לקט באורי אגדות ממסכת ברכות

בעריכת המכון לחקר האגדה

יט ע"א

אלא מאי דידעי למה ליה למימר להו לאחזוקי ליה טיבותא למשה
1-3

[לכאורה הכוונה היא שיחזיקו לו טובה על כך שהוא מבשר להם. וקשה, אם המתים יודעים מעצמם את הכל, מה הועיל להם, ולמה יחזיקו לו טובה? משל למי שצריך לעבור בדרך מסוכנת, ולפני כן הולך לצדיק, שיתן לו קצת כסף שיתן לצדקה במחוז חפצו, כדי שיהיה שליח מצווה שאינו ניזוק. וכך הנשמה, בעלותה למקומה אחרי המוות, מפחדת מכל המקטרגים שיהיו בדרכה, ואפילו נשמת משה רבינו פחדה, ולכן ה' אמר לו לספר לאבות את הבשורה, וכך יהיה שליח מצוה ולא יינזק. וזה פירוש "לאחזוקי ליה טיבותא למשה" - שמסירת הבשורה היא תועלת למשה, שיהיה מוגן מהמקטרגים [אבל עדיין קשה, אם המתים יודעים הכל, מסירת הבשורה להם אינה מביאה להם שום תועלת, ואינה דומה לנתינת צדקה].]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף צט ע"א) לטקסט

איכא דאמרי דלא ידעי (המתים מאומה), ואיכא דאמרי דידעי ולא איכפת להו.
4-6

יש צדיקים שאף לאחר מיתתם יש להם דביקות לתחתונים, להשפיע להם לטוב ולהועילם לכל טוב כאשר היה בחייהם, כמו כן בהסתלקם, שטבעם הטוב אז יותר מתגבר בקרבתם לפני ה' שהוא מקור הטוב, ויש צדיקים שמסולקים בכל אופן מעולם התחתון, ושמים בינם לבין החיים, ואין להם חיבור ושייכות כלל בתחתונים, וזהו שנחלקו חז"ל אם מתים יודעים מאומה או לאו, דנודע בכל המחלוקת דאלו ואלו דברי אלהים חיים, והוא אף בזה, כי יש קצת דיודעים כי יש להם שייכות בתחתונים, ויש שאין יודעים.

(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש טז)

שאני צורבא מרבנן דקודשא בריך הוא תבע ביקריה
8-9

[הקב"ה תובע את עלבון עבדיו יותר מעלבונו שלו, כמו שדרשו על "על כנפי נשרים", שהנשר אומר "מוטב יכנס החץ בי ולא בבני". כך הקב"ה, מוחל על עלבונו, שנכרים מקרקרים בהיכלו ושותק, כי הן הן גבורותיו (יומא סט).]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף סב ע"ב) לטקסט

כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים נופל בגיהנם

["מטתן" במובן מה שקורה לו, [כמו במלה "מטי"], והיינו מי שמספר על מה שקורה לת"ח ומה הוא עושה, במטרה לספר בגנותם, כדרך ההמון - נופל בגיהנום. הוא חושב שת"ח אמור להיות טהור כמלאך, ואינו מבין שגם לת"ח יש חולשות, ואם הוא נכשל לפעמים אין לדבר על זה אלא צריך להסתיר אותו.]

(רבי זאב וולף מישעל, הגיון דברי חכמים, עמ' 136) לטקסט

כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים - נופל בגיהנם. שנא' "והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון שלום על ישראל". אפילו בשעה ששלום על ישראל "יוליכם ה' את פועלי האון"
10-13

והנה לא נזכר כאן ענין מבזה ת"ח?! אבל הכוונה דבזה שהוא מבזה ת"ח, ומיקל בכבוד התורה, ממילא יבואו כמה אנשים לדרכים מקולקלים. לכן אע"ג שהוא בעצמו אינו פועל און. אבל בזה שהוא מטה עקלקלות, היינו שמקרב ליד כך, יוליכם ה' את פועלי האון בעצמו. [היכן נרמז בפסוק מבזה ת"ח? - אלא שהמבזה ת"ח הוא מן "המטים עקלקלותם", שגורם לכמה אנשים לדרכים מקולקלים, שכן דבריו מקרבים את שומעיו לכך.]

(הרחב דבר על במדבר פרק יב פסוק ג)

אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום וכו' ודאי עשה תשובה
13-15

"לא תלין נבלתו על העץ" - עץ דהכא דא תלמיד חכם דאשתדל באורייתא דאיהי עץ החיים, הדא הוא דכתיב (משלי ג) "עץ חיים היא למחזיקים בה". לא תלין בו נבלתו דאיהי חובה דחב ביומא, לא תלין עמיה בלילה, דמיד יתוב בתיובתא, כמה דאוקמוה מארי מתניתין: אם ראית תלמיד חכם שחטא ביום אל תהרהר אחריו בלילה דודאי עשה תשובה.

(תיקוני זוהר, דף קמא ע"ב)

תנא דבי רבי ישמעאל אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום וכו' ודאי עשה תשובה
13-15

[זה מתאים לדברי סוקרטס, שעדיף מי שעושה רע בידיעה ממי שעושה רע שלא בידיעה, כי העושה בלי ידיעה לעולם לא יכיר שהוא עושה רע ושצריך להתרחק מזה, ואילו העושה רע בכוונה לא יעשה זאת שוב כי ההכרה תמנע אותו מזה. (עמ' 48) והוא לשיטתו בסוכה נב ע"ב, שאומר תנא דבי רבי ישמעאל "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח אם ברזל הוא מתפוצץ", כדעת סוקרטס ואפלטון וקאנט שהשכל יכול להתגבר על רגש היצר.]

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 47-48) לטקסט

אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה שמא סלקא דעתך אלא ודאי עשה תשובה והני מילי בדברים שבגופו אבל בממונא עד דמהדר למריה
13-16

ולא ימצא אחור התשובה זולתי בעמי הארץ, אשר הם ישנים שוכבים, ולא ישיבו אל לבבם, ולא דעת ולא תבונה להם למהר להמלט על נפשם. ויש מהם נדחים מעל השם ברוך - הוא, לא יאמינו לענש החטא. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות יט, א) אם ראית תלמיד - חכם שעבר עברה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, כי (באמת) [ודאי] עשה תשובה. [לומד מכאן את החשיבות להזדרז לעשות תשובה.]

(שערי תשובה, שער א, אות ג)

תלמידי חכמים דומים לכלי מתכת שסופגים מעט מן האוכל ולכן יש להם טהרה ע"י הגעלה במים זו תורה ותשובה, כי אינם סופגים הרבה, ולכן ודאי עשה תשובה, מה שאין כן עם הארץ סופג הרבה מן החטא ודומה לכלי חרס שתקנתו בשבירה היינו שישפיל עצמו.

(כלי יקר, ויקרא פרק ו פסוק כא)

והנה לכאורה הדברים הללו תמוהים, כי כיון שתיבת שמא על פי מאמרם ז"ל הוא טעות, היה להם לבעלי מסדרי הגמרא להגיה הברייתא ולכתוב שם במקום תיבת שמא תיבת "ודאי", ולא להניח תיבת שמא בהברייתא במקומה, ולהקשות ולתרץ ולגרום טורח המלמדים ותלמידיהם, ולקלקל הנייר והדיו וטורח המעתיקים, בימים הקדמונים שלא היה נודע מחכמת מלאכת הדפוס, ועתה - טורח המדפיסים והמגיהים. אלא על כרחנו לומר שלא כוונה הגמרא כלל להגיה הברייתא ולכתוב במקום תיבת "שמא" תיבת "ודאי", רק כוונתם ז"ל היתה לפרש את תיבת "שמא" הנכתב שם בהברייתא ולומר שאין הכוונה בתיבה ההוא לצרפה עם תיבה "עשה תשובה", ותהיה כוונת הברייתא באופן זה, שיש לנו ספק אם עשה תשובה או לא, רק תיבת "שמא" יתפרש בפני עצמה. ועל פי מה שכתב האלשיך ז"ל על הפסוק "ויך לב דוד עליו על כרתו את כנף המעיל אשר לשאול", כי ממה שראה דוד שמתחרט ולבו נוקפו על שכרת את כנף מעילו של שאול, מזה נודע לו שחטא בזה, כי צדיקים יצר טוב שופטם, כי לבו שהוא יצרו הרע כבר חלל בקרבו, וכמו שדרשו חז"ל. אם כן מהספק הזה, שלבו נוקפו על מה שעשה, מזה ראיה שחטא. וכן גם כן יתפרש הברייתא כאן: אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה, כלומר שאתה ראית אבל הוא לא ראה, ואדרבה, חשב שעשה מצוה בזה... אל תהרהר אחריו, שמא לא נודע לו אחרי כן גם כן מחטאו, ולא יעשה תשובה על זה, שמא, כי על ידי השמא שיעלה על לבו לאחר העשיה, כמו שנאמר בדוד "ויך לב דוד עליו" וגו', ודאי עשה תשובה אחרי כן.

(רבי אלעזר אסטנוביץ, זכרון עולם, דף ב ע"ב-ג ע"א)

[אחרי מותו, זה גם בעבירה של מינות, ואף שנאמר עליה "כל באיה לא ישובון" (ע"ז יז ע"א), אולי עשה תשובה וקיים את המאמר "כל הפורש ממינות מיית" (ע"ז שם).]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף ס ע"א-ע"ב) לטקסט

אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שהוא מתחטא על אביו
29-31

עי' לקט ביאורי אגדות תענית יט ע"א

לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן! ואמר רב יוסף: מאי קראה? שנאמר "כמעט כסדום היינו". מאי אהדר להו נביא? שמעו דבר ה' קציני סדום
49-50

ויש להבין וכי בשביל כך נפתח פה לשטן, בממה נפשך אם יש לו מקום לקטרג, בלאו הכי כקבר פתוח גרונו, הלא זה דרכו להשטין, ואם אין לו, מה בכך שהנביא אומר כך?
...והנה השטן אינו בוחן לבות רק יראה לעינים, ולכך אמרו עליו [ע"ז כ ע"ב] שכולו עינים, כי לא ידע מחשבות צפוני בני אדם, וא"כ בראותו ישראלים עובדי השם, לא ידע כי אין כוונתם לשם שמים, ולא היה לו פתחון פה לקטרג כלל, אבל ישעיה שגילה מצפון הזה, ואמר בנבואה כי אין מחשבתם רצויה, ואינה רק ליראה זמנית, מיד מצא השטן מקום לקטרג ולומר, א"כ הרי הם רעים כסדום, ולכך באה הנבואה, וכינה אותם קציני סדום וא"ש.

(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש י)

יט ע"ב

גדול כבוד הבריות שדוחה [את] לא תעשה שבתורה ואמאי לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' תרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור אחיכו עליה לאו דלא תסור דאורייתא היא אמר רב כהנא גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליה כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור

נצטוינו לשמוע לדברי סנהדרין הוא אחד משני דברים, האחד במה שיתבארו בדיני התורה, והשני בכל גדר ותקנה שיעשו [להם], ולחכמי הדורות הבאים אחריהם נצטוינו לשמוע במה שיבארו בדיני התורה, וזהו נכלל באמרו אחרי רבים להטות. אך מהגדרים והתקנות שיעשו לא נצטוינו מהם מאחרי רבים להטות, שזה לא יכלול רק שנלך בביאור משפטי התורה אחר הרוב, ולא יכנסו בכלל הזה גדרים וסייגים כלל, אבל הסמיכום על לא תסור, שכמו שנתן זה הכח לסנהדרין להיותם מורי התורה וגדוליה, כן ראוי שינתן לכל חכמי גדולי ישראל בדרך האסמכתא, ומן הטעם הזה ייחסו הגדרים והתקנות אל לא תסור, אך בביאור משפטי התורה יהיה החיוב לשמוע דבריהם מאחרי רבים להטות. [שואל, שמשמע מכאן, ששמיעה בקול חכמים היא נלמדת מ"לא תסור" ואילו במקום אחר משמע שלומדים זאת מ"אחרי רבים להטות"? ומשיב ש"אחרי רבים" היינו לביאורי חכמים בתורה, ואילו ללכת אחרי תקנותיהם וגזרותיהן זאת לומדים מ"לא תסור".]

(דרשות הר"ן, הדרוש השנים עשר)

והתעלמת מהם, פעמים שאתה מתעלם מהם, ופעמים שאין אתה מתעלם מהם, הא כיצד, אם היה כהן והיא בבית הקברות, או היה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכתו מרובה משל חברו, לכך נאמר והתעלמת

וקשה אם אינו יכול לסייעו, למה להתעלם? ויש לפתרו, בדרך שאמרו רז"ל (אבות ד כג) ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו, ואין חילוק בין קלקול בגופו או בממונו הכל אחד, אם הוא בענין שא"א להצילו, ולהשיב את נדחו, ע"ז אמר לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים, כשהם נדחים לגמרי, כגון טובעים בנהר וכיוצא בהם, והתעלמת מהם צריך אתה לעשות את עצמך כלא רואה, אמנם השב, רצה לומר אם יש בהם כדי השבה, שאינן נדחים לגמרי, אלא אפשר לך להשיב את נדחם, אז תשיבם לאחיך, חייב אתה להשתדל לראותו כדי להצילו.

(כלי יקר, דברים פרק כב פסוק א)

כ ע"א

מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא וכו' אמר ליה קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם
4-16

[לכן ישראל נגאלו ממצרים, כי מסרו עצמם על קדושת השם בהקרבת קרבן פסח לעיני המצרים.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 21) לטקסט

אמר ליה רב פפא לאביי: מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא? ... אמר ליה: קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם.
4-17

קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם. והיינו מידה כנגדמידה. כשם שהם היו אוהבים את הקב"ה בלי לחשב חשבונות, אף הקב"ה, כביכול, הוריד להם מטר בלי חשבונות.

(שיחות מוסר תשל"ב פרשת תרומה מאמר נ' עמ' רטו)

מידה כנגד מידה. הם לא חקרו ולא דרשו, אלא מסרו נפשייהו אקדושת השם - אף הקב"ה נהג עמם כך, ועשה להם נס, אף שלא היה העם ראוי לכך.

(שיחות מוסר מאמר כח' פרשת שמות שנת תשל"ב עמ' קכב)

אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא אי משום תנויי בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה ואנן קא מתנינן שיתא סדרי וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין האשה שכובשת ירק בקדרה ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא ואילו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן ולית דמשגח בן אמר ליה קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא סבר דבת ישראל היא קם קרעיה מינה אגלאי מילתא דכותית היא שיימוה בארבע מאה זוזי אמר לה מה שמך אמרה ליה מתון אמר לה מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא
4-23

רואה בדברי רז"ל, שמי שמוסר גופו ונפשו להש"י וחושק בעבודתו, ישיג מדרגה גדולה [יותר] ממי שיהיה בתכלית החכמה. אמרי' בברכות אי שנא קמאי דמיתרחיש להו ניסא ומאי שנא בתראי דלא מתרחיש להו ניסא, אי משום תנויי וכו', והיתה התשובה אלא רחמנא לבא בעי הנה בארו כי אין עקר המדרגה "החכמה", אבל הכונה השלמה במעשים הטובים, כי המעשים הטובים אין תכלית כוונתם שיעשום]' הדברים, אבל כוונת הלב בהם. וראו ענין הכוונה מהו, כי מי שכוונותיו דבקות בש"י גם כשהוא מתעסק בדברים המוניים, בעניני העסקים והקנינים, הוא עובד הש"י עבודה גמורה, ומי שאין כוונתו דבקה בש"י, גם כשהוא חושב לעבוד את השם הוא ממרה אותו. שהרי כיוצא בזה אמר הנביא בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ונאמר: קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם. כי אין העקר מעשה המצות והקשת השפתים, אבל אחרי כוונת הלב הן הם הדברים.

(דרשות הר"ן, הדרוש הששי)

אמרו, כי כאשר יבזו הענינים המדומים ויתיקרו בנפשם האלהיים, עד שיבזו החיים בעבורם, מיד ידבק בהם האלהיות, עד שיעשו להם ענינים נפלאים בבחינת נטבע המפורסם בכל הענינים אשר יצטרכו להם אל גמר המעשים ההם, אשר עליהם ימסרו את נפשם. [מבאר את חשיבותה של מסירות הנפש. ואומר שמי שמוכן למסור את נפשו, אין זאת אלא שהוא מכיר בחשיבותה של מטרה החשובה מחייו. שלעמתה ראוי לבוז לחייו. וכיון שכן הוא דבק באותה מטרה אלהית והיא ממלאת את כלו, ולכן נעשים לו נסים.]

(עקדת יצחק, שער פ"ג)

ויש עוד מן קדוש השם, והוא להכניס עצמו בסכנה כדי להעמיד הדת על תלה ולפגוע בעוברי עברה, כענין פנחס וראב"ה כדאמרינן פרק מי שמתו, מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא משום דמסרי נפשייהו על קדוש השם. ובכלל זה המזהיר ומזכיר לעם הדרך הישרה הטובה להם, ואינו חושש על עצמו וממונו, רק להיטיב לזולתו ולכבוד קונו. אין קדוש השם גדול מזה.

(מגדל עוז, אבן בוחן, פינה א, אות כא)

רב יהודה כי הוה שליף חד מסאנא אתי מיטרא
13-14

עי' לקט ביאורי אגדות תענית כד ע"ב

קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם
15-16

[זה עיקר נחת הרוח לה'.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף לד ע"ב) לטקסט

קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם
15-17

[מי שעושה לשמה, ומוסר עצמו על קידוש השם, הוא מעל הטבע, ולכן קורים לו נסים. משא"כ מי שעושה לא לשמה, ולא מוסר עצמו על קידוש השם, תלוי בטבע, ולא עושים לו נס, כמו שנאמר בפסחים נ ע"ב, שרק העושה לשמה הוא "מעל שמים". ולכן כשרחל אמרה ליעקב "הבה לי בנים", ענה לה יעקב "התחת אלקים אנכי", שהוא בענוותו חשב שאינו עושה לשמה, ואינו מוסר נפשו על קידוש השם, ולכן מערכת הטבע חוצצת בינו לבין ה', ולא ייעשה לו נס כמו שנעשה לאברהם וליצחק].

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף כג ע"א) לטקסט

קמאי קא מסרי נפשייהו על קדושת השם. כי הא דרב אדא בר אהבה חזיא לההיא כותית דהות לבושא כרבלתא בשוקא... שיימוהו בד' מאות זוז
15-21

היכן מצינו במעשה זה מסירות נפש? שהרי לא הפסיד אלא ממון, ד' מאות זוז, ולא עוד אלא שהוא חשב שבת ישראל היא. ואם לא טעה - לא היה מפסיד כלל?!
ונראה שמידת מסירות הנפש היא שלא חקר ולא דרש, ונהג במידת הבהילות, ומיד קם וקרע מינה. הכניס עצמו לסכנה שבפעולה בהולה, אשר בה יש הסתכנות של מגע עם פזיזות ועם יצר הרע, והוא לא התחשב בכך, ומסר נפשו לכבוד שמים.

(שיחות מוסר מאמר כח' פרשת שמות שנת תשל"ב עמ' קכב)

רבי יוחנן הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה אמר כי סלקן בנות ישראל ואתיין מטבילה מסתכלן בי ונהוי להו זרעא דשפירי כוותי אמרי ליה רבנן לא קא מסתפי מר מעינא בישא אמר להו אנא מזרעא דיוסף קא אתינא דלא שלטא ביה עינא בישא דכתיב בן פורת יוסף בן פורת עלי עין ואמר רבי אבהו אל תקרי עלי עין אלא עולי עין רבי יוסי ברבי חנינא אמר מהכא וידגו לרב בקרב הארץ מה דגים שבים מים מכסין עליהם ואין עין הרע שולטת בהם אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם ואי בעית אימא עין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו אין עין הרע שולט
27-40

אם אדם בשעת חיבורו לאשתו,יהרהר בדמיונו ומחשבותיו בדברי חכמה ובינה ומידות טובות והגונות, הרי שאותו דמיון יצייר בטיפת הזרע באותו אופן, ללא ספק. ומגמרא זו למדנו מרבי יוחנן החסיד עניין זה שהנשים המביטות בו יציירו את דמותו בעת התשמיש ויזכו לוולד צדיק.
למדנו סוד זה מיעקב שפיצל את הפצלות הלבנות בשקתות המים כדי שהצאן יבואו ויראו את המחשוף וזה ישפיע עליהם בעת התשמיש. לכן בעת התשמיש על האדם לנקות עצמו מכל הרהורי עבירה וזימה ויהרהר בצדיקים הטהורים, וישמח אשתו ויעודדה להרהר כמוהו בדברים אלה.

(רמב"ן אגרת הקודש פרק חמישי)

זרעא דיוסף לא שלטא ביה עינא בישא
32-33
[עיין לקט באורי אגדות סוטה לו ע"ב]

כ ע"ב

מצוות עשה שהזמן גרמא וכו'
2-3
[עיין לקט באורי אגדות קידושין לג ע"ב]

נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן

...בספרי היראים, דע"י הברכה שאדם עושה מתרבה כח השפע... ובזה סרה קושיית תוס'... בהא דמיבעי' לן אי נשים בברכת המזון דאורייתא, ופירש רש"י: לפי שאין להם חלק בארץ, והקשו דא"כ כהנים ליבעי' לן, שגם להם לא הי' חלק בארץ. ולפי מה שכתבתי, האיבעי' הוא לפי שאין להם חלק בארץ, אין כח בידם להרבות כח השפע בברכתן, משא"כ בכהנים דכל עיקר השפע על ידם שנוטלים תרומת ומעשרות... ולכן לא מיבעי' לן בכהנים.

(רבי יצחק שמלקיש, שו"ת בית יצחק, או"ח, בסופו, צלעות הבית, דרוש ד, אות ח)

דרש רב עוירא זמנין אמר לה משמיה דרבי אמי וזמנין אמר לה משמיה דרבי אסי אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם כתוב בתורתך אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ה' פניו אליך אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך והם מדקדקים [על] עצמם עד כזית ועד כביצה
38-47

[מדוע לפעמים אמר בשם ר' אמי ולפעמים בשם רב אסי? הרי יש להניח ששמע משניהם, ואם כן היה צריך להזכיר את שניהם בכל פעם. ר' ברוך ברוידא מקובנה הסביר ע"פ הגמרא (פסחים קיב ע"א): "אם בקשת ליחנק היתלה באילן גדול", ופירש רש"י, אם תרצה שדבריך יישמעו לבריות, תאמר זאת בשם אדם גדול. ולכן כשהיה במקום שכיבדו את רב אמי, אמר זאת בשמו, וכשהיה במקום שכיבדו את רב אסי, אמר זאת בשמו. הסבר אחר: ברור שדרשתו כללה עוד דברים, שהרי מימרה זאת נאמרת תוך כמה דקות, אלא הגמרא קיצרה את דבריו. יש בדבריו עניין הלכתי, שמדאורייתא חובת ברכה רק אם אכל כדי שביעה, ומדרבנן בכזית. ונ"מ שאם בסעודה אחת חלק אכלו כדי שביעה וחלק אכלו רק כזית, אלה שאכלו רק כזית לא יכולים להוציא את האחרים (אלא ששו"ע, או"ח, קצז, ד, חולק על ה). ועוד נ"מ, שמי שלא אכל כדי שביעה ומסופק אם בירך, לא יברך כי זה ספק דרבנן (מגן אברהם קפד ס"ק ח). א"כ הדורש יכול להרחיב בענייני הלכה. (ב ע"ב) אפשר להרחיב גם בענייני אגדה ומוסר, שה' מתנהג עמנו לפי מעשינו, שאם נעשה מצוות רק לפי שורת הדין, הוא ידקדק עצמנו במשפט בלי לוותר, אבל אם נוסיף בזהירות ובזריזות, לעשות לפנים משורת הדין, ישא פניו אלינו וייכנס עמנו לפנים משורת הדין. (ד ע"ב) בב"ק ס ע"ב מסופר שרב אמי ורב אסי ישבו בפני ר"י נפחא, אחד ביקש שיאמר הלכה, ואחד ביקש שיאמר אגדה. הרי שאחד מהם דעתו נטתה יותר להלכה, והאחר נטה יותר לאגדה. י"ל שר' עוירא שמע מימרא זו משניהם אבל אחד האריך בצד ההלכתי והאחר האריך בצד האגדה, וכשרב עוירא רצה לדרוש מימרא זו, היה מתאים את דבריו לקהל, אם הקהל רצה לשמוע הלכה היה מאריך בעניני הלכה והיה מזכיר את שם אומרם (רב אמי או רב אסי, לא ידוע מי), ואם הקהל רצה לשמוע אגדה היה מאריך בעניני אגדה והיה מזכיר את שם אומרם, וזאת כוונת הגמרא שלעמים אמר בשם רב אסי ולפעמים בשם רב אסי.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף א ע"א-ד ע"ב) לטקסט

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם כתוב בתורתך אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ה' פניו אליך אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך והם מדקדקים [על] עצמם עד כזית ועד כביצה
40-47

[לכאורה אין מקום לשאלת מלאכי השרת, שהרי בנדה ע נאמר ש"לא ישא פנים" היינו לגוים, אבל לישראל הוא נושא פנים. טענת מלאכי השרת היא שהם קרויים ישראל רק בזכות לימוד תורה, אבל כשטרודים בפרנסתם ואינם לומדים, אין סיבה לשאת להם פנים. וה' יכול להשיב שמקיימים לימוד תורה לבניהם, תלמידים של בית רבם. ועל זה יוכלו להקשות, למה להסתפק במיעוט תורה של תשב"ר, היו צריכים ללמוד בעצמם הרבה תורה. ועל זה משיב הקב"ה, שהוא נוהג מדה כנגד מדה, כמו שישראל מדקדקים לברך אף על כזית וכביצה, גם אני מסתפק במועט, לקרוא להם ישראל ולשאת להם פנים בזכות מעט התורה של תשב"ר. וזה רמוז בפסוק (דברים פרק לא פסוק יט) "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" - די בכתיבת ספר תורה, "ולמדה את בני ישראל" - הקטנים, תשב"ר, "למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" - ובזה תהיה לי מענה למלאכי השרת, לומר שהם נקראים בני ישראל בגלל "השירה" המעטה של תשב"ר.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף עט ע"ד) לטקסט

כתוב בתורתך אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ה' פניו אליך אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך והם מדקדקים [על] עצמם עד כזית ועד כביצה
41-47

ונראה שדעת המקשה שכל נשיאות פנים מורה על פנים הראוין ליפול או להיות כבושים והמה מנושאים דרך ויתור, כמו שנאמר (בראשית ד, ז-ח) "למה נפלו פניך, הלא אם תיטיב שאת", יהיו מנושאים. וכשאמר להלן "אשר לא ישא פנים", היינו שפני החוטא הראוין ליפול כפני קין וחביריו לא ישא אותם ה' להגביהם מנפילתם... כי אין הקדוש ברוך הוא מוותר כלום. וכאן אמר "ישא ה' פניו אליך", מדקאמר "ישא" שמע מינה שאפילו בשעת הכעס, שישראל ראוין להיות בהסתרת פנים, וכל המסתיר פניו דומה כאילו הם כבושים למטה כביכול, מכל מקום אומר הקדוש ברוך הוא שדרך ויתור אשא לך פני שיהיו מכוונין נגד פניך, כי אין אומרים "ישא" כי אם בראוי ליפול או ראוי להיות כבוש. קשיא ויתור אויתור...
אמר הקדוש ברוך הוא, ואיך לא אשא להם פנים... רצה לומר, הנה ברך לקחתי מהם וברך ולא אשיבנה, ואיך לא אשיב להם ברכה דרך ויתור תמורת הברכה אשר אני לוקח מהם גם כן דרך ויתור. ומה שאמר "אשר לא ישא פנים", היינו לכל האומות שאינן עושין כלום דרך ויתור, אבל כאן נאמר ישא ה' פניו אליך דוקא, כי אתה עושה דרך ויתור ומחמיר על עצמך, גם אני אשא פני אליך דרך ויתור, ואפילו ויתור זה אינו בכל דבר כי אם מדה במדה ממש, כי אתם מחמירין עד כזית אפילו בלא שביעה כאילו אתם שבעים, כך אוותר לכם שאפילו אוכל קמעא מתברך במעיו. ועל זה אמר "וישם לך שלום", וכמו שנאמר (תהלים קמז, יד) "השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך", וכן הוא אומר (ויקרא כו, ה-ו) "ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ".

(כלי יקר במדבר פרק ו, כו)

והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ה' פניו אליך אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך והם מדקדקים [על] עצמם עד כזית ועד כביצה
42-47

[שאלת המלאכים היא מדוע ישראל מקבלים שכר לפני המעשה (בעמ' כב, הביא ראיה שישראל מקבלים שכר עוד לפני שקיימו, מזה שזכו שה' יוציא אותם ממצרים מפני שבעתיד יקבלו את התורה, אף שעוד לא היתה להם זכות - רש"י שמות ג, יא-יב), הרי שכירות משתלמת רק בסוף? והתשובה היא שה' עושה לישראל לפנים משורת הדין, כי ישראל נוהגים לפנים משורת הדין.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' כה [ובקיצור בעמ' כט]) לטקסט

וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך והם מדקדקים [על] עצמם עד כזית ועד כביצה
44-47

[מעלת ישראל בזה היא שמסתפקים במועט.]

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 113) לטקסט

מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה
46-47

"זית" הוא כמו שאמרה היונה שהיא כנסת ישראל שמעדיפה ש"מזונותיה יהיו מרים כזית בידי שמים". "ידי שמים" הם כלים דהשפעה, שהרי היושב בשמים ענינו להשפיע לנבראים, ויד מרמזת על תפיסת עולם, כפי שכתוב "כי תשיג יד", ו"ידי שמים" היינו תפיסת עולם של השפעה, כלי השפעה. היינו שכנסת ישראל מעדיפה ללכת בדרך השפעה, אע"פ שזה מר ומייסר את גופה, ולא ללכת בדרך של "ידי בשר ודם" שהם כלי קבלה, על אף שמספקים מתיקות כביכול לאדם. "כביצה" מרמז על המצב של האמונה, שבו האדם לא מוצא חיים בעצמו, ולהיפך - הוא רואה את עצמו בשפלות גדולה, וצריך לפעול בדרך של השפעה נגד כל נטיותיו. ואם הוא מקבל על עצמו את העבודה בצורה זו, ימצא בה חיים אח"כ. וכל הכח של ישראל לעבודה הוא משום שכל מגמתם היא אך לאוקמא שכינתא מעפרא, וע"י עבודה זו הם זוכים לבחינת גאולה. ואז סעודה זו, שהיתה קודם בבחינת זית וביצה, נעשתה עכשיו לבחינת חיות ומתיקות נועם עליון. במילה, אע"פ שהילד נמצא ביסורים, הקהל וההורים שמחים, משום שהם יודעים שהנפש של הילד שמחה. וכך צריכים להיות כל המצוות שהאדם עושה - רק בשמחה. כלומר אף אם האדם נמצא בסוג עבודה כזה, מר כזית ואין בו שום חיים, עליו להאמין שהנפש שלו בשמחה.

(רבי ברוך שלום אשלג, ה' שמעתי שמעך (תשסז), כרך א, מאמר לז עמ' סט-ע)

הרהור לאו כדבור דמי
55

כח נפש החיונית הבהמית שבאברי גוף האדם המקיים המצוה הוא מתלבש ג"כ בעשיה זו, ועולה מהקליפה ונכלל בקדושת המצוה, שהיא רצונו יתברך, ובטל באור אין סוף ב"ה. וגם במצות תלמוד תורה וק"ש ותפלה וכיוצא בהן, אף שאינן בעשיה גשמית ממש שתחת ממשלת קליפת נוגה, מ"מ הא קיימא לן דהרהור לאו כדבור דמי, ואינו יוצא ידי חובתו עד שיוציא בשפתיו, וקיימא לן דעקימת שפתיו הוי מעשה [סנהדרין סה ע"א], כי אי אפשר לנפש האלהית לבטא בשפתיים ופה ולשון ושיניים הגשמיים כי אם ע"י נפש החיונית הבהמית המלובשת באברי הגוף ממש, וכל מה שמדבר בכח גדול יותר הוא מכניס ומלביש יותר כחות מנפש החיונית בדיבורים אלו. וזה שאמר הכתוב "כל עצמותי תאמרנה" וגו'.

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים פרק לז)

והנה עם כל הנ"ל יובן היטב פסק ההלכה הערוכה בתלמוד ופוסקים דהרהור לאו כדבור דמי, ואם קרא ק"ש במחשבתו ובלבו לבד בכל כח כוונתו לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולקרות, וכן בברכת המזון דאורייתא ובשאר ברכות דרבנן ובתפלה, ואם הוציא בשפתיו ולא כיון לבו, יצא ידי חובתו בדיעבד ואין צריך לחזור, לבד מפסוק ראשון של ק"ש וברכה ראשונה של תפלת שמונה עשרה וכדאיתא [ברפ"ב דברכות]: עד כאן מצות כוונה, מכאן ואילך מצות קריאה וכו'. והיינו משום שהנשמה אינה צריכה תיקון לעצמה במצוות, רק להמשיך אור לתקן נפש החיונית והגוף ע"י אותיות הדבור שהנפש מדברת בה' מוצאות הפה, וכן במצות מעשיות שהנפש עושה בשאר אברי הגוף.

(תניא, ליקוטי אמרים, פרק לח)

נפש האדם ידוע לכל שהיא כלולה מי' ספירות חכמה בינה דעת וכו', ואף שכולן מרוח פיו ית' כדכתיב "ויפח באפיו" כו', מ"מ דרך פרט חב"ד שבנפשו הן דוגמא לחב"ד שבי' ספירות המכונות בשם אבא ואמא, ומדות אהבה ויראה וכו' שבנפשו הן דוגמא למדות שבי' ספירות הנקראות בשם זעיר אנפין, וכח הדבור שבנפשו דוגמא לדבור העליון הנקרא בשם מלכות ושכינה, ולכן כשמדבר ד"ת מעורר דבור העליון ליחד השכינה. ומשום הכי קיי"ל בק"ש ובהמ"ז וד"ת לא יצא בהרהור בלא דבור.

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, איגרת הקדש, פרק כה)

כא ע"א

מנין לברכת המזון לאחריה מן התורה וכו' מנין לברכת התורה לפניה מן התורה

[יש לנמק, שאכילה היא כמעשה בהמה, ורק אם הוא אוכל לשם שמים, כדי יהיה לו כח לעבוד את ה', היא קדושה. לכן מטרת האכילה היא לאחריה, שיהיה לו כוח לעבודת ה', ולכן רק ברכה שלאחריה דאורייתא. ואילו בלימוד התורה יש ערך גם אם לא הגיע למסקנה ברורה (כמו שפירש אמר לציון את הפסוק [תהלים פרק קיט פסוק קעו] "תעיתי כשה אובד", שכמו שנאמר [בבא קמא נד ע"א] "ושה דאבידה לדברי הכל קשיא", שלא יודעים מה המלה "שה" באה ללמד, בכל זאת "בקש עבדך כי מצותיך לא שכחתי" - כי קיימתי מצוות תלמוד תורה). ולכן ברכת התורה שלפניה היא מדאורייתא, כי גם אם אינו יודע אם יעלה בידו דבר ברור, זה מצוה, ומברך את ה' שנתן לנו את התורה, שנוכל לקיים מצוות לימוד תורה.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' מח) לטקסט

מנין לברכת התורה לפניה מן התורה, שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו

ועתה כתבו לכם - לפי הפשט מזהיר למשה שיכתוב את השירה הזאת בספר תורה וילמדה את בני ישראל, דלא ככל פרשיות שבתורה שמתחלה דבר משה בע"פ לישראל כמו ששמע מפי הקב"ה ואח"כ כתב, אבל שירת האזינו הזהירו ה' שיכתוב ויגמור התורה וללמד את בני ישראל מתוך הכתב כדין תורה שבכתב בזה"ז, וכן עשה משה כמבואר להלן כ"ב ויכתוב משה וגו' ואח"כ וילמדה וגו'. ומש"ה נהג בה משה כדין שאנו עושים לברך עה"ת כשמלמדים מתוך הכתב וברבים כדאי' בירושלמי ברכות פ"ז מה תורה ברבים טעון ברכה, וכך עשה משה כדכתיב כי שם ה' אקרא וגו'. וכדאי' בברכות דכ"ג, והרי לא נהג משה הכי עד כה, והטעם היינו משום שעד כה היה באופן שהשכינה מדברת מתוך גרונו והוא דרך נסי שאין טעון ברכה. וכמו שלענין פרנסה לא התפלל במדבר מחמת שהיה הכל בדרך נס כמש"כ בספר במדבר כ' י"ג כך לא ברך עה"ת בשעה שהיתה דרך נס; משא"כ שירת האזינו היה טעון ברכה.
והיינו דכתיב להלן ל"ב מ"ד ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון. ולכאורה קשה היכן נצטוה יהושע בכך. אלא ודאי לא נצטוה אלא משה, ורק מחמת שלא היה הולך עוד קולו על כל ישראל משום שלא היה בדרך נס, היה נצרך יהושע לסייעו בדבר ומש"ה כתיב כאן הושע באשר לא היה קורא מדעת עצמו וכמצוה מפי ה' אלא בשליחות משה וכמו שהיה אז תלמידו והיה נקרא הושע. כ"ז הגיע למשה רבינו בשירת האזינו והוא משום שהחל אורו לכהות, עד שהגיע לפני מותו ממש התגבר האור ואמר פ' וזאת הברכה בע"פ באותו כח שהיה תמיד, כדרך נר הכבה שמתלקח בעת הכבוי באותו זוהר שהיה תחלה. [מבאר שמשה פתח בברכה דווקא לפני שירת האזינו כיוון שקראה מן הכתב, משא"כ בשאר התורה שדיברה שכינה מתוך גרונו באופן ניסי.]

(העמק דבר דברים לא, יט)

ברכת התורה לאחריה מן ברכת המזון מקל וחומר ומה מזון שאין טעון לפניו טעון לאחריו תורה שטעונה לפניה אינו דין שטעונה לאחריה וברכת המזון לפניה מן ברכת התורה מקל וחומר ומה תורה שאין טעונה לאחריה טעונה לפניה מזון שהוא טעון לאחריו אינו דין שיהא טעון לפניו

עיין פירוש רש"י שם דילפינן מה זה דאינו מפרש בה. ואינו מובן, דלא מצינו כה"ג, אלא אמרינן בכה"ג כל חד תיקו אדוכתיה. וי"ל דהטעם בזה דמדחזינן דכתבה התורה בזה ברכה לפניה ובזה ברכה לאחריה, קשה, הא כל אחד יליף בק"ו מאידך; ואם נימא דכל חד תיקו אדוכתיה, אין לנו שום טעם בזה, למה בזה אמרה תורה הכי ובזה הכי, וכל היכי דאיכא למיהב טעמא עדיפא טפי. א"כ לפי מה דאיתא שם בר"פ כיצד מברכין דף מא, דאיכא סברא למימר דבהמ"ז לפניה הוא ק"ו מלאחריה, כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש, והטעם דכשהוא שבע הוא נמאס בעיניו ואפ"ה מברך, כ"ש לפניה שהוא תאב לו. ובדברי תורה הוא להיפך, דכל מה שלומד יותר יתאוה יותר ותאב לו וחשוב בעיניו. א"כ איכא ק"ו איפכא, מדמברך לפניה שאינו תאב כ"כ. ושפיר ילפינן מן התורה סברא זו דכשהוא שבע מברך וכו', כיון דחזינן במזון כתוב לאחריה ובתורה הוא לפני, על כרחך דסמכה התורה דנילף בק"ו כשהוא שבע מברך וכו'.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אות יב)

ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו

[הלואי שיתפלל באופן שיועיל לכל היום (בשם לק"י)].

(רבי שמואל רובין, הדעה והדיבור, עמ' מה) לטקסט

כא ע"ב

כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה
14-15
[עיין לקט באורי אגדות מגילה כג ע"ב ]

לכל אין מפסיקין חוץ מן יהא שמו הגדול מבורך שאפילו עוסק במעשה מרכבה פוסק
24-26

[מכאן ש"יהא שמיה רבה" הוא השבח הגדול ביותר לה', ולכן תיקנו חכמים שבן יתום יאמר אותו, וזו זכות גדולה שהוא מקדש את ה' ברבים, ובזכות זה יציל את אביו מגיהנום ויעלה אותו לעולם העליון.]

(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, קדיש לעלם, דף י ע"ב) לטקסט

אפילו למאן דלא דריש סמוכים בעלמא במשנה תורה דריש
34-35
[עיין לקט באורי אגדות יבמות ד ע"א]

כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני
51-52
[עיין לקט באורי אגדות קידושין ל]

כב ע"א

אין דברי תורה מקבלין טומאה
31

[יש לפרש ע"פ דעת רב הונא בברכות כה ע"א, שמי שצואה על בשרו מותר לקרוא קריאת שמע שנאמר "כל הנשמה תהלל יה", ופירש רש"י שרק הפה והחוטם בכלל ההילול ולא שאר אברים, וכך כאן, דיבור בתורה בפה, הנשמה אינה מקבלת טומאת הגוף.]

(רבי דובער יהודה ליב גינזבורג, אמונת חכמים, דף ט ע"א) לטקסט

מעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם למעלה מרבי יהודה בן בתירא, אמר ליה בני פתח פיך ויאירו דבריך שאין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה'; מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה.
31-33

הנה התבאר שמלת 'טומאה' נאמרת בשתוף על שלושה ענינים, נאמרת על מרות האדם ועברו על המצווה בו, ממעשה או דעת; ועל הזיהומים ועל הלכלוכים, "טומאתה בשוליה"; ועל אלו הענינים המדומים - רצוני לומר, מגע דבר פלוני או משא דבר פלוני או לשאת דבר פלוני על כתפיו - ועל זה המין האחרון אמרו, "אין דברי תורה מקבלין טומאה". וכן ה'קדושה' נאמרת בשיתוף על שלושת ענינים שכנגד אלו השלושה.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק מז)

והפקדתי וגו' השחפת וגו' - בחר ה' במין קללות אלו כנגד מדתם של הרשעים, ולצד שעיקר עונם היה מניעת עסק התורה, מדד להם במדה עצמה, והנה התורה נמשלה לאש (ברכות כב.) דכתיב (ירמיה כג כט) הלא כה דברי כאש. ודע כי התורה תסגל שלש מעלות טובות בנפש אדם, הא' מבאמצעות עסקה להיותה אש מצרפת הנפש ומטהרת אותה, לבל תצטרך לרדת שאול לצרפה, ולזה אין אור של גיהנם שולט בהם, כי אשה גדול מכח אש גיהנם, ואין תחלואי הנפש שבהם שולט אור של גיהנם, ולזה גיהנם צועקת בהרע [ואומרת] אין לי חפץ בצדיקים וכו', שהם מתישים כחה ומכבים אשה (שמו"ר ז ד). [מבאר שהתורה היא בבחינת אש המצרפת ומטהרת את האדם, וכוחה רב מאש הגיהינום.]

(אור החיים, ויקרא כו, טז)

רבי יאשיה אומר לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד
40-41

ונאסרו 'חוקות הגוים' ההם כולם בכלל, ואמר, "ולא תלכו בחוקות הגוי וגו'", ומה שהיה בהם יותר מפורסם ויותר פשוט או היה בו באור במין עבודה זרה יחד בו האיסור, כ'ערלה וכלאים וכלאי הכרם'. והתמה אצלי מאמר ר' יאשיה בכלאי הכרם, והוא 'הלכה', "עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד" - אין ספק אצלי שראה עיקר הענין ההוא מ'דרכי האמורי'. [מבאר שעל פי ספרי הע"ז לא יצליחו הכרמים אלא אם כן יזרעו שם חטה וצימוקים יחד]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק לז)

ומאן דתני לחשה - שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים.
47-48

הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים: והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה.
לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כענין שאמרו (ברכות כב א) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו. [מבאר שטעם הטבילה של בעלי קריין לא מפני איסור אלא ליצור חיים של קדושה שאף בהיתר אדם משתמש רק לצורך הבסיסי ולא שקוע בתאווה אף המותרת.]

(רמב"ן ויקרא פרק יט פסוק ב)

דתניא: מעשה באחד שתבע אשה לדבר עבירה. אמרה לו: ריקא! יש לך ארבעים סאה שאתה טובל בהן? מיד פירש.
52

אדם, אילו היה יודע שע"י החטא ירד ממדרגתו - לא היה חוטא. אלא שסבור הוא בליבו שמצבו שלא ישתנה ע"י החטא ויישאר במדרגתו. אדם זה לא הרגיש את הירידה שבעבירה. שהרי בא לעבור עבירה, ולא חשב אלא על הארבעים סאה שהוא צריך לטבול בהם. ובאמת, כשראה שלא יוכל לטבול לאחר מכן, ולא יוכל ללמוד בטהרה - פירש.

(שיחות מוסר תשל"א פרשת אחרי מות מאמר סו' עמ' רפו)

כב ע"ב

עזרא תקן טבילה, לבעלי קריין

ולולא מאמר חכמינו, ז"ל עזרא תקן טבילה לבעלי קריין, היינו מקבלים עלינו טבילה זו, לא כמצוה כי אם כמנהג טהרה ונקיות. [כלומר לפי ה"כוזרי" גם לולא תקנת עזרא היו רבים נוהגים בטבילה מפני חשיבותה לנקיות אם כי לא כחובה.]

(ספר הכוזרי, מאמר שלישי אות מט)

כג ע"א

אל תהי ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן ואינם יודעים אם על הטובה הם מביאים אם על הרעה הם מביאים

והנה קרבנות כבר דברו בה רבים והסכימו להרמב"ן ז"ל כי העיקר שיחשוב האדם שכמו שהקרבן נשחט כן הי' צריך הוא בעצמו להשחט... כי זה ענין הקרבן העיקר על להבא. ולכן אמרו ז"ל "אינן יודעים על מה הם מביאים אם על רע אם על טוב" - היינו על להבא.

(רבי שמחה מרדכי זיסל זיו, חכמה ומוסר, חלק ב סימן שנז)

כד ע"א

האשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה

[חז"ל אמרו הלכה זו דוקא על הפרשת חלה, כי בארצות החמות עבדו בימים החמים בבית, והאשה אפתה לחם ליד האש ערומה.]

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 180) לטקסט

כד ע"ב

כל המגביה קולו בתפלתו הרי הוא מקטני אמנה... הרי הוא מנביאי הבעל, שנאמר ויקראו בקול גדול.

כי התפלה הוא הדבור עם אלהיו, לכן אינו צריך רק שיוציא הדברים מפיו לבד, וישמע אל ויענם, כי הוא השומע הדברים שבלב.

(עקדת יצחק, שער נ"ח)

[קשה, שבסוטה לב ע"ב נאמר שאומרים את מקרא ביכורים בקול רם? ר' זלמן גנז מהנובר תירץ, שרק בחו"ל, שאם השכינה שם, יש לחשוד שהטעם שהוא משמיע את קולו הוא כי חושב שה' לא ישמע אותו אם יתפלל בלחש, כדעת המינים שהשכינה רק בשמים, ולכן הוא נחשב מקטני אמנה. אבל בא"י, שהשכינה שם, אין לחשוד בו בכך, כי ברור שה' ישמע גם כשידבר בלחש. וכן בספר הקנה נאמר שבא"י מתפללים בקול, ובחו"ל מתפללים בלחש. ומקרא ביכורים נאמר בא"י.]

(דברי חכמים, יעסניץ תפ"ו, פרשת כי תבוא, דף נו [הראשון] ע"א) לטקסט

כה ע"א

אמר רב פפא פי חזיר כצואה עוברת דמי

ואומר כי כל מה שאסרתו התורה עלינו מן המאכלים - מזונם מגונה. ואין בכל מה שנאסר עלינו מה שיסופק שאין הזק בו רק החזיר והחלב; ואין הענין כן, כי החזיר יותר לח ממה שצריך ורב הפסולת והמותרות, ורוב מה שמאסתו התורה לרוב לכלוכו ומזונו בדברים הנמאסים. וכבר ידעת הקפדת התורה על ראית הלכלוכים, ואפילו בשדות במחנה - כל שכן בתוך המדינה. ואילו היתה מותרת אכילת החזיר, היו השווקים עם הבתים יותר מלוכלכים מ'בית הכסא' - כמו שתראה ארצות הצרפתים היום. כבר ידעת אמרם, "פי חזיר כצואה עוברת דמי". [מבאר שטטעם אכילת חזיר מפני היותו בלתי בריא ומזוהם וכך רומזת הגמרא.]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק מח)

פי חזיר כצואה עוברת דמי פשיטא לא צריכא אף על גב דסליק מנהרא

[רומי שנמשל לחזיר, כמו שאומר המדרש "והחזיר זו אדום", חופר בטיט ובצואה ללכלך את ישראל, להציג אותנו כבעלי מידות רעות. וחובה על כל יהודי להשיב לטענות אלה, להשיב את כבוד ישראל וכבוד התורה. רק אח"כ יוכל לומר קריאת שמע ולקבל עול מלכות שמים. אם שומעים גידופים לעם ה' ושותקים אין זה קבלת עמ"ש. כל זמן ש"פי החזיר" פתוח, אסור לשתוק ולומר ק"ש. ולא רק החזירים הקדמונים, אלא גם החזירים המודרנים, המתורבתים, שרחצו בנהר, הם מסוכנים.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 43-45) לטקסט

מרחיק ארבע אמות וקורא קריאת שמע

[כשמקבלים עול מלכות שמים, צריך להתרחק מה"צואה" - לא לחשוב על המוות, יציאתו מן העולם. יש לעבוד את ה' מתוך אהבה ולא מתוך יראה שהמוות מעורר בנו. אנחנו עם קדוש ואל לנו לטמא את עצמנו ברעיון של מיתה. אצל אומות העולם כהני הדת התעסקו עם המתים, והיו מתים קבורים בבית התפלה, כדי לעורר בלב העם חרדה. אבל ביהדות דוקא אסור לכהן להיטמא, כי איננו רוצים שהעם יגיע לאמונה ע"י המוות, כי תורתנו היא תורת חיים. אבל לא יותר מארבע אמות - לא לשכוח לגמרי את המיתה ולרדוף אחרי הנאות עוה"ז כאילו נחיה לעולם בעוה"ז.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 177-178) לטקסט

ריח רע שיש לו עיקר רב הונא אמר מרחיק ארבע אמות וקורא קריאת שמע

[כמו שאסור לעסוק בתורה ובתפלה במקום שיש ריח רע, כך חוטא שלא שב בתשובה כראוי, אין תורתו רצויה לפני ה', כי העוסק התורה מושך את השכינה עליו, ומי שמלוכלך בעוונות, התורה והשכינה לא יכולות לשרות עליו, והעוונות נקראים צואה כמו שכתוב (ישעיהו פרק ד פסוק ד): "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון", ולכן הקדושים העליונים מתרחקים ממנו גם כשהוא עוסק בתורה. ולכן נאמר (תהלים פרק נ פסוק טז) "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי".]

(רבי יהודה ליב פוחוביצר, כבוד חכמים, פרק כב, דף מג ע"ב) לטקסט

התם בקביעותא תליא מילתא דכתיב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הכא והיה מחניך קדוש אמר רחמנא והא ליכא

וכוונתם לפי עניננו, כי על כן ישב בדד ולא יבא אל המחנה, כי נקבעו ונשרשו בו חטאיו והאפילו את טוהר הנפש וישחיתו את יפי'. והכא הלא תצוה התוה"ק כי מחנה ישראל קדוש תהיה, כמאמר הכתוב "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם" (ויקרא יט, ב), ואיך יבוא איש טמא ונשחת בין קהל טהורים וקדושים וטימא אותם חלילה? לרפא איפוא מחלת הנפש, יובא החולה אל הכהן אשר שפתיו ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, להורותו הדרך ילך בה והמעשה אשר יעשה, ושב מחטאו ורפא לו.

(שו"ת בית יצחק (שמלקיש), חו"מ, הוספות מחתן המחבר, דרוש לשבת הגדול, ד"ה וכבר אמרתי)

כו ע"א

כולי יומא מצלי ואזיל עד חצות יהבי ליה שכר תפלה בזמנה מכאן ואילך שכר תפלה יהבי ליה שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה

תמה הרי אין שכר מצוות בעולם הזה? ומסביר שבכל מצוה שקבוע לה זמן יש שכר בזמנה בעולם הזה כלומר ברכה מכח המצווה בזמן קיומה וחוץ מזה יש שכר בעולם הבא ולכן על המתפלל שלא בזמנה אמרו שיש לו שכר אך לא של המתפלל בזמנה.

(רמב"ן אמונה ובטחון פרק ז)

זה שביטל ק"ש של שחרית או של ערבית וכו'

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה ט]

כו ע"ב

תפלות אבות תקנום
13

השלוש תפילות אבות תקנון, ומצד זה מוטל על כל ישראל לסדרן. ואולם תיקון חצי הלילה האחרון דוד נזדרז בו, וכמו שכתוב (תהלים קיט, סב): "חצות לילה אקום להודות לך", והוא המשלים עם האבות תיקונם של ישראל, וכמו שזכרנו למעלה, אבל לא נקבע הענין להטילו על כל ישראל, כי אם על חסידיהם, להיותו במדרגה קצת למטה מן האבות.

(דרך ה' חלק ד פרק ו אות טז)

אברהם אבינו ע"ה נתברך בעושר, כמאמר הכתוב "ואברהם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב" (בראשית יג, ב). ויצחק אבינו ע"ה לעת זקנתו כהו עיניו ולא יוכל לראות, ולדברי הראב"ע נאבד הון אותו צדיק לעת זקנתו... ויעקב אבינו ע"ה הלך מבית אביו, ואליפז בן עשו רדף אחריו ולקח את אשר לו, ואעפ"כ אמר: לית אנא מוביד סברי מן בוראי (מדרש בראשית). והראו לנו בעבדתם הזכה והטהורה, כי בכל העתים ובכל הזמנים יפנה האדם אל ד'.

(שו"ת בית יצחק (שמלקיש), חו"מ, הוספות מחתן המחבר, דרוש לשבת הגדול, ד"ה ואולי אל זה)

[פירש בס' דברי אמת, שלאברהם היתה יותר אהבה מיראה, ולכן תיקן תפילת שחרית שזה זמן החסד. אחרי חצות, לקראת הלילה, יש דינים, ולכן אברהם לא היה יכול לתקן תפילת מנחה, ואילו יצחק היתה מידתו דין, היה לו כוח גדול בדין, לכן היה יכול להמשיך חסד גם בזמן הדין, ולא פחד מהדינים, ואדרבה, הוא החליש אותם ע"י כח הדין שלו, אבל בלילה שאז הדינים מתגברים מאוד, גם יצחק לא היה יכול להמשיך את החסד. רק יעקב שהיה לו גם חסד וגם דין, היה יכול לתקן גם ערבית, להמשיך את החסדים גם בלילה. בכל מה שביקש גם בלילה, היה מבטל את הדינים בכוחו של יצחק. כיון שדינים יש להם כוח גדול, יצחק ויעקב היו יכולים למשוך את החסד, להחליש את הדינים. בזה מוסבר המדרש (דברים רבה פרשה ח סימן א): "ותפלת הערב אין לה קבע עד שיעלה עמוד השחר למה שכן כתיב (משלי ח) 'אני אוהבי אהב'", אף שאהבה היא מדת אברהם, כי גם בלילה מושכים את מידת החסד בגלל האהבה שהיה ליעקב לה' בכוח הגבורה.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף עא ע"ד) לטקסט

תפלות אבות תקנום וכו' תפלות כנגד תמידין תקנום
13-15

[ר' שמואל בר נחמני במדרש תנחומא פ' וירא, שאומר שיש י"ח ברכות בתפלה כנגד י"ח פעמים שהאבות מוזכרים בתורה יחד, סובר תפלות אבות תקנום, ואילו ר' יוחנן שם שאומר שהוא כנגד י"ח ציווים במלאכת המשכן, סובר תפלות כנגד תמידין תקנום.

(אגדת שמואל (אריפול, של), דף ט ע"ב) לטקסט

תפלות כנגד תמידין תקנום
14-15

[מהר"ל בנתיב העבודה כתב שטעם הקרבנות הוא שבזה שאדם מוסר את ממונו לה' הוא מראה שכל מה שיש לו הוא מה', וה' אחד. וכן בתפלה, היא מראה שאדם זקוק לה' ותלוי בו. ושניהם נקראים עבודה. תמיד של שחר היה מכפר על העבירות של הלילה, ושל בין הערבים היה מכפר על העבירות של היום. וזה מה שאומר במדבר רבה פרשה ב סימן א "בי"ח מקומות אתה מוצא משה ואהרן שוים כנגד י"ח ברכות", כי שבהקרבת קרבנות אהרן היה שושבין המטרוניתא ומשה היה שושבין המלך, לכן נזכרו י"ח פעמים כנגד י"ח ברכות, כי ברכות אלה נתקנו כנגד הקרבנות. וכמו שצריך לעשות תשובה לפני הבאת קרבן, כך צריך לעשות תשובה לפני התפילה. כמו שמשה ואהרן הם שושבינין, כך הברכות הן שושבינין, לקשט ולכפר ולמשוך את ה' לישראל, כי בזה שאדם מוסר עצמו לה' ומבקש את כל צרכיו מה' הוא נחשב כמו קרבן. י"ח הברכות הן כמו קרבנות תמיד, ובזה שכל ישראל מתפללים, כלל ישראל נחשב כשושבינים.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף מג ע"ד-מד ע"א) לטקסט

[בזה מוסבר הפסוק (ישעיהו פרק כט פסוק יג-יד) "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלמדה, לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר" - אילו היו מתפללים בכוונה, התפילה היתה מכפרת כמו שתמידים מכפרים, אבל כיון ש"לבו רחק ממני", ולא התפללו בכוונה, היה צורך שהצדיק ימות כדי לכפר על ישראל, ולכן "ואבדה חכמת חכמיו".]

(רבי מאיר שלמה פארינטי, אמרי שפר, דף א ע"ב) לטקסט

אברהם תקן תפלת שחרית שנא' "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם", ואין עמידה אלא תפלה שנאמר "ויעמד פינחס ויפלל".
17-20

והמפרשים הקשו, דאדרבה מזה מוכח שתיקן תפלה אחרת: מנחה או מעריב. דהמשמעות היא כך: שהשכים אל המקום אשר עמד שם כבר, ועמידה זו תפלה, ועל כרחך מוכח דהתפלל מנחה או ערבית, דהמלאכים היו באים אל אברהם, ואחר כך כתיב "ואברהם הולך עמם לשלחם וגו'", "ואברהם עודנו עומד לפני ה'", ואחר כך כתיב "וישכם וכו'", ועל כרחך היה מנחה או ערבית. ואם נאמר דיליף מפשטיה דקרא מן "וישכם אברהם וכו'" היא תפלה כמ"ש תוס', אם כן למה לי לסיים 'ואין עמידה אלא תפלה'?
...ובזה יובנו דברי הש"ס דברכות וש"ס דפסחים (ד ע"ב זריזים מקדימים למצוות שנאמר וישכם אברהם בבקר). דהנה הרמב"ם בהלכות תפלה [פ"א] פסק דמדאורייתא חייב אדם להתפלל בכל יום, והיינו פעם אחת בכל כ"ד שעות, ואין לה זמן קבוע מדאורייתא, רק האבות תקנו ג' זמנים: שחרית ומנחה וערבית. והנה לפי זה דבכל מעת לעת הוא זמן תפלה אחת מדאורייתא, ומ'זריזין מקדימין למצות' נמצא מן הראוי להתפלל תפלה דאורייתא בשחרית. ואם כן קשה: מאי קאמר הש"ס 'אברהם תיקן תפלת שחרית' מדהוא התפלל תפלה בשחרית? דלמא הוא היה מתפלל תפלה המוטלת עליו מן התורה, ומנא ידעו עדיין שהוא תיקון תפלת שחרית? אמנם כל זה הוא אי לא התפלל כבר ערבית, אז היה חיוב עליו להתפלל תפלה דאורייתא, אבל אם כבר היה מתפלל תפלת ערבית, אם כן אין חיוב עליו להתפלל בשחרית מדאורייתא, ואף על פי כן היה מתפלל שחרית, אז מוכח שפיר דתיקן תפילת שחרית.
ובזה מובנת הגמ' דברכות, דודאי עיקר הלימוד שאברהם תיקן תפלת שחרית מפשטיה דקרא וישכם אברהם בבוקר, והיינו שהתפלל כמ"ש התוס' בפ' הכונס, רק דקשה קושיא הנ"ל, דלמא היה מתפלל תפלה המוטלת עליו מדין תורה, לכן באו חז"ל כמתרצים, אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה, וזה היה בערב כנ"ל, ואם כן כיון דכבר היה מתפלל בערב תפלה דאורייתא, ולמה היה מתפלל שוב בשחרית, שהרי כבר יצא ידי חובתו, אלא ודאי מוכח שתיקן תפילת שחרית ואתי שפיר.

(יערות דבש, חלק שני, דרוש יח)

אברהם תקן תפלת שחרית שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם וכו' יצחק תקן תפלת מנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ואין שיחה אלא תפלה שנאמר תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו יעקב תקן תפלת ערבית שנאמר ויפגע במקום
17-25

["אברהם תקן תפלת שחרית", שאדם יתפלל כשהוא במצב טוב, שהשמש זורחת עליו, "שנאמר וישכם אברהם בבקר" - בעת תחילת הזריחה, "אל המקום אשר עמד שם" - שאז האדם נמצא במצב עמידה. "יצחק תקן תפלת מנחה", שיתפלל כששמש ההצלחה מתחיל לערוב עליו, שהוא נופל מעט ממצבו, "ואין שיחה אלא תפלה שנאמר תפלה לעני כי יעטף" - עטיפה מלשון איחור (כמו "והיו העטופים ללבן"), שהתאחר להתפלל, שלא התפלל כשהיה במצב טוב, ויתפלל בערב, ואז "לפני ה' ישפך שיחו", כמו "בן תשעים לשוח". "יעקב תקן תפלת ערבית", כשכבר חשכה השמש, והוא מתחיל לקבל עונש על חטאיו, יתפלל אז שלא ייענש. בתפלה זו הוא כאילו פוגע - נפגש עם ה', שזה נאמר על שניים שהיו רחוקים ומתקרבים, ולכן נאמר בו "ויפגע במקום".]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 10-11) לטקסט

אברהם תקן תפלת שחרית שנאמר וישכם אברהם בבקר וכו' יצחק תקן תפלת מנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וכו' יעקב תקן תפלת ערבית וכו' שנאמר ויפגע במקום וילן שם
17-25

[הייתכן שאברהם לא התפלל מנחה וערבית? הרי חז"ל אמרו "הלואי יתפלל אדם כל היום". אלא אין הכוונה כאן על שלוש התפילות התמידיות שהן חובה, אלא הכרת ה' בעולם. אברהם השכים לכל העולם בתפילת השחר, לבשר לעולם את השחר, במקום החושך של ע"ז שהיו שרויים בו. נאמר "וישכם" כי תפילתו היתה הראשונה. "בבוקר" - בוקרו של עולם. אברהם הכיר את ה' מ"כוכבי בוקר" שהם שרים, "ברן יחד". (יג ע"ד) "יצחק תיקן תפילת מנחה" - הוא לימד את דורו שעיקר המנחה לה' הוא התפילה והשתפכות הנפש, וזה עדיף מקרבן, כי קרבנות מביאים את האדם לשנאה וקנאה, כמו שהיה עם קין והבל, וכל המלחמות הן תוצאה מהקרבנות שכל עם מקריב לדעתו ולדתו. לעומת זאת, תפלה ברגשי הלב וטהרת הנפש, הוא קרבן הלב שבמקדש לב האדם. זה הקרבן של הפרחים והצמחים. עוד תיקן יצחק בזה שתיקן את הטעות שהיתה בחכמי דורו, שעבודת ה' ועבודת הקרקע הן תרתי דסתרי, כי עבודת ה' מחלישה את האדם ואינו יכול לעבוד בקרקע. (יד ע"א) "ויצא יצחק לשוח בשדה" - גם בזמן שעבד בשדה, הוא התפלל. (יד ע"ב) ובזה הראה שאינן סותרות. "וימצא מאה שערים" - דוקא הוא הצליח בעבודת הקרקע אף שעסק בעבודת ה'. "יעקב תקן תפלת ערבית" - לימד שגם בלילה, שעת צרה, אפשר להתפלל. נאמר "ויפגע" דוקא כשבאה השמש ליעקב. ולכן אמרו חז"ל שכשפגש את יוסף במצרים קרא ק"ש, שעניינה מסירות נפש, לקראת הגלות.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף יג ע"ג-יד ע"ב) לטקסט

יצחק תקן תפלת מנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב
20-22

[איך התפלל בשדה, הרי שו"ע פוסק שצריך להתפלל בבית? והטעם הוא שנאמר "מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה", שהנשמה נמצאת במיצר בגוף, וע"י התפילה ה' עונה לה במרחב, ולכן צריכים להראות עניין של מיצר בתפילה, וזה רק בבית. והרי יצחק היתה מידתו מידת הצמצום. התשובה היא שה' ייחד את שמו על יצחק בחייו כי כשנעקד על המזבח פרחה נשמתו ממנו מרוב פחד, ועשאו ה' בריה חדשה וזכה, שלא שלט בו יצר הרע, ומדור הנשמה בגופו היה כמדור הנשמה בעולם העליון. ולכן לא היה צריך ענין של מיצר בתפילתו.]

(רבי אברהם דוד מבוטשאטש, ברכת אברהם, דף ז ע"א) לטקסט

[אדם נקרא על שם הדבר שהוא עוסק בו, ולכן דוד אמר "ואני תפלה", כי היה עוסק בתפלה. לכן יצחק נקרא "איש שדה", כי תיקן תפילת מנחה בשדה. בזה יש לפרש מה שנאמר על עשיו "איש יודע ציד איש שדה" - שידע לצוד ולרמות את יצחק.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף י ע"ג) לטקסט

כז ע"ב

ת"ר. מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר' יהושע. א"ל: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר ליה: רשות. בא לפני רבן גמליאל. א"ל: תפלת ערבית רשות או חובה? א"ל: חובה. א"ל: והלא ר' יהושע אמר לי רשות?! א"ל: המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש. כשנכנסו בעלי תריסין, עמד השואל ושאל: תפלת ערבית רשות או חובה? א"ל רבן גמליאל: חובה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שחולק בדבר זה? אמר ליה ר' יהושע: לאו. א"ל: והלא משמך אמרו לי 'רשות'! אמר ליה: יהושע, עמוד על רגליך ויעידו בך! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: אלמלא אני חי והוא מת, יכול החי להכחיש את המת. ועכשיו שאני חי והוא חי, היאך יכול החי להכחיש את החי? היה רבן גמליאל יושב ודורש, ור' יהושע עומד על רגליו, עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן 'עמוד!', ועמד. אמרי: עד כמה נצעריה וניזיל? בר"ה אשתקד - צעריה. בבכורות במעשה דר' צדוק - צעריה. הכא נמי צעריה. תא ונעבריה! מאן נוקים ליה? נוקמיה לרבי יהושע? בעל מעשה הוא. נוקמיה לר' עקיבא? דילמא עניש ליה דלית ליה זכות אבות. אלא נוקמיה לר' אלעזר בן עזריה, דהוא חכם והוא עשיר והוא עשירי לעזרא. הוא חכם, דאי מקשי ליה מפרק ליה. והוא עשיר, דאי אית ליה לפלוחי לבי קיסר, אף הוא אזל ופלח. והוא עשירי לעזרא, דאית ליה זכות אבות, ולא מצי עניש ליה. אתו ואמרו ליה: ניחא ליה למר דליהוי ריש מתיבתא? אמר להו: איזיל ואימליך באינשי ביתי. אזל ואמליך בדביתהו. אמרה ליה: דלמא מעברין לך? אמר לה: [לשתמש אינש] יומא חדא בכסא דמוקרא, ולמחר ליתבר. אמרה ליה: לית לך חיורתא! ההוא יומא בר תמני סרי שני הוה, אתרחיש ליה ניסא, ואהדרו ליה תמני סרי דרי חיורתא. היינו דקאמר ר' אלעזר בן עזריה 'הרי אני כבן שבעים שנה' ולא 'בן שבעים שנה'. תנא. אותו היום סלקוהו לשומר הפתח, ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס. שהיה ר"ג מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו, לא יכנס לבית המדרש! ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי. א"ר יוחנן: פליגי בה אבא יוסף בן דוסתאי ורבנן. חד אמר אתוספו ארבע מאה ספסלי, וחד אמר שבע מאה ספסלי. הוה קא חלשא דעתיה דר"ג. אמר: דלמא, ח"ו, מנעתי תורה מישראל? אחזו ליה בחלמיה חצבי חיורי דמליין קטמא. ולא היא. ההיא ליתובי דעתיה הוא דאחזו ליה. תנא: עדיות בו ביום נשנית. וכל היכא דאמרינן 'בו ביום' - ההוא יומא הוה. ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה. ואף ר"ג לא מנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת. דתנן: בו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש, אמר להם: מה אני לבא בקהל? א"ל ר"ג: אסור אתה לבא בקהל. א"ל ר' יהושע: מותר אתה לבא בקהל. א"ל ר"ג: והלא כבר נאמר "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'"?! א"ל ר' יהושע: וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין? כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות. שנאמר "ואסיר גבולות עמים ועתידותיהם שוסתי ואוריד כאביר יושבים", וכל דפריש - מרובא פריש. אמר לו ר"ג: והלא כבר נאמר "ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון נאם ה'", וכבר שבו! אמר לו ר' יהושע: והלא כבר נאמר "ושבתי את שבות עמי ישראל" ועדיין לא שבו! מיד התירוהו לבא בקהל... ואותו תלמיד ר' שמעון בן יוחאי הוה.
36-כח.

אמר ליה ר' יהושע: לאו. כשנשאל ר' יהושע אם תפילת ערבית רשות או חובה, ענה 'רשות'. וכששאל רבן גמליאל אם מישהו חולק על דעתו, שתפילת ערבית היא חובה, ענה שאינו חולק. מדוע שינה מדבריו?
ישנה מחלוקת בין הרמב"ם לרמ"א בשאלה אם מותר לעמוד בעת ששואלים שאלה בבית המדרש. להרמב"ם אין שואלים במעומד (הל' ת"ת ד, ז) ואילו לדעת הרמ"א יש לעמוד כששואלים. והוכיח הרמ"א שכדבריו ע"פ הגמ' בבכורות דף לו, שם נאמר שש'עמד השואל'. מהר"י יישב את מחלוקתם, ואמר שאם השאלה היא רק להלכה, לעיון ולפלפול - יש לשבת, כהרמב"ם, אך אם זוהי שאלה למעשה - יש לעמוד. כהרמ"א.
לפי זה, כשעמד התלמיד ושאל בבית המדרש אם תפילת ערבית היא רשות או חובה, ענה לו שהיא חובה. משום שלפי זה שהתלמיד עמד, משמע שהתכוון לשאול למעשה. ולפי שידוע שאותו תלמיד היה ר' שמעון בר יוחאי, והוא, כמובן, כבר נהג להתפלל ערבית, וקבל על עצמו להתפלל ערבית, אם כן הריהי לו כחובה. ולכן בבית המדרש ענה ר' יהושע שאין הוא חולק על כך שלגבי אותו תלמיד ששאל למעשה, יש להורות לו כי תפילת ערבית היא חובה.
אך בתחילה כששאל התלמיד את ר' יהושע היה זה להלכה, למי שמעולם לא התפלל ערבית. (כפי שתירצו הגאונים שזו הכוונה של הסוברים בתפילת ערבית היא רשות.) ושם ענה ר' יהושע שתפילת ערבית היא רשות.
ואלו דבריו.
אמר ליה ר' יהושע: לאו. יש להבין למה שינה ר' יהושע מילתיה ואמר חובה במקום דסבירא ליה באמת שהוא רשות. ודבר זר הוא, חלילה, שר' יהושע היה מחניף לר' גמליאל. ואין לומר דבאמת חזר ר' יהושע מדבריו, הלא אנן פסקינן כר' יהושע דתפילת ערבית רשות, אם כן ודאי דלא הדר ביה. ומה טיבה של תשובה זו שהשיב ר' יהושע 'לאו'?
...וזו כוונתו של ר' יהושע, דלכתחילה כששאל השואל לר' יהושע בביתו, היה ר' יהושע סובר דהשואל שאל דבר זה דרך הלכה אם רשות הוא או חובה, והשיב לו ר' יהושע דרשות הוא, והיינו למי שלא התפלל עדיין תפלת ערבית כל ימיו, אמנם בבית המדרש בראותו דעמד השואל ושאל, ואם כן הוכיח ר' יהושע בעל כרחך דרשב"י שאל לנפשיה למעשה, דאי סלקא דעתך להלכה, לא היה לו לעמוד, אלא על כרחך לעצמו שאל, ואצלו בודאי חובה כנ"ל, דודאי כבר היה מתפלל רשב"י פעם אחת והוקבע לחובה כנ"ל, ומשום הכי כשאמר ר' גמליאל כלום יש אדם שחולק עלי בדבר הזה אמר לאו, כי בדבר הזה ודאי אין חולקין עליו, וא"ש והבן.
יהושע, עמוד על רגליך. ר"ג חלק על ר' יהושע בשאלה אם השואל בביהמ"ד שאלה שאינה למעשה, אם עליו לעמוד או לשבת. ר' יהושע סבר שאין עליו לעמוד, ואילו ר"ג סבר כהירושלמי הובא בתוס' בבכורות לו הלומד מהפסוק "ועמדו שני האנשים" שגם בשאלות שאינן למעשה, ואפי' בדברי אגדה יש לעמוד. ר"ג הבין שר' יהושע ענה לתלמיד שלגביו תפילת ערבית היא חובה, מפני שהוא, ר' יהושע, הבין ששאל שאלה למעשה. רצה ר"ג ללמד את ר' יהושע שטעות בידו, ושגם בשאלות של הלכות ואגדות יש לעמוד, וכדי שייקבע זאת ר' יהושע בנפשו הורה לו ר"ג לעמוד.
אלמלא אני חי והוא מת. אם השואל לא היה כאן, ניתן היה לפרש ששאלתו הייתה להלכה, וניתן היה לפרש ששאל למעשה, יכול החי להכחיש את המת. יכולתי לטעות ולהבין אחרת ממה שהוא התכוון. עכשיו שאני חי והוא חי. אך כיוון שהוא חי, ונמצא כאן, היאך יכול החי להכחיש את החי? אין אפשרות לטעות בדבריו! נשאל אותו ויאמר מה הייתה כוונתו.
היה רבן גמליאל יושב ודורש, ור' יהושע עומד על רגליו. מדוע? איתא במדרש [ב"ר פמ"ט] "ואברהם עודנו עומד לפני ה'" שהוצרך אברהם לעמוד בדברי תורה. והפסוק "אל המקום אשר עמד שם", מוסב אל "ואברהם עודנו עומד לפני ה'", כלומר שעמידתו של אברהם הייתה לדברי תורה, ולא לתפילה. ומדוע לתפילה יש לעמוד ולדברי תורה לא? מפני שלתפילה קדמא שכינה ואתיא. אם כן במקום שגם בדברי תורה קדמא שכינה ואתיא, או שכבר עמד - אין רשאי לשבת. לכן אברהם עמד, מפני שקדמא שכינה ואתיא, ולכן גם הורה ר"ג לר"י לעמוד, מפני שכבר עמד.
ועוד, כשהורה רבן גמליאל לר' יהושע לעמוד, רצה לרמוז לו שתפילת ערבית היא חובה.
כיצד?
לפי הרמב"ם (הל' תפילה פ"א) לפני שתיקנו אבות את התפילות הייתה חובה להתפלל פעם אחת ביממה, ממתי חלה החובה? מן הערב., ו'זריזין מקדימין' הוא מן הערב, ולכן תפלת ערבית - חובה. ומה הקשר לעמידתו של ר' יהושע? שהוראתו של ר"ג לר"י לעמוד נבעה מלימוד הפסוק "אשר עמד שם", שהעמידה הייתה לד"ת.
והנה אותו פסוק, כשמפרשים שעמידתו של אברהם הייתה לתפילה, משמש מקור לכך שאברהם תיקן להתפלל שחרית, שכן רק אם נאמר שכבר התפלל את תפילת החובה של כל יום ייתכן יהיה לומר שתיקן תפילה.
אך אם אנו מפרשים שעמידתו של אברהם הייתה לד"ת, אין אנו סוברים כדרשת 'אברהם תיקן תפילת שחרית וכו'', וא"כ ישנה חובה להתפלל רק פעם ביממה, ומן הערב, וזריזים מקדימים, ע"כ תפלת ערבית חובה.
ואלו דבריו.
וזהו הטעם שהניח ר' גמליאל לעמוד לר' יהושע, דר' יהושע עמד בתוך דברי תורה, כדאמרינן עמד ר' יהושע, ואם כן אסור לישב, אבל ר' גמליאל היה יושב מתחילה, לא הוצרך לעמוד כנ"ל.
ולפי זה יש לומר דפירוש הפסוק "אשר עמד שם" דברי תורה היה כנ"ל, ואין לומר דברי תורה יוכל להיות בישיבה, זה אינו, דאיתא במדרש [ב"ר פמ"ט] "ואברהם עודנו עומד לפני ה'", תיקון סופרים הוא, שהשכינה היתה ממתנת על אברהם, ואם כן הוצרך לעמוד אפילו בדברי תורה. וזהו הפירוש "אל המקום אשר עמד שם", מוסב אל הנ"ל מ"ש "אברהם עודנו עומד לפני ה'", עיין שם במדרש.
וזהו שאמרו ר' גמליאל היה יושב ודורש, ור' יהושע היה עומד, ועל כרחך צריך לומר היכא דשכינה קודמת אסור לישב בדברי תורה, ואם כן י"ל דהפסוק "אשר עמד שם" פירושו בדברי תורה כנ"ל, ואין כאן הוכחה דזריזין מקדימין לצפרא, כיון ד"אשר עמד שם" לא קאי אתפלה אלא אדברי תורה, ו'זריזין מקדימין' הוא מאורתא, ואם כן תפלת ערבית - חובה. דחלה עליו מצוה דאורייתא (כהרמב"ם בהלכות תפלה [פ"א] שפסק דמדאורייתא חייב אדם להתפלל בכל יום, ותחילת זמנה של המצוה הוא מן הערב.) וא"ש.
אמרי: עד כמה נצעריה וניזיל? בר"ה אשתקד - צעריה. בבכורות במעשה דר' צדוק - צעריה. הכא נמי צעריה. תא ונעבריה! מדוע רק לאחר שלושת המקרים העבירו את ר"ג? מוכיח רבינו שיש סתירה בין פסקיו של ר"ג בשלוש הסוגיות.
בבכור סבר ר"ג שאין חילוק בין ת"ח לעם הארץ. והואיל והמום היה מום הראוי לבוא בידי אדם אין נאמנים על כך, ואפי' ת"ח. משום לא תתגודדו.
ביוה"כ שגזר על ר' יהושע לבוא, היה זה משום שכן חשש ר"ג ללא תתגודדו. שהרי אנשי עירו יעשו מלאכה, והוא, ר"י, לא.
ומדוע חיכו עד עכשיו? לכאורה סתירה ברורה בין דבריו בבכורות לדבריו בראש שנה?! מפני שאולי לא נבעה הוראתו בעניין יוה"כ מחשש לא תתגודדו, אלא משום בל תוסיף, שלא יהיו שני ימי כיפורים.
וכעת שאמר ר"ג שתפילת ערבית חובה, מוכח שאינו סובר שהמקיים מצוה לאחר זמנה עבר על בל תוסיף. שהרי שלוש התפילות הן חובה. ו'ולואי ויתפלל אדם כל היום כולו' בתפילות נדבה איירי (ע"פ הרא"ש ברכות פ"ג סי' טו). מכאן שמתיר להוסיף במצוה אע"פ שעבר זמנה.
ולאחר שנסתרו פסקיו של ר"ג - החליטו להעבירו.
אמר להו: איזיל ואימליך באינשי ביתי.
ולכאורה הוא משולל הבנה, איך שייך שראב"ע שבק כל עצת חכמי ישראל אשר היו רוצים למנות אותו לריש מתיבתא, וילך אחר עצת אשתו?!
אמנם בדרך דרוש נראה כך, דהנה עונת תלמיד חכם היא מליל שבת לשבת, ובמסכת אבות דר' נתן מבואר דעונת נשיא הוא מחודש לחודש מפני ביטול בית המדרש. ואנן קיימ"ל חמר ונעשה גמל צריך לימלך באשתו, שרוצה אשה בקב ותפלות יותר מט' קבין ופרישות. ולפי זה אף כאן, ששינה עונתה משבת לחודש להיות שנתקבל לנשיא כנ"ל, ויכולה היא לעכב כנ"ל, ולכך אמר איזיל ואימליך בדביתא וא"ש וק"ל.
אמרה ליה: דלמא מעברין לך? אמר לה מעלין בקודש, כך היא הגירסה, ופי' מהרש"א: דלמא ר' גמליאל יפייס ויחזרו למנותו ויעברו לך. אמר: אף על פי כן ישאירו לי מעט שיור, מטעם דמעלין בקודש ואין מורידין.
ואחר כך אמרה דלמא עניש לך, כך הוא בגירסה ישנה. ויש להבין: אמאי לא שאלה לו שאלה ב' ברישא, דלפי השכל נכון זה לישאל ברישא דלמא עניש לך וכו'.
...איתא בגמ' דיומא [יב ע"ב] כהן גדול שראה קרי ביום ומינו אחר תחתיו, ועבר יום הכפורים, הראשון חוזר לעבודתו והשני כל מצות כהונה גדולה עליו דברי ר' מאיר, ור' יוסי אומר הראשון חוזר לעבודתו ושני אינו כהן גדול ואינו כהן הדיוט, כהן גדול לא משום איבה, וכהן הדיוט לא משום מעלין בקודש ולא מורידין.
...ובזה יובן הנ"ל, דמתחילה לא שאלה לו 'דלמא עניש לך', משום דקללת חנם לא תבא, ואין לך קללת חנם יותר מזה לאיש אשר נתמנה על פי כל חכמי הדור יראים ושלמים וה' עמם. אמנם כששמעה ממנו דא"ל מעלין בקודש ואין מורידין, על כרחך מוכח דסבירא ליה כר' יוסי, דאי כר' מאיר אי אפשר להחזיר ר' גמליאל להיות נשיא אף דפייסו, דלר' מאיר פרנס שעבר מחמת איזו סיבה ומינו אחר תחתיו ואחר כך עברה הסיבה, השני קודם, אלא ודאי דסבירא ליה כר' יוסי: (על כן אם יענישו ר"ג או יאמר לו דבר מה לא תהיה זו קללת חינם, על כן אמרה 'דלמא עניש לך').
אמר לה: [לשתמש אינש] יומא חדא בכסא דמוקרא, ולמחר ליתבר. חס ושלום שבשביל כבוד ויהורא עשה כן, ולהכניס עצמו במחלוקת, ובוודאי ברור שכוונתו היתה כיון שנשיאות מכפרת עון, ולכך רצה להיות נשיא.
אמרה ליה: לית לך חיורתא! צריך להבין למה שהתה בשאלה זו עד לבסוף.
איתא בש"ס דחגיגה [יד ע"א] ותענית ובירושלמי ב' דעות על הפסוק שר חמשים, שאין ממנין פרנס על הצבור אלא אם הוא בן חמשים שנה, ואמר הטעם דאז הגיע לכלל בינה וזקנה, דכתיב "ויהי כי זקן שמואל וכו'", והיה בן נ"ב שנים. ופי' אחר: שאין ממנים אלא מי שהוא בקי בחמשה חומשי תורה.
ונראה דתליא בזה לפי מה דקיי"ל [שו"ע או"ח סי' נג סעיף ד] דאין ממנין פרנס על הצבור או אחד מסנהדרין או ש"ץ אלא אם כן פרקו נאה, דעת אחד מהפוסקים דאינו בכלל פרקו נאה כי אם שנזהר אף מחטא שוגג, וחד דעה ס"ל אם חטא בשוגג מקרי גם כן פרקו נאה, רק דוקא שעבר במזיד.
לכאורה, לדעה הראשונה שצריך להיות נזהר אף מחטא שוגג, על כרחך מוכח דסבירא ליה דממנין נשיא אפילו פחות מחמשים, דמקרא מלא הוא בתורה "ואם נשיא יחטא", ואם אמרינן דאין ממנין לנשיא פחות מבן חמשים, וצריך לומר דלא חטא כלל אף בשוגג, היאך סלקא דעתך דיחטא לאחר מכן? הא אמרינן כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא, דכתיב "רגלי חסידיו ישמור"! אלא על כרחך דממנין פחות מבן חמשים שנה. אמנם לאידך דעה י"ל כפי סברא החיצונה, דאין ממנין אלא דוקא בן חמשים, ולא קשה היכי דמי כנ"ל, די"ל דהיה עובר עבירה מקודם בשוגג, ואפילו הכי היו ממנים אותו לפרנס, דמקרי פרקו נאה כנ"ל.
ובזה יובן: כי רצה להיות נשיא כיון שנשיאות מכפרת עון. ונמצא סבירא ליה שאף שחטא מקודם לכן בשוגג - מותר למנות אותו לנשיאות. ממילא י"ל כסברת חוץ, דשר חמשים הפי' שיהיה דוקא בן חמשים. ושפיר אמרה 'לית לך חוורתא'.
תנא. אותו היום סלקוהו לשומר הפתח, ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס. למה דוקא סלקוהו בו ביום?
ונראה דאיתא בגמרא ושער ראשיה כעמר נקי, מה עמר תוכו כברו אף תלמיד חכם צריך להיות תוכו כברו. ועוד דעה אחרת במדרש, שער ראשיה כעמר נקי, דזקן נאה וראוי שישב בישיבה.
ובזה יובן שביקשו למנות לראב"ע לנשיאות, דלא הוה איכפת להו במה דלא הוו ליה חוורתא, ואם כן הם דרשינן שפיר מה עמר תוכו כברו. ור' גמליאל כשהיה מכריז דבר זה, מי שאינו תוכו כברו וכו', מסתמא לא עשה זאת מלבו, רק בהסכמת כל החכמים, והם סבירא להו כך.
אבל השתא בראותם דנעשה נס לראב"ע ואקיף ליה תמני סרי דרי חוורתא, מזה היה מוכח דעל כרחך הפי' של עמר נקי כאידך דעה, דנאה לבעל הישיבה שיהיה זקן, ויותר אין להם לימוד על תוכו כברו, ושפיר סלקוהו אותו יום לשומר בית המדרש, ונתנו רשות לכל התלמידים להכנס לבית המדרש, והדברים ברורים.
בו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש. מדוע בא דווקא כעת?
ע"מ לענות ניזכר במשנה בברכות יב ע"ב: א"ר אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא. שנא' "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". "ימי חייך" - הימים, "כל ימי חייך" - הלילות. וחכ"א: "ימי חייך" - העוה"ז. "כל" - להביא לימות המשיח.
מחלוקת חכמים ובן זומא היא בשאלה אם מצוות בטלות לימות המשיח. לדעת חכמים אכן יתבטלו המצוות בימות המשיח, ורק אפשר להבין מאי רבותא יש בכך שצריך לימוד מיוחד שיחדש שגם בימות המשיח יש לקיים מצוות זכירת יציאת מצרים. בן זומא, לעומת זאת, סבור שמצוות אינן בטלות לעתיד לבוא, ואת הפסוק הוא דורשש לזכירת יציאת מצרים בלילות.
מדברי ר"א בן עזריה מוכח שהוא סובר כבן זומא, היינו שמצוות אינן בטלות לע"ל.
רק עתה, שעלה לכס הנשיאות חכם הסובר שמצוות אינן בטלות לע"ל, יש מקום לשאלתו של יהודה גר עמוני.
מדוע? ישנה הבטחה מפורשת שהמשיח יירש את ערי הנגב, שהוא ארץ עמון ומואב. ולכאורה הבטחה זו עומדת בסתירה ללאו ד"אל תצר את מואב ואל תתגר בו מלחמה"?!
לקושיה זו מספר תירוצים אפשריים.
מצוות בטלות לע"ל. ואין קושיה.
על פי הרמב"ם בספר המצוות: מצוה זו נאמרה לדורו של משה בלבד, ולא לדורות.
כהרמב"ן בהשגות: זוהי מצוה לדורות, אלא שבא סנחריב ובלבל את האומות.
כל עוד הסברה ששלטה בכיפה הייתה שמצוות בטלות לעתיד לבוא, לא התעוררה הקושיה ממשיח, ולא הועלתה כלל סברת 'בא סנחריב ובלב את האומות'. ואם כן כל צאצא של עמוני ומואבי הוא בגדר ספק, וזהו ספיקא דאורייתא, ויש להחמיר, ואין להם לבוא בקהל.
אך ברגע שהתקבלה דעת בן זומא, היינו שמצוות אינן בטלות לע"ל, אזי סבירא לן כהרמב"ן, שמצות "אל תצר את מואב" נוהגת לדורות, ומותרת ארצם למשיח משום שבלבל סנחריב את האומות. אם כן אנו רואים שמשום בא סנחריב ובלבל את האומות מתייחסים אל מי שבא מהם כודאי שאינו עמוני ומואבי, על כן כעת יש מקום לשאלתו של יהודה גר עמוני.
ואותו תלמיד ר' שמעון בן יוחאי הוה. שרצה לברר אם תפילה מדאורייתא או מדרבנן. שאם היא חובה - אזי התפילה היא מדאו', ופעם אחת ביממה כהרמב"ם, והואיל וזריזים מקדימים - זמנה בערב. ואם רשות - אזי התפילה היא מדרבנן כהרמב"ן. ואם מדאו' - עליו להפסיק מתלמודו לתפילה, ואם מדרבנן - א"צ להפסיק. שכידוע רשב"י וחביריו היו מפסיקין לקריאת שמע אבל לא לתפלה.
ואלו דבריו. למה דוקא שאל רשב"י שאלה זו? דלפי דרש דר' גמליאל הנ"ל אתי שפיר דזריזין מקדימין מאורתא ותפלת ערבית חובה כמש"ל.
אך זהו לסברת הרמב"ם הנ"ל דתפלת היום דאורייתא, אמנם לסברת הרמב"ן דאינה מדאורייתא כלל, רק האבות תקנום אברהם שחרית יצחק מנחה יעקב ערבית, אם כן ל"ל המקדימין כנ"ל.
והנה הוכחת הרמב"ן דאינה מדאורייתא נפקא ליה מהא דאמרינן רשב"י וחביריו היו מפסיקין לקריאת שמע אבל לא לתפלה, ואי סלקא דעתך דתפלה דאורייתא, מאי אולמא הך מהך?
ולכן בא רשב"י, דביקש לידע באמת אי תפלה דאורייתא כסברת הרמב"ם ואם כן צריך להפסיק, או כסברת הרמב"ן דאינה דאורייתא כלל, ולזה שאל תפלת ערבית רשות, או חובה, אם כן יופשט דינו דעל כרחך תפלת ערבית חובה ודאורייתא, והחובה היינו מטעם דזריזין מקדימין כמש"ל בדברי ר' גמליאל, ואם רשות על כרחך דרבנן כנ"ל ואתי שפיר וק"ל.

(יערות דבש, חלק שני, דרוש יח)

רב צלי של שבת בערב שבת

[אדם הראשון חטא בשעה עשירית (סנהדרי לח ע"ב), ובשעה שתים עשרה עשה תשובה, וחזרה אליו "חיה" דאצילות, ונעשה ראוי להשראת שכינה, וממנו התפשט החיות והשפע לכל העולם, ואז נגמרה מלאכת העולם, כמו שאומר המדרש (בראשית רבה פרשה ט סימן יד): "זו שעה יתירה שמוסיפין מחול על קדש ובה נגמרה מלאכת העולם", והיינו כי לולא אותו חיות שפע, העולם היה מעותד להפסד. והשפע ניתן רק לשבעה ימים, ולכן לדורות בכל שבת צריך להוסיף מהחול על הקודש, כדי שאז נקבל נשמה דאצילות, ונהיה ראויים להשראת שכינה לקיום העולם. ולכן רב התפלל לפני שקיעת החמה, כדי שיהיה מאלו שהעולם מתקיים על ידם.]

(רבי יהודה ליב פוחוביצר, כבוד חכמים, פרק ב, דף ה ע"ב) לטקסט

היה רבן גמליאל יושב ודורש, ור' יהושע עומד על רגליו, עד שרננו כל העם, ואמרו לחוצפית התורגמן 'עמוד' ועמד. אמרי: עד כמה נצעריה וניזיל? בר"ה אשתקד צעריה, בבכורות במעשה דר' צדוק צעריה, הכא נמי צעריה. תא ונעבריה! מאן נוקים ליה? נוקמיה לרבי יהושע? בעל מעשה הוא. נוקמיה לר' עקיבא? דילמא עניש ליה, דלית ליה זכות אבות. אלא נוקמיה לר' אלעזר בן עזריה, דהוא חכם והוא עשיר והוא עשירי לעזרא. הוא חכם, דאי מקשי ליה - מפרק ליה. והוא עשיר, דאי אית ליה לפלוחי לבי קיסר, אף הוא אזל ופלח. והוא עשירי לעזרא, דאית ליה זכות אבות ולא מצי עניש ליה. אתו ואמרו ליה: ניחא ליה למר דליהוי ריש מתיבתא? אמר להו: איזיל ואימליך באינשי ביתי.
43-50

ולזאת כשמינוהו לראב"ע לנשיא אמר (ברכות כז ע"ב) איזיל ואמלך באנשי ביתי, הטעם דהיו מעבירים לר"ג מנשיאותו בהיות הוא מתנהג ברמה נגד ר"י, וחשב ראב"ע לנפשיה, אולי גם הוא בטבעי גאה, כי אין אדם מכיר עצמו, וגאה שבגאים חושב נפשו לעניו, כי כאשר שאלו לחכם מה הוא הנקל שבאדם ומה הוא הקשה שבאדם, השיב הנקל שבאדם לרמות עצמו, כי לרמות אחרים צריך רוב תחבולה ויגיעה ומרמה, ולעצמו מטעה בכל שעה ורגע, והקשה לאדם להכיר עצמו, כי אדם מכיר חבירו ויודע כל מומין שיש בו מכף רגל ועד ראש, ומום עצמו אינו רואה ומבחין כלל, וחושב היותו תמים בלי מום ודופי כלל, לכן רצה ראב"ע לעמוד על הבירור הנכון, אמר איזיל ואמלך באנשי ביתי, והם ידעו, אם אני מתקבל להם הרי אני עניו, ואם לאו הרי אני איש יהיר ח"ו.

(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש ג)

כח ע"א

[לשתמש אינש] יומא חדא בכסא דמוקרא ולמחר ליתבר
1-2

ולכן זכה אחיקם שהגדיל הקב"ה את גדליהו בנו ונתן בלבו של נבוכדנאצר להפקידו שר ונגיד בכל ערי יהודה בזמן הגלות. ואם תאמר מה זכות הוא זה, והלא נהרג גדליהו ולא נתקיים בגדלותו? והתשובה על זה, שסוף סוף מת בארץ הקדושה, וגם מת בגדולתו ונדבק בשורש החשוב [מלכות בית דוד], והוא בסוד אמרם ז"ל לישתמיש איניש יומא חדא בכסא דמוקרא והדר ליתבר, שהטעם מובן יפה ברזא דאמרן, כי מי שמשתמש אפילו יום אחד בלבד במעלה יקרה וחשובה ומת מתוכה, הנה הוא נדבק למעלה באותו שורש החשוב בדבקות הנצחי, שאינו זז ממנו לעולמים.

(רבי משה דוד ואלי, מרפא לשון, ירמיהו כו, כד, עמ' קצד)

דלמא מעברין לך אמר לה לשתמיש איניש בכסא דמוקרא ולמחר ליתבר אמרה ליה לית לך חיוורתא וכו' אתרחיש ליה ניסא ואהדרי ליה תמני סרי דארי חיוורתא והיינו דקאמר הרי אני כבן שבעים שנה
1-7

בספרי "גולל אור" כתבתי ששמואל הרמתי נתגלגל ברבי אלעזר בן עזריה. וזהו שאמר רבי אלעזר בן עזריה, "הרי אני כבן שבעים שנה". והענין, ששמואל היה לו לחיות שבעים שנה, ומפני סיבת שאול נקצרו חייו [תענית ה ע"ב]. וכשנתגלגל אחר כך בר' אלעזר בן עזריה וחי והגיע לח"י שנה, שהם ח"י שנים שחסרו ממנו בגלגול שעבר, אמר "הרי אני כבן שבעים שנה", דהיינו החמשים ושנים שנה שחי שמואל, ו[עוד] ח"י של עכשיו הם שבעים. עיין בספר הגלגולים.
ונלע"ד שבזה יובן דברי רבי אלעזר בן עזריה עם אשתו, כשהיו רוצים למנותו נשיא, אמרה לו אשתו: דלמא עניש לך רבן גמליאל? אמר לה לשתמיש איניש בכסא דמוקרא, ולמחר ליתבר. אמרה ליה לית לך חיוורתא וכו'. אתרחיש ליה ניסא ואהדרי ליה תמני סרי דארי חיוורתא. והיינו דקאמר "הרי אני כבן שבעים שנה". ויש לשית לב, איך יעלה על הדעת שרבי אלעזר יגיל וישמח בעבור השררה ח"ו וישים עצמו בסכנת מיתה ח"ו ושמא ענוש יענש, ואמר לישתמיש איניש בכסא דמוקרא וכו'? ועוד, מה שאמרה לו אשתו "לית לך חיוורתא", מאי נפקא מינה אם יהיה לו דיקנא חיוורתא אם לאו? שהרי על מנת כן קבלוהו. ולהבין הענין נקדים מאמר הנזכר [תענית ה ע"ב]: "ויהי כאשר זקן שמואל", ומי סיב כולי האי וכו'. אמר רבי יוחנן קפצה עליו זקנה וכו' אמר הקב"ה היכי נעביד? לימות שאול? לא שביק שמואל. לימות שמואל כד זוטר? מררני כולי עלמא אבתריה וכו'. מיד קפצה עליו זקנה. עוד כתב הרב זל"הה שאדם שהוא מגולגל צריך להיות כמו שהיה בגלגול ראשון, כמו שמצינו שרב ששת היה גלגול בבא בן בוטא, ובבא בן בוטא היה סגי נהור, כן רב ששת היה סגי נהור וכיוצא. אמור מעתה, כיון שרבי אלעזר בן עזריה היה גלגול שמואל, שבא להשלים השנים שחסרו ממנו בגלגול שעבר, ולא חסרו שניו לסיבת פגם אלא מפני סיבת שאול. אם כן עכשיו צריך ראב"ע להשלים שניו שחסרו ממנו, וגם להיות כמותו להיות דבר ומנהיג לישראל. וזהו שאמרה לו אשתו "דלמא עניש לך", אמר "לשתמיש איניש בכסא דמוקרא ולמחר ליתבר". הכוונה, אני צריך להיות מנהיג ודַבָּר לדור, מה שלא הנהיג שמואל באותם ח"י שנים שחסרו ממנו. וכבר אני היום בן ח"י שנה, כבר השלמתי [מה] שחסרו ממנו. עכשיו צריך אני להשלים הרבנות והדברות, אפילו שאמות. אמרה לו אשתו "לית לך חיוורתי" - אם תמות, ירננו כולי עלמא אבתרך, ש[הרי] מטעם זה קפצה עליו זקנה דשמואל, כדי שלא ירננו אחריו. ונמצא אתה מתקן דבר אחד, ומקלקל דבר אחר שירננו אחריך מה שלא רננו בגלגול שעבר. ואתרחיש ליה ניסא ואהדרו ליה חיוורתא, שאם ימות שלא ירננו אחריו. וכמו שאירע לשמואל שקפצה עליו זקנה, כמו כן קפצה על ראב"ע זקנה.

(רבי מאיר ביקיים, מאיר בת עין, תענית ה ע"ב)

לית לך חוורתא וכו' אחזו ליה בחלמיה חצבי חיורי דמליין קטמא
3-17

[יש לפרש ע"פ מש"כ בבראשית רבה פרשת צז "נשיא מהלך וזקנים לפניו", משמע שא"א להיות נשיא בלי זקנים. וזה שאמרה אשתו "לית לך חיוורתא" - כיון שאתה צעיר הזקנים לא יסכימו להיכנע לפניך. וקרה נס וסבבוהו 18 שורות זקנים. וראה בזה סימן טוב, שזה היה כמנין שנותיו. והזקנים יעצו לו לסלק את שומר הפתח. ור"ג דאג, והראו לו בחלום "חצבי חיוורי" - ת"ח נקרא קנקן, ולבן משמעותו שכיוון להלכה, שהרי מי שטועה נקרא "פתיא אוכמא". אבל היו מלאים אפר, לרמוז שבזה לא כיוונו להלכה.]

(רבי רפאל רובינשטיין, אבני נזר על ההגדה, דף ח ע"א) לטקסט

אתרחיש ליה ניסא ואהדרו ליה תמני סרי דרי חיורתא היינו דקאמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא בן שבעים שנה
4-7

["הרי אני כבן שבעים שנה" בגימטריא "כי הלבינו שערותיו" (1125)].

(רבי משה וקסלר, ברכת משה, רמזים, עמ' 8) לטקסט

אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי וכו' הוה קא חלשא דעתיה דרבן גמליאל אמר דלמא חס ושלום מנעתי תורה מישראל אחזו ליה בחלמיה חצבי חיורי דמליין קטמא ולא היא ההיא ליתובי דעתיה הוא דאחזו ליה:

עלינו לעשות, להחזיק הדת להרבות תורה בבתי מדרשים ולעשות כל תחבולות שאפשר שיתעסקו בתורה ברבים ולא לדקדק אם חבירו לומד לשמה או שלא לשמה, וכדאיתא בעובדא דר"ג וראב"ע, דמסקי דלא כר"ג שאמר כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבהמ"ד, ואיתא שם דר"ג גם כן חלשא דעתיה דלמא ח"ו מנעתי תורה מישראל, ומסיק דאע"ג דחזי בחלמא דהוי חצבי חיוורי דמליין קיטמא ההוא ליתובי דעתי' הוא דאחזי ליה. ובאמת אין לנו לחשוב ולחשוד דלמא לומד שלא לשמה, סתם מי שלומד תורה אפילו שלא באהבה ובדביקות מ"מ לומד כדי לקיים מצות ת"ת וירא מעונש ביטול ת"ת דחמיר טובא, והרי הוא ככל המצוות, דאם מניח תפלין וכדומה, אם עושה באהבה ודביקות אשריו, אבל לא כל אדם זוכה לכך ומ"מ עושה המצוה משום דכך הוא המצוה.

(רבי נפתלי צבי יהודה מוולוז'ין, שו"ת משיב דבר חלק א סימן מד)

שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי
9-12

[הייתכן שכל כך הרבה היו שלא היה תוכם כברם? ועוד, איך ידעו את כוונת לבם? י"ל שבזמן ר"ג, גם מי שהיה תוכו כברו לא היה בא לבהמ"ד אלא למד תורה בבית, כדי שיהיה לימוד תורה לשמה, שאילו אם ילמדו בבהמ"ד אולי יהיה שלא לשמה, שלומדים כדי שכולם יראו שהם לומדים. וזה הביא לכך שבהמ"ד היה ריק. ואילו ראב"ע קבע שכולם יבואו לבהמ"ד ללמוד, גם אם יהיה לימוד שלא לשמה, ובאו הרבה לומדים, וזה גרם לאנשים נוספים לבוא ללמוד.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נהורא, עמ' 53) לטקסט

שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי וכו' אחזו ליה בחלמיה חצבי חיורי דמליין קטמא וכו' אמר לו אוי לו לדור שאתה פרנסו שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים
9-33

[המחלוקת בין ר' גמליאל לר' יהושע היתה עקרונית. ר' גמליאל היה אריסטוקראט, ומתנגדיו יותר דמוקרטים. ר"ג רצה להנהיג את נשיאותו ברמה, התרחק מההמון, סגר את בית המדרש בפני אלו שאין תוכם כברם והסכים להכניס רק את הגדולים והנבחרים. ואילו מתנגדיו סברו שכל מי שרוצה ליטול מהתורה יטול, היא נחלת העם כולו, שלא כמו שאר העמים שגנזו את חכמתם כדי שהעם לא יפקח את עיניו. חכמים אלו דבקו בכלל "העמידו תלמידים הרבה". לכן ראב"ע פתח את שערי בית המדרש לכל התלמידים. הראו לר"ג בחלום חביות מלאות אפר, וזה מראה איך ר"ג חשב על העם, שהרי חלום משקף את ההרהורים של האדם ביום. (עמ' 88) ר' יהושע התנגד לשיטת ר"ג, כמו שאמר לר"ג: "אוי לו לדור שאתה פרנסו שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים", כלומר ביקר אותו על כך שהוא מתרחק מהדור ומסתכל עליו מלמעלה. [ראה בשמו בלקט ביאורי אגדות חגיגה ג ע"א].]

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 87-88) לטקסט

ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי
11-12

[קשה, הרי נאמר במגילה כא ע"א שעד שנפטר ר' גמליאל היו לומדים בעמידה, ומדוע היו צריכים ספסלים? ייתכן שהספסלים שימשו למנוחה אחרי הלימוד או בין פרק לפרק.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף נו ע"ד) לטקסט

מעלין בקודש ולא מורידין
42
[עיין לקט באורי אגדות יומא יב ע"ב]

ואותו תלמיד רבי שמעון בן יוחאי הוה
44

[רשב"י היתה תורתו אומנותו (שבת יא ע"א) ולכן ר' יהושע הורה לו שתפלת ערבית רשות. ובזה מובן מדוע כששאל ר' גמליאל אם יש מי שחולק, ר' יהושע אמר שאין מי שחולק, כי הוא מודה שבסתם אדם זו חובה. והיה לו איזה טעם שלא לגלות שמה שפסק לרשב"י היה רק לגיו.]

(רבי אברהם מתתיהו חלפן, גפן אדרת, דף ה ע"ב) לטקסט

רבי זירא כי הוה חליש מגירסיה הוה אזיל ויתיב אפתחא דבי רבי נתן בר טובי אמר כי חלפי רבנן אז איקום מקמייהו ואקבל אגרא
48-49

כי הנפש תלאה ותעכור המחשבה בהתמדת עיון הדברים הכעורים, כמו שילאה הגוף בעשותו המלאכות הכבדות עד שינוח וינפש, ואז ישוב למזגו השוה - כן צריכה הנפש גם כן להתעסק במנוחת החושים בעיון לפתוחים ולענינים הנאים, עד שתסור ממנה הליאות, כמו שאמרו, "כי הוי חלשי רבנן מגרסיהו הוו אמרי מילתא דבדיחותא [מבאר שיש מצב בו השכ מתעייף מרוב עיון ויש צורך לתת לו להנפש.]

(רמב"ם, שמונה פרקים, פרק ה)

אמר ליה מאן אמר הלכה בי מדרשא אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן אין הלכה כרבי יהודה דאמר מתפלל אדם של מוסף ואחר כך מתפלל של מנחה אמר ליה רבי יוחנן אמרה אמר ליה אין תנא מיניה ארבעין זמנין אמר ליה חדא היא לך או חדת היא לך אמר ליה חדת היא לי משום דמספקא לי ברבי יהושע בן לוי
49-52

[מדוע הסתפק מי אמר את המאמר הזה? האם זה דבר מוזר או שהוא סותר לדברי ר' יוחנן במקום אחר? ומדוע הסתפק דוקא אם ריב"ל הוא בעל המאמר? הדבר מובן ע"פ האמור במגילה כז שר' יוחנן וריב"ל נחלקו מה גדול יותר, תורה או תפלה, ריב"ל אומר שתתורה גדולה יותר. וכן מצאנו דעתו זו במכות י ע"א, שאמר שלימוד תורה גורם לנצחון במלחמה, ושלימוד תורה של דוד עדיף מהקרבת קרבנות. לעומתו ר' יוחנן אמר שתפלה עדיפה, וכן בברכות כא ע"א אמר שהלואי שאדם יתפלל כל היום. ובברכות כו ע"ב אמר ריב"ל שתפילות כנגד תמידין תיקנו. (עמ' 165) לפי זה תורה גדולה מתפילה, שהרי לדעתו תורה עדיפה מקרבנות. לעומת, בברכות כו ע"ב אמר ר' יוחנן שמי שטעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים ואין בזה משם עבר יומו בטל קרבנו. הרי שהוא חולק בזה על ריב"ל שאומר שתפילה היא כמו קרבנות. לכן כאן ר' נתן בן טובי התפלא איך ר' יוחנן אומר שיש להתפלל מנחה לפני מוסף, הרי לכאורה לפי שיטתו לא היה אמור להיות הבדל בין התפילות. ואמר שהוא חשב שזה מאמר של ריב"ל, כי זה מתאים יותר לדעתו שתפלות הם כמו קרבנות.]

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 164-165) לטקסט

כח ע"ב

אני משכים והם משכימים
19

["אני משכים" - לגבי מקרא, שאין עליו שכר (ב"מ לג) , "אני עמל ומקבל שכר" - כנגד משנה שיש עליו שכר, "אני רץ לחיי עוה"ב" - כנגד גמרא, שהשונה הלכות הוא בן עוה"ב (נדה סד)].

(מוסר ודעת, על הרמב"ם, הקדמה, אות ב - לטקסט)

אני עמל ומקבל שכר
20-21

השכר עבור תורה ומעשים טובים אינו על החכמה שהשיג, אלא על העמל והיגיעה. כי החכמה שהישיג מתנת שמים היא.

(שיחות מוסר מאמר כד פרשת ויגש תשל"ב עמ' קא)

כשחלה ר' אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו, אמרו לו רבינו למדנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי העולם הבא. אמר להם הזהרו בכבוד חבריכם ומנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים ובשביל כך תזכו לחיי העולם הבא
22-26

והיינו שהזהיר ר"א לתלמידיו מנעו בניכם מן ההגיון, ופרש"י שלא יעסקו במקרא יותר מדי. ואין הכוונה שלא ילמדו הרבה מקרא, וגם הלא לא נזכר במלת הגיון ביחוד מקרא, דמשמעות הגיון הוא עיון כפרש"י ע"ז די"ט יהגה יעיין, אלא ה"פ: מנעו בניכם שלא הגיעו עוד ללמוד התלמוד ועומדים בלימוד מקרא מן ההגיון, שהוא העיון שלא יעיינו עוד בלמודם שהוא מקרא באשר לא עמדו עוד על עיון התלמוד לכוין אל האמת.
ובב"ר פ' תולדות אמרו ורוב דגן זה תלמוד ותירוש זה אגדה, וכן בריש ויקרא יחיו דגן בתלמוד ויפרחו כגפן באגדה, למדנו כשם שאין לשתות יין לפני מאכל לחם באשר היין משכר אז ביותר ומאבד את הדעת, כך אין להשקיע הדעת באגדה לפני התלמוד שהוא מאבד את הדעת אז.
ומזה יש להבין דמכש"כ א"א לקוות להשיג מעלת התלמוד וחכמת הטבע יחד, אם לא שיקדים עמל התלמוד הרבה, ואחר שכבר עמל ומצא כדי מדתו אז יכול להפנות גם לשערי חכמות ויהיו שניהם שמורים ומתקיימים בידו. [מבאר כי האזהרה למנוע הבנים מן ההיגיון אינה מעצם לימוד המקרא והבקיאות בו, אלא מהעיון בתנ"ך קודם שלמד לעיין כדבעי בתלמוד, לפי שבדרך זו מצויה הטעות.]

(הרחב דבר דברים לב, ג)

כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו אמרו לו רבינו למדנו אורחות חיים וכו' אמר להם הזהרו בכבוד חבריכם ומנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים

[ר"א לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו (יומא סו ע"ב), והתנגד לשיטת ר"ע שחידש הלכות ע"י דרשות והיקשים (מנחות כט ע"ב), ולכן כשבא ללמד את תלמידו ארחות חיים, מסר דברים נגד שיטת ר"ע. הקדים "הזהרו בכבוד חבריכם", לעומת מה שהקל בכבוד החכמים עד עכשיו. "ומנעו בניכם מן ההגיון" - תימנעו משיטת ר"ע, להגות ולחשוב מעצמו ע"י דימוי דבר לדבר ע"י סברה והגיון. מצאנו לשון "הגיון" על חידוש בתורה, במדרש (בראשית רבה פרשה מט סימן ב): "אין יום ויום שאין הקב"ה מחדש הלכה בב"ד של מעלה, מאי טעמיה (איוב לז) שמעו שמוע ברגז קלו והגה מפיו יצא, ואין הגה אלא תורה שנאמר (יהושע א) והגית בו יומם ולילה". "והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים" - ר"ע הגיע לשיטתו כי התחיל ללמוד כשהיה מבוגר, ולכן לא ספג את דרכי לימודם של רבותיו כמו שמי שמתחיל למוד בגיל צעיר מושפע מרבותיו, כי אישיותו של ר"ע כבר היתה מפותחת ולא קיבל מרות, ולכן דרש מעצמו. לכן אמר ר"א שיש להושיב את הילדים בין ברכיהם של חכמים כבר בילדותם (ולכן לא אמר "בין רגליהם") ואז יתרגלו ללכת בשיטת רבותיהם ולא יחדשו. "וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים" - עמדו באימה ויראה בתפילה, לא כר"ע שנאמר עליו (ברכות לא ע"א) "וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת וכל כך למה מפני כריעות והשתחויות".]

(רבי זאב וולף מישעל, הגיון דברי חכמים, עמ' 186) לטקסט

וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים
25

[העיקר הוא התפלה, כי בתפילה אין האדם חושב על שום דבר, אלא שה׳ ישמע תפלתו. ובתפלה יכולים לכוון יותר ולהרגיש לפני מי אתה עומד, ובלימוד התורה קשה יותר. ומה שכתוב: "ותלמוד תורה כנגד כולם" (פאה פ"א מ"א), פירושו שהתורה מביאה את האדם להכרת חשיבות וגדלות הבורא, וזוהי סגולה להגיע לידי דביקות, ואז, כשהוא מתפלל, יוכל להתבטל לפני הבורא, וזהו העיקר - שיבטל את רשות עצמו.]

(רבי ברוך שלום אשלג, ברכה ושלום, עמ' עג-עד)

[בדרך צחות, "לפני מי אתם מתפללים", "לפני" במובן של "קודם", דעו מי יתפלל אחריכם, תדאגו שבניכם יבואו להתפלל אחריכם, וזאת ע"י חינוך נכון.]

(רבי גדליה סילברסטון, מאירת עינים, עמ' 19) לטקסט

כשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי - אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני - אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני - אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון - אף על פי כן הייתי בוכה; ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי - כעסו כעס עולם, ואם אוסרני - איסורו איסור עולם, ואם ממיתני - מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון; ולא עוד, אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי - ולא אבכה?
26-36

בודאי ידע רבן יוחנן שקיים את כל התורה, ועל כרחך פחדו היה שמא ח"ו טעה בעבודת ה' שלו. ועל דבר זה אין ביכלתו לשוב בתשובה, שהרי הוא חושב שזוהי דרך האמת.

(שיחות מוסר תשל"א פרשת האזינו מאמר צט' עמ' תיט)

וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו כיון שראה אותם התחיל לבכות וכו' אמר להם פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא

[הוא בכה מפני שעלו בו מחשבות, אולי לא צדק בזה שאמר לאספסיינוס "תן לי יבנה וחכמיה", אולי היה יכול להציל את ירושלים. אין לומר שפחד מהעונש בעוה"ב [כפי שאמר בעצמו!], שהרי הרביץ הרבה תורה בישראל. (עמ' 195) לכן זירז את תלמידיו שיתקנו את מה שהוא קילקל. על מה שגרם לאבדן המקדש, אמר "פנו כלים מפני הטומאה" - כי חרבן המקדש גרם לביטול דיני טומאה וטהרה, וקרא להם להנהיג שוב את הדינים הללו. על מה שגרם לאבדן ירושלים, המרכז הפוליטי, אמר "והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא" - שיתאמצו שתחזור הממשלה לירושלים, שיהיה מלך. והזכיר את חזקיהו כי בימיו היו כל שלשת המרכזים שלמים: המרכז הפוליטי - בגלל מפלת סנחריב, מרכז המקדש - ע"י שהסיר את הבמות, ומרכז התורה - ע"י שלימד תורה את ישראל והיו בקיאים בדיני טומאה וטהרה.]

(רבי זאב וולף מישעל, הגיון דברי חכמים, עמ' 194-195) לטקסט

כיון שראה אותם התחיל לבכות וכו' ואיני יודע באיזו מוליכים אותי
26-36

[מדוע התחיל לבכות רק כשראה אותם? י"ל שאחרי שראה אותם, נפלה עליו חרדת הדין, שמא ייענש בגלל חטאי תלמידיו, כיון שהם תחת השגחתו. ובזה יש לפרש את דבריו "ואיני יודע באיזו מוליכים אותי" - איני יודע באיזו דרך מוליכים אותי התלמידים.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף נו ע"ד) לטקסט

וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו כיון שראה אותם התחיל לבכות וכו' ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה וכו' יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם
26-37

[מדוע התחיל לבכות דוקא כשבאו התלמידים? ולמה אמר "מוליכין אותי" ולא "אלך"? חתם סופר הסביר שריב"ז לא פחד מצד מעשיו, כי ידע הוא צדיק, אבל פחד שמא תלמידיו לא ילכו בדרך הישר ויצטרך לרדת לגיהנום בגללם, כי הלומד עם תלמיד שאינו הגון נופל לגיהנם (חולין קלג), וזה מה שאמר "ואיני יודע באיזו מוליכים אותי" - כלומר באיזו דרך מוליכים אותי התלמידים, ולכן בירך אותם שיהיו יראי ה', ואז לא ילך לגיהנום.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף יג ע"א) לטקסט

יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם
36-37

[באמת אין מקום שיהיה מלך בשר ודם בעולם, שהרי המלוכה שייכת רק לה', והוא ברא את מלכות האדם רק כדי שנלמד להיות יראי ה' ומכבדים את ה' ממה שיראים מהמלך ומכבדים אותו, כמו שנאמר שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. ומה שנאמר הוי מתפלל בשלומה של מלכות הוא רק בגלל החטא, שהרי מה שישראל ביקשו מלך הוא חטא. וזה מה שאומר שמות רבה פרשה ל סימן א על נבוכדנצר: רשע, ליחה סרוחה, נתגאית ואמרת בתקוף חסני ויקר הדרי, ואין אתה יודע שהכל שלי הגדולה שלי והחסן שלי - הוא נענש דווקא על מה שהתגאה ואמר שהמלוכה שייכת לו, ולכן עבירה זו חמורה משאר עבירות שעשה.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף כד ע"ג) לטקסט

יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם אמרו לו תלמידיו עד כאן אמר להם ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם
36-38

אף מי שגם במוחו ובמחשבתו אינו מרגיש שום יראה ובושה מפני פחיתות ערך נפשו ממקור חוצבה ממדרגות תחתונות די' ספירות דעשיה, אעפ"כ מאחר שמתכוין בעבודתו כדי לעבוד את המלך הרי זו עבודה גמורה, כי היראה והעבודה נחשבות לשתי מצות במנין תרי"ג ואינן מעכבות זו את זו. ועוד, שבאמת מקיים גם מצות יראה במה שממשיך היראה במחשבתו, כי בשעה ורגע זו עכ"פ מורא שמים עליו עכ"פ כמורא בשר ודם הדיוט לפחות שאינו מלך המביט עליו שנמנע בעבורו מלעשות דבר שאינו הגון בעיניו, שזו נק' יראה, כמו שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם כו' תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם כו', רק שיראה זו נקראת יראה תתאה ויראת חטא שקודמת לחכמתו, ויראה עילאה הוא ירא בושת כו' דאית יראה ואית יראה כו'. אבל בלי יראה כלל לא פרחא לעילא באהבה לבדה כמו שהעוף אינו יכול לפרוח בכנף אחד דדחילו ורחימו הן תרין גדפין [כמ"ש בתיקונים].

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק מא)

כנגד שמונה עשרה אזכרות שאמר דוד בהבו לה' בני אלים
46

[בא לומר שאף שבשבת אין מתפללים שמונה עשרה ברכות, הן רמוזות במזמור זה שנאמר בשבת.

(אגדת שמואל (אריפול, של), דף י ע"ב) לטקסט

כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה
47-48

[לרמוז שה' משגיח על מעשינו, ואנחנו עבדים, כורעים נכנעים לעבודתו.]

(אגדת שמואל (אריפול, של), דף י ע"א) לטקסט

[וכן במדרש ויקרא רבה פרשה א סימן ח: שמונה עשר צוויים כתוב בפרשת משכן כנגד י"ח חוליות שבשדרה וכנגדן קבעו חכמים י"ח ברכות שבתפלה. כי המשכן רומז לאדם לעשות את עצמו משכן לה', לקדש את אבריו ולמשוך לתוכו קדושה, שיעשה בכל אבר מצוה לה'. ונקט את החוליות אף שיש רמ"ח אברים, כי העיקר הוא השדרה, שהוא מכופף אותה בפני ה' להשתחוות לה'.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף לב ע"ב) לטקסט

ואמר ר' תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה.
48-49

הכונה שכל חמדת אדם, התלויה בשדרה, תהיה לעבודת ה', להודות ולברך בשמו, ולכך צריך כריעה והודאה בשדרה, ולהודות כי מאתו הכל, והוא הנותן כח וחיל לאדם, וזולתו אין עוד, ואף מהראוי שיהיה הכל נעשה לעבודת ה', וממקום שבא כן ילך. (כי כוח התאווה מצוי בשדרה)

(יערות דבש, חלק שני, דרוש ו)

המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה
48-49

[כי בשמונה עשרה צריך להיות בביטול לפני ה', ומבקשים מה' בידיעה שאם ה' לא יתן, אין דרך אחרת לקבל, ולכן צריך לבטל את כל האברים לה'. ורק אם יבטל את כל אבריו לה', יכול לכוון באמת. וזה מה שאמר דוד המלך "ואני תפלה", שכל חייו היה בביטול אבריו לה', כמו שאדם רגיל צריך לעשות בשמונה עשרה.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף עא ע"ג) לטקסט

ברכת המינים ביבנה תקנוה כנגד מי תקנוה אמר רבי לוי לרבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמני כנגד אל הכבוד הרעים לרב יוסף כנגד אחד שבקריאת שמע לרבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי כנגד חוליא קטנה שבשדרה
51-53

[הגוים מגנים את היהדות בטענה שאלקי ישראל הוא אלקים של נקמה, ושגם עם ישראל נוטרים שנאה לגוים, אלו שבהווה ואלו שבעבר. (עמ' 16) אבל מי שבודק את תפילות ישראל לא ימצא בהן ענין של נקמה נגד גוים. מה שמזכירים יציאת מצרים אינו כדי לעורר נקמה אלא הודאה לה' שהוציאנו מבית עבדים ועשה אותנו לעם. גם בתפילת מוסף של יו"ט, שמזכירים את החורבן, לא מזכירים את הגוים שהרסו את המקדש, ורק מביעים צער על החורבן. ובתפילות ר"ה ויוה"כ, מתפללים שהגוים יגיעו להכרת ה'. ובפסוקי מלכויות אין פסוק על פורענות לגוים, אף שבר"ה לב ע"ב נאמר שמותר לומר פסוקים של פורענות של גוים.
לכן מתעוררת השאלה מדוע אומרים את ברכת המינים? הסיבה היא שבאותה תקופה שהברכה נתקנה, העם סבל הרבה. ראו איך יצאו מעם ישראל כאלו שהתחברו עם עובדי אלילים והמציאו דת חדשה, הנצרות, ולעגו על התורה, וטענו שישראל איבדו את בכורתו, ושהנוצרים נבחרו במקומנו. (עמ' 17) ועוד ניסו להוכיח מהתורה עצמה את צדקת הנצרות. ובמיוחד שאז רבים מהעמים הנאורים החלו להתקרב לדת ישראל, בגלל טוהר רעיונו וקדושת המוסר של המצוות, ורבים התגיירו, ופתאום באו הנוצרים, שלא למדו אלא היו בעלי דמיון וחלומות, והורידו את הא-ל היחיד הזה והושיבו על כסאו עוד אחד, וטוענים שאלקי ישראל הוא מושל רק על עם ישראל. זה הביא את ישראל לכעס וקנאה עד שקבעו ברכה נגד הנוצרים, כאילו ניבאו שהנוצרים יציקו לישראל יותר מכל העמים הקדמונים.
וזאת שאלת הגמרא כאן: מדוע תיקנו ברכה נגד המינים, בניגוד לדרך ישראל לא לדבר נגד הגוים בתפילה? ר' לוי אמר, ששמונה עשרה ברכות נתקנו נגד י"ח אזכרות בפרק "הבו לה' בני אלים", וברכת המינים נתקנה נגד "אל הכבוד הרעים ה' על מים רבים", שכן "אל" הוא שם של הכוח והגבורה, והוא מרעים על מים רבים, הם הגוים, שלפעמים נחוץ עוז ונקמה נגדם. (עמ' 18) רב יוסף הסביר שי"ח ברכות הן נגד י"ח אזכות בקריאת שמע, וברכת המינים היא כנגד "אחד", רומז לקנאת ה' נגד מה שנצרות קלקלה את מושג אחדות ה' [ע"י המצאת השילוש]. ור' תנחום אומר שברכת המינים היא כנגד החוליה הקטנה שבשדרה, והמשכיל יבין [החוליה קטנה היא ליד פי הטבעת, כמו שאותו האיש נידון בצואה רותחת, גיטין נז ע"א].]

(רבי זאב וולף מישעל, הגיון דברי חכמים, עמ' 15-18) לטקסט

כט ע"א

והשקיף בה שתים ושלש שעות ולא העלוהו
1

[נקטו לשון "העלאה" כי שליח ציבור עומד במקום נמוך, כאמור לעיל י ע"ב.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף נז ע"א) לטקסט

וניחוש דלמא הדר ביה! אמר אביי, גמירי: טבא לא הוי בישא. ולא? והכתיב "ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול"! ההוא רשע מעיקרו, אבל צדיק מעיקרו - לא. ולא? והא תנן: אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שמש בכהונה גדולה שמנים שנה ולבסוף נעשה צדוקי! אמר אביי: הוא ינאי הוא יוחנן. רבא אמר: ינאי לחוד ויוחנן לחוד, ינאי - רשע מעיקרו, ויוחנן - צדיק מעיקרו. הניחא לאביי, אלא לרבא קשיא! אמר לך רבא: צדיק מעיקרו נמי, דלמא הדר ביה
6-16

יש מקום להקשות על שיטת רבא, שיוחנן כהן גדול היה צדיק ונעשה רשע, ממה שאמרו חז"ל על חנוך. (מובא ברש"י לבראשית פרק ה פסוק כד) "ויתהלך חנוך" - צדיק היה וקל בדעתו לשוב להרשיע, לפיכך מיהר הקב"ה וסילקו והמיתו קודם זמנו. מדוע, איפוא, לא סילק הקב"ה את יוחנן כהן גדול קודם זמנו, כמו שנעשה לחנוך?
אלא נראה שיש לחלק. יש צדיקים שיש בהם נטייה לחטא, ואותם מסלק הקב"ה קודם זמנם, מה שאין כן בצדיקים גמורים, שאין בהם נטייה לחטא.
ויצא מזה הערה נוראה, במה שאמרו אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שיכול אדם לשמש בכהונה גדולה שמונים שנה ולהיות צדיק גמור בלא שום נטיה לחטא, אבל אחר כך לשוב ולהרשיע.

(שיחות מוסר תשל"ב פרשת אמור מאמר סח' עמ' רצד)

טבא לא הוי בישא
7

והנה כבר ידוע שנביאי ישראל הם בעלי חסד ורחמים ואפילו כשמתנבאים הרעה על האומות אי אפשר להם שלא יתפעלו קצת לפי טבעם, דהא גמירי דטבא לא הוי בישא, ולכן הנביא היה צועק על הדין היוצא שיחזור לנרתיקו, וכל שכן שבעת הנהגת הדין כל אנפין חשוכין ועציבין ואפילו ישראל עצמם מְצֵרִים ומתפעלים, וז"ש 'הוי חרב לה' עד אנה לא תשקוטי', ופתח בהו"י לפי שהוא צירוף הגבורה והדין כידוע. וכאילו הנביא מדבר לנוכח לזאת החרב שתאסף אל תערה, והוא סוד הדין שיחזור לנרתיקו.... אבל אחר כך הנביא עושה את עצמו כמי שטעה בדיבורו, ותוך כדי דיבור חוזר בו ומכיר את טעותו, שאינו מדבר עם בני אדם שהם בעלי בחירה, אלא עם הדין העליון שהוא מוכרח לעשות את שלו בדבר השם על כל פנים, ולא ישקוט כי אם כילה ולא יחזור לנרתיקו עד שישלים את שליחותו, וז"ש 'איך תשקוטי וה' צוה לה אל אשקלון ואל חוף הים שם יעדה', שהוא לשון חיבור וזיווג, כמו 'אם רעה בעיני אדוניה אשר לו יעדה', כי יש זיווג לחסד ויש זיווג לדין, וזה וזה לא יפטר מזיווגו עד שיעשה את שלו ויגמור שליחותו.

(רבי משה דוד ואלי, מרפא לשון, ירמיהו מז, ו)

[ממילא גם בישא לא הוי טבא, ומכאן שלא יתכן שאדם המציא את חוקי התורה, שכן אדם אינו שלם ולא יכול ליצור דבר שלם].

(אור עינים (תקסו), הקדמת המו"ל, עמ' 4) לטקסט

הני שבע דשבתא כנגד מי
21

אוֹם נְצוּרָה כְּבָבַת. בּוֹנֶנֶת בְּדַת נֶפֶשׁ מְשִׁיבַת... רֶנֶן שֶׁבַע מְפַלֶּלֶת בַּשַּׁבָּת.

(הושענות לשבת)

כט ע"ב

רבי אליעזר אומר העושה תפלתו קבע [אין תפלתו תחנונים] וכו' כל שאינו יכול לחדש בה דבר

דברי רבה ורב יוסף ע"פ פשוטם תמוהים מאד. וכי בשביל שהאיש הזה אינו יכול לחדש דבר בתפלתו אין תפלתו תחנונים לפני המקום? הלא כבר סדרו לנו אנשי כנסת הגדולה סדר תפלה, ובה נכללו כל הבקשות לרפואה ולפרנסה, ואיך יעשה לפי דבריהם האיש שאין לו חולה להתפלל עליו, ובעז"ה שלום לו מסביב ויש לו די ספוקו, א"כ לפי זה אין תפלתו רחמים ותחנונים לפני המקום?! ולהבין עוד מה יכוון רש"י ז"ל במלות יתרות: כהיום כן אתמול כן מחר. על כן נ"ל לבאר בזה ע"פ הפשט בעז"ה דברי רבה ור"י, כי הם לא יפרשו דברי ר' אליעזר באמרו העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים, כי השי"ת אינו מקבל תפלתו כתקונה יען כי עשה תפלתו קבע. אך יפרשו דברי ר"א כי קאי על המתפלל. כי הדבר הזה בדוק ומנוסה, כי אינו דומה תפלת האיש המתפלל לה' בעת צר לו, אשר אז לבו נשבר בקרבו ותפלתו אז בלבב שלם ובכוונה גדולה, בלב מורתח ומוקרע, לתפלת האיש השלֵו ושלום לו במגורו ולא יחסר לו דבר, כי אף כי האיש הזה הוא ג"כ צדיק גמור בכל דרכיו, עם כל זה תפלתו איננה כ"כ בלב נשבר ונדכה כמו תפלת האיש המצר בצרתו, כידוע מרז"ל אשר בתענית צבור הורידו לפני התבה מי שביתו ריקם וטפלי תלוים בו למען יכוון יותר בתפלתו [תענית טו ע"א]. וזה הוא שיאמרו רבה ור"י, כי האיש שאינו יכול לחדש דבר בתפלתו, פירוש, כי שלום לו מסביב ואין לו מה לחדש בה דבר בתפלתו לבקש עליו, האיש ההוא אין תפלתו תחנונים לפני המקום בלב נשבר ונדכה כמו האיש הנשבר והנדכה לבו בקרבו מרוב יגון ואנחה רחמנא ליצלן.
אמנם עוד לאלוה מלין לבאר דברי רבה ור"י בעז"ה ע"פ דרך המוסרי. כי הנה ידענו כי האיש המשכיל ע"ד אלהים באמת, האיש ההוא אינו הולך בעולמו אחרי הרגלו כסומא בארובה, אשר איננו רואה בהדר גאות ה' בכל מעשה הבריאה כולה, אשר מצוותיו מצוות אנשים מלומדה, כי אם נוכח ה' דרכו, ועיניו פקוחות תמיד להכיר ולהתבונן על מעשה ה' כי נורא הוא ונפלאותיו כי עצמו מספר. וגם מבשרו יחזה אלהיו וחסדיו הרבים אשר עושה עמו בכל עת ובכל שעה, ויום ליום יודע יותר גדולת בוראו ורוממותו ית"ש ושפלות האנוש ומכניע את עצמו תמיד יותר, כאשר יאמר החסיד בחובות הלבבות [חובות הלבבות שער עבודת האלקים פרק ג] , כי החסידים הראשונים היו ימיהם תמיד בתשובה, כי בכל יום ויום היו מכירים יותר גדולת ה' ורוממותו, ועשו תשובה על מעוט הכרתם ביום אתמול כי עבר. וכידוע המעשה מרבינו סעדיה ז"ל, פעם אחת מצאוהו תלמידיו שהיה מצטער והיה בוכה ומתאונן מאד וכו' [סידורו של שבת דרוש ג פרק ג]. על כן האיש השלם כזה נקרא מחדש דבר בכל יום בתפלתו, כי בכל יום ויום מכיר הוא יותר גדלות הבורא ית"ש. אבל לא כן האיש ההמוני, ההולך בעולמו כעיוור לא יתבונן על מפלאות ה' וגדולתו, איך מנהיג הוא את עולמו כולו ואיך שולח הוא טרף לכל בריה ומשביע לכל חי רצון. האיש ההוא נקרא שאינו יכול לחדש דבר בתפלתו, יען כי האיש המתבונן על נפלאות ה' ובכל יום ויום מכיר הוא יותר גדולתו ית"ש יותר מיום אתמול כי עבר, האיש ההוא מחדש בכל יום תמיד בתפלתו כי תמיד הוא מתעלה ומתודע יותר מגדולת ה'. אבל לא כן האיש ההמוני ההולך בהרגלו לפניו הבורא ית"ש תמיד על מצב אחד, על כן נקרא שאינו יכול לחדש דבר בתפלתו, על כן אין תפלתו תחנונים לפני המקום כי אם מצות אנשים מלומדה, כאשר יאמר הכתוב "יען כי נגש העם הזה וגו' ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלמדה" [ישעיהו כט, יג]. וזה הוא שמפרש רש"י ז"ל במלות יתרות: כאתמול כן היום כן מחר, כי הבורא ית"ש הוא בעיניו תמיד על מצב אחד, כאתמול כן היום כן מחר.

(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)

לא תרתח ולא תחטי לא תרוי ולא תחטי וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא

דברי אליהו ז"ל לרב יהודה ע"פ פשוטם לבד קשים הם. וכי היה ירא על רב יהודה פן ישכר חלילה, או כי כעסן הוא, שהיה צריך להזהירו שלא תרתח ולא תחטא לא תרוי ולא תחטא? על כן נ"ל לבאר ע"פ דרך המוסרי, כי הנה נמצאים אנשים בעלי הרגש מאד, ומכל דבר קטן המה מתפעלים, והדבר ההוא עושה רושם חזק בלבם, אשר על כן עושים כמה פעמים זר מעשיהם ויחטאו לאלהים. וישנם אנשים בעלי רוח קר, ואינם מתפעלים ומתרגשים מכל דבר קטן, על כן עושים תמיד מעשיהם בהשכל ודעת. ואם ישתמש האדם במדה הזאת לעבודת הבורא ית"ש, היא מדה גדולה מאד ושומרת את האדם מהרבה עבירות. וזה הוא שאמר אליהו לרב יהודה ע"ה לא תרתח ולא תחטא, אל תהיה חם רוח ובעל הרגש מכל דבר, והיה כי תרגיל את עצמך במדה הזאת, תישמר מחטא. ג"כ לא תרוי ולא תחטא - התרגל את נפשך שלא תהיה שיכור במצולות העולם מיין התבל, פי' כי תמעט הנאתך, וע"י זה תהיה שמור מן החטא. והעיקר השלישי: וכשאתה יוצא לדרך הימלך בקונך וצא, פירוש, כשאתה יוצא לדרך העולם, אל תעשה מאומה טרם תימלך בקונך אם הדבר ההוא ע"פ דרך התורה והמצוה, כי הרבה פעמים מסמא היצה"ר את האדם לחשוב על העבירה כי מצוה היא. על כן לא תעשה דבר בלתי אם תחשב היטב בשכלך ותימלך בקונך אם הוא צוה עליך הדבר הזה לעשותו. והלא אז תוכל לצאת לדרך העולם, כי ה' יהיה אתך ותהיה נזהר מעתה מכל חטא ועון.

(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)

שמע שועת עמך ישראל ועשה מהרה בקשתם

[תחילה מבקשים שה' ישמע לתפילתנו, ולא ינהג בנו כאותו עבד שביקש דבר מאדונו, והאדון אמר "תנו לו ואל אשמע את קולו" (תענית כה ע"ב). אח"כ מבקשים שה' ימלא את בקשתנו מהר, ולא יעכב אותו כמו אותו עבד שביקש דבר מאדונו, והאדון אמר "המתינו עד שיצטער ואח"כ תנו לו" (תענית שם).]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף נז ע"א) לטקסט

ל ע"א

אמר רבי אבין ואיתימא רבי אבינא: מאי קראה - כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות, תל שכל פיות פונים בו.

ראה איך ביארו שכוונת קביעות זה המקום על זה האופן, היא כדי שעל ידי כן מכוונים כל ישראל לבם לשמים, שהוא תל שהכל פונים אליו. ולזה אמר שם ראשונה הסומא ומי שאינו יכול לכוין הרוחות יכוין לבו לאביו שבשמים שנאמר והתפלל אל ה' (מלכי' א' ח). כי הנה אין ספק שהסדר הזה אשר נתנו בכוונת התפלה יישר הסומא ומי שאינו יכול לכוין מעצמו. [מבאר שכדי לא לסור מדרך האמת ולא לתעות ממנה אדם חיב להישיר דרכו תמיד אל נקודה אחת. והנקודה הנכונה היא רצון ה', שאליו עליו לשאוף. וחלק מהשאיפה אל נקודה אחת היא קביעת מקום אחד לתפלה.]

(עקדת יצחק, שער ע"ב)

לעולם לישתף אינש נפשיה בהדי צבורא

בתוך כלל הציבור זוכה היחיד אע"פ שאינו ראוי. הנהגת הקב"ה היא עם הכלל כולו, בין לטוב בין למוטב, לכן יש להתפלל על הכלל כולו. ובתוך כך תהא תפילתו נשמעת אף על עצמו.

(שיחות מוסר תשל"ג פרשת במדבר מאמר עא' עמ' שי)

ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות יכוין לבו כנגד אביו שבשמים

כשאין אדם יכול לצאת ידי דרישת כל האנשים שהם בעלי רוחות שונות, מוטב לו לכוון לרצון בוראו ולצאת ידי חובתו כלפי שמים.

(רבי יוסף יוזל הורביץ, מובא בס' תנועת המוסר, כרך ד, עמ 297)

ל ע"ב

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש וכו' דאמר קרא והיא מרת נפש וכו' (לא.) אין עומדין להתפלל וכו' אלא מתוך שמחה של מצוה

פרק י:... ומאחר שהתפלה היא בחי' תשובה עילאה, צריך להקדים לפניה בחי' תשובה תתאה. וזה שאמרו רז"ל במשנה אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, ופירש רש"י: הכנעה. והיא בחי' תשובה תתאה לעורר רחמים כנ"ל, וכדיליף התם בגמ' מקרא דכתיב "והיא מרת נפש". אכן בברייתא שם ת"ר אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה. ועכשיו בדור יתום הזה שאין הכל יכולין להפוך לבם כרגע מן הקצה, אזי עצה היעוצה להקדים בחי' תשובה תתאה בתיקון חצות...
פרק יא: ואמנם להיות בלבו ההכנעה היא בחי' תשובה תתאה כנ"ל, וגם השמחה בה' שתיהן ביחד, כבר מילתא אמורה בלקוטי אמרים ס"פ לד, כמ"ש בזוה"ק [אחרי מות עה ע"א]: חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא וכו' [בכייה תקיעא בלבאי מסטרא חדא]. ובצירוף עוד האמונה והבטחון להיות נכון לבו בטוח בה' כי חפץ חסד הוא, וחנון ורחום ורב לסלוח תיכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה מאתו ית'.

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, איגרת התשובה, פרקים י-יא)

אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו

[רמז שלא ישיח בתפילה, ואל יאמר "הרב מתפלל בשבילי, ואני לא צריך להקפיד בזה", אלא "אפילו המלך", מלכי רבנן, "שואל בשלומו" - מתפלל בשהילך, "לא ישיבנו" - אל תושיב את הרב במקומך.]

(רבי משה אליעזר דאנאטה, אהל משה, סי' כ דף ה ע"ב) לטקסט

אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק

[אפילו המלך שואל בשלומו, היינו שהוא מקורב למלכות, לא יפסיק להיות נאמן ליהדות, ויעמוד בנסיון העושר. ואפילו נחש כרוך בעקביו, שהוא בנסיון העוני, לא יפסיק להיות נאמן ליהדות.]

(רבי גדליה סילברסטון, מתוק מדבש ח"א, עמ' 36) לטקסט

ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק

והנה היה מחסדו יתברך לתת לאדם מקום שיתקרב לו יתברך, אף על פי שכפי מצבו הטבעי נמצא רחוק מן האור ומשוקע בחושך, והיינו שנתן לו רשות שיעמוד לפניו ויקרא בשמו, ואז יתעלה מן השפלות אשר לו בחוקו - לפי שעה. ויימצא מקורב לפניו ומשליך עליו יהבו, כמו שזכרנו. והנה זה חומר התפילה, שאסור להפסיק בה כלל, מפני היות בה האדם בקורבה גדולה אליו יתברך.

(דרך ה' חלק ד פרק ה אות ג)

שלא יפן לשום חמדה ותאוה, אשר בשביל כך ימנע מן עבודת ה' אפילו רגע אחד.

(יערות דבש, חלק שני, דרוש ו)

[גם אם הנחש הקדמוני, יצר הרע, "כרוך על עקבו" - מסית אותך לדבר לשון הרע, "לא יפסיק" - אל תפסיק בתפילה בדברי לשון הרע.]

(רבי משה אליעזר דאנאטה, אהל משה, סי' כ דף ה ע"ב) לטקסט

חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין

[השהייה לא היתה משום טירדות עוה"ז, שהרי היו חסידים, אלא שלא יכלו להתחיל מתוך פחד ויראה מה', כי יראת ה' גדולה יותר אצל בעלי מעלה גדולה. ולכן דוד אומר "ה' שפתי תפתח" - אני לא יכול לפתוח בעצמי, מרוב יראה.]

(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף ז ע"ב) לטקסט

במקום גילה שם תהא רעדה
[עיין לקט באורי אגדות יומא ד ע"ב]

יתיב רבי חנינא קרא קמיה דרבי ינאי ויתיב וקאמר

[עיין לקט ביאורי אגדות סוכה יא ע"ב]

מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא (לא.) אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי ותבר קמייהו ואעציבו

נוכל לפרש כי רמז להם בזה אשר תבר קמייהו את הכלי זכוכית היקרה הזאת, כאשר ראה את הרבנן דקא בדחי טובא, וברצונו היה להזכיר להם כי לא פה בשפלה הוא יום השמחה, ולא ההילולא הוא העיקר לו לאדם, ושמחה מה זו עושה? כי תכלית החתונה הוא רק לפרות ולרבות למען מלאות סאת בני אדם אשר ימותו. דור הולך ודור בא, הללו נובלין והללו נוצצין [עירובין נד ע"א]. ולולא חטא אדם, אזי השמחה הזו מה עושה, כי לא היתה בעולם. על כן, להראות להם הענין הזה, תבר קמייהו כסא דמוקרא, כי יתבוננו בינה כי גם האדם הלזה הוא כלי יקר, ובנקל יכול הוא להשבר ככלי הזה. והראשון אדם שבר בידיו כלי יקר ואיבד את העולם כולו. וכמו כן יתבוננו כי כמו הכלי זכוכית, אף לאחר שבירתה יש לה תקנה להתיכה באש, כן גם האדם, אחרי מותו לא אבד נצחו, ויש לו תקנה בהשארת הנפש. ע"כ כאשר הבינו הרמז הנפלא, אעציבו.

(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)

לא ע"א

אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטי בהלולא דמר בריה דרבינא לישרי לן מר אמר להו ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן
5-7

[ר' המנונא מתפלא, מה יש לשיר? הרי הנישואין מורים על חולשת המין האנושי, שכל אחד צריך להוליד ילדים כי הוא עצמו ימות, ומה טעם להעמיד עוד דורות שגם הם ימותו? ולכן אמר "וי לן דמיתנן". (עמ' 138) וכן מה שמברכים בנישואין "בא"י יוצר האדם", הוא כדעה שבריאת האדם היא טובה.]

(רבי זאב וולף מישעל, דברי חכמים, עמ' 137-138) לטקסט

אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטי בהלולא דמר בריה דרבינא לישרי לן מר אמר להו ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן אמרי ליה אנן מה נעני בתרך אמר להו הי תורה והי מצוה דמגנו עלן
5-9

השירה הזאת היא מאמר חכם אחד מחכמי יון, שהשיב לשואליו דבר, בשאלו אותו אם יקח אשה או כי יחדל, וענה אותו: איך תעשה תחרט באחרונה. אמנם רב המנונא זוטא ע"ה אמר המליצה הזאת ע"פ דרך הקודש התורה והיראה, ע"פ אמונת הישראלי. כי באמת לוּ ישכל גבר להבין ענין החתונה ע"פ אמתית, אזי ראה והבין כי אין לו מה לשמוח עוד שמחה גדולה בזה שנושא אשה, כי מי יודע עוד אם מצא או מוצא הוא את האשה מר ממות, ושאר מקרים אשר יקראו, אשר שמחתו זאת תהפך לו לאבל ח"ו, כי מי יודע מראשית אחרית דבר, ואך אז תוכל להיות שמחתו שלמה ובאמת, כאשר יראה חיים עם האשה הזאת אשר לקח ויראה זרע ומצא טוב וביתו מלא כל טוב, אז יכול הוא לשמוח באמת. אפס השמחה הזאת היא מראה עינים, כמו שהשיב ר' יהושע בן קרחה לאפיקורוס אחד בעת ששאל ממנו, אין אתם מודים שהקב"ה רואה את הנולד וכו', א"ל נולד לך בן זכר מימיך, א"ל הן וכו', ולא היית יודע שסופו למות? א"ל בשעת חדותא חדותא בשעת אבלא אבלא [בראשית רבה פרשה כז אות ד]. כן היא השמחה הזאת, בשעת חדותא חדותא. אבל להיקרא אותה שמחה אמתית לא נוכל עוד.
על כן כאשר אמרו לו רבנן לרב המנונא לישרי לן מר, השיב להם בדרך הקודש, ע"פ מאמר התלמודי בזה שאמר לו ישעיה לחזקיהו "כי מת אתה ולא תחיה" וכו' - מת אתה בעוה"ז ולא תחיה לעוה"ב וכו' משום דלא עסקת בפריה ורביה [ברכות י ע"א]. נמצא לפי זה, אם מונע אדם מקחת אשה, בן מוות הוא לעוה"ב. והנה שלמה ע"ה אמר ג"כ "ומוצא אני מר ממות את האשה" וגו' [קהלת ז, כו], א"כ כאשר יקח אשה יוכל היות כי יהיה לו מר ומר ממות היא לו. וא"כ איך שיעשה - מר לו. וזה הוא שהשיב להם על שאלתם ממנו בכפל הלשון ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן, כי עתה ביום החתונה אין לשמוח עוד בתכלית השמחה, כי מי יודע אם מצא או מוצא. ומר לו מר משני הצדדים, באם כי לא יקח אשה, ווי לן דמיתנן בעוה"ב. ובאם כי יקח אשה, ווי לן דמיתנן בעוה"ז, פן ימצא אשה מר ממות. ע"כ אמרו לו ואנן מה נעני אבתרך - א"כ לפי דבריך אין לו לאדם לשמוח כלל, ואם יש איזה תקנה להינצל משני המיתות? אמר להו הי תורה והי מצוה דמגנו עלן. כי באמת נמצא תקנה לשתי אלו, הי תורה - התורה היא תקנה שלא ימות לעוה"ב באם שלא ישא אשה, כאשר השיב בן עזאי על אשר לא נשא אשה: ומה אעשה ונפשי חשקה בתורה [יבמות סג ע"ב]. ועסק התורה מגני עליו ופוטרת אותו מעונש מיתה בעוה"ב. והי מצוה - או אם ישא אשה יש לו תקנה שלא ילכד בפח אשה רעה וינצל ממיתה בעוה"ז, כאשר אמר שלמה ע"ה ג"כ "טוב לפני האלהים ימלט ממנה" [קהלת שם], וכמאמר בן סירא: אשה טובה מתנה טובה בחיק ירא אלהים תנתן [יבמות שם], וכמאמרם ז"ל זכה עזר לא זכה כנגדו [יבמות סג ע"א]. א"כ המצוה מגני עליו שלא ימות בעוה"ז אם יקח אשה. וזה הוא הי תורה והי מצוה, כי שתי אלו, התורה והמצוה, הֵנָה לנו למגן להנצל על ידיהן בין בעוה"ז אם ישא אשה ובין בעוה"ב אם לא ישא.
וע"פ דרך המוסר נוכל לבאר את המאמר הזה בעז"ה, כי הוא ע"פ מה שאמר שלמה ע"ה "טוב ללכת בית אבל מלכת אל בית משתה והחי יתן אל לבו" [קהלת ז, ב], ג"כ אמר אחרית "שמחה תוגה" [משלי יד, יג], כי עיקר האדם הוא באשר הוא חי, יתן אל לבו כי סופו למות ובשרו יהיה מאכל לרמה ותולעה ויצטרך לתת דין וחשבון. והזכירה הזאת יוכל לזכור באמת רק בהיותו בבית האבל, בשומו אל לבו כי גם האדם הלזה השוכב עתה כפגר מובס לפניו ועוד מעט תכסהו העפר, גם הוא היה חי כמוהו, ובלבבו חשב ג"כ כי לעולם יחיה ולא יהיה קץ למשאלות לבו, ועתה שוכב הוא מת וכל מחשבותיו ספו תמו. אמנם האיש השלם יכול הוא לעשות החשבון הזה גם בהיותו בבית השמחה, בשומו אל לבו כי אחרית שמחה תוגה ולשמחה מה זו עושה, כי לולא המוות לא היה מקום להשמחה הזאת כלל. ע"כ כאשר אמרו לו לישרי לן מר, א"ל ווי לן דמיתנן, כי עיקר התכלית מהשמחה הזו בהיותו בבית החתונה הוא רק להתבונן אחרית דבר השמחה ותכליתה. וכאשר שאלו אנן מה נעני אבתרך, א"ל הי תורה וכו', כי עיקר התכלית הזאת הוא רק כי החי יתן אל לבו להרבות במספר חייו תורה ומצוות.

(רבי מנחם טאקסין, אורח ישרים, כאן)

אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטי בהלולא דמר בריה דרבינא לישרי לן מר אמר להו ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן אמרי ליה אנן מה נעני בתרך אמר להו הי תורה והי מצוה דמגנו עלן
5-9

[הוא הזכיר את המוות, ורומז שמטרת הזיווג הוא לקיום המין, כי האנשים הפרטיים לא יכולים לחיות לעולם. ואמר להם לענות אחריו שיש עוד מטרה לזיווג, שהאשה תסייע לאיש לקיים תורה ומצוות לשלמות הנפש. וזה כמו שכתב ס' העיקרים מאמר ג פרק ב, שאצל בעלי חיים מטרת הזיווג הוא רק לקיום המין, ולכן זכר ונקבה שווים בחשיבותם, ואילו אצל האדם (שיש לו מטרה בחייו הפרטיים), הזכר יותר חשוב והנקבה נבראה לסייע לו בשמירת גופו ונפשו, ולכן נברא הזכר לבד בתחילה, ולכן לא נאמר בבריאתו "למינהו". וזה מה שאומר החתן לכלה "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל" - את מקודשת לי להוסיף לי שלמות, בקיום תורה ומצוות, כמו שהתורה מוסיפה שלמות באדם ומגינה עליו מיצר הרע.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף קיד ע"ב) לטקסט

[איך הוא מקיים את בקשתם שישיר, באמירת "ווי לן דמיתנן"? (עמ' יב) פירש מגיד תעלומה, שמטרת הנישואין הוא לקיום המין, שהאדם עתיד למות, וע"י הנישואין הוא מוליד ובניו יחיו אחריו. נמצא שהנישואין מזכירים את יום המיתה, כי לולא המיתה לא היו צריכים לשאת אשה. וזאת כוונת רב המנונא: אין מה לשמוח, שהרי הנישואין הם רק בגלל המיתה, ואם נזכור את המיתה אין מקום לשיר. ובזה יש להסביר את הפסוק (בראשית פרק ג פסוק יב) "האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה לי מן העץ ואוכל" - נתינת האשה גרמה לי לאכול, כי נתת לי אשה לקיום המין כי אני עתיד למות, ולכן אכלתי, כי לא אפסיד כלום ע"י אכילת עץ הדעת, שהרי בלאו הכי אמות.
ובזה יובן ההמשך, "הי תורה והי מצוה דמגנו עלן" - שמי שמקיים תורה ומצוות אינו צריך לדאוג מהמיתה, כי בעוה"ב תהיה לו קורת רוח יותר מכל חיי עוה"ז, ולכן אם מקיימים תורה ומצוות, נוכל לשמוח גם אם נזכור את יום המיתה ע"י הנישואין. [ובעמ' פט הוסיף, שלכן אצל האבות זכירת יום המיתה לא גרמה להם עצבות. אברהם אמר (בראשית טו, ב) "ואנכי הולך ערירי", שהזכיר את מותו, ובכל זאת היה שמח, שאל"כ לא היה זוכה אז לשכינה, שהרי השכינה שורה רק מתוך שמחה. יצחק אמר (בראשית כז, ז) ואברככה לפני ה' לפני מותי", שהזכיר את מותו, ובכל זאת אכל מטעמים, ואילו התעצב לא היה מסוגל לאכול. יעקב אמר "ושכבתי עם אבותי", שהרגיש שהוא הולך למות, ובכל זאת נאמר עליו "ויחי יעקב בארץ מצרים",שהשנים שחי במצרים היו טובות לו].]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' יא-יב [ובדומה בעמ' פט]) לטקסט

[הצעירים ביקשו שיר, כדרכם של צעירים. אבל הוא השיב שאין מקום לשירה ולשמחה כיוון שאנחנו מתים - אנחנו צריכים לדאוג לחיי נפשנו ולא להתהולל. זאת בגלל שהרדיפות של הגוים את ישראל חנקו את רצון השירה בעם. והם הבינו ממנו שהעיקר הוא חיים רציניים עם שמירת דקדוקי החוקים, ולכן אמרו שצריך תורה ומצוות להגן עלינו.]

(רבי זאב וולף מישעל, הגיון דברי חכמים, עמ' 50) לטקסט

לישרי לן מר אמר להו ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן אמרי ליה אנן מה נעני בתרך אמר להו הי תורה והי מצוה דמגנו עלן
6-9

[הם ביקשו ממנו לומר משהו לרומם את רוחם, לנחם אותם מפני המוות, ואמר להם שלולא המיתה לא היו צריכים לנישואין, שהוא לקיום המין. ואמרו לו שזה מנחם מי שנושאים נשים, אבל ת"ח שחשקה נפשם בתורה ולא נושאים נשים, מה ינחם אותם על המוות? וענה שתורה ומצוות הם תולדותיהם של צדיקים, טובים יותר מבנים, ומגינים עלינו, ולא צריכים בנים ממש.]

(דברי חן (סילברסטון), עמ' 23) לטקסט

הי תורה והי מצוה דמגנו עלן
8-9

[הזכיר תורה קודם, כי היא מגינה יותר משאר מצוות.]

(רבי אליעזר זלמן גרייבסקי, קדיש לעלם, דף יב ע"ב) לטקסט

רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אימתי בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה
9-12

החלק הראשון מחלקי הדרשות החמשה הם דרשות על פי פשוטן לא נתכוון בהם דבר אחר זולת הפשט והנראה בעיני ההוגים. והחלק הזה עם היותו מבואר ואינו צריך דמיון אודיעך דמיונו לתוספות ביאור. והוא כענין מה שאמרו במס' ברכות א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו וגו' [הוא סבור שמאמר זה מתכוון רק לפשוטם של דברים.]

(רבי אברהם בן הרמב"ם, מאמר על דרשות חז"ל)

אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו
37-38

כוונתם יאמר דברי תורה פשטים נעימים שהם דברי מוסר הנכנסים בתוכיות הלב, וזה שדייקו בלשונם מתוך דברי תורה. כי כבר הזכרתי בחיוב לעסוק בדברי מוסר כשנפטר מחבירו, וכשאומר המוסר מקושט ומהודר בדברי תורה אז נכנס ביותר בתוכיות הלב. וכן אנו אומרים בברכת אהבה רבה, ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור כו', ואז תורת אלהיו בלבו ומקויים בתוך לבי אמונתך, זהו שאמרו מתוך דברי תורה

(של"ה, הקדמה, (י))

[מי שמקבל טובה גשמית, כגון מאכל, אוהב אותה רק באותו זמן ומעט אחר כך, אבל אח"כ כשהמאכל מתעכל, הוא כבר שוכח את האהבה. אבל הנאהב מצד עצמו ומעלתו, כל פעם שהאוהב נזכר בו מוסיף לו אהבה. ולכן הנפטר מחברו מתוך דבר הלכה יזכור אותו. לכן נאמר (בראשית פרק כה פסוק כח): "ויאהב יצחק את עשו", לשון עבר, "כי ציד בפיו" - כיון שהאהבה נבעה ממאכל גשמי, היא לא נשארה לאחר הזמן, "ורבקה אוהבת את יעקב" - לשון הווה, שזה נשאר תמיד כי אהבתה נבעה ממעלתו של יעקב, ולכן כל זמן ששמעה את קולו היתה מוסיפה אהבה.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף יט ע"ד) לטקסט

["חברו" הוא הקב"ה כמו שנאמר "רעך ורע אביך אל תעזוב". הוא ציווה לקיים תרי"ג מצוות כדי לקנות שלמות. אבל יש מצוות שאדם לא יכול לעשות. והפתרון הוא שילמד את ההלכות של אותן מצוות, וכאילו קיים, כמו שנאמר שהעוסק בתורה חטאת כאילו הקריב חטאת. וזה מה שכתוב "מתוך דבר הלכה". "שמתוך כך זוכרהו" - שמתוך הלימוד הוא זוכר שה' ציווה לעשות את המצוה, ואינו יכול לעשותה, ויכוון בלבו שייחשב כאילו עשה. ובזה יש לפרש את הפסוק (תהלים פרק קיט פסוק צב) "לולי תורתך שעשועי" - שע"י לימוד תורה מקיימים את כל המצוות, "אז אבדתי בעניי" - הייתי חסר שלמות, כמו עני שחסר הרבה דברים.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף לג ע"ב) לטקסט

רב כהנא אלויה וכו' עד בי צינייתא דבבל וכו' ודאי דאמריתו הני צנייתא דבבל איתנהו משני אדם הראשון וכו' ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב נתיישבה וכו' לא נתיישבה
38-44
[עיין לקט באורי אגדות סוטה מו ע"ב]