Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת עבודה זרה

בעריכת המכון לחקר האגדה




ב ע"א

והאי יתנו עידיהם ויצדקו בעובדי כוכבים כתיב הא בישראל כתיב דאמר רבי יהושע בן לוי כל מצות שישראל עושין בעולם הזה באות ומעידות להם לעוה"ב שנאמר יתנו עידיהם ויצדקו אלו ישראל ישמעו ויאמרו אמת אלו עובדי כוכבים אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע מאן דאמר עידיהן מהכא יוצרי פסל כולם תוהו וחמודיהם בל יועילו ועידיהם המה דרש רבי חנינא בר פפא ואיתימא רב שמלאי לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה [ומניחו] בחיקו ואומר למי שעסק בה יבא ויטול שכרו מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא שנאמר כל הגוים נקבצו יחד

...כללו של דבר ראש השנה יום הדין הוא לעולם הזה, ושעת מיתתו של אדם הוא יום הדין שלו שהוא נדון בנפשו על אותו עולם שהוא עולם הנשמות, וכל מעשיו נפרטין לפני בוראו ית' ואם תזכה נפשו לגן עדן העליון והתחתון ולאיזו מעלה ממנו, או תתחייב נפשו לגיהנם ויסורין הרבים ובאיזה דין תתחייב להיות נדונת בו, הרי למדנו יום הדין לגוף ויום הדין אחר לנפש.
עוד יש יום דין אחר שהוא יום דין לשניהם לגוף ולנפש, והוא שהנביאים מזכירין אותו ומפליגין עליו כענין שנאמר הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וגו', ואומר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' וגו', והיום הזה הוא בתחילת תחיית המתים והוא הנקרא יום הדין הגדול, וכל באי העולם שמבראשית נידונין בו בגוף ובנפש, אם ראוי זה לתחיית המתים ולנועם הגוף והנפש בכל אותן הזמנים המתגלגלין ובאין אחרי כן, ולאי זו מעלה יזכה מהם, או יתחייב זה שלא יחיה וישאר בגיהנם במקום שהוא שם [הוא מברר מהו יום הדין של ראש השנה והרי מצינו יש שיום הדין אחר מותו של אדם ובמקום אחר מצינו יום דין לעתיד לבוא? ואכן מברר שיש שלושה ימי דין. בראש השנה על ענייני עולם הזה ענייני הגוף, ביום מותו דין לנפש אם יזכה לגן עדן או לא ולעתיד לבוא דין לגוף ולנפש יחד אם יזכה לחיי עולם הבא או לא וגמרתינו מדברת על הדין שלעתיד לבוא שאז כל המצוות שעשו ישראל מזינות את עולם הבא שלהם וכן אז יהיה יום הדין לאומות העולם.]

(דרשת הרמב"ן לראש השנה)

מבאר גמרא זו שסימן טהרה שבכל הבהמות הטרפות, מוסיף טומאה על טומאתן כדרך שאמרו בעשו (בר"ר סה א) שנמשל לחזיר שפושט את טלפיו להראות כאילו כשר ותוכו מלא תוך ומרמה וזה מורה על כל מי שאין תוכו כברו כמדת הצבועים המראים את עצמם כשרים והמה בלי ספק גרועים מן הרשע הגמור שתוכו וברו שוין לרעה, כך נראה לי שמה שהם עשו גשרים וכו זהו סימן טהרה כביכול שנועד להכשיר אחר כך את שחיתותם

(כלי יקר, ויקרא פרק יא פסוק ד)



ב ע"ב

נכנסה לפניו מלכות רומי תחלה... אמר להם הקב"ה במאי עסקתם, אומרים לפניו רבש"ע הרבה שווקים תקננו הרבה מרחצאות עשינו הרבה כסף וזהב הרבינו וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה שוטים שבעולם כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם... מיד יצאו בפחי נפש

ביאר הכתוב סדר גאולה העתידה ב"ב בשני ענינים: א' היאך תהי' חשיבות ישראל בעיני אוה"ע אחר שהיו שפלים כ"כ כמה מאות שנה, ב' ואיך יהיו אוה"ע נענשים...
אם שנותי וגו' - עתה מדבר על ענין השני אם שנותי אם אבא למדה זו, אבל אינו מבורר אם יגיע לענוש אוה"ע, דבאמת אם יצויר שיענשו האומות בכליון כפי אשר סבלו ישראל אצלם במשך אורך הגלות לא ישאר מאוה"ע מאומה שהרי אין אומה ולשון שלא הרעו לישראל באיזה משך. אבל באמת לא יענשו אותם האומות שכבר חזרו בהם וישראל אצלם בכבוד ובטוב כמה שנים ויכפרו אדמתם בזה כאשר יבואר.
והכי מוכח מאגדה דריש מס' ע"ז שיבואו מלכי אוה"ע לדין על שלא עסקו בתורה וגם מלכות רומי בכלל. ומבואר שאינו דן על שהרעו כ"כ לישראל ולא עוד אלא שיאמרו שעשו טוב לישראל וכמה סיבות שעסקו ישראל בתורה, הרי הדין לא יהא אלא על השעה שישבו ישראל בקרבם בשלוה, וא"כ אם היו כל האומות בעת הגאולה וסמוך לה מלפניו מטיבים לישראל לא הי' עונש ברק החרב כלל. [זולת מלחמת גוג ומגוג שאינו מחמת שהרעו לישראל בימי הגלות. רק מחמת שיבואו אז למלחמה על ישראל וירגזו על ה' ועל משיחו]. אבל אם יהיה איזה אומה ומלכות שירע לישראל אז ולא יכופר אדמתם במה שיש בו ישראל בתוכם בשלוה, עליהם הוא אומר אם שנותי ברק חרבי ואז תאחז במשפט ידי לא אתנהג ברחמים כי אם במשפט. אזי אשיב נקם לצרי. יהי' בתורת נקמה במה שהצרו לעם ה' שנקראו מחמת זה צרי, ונקמה היינו באותו אופן שהצרו יגיע להם. [מבאר שהקב"ה חס על האומות ואינו דן אותן על כל הדורות שהרעו לישראל, אלא רק על התקופה האחרונה, בה כבר ישבו ישראל בדרך כלל בשלווה בקרבן.]

(העמק דבר, דברים לב, מ)


אמר להם הקב"ה כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם תקנתם גשרים ליטול מהם מכס כרכים לעשות בהם אנגריא מלחמות אני עשיתי שנאמר ה' איש מלחמה כלום יש בכם מגיד זאת שנאמר מי בכם יגיד זאת ואין זאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה אשר שם משה

"כלום יש בכם מגיד זאת?" כלומר: יש בכם מי שיאמר שקים תורה אלוהית? והם ישבו ויאמרו לפניו כמו שישראל יש להם לקבל שכר על קיום תורתם שקימו מצד קבלתם, כן ראוי להם לקבל שכר על קיום תורתם, שקימו מצד קבלתם. והשם ישיב להם: מי בהם יגיד זאת וראשונות ישמענו יתנו עדיהם ויצדקו" כלומר כי האמות אומרות שסמכו על קבלם, "ראשונות ישמיענו" כלומר ראוי להם שיודיעונו התחלות דתם שקבלו וסמכו עלהים כיצד נתבארו. אם נתבארו מן החוש ובפרסום גדול כמו שנתבארו התחלות תורת משה "יתנו עדיהם ויצדקו" וישמעו המקבלים "ויאמרו אמת" כמו שיתנו עדיהם מקבלי תורת משה שנתפרסמו התחלות דתם בשישים רבוא מקבלי התורה [אין לסמוך על מסורת שמקבל המסורת קבלה שלא בפרסום (כמו מתן תורה שהיה בפרסום רב) שכן מסורת זו אינה נאמנה (יתכן שמקלה שקר וכיוב"ז) וכ"כ הגוים יטענו שמגיע להם שכר לפי שקימו את דתם (כל אחד ודתו שלו) אולם הקב"ה ישיב להם שאין דתם מוכחת ולכן לא היה מן הראוי ללכלת אחריה. וכך הוא מסביר את גמרתנו.]

(ספר העיקרים)


א"ר יוחנן מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל

לפי שצפה הקב"ה שיהו עתידין לקום בעולם מניחי דתות: בשעיר - שהיא אמת אדום והניטפלים אליה. ובפארן - שהיא אמת ישמעאל והנטפלים אליה, שאלו הן שתי אמות כוללות כל העולם... לפיכך פרסם להם נתינת התורה לישראל, להורות שהדת האלוהית צריך שתתפרסם נתינתה פרסום גדול וכל דת שלא תתפרסם נתינתה פרסום גדול כזה איננה אלהית [כי בשביל שדת תתקבל היא צריכה שתינתן בפרסום גדול (שלא יאמרו שמי שקיבלה משקר וכד') כ"כ אם תעבור מאב לבן תתאמת יותר שכן אב אינו משקר לבנו וכיוצא בזה וע"כ הקב"ה פרסם את מתן תורה לכל העולם.]

(ספר העיקרים, מאמר א פרק כ')

פרסיים שאוכלין ושותין כדוב

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה יא ע"א ]



ג ע"א

[ואמר רבי שמעון] בן לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין את תורתי מוטב ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובהו

האדם בתולדתו בלא מלמד כבהמה שנ' ועיר פרא אדם יולד, ואם דעתו ושכלו של אדם בלא מלמד נותנת לו לחשוב בחדוש, לפי שאין הגלגל מנהיג, אלא זולתו מניע, כמו שהזכרנו, אין אצלו מצוה ולא עבירה, ולא דעת ולא חשבון, ואין אצלו שום מעשה טוב ונרצה יותר מאחר, וכל שכן הימים והשנים שכלם שווים אצלו, נמצא הכל שוה אצלו כמו שהוא שוה אצל הבהמות.
וחשוב בלבך שהב"ה ברא כל השפלים להנאתו ולתשמישו של אדם, שאין לנו טעם ביצירת בעלי חיים השפלים והצמחים שאינם מכירים את בוראם זולתי זה, וברא את האדם שיכיר את בוראו ית', ואם האדם אינו יודע שבראו כלל, וכל שכן שאינו יודע שיש אצל בוראו מעשה נבחר ונרצה ומעשה אחר מרוחק ונמאס, נמצא האדם כבהמה, וכונת בריאתו בטלה, וזהו מה שאמרו חז"ל תמיד, שאלו לא קבלו ישראל את התורה היה מחזיר העולם לתהו ובהו, כלומר שאם לא היו חפצים לדעת וללמוד ידיעת בוראם, ושיש הפרש לפניו בין טוב לרע, נמצא שכונת בריאת העולם בטלה. [מבאר שברא ה' העולם לשימושו של האדם המכיר בבוראו והיודע שיש לו מחוייבות, אך ללא הכרה זו הרי הוא כבהמה נמשל ולא ראוי לברוא עולם.]

(רמב"ן, דרשת תורת ה' תמימה)


אמרו (אומות העולם) לפניו: רבש"ע, תנה לנו מראש ונעשנה. אמר להן הקב"ה: שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת? אלא אף על פי כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה! וכשהוציא הקב"ה חמה מנרתקה, מיד בעטו בה

ואף על פי שאמרו בגמרא (שם) שקראה מצוה קטנה מפני שאין בה חסרון כיס, יש לומר גם כן לפי שענין הבטחון באל יתעלה לצאת לשבת בצלו, הוא דבר נקל בעיני האנשים, לא יחשבוהו למצוה, וכמעט שבאו לכללה, הנה בצאת הנסיון מיד בעטו בה. [מבאר שהגויים והעבדים אינם יכולים להבין ולעמוד בחרות מעסקי העוה"ז שמיצגת הסוכה, ובחסות בצל שדי. ובעיני האנשים נראה הדבר קל ונקל, ולכן אינם עומדים בו.]

(עקידת יצחק, שער ס"ז)

שאין מקום שאין בו חטא ומשחית מהם, ולכך יתן להם ה' סוכה, אולי שם ישובו.

(יערות דבש, חלק א, דרוש א)

ענין יום ששי עם השבת כענין העולם הזה עם העולם הבא, כי האדם מכין כל צרכיו מערב שבת לשבת כי בשבת אסור להכין דבר ולולא הכנתו מערב שבת מה יאכל בשבת, וכן אמרו רז"ל מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. וכן המכין תורה ומעשים טובים בעולם הזה יאכל מתן שכרו בעולם הבא, ומי שלא הכין מה יאכל. וכן אמרו רז"ל מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת. ובחון אמרם מה יאכל ולא אמרו "לא יאכל", כי אילו אמרו כן נראה שהיה אפשר שיאכל אלא שהיה עונשו שלא יאכל, ובאמרם מה יאכל רצו לומר כי מן הנמנע הוא לאכול, אחר ששכר המצוה היא המצוה והוא לא הכינה, אם כן מה יאכל.

(ר' מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סתרי תפלות שבת ומועדים וטעמם, עמ' עג במהד' תשנ"ו)


דאמר רבי חנינא גדול המצווה ועושה יותר משאינו מצווה ועושה

אמרו, "אין הקדוש ברוך הוא מקפח זכות כל בריה", ואמרו, "כל האומר קודשא בריך הוא ותרן הוא יתותרן מעוהי; אלא, מאריך אפיה וגבי דיליה"; ואמרו, "אינו דומה מצווה ועושה למי שאינו מצווה ועושה" - ובארו שהוא - אף על פי שלא צווה - 'נותנים לו שכרו'; ועל זה העיקר נמשכו כל דבריהם.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק יז)


[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין לא]


היה רבי מאיר אומר: מנין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם, הא למדת שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול

ויש לך לדעת כי בחינת האדם היא פחותה מבחינת שם אדם, כאמור במסכת ע"ז (ג.) וזה לשונם: "אמר ר' מאיר אשר יעשה אותם האדם וגו' - כהנים לויים לא נאמר וכו' אפילו נכרי העוסק בתורה וכו'", והקשו רש"י (סנהדרין נט. ד"ה האדם) ותוספות (ע"ז ג. ד"ה כהנים) מאמר זה עם מאמר ר' שמעון בר יוחאי שאמר "אתם קרויים אדם וכו'", ותרצו התוספות שיש הפרש ומעלה בין אדם להאדם, כי אדם הוא הגדול והמשובח וכו', והגם שרש"י ז"ל כתב שחולקים התנאים, עם כל זה דברי התוספות עיקר, כי מצינו בפירוש בדברי רשב"י שמחלק כדברי התוספות. וטעם הדבר הוא כי אדם הוא בחשבונו מ"ה ושמו של הקב"ה הוי"ה במילוי אלפי"ן יעלה כן, ובתוספת הה"א תאבד הכוונה הרמוזה. [מפרש כי יש הבדל בין 'האדם' - שמכוון לדרגה נמוכה יותר מישראל, לעומת דרגת 'אדם' שהיא בחינה גבוהה.]

(אור החיים, בראשית ג, כ)



ג ע"ב

אמר רבי שמעון בן לקיש אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה ומקדיר רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין בה רשעים נידונין בה דכתיב [כי] הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש ולהט אותם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזוב להם שורש וענף לא שורש בעולם הזה ולא ענף לעולם הבא צדיקים מתרפאין בה דכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה וגו' ולא עוד אלא שמתעדנין בה שנאמר ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק

ועל זה אמר ריש לקיש (ע"ז ג' ב') שאין גיהנם לעתיד לבא והוא יום הדין הזה לעתיד לבוא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה ומקדירה רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין בה , הם הצדיקים שזכו לתחיה ועמדו במומם כמו שהלכו, מת חגר או סומא עומד במומו כמו שאמרו חכמים ז"ל (סנהדרין צ"א ב') שמא לא יאמרו מן השמים ריפא אותם אלא אחרים הם, והביא ראיה לזה מדכתיב הנה יום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזוב להם שורש וענף וכו', ודרשו לא שרש בעה"ז ולא ענף לעולם הבא, והצדיקים שמתרפאין בה דרש עוד ריש לקיש וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, והנה אין זה מן הגיהנם ההווה לאדם אחרי המות.
...הרי ביארו כי זו המימרא של ר"ל אינה אלא בעוה"ב והוא עולם שאחרי התחיה כמו שאנו עתידין לבאר בראיות גמורות בע"ה יתברך.
...וכן אמרו עוד אפילו בשעה שהקב"ה מחזיר נשמות לפגרים מתים נשמתן קשה להם וכו', שתי אלו המימרות ענין אחד ליום העתיד שכתוב ואלה לחרפות לדראון עולם, ואיך יעלה על לב גורס תלמוד שיאמר ריש לקיש שאין גיהנם וכמה ברייתות שנויות בתלמוד בענין המקום והאש ההוא, כדתניא בפסחים (נ"ד א') אמר ר' יוסי אור שברא הקב"ה בשני בשבת אין לו כביה עולמית, והיו מקשים על ריש לקיש מן הברייתא וסותרין דבריו בתיובתא, והוא עצמו ריש לקיש הזכיר בעירובין (י"ט א') אור של גיהנם, והלשון עצמו מוכיח שלא אמר אין גיהנם בעולם אלא אין גיהנם לעתיד לבא, אלא שהענין כמו שפירשנו והדברים כמו שביארנו. [מבאר שלא דבר ריש לקיש על הגהנום של אחר המוות אלא על יום הדין העתידי ואז אין גהנום ודוחה גרסה משובשת.]

(רמב"ן, תורת האדם, אות קכב שער הגמול)


[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים ח ע"ב]


אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה - הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום. שנאמר "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירו עמי". מה טעם יומם יצוה ה' חסדו? משום דבלילה שירו עמי

'כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום, שנאמר "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי"'. פי': מה יהיה חסדו אשר יצוה ה' על העוסק בשירה בלילה? היינו תפלה לאל חיי. שתקובל תפלתו.

(העמק דבר, במדבר פרק ו פסוק כה)

יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי - ביאר עיקר תפלתו ומה הוא מבקש שיצוה ה' לשפוך עלי חוט של חסד, היינו התעוררות של מעלה, ובלילה שירה עמי הוא שקידת התורה בלילה כדאי' בע"ז ד"ג כל הלומד תורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום, שנא' יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי. היינו שאחר שלמד בלילה משוך עליו חוט של חסד שמתקבל תפלתו ביום. והוא בקשה שיעזרני ה' ללמוד בלילה בחשק נמרץ עד שמחמת זה תתעורר האהבה מלמטה כטבע התורה וכהבטחת התורה כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך, ומחמת זה תתעורר אהבת ה' אלי. [מבאר כי ה'חוט של חסד' הוא שמתקבלת תפילתו, וכביכול ה' 'מחזיר' לו אהבה בעקבות לימודו בלילה.]

(הרחב דבר, דברים ל, יד)


[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה יב ע"ב]


אמר רב יהודה אמר רב שתים עשרה שעות הוי היום שלש הראשונות הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה שניות יושב ודן את כל העולם כולו כיון שרואה שנתחייב עולם כלייה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים

כי אין המוסר שהקב"ה מייסר את ישראל מוסר נקם ומכת אויב, אלא מאהבה שהוא אוהב אותם כאב את בנו, שכן כתיב (משלי יג, כד), "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר", הרי שהמוסר נולד מן האהבה ממש, ונמצאת תוכחת מגולה נולדת מאהבה מסותרת. ושתי תולדות טובות יוצאות מן השורש הזה, א - שהמוסר עצמו, אפילו בזמן שהוא נעשה, לא יעשה באכזריות חימה, אלא במיתוק גדול, מפני האהבה המסותרת שאינה מנחת לכעס למשול ולהתאכזר; והשנית - שכיון שאפילו בשעה שהקב"ה מביא במשפט יצוריו, הנה כוונתו המסותרת אינה אלא לרחם ולהטיב, לפעמים אם יראה שאין כח בנשפטים לסבול המשפט - יפנה אליהם ברחמים, ויניח ידו מן המשפט לגמרי. [מבאר שהעונשים הבאים על האדם אינם נובעים מכעס ואכזריות אלא מאהבת ה' ולכן העונש בא בעידון גדול ולפי יכולתו לסובלו,ומגמתו האמיתית להטיב לאדם.]

(רמח"ל, דעת תבונות, קלח)


והא אמר רב יהודה אמר רב: שתים עשרה שעות הוי היום... (שלוש שעות) רביעיות יושב ומשחק עם לויתן, שנאמר "לויתן זה יצרת לשחק בו". ... א"ל רב אחא לרב נחמן בר יצחק: מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקב"ה... ברביעיות מאי עביד? יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה

והנה אמרו [ע"ז ג ע"ב] קודם שחרב בית המקדש היה הקב"ה משחק עם לויתן, ואחר חורבן אין שחוק, רק יושב ומלמד תינוקות של בית רבן. להבין למה אין שחוק, ולמה יושב ומלמד תינוקות...
והנה בזמן הבית אמרו [במ"ר פר' כ"א כ] בירושלים צדק ילין בה, שלן אדם בלי חטא, כי מקום קדושת ציון וירושלים וריח הקטורת וקרבנות היו מבערים רוח הטומאה, ולא היה ביצר הרע כח לשלוט באנשים כלל, ולכך היו בהם קדושים שרוים בלי חטא, והיה זה לאות כי אינו בסיבת החומר, כי בזה שוה ירושלים כמו שאר מקומות, רק הראיה מוכיחה שהכל תלוי בסיבת יצר הרע, ולכך בזמן הבית היה הקב"ה שוחק כהנ"ל ישמח ה' במעשיו, ואין פה עצבון כלל, ועם מי ה' משמח, עם לויתן, אשר יש בו שני פירושים ושניהם אמת, כי הצדיקים נקראים לויתן, לשון דבוק, שדביקים בה', כדכתיב [דברים ד,ד] אתם הדבקים וכו', והם לוית חן, וגם הסטרא אחרא הן לויתן נחש בריח ונחש עקלתון, והוא אשר יהיה נהרג לעתיד לבא והקב"ה שוחק עליו, שאתה אמרת אל יברא, חזי כי אין אדם עלול לחטא לולי הסתך, אמנם לאחר חורבן, אשר בעונות הרבים רוח טומאה גוברת על ארץ, ומי גבר אשר לא חטא בעונות הרבים, ופסו חסידים, כביכול אין שמחה כנ"ל, רק שמחתו בתנוקות של בית רבן, שמהם ראיה כי אין אדם עלול לחטא.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ז)


שלישיות יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים

אני אאמין שההשגחה האלוהית אמנם היא בזה העולם התחתון - רצוני לומר, מתחת גלגל הירח - באישי מין האדם לבד, וזה המין לבדו הוא אשר כל עניני אישיו ומה שישיגם מטוב או רע נמשך אחר הדין, כמו שאמר, "כי כל דרכיו משפט"; אבל שאר בעלי החיים, וכל שכן הצמחים וזולתם, דעתי בהם דעת אריסטו, לא אאמין כלל שזה העלה נפל בהשגחה בו, ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזרה מאת האלוה ורצונו האישי עתה, ולא שהרוק אשר רקק אותו ראובן התנועע עד שנפל על זה היתוש במקום מיוחד והרגו בגזרת האלוה, ולא שזה הדג חטף ובלע זאת התולעת מעל פני המים ברצון אלוהי אישי - אבל אלה כולם אצלי במקרה גמור, כמו שחושב אריסטו. ואולם ההשגחה האלוהית, לפי דעתי ולפי מה שאני רואה, היא נמשכת אחר השפע האלוהי - והמין אשר נדבק בו השפע ההוא השכלי עד ששב בעל שכל ונגלה לו כל מה שהוא גלוי לבעל שכל הוא אשר התחברה אליו ההשגחה האלוהית ושיערה לו כל פעולותיו על צד הגמול והעונש. אמנם אם טבעה הספינה ומה שבתוכה, כמו שזכר, ונפל הגג על מי שבבית, אם היה זה במקרה, לפי דעתנו, אבל ברצון אלוהי - לפי הדין במשפטיו, אשר לא יגיעו דעותינו לידיעת סדרם.
ואשר הביאני לזאת האמונה הוא - שאני לא מצאתי כלל בדברי ספר נביא, שיש לאלוה השגחה באיש מאישי בעלי החיים, כי אם בבני אדם לבד; וכבר תמהו הנביאים גם כן על היות ההשחגה בבני אדם, ושהוא קטן ופחות משישגיח הבורא עליו, כל שכן בזולתו מבעלי החיים אמר, "מה אדם ותדעהו וגו' "מה אנוש כי תזכרנו וגו'". וכבר באו פסוקים מפורשים בהיות ההשגחה בבני אדם כולם ובהפקד כל מעשיהם - אמר, "היוצר יחד לבם, המבין אל כל מעשיהם", ואמר, "אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם - לתת לאיש כדרכיו", ועוד אמר, "כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה". וכבר זכרה התורה ההשגחה בבני אדם והפקד מעשיהם, אמר, "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם", ואמר, "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי", ואמר, "והאבדתי את הנפש ההיא", ואמר, "ונתתי את פני בנפש ההיא" - וזה הרבה. וכל מה שבא מעניני אברהם, יצחק ויעקב - ראיה גמורה על שההשגחה האישית נמצאת בבני אדם. אמנם שאר אישי בעלי החיים - הענין בהם כמו שיראה אריסטו, באין ספק; ומפני זה היתה שחיטתם מותרת, וגם מצווה בה, והותר להשתמש בהם בתועלותינו ככל אשר נרצה. והראיה על היות שאר בעלי החיים בלתי מושגח בהם, רק במין ההשגחה אשר זכר אותה אריסטו - מאמר הנביא, כאשר ראה מהתגברות נבוכדנצר ורוב הרגו בני אדם, אמר, אדוני אלוהים כאילו נעזבו בני אדם ונשכחו ונעשו הפקר כדגים ותולעי הארץ הראה בזה המאמר שהמינים ההם נעזבים. והוא אמרו, "ותעשה אדם כדגי הים, כרמש לא מושל בו, כולו בחכה העלה וגו'". ואחר כך באר הנביא שאין הענין כן, ולא על צד העזיבה והשכחה והעלות ההשגחה, אבל על צד העונש להם, להתחיבם בכל מה שחל בהם - אמר "יי למשפט שמתו, וצור להוכיח יסדתו".
ולא תחשוב שזה הדעת יסתור אותו אמרו, "נותן לבהמה לחמה וגו'", ואמרו, "הכפירים שואגים לטרף וגו'", ואמרו, "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", ומאמר החכמים גם כן, "יושב וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים". והרבה כמו אלה המאמרים שתמצאם, ואין בהם דבר סותר דעתי זה, כי אלה כולם - השגחה מינית, לא אישית, וכאילו הוא מספר פעולותיו ית' בהכינו לכל מין מזונו ההכרחי וחומר עמידתו. וזה מבואר נגלה.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק יז)

כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה יב ע"ב]

לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות כד ע"ב]



ד ע"ב

אמר רב יוסף: לא ליצלי איניש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא ביומא קמא דריש שתא ביחיד, דלמא כיון דמפקיד דינא, דלמא מעייני בעובדיה ודחפו ליה מידחי

ועיין במגן אברהם [או"ח תקצ"א סק"ז] שהביא בשם ס"ח קושיא, דהא בכל יום ג' שעות ראשונות דן, ומה הבדל יש בין ראש השנה לשאר ימים, ותירץ דכאן הדין יותר חזק מכל ימות השנה, ואם אמת כדבריו, מ"מ יש עוד הבדל לענ"ד, דבשאר הימים בג' ראשונות הדין נחתם מיד, וכל יום בכלל עיון ופקידה לדעת אם ישוב להפכו מרעה לטובה, וכן להיפך ח"ו, ולכך בשאר ימות השנה, האיך נימא דלא להתפלל בג' ראשונות דאולי מעיין בדינא, ומה לו לעשות אם ימתין להתפלל, בין כך נגמר הדין, ומה תועיל תפלה אחר גמר דין, וקשה צעקה לאחר גמר הדין, על כל פנים טוב שימהר להתפלל קודם, משא"כ בראש השנה, שפיר אמרינן שיתפלל לאחר גמר הדין, דהיינו לאחר ג' שעות ואף דכבר עבר דין, מ"מ לא נחתם, ותפלתו תועיל ג"כ כמו בעת הדין.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יד)




ואמר רבי יהושע בן לוי, לא עשו ישראל את העגל, אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שנאמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים וגו', והיינו דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, לא דוד ראוי לאותו מעשה, ולא ישראל ראוין לאותו מעשה. לא דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב ולבי חלל בקרבי, ולא ישראל ראוין לאותו מעשה, דכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים, אלא לומר לך, שאם חטא יחיד, אומרים לו כלך אצל יחיד, ואם חטאו צבור, אומרים להו, לכו אצל צבור. וצריכא, דאי אשמועינן יחיד, משום דלא מפרסם חטאיה, אבל צבור דמפרסם חטאיהו אימא לא, ואי אשמועינן צבור, משום דנפישי רחמייהו, אבל יחיד דלא אלימא זכותיה, אימא לא, צריכא

מבאר שנעשה המשכן על תמונת העולם בכללו, לפי שקודם מתן תורה היה העולם כלו תהו, וע"י התורה יצא העולם מכלל תהו ובוהו, ועל ידי שעשו העגל, נשתברו הלוחות, חזר העולם לתהו ובהו, וכשנתכפר להם עון העגל, יצא העולם שנית מכלל תהו ובהו, והרי הוא כאילו היה נברא העולם שנית בזמן ההוא, על כן נצטוו אחר כפרת העגל לבנות לו בית בתבנית כל ג' עולמות, לומר לך שעכשיו חזרו לכמות שהיו תחילה קודם העון, ובזה נתן הקב"ה פתחון פה לבעלי תשובה, וזהו שאמרו ,לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה כו' , כי למה זה ועל מה זה צוה לבנות לו בית בארץ, לפי שרצה להשיב בתשובה אנוש עד דכא. דורשי רשומות אמרו דכא ר"ת דם כפירה אשה, כי במעשה העגל עברו על שלשתן כפירה, כפשוטו, דם, אשה כמו שפירש"י, על פסוק ויקומו לצחק (שמות לב ו), שעברו גם על ג"ע וש"ד, ורצה הקב"ה ליתן פתחון פה לבעלי תשובה בשלשתן, זה"ש ותאמר שובו בני אדם, מכאן ולהבא, כי אין לך שום מונע מן התשובה, כי אם הועילה התשובה בשלש עבירות אלו, ק"ו שתועיל בקלות מהם, ואחר כך, בהמשך הפרק [תהלים צ] מן אלף שנים בעיניך, הכל מדבר בענין התשובה, אשר הוא עומד בה, עד פסוק יראה אל עבדיך פעליך, חזר לדבר מענין בנין המשכן הבנוי בתבנית בנין כל העולם, שהיה פעולת השי"ת.

(כלי יקר, שמות פרק לט פסוק מג)

לכאורה יש להקשות על מדרש זה, שאם כוונתו לומר שישראל ודוד חטאו שלא מרצונם, והקב"ה זימן חטא לידים בעל כרחם, רק בכדי ללמד על אפשרות התשובה - הרי שאי אפשר ללמוד זאת מכאן, שהרי כאן לא החוטאים בחרו בדרכם, וחטאם נעשה בכעין אונס! וכן: מדוע כעס הקב"ה על החוטאים בחטא העגל, והלא הוא אינה לידם את החטא!
אלא צריך לומר שכוונת המדרש ללמד על תכונתו הטבעית של האדם, שהוא עלול לחטא, ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא; ולימוד זה נעשה מתוך מעשיהם של דור המדבר, שאף שלבבם היה שלם עם ה' - וכפי שמעיד עליהם הכתוב: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים" - בכל זאת גם הם נכשלו וחטאו בחטא העגל, והרי שכל אדם וציבור עלולים לחטוא. ומכיון שהאדם מטבעו עלול לחטוא, חייבה מידת הצדק האלקי להכשיר לפניו את אפשרות התשובה - ודבר זה נלמד ממעשיהם של דור המדבר ודוד המלך.

(עקידת יצחק שער נג)



אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראוין לאותו מעשה לא דוד ראוי לאותו מעשה דכתיב ולבי חלל בקרבי ולא ישראל ראוין לאותו מעשה דכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים אלא למה עשו? לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד ואם חטאו צבור אומרים לכו אצל צבור

צריך ביאור, למה שנכתב בפשט הכתובים עון בת שבע, כאלו דוד חטא, שדרך הכתובים לכסות השגגות ולהעלים ענינם, כאמרם ז"ל התורה כסתו ואתה מגלה אותו, וכ"ש שהיה ראוי זה בדוד שהתפלל על זה כאמרם ז"ל ביומא שני פרנסים טובים היו לישראל משה ודוד, משה אמר יכתב סורחני, שנאמר: יען לא האמנתם בי להקדישני, דוד אמר אל יכתב סורחני, שנאמר: אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, וכיון שכן הוא, היאך הציע הכתוב ענין בת שבע ואוריה בענין שיראה שחטא חטא עצום.
אבל התשובה בזה: כי הגלוי והסתום בעינינו הם עיקרים גדולים לבעלי התשובה, וכמו שאמרו ז"ל אם חטא יחיד אומר לך כלך אצל יחיד. ולכן הציע הכתוב זה כאלו חטא חטא גדול ועצום, כי אותו המעט לדוד כמו שמודים בו רז"ל שחטא, היה נחשב לו כמו שיהיה נחשב לאדם אחר שחטא כל מה שיורה עליו פשט הכתוב, והודיע הכתוב, כי גם כשיחטא אדם חטא עצום, שיתכפר לו, כמו שנתכפר זה העון לדוד, עם היותו נראה עצום מפשטי הכתובים. ושהיה יותר ראוי דוד ליענש כפי גודל צדקו, שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה, כמו שראינו בענין משה רבינו ע"ה לא האמנתם בי. ובאו רז"ל והזהירונו כפי קבלתם האמתית שדוד לא חטא החטא שיורו עליו פשטי הכתובים.
ומזה נלמד דברים רבי התועלת גם כן, שצריך לבעל תשובה לשום חטאיו נגד עיניו תמיד, שהרי אנו רואים דוד שלא חטא על דרך האמת, אעפ"כ היה אומר: נגדי תמיד, לכן כל אדם ראוי שיתבונן בעניינו בשעות ידועות, וידקדק אחרי פרטי כל מעשיו כדי שישוב אל ה' בתשובה שלמה. ואחרי זאת אין ראוי לאדם שירך לבבו מאד ויפחד לצרה, אבל ראוי שיחזק הבטחון שיבטח בשי"ת [לבדו]. כי גם בעת הפחדים הגדולים והסכנות העצומות ראוי שיחזק האדם את לבו בבטחון הש"י, כמו שאמר הכתוב: בטחו בו בכל עת וגו', ופירש הר"ר יונה ז"ל בטחו בו בכל עת, כי גם בעת המפוחד מאד וששערי ההצלה נעולות, הש"י מציל החוסים בו, גם כי תהיה הפורענות כללי, הש"י מגן לחוסים בו, כמאמר הנביא. טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו.

(דרשות הר"ן, הדרוש הששי)

ובאמת אמרו [ע"ז ד ע"ב] לא היה דוד ראוי לאותו מעשה רק להורות תשובה, וכוונו, כי ודאי תשובה מפורשת בתורה [דברים ל ב] ושבת עד ה' וכו' כמ"ש הרמב"ם במדע, רק לפי פשוטו של מקרא העוזב המרי והפשע ומתחרט בלב שלם זו היא התשובה, וסר עונו וחטאתו תכופר ודי בזו, וכן אמת לענין שלא יקרא רשע, אבל הרוצה להנקות מסוג ודינו של עולם הבא ויום הדין הגדול, האיש כזה צריך לסגף ולעשות תשובה כפי כחו ויכולתו בתשובת המשקל, וזהו מצינו בדוד שקיבל על עצמו יסורין כנודע, וזהו אמרם שבא דוד להורות לבעלי תשובה, הרצון כמה כרכורים שצריך הבעל תשובה לכרכר עד שיהיה מנוקה מכל כתם. וידוע [עיין ירושלמי מכות פ"ב ה"ו] כי מדת הדין אינה מסכימה לקבל תשובה, ומדת רחמים מסכימה, ואין צריך יסורים כלל רק בחרטה ועזיבת חטא, אמנם להיות שהקב"ה מנהג עולמו בשיתוף דין ורחמים, אף שרחמים גוברים, מ"מ מדת הדין יש בו ג"כ, ולכך תשובה מקובלת, אבל צריך יסורין:...
אמנם ידוע כי דוד חי ע' שנה, ולא מלך בירושלים רק ל"ג שנים, ובירושלים חטא בבת שבע, וא"כ ודאי עברו רוב שנותיו, ואמרו [יומא לח ע"ב] כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא, דכתיב רגלי חסידיו ישמור, וא"כ הקושיא שפיר, לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, דהא רגלי חסידיו ישמור, ואיך לא שמרו ה', ועל כרחך דהקב"ה לא שמרו והניח ליצר הרע לשלוט בו, כדי להורות לתשובה...

(יערות דבש, חלק ב, דרוש י)

ומזה יובן דברי רז"ל במסכת עבודה זרה (ד, ב), לא היו ישראל ראוין לאותו מעשה כו', ולא היה דוד ראוי לאותו מעשה כו', אלא שאם חטא יחיד כו' ואם חטאו רבים כו'. הענין כי מצד הראוי, רוצה לומר כפי מה שנפתח מקור של ישראל, לא היה מן הראוי להתפשטות הזה, אדרבה היה מן הראוי להיפך, כי כשישראל קבלו התורה פתחו המקור העליון הטוב, וכן דוד נודע חסידתו. רק שנשתנה במוחזק מכח גבורת הבחירה שבחרו, אבל מן הראוי היה שלא יבואו לידי חטא זה. ואמרו, אלא אם חטאו רבים כו' או אם חטא יחיד כו', ביאור דבריהם הוא לא היו ראויין להחטא רק הם ראויין להטוב הנמשך מהחטא, כי אף בגבורת בחירתם יוצא מפעולתם ההם דרך טוב הנוטה להראוי, דהיינו שאם חטא יחיד כו' ואם חטאו רבים כו'. [השל"ה תמה שכן מאמר זה לכאורה קובע שיש דברים שחייבים להתחולל והיכן היא הבחירה של האדם? ומבאר שאחר חטא האדם ה' הראה לאדם מה יתרחש על פי הרגילות הטבעית כי יש רע וטוב בו ובצאצאיו אמנם אין זה מעכב את הדורות הבאים מלהיות שונים לטוב או לרע ממה שהראהו ה'. וכן המילה ראוי מציינת לא את הודאות שזה יקרה אלא את המסתבר אך אינו הכרח.]

(השל"ה הקדוש - תולדות אדם - בית הבחירה (יא))




והיינו דקאמר להו נביא "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים ועד הגלגל למען דעת צדקות ה'". א"ר אלעזר: אמר להן הקב"ה לישראל: עמי, ראו כמה צדקות עשיתי עמכם, שלא כעסתי עליכם כל אותן הימים. שאם כעסתי עליכם, לא נשתייר מעובדי כוכבים משונאיהם של ישראל שריד ופליט. והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק "מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה'"

ויש להקשות כיון שהקב"ה חוק שם מתחלת הבריאה להיות זועם בכל יום, וכך טוב וכשר לפניו לצורך הנהגת הברואים, איך שינה סדר החוק מימות עולם, בשביל טיפש כזה, בלעם הרשע, במכה אחת וחולי קטן שנפל, לא היה יכול לדבר ונטרפה לו השעה, שלא היה יכול לדבר ולקלל כמזימתו הרעה, ולא בשביל כך ישנה נימוס עולם שבחכמה יסד ארץ. אבל הענין כך, שיש להבין, הלא כל יו"ד ימים מראש השנה ועד יום הכפור הם ימי דין כנודע, ואיך הם מסוגלים לצעקה ותשובה ורחמים, יותר מכל ימי השנה.
אבל הענין כך, דהקב"ה דן ג' שעות ביום (היינו בכל יום פרט לעשי"ת, בהם הכל בדין בלי הפסק וחיתום כלל)... והנה ידוע במדרש [ילק"ש ח"א תשס"ה] כי מלחמות סיחון ועוג היו בימי אלול, ואח"כ היה מעשה בלעם ובלק, והיה מחכמת ה' וחסדו, שהזדמן לבלעם שבא לקלל בימים אלו בין כסא לעשור, והוא חשב כי ימים אלו עלולים לעורר דין, היותם ימי דין, ונכזבה תוחלתו, שבימים אלו לא זעם ה' ולריק יגע, והיה סופו שדיבר טוב על ישראל, כמו שטן ביום הכפור אשר תהלות ישראל יספר, וזהו כוונת הגמרא שעשה חסד עמנו שלא כעס, היינו שזימן ענין בלק ובלעם בימים אלו, לא מוקדם ולא מאוחר שכועס בהן ה', רק בימים שאין בהם כעס.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ו)






ד ע"ב - ה ע"א

דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי: לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראוין לאותו מעשה. לא דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב "ולבי חלל בקרבי"... אלא למה עשו? לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד ואם חטאו צבור אומרים (לו כלך) אצל צבור... והיינו דרבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מאי דכתיב "נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על"? נאם דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה

ודאי תשובה מפורשת בתורה [דברים ל ב] ושבת עד ה' וכו' כמ"ש הרמב"ם במדע, רק לפי פשוטו של מקרא העוזב המרי והפשע ומתחרט בלב שלם זו היא התשובה, וסר עונו וחטאתו תכופר ודי בזו, וכן אמת לענין שלא יקרא רשע, אבל הרוצה להנקות מסוג ודינו של עולם הבא ויום הדין הגדול, האיש כזה צריך לסגף ולעשות תשובה כפי כחו ויכולתו בתשובת המשקל, וזהו מצינו בדוד שקיבל על עצמו יסורין כנודע, וזהו אמרם שבא דוד להורות לבעלי תשובה, הרצון כמה כרכורים שצריך הבעל תשובה לכרכר עד שיהיה מנוקה מכל כתם. וידוע [עיין ירושלמי מכות פ"ב ה"ו] כי מדת הדין אינה מסכימה לקבל תשובה, ומדת רחמים מסכימה, ואין צריך יסורים כלל רק בחרטה ועזיבת חטא, אמנם להיות שהקב"ה מנהג עולמו בשיתוף דין ורחמים, אף שרחמים גוברים, מ"מ מדת הדין יש בו ג"כ, ולכך תשובה מקובלת, אבל צריך יסורין...
(ומניין שלא היה דוד ראוי לאותו מעשה?)
ידוע כי דוד חי ע' שנה, ולא מלך בירושלים רק ל"ג שנים, ובירושלים חטא בבת שבע, וא"כ ודאי עברו רוב שנותיו, ואמרו [יומא לח ע"ב] כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא, דכתיב רגלי חסידיו ישמור, וא"כ הקושיא שפיר, לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, דהא רגלי חסידיו ישמור, ואיך לא שמרו ה', ועל כרחך דהקב"ה לא שמרו והניח ליצר הרע לשלוט בו, כדי להורות לתשובה

(יערות דבש, חלק ב, דרוש י)



ה ע"א

...בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל "מי יתן והיה לבבם זה להם", היה להם לומר 'תן אתה'..

שגג משה שלא אמר לו 'תן אתה', שאילו היה אומר כן, לא היו מהרהרין אחר משה, לא בשלוח מרגלים, ולא במחלוקת קרח.(ביאור: אם בתגובה לדברי ה' "מי יתן והיה לבבם זה ..." היה משה מבקש מה' שהוא יהיה זה שיתן בלבבם ליראה את ה' כל הימים, אזי לא היו חוטאים.)

(אור החיים, דברים פרק ה פסוק כה)


אמר ר"ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא הן לא חטאו אנו לא באנו לעולם שנאמר אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון ... למימרא דאי לא חטאו לא הוו מייתי? והכתיב פרשת יבמות ופרשת נחלות! - על תנאי

וקשה, למה בחר הגמרא בהך ב' פרשיות ולא בפרשת אמור לכהנים לנפש לא יטמא, ופרשת פרה אדם כי ימות באהל, וכהנה יתר פרשיות? אבל ידוע מ"ש [ב"ב קט"ז.] מ"ט נאמר ביואב מיתה ובדוד שכיבה, דוד שהניח בן כמותו לא נאמר מיתה, שהרי הוא כאילו חי הואיל בנו ממלא מקומו, וזוהיא כוונת הגמרא, אילו לא חטאו לא היו מתים, דהיה הכל בגדר שכיבה ולא בגדר מיתה, דהניחו בנים כמותם, ולכך דומים היינו כמי שלא באנו לעולם, דמ"ש אם קדמונים בעצמם בעולם או צאצאיהם כמותם, אם זרע משה הם כמשה, מה היה נחשב איש אחד נגדם, וכן דור המדבר דור דיעה, אם יהיה זרע כמותם, מה היו אחרים נחשבים, ולכך אי אפשר להקשות משום פרשה שבתורה רק מפרשת היבמות, דכתיב ובנים לא היו לו, וכן בנחלות, ובן אין לו, ומזה הקושיא, דהא אמרת דיניחו בנים כמותם, ואם ימותו בלי בנים אין לך מיתה גדולה מזו, ומשני על תנאי.
...וזהו מאמר הנ"ל, בואו ונחזיק טובה לאבותינו, והחזקת טובה היא על שקבלו על עצמם מיתה אפס להעלות נשמתם למרום עליון, ותהיה להם כפרה מעליא, שאלמלא לא חטאו, דומים היינו כמו שלא באנו לעולם, כי לא היו מתים, ואף שחטאו, מ"מ כשעשו תשובה היו חוזרים מהדין למעלתם כבראשונה, אפס שהם קבלו על עצמם מיתה להטיב לנשמתם, ולכן בואו ונחזיק טובה להם שהערו נפשם למות, ולא חסו על חייהם רק תהיה לנשמתם מעלה נשגבה וכפרה מעליא, והוסיף לקח טוב ולשונו לשון זהב, באמרו דומים היינו כמו שלא באנו לעולם, כאשר כתבתי, כי עיקר המיתה להועיל שלא תאכל נשמתו נהמא דכסופא, כי זהו עיקר טעמא שבא לעולם, ולולי זאת, טוב שלא בא לעולם, א"כ לולי שהערו נפשם למות, א"כ כל בן אדם היה כקטן שנולד, ומה יתרון לו כלא היה יהיה, והרי זה כאילו לא בא לעולם ואוכל נהמא דכסופא, וזהו מאמר בדקדוק, דומים היינו כמו שלא באנו לעולם, כי הרי הוא כקטן שנולד, כדאמר ריש לקיש, דידוע [ב"מ פ"ד.] דבעל תשובה היה, שהיה לסטים, ור' יוחנן קרבו תחת כנפי שכינה, ולכך אמר הוא, לולי קבלו על עצמם מיתה, היינו כמי שלא באנו לעולם, כי היינו כקטן שנולד, ומה יתרון בזה, עדיין הוא אוכל נהמא דכיסופא, ולכך החזקת טובה להם, שקבלו המיתה כדי שתעלה הנשמה בלי כיסופא למעלה מעלה קמי מלכא קדישא.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יב)


וא"ר יוסי: אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף. שנאמר "כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי"

כי כל ישראל הם בכלל גוף אחד, ויהיו נכללים כל הנשמות מגלגולים, אוי לנו בזכרנו בעונש הגלגול אשר אדם ישוב לימי עלומיו, ותחת אשר יצא מעולם חושך וצלמות, ישוב שנית לעולם אפל, ויהיה תינוק בן יומו מלוכלך בצואה, ויעברו עליו הרפתקאות רבות, אוי לאותה צרה, ועל ידי חטא קרי בעו"ה, מוסיפים ומאחרים הנצוצות קדושות בתוך הקליפות, ומעכבים בעו"ה הגאולה, מלבד רעות רבות שגורמים לעצמם על ידי כן.

(יערות דבש, חלק א, דרוש א)


[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות סב ע"א]


והאמר ר"ל: מאי דכתיב "זה ספר תולדות אדם וגו'" וכי ספר היה לו לאדם הראשון? מלמד שהראה לו הקב"ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו דור דור וחכמיו דור דור ופרנסיו. כיון שהגיע לדורו של ר"ע, שמח בתורתו ונתעצב במיתתו. אמר: "ולי מה יקרו רעיך אל"

ידוע מה שכתב האר"י ז"ל, כי ... ר' עקיבא תיקן נפש דאדם הראשון במותו, ולכך נתעצב אדה"ר במותו, כי מאתו הגיע לו זה .

(יערות דבש, חלק א, דרוש ב)

ארבעה חשובין כמת עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים

[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים סד ע"ב]

כל העושה מצוה אחת בעוה"ז מקדמת והולכת לפניו לעוה"ב

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה ג ע"ב]



ה ע"א - ע"ב

תנו רבנן. "מי יתן והיה לבבם זה להם". אמר להן משה לישראל: כפויי טובה, בני, כפויי טובה. בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל "מי יתן והיה לבבם זה להם" היה להם לומר 'תן אתה'. כפויי טובה, דכתיב "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". בני כפויי טובה. דכתיב "האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל". אף משה רבינו לא רמזה להן לישראל אלא לאחר ארבעים שנה. שנאמר "ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה" וכתיב "ולא נתן ה' לכם לב וגו'". אמר רבה: ש"מ לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין

מה הקשר בין כפיות הטובה של בנ"י במן לבין "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים"? ומה בין זה לכפיות הטובה של אדם הראשון שאמר "האישה אשר נתת עמדי"? על המן היו ישראל צריכים להודות, על שניתן להם מן המוכן, ושאינם צריכים להתייגע, ויש להם פנאי לעסוק בתורה. אך הם חשבו להיפך, כי המן הוא להם לרוע, להיות פתח לחטאת, בביטול הדאגה והטורח, וירום לבב ויבקש גדולות, ולכך לא בקשו מן.
כיוצא בזה צריכים היו לאמר במעמד הר סיני 'תן אתה', היינו שה' יתן את הדברות, ולא שתיבטל הבחירה, אלא שתוסר המניעה וההרחקה. וכן אדם הראשון היה כפוי טובה כשהאשים את האישה בחטאו. שהרי לא חסר לו דבר, היתה לו אשה שוה במזגו צלע מצלעותיו, והיתה עמו תמיד בחיקו תשכב, ולא היה חסר בשלימות הקנין בעולם הזה דבר.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש טז)

ויש להבין: מה כפוי טובה יש בזה, ויש בו מחסרון דעת. והתוספות [שם ה, ד"ה כפויי] ביקשו לתרץ דיודעים היו שיש לומר כן, רק מיאנו להחזיק טובה להקב"ה. וזהו תמוה, דא"כ הרי זו עזות ומרד בהשי"ת, ואיך אמר ה' "מי יתן והיה לבבם זה כל הימים"? ואם היה חסרון חכמה שלא אמרו כן, מלבד דאין זה בלשון כפוי טובה, אף גם דיש חסרון ידיעה בזה, הלא גם משה לא אמרו אלא בסוף מ' שנה. ועוד מה ענין הך דמן לכאן? פתח ב"מי יתן והיה לבבם", וסיים בענין מן, הוי ליה למימר 'ועוד במן', ולא לחבר הדברים יחד כאילו חדא בחברתא שייכי, והם לכאורה עניינים נפרדים, ומה ענין מן דאין כאן מקומו כלל?!
...ובזה יובן, כי כאשר אמר ה' "מי יתן והיה לבבם זה להם כל הימים", היה להם לומר 'תן אתה', ולא שיבטל הבחירה, רק תן להסיר המניעה. והיינו שיהיה רדת מן מתמיד תמיד, וזהו יהיה פתח פתוח לעבוד ה' בכל לב, וזהו שהיה להם לומר 'תן אתה' ולא ביטול הבחירה. אבל ישראל שלא אמרו כן, היו כפויי טובה, כי חשבו להיפך, המן הוא להם לרוע, להיות פתח לחטאת, כמש"ל בביטול הדאגה והטורח, וירום לבב ויבקש גדולות, ולכך לא בקשו מן, וצעקו ככרוכיא "בלתי אל המן עינינו ונפשינו קצה בו", כי טענו על ידי זה בא להם תרמית לב שהמרו כמה פעמים ה' בציה ובמדבר, למיעוט יגיעה, ולכך לא ביקשו שיתמיד ה' המן.
ולמדו זאת מאדם הראשון שאמר האשה אשר נתת עמדי וכו', והוא גם כן להיותו בלתי חסר טובה, כאמרם [יבמות סב ע"ב] כל מי שאין לו אשה חסר טובה, וכל בעל חי מהדר למצוא מינו ואינו נח לו, אבל אדם הראשון לא חסר לו דבר, היתה לו אשה שוה במזגו צלע מצלעותיו, והיתה עמו תמיד בחיקו תשכב, ולא היה חסר בשלימות הקנין בעולם הזה דבר, וירום בלבבו להיות כאלהים יודע טוב ורע. וזהו אומרו האשה אשר נתת עמדי וכו', ולכך בקלקולו אמר לו השם, בזעת אפך תאכל לחם, להיפוכו, שיהיה יגע, ולא יהיה לו רום לבב לשכוח אלהים עושהו. וממנו למדו ישראל שהיו כפויי טובה וחשבו ענין מן לרוע, ולכך לא אמרו משה אלא לבסוף ארבעים שנה, כי עד אותו זמן חשב משה שחיה יחיה, ויהיה גם כן ענין מן קיים, אבל בסוף מ' שנה שימות ויפסק המן שהיה בזכותו, אמר והוכיחם שלא ביקשו תן אתה להתמדת המן, וא"ש ודוק. [מה הקשר בין כפיות הטובה של בנ"י במן לבין "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים"? ומה בין זה לכפיות הטובה של אדם הראשון שאמר "האישה אשר נתת עמדי"? על המן היו ישראל צריכים להודות, על שניתן להם מן המוכן, ושאינם צריכים להתייגע, ויש להם פנאי לעסוק בתורה. אך הם חשבו להיפך, כי המן הוא להם לרוע, להיות פתח לחטאת, בביטול הדאגה והטורח, וירום לבב ויבקש גדולות, ולכך לא בקשו מן. כיוצא בזה צריכים היו לאמר במעמד הר סיני 'תן אתה', היינו שה' יתן את הדברות, ולא שתיבטל הבחירה, אלא שתוסר המניעה וההרחקה. וכן אדם הראשון היה כפוי טובה כשהאשים את האישה בחטאו. שהרי לא חסר לו דבר, היתה לו אשה שוה במזגו צלע מצלעותיו, והיתה עמו תמיד בחיקו תשכב, ולא היה חסר בשלימות הקנין בעולם הזה דבר. ומדוע משה לא אמרו אלא לבסוף ארבעים שנה? כי עד אותו זמן חשב משה שיחיה, ויהיה גם המן קיים. אבל לקראת מותו, לקראת הפסקת המן שהיה בזכותו, אמר והוכיחם שלא ביקשו על התמדת המן.]

(יערות דבש, חלק ב, דרוש טז)




ה ע"ב

אשריהם ישראל, בזמן שעוסקין בתורה ובגמילות חסדים - יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם (לשון עקידת יצחק: הצדיקים יצרם מסור בידם)

כי על דרך האמת החומר מסור ביד השכל ונמכר לעבודתו, וכמו שאמרו (ע"א ה' ע"ב) הצדיקים יצרם מסור בידם, ואמרו ז"ל (נדרים מ"א ע"א) דדא ביה כולה ביה. ובמערבא אמרו (ויקרא רבו' פ"א) דעת חסרת מה קנית דעת קנית מה חסרת. ולזה אמר אבא שאול משמו, שאם יהיו כל חכמי ישראל וכו'. ואלעזר בן הורקנוס אף עמהם, ואלעזר בן ערך בעל הלב טוב בכף שניה, מכריע את כלם, וכמו שגזר על דבריו רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם, כי ודאי טוב השכל הכל תלוי בו בלי אמצעיות, כמו שכתבנו בשער נ"ח, והוא מושל בכל.

(עקידת יצחק, שער סא)



ואין מים אלא תורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים

הסיבות המונעות לפתוח הלימוד באלוהיות ולהעיר על מה שראוי להעיר עליו ולהראות להמון - חמש סיבות.
הסיבה הראשונה - קשי הענין בעצמו ודקותו ועמקו - אמר, "רחוק מה שהיה ועמוק עמוק - מי ימצאנו?", ונאמר, "והחכמה מאין תמצא?" - ואין ראוי שיתחילו בלימוד בקשה ובעמוק להבין. ומן המשלים הגלויים באומתנו - דמות החכמה במים; ובארו עליהם השלום במשל הזה ענינים, מכללם - כי אשר ידע לשחות יוציא פנינים מקרקע הים, ומי שיסכול השחיה יצלול, ולזה לא יכניס עצמו לשחות אלא מי שהרגיל בלימודה.

(מורה נבוכים, חלק א פרק לד)




ו ע"א

...ודלמא נח גופיה טריפה הוה? 'תמים' כתיב ביה. ודלמא תמים בדרכיו היה? 'צדיק' כתיב ביה. דלמא תמים בדרכיו צדיק במעשיו הוה?

וזה לשונם: "צדיק במעשיו תמים בדרכיו", ופירש רש"י וז"ל בדרכיו עניו ושפל רוח ע"כ. זה יגיד עוצם אישורו שאפילו בדורותיו הרעים, את כולם היה עניו וכו', והוא לפנים משורת הדין כי שורת הדין נותנת עם חסיד וגו' ועם עקש וגו' (תהלים יח כו כז) והוא לא כן עשה, ועוד שאפילו בעיני דורותיו הוכר היותו עניו והוא אומרו תמים בדורותיו. [מבאר כי צדקותו של נח היתה שנהג בענווה עם כל סביבתו, אע"ג שהיה בדור רשעים, וזהו דגש הכתוב "צדיק תמים היה בדורותיו".]

(אור החיים, בראשית ו, ט)




ז ע"ב

ור' יהושע נמי הכתיב: תפלה לעני כי יעטוף! הכי קאמר: אימתי תפלה לעני? בזמן שלפני ה' ישפוך שיחו

ויגש אברהם וגו' - התפלל על סדום. והודיע הכתוב כ"ז ללמדנו, שאין לאדם להתפלל על איזה דבר רק בתוך תפלה קבועה, שאז הוא עת רצון. והיינו דאי' בעבודת כוכבים ד"ח: ה"ק קרא אימתי תפלה לעני כי יעטוף? בזמן שלפני ה' ישפוך שיחו. פי' - בזמן תפלה קבועה שנקרא שיח, כמש"כ התוס' שם. ומש"ה לא הקדים אברהם כאן שבח לתפלה כדין. היינו, משום שהיה בתוך תפלה קבועה שיש בו שבח (כפירש"י שם). וכ"ז למדנו מכאן דה' אמר אל אברהם בשעת הילוכו לשלחם, ומ"מ לא עמד לבקש עד שגמר הלוי' ועמד בתפלת מנחה, אז ואברהם עודנו עומד ומתפלל ויגש לצורך השעה. וכך עשה ישעיה הנביא דכתיב במ"ב י"ט ויאמרו אליו וגו' ויבאו עבדי חזקיהו וגו'. ולכאורה מה זו ביאה הרי כבר באו אצלו? אלא, משום שלא יכול ישעיה להתפלל מיד עד בוא זמן תפלה קבועה ע"כ הלכו משם וחזרו ובאו. ועי' להלן ל"ב י' ביעקב שהקדים שבח לצרה. ומבואר שלא היה בתוך תפלה קבועה. וביארנו שם הטעם משום שהיה השעה נחוצה ולא היה יכול להמתין על עת תפלה קבועה...

(העמק דבר, בראשית פרק יח פסוק כג (הרחב דבר))




ח ע"א

ואמר רב יהודה אמר שמואל שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה [לו] במצחו שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס מקרין תרתי משמע אמר רב נחמן בר יצחק מקרן כתיב

הדבר רומז לכך שקרבנו בא שלא מן הגזל כי אדם הראשון היה דומה לקרן אחד הינו שכל העולם היה ברשותו ולא גזל משום בריה ולכן קרבנו התקבל ברצון.

(כלי יקר, בראשית פרק א פסוק א)



משנה ואלו אידיהן של עובדי כוכבים קלנדא וסטרנורא וקרטיסים ויום גנוסיא של מלכיהם ויום הלידה ויום המיתה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים כל מיתה שיש בה שריפה יש בה עבודת כוכבים ושאין בה שריפה אין בה עבודת כוכבים אבל יום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא מבית האסורין ועובד כוכבים שעשה משתה לבנו אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד

חשיב יום מיתת מלכיהם, ואמרינן יום שיש בו שריפה, וכבר כתבו כל סופרי הזכרונות, כי בימים האלו היו מתאבלים ובוכים ומקטרים לעכו"ם ועשו הספד, כי קרה בו אבל להם ואיתרע מזלם, והיה להם הספד גדול והקריבו קרבנות וכדומה, ולא נשמע להם קול שיר ושמחה, ולכך אסרו חכמים איד זה, כי היה להם יום ההוא לחוק לעכו"ם, כי ירגישו כי יום זה איתרע מזלם.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יז)



ת"ר: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים! עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה]. כיון שראה תקופת טבת, וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא. הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים

וזהו הכל לסיבת חטא אדם הראשון שנגזר עליו העמל ובזעת אפיך וכו', אבל קודם החטא שלא היה הצורך לעמל, והארץ תוציא פריה בלי טורח כנודע, לא היה לו סיבה לבטלו ביום מגירסא, ואין צריך לילות הארוכים, לכך כשראה שהיום מתקצר והלילה הולך וגדל, והבין כמאמר חז"ל דאיברא לגירסא, ואמר, אוי לי, עולם חשך בעדי, כי לולי שחטאתי היה אף היום מוכשר, ולא צורך לבריאת הלילה לגירסא, אמנם בחטאי שצריך האדם לעמל ויגיעה, א"כ החשיך הקב"ה עולם כדי שיוכלו ללמוד בלילה, לכן עיקר עבודת ה' תלוי ממש בלילה, דהיינו עבודה שהיא בלב, לכוון מחשבתו ודעתו שלימה לה', ועיקר הלילה בחורף, לכן ראוי לעורר בתשובה כראוי.
והנה ר"ת הקשה איך חשב אדם דעולם יחשך תמיד וכי לא ידע מהלך חמה בגלגולה וידיעת כדורי ארץ, שזה גורם אריכות וקצרות ימים, ולא השיג דבר, רק ע"י חטא נשתבשה דעתו. וזהו דוחק...
ובזה יובן הנ"ל, כי אדם הראשון קודם חטא ישב בגן עדן, שהוא לפי דעת רוב המחברים, וביחוד האר"י ז"ל, תחת קו השוה, וא"כ היה לו כל ימות השנה יום ולילה שוה, וכאשר נטרד מגן עדן... נגרש לארץ ישראל וארצות הסמוכות כמבואר במדרש [ילק"ש פרשת בראשית רמז ל"ד], ואז נתקצר היום מתשרי ואילך הלוך וחסר, ושפט אדם כי זהו לעונש על חטאו, כי זהו כעין מיתה שנגזרה עליו, ולכך נגרש למדינה זו לסבול לילות ארוכים, וא"כ חשש ופחד לנפשו כי לעולם יסבול צער החשך ההוא, כי אם תגיע תקופת טבת, שאז בארץ ישראל הימים מוסיפים ולילות מתקצרים, יגרשהו ה' למדינה סמוך לקוטב צפוני, ושם בחשך ישכון כל ימי חורף, ואם תגיע תקופת תמוז, ששם אור החמה במושבה, יגרשהו ה' למדינה סמוך לקוטב דרומי וישב בחשך כל הימים, וזהו אומרו אוי לי, שעולם חשך בעדי, וזוהיא מיתה שגזר עליו ה' ושרוי בצער, אבל בהגיע אור תקופת טבת שמתארכים הימים, והניח ה' לישב שם בלי טרד ממעונתו, שמח כי יתנהג בדרכו של עולם כמהלך החמה, פעם יום ארוך פעם יום קצר, ולכך קבע חג לה' להודות לו.

(יערות דבש, חלק א, דרוש טו)




ח ע"ב

שלא דנו דיני נפשות מאי טעמא כיון דחזו דנפישי להו רוצחין ולא יכלי למידן אמרו מוטב נגלי ממקום למקום כי היכי דלא ליחייבו דכתיב ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא מלמד שהמקום גורם

שיש לנו מעלה גדולה עליהם כי מצד שהם צודקים בעצמם, רצה לומר משפט התורה כמו שאמר הכתוב: ושפטו את העם משפט צדק, ימשך שידבק ויחול השפע האלהי בנו. ומפני זה היה ראש השופטים ומבחרם עומד במקום אשר היה נראה בו השפע האלהי, והוא ענין עמוד אנשי כנסת הגדולה בלשכת הגזית ולפיכך אמרו רז"ל בפ"ק דמסכת עבודה זרה, כיון דחזו דנפישי רוצחים אמרו נגלה מארעין ונקיים בן: ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא, מלמד שהמקום גורם, ומזה הצד נמשך כל מה שארז"ל כל דיין שדן דין אמת לאמתו ראוי שתשרה שכינה עמהם, שנאמר. אלהים נצב בעדת אל בקרב אלקים ישפוט. [מבאר שמשפטי התורהמביאים שיחול השפע האלוקי על ישראל ולכן מקומם של הסנהדרן היה דווקא שם סמוך למקום השכינה , שהמקום גורם.]

(דרשות הר"ן, הדרוש האחד עשר)




ט ע"א

תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח

כי גר וגו' ארבע מאות שנה - יחד גרות ועבדות וענוי יומשך זמן ד' מאות שנה מיום שנדבר עמו וכמש"כ לעיל. ואין ברור כמה יהיה גרות לבד וכמה יהיה עבדות וכמה עינוי, רק בדרך כלל בזה המשך יהיה הכל בברור. וכיב"ז שנינו בברייתא דע"ז ד"ט: שני אלפים ימות המשיח. ובעוה"ר יצאו מהם מה שיצאו. פי' בשני אלפים יכולין להיות ימות המשיח ולא קודם, ומזה המשך מוכרח להיות ימות המשיח ולא נתבאר כמה. והנה בעוה"ר יצאו כו' כך הית' הגזרה אשר בזה המשך מוכרח להיות כ"ז.

(העמק דבר, בראשית פרק טו פסוק יג (הרחב דבר))


שני אלפים תוהו

ובשביל זה המשילו חז"ל בעבודת כוכבים ח': שני אלפים תהו. היינו, כמו מי שיש לו בן אע"ג שכל מעיינו בבנו מכ"מ כל עוד שהוא קטן ולא הגיע לתורה מסיח דעתו ממעשיו לבלי להקפיד כ"כ מה הוא עושה, וכן אינו משגיח על מאכלו ומלבושיו, כי הכל מעשה נערות. עד שמגיע לשנים שמתחיל ללמוד תורה, אז אביו משגיח עליו לראות שלא יבלה עתו בדברי הוללות, וכנגד זה הוא משגיח שיהי' מאכלו ומלבושיו נאה ומתוקן בד"א. והנה אע"ג שכ"ז שהבן קטן אין האב מקפיד ומשגיח על מעשיו, מ"מ אם זורק אבן על ראש איזה אדם, ההכרח להזדקק למעשה זה הילד ולהענישו אע"ג שהוא עודנו ילד. אמנם השגחה זו אינו לפי כבודו של האב להטפל עם מעשה ילדים, ונקרא ירידה. כך כ"ז שלא היה אור תורה בעולם לא השגיח הקב"ה על פרטי מעשים של ב"א.

(העמק דבר, בראשית פרק יא פסוק ה (הרחב דבר))



י ע"ב

יצתה בת קול ואמרה קטיעה בר שלום מזומן לחיי העוה"ב בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים

הרי שלאחר פטירתן של צדיקים אומרים עליהם שהם מזומנים לחיי העוה"ב שהוא לשון עתיד להם, הא למדת שפטירתן מן העוה"ז לגן עדן היא שהוא עולם הנשמות, ואין פטירתן לעולם הקרוי עוה"ב אלא שהם מזומנים ועתידין לו. [מבאר שמקום הצדיקים אחר מותם בעולם הנשמות היינו בגן עדן אמנם כאשר מזכירין עולם הבא אין הכוונה לעולם הנשמות אלא לעולם התחיה שיהיה לעתיד לבוא ולכן כתוב מזומנין היינו זה לא דבר עכשוי אלא עתידי.]

(רמב"ן, תורת האדם, אות קכד שער הגמול)

הרב שואל מדוע רבי מקנא בבעלי התשובה, הרי מדרגתו גבוהה יותר? ומסביר שהצדיקים מגלים את כבוד ה' במעשיהם ואילו בעל תשובה גורם להתגלות מידת רחמים גדולה מאד בתשובתו וסיעתא דשמיא גדולה מאד ובאור גילוי גדול זה רוצה גם הצדיק חלק.

(מכתב מאליהו, חלק א' יש קונה עולמו בשעה אחת (עמ' 26))

ביטוי זה נאמר בכל מקום על בעלי תשובה אבל צדיקים עולים ממדרגה למדרגה, כל ימיהם.

(מכתב מאליהו, חלק א' יש קונה עולמו בשעה אחת (עמ' 26))


כתיב כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם מאי קאמר אלימא דבדרתהון בד' רוחות האי כארבע רוחות לארבע רוחות מבעי ליה אלא כשם שא"א לעולם בלא רוחות כך א"א לעולם בלא ישראל

על כן מעלת ישראל גדולה בארבעה דגלים לארבע רוחות. דע, כי יש רמז ברוחות לתורה ולטהרת המעשים. כיצד, מפורסם לטהרת המעשים תשובה תפלה וצדקה ותלמוד, גדול תלמוד תורה כנגד כולם. ובאלה נכללו הא דתנן (אבות א ב), על שלושה דברים העולם עומד, תורה ועבודה וגמילות חסדים. א) תורה, ב) תפלה נכלל בה העבודה כמו שאמרו רז"ל (תענית ב, א), איזה עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה שהוא במקום קרבן, ג) צדקה והם נכללים ביחד, ד) תשובה. ואלו הארבע חומות הם ארבע רוחות כמו שאפרש. נשאר מעלה ומטה, דהיינו שמים ממעל והארץ מתחת, הנה אלהים בשמים כביכול בגבהי מרומים והוא רום עליון, והאדם בארץ מתחת. נשארו הארבע רוחות הרומזים להנ"ל, ועל ידיהם יתדבק האדם שהוא בארץ מתחת יתדבק ברום עליון.

(השל"ה הקדוש - תולדות אדם - רמזי אותיות לחתימת ההקדמה (יז))

שאין משיבין על הקלקלה

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה טו ע"א ]



טז ע"ב

ע"ז טז: פתיא אוכמא

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה יד ע"ב ]



יז ע"א

והתניא: אמרו עליו על ר' אלעזר בן דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר, הפיחה. אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות, בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו. שנאמר "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה". אמר: שמים וארץ, בקשו עלי רחמים! אמרו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו. שנאמר "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה". אמר: חמה ולבנה, בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו. שנאמר "וחפרה הלבנה ובושה החמה". אמר: כוכבים ומזלות, בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו. שנאמר "ונמקו כל צבא השמים". אמר: אין הדבר תלוי אלא בי! הניח ראשו בין ברכיו, וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא!

(יערות דבש, חלק א, דרוש א)

אמנם הענין כך, כי זאת הזונה ביקשה לזרזו לתאותו וחמדת העבירה, ולכך הפיחה, ואמרה כשם שאי אפשר להחזיר הפיחה, דהא כבר נעשה, כך אדם שחטא מה יועיל תשובה, הא כבר נעשתה העבירה והקלקול והפגם, וכל תשובה שבעולם לא תועיל לתקן את אשר כבר נעשה, וא"כ דאין לך עוה"ב, שמח בחור בילדותך וייטב לך בעוה"ז, כי זה חלקך מכל עמלך, ור"א ב"ד לא שמע לקולה, ונתן לבו לחקור, והנה חקר טיב החטא בשל מי הרעה למר, ' בה', וחשב מתחלה כי רוחות רעות השוכנים בארץ, הם המסיתים לאדם לחטוא והמה בעוכריו, כדכתיב יפול מצדך אלף וכו'. ואמרינן (ברכות ו.) דקיימו לאדם ככסלא לאוגיא, והם רק רע כל היום, והם המסיתים לאדם לעבור פי ה', ומי יכול לעמוד באלו, וידוע כי רוב מאלו שוכנים בהרים וגבעות מקום שאין מעבר לבני אדם, ולכך העכו"ם עובדים לעבודת גלולים על ההרים אלהות, ואין לך הר וגבעה שלא היה שם עכו"ם (ע"ז מה ע"ב). כי שם היה משכן רוחות האלה, כמאמר חז"ל (חולין מ.) גדא דהר, כי שם עיקר חניית השר וממשל לרוח הטומאה ההוא, וזו היתה תחלת דעת ר"א בן דורדיא, ואמר הרים וגבעות יבקשו עלי רחמים, הרצון כי אתם הגורמים לחטאי, ולכך עליכם לבקש עלי רחמים, והשיבו כי טועה הוא, כי אין בכחם לעורר אדם לבטל דברי ה', ואדרבה דבר ה' יקום והמה יחלופו, דכתיב (ישעי' נ"ד, ט) כי ההרים ימושו, והיינו כדאמרינן במדרש, כי כל מקום שחטאו ישראל יהיה הקב"ה לעתיד לבא מחליף ומעביר, כדי שלא יהיה בושה לישראל [ילקו"ש ריש האזינו], וזהו לאות כי אינם כדאים להחטיא ולהעביר לאדם על דעת רצון קונו בעל כורחו, כי מה המה נגד דבר ה'. ואח"כ חשב, כי החטא הוא בסבת שפעת שמים וארץ, שהמה דברים הפוכים ומתנגדים זה בכה זה בכה, וכבר גזרו הטבעים, כאשר יהיו פועלים דברים בלתי שוים, אף המה יולידו דבר בלתי נאות, כי דברים בלתי מסכימים, יולידו דבר בלתי מקובל להטוב, ולכך שמים וארץ שהמה פועלים באדם בלתי מסכים לפעולתם השונה, זה רוחני בתכלית, וזה טבעי חומרי בתכלית, ולכך הנולד בלתי טוב ויפה אל הבריאה, ותלה בהם החטא והמרי כאילו כרוך בתולדתו, אמרו גם המה אי אפשר לבטל דבר השם, כי המה יעברו בתוהו, כדכתיב [ישעיה נא, ו] כי שמים כעשן נמלחו וכו' ודבר ה' יקום, ואם יפעלו דבר בלתי מזוג בטבעי, מכל מקום אין בידם לפעול בן סורר ומורה בדבר ה' הגבוה מהם.
ואחר כך תלה כי הדבר תלוי במזל, כי יש נולד במזל להיות צדיק ופרוש, ויש נולד במזל, להיות זנאי ורשע, וכאשר גזר מזלו כן יהיה, ומי ילחם עם כוכבי שמים. ומתחלה תלה הלידה והעיבור בחמה ולבנה, לידה בחמה ועיבור בלבנה, כמאמר הפילוסוף, כי לידת אדם מהחמה והריון מהלבנה, וכך אמר איוב [איוב ג, ג] יאבד יום אולד בו, ויחס הלידה לחמה ויום, והלילה אמר הורה גבר, הוא הלבנה אשר ממשלתה בלילה עת הריון, ולכך שפט כי החמה ולבנה המה סיבה לחטא, כי כך נוצר על ידי וקבעו בו טבעי לחטוא בכח התאוה והמרי, ואף המה השיבו, כי אי אפשר להם לבטל גזירת השם ומצותיו, ואמרו שאף הם יבטלו בדבר ה', כמו דכתיב [ישעי' כד, כג] וחפרה הלבנה ובושה החמה, והטעם ג"כ כמש"ל, לבל יהיה לבושה לישראל שחטאו בהם, וממנו ילמד כי כחם נקל לבטל מצות ה' ודבריו.
ואח"כ חשב, אולי הגזירה מפאת י"ב מזלות, כי על פי תולדות אדם במערכתם ומבטם כאשר יטו לארץ מנהלם, כן יהיה האדם, אם לטוב אם לרע, וכאשר באמת גזרו חכמי התולדות ואמרו, הם הנותנים לאדם הרצון ובחירה, אם לטוב לרדוף חכמה ומוסר, אם לרוע לרדוף תאוה ומותרות החמדה, ולכך תלה הדבר בהם, אך אף המה ענו לו, כי כחם נקל מלבטל מצות ה', כי הם יחלופו ויעברו וכו', ולכך האדם בעל בחירה מה' בתולדתו, ואין דבר בעולם שיכול לעצור לו לעשות הטוב והרע, כי כך גזר מחכמת הבורא, לתת לאדם הבחירה מאין מעכב בשום דבר מן יצוריו, הן גדולים הן קטנים, ולא ישען אדם בדבר שקר לומר כי המה בעוכריו, כי הוא לבדו גבר בעצמו לילך בדרך אשר יבחר, אם בדרך טוב, או רע לא ימאס, כי ה' נתן לפניו ב' דרכים, ואין שום דבר מעכב ומכריח כלל, ולזאת הכיר שאין הדבר תלוי אלא בו, והוא המורד במצות ה' מבלי טעם ומכריח, ולכך שם ראשו בין ברכיו ובכה עד שיצאה נשמתו, ויצאה בת קול שהוא מוכן ומזומן לחיי עוה"ב.
ויש להבין למה מת תיכף. וצ"ל הן בקדושיו לא יאמין, כי חשב אולי כאשר יחיה, ח"ו יחזור לסורו כי יצרו רע, והקב"ה חפץ בטובת ברואיו, ולכך מת תיכף בעודנו בתשובה שלמה לפני המקום, ולכך יש קונה עולמו בשעה אחת, כאשר הקב"ה רואה אם יחיה לא יעשה טוב, ויש קונה עולמו בזמן ארוך, כאשר רואה הקב"ה אם יתמיד יוסיף בתורה ובתשובה ויראה. ומעשים טובים, ולכך בכה רבי, כי ראה שאין לבטוח בעצמו, שאם היום חוזר בתשובה, יש לחוש שלמחר יחזור להוסיף לחטוא ולמרוד בה'. [בתחילה חשב ר"א בן דורדיא שהחטא נובע מגורמים חיצוניים, הנמצאים או מסומלים בהרים, בגבעות, בשמים ובארץ וכו', ולבסוף הגיע להכרה שאין הדבר תלוי אלא בו.]


...בשעת הרגל דבר הפיחה. אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה

הרצון, בקשה ללגלג על תשובה, כדי שיהיה יצרו תוקפו עליו ביותר, כי בלאו הכי אבד תקוה מעולם הבא ואין לו אלא להתעדן בעולם הזה כי זהו חלקו, ואמרה: מה תועיל תשובה? אני עשיתי דבר מגונה, ולא נאות לעשות כן בפני הבועל החומד אותה, פן תתגנה בעיניו וכדומה מדבר המאוס הזה. ואמת, אני מתחרטת על זה. וכי יועיל זה לסלק המגונה והכיעור שנעשה על ידי סרחון זה במה שלבי תוהא? וכמו כן הדבר אל עבירה: מה תועיל חרטתו כיון שכבר נעשה המגונה והתועבה וסרחון כלפי מעלה?

(יערות דבש, חלק ב, דרוש י)



...הלך וישב בין שני הרים וגבעות. אמר: הרים וגבעות, בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו. שנאמר "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה". אמר: שמים וארץ, בקשו עלי רחמים! אמרו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו. שנאמר "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה". אמר: חמה ולבנה, בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו. שנאמר "וחפרה הלבנה ובושה החמה". אמר: כוכבים ומזלות, בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו. שנאמר "ונמקו כל צבא השמים". אמר: אין הדבר תלוי אלא בי! הניח ראשו בין ברכיו, וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא

יש להבין: מה זאת שלקח אלו למליצים? וגם מהי התשובה שצריכים לבקש על עצמם? מה בכך, כל המתפלל על חבירו - הוא נענה תחילה [ב"ק צב ע"א]! ומהו שאמר אין הדבר תלוי אלא בי? וכי בלא זה לא היה יודע שתלוי בו? וכי ס"ד שהם יתפללו בעדו והוא ישתוק ולא יצעק לה' במר נפשו כי חטא?
אבל הענין כך: הרים וגבעות, בקשו עלי רחמים. כי רבים חשבו כי החטא גורם בסיבת מקום, כי אמרו מקום זה גורם לזנות, מקום זה לגזל וכדומה, והוא בשנוי אוירים, ועל ידי כך נשתנה המזג והלחות באדם, וזהו פועל בטבע בגוף עד שנשתנה הגוף לחמוד וכדומה, ושינוי אוירים שאינו בשוה בכל השטחים הוא הרים וגבעות כנודע, כי שינוי אויר יש בין הרים לבקעה כנודע, וזהו שחשב מתחילה, כי שינוי מזגו בגוף בא על ידי שינוי אוירים בין הרים וגבעות, ולכך אמר הרים וגבעות בקשו רחמים.
שמים וארץ, בקשו עלי רחמים. וכמו כן בא לאיש שינוי מכח הפכי הטבע, כי שמים פועלים בארץ פעולות הפכיות, כי שמים מושפעים רוחני וארץ גשמי, עד שאמרו שלכך עמידת ארץ במרכז בנקודה לא תפול לשום צד אף כי הוא כבדה, כי השמים דוחים אותה מכל צד, כי לא נאות להתחבר יחד, וא"כ הדחיה היא הטובה שעל ידי כך יש לה עמידה, וכן הדבר ביסורין שקב"ה מייסר הוא לטובה, וזה [סוטה מז ע"א] שמאל דוחה ביסורים ועל ידי כך ימין מקרבו שזוכה להתקרב לה'.
וזהו מאמר הפסוק [תהלים ק"ג י"א] כגבוה שמים על הארץ כן גבר חסדו על יראיו, כמו שגבה שמים על ארץ, הוא שדוחים מבלי להתקרב אליהם ארץ, ועל ידי כך שומרים מצב ארץ ובאה טובה וקיום לעמידת ארץ, כן גבר חסדו על יראיו, שעל ידי כך בגבורת חסדיו ביסורים הוא על ידי כך חסד גדול, ולכך ע"י הפיכת הטבעים שמים מארץ, נולד שינוי המזג כפי סדר תנועתן כי גלגל חוזר סובבים שינוי תנועות, ובזה הגרם לאדם לבלתי היות גופו שלם בעבודת השם וכולו לשמים, ולכך אמר שמים וארץ בקשו רחמים כי יחס ענינו להם, גם יחס שינוי כפי מצב שמש וירח חום וקור לח ויבש, שהם פעולות מסתעפות מהם, ושפעת שמש גורם חימוד וחום, ושפעת לבנה עצלנות בעבודת ה', ושכחה לזכור אחריתו כטבע בעלי מרה לבנה. ולכך חשב ר' אלעזר בן דורדייא לייחס עליהם עניינו.
כוכבים ומזלות, בקשו עלי רחמים. ומכל שכן דחשב ליחס עניינו לכוכבים ומזלות, כדעת הרבה מחכמי תולדות שמיחסים כל פועל אדם להם, וכאשר אמרו [שבת קנו ע"א] מאן דבמאדים הוא רצחן, ובחמה זנאי וכדומה, ומכל שכן י"ב מזלות, כפי שינוי מעמדם ומשטרם ומבטם, ישתנה טבע אדם, כאשר האריכו בזה הכלדים וחכמי תולדות, וחיברו בזה ספרים רבים, והוברי שמים בזה שמו מבטחם, ולכך חשב ר"א לתלות בהם ענינו, והם היו בעוכריו שבא לכלל המרי הזה.
עד שאנו מבקשים רחמים וכו' נבקש על עצמנו. אילו היו הדברים הנ"ל גורמים לעונות, לא היה לקב"ה להעבירם, אדרבה להניחם ומכל מקום לא ירשיעו להרע, זוהיא תכלית שלימות התשובה, ולמה יעבירם הקב"ה, והרים ימוטו ושמים חדשים יברא ה' וכדומה, הלא זה חסרון ביסוד התשובה, ועל כרחך צריך לומר ששקר הוא שהם לא היו בעוכריו, ולא היו במעל הזה, ואף אין מלך מלכו של העולם שוה להניחם, כי אין זה צריכים לתשובת ישראל כנ"ל.
וזהו היה מאמרם להוכיח כי שקר חשב, כי עד שאנו מבקשים רחמים וכו' נבקש על עצמנו, ואילו היינו בסיבת החטא, היה לנו בהכרח קיום לעתיד בעת התשובה, אבל זה מורה שאין לנו חלק בחטא, ומזה הרגיש הוא שאין כאן גורם לחטא, וה' עוזר בכל, רק הדבר תלוי בו, ובעו"ה אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו, שהמציא לו גורמים לעבירה ומונעים מלעשות תשובה, והרבה בתשובה וכו' וא"ש.
אין הדבר תלוי אלא בי. כולם הוכיחו שאין הדבר תלוי בהם, כי ידוע כי אמרו חז"ל [יומא פו ע"ב] היכי דמי בעל תשובה, באותו מקום ובאותה אשה, והיינו כי אולי לאשה זו יצרו תוקפו ביותר, או המקום גורם, ולכך צריכה להיות תשובתו באותו מקום ואשה, ומכל מקום לא יחטא, זהו לאות שכבש יצרו בשלימות ונרצה עונו.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש י)



אמר חמה ולבנה בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה אמר כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר ונמקו כל צבא השמים אמר אין הדבר תלוי אלא בי הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו יצתה בת קול ואמרה ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא [והא הכא בעבירה הוה ומית] התם נמי כיון דאביק בה טובא כמינות דמיא בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת

הרי שלאחר פטירתן של צדיקים אומרים עליהם שהם מזומנים לחיי העוה"ב שהוא לשון עתיד להם, הא למדת שפטירתן מן העוה"ז לגן עדן היא שהוא עולם הנשמות, ואין פטירתן לעולם הקרוי עוה"ב אלא שהם מזומנים ועתידין לו. [מבאר שמקום הצדיקים אחר מותם בעולם הנשמות היינו בגן עדן אמנם כאשר מזכירין עולם הבא אין הכוונה לעולם הנשמות אלא לעולם התחיה שיהיה לעתיד לבוא.]

(רמב"ן, תורת האדם, אות קכד שער הגמול)


...בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת

שעה אחת כזאת יש לכל אחד, ולא רק שעה אחת, אלא הרבה שעות, אבל "קונה עולמו בשעה אחת" יש רק אחד מאלף. אדם שידע לנצל את השעה של ההתעוררות, ועל ידי כך לקנות את עולמו. על כך בכה רבי. אם יש כזה כוח באדם, למה לא יזכה כל אדם לכך?

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת וארא מאמר לא' עמ' קלד')



...אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו... [והא הכא בעבירה הוה ומית!] התם נמי, כיון דאביק בה טובא כמינות דמיא

אדם שהוא אביק ואדוק בעבירה אינו יכול לפרוש ממנה (כמו במינות). ואין הוא מקבל סיוע לשוב בתשובה. ואין לו עצה אלא להידבק בה' לגמרי, כנר לאבוקה. ועל ידי זה הוא פורש ממילא מן החטא. וזהו שגעה בבכיה עד שיצאה נשמתו.

(שיחות מוסר, תשל"ג מאמר קב' עמ' תלז')


ר' חנינא ור' יונתן הוו קאזלי באורחא, מטו להנהו תרי שבילי חד פצי אפיתחא דעבודת כוכבים וחד פצי אפיתחא דבי זונות. אמר ליה חד לחבריה ניזיל אפיתחא דעבודת כוכבים דנכיס יצריה. א"ל אידך ניזיל אפיתחא דבי זונות ונכפייה ליצרין ונקבל אגרא

או יאמר על זה הדרך, להיות שיש שני סברות (ע"ז יז.), אחת של רבי (יוחנן) [חנינא] ואחת של רבי יונתן, אחד אמר נחלף אפתחא דעבודה זרה דנכיס יצריה, ואחד אמר נחלף אפתחא דזונות כי היכי דנכפייה ליצרן ונקבל אגרא, ובא הכתוב כאן והכריע עם האומר נחלף אפתחא דזונות.
והוא אומרו אם בחקתי תלכו, פירוש יכולין אתם לילך ואני מבטיחכם שאת מצותי תשמורו שיהיו כופין יצרם. ואם תאמר ולמה יכניס עצמו בספק זה, לזה אמר ועשיתם אותם כדי שתטלו שכר כעושה מצוה, כיון שבא לידכם העון, והוא מאמרם שם ונכפייה ליצרין כי היכי דנקבל אגרא. [מביא שהכתוב מצדד בדעה שיש לכפות היצר ולקבל שכר, וה' מבטיח להולך בתמימות שלא ייכשל.]

(אור החיים, ויקרא כו, ג)

אל תאמר בלבבך וגו' - הזהיר הרבה להוציא מלבבם שתי טעותים: א' שלא יהיו בטוחים בעצמם שלא יהיו נכשלים בע"ז, והיא אזהרת חז"ל אל תאמין בעצמך וגו', דהאמנה בעצמו גורם שלא להיות נזהר בדברים הקרובים להכשיל ולבא לידי עבירה, וזה באמת אסור כדאי' בע"ז די"ז ניזיל אפיתחא דע"ז דכיס יצרי'. (והא דקאמר חברי' ניזיל אפיתחא דבי זונות וניכפי' ליצריה וניקבל אגרא. אינו אלא משום שהיו עוסקים בתורה כמבואר שם, וכמש"כ לעיל לענין שישבו בגיא מול בית פעור וגם אך ההכרח הביא לידי כך כדי לעבוד מע"ז שיש אזהרה אל תקרב וגו', אבל בל"ז ודאי אסור לבטוח ע"ע ולהתקרב לדברים שמביאים לידי עבירה). [מבאר שאסור לאדם לבטוח בעצמו ולקרב עצמו למקום עבירה, וכאן עשו כן רק משום שהיו עסוקים בתורה.]

(העמק דבר, דברים ט, ד)






יח ע"א

אודות ביתו של ר' חנינא בן תרדיון ששמעה שאומרים 'כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו', ומייד דקדקה יותר

פירש במסילת ישרים (פרק טז) שמה ששבחוה היה על צניעותה. ועל פי זה נראה שודאי מה שדקדקה ביותר הוא שהלכה בצניעות יתר. ואם כן יש להבין מפני מה נענשה על כך.
אלא בכך שדקדקה בפסיעותיה הוכיחה כי דבריהם של המשבחים עשו עליה רושם, ונטלה משהו לעצמה. וזה היה גם עונשה. כי הנוטל משהו לעצמו - נותנים לו הכל לעצמו, ובאופן בזוי ביותר.

(שיחות מוסר, מאמר כה' פרשת ויגש שנת תשל"ג עמ' קז)



דאמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב עון עקבי יסבני עונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה מסובין לו ליום הדין

כשאדם שוגה ונכשל בה תמיד. לפי שהדבר היותר קל שבעולם משיכפל הרבה פעמים נעשה חזק ביותר, כאשר נראה בחוט אחד של פשתן שאם נכפילהו פעמים הרבה יהיו כפליו חזקים יותר מחוט ברזל אחד. וכמו שהתחיל בפרשה הזאת והיה עקב תשמעון, ופירשו חכמינו ז"ל אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון. וזהו מה שאמר הכתוב: למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני, כלומר איני ירא מן העבירות החמורות שאיני נכשל בהם, אבל אני ירא מן העבירות הקלות שמתוך שאדם תופש אותם לקלות נכשל בהם תמיד, והם שבות עבירה חמורה שבחמורות. [מבאר שהחשש בעברות הקלות הוא בעיקר מצד החזרה עליהם עד שהופכות לחמורות ממש.]

(דרשות הר"ן, דרוש י)





יצאה בת קול ואמרה רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים

הרי שלאחר פטירתן של צדיקים אומרים עליהם שהם מזומנים לחיי העוה"ב שהוא לשון עתיד להם, הא למדת שפטירתן מן העוה"ז לגן עדן היא שהוא עולם הנשמות, ואין פטירתן לעולם הקרוי עוה"ב אלא שהם מזומנים ועתידין לו. [מבאר שמקום הצדיקים אחר מותם בעולם הנשמות היינו בגן עדן אמנם כאשר מזכירין עולם הבא אין הכוונה לעולם הנשמות אלא לעולם התחיה שיהיה לעתיד לבוא ולכן כתוב מזומנין היינו זה לא דבר עכשוי אלא עתידי.]

(רמב"ן, תורת האדם, אות קכד שער הגמול)


בכה רבי: "יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים"

הרב שואל מדוע רבי מקנא בבעלי התשובה, הרי מדרגתו גבוהה יותר? ומסביר שהצדיקים מגלים את כבוד ה' במעשיהם ואילו בעל תשובה גורם להתגלות מידת רחמים גדולה מאד בתשובתו וסיעתא דשמיא גדולה מאד ובאור גילוי גדול זה רוצה גם הצדיק חלק.
ביטוי זה נאמר בכל מקום על בעלי תשובה אבל צדיקים עולים ממדרגה למדרגה, כל ימיהם.

(מכתב מאליהו, חלק א' יש קונה עולמו בשעה אחת (עמ' 26))





תנו רבנן: כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: חנינא אחי, (אחי) אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת. ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה [ומקהיל קהלות ברבים] וספר מונח לך בחיקך! אמר לו: מן השמים ירחמו. אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי 'מן השמים ירחמו'? תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש. אמר לו: רבי, מה אני לחיי העולם הבא? אמר לו: כלום מעשה בא לידך? אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים. אמר לו: אם כן, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי. אמרו: לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא, והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול

ועם היות שזה השורש יקר מאד, וראוי להחזיק בו ושלא לדחותו, אין הראיה שהביא הרב ז"ל מורה עליו כלל, כי אין ספק שלא נסתפק רבי יוסי בן קיסמא על רבי חנינא בן תרדיון אם קיים מצוה אחת מן המצות. אבל שאר ממנו שיגיד לו אחד מפרטי מעשיו כדי שיגיד לו חשקו במצות ושלמותו בעבודת האלהים, כי הפרט האחד יורה על האחרים, כל שכן כשיהיה הפרט ההוא מורה הוראה גדולה על טוב מדות ועל התכונות המשובחות כמעשה הזה של רבי חנינא בן תרדיון. [מביא את דעת הרמב"ם ז"ל שלמד מסיפור זה "שבעשיית מצוה אחת לבדה איזה שתהיה מן המצות, יזכה האדם לחיי העולם הבא. זה דעת הרא"ש גם כן." כי אמר לו כלום מעשה בא לידך ובאר לו שכיון שהקפיד במצווה אחת יזכה לעולם הבא. הר"ן מסכים לעניין אך מסתייג מההוכחה.]

(דרשות הר"ן, הדרוש הששי)

ויש להבין טענו בחיטים והודו בשעורים, הוא הוכיח אותו על שמכניס עצמו לכלל סכנה עצומה כזו, והוא השיבו מה אני לעולם הבא גם, וכי ריב"ק נביא שידע אם הוא בן עולם הבא. ועוד איך יוכל החי לידע, הלא בקדושיו לא יאמין, ואפילו על אבות עולם לא יחד השם שמו כל זמן חיותם, ואיך שואל אם הוא בן עולם הבא. והתשובה שנתחלף מעות וכו' יותר תמוה, דכי בשביל כך יהיה אדם לעולם הבא, הרבה מצות והרבה שמירות שייכים עוד טרם שיזכה גבר ארחו לעולם הבא, ואילו ידעתי שבשביל כך לבד בטוח אני בעולם הבא, אפילו כסות וגלימא דעל כתפאי הייתי מוכר.
אבל הענין כך, כי כבר כתב המהרש"א באומרו אני אומר לך דברים של טעם וכו', והיינו מפני דאין סומכין על הנס דמנכים לו מזכיותיו ע"ש. אבל יש ב' מיני עבודות ה', אחד מחמת שכר עה"ב ועונש גיהנם, אבל המין השני שהוא העובד השלם הוא שאין עושה לשום דבר כי אם לעשות רצון קונו, עד שאמרו בשם חכם שאמר אפי' יודע אני שע"י עשית מצות אני יורש ח"ו גיהנם, ועל ידי עבירות גן עדן, מכל מקום אני מניח עבירות ועושה מצות, היות כן קיום רצון ה'. ואם כן אדם כזה יוכל לסמוך אנס, ומה איכפת ליה בנכוי זכיות, כי הלא אין עובד בשביל שכר גן עדן עד שנאמר שיפחתו לו משכרו, והלא כל מגמתו בשביל עשות רצון הבורא, ואם כן אם יפחיתו לו יפחיתו. וזהוא תשובת ר"ח ב"ת כששאלו אני אומר לך דברים של טעם וכו', והיינו כמ"ש מהרש"א, דאין לסמוך אנס דמנכין לו שכר עולם הבא, אם יפחת יפחת, ואני עושה רצונו להקהיל וללמוד תורתו הקדושה ברבים בבטחון שיעמוד לימיני בנס, ואם ינכה מזכותי מה איכפת לי כנ"ל.
אמנם טעם אחר יש שלא להכניס עצמו בסכנה, מפני חשש שאמרו חז"ל [סנהדרין קז.] לעולם אל יכניס אדם עצמו לנסיון, כי אולי יאסרוהו הרשעים ויענו אותו עד חלילה יעבירו על דעתו, כמאמר שאול פן יתעוללו בי הפלשתים, וכאמרם [כתובות לג ע"ב] אלמלי נגדוהו לחנניא וכו', אך אם כבר עמד פעם אחת בנסיון וניצל, בטוח הוא שיהיה ה' משמרו מכל רע ורגלי חסידיו ישמור כנודע, ולכך שאלהו כלום מעשה בא לידך, ואם עמדת שם בנסיון בלי פתיות יצר הרע, אז תשכיל ויפה עשית, אבל כל זמן שלא עמדת מימיך בנסיון לכבוש היצר הרע, אי אפשר לך לעשות כן להביא עצמך לידי נסיון וסכנת נפשות, דהיינו נשמתך ולא גופך, ועל זה השיב אין לך נסיון גדול יותר מממון, כי כאן יש פיתוי והסתת יצר הרע למאוד מאוד, כאשר עינינו רואים שהרבה אנשים הסובלים יסורים ומכות בוז וחרפה, ועומדים בקדוש השם, ובממון יצרם גובר בעונותינו הרבים לאין פשע, ובשביל דבר קל אין אלהים לנגד עיניו לגזול ולעשוק עמיתו, והיה אם יעשה לו חבירו נקל בעינו לנקום נקמתו ממנו במסירה וחילול השם בעונותינו הרבים אשר הוא מכת מורידים ולא מעלים. כללו של דבר, אם אתה רואה אדם עומד בנסיון ממון, הרי הוא מובטח שיעמוד בנסיון גופו לקידוש השם, כי בעונותינו הרבים אין לך דבר שידו וכח של יצר הרע תקיף מממון, ואם אין כח לפתות איש בממון, אז ברור שיוכל לו בכל עניינים, והחוש ומעשים בכל יום מעידים על זה הרבה, עד שאין צורך לראייה. ולכך אמר לו רחב"ת הרי עמדתי בנסיון אפילו בממון וכבשתי יצרי, שנתערב לי ממון חולין בצדקה ונתתי הכל לעניים, ואם כן אין ספק שיהיה ה' אתי לכבוש יצר הרע ולקדש שמו יתברך ברבים. [ר' חנינא בן תרדיון עבד את ה' לא מאהבת השכר ולא מיראת העונש, אלא רק רצה לעשות רצון קונו. אין הוא מתיירא מכך שאם יסמוך על הנס יפחתו לו מזכויותיו. ולכן אינו מתיירא מהסכנה בכך שהוא מקהיל קהילות ומלמד תורה. ואע"פ שאמרו חז"ל [סנהדרין קז.] לעולם אל יכניס אדם עצמו לנסיון, שמא יאסרוהו הרשעים ויענו אותו עד חלילה יעבירו על דעתו, אך אם כבר עמד פעם אחת בנסיון וניצל, בטוח הוא שיהיה ה' משמרו מכל רע. וזוהי שאלתו של ר' יוסי בן קיסמא 'כלום מעשה בא לידך', ועמדת בנסיון, ומאחר שעמד בנסיון הקשור בתאוות הממון, מובטח לו שהוא בן עוה"ב ויעמוד גם בנסיונות האחרים.]

(יערות דבש, חלק א, דרוש ז)



ועל אשתו להריגה, דלא מיחה ביה. מכאן אמרו: כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה - נענש עליו

קשה, כיצד תדע היא, שבעלה גאון וגדול הדור, נוהג לא כראוי בדבר שהוא מותר מדינא?! אלא מכאן למדים סוד גדול ביצירה. האישה נבראת "עזר כנגדו" לבעלה. עליה מוטלת האחריות לתקן ולהשגיח על הליכות בעלה. מכח זה יש לאישה חוש הריח ותחושת האמת לבחון את כל דרכי בעלה ואת הראוי לו על פי מעלתו ודרגתו. כי מי שהוא אחראי - יש לו החוש להריח האמת.
והשוה שמות רבה פרשה נב אות ג 'מעשה בר"ש בן חלפתא...', ואם אשתו של ר"ש בן חלפתא ראתה מה שלא ראו ר"ש בן חלפתא ורבי - מוטל היה גם על אשתו של ר"ח בן תרדיון לראות את הפגימה הקלה כחוט השערה, ולמחות בו. וכיוון שלא מיחתה - נתחייבה מיתה. מפני שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת משפטים מאמר מח' עמ' רד')





יח ע"ב

אתו חקקו לדמותיה דרבי מאיר, אפיתחא דרומי, אמרי כל דחזי לפרצופא הדין, לייתיה, יומא חדא חזיוהי, רהט אבתריה, רהט מקמייהו, על לבי זונות, איכא דאמרי, בשולי עובדי כוכבים חזא, טמש בהא ומתק בהא, איכא דאמרי אתא אליהו אדמי להו כזונה, כרכתיה, אמרי חס ושלום, אי רבי מאיר הוה לא הוה עביד הכי, קם ערק אתא לבבל

ומן המפורסם ג"כ, שרבי מאיר נתפס בעת שמד מן השמדות, שנהרגו בהם חכמי ישראל, ואמרו לו מכיריו, הלא אתה מאיר, ואמר איני, ואמרו לו אכול מזה, אם אינך מישראל, והיה לפניהם חזיר, ואמר להם, אוכל ברצון, והראה את עצמו, כאלו הוא אוכל, ולא אכל, כמו שאמרו ע"ה (ע"ז י"ח ב' וקהלת רבה ז' י"ב). ואפשר ללמוד מכאן שיש אפשרות בעת אונס להראות עצמו כחוטא אף שבאמת אינו כן. [מעניין איך הבין הרמב"ם את הסיפור.]

(רמב"ם, מאמר קידוש השם)



יח ע"ב-יט ע"א

אמר רב שמואל בר נחמני א"ר יונתן: אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים - זה אברהם אבינו, שלא הלך בעצת אנשי דור הפלגה, שרשעים היו, שנאמר: הבה נבנה לנו עיר; ובדרך חטאים לא עמד - שלא עמד בעמידת סדום, שחטאים היו, שנאמר: ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד; ובמושב לצים לא ישב - שלא ישב במושב אנשי פלשתים, מפני שלצנים היו, שנאמר: ויהי כטוב לבם ויאמרו קראו לשמשון וישחק לנו

לכאורה אינו מובן, הרי ליצנות זו שמצינו אצל פלישתים, לא היתה אלא בתקופת שמשון, כמה דורות מאוחר יותר?! ויש לומר שגרעינה של ליצנות זו היה טמון כבר בימי אברהם, וקיים אברהם "ובמושב לצים לא ישב", שאפילו מאנשים שאינם לצים, אלא שנעוץ בהם שורש הליצנות, הרחיק עצמו מהם.

(שיחות מוסר, תש"ל פרשת לך לך מאמר ט' עמ' לו)



יט ע"א

אשרי איש ירא [את] ה', אשרי איש ולא אשרי אשה אמר רב עמרם אמר רב אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש

ואמנם לכל תשובה תמצא סליחה, אך לא תטהר הנפש טהר שלם להיות העונות כלא היו, זולתי כאשר יטהר האדם את לבו ויכין את רוחו כאשר יתבאר. וכן כתוב (תהלים לב, ב) אשרי - אדם לא יחשב יי לו עון ואין ברוחו רמיה. וכענין הבגד הצריך כבוס, כי המעט מן הכבוס יועיל בו להעביר הגעל ממנו, אך לפי רב הכבוס יתלבן. וכן כתוב (שם נא, ד) הרב כבסני מעוני. והכבס הנפש מן העון, כפי אשר תכבס את לבה, שנאמר (ירמיה ד, יד) כבסי מרעה לבך ירושלים. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ע"ז יט, א) אשרי - איש ירא את - יי (תהלים קיב, א), בעודו איש. רוצה לומר, כי תשובת האדם המעולה, בימי בחורותיו, בעוד כוחו עליו ויתגבר על יצרו. אכן כל תשובה מועילה, כמו שנאמר (שם צ, ג) תשב אנוש עד - דכא ותאמר שובו בני - אדם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי חגיגה פרק ב הלכה א) עד דכדוכה של נפש. [לומד מכאן שלא כל התשובות שוות.]

(שערי תשובה, שער א, אות ט)


במצותיו חפץ מאד אר"א במצותיו ולא בשכר מצותיו והיינו דתנן הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס

אין לשום תכלית החכמה לא לקבל כבוד מבני אדם ולא להרויח ממון ולא יתעסק בתורת השם יתברך להתפרנס בה, ולא תהיה אצלו תכלית למוד החכמה אלא לדעת אותה בלבד, וכן אין תכלית האמת אלא שידע שהוא אמת והתורה אמת ותכלית ידיעתה לעשותה. ואסור לאדם השלם שיאמר כשאעשה אלה המצות שהם המדות טובות ואתרחק מן העבירות שהם המדות הרעות שצוה השם יתברך שלא לעשותה מה הוא הגמול שאקבל על זה, לפי שזה כמו מה שיאמר הנער כשאני קורא זה מה יתנו לי והם אומרים לו דבר פלוני, לפי שכשאנו רואים מיעוט שכלו שאינו מבין זה השיעור והוא מבקש לתכלית תכלית אחר אנו משיבים לו כסכלתו, כמו שנאמר ענה כסיל כאולתו, וכבר הזהירו חכמים על זה ג"כ כלומר שלא ישים האדם תכלית עבודת השם יתברך ועשיית המצוה בשביל דבר מן הדברים, והוא מה שאמר האיש השלם המשיג אמיתת העניינים (שם פ"א מ"ג) אנטיגנוס איש סוכו אמר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס, ואמנם ר"ל בזה שיאמין באמת לעצם האמת וזהו הענין שקוראין אותו עובד מאהבה, ואמרו ז"ל (ע"ז יט.) במצותיו חפץ מאד אמר ר' אליעזר במצותיו ולא בשכר מצותיו, וכמה היא מבוארת והיא ראיה ברורה על מה שקדם לנו מן המאמר. וגדול מזה מה שאמרו בספרי (וכענין זה בנדרים סב.) שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רב, בשביל שאקבל שכר לעולם הבא, תלמוד לומר לאהבה את ה' אלהיך כל שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה, הנה התבאר לך זה הענין ונתבאר שהוא כוונת התורה ויסוד כוונת החכמים עליהם השלום, ואין מעלים עיניו מזה אלא אויל משתגע שקלקלוהו ושבשוהו המחשבות הסכלות והרעיונים הגרועים. וזו היא מעלת אברהם אבינו עליו השלום (סוטה לא.) שהוא היה עובד מאהבה, ולעומת הדרך הזה ראוי להיות ההתעוררות.

(רמב"ם, הקדמה לפרק חלק)

מהיותנו רשאין לעשות את כל המעשיים התוריים... על מנת שיהיה לנו בעבורם שכר ההצלחות הנפשיות... ומה שאמר: במצוותיו ולא בשכר מצוותיו - לא כיוונו אלא בעולם הזה, וכמו שביארו (חולין קמב, א): שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. [אמנם מותר לכוון בעשיית המצוות לזכות בשכר, אך לא בשכר גשמי, אלא בשכר רוחני; וכוונת חז"ל כאן היא, שאין לכוון לזכות בשכר המצוות בעולם הזה.]

(עקידת יצחק שער מד (החלק השלישי))

תורה דיליה היא דכתיב ובתורתו יהגה יומם ולילה

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין לב ע"ב]



יט ע"ב

מכריז רבי אלכסנדרי מאן בעי חיי מאן בעי חיי כנוף ואתו כולי עלמא לגביה אמרי ליה הב לן חיי אמר להו מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו' (סור מרע ועשה טוב וגו') שמא יאמר אדם נצרתי לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה [אלך] ואתגרה בשינה תלמוד לומר סור מרע ועשה טוב אין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו

במדרש הרבתי (מצורע טז ב) מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעירות הסמוכות לצפורי והיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיים, אודיק עליה עלמא פירש בעל מתנות כהונה הביטו אחריו מלשון והביטו אחרי משה (שמות לג ח) ר' ינאי הוה יתיב ופשיט בטרקליניה א"ל תא סק להכא זבין לי א"ל לית את צריך ולא כדמותך, אטרח עליה סליק לגביה הוציא לו ספר תהלים מכורך הראה לו פסוק זה מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע. (תהלים לד יג-יד) א"ר ינאי אף שלמה מכריז שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (משלי כא כג) שומר מצרעת נפשו א"ר ינאי כל ימי הייתי קורא מקרא זה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעני, לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע המוציא רע עכ"ל.
[והוא מקשה כמה שאלות ומבאר]: והנה ר' אלכסנדרי סובר גם הוא סיפר אין לו תקנה, ע"כ לא הלך כ"א אל הכתות שלא ספרו עדיין והיה מזהירם ומלמדם דרך שמירת הבריאות שלא יבואו לידי לה"ר והיה מכריז מאן בעי חיי מאן בעי חיי, לא הזכיר לשון סם גם לא הזכיר לשון למזבן לפי ששמירת הבריאות אינו צריך סם רק שהרופא מלמדו להועיל שיהיה נשמר מן הדברים המזיקים שלא יבא לידי חולי, ע"כ אין נכון שהמלמד יבקש שכר על דבריו כי מה הוא בחנם כי הדיבור ניתן לו במתנה אף הוא ילמד דרכי הרפואה לזולתו בחנם, אבל מי שכבר נפל אל החולי אז הוא צריך לסמים ובעבורם תובע הרופא שכרו כי גם לו לא באו בחנם אלא נתן דמיהם או טרח את עצמו בעדם.
ולפי שר' אלכסנדרי הלך אל כתות הטובים שלא ספרו לה"ר ללמדם דרך שמירת הבריאות שלא יבואו לידי חולי חטא הלשון, ע"כ הכריז סתם מאן בעי חיי מאן בעי חיי וכפל הענין לומר לך שיש תקנה לזה שלא יבא לידי סיפור לה"ר ולזה שלא יסופר עליו לה"ר. אכניף כולי עלמא ואמרו ליה הב לן חיי כי גם המה חשקו בדבר שכבר התנהגו בו ובקשו לידע הדרך המביא לידי שמירת הבריאות אמר להו פסוק מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו'. ולפי ששמירת הבריאות א"צ שום סם ע"כ מסיק שמא תאמר אלך ואגרה בשינה לנצור לשוני בשב ואל תעשה לגמרי, ת"ל ועשה טוב, ואין טוב אלא תורה וכו' (אבות ו ג) ר"ל אע"פ שאינו צריך סמים ותשובה גדולה מ"מ צריך הוא לנצור לשונו על ידי ת"ת לחכם, אבל כנגד הע"ה אמר אח"כ קרוב ה' לנשברי לב כמ"ש וסלף בה שבר ברוח (משלי טו ד).
אבל רוכל זה סבר שיש תקנה אפילו למי שכבר סיפר, וידע זה בנסיון בעצמו כי גם הוא היה רוכל הולך רכיל ורגיל על לשונו לשלח מדנים בין אחים, ואח"כ נתן אל לבו לשוב בתשובה ובקש דרכי הרפואה שהזכירו רז"ל לת"ח בת"ת, ולעם הארץ על ידי שבר רוח, וראה כי התרופות הללו הועילו לו ע"כ מלאו לבו לזכות הרבים ולהחזיר בתשובה כל אותן העירות שידע בהם שיש שם בעלי הלשון עד אשר לא יבואו עליהם ימי הרעה בצרעת ויצטרכו להדר אחר צפרים עפות כטהרת המצורע בצפרים העושין מעשה פטיט, וזה"ש שהיה מחזר בעירות הסמוכות לצפורי היה מחזר בתשובה אותן העירות הקרובות למעשה ציפור העושין מעשה פטיט, והיה מכריז מאן בעי למזבן סם חיי כי היו כחולים הצריכים סמים לתרופה הצריכין קנין ע"כ הזכיר למזבן סם, ומטעם זה לא מסיק בהכרזה זו שמא תאמר אלך ואגרה בשינה כו' כי מהיכא תיתי שיתרפא בשב ואל תעשה מי שהוא חולה כבר, אבל בהכרזת רבי אלכסנדרי אתי שפיר כאמור כי שם החידוש שיצטרך לת"ת, וכאן החידוש שיועיל הת"ת למי שכבר סיפר, ולא כפל הרוכל הכרוז לומר ב' פעמים מאן בעי למזבן סם חיי כמו שכפל ר' אלכסנדרי דבריו לפי שגם הוא מודה שזה שסיפר עליו הלה"ר אין לו תקנה כלל ולא בקש תקנה כ"א לזה שכבר סיפר, משא"כ בר' אלכסנדרי שבקש תקנה לשניהם. אודיק עליה עלמא לפי שכבר בחרו להם דרך מקולקל זה והיה רגיל על לשונם לספר לה"ר על כן לא בקשו לקנות כלום ממנו ואדרבא אודיק עליה הביטו אחריו, כי המה הבעלי ראתן הרואים אחרי מומי נפשות רבות וחסרונם כי כך דרך מואסי התוכחה שמביטים אחרי המוכיחם לראות אם ימצאו בו שמץ פסול כדי להשיב לו טול קורה כו' לכך אמרו לו אתמול היית רוכל הולך רכיל והיום אתה רוצה לתקן דרכינו קשוט עצמך תחילה.
רבי ינאי הוה יתיב ופשיט בטרקליניה, כמו ר' זירא ור' אמי ור' אשי שנתרחקו מעל גבול בעלי הלשון שלא להיות אתם במחיצתם א"ל תא סק להכא א"ל לית את צריך כו' כי הוא סובר שפסוק מרפא לשון עץ חיים מדבר דווקא במי שכבר סיפר אבל אתה וכל דכוותך אינן צריכין שימור, מ"מ אטרח עליה לידע התרופה הראה לו ספר תהלים מכורך לומר לו לפי שספר זה כרוך ומונח בקרן זויות אין דורש ואין מבקש ואין קורא בו בצדק ע"כ דרך מוסר לא ידעו האמור בפסוק מי האיש החפץ חיים. א"ר ינאי אף שלמה מכריז כו' הרי ספר משלי שאינו כרוך ומונח כי מדרך העולם ללמוד הספר לנערים כמ"ש לנער דעת ומזימה (משלי א ד) ואעפ"כ אין עושין מה שקורין בו שומר פיו ולשונו וגו'. אלא ודאי יודעין רבונם ומתכוונים למרוד בו. ויכול להיות שתנא דמסייע לו כי קשה לו מה הוסיף שלמה על דברי אביו, בשלמא אם פסוק מי האיש החפץ חיים מדבר במי שכבר סיפר שהתרופה מועלת לו סד"א שמי שלא סיפר אין צריך לנצור לשונו פירוש ע"י ת"ת כדמסיק רבי אלכסנדרי שמא תאמר אלך ואגרה בשינה כו', קמ"ל שומר פיו ולשונו שגם מי שלא סיפר צריך שמירה ע"י ת"ת. אבל אם מי שכבר סיפר אין לו תקנה ובעל כרחך אתה צריך לומר שפסוק מי האיש החפץ חיים וגו' מדבר במי שלא סיפר א"כ מה הוסיף שלמה בפסוק שומר פיו ולשונו על דברי אביו אלא ודאי שכדבריך כך הוא שפסוק זה מדבר אפילו במי שכבר סיפר.
ועל זה א"ר ינאי כל ימי לא הייתי יודע היכן מקרא זה פשוט כו'. והיינו פסוק שומר פיו ולשונו. כי היה סבור שסיפר אין לו תקנה וא"כ היה קשה לו מה הוסיף שלמה על דברי אביו, עד שבא רוכל זה והודיע שפסוק מי האיש החפץ חיים מדבר במי שכבר סיפר וא"כ שומר פיו ולשונו מדבר במי שלא סיפר עדיין, ואם נפשך לומר על כל פנים שרבי ינאי מדבר על הפסוק של הרוכל נ"ל שהיה קשה לו בפסוק שחסר בו תשובת כת הלוקחים, כי המוכר מכריז מי האיש החפץ חיים ואח"כ באים הקונים ואומרים הב לן חיי או מכור לנו סם חיי ואח"כ משיב שמור ונצור לשונך מרע ולמה השמיט בפסוקים אלו דברי הקונים, אלא ודאי שאמת הוא כדברי הרוכל שפסוק זה מדבר בכתות שכבר ספרו לה"ר וקשה להם לעזוב ההרגל ולפעמים לא יבקשו לקנות התרופה כי כן קרה אל הרוכל שלא בקשו לקנות ממנו כלום, ומ"מ חייב המכריז להודיע להם דרך מוסר זה אף אם המה לא יבקשוהו ממנו ע"כ השמיט הפסוק דברי הקונים לומר לך שאף אם יהיה דור תהפוכות שלא יבקשו לקנות כלום מן הרופא ולא ידרשוהו מ"מ הוא ידרוש אחריהם להורות להם דרך השלום כמ"ש (תהלים לד טו) בקש שלום ורדפהו. וארז"ל (ויק"ר ט ט) כל המצות אם תבא לידך אתה מחויב לעשותה אבל השלום אינו כן אלא אתה מחוייב להדר אחריו שנאמר בקש שלום ורדפהו, והוא ע"י סור מרע ועשה טוב ואין טוב אלא תורה כו' כי ע"כ נאמר שכל נתיבותיה שלום (משלי ג יז) לפי שמצלת מלה"ר הגורם כל דברי ריבות. וזה"ש מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, כי אותן בעלי ראתן אוהבים הימים אשר בהם יראו ברע אשר ימצאו בזולתם כדי שיהיה להם מקום ללון עליו ולספר ממנו, אבל החפץ חיים עוצם עיניו מראות ברע ואוהב הימים אשר בהם יראה בטוב זולתו לאמר מי יתן וכל עם ה' נביאים, והוא כשינצור לשונו מרע ע"י ת"ת הרמוז בועשה טוב ואין טוב אלא תורה כו' ולע"ה בשבר רוח כמ"ש (תהלים לד יט) קרוב ה' לנשברי לב.

(כלי יקר, ויקרא י"ד , ד)

והנה רבי ינאי בשמעו הענין הנכבד הזה, ידע כי לא דבר ריק הוא, כי הם דברים עתיקים מפי זקן חדש. אמר תא סליק להכא זבין לי, כסבור היותה עצה עמוקה תועיל לחכמים ולשלמים להשלים עוד את עצמם. אמר ליה לא את צריך ליה ולא דכוותך, כי באמת מה שאני מכריז הוא תעולת אל ההמון להוציאם מכלל מתים או בלתי מדברים כאשר אמרנו. אמנם רבי ינאי אמר שהדבר הזה עצמו היה מוצא אותו ממה שאמר שלמה שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, אלא שהוצרך לפרש שצרות הנפש הם המות הנפשיי ותחלואיה, כלומר שהשומר פיו מרע ולשונו מדבר מרמה, הוא לבדו אשר הוא חי ובריא הנפש. והבלתי שומרם, אין צריך לומר שהוא חולה, אבל הוא חשוב כמת.
וזהו מה שאמר, כל ימי הייתי קורא מקרא זה, ולא ידעתי היכן הוא הדבר פשוט וברור מבלי צורך שום ביאור, עד שבא רוכל זה ואמר מי האיש וגו' נצור לשונך מרע וגו'. כי מתחלה למה שהיו הכתובים האלה, האחד מדבר דרך כלל, והשני כלפי הנמצא, היה מפרש אותם כל אחד בפני עצמו, כוונת הראשון לומר תדעו מי הוא אשר יאמר עליו שחפץ בחיים על דרך האמת, הוא האוהב ימי החיים לקנות בהם הטוב האנושי בהחלט, לא האוהב טוב ההצלחות כדי להאריך ימיו בעולם הזה, ושאחר זה הסב פניו אל הנמצא, ואמר אם כן נצור לשונך מרע וגו' סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו. אמנם עכשיו ידע שדברי המשורר הם עצמם המצאת הרוכל, שהכתוב הראשון הוא קול הקורא, והבאים אחריו הם תשובת הבאים לשבור אכל לנפשם, והוא פירוש נאה וצח בכתובים. ולפי שהכרוז הזה הוא עצמו תורת המצורע ביום טהרתו, ולזה סיים לפיכך משה הזהיר את ישראל, זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע. [מזהה את המדרש הזה עם המדרש על ר' ינאי בויק"ר טז, ומאריך לבאר שיש שלש נקודות שעולות מתוך המדרש הזה ובהן מתבאר ענין הלשון. א. שיש לפרסם את הדבר, כי רוב האנשים הולכים בזה בדרך לא נכונה והליכה אחר הרוב בענין הדבור אין בה תועלת. והתורה היא הדרך. ב. שדוקא חיים של שמירה ושל חכמה הם חיים, ולכן המדרש קורא לכך סם חיים, וכל מה שנחשב חיים טובים אצל ההמון אינו חיים. ג. הוראת הדרך אל החיים האלה, ע"י זהירות במצוות ורדיפה אחריהן. עוד מבאר עקידת יצחק מה סבר ר' ינאי תחלה ומה נתבאר לו.]

(עקידת יצחק, שער ס"ב)

רבי אלכסנדרי בא לבאר הכתוב 'החפץ חיים' כפשוטו ממש. אלא שאם היה מראה להם רבי אלכסנדרי את הכתוב - לא יראו מאומה, שהרי כבר קראו את הכתוב הזה מאות פעמים, ולא ידעו מה הכתוב אומר. אך כששאל 'מאן בעי חיי?' וכל אחד קפץ ממקומו לשמע הכרזה זו, זוהי שעת הכושר להראותם ולבאר לפניהם את כוונת המקרא.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת נצבים מאמר צז' עמ' תיג')

כי רבים חללים הפילה זה תלמיד חכם שלא הגיע להוראה ומורה ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה כב]



כ ע"ב

אמר רבי פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות זהירות מביאה לידי זריזות זריזות מביאה לידי נקיות נקיות מביאה לידי פרישות פרישות מביאה לידי טהרה טהרה מביאה לידי [קדושה קדושה] מביאה לידי ענוה ענוה מביאה לידי יראת חטא יראת חטא מביאה לידי [חסידות חסידות] מביאה לידי רוח הקודש רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים

מהי דרגת היראה שמצויה כאן? "העובד מיראה שני מינים, האחד שיעבוד השם יתברך כדי שישיגנו הגמול, וייטיב השם ית' לו בעולם הזה ובעולם הבא, ומאשר ירא לנפשו פן ישיגנו השם יתברך על עבירות בעולם הזה באבדן הבנים, וכליון הממון וזולתן מן הרעות, סוף דבר לא יעשה המצות ולא ירחיק העבירות רק לתועלתו ולחמלתו על נפשו ועל גופו, וזהו שאמר עליו "פרוש מאהבה פרוש מיראה", או שהוא מכלל העוסקין במצות שלא לשמן. והחלק השני, שתקבל הנפש זכרון רוממותו יתברך וגבורותיו ונפלאותיו, והזכרון והידיעה הזאת יהיו מקובלים בנפש, ומצויים בה בכל עת, ונעצרים וחרוצים בלב, ותקבל הנפש בזה מורא גדול ובושה וצניעות מצויים בה בכל עת, ויהיה דבר נמנע לנפש לעבור את פי ה', כאשר ירא העבד את רבו, והבן את אביו, גם כי יודע אליו שלא יגיענו עונש בביטול מצותו. וכבר הזהיר איוב בפסוק אחד, משבח את עצמו שכבר השיג את אלו הפעולות, אמר. כי פחד אלי איד אל ומשאתו לא אוכל. ועל החלק השני נאמר בכל הגמרא, שיראת הש"י יסוד הכל, ועליו נאמר בסוטה: תרוייהו צדיקי גמורי אתון אלא מר מאהבה ומר מיראה. וכבר רמז זה רש"י ז"ל בפירושיו בדרך קצרה כמנהגו.
ועל זאת המדרגה מן היראה אמר במסכת עבודה זרה יראת חטא מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי חמידות, כי אחרי זאת המעלה ראוי שישיג מעלת החסידות...
הסכים ר' פנחס בן יאיר שהחסידות גדולה מכלן, כמו שנאמר חסידות מביאה לידי רוח הקדש וכו, ורוח הקדש גדולה מכלן, רוצה לומר, שמי שהגיע למדרגת החסידות ראוי לבא מיד לידי רוח הקדש שתשרה עליו שכינה, כמו שהוכיח מן הכתוב: אז דברת בחזון לחסידך. וזה הפך מרבי יונתן שהזכיר למעלה דאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ועניו וכולם במשה, ולא אמר חסיד ונראה שהוא סובר כר' יהושע בן לוי שאמרו שם ופליגא דר' יהושע בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי ענוה גדולה מכלם, שנאמר: רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים, לבשר חסידים לא נאמר אלא לבשר ענוים [מבאר ששיטת רבי פנחס בן יאיר שמחשיב את מידת החסידות מעל כלם היא שונה משיטת רבי יונתן שמחשיב את ענווה כמידה הנעלה ביותר.]

(דרשות הר"ן, הדרוש החמישי נוסח ב)

[הקשר למימרא "לא יהרהר אדם ביום ויבוא לטומאה בלילה" - הלב שולט על כלי המעשה, שאם אדם חושב על משהו, לבו יתעורר לחשוק בדבר זה, ולכן צריך להיזהר ממחשבות רעות. והדרך לזה הוא לימוד תורה, שהרהורי תורה מגרשים מהלב מחשבות עבירה].

(דבר תורה (לעויטאן) דף ג ע"ב, ו ע"א - לטקסט)


חסידות מביאה לידי רוח הקודש

מבאר שחסידות היא תיקון המידות שהם הכשרה לנבואה, לכן בקיום מאמרי זאת המסכת מסכת אבות, מביא עצמו לידי נבואה.

(רמב"ם, שמונה פרקים, הקדמת המחבר)



אמרו עליו על מלאך המות שכולו מלא עינים

הלא עיני ה' משוטטות והוא המקבל חשבון, כדכתיב [שה"ש ז'] עיניך ברכות בחשבון, כי לפני עין ה', שהמה מלאכים הממונים על העונות, והמה נקראים עיני ה' משוטטות בכל ארץ, הם המקבלים חשבון מאדם על עונותיו, והם המושלים אומרים בואו חשבון, כי המה עיני ה', ובשעת מיתה כולם נקבצו לאדם לקבל ממנו חשבון, כי אין חשבון בשאול, והחשבון מהאדם בשעת מיתה, ולכך אמרו [ע"ז כ ע"ב] על מלאך המות שהוא מלא עינים, שהם עיני ה' הממונים על כך.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ה)

שלש הטיפין שממנו מת ממנו מסריח ממנו פניו מוריקות

איתא בכתבי האר"י ז"ל דענין מיתה הוא מחמת שבאין כחות הטומאה בגוף הנפטר ומוצאם מחרבו של מלאך המוות, ואלו הם שלש הטיפין שממנו מת ממנו מסריח ממנו פניו מוריקות, ואין הנשמה יכולה לסבול את כחות הטומאה ובורחת, עכ"ד. ואף שבכ"מ הטומאה בורחת מהקדושה... זה בא מכח הגזירה שנגזרה מיתה בחטא אדה"ר שהטומאה תהיה לה שליטה אף בעוד הנשמה בקרבו, ומאחר שבאה הטומאה הנשמה בורחת.

(שם משמואל פרשת תזריע - תזריע מצורע ושבת ר"ח תרע"א עמ' ריב)


כא ע"א

היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ג ע"א]



כב ע"ב

בא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני - פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני - לא פסקה זוהמתן

שפסיקת זוהמתן היתה מאמצעות גבורות דברי אלהים עד שיצתה נשמתם, וזהו הסרת זוהמה מהם.

(אור החיים, דברים פרק ד פסוק י)


[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות קג ע"ב]



וא"ר ירמיה מדיפתי אני ראיתי ערבי אחד שלקח ירך מן השוק וחקק בה כדי רביעה, רבעה צלאה ואכלה

הנה ידוע הוא כי כל מצות אשר צוה ה' לעם קדושו הם מצות שיכול האדם לעמוד בהם, ויטה עצמו אל הרצון לעשותם, זולת מצות פרישת העריות הוא דבר שנפשו של אדם מחמדתן ואונסתו עליהם לעשותם, זולת בהתעצמות הרחקת ב' דברים מהאדם, והם מרחק הרגש ראות העין, ומרחק בחינת החושב, ואם ב' אלו לא יעשה אין אדם שליט ברוח זה לכלותה ממנו, כי כל שלא תהיה לו הרחקת הרגש הראות בדבר, הגם שירחיק בחינת החושב לא ישלוט בעצמו לכלות ממנו הכרח החשק. וצא ולמד (קידושין פא.) ממעשה של רב עמרם רבן של חסידים, שהגם היותו מושלל מבחינת החושב נתנצח מבחינת הראות; גם ממעשה רבי מתיא בן חרש (ילק"ש רמז קסא) שבחר לסמות עיניו למיחוש הכרחה אשר מהם תבא בדבר הרע, הגם שהיה מושלל מבחינת החושב כאשר מעשיו מוכיחות.
גם אם יושלל מבחינת הראות, אם לא ירחיק בחינת החושב מחשבותיו יחייבו לבקש ולהתלהט אחר המעשה, וצא ולמד ממעשה שהובא בש"ס (ע"ז כב:) באותו גוי שקנה ירך בשר וחטט בו כדי וכו' ובעל וכו' עד כאן, וזה יהיה תולדות החושב הכריחתו עשות מבלי בחינת הראות. נמצאת אומר שבא' מהב' תהיה מושללת מהאדם שליטה בעצמו בדבר זה, ואינו צריך לומר בהצמד ב' דברים ראות וחושב הן האדם חלוש כנגד תאותו, ואינו צריך לומר אם ישלח ידו ואכל מעט מן הרע הזה, הנה הוא מסור ביד תאותו, מעתה תחבולות האדם להעריך מלחמה נגד בחינה זו היא בשלילת ממנו ב' דברים, ובזה תהיה נרכבת באדם תכונה לבל יתלהט אחר זה, וישליט הרצון בחפץ הטבעי, והוא טעם אומרם ז"ל (ברכות לד:) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, כי הצדיקים גמורים תכונת רצונם נוצחת החפץ מבלי צורך התעצמות, מה שאין כן בעלי תשובה.
ובזה נבא אל הביאור הנה האדון ה' צבאות נתחכם בצוותו מצוה זו ודיבר נגד יצר הרע, שיאמר איך יכול אנוש טבעי למשול בתאותו אשר היא אנסתו, דבר זה הוא מושלל מהדעת שיחייב ה' שמירתו לכל בהשואה, אלא לאנשים אשר יכולין לעמוד ויש כח ברצונם לשלול החפץ בזה, והם אותם שלא באו לידי מבחן הראות והחושב באלו וכדומה דיבר הכתוב, אבל במי שעברו בחינת הנזכר כפי הטבע אין אדם שליט ברוחו למנוע מעצמו חשק המכריחו, ועל זה נתכוון ה' בנועם דברי אלהים חיים, ואמר כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם, פירוש הגם שישבתם במקום שאנשיה בני זנונים ולא תמנע מכם בחינת החושב לצד ישיבתכם ביניהם כל הזמן ההוא כאומרו אשר ישבתם בה, ואין ישיבה אלא עכבה וזה יסובב תגבורת החפץ בכם, אף על פי כן אנכי מצוה אתכם שתתעצמו לנצח החשק לבל תעשו כמעשיהם.
ואמר עוד וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה וגו', פירוש אף על פי שאתם באים למקום אשר שם הרגיעה שידה של בחינת הרע הזה ונמצאת בחינת החושב מתעוררת, אף על פי כן מחייב אני אתכם לבלתי עשות כמעשיהם.
ולצד שיאמר אדם כי אין מעצור ברוחו בדבר זה, לכן הקדים ה' בתחילת דברו הטוב ואמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם, כי הן אמת במין אנושי זולת ישראל ישנו בטענה זו, כי לא ימצא בכחו למנוע עוצם חשקו ממנו, מה שאין כן אתם בני ישראל לצד היותי ה' אלהיכם והיא השגת אלהות בכח האלהי ינוצח כח הטבעי גשמי, כי הצורה תשלוט בחומר, כשיסכים איש ישראל להתדבק בה' אלוהו ישלוט בטבעו. [מבאר שיצרו של אדם משתלט עליו או לצד שראה מראה איסור, או שהעסיק מחשבתו בעריות (כמו בגמרא שלפנינו), ורק בזכות קישורו לקב"ה יכול היהודי להתגבר ולא לחטוא.]

(אור החיים, ויקרא יח, ב)



כג ע"ב

צאו וראו מה עשה גוי אחד באשקלון ודמא בן נתינה שמו

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין לא]



כד ע"א

מאי אותיבו ליה חברוהי לר"א? כל צאן קדר יקבצו לך וגו', אמר להן ר"א, כולם גרים גרורים הם לעתיד לבא, אמר רב יוסף מאי קרא? כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו', אמר ליה אביי ודלמא מעבודת כוכבים הוא דהדור בהו? אמר ליה רב יוסף לעבדו שכם אחד כתיב

ואחד מן היעודים הגדולים שיעד בביאת משיחנו הוא זה, כאמרו. כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד, ירצה בזה, כי כל האומות ישובו לאמונתנו בכללי התורה ובפרטיה כפי דעתנו.
וזה שאמרו במסכת ע"ז: מאי אותביה ליה חבריה לר' אליעזר כל צאן קדר יקבצו לך וגו', אמר להם רבי אליעזר כלם גרים גמורים הם לעתיד לבא שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, מתקיף לה רב יוסף ודלמא מעבודה זרה הוא דהדרי בהו, אמר ליה לעבדו שכם אחד כתיב. הרי כבר נתברר שכל האומות ישובו לאמונתנו בכל פרטי המצות ודקדוקיהן כאמור. והוא אמרם ז"ל. מה אשוה לך ואנחמך, לכשאשוה לך אנחמך. הפירוש ידוע, שכל הקטטות שבינינו והאומות הם מסיבת חילוף האמונה, כמו שאמרו בשבת אמר ליה ההוא מרבנן לרב כהנא מי שמיע לך מאי הר סיני, אמר לו הר שנעשו בו נסים לישראל. הר סיני הר ניסאי מבעי' ליה, אלא הר שנעשה בו סימן טוב לישראל, הר סימנאי מבעי' ליה, א"ל מאי טעמא לא שכיחת קמיה דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דמעייני באגדתא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, דאמרי תרווייהו מאי הר סיני שירדה שנאה לאומות העולם עליו, וכמו שאמרו אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני, הגידו לו שכל חלאים שהאומות העולם מביאים עלי אינם אלא בשביל שאני אוהבת אותו.
והטעם בזה, מפני שהבדילנו הש"י מכל האומות שלא נתחתן בהם ושלא לאכול המאכלות האסורות, והריחוק וההבדל מביא על כל פנים לידי זה. ולפיכך אמרו: לכשאשוה לך אנחמך, כלומר, לכשאשוה לך שאר האומות שכלן יהיו באמונה אחת עמך אנחמך. כי אז תהיה הנחמה שלמה שאין אחריה דאגת מלחמה ושנאת האומות הנ"ל עלינו.

(דרשות הר"ן, הדרוש השביעי)



כה ע"ב

אשה כלי זיינה עליה

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות קטו]



כז ע"א

איתמר: מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה? דרו בר פפא משמיה דרב אמר 'ואתה את בריתי תשמור', ורבי יוחנן 'המול ימול'

כאשר דבר וגו' - צריך לנו לדעת למה הוצרך לומר כאשר דבר וגו', רואה אני כי כן עשה... עוד יכוין לומר על דרך אומרם ז"ל (ע"ז כז,) המל ימול, שצריך המל שיהיה הוא עצמו נימול וזה הוא שאמר כאשר דבר אתו, פירוש שקדם הוא ומל עצמו תחילה ואח"כ מל האחרים. וכפי זה לא קשה למה לא הזכיר הכתוב מילת אברהם, כי מב' טעמים יש לו להקדים עצמו, בין מצד הזריזות קשוט עצמך וכו' (ב"מ קז:), בין מצד כדי שימול אותם כהלכה אשר צוהו ה' המל ימול... [מביא כי אברהם מל את עצמו קודם שמל את ישמעאל ואת עבדיו, כדי לקיים הלכה זו.]

(אור החיים, בראשית יז, כג)

קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות העולם

[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים לא ע"ב]



כז ע"ב

וחי בהם ולא שימות בהם

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא פה ע"ב]



כח ע"ב

למחר נפק מר שמואל ודרש, עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת, מאי טעמא? דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלה

מבאר שיש כאן קשר רוחני בין שתי תכונות. הכתוב אומר,גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל (תהלים קא ה) ,ורחב לבב, היינו החומד ממון, שכן אמרו (אבות ה כג) אצל בלעם שהיה לו נפש רחבה, והפסוק מצרף גבה עינים אל רחב לבב כי שניהם ממקור א' ,שהרי שוריינא דעינא באובנתא דליבא תלי ,וכל גבה עינים, הוא רחב לבב, כי כל גאה רוח מתאוה לרוב עושר, כי בו יוכל להראות יקר תפארת גדולתו, ולאידך גיסא כל עושר, גורם רום לב כמ"ש (דברים ח יג-יד) וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך וגו', וראיה ממ"ש אלישע לגחזי וצרעת נעמן תדבק בך (מלכים ב' ה כז) למה לו להזכיר צרעת נעמן? אלא לפי שגחזי היה חומד ממון (שם ה כ-כד) ונעמן היה גבה עינים, ולמדו זה המפרשים, ממ"ש (שם ה א) ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול לפני אדוניו. ר"ל שאפילו בפני אדוניו, היה מתנהג בגודל וגאוה, וכבר אמרנו, שהגסות והחמדה מקורם ממקום אחד, ע"כ אמר וצרעת נעמן תדבק בך.

(כלי יקר, ויקרא פרק יג פסוק ב)



כט ע"ב

שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע, כשהיו מהלכין בדרך, אמר לו, מפני מה אסרו גבינות עובדי כוכבים? אמר לו, מפני שמעמידין אותה בקיבה של נבילה, אמר לו, והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה אמרו, כהן שדעתו יפה שורפה חיה ולא הודו לו, אבל אמרו אין נהנין ולא מועלין? אמר לו, מפני שמעמידין אות' בקיבת עגלי עבודת כוכבים, אמר לו, אם כן למה לא אסרוה בהנאה? השיאו לדבר אחר, אמר לו ישמעאל היאך אתה קורא כי טובים דודיך מיין או כי טובים דודיך? אמר לו, כי טובים דודיך, אמר לו, אין הדבר כן שהרי חבירו מלמד עליו לריח שמניך טובים

לפיכך אמר ר' יהושע לר' ישמעאל כששאלו מפני מה אסרו גבינת הנכרים, ולא רצה לגלות טעמם מן הטעם שאמרו בגמרא, ואמר לו היאך אתה קורא כי טובים דודיך כו', אמר ליה אין הדבר כן, שהרי חבירו מלמד עליו.
לריח שמניך טובים, ואע"פ שאמר במשנה "והשיאו לדבר אחר" רוצה לומר שלא אמר לו טעם האסור, אבל מנעו שלא ישאלהו, ונתן לו טעם לדבר, כי טובים דודיך מיין, ורמז על מה שיאמר בגמרא אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה חביבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה. וזו המימרא יתחוור פירושה, על הדרך שכתבנו, שאחרי שכאשר יסכימו החכמים על גזרה אחת, תהיה מיד כאלו נאמרה למשה מפי הגבורה, באמת שראוי שיקבלו ישראל שכר גדול על מה שיקבלו הם על עצמם ברצונם, מאשר יצום השם ית' ויעשוהו בעל כרחם.

(דרשות הר"ן, הדרוש החמישי נוסח ב)



לב ע"ב

גמרא גמור זמורתא תהא

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה כד ע"א]



לד ע"א

ר"ע איקלע לגינזק. בעו מיניה: ... במה שימש משה כל שבעת ימי המלואים? לא הוה בידיה. אתא שאל בי מדרשא אמרי ... בחלוק לבן רב כהנא מתני: בחלוק לבן שאין בו אימרא

הנה ממה ששימש משה בשבעת ימי המילואים בחלוק, זה יגיד שאין הבגדים מעכבין אלא לאהרן ולבניו, אבל זולת הכהנים תתרצה עבודת הקרבנות בלא בגדים.

(אור החיים, שמות כח, ב)



לה ע"א

מאי כי טובים דודיך מיין כי אתא רב דימי אמר אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם עריבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה

לפיכך אמרו רז"ל חביבין עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה, והטעם בזה כי דברי החכמים הם גדרים וסייגים ותקנות לעיקרי המצות, ומי שעושה הגדרים ותוספת שמירה על המצות, מורה שאינו עושה אותם כמצות אנשים מלומדה, אבל בכונה גמורה, וזה עקר המצות ותכליתם השלם. כי מי שהושלם על דרך זה, בכל מצוה קלה שעושה, מאמת ומודיע כל האמונות. הטובות, וגם בעסקים ההמוניים, לפי שהושם תכליתם עבודת הש"י לא זולתה.

(דרשות הר"ן, הדרוש הששי)



לה ע"ב

למה תלמיד חכם דומה לקיתון של פליטין, פיה מכוסה אין ריחו נודף, פיה מגולה ריחו נודף. ולא עוד אלא שדברים המכוסין ממנו מתגלים אליו, שנאמר (שם) על כן עלמות אהבוך, קרי ביה עלימות. ולא עוד אלא שמלאך המות אוהבו, קרי ביה על מות. ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות, קרי ביה עולמות

ואמרו, שאפילו החכמים אשר לא הושלם ענינם אצלם, עד שכבר היו להם דברים נעלמים מהם, היה מלאך המות אוהבם, מה שמפריד חומרם מהם, ומביאם לחיי העולם קודם זמנם לפי הנהוג, לפי שהוא זמנם הראוי להם לשינחלו בו שני עולמות, פן יקראם אסון כי ירבה להם הדרך כמו שאמרנו. [אומר שלפעמים טוב לצדיק למות בצעירותו, וזה זמנו, וע"י כך נוחל עולם הבא.]

(עקידת יצחק, שער נט)




לו ע"א

"וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו"...רב סבר על לבו שם ולכל ישראל הורה, ושמואל סבר על לבו שם ולכל ישראל לא הורה

ויש להבין במה פליגי, ולמה אמר רב לכל ישראל הורה, מנלן זה, הא בפסוק לא נאמר רק דשם על לבו, ולא יותר.
ונראה דידוע דגזרינן על פיתם משום יינם, ויינם משום בנותיהם [ע"ז לו ע"ב], ונאמר בשו"ע אפילו גבי כומרים שאין להם נשים ובנות, מכל מקום לא פלוג בגזירת חכמים, והנה נאמר בקרא [מל"ב כ, יח] על דניאל חנניה מישאל ועזריה, ובניך יהיו סריסים בהיכל המלך, רב ושמואל פליגי במסכת סנהדרין [דף צג ע"ב], רב אמר סריסים ממש, ושמואל אמר שנסתרסה עכו"ם בימיהם, וא"כ א"ש, דרב לטעמיה דסבירא ליה סריסים ממש, אם כן למה לי וישם דניאל על לבו מבלי לאכול פיתם ושתיית יין, דקשה למה, ואי משום בנותיהם, הלא סריסים היו, ולכך על כרחך צריך לומר דלכל ישראל הורה משום בנותיהם, ולכך א"א להפריש עצמו, משום לא פלוג כנ"ל, ואף על לבו שם אף על גב דלא שייך ביה האי טעמא, ושמואל לשיטתו דסבירא ליה לא סריסים ממש, רק שנסתרסה עכו"ם בימיהם, וא"כ שפיר י"ל על לבו לבד, מבלי להיות נזהר מבלי יבא ח"ו לחשש בנותיהם וא"ש, והלכה כרב.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)

אין גוזרין גזירה על הצבור אלא א"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה

[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות ג ע"ב]



לו ע"ב

זנות נמי בבית דינו של שם גזרו, דכתיב ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף

הוציאוה ותשרף - הטעם משום דבית דין של שם גזרו על זנות עם האומות, כאומרם בע"ז (דף לו:), ומשמע אפילו אין שם איסור ערוה לא האסורה לבני נח ולא האסורה לישראל, אף על פי כן גזרו עליה. ואולי כי מסורת היתה בידם לגזור גזירות ולהרוג העובר על הגזירה. ולזה כשידע כי עמו היו הדברים נפטרה, כי הגזירה היתה על זנות גוי דוקא, ואין בה גם כן איסור ערוה כי כלתו מותרת לבן נח. [מבאר כי הגזירה היתה דווקא על זנות מגויים, ולכן כשנודע כי הרתה מיהודה נפטרה מדינה.]

(אור החיים, בראשית לח, כד)




נב ע"א

עבודה זרה של ישראל נגנזת

ומתוך שהאומץ שבאפיקורסות הישראלית הוא הרבה יותר גדול, מתוך שיש בו תוכן נפשי רומם והפניה שמימית עצומה ע"כ הוא קשה בטבעו, ומי שמתאדק בו קשה להשיבו מדרכו. ועל כן דרשו וסמכו אקרא דאל תען כסיל כאולתו באפיקורוס ישראל, וענה כסיל כאולתו באפיקורוס נכרי. ולעומת זה עבודה זרה של נכרי נשרפת היא פסילי אלהיהם תשרפו באש, השחת שרוף וכלה, כי אין תקנה לשאיפת המורד החמרית אלא כליונה, ועבודה זרה של ישראל נגנזת היא ושם בסתר כתיב, שסוף כל סוף בהזדככות העולם, בגרישת הצללים ונוסם, יתפרץ שטף האורה, והחירות העליונה תספיק בשפעתה להחיות גם את הנפשות המתעלפות מתוך עוצם מחלת צמאונם הבלתי נאות אפילו לטבע הרוחני של הנשמה. בני עולפו, שכבו בראש כל חוצות כתא מכמר המלאים חמת ד' גערת אלהיך. ובצדק נוכל לומר שבתוך הכפירה הישראלית גם של רשעי ישראל הרוחניים היותר מושפלים, מונחת היא סגולת אמונה טהורה, הרבה יותר ממה שהיא נמצאת בכל רוח האימון המתפשט בכל האמוניות המפוצלה של כל המון עמים רבים. ועל כן באחרית הימים בבא לציון גואל, ישובו שבי פשע ביעקב אל מקור חייהם, והיו לגוי אחד בארץ ומהם בהצמדם אל כללות הנשמה הישראלית בשובה להזריח את עושר קרני אורותיה. יחד עם כל הוד החיים העצמיים המלאים הוד תום והכרת אמת אמיצה ובטוחה הנוזלת כפלגי מים חיים מקרב כל ההמון הגדול של כללות האומה, וסגולות בחיריה שהלכו תמיד באורח חיים למעלה למשכיל תופע נהרה על כל המון גויים, ויבאו יחד ממלכות לעבוד את ד' שכם אחד, ויתרממו מעמק העכור אשר נפלו שמה, ויתעלו ויתרממו בהוד חיים ואור תורה אשר תצא מציון, לאור עולם, ולמשוש כל גויי הארץ, אשר ישובו כולם לקרא בשפה ברורה בשם ד' אלהי ישראל, אשר אלהי כל הארץ יקרא.

(ראי"ה קוק, אורות האמונה עמ' 44)

אמר ריש לקיש, כל המעמיד דיין (על הציבור) שאינו הגון, כאילו נוטע אשירה בישראל, שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך, וסמיך ליה לא תטע לך אשרה כל עץ, אמר רב אשי, ובמקום שיש תלמידי חכמים, כאילו נטעו אצל מזבח, שנאמר אצל מזבח ה' אלהיך

ולדבריהם אמר תיבת "לך", לומר שאינו מעלה עליו כאילו נטע אשרה אלא אם כשיעמידנו תהיה כוונתו לאיזו סיבה שנוגעת ממנה. אבל זולת זה, אם טעה בדיין שאינו הגון וחשב שהוא הגון והעמידו - אינו נחשב עליו כהעמדת אשרה.

(אור החיים, דברים פרק טז פסוק כא)

והטעם כי אלהים נצב בעדת אל ובקרב אלהים ישפוט, אצל הדיין הדן, שם השכינה שורה והשפעתה קבועה, כי המשפט לאלהים, אך זהו בדיין הגון, אבל בדיין שאינו הגון, תמורת שריית שכינה שורה סטרא דמסאבא, וזהו ענין אשירה, שהיו עושים למשכן לסטרא אחרא, שהיה שורה עליה רוחות טמאים ומרכבה לסטרא אחרא, וא"כ דיין שאינו הגון הוי כאילו נוטע אשירה, כי שניהם משכנות לסטרא אחרא, ושמה הרגיעה לילית כת שלה בעו"ה, ולכך אמרו כנוטע אשירה, ואם יש אצלו תלמידי חכמים, וא"כ על תלמידי חכמים הופיעה רוח הקדש מהשכינה קדישא, ועל דיין בלתי הגון רוח דמסאבא, הרי כאן - להבדיל בין קודש לחול - קדושה וטומאה במעמד אחד, וזה כנוטע אשירה במזבח, שהוא קדושת המזבח וטומאת אשירה, וזה פשוט.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יא)




נג ע"ב

אמר קרא אלה אלהיך ישראל מלמד שאיוו לאלוהות הרבה

קשה על זה, אם הם מלאים מצות כרמון, א"כ למה קראם רקים?. אלא ודאי, שעל התשובה דברו זה, כי כל פועל ריק שבהם, דהיינו העון, ממנו יתמלאו מצות, כי הזדונות והריקות נעשו כזכיות, ויעלה גם העון לריח ניחוח, כמו המצות, דוגמת החלבנה העולה לריח ניחוח, ככל שאר סממנים.

(כלי יקר, שמות פרק ל פסוק לד)



נד ע"ב

עולם כמנהגו נוהג

אמרתי, שלא ישתנה דבר מטבעו וימשך על השינוי ההוא - להשמר מן הנפלאות; כי אף על פי שנהפך המטה לנחש, ונהפכו המים לדם, והיד הטהורה הנכבדת - לבנה, מבלתי סיבה טבעית מחיבת אותם - הענינים ההם והדומה להם לא ימשכו ולא שבו טבע אחר, אבל כמו שאמרו ז"ל, "עולם כמנהגו הולך". זהו דעתי, והוא שצריך שיאמן - אף על פי שהחכמים ז"ל כבר אמרו בנפלאות דברים זרים מאד, תמצאם כתובים בבראשית רבה ובמדרש קוהלת. והענין ההוא הוא, שהם רואים, שהנפלאות הם ממה שבטבע גם כן על צד אחד - וזה, שהם אמרו, כי כשברא האלוה זה המציאות והטביע על אלו הטבעים, שם בטבעים ההם - שיתחדש בהם כל מה שנתחדש מהנפלאות בעת חידושם, ואות הנביא - שהודיעהו האלוה בעת אשר יאמר בו מה שיאמר ויפעל הדבר ההוא כמו שהושם בטבעו בשורש מה שהוטבע. וזה - אם הוא כמו שתראהו - הוא מורה על מעלת האומר והיות קשה בעיניו מאד, שישתנה טבע אחר מעשה בראשית או יתחדש רצון אחר אחר שהונחו כן; וכאלו הוא יראה, על דרך משל, שהושם בטבע המים שידבקו ויגרו ממעלה למטה תמיד, רק בעת ההיא שטבעו בו המצרים, והמים ההם לבד הם שיחלקו [מבאר שמאמר זה נכון לא רק לגבי ההנהגה הטבעית של העולם אלא גם לגבי הניסים שכבר התרחשו כהפיכת המטה לנחש הרי שלא התמידו אותם הניסים ולא נעשו טבע חדש אלא חזרו להנהגה הטבעית הקודמת שלהם.]

(מורה נבוכים, חלק ב פרק כט)



נה ע"א

חלאים רעים ונאמנים בשליחותם

כל חלי וכל מכה הנאמרים בתורה נמסרים לסטרא אחרא, ועל ידם צריכה להיות רפואה, כי נתן להם והם שלהם, ולכך "חלאים רעים ונאמנים" בשליחותם, כי הם עושים שלוחין לרפא, אבל הרפואה על ידם, שכך היה מקדם בימי חזקיה ספרי רפואות [ברכות י ע"א] כולה לחשים וכשפים וענייני שמות טומאות, כי זהו הכל על ידי ומסוג דלהון.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יב)

בא לטמא פותחין לו בא לטהר מסייעין אותו

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא לח ע"ב]



סה ע"א

רבא אמטי ליה קורבנא לבר שישך ביום אידם. אמר: ידענא ביה דלא פלח לעבודת כוכבים. אזל, אשכחיה דיתיב עד צואריה בוורדא, וקיימן זונות ערומות קמיה. א"ל: אית לכו כה"ג לעלמא דאתי? א"ל: דידן עדיפא טפי מהאי. א"ל: טפי מהאי מי הוה? א"ל אתון איכא עלייכו אימתא דמלכותא, אנן לא תיהוי עלן אימתא דמלכותא

ויש להבין מה זהו שטות כזה לומר, אית לכו לימי משיח תענוג גשמית אשר חרפה לנו שטות כזה, וחמדת יצר הרע ורועה זונות יאבד הון, חלילה לנו לומר שיהיה זה בגדר הענין לומר שיכנס בעניני תענוג, ומי שהוא שלם בגדר התכלית, יתעב דבר זה בתכלית, והיה לו לרבא לשתוק ולומר שתוק משטות כזה, ומאן מעכב בגלות המר הזה לכנוס ח"ו בקובה של זונות, וגם מה שהשיב רבא דלא הוי עלן אימת מלכות, מה ענין זה לתאות הגשמי ותאות יצר הרע.
...וזהו הענין בר שישך עם רבא, כי בר שישך ידע דעיקר ביאת אדם תכליתו הוא בזה העולם ללחום מלחמת יצר הרע, כי בזו יקנה שלימות ועושה נחת רוח ליוצרו וקונה לעצמו חיי עולם הבא, שיפה בו שעה אחת מכל חיי עולם הזה, וזו יותר טוב מכל תענוגי ומעדני העולם, לכך כאשר יתבטל יצה"ר נאמר בקרא [זכריה י"ב י"א ועיין סוכה נב ע"א] שיספדו עליו, להיות על ידי כן אין שכרם מרובה כי אין כאן יצה"ר, וזהו הענין, בר שישך חשב, תיכף בביאת משיח, יחולו יעודי נביאים, שיתבטל היצר הרע ולא יהיה עוד לב אגמון, ולכך שאל לרבא מה זה תכלית המקווה הלא על ידי כן ימעט שכרכם, כי אין לכו לעלמא דאתי כי האי לעשות תענוג כזה בוורדן וזונות, כי לא יהיה יצר הרע, וא"כ יהיה אצליכם מצד הטבע דבר שטות ומתועב, כמאמר חז"ל בוש אני מעצמי בדבר שאני נולד מתענוג וחמדה של חרפה, וכבר קדמו דוד הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי, ועתה יש בידכם להתענג בבית נשים וזונות, ואתם נמנעים מזה וקדושים לה' אלהיכם שכרכם הרבה מאוד, וא"כ יפה לכם עכשיו שלימותכם ונחת רוח ליוצרכם, ומה זה שתקוו ותחכו לימות המשיח, וזהו לשון שאלתו אית לכו כי האי גוונא בעלמא דאתי, הלא אז תחזה בושה לפנות לזה השטות כנ"ל, והשיב רבא כמאמר שמואל (אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות. סנהדרין צט ע"א) שלא נעקר יצר הרע תיכף, ואדרבה מצד הטבע בעצם יהיה מקום ליצה"ר יותר מעכשיו, וזהו אמרו לדידן עדיפא, דלית לן שעבוד מלכות, א"כ הרי כח יצר הרע בתוקפו וכחו גדול ביותר כנ"ל, ומכל מקום נחנו נהיה מופרשים ומובדלים ממנו מכל, ותמים נהיה עם ה', בזה ירבה שכרינו וקנין שלימות נפשינו וא"ש. [בשאלתו 'אית לכו כה"ג לעלמא דאתי?' התכוון בר שישך לשאול אם בעולם הבא יהיה לנו יצר הרע כה חזק, ואם לא - הרי שגם שכרנו לא יהיה גדול כ"כ. על כך ענה לו רבא שיהיה יצה"ר. ואכן באין מלך, ואיש הישר בעיניו יעשה, יצר הרע חזק יותר, ולכן שכרנו יהיה גדול יותר.]

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)



עג ע"ב

חטה אחת פוטרת כל הכרי

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין נח ע"ב]



עד ע"א

כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ג ע"ב]

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US