Halacha Brura and Berur Halacha
Institute

מכון הלכה ברורה ובירור הלכה

לקט באורי אגדות ממסכת בבא בתרא

בעריכת המכון לחקר האגדה





ג ע"ב

הורדוס עבדא דבית חשמונאי הוה נתן עיניו באותה תינוקת יומא חד שמע ההוא גברא בת קלא דאמר כל עבדא דמריד השתא מצלח קם קטלינהו לכולהו מרותיה ושיירה לההיא ינוקתא כי חזת ההיא ינוקתא דקא בעי למינסבה סליקא לאיגרא ורמא קלא אמרה כל מאן דאתי ואמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא דלא אישתיירא מינייהו אלא ההיא ינוקתא וההיא ינוקתא נפלה מאיגרא לארעא טמנה שבע שנין בדובשא

וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (ב"ב ג:) כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כלם בעון הזה ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום.
ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים ונצטוו (במדבר יח ז) תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם, ולא היה להם למלוך רק לעבוד את עבודת ה'. [מבאר שכלות בית חשמונאי עד תום נבע מחטא לקיחת המלכות אליהם לשבט לוי ולא העבירוהו לשבט יהודה אשר לו המלוכה בישראל].

(רמב"ן, על בראשית פרק מט פסוק י)



ז ע"ב

אמר ריש לקיש: רבנן לא צריכי נטירותא, דכתיב "אספרם מחול ירבון". 'אספרם' למאן? אילימא לצדיקים דנפישי מחלא, השתא כולהו ישראל כתיב בהו,כחול אשר על שפת הים", צדיקים עצמם מחול ירבון?! אלא הכי קאמר: "אספרם" - למעשיהם של צדיקים, "מחול ירבון", וק"ו: ומה חול שמועט מגין על הים, מעשיהם של צדיקים שהם מרובים, לא כל שכן שמגינים עליהם

"לבית אבותם למשפחותם" ...והנה לא הזכיר כאן שיהיה במספר שמות. משום שלא היו יראים מנגף... הבינו חז"ל בזה המקרא שני פירושים. חדא: "אספרם" היינו מעשיהם, שהרי בשביל זה כל אחד שקול נגד הרבה, וא"כ - נעלם מספרם. שנית: "אספרם". אספור את ראשם, ואיני ירא מנגף. ...והלוים היו ריעי הקדוש ב"ה כ"י. [מצינו שבזכות אותה נטירותא (שמירה) לא יראו צדיקים מלהימנות שלא לפי מספר שמות. והכוונה למניין בני גרשון, במדבר ג, טו. וזוהי כוונת חז"ל בדרשה '"אספרם מחול ירבון". 'אספרם' למאן? - אילימא לצדיקים דנפישי מחלא...' שאספור את ראשם מבלי לירא מנגף.]

(העמק דבר, במדבר פרק ג פסוק טו)



ח ע"א

רבי פתח אוצרות בשני בצורת, אמר: יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא, בעלי הלכה, בעלי הגדה, אבל עמי הארץ אל יכנסו. דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס, אמר לו: רבי, פרנסני! אמר לו: בני, קרית? אמר לו: לאו. שנית? א"ל: לאו. אם כן, במה אפרנסך? [א"ל:] פרנסני ככלב וכעורב, פרנסיה. בתר דנפק, יתיב רבי וקא מצטער ואמר: אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ! אמר לפניו ר' שמעון בר רבי: שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו? בדקו ואשכח, אמר רבי: יכנסו הכל

ונראה הא דאיתא בב"ב ח' בעובדא דריב"ע התחפש לפני רבי כע"ה שלא קרא ולא שנה וא"ל פרנסני ככלב וכעורב ופרנסו, ואח"כ הצטער רבי שנתן פתו לע"ה. ופרש"י ככלב וכעורב - עניני דרוש ואגדה ע"ש. ולכאורה תמוה וכי זה דרך ע"ה שלא קרא ולא שנה? ותו, למה נצטער רבי אח"כ מעיקרא מאי סבר שנתן ולבסוף מ"ס? אלא ודאי פי' ככלב וכעורב שהיה בחצר רבי לשמור החצר ולנקות משרצים כדרך העורב, ואמר ר"י שיהיה גם הוא עושה מלאכת הכלב ועורב ופרנסו. ואח"כ חלף הלך לו ר"י ללימודו מש"ה נצטער רבי שפרנסו בחנם. [מקשה על בקשתו של ריב"ע לפרנסו ככלב וכעורב ותוהה - האם זוהי דרכו של ע"ה שלא קרא ולא שנה? ועוד מקשה - מדוע הצטער רבי על שפרנסו? ומבאר שככלב וכעורב הכוונה היא שהיה אחראי על הנקיון בחצרו של רבי (לנקות השרצים כדרך העורב) וכשעזב והלך ללמוד הצטער רבי על שפרנסו בחינם.]

(העמק דבר, בראשית פרק ח פסוק ז (הרחב דבר))



ט ע"ב

ואמר רבי יצחק, כל הנותן פרוטה לעני, מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים, מתברך בי"א ברכות. הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, דכתיב הלא פרוש וגו' ועניים מרודים תביא בית וגו' כי תראה ערום וגו', והמפייסו בדברים, מתברך באחת עשרה ברכות, שנאמר ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך וגו' ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם וגו'

אצל עפרון נאמר, וישקל אברהם לעפרן. חסר וי"ו, כתב בעל הטורים, לפי שהיה רע עין ועפרן חסר וי"ו עולה למספר ר"ע עי"ן. וטעמו של דבר לפי שאמרו רז"ל כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות כו', וכל מי שרעה עינו באחיו האביון ואינו נותן לו כלום אינו מתברך בשש ברכות אלו, על כן חסרה וי"ו דעפרן כי מצד שהיה רע עין חסרו ממנו ששה ברכות אלו.

(כלי יקר, בראשית פרק כג פסוק טז)

עניין מספר י"א נמצא בתורה בפרשת כי תבוא בקללות הר עיבל. ומה שבאו במספר י"א, לפי ששם של יה, הוא מדת הדין, שנאמר (תהלים קיח, יח) יסור יסרני יה, וכן (שם צד, יב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, וכן עזי וזמרת יה כמבואר פר' בשלח (טו, ב), ונמצא שוי"ו ה"א, שבשם הגדול, הוא מדה"ר, וכן כתב רבינו בחיי, על פסוק כי יד על כס יה (שמות יז, טז) רוצה הקב"ה לברא את העולם במה"ד, היינו בשם של יה, שנאמר (ישעיה כו, ד) כי ביה ה' צור עולמים. וראה שאינו מתקיים עד ששיתף גם ו"ה לי"ה, וזה שאמרו כאן, הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, לפי שעיקר שכרו בעה"ז, הנגבל בשש קצוות כי שכרו ממגד שמים מעל, ומתהום רובצת תחת, ופרצת ימה, וקדמה, וגו'. אבל המפייסו בדיבור הרוחני שבו, אז עיקר שכרו לעולם הנעלם בשם של ו"ה, דהיינו י"א ברכות, כי דווקא לעה"ב השם מלא ע"כ באו הברכות במספר י"א, וכן אפילו הארורים אין הקב"ה שולח בשטף חימה לאלתר, כ"א ברחמים תחילה מעט מעט אולי ישובו כדרך שעשה לדור המבול שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה כך אפילו הקללות באים מצד הרחמים מעט מעט ע"כ באו ג"כ במספר י"א המורה על הרחמים, ומטעם זה כל התוכחות הן של תורת כהנים, הן שבפרשה זו, מתחילין בוי"ו ומסיימין בה"א להורות שאפילו ברוגז רחם יזכור.

(כלי יקר, דברים פרק כז פסוק יב)


רבי חנינא אמר מהכא, וכבגד עדים כל צדקותינו, מה בגד זה, כל נימא ונימא, מצטרפת לבגד גדול, אף צדקה כל פרוטה ופרוטה, מצטרפת לחשבון גדול

מבאר את הדמיון של צדקה לבגד, על ידי הפסוק "כי היא כסותו לבדו היא שמלתו לעורו, במה ישכב" [שמות כב, כו] שקאי על האדם, אשר עינו רעה בעניים, ולא ירצה לעשות צדקה בחייו, קודם בא השמש, א"כ במה ישכב בקבר כי הוא דהיינו הצדקה, כסותו לבדה, כי במותו הוא נקבר ערום ממצוה זו, ואין לו כסות אחר כ"א הצדקה, שנאמר (איוב כט יד) צדק לבשתי וילבישני". ולכך נאמר כסותה בה"א לדרוש בו כי היא כסותה של הנשמה של המלוה.

(כלי יקר, שמות פרק כב פסוק כד)



י ע"א

תניא, ר"י אומר: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר: כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות

שהרי שריפת הפרה סימן התשובה ונקיון החטא, ופורים והחדש סימן אל הגאולה, כמו שאמרנו. והכוונה, כי האחד כוון אל התחלת התשובה הממצאה התחלת הגאולה. והשני, אל התשובה השלימה אשר תמצא אחר הגאולה. [גורס גדולה תשובה, ואומר שלכן קוראים את פרשת פרה העוסקת בתשובה, סמוך לזמני הגאולה.]

(עקידת יצחק, שער ע"ט)


מאי אשבעה בהקיץ תמונתך אמר רב נחמן בר יצחק אלו תלמידי חכמים שמנדדין שינה מעיניהם בעולם הזה והקב"ה משביען מזיו השכינה לעולם הבא

מבאר שעולם הבא אינו עולם הנשמות אלא עולם ביבוא לעתיד לבוא בעת התחיה ואז יהיו אנשים עם גוף אמנם ללא אכילה אלא השראה רוחנית וזיו השכינה הוא שיקיים אותם.

(רמב"ן, תורת האדם, אות קכד שער הגמול)


תניא היה רבי מאיר אומר, יש לו לבעל הדין להשיבך ולומר לך, אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסן, אמור לו, כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם, וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע, את ר"ע, אם אלהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם, א"ל כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם

אומר, בהמשך לגמרא זו,שלכך נאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך [שמות כב, כד] ויכלול לשון "עמך" לפי שהוא עמך, ע"כ בא לידי עוני, כדי לזכותך.

(כלי יקר, שמות פרק כב פסוק כד)

וכי כדי להציל את העשירים מדינה של גיהנם צריך העני לסבול מחסור ורעב? - אלא על כרחך עצם הצלת הזולת מדינה של גיהנם היא זכות גדולה ועצומה לעני, וכדאי לו לסבול כל ימי חייו, ובלבד שתהיה זכות זו בידו.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת שופטים מאמר צד' עמ' תג')


דרש ר"י ברבי שלום: כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, זכה - הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה - ועניים מרודים תביא בית

בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו ונדון כל אחד ואחד בעניני העולם הזה, אם זכה לתת לו חיים ושלום ועשר ונכסים וכבוד או נתחייב למות בשנה זו או ליסורין וצער ועוני, כללו של דבר על כל ענין שבגוף ושבעולם הזה כגון בני חיי ומזוני, אבל אינו נידון על הנפש אם תזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא או תתחייב לגיהנם ואבדון [מבאר שבראש השנה הדין הינו על ענייני הגשמיות של עולם הזה ולא על ענייני הנשמה וכך עולה מגמרתינו.]

(דרשת הרמב"ן לראש השנה)



י ע"ב

ושמעתי שהיו אומרים, הרוגי מלכות, אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן, מאן נינהו, אילימא ר"ע וחבריו, משום הרוגי מלכות ותו לא, פשיטא, בלאו הכי נמי, אלא הרוגי לוד

איש שיזכהו הא-ל, לעלות במעלה עליונה כזאת, כלומר שנהרג על קדושת השם, אפילו היו עונותיו כמו ירבעם בן נבט וחבריו, הוא מעולם הבא, ואפילו לא היה תלמיד חכם, וכך אמרו ע"ה (פסחים נ' א' ע"ש) מקום שהרוגי מלכות עומדים אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם כגון ר' עקיבא וחבריו וכ"ש דאיכא תורה ומעשים טובים אלה הרוגי לוד.

(רמב"ם, מאמר קידוש השם)


נענה רבי יהושע ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן שאין עושין אלא כדי שתמשך מלכותן שנאמר להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטיך בצדקה פרוק ועויתך במיחן עניין הן תהוי ארכא לשלותיך וגו'

אין דבר עומד בפני צדקה, ואמרו [ב"ב י ע"ב] אפי' עבודה זרה צדקה מכפרת, וזה תמיד עומד להגן, וצא ולמד מנבוכדנצר הרשע, אמר אדמה לעליון והחריב מקדש אל, ושפך דם ועשה כל תועבות ה', בצדקה נארך דינו [עיין דניאל ד'], עד שפסק מצדקה, ואז נטרד מבני אדם [מה נשגב ערך הצדה שאפילו רשעי אומות העולם שהרשיעו מאוד הצדקה מכפרת.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יא)


כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן, שאינם עושין אלא להתגדל בו..

כיוון שעושים אומות העולם חסד, נתבעים הם על שאין חסדם שלם, עד שהחסד עצמו חטא הוא להם, ומוטב שלא היו עושים אותו כל

(שיחות מוסר, תשל"ב פרשת משפטים מאמר מה' עמ' קצב')



יא ע"א

מעשה במונבז המלך שעמד וביזבז אוצרותיו בשני בצרות שלחו לו (אבותיו) אחיו אבותיך גנזו אוצרות והוסיפו על של אבותם ואתה עמדת ובזבזת את כל אוצרותיך שלך ושל אבותיך אמ' להם אבותי גנזו אוצרו' למטה ואני גנזתי למעלה שנ' אמת מארץ תצמח אבותי גנזו אוצרות מקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי מקום שאין היד שולטת בו שנ' צדק ומשפט מכון כסאך וגו' אבותי גנזו אוצרות שאין עושין פירות ואני גנזתי אוצרות שעושין פירות שנ' אמרו צדיק כי טוב וגו' אבותי גנזו אוצרות ממון ואני גנזתי אוצרות על נפשות שנ' פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפש' וגו' אבותי גנזו אוצרות לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנ' ולך תהי הצדקה וגו' אבותי גנזו אוצרות בעולם הזה ואני גנזתי לעצמי לעולם הבא שנ' והלך לפניך צדקיך

ביאר זה החסיד המעולה תנאים שיזהר בהם כל אוצר וסוכן לעשות בם סגולה בענין האוצרות. הראשון שיהיה הדבר הנאצר במקום המשמתמר שלא יפסד מצד המקום, כגון שלא יהיה במקום רקב, כההוא דאמר אבוה כשמואל אי אכלה ארעא תיכול מדידן (ברכות י"ח) ועל זה אמר אבותי גנזו אוצרות למטה, כי הנה כל מה שאצרוהו לצרכי זה העולם הכלה הוא מקום עפר רמה ותולעה, שמכלה ומפסיד הכל, ואני גנזתי למעלה מקום שלם וקיים, המעמיד כל מה שנתון בו, כמו שהעידה על זה רוח הקדש וצדק משמים נשקף כי הצדק הוא דבר קיים ומקיים כל הדברים, ולכן שמו מקומו המעמידו השמים. השני שלא יהא הדבר המוצע ממה שיאכל וישתה או מאיזה דבר שאדם עשוי להסתפק ממנו תדיר, כי אם ישלח ידו ולקח ואכל מעט מעט לא יעמדו מים רבים, ולזה אמר אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, שהרי הממון בכל מקום שישנו הנה הוא מזומן לקחת לו די ספוקו אמנם אני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, שהמסגל מעשים טובים, אם שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה הנה הקרן קיים ושמור לבעליו, שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך, יראה שעקר פעולות הצדק והמשפט גנוזות שם תחת כסא הכבוד, למען לא ישלחו הצדיקים את ידיהם בו עד בואם שם אל בית כבודם. השלישי שלא יהיה מדבר שיפסד או יחסר מעצמו, רק מהדברים הקיימים הבלתי נפסדים ואם יהיה הדבר ההוא מוסיף ומתיקר הנה טוב מאד, ולזה אמר אבותי גנזו דבר שאינו עושה פירות ואני גנזתי דבר שעושה פירות שהמצוות לא די שלא יחסרו אבל עושות פירות ופירי פירות וכמו שאמר (משלי י"א) פרי צדיק עץ חיים. והרביעי שיהיה האוצר מדברים יקרי הערך בשויין מעטי הכמות ורבי האיכות כזהב הטוב ואבנים יקרות ומרגליות והדומה כי בזה תקל יותר שמירתם על זה אמר אבותי גנזו ממון ואני גנזתי נפשות, כי הוא הדבר היותר יקר שימצא, וכמו שאמר נפש יקרה תצוד (שם ו') החמישי שיהיה האוצר ההוא במקום המשתמר שם מכל זולתו ולא יחולו בו ידי אחרים רעים ושובים. כי בזה יהיה ודאי עושר שמור לבעליו, ועליו אמר אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנאמר ולך תהיה צדקה, וכן אמר החכם יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך (שם ה') והוא האמת המוחלט שהמעשים הטובים המה מתעצמים בעושיהם לא יצאו מהם, ולזה אין שום יד שולטת בהם.

(עקידת יצחק, שער קא)



יב ע"א

אמר רבי אבדימי דמן חיפה, מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים, וניתנה לחכמים, אטו חכם לאו נביא הוא? הכי קאמר אע"פ שניטלה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה, אמר אמימר וחכם עדיף מנביא, שנאמר ונביא לבב חכמה מי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול

והפירוש אצלי הוא, כי החכם יתיר ספקות התורה שהוא יסוד הכל, וישמע אליו הנביא על כורחו, ואם הנביא יעיר לחכם דבר במשפטי התורה שיביאהו מצד נבואתו לא ישמע אליו כלל

(דרשות הר"ן, הדרוש החמישי נוסח ב)

...ותמצא כי כפי מעשיו מרחיק הדרגתו מטה מטה, שבתחילה היה ה' מוכיח לאדם על פניו ונמצאים הנבראים כולם במדרגת נביאים, 'ויהי כי החל האדם', פירוש נתחלל או נעשה חולין הובדל מהדרגת נביא, ובהמשך הזמן הניצנים נראו בארץ הם הצדיקים שהחזירו העטרה ליושנה, ומשחרב המעון נסתם חזון (ב"ב יב.) ונשארה בחינת רוח הקודש. וכשנסתתמו עיני ישראל אין איתנו משיג ריח הקודש ואין צריך לומר רוח הקודש, וזו היא צרת בית ישראל שאין למעלה ממנה הצמאים להריח ריח אבינו שבשמים ותחי רוחינו, ותחילת קללה זו התחילה מדור המבול. ונתן ה' טעם לדבר זה בשגם הוא בשר, פירוש בשביל שהוסיף להתעיב בתיעוב מוסרח בעון הניאוף הוא בשר כאמור בענין, וה' שונא זימה ומאס מדבר אליו. [מבאר כי כבר מדור המבול החל תהליך של התרחקות בגילוי ה' לנבראים, בשל חטאי הניאוף.]

(אור החיים, בראשית ו, ג)


אמר אמימר וחכם עדיף מנביא, שנאמר ונביא לבב חכמה, מי נתלה במי? הוי אומר קטן נתלה בגדול, אמר אביי תדע דאמר גברא רבה מילת' ומתאמר' משמיה דגברא רבה אחרינא כוותי', אמר רבא, ומאי קושיא, ודילמא תרוייהו בני חד מזלא נינהו ?אלא אמר רבא תדע דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרא משמיה דר' עקיבא בר יוסף כוותיה, אמר רב אשי, ומאי קושיא דלמא להא מילתא בר מזליה הוא? אלא אמר רב אשי, תדע דאמר גברא רבה מילתא, ומתאמרא הלכה למשה מסיני כוותיה, ודלמא כסומא בארובה? ולאו טעם יהיב?

הסוגיא הבאה צריכה ביאור, שאמר שם: אמר אביי תדע דאמר גברא רבא מילתא ומתאמרה משמיה דגברא רבא אחרינא כוותיה. ולפי הפירוש שנתפרש אין הנדון דומה לראיה. וכן מה שאמר אח"כ ודילמא תרוייהו בני חד מזלא נינהו. וכל הסוגיא צריכה פירוש וביאור רב, וכך פירושה.
דבר ידוע הוא, כי היחס לא יאמר רק בדברים המסכימים - במין קרוב, אך אם אינן מסכימים במין אף אם יסכימו - בסוג, לא יפול בהם התואר והיחס, ולזה לא יאמר זה האדום חזק המראה או יפה המראה מזה הירוק, לפי שעם היותם נופלים תחת סוג המראה, אחרי שאינם מסכימים במין, לא יתכן בהם היחס הפחות והיתר, ולפיכך מכיון שאמר אמימר חכם עדיף מנביא, נתחייב לומר שיש בחכמים כח נבואיי, כי אם לא יקבלו הפחות והיתר אף אם יהיו באחד מהם סגולות חשובות, אינם בזולתו, ולפיכך הוכיח אביי ואמר: תדע דאמר גברא רבא מלתא ומתאמר משמיה דגברה רבא אחרינא כוותיה. פירוש, תדע שיש בחכם כח נבואי, דאמר גברא רבא מילתא שאדם אחד יחדש דבר ולא יחדשוהו ולא יאמיתוהו רבים חכמים כמוהו, ות"ח אחד שיהיה קדום אליו חדשהו כמוהו, ולא חדשהו ג"כ בזמנו זולתו, ואלו השיגוהו אלו השנים בכח שכלי לבד, איך היה שאלפים מהחכמים שוים אליהם לא שערוהו, ואלו השנים שערוהו שעור שוה לגמרי מכל צדדיו, זה א"א בכח שכל פשוט, אבל מצטרף אליו כח נבואיי, כלומר, כח שהוא למעלה מהשכל. ועל זה הקשה רבא ואמר מאי קושיא, דילמא תרוייהו בני חד מזלא נינהו, פירוש, דבר ידוע הוא שהנפש מצד שהוא "שכל נבדל" חל באדם כדעת רז"ל, שהוא שוה בגוף ראובן ושמעון, א"כ מדוע יתחלפו כחותם, שזה יהיה מוכן לקבל החכמה וזה יהיה בלתי מוכן אליה. זה יתחייב בהכרח מאחד משני דברים, או מצד החומר, או מצד נותן הצורה ומחדש ההויה. אם מצד החומר כי אף שיהיה נותן הצורה אחד בשניהם, אחד שזה פועל בחומר הטוב וזה פועל בחומר בלתי טוב, א"א שיהיו הכחות בשני הפעולים אחדים ומסכימים. ועל דרך זה הוא מה שאמר: האי מאן דבכוכב חמה יהא גבר נהיר וחכים משום דספרא דחמה הוא הנה דברו שם מצד הפועל, אך אין כונתם ששני אנשים שיהיו נולדים בכוכב חמה, והאחד - מזגו מן הטוב שבליחות ומזג מוחו המשובח שיהיה, והאחר - עב שבליחות עכור, ואע"פ שהם נולדים ברגע אחד לא ישתוו בקבול החכמה. כי אע"פ שהפועל אחד, מתחלף הפעולה כפי התחלפות המתפעלים אשר פעל בהם, וזה ברור עם ההשתכלות המועט, ועל זה הדרך יתחלפו כחות הנפש מצד מזגי הגוף, וישתנו ג"כ מצד נותן הצורה, וזה תלוי ברגעי ההריון והלידה. ולפיכך, הקשה רבא ואמר, מאי קושיא, כלומר איזה הכרח הוא זה שיהיה לחכם כח נבואיי מהסכים, שני אנשים מתחלפים בדבר אחד לא יסכימו בו זולתם, כי אפשר שיהיה זה מצד שהם בני חד מזלא, ולכן יסכימו כחות נפשם ושכלם, ואף כי יהיו מתחלפי המזג כיון שהם מסכימים מצד הפועל, יסכימו דעתם וסברתם, ואם לא יסכימו בהם רבים מהאנשים. וזה הקשה מצד נותן הצורה ולא מצד המזג, לריחוק המצא השתוותם או המנעו. ולפיכך חדש רבא ואמר: תדע דאמר גברא רבא מילתא ומתאמרה משמיה דר"ע בן יוסף כותיה. והיתה כונתו, שאי אפשר שיהיו שוים מצד נותן הצורה [שיסכים] חכם אחד בזמננו זה עם רבי עקיבא בן יוסף, שהרי רחוק מעלתם ושכלם רב מאד ואיך ישתתפו בזה התאחות הגדול.
ועם כל זה הקשה רב אשי דילמא להאי מילתא בר מזלא הוא, כלומר שהסבות הרחוקות השמימיות נעלמות ממנו ואפשר שתהיה לשניהם סבה נותנת איזה התאחות בדבר אחד ולא ימשך זה בכל, ולפיכך העלה רב אשי ואמר תדע דאמר גברא רבא מילתא ומתאמרה הלכה למשה מסיני כותיה, שזה יכריח וזה בכח נבואיי, כי מה שהוא הלכה למשה מסיני לא ישפטהו השכל אבל הוא למעלה ממנו, כי אם ישפטהו השכל היה נמסר לחכמים כשאר משפטי התורה ולא תצטרך עליו הלכה למשה מסיני. ואחרי שאנו רואים שזה החכם מסכים לדבר שהוא למעלה מהשכל, על כרחנו נשפוט שהוא בכח נבואיי שבו.
ובהיות החכם והנביא השתתפו בכח נבואיי. ויש לחכם יתרון על הנביא, שהחכם יאמר מה שיאמר מצד שכלו ויהיה אמת או לא יהיה, מצוה לעשות מעשה על פיו, מה שאין כן בנביא, יתכן לומר חכם עדיף מנביא. ומצד אחר ימצא שהחכם עדיף מנביא, שאמונת הנביא תלויה בדעתו של חכם, ואין האמונה בחכם תלויה בנביא כלל, שאם יצונו הנביא שלא נשבע לחכם לא נאבה אליו.

(דרשות הר"ן, הדרוש השנים עשר)


אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא

וכל יקר ראתה עינו (איוב כ"ח) זה רבי עקיבא שנגלו לו דברים שלא נגלו למשה וכו' (במ"ר פ' י"ט). לדעתי זהו מענין שאמרו חכם עדיף מנביא (ב"ב י"ב ע"א). וזה, שכבר יתבאר אל החכם מצד שהוא חכם מה שלא נתבאר לנביא מצד שהוא נביא. כי הנביא הוא בעל סוד המלך נאמן ביתו, כי מצד היותו בסודו נודע איליו כי בוא יבא ביום פלוני למדינה פלונית, ויקרא לפלוני ופלוני שרי צבאיו, וילחם על עיר פלוני, ויהרוג ממנה פלוני ופלוני המורדים, וכיוצא מאלו הענינים. והחכם הוא כאיש הפקח הבא אל העיר ההוא, ומתוך הכרתו את פושעי העיר, גזר בדעתו שהם חייבין הריגה למלכות, ולמלך אין שוה להניחם. אמנם מצד מה שיכיר מקורבתם אל בעלי העיר או אהבתם אליהם, ראה שלא יתכן הריגתם אם לא שישימו על העיר. ועוד פשפש בדעתו ומצא שאין בכל שרי המלך יותר ראויים שתעשה מלחמה זו על ידם כי אם פלוני ופלוני. גם שלא תתן קריאתו כי אם בהיות המלך במדינה פלונית וכן ביום פלוני. והנה נתחלפו שני מיני הדעות האלו, בשהראשונה היא יותר ברורה ויותר אמתית, לא יפול לו בה שום ספק, אבל לא ירדה להכרת בסבת העניינים האלו החלקיים אם הם אלו או זולתם, או אם נפל מצד הרצון לבד. אמנם השנייה תכיר בהתיחדות הסבות אל המעשים ההם, או אל עניינים אחרים חלקיים, אבל לא הושלם אצלה אמתיות העניינים אם יהיו כאשר גזר בדעתו שראויין לצאת אל הפועל, אולי לא ידע המלך, או לא ירצה וכיוצא. [מבאר שמעלתו של החכם על פני הנביא היא בכך שהוא יודע את טעמם ושרשם של דברים.]

(עקידת יצחק, שער ע"ט)

כי בשעה שהנביא מושפע מהנבואה, הנה הוא יותר מחכם. אמנם בשעה שאינו מושפע ממנה, אף חכמתו לא עמדה לו בשלימות כשאר החכמים, כי העושק שנעשקה החכמה הטבעית בידו פעמים רבות ומה שלומד שלא לנהוג על פיה, יהולל אותו בה ולא תתקיים בידו @[אמנם בזמן שהנביא מתנבא הרי הוא גדול מן החכם, אך שלא בזמן הנבואה, הרי שחכמתו הטבעית של הנביא פחותה מן החכם, משום שבנבואתו הוא מתרגל לראות כיצד משתבשים חוקי הטבע (הנלמדים בחכמה הטבעית), והרגל זה מקלקל את חכמתו של הנביא].

(עקידת יצחק שער לה (פרשת שמות))



יד ע"א

אמר רב הונא: מאי דכתיב אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו, מלמד שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון

מצד ארון ברית ה' - כבר ביארנו בס' במדבר י' ל"ג עפ"י הברייתא שלוחות השניות לא נקראו ארון ברית ה' אלא או לוחות הראשונות שנשברו או ס"ת, והבאנו שם מחלוקת תנאי ריב"ל ורבנן אי היה בארון שעשה בצלאל בכל משך המדבר גם הלוחות שנשברו או גם הס"ת, והנה לרבנן שהיו הלוחות שנשברו באותו ארון ומש"ה נקרא ארון ברית ה' ניחא בפשיטות. אבל לריב"ל דס"ל דשברי לוחות הוא בארון בפ"ע ולא נקרא ארון של בצלאל ארון ברית אלא משום ס"ת היינו פרשיות ש"ת, א"כ אין מדויק לשון מצד ארון ברית ה', שהרי לא נקרא הכי אלא משום הס"ת וא"כ איך אפשר לומר על הס"ת שיניח מצד ארון ברית ה'.
אבל נראה דריב"ל מודה דאחר הליכת המדבר הניחו שברי לוחות בארון שעשה בצלאל, אלא ס"ל דכמו במדבר הלכו שברי לוחות בארון בפ"ע כך היה תמיד, שבשעת מלחמה נטלו השברי לוחות מזה הארון והניחו בארון השני ונשאוהו למלחמה אבל אחר המלחמה הניחו בארון שבקה"ק. והיינו דאי' במס' ב"ב ספ"א דשברי לוחות היו בארון שבקדשי הקדשים והוכיחו מקרא דשלמה המלך. ולא כתוס' עירובין דס"ג ב' דלמ"ד שני ארונות היה צ"ל שהניחו השברי לוחות בימי שלמה בבנין הבית, וס"ל דמאז והלאה מודה ריב"ל שלא באו למלחמה. וזהו דוחק, והרמב"ן בפ' עקב הוכיח מזה דב"ב דסוגית התלמוד דלא כריב"ל. ולדברינו אין שום ק' דודאי כ"ע מודי בזה אלא דלריב"ל היה המצוה לטלם למלחמה ולצורך מצוה רשאים ליכנס לקה"ק כמש"כ התוס' בב"ב די"ד א'. מעתה שפיר נקרא אז זה הארון שעשה בצלאל ארון ברית ה' מחמת שהיו מונחים בו שברי לוחות. [מביא מחלוקת תנאים בשאלה האם גם בזמן המדבר היו שברי הלוחות מונחים בארון שעשה בצלאל, וסובר שגם בזמן שהיו שברי הלוחות בארון שבמקדש, היו נוטלים אותם ומביאים אותם למחנה המלחמה.]

(העמק דבר, דברים לא, כו)



יד ע"ב

משה כתב ספרו ופרשת בלעם

מבאר שבמעשה זה של משה שכתב את התורה, היה גם ערך הסטורי חשוב, שכן הוא אשר הסיר פני הלוט מעל העבר בהודיעו איך היתה בריאת העולם וכיצד התיחשו האנשים שלפני המבול אל אדם ואיך היה המבול וכיצד התיחשו שבעים האמות אל שם חם ויפת בני נח איך נפרדו הלשונות והיכן התישבו בני האדם וכיצד צצו המלאכות ונבנו הערים ושנות העולם מאדם הראשון ועד הנה מה היו. אין זה רק עניין היסטורי אלא ברור של ראשית האנושות והתיחסה לאדם והכרה בבריאת העולם על ידי ה'.

(ספר הכוזרי, מאמר ראשון אות מג)

כי הנה ספרו הוא התורה אשר שם לפני בני ישראל להצליחם בה בשני העולמות. אמנם ספר איוב הוא הווכוח וההסתפק על ההנחה הזאת במציאות צדיק ורע לו וההפך. ואולם פרשת בלעם הוא גזר דין גמור מפי המנגד אשר יודה בפיו כי סוף כל הכותים יחדיו יכליון וישראל הוא עם נושע בה' תשועת עולמים לא תבושו ולא ולא תכלמו עד עולמי עד.

(עקידת יצחק, שער פ"ב)



טו ע"א

יתיב ההוא מרבנן קמיה דר' שמואל בר נחמני ויתיב וקאמר איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה א"ל עליך אמר קרא איש היה בארץ עוץ

ענין איוב הנפלא הוא מכת מה שאנחנו בו - רצוני לומר, שהוא משל לבאר דעות בני אדם בהשגחה. וכבר ידעת באורם ומאמר קצתם, "איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה". ואשר חשבו שהיה ונברא ושהוא ענין שארע - לא ידעו לא זמן ולא מקום; אלא קצת החכמים אמרו שהיה בימי האבות, וקצתם אמרו שהיה בימי משה, וקצתם אמרו שהיה בימי דוד, וקצתם אמרו שהיה מן עולי בבל - וזה ממה שיחזק מאמר מי שאמר, לא היה ולא נברא. סוף דבר, בין היה, בין לא היה - בכמו ענינו הנמצא תמיד נבוכו כל המעינים מבני אדם; עד שנאמר בידיעת האלוה ובהשגחתו מה שכבר זכרתי לך - רצוני לומר, היות האיש התם, השלם, הישר במעשיו, הירא מאד מן החטאים - יחולו בו רעות גדולות ותכופות בממונו ובניו וגופו, ללא חטא יחיב הענין ההוא. ולפי שתי הדעות - רצוני לומר, אם היה או לא היה - הדברים ההם אשר בפתיחת הספר - רצוני לומר, מאמר השטן ומאמר האלוה אל השטן ומסור איוב בידו - כל זה משל בלא ספק, לכל בעל דעת. אלא שהוא משל לא כשאר המשלים כולם, אבל משל שנתלו בו פליאות ו"דברים שהם כבשונו של אולם". והתבארו בו ספקות גדולות ונגלו ממנו אמיתות שאין למעלה מהם. ואני אזכר לך מה שאפשר לזכרו, ואזכר לך דברי החכמים המעוררים אותי לכל שהבינותיו מן המשל ההוא הגדול. [דעתו נוטה שמשל היה איוב וראיה לכך היא ריבוי דעות החכמים על זמנו של האיש.]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק כב)

איוב משל הוא על ישראל בכלל, כי בימי שלמה היה ישראל בתכלית השלימות וקרוב לה' כנודע, כי הסטרא אחרא וכת דיליה היה מוכנע לו, והיו אז ישראל במעמד גבוה כמו מעלתו של איוב, שהיה להם בימי שלמה ממש מעין עולם הבא, כמו שהפליגו בטובת איוב, כן היה לכל ישראל בימי שלמה, והחל השטן לקטרג על ישראל, כי מרוב הטובה הם עובדים השם, וזהו ויקם ה' שטן לשלמה, והשם נתן ביד שטן למעט תחלה אחת לאחת ממשלת ישראל, כאשר היה בעו"ה.
מתחלה נחלקה מלכות בית דוד והיתה הלוך וחסר, עד שלבסוף נמסרו ישראל ביד שטן לגמרי שייסרם, רק מבלי לעשות בהם כלה ח"ו, כי ע"ז נכרתה הברית לבל יעשה כליון ח"ו, וזהו את נפשו שמור, ומאז החל ישראל לקונן ולדבר ברוב צערם, עד שאנחנו בעו"ה בגולה שכורת ולא מיין, וזהו איוב לא בדעת ידבר, וכל עסקינו בגולה אשר יצחקו עלינו צעירים וכדומה, ורבים יסורים וכל ראש לחלי וכל לבב דוי, הכל מבואר במענה איוב, וזהו הכל מיסורי ישראל, וגם משיח בן דוד שסובל יסורים בשביל ישראל, והארכתי בפרטות דברי איוב איך הכל מוסב על ישראל, וכן רעי איוב הם חכמי ישראל, ואין מנחם לאיוב ולא מצא עזר כנגדו בעו"ה, כי כאבו נעכר יום ביומו, אמנם בביאת אליהו בן ברכאל הוא אליהו הנביא, כאשר יבוא הוא על ישראל והשיב לב אבות על בנים, אז ימצא איוב תנחומים ואז ישוב רוחו בקרבו, ואז יזכה למראות נבואה, וידבר ה' את איוב מהסערה, והוא המובטח ע"י נביאים [זכריה ט', יד] וה' עליהם יראה ויצא כברק חצו והלך בסערת תימן, והיא הסערה שידבר ה' עם ישראל, ולבסוף יוסיף לישראל משנה מאשר היה בימי שלמה, והמה ימות המשיח אי"ה.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יד)


משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב מסייעא ליה לר' לוי בר לחמא דא"ר לוי בר לחמא איוב בימי משה היה כתיב הכא מי יתן אפוא ויכתבון מלי וכתיב התם ובמה יודע אפוא

ונצטווה בכתיבתו [של ספר איוב] מפני היות עניינו שורש באמונה ויסוד התורה, ודע כי שם בספר ההוא יקשו כל העולה על הלב להקשותו בעניין הזה, ושם צריך שיהיה התירוץ הגמור.

(רמב"ן, בבאורו לספר איוב בהקדמה)


רבא אמר, איוב בימי מרגלים היה, כתיב הכא, איש היה בארץ עוץ איוב שמו, וכתיב התם, היש בה עץ. מי דמי, הכא עוץ התם עץ, הכי קאמר להו משה לישראל, ישנו לאותו אדם, ששנותיו ארוכות כעץ, ומגין על דורו כעץ

באורו, אם יש שם אדם כשר, שיגין עליהם כעץ זה, העושה צל, ומגין על כל המסתופף בצלו, ועל זה נאמר, סר צלם מעליהם, שכבר מת איוב, רמז לדבר, צלם עולה למספר עץ. וי"א עץ זה עוץ, והוא איוב, שהיה מארץ עוץ.

(כלי יקר, במדבר פרק יג פסוק כ)



טז ע"א

א"ר לוי: שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו. שטן, כיון דחזיא להקדוש ברוך הוא דנטיה דעתיה בתר איוב, אמר: חס ושלום, מינשי ליה לרחמנותיה דאברהם; פנינה, דכתיב וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה. דרשה רב אחא בר יעקב בפפוניא, אתא שטן נשקיה לכרעיה

ראה מה שכוונו אלו החכמים לישר אותנו בזה הדרוש עצמו. והוא, כי באר יכוונו לשמים אף על פי שישתמשו במדות הפחותות כהנה, שהם מפעולות היצר הרע, לא קנה בזה היצר התגברות או ממשלה כמנהגו בהשתמשו בהנה על יד השלוח, אדרבא יכנע לפני בוראו. והוא מה שכוונו באומרם אתא מלאך המות ונשקיה אכרעיה, וכדאמרי התם אמר ריש לקיש הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות, וכלהו יליף להו מקרא דאיוב. ויצא השטן (איוב ב') רק אליו אל תשלח ידך (שם א'). וכתיב רק רע כל היום (בראשית ו') ואולם שלח נא ידך (איוב שם). מכלל דביה קיימא. סוף דבר עם זה ישאר השטן כרוך בעקבי השכל. וזאת היתה כונת הדרוש ההא שהטעים הדבר יפה. [מבאר שהעושה לשם שמים, גם אם הוא משתמש לשם כך במדות פחותות וביצר הרע, נכון וטוב הוא עושה.]

(עקידת יצחק, שער ע"ב)

ואמרינן בש"ס [ב"ב טז.] שטן לשם שמים נתכוין, דאמר מנשייא ליה לרחימי דאברהם, ולכך אמר [איוב א'-ט] הלחנם ירא איוב את ה'. להבין מה לו לשטן לחוס כ"כ לבל ישכח אהבת אברהם. אבל יובן כי בזה כל חיות השטן כנודע, כי תורניים ופלוסופים מחולקים, אם צדיקים עדיפים ממלאכי השרת או מלאכי השרת עדיפים, אבל תלוי בזה סיבות ותכלית עשיית מצות, אם יש בהם תכלית לקיום העולמות כמ"ש מקובלים כי הכל צרכי גבוה, או אם נאמר כדעת המדרש [ב"ר פמ"ד-א] מה איכפת לקב"ה שיאכל בשר חזיר או בשר שור, רק לבחון בני אדם אם יעשו רצונו, וכן יסד נוסח בתפלת נעילה ואם יצדק מה יתן לך.
...בודאי מצות המלאכי השרת למעלה שלימה בלי פגימה, להיותה משוללת יצר הרע וחומר - מעבודת בני אדם המורכבת בחומר ורבים לוחמים לו תמיד, ואין מצוה ועבודה מבלי שיהיה בה פגימות רבות, וא"כ אם עשית המצות לצורך העולמות, ודאי כי עבודת מלאכי השרת למעלה תוכשר ותוחשב אף כי אין להם מתנגדים. אבל אם כוונתו להבחין, ודאי צדיקים נבחרים, אף כי יש פגימה בעבודתם.
וזהו הבדל גם כן בין אברהם לאיוב, כי אמרו חז"ל [ב"ב טו ע"ב] גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם, אבל לא בשביל זה היה יותר צדיק מאברהם, כי אברהם היה תמיד נרדף וסבבוהו צרות רבות רעות נע ונד בארץ לא מצא מרגוע, והיה חסר מקום אפי' ד' אמות קבר לא היה לו, ואפשר שהיה לו קצת פגימה במצות, אבל איוב שהיה שקט ושלוה בביתו, לא חסר לו כל טוב וכל אוהביו השלימו אתו, פשיטא שהיה יכול לעשות מצוה בלי פגימה יותר מאברהם, כי לא היתה לו שום מניעה, והרי זה בגדר מלאכי השרת, ואברהם בגדר צדיקים הנ"ל, וחזר הדבר למחלוקת הנ"ל. הנה להכריע בין דיעות הנ"ל, הדבר מבורר, אם אין רצון השם בבחינה רק בעשית המצות ולהגדלתו, ולכך יוכשר בעיניו מעשה המלאכי השרת כנ"ל, ואם כן היא גופא קשיא, למה נברא השטן הוא היצר הרע, ומאן מעכב על ידו, לא היה לו לבראו, ויהיה הכל מעשה האדם בשלימות כמו מלאכי השרת, אלא ודאי רצון הבורא להבחין.
ובזה יובנו דברי הש"ס הנ"ל. השטן בראותו בשבחו של איוב, חשב אולי ששכח אהבת אברהם, הואיל שקצת פגימה בעבודתו שאינו כמלאכי השרת, וכוונת ה' בעשית המצות לקיום העולמות, וא"כ בזה יהיה השטן מבוער מן העולם ואין צורך בו, ולזאת בנפשו דבר השטן וא"ש. [למה נברא השטן, הוא היצר הרע? אם לא היה נברא היה כל מעשה האדם בשלימות כמו מלאכי השרת, אלא ודאי רצון הבורא להבחין ולראות את מעשי האדם, עד כמה משתדלים הם להדבק בה'. והשטן, בראותו בשבחו של איוב, שהייתה עבודתו את ה' כמלאכי השרת, אלא שלא התמודד נגד יצר הרע, חשב שכוונת ה' בעשית המצות לקיום העולמות ולא לבחינה מיהו הצדיק החפץ להדבק בה', וא"כ בזה יהיה אין צורך בו, ובנפשו דבר השטן.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יד)

ואעפ"כ נענשה באופן חמור כל כך, שמתו בניה. ככתוב "ורבת בנים אומללה (ש"א ב, ה). ואע"פ שפנינה הייתה צדקת גמורה, ובודאי היה קשה לה מאוד לצער את חנה, וכל מה שעשתה לא עשתה אלא להביאה לידי תפילה, והיה בכך מסירות נפש ממש מצד פנינה! ובכל זאת, מה נורא עונשה. וכל כך למה? כי הפוגע בחבירו, תהיה כוונתו אשר תהיה, הרי הוא כמכניס ידו לתוך אש. שכשם שבהכנסת יד לאש לא משנה הכוונה, האש שורפת, כך גם העונש על עבירה שבין אדם לחבירו הוא מציאות טבעית.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת בהעלותך מאמר עד' עמ' שכז')


דרשה רב אחא בר יעקב בפפוניא, אתא שטן נשקיה לכרעיה

כי החצונים (השטן) יש להם אחיזה בברכיים.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש י)


אמר רבא בקש איוב להפוך קערה על פיה אמר ליה אביי לא דבר איוב אלא כנגד השטן כתנאי ארץ נתנה ביד רשע רבי אליעזר אומר בקש איוב להפוך קערה על פיה אמר לו רבי יהושע לא דבר איוב אלא כלפי שטן על דעתך כי לא ארשע ואין מידך מציל אמר רבא בקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין אמר לפניו רבונו של עולם בראת שור פרסותיו סדוקות בראת חמור פרסותיו קלוטות בראת גן עדן בראת גיהנם בראת צדיקים בראת רשעים מי מעכב על ידך ומאי אהדרו ליה חבריה [דאיוב] אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע ברא לו תורה תבלין דרש רבא מאי דכתיב ברכת אובד עלי תבא ולב אלמנה ארנין ברכת אובד עלי תבא מלמד שהיה גוזל שדה מיתומים ומשביחה ומחזירה להן ולב אלמנה ארנין דכל היכא דהוה (איכא) אלמנה דלא הוו נסבי לה הוה אזיל שדי שמיה עילווה והוו אתו נסבי לה לו שקול ישקל כעשי והותי במאזנים ישאו יחד אמר רב עפרא לפומיה דאיוב חברותא כלפי שמיא לו יש בינינו מוכיח ישת ידו על שנינו אמר רב עפרא לפומיה דאיוב כלום יש עבד שמוכיח את רבו ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה אמר רבא עפרא לפומיה דאיוב איהו באחרניתא אברהם אפילו בדידיה לא איסתכל דכתיב הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את מכלל דמעיקרא לא הוה ידע לה כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה אמר רבא מכאן שכפר איוב בתחיית המתים

וכבר ידעת מאמר החכמים שזה הדעת של איוב הוא בתכלית הרע - אמרו, "עפרא בפומיה דאיוב", ואמרו, "ביקש איוב להפוך את הקערה על פיה", ואמרו גם כן עליו, "התחיל מחרף ומגדף". אבל אמרו ית' לאליפז ורעיו, "כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב" - אמרו החכמים בהתנצלות מן הדברים ההם, "אין אדם נתפש על צערו" - רצונו לומר, שלא נחשב חטאו, לחוזק מכאוביו. וזה המין מן הדברים אינו מענין זה המשל. ואמנם סיבת זה - מה שאבאר לך עתה, והוא, שובו מזה הדעת, אשר הוא בתכלית הטעות, והביאו מופת על טעותו בו. ואמנם שזהו העולה על הדעת והנראה ממנו תחילה, וכל שכן למי שיחולו עליו המכות ויודע בעצמו שלא חטא - זה מה שאין מחלוקת בו; ולזה יוחס זה הדעת לאיוב. אלא שהוא אמר כל מה שאמר כל עוד שלא היתה לו חכמה ולא ידע האלוה אלא בקבלה, כמו שידעוהו המון אנשי התורות. אבל כשידע האלוה ידיעה אמיתית, הודה שההצלחה האמיתית, אשר היא ידיעת האלוה, היא מוכנת, בלא ספק, לכל מי שידעהו - ולא תערבבה על האדם צרה מאלו הצרות כולם. ואמנם היה איוב מדמה שאלו שיחשבו הצלוות הם התכלית - כבריאות והעושר והבנים - כל עוד שהיה יודע האלוה על דרך העיון; ומפני זה היה במבוכות ההם ואמר המאמרים ההם. וזהו ענין אמרו, "לשמע אוזן שמעתיך, ועתה עיני ראתך, על כן אמאס וניחמתי על עפר ואפר" - כונת הדברים כפי הענין, על כן אמאס כל אשר הייתי מתאוה ונחמתי על היותי בתוך עפר ואפר - כמו שהוצע ענינו, "והוא יושב בתוך האפר". ומפני זה המאמר האחרון, המורה על ההשגה האמיתית, נאמר בו אחר כן, 'כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב'. [מבאר שדברי הבקורת של חכמינו על איוב מפני שבר שיש השגחה כללית על מין האדם ולא פרט, ועל כך בקרוהו, כי יש לדעת שעל מין האדם ישנה השגחה מדוקדקת פרטית. ואיוב מפני צערו חשב כך ולבסוף חזר להשקפה הנכונה.]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק כג)


מר רבא עפרא לפומיה דאיוב איהו באחרניתא אברהם אפילו בדידיה לא איסתכל דכתיב הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את מכלל דמעיקרא לא הוה ידע לה

ומי היה מתחיל בזה המעשה? אברהם, אשר נודע מיראת חטאו מה שזכרו החכמים ז"ל באמרו, "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את". [מבאר שאברהם זכה להתחילאת מצוות המילהמפני היותו בתכלית הצניעות בעצמו.]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק מט)


מי פלג לשטף תעלה [וגו'], הרבה טיפין בראתי בעבים, וכל טיפה וטיפה, בראתי לה דפוס בפני עצמה, כדי שלא יהו שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד, שאלמלי שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד, מטשטשות את הארץ, ואינה מוציאה פרות, בין טיפה לטיפה לא נתחלף לי, בין איוב לאויב נתחלף לי

מבאר שעונש דור המבול היה שטף מים על עוברם על עון הגזל, לפי שכל גוזל, נכנס לתוך תחום חבירו, על כן דין הוא להביא עליהם, שטף מים רבים, כי אז כל טפה נוגעת בחבירתה, ונכנסת אל תוך גבולה, לפי שבגשמי ברכה אין טיפה נוגעת בחברתה כגמרתינו,וזה הגוזל, ונכנס בתחום חבירו, דין הוא שיהפכו עליו גשמי ברכה למבול, כי אז כל הטיפות מתערבין.
ועל זה מסיק במס' (תענית ז.), א"ר אמי אין הגשמים נעצרים, אלא בעון גזל, שנאמר (איוב לו לב) על כפים כסה אור. לפי שבלשון גשמים סתם, מדבר בגשמי ברכה, כמו שפי' רש"י, מתחלה נאמר ויהי הגשם על הארץ, ואח"כ נאמר ויהי המבול, אלא כשהורידן הורידן ברחמים, אולי יחזרו בתשובה, ואז יהיו גשמי ברכה.

(כלי יקר, בראשית פרק ו פסוק יז)


ויאמר ה' אל השטן אי מזה תבא ויען השטן את ה' ויאמר משוט בארץ [וגו'] אמר לפניו רבש"ע שטתי בכל העולם ולא מצאתי כעבדך אברהם שאמרת לו קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה ובשעה שבקש לקבור שרה לא מצא מקום לקוברה ולא הרהר אחר מדותיך ויאמר ה' אל השטן השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ וגו' ועודנו מחזיק בתומתו ותסיתני בו לבלעו חנם אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו כאדם שמסיתין אותו וניסת במתניתא תנא יורד ומתעה ועולה ומרגיז נוטל רשות ונוטל נשמה

מבאר שהשטן לפי חכמינו הוא מלאך נברא ולא כוח פנימי האדם או טבע שהוטבע בו, אמנם מלאך זה שנברא להשטין ולהזיק מאצילות כוחו כלומר מהשפעתו יבוא לאדם שטנה.

(רמב"ן, בבאורו לספר איוב בהקדמה)


במתניתא תנא: יורד ומתעה ועולה ומרגיז..

כי הס"ם וסייעתו היו ממלאכים שאמרו לה' אל יברא אדם כי אדם עלול לחטא, וה' לא השגיח בם, ולכך למען הראות כי אמת אתם, שאדם דרכו כסל למו לחטוא ולמרוד, ישלח חציו המונו וצבאיו ויפיצם בבני אדם להסית אותם לחטוא בה', ואז עולה ומרגיז: הלא יפה אמרתי אל יברא.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ז)


תנא יורד ומתעה ועולה ומרגיז נוטל רשות ונוטל נשמה...אמר ר"ל הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות הוא שטן דכתיב ויצא השטן מאת פני ה' הוא יצר הרע כתיב התם רק רע כל היום וכתיב הכא (רק את נפשו שמור) [רק אליו אל תשלח ידך] הוא מלאך המות דכתיב (רק) [אך] את נפשו שמור אלמא בדידיה קיימא

ואחר זכרי מה שזכרתי - שמע זה המאמר המועיל אשר זכרוהו החכמים שראויים להקרא חכמים באמת, אשר באר כל מסופק וגילה כל מכוסה והראה רוב סתרי תורה - והוא אמרם בתלמוד, "אמר רבי שמעון בן לקיש, הוא שטן - הוא יצר הרע - הוא מלאך המות" - כבר באר כל מה שזכרנוהו באור שלא יסופק על בעל שכל. וכבר התבאר לך שענין אחד בעצמו יכונה בשלושת השמות האלה, ושכל הפעולות המיוחסות לכל אחד מאלו השלושה הם כולם פועל דבר אחד. וכן אעוד אמרו חכמי המשנה הקדמונים, "תנא, יורד ומתעה, עולה ומשטין, נוטל רשות ונוטל נשמה". הנה כבר התבאר לך שאשר ראה דוד במראה הנבואה בעת המגפה, "וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים" - לא הראהו זה אלא להורות על ענין, הענין ההוא בעצמו הוא הנאמר עליו גם כן במראה הנבואה בחק מרי בני יהושע הכהן הגדול, "והשטן עומד על ימינו לשטנו", ואחר כן באר רחקו מאתו ית' באמרו, "יגער יי בך, השטן, ויגער יי בך הבוחר בירושלים"; והוא אשר ראה בלעם גם כן במראה הנבואה, בדרך, באמרו לו, "הנה אנוכי יצאתי לשטן". [מבאר שהשטן הוא כוח דמיוני המפתה את האדם לחטוא ואחר כך הוא עצמו הקטיגור המקטרג עליו לפני הבורא והא גם הממונה על העונש של החוטא וכן היה אצל איוב שהשטן שקטרג עליו הוא זה שלקח כל רכושו.]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק כב)



טז ע"ב

"חולל אילות תשמור", אילה זו רחמה צר. בשעה שכורעת ללדת, אני מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה. ואלמלי מקדים רגע אחד או מאחר רגע אחד - מיד מתה

כי אמרינן (סנהדרין צז ע"ב) אם אין ישראל עושים תשובה אינם נגאלים, מה עשה הקב"ה, מעמיד להם מלך צר כהמן, ומתוך צרה עושים תשובה.
וזה הנמשל, כי רחם של ישראל צר להוליד תולדות של צדיקים תורה ומעשים טובים ותשובה, כי בעו"ה אפס עצור ועזוב, ועל זה אמר הנביא [מ"ב יט, ג] באו בנים עד משבר וכח אין ללידה, והיינו להוליד בתשובה הגאולה והישועה. מה עשה הקב"ה, מזמין לנו נחש, היינו מלך כהמן, שנושך אותנו ומכאיב אותנו, עד שעל ידי כך חוזרים בתשובה, ומזה הולידה והצמיחה צמח צדקה וישועה לישראל, וזהו ענין אילה, ולכך המשיל דוד כנסת ישראל לאילה.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ג)


א"ל רבינא לרב חמא בר בוזי, ודאי דאמריתו כל מיתה שיש בה גויעה, זו היא מיתתן של צדיקים. א"ל אין. והא דור המבול? א"ל אנן גויעה ואסיפה קאמרינן, והא ישמעאל דכתיב ביה גויעה ואסיפה? אדהכי איתער בהו רבא, אמר להו, דרדקי, הכי א"ר יוחנן, ישמעאל עשה תשובה בחיי אביו, שנאמר ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו

כוונתם, כי הגויעה מיתה בלא חולי מכאיב ובלא יסורין, ואין זוכין לה אלא הצדיקים ואנשי דור המבול ההפוכים כמו רגע ולא חלו בהם ידים, וכן מתי מדבר, ועל כן אמר בהם גויעהבגוע אחינו (במדבר כ ג), וכן והוא איש אחד לא גוע בעונו (יהושע כב כ), שלא המית אותו עונו פתאום. אבל כשיזכיר הכתוב כן עם זכרון המיתה כמלת ויאסף או וימת, תרמוז למיתת הצדיקים. [מבאר שגויעה היא מיתה מיידית בלא מכאוב אמנם בצדיק זה טוב אך בדור המבול זה ציין את החטף של העונש האלוקי.]

(רמב"ן, על בראשית פרק כה פסוק יז)

אל אלו שני העניינים נאמר בתורה לדעתי: ויגוע וימת, כשבאין שניהם רצופים, כי המיתה היא ביטול כל הכוחות והרגשות, כמו שהוא מבואר מעצמו; אמנם הגויעה הוא העניין הראשון שאמרנו, כי על כן אמרו: אין גויעה אלא בצדיקים, לפי שהם אינן מתים רק מהכרח בלוי החומר ואפיסתו [המיתה היא ביטול כוחות הנפש, והגויעה היא ביטול כוחות הגוף].

(עקידת יצחק שער כב)


אמר אביי היינו דאמרי אינשי אידלי יומא אידלי קצירא (רש"י: אידלי יומא - הוגבה שמש כשהחמה זורחת. אידלי קצירא - מיקל החולי)

קודם חצות היום יש נייחא להחולי, ולמול זה אחר חצות היום יחליש ויגבר החולי למאוד. והטעם, כתבו חכמי חן, כי על החמה ממונים מלאכים המנהיגים אותה. וכל פעולת החמה על ידיהן. וכל שעה ושעה מלאכים אחרים מתחלפים, והן י"ב כתות ביום וי"ב כתות בלילה. ולכך הסכימו לחלוק היום לי"ב שעות, והלילה י"ב שעות, ונלאו (חכמי) הטבעים למצוא טעם לסיבת חשבון זה.
אבל הוא כי הוא נגד י"ב כתות הנ"ל. שהם נגד י"ב צירופי הויה ב"ה. ומנהיגי חמה - כל שעה כת אחרת. וקודם חצות מלאכי החמה מלאכי רחמים, ולאחר חצות מלאכי דין. ולכך: קודם חצות נייחא לעולם, כי בשפעתם רחמים גמורים, אבל אחר חצות היום מנהיגי חמה הם מלאכי דין, לית נייחא.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש טז)


ויבא עשו מן השדה והוא עיף, ותנא אותו היום נפטר אברהם אבינו, ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים, לנחם את יצחק אביו ומ"ש של עדשים? אמרי במערבא משמיה דרבה בר מרי, מה עדשה זו אין לה פה, אף אבל אין לו פה, דבר אחר מה עדשה זו מגולגלת, אף אבילות מגלגלת ומחזרת על באי העולם, מאי בינייהו איכא בינייהו לנחומי בביעי אמר רבי יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום בא על נערה מאורסה והרג את הנפש וכפר בעיקר וכפר בתחיית המתים ושט את הבכורה

עשו לפי הנראה לא היה בפטירת אברהם כלל לא דמעה עינו למותו ולא נשבר לבו לאבל יצחק, אבל בא אליהם כחסר לב בוזה דרכיו, והוא התעסק בשדה בשגעונותיו, גם כאשר קרה מקרהו לבא אל הבית ומצא יעקב מתעסק בהבראת אביו [האבלן לא הסב אליה כמשפט לנוד ולנחם, אבל אמר כדרך הזוללים: הלעיטני נא וגו', כלומר אפתח פי ושפוך [הרבה] לתוכה כמו שכתב רש"י ז"ל. ובראותו יעקב מקלה אבותיו על זה הענין הזר, קנא מאד שירשם כבוד יצחק עליו יותר ממה שירשם על יעקב, כי כבוד הבכור על הצעיר הוא מצד היות האב מתחקה ונרשם יותר עליו כי הוא ראשית אונו, ולזה יחוייב הצעיר לכבד האח הגדול, כמו שדרשו רז"ל. ואחרי היות עשו מקלה אבותיו איך ירשם כבודם בו יותר מיעקב, ולזה אמר יעקב לעשו בראותו רוע מעשיו, אחרי אשר אני מעלה אבותי על ראש תפארתי, וכיום אני מתיחס אליהם יותר ממך, מכרה כיום את בכורתך לי, כלו' שיהיה יחסנו אל אבינו בימים הבאים כיחסנו היום, כי אין מן הראוי שתריח כל היום ריח שדך, ואנכי הולך בעקבות אבינו וכאשר יעלה על רוחך תתנשא לאמר אשר עליך נקרא שם אבינו יותר ממני.
ולזה אמר: השבעה לי כיום, ולא רצה זה למען יאסר עשו בזה מיראתו לנפשו, כי איש כמוהו לא יאסרהו נדר וכל שבועת אסר. וכבר אמרו רבותינו ז"ל שחמשה עבירות עבר עשו בו ביום ומכללם שכפר בעיקר. אבל להיות רואה יעקב מקום הערעור בדבר המכירה כי [רק] בכורת אב כיצחק לא ישקל כסף מחירה, רצה לקיים בשבועת עשו דבר המכירה לבל יזקק אליו עוד אשר לו המשפט אם יבא לערער עליה, גם כי משפטי האומות עד היום לחזק קנינים, והשעבוד אשר להן חולשה בצד מה כשישבע המשעבד והמקנה. [מבאר שמדברי חכמינו עולה שעשו לא כאב כלל את מות סבו ולא חש צער אלא היה דואג על רעבון בטנו, ולכן יעקב רצה להעביר את הבכורה ממנו כי אינה מתאימה לו וכן מה שער עבירות אותו יום זה מה שהביא את יעקב לבצע מכירה מחוזקת שלא יהיה עליה ערעור וטענת שקר.]

(דרשות הר"ן, הדרוש השני)


אמר רבי יוחנן, חמש עבירות עבר אותו רשע, באותו היום, בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש וכפר בעיקר וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה. בא על נערה מאורסה, כתיב הכא, ויבא עשו מן השדה, וכתיב התם, כי בשדה מצאה. הרג את הנפש, כתיב הכא, עיף וכתיב התם, אוי נא לי, כי עיפה נפשי להורגים. וכפר בעיקר, כתיב הכא, למה זה לי, וכתיב התם זה אלי ואנוהו

הודה בפיו היות עיקר הבכורה אצלו לתועלת ירושת פי שנים בקניינים הזמניים, ולזה אמר כי אחר שהולך למות למה זה לי בכורה, שאם לתועלת הנפשיי - אם לא עכשיו אימתי. ויראה שמכאן אמרו ז"ל שכפר בתחיית המתים.

(עקידת יצחק שער כג)


מבאר שחמש דברות ראשונות הן מקבילות לחמש דברות אחרונות, וא"כ לא תרצח עומד מול אנכי.
וזה רומז ליעקב ועשו, שעשו חלוקה ביניהם, כי יעקב בחר לו יה לחלקו וה' מנת חלקו,ועשו בחר לו אומנות על חרבך תחיה,וע"כ כפר בעיקר, ולפיכך בא ציווי אנכי לבית יעקב, וכנגד זה הזהירם שלא יאחזו באומנות עשו כי אומנות זה הביאו לידי כפירה ומטעם לא תרצח לא קבלו בני עשו התורה כי הרציחה מביאו לידי כפירה באנכי ה' אלהיך וא"כ בטלה כל התורה,כ"א אין מצווה אין מקום לשום ציווי וע"כ לא רצה לקבל אפילו שאר הדברות כי ענין הרציחה סותר הכל, כי הרוצח חושב שהוא עושה רצון מזל מאדים בכח השר של מעלה ובזה הוא מכחיש אלהותו ית'.

(כלי יקר, שמות פרק כ פסוק יג)

וימכור את בכורתו - הצדיקה התורה המכירה שקיימת היא בידו מטעמים שכתבנו, והגם שלא מכר אלא לאונסו, והגם שמכר דבר שוה מאה מנה במנה. וזה לך לשון מהרי"ק: אם מכר מפני דוחקו וזלזל במכירתו יותר מכדי שהדעת טועה שניכר שמפני דוחקו הוצרך לזלזל, אינו יכול לחזור בו דידע ומחל עכ"ל, ומעתה הגם שמכר דבר מופלג הערך בלגימה אחת של נזיד ממכרו מכר, כמו שגילה הוא דעתו באומרו הנה הוא הולך למות ואין לך דוחק גדול מזה, עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו (איוב ב ד).
והנה זולת המצאה זו לא היה מציאות ליעקב לזכות בבכורה מיד עשו, ועל עשו אמר הנביא (משלי ה כב) עונותיו ילכדנו את הרשע, שבסיבת עונותיו שעשה בו ביום כאומרם ז"ל (ב"ב טז:) בפירוש אומרו עיף ויגע, זה היה סיבה להוציא ממנו הבכורה ותעמודנה ביד הראוי לה. [מבאר כי העוונות שעשה עשו באותו היום גרמו לו למכור בכורתו עבור נזיד עדשים, ולאבד את חלקו.]

(אור החיים, בראשית כה, לג)


ת"ר: שלשה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא אלו הן: אברהם יצחק ויעקב; אברהם דכתיב ביה בכל, יצחק דכתיב ביה מכל, יעקב דכתיב ביה כל. שלשה לא שלט בהן יצר הרע אלו הן: אברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל מכל כל... תנו רבנן: ששה לא שלט בהן מלאך המות ואלו הן אברהם יצחק ויעקב משה אהרן ומרים; אברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל מכל כל... תנו רבנן: שבעה לא שלט בהן רמה ותולעה ואלו הן אברהם יצחק ויעקב משה אהרן ומרים ובנימין בן יעקב; אברהם יצחק ויעקב דכתיב [בהו] בכל מכל כל..

...אמר כי חנני אלהים וכי יש לי כל, פירוש אומרו "כל" אולי שיכוין לומר כי המנחה שהביא לו אינה מפרצת פרצה בנכסיו ואחר שנתן לו מה שנתן לו במנחה נכרים נכסיו כאשר היו מקודם כולם בשלימות בלא מחסור והבן.
עוד ירמוז באומרו "כל" שהיא בחינת הקדושה שנקראת "כל", ובחינה זו כשתהיה מושגת באדם אין החסרון עושה רושם והחסר נשלם מעצמו, וכברכת ישראל כחול (לעיל כב יז) שהחסר נשלם מעצמו, והיא ברכת כל, והיא סוד כד הקמח לא כלתה (מ"א יז טז). ועיין מה שפירשתי בפסוק (יח) ויבא יעקב שלם, וברכה זו זכו בה כל האבות; אברהם בכל, יצחק מכל, יעקב כל, (ב"ב יז.) וזה סודה, ומעתה נותן טוב טעם באומרו קח נא את ברכתי וגו' כי חנני אלהים וכי יש לי "כל", והנחסר נשלם מעצמו. [מבאר כי האבות זכו למדרגת הקדושה שבה החיסרון מתמלא מעצמו, והיא בחינת 'כל'.]

(אור החיים, בראשית לג, יא)


וה' ברך את אברהם בכל - מאי בכל? רבי מאיר אומר: שלא היתה לו בת; רבי יהודה אומר: שהיתה לו בת; אחרים אומרים: בת היתה לו לאברהם ובכל שמה; ר"א המודעי אומר: איצטגנינות היתה בלבו של אברהם אבינו, שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו; רבי שמעון בן יוחי אומר: אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא, ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם - תלאה הקדוש ברוך הוא בגלגל חמה

עוד טעם על שלא הלך בעצמו - משום שהיו עסקיו עם כל אדם: זה בא ושואל בעניני אמונה, וזה להתפלל עליו. וכדאי' בב"ב שמרגליות הי' תלוי' בצוארו של א"א כו', והכונה הוא - תפלתו וברכתו. וכיב"ז היה הרבה ענינים מוטלים עליו, ומשום זה לא הי' יכול לצאת ממקומו.

(העמק דבר, בראשית פרק כד פסוק א)

ולרבותינו בזה ענין נפלא - אמרו (ב"ב טז:) וה' ברך את אברהם בכל, רבי מאיר אומר שלא היתה לו בת, רבי יהודה אומר בת היתה לו, אחרים אומרים בת היתה לו ובכל שמה. דרש רבי מאיר שלא היתה לו בת לאברהם, וזו לו לברכה כי לא היה יכול להשיאה רק לבני כנען הארורים, ואם ישלחנה לארצו גם כן תעבוד שם עבודה זרה כמותם, כי האשה ברשות בעלה, ואברהם לא יחפוץ שיצא זרעו הכשר משרה אשתו חוצה לארץ, ואף כי יעבוד עבודה זרה
ורבי יהודה דרש כי בת היתה לו, דאפילו ברתא לא חסריה רחמנא (שם קמא), והיא הברכה בכל, כי היה לו כל אשר יחמדו האנשים לא חסר דבר ובאו אחרים והזכירו שם הבת.
ובאמת שאין הכוונה לאחרים והמחלוקת להם עם רבי יהודה להודיע אותנו שם הבת הזאת בלבד, וחלילה להם שיוציאו ברכתו של אברהם שהיא גדולה וכללית לענין זה, שיאמר הכתוב כי ברך אתו השם בבת אחת ששמה כך.
אבל אחרים חדשו בפירוש הכתוב הזה ענין עמוק מאד ודרשו בזה סוד מסודות התורה, ואמרו כי "בכל" תרמוז על ענין גדול, והוא שיש להקב"ה מדה תקרא "כל", מפני שהיא יסוד הכל, ובה נאמר (ישעיה מד כד) אנכי ה' עושה כל, והוא שנאמר (קהלת ה ח) ויתרון ארץ בכל הוא, יאמר כי יתרון הארץ וטובה הגדולה השופע על כל באי עולם בעבור כי בכל היא, והיא המדה השמינית מי"ג מדות, ומדה אחרת תקרא בת נאצלת ממנה, ובה הוא מנהיג את הכל, והיא בית דינו של הקב"ה הנרמז במלת וה' בכל מקום (ב"ר נא ב), והיא שנקראת כלה בספר שיר השירים, בעבור שהיא כלולה מן הכל, והיא שחכמים מכנים שמה כנסת ישראל במקומות רבים בעבור שהיא כנוסת הכל והמדה הזאת היתה לאברהם כבת, כי הוא איש החסד ויתנהג בזו, ולכך אמרו אחרים כי אין הברכה הזאת שנתברך בכל רומזת על שהוליד בת משרה אשתו, או שלא הוליד, אבל היא רומזת ענין גדול שברך אותו במדה שהיא בתוך מדת הכל ולכן תקרא גם היא כל, כלשון כי שמי בקרבו (שמות כג כא) והנה הוא מבורך בשמים ובארץ, ולכך אמר בה' אלהי השמים ואלהי הארץ.
והענין הזה נמצא לרבותינו רמוז בהגדות במקומות רבים, כענין שאמרו במדרש חזית (שהש"ר ג כא) שאל רבי שמעון בן יוחאי את רבי אליעזר ברבי יוסי אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו (שה"ש ג יא), אמר לו הן, אמר לו היאך, אמר לו משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי והיה קורא אותה בתי, לא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי, ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי, כך בתחילה חבב הקב"ה את ישראל וקראן בתי, הדא הוא דכתיב (תהלים מה יא) שמעי בת וראי, ולא זז מחבבן עד שקראן אחותי, שנאמר (שה"ש ה ב) פתחי לי אחותי רעיתי, ולא זז מחבבן עד שקראן אמי, שנאמר (ישעיה נא ד) הקשיבו אלי עמי ולאומי, לאמי כתיב עמד רבי שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו, אמר לו אילו לא באתי אלא לשמוע זה הדבר מפיך די. [מבאר שלפי רבי מאיר טוב היה לו שלא היתה לו בת כי אז הוא היה מתקשה להשיאה לאדם הגון. רבי יהודה אומר שהיתה לו בת היינו שלא חסר דבר. ואחרים מוסיפים שבכל שמה ומבאר על פי קבלה שפירושו שיסד ה' בו יסוד כללי של האומה שתצא ממנו והתכונה הלאומית הזו שנקרת בת היא כנסת ישראל.]

(רמב"ן, בראשית פרק כד פסוק א)

והנה כנגד שני אלו העניינים דיברו אלו החכמים, כי רבי אלעזר המודעי אמנם אמר שאברהם אבינו היתה אצטגנינות העולם בשכלו ובדעתו, ומפני היותו יודע ומסתכל בזה הסידור הנפלא, נתרחק מהפקר שאר האנשים בענייניו ובמנהגיו... והיה פורש מדרכי העולם ונוהג בעצמו מידות אלקיות, כמו שחוייב מעיון האצטגנינות ההוא... ולזה כל מלכי מזרח ומערב היו נכספין אליו ומשכימין לפתחו, והם האנשים הבני חורין, המושלים ביצרם... אשר נגע בליבם התחלת מה מזה האצטגנינות - כי על כן ייחסום למזרח ולמערב - ולזה באים להשתתף עמו ולעמוד לפניו, ללמוד ממנהגו ומיושר מעשיו...
אמנם ר' שמעון בן יוחאי אמר, כי לא היה לבד נאה מקיים במעשיו... אבל שהיה גם כן נאה דורש, ומכריז ומפרסם האצטגנינות ההוא אשר בליבו לכל בני עולם... כדי ללמדם ולהיישירם... והעיון הזה המפורסם על פי דיבורו היא היא המרגלית שהיתה תלויה בצווארו... ודאי ההסתכלות בה יסיר כל נגע וכל מכה אשר יהיו בנפש החולים מחוסר האמונה במציאותו יתברך.
וכשנפטר אברהם וחדל ההסתכלות ההוא מצווארו, נטלה הקב"ה ותלאה בגלגל חמה, כלומר: שנשאר העיון הזה בעצמו לכל בעל שכל, שיקחהו מהמקום עצמו אשר לוקח משם... שידיעת היום וסיבתו בתנועת הגלגל עם החמה תועיל מאוד לדעת מה שישיב אל הספרות אשר יתיילדו בליבו [המדרש מתאר שתי דרכים שבהן פעל אברהם בכדי ללמד את בני דורו את האמונה האמיתית: ע"י מתן דוגמה אישית, וע"י הפצת האמת השכלית].

(עקידת יצחק שער ד)



יז ע"א

תנו רבנן: ארבעה מתו בעטיו של נחש, ואלו הן: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד

והוי יודע, דאפילו למאן דאמר יש מיתה בלא חטא (שם נ"ה ע"ב), אין הכוונה בלא חטא כלל, שהרי מקרא מלא הוא (קהלת ז') כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. (מצאתי בגליון עיין בתוספות ריש ע"ב כדלקמן). וגם עטיו של נחש שאמרו שם שמתו בו קצת, הרי הוא עון אשר חטא שנאמר עליו כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב'), אלא על כרחך הכוונה שיש מיתה בלא חטא משפט מות לפי דיני ארבע מיתות שבתורה, ובהא קא מפלגי, דרבי אמי ותנא דארבעה מתו בעטיו של נחש סברי משה ואהרן חייבי מיתה הוו מדין תורה, כמי שעובר על דברי נבואתו, שנאמר יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם, כדאיתא התם (שבת שם). ותנא דמלאכי השרת סברי דלא מחייבי מיתה כהאי גוונא, אלא כמו שאמר וסביביו נשערה מאד (תהלים נ') וכהני דמתו בעטיו של נחש (שבת שם), ולהכי מותיב בה לרבי אמי, אבל לכולי עלמא אין אדם ניצול מהחטא על שני הפנים שאמרנו. [מבאר שאין הכונה בלא חטא כלל, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, אלא בלא חטא שחיבים עליו מיתה.]

(עקידת יצחק, שער פ)

אך החטא גורם - חטאו של אדם הראשון לעבור כוס המיתה על כל הברואים, ואין מקוה. על כן לא תעצור כח הנשמה לעשות הזיכוך הזה קודם המיתה, וזהו ענין הצדיקים שמתו בעטיו של נחש, כמאמרם ז"ל (בבא בתרא יז ע"א), שלא יכלו להשתלם אפילו ברוב מעשיהם בלא זה. אבל אחר ששב העפר אל הארץ כשהיה, וזוהמא שהטיל נחש בחוה פסקה ממנו לגמרי, אז כשישוב ויבנה - תרד בו הנשמה בכל תוקף מעשיה הטובים וזיו אור העליון שנהנית ממנו בגן עדן כפי מעשיה, ותאיר בו בגופה אור גדול, שבו יזדכך לגמרי, ושב ורפא לו מכל הרעות אשר נעשה עלול להם בראשונה. [מבאר שכתוצאה מחטאו של אדם הראשון הזדהמה נשמת האדם וזיכוכה יכון רק לאחר מותו כשישוב לעפרו ינוקה ויקום לתחיה,כאותם צדיקים(הנ"ל) שלמרות טהרתם הוצרכו למות.]

(רמח"ל, דעת תבונות, סי' עב)


משה, אהרן ומרים, דכתיב בהו: על פי ה'. והא מרים לא כתיב בה על פי ה'! אמר ר"א: מרים נמי בנשיקה מתה, דאתיא שם שם ממשה, ומפני מה לא נאמר בה על פי ה'? שגנאי הדבר לומר

ועל זה הענין רמזו החכמים במות משה ארהן ומרים ששלשתם מתו בנשיקה - ואמרו שאמרו, "וימת שם משה עבד יי בארץ מואב על פי יי" - "מלמד שמת בנשיקה"; וכן נאמר באהרן, "על פי יי, וימת שם"; וכן אמרו במרים, "אף היא בנשיקה מתה" - אבל לא זכר בה על פי יי, להיותה אשה, ואין טוב לזכור זה המשל בה; הכונה בשלשתם שמתו בענין הנאת ההשגה ההיא מרוב החשק. ונמשכו החכמים ז"ל בזה המאמר על דרך מליצת השיר המפורסמת שתקרא שם ההשגה המגעת עם חיזוק חשק האלוה ית', נשיקה - כאמרו, "ישקני מנשיקות פיהו וגו'". וזה המין מן המיתה, אשר הוא ההמלט מן המות על דרך האמת, לא זכרו החכמים ז"ל שהגיע רק למשה ואהרן ומרים; אבל שאר הנביאים והחסידים הם למטה מזה, אך כולם תחזק השגת שכלם עם המות - כמו שנאמר, "והלך לפניך צדקך, כבוד יי יאספך"; וישאר השכל ההוא אחר כן לנצח על ענין אחד, כי כבר הוסר המונע אשר היה מבדיל בינו ובין מושכלו בקצת העיתים, ויעמוד בהנאה הגדולה ההיא, אשר אינה ממין הנאות הגוף - כמו שבארנו בחיבורינו ובאר זולתנו לפנינו. [מבאר שמיתת נשיקה היינו מיתה מחמת התעלות עילאית של דבקותבה' וריכוז כל כוחות הנפשבמושגי האלוקות ולהט גדול ובאותו המצב המענג נפרדה הנשמה מן הגוף.]

(מורה נבוכים, חלק ג פרק נא)

שהוא ענין אחד נפלא באיכות ההפרדה. וזה כי לעולם שלמותם והפרדתם בעוד בחיים חייתם היתה תשוקת נפשם נפלאה להקשר ולהדבק עם האלהים אשר נתנה, עד כי בהפלגת זה הכוסף יצא רוח נשמתם בנשיקה ובאהבה רבה ועזב את הגוף ומת. וזה ענין שנתבאר בהם מאד, בהיות מיתתם על ידי מצוה יאסף אהרן אל עמיו וגו'. וכל אותתו הענין שכבר נראה היה המות ברשותם לעשות אותה כעושה המלאכה היותר נקלה שבידו. וכן במשה עלה אל הר העברים וגו' והאסף אל עמך כאשר נאסף אהרן אחיך וגו' (דברים ל"ב). והוא מה שאמרו חז"ל (ב"ב י"ז ע"א) שביארו ענין הנשיקה הזאת מאמרו בהם על פי יי' (דברים ל"ד), כלומר שהיה בידם לעשות על ידי צואה. וכן במרים שנאמר ותמת שם, גזירה שוה וימת שם משה וגו' (ב"ב י"ז ע"א). ועליהם נאמר ממתים ידך יי' וגו' חלקם בחיים (תהלים י"ז). אמנם במדרגתו של משה רבינו אצל אליהו ז"ל ובהפרש אשר ביניהם לענין הסתלקתם מן העולם ידובר בו יפה במקום פטירתו (שער ק"ה) בע"ה. [מבאר שתשוקתם היתה להדבק בה', ולכן מתו בדבוק בה' ובקיום מצוותיו.]

(עקידת יצחק, שער פ)



כא ע"א

קנאת סופרים תרבה חכמה

כי הקנאה היא התעוררות הלב לעשות דבר כנגד הזולת. ולזה תעשה וגם תוכל.

(עקידת יצחק, שער ק)



כה ע"ב

אמר רבי יצחק הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום

...את המנורה למען ידבק בה אור החכמה והדעת, ואת השלחן למען ידבקו בו השפע החמרי, וכל הטובות הגשמיות, כמו שאמרו החכמים הרוצה שיחכים ידרים והרוצה שיעשיר יצפין [מבאר שהמנורה והשולחן ושאר הכלים אינם סתם עצמים אלא כלים שדרכם זורם שפע אלוקי לארץ . המנורה היא ממשיכה שפע של חכמה השולחן שפע חומרי].

(ספר הכוזרי, מאמר שני אות כו)

סימניה מילתא היא, מדברי רז"ל שאמרו (ב"ב כה, ב) וסימנך מנורה בדרום, על איזהו ענין מראה הסימן שמדקדק בלישנא וסימנך, אלא ודאי להורות בא שזהו סימן טוב ש'דרום' עולה בגימטריא 'נר', וחכמת אדם תאיר בנר אלהים, 'דרום' בגימטריא 'נר', נר ה' נשמת אדם

(של"ה, תולדות אדם - רמזי אותיות לחתימת ההקדמה (כב))

כבר נאמר [משלי ג'] "אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד", ופירש: התורה ועבודת ה' הם בימין, כדכתיב [דברים לג] "מימינו אש דת למו", וכל עניני חמדת עולם הזה הכל מצד שמאל, ולכך בשמאלו עושר וכבוד, וזהו אומרם [ב"ב כה ע"ב] הרוצה להחכים ידרים, ולהעשיר יצפין, כי צפון שמאל, לכך נאמר [איוב ל"ז] מצפון זהב יאתה, והכונה היא צד שמאל, וזהו אומרם [שבת סג ע"א] אורך ימים בימינה, למיימינים בה, הרצון שלומד לשם שמים בשביל להכיר ולהחזיק התורה וכח ה' וכחה של תורה, זוכה לתורה על בוריה, שהיא אורך ימים, ועץ חיים למחזיקים בו, אבל המשמאילים, שלומד תורה בשביל חמדת ממון, או שאר כבוד מדומה, אף שכרו כך בעושר וכבוד. [הרוצה להחכים ילמד תורה לשם שמים. 'ידרים' היינו יימין, והימין מייצג את הדרך הנכונה. והמשמאילים, היינו המצפינים, הלומדים כדי לקבל עושר וכבוד, אכן את זאת יקבלו.]

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ו)



נח ע"א

ר' בנאה הוה קא מציין מערתא. כי מטא למערתא דאברהם, אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא. א"ל, מאי קא עביד אברהם? א"ל, גאני בכנפה דשרה

והנה זהו טעם: ואקברה את מתי וכו' - שיהיה החומר גנוז במקומו הטבעי לו, עד מהרה ישוב לאדמתו, ודו-פרצופין אשר הוא עיקר האדם ועצמיותו יתאחדו יחד להיות דבקים בה' וחיים לעד. ולדעתי זהו שנרמז בהגדת רבי בנאה... כי העבד נפרד מהם, והוא החומר אשר עליו נאמר: ויהי כנען עבד למו; אמנם אברהם ושרה נסמכין זה על זה ונאחזין ומתעצמים לעצם א', דיצר הרע בההוא עלמא ליכא [העבד שנשאר בחוץ - הוא החומר, ואברהם ושרה החבוקים יחדיו - הם התאחדות האדם וזוגתו בנשמותיהם].

(עקידת יצחק שער כב)



נח ע"ב

כל דיין דמתקרי לדין, ומפקין מיניה ממונא בדין, לאו שמיה דיין

מביא מקור לכך ממה שנאמר [ויקרא יט, טו] לא תעשו,עול במשפט, שיש בו אזהרה, שלא יתיר לעצמו, מה שאוסר לאחרים, שיהיה מנוקה מכל מום ועול, ואח"כ יקשט אחרים, כמעשה של ההוא שקצץ אילנו הנוטה לר"ה בלילה תחילה (ירושלמי ב"ב פ"ב הל יא) לכך נאמר אל הדיינים לא תעשו אתם, הדבר שאתם פוסקים במשפט, כי הוא עול. ואולי שלזה כיון רש"י שפירש שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול שנוי כו', לשון קלקול מורה שאינו מדבר במטה דין כי אם במקלקל הדין הישר, כי בזמן שהוא אינו מקיים, מה שפוסק לאחרים, הרי הוא מקלקל הדין, שרבים קוראים תגר על הדין, ואינן רוצין לקיימו מצד שתולין עצמם בדיין, ועל כן מביא רש"י לראיה מן פסוק כי תועבת ה' וגו' כל עושה עול הנאמר בפר' משקלות (דברים כה טז) ושם נאמר לא יהיה בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה.

(כלי יקר, ויקרא פרק יט פסוק טו)



ס ע"ב

ריש לקיש דאמר התקוששו וקושו קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים

כעין זה מצינו באהרן שחטא בעגל, שמתחילה אמר לו משה [ויקרא ט,ב] "קח לך עגל בן בקר" לקשט את עצמך תחילה, ואח"כ "ואל בני ישראל תדבר לאמר" שיתקשטו גם המה ואז גם המה יכולין לקשט אחרים .

(כלי יקר, ויקרא פרק ט פסוק ג)



עג ע"א

אמר רבה: אשתעו לי נחותי ימא: האי גלא דמטבע לספינה, מיתחזי כי צוציתא דנורא חיוורתא ברישא, ומחינן ליה באלוותא דחקיק עליה אהיה אשר אהיה יה ה' צבאות אמן אמן סלה, ונייח

היינו כי ספינה היא אדם ונשמה בתוך הגוף, כמו שדורש הזוהר במדרש נעלם [ח"ב קצט ע"ב] על יונה שהיא נשמה, בירכתי ספינה הוא הגוף, השוטט במים עזים, ויצר הרע הוא הגל המטביע ספינה במים עזים ומצולות ים, רק ברצותו להטביע בא בתחלה בדבר יראה, וזהו בראשו נורא חוורתא, היינו אש לבן, שהוא לפתות אותו, כלומר בדבר טוב יראה ומוסר, שהוא אש לבן, מצות ה' ברה מאירת עינים ונר מצוה ותורה אור, וכך דרכו כנ"ל, ובזה יוכל לו לאדם לפתות אותו להטביע שאולה, אבל האדם החכם יבין את אלה, יתן ללבו כי דברים כאלה המה היו בעוכרינו אשר גרמו חורבן ראשון ושני, ושתי גלויות באו על ידי כך כמש"ל.
וזוהיא מליצתם, ומחו ליה באלותא דחקיק ביה אהיה אשר אהיה, דהיינו אהיה עמם בגלות ראשונה ואהיה בגלות שניה, וזהו יתן ללבו, ולא ילכד בשפת חלקות שלו, ולא יהיה נטבע חיים שאולה.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ה)



עג ע"ב

ואמר רבה בר בר חנה: לדידי חזיא לי ההיא אקרוקתא, דהויא כי אקרא דהגרוניא. ואקרא דהגרוניא כמה הויא? שתין בתי. אתא תנינא, בלעה. אתא פושקנצא, ובלעה לתנינא, וסליק יתיב באילנא. תא חזי כמה נפיש חיליה דאילנא

והוא כי חכמי טבע לחקור בטבעים מחצבים מתכותים ב"א ושאר טבעי יסודות ותחבולות שקורין פיזיקו, נדמה לצפרדע, כי הוא תמיד מגיד מעשה ה' ונפלאותיו, כסדר הטבע וגדולת הסדר מתהום ארץ עד שמים ממעל, והוא לתועלת בכל עמים ויושבי ארץ, אשר ממנו נתייחדו כל תחבולות פעולתם של אומנים מעשה אדם ובהם נשתרשו.
ואמרו כי המה ס' בתים רומזים על כל עמים, דכתיב [שה"ש ו] ששים המה מלכות, ועיקרו של עמים הם ס', כנודע במדרש [ילק"ש ח"ב רמז תתקצ"ב], כי עשרה הם עשרה עמים שנעקרו ונאבדו, וזהו הצפרדע שממלא ס' בתים, ובזה אין דבר מינות ואין דבר מתעה האדם מתורת ה' ועבודתו, וכמאמר הרמב"ם. כל מה שדיבר הפילוסוף מתהום ארץ עד גלגל ירח כולו אמת, אבל על זה יסדו הפילוסופים למודים במחקר השמיימי בענין מלאכים ושכלים נבדלים וענין אלהות, וזהו דבר מתעה, ונחש ארס בשיניהם שיכחשו בבריאת עולם ויאמרו עולם קדמון ויכחישו בבחירה, ושהאל מנבא בני אדם, ויהרסו תורה ומצותיה, כאשר הזהירו רבים ושלמים להתרחק מחמת תנינים יין אריסטון ימ"ש וחבריו.
וזהו אתא תנינא ובלעה, וכלא נחשבת חכמת טבעי מציאות, נגד חכמת פילוסופים אלהות וכדומה. אבל אתם הלומדים תורתינו לשמה, שהם נדמים כעורב, דכתיב קווצותיו תלתלים שחורות כעורב, שדרשו [עירובין כב ע"א] על תלמידי חכמים שמשחירים עליהם כעורב, ולכך אמרו נקבה, דאמרו [סנהדרין כו ע"ב] תושיה, שמתשת כח כנקבה, והם הלומדים תורה לשמה, והם הבולעים הכל וסומכים בתורה, דהיא אילן עץ חיים, ולכך סליק באילנא. ואמרו חזי כמה נפיש חילא דאילנא, דהיא התורה הנותנת חיים ומרפא ללומדיה לשמה. כל הוגים בה יטעמו טעם, עץ חיים למחזיקים בה ותומכיה מאושר, וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים לנצח אמן. [אקרוקתא. צפרדע. והיא רמז לחכמת הפיזיקה. כי הוא, אקרוקתא, תמיד מגיד מעשה ה' ונפלאותיו, כסדר הטבע וגדולת הסדר מתהום ועד רום השמים, כחכמת הפיזיקה. שתין בתי. רמז לכל העמים. שאע"פ שיש ע' אומות, עשרה נעקרו ונאבדו. ואכן בחכמת הטבע של העמים אין שקר. אולם אתא תנינא, זהו הרעל שבדברי הפילוסופים הכופרים. בלעה. שעל יסוד חכמת הפיזיקה יסדו הפילוסופים למודים במחקר בענין מלאכים ושכלים נבדלים וכו', ומכחישים בבריאת עולם ואומרים שהעולם קדמון ומכחישים את הבחירה החופשית. וכלא נחשבת חכמת הטבע, כנגד חכמת התיאולוגים. פושקנצא. עורב נקבה. רמז ללומדים תורתינו לשמה, שהם נדמים כעורב שמשחירים על התורה כעורב, נקבה, שהתורה מתשת כח כנקבה. סליק באילנא. ואמרו חזי כמה נפיש חילא דאילנא, דהיא התורה הנותנת חיים ומרפא ללומדיה לשמה.]

(יערות דבש, חלק שני - דרוש טז)


אמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה קא אזלינן במדברא, וחזינן הנהו אווזי דשמטי גדפייהו משמנייהו וקא נגדי נחלי דמשחא מתותייהו, אמינא להו: אית לן בגוייכו חלקא לעלמא דאתי? חדא דלי גדפא, וחדא דלי אטמא. כי אתאי לקמיה דרבי אלעזר, אמר לי: עתידין ישראל ליתן עליהן את הדין

והכוונה לפני הנראה, כי פעם אחת היה פונה מחשבתו מלמודו אל עסקי העולם דרך המדבר וקניני האדמה, וחזא הנהו אינשי דדמייאן לקאקי חיווארי, דלי הדעת ושמני הבשר ונכסים וכבוד, עד שרפו ידיהם לעסקי נפשם לטרופם וטרדתם אחרי ממונם. עוד ראה כי לא נשאר בידם טובם, אבל שהכל נמשך ויוצא מהם דרך נחלה וירושה לבאים תחתם, ולזה היתה שאלתו היתכן לקחת שמץ מדרכם לחזות בנועם ה' לעולם הבא. והאחד מהם הרים הכנף להורות איך נשמטו ממנו כלי המעשה בעקר מלאכתו לסבת שמנוניתו. והשני הרים רגלו להורות לו הנחל היורד תחתיו, וללמד כי לא נשאר בידו מאומה מכל עמלו. והרי הם עדים נאמנים על שתי החסרונות אשר עליהם נאמר ולא ממדבר הרים, וכאשר הליץ דברי חידתו לפני ר' אלעזר אמר ליה עתידין ישראל לתת עליהם את הדין. והכוונה, כי לפי פרסוום זה הטעות אי אפשר שהטועים בו מזאת האומה הנבחרת, אשר נתייחדו להיות מבני עלייה, לא יתנו על זה את הדין. [מבאר שיש לאדם צרכים חמרים וצרכים רוחניים. ועם ששניהם נצרכים, מ"מ הצרכים החמריים אינם אלא אמצעי לצרכים הרוחניים. וישראל עתידין לתת את הדין על שהם עושים מהעקר טפל ומהטפל עקר, ועסוקים בחיי החמר.]

(עקידת יצחק, שער פ"ה)



עג ע"ב - עד ע"א

אמר רבה בר בר חנה... אמר לי (ההוא טייעה): תא, אחוי לך מתי מדבר! אזלי, חזיתינהו ודמו כמאן דמיבסמי, וגנו אפרקיד, והוה זקיפא ברכיה דחד מינייהו ועייל טייעא תותי ברכיה כי רכיב גמלא וזקיפא רומחיה ולא נגע ביה. פסקי חדא קרנא דתכלתא דחד מינייהו ולא הוה מסתגי לן. אמר לי: דלמא שקלת מידי מינייהו? אהדריה, דגמירי דמאן דשקיל מידי מינייהו לא מסתגי ליה. אזלי אהדרתיה, והדר מסתגי לן. כי אתאי לקמיה דרבנן, אמרו לי: כל אבא חמרא וכל בר בר חנה סיכסא. למאי הלכתא עבדת הכי? למידע אי כבית שמאי אי כבית הלל? איבעי לך למימני חוטין ולמימני חוליות

...ומזה תבין חטא דור המדבר, כי כל פגם שלהם היה בזה, כי היו כולם זכאי קשוט, ואמרו בזוהר [ח"ב כא.] שלא יהא כדרא דא עד דרא דמשיחא, והלא היו כולם נביאים כי ראו כבוד ה' בים, במתן תורה, באהל מועד, ומה צריך ראיה יותר מאלו שהיו נביאים שהיו קדושים לה', רק כל פגמם ג"כ כחטא מלאכים הנ"ל, שהרבו להשיג יותר מכפי הראוי להם לזמן, ומ"ב מסעות היו הכל מ"ב מדריגות, כאשר חיבר בעל ברית מנוחה כל ספרו על זה הענין, כי כל מסע ומסע מדריגה עליונה למאוד, והיו מסעיהם עפ"י ה', אבל הם הרסו לעלות ההרה וכו', ועיין ברית מנוחה בקברות התאוה, שפירש שם התאוו למראות אלהים ורוב השפעות, עד שלתאוה נפסקה נשמתם, כמו נדב ואביהוא בקרבתם לפני ה', ושמה נקברו, ולכן אל תדברו ותחשבו כי אבותינו דור המדבר אוכלי לחם שמים, שותים מי בארה של מרים, וכבוד ה' עליהם חופף, היו חוטאים בחטא גשמי ללכת אחרי הבל, כאנשים כערכנו.
וזהו מאמר רבב"ח, שאמר שראה למתי מדבר והם לא פנו עורף לה' ללכת בתר עניני עולם הזה הפונים מעם ה', כי אם כל ענינם כלפי מעלה, ומגמתם לראות כבוד ה', אכלו ולא ישבעו מנועם עליון. וזהו דהוי גנו אפרקיד פניהם כלפי מעלה מבלי סור לשום צד ונטיה כלל וכלל, רק כל ענינם דהרבו לשתות יין קודם זמנו, כמו נדב ואביהוא שנא' בקרבתם לפני ה', ואמרו שתויי יין נכנסו, וכן היה אצלם, ולכך אמר דגנו כמאן דמבסמי, ונתפתו ביינם ופניהם צהובות, לרוב אור עליון, להפליג לדבר בשבחים ולהראות מופת על גודל מעלתם.
והוא כי על ג' רגלים עולם עומד, תורה, עבודה, גמילות חסדים. והנה במדבר לא שייך גמילות חסדים, כי מי הוא העני, הלא הכתוב העיד שלא חסר להם דבר, ומלבד כי אמרו (בכורות ה ע"ב) דעני שבישראל היה לו צ' חמורים טעונים ביזה ממצרים. וגם עבודה לא היתה להם, דכתיב [עמוס ה, כה] הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר, ודרשינן בספרי [בהעלותך פ"ט] כי תמידין היו מקריבים כהנים ולא ישראל ע"ש. ולא היה רק רגל א' שהיא תורה. והנה ידוע [בבעהתו"ס בראשית כד, לט] עוג הוא אליעזר עבד אברהם, שהיה סר למשמעת אברהם, ועשה עמו חסד ללכת על גמלים לחרן להביא רבקה, ותרכבנה על גמלים, עד שאמרו [ב"ר פ"ס-ח] יפה שיחתן של עבדי אבות וכו', וגם כאשר רדף אברהם ה' מלכים, הוא הריק חניכיו ויצא לנגדם, כמו דדרשינן (נדרים לב.) וירק חניכיו, הוא אליעזר וכו', ובכל זאת לא היה סיפוק בידו להלחם בישראל, ונפל שדוד, וזהו תוקף התורה שהיה בדור מדבר, שהיה מכריע הכל. וזהו אמרו, וזקיפו חד כרעא והיינו התורה שהיא רגל א' והוא שזקפו כלפי מעלה, ורכיב טייעא אגמלי, והיינו עם הנ"ל שרכב על גמלים, וזקוף רומחא, היינו הרקת חניכיו, ומ"מ לא סגיא ליה כי הכניעו אותו, וזה לאות על עוצם מעלתם בתורה וקרבתם לה'.
ואמר דשקול מיניה חוטא דתכלתא, להיות כי מתים פטורים, ולא יגלו ליה כי הוי לועג לרש, כמ"ש התוס' (ברכות יח. ושאר דוכתא) ופוסקים, רק כבר פלפלו התוס' (שם), דתליא אם ציצית חובת גברא או חובת מנא, כי חובת גברא לא שייך במתים, אבל חובת מנא אין ליטול הציצית מבגדים, וכבר פרש"י בפ' התכלת [מנחות דף מ.] גבי סדין בציצית, שב"ש וב"ה מחולקים אי ציצית חובת גברא או מנא, וזהו שאמרו, מה דעתך דנטלת לדעת אי יש ליטול ציצית מהן משום בירור הלכה כב"ש או כב"ה, אבל כבר כתבו תוס' בנדה (דף סא) וע"ע תוס' ברכות יח, תוס' פסחים מ, ותוס' ב"ב עד, וע"ז פה ע"ב) דיש להניח ציצית, הואיל דבציצית תלוי זכירת כל מצות, יש להניחם למתים, וכבר פירש"י [במדבר טו, לו] דלכך תלוי זכירת כל מצות, דמנין חוליות וחוטים עולה תרי"ג, ע"ש באורך, וזהו שאמרו, כי אין זה ענין להך דציצית חובת גברא או מנא, כי היה לך למנות חוטין וחוליות, ובזה תבין טעם שאין ליקח מהם הציצית, להיות רומזים למנין תרי"ג וזכירת כל מצות, וא"ש והבן. [יש להבין מה מסמל הדימוי של דור המדבר למבוסמים? מה מסמלת השכיבה פרקדן? מהי 'חד כרעא'? מיהו הטייעא הרוכב על הגמל ואינו נוגע בהם, במתי מדבר? מה רצה רבב"ח ללמוד בעניין הציצית? - ובכן, באומרם שנראו במבוסמים, כוונת חז"ל היא דהרבו לשתות יין קודם זמנו. ושכיבת הפרקדן מסמלת שנתפתו ביינם ופניהם צהובות, להפליג לדבר בשבחים ולהראות מופת על גודל מעלתם, שרצו להתענג באור עליון. רגלם האחת היא רגל התורה, שכן העולם עומד על ג' רגגלים: תורה, עבודה וגמילות חסדים, ובמדבר לא היתה אלא רגל התורה. כי לא היו עניים ולא היתה עבודה. והנה די היה להם ברגל זו, זכות התורה, על מנת להתגבר על 'אותו טייעא', הוא עוג מלך הבשן, הוא הוא אליעזר עבד אברהם. ועניין לקיחת חוטי הציצית הוא בירור הלכתי בשאלה אם זוהי חובת גברא או חובת מנא.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ב)



עד ע"א

(אמר רבה בר בר חנה) אמר לי (ההוא טיעא): תא אחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי! שקלתא לסילתאי, אתנחתא בכוותא דרקיעא, אדמצלינא, בעיתיה ולא אשכחיתה. אמינא ליה: איכא גנבי הכא? אמר לי: האי גלגלא דרקיעא הוא, דהדר נטר עד למחר הכא, ומשכחת לה

וזהו ענין רבב"ח דראה מקום דנשקו ארעא ורקיע, היינו בית הכנסת ובית המדרש. כי המה בבחינת בית המקדש שמכוון לשער שמים ועיר שחוברה לה יחדיו. וכל תפלתנו צריכה להיות דרך בית המקדש כי שם מחוברים ארץ ושמים.
חזיה ביה כווי, חלונות, מקומות לעבור התפלה כנודע, כי יש חלונות, ועל כל חלון מלאכים להניח לעבור תפלה, ודבר זה מבואר בפייט ואנחתא ביה סלא, הרצון כי בטח בתפלתו ישיג מזונות, ומשם יקבל שפע מזונות דרך חלוני רקיע. אבל אדמצלינא, שהרבה להתפלל, מכל מקום בעיתא ולא אשכח, והיה חסר לחם. א"ל מה האי, א"ל גלגלא דרקיע דהדר, כי הדבר נמסר לעניני מערכות וסבובי גלגל ובמזלא תליא, אבל מכל מקום אל תדאג בעבור תפלתך. נטר עד למחר, היינו לעולם הבא, ותמצאנו ושכרו בעקב. והדברים נכונים.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש יד)


א"ל תא אחוי לך, בלועי דקרח, חזאי תרי ביזעי, והוו קא מפקי קוטרא, שקל גבבא דעמרא ואמשינה במיא ודעציתה בראשה דרומחא ועייליה התם, וכי אפיק הוה איחרך איחרוכי, אמר לי אצית מאי שמעת, ושמעית דהוו אמרין, משה ותורתו אמת והן בדאין, אמר לי כל תלתין יומי, מהדר להו גיהנם להכא, כבשר בקלחת, ואמרי הכי משה ותורתו אמת והן בדאין

מבאר לפי מדרש זה, שלכן נאמר, אחר בליעת קורח ועדתו, וכל ישראל נסו לקולם, ולכאורה היה צריך להיות "מקולם"? ועוד להיכן נסו ואנה מפניו ית' יברחו.
והנה אלא שלפי המדרש הזה, כיון שאותו קול התחיל לבצבץ מיד אחר הבליעה, ולאותו קול היוצא ממקום הבליעה נסו כל ישראל לשמוע מה ידברו, כי סברו מסתמא הם מתודים על חטאם ורצו לידע מה היה עיקר חטאם כדי שידעו להשמר ממנו שלא יעבור גם עליהם כוס זה וז"ש כי אמרו פן תבלענו הארץ.

(כלי יקר, במדבר פרק טז פסוק לד, משה אמת ותורתו אמת)


אמר רב יהודה אמר רב כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם כולו מה עשה הקב"ה סירס את הזכר והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא שנאמר והרג את התנין אשר בים

ואני תמה למה לא אמר ביום הזה "ויהי כן" - ואולי לא יתכן להזכיר "ויברא" אחרי "ויהי כן", כי מבראשונה ידבר ורבותינו אמרו (בבא בתרא עד:) כי התנינים הגדולים הוא לויתן ובת זוגו שבראם זכר ונקבה, והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא ואפשר כי מפני זה לא היה ראוי שיאמר בהם "ויהי כן", כי לא עמדו עוד.

(רמב"ן, בראשית פרק א פסוק כא)

הורו כי הסעודה המתקונת לצדיקים לעתיד, היא נשעית מסירוס קצת התאוות והריגת קצתן.

(עקידת יצחק שער ד)

רוצה לומר זכר, יצר הרע דעבודה זרה, הוא נהרג, וצנן נקבה, היינו שלא יש כל כך כח החמדה להסית לבני אדם מאוד, ונקראו נחש בריח, נחש עקלתון, הם שני יצר הרע הנ"ל, ובריח הוא יצר הרע דעבודה זרה, דכופר מציאות העולם שהוא קב"ה, והוא הבריח התיכון, והוא הנושא וסיבת העולם, ונחש עקלתון הוא יצר הרע דעריות, שבא בתחבולות להסית לאדם, תחילה אומר מה נפקא מינה אם תראה האשה, ומה יתרון והפסד בראות עינים, וכי יקרא לך כל העם חסיד שוטה, שמעלים עין מנשים, וכאשר יראה, יוסיף לומר, דבר נא עם האשה, עד שיסיתו לקריבה דגלוי עריות, ולבסוף לדבר עבירה ח"ו.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ו)


אמר רב יהודה אמר רב, כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם

ה' חתם כל מעשה בראשית בשם של יה, המשותף בין איש לאשה, כמו שנאמר (ישעיה כו ד) כי ביה ה' צור עולמים רצוני לומר בזה שכל מה שברא בעה"ז יש בכולם דמיון הזכר והנקבה כאחד כי כל זכר דמיון אל המשפיע, וכל נקבה דמיון אל המושפע, כנקבה המושפעת מן האיש, וכל הנבראים יש בכולם צד א' משפיע וצד א' מושפע הכל כאחד. כיצד הרי הקב"ה המשפיע הראשון הנותן אמרי שפע אל העולם העליון אבל הוא ית' אינו מושפע מזולתו. והעולם העליון חוזר ומשפיע אל העולם האמצעי נמצא שהעולם העליון יש בו דמיון הזכר והנקבה כאחד שהרי הוא מושפע כנקבה מן סבה ראשונה ית' ומשפיע כזכר אל העולם האמצעי וכן העולם התיכון מקבל השפע מן העולם העליון וחוזר ומשפיע אל העולם התחתון, א"כ גם העולם האמצעי נקרא זכר ונקבה כאחד משפיע ומושפע, והתחתונים אע"פ שהם מושפעים ואינן משפיעין מ"מ יש בהם גם דמיון הזכר יען כי כל נמצאי מטה צריכין זה לזה קצתם נותנים וקצתם מקבלים ויש בהם ג"כ זכר ונקבה ממש ככל הבעלי חיים עד אשר בכולם שייך לומר שהוא מושפע ומשפיע כא' בלתי לה' לבדו יש לייחס תואר האיש לבד משפיע ואינו מושפע ז"ש רז"ל בכמה מדרשים (סוטה מב ע"ב) אין איש אלא הקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה ר"ל אין לייחס תואר האיש המורה על המשפיע ובלתי מקבל בלתי לה' לבדו כי כולם צריכין אליו ית' והוא ית' אינו צריך לשום אחד מהם, ומה שמצינו לשון איש אצל הבריות, אינו בעצם כי אם בהשאלה בצרוף האשה אבל שם העצם של איש אין לייחס כי אם אליו יתברך לפיכך חתם ביום הו' כל מעשה בראשית בשם של יה המשותף בין איש לאשה להורות שכלם זכר ונקבה בראם ה', ע"כ בעה"ז אין הבריות משתמשים בשם שלם כי אם בשם של יה. אבל לעה"ב יום שכולו שבת אז ישתמשו בשם שלם כי לא המתים יהללו יה, ע"כ נרמז ו"ה בראשי תיבות אלו ויכלו השמים המדבר ביום השבת בנגלה ומרמז בנסתרות ליום שכלו שבת לעה"ב להורות כי אז יהיה השם שלם.
וכן דוד חתם מזמור ברכי נפשי המדבר כלו מיצירת מעשה בראשית בשם של יה

(כלי יקר, בראשית פרק א פסוק לא)


אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שברא הקב"ה בעולמו - זכר ונקבה בראם, אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון - זכר ונקבה בראם, ואלמלי נזקקין זה לזה - מחריבין כל העולם כולו, מה עשה הקב"ה? סירס את הזכר, והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר: והרג את התנין אשר בים. ואף בהמות בהררי אלף - זכר ונקבה בראם, ואלמלי נזקקין זה לזה - מחריבין כל העולם כולו, מה עשה הקב"ה? סירס הזכר, וצינן הנקבה ושמרה לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר: הנה נא כחו במתניו - זה זכר, ואונו בשרירי בטנו - זו נקבה. התם נמי ליסרסיה לזכר וליצננה לנקבה! דגים פריצי. וליעביד איפכא! איבעית אימא: נקבה מליחא מעלי; איבעית אימא, כיון דכתיב: לויתן זה יצרת לשחק בו, בהדי נקבה לאו אורח ארעא. הכא נמי לימלחה לנקבה! כוורא מליחא מעלי, בשרא מליחא לא מעלי

כי לפי הנראה, ענין לויתן במאמר זה להם הוא חבור השכל והחמר בבריאת האדם, והם הנבראים זכר ונקבה, כי לוית חן היו ליוצרם, שנאמר (בראשית ה') זכר ונקבה בראם, ויקרא את שמם אדם. ואיפשר כי לזה כיון המשורר באומרו (תהלים ק"ד) לויתן זה יצרת לשחק בו, כי קרוב הוא. ואמרו (ב"ב שם) שראה שאם היו נזקקים זה לזה, היו מחריבין את העולם. וזה מבואר, שאם יזקק הכח השכלי לגמרי להשלים תאוות הכח המתעורר אל עבודת השכל לגמרי, יתבטל הענין הגשמי והזמני בהחלט. ובכל אחד משני אלו הענינים לא יתקיים רצונו יתברך בענין בריאת האדם על אופן בריאתו. לזה ראתה חכמתו שיהיה זה החבור בענין שיתקיימו שניהם, ובמה שימצא אצלו מהם יושלם ענינו. וזה במה שנתן כח אל השכל לכבוש את הכח התאוני, כמו שאמר (בראשית ד') ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו, עד שמה שימנע בעבורו מפעולות השכל, לא יהיה ביטול גמור, רק עכוב לבד. והנה עם זה יקבל שירות ממנו, ויטול שכר על כבישתו, וזהו יופי מליצתם באומרם סרס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים.
וכן במה שאמרו שם בבהמות בהררי אלף, שנבראו זכר ונקבה, וסרס את הזכר, וצנן את הנקבה. כי הענינים קרובים והיו לאחדים, להגיד כי אם בחבור הזה עצמו סרס את השכל מהיותו שלם ושכל בפועל כאחד השכלים הנבדלים, הנה גם כן חבורו זה יספיק להרוג את הנקבה, כלומר להתקומם עליה לכבשה ולרדתה, עד שלא ישאר דבר שלא יועיל לחלק השכלי, כמו שאמר המשורר (תהלים ק"ט) ולבי חלל בקרבי, או לצננה במקום שיספיק הצנון. והנה הכבוד והרדוי הזה, הוא השמור לצדיקים לעתיד לבא, ברית מלח עולם שלא יפסד כלל, הוי נוצר תאנה יאכל פריה. [מפרש שהזכר והנקבה הם הכח השכלי והתאוה. והאדם צריך לכבוש את תאותו בעולם הזה כדי לזכות לעולם הבא. ואם יתממשו תאות השכל בעוה"ז יהיה העולם כלו שכל, ולא יהיה כלל עולם גשמי.]

(עקידת יצחק, שער ס)



עה ע"א

"ונתתה מהודך עליו", ולא כל הודך. זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה..

והמשל הנפלא הזה בא להורות על מדרגת הנבואה של כל אחד ואחד, כי מדרגת נבואת משה בשם המיוחד, שהוא כח החמה. ומדרגת נבואת יהושע בכבוד, שהוא כח הלבנה.
והנה זה לנמשל, אבל ענין המשל: כשם שאור הלבנה לא מצד עצמה הוא רק מצד החמה, שהלבנה מקבלת אורה ממנה, כן יהושע קבל ממשה, וכשם שהחמה מקבלת אורה מצד אחר, ומזה אמר הכתוב (בראשית א) "יהי מאורות" ולא אמר 'יהי אורים' אלא "מאורות", כלומר מקבלי אור, כן משה רבינו ע"ה קבל מן שם המיוחד.

(רבינו בחיי, על במדבר פרק כז פסוק כ)

אפשר שירמוז גם כן... מאחת ממדרגות נבואתו של משה, והוא כי מיד שדיבר ה' איתו פנים אל פנים, מיד שב אל המחנה, שלא נתבטלו כוחותיו הגשמיות [כפי] שיקרה לשאר הנביאים. ויאמר כי יהושע לא הגיע לאותה מעלה, כי בשעה ששורה עליו נבואה אין לו כח לזוז מתוך האוהל לשוב אל ענייני המחנה. ואולי שגם אל זה כיוונו חז"ל באומרם: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, כי גוף החמה מדרכו להיות מאיר וזורח תמיד משני צדדיו, וכן היה משה מאיר מהצד האחד אפילו בשעה שהיה מאיר וזורח מן הצד השני. אמנם פני הלבנה מדרכה להיות תמיד מאירה מהצד האחד וחשובה מהצד השני אשר כנגדו, וכן היה יהושע, כשהיה כח שכלו מאיר בהשגת הנבואה היה הכח החומרי משתומם ונבהל ובלתי משמש בו כלל, ולזה לא ימיש מתוך האוהל להשיג בהרגשיו דבר. וזקנים שבדור אמרו, אוי לה לאותה בושה וכו', שאם ליהושע כן - להם לא כל שכן.
והיותר נכון שיראה לי במאמר זה הוא שרצו לבאר עד היכן מגיע כח שימוש החכמים... וזה שהחמה הוא כמלך בגדודי השמים וכל צבאם, ושאר הכוכבים הנבוכים כמשרתים לה... אינם הולכים לרגלו ואינם שומרים משמרתו, כל אחד הולך גם הוא בדרך ההוא או קורב לו, איש אל עבר פניו, ופגעו בו לא יחוש אליו. אמנם הלבנה חגרה בעוז מתניה ותרץ ותתצב לפניו בכל מזל ומזל שני פעמים... כלומר: הנני הנני לעמוד לפניך, ולא תסור מעשות כן כל ימי עולם. והנה הלבנה נוטלת פרס מהשמש, כי היא מקבלת אור ממנו, ולא זולתו מהכוכבים. והוא משל מפואר מאוד אל הסיבה אשר זכה בה יהושע לקבל פרס מרבו למלאות מקומו יותר מכל זקני דורו... ולאותה מדרגה שירדו ממדרגת יהושע לעצלתם והתרשלם אמרו: אוי לה לאותה בושה, כלומר שאם ירגלו בהרגלו ישיגו בהשגתו [פירוש ראשון - משל לדרגות נבואותיהם של משה ויהושע: משה משול לחמה, המאירה משני צדדיה, כיון שמדרגת נבואתו היא שגם בעת שהוא משיג השגות נבואה הוא יכול לשוב אל ענייני המחנה החומריים. אך יהושע נמשל ללבנה, שבעת שצד אחד מצדדיה מאיר - הצד השני אפל, כפי שמדרגת נבואתו של יהושע היא, שבשעה שהוא מקבל נבואה - כוחותיו הגשמיים משתתקים, ואין הוא יכול לעסוק בעניינים חומריים כלל. הזקנים למדו קל-וחומר על מדרגתם, שהיא נמוכה אף ממדרגת יהושע. פירוש שני - משל לאופן שימושו של יהושע את משה: יחודה של הלבנה על שאר הכוכבים הוא בכך שהלבנה סובבת במסלול קבוע ותמידי כנגד השמש, בעוד ששאר הכוכבים סובבים במסלולים נפרדים, המצטלבים במסלול השמש רק באקראי ובאופן רגעי. יהושע שימש את משה כלבנה המשמשת את החמה, ועל כן זכה להיות ממשיכו, כפי שהלבנה זוכה לקבל את אור השמש; אך הזקנים לא שימשו את משה באופן מושלם, ולכן על אף שזכו לדרגת נבואה מסויימת, הם נמשלו לכוכבים שאין אורם מגיע מהשמש.]

(עקידת יצחק שער נג)

ויש להבין, מה לאותה בושה... אבל באמת יהושע לא היה מקבל מפאת עצמו כלל, רק ממה שהאציל משה עליו, והיה הבדל כהבדל עילה לעלולים, וכאור לקוי אור היוצאים ממנו, שהם פחות למאור בטבע, וזהו ידוע כי הלבנה לית ליה מגרמיה כלום, רק ממה שקבלה מהחמה, וזהו שזקנים שבדור הרגישו מדרגת יהושע, ולא מצאו בו כפליים לתושיה כפי שמחויב להיות, מכח זה שפטו כי לית ליה מגרמיה כלום, כי אם מאצילות רוח הקדש ממשה, ולכך אמרו פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, דלית ליה מגרמיה כלום.
וזהו אוי לאותה בושה, דלא היה הדור זכאי לכך שיערה ה' רוחו ממרום על יהושע זולת אצילות משה, ויהיה כוחו עז וחזק, ועון הדור היה גורם זה.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש טז)

הן קרבו ימיך למות וגו' - יש להבין הקדמה זו מה היא נוגע לצווי ה' ליהושע, הלא היה אפשר שיצונו גם מכבר והיה אפשר ג"כ לצוות אחר מות משה. אבל מתחלה נבא למה שאמרו חז"ל בב"ב דע"ה פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, והביאור ידוע שכמו שאור הלבנה בא רק מכח החמה כך אור יהושע זורח מאור משה. ולכאורה קשה הרי יהושע היה נביא כמו כל הנביאים שהשיגו נבואה גם מבלי האצלת אור פני משה, אלא הענין דיהושע היה גדול מכל הנביאים בזה הפרט של תורה שבע"פ, ובזה הפרט היה מושפע ממשה שהיה זורח בכח תורה שבכתב ובזה אמרו פני משה כפני חמה כו', דכח אור תורה שבכתב שהיה זורח בגבורה על פני משה נפל על פני יהושע וזרח באור כח התלמוד וכדאי' בכ"מ אלו אמרה יהושע ב"נ בפומיה לא צייתינא ליה, הרי שהוא היה הראש בזה הכח.
מעתה הדבר מובן דכשם שאין הלבנה זורחת אלא בשעה שהחמה נוטה לשקוע כך לא היה יכול יהושע לזרוח בעוד אור פני משה היה זורח בגבורה, והיינו דאי' במדרש שתי פעמים דבר יהושע לפני משה וגער בו: הא' במעשה העגל כו', שנית בשעה שאמר יהושע אדני משה כלאם. הודיעו לנו חז"ל כי בעוד זרח אור פני משה לא מצא יהושע ידיו עד שהחל אור פני משה לשקוע אז החל לזרוח פני יהושע, וזהו דבר ה' הן קרבו ימיך למות והתחיל אורו לשקוע כאשר יבואר לפנינו מקרא י"ט, ע"כ השעה מכוין להאציל מרוחך עליו. [מבאר שיהושע מתואר כלבנה, כיוון שהיה ראשון ללימוד התורה שבעל פה המקבלת את אורהּ מתורת משה - התורה שבכתב.]

(העמק דבר, דברים לא, יד)

מבאר כי כמו שהלבנה מאירה מצד אחד וחשוכה מצד שני כך יהושע האיר מצד השכל והיה חשוך מצד החומריות שנשאר בו, אבל פני משה כחמה המאירה מכל צד כך משה נזדכך גם בחלק החומריות שבו כל כך עד שזכה לקירון עור פני החומר, כי נזדכך ע"י שעמד בהר מ' יום בלא אכילה ושתיה והיה ניזון מן זיו שכינתו יתברך, לכך נאמר למשה של נעליך שנים במשמע רמז לשלילות החומריות מן כל שני חלקיו, הן זיכוך כח השכלי מן התערבות החומריות שבו, הן זיכוך כח החומרי עצמו, ולכך אמר כנותן טעם כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש, ושם מקום מורה על המדריגה, ואמר כי המדריגה אשר אתה עומד בה היא שאפילו חלק האדמה שבך קודש הוא, זה"ש אדמת קודש הוא, ולפי שאתה במדריגה גדולה כזו ע"כ אמרתי אל תקרב הלום להציץ בשכינה כי לא יראני האדם וחי ואפילו המלאכים אינן מתקרבים אליו ית' להביט במהותו ית' כ"ש האדם בהיותו בחיים בעה"ז.
וזה"ש שנתמלא כל הבית אורה כשנולד משה, כי זה היה סימן לו שהבית האנושי יהיה אורה מכל צד, אבל יהושע שלא היה מאיר כ"א מצד השכל לבד ע"כ נאמר לו של נעלך אחד במשמע, כי לא הוסר החומריות כ"א מן החלק השכלי לבד, וע"כ לא הזכיר אצלו אדמת קודש כי חלק האדמה שבו לא נתקדש, ולא הוצרך לומר לו אל תקרב הלום ולא הוצרך למנוע ממנו הקריבה אל ה', כי בלאו הכי היה החומר מסך מבדיל בינו לבין אלהיו לשלא יוכל להביט אל האלהים. ואולי מטעם זה נאמר ויקרא משה משה ב"פ כי קרא ה' לשני חלקיו כי שניהם קדושים המה החומר והצורה.

(כלי יקר, שמות פרק ג פסוק ה)

מבאר שיהושע לפי שהיה בחור בימים, אחז במדת הקנאה, כאשר התייחס לאלדד ומידד, כמ"ש ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו. מצד היותו מבחוריו אמר כן, ולכן אמר לו משה המקנא אתה לי, ואילו היה זקן בא בימים, לא היה מקפיד על השתרר שני ריעים כאחד, וע"כ אמרו פני משה כפני חמה ויהושע כלבנה, כי כמו שקטרגה הלבנה ואמרה א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, כך יהושע היה מקטרג ואמר אלדד ומידד מתנבאים. אבל משה היה כחמה שלא קטרגה כלום כך משה אמר מי יתן והיה כל עם ה' נביאים.

(כלי יקר, במדבר פרק יא פסוק כט)

ביאורו, כמו החמה שאינה מקבלת אור מגלגל אחר, כך משה האיר בצדקו מאליו, ויהושע כלבנה, שצריכה סעד מן אור החמה, אבל ישראל נמשלו לכוכבים, כי אורם זעיר שם זעיר שם, עד שצריכין סעד גדול ביותר, וחכמי התכונה אמרו, שמה שיסבבו הכוכבים בע' שנים, יסבבו החמה והלבנה ביום א', כך השלמים כמשה ויהושע, קונין עולמם ביום אחד, לקנות מן השלימות ביום אחד, מה שלא יכול אדם בינוני לקנות כ"א בע' שנה, זמן בינוני אשר קצב ה' לכל אדם לקנות בו שלימתו ולפעמים גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע.

(כלי יקר, דברים פרק לא פסוק ו)


דיתיב רבי יוחנן וקא דריש עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהם שלשים על שלשים וחוקק בהן עשר על עשרים ומעמידן בשערי ירושלים לגלג עליו אותו תלמיד השתא כביעתא דציצלא לא משכחינן כולי האי משכחינן לימים הפליגה ספינתו בים חזא מלאכי השרת דיתבי וקא מינסרי אבנים טובות ומרגליות שהם ל' על ל' וחקוק בהן עשר ברום עשרים אמר להו הני למאן אמרו ליה שעתיד הקב"ה להעמידן בשערי ירושלים אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה דרוש רבי לך נאה לדרוש כאשר אמרת כן ראיתי אמר לו ריקא אלמלא (לא) ראית לא האמנת מלגלג על דברי חכמים אתה נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות

מבאר שהחכמים בהיותם דבוקים במחשבתם בעליונים לכן כל דבר שהיו מחשבים בוומתכוונים אליו באותה שעה היה מתקיים אם טוב אם רע. ומבאר שמכאן סוד התפילה והקרבנות שהוא סוד הדיבוק בעליונים.

(רמב"ן, אגרת הקודש פרק חמישי)

נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות. איך תהיה ראות צדיק לרעה?! והלא כתיב (משלי כב ט) "טוב עין הוא יבורך", גם ציין הרשב"י ז"ל (זוה"ק ח"ג ריא,) לרע עין המזיק בעינו, כי הוא חלק רע?!
אכן אחר ההשקפה בדקדוק אומרם 'היב עיניה'היה לו לומר 'אה בו בעיניו' אלא להיות כי כל חלק רע שבעולם בהכרח כי יהיה לו דבר המעמיד כל שהוא מהחיוני,שהוא בחינת הטוב.כי חלק הרע -שם מיתה יש לו, ואיך יחיה ויהיה במציאות? ואין צריך לומר שיתנועע וילך כבעלי חיים! לזה בהכרח שיהיה בו חלק כל שהוא מבחינה הנקראת חיים, וזה חלק טוב ...
כל מקור ישאף למינו וישאבנו, וזה הוא סוד בחינת בירורי ניצוצי הקדושה באמצעות נשמות ישראל ועסק תורתם, והצדיקים העצומים קדמונינו יכירו בהביטם באדם רשע לברר ממנו כח החיוני, שהוא בחינת הטוב, באמצעות הראיה הדקה אשר יביטו בעין החכמה להוציא חלק הטוב ההוא. כי כשיתכוו האדםן למול ענף הקדושה (כלומר כשיתבונן האדם בצדיק) תעשה בו נפש הצדיק כמעשה אבן השואבת לברזל הנקראת קאלמיט"ע בלע"ז (מגנט), שתוציאנו ממקום שנקבע שם בראיה.

(אור החיים, שמות יא, ה)


ואמר רבה א"ר יוחנן, עתיד הקב"ה לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק, שנאמר וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חופה, מלמד שכל אחד ואחד עושה לו הקדוש ברוך הוא חופה לפי כבודו

כבר הודעתיך במה שקדם ממה שביארתיו לך מסברות הפילוסופים בהצלחה האחרונה שההצלחה המגעת הוא כפי ההשגות והתכונות כפי מה שאמרו חז"ל (בבא בתרא פר' המוכר) אמר רבי יוחנן עתיד הקב"ה לעשות לכל צדיק וצדיק ז' חופות שנאמר וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חופה.
וזה שהוא יתברך המשיל ההצלחה אחרונה במה שיתענג בו הכח הבשריי אשר אין לו תענוג אלא בחומרים והמשיל אותה במה שתרווחנה בו הנפשות וירגיעו העיניים בראותם אותו והוא החופה כאומרו והוא כחתן יוצא מחופתו, ואמר יצא החתן מחדרו וכלה מחופתה. ושרש חופה הוא חפף ר"ל דבר יהיה לו למחסה ויסתירהו וישמרהו. וכן אמרו לחוף ימים ישכון פירוש מחסה הספינות ר"ל הנמל והוא מקום ינוחו בו הספינות מהרוחות ויהיה בו המנוס והמפלט מהאבדון והשקיעה, לפי שהספינות כאשר תפסדנה מרבוי העננים והתחלפות הרוחות לא תבטחנה בעצמן אלא כאשר תבאנה אל הנמל והשפילו והשליכו כלי הברזל ובזה תבטח הספינה מפחדה ויתבשרו אנשיה ויהיו בטוחים ממקרי הים.
אמר והוא כחתן יוצא מחופתו וזה הדמות נפלא מאד, וזה כי החתן אצל צאתו מהחופה כבר שמחה נפשו שמחה ממה שהגיע אליו מן הבטחון מהמחשבות הרעות והקים הזרע וקיום מינו ובטחון פחדו,.... ולמה שהיה ענין זאת החופה מפורסם אצל ההמון יפה התמונות יתענגו בו הנפשות ימצא להם מנוח עם אהוביהם וחשוקיהם וסר פחדן ומוראן ומגורן כדי שלא יכלה בהן האוהב השכן, וכמו שאמר כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה, ...הנה לזה המשיל החופה בעולם השני במה שהגיעו אליו הנפשות כשהם שמחות וששות וכבר הם בטוחות מהכליון והאבדון כל איש ואיש כפי שיעור הכנתו יהיה מנת חלקו וכוסו אמר כי על כל כבוד חופה. וישלחו החכמים על החופה שם גנוניתא בעבור מאמר החכם במה שתגיע אליו הנפש מהשמחה, באתי לגני אחותי כלה וגו' היתה אז הנפש המדברת אצל הפרדה מזה העפר ככלה הנתן לחתן ההולכת אליו בעדי קשוריה המענגים וכבר נבדלו ממנה העננים המכסים עליה ונפסקו המסכים ונזדככו עכירות אותו הרוח וקנתה ההארה וההזרחה, אמר בגמול והוא ההצלחה המגעת לנפש אחר ההפרד וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה. תיבת וברא באה ביצירה על בריאת העולם מההעדר, אמר בראשית ברא וגומר ואמר החכם כי הולך האדם אל בית עולמו אמרו מלמד שנותנים לכל אחד מדור לפי כבודו. וכן אמרו עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק עולם בפני עצמו.
ואותה ההצלחה אשר יגיעו אליה כאילו היא הצלחות חוזרות חלילה ועולמים מתחדשים. ואולם אומרו על כל מכון הר ציון ועל מקראיה המוכנים המזומנים למצוא ההצלחות וכמו שאמר כל הנמצא כתוב בספר, ..וכבר התבאר מקראיה המקום אשר יתקבצו בזמן מיוחד והוא מן מקרא קדש, אחר כך הקשו אש בחופה למה, שהמשיל מאמר ר' יוחנן עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לכל צדיק וצדיק ז' חפות בג"ע שנא' וברא ה' וגו' הקשו אש בחופה למה אמר ר' יוחנן שכל א' נכוה מחופת חבירו אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה, וזה למה שהקשה באומרו שיש מהז' חפות חופה של אש, ואיך אפשר לאדם להרגיע במחסה ומפלט אשר תוקד אש בהם והנה האש תשרף הקרוב אליה?
והשיב ר' יוחנן שכל א' נכוה מחופת חבירו, והרי חבירו יושב בסוכה שהיא מאירה לו יומם ולילה ואינו ניזוק, ואין בעולם הזה אש שולטת בכל הצדיקים ק"ו בע"ה שהם באים ליטול שכרם ושלחו על זה אומרו אוי לאותה בושה אוי כו', אחר ששם יובדלו המדרגות ויהיה יתרון האישים כפי שיעור הכנות כל איש ואיש ומה שהגיע אליו מהשלמות. ואמנם המשיל ההצלחה האחרונה בחופה למה שהיה תענוג בנפשות המוכנות יגיע אליה כל איש ואיש כפי שיעור מה שיתישב בו ותשיג ידו, ולא תסור הכלה להכין עצמה אל החתן עד עת העתקה מבית אביה אל אהל אישה וטוב הנהגותיה והישרותיה בתיקוני בעלה וכאומרו אשר חיל מי ימצא.
הנה המשיל הנפש אצל העתקה אל החתן וככלה המוכנת אל בעלה בעומדה בשכונת רבוא העולמים השכלים ורוחות הצדיקים במה שבטח האל בו, אמרו ויתהלך חנוך את האלהים ותרגם אונקלוס ארו אמית יתיה ה'. [הרמב"ם עומד על הדימוי שבין עולם הבא לחופת חתן וכלה.]

(רמב"ם, פרקי ההצלחה)


עשן בחופה למה, אמר רבי חנינא שכל מי שעיניו צרות בתלמידי חכמים בעולם הזה מתמלאות עיניו עשן לעולם הבא

והיינו דאיתא בב"ב ד' ע"ה מי שעיניו צרות בתלמידי חכמים עיניו מתעשנות בחופתו, היינו שהוא מחזיק עוסקי תורה אבל עיניו צרות, שאין חושב לו לכבוד שמחזיק עצמו בה, לא יהיה לו עונג מתורתו לעתיד לבוא, אלא שיהא מאושר שיש לו חופה נאה, אבל הוא לא ייהנה ממנה שעיניו מתעשנות. [מבאר כי מי שמחזיק ת"ח אך אינו עושה זאת בכבוד ובעונג, לא ייהנה בשלמות מהמיועד לו בעולם הבא.]

(הרחב דבר, דברים לג, ד)



עה ע"ב

אמר ר' אליעזר, עתידים צדיקים שאומרים לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו

והוא הקיום הנגזר בהם כמו שכתבתי, עד שמלאכי השרת יאמרו לפניהם קדוש שיהיו קיימים כהם.

(של"ה, תולדות אדם - בית דוד (מ))


אמר רבה בר חנה אמר ר' יוחנן, עתידים צדיקים שיקראו על שמו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו

ובפרק המוכר את הספינה (ב"ב עה, ב), אמר רבה בר חנה אמר ר' יוחנן, עתידים צדיקים שיקראו על שמו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. צדיק יסוד עולם נקרא 'כל', בסוד כי כל בשמים ובארץ, הוא הקושר השמים עם הארץ, והדבקים בו נקראו צדיקים על שמו, כי הם הקושרים ומיחדים השמים עם הארץ. ואמר כי הם נעשים בדמות הכבוד העליון, כי הכבוד העליון יש בו בריאה יצירה עשיה, אף הצדיק למטה נכללו בו כל אלה לתקן הכבוד למטה. והנה הם נעשים לתבנית המאורות הנכללים בשם ה' ליודעי סודו, ולעתיד לבא השם ההוא יגלה עליהם ויחול בהם לקיימם קיום נצחי, ואז יקראו בשם ה' באמת שיהיה שמם ה'. ולהיות הקיום והנצחיות מוכרח ומחויב בשם ה', כן יהיה בצדיקים, לפי שהם מעידים עליו והוא מתפרסם על ידם.

(של"ה, תולדות אדם - בית דוד (מ))



עח ע"ב

מאי דכתיב "על כן יאמרו המושלים וגו'" 'המושלים' אלו המושלים ביצרם. 'בואו חשבון', בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה

וזהו מ"ש על פסוק [במדבר כא, כו] כי חשבון עיר סיחון והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו, ע"כ יאמרו המושלים בואו חשבון, ודרשו חז"ל (ב"ב עח ע"ב) ע"כ יאמרו המושלים ביצרן, באו ונחשב שכר מצוה כנגד הפסדה והפסד עבירה כנגד עונשה, יש להבין מה זה להך דמקודם דאמרו כי חשבון עיר סיחון, ומה זה ענין לעל כן יאמרו המושלים. אבל לפי הנ"ל ניחא, דהך דחשבון עיר סיחון הוא משל מוחלט להך דלעיל, כי לא יאמר האדם מה כ"כ נ"מ בקלות הוא רק גדר בעלמא, ולעומת זה עי"כ יוכל להתגולל כמה מצות, וזהו הפסד מצוה כנגד שכרה, ויקח משל מן חשבון היא עיר של מואב והיתה עומדת בספר, ואילו היה מלך מואב משגיח עליה, לא היה סיפוק ביד סיחון לכובשה, רק הואיל ולא היתה כ"כ עיר גדולה, לא השגיח לעורר כל כחו וכלי מלחמתו, אך כאשר כבש סיחון חשבון, אח"כ היתה דרך סלולה לפניו וכבש כל ארצו, וזהו הנאמר כי חשבון עיר סיחון, והוא נלחם במלך מואב הראשון בחשבון, ומלך מואב לא החשיבה, ואחר כך כבש ולקח כל ארצו מידו, וזהו הנמשל, כאשר מניח למלך זקן וכסיל לכבוש דבר מועט, לבסוף יכבוש כולו וישלוט בו כרצונו, וא"ש ע"כ יאמרו המושלים. [כשם שמלך מואב לא הקפיד להגן על חשבון שהייתה בספר, ונכבשה על ידי סיחון, ומשם ניתנה כל ארצו להיכבש, כך יש לו לאדם להקפיד על מצוות קלות ועבירות קלות, כדי להציל עצמו מפני החמורות.]

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ה)



פד ע"א

בפניא דחלפא אפתחא דגיהנם

והוא אומרו (של משה) "וידעת", תן לבך לדעת מעשה היום ותראה הכרה בשמש כי יש דין לעוברי רצונו, ובזה תשיב "אל לבבך" וגו'.

(אור החיים, דברים פרק ד פסוק לט)



פח ע"ב

א"ר לוי: קשה עונשן של מדות יותר מעונשן של עריות

זכור את אשר עשה לך עמלק - סמך ענין להקודם פרש"י עפ"י מדרש תנחומא אם שקרת במדות הוי דואג מגרוי האויב וכו', וא"כ נראה שעמלק בא בעון משקלות והוא פלא שהרי לא היה במדבר מסחור שיהא בהם מדות ומשקלות. אבל הענין יבואר ע"פ שנתבונן על מה שהפליגו חז"ל במס' ב"ב ס"פ הספינה בעון משקלות עד שאמרו חמור עון משקלות יותר מג"ע ומדוע חמור זה משארי גנבות. ותו מה זה דמיון משקלות לג"ע עד שאמרו שזה חמור מזה.
ונראה דכלפי שאמרו חז"ל ג' עבירות חמורות היינו ג"ע ע"ז ש"ד, וחומר שבג' אלו אינו תלוי בעונש שהרי עונש חילול שבת חמור מעונש עריות, אלא באשר שהאדם החוטא בא לחטוא בא' מג' אופנים, או מהעדר האמונה בה' ובתורתו או מצד התגברות התאוה או מצד התגברות הכעס וכדומה במדות שנוגע בין אדם חבירו. והנה הראש שבהעדר אמונה הוא ע"ז, והראש בתאוה הוא ג"ע והראש שבמדות רעות הוא ש"ד, וכל עונות באים בא' מג' אופנים הללו כגון המחלל שבת מצד פרנסה ה"ז נוגע באמונה והוא שמץ ע"ז, ואם למלוי תאות נפשו ה"ז ענף מעריות. והנה הגרוע בשלשה עונות הללו הוא ע"ז, באשר נוגע לאמונה וגם רחוק מן התשובה וכל באיה לא ישובון.
ומעתה הגונב מחבירו כלי יקר, יכול להיות שבא מצד התאוה לאותו כלי וה"ז מגדר עריות. אבל העושה משקלות שקר אינו מדרך התאוה אלא חסרון אמונה בה' הזן ומפרנס בהשגחה פרטית לפי מעשיו וה"ז מגדר ע"ז, ע"כ אמרו דעון משקלות אע"ג שאינו אלא ענף מע"ז ועדיין רחוק מראש הכפירה מ"מ הוא חמור מג"ע שהוא ראש פרעות התאוה, באשר חסרון אמונה קשה לתשובה וגם נוגע לכבודו ית"ש.
ואחר שכן נשוב לענין הפרשה של עמלק, והענין תמוה איך נפל ספק בלבבם אחר ראות עיניהם כל הנסים, וביארנו שם שנסתפקו אם ה' בקרבם היינו בדרך הטבע וכשימות משה ולא יהי עוד נסים, וע"ז החסרון באמונה בא עמלק והיינו בעון משקלות. [מבאר ששורש החטא במידות ובמשקלות הוא בחסרון אמונה בהשגחת ה', והוא שמץ מעבודה זרה שחמורה מאיסורי עריות, הנמשכים מן התאווה האנושית ופחות יש בהם פגיעה בכבוד שמיים.]

(העמק דבר, דברים כה, יז)



צא ע"א

ואמר רב חנן בר רבא אמר רב עשר שנים נחבש אברהם אבינו שלש בכותא ושבע בקרדו ורב דימי מנהרדעא מתני איפכא

ודע כי ענין אברהם ומעלתו ואמונתו נתפרסם מאד, ונודע בעולם, והלך שמעו יותר משמע המלכים, שהרי אתה רואה שאבימלך כרת ברית עמו ועם יצחק, ואין המלך בא בברית אלא עם שר גדול, ועוד שבא אליו מגרר לביתו ואכל עמו בביתו, ואמר לו כי עצמת ממנו מאד, הכניס עצמו בכלל, וכן אמרו רבותינו ז"ל זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך, ובאברהם, וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות, ואין בבית המלך כן, וכן בני חת, אנשי חברון עיר גדולה נבנתה לפני צוען מצרים, אמרו לו נשיא אלהים אתה בתוכנו, וכן כשאמר פרעה מי י"י אשר אשמע בקולו וגו".
והר"ר משה הביא בספר מורה הנבוכים כי כתוב בספר עבודה המצרית לשון שהעתקתי כך, כי אברהם שנולד בכותא כשחלק על העם ואמר יש פועל זולתי השמש, טענו עליו טענות, וזכרו בכלל טענותיהם מה שאנו רואים מפעולות השמש במציאות העולם השפל, והוא השיב כי השמש כמו הגרזן ביד בוקע עצים, ובסוף אמרו כי המלך השליך לאברהם בבית הסהר, ונשאר ימים רבים שם מתוכח עמהם, עד שפחד המלך פן ישחית עליו מלכותו ויסיר בניו מאמונתם, וגרש אותו לקצה ארץ כנען אחר שלקח כל הונו, כתב הרב כל זה כתוב בספר העבודה המצרית. ורבותינו ז"ל הזכירו בבבא בתרא עשר שנים נחבש אברהם שלש בכותא ושבע בקרדי, רב דימי מתני איפכא. כל אלה הדברים באותן הימים היו דברים של פרסום גדול וידועים בעולם מאוד, אין אדם יכול לכזב בהם לעיני העמים. [מבאר שקורותיו של אברהם היו ידועות בעולם וכן המהפכה שחולל באמונה כולם הכירוה.]

(רמב"ן, דרשת תורת ה' תמימה)


ואמר רב חנן בר רבא אמר רב: אותו היום שנפטר אברהם אבינו מן העולם עמדו כל גדולי אומות העולם בשורה ואמרו: אוי לו לעולם שאבד מנהיגו, ואוי לה לספינה שאבד קברינטא

נשיא אלהים - יש שני מיני גדולה והנהגה: א' מנהיג המדינה בחכמה ונקרא נשיא. ב' מנהיג אנשי העולם בעניני אלקות, איש ואומה בשם אלהיו, ויקרא איש אלהים. וא"א הי' מצוין בשני דברים. וכדאי' בב"ב ס"פ הספינה דצ"א: בשעה שמת אברהם אבינו עמדו עליו בחבורה ואמרו אוי לעולם שאבד מנהיגו ואוי לספינה שאבדה קברניטה. שני משלים הללו דמנהיג העולם הוא דבר יקר להשיג חכם ונבון ושארי מדות, משא"כ קברניט לספינה מלאכה ואומנות היא ואינה חכמה, וא"כ כשאבד מנהיג העולם קשה יותר מאבידת הקברניט. אבל בדבר א' הוא להיפך - כשמת מנהיג העולם לא יחרב העולם לשעה, משא"כ כשאבד הקברניט של הספינה, הספינה בסכנה. ואמרו על א"א שהי' שתי מיני אבדות - בהנהגת המדינה היה כמו מנהיג חכם נעלה, ובהנהגת עבודת אלהים הי' קברניט לספינה. ועתה אמרו לו שאתה נשיא היינו, מנהיג העולם ומדיני. אבל לא בכח החכמה לבד אלא נשיא אלהים - בשם אלקות.

(העמק דבר, בראשית פרק כג פסוק ו)

וישם כסא לאם המלך אמה של מלכות

[שלמה התכוון לחזק את ההלכה שמואבית מותרת, שאל"כ היתה אסורה להיכנס למקדש, כדברי תוס' נזיר כג שעמוני ומואבי אסורים ליכנס לעזרה כמו טמאים.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' קו - לטקסט)


לבועז היו שלשים בנים ושלשים בנות ומתו לחייו

[להראות את מסירות נפשו, שלא התייאש מזה ונשא את רות.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' קז - לטקסט)



צח ע"א

אמר רב מרי: האי מאן דיהיר, אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל. שנא' "גבר יהיר ולא ינוה". מאי 'ולא ינוה'? בנוה שלו

והוא כי הרגל נעשה טבע, אם אדם מתנהג עם בני ביתו וזרעו בגאוה, אף שהם בניו וחייבים בכבודו, מ"מ אחר שיצא לחוץ וידבר עם אנשים אחרים, גם עמהם יתנהג בגאוה, ויהיה כל ימיו בגובה לב, כי הרגל וכו', ולעומת זה כשמתנהג עמהם בענוה ושפל רוח, ההרגל נעשה טבע, שמתנהג כן עם כל אדם, והוא עניו לכל אדם.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ג)



צט ע"א

אמר ר' לוי ואיתימא רבי יוחנן דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מקום ארון וכרובים אינו מן המדה... אמר רבנאי אמר שמואל כרובים בנס הן עומדין

...והיינו דכתיב להלן ל"א ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה', והרי לא היו הכהנים נושאים הארון של בצלאל. אלא הכוונה כמש"כ עמל תורה שבע"פ, והכהנים נכללו אז בכלל בני לוי בזה המשא הקודש, וקדושת הכהונה מסייעת לקדושת עמל תורה שיהא עוד במעלה יתירה...
ומזה שכינה הכתוב עמלה ש"ת ארון ברית ה' למדנו כמה ענינים ממשא ארון הקודש של בצלאל למשא הארון שהוא התלמוד כמש"כ בס' שמות כ"ה י"ד שהתורה נתנה רמז להשוותם, ממילא יש להבין הא דאיתא בב"ב דצ"ט מסורת בידנו מאבותינו ארון וכרובים בנס הן עומדים, ולא בחנם היה כן בבהמ"ק אלא ללמדנו כי כמו הארון שעשה בצלאל לא היה תופס מקום בטבע כ"א עמד על דרך פלא. כך ארון התלמוד קיים בישראל בדרך פלא וכמש"כ בס' שמות עה"פ ויהי קול השופר הולך וגו' ע"ש.
וכן הכרובים שהם אות על השגחת ה' על ישראל, הן בהגנה עליהם משבעים אומות הן בפרנסתם בלי שום יסוד נאמן כמו כל גוי בארצו, הכל ברור שהוא אך פלא ואין לזה דעת וחשבון בטבע הליכות עולם. וכן מאמרם בש"ר פל"ו הארון סובל את סובליו אחר הבחינה ושימת עין הוא מתקיים בארון התלמוד. [מבאר שהארון והכרובים הם משל ללימוד התורה בישראל ולהגנת ה' עליהם (בהתאמה), שמתמידים לאורך כל הדורות באופן ניסי החורג מכללי הטבע.]

(העמק דבר, דברים י, ח)



ק ע"א

...דתניא: הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הילוכו דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים אין הילוך מועיל כלום עד שיחזיק. אמר ר' אלעזר: מ"ט דר' אליעזר, דכתיב "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה". ורבנן התם משום חביבותא דאברהם הוא דקאמר ליה הכי כדי שיהא נוח לכבוש לפני בניו

הנה ידוע כי שיעור חוש הראות הוא מוגבל באדם את אשר ישיג לאור השמש, וכאן עשה לו ה' נס שנתקרבו קצות הארץ וראה הכל ובאמצעות הדבר החזיק בכל הארץ, כי אין לך חזקה גדולה מזו שיעתק צור ממקומו להתקרב לפני אדוני הארץ, ולא ירחיק דעתך דבר זה כי מצינו שקפצה הארץ לעבדו (ב"ר נט יא) וגם נקפלה תחת בניו...
בפרק המוכר את הפירות (ב"ב ק.) וז"ל: תניא הלך בה לארכה ולרחבה קנה בה מקום הלוכו דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים לא קנה עד שיחזיק, מאי טעמא דר"א דכתיב קום התהלך וגו' לארכה וגו', ורבנן התם משום חביבותא דאברהם וכו' כדי שיהא נוח ליכבש לפני בניו ע"כ. הנה לסברת ר"א הגם שהחזיק בתלישת הארץ וסמיכתה לפניו כמו שפירשנו... אע"פ כן ממה שאמר הכתוב קום התהלך וגו' ללמד תורה בא שהליכה הוה חזקה, ולסברת חכמים דמשום חביבותא וכו' חזקת הארץ לזכות אברהם זכה מדין הכתוב למעלה ואין למידין מכתוב זה כי חביבותא דאברהם יכוין. [מבאר שלכל השיטות ארץ ישראל נקנתה לאברהם ע"י שנתלשה ממקומה והגיעה לפניו, אך נחלקו מה מלמדנו הציווי ללכת בה.]

(אור החיים, בראשית יג, יז)



קי ע"ב

אמר רבא: הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה, שנאמר: ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון. ממשמע שנאמר בת עמינדב איני יודע שאחות נחשון היא, מה תלמוד לומר אחות נחשון? מכאן שהנושא אשה צריך שיבדוק באחיה. תנא רוב בנים דומין לאחי האם

ואומרו אחות לבן ללא צורך, ונוסף שכבר ידענו, אלא הטעם הוא שבא ללמד זכות על רבקה בראותנו שילדה בן רשע מובהק, ותאמר איך מבטן ברוך יצא ארור? לזה אמר כי זה הוא סיבה, לדבר היותה אחות לבן "הארמי" פירוש "הרמאי" בתוספת רשע על אביו, וכבר קדמו חז"ל (שמו"ר ז ה) רוב הבנים [דומין לאחי האם] לטעם הידוע, ולזה יצא עשו. וזולת זה צאצאי צדיקים היו יוצאים ממנה כי צדקת גמורה היתה, והעד "לנוכח אשתו"... [מבאר שעשו יצא מרבקה מכוח אחיה, לבן הארמי, אך מצד עצמה היתה צדקת גמורה.]

(אור החיים, בראשית כה, כ)



קטו ע"א

והאב קודם לכל יוצאי יריכו

והטעם כי במשפטי הירושה כל מנחיל נוחל, כי הקורבה שוה, וכיון שאמר הכתוב שהבן יורש את אביו גם האב יורש את הבן. ועוד כי הירושה היא בשלשלת הזרע ביוצאי חלציו לא בצדדין. אם כן "ונתתם את נחלתו לאחיו" משמע נחלה שהאב יורש בקבר וממנו תבא לאחים. אבל לא רצה לומר ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאביו, כי דרך ברכה ידבר ולא בנכרתים. ואולי לא היה זה בבאי הארץ שינחול האב את הבן, שבהם ידבר.

(רמב"ן, במדבר כז, ט)



קטו ע"ב

אמר אביי: גמירי דלא כלה שבטא

והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל - חזר ופירש דזה שכתוב ומחה ה' וגו' אינו אלא ביחיד או משפחה, אבל שבט שלם דאי אפשר להמחות בשום אופן דלא כלי שבטא כדאיתא בב"ב דקט"ו ב', וביארנו בס' שמות ל"ד י' שהיה ברית ע"ז עם משה (ועי' מש"כ הרשב"ם בשם ר"ח דמרומז במקרא מלאכי ג' ואתם בני יעקב לא כליתם ומיושב בזה קושית התוס' סוטה ד"ט א' בד"ה לא, ומ"מ הכל מרומז בקראי דאורייתא), אבל מ"מ והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל. [מבאר שהדבר רמוז בלשון התורה, שיחיד עלול להידחות בחטאו מעל שבטי ישראל, אך שבט שלם לא.]

(העמק דבר, דברים כט, כ)



קטז ע"א

אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, כל שאינו מניח בן ליורשו, הקדוש ברוך הוא מלא עליו עברה, כתיב הכא והעברתם את נחלתו, וכתיב התם יום עברה היום ההוא, אשר אין חליפות למו ולא יראו אלהים

וקשה, למה הביא ראיה מדברי קבלה לד"ת, היה לו להביא ראיה מן פסוק (דברים ג כו) ויתעבר ה' בי למענכם. אלא שרצה להביא ראיה, גם על הענין, ולא על הלשון לבד, כי ר"י סבר שכל מי שאינו מניח בן ליורשו, אינו פטור בלא גיהנם, שנקרא יום עברה היום ההוא, ואזיל ר' יוחנן לטעמיה שדרש פסוק (תהלים נה כ) אשר אין חליפות למו ולא יראו אלהים. על מי שאינו מניח בן כי זה ודאי מצד שלא היה ירא אלהים, כמו שאמר (שם קכח א) אשרי כל ירא ה' וגו' וסמיך ליה בניך כשתילי זיתים וגו'. הנה כי כן יבורך גבר ירא ה'. לכך אמר אברם מה שכר תתן לי לעולם הבא ואנכי הולך ערירי שדינו בגיהנם כאמור. וא"ת ליתן שכרי בעולם הזה על זה כתיב ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי .

(כלי יקר, בראשית פרק טו פסוק א)


דרש רבי פנחס בן חמא, מאי דכתיב והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב שר הצבא? מפני מה בדוד נאמרה בו שכיבה, וביואב נאמרה בו מיתה? דוד שהניח בן - נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן - נאמרה בו מיתה..

ואם אין מתה אנכי - דאשה המבקשת בנים, פעמים הוא משום דמבקשת התענוג דטבע האשה לגדל ולהשתעשע בבנים, ופעמים משום חוטרא לידה ומרא לקבורה. והתובעת בנים משום תענוג ראויה להתפייס במה שאישה מראה לה אהבה וחבה יתירה וכמאמר אלקנה לחנה למה תבכי הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים. והיינו דתנן שלהי מס' נדרים: האומרת שמים ביני לבינך יעשה סעודה ויפייס, אבל אם טוענת משום חוטרא לידה כו', אין עצה בפיוס. וכדאי' בפ' הבע"י דמיד שמבקשת מזה הטעם יוציא ויתן כתובה. והיינו שקפצה חנה ונדרה ונתתה לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה' כל ימי חייו, שרגזה על החשד שחשדה אלקנה שמרעשת עולם בשביל תענוג, ואינו ראוי להיות כן, ע"כ נדרה שתתנהו למשכן ולא תשתעשע עמו כלל. וכן רחל אמרה דעיקר הרעש שאינה מתפייסת באהבתו היתירה לה הוא בשביל דאם אין מתה אנכי. וכדאי' בב"ב דקט"ז דמי שאין לו בנים כתיב בי' מיתה ומי שיש לו בנים כתיב בי' שכיבה. משום דמי שאין לו בנים, אין מי להזכיר שמו ולהעיר זכרו מן הקבר, אבל מי שיש לו בנים הבנים מזכירים אותו. מש"ה כתיב בי' שכיבה דהרי הוא כמי ששוכב והבנים מעירים אותו. והוא מליצת חוטרא לידה, כמו השוכב וקשה עליו לקום, אמנם כשאוחז מקל בידו להשען עומד עמו, כך הבן הוא המסייע להזכיר שמו האבד מן העולם.

(העמק דבר, בראשית פרק ל פסוק א)

דוד שהניח בן כמותו לא נאמר מיתה, שהרי הוא כאילו חי הואיל בנו ממלא מקומו.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש יב)



קיז ע"א

ר' יאשיה אומר: ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ שנאמר "לשמות מטות אבותם ינחלו"

נדרש מרבוי הכתוב, שהיה די שיאמר "אך בגורל יחלק הארץ לשמות המטות", וכיון שהזכיר "אבותם ינחלו" - דרשו שהאבות, והם הנזכרים במצרים, "אלה ראשי בית אבותם" (שמות ו יד), הם נוחלים את הארץ, ומהם תבא לאלה אשר תחלק להם.

(רמב"ן, במדבר כו, נה)



קיח ע"א

ויאמר אליהם יהושע: אם עם רב אתה עלה לך היערה - אמר להו: לכו והחבאו עצמכם ביערים שלא תשלוט בכם עין רע

...ודקדק לומר "בקרב" רמז שיהיו נחבאים בפנים, על דרך מה שאמר להם יהושע בזמן שנתקיימה ברכת יעקב בהם (ב"ב קיח.) לכו והחביאו עצמיכם ביערים, כי יהושע פירש הכתוב כפירושינ., ויש דרשה בזה (שם) שהמשילם לדגים שאין עין הרע שולטת בהם, וכפי זה אומרו בקרב הארץ, פירוש הגם שיהיו בקרב הארץ, ובזה הם בגדר עליון מהדגים. [מבאר שיהושע אמר לבני יוסף להתחבא בתוך היערות ע"פ ברכת יעקב להם -"וידגו לרוב בקרב הארץ".]

(אור החיים, בראשית מח, טז)



קיח ע"ב

דתניא. "אבינו מת במדבר", זה צלפחד. "והוא לא היה בתוך העדה", זה עדת מרגלים. "הנועדים על ה'", אלו מתלוננים בעדת קרח כמשמעו

הוצרכו לומר שלא היה בעדת קרח, לפי שעדת קרח לא היה להם חלק בארץ וכן למתלוננים שבעדת קרח, כי נשמע זה בעם מבית דינו של משה.

(רמב"ן, במדבר כז, ג)



קיט ע"א

וכך היה רבי שמעון השקמוני אומר: יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן, אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו, וראויה היתה פרשת נחלות ליכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן

יראה, שכוונתו למה שאמרנו, שאין ראוי לומר שנסתפק משה בראוי לבא משאר נכסים, כי למה לא יירשוהו יוצאי ירכו כבמוחזק, אלא הכוונה להם מצד שיש הפרש לא מעט בנחלת הארץ בין המוחזק לראוי לבא, שיש לומר כי מי שלא יעבור על הפקודים לצבא צבא לכבשה לא יטול חלק ממנה, ובנות צלפחד טענו שאחר שאלמלא גזרת מתי מדבר כבר היה אביהן מכובשיה, ולא היה נחלתן בה כראוי אלא כבמוחזק, כמו שאמרנו. והקדוש ברוך הוא הודה לדברי חריפותן ופלפולן, ואמר כן בנות צלפחד דוברות נתון תתן להם אחוזה בתוך אחי אביהן והעברת את נחלת אביהן להן, אמר שדקדקו יפה ומהטעם שהזכירו ראוי להעביר להן הנחלה שלא זכה בה אביהן. [מבאר שכיון שמתחלה נועדה הארץ להכבש ע"י הדור של אביהן, כבר זכה בה אביהן והנכסים כמוחזקים בידיו. ואע"פ שלא יזכה להלחם עליה, ראוי שתנתן לו ולא יגרע שמו.]

(עקידת יצחק, שער פ"ד)



קיט ע"ב

תנא, בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן. חכמניות הן שלפי שעה דברו, דא"ר שמואל בר רב יצחק, מלמד שהיה משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין, שנאמר כי ישבו אחים יחדו, אמרו לו, אם כבן אנו חשובין, תנה לנו נחלה כבן, אם לאו, תתיבם אמנו, מיד ויקרב משה את משפטן לפני ה'. דרשניות הן, שהיו אומרות אילו היה [לו] בן, לא דברנו, והתניא בת, אמר ר' ירמיה סמי מכאן בת, אביי אמר אפילו היה בת לבן, לא דברנו. צדקניות הן שלא נישאו אלא להגון להן

מבאר שהביטוי צדקניות, מלשון צדקה וחסד, לפי שהיו אוהבים הצדקה על כן אמרו, תנה לנו אחוזה ומי שיש לו אהבת חסד, אוהב יותר את ארץ ישראל שיש בה מצוות הנתינה מן היבול. וראיה בריאה וטובה לדברינו, מה שפירש רש"י שהן נישאו למשפחות מנשה בן יוסף, למה הזכיר יוסף? לפי שהיה מחבב הארץ כו' גם בנותיו כן. וכבר ידעת שב' מדות טובות אלו, היו ביוסף, האחת שהיה גדור מעריות, ותשב באיתן קשתו (בראשית מט כד) באשת פוטיפר, הן לטעם שני, שאהבו את הארץ בעבור הצדקה, ויוסף אוהב צדקות היה, כי היה זן ומכלכל את כל בית אביו, ובנותיו ירשו שני מדותיו אלו, ובעבורם אמרו תנה לנו אחוזה. וזה"ש שהיו צדקניות, שלא נישאו אלא להגון להם כך מסיק בגמרא. וביאור הדבר, שנשאו לשבט יוסף דווקא, שגם המה מעשה אבותיהם בידיהם, להיות אוהב צדקות, והיו חכמניות מצד שהיו גדורין מעריות הפך ממה שנאמר (במדבר ה יב) כי תשטה אשתו לשון שטות. וזה טעם יקר.

(כלי יקר, במדבר פרק כו פסוק סד)


אם כבן אנו חשובין - תנה לנו נחלה כבן, אם לאו - תתיבם אמנו

וחוזק טענתם הוא אומרם אבינו מת במדבר והוא לא היה וגו', אמרו שכבר נתנה הארץ למורשה ליוצאי מצרים לפקודיהם, ומהשעה ההיא כבר זכה איש בחלקו. ואם נגזרה גזרה על מתי מדבר שלא יבאו שמה, לא בעבור זה נטלה נחלתם מהם ונתנה לזולתם, אדרבה כי שם נאמר להם וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם (שם י"ד) וייחוייב שכל שישנו בכלל וטפכם וכו', (ה) ואם כן כיון שאבינו מת במדבר, כלומר כאחד ממתי המדבר, שנגזרה עליהם גזרת מרגלים לאמר ופגריכם אתם יפלו במדבר, והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח, שיחשב עליו שבחטאו של קרח מת, כדתן ואבירם אשר נאבדו מתוך הקהל ולא יירשום בניהם אחריהם, כאומרו ופקודת כל האדם יפקד עליהם (שם ט"ז), והוא היותם מצווים לביתם ומנחילים נכסיהם לבאים אחריהם. ואחר שהדבר כן, ובנים לא היו לו, למה נגרע שם אבינו מתוך משפחתו, שאין לו בן שיתקיים בו מה שנאמר וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וגו', כי זה יחוייב שיתקיים על כל פנים. (ד) ולחוזק טענה זו אמרו חז"ל (ב"ב קי"ט ע"ב) ואם לאו במקום בן היינו עומדות, תתייבם אמנו ליבם, כלומר חוייב להמצא שם מי שיקום תחת אבינו. [מבאר שטענת בנות צלפחד היא שאביהן לא חטא בחטא שענשו להכרת מתוך הקהל. לכן ראוי שלא יגרע שמו, וחיב להיות מי שיקום תחתיו לנחלה. לכן מי שיש לו בנים הקמים תחתיו אין אשתו צריכה יבום, וכל מי שאין לו מי שיקום תחתיו צריך יבום כדי שהבכור אשר תלד יקום על שמו. אבל מ"מ מגיע לצלפחד שמישהו יקום על שמו. וזאת עקר בקשתן.]

(עקידת יצחק, שער פ"ד)


מתוך שצדקניות הן נעשה להן נס כיוכבד דכתיב וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי אפשר בת מאה ושלשים שנה וקרא לה בת דאמר ר' חמא בר חנינא זו יוכבד שהורתה בדרך ונולדה בין החומות דכתיב אשר ילדה אותה ללוי במצרים לידתה במצרים והורתה שלא במצרים ואמאי קרו לה בת אמר רב יהודה בר זבידא מלמד שנולדו בה סימני נערות נתעדן הבשר נתפשטו הקמטין וחזר היופי למקומו "ויקח" - 'ויחזור' מיבעי ליה! אמר רב יהודה בר זבידא: מלמד שעשה לה מעשה לקוחין

ורבי אברהם השיב ואמר כי זה תימה, אם כן למה לא הזכיר הכתוב הפלא שנעשה עמה שהולידה משה והיא בת מאה ושלשים שנה, ולמה הזכיר דבר שרה שהיתה בת תשעים ולא די לנו זה הצער עד שעשו הפייטנים פיוטים ביום שמחת תורה יוכבד אמי אחרי התנחמי, והנה היא בת מאתים וחמשים שנה וכי אחיה השילוני חיה כך וכך שנים, דרך הגדה, או דברי יחיד, אלו דבריו.
והנה פן יהיה חכם בעיניו בסתירת דברי רבותינו, אני צריך לענות אליו - ואומר, כי על כל פנים יהיה בדבר יוכבד פלא גדול מן הנסים הנסתרים שהם יסוד התורה, כי היא בת לוי עצמו, לא מתיחסת אליו, כמו שכתוב (במדבר כו נט) אשר ילדה אותה ללוי במצרים ועוד כתוב (שמות ו כ) את יוכבד דודתו והנה אם נאמר כי הוליד אותה בבחרותו כאשר הוליד כל בניו, והיתה לידתה אחר רדתו למצרים מעט, הנה היא בלדת משה זקנה מאד כמנין שאמרו רבותינו או קרוב לו.
ואם נאמר שנולדה לו אחר שבתו במצרים ימים רבים, והנה נחשוב שהוליד אותה אחר רדתו למצרים חמשים ושבע שנה, והוא יהיה בן מאה שנה, כי ברדתו היה בן מ"ג שנים, והנה יהיו בזה שני פלאים, שיהיה הוא זקן כאברהם אשר הזכיר הכתוב (לעיל יז יז) הלבן מאה שנה יולד, וכתיב (לעיל יח יב) ואדני זקן, ותהיה היא זקנה בלדת משה בת ע"ג, ואם נאחר עוד לידתה לסוף ימי לוי, הנה יהיה פלא גדול משל אברהם.
אבל אומר לך דבר שהוא אמת וברור בתורה, כי הנסים הנעשים על ידי נביא שיתנבא כן מתחילה או מלאך נגלה במלאכות השם יזכירם הכתוב, והנעשים מאליהן לעזור צדיק או להכרית רשע לא יזכירו בתורה או בנביאים, וזהו זהב רותח יוצק בפי החכם הזה ממה שהשיב על רבותינו בענין פינחס (במדבר כה יב) וזולתו במקומות הרבה, ולמה יזכירם הכתוב, כל יסודות התורה בנסים נסתרים הם ועם התורה אין בכל ענינו רק נסים לא טבע ומנהג, שהרי יעודי התורה כולם אותות ומופתים, כי לא יכרת וימות בטבע הבא על אחת מן העריות או האוכל חלב, ולא יהיו השמים כברזל בטבעם מפני זרענו בשנה השביעית, וכן כל יעודי התורה בטובות ההן וכל הצלחת הצדיקים בצדקתם, וכל תפלות דוד מלכנו וכל תפלותינו נסים ונפלאות, אלא שאין בהם שנוי מפורסם בטבעו של עולם כאשר הזכרתי זה כבר (לעיל יז א), ועוד אפרשנו בעזרת השם (שמות ו ב, ויקרא כו, יא). [מביא דברי הראב"ע שתמה על דברי חז"ל שהיתה יוכבד זקנה כל כך וילדה, והוא מבקר את בקורתו על חכמים ומקיים דבריהם, ומבאר שלא מוזכר נס זה ולא הדומים לו בדברים שבהם מסייע ה' לעבדיו למלא את חפצם ולסייעם בעבודת ה' ובכלל כל חייו של עם ישראל הוא מעל הטבע.]

(רמב"ן, בראשית פרק מו פסוק טו)

שאלות: וכי בגלל שהיא זקנה אין לקרוא לה 'בת לוי'? א. האם וכיצד מרומז במילים 'בת לוי' שחזרה לנעוריה? ב. מדוע בכלל יש צורך בנס שתחזור לנעוריה? האם אין זה נס גדול דיו שאישה כה זקנה תלד? ג. מדוע בכלל יש צורך לומר שנעשה לה נס? הרי את אהרן ילדה רק שלוש שנים קודם, בגיל 127! מהי קושיית הגמרא 'ויקח ויחזור מיבעי ליה'? מה שייכותה ל"בת לוי"? והרי אם גירשה והחזירה, עליו לקחתה בקידושין?!
תשובות: ראשית יש לשאול על הפסוק עצמו. מדוע לא נכתב 'יוכבד בת לוי'? אלא כיון שלא הייתה ללוי בת נוספת קראה 'בת לוי'. אך עתה יש מקום לשאול: שמא זוהי נכדת לוי, שכן מצינו שלנכד קוראים 'בן'?! וזהי שאלה חזקה, שהרי יוכבד כבר בת 130 שנה! והיא היא קושיית הגמרא: מדוע כתב 'בת לוי'? ע"פ מילים אלו ניתן לחשוב שהמדובר הוא בנכדת לוי, שהרי יוכבד כבר מאד זקנה! הגמרא בסנהדרין נח ע"ב הקשתה כיצד לקח עמרם את דודתו לאישה, ותירצו שע"פ הדיבור היה. לפי זה משגירשה - אין לו להחזירה, שהרי נביא רשאי לחדש דברים רק בהוראת שעה, ולא שקביעות! אלא שבשעה שגירשה הייתה מעוברת (סוטה יב ע"א, מכילתא דרשב"י שמות ו-ב). והגירושין היו בטעות. כי אילו ידע שהיא מעוברת לא היה מגרשה. וכן כתב האר"י ז"ל בספר הגלגולים. והואיל והיו אלה גירושין בטעות, הרי שהיא שבה להיתרה הראשון. ורצה עמרם שלא יראו שהיא מעוברת, כי אז לא תוכל להחביא את התינוק מפני המצרים. והנה אם לא יחזירה - יאמרו 'שלך קשה משל פרעה וכו'', ואם יחזירה - יראו שהיא מעוברת, ויקשו עליו מדוע לקח את דודתו האסורה לו, וכן יסתכן בכך שעלול להיוודע שיש לו תינוק.
ומה' יצא שנשאר עניין הנישואין השניים בצנעה (זוהר ח"ב יט), יוכבד חזרה לנערותה, והעם חשב שזוהי אישה אחרת, נכדתו של לוי. על כן כתוב "בת לוי", כי חזרה לנערותה ונראתה כבת צעירה. צריך היה שתיראה אחרת, על מנת שלא ידעו שהיא מעוברת, ועל מנת שלא יקשו עלי ומדוע לקח את דודתו. אכן הנס לא היה בזה שילדה בגיל כה מבוגר, אלא שנשתנתה ונראתה צעירה. וזוהי קושיית הגמרא 'ויקח ויחזור מיבעי ליה', כי היא הייתה אישתו מאז ומקדם, ומה צורך יש בלקיחה? ותשובת הגמרא שעשה בה ליקוחין הם הם הקידושין שעשה שלא לצורך, וחשבו כולם שנשא אישה אחרת.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ט)


צדקניות הן, שלא נישאו אלא להגון להן

עפ"י צווין ה' ועצתו - היו יכולין להנשא למי משבטן. והיו כמה חפצין לישא אותם מצד חכמתן ועשרם. והיו נדברות עמם. אבל לבסוף "ותהיינה וגו' לבני דודיהן" משום שלא נישאו אלא להגון להם.

(העמק דבר, במדבר פרק לו פסוק יא)



קכא ע"א

אמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דיבור עם משה שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם וסמיך ליה וידבר ה' אלי לאמר אלי היה הדיבור

כל כח גופני יחלש וילאה ויפסד עת, ויבריא עת אחרת; וזה הכח המדמה - כח גופני בלא ספק; ולזה תמצא הנביאים, תתבטל נבואתם בעת האבל או בעת הכעס וכיוצא בהם. כבר ידעת אמרם, "אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות"; ושיעקב אבינו לא באתהו נבואה כל ימי אבלו, להתעסק כוחו המדמה בהפקד יוסף; ושמשה, עליו השלום, לא באתהו נבואה - כבואה מקודם - מאחר תלונת המרגלים, עד שמתו כל דור המדבר, בעבור שנלאה לסבלם לרוב תלונותיהם - ואף על פי שהוא, עליו השלום, לא היה לכח המדמה בנבואתו מבוא, אבל שפע השכל עליו מבלתי אמצעיותו - כמו שזכרנו פעמים, שהוא לא יתנבא במשל, כשאר הנביאים. @[ מבאר שאין הכוונה שלא זכה משה כלל לנבואה אלא ברמה נמוכה יותר לעומת המצב מלפני חטא המרגלים.]

(מורה נבוכים, חלק ב פרק לו)



קכא ע"א-ע"ב

תנן התם: אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים... חמשה עשר באב מאי היא? ...רב דימי בר יוסף אמר רב נחמן: יום שכלו בו מתי מדבר. דאמר מר: עד שלא כלו מתי מדבר, לא היה דיבור עם משה. שנאמר "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם", וסמיך ליה "וידבר ה' אלי לאמר" - אלי היה הדיבור

קשה, תינח אם היו בכלל הגזירה אלא שריחם ה', אבל מנא לן זה, דלמא בשביל כך לא מתו, שלא היתה הגזירה מתחילה עליהם, כמשמעות הפסוק להדיא, שכל מספרם מבן כ' שנה ומעלה, והיינו חודש יותר, וא"כ אין כאן ביטול גזירה ויום טוב גדול, ולזה קאמר הגמרא דראיה מוכרחת דהיתה הגזירה רק שנתבטלה, דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה הדיבור עם משה, וקשה אילו כבר כלו למות בשנת ט"ל דעל בני עשרים בצמצום לא היתה הגזירה, אם כן אז ראוי היה הדבור לייחד ולחזור, דכבר תמו למות ופסק הנדוי. ועל כרחך צריך לומר דעד ט' באב שנת ארבעים היה עדיין הנדוי, והגזירה מתוחה למות בני כ' בצמצום, רק בט' באב ההוא ריחם ה' ולא המיתם, ואז לא היה יכול הדבור לדבר עם משה, כי היו טרודים באבל אהרן, ולא חזר עד תום ימי בכיתו, וחשבו דטעו בקביעות כהנ"ל עד ט"ו באב.

(יערות דבש, חלק שני - דרוש ד)



קכא ע"ב

אמר רב המנונא: לא נגזרה גזרה על שבטו של לוי. דכתיב "במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה". מי שפקודיו מבן עשרים, יצא שבטו של לוי שפקודיו מבן שלשים

והעד אלעזר גם פנחס. (שהיו מיוצאי מצרים ולא נגזרה עליהם גזירת המיתה במדבר).

(רמב"ן, במדבר כו, סג)

יאיר בן מנשה נולד בימי יעקב ומת כשנכנסו לארץ

[מכאן קשה על רמב"ן פ' מטות שכתב שיאיר היה בן מנשה מאמו ובן שגוב שבא מיהודה מאביו - הרי שגוב לא חי בימי יעקב, שהרי היה בן חצרון, נכד של יהודה. י"ל שהברייתא שאומרת שנולד בימי יעקב היא כר"נ, שסובר שיאיר בן מנשה הזה אינו יאיר בן מנשה שהיה שופט אח"כ (שהרי נהרג בעי), אבל ר"י סובר שהוא אותו אדם, ולא נהרג בעי, ונולד הרבה אחרי יעקב, וכך סובר הרמב"ן.]

(אור לישרים על פי' הרמב"ם לר"ה עמ' קט-קי - לטקסט)



קכג ע"א

וירא ה' כי שנואה לאה - מאי שנואה? אילימא שנואה ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב בגנות צדיקים דבר הכתוב, אלא ראה הקב"ה ששנואין מעשה עשו בפניה

וירא ה' כי שנואה לאה... ורבותינו ז"ל אמרו (ב"ב קכג.) שנואה, שהיו אומרים זו אשתו של שונא שהוא עשו דכתיב (מלאכי א ג) ואת עשו שנאתי, ותקרא על שמו, וכפי זה אם לא היו לה בנים היו מצדיקים הדברים כי לא בת זוגו של יעקב, לזה ויפתח רחמה. [מבאר שבכך שילדה לאה ליעקב הוברר שאכן היא ראויה לו, ולא לעשו כפי שהיו אומרים.]

(אור החיים, בראשית כט, לא)



קכג ע"א-ע"ב

בעא מיניה אבא חליפא קרויא מר' חייא בר אבא: בכללן (יורדי מצרים) אתה מוצא שבעים, בפרטן אתה מוצא שבעים חסר אחד... הכי אמר ר' חמא בר חנינא: זו יוכבד, שהורתה בדרך ולידתה בין החומות. שנאמר "אשר ילדה אותה ללוי במצרים" - לידתה במצרים ואין הורתה במצרים

כי בדבר נפרד אין שכינה שורה, כי כל קדושה היא באתר דיחודא, ולכך כשישראל עושין רצון המקום וה' שורה אתם, אין לסופרם להורות על דבר פרידה ח"ו, כי צריך להיות ביחודא, וידוע במדרש [פרדר"א פל"ט] וזוהר, כי שכינה השלימה מספר ע', ולכך בכללן כשכוללן יחד, אז השכינה שורה, ואתה מוצא ע', אבל בפרטן, עלמא דפרודא, אז אין השכינה שורה, ולכך אי אתה מוצא רק ס"ט. ומזה תבין אמרם (ב"ב שם, סוטה יב.) כי יוכבד נולדה בין החומות, היינו בין גבול ארץ ישראל למצרים, והיא השלימה. ויש להבין למה היה כך, שכל ס"ט נולדו בא"י בצאת יעקב, ויוכבד לבד היא שהשלימה בין חומות, ולמה דוקא בין מצרים כנ"ל.
אמנם הענין מובן, כי מספר ע' היה מספר מכוון לע' שרים כנודע, ולא היה יכול להיות לא פחות ולא יותר, וידוע כי מעולם לא ירדה השכינה בחוץ לארץ, ואף דנאמר דירדה שכינה, היינו רק הארה בעלמא, אבל מעולם אין שכינה שורה אלא בארץ ישראל, כמבואר בגמ' (מו"ק כה.) ובזהר [ח"א קסו.] ובס' טוב ארץ, והשכינה השלימה, אך זהו כל זמן היותם בארץ ישראל, אבל בהגיעם לגבול מצרים, אז פסקה השריית שכינה גמורה, ואם כן חסר ע', ולכך תיכף באותו פעם נולדה יוכבד, להשלים החסר, ולכך לא היה אפשר שתהיה נולדת מקודם, כי א"כ היה ע"א בצירוף השכינה, ולכך לא נולדה רק בגבול מצרים, זה מסתלק וזה נולד, אל יחסר המנין.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ב)



קכג ע"ב

בעא מיניה ר' חלבו מר' שמואל בר נחמני: כתיב "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו'" מאי שנא כי אתיליד יוסף? אמר ליה: ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, שנאמר "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש וגו'"

דידוע מ"ש במדרש [ובב"ב קכג ע"ב] אין זרעו של עשו נופלים אלא ביד בני רחל, והנה תוספות בגיטין (דף נה ע"ב) בשמעתיה לא היה סקריקון ביהודה, כתבו בשם מדרש, דיהודה הרג לעשו, ויש להבין למה כח הבנים יפה מכח אב, דהוא נפל ביד יהודה ובניו אינם נופלים אלא ביד בני רחל.
ונראה כי ידוע במדרש [שוח"ט י"ח] יהודה ידך בעורף אויביך, אין לך מלחמה נוצחת אלא ביהודה, שיש לו הבטחה מיעקב, וכן דוד אמר במיתת שאול [שמו"ב א, יח] ללמד בני יהודה קשת הלא היא כתובה על ספר הישר, ודרשינן [ע"ז נה.] ידך בעורף אויביך, ובמות יהושע [שופטים א. ב] אמר ה', יהודה יעלה. אך אמרינן (סנהדרין צט,) תמנע שהיתה פלגש לאליפז, היתה בת מלך, ונדבקה בזרעו של אברהם, ולא השגיחה אף שהיא פלגש לבד, ולכך זכתה ויצא ממנה עמלק, אם כן יש לבנים של עשו שהם עמלקים זכות אם, כי הניחה בית אביה ונתדבקה לפלגש, ולא חסה על כבודה בשביל זרע אברהם. אבל אמנו רחל הצדקת עשתה יותר, שלא די שהיתה פלגש ליעקב, כי ידוע כי אשה שניה נקראת פלגש, והראשונה גבירה, והיא נתרצית להיות פלגש, אפס תהיה אשתו של יעקב, אף שהיה בידה להיות גבירה, ומרצונה מסרה הסימנים ללאה שתהא גבירה, והיא פלגש, ודבר זה יותר גדול ממעשה תמנע, שלא היה סיפק בידה להיות גבירה לאליפז, היות כבר לו נשים רבות מטרם שלקחה, מה שאין כן רחל דהיה ברירה בידה, ולכך עשו בעצמו נפל ביד יהודה, כי הוא אשר ירש חרבא קדישא להחליש חרבו דעשו, ובברכה של יעקב ידך בעורף וכו', אבל זרע עשו שיש להם זכות תמנע, אינן נופלין אלא ביד בני רחל, כי זכותה של רחל גוברת כנ"ל.

(יערות דבש, חלק ראשון - דרוש ג)


ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא - והלא בן אחות אביה הוא, אלא אמר לה מינסבת לי? אמרה ליה אין מיהו אבא רמאה הוא ולא יכלת ליה. אמר לה מאי רמאותיה, אמרה ליה אית לי אחתא דקשישא מינאי ולא מנסבא לי מקמה. אמר לה אחיו אני ברמאות

עוד ירמוז על דרך אומרם ז"ל (ב"ר ע יג) שאמרה לו אביה רמאי והוא השיב כי אחיו הוא ברמאות, וכפי זה חש יעקב כי תאמר עליו גנאי הוא הדבר שיתנהג צדיק עם רשע כרשעתו, ולזה אמר וכי בן רבקה, פירוש שיתחכם עליו בדרך צדק ואמת להוציא בולעו מפיו ולנצחו במשפטיו, והוא סוד (קהלת ז יב) החכמה תחיה בעליה, ולא ירמהו בדרך רשע ומיאוס אשר יכלם בעשותו ככה. [מבאר כי הסביר לה יעקב שגם אם יתנהג עימו ברמאות, יעשה זאת בדרך חכמה וצדק ולא באופן רשע.]

(אור החיים, בראשית כט, יב)

ויספר ללבן את כל וגו'... עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ב"ב קכג.) שרחל הודיעה את יעקב כי אביה רמאי, לזה נתחכם לספר לו כל הדברים שעברוהו כדי שבזה יחדל מהרשיע, כשידע מה שנתחכם עד שלקח הבכורה והברכה ידע כי ערום יערים למה שיצטרך, וגם הודיעו אשר עברו ממעשה האבן, וזה יגיד כי הוא גבור חיל, גם מעשה השקאת צאנו, וזה יגיד חיבתו בו והנהגתו הישרה עמו. [מביא כי כיוון ששמע יעקב על רמאותו של לבן סיפר לו את קורותיו, כדי שידע שהוא יודע 'להסתדר' בעולם, וכן כדי שיכיר טובו וחוזקו.]

(אור החיים, בראשית כט, יג)



קמד ע"ב

הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים וכו'. ואמרו מאי צנים פחים קור וחום

ואין ספק שהקור והחום הם מקרים זמניים חוץ מבחירת האדם. אבל לפי שהוא רשאי ללבוש שנים ולשבת בבית החורף והאח לפניו מבוערת, או ללבוש כלים קלים ולטייל במקום שהאויר שולט בו, נאמר שהקור והחום הם בידו. וכן הענין בעצמו לגבי היראה, כי כאשר הוא ביד האדם לחגור כלי מלחמתו או לתלות עצמו באחד השרים מגדולי הארץ להניס משנאיו מפניו, הנה בידו הוא שלא יירא ולא יפחד. ואם באחד משרי בשר ודם כך, קל וחומר במלך המלכים הקב"ה, שאם יתלה עצמו בו ויתפקד אליו שיהיה סמוך לבו, וכמו שאמר טוב לחסות בי'י מבטוח באדם טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים. [אומר שגם דברים שאינם בשליטת האדם, יש ביכלת האדם להתגבר עליהם בתחבולות, לכן חובתו להתגבר על תכונות שונות ויצרים שונים ויש מצוות על כך.]

(עקידת יצחק, שער צ)



קנח ע"ב

אוירא דארץ ישראל מחכים

נראה לעין, כי אשר הם גדלים על המיצוע בענינים, יש להם דעות ממוצעות, כמו שהם יושבי האקלמים האמצעיים, אשר בהם גדלו אנשי השם אשר מעולם, ממציאי המלאכות הגדולות ומעתיקי החכמות ומסדרי הנימוסים, אשר בהם יחיו חיים מעולים אנושיים. וארץ ישראל היתה צבי לכל הארצות בזה, כמו שאמרו ז"ל (ב"ב קנ"ח ע"ב) אוירא דארעא דישראל מחכים. אמנם יושבי הקצוות, הם נוטים מזה כשיעור מה שיצאו אל הקצה, עד שימצאו החלוף התמונות והמראות, ואין צריך לומר במנהגים ובמאכלים ובמשקים ובמלבושים. ויתר הענינים מהם, כי כאשר יאכל את הצבי ואת האיל, יאכלו בשר בניהם ובנותיהם. ומהם כבהמות נדמו יחדיו ירבצו ילדיהן. ויש אשר כבקר יאכלו תבן, ולא יכסו בשר מערומיהם, ושאר כעורים רבים, כמו אלה אשר נשתנו אלו מאלו בהם למקומותיהם במושבותיהם. [מבאר שארץ ישראל היא האקלים הטוב ביותר לגדול אנשים חכמים.]

(עקידת יצחק, שער ס)



קעג ע"ב

א"ר הונא: מנין לערב דמשתעבד? דכתיב אנכי אערבנו מידי תבקשנו. מתקיף לה רב חסדא: הא קבלנות היא, דכתיב תנה אותו על ידי ואני אשיבנו

תנה אתו על ידי - בב"ב דקע"ג אמרו ע"ז שהוא כמו ערב קבלן. ואין הפי' שערב להעמיד את בנימין בעצמו שהרי עליו היה לוה או שואל, אלא על חשש שחש יעקב עוד פן יקרנו אסון, היינו עונש ב"ש, דבמקום סכנה השטן מקטרג והדרך בחזקת סכנה. ע"ז היה ראובן מבטיח עוד שיהיה ערב לפרוע חובות של בנימין בדין שמים, כענין נתתי כפרך מצרים, והלוה מן המקום ב"ה כלוה מן האדם (כדתנן באבות פ"ג), וזהו ענין ערבות. והיינו דאמר תנה אותו על ידי, שלא יניח אף ליגע בו לגבות ממנו, לא רק שיקבל עליו עונש מיתה אם יהיה הדין נותן כך, דזה מיקרי אין ללוה במה לשלם והערב חייב, אלא אפי' עונש קל של יסורים וכדומה שבנימין יכול לפרוע בעצמו, לא יניח ראובן כערב קבלן. נמצא הבטיח ראובן גם מחשד עצמם גם מחשש אסון הדרך בדין שמים. [מבאר שלא הבטיח ראובן להעמיד את בנימין עצמו, אלא שיהא ערב לפרוע חובותיו של בנימין בדין שמים, ובכך למנוע ממנו אסון בדרך, שהוא יקבל עונשו במקומו.]

(העמק דבר, בראשית פרק מב פסוק לז)


מכון הלכה ברורה
ירושלים ת"ד 6275

פרטים נוספים
בטל' 026521259
פקס 026537516

ראשי | מידע | השיטה | פרסומים | דוגמא | תרומות | הסכמות | גלרית תמונות | בית מדרש וירטואלי
ספריה וירטואלית | הלכות פסח | הלכות חנוכה | מפתח לרמב"ם | נושאי הבירורים | פרשת השבוע
דף יומי | מצגות | מפתח לאגדות | מאגרי מידע | תקוני טעויות דפוס | כתוב אלינו

HOME | ABOUT HALACHA BRURA | THE TECHNIQUE | EXAMPLE | RARE BOOK SERVICE
PUBLICATIONS | DONATIONS | ENDORSEMENTS (HASKAMOT) | WEEKLY PARSHA | CONTACT US