Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת מנחות

בעריכת המכון לחקר האגדה



ו ע"א

שלא יהא קרבנו מהודר

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה טו]




ז ע"א

אבימי מסכתא איתעקרא איתעקר ליה, ואתא קמיה דרב חסדא לאדכורי גמריה. ולישלח ליה וליתי לגביה! סבר: הכי מסתייעא מילתא טפי

פירש רש"י מסתייע מילתא - משום יגעתי ומצאתי (מגילה דף ו:).
למדים אנו מכאן שאין היגיעה אלא 'תנאי' לתורה, ולכן כל יגיעה נכללת בכלל 'יגעת ומצאת', אף יגיעה של הליכה שאינה קשורה לעצם הלימוד.

(שיחות מוסר, תשל"ב, פרשת בשלח מאמר לד עמ' קמא)

ונראה לבאר דהכי מסתייע מילתא טפי משום שבירת המידות הכרוכה בדבר. ויסוד גדול נלמד מכאן, ששבירת המידות היא היא ההכנה הראויה ללימוד

(שיחות מוסר, תשל"ב, מאמר קד עמ' תמד)



ט ע"ב

מנחת נסכים

ובמדרש (פ' יז)... "אכול בשמחה לחמך" - זו פרשת חלה, "ושתה בלב טוב יינך" - זו פרשת נסכים... דלעומת שני חלקי התשובה, הבכייה והצעקה בקול, זכו לשתי מצוות אלו, והיינו שמהדמעות שהורידו שהן נקראות מים טהורין שיורדין מן המוח, זכו לפרשת נסכים, כידוע שכל המשקין שרשם הוא מים, והם המעוררין למעלה השפעת המים העליונים, זהו שבביטול הנסכים ניטל טעם יין באשר אין בהם כ"כ ממים העליונים, וכמו בגשמיות המים הם שורש התענוגים כמ"ש הרח"ו ומרבית טעם יבול הארץ מינייהו הוא, כן ברוחניות תענוגי ישראל מתורה ועבודה מינייהו הוא... "ושתה בלב טוב יינך", כי תענוג ישראל הנמשך מן המים העליונים מביא ללב טוב וכמ"ש (משלי טו) "וטוב לב משתה תמיד", וזה גורמים הנסכים כנ"ל. ובמה שפירשנו ענין נסכים נתבאר מה שקשה לי מאז למה נקראו נסכים ע"ש היין, הלא המנחה שמביא עמם מרובה מהם כאמרם ז"ל (מגילה יב ע"א) כדת של תורה אכילה מרובה משתייה, ונקראת רק "מנחת נסכים" כאילו המנחה טפלה להיין. ולהנ"ל אתי שפיר, שכל הגורם לזה הן הדמעות שנקראות מים טהורים ע"כ נקרא הכל ע"ש השורש, שהוא המשקה.

(שם משמואל, פרשת שלח, שנת תרע"ז, עמ' רלב-רלג)


כ ע"א

ר' שמעון אומר נאמר כאן ברית מלח עולם הוא ונאמר להלן ברית כהונת עולם כשם שאי אפשר לקרבנות בלא כהונה כך אי אפשר לקרבנות בלא מלח

אני סובר בו ענין, שהמלח מים, ובכח השמש הבא בהם יעשה מלח, והמים בתולדותם ירוו הארץ ויולידו ויצמיחו, ואחרי היותם מלח יכריתו כל מקום וישרפו, לא תזרע ולא תצמיח והנה הברית כלולה מכל המדות, והמים והאש באים בה, ועדיה תאתה ובאה הממשלה הראשונה ממלכת השם, כמלח שיתן טעם בכל המאכלים ותקיים ותכרית במליחותה, והנה המלח כברית, ולכן אמר הכתוב (דהי"ב יג ה) הלא לכם לדעת כי ה' אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו ברית מלח עולם, כי הוא גם כן מדתו של דוד.
ולכן אמר בקרבנות (במדבר שם) ברית מלח עולם היא, כי הברית מלח העולם, בו יתקיים ויכרת [מבאר שהמלח הוא דבר שכורתים בו הברית כי הוא יסוד החיות והמות וכן ברית היא התניה של ברכה כשהיא מקויימת או ההפך אם היא מופרת וכך הקורבנות].

(רמב"ן על ויקרא פרק ב פסוק יג)



כד ע"א

הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה כ]



כח ע"ב

משלך אני רוצה יותר משלהם

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא ג]



כט ע"א

שלושה דברים היו קשין לו למשה, עד שהראה לו הקב"ה באצבעו, ואלו הן... ראש חודש, דכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים

כי מה קושי יש בשיצווה עליו כי כשתעבור הלבנה מדיבוקה עם השמש עד שתיראה עליה קשת אור דק מאוד שייקדש החודש? אלא הכוונה על רוב התנאים והדברים הדקים שראוי לצרף עמה, עד שהראה לו העניין במשל המלאכה עצמה, ואמר כזה העניין ראה וקדש [הקושי בקידוש החודש הוא חישוב היחס שבין מולד הלבנה לשאר השיקולים של בית הדין הקובעים את יום קידוש החודש.].

(עקידת יצחק שער לז)

מלמד שמגביהין אותו ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה כו ע"ב]

נס גדול היה נעשה בלחם הפנים סלוקו כסדורו

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא כא ע"א]




כט ע"ב

חזר ובא לפני הקב"ה אמר לפניו רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה ע"י אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני אמר לפניו רבונו של עולם הראיתני תורתו הראני שכרו אמר לו חזור [לאחורך] חזר לאחוריו ראה ששוקלין בשרו במקולין אמר לפניו רבש"ע זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני

ויש מרבותינו שסוברין והיא דעת ר' מאיר בברייתא שהזכרנו, שאע"פ שהמדות הללו כך הם כמו שסברנו ומקצת בני אדם נדונין בהם, אבל עדיין יש צדיקים גמורים מתיסרין שלא בדרך המדות הללו, ורשעים גמורים שיושבין שאנן ושקט בעולם, ואלו הן תוכחותיו של איוב שבאו יסוריו שלא על חטא כלל כפי דעתו, וכפי שנאמר עליו בענין השטן שלא הזכיר עליו חטא כלל, אלא החנם ירא איוב אלהים וגמר הענין, ואם נאמר באיוב שום עלילה, או נחפש למצוא בענינו שמץ דבר, מ"מ הוא שואל על הצדיק הגמור מכל צד שבאו עליו יסורין ומת בהן ואבד שמו על לא חמס בכפיו היאך יתכן זה בדרך ה', ודבר זה אין לו תשובה לדעת הבריות אלא לדעתו של אל דעות יתברך, כך אמרו בר"ע (מנחות כ"ט ב) שהראה אותו הקב"ה למשה רבינו במראות הנבואה ואמר לפניו רבש"ע הראיתני תורתו הראני שכרו, ראה שחותכין בשרו במקולין אמר לפניו רבש"ע זו תורה וזו שכרה אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני, רצו חכמים לומר שאין מיתתו של ר' עקיבא ביסורין הללו ראויה לו לנקות ממנו מיעוט מעשים רעים לפי שהיה צדיק גמור כל ימיו, אלא שהענין נעלם וכך עלה במחשבת בעל המחשבות יתברך חפצו ורצונו.
אע"פ כן עם ההעלמה הזו יש בטענה הזאת סוד נמסר לאנשי התורה והקבלה, והוא רמוז בדברי רבותינו ונכלל בענין סוד העיבור שחכמים מוסרין אותו לתלמידיהם הראויים, והוא תשובתו של אליהוא על תוכחותיו של איוב, ואתה יודע שהיה איוב צדיק גמור בעיניו והיו יסוריו שלא על חטא ועבירה לפי דעתו עד שהיה קורא תגר עליהם כמו שהזכרנו. [מבאר שיש מצבים מיוחדים יוצאי דופן בהם מתייסרים הצדיקים ויש בזה סוד מצד סוד העיבור, גלגול נשמות]

(רמב"ן, תורת האדם, אות קיט שער הגמול)


מבאר שכל העולם ברואיו וכל מאורעותיו רמוזים בתורה, באותיות ובקוצי האותיות, ומה שציינה הגמרא הלכה למשה מסיני היינו שההבנה והרמזים למשמעותם של קוצי האותיות זה דבר הנמסר מאחד לשני מסיני.

(רמב"ן בהקדמה לספר בראשית)

ותבין זה ממה שאמר (דברים ה, כח) "ואתה פה עמוד עמדי". [דבריו של הרמב"ן אינם מובנים כל צרכם. והרקנאטי כתב על דברים אלה: ואני שמעתי ולא אבין. ואולי, על פי המאור ושמש, יש להבין שדרושה הזדככות והתבטלות דוגמת "ואתה פה עמוד עמדי" על מנת להבין את דרכי ה'.]

(רמב"ן דברים ה, כו)

אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו רבש"ע הראהו לי, אמר לו חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך, אמר להן הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו.

טהור הוא וטהרו הכהן - בתורת כהנים אמרו: טהור, יכול יפטור וילך לו תלמוד לומר וטהרו, יכול אם אמר כהן על טמא טהור יהיה טהור, תלמוד לומר טהור וטהרו הכהן, ועל דבר זה עלה הלל עליו השלום מבבל [עד כאן], משמע שלא היה יכול להכריחם מהפסוק עד שעלה לארץ ישראל, וקבל שכן היא ההלכה...
וראיתי ליישב מאמרי רבותינו ז"ל (ויק"ר כב א) שאמרו שלא היה דבר שלא נמסר למשה בסיני ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ואמרו במקום אחר (במדב"ר יט ו) כי רבי עקיבא היה דורש מה שלא ידע משה כאומרו הדברים עשיתים אעשה לא נאמר וכו' יעויין שם דבריהם, וכן כמה מאמרים שדומים לזה.
ונראה כי ישוב המאמרים הוא, כי הן אמת שכל דבר תורה נאמר למשה, ואין חכם יכול לדעת יותר ממה שידע משה, והגם שתצרף כל דורות ישראל מיום מתן תורה עד שתמלא הארץ דעה אין חידוש שלא ידעו משה, אבל ההפרש הוא כי משה נתן לו ה' תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והנה האדון ברוך הוא בחכמתו יתברך רשם בתורה שבכתב כל תורה שבעל פה שאמר למשה, אבל לא הודיע למשה כל מה שנתן לו בעל פה היכן הוא רמוז בתורה שבכתב, וזו היא עבודת בני ישראל עמלי תורה שיישבו ההלכות שנאמרו למשה בסיני והסודות והדרשות כולן יתנו להם מקום בתורה שבכתב. ולזה תמצא באו התנאים וחברו תורת כהנים וספרי וכו', וכל דרשתם בכתובים אינם אלא על פי ההלכות והלבישום בתורת ה' תמימה שבכתב, ואחריהם ועד היום זו היא עבודת הקודש בני תורה לדייק המקראות וליישבם על פי המאמרים שהם תורה שבעל פה, וזו היא עבודת התורה הנקראת ארץ החיים.
ועניין זה לא נמסר למשה כולו לדעת כל תורה שבעל פה היכן היא כולה רמוזה בתורה שבכתב, ולזה אמרו ז"ל (שם) שדרש רבי עקיבא דרשות שלא ידעם משה, אין הכוונה שלא ידע משה עקרן של דברים הלא ממנו הכל אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, אלא שלא ידע סמיכתם ודיוקם היכן רמוזים בתורה, וזה לך האות מה שלפנינו, שדרש הלל מהכתוב ההלכה שנאמרה למשה בעל פה, ולא גילה ה' למשה עיקרה בכתוב ובא הלל ודרשה, ודברים אלו נכונים הם. [מבאר שלמשה רבנו נמסרו בשלמותן התורה שבכתב והתורה שבעל פה, אך לא נגלו לו כל המקורות בתורה שבכתב מהם נלמדו הלכות התושב"ע, ו'בקעה' זו - מציאת הרמזים בתורה שבכתב לדברי התושב"ע - הונחה לפתחם של חכמי הדורות.]

(אור החיים, ויקרא יג, לז)


דאי הדר בתשובה מעיילי ליה

דע כי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ואף שתלמודא אמר ופליגא, רצה לומר הם מחולקים כל אחד מדבר בענין בפני עצמו, על דרך שתרגם אונקלוס בפרשת מטות וממחצית בני ישראל - ומפלגות בני ישראל. ונוכל לומר ולחלק בין תשובה מיראה לתשובה מאהבה, דהיינו צדיק גמור עדיף מבעל תשובה כשהוא מיראה, ובעל תשובה עדיף מצדיק גמור כשהוא שב מאהבה, כך נוכל לומר דרך הפשט.

(של"ה, תולדות אדם - רמזי אותיות)


דרש ר' יהודה בר ר' אילעאי, אלו שני עולמות שברא הקב"ה, אחד בה"י ואחד ביו"ד, ואיני יודע אם העולם הבא ביו"ד והעולם הזה בה"י, אם העולם הזה ביו"ד והעולם הבא בה"י, כשהוא אומר, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם, אלא בה"י בראם

נראה, שדעת בעל מדרש זה הוא, לפי שכל שירות העה"ז, נאמרו בלשון נקבה, שירה חדשה, בתוספת ה"א, כי כל ה"א מורה על נקבה, כהוראת הה"א שבשם אשה, ולפי שכל שמחת העוה"ז מעורבים בצער ויגון כנקבה, שיש לה צער לידה, כך כל עניני העה"ז, הם בדרך תולדה, אבל העוה"ב נברא ביו"ד, המשותפת לזכר, שאין לו צער לידה, כך יהיו לעוה"ב כזכרים לא יולדים, ושם השמחה שלמה, ע"כ נשתתף שם יה בין איש לאשה, ובכל מקום שמוש היו"ד לזכר ושמוש הה"א לנקבה.

(כלי יקר, בראשית פרק ב פסוק ד)


ומפני מה נברא העולם הזה בה"י? מפני שדומה לאכסדרה, שכל הרוצה לצאת יצא; ומ"ט תליא כרעיה? דאי הדר בתשובה מעיילי ליה. וליעייל בהך! לא מסתייעא מילתא; כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב: (משלי ג) "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן"? בא לטהר מסייעין אותו, בא לטמא פותחין לו.

בריאת העולם הייתה באופן שכל הרוצה לצאת מן העולם יצא. כי האדם גדור הוא בעולם. אין יצר הרע יכול להחטיאו אל בדרך של "היום אומר לו עשה כך, ומחר אומר לו עשה כך" (שבת קה, ב), דהיינו שמפתהו לפרוץ את הגדר קימעא קימעא. אך יש אופן של "כל הרוצה לצאת יצא", קיימת בחינה של יציאת פתע מן העולם, והיא היציאה מגדרי העולם לגמרי. ושם, מחוץ לגבולות העולם, הכל פרוץ ופתוח. יצר הרע מדרדר את האדם לשאול תחתית ללא כל מעצור.
וכדי לחזור ולהיכנס שוב אל תוך העולם, אין די באותו פתח שיצא ממנו, אלא צריך הוא לפתח מיוחד, דהיינו סיוע מיוחד מאת הקב"ה, שיחזירו אל עולמו.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת קרח מאמר עז' עמ' שלו)

בא לטמא פותחין לו בא לטהר מסייעין אותו

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא לח ע"ב]



לה ע"ב

וכמה שיעורייהו, אמר רמי בר חמא אמר ריש לקיש, עד אצבע צרדה

הוא מניח תפילין במקום מסוים בראש, שהוא מקום המחשבה והזכרון, וממשיך מהן רצועה המגיעה עד ידו, כדי שיראה אותה בכל שעה.

(ספר הכוזרי, מאמר שלישי אות יא)



וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך תניא ר"א הגדול אומר אלו תפילין שבראש

הבנתי מתוך דברי רבי אלעזר הרב מגרמיזא כי הוא נאמר על שי"ן של תפילין שהיא רמוזה בפסוק זה בראשי תיבות "ש'ם י'י נ'קרא עליך". ובספר הבהיר: "אל"ף ראש, יו"ד שני, שי"ן כולל כל העולם".

(רמב"ן, האמונה והבטחון, פרק כב, עמוד תל)


[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה טז ע"ב ]



לו ע"א

שח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מד ע"ב]



לו ע"ב

חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה ושעה קל וחומר מציץ

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא ז]

ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה על מצחו תמיד

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא ח ע"א]



לז ע"א

ור' יוסי החורם, הנחה דבשמאל מנא ליה? ... רב אשי אמר: מ"ידכה", כתיב בה"י - כהה.... כתנאי: "ידכה" בה"י זו שמאל. אחרים אומרים: "ידך" לרבות את הגידם.

וצריך לדעת מדוע לא בחר ה' ביד ימין לעשות בו המצוה, כי הוא המשובח?!
ורבותינו אמרו להיותו מכוון כנגד הלב שבצד שמאל, ודבריהם אמת.
אלא שנראה לי לתת טוב טעם, כי הכתוב עצמו נתן טעם הדבר במה שכתב "כי בחוזק יד". כי יש לך לדעת, כי האדון ברוך הוא, יש במדותיו שתי בחינות: האחת תקרא 'יד הגדולה', והאחת תקרא 'יד החזקה'. 'היד הגדולה' היא צד החסד והטוב, ו'היד החזקה' היא הגבורה המשלמת לעושה רע כרעתו. והנה בהוצאת ישראל ממצרים נטה ה' יד החזקה והכה שונאיו עשר מכות. על כן תהיה הנחת תפילין ביד כהה שלנו, שהיא דוגמת יד החזקה המוציאה אותנו ממצרים. (על פי הידוע בקבלה שמידת החסד בימין ומידת הגבורה בשמאל.)

(אור החיים, שמות יג, טז)


מסביר מדוע מדוע הנחת תפילין בשמאל, כי השכל והחומר הם כצרות זו לזו, כשזה קם זה נופל, וכאשר יענו את החומר כן ירבה הכח השכלי, וטעם עינוי מצרים הוא כדי להביא את חומר ישראל בכור הברזל, ועי"ז יתקומם ויתגבר השכל, ויעידו על זה זקנים עם נערים כי בעוד היות האדם נער ובער וכח חומרו בתקפו אז כח שכלו חלש, וכאשר יבא בימים וכח חומרו הלוך וחסור יתגבר שכלו.
וכן הוא בשני ידות האדם, כי יד שמאל החלושה, והיא כהה כנגד הלב שבו משכן החכמה, כי המקום השכלי שבלב גורם שידו כהה כי היד עסקנית בתשמישי החומר, אבל יד ימין במקום הכבד, כי בו משכן הכח המתאוה ואינו מתנגד אל היד כי שם עיקר כחה, אבל במקום משכן השכל שם היד כהה, וכשהוא אומר כאן והיה לאות על ידכה כאילו אמר שיהיה לאות על לבך כי הלב סבה לכהות היד, כי טעם התפילין הוא להיות לאדם לזכרון במקום משכן השכל שבמוח ושבלב
דבר אחר, לכך הזכיר יד כהה להורות שלא בכח יגבר, איש כי אם לה' המלחמה, לפי שיד האדם כהה וחלושה מלעשות גדולה או קטנה, אם לא כי יד ה' עשתה זאת המחזיק בידו.

(כלי יקר, שמות פרק יג פסוק טז)



לט ע"א

מעלין בקודש ולא מורידין

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא יב ע"ב]



לט ע"ב

כל בגדים צמר ופשתים הם

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות ד ע"ב]



מא ע"א

דמלאכא אשכחי' לרב קטינא דמיכסי סדינא אמר ליה קטינא קטינא סדינא בקייטא וסרבלא בסיתוא ציצית של תכלת מה תהא עליה אמר ליה ענשיתו אעשה אמר ליה בזמן דאיכא ריתחא ענשינן

פעמים שיסורין באין על בטול תורה, וכן כיוצא בזה והן בטולי מצות עשה, כמו שאמר רב קטינא (מנחות מ"א א) למלאך שנתגלה לו וכי ענשיתו אעשה, וא"ל אין בעידן ריתחא ענשינן.
לפיכך מי שבאו עליו יסורין ופשפש בעצמו ולא מצא בידו עבירה וחטא שיש בו ידיעה בתחלה ובסוף, יתלה היסורין בבטולי מצות העשה שאינו מזדרז בהן לעשות אותן כראוי אלא מתעצל בעשייתן ובקיומן, אבל מי שהוא צדיק גמור ואין בידו עבירות ולא בטולי מצות, אין יסוריו אלא יסורין של אהבה, והן כדרך היסורין שפירשנו למעלה ליתן לו שכרו משלם לעוה"ב.

(רמב"ן, תורת האדם, אות קיז שער הגמול)



מג ע"ב

מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד. שנאמר "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר", וכתיב "כמראה אבן ספיר דמות כסא"

והדמיון - בשם. (השם 'תכלת' דומה למילה 'תכלית'). גם הגוון (של התכלת הוא) תכלית המראות, כי ברחוקם יראו כולם כגוון ההוא, ולפיכך נקרא 'תכלת'.

(רמב"ן במדבר טו, לב)

מבאר שהמילה ציצית משמעותה להסתכל, שנגזר מלשון מציץ מן החרכים. (שיר ב ט) דהיינו שיהיה מציץ ומסתכל בים ומה יש ללמוד מההבטה אל הים והשמים? זה אפשר ללמוד ממדרש ספרי שהובא בילקוט שמעוני, דברים, פרק לב, רמז תתקמב, אמר לו הקב"ה למשה אמור להם לישראל הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שינו מדתן או שמא גלגל חמה יצא ממערב שנאמר וזרח השמש ובא השמש, ולא עוד אלא ששמח לעשות רצוני שנאמר והוא כחתן יוצא מחופתו. ותשמע הארץ אמרי פי הסתכלו בארץ שבראתי לשמשכם שמא שינתה את מדתה שמא זרעתם ולא צמחה, או שמא זרעתם חטטים והעלתה שעורים, או שמא אמרה פרה זו אינה דשה ואינה חורשת, או שמא אמר חמור זה אינו טוען ואינו הולך, וכן לענין הים הוא אומר האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים, שמשעה שגזרתי עליו שמא ש'ינה את מדתו ואמר אעלה ואציף את העולם לא כענין שנאמר ואשבור עליו חקי וגו', ואמר עד פה תבא ולא תוסיף, ולא עוד אלא שמצטער ואין יכול מה לעשות, כענין שנאמר ויתגעשו ולא יוכלו, והרי דברים ק"ו ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד אם זוכין אין מקבלין שכר ואם חוטאין אין מקבלין פורענות ואין חסין על בניהן ועל בנותיהן לא שינו מדתן, אתם שאם זכיתם אתם מקבלין שכר ואם חטאתם אתם מקבלגגין פורענות ואתם חסים על בניכם ועל בנותיכם עאכ"ו שאתם צריכי שלא תשנו את מדותיכם.
אך לפי שמן הים אין ללמוד כי אם לעבוד את ה' מיראה, שהרי אמר בים ולא עוד אלא שמצטער לעשות כו',אבל אין זה סוף השלימות, כי העושה מאהבה ועובד את ה' בשמחה גדול מן הירא אלהים והוא הנהנה מיגיעת כפיו בתורה שארז"ל (ברכות ח.), כי העושה בשמחה מאהבה נהנה מעצם היגיעה, אבל הירא אינו נהנה מעצם המעשה, ע"כ אמר וים דומה לרקיע כי ע"י שיזכור תמיד במעשה הים יהיה דומה כאלו הים תמיד נגד עיניו ואחר כך יהיה דומה גם כן כאלו הוא מסתכל ברקיע תמיד כי ים דומה לרקיע וממנו יראה וכן יעשה, מה הרקיע אינה משנה מדתו ולא עוד אלא ששמח לעבוד כך יעבוד גם הוא את ה' בשמחה מאהבה, ואם יאמר העובד ה' מה יתרון לעושה מאהבה על העושה מיראה, ע"ז אמר ורקיע דומה לכסא כבוד, כי ע"י זה יזכור שמתוך האהבה יבא לדביקות השכינה מקום חוצבה של הנשמה כי כל ירא מתרחק מן זה שהוא ירא ממנו, והאוהב משתדל תמיד לדבק בנאהב לו כי על כן יבא על שכרו נמצא שהאהבה תכלית ההצלחה כי על ידה יזכה לדבק בכסא כבוד וע"י שיציץ ויסתכל ברקיע יהיה נזכר לכסא כבוד ע"י דמיון הצבעים.

(כלי יקר, במדבר פרק טו פסוק לח)


[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה יז]


שקולה מצוה זו כנגד כל המצות כולן

מצוה זו שקולה ככל המצות שבתורה לפי שהיא האבן הראשה הכוללת תרי"ג אבנים יקרות, ושלשים ושתים נתיבות, וכל נתיב ונתיב מתחלק לשנים, טוב ורע, בזכור ושמור, מצות עשה ומצות ל"ת, והנה הם ס"ד, וכל אחד כלול מעשר ספירות, הרי תר"ם, הוצא מהן כ"ז אותיות התורה - הם תרי"ג מצות...
כן כתב החכם רבי עזריאל ז"ל בפירוש שיר השירים שחבר.

(רבינו בחיי על במדבר פרק טו פסוק לח)


[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים כה ע"א]


חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך

וביארו חכמי האמת שצורך זה המספר הוא כדי שתגיע את הנשמה העליונה ברכה אחת מעשר מן המעשר, לפי שבאדם שלש נפשות: נפש, רוח, ונשמה, על סוד שלשה יוחסים כהנים לויים וישראלים. ולזה קבעו מאה ברכות בכל יום זולתי בשבת שיש לו נפש יתירה, ושבעה מעונג השבת ומתוספת הלמוד כן כמו שכתבנו בפרשת ויכולו (שער ד).

(עקדת יצחק, שער ע"ז)



ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה. וכיון שנזכר במילה שבבשרו, נתיישבה דעתו. לאחר שיצא אמר עליה שירה. שנאמר "למנצח על השמינית מזמור לדוד" על מילה שניתנה בשמיני

ומה זה שהיה מצער בזה והלא לא סגי בלאו הכי לרחוץ במרחץ, וגם הדבר בעצמו צריך ביאור.
...דוד שנשא ליפת תואר היה מסופק אם הוא בכלל בועל ארמית, כי לא דיברה התורה רק כנגד היצר הרע, או לא, כי התירה התורה.
ולכך כשנכנס לרחוץ עצמו מצואתו ועוונו שחטא לנפש. אמר אוי לי שאני ערום, כי חשב שנלקח ממנו אור מקיף, ע"י בעילת יפת תאר ארמית, וכאשר ראה במילתו ולא נמשכה ערלתו, הבחין כי לא בעל בת אלהי נכר...

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ב)


ולהבין זה מה שאמר אני ערום. אבל כבר אמרו, כי המצות ומעשים טובים הם לבושי אדם, כדכתיב [איוב כט, יד] צדק לבשתי וכו', וידוע כי בועל ארמית, נמשכה ערלתו וקשורה בו ככלב, והיינו שכל זכיות שלו הוא מקבל בסטרא דמסאבא, והוא ערום מכל, וזהו הנאמר ביוסף [סוטה לו ע"ב], לעשות צרכיו נכנס וינח בגדו ותתפשהו בבגדו, וידוע כי דוד לקח יפת תואר, ואמרו [קידושין כא ע"ב] לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, כי גירות שלה באונס, אינה גיורת, ולגויה תחשב, וזוהיא כוונת הגמרא, כשנכנס דוד למרחץ, הרצון במליצה הזו, שהרהר בתשובה ונכנס לרחוץ צואת וגלולי עונות, ונזכר ביפת תואר שלקח, וחשב אולי הוא באמת בגדר בועל ארמית, וא"כ כל המצות ולבוש צדק נפשט מעמו והוסר עדיו, ולכך צעק ואמר, אוי לי כי אני ערום ממצות כי נלקח כל מחמדי, אמנם כאשר נסתכל בברית מילה, הכיר שהוא אינו בגדר בועל ארמית, כי אין נמשך ערלתו, ומזה נח דעתו, כי ידע דעדיין לו המצות ולבוש צדקה כשריון. [מבאר שאין הכוונה ערום כפשוטו אלא ערום מלבוש המצוות עקב חטאו של דוד]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יא)


ויש להבין מה זה שאמר אוי לי שאני ערום, וא"כ לא ירחץ מטומאתו וטבילת קרי, גם מה הוא בלילה וכדומה, ומהו שנסתכל במילה.
וכבר אמרתי, כי תדע כי מי שהוא ערום בלי לבוש, אין השריית קדושה כלל עליו... ולכך כשנכנס דוד לבית המרחץ, הרצון בזה, לבדוק חטאיו ולטהר נפשו, כדכתיב [ישעיה ד, ד] אם רחץ ה' צואת בנות ציון, ופשפש במעשיו ואמר ווי לי שאני ערום מן המצות, כי בעלתי ארמית יפת תואר, ולבוש קודש סר מעלי, והריני בלי השריית קדושה כלל, וכל המצוות בעו"ה הכל לסטרא אחרא, כי אולי חטאתי ביפת תואר, ובזו הדאגה היה שרוי, אמנם כאשר נסתכל בברית מילה שלו, אם כן הרגיש שלא חטא ביפת תואר, כי הבועל ארמית נמשכה ערלתו ולא היה ברית קודש כמקדם, וזהו האות שלא פעל רע ביפת תואר, ושש בזה למאוד וא"ש.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש טז)


מד ע"א

מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית... נדמו עלי כד' עדים

מבאר שעניין זה שהציצית מצלת מן העריות, אמרו חז"ל במקום אחר שהוא בזכות כיסוי השמלה על ערוות נח ע"י שם ויפת וכך אמרו מדרש רבה בראשית פרשה לו פסקה (ו) ויקח שם ויפת את השמלה, א"ר יוחנן, שם התחיל במצוה תחלה, ובא יפת ונשמע לו, לפיכך זכה שם לטלית, ויפת לפיוולא.
כלומר שמעשה הצניעות של בני נח השאיר זכות לדורות, שהשמלה היינו הטלית יש בה זכות להציל מן הערוה.

(כלי יקר, בראשית פרק ט פסוק כג)


אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר, זה מתן שכרו בעה"ז, ולעה"ב איני יודע כמה

אותן מצעות הן לזכרון תמיד מה היה מצבו אז, והשינוי שחל בו מאותו יום ואילך. והן הן שכרו לעולם הבא.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת וארא מאמר לא' עמ' קלג)

כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה לח ע"ב]



מה ע"א

...אמר לו ר' יוסי: מלואים הקריבו בימי עזרא, כדרך שהקריבו בימי משה...

והנה, לא הזכירו כמו כן חנוכה שעשה שלמה המלך. אלא משום דשלמה לא עשה בהקרבה שלא כדין. רק הרבה עולות ושלמים שבאין בנדבה. אבל עזרא הביא צפירי עזים לחטאת. ע"ז שנינו שהקריב מלואים שלא כחק, כדרך שעשה משה. ובזה מובן שכן יהיה לעתיד ב"ב, הכל מלואים שלא כחק. והכי פי' הרמב"ם בהל' מעה"ק פ"ב שלא כפרש"י דנבואת יחזקאל הי' על בית שני וזה פלא, אלא ה"פ: כמו שעשה עזרא שלא כחקי הקרבנות, כך יהי' חנוכה לעתיד. [ומדוע לא הוכרו המילואים שעשה שלמה? - מפני ששלמה עשה כדין, אלא שהרבה עולות ונדבות, ואילו בימי עזרא, וכן לעתיד לבוא במהרה בימינו, יוקרבו מילואים שלא כדין.]

(הרחב דבר, על במדבר פרק ז פסוק י)



נב ע"א

משום דדיירי בארעא דחשוכא אמרי שמעתא דמחשכן

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא נז ע"א]



נג ע"א

ואי בר אבהן ובר אורין יאי ויאי, ואי בר אבהן ולא בר אורין אשא תאכליה

ממאמר זה נראה דאף שגדול הוא כח היחוס, אך הוא רק אם ליחוס אבות יצטרף יחוס עצמו, דהיינו שהוא בעצמו הוא תלמיד חכם ובעל מדות טובות, ואז בא יחוס אבות להוסיף הדר ותפארת על יחוס עצמו, וגם יוסיף לו כוח ועוז להשתלם בחכמות ומדות תרומיות, כאמרם בעדיות פ"ב מ"ט: האב זוכה לבן בנוי בכח בעושר ובחכמה כו'. אבל יחוס אבות לבדו בלא יחוס עצמו אין לו שום ערך, ועוד גרוע הוא מהאיש ההמוני שאיננו מגזע היחס, כי כל דבר העלול יותר לגדלות והתנשאות עלול הוא כמו כן יותר לשפלות וקטנות, אם אחז לו דרך זרה, וכאמרם בחגיגה פ"א מ"ז: רשב"י אומר אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן בתחלה ונתעוות, ואיזהו זה ת"ח הפורש מן התורה. אך יחוס עצמו בלא יחוס אבות הוא דבר גדול בעצמו, וזה אומרו: אי בר אוריין הוא, היינו יחוס עצמו, יאי, יפה והגון, ואי בר אוריין ובר אבהן שניהם יחדו, יאי ויאי, טוב מאד מאד, יותר ממי שאין לו אלא רק מעלה אחת, ואי בר אבהן ולא בר אוריין אשא תאכליה, ובחר בקללה זו דידוע דכל דבר היותר יקר ונבחר בעודנו בחיים הוא היותר גרוע ומאוס ומטמא במותו, ולכך האדם בחיר היצורים מטמא במיתתו יותר מן הבהמה, וקברי גוים אינם מטמאים באהל לדעת ר"ש (יבמות סא ע"א), וישראל מטמא באוהל, והאש כששורף הוא מכלה הכל ואין עוד שום רושם טומאה, לכך אמר אשא תאכליה.

(ר' חיים שלמה קום, חיי שלמה, סיומא דסדר נזיקין, עמ' קכב-קכג)



נג ע"ב

יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים; יבא טוב - זה משה, דכתיב ותרא אותו כי טוב הוא, ויקבל טוב - זו תורה, דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם, מטוב - זה הקב"ה, דכתיב: טוב ה' לכל, לטובים - אלו ישראל, דכתיב הטיבה ה' לטובים

כלומר כלהו איתנהו. כי הנה על תוכן האמצעי שנעשה כלי להוציא המלאכה אל הפועל, אמרו יבא טוב זה משה שנאמר ותרא אותו כי טוב הוא, והנה שם במקומו נתבאר יפה, כי היה היותר נאות והיותר מתיחס לגמור על ידו מעשהו יתעלה אשר זמם לעשות עם העם מכל זולתו, לפי מה שנמצאו בו מהשלמיות הנראות בו לענין המעשה ההוא, כאשר הוא שם המגלות על המקווה ממנו לעתיד, כל שכן למי שהכל גלוי וצפוי לפניו. אמנם על שלמות הדבר המבוקש מה שהוא צורך מהלך הצורה בהם, אמרו ויקבל טוב זו תורה שנאמר כי לקח טוב וגו'. וכבר נתבאר במקומו (שער מ"ד ובשערים הרבה) זולתו כל הצורך, כי על ידי התורה האלהית תושב ההצלחה האמתית, ולא בזולתה מהדתות והנמוסים, ואין צריך לומר ביתר העסקים. ולזה אמר כי לקח טוב נתתי לכם (משלי ד), כי להיותה דרך ישרה ונכונה אל ההצלחה, וכמו שאמרו תורה איקרי דרך (קידושין ב' ע"ב), היה ראוי לקנותה בדמים הרבה או לעלות השמים להורידה וכיוצא, ואותה נתן להם במתנה גמורה, לכן תורתי אל תעזובו. והנה על שלמות הפועל מכל זולתו אמרו מטוב זה הקב"ה שנאמר טוב ה' לכל וגו'. והיא ראיה עצומה שהפועל הטוב בהחלט הוא החכם הכולל כל מיני הידיעות כללם ופרטם, אשר הידיעה הזאת תקיף לכל צרכי כלל האנשים ופרטיהם, איש לא נעדר אשר יקבל טוב על ידו, איש לפי טבעו וענינו. ולא עוד אלא שמעולם לא יצאת מתחת ידו אומנתו דבר שאינו מתוקן, כי על ידי שני התנאים האלה הוא טוב לכל, וכבר ביארנו עקר זה (בשער ס): לטובים אלו ישראל, שנאמר הטיבה ה' לטובים. אמנם זה הטוביות יאמר בהם בשתי בחינות. אם בבחינת האישים המיוחדים אשר נמצאו תמיד בהמשך הזמנים בתוך האומה הזאת, אשר היו שקולים כנגד כלם, כמו האבות והנביאים ואנשי רוח הקדש, ויתר השלמים אשר היו בהם בכל דור ודור, אשר אין ספק שלא היה כן בכל האומות זולתם... והבחינה השנית, היא כשיאמר הטוביות על כללות האומה... [מבאר במה משה וישראל הם טובים, ומקשה אם הם טובים איך חטאו, ומתרץ שלא כל העם חטא וגם מי שחטא לא חטא לגמרי.]

(עקדת יצחק, שער ע"ה)



בשעה שחרב בית המקדש, מצאו הקב"ה לאברהם שהיה עומד בבית המקדש. אמר לו: מה לידידי בביתי? אמר לו על עיסקי בני באתי. אמר לו: בניך חטאו וגלו. אמר לו: שמא בשוגג חטאו? אמר לו: "עשותה המזימתה". אמר לו: שמא מיעוטן חטאו? אמר לו: "הרבים". היה לך לזכור ברית מילה! אמר לו: "ובשר קודש יעברו מעליך". אמר לו: שמא אם המתנת להם היו חוזרין בתשובה? אמר לו: "כי רעתיכי אז תעלוזי". מיד הניח ידיו על ראשו והיה צועק ובוכה, ואמר לו: שמא, חס ושלום, אין להם תקנה? יצתה בת קול ואמרה: "לו זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך". מה זית זו אחריתו בסופו, אף ישראל אחריתן בסופן

להבין הענין טיול ביום מר כזה, וארוכות וקצרות, וגם השאלה מה לידידי בביתי, הלא נודע כי בא להתחנן בעד בניו, ומה ענין תשובה עשו המזמתה והבטת ברית מילה, וגם מה שא"ל ולא עוד אלא ששונאים זה, את זה תמוה ביותר, ורבותינו בעלי אגדה כוונו בזה לדבר מושכל.
...אברהם לא היה פוחד מחמת גלות, כי כבר נאמר לו בברית בין הבתרים שעבוד וגלות ד' מלכיות כנודע, והלא היא התרופה, וע"י גלות נזכה לשלימות האחרונה ועולם התיקון, וכאשר אבות עולם בעצמם הוצרכו לקבל גלות, לזכך חומרם ולזכות לשלימות האמתית, אמנם אברהם חרד, כי ידע וראה העדר ידיעה שיש לישראל בגלות ראשונה מהתורה ומצות, ואם כן פחד אם תאריך הגלות כפי הקצוב עליהם מה', ישכחו תורת ה' ותפוג תורה ויתערבו בגוים, ואם כן ח"ו השתות יהרסון וצדיק מה פעל, והקב"ה ידע זה, ונחמו כי לא תתמיד הגלות הארוכה כזו בפעם אחת, רק תהיה גלות קצרה, בתחלת ע' שנים, וישובו וילמדו תורת ה', ואחר כך יגלו לגלות ארוכה ומרה בעו"ה, ואז לא תמוש התורה מאתם.
וזהו אמרם שטייל ה' עמו ארוכות וקצרות, הרצון, שהראה לו שתהיה גלות ארוכה וקצרה, ולא שיהיה הכל בבת אחת, ואם אמנם אברהם נצטער בעבור חורבן בית ה', אמר לו הקב"ה כי אין זה אנינה הנוגעת לישראל, כי לא היה ביתם, רק בית אשר שם ה' נקרא עליו, וביתו היה, כדכתיב למען שמך אשר נקרא עליו, והקב"ה לטובת ישראל להתם חטא ולכלות פשע, לא חס על ביתו והדום רגליו, אפס תהיה להם תקומה, ושפך חמתו על ביתו, וזהו מאמר השם, מה לידידי בביתי, הרצון, מה איכפת לך אם אני מקפיד ומחריב בשביל טובת בניך, והשיב אברהם, כל צערי על צדיקים שנשפך דמם אשר אין עול בכפם, וזהו אמרו, היה לך לזכור טובים שבהם, והשיב השם, עשו המזמתה, והיינו שעסקו בדבר זימה, כדכתיב [כנראה שהכוונה על ב' פסוקים, ביחזקאל יח, יא, ועמוס ב, ז] איש את אשת רעהו טמא וילכו אל הנערה וכו', וכל מקום שאתה מוצא זנות, אנדרלמוסיה באה לעולם והורגת רעים וטובים [ירושלמי סוטה פ"א ה"ה] כמ"ש רש"י בפ' נח.
אך הטעם למה באמת בזנות גם הטובים נלקים, כי כביכול כל זמן שהשגחת ה' בזה עולם, אין רשות למשטין לפגוע בטובים, אבל כבר נודע (סנהדרין צג, קו.) כי אלהינו שונא זימה, והיינו שכביכול ממאס בו יותר מכל עבירות, ומסלק השגחתו, כאדם שממאס לראות בדבר קיא צואה, ומסתיר פניו, ואם כן רשות נתונה למשחית ואין מבחין בין טוב לרע, [ב"ק ס.], אך זה בגוים שאין להם ברית מילה ואינם בני ברית של ה', אבל ישראלים שיש להם ברית, אין הקב"ה ממאס בבני בריתו, ולכך הברית הוא באותו מקום, להיות כי עלולים בעו"ה בני אדם לזנות, ונתן הקב"ה זה לנו לאות לבל ימאס על כל פנים בנו, וזהו הנאמר בתורה (ויקרא כו, מד) ואף גם זאת בהיותם וכו' לא מאסתים וכו' להפר בריתי אתם, הרי שדייק שיזכור בריתו ולא ימאס בהם, ולכך לא יהיה להם כליה ח"ו, כי לא יהיה רשות למשחית להרוג טובים, וכן אמר איוב, שהוא משל לבני ישראל בגולה, כאשר הארכתי בפעם אחרת שכל ענין איוב הוא משל לבני ישראל בגולה, וזהו אמרם (ב"ב טו.) משל היה, הטוב לך כי תעשוק כי תמאס יגיע כפיך [איוב י, ג].
וזוהיא שאלת אברהם, היה לך לזכור ברית מילה וא"כ אין להרוג הטובים, וע"ז השיב השם, כי עברו ברית ובשר קודש יעברו, ועוד בשלמא אם היו באגודה אחת היתה השריית שכינת קדשו בתוכם, כי הוא השוכן בתוך טומאתינו, ואימת, כשאנו באגודה אחת והן אל כביר לא ימאס, אבל כשהם בפירוד, אין הקב"ה משרה שכינתו כלל, להיותם נדונים כיחידים, וגם במקום שלבבות חלוקים, אין מדור לשכינה, כי הוא עושה שלום במרומיו, וכאשר כבר הארכתי בזה בדרוש הקודם, ולכך סילק ה' שכינתו וארץ ניתנה ביד רשע, ולכך גם צדיקים שבדור ספו תמו, ומזה נראה בעליל כי כל גלות המרה הזו, הכל בעון בית ראשון. [הגירסה בידו היתה, כנראה "שבליל חורבן בית המקדש בא אברהם לבית המקדש, והיה הקב"ה מטייל עמו ארוכות וקצרות, ושאלו מה לידידי בביתי...א"ל 'בשר קודש יעברו', ולא עוד אלא ששונאים זה לזה עכ"ל". "ארוכות וקצרות", הכוונה לגלות בבל הקצרה ולגלות האחרונה הארוכה. ה' רמז לאברהם על הגלויות ועל שלא יצאו לגלות הארוכה במצב שאין התורה מנת חלקם, ובכל אין לאברהם לחשוש שמא תשתכח, חלילה, תורה מישראל. 'מה לידידי בביתי' - על צערו של אברהם על החורבן אמר לו ה' שזהו ביתו, ושלטובת ישראל החריבו, להתם חטא ולכלות פשע. ובהזכירו את עניין ברית המילה התכוון אברהם לומר שאף אם אמנם חטאו ישראל, הלוא ברית המילה מגינה בעדם, וזהו הנאמר בתורה (ויקרא כו, מד) "ואף גם זאת בהיותם וכו' לא מאסתים וכו' להפר בריתי אתם", הרי שדייק שיזכור בריתו ולא ימאס בהם, אלא שה' ענה שעברו גם על ברית הקדש. ולעניין ששונאים זה את זה - אם היו באגודה אחת, היתה השריית שכינת קדשו בתוכם. אבל כשהם בפירוד, אין הקב"ה משרה שכינתו כלל.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ד)


בשעה שחרב בית המקדש, מצאו הקב"ה לאברהם שהיה עומד בבית המקדש. אמר לו: מה לידידי בביתי? אמר לו על עיסקי בני באתי. אמר לו: בניך חטאו וגלו

...לא היה אברהם כל כך מצטער על הגלות, כי מלומד היה בכך, וכל ימיו היה בגירות, ויתהלך מאוהל לאוהל, וד' אמות קרקע לקבורה לא היה לו. רק אברהם דאג, כי ברוב גלות ישכחו ישראל תורת ה', וילמדו מגוים לילך סרה, עד שישכח שם ישראל, וזהו היה צערו, והקב"ה לנחמו ולהסיר דאגה זו ממנו, הלך עמו ארוכות וקצרות, וזהו לישב דעתו של א"א ע"ה.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש י)


והנה עיקר שנאמר ששונאים זה את זה, לא עם הארץ זה לזה, רק עם הארץ לתלמידי חכמים, כאומרם [פסחים מט ע"ב] ואנשכנו כחמור, וכבר אמרנו כי השפעה מגיעה לצדיקים ותלמידי חכמים, ומהם מקבלים שארי ישראל, וא"כ התלמידי חכמים הם בבחינת בעל המשפיע, ועם הארץ בבחינת נקבה מקבלים שפע, ואם הם שונאים זה את זה, הם נפרדים אשה מבעלה, וזהו מאמר הפסוק, חטא חטאה ירושלים, והיינו כדדרשינן במדרש, שהיו שונאים זה את זה, על כן לנדה היתה, שגלמודה אשה מבעלה כנדה, כן עמי הארץ מופרשים ומובדלים מבעליהם, הם הצדיקים ותלמידי חכמים וא"ש. [הגירסה בידו היתה, כנראה "שבליל חורבן בית המקדש בא אברהם לבית המקדש, והיה הקב"ה מטייל עמו ארוכות וקצרות, ושאלו מה לידידי בביתי...א"ל 'בשר קודש יעברו', ולא עוד אלא ששונאים זה לזה עכ"ל"]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש י)


דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה. "כי חזק הוא ממנו". אל תיקרי "ממנו", אלא "ממנו". כביכול, שאפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה לה ע"א]



נד ע"ב

כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה יג ע"ב]



סד ע"ב

בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה ומעלין להן תמידים

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מט ע"ב]



סו ע"א

מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי כו'

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה יז]



סח ע"ב

שתק רבי טרפון, צהבו פניו של רבי יהודה בן נחמיה. אמר לו רבי עקיבא: יהודה, צהבו פניך שהשבת את זקן, תמהני אם תאריך ימים. אמר רבי יהודה ברבי אלעאי: אותו הפרק פרס הפסח היה, כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו: יהודה בן נחמיה היכן הוא? ואמרו לי: נפטר והלך לו.

מה טעם נענש יהודה בן נחמיה בעונש כה חמור?
כי בזה שצהבו פניו שהשיב את רבו הדבר מורה שאינו כפוף לתורת רבו, והרי זה כתוקע עצמו לדבר הלכה. שסומך ונשען על ההלכה שהוא יודע. ואין לו לנהוג כך אלא לשאול את רבו, ולא לפגוע במסורה. שיסודה הוא קבלת תורה מרב, ולא ליטול מעצמו.
עיקר העוון הוא, איפוא, הפגיעה במסורת, מעבר לפגיעה ברב. ובזה הוציא עצמו מכלל מקבלי התורה. כי כך היא דרכה של קבלת התורה: תלמיד מפי הרב, והרב מפי רבו וכו' עד משה רבנו.

(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת יתרו מאמר מב' עמ' קפ)



עב ע"א

חביבה מצוה בשעתה שהרי מפניהם עומדים מפני תלמידי חכמים אין עומדים

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין לג]



עג ע"א-ע"ב

אמר רב הונא: שלמי העובדי כוכבים - עולות

לדעה זו יש להקשות, כיצד זה שאל משה מפרעה "וגם-אתה תתן בידנו זבחים ועלת" (שמות י, כה)? הרי אין לקבל מנכרי שלמים, דהיינו זבחים?!
אך דקדק משה בלשונו ואמר "ועשינו לה' א-לקינו", שהיה לו לומר 'לעשות לה' א-להינו', אלא נתכוון לומר שפרעה ייתן בידם מקנה הראוי לזבחים, ואנחנו נעשה לה' א-להינו לצורך עצמנו. כלומר שהוא, פרעה, ימציא להם מתנה שהם יסתפקו ממנה לזבחיהם לה'.

(אור החיים, שמות י, כה)


עה ע"א

מין נזר ואת הכהנים כמין כי

[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות יב ע"א]



עט ע"א

שני דברים המתירין

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות קד ע"ב]



פ ע"ב

כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדו

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות ט]



פה ע"א

אמרי ליה יוחנא וממרא למשה תבן אתה מכניס לעפריים אמר להו אמרי אינשי למתא ירקא ירקא שקול.

כך פירושו, יוחני וממרא שהיו מכלל חרטומי מצרים, שחשבו שאלה האותות שחדש הנביא הנאמן שהוא חידשם באותם התחבולות, ולכך תפשו עליו אחרי שבא לרמות ההמון לדעתם המגונה איך הלך לארץ מלאה מאותם התחבולות.
והשיב להם, אמרי אינשי למתא ירקא ירקא שקול. כלומר, שהשלם באיזה דבר שיהיה לא תוכר גודל מעלתו כי אם בארץ שימצאו בה חכמים מאותו הדבר בעצמו. כי שם יבחן עוצם חכמתו על חכמתם כמו שהירק היותר משובח יימכר יותר בעיר רבת הירק, כי שם תוכר מעלתו על האחרים. כן ראוי שיבחנו אותותיו בארץ הזאת, כי בכאן יהיו יותר נערכים מבארץ אחרת יען יתבאר כאן בלי ספק שהם נעשים בכוח אלוהי, וכי לא תספיק חכמה אנושית לחדשם.
הנה אם כן העניין כלו נוסד בעניין אי אפשר שיפול בו הספק שיהיה מתחדש כי אם בכוח אלוהי גמור. ולזאת הסבה נשלם משה בכל שלמות נביא להאמין שענינו בכוח אלוהי והוסר ממנו בהשגחה גמורה הדבור הצח, למען לא יחשב שהיות כלל בני ישראל וגדוליהם נמשכים אחריו, יהיה להמשכם אחר צחות דבריו. כמו שידוע שיאמר על מי שהוא צח הדבור שימשיך לב ההמון אחריו, ושהשקר ממנו יחשב אמת. וזה הדבר כלו בהפך במי שהוא כבד פה, כי גם האמת ממנו לא יקובל כי אם בחוזק הגלותו. ולזאת הסבה היה כבד פה וכבד לשון בהשגחה גמורה, לא שיהיה דבר נופל במקרה. והוא מה שהשיבו השם ית' למשה על מה שהתמיה ואמר לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי. ואמ' מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח הלא אנכי ה'.

(דרשות הר"ן, דרוש ג)


וכן היה בראשית נבואת הנביא הנאמן, אז הוכנעו והושפלו המנחשים והקוסמים, והיתה זאת התחבולה אלקית שיתנסה הנביא הנאמן ושיבחנו אותותיו במקום רוב החרטומים, כי אז יבחן עוצם אותותיו יותר מבארץ נעדרת החכמה. והוא אמרם במנחות פרק כל הקרבנות. אמרו לו יוחני וממרה תבן אתה מכניס לעפריים עיר שכולה תבן, אמר לו, אמרי אינשי למתא ירקא ירקא שקול. וכך פירושו, יוחני וממרה סברו שאלה האותות שחדש הנביא הנאמן - שחדשן באותן התחבולות, ולכך תפסו עליו אחרי שבא לרמות ההמון לדעתם המגונה, איך הלך לארץ מליאה מאילו התחבולות, והשיב אמרי אינשי למתא ירקא ירקא שקול, כלומר השלם באיזה דבר שיהיה לא תוכל להכיר גודל מעלתו, כי אם בארץ שיהיו בה מאותו הדבר בעצמו קצת שלימות, כמו שמי שיש לו ירק והוא היותר משובח שימכרנו יותר בעיר שיש לה רבת ירק כי שם תוכר מעלתו על האחרים, כן הדבר בעצמו נמצא במשה]. נמצא שהנביא משלים כל הדברים שיעשום הקוסמים וביותר שלמות מהם, כי כמו שהקוסם יגיד דברים פרטיים, כן הנביא, כמו שנגלה מענין האתונות, ועל כן כשאסרה התורה כל אותן הידיעות, נתן תמורתם הנביא.

(דרשות הר"ן, דרוש יב)



פה ע"ב

לך אצל פלוני לשדה הלז ומצאו שהיה עוזק תחת זיתיו אמר לו יש לך שמן במאה ריבוא שאני צריך, אמר לו המתן לי עד שאסיים מלאכתי, המתין עד שסיים מלאכתו. לאחר שסיים מלאכתו הפשיל כליו לאחוריו והיה מסקל ובא בדרך... אמרו לא הניח אותו האיש לא סוס ולא פרד ולא גמל ולא חמור בארץ ישראל שלא שכרו

ירכבהו וגו' - עתה מבאר היאך נקרא ויכוננך. שמשמעו שכונן את ישראל ביחוד באופן שלא יבאו לידי חטא. והעיקר של זה המאמר נגד קלקול שהיה בבית שני כמו שפירשנו שהיה שנאת חנם. ומבואר בתוספתא שלהי מס' מנחות שהיה אהבת הממון יותר מדי, וזה בא משום שהיו עוסקים ביותר במסחור. ובאמת אהבת המסחור בארצות אחרות בא לאדם או מחמת דוחק הפרנסה או להיפך משום בטלה שאין לאדם במה לבלות עתותיו, והקב"ה ראה טוב לישראל ויתן להם ארץ שהעסק בה מרובה עד שנדרש לבלות ימיהם בעבודת הארץ וכמש"כ בס' ויקרא פ' בחקותי שזהו כוונת המקרא והשיג לכם דיש את בציר וגו' וישבתם לבטח בארצכם. אמנם במשך עתות הזריעה כונן המקום ית' גם כן שיהא העסק מרובה והיינו ירכיבהו על במתי ארץ, גובה שבארץ שהיא ארץ הרים ובקעות וא"א לחרוש בבקרים וכלשון משנה פאה פ"ב וכל ההרים אשר במעדר יעדרון.
ויאכל תנובות שדי - מ"מ לאחר שעבדו כ"צ אכלו מן ההר כל תנובות שדי ולא יהיו מוכרחים להביא מחסורם ממדינה אחרת. וינקהו דבש מסלע - מאדמה קשה כסלע והיה נצרך לעזק ולסקל ולרכך, אבל לא כשאר ארץ שאדמתה קשה כסלע שפירותיה חריבים לא כן א"י שהניקהו דבש מסלע.
ושמן מחלמיש צור - הוא אבן יבשה ביותר עד שמוציאים ממנה אש, ומ"מ נתן בהם כח להוציא שמן ועי' מנחות ד' פ"ה באותו עשיר שהיה לו טורח ועסק הרבה בזיתו משום שהיתה מלאה אבנים ומ"מ אחר השגחתו לסקל הוציא עושר רב, הרי מבואר היאך נקרא שהקב"ה מכוננך, העמידך על כן יפה. [מבאר שזו ברכתה של ארץ ישראל - שעובדים בה עבודה קשה בשדה, אך רואים ברכה בעמל, וכך אין נזקקים לענייני מסחר המרבים שנאת חינם בין הבריות.]

(העמק דבר, דברים לב, יג)


פו ע"ב

עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל

וטעם והתהלכתי בתוככם - שתהיה הנהגתי בכם מפורסמת כמלך מתהלך בקרב מחנהו מספיק להם כל צרכם, וזה דרך דברי הברית כפשוטן, והוא אמת, וכך יעשה בהן בודאי. ...וכן והתהלכתי בתוככם, רמז למדה שקראו רבותינו שכינה, מן ונתתי משכני בתוככם, ואומרים (מנחות פו ב) שכינה שורה בישראל, ואמרו בבראשית רבה (יט יג) עיקר שכינה בתחתונים היתה [מבאר שהשראת השכינה היינו הנהגה מיוחדת ניסית לישראל בארצם].

(רמב"ן ויקרא פרק כו)


פט ע"א

זה בגימטריא שנים עשר לוגין הוו

[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות יא ע"ב]



צג ע"ב

ויקרב את העולה ויעשה כמשפט וכו' למד על עולת חובה שטעונה סמיכה

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה כ ע"א]



צו ע"ב

סילוקו כסידורו

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה כו ע"ב]



צז ע"א

ועכשיו שאין בית המקדש קיים - שולחנו של אדם מכפר עליו

השולחן הוא שמכפר. למרות שאת הכל עושה בעל הבית, מכל מקום, מאחר שע"י השולחן נעשים מעשי צדקה וחסד - נעשה השולחן עצמו למזבח כפרה. וכוח זה ניתן בו ע"י ששימש לבעליו לצדקה וחסד.

(שיחות מוסר, שערי חיים מאמר ג עמ' יא פרשת נח תשלב)


[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה כז ע"א]



צט ע"א

ומנורה בדרום

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא לג ע"ב]



צט ע"ב

יישר כחך ששברת

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות סב ע"א]



ק ע"א

צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא כח ע"א]



קג ע"ב

והיו חייך תלואים לך מנגד - זה הלוקח תבואה משנה לשנה

פירש רש"י: הלוקח תבואה משנה לשנה - שאין לו קרקע לזרוע והיינו חייו תלואים שאינו יודע אם יהיו לו מעות לשנה הבאה.
ולכאורה תמוה. איזו קללה יש בדברים הללו? הרי כך היה המצב בדור המדבר, שלא היה להם כלום ליום המחרת, וחיו מיום ליום?!
ומהגמ' (יומא עו, א) רואים שהמצב בו נדרש האדם להתפלל לה' מידי יום ביומו הוא המצב הטוב. זהו המצב של 'נמצאו כולם מכוונים לבם לאביהם שבשמים'?!
ונראה בזה דבר נורא. אכן, דבר שהוא מצד עצמו הטוב ביותר, כי על ידו מכוונים לבם לאביהם שבשמים, כמו אצל דור המדבר, אותו מצב יכול להיות גיהנום בעולם הזה, אצל קטני אמונה הדואגים דאגת המחר. כי דאגה זו שוללת מהם את כל אושר החיים.
נמצא שהקללה אינה עצם המצב, אלא הקללה היא שיהיו מחוסרי אמונה, וירגישו כאילו חייהם תלויים להם מנגד. ודבר זה מדויק מלשון הכתוב. שלא נאמר מה יהיה המצב, אלא רק "ופחדת ולא תאמין"...

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת וישב מאמר יד' עמ' סו)




קד ע"ב

מי דרכו להביא מנחה עני מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני

מבאר שמטעם זה נאמר בפרשת צו (ו ט) מצות תאכל, והיינו לחם עוני ועני כי כל זה שייך אל העני הנכנע בטבע כעיסת המצה שאינו עולה.

(כלי יקר, ויקרא פרק ב פסוק א)


קט ע"ב

אותה שנה שמת שמעון הצדיק וכו' ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם

כאשר היו אנשים פרוצים לומדים זה השם בן שתים עשרה אותיות ומפסידים בו אמונות (כמו שיקרה לכל מי שאינו שלם, כשידע שהדבר אינו כמו שהיה מדמה אותו תחילה), הסתירו זה השם גם כן, ולא היו מלמדים אותו אלא לצנועים שבכהונה, לברך בו בני אדם במקדש; שכבר פסקו מלזכור השם המפורש במקדש גם כן, להפסד האנשים - אמרו, "משמת שמעון הצדיק, בטלו אחיו הכהנים מלברך בשם" [מבאר שמחמת רוב השחיתות שבבני אדם באותה תקופה פסקו אחיו של שמעון לברך בשם המפורש כדי שלא ישמעו הפרוצים את השם הזה וישבשו את הדעות במחשבה שהם מבינים אותו.]

(מורה נבוכים, חלק א פרק סב)




קי ע"א

תניא אמר רבי שמעון בן עזאי בוא וראה מה כתיב בפרשת קרבנות שלא נאמר בהן לא אל ולא אלהים אלא ה' שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק ונאמר בשור הגס אשה ריח ניחוח ובעוף הדק אשה ריח ניחוח ובמנחה אשה ריח ניחוח לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים ושמא תאמר לאכילה הוא צריך ת"ל אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה ונאמר כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה לא אמרתי אליכם זבחו כדי שתאמר אעשה רצונו ויעשה רצוני לא לרצוני אתם זובחים אלא לרצונכם אתם זובחים שנאמר לרצונכם תזבחהו

על דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם, תכנס בו ממה שאמרו רבותינו בספרי (פנחס קמג) ובסוף מנחות (קי), אמר שמעון בן עזאי בא וראה מה כתיב בפ' הקרבנות שלא נאמר בהם לא אל ולא אלהיך ולא אלהים ולא שדי ולא צבאות אלא יו"ד ה"א שם המיוחד, שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק ושמא תאמר לאכילה הוא צריך, תלמוד לומר אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה (תהלים נ יב), לא אמרתי לכם זבחו אלא כדי שיאמר ויעשה רצוני.
...אבל הענין כלו מבואר בתורה, שנאמר (במדבר כח ב) את קרבני לחמי לאשי, ואמר (להלן ג יא) לחם אשה, שהם לחם לאשה, וממנו לאשים, ואשה לשון אש ואמר ר"א, אשה שם התואר וטעמו קרבן אש והוא תואר למלת הכל ובמנחה שאמר (להלן ב ב) והקטיר הכהן את אזכרתה אשה ריח ניחוח לה', יהיה תואר לקומץ ואינו כן, אבל אשה שם, כמו אש, ו"עולה אשה" כמו עולת אש ריח ניחוח לה', וכן כלם, כי טעמם כמו "לחם אשה" (להלן ג יא טז) אבל לא אמר אש ואמר אשה כמשמעו, כאשר הראה אותך בהר במתן תורה והוא הקרבן במדת הדין, והזביחה לשם ה' לבדו, שלא יתכוין לדבר אחר בעולם רק לשם ה' לבדו, וזה טעם עולה הוא, אשה הוא ולכך אמר הכתוב (להלן כא ו) כי את אשי ה' לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קדש, כי לאישי ה' קרבן אלהיהם ולכך אמרו שלא הזכיר בצואות של קרבנות לא אל ולא אלהים אלא אשה ריח נחוח לה', כי הכונה לה' לבדו תהיה, לא יכוין המקריב ולא יעלה במחשבתו רק לשם המיוחד והוא מאמר החכמים (סנהדרין ס:) ריקן כל העבודות כלן לשם המיוחד.
ובתורת כהנים (סוף פרק ו) לה', לשם מי שעשה את העולם - והוא מה שאמר המזמור זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך (תהלים נ יד), כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ (שם מז ג) ואין נודרין אלא לשמו המיוחד, והוא מה שאמר אלהים אלהיך אנכי לא על זבחיך אוכיחך (תהלים נ ז ח), כאשר אמר אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב) וזה טעם המזמור כולו, שאמר אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ וגו' (תהלים נ א), שהזכיר שם מלא על עולם מלא, והזכיר בהם הקרבנות, והוא שנאמר (ישעיה ס ז) יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר, לאמר שיהיו הקרבנות על הרצון שהוא מזבחו ובית תפארתו יפאר בעלותם לריח ניחוח. [גירסתו שונה מגירסתנו, ומבאר שיש במדרש סוד עלום]

(רמב"ן, ויקרא פרק א פסוק ט)




מאי דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם; כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם... אמר רבי יצחק: מאי דכתיב זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם; כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם

אחר שידענו שהכוונה בזבחי אלקים היא להיות לזובח רוח נשברה לפניו, הנה ידענו כי לב נשבר ונדכה אף כי יהיה בלי קרבן, כגון בזמן שאין בית המקדש קיים, אלקים לא תבזה... והוא עצמו מה שאמרו חז"ל: זאת התורה לעולה למנחה ולזבח השלמים - מלמד שכל העוסק בפרשת הקרבנות מעלה עליו הכתוב כאילו הקריבם, וזה כי כמו שיועיל המעשה להזמין העניין ההוא ולהעמידו נוכח רעיונך להשכיל ממנו העניין הנכבד אשר אליו יתיישר תכליתו, כן יועיל המקרא ללומד ולמעיין בלי ספק, וכן הוא בכל המעשים התוריים.

(עקידת יצחק שער נא)


... או ירצה על דרך אומרו (לעיל ז לז) זאת התורה לעולה למנחה, ודרשו ז"ל (ויק"ר ז ג) אדם עוסק בפרשת עולה מעלה עליו כאלו הקריב עולה וכו', על דרך אומרו (הושע יד ג) ונשלמה פרים שפתינו, ולא זה בלבד אלא כל מצוה ומצוה שאינה בפרק השג יד, כשאדם לומד מצותה בתורה כאלו עשאה.
והוא מאמר הכתוב אם בחקתי תלכו ואת מצותי וגו', אותם שאין מציאות לעשותם, תשמרו, פירוש תהיו מחכים אותם מתי יבואו לידכם לעשותם, מעלה אני עליכם כאלו עשיתם אותם גם כן, והוא אומרו ועשיתם אותם, לומר לא שכר מחשבה לבד אני נותן. והגם שכתבנו בסמוך ותלמוד תורה כנגד כולם, יש מצות שמבטלין תלמוד תורה בשבילן כגון מעשה הקרבנות וכדומה, ולבחינה זו צריך שילמוד מצותה ויקו לעשותם. [מביא כי הוא הדין גם לשאר המצוות; כשאין באפשרות אדם לקיים המצווה והוא לומד את דיניה ומחכה ומצפה לעשותה, נחשב לו הדבר כאילו עשאה.]

(אור החיים, ויקרא כו, ג)


דקרו ליה אלהא דאלהא

היו מדעות הפילוסופים שחושבים שאין לשי"ת חפץ והשגחה בבריאה, אבל כל המציאות נמשך על צד החיוב. וכל מי שיאמין זה הדעת הרעה, אם יעלה על דעתו הפכו, יחשוב שהוא מרי גמור וחסרון בחק הש"י, מפני שהם חושבים שהוא נעלה ומרומם מכל זה מאד. וכיון שהיו חושבים כך בדעתם הרעה, ויודעים באמת וברור שהכוכבים והגלגלים פועלים ומשפיעים בעולם השפל, עד שנתיחד לאומה פלונית כוכב פלוני, כמו שאמר הכתוב: פן תשא עיניך השמימה וגו' אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים. והיו חושבים מצד התחכמותם הרע שבעבודות ההם ישיגו שפע והצלחה מצד הכוכבים, והיו נשקעים אל זה הדעת הרעה, עד שהנשים הארורות אמרו: ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל. נמצא על פי דעות הללו שהיה משתבש בהם העיון, אם לא שהאירה אותנו התורה כמו שאמר הכתוב: נר לרגלי דברך. שאין ספק שכל מי שהווו בעל הדעות ההם, לא היה רואה למרי וענין רע מי שהיה עובד ע"ז, אבל קרוב הוא שהיו חושבים יותר ממרה מי שהיה עובד הש"י ממה שנחשוב אנחנו היום על פי הדעת האמתי מי שהוא עובד עבודה זרה. ולא מפני שהיו כופרים במציאותו, שהרי כל האומות היו מודים לו בכך, כמו שאמר הכתוב. מי לא יראך מלך הגוים כי לך יאתה. אמרו בסוף מנחות דקרו ליה אלהא די אלהיא, כלומר, שהיו מודים שהוא עלת העלות ושהכל נמשך ממנו, אמנם על צד החיוב לא על צד הרצון, ונמשך מזה שכל מי שעובד אותו וחושב שהש"י ירצהו או יגונן עליו, שהוא מיחס הליאות אליו, ראוי אם כן לעבוד הכוכבים והגלגלים כדי להשיג מהם השפע הנמשך מהם והמנוסה אצלם על דעתם הרע. [מבאר שהתפיסה האלילית היתה שאמנם יש ה' והוא האלקים אך הוא נשגב מלהתענין בעולם והעולם ממש נתון לשליטה של כוכבים וכוחות שונים וראוי לעובדם, ולכן ה' כלפי כוחות אילו הוא אלוהי האלוהים]

(דרשות הר"ן, הדרוש התשיעי)

ומזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה יב ע"ב]



קי ע"ב

נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח ובעולת עוף אשה ריח ניחוח ובמנחה אשה ריח ניחוח, לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים

אשה ריח ניחוח - רבותינו ז"ל (מנחות קי.) אמרו נאמר בעולת הבהמה אשה ריח וגו', ונאמר בעולת העוף אשה וגו', לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט וכו', ע"כ. הנה נתכוונו רבותינו ז"ל לתרץ מה שקשה כי יאמר הכתוב אשה ריח ניחוח בעוף, שהוא שוה איסר, ומכל שכן בעולת הבהמה, לזה דקדקו בלשונם ואמרו לומר לך אחד המרבה כו', פירוש שבא הכתוב להודיענו שאין הפרש בין המועט למרובה, שלא תאמר שאין זה אלא לצד שה' מצד רחמיו מתרצה בקרבן העני, הגם שאינו חשוב כקרבן העשיר, ועל כל פנים אין המוחש נכחש כי זה מביא פר וזה מביא עוף. לזה נתחכם הכתוב ואמר ריח ניחוח בבהמה, ולא הספיק לו במה שאמר בעוף, ללמוד ממנו, להעירך ולהראותך כי לא פחות הוא מקרבן בהמה ללמוד ממנו, וצריך הוא להודיעך גם בקרבן בהמה אשה ריח ניחוח.
והוא מה שדקדק התנא באומרו נאמר ונאמר וכו', פירוש ולא הספיק לו לומר הדבר במדרגה הקטנה, נתכוין לומר לך בזה אחד המרבה ואחד הממעיט, פירוש בהשואה הם, ולזה לא אמר התנא לומר "הממעיט כמרבה" שאז בטלה לה הכוונה שפירשנו בדבריו, כי כשנגיע לומר זה כזה, יתחייב לומר כי הנלמד קטן מהמלמד, כמשפט הרב ותלמידו, ומדקדוק לשון אומרו אחד ואחד, הרי זה מראה באצבע השכל כי אין הדרגה לאחד מחבירו.
ובזה הוא שהשיג תירוץ, למה לא אמר ריח ניחוח בעוף, כי בא ללמדנו דבר זה, שאין מעלה לעשיר בשורו ולא כלום, ומטעם זה גם כן הוצרך לומר אשה ריח ניחוח בצאן, ולא הספיק בבקר ועוף שהם ב' קצוות, כי בענין זה אין דבר נלמד מחבירו לצד המובא. [מבאר שנחשבים הקרבנות השונים ממש במדרגה אחת, כך שאי אפשר היה ללמוד קל וחומר מהקרבן הנמוך בדרגתו אל שאר הקרבנות, שאף הם קרויים אשה ריח ניחוח לה', ולכן הכתוב אמר זאת במפורש בכל פעם.]

(אור החיים, ויקרא א, יז)


מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US