ג ע"א

שלש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם

אשר למאמר אוי לי שחרבתי את ביתי, יש לפרשו בדרך שמפרשים וינחם ה' ויתעצב אל לבו.
[נראה שכוונתו שה' עצוב היינו שיש חסרון בהתגלותו בהוויה, כך הביטוי אוי לי וכו'.]

(ספר הכוזרי, מאמר שלישי אות עג)

מאי קסבר רבי אליעזר אי קסבר שלש משמרות הוי הלילה לימא עד ארבע שעות ואי קסבר ארבע משמרות הוי הלילה לימא עד שלש שעות

לאחר חורבן רק ג' כתות, והטעם אמרו שכת ההיא היה זמנה בסוף משמר שני מד' משמרות והוא חצות לילה, ואז הקב"ה וכל הפמליא של מעלה מקוננים ביותר על חרבן בית המקדש, ולא נאות לשורר, כי בעת קינה שיר מה בעי תמן, ולכך אינם אומרים שירה, ולכך מד' משמרות נעשה ג', כי בטלה שירת החיות, והוא ענין חצות שהקב"ה מתאונן ביותר ויותר על שבטלה השירה בעת ההיא, ומשום הכי רבי ור' נתן שנחלקו בענין המשמרות בקרא נחלקו, קדמו עיני אשמורת, וזהו היה קודם חורבן הבית, אבל לאחר החרבן, לכולי עלמא אין כאן רק ג' משמרות, ולכך בהך מלתא דאמר ר' אליעזר על כל משמר שואג הקב"ה כארי, דאיירי לאחר החורבן, אין חולק דג' משמרות הוי לילה, וכן המשנה דאיירי לאחר חורבן, שפיר נתנה סימן משמרת ראשונה, דהוא חלק ג' מלילה ודו"ק. [מבאר שאחר החורבן שבטלה הכת של השירה הרי לפי כולם יש רק שלוש משמרות, ובזמן חצות הלילה אין שירה ואז ה' מקונן על מקדשו וכל המחלוקת כמה משמרות יש היתה לפני החורבן ולא אחריו.]

(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש יא)

תניא אמר רבי יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח (והמתין לי) עד שסיימתי תפלתי לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי שלום עליך רבי ואמרתי לו שלום עליך רבי ומורי ואמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו אמרתי לו להתפלל ואמר לי היה לך להתפלל בדרך ואמרתי לו מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים ואמר לי היה לך להתפלל תפלה קצרה באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים למדתי שאין נכנסין לחורבה ולמדתי שמתפללין בדרך ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה ואמר לי בני מה קול שמעת בחורבה זו ואמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות

וממה שהקדמנוהו מצורך ההזמנה לנבואה וממה שזכרנו בשתוף שם 'מלאך' תדע שהגר המצרית אינה נביאה, ולא מנוח ואשתו נביאים - כי זה הדיבור אשר שמעוהו או שעלה בדעתם הוא כדמות 'בת קול' אשר יזכרוה החכמים תמיד, והוא ענין אחד ילוה לאיש שאינו מזומן, ואמנם יטעה בזה שיתוף השם.

(מורה נבוכים, חלק ב פרק מב)

ג ע"ב

...כיון שעלה עמוד השחר, נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה...

כי בזה תליא כל עבודת ישראל לה', ואם יהיה להם פרנסה יעבדו את ה' בכל לבב, ולכך הסכימו לומר כן, וגם בשחר אז ה' מתמלא רחמים על ישראל, בראותו כי העכו"ם פונים לעבודה זרה שלהם, וישראל עובדים ה' בכל לבב, ואז זן ומפרנס אותנו, כי באמת עפ"י שורת הדין, מי שאינו זכאי גמור בישראל אינו ראוי למזונות, כי איך יבא מורד במלך ואינו סר למשמעתו, לבקש מהמלך שיתן לו ארוחתו ארוחת תמיד, ועיקר מזונות הוא חוץ לדין בדרך רחמים, ולכן אמרו (פסחים קיח.) קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, שגם שם היה חוץ לדין ..., ואף מזונות כן, לכך עיקר מזונות בבוקר, כי אז הקב"ה מתמלא רחמים, ולכך נאמר [תהלים צ, יד] שבענו בבוקר חסדך, וכן במדבר היה בבוקר בבוקר בעלות שכבת הטל וכו', ולכך באו לדוד בבוקר לצורך מזונות ישראל.

(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש א)

אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת. אמר רבי אבא בר כהנא: לא אמרן אלא בדברי תורה, אבל מילי דעלמא לית לן בה. ואיכא דאמרי: אמר רבי אבא בר כהנא: לא אמרן אלא [אפילו] בדברי תורה וכ"ש מילי דעלמא.

הספד הוא כאומר לפני המת, דהמת תמן קאי.

(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש יב)

כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו. מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה! אמר להם: לכו והתפרנסו זה מזה! אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי, ואין הבור מתמלא מחוליתו! אמר להם: לכו, ופשטו ידיכם בגדוד! מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים.

ויש להבין, מה ביקשו מדוד בזה באמרם ישראל צריכין פרנסה. אבל כבר מבואר במדרש [ילקוט רות רמז תר"ג] ואני בעניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככרים וכו', וכי יש לעני בישראל אלף אלפים דינרי זהב, אלא כשהרג לגולית השליכו עליו בנות ישראל כסף וזהב, והוא הפרישן לבנין בהמ"ק, וכשהיה רעב בארץ לא פתח אוצרות לכלכל עניים, ולכך קצף עליו השם ואמר, טובה צדקה מבנין בית המקדש, ולכך אתה לא תבנה.
ונראה, כי חכמי ישראל הם שבקשו שיתן לעניים מהכסף וזהב ההוא, ולכך אמרו לו עמך ישראל צריכין פרנסה ופתח ותן, והוא מיאן לתת וצוה להלחם, ואם כן הרבה מלחמות רשות שנעשו בשביל פרנסת עניים, מה שהיה דוד יכול לתקן בפתחו אוצרות המוכנים לבית ה', וזהו פי' הפסוק, דמים הרבה שפכת, כי לחמת מלחמות רשות, ולא היה צורך, כי היה לך לפרנס מן אוצרות, ואתה קמצת בשלך בצדקה, והעניים היו עטופים ברעב עד עבור ימי מלחמה, ובין כך סבלו דוחק ולחץ, ולכך אתה לא תבנה הבית, כי נבחר לה' צדקה מבנין בית.

(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש ב)

אמרו חכמי הניגון, שיימצא בין שני כלי זמר השווים והערכים על ערך א' ויחס א' לגמרי, כי בהניע טור מהאחד יתעורר אל קולו הטור שכנגדו בכלי השני, מפני היחס השווה אשר ביניהם. ואולי שעל זה היחס היה כינור דוד מנגן מליו ומתעורר אל ערבות קולו ונועם שיריו, כמו שדרשו חכמינו ז"ל על אומרו: עורה כבודי, כי כדאי היה נעים זמירות ישראל לכוון במלאכת המוזיק"א זה השיעור.

(עקידת יצחק, שער יב (ניגון עולם))

ד ע"א

למה נקוד על לולא אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו שמא יגרום החטא כדרבי יעקב בר אידי דרבי יעקב בר אידי רמי כתיב והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכתיב ויירא יעקב מאד אמר שמא יגרום החטא

מי שמאמין יתכן שיירא מן החטא אך מי שיש בו בטחון, אינו ירא כלל מן החטא ועליו נאמן משמועה רעה לא ירא נכון לבו בטוח בה'. אמנם הוא מבאר שיעקב אבינו היה בוטח בה' ולא חס על האנשים אלא בטח בהבטחת ה' "הנה אנכי עמך ושמרתיך" ולכן לאחצה את האנשים אלא רק את הרכוש שעל שמירתו לא קבל הבטחה. ובו חשש שמא יגרום החטא.

(רמב"ן, אמונה ובטחון פרק א)

אבל ענין פחד יעקב, אחר שהבטיהו הקב"ה בבשורות טובות, כמו שנאמר (בראשית כח), והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, והיה מפחד פן ימות, כמו שנאמר (שם לב), ויירא יעקב מאד וייצר לו, אמרו חכמים ז"ל בענין ההוא, שהיה מפחד מעון, שמא יהיה גורם לו מיתה. והוא מה שאמרו (ברכות דף ד), קסבר שמא יגרום ההטא. יורה זה שהקב"ה יבטיח בטובה ויגברו העונות ולא יתקיים הטוב ההוא. ויש לדעת שענין זה אינו אלא בין הקב"ה ובין הנביא. אבל שיאמר הקב"ה לנביא להבטיח בני אדם בבשורה טובה, במאמר מוהלט, בלא תנאי, ואחר כך לא יתקיים הטוב ההוא, זה בטל ואי אפשר להיות. בשביל שלא יהיה נשאר לנו מקום לקיים בו אמונה הנבואה, והקב"ה נתן לנו בתורתו עיקר, שהנביא ייבחן כשיאמנו הבטחותיו [הרמב"ם תמה, איך ירא יעקב שמא הנבואה שהבטיחו ה' תיבטל והרי יש לנו כלל, שנבואה טובה לא בטלה כלל, ורק נבואה רעה יכולה להיבטל כגון אם ישובו בתשובה. ומבאר שדווקא הבטחה בין ה' לנביא יתכן ותיבטל בגל סיבות שונות אך לא נבואה רגילה לעם].

(הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות)

וכיון דמשה הוה ידע, למה ליה למימר "כחצות"? משה קסבר שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא.

ויש להבין מהיכי תיתי יטעו ומה טעותם בזה, הלא כל איש נבוב ילבב לדעת רגע חצות הלילה מענין חצות יום ע"י כלי שעות וכלי מים וכדומה, ומה יועיל באומרו כחצות, אולי יטעו כשיעור מרובה. אבל הענין כבר אמרו [יבמות ע"ב.] אין לך חצות לילה שאין רוח צפונית מנשבת בו בעת רצון מה', הוא שנאמר ויהי בחצות הלילה וה' הכה כל בכור, הרי בחצות הוא עת רצון לה', ולכך באותו עת ורגע פקד עמו לגאלם ולייסר למצרים. והנה לפ"ז דעת רצון הוא למעלה, וכמ"ש בזוהר ג"כ [ח"ג ס"ח.] דחצות לילה אתעורר רעותא למעלה, ויש לדקדק כי חצות לילה בכדור ארצי סובב בסבוב הכדור באופן שאין לך מדינה ומדינה שלא ישתנה בו עת חצות, ומה שהוא חצות בצרפת אינו חצות בספרד, וא"כ למעלה דעת רצון הוא לגבי הקב"ה, וכדאמרינן [זוהר ח"א ע"ז.] הקב"ה נחית לשעשע עם צדיקים שבגן עדן, אין ספק שאין כל חצות לכל מדינות, דא"כ כל מעת לעת זימנא הוא למעלה שיהיה עת רצון, וברור ופשוט שרגע אחד מן כ"ד שעות הוא לבדו עת רצון למעלה, וע"כ דחצות שהוא בארץ ישראל הוא רצון למעלה, כי למעלה הכל נדון לפי ארץ ישראל, היא הארץ אשר תמיד השגחת ה' בה ועץ חיים למעלה, וזה השער לה' להשפיע בו כלל האמצעי, והכל נדון לפי ארץ ישראל, וכל התורה ומצות הכל בארץ ישראל הם עיקר, ושם ה' יקרא על ארץ ישראל.
וא"כ ה' שאמר בחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, כי אז עת רצון מילתא, כוון על רגע חצות של ארץ ישראל, אבל אם יאמר סתם בחצות, יטעו אצטגניני פרעה ויחשבו דמחצות של ארץ מצרים דיבר, ובאמת במצרים לא היה אז חצות, כי יש הבדל בין מצרים לארץ ישראל ברוחב מעלה כנודע למפות הארץ, וא"כ יאמרו משה בדאי, ולכך אמר כחצות, שבמצרים אינו חצות ממש רק רגע סמוך לחצות...

(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש טו)

לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני - לוי ור' יצחק; חד אמר כך אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד שלש שעות ואני חצות לילה אקום להודות לך, ואידך: כך אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה.

...ועכ"ז התפלל דוד המלך ע"ה שמרה נפשי כי חסיד אני ואי' בברכות ד"ד א' לוי ור"י חד א' כך אמר דוד לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד ג' שעות, ואני חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך. וח"א כך אמר דוד לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים בכבודם ואני ידי מלוכלכות בשפיר ושליה ולא עוד אלא כל מה שאני עושה כו' עם מפיבושת כו'. והדבר תמוה, למאי חקרו חסידותיו של דוד, ודאי יש עוד הרבה ענינים שהתנהג בחסידות כמו מה התגבר על רצונו ולא הרג את שאול ועוד הרבה.
אלא משום דקשה לחז"ל לפי הפשט וכי אפשר לומר לפני ה' שישמור אותו מפני שהוא חסיד וראוי הוא לכך, והלא אין צדיק בארץ לבא בזרוע בשביל מעשיו הטובים, להכי פי' חד אמר שהחסידות היו התמימות הנפלאה להודות לה' על משפטי צדקך, היינו על הטובה מעין הרעה כדאי' שם ד"ס א' וזהו מרוב בטחון במדת טובו ית', והיינו מה שסיים באותו מקרא הושע עבדך אתה אלהי הבוטח אליך. וח"א דה"פ שמרה נפשי שלא אחטא כי חסיד אני, מתנהג בחסידות במעשים שקרובים להסיר מורא וכבוד מלך ויהי' הקלקול רב; ע"כ שמרה נפשי לעבדך הבוטח אליך שתוליכני בדרך הישר. והיא ברכת משה שיהא אוריך לאיש חסידך, וע"ז יתפלל כל חסיד להיות נשמר מן המעוות. [מבאר שהדוגמאות שמביאים לוי ורב יצחק ממחישות את חסידותו של דוד, שהתהלך עם קונו למעלה מהטבע האנושי]

(הרחב דבר דברים לג, ט)

ד ע"ב

גדול מה שנאמר במיכאל יותר ממה שנאמר בגבריאל. דאילו במיכאל כתי' "ויעף אלי אחד מן השרפים". ואלו גבי גבריאל כתי' "והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מועף ביעף וגו'"

יש להבין מה נ"מ אם נאמר ביה טיסה אחת או יותר.
אבל יובן, כי ידוע כי מלאך אחד אינו עושה ב' שליחויות, היינו במלאכים בלתי נשגבים, אבל מלאכים גבוהים, עושים שליחויות הרבה כאחד, ולכך מיכאל שעשה בזה שלקח רצפה ושם בפי הנביא ב' שליחויות, א' שיסרו על דבר שפתים אך למותר, באומרו על עם קדוש עם טמא שפתים, והוא דין ועונש, ושליחות אחד של רחמים, שאמר לו [ישעיה ו-ז] סר עונך וחטאתך תכופר, ונתן נבואת ה' בפיו כמ"ש המפרשים, וא"כ לולי שהיה מלאך נשגב במעלתו, לא היה אפשר לעשות בשליחות אחת, והיה צריך לעשותו פעמיים זו אחר זו, ולכך היה צריך לשתי טיסות, לכל שליחות טיסה מיוחדת, אבל מיכאל לרוב מעלתו, עשה הכל בטיסה אחת, ולכך לא נאמר רק ויעף וכו' בעיפה אחת, אמנם גבריאל בבואו לדניאל, ג"כ פעל שתי שליחויות, אחת גלותו גלות ישראל, [דניאל ט, כד] שבעים שבעים נחתך על עמך, ואחת מפלת עכו"ם וטובת ישראל, וזה היו שני דברים מתחלפים, ולכך לא עשה שליחותו בטיסה אחת, רק לכל שליחות טיסה מיוחדת, ולכך נאמר מועף ביעף ולא היתה מעלתו כ"כ לפעול שתי שליחויות בפעם אחת, וצריך לכל אחת עיפה וטיסה מיוחדת.

(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש טו)

כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא. מאי טעמא? אילימא משום דאתיא באל"ף בי"ת - נימא אשרי תמימי דרך דאתיא בתמניא אפין. אלא משום דאית ביה "פותח את ידך"? נימא הלל הגדול, דכתיב ביה "נותן לחם לכל בשר"?! אלא משום דאית ביה תרתי

למה תקנו בכל הפיוטים לומר באל"ף בי"ת, וגם בגמרא [ברכות ד ע"ב] נתנו מעלה למזמור תהלה לדוד דאית ביה אל"ף בי"ת. אבל אמרו באחד שבא למלך גדול, ולא היה סיפק בידו להרבות לו בתוארים כראוי לכבודו, לקח נייר אחד חלק והתחיל לכתוב תואר שלו בשולי היריעה, להורות כי הרי נייר חלק לפניך תוכל לכתוב על גביו מה שתרצה. וכן הענין בזה, כי נודע כי כל הדיבורים נכללים בכלל אל"ף בי"ת וכו', באלו כ"ב אותיות נכללים כל הדיבורים, וא"כ אנו שמשבחים לה' מי יערוך אליו תהלה, ולכך בהתייסד השיר באל"ף בי"ת, הרי כאילו מורה כל הדיבורים שבעולם כלולים כולם בשיר שבח, ולא יבצר דבר מה שהפה יכול לדבר מה שלא יהיה נערך בשבח לה', והרי זה דרך כלל בכל הדברים.

(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש יד)

מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי? מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל...

והנה סטרא אחרא שהם נחשים [ ע"פ ב"ב עד ע"ב] ...ונקראו נחש בריח, נחש עקלתון, הם שני יצר הרע ... ובריח הוא יצר הרע דעבודה זרה, דכופר מציאות העולם שהוא קב"ה... נחש בריח הוא נון פשוטה מ'תנין'... ולכך [ברכות ד ע"ב] לא נאמר נו"ן באשרי, דכתיב ביה נפילה וכו', כי הוא נחש בריח גורם נפילה...

(יערות דבש, חלק שני, דרוש ו)

וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה

מצינו שדברי חכמים גדולים מדברי תורה, כך עונש העובר על דבריהם מרובה, כבר אמרו רז"ל כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. ויראה זה תמה, היאך אפשר שהעובר על עשה מן התורה לא יתחייב מיתה, והעובר על אחד מן הלאיין לא יתחייב כי אם מלקות ארבעים, והעובר על אחד מהשבותין חייב מיתה?
והתשובה בזה, כי ישראל העובר על דברי תורה מצד אשר יתקפנו היצר, יענש כמשפטי התורה. אבל העובר על דברי חכמים, אחר היותו שומר דברי תורה, לא יהיה זה מתולדת היצר ותקיפתו, אבל מצד הבזיון, ולכן יתחייב מיתה.
שמא תשיב ותאמר אע"פ שטענה זאת מספקת, מהיכן יצא לרז"ל חיוב מיתה זה, שלא מצינו בלאו ד"לא תסור" חיוב מיתה?. תשובתך, השאלה הזאת מושכת כמה שאלות עמה, ממה שמצינו כמה אנשים הגיעם עונש רב על עבירה אחת, אע"פ שלא נתברר גודל העונש ההוא בתורה. אמר בפ' המקנא מפני מה נענש אסא, מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים. ובפרק ואלו נאמרין דרשו ויחר אף ה' בעוזא ויכהו שם האלהים על השל ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר על עסקי שלו. והוא מפני שלא הבין: ארון נושאין נושא הוא עצמו לא כל שכן. וכן באנשי בית שמש כי ראו בארון ה', משום דראו ויך, ר' אבהו ור' אלעזר חד אמר קוצרים ומשתחוים היו, וחד אמר מילי נמי אמור, מאן אמריך ואמרת ומאן אתא עלך דאיפייסת ובכל חיובי מיתה אלו לא מצינו רמז בדרכי התורה. ..
והתשובה בכל אלו השאלות: כי העונשים שנאמרו בתורה הם כללים שישיגו לכל אדם, אבל יש עוד עונשים חלוקים כפי הפרטים כי העובר על דברי תורה מצד תולדת היצר יענש על לאו אחד מלקות ארבעים, אבל העובר על דברי דברי תורה מצד היאוש, בזה הוא בוזה דבר ה', ואין לך כל קוץ וקוץ שבתורה, שלא יתחייב העובר בה בכענין זה מיתה. והחלוק בזה, כי העובר על דברי תורה מצד תולדת היצר, אינו חוטא רק באותו המעשה לבד. אבל העובר על דברי תורה, מצד בזותו דבר ה', הנה הוא מבטל באותו המעשה כל התורה כלה. ודבר זה יחלק כפי העוברים, כי יותר יחשב מרד כאשר ימרוד בהש"י חסידו ונאמן ביתו כאשר יחטא, מן האחרים. ולפיכך כל ישראל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, כי יביאו לזה מאשר הוא בוזה דבר ה', ואינו חוטא בלאו דלא תסור בלבד רק בכל התורה.

(דרשות הר"ן, הדרוש השביעי)

כתיב "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל". במערבא מתרצי לה הכי: נפלה, ולא תוסיף לנפול עוד קום בתולת ישראל

ויש להבין מה קאמר נפלה ולא תוסיף לנפול, ומה ענין זה לקום וכו'. אבל הענין, לא יגאלו ישראל עד דשכיבתא לעפרא, והיינו אדם שהוא יושב על כסא יכול לנפול על הדום, ומן הדום יכול ליפול על קרקע, אבל על קרקע כשנפל תו לא יוכל ליפול יותר, כי הוא בתכלית השפלות ונמיכות, וזהו הענין נפלה כ"כ עד אשר לא תוסיף לנפול, הרצון שאי אפשר לנפול עוד כי שכיבתא לעפרא ולאן תפול עוד, ואז כשתהיה נפילה כל כך, אז קום בתולת ישראל.

(יערות דבש, חלק שני, דרוש ט)

ה ע"א

פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי אחא בר חנינא, חד אמר אלו הם יסורין של אהבה, כל שאין בהן בטול תורה, שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו, וחד אמר, אלו הן יסורין של אהבה, כל שאין בהן בטול תפלה, שנאמר ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי.

אמרו שם עוד כל יסורין שיש בהם בטול תורה או בטול תפלה אינן יסורין של אהבה, וכך אמרו ואם קבלם עליו מאהבה מה שכרו יראה זרע יאריך ימים ולא עוד אלא שתלמודו מתקיים בידו שנאמר וחפץ ה' בידו יצלח, מפני שאין אהבה זו ראויה להביא על האדם יסורין קשין שיהיו מבטלין אותו מעבודתו של הקב"ה מתפלה ותורה, כל שכן שאין בענשן שיהא האדם אובד בהם או נכרת ושמו נמחה, אינן אלא יסורין שסופן שלוה, ואין בהם אלא הכנעת דעת (נ"א הרגשת רעה) לשעה, וביסורין הללו אמרו חכמים (ב"ר פ' ס"ו) צדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה.

(רמב"ן, תורת האדם, אות קיז שער הגמול)

אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה' פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו ואם תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הם שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח

ואנחנו נאמין שכל אלה הענינים האנושיים הם כפי הדין, והאלוה - חלילה לו מעול - לא יענוש אחד ממנו אלא המחויב והראוי לעונש. זהו הכתוב בתורת משה רבנו, כי הכל נמשך אחר הדין. ועל זה הדעת נמשכו דברי המון חכמינו - שאתה תמצאם אומרים בבאור, "אין מיתה בלא חטא, ולא יסורין בלא עוון", ואמרו, "במדה שאדם מודד - בה מודדין לו", וזה - לשון המשנה. ובארו בכל מקום שהמשפט מחויב בהכרח בחוקו ית', והוא, שיגמול העובד על כל מה שיעשה ממעשי הבור והיושר - ואף על פי שלא צווה בו על ידי נביא - ושיענוש על כל מעשה רע שיעשהו האיש - ואף על פי שלא הוזהר ממנו על ידי נביא - אחר שהוא דבר שהשכל מזהיר ממנו - רצוני לומר, ההזהרה מן העול והחמס. אמרו, "אין הקדוש ברוך הוא מקפח זכות כל בריה", ואמרו, "כל האומר קודשא בריך הוא ותרן הוא יתותרן מעוהי; אלא, מאריך אפיה וגבי דיליה"; ואמרו, "אינו דומה מצווה ועושה למי שאינו מצווה ועושה" - ובארו שהוא - אף על פי שלא צווה - נותנים לו שכרו; - ועל זה העיקר נמשכו כל דבריהם. ובאה בדברי החכמים תוספת אחת שלא באה במה שכתוב בתורה - והוא מאמר קצתם, "יסורין של אהבה" - והוא, שלפי זה הדעת אפשר שיחולו באדם מכות ללא פשע קודם, אבל להרבות גמולו. וזהו גם כן דעת כת המועתזילה. ואין פסוק בתורה לזה הענין; ולא יטעוך עניני הנסיון, "והאלוהים נסה את אברהם", ואמרו, "ויענך וירעיבך וגו'" - כי הנה תשמע אחר זה הדברים בו. ולא נכנסה תורתנו כלל אלא בעניני בני אדם; אמנם ענין זה הגמול לבעל חיים שאינו מדבר לא נשמע כלל באמונתנו לפנים, וגם החכמים לא זכרוהו כלל; אבל קצת האחרונים מן הגאונים ז"ל, כאשר שמעוהו מכת המעותזילה, ישר בעיניהם והאמינוהו [מבאר שהמושג יסורין של אהבה אין הם אלא דעת מקצת חכמים אולם לדעתו השקפת התורה שאין ה' מעניש אדם אם אינו חייב. ובהמשך הוא מבאר שעל האדם יש השגחה פרטית, לא כמו על שאר היצורים, ולכן אין סתם עוול שבא על האדם בלי שהוא חייב על כך.]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק יז)

משמעות הדבר כעין מה שאמרו אין מזל לישראל, "ר"ל שתקונם והפסדם אינם לסבה טבעית ולא על מנהג המציאות, אלא נתלה בעבודה ובמרי, וזה אות יותר גדול מכל אות... [וזה שאמרו כאן] ראה אדם יסורין באים עליו יפשפש במעשיו. והוא הענין בעצמו הוא המכוון ג"כ באומרו אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים ואתכם לקח ה'. ר"ל שעניניהם אינם נוהגים ענין מנהג שאר האומות אבל יחדם השם בזה המופת הגדול שיהיו פעולותיהם תמיד נקשרות בתקון עניניהם או בהפסדם.

(רמב"ם, אגרת תחיית המתים)

ועוד מצינו שאמרו רבותינו (ברכות ה' א) אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה, פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה, תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הן שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח. ואמר רבה אמר רב סחורה אמר רב הונא כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין שנאמר וה' חפץ דכאו החלי, למדנו מהם ז"ל שיסורין באין תחלה על מעשיו הרעים של אדם, והן עבירות של לא תעשה שהדין נותן שיענש עליהם, לפיכך כשרואה שיסורין באין עליו ראוי לו לפשפש במעשיו ולחזור מהן בתשובה, וזהו שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה', ופעמים שיסורין באין על בטול תורה, וכן כיוצא בזה והן בטולי מצות עשה, כמו שאמר רב קטינא (מנחות מ"א א) למלאך שנתגלה לו וכי ענשיתו אעשה, וא"ל אין בעידן ריתחא ענשינן.
לפיכך מי שבאו עליו יסורין ופשפש בעצמו ולא מצא בידו עבירה וחטא שיש בו ידיעה בתחלה ובסוף, יתלה היסורין בבטולי מצות העשה שאינו מזדרז בהן לעשות אותן כראוי אלא מתעצל בעשייתן ובקיומן, אבל מי שהוא צדיק גמור ואין בידו עבירות ולא בטולי מצות, אין יסוריו אלא יסורין של אהבה, והן כדרך היסורין שפירשנו למעלה ליתן לו שכרו משלם לעוה"ב.

(רמב"ן, תורת האדם, אות קיז שער הגמול)

ועל דרך זה נראה לי שהם יסורין של אהבה, שהזכירו רז"ל ואמרו אם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו שנא' נחפשה דרכינו וגו' פשפש ולא מצא יעשה תשובה שנאמר: ונשובה אל ה', פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה, שנאמר: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה מתורתם תלמדנו וגו' תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הם, שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח. ורבים שאלו איזה טעם יש ביסורין הללו של אהבה, אחר שאין באים על חטא. ואני אומר, שאי אפשר לאיזה צדיק שעם היות שאיננו חוטא והוא מקיים המצות כלן, שלא יטרידוהו מעט תאוות העולם מהתדבק בבוראו, אלא א"כ יהיה במדרגה היותר גדולה ממדרגת הצדיקים, ואעפ"כ אינו נקרא בזה חוטא ועובר עבירה, שלא היה יהושע חוטא מפני שלא הגיע למדרגת משה. ומפני זה ה' יתברך לפעמים מביא יסורין על הצדיקים, אע"פ שלא נכשלו בעבירה, אלא כדי שיוסיפו עוד להתרחק מעניני העוה"ז ושלא יתפתו אליו כלל.

(דרשות הר"ן, הדרוש העשירי)

יתלה בבטול תורה. פירוש על מה שבטל התורה, ונדחקו האחרונים בפירוש דבר זה בטענת הלא ביטול עון גדול הוא, ולמה לא תלה בו עד שלא מצא?!
ויישוב הדבר הוא: לפי שאין שיעור למה שצריך בעסק התורה, כאומרם (אבות פ"ב מט"ז) ואין אתה בן חורין להבטל ממנה. והגם שיראה בעיני אדם שעסק, כשיראה יסורין באים עליו באין עוון, ידע כי כמו שראוי לו לעשות לא עשה, ועל זה ענשוהו.

(אור החיים, דברים פרק כב פסוק יג)

לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר רגזו ואל תחטאו, אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה, שנאמר אמרו בלבבכם, אם נצחו מוטב, ואם לאו יקרא קריאת שמע, שנאמר על משכבכם, אם נצחו מוטב, ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה

הנה זה לא נתכוון אלא פשוטו אך התבוננת הפשט קשה מפני כי הוראות יצר טוב ויצר הרע נעלמות, והסבות שזכר קשה להבין, ואני אעריך להבינו כדי שתחשוב כל כיוצא בו על זה. ואומר כי לשון ירגיז ר"ל להמשיל ולהשליט יצר טוב הוא הדעת, ויצר הרע הוא תאות הגוף וכיוצא בה. וכוונת הענין שיש לו לאדם להמשיל ולהשליט, דעתו על הנאת גופו, ויעלה זה במחשבתו תמיד, ואם די לו בזה להכנעת תאוותיו מוטב ואם לאו יוסיף על המחשבה ויהגה בחכו ויוציא בשפתיו פסוקים ומלות שיכניעוהו ויזכירוהו הכנעת התאוה וימנע מחשבתו לצאת ולהרהר בדבר אחר, ויקרא ק"ש ויתבונן ענינו וישיבנו אל לבו, וייחד ק"ש לשני הסבות, האחד הוא הרפה והחלש מפני שאמר הכתוב על משכבכם ובק"ש נאמר ובשכבך, והוא גזירה שוה ובמלות על דרך סברות. והשני הוא החזק מפני שבק"ש זכרון גדולה תכלית יצר טוב והייחוד והאהבה והעבודה ונקם ושלם והכנעת יצר הרע באמרו לא תתורו, וחיזוק יצר טוב באמרו והייתם קדושים לאלהיכם. ואח"כ אמרו אם נצחו מוטב [וכו'] כלומר אם הרע יעלה גאונו וגאותו ולא יכנע לבבו הערל במבטא שפתים באותם הפסוקים הנזכרים בק"ש אז יכניעהו בזכרון יום המיתה וסוף כל האדם ודי בזה שברון יצר הרע והכנעת גאונו. כענין מה שאמר עקביא בן מהללאל הסתכל בג' דברים וכו'.

(רבי אברהם בן הרמב"ם, מאמר על דרשות חז"ל)

ובזה (בזכירת יום המיתה) יהיה נכנע לבבו, והוא אומרו "וידעת", יתן בדעתו היום הידוע, שהוא יום המיתה, ובזה "והשבות אל לבבך", להשיבו אל דרך הטוב והישר.

(אור החיים, דברים פרק ד פסוק לט)

והרגזתו הוא, לסגף עצמו בדברים המותרים לו, גם בתעניות ומלקיות ובכי, להתיש כח הרע שבעיר (היינו שבאדם), ומבטיחו ה' ליתנה (את העיר, את עצמו) בידו. כאומרו "ונתנה ה' אלהיך בידך והכית את כל זכורה", הוא כח ס"מ וחיילותיו.

(אור החיים, דברים פרק כ פסוק ח)

[מוצא סמך לגמרתנו מן הפסוק, בראשית פרק ד (ז), הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ, היינו שירגיז את היצר הרע, אי אזיל מוטב, אי לא יזכור לו יום המיתה, ואז ודאי אזיל. ז"ש אם תטיב לגרש את היצה"ר שאז ישא ה' את פניך ויקבלך בתשובה. ואם לא תטיב, שלא אזיל היצה"ר עוד טומאתו בו, אז לפתח חטאת רובץ, ר"ל תזכיר לו יום המיתה, כאילו פתח קברך פתוח לפניו, ואז ירבץ תחת משאו החטאת, דהיינו היצה"ר המחטיאך, ואע"פ שאליך תשוקתו, מ"מ אתה תמשול בו].

(כלי יקר, בראשית פרק ד פסוק ז)

ד' שלבים אלו, נזכרו בפרשת כי תצא, לפי שנאמר, כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע. פירש"י לפי שהשטן מקטרג בשעת הסכנה וקטרוג זה היינו שהשטן הוא יצר הרע המשתדל להחטיא את האדם במלחמה מקום הסכנה כדי להפילו ביד אויביו, על כן במלחמה צריך האדם יותר שמירה מן היצה"ר כי במקום מסוכן זה הוא מתגרה באדם יותר מבמקום אחר להטותו לדבר רע. ורז"ל (כתובות מו.) למדו מן פסוק ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי קרי בלילה. וכי דווקא בשעת מלחמה צריך להזהר ולא בזמן אחר אלא ודאי לפי שבמלחמה היצה"ר מתגרה בו ביותר הן בדבר ערוה הן בשאר עבירות כדי להפילו ביד אויביו, ע"כ למדם התורה שיהיו מזורזים במלחמה לעמוד כנגד יצרם שלא יביאם לידי חטא במקום הסכנה, ומה שכתבנו מסכים עם פשוטו מכל צד להורות הדרך אשר בו ינצחו האומות והוא כשיהיו שלמים במעשיהם במלחמה ולא נפקד מהם איש לעבירה.
על כן נאמר והיה כקרבכם אל המלחמה, עם האומות ואתם יראים מן העון שלא יכשיל אתכם היצר הרע כי הוא השטן המקטרג בשעת הסכנה אז יעסקו בתורה, זה"ש ונגש הכהן ודבר אל העם ובמס' סוטה (מב.) אמרו ודבר אל העם בלה"ק וילפינן מן ג"ש של משה ידבר הנאמר במתן תורה (שמות יט יט) מה להלן בלשון הקודש אף כאן כן. ואני אומר אין ג"ש לחצאין מה להלן תלמוד תורה אף כאן הכהן מדבר אל העם דברי תורה, שהרי יהושע נענש על ביטול תלמוד תורה במלחמה שכן אמר לו המלאך עתה באתי (יהושע ה יד) על ביטול תורה (עירובין סג ע"ב) וטעמו של דבר שת"ת מגין בעד היצה"ר השטן המקטרג ביותר בשעת סכנה, ואם באולי יש לך אדם שאינו בן תורה כי לא כולי עלמא תורה גמירי וא"כ אותן כיתות במה ינצלו מכף אויב פנימי זה במלחמה, לפיכך ואמר שמע ישראל דהיינו יקרא ק"ש אשר הכל יודעין לקרותו ובזה ינצלו כולם מראש פרעות אויב, ואם באולי יש לך עם הארץ שאפילו ק"ש אינו יודע או איזו איש קשה עורף אשר יצרו הרע חזק ממנו לא ישוב מפני כל תורה וק"ש ואז צריך להזכיר לו יום המיתה ואז ודאי אזיל, ע"כ השוטר משמיע מי האיש אשר בנה בית וגו' פן ימות במלחמה וגו', ובהזכרת המיתה של המלחמה יזכור אגב זה גם סתם יום המיתה ובזה ינצח יצרו ודאי כמ"ש (בראשית ד ז) אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ ר"ל יזכור לו פתח קברו ואז אע"פ שאליך תשוקתו מ"מ אתה תמשול בו.

(כלי יקר, דברים פרק כ פסוק ג)

אם פגע בך מנוול זה (יצר הרע) - משכהו לביהמ"ד. אי אזיל - מוטב, ואם לאו - יקרא ק"ש, ואי לאו - יזכיר לו יום המיתה

יש בו (ביצה"ר) שלשה מיני חשש עבירות, ולכך אמרו אולי הוא מחסרון ידיעה, ולכך משכהו לבה"מ, ואי אזיל מוטב, ואי לאו, הרצון, שהוא לא מחמת חסרון ידיעה רק הוא מחמת גאוה וכבוד, יקרא ק"ש, ואי אזיל מוטב, כי כבר כתבתי כי ק"ש מבטל הגאוה, רק אולי היצה"ר הוא מחמת חמדה, וא"כ לא יועילו אלו שנים, ולכך אמרו יזכיר לו יום המיתה, ובשלש אלה ינצל מידי רוב העבירות. וביחוד מוטל עלינו בימים האלה, לשוב אל ה' ולראות לשבור יצה"ר בכל מיני סגולות המועילות לבטלו, הן בתורה הן בק"ש הן במיתה.

(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש א)

כל שהקדוש ברוך הוא חפץ בו, מדכאו ביסורין, שנאמר וה' חפץ דכאו החלי, יכול אפילו לא קבלם מאהבה? תלמוד לומר, אם תשים אשם נפשו, מה אשם לדעת, אף יסורין לדעת, ואם קבלם מה שכרו? יראה זרע יאריך ימים, ולא עוד אלא שתלמודו מתקיים בידו, שנאמר וחפץ ה' בידו יצלח

ומן הנראה שכל מה שהפליגו רז"ל לשבח ענין היסורין שאמרו: שכל מי שה' יתברך חפץ בו מדכאו ביסורין, והאריכו בזה באגדות הרבה הוא על זה הדרך. לפי שיש לשואל שישאל, ויאמר מה תועלת יש ביסורי העולם הזה? שמא תאמר מפני מרוק עונו, והרי הש"י בין שיהיה נפרע ממנו לעולם הבא לעולם מאזני משפט בידו, שאינו נפרע ממנו אלא כפי מה שראוי למה שחטא בו. וא"כ מה תועלת לאדם שיקדים ליפרע ממנו בעולם הזה, שמא תאמר, מפני שעונשי העוה"ב הם גדולים וחמורים מעונשי העוה"ז, הרי המשפט לאלהים הוא להשוות ביניהם. כמו שנאמר על דרך משל, שאם היה ראוי האדם כפי חטאיו להיות מיוסר ביסורי העוה"ז שמטה אחת, שיהיה מיוסר שם רגע אחד, ואחרי שהעונש שוה, אין לך אדם שלא יבחר שאם צריך לבא עליו עונש, שיתאחר לזמן מרובה ולא יקדמנו לאלתר. הרי אין לך לומר אלא כמו שפירשתי, שמפני הדמיון הנטוע באדם נלחם עם השכל תמיד ומבקש לטרדו מן העולם, והדמיון הזה הוא נכנע מתוך צרה, נמצא שהי"ת מתחסד עם ברואיו כשמביא עליהם יסורין, שמתוך כך תש כחו של יצר הרע והם מתרצים לבוראם. [מבאר שמטרת היסורים היא להחליש את כח הדמיון המבלבל את הכח השכלי מלשפוט נכון]

(דרשות הר"ן, הדרוש העשירי)

שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין אלו הן תורה וארץ ישראל והעולם הבא תורה מנין שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו ארץ ישראל דכתיב כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך וכתיב בתריה כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה העולם הבא דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר

ולהיות ההתעמלות הבעל שכל במלאכה ראיה עצומה על מדרגתה מהצורך או היותר, עד שכבר יהיו האנשים נכרים מצד החוזק והרפיון אשר להם בפעולותיהם, כמו שנתבאר זה (בתחלת חלק ב' משער כ"ה) ולזה אמר זה האלהי ששלש מתנות אלו, להיותם גדולות הערך, לא יתכן שינתנו רק על ידי יסורין, והוא החריצות העצום המחויב לאדם לעמוד על הזירוזין והאזהרות על נקיון חיי האדם וזכותם להשגתם. האחד, היא התורה דכתיב וגו'. כי הוא מבואר שהתורה אינה נכנסת רק על ידי יסורין וצמצום כל דברי החיים, כמו שאמרו כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' (אבות פ"ו), ובמעט עסק ובפרישות כל הענינים המטרידים, כי על כן אמרו בפרק המפלת (נדה ל) על הימים שהאדם דר במעי אמו ואין לך ימים שהאדם שרוי בטובה יותר מאותן שנאמר מי יתנני כירחי קדם וגו' (איוב כ"ט) ומלמדין אותו כל התורה כולה שנאמר ויורני ויאמר לי וגו' (משלי ד) וכשבא לאויר העולם בא מלאך וכו'. כבר ביארנו בשער ס"ח כוונתם באלו הענינים. אמנם עכשיו נכוין למה שירמזו הימים שהאדם בהם מצומצם ומשוער בעניני הספוק, או בלי שיהיה לו שום עסק מהעסקים הזמניים, כי הוא הנכון והמזומן ללמוד התורה כלה. ואולם בצאתו מההשערה והצמצום ההוא כלו נשכח, כי התורה והבדידות בצמצום החיים יצאו כרוכין זה בזה בלי ספק: והנה המתנה השניה, שהיא הארץ, כידוע ליודעים שאין ענינה רק השערת החיים וצמצומם הנאהבים מהמשלמים, כמו שנתבאר כבר מהכתובים ההם שהביא לראיה, וכל זה למה לפי שהתורה והארץ היו שני דרכים עצמיים המביאים אל החיים הנצחיים, הם חיי העולם הבא, שיהא המתנה השלישית והתכליתית להנה, אשר הן באמת חיים פשוטים ונבדלים בהגבלתם בכל מיני אלו החיים, והיה מהראוי שהדרכים העצמים המביאים אליהם יהיו כמותם בהגבלה נאותה וצמצום זך ונקי, כמו שאמר ודרך חיים תוכחות מוסר (משלי ו). ירצה, שדרך החיים יתכן שיהיה בתוכחות מוסר, כמו שהחיים עצמם תכלית המוסר והגבלת היושר והטוב. [מבאר שהיסורים האמורים כאן הם הזרוז והחריצות לעמול בהם, וההנזרות מתאוות העוה"ז. והתורה, הארץ והעוה"ב תלויים בכך.]

(עקדת יצחק, שער ע"ז)

ותכלית המקדש, ג' רגלים, הם ג' מתנות שנתן קב"ה לישראל, כמבואר בברכות [דף ה.] תורה, ארץ ישראל, עולם הבא, ופסח מורה על ארץ ישראל, כי עיקר יציאת מצרים בשביל ארץ ישראל כנודע, וכן ביו"ד ניסן עברו את הירדן ועשו פסח בגלגל, סוכה מורה על עולם הבא, אשר היא סוכה מזרם, ולכך הקדים ראש השנה ויום כפור קודם סוכות, שהם תנאי עולם הבא מחילה וסליחה תשובה ועזיבת חטא, וימים האלו צריכים התבוננות יתירה לזכות לעולם הבא.

(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש יא)

גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים... גבי נהנה מיגיעו כתיב "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" - אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא.

על המייחד לנפשו זה המין מהמזון אמר המשורר: אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו, יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך - לומר, שהמעשים הנאותים והרצויים בהליכת הדרכים הישרים דרכי ה' הוא המזון המיוחד לכל מאושר, ובהם הוא ניזון ונשא לעד. וכמה הפליגו חז"ל לומר: אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא - כי באמת כאשר תיזון נפשו מיגיע כפיו על האופן שאמרנו הנה בהכרח יהיה מזון גופו גם כן משוער על הדרך הנזכר, ויהיה לפי זה מאושר בעולם הזה, שלא יהיה טרוד אחר השגת המאכלות הגסות, ולא יצטרך עליהם לבריות; וטוב לו לעולם הבא - שכלו טוב מצד מה שנהנה ואוכל מיגיע כפיו. [טבעו של האדם יכול להסתפק במזונות מן הצומח בלבד, גם ללא אכילת בשר, וזו הדרך הנבחרת לפני ה'. היא מסוגלת למלא את צרכיו של האדם בעולם הזה, והיא אף מותירה את האדם פנוי לפיתוח שכלו והשגותיו, כשאיננו רודף אחר מזונות אחרים.]

(עקידת יצחק, שער מא)

ה ע"ב

נגעים ובנים אינן יסורין של אהבה, ונגעים לא? והתניא כל מי שיש בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה? מזבח כפרה הוו, יסורין של אהבה לא הוו, ואי בעית אימא הא לן והא להו.

דימו בכאן מזבח כפרה ליסורין של אהבה, ואע"פ שדחו מזבח כפרה הוו, יסורין של אהבה לא הוו, לומר שאין הכוונה לדמותם למזבח ממש אלא כשם שהמזבח מכפר על הראוי לו לכפר, והן השגגות, כך מראות נגעים מכפרות על הזדונות,
ועוד תירצו בענין אחר ואמרו הא לן והא להו, כלומר שבני ארץ ישראל שהן טהורין וארצם טהורה והנגעים מרחיקין את בעליהם מכל אדם ומכל מגע אין זה יסורין של אהבה, לפי שהעונש הגדול אינו ראוי אלא לחטאי הזדון והעונותהחמורים, אבל בבבל שאינן נזהרין בטומאה הוו יסורין של אהבה, וזה מזבח כפרה, מכאן למדנו שאין יסורין של אהבה אלא בכפרת חטא.

(רמב"ן, תורת האדם, שער הגמול, אות קיז)

אבא בנימין אומר על שני דברים הייתי מצטער כל ימי על תפלתי שתהא לפני מטתי ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום על תפלתי שתהא לפני מטתי מאי לפני מטתי אילימא לפני מטתי ממש והאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי יהושע בן לוי מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל לא תימא לפני מטתי אלא אימא סמוך למטתי ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום דאמר רבי חמא ברבי חנינא אמר רבי יצחק כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים שנאמר וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים רב נחמן בר יצחק אמר אף אין אשתו מפלת נפלים כתיב הכא וצפונך תמלא בטנם וכתיב התם וימלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה

הרמב"ן דוחה הבנה פשטנית שתנוחת המיטה משנה משהו, זה לא יתכן. לדעתו חכמינו רמזו כאן יסוד והוא שכדי שיהיה זיווג טוב צריך שיהיה באיזון ולא באיזה מצב קיצוני. הקור הוא קיצוניות והוא בצפון והחום הוא בדרום ודברי חכמים כאן רמזו למצב שאינו לא חם ולא קר. אז טבעו נח ולא יזריע מהר מדאי ואז אשתו תתחמם ותהיה דמיון החומר ואז הבעל יזיע ויהיה בבחינת היוצר. הכנה זו של האשה חשובה כדי שיווצר בן זכר ובעל תבונה ותכונות שכליות שלמות. ומה שאין אשתו מפלת נפלים משום שכאשר אשה נמצאת המצב של קיצוניות אז עלולה להתרחש הפלה מה שאין כן במצב מאוזן.

(רמב"ן, אגרת הקודש פרק שני)

ו ע"א

מנין שהקב"ה מניח תפלין שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו בימינו זו תורה, שנאמר מימינו אש דת למן ובזרוע עזו אלו תפלין שנאמר ה' עוז לעמו יתן ונאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ותניא ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפלין של ראש. אמר ליה רב נחמן בר יצחק ובתפלי מארי עלמא מאי כתיב בהו, אמר ליה ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ומי משתבח הקב"ה בישראל, אמלר ליה אין דכתיב את ה' האמרת היום וגו' וה' האמירך היום וגו'. אמר הקב"ה אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם דכתיב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, מינח בחד ביתא באירך בחי מה כתיב ואסיק אשריך ישראל מי כמוך וגו' בחד ביתא או הנסה וגו' בחד ביתא ולחתך עליון בחד ביתא כי מי גוי גדול ומי גוי גדול בחד ביתא הרי ארבע וכלהו בדעא

הנה שבתחלה בירר מציאות הענין בשהאל יתעלה משתבח בישראל, ונתן הטעם מהכתובים עצמן שהיינו עליהם, כי הם עשו אותו חטיבה אחת בעולם במה שקבלו ממנו יתעלה מה שגלה את אזנם עליו באומרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, עד שהודו והמליכו אלהותו בכל ארבע ענינים הכתובים בפסוק והוא יתעלה עשה אותם חטיבה בעבור זה, למען עשה כאשר אמר דוד אליו ובקש מלפניו באומרו ומי כעמך ישראל גוי אחד. בהעלותם בארבע הענינים הנזכרים בכתוב ההוא כנגדם, כמו שכתבנו. אמנם אחר שנתבאר שהוא יתעלה מניח תפלין בוא ואראך קשר תפלין של מטה עם תפלין של מעלה וקשר שניהם עם החטיבות האלו הנזכרות כאן על הדרך הזה אשר ביארנו. והוא כי כנגד מה שנאמר כאן את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים וגו'. יש בתפלין שלנו פרשת שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד וגו'. ובתפלין מארי עליא כתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד, דוגמת מה שנאמר בפסוק וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה באשר דבר, והתיחדות הארבעה ענינים הוא מבואר ממה שאמרנו וכנגד מה שאמר הנה ללכת בדרכיו יש בתפלין שלנו פרשת והיה כי יביאך (שמות י"ג) שכל עקרה על מצות פדיון בכורות וזביחתם, חלף מה שהרג כל בכור בארץ מצרים, כמו שחתם בה והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד וגו' ויהרוג ה' כל בכור על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה והיה לאות על ירכה וגו' (שם). וזו היא באמת ההליכה בדרכיו ממש כי כמו שהוא הרג כל בכורות מצרים להושיענו מידם ואת בכורנו הציל, כן ראוי שנדדרז לעשות כמוהו להפריש הבכורות ולעשות בהם את אשר יצוה אם לזבוח ואם לפדות. ולפי שכוונת הריגת הבכורות היתה לישועתנו וגאולת נפשנו, יש בתפלין מארי עלמא כנגדה אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' וגו' (דברים ל"ג) גם או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי וגו' (שם ד) וכמו שנאמר על עקר הענין ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכתי כל בכור וגו' (שמות י"ב) דוגמת מה שנאמר בפסוק וה' האמירך ולשמור את כל מצותיו על הדרך שביארנוהו, כי מטעם שהיינו שם שומרי מצותיו בדם פסח ודם מילה זכינו אל כל הכבוד ההוא כמו שבא בקבלה (יחזקאל י"ו) ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי. וכנגד מה שנאמר הנה לשמור חקיו מצותיו ומפשטיו, שבתפלין שלנו פרשת קדש, שעקרה נזכור עבודת הפסח כמו שאמר ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה וחתם ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה. ומן המבואר שקרבן הפסח כלהו איתנהו ביה חקים ומצות ומשפטים, כמו שנתבאר יפה במקומו (שער ל"ח) עיין עליו ולכך היא מכוונת יפה. ובתפלין הקב"ה כנגדה ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת, כמו שפירשנום מתאימים ומסכימים שלש כנגד שלש יפה יפה, [והיא עצמה אשר תעמוד שלישית בפסוק וה' האמירך כמין חומר וכנגד מה שנאמר הנה ולשמוע בקולו, יש בתפלין שלנו והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה וגו' ונתתי מטר ארצכם בעתו וגו' (דברים י"א) ובתפלין הקדוש ברוך הוא כנגדה כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו וגו'. כי בשמיעת המצות הוא קרוב אלינו ומשלים כל מאויינו כמו שאמרנו. גם ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים וגומר, כי כל זה מכלל השמיעה וקבול שכר, ובא כנגדו בפסוק וה' האמירך ולהיותך עם קדוש וגומר, שכבר ביארנו שאין קדושה גדולה מזו, להיות נפרשין מכל העמים, להתנהג על פי מצותיו, אם להתיסר ואם לקבל שכר. [מבאר שיש בקיום המצוות ארבעה ענינים, וארבעתם באים לידי בטוי בפרשיות התפילין שלנו ושל הקב"ה, וכנגד כל אחד מהם יש פרשיה בתפילין ופרשיה כנגדה במדרש על התפלין של ה'. ארבעת הענינים הם שע"י המצוות האדם מקבל עליו את ה' לאלהים ומקים את המצוות מפני שצוה. הולך בדרכיו שצוה, שומר חקיו ומצוותיו ומשפטיו, ושומע בקולו. וכנגדם הפרשיות.]

(עקדת יצחק, שער צ"ח)

ומן הפלא שאף הא-ל ית' הכתיב לעצמו התחבולה הזאת... והנה כוונת כל זה כי כשם שציוה אותנו להיטיב זכרוננו על ידי מעשה במה שאנו חייבין עליו, כן הוא ית' כביכול נוהג בעצמו לזכור אותנו תמיד במה שהוא ראוי להשפיעו אותנו לטוב לנו כל הימים [תפיליו של הקב"ה הם אמצעי לזכור תמיד את ישראל].

(עקידת יצחק, שער נא)

הבנתי מתוך דברי רבי אלעזר הרב מגרמיזא כי הוא נאמר על שי"ן של תפילין שהיא רמוזה בפסוק זה בראשי תיבות "ש'ם י'י נ'קרא עליך" ובספר הבהיר "אל"ף ראש, יו"ד שני, שי"ן כולל כל העולם".

(רמב"ן, האמונה והבטחון פרק כב עמוד תל)

הקב"ה מניח תפילין. היינו כי הקב"ה חקוק אצלינו במעשה ומחשבה. וזהו: תפילין של יד - כלי מעשה, ושל ראש - כלי מחשבה. וכך אנו חקוקים אצל קב"ה, ומקרא מלא הוא [שה"ש ח ו] "שימני כחותם על לבך", שהוא כלי מחשבה, והיינו תפילין, היינו חותם, "וכחותם על זרועך", היינו כלי מעשה.

(יערות דבש, חלק שני, דרוש טו)

מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין, הושאלה הנחת תפילין אל היותו יתברך מתייחד במדותיו להשפיע לפי התעוררות התחתונים בהניחם התפילין כנודע לחכמי לב. [מבאר שהדימוי הזה משמעותו השפעה אלוקית על ברואיו כאשר הם מניחים את התפילין.]

(של"ה, תולדות אדם, בית נאמן (ב))

ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם? שנאמר "אלהים נצב בעדת אל". ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם? שנאמר "בקרב אלהים ישפוט"... וכי מאחר דאפי' תלתא עשרה מבעיא? עשרה קדמה שכינה ואתיא, תלתא עד דיתבי

וזהו שאמרו במדרש פרשת וירא [ב"ר מח, ז] והוא יושב פתח האהל וה' נצב עליו, ביקש לעמוד, אמר הקב"ה שב, סימן שבניך יושבים בדין ואני אעמוד על גבם. והענין כי יש להבין, למה בתלתא עד דיתבי, ועשרה מקדמי שכינה ואזלא (ברכות ו.).
אבל הענין כי אמרו בשו"ע [או"ח ק"ב פי"א] אסור לישב בתוך ד' אמות של מתפלל כי שם שריא שכינה, אבל אם כבר ישב והוא עומד להתפלל, אז מותר לישב, כי הוא בא בגבולו, ובדיינים צריכים להיות כישיבה, ואילו היתה השכינה מקודם, היה אסור לישב, ולכך אין השכינה באה אלא עד דיתבי, והוא בא בגבולו ומותר, מה שאין כן התפלה דהיא בעמידה, ולכך עשרה שעומדים להתפלל, מקדמי שכינה [ברכות ו.], ולכך באברהם שהיה יושב וביקש לעמוד כשנגלתה לו השכינה, אמר לו שב דאני בא בגבולך, וסימן יהא לך בדיינים שהם יושבים ואני עומד על גבם, ועל כרחך משום דאני בא בגבולם ודו"ק.

(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש ט)

הני ברכי דשלהי - מנייהו

החצונים יש להם אחיזה בברכיים... ולכך אמרו [ברכות ו ע"א] הני ברכי דרבנן דשלהי מנייהו הוא, כי שם יש להם אחיזה.

(יערות דבש, חלק שני, דרוש י)

הני מאני דרבנן דבלו מחופיא דידהו הני כרעי דמנקפן מנייהו

[מבאר שמה שהיה הנס במדבר ששמלתך לא בלתה מעליך, ורש"י פירש שענני כבוד היו שפים בכסותם, העניין הוא שבלי ספק שבמקום שהיו שם ענני כבוד אשר כבוד ה' בתוכם נדחו כל המזיקים כי אינן מצויין במחיצת השכינה, ע"כ אמר שלא קבלו נזק בבגדים ורגליהם ואף כאן הני מאני דרבנן דבלו, מחופיא דידהו, הני כרעי דמנקפן מנייהו].

(כלי יקר, דברים פרק ח פסוק ד)

כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין שנאמר סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא

שהבא להזהיר בני אדם ולהטותם אל הדרך הישר צריך שיהיה הוא קודם לכן עושה את כל המצות.

(אור החיים, דברים פרק יא פסוק כב)

ו ע"ב

כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו. וכשמת אומרים לו 'אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו'. ואברהם אבינו מנא לן דקבע מקום? דכתיב "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם". ואין עמידה אלא תפלה. שנאמר "ויעמוד פינחס ויפלל"

כי עם שפשוטן של דברים יוקח על קביעות המקום המורגש בבית המקדש או בבית הכנסת או בבית המדרש כמו שיבא. יראה שעקר כונתם אל מקום המושכל והמיוחד שהוא באמת אחדות הנקודה שאמרנו. וזה, כי עד שלא זרחה שמשו של אברהם אבינו לא היה מקום קבוע לבני העולם לתפלה, כי זה דורש מהשמש וזה מהירח וזה משבתאי או מאדים וזולתם, וכן כלם איש לדרכו פנו, אלוהו של זה אינו אלוהו של זה, גם המבקש מהאחד לא יסיח דעתו מהאחר, כי לכלם יש להם יכולת לפי מחשבתם, אחד המרבה ואחד הממעיט. אבל כשהאיר אורו בעולם ובטל דעותיהם הנפסדות, והראה להם בדברים מופתיים שיש סבה אחת ראשונה לכל הנמצאות עליונות ותחתונות, הוא שפעל אותם ברצונו המוחלט, מיד קבע להם בזה לתפלתם מקום מיוחד, והוא דלא למבעי משום אלוה בעולם זולתו יתעלה, כי הוא המקום המיוחד האמתי. ואמרו שהנמשך אחריו וקובע מקום זה לתפלתו, בלי שיתלה עצמו בשום השתדלות וכוונה נכריה, אלהי אברהם יהיה בעזרו. [מבאר שכדי לא לסור מדרך האמת ולא לתעות ממנה אדם חיב להישיר דרכו תמיד אל נקודה אחת. והנקודה הנכונה היא רצון ה', שאליו עליו לשאוף. ומי שחדש את האמירה הזאת בעולם הוא אברהם, לכן נאמר כאן שאלהי אברהם יהיה בעזרו.]

(עקדת יצחק, שער עב)

ולכן אמרו [ברכות ו ע"ב] הקובע מקום לתפלתו, אומרים עליו, הי חסיד והי עניו מתלמידו של אברהם אבינו, דכתיב וישכם אברהם בבוקר וכו'. יש להבין מה ענוה שייך בזה, אבל לפי הנ"ל יובן דמי שהוא צדיק גמור, אין צריך למקום ממוצע לתפלה, כי פניהם אל המקום, אבל בינוני, צריך בית מיוחד לשרית שכינה למקום ממוצע, כי משם תנוח תפלתו ומשם תקובל כהנ"ל, פניהם אל הבית, ולכך הקובע מקום לתפלתו, שיהיה דווקא בבית הכנסת מקום מיוחד לשריית שכינה אשר שם תקובל תפלתו ולא זולת, הוא עניו, שאין מחזיק עצמו לצדיק גמור עד שלא יהא צריך לממוצע בינו לבין המקום, וכן היה אברהם אבינו ע"ה מתנהג, אף שהיה צדיק גמור, קבע מקום כדי שיהיה מקום המוכן לשריית שכינה ממוצע בינו, ולא תלה בזכותו, ולכך אומרים עליו, מתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה.

(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש ט)

וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה' - לפי הפשט הוא כמש"כ הספורנו, שעמד תמול בשעת תפלת מנחה לפני ה' להתפלל עליהם, ובזה מתיישבת שיטת התוס' ריש פסחים דהא שהוכיחו חז"ל דאסור לילך יחידי בלילה מדכתיב וישכם אברהם בבקר הוא מהאי קרא דסדום, דמש"ה לא נזדרז לצאת מביתו לדרך אל אותו מקום. אבל בברכות ד"ו מפורש דאל המקום הוא שקבע לתפלתו תמיד בבית מדרשו. וא"כ קשה - איך למדו מכאן דאל יצא יחיד בלילה ואיזה דרך היה כאן מביתו לבית מדרשו? וגם לפי' הראשון קשה מנלן דמזה הטעם, דילמא משום דלעולם יצא אדם מביתו בכי טוב, לא יצא עד הבוקר, אבל אם הוא כבר בדרך רשאי לילך אף יחידי. אלא נראה דמשום שאברהם ליוה להמלאכים ג' פרסאות כמש"כ לעיל י"ח ט"ז כדין תלמיד לרב וכדאי' בחולין דצ"א גבי יעקב, וא"כ כאשר היה התחלת הענין כחצות היום וגם הסעודה נמשך איזה שעה ולא היה כדי לילך ג' פרסאות ולשוב לביתו ע"כ לן אברהם בדרך, וישכם בבוקר לילך לבית מדרשו. ובזה נתיישב הכל. [מקשה איזו דרך היתה לאברהם מביתו לבית מדרשו? ומבאר שאחר הסעודה ולווית המלאכים לא הספיק אברהם לחזור לביתו ולכן לן בדרך ובבוקר השכים והלך לבית מדרשו.]

(העמק דבר, בראשית פרק יט פסוק כז, הרחב דבר)

לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה שנאמר ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר וגו' ענני ה' ענני ענני שתרד אש מן השמים וענני שלא יאמרו מעשה כשפים הם רבי יוחנן אמר אף בתפלת ערבית שנאמר תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב רב נחמן בר יצחק אמר אף תפלת שחרית שנאמר ה' בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה

מאמר זה עדיין צריך למודעי, כי ג' דעות אלו לא נזכרו כסדר מדריגתן כי היה לו לקבוע דברי ר' יוחנן באחרונה כדי לסדרן דרך לא זו אף זו, לא זו מנחה אלא גם שחרית, ולא זו שחרית אלא אפילו ערבית?
על כן נ"ל ששלשתן מדברים מתפלת המנחה לבד, שכל אחד מהם מוסיף זמן למנחה, כמו שמסיק בטור או"ח סימן ק"ח על המבטל איזו תפלה, אם יש לה תשלומין לאחר ב' תפלות, כי לדברי בעל הלכות גדולות יש תשלומין אפילו אם עבר ב' תפלות, ולדברי רבינו יונה אפילו אם עבר יומו כדמסיק בבית יוסף, על כן ראו ג' אמוראים אלו לדבר במעלת תהילת תפלת מנחה כי ר' חלבו אומר לעולם יזהר אדם בתפלת מנחה כדרך שנאמר אש תמיד. שלא יבטלה בשום עסק בעולם.
רבי יוחנן מוסיף ליתן זמן למנחה, אף אם נאנס ולא התפלל מנחה מ"מ יזהר לשלם התפלה בערבית הסמוכה לה, וזה שאמר אף בתפלת ערבית ר"ל שיהיה נזהר להתפלל מנחה אף בערבית, שנאמר משאת כפי מנחת ערב. וקשה למה קרא לערבית מנחה? אלא ודאי שמדבר במי ששכח להתפלל מנחה, שמתפלל ערבית ב', מתחילה ערבית, והב' לתשלומי מנחה, לכך נאמר על תפלת ערבית, תכון תפלתי קטורת לפניך, זו תפלת ערבית, הבאה בשעת הקרבת הקטורת בין הערבים, דהיינו בשעת העלאת הנרות ואח"כ יתפלל אחת למנחה, הוא שקראה מנחת ערב.
ורב נחמן הוסיף לומר עוד אף בשחרית, ר"ל אף בשחרית, יש תשלומין למנחה, אע"פ שעבר ב' תפלות ועבר גם יומו, שנאמר בוקר תשמע קולי בוקר אערוך לך ואצפה, וקשה בוקר בוקר למה לי? כי אין לומר, שמדבר במי ששכח ערבית, שמתפלל שחרית שתים, שהרי ערבית רשות, והדבר שהוא רשות, אינו צריך תשלומין.
ע"כ סדרם הכתוב בפר' זו כסדר מדריגתן ערבית, שחרית, מנחה. וכן סדרם דוד, באומרו (שם נה יח) ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה.

(כלי יקר, ויקרא פרק ו פסוק ב)

כי אז (במנחה) היה חטא אדם הראשון, וצריך זירוז ביותר. וכבר נודע בכתבים, כי אליהו היה מנובלות נשמת אדם קודם חטא. ולכך לא ראה מות ויחי לנצח. וא"כ אף הוא לא חטא, ואין צריך לתפלת מנחה. וזהו שדייק הגמרא: אפילו אליהו לא נענה אלא בתפלת מנחה, שאף שלעצמו אין צריך, מ"מ לישראל היה צריך.

(יערות דבש, חלק שני, דרוש י)

מאי כי זה כל האדם? אמר רבי אלעזר אמר הקדוש ברוך הוא כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה, רבי אבא בר כהנא אמר שקול זה כנגד כל העולם כולו, רבי שמעון בן עזאי אומר ואמרי לה רבי שמעון בן זומא אומר כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה.

והדמיון ירחיק זה, אבל השכל יאמתנו, כי ההרחקה שירחיק הדמיון שיהיה כל העולם נברא בשביל צדיק אחד, אותה ההרחקה בעצמו יפול באלף וברבבה כפי השכל, ואחר זה היש סכלות ועורון כזה, שהשכל יודע בעצמו שיוכל לעלות נפשו במעלה עליונה, או שיהיה שקול כנגד על העולם, וימשך אחר חפצו כתבנית שור אוכל עשב. וכי יתפתה [האדם] ויאמר לא יוכל להשיג זה השלמות כי אם בחכמה יתירה וידיעת התורה על השלמות. נשיבהו ונאמר, אין ספק שתלמוד תורה שכרו גדול מאד. [מבאר שדברי חז"ל תמוהים ברגע הראשון אך השכל המעמיק מאמתם]

(דרשות הר"ן, הדרוש הששי)

לצוות לזה, פירוש להסיר עצבונו ושממון יחידותו. ואם כן נתבאר מכל אשר אמרנו, שהכונה בבריאת כל מה שיש בתוך העולם ההוה והנפסד, אינו אלא איש שלם, כולל החכמה והמעשה, כמו שאמרנו.
...מדוע המציא הקב"ה כל האנשים אשר לא יציירו מושכל לנפשם, ואנו רואים שרוב בני אדם ערומים מן הערמה, וריקים מן החכמה, מבקשים התאוה, ושהאיש החכם, המואס בעולם, הוא יחיד בין רבים, לא ימצא אלא אחד בדור מהדורות.
התשובה על זה, שהאנשים ההם נמצאי לשתי סבות. האחת, להיותם משמשים לאחד ההוא, שאילו יהיו כל בני אדם מבקשים חכמה ופילוסופיא, נשחת תקון העולם, ואבד מין בעלי חיים מן העולם בימים מועטים. מפני שהאדם חסר מאד, ויצטרך לדברים רבים, והיה נצרך ללמוד החרישה והקצירה, ולדוש ולטחון ולאפות, ולתקן כלים למלאכות האלה, כדי להשלים בהם תקון מזונו. וכך יהיה צריך ללמוד הטויה והאריגה, כדי לארוג מה שילבש, וללמוד בנין, לבנות מקום להסתר שם, ולעשות כלים לכל אלו המלאכות. ואין בחיי מתושלח מה שיספיק ללמוד אלו המלאכות, שהאדם מצטרך במחיתו לכולם צורך מוכרח, ומתי יהיה מוצא פנאי ללמוד ולקנות חכמה. על כן נמצאו שאר בני אדם, לתקן אלו המעשים, הצריכים אליהם במדינה, כדי שימצא החכם צרכו מזומן, ותתישב הארץ, ותהיה החכמה מצויה.

(הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות)

ז ע"א

כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה, אפילו על תנאי לא חזר בו, מנא לן ממשה רבינו, שנאמר הרף ממני ואשמידם וגו' ואעשה אותך לגוי עצום, אף על גב דבעא משה רחמי עלה דמלתא ובטלה, אפילו הכי אוקמה בזרעיה, שנאמר בני משה גרשום ואליעזר ויהיו בני אליעזר רחביה הראש וגו' ובני רחביה רבו למעלה וגו', ותני רב יוסף למעלה מששים רבוא, אתיא רביה רביה, כתיב הכא רבו למעלה, וכתיב התם ובני ישראל פרו וישרצו וירבו

שהקב"ה כשיבטיח אומה בבשורות טובות על ידי נביא, אי אפשר שלא יעשם, כדי שתתקיים נבואתו לבני אדם. והוא מה שאמרו ע"ה (ברכות דף ז.), כל דבר שיצא מפי הקב"ה לטובה, אפי' על תנאי, אינו חוזר בו.
אבל ענין פחד יעקב, אחר שהבטיהו הקב"ה בבשורות טובות, כמו שנאמר (בראשית כח), והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, והיה מפחד פן ימות, כמו שנאמר (שם לב), ויירא יעקב מאד וייצר לו, אמרו חכמים ז"ל בענין ההוא, שהיה מפחד מעון, שמא יהיה גורם לו מיתה. והוא מה שאמרו (ברכות דף ד), קסבר שמא יגרום ההטא. יורה זה שהקב"ה יבטיח בטובה ויגברו העונות ולא יתקיים הטוב ההוא. ויש לדעת שענין זה אינו אלא בין הקב"ה ובין הנביא. אבל שיאמר הקב"ה לנביא להבטיח בני אדם בבשורה טובה, במאמר מוהלט, בלא תנאי, ואחר כך לא יתקיים הטוב ההוא, זה בטל ואי אפשר להיות. בשביל שלא יהיה נשאר לנו מקום לקיים בו אמונה הנבואה, והקב"ה נתן לנו בתורתו עיקר, שהנביא ייבחן כשיאמנו הבטחותיו [מבאר שדווקא לטובה, אין הנבואה מתבטלת, אך לרעה יתכן שאם ישובו בתשובה, תבוטל הנבואה הקשה, וכן הבטחה אישית אל נביא, תיתכן שתיבטל ולכן חשש יעקב בצאתו לחרן].

(הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות)

"עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו'". מאי 'למען דעת צדקות ה''? א"ר אלעזר: אמר להם הקב"ה לישראל: דעו כמה צדקות עשיתי עמכם, שלא כעסתי בימי בלעם הרשע. שאלמלי כעסתי, לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. והיינו דקא"ל בלעם לבלק: "מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה'", מלמד שכל אותן הימים לא זעם.

ויש להקשות כיון שהקב"ה חוק שם מתחלת הבריאה להיות זועם בכל יום, וכך טוב וכשר לפניו לצורך הנהגת הברואים, איך שינה סדר החוק מימות עולם, בשביל טיפש כזה, בלעם הרשע, במכה אחת וחולי קטן שנפל, לא היה יכול לדבר ונטרפה לו השעה, שלא היה יכול לדבר ולקלל כמזימתו הרעה, ולא בשביל כך ישנה נימוס עולם שבחכמה יסד ארץ. אבל הענין כך, שיש להבין, הלא כל יו"ד ימים מראש השנה ועד יום הכפור הם ימי דין כנודע, ואיך הם מסוגלים לצעקה ותשובה ורחמים, יותר מכל ימי השנה.
אבל הענין כך, דהקב"ה דן ג' שעות ביום (היינו בכל יום פרט לעשי"ת, בהם הכל בדין בלי הפסק וחיתום כלל)... והנה ידוע במדרש [ילק"ש ח"א תשס"ה] כי מלחמות סיחון ועוג היו בימי אלול, ואח"כ היה מעשה בלעם ובלק, והיה מחכמת ה' וחסדו, שהזדמן לבלעם שבא לקלל בימים אלו בין כסא לעשור, והוא חשב כי ימים אלו עלולים לעורר דין, היותם ימי דין, ונכזבה תוחלתו, שבימים אלו לא זעם ה' ולריק יגע, והיה סופו שדיבר טוב על ישראל, כמו שטן ביום הכפור אשר תהלות ישראל יספר, וזהו כוונת הגמרא שעשה חסד עמנו שלא כעס, היינו שזימן ענין בלק ובלעם בימים אלו, לא מוקדם ולא מאוחר שכועס בהן ה', רק בימים שאין בהם כעס.

(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש ו)

...ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה, חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה "ויודע דעת עליון"

"נאם הגבר" - קרא עצמו 'גבר', כי המשיל עצמו לתרנגול היודע לכוין השעות. ואין בעולם מי שיוכל לכוין שעת כעסו של הקב"ה, כי אם בלעם בבני אדם ותרנגול בעופות, ושניהם שוין בחכמה זו.

(רבינו בחיי על במדבר פרק כד פסוק ב)

מנין שהקדוש ברוך הוא מתפלל שנאמר והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי תפלתם לא נאמר אלא תפלתי מכאן שהקדוש ברוך הוא מתפלל מאי מצלי אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ויגולו רחמי על מדותי ואתנהג עם בני במדת רחמים ואכנס להם לפנים משורת הדין תניא אמר רבי ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי ישמעאל בני ברכני אמרתי לו יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין ונענע לי בראשו וקא משמע לן שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך.

החלק השני המעשיות שנראו וארעו בהם בחלום, וזכרו אותם בלשון צח ופשוט לדעתם, כי אי איפשר שיטעה בהם בעל שכל ובינה. וכמו שאמרו חז"ל בברכות. תניא אמר ר' ישמעאל פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וכו'. [סבור שמעשה זה לא היה במציאות אלא בחלום.]

(רבי אברהם בן הרמב"ם, מאמר על דרשות חז"ל)

המאמר תמוה לכאורה במאוד... ביאור אלו המאמרים יהיו על דרך שבארתי למעלה בביאור מדרש רבה (בר"ר נו, י) ויהי בשלם סכו, שאמר שם גם כן שהתפלל הקב"ה כו'. הענין שכשם שחיבור זיווג 'תפארת' ו'מלכות' סוד ו"ה שרשי העולמות הוא על ידי התעוררות התחתונים, כן זיווג 'חכמה' ו'בינה' שהם שרשי הבנין הם על ידי התעוררות מלכות. וזהו סוד יהי רצון מלפני שהוא התעוררות השורש העליון, ואמר אחר כך שיכבשו רחמי את כעסי כמדבר בעדו, כי הכל אחדות אחד מיוחד שורש הבנין והבנין, רק זה בסוד נעלם וזה בסוד נגלה. וכן היתה כוונת ברכת ר' ישמעאל כהן גדול, יהי רצון מלפניך כו', לא אמר לפניך רק מלפניך שהוא השורש העליון, ובהתגולל הרחמים על המדות, אז הכרובים פניהם איש אל אחיו כמער איש ולויות, ומזה ירד השפע למטה להתנהג עם הבנים העמוסים מבטן במדת הרחמים. [מבאר שהכוונה היא שאנו מעוררים במעשינו ובתפילתינו כח רחמים של מעלה.]

(של"ה, תולדות אדם, שער הגדול (יב))

יש ב' מיני תפלות, א' קטן לגדול לעשות בקשתו, וכן יש מין ב' גדול לקטן והוא האב לבן, שמבקש לבנו אהובי בני לרוב אהבתך איני רוצה להכותך מכה רבה, ולכן נא שמע למוסר אביך ואל תמרוד בו, כי אם לאו, אני מוכרח לייסרך על העמוד, וזהו לי לצער כי אהבת עולם אהבתיך, ולכן שמע בני והאזין למצותי. בקשה זו האב עושה לבן ממש יום ביומו, וכן הוא על דרך זו תפלת הקב"ה לישראל, שמעו נא בקולי לבל אצטרך לייסרכם במשפט ונקה לא אנקה.

(יערות דבש, חלק שני, דרוש טז)

בשכר שלש זכה לשלש בשכר ויסתר משה פניו זכה לקלסתר פנים בשכר כי ירא זכה לוייראו מגשת אליו בשכר מהביט זכה לותמונת ה' יביט

וכן נאמר אנחנו, כי צריך לאדם שלא יהרוס לזה הענין העצום הנכבד מתחילת המחשבה, בלתי שירגיל עצמו בחכמות ובדעות, ויזקק מדותיו זיקוק רב, וימית תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות; וכאשר יבין הקדמות אמתיות וידעם, וידע דרכי ההקש ועשות המופת, וידע אפני השמירה מהטעאות השכל, אז יקדים לחקירה בזה הענין; ולא יגזור בתחילת דעת שיעלה בליבו, ולא ישלח מחשבותיו תחילה וישליטם להשגת האלוה, אבל יבוש וימנע ויעמוד, עד שיעלה ראשון ראשון.
ועל זה נאמר, "ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט אל האלוהים" (מחובר למה שיורה עליו הנראה, מפחדו להסתכל באור הנראה) - לא שהאלוה ישיגוהו העינים - יתעלה מכל חסרון עילוי רב; ושובח לו ע"ה הדבר הזה, והשפיע עליו האלוה ית' מטובו - מה שחיב לו שנאמר בו, "ותמונת יי יביט"; וזכרו החכמים ז"ל, כי זה גמול להסתירו פניו תחילה מהביט אל האלוהים [הרמב"ם רואה בהתנהגותו של משה מופת וסמל לכל חכם שבא לחקור בעניינים האלוקיים העמוקים שאחר שהכין את עצמו הרבה מבחינה שכלית ולימודית הרי שעליו לחקור בזהירות ולא לקבל מיידית כל סברא שתעלהבדעתו ולא ימהר להסיק מסקנות כלפי הבורא והנהגתו, וכך נהג משה ושבחה אותו התורה על כך.]

(מורה נבוכים, חלק א פרק ה)

דתניא "ואל זועם בכל יום". וכמה זעמו? רגע. וכמה רגע? אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה בשעה, וזו היא רגע,ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה חוץ מבלעם הרשע. דכתיב ביה "ויודע דעת עליון" השתא דעת בהמתו לא הוה ידע, דעת עליון הוה ידע? אלא מלמד שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה. והיינו דאמר להו נביא לישראל "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו'" מאי "למען דעת צדקות ה'"? א"ר אלעזר: אמר להם הקב"ה לישראל: דעו כמה צדקות עשיתי עמכם, שלא כעסתי בימי בלעם הרשע. שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. והיינו דקא"ל בלעם לבלק "מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה'"? מלמד שכל אותן הימים לא זעם. וכמה זעמו? רגע. וכמה רגע? א"ר אבין ואיתימא רבי אבינא: רגע כמימריה.

ויש להבין כפל הדברים, דכבר אמר בתחלה כמה זעמו רגע, וחזר ואמרו שנית, וכמה זעמו רגע, תרתי למה לי, והוא מיותר ואין לו ענין כלל, וביותר קשה על דלעיל אמר דרגע הוא אחד מחמשת אלפים, ולבסוף אמר כמימרא, ממה נפשך: אם השיעורים מתחלפים, אם כן דברי הגמרא סותרים זה את זה מיניה וביה, ואם הם שוים, למה נתן בתחלת דבריו הך שיעורא ולבסוף שיעור אחר, הוה ליה ליתן שיעור אחד השוה, והיותר מבורר הוה ליה לומר.
והנה הקשו התוספות [ד"ה שאלמלי] מה היה יכול בלעם לקלל בדבור אחד, ותירוץ התוספות כלם דחוק, דלאיזה אומה יעלה, אם לישראל או לעמון ומואב וכדומה, כי הלא לא היה זמן להזכיר שם אומה שמקלל. אמנם הענין, כי לפי הקרא אל זועם בכל יום, גדר הקב"ה שיהיה כועס בכל יום, והוא צורך תיקון עולם, וא"כ יש לתמוה, איך אמר בימי בלעם לא כעס, אם כן אין הקרא אומר אמת חס ושלום דזועם בכל יום, ואם היום יבא שנית בלעם לקלל לישראל חס ושלום, ה' ברוב רחמיו לא יכעוס, וא"כ אף עתה אין אומר שזועם בכל יום.
אבל הענין דכבר נאמר בפיוט הקליר לפרשת שקלים, כי השעות מתחלקות לרגעים, והמדקדקים מחלקים רגעים לרגעים, הרי דיש שני מיני רגעים, גדולים וקטנים, ואם כן ה' יסד חוק ולא יעבור לכעוס בכל יום כמאמר הפסוק, וזמן כעס רגע אחד, אבל אם יכעוס רגע גדול או קטן, זה אין נגדר בגדר וחוק מה', ולכך תמיד ה' כועס רגע גדול, ובו היה בלעם מקלל אומות כרצונו, כי היה לו זמן לדבר, מה שאין כן כשבא לקלל ישראל, לא כעס ה' רק רגע קטן, שהוא כמימרא, כדי שלא לשנות חוקו, ומ"מ לא היה בלעם יכול לקלל, כי מה היה יכול לדבר ברגע כזה כקושית התוספות, וזהו מאמר הגמרא, אל זועם בכל יום, וכמה זעמו רגע, וכמה רגע קאמר שעור אחד מה' אלפים, ולא רגע כמימרא, דא"כ איך היה יכול לדבר, וקאמר והיינו דקאמר נביא וכו' שלא כעסתי באותן ימים, רק דא"כ קשה איך נאמר בקרא אל זועם בכל יום כהנ"ל, ועל זה משני וכמה זעמו, אז בימים שלא כעס בזמן בלעם, רגע, וכמה רגע, כמימרא, וא"כ קיים חוקו לזעום בכל יום, אבל היה רגע קטן רק כמימרא ולא רגע גדול כנ"ל שהוא אחד מחמשת אלפים, וא"כ לא היה יכול לדבר וא"ש.

(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש ט)

והסירתי את כפי וראית את אחרי אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא למשה קשר של תפילין

[מבאר, שהאות דלי"ת מן שדי היא בקשר של תפילין מאחוריו, שהראה לו הקב"ה כל שכר העה"ז הרמוז בד' רוחות, ...אבל פני, דהיינו אותיות י"ש שבתפילין מלפניו, המרמז לשכר העה"ב,[אולי רומז לזכיה בש"י עולמות לעולם ההבא שנאמר להנחיל אוהבי י"ש-משנה סוף מסכת עוקצין] דהיינו שי"ן בתפילין של ראש, ויו"ד בתפילין של יד, לא יראו, אמר לו, כי שכר העה"ב, לא יראו, כמ"ש (ישעיה סד ג) עין לא ראתה אלהים זולתיך].

(כלי יקר על שמות פרק ו פסוק ג)

מצינו שם של ש-די חקוק בתפילין, דהיינו שי"ן יו"ד מלפניו, יו"ד בשל יד,ושי"ן בשל ראש, והיינו יש, רמז לשכר העה"ב שנמצא בו ישות וממשות, כמ"ש (משלי ח כא) להנחיל אוהבי יש וגו', ובאחוריו הדל"ת בקשר של תפילין רמז לשכר העה"ז, הבא מן ד' רוחות העולם, כמ"ש (בראשית כח יד) ופרצת ימה וקדמה וגו'.
כן אמר הקב"ה למשה (דברים ג כז) עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וקדמה וגו', רמז לו שלא תוכל לראות כ"א את אחורי, וכן נאמר (שם לד א) ויראהו ה' את כל הארץ עד הים האחרון, ודרז"ל (ספרי לא ב) עד היום האחרון לתחיית המתים, אבל לא עד בכלל, כי השכר של תחיית המתים, לא הראה לו ה' כי לא יוכל לראותו ולהבין מהותו כלל, לכך נאמר לשון את באחוריו, ולא בפניו, וכתרגומו ית דבתרי,היינו הטפל אליו והוא חוץ ממנו, אבל בפני לא נאמר את, כי השכר אינו טפל אל פניו ית',אלא אור פניו הוא עצמו השכר.
וזהו סוד עי"ן דלי"ת גדולה בפסוק שמע ישראל, לומר שעין האדם, לא יוכל לראות, כ"א ד' דהיינו שכר העה"ז. וקרוב לזה פרשנו בחבורנו עוללות אפרים על מ"ש רבי האי דמחדדנא מחבירי שראיתי את ר' מאיר מאחוריו ואילו ראיתיו מקמיה הוינא מחדדנא טפי, (עירובין יג ע"ב) ר"ל שלא השיג ממנו כ"א ההשגות שהיו טפלים אצלו כדבר טפל שהאדם משליך אחוריו ואלו השגתי מאור פניו דהיינו עיקרי השגותיו המכונים בשם פנים ודאי מחדדנא טפי.

(כלי יקר על שמות פרק לג פסוק יב)

וענין קשר זה הוא כדמסיק (שם ז.) תפילין של מרי עלמא מה כתיב בהו כו' ומסיק שם, שכתוב בהם את ה' האמרת היום וה' האמירך היום אמר הקב"ה, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, גם אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם כו'. וזהו ענין קשר של תפילין, כי כשם שאנו קושרים כחותם על לב וזרוע, יחוד השי"ת, כן הקב"ה משים אותנו כחותם על לבו, וכחותם על זרועו, לעשות אותנו גוי אחד בארץ, וזהו הקשר שבינינו עם בוראינו, ית' ששנינו מעידין זה על זה, ענין האחדות כדרך שבא לראות כך בא ליראות וזה ענין נכון מצד פשוטו.
אמנם כפי הרמז אפשר לומר, בסוד ע"ין דל"ת גדולה וענין קשר של תפילין, כי משה בקש ואמר הראני נא את כבודך (שמות לג יח) ואמרו (בויק"ר מה ה) בקש לראות כל מתן שכר של צדיקים בעה"ז ובעה"ב, כי שם כבוד חכמים ינחלו, והשיב לו וראית אחורי ופני לא יראו (שם לג כג) ואמרו רז"ל (ברכות ז.) אחורי זה קשר של תפילין. כי בתפילין יש שם של שדי, דהיינו הדל"ת בקשר התפילין מאחוריו, יו"ד שי"ן אותיות יש בפניו, דהיינו שי"ן בשל ראש ויו"ד בשל יד, וי"ש היינו שכר העה"ב שנאמר (משלי ח כא) להנחיל אוהבי י"ש. כי נמצא בו ישות וממשות ובערכו נחשב השכר של העולם הזה לתוהו ואין, והוא רמוז בדל"ת כי יתרונו בא מכל ד' רוחות העולם כמ"ש (בראשית כח יד) ופרצת ימה וקדמה וגו'. ואמר לו הקב"ה וראית אחורי הדל"ת שבקשר תפילין רמז לשכר עה"ז אותו לבד תוכל לראות והוא דבר טפל המכונה באחור, וכן אמר למשה עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה צפונה ונגבה וגו'. להראות לו כל אחוריו כמו שפירש"י פרשת וזאת הברכה (לד א-ב) ויראהו את כל הארץ וגו', עד הים האחרון. ולא עד בכלל כי מן היום האחרון והלאה הוא זמן התחלת שכר העולם הבא ועליו נאמר (ישעיה סד ג) עין לא ראתה אלהים זולתך. לכך נאמר ופני לא יראו. כי הפנים של תפילין חקוק בהם תיבת יש המרמז לשכר העה"ב אשר עין לא ראתה וזהו סוד עי"ן דל"ת גדולה לומר שעי"ן האדם לא יוכל לראות כ"א הדל"ת כאמור, אבל י"ש רמוז בראש תיבת של שמע ישראל כי ויש המרמז להנחלת אוהביו יש לא יוכל עין לראות כי אם לשמע אוזן שמענו ייעוד זה מפי סופרים ומספרים אבל עין לא ראתה וזה רמז יקר ד"א לכך באו ע"ין דל"ת גדולה, לפי שנאמר באיוב (נד ח-ט) הן קדם אהלך ואיננו ואחור ולא אבין, שמאל בעשותו ולא אחז יעטוף ימין ולא אראה. וכל זה מופת על אחדותו ית' שאינו נראה בשום מקום בזולת מקום אם כן אינו גשם, ומאחר שעין הרואה בכל ד' רוחות לא יוכל לראותו משם לפי שאינו גשם מתחלק, זה מופת על אחדותו ית'.

(כלי יקר על דברים פרק ו פסוק ד)

בשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה, מיד כועס הקב"ה

ונושנתם בארץ - דכ"ז שהיו ביאת הארץ חדש אצלם הבינו כי כיבוש הארץ אינו אלא מעשה ה' כמו שאמרו ליהושע בס' יהושע כ"ד ויען העם ויאמר חלילה לנו מעזוב את ה' וגו' כי ה' אלהינו הוא המעלה אותנו וגו', אבל כאשר נתיישן הדבר ולא יהיה העסק רק בפרנסה בגידולי קרקע וכדומה, תאמינו כי כמו כל העולם מתנהג בכח עבודה שאוה"ע משתחוים לשמש, כדאי' בברכות פ"א שכל מלכי מזרח ומערב משתחוים לשמש וכסבורים שמסר הקב"ה הנהגת העולם לה ח"ו, כך תחשוב שא"י תתנהג כמו כן. [מבאר שאומות העולם סבורים שהשמש היא מנהיגת העולם ושפרנסתם תלויה בה, ומביא שהוזהרו ישראל שלא להיתפס לעבודה זרה זו עם כניסתם לארץ, כשיעבדו לפרנסתם בגידולי קרקע וכדומה.]

(העמק דבר דברים ד, כה)

תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע, פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת, לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות, שהוא יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי ישמעאל בני ברכני, אמרתי לו יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו

ומתלמידיו - של רבי יוחנן בן זכאי - עוד, ר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול, הוא ר' ישמעאל של ההיכלות, והכרת פנים, ומעשה מרכבה, כי הוא ידע סודות כל אלה, עד שזכה לדרגה קרובה לנבואה, והוא בעל המאמר, פעם אחת נכנסתי להקטיר קטרת וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות ושאר ההלכה שם.

(ספר הכוזרי, מאמר שלישי אות סה)

נראה, שכינה זה השם המופלא אכתריאל על פי הקבלה, שאומרין אל הספירה הראשונה ראש כל הספירות כתר עליון, וכנגדה בי"ג מדות יה' יה' אל, ולזה אמר יה ה' צבאות יושב על כסא רם ונשא. אמנם ממה שאמר לו ברכני והוא אמר יהי רצון וכו'. נראה ודאי מה שאמרנו, שעקר כוונת הברכה בפי המברך הוא הכרת כבודו ודעת גדולת גבורתו אשר בידו הכל וממנו יושפעו הטובות כלם, כמו שהורה בתפלתו על כבישת רחמיו את כעסו ולהתנהג עמו במדת החסד ולפנים משורת הדין. והוראת זה הענין, רצוני, היות זה העצמיותה של ברכה, הוא מה שהורה מאד עם נענוע ראשו, כלומר שלא תהא כוונת ברכתנו אליו יתעלה לפי שהיא ברכת הדיוטים, אחר שאינו צריך לה, קלה בעינינו, שהרי תועלתה גדול במה שתמשך ממנה הכרתו יתעלה וקבלת עול מלכותו, אשר בזה יזכו לקבל השפע העליון להמשיך חוט החסד המקיים האומה הזאת ראשונה ואחריה העולמות כולן.

(עקדת יצחק, שער עד)

ר"י כהן גדול היה בעת חורבן, ואז היה חרון אף ה' בישראל לגודל עונם, ולכך אמר ה' לר"י כהן גדול 'בני ברכני', הרצון הברכות והתפלות יהיו ממך לבד, כי אותך ראיתי צדיק ולא זולתך. ולכן ברכני, ואני ממאס בברכות של המוני ישראל. וכששמע ר"י כן, הרגיש בכעס ה' על עמו וכי מיאן לקבל ולשמוע ברכתן, אף הוא התפלל והפגיע לה' בעדם, ואמר 'יהי רצון מלפניך שיגולו רחמיך על מדותיך ותכנס לפנים משורת הדין עם בניך', ולכן בנוסחא ישנה נאמר 'ונענע לי ראשו', רק בנוסחאות חדשות הגיהו 'והרכין לי ראשו'. אבל נוסחי דעתיקי נכון. כי מיאן ה' לקבל תפלתו בזה, ולכך נענע לו כביכול ראשו, כי כבר היתה כלה ונחרצה חורבן בית המקדש וגלות ישראל והסתרת פנים של רצון מה'.

(יערות דבש, חלק שני, דרוש טז)

בקש להודיעו דרכיו של הקדוש ברוך הוא ונתן לו, שנאמר: הודיעני נא את דרכיך; אמר לפניו: רבונו של עולם! מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו?... וחנתי את אשר אחן אף על פי שאינו הגון, ורחמתי את אשר ארחם אף על פי שאינו הגון

אפס, כי העלים האדון ב"ה מנבראיו השגת ההנהגה העליונה הזאת, ולא היא ועניניה, ולא היחס שבינה ובין הנהגת השכר ועונש מתגלים ונודעים. ולא עמד על בירור הדבר הזה כל נביא וחוזה, אלא ראו מה שראו, ולא עמדו על בוריו, כי אם נשארו תמיד מסופקים בספיקות רבות, וכמו שאמרו ז"ל על הפסוק (שמות לג, יט), "וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם" (עי' ברכות ז ע"א). [מבאר שאין ביכולת האדם ואף הנביא להבין מדוע מגיע לבני האדם שכר או עונש.]

(רמח"ל, דעת תבונות, קע)

שלושה דברים ביקש משה מלפני הקב"ה ונתן לו: ביקש שתשרה שכינה על ישראל... ביקש שלא תשרה שכינה על עובדי כוכבים

לפי שהיה העולם קודם מתן תורה וטרם שהוקם המשכן נוהג בכל ענייניו לפי העניין הטבעי בקיום הנתון לו בשעת הבריאה, ולא הורגל להשתנות בסדריו מצד מעשה בני האדם, רק לעיתים רחוקים... לפי זה לא הכירו מנהיג בעולם זולתי זה הטבע, ולא ידעו אלוהים בלתו, ואליו היו מייחסים העניינים ההם... ולזה היתה הנבואה נמצאת בימים ההם באומות העולם, כי החכמים שבהם המפליגים לדעת במשפטי הכוכבים יוכל לעונן ולנחש בהגדת העתידות ברוב דברים שיקרו להם מחמת מצבי הכוכבים ומערכותם... ולטעם הזה יקראו אותם חז"ל: נביאים... אמנם אחר שניתנה התורה והוקם המשכן, שהוא היה בית ועד לשכינה וסיבת דביקותה באומה הנבחרת, ואשר היה לתבנית העולם המונהג לפי זאת ההשגחה המיוחדת, הנה מאז וע"י כן הורגל הטבע השני המעולה, ונשתנו על פיו סדרי השמים ונתבלבלו מערכותיהם, כי הוחלו לעשות ניסים ונפלאות למעלה מהטבע. ומנהו והלאה הוברי שמים החוזים בכוכבים נסרחה חכמתם ונתבלבלה דעתם ונכזבה תוחלתם, וידעו כי החפץ האלקי הוא המנהיג העליון בטבע מחודש אשר לא ידעו מהו...
וזה עצמו היה סילוק הנבואה שביקש משה מאת הא-ל יתעלה... היתה כוונתו שתשרה שכינה תמיד אצל ישראל ותדבק השגחתו בהם כשיעור שיתבטל תמיד בהנהגתם המנהג הטבעי, ולא יהיה להם (=לאומות העולם) שום כוח להגיד עתידות טבעיות כמנהגם. [לכאורה אין בקשתו של משה הוגנת כלפי אומות העולם! אלא כוונת משה בבקשתו היא לשינוי סדרי ההנהגה שחלו בעולם בעקבות מתן תורה והקמת המשכן.]

(עקידת יצחק, שער נו)

כי בקש משה ע"ה מה' שלא ישרה שכינתו על אומות העולם,והשיבו אל עליון גם את הדבר הזה אעשה, עד כאן. וכנגד זה אמר והייתי לכם וגו" - ולא לאומות העולם, שלא ישרה שכינתו עליהם.

(אור החיים, שמות ו,ו)

ז ע"ב

מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו מזמור לדוד קינה לדוד מיבעי ליה אמר רבי שמעון בן אבישלום משל למה הדבר דומה לאדם שיצא עליו שטר חוב קודם שפרעו היה עצב לאחר שפרעו שמח אף כן דוד כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא הנני מקים עליך רעה מביתך היה עצב אמר שמא עבד או ממזר הוא דלא חייס עלי כיון דחזא דאבשלום הוא שמח משום הכי אמר מזמור.

ויש להבין, דאדרבה הוא ראה שאבשלום רדפו עד נפש ונהג בו מנהג אכזריות יותר מכל עבדים ואכזרים, ואם הוא לא ירא ממנו איך ברח לנפשו?
אך יובן כי בעונשין יש ב' אופנים. א', כי העונש מגיע לאדם בכונה מה' לענשו על חטאיו ולהטיבו באחריתו. ואופן הב', כי איש מזלו רע, וכפי מולד כוכבי השמים הוא לרוע, רק ה' מגן בעדו ומשדד מערכות השמים, וכאשר יחטא, ה' מסלק השגחתו ומניח למנהגו של עולם תחת כוכבי שמים וכסיליהם, והמה פעלו בו כפי מזלו לרעה. והבדל בין אופן זה לזה הוא, דבאופן ראשון, ינקה עונו ומקבל תשלום פרי חטאתו, ואז טוב לו לעולם הבא, אבל באופן שני, אין כאן עונש, רק סילוק השגחת אלהים, והוא כפי מזלו ומקרי טבעו כך הוא, ועונשו עדיין בשלימות ליום הגמול,
וזהו, כי מתחלה חשב דוד להיות כי כפי מזלות וכוכבי שמים היה במערכה רעה למאוד, רק ה' מגן בעדו להשיבו למקום נגידים, ועכשיו שאמר הקב"ה להקים לו רעה, חשב שיסלק השגחה פרטית, ויהיה תחת מזלו אשר הוא לרוע, והוא עבד או ממזר שהוא עונש כפי הטבע, אבל בראותו כי בנו רודפו, אמר הלא מטבע הבן לחוס על אבא, א"כ אילו היה מפאת הטבע או מקרה, לא יתכן שיהא בנו רודפו שהוא בטבע חס על אביו, וע"כ שהיא השגחה פרטית מבעל המשלם גמול, וא"כ הרי מקבל עונשו ונפטר בזה מחטאתו, והוא באופן הראשון, ולכך שר מזמור לה'.

(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש יא)

וזוהיא שאלת הגמרא, מזמור לדוד, קינה מבעיה ליה, דהא חבירו נענש על ידו, כי עון גדול שרודף אביו ורבו ומלך בישראל, וא"כ אף הוא יהיה נענש (א"ר יעקב בריה דבת יעקב: כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה. שבת קמט ע"ב), ואין לשמוח כלל במה שחבירו נענש על ידו, לשמחה זו מה עושה שזימר, ותירץ הגמרא, באמת גזירה זו לרודפני אמר דוד משמים היא, הנני מקים עליך רעה, וסבור הייתי עבד או ממזר שדרכם מבלי לחוס ולהדר פני גדול, וא"כ ודאי יענשו כהנ"ל בנבוכדנצר כי לבבם רע, והגזירה היתה רק להניחם לעשות כמחשבתם הרעה, ומרה תהא אחריתם. וא"כ ודאי שהייתי מקונן בתאניה ואניה, כי רדף אויב נפשי ואף אני אהיה נלקה בעבורם, אבל עכשיו שבני רודף אחרי ואין זה מדרך העולם, ומעולם לולי גזירת המקום לא היה עולה בלבו לרודפני ולהיות לי לשטנה, ואין זה אלא גזירה מן השמים, וא"כ אין לו משפט עונש כי רצון ה' עשה, והרי זה כמעט אנוס ע"פ הדיבור, ולכך זימר בברחו מפני אבשלום בנו, כי לא יקרה לו עונש.

(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש טו)

מאי דכתיב למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו, וכי רשע בולע צדיק והא כתיב ה' לא יעזבנו בידו, וכתיב לא יאונה לצדיק כל און, אלא צדיק ממנו בולע; צדיק גמור אינו בולע

...אכן כוונת ה' היא על דרך אומרם ז"ל במסכת ברכות פרק ראשון (ז:) בפסוק כבלע רשע צדיק ממנו, (חבקוק א יג) צדיק ממנו בולע, צדיק גמור אינו בולע ע"כ, פירוש כי אם יהיה הרשע עדיין יש בידו קצת זכות ויבא צדיק שרובו זכיות להתגרות בו, אין כח בצדיק לאבדו כי עדיין יש לרשע להשתלם זכות הנשאר לו בעולם הזה, והרשע יתנקם מהצדיק להיות שיש ביד הצדיק מהתיעוב שאינו צדיק גמור, אבל כשיהיה [צדיק] גמור הגם שיישאר לרשע חלק מהטוב יופקע כלילתו, וכן אם יהיה הרשע מוחלט ונגמר דינו למות, בכל עושה ה' שליחותו לאבדו וכל הקודם בו זכה, ואפילו אינו צדיק גמור יכול לאבדו מן העולם. [מסביר כי כיוון שלרשע נותרו מעט זכויות, בכוחו לגבור על צדיק שיש עדיין חיסרון במעשיו.]

(אור החיים, בראשית טו, טז)

מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא אדון, עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר: ויאמר א-דני (א-להים) במה אדע כי אירשנה. אמר רב: אף דניאל לא נענה אלא בשביל אברהם, שנאמר ועתה שמע א-להינו אל תפלת עבדך ואל תחנוניו והאר פניך על מקדשך השמם למען א-דני. למענך מבעי ליה! אלא - למען אברהם שקראך אדון

והנה בברכות שם אי' אר"י משום רשב"י מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא א"א וקראו אדון שנא' ויאמר א-דני ה' במה אדע כי אירשנה אר"י אף דניאל לא נענה אלא בשביל לאברהם שנא' ועתה שמע א-להינו וגו' למען א-דני. למענך מיבעי אלא למען אברהם שקראך אדון. וכבר הקשו התוס' אמאי לא מייתי קרא הקודם אדני ה' מה תתן לי. אמנם מתחלה יש לדעת דשם אדני משמעו בכ"מ על שידוד הטבע כמש"כ בס' שמות ג' ט"ו ול"ד ט' ובכ"מ. ובא זה השם ע"ז שהוא ית' משנה לפרקים הליכות הטבע כאדון על שלו שהוא משנה לצורך שעה הנהגה הרגילה שמסר לעבדיו. ומש"ה כתיב בתפלת אברהם על סדום שם אדני וכן בקשת אבימלך בחלום בזה השם משום שיהי דבר פלא וניכר לכל שהוא ית' אדון בעולמו. משא"כ לשון המקרא דכתיב ברגלים שני פעמים. שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה' אין משמעו בשביל נס ופלא. אלא להתברך בגידולי השנה בג' רגלים שהם ר"ה על התבואה ועל פירות האילן ועל המים. וע"ז כתיב שיראו פנים בעזרה אל פני האדון פרטי המשגיח על עבדיו המאמנים וחשובים בעיניו עד שהוא בעצמו משגיח על פרנסתם והספקת צרכיהם.
והנה התבוננו חז"ל דכאן ע"כ אין כוונתי א"א בשם אדני בשביל שדוד הטבע שהרי ביקש לדעת סגולת הארץ בטבע יצירתה אלא ע"כ כיון בזה השם שאתה אדון שלי משגיח פרטי עלי ואני נושא אליך עיני. ומש"ה לא הקדימו חז"ל להביא מקרא הקודם. דשם אפשר לפרש כמשמעו בכ"מ שביקש מהקב"ה שישדד הטבע ויתן לו בנים משא"כ כאן ודאי לא כוון אלא בתורת אדון שהוא עבדו הנושא אליו עין על הליכות עולם בטבע שלו. וה"ז כמלכותא דארעא. שהאדון על נכסיו מוסר דבר הנהגה להבא בכחו לעשות כל צרכי הנכסים בשמו. ואם א' בא לצורך איזה ענין אם הוא כסדרי הנהגה ה"ז מגיע להבא בכח האדון ואינו מגיע לאדון כלל. אם לא שמבקש לעשות איזה ענין שלא כסדר. בזה בע"כ מגיע להאדון עצמו. אבל לפעמים מגיע עסק הבא כסדר הנהגה ג"כ להאדון עצמו היינו אם א' מעבדיו העומדים לפניו תמיד באמונה נצרך לאיזה דבר זהו כבודו וטובו שלא יבקש צרכיו מהבא בכח האדון אלא מן האדון עצמו. כך הוא אדנות דרקיעא. דלא נקרא הקב"ה אדון אלא לצורך נסיי ובזה הוא ניכר דמאן עביד ניסא קוב"ה. מש"ה כתיב בזה הפרט אדני. אכן א"א העומד לפני הקב"ה באמונה ביקש גם צרכיו בהליכות עולם הטבע ממנו ית' בשם אדני להגיד כי הוא אינו מכיר שום שר כי אם אותו לבדו ית'. וע"ז אמר כאן אדני וגו' ובזה הכונה הלך דניאל ואמר למען אדני למען אברהם שקראך אדון דא"א לפרש כמשמעו בכ"מ שהרי לא ביקש דניאל שתהיה הגאולה בדרך נס אלא בדרך הטבע ובהשגחה פרטית לטובה כמו שהיה בימי עזרא. ומש"ה פי' חז"ל דה"ק בשביל אברהם שקראך אדון. היינו על כונה שניה. ועפ"י מש"כ מבואר מש"כ התוס' ברכות דמ"ט א' דאלהי אברהם הוא מלכות משום שקרא להקב"ה אדון. וקשה לכאורה הרי אנו אומרים את הוי' בשם אדנות ומכ"מ צריך לומר מלך העולם. אבל לדברינו מבואר שאינו דומה. דשם אדני שאנו אומרים משמעו שהוא יכול לשנות ולשדד הטבע כאדם העושה בתוך שלו. ומשום שאין הליכות הטבע ניכר שבא בהשגחת ה' שע"ז מורה שם הויה שהוא מהוה הכל מש"ה אין אומרים זה השם ככתבו דאסור לומר שבח הקב"ה מה שאינו מובן להמדבר בשכלו כי כן הוא כמש"כ בס' שמות ט"ו י"א. וביותר מבואר שם ג' ט"ו. אבל השם אדני בשעה שמשדד הטבע הכל יודעים דמאן עביד ניסא קוב"ה כדאי' בברכות דנ"א. וא"כ אינו מלכות. משא"כ א"א קראו אדון שמנהיג הטבע שלו. מש"ה היינו מלכות. ואל תתמה דשם אדני יש לו שתי הוראות דכך שם אלהים יש לו שתי משמעות כמש"כ לעיל א' משום דשניהם מענין אחד. כך שתי משמעות אדני מענין אחד הוא. דשתי המשמעות כדרך אדון בנכסיו כמש"כ במלכותא דארעא.

(העמק דבר, בראשית פרק טו פסוק ח, הרחב דבר)

גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה

ההשפעה הנכונה של הרב על התלמיד היא בהיותו משמש את רבו.
[ובתוספות מסכת כתובות דף יז עמוד א הקשו על האמור שם שמבטלין תלמוד תורה להוצאת המת מהא דתניא במס' דרך ארץ זוטא 'אמר ר' עקיבא תחלת תשמישי כו'' והר"ר יהודה מקורבי"ל תירץ, דהתם (שבאתי והרציתי דברי לפני ר"א ור' יהושע אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה כאילו שפכת דם נקי) משום דביטל עצמו משימוש ת"ח קאמר דגדול שימושה יותר מלימודה.]
עד כמה גדול הוא שימוש ת"ח, עד שביטולו קרוי שפיכת דם נקי. כי ע"י ביטול שימוש ת"ח מונע אדם מעצמו את צמיחתו בתורה וביראה. שהרי אפילו ראיית הרב בלבד מחכימה את התלמיד, כמו שאמר רבינו הקדוש (עירובין יג עמוד ב): "האי דמחדדנא מחבראי - דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה".

(שיחות מוסר תשל"א פרשת יתרו מאמר מ' עמ' קסח)

ח ע"א

מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד

מפני שידעו [חכמים] אמתת דבריהם, כלו בעסק ההוא כל ימיהם, וצוו לשקוד עליו כל הלילה ומקצת היום, ושמוהו תכלית החכמה, וכן הוא. ואמרו (פ"ק דברכות דף ח.), אין להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. [כלומר אמירה שיש בה לעודד עמל תורה] והשב לבך לזה הדבר, שאם תסתכל אותו על פשוטו, תמצאנו רחוק מאד מן האמת, כאילו ד' אמות של הלכה בלבד היא התכונה הנדרשת, ושאר החכמות והדעות מושלכות אחר גויו. ובזמן שם ועבר ואחריו, שלא היתה שם הלכה, הנוכל לומר שאין להקב"ה חלק בעולם כלל. אבל אם תעיין זה הדבר עיון שכלי, תראה בו מן החכמות דבר פלא, ותמצאנו אוסף כלל גדול מן המושכלות. ואני אבארם לך, כדי שיהיה לך דמיון לשאר מה שיבוא לידך, ולכך שים לבך אליו כראוי".
....וכשתתבונן ותלמד מדבריהם ע"ה, אלו שני הענינים, ר"ל החכמה והמעשה, מאשר בארוהו ורמזוהו, תדע כי על נכון אמרו, שאין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה. וכבר יצאנו מהענין שהיינו מתעסקים בו. אבל הבאתי אלו הדברים, מפני שהם מיפים האמונה, ומעוררים על בקשת החכמה, ואינם נקלים לפי מה שאני רואה. [הרמב"ם מבאר שכל בריאת העולם נועדה כדי שיהיו בו אנשים חכמים עמלי תורה עובדי ה' וכל העולם נועד לעוזרם בעבודתם.]

(הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות)

כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה שהכוונה על אדם צדיק הלומד תורה לשמה, וכל אדם הוא ד' אמות, והוא נקרא ד' אמות של הלכה, ועליו שורה שכינה, וזהו שיש לקב"ה בעולמו.

(יערות דבש, חלק שני, דרוש ו)

פירש הרמב"ם [בפירוש המשניות] היינו תלמיד חכם וצדיק שהוא ערך ד' אמות ובו שורה שכינה.

(יערות דבש, חלק שני, דרוש יד)

לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו

ועתה בני שמע הנה מסרתי בידך תחלה הקדמה זו לפי שזהו השרש והעיקר לאמונה, כי מי שאינו יודע ומכיר מהותו של דבר לעולם לא יהיה חושש לו. ומי שלא ידע מעלת התורה ומעמקיה, לא יהיה חושש לבקש לה טעם. כי איננו שוה מי שחופר מקום למצוא בו מטמון לפי אומדן הדעת, למי שחופר ויודע בודאי שיש מטמון באותו המקום. והנה תורתנו התמימה ידענו כי כולה מלאה מטמונים, כמו שאמר וכמטמונים תחפשנה. ואין לך מקום בכל התורה שאין לו מטמון מעין אותה הפרשה. ואפילו במקום שנראה מפשטו שאין דבר, כענין עטרות ודיבון ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה ושבם ונבו ובעון, לפי הנראה מן הפשט שאין בו דבר פנימי ולא סוד ולא תעלומה שאינו מורה דבר כי אם כנוי שמות של מקומות ידועים, לא דבר אחר, ועל זה הזהירו ז"ל ואמרו לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון וכו'. והבן הפלא הגדול העצום שרמזו ז"ל בזה, כי דרכם הנפלא כי הם היו מתחפשים ומורים חצים שנונים במקומות האלה וכדי שיבינו אנשי אמת.
וכלל אומר לך כל המקרא הזה שהוא עטרות ודיבון וכו' כולל סוד מערכת המרכבה העליונה, ולפיכך הוצרך אונקלוס לתרגמו ואומר עטרות ודיבון ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה ושבם ונבו ובעון, תרגום מכלילתא ומלבישתא וכמיר בית נמרין ובית חושבני ובעיל דבבון וסימא דמטמרא דמשה ובעון ובמקום זה נקבר משה רבינו ע"ה כמו שהוכיח התרגום. וגם הפסוק הזה מוכיח על השגתו של משה רבינו בעולם הזה ומקום מנוחתו לעולם הבא, והוא כמו וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון, והבן זה אם בעל נפש אתה. [מבאר, כך משמע ממנו, שהצורך לקרוא פעמיים ועם תרגום הוא כדי להעמיק בתורה ולא לראות את שטחיותה וכך יגלה את אוצרותיה.]

(רמב"ן, מאמר על פנימיות התורה)

אמרינן בגמרא [סנהדרין סג ע"א] דאסור להזכיר שם עכו"ם, חוץ שם עבודה זרה הכתובה בתורה יש להזכירו, והטעם מבואר בזוהר כי יש להם צד קדושה, והם מסטרא דטוב ורע, ועץ הדעת אשר מתהפך מרע לטוב ומטוב לרע, והוא להט חרב המתהפכת, משא"כ שאר שמות עכו"ם, הם כולם רע אבות הטומאה, ולכך מטמאים הפה והלשון.
וזוהיא כוונת הגמרא [ברכות ה ע"א] לעולם יקרא אדם שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו עטרות ודיבון, פירש רש"י שאין להם תרגום. והקשה תוספות למה נקט אלו שיש להם תרגום ירושלמי, ולא נקט שאר מקומות שאין להם תרגום כלל. ונראה דתרגום ירושלמי מפרש ית מלבשתא וית מכללתא, ויש להבין מה טיבם של שמות הללו.
אבל הענין מובן, כי פירש"י [במדבר יט, יט] מוסבת שם, כי הגויים היו קורים לעריהם ע"ש עכו"ם, וכשכבשום ישראל, הסבו שמם לשמות אחרים, וזהו היה ג"כ עטרות ודיבון, כי מקודם היה שמם מלבשתא ומכללתא והם שמות עכו"ם, וכשנכבשו בידי ישראל הסבו שמם עטרות ודיבון, וזוהיא כוונת הגמרא, דסלקא דעתא דהך תרגום לא ליקרי, דאיך יהיה נקרא ויזכירו שם עכו"ם, ולכך אמרו דמכל מקום חייב לקרותו, דכיון דנקבע בתרגום, ש"מ דקבלה בידם דשמות הללו יש צד להזכירם, ויש בהם חלק מה מקדושה, וזוהיא אמת לאמיתה. [אסור להזכיר שם עכו"ם, חוץ משם עבודה זרה הכתובה בתורה, ומבואר הטעם בזוה"ק, שלאותם שמות הכתובים בתורה יש להם צד קדושה, משא"כ שאר שמות עכו"ם, הם כולם רע אבות הטומאה. היתה הוא אמינא לומר שאין לקרות שמות ערים שנקראו ע"ש ע"ז, ולכן אמרו שחייב לקרותן, דכיון דנקבע בתרגום, ש"מ דקבלה היתה בידם שיש בהם, בשמות, חלק קדושה.]

(יערות דבש, חלק שני, דרוש ב)

לעולם יכנס אדם שני פתחים בבית הכנסת, שני פתחים סלקא דעתך, אלא אימא שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל

תמה על מאמר זה שכן היה צריך לבאר מהו שיעור שני פתחים אם ד' אמות או יותר ואולי תלוי בעובי כותל, ועוד מה יעשה אדם שנמצא בשדה? ומתוך שלא באר משמע שכוונתו אחרת והיא שיכנס היינו כניסה רוחנית כמו ד' נכנסו לפרדס והכוונה כאן שיכנס לפנים מני פתחים היינו שתי בחינות [שבאר בפרק הקודם על דרך הפנימיות] ויכנס היינו ימשיך את כח התפילה מתוך הכנה שלמה ואז יתפלל מתוך מחשבה אצילות וענווה.

(רמב"ן, אמונה ובטחון פרק ה)

עניין זה הוא לקיים מה שנאמר (תהלים יז טו) אני בצדק אחזה פניך. ומכאן למדו שקודם שיתפלל יתן פרוטה לצדקה (ב"ב י.) וזהו שיעור שני פתחים כמ"ש פתוח תפתח את ידך. והיינו פתיחת היד, ופתיחת הלב, שנזכר בפסוק הקודם לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך. על כן כל עניני הצדקה כפולים אחת ביד ואחת בלב ועל כל אחד מאלה הקב"ה קובע לו שכר בפני עצמו לכך נאמר כי ברך יברכך. ועל זה אמרו רז"ל במדרש (ילקו"ש ישעיה תמה.) חטאו בכפלים כו'. כי חטאו בצדקה שענינה כפול כמ"ש (יחזקאל טז מט) הנה זה היה עון סדום אחותך יד עני ואביון לא החזיקה.

(כלי יקר על דברים פרק יד פסוק כב)

אמרו ליה לרבי יוחנן, איכא סבי בבבל, תמה ואמר, למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב, אבל בחוצה לארץ לא? כיון דאמרי ליה, מקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמר, היינו דאהני להו, כדאמר רבי יהושע בן לוי לבניה, קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא, כי היכי דתורכו חיי, אמר רבי אחא ברבי חנינא מאי קרא, אשרי אדם שומע לי לשקד על דלתותי יום יום לשמור מזוזת פתחי, וכתיב בתריה כי מוצאי מצא חיים

וקשה על תירוץ זה, כי עדיין הקושיא במקומה עומדת, שהרי בפסוק זה אמר סתם, על האדמה בלתי שום חלוקה, ומהיכן למד לומר שפסוק זה מדבר דווקא בזמן שאינן הולכים לבית הכנסת לומר שאז דווקא ממועט.
ונ"ל, ע"ד שארז"ל (מגילה כט.) שעתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחו"ל שיקבעו בא"י כו'. וא"כ האדמה שבכל בתי כנסיות של חו"ל זו היא האדמה של א"י, שהרי לעתיד יקבע ה' הבתי כנסיות הבנין והקרקע מכל וכל אל א"י, וא"כ ודאי האדמה ההיא אדמת קודש היא וחלק מן אדמת א"י והמשכים והמעריב בכל יום לבתי כנסיות, דומה כאילו בכל יום הוא עומד על האדמה אשר נשבע ה' לאבותם, ומקויים בו ייעוד, למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם. לכם לא נאמר אלא להם, פירש"י מכאן לתחיים המתים מן התורה, ומה ענין זה לכאן, אלא לפי שבזמן ההוא דווקא, יקבעו הבתי כנסיות שבחו"ל לא"י, ויכול להיות שזה מוסב על תחילת הפרשה, שאמר ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה, כפירוש רש"י, ומדקאמר בכל לבבכם, ש"מ שמדבר שרבים מתקבצים לבתי כנסיות להתפלל, וע"ז ייעד השכר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה.
ומה שתלה הדבר דווקא באקדומי ואחשוכי, תמצא מבואר יפה בחבורינו עוללות אפרים בשער התפלה מאמר תקג. ע"ד הפסוק לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי (משלי ח לד). לשכנו תדרשו ובאת שמה ותמצא כל הענין באר היטב.

(כלי יקר על דברים פרק יא פסוק כא)

וזו היתה שאלתו, איכא סבי בבבל, תמה דהא על האדמה כתיב, דשם היו מנוקים מעון מה שאין כן בחוץ לארץ, אבל כד שמע דמקדמי, דהיינו דמשכימין להתפלל בדמדומי חמה כוותיקין, ומחשכי לבית הכנסת דהיינו בערב להתפלל עם צאת הכוכבים, וא"כ סומכים גאולה לתפלה כראוי, והוא להגין לבל ינזקו כל היום, והיינו דיהיו נצולים מפשע וחטא, וא"כ שפיר חל שכר מצוה ויעודה לאריכות ימים, ולכך הם זקנים בימים, והיינו דאהני להו, ואתי שפיר ודו"ק.

(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש ט)

כימי השמים על הארץ - אין מובן כ"כ מליצת הכתוב והרי השמים והארץ ימיהם שוים ומה זה לשון השמים על הארץ. וגם יש להבין הפרשה הסמוכה לה כי אם שמר וגו' ומה זה טעם.
אבל נקדים דהישוב משתנה הרבה ברבות הימים, ויש מדינות מיושבות הרבה כעת אשר לפני אלפי שנים היו משוקעות במים, ויש הרבה ישוב שהיה בימי קדם ועתה חרבו ונעשו מים, וזה השינוי בא בהשגחה פרטית אבל באמצעות כוכבי הגלגלים והקיפם שהם פועלים בארץ. ויש לדעת עוד דכל הקפה שלמה מיקרי יום וכמו שיומו של השמש מיקרי בכ"ד שעות שנראה לנו שהשמש מקיף הארץ כך לכל גלגל יש יום שקבע לה הבורא ית' כמה יאריך הקיפה על הארץ, ובשעה שמקיפים שולטים על הארץ אם לחסד אם לשבט. ואמרה תורה שכימי השמים המה כוכבי לכת המשפיעים על הארץ המה פועלים בישוב, כך אפשר להרחיב ישוב א"י עצמה לפי הצורך שירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה, שלא יצר עליהם הישוב ברבות הימים, וע"ז סיים הכתוב לתת להם כימי השמים על הארץ, שהנתינה של הארץ תהיה כפעולות הכוכבים המשפיעים על הארץ, שאפשר להרחיב לעת הצורך...
והנה בברכות ד"ח אי' דריב"ל תמה איכא סבי בבבל והא על האדמה כתיב. וקשה הא גם במצות כבוד או"א כתיב למען יאריכון ימיך על האדמה וגו', ומכ"מ ודאי שכרו גם בחו"ל וכמש"כ בס' שמות במקרא של כבוד או"א, וא"כ מה מקשה כאן על האדמה כתיב. ולפי דברינו בהע"ד ניחא, דכאן מדבר רק בא"י שיתרחב ישובה משא"כ בחו"ל לא שייך הרחבה זו שיהא לטובת ישראל. [מקשה שהרי גם במצוות אחרות נאמר 'על האדמה' אף שמתן שכרן גם בחו"ל, ומבאר שפסוק זה טומן בחובו הבטחה נוספת, שיתרחב שטח ארץ ישראל, וזה ודאי שייך רק בא"י.]

(הרחב דבר דברים יא, כא)

גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאילו גבי ירא שמים כתיב אשרי איש ירא את ה', ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא, ולגבי ירא שמים וטוב לך לא כתיב ביה

יש לשום לב על כוונתם, כי מה טעם שהנהנה מיגיעו מבלי יראת שמים יהיה גדול מירא שמים? ואם הנהנה מיגיעו הוא גם כן ירא שמים, פשיטא שהוא משובח מהירא שמים שאינו נהנה מיגיעו, דלפום צערא אגרא!
אמנם ייראה שכיוונו באומרם: נהנה מיגיעו - אל העובד מאהבה, שלא לבד יכוון להינצל מהעונשים, אבל לעשות מעשים ייסגל בהם הנאה ומזון לעולם הנשמות... והוא באמת גדול ומשובח מהירא שמים, אשר אינו מכוון רק להיות בטוב בזה העולם, מבלי עונשין וייסורין, ומאומה לא יישא בעמלו לעולם ההוא הקיים [העובד מיראה מבקש רק להינצל מעונש ומרעה בעולם הזה, ואין הוא מקפיד על עבודתו שתהיה שלימה מצד עצמה. לעומתו, העובד מאהבה מכונה כאן "נהנה מיגיעו", משום שהוא משתדל בעבודתו שתהיה שלימה, והוא יוצא נשכר ונהנה מיגיעו לעולם הבא].

(עקידת יצחק, שער מב)

וזהו פי' הגמ' שם ד"ח גדול הנהנה מיגיעו יותר מי"ש. היינו מי שהוא שכיר למלאכת אחרים ועושה מלאכתו בהנאה וזהו דכתיב יגיע כפיך כי תאכל. פי' היגיעה עצמו מהנהו. ואכילה היינו הנאה כ"פ כידוע. ובזה מאושר בעוה"ז שרבים שוכרים אותו ביותר וטוב לו בעה"ב. דהנאה שלו הוא משום שהוא נמכר יום זה לחבירו וה"ה מצוה לעבדו באמונה.

(העמק דבר, בראשית פרק ב פסוק יג)

הנהנה מיגיע כפיו רואה בעליל שהשתדלותו אינה מועילה לו כלום, שכן הוא יגע במקום אחד, ומשתכר במקום אחר. ואילו ירא שמים רק מאמין בכך, אך לידי ידיעה בחוש לא הגיע.

(שיחות מוסר שערי חיים מאמר א עמ' ב פרשת בראשית תשלג)

קשה שבכלן - אסכרא, ניחא שבכלן - נשיקה; אסכרא - דמיא כחיזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא

אמנם זה הענין מההפרדה על זה האופן הוא קשה מאד אצל האנשים כי הנה כלל האנשים יש לנפשם נטיה גדולה אצל חמרם בהתעסקם תמיד בעסקי החמר וכל מעשה תקפו וגבורתו, עד שתתקשר נפשם ותמסר בידם לכל מלאכת עבודת עבודה ועבודה זרה וקשה לזה וכל כך מתקו לחכה וישרו לעיניה, עד שאהבה אותו אהבה עצומה בחייהם ובמותם לא נפרדו, כי הכח הגופיי ההוא הוא שטן הוא יצר הרע, שולט עליה והיא נתפשה עמו, ונשארו אצלו ממנה ענינים רעים ונפסדים נמשכים ממנה אצל הגבלה עולים ויורדים בה, והן הנה רוחות הטומאה אשר אמרו שנמצא אצל המתים ולזה אמרו שנפש הרשעים היא קשה לצאת, כמו הצמר הנאחז באחד הקוצים. ולפי שכלל האנשים כלו הם מזה המין, גזרה התורה טומאה חמורה על כל המתים, כי באמת הטומאה החמורה בפגרים, לא נמשכה כי אם מפאת הנפש הזאת ומהשחתתה, כמו שנתבאר בפרשת פרה אדומה, (שער ע"ט) כי אל קויים בהם וישוב העפר וגו', אבל נשארו אצל הגוף ענינים רעים מזיקין ומטמאין, כי על כן הנשמה עולה ויורדת אצלו כל שנים עשר חדש, ומה המין היא מיתה הנזכרת אצל הנפש בכל מקום, אחד המרבה ואחד הממעיט. @9[מבאר שהמות, כלומר הפרדות הנפש מהגוף, קשה יותר ככל שהאדם רשע יותר ויותר שטוף בתאוות, כי מקור הרשע הוא בגוף ובחומר. ומי ששטוף בתאוות מחובר יותר אל החומר. ובגוף נמצאים כל עניני הטומאה והרוע. לכן בגוף המת, שאינו אלא גוף ללא נשמה, יש רוחות רעות, כי בו כל הרע שברוח. ולכן אצל רשעים קשה הפרדה מהגוף.]

(עקדת יצחק, שער קה)

"על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא". אמר ר' חנינא: "לעת מצוא" - זו אשה [בעקידת יצחק: לעת נשוא אשה]

והנכון שעשה כן (=הרדים את האדם הראשון) כדי שתבוא לו בהיסח הדעת, כעניין מציאה פתאומית, וישמח בה מאד... ולזה התחייב שם מזה הצד השמחה, כמו שתחוייב השמחה ג"כ לְמה שהרגישה תחילה בחסרונה, כי על כל אחד משני אלו העניינים נקראה האשה מציאה... לומר כי מצא מה שביקש בעת שלא חשב למוצאו, ושני העניינים יחד מרבים השמחה בלב המוצא [מבאר מדוע נקראה האשה "מציאה"].

(עקידת יצחק, שער ח (פרק החיבור))

ח ע"ב

כתיב ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב, וכי בתשעה מתענין, והלא בעשרה מתענין? אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב, כאילו מתענה תשיעי ועשירי

כדי שלא תטעה לומר, מאחר שגם יום תשיעי חשוב, כאלו התענה בו, שמא גם הוא מכפר, כמו יום העשירי, ת"ל אך בעשור לחודש וגו', לומר לך שעשירי לבד מכפר ולא תשיעי.

(כלי יקר על ויקרא פרק כג פסוק כז,ערך האכילה בתשיעי)

ועיקר הסעודה אחר חצות...
לעולם כאשר לאחר חצי היום השמש למערב נוטה ונטו צללי ערב, כבר החל ענין יום הבא, ולכך בחרבן ביהמ"ק בעו"ה, עיקר היה ביו"ד אבל בט' נטו צללי ערב החל הצרה והשממה בעו"ה וכן תמיד. ולכך בערב יום כיפור כאשר נטו צללי ערב, כבר החלה קדושת יוה"כ, וקבעו חז"ל במנחה להתודות, ואמרה התורה ועניתם בתשעה לחדש בערב, היינו אחר חצות.

(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש ב)

כי עשירי התחלת עשיריות, והוא אחד באמת, והוא מיוחד נבדל מכל ימות השנה כנ"ל, ולכך בתשיעי יש לאכול, כי בתשיעי יש לשטן רשות בו, יש ליתן לו חלק באכילה אשר יש לשטן בו חלק כנודע, אך לא בעשירי, והוא קודש לה', ולכך הוא היום אשר יש בו ישע ועזר, כי לית לשטן רשות בו. אך זהו היה הכל, הואיל והיה בר"ה אור כיום אריכתא ב' ימים כא', אבל לולי זאת, גם ביוכ"פ היה לשטן רשות, ולא היה מקום ח"ו לכפרה לרוב קטרוג השטן, וזהו אמרם ה' אורי וישעי, אורי בר"ה, שהיה אור מאריך ומאיר ב' ימים כיומא אריכתא, ועל ידי כך ה' ישעי ביוכ"פ, כי על ידי כך ביום הכפור אין לו לשטן לקטרג, וה' ישענו כי אין קטרוג [מבאר על פי המדרש שאדם הראשון נברא בערב שבת והשמש לא שקעה ביום ששי אלא בסוף השבת, ואם כן יו הכפורים היה ביום התשיעי לשמש אמנם היה זה היום העשירי ללבנה. והאומות מונות לחמה ולכן מה שנסר לשטן הוא כל השנה ההיא הראשונה אמנם לא היה בה אלא שס"ד ימים ואילו היום הנוסף הוא יום הכיפורים לא נכנס לשליטתו. ולכן שני הימים הראשונים חשובים כיום אריכתא כי כך אכן היה בעת הבריאה.]

(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש יא)

ט ע"א

דבר נא באזני העם וגו' אמרי דבי רבי ינאי, אין 'נא' אלא לשון בקשה, אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה, בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל, בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק, 'ועבדום וענו אותם' קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' לא קיים בהם, אמרו לו ולואי שנצא בעצמנו, משל לאדם, שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו 'בני אדם מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה' ואומר להם 'בבקשה מכם הוציאוני היום ואיני מבקש כלום'

ולכאורה אינו מובן המשל, שהרי גם בלי שאלת כלים, לא היו יוצאין קודם?, אבל לדברינו מובן יפה שעפ"ז לא הית' גאולה שלימה מאנשי מצרים עד קריעת י"ס. [תמה והרי ביציאת מצרים לא היו יוצאים מוקדם יותר גם ללא שאלת הכלים? ומבאר ששאלת הכלים גרמה לכך שלא יצאו ברשות המצרים, עד קריעת ים סוף, כי עד אז הם סברו שישראל תכף חוזרים ומשיבים להם הכלים שנתנו להם בהשאלה, ורק בקריעת ים סוף יצאו לגמרי גם בהכרה של העם המצרי, וזהו המשל כאן, שהיו מעדיפים לקבל גט פטורין מהמצרים קודם לכן, לולא צווי ה' לשאול כלים.]

(העמק דבר, שמות פרק יב פסוק לה)

ט ע"ב

וינצלו את מצרים אמר רבי אמי מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן, וריש לקיש אמר עשאוה כמצולה שאין בה דגים.

עוד ירצה באומרו ראה ראיתי ב' ראיות, אחת שנשלמו בירורי ניצוצי הקדושה, ואין להם עוד הנאה בגלות, וכאומרם ז"ל (פסחים קיט:) בפסוק וינצלו את מצרים עשאוה כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים. [מבאר שמשמעות הדברים שהוציאו ישראל משם את נצוצות הקדושה וממילא אין למצרים קיום אלא חורבן]

(אור החיים, על שמות פרק ג פסוק ז)

היינו דלקטו כל ניצוצות. ולכך אנו נזהרים מבלי לשוב עוד למצרים, והאר"י ז"ל האריך בזה למאוד.

(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש ז)

אמר ליה רבי אלעא לעולא: כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצות. זימנא חדא סמך גאולה לתפלה, ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא.

וכתבו תוספות בד"ה כל הסומך וכו', וא"ת הלא כל העולם סומכין גאולה לתפלה, ומה רבותא דרב ברונא דלא פסיק חוכא מפומא, ותירצו דפירושו כותיקין שקורא קריאת שמע קודם הנץ החמה ותפלה לאחר הנץ, עכ"ל, והקשו כל המפרשים, אם כוונת התוספות להקשות מרב ברונא, לא היה להם להעמיד דבריהם על הך דסומך וכו' רק למטה גבי רב ברונא, ואם כוונת התוספות להקשות על הך דאמר כל הסומך דאינו נזוק, דהא כולם סומכים ואינם נקיים מנזקין, לא הוה ליה למנקט בלישנא מה רבותא דרב ברונא, רק הוה ליה להקשות כן, וגם למה הקשו על רב ברונא, מה רבותא וכו' דלא פסיק חוכא, ולא הקשו יותר, דאמרו זימנא חדא הוה סמיך גאולה לתפלה, וקשה, כל יומא ודאי סמיך, כי הוה ר' ברונא ח"ו מפסיק בין גאולה לתפלה בשיחה בטילה וכדומה מהפסקות אשר בעו"ה רגילים בו המתפרצים, ועיין מה שכתבו בזה מפרשים.
אמנם נראה כוונת התוספות כך, דעל זה דאינו ניזוק כל היום, אין לפרש כפשוטו היזק הגוף בנזקין דשכיחי, אך יש לפרשו על נזקי נפש, דאינו חוטא כל היום, כנראה מירושלמי [ברכות פ"א ה"א] דמצוה גוררת מצוה ומגנא לבל יבא לידי חטא, וזהו הכונה דאינו ניזוק כל היום, והדבר הזה מוכרח, דהוא שבח לרב ברונא דשמח במצוה דלא פסק חוכא כל היום עבור דסמיך, ואילו הוא למגן וצנה לבל יקרהו נזק, אין זה מיוחד לרב ברונא לבד, זה ענין כל אדם טוב ורע שוגה ופתי, כאשר יעשו דבר אשר ימלטו בו כל היום מרעה, ירוצו ולא ייגעו לעשותו, ואילו היה איזה דבר סגולי להנושא שיהיה בטוח שלא יקרהו ביומו מקרה ופגע, ידעתי כי ידלגו עור ופסח יחד לקנותו במחיר, אפס יהיו בטוחים מבלי כושל, ואדרבה הפחותים יותר מבני עליה אשר כל מבטחם וחפצם בה' ואינם חרדים לשום דבר נזק, כי מה' לא תצא הרעה, וקידוש לבנה בכל חודש יוכיח, שזהירים במצוה זו יותר מכל מצות, הואיל ונדפס שיש בטחון שלא ימות באותו חדש, אמנם אם הכונה כמו שכתבתי לא על נזקי ומקרי גוף, כי אם על ידו ימלט מחטא, בזה לא ישמחו המוני עם כי אם איש אשר לבבו שלם עם ה', וזהו תכלית חפצו בזה העולם לעשות נחת רוח ליוצרו, לבל ילכד ח"ו בעון ויעול בכסופא קמי מלכא, ולכך רב ברונא ששמח, הוא לאות שהוא מבני עליה ואדם גדול ביראה. [שמחתו של רב ברונא היתה על שהוא בדרגתם של ותיקין, שמצוה שקיים בבוקר תגרור אותו לעוד מצוה ולעוד מצוה, ובכך ניצול מן החטא.]

(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש ט)

וישאלום, אמר רבי אמי, מלמד שהשאילום בעל כרחם. איכא דאמרי, בעל כרחם דמצרים, ואיכא דאמרי בעל כרחם דישראל, מאן דאמר בעל כרחם דמצרים, דכתיב ונות בית תחלק שלל, מאן דאמר בעל כרחם דישראל, משום משוי

[מבאר ששאילת השמלות לא היתה כ"א אחר מכת בכורות אחר שהסכים פרעה לשלחם, כי קודם זה למה ישאילום, ומכת בכורות היתה כמו חשש מגפה, ויש חשש סכנה ליקח בגדים מן הבית שיש בו חשש שינוי אויר, ע"כ לא הוצרכו לבקש מן המצרים שישאילו להם בגדיהם, כי המה מעצמם יתנו להם השמלות, כי ניחא להם שילכו במדבר בבגדיהם כדי שיפוח הרוח בהם, היינו שיחלו ישראל מן המגפה שדבקה בבגדים, וחשש הקב"ה שמא יהיו ישראל יראים ללבוש אותן הבגדים מחמת חשש עיפוש אויר שבהם, ע"כ אמר ושמתם על בניכם ובנותיכם ולא תיראו כי לא יגע בהם רע].

(כלי יקר על שמות פרק ג פסוק כב)

אין נא, אלא לשון בקשה, שלא יאמר אותו צדיק, ועבדום וענו אותם, קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם

וקשה למה תלה קיום הבטחתו באמירת אותו צדיק, ובלא אמירתו וכי לא יקים ה' את דברו חלילה?
ונראה ליישב זה ע"ד שמסיק במס' ברכות (שם) וישאילום בעל כרחם דישראל משום משוי הדרך, ולפי זה יצא ה' ידי הבטחתו כשהיה מראה להם מקום אשר בו תתקיים הבטחתו, ומה יש לו עוד לעשות אם המה מעצמם אינן רוצים לקבל? ומ"מ יש לחוש שלא יאמר אותו צדיק כו' כי לא ידע שהמה לא בקשו לקבל, מן המצרים, ובעבור היות אברהם צדיק וישר, יהיה עמל בעיניו, על שנשתעבדו בהם בחנם, וע"כ נאמר לו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. במלת ואחרי כן, הורה שיקחו להם שכר עבודתם מן המצריים, וע"כ נקט ואחרי כן, כי אין שכירות משתלמת כ"א לבסוף, ואע"פ שאין מעצור לה' ליתן לישראל רכוש גדול, מבלי שיצטרכו ליקח מן המצרים, דרך שאלה ורמאות, מ"מ עשה כן אלהי המשפט להציל מידם שכר עבודתם, כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין צא.) בגביהה בן פסיסא כו', ולפיכך לא היתה נחה דעתו של אותו צדיק בשום רכוש, כי אם ברכוש מצרים חלף עבודתם, כי בזה יקבל תנחומין על העבודה הקשה אשר עובד בזרעו.

(כלי יקר על שמות פרק יא פסוק ב)

י ע"א

מאי דכתיב "מי כהחכם ומי יודע פשר דבר"? מי כהקדוש ברוך הוא שיודע לעשות פשרה בין שני צדיקים, בין חזקיהו לישעיהו. חזקיהו אמר: ליתי ישעיהו גבאי, דהכי אשכחן באליהו דאזל לגבי אחאב (שנאמר וילך אליהו להראות אל אחאב). ישעיהו אמר: ליתי חזקיהו גבאי, דהכי אשכחן ביהורם בן אחאב, דאזל לגבי אלישע. מה עשה הקב"ה? הביא יסורים על חזקיהו, ואמר לו לישעיהו, לך ובקר את החולה. שנאמר "בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' (צבאות) צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו'". מאי 'כי מת אתה ולא תחיה'? מת אתה בעולם הזה, ולא תחיה לעולם הבא. אמר ליה: מאי כולי האי? אמר ליה: משום דלא עסקת בפריה ורביה. א"ל: משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו. א"ל: בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא - לעביד. אמר ליה: השתא הב לי ברתך, אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מנאי בנין דמעלו. א"ל: כבר נגזרה עליך גזירה. אמר ליה: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא: אפי' חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים!

מדוע לא מחל ישעיה על כבודו? הרי רב שמחל על כבודו - כבודו מחול, לעומת זאת, מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול! מדוע אמר ישעיהו 'בהדי כבשי דרחמנא למה לך'? הרי הדברים התגלו לחזקיהו ברוח הקודש, ואין כאן דבר סתום?!
תשובות: מלך קודם לכהן גדול, וכהן גדול קודם לנביא. (הוריות יג ע"א). והיינו מלך על כל ישראל. אך חזקיהו מלך על שני שבטים בלבד, לכן חשב ישעיה שהוא קודם. בכך שלא הלך אליו הראה לו שאין לו תואר מלך, ועל כן אין לו לבטל מצוות פריה ורביה. כי חזקיהו חשב שמפני היותו מלך - בעידן ריתחא לא יענש (ע"פ ראש השנה ח ע"ב: מלך וציבור - מלך נכנס תחילה לדין, מקמיה דליפוש חרון אף ויפוש ריתחא.), ועל כן הרשה לעצמו לבטל מצוות פריה ורביה כבן עזאי (יבמות סג:) 'האומר חשקה נפשי בתורה פטור מפו"ר'.
אכן נביאים ומלאכי מעלה מסוגלים לחזות היות איש צדיק או רשע, אך אין ביכולתם לחזות חזרתו של רשע בתשובה. כי הקב"ה חותר לבעלי תשובה חתירה מתחת כסא הכבוד בסתר ונעלם, לבל יקטרגו מלאכי השרת. ולזאת התכוון ישעיהו באומרו 'בהדי כבשי דרחמנא למה לך'. ואכן, חזה חזקיהו את רשעתו של בנו, אך לא חזה את תשובתו. ומנשה עשה תשובה שלימה, עד שאמרו (כלבו, חדרי גן עדן) כי הוא בגן עדן ראש לכל בעלי תשובה.

(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש טו)

הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד? לא אמרן אלא כנגד הקדוש ברוך הוא וכנגד נשמה: מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם - אף נשמה מלאה את כל הגוף; מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה - אף נשמה רואה ואינה נראית; מה הקדוש ברוך הוא זן את כל העולם כלו - אף נשמה זנה את כל הגוף; מה הקדוש ברוך הוא טהור - אף נשמה טהורה; מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים - אף נשמה יושבת בחדרי חדרים; יבא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו

...שיהא הלמוד לקוח מהנפש, על הדרך שאמרנו, להקנות בו דעות אמתיות ואמונות נכונות בענינים האלהיים, ולראות מראות אלהים מתוך נפשו הטהורה. וזה, שהידיעות ההכרחיות לכל מקבל עול מלכות שמים הם ארבע: מציאות האל יתברך. ופשיטותו מחמר. ונצחיותו. ועוצם עלויו. ואמרו שכלם מתבארות מצד מה שהם מפותחות פתוחי חותם על נפשו אשר נפקדה אתו, והיה אומרם מה הקב"ה וכו' אף הנשמה וכו'. כלומר, מאין יש לנשמה זה הענין מהשלמות, אם לא היה ראשונה בממציאה יתברך. והנה אם כן כשנתבאר שימצא בנשמה אי זה שלמות, יתבאר שבו יתברך נמצא בעצם וראשונה. וכן אמרו במדרש שוחר טוב (תהלים ק"ג) אצל אומרם מה הקב"ה מלא את העולם וכו'. דבר אחר, מה הנשמה אין אדם יודע מקומה וכו', כך הקדוש ברוך הוא אין כל בריה יודעת מקומו, שאפילו חיות הקדש וכו'. נראה שכך יהיה דרך הלמוד בכלן. והנה על אמתת המציאות אמרו, מה הקדוש ברוך הוא מלא את העולם. ירצה, ממציאות נפשך המפורסם אצלך, מצד מה שאין חלק מכל חלקי גופך פנוי ממנה, יתבאר לך אמתת מציאותו וכו', על זה האופן אצל העולם כלו, עד שלא יהיה מקום פנוי מהשכינה, וכמו שאמר (ישעיה ו) ושוליו מלאים את ההיכל, ומלאכיו העידו עליו (שם) מלא כל הארץ כבודו. ועל פשיטותו מחומר, אמרו מה הקב"ה רואה כו'. ירצה, ממה שאתה רואה נשמתך, אתה רואה ומרגיש בכל ההרגשים, והיא אינה מורגשת ומושגת בשום כח מהכחות ההיולאניות, כי אין אתה רואה את כל מאומה אשר יאמר כי הוא זה, כן חוייב להמצא זאת הפליאה באל יתעלה, שהוא יודע ומשיג כל הנמצאים, והוא אינו גוף, ולא כח בגוף שיושג ויוחש בחוש מהמושגים ההיולאניים, ואף כי העיוניים השכליים גזרו אל עמתת מציאותו הנה המה נלאו להשיג מהותו. אמנם על הנצחיות, אמר מה הקדוש ברוך הוא זן וכו'. לומר כי ממה שנראה שהנשמה זנה ומעמדת את הגוף וזולתה, לא ישוער לו שום קיום ועמידה, כמו שאמר (תהלים קמ"ו) תצא רוחו ישוב לאדמתו. כן חוייב שיודע מבוראה שהוא יתברך המעמיד ומקיים העולם כלו, והוא אשר ממנו ימשך הנצחיות והתתמדה אשר לו, מה שיחייב לו יתברך הקיום והנצחיות ראשונה, כי על כן נקרא (דניאל י"ב) חי העולמים, כמו שכתב הרב המורה (פרק ע"א) וזולתו, לפי שהוא אצל העולם בכלל כמו שנשמה אצל הגוף לענין החיות. והוא מה שאמר הכתוב אתה עשית את השמים שמי השמים ועל צבאם הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כלם (נחמיה ט). והכוונה, כי כמו שכל איברי האדם יקראו חיים בעוד שהנשמה היא אצלם, אפילו בעצמות והשער והצפרנים וכיוצא ממה שאין בהם הרגש, כן השמים ושמי השמים וכל צבאם, שהם חיים משכילים מניעים ומתנועעים עם הארץ עצמה וכל אשר עליה, מבעלי החיים ואשר אין בהם רוח חיים, כמו הצמחים והמחצבים והימים וכל אשר בהם, מהחי ובלתי חי כלם יקראו חיים, מצד היותך אצלם כנשמה אצל הגוף. ואתה מחיה את כלם במציאותך אצלם, מוסף על ההמצא בכולן הטבע ההוא, אשר בעבורו יתנועעו וינוחו, כל אחיד לפי טבעו וסגולתו, כתבנועת היסודות הקלים אל המעלה, והכבדים אל המטה, או בהמשך המגניטי"ש הברזל, וזולת זה מסגולות הנמצאות שהמה כחם וחיותם בלי ספק. והנה על עוצם מעלתו, אמרו מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים וכו'. ירצה, כמו שעם פרסום מציאות נפשך עמך, הנה מהותה נסתר מדעתך בחדרי חדרים, כן חוייב אליך לדעת שהאל יתעלה עם עוצם פרסומו, הנה עצמותו ומהותו, נעלם ונסתר מכל ההשגות האנושיות, עד שלא יצדק עליו שום מציאות מכל מה שיגזור עליו השכל האנושי, ויותר יצדק עליו שהוא זולת מה שישיג, כמו שאמר וראית את אחורי ופני לא יראו, כאשר כתבנו שם.
... אך שמע נא בזה עקר נכבד מאד, בו יתחלף דעת כל תורני מדעת כל חכמי הפילוסופים. וזה, שהם שמו המראה הזאת מתחלה חשוכה ונחלאה, ואמרו שיש על האדם להשתדל לזככה תחלה, והסיר חלאתה ממנה, בטהר אותה מפחיתות המדות, וקנות טובות תחתיהן. ואחרי כן למרק אותה, בפתח בה פתוחי סדרי הנמצאות על אמתתן, כי הוא עקר שלימות האדם ותכליתו. וכבר נמשכו אל הדעת הזה קצת חכמינו במצות התוריות, בשום אותם במדרגת המצות אצל המושכלות, מה שאינו ראוי לקבלו מהם בהשקפה אמתית, שהרי אין מבוא לשום מצות אלהית, אם לא שיקדם אליה אמות מציאות האל יתעלה המצוה עליה. והנה הידיעה הזאת היא עיקר המירוק כלו שאמרו הפילוסופים ותכליתו, כמו שאמר החכם את האלהים ירא ואת מצותיו שמור (קהלת י"ב), הנה שהדעת את האלהים והיראה ממנו הם קודמים לשמור המצות. ואין ספק שהמצות המעשיות התוריות נמשכות מהחלק העיוני שבאדם כמו שביארנו בשער ל"ג. וגם סדור הדברות יורה על זה, כי תחלה אמר (שמות כ) אנכי ה'. לא יהיה לך. ואחר כך סדר המצות. באומרו לא תשא. זכור. כבד. וגו'. ולזה כל בעל תורה ראוי שיאמין שהנשמה מתחלה ומעת היותה באדם, היא מראה מלוטשת ומזוככת, בה יודעו ויזכרו כל הענינים האלהיים כמו שאמרנו. ולא נתן לנו אצלה משא הזכוך, רק אזהרת השמור, כי בזה יהיה הטורח מעט. אמנם האשם המושב לבלתי נשמר ונזהר הוא הרבה... [מבאר שאדם יכול ללמוד על הקב"ה מתוך נשמתו, כי אם יש איזו שלמות בנשמה א"א שלא תהיה שלמות זו ביוצרה. ומכל אחת מתכונות הנשמה שנאמרו כאן נלמדה מדה של ה'. עוד הוא אומר שבנגוד לדברי הפילוסופים, האומרים שהנשמה נוצרה טמאה מזוהמת ומטונפת וצריך ללטשה, מלמדים חז"ל שהנשמה נוצרה טהורה, אלא שאנו מצווים לשמרה בטהרתה, ואם נחטא נטמאנה.]

(עקדת יצחק, שער ס"ח)

אמנם הם ידעו דרך ה' דרך אמת והלכו בו בלי ספק, כי הפלוסופים אשר לא זרח עליהם אור התורה האלהית, הנה הם הוצרכו לחקור על מציאותו יתברך שנסתפקו עליו, והוצרכו להביא ראיה עליו ממציאות הנפש האנושית ומסגולותיה אשר לא יוכלו להתעלם. אמנם חכמי האמת לא היה להם צורך אל חקירה זאת כלל, כי מציאותו יתברך בכל מיני פליאותיו הוא מפורסם מאד באומתם, ונפשם יודעת מאד, ולא הוצרכו לבאר מהם להמון יותר ממה שביארוהו הכתובים. אמנם מה שהוצרכו לבאר, הוא עניני הנפש וסגולותיה, אשר הם יותר נעלמים מהאנשים, ולהתעלמם מהם נתעצלו בהצלחתה, כי חשבוה כנפש החיה והבהמה. וכמו שאמר החכם ומי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ (קהלת ג). יאמר, כי כל החסרונות אשר הזכיר (שם) מהיות מקרה האדם ומקרה הבהמה למות זה כמות זה, הוא מצד בלתי יודעים ההבדל אשר בין נפשותיהם כי מי ומי מהם יודע זה. ולזה הביאו ראיה מהפליאות המפורסמות בו יתעלה, עם כל העלם מהות עצמותו, וכמו שאמר (תהלים קל"ט) נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאוד. והוא למוד נכון וישר ללמוד סתום מהמפורש, כמו שאמרנו. [אומר שהפילוסופים תמהו ואמרו שהנשמה דבר מפורסם, וממנה יש ללמוד על ה', אבל חכמי ישראל שמציאות ה' מפורסמת אצלם יותר מממציאות הנשמה, למדו על הנשמה מה'.]

(עקדת יצחק, שער סג)

ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה, שנאמר: ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו. מאי כל גמוליו? אמר רבי אבהו: שעשה לה דדים במקום בינה. טעמא מאי? אמר: [רב] יהודה: כדי שלא יסתכל במקום ערוה; רב מתנא אמר: כדי שלא יינק ממקום הטנופת.

והוא מבואר, שהמזונות הנכשרים לפי התורה האלהית הם דדים במקום בינה, אשר בהם ישמר האדם מהסתכל בערוה, והוא השבוש בדעות האלהיות, כי עבודת אלילים בכל מקום מכונה בניאוף, וגם מהפעולות הנשחתות, אשר הוא מקום הטנופת. ואולם מה שיובן זה הענין מכלל התורה האלהית, אשר עליה אמר החכם (משלי ה) דדיה ירווך בכל עת, כבר כתבנו אותו בשער ו' הוא שער הנפש ובשער מ"ו. [מבאר שהמדרש הזה הוא משל למאכלים אסורים, שעל ידיהם האדם מתגאל בערוה וטנופת, וה' הרחיק אותנו מהם.]

(עקדת יצחק, שער ס)

למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג שאם יאמר לך אדם כלום יש עבד שמורד ברבו אף אתה אמור לו כלום יש בן שמורד באביו אלא הוה הכא נמי הוה.

ביאור הענין כי כאשר אדם מפקפק ונסוג מהאמין ענין זר, כשמראים לו דבר זה כמוהו שעל כרחו מאמין בו, המחשבה מטיב בראשון, ומאמין בו גם כן, אף זה על ענין זה הוא, לומר שאם יהא זה זר בעיניך שה' ית' יעשה דבר זר כל כך בשביל ברית אבותיך, שאל נא לימים ראשונים ותראה שבשבילם עשה דבר אחר זר כמוהו, או יותר ממנו.

(דרשות הר"ן, הדרוש התשיעי)

"בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו: כה אמר ה' (צ-באות) צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו'". מאי "כי מת אתה ולא תחיה"? "מת אתה" - בעולם הזה, "ולא תחיה" - לעולם הבא. אמר ליה: מאי כולי האי? אמר ליה: משום דלא עסקת בפריה ורביה. אמר ליה: משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו. אמר ליה: בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא - לעביד

צריך עיון: היכן מצינו שיתחייב אדם מיתה בעולם הזה וכרת מחיי העוה"ב עבור ביטול מצות עשה כפריה ורביה??
ונראה שאין העונש החמור הנזכר כאן בא על ביטול מצוות עשה גרידא, אלא משום האעם שנתן לדבר, דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו, והיינו שלא היה זה ביטול מצוות עשה בעלמא, אלא ש'פטר' עצמו מן המצווה מחמת טעם זה, והפוטר עצמו מן המצוה, יהיה זה מאיזה טעם שהוא, הרי זה כאילו פרק עול עבדות המקום מעליו, שאין לו לעבד אלא מצוות רבו, ותו לא. והנוטל סמכות לעצמו להכריע אימתי יקיים המצווה, ומתי יבלה, אפילו יהיו חשבונותיו לשם שמים, הרי זה מכריז על עצמו שאינו עבד אלא בן חורין, ועל כן נגזר עליו העונש הנורא ההוא.
בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד. אין לך לשקול בעצמך את הדבר ולהחליט. ואם משום כבוד שמים? - ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא - לעביד. הכל בידו, יתברך, ואין לך לדאוג עבורו, אם הוא נגד ציווי הקב"ה.

(שיחות מוסר תשל"ב שבת זכור מאמר נב' עמ' רכא)

הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה טובא, הוה קא בעי רבי מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו. אמרה ליה ברוריא דביתהו: מאי דעתך? - משום דכתיב יתמו חטאים, מי כתיב חוטאים? חטאים כתיב! ועוד, שפיל לסיפיה דקרא: ורשעים עוד אינם, כיון דיתמו חטאים - ורשעים עוד אינם? אלא, בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה - ורשעים עוד אינם. בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה.

וכמבואר לנו בדברי חז"ל, שסוף כל סוף תסור הבחירה מן האדם, ולא יהיה עוד רעות בעולם, וכבר אמרו (ברכות י ע"א), "יתמו חטאים מן הארץ כתיב". אם כן, אין סוף הכונה על השכר ועונש, אלא על התיקון כלל. [מבאר שמדובר בביטול מציאות החטא שבאחרית הימים שמשמעותו ביטול הבחירה מן העולם שהרי אם אין התמודדות עם החטא אין מקום לבחירה.]

(רמח"ל, דעת תבונות סי' מד)

מאי דכתיב "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" [בעקידת יצחק: וכי יש תורה שאינה של חסד? אלא] כנגד מי אמר שלמה מקרא זה? לא אמרו אלא כנגד דוד אביו, שדר בחמישה עולמים ואמר שירה: דר במעי אמו ואמר שירה, שנאמר "ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו"; יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה, שנאמר "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, ברכו ה' כל צבאיו וגו'" ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה, שנאמר "ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו" - מאי "כל גמוליו"? אמר ר' אבהו, שעשה לה דדים במקום בינה. טעמא מאי? אמר רב יהודה [בעקידת יצחק: ר' אבהו], כדי שלא יסתכל במקום ערוה. רב מתנא [בעקידת יצחק: רב יהודה] אמר, כדי שלא יינק ממקום הטינופת; ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה, שנאמר "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי אצת ה' הללויה"; נסתכל ביום המיתה ואמר שירה, שנאמר "ברכי נפשי את ה' ה' אלקי גדלת מאד הוד והדר לבשת" - מאי משמע דעל יום המיתה נאמר? אמר רבה בר רב שילא, מסיפא דעניינא, דכתיב "תסתיר פניך יבהלון תוסף רוחם יגועון וגו'

העולם הראשון הוא מה שדר במעי אמו, והתבונן היותה היותר שלמה מכל אמות בעלי-החיים, במה שלא לוקחה מהארץ כהם, ויהי סיבה למה שנוצר ונתהווה שם מהחומר היותר שווה והיותר נכון ומזומן לקבל צורה יותר שלמה מכל הצורות ההיולאניות...
העולם ה-ב' - מה שיצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות, והוא מה שנמסר לאדם שיתחיל בו בצאתו לאויר העולם, רצוני: כי בפקחותו... הוא מסתכל ומתבונן קצת בהנהגת המציאות הנפלא, ויושב ותוהה ומסדר מעשיו על הצד היותר נאות שאפשר לו...
העולם ה-ג' הוא מה שינק משדי אמו... והוא מבואר שאם דברים ככתבן - היה להם להקדים היניקה ליציאה לאויר העולם להסתכל בכוכבים וכו'; אלא שהוא מבואר, שהוא משל מפורסם מאוד אל לימוד התורה האלקית... והוא מה שיתעצם בה בדעות אמיתיות ותכונות ישרות... וכמו שביארו החכמים ההם: זה אומר כדי שלא יסתכל בערוה - והוא כינוי אל הדעות המקולקלות באלקות... וזה אומר שלא יינק ממקום הטינופת - והוא עניין המעשים הפחותים, אשר בשתים אלו יבדלו המתעצמים בנפשם מהבלתי מתעצמים...
העולם ה-ד' הוא מה שראה במפלתן של רשעים, והוא מה שיוסיף עוד האיש השלם להוסיף בהתעצמותו עד שירגיש לעצמו מציאות עצמי נבדל, נקנה בחריצות השתדלותו ומושפע עליו בהשגחת בוראו, שחוייב מזה שהרשעים שאינם חרדים לעמוד על נפשם, שהם יפלו בנופלים בלי ספק...
העולם ה-ה' - שנסתכל ביום המיתה... והוא מה שנתאמת לו מעצם מציאותו בסוף עניינו, שהוא יום המיתה... וזה כי אחר שהוא הרגיש בעניינו, מדי עוברו מעולם ועד עולם ב-ד' עולמות שקדמו... ושאחרי כן, מיום אל יום נתלוה אליו שלמות מוחש בשכלו, עד שכבר נתחזק עניינו ונתהווה אצלו עצם שני נכבד מאוד ומרום מראשון, והוא נבדל ממנו בעצמותו, ולא יוכל להכחישו ולכפור במציאותו... כי זה אשר יחייב לו לדעת כי האדם אשר ימות בסוף הימים הוא אשר נולד ובא לעולם; אמנם אשר כן נעשה מאליו ונתעצם מאצילות הבורא ית' הוא הנשאר בלי ספק [חמשת העולמות מכוונים כנגד חמישה חסדים שהתחסד ה' עם האדם ויצר אותו באופן המושלם ביותר].

(עקידת יצחק, שער ו)

מה עשה הקדוש ברוך הוא, הביא יסורים על חזקיהו, ואמר לו לישעיהו, לך ובקר את החולה, שנאמר בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא, ויאמר אליו, כה אמר ה', צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו', מאי כי מת אתה ולא תחיה, מת אתה בעולם הזה, ולא תחיה לעולם הבא, אמר ליה מאי כולי האי? אמר ליה, משום דלא עסקת בפריה ורביה, אמר ליה משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו, אמר ליה, בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד, אמר ליה, השתא הב לי ברתך, אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך, ונפקי מנאי בנין דמעלו, אמר ליה, כבר נגזרה עליך גזירה, אמר ליה בן אמוץ, כלה נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים

יש לשאול, מה חרי האף הגדול הזה, שבעון ביטול פריה ורביה, יהיה נענש בזה ובבא, אלא לפי שנא' (שם כו ד) כי ביה ה' צור עולמים, ומזה למד, שהעה"ז נברא בה"א, והעה"ב ביו"ד, וע"י שלא עסק בפריה ורביה, גרם לשם של י"ה, שיסתלק מן איש ואשה, והוי כאילו החריב כל שני עולמות, אשר מציאתם תלוי בשם של יה, כי יסתלק השם מכל הנבראים, ויעלה לו השמימה, על כן דינו להיות נטרד מן שני עולמות. וכן דור המבול לפי שחללו שם של יה, היה ג"כ דינם חרוץ ליטרד מן העה"ז והעה"ב, כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קז ע"ב) שדור המבול אין להם חלק לעה"ב כו'. לכך נאמר בהפכו (תהלים קיח טז) לא אמות כי אחיה, לא אמות בעה"ז כי אחיה גם לעה"ב, ואספר מעשה י-ה, כי בי-ה ה' צור עולמים, כי שני העולמות הם מעשה יה. לפיכך כשחזר חזקיה בתשובה וקבל עליו לעסוק בפריה ורביה והחזיר שם של יה למקומו, ע"כ נאמר לו (ישעיה לח ה) הנני יוסיף על ימיך ט"ו שנה, כנגד שם של י-ה, ונאמר הנני יוסיף מלה זרה בדקדוק, כי הל"ל הנני מוסיף, אלא לפי שהנני יוסיף, ר"ת יה, להורות שבזכות שם של י-ה זכה להוספה זו.
וזהו שמסיק במסכת סוכה פרק החליל (נג.) כשכרה דוד השיתין בקש התהום להציף עלמא כו', עד אמר דוד ט"ו שיר המעלות ואסקיה. לפי שידע דוד, שדור המבול נענשו בתהום רבה בעון הזנות, כי מי התהום מים נסתרים, והזנות קראו שלמה (משלי ה טו) מים גנובים. דהיינו נסתרים, הפך ממה שנאמר (שם ט יז) שתה מים מבורך וגו'. לפיכך כשהיה דוד צריך להעלות התהום, היה מתירא שמא ע"י שיעלהו יציף העולם, כדרך שנעשה לדור המבול, ע"כ אמר ט"ו שיר המעלות, לרמוז שבזכות שישראל גדורין מעריות, ושם יה מתווך ביניהם, ינצלו מתהום רבה. וזהו שמסיק באותן ט"ו שיר המעלות (תהלים קכח) אשתך כגפן פוריה וגו' אמר אשתך, האל"ף נקודה בסגול להורות שמדבר בזמן, שג' שותפין באדם, אב ואם והקב"ה, וכשהקב"ה שותף בדבר, א"כ שם יה מתווך ביניהם לכך נאמר פוריה בתוספת י"ה. וכן ארז"ל (סוכה נא ע"ב) בין עזרת אנשים לעזרת נשים היו ט"ו מעלות, וכל זה מורה שמספר ט"ו תמיד מתווך בין איש לאשה כי כל זה נמשך מקדושת שם של יה על כן היו כל מדות הללו של התיבה תמיד קרובים למספר ט"ו כאמור.

(כלי יקר על בראשית פרק ו פסוק טו)

י ע"ב

"זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלב שלם והטוב בעיניך עשיתי". מאי "הטוב בעיניך עשיתי"? ... ר' לוי אמר: שגנז ספר רפואות

...ולכך אמרו [ברכות י ע"ב] בחזקיהו המלך והטוב בעיניך עשיתי, שגנז ספר רפואות, כי נודע מ"ש הרמב"ם כי היה עניינו בספר צורות כוכבים וצבא שמים ועל ידיו היו מתרפאים, עיין בספר חסידים [אות ר"ו], כי זהו רע מאוד בעיני צבאות שמים להטריחם לעשות דבר חוץ לסדר ונימוס הטבע ע"ש.
וזהו שדייק הגמרא והטוב בעיניך עשיתי, היינו אצל משגיח עולם, וחז"ל דרשו שגנז ספר רפואות, שהיה לטורח ולעבודה למלאכי השגחה מנהיגי גלגלים וצורות הכוכבים, וזהו בעיניך, היינו שרי השגחה ודוק.

(יערות דבש, חלק שני, דרוש י)

ותאמר אל אישה, הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא, אמר רבי יוסי ברבי חנינא, מכאן שהאשה מכרת באורחין יותר מן האיש, קדוש הוא, מנא ידעה? רב ושמואל, חד אמר שלא ראתה זבוב עובר על שולחנו, וחד אמר, סדין של פשתן הציעה על מטתו, ולא ראתה קרי עליו

ואמנם המשגל - איני צריך לומר בו יותר ממה שאמרתיו בפירוש אבות ממה שבא כתוב בתורתנו החכמה, הטהורה, ממאוס בו ואסור זכרו או לדבר בו כלל ולא לשום סיבה. וכבר ידעת אמרם שאלישע - עליו השלום - אמנם נקרא 'קדוש' מפני שלא היה חושב בו, עד שלא היה רואה קרי. וכבר ידעת אמרם על יעקב עליו השלום ש"לא יצאה ממנו שכבת זרע קודם ראובן". אלה כולם ענינים מקובלים באומה, ללמדת מדות אנושיות [הרמב"ם דן בצרכי הגוף החומריים ולגבי התשמיש הוא אומר שהתורה מתעבת את הדיבור וההרהור עליו, ואלישע לא הגיע לקרי מפני שלא חשב כלל בעניין זה.]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק ח)

תנו רבנן ששה דברים עשה חזקיהו המלך על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו על שלשה הודו לו גנז ספר רפואות והודו לו

משמע מדבריו של הרמב"ן שספר זה היה ספר של חכמה ורפואות [ כמו פירוש ש"י על פסחים נו,א] ומבאר ששלמה הגיע לחכמה זו לא מדעתו אלא ה' העניק לו החכמה להבין מתוך התורה אותיותיה גימטריותיה ואף מקוצי האותיות ותגיהן, את כל פלאי החכמה הגנוזה בעולם.

(רמב"ן בהקדמה לספר בראשית)

"קדוש הוא", מנא ידעה? רב ושמואל, חד אמר: שלא ראתה זבוב עובר על שלחנו

אם על השונמית, שהייתה אישה גדולה, תמהים חז"ל מניין ידעה שאלישע הוא איש קדוש, בודאי יש לשאול על הזבובים מניין הם ידעו.
אלא על כרחך כך הוא טבעם של בעלי חיים, שמרגישים הם אפילו בדברים שאין בני אדם, ואף הגדולים שבהם, חשים.

(שיחות מוסר תשל"ג הפטרת כי תשא מאמר נז' עמ' רמה)

יא ע"ב

אין אומרים אהבת עולם אלא אהבה רבה, ורבנן אמרי אהבת עולם, וכן הוא אומר: ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד

ובברכות די"א ב' אי' ורבנן אמרי אהבת עולם וכה"א מרחוק ה' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד. והוכחה זו סתומה לענין ברכה זו. אבל הענין דאהבה הבאה ע"י התלמוד גדול מאהבה הבאה ע"י קרבנות בשני דברים: א' דקרבנות אינו אלא בירושלים קרוב לפני המלך ה' היינו מקום מלכותו ית', משא"כ תורה בכל מקום, וזהו מאמר הנביא מרחוק ה' נראה לי. ב' דקרבנות אפילו בירושלים אינו אלא בזמן שבהמ"ק קיים והרי למצער ירשו ישראל מקדשי אל, משא"כ תורה אין הפסק לעולם, וזהו מאמר הנביא ואהבת עולם אהבתיך. והיינו שמביא הגמ' שראוי לומר בברכה שנאמרה על התלמוד אהבת עולם. [מבאר שנבואת ירמיהו ממנה לקוח הפסוק עוסקת בנחמת ישראל ההולכים לגלות, בכך שאומר להם הנביא שעל אף שלא תעמוד לזכותם עבודת הקרבנות, יתקיימו בזכות התורה, שאהבתה עומדת לְעולם.]

(הרחב דבר דברים כו, יז)

אמר רבא, כדי להזכיר מדת יום בלילה, ומדת לילה ביום. בשלמא מדת לילה ביום, כדאמרינן יוצר אור ובורא חשך, אלא מדת יום בלילה, היכי משכחת לה, אמר אביי, גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור

[מבאר שכך הורו חכמים כדי להוציא מלב המינים, האומרים שמהתחלה אחת לא יצאו שני הפכים, ועל כן גזרו אומר מי שברא אור לא ברא חשך, על כן אמר הכתוב, ויהי ערב ויהי בקר, דהיינו ליל ויום, אע"פ שנראין הפכין מ"מ שניהם יום אחד, יומו של אחד, כי אל אחד ברא לשניהם, ולכן לא נאמר יום ראשון אלא יום אחד].

(כלי יקר על בראשית פרק א פסוק ה)

יב ע"ב

א"ר אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא. שנא' "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". "ימי חייך" - הימים, "כל ימי חייך" - הלילות. וחכ"א: "ימי חייך" - העוה"ז, "כל" להביא לימות המשיח.

ויש להבין: למה מיאן ר' אלעזר בן עזריה בדרוש מה שאמרו חכמים 'כל ימי חייך לרבות לימות המשיח'? ונראה לומר כך, דסבירא ליה דמצות אינן בטילות לעתיד לבא, ואם כן לא צריך קרא לרבות ימות המשיח, דהוי כמו כל המצות, ומשום הכי דרש "כל" לרבות הלילות.

(יערות דבש, חלק שני, דרוש יח)

אחרי לבבכם - זו מינות, וכן הוא אומר: אמר נבל בלבו אין אלהים, אחרי עיניכם - זה הרהור עבירה, שנאמר: ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, אתם זונים - זה הרהור עבודה זרה, וכן הוא אומר: ויזנו אחרי הבעלים

והמינות הוא ידוע שהוא הסכלות והשבוש בהשגות העיוניות השכלית בדעות האמתיות ובאמונות האלהיות, אשר האשה הזאת הוא שטן הוא יצר הרע מונע אותו לתור במראה עיניו דרך העלייה במדרגת הסולם שאמרנו מהתכלת לים ולרקיע ולכסא הכבוד מבלי נטיה ושבוש, אבל תדחהו דרך עלייתו ונדחה רגלו ונופל. והזנות הוא קלקול המעשים ורדיפת התאוות המותריות ופריצת גדר ההגבלה בהם, אשר הוא גם כן מיוחס אל האישה אמרו כי היא ישרה בעיני, ועל שתיהן ז"ל (ברכות י) נסתכל בדדיה ואמר שירה, היא, שעשה לה דדים במקום בינה, מר אמר כדי שלא יסתכל במקום ערוה, ומר אמר כדי שלא יינק במקום הטנופת כמו שנאמר בשער ו' [מבאר שהציצית מזכירה לאדם את הנכון בדעות ואת הנכון במדות.]

(עקדת יצחק, שער ע"ז)

ומנין דאחילו ליה (לשאול) מן שמיא? שנא' (ויאמר שמואל אל שאול) "מחר אתה ובניך עמי" וא"ר יוחנן: 'עמי' - במחיצתי

בשרו שמואל שיהיה בן עולם הבא, אבל חכמים אחרים פקרו בזה, ואמרו כי אדרבה, מזה ראיה שלא היה לו עולם הבא, כי שמואל לא הועלה מאשת אוב, רק שד לבש עצמו בדמות שמואל ואמר שיהיה עמו במחיצתו, מקום אשר הרגיע לילית שעירים, ובדרך פשוט מצאנו להם תשובה שע"כ עמי מוסב על שמואל, כי אילו נאמר על שאול לבד, היה להם מקום לכפור, כי בו כפרו העכו"ם, אבל אתה ובניך עמי, וכי יעלה על דעת שיהונתן גבר ענוותן שהיה בן מלך ואמר לדוד אהיה לך למשנה ולא נמצא בו עול, יהיה ח"ו אצל משכן הקליפות, ועל יהונתן אף העכו"ם מודים, וע"כ עמי מוסב על שמואל, וכן הדבר בשאול וע"ז אמר דוד, שאול ויהונתן וכו', ובמותם לא נפרדו, א"א להסב מלת עמי על שני פירושים, וכמו שיהונתן יהיה בצרור החיים כן יהיה שאול, ואי אפשר להפרידם.

(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש יב)

אמר להם בן זומא לחכמים, וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כבר נאמר, הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם, אמרו לו, לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו

רמז לכך בפסוק [ספר ויקרא פרק כו,י] וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן, וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹציאו,ִ שאע"פ שיקרה בזמן מן הזמנים, שאכרות עמכם ברית חדשה, מ"מ גם הברית הישן, לא תופר, אלא יהיה טפל והברית חדשה עיקר, וישן מפני החדש תוציאו. כי ניסי מצרים יהיו טפל אל הנסים הגדולים אשר יעשה ה' לעתיד כשיכרות ברית חדשה עם ישראל.

(כלי יקר על ויקרא פרק כו פסוק ט)

כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו, מוחלין לו על כל עונותיו, שנאמר "למען תזכרי ובשת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלמתך בכפרי לך לכל אשר עשית נאם ה' אלהים"

הבדל גדול יש בין החטא לפי הרצון המשולח ובין החטא לפי הדעת, כי החטא לפי הרצון הנה הוא קל בטבעו, לפי שהוא בא בלא כח טענה, אלא שתקף עליו יצרו והוא ידע ואשם. ומסגולות החוטא על זה האופן שהוא מתבייש אחר מעשה, וכבר אמרו ז"ל: כל העושה דבר ומתבייש ממנו מוחלין לו על כל עוונותיו... והטעם לפי שאין מטבע החטאים הנעשים על זה האופן להוציא בעליהם מכלל האנשים... אחר שלא הסכימה דעתו בו, רק רצונו לבד.

(עקידת יצחק, שער מ)

לאו דוקא כל עונותיו, אלא הכוונה לעון זה. עיין המאירי.
והטעם בזה, כי מאחר שהעונש אינו אלא כדי להוכיח לאדם את טעותו. וכיון שהגיע בעצמו לידי הכרה כה ברורה ונמרצת, עד שנתמלא בושה מחמת חטאו, הרי שוב אינו זקוק לעונש, ועל כן נמחל לו.

(שיחות מוסר תשל"ב פ