Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת נדה

בעריכת המכון לחקר האגדה



יג ע"א

רבי אליעזר אומר: כל האוחז באמתו ומשתין כאילו מביא מבול לעולם

...ודקדק לומר 'ואתם' בתוספת וא"ו, לומר לצד שנשבעתי לכם שלא יכרת עוד כל בשר, גם אתם תקבלו לפרות ולרבות, ומעתה תנאי הוא הדבר.
ולפי זה ידוייק על נכון מאמרם ז"ל (נדה יג.) שאמרו כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם ע"כ, פירוש כיון ששבועת ה' שלא יכרת וכו' היתה בתנאי שיקבלו לפרות וכו', כפי זה המשחית זרעו ביטל התנאי וכאילו מביא מבול וכו' והבן. [מסביר כי כשם שהקב"ה התחייב שלא להביא מבול, כך התנה עם האדם שיפרה וירבה ולא יעשה מעשים הממעטים את הזרע.]

(אור החיים בראשית ט, ז)

ר' יהודה אימתא דרביה עליה

[ע"פ זה מובן מדוע אמר אברהם לאליעזר "שים נא ידך תחת ירכי" ולא תחת ירכו של אליעזר, כי סתם אדם אינו רשאי לאחוז באמתו, רק אברהם היה רשאי כי לא היה בו חשש הרהור כי היתה אימת ה' עליו.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' ריא - לטקסט)


יג ע"ב

אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות סב ע"א]

קשים גרים לישראל כספחת

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות מז ע"ב ולקט באורי אגדות קידושין ע ע"ב]



טז ע"ב

דריש ר' חנינא בר פפא, אותו מלאך הממונה על ההריון, לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקדוש ברוך הוא, ואומר לפניו, רבונו של עולם, טפה זו, מה תהא עליה, גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני, ואילו רשע או צדיק, לא קאמר, כדר' חנינא דא"ר חנינא, הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים, שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'

ומפני זה אמרו המלאך הממונה על ההריון "לילה" שמו, נוטל את הטפה ומניחה לפני הקב"ה, ואומר טפה זו מה תהא עליה, חכם או טפש, עשיר או עני, אבל צדיק ורשע לא קאמר. הנה בארו שהחכמה והעושר תלוים במזל כפי רגע ההריון והלידה, לא הצדק והרשע. וזהו שאמרו גם כן בשבת אתמר ר' חנינא אומר מזל מחכים מזל מעשיר ויש מזל לישראל, ר' יוחנן אמר אין מזל לישראל. הנה בארו שהחכמה והעושר תלויים במזל, ואפילו ר' יוחנן מודה בזה. שאע"פ שאומר אין מזל לישראל, אין כונתו לומר שלא יהיה המזל פועל בדברים האלה. אבל הכוונה, שעל ידי תפלה וצדקה ישתנה מזלו לטובה. כן פי' רש"י ז"ל שם דכן סוגית הגמרא מוכחת. ור' חנינא סובר שאין תפלה וצדקה משנה המזל בדברים האלה, שהם החכמה והעושר, אבל במעשה המצות והעבירות, אין שום חכם חולק שאין למזל יכולת עליהם. וזהו מה שאמרו רז"ל: בני חי, ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. הנה יחסו למזל. הדברים הגופיים, לא הנפשיים.

(דרשות הר"ן - הדרוש השמיני)

כי אע"פ שיש מלאך ממונה על שעת ההריון, והוא מזל המולד שנוטל אותה הטיפה ומעמידה לפני הקב"ה, ושם נאמר מה תהא עליה לפי הכח שמסר ה' ית' ביד המלאך ההוא מהתחלת הבריאה... הנה לא יפה כוחו בהם בשיהיו כן על כל פנים, אבל יישאר האדם יכול ורשאי בהשתדלות שכלי וחריצות אנושי להדיח מעליו רעת הוראתו ויקבל את הטוב מאת האלקים, עד שייהפך מזה מצד אל צד, אם מעני אל עשיר... ואם מפתי אל חכם... וזה אומרם: צדיק ורשע לא קאמר, כלומר: אבל אלו הגזרות לא ימשלו על האדם באופן שבעבורם יהיה צדיק ורשע בהכרח, אבל הכרעתם היא חלושה, עד שהצדיק והרשע ימשלו בהם...
ורמז גדול רמז רבי חנינא בקריאת המלאך ההוא לילה, וגם שלא נזכר שם לשון גזירה, כיאם שאלה לבד... וזה שזמן הלילה שהוא החושך, הוא מסוגל בשני דברים: האחד - במה שאין עניינו רק העדר ושלילת האור; השני - שהוא זמן תקוה ותוחלת, כמו שאמר: משומרים לבוקר. והנה באמת המלאך הממונה מלפנים על ההריון... ראוי שייקרא בשם זה, לפי שכבר יפלו בשאלה זו עניין הלילה וסגולותיו, וזה כי השאלה הזאת ודאי היא עמוקה וחשכה כחשכה של לילה אצל השכל האנושי, שלא יסבול היות דבר גזור... מאחר שנשארה חופשיות הבחירה בידו; וגם הסגולה השנית להיות הכל תלוי ועומד עד שיידון כפי מעשיו, והרי הגזירה היא בתוחלת ממושכה עד הזמן ההוא. [אותו מלאך הוא מזלו של האדם, שאמנם קובע בו תכונות מוּלדות, אך אין הוא קובע את אופן השימוש בהן; וזה נתון בידי בחירתו של האדם, להשתמש בתכונותיו לצדק או לרשע.]

(עקידת יצחק שער כב)

מבאר שגמרא זו מרומזת בפסוק, ספר תהילים פרק קלט (טז), גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ יָמִים יֻצָּרוּ ולא אֶחָד בָּהֶם, היינו שקודם יצירתו, ראה הקב"ה מה תהא בגלמי, כשמעמידים הטפה לפניו, ועל ספרך כלם יכתבו, שכותבין על ספר כל עניניו, אם יהיה גבור או חלש וכו' ואפילו ימים יוצרו, קוצבים לו כמה יחיה, אמנם לא אחד בהם, כי חסר בספר זה אחד מן השלמות, דאילו צדיק ורשע לא קאמר, על כן לא נכתב על ספר, שכותבין עליו מה יהיה משפט הילד ומעשהו, לפיכך מה יקרו רעיך אל, שנעשו בדמות אלהים שליטים על כל מעשיהם.

(כלי יקר על בראשית פרק ה פסוק א)

הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים

וכשנתבונן היטב תמצא כי הבטחון הגמור מהיראה הוא עצם היראה, כלומר כי כשיתירא האדם לא יירא. וזה, כי בהתחזק ביראת י'י ושמור מצותיו אשר מכללם לזכור את מעשה ה' כי נורא הוא, כמו שהוא מזדכר על ידי מצות הציצית והתפילין וקדושי השבתות והמועדים, וכיוצא בזה, אשר נתנו לזכרון, הנה ודאי היה עם הזוכרים והשומרים לא ירפם ולא יעזבם. והנה היראה הזאת היא בידינו ורשותנו, כמו שאמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות ל"ג ע"ב), וכשנשלים עצמנו בה, הנה לא נירא משום פגע ונזק.

(עקדת יצחק, שער צ)

א"ר יוחנן: אסור לאדם שישמש מטתו ביום... ר"ל אמר מהכא: בוזה דרכיו ימות

נמצאנו למדים, כי פעולה שעל ידה עלול להתגלות מום באדם קרויה דרך מבוזה, וההולך בדרך זו הריהו בן מוות. [לא בדיני עונשין. אלא שחכמת שלמה במשלי קובעת שאין לו זכות קיום בעולם הזה.]

(שיחות מוסר תש"ל פרשת וירא מאמר י' עמ' מא)


יז ע"א

שלשה דברים נאמרו בצפרנים, זורקן רשע, גוזמן צדיק, שורפן חסיד.

ועשיית הצפרנים הוא רמז אל חתוך והסרת הענינים אשר בם למד לטרוף טרף ואפשר כי לזה כוונו חכמינו ז"ל (נדה י"ז) באמרם שלשה דברים נאמרו בצפרנים, זורקן רשע, גוזמן צדיק, שורפן חסיד. עם היות שהדברים כפשוטן יועילו למה שאמרו מהנזק המגיע למעוברות מדריסתן, מכל מקום אפשר כי לזה ולזה נתכוונו. והוא כי הזורק כלי החטיפה לכל צד ומקום הוא רשע, אמנם הגוזם ברוב העתים ומשתמש לכדי צרכו בהם כראוי הוא הצדיק, אבל השורפן לגמרי שהוא מסתפק בקב חרובין וכיוצא הוא החסיד הפרוש מכל דברי העולם שאינו צריך אל הצפרנים כלל, ידיו רב לו כמו שאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. [אומר שמלבד הפשט יש כאן רמז, על היחס לצפרנים ומעשיהן. כי הצפרנים נועדו לטרוף טרף, לכן הזורק אותן בכל מקום רשע. המשתמש בהן בזמנן צדיק, וחסיד אינו משתמש בהן כלל.]

(עקדת יצחק, שער צ"ז)


יט ע"ב

כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה טו ע"א ]



כ ע"ב

אמאי קרו ליה "מרא דארעא דישראל"? דההיא אתתא דאייתא דמא לקמיה דרבי אלעזר, הוה יתיב רבי אמי קמיה, ארחיה, אמר לה: האי דם חימוד הוא

ודאי שאין העניין כפשוטו. שאילו היה לדם חימוד ריח - לא היה נקרא ר' אלעזר "מרא דארעא" אלא שהרגיש ר"א בכח מיוחד שדם חימוד הוא. על כן נקרא "מרא דישראל", כי כח זה נמסר רק למי שאחריות כלל ישראל עליו.

(שיחות מוסר תשל"א פרשת וישב מאמר יז עמ' פו)

סוד ד' ליראיו

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה ד]



כד ע"ב

תניא, אבא שאול אומר, ואיתימא רבי יוחנן: קובר מתים הייתי, פעם אחת רצתי אחר צבי, ונכנסתי בקולית של מת, ורצתי אחריו שלש פרסאות, וצבי לא הגעתי וקולית לא כלתה, כשחזרתי לאחורי אמרו לי של עוג מלך הבשן היתה. תניא, אבא שאול אומר: קובר מתים הייתי, פעם אחת נפתחה מערה תחתי, ועמדתי בגלגל עינו של מת עד חוטמי כשחזרתי לאחורי אמרו עין של אבשלום היתה. ושמא תאמר אבא שאול ננס הוה - אבא שאול ארוך בדורו הוה...

יאמר, שאף על פי שאבא שאול אדם גדול בדורו היה בשלשה הענינים שזכרנו, אבל שלא היה משער בעצמו שהיה מגיע לסוף שלש פרסאות אלו שבקרסולו של עוג כמו שהגיע משה, וכן הוא האמת בלי ספק. והנה כוון לומר זה בדרך חידה קרובה אל הראשונה, כמו שאמרו גם כן (שם) שהכוונה להעיר ונשקע בה עד חוטמו, ולסוף ראה שהיתה גלגל עינו של אבשלום. שהכוונה להעיר אזן אנשים המוטבעים בתאוות העולם ומשוקעים בחמודותיו, כאומרו שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענה (משלי כ"ז), כי ודאי יקרה להם כמו שקרה לאבשלום, כי למה שתלה עיניו בגבוה ממנו נתלה ונאבד מן העולם, וכל אשר יקרה לו זה ודאי ישקע בגלגל עינו של אבשלום. וייחס אבא שאול הדבר לעצמו, כמנהג החכמים המנסים הדברים והמוצאים אותם, כמו שאמר שלמה בכל ספר קהלת [מבאר שעוג סבר שכחם של ישראל נובע משלשה דברים: עצמתם וגדלם, קדימותם, וזכות מעשיהם. והוא חשב שהוא גדול מהם בשלשה דברים אלה. לכן יצא למלחמה מעצמו, בלי ששלחו לו ישראל מלאכים ובלי שהקשה ה' את לבו. אבל האמת היא שהיו ישראל גדולים ממנו בשלשה דברים אלה. ולא זו בלבד אלא שמשה לבדו היה גדול בשלשה דברים אלה. אבל אבא שאול לא היה במעלתו של משה. ובמעשה של השקיעה בגלגל העין כונתו שכל מי ששקוע בתאוה וחמדה ישקע בגלגל עינו. ויחס את המעשה לעצמו.]

(עקדת יצחק, שער פא)


כט ע"א

רובו ככולו

[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות ג ע"ב]



ל ע"א

וחכמים אומרים: (יצירת הוולד) אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה זה וזה מא' (יום).

(בשינוי הלשון) , כי מזל צומח בגרם המעלה הוא לערך מ' יום וכן להיפך.
ולכך הלך גולית ויתיצב ארבעים יום [שמו"א יז, טז] כנודע, ולכך מ' יום היה הגשם על הארץ.

(יערות דבש חלק ראשון - דרוש ב)


ל ע"ב

דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו - לפנקס שמקופל ומונח. ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על ב' ארכובותיו, וב' עקביו על ב' עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו. וכיון שיצא לאויר העולם - נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת. ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך. ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא. ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, שנאמר מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני, ואיזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים - הוי אומר אלו ירחי לידה. ומלמדין אותו כל התורה כולה, שנאמר ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה, ואומר בסוד אלוה עלי אהלי. מאי ואומר? וכי תימא נביא הוא דקאמר - ת"ש: בסוד אלוה עלי אהלי. וכיון שבא לאויר העולם - בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר לפתח חטאת רובץ. ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו, שנאמר כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון, כי לי תכרע כל ברך - זה יום המיתה, שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר, תשבע כל לשון - זה יום הלידה, שנאמר נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה, ומה היא השבועה שמשביעין אותו - תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה - היה בעיניך כרשע. והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה - מוטב, ואם לאו - הריני נוטלה ממך. תנא דבי ר' ישמעאל: משל לכהן שמסר תרומה לעם הארץ, ואמר לו אם אתה משמרה בטהרה - מוטב, ואם לאו - הריני שורפה לפניך

הנה שהודיעו בכאן, היות האדם מתחלת יצירתו כחני להשיג השלמיות הנכללות בהשתדלות ידיעת התורה האלהית, והוא מה שאמר שמלמדין שם אותו כל התורה כלה. אמנם ההכרחיות ההוא לא יחוייב צאתו אל הפועל, כי אם ברוב ההשתדלות וההתעמלות בו. ולפי שרוב בני האדם הם מתרשלים בזה לפנותם אל הבלי העולם וחמודותיו, אמרו שבצאתו מרחם אמו בא מלאך וסטרו על פיו, והמלאך הזה כבר פרסמו שמו באומרו לפתח חטאת רובץ, כי ודאי החוטא בזה מלאך אכזרי ישולח בו להשכיחו את אשר בכחו להשיגו. ואולי שהחוקרים שאמרו שכל מה שישכילהו האדם הם על דרך ההזדכרות, כוונו אל הכחניות הזה אשר רמזהו חז"ל ויצדק מאמרם. וענין השבועה הזאת היא להורות שאף על פי שביציאתו לאויר העולם נשכחו ממנו אלו הידיעות, כמו שאמרנו, מכל מקום הכרעה גדולה יש לו אל זכירתן מצד התחלתו זאת, שאין לך חומר שבועה לקיים כל דבר מאשר יכריחהו טבע המושבע, כמו שאמר (ישעיה נ"ד) אשר נשבעתי מעבור מי נח וגו', כמו שזכרנו (בשער י"ג), ולזה אמר שהוא מושבע ועומד שיהיה צדיק ולא רשע, שכבר הוא מוכרע לזה מתחלת היצירה. ונתנו בזה עצה נכונה מאד, והוא שיתנהג בענין הצדקות כפי מה שמתנהג בבקשתו התשוקות הזמניות, כמו העושר וכדומה, כי אף על פי שיאמרו לו כל העולם שהוא עשיר, תמיד הוא מחזיק עצמו כעני, והוא רודף אחריהם. ואם יעשה כן במצות ובמעשים טובים, יתעשר מהם בלי ספק, כמו שאמר החכם אם תבקשנה ככסף וגו' אז תבין וגו' (משלי ב'). ולפי שכל אלו הענינים לא יושגו אלו רק במה שתהיה זכה וברה, כמו שאמרנו, כי בזה יזדכרו בה כל הענינים שנתנו בכחה, ויראו רשמי כחותיה באר היטב, לזה אמר שכללו בשבועתו זאת הוי יודע שהקדוש ברוך הוא טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה, שאם אתה מעמידה בטהרתה אתה מכיר מתוכה נפלאות מבורא העולם ומלאכיו הקדושים הטהורים, כמו שיבא...
...כי אם המראה היא זכה ומלוטשת, הנה התמונות נראות בה בלי שום מעכב. וכמו שאמרו במדרש (נדה ל' ע"ב) אם אתה משמרה בטהרה מוטב שיעלו בו צורות יפיפיות אלהיות, מעלות שירים והודאות לאלוה עושה, כמו שאמרנו. ואם לאו הרי אני נוטלה ממך, כי אם אינו מאיר את נרו, אבל הוא משליך המראה הזכה אשר נתנה בידו, אחרי גיוו ובירכתי ביתו, הנה היא תעלה זוהמה וחלודה ותחשך זיוה, ולא עוד אלא שיעלו בו צורות רעות, ותמונות משונות מזיקות, מטילות דופי, ומטיחות דברים כלפי בוראן למרות עיני כבודו אשר עליה, לא לבד הוא יתברך נוטל אותה מהן, אבל ידין אותה לעונש גדול וצער נמרץ, כמו שאמרו במשל התרומה אם אתה אוכלה בטהרה מוטב, ואם לאו הרי אני שורפה לפניך. וכמו שאמר הכתוב (מלאכי ג') ועסותם רשעים כי יהיו וגו'. ועל שתי הכתות אמר החכם דרך רשעים כאפלה וגו' ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור וגו' (משלי ד'). והנה הכוונה בכל זה נכונה והדרוש נכבד מאד. [מבאר שכל אדם נולד עם כח לקים את המצוות, ולזה נמשל המלאך המלמדו תורה, אלא שכשהוא בא לעולם הבלי העולם מתעים אותו, והם נמשלו למלאך הסוטרו. אך כיון שיש בו כח לקים את המצוות משביעים אותו ע"פ כחו. וכדי שיוכל להתגבר על הבלי העולם הזה מלמדים אותו שירדוף אחר המצוות כמו שהוא רודף אחר הבלי העולם הזה, לכן אומרים לו שיהיה בעיניו כרשע, כדי שירדוף אחר המצוות כמו שהוא רודף אחר ממון. ואם ישמור את נשמתו יוכל לראות בה מראות אלהיים, ואם ישחיתנה יראה בה מראות רעים.]

(עקדת יצחק, שער סח)

כבר ביארנו בשער ס"ח כוונתם באלו הענינים. אמנם עכשיו נכוין למה שירמזו הימים שהאדם בהם מצומצם ומשוער בעניני הספוק, או בלי שיהיה לו שום עסק מהעסקים הזמניים, כי הוא הנכון והמזומן ללמוד התורה כלה. ואולם בצאתו מההשערה והצמצום ההוא כלו נשכח, כי התורה והבדידות בצמצום החיים יצאו כרוכין זה בזה בלי ספק. [מבאר שהזמן הטוב ביותר ללמוד כל התורה הוא הזמן שבו אדם אינו טרוד בעניני העוה"ז]

(עקדת יצחק, שער עז)

טעם הדבר נראה, שבאמת זהו מצבו של האדם מצד עצם יצירתו, וזה היה מצבו של אדם הראשון קודם החטא, ובקללה של "בזיעת אפיך תאכל לחם" לא נתקלל העובר בהיותו במעי אימו. שאם לא כן, במה זכה העובר לכל זה?

(שיחות מוסר תשל"ב פרשת בשלח מאמר לד עמ' קמא)

וכיון שבא לאויר העולם - בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה

הטעם לכך הוא, שמכיון שבידו להגיע להשגות רוחניות ולמעלות נשגבות ע"י עמל ויגיעה, עליו להגיע בכוחות עצמו למעלות עליונות אלו.

(שיחות מוסר תשל"ג הפטרת כי תשא מאמר נז עמ' רמו)


לא ע"א

והיינו דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב "עושה נפלאות (גדולות) לבדו וברוך שם כבודו לעולם"? - אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו

בכל יום יקרה לאיש הישראלי נסים רבים ואין מרגיש, כדכתיב [תהילים קלו, ד] לעושה נפלאות גדולות לבדו, הרצון כי הקב"ה מכיר בנפלאות ונסים ואין בן אדם מכיר. ולולי נסי ה', כבר ח"ו תמנו לגוע, כי כל שרי מעלה ומזלות רקיע לוחמים נגדינו, כדכתיב [תהלים נו. ג] רבים לוחמים לי מרום.

(יערות דבש חלק ראשון, דרוש א)

תנו רבנן, שלשה שותפין יש באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן, שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם, שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין. והקדוש ברוך הוא נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל, וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם, הקדוש ברוך הוא נוטל חלקו, וחלק אביו ואמו מניח לפניהם.

מבאר לפי הגמרא את משמעות ברכת כהנים.אביו מזריע לובן שבו. שממנו גידין, ועצמות, ומוח שבראשו, וצפרנים, ולובן שבעינים, הרי ה'. אמו מזרעת אודם שבו. שממנו עור, ובשר, ודם, ושערות, ושחור שבעינים, הרי ה'. והקב"ה נותן בו י' דברים רוחניים והם. רוח, ונשמה, וקלסתר פנים, וראית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ודעת, ובינה, והשכל, וכל כ' חלקים אלו מתברכין, ע"י שישא הכהן י' אצבעותיו, כדי שמן כל אצבע, תחול הברכה על חלק גשמי הנגלה, ועל חלק רוחני הנסתר.

(כלי יקר, במדבר פרק ו פסוק כד)

... אכן כוונת הכתוב היא לצד שצוה קודם לזה על העברת בנו ובתו למולך, והקפיד הכתוב על זרעו לבד, אבל בן אחרים ואפילו קרוביו, כגון אחיו ואחותו פטור, כדתניא בסנהדרין (סד:) וז"ל אינו חייב אלא על יוצאי יריכו וכו' עד כאן. וצריך לומר טעם חיובו על בנו ובתו ולא על בני הזולת, שהוא לצד שבניו הם נידונין כנכסיו של אדם, לזה מועילים מעשיו כשמקריבו לעבודה זרה במה שמעבירן למולך, אבל חוץ מהם אין מעשיו עושין רושם, על דרך אומרם ז"ל (ב"מ ז.) אפילו לגבי קדשי שמים אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.
ומעתה יאמר אדם והלא גם הבן אינו כולו של האב, כאומרם ז"ל (נדה לא.) שהאב והאם הם שותפין באדם הלובן מהאב והאודם מהאם, ואם כן מזה הטעם עצמו לא יתחייב האב על הבן מצד חלק האם - לזה אמר הכתוב אחר אזהרת ועונש מעביר בניו למולך כי איש איש אשר יקלל וגו' מות יומת, ודקדק לומר את אביו ואת אמו, פירוש זה בפני עצמו או זה בפני עצמו, כמו שדקדקו בתורת כהנים בפסוק זה עצמו חיוב על כל אחד משניהם, הרי שהבן מת לצד שנגע באביו או בכבוד אמו, ואין אנו אומרים והרי אין כל הבן של האב או של האם להמיתו בשבילם.
ואם תאמר גם על זה דן אנכי למה יהיה המשפט הזה, לזה גמר אומר אביו ואמו קלל, פירוש כי כשמקלל אביו מקלל גם אמו עמו, וכן להיפך, והטעם לצד שהאב והאם הם גוף אחד, כמאמרם ז"ל (מנחות צג:) אשתו כגופו, וכפי זה בין הנעשה לאחד מהם, או הנעשה מאחד מהם, לבניהם, יחשב לשניהם יחד, ולזה תמצא (שבת לב:) שיעניש ה' לאיש להמית אשתו דכתיב (משלי כב כז) למה יקח משכבך מתחתיך. [מבאר כי אע"ג שהאב והאם נותנים כל אחד חלקם, כיוון שנחשבים אחד הרי כל אחד מהם נושא באחריות מלאה כלפי בנו.]

(אור החיים, ויקרא כ, ט)


[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין ל ע"ב]


...והיינו דתנן חבלי של נקבה מרובין משל זכר... מאי שנא חבלי נקבה מרובין משל זכר? זה בא כדרך תשמישו וזה בא כדרך תשמישו; זו הופכת פניה וזה אין הופך פניו

אל תיראי כי גם וגו' - צריך לדעת מה היא המורא שמבטיחתה עליו שלא תירא, ולכשנאמר כי אימת מות היה לה במה מסירה ממנה המורא באומרה כי גם זה וגו', עוד צריך לדעת מה כוונתה באומרה גם...
עוד תרמוז על פי מה שידוע (נדה לא.) כי המקשה לילד בבן זכר אינה מסתכנת והמקשה לילד בת היא מסתכנת, לזה אמרה כי ודאי גם זה לך בן ולא (תסתכן) [תסתכני]. [מבאר כי המיילדת עודדה את רחל כשהקשתה ללדת באומרה שהנה היא יולדת זכר, לפי שחבלי לידתו פחות מסוכנים.]

(אור החיים בראשית לה, יז)


לא ע"ב

שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי, מפני מה אמרה תורה, יולדת מביאה קרבן? אמר להן, בשעה שכורעת לילד, קופצת ונשבעת, שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה, תביא קרבן. מתקיף לה רב יוסף, והא מזידה היא ובחרטה תליא מילתא, ועוד קרבן שבועה בעי איתויי? ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה, ונקבה לארבעה עשר? זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה, נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לארבעה עשר.

ועיקר הכונה בזה, כי בעבור שהיא נשבעת מתוך הצער, ואין השבועה ראויה להתקיים מפני היותה משועבדת לבעלה, רצתה התורה לכפר לה מעלות רוחה ומחשבות השם יתברך עמוקות ורחמיו מרובים, שהוא רוצה להצדיק בריותיו.

(רמב"ן, ויקרא פרק יב פסוק ז)

היולדת זכר, מתחרטת מהרה מרוב שמחה, ע"כ כפרתה ממהרת לבא, אבל היולדת נקיבה, מצטערת ואינה מתחרטת מהרה ע"כ כפרתה מתאחרת. ואע"פ שאין השבועה חלה כלל, דאל"כ איך מותרת לבעלה אחר ז' לזכר וי"ד לנקיבה בלא כפרה שהרי הבאת הכפרה אחר מ' לזכר ושמונים לנקיבה, כי באמת אין כאן שבועה, כי אין הדבר בידה שהרי היא משועבדת לבעלה ודומה למי שנשבע שאינו רוצה לפרוע חובו, מ"מ צריכה כפרה על שהוציאה מפיה השבועה והרהרה בלבה לקרא תגר על ה' מתוך צערה, ע"כ קרבנה חטאת לכפר על חטא המעשה כי עקימת שפתיה חשוב כמעשה, ועולה על הרהור הלב.

(כלי יקר, ויקרא פרק יב פסוק ח)

שאלו תלמידיו את רבי דוסתאי ברבי ינאי, מפני מה איש מחזר על אשה ואין אשה מחזרת על איש? משל לאדם שאבד לו אבידה, מי מחזר על מי? בעל אבידה מחזיר על אבידתו

לפי שהדבר הזה הוא הכרחי לזכר, כי עליו מוטלת חובת הישארות מינו, לא עליה... ומזה יחוייב שיימצא לאיש טבע חזק לבקש צרכיו ממנה (לתשמיש). אמנם הצרכים אין מטבעם לבקש אותם אלא הצריכים אליהם, והיא מה שאמרו ז"ל: דרכו של איש לחזור על אבידתו, ואין דרכה של אבידה לחזר אחר בעליה.

(עקידת יצחק שער ט)


לג ע"ב

בגדי עם הארץ מדרס לפרושים

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה יח]



לד ע"א

הכתוב עשאן כולם חברים

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה כו]



מג ע"א

ר' אליעזר אומר: כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם.

...ודקדק לומר 'ואתם' בתוספת וא"ו, לומר לצד שנשבעתי לכם שלא יכרת עוד כל בשר, גם אתם תקבלו לפרות ולרבות, ומעתה תנאי הוא הדבר.
ולפי זה ידוייק על נכון מאמרם ז"ל (נדה יג.) שאמרו כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם ע"כ, פירוש כיון ששבועת ה' שלא יכרת וכו' היתה בתנאי שיקבלו לפרות וכו', כפי זה המשחית זרעו ביטל התנאי וכאילו מביא מבול וכו' והבן. [מסביר כי כשם שהקב"ה התחייב שלא להביא מבול, כך התנה עם האדם שיפרה וירבה ולא יעשה מעשים הממעטים את הזרע.]

(אור החיים בראשית ט, ז)


נא ע"ב

גמרא כל שיש לו קשקשת דג טהור יש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת דג טמא מכדי אנן אקשקשת סמכינן סנפיר דכתב רחמנא למה לי אי לא כתב רחמנא סנפיר הוה אמינא מאי קשקשת דכתיב סנפיר ואפילו דג טמא כתב רחמנא סנפיר וקשקשת והשתא דכתב רחמנא סנפיר וקשקשת מנלן דקשקשת לבושא הוא דכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש ולכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר א"ר אבהו וכן תנא דבי רבי ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר

הנה תלמידי חכמים נמשלו לדגים שפרים ורבים, ואמרו בחגיגה (ג, ב), כמסמרות נטועים, מה נטיעה זו פרה ורבה, אף דברי תורה פרים ורבים. והעוסקים בסודות התורה צוללים במים אדירים ועמוקים והם קדושים וטהורים כמונו. ותנן, קשקשין הקבועין בו, סנפיר הפורח בהן. ועתה אפרש הסוד, הקבועין רומז על מה שקיבל מרבו, והוא בחינת חכמה, וסנפיר אשר מתפשט בהם, בחינת הבינה שכל המוליד, ובזה יגדיל תורה [מבאר שחכמים נקראים דגים ולמרות ושיש צורך גם בסנפיר להגדיל תורה כי הקשקשת רומזת למה שקיבל מרבותיו והן קבועים בדג ולא זזים ואילו הסנפיר היא ההתקדמות של התלמיד בעצמו]

(של"ה, בעשרה מאמרות, המאמר הראשון (כג))


נו ע"ב

כותים גרי אריות הם וכו' גירי אמת הם

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין עה ע"ב]



נט ע"ב

כח דהתירא עדיף

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ב ע"ב]



סא ע"א

ויאמר ה' אל משה אל תירא. מכדי, סיחון ועוג אחי הוו, דאמר מר: סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו. מאי שנא מעוג - דקמסתפי, ומאי שנא מסיחון דלא קמסתפי? א"ר יוחנן אר"ש בן יוחי: מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו, אמר: שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו, שנאמר ויבא הפליט ויגד לאברם העברי, ואמר רבי יוחנן: זה עוג שפלט מדור המבול.

הנה לקחו להם שטה אחרת בענין היראה או ההתיראות שכתבנו, והשתדלו לתת טעם לחזקתו של עוג יותר משל סיחון, והוא מה שרצינו מכוונתם. ואמרו שסמך על שלשה שרשי גבורה שנמצאו עמו, שחשב לנצח בהם האומה הזאת אשר לא נמצאו כן לכל ממלכות. האחד, זכות מעשים, כי הוא חוזק גדול ביד האדם, כי זכות גדולה לו לפני אלהים במה ששמש לפני אברם העברי, והרי עשה יי' על ידו תשועה גדולה אל לוט ואל כל רכושו. וגם על ידו עשה לו אברהם אבינו שם גדול כיום הזה, ולכן חשבוה חז"ל לו לצדקה. והשני, גבורתו העצומה מצד בנינו החזק יותר מכל הגבורים אשר מעולם, אשר כגובה ארזים גבהו... והנה כחו זו עמדה לו במי המבול, וזה מה שכללוהו באומרם זה עוג שפלט מדור המבול. והשלישי, מה שתתחייב לראשונות והיא קדימתו העצומה בזמן, כי מלבד מה שיוסיף האדם ברוב קדמתו הפלגת חכמה ועומק עצה ותחבולה ובקיאות גדולות ברוב הנסיונות ואורך זמנן, כמו שאמרו כמה הרפתקי עדו עלי דהני (קידושין ל"ג ע"א) כי כל זה מה שיועיל מאד אצל כל הענינים, ויותר מהמה לעסקי המלחמה ותחבולותיה, הנה גם כן הוא דבר מועיל מאד בעניני ההשגחה האלהית, כי הקדומים בזמן הנה הם חשובים לפניו יתעלה, והתורה אמרה יי' קנני ראשית דרכו וגו' (משלי ח) ובכמה מקומות חלק הב"ה כבוד לזקנים, ונאמר לאיוב הראשון אדם תולד (איוב טו) [מבאר שעוג יצא למלחמה כי סמך על שלשה דברים שיעזרוהו: זכות מעשיו, גדלו הגופני, וגילו המופלג והחכמה שצבר.]

(עקדת יצחק, שער פא)

דאמר מר: סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי הוו.

ראיתי במדרש: סיחון ועוג בני שמחזאל היו, שהיה מבני האלהים, ושמחזאל בא על אשתו של חם סמוך לכניסתה לתיבה, וסיחון נולד בתיבה, ולכך שמש חם בתיבה, כדי לחפות על אשתו.

(רבינו בחיי, במדבר פרק כא פסוק לד)


סא ע"ב

אמר רב יוסף: זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבא

ופירש התוספות בעת תחית המתים יקיימו המצוות, רק כאינו מצווה ועושה. ויש להבין כיון דגדול מצווה ועושה, מה יהיה בזה תועלת לישראל בעת תחיה שיהיו אינו מצווה ויהיו נגרעים משלימותן, וצריך לומר דודאי מסברא אין מצווה ועושה עדיף מעשה מעצמו בלתי צווי, רק הטעם דמצווה ועושה עדיף, משום דבזה איכא גירוי יצר הרע ובזה ליכא, והנה לעתיד לבוא לא יהיה יצר הרע כלל, א"כ הדרינן לסברא דאינו מצווה ועושה עדיף.

(יערות דבש, חלק שני, דרוש ט)


סז ע"ב

נדה סז: היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ג ע"א]



ע ע"ב

...מה יעשה אדם ויחכם? אמר להן: ירבה בישיבה, וימעט בסחורה. אמרו: הרבה עשו כן ולא הועיל להם! אלא: יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה"...דהא בלא הא לא סגיא

לכאורה יש סתירה לכך ממה שאמרו במדרש (תנחומא (ורשא) פרשת ויקהל סימן ב) "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה" שכבר היתה בו חכמה. למדך שאין הקב"ה ממלא חכמה אלא למי שיש בו כבר., מטרונה אחת שאלה את ר' יוסי בר חלפתא: מהו שכתב "יהב חכמתא לחכימין" (דניאל ב) 'לטפשים' היה צריך לומר?! אמר לה:... אם היה הקב"ה נותן חכמה לטפשין היו יושבין בבתי כסאות ובמבואות מטונפות ובבתי מרחצאות ואין מתעסקין בה, אלא נתנה הקב"ה לחכמים שיהו יושבין בישיבת זקנים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ועוסקין בה, לכך כתיב "ואמלא" מלא מי שהיה בו כבר חכמה .
אם כן במדרש הנ"ל מובנה של החכמה הוא היחס הנכון אל החכמה, שמחשיב אותה ומבקש אותה.

(שיחות מוסר תשל"ג פרשת יתרו מאמר מב, עמ' קעח)

אדם צריך לעשות את כל ההשתדלות כדי להחכים, ויחד עם זאת צריך הוא לתפילה ולרחמים.
והנה במידת ההשתדלות נתפרש בגמ' ירבה בישיבה, וימעט בסחורה, אך מהי המידה לתפילה?
דבר זה נלמד מתפילתו של עתניאל בן קנז. (תלמוד בבלי מסכת תמורה דף טז עמוד א)
(דברי הימים א' ד) "ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמור אם ברך תברכני והרבית את גבולי והיתה ידך (עמדי ועשה מרעתי) לבלתי עצבי ויבא אלהים את אשר שאל". "אם ברך תברכני" - בתורה, "והרבית את גבולי" - בתלמידים, "והיתה ידך עמדי" - שלא ישתכח תלמודי מלבי, "ועשה מרעתי" - שיזדמנו לי ריעים כמותי, "לבלתי עצבי" - שלא ישגבני יצה"ר מלשנות, אם אתה עושה כן - מוטב, ואם לאו - הריני הולך לנסיסי לשאול, מיד -"ויבא אלהים את אשר שאל".
חז"ל הוסיפו את המילה 'מיד' אשר לא נרמזה בכתוב. כי מאחר שתפילתו של עתניאל הייתה באופן של 'אם אתה עושה כן - מוטב, ואם לאו - הריני הולך לנסיסי לשאול', כלומר, ששלימות החכמה היא עניין של חיים ומוות עבורו - לבקשה כזו ה' נענה מיד.
כך צריכה להיות בקשתו של בן תורה. עליו לחוש בכל נימי נפשו שאם הוא זוכה לתורה - מוטב, ואם לא - הריהו הולך, ח"ו, לשאול, בלי תקווה. המבקש כך - נענה מיד.

(שיחות מוסר תשל"ג פרשת ויקהל מאמר נט עמ' רנב)


עא ע"א

פחדא צמית, ביעתותא מרפיא.

פחדכם ומוראכם - פרש"י פחד על הקרובים ומורא על הרחוקים והוא לשון הספרי. והוסיף רש"י פחד הוא בעיתת פתאום, מורא דאגה ימים רבים. ומגמ' נדה דע"א דקאמר פחדא מצמית צמית בעיתותא מרפיא, משמע דפחדא אינו פתאום אלא יושב בפחד.
ומדכתיב אל תירא מפחד פתאום משמע נמי דסתם פחד אינו פתאומי, אלא ה"פ פחד על הקרובים שיודעים בברור שמכוונים ישראל להם להלחם עמם. ומורא על הרחוקים שיודעים כי לא יבא עליהם רק מורא ישראל עליהם מלהתחרות בם או יראת המעלה. [מבאר שפחד הוא לאו דווקא פתאומי, אלא מוחשי וקרוב לעומת המורא שהוא יותר כללי ועמום.]

(העמק דבר דברים יא, כה)

מאי ותתחלחל וכו' שפירסה נדה

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה טו ע"א ]


מאי שכר פרי הבטן א"ר חמא ברבי חנינא בשכר שמשהין עצמן בבטן כדי שתזריע אשתו תחילה נותן לו הקדוש ברוך הוא שכר פרי הבטן

חכמים כאן רמזו שבמצב שאינו לא חם ולא קר. אז טבעו נח. ולא יזריע מהר מדאי ואז אשתו תתחמם ותתעורר לזיווג ותהיה דמיון החומר ואז הבעל יזיע ויהיה בבחינת היוצר.
הכנה זו של האשה חשובה כדי שיווצר בן זכר ובעל תבונה ותכונות שכליות שלמות.

(רמב"ן, אגרת הקודש פרק ב)


עג ע"א

אל תקרי הליכות אלא הלכות

האמנם כי עם ששני הענינים הם הכרחיים, הנה צרכן אינו שוה בעיני בעלי הדעת, כי צורך הארץ וכל עניניה הוא אצל התכלית במדרגת הכבש העשוי לעשות מלאכת חרש וחושב בשמי קורה, כי באמת המלאכה ההיא אשר בגובה הבית הוא העקר, והכבש הוא טפל אליה, עם שהוא הכרחי. ולזה המאושרים אשר ראו הליכות עולם להם לא קראו הליכות אלא הלכות. [מבאר שיש לאדם צרכים חמרים וצרכים רוחניים. ועם ששניהם נצרכים, מ"מ הצרכים החמריים אינם אלא אמצעי לצרכים הרוחניים. לכן גם אם עוסקים בהליכות לא עוסקים בהן אלא בשביל ההלכות.]

(עקדת יצחק, שער פה)

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה כח ע"ב ]


מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 02-6521259
פקס 02-6537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US