Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת בבא קמא

בעריכת המכון לחקר האגדה





ב ע"א

ארבעה אבות נזיקין: השור והבור והמבעה וההבער. לא הרי השור כהרי המבעה, ולא הרי המבעה כהרי השור, ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים, כהרי האש שאין בו רוח חיים

וזהו אמרם [ב"ק ב ע"א] ד' אבות נזיקין יש, שהם גורמים לצדיק גמור לחטוא, והם שור, שהוא עגל, כדכתיב [תהילים ק"ו ב] וימירו כבודם בתבנית שור. והבור, ענין יוסף שהשליכו לבור. והבער, הוא מרגלים שהציתו אש בלשון הרע שלהם, כי הם המבעירים הבערה וגרמו שריפת בית המקדש. ומבעה, זה אדם, חטא אדם הראשון, או זה שן, כי אכילת עץ הדעת גורמת הכל.
ולכך אמר, לא ראי זה כראי זה, כי יש לכל עון בחינה אחרת, ואמר על כולם שיש בהם רוח חיים, מה שאין כן הבער, והוא כמאמר המשנה [ערכין טו ע"א] דעל עצים ואבנים לבד דיברו המרגלים, וזהו שאין בו רוח חיים והמה הגורמים לאדם לחטוא.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש טז)



יב ע"ב

דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה כא ע"א]




טז ע"א

דתניא... שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש. והני מילי דלא כרע במודים..

הטעם כי נחש - עפר לחמו. והוא, דלא שח לעפר, נעשה נחש אשר עפר לחמו.

(יערות דבש, חלק א, דרוש א)

דאיך נותן רשות וכח לסטרא אחרא לילך בתר תאוה וחמדה ולא לשם שמים, זהו כחו של נחש אשר תשופנו עקב, ולכך נעשה נחש.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ו)




יז ע"א

אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחאי מאי דכתיב אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים שנאמר אשריכם זורעי ואין זריעה אלא צדקה שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד ואין מים אלא תורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים וזוכה לנחלת שני שבטים זוכה לכילה כיוסף דכתיב בן פורת יוסף בנות צעדה עלי שור וזוכה לנחלת יששכר דכתיב יששכר חמור גרם אית דאמרי אויביו נופלין לפניו כיוסף דכתיב בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ וזוכה לבינה כיששכר דכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל.

כל הגומל חסדים זוכה לגדולה, שהחסד הוא גדולה כדכתיב כגודל חסדך, וחסד הוא טוב מן החיים, כדכתיב טוב חסדך מחיים, ואין אדם זוכה לחסידות אלא בגבורה, כמ"ש איזהו גבור הכובש את יצרו, והכובש את יצרו הוא חסיד. ושתי המדות האלו שהם החסדים, שזהו הגדולה שאדם זוכה בה ע"י הגבורה, שתיהן הן כתרי מדותיו של הקב"ה.

(רמב"ן, דרשה לחתונה)



ת"ר "וכבוד עשו לו במותו" זה חזקיה מלך יהודה, שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי כתף, דברי ר' יהודה. א"ל ר' נחמיה: והלא לפני אחאב עשו כן?! אלא שהניחו ס"ת על מטתו ואמרו: קיים זה מה שכתוב בזה

ויש להבין מה ענין חזקיה לאחאב, ולמה פירוש דספר תורה הניחו לו, ולא פירוש שהכבוד היה שהושיבו ישיבה על קברו, כמ"ש מהרש"א, וגם יש להבין בפסוק מה קמ"ל דעשו לחזקיה כבוד, למי ראוי יותר כבוד ויקר כי אם למלך חזקיה מלך יהודה מזרע דוד, וצדיק וחסיד, וה' חפץ ביקרו שעשה לו נס, ששינה סדרי מהלך שמש, עד ששלחו ממרחקים לדרוש המופת בארץ, א"כ פשיטא דעשו לו כבוד, אבל אמרו [אבות ד, ה] כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות, ורמזו בגופו, כי רבים מכנפי ארץ, דהיינו עשירים פני העם אשר להם יד ושם להרע ולהטיב, להם כל הכבוד, כל רואה אותם ישתחוה אפים ארצה יותר מלאלף בעלי תורה. אבל במותם, אשר נסע רוחם ואין כאן אלא גוף, אין כאן משגיח, ומותרם מן הבהמה אין, ולקברות יובלו מבלי משגיח, אבל במות הצדיק ומכבד התורה, גופם דייקא, כאשר פרחה נשמתו מ"מ גופו מכובד, וזהו ענין הספד על תלמיד חכם, כי גופו מכובד, וזהו לכבוד התורה.
וכבר נודע מ"ש על חזקיה, כשהיה רואה תלמיד חכם היה מחבקו ומנשקו, ודורשים עליו את יראי ה' יכבד, א"כ גופו מכובד להספיד, וזהו דייקא וכבוד עשו לו, דייקא לגופו, ולו דוקא היותו מכבד התורה, ולכך שאלו הלא לאחאב עובד עכו"ם עשו כן, והוא, כי אמרו בפרק חלק [סנהדרין קג.] דאחאב כיבד התורה למאוד, כמבואר שם, וא"כ אף גופו היה מכובד, ולכך נעשה לו יותר הספד משאר מלכי ישראל הואיל שכיבד התורה למאוד נתכבד גופו. ראו כמה גדול כבוד התורה, שאפילו לאחאב עובד עכו"ם לא נתקפח שכרו, והיה לו כבוד במותו כמו חזקיה, ואמרו חז"ל [שבת קנג.] מהספידו של אדם ניכר וכו', ואחאב היה רשע, וכבוד התורה היה מגן בעדו, ונעשה לו הספד כאדם גדול.
...בחזקיהו שעשו לו כבוד, מאי קמ"ל ולמה הניחו ספר תורה, והוא דרש"י פירש [בראשית לה. ה] בשם המדרש, דלכך לא נזכר מיתת רבקה, שהוציאו מטתה בלילה בחשאי, לבל יאמרו ארורה האם שגידלה לעשו הרשע, והקשו המפרשים דא"כ במות יצחק נמי, ותירצו דבן כסיל תוגת אמו [משלי י, א], כי תליא רשעת הבן בסוגית האם, כמ"ש מהרש"א ביומא [דף מ"ז], שאלו לאם בן קמחי במה זכית וכו', שלא שאלו לאביו כי הכל תלוי באם, אך זהו בכל אדם, אבל חזקיהו דלא נסיב אשה משום דידע דנפיק מיניה מנשה, וכאשר דיבר לו ישעיה ליסב אשה, נסיב בת ישעיה, דאולי על ידיה תבוטל הגזרה, הרי דלא היה בסיבת האם כי חזו דנפיק מינה, ואדרבה חשב ע"י האם יבוטל, א"כ יש כאן סברא מבלי לקוברו ביום ופומבי, כי אם בלילה בחשאי, ולכך אמר הכתוב דלא כן הוא, [דה"ב לב, לג] וכבוד עשו לו במותו ויצאו לפניו רבים מישראל וכו'.
רק באמת למה, מה נשתנה זה מאמנו רבקה, ואמרו, כי אדרבה הוא בראותו כי נפיק מיניה רשע לא ביקש להוליד, רק ע"י הנביא הוכרח לקיים מה דפקדו ה' לקיים מצות פריה ורביה, והוא כדי לקיים פריה ורביה שם נפשו בכפו, אף כי יהיה לו רשע, מ"מ לא נמנע ליקח אשה, וא"כ לא שייך ארור שזה ילד, דהא באמת לא ביקש להוליד, רק עשה כדי לקיים מצות פריה ורביה כמאמר הנביא, ואדרבה שבחו יותר, דראה דיהיה לו רשע, מ"מ לא שת לבו אפס לקיים מצות ה' מה שצוה ה', וזהו מאמרם [ב"ק יז] שהניחו ספר תורה על קברו, לומר דקיים זה מה שכתוב בזה, נשא אשה כדי לקיים מה שכתוב בספר תורה זה, אף שהיה לבו נוקפו כי חזא דנפק מיניה רשע, אעפ"כ לא שת לבו רק לקיים כנ"ל, וא"כ יש יקר וכבוד בזה, ולא גנאי ח"ו.
ומזה הטעם י"ל ג"כ ביצחק מ"ש המפרשים הנ"ל, כי על יצחק אפשר לומר דהוצרך להוליד לקיים פריה ורביה, משא"כ אשה דאינה מצווה על פריה ורביה, ולכך אמרו דהניחו ס"ת על קברו לכבודו, ולא שהושיבו ישיבה על קברו כקושית מהרש"א, דעיקר הרבותא הכבוד במותו שלא הוציאו מטתו בלילה כנ"ל ברבקה, אבל בישיבת ישיבה הוא לאחר קבורה, וזה אין רבותא, עיקר רבותא במותו כנ"ל ודוק. [כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות [אבות ד, ה]. בניגוד לעשירים אשר כבוד ניתן להם רק בחייהם, במות הצדיק ומכבד התורה, כאשר פרחה נשמתו מ"מ גופו מכובד. וזהו חזקיהו, שכשהיה רואה תלמיד חכם היה מחבקו ומנשקו, ודורשים עליו את יראי ה' יכבד, א"כ גופו מכובד להספיד. ומעלת כבוד התורה כ"כ גדולה עד שאפילו מלך רשע כאחאב זכה לכבוד גדול מפני שכיבד את התורה. אלא שמעלתו של חזקיהו גדולה מאד שכן ראה ברוח הקדש שיצא ממנו בן שאינו מעולה [ברכות י ע"א], ורק בגלל מצוות הנביא שלא יבטל את מצוות פריה ורביה נשא את בת הנביא לאישה והוליד. ומרבקה, שלא הזכיר הכתוב מיתתה, למדנו (רש"י לבראשית לה, ה) שהמוליד בן רשע ראוי לו להיקבר בלילה, אך לא כן חזקיהו, שלא רצה להוליד אלא עשה כך בציווי הנביא כדי לקיים מצוות התורה - לכן הניחו ספר תורה עליו במותו, ולא שייך היה לבנות ישיבה על קברו כקושיית המהרש"א.]

(יערות דבש, חלק ראשון דרוש יב)

וכעת יבואר רק הטעם שיצאו ל"ו אלף חלוצי כתף דוקא, ולא ל"ו מאות, ומה זה במספר ל"ו, וגם למה חלוצי כתף ולא חלוצי כתפיים, ואמת ברש"י משמע שהיו כתפיים, אבל בגמרא נאמר רק כתף. אבל יובן כי נאמר [תהלים צא, ז] יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, והיינו כי מצד שמאל הם אלף מלאכים העומדים בעזרתו, כי כל מצוה שעושה, קונה אלף מלאכים, והם המפילים אלף המקטריגים, כמבואר במדרש [ילק"ש ח"ב רמז תתמ"ב], ואם אדם עושה מצוה שלא לשמה, כדאמרינן למשמאילים בה, שהם לסטרא דשמאל, והם אלף, והעושה מצוה מצד ימין שהוא לשמה, שהוא למיימינים בה, יש לו רבבה, וזהו רבבה מימינך. ...
והוא ידוע כי הקב"ה שגומר דינו, הוא על פי בית דין של מעלה, שהוא ע' כבית דין הגדול, ויש מימין החצי ומשמאל החצי, כדכתיב [דה"ב י"ח. י] וכל צבא השמים עומדים על ימינו ושמאלו, והמצות שהאדם עושה מימין, הם המביאים אורך ימים, כדכתיב [משלי ג', טז] אורך ימים בימינה, והנה המלאכים מצד ימין, הם בסוג וגדר רבבה, ובצד שמאל אלף כנ"ל, ול"ה מזכים ול"ה מחייבים, מחצה על מחצה, ואם אחד מצד שמאל נהפך למזכים ומכריע לימין, הרי הרוב לזכאי, ...ואם אחד מן המזכים נהפך לצד שמאל, הרי נחרץ דינו לחובה, כי בשמאל אין אורך ימים כלל, וא"כ נהפך שבמקום רבבה, אחד נעשה בסוג אלף, והרי כאן ל"ו מחייבים, והם ל"ו אלף, וזהו בחזקיה שעברו לפניו ל"ו אלף במותו חלוצי כתף, להורות כי לא מת במקרה רק מצד בית דין הגדול בשמים, ול"ו אלף הם מחייבים אותו, וזהו ל"ו אלף, ולכך הלכו חלוצי כתף, שהוא להורות כי כתף ימין נחלץ, ואורך ימים בימינו נחלץ וסר ממנו כי מת, ואין כאן רק שמאל, ואורך ימים נחלץ, ולכך קורעים קריעה מצד ימין, להורות כי כתף ימין נחלץ, ואורך ימים ליכא, וגברו צד שמאל, וזהו ל"ו אלפים שהלכו, והבן כי זה הוא אמת וברור.

(יערות דבש, חלק ראשון דרוש טז)



ת"ר "וכבוד עשו לו במותו" זה חזקיה מלך יהודה... א"ל ר' נחמיה ... אלא שהניחו ס"ת על מטתו ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה. והאידנא נמי עבדינן הכי... אמר רבה בר בר חנה הוה אזילנא בהדיה דר' יוחנן למשאל שמעתא ... אמר לן: אפילו קיים אמרינן לימד לא אמרינן. והאמר מר: גדול למוד תורה שהלמוד מביא לידי מעשה?! ל"ק. הא למיגמר הא לאגמורי

הדבר צריך ביאור כמ"ש התוספות, דהא באמת אמרינן בקדושין כך שתלמוד גדול ממעשה, וא"כ מה קושיא, וגם יש להבין באמת למה קיים אמרינן אבל לא לימד.
...אף שקיים כל התורה ותו לא ישוב דכבר נשלמה שלימותו, אמנם לימוד התורה זהו אש תמיד תוקד לא תכבה, וחשק ולהב התורה לא תכבה, ותמיד משתוקקים ללמד תורה וזהו בעולם הזה, לכך היו משתוקקים משה ושאר צדיקים ללמד לאחרים, כי טבע הטוב להטיב לזולתו, ולכך צדיקים בעולם הבא שבים לכאן ללמד תורה, כמ"ש בזוהר [ח"ג רב ע"א] בכמה דוכתי, כי חפצם ללמד תורה, וזה להם שמחה להטיב ולתקן אחרים יותר מכל חיי עולם הבא, ולכן אמרינן קיים אמרינן אבל לימד לא אמרינן, דזה חסר אצלו בעולם הבא, וכל חפצם ללמד, ולכך הוי לועג לרש, ולכך לא אמרינן, וס"ד בגמרא למד לעצמו, ומכל מקום לא אמרינן כי תורה אין קץ, ואי אפשר לומר שאדם למד כל צורכו, ואפילו יאריך ימים כחול ויהגה יומם ולילה לא יגיע לטפה מהים מהתורה, כי ארוכה מארץ וכו', ופריך הגמרא מה בכך, הא גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה, וא"כ זה שגמר כל המעשה תו לא הוי לועג לרש, כיון שכבר נגמרה כוונתו ותכלית המצוה שקיים הכל, ועל זה משני אמת לגמור, אבל לאגמורי אין סוף ואין חקר לחשק, ודדיה ירוך בכל עת ללמוד עם אחרים, ולזה אין קץ לחשק הזה, וכל נחת עולם הבא אין ערך לו, ולכך הוי לועג לרש, באמרם שמת ולא יהיה שכיח גביה ללמד אחרים, ולכך לא אמרינן למד וא"ש.

(יערות דבש, חלק ב דרוש ז)

תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה

וזה טענת אותו חופר שיחין לר' יוחנן בן זכאי במדרש (קהלת רבה ד' י"ב) שגם הוא עוסק בצרכי ציבור. רק הוא השיבו שאין זה דברי תורה דדברי תורה לשון הוראה לאחרים והוא אין יכול להורות לאחרים שיבואו לשאול עיין שם. ומצד זה הוא התנשאות תלמיד חכם על עם הארץ משום דבעם הארץ הדברי תורה שלו בהעלם גדול והגלוי רק מצוות ותלמוד גדול.

(ר' צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות רלא)


[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין מ ע"ב]



יז ע"ב

איידי דאתיא מדרשא חביבא ליה

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות ב]





כו ע"א

אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן

אדם - מדבר בצדיקים. "וסביביו נשערה מאד". הקב"ה מדקדק אפילו כחוט השערה, הן שוגג הן מזיד [יבמות קכא ע"ב].

(יערות דבש, חלק ב, דרוש טז)




ל ע"א

אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא - לקיים מילי דנזיקין

כי הרבה מוסר יש בו. והעיקר, כי טרם שיעשה אדם מצוות בינו לבין קונו, צריך לעשות מצוה בינו לבין חבירו, כאמרם מילי דנזיקין, שהוא בין אדם לחבירו.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש טז)

האי מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין

[כי עיקר חטאי האדם הם מחמת ממון (ט"ז או"ח סי' תרז, וירושלמי יומא פ"א - "היו אוהבם את הממון ושונאים זה את זה").]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' ב - לטקסט)

האי מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דברכות

[כי הוא מבין שהכל בא מה', כמש"כ בברכות לה ע"א שבלי ברכה, "לה' הארץ ומלואה".]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' ב - לטקסט)


לב ע"ב

הוציא הלה את ראשו וקבלה פטור

[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות ח]





לח ע"א

א"ר אבהו: אמר קרא עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים - ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח, כיון שלא קיימו עמד והתיר ממונן לישראל

ודקדק לומר "גשמיכם" כאילו הם שלכם, לא בעד שכר מצות ומעשים טובים, אלא לצד שהם מעמידי עולם בעסק התורה וכו' זוכים בשלהם. ואולי כי לטעם זה 'ראה ויתר גוים התיר ממונם לישראל' (ב"ק לח.), כי ישראל קנו העולם וכל אשר בו והם הגוים כנכסי בני ישראל. [מבאר שכיוון שישראל מקיימים את העולם בזכות תורתם, הם בעצם הבעלים של כל הנכסים שבו.]

(אור החיים, ויקרא כו, ד)


א"ר חנינא גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה

אמרו, "אין הקדוש ברוך הוא מקפח זכות כל בריה", ואמרו, "כל האומר קודשא בריך הוא ותרן הוא יתותרן מעוהי; אלא, מאריך אפיה וגבי דיליה"; ואמרו, "אינו דומה מצווה ועושה למי שאינו מצווה ועושה" - ובארו שהוא - אף על פי שלא צווה - נותנים לו שכרו; ועל זה העיקר נמשכו כל דבריהם.

(מורה נבוכים, חלק ג פרק יז)


[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין לא]


ר"מ אומר: מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? ת"ל "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". כהנים ולוים וישראלים לא נאמר אלא אדם. הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול

ויש לך לדעת כי בחינת האדם היא פחותה מבחינת שם אדם, כאמור במסכת ע"ז (ג.) וזה לשונם: "אמר ר' מאיר אשר יעשה אותם האדם וגו' - כהנים לויים לא נאמר וכו' אפילו נכרי העוסק בתורה וכו'", והקשו רש"י (סנהדרין נט. ד"ה האדם) ותוספות (ע"ז ג. ד"ה כהנים) מאמר זה עם מאמר ר' שמעון בר יוחאי שאמר "אתם קרויים אדם וכו'", ותרצו התוספות שיש הפרש ומעלה בין אדם להאדם, כי אדם הוא הגדול והמשובח וכו', והגם שרש"י ז"ל כתב שחולקים התנאים, עם כל זה דברי התוספות עיקר, כי מצינו בפירוש בדברי רשב"י שמחלק כדברי התוספות. וטעם הדבר הוא כי אדם הוא בחשבונו מ"ה ושמו של הקב"ה הוי"ה במילוי אלפי"ן יעלה כן, ובתוספת הה"א תאבד הכוונה הרמוזה. [מפרש כי יש הבדל בין 'האדם' - שמכוון לדרגה נמוכה יותר מישראל, לעומת דרגת 'אדם' שהיא בחינה גבוהה.]

(אור החיים, בראשית ג, כ)

האדם וגו' - במסכת שבת וז"ל (אמר רבי יהודה) [היה רבי מאיר אומר] מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, (דכתיב) [תלמוד לומר] אשר יעשה אותם האדם וחי וגו' כהנים לוים ישראלים לא נאמר אלא האדם עד כאן, פירוש לצד שהוקשה (לרבי יהודה) [לרבי מאיר] יתור האדם, עוד הוקשה לו למה דיבר הכתוב בלשון נסתר, שהיה לו לומר אשר תעשו אותם כדרך שהתחיל לדבר ושמרתם וגו' לנוכח, ומכח זה דרש שנתכוון למי שלא היה שם באותו מצב, שאינו לא כהן ולא לוי ולא ישראל, ומי זה הוי אומר זה גוי. והתוספות ז"ל הקשו מברייתא (ב"מ קיד:) שדרש רבי שמעון פסוק (יחזקאל לד לא) אדם אתם, אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם, ואמרו שיש לחלק בין אדם להאדם עד כאן.
וכמו כן ראיתי בספר הזוהר (בראשית כה:) שחילוק זה אמיתי מצד עצמו, והוא דבר שבמנין תלוי כידוע ליודעי חן שחשבון המעולה הוא של אדם, ולא של האדם, כי המוסיף גורע. ואולי כי כשעוסק הגוי בתורה גם עליו יהיה כתר זה ליקראות אדם, וכפי זה אות ה"א שבהאדם הוא ריבוי הגוי שגם הוא יקרא אדם כשעוסק בתורה, ואין אות הה"א כאן מעיקר השם, והבן. [מבאר שהמילה 'האדם' מכוונת גם לגוי, בעוד ש'אדם' מיוחדת לישראל, כנדרש במקום אחר בחז"ל.]

(אור החיים, ויקרא יח, ה)


"אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה", וכי מה עלה על דעתו של משה, לעשות מלחמה שלא ברשות? אלא נשא משה ק"ו בעצמו, אמר: ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב, אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם, מואבים עצמן לא כל שכן! אמר לו הקב"ה: לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי, שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן, רות המואביה ונעמה העמונית

והנה קודם הק"ו הזהירו למשה מן המואבים. ועוד אם מפני הק"ו, למה הוצרך להזהיר מבני עמון. אולי לא הקפידו בלשון האגדה בכך, אבל הכוונה לומר שגלוי לפניו יתברך כי כשיצוה אותו "צרור את המדינים" יהיה למשה ק"ו לעשות מלחמה במואב שלא ברשות אחרת, והקדים להזהירו מזה, ומפני שהזהיר במואב הזהיר גם בבני עמון, שלא יחשוב משה שתהיה אזהרתו מן מואב לבדו רשות בבני עמון, כי גם הם גמלו להם רעה ולא קדמו אותם בלחם ובמים.

(רמב"ן, במדבר כה, יח)

המדרש מובא כדוגמה לכך שזכות אבות גורמת לכך שיש מצבים שהקב"ה חס על דור שלם למרות שמצד מידת הדין לא מגיע לו משום הבטחה לאבות שעמ"י הוא זה שיביא גאולה לעולם באחרית הימים.

(מכתב מאליהו, חלק א'. באור ענין מידת הרחמים (עמ' 15))





לח ע"ב

אמר לו הקב"ה: לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי, שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן, רות המואביה ונעמה העמונית

אכן יתבארו הכתובים על פי הקדמה אחת זכה וברה אשר האירה עינינו בדברים נחמדים מאור תורתנו, והוא כי אדם הראשון הוא אילן שבו היו תלויים כל הנשמות של הקדושה שיצאו לעולם מיום היות עולם ואשר עתידין לצאת, וכשחטא אדם שלט חלק הרע וישב ממנו שבי לאין מספר, ודרשו מעל ספר אנשי אמת מה עצמו השבויים מהקדושה בקליפה, והן עם ה' משתדלים מיום היותם לברר ולהוציא בולעו מפיו, והולכים ומבררים ומוציאים מידו באמצעות מקור הקדושה אשר נטע ה' בתוכנו היא התורה והמצות.
גם לפעמים באמצעות דביקות הנפש הקדושה בנפש הטומאה לאונסה תוציא נפש חיה למינה, והוא סוד ותדבק נפשו בדינה בת יעקב (לעיל לד ג) ששאבה נפש דינה הקדושה לנפש קדושה מינה שהיתה נתונה תוך שכם, ואמרו ז"ל כי היא נפש רבי חנינא בן תרדיון והוא רמז "רחבת" ידים.
ולפעמים תצא הנפש מעצמה לעולם לצד השרצת נפשות הקליפה בעולם תצא גם היא, ובצאתה תהיה מובדלת מאוצר הקליפה טבעה ותאוה ללכת בדרך הטוב, והוא סוד נשמות הגרים המתגיירים מעצמם, וחושקים להסתופף בצל הקדושה.
ובכלל דבר זה גם כן באמצעות דבר מגונה ביותר יבחר השבאי שהוא אדם בליעל, להוציא נפש הקדושה ששבויה בידו, במקום קליפה שהיא בחינת העון, שיהיה יותר מגונה. וזה לך האות רות המואביה יצתה מזנות אב ובתו, ונעמה העמונית, ותבחון לדעת כי רות שיצתה ממנה שלשלת מלכות בית דוד היתה ממואב שהיא בעלת עבירה בחציפות יותר, ומעשיה מוכיחות עליה, כאומרם ז"ל (ב"ר נא י), ונעמה יצתה מעמון שלא היה העון מזוהם כאחותה (ב"ק לח:).
ויש לך לדעת כי אם היה עושה מעשה לוט אדם אחר, לא היו יוצאים באמצעותו ב' פרידות הטובות (שם), אלא לצד לוט שהיה גדול בבחינתו, כי גם בחינת הרע יש בה הדרגות גדולות זו למעלה מזו כפי בחינתה, וצא ולמד מהאומות שהם ענפי הקליפה שיש בהם מלכים גדולים ומלכים קטני הערך ושרים וגו'. [מבאר על דרך הסוד שחלקי הקדושה ששבויים ביד הקליפות יוצאים מהן דווקא בדרכים מגונות וטמאות.]

(אור החיים, בראשית מט, ט)


אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה אפילו שכר שיחה נאה

מבאר באריכות שכלל זה בהנהגת ה' חל גם על כאילו שהרשיע מאוד בחייהם אך כיון שעשו גם מעשים טובים, יקבלו עליהם שכר טוב, ומביא לכך הרבה דוגמאות.

(רמב"ם, מאמר קידוש השם)

[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות י ע"ב]

כותים גרי אריות הם וכו' גירי אמת הם

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין עה ע"ב]

לעולם יקדים אדם לדבר מצוה שבשכר לילה אחת שקדמה בכירה לצעירה

[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות יא ע"א]



לט ע"א

שור האצטדין אינו חייב מיתה שנאמר "כי יגח" ולא שיגיחוהו

"כי יצר לב וגו" - פירוש על דרך אומרם ז"ל במסכת בבא קמא (לט.): שור האצטדין שנגח פטור דכתיב (שמות כא כח) וכי יגח ולא שיגיחוהו ע"כ, והן האדם מנעוריו קודם שיבחין למאוס ברע ולבחור בטוב יקדמנו הרע משננער ממעי אמו והרע מדריכו בבחינתו, והיה כי יגדל כבר הטביע בו הרע כמו שהטביעו הנגיחה בשור האצטדין, וטעם זה יועיל לבל דנו בהכרת, אבל על כל פנים ענוש יענש על אשר איננו שומע בקול האלהים, וישתנה משור המתלמד כי הוא מותר האדם מן הבהמה, למאוס ברע בהכירו ולבחור בטוב. והועיל טענת רע מנעוריו, שלא יתכעס ה' עליו כל כך שנראה שהפליא לעשות כי יש לו סיבה להרשיע לצד לימודו מנעוריו. [מבאר שבדומה לשור האצטדין, ישנה זכות טענה לאדם שאף הוא הורגל לעשות הרע מנעוריו עוד לפני שיכל להבחין בין הטוב לרע.]

(אור החיים, בראשית ח, כב)




נ ע"א

כל האומר הקב"ה ותרן הוא - יותרו חייו

המדרש מובא כהוכחה לכך שמידת הרחמים אין כוונתה ויתור מוחלט על הענש.

(מכתב מאליהו, חלק א'. באור ענין מידת הרחמים (עמ' 14).)

וסביביו נשערה מאד מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות קכא ע"ב]



נ ע"ב

מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים, עבר עליו חסיד אחד, אמר לו ריקה, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך. לגלג עליו. לימים נצטרך לממון ומכר את השדה, ועבר באישון לילה ואפלה ונתקל באבנים. אמר, ודאי קושטא קאמר ההוא גברא, דאנא מסקל מרשות אחרות לרשות שלי

ועם דגופא דעובדא הכי הוה, אחשוב שקבעו אותו בתלמוד להיותו משל נמרץ למתעסקים ומתפארים לעולם שאינו שלהם, ומסקלים ממנו אבני נגף והרבה מכשולין אל עולמן האמיתי, ובבואם שם יהי דרכם חשך וחלקלקות ונפלו ואין מקים. [מבאר שהמעשה הזה הוא משל לאנשים שמשקיעים את עקר מרצם בעניני העוה"ז, ובזה הם פוגעים בעוה"ב שלהם.]

(עקידת יצחק, שער ס"ז)




נה ע"ב

אֶחָד שׁוֹר וְאֶחָד כָּל בְּהֵמָה לִנְפִילַת הַבּוֹר, וּלְהַפְרָשַׁת הַר סִינַי, וּלְתַשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְלַהֲשָׁבַת אֲבֵדָה, לִפְרִיקָה, לַחֲסִימָה, לַכִּלְאַיִם, וְלַשַּׁבָּת

ויראה לי כי טעם איסור קיבוץ שני מינים באי זה מעשה שיהיה אינו רק להרחיק מהרכבת שני מינים - רצוני לומר, "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" - כי אם יקבץ בין שניהם, פעמים ירכיב אחד מהם על חברו. והראיה על זה - היות הדין הזה כולל לזולת שור וחמור, "אחד שור וחמור ואחד כל שני מינין, אלא שדיבר הכתוב בהוה".

(מורה נבוכים, חלק ג פרק מט)





נט ע"א

אליעזר זעירא הוה סיים מסאני אוכמי, וקאי בשוקא דנהרדעא, אשכחוהו דבי ריש גלותא וא"ל, מאי שנא הני מסאני? אמר להו דקא מאבילנא אירושלים, אמרו ליה, את חשיבת לאיתאבולי אירושלים? סבור יוהרא הוה, אתיוה וחבשוה, אמר להו גברא רבה אנא, אמרו ליה, מנא ידעינן? אמר להו, או אתון בעו מינאי מילתא, או אנא איבעי מינייכו מילתא, אמרו ליה, בעי את, אמר להו, האי מאן דקץ כופרא מאי משלם? אמרו ליה, משלם דמי כופרא, והא הוו תמרי? א"ל משלם דמי תמרי, אמר להו, והא לאו תמרי שקל מיניה? אמרו ליה אימא לן את, אמר להו בששים, אמרו ליה מאן אמר כוותיך? אמר להו הא שמואל חי, ובית דינו קיים, שדרו קמיה דשמואל, אמר להו שפיר קאמר לכו, בששים, ושבקוהו

ויש להבין, למה היה מתאבל במסאני על החורבן ולא בשאר לבושים, ושינה מנהג של ישראל במנעליו שהיה דרכם להיות לבנים, כמ"ש תוספות שם, ולמה תפשוהו על התאבלו על חורבן בית המקדש, הלא אבילות לכל מסורה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, ואם אשכחך ירושלים תשכח ימיני כתיב, ושאלת האי דקץ כופרא, דאין ענינו כלל להא דנתפס היותו מתאבל על חרבן, ותמוה לכל, וגם יש להבין למה דוקא בששים?
אבל יובן, כי נודע כי כוח התאווה תלוי בעקבים, וכאשר יצונן העקב אז תבטל התאווה, וזהו הטעם שביום הכפור אסור בנעילת סנדל, וכן בכל תענית ציבור, כנזכר בדברי חז"ל, כדי לבטל התאוה, ולכך הסנדל חופף העקב, כי זהו עיקר יהיה מגולה לבטל כח התאוה, ולכך במקדש וכל מקום מקודש היו צריכים לילך בגילוי, כדי שיבטל כח התאוה ותהיה מחשבתו נקיה להשגה שכלית ולקבל כח שפעת אלהים, וזהו [שמות ג, ד] של נעלך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש, וכן זהו הטעם בחליצה, כי לא אבה יבמי, כי נתאוה לשאר נשים כח התאווה, ובוז יבוז בדבר מצווה ליקח ולבנות בית אחיו, לכך [דברים כה, ט] וחלצה נעלו מעל רגלו.
והנה יוסף בן גוריון בקינה שלו על בית המקדש שנחרב אמר, כי הדורכים על רצפת בית המקדש היו משיגים חכמה והיתה רצפה מחכמת, והוא כי המקום היה אדמת קדש, והדורכים עליה השיגו חכמה ונתדבקה בהם רוח הקדש, ולכך הוצרכו לילך בלי סנדל, שלא יהיה דבר חוצץ בינם לבין האדמה אשר דורכים עליה, כדי שישיגו שפעת קדש מהאדמה, וזהו של נעליך כו' כי המקום וכו' אדמת קדש, ואין ראוי להפסיק ולבטל בהשגת קדושה, ומזה הטעם היה חסידא ופרישא אליעזר הנ"ל סיים מסאני אוכמי, להיות כי בחרבן בית המקדש ראוי ממש לבטל כל התאווה, כמו שאמרו [ב"ב ס ע"ב] נשים לא ניקח, יין לא נשתה, בשר לא נאכל, ולכך שם אות אבילות במסאני המעוררים תאוה לזכור תמיד בחרבן בית המקדש.
אבל עיקר טעם, כי לולי שנחרב המקדש, היו דורכים על אדמת קדש והיו הולכים יחף להשיג מדרגת קדושה, וכעת בעו"ה אשר חרב, אנו לובשים מנעלים, כי בטלה קדושה בעו"ה, ולכך מסאני דהיה לבוש היה אוכמי על אבילות, כי ע"י החרבן הגיע ללבוש נעלים, ואילו היה קיים, היו הולכים יחף, והיו מגיעים לכמה מעלות קדושה. אך כל זה, להשיג ע"י דריכת קרקע הקדש, ולהדביק מקדש לקודש, לאו כל אדם זוכה לכך, ורבים מהמונים אשר ידרכו ולא ישיגו דבר, רק מי ששכלם טהור וזך, וקרובים למדרגת רוח הקדש להתדבק בשכל אלוה, הם המקבלים תועלת בדרכם על אדמת קודש, והם העולים בסולם בית ה', כי אין מסך מבדיל בין שכלם לשכל הנבדל, משא"כ המוני עם, גדר דרכם בגוית חומר, וכי ידרכו לא ירגישו ולא יקבלו שום השגה כלל, ואין זה אלא לבני עליה המועטים. ולכך כאשר ראו כי זהו לבוש מסאני אוכמא על אבילות ביטול השגה כנ"ל, חשבוהו ליוהרא היותו מבני עליה שמשיגים ומוסיפים אומץ בדרכם עלי אדמת קודש, כי לשאר בני אדם אין כאן העדר תועלת בזה, כמאמר אסף [תהלים עט, ב] נתנו נבלת עבדיך וכו' בשר חסידך וכו', קרי ליה עבדיך היינו רשעים וקרי ליה חסידך וכו' וע"ש בסנהדרין [דף מז.] מ"ש ע"ז.
ובזה תובן שאלתו של אליעזר, האי מאן דקץ כופרא, הרצון, אומות העולם שהרגו אילנות קטנים הם פרחי ישראל, ואפילו פושעי ישראל בכינוי כופרי, וכשיגיע יום חשבון ותשלומין מאי משלמי, ואמר תמרי, דאילו היו חיים, היו יכולים להגיע למדרגת נביאים הנקראים תמרים כנ"ל, ושאל הא לא הוי תמרי, הא בבית שני לא היה אפשר להשיג מדרגת הנביאים, וא"ל שישלם כופרי, הא יכולים ליעשות מצד עצמם תמרים חכמים גדולים כנ"ל, אמר להו שמשלם כאילו הגיעו למדריגת חכמים שהשגתם היא ע"י חלום, וזהו אמרו בס', כידוע [ברכות נז ע"ב] כי החלום אחד מששים בנבואה, וזו היתה תכלית ההשגה בבית שני, ובזה הורה לנו אליעזר שאפי' שהוא בעיניהם מעט בערך, מ"מ אילו לא נחרב הבית, היה יכול לעלות מדרגה מדרגה, עד הגיעו למעלות השלימות אשר קנו שלימות ותופס הארה בדורכם על הרצפה יחפים, וא"כ שפיר יש לו להתאונן על ביטול מקום השגה ושלימות, אף שהוא כעת במדרגה זו, ומשום הכי שבקוהו וא"ש.

(יערות דבש, חלק א, דרוש יא)

והדבר תמוה מה שייכת שאלה זו להך דסיים מסאני אוכמי לאבילות ירושלים. אבל נראה דיש טעם למה מראים אבילות בנעלים, משום דבזמן שבית המקדש קיים, היתה רוח הקודש שכיחה וחלה מאוד על שרידי ה', ובכל מקום שרוה"ק מצויה צריך להסיר הנעלים, כדכתיב [שמות ג', ה] של נעליך מעל רגליך, ובעו"ה בחורבן בית המקדש נסתלקה רוה"ק, וא"צ להסיר מנעלים כלל, ולכך יש להראות סימן אבילות בנעלים שיהיו שחורים וכדומה, אך זהו מי שעלול מפאת עצמו לרוח הקדש, רק בעו"ה הגלות וסילוק שכינה גורם, אבל מי שאין עלול מפאת עצמו, ונפשו לא זכה ולא טהורה, אם כן אף כשהיה בתי המקדש על תלן, בכל אופן לא היה זה מגיע למדרגת רוה"ק, א"כ מה זה שיהיה מתאבל בנעלים, ולכך תפסוהו ואמרו לא חשוב את להתאבל כך על ירושלים.
אבל יש טעם אחר, כמ"ש כי כל חורבן והגלות היה בשביל שמכרו יוסף, וזוהיא היתה סבה לכל הגלות, ויוסף מכרו בעבור נעלים. וזהו מאמר הקרא [עמוס ב, ו] על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו, על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים, הרי דכל עונות אינם עושים רושם וחקוקים כלפי שמים כל כך כמו עון יוסף. אך יש להבין אם כדין עשו האחים שדנו ליוסף, כמ"ש השל"ה שדנו בסנהדרין שהוציא דבה ומרד ביהודה כמורד במלכות, א"כ אין כאן עונש, אם כן למה נידון אנו בשלוחין וגרושין.
אבל הענין הוא כך כמ"ש, כי באמת היה מורד במלכות כמ"ש השל"ה, רק אח"כ שקיבל העונש שהורד למצרימה וקידש שם שמים ולא כפר בארצו, אז למפרע נתגלה עונם, כי אם אדם נדון על שם סופו לרעה, כמו בן סורר ומורה, איך לא יהיה נדון על שם סופו לטובה, הלא מדה טובה מרובה מפורענות, וא"כ למפרע חטאו, א"כ יש פנים לכאן ולכאן, הואיל והוי אז כופרי ולא עשו כהוגן, דהא לבסוף נעשו תמרי דצדיק כתמר יפרח, ולחייבם מיתה בהחלט הואיל והוי תמרי אי אפשר, הא מתחילה הוי כופרי והוציא דבה, ולכך היה העונש גלות דעומד במקום מיתה, והיו בכל אומות והם ששים, דכתיב ששים המה מלכות, ומזה נולדה הגלות. א"כ דגלות נולדה ממכירת יוסף, כמאמר הפסוק על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים, א"כ ראוי לכל ישראל לסיים מסאני אוכמי להתאבל על חורבן וגלות בעבור נעלים, ולכך כאשר אמר להם זאת שבקוהו, כי בזה כל הרוצה ליטול את השם יטול.

(יערות דבש, חלק א, דרוש טז)




ס ע"א

אר"ש בר נחמני א"ר יונתן אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים אימתי אש יוצאה בזמן שקוצים מצוין לה ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה שנאמר ונאכל גדיש ואכל גדיש לא נאמר אלא ונאכל גדיש שנאכל גדיש כבר

קרא לצדיק גדיש לפי שכולם אוכלים בזכותו כמ"ש (תענית י.) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני כו' וכמ"ש (ויקרא כא א-ב) לנפש לא יטמא כי אם לשארו. היינו לצדיק שהכל כקרוביו ונקרא שארו בעבור הקורבה ובעבור שהוא מפרנסו, כי שאר היינו מזון, ז"ש ואינו מתחיל כי אם בצדיקים, ר"ל זה התחלת הפורענות שהקב"ה לוקח מן הדור החוטא, את הצדיק שהיה זן ומפרנס את הדור בזכותו, ועיקר הפורענות בא בעבור מציאת הרשעים שנמשלו לקוצים, והם גורמים שכבר נאכל גדיש כי אין להם עוד פה לאכלו, והקוצים מעכבים את הדרך אל הגדיש.

(כלי יקר, בראשית פרק נ פסוק י)



תאני רב יוסף: מאי דכתיב "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר"? כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים..

הנה נא העיר הזאת - קשה ממה נפשך; אם נתחייבה העיר מה יועיל בקשתו מהם, ועוד רואני כי שמעו לקולו ואמרו נשאתי פניך וגו', ואם לא נתחייבה, מבלי בקשתו של לוט אין להם רשות להשחיתה.
אכן יתבאר הענין על דרך אומרם במסכת שבת (י:) ישיבתה של צוער נ"א שנה ושל סדום נ"ב וכו' ע"כ, וכפי זה דן לוט לפניהם כי עדיין לא נשלמה סאתה, והן אמת כי ישתנה הדין בין קודם שניתן רשות למחבל לאחר שניתן וכו' (ב"ק ס.), שהגם שעדיין לא נשלמה סאתה, אף על פי כן כיון שניתן רשות למשחית אין לה זכות להמלט מהדין, וכפי זה הדבר תלוי ביד המשחית, לזה נתחכם לוט ושאל הדבר ממנו, וקבל דבריו ואמר נשאתי פניך וגו'... [מביא שמכוח כלל זה היתה אמורה העיר צוער להיהפך בחורבן סדום ועמורה, אף שמצד עצמה עדיין לא התחייבה כליה, אך ניצלה בזכות בקשת לוט.]

(אור החיים, בראשית יט, כ)


ס ע"ב

שהמלך פורץ לעשות דרך

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות עו ע"ב]



עט ע"ב

אין גוזרין גזירה על הצבור אלא א"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה

[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות ג ע"ב]



פב ע"א

דתניא, וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים, דורשי רשומות אמרו, אין מים אלא תורה, שנאמר הוי כל צמא לכו למים

הסיבות המונעות לפתוח הלימוד באלוהיות ולהעיר על מה שראוי להעיר עליו ולהראות להמון - חמש סיבות.
הסיבה הראשונה - קשי הענין בעצמו ודקותו ועמקו - אמר, "רחוק מה שהיה ועמוק עמוק - מי ימצאנו?", ונאמר, "והחכמה מאין תמצא?" - ואין ראוי שיתחילו בלימוד בקשה ובעמוק להבין. ומן המשלים הגלויים באומתנו - דמות החכמה במים; ובארו עליהם השלום במשל הזה ענינים, מכללם - כי אשר ידע לשחות יוציא פנינים מקרקע הים, ומי שיסכול השחיה יצלול, ולזה לא יכניס עצמו לשחות אלא מי שהרגיל בלימודה.

(מורה נבוכים, חלק א פרק לד)

מבאר שנענשו מדה כנגד מדה, לפי שעסקו בביזת הים יותר מהראוי, ומאז היו בלתי ראוים לקבל התורה שנמשלה למים ע"כ נענשו במה שלא מצאו מים, ובלי ספק שלא כוונו חז"ל לומר, שחסרון מים זה היינו התורה, דא"כ מה יעשו בהשלכת עץ אל המים, אלא שרצו לומר לפי שע"י שהיו עסוקים בבזה ולא מהרו לילך אל המדבר מקום קבלת התורה ע"כ נענשו שלא מצאו סתם מים, כי כבר אמר להם הקב"ה תעבדון את האלהים על ההר הזה דהיינו קבלת התורה, והם היו עסוקים בביזת הים, ולא אמרו נלכה ונרוצה, לקבל התורה, ע"כ נענשו בחסרון המים, כמו ברפידים שעל שרפו ידיהם מן התורה, ע"כ נאמר גם שם ויחנו ברפידים ולא היה מים לעם לשתות.

(כלי יקר, שמות פרק טו פסוק כב)


ושתהא אשה חוגרת בסינר - משום צניעותא

פירש רש"י: סינר - דוגמת מכנסים קטנים. משום צניעותא - להתרחק מן העבירה.
תקנתו של עזרא היתה להרחיק את המהירות. כי על ידי הסינר תהא צריכה לשהות זמן מה לפני העבירה, ואז אפשר שתפרוש ממנה, ואינו ב'ודאי' שתעשה חטא.

(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת יתרו מאמר מג' עמ' קפג)


פב ע"ב

ירושלים לא נתחלקה לשבטים

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא יב ע"א]

בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה ומעלין להן תמידים

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מט ע"ב]

וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מט ע"ב]



פג ע"א

דריש ר' דוסתאי דמן בירי: "ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל", ללמדך שאין שכינה שורה על ישראל פחות משני אלפים ושני רבבות..

מיירי בהשראה דמנוחה בעינן "רבבות אלפי ישראל" (22,000). וכאן (במדבר א א, שהמניין היה 603,550) בהשראה דהילוך שהי' כמו מלחמה - הי' נדרש זה הסך ובזה האופן.

(העמק דבר, במדבר פרק א פסוק א)


[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות סד]

והאמר רבי בארץ ישראל לשון סורסי למה

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מט ע"ב]





פג ע"ב

החובל בחבירו חייב עליו משום חמשה דברים בנזק בצער בריפוי בשבת ובושת... בושת - הכל לפי המבייש והמתבייש

ארדה נא וגו' - צריך לדעת אומרו לשון ירידה, ועוד למה יצטרך ה' לרדת והלא כל העולם כגרגיר של חרדל לפניו...
אכן הכוונה היא כי הודיע ה' הסדר אשר יתנהג בו עם הנבראים לצד החסד והרחמים. הנה שורת הדין נותנת כי הכל כפי המבייש והמתבייש (ב"ק פג:), וכשיעבור האדם על אחת מכל מצות ה' וימרה פי עליון, לצד מעלת האל הגדול יתחייב להאבד הוא וכל סביביו, כי את המלך ה' צבאות הכעיס וכל שהוא מההמראה יתחייב עליה, ויחשוב האדם כי האדון ידין את עולמו במשפט זה והוא משפט צדק. ולעולם אם יבוא ה' במשפט בדרך טוען ונטען להשפט עם הנבראים אפשר שלא יתחייבו, וגם דור המבול אפשר שלא היה נשפט משפט מות, לזה אמר ה' כאן בהודעת דרכיו אל אברהם ארדה נא; פירוש לא ישפוט בערך מעלתו אלא בהשוואה לנבראים, כדרך אומרו הנביא (ישעיה מג כו) נשפטה יחד, בהשוואה לנבראים הפחותים, ובערך זה ישפוט ויראה אם הוא בערך הצעקה שבאה אלי, פירוש כי הצועק ותובע משפט מה' יתבע המשפט לפי ערך גדולת הבורא, לזה אמר ה' אם אחר שאעריך המשפט בערך שלילת מעלתי, עדיין שיעור שתהיה תביעת מדת הדין לחייבם "כלה", ואם לא, אדעה אם ראויים לשפוט בדרך זו או לא. ומעתה אין פירוש ארדה נא אלא הדרגה בדין, ולעולם ממקומו ישקיף לדעת ויבחין לבות בני אדם. [מבאר כי הקב"ה לא דן את העולם לפי כלל זה, שאם היה עושה כך היו כל החוטאים מתחייבים להיאבד מחמת גודלו, אלא ממעיט עצמו ודן כאילו הוא שווה לנבראים.]

(אור החיים, בראשית יח, כא)




פה ע"א

דתניא דבי ר' ישמעאל אומר ורפא ירפא מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות

ומסתברא דהא דאמרינן נתנה תורה רשות לרופא לרפאות, לומר שאינו אסור משום חשש השגגה, א"נ שלא יאמרו הקב"ה מוחץ והוא מרפא, שאין דרכן של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, כענין שכתוב (ד"ה ב' ט"ז) גם בחליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים. אבל האי רשות רשות דמצוה הוא דמצוה לרפאות ובכלל פקו"נ הוא כדתנן מאכילין אותו ע"פ בקיאים.
[ואף אם טעה במלאכתו] כיון שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות, ומצוה נמי היא דרמיא רחמנא עליה אין לו לחוש כלום, שאם מתנהג ברפואות כשורה לפי דעתו, אין לו בהן אלא מצוה, דרחמנא פקדי' לרפויי, וליביה אנסיה למטעא.

(רמב"ן, תורת האדם, אות ו)



פה ע"ב

סימא את עינו, נותן לו דמי עינו, ושבת רואין אותו כאילו הוא מטחינו בריחים, חירשו נותן לו דמי כולו

מבאר מדוע התורה נקטה דווקא חרש שאסור לקללו [ויקרא יט, יד] על פי גמרא זו, כי חרשו נותן לו דמי כולו, ולהנחה זו, יש מקום לטעות ולומר, שחרש חשוב כמת, ואינו חייב על קללתו, לכן מחדשת התורה שחייב על קללת חרש.

(כלי יקר, ויקרא פרק יט פסוק יד)




צא ע"א

אף על פי שהוא נותן לו אין נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר (בראשית כ'): ועתה השב אשת וגומר. ומנין שלא יהא המוחל אכזרי? שנאמר (בראשית כ'): ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך

ולזה כוון התנא ג"כ בהא דתנן: אע"פ שהוא נותן לו אין נמחל לו עד שיבקש ממנו שנא' ועתה השב וגו'. ואינו מובן הוכחה זו. דאי מהא שהזהיר ה' להשב, הרי הוא רק חזרת הגזילה ולא בקשה, ואי מהא שאמר לו ה' ויתפלל בעדך, אינו מוכח כלל שיבקש ממנו. אלא, כך פי' המשנה - אין נמחל לו מה' עד שיבקש ממנו וימחול הוא לו, ואז ימחול לו הקב"ה ג"כ, שנא' ועתה וגו' ויתפלל בעדך - הרי דבעינן לתפלה ורצוי. אלא שבזה שיתפלל אברהם מוכח שהוא מחל לו ואז יועיל התפלה שימחול לו ה'. והכי אי' בגמ' שם: אפי' הביא כל אילי נביות שבעולם אין נמחל לו כו' והיינו, קרבנות שבין אדם לשמים, ובזה החטא מיירי. [מקשה - כיצד מוכח מהפסוק שאין מחילה לאדם עד שיבקש ממי שפגע בו? ומבאר שאין הקב"ה מוחל עד שיבקש מחילה מהאדם הנפגע וימחל לו, שבזה שאברהם התפלל מוכח כי מחל לו ולכן גם הקב"ה מחל לו.]

(העמק דבר, בראשית פרק כ פסוק ז (הרחב דבר))




צא ע"ב

דתניא: אמר ר"א הקפר ברבי, מה ת"ל וכפר עליו מאשר חטא על הנפש - וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים ק"ו: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה


[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים י ע"א]





צב ע"א

אשת נביא הוא דתיהדר דלאו נביא לא תיהדר וכו'

[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות ט]


א"ל רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמור רבנן כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, א"ל דכתיב וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו. אמר ליה את אמרת מהתם ואנא אמינא מהכא: ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו [וגו'] וכתיב וה' פקד את שרה כאשר אמר וגו'; כאשר אמר אברהם אל אבימלך

ותמהו כל המפרשים הלא פקידת שרה היה מקדם על ידי מלאך.
...זהו כלל מי שמדת הדין מתוחה עליו אינו מועילה תפלתו כ"כ, כי הדין מתוח עליו וצריך רחמים מאחרים, ולכך לולי שאברהם היה נפקד מקדם ולא היה מדת הדין בענין עצירה מתוחה עוד עליו, לא היתה תפלתו על אבימלך מועילה, אבל כיון שכבר נענה תחילה וה' פקד כאשר אמר על ידי מלאך כמ"ש רש"י, א"כ לא היה בתוך הסיבה זו ולא היתה מדת הדין מתוחה עליו, ולכך נענה, וזהו נענה תחילה, דאם לא כן אין תפלתו עושה פירות.

(יערות דבש, חלק ב, דרוש ט)

...וגם לגלות כי תועיל תפילת אברהם לפקוד עקרות, והועילה גם על עצמו ונפקד, גם להודיע כל המתפלל על חבירו והוא צריך וכו' הוא נענה וכו' (ב"ק צב,), ולזה סמך לפסוק זה פסוק וה' פקד את שרה, והגם שכבר קדמה ההבטחה, אם אינו ענין הסמיכות לגופו תנהו לענין לזולת...
עוד לעולם כי תפילתו על אבימלך הוא דבר המעמיד לפקידת שרה, והבטחתו יתברך היתה שיתן לו בן והזמין לו ה' מצוה שסגולתה שיפקד ובזה נתקיימה הבטחתו, והוא אומרו כאשר אמר, פירוש ולצד האמירה שאמר ה' הוא שנזדמן לו הדבר ונפקדה, כי כשירצה ה' להטיב יזמין המצוה שסגולתה היא הטובה המבוקשת, ותמצא שקודם הבטחת הפקידה כבר נזדמן לאברהם מעשה פרעה שהוא בדומה למעשה אבימלך, ולא עצרו ה' לפרעה כדי שיתפלל עליו אברהם, וזה לך האות למה שפירשנו. [מבאר שאמנם הקב"ה הבטיח לאברהם שתיפקד שרה עוד קודם מעשה אבימלך, אך הסמיכות מלמדת עניין זה, או שהקב"ה כיוון שיתפלל אברהם על אבימלך דווקא בזמן זה כדי להשלים הבטחתו.]

(אור החיים, בראשית כ, יח)


אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי: בהדי הוצא לקי כרבא? א"ל, דכתיב: (ירמיהו ב') למה תריבו אלי כלכם פשעתם בי נאם ה'

מצא את עון עבדיך - דכבר ידוע הא דתנן באבות פ"ד: המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני. ול"ד עון ביטול תורה, דה"ה כל דבר עבירה שאדם עושה לרצונו סופו שיבא לידי אותה עבירה נגד רצונו. ע"כ חשב יהודה כי באשר עשו עון במה שהרחיקו את יוסף מאביהם ברצונם, מצא האלהים עון כזה להביא לידם ברוב צער ויגון. הן אמת שא"כ אם הם חטאו בנימין מה חטא, אבל ידוע מאמרם ז"ל בפ' החובל בהדי הוצא לקי כרבא וא"כ עיקר החטא והעונש הוא עליהם ובנימין לוקה עמהם.

(העמק דבר, בראשית פרק מד פסוק טז)

מי גרם לראובן שיודה יהודה

[עיין עוד לקט באורי אגדות מכות יא ע"ב ולקט באורי אגדות סוטה ז ע"ב]

היו עצמותיו של יהודה מגולגלים בארון

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה ז ע"ב]



צג ע"א

אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה טו ע"א ]



צד ע"ב

גזל ואינו יודע למי גזל יעשה בהם צרכי רבים

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה כט ע"א]



קיא ע"א

טב למיתב טן דו

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות קיח ע"ב]



קטז ע"ב

כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין כב ע"ב]


מאן דתני מציקין לא משתבש

מציקין. מביאי האדם במצור ובמצוק.

(רמב"ן, דברים כח, מב)


קיז ע"א

...רבי יוחנן גברא סבא הוה, ומסרחי גביניה. אמר להו: דלו לי עיני, ואחזייה. דלו ליה במכחלתא דכספא, חזא דפרטיה שפוותיה. סבר: אחוך קמחייך ביה. חלש דעתיה ונח נפשיה..

מכוחות הנפש להיות דבקה בעת הראיה, (לכן צריך היה לראותו).

(רמב"ן, במדבר כב, מא)

מה המבהיל הדבר! הרי רב כהנא לא עשה מאומה! מה פשעו ומה חטאתו על שפתו השסועה, שנדמית לר' יוחנן כלועגת ומחייכת, ואשר בגלל כן חלשה דעתו?
אלא כיוון שעל ידו נגרמה לר' יוחנן חלישות הדעת, נכווה רב כהנא.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת בהעלותך מאמר עד' עמ' שכח')




קיז ע"ב

רבי יוחנן גברא סבא הוה ומסרחי גביניה. אמר להו: דלו לי עיני ואחזייה. דלו ליה במכחלתא דכספא, חזא דפרטיה שפוותיה, סבר: אחוך קמחייך ביה. חלש דעתיה ונח נפשיה

וטעם הענין הזה שהיה נהוג אצל החכמים ז"ל היה מפני חלישות דעתו של החכם השלם שאי אפשר לו בלא הרהור תורה ואפילו רגע, ומתוך שמחלישין דעתו ומחשבתו נפסקה מהחכמה שהוא מחשב בה תמיד ומי שגורם לו כן הרי הוא כמקצץ בנטיעות וראוי שתחול הקללה עליו, ומזה אמר הכתוב (קהלת י) "בוקע עצים יסכן בם". כי הגורם להפסיק ולבקע החכמה שהיא עץ חיים ראוי שיסתכן בעצמו, אע"פ שמצינו בחסידי עליון גדולים בחכמה שאין דבורם וחלישות דעתם עושה רושם כי הענין הוא סגולה בנפש, ומלבד חכמת האדם צריך עוד שתהיה סגולה זו בנפשו השכלית, וכאשר יצטרפו בו שני דברים הללו: שתהיה החכמה נטועה בו, והסגולה הזאת בנפשו - אז יפליא לעשות בכל מי שיחליש דעתו להיותו נכוה בגחלתו. [מה שמצוי כמה פעמים בש"ס שקללה חלה על מי שהפריע לחכמים, הרי זה מפני שאותם חכמים אי אפשר להם בלא הרהור תורה אפילו רגע, והנה בכך שאדם מפריע להם - ראוי לו שתחול עליו קללה, מפני שהוא כמקצץ בנטיעות. ודבר זה קורה, שבגלל חלישות דעתו של חכם ייגרם נזק לזולתו, רק אם מצטרפים באותו חכם שתי תכונות: חכמה עליונה וסגולה בנפשו השכלית.]

(רבינו בחיי, על במדבר פרק כב פסוק מא)





קיט ע"א

מתוך שהרג נוב עיר הכהנים, שהיו מספיקין להן מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן


[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות עח ע"ב]


מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US