Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת עירובין

בעריכת המכון לחקר האגדה




ד ע"א

אמר רבי חייא בר אשי אמר רב שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני שיעורין דאורייתא הוא דכתיב ארץ חטה ושעורה וגו' ואמר רב חנן כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר חטה לכדתנן הנכנס לבית המנוגע וכליו על כתיפיו וסנדליו וטבעותיו בידיו הוא והם טמאין מיד היה לבוש כליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו הוא טמא מיד והן טהורין עד שישהא בכדי אכילת פרס פת חיטין ולא פת שעורין מיסב ואוכל בליפתן

והנה שיעורין נרמז עליהם בפסוק, באמרו, ארץ חטה ושעורה (דברים ח), תהיה התשובה, שהיא הלכה למשה מסיני, ואין לשיעורין עיקר להוציא אותם ממנו בדרך סברא, ואין להם רמז בכל התורה, אבל נסמכה זאת המצוה לזה הפסוק, לסימן, כדי שיהא נודע ונזכר, ואינו מענין הכתוב. וזה ענין מה שאמרו, קרא אסמכתא בעלמא, בכ"מ שיזכרוהו [תמה הרי הלכה למשה מסיני , היינו ביאורים שקבלמו ממשה ללא פסוק ובזה שונה היא מפירוש מקובל, אם כן מהו שמביאים פסוק כראיה? ומבאר שהפסוק הובא רק כאסמכתא בלבד ואין זה פירוש הפסוק].

(הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות)



ד ע"ב

היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ג ע"א]



יג ע"א

הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו וכו' כתב שיכול להימחות

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה כ]



יג ע"ב

א"ר אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו ב"ש וב"ה. הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כב"ה

ולכאורה זר הדבר, איך יתכן שני הפכים בנושא אחד, אבל הענין כך, כי זה העולם עולם תמורה והכל בסוג עץ הדעת טוב ורע, כי הוא תחת עולם הגלגל חוזר והולך, וכן למעלה בעולם עליון, כמבואר בפירוש בספר היצירה, רל"א שערים פנים ואחור הולך הגלגל וחוזר, פעמים טוב ופעמים רע, אין למעלה מעונג ואין למטה מנגע, תם מת, עשר רשע, וכן הכל טוב ורע מתהפך פעמים זה ופעמים זה, ולכך הכל לפי ענין הגלגל העליון ותחתון סובב והולך מתהפך, וא"כ מה שבזמן הזה טמא בזמן אחר טהור וכן כולם, ולכן אלו ואלו דברי אלוקים חיים, כי בזמן הזה טמא בזמן אחר - לפי סיבוב גלגל עליון - טהור.
וזהו אמרם אל תהי מפליג לכל דבר, שאמר זה חכם טמא והוא טהור, כי אין לך דבר שאין לו מקום וזמן שיגיע שיהיה באמת טמא, וכן מצינו [רש"י דברים ט"ז כב] במצבה שהיתה אהובה בימי אבות והיתה מצוה וקדושה, ושנואה אחר כך שהיה טמא ועבירה, וכן כולם מתהפך פעם כה ופעם כה לפי מערכות כנ"ל, ואלו ואלו דברי אלהים חיים, כי הכל משורש טוב ורע.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ח)

והריטב"א ז"ל כתב בחידושיו, ושאלו רבני צרפת ז"ל, האיך אפשר שיהיו שניהם דברי אלהים חיים, וזה אוסר וזה מתיר. ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי האמת מישראל שבכל דור ודור ויהיה ההכרעה כמותם. ונכון הוא לפי הדרש, ובדרך האמת יש טעם בדבר. עד כאן.
אני אומר, אילו היה אפשר להעמיד דברי שניהם, הנה יצדק אמרם אלו ואלו הם דברי אלהים חיים. ואמנם יצדק זה במעשה פילגש בגבעה בגיטין פרק קמא (ו, ב), אביתר בני כך אומר, יונתן בני כך אומר, א"ל חס ושלום ומי איכא ספיקא קמי קב"ה, א"ל אלו ואלו דברי אלהים חיים, לפי שאפשר להעמיד דברי שניהם. אבל זה אוסר וזה מתיר, אי אפשר להעמיד דברי שניהם. ואם בשביל ההכרעה, אחר שאינה כי אם לצד אחד, ואין אנו מקיימים דברי חבירו, אם הם דברי אלהים חיים איך יפול דבר אחד מדבריו ארצה. והדעת אם כן לא ינוח בדברי רבני צרפת ז"ל, כי אינם מספיקים בזה. אבל ינוח בטעם וסוד שיש בו על דרך האמת המקובל כמו שרמז הרב ז"ל.
ובחגיגה פרק קמא (ג, ב), בעלי אסופות, אלו תלמידי חכמים שיושבים אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, .., כולן אל אחד נתנן ופרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, אף אתה עשה אזנך כאפרכסת וקנה לך לב לשמוע דברי המטמאין ודברי המטהרין, דברי האוסרין ודברי המתירין, דברי הפוסלין ודברי המכשירין.
הנה העידו עליהם השלום, כי כל חלוקי הדעות והסברות הסותרות זו את זו אל אחד נתנן ופרנס אחד אמרן. וזה הדבר רחוק מאד משכל האנושי, נמנע בחיקו להולמו אם לא ילוה אליו דרך ה' סלולה, דרך ישכון אור האמת.
ועבודת הקודש פרק כ"ג מחלק התכלית כתב וזה לשונו, והוא כי המקור ההוא הנובע תמיד בו פנים ואחור, וממנו השנויים וההפוכים, והפנים המתהפכים והמשתנים לטמא וטהור לאסור ולמותר לפסול ולכשר כידוע לחכמי לב. והקול הגדול אשר לא יסף נמשך מהמקור ובא ממנו, ונכלל מכל הפנים המשתנים, כי אין חסרון כל, ובגודל וחוזק הקול ההוא היו הדברים מתהפכים מכל צד זה לעומת זה. וכל אחד מהנביאים והחכמים קבל את שלו, זה קבל טמא וזה טהור, כפי מקום עמידתו וקבולו, והכל בא ממקום אחד והולך למקום אחד....וכל אלה הדברים נראין כסותרין זה את זה ומשתנים זה מזה, וכל זה מצדנו שאין ברשותנו וכחנו די לעמוד עליהם, ולזה אי אפשר לקיים שני חלקי הסותר ונקבעה ההלכה כאחד משתי הדיעות. ולזה אמרו אלו ואלו דברי אלהים חיים, והכל אחד מצד הנותן ברוך הוא, אבל מצדנו הם דברים שונים והלכה כבית הלל בלבד. עד כאן לשון ספר עבודת הקודש.

(של"ה, תולדות אדם - בית חכמה (תליתאה) (ח))



אמר רבי האי דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי דכתיב והיו עיניך ראות את מוריך

כאשר נשתתפו שני נביאים גדול וקטן בנבואה, ימשך השפע לתלמיד יותר ממה שהוא ראוי בחוקו מצד שהוא משתתף לגדול. כן כאשר נשתתפו הרב והתלמיד בחכמה, ימשך השפע לתלמיד יותר ממה שראוי בחקו, מצד שהוא משתתף לרבו ולמלמדו.
וזאת היא הסבה החזקה אצלי להתמעט הנבואה והחכמה דור אהר דור. כמו שהוא ידוע ומפורסם, והעידו רז"ל עליו שאמרו לבן של ראשונים כפתהו של אולם. אם הראשונים מלאכים אנו בני איש ואמרו כאצבעתא בקרא לסברא. והסבה בזה אצלי כי ממשה רבנו ע"ה עד עכשו, כל הנביאים והחכמים זה אחר זה כדמות עלול ועלולים. וכמו שהעלול והעלולים כל עוד שימשכו ויתרחקו מהעלה הראשונה תתמעט מעלתם, כן הענין בחכמים ובנביאים בשוה.... כי כל הנמשכים אחר משה מושפעים באמצעותו ובאמצעות הבאים אחריו, עד שבהשתתף הרב עם התלמיד יתחזק שפע התלמיד מצד השפע הנשפע לרב. ומפני זה הזהירו רז"ל ללמוד עם מי שגדול ממנו, ואמרו אינו דומה הלמד מעצמו ללומד מרבו. ומפני זה אמר רבי. הא, דעדיפנא מחבראי משום דתזיתיה לר"מ מאחוריה, ואלו חזיתיה באפיה כ"ש דעדיפנא טפי שנאמר: והיו עיניך רואות את מוריך. כי כפי השפע הנשפע לרב הנראה בפנים, כמו שאמר הכתוב. חכמת אדם תאיר פניו, יהיה שופע על התלמיד יותר כאשר יקבלוהו [מבאר שמה שהדגישו חכמים את הצורך ללמוד תורה עם רב או גדול ממנו כי אז הוא יוכל לזכות לחכמה יותר מהיכולת הבסיסית שלו].

(דרשות הר"ן, הדרוש השמיני)

פרושו, שלא השיג ממנו, כ"א ההשגות שהיו טפלים אצלו, כדבר טפל, שהאדם משליך אחוריו, ואלו השגתי מאור פניו, דהיינו עיקרי השגותיו, המכונים בשם פנים, ודאי מחדדנא טפי.

(כלי יקר, שמות פרק לג פסוק יב)

מהו עניין זה של ראיית רבו?
יובן כי על ידי הראיה נדבקת נפשו בנפש רבו, ועל ידי כך הוא זוכה להשפעה ממרום הבאה דרך רבו. כי הראיה היא אחד האופנים שתדבק נפשו בנפש רבו.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת יתרו מאמר מא' עמ' קעה)



ת"ר שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. עכשיו שנברא - יפשפש במעשיו. ואמרי לה: ימשמש במעשיו

ויש להקשות על הללו שאמרו נוח לאדם שנברא, הלא פסוק מלא בקהלת מנגד דבריהם, שאמר (ד, ב) ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר הם חיים עדנה, וטוב משניהם את אשר עדן לא היה, וזה ממש נוטה להללו שאמרו טוב שלא נברא משנברא. וכן תירגם התרגום ושפיר מן תרויהון ית דעד כאן לא הוה ולא אתברי כו'.
ועוד יש קושיא על הללו שאמרו טוב לו שלא נברא משנברא, וכביכול הם מתחכמים על הקדוש ברוך הוא, שהרי הקדוש ברוך הוא בראו ממילא טוב הוא שנברא, וכן מעיד הפסוק על כל הבריאה שהיא טוב.
דע, כי העולם בראו הקדוש ברוך הוא לתכלית האדם, והאלהים עשה את האדם ישר להיותו כולו טוב, ולהיותו אור. ובבחינה זו אילו האדם לא היה מעורר רע והיה כולו טוב, כולי עלמא מודים טוב לו שנברא. אמנם מחלוקתם הוא לאחר שקילקל האדם בבחירתו ונתבטלה כוונת הבריאה, אם טוב משנברא על שלא נברא או אם טוב שלא נברא על משנברא.
אקדים עוד הקדמה אחת. עתה בקלקול האדם, שעדיין לא היה העולם בכוונת הבריאה עד שיתקון הקלקול, צריך שתדע, אם האדם יהיה מתוקן, אז כתנות עור שהם עתה עור חושך ולא אור, יחזור לאור ויהיה יותר אור ממה שהיה אור קודם שחטא. וזהו ענין ויתרון אור מן החושך (קהלת ב, יג), כי מכח החושך יהיה יתרון לאור.
...כך הוא האדם, כשהיה בכתנות אור כולו טוב, מכל מקום היה בו כח התעוררות להקליפה בהנעלם, אבל עתה בהוציא חוצה באמת נעשית קליפה רעה הוא השטן הוא היצר הרע כו', מכל מקום מי שכובש אותו ומכניעו ומבטלו לגמרי, אז חלף הלך לו, והטוב הנשמה הוא טוב בהיר וברור זך בלי שמרים. וזה האדם השלם שכובש את יצרו ומגביר עליו, ואמר הכובש ולא אמר ההורג, רומז כי אינו הורגו אדרבה כובשו תחתיו להיותו טוב היפך ממה שהיה. והוא ענין גדול, כי מגביר עליו ומטהרו עד שמלאך רע נתהפך לטוב. למשל, לוקח מדותיו שהם רע דהיינו קנאה וחמדה ושנאה כו', ואינו מבטלם רק כובשם תחת ידו לטהרם, דהיינו קנאה לקנאת סופרים, וחמדה לחמדה גנוזה, ושנאה לשנאת הרשעים, כמו שאמר דוד תכלית שנאה שנאתים, ואלף עניינים כאלה, הנה הוא טוב מאוד, וזה הוא שאמר טוב זה יצר טוב, מאוד זה יצר הרע, כי אז הרע גרם הטוב הגדול, כי לא זו שהרע נתבטל אף נתהפך לטוב.
...בספר עבודת הקודש וזה לשונו, האומרים נוח לו לאדם שלא נברא, לפי שמצד חומרו והשטן העומד על ימינו מוכן ומעותד אל הנטיה אל היפך מה שנוצר עליו, וטוב לו עוד שם ולא יברא להגדיל פשע ולהרבות אשם, לא די שלא ישלים הייחוד שנוצר לייחד, אבל יקצץ ויפריד מחובר, וזהו היפך מה שכיון בבריאתו. והאומרים נוח לו שנברא, לפי שאם ברא יצר הרע וחומרו יטהו מני הדרך, הנה ברא לו תורה תבלין והיא תיעצהו לשמור בריאותו לבלתי יחלה, ותדריכהו בדרך הישרה למצוא דברי חפץ להשלים התכלית המכוון בו שהוא היחוד ושלימות הכבוד. נמנו וגמרו נוח לו שלא נברא, לפי שאפשר נטותו מן הדרך קרוב מאוד מצד חומרו ויצרו הרע. ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, יבדוק עצמו מעבירות שעשה כבר ויבערם, כלומר יתודה וישוב בתשובה ובזה יתוקן, והתורה והמצוה ישיבוהו אל הבריאות אחר שסר מעליו וחלה. ואמרי לה ימשמש במעשיו, שיתן עיניו על דרכיו ולא יסיח דעתו כלל ויזהר במעשיו, ויזכור ויתן אל לבו הכוונה בבריאתו שהוא הייחוד והעבודה וישלימנה.
..אבל אני אומר כי יש עוד רמז ביפשפש וימשמש, כי ירמוז למה שכתבנו, לא די שמבטל את הרע אלא כובשו ואוחזו תחת ידיו ומטהרו. ויפשפש רצונם לומר יהיה סור מרע, וימשמש רצונם לומר יאחוז בו, כי יאחז צדיק דרכו של יצר הרע לטהרו כדפירשנו. ואז הוא אור גדול יותר ממה שהיה כתנות אור קודם שחטא, ומכח זה היה מתחילה סברת אלו שאמרו נוח לו לאדם שנברא, מצד היתרון הזה. וסברת האומרים וכן נמנו וגמרו נוח שלא נברא, כי ראיתי בני עליה והינם מועטים, ורבים הם הפושעים שאינם גוברים על יצרם והולכים בדרכיו. וכוונת הקדוש ברוך שברא את העולם לתכלית האדם היה מכח שעשה אלהים אדם ישר כתנות אור, והיה אז כל העולם כולו אור. ואף שברא בו כח התמורה גם כן, מכל מקום היתה חכמת הבורא מאחר שיש שני דרכים לטובה, דהיינו אם ישאר בכתנות אור יתמלא הכל אורה, ואם יהיה כתנות עור, מכל מקום הבחיר והמסולת אף כי הוא המעט יהיה בתוספות אור, כי יהיו כת צדיקים גם כן שיגבירו האור מן החשך. אבל מה שנמנו וגמרו טוב לו שלא נברא, הכוונה בו אם לא היה זה הענין של בחינת כתנות אור מתחילה, רק לא היתה יצירת אדם אפשר בענין אחר, כי אם כשהוא כלול לדעת טוב ורע, אם לא היה רק זה הדרך לא בראו. והללו שאמרו טוב לאדם שנברא, היו דבריהם אפילו אם לא היה רק זה הדרך לבדו היה בורא את האדם, כי צדיקים ילכו בה ומה לנו בפושעים.

(של"ה, תולדות אדם - בית דוד (יז))

...אבל לענין חטא אדם, יש כאן ב' בחינות, כי י"ל אילו נברא ע"י אמצעי, לא היה ענשו כ"כ גדול כמו שנברא ע"י הקב"ה, כי פגם יותר במעשה ידי בורא ומרד בו ולא עשה רצונו בשלימות, א"כ אם כי היא מעלה גדולה לשלימות, לעומת זה היא יותר עונשו לעוברי רצונו, וי"ל לא כן, כי כבר צווח איוב [איוב י'. ג] כי תמאס יגיע כפך, כי אם היה ע"י אמצעי, כאשר היה חוטא היה ה' כועס עליו והיה מכלה כרגע, אבל בעבור היותו יציר כפו, חס עליו ומתנהג עמו בחמלה וחנינה ורחמים מרובים כאב לבן, ובזה שתי סברות נחלקו בישיבה, אם לענין חטא ועון, טוב לו היה שלא נברא מה', רק כמו שאר בעלי חיים, או אדרבה טוב לו שנברא, כי בזה רחמי ה' רבים, והסכימו שטוב לו שלא נברא, כי עכשיו ששלימותו יותר גדולה היותו מעשה ידי יוצר הכל, כן פגמו מרובה לערך מחצבו וסיבובו מבעל הסיבות, ולכך אמר עכשיו שנברא יפשפש במעשיו כנ"ל, כי פגמו גדול מנשוא.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יב)

והדבר תמוה, כי לפ"ז נמצאת בריאת אדם לרעתו, ח"ו לפועל טוב שיפעל רע, והאיך נברך על שיצר את האדם בחכמה אם להרע לו, אבל הענין כך הוא, כי בהא פליגי אם נשמתו של אדם יורדת ברצון לגוף העכור, או בעל כרחו כי איננה יודעת כל העתידות, ולא מצאה חקר אלהות על בוריה, וטוב לה שלא נבראה, אבל הקב"ה הוא יודע שהוא לטובה הוא בוראה, וכופה לנשמה לילך בזה העולם, וכמאמרם [אבות סופ"ד] בעל כרחך אתה נולד, וזוהיא הכונה שנחלקו, כת אחת סוברים שהנשמה הולכת באהבה ורצון לזה העולם, וכת שניה סבירא ליה נוח לה שלא נבראה משנבראה, ולדעתם לא היתה מסכימה להברא, אבל מה נפקא מינה בדעתה, הקב"ה הוא מכריח, כי הוא יודע שהוא לטובתה והטיב לה בזה. לכן עכשיו שנברא, יפשפש במעשיו לעשות נחת לקונו.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש טז)

וזה שמצד שהאדם אין מהותו רק אפשרותו על הרע והכרעתו אל הטוב, כמו שאמרנו, הנה מצד אפשרותו על הרע היה אומר שנוח לו שלא נברא משנברא, שוודאי העדר הרע טוב ממציאותו; ומצד כח הכרעתו על הטובה היה העניין בהפך. אמנם היתה הסכמתם, שאף אם נקבל שמצד אפשרותו על הרע היה נוח לו שלא נברא, יתכן שייברא על זה האופן, כי בזה נשלם גדרו ומהותו שהוא לפשפש ולמשמש במעשיו ולבקר בין טוב לרע ולבחור בטוב.

(עקידת יצחק, שער ח (פרק החיבור הטבעי))





מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן

מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם, מפני ענוותנותם. והכוונה שהיו מתדבקים לצד החסד בענוה ובשפלות, ובהיותם נוחים לכן הלכה שהיא השכינה כמותם שנטייתם לצד החסד,

(של"ה, תולדות אדם - בית חכמה (תליתאה) (יב))

חזינן כי המכבד את הבריות - לא רק שנקרא מכובד (איזהו מכובד - המכבד את הבריות, אבות ד, א) אלא שזוכה גם לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא. כי כבוד הבריות היא מעלה המשלימה את האדם בכל השלימות.

(שיחות מוסר, תש"ל פרשת וירא מאמר י' עמ' מא)

יבואר ע"פ דברי חז"ל (סנהדרין דף ז עמוד ב ): "שמע בין אחיכם ושפטתם" (דברים א') - אמר רבי חנינא: אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו...
ובספר המצוות (מצות לא תעשה רפא) כתב שהטעם בזה כדי שלא תיכנס לנפשו צורת הדברים ששומע מפי הבעל דין הראשון.
וקל וחומר בדברים שלא שמע מאחרים, אלא שהוא עצמו חושבם לנכונים, שנקבעים בנפשו לדברי אמת וצדק. ואם יאמר לו אדם כי אין דבריו אמיתיים - לא ישמע לו כלל.
ובית הלל מאהבת האמת שהייתה בלבם התחכמו להקדים את דברי בית שמאי לדבריהם, כדי שלא תהיה בהם אפילו נטייה קלה להכריע כדברי עצמם. על כן זכו שתיקבע הלכה כמותם.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת קרח מאמר עו' עמ' שלד)





יצאה בת קול ואמרה, אלו ואלו דברי אלקים חיים הן

כי כוונת כולם להעמיד התורה והמצוה על הצד היותר שלם שאפשר, ולהפיק רצון האלקים שהנחילה לנו.

(עקידת יצחק, שער יב)

וחלוקת משפחות השבטים שבתורה הוא כפי חלוקת המעלות שזכה כל אב משפחה ומשפחה ונטלה לזרעו אחריו. ומזה הם חלוקות הכתות בישראל, אלו בעלי מדה זו ואלו חפיצים בזו. ולכן אמרו על כל המחלוקת שבישראל אלו ואלו דברי אלהים חיים.

(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק אות סב)



יח ע"ב

ואמר רבי ירמיה בן אלעזר כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין שנאמר ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו מכלל דעד האידנא לאו כצלמו אוליד

ובזאת ההשאלה נאמר באדם, "ויחי אדם שלושים ומאת שנה, ויולד בדמותו כצלמו"; וכבר קדם לך ענין צלם אדם ודמותו מה הוא; וכל מי שקדמו לו מן הבנים לא הגיעה אליהם הצורה האנושית באמת, אשר היא צלם אדם ודמותו, הנאמר עליה, 'בצלם אלוהים ובדמותו'. אמנם שת, כאשר לימדהו והבינהו ונמצא שלם השלמות האנושי, נאמר בו, 'ויולד בדמותו כצלמו'. וכבר ידעת, כי כל מי שלא הגיעה לו זאת הצורה, אשר בארנו ענינה, הוא אינו איש, אבל בהמה על צורת איש ותבניתו, אבל יש לו יכולת על מיני ההזק וחידוש הרעות, מה שאין כן לשאר בעלי החיים; כי השכל והמחשבה שהיו מוכנים להגעת השלמות אשר לא הגיע, ישתמש בהם במיני התחבולות המביאות לרע והולד הנזקים, כאילו הוא דבר ידמה לאדם או יחקהו. וכן היו בני אדם הקודמים לשת; ואמרו במדרש, "כל אותן מאה ושלושים שנה שהיה אדם נזוף בהן היה מוליד רוחות" - רצונם לומר, שדים; וכאשר רצהו הא-לוה, הוליד בדמותו כצלמו - והוא אמרו, 'ויחי אדם שלושים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו' [מסביר שרוחות אילו הם שדים והם בני אדם המנצלים את המישכל שלהם לעשות הרעות והנזקים והם בתבנית בני אדם אך לא בדרגתו ממש].

(מורה נבוכים, חלק א פרק ז)



דכתיב ותקם רבקה ונערתיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש - ולא לפני האיש. אמר רבי יוחנן: אחרי ארי ולא אחרי אשה..

(ובעירובין די"ח מדקדק: אחרי האיש ולא לפני האיש, הוא משום שאסור להלוך אחורי אשה. ולכאורה העבד הראה הדרך לפניהם, ולמש"כ ניחא דכאן היו עוד בעיר והי' הדרך ידוע, ומכ"מ הלכו אחריו).

(העמק דבר, בראשית פרק כד פסוק סא.)


היה ר' מאיר אומר, אדם הראשון חסיד גדול היה. כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו, ישב בתענית מאה ושלושים שנה, ופירש מן האשה מאה שלושים שנה, והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלושים שנה

והרי כאן שלושה מיני תשובה, מיוחסין לשלושה חלקים הנקראים: אדם, אשה, נחש, אשר לשלושתן יחסו השלושה מיני חטאים הנזכרים למעלה ("אדם הראשון מין היה... מושך בערלתו היה... כופר בעיקר היה". סנהדרין לח, ב). כי התענית הוא מיוחד אל השכל המוחלט אשר יתגאל בפת בג שאר החלקים ויין משתיהם אשר בעבורם יצא למינות; והרחקת האשה מה שנזהר להישמר ממנה ומהימשך אחר עצתה המדרכת אל הכפירה; והזריזים אשר על בשרו הוא ממש מה שיאות אל החלק הבשרי המושך בערלתו, כי נכונו ללצים שפטים.

(עקידת יצחק, שער ט)



יט ע"א

אמר רבי שמעון בן לקיש, רשעים אפילו על פתחו של גיהנם, אינם חוזרין בתשובה, שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו', שפשעו לא נאמר, אלא הפושעים, שפושעים והולכין לעולם

מוצא סמך לגמרא זו מן הפסוק לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו, כי פתחו של גיהנם נקרא פתח חטאת, כי הוא פתח ומקור נפתח לחטאת ולנדה, ואפילו בזמן שירבץ האדם לפתח חטאת, דהיינו פתחא של גיהנם, מ"מ אליך תשוקתו של היצה"ר, ולא תפסק תשוקתו.

(כלי יקר, בראשית פרק ד פסוק ז)


פושעי ישראל שמליאין מצות כרמון שנאמר "כפלח הרמון רקתך", ואמר ר"ש בן לקיש: אל תיקרי 'רקתך' אלא ריקתיך, שאפי' ריקנין שבך מליאין מצות כרמון

כי אף שכל אחד יש לו דבר אחד לתקן זה בכה וזה בכה, על כל פנים הם מיוחדים במנין ובמספר מכוון, כי כל אחד מוכן לעשות דבר לתקון עולם, אם נסתר או נגלה מורגש ובלתי מורגש.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ז)


[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה כז ע"א]

פושעי ישראל אין אור של גיהנום מכלה אותם

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה כז ע"א]



כא ע"ב

אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא משמיה דרב אחא בר עולא, מלמד שכל המלעיג על דברי חכמים, נידון בצואה רותחת

אין לך צואה רותחת גדולה מן הכסילות, אשר השיאתו להלעיג. ועל כן לא תמצא לעולם מרחיק דבריהם, אלא איש מבקש תאוה, ונותן יתרון להנאות המורגשות, אשר לא האיר לבו בדבר מן המאורים הבהירים.

(הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות)



כז ע"א

כל מצוות עשה שהזמן גרמא וכו'

[עיין עוד לקט באורי אגדות קידושין לג ע"ב]



כט ע"א

הריני כבן עזאי בשוקי טבריא

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מה ולקט באורי אגדות קידושין כ]



לח ע"ב

והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ב ע"ב]



לט ע"ב

פירות הנושרין

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ב ע"ב]



מ ע"ב

תן חלק לשבעה וגם לשמנה, רבי אלעזר אומר, שבעה, אלו שבעה ימי בראשית. שמנה, אלו שמנה ימי מילה. רבי יהושע אומר, שבעה, אלו שבעת ימי הפסח. שמנה, אלו שמנת ימי החג. וכשהוא אומר וגם, לרבות עצרת וראש השנה ויום הכפורים

אם שלמות האדם והצלחתו הנם תלויים בזמנו והמשך ימי חלדו. הנה מה טוב ומה נעים שיהיה תמיד לפניו המספר המורה על פרטו וכללו. הקודם הוא מבואר, כי למה שהיה קודם שנברא העולם הקב"ה ושמו בלבד, כמו שאמרו רז"ל (פר"א פ"ג), והנה לא היה אז שום טעם למציאות הזמן, כפי מה שגדרו החכם שהוא מספר הקודם והמתאחר בתנועה, כי הנה לא היה שם לא תנועה ולא שנוי ולא הויה נמשכת אליהם, אשר בהם יבא רישומו וציורו כלל. אמנם עת בא דברו יתעלה להוציא העולם מהאפס אל היש, מיד נמצא החלוק אשר בין קודם ההויה ההיא ואחריה, והוא ההתחלה הזמנית אשר עליה אמר הרב המורה בהתחלה, ברא ה' את השמים ואת הארץ (בפרק ל' חלק שני), ומנהו והלאה לא יצוייר שום פעול מהפעולות הטבעיות זולתי בזמן, כי על כן היה תחלת מה שכוונו יתעלה בבריאה מציאות הזמן השלם, כמו שנאמר (בראשית א') ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, לשער בו סדר הבריאה ומדרגותיה בקדימה ואיחור, דבר יום ביומו כמו שפירשנו במקומו שער שלישי. ולהיות הענין כן, אמר החכם (קהלת ג') "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". על כללות התנועות המתחייבות לכל בעלי השנוי אמר "לכל זמן". אמנם על ההויות הנמשכות אל השנוי ונמצאות בעתה אמר "ועת לכל חפץ". ואמר "תחת השמים", לומר שזה מה שיתחייב בכל הנמצאים הנופלים תחת השנוי והתנועה השמיימית, כי לא כן הוא הענין בענינים הנמצאים למעלה מהטבע.
והנה לזה היה הזמן כלי חמדה לכל בעלי השנוי והתנועה, לעשות בו מלאכתם להשלמת מציאותם, אשר אי אפשר זולתו, ומה יקר טובו בעיני בעלי השכל השלמים, המקפידים על זמנם כעל שלמותם עצמו...
וכמה השתדלה החכמה האלהית לרשום זה הענין הנפלא בלבבנו, בהרגל זה המספר המסויים בענינים מורגלים ומפורסמים באומה, כמו שהוא הענין בשביעיות המועדים ויתר המספרים שביניהם...
ועתה ראה כי כל זה נזכר ונפקד במאמרם אשר זכרנו (עירובין מ' ע"ב) על מאמר תן חלק לז' וגם לשמונה. כי הנה מאמר החכם בעינו צודק מאד על זה הענין המיוחד, שנראה כי הוא מצוה לתת חלק העיון וההשכלה על מספר השבעה, וגם לשמנה, חלק כחלק, כי בעשות כן לא תדע מה יהיה רעה על הארץ, כמו שאמר בכאן שומר מצוה לא ידע דבר רע, כי אם שמרו מצות השבעה כהוגן, הנה לא ידעו ברעה אשר ימצא להם מות ומשכלת ביום השמיני אשר היה סוף המעשה.
אמנם רבי אליעזר פירש זה הענין ואמר שבעה אלו שבעה ימי בראשית, שמנה אלו שמנה ימי מילה. ירמוז אל ההנהגה שהיא על הטבע, כמו שהשמונה הוא מספר יוצא מהשבעה, ונוסף עליו, לומר שאי אפשר לאדם להמול לו ערלת לבבו לקבל עליו מצות אלהיות, יוצאות מההקש השכלי, כמילה השקולה כנגד כל המצות, אם לא בשיתבונן תחלה בשבעת ימי בראשית, שהיא קבלת פני המטרונא, כאשר אמרנו. וכמו שאמר שם (ויקרא רבות פ' כ"ז) ואין מילה בלא שבת, כי בזה ידע ויכיר כי הבורא יתעלה יכול לשדדו ולשנות סדריו, בענין שלא ידע שומר מצוה את אשר יהיה רעה על הארץ, וזהו הלמוד שאמרנו הלקוח מההתחלה אשר יקבל האדם עול מלכות שמים שלמה מצד גודל מעלתו ופליאות מעשיו. ובפירושים כתבנו שצריך האדם להזדרז בסידור מעשיו, בענין שיסכימו עם שני ההנהגות, כי בזה לא ידע מה יהיה רעה על הארץ, והוא נכון.
אמנם ר' יהושע אמר, שכונת החכם באלו המספרים המצילים אותו מהרעות המתרגשות, היתה במספרים הרשומים והמסומנים לפניו בהמשך הזמנים, במה שיהיה העיון עליו מצד סדר הוצאת זמנו וצורך הקפדתו עליו בכל ענייניו, ולזה כיוון אל שני זמנים שהם כעין ראשית זמנו וסופו, ואמר שבעה אלו שבעה ימי הפסח, אשר באו בו כל ההערות שאמרנו מהתחלת זריחת אור שכלו לארבעה עשר, עם הבדיקה בו והביעור, והכשר הכלים, ושאר הענינים שזכרנו. ומספר השמנה הם שמנת ימי החג, והוא חג האסיף, כי צריך האדם לתת עיניו על סופו ותכליתו בראשיתו, כדי שלא ידע מה יהיה רעה עליו בהאספו מעולמו, ולא עוד אלא בכל המעשים אשר יזדמנו לו בנתים בכל ענייניו, כי לזה אמר כשהוא אומר וגם, לרבות עצרת וראש השנה ויום הכפורים, והם שלשה סמנים שכוללין על מעשי האדם. כי עצרת הוא יום מתן תורה אשר בו הוטלו עליו כל מצותיה. וראש השנה הוא יום זכרון, שמזכיר מה שעתיד האדם ליתן את הדין על כל מה שנצטווה עליו. ויום הכפורים הוא ענין התשובה והכפרה ההכרחיי בעקרי ההצלחה, ובהם יגיע האדם אל החג הנזכר בשלום ובמישור, וכבר יהיו לו כל חלקי זמנו מעויינים אליו על הדרך שזכרנו... [מבאר שתכליתם של המועדים והזמנים הוא ללמדנו את ערך הזמן. והם באים בשביעיות כנגד שבעת ימי הבריאה שבהם נעשה הזמן. כי אין משמעות לזמן ואין זמן כשאין שנויים ועשיות. רק הבריאה והעשיה היא הזמן. ומי שאינו מנצל את זמנו מפסיד את הבריאה העשיה והיצירה. וגם חיי האדם מסודרים בשביעיות. עוד הוא מבאר שהמועדים הם כנגד חיי האדם. נעוריו באביב והאספו באסיף, כדי שידע ע"י מהועדים שזמנו מוגבל וינצלנו. ומי שיתן אל לבו את משמעות המועדים והזמנים הבאים בשבעה או שמונה ימים, לא ידע דבר רע.]

(עקידת יצחק, שער נ"ט)



מג ע"א

האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא אסור ביין כל הימים

[קשה, הרי בר"ה י אומר ר' יהושע שבניסן עתידים להיגאל ור"א אומר בתשרי? טורי אבן תירץ ששם מדובר בגאולה "בעתה", וכאן מדובר ב"אחישנה". אבל מסנהדרין צז ע"ב מוכח שר"א סובר שתהיה רק גאולה ע"י תשובה, ועל כרחנו מה שאמר שהגאולה בתשרי היא גם אם נשוב ברצון, והברייתא כאן אינו כמו ר"א, והלכה כר' יהושע.]

(בנין ירושלים (יעוונין) דף ז ע"ג-ע"ד - לטקסט)



נג ע"א

אמר רבי יוחנן לבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כפתחו של היכל ואנו כמלא נקב מחט סידקית ראשונים רבי עקיבא אחרונים רבי אלעזר בן שמוע איכא דאמרי ראשונים רבי אלעזר בן שמוע אחרונים רבי אושעיא בריבי ואנו כמלא נקב מחט סידקית אמר אביי ואנן כי סיכתא בגודא לגמרא אמר רבא ואנן כי אצבעתא בקירא לסברא אמר רב אשי אנן כי אצבעתא בבירא לשכחה

וזאת היא הסבה החזקה אצלי להתמעט הנבואה והחכמה דור אחר דור. כמו שהוא ידוע ומפורסם, והעידו רז"ל עליו שאמרו לבן של ראשונים כפתהו של אולם. אם הראשונים מלאכים אנו בני איש ואמרו כאצבעתא בקרא לסברא. והסבה בזה אצלי כי ממשה רבנו ע"ה עד עכשו, כל הנביאים והחכמים זה אחר זה כדמות עלול ועלולים. וכמו שהעלול והעלולים כל עוד שימשכו ויתרחקו מהעלה הראשונה תתמעט מעלתם, כן הענין בחכמים ובנביאים בשוה. כי מרע"ה היה עלול בחכמה ובנבואה מהעלה הראשונה. כמו שהעיד הכתוב ואמר: פה אל פה אדבר בו וגו'. ומפני זה קבל שני השפעים ההם בשלימותם. ויהושע קבל השפעים ההם באמצעות משה, כמו שאמר הכתוב. וסמכת את ידך עליו, ואמר ויסמוך את ידיו. וכן הנביאים הנמשכים באמצעות יהושע, כמו שאמרו רז"ל, משה קבל תורה מסיני וכו'. וזה שאמר הכתוב. ולא קם נביא עוד בישראל וגו'. הנה הש"י לא ימנע טוב להולכים בתמים. אבל זה הענין מחוייב כמו שהוא מתחייב שהמדרגה האחרונה מהמלאכים לא תהיה בעוצם השלימות, כמו המדרגה הראשונה. כי כל הנמשכים אחר משה מושפעים באמצעותו ובאמצעות הבאים אחריו, עד שבהשתתף הרב עם התלמיד יתחזק שפע התלמיד מצד השפע הנשפע לרב. ומפני זה הזהירו רז"ל ללמוד עם מי שגדול ממנו, ואמרו אינו דומה הלמד מעצמו ללומד מרבו. ומפני זה אמר רבי. הא, דעדיפנא מחבראי משום דתזיתיה לר"מ מאחוריה, ואלו חזיתיה באפיה כ"ש דעדיפנא טפי שנאמר: והיו עיניך רואות את מוריך. כי כפי השפע הנשפע לרב הנראה בפנים, כמו שאמר הכתוב. חכמת אדם תאיר פניו, יהיה שופע על התלמיד יותר כאשר יקבלוהו. [מבאר מדוע יש התמעטות החכמה של הדורות שמציינת הגמרא].

(דרשות הר"ן, הדרוש השמיני)

החכמים אף על פי שהיה להם מן התאוה ללמוד, וטוב הרעיון והיגיעה, וחברת החסידים הנכבדים, והרחקת העולם בכל מה שיש בו, היו מיחסים החסרון לנפשם, כשהם מעריכים נפשותם לפי מה שקדם אותם. והוא מה שאמרו, (עירובין דף נג.), לבם של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים אפילו כמחט סדקית. וכ"ש אנחנו, שהחכמה נעדרה ממנו, וכאשר הודיענו הקב"ה, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר (ישעיה כט). יהד הכתוב כל אחד ממנו בארבעה דברים, בהולשת השכל, וחוזק התאוה, ועצלות בבקשה החכמה, והזריזות בבצע העולם, ארבעת שפטיו הרעים, ואיך לא נסמוך החסר לנפשותינו, כשנעריך אותה עליהם.

(הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות)


דוד גלי מסכתא, שאול לא גלי מסכתא. דוד דגלי מסכתא כתיב ביה יראיך יראוני וישמחו, שאול דלא גלי מסכתא כתיב ביה (אל כל) אשר יפנה ירשיע

ושמרת - היינו משנה, כדאי' בספרי דברים בכ"מ ובקדושין דל"ז על משמעות תשמרון, והיינו כל שנחקר באיזה דור נעשה משנה לדור הבא אחריו כמש"כ בפי' המשנה להרמב"ם בהקדמה בד"ה וכאשר מת יהושע. וזהו פי' מאמרם ז"ל עירובין פ"ה דוד גלי מסכתא. היינו מה שהעלה חידוש הוראה עפ"י חקירה ועיון התלמוד נעשה משנה, ואח"כ: ועשית אותם - להוסיף לחקור הוראה אחרת, והוא תלמוד שבכל דור. [מבאר שהחידושים של כל דור הם בבחינת משנה - חתומה וגמורה - לגבי הדור הבא, וזו ה'מסכתא' שגילה דוד.]

(העמק דבר, דברים כו, טז)

וענין הבדל הברכה לפי כח התורה מבואר במס' עירובין דנ"ג ב': דוד דגלי מסכתא כתיב בי' יראיך יראוני וישמחו, שאול דלא גלי מסכתא כתיב בי' אל כל אשר יפנה ירשיע. ופרש"י לא הי' זוכה להורות כהלכה. והוא תמוה לומר על שאול שלא הורה כהלכה, ותו דאותו מקרא מיירי בהצלחת שאול וגם מיירי במלחמה ולא בהוראה.
אלא ודאי הפשט במקומו דשאול הי' מתגבר במלחמה והרשיע לעשות שמות בארץ אויביו, והי' מוכרח לעשות כן כדי שלא ישובו מיד להלחם, והוא משום שלא כבשם תחתיו וזהו לשון ירשיע. אבל דוד כשכבש לא עשה שמות כ"כ והוא משום שכבשם ושם בה נציבים שלו, ומש"ה כתיב בדוד ויהי דוד לכל דרכיו משכיל כמו שביארנו בס' במדבר כ"ד ח'. ובאשר יראי ה' אין להם שמחה על חורבן הישוב אפי' של שונאיו כמו שראינו הנביאים ירמי' ויחזקאל שקוננו ע"ז, מש"ה כתיב בכבוש דוד יראיך יראוני וישמחו שלא שמתי שמות בארץ.
ופי' הגמ' בטעמו של דבר דדוד גלי מסכתא היינו שתורתו והוראתו היו עפ"י הכרח העיון עד שנעשה משנה ומסכתא ומש"ה הצליח כן במלחמה שיהי' קבוע. משא"כ שאול שלא הורה אלא מצד הסברא ומדמה מילתא למילתא וזה אינו משנה, ואפשר יבא אחר וחקרו בסברא אחרת ע"כ הי' הצלחתו לשעה. וכך בא הברכה בכהנים ולוים, ולפי כח תורתם כך תהי' הצלחת מלחמתם. [מבאר שדוד עיין בהלכה עד תכליתה ולכן היו נצחונותיו וכיבושיו מוחלטים, משא"כ שאול, שלא קבע מסכתות בלימודו, נצחונותיו לא התקבלו על לב המנוצחים עד שנאלץ להחריב ולעשות שמות בארץ.]

(הרחב דבר, דברים לג, יא)

חד אמר חדש ממש וחד אמר שנתחדשו גזירותיו

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה יא]

נמרוד הרשע שהמריד כל העולם

[עיין עוד לקט באורי אגדות חגיגה יג ע"א]

קרית ארבע ארבעה זוגות היו

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה יג]



נד ע"א

חש בראשו - יעסוק בתורה

והיינו דאי' בעירובין דנ"ד: חש בראשו יעסוק בתורה כו'. ולכאורה הוא פלא - והרי מי שראשו כאב לו אינו יכול לעסוק בתורה. אלא משמעות חש הרגש קל ולא כואב הרבה. וכדאי' בע"ז דכ"ח: חושש הוא דלא הא כאיב ליה טובא כו'. הרי דל' חש אינו כואב, והיא מליצת הכתוב יגל אזנם מגלה בהרגשה קלה שיבין מזה למוסר. לעסוק במוסר אב ית' היא התורה.

(העמק דבר, בראשית פרק מד פסוק יח (הרחב דבר))

המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה מו ע"ב]


מאי דכתיב, וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות הגיא, אמר ליה, אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה, וכיון שניתנה לו במתנה, נחלו אל, שנאמר וממתנה נחליאל, וכיון שנחלו אל, עולה לגדולה, שנאמר ומנחליאל במות, ואם מגיס לבו, הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר ומבמות הגיא, ואם חוזר בו, הקדוש ברוך הוא מגביהו, שנאמר כל גיא ינשא

קשה, מה ראו על ככה, לדרוש פסוקים אלו, על התורה, ומה ענין שבח התורה, אל שירת הבאר בפרשת חוקת, שמשם לקוחים הפסוקים? אלא לפי שחזרה הבאר אחר מות מרים ואהרן, בזכות התורה שקבל משה, לכן נזכר משה בשירה שנאמר באר חפרות שרים כרוה נדיבי עם במחקק, ואין מחקק אלא משה, שנאמר (דברים לג כא) כי שם חלקת מחקק ספון ובתענית (ט.) מסיק שחזרה בזכות משה כי מתחילה היה המן בזכות משה שקבל התורה כי לא נתנה התורה כ"א לאוכלי המן (תנחומא בשלח כ.) שנאמר (שמות טז ד) למען אנסנו הילך בתורתי, ואחר מות מרים ואהרן, ע"י זכות התורה של משה, חזרו שלשתן, לכך נאמר באר אשר חפרוה נדיבי עם שאחזו במדת ג"ח ובזכותם היתה הבאר מאז ומקדם, עכשיו חזרה במחקק בזכות משה ובזכות התורה הרמוזה בפסוק וממדבר מתנה וממתנה נחליאל .

(כלי יקר, במדבר פרק כא פסוק יז)


[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים נה ע"א]


רבא רמי: כתיב - תאות לבו נתתה לו וכתיב - וארשת שפתיו בל מנעת סלה. זכה - תאות לבו נתתה לו, לא זכה - וארשת שפתיו בל מנעת סלה

ונראה דזהו כונת האגדה בעירובין נ"ד: רבא רמי כתיב תאות לבו נתתה לו וכתיב וארשת שפתיו בל מנעת סלה. זכה תאות לבו נתת לו לא זכה וארשת וגו'. פי' זכה שיהיה לבו שלם עם ה' תאות לבו וגו'. לא זכה ומבקש עמל דוקא - וארשת וגו' ולא תאות לבו.

(העמק דבר, בראשית פרק ד פסוק ד (הרחב דבר))



נד ע"ב

באהבתה תשגה תמיד - כגון רבי אלעזר בן פדת. אמרו עליו על רבי אלעזר שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי

ובמשלי כתיב באהבתה תשגה תמיד, ואמרו בעירובין דנ"ד זה ר"א בן פדת שהי' יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי. פי' שאע"ג שהי' נראה כמו שוגה מדרך העולם מכ"מ לא הי' ר"א ב"פ לבוז, ואדרבה הי' מכובד מאד והוא משום שהכירו בו שהי' באהבתה. היינו באהבת התורה שכח את עצמו, והוא תהלת האדם ותפארתו. וכיב"ז כל דרך חסידות ואהבת ה' אם רק הוא באמת בלי פניה ושלא לש"ש. [מבאר כי כשניכר באדם שמעשיו הם לשם שמים ללא פניות זרות, אף כשנראים הדברים כמעשי שיגעון רוחשים לו העולם כבוד ותפארת.]

(הרחב דבר, דברים י, כב)



כל זמן שאדם ממשמש בה, מוצא בה תאנים, אף דברי תורה, כל זמן שאדם הוגה בהן, מוצא בהן טעם, אמר רבי שמואל בר נחמני, מאי דכתיב אילת אהבים ויעלת חן וגו', למה נמשלו דברי תורה לאילת, לומר לך ,מה אילה רחמה צר וחביבה על בועלה כל שעה ושעה כשעה ראשונה, אף דברי תורה, חביבין על לומדיהן, כל שעה ושעה כשעה ראשונה, ויעלת חן שמעלת חן על לומדיה, דדיה ירוך בכל עת, למה נמשלו דברי תורה כדד, מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו, מוצא בו חלב, אף דברי תורה, כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם

מבאר, שמפני שזו מעלתה של תורה שיש בה טעם מחודש בכל עת, כמו דד, לפיכך לא ציינה התורה את יום נתינת התורה בפירוש ,לפי שצריך האדם שיהיה דומה לו בכל יום ויום מכל ימות השנה כאלו באותו יום קבלה מהר סיני, ע"כ דין הוא שיהיה דומה אליו בכל יום כאלו היום קבלה מהר סיני וא"כ כל יום הוא מ"ת אצל ההוגים בה ע"כ אין ראוי להגביל יום ידוע לנתינתה, וע"כ ארז"ל (ספרי ואתחנן ו ו) שיהיו ד"ת חדשים עליך ולא כדבר הישן שלבו של אדם קץ בו שהרי באמת אתה מוצא בה דבר חידוש בכל יום ויום, וע"כ אין יום נתינתה מבואר בתורה יותר ממה שנרמז בהבאת מנחה חדשה להורות שהתורה מנחה חדשה בכל יום ויום.

(כלי יקר, ויקרא פרק כג פסוק טז)



רבי פרידא הוה ליה ההוא תלמידא דהוה תני ליה ארבע מאה זימני וגמר. יומא חד בעיוה למלתא דמצוה, תנא ליה ולא גמר. א"ל האידנא מאי שנא? א"ל: מדההיא שעתא דא"ל למר איכא מילתא דמצוה אסחאי לדעתאי, וכל שעתא אמינא השתא קאי מר השתא קאי מר. א"ל: הב דעתיך ואתני ליך. הדר תנא ליה ד' מאה זימני [אחריני]. נפקא בת קלא וא"ל: ניחא ליך דליספו לך ד' מאה שני או דתיזכו את ודרך לעלמא דאתי? אמר: דניזכו אנא ודריי לעלמא דאתי. אמר להן הקב"ה: תנו לו זו וזו

כתב האר"י ז"ל בעובדא דרב פרידא בעירובין [דף נ"ד ע"ב] דנפקא בת קול דיזכו דרא לעולם הבא, כי מה שייכות לדור במעשיו הטובים, וכתב כי נשמת הצדיק עם נשמת דורו הן קשורות ודבוקות בשורש אחד, ולכך בפועל הטוב שלו, גם להם ייטיב ה', היותם קשורים בו, ולכך אף כי מת הצדיק, מ"מ נפשו קשורה למטה בגוף, ואינה עולה בהחלט, להיותה קשורה עם נפשות דורו אשר עודם בחיים.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יב)

בזכות שלא גער בו, ולא חש לביטול זמנו, אלא להיפך, עודדו בדברים "הב דעתך ואתני לך", ושנה עמו עוד ארבע מאות פעמים נוספות, הרי זו שבירת המידות מאין כמוה, ובזכות שבירת מידות זו זכה הוא עצמו וזיכה את כל בני דורו לחיי העוה"ב.

(שיחות מוסר, תשל"ג עשרת ימי תשובה מאמר קד עמ' תמד)

איך זה נהג כן, ולא חשש מביטול תורה?! כנראה שטעמו היה שבלימוד זה הוא יתרגל ויגדל במידת המתינות. כי בכל פעם שלמד - התעלה במידת המתינות.
זכה ונוספו לו ד' מאות שנים, ויש לנו ללמוד מכך, כי ההנהגה במתינות ובסבלנות היא כולה רווח, ואין באים בה לידי הפסד.

(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת יתרו מאמר מג' עמ' קפה)


ת"ר: כיצד סדר משנה - משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו, נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן, נסתלקו בניו אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן. רבי יהודה אומר לעולם אהרן לימין משה חוזר. נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן, נסתלקו זקנים נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן. נמצאו ביד אהרן ארבעה, ביד בניו שלשה וביד הזקנים שנים וביד כל העם אחד. נסתלק משה ושנה להן אהרן פירקו, נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן, נסתלקו בניו שנו להן זקנים פירקן; נמצא ביד הכל ארבעה

...הנה במה שנעמוד על עקרן של דברים, למה משה נהג בכל המצות בסדר זה, ולא היה שונה לכולם יחד ד' פעמים, ונמצאו לכל אחד מישראל ד' פעמים מפי משה, שהוא יותר טוב מלשמוע הד' פעמים פעם ממשה וב' וג' פעמים מזולתו, אלא הטעם הוא לא' מב' דברים, או לעשות כבוד להדרגת ישראל; כבוד לאהרן, כבוד לבניו, כבוד לזקנים, ואחר כך לישראל, או לצד שכל אחד למד בפני עצמו מפי משה, כשיחזור אהרן לבניו, וכשיחזרו בניו לזקנים, והזקנים לישראל, מאמצעות זה יהיה ניכר ונרגש אם יש השתנות בנשמע בין הכתות, כשיחזרו הדברים זה לזה, מה שלא היה הרגש זה אם היו כולם שומעים מפי משה הד' פעמים, ודבר זה יושכל בלב שומע... [מבאר מה העדיפות בסדר זה; מדוע לא ילמד משה את כולם ארבע פעמים?]

(אור החיים, ויקרא יט, ב)



נה ע"א

אמר אבדימי בר חמא בר דוסא: מאי דכתיב לא בשמים היא ולא מעבר לים היא - לא בשמים היא שאם בשמים היא אתה צריך לעלות אחריה, ואם מעבר לים היא - אתה צריך לעבור אחריה

וענין המשל לא בשמים היא, היינו גבוה מטבע שכל האדם, כמו שהוא בשמים וההכרח לעשות סולמות להוריד והרי א"א בכך, כך א"א ליגע השכל ע"י תחבולות לעמוד על סוף דעתה. ואמרו חז"ל בעירובין שם דאפי' היא בשמים צריך אתה לעלות אחריה. ואינו אלא משל ומליצה שאם הענין גבוה משכלך החיוב להתייגע הרבה ואז הכלל יגעת ולא מצאת אל תאמין, והטעם הוא כפרש"י בסנהדרין שם שהתורה מבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה כו'. [מבאר שאף אם דברי התורה גבוהים משכל האדם, שומה עליו להתייגע בהבנתם, ואז מובטח לו שימצא מבוקשו.]

(העמק דבר, דברים ל, יב)



נה ע"ב

...אמר ליה רבא: דגלי מדבר קאמרת? כיון דכתיב בהו +במדבר ט'+ על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו - כמאן דקביע להו דמי

מקומם של ישראל במדבר היה "על פי ה'", אצל הקב"ה. ולא נשתנה מקומם על ידי שעברו ממקום למקום, אלא לעולם מקומם אצל הקב"ה. כתינוק הנישא בזרועות אימו. גם כשהיא הולכת - הוא בזרועותיה.

(שיחות מוסר, תשל"ג פרשת בשלח מאמר לג' עמ' קלט)


נח ע"א

מביא חבל מצרי וקושרו

[עיין עוד לקט באורי אגדות סוטה ז ע"ב]



ס ע"א

גמרא גמור זמורתא תהא

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה כד ע"א]




סג ע"א

ותלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר, שהורה הלכה בפניו, אמר רבי אליעזר לאימא שלום אשתו, תמיה אני אם יוציא זה שנתו, ולא הוציא שנתו, אמרה לו, נביא אתה? אמר לה, לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני, כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה

...מעשיות ואגדות שכלם בכללם משלים וחידות, ואינם על פי פשוטם, ..חידות ומשלים. כ"ש שיש לנהג מנהג זה בדבריהם, שפשוטם נמנע בעיני כל רואה בעיניו. וכבר העיר על זה אבא מורי בפרק חלק מפירוש המשנה. ומצאנו להם ז"ל מאמר נכבד מורה ומודיע כי ימצא חידות ומשלים ברוב דבריהם כענין שאמרו בגמרא דערובין. תלמיד אחד שהיה לו לר' אליעזר שהורה הלכה לפניו, אמר לה לאימא שלים דביתהו, תמה אני אם יוציא זה שנתו, ולא הוציא שנתו, אמרה לו וכי נביא אתה וכו'. עד שמו ושם אביו למה שלא תאמר משל היה. הנה לך שהורינו בזה, שיש בדבריהם [דברים] רבים שאינם על פי פשוטם, והשב ראיה זו על לבך ושים עינך בה, כי היא פליאה נכבדת וראיה גדולה, והעיר אותי על ראיה זו אחד מנבוני תלמידי החכמים. [מבאר שאין מעשה זה כפשוטו].

(רבי אברהם בן הרמב"ם, מאמר על דרשות חז"ל)

יש לנו להתבונן בחומר העוון של המורה הלכה בפני רבו. אמנם יש כאן פגיעה ברב, אך מה טעם ענוש הוא בעונש חמור של מיתה? ולא עוד אלא משמע מעובדא זו שאין ראוי לרב למחול על כך, שהרי ידע ר' אליעזר שתלמיד זה הורה הלכה, וסופו ליענש בעונש מיתה, ומדוע לא מחל לו? ועוד קשה שהרי אמרו 'כל שחבירו נענש על ידו - אין מכניסין אותו במחחיצתו של הקב"ה" (שבת קמט, ב), אם כן מן הראוי שימחל לו, כדי שלא יהיה בכל 'מי שחבירו נענש על ידו'?!
ונראה שעונשו של המורה הלכה בפני רבו חמור, משום שאין זה משום כבוד הרב בלבד, אלא שהוא מבטל את מעלת ה"זקנים", שיש לכלל ישראל, וכמו שאמר ר' עקיבא נמשלו ישראל לעוף. מה העוף הזה אינו פורח בלא כנפים, כך ישראל אין יכולים לעשות דבר חוץ מזקניהם. (ויקרא רבה (וילנא) פרשה יא, ח).
שרק כשישראל נשמעים לזקנים, נחשב שיש להם זקנים. אבל כשכל אחד מורה הלכה לעצמו - בטל כח השפעת הרב, וע"י כך מאבדים כלל ישראל את זקניהם, ויבואו לידי "ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד", ואז אין, ח"ו, לישראל קיום. לכן אין לרב למחול למי שהורה הלכה בפניו, כיוון שאין העונש משום כבודו, אלא משום קיום ישראל.

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת שמיני מאמר סא' עמ' רס)


והא תניא, רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן

הנה שכל זה הוא מפחיתות הטבע ורוע התכונות אשר מפאת חמרם. ובזה נתבאר טעם מי שאמר מפני שלא היה להם נשים, כי זדונם וגודל גאותם השיבום יחידים בחטא. [מבאר שאחת הסבות לחטא נדב ואביהוא הוא הגאוה. שנבעה מפחיתות טבעם וחמרם. וזאת כונת המדרש.]

(עקידת יצחק, שער נ"ט)

חומר החטא אינו מפני שפוגע בכבוד רבו, אלא מפני ש"לוקח" כבוד לעצמו.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת משפטים מאמר מו' עמ' קצו)


[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא נג ע"א]


אמר רבי לוי: כל דמותיב מלה קמיה רביה - אזיל לשאול בלא ולד, שנאמר "ויען יהושע בן נון משרת משה מבחריו ויאמר אדני משה כלאם"

והרי יהושע נתכוון בדבריו לכבודו של משה! ואעפ"כ נחשב לו שהורה הלכה בפני רבו. על כרחך החומר בזה הוא מפני שסוף סוף יש בזה משהו של נטילה לעצמו. ולכן עונשו הוא שילך לשאול בלא ולד, כי כיון ששורש החטא הוא במה שנוטל לעצמו, עונשו הוא שנותנים לו הכל לעצמו, ואין לו למי לתת.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת משפטים מאמר מו' עמ' קצו)



סג ע"ב

דאמר רבי אבא בר פפא ,לא נענש יהושע, אלא בשביל שביטל את ישראל לילה אחת מפריה ורביה, שנאמר ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא וגו' וכתיב ויאמר (לו) [לא] כי אני שר צבא ה' עתה באתי וגו', אמר לו אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה, על איזה מהן באת, אמר לו עתה באתי, מיד וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק, ואמר רבי יוחנן מלמד שהלך בעומקה של הלכה

השטן מקטרג בשעת הסכנה וקטרוג זה היינו שהשטן הוא יצר הרע המשתדל להחטיא את האדם במלחמה מקום הסכנה כדי להפילו ביד אויביו, על כן במלחמה צריך האדם יותר שמירה מן היצה"ר כי במקום מסוכן זה הוא מתגרה באדם יותר מבמקום אחר להטותו לדבר רע.
על כן נאמר בפרשת כי תצא, והיה כקרבכם אל המלחמה, עם האומות ואתם יראים מן העון שלא יכשיל אתכם היצר הרע כי הוא השטן המקטרג בשעת הסכנה, אז יעסקו בתורה, זה"ש ונגש הכהן ודבר אל העם ובמס' סוטה (מב.) אמרו ודבר אל העם בלה"ק וילפינן מן ג"ש של משה ידבר הנאמר במתן תורה (שמות יט יט) מה להלן בלשון הקודש אף כאן כן. ואני אומר אין ג"ש לחצאין מה להלן תלמוד תורה אף כאן הכהן מדבר אל העם דברי תורה, ולכן יהושע נענש על ביטול תלמוד תורה במלחמה, וטעמו של דבר, שת"ת מגין בעד היצה"ר השטן המקטרג ביותר בשעת סכנה, ואם באולי יש לך אדם שאינו בן תורה, כי לא כולי עלמא תורה גמירי וא"כ אותן כיתות במה ינצלו מכף אויב פנימי זה במלחמה, לפיכך ואמר שמע ישראל דהיינו יקרא ק"ש אשר הכל יודעין לקרותו ובזה ינצלו כולם מראש פרעות אויב.

(כלי יקר, דברים פרק כ פסוק ג)


[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה ג ע"א ]

אע"פ שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט

[עיין עוד לקט באורי אגדות יומא כא ע"ב]



סד ע"ב

יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא, כל הבוטה ראוי לדוקרו בחרב, אלא שלשון חכמים מרפא


[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים כב ע"א]



סה ע"א

א"ר חנינא: כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו שנאמר: "וירח ה' את ריח הניחוח וגו'"

וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר - כוונת ההודעה לומר שהגם שקרבן שהקריב נח מנכסיו הם נכסי שמים אשר ברא ה' בעולמו, אף על פי כן נתרצה בהם ובאמצעות הקרבתם נדב להטיב ונשבע שלא יכרית עוד כל בשר מבלי שאלת דבר ממנו, אלא כביכול מעצמו נתרצה כאילו מה שקיבל הוא של המקריב ואינו שלו.
ועל פי דרך זה היה מפרש מורי ורבי אדוני זקני זצ"ל מאמר אחד (עירובין סה.) וז"ל: כל המתפתה (מיינו) [ביינו] יש בו מדעת קונו שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח ע"כ, פירש הוא ז"ל כל המתפתה מיין שלו כי יגיש אליו אורח כוס של יין מיינו של בעל הבית, ובאמצעותו יעשה לו מבוקשו ממנו מעצמו, יש בו מדעת קונו כי כן עשה ה' כמו שפירשתי בסמוך. ודקדק לומר מתפתה לומר שנתפתה באמצעות המוגש אליו מבלי שיצטרך אליו לדבר, וכפי זה באה הודעת הכתוב דבר זה למי שירצה ללכת בדרכי קונו גם להכרתו אצלנו שיש בו מדעת קונו. והגם שמצינו בכמה מקומות שאמר הכתוב ריח ניחוח, לא מצינו שנתנדב לעשות טובה מעצמו כזה אלא שיתרצה בו או ימחול לו חטאו. [מבאר שהמתפתה ביינו הוא כשמביא לו אורח לשתות מהיין שלו עצמו, והוא נעתר לבקשת האורח כאילו קיבל משהו שאינו שלו.]

(אור החיים, בראשית ח, כא)


אמר רב יהודה: לא איברי ליליא אלא לשינתא. א"ר שמעון בן לקיש: לא איברי סיהרא אלא לגירסא

להיות שבימי חמה שהלילות קצרים, לשינתא, כי מתי יישן ויניח מעצבו, ובחורף לגירסא. וזהו כי ביום יצא אדם לפעלו ומבטל ממלאכת שמים.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש טו)


אמר רבי חייא כל המתיישב ביינו יש בו דעת שבעים זקנים יין ניתן בשבעים אותיות וסוד ניתן בשבעים אותיות נכנס יין יצא סוד

נכנס יין יצא סוד, כי ברוב דברים לא יחדל פשע, ולמי שיח ורבות דברים, כי אם לאנשים השותים במזרקי יין.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יז)

מבאר שזו הסיבה שנתיחד הדבור, אל אהרן, אחר מות בניו, כמלך המגלה לעבדו איזו סוד, ולא רצה שידעו בו אחרים, ורמז לו שלא יוכל האדם לבא בסוד ה', כ"א בתנאי זה, שלא ישתה יין, שהרי כשנכנס יין יצא הסוד, ע"כ נתיחד אליו הדבור, כמגלה לו לבד, איזו סוד ומזהירו שלא ישתה יין כדי שלא יגלה הסוד.

(כלי יקר, ויקרא פרק י פסוק ט)


לא נברא יין, אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים, שנאמר תנו שכר לאובד וגו'

מבאר שלכך סמך הכתוב איסור יין ושכר למות שני בני אהרן [ויקרא י] שאולי יחשוב אהרן שבאבלו לפחות, מותר לו לשתות יין, ע"כ הזהירו כאן, שאפילו באבלו אסור לו לשתותו דרך שכרות.

(כלי יקר, ויקרא פרק י פסוק ט)

שמעתא בעא צילותא כיומא דאסתנא

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה כח ע"ב ]



סה ע"ב

א"ר אילעאי: בשלשה דברים אדם ניכר, בכוסו ובכיסו ובכעסו

כי מגפן סדום גפנם - המשיל הצלחתם ועליזותם ליין המשמח את הלב ועושה מה שבטבעו בלי דעת אנושי, וכדאיתא בעירובין ד' ס"ה ב' בג' דברים אדם ניכר בכיסו בכוסו ובכעסו, ומש"ה מי שבטבעו הוא סדומי אלא שדעת המדינה ומנהג העולם אינו מניחו להרע כ"כ, כאשר הוא משתכר ודעתו סרה אזי עושה רע. וזהו כי מגפן סדום גפנם לעשות מעשי סדום. [מבאר כי השכרות מסירה מהאדם את דעתו ומגלה את טבעו הפנימי, לטוב ולרע.]

(העמק דבר, דברים לב, לב)


עב ע"ב

כח דהתירא עדיף

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה ב ע"ב]



פב ע"ב

רווחא לבסימא שכיח

[עיין עוד לקט באורי אגדות מגילה ז ע"ב]



צה ע"ב

שבת לאו זמן תפילין

והנה ידוע דבשבת בא האור בלי כלים, וע"כ אין במצוות שבת עשייה. וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הטעם דאין בנין ביהמ"ק דוחה שבת, שענין ביהמ"ק להיות כלי להשראת השכינה ובשבת אין נזקקין לכלים, ומה"ט שבת לאו זמן תפילין, עכדה"ק.

(שם משמואל, פרשת דברים, שנת תרע"ז, עמ' כה-כו)



צז ע"ב

הבהמה והכלים כרגלי הבעלים

[עיין עוד לקט באורי אגדות ביצה לז ע"א]



ק ע"ב

אמר רבי יוחנן, אילמלא לא ניתנה תורה, היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה, דרך ארץ מתרנגול, שמפייס ואחר כך בועל [רש"י: ועריות מיונה - שאינו נזקק אלא לבת זו]

אבל רצה [בחר ה' לקרבנות] בתורים הגדולים, בעבור פרישותן והדבקם בידוע מהם, שכיון שאבד בן זוגו לא ידבק באחר לעולם, וכן ישראל דבוקים בה' אלהיהם ולא ידבקו באל אחר לעולם אבל היונים קנאים מאד, ובקנאתם יתפרדו ויחליפו, על כן לא בחר בהם אלא הקטנים קודם שיזדווגו, כי היונה בקטנותה אז תוספת אהבה בקן גידוליה יותר משאר העופות. [מבאר שתורים צנועים ודבקים בנשותיהם אך לא יונים ויונים רק בקטנותם יש להם אהבה אל קן אמם. וקשה על הרמב"ן מגמרתנו שמשמע שיונה יש לה צניעות ודבקות בבן זוגה.]

(רמב"ן, ויקרא פרק א פסוק יד)

בעלי החיים - יש בהם מידות אלו בטבע, ואילולא ניתנה תורה, היה על האדם לעמול וללמוד מהם. משניתנה תורה, חייב האדם להשיג את כל זאת בכח התורה ע"י עמלו ויגיעו.
אדם לעמל יולד וליגיעה נוצר, לכן לא הוטבעו בו מעצם יצירתו מידות אלו, כדי שיעמול וישיגן בעצמו.

(שיחות מוסר, תשל"ג הפטרת כי תשא מאמר נז' עמ' רמז)




בדורו של משה כתיב "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם", וכתיב "ואקח את ראשי שבטיכם, אנשים חכמים וידועים" - ואילו נבונים לא אישתכח

מעצמות התבונה, שתידבק עמה יושר השכל וטוב הרצון אל העניינים הטובים והנאותים... ובזה נבדל מהכח המלאכותיי, כי לא יבוקש מבעל המלאכה מצד מה שהוא בעל מלאכה, רק שיידע את אשר יכווין אליו, הן טוב הן רע... ומזה נדע שאחיתופל ובלעם והדומים להם לרדוף הרעות בחכמתם - כי לא נבונים המה בשום צד. וגם מה שאמרו רבותינו ז"ל: ואילו נבונים אפילו בדורו של משה לא אשכח, לפי שהם קשי המציאות [הסיבה שאנשים נבונים הינם נדירים, היא ש"תבונה" - היא השכל העיוני - שונה מידיעת המלאכות - היא השכל המעשי, בכך שממהותה הוא להתקשר דווקא לטוב, בניגוד לידיעה המעשית, שהיא נייטרלית.].

(עקידת יצחק, שער ח)

כל אדם שאשתו תובעתו הויין לו בנים וכו'

[עיין עוד לקט באורי אגדות נדרים כ ע"ב]


מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US