"ה נראה ובלתי נראה, וכי שכחה ודבר נעלם לפניו ח"ו.
אבל הענין, כל מצוות שאדם עושה בפועל ומחשבה וכונה שלימה הוא חותם ללב ומתואר ללב, אבל המעשים שאדם עושה בפועל אבל בלי כוונת הלב, הוא מתואר רק לזרוע ויד כלי מעשה, אבל לא ללב כי לבו בל עמו, וכנסת ישראל חשבה כל מצוות ומעשים טובים שאנו עושים, הם הכל ברעותא דליבא וכונה שלימה, לכך ביקשה שימני כחותם על לב, אבל הקב"ה יודע כי בעו"ה רוב מצוות הם בלי כוונה שלימה, וכמצות אנשים מלומדה וכדומה, פניה, גסות רוח, או לקרדום לאכול הימנו וכהנה, ולכך אמר את מבקשת דבר פעם נראה ופעם אין נראה אם אין בו כוונה, רק על כפים חקותיך שזה נראה לעולם, כי תמיד ישראל עוסקים במעשים טובים ומצוות, ופושעי ישראל מלאים מצות כרימון, ולכך אחקוק על כפים.
כללו של דבר, מצוות בלי כוונה הם חותם וטבעת על יד המלך מלכו של עולם ברוך הוא. והנה תמיד הקב"ה היה טוען בעד ישראל מה בכך שהם בלי כוונה, מכל מקום הם נעשים בפועל והמעשה עיקר, ולכך שם אותו לחותם וטבעת על ידו, ולא השגיח בקטרוג וסטרא אחרא שהם בלי כוונה, אבל כשהשתחוו לצלם נבוכדנצר והמן ואין להם התנצלות, כי לבם בל עמם, אף שבפועל השתחוו, וא"כ מוכח דלאו במעשה תליה רק במחשבת לבב, ולכך אין במצות שהם רק חותם על יד תועלת, ולכך ויסר המלך את טבעתו בטענת המן סטרא אחרא. וזהו היה פתוי לשטן, כי לולי זאת היה מקטרג על השתחות הצלמים, ומה בכך שלבם בל עמם מכל מקום בפועל נעשה, ומה עשה הקב"ה, הניח לסטרא אחרא לקטרג על מצוות ישראל שהם בלי לב, ושמע ה' בקולו ויסר טבעתו מידו, ואח"כ כשבא לקטרג על השתחוות צלם, לא מצא פתחון פה לקטרג, כי בעצמו הודה כי אין במעשה בלי לב ממש, ולכך היה לו לרעה, ולכך גדולה הסרת טבעת, כי על ידי כך נסתמה טענת שטן, והיה אז קבלת התורה. [טבעת המלך היא טבעתו של מלכו של עולם. והכוונה למצוות המעשיות הנעשות בפועל, בידים ובגלוי. עד לאותה הסרת טבעת חשבה כנסת ישראל שכל מצוולת ומעשים טובים הנעשים ע"י ישראל, הכל נעשה בכוונת הלב. לכן אמרה לפני רבונו של עולם 'שימני כחותם על ליבך' (תענית ד ע"א). אבל ה' יראה ללבב, יודע כי בעו"ה רוב מצוות הן בלי כוונה שלימה, אלא כמצוות אנשים מלומדה. כשהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצאר, טענה כנס"י שלא היה אלא לפנים, כלומר ללא כוונת הלב. מכאן מוכח שלא במעשה תליא מילתא אלא במחשבת הלב. או אז 'ויסר המלך את טבעתו ויתנה להמן'. מעתה הניח הקב"ה לשטן לקטרג על שהמצוות נעשות ללא כוונת הלב. ואם כן על ההשתחוויה לצלם, שנעשתה ללא כוונת הלב, אין הוא יכול לקטרג. יוצא, איפוא, שמעתה קיבלה כנס"י על עצמה לקיים מצוות מתוך כוונת הלב, שלא כבמתן תורה, שעל קבלת התורה אז יש לפקפק. כדכתיב "ויפתוהו בפיהם ולבם בל נכון עמם" (תהלים עז, לו).]

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ח)

כי ישראל הדר קבלוה לתורה בימי אחשורוש, והיינו כי אז טענו מה שהשתחוו לצלם נבוכדנצר היה לבם בל עמם, כאמרם [שם יב ע"א] שלא נעשה אלא לפנים, וא"כ גם מתן תורה יש לפקפק, כדכתיב [תהילים ע"ז ל"ו] ויפתוהו בפיהם ולבם בל נכון עמם, ולכך הוצרכו לקבל בלב תמים בימי אחשורוש.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ח)

אמרו הסרת טבעת ולא אמרו גזירת מלך, ובחרו דוקא בטבעת. ובאמת כפשוטה יובן, במה שאמרו במדרש [אס"ר פ"ז. כ] ויסר המלך את טבעתו וכו', אחשורוש שונא לישראל יותר מהמן, הנהוג שבעולם הלוקח נותן ערבון למוכר, וכאן המוכר נותן ערבון ללוקח. ולהבין הדברים הוא כך, דכפל הדברים, ויסר המלך את טבעתו ויתנה להמן, הוי ליה למימר בקיצור, ויתן המלך טבעתו להמן. אבל הענין כך, כי ידע המן כי אחשורוש הפכפך, ומחר ישנה מלתו ויתן דת אחרת, וידוע כי דת המלך שלא נחתמה בטבעת המלך, אין לה תוקף כלל כמבואר במגילה, ולכך למען יהיה המן בטוח שלא ישנה דתו, נתן בידו הטבעת שיחזיקה בידו, ולא שיחתום בו רק זה הדת לבד, כ"א יחזיקה בידו להלן, וא"כ אי אפשר לשנות שום דת כי אין כאן טבעת, וזהו ויסר המלך טבעתו, כי סרה מעליו. וזו היא כוונת המדרש שנתן לו ערבון שלא יוכל לשנות, ודברי מדרש מתוקים. ולכך במפלת המן כתיב ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי, הרי שהיתה טבעת בידו עד שנפלו בני עולה, וזו היא החרדה שחרד לבם של ישראל, כי מתחילה חשבו, מלך ישנה דתו ויכמרו רחמיו, אבל בשומעם כי מסר טבעת להמן ואי אפשר לשנות בלתי הסכמתו, חרדו ועשו תשובה. ואתי שפיר דברים הנ"ל, גדולה הסרת טבעת וכו', וזהו פשוט. [מבאר שההדגשה על הסרת הטבעת ולא על המלך הגוזר משום שהמלך מסר הטבעת להמן כדי שלא יוכל לעשות שינוי באמצעותה בגזירת ההשמדה, ולכן כל השכנועים לא היו עוזרים אם אין את הטבעת].

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יז)

אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כל שכן [רש"י: מעבדות לחירות - ביציאת מצרים אמרו שירה על הים]

ותחזק מצרים על העם. אם נפרש על העם על ישראל יקשה הלשון לשלחם כי ישראל לא היו המשלחים רק המשולחים אבל קאי על אנשי חיל שלהם שיעשו בכח ידיהם. למהר לשלחם מן הארץ. ולא כתיב מתוכם שהמה לא ידעו כ"א מיציאה מקומית לשעה. וכמש"כ לעיל ז' ה'. ולא יצאו לחירות בדעת כל מצרים עד קריעת י"ס. והיינו דאי' במגלה די"ד א' ארחב"א אריב"ק ומה מעבדות לחירות אמרו שירה. ופרש"י על הים. והכי עיקר כמש"כ בהע"ש סי' כ"ו אות א'. וע' להלן ל"ה. [מבאר שמה שכתוב "ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם" היינו שמצרים צוו את קציני הצבא שהם מכונים כאן "העם" למהר לשלח את ישראל, ואם כן היציאה מאדמת מצרים היתה רק מטעם הקצינים, ואלו היציאה לחרות שלמה מדעת כל העם המצרי היתה רק על הים בעת קריעתו. לכן כאן בגמרא שיצאנו מעבדות כל מצרים לחרות, רק בקריעת ים סוף ולא קודם לכן.]

(העמק דבר, שמות פרק יב פסוק לג)

רבא אמר בשלמא התם הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה

ודרשו רז"ל (מגילה יד, א), הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, ויש בזה ענין עמוק. נודע כי הקליפה קודם לפרי, כענין קדימת עשו ליעקב וקדימת יצר הרע להיצר טוב. וביותר שיש קדושה יש קנאת הקליפה, כענין חיכוך המזיקין בתלמידי חכמים כמבואר בברכות (ו, א), וכענין יצר הרע בתלמידי חכמים כדאיתא בסוכה (נב, ב), ובתלמידי חכמים יותר מכולם. וביציאת הקליפה והכנעתה אז נשאר הקדושה מזוכך זך בלי שמרים, ואדרבה מלאך רע יענה אמן. ומאחר שהמעלה הגדולה עבדי ה' כדפירשתי, לא היינו באפשר לבוא למעלה זו כי אם בהקדמת הקליפה, וקליפת עבד שבקדושה היא עבד לפרעה, ואחר כך לבסוף הודה פרעה על הברכות וה' נתן את חן העם וכו' ואמר קומו צאו כו'. וזהו ביאור הא דתנן (פסחים קטז, א), מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ובגמרא מאי בגנות, רב אמר, מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ושמואל אמר, עבדים היינו. ועתה שמע דברי חכמים, כי לפום רהיטא קשה, מה לנו בשעת חדוה להזכיר צרה שעברה. אלא היא החדוה היתירה, הקדמת הקליפה וצאתה החוצה.

(של"ה, מסכת פסחים - מצה עשירה (כא))

יד ע"ב

...ובמקום דקאי ירמיה, היכי מתנביא איהי (חולדה)?

אכן הנבואה היא כרוח העוברת בנביא, כאש עצורה בקרבו אשר אינו יכול שלא להוציאה. מכל מקום, כדי לקבל נבואה דרושה הכנה. והכנה זו אין לנביא לעשות במקום רבו, אלא ברשותו.

(העמק דבר, במדבר פרק יא פסוק כח)

אמר לה (דוד לאביגיל): "ברוך טעמך וברוכה את אשר כליתני [היום הזה] מבא בדמים" דמים תרתי משמע. אלא מלמד שגילתה את שוקה, והלך לאורה ג' פרסאות. אמר לה: השמיעי לי! אמרה לו: "לא תהיה זאת לך לפוקה". 'זאת', מכלל דאיכא אחריתי. ומאי ניהו? מעשה דבת שבע

ואמרינן [מגילה יד.] באביגיל שתבעה דוד, ואמרה לא תהיה זאת לך לפוקה ומכשול וכו', ואמר דוד ברוך ה' שמנעני מבוא בדמים, דמים תרתי דם נדה ודם נבל, והקשה מהרש"א, הלא גם מאיסור אשת איש נמלט, ולמה לא בירך בזה גם כן ע"ש שדחק. אבל באמת לא קשיא מידי, כי ידוע [ע"ז ד ע"ב] לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה, ואם כן אילו בא דוד על אביגיל, לא היה צריך לבוא על בת שבע, דמאי שנא הך אשת איש מהך אשת איש, אבל הרויח דוד כי בת שבע לא היתה נדה, כדכתיב [שמ"ב יא,ד] והיא רוחצת מטומאתה, מה שאין כן אביגיל, ולכך ברך דוד שמנעו מדמים דם נדה, כי בזה הרויח, כי אילו עשה כן בה היה ניצול מבת שבע, ואין כאן הרוחה וברכה זו מה טובה, ודברים אלו נכונים. אבל מכל מקום כבר אמרו [סנהדרין קז.] כי ראויה היתה בת שבע לדוד, ונסתרים דברים הנ"ל.
רק י"ל כך. דוד חשב אם יחטא בפעם אחת, יהיה עדיין החוטא ששנה בחטא מייאש בתשובה, בחשבו הואיל ושינה בו ננעלו ממנו שערי תשובה, ולכך חשב דוד לעבור פעמיים ולשוב, להורות כי מכל מקום שערי תשובה פתוחים מיתברך שמו המרבה מחילה לחטאים ופושעים, אמנם אביגיל הרגישה בזה, ואמרה לדוד טועה אתה בכך, דאם תעשה דבר זה פעמיים אם כן לא תבוא לגדר תשובה כלל, כי יהיה בעיניך כהיתר, כאמרם [יומא פו ע"ב] העובר ושונה נעשו לו כהיתר, ולא תבוא כלל לגדר תשובה בשום אופן, ותחת אשר תקוה לעשות ענבים תעשה באושים. וזהו מתק לשונה, ולא תהיה לך זאת עוד לפוקה ומכשול, זאת מכלל דאיכא אחריתי, ואם גם אצלי תעבור, לא יהיה עוד נחשב לפוקה ומכשול, עד שחשוב כי יהיה בעיניך כהיתר. ולכך אמרו [יומא פה ע"ב] כל האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לתשובה, והיינו בעוברו שני פעמים והבן.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ז)

אמר רב נחמן: חולדה מבני בניו של יהושע היתה... איתיביה רב עינא סבא לרב נחמן: ... רבי יהודה אומר אף חולדה הנביאה מבני בניה של רחב הזונה היתה. כתיב הכא "בן תקוה" וכתיב התם "את תקות חוט השני". אמר ליה ... מיני ומינך תסתיים שמעתא, דאיגיירא ונסבה יהושע.

אמנם עוד זכות יש לעמלק, כאשר גם כן פעמים רבות אמרתי בדרושים הקודמים, הוא מצד אמו, כי אמרו [סנהדרין צט ע"ב] כי תמנע היתה בת מלכים, וביקשה להתגייר, ולא קבלה יעקב, ונעשתה פלגש לעשו, ומזה העון צץ עמלק...
ולכך כפי מ"ש במדרש, ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק, ראוי היה שיהושע יכרית עמלק, ולכך שים באזני יהושע, אלא שגרם החטא, אבל יהושע חשב שהוא יזכה להכרית זרעו של עמלק ולו יאתה, היותו מזרעה של רחל ומשבט אפרים, רק בשביל תמנע, לכך תיקן יהושע זה ולקח רחב הזונה, דאיגיירה ונסבה יהושע כנודע. ["ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק", ראוי היה שיהושע יכרית עמלק אלא שגרם החטא [מדרש]. ואמרו בב"ר צט, ב אין זרעו של עשו נופל אלא ביד זרעה של רחל. אך זכות יש לעמלק, שביקשה אימו, תמנע, להתגייר ולא קיבלוה. [סנהדרין צט ע"ב]. יהושע חשב שהוא יזכה להכרית זרעו של עמלק משום היותו מזרעה של רחל, וכדי לתקן עוון אי קבלתה של תמנע, לקח את רחב הזונה לאישה.]

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)

טו ע"א

"אשר לא כדת", אמר רבי אבא: שלא כדת היה, שבכל יום ויום עד עכשיו - באונס, ועכשיו - ברצון.

בעצם סבורה אני שההליכה היא שלא כדת, שמאחר וההליכה היא ברצון - שוב אין פיקוח נפש מתיר [וכמו שכתב הנודע ביהודה מהדורא תניינא סי' קס"א בעניין זה, יעו"ש].
ואעפ"כ עושה אני כדבריך והולכת אל המלך, ואיני סומכת על דעתי בזה, שייתכן שגם הסיבות והטעמים הללו אינם אלא מחמת המחשבה להימלט בית המלך.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת שמיני מאמר סב' עמ' רסח)

"ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות", בגדי מלכות מיבעי ליה?! אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: מלמד שלבשתה רוח הקדש. כתיב הכא "ותלבש", וכתיב התם "ורוח לבשה את עמשי".

ופירש תוספות "ביום השלישי" - כנגד תנ"ך או כהנים לוים וישראלים. ויש להבין, למה העמידו תוספות דבריהם דוקא בהאי קרא? גם על פסוק זה [אסתר ד, טז] "צומו עלי שלשת ימים" - הוי ליה לתוספות ליתן טעם הנ"ל. ונראה לי, דלכאורה יש ליתן טעם למה דוקא ביום ג', כי ודאי אסתר היתה מפקפקת מתחלה לכנוס עצמה למלך, כי מקודם באונס ועכשיו ברצון, רק מרדכי אמר עד מתי תמתין, אולי לא תהיה נקראת למלך בזמן ארוך, וכי בין כך יהיו ישראל בצרה, כאמרו מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות. אך קשה, תינח מחמת ביאת איסור אשת איש או נכרי, כי לא סגי בלאו הכי, אבל הלא היה כאן עוד איסור חמור באסתר, דאמרינן (שם) ותתחלחל המלכה, שפירסה נדה ונדה הנבעלת לאיש הן יהודי או אינו יהודי הרי הוא בכרת, ואם כן איך תעבור אסתר בשאט נפש כרת במקום שיש לה לתקן, כי מה בכך אם תמתין שבעה ימים עד טהרה מטומאתה ואז תכנס למלך, ומה הנחיצות גדולה באיזה ימים, הלא היה כמעט זמן י"ב חדשים, וצריך לומר בדוחק, כי ידע מרדכי כי ימים אלו ימי פסח ט"ו וט"ז מסוגלים לישועה לישראל, ועת רצון לה' אשר פדה מיד צר, ולכך הקפיד שתכנס דוקא בימים אלו, וזהו דייקא לעת כזאת הגעת למלכות.
ויותר נראה, כי הרי אסתר מחמת חרדה פירסה נדה שלא בעונתה כנ"ל, ואם כן היתה בימי זיבה ואין לה רק לשמור יום אחד, ולכך ביום שני לא נכנסה, כי אף שלא ראתה, הלא כל היום צריכה להמתין שמא תראה ותסתור, ודעת ב"י בהלכות נדה [סי קפ"ג] - אפילו מהתורה אסור, אמנם ביום ג' שכבר טבלה ומותרת אין כאן איסור נדה, וזהו טעם הגון דביום ג' נכנסה, ולכך צומו ג' ימים, כי כוונה לכנוס ביום גימ"ל. והנה המהרש"א דייק באמרו ביום גימ"ל ותלבש אסתר, שלבשתה רוח הקודש, מה שייך שלבשתה רוח הקודש ביום ג', הלא מקדם היה רוח הקודש אצלה ע"ש. ולפי הנ"ל ניחא, דודאי בימי נדה דהוא ימי סאבתה, אל הקודש ואל המקדש לא תבוא, כי הוא מסאבה למאוד עד שאפילו אומות העולם הקדמונים נהגו בו ריחוק כנודע, כמ"ש ברחל [בראשית לא, לה] דרך נשים לי, וראיית נדה מזקת, א"כ פשיטא סילק רוח הקודש, ומה לכהן בבית הקברות, אבל בשעה שנכנסה היתה טהורה.
אך לפ"ז ליכא למימר דהיה בימי זיבה, ושומרת יום כנגד יום, ודאי אסתר טבלה עצמה ביום שני, כי טבילה בזמנה מצוה, כמבואר בגמרא בשמעתיה דטועה (נדה דף ל,), רק דהיא אסורה לשמש כל היום שמא תראה ותסתור, אבל קמי שמיא גליה דלא תראה עוד, דלולי ראתה באמת ביום ב', א"כ בג' לא היתה אסתר רשאית להבעל שמא תראה ותסתור, וע"כ דלא ראתה, א"כ הוי ליה לרוח הקודש ללבוש ביום השני, ועל כרחך צריך לומר דבאמת נדה גמורה היתה, והא דמיהרה לכנוס כמש"ל משום ימי רצון, ורוח הקודש מ"מ לבשה, כי הוא ברוב רחמיו שוכן בתוך טומאתינו לבל יבוא צר לצער אותנו, ואם כן שפיר קשה למה דוקא ביום ג', כי מהא דאמרינן שלבשה רוח הקודש ביום ג' מוכח כנ"ל דהיתה נדה גמורה ולא שומרת יום כנ"ל, והקשו תוספות שפיר אם כן למה ביום ג', ודוקא על אותו פסוק קשה, כי מזה מוכח שהיתה נדה גמורה, והוצרך תוספות לתירוצו כנגד תנ"ך או כנגד כהנים לוים ישראלים ודו"ק. [מה שהזקיק את התוספות לנמק את "ביום השלישי" בנימוק שכנגד תנ"ך או כנגד כהנים לוים וישראלים, זה מפני שרוח הקודש לבשתה כבר קודם. ומוכיח בעל יערות הדבש שאסתר הייתה נידה, ולא שומרת יום כנגד יום. וההוכחה מתבססת על כך שדווקא ביום השלישי לבשתה רוח הקדש. ומיהרה לכנוס אל אחשוורוש משום שטו' וטז' בניסן הם ימי רצון, ואף שהייתה נידה, רוח הקודש מ"מ לבשה, כי ה' איתנו אפילו בטומאתנו, ומדוע לבשתה רוח הקודש דווקא ביום השלישי? על כך ענו התוס' מה שענו.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ג)

מכאן שיש מצבים שאפשר לאדם ללבוש מלבושים של רוה"ק, כמו שלובשים מלבוש ממש. שאי אפשר להיכנס למלך אחרי ג' ימי תענית ולישא חן, ומוכרח מצד חומר המצב להתגדל וללבוש רוה"ק.

(שיחות מוסר, לרגל המצב ערב סוכות תשל"ד עמ' תנט')

"ויעבור מרדכי" אמר רב ... ושמואל אמר: דעבר ערקומא דמיא.

להבנת הדברים: מרדכי חלם חלום אודות שני תנינים שנלחמו (תרגום, אסתר רבה פרשה ח, ב). פתרון החלום הוא על מרדכי והמן. גוי קטן וצר הוא ישראל, וכאשר נהר מפריד בין התנינים אז יתגדל הגוי ויתרומם ותהיה רוחה בעולם.
כאשר הלך מרדכי משושן הבירה להעיר, הוצרך לעבור הנהר אובל, והיה הנהר מפסיק בינו לבין המן, וזהו כאשר יפסיק מים בינו לבין התנין השני, אז יתגדל הגוי ויתרומם ותהיה רוחה בעולם, ולכן שמע מרדכי בקולם, ועבר הנהר להתחבר לישראל, וזהו מאמרם דעבר ערקומא והבן, ולכך עיקר להתחבר עם ישראל וליישר כולם בתשובה.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ט)

"וכאשר אבדתי אבדתי". כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך.

תוספות [שם, ד"ה שם] הקשו: למה לא גירשה מרדכי ותהיה פנויה?! ותירצו: שמא יתפרסם הדבר. ולכאורה תמוה. וכי בכל ישראל בשושן לא יהיו שנים צנועים מכסים סוד שלא יפרסמו הדבר? והלא אמרו [שם יג ע"ב] שהיתה מראה דם נידה להנשים ולא פרסמוהו?!
אבל הענין ... דכתיב [אסתר ב ה] "מרדכי בן יאיר בן שמעי", ודלג דורות רבים מן יאיר עד שמעי. והטעם כי רבים היו בשושן שנקראים מרדכי בן יאיר, ואפילו בשם אבי יאיר היו שם זקנים ג"כ, ולכך הוצרך הקרא לדלג עד שמעי ליתן סימן.
ולפי זה בגט אי אפשר לדלג, וא"כ אילו היו כותבים מרדכי בן יאיר, ואבי יאיר גם כן, עדיין היו הרבה בשושן שנקראים כך, וקי"ל [בבא בתרא קסז ע"ב] שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אינם מגרשים אלא זה בפני זה. וא"כ לגט כזה הוצרך לאסוף כל מרדכי בן יאיר הנמצאים בשושן, והם רבים עד למאוד, ובהם פוחזים מרגלים, אית מרדכי לטב אית מרדכי לביש, והם יגלו: וזו כוונת התוספות 'פן יתפרסם הדבר'.
וא"כ כל הענין היה בעונות הרבים הואיל ויש מרגלים ורוכלין, דלולי כן היה מרדכי יכול לגרשה. והנה ידוע [ירושלמי פאה פ"א ה"א] כל אובדן בית שאול היה על ידי אנשים דילטורים, ואמרו [שם] דורו של שאול היה צדיק, רק מחמת לשון הרע הלכו למלחמה ונפלו. וזהו שאמרה 'כשם שאבדתי מבית אבא', או כשם שאבדו בית אביו. והכל הולך למקום אחד: כמו שנאבדה המלוכה והיה כל בית שאול לבוז והלכו לטמיון בשביל לשון הרע, כך אבדתי ממך, כי לולי כן - היה אפשרי גט.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש יג)

והקשו תוספות דלגרשה ותהיה מותרת לחזור לו, וכבר תמה מהרש"א דלמה נקטו בלשונם תהיה מותרת לחזור לו, ולא תהיה ניצולת מאיסור אשת איש ולעבור עבירה ברצון והיא צעקה אשר לא כדת. ונראה ... כי אומות קדמונים החמירו ביותר כל משך זמן נדה, ומכ"ש מעין פתוח מבלי לבעול, ואמרו בגמרא [שם] ותתחלחל המלכה, מלמד שפרסה נדה, א"כ לא היה ראוי לבעול.
ובזה תבין מה שהיה מרדכי ממהר כל כך על אסתר לכנס לבית המלך וצוה אם החרש תחרישי [אסתר ד י"ד], ומה שהוא המתין אחר כך בהשבת הדתות זה כמה, אלא שאחר כך תהיה טהורה מנידתה א"כ כשתכנס יבעול לה ותעביד איסורא, ולכך לחץ עליה שתכנס תיכף, וכן אחשורוש שאל לה מה לך אסתר המלכה, ותמהו המפרשים וכי זו שאלת אשה הנכנסת לבעלה, כבר אמרו [אדר"נ א ז] איש תובע בפה ואשה בלב, אבל שאלתו היותה בלתי ראויה לביאה, אם כן מה לך שחרדת חרדה כזו, ... ולכך לא הקשה תוספות מזה. [הקשו תוספות דלגרשה ותהיה מותרת לחזור לו. והקשה עליהם המהרש"א כיצד תהיה מותרת לו אחר שנבעלה ברצון?! משיב בעל יערות הדבש שאומות העולם הקדמונים נזהרים היו מלבעול נידה, ואסתר פירסה נידה, על כן אין חשש של בעילה מרצון ואיסור חזרה אליו.]

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ט)

"ותקרא אסתר להתך". אמר רב: התך זה דניאל. ולמה נקרא שמו התך? שחתכוהו מגדולתו. ושמואל אמר: שכל דברי מלכות נחתכין על פיו.

והנה התוספות [שם ע"ב] כתבו בשם המדרש כי ממוכן היה דניאל, כי ידע כי רע בלבב המלך, ויעצהו לכתוב שטות כזו כדי שיהיו אחר כך כל דבריו בלי נשמע (ומתבטלים). וזהו אמרו חז"ל [שם טו ע"א] התך זה דניאל, שכל דברי מלכות נחתכים על פיו. ולכאורה קשה: הא המן היה משנה?!
אבל הכונה על פיו כל דברי מלכות היו נחתכים, ונתבטלו. כמו שאמרו מקדם שחתכוהו מגדולתו, רוצה לומר נתבטל, כן הפירוש הזה שעל פיו ועצתו הראשונה כל דברי מלכות נחתכים ונתבטלים פסקים לא שרירא, ולכך צוהו ע"י מה זה וכו', כי יש תקוה כי אין לדתו כל כך תוקף (מאחר שהחליש את תוקפן של הוראות אחשורוש).

(יערות דבש, חלק שני - דרוש טו)

"ותתחלחל המלכה" מאי "ותתחלחל"? אמר רב ... ורבי ירמיה אמר: שהוצרכה לנקביה.

והוא לכאורה תמוה, מה זה מן השינוי שאדם נצרך לנקביו? אבל שמואל (כנראה גרס שמואל במקום רבי ירמיה) לשיטתו, דס"ל דהאכילה קדלי דחזירי (מגילה יג ע"א), והיא, ח"ו, לא היתה אוכלת. א"כ מלאך הביא (לה אוכל), ולחם אבירים שמלאכי השרת אוכלים אין מוציא רעי, כנודע במן [יומא עה ע"ב]. ולכך תמיד לא היתה אסתר מוציאה רעי כלל, ולא הוצרכה לנקבים. ואז מחמת חרדה הוצרכה, והוא שינוי גדול בטבע.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש טו)

ואמר ר"א אמר רבי חנינא: כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. שנאמר "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי".

... ומקשים הלא דבר כזה נאה לומר בשם אומרו להגיע לו יקר, אבל מנלן בכל דבר, וכבר דרשתי בזה כמה פעמים, אבל עתה אמרתי בפנים אחרות. כי באמת צריך להבין, כי לכאורה עשתה אסתר שלא כדת, שאמרה למלך בשם מרדכי על שרי המלך קודם החקירה, כי אם יחקרו ולא ימצאו, הלא יחרה אפו במרדכי היהודי שהוציא דיבה על שרים נכבדים שומרי סף, ואמר בגמרא ומדרש [ילק"ש ח"ב רמז תתרנ"ג] מלמד שהעבירו הסם רק בא מלאך והמציאו, וא"כ לולי נס זה לא היו מוצאים אצלם דבר כלל, והיתה למרדכי סכנה בזה, ואיך סמכינא אניסא, היה לה לאסתר לומר סתם כך שמעתי, וכשיהיה הדבר נמצא, אז תאמר בשם מרדכי ולא מקדם, אלא כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, וזהו היה מקובל ביד אסתר, שעל ידי אמירת דבר בשם אומרו לא יקרה היזק, כי אם גאולה וישועה.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ח)

הקושיא מבוארת התם שאמרה כי מרדכי הצילו מנפשו פשיטא שהוא דבר גדול, אבל יש להבין מה זה שאחשורוש צוה לכתוב בספר ולא לשלם תיכף לגומליו טובה והלהן יעגנו ויוחילו מתי יהי' התור לשלם אמנם נראה כי בלאו הכי הקשה במדרש [ילק"ש ח"ב רמז תתרנג] למה גילה מרדכי עצת בגתן ותרש מה איפכת ליה להציל ממות איש אשר ביטל בנין בית המקדש, ועיין במנות הלוי, ונראה כי ידוע במדרש וכן בתרגום כי אמרו להרוג לאחשורוש ואסתר, א"כ אמר לאסתר בשביל הצלת נפשה, אך לא רצה בזה לקבל גמול מאחשורוש, ולכך לא אמר למלך וצוה לאסתר שלא תגיד למלך בשמו כדי שלא יקבל שכר על כך. ואסתר עברה פיו כי לא חפצה לעבור מבלי להגיד בלתי שם אומרו ואמרה למלך בשם מרדכי וכי צוה עליה אשר לא תגיד, ולכך לא היה יכול המלך לגמול תיכף גמול טוב, כי היה המורגש שאסתר אמרה למלך בשמו ולכך כתיב וימצא מה וימצא, אלא באמת לא עלה ברוח מרדכי שיהיה כתוב כי הוא גילה סוד בגתן ותרש ולכך לבסוף נמצא, וזהו האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם מוכח מאסתר כנ"ל והבן.
אבל יש בזה עוד טעם ופי' דכתיב [אסתר ב כג] ויכתב בספר ד"ה למלך וכל מקום שנאמר מלך פי' מלכו של עולם [אס"ר ג י], וקשה מה נכתב בספר למעלה לשכך חמתו של ממ"ה, וע"ז קאמר דזהו דנכתב דאמרה דבר בשם אומרו.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)

ויעבור מרדכי אמר רב שהעביר יום ראשון של פסח בתענית ...

כי שלשה ימים שגזרו צום היו י"ג י"ד ט"ו, ויש להבין למה דוקא דעבר מרדכי, הא כל ישראל עברו וצמו, וגם מה זה דנקט דהתענה ביום טוב, דאיכא למ"ד דיכול לישב כל היום להתענות, ולא קאמר דעבר ולא אכל מצה בליל פסח הראשון, דכתיב בערב תאכלו מצות, והם התענו ג' ימים וג' לילות.
...אבל הענין כן כבר כתבתי, כי אז ישבו בית דין הגדול בירושלים ממש רוב כנסת הגדולה ונביאים, וא"כ המה קבעו חדשים ושנים, ובחוץ לארץ לא ידעו זמן קביעתם, ומתחילה אמרינן דהיה חודש חסר, ולכך בשושן מסתם חשבוהו לאדר חסר, וממנו חשבו ראש חדש ניסן ביום שלשים של אדר, והיה בי"ג בו גזירת המן, ותענית אסתר י"ג י"ד ט"ו, ובאמת חשבו להתענות מבלי לאכול מצה של מצוה, עת לעשות לה', וביום ט"ו נכנסה אסתר, ובלילה אכלו ישראל כי פסקה התענית, ובו בלילה נדדה שנת המלך.
אבל מאת ה' היה לבל יבטלו ישראל ממצות מצה, נתן בלב כנסת הגדולה בירושלים לעבר אדר, והיה ראש חדש ניסן ביום ל"א של אדר, וא"כ באמת באה אסתר למלך ביום י"ד ניסן, ובלילה שפסק התענית אכלו ישראל מצות כראוי, ואז נדדה שנת המלך, והוא באמת ליל ט"ו כראוי ליל המשומר וכו'.
והנה היפה ענף וכולם כתבו במ"ש [מגילה טז ע"א] וישב מרדכי אל שער המלך, ששב לשקו ותעניתו, כי מרדכי החמיר להוסיף ולהתענות אף ביום ט"ז, אף שכבר תמו שלשה ימי תענית, וא"כ התענה באמת ביום ט"ו ניסן שהוא יום טוב דאורייתא...

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ט)

טו ע"ב

"ויאמר המלך לאסתר המלכה מה בקשתך עד חצי המלכות ותעש" - חצי המלכות ולא כל המלכות, ולא דבר שחוצץ למלכות, ומאי ניהו? בנין בית המקדש.

ויש להבין מה ענין חוצץ למלכות.ולזאת כי הדבר פומבי כי מקץ שבעים תהיה הגאולה לישראל, וימלכו בכל העולם, והכל עבדים לישראל, אם כן אין המלוכה נחשבת לאחשורוש לכלום, כי בין לילה היה ובין לילה אבד, מחר תהיה הגאולה ויהיה עבד לישראל עם בזוי ושסוי, ויותר קלון מהיותו מלך ויהיה אחר כך בשפלות אומן היהודים מאילו היה הדיוט, ולכך המלוכה נבזית בעיניו לא נחשבת לכלום. אך אחר הגיעה שנת שלש למלכו, ולפי דעתו קרב הזמן ולא בא, אז גאות לבש וחגר עוז במלוכה, כי כעת מלוכה נכונה בידו, ולכך קרא לבית המקדש חוצץ, כי חשב בבנין הבית יתקיים יעוד הנביאים ויהיה עבד לישראל ולא מלך, ולכך נאמר ויהי בימי אחשורוש, ולא נאמר מלך, כי חשב עצמו להדיוט, ואין מלכותו נחשבת לו, אף כי הוא אחשורוש המלך מהודו וכו', בכל זאת לא כינה עצמו מלך ולא ישב על כסאו, כי חשב יבא יומו וישבע קלון, אמנם בימים ההם, בשנה שלישית שראה לדעתו כי שקר נחלו ח"ו לישראל, אז ישב על כסאו וכינה עצמו למלך, ומאז החל המשתה.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ג)

יש להקשות: א. איך ס"ד באחשורוש שלא ידע מולדת אסתר, שתבקש בנין בהמ"ק, וזה כמה שנים שלא ביקשה ממנו, ומה תראה על ככה עכשיו להכניס עצמה בסכנה ללכת לחצר המלכות אשר דתו להמית בשביל בנין בהמ"ק?
ב. אבל מקודם נבין באומרם כי אחשורוש עשה סעודה, בראותו כי הפקידה המיועדת לבנין בהמ"ק עברה בחשבונו המדומה, ומה ביקש בזה, מה איכפת ליה אם תהיה פקידה, וכי יהיה זה חסרון במלכותו, הלא מלך על קכ"ז מדינות, והיה להם מלכים תחת ממשלתו, וכן יהיה ביהודים, וכמו שהיה באמת אחר כך אף שהיתה פקידה, כולם היו נכנעים ועבדים לממשלת פרס, והיתה דמות שושן בבית ה'?
ג. וביותר יש לתמוה, מלך רב כזה השליט בכיפה, אין ספק שיש לו תואר ממשלה להכין בחסד ובמשפט כסאו, לנהוג עמים במישור, ולבל יהיה שבט רשע, כי זולת זה, לא היה כ"כ מקובל בעיני הבריות, ואם כן איך אמרו [מגילה יד.] שאחשורוש והמן נמשלו לבעל תל וחריץ, שהיה שונא לישראל יותר מהמן, עד שאמר הכסף נתון לך?
ד. ויש להבין מה ראה על ככה, עם שלא פשע, ועבדים נאמנים היו למלכי פרס, ודניאל היה מתגדל בבית כורש, ושאר סריסי מלך כולם שועי יהודה, ולא נמצא בהם שום רמיה ומרידה, לא נשמע בם דופי, ויגידו בעמים תפארת חכמתם, וכי ה' בקרבם, כאשר נודע מדניאל חנניה מישאל ועזריה. וכורש אביו פקד [עזרא א', ג] מי בכל עמו ויעל, ואיך יעות משפט?
ה. וגם יש להבין, במה שהתאמץ אחשורוש בהון יקר למרדכי ליתן כתר מלכות בראשו, וצוה להמן אל תפל דבר וכו', ואמרו [אס"ר י', יב] שבאותה שעה היה לו תואר מלך, וכל אשר היה מצוה היו מחוייבים לעשות מבלי המרות פיו, כמ"ש המחברים ועיין מנות הלוי, ומה ביקש בזה, הלא הוא שונא לישראל, וביחוד אחר כך, כאשר אמרה לו אסתר שהיא בת יהודית, איך פרחה שנאתו, היהפוך כושי עורו, וכי בשביל כך תגדל אהבתו לכל העם ומלכים רבים, ושלמה לקח בת פרעה ובת מלך עמון, וכי בשביל זה ח"ו שאוהב מצרים ועמון, ומעשים בכל יום יוכיחו?
אבל הענין כך, כי ידוע מ"ש בגמרא [קידושין סח ע"ב] לכמה דיעות נכרי הבא על בת ישראל הולד ישראל, אלא שנקרא ממזר, ולמ"ד הולד כשר, הולד נכרי. אבל למ"ד הולד ממזר, הרי הוא ישראל רק ממזר. וא"כ דריוש היה בן אסתר היה ישראל רק היה ממזר, אבל היה נקרא ישראל, כי בזה הכל הולך אחר אם. והנה כבר נודע, כי מלכים קדמונים, כך דרכם כסל למו, להתחכם בקסמים ועצבים ותרפים לדעת מי ימשול אחריהם, ועיין ביוסף בן גוריון ותראה, כי רוב מלכים קדמונים עשו כן, וכן כתב שאר כותבי זכרונות. והנה אחשורוש התחכם לדעת מי ימלוך אחריו, ראה בקסמים והוברי שמים וכלדיים, שיהודי ימלוך אחריו וימשול בממשלתו וישב על כסאו, ולזה חרה לו עד למות, כי לריק יגע ויבוזו אחרים ממשלתו, וחשב מתחילה שהגיעו ימי פקידה והם יגרשוהו מכסא מלכותו, וכאשר לדעתו הגיע קץ ויכזב, שמח ועשה משתה, ועם כל זה חשב מזימות, כי לבו מלא תוגה שיהודים יירשו כבוד ממשלתו, ולכך שנאתם כבושה בלבו, וחשב מזימות לכלותם אפס בל יקומו לירש כבוד ממשלתו, ולכך כאשר בא המן והלשין עליהם לכלותם, נתמלא שמחה, כי זה יום שקיוה, ויפה דימו חז"ל [מגילה יד ע"ב], משל לבעל חריץ ותל, ולכך אמר הכסף נתון לך, וכלה ונחרצה, והרצים יצאו דחופים.
ולכך כאשר בלילה נדדה שנת המלך, וחשב כי הגיע קצו כמבואר במדרש [אס"ר י', א], ונתוודע לו שראוי לשלם גמול למרדכי היהודי, התחכם ליתן קיום למזל והחזיון שיחול בדבר מה, ולכך צוה ליתן כתר מלכות בראשו ולחלוק לו יקר וכבוד ולא יאצל ממנו דבר, כאילו מלך לשעה בכל אופנים, כי בזה יתקיים החזיון והקסם שיהודי יירש כתרו וכבודו, כי זהו נטל כתרו ומלך בממשלתו ונטל יקרו, אם כן תחול גזירת המזל וחזיון. וזהו כל ענין אחשורוש, וזהו הכל מתחילה. אבל כאשר נתוודע לו אח"כ שאסתר יהודית, הבין המראה והענין, כי בנכרים הכל אחר משפחת אם, ויש להם שאר אם, והבין שבנו שיהיה לו ממנה יורש עצר - הוא יהודי בתואר משפחת אמו, והוא יירש אחריו כבודו וכסאו, כאשר באמת היה, שדריוש ירש כסאו וכתרו וממשלתו, ואם כן נחה דעתו, כי באמונה הגידו לו, ואין בו דבר המזיק לו, ובזה שמח ונח דעתו למאוד, ולכך נהפך לעם ישראל לאוהב, כי ראה כי בחנם שנאם והיה רוצה לשפוך דם בחנם וחשב מחשבת תוהו, ולכך נתחרט, ואמר [מג"א ח', ח] כתבו על היהודים כטוב בעיניכם, וזה נכון וברור.
...נשוב להנ"ל, למה הגביה המן וזרעו, ולמה אמר דבר שחוצץ, והוא, כי אאמרו [סנהדרין כ ע"ב] שלשה מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, וזהו סדרן, ראשון להעמיד מלך, ואחר כך להכרית זרעו של עמלק, ואח"כ לבנות בית הבחירה. ...אבל בימי מרדכי ואסתר, שנכרת זרעו של עמלק ונמחה כמעט שמם, אז החל לציץ ציץ מטע ישע, ולא איחר הדבר שנה שנתיים שנבנה הבית, והיה זה סיבת הבית ובנינו. ואחשורוש ידע זאת, כי תלוי בנין בית המקדש בהכניע זרעו של עמלק, ולהיות כל מגמתו שבל יעלה ישראל מעלה, כאשר כתבתי טעמו כנ"ל, ולכך הגביה המן ובניו וגידל ממשלתם, כי בזה היה בטוח כל זמן שהם בתואר המעלה, שאי אפשר להיות מתרומם קרן ישראל ובנין הבית כסא ה'.
ולהיות כי אחשורוש ידע שאסתר שנאה להמן ועמו העמלקים, כי לא ימלט שנים רבות שהיתה לו לאשה ובחיקו תשכב, שלא ירגיש בה מעניניה ודבריה ותנועתה, את אשר לאהוב ואשר לשנוא, ולכך כאשר באה אסתר והרגיש שבאה לשאול דבר, ירא לנפשו אולי תבקש מפלת והכנעת עמלקים, אמר עד חצי המלכות, ולא דבר החוצץ, היינו להכניע עמלקים, כי הוא החוצץ, כי בו תלוי בנין בית המקדש כנ"ל, וזהו עד חצי המלכות, וכיוון לעמלקים, ואתי שפיר. [שואל מדוע המלך חשש מרצון לבניית המקדש, ומדוע בתחילה שנא את היהודים ואחר כך התרצה לתת מלכות למרדכי ורוב כבוד ועוד שאלות. ותשובתו, שראה בכוכבים שמי שימלוך אחריו יהיה יהודי [כי אכן דריוש היה בן אסתר ונחשב ליהודי] ומאוד חשש מזה ולכן רצה לתת למרדכי כבוד מלכות לשעה כדי שתתקיים הגזירה שראה בכמה רגעים ולכן חשש מכל תקומת המקדש שהיא יכולה לערער את שלטונו אמנם אחר כך שהבין שהבן של אסתר קרוי אחריה נרגע והסכים לתת כבוד לאסתר ולמרדכי וליהודים ומה שאמר לה עד דבר החוצץ היינו שלא לתת לה לאבד את עמלק שהוא התנאי לבניין המקדש.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יז)

"ויספר להם המן את כבוד עשרו ורוב בניו". וכמה רוב בניו? אמר רב: ל'. עשרה מתו, ועשרה נתלו, ועשרה מחזרין על הפתחים. ורבנן אמרי: אותן שמחזרין על הפתחים שבעים הויא, דכתיב "שבעים בלחם נשכרו" אל תקרי 'שבעים' אלא 'שבעים'.

גרמה זכות צדקה להמן, שלא נכלה זרעו, רק בניו חזרו על פתחים. כי צדקה תציל ממות, ועל ידי כך זכה שיצאו ממנו גרים [גיטין נז ע"ב]. וזהו מאמר חנה, "שבעים בלחם נשכרו", שדרשו חז"ל [מגילה טו ע"ב] על בני המן, רעבים חדלו, פירוש: הואיל שהיה זן רעבים, מכח זה בלחם נשכרו, ולא באו למות.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש טו)

"ותעמד בחצר בית המלך הפנימית", א"ר לוי: כיון שהגיעה לבית הצלמים, נסתלקה הימנה שכינה. אמרה "אלי אלי למה עזבתני?", שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון? או שמא על שקראתיו כלב, שנאמר "הצילה מחרב נפשי, מיד כלב יחידתי"? חזרה וקראתו אריה, שנאמר "הושיעני מפי אריה".

מזה יש ללמוד תוכחת מוסר מאחשורוש צורר ישראל, וביטל בית המקדש מישראל, וכתב דת לאבד זכר מישראל, ושמח באובדם, ושתה יין ושאר דברים, ובכל זה חשבה אסתר לחטאת מה שכינתהו לכלב, ...נראה דיש לו טעם, דאמרינן בגמרא דסנהדרין (דף עד ע"ב) והא אסתר פרהסיא הוי ואיך נבעלת לאחשורוש, ומשני אסתר קרקע עולם הוי, והקשה ר"ת הא הוי גלוי עריות, וג"ע אפילו בצנעא יהרג ואל יעבור, ותירץ התוספות דביאת העכו"ם אינו חשיב ג"ע דחשיבי כבהמה, דכתיב [יחזקאל כג. ב] אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם. התוספות הקשו במה דאמרינן [יבמות כא, ובסנהדרין נט, וכן ברש"י שם] אתם קרוים אדם ולא עכו"ם קרוים אדם, הא אמרינן אלה המצות, אפילו נכרי שעוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול כו'.
ובאמת י"ל בישוב קו' התוספות, בודאי נכרי שאין מאמין ביחוד השם כי הוא היוצר ומשגיח בתחתונים, זהו אינו בגדר אדם כלל, וע"ז נאמר אין עכו"ם קרוים אדם, ומזה דברו כל הנביאים, כי היו עכו"ם כופרים בה' ואומרים לעץ אבי אתה, אבל נכרי שעוסק בתורה, הרי מאמין בבעל מתן תורה שהוא ה', ומאמין שלו נתכנו עלילות ומצעדי גבר, ויש שכר ללומדי תורתינו, זהו בכלל אדם, וא"כ לפ"ז הנבעלת לנכרי כזה, הרי הוא בכלל אדם והוי כג"ע, אבל הנבעלת לנכרי כופר בה', לבהמה יחשב ואין ביאתו רק כבהמה כמ"ש בהנ"ל. ואמרינן בגמרא (הוריות יג ע"ב) הכלב מכיר את קונו, וא"כ אם אחשורוש היה מכיר ה', כמו מלכי פרס הקודמים שאמרו ה' נתן לנו כל הארצות מי בכל עמו, וכמו שהודו לדניאל אלהיך ישזבינך, יתכן עליו שם כלב היותו מכיר קונו, אבל אם היה כופר בה' כשאר עכו"ם עובדי תוהו, לא יתכן עליו באמת שם כלב.
זו היא כונת אסתר באמרה, שמא אתה דן על אונס כרצון, קשה פשיטא, דלא שייך בגלוי עריות אונס, ויהרג ואל יעבור. וצ"ל כתירץ ר"ת דביאת עכו"ם לא יחשב ג"ע דאינם בתואר ותורת אדם כלל, וע"ז אמרה שמא על שקראתיו כלב, א"כ הודיתי בעצמי שמכיר בקונו וא"כ הרי הוא בתורת אדם, וא"כ אף אונס בגדר עונש כי יהרג ואל יעבור, ולכך אני נענשתי חזרה לקרותו אריה, שמולך מעצמו ואמר מי אדון לי, וכן הוא אחשורוש שכפר בה' וחשב מי אדון לי, וזהו שמולך מעצמו שדרשו חכמינו ז"ל (מגילה יא.), הרצון, שחשב שאין על גביה מלך והוא לבדו יחיד במלוכה, ואין ה' הממליך מלכים, וא"כ אינו בתורת אדם כלל, הביטו וראו כמה דקדקה צדקת הלזו במעשיה. [מדוע חשבה אסתר לחטא את מה שכינתה את אחשוורוש 'כלב'? ובכן, ידועה קושיית התוספות (סנהדרין עד) מדוע נבעלה אסתר לעכו"ם, הרי זה גילוי עריות?! ותירץ ר"ת שביאת עכו"ם אינו חשיב ג"ע כי חשובים הם כבהמה. והקשו התוס': הרי אמרינן שגוי שעוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול?! ומחלק בעל יערות הדבש בין גוי המכיר בבוראו ולומד תורה, אשר הוא נקרא אדם, וביאתו ביאה וג"ע, לבין שאינו מכיר בבוראו אשר כבהמה נדמו. המכיר את בוראו משול לכלב כדאמרינן בגמרא (הוריות יג ע"ב) הכלב מכיר את קונו, ושאינו מכיר משול לאריה, המולך מעצמו. ועל כך חששה אסתר, שמא בקראה לאחשוורוש 'כלב' ייחסה לו מעלה של 'אדם' בעוד שיש לכנותו 'אריה', שכן אחשוורוש מלך מעצמו (מגילה יג) והוא בדרגת בהמה.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ג)

"ותעמד בחצר בית המלך הפנימית". א"ר לוי: כיון שהגיעה לבית הצלמים, נסתלקה הימנה שכינה. אמרה: "אלי אלי למה עזבתני?" שמא אתה דן על שוגג כמזיד, ועל אונס כרצון?!

כאשר הוגד לאסתר רעת המן, היה בי"ד בניסן. כי גזרתו היתה בי"ג. ופשוט.
והיא אמרה "ואני לא נקראתי לבא אל המלך זה שלשים יום", א"כ בי"ג באדר נקראת להבעל לו.
וחשבה אסתר שבעון זה שנבעלה אז לעכו"ם גבר כח המן שגזר בי"ג אדר להשמיד כו', כי ביום ההוא קרה עון זה, ולכך אמרה 'שמא אתה דן על אונס כרצון', כי באמת אז אונס היה.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש יג)

"ותעמד בחצר בית המלך הפנימית". א"ר לוי: כיון שהגיעה לבית הצלמים, נסתלקה הימנה שכינה. אמרה "אלי אלי למה עזבתני". שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון, או שמא על שקראתיו כלב, שנאמר "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי"?! חזרה וקראתו אריה, שנאמר "הושיעני מפי אריה".

ויש להבין, בשלמא מתחלה שפיר קטענה, דאם בשביל שנהנו מסעודתו של אחשורוש, היה בשוגג, כי מתחלה הלכו אל המשתה לאכול בכשרות, כדכתיב לעשות כרצון איש זה מרדכי, והלכו לקיים רצון המלך, אחר כך כאשר הרבו לשתות כמו שנאמר, והשתיה כדת אין אונס, באו לכלל חטא, כי יין הרבה עושה כנודע, וזהו שוגג גדול כי יש להם טענה, שכורים היו, כנודע כי שיכור יחשב לשוגג, כאמרם [עירובין סה.] יכול אני לפטור את העולם וכו', וזהו מאמרם שמא אתה דן שוגג כמזיד, ועל חטא השתחויה לצלם אחשורוש היו אנוסים, שהיו מאיימים עליהם להשליכן לכבשן אש כמו שעשו לחנניה מישאל ועזריה, על זה אמרה שמא אתה דן אונס כרצון וזה ניחא, אבל מה שאמרה שמא בשביל שקראתיו כלב תמוה, דכי בשביל שקראה רשע כזה אשר שלח יד בעם ה' לאבדם - כלב, יהיה חטא גדול בזה לסילוק שכינה.
אבל העניין כך במה שנאמר במדרש [פסיקתא רבתי יב] ויבא עמלק, ככלב נדמה להם, והוא כי אמרו [ילק"ש ח"ב רמז תת"ל] במדרש, יכרסמנה חזיר מיער עי"ן שביער תלוי, אם ישראל זכאים, נעשה אלף, וא"כ הוא חזיר מיאור וכל העולים מים ליבשה מתים, אבל אם אינם זכאים, אזי הוא חזיר מיער מזיק, ואמרינן במשנה בכלים (פי"ז מי"ג עיי"ש בפירוש הר"ש והר"ב.) כל העולים מים ליבשה מתים חוץ מן הכלב, ובזה יובן, דישראל היו באותו זמן זכאים כדכתיב [ירמיה א, כא] זכרתי לך חסד נעוריך וכו', וא"כ איך בא עמלק הא הוי יאור, ולכך כשבא עמלק נדמה ככלב, א"כ אף דעולה מן היאור מכל מקום חי, ולכך בא להלחם בישראל.
וזהו הענין באסתר, כי אסתר חשבה כי ישראל זכאים באותו זמן, ולכך שלחה אל מרדכי לדעת מה זה ועל מה זה נחתם גזר דינם, כי חשבה ישראל הם צדיקים, אבל מרדכי צוה לה, את אשר קרהו בסעודה, כי נכשלו ישראל בעבירה ובטלו מהתורה וכדומה. ולכך קראתו כלב כי היו ישראל זכאים לדעתה, אם כן הרי כאן יאור, וא"כ איך יעלה וילחם ויציר לישראל, אין זה אלא כלב דעולה מים ליבשה וחי, לכך קראתו כלב, וחשבה אסתר אולי זה החטא דחשבה לישראל שהם זכאים, ולכך קראתו כלב, וזה שקר, כי אין ישראל זכאים, ולכך החרי אף למעלה, לומר כי ישראל חף מפשע ושקר הוא, וכמאמר הקרא [ירמיה ב, לה] יען אמרך לא חטאתי וכו' ולכך חזרה קראתו אריה העולה מים ליבשה מת, רק כי ישראל לא היו זכאים, והיה ארי מיער דמזיק לטרוף טרף, ולכך כשעשו ישראל תשובה כתיב, ליהודים היתה אורה - זו תורה, א"כ לא היה כח ביד אחשורוש והמן להרע לישראל כי הוי יאור, וארי העולה משם מיד מת. [מתחלה הלכו אל המשתה לאכול בכשרות, אחר כך כאשר הרבו לשתות יין באו לכלל חטא, וזהו שוגג, כי שיכור יחשב לשוגג, ועל חטא השתחויה לצלם אחשורוש היו אנוסים, שהיו מאיימים עליהם להשליכן לכבשן האש. כך שמכוונות מילותיה 'שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון' . אבל האם קריאת רשע כזה בשם כלב, יהיה חטא גדול בזה לסילוק שכינה?! וי"ל ע"פ המדרש [ילק"ש ח"ב רמז תת"ל], "יכרסמנה חזיר מיער" עי"ן שביער תלוי, אם ישראל זכאים, נעשה אלף, וא"כ הוא חזיר מיאור וכל העולים מים ליבשה מתים, אבל אם אינם זכאים, אזי הוא חזיר מיער מזיק, ואמרינן במשנה בכלים (פי"ז מי"ג עיי"ש בפירוש הר"ש והר"ב.) כל העולים מים ליבשה מתים חוץ מן הכלב. וזהו הענין באסתר, כי אסתר חשבה כי ישראל זכאים באותו זמן, ולכך קראתו 'כלב' כי היו ישראל זכאים, אם כן הרי כאן יאור, וא"כ אין זה אלא כלב העולה מים ליבשה וחי, לכך קראתו כלב. ואח"כ חשבה אסתר: שמא אין ישראל זכאים, ולכך חזרה קראתו 'אריה' העולה מים ליבשה מת. ואם ישראל אינם זכאים, זהו ארי מיער, המסוגל להזיק. אך עשו ישראל תשובה, ושבו להיות זכאים, וא"כ הארי עולה מן היאור ומת.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ח)

והדבר צריך ביאור, כי באמת למה נסתלקה שכינה, ואם כי שם מקום טומאה והוי כמו כהן בבית הקברות, אם כן מה זה שמתמיהה אסתר ואמרה שמא וכו' לא משום זה, רק המקום גורם מקום טומאה. וגם יש להקשות מה שוגג כמזיד, הלא אסתר לא היתה שוגגת כלל מעולם, ואנה טעתה בדין וכדומה, והיה מאתה דבר בהעלם מתחילה ועד סוף, ואיך שייך שוגג וגם אונס כרצון, כי עכשיו הלא נכנסה להבעל ברצון, ואם כי מתחילה היתה אנוסה, הלא קודם בית הצלמים שורה עליה רוח הקודש, ואם היה מקדם עולתה בה, איך שורה עליה מתחילה, וביחוד יש להבין במה שאמרה שמא על שקראתיו כלב, וכי יחוס המקום על כבוד אותו רשע לסלק שכינתו מהצדקת הלזו?
אמנם ידוע מ"ש בגמרא [מגילה יב.] כי עיקר חיוב כליון לישראל היה בשביל שהשתחוו לצלם של אותו רשע, ואמרו שלא עשו אלא מחמת אונס, כי יראו שישרפו באש, כמו שקרה באמת לחנניה מישאל ועזריה.
ואמרו בגמרא דסנהדרין פרק ארבע מיתות [דף סא ע"ב] העובד עכו"ם מאהבה ויראה, אביי אמר חייב, ורבא אמר פטור, ופריך הגמרא, דתנן כהן משיח אינו חייב בקרבן עד שיהיה שגגת מעשה, מה שגגת מעשה, לאו דעבד עכו"ם מאהבה ויראה, ש"מ דעובד עכו"ם מאהבה ומיראה חייב במזיד, ומשני לא, דאומר מותר, וס"ל אומר מותר שוגג הוא, אבל איכא למ"ד במכות ר"פ אלו הגולין [דף ז ע"ב ועיין היטב שם תוד"ה אלא. ותוספות שבת עב ע"ב ד"ה האומר. ותוספות סנהדרין מב ע"ב ד"ה הבא] דאומר מותר מזיד הוא. ובזה יובן, כי אסתר נכנסה לאחשורוש לבקש על הצלת עמה, ולא על עצמה נכנסה כי אם בשביל ישראל, וכאשר הגיעה לבית הצלמים, ניעור האיסור וחומר העבירה שהשתחוו לצלם ונעשה קטיגור וערעור וקטרוג ושטנה בישראל, כי היה למזכרת עון על דבר חטא ופשע שעשו ישראל, ולכך נסתלקה רוח הקודש, ואסתר הרגישה, ואמרה שמא אתה דן שוגג כמזיד, רוצה לומר אומר מותר שדינו כמזיד, וא"כ איך מצינו בהעלם דבר שגגת מעשה, וא"כ העובד מאהבה ויראה חייב אף שהוא מאונס פן יהרג, וזה מאמרם אונס כרצון, אף שהוא מיראה שיהרג, מ"מ חייב מיתה, כי אין נפקא מינה באונס. וא"כ יש להם משפט מיתה ח"ו, כי לא היה לחוש להם לאונס. וזהו לא ס"ל לאסתר, דסברה דאין לחייב, דאונס רחמנא פטריה, ולכך תמהה אסתר וביקשה רחמים.
והוסיפה לומר שמא על שקראתיו כלב וכו', י"ל כך מה שכבר אמרתי ממש בסגנון זה בדרוש הקודם. רק כעת הואיל דצריך להאי ענינא יבואר יותר. כי נודע כי מרדכי כי ראה שהמן גובר, ולא ראה לכבשו כי אם בתורה, וכמ"ש בתרגום שני, כי לקח תינוקות מבית רבן ולמד עמם, ובכל מקום היה תורה, וכן דרשינן ליהודים היתה אורה, זו תורה [מגילה טז ע"ב], כי התורה היא מגינה, והיא כתריס בפני פורענות, ולכך בכל צרתם לא זזו מכותלי בית המדרש, ואפילו בשעה שבא המן למרדכי וחשב מרדכי כי בנפשו הוא, היה לומד הלכות עומר. ואמרינן במדרש [שוח"ט פ] יכרסמנה חזיר מיער, ע' תלויה, בזמן שאין ישראל עוסקים בתורה הוא מיער, אבל בזמן שעוסקים בתורה הוא א' במקום ע' והוא מיאור, ותנינן [חולין קכז.] כל החיות העולים מים ליבשה מיד מתים, חוץ מהכלב דזה חי [עמ"ש ביד חרוצים בהגה בסוף דרוש ח' לעיל], וזהו מאמר אסתר, כי אמרה הלא ישראל עוסקים בתורה וזכותם ראויה להגן שלא ישלוט בהם ידי זר, וחזרה ואמרה שמא הואיל שקראתיו כלב, וא"כ כלב אף שעולה מים ליבשה חי, וא"כ עדיין יש לו שליטה בישראל אף שעסקו בתורה, ולכך חזרה לקרותו ארי, וזה העולה מים ליבשה מת, ואף הוא ימות בים של תורה, ואתי שפיר והבן. [מבאר שמה שאמרה שמא אתה מחשיב אונס כרצון לא על עצמה התכוונה אלא על עמה שחטאו בהשתחויה לצלם, וחאר כך אמרה שראוי כוח התורה ללמד זכות על ישראל שאף אם המן נחשב ככלב או ארי הרי התורה מכניעה אותו.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יז)

ויאמר להביא את ספר הזכרונות דברי הימים ויהיו נקראים מלמד שנקראים מאליהן

...פירשו המפרשים דזהו קודם וימצא כתוב, כי מתחלה לא היה נכתב כלל, ונקראים מעצמן שלא מתוך הכתב, ואחר כך בא גבריאל וכתבו, ולכך כתב ראשון ויהיו נקראים, קודם וימצא כתוב, דאם לא כן הוי ליה למימר להיפך.
ונראה כי התוספות כתבו הא דמודעא רבה לאורייתא, הכל בתורה שבעל פה, כי תורה שבכתב קבלו ברצון, ואמרו נעשה ונשמע, ולפי זה מה דהוצרכו לקבל בימי אחשורוש, היה לתורה שבעל פה, וא"כ שילם הקב"ה מידה כנגד מידה, כי הם קבלו התורה שבעל פה מה שלא ניתן ליכתב, אף מתוך ספר זכרונות היו נקראים מה שלא בא בכתב כלל וכלל ונקרא בעל פה, והיא מידה כנגד מידה וישרים דרכי ה'.
אך זולת פירוש המפרשים נראה, דלכך היו נקראים, כי מה שגבריאל כתבו ולא אחר, הוא, דהא אמרינן [שבת יב. סוטה ל"ג] אין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי, זולת גבריאל שמבין בשבעים לשון. ואם כן כאן היה צריך לכתוב לשון פרסי שיבינו אחשורוש, ולכך לא היה יכול לכתוב אותו זולת גבריאל, והנה בהא דכתב בלשאצר [דניאל ה'] דלא כהלין כתבא למקרי, יש שתי דעות בגמרא [סנהדרין דף כ"ב ע"א] י"א דהיה כתוב בלשון נוטריקון או א"ת ב"ש, וי"א דהיה כתוב בלשון ארמאי, מנא מנא תקל ופרסין, רק שהיה כתוב בכתב אשורית, ולא היה נהוג אז, ולכך לא היה יכול לקרותו רק דניאל, והקשו המפרשים, למה באמת נכתב בכתב אשורית ולשון ארמאי, ולא נכתב גם כן בכתב ארמית, ואי להגדיל דניאל, הא בלאו הכי היה חשוב, ותירצו דאין מלאכים אפילו גבריאל, אף שמדברים בכל לשון, אבל הכתב אין כותבין רק אשורית שיש בו קדושה, כי כל אות מרומזת בתגין וקוים על שם הוי"ה ברוך הוא, ולפי זה אף שבא גבריאל וכתבו ענין מרדכי בלשון ארמאי או פרס, מכל מקום הכתב אי אפשר לכתוב רק אשורית, ואיך היה אפשר לעבדי המלך אחשורוש לקרות אשר לא מבני ישראל המה, ולכך קאמר הגמרא שהיו נקראים מעצמן, ובאמת לא קראוהו כלל, להיותם בלתי מכירים הכתב, ומזה דייק הגמרא שגבריאל כתבו, כי אילו היה נכתב מבני אדם, היה נכתב בלשון וכתב הניתן לקרות למשרתי מלך, א"כ לא היה הנס לקרות מעצמו, וכל אמעוטי בניסא ממעטינן, ואתי שפיר. [מבאר שהיה בזה מידה כנגד מידה, הם קבלו תורה שבעל פה ולכן עשה ה' עמהם חסד והסיפור של הצלת מרדכי את המלך נקראו גם כן בעל פה. ועוד שדווקא גבריאל בא וכתב את הדברים באותיות אשוריות ולכן איש מעבדי המלך לא יכל לקוראם והיו נקראים מאליהם.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יז)

כדי שלא יאמרו ישראל אחות יש לנו בבית המלך ויסיחו דעתן מן הרחמים

מבאר שרצה מרדכי שמן המהלך הזה של צרת המן ישובו ישראל בתשובה שלמה, ולכך הזמינה אסתר בעצת מרדכי את המן ולכך בקש שלא תגיד את עמה כי אז המלך והמן ידעו זהותה ולא יכבידו על היהודים וממילא ישראל לא ישובו אל ה'.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יז)

ת"ר. מה ראתה אסתר שזימנה את המן? ... ר' יהושע אומר: מבית אביה למדה. שנאמר "אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו'".

שקצף שאול עד מאוד כאשר לא בא דוד אל הלחם, וביקש להכות ליהונתן שהרשהו לילך. ומה נפקא מינה ליה בו, ואם רצונו להמיתו, לא היה שייך בסעודה שישבו שם אבנר ויהונתן ועבדי מלך משרתי מלך, הלא היה יכול לקרות לו לנגן לפניו ולהכותו בחנית וכדומה?!
אבל שאול הצדיק, רוח רעה בעתהו, (ודימה שאול) כי דוד הוא אויב נפשו וחושב להמיתו. ולכך ביקש הוא להמיתו, כי דן אותו כרודף. ולכך התאמץ שאול להאכיל לחם לדוד, כי כך קבלה בידו אם רעב וכו' וה' ישלימנו לך, ויהיה נמסר בידו. ולכך הקפיד מאד כאשר לא בא אל הלחם. ומזה למדה אסתר לעשות כן להמן, ושפיר אמרו מבית אביה, הוא שאול המלך, הוא ראש יחוסים וא"ש.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש טו)

כבר דחק רש"י בזה מה ענין בית אביה. אבל הענין כך, כי ברעב שונאך י"ל דוקא רעב כמ"ש, או י"ל לא מיבעיא קאמר, אם אינו רעב פשיטא, אלא אפילו רעב, והוי אמינא דתניח אותו מת ברעב - היותו שונאך, מכל מקום מדה טובה להאכילו לחם, נפקא מינה בשני סברות גבי המן, אם ליתן לו לחם או לא כמ"ש. והנה מצינו דשאול הקפיד מאוד שלא בא דוד אל הלחם גם תמול גם היום, ויהונתן דהרשהו ללכת, ביקש שאול להכותו, ואמר לו בן נעות המרדות [ש"א ב ל], ומה כל החרדה אם דוד יבוא אל הלחם או לאו, אבל הוא הדבר כמ"ש, כי שאול רוח רעה בעתתו כאילו דוד עומד עליו בנפשו להרגו, ולכך רצה להרגו, וא"כ ביקש להאכילו לחם כענין אם רעב שונאך וכו', ומזה נלמד כי רעב לאו דוקא, כי לא היה אז חסר לחם לדוד, אלא מאי רעב לאו דוקא, רק תמיד אף שהוא שונא הטיב עמו והאכילהו לחם, וזהו מבית אביה - היינו שאול שהיה זקנה - למדה על רעב שהוא לאו דוקא, ולכך חרדה להאכיל להמן.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ט)

תנו רבנן: מה ראתה אסתר שזימנה את המן?... רבי שמעון בן מנסיא אומר: אולי ירגיש המקום ויעשה לנו נס...

פירש רש"י מסכת מגילה דף טו עמוד ב: ...אי נמי ירגיש שאני צריכה להחניף רשע זה ולזלזל בכבודי.
על פי רש"י, הטעם שהזמינה אסתר את המן לסעודה היה, שזוהי שבירת המידות. ראה כמה גדול כוחה של שבירת מידה של יחיד, ובכוחה להציל את כלל ישראל כולו.

(שיחות מוסר, לרגל המצב ערב סוכות תשל"ד עמ' תנט)

טז ע"א

"הכין לו". תנא - לו הכין

ביוסיפון לרומים, וכן הנוצרים בביבולי, שבהם נוסח האגרת השניה שכתב אחשורוש להשיב ספרי המן, נאמר בה, כי כוונת המן היה להרוג את אחשורוש, כאשר יהיה משולל מאסתר ומרדכי ע"ש, ואגרת זו כתב מרדכי ח"ו לשקר, אבל ידעו כי זו היתה כוונת המן. וא"כ העץ גבוה נ' שעשו לתלות בו ראשי עם לעשות בו פומבי לכל כנודע, הכין המן לתלות עליו אחשורוש, ואחר כך חשב לתלות בו מרדכי.
וזהו "לומר למלך לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו", הרצון, לו - למלך. כי בתחילה הכין אותו לתלות בו המלך, וזה מאמר הגמרא תנא לו, פירוש לאחשורוש, ומלת לו מוסב על המלך.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש טו)

"ויקח המן את הלבוש ואת הסוס" אזל, אשכחיה דיתבי רבנן קמיה, ומחוי להו הלכות קמיצה לרבנן... עד דסליק מרדכי לצלותיה, אמר להו: במאי עסקיתו? אמרו ליה: בזמן שבית המקדש קיים, מאן דמנדב מנחה מייתי מלי קומציה דסולתא, ומתכפר ליה. אמר להו: אתא מלי קומצי קמחא דידכו, ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי? אמר ליה: רשע! עבד שקנה נכסים, עבד למי ונכסים למי?...

מה ענין קומץ שהוא קרבן לה', מן יו"ד אלפים ככר שנתן למלך אחשורוש? וחברותא כלפי שמיא? ואם יתן איש מתנה למלך בשר ודם הירצה לה'? וכן אמרו [שם יג ע"ב] גלוי וידוע שעתיד המן וכו' לפיכך הקדים... מה זו קדימה? זהו שקלים לקרבנות, וזהו למלך טפש ורשע! וגם לא מצינו בקרא שנתן, הלא אמר "הכסף נתון לך"?!
אבל הענין כי אמר [מג"א ג' יא] "הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך", כך פירושו: הכסף והעם, שבשניהם תעשה כטוב בעיניך. ותכלית הטוב לחלקם לעניים, וכן אומות העולם יודעים כי מצות צדקה רבה, ולמדו מנבוכדנצר מלכא, "וחטאך בצדקה פרוק" [דניאל ד' כ"ד]. ואמרו חז"ל [ב"ב י ע"ב] צדקה תרומם גוי, וזהו שהיה טוב בעיני כל השרים לחלקם לעניים, וכן עשה המן וחשב שזהו יותר מכל קרבנות, דכתיב ונבחר לה' מזבח, ולכך תמה, שאיך מלא קומצא קרבן ידחה יו"ד אלפים ככר כסף לענים, שהוא טוב בעיני ה' מכל הקרבנות? ולכך השיב מרדכי, כי הצדקה מיוחסת לי, כי הכל שלי, עבד שקנה נכסים וכו'. וא"כ שכל בטחון המן שיצליח היה הואיל פיזר נתן לאביונים כהנ"ל, ולכך בעת הזכרת הנס צריך מתנות לאביונים והבן.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש טו)

"וישב מרדכי אל שער המלך". אמר רב ששת: ששב לשקו ולתעניתו.

כל זמן שהיה מרדכי בתוך הצרה, לא היתה תפלתו מועילה כל כך לבטל הגזירה ולהשיב מחשבת המן בראשו (כי אין חבוש מוציא עצמו מבית האסורים), ולכך קרה ראשון נס למרדכי, שאז נמלט מרדכי מגזרה, כי לא יתכן לאיש אשר רכב בלבוש וסוס מלכות וקראו לפניו ככה וכו' שיפגעו בו להמיתו, ואם כן כאשר נמלט מרדכי מצרה, היתה תפלתו מועילה על ישראל, כי הוא כבר נענה ואינו עוד בגדר אין חבוש וכו', ולכך כאשר ראה מרדכי שניצל על ידי נפלאות ה', הבין שעכשיו יש מקום לתפלתו, ולכך מיהר לשקו ולתעניתו להפגיע בעד ישראל, כי אז תפלתו מקובלת והבן.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ט)

"ותאמר אסתר איש צר ואויב המן הרע הזה". אמר ר' אלעזר: מלמד שהיתה מחווה כלפי אחשורוש, ובא מלאך וסטר ידה כלפי המן.

כאשר נגזרה מיתה משמים על המן, כך יהיה על אחשורוש, כי הוא יותר רע. כאמרם [מגילה טז ע"א] איש צר ואויב, ביקשה להראות בידה על אחשורוש וכו', רק צדקה שעשה ולהגדיל הנס ניצול. רק וכי משא פנים יש בדבר? אין מרחמים בדין! וכיון שיושב (הקב"ה) בדין, אין עושה לפנים משורת הדין!
אך ידוע [ב"ר נ ה] שהקב"ה אין דן לעכו"ם רק בשעה שישנים, ובלילה ההוא נחתם גזר דין של המן, והיה בליל פסח העלול להתם רשעים, ואילו היה ישן אחשורוש, גם עליו עבר הכוס פורענות, ולכך נדדה שנת המלך, ולא בא לדין, ונמלט מגזירה ההיא. וזהו בשביל צדקה, ולא היה כפוי טובה, וחשב לשלם גמול לעושי טובתו (למרדכי שהצילהו מבגתן ותרש).

(יערות דבש, חלק שני - דרוש טו)

ויש להבין, הלא אמרה בפה מלא המן הרע הזה, ומה יועיל המראה באצבע לאחשורוש כיון שאמרה, ואם באמת ביקשה לומר אחשורוש, אין זה תלוי באצבע רק באמירה. גם יש להבין, מה כפל אמירת אחשורוש מי הוא זה ואיזה הוא, וכבר הרגיש בזה הראב"ע, וגם אסתר הפליגה הענין, איש צר ואויב המן הרע הזה, כבר כנתהו צר ואויב, למה חזרה לכנותו הרע, אין זה מדת חכמים להרבות בגנות וכפל הענין.
...אחשורוש ידע כי טיב כל השרים להחזיק להם יועץ, והיתה שאלתו מי הוא זה, ואם תמצי לומר מחמת כעס או פניה עלה בלבו לעשותו, ואיזהו אשר מלאו לבו לעשות כן, הרצון, מי הוא היועץ אשר יעצהו לכך לעשותו, ואיזהו אשר מלאו לבו ויעצהו לכך לעשותו, והשיבה אסתר, איש צר ואויב של המן הרע הזה, היינו יועץ שהוא באמת בלבו שונא ונראה כאוהב יעצהו, וא"כ איש צר ואויב מוסב על יועץ המן, וקאמר של המן הרע הזה ולא כפלה, רק הרע מוסב על המן, ואיש צר ואויב על יועץ שלו. והנה באמת אחשורוש היה מסכים ומלאהו לבו, כאמרם [מגילה יד ע"א] משל לבעל תל וחריץ, ולכך ביקשה להראות באצבע על אחשורוש, והבן הדברים כי הם ברורים.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ט)

"כי נפל תפול לפניו". דרש ר' יהודה בר אלעאי: שתי נפילות הללו למה? אמרו לו: אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים כשהן יורדין יורדין עד עפר וכשהן עולין עולין עד לכוכבים

כי באמת גזרה החכמה העליונה לעשות מציאות האדם לפי אמתת ענינו נכבד ונעלה מאד, אלא שהשפילו תחילה כדי שישלוט בו הרע הזה, ובזמן שהוא שפל - הוא שפל מכל הנבראים, ששולט בו הרע, שאינו שולט בכל בריה אחרת. אך כשכבר נתקן ונשלם - חוזר לגובה יקר ענינו באמת, ואז הוא נישא ונעלה מן הכל, ועולה למדרגה שאין שום אחד מן הנבראים מגיע לה. [מבאר שמצבו ההתחלתי והפחות של האדם נובע מחוסר שלמות, וכשמשלים את עצמו מתרומם לדרגה שאין שום נברא זוכה לה.]

(דעת תבונות סי' קנח)

וזהו הדבר שאמרו יועצי המן, כשהם נופלים עד ארץ ותהיה תכלית הנפילה, כי משם תו אי אפשר לנפול, ואז כשהם מגיעים למידה זו, אז עולים עד כוכבים, לכך ישראל נפלו בתכלית נפילה שנגזר עליהם כליון אז יעלו, ולולי שהיית מסבב עליהם נפילה כל כך לא היתה סיבה להיות עולים, וזהו מאמרם [מג"א ו יג] אם מזרע יהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו, כי נפל, פירוש שכבר נפל בתכלית נפילה אזי תפול לפניו, אילו לא נפל כל כך לא נפלת לפניו, אבל כשנפל כל כך הרי מתחילה עלייתו.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ט)

...בההיא שעתא נתעטף מרדכי וקם ליה לצלותא. אתא המן ויתיב ליה קמייהו ואוריך עד דסליק מרדכי לצלותיה. אמר להו: במאי עסקיתו? אמרו ליה: בזמן שבית המקדש קיים מאן דמנדב מנחה מייתי מלי קומציה דסולתא ומתכפר ליה...

מדוע עסק מרדכי בהלכות העומר?
מרדכי רצה לדעת אם גם שבטו, בנימין, בגזירה שנגזרה משמים. ואיתא במדרש [אס"ר פ"ז כה] כי גזירת המן בשביל מכירת יוסף, אתם מכרתם אחיכם מתוך מאכל, אף המלך והמן ישבו לשתות וכו', וא"כ יש כאן ספק, בנימין דלא היה בהסכמה ההוא וחף מפשע, אם גם הוא בגזירה.
ויתבררו הדברים על פי עניין נוסף שניתן, ע"פ המדרש, כדי לתקן את חטא מכירת יוסף, וזוהי מצוות מחצית השקל. [ב"ר פ"ד י"ז] דהיה בשביל מכירת יוסף דמכרו בה' שקלים, לכל אחד מחצית שקל.
אם אכן מצוות מחצית השקל היא כנגד מכירת יוסף -גזירת המן איננה בעבור המכירה. ואם לא, אזי הגזירה נגזרה כגמול על המכירה. והנה הכהנים פטורים ממחצית השקל כמבואר במשנה דשקלים [פ"א מ"ד] כי טענת כהנים אם הם מביאים שקלים א"כ עומר שלהם, ובכך עסק מרדכי, והסיק שאם הכהנים פטורים הרי שאין המצוה כנגד מכירת יוסף מפני ששבט לוי היה בראש המכירה כנודע, ואם כן גזירת המן היא הגמול על המכירה. אשר על כן שבט בנימין איננו בכלל הגזירה משמים, כי לא היה שותף לחטא המכירה.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ט)

וסריסי המלך הגיעו ויבהילו מלמד שהביאוהו בבהלה

פירוש שלא היה לו זמן להסיר הבגדים הצואים בהליכתו לפני מרדכי כנודע, ומה נפקא מינה בזה אם ילבש בגדים אחרים או לא, ומה טיבו של זה להנס?
אבל יובן במ"ש כי יותר שהארת שכינה יש וה' בקרבנו, יותר נקל להנס, כי הוא המפליא לעשות, ויותר מיעוט השכינה, יותר יתמעט וקשה מציאות הנס, וכבר אמרו [מגילה טו ע"ב] כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה שכינה, כי בית אחשורוש היה מלא צלמי אנדרטי עבודה זרה, וסר צלם ה' מזה, כאשר מצינו במשה [שמות ט'. כט] כצאתי את העיר אפרוש כפי, כי לא רצה להתפלל לה' בעיר אשר מלאה גילולים, אמנם אסתר להיות כי צריכה להכנס לבית אחשורוש, התפללה אלי אלי למה עזבתני וכו', וכביכול ה' שוכן בתוך טומאתם להצלת אסתר, ולכך חשבה אסתר איך אבקש שם מן אחשורוש על הצלת ישראל שהוא נס גדול, ולזה צריך הארת שכינה ורוח הקדש, ואיך יהיה זה במקום צלמים ועבודה זרה, ולא סמכה על זה שבמקום טומאה כזה ישכון אור ה' לעשות נס, ולכך התחכמה שיבוא המלך לביתה אשר פנוי מעכו"ם, ואיך יבוא המלך לביתה, ולכך אמרה שיבוא אל המשתה, ויבוא בחדרה, ושם אין מה מעכו"ם הללו, ויחול כבוד ה' שם, ונקל ביותר לעשות נס, והיה מחניך קדוש כתיב.
אמנם בסעודה ראשונה תוחלתה נכזבה, כי ידוע כי לכך לא כרע מרדכי להמן, כי היה לובש מעכו"ם על בגדיו נגד לבו, וא"כ עדיין תועבה בביתה, ולכך באותו פעם לא אמרה שאילתה, ובפעם שניה שהלך המן לקרוא לפני מרדכי ככה יעשה לאיש וכו', ודאי לא היה לבוש עכו"ם על לבו, כי איך ילך כעבד לפני יהודי ועבודה זרה תהיה על לבו, ומסתמא לא היה אז העכו"ם על בגדיו, והם הבהילו להביאו טרם יחליף שמלותיו, וזהו שאמרו שהיו מביאים בבהלה מבלי תת זמן להחליף בגדיו, ואז היה ביתה נקי מעכו"ם, ואז סמכה כי ה' בקרבה, ולכך סמכה בה', ובקשה מאחשורוש על עמה כראוי. [מבאר שמה שלא יכל להספיק להחליף בגדיו מצטרף אל הנס כי בגדי הע"ז שלו היו מונעים השראת שכינה לכן טוב שלא הספיק להחליף לבגדיו הרגילים.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יז)

כי הוה נקיט ואזיל בשבילא דבי המן חזיתיה ברתיה דקיימא אאיגרא סברה האי דרכיב אבוה והאי דמסגי קמיה מרדכי שקלה עציצא דבית הכסא ושדיתיה ארישא דאבוה דלי עיניה וחזת דאבוה הוא נפלה מאיגרא לארעא ומתה והיינו דכתיב וישב מרדכי אל שער המלך אמר רב ששת ששב לשקו

דקדקו המפרשים, מאין למדה הגמרא זה. אבל ידוע כי שער המלך היינו לדון דין, כדכתיב [דברים כ"ה, ז] ועלתה יבמתו השערה, וכהנה רבות במקרא, וכן בגמרא יתיב אבבא ודן דיניה, וזהו מרדכי יושב בשער, כי ישב שם לשפוט בכל עבדי ומשרתי מלך. וידוע בגמרא [ביצה לו ע"ב] אין דנין ביום טוב. ומבואר בירושלמי [שם] כי מלבד גזירת חכמים שמא יכתוב, היה איסור משום דאתי למנוע משמחת יום טוב. והנה הגמרא ס"ל כמבואר שם, דהיה עוסק בהלכות עומר, דהוה מעשה דהכרזה וכדומה, הכל בי"ו ניסן ויום טוב שני של גלויות. וקשה איך שב לשער לדון ביום טוב, ואם כי עדיין לא נגזרה גזירה שמא יכתוב, מ"מ הא איכא טעם מונע משמחת יו"ט, ולזה קאמר מידי טעמא משום מניעה משמחת יו"ט הוא, הא שב לשקו ותעניתו והתענה ביום טוב ההוא, וא"כ מה מניעת שמחת י"ט שייך בזה, ולכך ישב בשער לשפוט בסנהדרין וא"ש.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יז)

כי נמכרנו אני ועמי וגו' כי אין הצר שוה בנזק המלך אמרה לו צר זה אינו שוה בנזק של מלך איקני בה בושתי וקטלה השתא איקני בדידי ומבעי למקטלי

ויש להבין מה זה לנתינת טעם ואילו לעבדים ולשפחות וכו', ועוד איך פתחה היא אסתר פה לשוטה הזה שונא ישראל, פן יאמר שיהיו נמכרים לעבדים ולשפחות, כמאמר אסתר דבזה תחריש. אבל הענין דיש כאן קושיא, אסתר שכל ו' שנים שהיתה נשואה לאחשורוש, תמיד אמרה שהיתה אסופי משוק, והיה מרדכי מכניס אותה לבית, והיה לה אומן, ולא נודע לה מאיזה עם היא, אם כן עכשיו שתרצה לבטל גזירת המן ואחשורוש, תאמר שהיא יהודית, וכי כיזבה באומרה שלא נודע לה עמה, הלא לא יאמינו לה ויאמרו הוא מתחבולות לאהבת מרדכי שגידלה כאב, ולכך אמרה שהיא יהודית והכל שקר, ולדבריה הראשונים אנו מאמינים, ומה המופת שתתן אסתר לדבריה שהיא יהודית, ולא מפיה אנו חיין.
ולכך אסתר שביקשה לברר דבריה במופת אמרה, אם לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי, כי זה הוא כלל עור בעד עור וכל אשר לו יתן בעד נפשו, אם אדם נדון למות יחפש בכל יכולתו אם אפשר להשתדל שיהיה עבד לעולם, אפס נפשו שמורה, וזה שנכנסה אסתר לאחשורוש ולא נקראת בשם המלך, היה כפסע בינה ובין המות, כי היה בנס שנמשך עליה חוט של חסד, ולולי כך היתה נהרגת, כמבואר בתרגום ובמדרש, ואם כן מי הוא זה בשביל שלא יהיה עבד ימסור עצמו למיתה, הלא נבחר להיות עבד משיכניס עצמו למיתה, וזה הוא אמרה אילו לעבדים וכו' החרשתי, כי איך אמסור נפשי למיתה, אבל בשביל שנמכרתי להשמיד ולמות, אם כן לית לי הפסד וסופי למות, מה לי היום ומה לי מחר, ולכך נכנסתי, וזה הוא היה מופת גם כן שהיא באמת יהודית, ועליהם נגזרה גזירת כליה מהמן, דאם לא כן בשביל אהבת מרדכי לא תכניס עצמה למיתה, לכנס שלא ברשות ולהתיר עצמה למיתה, כולי האי אין מגיעה אהבת רעים אהובים, ועד לנפש יאהבו אבל המות יפריד בינינו, וזה הוא ראיה שבאמת אני יהודית.
וזה אמרה אילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי, מבלי הכניס עצמי לסכנה, איך אכניס עצמי למות על ריב לא לי בשביל אהבת מרדכי, רק זה ידוע, שכל הדת היתה שלא לכנס בלי קריאה היא משום המן, וכמ"ש התרגום, ואם יאמר המן שהרשה, אין לה משפט מות לפי זה, אם כן עדיין יש פתחון פה על דבריה הנ"ל שבטחה שלא תמות, כי המן יחוס לבל תהיה אשת המלך אשר אהבה כנפשו למיתה, ונסתרו דבריה הנ"ל, ועל זה אמרה, אין הצר שוה בנזק, כפירוש רש"י אין משגיח בכך, כמו שלא השגיח בהריגת ושתי, וא"כ זה קנה רצוץ לסמוך עליו, והמופת מבואר ואתי שפיר, ולכך אחרי הדברים האלה וכו' הוא מתוקף של הנס, כי על ידי כן שנעשה שכל איש ואשה אשר יבא אל המלך מבלי קרוא אחת דתו להמית, בזו נתאמתו דברי אסתר היותה יהודית, ולולי זאת לא היה מאמין לה אחשורוש כלל, ולכך זה בכלל נס. וראו כמה תחבולות אדם בא לרוע, ואשרי איש שלבבו תמים ולא הולך אחר תחבולות ומזימות, ובוטח בה' חסד יסובבנו, ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן. [מקשה מה הקשר בין דבריה שלא איכפתלה למות לבקשתה על עמה? ומבאר שהיה בלבה חשש אולי לא יאמינו לה שהרי עד היום לא אמרה שהיא יהודיה אלא אסופית ומרדכי אימץ אותה ועתה טוענת שהיא יהודיה, אולי לא יאמינו לכל דבריה שהרי מכזבת היא, לכן היא טוענת שהנה היא נכנסה אל החצר ללא שות והיתה מוכנה למות משמע שאין זה שקר אלא אמת.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יז)

טז ע"א-ע"ב

"וימצא כתוב". 'כתב' מבעי ליה?! מלמד ששמשי מוחק וגבריאל כותב.

ולכאורה קשה אטו בשופטני עסקינן שסופר המלך ימחוק מספרי המלך אשר לא כדת. אבל לפמ"ש ניחא, כיון שלא ביקש יקר, א"כ רצונו של אדם הוא כבודו ובידיעתו מחקו, ואחשורוש הרגיש בזה, ולכך אמר סתם למי אשר המלך חפץ ביקרו, ולא אמר שהוא גמול לו אשר הציל למלך, כי לא רצה לפרסם הענין שמרדכי מגליא רזיא.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ח)

טז ע"ב

"ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו וגו'". קרי להו 'אוהביו', וקרי להו 'חכמיו'! אמר רבי יוחנן: כל האומר דבר חכמה, אפילו באומות העולם, נקרא חכם.

יש להבין מה דבר חכמה יש בזה, ומה היתה שאלת המן, ומה היתה התשובה.
אבל הענין אמרו [ב"ר ע"ה ו'] אין עשו נופל אלא ביד זרעה של רחל, שנאמר "והיה בית עשו לקש ובית יוסף להבה", ומקשינן: הא כתיב "בית יעקב אש" ואף זה כדאי לשרוף קש?!
ותירץ כי ודאי פשיטא, אם כבר החל עשו ליפול, כל בני יעקב גוברים עליו. אבל תחילת הנפילה צריכה על ידי יוסף, ולכך נמשל ללהבה, שמתחלת הדליקה, ואחר כך בית יעקב אש, לגמור השריפה. ולכך נאמר ביהודה [בראשית מ"ט ח'] "ידך בעורף אויבך", היינו שכבר התחיל לנוס, ואמרינן [סוטה מד ע"ב] תחילת נפילה ניסה. אז יהודה ג"כ גובר לגבור בידו החזקה.
...אצל המן (בעיני המן) היו כל הגולים עם יכניה מירושלים, ששם מושב שבט יהודה נקראים יהודים, כי רובם היו יהודים, והיה אצל המן מתואר לשבט יהודה...
ומזה תבין כי המן הלך אחר שיחות המון וחשבהו (את מרדכי) ליהודי, דכתיב מרדכי היהודי, וא"כ לא פחד לנפשו, כי ידע כי אין לזרע עשו פחד רק מבניה של רחל. אבל הם השיבו לו דבר חכמה: אמת, אם כבר (=עדיין) לא החלות ליפול, אבל כיון דניכר דמשמים נלחמו בך, שהחילות ליפול, אף שהוא מזרע יהודה - נפול תפול לפניו, כיון דכבר החילות ליפול.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש יג)

"כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו" - לרוב אחיו, ולא לכל אחיו. מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין.

...שפירשו ממנו סנהדרין, וכבר אמרנו טעם, ח"ו שמרדכי פירש רגע אחד מהתורה, אבל ידוע מ"ש במדרש [אס"ר פ"י, י"ב] ומרדכי יצא מלפני המלך, שנעשה מלך, ומטבע שלו מרדכי מצד אחד ואסתר מצד אחד, וידוע דאין מושיבין מלך בסנהדרין, ולכך פירשו ממנו סנהדרין, אבל טעם הענין למה נעשה מרדכי מלך, מה לו לכבוד המדומה הזה עד שפירשו ממנו סנהדרין, הלא לבוז יחשב לו נגד כבוד התורה ודביקות בסנהדרין, והיה לו ללמוד ממשה מחמד יצורים, שלא נכתר בתואר מלוכה לרוב ענותנותו, והיא היתה לו ליקר. אבל הענין, ח"ו לומר שרדף אחר כבוד, אבל יש להבין במה שכבר התחלנו, למה גידל המלך את המן, מה ביקש בזה באיש נכר הארץ, ועד שאמרו [עיין פרדר"א ז] שכל בניו היו מושלים דוכסים ואפרכים בכל מדינות המלך.
...ולהיות כי אין עמלק נופל אלא ביד מלך, כי ראשית גוים עמלק כדדרשינן, כי תחילה צריך להעמיד מלך, ואח"כ להכרית זרעו של עמלק. ולכך מרדכי שביקש להכרית זרעו של עמלק, יצא מלפני המלך וכו', ודרשינן [אס"ר י', יב] שנעשה מלך ויצא לו מוניטין בעולם כנ"ל, ואם כן, לו הכח והרשות להכרית זרעו של עמלק. וכל ענינם היו לשם שמים, ותפס מלוכה כדי להכניע זדים, ואח"כ יהיה קיום לבנין בית המקדש, ואין כאן תמיהה כנ"ל, כי כונתו היתה לשם שמים, ומזה יובן פירוש הפסוק מ"ש [ישעיה נה, יג] והיה לה' לשם לאות עולם לא יכרת, היינו פורים ומקרא מגילה, כי מקודם כתיב תחת הנעצוץ כו' יעלה הדס, ודרשו [מגילה י ע"ב] על מרדכי ואסתר, והיה לה' לשם, כי כל זמן שזרעו של עמלק קיים, אין השם מלא, ולכך כשנמחה בפורים העמלקים, נשלם שמו, זהו והיה לה' לשם, כי נשלם שמו יתעלה לנצח [מבאר שנעשה מלך כדי להכניע את עמלק ולאפשר בניין המקדש ולכן פירשו ממנו הסנהדרין כי מלך לא שופט.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יז)

ומה שאמרו חז"ל שפירשו ממנו סנהדרין [מגילה טז ע"ב], לא יודמה ח"ו שביטל מתורה לרוב טרדתו בעסקי רשות ומלכות, ח"ו לומר עליו כן, ... כי ידוע מ"ש במדרש מגילה [אס"ר פ"י יב] ומרדכי יצא, שהיה מלך ויצא לו מוניטין, מרדכי מצד אחד, ואסתר מצד אחר, וידוע [סנהדרין יח ע"ב] דאין מושיבין מלך בסנהדרין, ולכך פירשו ממנו סנהדרין, ולא ח"ו דפירש עצמו מדברי תורה.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)

ויש להבין: מנא ליה? דלמא כפשוטו! כי מי גבר אפילו בתכלית שלימות היצירה שלא יהיו מקצת אשר אין דעתם נוחה הימנו. משה בחיר ה' יוכיח, כמה רבו עליו והוציאו עליו דיבה כנודע!
אבל הענין, כי "אחרי רבים להטות" כתיב [שמות כ"ג ב'], ומזה נלמד בכל דברים, הן בדעות בני אדם שבטלות ברוב, והן בעניני תערובות ... וא"כ אף בדעות בני אדם, אם הרוב מכריע - בטלים יחידים בדעתם, והוי כמו דעת הרוב. וא"כ עדיין הוי ליה למימר 'כל אחיו' כיון דמרוצה לרוב.
ולכך הוצרכו חז"ל לומר בפרישת סנהדרין, מטרדתו בדבר המלכות, ולא שייך כאן ביטול, כי נגד סנהדרין לא שייך ביטול, ופשוט.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש יג)

"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" אמר רב יהודה: ... 'ששון' זו מילה. וכן הוא אומר "שש אנכי על אמרתך"...

והנה ששון זה מילה, וכבר נודע מה שפירש"י [תהילים ס] לדוד מכתם בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח שנים עשר אלף, ופירש"י ותרגום (עי' סוטה י ע"ב) שהיה מכתו - תם שנולד מהול, ויש להבין למה בזה הענין הורה לנו הפסוק על דוד שנולד מהול. ולהבין נראה, דיש ג"כ ליתן טעם למה אמר משה ליהושע בחר לנו אנשים והלחם בעמלק, ולא משה בעצמו, והוא ידוע מ"ש חז"ל (שבת קנו.) למאן דאתילד במזל מאדים, או אשיד דמא או מוהלא. והענין, כי מזל מאדים מורה על הריגת חרב, וזה שירש עשו בחלקו, ולכך נאמר לו [בראשית כז, מ] על חרבך תחיה, וזה מזל רעה שהיה נגד ישראל במצרים, אשר אמרו [שמות י, י] כי רעה נגד פניכם, הוא מזל מאדים שהיה למולם להשחיתם, אמנם הקב"ה נתן להם מילה, ובזה יושבת מהם מאדים, והוא להט החרב המתהפכת מרע לטוב, ולכך נקרא חרב נוקמת נקם ברית, כי מי שאינו נימול, נוקם מאדים לחרב, ולכך כשיצאו ישראל ממצרים, בערב פסח אחר חצות שחטו הפסח ומלו עצמם, כדדרשינן [כריתות ט.] מתבוססת בדמיך.
והוא הטעם דערב פסח היה ביום ד', כי בה' בשבת יצאו בני ישראל, ושעה אחת אחר חצות יום ד' שולט מזל מאדים, כנודע בחשבון חל"ם כצנ"ש, ולכך שחטו הפסח ומלו עצמם, וזהו להשבית מזל מאדים, ולכך מי שיבא לנצח כח של עשו שמזלו מאדים, צריך להיות נימול בחרב, דא חרבא קדישא דמטיף דם ברית, ובזו נטלו זכותן לשפוך דם, ועמלק הרגיש זה, ולכך התריס על המילות וביזה אותן, כי ידע כי מהן הריסתו, ולהורות כי משה לא היה לו דם ברית בחרב, כדדרשינן [סוטה יב.] וירא אותו כי טוב, שנולד מהול, והטפת דם ברית הוא רק מדרבנן, לא היה יכול ללחום עם עמלק, זולת יהושע דנימול, וגם הוא עשה חרבות צורים למול בני ישראל שנית כדכתיב [יהושע ה. ג], הוא היה ידיו רב לו ללחום עם עמלק. וכן בדוד כתב בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה, הרי דוד בעצמו לחמן, ואח"כ כתיב וישב יואב ויך את אדום, ומשמע דאדום הוא לא הכה רק ע"י יואב, וצריך טעם למה לא לחם דוד ע"י עצמו רק ע"י יואב. וע"ז אמר מכתם, שהיה מכתו תם שנולד מהול, וע"כ לא היה יכול ללחום באדום ולכך נעשה ע"י יואב, ולכך נאמר כאן במפלת המן ועמלקים ששון זה מילה, דליהודים היתה מילה. [מה עניינה של המילה לנס פורים? ובכן, עמלק מזרע עשו, שנאמר לו 'על חרבך תחיה'. וגורל זה שייך למזל מאדים, כדאיתא שבת קנו 'מאן דאתילד במזל מאדים, או אשיד דמא או מוהלא'. וכנגד מזל זה עומדת זכות הטפת דם ברית שבצילה. ולכך נאמר כאן במפלת המן ועמלקים ששון זה מילה, דליהודים היתה מילה.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ג)

ויקר אלו תפילין

כי תפילין על הראש ויד להורות כי השגחת ה' עלינו בכל מחשבותינו ובכל מעשינו ושם ה' נקרא עלינו מבלי שכחה בשום אופן, ובגלל כן אמרו חז"ל (שבת יב. יומא ז ע"ב מנחות לו ע"ב) חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה, להורות נתן שתמיד מבלי היסח הדעת מייחס כל המעשים ופעולות להשם ולא לטבע כלל, ולא נצייר שום רגע וזמן מהזמנים בלי השגחת ה' בפרטות, לכך נאמר 'ויקר - זו תפילין.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ג)

יז ע"א

ומנלן דלא מיענש - דתניא: נמצא, יוסף שפירש מאביו עשרים ושתים שנה כשם שפירש יעקב אבינו מאביו. דיעקב תלתין ושיתא הויין! אלא: ארביסר דהוה בבית עבר לא חשיב להו. סוף סוף דבית לבן עשרין שנין הויין! אלא, משום דאשתהי באורחא תרתין שנין. דתניא: יצא מארם נהרים ובא לו לסכות, ועשה שם שמונה עשר חודש, שנאמר ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות. ובבית אל עשה ששה חדשים והקריב זבחים.

ולמקנהו עשה סכות - פירשו חז"ל במגילה די"ז שעשה יעקב בסכות שנה ומחצה. למדו חז"ל זה משום שא"א לפרש כמשמעו שעשה למקנהו ממש סכות, דאין צאן נדרש לזה כלל, אלא לגדר. אלא ע"כ הפי' שעשה לעצמו ובניו סכות, לשני ימות הקיץ. ואחר שכן ע"כ הפי' ולמקנהו בשביל סיבת מקנהו שמשום הכי נתעכב כ"כ בדרך ולא הגיע לאביו וגם לא לבית אל להקים נדרו הכל היה משום מקנהו שהבין שצריכים לנוח כ"כ... ויעקב אבינו נענש ע"ז השהוי כדאי' במגילה שם. ובע"ר פ' פ"א אי' שנתבקרה פינקסו על איחור הנדר ולא נתקבל הטעם של שמירת המקנה באותה שעה. וכבר נתבאר לעיל שצווי ה' שוב אל ארץ אבותיך לא היה על יותר. ולא עבר אלא על הנדר.

(העמק דבר, בראשית פרק לג פסוק יז)

למה נמנו שנותיו של ישמעאל? כדי ליחס בהן שנותיו של יעקב. דכתיב ואלה שני חיי ישמעאל מאת שנה ושלשים שנה ושבע שנים

ואלה שני וגו' - ידוע מאמרם ז"ל ספ"א דמגילה: למה נמנו שנותיו של ישמעאל? כדי לייחס בהן שנותיו של יעקב. ומבואר מזה דחזרו על כל צד ולא מצאו טעם נכון ע"ז זולת זה התכלית. דאלו בקשו חז"ל להודיענו שיעקב אבינו ישב י"ד שנה בבית עבר, כך היה להם לומר - משנותיו של ישמעאל למדנו שנותיו ש"י. אלא הודיענו כי אין שום טעם אחר ע"ז, דבשלמא כל ספור של ישמעאל וזרעו בא להודיע איך נתקיים ברכת ה' שאמר לאברהם, או, כמו דכתיב כל זרע עשו, כדי לדעת המשפחות שיצא מזרע אברהם ויצחק זולת אומה הנבחרת. אבל שנותיו של ישמעאל הוא ללא תועלת, שהרי לא כתיב ג"כ שנות עשו, אלא ע"כ רק לייחס שנותיו של יעקב. ולמדנו דכמו דמאז הגיע זמן האומה הנבחרת להשתכלל בעולם, היסב המקום כמה סיבות בעולם הבריאה בשבילם, כך כתב בתורה כמה ענינים ללא תועלת רק בשביל איזה תכלית הנוגע לאומה הנבחרת. והנה אמר הלשון כדי לייחס בהן כו', ולא אמר כדי לדעת, וכלשון דאי' ברבה כדי לדעת מתי נתברך זקנך. אבל לשון כדי לייחס משמעו שנבין מזה איזה יחס ומעלה בשנותיו, והיינו משום שאין מקום ואופן לומר - איה אפוא בלה יעקב י"ד שנים אלו אם לא בבית עבר? והרי יחוס גדול הוא שהי' כבר בן ששים ויותר וכבר הגיע השעה לישא אשה ולראות זרע, ומכ"מ השליך כל אשר לפניו, וישב בבית תלמוד משך רב כזה, עד אשר ידע כי גם כאשר ילך לארם נהרים יהי תלמודו בידו, ואין לך יחס גדול מזה. וללמדנו בזה למי שיש בכחו ללמוד תורה ואח"כ לישא אשה, שלא יעמוד לפני חשבונו ש"ע שכבר הגיע לפרקו. ודקדקו חז"ל בלשון לייחס שנותיו של יעקב, ולא אמרו לייחס את יעקב, ללמדנו שהשנים הללו שישב שלא בבית אביו ובהלו נר התורה עליו בלי שום מחשבה, היו טובות ליעקב מכל שנותיו שהיו מוטרדות, וזהו יחוסם של השנים הטובות למי שחי בה.

(העמק דבר, בראשית פרק כה פסוק יז)

יז ע"ב

הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא

שעם פשוטן של דברים על שמע האזן, נאמר כי אחר שהפרשה הזאת היא נאמרת לנו כמו שנאמר שמע ישראל, ראוי שנשמענה ונשמיענה לאזנינו כאשר נקרא אותם בשם אלהינו... הנה הוא ראוי שנבין מהם כוונה זו. והוא, שלא יצאנו ידי חובתינו במה שאנחנו אנשי בעלי ברית אלהינו, כי אם כשנשמיע לאזנינו הדברים שאנו מוציאים בפינו, באופן שיהיה הענין שנכלל בו היותר מועיל והיותר מהנה שאיפשר, בהסריס מחשבותינו אל תשוקת האנשים השלמים אשר חתרו להיות כל מעשה המצות נזכרים ונכללים בכללים קצרים כמו שזכרנו ראשונה. ולא במקום זה בלבד חייב אדם להשמיע לאזנו, כי גם בהרבה ממעשי התורה והמצוה והעבודה. [אומר שאמנם פשוטו של המאמר בא ללמד הלכה, אך הוא בא גם ללמד שעל האדם לשמוע באזנו ולתת אל לבו את הדברים שהוא מוציא מפיו ואת תכן קריאת שמע כי היא באה להזכיר לאדם את ה' ואת מצוותיו.]

(עקידת יצחק, שער צ)

יח ע"א

ואמר רבי אחא אמר רבי אלעזר מנין שקראו הקדוש ברוך הוא ליעקב אל שנאמר ויקרא לו אל אלהי ישראל דאי סלקא דעתך למזבח קרא ליה יעקב אל ויקרא לו יעקב מיבעי ליה אלא ויקרא לו ליעקב אל ומי קראו אל אלהי ישראל

ויש בענין הזה סוד גדול הזכירוהו עוד בבראשית רבה (עט ח) בלשון אחר, אמר לו, אתה אלוה בעליונים ואני אלוה בתחתונים ירמזו למה שהם אומרים תמיד שאיקונין של יעקב חקוקה בכסא הכבוד והכונה שהשכינה שורה בארץ ישראל והמשכיל יבין. [מבאר על פי דברי חז"ל במדרש אחר.]

(רמב"ן, בראשית פרק לג פסוק כ)

על בסיס גמרתנו אמרו במס' (פסחים קיז ע"ב) ואגדלה שמך זהו שאומרים אלהי יעקב כי זכה לגדולת שמו שנקרא א-ל, יותר מאברהם ויצחק.

(כלי יקר, בראשית פרק יב פסוק ב)

טעמו של דבר, כי יעקב אמר, וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, על כן נתן לו ג"כ הקב"ה, המעשר מן י"ש עולמות, הגנוזים לכל צדיק לעולם הבא, ונתן לו מהם בעוה"ז המעשר, העולה מספר ל"א, על כן קראו אל, ועוד הבנות נוטלות עישור נכסים ובעה"ז נמשלו לנקיבות כי כולו צער, אבל לעוה"ב יהיו כזכרים לא יולדים ואז ינחילם כל י"ש עולמות, ומטעם זה העוה"ז בה"א כנגד ה"א שבאשה, והעה"ב ביו"ד כנגד יו"ד שבאיש וק"ל.

(כלי יקר, בראשית פרק לג פסוק יט)

מבאר זאת, שהכינוי אל ר"ל מושל עליו כביכול, וזהו שנאמר במתן תורה, ואתם תהיו לי ממלכת מלכים לי כביכול, אני גוזר גזירה והצדיק מבטלה, וזכו למעלה זו מצד היותם בני ישראל כמו שמתחיל הענין כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל וגו'.

(כלי יקר, שמות פרק יט פסוק ד)

והנה על ידו מתיחד השם הגדול בכבודו, ולזה באו איבריו בכיון נפלא לדמות איברי המרכבה, כי בהיותו מקדש ומטהר אבריו למטה, הנה התקון ההוא עולה גם למעלה ומתקן הדמות ההוא אשר נעשה לנגדו. ובזה מתעלה השם הגדול במעשה הצדיקים, שהם בדרכיהם מתקנים הכבוד, והרי הם בדוגמא ההיא ממש למטה, ולזה יקרא הצדיק בשמו ממש. וזהו סוד אמרם בפרק הקורא את המגילה (מגילה יח, א), אמר ר' אחא א"ר אלעזר, מנין שקראו הקב"ה ליעקב אל, שנאמר, ויקרא לו אל אלהי ישראל, ויקרא לו ליעקב אל, ומי קראו, אלהי ישראל. לפי שיעקב אבינו עליו השלום מדתו אמת, סוד תורת אמת ישראל סבא, והוא מתקן ומפאר הכבוד למעלה, גם יעקב למטה בסוד ישראל אשר בך אתפאר, לזה נשא את שמו וקראו אל. [מבאר שהצדיק המקדש את גופו הרי שם ה' מתקדש עליו והוא כביכול נקרא 'אל'.]

(של"ה, בעשרה מאמרות - הקדמה (ה))

יח ע"ב

אמר לו אם כן נתת דבריך לשיעורין

מה שצריך שתדעו גם כן, שהתורה לא תביט לדבר הזר, ולא תהיה התורה כפי הענין המועט; אבל כל מה שירצה ללמדו, מדעת או מדה או מעשה מועיל, אמנם יכון בו הענינים שהם על הרוב, ולא יביט לענין הנמצא מעט ולא להזק שיבוא לאחד מבני אדם מפני השעור ההוא וההנהגה ההיא התוריית. כי התורה היא ענין אלוהי - ועליך לבחון הענינים הטבעיים, אשר התועלות ההם הכוללות הנמצאות בה יש בכללם, ויתחייב מהם נזקים פרטיים - כמו שהתבאר מדברינו ודברי זולתנו. ולפי זאת הבחינה גם כן אין לתמוה מהיות כונת התורה לא תשלם בכל איש ואיש, אבל יתחיב בהכרח מציאות אנשים לא תשלימם ההנהגה ההיא התוריית - כי הצורות הטבעיות המיניות לא יתנו כל מה שראוי בכל איש ואיש, כי הכל מאל אחד ופועל אחד, "נתנו מרועה אחד". וחילוף זה נמנע - וכבר בארנו שלנמנע טבע קים, לא ישתנה לעולם. ולפי זאת הבחינה גם כן אי אפשר שיהיו התורות נתונות לפי עניני האנשים והזמנים המתחלפים, כדמות הרפואה, אשר רפואת כל איש מיוחדת לפי מזגו הנמצא בשעתו; אבל צריך שתהיה ההנהגה התוריית מוחלטת כוללת לכל - ואף על פי שהיא ראויה לקצת אנשים ולאחרים אינה ראויה - כי אילו היתה לפי האנשים, היה נופל ההפסד בכל ו"נתת דברים לשיעורין". ומפני זה אין ראוי שיקשרו הענינים המכוונים כונה ראשונה מן התורה לא בזמן ולא במקום, אבל יהיה החוקים והמשפטים מוחלטים סתם וכוללים - כמו שאמר ית', "הקהל חוקה אחת לכם". ואמנם יכוון בהם התקנות הכוללות על הרוב - כמו שבארנו. [מבאר שהתורה אינה מביטה על היחיד אלא על הכלל כולו.]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק לד)

יט ע"ב

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר? מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידין לחדש ומאי ניהו מקרא מגילה.

דקדוקי סופרים, הם המחלוקת וחלוקי הסברות שבין חכמי ישראל, וכלן למדם משה מפי הגבורה, בלא הכרעה כל מחלוקת ומחלוקת בפרט. אבל מסר לו כלל אשר בו יודע האמת, והוא: אחרי רבים להטות, וכן לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך. וכשרבו המחלוקת בין החכמים אם היה יחיד אצל רבים היו קובעים הלכה כדברי המרובים. ואם רבים אצל רבים או יחיד אצל יחיד, כפי הנראה לחכמי הדור ההוא, שכבר נמסרה ההכרעה להם, כאמרו: ובאת אל הכהנים הלוים או אל השופט אשר יהיה בימים ההם, וכן לא תסור וגו', הרי שניתן רשות לחכמי הדורות להכריע במחלוקת החכמים כפי הנראה להם, ואף אם יהיו הקדומים מהם גדולים מהם ורבים מהם. ונצטוינו לילך אחר הסכמתם הן שיסכימו לאמת או להפכו.
וזהו ענין רבי אליעזר הגדול ומחלוקתו. כדאמרינן שם בבא מציעא: עמד ר' יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא [מה לא בשמים היא] כבר ניתנה למשה על הר סיני וכתוב בה אחרי רבים להטות. הנה ראו כלם שר' אליעזר מסכים אל האמת יותר מהם, וכי אותותיו כלם אמתיים צודקים והכריעו מן השמים כדבריו, ואעפ"כ עשו מעשה כהסכמתם. שאחר ששכלם נוטה לטמא אע"פ שהיו יודעים שהיו מסכימים הפך מן האמת לא רצו לטהר, והיו עוברים על דברי תורה אם היו מטהרים, כיון ששכלם נוטה לטמא, שההכרעה נמסרה לחכמי הדורות ואשר יסכימו הם הוא אשר צוהו ה'.

(דרשות הר"ן, הדרוש השביעי)

נתן ה' אלי וגו' לחות הברית - בשעה שנגמר הנתינה בסוף מ' יום אז נקראו לחות הברית. וזהו כפילות הכתובים ויתן ה' אלי וגו', ויהי מקץ וגו' נתן ה' אלי. אלא משום דבתחלת ארבעים, בעוד לא נגמרה הנתינה לא נקראו כ"א לחות האבנים, עד סוף מ' יום שנגמרת הנתינה נקראו לוחות הברית. והענין דידוע מאמרם ז"ל דבלוחות נכללו כל תורה שבכתב והלכות שבע"פ, וכ"ז שלא נגמר הלמוד עם משה ולא נתבאר המרומז בם למשה עוד לא נגמר הברית שהרי דבר אחד מעכב כדאיתא בבכורות ד"ל נכרי שבא לקבל ד"ת חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, וה"נ כ"ז שלא נגמרו קבלות כל הלכות לא נגמר הברית. [מבאר שהלוחות שקיבל משה בהר סיני נקראו לוחות הברית רק לאחר שלמד משה את כל ההלכות שהיו רמוזות בהם.]

(העמק דבר, דברים ט, יא)

כא ע"ב

'בראשית' נמי מאמר הוא, דכתיב: "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם"

ותמצא שאמרו ז"ל (מגילה כא:) 'בראשית' מאמר הוא, כי בו השלימו עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, הראשון שבכולן בו נברא הכל, אלא שלא היה מסודר והיו כל הבריאות בנמצא אבל חסרו הסדר וסדרן הקב"ה דבר יום ביומו; ביום ראשון הכין והבדיל האור מן החשך וקנה החשך מקומו והאור מקומו, וביום ב' וכו'.
והעד הנאמן לפירושנו זה מה שאמר הכתוב (להלן ב ג): "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות", שאין משמעות לכתוב, ובמה שפירשנו יבא כמין חומר; כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא ביום הבריאה, לעשות, פירוש לתקן בששת ימים כאומרו (שמות לא יז): "כי ששת ימים עשה ה' וגו'" פירוש תיקן, כי הבריאה ביום ראשון במאמר אחד נבראת אלא שהיה הכל חסר תיקון.
למה הדבר דומה, למי שרצה לבנות פלטרין וקודם מכין אבנים ועצים ועפר וצורכי הבנין במושלם ואחר כך יבנה בית, כן הבורא ברוך הוא ברא כל צורכי העולם בדיבור אחד והכינו, והיה הכל מונח גדוש בערבוביא ואחר כך התחיל לסדר דבר דבור על אופניו ועשה פעלו יתעלה שמו, ותמצא שכשרצה לברוא השמים אמר (פסוק ו) "יהי רקיע בתוך המים", פירוש קבע לו מקום אבל הוא כבר נברא במאמר ראשון, וכן הארץ (פסוק ט): "ותראה היבשה". [מבאר שמאמר 'בראשית' הוא העיקרי, ובעצם בו נבראו כל הדברים, ואחר כך רק סודרו.]

(אור החיים, בראשית א, א)

ת"ר: מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו למדין תורה אלא מעומד. משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם, והיו למדין תורה מיושב.

ולכך דורות ראשונים היו לומדים תורה בעמידה [מגילה כא ע"א] כי לא היה ליצר הרע כח, ולא יכלו לאחוז בברכים ולא שלהו (ברכות ו ע"א), ולכך עמדו תמיד, אבל אחר כך בעונות הרבים גברו חיצונים, וגרמו דברכי דרבנן שלהו, כי אחזו בו החיצונים, ולכך הוצרכו ללמוד תורה בישיבה.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש י)

כה ע"א

אמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה מכלל דיראה מילתא זוטרתי היא אין לגבי משה רבינו מילתא זוטרתי היא משל לאדם שמבקשין הימנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול.

צריך ביאור בזה, כי הנראה מפשט מאמרם הוא מפני שהיה הדבר קטן אצל משה היה מדמהו כן, עם היותו גדול אצל שאר האנשים, וזה מן התימה, כי אין מדרך המשכיל השלם שידמה מה שהוא נקל אצלו שיהיה נקל אצל כל האנשים, כי זה יהיה דומה למי שהיו לו אלף אלפים ככרי זהב, שיאמר למי שאין לו אפייו ככר אחד כסף, טאינו שואל ממנו כי אם ככר אחד זהב, כי לא מחכמה שאל על זה. וכן שיאמר מי שיש לו יכולת לשאת ג' ככרים למי שאין לו יכולת לשאת אפילו חצי ככר, שיאמר אליו אניני שואל מעמך כי אם שתשא ככר אחד, כן נראה שיהיה זה הענין בשוה כאן במאמר משה לישראל.
...ההגעה לאהבת השי"ת ויראתו האמתית דבר קל מצד ודבר קשה מצד. ואזכיר ראשונה הקלות והקושי בכל דבר באיזה צד הוא. ואומר, כי הקלות בכל דבר הוא להגיע לאיזה דבר מה שיש לו נטיה אליו בטבע, והקושי הוא הפך זה, כלומר להגיע איזה דבר למה שאין לו עליו נטיה בטבע.
[ומוסיף ומבאר שיש באדם נטיה טבעית ליראת ה' ואהבתו אלא שהקושי הוא כי האדם נמשך אל חומרו ואל תאוותיו והם מפריעים לו לגלות טבעיות זו]
"וכבר כתבתי שהקלות באיזה דבר שהוא שיגיע הדבר למה שיש לו אליו נטיה בטבע, ובבחינה זו אמר: ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו', כלומר, שאינו שואל דבר יכבד עליך ושהוא חוץ מטבעך אבל יש לך נטיה בטבע אליו ותתענג בהגעתו, אבל מה שרוב בני אדם אינם מגיעים לזאת המעלה הוא מפני שהגעתו דבר קשה מצד אחד מאד, והוא מפני התנגדות הכח האחד הנטוע באדם שהוא פונה לצד המטה, ויש לו שם נטיה טבעית הפך הכח השכלי והוא הדמיון אשר באדם. כי זה הכח, פונה לעולם אל התאוות אשר ישתתף האדם בהם עם הבהמה, והחושים כלם נשמעים יותר לזה הכח, מאשר נשמעים לשכלו, וזה לשלש סבות. אחד, מצד הדמיון אשר ביניהם, והוא שהדמיון והחושים כלם כחות גשמיות, והשכל עצם בלתי גשמי, וכל הדברים נמשכים יותר אחר דומיהם. והסבה השנית, שהדברים המדומים אשר תחת ממשלת הדמיון מוחשים נגלים, והדברים המושכלים נסתרים ונעלמים. והסבה השלישית, מפני קדימת ממשלתו בומן. והוא כי התינוק מעת לידתו מושל דמיונו בחושיו ואין השכל מנהיג אותם עד שיעמוד על דעתו. ומפני זה אמרו רז"ל: י"ג שנה קדם יצר הרע ליצר הטוב שנאמר: לפתח חטאת רובץ. וקורה אם כן לחושים כמו שיקרה לאנשים סכלים מנהיג אותם זמן רב מלך סכל, אשר מצד שהורגלה עליהם הנהגתו, שבה עליהם לטבע, ולא יאותו למנהיג אחר שלם שינהיגם.
...אבל דברי רבותינו ז"ל שאמרו אטו יראה מלתא זוטרתי היא, ואמרו אין לגבי משה מלתא זוטרתי היא, לאדם שמבקשים ממנו דבר גדול וכו' צריכין ישוב. לפי שנראה שהם ז"ל אינם מתרצים זאת הקושיא על הדרך שתרצתיה. אבל הם רוצים לומר, מפני שהיה אצל משה דבר קל להשיגה היה אומר אותו בזה הלשון כאלו היה קל אצלם, וכבר כתבתי למעלה שיש לתמוה על זה, שאין ראוי שישער האדם מה שיעשהו זולתו במה שיש בו מן הקלות והקושי שיש בו אצל עצמו, אבל כפי מה שיש בו אצל זולתו, אבל אין זה ראוי ממה שיקשה. כי אמנם יתכן מה שכתבתי בדבר שהוא קל אצל אומרו ואי אפשר שיהיה קל אצל זולתו. אבל זה הענין יש לו טבע אחר שהוא ענין שיוכל כל אדם להשיגו. ואשר השיגו שופט ומשפטו אמת שהוא ענין נקל להשיג בבחינה, שכל הטורח והעמל שטרה להשיגו אינו נחשב למאומה כנגד הדבר הנשגב אשר השיג. עד שמי שיצייר אוהו על אמתתו מאשר יחזוק הענין הנכבד ההוא, גם בעת טרחו לא יהיה עליו לטורח, כענין שנאמר, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. ומי שלא יצייר הענין ולא יבחנהו יראה אצלו דבר קשה להשיג, עם היות שעל דרך האמת הוא דבר נקל גם כן בחקו. וזה דומה למי שיבחן מלאכה אחת מהמלאכות ומצאה קלה, שהוא אומר ליתר האנשים אשר יחשבוה לכבדה, מאשר לא בחנוה, והוא מודיע אליהם ואומר דעו באמונה שהיא מלאכה קלה. זהו דעתי בדברי רבותינו ז"ל. ומ"מ אמרו: וידעתם היום, ושאר הפרשה נקשרת יפה במה שפירשתי.
ותתפרש גם כן בדרך ההוא על דרך רבותינו זכרונם לברכה, שאין ספק שכאשר תקרינה בעולם מצוקות ותלאות, הוא יותר נקל לאדם לשוב לבוראו, נמי שאינו שב בעתו בעת ההיא ובעונה הזאת בזמן הזה. על החיל אשר נגע השם בלבם לפשפש במעשיהם ולשוב בתשובה הן בעבירות שבין אדם למקום הן בעבירות שבין אדם לחברו. [שואל איך יתכן שיאמר משה שעיין יראת ה' הוא דבר קל מאוד והרי עינינו רואות שמעטים מגיעים לכך, ולא כל אחד במדרגת משה.]

(דרשות הר"ן, הדרוש העשירי)

כי בעל השכל השלם אשר יש לו היראה השכלית אינו מפחד ממגורות הענושים והבהלות כלל והאיש החמרי אשר הוא יגור מהענושים הנה אין לו מבא ביראה השכלית כלל, כי כמו שאמרנו המאחת היא מפועל הנפש השכלית והשזנית היא הפעלות הנפש החיונית. והוא מבואר כי יראתו של משה רבינו אינה משתתפת עם דבר של אותו פחד ומגור כלל כי יראת האיש השלם היא עצם האהבה השלמה וכמו שאמר אין לך אהבה במקום יראה יראה במקום אהבה אלא במדת הקב"ה בלבד. והנה שלא נשתתפה יראתו עם יראת ההמוניים, כמו שלא נשתתפו ההמוניים ביראתו, ולא ביראתו של אברהם אבינו וכיוצא. ואם כן הדרא קושיא לדוכתה כי אם הוא שואל יראת ההמוניים ודאי מילתא זוטרתי היא לגבי כולי עלמא ואיננה כדאי אשר בעבורה יעשה המצוה כמו שאמרנו. ואם היראה השכלית השלמה, אטו מילתא זוטרתי היא, ואף לגבי משה ואף שתהיה מילתא זוטרתי לגבי דידיה, לא תקן כלל ממאמרו...
אמנם הנראה אלי בזאת השאלה, יתבאר אחר שנתעורר על ספק יותר דק ויותר קשה במציאות היראה ומהותה וזה, כי היראה בטוב הבחינה אינה נופלת רק בדבר שהוא אפשרי להיות ואיפשר שלא להיות אבל במה שהוא מחוייב או נמנע יפול עליו צער או עצב, לא יראה כי אנחנו לא נירא מהזקנה או מהמיתה הטבעית או משקיעת השמש או עלייתו אף על פי שיגיע לנו נזק ממנו, אבל נצטער או נתעצב... היראה נמשכת אל היותו יתעלה בורא עולם בחפץ ורצון, ואל היות מנהגו תמיד נמשך אל רצונו. וכן אמר האותי לא תיראו נאם יי' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים וכו' (ירמיה ה') והכוונה שהוא נקל בידו לקיימו ולבטלו...
וזהו ענין נכבד מאד נותן טוב טעם ודעת בשאלה שאנחנו עליה ובמאמר המצורף אליה. ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את יי' אלהיך, כי ודאי זהו סוד האמונה אשר לא באו בה כל הפילוסופים וכל החכמים אשר מעולם, אבל נמסרה לעם יי' אלה בראשית דבריה, כמו שאמרנו ומכחה קבלו כל המצות התלויות ביראה כמו שכתוב בהרבה מהן בפרט ויראת מאלהיך אני יי' (ויקרא י"ט) ועל זה אמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (נדה י"ו) ע"ב) כי באמת האמונה בו יתעלה על זה האופן היא ביד המאמין בו ולא בו. ועל זה נאמר באברהם אבינו והאמין ביי' ויחשבה לו צדקה (בראישת ט"ו) כי הוא לבדו מכל הפילוסופים אשר לפניו בא אל זאת האמונה ועליה נאמר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (שם כ"ב) והוא ענין נכבד מאד ויסוד תורניי נפלא ביאר אותו שלמה החכם ושם אותו פרי כל חקירתו בספר קהלת בשחתם סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור וגו'...
שמי שבא לכלל דעת בא לכלל יראה. וזהו שהפליגו חז"ל לומר אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה (אבות פ"ג). כי מי שאינו יודע וחושש אל הענינים האפשריים איננו ירא מהם, והנה יראתו אותם היא ראיה מופתית לידעתו, אבל אם אינו ירא היא ראיה עצמוה שאין בו חכמה, וכמו שהחליטו המאמר אין בור ירא חטא.
...וזה עצמו מה שיראה מכוונת חז"ל אמרו בפ' רבי עקיבא (שבת פ"ח). מאי דכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה (תהלים ע"ו) אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה. אלא כדריש לקיש דאמר ריש לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי (בראשית א') מלמד שהתנה הקב"ה תנאי עם מעשה שמים, אם ישראל יקבלו את התורה מוטב, ואם לאו הרי אני מחזיר אתכם תהו ובהו. ויש לתמוה, שהרי מיד שדבר עליהם אמרו כל אשר דבר ה' נעשה (שמות י"ט) ומאי יראה איכא כשהשמיע דין משמים. אלא שכוונו לזה שאמרנו כי מצד שבאו במעמד ההוא לכלל דעת הארץ יראה ממה שלא היתה מרגשת עד הנה, והיא היה הסבה ששקטה ושמחה בידיעת וכמו שאמרו בתחלה יראה ולסוף שקטה. ועתה ראה, כי ביראה הזאת אשר כן תארנוה ואשר אמרו עליה א"ר חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, וכמו שביארנו יצדק מאד מה שאמרו אטו יראה מילתא זוטרתי היא, שעליה יאמר מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך והלא הידיעה הזאת לא הגיעו אליה כל החקירות שבעולם וכלם נבוכו בה, והעולה מכלם הוא ענינים מסופקים מאד, כמו שכתבם הרב המורה (בפרק י"ג י"ד ט"ו מהחלק השני) אמנם היתה התשובה נכונה מאד, אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא, שכיון שהגיעה לו זאת הידיעה בהשגת הנבואה, והוא השיגה בעקר מעקרי תורתנו ושמה לאמונה שלימה לכל בני בריתה, הנה מעתה מילתא זוטרתי היא לכל הבאים מכחו זה בלי ספק, עד שכבר נאמר שאפילו השאלה בה היא מותר ודבר שאינו צריך לדבר עליו, ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה, שיראה ששואל דבר ראוי שישאל ואם אינו גדול מאד, ולזה חבא המשל למי ששואלין כלי גדול ויש לו דומה לקטון, כי עם היות דבר גדול בערך החוקרים כלם, כיון שהגיע לו למשה בנבואה הרי הוא כקטן. אמנם מי ששואלין ממנו דבר קטון והוא המסור לו בתורת אמונה, ואין לו מפני שהוא מחוסר אמנה ומפקפק בו, הרי הוא כגדול ולזה יפול עליו השאלה וגם שמחזיקים טובה ושכר על ההודאה. [מבאר שהיראה הרצויה היא היראה הנובעת מידיעה ומהכרה שה' הוא בורא העולם והוא מנהיג אותו כרצונו. והנהגת העולם אינה דבר מחויב מחוקי הטבע אלא היא תלויה ברצון ה' המתחדש בכל עת. לכן הדבר תלוי בדעת, והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, והיודע זאת היטב נראה הדבר בעיניו כמלתא זוטרתא. ומטעם זה היראה, האמונה והאהבה חד הם, והם תלויים בשכל ובדעת, והיראה הזאת היא יראה של אהבה ולא יראה מחמת דבר רע.]

(עקידת יצחק, שער צ"ב)

האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו

הטעם גם כן בשילוח הקן, כי הביצים אשר שכבה האם עליהם והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראויים לאכילה, וכשישלח האם ותלך לה, לא תצטער בראות לקיחת הבנים. ועל הרוב יהיה סיבה להניח הכל, כי מה שהיה לוקח ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה.
ואם אלו הצערים הנפשיים חסר התורה עליהם בבהמות ובעופות, כל שכן בבני האדם כולם. ולא תקשה עלי באמרם ז"ל, "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וגו'" - כי הוא לפי אחת משני הדעות אשר זכרנום - רצוני לומר, דעת מי שחושב שאין טעם לתורה, אלא הרצון לבד, ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני. [מבאר טעם של שילוח הקן בצורך של האדם לרחם על הבריות, להתחשב בצער של ציפור על גוזליה. ומה שאמרו חז"ל כאן שלא להתיחיס לעניין הרחמים זה משום שהחכם הזה סבור שאין לחפש טעם למצווה אך דעתו שונה ולדעתו מקורות אחרים חלוקים על גישה זו.]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק מח)

כז ע"ב

שאלו תלמידיו את רבי זכאי במה הארכת ימים אמר להם מימי לא השתנתי מים בתוך ארבע אמות של תפלה ולא כניתי שם לחבירי ולא ביטלתי קידוש היום אמא זקינה היתה לי פעם אחת מכרה כפה שבראשה והביאה לי קידוש היום תנא כשמתה הניחה לו שלש מאות גרבי יין כשמת הוא הניח לבניו שלשת אלפים גרבי יין

תמה הרי אין שכר מצוות בעולם הזה? ומבאר שמדובר במצוות שאדם מסגל באופן מיוחד ושונה ברוב טוב מידותיו ואין להם כוח כמו של התורה כלומר לתוספת הזו המיוחדת אין כוח כמו גוף המצווה ולכן על תוספת מיוחדת זאת זוכה לשכר כאן בעולם הזה אמנם עיקר השכר בעולם הבא. ומיה שסיפר על אמו היינו כי ממנה למד על הקפדה במצווה זו במיוחד.
הסבר נוסף שהשאלה במה הארכת ימים כוונתה באיזו מצווה הארכת והתמדת ימים רבים כלומר במה הקפדת בעיקר ואין הכוונה לשכר שזכה לזקנה מופלגת.

(רמב"ן, אמונה ובטחון, פרק ז)

כח ע"א

כל המעביר על מדותיו מעבירין ממנו כל פשעיו, שנאמר "נשא עון ועבר על פשע", למי נושא עון - למי שעובר על פשע

פירש רש"י: מעבירין לו על כל פשעיו - אין מדת הדין מדקדקת אחריהן, אלא מנחתן והולכת.
נראה שיש מקום לפרש שזה זאינו מדקדק על האנשים המצערים אותו היינו שאינו פונה אל הצד הרע שבמעשה, אלא תולה את הדבר בטוב. וכיוון שמניח את החק הרע מלדקדק אחריו, ומייחס לכל אדם רק את הטוב אשר בו, הרי במידה שאדם מודד מודדין לו, וכיוון שהוא דן לכף זכות, כך מידת הדין מעבירה עליו, והוא נידון לכף זכות.

(שיחות מוסר, תשל"ג מאמר ק' עמ' תל)

כח ע"ב

אל תקרי הליכות אלא הלכות

האמנם כי עם ששני הענינים הם הכרחיים, הנה צרכן אינו שוה בעיני בעלי הדעת, כי צורך הארץ וכל עניניה הוא אצל התכלית במדרגת הכבש העשוי לעשות מלאכת חרש וחושב בשמי קורה, כי באמת המלאכה ההיא אשר בגובה הבית הוא העקר, והכבש הוא טפל אליה, עם שהוא הכרחי. ולזה המאושרים אשר ראו הליכות עולם להם לא קראו הליכות אלא הלכות. [מבאר שיש לאדם צרכים חמרים וצרכים רוחניים. ועם ששניהם נצרכים, מ"מ הצרכים החמריים אינם אלא אמצעי לצרכים הרוחניים. לכן גם אם עוסקים בהליכות לא עוסקים בהן אלא בשביל ההלכות.]

(עקידת יצחק, שער פ"ה)

כט ע"א

תניא רבי אלעזר הקפר אומר, עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל, שיקבעו בארץ ישראל, שנאמר כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא, והלא דברים קל וחומר, ומה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה ללמוד תורה נקבעים בארץ ישראל, בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין ומרביצין בהן תורה על אחת כמה וכמה.

משמע שהאדמה שבכל בתי כנסיות של חו"ל, זו היא האדמה של א"י שהרי לעתיד יקבע ה' הבתי כנסיות הבנין והקרקע מכל וכל אל א"י, וא"כ ודאי האדמה ההיא אדמת קודש היא וחלק מן אדמת א"י והמשכים והמעריב בכל יום לבתי כנסיות דומה כאילו בכל יום הוא עומד על האדמה אשר נשבע ה' לאבותם ומקויים בו ייעוד למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם. לכם לא נאמר אלא להם פירש"י [ ברכות ח.] מכאן לתחיים המתים מן התורה, ומה ענין זה לכאן אלא לפי שבזמן ההוא דווקא יקבעו הבתי כנסיות שבחו"ל לא"י, ויכול להיות שזה מוסב על תחילת הפרשה שאמר ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה כפירוש רש"י, ומדקאמר בכל לבבכם ש"מ שמדבר שרבים מתקבצים לבתי כנסיות להתפלל וע"ז ייעד השכר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה.
וזה שאמר רבי יוחנן ברכות ח. שסבי של בבל מאריכין ימים כי הם מקדימין ומחשיכין לבתי כנסיות והם ממש כאילו קבועים בארץ ישראל והפסוק למען יבו ימיכם על האדמה, מקויים בהם.

(כלי יקר, דברים פרק יא פסוק כא)

לא ע"א

אמר רבי יוחנן, כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקדוש ברוך הוא, אתה מוצא ענוותנותו, דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, כתוב בתורה, כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים, וכתיב בתריה, עושה משפט יתום ואלמנה, שנוי בנביאים כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש וגו', וכתיב בתריה, ואת דכא ושפל רוח, משולש בכתובים, דכתיב סולו לרוכב בערבות ביה שמו, וכתיב בתריה אבי יתומים ודיין אלמנות

בנוהג שבעולם, שאדם שיש לו איזו מעלה יתר שאת על חבירו, אינו זוכר את חבירו הקטן מערכו, ובל ישא את שמו על שפתיו, מצד רום לבבו, וזו היא טענת הפילוסופים על השי"ת לאמר שלגודל רוממותו ית' אינו משגיח בשפלים בכל מה שתחת גלגל הירח, ולבטל דיעה נפסדה זו נאמר (ש"א ב ג) אל תרבו תדברו גבוה גבוה יצא עתק מפיכם כי אל דיעות ה' ולו נתכנו עלילות, ר"ל אל תדברו שמצד שהקב"ה גבוה מעל כל גבוהים אין לו ידיעה בפרטי מעשינו, כי אל דעות ה' שיש לו ידיעה בכולם ולו נתכנו כל עלילות מעשה איש. וכדי לאמת דבר זה שהקב"ה שוכן את דכא ושפל רוח, צירף הקב"ה בשמו הגדול ית' ארבע אותיות של מספר מועט יותר מכל האותיות שבאלפ"א ביתא, כשתכתוב יו"ד ה"א וי"ו ה"א הסתכל בכל האותיות כשתכתבם במלואם לא תמצא שום אות שיעלה למספר מועט כמו אלו. וכן אמרו רז"ל (מגילה יא.) א"ר יוחנן כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו כו' מן הכתובים שנאמר (תהלים סח ה) סולו לרוכב בערבות ביה שמו, ר"ל שבחוהו ביה שמו כי עם היותו רוכב בערבות גבוה מכל אע"פ כן יה שמו, שהם האותיות הקטנים במספר והתיבה רק בעלת שני אותיות דהיינו המועט בצירוף האותיות וכל זה מופת על ענותנותו ית'.

(כלי יקר, בראשית פרק מא פסוק א)

כי לפי גודל הגדולה כן ראוי הענוה, שהוא שוכן דכא ושוכן בשפלים, כי אין למעלתו הבדל בין יקרים ושפלים.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש טז)

לא ע"ב

בתעניות ברכות וקללות ואין מפסיקין בקללות. מנא הני מילי? אמר רב חייא בר גמדא אמר רבי אסי: דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס. ריש לקיש אמר: לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות. אלא היכי עביד? תנא: כשהוא מתחיל - מתחיל בפסוק שלפניהם, וכשהוא מסיים - מסיים בפסוק שלאחריהן. אמר אביי: לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים, אבל קללות שבמשנה תורה - פוסק. מאי טעמא? הללו - בלשון רבים אמורות, ומשה מפי הגבורה אמרן. והללו - בלשון יחיד אמורות, ומשה מפי עצמו אמרן. לוי בר בוטי הוה קרי וקא מגמגם קמיה דרב הונא בארורי, אמר לו: אכנפשך, לא שנו אלא קללות שבתורת כהנים, אבל שבמשנה תורה - פוסק.

הדבור מפי הגבורה ובלשון עצמו, אעשה, יסרתי, והכתי. ולכך אמר (פסוק מו) אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל, כי הוא בשמו הגדול נתן הברית הזאת. אבל במשנה תורה (דברים כח טו) אמר אם לא תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו, ויזכיר שם תמיד לשון ארירה, ופתח בהן ארור אתה (שם פסוק טז), כי הברכה נעדרת מהם, ואמר יתן ה' (שם פסוק כד) . וזהו מאמר רבותינו (מגילה לא ב), קללות שבת"כ בלשון רבים ומשה כי אמרן מפי הגבורה אמרן ושבמשנה תורה בלשון יחיד ומשה כי אמרן מפי עצמו אמרן, כי הגבורה עשתה משה שליח בינו ובין כל ישראל.
ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות ראשון, כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת הגלות והגאולה ממנו.
...אבל הברית שבמשנה תורה ירמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו. כי הסתכלנו תחילה שלא נרמז שם קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה, רק תלה אותה בתשובה. [מבאר שהקללות שבפרשת בחוקותי הם מפי ה' בעצמו ולכן אין בהם לשון ארירה, והם עדינות יותר לעומת הקללות הקשות שבפרשת כי תבוא במשנה תורה שהם נאמרו בידי משה. הראשונות רומזות לגלות בית ראשון ואילו אלו שבמשנה תורה רומזות לגלות הארוכה שאחר חורבן בית שני.]

(רמב"ן ויקרא פרק כו)

ומה טעם ומה הבדל יש בעצם ביניהם, אבל הם הדברים, כי עיקר קללות בתורת כהנים לא באו על ביטול מצוות ה' בפועל, רק על כוונת הלב, שימאסו בתורת ה' ולא ישמחו. ויקוצו בה ויהיה להם לעול ולמשא ועומד, וכן אמרו [ב"מ פח ע"ב] שעל מה אבדה ארץ, על עזבם את תורת ה', ואר"י שלא ברכו בתורה, והיינו שאף שלא עברו, וקיימו, היה בעול ובטורח, ולא ישמחו בה לברך עליה בשמחה והודיה שזכו לקיים המצוות כראוי, שיש לברך בשמחה על קיום המצוות, שקדשו ה' וזיכהו למצוה זו לעשות רצון קונו, והם שלא עשו כן, באו לגלות והגיעם רוב מהרעות.
ועל באה תוכחה שבתורת כהנים [ויקרא כ"ו] ואם בחקותי תמאסו, דייקא, ובמשפטי תגעל נפשכם, הרי שדייק הכל שיהיה בלב נמאס ויהיה מגיע אצלכם בלי שמחה רק בעול וטורח, וכן מסיים בתוכחה, יען וביען במשפטי מאסו ואת חקותי געלה נפשכם, והכל שבלב עוברים במצוות ה', וזהו רוב המרי יותר מכל, כאשר כתבתי, כי הלב נכבד באברים, והחטא בו ג"כ רב מנשוא. אבל קללות במשנה תורה לא נאמרו רק על ביטול מצוות ה' בפועל, כדכתיב [דברים כ"ה] לשמור ולעשות כל מצותיו, ובא הדבר בתוכו כמה פעמים לשמור מצותיו, וכן אם לא תשמור לעשות, כי הכל תלוי בשימור, ולא בא שם מענין מיאוס וגיעול, ולכך הקדוש ברוך הוא לבד בוחן לבבות אם לטוב אם לרע, לכך קללות שבתורת כהנים שבאו אל המחשבה, מה' נאמרו, ובמשנה תורה שבאו על מעשה גלוי לכל, מפי משה בנבואה נאמרו.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ה)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275