Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת עבודה זרה

בעריכת המכון לחקר האגדה




ב ע"א

והאי יתנו עידיהם ויצדקו בעובדי כוכבים כתיב הא בישראל כתיב דאמר רבי יהושע בן לוי כל מצות שישראל עושין בעולם הזה באות ומעידות להם לעוה"ב שנאמר יתנו עידיהם ויצדקו אלו ישראל ישמעו ויאמרו אמת אלו עובדי כוכבים אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע מאן דאמר עידיהן מהכא יוצרי פסל כולם תוהו וחמודיהם בל יועילו ועידיהם המה דרש רבי חנינא בר פפא ואיתימא רב שמלאי לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה [ומניחו] בחיקו ואומר למי שעסק בה יבא ויטול שכרו מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא שנאמר כל הגוים נקבצו יחד

...כללו של דבר ראש השנה יום הדין הוא לעולם הזה, ושעת מיתתו של אדם הוא יום הדין שלו שהוא נדון בנפשו על אותו עולם שהוא עולם הנשמות, וכל מעשיו נפרטין לפני בוראו ית' ואם תזכה נפשו לגן עדן העליון והתחתון ולאיזו מעלה ממנו, או תתחייב נפשו לגיהנם ויסורין הרבים ובאיזה דין תתחייב להיות נדונת בו, הרי למדנו יום הדין לגוף ויום הדין אחר לנפש.
עוד יש יום דין אחר שהוא יום דין לשניהם לגוף ולנפש, והוא שהנביאים מזכירין אותו ומפליגין עליו כענין שנאמר הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וגו', ואומר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' וגו', והיום הזה הוא בתחילת תחיית המתים והוא הנקרא יום הדין הגדול, וכל באי העולם שמבראשית נידונין בו בגוף ובנפש, אם ראוי זה לתחיית המתים ולנועם הגוף והנפש בכל אותן הזמנים המתגלגלין ובאין אחרי כן, ולאי זו מעלה יזכה מהם, או יתחייב זה שלא יחיה וישאר בגיהנם במקום שהוא שם [הוא מברר מהו יום הדין של ראש השנה והרי מצינו יש שיום הדין אחר מותו של אדם ובמקום אחר מצינו יום דין לעתיד לבוא? ואכן מברר שיש שלושה ימי דין. בראש השנה על ענייני עולם הזה ענייני הגוף, ביום מותו דין לנפש אם יזכה לגן עדן או לא ולעתיד לבוא דין לגוף ולנפש יחד אם יזכה לחיי עולם הבא או לא וגמרתינו מדברת על הדין שלעתיד לבוא שאז כל המצוות שעשו ישראל מזינות את עולם הבא שלהם וכן אז יהיה יום הדין לאומות העולם.]

(דרשת הרמב"ן לראש השנה)

מבאר גמרא זו שסימן טהרה שבכל הבהמות הטרפות, מוסיף טומאה על טומאתן כדרך שאמרו בעשו (בר"ר סה א) שנמשל לחזיר שפושט את טלפיו להראות כאילו כשר ותוכו מלא תוך ומרמה וזה מורה על כל מי שאין תוכו כברו כמדת הצבועים המראים את עצמם כשרים והמה בלי ספק גרועים מן הרשע הגמור שתוכו וברו שוין לרעה, כך נראה לי שמה שהם עשו גשרים וכו זהו סימן טהרה כביכול שנועד להכשיר אחר כך את שחיתותם

(כלי יקר, ויקרא פרק יא פסוק ד)



ב ע"ב

נכנסה לפניו מלכות רומי תחלה... אמר להם הקב"ה במאי עסקתם, אומרים לפניו רבש"ע הרבה שווקים תקננו הרבה מרחצאות עשינו הרבה כסף וזהב הרבינו וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה שוטים שבעולם כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם... מיד יצאו בפחי נפש

ביאר הכתוב סדר גאולה העתידה ב"ב בשני ענינים: א' היאך תהי' חשיבות ישראל בעיני אוה"ע אחר שהיו שפלים כ"כ כמה מאות שנה, ב' ואיך יהיו אוה"ע נענשים...
אם שנותי וגו' - עתה מדבר על ענין השני אם שנותי אם אבא למדה זו, אבל אינו מבורר אם יגיע לענוש אוה"ע, דבאמת אם יצויר שיענשו האומות בכליון כפי אשר סבלו ישראל אצלם במשך אורך הגלות לא ישאר מאוה"ע מאומה שהרי אין אומה ולשון שלא הרעו לישראל באיזה משך. אבל באמת לא יענשו אותם האומות שכבר חזרו בהם וישראל אצלם בכבוד ובטוב כמה שנים ויכפרו אדמתם בזה כאשר יבואר.
והכי מוכח מאגדה דריש מס' ע"ז שיבואו מלכי אוה"ע לדין על שלא עסקו בתורה וגם מלכות רומי בכלל. ומבואר שאינו דן על שהרעו כ"כ לישראל ולא עוד אלא שיאמרו שעשו טוב לישראל וכמה סיבות שעסקו ישראל בתורה, הרי הדין לא יהא אלא על השעה שישבו ישראל בקרבם בשלוה, וא"כ אם היו כל האומות בעת הגאולה וסמוך לה מלפניו מטיבים לישראל לא הי' עונש ברק החרב כלל. [זולת מלחמת גוג ומגוג שאינו מחמת שהרעו לישראל בימי הגלות. רק מחמת שיבואו אז למלחמה על ישראל וירגזו על ה' ועל משיחו]. אבל אם יהיה איזה אומה ומלכות שירע לישראל אז ולא יכופר אדמתם במה שיש בו ישראל בתוכם בשלוה, עליהם הוא אומר אם שנותי ברק חרבי ואז תאחז במשפט ידי לא אתנהג ברחמים כי אם במשפט. אזי אשיב נקם לצרי. יהי' בתורת נקמה במה שהצרו לעם ה' שנקראו מחמת זה צרי, ונקמה היינו באותו אופן שהצרו יגיע להם. [מבאר שהקב"ה חס על האומות ואינו דן אותן על כל הדורות שהרעו לישראל, אלא רק על התקופה האחרונה, בה כבר ישבו ישראל בדרך כלל בשלווה בקרבן.]

(העמק דבר, דברים לב, מ)

וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה

[כי אי אפשר שכולם יעסקו בתורה, כי אז העולם יהיה שממה, ולכן ה' קבע שישראל יעסקו בתורה והגוים יעזרו ע"י עשיית מלאכות כדי שישראל יוכלו להתפנות ללימוד תורה. ואם זו מטרתם, מגיע להם שכר.]

(רבי דוד דוב לייטר, מזכרת אהבה (לייטר-גלר), עמ' 11) לטקסט

אמר להם הקב"ה כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם תקנתם גשרים ליטול מהם מכס כרכים לעשות בהם אנגריא מלחמות אני עשיתי שנאמר ה' איש מלחמה כלום יש בכם מגיד זאת שנאמר מי בכם יגיד זאת ואין זאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה אשר שם משה

"כלום יש בכם מגיד זאת?" כלומר: יש בכם מי שיאמר שקים תורה אלוהית? והם ישבו ויאמרו לפניו כמו שישראל יש להם לקבל שכר על קיום תורתם שקימו מצד קבלתם, כן ראוי להם לקבל שכר על קיום תורתם, שקימו מצד קבלתם. והשם ישיב להם: מי בהם יגיד זאת וראשונות ישמענו יתנו עדיהם ויצדקו" כלומר כי האמות אומרות שסמכו על קבלם, "ראשונות ישמיענו" כלומר ראוי להם שיודיעונו התחלות דתם שקבלו וסמכו עלהים כיצד נתבארו. אם נתבארו מן החוש ובפרסום גדול כמו שנתבארו התחלות תורת משה "יתנו עדיהם ויצדקו" וישמעו המקבלים "ויאמרו אמת" כמו שיתנו עדיהם מקבלי תורת משה שנתפרסמו התחלות דתם בשישים רבוא מקבלי התורה [אין לסמוך על מסורת שמקבל המסורת קבלה שלא בפרסום (כמו מתן תורה שהיה בפרסום רב) שכן מסורת זו אינה נאמנה (יתכן שמקלה שקר וכיוב"ז) וכ"כ הגוים יטענו שמגיע להם שכר לפי שקימו את דתם (כל אחד ודתו שלו) אולם הקב"ה ישיב להם שאין דתם מוכחת ולכן לא היה מן הראוי ללכלת אחריה. וכך הוא מסביר את גמרתנו.]

(ספר העיקרים)

כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם וכו' כלום יש בכם מגיד זאת וכו' ואין זאת אלא תורה

[גם לגוים יש תורה, אבל התורה שלהם היא אהבת התועלת החומרית, והם עושים הכל בשביל עצמם. כך גם הרפורמים, עושים תורה חדשה, בטענה שמטרתם לקיים את ישוב העולם, אבל באמת כוונתם לטובת עצמם. צריך להאמין דוקא בתורה שניתנה בהר סיני שהיא "זאת", ורק מי שמקיים תורה זאת יקיים את ישוב העולם וייקרא בשם ישראל.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 33)
לטקסט

כלום נתת לנו ולא קיבלנוה

[אינם יכולים לטעון שאילו קיבלו את התורה היו שומרים אותה, שהרי מנשמות עשיו ועמלק בא הערב רב שבתוך ישראל, ובכל זאת עמדו נגד ישראל ותורתו.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף נב ע"א) לטקסט

מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן א"ר יוחנן מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה

רָגְנוּ שֵֹעִיר וּפָארָן. דָּתוֹתֶיךָ לְשָׁמְרָן. עָמַד וּמְדָדָן רָאָה וְהִתִּירָן. קָדוֹשׁ הִתִּיקָם. לְלֹא שָׁמְרוּ חֻקָּם. בְּאַף וּבְחֵמָה עֲשֹוֹת בָּהֶם נָקָם.

(סליחות לצום גדוליה, מנהג פולין, סליחה נא)

א"ר יוחנן מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל

לפי שצפה הקב"ה שיהו עתידין לקום בעולם מניחי דתות: בשעיר - שהיא אמת אדום והניטפלים אליה. ובפארן - שהיא אמת ישמעאל והנטפלים אליה, שאלו הן שתי אמות כוללות כל העולם... לפיכך פרסם להם נתינת התורה לישראל, להורות שהדת האלוהית צריך שתתפרסם נתינתה פרסום גדול וכל דת שלא תתפרסם נתינתה פרסום גדול כזה איננה אלהית [כי בשביל שדת תתקבל היא צריכה שתינתן בפרסום גדול (שלא יאמרו שמי שקיבלה משקר וכד') כ"כ אם תעבור מאב לבן תתאמת יותר שכן אב אינו משקר לבנו וכיוצא בזה וע"כ הקב"ה פרסם את מתן תורה לכל העולם.]

(ספר העיקרים, מאמר א פרק כ')

חסד גדול עשה הקב"ה עם כל האומות, שתלה דינן עוד עד זמן מתן התורה, והחזיר את התורה על כולן שיקבלוה, ואם היו מקבלות אותה - עדיין היה אפשר להן שיתעלו ממדרגתן השפלה. וכיון שלא רצו אז, נגמר דינן לגמרי, ונסתם השער בפניהן סיתום שאין לו פתיחה.

(דרך ה' חלק ב פרק ד אות ה)

[לא רצו לקבלה כי היו בטומאה גדולה והיה קשה להם לקבל דבר קדושה. ואילו ישראל רצו לקבלה אף שהיו עובדי ע"ז במצרים, כי היו להם נשמות גדולות.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף יט ע"ד) לטקסט

[האומות חושבות שהן מתחשבות בכבוד ה' יותר מישראל, שחששו שמא יתפתו לחטוא אחרי קבלת התורה, וזה יותר חמור מאילו חטאו בלי לקבל את התורה. ובאמת הטעם שלהם היה שחששו שאם יחטאו, העבירה תהיה יותר גדולה וייענשו יותר, או כי לא רצו קבלת עול מלכות שמים, אלא שהם אומרים (בשקר) שהתכוונו לכבוד שמים. אבל באמת ישראל הם שחששו יותר לכבוד ה', שהבינו שעדיף לקבל זכות גדולה זו לעבוד את ה' אפילו רק רגע אחד, ולא חששו שיחטאו כי ציפו שה' יעזור שלא יחטאו, כמש"כ "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין".]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף כה ע"ד-כו ע"א) לטקסט

[האומות חושבות שהן מתחשבות בכבוד ה' יותר מישראל, שחששו שמא יתפתו לחטוא אחרי קבלת התורה, וזה יותר חמור מאילו חטאו בלי לקבל את התורה, והיצר הרע יתגבר אחרי קבלת התורה כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". ובאמת הטעם שלהם היה שלא רצו עול תורה, ולא מתוך חשש לכבוד שמים. אבל באמת ישראל הם שחששו יותר לכבוד ה', שהבינו שעדיף לקבל זכות גדולה זו לעבוד את ה' אפילו רק רגע אחד, ולעשות לו נחת רוח, ולא חששו שיחטאו כי ציפו שה' יעזור שלא יחטאו. כשחטאו ישראל בעגל, הגוים שמחו, כי חשבו שהוכח שהם צדקו. לכן משה רבינו ביקש שה' שיודיע לכל שהוא עדיין אוהב את ישראל כמו קודם, ושצדקו בזה שקיבלו את התורה, כמש"כ שמות רבה פרשה נא סימן ד, שאמר "הודיע לעיני כל האומות שאין בלבך עליהם".]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף לא ע"ג) לטקסט

[ואילו במכילתא יתרו, מסכתא דבחדש פרשה ה, נאמר שהציע אותה רק לעשו, ישמעאל, ועמון ומואב, וגם בפסוקים נזכר רק "זרח משעיר למו הופיע מהר פארן". הסיבה היא שעשו וישמעאל היה יכולים לקטרג על ישראל, ולומר שאילו הציע לנו היינו מקבלים אותה כי יש לנו זכות אבות. ואילו את שאר האומות לא היה צריך לשאול כי אין להם זכות אבות. בכל זאת שאל אותם כי היה תמוה בעולם למה לא הציע לשאר האומות, ולא היה ניכר לעולם מה שה' ידע שלא ירצו לקבל. וכמו שאומר מדרש איכה, זו זכות לישראל שהסכימו לקבל את התורה בניגוד לשאר האומות.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף עד ע"ד) לטקסט

שהחזירה הקדוש ברוך הוא על כל אומה ולשון ולא קבלוה

[ומבואר במדרש, שלא רצו לקיים "לא תרצח", לא תנאף", לא תגנוב". וקשה הרי בלאו הכי הם חייבים בזה בשבע מצוות בני נח, ולמה זה נראה להם חידוש? י"ל שהם קיימו ז' מצוות בני נח לפי שכלם, ולכן התירו רציחה באופנים מסוימים שלפי שכלם יש להתיר. ואלו היו מקבלים את התורה היו צריכים לקיים את המצוות מחמת ציוי ה' ולא מחמת שכלם, ולא יכלו למצוא היתרים לרצוח וכדומה. ואת זה לא רצו. (מא ע"ג) ועוד, שעד עכשיו היה חיוב בעל פה, ויכלו לחזור בהם, אבל עכשיו זה יהיה חיוב בכתב, ולא יוכלו לחזור בהם, ואת זה לא רצו.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף מא ע"א-ע"ג) לטקסט

מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן א"ר יוחנן מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל וקבלוה

[לכן כתוב (ויקרא פרק כו פסוק מב) "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור", ש"אף" הוא לשון טפל, כמו שכתבו תוס' מגילה ד ע"א, ועיקר ברית הוא התורה כמו שנאמר (נדרים לב ע"א) "גדולה תורה שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי", ולכן אצל יצחק כתוב "אף" כי יצא ממנו עשיו (שעיר) שלא קיבל את התורה, וכן אצל אברהם, שיצא ממנו ישמעאל (פארן) שלא קיבל את התורה, ורק יעקב שקיבלו כל נו את התורה, לא כתוב אף. ולכן סודרו האבות בסדר הפוך, כדי שלא ייכתב "אף" אצל יעקב. וזאת כוונת המדרש (ויקרא רבה פרשה לו סימן ה): "ולמה נאמר באברהם וביצחק אף ולא נאמר ביעקב אף ע"י שהיתה מטתו שלימה לפניו אברהם יצא ממנו ישמעאל וכל בני קטורה יצחק יצא ממנו עשו וכל אלופי אדום אבל יעקב מטתו שלימה כל בניו צדיקים".]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, נס פך השמן (תרנ"ה), דף יז ע"ב-יח ע"א) לטקסט

מלמד שהחזירה הקדוש ברוך הוא על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל וקבלוה וכו' כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה כמו שעשית לישראל

[הגוים טוענים, אמנם ה' החזיר את התורה על כל האומות, אבל הציע לכל אומה דווקא את המצוה שאינה מתאימה לה, כגון "לא תרצח" לבני עשיו, ואילו לישראל הציע את "אנכי ה' אלקיך", האמונה, שכולם ירצו לקבל. ועוד, שלא כפה על הגוים הר כגיגית. והתשובה היא במדרש (ילקוט שמעוני רמז תרפד), "הביאו ספרי יוחסין שלכם" - כלומר, ישראל הם בניו של ה' ומיוחסים ולכן ה' אנס אותנו לקבל את התורה, ומה שהחזיר אותה על כל האומות היה כדי לברור מהם את האורות שהפשיט מהם ולתת לישראל, כמו שאמר זוהר בלק דף קצב ע"ב. (לו ע"א) וזה רמוז בפסוק (דברים פרק לג פסוק ג) "אף חובב עמים" - מה שהחזיר את התורה על האומות היה "אף" - מצוות שיחרה אפם עליהן. "כל קדושיו בידך" - לישראל זימן ייעודים טובים, לשון "וקידשתם היום ומחר".]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף לה ע"א, לו ע"א) לטקסט

כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה כמו שעשית לישראל

[לגוים יש רק השגה גלויה, ולישראל יש גם השגה נעלמת, כגון כשהוא סובל יסורים והההשגה הגלויה לא פועלת. הגוים חושבים שגם לישראל אין השגה נעלמת. ישראל אמרו "נעשה ונשמע" מצד ההשגה הנעלמת, ובזה אין שלטון ליצה"ר וא"צ כפייה, וה' כפה הר כגיגית לענין ההשגה הגלויה. אבל הגוים חשבו שהכל בא לישראל בכפייה, ולכן הם ביקשו זאת ג"כ].

(מי מרום חלק יז עמ' ד)

[יש להסביר ע"פ הפסוק (משלי פרק יג פסוק כד) "חושך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר", שישראל הם בנים אהובים של ה', ולכן הוא מכה אותנו בשבט כדי לחנך אותנו, וכופה עלינו לקבל את התורה, ואילו את הגוים ה' שונא והוא משאיר אותם בבחירתם הרעה. ובילקוט שמעוני בתחילת פ' במדבר ה' מסביר שנתן לנו את התורה בגלל ספרי יחוסנו, והיינו מתוך אהבתו אותנו כי אנחנו מגזע האבות, וכיון שנשבע לאבות, הוכרח לתת לנו את התורה אף בכפייה. (צב ע"ג) וזה מה שכתוב "מגיד דבריו ליעקב" - דברים קשים כגידים בכפיית הר כגיגית, "חוקיו ומשפטיו לישראל" - שה' קבע לנו חוקים ומשפטים וכפה הר כגיגית ואמר שיקבור אותנו תחת ההר אם נסרב, ואילו "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום" - לא הניף עלים שבט כדי לחנכם, ולכן בחרו בדרך רע ולא מנע זאת מהם. "בל ידעום" - היינו בל הודיעם. עוד יש להסביר בדרך משל, שקונים אחדים באים לסוחר ובודקים את הסחורה ואומרים שאינם רוצים, וקונה אחד אומר שהוא רוצה לקנות, ואמר למוכר שיביא לו את כל הסחורה וישלם את המחיר שהוסכם, והמוכר טרח והביא את כל הסחורה, וההובלה עלתה לו כסף רב, ואח"כ הקונה חזר בו. המוכר יתבע את הקונה הזה, וב"ד יכוף עליו אותו לקנות את הסחורה כמוסכם. הוא לא יכול לתבוע את הקונים הראשונים, כי הם לא אמרו שהם רוצים לקנות. (צב ע"ד) כך כאן, האומות סירבו מראש לקבל את התורה כשה' אמר להם מה כתוב בה, ולכן ה' אינו יכול לכוף עליהם לקבלה, אבל ישראל אמרו "נעשה ונשמע", ועל סמך זה הביא לנו את התורה בקולות וברקים מהשמים לארץ, וכאשר ישראל "וינועו ויעמדו מרחוק" כמסרבים לקבל, ה' כפה עליהם לקבלה, כי כביכול אינו יכול להחזיר את התורה למקומה הקודם. (צג ע"א) לכאורה קשה, מה הם טוענים שה' היה צריך לכוף עליהם הר כגיגית, הרי אז היו פטורים מטעם אונס? יש ליישב ע"פ פרשת דרכים שכתב שבכפיית הר כגיגית על ישראל לא היה "דינא דמלכותא דינא", שהרי ר"ת אומר שמה שמלך גוזר רק על חלק מבני מדינתו אין לו תוקף של דינא דמלכותא, ולכן מה שה' גזר על ישראל לא היה לו דין של דינא דמלכותא. לפי זה אילו היה כופה את ההר כגיגית גם על הגוים, היו ישראל והגוים חייבים לקיים מטעם דינא דמלכותא, שהרי זה דין שווה לכל העולם, ולא היה מקום לטענת אונס.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף צב ע"ב-צג ע"א) לטקסט

[ישראל קיבלו את תורה שבכתב ברצון, והכפייה היתה רק על התורה שבעל פה (כפי שאומר מדרש תנחומא), אבל האומות לא קיבלו אפילו תורה שבכתב ברצון, א"כ לא תועיל הכפייה. וזה רמוז בפסוק (דברים פרק לא פסוק יט) "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" - תורה שבכתב, "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" - תורה שבעל פה, (לד ע"ד) "למען תהיה לי השירה הזאת" כלפי האומות, "לעד בבני ישראל" - תהיה לי טענה מדוע בחרתי בישראל, כי ישראל קיבלו את התורה שבכתב ולא האומות. וזה רמוז בפסוק (תהלים פרק סב פסוק יב) "אחת דיבר אלהים" - בתחילה אמר רק תורה שבכתב, שנאמר "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי", ואח"כ "שתים זו שמעתי", לקבל גם תורה שבעל פה, "כי עוז לאלהים" - שכפה על ישראל בכוחו לקבל תורה בעל פה. ובפסוק אחריו (פסוק יג) "ולך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" - חסד הוא שה' נותן שכר אפילו על תורה שבע"פ שהיה בכפייה.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף לד ע"ג-ע"ד) לטקסט

כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה כמו שעשית לישראל וכו' שכפה הקדוש ברוך הוא הר כגיגית על ישראל ואמר להם אם אתם מקבלין את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם

[זאת כוונת המדרש (שמות רבה פרשה ל סימן ט) "ואלה המשפטים, הה"ד (תהלים קמז) מגיד דבריו ליעקב אלו הדברות, חוקיו ומשפטיו לישראל אלו המשפטים". (עמ' ג) "ואלה המשפטים" - צריך דיינים לפסוק את הדין, וגם שוטרים לאכוף את הדין. וה' גילה לנו זאת במתן תורה, שצריך שוטרים להכריח את העם בחזקה לקבל את הדין, בזה שכפה את ההר כגיגית. וזה רמוז בפסוק "מגיד דבריו" - דברים קשים כגידין על כפיית התורה. ובהמשך נאמר "לא עשה כן לכל גוי" - שלא כפה על הגוים הר כגיגית.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' ב-ג) לטקסט

כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה כמו שעשית לישראל וכו' שבע מצוות היכן הן וכו' (ג.) בעטו בסוכותיהם וכו' דגישראל לא מבעטו

[הגוים טענו שאילו כפית עלינו הר כגיגית לא היינו נופלים ממדרגתנו אח"כ כפי שישראל נפלו. ועל זה השיב להם ה', הרי לא קיימתם אף את שבע המצוות שלכם. ועוד, שנתן להם את מצוות סוכה ובעטו בה, להראות את פחיתותם לעומת ישראל. וזה כמבואר בב"ב י ע"ב, שישראל עושים רק מאהבת ה' ויראתו, וכשאומרים "סלע זו לצדקה ע"מ שיחיה בני" לא מתחרטים אם ה' לא עושה מבוקשם, ואילו הגוים עושים לרק לטובת עצמם, ואם לא יעשה בקשתם יחזרו בהם, ואת זה רואים בסוכה, שישראל היו מוכנים לשבת בסוכה גם בחמה מתוך אהבת ה' לולא שמצטער פטור.]

(בשמים ראש (הורביץ), הקדמה, עמ' 6-7) לטקסט

פרסיים שאוכלין ושותין כדוב

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה יא ע"א ]



ג ע"א

[ואמר רבי שמעון] בן לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין את תורתי מוטב ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובהו

האדם בתולדתו בלא מלמד כבהמה שנ' ועיר פרא אדם יולד, ואם דעתו ושכלו של אדם בלא מלמד נותנת לו לחשוב בחדוש, לפי שאין הגלגל מנהיג, אלא זולתו מניע, כמו שהזכרנו, אין אצלו מצוה ולא עבירה, ולא דעת ולא חשבון, ואין אצלו שום מעשה טוב ונרצה יותר מאחר, וכל שכן הימים והשנים שכלם שווים אצלו, נמצא הכל שוה אצלו כמו שהוא שוה אצל הבהמות.
וחשוב בלבך שהב"ה ברא כל השפלים להנאתו ולתשמישו של אדם, שאין לנו טעם ביצירת בעלי חיים השפלים והצמחים שאינם מכירים את בוראם זולתי זה, וברא את האדם שיכיר את בוראו ית', ואם האדם אינו יודע שבראו כלל, וכל שכן שאינו יודע שיש אצל בוראו מעשה נבחר ונרצה ומעשה אחר מרוחק ונמאס, נמצא האדם כבהמה, וכונת בריאתו בטלה, וזהו מה שאמרו חז"ל תמיד, שאלו לא קבלו ישראל את התורה היה מחזיר העולם לתהו ובהו, כלומר שאם לא היו חפצים לדעת וללמוד ידיעת בוראם, ושיש הפרש לפניו בין טוב לרע, נמצא שכונת בריאת העולם בטלה. [מבאר שברא ה' העולם לשימושו של האדם המכיר בבוראו והיודע שיש לו מחוייבות, אך ללא הכרה זו הרי הוא כבהמה נמשל ולא ראוי לברוא עולם.]

(רמב"ן, דרשת תורת ה' תמימה)

אומרים [העובדי כוכבים] לפני [הקב"ה] רבש"ע ישראל שקיבלוה היכן קיימוה אמר להם הקב"ה אני מעיד בהם שקיימו את התורה [כולה] אומרים לפניו רבש"ע כלום יש אב שמעיד על בנו וכו' אמר להם הקב"ה שמים וארץ יעידו בהם שקיימו את התורה כולה אומרים לפניו רבש"ע שמים וארץ נוגעין בעדותן שנאמ' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי [ואר"ש] בן לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין את תורתי מוטב ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו וכו' אמר להם הקב"ה מכם יבאו ויעידו בהן בישראל שקיימו את התורה כולה וכו' אמרו לפניו רבש"ע תנה לנו מראש ונעשנה אמר להן הקב"ה שוטים שבעולם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת

ונקדים דברי התוס' בב"ב [דף מג ע"א ד"ה ולסלקו], דהקשו דהיכי מועיל סילוק [של עד מבעלותו בדבר שהוא מעיד עליו, כדי שלא ייפסל מטעם נוגע בדבר], הא בעינן תחילתו וסופו בכשרות. ותירצו, דבפסול נגיעה לא בעינן שיהיה תחילתו וסופו בכשרות. ואכן בתוס' נדה [דף נ ע"א] כתבו בפשיטות דגם גבי נגיעה בעינן שיהי' תחילתו וסופו בכשרות, והא דמקשה הכא ולסלקו, היינו גבי דיינים, דגבי דיינים לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות... וצריך להבין במאי פליגי.
ונראה דהנה לכאורה יש להביא ראיה להתוס' דנדה הנ"ל, מהא דאמרינן בריש ע"ז דאומות העולם יאמרו: ישראל שקבלוה היכן קיימוה? אמר להם הקב"ה: שמים וארץ יעידו בהם שקיימו את התורה. אומרים לפניו: רבש"ע, שמים וארץ נוגעים בעדותן הן, שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה" וגו', דאמר רשב"ל מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי וכו'. ולכאורה הדברים מתמיהים, דהא האומות העולם יבואו לעתיד בשעת דאינו זמן עשייה, וכמו דאמר שם דאמרו לפניו: רבש"ע, תן לנו מראש ונעשנה, אמר להם הקב"ה: שוטים שבעולם, מי שטרח בע"ש יאכל בשבת וכו', דהיום לעשותם ולא למחר לעשותם ע"ש, אלמא דאז לא יהיה זמן עשייה, וא"כ כבר נסתלק הנגיעה. וא"כ מוכרח מזה, דגבי פסול נגיעה לא מהני סילוק, דכיון דבעת ראיית העדות הן נוגעין, פסילי להעיד אף דבעת הגדה אינן נוגעין בעדות, דגבי פסול נגיעה נמי בעינן תחילתו וסופו בכשרות.
וליישב דברי התוס' דב"ב נראה, דהנה התוס' הקשו שם (ד"ה נוגעין) עוד, דהרי ראיה גדולה שקיימו, דהרי שמים וארץ קיימים הם. ותירצו ע"ז ב' תירוצים, א', דאין חוששין על זה הראיה, משום דכלום יש אב שמעיד על בנו. ותי' הב' תירצו, שיש לומר שהם קיימים ממה שקבלו. ולכאורה להך תירוצא בתרא תמוה, דמאי נוגעין בעדותן הן, דאפילו בעת הראיה ג"כ לא היו נוגעין, דהא קיימים ממה שקיבלו. ועל כרחך צ"ל דנוגעין לאו דווקא, אלא ר"ל דכיון דקבלו הנאה מישראל פעם אחד בעת הקבלה, לא גרעי מאוהב. ואף דאנן קיי"ל כרבנן דאוהב כשר להעיד (סנהדרין כט ע"א; שו"ע חו"מ סי' ז ס"ז), מ"מ באוהב כזה דהוא הביאו לעולם ובעבורם הם קיימים בודאי פסול להעיד, וא"כ אינו ראיה כלל דלא מהני סילוק. ונראה דהתוס' בב"ב ס"ל כתירוץ השני, ותו אין הכרח מהתם לשום צד. ואכן התוס' בנדה ס"ל כתי' הראשון, ושפיר יש להוכיח מכאן דלא מהני סילוק.
ואכן במה דפליגי שני תירוצי התוס' הנ"ל, נראה לומר דהנה וודאי מדרשא דריש לקיש דכתיב "יום השישי" לית לן הוכחה רק דהיה תולה קיום שמים וארץ בקבלת התורה, וכמו דאמר בהדיא: אם ישראל מקבלים את תורתי מוטב, דהרי ביום הששי לא היה רק קבלה בלבד, אבל מנלן דתליא נמי בקיום התורה? אבל מהא דכתיב "אם לא בריתי יומם ולילה" וגו', על כרחך דקאי אלימוד התורה, דאי אקבלה קשה, הא כבר ידעינן זה מקרא ד"יום הששי", וידוע דאין ב' מקראות עולין לטעם אחד. ועוד, דהיכי כתיב "יומם ולילה", הלא הקבלה לא היה רק ביום? והלכך ס"ל להתוס' בתירוץ הראשון, דקיום שמים וארץ תלי נמי בקיום התורה. וזה דמייתי שם הש"ס לשני הדרשות.
ואכן, כל זה לר"א [בנדרים לב ע"א] , דקרא קאי על התורה, ואף דמדר"א משמע דמפרש דקאי על לימוד התורה דכתיב בה "והגית בו יומם ולילה", ואלו בע"ז משמע דקאי על קיום התורה, י"ל דר"א סבר ד"והגית בו יומם ולילה" ממש, ו"בשכבך ובקומך" בק"ש כתיב, ולשיטתו אזיל דס"ל בברכות (כא ע"א) דספק קרא ק"ש חוזר וקורא, דק"ש דאורייתא, ואינו מפרש דקאי אתורה, דשם בעינן "לא ימוש". והלכך שפיר מפרש דקאי על לימוד התורה. אבל הסוגיא דע"ז י"ל דס"ל דק"ש דרבנן, ובשכבך ובקומך בד"ת כתיב, דאפילו אם לא למד רק פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית ג"כ קיים לא ימוש, וליכא לפרש דקאי אלימוד התורה. ואף דיש לפרש גם הכא דיומם ולילה לאו בדוקא, וכמו קרא ד"לא ימיש וכו' והגית בו יומם ולילה", לא דמי, דהתם על כרחנו אנו מוכרחין לומר כן, דהא כתיב "בשכבך ובקומך", ושבקיה לקרא דהוא דחיק ומוקי אנפשיה. אבל הך קרא ד"אם לא בריתי יומם ולילה", כיון דמצי לפרש דקאי על דבר דהוא נוהג תמיד ביום ובלילה ממש, למה לנו לדחוק הכתוב. ולכן מפרש דקאי על קיום התורה, וזהו דבר שנוהג ביום ובלילה ובכל עת.
ואמנם כל זה למאן דדריש ליה אתורה, אבל לרבי [בנדרים לא ע"ב] דדריש ליה אמילה, אינו ראיה דקיום של שמים וארץ תליא נמי בקיום התורה, דדילמא לא תליא רק במצות מילה [בלבד]. ולפיכך כתבו שהם קיימים ממה שקבלו, והך קרא דאם לא בריתי לא קאי רק אמצות מילה. וא"כ מקיום שמים וארץ אינו ראיה דקיימו נמי שאר מצות, דדילמא לא קיימו רק מצות מילה בלבד. ולפיכך הוצרך הקב"ה לומר להם דמכם יבואו ויעידו.

(רבי שלמה הכהן מווילנא, שו"ת עצי ברושים, סימן נד)

אמרו (אומות העולם) לפניו: רבש"ע, תנה לנו מראש ונעשנה. אמר להן הקב"ה: שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת? אלא אף על פי כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה! וכשהוציא הקב"ה חמה מנרתקה, מיד בעטו בה

ואף על פי שאמרו בגמרא (שם) שקראה מצוה קטנה מפני שאין בה חסרון כיס, יש לומר גם כן לפי שענין הבטחון באל יתעלה לצאת לשבת בצלו, הוא דבר נקל בעיני האנשים, לא יחשבוהו למצוה, וכמעט שבאו לכללה, הנה בצאת הנסיון מיד בעטו בה. [מבאר שהגויים והעבדים אינם יכולים להבין ולעמוד בחרות מעסקי העוה"ז שמיצגת הסוכה, ובחסות בצל שדי. ובעיני האנשים נראה הדבר קל ונקל, ולכן אינם עומדים בו.]

(עקידת יצחק, שער ס"ז)

שאין מקום שאין בו חטא ומשחית מהם, ולכך יתן להם ה' סוכה, אולי שם ישובו.

(יערות דבש, חלק א, דרוש א)

ענין יום ששי עם השבת כענין העולם הזה עם העולם הבא, כי האדם מכין כל צרכיו מערב שבת לשבת כי בשבת אסור להכין דבר ולולא הכנתו מערב שבת מה יאכל בשבת, וכן אמרו רז"ל מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. וכן המכין תורה ומעשים טובים בעולם הזה יאכל מתן שכרו בעולם הבא, ומי שלא הכין מה יאכל. וכן אמרו רז"ל מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת. ובחון אמרם מה יאכל ולא אמרו "לא יאכל", כי אילו אמרו כן נראה שהיה אפשר שיאכל אלא שהיה עונשו שלא יאכל, ובאמרם מה יאכל רצו לומר כי מן הנמנע הוא לאכול, אחר ששכר המצוה היא המצוה והוא לא הכינה, אם כן מה יאכל.

(ר' מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, סתרי תפלות שבת ומועדים וטעמם, עמ' עג במהד' תשנ"ו)

אמרו לפניו רבש"ע תנה לנו מראש ונעשנה אמר להן הקדוש ברוך הוא שוטים שבעולם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת

[הסביר רי"א לאנדא מווילנא, משל למי שנכנס לחנות בגדים, ובגד מסוים מצא חן בעיניו אבל לא היה לפי מידתו, ושאל את המוכר "אולי יש לך בד כזה לא תפור, ואקנה לפי הנחוץ למידתי". כך הגוים יודעים שהתורה אינה מתאימה למידתם, וביקשו מה' "תנה לנו מראש" - תן לנו אותה כמו שהיתה מראש, לפני שנתפרה, ונתפור אותה לפי מידתנו. והשיב הקב"ה "היא נערכה עוד לפני בריאת העולם, ועבר הזמן, ואין לי עוד 'סחורה' כזאת, ואיני יכול להוסיף או לגרוע ממנה, ועליכם לקבלה כפי שהיא, וזה כמו שמי לא טרח להכין בערב שבת, אין לו מה לאכול בשבת".]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף קיג ע"ד) לטקסט

דאמר רבי חנינא גדול המצווה ועושה יותר משאינו מצווה ועושה
[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין לא]

היה רבי מאיר אומר: מנין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם, הא למדת שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול

ויש לך לדעת כי בחינת האדם היא פחותה מבחינת שם אדם, כאמור במסכת ע"ז (ג.) וזה לשונם: "אמר ר' מאיר אשר יעשה אותם האדם וגו' - כהנים לויים לא נאמר וכו' אפילו נכרי העוסק בתורה וכו'", והקשו רש"י (סנהדרין נט. ד"ה האדם) ותוספות (ע"ז ג. ד"ה כהנים) מאמר זה עם מאמר ר' שמעון בר יוחאי שאמר "אתם קרויים אדם וכו'", ותרצו התוספות שיש הפרש ומעלה בין אדם להאדם, כי אדם הוא הגדול והמשובח וכו', והגם שרש"י ז"ל כתב שחולקים התנאים, עם כל זה דברי התוספות עיקר, כי מצינו בפירוש בדברי רשב"י שמחלק כדברי התוספות. וטעם הדבר הוא כי אדם הוא בחשבונו מ"ה ושמו של הקב"ה הוי"ה במילוי אלפי"ן יעלה כן, ובתוספת הה"א תאבד הכוונה הרמוזה. [מפרש כי יש הבדל בין 'האדם' - שמכוון לדרגה נמוכה יותר מישראל, לעומת דרגת 'אדם' שהיא בחינה גבוהה.]

(אור החיים, בראשית ג, כ)

מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת

אוֹם נְצוּרָה כְּבָבַת. בּוֹנֶנֶת בְּדַת נֶפֶשׁ מְשִׁיבַת... טוֹרַחַת כֹּל מִשִּׁשָּׁה לַשַּׁבָּת. יוֹשֶׁבֶת וּמַמְתֶּנֶת עַד כְּלוֹת שַׁבָּת.

(הושענות לשבת)

מי שטרח מע"ש, שדוקא מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, שזה ענין בחי' "ששת ימים תעבוד" בחי' העבודה בל"ט מלאכות לעשות לתקן כו'.

(מהר"ש מליובביטש, תורת שמואל, תרל"א ח"א, מאמרים, ויקח ה"א את האדם, עמ' י)

[מה שלא נאמר "ויהי ערב ויהי בקר יום השביעי", הוא מפני שהשבת היא בחינת אתערותא דלעילא, היינו בחינת המשכת האור של מעלה בלי סיוע של התחתון. אבל ששת ימי המעשה, שיש אתערותא דלתתא, מוכרח להיות מקודם חושך, כי אחרת לא ימשיך את מילוי האור בכלי. לכן כתוב בששת ימי המעשה "ויהי ערב ויהי בוקר", כי העדר קודם להויה, ואין אור בלי כלי, לכן מקודם צריך להיות ערב, ואח"כ שניהם, הערב והבוקר, הם יום אחד, כי אם לא יהיה חושך מקודם ולא ירגיש חיסרון, לא יהיה לו צורך ללכת להמשיך את האור. ומה שאמרו חז"ל שרק "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", שמשמע שהשבת תלויה בהתערותא דלתתא, יש להסביר, שהמשכת אור השבת היא ע"י העליון, והתחתון יכול ליהנות מן האור הזה לפי הכלים שהכין בששת ימי המעשה.]

(רבי ברוך שלום אשלג, ברכה ושלום, בראשית עמ' יט-כ, והערה ג)

מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת

וכיון שקינא [פינחס] לה' צבאות בדבר שלא נצטוה לעשותו בהחלט, שהרי אם בא לישאול אין מורין לו, והשליך נפשו מנגד רק לעשות רצון הבורא יתברך לבד... כשם שהערה נפשו נגד ארבעה ועשרים אלף שבטו של שמעון, בדבר שהעליונים ודרי מטה לא יכולין לחייבו, רק למען קנאת ה' צבאות, לכן גם הוא מעתה לא יעמוד תחת שלטון מעליונים או מתחתונים, רק תחת שלטון וממשלת הבורא ית"ש לבד, ושום נברא לא יהיה לשטן ולמפגע נגדו. וכיון שעיקר מלחמתן של בני אדם הוא מלחמת היצר, והוא הושת להשטין ולמפגע בבריותיו, לכן כאשר לוקח ממשלתו ממנו אין לך שלום גדול מזו. וזהו ששלח לו הש"י "הנני נותן לו את בריתי שלום", שמעתה אשביתהו ואפירהו ממנו מכל וכל, ולבל יעלה הכורת עליו ולבל יחשיכהו במחשכי מזימותיו ותחבולותיו... ואפשר לומר בדרך רמז, מה דכתיב גבי פנחס "תחת אשר קנא לאלוקיו", שהרי מרגלא בפומא דתלמודא לדמות ולכנות העולם הזה בשם ערב שבת ועוה"ב בשם שבת, כמאמרם מי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת. ולפי שבעוה"ז טרדותיו רבות ומלחמה רבה עליו מדי יום ביומו, כמאמרם [סוכה נב ע"א]: יצה"ר של אדם מתגבר עליו בכל יום ויום, ועוה"ב כולו שבת [תמיד פ"ז מ"ד], ששם מנוחה שלימה ושליו ושאנן והשקט... ולכן כיון שהסיר גירוי ופיתוי היצר מפנחס מכל וכל, גם העוה"ז נדמה לפניו כשבת שכולו מנוחה. וזהו דכתיב "הנני נותן לו את בריתי שלום תחת - אשר" דהיינו האותיות שאחרי תיבות א'ש'ר' שהן אותיות ש'ב'ת', שזכה לזה מפני שקינא לאלקיו.

(רבי משה יהודה ליב זילברברג, שו"ת זית רענן, הקדמה, דרוש א, נתיב א, אות ח)

מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה וכו' מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא וכו' (ג:) והאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה נהי דפטור בעוטי מי מבעטי

עומק הטבע הנפשי הוא טבע האמונה האלהית. תאות הדבקות האלהית ברעיון ובחפץ פנימי היא תאוה וחמדה עליונה, חזקה וגדולה יותר מכל התאות שבעולם, ויסוד שרשה והתפשטותה הפנימית היא בודאי בקדושה. אמנם יצאה לחוץ ונתחללה ע"י יצרא דע"ז, ולעתיד לבוא יואר העולם, וכח הטומאה יקלש, אז תתעורר התאוה היסודית תאות הקודש האמונית, ויתברר לכול כי בטהרתה היא נמצאת להתמלא רק באמונת אלהים אמת, ד' אלהי ישראל, וממילא ימלא העולם כולו בזה הרעיון וברדיפה זו לבא אל תוך החידור של החיים אשר בטבעיות הקודש.
ומתוך שיסוד חג הסוכות הוא לפתח את הסגולה הטבעית הזאת של קדושת האמונה, כלומר החומר הרוחני של האמונה או צד הגבורה שבו, כמו שפסח הוא עשוי כדי לפתח את הצורה הטבעית של האמונה וצד החסד שלה, ירדפו כל העמים לחוג את חג הסוכות, ולהתבסם בביסום הטבעי של האמונה האלהית וארחות החיים הנובעים ממנה מתוך דחיפה טבעית עצומה מאד.
אמנם היסוד הישראלי המקודש, אע"פ שתאותו הנפשית הפנימית היא מושכתו לקדושת האמונה, הרי תאוה זו עצמה נזדככה מאד מאד, והצורה השכלית של החובה והמצוה האלהית העליונה שבה התגברה על ההמשכה הטבעית והמתיקתה, אשר על כן מיוסד בישראל כח הקודש של מסירות נפש ועמידה בנסיון בשביל קדושת האמונה, וסבילת כל צער מפני חובת המצות האלהיות. ואם הטבע מתישר כ"כ עד שכל מה שהוא נגד הטבע והריצוי הנפשי והגופני הרי הוא ג"כ נגד המצוה האלהית, גם ביישור זה מונח תוכן רוחני טהור עליון ואידיאלי מאד. מה שאין כן אוה"ע אינם נמשכים לתכונת האמונה בקדושתה, אלא מפני שע"פ מעמד העולם והתגברות השכל וההרגשה הרוחנית נתפלש כח התאוה אל הערך הקדוש בעליונותו, אבל כאשר יפגשו בשבילי החיים שע"פ היסוד האמוני דברים מצערים, אע"פ שלפי ישרת העולם יהיה הצער כבר טעם הגון לגלות שאין המצוה נהוגה שם, שזהו יסוד מצטער פטור מן הסוכה, מפני שסוכה מפתחת את העולם, את הזמן ואת הנפש ליסוד הטבעי שבאמונה ברוחב קדושתה, ובעילוי העולם והחיים אין מקום לצער במצוה, כי כל מה שהוא שוה עם הטבע הכללי הוא תמיד מיושר בנחת ועונג, אבל הציור הישראלי הוא נותן שפגישת הצער מצד עצמו לא תגרום ריחוק נפשי מיסוד האמונה, כי גם בעת אשר העולם כולו מסובך הוא, וא"א לעמוד על בסיס החיים שבקדושת האמונה כי אם בצער ומכאובים, הרי הם תמיד מוכנים על זה, ואע"פ שמצר ומימר לי מ"מ דודי לי [שבת פח ע"ב], אבל אוה"ע אינם רודפים את התוך הרוחני, הגרעין האידיאלי שבאמונה, אלא את תאותה ומילוי התשוקה המתעוררת אז בחזקה, ובפגישה של צער קדירת חמה הם מבעטים, וזה מצריך זיכוך חדש לעולם, "הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי".

(גנזי ראי"ה ה עמ' קלג)

מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה וכו' והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא

[בכל מצוה יש שכר מהאור הגנוז, וזהו "חמה כתקופת תמוז", וה' נתן לגוים גם את הסגולה שקיום המצוה תביא את "חמה כתקופת תמוז", אבל הם לא יכולים להביט באור הקדוש ולכן בעטו בסוכה.]

(מי מרום חלק יז עמ' ד-ה)

תוספות ד"ה נוגעים בעדותן - ועוד י"ל שהם קיימים ממה שקבלו

...דאף דאין עושין רצונו של מקום ואינם שומרים התורה כראוי, מ"מ יש להם זכות אבות יותר מעשו וישמעאל, והטעם כיון שאמרו "נעשה ונשמע", וא"כ אף אם נעשה לא שמרו כראוי, עכ"פ הקבלה במה שאמרו "נשמע" וקבלו התורה, זה הזכות יש עדיין בידם בודאי, לא כן עשו וישמעאל שהחזיר הקב"ה התורה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה ושאלו מה כתיב בה, עיין בילקוט ברכה על פסוק וזרח משעיר למו עיין שם. וא"כ עכ"פ זכות אבות יש להם הרבה יותר מן ישמעאל ועשו. וכן איתא בתוס' רפ"ק דע"ז.... והקשו... הרי חזינן דשמים וארץ קימים הם א"כ זהו גופא לאות ומופת שקיימו התורה, ותירצו דהוה אמינא דהתנאי הוי על הקבלה לבד. עכת"ד. א"כ מוכח בפירוש מדבריהם דקבלה לבד הוא זכות גדול ודי בזה לקיום העולם. ועתה תראה כי כל דברינו אלה מבוארים במדרש באר היטב. וזה לשון מדרש רבה בפ' עקב: ד"א "שמע ישראל" -רבנן אמרו למה הדבר דומה? למלך שקידש מטרוניא בשני מרגליות, אבדה אחת מהן, אמר לה המלך: אבדת אחת, שמרי את השניה. כך קידש הקב"ה את ישראל בנעשה ונשמע, אבדו את נעשה וכו', אמר להן משה: אבדתם את נעשה שמרו את נשמע... הרי מבואר כדברינו ממש, דעכ"פ אף דאינם מקיימין התורה ואבדו "נעשה", עכ"פ נשאר בידם נשמע, דהיינו הקבלה. על כן עדיין אנו אוחזין מעשי אבותינו בידינו עכ"פ במקצת, ויש לנו זכות אבות הרבה יותר מן ישמעאל ועשו.

(רבי אברהם בנימין קלוגר, שו"ת טוב טעם ודעת, מהדורא תליתאי, חלק א, הקדמה, מאמר א, אות ב)


ג ע"ב

אמר רבי שמעון בן לקיש אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה ומקדיר רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין בה רשעים נידונין בה דכתיב [כי] הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש ולהט אותם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזוב להם שורש וענף לא שורש בעולם הזה ולא ענף לעולם הבא צדיקים מתרפאין בה דכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה וגו' ולא עוד אלא שמתעדנין בה שנאמר ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק

ועל זה אמר ריש לקיש (ע"ז ג' ב') שאין גיהנם לעתיד לבא והוא יום הדין הזה לעתיד לבוא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה ומקדירה רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין בה , הם הצדיקים שזכו לתחיה ועמדו במומם כמו שהלכו, מת חגר או סומא עומד במומו כמו שאמרו חכמים ז"ל (סנהדרין צ"א ב') שמא לא יאמרו מן השמים ריפא אותם אלא אחרים הם, והביא ראיה לזה מדכתיב הנה יום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזוב להם שורש וענף וכו', ודרשו לא שרש בעה"ז ולא ענף לעולם הבא, והצדיקים שמתרפאין בה דרש עוד ריש לקיש וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, והנה אין זה מן הגיהנם ההווה לאדם אחרי המות.
...הרי ביארו כי זו המימרא של ר"ל אינה אלא בעוה"ב והוא עולם שאחרי התחיה כמו שאנו עתידין לבאר בראיות גמורות בע"ה יתברך.
...וכן אמרו עוד אפילו בשעה שהקב"ה מחזיר נשמות לפגרים מתים נשמתן קשה להם וכו', שתי אלו המימרות ענין אחד ליום העתיד שכתוב ואלה לחרפות לדראון עולם, ואיך יעלה על לב גורס תלמוד שיאמר ריש לקיש שאין גיהנם וכמה ברייתות שנויות בתלמוד בענין המקום והאש ההוא, כדתניא בפסחים (נ"ד א') אמר ר' יוסי אור שברא הקב"ה בשני בשבת אין לו כביה עולמית, והיו מקשים על ריש לקיש מן הברייתא וסותרין דבריו בתיובתא, והוא עצמו ריש לקיש הזכיר בעירובין (י"ט א') אור של גיהנם, והלשון עצמו מוכיח שלא אמר אין גיהנם בעולם אלא אין גיהנם לעתיד לבא, אלא שהענין כמו שפירשנו והדברים כמו שביארנו. [מבאר שלא דבר ריש לקיש על הגהנום של אחר המוות אלא על יום הדין העתידי ואז אין גהנום ודוחה גרסה משובשת.]

(רמב"ן, תורת האדם, אות קכב שער הגמול)


[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים ח ע"ב]

לעתיד לבא באין עובדי כוכבים ומתגיירין וכו' ומניחין תפילין בראשיהן תפילין בזרועותיהם וכו' כיון שרואין מלחמת גוג ומגוג וכו' וכל אחד מנתק מצותו והולך

[הערות פאר משה, ר' נפתלי כץ: כשהגוים יראו את נצחון ישראל בזכות האחדות, יקחו גם הם תפילין, שמורים על איחוד הדעות (של ראש) ואסיפת הכוחות (של יד). אבל הם לא יודעים שצריך לשעבד את המחשבה לקדושה ובטהרה לה', אלא הם יניחו תפילין רק כמצוות אנשים מלומדה, ולכן זה לא יועיל להם במלחמת גוג ומגוג, וינתקו את מוסרות המצוות.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' כז) לטקסט

מיד הם באים ותפילין בראשיהם ותפילין בזרועותיהם

[תפילין של יד מסמל את המעשה, ושל ראש את המחשבה. ישראל מקדימים של יד, להראות שעושים את המצוה גם בלי הבנת הטעם. ואילו הגוים הקדימו של ראש, כי הם עושים רק מה שהם מבינים ומסכימים, ואילו מה שלא מוצא חן בעיניהם הם בועטים - כמו שבעטו את הסוכה].

(ר' אביגדור ריבלין, מובא באגרות ראיה חלק ו עמ' שנז-שנח)

אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה - הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום. שנאמר "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירו עמי". מה טעם יומם יצוה ה' חסדו? משום דבלילה שירו עמי

'כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום, שנאמר "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי"'. פי': מה יהיה חסדו אשר יצוה ה' על העוסק בשירה בלילה? היינו תפלה לאל חיי. שתקובל תפלתו.

(העמק דבר, במדבר פרק ו פסוק כה)

יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי - ביאר עיקר תפלתו ומה הוא מבקש שיצוה ה' לשפוך עלי חוט של חסד, היינו התעוררות של מעלה, ובלילה שירה עמי הוא שקידת התורה בלילה כדאי' בע"ז ד"ג כל הלומד תורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום, שנא' יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי. היינו שאחר שלמד בלילה משוך עליו חוט של חסד שמתקבל תפלתו ביום. והוא בקשה שיעזרני ה' ללמוד בלילה בחשק נמרץ עד שמחמת זה תתעורר האהבה מלמטה כטבע התורה וכהבטחת התורה כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך, ומחמת זה תתעורר אהבת ה' אלי. [מבאר כי ה'חוט של חסד' הוא שמתקבלת תפילתו, וכביכול ה' 'מחזיר' לו אהבה בעקבות לימודו בלילה.]

(הרחב דבר, דברים ל, יד)


[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה יב ע"ב]

אמר רב יהודה אמר רב שתים עשרה שעות הוי היום שלש הראשונות הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה שניות יושב ודן את כל העולם כולו כיון שרואה שנתחייב עולם כלייה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים

כי אין המוסר שהקב"ה מייסר את ישראל מוסר נקם ומכת אויב, אלא מאהבה שהוא אוהב אותם כאב את בנו, שכן כתיב (משלי יג, כד), "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר", הרי שהמוסר נולד מן האהבה ממש, ונמצאת תוכחת מגולה נולדת מאהבה מסותרת. ושתי תולדות טובות יוצאות מן השורש הזה, א - שהמוסר עצמו, אפילו בזמן שהוא נעשה, לא יעשה באכזריות חימה, אלא במיתוק גדול, מפני האהבה המסותרת שאינה מנחת לכעס למשול ולהתאכזר; והשנית - שכיון שאפילו בשעה שהקב"ה מביא במשפט יצוריו, הנה כוונתו המסותרת אינה אלא לרחם ולהטיב, לפעמים אם יראה שאין כח בנשפטים לסבול המשפט - יפנה אליהם ברחמים, ויניח ידו מן המשפט לגמרי. [מבאר שהעונשים הבאים על האדם אינם נובעים מכעס ואכזריות אלא מאהבת ה' ולכן העונש בא בעידון גדול ולפי יכולתו לסובלו,ומגמתו האמיתית להטיב לאדם.]

(רמח"ל, דעת תבונות, קלח)

והא אמר רב יהודה אמר רב: שתים עשרה שעות הוי היום... (שלוש שעות) רביעיות יושב ומשחק עם לויתן, שנאמר "לויתן זה יצרת לשחק בו". ... א"ל רב אחא לרב נחמן בר יצחק: מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקב"ה... ברביעיות מאי עביד? יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה

והנה אמרו [ע"ז ג ע"ב] קודם שחרב בית המקדש היה הקב"ה משחק עם לויתן, ואחר חורבן אין שחוק, רק יושב ומלמד תינוקות של בית רבן. להבין למה אין שחוק, ולמה יושב ומלמד תינוקות...
והנה בזמן הבית אמרו [במ"ר פר' כ"א כ] בירושלים צדק ילין בה, שלן אדם בלי חטא, כי מקום קדושת ציון וירושלים וריח הקטורת וקרבנות היו מבערים רוח הטומאה, ולא היה ביצר הרע כח לשלוט באנשים כלל, ולכך היו בהם קדושים שרוים בלי חטא, והיה זה לאות כי אינו בסיבת החומר, כי בזה שוה ירושלים כמו שאר מקומות, רק הראיה מוכיחה שהכל תלוי בסיבת יצר הרע, ולכך בזמן הבית היה הקב"ה שוחק כהנ"ל ישמח ה' במעשיו, ואין פה עצבון כלל, ועם מי ה' משמח, עם לויתן, אשר יש בו שני פירושים ושניהם אמת, כי הצדיקים נקראים לויתן, לשון דבוק, שדביקים בה', כדכתיב [דברים ד,ד] אתם הדבקים וכו', והם לוית חן, וגם הסטרא אחרא הן לויתן נחש בריח ונחש עקלתון, והוא אשר יהיה נהרג לעתיד לבא והקב"ה שוחק עליו, שאתה אמרת אל יברא, חזי כי אין אדם עלול לחטא לולי הסתך, אמנם לאחר חורבן, אשר בעונות הרבים רוח טומאה גוברת על ארץ, ומי גבר אשר לא חטא בעונות הרבים, ופסו חסידים, כביכול אין שמחה כנ"ל, רק שמחתו בתנוקות של בית רבן, שמהם ראיה כי אין אדם עלול לחטא.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ז)

שלישיות יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים

אני אאמין שההשגחה האלוהית אמנם היא בזה העולם התחתון - רצוני לומר, מתחת גלגל הירח - באישי מין האדם לבד, וזה המין לבדו הוא אשר כל עניני אישיו ומה שישיגם מטוב או רע נמשך אחר הדין, כמו שאמר, "כי כל דרכיו משפט"; אבל שאר בעלי החיים, וכל שכן הצמחים וזולתם, דעתי בהם דעת אריסטו, לא אאמין כלל שזה העלה נפל בהשגחה בו, ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזרה מאת האלוה ורצונו האישי עתה, ולא שהרוק אשר רקק אותו ראובן התנועע עד שנפל על זה היתוש במקום מיוחד והרגו בגזרת האלוה, ולא שזה הדג חטף ובלע זאת התולעת מעל פני המים ברצון אלוהי אישי - אבל אלה כולם אצלי במקרה גמור, כמו שחושב אריסטו. ואולם ההשגחה האלוהית, לפי דעתי ולפי מה שאני רואה, היא נמשכת אחר השפע האלוהי - והמין אשר נדבק בו השפע ההוא השכלי עד ששב בעל שכל ונגלה לו כל מה שהוא גלוי לבעל שכל הוא אשר התחברה אליו ההשגחה האלוהית ושיערה לו כל פעולותיו על צד הגמול והעונש. אמנם אם טבעה הספינה ומה שבתוכה, כמו שזכר, ונפל הגג על מי שבבית, אם היה זה במקרה, לפי דעתנו, אבל ברצון אלוהי - לפי הדין במשפטיו, אשר לא יגיעו דעותינו לידיעת סדרם.
ואשר הביאני לזאת האמונה הוא - שאני לא מצאתי כלל בדברי ספר נביא, שיש לאלוה השגחה באיש מאישי בעלי החיים, כי אם בבני אדם לבד; וכבר תמהו הנביאים גם כן על היות ההשחגה בבני אדם, ושהוא קטן ופחות משישגיח הבורא עליו, כל שכן בזולתו מבעלי החיים אמר, "מה אדם ותדעהו וגו' "מה אנוש כי תזכרנו וגו'". וכבר באו פסוקים מפורשים בהיות ההשגחה בבני אדם כולם ובהפקד כל מעשיהם - אמר, "היוצר יחד לבם, המבין אל כל מעשיהם", ואמר, "אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם - לתת לאיש כדרכיו", ועוד אמר, "כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה". וכבר זכרה התורה ההשגחה בבני אדם והפקד מעשיהם, אמר, "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם", ואמר, "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי", ואמר, "והאבדתי את הנפש ההיא", ואמר, "ונתתי את פני בנפש ההיא" - וזה הרבה. וכל מה שבא מעניני אברהם, יצחק ויעקב - ראיה גמורה על שההשגחה האישית נמצאת בבני אדם. אמנם שאר אישי בעלי החיים - הענין בהם כמו שיראה אריסטו, באין ספק; ומפני זה היתה שחיטתם מותרת, וגם מצווה בה, והותר להשתמש בהם בתועלותינו ככל אשר נרצה. והראיה על היות שאר בעלי החיים בלתי מושגח בהם, רק במין ההשגחה אשר זכר אותה אריסטו - מאמר הנביא, כאשר ראה מהתגברות נבוכדנצר ורוב הרגו בני אדם, אמר, אדוני אלוהים כאילו נעזבו בני אדם ונשכחו ונעשו הפקר כדגים ותולעי הארץ הראה בזה המאמר שהמינים ההם נעזבים. והוא אמרו, "ותעשה אדם כדגי הים, כרמש לא מושל בו, כולו בחכה העלה וגו'". ואחר כך באר הנביא שאין הענין כן, ולא על צד העזיבה והשכחה והעלות ההשגחה, אבל על צד העונש להם, להתחיבם בכל מה שחל בהם - אמר "יי למשפט שמתו, וצור להוכיח יסדתו".
ולא תחשוב שזה הדעת יסתור אותו אמרו, "נותן לבהמה לחמה וגו'", ואמרו, "הכפירים שואגים לטרף וגו'", ואמרו, "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", ומאמר החכמים גם כן, "יושב וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים". והרבה כמו אלה המאמרים שתמצאם, ואין בהם דבר סותר דעתי זה, כי אלה כולם - השגחה מינית, לא אישית, וכאילו הוא מספר פעולותיו ית' בהכינו לכל מין מזונו ההכרחי וחומר עמידתו. וזה מבואר נגלה.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק יז)

ושט בשמונה עשר אלף עולמות

[כבר ידעו חז"ל מה שאומר המדע החדש שיש אינסוף עולמות בחלל. ואף שעץ חיים שער א ענף ב אומר שהכל בנסתר וסודות, שרבואות עולמות נאצלו ונבראו ונוצרו ונעשו, מ"מ דבריהם הנגלים מלמדים שידעו את חידושי המדע החדש.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף כז ע"ב) לטקסט

כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה יב ע"ב]

כיון שרואה שנתחייב עולם כלייה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים

מה שייבחן עוד בהשגחתו יתברך שמו, הוא היות כל סדרי ההשגחה ודרכיה יושר המשפט וקו הדין... ואמנם, ידענו באמת שאין חפצו של הקב"ה אלא להיטיב, והנה הוא אוהב את ברואיו כאב האוהב את בנו, אלא שמטעם האהבה עצמה ראוי שייסר האב את בנו להיטיבו באחריתו... נמצא, שהמשפט והדין עצמו ממקור האהבה הוא נובע... ואולם משורש זה נולדים שני ענינים: האחד - שהמוסר בעצמו יהיה ממותק ולא קשה ואכזרי, כי האהבה בעצמה תמזוג את הדין ברחמים, והשני - שלפעמים, כשהשעה צריכה לכך, יעבור האדון ברוך הוא על שורת הדין לגמרי וינהג ברחמים, וכענין שנאמר (שמות לג יט): "וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם". והנה בהיות שרצה הקב"ה בבחירת האדם במעשיו וביושר משפט הגמול לשלם לאיש כמעשהו, הנה כביכול משעבד הוא את הנהגתו למעשה האדם, שלא ייטיב לו ולא ירע לו אלא כפי מעשיו. אך באמת, הנה האדון ברוך הוא אינו משועבד לשום חוק, ואינו צריך לזולתו, ולא מתפעל משום דבר, ועל כן כשירצה להשתמש מרוממותו, הנה יפעל וינהג כפי רצונו בלי הכרח או עיכוב כלל. ואולם להנהגת המשפט ינהג כפי השעבוד שזכרנו, אך כשתגזור חכמתו היות נאותה העברה על שורת הדין, הנה ישתמש מרוממותו וייחוד שליטתו, ויעבור על פשע, ויתקן כל קלקול בעוצם כחו. נמצאו כאן שני מיני השגחה: השגחת משפט ה' יתברך והשגחת השליטה והייחוד, ובשני הדרכים משגיח כבודו יתברך שמו תמיד על ברואיו. כי הנה הוא משגיח בהשגחת המשפט לשפוט תמיד את כל המעשה, ומשגיח בהשגחת השליטה לקיים בכחו ויכלתו את הבריאה, ולא תחרב ברוע מעללי בני האדם.

(דרך ה' חלק ב פרק ח אות א)

עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים

מה שנעלם מעיני החוקרים, במה שחקרו בענין שינוי רצון, ח"ו, בשם יתברך, הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה, ואחר כך בתשובה תפילה וצדקה נשתנה לטובה, וכן לפעמים נשתנה מטובה לרעה. אבל הם בחשיכה יתהלכו, כי אין שום שינוי, ח"ו. רק הכל אחדות, ענין רצון אחד. כי אילו היה השכר והעונש הסכמיי, אז היה, ח"ו, נראה כשינוי, מרוצה לרוצה, כי עתה הסכים כך, ועתה מסכים כך. אמנם ענין הרצון היה סוד גילוי האצילות, הכוללים כל ההפכים, לפי התעוררות המתעוררים כן ממשיך בעצם ובטבע הענין, אם מקדש עצמו מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה (יומא לט ע"א), בטבע הענין שהתעורר. ואם מטמא את עצמו, מטמאין אותו מלמעלה (שם), בטבע הענין שהתעורר. ואם אחר כך מתעורר ומשליך מעליו גילוליו ומתדבק בקדושה, נמצא בטבע נתקדש, ולא נשתנה הרצון של מעלה, כי אדרבה כך הואצל הרצון, והכל צפוי והרשות נתונה (אבות פ"ג מט"ו). וכן ענין מה שאמרו 'הקדוש ברוך הוא עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים', זה דרך לשון בני אדם, אבל הענין הוא בעצם, כפי בחירת האדם כך מתעורר.

(של"ה, תולדות אדם, בית עיר חומה, אות רצג)

לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות כד ע"ב]



ד ע"א

אפילו אין ישראל עושין מצוה לפני כי אם מעט וכו' אני מצרפן לחשבון גדול

[הכוונה היא למצוות שעושים בבתי כנסת, ששם מתאספים לדאוג לצרכי אחיהם].

(דברי חשב עמ' 23) לטקסט

אוהבו נפרע ממנו מעט מעט

[המקובלים אמרו ש"אל" הוא חסד, כמו שנאמר "חסד אל כל היום". והקשו הרי כתוב "ואל זועם בכל יום"? ותירצו, שהכוונה לחסד ה' שהוא מאריך אפו ומעניש כל יום רק מעט. ויש תועלת בזה שהוא מעניש מעט מעט, שאילו היה מעניש הכל ביחד היה חילול השם גדול בגוים.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף יד ע"א) לטקסט

[משל למלווה, כשאין ללווה במה לשלם את כל החוב, אם הוא שונא את הלווה, הוא יגבה את כל מה שיש לו, אף שיפסיד את השאר, כי הוא רוצה לנקום בלווה, שלא יישאר לו במה להתפרנס. ואילו אם הוא אוהב את הלווה, יגבה מעט מעט, כדי שבינתיים יוכל הלווה לסחור במה שנשאר לו, ויוכל לפרוע את חובו בשלמות במשך הזמן. בזה הסביר המגיד מדובנא את הפסוק "והוא רחום" - כיון שה' מרחם על ישראל, "יכפר עוון" - יגבה את העונש על העוון מעט מעט, "ולא ישחית" - שאילו בגביית הכל ביחד היה משחית את ישראל, "והרבה להשיב אפו" - הוא מחלק את העונש להרבה חלקים קטנים לאורך זמן, "ולא יעיר כל חמתו" - להעניש בבת אחת. וזה פירוש הי"ג מדות: "אל רחום וחנון", כי הוא "ארך אפים", ואינו מעניש בבת אחת, "נוצר חסד לאלפים" בתשלום חובותיו, "נושא עוון ופשע" - בינתיים הוא אינו מעניש, "ונקה לא ינקה" - לא יוותר, אלא במשך הזמן הוא יעניש.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף טז ע"א) 31 לטקסט


ד ע"ב

אמר רב יוסף: לא ליצלי איניש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא ביומא קמא דריש שתא ביחיד, דלמא כיון דמפקיד דינא, דלמא מעייני בעובדיה ודחפו ליה מידחי

ועיין במגן אברהם [או"ח תקצ"א סק"ז] שהביא בשם ס"ח קושיא, דהא בכל יום ג' שעות ראשונות דן, ומה הבדל יש בין ראש השנה לשאר ימים, ותירץ דכאן הדין יותר חזק מכל ימות השנה, ואם אמת כדבריו, מ"מ יש עוד הבדל לענ"ד, דבשאר הימים בג' ראשונות הדין נחתם מיד, וכל יום בכלל עיון ופקידה לדעת אם ישוב להפכו מרעה לטובה, וכן להיפך ח"ו, ולכך בשאר ימות השנה, האיך נימא דלא להתפלל בג' ראשונות דאולי מעיין בדינא, ומה לו לעשות אם ימתין להתפלל, בין כך נגמר הדין, ומה תועיל תפלה אחר גמר דין, וקשה צעקה לאחר גמר הדין, על כל פנים טוב שימהר להתפלל קודם, משא"כ בראש השנה, שפיר אמרינן שיתפלל לאחר גמר הדין, דהיינו לאחר ג' שעות ואף דכבר עבר דין, מ"מ לא נחתם, ותפלתו תועיל ג"כ כמו בעת הדין.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יד)

ואמר רבי יהושע בן לוי, לא עשו ישראל את העגל, אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שנאמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים וגו', והיינו דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, לא דוד ראוי לאותו מעשה, ולא ישראל ראוין לאותו מעשה. לא דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב ולבי חלל בקרבי, ולא ישראל ראוין לאותו מעשה, דכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים, אלא לומר לך, שאם חטא יחיד, אומרים לו כלך אצל יחיד, ואם חטאו צבור, אומרים להו, לכו אצל צבור. וצריכא, דאי אשמועינן יחיד, משום דלא מפרסם חטאיה, אבל צבור דמפרסם חטאיהו אימא לא, ואי אשמועינן צבור, משום דנפישי רחמייהו, אבל יחיד דלא אלימא זכותיה, אימא לא, צריכא

מבאר שנעשה המשכן על תמונת העולם בכללו, לפי שקודם מתן תורה היה העולם כלו תהו, וע"י התורה יצא העולם מכלל תהו ובוהו, ועל ידי שעשו העגל, נשתברו הלוחות, חזר העולם לתהו ובהו, וכשנתכפר להם עון העגל, יצא העולם שנית מכלל תהו ובהו, והרי הוא כאילו היה נברא העולם שנית בזמן ההוא, על כן נצטוו אחר כפרת העגל לבנות לו בית בתבנית כל ג' עולמות, לומר לך שעכשיו חזרו לכמות שהיו תחילה קודם העון, ובזה נתן הקב"ה פתחון פה לבעלי תשובה, וזהו שאמרו ,לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה כו' , כי למה זה ועל מה זה צוה לבנות לו בית בארץ, לפי שרצה להשיב בתשובה אנוש עד דכא. דורשי רשומות אמרו דכא ר"ת דם כפירה אשה, כי במעשה העגל עברו על שלשתן כפירה, כפשוטו, דם, אשה כמו שפירש"י, על פסוק ויקומו לצחק (שמות לב ו), שעברו גם על ג"ע וש"ד, ורצה הקב"ה ליתן פתחון פה לבעלי תשובה בשלשתן, זה"ש ותאמר שובו בני אדם, מכאן ולהבא, כי אין לך שום מונע מן התשובה, כי אם הועילה התשובה בשלש עבירות אלו, ק"ו שתועיל בקלות מהם, ואחר כך, בהמשך הפרק [תהלים צ] מן אלף שנים בעיניך, הכל מדבר בענין התשובה, אשר הוא עומד בה, עד פסוק יראה אל עבדיך פעליך, חזר לדבר מענין בנין המשכן הבנוי בתבנית בנין כל העולם, שהיה פעולת השי"ת.

(כלי יקר, שמות פרק לט פסוק מג)

לכאורה יש להקשות על מדרש זה, שאם כוונתו לומר שישראל ודוד חטאו שלא מרצונם, והקב"ה זימן חטא לידים בעל כרחם, רק בכדי ללמד על אפשרות התשובה - הרי שאי אפשר ללמוד זאת מכאן, שהרי כאן לא החוטאים בחרו בדרכם, וחטאם נעשה בכעין אונס! וכן: מדוע כעס הקב"ה על החוטאים בחטא העגל, והלא הוא אינה לידם את החטא!
אלא צריך לומר שכוונת המדרש ללמד על תכונתו הטבעית של האדם, שהוא עלול לחטא, ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא; ולימוד זה נעשה מתוך מעשיהם של דור המדבר, שאף שלבבם היה שלם עם ה' - וכפי שמעיד עליהם הכתוב: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים" - בכל זאת גם הם נכשלו וחטאו בחטא העגל, והרי שכל אדם וציבור עלולים לחטוא. ומכיון שהאדם מטבעו עלול לחטוא, חייבה מידת הצדק האלקי להכשיר לפניו את אפשרות התשובה - ודבר זה נלמד ממעשיהם של דור המדבר ודוד המלך.

(עקידת יצחק שער נג)

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראוין לאותו מעשה לא דוד ראוי לאותו מעשה דכתיב ולבי חלל בקרבי ולא ישראל ראוין לאותו מעשה דכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים אלא למה עשו? לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד ואם חטאו צבור אומרים לכו אצל צבור

צריך ביאור, למה שנכתב בפשט הכתובים עון בת שבע, כאלו דוד חטא, שדרך הכתובים לכסות השגגות ולהעלים ענינם, כאמרם ז"ל התורה כסתו ואתה מגלה אותו, וכ"ש שהיה ראוי זה בדוד שהתפלל על זה כאמרם ז"ל ביומא שני פרנסים טובים היו לישראל משה ודוד, משה אמר יכתב סורחני, שנאמר: יען לא האמנתם בי להקדישני, דוד אמר אל יכתב סורחני, שנאמר: אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, וכיון שכן הוא, היאך הציע הכתוב ענין בת שבע ואוריה בענין שיראה שחטא חטא עצום.
אבל התשובה בזה: כי הגלוי והסתום בעינינו הם עיקרים גדולים לבעלי התשובה, וכמו שאמרו ז"ל אם חטא יחיד אומר לך כלך אצל יחיד. ולכן הציע הכתוב זה כאלו חטא חטא גדול ועצום, כי אותו המעט לדוד כמו שמודים בו רז"ל שחטא, היה נחשב לו כמו שיהיה נחשב לאדם אחר שחטא כל מה שיורה עליו פשט הכתוב, והודיע הכתוב, כי גם כשיחטא אדם חטא עצום, שיתכפר לו, כמו שנתכפר זה העון לדוד, עם היותו נראה עצום מפשטי הכתובים. ושהיה יותר ראוי דוד ליענש כפי גודל צדקו, שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה, כמו שראינו בענין משה רבינו ע"ה לא האמנתם בי. ובאו רז"ל והזהירונו כפי קבלתם האמתית שדוד לא חטא החטא שיורו עליו פשטי הכתובים.
ומזה נלמד דברים רבי התועלת גם כן, שצריך לבעל תשובה לשום חטאיו נגד עיניו תמיד, שהרי אנו רואים דוד שלא חטא על דרך האמת, אעפ"כ היה אומר: נגדי תמיד, לכן כל אדם ראוי שיתבונן בעניינו בשעות ידועות, וידקדק אחרי פרטי כל מעשיו כדי שישוב אל ה' בתשובה שלמה. ואחרי זאת אין ראוי לאדם שירך לבבו מאד ויפחד לצרה, אבל ראוי שיחזק הבטחון שיבטח בשי"ת [לבדו]. כי גם בעת הפחדים הגדולים והסכנות העצומות ראוי שיחזק האדם את לבו בבטחון הש"י, כמו שאמר הכתוב: בטחו בו בכל עת וגו', ופירש הר"ר יונה ז"ל בטחו בו בכל עת, כי גם בעת המפוחד מאד וששערי ההצלה נעולות, הש"י מציל החוסים בו, גם כי תהיה הפורענות כללי, הש"י מגן לחוסים בו, כמאמר הנביא. טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו.

(דרשות הר"ן, הדרוש הששי)

ובאמת אמרו [ע"ז ד ע"ב] לא היה דוד ראוי לאותו מעשה רק להורות תשובה, וכוונו, כי ודאי תשובה מפורשת בתורה [דברים ל ב] ושבת עד ה' וכו' כמ"ש הרמב"ם במדע, רק לפי פשוטו של מקרא העוזב המרי והפשע ומתחרט בלב שלם זו היא התשובה, וסר עונו וחטאתו תכופר ודי בזו, וכן אמת לענין שלא יקרא רשע, אבל הרוצה להנקות מסוג ודינו של עולם הבא ויום הדין הגדול, האיש כזה צריך לסגף ולעשות תשובה כפי כחו ויכולתו בתשובת המשקל, וזהו מצינו בדוד שקיבל על עצמו יסורין כנודע, וזהו אמרם שבא דוד להורות לבעלי תשובה, הרצון כמה כרכורים שצריך הבעל תשובה לכרכר עד שיהיה מנוקה מכל כתם. וידוע [עיין ירושלמי מכות פ"ב ה"ו] כי מדת הדין אינה מסכימה לקבל תשובה, ומדת רחמים מסכימה, ואין צריך יסורים כלל רק בחרטה ועזיבת חטא, אמנם להיות שהקב"ה מנהג עולמו בשיתוף דין ורחמים, אף שרחמים גוברים, מ"מ מדת הדין יש בו ג"כ, ולכך תשובה מקובלת, אבל צריך יסורין:...
אמנם ידוע כי דוד חי ע' שנה, ולא מלך בירושלים רק ל"ג שנים, ובירושלים חטא בבת שבע, וא"כ ודאי עברו רוב שנותיו, ואמרו [יומא לח ע"ב] כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא, דכתיב רגלי חסידיו ישמור, וא"כ הקושיא שפיר, לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, דהא רגלי חסידיו ישמור, ואיך לא שמרו ה', ועל כרחך דהקב"ה לא שמרו והניח ליצר הרע לשלוט בו, כדי להורות לתשובה...

(יערות דבש, חלק ב, דרוש י)

ומזה יובן דברי רז"ל במסכת עבודה זרה (ד, ב), לא היו ישראל ראוין לאותו מעשה כו', ולא היה דוד ראוי לאותו מעשה כו', אלא שאם חטא יחיד כו' ואם חטאו רבים כו'. הענין כי מצד הראוי, רוצה לומר כפי מה שנפתח מקור של ישראל, לא היה מן הראוי להתפשטות הזה, אדרבה היה מן הראוי להיפך, כי כשישראל קבלו התורה פתחו המקור העליון הטוב, וכן דוד נודע חסידתו. רק שנשתנה במוחזק מכח גבורת הבחירה שבחרו, אבל מן הראוי היה שלא יבואו לידי חטא זה. ואמרו, אלא אם חטאו רבים כו' או אם חטא יחיד כו', ביאור דבריהם הוא לא היו ראויין להחטא רק הם ראויין להטוב הנמשך מהחטא, כי אף בגבורת בחירתם יוצא מפעולתם ההם דרך טוב הנוטה להראוי, דהיינו שאם חטא יחיד כו' ואם חטאו רבים כו'. [השל"ה תמה שכן מאמר זה לכאורה קובע שיש דברים שחייבים להתחולל והיכן היא הבחירה של האדם? ומבאר שאחר חטא האדם ה' הראה לאדם מה יתרחש על פי הרגילות הטבעית כי יש רע וטוב בו ובצאצאיו אמנם אין זה מעכב את הדורות הבאים מלהיות שונים לטוב או לרע ממה שהראהו ה'. וכן המילה ראוי מציינת לא את הודאות שזה יקרה אלא את המסתבר אך אינו הכרח.]

(השל"ה הקדוש - תולדות אדם - בית הבחירה (יא))

לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראוין לאותו מעשה וכו' אלא למה עשו וכו' (ה ע"א) ואם חטאו צבור אומרים [להו לכו] אצל צבור

[זה פירוש הפסוקים (תהלים קיט, ג-ד) "אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, אתה צויתה פקדיך לשמר מאד" - דור המדבר (שעליהם נדרשים הפסוקים במדרש תהלים שם) לא חטאו בעשיית העגל, אלא הגיעו לזה כי היה מקום לחשוב שמי שחוטא אין לו תקנה כיון שה' ציווה "לשמור מאד", ומדור המדבר לומדים שיש תקנה לחוטא. ולכן דוד המלך כותב על דור המדבר בתחילת מזמור קיט, כי עניינו וענין דור המדבר הם ענין אחד בנקודה זו. ועל זה אמר בפסוק ה "אחלי יכונו דרכי לשמור חקיך" - תוחלתי ותקוותי היא שדרכיי יובילו אחרים לשמור חוקיך, שבזה שיראו שתשובה מועילה אף ליחיד, יחזרו גם הם בתשובה. ועל זה אמר בפסוק ו: "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך" - לא אבוש מעווני, כי אני רואה שמצוות התשובה לא היתה מתקיימת לולא שחטאתי.]

(אגדת שמואל (אריפול, של), דף ו ע"א-ע"ב) לטקסט

והיינו דקאמר להו נביא "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים ועד הגלגל למען דעת צדקות ה'". א"ר אלעזר: אמר להן הקב"ה לישראל: עמי, ראו כמה צדקות עשיתי עמכם, שלא כעסתי עליכם כל אותן הימים. שאם כעסתי עליכם, לא נשתייר מעובדי כוכבים משונאיהם של ישראל שריד ופליט. והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק "מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה'"

ויש להקשות כיון שהקב"ה חוק שם מתחלת הבריאה להיות זועם בכל יום, וכך טוב וכשר לפניו לצורך הנהגת הברואים, איך שינה סדר החוק מימות עולם, בשביל טיפש כזה, בלעם הרשע, במכה אחת וחולי קטן שנפל, לא היה יכול לדבר ונטרפה לו השעה, שלא היה יכול לדבר ולקלל כמזימתו הרעה, ולא בשביל כך ישנה נימוס עולם שבחכמה יסד ארץ. אבל הענין כך, שיש להבין, הלא כל יו"ד ימים מראש השנה ועד יום הכפור הם ימי דין כנודע, ואיך הם מסוגלים לצעקה ותשובה ורחמים, יותר מכל ימי השנה.
אבל הענין כך, דהקב"ה דן ג' שעות ביום (היינו בכל יום פרט לעשי"ת, בהם הכל בדין בלי הפסק וחיתום כלל)... והנה ידוע במדרש [ילק"ש ח"א תשס"ה] כי מלחמות סיחון ועוג היו בימי אלול, ואח"כ היה מעשה בלעם ובלק, והיה מחכמת ה' וחסדו, שהזדמן לבלעם שבא לקלל בימים אלו בין כסא לעשור, והוא חשב כי ימים אלו עלולים לעורר דין, היותם ימי דין, ונכזבה תוחלתו, שבימים אלו לא זעם ה' ולריק יגע, והיה סופו שדיבר טוב על ישראל, כמו שטן ביום הכפור אשר תהלות ישראל יספר, וזהו כוונת הגמרא שעשה חסד עמנו שלא כעס, היינו שזימן ענין בלק ובלעם בימים אלו, לא מוקדם ולא מאוחר שכועס בהן ה', רק בימים שאין בהם כעס.

(יערות דבש, חלק א, דרוש ו)

דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי: לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראוין לאותו מעשה. לא דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב "ולבי חלל בקרבי"... אלא למה עשו? לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד ואם חטאו צבור אומרים (לו כלך) אצל צבור... והיינו דרבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מאי דכתיב "נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על"? נאם דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה

ודאי תשובה מפורשת בתורה [דברים ל ב] ושבת עד ה' וכו' כמ"ש הרמב"ם במדע, רק לפי פשוטו של מקרא העוזב המרי והפשע ומתחרט בלב שלם זו היא התשובה, וסר עונו וחטאתו תכופר ודי בזו, וכן אמת לענין שלא יקרא רשע, אבל הרוצה להנקות מסוג ודינו של עולם הבא ויום הדין הגדול, האיש כזה צריך לסגף ולעשות תשובה כפי כחו ויכולתו בתשובת המשקל, וזהו מצינו בדוד שקיבל על עצמו יסורין כנודע, וזהו אמרם שבא דוד להורות לבעלי תשובה, הרצון כמה כרכורים שצריך הבעל תשובה לכרכר עד שיהיה מנוקה מכל כתם. וידוע [עיין ירושלמי מכות פ"ב ה"ו] כי מדת הדין אינה מסכימה לקבל תשובה, ומדת רחמים מסכימה, ואין צריך יסורים כלל רק בחרטה ועזיבת חטא, אמנם להיות שהקב"ה מנהג עולמו בשיתוף דין ורחמים, אף שרחמים גוברים, מ"מ מדת הדין יש בו ג"כ, ולכך תשובה מקובלת, אבל צריך יסורין...
(ומניין שלא היה דוד ראוי לאותו מעשה?)
ידוע כי דוד חי ע' שנה, ולא מלך בירושלים רק ל"ג שנים, ובירושלים חטא בבת שבע, וא"כ ודאי עברו רוב שנותיו, ואמרו [יומא לח ע"ב] כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא, דכתיב רגלי חסידיו ישמור, וא"כ הקושיא שפיר, לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, דהא רגלי חסידיו ישמור, ואיך לא שמרו ה', ועל כרחך דהקב"ה לא שמרו והניח ליצר הרע לשלוט בו, כדי להורות לתשובה

(יערות דבש, חלק ב, דרוש י)



ה ע"א

...בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל "מי יתן והיה לבבם זה להם", היה להם לומר 'תן אתה'..

שגג משה שלא אמר לו 'תן אתה', שאילו היה אומר כן, לא היו מהרהרין אחר משה, לא בשלוח מרגלים, ולא במחלוקת קרח.(ביאור: אם בתגובה לדברי ה' "מי יתן והיה לבבם זה ..." היה משה מבקש מה' שהוא יהיה זה שיתן בלבבם ליראה את ה' כל הימים, אזי לא היו חוטאים.)

(אור החיים, דברים פרק ה פסוק כה)

אמר להן משה לישראל וכו' בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל מי יתן והיה לבבם זה להם היה להם לומר תן אתה

[לכן דוד המלך אמר, כשישראל התנדבו לבנין בהמ"ק (דברי הימים א' פרק כט פסוק יח): "ה' אלהי אברהם יצחק וישראל אבתינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך" - הוא ידע שלא יוכלו לעמוד במדרגה הזאת לעולם בלי שה' יעזור להם להכין את לבבם, ולכן ביקש את עזרת ה'.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף ע ע"ב) לטקסט

לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד ואם חטאו צבור אומרים [להו לכו] אצל צבור

[בית שמואל אחרון מיישב בזה את הקושיה, איך אומר המדרש (ילקוט שמעוני פרשת בשלח רמז רלד) "שירד סמאל ואמר לפניו רבש"ע לא עבדו ישראל עבודה זרה במצרים ואתה עושה להם נסים", הרי הרשעים שעבדו ע"ז מתו בימי מכת החושך? ותירץ, שגם הצדיקים שנשארו עבדו ע"ז כדי להורות שאפשר לחזור בתשובה, ולכן לא מתו במכת החושך, ובכל את סמאל שמר שעבדו ע"ז.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' סח) לטקסט

אמר ר"ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא הן לא חטאו אנו לא באנו לעולם שנאמר אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון ... למימרא דאי לא חטאו לא הוו מייתי? והכתיב פרשת יבמות ופרשת נחלות! - על תנאי

וקשה, למה בחר הגמרא בהך ב' פרשיות ולא בפרשת אמור לכהנים לנפש לא יטמא, ופרשת פרה אדם כי ימות באהל, וכהנה יתר פרשיות? אבל ידוע מ"ש [ב"ב קט"ז.] מ"ט נאמר ביואב מיתה ובדוד שכיבה, דוד שהניח בן כמותו לא נאמר מיתה, שהרי הוא כאילו חי הואיל בנו ממלא מקומו, וזוהיא כוונת הגמרא, אילו לא חטאו לא היו מתים, דהיה הכל בגדר שכיבה ולא בגדר מיתה, דהניחו בנים כמותם, ולכך דומים היינו כמי שלא באנו לעולם, דמ"ש אם קדמונים בעצמם בעולם או צאצאיהם כמותם, אם זרע משה הם כמשה, מה היה נחשב איש אחד נגדם, וכן דור המדבר דור דיעה, אם יהיה זרע כמותם, מה היו אחרים נחשבים, ולכך אי אפשר להקשות משום פרשה שבתורה רק מפרשת היבמות, דכתיב ובנים לא היו לו, וכן בנחלות, ובן אין לו, ומזה הקושיא, דהא אמרת דיניחו בנים כמותם, ואם ימותו בלי בנים אין לך מיתה גדולה מזו, ומשני על תנאי.
...וזהו מאמר הנ"ל, בואו ונחזיק טובה לאבותינו, והחזקת טובה היא על שקבלו על עצמם מיתה אפס להעלות נשמתם למרום עליון, ותהיה להם כפרה מעליא, שאלמלא לא חטאו, דומים היינו כמו שלא באנו לעולם, כי לא היו מתים, ואף שחטאו, מ"מ כשעשו תשובה היו חוזרים מהדין למעלתם כבראשונה, אפס שהם קבלו על עצמם מיתה להטיב לנשמתם, ולכן בואו ונחזיק טובה להם שהערו נפשם למות, ולא חסו על חייהם רק תהיה לנשמתם מעלה נשגבה וכפרה מעליא, והוסיף לקח טוב ולשונו לשון זהב, באמרו דומים היינו כמו שלא באנו לעולם, כאשר כתבתי, כי עיקר המיתה להועיל שלא תאכל נשמתו נהמא דכסופא, כי זהו עיקר טעמא שבא לעולם, ולולי זאת, טוב שלא בא לעולם, א"כ לולי שהערו נפשם למות, א"כ כל בן אדם היה כקטן שנולד, ומה יתרון לו כלא היה יהיה, והרי זה כאילו לא בא לעולם ואוכל נהמא דכסופא, וזהו מאמר בדקדוק, דומים היינו כמו שלא באנו לעולם, כי הרי הוא כקטן שנולד, כדאמר ריש לקיש, דידוע [ב"מ פ"ד.] דבעל תשובה היה, שהיה לסטים, ור' יוחנן קרבו תחת כנפי שכינה, ולכך אמר הוא, לולי קבלו על עצמם מיתה, היינו כמי שלא באנו לעולם, כי היינו כקטן שנולד, ומה יתרון בזה, עדיין הוא אוכל נהמא דכיסופא, ולכך החזקת טובה להם, שקבלו המיתה כדי שתעלה הנשמה בלי כיסופא למעלה מעלה קמי מלכא קדישא.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יב)

בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא הן לא חטאו אנו לא באנו לעולם

נראה פירושו, מפני שהשכל באדם הוא גדל והולך לפי ערך השנים... ומעת בואו לעולם והשכל מלובש בחומר עב, מתחיל השכל לזכך מעט מעט את החומר ומאיר לו. וכונת חז"ל שאנו נגד אבותינו אי אפשר לשער אפילו אם נאמר כשכל של תינוק בן יומו, אלא כמי שלא באנו לעולם כלל... ואפשר להעמיד דברי חז"ל במה שאמר שלמה המלך ע"ה [משלי כז, א] "אל תתהלל ביום מחר כי אינך יודע מה ילד יום". יש לומר, כידוע שעולם הבא נקרא "יום מחר" כענין שאמרו חז"ל [עירובין כב ע"א]: היום לעשותם למחר לקבל שכרם. והכוונה לבל יתהלל אדם כי יתחשב בעולם הבא לחכם, כי באסיפת אל אבותיו דורות הקודמים לא ידע מה שיודע "ילד יום" נגדם, שאינו אפילו כתינוק בן יומו אלא כמי שלא בא לעולם כלל.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אות ט)

וא"ר יוסי: אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף. שנאמר "כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי"

כי כל ישראל הם בכלל גוף אחד, ויהיו נכללים כל הנשמות מגלגולים, אוי לנו בזכרנו בעונש הגלגול אשר אדם ישוב לימי עלומיו, ותחת אשר יצא מעולם חושך וצלמות, ישוב שנית לעולם אפל, ויהיה תינוק בן יומו מלוכלך בצואה, ויעברו עליו הרפתקאות רבות, אוי לאותה צרה, ועל ידי חטא קרי בעו"ה, מוסיפים ומאחרים הנצוצות קדושות בתוך הקליפות, ומעכבים בעו"ה הגאולה, מלבד רעות רבות שגורמים לעצמם על ידי כן.

(יערות דבש, חלק א, דרוש א)


[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות סב ע"א]

והאמר ר"ל: מאי דכתיב "זה ספר תולדות אדם וגו'" וכי ספר היה לו לאדם הראשון? מלמד שהראה לו הקב"ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו דור דור וחכמיו דור דור ופרנסיו. כיון שהגיע לדורו של ר"ע, שמח בתורתו ונתעצב במיתתו. אמר: "ולי מה יקרו רעיך אל"

ידוע מה שכתב האר"י ז"ל, כי ... ר' עקיבא תיקן נפש דאדם הראשון במותו, ולכך נתעצב אדה"ר במותו, כי מאתו הגיע לו זה .

(יערות דבש, חלק א, דרוש ב)

מלמד שהראה לו הקב"ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו

[ה' הראה לו איך כולם מובילים את האנושות לעתידה ע"י המשיח. בשעת יצירת האדם הוטל בו גורל האנושות ונוצרו בו גרעיני ההתפתחות במשך הדורות, גם ע"י חכים וצדיקים, וגם ע"י רשעים שנראה לנו שהם רק הורסים ומחריבים, אבל באמת גם להם יש חלק בתכנית האלקית, להגשים את רצון ה' וקיום הבטחתו ביד הנביאים.]

(רבי יעקב פלקסר, אור תורה, בראשית, עמ' לה) לטקסט

ארבעה חשובין כמת עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים

[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים סד ע"ב]

כל העושה מצוה אחת בעוה"ז מקדמת והולכת לפניו לעוה"ב

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה ג ע"ב]

תנו רבנן. "מי יתן והיה לבבם זה להם". אמר להן משה לישראל: כפויי טובה, בני, כפויי טובה. בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל "מי יתן והיה לבבם זה להם" היה להם לומר 'תן אתה'. כפויי טובה, דכתיב "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". בני כפויי טובה. דכתיב "האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל". אף משה רבינו לא רמזה להן לישראל אלא לאחר ארבעים שנה. שנאמר "ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה" וכתיב "ולא נתן ה' לכם לב וגו'". אמר רבה: ש"מ לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין

מה הקשר בין כפיות הטובה של בנ"י במן לבין "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים"? ומה בין זה לכפיות הטובה של אדם הראשון שאמר "האישה אשר נתת עמדי"? על המן היו ישראל צריכים להודות, על שניתן להם מן המוכן, ושאינם צריכים להתייגע, ויש להם פנאי לעסוק בתורה. אך הם חשבו להיפך, כי המן הוא להם לרוע, להיות פתח לחטאת, בביטול הדאגה והטורח, וירום לבב ויבקש גדולות, ולכך לא בקשו מן.
כיוצא בזה צריכים היו לאמר במעמד הר סיני 'תן אתה', היינו שה' יתן את הדברות, ולא שתיבטל הבחירה, אלא שתוסר המניעה וההרחקה. וכן אדם הראשון היה כפוי טובה כשהאשים את האישה בחטאו. שהרי לא חסר לו דבר, היתה לו אשה שוה במזגו צלע מצלעותיו, והיתה עמו תמיד בחיקו תשכב, ולא היה חסר בשלימות הקנין בעולם הזה דבר.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש טז)

ויש להבין: מה כפוי טובה יש בזה, ויש בו מחסרון דעת. והתוספות [שם ה, ד"ה כפויי] ביקשו לתרץ דיודעים היו שיש לומר כן, רק מיאנו להחזיק טובה להקב"ה. וזהו תמוה, דא"כ הרי זו עזות ומרד בהשי"ת, ואיך אמר ה' "מי יתן והיה לבבם זה כל הימים"? ואם היה חסרון חכמה שלא אמרו כן, מלבד דאין זה בלשון כפוי טובה, אף גם דיש חסרון ידיעה בזה, הלא גם משה לא אמרו אלא בסוף מ' שנה. ועוד מה ענין הך דמן לכאן? פתח ב"מי יתן והיה לבבם", וסיים בענין מן, הוי ליה למימר 'ועוד במן', ולא לחבר הדברים יחד כאילו חדא בחברתא שייכי, והם לכאורה עניינים נפרדים, ומה ענין מן דאין כאן מקומו כלל?!
...ובזה יובן, כי כאשר אמר ה' "מי יתן והיה לבבם זה להם כל הימים", היה להם לומר 'תן אתה', ולא שיבטל הבחירה, רק תן להסיר המניעה. והיינו שיהיה רדת מן מתמיד תמיד, וזהו יהיה פתח פתוח לעבוד ה' בכל לב, וזהו שהיה להם לומר 'תן אתה' ולא ביטול הבחירה. אבל ישראל שלא אמרו כן, היו כפויי טובה, כי חשבו להיפך, המן הוא להם לרוע, להיות פתח לחטאת, כמש"ל בביטול הדאגה והטורח, וירום לבב ויבקש גדולות, ולכך לא בקשו מן, וצעקו ככרוכיא "בלתי אל המן עינינו ונפשינו קצה בו", כי טענו על ידי זה בא להם תרמית לב שהמרו כמה פעמים ה' בציה ובמדבר, למיעוט יגיעה, ולכך לא ביקשו שיתמיד ה' המן.
ולמדו זאת מאדם הראשון שאמר האשה אשר נתת עמדי וכו', והוא גם כן להיותו בלתי חסר טובה, כאמרם [יבמות סב ע"ב] כל מי שאין לו אשה חסר טובה, וכל בעל חי מהדר למצוא מינו ואינו נח לו, אבל אדם הראשון לא חסר לו דבר, היתה לו אשה שוה במזגו צלע מצלעותיו, והיתה עמו תמיד בחיקו תשכב, ולא היה חסר בשלימות הקנין בעולם הזה דבר, וירום בלבבו להיות כאלהים יודע טוב ורע. וזהו אומרו האשה אשר נתת עמדי וכו', ולכך בקלקולו אמר לו השם, בזעת אפך תאכל לחם, להיפוכו, שיהיה יגע, ולא יהיה לו רום לבב לשכוח אלהים עושהו. וממנו למדו ישראל שהיו כפויי טובה וחשבו ענין מן לרוע, ולכך לא אמרו משה אלא לבסוף ארבעים שנה, כי עד אותו זמן חשב משה שחיה יחיה, ויהיה גם כן ענין מן קיים, אבל בסוף מ' שנה שימות ויפסק המן שהיה בזכותו, אמר והוכיחם שלא ביקשו תן אתה להתמדת המן, וא"ש ודוק. [מה הקשר בין כפיות הטובה של בנ"י במן לבין "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים"? ומה בין זה לכפיות הטובה של אדם הראשון שאמר "האישה אשר נתת עמדי"? על המן היו ישראל צריכים להודות, על שניתן להם מן המוכן, ושאינם צריכים להתייגע, ויש להם פנאי לעסוק בתורה. אך הם חשבו להיפך, כי המן הוא להם לרוע, להיות פתח לחטאת, בביטול הדאגה והטורח, וירום לבב ויבקש גדולות, ולכך לא בקשו מן. כיוצא בזה צריכים היו לאמר במעמד הר סיני 'תן אתה', היינו שה' יתן את הדברות, ולא שתיבטל הבחירה, אלא שתוסר המניעה וההרחקה. וכן אדם הראשון היה כפוי טובה כשהאשים את האישה בחטאו. שהרי לא חסר לו דבר, היתה לו אשה שוה במזגו צלע מצלעותיו, והיתה עמו תמיד בחיקו תשכב, ולא היה חסר בשלימות הקנין בעולם הזה דבר. ומדוע משה לא אמרו אלא לבסוף ארבעים שנה? כי עד אותו זמן חשב משה שיחיה, ויהיה גם המן קיים. אבל לקראת מותו, לקראת הפסקת המן שהיה בזכותו, אמר והוכיחם שלא ביקשו על התמדת המן.]

(יערות דבש, חלק ב, דרוש טז)



ה ע"ב

אשריהם ישראל, בזמן שעוסקין בתורה ובגמילות חסדים - יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם (לשון עקידת יצחק: הצדיקים יצרם מסור בידם)

כי על דרך האמת החומר מסור ביד השכל ונמכר לעבודתו, וכמו שאמרו (ע"א ה' ע"ב) הצדיקים יצרם מסור בידם, ואמרו ז"ל (נדרים מ"א ע"א) דדא ביה כולה ביה. ובמערבא אמרו (ויקרא רבו' פ"א) דעת חסרת מה קנית דעת קנית מה חסרת. ולזה אמר אבא שאול משמו, שאם יהיו כל חכמי ישראל וכו'. ואלעזר בן הורקנוס אף עמהם, ואלעזר בן ערך בעל הלב טוב בכף שניה, מכריע את כלם, וכמו שגזר על דבריו רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם, כי ודאי טוב השכל הכל תלוי בו בלי אמצעיות, כמו שכתבנו בשער נ"ח, והוא מושל בכל.

(עקידת יצחק, שער סא)

בזמן שעוסקין בתורה ובגמילות חסדים יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם

[מי שעושה את כל תאוותיו, חושב שהוא חפשי, ובאמת הוא עבד ליצרו, כמו שכתב דברי שלמה (הלוי) דף קנב, כי יצה"ר הוא רעב וצמא תמיד, ובכל פעם יש לו תאוה חדשה, ומשעבד את האדם לעבוד לו עבודת פרך.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף עה ע"ג) לטקסט

לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי

כל איש ישראל מוכן ומזומן למסור נפשו על קדושת ה'... בבחי' "ועשה טוב", להתגבר כארי בגבורה ואומץ הלב נגד היצר המכביד את גופו ומפיל עליו עצלה, מבחי' יסוד העפר שבנפש הבהמית, מלהטריח גופו בזריזות בכל מיני טורח ועבוד' משא בעבודת ה' שיש בה טורח ועמל, כגון לעמול בתורה בעיון ובפה לא פסיק פומיה מגירסא, וכמארז"ל לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי.

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק כה)

ואין מים אלא תורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים

הסיבות המונעות לפתוח הלימוד באלוהיות ולהעיר על מה שראוי להעיר עליו ולהראות להמון - חמש סיבות.
הסיבה הראשונה - קשי הענין בעצמו ודקותו ועמקו - אמר, "רחוק מה שהיה ועמוק עמוק - מי ימצאנו?", ונאמר, "והחכמה מאין תמצא?" - ואין ראוי שיתחילו בלימוד בקשה ובעמוק להבין. ומן המשלים הגלויים באומתנו - דמות החכמה במים; ובארו עליהם השלום במשל הזה ענינים, מכללם - כי אשר ידע לשחות יוציא פנינים מקרקע הים, ומי שיסכול השחיה יצלול, ולזה לא יכניס עצמו לשחות אלא מי שהרגיל בלימודה.

(מורה נבוכים, חלק א פרק לד)



ו ע"א

...ודלמא נח גופיה טריפה הוה? 'תמים' כתיב ביה. ודלמא תמים בדרכיו היה? 'צדיק' כתיב ביה. דלמא תמים בדרכיו צדיק במעשיו הוה?

וזה לשונם: "צדיק במעשיו תמים בדרכיו", ופירש רש"י וז"ל בדרכיו עניו ושפל רוח ע"כ. זה יגיד עוצם אישורו שאפילו בדורותיו הרעים, את כולם היה עניו וכו', והוא לפנים משורת הדין כי שורת הדין נותנת עם חסיד וגו' ועם עקש וגו' (תהלים יח כו כז) והוא לא כן עשה, ועוד שאפילו בעיני דורותיו הוכר היותו עניו והוא אומרו תמים בדורותיו. [מבאר כי צדקותו של נח היתה שנהג בענווה עם כל סביבתו, אע"ג שהיה בדור רשעים, וזהו דגש הכתוב "צדיק תמים היה בדורותיו".]

(אור החיים, בראשית ו, ט)



ז ע"ב

ור' יהושע נמי הכתיב: תפלה לעני כי יעטוף! הכי קאמר: אימתי תפלה לעני? בזמן שלפני ה' ישפוך שיחו

ויגש אברהם וגו' - התפלל על סדום. והודיע הכתוב כ"ז ללמדנו, שאין לאדם להתפלל על איזה דבר רק בתוך תפלה קבועה, שאז הוא עת רצון. והיינו דאי' בעבודת כוכבים ד"ח: ה"ק קרא אימתי תפלה לעני כי יעטוף? בזמן שלפני ה' ישפוך שיחו. פי' - בזמן תפלה קבועה שנקרא שיח, כמש"כ התוס' שם. ומש"ה לא הקדים אברהם כאן שבח לתפלה כדין. היינו, משום שהיה בתוך תפלה קבועה שיש בו שבח (כפירש"י שם). וכ"ז למדנו מכאן דה' אמר אל אברהם בשעת הילוכו לשלחם, ומ"מ לא עמד לבקש עד שגמר הלוי' ועמד בתפלת מנחה, אז ואברהם עודנו עומד ומתפלל ויגש לצורך השעה. וכך עשה ישעיה הנביא דכתיב במ"ב י"ט ויאמרו אליו וגו' ויבאו עבדי חזקיהו וגו'. ולכאורה מה זו ביאה הרי כבר באו אצלו? אלא, משום שלא יכול ישעיה להתפלל מיד עד בוא זמן תפלה קבועה ע"כ הלכו משם וחזרו ובאו. ועי' להלן ל"ב י' ביעקב שהקדים שבח לצרה. ומבואר שלא היה בתוך תפלה קבועה. וביארנו שם הטעם משום שהיה השעה נחוצה ולא היה יכול להמתין על עת תפלה קבועה...

(העמק דבר, בראשית פרק יח פסוק כג (הרחב דבר))



ח ע"א

ואמר רב יהודה אמר שמואל שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה [לו] במצחו שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס מקרין תרתי משמע אמר רב נחמן בר יצחק מקרן כתיב

הדבר רומז לכך שקרבנו בא שלא מן הגזל כי אדם הראשון היה דומה לקרן אחד הינו שכל העולם היה ברשותו ולא גזל משום בריה ולכן קרבנו התקבל ברצון.

(כלי יקר, בראשית פרק א פסוק א)

כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דייק לה מדברי הש"ס ר"ה דפסול שופר של פרה משום דקאי גילדי גילדי, היינו שאין בו כח התכללות והוא פרטי, עכת"ד. ויש לומר דענין קרבן שור הוא להיות נרצה גם מצד הפרט כמו שהוא בפני עצמו אף בלתי סיוע מצד הכלל. ובאמת זו מדרגה גבוהה מאד. וזה (רש"י במדבר כה, יט): פרים כנגד אברהם דכתיב בו (יחזקאל לג) "אחד היה אברהם", שלא הי' לו אלא זכות עצמו בלבד, וכן שור שהקריב אדה"ר שהי' יחידי בעולם, ואדה"ר חסיד גדול הי' כבש"ס עירובין (יח ע"ב).

(שם משמואל, ויקרא פסח שנת תרעג, יום ב' של פסח)

משנה ואלו אידיהן של עובדי כוכבים קלנדא וסטרנורא וקרטיסים ויום גנוסיא של מלכיהם ויום הלידה ויום המיתה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים כל מיתה שיש בה שריפה יש בה עבודת כוכבים ושאין בה שריפה אין בה עבודת כוכבים אבל יום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא מבית האסורין ועובד כוכבים שעשה משתה לבנו אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד

חשיב יום מיתת מלכיהם, ואמרינן יום שיש בו שריפה, וכבר כתבו כל סופרי הזכרונות, כי בימים האלו היו מתאבלים ובוכים ומקטרים לעכו"ם ועשו הספד, כי קרה בו אבל להם ואיתרע מזלם, והיה להם הספד גדול והקריבו קרבנות וכדומה, ולא נשמע להם קול שיר ושמחה, ולכך אסרו חכמים איד זה, כי היה להם יום ההוא לחוק לעכו"ם, כי ירגישו כי יום זה איתרע מזלם.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יז)

ת"ר: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים! עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה]. כיון שראה תקופת טבת, וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא. הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים

וזהו הכל לסיבת חטא אדם הראשון שנגזר עליו העמל ובזעת אפיך וכו', אבל קודם החטא שלא היה הצורך לעמל, והארץ תוציא פריה בלי טורח כנודע, לא היה לו סיבה לבטלו ביום מגירסא, ואין צריך לילות הארוכים, לכך כשראה שהיום מתקצר והלילה הולך וגדל, והבין כמאמר חז"ל דאיברא לגירסא, ואמר, אוי לי, עולם חשך בעדי, כי לולי שחטאתי היה אף היום מוכשר, ולא צורך לבריאת הלילה לגירסא, אמנם בחטאי שצריך האדם לעמל ויגיעה, א"כ החשיך הקב"ה עולם כדי שיוכלו ללמוד בלילה, לכן עיקר עבודת ה' תלוי ממש בלילה, דהיינו עבודה שהיא בלב, לכוון מחשבתו ודעתו שלימה לה', ועיקר הלילה בחורף, לכן ראוי לעורר בתשובה כראוי.
והנה ר"ת הקשה איך חשב אדם דעולם יחשך תמיד וכי לא ידע מהלך חמה בגלגולה וידיעת כדורי ארץ, שזה גורם אריכות וקצרות ימים, ולא השיג דבר, רק ע"י חטא נשתבשה דעתו. וזהו דוחק...
ובזה יובן הנ"ל, כי אדם הראשון קודם חטא ישב בגן עדן, שהוא לפי דעת רוב המחברים, וביחוד האר"י ז"ל, תחת קו השוה, וא"כ היה לו כל ימות השנה יום ולילה שוה, וכאשר נטרד מגן עדן... נגרש לארץ ישראל וארצות הסמוכות כמבואר במדרש [ילק"ש פרשת בראשית רמז ל"ד], ואז נתקצר היום מתשרי ואילך הלוך וחסר, ושפט אדם כי זהו לעונש על חטאו, כי זהו כעין מיתה שנגזרה עליו, ולכך נגרש למדינה זו לסבול לילות ארוכים, וא"כ חשש ופחד לנפשו כי לעולם יסבול צער החשך ההוא, כי אם תגיע תקופת טבת, שאז בארץ ישראל הימים מוסיפים ולילות מתקצרים, יגרשהו ה' למדינה סמוך לקוטב צפוני, ושם בחשך ישכון כל ימי חורף, ואם תגיע תקופת תמוז, ששם אור החמה במושבה, יגרשהו ה' למדינה סמוך לקוטב דרומי וישב בחשך כל הימים, וזהו אומרו אוי לי, שעולם חשך בעדי, וזוהיא מיתה שגזר עליו ה' ושרוי בצער, אבל בהגיע אור תקופת טבת שמתארכים הימים, והניח ה' לישב שם בלי טרד ממעונתו, שמח כי יתנהג בדרכו של עולם כמהלך החמה, פעם יום ארוך פעם יום קצר, ולכך קבע חג לה' להודות לו.

(יערות דבש, חלק א, דרוש טו)

לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וכו' כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא הלך ועשה שמונה ימים טובים וכו' הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים

מתחלת העולם עד המשיח כן ימות המשיח (בניסן ותשרי שהן זמן הגאולה לר"א ור"י), וכמ"ש "שמחנו כימות עניתנו", שלכן היום והלילה שוין, הגלות והגאולה... וז"ש שראה אדה"ר בתקופת טבת שהימים מתקצרים, אמר שמא ח"ו עולם חשך בעדי, שחשב שלא יהי' יום כלל, שלא יצאו ח"ו מהגלות וכו', ועשאם ימים טובים, הוא קבעם לש"ש והם קבעום לע"ז, שראו שהלילה מרובה מהיום, וזהו ראשון לכל אידיהם.

(הגר"א, ביאור על אגדות של רבב"ח וסבי דבי אתונא, עמ' לו-לז במהד' תשיז)



ח ע"ב

שלא דנו דיני נפשות מאי טעמא כיון דחזו דנפישי להו רוצחין ולא יכלי למידן אמרו מוטב נגלי ממקום למקום כי היכי דלא ליחייבו דכתיב ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא מלמד שהמקום גורם

שיש לנו מעלה גדולה עליהם כי מצד שהם צודקים בעצמם, רצה לומר משפט התורה כמו שאמר הכתוב: ושפטו את העם משפט צדק, ימשך שידבק ויחול השפע האלהי בנו. ומפני זה היה ראש השופטים ומבחרם עומד במקום אשר היה נראה בו השפע האלהי, והוא ענין עמוד אנשי כנסת הגדולה בלשכת הגזית ולפיכך אמרו רז"ל בפ"ק דמסכת עבודה זרה, כיון דחזו דנפישי רוצחים אמרו נגלה מארעין ונקיים בן: ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא, מלמד שהמקום גורם, ומזה הצד נמשך כל מה שארז"ל כל דיין שדן דין אמת לאמתו ראוי שתשרה שכינה עמהם, שנאמר. אלהים נצב בעדת אל בקרב אלקים ישפוט. [מבאר שמשפטי התורהמביאים שיחול השפע האלוקי על ישראל ולכן מקומם של הסנהדרן היה דווקא שם סמוך למקום השכינה , שהמקום גורם.]

(דרשות הר"ן, הדרוש האחד עשר)



ט ע"א

תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח

כי גר וגו' ארבע מאות שנה - יחד גרות ועבדות וענוי יומשך זמן ד' מאות שנה מיום שנדבר עמו וכמש"כ לעיל. ואין ברור כמה יהיה גרות לבד וכמה יהיה עבדות וכמה עינוי, רק בדרך כלל בזה המשך יהיה הכל בברור. וכיב"ז שנינו בברייתא דע"ז ד"ט: שני אלפים ימות המשיח. ובעוה"ר יצאו מהם מה שיצאו. פי' בשני אלפים יכולין להיות ימות המשיח ולא קודם, ומזה המשך מוכרח להיות ימות המשיח ולא נתבאר כמה. והנה בעוה"ר יצאו כו' כך הית' הגזרה אשר בזה המשך מוכרח להיות כ"ז.

(העמק דבר, בראשית פרק טו פסוק יג (הרחב דבר))

[לזה רומז המדרש (שמות רבה פרשה מז סימן ו): "הלוחות היו ארכן ו' טפחים ורחבן ו' והיה משה אוחז בטפחיים והשכינה בטפחיים וטפחיים באמצע ומשם נטל משה קרני ההוד" - רק האלפיים השנה האמצעיות, של תורה, מחזיקות את כל העולם, כי אלפיים ראשונות הן תוהו, וגם ימות המשיח הן תוהו, כי תהיה מלחמה בהן כל הזמן. ועל זה אומר המדרש שמשה קיבל את קרני ההוד מהתחלת האלפיים של תורה, היינו מימי אברהם אבינו שאז הכיר את בוראו.]

(רבי אברהם חיים דב מלינרציק, ברכת אברהם, דף כב ע"ד) לטקסט

שני אלפים תוהו

ובשביל זה המשילו חז"ל בעבודת כוכבים ח': שני אלפים תהו. היינו, כמו מי שיש לו בן אע"ג שכל מעיינו בבנו מכ"מ כל עוד שהוא קטן ולא הגיע לתורה מסיח דעתו ממעשיו לבלי להקפיד כ"כ מה הוא עושה, וכן אינו משגיח על מאכלו ומלבושיו, כי הכל מעשה נערות. עד שמגיע לשנים שמתחיל ללמוד תורה, אז אביו משגיח עליו לראות שלא יבלה עתו בדברי הוללות, וכנגד זה הוא משגיח שיהי' מאכלו ומלבושיו נאה ומתוקן בד"א. והנה אע"ג שכ"ז שהבן קטן אין האב מקפיד ומשגיח על מעשיו, מ"מ אם זורק אבן על ראש איזה אדם, ההכרח להזדקק למעשה זה הילד ולהענישו אע"ג שהוא עודנו ילד. אמנם השגחה זו אינו לפי כבודו של האב להטפל עם מעשה ילדים, ונקרא ירידה. כך כ"ז שלא היה אור תורה בעולם לא השגיח הקב"ה על פרטי מעשים של ב"א.

(העמק דבר, בראשית פרק יא פסוק ה (הרחב דבר))



י ע"ב

יצתה בת קול ואמרה קטיעה בר שלום מזומן לחיי העוה"ב בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים

הרי שלאחר פטירתן של צדיקים אומרים עליהם שהם מזומנים לחיי העוה"ב שהוא לשון עתיד להם, הא למדת שפטירתן מן העוה"ז לגן עדן היא שהוא עולם הנשמות, ואין פטירתן לעולם הקרוי עוה"ב אלא שהם מזומנים ועתידין לו. [מבאר שמקום הצדיקים אחר מותם בעולם הנשמות היינו בגן עדן אמנם כאשר מזכירין עולם הבא אין הכוונה לעולם הנשמות אלא לעולם התחיה שיהיה לעתיד לבוא ולכן כתוב מזומנין היינו זה לא דבר עכשוי אלא עתידי.]

(רמב"ן, תורת האדם, אות קכד שער הגמול)

הרב שואל מדוע רבי מקנא בבעלי התשובה, הרי מדרגתו גבוהה יותר? ומסביר שהצדיקים מגלים את כבוד ה' במעשיהם ואילו בעל תשובה גורם להתגלות מידת רחמים גדולה מאד בתשובתו וסיעתא דשמיא גדולה מאד ובאור גילוי גדול זה רוצה גם הצדיק חלק.

(מכתב מאליהו, חלק א' יש קונה עולמו בשעה אחת (עמ' 26))

ביטוי זה נאמר בכל מקום על בעלי תשובה אבל צדיקים עולים ממדרגה למדרגה, כל ימיהם.

(מכתב מאליהו, חלק א' יש קונה עולמו בשעה אחת (עמ' 26))

ה"ל ההיא נקרתא דהוה עיילא מביתיה לבית רבי כל יומא הוה מייתי תרי עבדי חד קטליה אבבא דבי רבי וחד קטליה אבבא דביתיה וכו' כי שכיב אנטונינוס א"ר נתפרדה חבילה

[רבי ואנטונינוס היו ידידים. אבל המניע של רבי להתחבר אתו לא היה אהבת נפש, שהרי אנטונינוס היה רחוק מדרכי התורה. הרי הוא הרג כל יום שני עבדים כדי שלא יגלו את ביקוריו אצל רבי, וזה בוודאי נגד התורה. רבי התקרב אליו רק כדי שעי"ז יהיה טוב לישראל. לכן כשמת, שכבר לא היתה לו תועלת ממנו, הצהיר שנתפרדה החבילה - כבר איני קשור עמו. זאת בניגוד לגדולי ישראל שקשורים זה לזה באהבה שממשיכים בזה גם במותם.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 77-78)
לטקסט

כתיב כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם מאי קאמר אלימא דבדרתהון בד' רוחות האי כארבע רוחות לארבע רוחות מבעי ליה אלא כשם שא"א לעולם בלא רוחות כך א"א לעולם בלא ישראל

על כן מעלת ישראל גדולה בארבעה דגלים לארבע רוחות. דע, כי יש רמז ברוחות לתורה ולטהרת המעשים. כיצד, מפורסם לטהרת המעשים תשובה תפלה וצדקה ותלמוד, גדול תלמוד תורה כנגד כולם. ובאלה נכללו הא דתנן (אבות א ב), על שלושה דברים העולם עומד, תורה ועבודה וגמילות חסדים. א) תורה, ב) תפלה נכלל בה העבודה כמו שאמרו רז"ל (תענית ב, א), איזה עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה שהוא במקום קרבן, ג) צדקה והם נכללים ביחד, ד) תשובה. ואלו הארבע חומות הם ארבע רוחות כמו שאפרש. נשאר מעלה ומטה, דהיינו שמים ממעל והארץ מתחת, הנה אלהים בשמים כביכול בגבהי מרומים והוא רום עליון, והאדם בארץ מתחת. נשארו הארבע רוחות הרומזים להנ"ל, ועל ידיהם יתדבק האדם שהוא בארץ מתחת יתדבק ברום עליון.

(השל"ה הקדוש - תולדות אדם - רמזי אותיות לחתימת ההקדמה (יז))

עי' עוד לקט ביאורי אגדות תענית ג ע"ב

שאין משיבין על הקלקלה

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה טו ע"א ]



יא ע"ב

עוד אחת לשבעים שנה וכו' ואמרי סך קירי פלסתר אחוהי דמרנא זייפנא, א"ר אשי פיהם הכשילם כו' מרנא גופנא זייפנא

נמצא כי אנחנו מחולקים עמהם, שהם אומרים יעקב זייפנא, שברכותיו לא נתקיימו, כמ"ש בזוהר [ח"ב דף קפח ע"א] שהקשה הנכרי על פסוק "שפת אמת תכון לעד", ואנחנו אומרים שהם כוזבים בברכתם כנ"ל, מרנא גופנא זייפנא.

(הגר"א, ביאור על אגדות של רבב"ח וסבי דבי אתונא, עמ' כז במהד' תשיז)


יג ע"א

לפי שאין אדם זוכה ללמוד מכל

אמרו חז"ל: לא מכל רב אדם זוכה ללמוד, אלא מחכם שהוא שורש נשמתו. והחכם הוא מקבל כל חלקי התורה של תלמידיו, ומשפיע לכל אחד חלקו.

(רבי פינחס הלוי הורוביץ, המקנה, פתחא זעירא, אות מד)


טז ע"ב

פתיא אוכמא

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה יד ע"ב ]



יז ע"א

והתניא: אמרו עליו על ר' אלעזר בן דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר, הפיחה. אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות, בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו. שנאמר "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה". אמר: שמים וארץ, בקשו עלי רחמים! אמרו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו. שנאמר "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה". אמר: חמה ולבנה, בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו. שנאמר "וחפרה הלבנה ובושה החמה". אמר: כוכבים ומזלות, בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו. שנאמר "ונמקו כל צבא השמים". אמר: אין הדבר תלוי אלא בי! הניח ראשו בין ברכיו, וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא!

אמנם הענין כך, כי זאת הזונה ביקשה לזרזו לתאותו וחמדת העבירה, ולכך הפיחה, ואמרה כשם שאי אפשר להחזיר הפיחה, דהא כבר נעשה, כך אדם שחטא מה יועיל תשובה, הא כבר נעשתה העבירה והקלקול והפגם, וכל תשובה שבעולם לא תועיל לתקן את אשר כבר נעשה, וא"כ דאין לך עוה"ב, שמח בחור בילדותך וייטב לך בעוה"ז, כי זה חלקך מכל עמלך, ור"א ב"ד לא שמע לקולה, ונתן לבו לחקור, והנה חקר טיב החטא בשל מי הרעה למר, ' בה', וחשב מתחלה כי רוחות רעות השוכנים בארץ, הם המסיתים לאדם לחטוא והמה בעוכריו, כדכתיב יפול מצדך אלף וכו'. ואמרינן (ברכות ו.) דקיימו לאדם ככסלא לאוגיא, והם רק רע כל היום, והם המסיתים לאדם לעבור פי ה', ומי יכול לעמוד באלו, וידוע כי רוב מאלו שוכנים בהרים וגבעות מקום שאין מעבר לבני אדם, ולכך העכו"ם עובדים לעבודת גלולים על ההרים אלהות, ואין לך הר וגבעה שלא היה שם עכו"ם (ע"ז מה ע"ב). כי שם היה משכן רוחות האלה, כמאמר חז"ל (חולין מ.) גדא דהר, כי שם עיקר חניית השר וממשל לרוח הטומאה ההוא, וזו היתה תחלת דעת ר"א בן דורדיא, ואמר הרים וגבעות יבקשו עלי רחמים, הרצון כי אתם הגורמים לחטאי, ולכך עליכם לבקש עלי רחמים, והשיבו כי טועה הוא, כי אין בכחם לעורר אדם לבטל דברי ה', ואדרבה דבר ה' יקום והמה יחלופו, דכתיב (ישעי' נ"ד, ט) כי ההרים ימושו, והיינו כדאמרינן במדרש, כי כל מקום שחטאו ישראל יהיה הקב"ה לעתיד לבא מחליף ומעביר, כדי שלא יהיה בושה לישראל [ילקו"ש ריש האזינו], וזהו לאות כי אינם כדאים להחטיא ולהעביר לאדם על דעת רצון קונו בעל כורחו, כי מה המה נגד דבר ה'. ואח"כ חשב, כי החטא הוא בסבת שפעת שמים וארץ, שהמה דברים הפוכים ומתנגדים זה בכה זה בכה, וכבר גזרו הטבעים, כאשר יהיו פועלים דברים בלתי שוים, אף המה יולידו דבר בלתי נאות, כי דברים בלתי מסכימים, יולידו דבר בלתי מקובל להטוב, ולכך שמים וארץ שהמה פועלים באדם בלתי מסכים לפעולתם השונה, זה רוחני בתכלית, וזה טבעי חומרי בתכלית, ולכך הנולד בלתי טוב ויפה אל הבריאה, ותלה בהם החטא והמרי כאילו כרוך בתולדתו, אמרו גם המה אי אפשר לבטל דבר השם, כי המה יעברו בתוהו, כדכתיב [ישעיה נא, ו] כי שמים כעשן נמלחו וכו' ודבר ה' יקום, ואם יפעלו דבר בלתי מזוג בטבעי, מכל מקום אין בידם לפעול בן סורר ומורה בדבר ה' הגבוה מהם.
ואחר כך תלה כי הדבר תלוי במזל, כי יש נולד במזל להיות צדיק ופרוש, ויש נולד במזל, להיות זנאי ורשע, וכאשר גזר מזלו כן יהיה, ומי ילחם עם כוכבי שמים. ומתחלה תלה הלידה והעיבור בחמה ולבנה, לידה בחמה ועיבור בלבנה, כמאמר הפילוסוף, כי לידת אדם מהחמה והריון מהלבנה, וכך אמר איוב [איוב ג, ג] יאבד יום אולד בו, ויחס הלידה לחמה ויום, והלילה אמר הורה גבר, הוא הלבנה אשר ממשלתה בלילה עת הריון, ולכך שפט כי החמה ולבנה המה סיבה לחטא, כי כך נוצר על ידי וקבעו בו טבעי לחטוא בכח התאוה והמרי, ואף המה השיבו, כי אי אפשר להם לבטל גזירת השם ומצותיו, ואמרו שאף הם יבטלו בדבר ה', כמו דכתיב [ישעי' כד, כג] וחפרה הלבנה ובושה החמה, והטעם ג"כ כמש"ל, לבל יהיה לבושה לישראל שחטאו בהם, וממנו ילמד כי כחם נקל לבטל מצות ה' ודבריו.
ואח"כ חשב, אולי הגזירה מפאת י"ב מזלות, כי על פי תולדות אדם במערכתם ומבטם כאשר יטו לארץ מנהלם, כן יהיה האדם, אם לטוב אם לרע, וכאשר באמת גזרו חכמי התולדות ואמרו, הם הנותנים לאדם הרצון ובחירה, אם לטוב לרדוף חכמה ומוסר, אם לרוע לרדוף תאוה ומותרות החמדה, ולכך תלה הדבר בהם, אך אף המה ענו לו, כי כחם נקל מלבטל מצות ה', כי הם יחלופו ויעברו וכו', ולכך האדם בעל בחירה מה' בתולדתו, ואין דבר בעולם שיכול לעצור לו לעשות הטוב והרע, כי כך גזר מחכמת הבורא, לתת לאדם הבחירה מאין מעכב בשום דבר מן יצוריו, הן גדולים הן קטנים, ולא ישען אדם בדבר שקר לומר כי המה בעוכריו, כי הוא לבדו גבר בעצמו לילך בדרך אשר יבחר, אם בדרך טוב, או רע לא ימאס, כי ה' נתן לפניו ב' דרכים, ואין שום דבר מעכב ומכריח כלל, ולזאת הכיר שאין הדבר תלוי אלא בו, והוא המורד במצות ה' מבלי טעם ומכריח, ולכך שם ראשו בין ברכיו ובכה עד שיצאה נשמתו, ויצאה בת קול שהוא מוכן ומזומן לחיי עוה"ב.
ויש להבין למה מת תיכף. וצ"ל הן בקדושיו לא יאמין, כי חשב אולי כאשר יחיה, ח"ו יחזור לסורו כי יצרו רע, והקב"ה חפץ בטובת ברואיו, ולכך מת תיכף בעודנו בתשובה שלמה לפני המקום, ולכך יש קונה עולמו בשעה אחת, כאשר הקב"ה רואה אם יחיה לא יעשה טוב, ויש קונה עולמו בזמן ארוך, כאשר רואה הקב"ה אם יתמיד יוסיף בתורה ובתשובה ויראה. ומעשים טובים, ולכך בכה רבי, כי ראה שאין לבטוח בעצמו, שאם היום חוזר בתשובה, יש לחוש שלמחר יחזור להוסיף לחטוא ולמרוד בה'. [בתחילה חשב ר"א בן דורדיא שהחטא נובע מגורמים חיצוניים, הנמצאים או מסומלים בהרים, בגבעות, בשמים ובארץ וכו', ולבסוף הגיע להכרה שאין הדבר תלוי אלא בו.]

(יערות דבש, חלק א, דרוש א)

...בשעת הרגל דבר הפיחה. אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה

הרצון, בקשה ללגלג על תשובה, כדי שיהיה יצרו תוקפו עליו ביותר, כי בלאו הכי אבד תקוה מעולם הבא ואין לו אלא להתעדן בעולם הזה כי זהו חלקו, ואמרה: מה תועיל תשובה? אני עשיתי דבר מגונה, ולא נאות לעשות כן בפני הבועל החומד אותה, פן תתגנה בעיניו וכדומה מדבר המאוס הזה. ואמת, אני מתחרטת על זה. וכי יועיל זה לסלק המגונה והכיעור שנעשה על ידי סרחון זה במה שלבי תוהא? וכמו כן הדבר אל עבירה: מה תועיל חרטתו כיון שכבר נעשה המגונה והתועבה וסרחון כלפי מעלה?

(יערות דבש, חלק ב, דרוש י)

...הלך וישב בין שני הרים וגבעות. אמר: הרים וגבעות, בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו. שנאמר "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה". אמר: שמים וארץ, בקשו עלי רחמים! אמרו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו. שנאמר "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה". אמר: חמה ולבנה, בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו. שנאמר "וחפרה הלבנה ובושה החמה". אמר: כוכבים ומזלות, בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו. שנאמר "ונמקו כל צבא השמים". אמר: אין הדבר תלוי אלא בי! הניח ראשו בין ברכיו, וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא

יש להבין: מה זאת שלקח אלו למליצים? וגם מהי התשובה שצריכים לבקש על עצמם? מה בכך, כל המתפלל על חבירו - הוא נענה תחילה [ב"ק צב ע"א]! ומהו שאמר אין הדבר תלוי אלא בי? וכי בלא זה לא היה יודע שתלוי בו? וכי ס"ד שהם יתפללו בעדו והוא ישתוק ולא יצעק לה' במר נפשו כי חטא?
אבל הענין כך: הרים וגבעות, בקשו עלי רחמים. כי רבים חשבו כי החטא גורם בסיבת מקום, כי אמרו מקום זה גורם לזנות, מקום זה לגזל וכדומה, והוא בשנוי אוירים, ועל ידי כך נשתנה המזג והלחות באדם, וזהו פועל בטבע בגוף עד שנשתנה הגוף לחמוד וכדומה, ושינוי אוירים שאינו בשוה בכל השטחים הוא הרים וגבעות כנודע, כי שינוי אויר יש בין הרים לבקעה כנודע, וזהו שחשב מתחילה, כי שינוי מזגו בגוף בא על ידי שינוי אוירים בין הרים וגבעות, ולכך אמר הרים וגבעות בקשו רחמים.
שמים וארץ, בקשו עלי רחמים. וכמו כן בא לאיש שינוי מכח הפכי הטבע, כי שמים פועלים בארץ פעולות הפכיות, כי שמים מושפעים רוחני וארץ גשמי, עד שאמרו שלכך עמידת ארץ במרכז בנקודה לא תפול לשום צד אף כי הוא כבדה, כי השמים דוחים אותה מכל צד, כי לא נאות להתחבר יחד, וא"כ הדחיה היא הטובה שעל ידי כך יש לה עמידה, וכן הדבר ביסורין שקב"ה מייסר הוא לטובה, וזה [סוטה מז ע"א] שמאל דוחה ביסורים ועל ידי כך ימין מקרבו שזוכה להתקרב לה'.
וזהו מאמר הפסוק [תהלים ק"ג י"א] כגבוה שמים על הארץ כן גבר חסדו על יראיו, כמו שגבה שמים על ארץ, הוא שדוחים מבלי להתקרב אליהם ארץ, ועל ידי כך שומרים מצב ארץ ובאה טובה וקיום לעמידת ארץ, כן גבר חסדו על יראיו, שעל ידי כך בגבורת חסדיו ביסורים הוא על ידי כך חסד גדול, ולכך ע"י הפיכת הטבעים שמים מארץ, נולד שינוי המזג כפי סדר תנועתן כי גלגל חוזר סובבים שינוי תנועות, ובזה הגרם לאדם לבלתי היות גופו שלם בעבודת השם וכולו לשמים, ולכך אמר שמים וארץ בקשו רחמים כי יחס ענינו להם, גם יחס שינוי כפי מצב שמש וירח חום וקור לח ויבש, שהם פעולות מסתעפות מהם, ושפעת שמש גורם חימוד וחום, ושפעת לבנה עצלנות בעבודת ה', ושכחה לזכור אחריתו כטבע בעלי מרה לבנה. ולכך חשב ר' אלעזר בן דורדייא לייחס עליהם עניינו.
כוכבים ומזלות, בקשו עלי רחמים. ומכל שכן דחשב ליחס עניינו לכוכבים ומזלות, כדעת הרבה מחכמי תולדות שמיחסים כל פועל אדם להם, וכאשר אמרו [שבת קנו ע"א] מאן דבמאדים הוא רצחן, ובחמה זנאי וכדומה, ומכל שכן י"ב מזלות, כפי שינוי מעמדם ומשטרם ומבטם, ישתנה טבע אדם, כאשר האריכו בזה הכלדים וחכמי תולדות, וחיברו בזה ספרים רבים, והוברי שמים בזה שמו מבטחם, ולכך חשב ר"א לתלות בהם ענינו, והם היו בעוכריו שבא לכלל המרי הזה.
עד שאנו מבקשים רחמים וכו' נבקש על עצמנו. אילו היו הדברים הנ"ל גורמים לעונות, לא היה לקב"ה להעבירם, אדרבה להניחם ומכל מקום לא ירשיעו להרע, זוהיא תכלית שלימות התשובה, ולמה יעבירם הקב"ה, והרים ימוטו ושמים חדשים יברא ה' וכדומה, הלא זה חסרון ביסוד התשובה, ועל כרחך צריך לומר ששקר הוא שהם לא היו בעוכריו, ולא היו במעל הזה, ואף אין מלך מלכו של העולם שוה להניחם, כי אין זה צריכים לתשובת ישראל כנ"ל.
וזהו היה מאמרם להוכיח כי שקר חשב, כי עד שאנו מבקשים רחמים וכו' נבקש על עצמנו, ואילו היינו בסיבת החטא, היה לנו בהכרח קיום לעתיד בעת התשובה, אבל זה מורה שאין לנו חלק בחטא, ומזה הרגיש הוא שאין כאן גורם לחטא, וה' עוזר בכל, רק הדבר תלוי בו, ובעו"ה אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו, שהמציא לו גורמים לעבירה ומונעים מלעשות תשובה, והרבה בתשובה וכו' וא"ש.
אין הדבר תלוי אלא בי. כולם הוכיחו שאין הדבר תלוי בהם, כי ידוע כי אמרו חז"ל [יומא פו ע"ב] היכי דמי בעל תשובה, באותו מקום ובאותה אשה, והיינו כי אולי לאשה זו יצרו תוקפו ביותר, או המקום גורם, ולכך צריכה להיות תשובתו באותו מקום ואשה, ומכל מקום לא יחטא, זהו לאות שכבש יצרו בשלימות ונרצה עונו.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש י)

אמר חמה ולבנה בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה אמר כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר ונמקו כל צבא השמים אמר אין הדבר תלוי אלא בי הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו יצתה בת קול ואמרה ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא [והא הכא בעבירה הוה ומית] התם נמי כיון דאביק בה טובא כמינות דמיא בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת

הרי שלאחר פטירתן של צדיקים אומרים עליהם שהם מזומנים לחיי העוה"ב שהוא לשון עתיד להם, הא למדת שפטירתן מן העוה"ז לגן עדן היא שהוא עולם הנשמות, ואין פטירתן לעולם הקרוי עוה"ב אלא שהם מזומנים ועתידין לו. [מבאר שמקום הצדיקים אחר מותם בעולם הנשמות היינו בגן עדן אמנם כאשר מזכירין עולם הבא אין הכוונה לעולם הנשמות אלא לעולם התחיה שיהיה לעתיד לבוא.]

(רמב"ן, תורת האדם, אות קכד שער הגמול)

הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו

[מי שמרגיש שכל כך השתקע בחטא עד שיינעלו בפניו שערי שמים, תבוא אליו התעוררות גדולה לשוב, כמו באלעזר בן דורדיא. אלא שאצל אחר זה לא היה כך, כי חטאו היה בעניין שכלי ולא בגלל תאווה. וכן מי שעבר עליו כל יום הכיפורים בלי לשים לב לשוב, נחתם דינו למוות רוחני, וננעלים שערי שמים, ואז מתעורר אצלו רגש לשוב. ולכן נאמר בתפילת נעילה "אתה נותן יד לפושעים" - כל היום הוא קורא לנו לשוב, ואם לא שבו עד הערב, הוא פושט את ידו אלינו ומושך אותנו בכוח מיוחד לשוב, ע"י ההתעוררות הרגשית.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף כט ע"ד) לטקסט

...בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת

שעה אחת כזאת יש לכל אחד, ולא רק שעה אחת, אלא הרבה שעות, אבל "קונה עולמו בשעה אחת" יש רק אחד מאלף. אדם שידע לנצל את השעה של ההתעוררות, ועל ידי כך לקנות את עולמו. על כך בכה רבי. אם יש כזה כוח באדם, למה לא יזכה כל אדם לכך?

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת וארא מאמר לא' עמ' קלד')

...אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו... [והא הכא בעבירה הוה ומית!] התם נמי, כיון דאביק בה טובא כמינות דמיא

אדם שהוא אביק ואדוק בעבירה אינו יכול לפרוש ממנה (כמו במינות). ואין הוא מקבל סיוע לשוב בתשובה. ואין לו עצה אלא להידבק בה' לגמרי, כנר לאבוקה. ועל ידי זה הוא פורש ממילא מן החטא. וזהו שגעה בבכיה עד שיצאה נשמתו.

(שיחות מוסר, תשל"ג מאמר קב' עמ' תלז')

ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא

אהבת עולם היא הבאה מהתבונה ודעת בגדולת ה' אין סוף ב"ה... בחי' אהבה זו פעמים שקודמת ליראה... אך זהו דרך מקרה והוראת שעה בהשגחה פרטית מאת ה' לצורך שעה, כמעשה דר"א בן דורדייא. אבל סדר העבודה הקבועה ותלויה בבחירת האדם צריך להקדים תחלה קיום התורה והמצות ע"י יראה תתאה בבחי' קטנות עכ"פ בסור מרע ועשה טוב, להאיר נפשו האלהית באור התורה ומצותיה ואח"כ יאיר עליה אור האהבה [כי "ואהבת" בגימטריא ב' פעמים "אור", כידוע ליודעי חן].

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק מג)

ר' חנינא ור' יונתן הוו קאזלי באורחא, מטו להנהו תרי שבילי חד פצי אפיתחא דעבודת כוכבים וחד פצי אפיתחא דבי זונות. אמר ליה חד לחבריה ניזיל אפיתחא דעבודת כוכבים דנכיס יצריה. א"ל אידך ניזיל אפיתחא דבי זונות ונכפייה ליצרין ונקבל אגרא

או יאמר על זה הדרך, להיות שיש שני סברות (ע"ז יז.), אחת של רבי (יוחנן) [חנינא] ואחת של רבי יונתן, אחד אמר נחלף אפתחא דעבודה זרה דנכיס יצריה, ואחד אמר נחלף אפתחא דזונות כי היכי דנכפייה ליצרן ונקבל אגרא, ובא הכתוב כאן והכריע עם האומר נחלף אפתחא דזונות.
והוא אומרו אם בחקתי תלכו, פירוש יכולין אתם לילך ואני מבטיחכם שאת מצותי תשמורו שיהיו כופין יצרם. ואם תאמר ולמה יכניס עצמו בספק זה, לזה אמר ועשיתם אותם כדי שתטלו שכר כעושה מצוה, כיון שבא לידכם העון, והוא מאמרם שם ונכפייה ליצרין כי היכי דנקבל אגרא. [מביא שהכתוב מצדד בדעה שיש לכפות היצר ולקבל שכר, וה' מבטיח להולך בתמימות שלא ייכשל.]

(אור החיים, ויקרא כו, ג)

אל תאמר בלבבך וגו' - הזהיר הרבה להוציא מלבבם שתי טעותים: א' שלא יהיו בטוחים בעצמם שלא יהיו נכשלים בע"ז, והיא אזהרת חז"ל אל תאמין בעצמך וגו', דהאמנה בעצמו גורם שלא להיות נזהר בדברים הקרובים להכשיל ולבא לידי עבירה, וזה באמת אסור כדאי' בע"ז די"ז ניזיל אפיתחא דע"ז דכיס יצרי'. (והא דקאמר חברי' ניזיל אפיתחא דבי זונות וניכפי' ליצריה וניקבל אגרא. אינו אלא משום שהיו עוסקים בתורה כמבואר שם, וכמש"כ לעיל לענין שישבו בגיא מול בית פעור וגם אך ההכרח הביא לידי כך כדי לעבוד מע"ז שיש אזהרה אל תקרב וגו', אבל בל"ז ודאי אסור לבטוח ע"ע ולהתקרב לדברים שמביאים לידי עבירה). [מבאר שאסור לאדם לבטוח בעצמו ולקרב עצמו למקום עבירה, וכאן עשו כן רק משום שהיו עסוקים בתורה.]

(העמק דבר, דברים ט, ד)

ר' חנינא ור' יונתן הוו קאזלי באורחא מטו להנהו תרי שבילי חד פצי אפיתחא דעבודת כוכבים וחד פצי אפיתחא דבי זונות אמר ליה חד לחבריה ניזיל אפיתחא דעבודת כוכבים (יז:) דנכיס יצריה א"ל אידך ניזיל אפיתחא דבי זונות ונכפייה ליצרין ונקבל אגרא וכו' א"ל מנא לך הא א"ל מזימה תשמור עלך תבונה תנצרכה

[ברית אבות, פ' בראשית, מקשה, הרי בבבא בתרא נז ע"ב נאמר "ועוצם עיניו מראות ברע א"ר חייא בר אבא זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה היכי דמי אי דאיכא דרכא אחריתא רשע הוא אי דליכא דרכא אחריתא אנוס הוא". ולפי האמור בסוגייתנו היה אפשר לתרץ שמותר ללכת בדרך שיש נשים כדי לכוף את יצרו? והביא שס' ת"ל תירץ שאם יש דרך אחת נקייה, אסור להכניס עצמו לנסיון, ובסוגייתנו שתי הדרכים היו שוות לרעה, ולכן היה מותר לבחור באחת מהן כדי לכוף את יצרו. אבל עדיין קשה שהיה אפשר לתרץ שמדובר שגם בדרך אחרת יש רעה, ולכן מותר ללכת בדרך עם נשים כדי לכוף את יצרו? ועוד, למה אמר שהדרך עם הע"ז שווה לרעה, הרי כבר נשחט יצה"ר של ע"ז? (י ע"ב) ברית אבות מיישב את הקושיה מב"ב בדרך אחרת, ע"פ מהרש"א כאן שאומר שהתורה מגינה מיצה"ר רק בשעה שהוא עוסק בה, וכאן הם היו מדברים בדברי תורה, ועוד שכאן היו שנים. לכן בב"ב שמדובר במי שאינו עוסק בתורה, נאמר שאם יש דרך אחרת, מי שהולך בדרך עם נשים הוא רשע [אבל קשה, מדוע לא העמידה הגמרא במי שעוסק בתורה?], וכן מדובר שם ביחיד, כלשון יחיד בפסוק "ועוצם עיניו", ולכן לא יוכל לכוף את יצרו. ובזה הוא מסביר את המשך הפסוקים (משלי פרק ב פסוקים יא-יג) "מזמה תשמר עליך תבונה תנצרכה, להצילך מדרך רע" - התורה תציל אותך מדרך רעה שלא תלך בו כלל, כי מדובר ביחיד, "העוזבים ארחות יושר ללכת בדרכי חשך" - אם יש שניים, התורה תשמור עליהם גם אם ילכו בדרכי חושך. ולפי התירוץ הראשון של מהרש"א, יש לפרש "מזמה תשמר עליך" - אם תעסוק בתורה, אפילו יחיד, התורה תגן עליך גם אם תלך בדרך רעה. וכל שכן שהתורה תשמור רבים "העוזבים ארחות ישר ללכת בדרכי חשך". בזה יש לפרש את הפסוקים (תהלים פרק קיט פסוק ט-יא) "במה יזכה נער את ארחו" - אם הוא יחיד, במה יינצל מהליכה בדרך רעה? "לשמור כדברך" - אם יעסוק בתורה, יינצל מללכת בדרך רעה, כי התורה היא תבלין ליצר הרע. "בכל לבי דרשתיך" - בכל מקום שאני הולך, דרשתי תורתך, שלא אפנה לדברים אחרים. "אל תשגני ממצותיך" - לכן אל תביא אותי לשגגה של שכחת מצוה ומכשול. "בלבי צפנתי אמרתך" - שלא אסור ממנה ואחטא לך, "למען לא אחטא לך". ולפי התירוץ הראשון של מהרש"א, יש לפרש "במה יזכה נער את ארחו" - אם הוא יחיד, במה יינצל מהליכה בדרך רעה? "לשמור כדברך" - אם יעסוק בתורה, יינצל גם אם ילך בדרך רעה.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף י ע"א-ע"ב) לטקסט

אמר ליה חד לחבריה ניזיל אפיתחא דעבודה זרה (יז:) דנכיס יצריה א"ל אידך ניזיל אפיתחא דבי זונות ונכפייה ליצרין

[ר' ישראל מסלנט הסביר שהאומר שיש ללכת בפתח ע"ז סובר שאסור להיכנס לנסיון, ובבית הזונות יש הסתת יצה"ר, והאחר סובר שעדיף להיכנס לנסיון ולהתגבר עליו].

(רבי יהודה זילברט, תושע יהודה דף טו ע"ג) לטקסט

[קול] שתי בנות שצועקות מגיהנם ואומרות בעוה"ז הבא הבא

[האדם הוא בבחינת זכר, שנותן לעולם, ובבחינת נקבה, שמקבל מהעולם. אבל מי שרק מקבל, הוא בבחינת שתי בנות, וסופו יורש גיהנום. בנות אלה צועקות תמיד "הבא הבא", הם בני אדם שרק נהנים מהעולם ולא נותנים לו. בשבילם העולם הופך לגיהנום, כי חייהם אינם חיים, ולעולם לא שבעים רצון. ]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 175-176) לטקסט

כל באיה לא ישובון

[ופירש רש"י שהכוונה למינות, שקשה לחזור בתשובה ממנה. בעבירה שאדם עושה מחמת תאוה, כגון תאוות בשרים, תאוות ממון או תאוות כבוד, לא כל כך קשה לחזור בתשובה. אבל מינות נוגעת לאמונה, ומי שמתרחק מעיקרי האמונה אדוק בדעתו, ואינו מתחרט. כך הנסיון מלמד לגבי הרפורמים והקונסרביטיבים.]

(רבי שרגא רוזנברג, אבני שיש, עמ' 187) לטקסט

כל באיה לא ישובון וכו' למימרא דכל הפורש ממינות מיית

[אפשר לקבל מי שחוזר בתשובה ממינות, ואף שנאמר "כל באיה לא ישובון", אין למדין מן הכללות (עירובין כז), וגם אם הרוב לא יכולים לשוב, אין הולכים בפיקוח מפש אחר הרוב (יומא פד ע"ב), ולכן אי אפשר לדחות אדם שאומר שהוא עוזב את המינות, כי זה ספק נפשות.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, חברה מחזירי עטרה ליושנה (תשטו), דף ל ע"ב) לטקסט

דכל הפורש ממינות מיית

ובעבור זה היה ענשם של עדת קרח בבליעה... יש ליתן טעם, מפני שהכופר בתורה שבע"פ קשה תשובתו, כמו שכתוב הפורש ממינות מיד מת. א"כ המיתה היא לסימן פרישתו. ולהורות שלא חזרו בתשובה, נבלעו ונידונים בחייהם, ואז ידעו שלא חזרו בתשובה, דא"כ היו מיד מתים. וזה שאמר הכתוב [תהלים נה, טז] "ירדו שאול חיים כי רעות במגורם בקרבם", רצה לומר, בזה שירדו חיים, נודע כי הרע עדיין במגורם בקרבם.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אות ד)


יז ע"ב

כי מטו התם חזינהו [לזונות] איתכנעו מקמייהו א"ל מנא לך הא א"ל מזימה תשמור עלך תבונה תנצרכה

[בזה יש לפרש את הפסוק (תהלים פרק קיט פסוק קנ) "קרבו רדפי זמה מתורתך רחקו" - אם תראה שקרבו רודפי זימה, סימן הוא שמתורתך רחקו, שהרי זונות בורחות ממי שעוסק בתורה. ומטעם זה יוסף נכנס לבית פוטיפר באותו יום, ולא חשש מגירוי יצר הרע מצד אשת פוטיפר, כי הוא עסק בתורה, כמו שכתוב על אותו יום (ילקוט שמעוני פרשת וישב רמז קמו) "שבת היה דכתיב כי בו שבת מכל מלאכתו ומה מלאכה היתה לו שונה וקורא מה שאביו למדו", וזה מרחיק את הזונות.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"ב, דף יט ע"ג) לטקסט


יח ע"א

אודות ביתו של ר' חנינא בן תרדיון ששמעה שאומרים 'כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו', ומייד דקדקה יותר

פירש במסילת ישרים (פרק טז) שמה ששבחוה היה על צניעותה. ועל פי זה נראה שודאי מה שדקדקה ביותר הוא שהלכה בצניעות יתר. ואם כן יש להבין מפני מה נענשה על כך.
אלא בכך שדקדקה בפסיעותיה הוכיחה כי דבריהם של המשבחים עשו עליה רושם, ונטלה משהו לעצמה. וזה היה גם עונשה. כי הנוטל משהו לעצמו - נותנים לו הכל לעצמו, ובאופן בזוי ביותר.

(שיחות מוסר, מאמר כה' פרשת ויגש שנת תשל"ג עמ' קז)

דאמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב עון עקבי יסבני עונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה מסובין לו ליום הדין

כשאדם שוגה ונכשל בה תמיד. לפי שהדבר היותר קל שבעולם משיכפל הרבה פעמים נעשה חזק ביותר, כאשר נראה בחוט אחד של פשתן שאם נכפילהו פעמים הרבה יהיו כפליו חזקים יותר מחוט ברזל אחד. וכמו שהתחיל בפרשה הזאת והיה עקב תשמעון, ופירשו חכמינו ז"ל אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון. וזהו מה שאמר הכתוב: למה אירא בימי רע עון עקבי יסובני, כלומר איני ירא מן העבירות החמורות שאיני נכשל בהם, אבל אני ירא מן העבירות הקלות שמתוך שאדם תופש אותם לקלות נכשל בהם תמיד, והם שבות עבירה חמורה שבחמורות. [מבאר שהחשש בעברות הקלות הוא בעיקר מצד החזרה עליהם עד שהופכות לחמורות ממש.]

(דרשות הר"ן, דרוש י)

[מי שניגף ידו או רגלו דואג לטפל בזה, אבל מי שנתחב לו קוץ בלי שהרגיש בו, ולא מוציא את הקוץ, נעשית מזה מכה. וכך מי שעבר עבירה ולא הרגיש בה, עבירה שהוא דש בעקביו, לא ידע לעשות תשובה, והיא תסבב אותו בשעת הדין.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף כג ע"ג) לטקסט

גליון נשרפין ואותיות פורחות

[כיון שרחב"ת עסק בתורה, רק הגויל נשרף כמו גופו, ולא האותיות, כיון שעסק בתורה, ואילו באמריקה הגוילים קיימים והאותיות נשרפות, כיון שלא מקיימים את הכתוב בה.]

(דברי חן (סילברסטון), עמ' 18) לטקסט

יצאה בת קול ואמרה רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים

הרי שלאחר פטירתן של צדיקים אומרים עליהם שהם מזומנים לחיי העוה"ב שהוא לשון עתיד להם, הא למדת שפטירתן מן העוה"ז לגן עדן היא שהוא עולם הנשמות, ואין פטירתן לעולם הקרוי עוה"ב אלא שהם מזומנים ועתידין לו. [מבאר שמקום הצדיקים אחר מותם בעולם הנשמות היינו בגן עדן אמנם כאשר מזכירין עולם הבא אין הכוונה לעולם הנשמות אלא לעולם התחיה שיהיה לעתיד לבוא ולכן כתוב מזומנין היינו זה לא דבר עכשוי אלא עתידי.]

(רמב"ן, תורת האדם, אות קכד שער הגמול)

בכה רבי: "יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים"

הרב שואל מדוע רבי מקנא בבעלי התשובה, הרי מדרגתו גבוהה יותר? ומסביר שהצדיקים מגלים את כבוד ה' במעשיהם ואילו בעל תשובה גורם להתגלות מידת רחמים גדולה מאד בתשובתו וסיעתא דשמיא גדולה מאד ובאור גילוי גדול זה רוצה גם הצדיק חלק.
ביטוי זה נאמר בכל מקום על בעלי תשובה אבל צדיקים עולים ממדרגה למדרגה, כל ימיהם.

(מכתב מאליהו, חלק א' יש קונה עולמו בשעה אחת (עמ' 26))

תנו רבנן: כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: חנינא אחי, (אחי) אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת. ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה [ומקהיל קהלות ברבים] וספר מונח לך בחיקך! אמר לו: מן השמים ירחמו. אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי 'מן השמים ירחמו'? תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש. אמר לו: רבי, מה אני לחיי העולם הבא? אמר לו: כלום מעשה בא לידך? אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים. אמר לו: אם כן, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי. אמרו: לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא, והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול

ועם היות שזה השורש יקר מאד, וראוי להחזיק בו ושלא לדחותו, אין הראיה שהביא הרב ז"ל מורה עליו כלל, כי אין ספק שלא נסתפק רבי יוסי בן קיסמא על רבי חנינא בן תרדיון אם קיים מצוה אחת מן המצות. אבל שאר ממנו שיגיד לו אחד מפרטי מעשיו כדי שיגיד לו חשקו במצות ושלמותו בעבודת האלהים, כי הפרט האחד יורה על האחרים, כל שכן כשיהיה הפרט ההוא מורה הוראה גדולה על טוב מדות ועל התכונות המשובחות כמעשה הזה של רבי חנינא בן תרדיון. [מביא את דעת הרמב"ם ז"ל שלמד מסיפור זה "שבעשיית מצוה אחת לבדה איזה שתהיה מן המצות, יזכה האדם לחיי העולם הבא. זה דעת הרא"ש גם כן." כי אמר לו כלום מעשה בא לידך ובאר לו שכיון שהקפיד במצווה אחת יזכה לעולם הבא. הר"ן מסכים לעניין אך מסתייג מההוכחה.]

(דרשות הר"ן, הדרוש הששי)

ויש להבין טענו בחיטים והודו בשעורים, הוא הוכיח אותו על שמכניס עצמו לכלל סכנה עצומה כזו, והוא השיבו מה אני לעולם הבא גם, וכי ריב"ק נביא שידע אם הוא בן עולם הבא. ועוד איך יוכל החי לידע, הלא בקדושיו לא יאמין, ואפילו על אבות עולם לא יחד השם שמו כל זמן חיותם, ואיך שואל אם הוא בן עולם הבא. והתשובה שנתחלף מעות וכו' יותר תמוה, דכי בשביל כך יהיה אדם לעולם הבא, הרבה מצות והרבה שמירות שייכים עוד טרם שיזכה גבר ארחו לעולם הבא, ואילו ידעתי שבשביל כך לבד בטוח אני בעולם הבא, אפילו כסות וגלימא דעל כתפאי הייתי מוכר.
אבל הענין כך, כי כבר כתב המהרש"א באומרו אני אומר לך דברים של טעם וכו', והיינו מפני דאין סומכין על הנס דמנכים לו מזכיותיו ע"ש. אבל יש ב' מיני עבודות ה', אחד מחמת שכר עה"ב ועונש גיהנם, אבל המין השני שהוא העובד השלם הוא שאין עושה לשום דבר כי אם לעשות רצון קונו, עד שאמרו בשם חכם שאמר אפי' יודע אני שע"י עשית מצות אני יורש ח"ו גיהנם, ועל ידי עבירות גן עדן, מכל מקום אני מניח עבירות ועושה מצות, היות כן קיום רצון ה'. ואם כן אדם כזה יוכל לסמוך אנס, ומה איכפת ליה בנכוי זכיות, כי הלא אין עובד בשביל שכר גן עדן עד שנאמר שיפחתו לו משכרו, והלא כל מגמתו בשביל עשות רצון הבורא, ואם כן אם יפחיתו לו יפחיתו. וזהוא תשובת ר"ח ב"ת כששאלו אני אומר לך דברים של טעם וכו', והיינו כמ"ש מהרש"א, דאין לסמוך אנס דמנכין לו שכר עולם הבא, אם יפחת יפחת, ואני עושה רצונו להקהיל וללמוד תורתו הקדושה ברבים בבטחון שיעמוד לימיני בנס, ואם ינכה מזכותי מה איכפת לי כנ"ל.
אמנם טעם אחר יש שלא להכניס עצמו בסכנה, מפני חשש שאמרו חז"ל [סנהדרין קז.] לעולם אל יכניס אדם עצמו לנסיון, כי אולי יאסרוהו הרשעים ויענו אותו עד חלילה יעבירו על דעתו, כמאמר שאול פן יתעוללו בי הפלשתים, וכאמרם [כתובות לג ע"ב] אלמלי נגדוהו לחנניא וכו', אך אם כבר עמד פעם אחת בנסיון וניצל, בטוח הוא שיהיה ה' משמרו מכל רע ורגלי חסידיו ישמור כנודע, ולכך שאלהו כלום מעשה בא לידך, ואם עמדת שם בנסיון בלי פתיות יצר הרע, אז תשכיל ויפה עשית, אבל כל זמן שלא עמדת מימיך בנסיון לכבוש היצר הרע, אי אפשר לך לעשות כן להביא עצמך לידי נסיון וסכנת נפשות, דהיינו נשמתך ולא גופך, ועל זה השיב אין לך נסיון גדול יותר מממון, כי כאן יש פיתוי והסתת יצר הרע למאוד מאוד, כאשר עינינו רואים שהרבה אנשים הסובלים יסורים ומכות בוז וחרפה, ועומדים בקדוש השם, ובממון יצרם גובר בעונותינו הרבים לאין פשע, ובשביל דבר קל אין אלהים לנגד עיניו לגזול ולעשוק עמיתו, והיה אם יעשה לו חבירו נקל בעינו לנקום נקמתו ממנו במסירה וחילול השם בעונותינו הרבים אשר הוא מכת מורידים ולא מעלים. כללו של דבר, אם אתה רואה אדם עומד בנסיון ממון, הרי הוא מובטח שיעמוד בנסיון גופו לקידוש השם, כי בעונותינו הרבים אין לך דבר שידו וכח של יצר הרע תקיף מממון, ואם אין כח לפתות איש בממון, אז ברור שיוכל לו בכל עניינים, והחוש ומעשים בכל יום מעידים על זה הרבה, עד שאין צורך לראייה. ולכך אמר לו רחב"ת הרי עמדתי בנסיון אפילו בממון וכבשתי יצרי, שנתערב לי ממון חולין בצדקה ונתתי הכל לעניים, ואם כן אין ספק שיהיה ה' אתי לכבוש יצר הרע ולקדש שמו יתברך ברבים. [ר' חנינא בן תרדיון עבד את ה' לא מאהבת השכר ולא מיראת העונש, אלא רק רצה לעשות רצון קונו. אין הוא מתיירא מכך שאם יסמוך על הנס יפחתו לו מזכויותיו. ולכן אינו מתיירא מהסכנה בכך שהוא מקהיל קהילות ומלמד תורה. ואע"פ שאמרו חז"ל [סנהדרין קז.] לעולם אל יכניס אדם עצמו לנסיון, שמא יאסרוהו הרשעים ויענו אותו עד חלילה יעבירו על דעתו, אך אם כבר עמד פעם אחת בנסיון וניצל, בטוח הוא שיהיה ה' משמרו מכל רע. וזוהי שאלתו של ר' יוסי בן קיסמא 'כלום מעשה בא לידך', ועמדת בנסיון, ומאחר שעמד בנסיון הקשור בתאוות הממון, מובטח לו שהוא בן עוה"ב ויעמוד גם בנסיונות האחרים.]

(יערות דבש, חלק א, דרוש ז)

ועל אשתו להריגה, דלא מיחה ביה. מכאן אמרו: כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה - נענש עליו

קשה, כיצד תדע היא, שבעלה גאון וגדול הדור, נוהג לא כראוי בדבר שהוא מותר מדינא?! אלא מכאן למדים סוד גדול ביצירה. האישה נבראת "עזר כנגדו" לבעלה. עליה מוטלת האחריות לתקן ולהשגיח על הליכות בעלה. מכח זה יש לאישה חוש הריח ותחושת האמת לבחון את כל דרכי בעלה ואת הראוי לו על פי מעלתו ודרגתו. כי מי שהוא אחראי - יש לו החוש להריח האמת.
והשוה שמות רבה פרשה נב אות ג 'מעשה בר"ש בן חלפתא...', ואם אשתו של ר"ש בן חלפתא ראתה מה שלא ראו ר"ש בן חלפתא ורבי - מוטל היה גם על אשתו של ר"ח בן תרדיון לראות את הפגימה הקלה כחוט השערה, ולמחות בו. וכיוון שלא מיחתה - נתחייבה מיתה. מפני שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת משפטים מאמר מח' עמ' רד')



יח ע"ב

אתו חקקו לדמותיה דרבי מאיר, אפיתחא דרומי, אמרי כל דחזי לפרצופא הדין, לייתיה, יומא חדא חזיוהי, רהט אבתריה, רהט מקמייהו, על לבי זונות, איכא דאמרי, בשולי עובדי כוכבים חזא, טמש בהא ומתק בהא, איכא דאמרי אתא אליהו אדמי להו כזונה, כרכתיה, אמרי חס ושלום, אי רבי מאיר הוה לא הוה עביד הכי, קם ערק אתא לבבל

ומן המפורסם ג"כ, שרבי מאיר נתפס בעת שמד מן השמדות, שנהרגו בהם חכמי ישראל, ואמרו לו מכיריו, הלא אתה מאיר, ואמר איני, ואמרו לו אכול מזה, אם אינך מישראל, והיה לפניהם חזיר, ואמר להם, אוכל ברצון, והראה את עצמו, כאלו הוא אוכל, ולא אכל, כמו שאמרו ע"ה (ע"ז י"ח ב' וקהלת רבה ז' י"ב). ואפשר ללמוד מכאן שיש אפשרות בעת אונס להראות עצמו כחוטא אף שבאמת אינו כן. [מעניין איך הבין הרמב"ם את הסיפור.]

(רמב"ם, מאמר קידוש השם)

אמר רב שמואל בר נחמני א"ר יונתן: אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים - זה אברהם אבינו, שלא הלך בעצת אנשי דור הפלגה, שרשעים היו, שנאמר: הבה נבנה לנו עיר; ובדרך חטאים לא עמד - שלא עמד בעמידת סדום, שחטאים היו, שנאמר: ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד; ובמושב לצים לא ישב - שלא ישב במושב אנשי פלשתים, מפני שלצנים היו, שנאמר: ויהי כטוב לבם ויאמרו קראו לשמשון וישחק לנו

לכאורה אינו מובן, הרי ליצנות זו שמצינו אצל פלישתים, לא היתה אלא בתקופת שמשון, כמה דורות מאוחר יותר?! ויש לומר שגרעינה של ליצנות זו היה טמון כבר בימי אברהם, וקיים אברהם "ובמושב לצים לא ישב", שאפילו מאנשים שאינם לצים, אלא שנעוץ בהם שורש הליצנות, הרחיק עצמו מהם.

(שיחות מוסר, תש"ל פרשת לך לך מאמר ט' עמ' לו)



יט ע"א

אשרי איש ירא [את] ה', אשרי איש ולא אשרי אשה אמר רב עמרם אמר רב אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש

ואמנם לכל תשובה תמצא סליחה, אך לא תטהר הנפש טהר שלם להיות העונות כלא היו, זולתי כאשר יטהר האדם את לבו ויכין את רוחו כאשר יתבאר. וכן כתוב (תהלים לב, ב) אשרי - אדם לא יחשב יי לו עון ואין ברוחו רמיה. וכענין הבגד הצריך כבוס, כי המעט מן הכבוס יועיל בו להעביר הגעל ממנו, אך לפי רב הכבוס יתלבן. וכן כתוב (שם נא, ד) הרב כבסני מעוני. והכבס הנפש מן העון, כפי אשר תכבס את לבה, שנאמר (ירמיה ד, יד) כבסי מרעה לבך ירושלים. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ע"ז יט, א) אשרי - איש ירא את - יי (תהלים קיב, א), בעודו איש. רוצה לומר, כי תשובת האדם המעולה, בימי בחורותיו, בעוד כוחו עליו ויתגבר על יצרו. אכן כל תשובה מועילה, כמו שנאמר (שם צ, ג) תשב אנוש עד - דכא ותאמר שובו בני - אדם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי חגיגה פרק ב הלכה א) עד דכדוכה של נפש. [לומד מכאן שלא כל התשובות שוות.]

(שערי תשובה, שער א, אות ט)

ומוהר"ם אלמושנינו בביאורו לספר קהלת (י, א)... אם יש לשכל קצת מנגד, והוא הסכלות מעט, ואז יתגבר עליו השכל ויהיה מחודד יותר ויותר. עיי"ש... וזה נראה כוונת מאמרם ז"ל: "אשרי איש ירא את ה' [במצוותיו חפץ מאד]"... אשרי שעושה תשובה כשהוא איש, והיינו שיש לו התנגדות מצד היצה"ר ויתגבר עליו, ואז יהיה "במצותיו חפץ מאד", אבל אם הוא זקן וכלו תאוותיו ונחלש יצרו, אף על גב דחפץ במצוות לא יהיה במאודיות.

(שב שמעתתא, הקדמה, אות ו)

והתשובה המובחרה הוא מי שישוב לד' גם בימי שלוותו ובחרותו, בשעה שאין סבה המכרחת אותו לזה, ורק רגש יראת או אהבת המקום מעוררו לשוב מעוונותיו אשר בידו, וכמו שאמרו רז"ל "אשרי איש" וגו' - אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש. וזה לדעתי כוונת המד"ר על פסוק וישב ראובן אל הבור, והיכן היה? ר"א משקו ותעניתו. א"ל הקב"ה: מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה. חייך שבן בנך עומד ופותח תחלה בתשובה. ואיזה זה? הוא הושע שאמר "שובה ישראל". וכבר דייקו המפרשים האם ראובן היה הפותח תחלה בתשובה? והלא אדה"ר עשה תשובה לאחר שנודע לו כי קין נתקבל בתשובה כמאמר חז"ל [בראשית רבה פרשה כב, יג]: מה נעשה בדינך? א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי, מיד פתח ואמר "מזמור שיר ליום השבת". תנא: חסיד גדול היה אדה"ר. כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו, ישב בתענית ק"ל שנה והעלה זרזי תאנה על בשרו [עירובין יח ע"ב], וכן קין עשה תשובה. ולדברנו י"ל דאדה"ר עשה תשובה רק לאחר שנקנסה מיתה עליו, וכן קין לאחר שכבר נגזר עליו גלות נע ונד. הצרות והגירושין הביאם לפשפש במעשיהם ולשוב. אכן על ראובן לא הוטל עוד שום עונש, כי עוד לא הוכר חטאו, ורק מיראתו שמא ע"י מיתת יוסף יתעורר מעשה חטאו דבלהה נתעורר מעצמו לתשובה, ולהכי משבח הכתוב לתשובה מעולה כזו. והיינו מה דאמר המדרש: לא פתח אדם בתשובה לפני, היינו שהאדם מעצמו, בלי שום התעוררות מסיבה אחרת, לא פתח שום אדם בתשובה עד ראובן, שהוא היה הפותח תחלה עוד טרם הטלת העונש, וזהו תשובה המובחרה.

(רבי אהרן וולקין, מצח אהרן, ח"ב, דרוש טו, דף מד ע"ג-מד ע"ד)

[משל לכלי שנשבר בבית היוצר, לפני שהוכנס לכבשן, והוא נשבר מעצמו כי הוא רך, ואז אפשר לעשות ממנו כלי אחר, כמו שנאמר (ירמיהו יח, ד): "ונשחת הכלי אשר הוא עשה בחומר ביד היוצר ושב ויעשהו כלי אחר", אבל אם נשבר אחרי שנעשה בכבשן, והיינו ע"י שמישהו שבר אותו, אי אפשר לתקנו. כך חוטא שהוא רך ולבו נשבר מעצמו, מועילה בו תשובה, כי אחרי שובו יהיה כאיש אחר, כי תשובתו שלמה. אבל אם הוא חזק אלא שהקב"ה שבר אותו ע"י עונשים קשים, שאז כבר אינו איש, כי נשבר לרסיסים, א"א לעשות ממנו איש אחר.]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף כב ע"ג) לטקסט

[יצר הרע משתמש בזה לפתות אדם זקן שלא לחזור בתשובה, ואומר לו "כבר איחרת את המועד לתשובה, כמה שנים עוד יש לך לתקן? אם תרצה לשוב, תישאר קרח מכאן ומכאן, הרי בכל מקרה לא תהיה בעל תשובה גמור, ועדיף שתיהנה מטוב העולם, ותמשיך בדרכך".]

(רבי יצחק יהודה (אייזיק ליב) ספיר, שרגי נפישי (תרסח), דף לד ע"ג) לטקסט

[מדוע לא הסמיכו דרשה זו על המלים "אשרי האיש" בתהלים פרק א, שכתוב קודם? זקני בעל דעת סופר הסביר שהסמיכו דווקא על פסוק זה מפני שכתוב בו "ירא את ה'", שמשמעותו בבעל תשובה, כי "יראה" היא מי שמסופק אם תבוא אליו רעה, ו"פחד" הוא מי שבטוח שתבוא הרעה. מי שלא עושה תשובה בטוח שהרעה תבוא, ואילו מי שעשה תשובה אינו בטוח אלא שהוא מסופק האם התשובה שעשה מספיקה, ולכן הוא ירא. ולכן דרשו פסוק זה על בעל תשובה, ללמד איך התשובה צריכה להיות.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' ד-ה) לטקסט

במצותיו חפץ מאד אר"א במצותיו ולא בשכר מצותיו והיינו דתנן הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס

אין לשום תכלית החכמה לא לקבל כבוד מבני אדם ולא להרויח ממון ולא יתעסק בתורת השם יתברך להתפרנס בה, ולא תהיה אצלו תכלית למוד החכמה אלא לדעת אותה בלבד, וכן אין תכלית האמת אלא שידע שהוא אמת והתורה אמת ותכלית ידיעתה לעשותה. ואסור לאדם השלם שיאמר כשאעשה אלה המצות שהם המדות טובות ואתרחק מן העבירות שהם המדות הרעות שצוה השם יתברך שלא לעשותה מה הוא הגמול שאקבל על זה, לפי שזה כמו מה שיאמר הנער כשאני קורא זה מה יתנו לי והם אומרים לו דבר פלוני, לפי שכשאנו רואים מיעוט שכלו שאינו מבין זה השיעור והוא מבקש לתכלית תכלית אחר אנו משיבים לו כסכלתו, כמו שנאמר ענה כסיל כאולתו, וכבר הזהירו חכמים על זה ג"כ כלומר שלא ישים האדם תכלית עבודת השם יתברך ועשיית המצוה בשביל דבר מן הדברים, והוא מה שאמר האיש השלם המשיג אמיתת העניינים (שם פ"א מ"ג) אנטיגנוס איש סוכו אמר אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס, ואמנם ר"ל בזה שיאמין באמת לעצם האמת וזהו הענין שקוראין אותו עובד מאהבה, ואמרו ז"ל (ע"ז יט.) במצותיו חפץ מאד אמר ר' אליעזר במצותיו ולא בשכר מצותיו, וכמה היא מבוארת והיא ראיה ברורה על מה שקדם לנו מן המאמר. וגדול מזה מה שאמרו בספרי (וכענין זה בנדרים סב.) שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רב, בשביל שאקבל שכר לעולם הבא, תלמוד לומר לאהבה את ה' אלהיך כל שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה, הנה התבאר לך זה הענין ונתבאר שהוא כוונת התורה ויסוד כוונת החכמים עליהם השלום, ואין מעלים עיניו מזה אלא אויל משתגע שקלקלוהו ושבשוהו המחשבות הסכלות והרעיונים הגרועים. וזו היא מעלת אברהם אבינו עליו השלום (סוטה לא.) שהוא היה עובד מאהבה, ולעומת הדרך הזה ראוי להיות ההתעוררות.

(רמב"ם, הקדמה לפרק חלק)

מהיותנו רשאין לעשות את כל המעשיים התוריים... על מנת שיהיה לנו בעבורם שכר ההצלחות הנפשיות... ומה שאמר: במצוותיו ולא בשכר מצוותיו - לא כיוונו אלא בעולם הזה, וכמו שביארו (חולין קמב, א): שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. [אמנם מותר לכוון בעשיית המצוות לזכות בשכר, אך לא בשכר גשמי, אלא בשכר רוחני; וכוונת חז"ל כאן היא, שאין לכוון לזכות בשכר המצוות בעולם הזה.]

(עקידת יצחק שער מד (החלק השלישי))

[בס' שמע יעקב, פרשת בראשית, מסביר את מחלוקתם: לרב עמרם צריך שיתגבר על יצרו כשהוא בחור, עודנו בכוחו, אבל בעת זקנתו, לא יועיל, כי אין לו כוח. וריב"ל סובר שגם בזקנתו הוא יכול, כי הפסוק מדבר גם על זקן [הביאו גם בדף כח ע"א]. לכאורה קשה, מדוע מגיע שכר על מצוות, הרי יצר הרע הוא כמו אריה שרובץ ומחטיא, ומי שמתגבר על יצרו הוא מבריח ארי, ומבריח ארי לא מקבל שכר (ב"ק נח ע"א)? ויש ליישב (א) ע"פ האמור בב"ק נח ע"א, שאם יש לו הפסד, ועושה שלא מדעתו, גם מבריח ארי מקבל שכר. (טז ע"א) ומי שעושה מצוה לא עושה מדעתו אלא כי ה' ציווה לו, ויש לו הפסד, שעוסק בתורה ובמצוות ונמנע מלהרוויח בעסקי כסף. (ב) ר"י בתוס' כותב שאם ברי היזקא, מבריח ארי מקבל שכר, וגם במצוות, ברי היזקא כי יצר לב האדם רע מנעוריו. רב עמרם סובר כתירוץ השני, ולכן מעמיד את הפסוק בצעיר, שיש לו יצה"ר חזק, שברי היזקא, ולכן מקבל שכר. אבל בזקנותו, כבר לא ברי היזקא, ולכן לא יקבל שכר. וריב"ל סובר כתירוץ הראשון, ורמוז בהמשך הפסוק "במצוותיו חפץ" - (טז ע"ב) האדם אינו עושה מדעתו אלא בגלל ציווי ה', "מאוד" - רמז לכסף, כמו שדורשים מ"בכל מאדך", שהאדם מפסיד כסף בעשיית מצוות, ולכן יקבל שכר. וזה שייך גם בזקן. אפשר לפרש בזה את הפסוק (תהלים פרק קו פסוק ג): "אשרי" - מקבלים שכר על מצוות, ואינו בגדר מבריח ארי, "שומרי משפט" - מפני שהתורה ציוותה על המשפט, ואינו עושה מדעתו, "עשה צדקה בכל עת" - מפני שהוא מפסיד ממון, שבזה גם מבריח ארי מקבל שכר.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף טו ע"ב-טז ע"ב) לטקסט

[בזה אפשר לפרש את המסורה, על פסוקים שנאמר בהם "הלוך": (בראשית פרק כו פסוק יג) "הלוך וגדל" - העושה תשובה כשהוא גדול וזקן, (בראשית פרק ח פסוק ה) "הלוך וחסור" - תשובתו חסרה וגרועה. אבל (בראשית פרק יב פסוק ט) "הלוך ונסוע" - העושה תשובה כשהוא צעיר, כמו אדם בעל כוח הנוסע ממקום למקום, (בראשית פרק ח פסוק ג) "הלוך ושוב" - תשובתו טובה.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף כח ע"א) לטקסט

[שארית יעקב פ' חוקת דף עו-עז מסביר שהשאלה מבוססת על כך שנשים שוות לגברים משני טעמים, א - הכל לפי כוחו של אדם, וכל אדם אינו חייב אלא כשיעורו (כמו שאיש מקבל שכר על המצוות שהוא חייב בהן, כך אשה, אף שהיא מצוּוה בפחות מצוות). ב - יש להן חלק בשכר המצוות של בעליהם, כאמור בסוטה כא ע"א. תוס' מקשים, מדוע הגמרא לא הקשתה "אשרי איש ולא אשרי אשה" על הפסוק הקודם, "אשר האיש אשר לא הלך בעצת רשעים". זהב שבא דף צו תירץ שהפסוק ההוא מדבר על תורה, "כי אם בתורת ה' חפצו", ואשה לא מצווה על לימוד תורה. מדוע תוס' לא תירצו כך? י"ל ע"פ ב"י יו"ד סי' שס, שאשה חייבת בלימוד תורה על המצוות שהיא חייבת בהן. וב"י או"ח סי' מז כתב בשם האגור שאשה חייבת בלימוד תורה שבכתב ולכן מברכת ברכת התורה. (לח ע"ב) וי"ל שתוס' לשיטתם, בתוספות ראש השנה לג ע"א (ד"ה הא רבי) שהלכה כר' יוסי שנשים סומכות רשות אף שכתוב "בני ישראל", ולכן גם בלימוד תורה, אף שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם", נשים רשאיות ללמוד תורה, ולכן לא יכלו לתרץ כמו זהב שבא.]

(רבי יוסף גבאי, בגדי שש, דף לח ע"א-ע"ב) לטקסט

אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס

[קשה א"כ איך אמר דוד (ויקרא רבה פרשה לה סימן א): "חשבתי מתן שכרן של מצות והפסדן של עבירות ואשיבה רגלי אל עדותיך", וכי עשה את המצוות בשביל השכר? י"ל שבגלל חטא, נתערבו טוב ורע, וקשה לדעת מהי הדרך הטובה. וע"י לימוד תורה יודעים מה טוב ומה רע. וזה מה שאמר דוד, שע"י התורה נודע לו מהי הדרך הטובה, והוא עבד את ה' מתוך אהבה ולא בשביל השכר.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף מב ע"ג-מג ע"א) לטקסט

לעולם ילמד אדם תורה במקום שליבו חפץ

[כלומר שיש בחינה שמפרש את התורה, על דרך צר עין, הנקרא צר מחסדים. כלומר שיותר מתועלת עצמו, הוא בכלל לא מבין. לכן הוא מפרש את התורה, באופן שלא יגיע שום רע לתועלת עצמו, "במקום שלבו חפץ", כלומר אם הוא צר עין, נמצא הע' פנים לתורה הם על דרך שתצמח מזה אהבה עצמית.
לעומת זאת יש בחינה "טוב עין הוא יבורך", היינו שיש לו עין טובה שאוהב לתת, שזה ההפך מצר עין, והוא רואה מכל מקומות שבתורה, שהאדם צריך לעבוד ע"מ להשפיע. וזה נקרא שהוא לומד מקום שלבו חפץ. נמצא שטוב עין זוכה לברכות, שנקראות בחינת חסד, וזוכה לבחינת דביקות ועי"ז הוא זוכה אח"כ לבחינת הטוב העונג שהיו במחשבת הבריאה.]

(ברכה ושלום, עמ' מח)

[כי מסתמא יש באותו ספר ניצוצות של נשמתו, שבאות להשלים אותה, ולכן הוא חושק למקום זה של תורה יותר מספר אחר, כי דווקא בספר זה ישלים נשמתו.]

(רבי יעקב אריה מראדזימין, ביכורי אביב, דף כה ע"א, ושוב בדף כו ע"ג) לטקסט

בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו שנאמר בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה

[כא] ידוע מה שאמרו חז"ל [שמות רבה פרשה כח פסקא ו] בפסוק "את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה אתנו היום", שכל הנשמות של ישראל כולם עמדו על הר סיני... ואמרו עוד... בתחלה נקראת תורת ה' ואח"כ נקראת תורתו. על כן ראוי לכל אדם לחדש את חלקו ולהוציאה מכח הנשרש בנשמתו אל הפועל...
[כב] אך לא יאמר שירבה בזה ויהיה רק עסוק כל היום בעיון... אם ירבה יותר מדאי בעיון לא יכול לשקוד על למודו וגרסתו, ואין זה נכון, פן ישכח מחוקת התורה המקובלת, כמ"ש [דברים ד, ט] "השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים וגו' יום אשר עמדת וגו' למען ילמדון ולמען ישמעון", הזכיר שני ענינים, "למען ילמדון" המקובל "ולמען ישמעון" אשר שמעו כל אחד בסיני, "באמור ה' אלי הקהל את העם ואשמיעם" לכל אחד "את דברי". ויש לפרש מ"ש הכתוב [משלי ד, ב]: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו", פירוש "לקח טוב" - משא ומתן טוב "נתתי לכם" - הוא המתנה שניתנה לכל אחד בסיני, כמ"ש "וממדבר מתנה" [במדבר כא, יח], אך אעפ"כ "תורתי אל תעזובו" - שהיא התורה המקובלת מדור דור, שהחידוש שלו נקרא תורת האדם כמ"ש חז"ל בפסוק "ובתורתו יהגה יומם ולילה", והמקובלת מאבותינו הוא "תורת ה'", וצריך האדם שידבק בשניהם להיות רוב למודו בדברי רבותינו לחזור על תלמודו, ויהי' לו עת קבוע לעיין בכל יגיעתו וכחו האפשרי בעיון ההלכה.

(רבי פנחס הלוי הורוויץ, הפלאה, כתובות, פתחא זעירא, אותיות כא-כב)

תורה דיליה היא דכתיב ובתורתו יהגה יומם ולילה

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין לב ע"ב]



יט ע"ב

מכריז רבי אלכסנדרי מאן בעי חיי מאן בעי חיי כנוף ואתו כולי עלמא לגביה אמרי ליה הב לן חיי אמר להו מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו' (סור מרע ועשה טוב וגו') שמא יאמר אדם נצרתי לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה [אלך] ואתגרה בשינה תלמוד לומר סור מרע ועשה טוב אין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו

במדרש הרבתי (מצורע טז ב) מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעירות הסמוכות לצפורי והיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיים, אודיק עליה עלמא פירש בעל מתנות כהונה הביטו אחריו מלשון והביטו אחרי משה (שמות לג ח) ר' ינאי הוה יתיב ופשיט בטרקליניה א"ל תא סק להכא זבין לי א"ל לית את צריך ולא כדמותך, אטרח עליה סליק לגביה הוציא לו ספר תהלים מכורך הראה לו פסוק זה מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע. (תהלים לד יג-יד) א"ר ינאי אף שלמה מכריז שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (משלי כא כג) שומר מצרעת נפשו א"ר ינאי כל ימי הייתי קורא מקרא זה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעני, לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע המוציא רע עכ"ל.
[והוא מקשה כמה שאלות ומבאר]: והנה ר' אלכסנדרי סובר גם הוא סיפר אין לו תקנה, ע"כ לא הלך כ"א אל הכתות שלא ספרו עדיין והיה מזהירם ומלמדם דרך שמירת הבריאות שלא יבואו לידי לה"ר והיה מכריז מאן בעי חיי מאן בעי חיי, לא הזכיר לשון סם גם לא הזכיר לשון למזבן לפי ששמירת הבריאות אינו צריך סם רק שהרופא מלמדו להועיל שיהיה נשמר מן הדברים המזיקים שלא יבא לידי חולי, ע"כ אין נכון שהמלמד יבקש שכר על דבריו כי מה הוא בחנם כי הדיבור ניתן לו במתנה אף הוא ילמד דרכי הרפואה לזולתו בחנם, אבל מי שכבר נפל אל החולי אז הוא צריך לסמים ובעבורם תובע הרופא שכרו כי גם לו לא באו בחנם אלא נתן דמיהם או טרח את עצמו בעדם.
ולפי שר' אלכסנדרי הלך אל כתות הטובים שלא ספרו לה"ר ללמדם דרך שמירת הבריאות שלא יבואו לידי חולי חטא הלשון, ע"כ הכריז סתם מאן בעי חיי מאן בעי חיי וכפל הענין לומר לך שיש תקנה לזה שלא יבא לידי סיפור לה"ר ולזה שלא יסופר עליו לה"ר. אכניף כולי עלמא ואמרו ליה הב לן חיי כי גם המה חשקו בדבר שכבר התנהגו בו ובקשו לידע הדרך המביא לידי שמירת הבריאות אמר להו פסוק מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע וגו'. ולפי ששמירת הבריאות א"צ שום סם ע"כ מסיק שמא תאמר אלך ואגרה בשינה לנצור לשוני בשב ואל תעשה לגמרי, ת"ל ועשה טוב, ואין טוב אלא תורה וכו' (אבות ו ג) ר"ל אע"פ שאינו צריך סמים ותשובה גדולה מ"מ צריך הוא לנצור לשונו על ידי ת"ת לחכם, אבל כנגד הע"ה אמר אח"כ קרוב ה' לנשברי לב כמ"ש וסלף בה שבר ברוח (משלי טו ד).
אבל רוכל זה סבר שיש תקנה אפילו למי שכבר סיפר, וידע זה בנסיון בעצמו כי גם הוא היה רוכל הולך רכיל ורגיל על לשונו לשלח מדנים בין אחים, ואח"כ נתן אל לבו לשוב בתשובה ובקש דרכי הרפואה שהזכירו רז"ל לת"ח בת"ת, ולעם הארץ על ידי שבר רוח, וראה כי התרופות הללו הועילו לו ע"כ מלאו לבו לזכות הרבים ולהחזיר בתשובה כל אותן העירות שידע בהם שיש שם בעלי הלשון עד אשר לא יבואו עליהם ימי הרעה בצרעת ויצטרכו להדר אחר צפרים עפות כטהרת המצורע בצפרים העושין מעשה פטיט, וזה"ש שהיה מחזר בעירות הסמוכות לצפורי היה מחזר בתשובה אותן העירות הקרובות למעשה ציפור העושין מעשה פטיט, והיה מכריז מאן בעי למזבן סם חיי כי היו כחולים הצריכים סמים לתרופה הצריכין קנין ע"כ הזכיר למזבן סם, ומטעם זה לא מסיק בהכרזה זו שמא תאמר אלך ואגרה בשינה כו' כי מהיכא תיתי שיתרפא בשב ואל תעשה מי שהוא חולה כבר, אבל בהכרזת רבי אלכסנדרי אתי שפיר כאמור כי שם החידוש שיצטרך לת"ת, וכאן החידוש שיועיל הת"ת למי שכבר סיפר, ולא כפל הרוכל הכרוז לומר ב' פעמים מאן בעי למזבן סם חיי כמו שכפל ר' אלכסנדרי דבריו לפי שגם הוא מודה שזה שסיפר עליו הלה"ר אין לו תקנה כלל ולא בקש תקנה כ"א לזה שכבר סיפר, משא"כ בר' אלכסנדרי שבקש תקנה לשניהם. אודיק עליה עלמא לפי שכבר בחרו להם דרך מקולקל זה והיה רגיל על לשונם לספר לה"ר על כן לא בקשו לקנות כלום ממנו ואדרבא אודיק עליה הביטו אחריו, כי המה הבעלי ראתן הרואים אחרי מומי נפשות רבות וחסרונם כי כך דרך מואסי התוכחה שמביטים אחרי המוכיחם לראות אם ימצאו בו שמץ פסול כדי להשיב לו טול קורה כו' לכך אמרו לו אתמול היית רוכל הולך רכיל והיום אתה רוצה לתקן דרכינו קשוט עצמך תחילה.
רבי ינאי הוה יתיב ופשיט בטרקליניה, כמו ר' זירא ור' אמי ור' אשי שנתרחקו מעל גבול בעלי הלשון שלא להיות אתם במחיצתם א"ל תא סק להכא א"ל לית את צריך כו' כי הוא סובר שפסוק מרפא לשון עץ חיים מדבר דווקא במי שכבר סיפר אבל אתה וכל דכוותך אינן צריכין שימור, מ"מ אטרח עליה לידע התרופה הראה לו ספר תהלים מכורך לומר לו לפי שספר זה כרוך ומונח בקרן זויות אין דורש ואין מבקש ואין קורא בו בצדק ע"כ דרך מוסר לא ידעו האמור בפסוק מי האיש החפץ חיים. א"ר ינאי אף שלמה מכריז כו' הרי ספר משלי שאינו כרוך ומונח כי מדרך העולם ללמוד הספר לנערים כמ"ש לנער דעת ומזימה (משלי א ד) ואעפ"כ אין עושין מה שקורין בו שומר פיו ולשונו וגו'. אלא ודאי יודעין רבונם ומתכוונים למרוד בו. ויכול להיות שתנא דמסייע לו כי קשה לו מה הוסיף שלמה על דברי אביו, בשלמא אם פסוק מי האיש החפץ חיים מדבר במי שכבר סיפר שהתרופה מועלת לו סד"א שמי שלא סיפר אין צריך לנצור לשונו פירוש ע"י ת"ת כדמסיק רבי אלכסנדרי שמא תאמר אלך ואגרה בשינה כו', קמ"ל שומר פיו ולשונו שגם מי שלא סיפר צריך שמירה ע"י ת"ת. אבל אם מי שכבר סיפר אין לו תקנה ובעל כרחך אתה צריך לומר שפסוק מי האיש החפץ חיים וגו' מדבר במי שלא סיפר א"כ מה הוסיף שלמה בפסוק שומר פיו ולשונו על דברי אביו אלא ודאי שכדבריך כך הוא שפסוק זה מדבר אפילו במי שכבר סיפר.
ועל זה א"ר ינאי כל ימי לא הייתי יודע היכן מקרא זה פשוט כו'. והיינו פסוק שומר פיו ולשונו. כי היה סבור שסיפר אין לו תקנה וא"כ היה קשה לו מה הוסיף שלמה על דברי אביו, עד שבא רוכל זה והודיע שפסוק מי האיש החפץ חיים מדבר במי שכבר סיפר וא"כ שומר פיו ולשונו מדבר במי שלא סיפר עדיין, ואם נפשך לומר על כל פנים שרבי ינאי מדבר על הפסוק של הרוכל נ"ל שהיה קשה לו בפסוק שחסר בו תשובת כת הלוקחים, כי המוכר מכריז מי האיש החפץ חיים ואח"כ באים הקונים ואומרים הב לן חיי או מכור לנו סם חיי ואח"כ משיב שמור ונצור לשונך מרע ולמה השמיט בפסוקים אלו דברי הקונים, אלא ודאי שאמת הוא כדברי הרוכל שפסוק זה מדבר בכתות שכבר ספרו לה"ר וקשה להם לעזוב ההרגל ולפעמים לא יבקשו לקנות התרופה כי כן קרה אל הרוכל שלא בקשו לקנות ממנו כלום, ומ"מ חייב המכריז להודיע להם דרך מוסר זה אף אם המה לא יבקשוהו ממנו ע"כ השמיט הפסוק דברי הקונים לומר לך שאף אם יהיה דור תהפוכות שלא יבקשו לקנות כלום מן הרופא ולא ידרשוהו מ"מ הוא ידרוש אחריהם להורות להם דרך השלום כמ"ש (תהלים לד טו) בקש שלום ורדפהו. וארז"ל (ויק"ר ט ט) כל המצות אם תבא לידך אתה מחויב לעשותה אבל השלום אינו כן אלא אתה מחוייב להדר אחריו שנאמר בקש שלום ורדפהו, והוא ע"י סור מרע ועשה טוב ואין טוב אלא תורה כו' כי ע"כ נאמר שכל נתיבותיה שלום (משלי ג יז) לפי שמצלת מלה"ר הגורם כל דברי ריבות. וזה"ש מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, כי אותן בעלי ראתן אוהבים הימים אשר בהם יראו ברע אשר ימצאו בזולתם כדי שיהיה להם מקום ללון עליו ולספר ממנו, אבל החפץ חיים עוצם עיניו מראות ברע ואוהב הימים אשר בהם יראה בטוב זולתו לאמר מי יתן וכל עם ה' נביאים, והוא כשינצור לשונו מרע ע"י ת"ת הרמוז בועשה טוב ואין טוב אלא תורה כו' ולע"ה בשבר רוח כמ"ש (תהלים לד יט) קרוב ה' לנשברי לב.

(כלי יקר, ויקרא י"ד , ד)

והנה רבי ינאי בשמעו הענין הנכבד הזה, ידע כי לא דבר ריק הוא, כי הם דברים עתיקים מפי זקן חדש. אמר תא סליק להכא זבין לי, כסבור היותה עצה עמוקה תועיל לחכמים ולשלמים להשלים עוד את עצמם. אמר ליה לא את צריך ליה ולא דכוותך, כי באמת מה שאני מכריז הוא תעולת אל ההמון להוציאם מכלל מתים או בלתי מדברים כאשר אמרנו. אמנם רבי ינאי אמר שהדבר הזה עצמו היה מוצא אותו ממה שאמר שלמה שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, אלא שהוצרך לפרש שצרות הנפש הם המות הנפשיי ותחלואיה, כלומר שהשומר פיו מרע ולשונו מדבר מרמה, הוא לבדו אשר הוא חי ובריא הנפש. והבלתי שומרם, אין צריך לומר שהוא חולה, אבל הוא חשוב כמת.
וזהו מה שאמר, כל ימי הייתי קורא מקרא זה, ולא ידעתי היכן הוא הדבר פשוט וברור מבלי צורך שום ביאור, עד שבא רוכל זה ואמר מי האיש וגו' נצור לשונך מרע וגו'. כי מתחלה למה שהיו הכתובים האלה, האחד מדבר דרך כלל, והשני כלפי הנמצא, היה מפרש אותם כל אחד בפני עצמו, כוונת הראשון לומר תדעו מי הוא אשר יאמר עליו שחפץ בחיים על דרך האמת, הוא האוהב ימי החיים לקנות בהם הטוב האנושי בהחלט, לא האוהב טוב ההצלחות כדי להאריך ימיו בעולם הזה, ושאחר זה הסב פניו אל הנמצא, ואמר אם כן נצור לשונך מרע וגו' סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו. אמנם עכשיו ידע שדברי המשורר הם עצמם המצאת הרוכל, שהכתוב הראשון הוא קול הקורא, והבאים אחריו הם תשובת הבאים לשבור אכל לנפשם, והוא פירוש נאה וצח בכתובים. ולפי שהכרוז הזה הוא עצמו תורת המצורע ביום טהרתו, ולזה סיים לפיכך משה הזהיר את ישראל, זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע. [מזהה את המדרש הזה עם המדרש על ר' ינאי בויק"ר טז, ומאריך לבאר שיש שלש נקודות שעולות מתוך המדרש הזה ובהן מתבאר ענין הלשון. א. שיש לפרסם את הדבר, כי רוב האנשים הולכים בזה בדרך לא נכונה והליכה אחר הרוב בענין הדבור אין בה תועלת. והתורה היא הדרך. ב. שדוקא חיים של שמירה ושל חכמה הם חיים, ולכן המדרש קורא לכך סם חיים, וכל מה שנחשב חיים טובים אצל ההמון אינו חיים. ג. הוראת הדרך אל החיים האלה, ע"י זהירות במצוות ורדיפה אחריהן. עוד מבאר עקידת יצחק מה סבר ר' ינאי תחלה ומה נתבאר לו.]

(עקידת יצחק, שער ס"ב)

רבי אלכסנדרי בא לבאר הכתוב 'החפץ חיים' כפשוטו ממש. אלא שאם היה מראה להם רבי אלכסנדרי את הכתוב - לא יראו מאומה, שהרי כבר קראו את הכתוב הזה מאות פעמים, ולא ידעו מה הכתוב אומר. אך כששאל 'מאן בעי חיי?' וכל אחד קפץ ממקומו לשמע הכרזה זו, זוהי שעת הכושר להראותם ולבאר לפניהם את כוונת המקרא.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת נצבים מאמר צז' עמ' תיג')

אם פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול ואם לאו על הלומד ועל המלמד עליהם הכתוב אומר לא כן הרשעים כי אם וגו'

[יש חשיבות לשיחת חולין של ת"ח, "עלהו", כי היא נובעת ממקור התורה והאמונה. אבל שיחת חולין בלי תורה אין לה ערך. "אם פריו יתן בעתו" - אם המנהיג נותן פרי טוב, מעשים טובים בתורה ומצוות, יש חשיבות גם לשיחת חולין שלו - דברי צחות ומילתא דבדיחותא שיש להם תפקיד בהנהגתו. אבל אם אין למנהיג שום פירות אלא רק דברי צחוק, הוא ותלמידיו הם "כמוץ אשר תדפנו רוח" - כמו מי שזורע מוץ בלי חטים.]

(רבי שרגא רוזנברג, ענבים במדבר, עמ' 188) לטקסט

כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין לו כתוב בתורה דכתיב ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון

[הכוונה שבעת עסקו בעסקיו, לא יעבור על דברי תורה וילמד בהרהור. שהרי "ושמרתם ועשיתם" הם מצוות עשה ולא תעשה.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף מג ע"ב) לטקסט

כי רבים חללים הפילה זה תלמיד חכם שלא הגיע להוראה ומורה ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה

[עיין לקט באורי אגדות סוטה כב]

לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד

[עיין לקט ביאורי אגדות קידושין ל ע"א]


כ ע"ב

אמר רבי פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות זהירות מביאה לידי זריזות זריזות מביאה לידי נקיות נקיות מביאה לידי פרישות פרישות מביאה לידי טהרה טהרה מביאה לידי [קדושה קדושה] מביאה לידי ענוה ענוה מביאה לידי יראת חטא יראת חטא מביאה לידי [חסידות חסידות] מביאה לידי רוח הקודש רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים

מהי דרגת היראה שמצויה כאן? "העובד מיראה שני מינים, האחד שיעבוד השם יתברך כדי שישיגנו הגמול, וייטיב השם ית' לו בעולם הזה ובעולם הבא, ומאשר ירא לנפשו פן ישיגנו השם יתברך על עבירות בעולם הזה באבדן הבנים, וכליון הממון וזולתן מן הרעות, סוף דבר לא יעשה המצות ולא ירחיק העבירות רק לתועלתו ולחמלתו על נפשו ועל גופו, וזהו שאמר עליו "פרוש מאהבה פרוש מיראה", או שהוא מכלל העוסקין במצות שלא לשמן. והחלק השני, שתקבל הנפש זכרון רוממותו יתברך וגבורותיו ונפלאותיו, והזכרון והידיעה הזאת יהיו מקובלים בנפש, ומצויים בה בכל עת, ונעצרים וחרוצים בלב, ותקבל הנפש בזה מורא גדול ובושה וצניעות מצויים בה בכל עת, ויהיה דבר נמנע לנפש לעבור את פי ה', כאשר ירא העבד את רבו, והבן את אביו, גם כי יודע אליו שלא יגיענו עונש בביטול מצותו. וכבר הזהיר איוב בפסוק אחד, משבח את עצמו שכבר השיג את אלו הפעולות, אמר. כי פחד אלי איד אל ומשאתו לא אוכל. ועל החלק השני נאמר בכל הגמרא, שיראת הש"י יסוד הכל, ועליו נאמר בסוטה: תרוייהו צדיקי גמורי אתון אלא מר מאהבה ומר מיראה. וכבר רמז זה רש"י ז"ל בפירושיו בדרך קצרה כמנהגו.
ועל זאת המדרגה מן היראה אמר במסכת עבודה זרה יראת חטא מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי חמידות, כי אחרי זאת המעלה ראוי שישיג מעלת החסידות...
הסכים ר' פנחס בן יאיר שהחסידות גדולה מכלן, כמו שנאמר חסידות מביאה לידי רוח הקדש וכו, ורוח הקדש גדולה מכלן, רוצה לומר, שמי שהגיע למדרגת החסידות ראוי לבא מיד לידי רוח הקדש שתשרה עליו שכינה, כמו שהוכיח מן הכתוב: אז דברת בחזון לחסידך. וזה הפך מרבי יונתן שהזכיר למעלה דאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ועניו וכולם במשה, ולא אמר חסיד ונראה שהוא סובר כר' יהושע בן לוי שאמרו שם ופליגא דר' יהושע בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי ענוה גדולה מכלם, שנאמר: רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים, לבשר חסידים לא נאמר אלא לבשר ענוים [מבאר ששיטת רבי פנחס בן יאיר שמחשיב את מידת החסידות מעל כלם היא שונה משיטת רבי יונתן שמחשיב את ענווה כמידה הנעלה ביותר.]

(דרשות הר"ן, הדרוש החמישי נוסח ב)

[הקשר למימרא "לא יהרהר אדם ביום ויבוא לטומאה בלילה" - הלב שולט על כלי המעשה, שאם אדם חושב על משהו, לבו יתעורר לחשוק בדבר זה, ולכן צריך להיזהר ממחשבות רעות. והדרך לזה הוא לימוד תורה, שהרהורי תורה מגרשים מהלב מחשבות עבירה].

(דבר תורה (לעויטאן) דף ג ע"ב, ו ע"א - לטקסט)

חסידות מביאה לידי רוח הקודש

מבאר שחסידות היא תיקון המידות שהם הכשרה לנבואה, לכן בקיום מאמרי זאת המסכת מסכת אבות, מביא עצמו לידי נבואה.

(רמב"ם, שמונה פרקים, הקדמת המחבר)

עבודה זרה כ ע"ב - רוח הקודש

א. הנה חקק הבורא יתברך שמו בטבעו של האדם, שיהיה מתלמד מבין ומשכיל בהשקיפו על הנמצאים ובחינותיהם, וממה שמתגלה לפניו יתבונן וידרוש את שאינו מתגלה, עד שישיגהו ויעמוד עליו - וזהו דרך ההשכלה הטבעית. אמנם עוד גזר, שתימצא לו השכלה מעולה מזו מאד, והיא ההשכלה הנשפעת, והיינו שיושפע לו שפע ממנו יתברך שמו, על ידי איזה אמצעים שהכין לזה, ובהגיע השפע ההוא אל שכלו, תוקבע בו ידיעת ענין מה בברור בבלתי ספק ובבלתי טעות, וידע הדבר בשלמות, סיבותיו ותולדותיו, כל דבר במדרגתו, וענין זה נקרא "רוח הקודש".
ב. והנה בדרך זה ישיג ענינים מה שבגדר ההשכלה הטבעית, אך ביותר ברור, וכמו שזכרנו, וישיג גם כן ענינים מה שאין בגדר ההשכלה הטבעית שתשיגם, ומכלל זה העתידות ונסתרות.
ג. ואולם, מדרגות על מדרגות נמצאו בדבר, בין בענין כח השפע הנשפע, בין בזמן הישפעו, בין בדרך הגיעו אל האדם, ובמהות הדברים המתגלים ונודעים לו על ידי זה, אמנם בכולן תהיה ההשפעה בדרך שירגיש בה המושפע בברור, אכן עוד יקרה, שישופע בלב האדם שפע שיעמידהו על תוכן ענין מהענינים, אך לא ירגיש בו המושפע אלא כמו שנופלת מחשבה בלבבו, וייקרא זה לפעמים על דרך הרחבה "רוח הקודש" בדברי חז"ל, או השפעה נסתרת; אבל רוח הקודש באמת הוא שיהיה ניכר ונרגש בברור לבעליו, וכמו שזכרנו.

(דרך ה' חלק ג פרק ג אותיות א-ג)

שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה

רשע וטוב לו... דהיינו שהטוב שבנפשו האלהי' שבמוחו ובחלל הימני שבלבו כפוף ובטל לגבי הרע מהקליפה שבחלל השמאלי... יש מי שהכפיפה והביטול אצלו מעט מזער... במחשבה לבד הרהורי עבירה הקשים מעבירה [יומא כט ע"א], וגם אם אינו מהרהר בעבירה לעשותה אלא בענין זיווג זכר ונקיבה בעולם, שעובר על אזהרת התורה "ונשמרת מכל דבר רע" שלא יהרהר ביום כו'... נקרא רשע בעת ההיא שהרע שבנפשו גובר בו ומתלבש בגופו ומחטיאו ומטמאו.

(רבי שניאור זלמן מלאדי, תניא, ליקוטי אמרים, פרק יא)

אמרו עליו על מלאך המות שכולו מלא עינים

הלא עיני ה' משוטטות והוא המקבל חשבון, כדכתיב [שה"ש ז'] עיניך ברכות בחשבון, כי לפני עין ה', שהמה מלאכים הממונים על העונות, והמה נקראים עיני ה' משוטטות בכל ארץ, הם המקבלים חשבון מאדם על עונותיו, והם המושלים אומרים בואו חשבון, כי המה עיני ה', ובשעת מיתה כולם נקבצו לאדם לקבל ממנו חשבון, כי אין חשבון בשאול, והחשבון מהאדם בשעת מיתה, ולכך אמרו [ע"ז כ ע"ב] על מלאך המות שהוא מלא עינים, שהם עיני ה' הממונים על כך.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ה)

[מלאך המוות הוא יצר הרע, הוא השטן, הוא רוצה לראות הכל, לדעת בלי להאמין, ואינו מאמין במה שאינו רואה בעצמו, ובזה הוא ממית את האדם, כי מי שיודע הכל, אין לו חיים, כי החיים הם השאיפה לדעת עוד.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 101) לטקסט

אמרו עליו על מלאך המות שכולו מלא עינים בשעת פטירתו של חולה עומד מעל מראשותיו וחרבו שלופה בידו וטיפה של מרה תלויה בו וכו' וזורקה לתוך פיו ממנה מת ממנה מסריח

[מי שמלא עינים ומביט תמיד באחרים לראות אם הם יותר עשירים ממנו או פחות ממנו, ממית את עצמו. מלאך המוות זורק טיפה של מרה בכוסו, כי מר לו כשרואה שגם אחרים עשירים, וטיפת מרה זו גורמת לו להסריח. וכן כשעם ישראל מלא עינים ומסתכל על הגוים לראות את דרכיהם ורוצה ללכת בדרכיהם, וכך אמר יחזקאל פרק כג "ולא תשאי עיניך אליהם", מלאך המוות שולט בהם, וזה גורם לחורבן.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 72) לטקסט

שלש הטיפין שממנו מת ממנו מסריח ממנו פניו מוריקות

איתא בכתבי האר"י ז"ל דענין מיתה הוא מחמת שבאין כחות הטומאה בגוף הנפטר ומוצאם מחרבו של מלאך המוות, ואלו הם שלש הטיפין שממנו מת ממנו מסריח ממנו פניו מוריקות, ואין הנשמה יכולה לסבול את כחות הטומאה ובורחת, עכ"ד. ואף שבכ"מ הטומאה בורחת מהקדושה... זה בא מכח הגזירה שנגזרה מיתה בחטא אדה"ר שהטומאה תהיה לה שליטה אף בעוד הנשמה בקרבו, ומאחר שבאה הטומאה הנשמה בורחת.

(שם משמואל פרשת תזריע - תזריע מצורע ושבת ר"ח תרע"א עמ' ריב)


כא ע"א

היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ג ע"א]



כב ע"ב

בא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני - פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני - לא פסקה זוהמתן
[עיין לקט באורי אגדות יבמות קג ע"ב]


וא"ר ירמיה מדיפתי אני ראיתי ערבי אחד שלקח ירך מן השוק וחקק בה כדי רביעה, רבעה צלאה ואכלה

הנה ידוע הוא כי כל מצות אשר צוה ה' לעם קדושו הם מצות שיכול האדם לעמוד בהם, ויטה עצמו אל הרצון לעשותם, זולת מצות פרישת העריות הוא דבר שנפשו של אדם מחמדתן ואונסתו עליהם לעשותם, זולת בהתעצמות הרחקת ב' דברים מהאדם, והם מרחק הרגש ראות העין, ומרחק בחינת החושב, ואם ב' אלו לא יעשה אין אדם שליט ברוח זה לכלותה ממנו, כי כל שלא תהיה לו הרחקת הרגש הראות בדבר, הגם שירחיק בחינת החושב לא ישלוט בעצמו לכלות ממנו הכרח החשק. וצא ולמד (קידושין פא.) ממעשה של רב עמרם רבן של חסידים, שהגם היותו מושלל מבחינת החושב נתנצח מבחינת הראות; גם ממעשה רבי מתיא בן חרש (ילק"ש רמז קסא) שבחר לסמות עיניו למיחוש הכרחה אשר מהם תבא בדבר הרע, הגם שהיה מושלל מבחינת החושב כאשר מעשיו מוכיחות.
גם אם יושלל מבחינת הראות, אם לא ירחיק בחינת החושב מחשבותיו יחייבו לבקש ולהתלהט אחר המעשה, וצא ולמד ממעשה שהובא בש"ס (ע"ז כב:) באותו גוי שקנה ירך בשר וחטט בו כדי וכו' ובעל וכו' עד כאן, וזה יהיה תולדות החושב הכריחתו עשות מבלי בחינת הראות. נמצאת אומר שבא' מהב' תהיה מושללת מהאדם שליטה בעצמו בדבר זה, ואינו צריך לומר בהצמד ב' דברים ראות וחושב הן האדם חלוש כנגד תאותו, ואינו צריך לומר אם ישלח ידו ואכל מעט מן הרע הזה, הנה הוא מסור ביד תאותו, מעתה תחבולות האדם להעריך מלחמה נגד בחינה זו היא בשלילת ממנו ב' דברים, ובזה תהיה נרכבת באדם תכונה לבל יתלהט אחר זה, וישליט הרצון בחפץ הטבעי, והוא טעם אומרם ז"ל (ברכות לד:) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, כי הצדיקים גמורים תכונת רצונם נוצחת החפץ מבלי צורך התעצמות, מה שאין כן בעלי תשובה.
ובזה נבא אל הביאור הנה האדון ה' צבאות נתחכם בצוותו מצוה זו ודיבר נגד יצר הרע, שיאמר איך יכול אנוש טבעי למשול בתאותו אשר היא אנסתו, דבר זה הוא מושלל מהדעת שיחייב ה' שמירתו לכל בהשואה, אלא לאנשים אשר יכולין לעמוד ויש כח ברצונם לשלול החפץ בזה, והם אותם שלא באו לידי מבחן הראות והחושב באלו וכדומה דיבר הכתוב, אבל במי שעברו בחינת הנזכר כפי הטבע אין אדם שליט ברוחו למנוע מעצמו חשק המכריחו, ועל זה נתכוון ה' בנועם דברי אלהים חיים, ואמר כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם, פירוש הגם שישבתם במקום שאנשיה בני זנונים ולא תמנע מכם בחינת החושב לצד ישיבתכם ביניהם כל הזמן ההוא כאומרו אשר ישבתם בה, ואין ישיבה אלא עכבה וזה יסובב תגבורת החפץ בכם, אף על פי כן אנכי מצוה אתכם שתתעצמו לנצח החשק לבל תעשו כמעשיהם.
ואמר עוד וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה וגו', פירוש אף על פי שאתם באים למקום אשר שם הרגיעה שידה של בחינת הרע הזה ונמצאת בחינת החושב מתעוררת, אף על פי כן מחייב אני אתכם לבלתי עשות כמעשיהם.
ולצד שיאמר אדם כי אין מעצור ברוחו בדבר זה, לכן הקדים ה' בתחילת דברו הטוב ואמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם, כי הן אמת במין אנושי זולת ישראל ישנו בטענה זו, כי לא ימצא בכחו למנוע עוצם חשקו ממנו, מה שאין כן אתם בני ישראל לצד היותי ה' אלהיכם והיא השגת אלהות בכח האלהי ינוצח כח הטבעי גשמי, כי הצורה תשלוט בחומר, כשיסכים איש ישראל להתדבק בה' אלוהו ישלוט בטבעו. [מבאר שיצרו של אדם משתלט עליו או לצד שראה מראה איסור, או שהעסיק מחשבתו בעריות (כמו בגמרא שלפנינו), ורק בזכות קישורו לקב"ה יכול היהודי להתגבר ולא לחטוא.]

(אור החיים, ויקרא יח, ב)



כג ע"ב

צאו וראו מה עשה גוי אחד באשקלון ודמא בן נתינה שמו

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין לא]



כד ע"א

מאי אותיבו ליה חברוהי לר"א? כל צאן קדר יקבצו לך וגו', אמר להן ר"א, כולם גרים גרורים הם לעתיד לבא, אמר רב יוסף מאי קרא? כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה וגו', אמר ליה אביי ודלמא מעבודת כוכבים הוא דהדור בהו? אמר ליה רב יוסף לעבדו שכם אחד כתיב

ואחד מן היעודים הגדולים שיעד בביאת משיחנו הוא זה, כאמרו. כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד, ירצה בזה, כי כל האומות ישובו לאמונתנו בכללי התורה ובפרטיה כפי דעתנו.
וזה שאמרו במסכת ע"ז: מאי אותביה ליה חבריה לר' אליעזר כל צאן קדר יקבצו לך וגו', אמר להם רבי אליעזר כלם גרים גמורים הם לעתיד לבא שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, מתקיף לה רב יוסף ודלמא מעבודה זרה הוא דהדרי בהו, אמר ליה לעבדו שכם אחד כתיב. הרי כבר נתברר שכל האומות ישובו לאמונתנו בכל פרטי המצות ודקדוקיהן כאמור. והוא אמרם ז"ל. מה אשוה לך ואנחמך, לכשאשוה לך אנחמך. הפירוש ידוע, שכל הקטטות שבינינו והאומות הם מסיבת חילוף האמונה, כמו שאמרו בשבת אמר ליה ההוא מרבנן לרב כהנא מי שמיע לך מאי הר סיני, אמר לו הר שנעשו בו נסים לישראל. הר סיני הר ניסאי מבעי' ליה, אלא הר שנעשה בו סימן טוב לישראל, הר סימנאי מבעי' ליה, א"ל מאי טעמא לא שכיחת קמיה דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דמעייני באגדתא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, דאמרי תרווייהו מאי הר סיני שירדה שנאה לאומות העולם עליו, וכמו שאמרו אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני, הגידו לו שכל חלאים שהאומות העולם מביאים עלי אינם אלא בשביל שאני אוהבת אותו.
והטעם בזה, מפני שהבדילנו הש"י מכל האומות שלא נתחתן בהם ושלא לאכול המאכלות האסורות, והריחוק וההבדל מביא על כל פנים לידי זה. ולפיכך אמרו: לכשאשוה לך אנחמך, כלומר, לכשאשוה לך שאר האומות שכלן יהיו באמונה אחת עמך אנחמך. כי אז תהיה הנחמה שלמה שאין אחריה דאגת מלחמה ושנאת האומות הנ"ל עלינו.

(דרשות הר"ן, הדרוש השביעי)



כה ע"א

שלשה נקדמה להם חמה בעבורן וכו'

עי' לקט ביאורי אגדות תענית כ ע"א


כה ע"ב

אשה כלי זיינה עליה

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות קטו]



כז ע"א

איתמר: מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה? דרו בר פפא משמיה דרב אמר 'ואתה את בריתי תשמור', ורבי יוחנן 'המול ימול'

כאשר דבר וגו' - צריך לנו לדעת למה הוצרך לומר כאשר דבר וגו', רואה אני כי כן עשה... עוד יכוין לומר על דרך אומרם ז"ל (ע"ז כז,) המל ימול, שצריך המל שיהיה הוא עצמו נימול וזה הוא שאמר כאשר דבר אתו, פירוש שקדם הוא ומל עצמו תחילה ואח"כ מל האחרים. וכפי זה לא קשה למה לא הזכיר הכתוב מילת אברהם, כי מב' טעמים יש לו להקדים עצמו, בין מצד הזריזות קשוט עצמך וכו' (ב"מ קז:), בין מצד כדי שימול אותם כהלכה אשר צוהו ה' המל ימול... [מביא כי אברהם מל את עצמו קודם שמל את ישמעאל ואת עבדיו, כדי לקיים הלכה זו.]

(אור החיים, בראשית יז, כג)

קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות העולם

[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים לא ע"ב]



כז ע"ב

חויא דרבנן דלית ליה אסותא כלל

[ר' ישמעאל לא ריחם על חייו של בן דמא אף שהיה גדול בתורה, כאמור במנחות צט שלמד את כל התורה. והקשו תוספות: "וא"ת איהו נמי לא הוי אסותא?" יש ליישב, שמה שאמרו "פורץ גדר ישכנו נחש", הנחש הוא נחש הקדמוני, יצר הרע, שנאמר על עת יציאת הנשמה "צופה רשע לצדיק" וכו' (תהלים לז, לב), שיצר הרע מבקש להמית את האדם (סוכה נב ע"ב), ועל זה נאמר "אל תתן ה' מאוויי רשע זממו אל תפק" (תהלים קמ, ט), שה' מגין על האדם, ועוזר לו נגד יצה"ר, אבל פורץ גדר נענש מדה כנגד מדה, שמסלקים ממנו את "זממו אל תפק", וממילא ינשוך אותו הנחש שאין לו אסותא. ומיושבת קושית תוס', כי לא מדובר בשעת חיותו אלא אחרי מותו.]

(רבי עקיבא יוסף שלזינגר, לב העברי (תרפד) ח"א, דף נא ע"א) לטקסט

וחי בהם ולא שימות בהם

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא פה ע"ב]



כח ע"ב

למחר נפק מר שמואל ודרש, עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת, מאי טעמא? דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלה

מבאר שיש כאן קשר רוחני בין שתי תכונות. הכתוב אומר,גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל (תהלים קא ה) ,ורחב לבב, היינו החומד ממון, שכן אמרו (אבות ה כג) אצל בלעם שהיה לו נפש רחבה, והפסוק מצרף גבה עינים אל רחב לבב כי שניהם ממקור א' ,שהרי שוריינא דעינא באובנתא דליבא תלי ,וכל גבה עינים, הוא רחב לבב, כי כל גאה רוח מתאוה לרוב עושר, כי בו יוכל להראות יקר תפארת גדולתו, ולאידך גיסא כל עושר, גורם רום לב כמ"ש (דברים ח יג-יד) וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך וגו', וראיה ממ"ש אלישע לגחזי וצרעת נעמן תדבק בך (מלכים ב' ה כז) למה לו להזכיר צרעת נעמן? אלא לפי שגחזי היה חומד ממון (שם ה כ-כד) ונעמן היה גבה עינים, ולמדו זה המפרשים, ממ"ש (שם ה א) ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול לפני אדוניו. ר"ל שאפילו בפני אדוניו, היה מתנהג בגודל וגאוה, וכבר אמרנו, שהגסות והחמדה מקורם ממקום אחד, ע"כ אמר וצרעת נעמן תדבק בך.

(כלי יקר, ויקרא פרק יג פסוק ב)



כט ע"ב

שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע, כשהיו מהלכין בדרך, אמר לו, מפני מה אסרו גבינות עובדי כוכבים? אמר לו, מפני שמעמידין אותה בקיבה של נבילה, אמר לו, והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה אמרו, כהן שדעתו יפה שורפה חיה ולא הודו לו, אבל אמרו אין נהנין ולא מועלין? אמר לו, מפני שמעמידין אות' בקיבת עגלי עבודת כוכבים, אמר לו, אם כן למה לא אסרוה בהנאה? השיאו לדבר אחר, אמר לו ישמעאל היאך אתה קורא כי טובים דודיך מיין או כי טובים דודיך? אמר לו, כי טובים דודיך, אמר לו, אין הדבר כן שהרי חבירו מלמד עליו לריח שמניך טובים

לפיכך אמר ר' יהושע לר' ישמעאל כששאלו מפני מה אסרו גבינת הנכרים, ולא רצה לגלות טעמם מן הטעם שאמרו בגמרא, ואמר לו היאך אתה קורא כי טובים דודיך כו', אמר ליה אין הדבר כן, שהרי חבירו מלמד עליו.
לריח שמניך טובים, ואע"פ שאמר במשנה "והשיאו לדבר אחר" רוצה לומר שלא אמר לו טעם האסור, אבל מנעו שלא ישאלהו, ונתן לו טעם לדבר, כי טובים דודיך מיין, ורמז על מה שיאמר בגמרא אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה חביבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה. וזו המימרא יתחוור פירושה, על הדרך שכתבנו, שאחרי שכאשר יסכימו החכמים על גזרה אחת, תהיה מיד כאלו נאמרה למשה מפי הגבורה, באמת שראוי שיקבלו ישראל שכר גדול על מה שיקבלו הם על עצמם ברצונם, מאשר יצום השם ית' ויעשוהו בעל כרחם.

(דרשות הר"ן, הדרוש החמישי נוסח ב)



ל ע"ב

יין נסך אסור בהנאה וכו' (לא.) סתם יינם אסור בהנאה

והשותה יין של עכו"ם נדון מפי אריה, כי הוא עז שבחיות ויין עז בצמחים. ולכך אמרו במדרש [ויקרא רבה פרשה כ, א] בנח ששתה יין שהכישו אריה. והשותה יין נסך נידון בגיהנום של שלג, כי יין מוליד חומו, וכאשר אמרתי, סופו לבעול בעילה אסורה. ויוסף, אילו שתה יין במצרים, לא היה ניצול מפוטיפרע, אבל אמרו [בראשית רבה פרשה צח, כ] "נזיר אחיו" - שנדר נדר שלא לשתות יין זולת אחיו, שיינם מטמא במגע, לכך ניצול מעון זו. ולכך נאמר [איכה ד, ז] "זכו נזיריה משלג" - כי ע"י נזירות מיין, נצולים מגיהנום של שלג. ולכך נאמר בבניהו שהיה צדיק [שמואל ב' כג, כ]: "הוא הכה את הארי בתוך הבור ביום השלג", כי שניהם משחיתים כאחד כמ"ש. ולכך דניאל שגזר איסור שתיה כנ"ל, נמלט מגוב אריות. וביהודה נאמר [בראשית מט, ט]: "גור אריה יהודה", כי הוא ארי בקדושה, נאמר עליו [בראשית מט] "כבס ביין לבושו בדם ענבים סותו".

(יערות דבש, חלק ב, דרוש א)


לא ע"א

מקום שיפול העץ שם יהו שם יהו ס"ד אלא שם יהו פירותיו

[חתם סופר מקשה, הרי גם זה פשוט, שהפירותיו יהו באותו מקום? והסביר שהעץ הוא האב והפירות הם הבנים, ואם תסתפק לאיזה צד נפל האב, לימין או לשמאל, הבנים (הפירות) הם הסימן, שאם הוא מדריך אותם לתורה ויראה, זו הוכחה שנפל לצד ימין. ובדומה הסביר דעת סופר את הפסוק (משלי פרק כ פסוק ז) "מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו" - אם הוא מגדל את בניו אחריו לתורה ויראה, זה הוכחה שהוא צדיק תמים.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' קד) לטקסט


לב ע"ב

גמרא גמור זמורתא תהא

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה כד ע"א]



לד ע"א

ר"ע איקלע לגינזק. בעו מיניה: ... במה שימש משה כל שבעת ימי המלואים? לא הוה בידיה. אתא שאל בי מדרשא אמרי ... בחלוק לבן רב כהנא מתני: בחלוק לבן שאין בו אימרא

הנה ממה ששימש משה בשבעת ימי המילואים בחלוק, זה יגיד שאין הבגדים מעכבין אלא לאהרן ולבניו, אבל זולת הכהנים תתרצה עבודת הקרבנות בלא בגדים.

(אור החיים, שמות כח, ב)

עי' עוד לקט ביאורי אגדות תענית יא ע"ב



לה ע"א

מאי כי טובים דודיך מיין כי אתא רב דימי אמר אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם עריבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה

לפיכך אמרו רז"ל חביבין עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה, והטעם בזה כי דברי החכמים הם גדרים וסייגים ותקנות לעיקרי המצות, ומי שעושה הגדרים ותוספת שמירה על המצות, מורה שאינו עושה אותם כמצות אנשים מלומדה, אבל בכונה גמורה, וזה עקר המצות ותכליתם השלם. כי מי שהושלם על דרך זה, בכל מצוה קלה שעושה, מאמת ומודיע כל האמונות. הטובות, וגם בעסקים ההמוניים, לפי שהושם תכליתם עבודת הש"י לא זולתה.

(דרשות הר"ן, הדרוש הששי)



לה ע"ב

למה תלמיד חכם דומה לקיתון של פליטין, פיה מכוסה אין ריחו נודף, פיה מגולה ריחו נודף. ולא עוד אלא שדברים המכוסין ממנו מתגלים אליו, שנאמר (שם) על כן עלמות אהבוך, קרי ביה עלימות. ולא עוד אלא שמלאך המות אוהבו, קרי ביה על מות. ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות, קרי ביה עולמות

ואמרו, שאפילו החכמים אשר לא הושלם ענינם אצלם, עד שכבר היו להם דברים נעלמים מהם, היה מלאך המות אוהבם, מה שמפריד חומרם מהם, ומביאם לחיי העולם קודם זמנם לפי הנהוג, לפי שהוא זמנם הראוי להם לשינחלו בו שני עולמות, פן יקראם אסון כי ירבה להם הדרך כמו שאמרנו. [אומר שלפעמים טוב לצדיק למות בצעירותו, וזה זמנו, וע"י כך נוחל עולם הבא.]

(עקידת יצחק, שער נט)



לו ע"א

"וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו"...רב סבר על לבו שם ולכל ישראל הורה, ושמואל סבר על לבו שם ולכל ישראל לא הורה

ויש להבין במה פליגי, ולמה אמר רב לכל ישראל הורה, מנלן זה, הא בפסוק לא נאמר רק דשם על לבו, ולא יותר.
ונראה דידוע דגזרינן על פיתם משום יינם, ויינם משום בנותיהם [ע"ז לו ע"ב], ונאמר בשו"ע אפילו גבי כומרים שאין להם נשים ובנות, מכל מקום לא פלוג בגזירת חכמים, והנה נאמר בקרא [מל"ב כ, יח] על דניאל חנניה מישאל ועזריה, ובניך יהיו סריסים בהיכל המלך, רב ושמואל פליגי במסכת סנהדרין [דף צג ע"ב], רב אמר סריסים ממש, ושמואל אמר שנסתרסה עכו"ם בימיהם, וא"כ א"ש, דרב לטעמיה דסבירא ליה סריסים ממש, אם כן למה לי וישם דניאל על לבו מבלי לאכול פיתם ושתיית יין, דקשה למה, ואי משום בנותיהם, הלא סריסים היו, ולכך על כרחך צריך לומר דלכל ישראל הורה משום בנותיהם, ולכך א"א להפריש עצמו, משום לא פלוג כנ"ל, ואף על לבו שם אף על גב דלא שייך ביה האי טעמא, ושמואל לשיטתו דסבירא ליה לא סריסים ממש, רק שנסתרסה עכו"ם בימיהם, וא"כ שפיר י"ל על לבו לבד, מבלי להיות נזהר מבלי יבא ח"ו לחשש בנותיהם וא"ש, והלכה כרב.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)

אין גוזרין גזירה על הצבור אלא א"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה

[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות ג ע"ב]



לו ע"ב

זנות נמי בבית דינו של שם גזרו, דכתיב ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף

הוציאוה ותשרף - הטעם משום דבית דין של שם גזרו על זנות עם האומות, כאומרם בע"ז (דף לו:), ומשמע אפילו אין שם איסור ערוה לא האסורה לבני נח ולא האסורה לישראל, אף על פי כן גזרו עליה. ואולי כי מסורת היתה בידם לגזור גזירות ולהרוג העובר על הגזירה. ולזה כשידע כי עמו היו הדברים נפטרה, כי הגזירה היתה על זנות גוי דוקא, ואין בה גם כן איסור ערוה כי כלתו מותרת לבן נח. [מבאר כי הגזירה היתה דווקא על זנות מגויים, ולכן כשנודע כי הרתה מיהודה נפטרה מדינה.]

(אור החיים, בראשית לח, כד)


לט ע"א

נשאת למוכס והיתה קושרת לו קשרי מוכס על ידו

"בתי הלא אבקש לך" - ר"ל... הלא עלי מוטל לבקש לך מנוח דהיינו שיהיה לך בעל... "אשר ייטב לך" - שלפעמים תמצא מנוח בבית בעלה אבל לא ייטב לה אם בעלה בלתי שומר תורה ומצוה, שאז לא ייטב לה בטוב הנפשי, כמ"ש חז"ל בהאשה שנשאת למוכסין והיתה קושרת קשרי מוכסין על ידו, ואני אבקש שייטב לך במנוחה הזאת בטוב האמתי.

(מלבי"ם רות ג, א)

האי חמרא דימא שרי תורא דימא אסיר

[חמור רומז לתלמידי חכמים, כמו שדורש ילקוט שמעוני על הפסוק "יששכר חמור גרם" - ת"ח שחי כל ימיו בים התורה, הוא דג טהור, כי זה תפקידו, להחזיק את רוח ה' בעם ישראל. אבל שור רומז למנהיגים שיש להם כוח, תוקף ועושר לעמוד מול הגוים, כמו שור שנוגח, ויכולים לכלכל עניים, כמו שיוסף נקרא "בכור שורו" והוא כלכל את אחיו - אם במקום זאת הם נכנסים לים של תורה ולא נלחמים בעד עם ה' ולא מפרנסים עניים בטענה שזה ביטול תורה - הם לא כשרים, כמו שגאון אחד מצא עשיר שלומד בפורים בבית המדרש ואמר לו שזה לא תפקידו, אלא תפקידו לתת מתנות לאביונים, זה חטא בשבילו ללמוד תורה. ]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 82-83) לטקסט

שפר נונא שרי קדש נונא אסיר וסימניך קדש לה'

[ישראל צריך לנהוג כדג, להסתתר במים ולא להתראות בפני העמים, לא להציג להם את יופיינו ("שפר") וגבורתנו, כי זה מעורר עלינו את שנאתם. אבל את צד הקדושה שבנו, אנחנו צריכים להראות לכל, להראות שאנו עם ה', שחיינו טהורים ונקיים מחטא, כדי לקיים את "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך". ואילו מי שמסתיר את קדושתו כמו דגים נסתרים, מתבייש ביהדותו, ורוצה להראות לגוים שאנחנו כמותם - הוא כדג טמא, כי היהודי חייב להתפאר בזה שהוא נעלה על הגוים בקדושתו, כי קדושתו היא כבוד לה'.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 84) לטקסט

רבי עקיבא איקלע לגינזק אייתו לקמיה ההוא נונא דהוה דמי לחיפושא חפייה בדיקולא חזא ביה קלפי ושרייה

[ר"ע ראה יהודי שעזב את התורה והיו לו סימני טומאה - לא היו לו קשקשים. אבל לא דחה אותו בידים אלא בדק אותו, ואמר שהוא עזב את התורה מרוב חופש שנתנו לו הגוים, כמו שהאמנציפציה גרמה לעזיבת הדת. ואמר שאם ישימו אותו בגיגית, שמפסיקים את החופש, וסוגרים אותו בגיטו, יראו בו את סימני הטהרה, הוא יחזור לתורה, שבגלל צער העבדות נשמתו היהודית תתעוררת. כמו שאמרו הדרשנים על "ויפגע במקום כי בא השמש" - במצב של לילה, שעשו רודף אותו, יעקב פוגע במקום, מתקרב לה', לן בעומקה של הלכה, ויש לו חלומות קדושים, ורואה מלאכים ושומע קול ה' הניצב עליו; ואילו "ויזרח לו השמש והוא צולע על ירכו" - כשטוב לו ויש לו חופש, הוא מיד צולע.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 85) לטקסט

רב אשי איקלע לטמדוריא אייתו לקמיה ההוא נונא דהוה דמי לצלופחא נקטיה להדי יומא חזא דהוה ביה צימחי ושרייה

[ראה דג דומה לנחש, היינו יהודי מלא חטאים (ישראל נמשלו לדגים שחיים במים - בתורה), הולך על גחונו כנחש, כל חייו רק למטרה של מילוי בטנו ותאוותו. התיקון שלו היה להזריח לו את השמש, להאיר לו אור התורה ובזה הבין שדרכו עד עכשו היתה טעות, והתראו בו המצוות - הקשקשים שהם סימני הטהרה, שע"י לימוד התורה ידעו שצריך לקיים מצות, וזה מראה שהוא יהודי כשר.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 87) לטקסט

רב אשי איקלע לההוא אתרא אייתו לקמיה נונא דהוי דמי לשפרנונא חפייה במשיכלי חיורי חזא ביה קלפי ושרייה

[יש יהודים שמסתירים את סימני הטהרה שלהם, משתדלים להידמות לגויים במעשיהם, מתנהגים כיהודים רק במקום סתר. שפר נונא מסתיר רק את יופיו החיצון, ומגלה את יופו החיצוני, ואילו יהודי זה רק דומה לו, והוא מסתיר גם אם יופיו הרוחני. אבל לפעמים יהודי כזה מגיע למקום שהרשעות פרוצה מאוד, ומכריחים את הכול ללעוג על התורה, ואז יהודי זה יעמוד נגדם ויילחם עמהם בעד תורתו. כך היה בהיסטוריה שיהודים מתבוללים מסרו נפשם על קה"ש כשהגוים רצו לכוף אותם לכפור. רב אשי עטף אותו בכלי לבנים שעי"ז יהיו ניכרים הקשקשים השחורים. לבן הוא צבע המינות, כמו שדרשו "כולו הפך לבן" - למינות (סנהדרין צז). כך קלי דעת אלו, אם מנסים לכוף עליהם את המינות, הם מגלים את סימני הטהרה שלהם ושבים לה' ויהיו ישראלים כשרים, ולכן אין להרחיקם.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 87-88) לטקסט

רבה בר בר חנה איקלע לאקרא דאגמא קריבו ליה צחנתא שמעיה לההוא גברא דהוה קרי ליה באטי אמר מדקא קרי ליה באטי ש"מ דבר טמא אית ביה

[לפעמים לא די בסימני טהרה, אם יש בו מדות רעות, כי ישראל רחמנים וכו', ובעל מדות רעות מראה שיש סימני טומאה בקרבו. "באטי" הוא חיה עם קוצים ומחטים בבשרה. אדם מלא קוצים, שפוגע בחבריו בדיבוריו ובמעשיו, רחק ממחנה ישראל. אין רוח ה' ותורה בקרבו. זה סימן טומאה. עם ישראל כמו דגים, בניגוד לשאר בעלי חיים שמזיקים לעולם בזה שאוכלים דברים שראויים לאדם, ואילו דגים אוכלים מה שיש בים ולא מצמצמים את מזונות האדם, ולכן הם ברכה, ואילו דג שמזיק לאדם הוא דג טמא. וכן יהודי שמצער אחרים אינו ישראל כשר.]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 88-89) לטקסט


לט ע"ב

איזו היא טרית שאינה טרופה כל שראש ושדרה ניכר

[וכן פסק רמ"א יו"ד פג, ד: "ואם נמצא שם דג שיש לו ראש רחב ושדרה, מותר לאכול, דודאי היה לו קשקשים". זה משל לסימני טהרה של יהודי - שיש לו שדרה זקופה, אינו מחליף את אמונתו כדי להשיג קניינים, אינו כורע ברך בפני שום ממשלה, אלא מוסר נפשו לה'. ויש לו ראש רחב - הבטה רחבה במושג של אנושיות, אהבה רחבה לכל אדם ולעמו. גם אם אין לו קשקשים, משל לשמירת מצוות, יש להניח שהיה שומר מצוות ונפלו ממנו בגלל טרדות הזמן והפרנסה והתחברותו עם רשעים, אבל נפשו הישראלית עדיין בקרבו. ]

(רבי שרגא רוזנברג, בגדי שרד, עמ' 81-82) לטקסט


מא ע"א

מצא תבנית יד או תבנית רגל הרי אלו אסורין

[הגר"א הסביר בזה את הפסוקים (תהלים פרק קטו פסוק ה-ז) "פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו אף להם ולא יריחון, ידיהם ולא ימישון רגליהם ולא יהלכו" - בכולם כתוב "להם" חוץ מיד ורגל, כי הם ע"ז לעצמם אף שאינם מחוברים לגוף שלם.]

(רבי גדליה נחמן בראדער, גן ירושלים, דף יא ע"א) לטקסט


מד ע"א

וישק את בני ישראל לא נתכוין אלא לבודקן כסוטות

גם בענין החופה והנישואין [בין ישראל להקב"ה] נחלקו המפרשים. יש אומרים שהיה על ידי שכפה עליהם ההר כגיגית... ומהרש"א ז"ל כתב שם דהחופה הי' על ידי ייחוד השכינה במשכן. ולכאורה נראה דעל כרחך היו הנשואין בכפיית הר סיני, שהרי אמרו חז"ל בפרשת כי תשא בפסוק "וישק את בני ישראל", שנתכוון לבודקן כסוטות, ואם נימא שלא היו הנשואין עד ייחוד המשכן, הא קיי"ל דארוסות לא שותות כדאיתא... [קידושין] כז ע"ב, "תחת אישך אמר רחמנא". אך נראה דהא קשה לפי מה שדרשו חז"ל אשר שברת יישר כחך ששברת[שבת פז ע"א], שעשאן כפנויה, אם כן הרי נתבטל אפילו האירוסין. ונראה דבאמת אמרו בשבת בדף פ"ז [ד]שיבר את הלוחות והסכים הקב"ה על ידו... משמע דכוונת משה רבינו ע"ה לא היה לעשותן כפנויה... דסבר משה כסברת רב הונא [קידושין] בדף ה, דחופה קונה מקל וחומר. אם כן, כיון שכפה עליהם ההר כגיגית, כבר היה קדושין גמורים על ידי החופה, וממילא דהוי נמי נישואין כמו שכתב מהרש"א ז"ל דרב הונא יליף דחופה קונה וגומר. לכך השקה אותם כדין נשואה.

(רבי פינחס הלוי הורוביץ, המקנה, פתחא זעירא, אות ג)

[נמצא שהעובדים לעגל נענשו. וכן רש"י שמות לב, כ, כותב שהרגו את העובדים. א"כ למה הוצרכה פרה אדומה לכפר על חטא העגל? האלשיך הסביר שהיו כאלו שיכלו למחות ולא מחו, והם הוצרכו כפרה. וזה מה שנאמר "זא חוקת התורה אשר צוה ה' לאמר" - ה' ציווה לומר גם לאחרים, למחות בחוטאים.]

(רבי משה גרינברגר, באר משה, דרושים, עמ' סו) לטקסט


מה ע"א

כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן דע שיש שם עבודת כוכבים

[א"י היא ארץ האמונה, "שכון ארץ ורעה אמונה" (תהלים לז, ג), ולכן התגברה בה הנטייה לע"ז, עודף אמונה גם בחפצים גשמיים, ולכן הקימו ע"ז בכל מקום בא"י].

(מי מרום חלק יז עמ' ב)


נא ע"ב

כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה

[עיין לקט באורי אגדות שבועות ד ע"א]


נב ע"א

עבודה זרה של ישראל נגנזת

ומתוך שהאומץ שבאפיקורסות הישראלית הוא הרבה יותר גדול, מתוך שיש בו תוכן נפשי רומם והפניה שמימית עצומה ע"כ הוא קשה בטבעו, ומי שמתאדק בו קשה להשיבו מדרכו. ועל כן דרשו וסמכו אקרא דאל תען כסיל כאולתו באפיקורוס ישראל, וענה כסיל כאולתו באפיקורוס נכרי. ולעומת זה עבודה זרה של נכרי נשרפת היא פסילי אלהיהם תשרפו באש, השחת שרוף וכלה, כי אין תקנה לשאיפת המורד החמרית אלא כליונה, ועבודה זרה של ישראל נגנזת היא ושם בסתר כתיב, שסוף כל סוף בהזדככות העולם, בגרישת הצללים ונוסם, יתפרץ שטף האורה, והחירות העליונה תספיק בשפעתה להחיות גם את הנפשות המתעלפות מתוך עוצם מחלת צמאונם הבלתי נאות אפילו לטבע הרוחני של הנשמה. בני עולפו, שכבו בראש כל חוצות כתא מכמר המלאים חמת ד' גערת אלהיך. ובצדק נוכל לומר שבתוך הכפירה הישראלית גם של רשעי ישראל הרוחניים היותר מושפלים, מונחת היא סגולת אמונה טהורה, הרבה יותר ממה שהיא נמצאת בכל רוח האימון המתפשט בכל האמוניות המפוצלה של כל המון עמים רבים. ועל כן באחרית הימים בבא לציון גואל, ישובו שבי פשע ביעקב אל מקור חייהם, והיו לגוי אחד בארץ ומהם בהצמדם אל כללות הנשמה הישראלית בשובה להזריח את עושר קרני אורותיה. יחד עם כל הוד החיים העצמיים המלאים הוד תום והכרת אמת אמיצה ובטוחה הנוזלת כפלגי מים חיים מקרב כל ההמון הגדול של כללות האומה, וסגולות בחיריה שהלכו תמיד באורח חיים למעלה למשכיל תופע נהרה על כל המון גויים, ויבאו יחד ממלכות לעבוד את ד' שכם אחד, ויתרממו מעמק העכור אשר נפלו שמה, ויתעלו ויתרממו בהוד חיים ואור תורה אשר תצא מציון, לאור עולם, ולמשוש כל גויי הארץ, אשר ישובו כולם לקרא בשפה ברורה בשם ד' אלהי ישראל, אשר אלהי כל הארץ יקרא.

(ראי"ה קוק, אורות האמונה עמ' 44)

אמר ריש לקיש, כל המעמיד דיין (על הציבור) שאינו הגון, כאילו נוטע אשירה בישראל, שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך, וסמיך ליה לא תטע לך אשרה כל עץ, אמר רב אשי, ובמקום שיש תלמידי חכמים, כאילו נטעו אצל מזבח, שנאמר אצל מזבח ה' אלהיך

ולדבריהם אמר תיבת "לך", לומר שאינו מעלה עליו כאילו נטע אשרה אלא אם כשיעמידנו תהיה כוונתו לאיזו סיבה שנוגעת ממנה. אבל זולת זה, אם טעה בדיין שאינו הגון וחשב שהוא הגון והעמידו - אינו נחשב עליו כהעמדת אשרה.

(אור החיים, דברים פרק טז פסוק כא)

והטעם כי אלהים נצב בעדת אל ובקרב אלהים ישפוט, אצל הדיין הדן, שם השכינה שורה והשפעתה קבועה, כי המשפט לאלהים, אך זהו בדיין הגון, אבל בדיין שאינו הגון, תמורת שריית שכינה שורה סטרא דמסאבא, וזהו ענין אשירה, שהיו עושים למשכן לסטרא אחרא, שהיה שורה עליה רוחות טמאים ומרכבה לסטרא אחרא, וא"כ דיין שאינו הגון הוי כאילו נוטע אשירה, כי שניהם משכנות לסטרא אחרא, ושמה הרגיעה לילית כת שלה בעו"ה, ולכך אמרו כנוטע אשירה, ואם יש אצלו תלמידי חכמים, וא"כ על תלמידי חכמים הופיעה רוח הקדש מהשכינה קדישא, ועל דיין בלתי הגון רוח דמסאבא, הרי כאן - להבדיל בין קודש לחול - קדושה וטומאה במעמד אחד, וזה כנוטע אשירה במזבח, שהוא קדושת המזבח וטומאת אשירה, וזה פשוט.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יא)



נג ע"ב

אמר קרא אלה אלהיך ישראל מלמד שאיוו לאלוהות הרבה

קשה על זה, אם הם מלאים מצות כרמון, א"כ למה קראם רקים?. אלא ודאי, שעל התשובה דברו זה, כי כל פועל ריק שבהם, דהיינו העון, ממנו יתמלאו מצות, כי הזדונות והריקות נעשו כזכיות, ויעלה גם העון לריח ניחוח, כמו המצות, דוגמת החלבנה העולה לריח ניחוח, ככל שאר סממנים.

(כלי יקר, שמות פרק ל פסוק לד)



נד ע"ב

עולם כמנהגו נוהג

אמרתי, שלא ישתנה דבר מטבעו וימשך על השינוי ההוא - להשמר מן הנפלאות; כי אף על פי שנהפך המטה לנחש, ונהפכו המים לדם, והיד הטהורה הנכבדת - לבנה, מבלתי סיבה טבעית מחיבת אותם - הענינים ההם והדומה להם לא ימשכו ולא שבו טבע אחר, אבל כמו שאמרו ז"ל, "עולם כמנהגו הולך". זהו דעתי, והוא שצריך שיאמן - אף על פי שהחכמים ז"ל כבר אמרו בנפלאות דברים זרים מאד, תמצאם כתובים בבראשית רבה ובמדרש קוהלת. והענין ההוא הוא, שהם רואים, שהנפלאות הם ממה שבטבע גם כן על צד אחד - וזה, שהם אמרו, כי כשברא האלוה זה המציאות והטביע על אלו הטבעים, שם בטבעים ההם - שיתחדש בהם כל מה שנתחדש מהנפלאות בעת חידושם, ואות הנביא - שהודיעהו האלוה בעת אשר יאמר בו מה שיאמר ויפעל הדבר ההוא כמו שהושם בטבעו בשורש מה שהוטבע. וזה - אם הוא כמו שתראהו - הוא מורה על מעלת האומר והיות קשה בעיניו מאד, שישתנה טבע אחר מעשה בראשית או יתחדש רצון אחר אחר שהונחו כן; וכאלו הוא יראה, על דרך משל, שהושם בטבע המים שידבקו ויגרו ממעלה למטה תמיד, רק בעת ההיא שטבעו בו המצרים, והמים ההם לבד הם שיחלקו [מבאר שמאמר זה נכון לא רק לגבי ההנהגה הטבעית של העולם אלא גם לגבי הניסים שכבר התרחשו כהפיכת המטה לנחש הרי שלא התמידו אותם הניסים ולא נעשו טבע חדש אלא חזרו להנהגה הטבעית הקודמת שלהם.]

(מורה נבוכים, חלק ב פרק כט)

עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין

[יש שואלים, אם ה' לא רוצה שנחלל שבת, ושנאכל מאכלות אסורות, היה צריך לקבוע שמי שיחלל שבת, ימות מיד, ומי שיאכל מאכל אסור ייחנק? הסביר ר' ישראל מגיד מישרים דמינסק, ע"פ משל למלך, שאם זבוב מפריע לו, לא יקרא לחייליו לרדוף אחרי הזבוב, כי זה מתחת לכבודו. כך זה מתחת לכבודו של הקב"ה שישנה את כל סדרי הטבע כדי להעניש אדם שעובר עבירה. אין מכבודו לבטל את סדרי הטבע בשביל זה. האדם לעומת הקב"ה הרבה יותר קטן באופן יחסי מזבוב ביחס למלך. הזבוב מפריע למלך, ואילו החוטא אינו מפריע להקב"ה, אינו גורם לו שום התפעלות. הזבוב יינצל מענש, ואילו חוטא ייענש בעוה"ב.]

(רבי גבריאל זאב וולף מרגליות, חרוזי מרגליות ח"א, דף סא ע"ג) לטקסט

אם אין רצונו בעבודה זרה למה אינו מבטלה

[אף שאין דרכו של ה' לבטל ע"ז כמו שאמרו הזקנים, מ"מ במצרים עשה באלהיהם שפטים, כי המצרים ניסו לשכנע את ישראל לעבוד לאלהיהם שנאמר "הבה נתחכמה לו" (כמבואר באגדות ריב"א דף ו ע"ב).]

(רבי יוסף מעסינג, אגדות ריב"א על ההגדה, דף ח ע"ב) לטקסט

[טענה זו יוצאת מתוך הנחה שמעשה שמים עדיף ממעשי אדם, שלכן היה עדיף שה' יבטל אותה משישראל יבטלו אותה. והנחה זו מחוזקת ע"י המדרש שביציאת מצרים "אני ה' ולא שליח ולא מלאך" (כפי שהעיר שמע יעקב דף צב ע"ג). וזה מה שכתוב (שמות כ, ב): "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" - ולכן עליכם לקבל את אלקותי, ואל תטעו לומר בגלל זה שמעשה שמים עדיף, וממילא זו הוכחה שיש לעבוד ע"ז, אלא "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" כי כבר השיבו הזקנים למה ה' אינו מבטל את הע"ז. ]

(דברי יחזקיהו ח"א, עמ' מח) לטקסט



נה ע"א

חלאים רעים ונאמנים בשליחותם

כל חלי וכל מכה הנאמרים בתורה נמסרים לסטרא אחרא, ועל ידם צריכה להיות רפואה, כי נתן להם והם שלהם, ולכך "חלאים רעים ונאמנים" בשליחותם, כי הם עושים שלוחין לרפא, אבל הרפואה על ידם, שכך היה מקדם בימי חזקיה ספרי רפואות [ברכות י ע"א] כולה לחשים וכשפים וענייני שמות טומאות, כי זהו הכל על ידי ומסוג דלהון.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש יב)

בא לטמא פותחין לו בא לטהר מסייעין אותו

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא לח ע"ב]



סה ע"א

רבא אמטי ליה קורבנא לבר שישך ביום אידם. אמר: ידענא ביה דלא פלח לעבודת כוכבים. אזל, אשכחיה דיתיב עד צואריה בוורדא, וקיימן זונות ערומות קמיה. א"ל: אית לכו כה"ג לעלמא דאתי? א"ל: דידן עדיפא טפי מהאי. א"ל: טפי מהאי מי הוה? א"ל אתון איכא עלייכו אימתא דמלכותא, אנן לא תיהוי עלן אימתא דמלכותא

ויש להבין מה זהו שטות כזה לומר, אית לכו לימי משיח תענוג גשמית אשר חרפה לנו שטות כזה, וחמדת יצר הרע ורועה זונות יאבד הון, חלילה לנו לומר שיהיה זה בגדר הענין לומר שיכנס בעניני תענוג, ומי שהוא שלם בגדר התכלית, יתעב דבר זה בתכלית, והיה לו לרבא לשתוק ולומר שתוק משטות כזה, ומאן מעכב בגלות המר הזה לכנוס ח"ו בקובה של זונות, וגם מה שהשיב רבא דלא הוי עלן אימת מלכות, מה ענין זה לתאות הגשמי ותאות יצר הרע.
...וזהו הענין בר שישך עם רבא, כי בר שישך ידע דעיקר ביאת אדם תכליתו הוא בזה העולם ללחום מלחמת יצר הרע, כי בזו יקנה שלימות ועושה נחת רוח ליוצרו וקונה לעצמו חיי עולם הבא, שיפה בו שעה אחת מכל חיי עולם הזה, וזו יותר טוב מכל תענוגי ומעדני העולם, לכך כאשר יתבטל יצה"ר נאמר בקרא [זכריה י"ב י"א ועיין סוכה נב ע"א] שיספדו עליו, להיות על ידי כן אין שכרם מרובה כי אין כאן יצה"ר, וזהו הענין, בר שישך חשב, תיכף בביאת משיח, יחולו יעודי נביאים, שיתבטל היצר הרע ולא יהיה עוד לב אגמון, ולכך שאל לרבא מה זה תכלית המקווה הלא על ידי כן ימעט שכרכם, כי אין לכו לעלמא דאתי כי האי לעשות תענוג כזה בוורדן וזונות, כי לא יהיה יצר הרע, וא"כ יהיה אצליכם מצד הטבע דבר שטות ומתועב, כמאמר חז"ל בוש אני מעצמי בדבר שאני נולד מתענוג וחמדה של חרפה, וכבר קדמו דוד הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי, ועתה יש בידכם להתענג בבית נשים וזונות, ואתם נמנעים מזה וקדושים לה' אלהיכם שכרכם הרבה מאוד, וא"כ יפה לכם עכשיו שלימותכם ונחת רוח ליוצרכם, ומה זה שתקוו ותחכו לימות המשיח, וזהו לשון שאלתו אית לכו כי האי גוונא בעלמא דאתי, הלא אז תחזה בושה לפנות לזה השטות כנ"ל, והשיב רבא כמאמר שמואל (אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות. סנהדרין צט ע"א) שלא נעקר יצר הרע תיכף, ואדרבה מצד הטבע בעצם יהיה מקום ליצה"ר יותר מעכשיו, וזהו אמרו לדידן עדיפא, דלית לן שעבוד מלכות, א"כ הרי כח יצר הרע בתוקפו וכחו גדול ביותר כנ"ל, ומכל מקום נחנו נהיה מופרשים ומובדלים ממנו מכל, ותמים נהיה עם ה', בזה ירבה שכרינו וקנין שלימות נפשינו וא"ש. [בשאלתו 'אית לכו כה"ג לעלמא דאתי?' התכוון בר שישך לשאול אם בעולם הבא יהיה לנו יצר הרע כה חזק, ואם לא - הרי שגם שכרנו לא יהיה גדול כ"כ. על כך ענה לו רבא שיהיה יצה"ר. ואכן באין מלך, ואיש הישר בעיניו יעשה, יצר הרע חזק יותר, ולכן שכרנו יהיה גדול יותר.]

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ב)



עג ע"ב

חטה אחת פוטרת כל הכרי

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין נח ע"ב]



עד ע"א

כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ג ע"ב]



עו ע"א

כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו

[המתחדשים לועגים על דברי התורה, על המנהגים הישנים, ואומרים שמה שהיה יפה אתמול, נעשה היום מגעיל ומאוס וצריך לשנות אותו.]

(רבי שרגא רוזנברג, כנפי שחר, עמ' 52)
לטקסט

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 34300

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמה | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | צרו קשר

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | השיטה | EXAMPLE |
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US