Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת זבחים

בעריכת המכון לחקר האגדה




ז ע"ב

אם עשה תשובה לא זז משם עד שמוחלים לו

[קשה הרי רא"ש סוף יומא כותב שאם עבר ארבע פעמים על עשה, לא די בתשובה? י"ל שאם עבר ארבע פעמים רק יוה"כ מכפר, ואילו כאן נאמר שעולה מכפרת.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' סח-סט - לטקסט)


[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא פו ע"א]




יא ע"ב

אמר שמעון בן עזאי מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו את רבי אליעזר בישיבה

ובכל הדורות האלה, לא פסקו מלבד המפרסמים הללו, ומלבד קהל החכמים כלו, ומלבד הכהנים והלוים שהיתה תורתם אומנותם, השבעים סנהדרין שמסרו את חכמתם מדור לדור, כי על פיהם היו ממנים כל ממנה, ומעבירים כל מעבר, כמו שנאמר אמר ר' שמעון בן יוחאי, כך מקבל אני מפי שבעים זקנים, ביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה בישיבה, מאחורי שבעים, אלה ישבו מאות, ומאחורי המאות אלפים, כי לא יתכן לברר שבעים שלמים כי אם מתוך מאות שמדרגתם קרובה לשלמות וכן הלאה מדרגה אחר מדרגה. [משמע מדברי ה"כוזרי" ששבעים הזקנים לא רק העידו אלא היו הממנים, ומאחוריהם עמדו מאות ואלפים].

(ספר הכוזרי מאמר ג, אות סה)



יג ע"א

כל הפורש ממך כפורש מן החיים

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין סו ע"ב]




כט ע"ב

ואמר רבי אלעזר ואיתימא רבי יוחנן: אין אשתו של אדם מתה, אא"כ מבקשין ממנו ממון ואין לו, שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך

בודאי אי אפשר לומר שעוונו של הבעל לבד הוא הסיבה למות אשתו. שהרי אין זה משפט אמת, ח"ו. אלא ודאי שהאישה חייבת מיתה מחמת חטאיה, אולם דינה למות נפסק רק אם גם הבעל יימצא חייב לשאת בצער של מות אשתו, ועוון זה הוא סיבה שבגינה הבעל אף הוא חייב בצער זה, שמאחר שמות האישה הוא עונש גם על בעלה, הרי לולא היה חייב בעונש זה של מיתת אשתו, היה הדבר מעכב את מיתתה, כי יגיע אליו ער שאינו חייב בו, ומשפטי ה' אמת צדקו יחדיו, והכל נלקח בחשבון.

(שיחות מוסר תשל"ג פרשת האזינו מאמר צח, עמ' תטו)



לב ע"ב

לפני החצר החדשה וכו' שחידשו דברים

[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות ה ע"ב]



לה ע"א

מדו כמדתו

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא כג ע"ב]



מה ע"א

דרוש וקבל שכר

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מד]



מח ע"א

איידי דאתיא מדרשא חביבא ליה

[עיין עוד לקט באורי אגדות יבמות ב]



נג ע"ב

ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא יב ע"א]



נד ע"ב

וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות

לכן אמר משה "ונשב בגיא".

(אור החיים דברים פרק ג פסוק כט)


נח ע"ב

המזבח ממוצע ועומד באמצע עזרה

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא טז]




סא ע"א

...קודם שיעמידו לוים את המשכן...

...ונתקשו בזה רש"י ותוספות. והוא מבואר יפה מדיוק לשון המקרא. שעד בואם של בני קהת - לא נגמר ההקמה, מצד שהארון ומזבחות כיונו הרוחות. ["והקימו את המשכן עד בואם" 'עד' ועד בכלל, כמו בכל התורה. ובכך מובן שכל עוד לא הגיעו בני קהת עם הארון והמזבחות - לא הקימו בני גרשון ובני מררי את המשכן. ולא עוד אלא שהארון והמזבחות כיוונו את הרוחות (ירוש' שבת פ"א), ואם כן על פיהם יש להקים את כל המשכן. ובכך מתורץ הקושי שניצב בפני רש"י, שרש"י יוצא מהנחה שתחילה בנו בני גרשון ומררי את הקלעים והחצר והיריעות וכו', ורק אח"כ הניחו בני קהת את הכלים במשכן.]

(הרחב דבר, במדבר פרק י פסוק כא)



סב ע"ב

כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא טו ע"ב]



פח ע"ב

"ויעש את מעיל האפוד כליל תכלת שוליו". כיצד? מביא תכלת וארגמן ותולעת שני שזורין, ועושה אותן כמין רימונים שלא פיתחו פיהן, וכמין קונאות של קנסות שבראשי תינוקות, ומביא שבעים ושנים זגין שבהן שבעים ושנים עינבלין, ותולה בהן שלשים וששה בצד זה ושלשים וששה מצד זה. רבי דוסא אומר משום רבי יהודה: שלשים וששה היו, שמונה עשרה מצד זה ושמנה עשרה מצד זה

על זה הדרך: תתחיל השורה בפעמון ולפניו רימון, כפי זה יהיו הרימונים בתוך הפעמונים, כי המעיל לא היה מחובר מלמטה סביב, לומר שתמיד יהיו אלו תוך אלו, כל שיהיו שווים במספר, אלא מחולק היה לשנים, ולכן מספר הרימונים כפעמונים, כי הם יותר מהם.

(אור החיים שמות לט, כה)


פט ע"א

כל התדיר מחבירו קודם את חבירו

[עיין עוד לקט באורי אגדות הוריות יב ע"ב]



צא ע"ב

המוריד גחלת מעל גבי המזבח וכיבה

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא מו ע"ב]



צו ע"א

שברי כלי חרס נבלעין במקומן

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא כא ע"א]



קא ע"א

וישמע משה וייטב בעיניו, הודה ולא בוש משה לומר 'לא שמעתי', אלא אמר 'שמעתי ושכחתי'

מה שבח הוא למשה רבינו עליו השלום, שהודה על האמת ולא הוציא דבר שקר מפיו?
היה למשה טעם להעלים את שכחתו ולומר 'לא שמעתי', שכן אם תיתכן שיכחה אצל משה רבינו, הרי עלול הדבר לערער ח"ו את יסוד האמונה בתורת משה, שהרי את כל התורה למעט שני הדברות הראשונות שמעו ישראל מפי משה, ועל ידו נמסרה התורה לישראל פי הגבורה, ואם כן אין לך "עת לעשות לה' הפרו תורתך" גדול מזה.
ואף על פי כן נמנע משה מלומר 'לא שמעתי', והודה ולא בוש לומר 'שמעתי ושכחתי'. לקיים מה שנאמר 'מדבר שקר תרחק' (שמות כג, ז), ודבר זה שבח גדול הוא אפילו על משה רבינו.
ועוד, שהתבונן משה רבינו ומצא כי בעומק העניין באמירת 'לא שמעתי' מתערב גם שמץ הנאה, שתימנע ממנו בושה על ששכח את דבר ה', ונמצא נהנה מעבירה. לכן ביטל משה את החשבונות והודה ולא בוש. ובויקרא רבה פי"ג א איתא ששלח משה כרוז לכל המחנה להודיע ששמע ושכח.

(שיחות מוסר תשל"ב פרשת שמיני מאמר סב' עמ' רסה)


קא ע"ב

בשלמא לרבי נחמיה, היינו דכתיב הן היום, אלא לרבנן מאי הן היום? ה"ק: הן הקריבו? אני הקרבתי. אמר מר: היו לשלשתן שישרפו. מאי שלשתן? דתניא: ואת שעיר החטאת דרש דרש משה, שעיר - זו שעיר נחשון חטאת - זו חטאת שמיני, דרש - שעיר של ראש חודש, יכול שלשתן נשרפו? ת"ל: והנה שורף, אחד נשרף ולא שלשתן נשרפו

הנה שהוצרכו להכניס שאלות ותשובות, אינם במשמעות הכתוב, רק בכח רחוק. ועוד, הוא דבר קשה שיכוין הכתוב באומרו ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה, ובאומרו מדוע לא אכלתם את החטאת, את שעיר ראש חדש, אשר לא נזכר בכל הפרשה הזאת, כמו שלא זכר את שעיר נחשון, כי ה"א הידיעה לא תרמוז כי אם אל הדבר הנודע והמוזכר בענין. וקשה עוד מכל זה, כי הוא נראה מבואר מספור הפרשה, שעשיית הקרבנות ושרפת החטאת הכל נעשה קודם שתרד האש, וקודם שנשרפו נדב ואביהוא, ולא נמצא שאחר מיתתן עשו דבר מהם, ואם כן לא היה שם אנינות כלל בשעת שרפת החטאת. והנה הרמב"ן ז"ל תמה על זה. ותירץ ז"ל: שמא לא היה משה רואה את מעשיהם, וחשש שמא מצאו דם השעיר הזה שלא נזרק עדין וזרקוהו, ואהרן אמר לו הלא הזריקה שלי היא, וכשנזרקה מידי נזרקה, ולא נפסלה באנינות, ומשא ומתן של הלכה היא. אבל לא עשה בהם דבר באנינות כלל, ע"כ. ועוד, באומרו וישמע וייטב בעיניו, כי איך יתכן שייטב בעיניו דבר החדוש הזה אשר נסתפק בו, או חשב הפכו, עד שישאל עליו מפי הגבורה.
אמנם הטוב והישר לפי פשט הכתובים, שעל חטאת העם המוזכר בפרשה שנקרב לפי שעה הכתוב מדבר. וזה, כי לפי שהיה ההוא הראשון לקרבנות צבור, על ידי אהרן קדוש י"י, והיה מעשה העגל לפניהם, רצוני, לפני אהרן ולפני העם, אחד המרבה ואחד הממעיט, כי על כן נתוספו הקרבנות האלו המיוחדים הנזכרים בכאן לפי דעת כל החכמים (מכלתא דמילואי' שמיני סי' ג') אשר לא נזכרו בפרשת ואתה תצוה, שהיתה קודם מעשה העגל, ולזה נאמר ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים והקרב לפני י"י. ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה ושור ואיל וגו'. ראה דקדוק המצוה הזאת, הנה כי אהרן אם עשה עגל, לא כיוון לעבודת אלילים, ולזה נצטווה שיביא עגל כמות שהוא, לא שעיר שהוא קרבן מיוחד לעבודת אלילים (במדבר ט"ו). אמנם הם שבחרו בעגל לעבודת אלילים, נצטוו שיביאו גם כן שור ואיל לשלמים, כי הוא הראוי לשום שלום ביניהם לבין אביהם שבשמים (תו"כ פ' ויקרא פ' י"ז סי' א') כי היום הוא נראה אליהם בכבודו בהורדת האש בחנכת המזבח, כמו שנתבאר בענין.
והנה אהרן נצטוה שיעשה את חטאתו ואת עולתו ראשונה, ואחר כך ועשה חטאת העם ועולתם, דכתיב קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וכפר בעדם כאשר צוה י"י, וכן עשה, שנאמר ויקרב אהרן אל המזבח וישחט את עגל החטאת אשר לו וגו', והקטיר אמוריו המזבחה, ואת בשר החטאת ואת העור שרף באש מחוץ למחנה, ועשה כן מן הדין, ואף על פי שלא הובא את דמה אל הקדש פנימה, לפי שהיה חטאת עצמו, ולא נתן לו לאכלה רק חטאת זולתו החצונות, וכמו שאמר (ויקרא ו') וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל באש תשרף. וכמו שכתב הרב המורה (פרק מ"ו חלק שלישי), וכל שכן שיהיה דין זה נוהג בחטאת. ואחר כך עשה את עולתו שנאמר וישחט את העולה וגו'. ואחר כך בא לעשות את קרבן העם, שנאמר ויקח את שעיר החטאת אשר לעם, וישחטהו ויחטאהו כראשון. יאמר, כי אף על פי שכיוצא בו נתן לו לאכלה, כמו שנאמר בתורת החטאת (שם) הכהן המחטא אותו יאכלנה במקום וגו'. הנה הוא ראה בטוב דעתו, כי אחר שהיה לו שתוף בחטא ההוא אשר נקרב ההוא עליו, שאין ראוי לו לאכול ממנו. ולזה שחטו וחטאו כראשון שהקריב אמוריו, ושרף עורו ובשרו מחוץ למחנה, כדי שלא יהיה חוטא נשכר. ואחר, הקריב המנחה והשלמים.
ואחשוב, כי כל אלו הקרבנות נעשו והוקטרו על המזבח קודם שירדה האש, שכן נאמר בכלן הקטיר המזבחה, ויקטר על העולה המזבחה, ויקטר החלבים המזבחה, ומה שנאמר ותצא אש מלפני י"י ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים, יהיה זה על עולת התמיד ושאר הקרבנות הנקרבים בו ביום, והכתוב יורה על זה שאומר ויקטר על המזבח מלבד עולת הבקר. או שתהיה כוונת כל ההקטרות הנזכרות בפרשה שהכינום לכך, והוא רחוק.
ואיך שיהיה מזה, הנה אחר שירדה האש ונשרפו הבנים, ובא משה לומר אליהם במקום קדוש וגו' שוק התרומה וחזה התנופה וגו', וללמד שלא נאסרו להם מפני אנינותם, הנה אז דרוש דרש את שעיר החטאת אשר לעם, לדעת מה נעשה בו. ולדעתי, כי דעתו היה לצוות לשרפו, לסבה שנזכרה, אמנם הקפיד מאד על מה שנמצא כי הוא שורף מבלי צואתו, כי לא חשב שהם מעצמם יפלו על הדבר ההוא, אבל חשדם שעשו זה שמא לא היו מתנות כהונה חשובות בעיניהם להתאכסן עליהם בשלחן גבוה, על דרך שאמר הנביא (מלאכי א') באמרכם שלכן י"י נבזה הוא, וכאומרו (ש"א ב') למה תבעטו בזבחי וגו'. והיותר קרוב שלא עמדו על שמועתם כשלמד אותם (ויקרא שם) וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לא תאכל באש תשרף, וחשבו שכל החטאות לשריפה עומדות.
ולזה קצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים, לזרוק מרה בהם, כי כגון זה ראוי לחשדם עליו, ואמר להם מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש כי קדש קדשים היא וגו'. תפס עליהם מאשר לא אכלוה, ומאשר הוציאוה ממקום הקדש, ולא תוכלו לטעון ממאמר וכל חטאת אשר יובא וגו' לא תאכל באש תשרף, הוא טעות, כי הן לא הובא מדמה אל הקדש פנימה, ואם הבאתם אותה הרי הוא טעות שני, ואם כן היה לכם לאכלה בקדש, כאשר צויתי שם, הכהן המחטא אותה יאכלנה, ולא היה לכם לשנות. וכל זה דקדק עליהם, לפי שלא שיער כי מעצמם נפלו על אמתת הענין המחודש ההוא, אשר לא דבר להם עדיין בו דבר, כמו שאמרנו.
אמנם אהרן בחכמתו טען על הבנים, ואמר הן היום הקריבו את חטאתם וגו' ותקראנה אותי כאלה, ירצה, הנה היום הזה הקריבו העם את חטאתם ואת עולתם לפני י"י, על שעשה העגל, וכבר קרו אותי כאלה הענינים עצמם, או כאלה האנשים, רצוני, להקריב חטאת ועולה על חטא זה כמותם, ואם היה לי במקרה, כמו שאמר הכתוב (שמות ל"ב) אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן, שהכוונה שהם עשו בעצם העגל, אשר עשה אהרן במקרה, ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני י"י, שאהיה חוטא נשכר. וישמע משה וייטב בעיניו, כי הסכימה דעתו אל דעת עליון, ושדן דין אמת בעצמו, ושיצאו מהחשד שחשדם כנזכר. [מקשה למה אמרו חז"ל שהשעיר היה שעיר ר"ח או שעיר נחשון שלא נזכרו בפרשה כלל. ולא התיחסו לפשט שהוא השעיר של העם הנזכר בראש הפרשה. ועוד קשה כי מפשט הפסוקים משמע ששרפו את השעיר עוד לפני ירידת האש, וא"ה לא ברורה תשובתו של אהרן. לכן מבאר עקדת יצחק שהשעיר הוא אכן שעיר העם מתחלת הפרשה, והוא אכן נשרף לפני ירידת האש ומות נדב ואביהוא. וכל הקרבנות כאן באו לכפר על מעשה העגל, ולכן הקריבו עגלים. אהרן שרף את הפר אע"פ שלא בא דמו אל הקדש, כיון שהוא בא לכפר עליו ואין ראוי שכהן יהנה מחטאו ויאכל את החטאת המכפרת עליו. אבל השעיר בא לכפר על העם ולא על אהרן לכן לא צוה משה לשרוף את השעיר. אעפ"כ סבר אהרן שכיון שגם הוא היה שותף בחטא לא ראוי שהוא יהנה מהחטאת, לכן שרף את השעיר בלי צווי. משה קצף כיון שסבר שאת השעיר שרפו משום זלזול בקדשים. כששמע את הסבה האמתית לשרפה, הוטב בעיניו.]

(עקדת יצחק, שער נט)



קב ע"א

כשהקב"ה פוסק גדולה לאדם פוסק לבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה יג ע"ב ]



קב ע"ב

ויחר אף ה' במשה רבי יהושע בן קרחה אומר: כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם, וזה לא נאמר בו רושם רבי שמעון בן יוחי אומר: אף זה נאמר בו רושם שנאמר "הלא אהרן אחיך הלוי ..." והלא כהן הוא? הכי קאמר אני אמרתי אתה כהן והוא לוי, עכשיו הוא כהן ואתה לוי

אומר אני שהרושם שעשה חרון אפו הוא - שנשאר משה קבוע בו מום כבדות פה ולשון, והוא אומרו במשה - פי' בו בגופו, ונכון.
ודרשת חכמים (זבחים ק"ב) שאמרו שהוא אומרו "הלא אהרן אחיך הלוי" וכו' אין דברנו מכחיש אותה. ואולי כי שנהם רמז הכתוב ורמז באומרו ויחר אף שהיה לו לומר "ויחר ה', ומאומרו "ויחר ה" רמז לב" הדברים. [אחרי כעס של ה' יש אזה שהוא עונש, שהוא או הכאה או נזיפה או קללה, וכאן אן שום עונש שמופיע בפס' כביכול. ומדייק האו"ח ש"ויחר אף ה' במשה" - שהעונש היה בגופו של משה - שנשאר לו באופן קבוע המום של כבדות הפה. ולכאורה מהגמרא בזבחים משמע שנענש בשלילת היותו כהן? אלא לכן כתוב "ויחר אף" - 2 תיבות, שבאות לרמז על 2 עונשים.]

(אור החיים שמות ד, יד)




קיב ע"ב

עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות, ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים

ועבודה בבכורות שעדין לא נאמר למי יהיה הפדיון... והנה הם עומדים בקדושתן סתם.

(רמב"ן במדבר ג, מה)


קיג ע"א

במאי קמיפלגי, מר סבר ירד מבול לא"י, ומר סבר לא ירד, אר"נ בר יצחק, ושניהם מקרא אחד דרשו, בן אדם אמר לה את ארץ לא מטוהרה היא, לא גושמה ביום זעם, רבי יוחנן סבר אתמוהי מתמה קרא, א"י מי לא מטוהרה את, כלום ירדו עליך גשמים ביום זעם, וריש לקיש סבר כפשטיה ארץ לא מטוהרה את, מי לא ירדו עליך, גשמים ביום זעם

מה המשמעות שארץ ישראל לא ירד עליה מבול? מבאר הכלי יקר, שהאדמה היתה סבה אל חטא האדם, כי נתנה בו חומר גס ועב הנוטה ביותר אל החומריות, כמ"ש (ויקרא יח, כה) ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה, וזה נאמר דווקא על ז' אומות, אשר ישבו בארץ הקדושה לפנים, יען כי אע"פ שצבר הקב"ה עפרו מכל ד' רוחות העולם, ונמצא שכל הארצות יש להם חלק בחטא האדם כי כולם נתנו בו חומר עב וגס, מ"מ כל שאר הארצות קבלו דינם ונטהרו במי המבול, שג' טפחים של מחרישה נתקלקלו, ובזה נתרכך חומר הארץ וניטל קשיותו, ומאז אין חומר הארץ רע כבתחלה, הן מצד העונש שנטהרה, במי המבול, כדרך כל טבילה שהיא טהרה וסילוק הזוהמא והטומאה, הן מצד הטבע שנתרככה כל הארץ במי המבול, ומאז אין חומר הארץ קשה כל כך כאשר היתה לפנים. אבל בא"י נאמר ביחזקאל (נב כד) ארץ לא מטוהרה היא ולא גושמה ביום זעם. מאחר שלא נטהרה במי המבול, א"כ עוד טומאתה בה וכשיושבי הארץ ההיא חוטאים, יש לתלות החטא בארץ, לכך נאמר דווקא בארצות ז' אומות ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה וגו'.

(כלי יקר, בראשית פרק ח פסוק כא)




קטו ע"ב

שתק וקבל שכר על השתיקה

כי המעשה הנורא ההוא בעצמו, הוא הדבור האלהי, אשר בו ידבר אל עמו ואל חסידיו, לאמר להם בקרובי אקדש, כדי שאכבד על פני כל העם. ולפי שלא היתה זאת טענה הכרחית למיתתם, ויש להשיב עליה לאמר, למה יתקדש על זה האופן, נאמר וידם אהרן, לאמר שלא השיב דבר, כי הוא באחד ומי ישיבנו.

(עקדת יצחק, שער נט)


"הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש"... היכא רמיזא? דכתיב "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי", אל תקרי 'בכבודי' אלא 'במכובדיי'

וזוהי הסיבה שהקדים לומר "ונועדתי שמה לבני ישראל" (לפני "ונקדש בכבודי"), מפני שאני מזמן שכינתי לבני ישראל, חוששני להם מפרצת גדר ומיעוט כבוד מהם, לכן צריך לקדשו בקרובי, כדי שייראו ממקדשי.

(אור החיים שמות כט, מג)

כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה ו ולקט באורי אגדות סוטה לז ע"ב]



קטז ע"א

ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שמע שהרי כתיב בצדו ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב ר"א המודעי אומר מתן תורה שמע [ובא] וכו' ר"א אומר קריעת ים סוף שמע ובא שנא' ויהי כשמוע כל מלכי האמורי

כי אני לא מסתפק במאמר דברי ר' יהושע בפ' וישמע יתרו, מה שמועה שמע ובא, מלחמת עמלק שמע ובא, כי זה משקול הדעת אמרו, ולא מקבלה, וראיה לזה ממה שאמרו שכן הוא כתובה בצדה, ואם היתה קבלה בידו לא היה צריך לראיה לפירושו ועוד ראיה אחרת שהרי אנו רואים חכמים אחרים זולת ר' יהושע בפ' סוברים דעת אחרת, ואם הדבר קבלה לא היו חולקים בו. שהרי ר' אלעזר אמר מתן תורה שמע והביא גם הוא ראיה לפירושו ור' אליעזר אומר שמועת ים סוף שמע ובא והביא גם הוא ראיה לפירושו. [מבאר שדברי חכמים אלו אינן קבלה אלא הכרעת השכל הישר כל אחד וסברתו.]

(רבי אברהם בן הרמב"ם, מאמר על דרשות חז"ל)


שכשניתנה תורה לישראל, היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל [מלכי] עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה. שנאמר "ובהיכלו כולו אומר כבוד". נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע, ואמרו לו: מה קול ההמון אשר שמענו? שמא מבול בא לעולם? (אמר להם) "ה' למבול ישב" [אמר להם] "וישב ה' מלך לעולם", כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם. אמרו לו: מבול של מים אינו מביא אבל מבול של אש מביא! שנא' "כי (הנה) באש ה' נשפט" אמר להן: כבר נשבע שאינו משחית כל בשר. ומה קול ההמון הזה ששמענו? אמר להם: חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם נברא העולם וביקש ליתנה לבניו. שנאמר "ה' עוז לעמו יתן" [מיד] פתחו כולם ואמרו "ה' יברך את עמו בשלום".

ויש להבין דדי הי' בתשובת בלעם ה' עוז לעמו יתן, אבל ה' יברך וכו' אינו מענין השאלה כלל ואין לו ענין לכאן כלל, אבל ודאי יודעין היו עכו"ם דקודשא ב"ה נותן התורה, כידוע [ע"ז ג ע"א] דה' חזר על כל אומה ולשון לקבלו וגם דיבור ראשון אנכי שמעו כל עולם, אבל ידוע [סנהדרין קג ע"ב] דבשעת מ"ת הי' מסכה צרה ביד ישראל פסל מיכה, וע"ז נאמר ויפתוהו בפיהם וכו', אך ידוע במדרש [ילק"ש ח"א רמז סב] בפסוק חבור עצבים אפרי' וכו' אם ישראל בלב אחד אפילו עובדי עכו"ם הונח להם, ולכך בשעת מ"ת דכתיב ויחן ישראל נגד ההר, ודרשינן [מכילתא יתרו יט ב] כאיש אחד כמ"ש רש"י, לא הקפיד ה' על הרהור עכו"ם שבלבם, וזהו ענין של אומות שיודעים היו ה' נותן התורה, אבל יודעים היו שעדיין שרשי עכו"ם תקוע בלבם ממצרים וא"כ חשבו דיחזיר ה' לעולם לתוהו ובוהו כי הי' תנאי אז אם יקבלו ישראל תורה וכו', וחשבו א"ה שאין זה קבלה כיון שלבם בל נכון עם ה', ולכך פחדו פחד שה' למבול ישב ויחזיר העולם לתוהו ובוהו, וע"ז השיב בלעם אל תיראו ה' עוז לעמו יתן ואי דאין לבם שלם ה' יברך את עמו בשלום וכיון שהם שפה אחת ולב א', ה' מוותר וא"ש [(כנראה לפי גירסתו בלעם הוא שאמר לאומות העולם גם את המילים 'ה' יברך את עמו בשלום') וקשה: הלוא די היה שיאמר להם בלעם 'ה' עוז לעמו יתן'?! אלא יש לומר שידעו אוה"ע שישראל מקבלים את התורה, וכן ידעו שאם לא יקבלוה יחזור העולם לתוהו, וכן ידעו שפסל מיכה בידם. לכן חששו שלא וקבלו ישראל את התורה. על כך ענה להם בלעם שה' יברך את עמו בשלום, לפיכך הרי הם כאיש אחד בלב אחד, וכש'חבור עצבים אפרים - הנח לו', כלומר יוותר להם ה' על הרהורי ע"ז שבקרבם.]

(יערות דבש חלק שני - דרוש ד)


...כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם. אמרו לו מבול של מים אינו מביא אבל מבול של אש מביא שנא' כי (הנה) באש ה' נשפט אמר להן כבר נשבע שאינו משחית כל בשר

...אכן הכוונה היא כלום שבועה שעשה למה? כדי שיהיה העולם בטוח, גם הנבראים יפרו וירבו כי לא יגעו לריק וזולת זה ילדו לבהלה. ועוד מה נחת רוח נעשה לעולם בשבועת מבול אם יהיה הכליון בדבר אחר... [מבאר כי על אף שנשבע ה' רק שלא יביא מבול, כלולה בשבועתו ההבטחה שלא יכלה את העולם גם באופן אחר.]

(אור החיים בראשית ט, יא)


[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה יא]



קיח ע"ב

רבי אבהו אמר, אמר קרא בן פרת יוסף בן פרת עלי עין, עין שלא רצתה לזון וליהנות מדבר שאינו שלו, תזכה ותאכל כמלא עיניה

והוא עצמו מה שאמרנו, שהחיים הפרוצים הם מה שאינו שלה, ואשר מאסם יוסף הצדיק. ולזה יבא יהושע, שהוא מבניו, ותאכל ממלא עין שלה, והוא מה שהנחיל את ישראל את הארץ הטובה המשוערת והמוגבלת בחיים, וכמו שאמר יהושע בן נון העומד לפניך הוא יבא שמה כי הוא ינחילנה את ישראל.

(עקדת יצחק, שער עז)

מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US