Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת בבא מציעא

בעריכת המכון לחקר האגדה





י ע"א

ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום

[התורה מתנגדת לקומוניזם שלפיו אין ליחיד זכות לקנין. מי שאוסף כסף ביגיע כפו ורוכש בית או יורש בית מאביו, הם שלו בלבד. אבל לא יותר מארבע אמות - לעשות עושר שלא במשפט.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 176, 178) לטקסט

[לכל אדם יש ארבע אמות ששייכות לו ברשות הרבים, והן קונות לו. בתוך ארבע האמות הוא רשאי לדאוג לטובת עצמו, אבל חוץ מארבע האמות הוא שייך לחברה, וזה רשות הרבים, ועליו להתחבר עם הכלל ולא להסתגר בארבע אמותיו, אא"כ זו חברה רעה.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 39) לטקסט

[לכל אדם יש רשות היחיד. כל אחד חייב לבקש לחם לעצמו ולשמור על עצמו ועל בני ביתו. הוא צריך לקנות את האמצעים הדרושים לפרנסתו בדרך כבוד. זה רשות היחיד, ארבע אמות שקונות לו בכל מקום.]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 99) לטקסט

[הערות פאר משה, ר' נפתלי כץ: ר"ש ערנפלד פירש באופן מליצי ע"פ הגמרא (ברכות ה ע"א) "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע וכו' אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה וכו' אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע וכו' ואם לאו יזכור לו יום המיתה" - העצה של לימוד תורה וקריאת שמע לא מועילה בכל מקום, שהרי אסור ללמוד תורה ולקרוא שמע במבואות המטונפים. אבל העצה של הזכרת יום המיתה מועילה בכל מקום. והיינו "ארבע אמות של אדם" - הקבר שלו, זכרון יום המיתה, "קונות לו בכל מקום" - זהו עצה שמועילה בכל מקום.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' צה) לטקסט

כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין כב ע"ב]



טז ע"א

מה שתעלה מצודתי היום מכור לך - דבריו קיימין... משום כדי חייו.

ונראה כי להיות כי בכורה זו שקונה ממנו יש בה פרטים שאינם במציאות אלא במות אביו והם דברים שלא באו לעולם, וכפי תורתינו הקדושה (ב"ב סג,) אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, לזה נתחכם לומר כיום כדי שתתקיים המכירה.
והוא על פי מה שאמרו במסכת מציעא (דף ט"ז.) ופסקוהו הפוסקים (חו"מ סי' ריא ס"ב): הצייד עני שאין לו מה יאכל שאמר מה שיעלה במצודתי היום [מן הים] מכור לך ממכרו קיים, והטעם משום כדי חייו... והוא אומרו מכרה כיום פירוש כדין כיום, שהרי עייף היה ומשום כדי חייו ממכרו ממכר הגם שהוא דבר שלא בא לעולם, וזולת מציאות זה אין דין שיכול לזכות במכר הבכורה. והצדיק עשו דברי יעקב באומרו הנה הוא הולך למות, ואין לך תקנת משום כדי חייו גדולה מזו. [מבאר כי מכירתו של עשו את בכורתו ליעקב חלה - אע"פ שמדובר בדברים שעוד לא באו לעולם - כיוון שמכרה עשו כדי לאכול ולהתקיים, כדין הגמרא.]

(אור החיים, בראשית כה, לא)



יז ע"ב

אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות צב ע"ב]




כז ע"ב

והיה עמך עד דרוש אחיך אותו, וכי תעלה על דעתך, שיתננו לו קודם שידרשנו, אלא דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי.

קשה הרי המילה אותו קאי על השור או שה, אלא שהל"ל עד שיבקש אחיך אותו, אלא שיבא אחיך וידרוש בדרישה וחקירה, והיינו ע"י סימנים, עד שיתברר לך שבאמת הוא דורש אותו זה השור, ולא אחר, וממילא שמעינן, שצריך לדרוש אם אינו רמאי, אבל המקרא אינו יוצא מידי פשוטו, כמו שפי' הרא"ם שאותו קאי על אחיך.

(כלי יקר, דברים פרק כב פסוק ב)

אין מעידים אלא על פרצוף פנים עם החוטם

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות קכ]





ל ע"ב

לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה

הכוונה שלא דנו דין אמת לאמיתו, כמו שאמרנו, אלא שדנוהו לפי הכוללות, בין שיסכימו אל החלקי או לאו, והדיינים האלו הם מחריבי העולם לפי האמת. לזה אמר, כי כשיעשו הדינין האלו כתקנן וכוונתן, לא די שיספיקו להעמיד ולקיים קיבוציהם בשלום ובמישור, אלא אפילו אחר חורבנן, אם יתיישרו בזה, יספיק להשיבן אל יישובן על צד היותר שלם שאפשר. ["דין אמת" הוא שפיטת כל המקרים על-פי אמת מידה אחת, בלא להתחשב בכל מקרה לגופו, לפי פרטיו המסויימים.]

(עקידת יצחק שער מו)

לא חרבה ירושלים אלא על וכו' שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין

[הכוונה היא שבאמת לא שמרו את הדין, אלא כל דבריהם היו בשקר יסודם ובתרמית, והשתדלו להשוו את הטענות והתביעות כדי שיעמדו על הדין, ואז הדיין ייאלץ לפסוק ע"פ הדין לפי טענות השקר. וזה עיוות האמת, הדין והשלום, עמודי העולם, ולכן לא יכלו להתקיים. (מח ע"א) הדיינים הבינו את מזימתם, והיו צריכים לעשות לפנים משורת הדין כדי לגבור על הרמאות, ויגיעו לדין אמת. ולא עשו כן.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף מז ע"ב-מח ע"א) לטקסט

לא חרבה ירושלים אלא על וכו' אימא שהעמידו דיניהם על דין תורה

[תמיד היו מחלוקות בישראל, בשאלות הלכה, ובזכות זה יש תלמוד בבלי. אבל בדור החורבן המחלוקות לא היו על דברי תורה אלא על עניינים פוליטיים חיצוניים, נוצרו כתות שונות שנלחמו ביניהם. הם ייחסו לעניינים אלו חשיבות גדולה יותר משל דברי תורה. הם העמידו את דבריהם החיצונים "על" - מעל דין תורה. ובגלל זה נחרבו.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף מח ע"ד) לטקסט

כל המבקר חולה נוטל אחד מששים כו'

[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים לט ע"ב]



לא ע"א

תלמיד לרב מנין תלמוד לומר הוכח תוכיח מכל מקום

[זה כדעה שלא אומרים דיברה תורה כלשון בני אדם. וכן הדרשה (סנהדרין לב ע"ב) "צדק צדק תרדף" - אחד לדין ואחד לפשרה, הוא כדעה שלא אומרים דיברה תורה כלשון בני אדם, ולכן לא אומרים שהכפילות היא רק כלשון בני אדם. וזו מידתו של אהרן, סנהדרין ו ע"ב, שהיה עושה פשרות. ולשיטתו הוא יצטרך לסבור סובר שתלמיד צריך להוכיח את רבו. ובזה מוסבר מדוע נענש על מי מריבה אף שלא הכה את הסלע - כי היה צריך למחות במשה רבינו על הכאת הסלע אף שהיה תלמידו של משה. ובזה מוסבר המדרש (לא ידוע מקורו) "מפני מה לא נכנס אהרן לא"י? מפני שהיה אוהב שלום" - היות שהיה אוהב שלום, זה מוכיח שהוא סובר שלא אומרים דיברה תורה כלשון בני אדם, ולכן הוא סובר שתלמיד צריך להוכיח את רבו, והיה צריך להוכיח את משה ולכן לא נכנס לא"י.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף מה ע"ב) לטקסט


לב ע"א

הלך וישב לו ואמר הואיל ועליך מצוה אם רצונך לפרוק פרוק פטור שנאמר עמו

[אבל אם בעל הבהמה הלך להשיג אנשים לסייע לו, אתה לא פטור מלפרוק. וזה נלמד מהמלה "עמו", שביאר אפיקי יהודה, ח"ב, דרוש לה, סי' טו, ש"עמו" הוא שיתוף כוחני ולא שיתוף מצבי, ואילו "עמדי" הוא רק שיתוף מצבי, שהוא עמו באותו מעמד. ואם הלך להשיג אנשים, אמנם אינו באותו מצב אבל הוא באותו "כוח" ולכן אתה חייב לפרוק. רק אם הלך וישב, אינו עמו אפילו באותו "כוח" ולכן פטור כי אינו "עמו".]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף כח ע"ד) לטקסט

השווה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין ל ע"ב]




לב ע"ב

...מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא.

ויאמר הן עוד וגו' - טעמו אשר נעשה שופט להם הוא לצד צער בעלי חיים דבר תורה (ב"מ לב:), וחש על הצאן. [מביא כי מסיבה זו אמר יעקב אבינו לרועים שנקבצו אל הבאר שיש להמשיך ולרעות הצאן.]

(אור החיים, בראשית כט, ז)



לג ע"ב

תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות וכו' עמי הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות

אם הוא יודע ספר ומחזיק בתורת ה' וקרבת אלקי' יחפץ, גדול עונו מנשוא ואשמתו גדלה בכפלי כפליים במה שאינו נלחם ומתגבר על יצרו בערך ובחי' מלחמה עצומה הנ"ל, מאשמת קל שבקלים מיושבי קרנות הרחוקים מה' ותורתו, ואין אשמתם גדולה כ"כ במה שאינם כובשים יצרם הבוער כאש להבה מפני פחד ה' המבין ומביט אל כל מעשיהם, כאשמת כל הקרב הקרב אל ה' ואל תורתו ועבודתו, וכמו שאמרו רז"ל גבי אחר שידע בכבודי וכו'. ולכן אמרו רז"ל על ע"ה שזדונות נעשו להם כשגגות.

(תניא ליקוטי אמרים פרק ל)

מאי דכתיב הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם - הגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות, ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות.

כי חלק ה' עמו - המה מצוינים שבדור, כדאיתא בב"מ דל"ג והגד לעמי פשעם אלו ת"ח ולבית יעקב חטאתם אלו ע"ה; ככה נמשלו גדולי האומה לחלק ה' שהוא דבר חשוב אשר נפרד מהכלל. [מבאר כי תלמידי החכמים הם מופרדים ומובדלים לה', עד שנקראים עם ה'.]

(העמק דבר, דברים לב, ט)

הגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות

[כי ת"ח היה צריך ללמוד ולדעת שאסור, ועוד שאחרים לומדים ממנו כי חושבים שאם הוא עושה, סימן שזה מותר. וזה מה שכתוב "שובה ישראל" - אלו ת"ח, "כי כשלת בעוונך" - כי גם שגגה שלך ("כשלון") נחשב כמזיד ("עוון"). ולכן אתה צריך להרבות בתשובה עד שתגיע ל"ה' אלקיך", היינו גם מדת הדין וגם מדת הרחמים.]

(רבי יהודה זילברט, תושע יהודה דף ו ע"ג) לטקסט

אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות

אמרו חז"ל כל הלומד ואינו מקיים נוח לו שלא נברא. והיינו דסדרו לנו אנשי כנסת הגדולה באהבה רבה "ללמוד וללמד לשמור ולעשות" ולא קאמר "ולשמור ולעשות", דללמוד וללמד אפי' חצי בקשה ליכא, ואדרבה מגרע גרע, כמ"ש חז"ל ת"ח שגגות כזדונות. וקאמרי בתר הכי "ויחד לבבנו לאהבה וליראה שמך ולא נבוש לעולם ועד", כי אורייתא ופקודי דלא בדחילו ורחימא לא פרח לעילא כמו שאמרו בזוהר כמה פעמים, ואפשר שיעסוק אדם כל ימיו בתורה ומצוות, ובבואו לעלמא דקשוט לא ימצא בידו מאומה כשאין בהו אהבה ויראה. ואין לנו בושה גדולה מזו.

(רבי יהודה הלר, תרומת הכרי, פתח השער, אות ש)

ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות

[פירש ר' משה אבא הכהן מביאליסטוק על פי זה את הפסוק "לא הביט אוון ביעקב" - הם עמי הארץ שנקראים יעקב, לא הביט בזדונות שלהם כי הם נחשבים כשגגות.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף נה ע"ב) לטקסט

רבי יהודה אומר: הוי זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון.

החוטא לבלתי יודעו הכללי כמו המכה לאביו, כי לא ידע שזה אסור, הוא חטא שלא נתן לכפרה לשגגתו כי היה לו לדעת. אמנם השוגג שנתן לכפרה הוא המכה את אביו כסבור שהוא בנו או עבדו, כי לא ידע החלקי. והוא טעם חז"ל באמרם הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון (אבות פ"ד). והכוונה, שהשוגג כאשר לא ידע הכללים זדון יחשב לו, והוא פירוש נפלא, וכבר כתבו הרב המורה (בפרק מ"ה חלק שלישי). [מבאר שהחוטא כי לא ידע דבר פרטי בעולם הוא שוגג. אבל החוטא כי לא ידע את עקר המצוה הוא מזיד.]

(עקידת יצחק, שער פ"ב)



לח ע"ב

צער בעלי חיים דאורייתא

ואמנם אמרם, "צער בעלי חיים דאורייתא" - מאמרו, "על מה הכית את אתונך" - הוא על דרך ההשלמה לנו, שלא נלמד מדת האכזריות, ולא נכאיב לבטלה, ללא תועלת, אבל נכון אל החמלה והרחמנות, ואפילו באי זה בעל חיים שיזדמן, אלא לעת הצורך, "כי תאוה נפשך לאכול בשר" - לא שנשחט על דרך האכזריות או השחוק. [מבאר שמה שאסור לצער בעלי חיים לא מפני ההשגחה של ה' והיסורין הנגרמים להם שלא בצדק אלא מפני המידה המושחתת של שנכנסת באדם המצער.]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק יז)

לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין חובה [בעקידת יצחק: דין אמת].

כלומר: לפי האמת הכולל, ובלתי מיישרים אותו, אף כי יבוא הצורך, אבל אמר: יקוב הדין את ההר... והיא הכת היותר מזקת בכל כתות הדינים המקולקלים [חטאם היה שהם דנו את כל המקרים לפי העקרונות הכוללים, ולא בחנו כל מקרה לגופו, על פי הנתונים הייחודיים לו].

(עקידת יצחק שער מג)

ממשמע שנאמר וחרה אפי והרגתי אתכם יודע אני שנשותיהם אלמנות ובניהם יתומים אלא מה תלמוד לומר והיו נשיכם וגו' מלמד שנשותיהם מבקשות לינשא ואין מניחין אותן ובניהן רוצים לירד לנכסי אביהן ואין מניחין אותן

[פירש נחלת בנימין מצוה סו (דף פט במהד' תמב) זה נאמר כעונש על המענה יתום ואלמנה. טעם העונש החמור הזה הוא כי אין מי שירחם עליהם ולכן דמעתם מצויה. ועוד, שצער היתום גורם צער גם לאב שבקבר, כי האבות מצטערים בקבר כשישראל סובלים (רש"י במדבר כ, טו), והטעם הוא כי האב הוא כמו נחל נובע, לזַכות ליוצאי חלציו, והוא כנחל שממנו יורד השפע, גם אחרי מותו, ולכן אם הנחל נסתם למטה, גורם שיתקלקל גם למעלה, כי אינו יכול ללכת בדרך הילוכו, וכך כשהבנים סובלים, אינם יכולים לקבל את השפע הטוב מהאבות. וכן כשבעל מת, נשארת רוחו מקשקשת במעי אשתו, ולכן היא תמיד זוכרת אותו, ולכן המענה אלמנה מענה גם את בעלה, כי היא מתמרמרת ואומרת "אילו בעלי היה חי לא היו נוהגים אלי כך", ובזה מתעורר רוח הבעל שבקרבה, והוא מצטער שאינו יכול לעזור לה. ולכן העונש של המענה יתום ואלמנה הוא שאשתו תהיה אלמנות חיות, ולא תוכל להינשא ותמיד תבכה, משא"כ באלמנה שנישאת בשנית, בבוא רוחו של הבעל השני, נדחה הראשון וחוזר לה'. וכן המענה יתום, מדה כנגד מדה בניו יהיו יתומים אבל לא יוכלו לקבל את הנחלה, כי נחלת אב לבנו הוא משום שהאב נעשה נחל נובע לבנו, ואדם זה קלקל דבר זה ע"י עינוי היתום, ולכן גם הוא נעשה נחל איתן שאסור לזרוע, להוריש לבנו. ולכן כתוב "ענה תענה אותו", בכפילות, כי העינוי כפול לבן ולאב.]

(רבי מאיר שלמה פארינטי, אמרי שפר, דף ד ע"ב) לטקסט

ממשמע שנאמר וחרה אפי והרגתי אתכם יודע אני שנשותיהם אלמנות ובניהם יתומים וכו' מלמד שנשותיהם מבקשות לינשא ואין מניחין אותן ובניהן רוצים לירד לנכסי אביהן ואין מניחין אותן

[כלומר אבותיהם יהיו בגולה ולא ידעו אם מתו. והרי מי שיוצא לחו"ל הוא כעובד ע"ז (כתובות קי ע"ב). ולכן הביטוי "חרון אף" מופיע גם כאן, על עינוי יתומים, וגם בע"ז (דברים פרק יג פסוק יח): "למען ישוב ה' מחרון אפו".]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף סט ע"א) לטקסט


מ ע"א

המפקיד פירות אצל חבירו הרי זה יוציא לו חסרונות

[בזה מוסבר מה שיעקב אומר ללבן (בראשית פרק לא פסוק לח) "רחליך ועזיך לא שכלו ואילי צאנך לא אכלתי", שלכאורה קשה וכי יש לו להתפאר שלא גזל ממנו את אילי הצאן? אלא שבתור שומר, הוא רשאי לנכות את מה שנחסר באופן טבעי, היה רשאי מן הדין לאכול כמה מאילי הצאן במקום אלו שבאופן טבעי היו נחסרים, ובנס "לא שכלו". ובזה הוא מתפאר שבכל זאת לא אכל את מה שמגיע לו.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף קכה ע"ג) לטקסט


מב ע"א

ואמר רבי יצחק: אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. תנא דבי רבי ישמעאל: אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. תנו רבנן: ההולך למוד את גורנו, אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו. התחיל למוד, אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואחר כך בירך - הרי זה תפילת שוא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: יצו ה' אתך את הברכה באסמיך.

ולא הבדילו בין אוהב לשונא, כי זה המין מהנזק אינו מבחין בזה, אדרבה יותר מזיק בדברי האוהב, או בענייני עצמו, כמו שאמר (איכה ג') עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי. צא ולמד מאלישבע, על דרך חכמינו ז"ל (רבות ויקרא פ' כ'). ומהמספר אשר ספרם דוד לישראל (ש"ב כ"ד), כמו שכתבנו בפרשת שקלים (שער נ"ב) עיין עליו. ומזה אמרו חז"ל (ילקוט מקץ רמז קמ"ח) שאמר הקב"ה בלוחות השניות (שמות ל"ד) ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר, כדי שלא תשלוט העין בהם, כמו ששלטה בראשונות.
אמנם עקר היזק העין הרע, הוא נמשך מרוע מזק המביט, ומתכונתו הנשחתת ביציאתה משווי הטבע הנאות, עד שיזיקו ניצוצי הבטתו כחרבות וחצים, כמו שסופר מהבעלי חיים שממית בהבטתו. ועל זה הענין הוא רוע המזג והפסד היצירה באנשים, עד אשר ישחיתו את כל אשר יביטו, ואל כל אשר יפנו ירשיעו, וכל שכן אם נשתתפה בהבטה רוח רעה, או איבה ושנאה. ומזה הענין היה בלעם הרשע, כמו שפרסמו חכמינו ז"ל עליו (אבות פ"ה). וכבר סופר בדברי חז"ל בכמה מקומות (שבת ל"ד ע"א) יהב ביה עינא וקטליה, כי ההבטה באיבה וכעס, תטיל מארה והפסד בדבר המובט, כל שכן כשימצא שם רוע המזג על זה האופן.

(עקידת יצחק, שער ס"א)

עי' לקט ביאורי אגדות תענית ח ע"ב

תנו רבנן: ההולך למוד את גורנו, אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו. התחיל למוד, אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואחר כך בירך - הרי זה תפילת שוא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: יצו ה' אתך את הברכה באסמיך.

התחיל למוד, אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה. כל אדם מישראל, אפילו הפשוט ביותר, יכול לברך, [בשם ומלכות,לדעת כמה פוסקים] ברכה זו. דבר שהוא לכאורה נס גמור. כי בדרך הטבע אילן לכך כל מקום. על כן לאחר שמדד הרי זו תפילת שווא. מכל מקום לפני שמדד - מברך. ויש לבאר היאך שייך לבקש ולברך על דבר שהוא בגדר נס? ועל כרחך שהוא בטוח בנפשו שה' ישלח לו ברכה בכרי, ויתוסף בו יותר ממה שיש בו, ולכן שייך לברך על כך, הא כיצד??
מכאן מבואר שאין מציאות של 'כמות' כלל, אלא 'ברכה'. ברכת ה' היא תעשיר. (משלי י, כב), ולכן הברכה וכוח הריבוי בכרי שאינו מדוד איננו בגדר נס, אלא כך הוא טבע הדברים: ברכה!
ואדרבה, על ידי המדידה נעשית מציאות של 'כמות', ובזה הוא מפסיק את הברכה ואת כוח הריבוי, ותפילתו תפילת שווא.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת בהר מאמר סט' עמ' שא')



מד ע"א

כספא (מד:) דחריף הוי טבעא דהבא דלא חריף הוי פירא וקני ליה פירא לטבעא

לולא תורה שבע"פ אין אתנו יודע עד מה ואפילו במצוה אחת. ועל זה אמר דוד המלך ע"ה [תהלים קיט, עא] "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". יש להבין, דהוה ליה למימר "אלפי כסף וזהב" דרך לא זו אף זו? ונראה על פי מה שאמרו חז"ל בריש פרק הזהב דדהבא אף דחשיב טפי, פירא הוא לגבי כספא דחריפא טפי ומזומנת לאדם לשימושו והוצאתו. והנמשל, דאף דתורה שבכתב קדושתה מעולה יותר מתורה שבע"פ, מכל מקום, לצורך חיותנו וטהרת נשמתנו להתדבק במצות ה' וחוקותיו, הוא צורך יותר בתורה שבעל פה, כי היא חיינו ומורה לנו הדרך החיים בכל מצוה ומצוה. וזה שאמר "טוב לי תורת פיך", לכלול תורה שבכתב ושבעל פה, שהיא טובה לי להנאתי לצרכי לתקן נשמתי, "מאלפי זהב וכסף", רצה לומר, יותר מחשיבות הזהב ואפילו יותר מחריפות וצורך הכסף.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אות ג)


נב ע"ב

אמר רב פפא שמע מינה האי מאן דמוקים אזוזי מיקרי נפש רעה

מצינו בנוסחאות ישנות בגמרא בבבא מציעא (נב:) מאן דקהי אזוזי מיקרי נפש רעה, שמדקדק בו ומתקשה לקבל אותו מחבירו [לרמב"ן היתה גירסא שונה "שקהי" במקום "דמוקים" ומבאר את הסברה.]

(רמב"ן, על בראשית פרק מט פסוק י)


נג ע"א

אפילו באלף לא בטיל

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ג ע"ב]





נח ע"א

בשקנו מידו

[והסבירו תוס', שמי שפטור לגמרי ורוצה לקבל על עצמו חיוב, צריך קנין, ואילו מי שיש עליו קצת חיוב, יכול להוסיף חיוב בדיבור בעלמא. ובזה מיושב מה שיעקב אומר ללבן (בראשית פרק לא פסוק לט) "טרפה לא הבאתי אליך וכו' גנובתי יום וגנובתי לילה", שלכאורה קשה, אם שילם אפילו טריפה כל שכן שישלם על גניבה? התשובה היא שהוא בא להסביר איך חלה התחייבותו ללבן לשלם על טריפה שהיא אונס - כיון שכבר היה חייב על גניבה כשומר שכר, יכול להוסיף על חיובו בדיבור.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף קכה ע"ג) לטקסט


נח ע"ב

המלבין פני חבירו כשופך דמים, תדע דאזיל סומקא ואתי חוורא

המשל, אינו מפורסם להמון רוע הנמנע להועיל לזולתו ממה שבידו להועילו, כרוע הכופר לו במלוה או בפקדון אשר בידו. וגם לא יהיה אצלם רוע הכופר או המכחיש באלו כרוע הגוזלו בידו. ולא הגוזלו כהורגו. וגזל זה ההקש ביתר הדברים. ולזה הדרך הנכון הוא להודיע להם שהגנאי והחטא המשיג לאותו שאינו מורגש אצלם הוא שוה אל שהוא מורגש אצלם, וכמו שמורגלים חז"ל (סוטה ד' ע"ב) בזה שאמרו שבעל הגאוה הוא כעובר עבודת אלילים שנאמר תועבת יי' כל גבה לב (משלי ט"ז) ונאמר כי כל תועבת יי' אשר שנא וגו' (דברים י"ב). וכן המלבין פני חבירו כשופך דמים, תדע דאזיל סומקא ואתי חוורא (ב"מ נ"ח ע"ב) וכן בכל כיוצא בזה.

(עקידת יצחק, שער צ"ג)

אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים

[ז] האיש השפל ונבזה, אף כי יתעלה ויתכבד מאוד אחרי כן, עוד יש פתחון פה לחרף אותו בשפלתו בימים הראשונים. אך לא יתכן חירוף הזה רק אם היה השפלות שלא בטובתו, אבל אם היה המניעה מחמת רצונו שלא חש לכבודו, ואם היה רוצה היה מתכבד בתחילתו, אין זה חירוף. והיינו דאמר "לא יאמר לך עוד עזובה" - דהיינו שלא יחרפו אותה שהיתה עזובה מתחלתה בהיותה בגלות, על זה אמר כי גם עתה בגלות חפץ ה' בך וצופה ומביט בכל עת ובכל שעה לתשובתינו להשיבנו אליו והמניעה הוא מאתנו, א"כ אין בזה חירוף בהיות לאל ידינו, כדכתיב "היום אם בקולו תשמעו...
[ח] וכן אמרו חז"ל אם היה בעל תשובה לא יאמרו לו זכור מעשיך הראשונים, כי באמת אין בזה חירוף, שה' יתברך ברחמיו ובחסדיו צופה לרשע וחפץ בהצדקו.

(רבי פינחס הלוי הורוביץ, המקנה, פתחא זעירא, אותיות ז-ח)

כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים. לא יאמר לו בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה לקח. אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו זכר מעשיך הראשונים. אם הוא בן גרים, לא יאמר לו זכר מעשה אבותיך, שנאמר וגר לא תונה ולא תלחצנו.

משפט גר יתום - ענין אזהרה זו באשר אע"ג שאסור לענות יתום, מ"מ להוליכן בדרך ישרה מותר כמש"כ הרמב"ם הל' דעות פ"ו ה"י, ומ"מ כתיב ואעפ"כ לא ינהוג בהם מנהג כל אדם כו'. והנה עובד כוכבים שנתגייר הוא ובניו, הרי בניו נתגיירו בע"כ וכמש"כ בס' שמות י"ב מ"ח, וכשמת הגר והבן יתום ומשלח ונעזב לפי טבעו, וראוי לב"ד לשפטו ולהענישו לצורך הדרכה, אבל מ"מ אסור להטות משפטו לייסרו בלי חשבון הכרחי.
והיינו דתנו בפרק הזהב היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, ולא תנן היה גר, אלא משום דחמיר אונאת גר מישראל, דלישראל לא אסור אלא אונאת עמיתו, היינו עמיתו במצוות, משא"כ רשע, ומש"ה תנן היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, דווקא בעל תשובה, משא"כ גר אפילו בן רשע אסור לאנותו, והיינו דתנן היה בן גרים. [מבאר כי ישנו איסור מיוחד להונות הגר ובניו אף כשאינם מקיימים המצוות, משא"כ בישראל שאסור להונותם רק כשאחים הם לנו במצוות.]

(העמק דבר, דברים כד, יז)



נט ע"א

אמר רב יהודה, לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שאין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם, אלא על עסקי תבואה, שנאמר השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך, אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי כמשלם שערי מכדא נקיש ואתי תיגרא בביתא

מוצא רמז לכך שבשנות הרעב שבאו עלמצרים נאמר והנה שבע פרות אחרות, קראם אחרות לפי שנאמר (תהלים קמז יד) השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך, וכד משלם שערי מכדא נקיש ואתי תיגרא, (בבא מציעא נט.) וכל אחד נעשה אחר לחבירו חלק לבם ואינן לאחדים, ומטעם זה נאמר בשבלים הטובות עולות בקנה אחד, המורה על האחדות וממילא נשמע שברעות אין אחדות, וכן בפרות הזכיר אחרות ברעות וממילא נשמע שבטובות אין אחרות אלא אחדות.

(כלי יקר, בראשית פרק מא פסוק ג)

ואע״פ ששערי תפילה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו

[שערי דמעות לא ננעלו דוקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז יש מקום לשערי דמעות, אבל בזמן ששערי התפילות פתוחים, לא שייך שערי דמעות ובכיות. וזה פירוש ״במסתרים תבכה נפשי״ (ירמיהו יג, יז), שבזמן שהאדם בא לכלל הסתרה, ״תבכה נפשי״, מטעם שאין לו עצה אחרת. וזה ענין ״כל אשר בידך ובכוחם לעשות עשה״.]

(רבי ברוך שלום אשלג, ה' שמעתי שמעך (תשסז), כרך א, מאמר כח עמ׳ נג והערה שם)

[ה' מודיע לנו שהדמעות הם התרופה שלנו. אם רופא רושם מירשם של תרופות, צריך ללכת לקנות את התרופה, ולא לתת במקום זה מים. (כט ע"א) כך את התרופה של דמעות עלינו לקנות בכסף, והיינו בנתינת צדקה לעניים, ואם לא נקנה אותן בכסף הם יהיו רק מים פשוטים, ולא יועילו.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף כח ע"ד) לטקסט

שערי דמעות לא ננעלו

תָּמַכְתִּי יְתֵדוֹתַי בִּשְׁלֹשׁ עֶשְֹרֵה תֵבוֹת. וּבְשַׁעֲרֵי דְמָעוֹת כִּי לֹא נִשְׁלָבוֹת.

(סליחות ליום חמישי של עשרת ימי תשובה, מנהג פולין, סליחה פב)

[זאת כוונת המדרש (בראשית רבה פרשה ה, ג) שהמים התחתונים בכו וה' הבטיח שיביא מהם מלח על המזבח. המלח הוא הדמעות, שהמביא קרבן צריך להכניע את לבו, ולבכות ולהתחרט על חטאיו, ואז יירצה קרבנו. הדמעות הן הברית מלח. הן הערבים שה' ישמע את קול תפילתנו.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 168) לטקסט

[בדמעות אנחנו מכבסים את בגדינו המלוכלכים בחטאים.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף ב ע"ד) לטקסט

[מי שמוריד דמעות בעת תפילתו, זה סימן שלבו פתוח, ואינו מדבר מהשפה ולחוץ, ואז ה' פותח לו שערי שמים. אבל המתפלל כשלבו סגור, לא תועיל תפילתו, כי תפילות ישראל אינם משנות את רצון ה', כי הוא לא משתנה, אלא התפילה משנה את האדם, ממי שלבו אטום למי שלבו נתרכך, ואז הוא ראוי לקבל את חסדי ה'.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, אקלידא דרחמי, עמ' 47-48) לטקסט

איתתך גוצא גחין ותלחוש לה וכו' הא במילי דשמיא והא במילי דעלמא

[כיון שאדם צריך לשמוע לקול אשתו, אדם הראשון נענש פחות מחווה על אכילת עץ הדעת, כי היתה לו התנצלות, ששמע לאשתו, כמש"כ "כי שמעת לקול אשתך" - שזה סיבה להקל בעונשו. ואף שבמילי דשמיא אינו צריך לשמוע לה, הוא טעה בדבר מצווה ולכו עונשו קל.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף מ ע"ב) לטקסט

נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה י ע"ב]

חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין וכו' (נט:) אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש ונמנו עליו וברכוהו

[מדוע התאמצו כל כך נגד שיטת ר"א עד שנידוהו? ועוד הרי ר"א היה מבית שמאי, ואיך כאן הוא המקיל? הנה כלי חרס שנשבר כשהוא עדיין חומר ביד היוצר, אפשר לעשות ממנו כלי חדש, אבל אם כבר התקשה ואז נשבר, אין לו תקנה. וכן אדם שחוזר בתשובה לפני שנענש, תשובתו טובה יותר, ואחרי שנענש תשובתו במדרגה נמוכה, ששב מחמת היסורין, אבל גם היא מועילה. וכלי חרס טמא שנשבר, טומאתו יצאה ממנו, ואם הדביקו את השברים, בזה נחלקו ר"א וחכמים. ר' אליעזר סובר שאינו כלי ולכן הוא מטהר בתנורו של עכנאי, וזה קולא שיוצאת מתוך גישתו המחמירה, שלא מועילה תשובה של מי ששב מתוך יסוריחם. וכן בסנהדרין צז, שר"א אומר שאם לא עושים תשובה לא נגאלים ור' יהושע אומר שה' מעמיד מלך קשה כהמן ושבים מחמת גזירותיו, ואילו ר"א סובר שלא מועילה תשובה זו ששבים בגלל הגזירות. וכן ר"א אומר "שוב יום אחד לפני מיתתך", שרק תשובה מעולה כזאת מועילה. וחכמים התאמצו לבטל את דעתו, לומר שמועילה תשובה גם אחרי היסורים.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 36-37) לטקסט


נט ע"ב

אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו וכו' ונמנו עליו וברכוהו וכו' אלא לכבודך שלא ירבו מחלוקות בישראל

[ר"א רצה לחזק את שיטתו ע"י אותות מהשמים. ובאותו זמן התחילה הנצרות והסתמכה על אותות ונסים. ולכן נידו את ר"א, כדי לבטל את דעתו ואת מופתיו בפרסום גדול, כדי שהציבור לא ישמע לנוצרים. ומה שאמרו שנידוהו כדי לא להרבות מחלוקת הוא מתוך יראה מהנוצרים. וכן משמע שר' נסים גאון בשיטה מקובצת, שפירש שיצא בת קול כדי לנסות את החכמים, כמו שנאמר (דברים פרק יג פסוק ד) "כי מנסה ה' אלהיכם אתכם", לגבי נביא שקר שמראה נסים, וכך היה עם הנוצרים.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, הקדמה, עמוד חמישי)

...אשכחתיה דנפל על אנפיה...

בנפילת אפים ... העניש משה לקרח ולכל עדתו, ומכאן למד רבי אליעזר שהעניש לרבן גמליאל בנפילת אפים.

(רבינו בחיי, על במדבר פרק טז פסוק ד)

אימא שלום, דביתהו דר"א, אחתיה דר"ג הואי. מההוא מעשה ואילך לא הוה שבקה ליה לר"א למיפל על אפיה.

כי הנופל על פניו מצטער ונכנע, וההכנעה מעקרי התשובה, ואז תפלתו מקובלת, והקב"ה חושש על צערו וממלא שאלתו.

(רבינו בחיי, על במדבר פרק טז פסוק כב)

אשכחיה רבי נתן לאליהו אמר ליה מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא אמר ליה קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני

ז"ל (ב"מ נט, ב), נצחוני בני, פרסמו היותי נצחי ובלתי משתנה ושכן יהיה דברי אשר יצא מפי אחרי רבים להטות.

(של"ה, תולדות אדם - בית נאמן (ב)

וזה הוא תנור של עכנאי מאי עכנאי אמר רב יהודה אמר שמואל שהקיפו דברים כעכנא זו וטמאוהו תנא באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ואמרי לה ארבע מאות אמה אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב חזר ואמר להם אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו חזרו אמת המים לאחוריהם אמרו לו אין מביאין ראיה מאמת המים חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו הטו כותלי בית המדרש ליפול גער בהם רבי יהושע אמר להם אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר ועדיין מטין ועומדין חזר ואמר להם אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו יצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא מאי לא בשמים היא אמר רבי ירמיה שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטות

אבל הענין כך הוא, שכל התורה שבכתב ושבעל פה נמסרה למשה בסיני, כמו שאמרו במגלה, א"ר חייא בר אבין אמר רבי יוחנן מאי דכתיב. ועליהם ככל הדברים, מלמד שהראהו הקב"ה למשה כל דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שסופרים עתידים לחדש ומאי ניהו מקרא מגלה. דקדוקי סופרים, הם המחלוקת וחלוקי סברות שבין חכמי ישראל, וכלן למדן מרע"ה מפי הגבורה, ושתהיה ההכרעה כפי הסכמת חכמי הדור. וזהו עניין ר' אליעזר הגדול ומחלוקתו, ואמרו שם בבבא מציעא: עמד ר' יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא מאי לא בשמים היא כבר נתנה למשה על הר סיני, וכתוב בה אחרי רבים להטות. הנה ראו כלם שר' אליעזר היה מסכים אל האמת יותר מהם, וכי אותותיו כלם אמתיים צודקים, והכריעו מן השמים כדבריו, ואעפ"כ עשו מעשה כהסכמתם, אחר ששכלם היה נוטה לטמא, אע"פ שהיו יודעים שהיו מסכימים הפך [מן] האמת לא רצו לטהר, והיו עוברים על דתם אם היו מטהרים כיון ששכלם נוטה לטמא, שההכרעה נמסרה לחכמי הדורות.

(דרשות הר"ן, הדרוש השלישי)

וצוה אליהם שיתנהגו בדבר ההוא על פי מה שיבררו בית דין הגדול העומד בלשכת הגזית כאמרו: כי יפלא ממך דבר וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו, על פי התורה אשר יורך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל וגו'. ובא בקבלת רז"ל אפי' אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, כלומר אפילו ברור לך הדבר שאין האמת כדברי הוראת הסנהדרין אעפ"כ שמע אליהם, כי כן צוה ה' ית' שננהוג בדיני התורה ומצותיה כפי מה שיכריעו הם, יסכימו לאמת או לא יסכימו. וזה כענין ר' יהושע עם רבן גמליאל שצוהו רבן גמליאל שיבא [במקלו] במעותיו [אצלו] ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו וכן עשה. שאחר שהש"י מסר ההכרעה אליהם מה שיסכימו הם הוא מה שצוה ה' בדבר ההוא. ועל זה אנו בטוחים במצות התורה ובמשפטיה, שאנו מקיימים רצון שם ית' בהם כל זמן שנסמוך על מה שהסכימו [בהם] גדולי הדור.
וזה הוא ענין ר' אליעזר הגדול עם החכמים כמוזכר בפרק הזהב, שאע"פ שנתן אותות גדולים וחזקים שהאמת כדבריו, ויצתה בת קול מן השמים ואמרה מה לכם אצל ר' אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום, אעפ"כ כשלא רצה להסכים לדבריהם נמנו עליו וברכוהו. לפי שלא מסר הש"י הכרעת ספקות התורה לנביא ולא לבת קול אלא לחכמי הדור, וזה שעמד ר' יהושע על רגליו ואמר לא בשמים הוא.

(דרשות הר"ן, הדרוש האחד עשר)

אמר ב[מסכת]מגילה. אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים, מלמד שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שסופרים עתידים לחדש ומאי ניהו מקרא מגלה. דקדוקי סופרים, הם המחלוקת וחלוקי הסברות שבין חכמי ישראל, וכלן למדם משה מפי הגבורה, בלא הכרעה כל מחלוקת ומחלוקת בפרט. אבל מסר לו כלל אשר בו יודע האמת, והוא: אחרי רבים להטות, וכן לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך. וכשרבו המחלוקת בין החכמים אם היה יחיד אצל רבים היו קובעים הלכה כדברי המרובים. ואם רבים אצל רבים או יחיד אצל יחיד, כפי הנראה לחכמי הדור ההוא, שכבר נמסרה ההכרעה להם, כאמרו: ובאת אל הכהנים הלוים או אל השופט אשר יהיה בימים ההם, וכן לא תסור וגו', הרי שניתן רשות לחכמי הדורות להכריע במחלוקת החכמים כפי הנראה להם, ואף אם יהיו הקדומים מהם גדולים מהם ורבים מהם. ונצטוינו לילך אחר הסכמתם הן שיסכימו לאמת או להפכו.
וזהו ענין רבי אליעזר הגדול ומחלוקתו. כדאמרינן שם בבא מציעא: עמד ר' יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא [מה לא בשמים היא] כבר ניתנה למשה על הר סיני וכתוב בה אחרי רבים להטות. הנה ראו כלם שר' אליעזר מסכים אל האמת יותר מהם, וכי אותותיו כלם אמתיים צודקים והכריעו מן השמים כדבריו, ואעפ"כ עשו מעשה כהסכמתם. שאחר ששכלם נוטה לטמא אע"פ שהיו יודעים שהיו מסכימים הפך מן האמת לא רצו לטהר, והיו עוברים על דברי תורה אם היו מטהרים, כיון ששכלם נוטה לטמא, שההכרעה נמסרה לחכמי הדורות ואשר יסכימו הם הוא אשר צוהו ה'.

(דרשות הר"ן, הדרוש השביעי)

אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה. ארבע מאות אמה: אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטין ועומדין. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום

ועל זה הדרך בעצמו הוא אמות נבואת הנביא או השליח, כי הנביא שיתן אות על היותו נביא בראיה שהוא ילך על פני המים או שיבקע הנהר לעבור בו או שילך במו אש ולא יכוה או שירפא החולים או המצורעים, הנה זאת אות שהוא איש שראוי שיעשו על ידו נסים אותות ומופתים, אבל אין זה אמות עצמי לנבואה, וכל שכן שאיננו אות אל שתנתן תורה על ידו, כי כבר ימצאו אותות ומופתים נעשים בלהט וכשוף או נעשים על ידי הצדיקים שאינם נביאים, כמו שנזכר בבבא מציעא (נ"ט ע"ב) בענין מחלוקתו של רבי אליעזר, שנעקר חרוב ממקומו וחזר אמת המים לאחוריו וזולת זה, ואף על פי כן לא קבעו הלכה כדבריו לפי שלא היה מוסכם בנביא.
ולזה "המתנבא מה שלא נאמר לו - כגון חנניה בן עזור, דקאי ירמיה בשוק העליון וקאמר (ירמיהו מט) כה אמר ה' [צבאות] הנני שבר את קשת עילם, נשא חנניה קל וחומר בעצמו: מה עילם שלא בא אלא לעזור את בבל, אמר הקדוש ברוך הוא: הנני שבר את קשת עילם, כשדים עצמן על אחת כמה וכמה - אתא איהו בשוק התחתון, אמר (ירמיהו כח): כה אמר ה' וגו' שברתי את על מלך בבל [אין העובדה שבכוחו של ר' אליעזר לחולל ניסים מעידה כי בכוחו שע"י תינתן תורה הראיה היא כי הוא שיכול לעשות ניסים בלבד. למשל במשה רבנו האמינו שיכול לתת תורה רק כאשר התחולל מעמד הר סיני. "היום הזה ראינו כי ידבר אלוקים את האדם וחי" ולפני זה "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" האמינו שהוא עבד ה' ויכול לחולל ניסים אבל לא להוריד תורה.]

(ספר העיקרים, מאמר ראשון פרק יח)

יצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא מאי לא בשמים היא אמר רבי ירמיה שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטות

וכבר אמרו בבבא מציעא בענין ר' אליעזר ור' יהושע: עמד ר' יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא, מאי לא בשמים היא כבר נתנה לנו משה על הר סיני וכתוב בה אחרי רבים להטות. והפירוש אצלי הוא, כי החכם יתיר ספקות התורה שהוא יסוד הכל, וישמע אליו הנביא על כורחו, ואם הנביא יעיר לחכם דבר במשפטי התורה שיביאהו מצד נבואתו לא ישמע אליו כלל, הנה ראו כלם שר' אליעזר מסכים אל האמת יותר מהם, וכי אותותיו כלם אמיתיים צודקים, והכריעו מן השמים כדבריו, ואף על פי כן עשו מעשה כהסכמתם, ואחר ששכלם נוטה לטמא אף על פי שהיו יודעים שהיו מסכימים להפך מן האמת, לא רצו לטהר והיו עוברים על דברי תורה אם היו מטהרים, כיון ששכלם חייב לטמא, שההכרעה נמסרה לחכמי הדורות, ואשר יסכימו הם, הוא אשר צווהו השם ית'.

(דרשות הר"ן, הדרוש החמישי נוסח ב)

לא בשמים היא

[לכן נקרא שבועות "זמן מתן תורתנו", כי התורה ניתנה לגמרי לישראל, שתלויה רק בנו, וראיה ממה שהוסיף משה יום אחד מדעתו. ולכן קורים את רות בשבועות, שמדבר על מה שבועז נשא את רות, וסמך על דרשתו "מואבי ולא מואבית".]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' קו - לטקסט)



סא ע"ב

אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור

[לכן נאמר בהגדה "ביד חזקה שתים וכו' ובמופתים שתים", היינו חושך ומכת בכורות נקראו "מופתים", חושך כי הוא שינוי מעשה בראשית, ומכת בכורות כי היה ניכר לכל שהוא מה', שיכול להבחין מי בכור.]

(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף ח ע"א) לטקסט


סב ע"א

חייך קודמים לחיי חבירך

[קשה א"כ איך מתקיים "ואהבת לרעך כמוך"? הנה בגוף האדם, יש אברים שאדם אוהב יותר מאברים אחרים, כגון אם אדם רואה שרוצים להכותו, הוא שם את ידיו על ראשו, כי הוא מחשיב את ראשו יותר מידיו. הוא אוהב כל אבר לפי ערכו. וזהו "ואהבת לרעך כמוך" - תאהב את רעך לפי ערכו וחשיבותו, כמו שאתה אוהב את אבריך כל אחד בדרגה שונה. צריך לאהוב את כולם, אבל לא כולם באותה דרגה.]

(רבי גדליה סילברסטון, משמחי לב, עמ' 29) לטקסט


סו ע"ב

המוכר פירות דקל לחבירו, אמר רב הונא: עד שלא באו לעולם - יכול לחזור בו. משבאו לעולם - אין יכול לחזור בו, ורב נחמן אמר: אף משבאו לעולם - יכול לחזור בו. ואמר רב נחמן: מודינא, דאי שמיט ואכיל - לא מפקינן מיניה!

והנה זה מועיל לפי שיטת הרמב"ן ז"ל בהא דאיתא בבבא מציעא דף ס"ו, דמוכר פירות שלא בא לעולם דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה. דהטעם הוא משום דכ"ז שאינו חוזר ה"ז מכירה, א"כ במה שנשבע שלא יחזור ממילא ה"ז מכור. אבל לשיטת התוס' שם הא דלא מפקינן מיניה הוא משום מחילה אבל א"א למכור כלל. וצ"ל דהא שהועיל כאן המכירה הוא כמש"כ הריב"ש בתשובה דלפני מ"ת לא היה נוהג זה הדין דא"א למכור דבר שלא בא לעולם וא"כ שבועה זו הוא משום מעלת הכבוד ונכלל בזה קדושת הקרבה. דזה לא נמכר בקנין דמים כ"א בשבועה שלא יערער לעולם.

(העמק דבר, בראשית פרק כה פסוק לג, הרחב דבר)



עא ע"א

כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא ברבית עליו הכתוב אומר כספו לא נתן בנשך ושחד על נקי לא לקח עשה אלה לא ימוט לעולם הא למדת שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטין והא קא חזינן דלא מוזפי ברבית וקא מתמוטטין אמר רבי אלעזר הללו מתמוטטין ועולין והללו מתמוטטין ואינן עולין

ופירש רש"י ז"ל: והכי משמע קרא כל "עושה אלה לא ימוט לעולם", כלומר אף אם ימוט, אין מוטתו מוטת עולם, אבל המלוה ברבית ימוט לעולם. ועיי"ש. ולכאורה יפלא, דכשם שמקשה והא קא חזינן דלא מוזפי ומתמוטטין, ה"נ הא חזינן דלא מוזפי ומתמוטטין ואין עולין. ונ"ל דאיתא במדרש [תנחומא] פרשת מטות [אות ו]:... ה' משפיל אף מרומם, ואף שמשפיל לזה, מרומם לזה, וגלגל החוזר. אמרו שם: מפני מה נקראים נכסים? שנכסים מזה ונגלים לזה. מפני מה נקראים זוזים? שזזים מזה לזה. עיי"ש. לזה מי שמלוה ברבית נכסיו מתמוטטין ואין עולין בשום מקום. וזה פירוש רש"י, והכי משמע קרא: אין מוטתו מוטת עולם, היינו שיהיו עולים עכ"פ לאיש אחר בעולם, והנכסים נשארין בעולם, לא כן המלוה ברבית, כספו אינו עולה כלל לשום אדם בעולם. וכן מבואר במדרש (יחזקאל ז, יט): "כספם בחוצות השליכו וזהבם כסף נמאס", משא"כ בשאר יורדין, אף שהם אין עולין, הנכסים עולים.

(שב שמעתתא, הקדמה, אות ר)

הקורא לחבירו וכו' רשע יורד עמו לחייו

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין כח]

תוספות - לר"ע פריך דדריש בסוף מכות (דף כד ע"א) עושה אלה עושה אחת מכל אלה לא ימוט

[בינה לעתים, דרוש יב לתשובת השנה, מקשה שמשמע שבהו"א סברו תוס' שר"ש בן אלעזר סובר שלא כר"ע, והרי הוא אמר שמי שלא מלוה ברבית נכסיו משתמרים, וזה כר"ע שרק מי שעובר על כל העבירות שבפסוק "ימוט"? י"ל שאפשר לדייק להיפך מהמשך דברי רשב"א, שהמלוה ברבית נכסיו מתמוטטין, וזה כדעה שרק מי שנמנע מכל העבירות "לא ימוט".]

(דברי יחזקיהו ח"א, עמ' מה-מו) לטקסט



עג ע"ב

אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא ולרב אשי מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא התם בידו (עד.) הכא לאו בידו

[בזה יש להסביר את הפסוק (שמואל א' יז, כו) "ויאמר דוד אל האנשים העומדים עמו לאמר מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז" - דוד אמר לראשי הסנהדראות שהיו רגילים לעמוד וללמוד עמו, "מה יעשה" - הרי הבטחת שאול היא אסמכתא, כיון שרחוק מהשכל שמישהו ינצח את "הפלשתי הלז", ושאול יטען שהבטיח את זה בלי גמירת דעת, כי לא העלה על דעתו שמישהו יוכל לנצח את הפלשתי, ואיך ב"ד יכוף את קיום הבטחתו? ולכן דוד אמר "מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלהים חיים" - כלומר הכרוז היה צריך לקרוא לו "ערל", ולומר שהוא חייב מיתה כי חרף מערכות אלקים חיים, ולכן כל השולח בו יד יוכל להורגו, ולכן זה לא אסמכתא. ועוד: הכרוז לא היה צריך לדבר בסגנון שמעצים את העניין, שאז יש בעיה של אסמכתא, אלא היה צריך להקטין את הענין, לומר שהפלשתי הוא "ערל", נבזה וחדל אישים, ומגיע לו למות כי פגע בכבוד ה'. והעם ענה לדוד "לאמר כה יעשה לאיש אשר יכנו" - כלומר יש אסמכתא רק במי שרוצה לקנוס את עצמו ואינו מתכוון להקנות, ובטוח שלא יתקיים התנאי; אבל בשכירות, שהוא רוצה להקנות, אינו נפסל בגלל אסמכתא (תשובות מיימוניות, ספר נזיקין, סי' כב). ואף כאן, שהמלך חפץ בזה שכך יעשה למי שיהרוג את גליית, אין אסמכתא אף שאינו בידו.
ואח"כ נאמר "וישמע אליאב אחיו הגדול בדברו אל האנשים ויחר אף אליאב בדוד" - הוא כעס על שדוד אמר לראשי הסנהדראות שזה אסמכתא, שהרי הלכה כדוד בכל מקום (סנהדרין צג ע"ב), ואיך חשב לומר שזה אסמכתא? ואמר לו אליאב "למה זה ירדת" - הרי אבינו שלח אותך לקחת ממנו גט לנשותינו (כתובות ט ע"ב), והגט הוא על תנאי שאם נמות במלחמה, תהיה מגורשת. (ה ע"א) ולשיטתך תנאי זה הוא אסמכתא? אלא מוכח מזה שמה שאינו דרך קנס אינו אסמכתא, וכך גם בהבטחת שאול. ודוד השיב "מה עשיתי עתה הלוא דבר הוא" - אין ראיה מגט, כי בגט, מתקיים המעשה של נתינת הגט לאשה ואח"כ בא התנאי, וזה לא אסמכתא, משא"כ כאן "מה עשיתי עתה" - הרי לא לקחת את העושר ואת בת המלך, אלא המעשה יתקיים רק אחרי קיום התנאי, "הלא דבר הוא" - זה רק דיבור בעלמא.
[ה ע"ב] אח"כ שאול אמר לדוד "הנה בתי הגדולה מרב אתה אתן לך לאשה אך היה לי לבן חיל והלחם מלחמות ה'" (שמואל א פרק יח פסוק יז) - איני חייב לתת את בתי בגלל הריגת גליית, כי זה אסמכתא ולכן אני יכול לדרוש ממך להמשיך להילחם ורק אז אתן לך את בתי. זה היה אסמכתא, שהרי ברור שלא התכוונתי באמת, שהרי היה חשש שיבוא אדם שאינו הגון ויהרוג את גליית, כמו שנאמר בתענית ד ע"א. ואח"כ אמר לו (פסוק כא) "בשתים תתחתן בי היום" - היום נודע לי שאתה הגון, ואני רוצה במעשה החיתון, ויתקיים ע"י תנאי שני שאעשה עמך, ואז יתקיים המעשה בלי אסמכתא, כיון שהוא "כהיום" - שאני רוצה בקיום התנאי. ואח"כ (פסוק כב) "ויצו שאול את עבדו דברו אל דוד בלט" - ציווה להם לומר לדוד שהיה אסמכתא בהבטחה על הריגת גליית, ואמר להם לומר בשקט, מפני שאין זה כבוד למלך לחזור בו מהבטחתו. "לאמר" - אף שהיה אמירה בעלמא בלי קנין, בכל זאת המעשה קיים כי "הנה חפץ בך המלך", כלומר, המלך חפץ במעשה והתנאי, כי הוא הבטיח את זה כי היה צריך להושיע את ישראל.]

(רבי מרדכי גלנטי, דברי מרדכי, דרוש ב, דף ד ע"ד-ה ע"ב) לטקסט


עה ע"ב

תנו רבנן: שלשה צועקין ואינן נענין ואלו הן - מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים והקונה אדון לעצמו ומי שאשתו מושלת עליו. קונה אדון לעצמו מאי היא... דביש ליה בהא מתא ולא אזיל למתא אחריתא

ויקח תרח וגו' - הכוונה היא על דרך שאמרו ז"ל (ב"מ עה:) מאן דביש ליה בהאי מתא וכו', כי שינוי מקום גורם, לזה אמר הכתוב כי כאשר ראה תרח שאברם בנו לא נולדו לו בנים עשה שינוי מקום ולקח את אברם ושרי להוליכם למקום אחר, והודיענו עוד הכתוב בזה שכל כך היה חשוב אברם בעיניהם שבשבילו נסעו כל בית אביו לשנות המקום בשבילו, והוא אומרו ויצאו אתם. [מביא שרצה תרח לעבור מחרן כיוון שראה ששם לא היו לאברם בנו ילדים.]

(אור החיים, בראשית יא, לא)



עו ע"ב

אינו דומה הבא טעון להבא ריקן עושה מלאכה ליושב ובטל וכו' (עז.) וליתיב להו כפועל בטל כי קאמר רבא באכלושי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי

[בזה יש להסביר את שאלת הבן הרשע בהגדה "מה העבודה הזאת לכם" - מדוע שכרה של מצוות שילוח הקן, שהיא קלה, שווה לשכר של כיבוד אב, שהוא קשה? הרי אינו דומה שכרו של הבא טעון להבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל? והתשובה היא "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", שישראל היו רגילים בצער, כדברי זוהר שמות דף ב ע"ב, וכן רגילים בקיום מצוות, ונוח להם בצער שבקיום המצוות, ולכן הם כמו אכלושי דמחוזא, שאם לא עובדים, נחלשים, ולכן מקבלים שכר שלם על שילוח הקן אף שאין בו צער, כי אדרבה, ישראל מעדיפים מצוה עם צער על מצוה בלי צער.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף מח ע"ב) לטקסט

[הרי שסתם פועל, שקשה לו מלאכה, יקבל יותר שכר אם עובד יותר, אבל פועל זריז, שנחלש אם אינו עובד, מקבל שכר שווה גם אם לא עבד. (נד ע"א) פירש בזה שמע יעקב, דף עב ע"א, שלכן אשה שעשתה את כל מצוותיה בזריזות, תקבל שכר כמו איש שמקיים את כל מצוותיו, כי היא טוענת "מדוע מנעת מאיתנו לקיים את כל המצוות? תן לנו את כולן ונעשה את כולן, ועכשיו שאתה מנעת, מגיע לנו שכר כאילו קיימנו את כולן, שהרי מה שקיימנו את המצוות שלנו בחשק עצום מוכיח על שאר המצוות שהיינו עושות אילו נצטווינו".]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף נג ע"ב-נד ע"א) לטקסט


פג ע"ב

יצא אדם לפעלו יצאו צדיקים לקבל שכרן ולעבדתו עדי ערב במי שהשלים עבודתו עדי ערב

[דרשות הראנ"ח, פרשת חיי שרה, פירש ע"פ קהלת רבה על הפסוק "מתוקה שנת העובד אם מעט אם הרבה יישן" - שמי שנפטר צעיר מקבל שכר כאילו האריך ימים, כי הוא טוען שאילו האריך ימים היה עושה מצוות. וכך הגמרא כאן אומרת שצדיק יקבל שכר גם אם נפטר צעיר, כמו מי שהשלים זמנו.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף כה ע"ד) לטקסט

ולעבדתו עדי ערב במי שהשלים עבודתו עדי ערב

ואל תאמר דסגי בכתיבה [של דברי תורה] לחוד, כי החוש מעיד דבכתיבה לא נפיק מכלל העלם, וכמ"ש בשם הגדולים מערכת ספרים מערכת נ סי' מז, ז"ל: גדולי ישראל קצתם היו זהירים שלא להדפיס ספרי חידושיהם בחייהם, ובאמת אמרו, מן הזהירות שלא תרבה להזהר כי זה גרם שנאבדו הכתבים, חבל על דאבדין… ונלע"ד שזהו בכלל אמרם ז"ל "ולעבודתו עדי ערב" - במי שהשלים עבודתו עדי ערב, ופירש רש"י: עד יום מותו.

(רבי דוד שפרבר, שו"ת אפרקסתא דעניא, הקדמה)

תשת חשך ויהי לילה זה העולם הזה שדומה ללילה בו תרמש כל חיתו יער אלו רשעים שבו שדומין לחיה שביער תזרח השמש יאספון וכו' תזרח השמש לצדיקים

[עוה"ז נקרא לילה כי אנו חיים באפילה, איננו מבינים מדוע צדיק ורע לו. הרשעים שהם כמו חיות חיים בשלוה, וה"כפירים" שהם הצדיקים שנאמר (משלי פרק כח פסוק א) "וצדיקים ככפיר יבטח", "שואגים לטרף" כי הם מדוכאים ברעב. "תזרח השמש יאספון" - כשייאספו מעוה"ז לעוה"ב, יקבלו את שכרם.]

(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, קדיש לעלם, דף יד ע"ב) לטקסט

פגע ביה ההוא כובס קרייה חומץ בן יין אמר מדחציף כולי האי שמע מינה רשיעא הוא אמר להו תפסוהו

(ד:) והנה על פי שבארנו וכמו שנתבאר במסכת יומא [כג ע"א] שעפ"י מדת חסידות גם תלמיד חכם צריך למחול על עלבונו אפילו אם לא פייסו אותו רק לנקוט הדבר בלבו עד שיפייס אותו... לפי זה יפלא הדבר מאוד ממה דאמרינן בפרק השוכר את הפועלים, ששלח ר' יהושע בן קרחה לר' אלעזר ב"ר שמעון שם גנאי וכו' ואחרי כן פגע בו ההוא כובס וקרא אותו בשם גנאי הזה, אמר מדחציף כולי האי שמע מינה רשיעא הוא ומסרו למלכות ונהרג על ידי זה. איך בשביל פעם אחד שקרא לו בשם גנאי ומשמע שהיה הדבר בינו לבינו, יסבב עליו המיתה על ידי מסירתו למלכות? והגם שאמר מדחציף כולי האי שמע מינה רשיעא הוא ונודע לו אחרי כן שהי' חייב עונש מיתה על יד שאינס נערה המאורסה, עיין שם בגמרא, אבל על כל זה בשעה שמסרו למלכות היה רק אומדנא. ואפילו אם נימא שגם על פי מדת חסידות מותר לנקום על צערא דגופא ועל כינוי שם רע, אבל עונש חמור כזה לחייבו מיתה על ידי זה, הוא לכאורה דבר תימה. והגם שאמרו שם שקם ר' אלעזר ב"ר שמעון תחת זקופא וקא בכי, שנראה שהיה מתחרט על מה שמסרו למלכות, אבל מעיקרא מאי קסבר? ומסתמא עשה גם תחלה עפ"י שורת הדין ואפילו עפ"י מדת חסידות, רק על כל זה הי' לו קצת צער אחרי כן...
(ה:) והנה עלה בדעתי ליישב זה בדרך אפשר עפ"י מה שאמרו במסכת גיטין דף לא ע"ב... ומקמיה פלגאה ניקום... ופירש שם רש"י ז"ל בד"ה פלגאה: בעל מריבה, שהיתה לו מריבה עם מר עוקבא שהיה אב בית דין כדאמרינן בפרק קמא בני אדם העומדים עלי ובידי למוסרם למלכות והוא הי' גניבא כדמפרש התם... כי היה חולק עם מר עוקבא שהיה אב בית דין, ויש חילוק בין תלמיד חכם למי שנתמנה לאב בית דין, שבית דין מכין ועונשין שלא מן הדין, והוא אב שלהם ויש לו דין מלכות, וכדאמרינן מאן מלכי רבנן, והראי' שיש לו קצת דין מלכות, ששאל מר עוקבא עליו אם מותר לו בשביל זה למסרו למלכות, כי אם היה למר עוקבא רק דין תלמיד חכם אחר, איך עלה על דעתו למסרו למלכות?... [עי' בשמו בלקט ביאורי אגדות גיטין ז ע"א] (ו.) ור' אלעזר ב"ר שמעון גם כן היה אב בית דין, כמו שקראו אותו בני עירו מורי מורי רבי רבי [תענית כ ע"ב], ולכן מסרו למלכות על ידי חציפותו בלבד נגדו....
(יג ע"ב) במקום שהבזיון נוגע לחילול השם או לבזיון התורה או לבזיון כלל ישראל אסור למחול על הבזיון הזה, לפי שאין זה בזיון שלו שיוותר עליו מטעם שנגזר עליו מה' או לפי שאין כדאי לנקום על עניני העולם הזה, רק הוא חילול השם... ור' אלעזר ב"ר שמעון לא ויתר להאי כובס לפי שביזה כבוד תורתו במה שקראו חומץ בן יין.

(רבי אלעזר אסטנוביץ, זכרון עולם, דף ד ע"ב-ו ע"א, יג ע"ב)

יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו

[אסור להוציא דיבה על ישראל, ללעוג על מדותיהם, ולבקר את מומיהם. אם יש מומים בישראל, ה' הוא הדיין ויבער את הקוצים מהכרם. אסור לנו להציג את חסרונות ישראל ברבים.]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 19) לטקסט



פד ע"א

יומא חד הוה קא סחי רבי יוחנן בירדנא חזייה ריש לקיש וכו'

וירדן יורד מדן, כמו ששמעתי שירדן בעולם נגד כבד בנפש, עיין בבכורות (נה ע"א), שהסמיכו זכרותא דירדנא לזכרותא דדמא כבדא [וזה סוד מעברות הירדן בטיל הכעס, ולכך גם כן חזרת ריש לקיש היה בירדנא, ואין כאן מקום להאריך, ובנדרים (כ"ב א) ונתן לך לב רגז וגו' אכתי לא עברי ירדנא].

(רבי צדוק הכהן מלובלין, דובר צדק, עמ' רכה במהד' תשס"ב)

זרעא דיוסף לא שלטא ביה עינא בישא

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה לו ע"ב]

...אמר ליה: לסטאה בלסטיותיה ידע! אמר ליה: ומאי אהנת לי? התם רבי קרו לי, הכא רבי קרו לי. אמר ליה: אהנאי לך דאקרבינך תחת כנפי השכינה. חלש דעתיה דרבי יוחנן, חלש ריש לקיש. אתאי אחתיה קא בכיא, אמרה ליה: עשה בשביל בני! אמר לה: עזבה יתמיך אני אחיה. עשה בשביל אלמנותי! אמר לה: ואלמנותיך עלי תבטחו. נח נפשיה דרבי שמעון בן לקיש, והוה קא מצטער רבי יוחנן בתריה טובא ... הוה קא אזיל וקרע מאניה, וקא בכי ואמר: היכא את בר לקישא, היכא את בר לקישא, והוה קא צוח עד דשף דעתיה [מיניה]. בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה.

מפני מה לא ביקשו רחמים שיירפא? מפני ששוב היתה דעתו נעקרת מרוב צער. והדברים מפליאים. שהרי מצינו לו לר' יוחנן שהיה נושא בסודרו עצם פחות מכשעורה מבנו העשירי (רש"י ברכות ה,ב) והיה לו כוח לנחם בכך אחרים, בהראותו עד היכן מגיע כוח האדם בנשיאת סבלו, אך מכל מקום כשנעדר ממנו ה"רווחא שמעתתא" לא היה בכוחו לסבול, ונצטער עד ששף דעתו מיניה.
סבל וצער זה של איבוד "רווחא שמעתתא" גדול הוא ביותר, שהרי כתב הרמב"ם (רוצח פ"ז ה"א): 'תלמיד שגלה לעיר מקלט - מגלין רבו עמו. שנאמר "וחי" (דברים ד, מב), עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה - כמיתה חשובין. וכן הרב שגלה - מגלין ישיבתו עמו.' הרי שחיי הרב בלא ישיבתו ותלמידיו - כמיתה הם חשובים.
ומפני מה לא מחל ר' יוחנן לר"ל, כדי שלא ייענש בעונש חמור של מיתה, ולמען אשתו וילדיו, ועוד, שידע את מעלתו, שאין מצוי תלמיד ותיק כמותו?! מוכח מכאן שאין לו לרב למחול על הפגיעה בכבודו. וכבר ביארנו שעניינו של כבוד הרב והחומר בעונש הפוגע בכבודו אינו רק מחמת כבוד הרב כשלעצמו, אלא גם משום שהפגיעה גורמת לביטול כוח השפעת הרב בישראל, אשר כל מעלת קיומם של ישראל הוא בהיותם נשמעים לזקניהם. אם כן פגיעה בכבוד הרב מטילה בסכנה, ח"ו, את קיומו של כלל ישראל, לכן אין לו לרב למחול על כבודו.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת שמיני מאמר סא' עמ' רסא')

לכאורה קשה, מדוע לא בקשו רחמים על ר' יוחנן שיבריא? אלא על כרחך לא היה בכך שום תועלת.
לעומת זאת אנו מוצאים את הגמ' בברכות (ה, ב) שאמר ר' יוחנן "דין גרמאה שעשיראה ביר", ופירש"י: זה עצם של בנו העשירי שנותר לו מכל בניו, ואף בן זה מת אחריהם. ובתוס' שם כתבו כי היה לוקח עמו עצם זו כדי לנחם את האבלים. והדברים מבהילים. כה גדול כוח סבלו של ר' יוחנן, ועם כל זה כיוון שאיבד את תלמידו - לא היה מסוגל לעמוד בשברו, עד ששף דעתיה. שאין חיי הרב נחשבים לחיים בלי התלמיד.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת יתרו מאמר מ' עמ' קע')

והוה קא צוח עד דשף דעתיה [מיניה] בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה

[קשה, אם כן מדוע נאמר במו"ק כה שהספידו אותו, הרי הם ביקשו שימות והתקבלה תפילתם? ועוד, למה התפללו שימות, ולא התפללו שיבריא?]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, ציון לנפש יקרה, דף ב ע"א) לטקסט

רבי יוחנן דהדרת פנים לא הויא ליה רבי יוחנן הוה אזיל ויתיב אשערי טבילה אמר כי סלקן בנות ישראל מטבילת מצוה לפגעו בי כי היכי דלהוו להו בני שפירי כוותי גמירי אורייתא כוותי אמרו ליה רבנן לא מסתפי מר מעינא בישא אמר להו אנא מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא דכתיב בן פורת יוסף בן פורת עלי עין ואמר רבי אבהו אל תקרי עלי עין אלא עולי עין רבי יוסי בר חנינא אמר מהכא וידגו לרוב בקרב הארץ מה דגים שבים מים מכסים אותם ואין העין שולטת בהן אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהן

מבאר שאם אדם בשעת חיבורו לאשתו, יהרהר בדמיונו ומחשבותיו בדברי חכמה ובינה ומידות טובות והגונות, הרי שאותו דמיון יצייר בטיפת הזרע באותו אופן, ללא ספק.
ומגמרא זו למדנו מרבי יוחנן החסיד עניין זה שהנשים המביטות בו יציירו את דמותו בעת התשמיש ויזכו לוולד צדיק.
למדנו סוד זה מיעקב שפיצל את הפצלות הלבנות בשקתות המים כדי שהצאן יבואו ויראו את המחשוף וזה ישפיע עליהם בעת התשמיש.
לכן בעת התשמיש על האדם לנקות עצמו מכל הרהורי עבירה וזימה ויהרהר בצדיקים הטהורים, וישמח אשתו ויעודדה להרהר כמוהו בדברים אלה.

(רמב"ן, אגרת הקודש פרק חמישי)

שופריה דרבי אבהו מעין שופריה דיעקב אבינו שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון

[איך יתכן שחז"ל מהללים יופי חיצוני שהוא רק מתנת הבריאה? היופי של אדם הראשון הוא שהיתה אז אחדות בעולם כי לא היה לו את מי לשנוא. ועל זה אמרו חז"ל שגם יעקב מטרתו היתה השלום. אף שבזמנו היו הרבה אומות עם דעות שונות, מ"מ הוא הרגיש כאילו היחיד בעולם, ואין לו את מי לשנוא. כך רואים שיעקב ברח מעשיו מפני השלום. כשהגיע לחרן שאל את הרועים "השלום ללבן" - כלומר האם יש לו שלום עם בני העיר? (ט ע"א) וכשראה שפני לבן איננו עמו כתמול שלשום, ברח והלך לשכם, ושם חיפש את השלום, שנאמר "ויבוא יעקב שלם עיר שכם".]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף ח ע"ד-ט ע"א) לטקסט


פד ע"ב

אזול רבנן לאעסוקי ביה, לא שבקו בני עכבריא. דכל שני דהוה ניים רבי אלעזר ברבי שמעון בעיליתיה לא סליק חיה רעה למתייהו.

כי כל זמן שהגוף קיים אצלו ולנפש דביקות בו, זכותו משתתפת עמהם ומגינה עליהם.

(יערות דבש, חלק ב דרוש ז)

כי הוה קא ניחא נפשיה (דר' אלעזר ברבי שמעון) אמר לה לדביתהו: ידענא בדרבנן דרתיחי עלי ולא מיעסקי בי שפיר, אוגנין בעיליתאי ולא תידחלין מינאי. א"ר שמואל בר נחמני: אישתעיא לי אימיה דרבי יונתן דאישתעיא לה דביתהו דרבי אלעזר ברבי שמעון: לא פחות מתמני סרי ולא טפי מעשרין ותרין שנין אוגניתיה בעיליתא...

באמת יש להבין איך הניחו לעבור על לאו הנאמר בתורה לא תלין נבלתו על העץ, וכמו כן הקשו לפ"מ דקיי"ל המלין את המת ואינו לכבודו של המת עובר בל"ת דלא תלין, א"כ איך הלינו לר' אלעזר ב"ר שמעון בעלייה שנים רבות כמבואר בפרק הפועלים [ב"מ פד.], אבל הטעם הוא לאסור מקללת אלהים תלוי, ופירשו שהוא להיפך, כי אדם שמת בחטאו נסתלק ממנו צלם (אלהים) בכולו או במקצתו, כדכתיב [תהלים ל"ט, ז] אך בצלם אלהים יתהלך איש, וכאשר מת נגרע הצלם, ולכך אמרו [שבת קנא ע"ב] תינוק חי אין צריך לשמרו מן החיה, כי צלם אלהים עליו, ובמותו צריך לשמרו, וא"כ הוא גרעון בחיק הצלם עלאי קדישא דנגרע צלמא דיליה, והוא בזיון כביכול, ולכך הקפידה תורה מבלי להלין רק לקוברו, ועיין בזוהר ונושאי כליו שפירשו כן, וא"כ מי שלא נגרע מצלם דבר, אין כאן איסור, ואין כאן בזיון וגריעותא בצלמא עלאי, וראב"ש קדישא מת וצלמא דיליה לא סר ולא גרע, כנודע ברוב קדושתו, וא"כ כאן לא הוי איסור בבל תלין, ולכך איחרו קבורתו שנים רבות.

(יערות דבש, חלק א דרוש טז)

... ואפילו הכי לא סמך רבי אלעזר ברבי שמעון אדעתיה. קביל עליה יסורי, באורתא הוו מייכי ליה שיתין נמטי לצפרא נגדי מתותיה שיתין משיכלי דמא וכיבא... באורתא אמר להו אחיי ורעיי בואו, בצפרא אמר להו זילו מפני ביטול תורה...

אלה בני אצר וגו' - ירמוז הכתוב על דרך אומרם ז"ל (ילקוט משלי תתקל"ד פסקא אורך ימים בימינה) אמרה תורה מפני מה בני עניים, אמר לה הקב"ה להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא (משלי ח כא), פירוש כי באמצעות יסוריהן בעולם הזה ירבה אוצרם בעולם הבא, והוא אומרו אלה בני אצר; פירוש אותם שחפצים לאצור אוצר בטוב הנצחי צריכין בעולם הזה לסבול יסורין בלהן וגו'.
ומודיע הכתוב כי היסורין הם עושים אוצרות מלאים כל טוב למעלה באמצעותם, וכיסורי רבי אלעזר ברשב"י שהיה קורא אותם בואו אחי וכו' (ב"מ פד:), ומעתה מי האיש החפץ חיים העליונים ולאצור אוצרות הטוב ימאוס בעולם הזה ובתענוגיו ויקבל עליו בלהן וזעון ועקן, תרגום צרה עקא, לטוב לו כל הימים ולמלאות אוצרותיו. [מביא כי החפץ בחיים העליונים מואס בעולם הזה ומקבל על עצמו ייסורים, ובזה מתמלאים אוצרותיו בעולם הבא.]

(אור החיים בראשית לו, כז)

כלי שנשתמש בו קודש ישתמש בו חול

[יש מי שלמד מזה שאסור ללבוש בגדים של צדיק. אבל באמת זה נאמר רק לענין לשאת את אשתו, ע"פ חוות יאיר סי' קצז. אולי אם הוא עושה להתגדר, אסור, ומותר רק אם כוונתו להתבסם מהקדושה].

(מרפא לנפש (זילבר), סוגיות עמ' י) לטקסט

יומא חד מעלי יומא דכיפורי הוה הוו טרידי שדרו רבנן לבני בירי ואסקוהו לערסיה ואמטיוה למערתא דאבוה אשכחוה לעכנא דהדרא לה למערתא אמרו לה עכנא עכנא פתחי פיך ויכנס בן אצל אביו פתח להו

וזהו סוד הנחשים שהיו נמצאים במערת הצדיקים, כדאמרו בגמרא (ב"מ פד, ב), עכנא עכנא פתח פיך ויכנס הבן אצל האב, שיצר הרע שלהם כבר נמתק עד שנעשה להם לשומר ולשמש. וכן נמי אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נט, ב), חבל על שמש גדול שאבד מן העולם, שאלמלא לא חטא אדם היה מכניס לנחש רצועה תחת זנבו ומוציא זבל לאשפה, והיה מביא לו מרגליות מארץ מרחקים. להורות על מה שאמרנו, שאלמלא לא מרד סמאל ונעשה מר, היה העולם משתמש על ידו והיו קונים עולמם על ידו, כי היה מסייעו להוציא זבלו טינוף העבירות ולהרחיקו מעשות רע, והיה לו התועלת להביא מרגליות ולעשות מצות, כמו שנאמר, ויניחהו ה' אלהים בגן עדן לעבדה ולשמרה, לעבדה מצות עשה, ולשמרה לא תעשה. אמנם הטתו ברוב לקחה ומרד ויצא וחטא והחטיא את האדם.

(של"ה, תולדות אדם - בית דוד (ה))

היתה כאניות סוחר

[כי האיסור ליהנות ממעשה נסים הוא רק אם אינו כלום מעצמו, וכאן עשה משהו.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' ו - לטקסט)

ר"א ברבי שמעון דשמע בזילותא דצורבא מרבנן ושתיק

[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות כד ע"א]





פה ע"א

אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת, ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה, על מה אבדה הארץ, דבר זה אמרו חכמים, ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, אמר רב יהודה אמר רב, שלא ברכו בתורה תחילה.

איך יתכן שאף מלאכי השרת לא ידעו, אלא מפני שבנגלה היו רואים אותם עסוקים בתורה, אבל לא ידעו שלמדו שלא לשמה, וכשבאו לידי מעשה, עזבוה כמנהג רוב דורינו, ע"כ אמר ארור אשר לא יקים את דברי התורה, מה שהוא מדבר בפיו, אינו מקיים, ש"מ שהוא לומד שלא לשמה, ואין לך סתר גדול מזה ע"כ החרימו בארור.

(כלי יקר, דברים פרק כז פסוק יב)

והארץ תעזב וגו' יען וביען וגו' - אומרו יען וביען, על דרך אומרו (ירמיה ט יא יב) על מה אבדה הארץ, על עזבם את תורתי, ואמרו ז"ל (ב"מ פה:) דבר זה נשאלה וכו' עד שבא הקדוש ברוך הוא ופירשה ויאמר ה' על עזבם את תורתי, פירוש השאלה היא, שאם ישראל חטאו ארץ מה חטאה שאבדה, שהיה לו לבעל הדין ליפרע מהם, ולא תחרב הארץ, וחורבתה היא ביציאת בניה מתוכה ויבואו בה ערל וטמא שהוא אבדן הארץ. ויאמר ה' על עזבם את תורתי, הרי שיציאת ישראל מארץ ישראל היא לסיבת מניעת התורה, כי לצד שאין תורה אין חשק לארץ בישיבתם בה.
ומצינו עוד שאמר הכתוב למעלה מזה אז תרצה וגו' ותרץ את שבתותיה, הרי כי לסיבת עון השמיטה תאבד הארץ מהם, מעתה הם ב' טעמים ליציאת ישראל מארץ הקדושה, לזה אמר יען וביען, וחזר ופירש מה הם הב' סיבות, ואמר במשפטי מאסו הם השמיטות, [ואת] חקתי געלה נפשם היא עסק התורה, כמו שאמר בתחילת הפרשה אם בחקתי ופירשוה על עסק התורה. וממוצא דבר אתה יודע כי צריכין ב' הסיבות, שאם היו עוסקים בתורה היו מתיסרים באופן אחר ותתרצה הארץ בביטול השמיטה, לצד תועלת התורה הנשמעת בה, ואם היו מקיימין מצות השמיטה, הגם שלא היו עוסקין בתורה, היה ה' מיסרם באופן אחר ולא היו גולין, ובהצטרף ב' יצא הדין להביא אותם בארץ אויביהם שאמר בתחילת הענין. [מבאר כי השאלה היא מדוע הארץ היתה צריכה להיחרב, ולמה תלקה באשמת ישראל, וענה הקב"ה כי כיוון שאין ישראל עוסקים בתורה אין רווח לארץ בישיבתם בה. ומביא עוד שהתחייבנו בגלות רק בהצטרפות עזיבת התורה עם ביטול השמיטות.]

(אור החיים, ויקרא כו, מג)

והיינו שאף שלא עברו, וקיימו, היה בעול ובטורח, ולא ישמחו בה לברך עליה בשמחה והודיה שזכו לקיים המצוות כראוי, שיש לברך בשמחה על קיום המצוות, שקדשו ה' וזיכהו למצוה זו לעשות רצון קונו, והם שלא עשו כן, באו לגלות והגיעם רוב מהרעות.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ה)

על עזבם את תורתי. הענין, כי אמרו בגמרא דברכות [דף לב ע"ב] 'היינו עזובה היינו שכוחה'. וא"כ השאלה כך: על מה אבדה הארץ? כי הארץ לא חטאה, רק קב"ה שפך חמתו על ארץ וחס על ישראל. והיתה השאלה: למה? וכי ה' יעות משפט? הם חטאו - הם ראוים לעונש! וארץ מה חטאה?!
ועל זה המענה: אילו ידעו תורתי ומ"מ סרו - היה עונשם גדול. אבל 'עזבו תורתי', ששכחו אותה. וא"כ אומר מותר, כי היתה מהם בהעלם דבר. כמו שמצינו בימי נחמיה שלא ידעו עניני מצוות כי נשכחה מהם, ועל ידי כך הם נדונים כשוגג. ולכך היה ראוי שיהיה שופך חמתו על ארץ, להצילם, ומבלי לעשות בהם כליון.
שלא ברכו בתורה תחילה. ואמרו [ברכות לה ע"ב] גבי ברכה, קודם ברכה -"לה' הארץ ומלואה", ולאחר ברכה "והארץ נתן לבני אדם". וכן הדבר בתורה דילפינן מברכת המזון: קודם ברכה - לה', ולאחר ברכה - לאדם. וא"כ כיון שהיא שלו אין בה שכחה. וזהו מאמר ר"י שעזבו תורת ה' היינו שכחו, וקאמר ר"י למה, שלא ברכו בתורה, א"כ אינה שלהם ויש בה שכחה... ולכך עזבו תורת ה', דהיינו שכחו, ובאו לכלל עבירות.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש יד)

והדבר תמוה דמה זה דחכמים ונביאים לא ידעו, הלא כל נבואתם מלאה בזה - הואיל ואינם שומרים תורת ה' - שיגלו בראש גולים, ומקרא הוא בתורת כהנים, במשנה תורה, ובקריאת שמע שחרית וערבית.
אבל נראה כי מה שאמרו [סנהדרין ל"ה] וישקוד ד' על הרעה וכו' כי צדיק ה', צדקה עשה הקב"ה שהקדים לגלות קודם זמן ונושנתם, כי עדיין גלות קיימת, והיו יכולים ללמוד תורה אצל חרש ומסגר אלף, אבל אילו גלו בזמן ונושנתם, לא היו אלו קימים, ולא היה להם רב ללמוד תורה, ומזה מובן כי זמן הגלות היה מוגבל בזמן ונושנתם, רק הקדימו הקב"ה בחסדו כדי שילמדו תורה, וא"כ על כרחך נתמלא סאתם עד זמן ונושנתם, כי כאשר נתמלא סאה, הקב"ה נפרע מאומה [סוטה ט.], וע"כ שלא נתמלא סאתם בזמן ונושנתם. והנה אם היו ישראל בזמן הבית כרוכים על התורה, וכולם ידעו התורה מפי חכמים ונביאים שבאותו דור, לא היו צריכים ללמוד תורה אצל החרש ומסגר, כי גם להם היה לב יודע תורת ה', וא"כ היו יכולים להתמהמה בארץ ישראל עד זמן שנתמלא סאתם. וזוהיא השאלה על מה אבדה הארץ, כי ידעו בחטאם גלו, אבל יודעים היו כי עדיין לא נתמלא סאתם עד זמן "ונושנתם", וא"כ מהיכי תיתי לפרוע מהם קודם שנשלם סאתם, והן בגוי אמורי נאמר [בראשית טו, טז ע"ב], כי לא שלם עון האמורי, והאריך הקב"ה, ואיך לא יאריך אפו לעם קרובו ישראל, ואולי ישובו בין כך, וזוהיא היתה השאלה על טיב מהירות הגלות קודם זמנה, ולא ידעו חכמים ונביאים, אבל השם אמר הטעם, על עזבם את תורתי ולא למדו בורה, והוצרכו לילך מהר בגולה ללמוד מן חרש ומסגר וא"ש. [כיצד ניתן להבין שנביאים וחכמים לא ידעו שעזיבת הארץ נובעת מעזיבת התורה? ויש לומר שחכמים שבאותו הזמן חישבו שזמן הגלות צריך להיות מוקדם יותר, ועל כן לא ידעו מדוע הגיעה הגלות, רק הקדימו הקב"ה (את הגלות) בחסדו כדי שילמדו תורה.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש י)

וזה מה שאמרו שאלו לחכמים ולנביאים, על מה אבדה הארץ, היינו לאחר חורבן כאשר גלו ישראל, וזהו שאמר הפסוק על מה אבדה ארץ נצתה כמדבר מבלי עובר, והיינו שאין ישראל עוברים שם, כי כבר גלו, וא"כ למה אבדה ארץ אח"כ, הא כעת אין עונשי ישראל כ"כ גדול, (כי ידוע כל מה שבא קללה ופורענות לישראל, הוא בשביל חטאת ישראל, כדכתיב כמה פעמים בקרא, ובשעת חורבן כבר נמחל לישראל הכל, כמ"ש [איכה ד, כב] תם עונך בת ציון, ומה שהיו נענשים, הכל היה בסיבת חטאים שחטאו ישראל אח"כ) כי יש להם טענה אנוסים היינו, וזה היה קשה לחכמים ולנביאים לפרשו, כי ידוע כל מה שבלבו של אדם אפילו מלאך אינו יודע, רק השם לבד יודע מחשבות בני אדם, ולכך קשה להם לפרש הדבר, עד שבא ה' יודע מחשבות ופירשו, ויאמר ה' על עזבם את תורתי וילכו אחר שרירות לבם, דייקא, וילכו אחרי הבעלים, והיינו בלבם היו חומדים וסוררים ללכת אחרי בעלים שלמדו מאבותם והיה טמון בלבם, ולכך נענשו. וזהו אמרו של ר"י, כי מה שהוא מאהבה שייך ברכה, אבל מה שהוא בלי כוסף וחומד לא שייך ברכה, וראש לכל התורה ותחילתה הוא אנכי ה' אלהיך, כי הוא ראש ושורש לכל התורה, וזהו שאמר שלא ברכו בתורה תחלה דייקא, דלא קבלו מצות יחוד ה' ועבודתו באהבה עד שהודו ובירכו לה', כי שרש עכו"ם היה טמון בלבם.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יג)


[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים פא ע"א]


על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו. על ידי מעשה באו מאי היא? דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי וקא בכי. אמר ליה: זיל, לכך נוצרת. אמרי: הואיל ולא קא מרחם - ליתו עליה יסורין. ועל ידי מעשה הלכו - יומא חד הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא, הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו, אמר לה: שבקינהו, כתיב ורחמיו על כל מעשיו. אמרו: הואיל ומרחם - נרחם עליה.

כי אפילו בזמן שהאדון ב"ה רוצה לנהג את עולמו בהנהגת המזל, הנה הוא מחזיר ומסבב הדברים, שאפילו מה שצריך לבוא לפי המזל - יגיע מתוך דרכי הנהגת השכר ועונש. וכענין זה מצאנו יסורין של רבי, "על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו". ובאמת לא היו היסורין ההם אלא מיסורי הצדיקים, אבל כך היא המידה, שהקב"ה מרכיב שתי ההנהגות אלה ביחד, ואף גזירות המזל לא יבואו אלא על ידי ענין מה המתיחס אל השכר ועונש שיוכלו ליתלות בו, שהרי אגביו יתגלגל כל הצריך להתגלגל, אף על פי שבעצמו לא יהיה אלא דבר קטון. [מבאר שלמרות שיסוריו של רבי היו ע"י ה'מזל', דהיינו, לא עפ"י מעשיו, אעפ"כ גלגלם ה' ע"י מעשה פעוט של רבי, וכך הוא ביחס לשאר הברואים.]

(רמח"ל, דעת תבונות, קע)

כתב הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות: והיה (רבי) יחיד בדורו, ואחד בזמנו, איש שנמצאו בו כל החמודות והמידות הטובות... והיה בתכלית החסידות והענווה והרחקת התענוגים... ועל ידו נשתמרה תורה בישראל, ע"י שחיבר את המשנה.
וכל זה לא הועיל לו להינצל מן היסורים הנוראים שלקה בהם במשך יג' שנה, משום "דלא קא מרחם". ואין הדבר בבחינת עונש, אלא שזהו מהלך הדברים, מאן דלא מרחם - לא מרחמין עליה.
לכן, אע"פ שעברו עליו כמה ימי כיפורים, ומה גם שלדעתו יוה"כ מכפר אף בלא תשובה (יומא פה, ב) לא נפטר מן היסורים.
וכיצד נגאל מן היסורים? ע"י רחמים. וכשריחם, אמרו 'הואיל ומרחם נרחם עילויה'. כך היא המידה.

(שיחות מוסר, תשל"ב מאמר ק' עמ' תכו')

כולהו שני יסורי דרבי לא איצטריך עלמא למיטרא

[בזה יש לפרש את הפסוק (תהלים פרק לד פסוק כ) "רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה'" - כאשר הצדיק בצער, טובה באה לעולם, שבגללו ה' מציל את כולנו מגזירות רעות.]

(רבי מאיר שלמה פארינטי, אמרי שפר, דף א ע"א) לטקסט

קשי יומא דמיטרא כיומא דדינא ואמר אמימר אי לאו צריך לעלמא בעו רבנן רחמי עליה ומבטלי ליה אפילו הכי כי הוו עקרי פוגלא ממשרא הוה קיימא בירא מליא מיא

[זה מש"כ "לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו".

(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף כד ע"א) לטקסט

עי' לקט ביאורי אגדות תענית ח ע"ב

כל תלתין יומי הוה בדיק נפשיה שגר תנורא סליק ויתיב בגויה ולא הוה שלטא ביה נורא

ושמעתי דבר נכון ויקר מאבי זקני הגאון האמיתי מוה"ז הרב דמדינת הנובר זצוק"ל בפירוש הפסוק [בראשית כב, ז] "ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה", שהן נודע שאש הגשמי לא ישלוט בצדיקים הגדולים, וכמו דאיתא ב"מ גבי ר"ז כל תלתין יומא הוי בדק נפשיה שגר תנורא סליק ויתיב בגויה וכו', וכן בנדב ואביהו שלא שלטה בהם אש של הדיוט. לזאת שאל לאביו לאמר "הנה האש והעצים" הגשמיים, "ואיה השה" הגשמיי לעולה, שכל אלו לא תכוננו יחד שעולה כמוני שתעלה לריח ניחוח במדריגה המעולה, יכלה לאפר ע"י אש הגשמיי.

(רבי משה יהודה ליב זילברברג, שו"ת זית רענן, הקדמה, דרוש ב, אות א)

יתיב ארבעין תעניתא אחרינא אתא ואקריוה לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, אמר מכאן ואילך לא צריכנא תורה מחזרת על אכסניא שלה

הענין בזה, שההתגלות בשם הוי"ה היה לו ברזא דשם שד"י, וכדאיתא בזוה"ק (וארא כג ע"א): "באל שדי" מלי עמיה קוב"ה ולא יתיר, "ושמי ה' לא נודעתי להם" למללא עמהון בדרגא דא דרגא עלאה וכו'. וזה ההתגלות היה באלוני ממרא מאוהבי אברהם אבינו ע"ה, שהיו לו שלשה אוהבים, שהם היו שלשה לבושים לשלשת הכחות שהיו בו (וכמש"נ בענין טו). וממרא מרמז על שאברהם אבינו סירב והמרא בכל אהבות וחמדות עוה"ז, וכל ישעו וחפצו היה רק כבוד שמים, כענין דכתיב (תהלים עג) ואני קרבת אלהים לי טוב שתי בה' אלהים מחסי. וביום שלישי למילתו היה זה, שזה מרמז על שנקבע בלבו לעד, שביום הראשון שאז נאמר לו מאמר השי"ת "ואתה את בריתי תשמור" אזי הקיפו המאמר עד שלא היה לו שום בחירה נגד הצווי. וביום שני אזי נסתר ממנו מאמר השי"ת, שנתרומם השי"ת ממנו, וזה נחשב כמו זריעה שמתבטל בארץ. וביום השלישי נקבע בו מאמר השי"ת בל ימוט ובל יסע, על ידי זה שהתחזק מצדו לבחור בטוב לעשות רק רצון השי"ת מזריעת יום שני, נצמח יום שלישי, שזה מרמז על קביעות לעולמי עד, כענין דכתיב (ישעיהו נט) "ואני זאת בריתי אותם אמר ה' וגו' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם", עד כאן רחמי האב על הבן, כי האב הוא המתחיל ושורש הראשון, ואם הוא מושך כל הרחמנות שלו לד"ת יתקיימו ויגיעו עד דור השלישי. וכיון שהוא עושה כפי כחו, יתן לו השי"ת כפי כחו שיתקיים מעתה ועד עולם, וכדאיתא בש"ס: רב יוסף יתיב ארבעין תעניתא ואקריוה לא ימושו מפיך יתיב ארבעין תעניתא אחרינא ואקריוה לא ימושו מפיך ומפי זרעך, יתיב ארבעין תעניתא אחרינא אתא ואקריוה לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, אמר מכאן ואילך לא צריכנא תורה מחזרת על אכסניא שלה.

(רבי יעקב ליינר, בית יעקב, פרשת וירא)



פה ע"ב

שלא ברכו בתורה תחילה

[ופירש ר' יונה המובא בר"ן נדרים פא, שלא החשיבו את לימוד התורה. וזה כוונת הפסוק (יחזקאל פרק לג פסוק ו) "והצופה כי יראה את החרב באה ולא תקע בשופר" - חרב רומז לתורה, כמו שאמרו "הסייף והספר ירדו כרוכים מהשמים", וזו תוכחה על מנהיגי ישראל שלא הזהירו את העם להחשיב את לימוד התורה.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, הקדמת ר' יחיאל מאיר מורגנשטרן, עמ' 8) לטקסט

אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי יומא חד ריש ירחא הוה נגה ליה ולא אתא אמר ליה מאי טעמא נגה ליה למר אמר ליה אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי ומגנינא ליה וכן ליצחק וכן ליעקב ולוקמינהו בהדי הדדי סברי תקפי ברחמי ומייתי ליה למשיח בלא זמניה אמר ליה ויש דוגמתן בעולם הזה אמר ליה איכא רבי חייא ובניו גזר רבי תעניתא אחתינהו לרבי חייא ובניו אמר משיב הרוח ונשבה זיקא אמר מוריד הגשם ואתא מיטרא כי מטא למימר מחיה המתים רגש עלמא אמרי ברקיעא מאן גלי רזיא בעלמא אמרי אליהו אתיוהו לאליהו מחיוהו שתין פולסי דנורא אתא אידמי להו כדובא דנורא על בינייהו וטרדינהו

מבאר שישראל בגלות נסתמו מהם המעיינות המעוררים משום שהשביעום שלא יעוררו האהבה ואינם יכולים להביא לקץ הגלות ומה שרבי חייא יכל היה להביא המשיח , כמבואר כאן היינו שאותה שעה בלבד היה להם כוח זה כי אין אדם שאין לו שעה ואליהו נענש על שגילה זאת השעה המיוחדת, וראיה לכך שכל השנים התפללו רבי חייא ובניו ולא זכו להביא המשיח.

(רמב"ן, אמונה ובטחון פרק ה)

אם יש עונש, ע"כ יש חטא, והשאלה במקומה מנין החטא, כיון שאין יצה"ר ביניהם (בין המלאכים)? ולכן דעו כי החטא בשני אופנים: החטא המורגל, כוונתי לחמדה ולתאוה להבלי עולם וכדומה, שהוא הכל מיצה"ר. אמנם יש אופן אחר, והוא: להיות כל חשקם ותכלית שלמותם להשיג ולראות מראות האלהים ומקום כבודו. ויש להם מדרגה מזמן לזמן, ואם הם ממהרים לרוב עוצם תשוקת העלול להעילה שלו, להביט ולעלות מהר יותר כפי המדרגה הראויה להם בזמן ולאט לאט, זהו אצלם עון, ובזו מקבלים עונשם.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ב)

ולוקמינהו בהדי הדדי סברי תקפי ברחמי ומייתי ליה למשיח בלא זמניה

ושמעתי דבר יקר בשם אא"ז הגאון הצדיק המפורסם מהר"ז רב דמדינת הנובר זצוק"ל, דזהו שאמר ה' יתעלה למשה [שמות ג, טז] "לך ואספת את זקני ישראל", שהם אברהם יצחק ויעקב, שיאספם יחד כיון שהגיע העת לגאלם ממצרים.

(רבי משה יהודה ליב זילברברג, שו"ת זית רענן, הקדמה, דרוש א, נתיב ג, אות ד)

אמר ליה ר' חייא לר' חנינא: בהדי דידי קא מינצית, דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל. מאי עבידנא, אזלינא ושדינא כיתנא וגדילנא נישבי, וציידנא טבי ומאכילנא בשרייהו ליתמי ואריכנא מגילתא וכתבנא חמשה חומשי וסליקנא למתא ומקרינא חמשה ינוקי בחמשה חומשי ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סדרי, ואמרנא להו עד דהדרנא ואתינא אקרו אהדדי ואתנו אהדדי, ועבדי לה לתורה דלא תשתכח מישראל.

וכתב לו... מלפני הכהנים הלוים - ... ונראה עוד בכונת מלפני הכהנים הלוים, שהוא מש"כ הרמב"ם הל' ס"ת פ"ז ה"ב ומגיהין אותו מספר העזרה עפ"י ב"ד הגדול. והוא ירו' סנהדרין פ"ב ותוספתא שם פ"ד, ונראה דבזה נכלל שיהיו הכותבים והעוסקים בזה גדולי ישראל ותהי' בזה קדושה יתירה, למען תהי קריאת המלך בה מועיל כל הכתוב הלאה במקרא הסמוך וזהו משמעות על ספר מלפני הכהנים, דספר משמע קלף דוקא והמצוה שיהא העיבוד בקדושה יתירה. וכמעשה דר' חייא בפ' הפועלים דהוי עביד מילי יתירא לקדושת החומשים כדי שיפעלו ביותר בלב התינוקות, ועי' בס' שמות י"ט ב' כ"ח ג', וכן המצוה במלך. [מבאר כי ר' חייא טרח בעצמו על הכנת ספרי התורה בקדושה כדי שישפיעו יותר על יראת התינוקות.]

(העמק דבר, דברים יז, יח)

אסתרא בלגינא קיש קיש קריא.

והוא הטעם, כי מקום האסתרא או איזה מטבע טבעו הוא בכיס, ושם הוא יושב שוקט ובוטח ובלתי משמיע קולו. אמנם כשהוא בלגינה, שאין זה מקומו, כשתנענעהו ישמע קולו. [מבאר שגם אם יש בכסיל קצת חכמה, כיון שאין הוא מקומה אין הכסיל נוהג בה בדרך של חכמה. והוא לא אומר אותה כדי להחכים אלא כדי להשתבח בה. ולכן קיש קיש קריא.]

(עקידת יצחק, שער ס"ב)

ההוא מרבנן דהוה שכיח אליהו גביה דלצפרא הוו שפירן עיניה ולאורתא דמיין כדמיקלין בנורא אמרי ליה מאי האי ואמר לי דאמרי ליה לאליהו אחוי לי רבנן כי סלקי למתיבתא

וזהו מה שמספרים רבותינו באגדה (ב"מ פ"ה ב') בצדיקים דסלקי ונחתי למתיבתא דרקיעא, העליה היא השגת הנפש ודבקותה בעליונים והירידה היא להשגת מה שיגיעו סגולת התחתונים בחייהם כגון הנביאים.

(רמב"ן, תורת האדם, אות קכג שער הגמול)

אמר משיב הרוח ונשב זיקא אמר מוריד הגשם ואתא מיטרא

עי' לקט ביאורי אגדות תענית כד ע"א



פו ע"א

כי קא ניח נפשיה דרבה בר נחמני, יצאת בת קול ואמרה אשריך בר נחמני שגופך טהור ויצאה נשמתך בטהרה. נפל פיתקא בפומבדיתא רבה בר נחמני נתבקש בישיבה של מעלה. נפקו אביי ורבנן לאיעסוקי ביה, ולא הוו ידעי דוכתיה. אזלי לאגמא, חזו צפרו דהוו קיימי ועבדי ליה טולא, אמרי שמע מינה התם הוא. אזלי, אשכחוה תמן, ספדוהו תלתא יומי ותלתא לילותא. בעו למיפרש, נפל פיתקא מן שמיא, כל הפורש יהא בנדוי, ספדוהו שבעה יומי. נפל פתקא מן שמיא לכו לבתיכם לשלום

...האחד, מה שהיה החכם בחכמתו מורה להם חכמת התורה ומושכליה. והשני, מה שהיו מקבלים ממנו דעה והשכל בתיקון מדותיהם ויושר מעשיהם, אשר תקנה אותם התורה להשלים החיים המדיניים. והשלישי, מה שמיישרם ברוח עצה וגבורה בעסקים הזמניים אשר אליהם ובעבורם יתנועעו צבאות האנשים כל ימי חלדם, כי האיש השלם ידו בכל ולא יבצר ממנו חכמה ומזימה. והנה היו שלשה לבכי, על הפסד הענין הראשון, כי התורה היא מוגבלת במספר הזה, כאמרם בריך רחמנא דיהב אורין תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי בירח תליתאי ליום תליתאי (שבת פ"ח ע"א). ואמר החכם (משלי כ"ב) הלא כתבתי לך שלשים במועצת ודעת. והופלג בו למרר בבכי לפי מעלתו על חביריו. אמנם על הענין השני היה תשלום השבעה להספד, לפי שבו קויים העולם, כמו שאמר (תהלים פ"ט) אמרתי עולם חסד יבנה, ואמר (אבות פ"א) על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום. ואלו כלם בחלק המעשי שזכרנו. ומספר השבעה כבר ביררנו שהם זכרון ימות עולם בלא ספק. והיה הענין השני בזמן ובהרגש להיותו שני במעלה...
שהם היו מחפשים אחר מקום מדרגתו להזכיר שבחיו ולהספידו בקילוסיו הראויים, ולזה אמר שראו צפרי דעבדי טולא עלויה, והוא שהשקיפו לכבודו לקלסו בבחינת המון התלמידים שהיו מתקבצים אליו לשמוע מפיו תלמוד, ולפי שגזרו בדעתם שהוא עקר שלמותו שם מקום מדרגתו, ספדוה תלתא יומי ותלתא לילוותא, ובקשו לפרוש, כי חשבו שיספיק זה להם, כי הוא הזמן המיוחד לזה כנזכר. אמנם הקפידו עליו מן השמים ואמרו כל הפורש יהא בנדוי, כי איך יתכן שלא ישלימו עליו ההספד על הענין השני הדבק אל הראשון, שעליו תלוי קיום העולם, כמו שבארנו. אמנם כשהשלימו מספר השביעי, אמר לכו לבתיכם לשלום, כי הענין השלישי הוא חצוני מהמבוקש, ואין חובתו מוטלת כי אם על הקרובים להתאבל, וכל שכן ענייני השנה המוטלין על האנשים למיתת המולידים כמשפטם. [מבאר שיש באבלות על מת שלשה חלקים, כנגד שלשה דברים שהיו בו בחייו ועכשו בטלו. הראשון: תורתו, וכנגדו שלשה ימי אבל כנגד התורה שנתנה בשלישי. השני: שלמדנו ממנו מדות והנהגות, וכנגדו שבעה ימי אבל. והשלישי: עסוקו בעניני העולם, וכנגדו שלשים ימי אבל. יתרה מזאת אין רשאים להתאבל, מהסבות שהוא כותב שם. כיון שרבה בר נחמני היה איש שלם במדות, אין רשאים להתאבל עליו פחות משבעה ימים. אבל עסוקו בעניני העולם, אין כל תלמידיו צריכים להתאבל עליו בזה, אלא רק משפחתו. ותחלה חשבו שעקר מעלתו היא התורה, התלמידים העומדים סביבו לשמוע את דבריו, שהמדרש ממשיל אותם לצפורים. נפל פיתקא שעקר מעלתו מדותיו.]

(עקידת יצחק, שער נ"ט)

הוה יתיב אגירדא דדקולא וקא גריס, קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא, אם בהרת קודמת לשער לבן טמא, ואם שער לבן קודם לבהרת טהור, ספק, הקדוש ברוך הוא אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא, ואמרי מאן נוכח? נוכח רבה בר נחמני, דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות, שדרו שליחא בתריה, לא הוה מצי מלאך המות למקרב ליה, מדלא הוה קא פסיק פומיה מגרסיה, אדהכי נשב זיקא ואויש ביני קני סבר גונדא דפרשי הוא, אמר תינח נפשיה דההוא גברא, ולא ימסר בידא דמלכותא, כי הוה קא ניחא נפשיה, אמר טהור טהור, יצאת בת קול ואמרה, אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצאתה נשמתך בטהור.

ועל זה הדרך יתפרש מה שאמרו בפרק השוכר את הפועלים בעובדא דרבה בר נחמני "הוה יתיב אגונדא דדקלא וקא גריס, שמע במתיבתא דרקיעא אם בהרת קדמה לשער לבן טמא, ואם שער לבן קדמה לבהרת טהור, ספק הקב"ה אמר טהור וכלהו מתיבתא דרקיעא אמר' טמא, אמרי מאן נוכח, נוכח רבה בר נחמני דהוא יחיד באהלות, לא הוה מצי מלאך המות למיקרב ליה מדלא הוי שתיק פומיה מגירסא, אזל אידמי ליה לגונדא דפרשי, אמר תינח נפשיה דההוא גברא ולא תמסר בידא דמלכותא אשתיק ונח נפשיה, כי הוה ניחא נפשיה אמר טהור טהור, יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור, ויצתה נשמתך בטהרה.
זו ההגדה צריכה ביאור, כי באמת לא היו משימים פקפוק במה שהשיגו מהשם יתברך שהיה מטהר, וידעו בבירור שהוא האמת ולא זולתו, אם כן היאך אמרו טמא, עד שהוצרכו להכרעתו של רבה בר נחמני. אבל הגדה זו מתפרשת על הדרך שכתבנו, כי עם היותם יודעים ש"ספק טהור" על דרך האמת, היו אומרים טמא, [שמאחר] שהכרעת התורה נמסרה להם בחייהם, ושכלם היה מחייב לטמא, היה מן הראוי שיהיה טמא - אע"פ שהוא הפך מן האמת, שכן מחייב השכל האנושי, והשאר אע"פ שהוא אמת, איננו ראוי לעשות מעשה כן בדרכי התורה. כמו שלא טהרו בעלי מחלוקתו של ר' אליעזר, אע"פ שנתנה עליהם בת קול מן השמים שהלכה כדבריו, ולא נסתפק להם שהענין מאת השם יתב', כמו שלא סופק על אלו, ואעפ"כ אמרו: אין תורה מן השמים. ולפיכך אמר מאן נוכח נוכח רבה בר נחמני, ולא באתה לו ההכרעה מן הנאות כי לא נסתפקו בזה כמו שכתבתי, אלא שהכריע ששכל האדם מחייב כפי התורה והמצוה שהיא נדרשת בהן. ומה שהיו מטמאין, לא היה רק מקוצר שכלם בערך השכל האנושי, או מהתרשלם בלימוד תורה בחייהם. [כדאי לשים לב לשינויי הגרסאות בין גמרתינו לבין גירסת הר"ן].

(דרשות הר"ן, הדרוש החמישי נוסח ב)

ויש כאן שאלות עצומות. האחת למה יתעסקו הנפשות אחרי הפרדם מהגופות בעניני הנגעים. והשנית אחר שהשיגו מהש"י שהיה מטהר, איך טמאו הם עד שהוצרכו להכרעתו של רבה בר נחמני. ובפירוש שתי אלו השאלות נפרש ענין האגדה כך.
דבר ברור ומוסכם שאף על פי שהנפש אינה גוף ולא כח בגוף. אף על פי כן מצד ששכנה בגוף הצטיירה מדעות גשמיות עד שיחוייב מזה שתשכון אחרי הפרדה במקום גשמיי. ונתברר [מזה] שגן עדן הוא בעולם התחתון, לפי שהעתק הקצוות יקשה כי אם בהדרגה. ובהיות בראשונה שכונתה במקום גשמי לבד, תעתק למקום ממוצע בין הגשמיות ובין הבלתי בעלי גשם. והוא יתרון גן עדן לשאר המקומות. על דרך היתרון שיש לארץ ישראל על זולתה. וזהו שנמצא תמיד בגמרא כי כשתשכון הנפש בעולם התחתון יהיה משכנה במקום הגוף. כאמרם בגמרא בעינא אבא. ...היות משכן הנפש ודבקותה במקום הגוף, יותר משאר מקומות העולם התחתון. וכל זה מצד שכונתה אל הגוף שישארו בה דעות גשמיות לאחריו. ולפיכך אין בזה תימה, אם תתעסק הנפש בחכמות הגשמיות. מצורף אל זה, כי באמת השכלים הנבדלים מן השפע השופע עליהם מהש"י יתחייב שיהיה עסקם בחכמה תמידית. והוא אמרם תמיד בגמרא "מתיבתא דרקיעא". ואמרו רבותינו ז"ל תלמיד, חכמים אין [להם] מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.
אחרי זה אין תימה בהתעסק הנפש במראות נגעים.
ועכשיו נשארה השאלה השנית איך יהיה ספק במה שהשיגו מהש"י, אבל אגדה זו מתפרשת על הדרך שכתבנו, כי עם היותם יודעים ש"ספק טהור" על דרך האמת, היו אומרים טמא, שמאחר שהכרעת התורה נמסרה להם בחייהם ושכלם היה מחייב לטמא, היה מן הראוי שיהיה טמא אע"פ שהוא הפך מן האמת, שכן מחייב השכל האנושי, והשאר אע"פ שאומרים אמת אין ראויין לעשות מעשה כן בדרכי התורה, כמו שלא טהרו בעל מחלוקתו של רבי אליעזר אע"פ שנתנה עליהם בת קול מן השמים שהלכה כדבריו. ולא נסתפק להם שהענין מאת הש"י כמו שלא סופק על אלו, ואעפ"כ אמרו. לא בשמים היא. ולפיכך אמרו מאן נוכח נוכח רבה בר נחמני. ולא באתה אליו ההכרעה מן האמת, כי לא נסתפקו בזה כמו שכתבנו, אלא שהכריע ששכל האדם מחייב כפי התורה והמדות שהיא נדרשת בהם לטהר. ומה שהיו מטמאים לא היה רק מקוצר שכלם בערך השכל האנושי, או מהתרשלם בלמוד התורה בחייהם. ואמנם אם ירבו [המטמאים] על רבה בר נחמני שהיה מטהר, אע"פ שהיו מסכימים לאמת יותר מהם, לא יעשה המרובים מעשה לטהר על פי סברת היחיד. לפיכך צותה התורה שהכרעת המרובים תכריע, והיחיד מצווה לעשות כהסכמתם, אע"פ שהטו יודע שהם בלתי מסכימים אל האמת. שכך צוהו הש"י באמרו 'לא תסור'.

(דרשות הר"ן, הדרוש השביעי)

קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קודמת לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור ספק הקדוש ברוך הוא אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא ואמרי מאן נוכח נוכח רבה בר נחמני וכו' שדרו שליחא בתריה לא הוה מצי מלאך המות למקרב ליה וכו' אמר תינח נפשיה דההוא גברא וכו' כי הוה קא ניחא נפשיה אמר טהור טהור

[למה היה צריך למות כדי לפסוק את ההלכה עבור מתיבתא דרקיעא, הרי היו יכולים לשלוח מלאך לשאול אותו בחייו? ועוד למה אמר "טהור" רק ברגע שיצאה נשמתו? י"ל שהמחלוקת היתה בענייני מיתה. בהרת כינוי למיתה, שמשתנה בה צורת האדם. שער לבן כינוי לזקנה. אם בהרת קודמת לשער לבן - שמת צעיר, לפני הזקנה, טמא, כי הנשמה יוצאת בעל כרחה ע"י מלאך המוות ונעשה נבילה. אם שער לבן קודם לבהרת, שמת אחרי שהזדקן, טהור. בספק, היינו שמת צעיר וספק האם מסר את נפשו מעצמו או לא רצה למות כי היה צעיר אלא שמלאך המוות לקח אותו בעל כרחו, בזה נחלקו במתיבתא דרקיעא. הם לא ידעו על התקנה שה' מייסר את הצדיק עד שימאס בחייו וימסור את נפשו מעצמו. ולכן אמרו טמא (כי היו בטוחים שזה ע"י מלאך המות). וה' אמר טהור, כי הוא ידע על התקנה הזאת, שאינו מת ע"י מלאך המוות. והביאו ראיה מרבה בר נחמני, שנתפס בעוון הדור, שמלאך המוות לא היה יכול להתקרב אליו בגלל לימוד התורה שלו, אלא מסר את נפשו מעצמו. וכשיצאה נשמתו אמר "טהור", לומר "אל תחשבו שמלאך המוות לקח את נשמתי וגופי טמא, אלא מסרתי את עצמי והגוף טהור".]

(רבי מאיר שלמה פארינטי, אמרי שפר, דף י ע"ב) לטקסט

רבה מת כי פסק מגירסה

תלמידי חכמים שהם עוסקים בתורת ה' שהיא עץ החיים אינם צריכים שחיטה על ידי שום א' מג' מיני סכינים הנזכרים שהם ב' פגומים וא' כשר כנזכר, אלא על ידי אסיפה כדגי הים, דהיינו שהשכינה מתגלית עליהם בסיעת כל הצדיקים שבגן עדן, והוא גווע עצמו מהגשמיות והחומר ומתאסף אל עמו עם השכינה, ואסיפתן אל כבוד ה' מתרת אותם, וענין (אסיפה כדגי) הים היינו ים התורה ואסיפתן מן הים דהיינו דפסיקי גירסא מפומייהו מיד מתים, כענין הים דהיינו דפסיקי גירסא מפומייהו מיד מתים כענין רבה ודוד וכיוצא.

(חסד לאברהם, מעין ג, נהר יז)

חזי הני צפרי דקיימי עליה ואמרי ש"מ דהתם הוא וכו'

ורמזו להני צפרי - תלמידי חכמים היו שם, ועבדי טולא - ר"ל היו מצילין אותו בצל החכמה ואומרים עליו שמועותיו והוראותיו כדי שיהיו שפתותיו דובבות בקבר, כמאמרם ז"ל: כל האומר דבר וכו' שנאמר "דובב שפתי ישנים" [בכורות לא ע"ב].

(רבי יעקב לוצטו, כפתור ופרח, בכורות נז ע"ב, דף קיג ע"א במהד' שמא)



פו ע"ב

וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום, מאי כחום היום, אמר רבי חמא ברבי חנינא, אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה, ובא הקדוש ברוך הוא לשאול באברהם, הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה, כדי שלא יטריח אותו צדיק באורחים.

נראה שבעל מדרש זה סובר, שאברהם נימול ביו"כ כמו שלמדו (בפרקי דר"א כט) מן פסוק בעצם היום הזה. וא"כ על כרחך לא נראה אליו ה' ביום ראשון למילה, כי אברהם עשה סעודה למלאכים, והאכילם וגם בני ביתו בשלו ועשו מלאכה ביום ההוא, שהרי למ"ד פרוס הפסח היה והאכילם מצות, אם כן ודאי לא רצה להעבירם מעל מצות ה', ואת"ל שיום זה היה יום א' של פסח, מ"מ הרי אין מבשלים ביום טוב לצורך א"י. והוא היה מסופק שמא הם ערביים וביו"כ איך בשלו להם, ואיך האכילם כי שמא הם צדיקים, אלא ודאי שביום א' למילה לא נגלה אליו ה'. ואם כן קשה למה לא נגלה אליו ביום א', אלא ודאי שלפי שעדיין אין הכאב גדול כל כך, וא"כ גם בשני לא נגלה אליו כי אם ביום הג' כי אז הכאב גדול, כמו שאמרו (בראשית לד כה) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. אבל מסברא הייתי אומר שגם ביום ראשון בקרו, אע"פ שאין הכאב גדול כל כך, אלא ממה שיום א' היה יום כיפור, או פסח, אנו למידין שהקפיד דווקא על יום שהכאב גדול בו ביותר.

(כלי יקר, בראשית פרק יח פסוק א)

וזה לשון רבותינו במסכת מציעא (פו:) אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בו עכ"ל. וצריך לדעת טעמו מי הגיד לו כי יום שלישי היה, ואם ממה שאמר הכתוב (להלן לד כה) ביום השלישי בהיותם וגו', והלא מדברי רבותינו במסכת שבת (קלד:) משמע בפירוש כי יום א' וב' הוא מסוכן יותר מיום השלישי, והגם שחילק שם בין גדול לקטן, שהגדול לא סליק בשרא הייא, זה דוקא לענין יום השלישי אבל יום א' וב' לכל הוא מסוכן ביותר מיום הג'.
ואל יקשה לך מבני יעקב שלא באו על החללים ביום א' וב', כי שם לא נתנו לב לזמן המסוכן בו יותר, אלא לזמן שהם חלושים יותר שלא יעמדו כנגדן, ובערך זה יום ג' הם יותר חלושים בו מיום א' וב', אבל בענין הביקור כיון שיום א' וב' הם בחוזק הסכנה יותר מיום ג' ולפחות שוים אליו, מי יאמר כי לא בא הקב"ה בימים הראשונים.
וראיתי בגירסת הטור שלא כתב יום שלישי, אלא מלמד שבא הקדוש ברוך הוא לבקר את החולה, אלא בתלמוד שלפנינו גרסינן יום ג' וכו'.
והנה לפי מה שכתב הר"ן כי יום א' הוא המסוכן ויום ג', אבל יום ב' העלה שאין מחללין עליו השבת, יש טעם בדבר כיון דיום ב' אין בו מיחוש סכנה דן בו ה' משפט ג' שעות ראשונות שביום שאין מבקרין בהם, ויום א' גם כן לא בקרו, מטעם מה שאמרו בנדרים (מ.) וזה לשונם: רבא יומא קמא דחליש אמר להו לא תגלו לאיניש כי היכי דלא ליתרע מזליה, ופירש רש"י כי היכי דלא לישתעי מילי עילויה ע"כ, והוא הטעם שלא אמר רב חמא שבקרו ה' ביום א', כדי שלא ישתעו וכו', ומה גם בבוא מלך גדל אוושא מלתא בפרסום כל העולמות. והגם שאמרו בירושלמי דפאה (סוף פ"ג) כי הקרובים נכנסים מיד לבקרו, ופסקו מהרי"ק (סי' שלה) יעוין שם דבריו, והטעם הוא כי הקרובים לא אוושא מלתא, וכן כתבו האחרונים, אין להקשות כי ה' אלהינו קרוב לנו מאוד, שעל כל פנים ישנו בפרסום ואוושא מלתא. אלא לסברת האומר שאין הפרש בו בין יום א' ויום ב' וכולן מסוכנים מיום ג', צריך לדעת למה אמר יום ג', ואולי כי הסוברים כן גורסים כגירסת הטור. [דן בשאלה מדוע בא לבקר ה' דווקא ביום השלישי, והרי למדנו ששני הימים הראשונים מסוכנים יותר.]

(אור החיים, בראשית יח, א)

דיקא נמי, [דכתיב] ויהפך את הערים האל ולא כתיב ויהפכו, שמע מינה.

ויהפוך וגו' - בגמ' ב"מ דפ"ו אי' דהמלאך עשה כן היינו שהוא שלח בחלמיש ידו והפך משורש צורים אבל זה היה אחרי המטרת גפרית ואש מאת ה'.

(העמק דבר, בראשית פרק יט פסוק כה)

מאן נינהו שלשה אנשים? מיכאל וגבריאל ורפאל; מיכאל שבא לבשר את שרה, רפאל שבא לרפא את אברהם, גבריאל אזל למהפכיה לסדום.

וישא עיניו וגו' - צריך לנו לדעת למה הוצרך לומר והנה, גם למה הוצרך לומר נצבים מן הסתם נצבים היו, ומה יצא לנו בהודעה זו, עוד אומרו עליו אין לה משמעות, ואם לומר שסמוכים אליו, יכחיש זה אומרו וירץ לקראתם, עוד קשה אומרו פעם ב' וירא ולא הספיק בראשונה, עוד לאיזה ענין השתחוה אברהם לאורחים קודם יודעו מהם כי מלאכים היו, ולמה לא חש לערביים וכו'.
אכן כוונת הכתוב היא לפי מה שנתגלה בסוף הענין כי מלאכים היו ובאו בדמות אנשים להתאכסן אצל אברהם לסיבות ידועות, לזה אמר וירא והנה וגו' פירוש מה שהוא נראה הוא אנשים ואינם כן, ואם היה אומר וירא שלשה אנשים יהיה דובר שקרים ח"ו, ואומרו נצבים לומר כי אברהם להכרתו במשרתי עליון הכיר בהם שהיו ממונים על דבר, פירוש הכיר בהם שהיו שלוחים אל אברהם לצורכו, כמו שכן היה אחד לרפאותו (ב"מ פו:), ואחד לבשר כעת חיה וגו', ואחד הגם שהיה הולך להפוך את סדום אף על פי כן לסיבת אברהם היה עומד מעוכב מלכת עד אשר דבר ה' אליו והיה מה שהיה, ואז פנה והלך לו, הרי כי כל העמדתו היתה עליו.
עוד ירמוז על זה הדרך אנשים נצבים פירוש עומדים בדמות אנשים, עליו פירוש על סיבתו לצורך הכנסת אורחים, והכיר בהם כי מלאכי אלהים הם, כי צורת המלאך לא תתעלם, וצא ולמד מאשת מנוח ומכל שכן אברהם שמכירם היה לשעבר.
ואומרו וירא, היה נראה לומר שראיה זו שנית היא הכרתם היותם מלאכים, אלא שאין צורך לזה וכבר רמז הכתוב שהכירם, אלא שמודיע הכתוב שבראייה שראה אותם נתרפא ממכאובו ועמד ורץ לקראתם, כי המלאך יראה מרחוק ואין הבדל לבחינת הרוחניות למנוע הרפואה, ותיכף ומיד עשה שליחותו רפאל וירפאהו, ולצד הרגשה זו וישתחו ארצה למשרתי עליון. [מבאר כי אברהם הכיר בהם שהיו מלאכים שנשלחו לשליחות, וכן שריפא רפאל את אברהם כבר שראהו מרחוק.]

(אור החיים, בראשית יח, ב)

... דאמר רבי חמא ברבי חנינא, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: בשכר שלשה זכו לשלשה, בשכר חמאה וחלב - זכו למן, בשכר "והוא עמד עליהם" - זכו לעמוד הענן, בשכר "יקח נא מעט מים" - זכו לבארה של מרים.

ותמה המהרש"א על כך שבגמרא נקראת הבאר "בארה של מרים" משמע שזכותה של מרים היא שגרמה לבאר, ולא מעשהו של אברהם.
ונראה לבאר ע"פ דוגמה מטבעו של עולם. אילן גדול צומח מגרעין קטן, אך הגרעין לבדו לא היה יכול להצמיח את האילן בלי אדמה, ושניהם יחד זקוקים למים ולשמש וכו', ורק בהצטרפות כולם יחד יהיה כוחם יפה להצמיח את האילן.
כך גם בעניינינו. ה'גרעין' שבזכותו היו ישראל זכאים לבאר היה מעשה החסד של אברהם אבינו. גרעין זה היה זקוק לכוח מצמיח, וכוח זה בא ממרים.

(שיחות מוסר, תש"ל פרשת לך לך מאמר ט' עמ' לד)

קשה: מאי רבותא דאברהם? והרי אין לך אדם מישראל שלא יתן מעט מים לאורח, ואפילו חמאה וחלב?!
אלא הבדל גדול בדבר. כל אדם נותן מעט מים ותו לא. ואילו אברהם אבינו ע"ה את כל נפשו נתן עם מעט המים, עם החמאה ועם החלב. על כן זכה למה שזכה.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת תרומה מאמר נ' עמ' ריד')

ורחצו רגליכם וכו' אמרו לו וכי בערביים חשדתנו שהם משתחוים לאבק רגליהם

[כשאנחנו אוספים את נדחי ישראל לא"י, צריך ל"רחוץ" אותם מע"ז, כי הרבה אבק נדבק ברגליהם בגלות הארוכה, מדות רעות שלמדו מהגוים, וצריך לרחוץ את רגליהם במי התורה, להתרחק מדרכי הגוים ולשוב לתורה.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 246) לטקסט

[אברהם הכניס עוברים ושבים תחת כנפי השכינה. אבל לפני כן אמר להם להתכונן, להסיר את המדות המגונות המעכבות מאדם להתקרב לה', שלא יבואו עם אבק הרחוב, אבק לשון הרע, או אבק של משא ומתן, שמי שנכנס להתפלל לא יחשוב על ענייני מסחר אלא על קירבת אלקים.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 255-256) לטקסט

וכי בערביים חשדתנו שהם משתחוים לאבק רגליהם

[איפה מצאנו ע"ז כזאת, לעבוד לאבק? הענין הוא שמי שבוטח בה' אינו תולה פרנסתו בדבר אחר, כי הוא בוטח בה' שיתן לו את פרנסתו, ואילו הערבים לא האמינו בה' אלא עבדו את המקרה שממנו באה פרנסתם. לכן נגר או חרש עובד את מעשי ידיו, ומי שעובר דרכים מאמין שהילוכו מכלכל אותו, ולכן עובד לאבק רגליו. ולכן אברהם אמר "רחצו רגליכם", אל תאמינו שהאבק מפרנס אתכם, אלא ה' מביא פרנסה. וכך אומר הושע (יד) "ולא יאמרו עוד אלקינו למעשה ידינו".]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף מא ע"ד, מב ע"א) לטקסט

אמר רבי תנחום בר חנילאי לעולם אל ישנה אדם מן המנהג, שהרי משה עלה למרום - ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה - ואכלו לחם. ואכלו סלקא דעתך? אלא אימא: נראו כמי שאכלו ושתו.

אבל כמו שהנשמה עתה היא בעוה"ז כגר בארץ, והיא צריכה ללכת בדרכי הגוף, כך הגוף יהיה הוא כגר בארץ, והנשמה היא השולטת, ויצטרך הגוף ללכת בדרכיה, הא למה זה דומה? למשה רבינו ע"ה, כשהלך לקבל תורה לישראל, הנה לא אבד גופו ולא נשתנה, אבל לפי שהיה גופו כמו אורח במקום הנשמות, שנה את טעמו לעשות כמעשי הנשמות. [מבאר איך תהיה הנשמה לעתיד לבא במצב של שלמות ,ומסביר שתתנהג בשליטה מוחלטת כמו הגוף היום.]

(רמח"ל, דעת תבונות, סי' פח)

כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו וכל [מה] שעשה אברהם על ידי שליח עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי שליח

מצינן במדרשי חז"ל דבר נחמה וישועה, לשועים וגבירים ויקרים היושבים ברומו של עולם, לבל יפוג לבבם שכבר קיבלו עולמם, ומובא ג"כ בפירוש רש"י בפרשת בלק [כג, ט ד"ה ובגוים] בפסוק "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו" וכו', והוא במדרש שם [תנחומא בלק יב]. וצריך להבין טעמא דמילתא אמאי לא יעלו בחשבונם? ועוד שזה נראה כסותר לדברי ר"ע ור"א בסנהדרין ק"א שהשיב ר"ע לר"א: כל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ וכו' אמרתי שמא ח"ו קיבל רבי עולמו וכו', הרי להדיא שכל השפעת טובה עולין מחשבונו. ואמרתי ליישב… מהא דאיתא… כל מה שעשה אברהם למה"ש בעצמו, עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו, וכל שעשה ע"י שליח עשה הקדוש ברוך הוא לבניו ע"י שליח, שנאמר ואל הבקר רץ אברהם ורוח נסע מאת ה'... הרי דמידת הקדוש ברוך הוא כך הוא לעולם, ולא ישונה לנצח, שכל המצות שעושין בעצמם לא יפרע ע"י שליח רק בכבודו ובעצמו, והניתן ע"י שליח לא יעלו בחשבון שילום שכרן של המצות שעשו בעצמם, שכן מחייבת טובו של השי"ת.
והנה מבואר שם בתוס' [גיטין עה ע"א, ד"ה לאפוקי], שרוב המצות יכולין לקיים ע"י שליח, וא"כ גם השכר יכול לשלם ע"י שליח, ומשום האי טעמא מהני בהו תנאי דכתיב "אם בחוקותי תלכו". אמנם נראה דזהו כפי מנין המצות הכתובין בתורה, דהיינו כשישראל שרוים על אדמתם והבמ"ק קיים, דאזי רוב המצות יכולין לקיים ע"י שליח, שהרי כל הקרבנות וכל המנחות ותרומות ומעשרות ובכורים ופיאה בשדהו ופרט ועוללות ושכחה, ולבנות בית הבחירה ולערוך הנרות וסידור לחם הפנים והקטרת קטורת ולהלביש הכהנים בבגדי כהונה, וכן עוד הרבה כיוצא בזה, כולהון מקיימין ע"י שליח, שהרי הכהנים שלוחים הם שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא, מ"מ לא נתקיימו כל המצות אלו בגופן, ובקרבנות עצמם יש כמה וכמה מצות חלוקים וכן במנחות. אבל כשאינם שרוים על אדמתם ובית המקדש חרוב, הרי המצות שיכולין לקיים ע"י שליח המה מועטים, לא יעלו בכללם יותר משלשים מצות, כגון שחיטה וכיסוי מילה צדקה פדיון הבן ופט"ח מזוזה ופריקה וטעינה מעקה, השבת אבידה השבת המשכון לשלם שכר שכיר בזמנו… וכיון שנתבטלו גם הסמיכה לאחר חורבן הבית, נתבטלו כמה דינים. הרי נראה בעליל, שרוב המצות שבזמננו אינן יכולין לקיים ע"י שליח, וכיון שכן גם מתן שכרן לא ניתנו לתשלומים ע"י שליח. ומש"ה ניחא שפיר דאין עולין מן החשבון... ובכל ארבע כנפות הארץ כל השפע באים בעולם ע"י שליח, ומש"ה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, רק בעולם הנשמות שנהנין מזיו השכינה עצמו. אבל ר"א ור"ע שהיו בארץ ישראל ששפעה מהקב"ה בעצמו, לכן נתיירא שכבר קיבל עולמו.
ופירוש הכתוב… "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו", הכוונה כששרוים על אדמתם ובימי דוד ושלמה, שנתפרסמו לגוי קדוש ועם חכם ונבון ומצויינים בעולם... אמנם לאחר החורבן, היו סחובים ומושלכים בקצוות הארץ, מ"מ יתעלו בעילוי הזאת לי"ת, שלא יעלו להם לחשבון לנכוי שכר בעידון הנצחי, דכיון שנתבטלו המצות התלויות בארץ, שוב רוב המצות אי אפשר לקיים ע"י שליח רק בגופן, לכן אינן עולים לחשבון לתשלום שכר, כל טובתם בעוה"ז שמקבלין ע"י שליח.

(רבי משה יהודה ליב זילברברג, שו"ת זית רענן, הקדמה, דרוש ג, אות ו)


פז ע"א

ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל, להודיע ששרה אמנו צנועה היתה, אמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי יצחק, יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה, אלא מאי באהל, כדי לחבבה על בעלה, רבי יוסי ברבי חנינא אמר, כדי לשגר לה כוס של ברכה.

וקשה וכי עד עכשיו, לא ידע אברהם שצנועה היא. ונ"ל לפי שר"ל שוב אשוב אליך, משמע אבל לא אליה, ויש לחוש שמא בעבור זה יטיל שנאה עליה, לומר שהיא היתה הסבה, אשר מנע ה' מהם פרי בטן, ע"כ ראה המלאך לתקן זה, ואמר איה שרה אשתך, אע"פ שידע המלאך היכן היא, מ"מ אמר אי אתה מודה שהיא באהל תמיד, מחמת שהיא צנועה, וא"כ ודאי לא יקפח לה הקב"ה שכר צניעותה, שהרי ארז"ל (מגילה י ע"ב) כל כלה שהיא צנועה, זוכה ויוצאין ממנה מלכים, וראיה מן תמר כו'. והיא גם היא צנועה, ע"כ זכותה גרם ליעוד ומלכים ממך יצאו (בראשית יז ו) ומלכי עמים ממנה יהיו (שם יז טז) ועי"ז יחבבה בעלה כי זכות צניעותה גרם לה ורז"ל אמרו (ב"ר מח טו) שנקוד על אי"ו לפי ששאלו גם לשרה אי"ו ודורשי רשומות אמרו (בעה"ט) כי אליו איה הם אותות אליה איו. ועל זה קשה ודאי איך שאלו לשרה איו והלא אברהם היה עומד עליהם.
ע"כ לבי אומר, ששאלת איה ואיו אינה שאלה מקומית לומר איפה הוא או היא, אלא שאלת המדריגות, כי לשון מקום מורה על המדריגה ולא שאלו כלל באיזה מקום הוא או היא, אלא שאלו על מקום מדריגתם ומעלתם בענין מעשיהם הטובים אשר בעבורם יזכו שניהם לבן. כי היא זכתה לבן בעבור שהיא צנועה, והוא זכה לבן בזכות הצדקה והכנסת אורחים. וכשם שרמוז בשתי תיבות אלו, אליו איה. כאילו אמר אליה איו, כך רמז בשתי תיבות אלו, אשתך ויאמר, אישך ותאמר, והרי כאילו נכתב ויאמרו אליה איו אישך ותאמר הנה באהל, כי גם היא השיבה על שאלת מעלת מדריגתו הנה באהל, כי זו הוא מדריגתו של אברהם לישב פתח האהל ולצפות על אורחים ותמיד הוא מתעסק להיות נוטע אהלי אפדנו לאורחים, כמו שאמר ויטע אשל היינו פונדק (סוטה י.) כד"א (דניאל יא מה) ויטע אהלי אפדנו. ואם כן פשוטו של מקרא כולל שני ענינים. כי פשוטו ויאמרו אליו איה שרה אשתך איזו מקום מדריגת מעלתה אשר בעבורה תזכה לבן והשיב הנה באהל שבזכות שצנועה היא, תזכה שיצאו ממנה מלכים, ומדרשו ויאמרו אליה איו אישך ותאמר הנה באוהל, כי שאלת איו באיזו מדריגה הוא שיזכה לבן. ותאמר הנה באהל שהוא נוטע תמיד אהלי אפדנו לאורחים, אשר מן הראוי שזכות הצדקה יעמוד לו להוליד בן, כמ"ש (תהלים יז יד) ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם אני בצדק אחזה פניך.

(כלי יקר, בראשית פרק יח פסוק ט)

נאמר "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" (בראשית יב, יא) ולפי רש"י שם לא הכיר אברהם את מראה של שרה אף לאחר עשרות שנים. הרי שכמלאכי השרת היו. ובבוא המלאכים אל אברהם היו כבר אברהם ושרה "זקנים באים בימים", ובכל זאת עדיין היה צורך "לחבבה על בעלה". למדנו מכאן עד היכן מגיע עניין השלום.

(שיחות מוסר, תש"ל פרשת וירא מאמר י' עמ' לט)

כתיב קמח וכתיב סלת אמר רבי יצחק מכאן שהאשה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש.

פירש"י הוא אמר סלת והיא אמרה קמח, כי בהפך זה אין לימוד כלל כי אם הוא יאמר קמח איך תהיה היא רשאה ושלטאה ליקח יותר ממה שציוה לה בעלה שהרי הכל שלו, אבל למעט בהוצאת דבר אפשר שהיא כמחנפת לבעלה בזה, אע"פ שלשון הכתוב משמע שאברהם אמר קמח סולת, מ"מ הוא אמר קמח לעמילן של טבחים וסולת לעוגות.
ושמעתי אומרים, כי קמח שם כולל ליפות ולבלתי יפות, ואברהם הוציא באקראי מפיו לשון קמח והיה דעתו לאמור כלך אצלך יפות ואח"כ חשב בלבו שמא תקח היא מן הבלתי נאות, כי ידע בה אברהם כי עיניה צרות באורחים, על כן מיהר ופירש דבריו ואמר, סולת אני חפץ, או מתחלה אמר קמח לעמילן, והיה ירא פן תקח קמח גם לעוגות, ע"כ פירש סולת. ולפי שהיתה עיניה צרה על כן לא נזכר בכל עשייה זו שרה כי לא עשתה כלום, על כן נאמר שוב אשוב אליך ולא אליה כי היא עיניה צרה באורחים. גם לענין הבן אמר שוב אשוב אליך כי זכותו לבד, גרם לה לילד בן בזכות הכנסת אורחים, כמו שמצינו בשונמית בזכות נעשה נא עלית קיר קטנה וגו' והיתה מכנסת אורחים על כן נאמר לה כעת חיה את חובקת בן. (מלכים ב' ד י-טז) תלה הדבר בה ולא בבעלה, כי היא היתה שלימה בהכנסת אורחים ולא הוא, הפך ממה שנאמר כאן שוב אשוב אליך, וכן בלוט נאמר ומצות אפה משמע הוא ולא אשתו, על כן נעשית נציב מלח, כי לא היתה שלימה במדת הצדקה שנמשלה למלח ע"ד (כתובות סו ע"ב) מלח ממון חסר.

(כלי יקר, בראשית פרק יח פסוק ו)

[האיש אומר שלא צריך הכנות, אלא מה שיתנו לאורחים יקבלו בשמחה. אבל האשה מבינה שצריך לתת לאורח חתיכה הראויה להתכבד, וצריך הכנות. אברהם אמר "קמח", שמספיק קמח, והיא אמרה "סולת", שלא די בקמח. ולכן אמרו שעיניה צרה, כי בזה שהיא אומרת שצריך הרבה הכנות, היא מונעת מבעלה לקבל אורחים. אפשר לפרש באופן אחר: היא אמרה "סולת" כדי שיהיה עליה נדר, כי בלי שהיה נדר לא היה נותנת כי עיניה צרה. אבל אברהם אמר רק "קמח", אף שהתכוון לתת סולת, כי רצה שיהיה עליו חלק כנדר, שיהיה מצווה ועושה, שיש בזה מעלה של התגברות על יצה"ר, וחלק בלי חובת נדר, שיהיה כאינו מצווה, שיש בזה מעלה של עושה מאהבה. וזה משום שאיש אין עינו צרה באורחים, וידע שגם בלי שיהיה חייב בנדר, יתן סולת.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' פה) לטקסט

אין שואלין בשלום אשה

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין ע ע"ב]

גדול השלום שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות סה ע"ב]

מכאן לצדיקים שאומרים מעט ועושים הרבה, רשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושין

[אלה שרוצים לקיים תורה ומצוות לשם שמים נקראים צדיקים, ואלה שעוסקים בתורה שלא לשם שמים נקראים רשעים, מפני שהם בבחינת שינוי צורה מהבורא. יש כאלה שאומרים שיש להם רכוש של הרבה שנים של תורה ומצוות, וזהו ש"שאומרים הרבה", אולם אפילו מעט אינם עושים לשם שמים. ואילו הצדיקים "אומרים מעט", כלומר שהם אומרים שעוסקים הרבה שנים בתורה ומצוות, ועוד לא זכו לעשות משהו לשם שמים, וזה כואב להם הרבה, והם מתפללים הרבה על זה שהם רואים שהם מרוחקים מה׳, ומתפללים שיהיה להם רצון וחשק לעשות נחת רוח לבורא. נמצא שהם "עושים הרבה" הרבה כדי להתקרב לה׳.]

(רבי ברוך שלום אשלג, ברכה ושלום, עמ' סט)

צדיקים אומרים מעט ועושין הרבה

[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים כא ע"ב]

מה עשה אברהם אבינו הלך וזימן כל גדולי הדור ושרה אמנו זימנה את נשותיהם וכל אחת ואחת הביאה בנה עמה ומניקתה לא הביאה ונעשה נס בשרה אמנו ונפתחו דדיה כשני מעיינות והניקה את כולן

[המדרש (בראשית רבה פרשה נג סימן י) אומר על משתה זה שנקרא "משתה גדול" כי "גדול עולמים היה שם", כי אברהם רצה להראות בכל דרכיו שה' הוא גדול, נמצא בכל מקום, ולקדש שם שמים, וע"י הנס של הנקת הבנים, ראו כולם שה' גדול ומלא כל הארץ כבודו.]

(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, גינת אגוז, עמ' 22) לטקסט

עד יעקב לא הוה חולשא אתא יעקב בעא רחמי והוה חולשא

[נמצא שעד יעקב לא היתה מצוות ביקור חולים. רק כשאברהם חלה בעקבות המילה, נזדמנה לה' כביכול מצוות ביקור חולים (אמנם עד יעקב לא היה חולה, אבל אברהם היה יוצא מן הכלל). ובזה יש לפרש את המדרש (בראשית רבה פרשה מח, א): "ותתן לי מגן ישעך" - זה אברהם. במה הושיע אברהם כביכול את ה'? בזה שזיכה אותו במצוות ביקור חולים.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף נב ע"א) לטקסט

ואלו שאין אוכלים העושה במחובר לקרקע (פז:) בשעה שאין גמר מלאכה

מתחילה כשפקדו הש"י וציוה לו בזה"ל כדכתיב "ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכלו ממנו", ניתן מקום להשטן להפוך הכוונה, ולומר דהכוונה הוא שמכל עץ הגן מחויב לאכול כמו אכילת קדשים ומצה בפסח שהוא מצוות עשה בקום ועשה, ומדכתיב "לאמר" משמע כן שצוהו שיאמר ויצוה כן לדורותיו, ונמצא דהא דכתיב "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכלו ממנו" הכוונה רק שאינו מחויב לאכול כמו משאר אילנות, ודומה ל"לא יבדיל" דכתיב בחטאת העוף [זבחים סה ע"ב: ומאי לא יבדיל - אין צריך להבדיל]...
אולם השי"ת לגודל עוצם חטאם שחטאו בזה... להפוך ולשרש כוונת ציווי הבורא ית"ש הנאמרים על מצב נכון בדרך הפשוט ולא בדרך עקום ועקלקלות, והוא שמעץ הגן רשאי לאכול בדרך רשות ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו הוא באזהרה ובעונש מיתה בהחלט... שהרי השי"ת הניחם בגן עדן לעבדו ולשמרו, ואלולי שחטאו בעץ הדעת היו פרים ורבים דורי דורות בג"ע התחתון לעבדו ולשמרו, ומן הדין אין הפועל רשאי לאכול בכרם שאינו שלו רק בשעת גמר מלאכה, דהיינו בשעה שתולש הפירות בעד הבעה"ב גם הוא רשאי לאכול, אבל כשעובד במחובר אינו רשאי לאכול, וכדאיתא להדיא במשנה ב"מ דף פז [ע"א], וכל עבודתם לצורך הגן לא היה רק במחובר, ומן הדין אינם רשאים לאכול, וכדי להוציא עצמם מן החשד בדורות הבאים ציוה עליהם לאמר "מכל עץ הגן" ניתן לנו רשות לאכול מן בעל הגן עצמו. ובזה נסתר כל בנינו של המשחית שרצה להשחיתם בדרך מעוקל ולהפוך ולשרש כוונה האמיתית מפשטן.

(רבי משה יהודה ליב זילברברג, שו"ת זית רענן, הקדמה, דרוש א, נתיב א, אות ג)


צד ע"ב

שואל כל הנאה שלו

המלכות נקראת שואל, דלית לה מגרמה כלום, בחינת עני השואל על הפתח... ושואל כל הנאה שלו, רצה לומר "כל הנחלים הולכים אל הים" וכל הנאת השפע שלה. ורומז עוד בזה שהיא מתייחדת בצדיק הנקרא כל והוא נאה, בסוד (בראשית לט, ו) "ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה". וזה סוד כל צדיק שנקרא כל הנאה והיפה שלה. וגם רמוז שכל כלילות יופי של התפארת דאית ביה גוונין לאתפארא הכל יורד אל המלכות. וזה שאמרו כל הנאה שלו, קרי של ו', כל הנאה של ו' באה למלכות. וגם רומז שכל הנאה שלו כביכול אינו אלא בכנסת ישראל. וזה שאמר שואל מלכות הוא כל הנאה שלו של זעיר, שאין שמחתו והנאתו אלא בכנסת ישראל כמו שכתבתי. אף על פי שהכל שלו והכל מעשה ידיו, אין שמחתו אלא בזרעו של יעקב. גם נודע שיש מוחין דגדלות, בחינת ג' פעמים הוי"ה ג' מוחין, מוחין דקטנות ג' פעמים אלהים, והן יורדין למלכות שהוא סוד א' דאדני. וזה סוד שואל ש"ל"ו גימטריא ג' פעמים הוי"ה, א' הוא סוד א' דאדני, וזה שאמרו רז"ל שואל כל הנאה ש"ל"ו, רצה לומר כל השפע ותענוג שבא מבחינת מוחין דגדלות וקטנות הכל מושפעין בה, והנאה הלז הוא גימטריא ש"ל"ו מוחין דגדלות וקטנות.
או יאמר על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש (תצוה קפו ע"ב) דיסוד נקרא הדר, כי הדרת פנים זקן וסריס אין לו זקן. והנה הזקן הוא י"ג תיקוני דיקנא שהם סוד י"ג הויות [י"ג פעמים כ"ו], גימטריא שואל עם הכולל, והמלכות יורשת י"ג הויות אלו על ידי היסוד, בסוד (נדרים לא ע"א) גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות, והמלכות מקבלת ממנו בסוד תליסר עלין דשושנה המוזכר בהקדמת הזוהר (א ע"א) שהן י"ג מכילין דסחרין ליה, ועל כן נקרא שואל גימטריא י"ג הויות. וזה שאמרו רז"ל שכל הנאה, בחינת יסוד שנקרא כל, והוא נאה על ידי י"ג תיקוני דיקנא הדרת פנים זקן הוא שלה, שהוא מקבלת י"ג תיקונים אלו ממנו.

(רבי יעקב צבי יאליש, קהלת יעקב, ערך שו)


ק ע"ב

שטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדה חבירו זה אומר זיתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו

[מטעם זה, כשיש ת"ח ומישהו תומך בו, יחלקו את השכר בעוה"ב, כי הת"ח טוען "זיתי גידלו" - זית כינוי לחכמה, והתומך יאמר "ארצי גידלה" - הכסף שתרמתי איפשר לך ללמוד.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף פא ע"ג) לטקסט


קה ע"ב

וכמה כדי נפילה וכו' ארבעת קבין לכור

"ותלקט לקט לבד" - ולא לקטה בין העמרים רק בשדה רק שלקטה עד הערב ולכן אספה הרבה... "ויהי כאיפה שעורים", שהוא הלקט העולה משדה כשהוא עושה ארבעה כור וחצי, כמ"ש בירושלמי דפאה דשעור נפילה ד' קבין לכור.

(מלבי"ם רות ב, יז)



קז ע"א

אמר רבי אבהו אמר רב הונא אמר רב: אסור לו לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה.

ולא הבדילו בין אוהב לשונא, כי זה המין מהנזק אינו מבחין בזה, אדרבה יותר מזיק בדברי האוהב, או בענייני עצמו, כמו שאמר (איכה ג') עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי. צא ולמד מאלישבע, על דרך חכמינו ז"ל (רבות ויקרא פ' כ'). ומהמספר אשר ספרם דוד לישראל (ש"ב כ"ד), כמו שכתבנו בפרשת שקלים (שער נ"ב) עיין עליו. ומזה אמרו חז"ל (ילקוט מקץ רמז קמ"ח) שאמר הקב"ה בלוחות השניות (שמות ל"ד) ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר, כדי שלא תשלוט העין בהם, כמו ששלטה בראשונות.
אמנם עקר היזק העין הרע, הוא נמשך מרוע מזק המביט, ומתכונתו הנשחתת ביציאתה משווי הטבע הנאות, עד שיזיקו ניצוצי הבטתו כחרבות וחצים, כמו שסופר מהבעלי חיים שממית בהבטתו. ועל זה הענין הוא רוע המזג והפסד היצירה באנשים, עד אשר ישחיתו את כל אשר יביטו, ואל כל אשר יפנו ירשיעו, וכל שכן אם נשתתפה בהבטה רוח רעה, או איבה ושנאה. ומזה הענין היה בלעם הרשע, כמו שפרסמו חכמינו ז"ל עליו (אבות פ"ה). וכבר סופר בדברי חז"ל בכמה מקומות (שבת ל"ד ע"א) יהב ביה עינא וקטליה, כי ההבטה באיבה וכעס, תטיל מארה והפסד בדבר המובט, כל שכן כשימצא שם רוע המזג על זה האופן.

(עקידת יצחק, שער ס"א)

ולא שכר פסיעות יש

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה כב]




קז ע"ב

הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים וכו'. ואמרו מאי צנים פחים קור וחום

ואין ספק שהקור והחום הם מקרים זמניים חוץ מבחירת האדם. אבל לפי שהוא רשאי ללבוש שנים ולשבת בבית החורף והאח לפניו מבוערת, או ללבוש כלים קלים ולטייל במקום שהאויר שולט בו, נאמר שהקור והחום הם בידו. וכן הענין בעצמו לגבי היראה, כי כאשר הוא ביד האדם לחגור כלי מלחמתו או לתלות עצמו באחד השרים מגדולי הארץ להניס משנאיו מפניו, הנה בידו הוא שלא יירא ולא יפחד. ואם באחד משרי בשר ודם כך, קל וחומר במלך המלכים הקב"ה, שאם יתלה עצמו בו ויתפקד אליו שיהיה סמוך לבו, וכמו שאמר טוב לחסות בי'י מבטוח באדם טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים. [אומר שגם דברים שאינם בשליטת האדם, יש ביכלת האדם להתגבר עליהם בתחבולות, לכן חובתו להתגבר על תכונות שונות ויצרים שונים ויש מצוות על כך.]

(עקידת יצחק, שער צ)

[אמר ר"י סלנטר, לפעמים גם מיתה בגלל התקררות היא בידי שמים, שמי שמתפלל בקרירות בלי לחזור בתשובה, נגזר עליו למות.]

(רבי גדליה סילברסטון, משמחי לב, עמ' 28) לטקסט

זו עין

["עין הרע" - הכוונה לקנאת איש ברעהו, שהיא הגורמת למחלות.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' ז - לטקסט)

ע"ב שמואל אומר זו הרוח

[כלומר הגורם למחלות הוא שסרים מדרך התורה שהיא דרך הממוצע (וחולי היא סימן לקלקול הסדר), בגלל הרוחות הנושבות בעולם (כלשון המשנה בפרקי אבות "אפילו כל רוחות שבעולם"), בעיקר רוח חכמת יוונית. שמואל שהיה רופא (ב"מ פה) ובקי בחכמות (ר"ה כ) ידע שחכמה זו מסוכנת אם לא יודעים לעשות אותה טפלה לתורה.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' ח - לטקסט)

ר' חנינא אומר זו צינה

[ר' חנינא אמר שיכול להחזיר את התורה מפלפולו אם תשתכח (ב"מ פה ע"ב), וכשמתה בתו לא בכה כי חס על עינו שעל ידה יוכל לעסוק בתורה. לכן לדעתו טעם המחלות הוא "צינה" - מה שאין עוסקים בתורה שהיא "אש".]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' ח - לטקסט)

ר' אליעזר אומר זו מרה

[ר"א היה עני מופלג (תענית כד). מצב הבריאות של האדם ומצבו הכספי מולידים מרירות בלבו שמתפשטות בגידיו. הפתרון - להאמין שהכל מה', ושהכל לטובה.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' ח - לטקסט)

וכולם פת במלח וקיתון של מים שחרית מבטלן

[כלומר שאדם יתיישב ויבין את המשנה "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה", לנהוג במדת ההסתפקות, ואז לא תהיה לו תלונה על ה', ויתרפא מהמחלות שנגרמות ע"י המרירות. ודוקא "שחרית" - בילדותו, לפני שיתרגל למותרות.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' ט - לטקסט)

תשעין ותשעה בעין רעה

[הם מתים מפני שעינם רעה בשל אחרים, שמקנאים במה שיש לאחרים, ואינם מסתפקים במועט.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף מט ע"ב) לטקסט

קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים

[כי אם המוכיח אינו ירא שמים באמת, לא ייכנסו דבריו ללב השומעים. וזה מה שכתוב "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" - קודם תוכיח את עצמך ואח"כ תוכיח את עמיתך, "ולא תשא עליו חטא" כאילו רק הוא חוטא, אלא קח את עצמך בכלל, שאתה מוכיח גם את עצמך. וזה מה שכתוב "ובערת הרע מקרבך וכל העם ישמעו וייראו" - רק אם תבער הרע מעצמך, העם ישמע למוסר שאתה אומר לו.]

(רבי גדליה סילברסטון, משמחי לב, עמ' 19) לטקסט



קיד ע"א

אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דקאי בבית הקברות של עובדי כוכבים. א"ל: מהו שיסדרו בב"ח? א"ל: גמר 'מיכה' 'מיכה' מערכין. גבי ערכין כתיב "ואם מך הוא מערכך", גבי ב"ח כתיב "וכי ימוך אחיך". מנין לערום שלא יתרום? דכתיב "ולא יראה בך ערות דבר" אמר ליה: לאו כהן הוא מר? מאי טעמא קאי מר בבית הקברות? א"ל: לא מתני מר טהרות? דתניא ר"ש בן יוחי אומר: קבריהן של עובדי כוכבים אין מטמאין. שנאמר "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם", אתם אתם קרויין אדם ואין עובדי כוכבים קרויין אדם.

לכך מצינו שנשתטח (אליהו) על בן הצרפית המת, לפי שהיה בן גויה.
ומוסיף הרב שעוועל בהערות שכן פירש רש"י במלכים א יז כא. ועוד הוסיף שלדעת רבינו בחיי, לא נגע בו אליהו, כי אז היה נטמא במגע, שכן מתי עכו"ם אינם מטמאים באוהל, אך במגע ובמשא כן מטמאים. (ור' תוס נזיר ד סע"ב ורמב"ם הל' טומאת מת פ"א הי"ב - הי"ג).
ועוד שם: דבר זה (שאמו גויה היתה) חדש הוא, כי על פי המקורות ישראלית כשרה וצדקנית היתה. ירוש' סוכה ה, א, הובא ברד"ק שם, וכן בפרקי דר' אליעזר פל"ג וכן בתוס' קידושין עא ע"א. ובתורת חיים מביא משו"ת הרדב"ז ח"ה סי' ש"א רג שסותר דברי רבינו מכל וכל.

(רבינו בחיי, על במדבר פרק כה פסוק יא)

ויש להבין מה ענין הך שאלות להא דמצא אליהו בבית הקברות, ולא שאל דברים אחרים או בפעם אחרת. אבל הענין כך, כי כבר נתן הזוהר [ח"א ר"כ.] הטעם לזה דקברי עכו"ם אינם מטמאים [באוהל כצ"ל, ובזה תבין מ"ש הגאון המחבר לקמן בכמה שורות והם פגרים מתים כבהמה], משום דבישראל נשאר ניצוצות ורשימה קדושה, ובמקום קדושה שמה יחנו כת הטומאה סביב רשעים יתהלכון, לינוק כמו שיונק הפרעוש מבשר אדם, ולכך מטמאים, כי הם מתדבקים בהילוך לשם, אבל עכו"ם במיתתם רוחם נסע יתרם בם, אין בהם שורש קדושה כלל, והם פגרים מתים כבהמה, ולכך אין בהם טומאה כלל, אך הא תינח בכשרי ישראל, אבל פושעים ורשעים וכיוצא למה יטמאו, אך כבר אמרו והבטיחו כי כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא איש לא נעדר.
...וזהו מאמר הפסוק [תהלים לז, כא] לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן, כי הצדיק בעבור שנתן בעד רשע, בדין הוא שיטול שכרו, והנה אף שהוא רשע גמור והרבה ללות ולא פרע, ויבוא האיש הצדיק הנושה בא לקחת חלקו כנ"ל, הא קיימ"ל [ב"מ קיד.] מסדרין לבעל חוב ומניח לו כלי אוכל נפש ומחיותו לבל יהיה נאבד לגמרי כדין סידור, וכן הדבר, אף שהצדיק נוטל כל שכרו וחלקו כראוי לו, מ"מ מוכרח להניח לו איזה שכר ושרשי קדושה לבל תכרת הנפש, וכלי אוכל נפש חייב להניח לו, לבל יחבול נפש, וברוך שמו כי הוא רחום וחנון לבל ידח ממנו נדח, ולכך [סנהדרין צ.] כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, כי אף שרבו חובות שלו, מ"מ הוא בכלל סידור כפי צרכו בצמצום, והדבר מבואר ונכון, ומזה הטעם כל ישראל מטמאים באוהל כי נשאר להם שורש קדושה כי יש להם חלק לעוה"ב וזהו הדבר כי רבה ראה את אליהו נכנס במקום טומאה לקברי עכו"ם, להיות שאין מטמאין, וקברי ישראל אפילו רשעים גמורים מטמאין, והטעם שנשאר להם שורש קדושה והבלא דגרמא, מטעם סידור לבעל חוב כנ"ל, ולזה שאל מניין שמסדרין לבעל חוב, אולי אין דין סידור נוהג, ואף לרשע ישראל לא נשאר כלום כי בא רעהו הטוב ממנו הצדיק ויבוז כל אשר לו, ועל זה השיב דלמדין מיכה מיכה מערכין, וערכין אינו נוהג רק בישראל ולא בשל נכרי כלל.
וחזר לשאול מנין לערום שלא יתרום...
ובזה יש להבין דידוע מ"ש בזוהר [ח"ב צ"ח ע"ב] כי לפעמים על ידי חטא הדור, נשמות קדושים באים בתוך עכו"ם, ואם זכות הדור גורם, אף הם נעשו גרים גמורים, ואם לאו הם מתים עכו"ם, ומזה באו חסידי וחכמי עכו"ם ופילסופים, כי גנוב נגנבו מארץ עבדים ונשמותיהם הם נשמות ישראל. ואם כן תקשה למה יגרעו שלא יטמאו במותם באהל, כיון שיש להם שארית נפש קדושה, וממקום קדוש יהלכון ושורשם בארץ חיים, אבל התשובה מבוארת, במה שדרש הזוהר [שם] על פסוק ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר, ופירש הנשמה של ישראל, שהיא בת איש כהן, אם היתה לאיש זר, היינו שהיתה בתוך עכו"ם, אין לה חלק בקדשי השמים, שהוא תרומת קדשים, ומלחם אביה לא תאכל, כל זמן שהיא באיש זר, ולכך אין לה חלק כלל מהשפעת אלהים ממעל, וכל זמן היותה בגוף זר, אין לה חלק ונחלה, ובמות הגוף, הנשמה תשוב לשמים, ואין רושם בגוף כלל מנשמה, כדכתיב [ויקרא כ"ב, יג] ושבה אל בית וכו', ואז מלחם אביה תאכל, אבל כל זמן היותה בגוף, אין כאן שורש קדושה כלל, ואף טומאה אין כאן, והטעם למה מתרומת קדשים לא תאכל בהיותה בגוף איש זר, משום דהוא ערום, כמ"ש כל עכו"ם ערומים הם מסטרא דנחש, והנחש היה ערום, וערום אין לו בתרומה. ולזה שאל, מנין לערום שלא יתרום, עד שאתה מחליט שאין לו חלק כל כך בקדשי שמים, והשיב, דכתיב לא יראה בך ערות דבר, וכאן הם ערות דבר, ואין כאן השרית קדושה דשב מאחריך וא"ש, ודוק. [מדוע דווקא את השאלות הללו שאל רבה בר אבוה? מפני שהכל קשור להמצאותו של אליהו בבית קברות של עכו"ם. רבה ראה את אליהו נכנס במקום טומאה לקברי עכו"ם, להיות שאין מטמאין, וקברי ישראל אפילו רשעים גמורים מטמאין, והטעם שנשאר להם שורש קדושה והבלא דגרמא, מטעם סידור לבעל חוב, שמניח לו כלי אוכל נפש ומחיותו לבל יהיה נאבד לגמרי, ולכן שאל מניין שמסדרין לבעל חוב, אולי אין דין סידור נוהג, ואף לרשע ישראל לא נשאר כלום כי בא רעהו הטוב ממנו הצדיק ויבוז כל אשר לו, ועל זה השיב דלמדין מיכה מיכה מערכין, וערכין אינו נוהג רק בישראל ולא בשל נכרי כלל. ואחר כך הקשה למה יגרעו חסידי אומות העולם וחכמיהם, שנשמותיהם הם נשמות ישראל מדוע לא יטמאו במותם באהל, הרי יש להם שארית נפש קדושה?! והתשובה על כך היא שכל זמן היותה בגוף זר (היינו ערום), אין לה חלק ונחלה. ולכן שאל 'מנין לערום שלא יתרום?' עד שאתה מחליט שאין לו חלק כל כך בקדשי שמים, והשיב, דכתיב לא יראה בך ערות דבר, וכאן הם ערות דבר, ואין כאן השרית קדושה.]

(יערות דבש, חלק א, דרוש טז)

אמר קרא ואם מך הוא מערכך הוא ולא בעל חוב ואידך האי עד שיהא במכותו מתחילתו ועד סופו

[שמע יעקב כתב שהמחלוקת כאן איך לדרוש את המלה "הוא", שייכת גם בדברי פרעה למילדות "אם בן הוא והמיתן אותו". אם "הוא" נדרש למעט דבר אחר, אפשר לפרש שציווה להרוג רק בן שנולד יחידי, שהרי חשש שמושיען של ישראל יוולד, ואין כבודו של מלך להיוולד יחד עם ששה או ששים בכרס אחד. ואם "הוא" נדרש "הוא בהווייתו", הוא בא למעט אנדרוגינוס, שלגביו אין חשש שהוא מושיען של ישראל. ובאמת הפירוש הראשון לא ייתכן, שהרי כתוב "אם בת היא וחיה", וכי רק אם נולדת בת יחידי תחיה? ובודאי הפירוש השני הוא הנכון, ולגבי בת הכוונה היא שרק בת שהיא בהוייתה תחיה, משא"כ בטומטום, שצריך להרוג מספק. (מא ע"א) לפי הפירוש הראשון, אין שבח למילדות, שהרי לא עברו על ציווי פרעה, כי לא נולד בן יחיד. אבל לפי הפירוש השני יש שבח למיילדות. ובזה מוסבר המדרש (שמות רבה פרשה א, טו) שדורש את הפסוק "יראת ה' היא תתהלל" על המילדות - שהמלה "היא" שכתוב אצל "ואם בת היא" מוכיחה כפירוש השני, שלפיו המילדות ראויות לשבח.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף מ ע"ב-מא ע"א) לטקסט


קיד ע"ב

ר"ש בן יוחי אומר: קבריהן של עובדי כוכבים אין מטמאין, שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם; אתם קרויין אדם ואין עובדי כוכבים קרויין אדם.

ושם אדם נתייחד אל המין אנושי מצד הצורה האלקית הכוללת... כי הצלם האלקית נקרא כן, דכתיב: ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו כו'... ואמרו ז"ל, אתם קרואין אדם ואין העכו"ם קרואין אדם.

(עקידת יצחק שער ח, פרק החיבור)

האדם וגו' - במסכת שבת וז"ל (אמר רבי יהודה) [היה רבי מאיר אומר] מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, (דכתיב) [תלמוד לומר] אשר יעשה אותם האדם וחי וגו' כהנים לוים ישראלים לא נאמר אלא האדם עד כאן, פירוש לצד שהוקשה (לרבי יהודה) [לרבי מאיר] יתור האדם, עוד הוקשה לו למה דיבר הכתוב בלשון נסתר, שהיה לו לומר אשר תעשו אותם כדרך שהתחיל לדבר ושמרתם וגו' לנוכח, ומכח זה דרש שנתכוון למי שלא היה שם באותו מצב, שאינו לא כהן ולא לוי ולא ישראל, ומי זה הוי אומר זה גוי. והתוספות ז"ל הקשו מברייתא (ב"מ קיד:) שדרש רבי שמעון פסוק (יחזקאל לד לא) אדם אתם, אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם, ואמרו שיש לחלק בין אדם להאדם עד כאן.
וכמו כן ראיתי בספר הזוהר (בראשית כה:) שחילוק זה אמיתי מצד עצמו, והוא דבר שבמנין תלוי כידוע ליודעי חן שחשבון המעולה הוא של אדם, ולא של האדם, כי המוסיף גורע. ואולי כי כשעוסק הגוי בתורה גם עליו יהיה כתר זה ליקראות אדם, וכפי זה אות ה"א שבהאדם הוא ריבוי הגוי שגם הוא יקרא אדם כשעוסק בתורה, ואין אות הה"א כאן מעיקר השם, והבן. [מבאר שהמילה 'אדם' מיוחדת רק לישראל, אך 'האדם' מכוונת גם לגויים, כנדרש במקום אחר בחז"ל.]

(אור החיים, ויקרא יח, ה)


[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות סא]

בארבע לא מצינא בשיתא מצינא

[ופירש רש"י: בגירסא דארבעה סדרין, כגון מועד ישועות נשים שהן נוהגות בזמן הזה כבזמן הבית, וקדשים נמי, תלמידי חכמים העוסקין בהלכות עבודה בכל מקום - מעלה עליהן הכתוב כאילו מקריבין אותן בבית המקדש. בשיתא מצינא - בתמיהה, זרעים אינו נוהג בחוצה לארץ, וכן טהרות. מעלה זו שהלומד כאילו מקיים נאמר רק בקדשים ולא בזרעים וטהרות למי שנמצא בחו"ל. ואף שנאמר בברכות ו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, זה רק במצוה שחייב בה].

(מי מרום חלק יז עמ' ג)

תוס' ד"ה מהו שיסדרו - ודחה אותו כן משום כבודו דר"ע ועיקר טעמו היה לפי שהיה מת מצוה

[דבריהם הובאו בס' יוחסין דף יט. וקשה, אם הוא מת מצוה הרי מת מצוה קנה מקומו, ואיך אומר מדרש משלי סי' ט, שהביאוהו מבית האסורים עד מערה ליד אנטיפרס? ועוד, אם אליהו אמר כך רק לכבוד ר"ע, למה הוסיף "אף לא בתלמידיהן"? יש מי שתירץ שלא יכלו לקבור אותו במקומו מיראת המלכות. אבל קשה שבכל זאת היו צריכים לקבור אותו במקום יותר קרוב, כפי שנאמר במסכת שמחות על ר"ע שלקח מת מצוה למרחק גדול, "על כל פסיעה כאילו שפכת דמים". י"ל שאליהו נטמא לר"ע אף שהיה כהן, כי באותו יום "בטלה כהונה", כמו שנאמר בכתובות קג ע"ב לגבי יום שמת רבי, וכתבו תוס' שם שהיה מותר לכהן להיטמא לו. ואף שכאן זה לא היה יום שמת ר"ע, אבל הרי ביום מותו א"א היה לקוברו בגלל המלכות, ובמיוחד לפי המדרש שנהרג ביוה"כ שא"א היה לקוברו אז, לכן יום הקבורה היה יום המיתה והיה מותר להיטמא לו. וכן זוהר וישלח קסח ע"א מביא שאליהו אמר את שני הדברים יחד, שקברי צדיקים לא מטמאים ושביום שמת רבי בטלה כהונה. ואת תוס' אפשר ליישב ע"פ ש"ך יו"ד שסד ס"ק ו בשם מהרש"ל, שמותר לקבור מת מצוה במקום אחר אם יש חשש שיוציאו אותו מהקבר אם ייקבר במקומו. ובמיוחד שאליהו ידע שבמערה זו מוכן מקום קבורתו, וזה כבודו.]

(רבי פנחס מנחם ישעיהו מינצברג, אוצר בלום, דף יז ע"א) לטקסט


קטו ע"א

לא תבא אל ביתו לעבט עבטו לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לביתו של ערב

[חוטא נחשב כלווה מה', כמש"כ "כל הרוצה ללוות יבוא וילוה" (אבות פ"ג מט"ז). וצדיקים שמתים בעוון הדור הם כמו ערב. לכן ה' כביכול לא יכול להיכנס לביתו של החוטא ליטול נשמתו, ושולח שליח ב"ד - את מלאך המוות. אבל ה' יכול להיכנס לביתו של הצדיק הערב, והוא נוטל את נשמתו בעצמו, וזו מיתת נשיקה (בשם שער אשר בדרשותיו דף יב). וזה מה שכתוב (שמות יב, כג): "ופסח ה' על הפתח" - היינו בתי הצדיקים שיש לה' כביכול רשות להיכנס, בכל זאת יפסח ולא ייכנס, "ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף" - היינו בתי הבינונים, שרק לשליח ב"ד יש רשות להיכנס, הוא לא ייכנס.]

(דברי יחזקיהו ח"א, עמ' סג) לטקסט




קטז ע"א

הבית והעלייה של שנים שנפלו, שניהם חולקין בעצים ובאבנים ובעפר.

והנה ידוע מ"ש הזוהר וביחוד האר"י בגלגולים ובשאר חבורים, שכאשר האדם חטא וה' רוצה לזכותו לבל ידח ממנו נדח, כי חפץ חסד הוא ברוך שמו לנצח, שולח משמים איזה נשמת צדיק גמור להתעבר בו בסוד עיבור, ושוכן אתו עמו לנהלו בדרך הישר אור ולא חשך, עד שמביאו לתכלית הטוב והשלימות. וזו היא כוונת הבית והעליה, שנפחת הבית, היינו שהוא רוצה לסור מדרכי ה', וזהו שנפחת. הרי בעל עליה יורד ודר למטה, והיינו צדיק גמור כנ"ל, יורד ממדריגתו ושורשו ומקורו בנועם צרור החיים, ודר למטה עד שיתקן הכל בשורשו וגלגולו. וזהו ענין צדיק מחזיר הבינוני לטוב. ולכן סיים בב"מ בפרק הבית והעליה (כי מסכת ב"מ כנגד הבינוניים).

(יערות דבש, חלק שני - דרוש טז)


קיז ע"א

הנהו בי תרי דהוו דיירי חד עילאי וחד תתאי איפחית מעזיבה כי משי מיא עילאי אזלי ומזקי לתתאי רבי חייא בר אבא אמר העליון מתקן ורבי אלעי משום רבי חייא ברבי יוסי אמר התחתון מתקן וסימן ויוסף הורד מצרימה

[זה רמז לשתי קבוצות בישראל. שומרי המצוות הם התתאי, כי הם עומדים על היסוד של בנין עם ישראל. החילונים חושבים שהם עליונים, מתנשאים על היהדות הישנה, כי יש להם השקפות נאורות. הם מחוברים לשומרי המצוות, כי מקור אמונתם הוא בתורה אלא ששינו אותה ועירבו בה מנהגים זרים. מעוררת השאלה, אם נפחתה המעזיבה, היינו ההבדל בין החלונים לשומרי המצוות, והמים הזידונים של הדעות הרעות יורדים ומזיקים לשומרי המצוות, כי לומדים ממעשיהם - מי יתקן את המעוות? האם יש להמתין עד שהחילונים יחזרו בתשובה, ויתקנו את הפירצה; או ששומרי המצוות צריכים לתקן, לעשות גדרים חזקים והבדלות בינינו לבינם כדי שלא נלמד מהם, לגלות את שקריהם של החילונים כדי להרחיק מהם את שומרי המצוות. והביאו ראיה לשיטה השניה, מיוסף. הנסיון מורה שהעשירים והתקיפים משפיעים הרבה על הציבור, והחילונים הם עשירים ובעלי שם בעיני הגוים, ולכן המון העם נוהה אחריהם, וקשה להאמין ששומרי המצוות ידיחו את החילונים משליטתם בישראל. אבל גם יוסף היה עבד ולבסוף עלה לשלטון במצרים, היה תחתון ובסוף משל על העליונים. כך שומרי המצוות יצליחו אם יגלו את טעות החילונים ויתרחקו מהם.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 140-141) לטקסט


קיח ע"א

וכמה זמן בית דין אמר רבי יוחנן שלשים יום

תקנו לנו חז"ל לתקוע בשופר מר"ח אלול לעורר אותנו לתשובה כי קרוב יום ה' לשפוט את הארץ ונתנו לנו זמן ב"ד שלשים יום.

(רבי יחזקאל פאנעט, מראה יחזקאל, מועדים, ראש השנה)

שמא לא ימסרנה יפה יפה

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא לה ע"ב]





קיח ע"ב

שתי גנות זו על גב זו והירק בינתים, ר"מ אומר: של עליון. ר' יהודה אומר: של תחתון. אמר ר"מ: אם ירצה העליון ליקח את עפרו, אין כאן ירק! אמר רבי יהודה: אם ירצה התחתון למלאות את גנתו, אין כאן ירק. אמר ר"מ: מאחר ששניהן יכולין למחות זה על זה - רואין מהיכן ירק זה חי. אמר ר"ש: מכל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול - הרי הוא שלו, והשאר של תחתון.

וזו היא כוונת המשנה, כי נודע כי הגוף של אדם הוא נקרא גינה, כי הוא להזריע זרע ולעשות צמחים ותולדות, וכגנה בארץ יצמיח זרעים, וכן הנשמה נקראת גן אלהים כי היא לעשות פרי למעלה, ותולדות של צדיקים - מעשים טובים. וזהו שתי גינות זו למעלה מזו, הגוף והנשמה, והירק בינתיים לאכלו לקיום הגינות זו בזו, הנשמה בגוף.
ור"מ אמר כי הוא גם כן לתקן הנשמה, כי מוציא ניצוצות, כי עיקר אכילה מצד נשמה, כי כל כחות עיכול ותאות אכילה ולעיסה וכדומה, הכל מכחות הנפש שהוא כח נשמה, כי אם יקח עפרו שהוא כח נפש, כי גם נשמה כלולה ד' יסודות, וכח עפר שבה היא המדבקת עם הגוף כמין למינו, והוא נפש החיוני אשר נאמר עליו [דברים י"ב כ"ג] כי הדם הוא הנפש, העושה חיל לגוף לכל הכחות לתנועת הגוף, הוא כח העפר בנשמה, ולכך נאמר [קוהלת ג' כ'] הכל היה מן העפר. ולכך כל כח הטחינה ועיכול וכדומה באכילה הוא, הכל מעפר נשמה. וזהו אמרו, אם ירצה עליון ליקח עפרו אין כאן ירק, והכל סובב לנשמה.
ור"י חולק ואומר כי נצוצי ירקות רעות ונוטות לחומרא, והן מתדבקות בגוף העכור ולא לנשמה, ואמר של תחתון, ונתן טעם לזה כי הם מגרר גרירי, ומולידים תאוה ומותרות אכילה, כאמרם דמגרר גריר, וכל מה שיש בו מכח הזה הוא כח רע, וגורם נזק לנשמה, ולכך הכל רק לגוף, וזהו אמרו אם ירצה תחתון למלאות גינתו, והיינו להרבות במותרות, לאכול ולשבוע זולל וסובא ויהיה נבל בריבוי מותרות, ודאי שיחליש כח הנשמה שבקרבו, עד שלא יהיה נשאר רק רוח חיים בקרבו, נמשל כבהמות נדמה. וא"כ ירק הזה שגורם כח זה לגוף, מאין יהיה כח לנשמה, ומה יהיה לנשמה חלק בו, הלא הוא הגורם כל מדה רעה. ועל זה אמר ר"י הואיל ושניהם יכולים למחות, רואים מהיכן ירק זה חי, הרצון על ניצוצות שבקרבו, שהוא עיקר חיות של הירק, וכל ד' יסודות הם עיקר חיות וניצוצות שבקרבו, וזה מלקטת הנשמה ומותרות נדחה לגוף.
אבל ר"ש מכריע ואמר אם יודע כוונת אכילה לברר טוב מהרע, וזהו אם יכול העליון לפשוט ידו וליטלו, היינו בכוונת אכילה שיטול הניצוצות, הרי זה של עליון, ואם לאו, הרי הוא לתחתון. דמי שאינו בקי בכוונת אכילה להוציא ולברר הניצוצות, גורם להרבות החומר ולמעט הרוחני, ולכך אמרו אפריון נמטי לר"ש, כי מי הוא אשר בא בסוד ה' לכוין כראוי ולברר הכל על בוריו, ולו כח לפתח אסורים ביתה ולהעלות הנופלים בתוך יסודות הללו, ר"ש שהוא רשב"י, אשר נודע ענינו ומעלתו בסתרי תורה ובתעלומות חכמה וא"ש.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש טז)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמה | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | צרו קשר

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | השיטה | EXAMPLE |
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US